diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..64dc0ca7644831222d68db78c4154f67608029c5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,167 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>להלוותם </b>פר\"ח דווקא בחנם אבל ברבית שרי כו'. <b>קשיא</b> טובא. עחי\"ג פא\"נ (עע\"ב) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר אדיהן </b>לשון הר\"מ אבל אנחנו אנוסים כו'. <b>ועל</b> דרך זה אמרו (בגמרא ח\"ב) ישראל שבח\"ל. עובדי ע\"ז בטהרה הם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע </b>דכתיב. לא תחנם. ",
+                "<b>ולא </b>דווקא שבעת עממין. דבמתנת חנם אין טעם לחלק בין שבע אומות לשאר. ",
+                "<b>מיהו </b>קשיא דכריתת ברית דכתיב אצל לא תחנם. אי בשאר אומות איירי. הכתיב גבי שלמה וחירם. ויכרתו שניהם ברית. עכ\"ל תוס'. ",
+                "<b>ולדידי </b>חזי לי דלק\"מ. דודאי לא שנא כריתת ברית. לא שנא חניה בקרקע: הכל דבר אחד. בא\"י דווקא הוא דאסירי. בין שבעה אומות. בין שאר אומות. ולא חלקה תורה בדברים הללו. שלא לכרות להם ברית להניחם בא\"י. כי כל החונה בא\"י ואינו מישראל. הרי הוא בכלל אותן עממין שאסרה תורה. ואמרה לא תחיה כל נשמה בא\"י. אם אינה מקבלת עול אמונתנו ונכנסת בבריתנו. שא\"כ הם עם כנען. כמו אותן השוכנים על הארץ מלפנים (עמ\"ש בס\"ד פ\"ד דידים) שהרי ארץ כנען נקראת. ויושביה על שמה יקראו. ובמה יבדלו מאותן הראשונים. אם לא בהכנסם לדתנו. והיו עמנו לעם אחד. או שנעשו לפחות גרים תושבים. <b>אבל</b> בח\"ל מותר להניח ולכרות ברית ולתת חניה גם לכל האומות. אין הפרש והבדל בין שבע אומות לשאר. כי שם הכל מותר לכל בשוה. והוא ענין כריתת ברית עם חירם וזולתו. וכן אפילו משבעה עממין אם פנו והלכו לארץ אחרת. הותרו בכריתת ברית. וכמ\"ש בגרגשי. וגבעונים ה\"ט כדקאמר קרא. אולי בקרבי אתה יושב. גו'. ואי לאו הכי. אין הכי נמי דשרו. ואע\"ג דחירם בצור היה. וצור וצידון וכל גלילות פלשת לכנעני תחשב. ובכלל מתנת א\"י הם. מכל מקום כל זמן שלא זכו ישראל להורישם. ונשארה ארצם להם. ולא נתיישבו בה ישראל. הרי היא נדונת כח\"ל לענין זה. שלא הקפיד הכתוב אלא שלא ישכנו בינינו. שלא יבואו להחטיא אותנו. ולזה לא תועיל כריתת ברית להניחם לשבת עמנו ובקרבנו. כמ\"ש יהושע לגבעונים. אבל כל שהם שוכנים בחלק מהארץ לבדם. ולא נתערבו בתוכנו. ולא יכולנו לגרשם. מותר לנו לכרות ברית עמהם. להיות בשלום יחדו. שלא להזיק זה לזה. אחר שההכרח הביא להניחם. ונחשבים כאילו הם יושבים בח\"ל. ואפילו מה שכבשו עולי מצרים. ולא כבשו עולי בבל. נחשב ח\"ל ודינו כארץ העמים לכמה דברים. עיין קונדרס גדר ישוב א\"י (עיין מ\"ש בסמוך בס\"ד) ונכון הדבר. ",
+                "<b>ובסוריא משכירין בתים </b>ע\"ק גדר ישוב א\"י. ",
+                "<b>בא\"י </b>היינו כבוש עזרא. כי כבוש עולי מצרים. דינו כסוריא בלבד. למ\"ד קדושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית אין להם. ",
+                "<b>רי\"א בא\"י משכירין להם בתים כו'. </b>צע\"ג בזה. מאי דעתיה דר\"י <b>ואע\"ג</b> דהכא בא\"י של ירושה שניה עסקינן. דראשונה בטלה לה מדין תורה. מכדי שמעינן לתלמודא שלהי פי\"ד דר\"י קסבר ירושת עזרא נמי לא קדשה לע\"ל. א\"ה מאי עדיפותא דא\"י מסוריא השתא. הכא דתרתי בעינן. ובדרבנן לא גזר. ",
+                "<b>איברא </b>במסקנא התם קדחי תלמודא. ודילמא קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. וליכא למיקם עלה דמילתא. <b>מיהו</b> מידי ספקא לא נפקא. והו\"ל לבעל סוגיא דהתם לאתויי מתני' דהכא סייעתא למר. ותיובתא למר. או מי נימא דאתיא לא כמר ולא כמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף במקום שאמרו להשכיר </b>כרע\"ב לר\"מ בסוריא כו' ולר\"י אפילו בא\"י. כלומר ודתנן במקום שאמרו ר\"מ היא. תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי כלומר זה. כי פירושו דרע\"ב נראה מתנגד למ\"ש בגמרא. וצ\"ע. ",
+                "<b>לא לבית דירה כו'. </b>נ\"ל פשוט דווקא להשכיר לב\"ד אסור. וטעמא משום שהבית הוא של ישראל. משא\"כ במוכר. במקום שאמרו למכור לא הותנה שלא ימכרנו אלא לדור בו שאחר המכירה אינו של ישראל. ואין כאן שום איסור כלל. לכן לא הטיל בו התנא תנאי. גם א\"א. דגוי הקונה לא ציית ליה. ולא יוכל ישראל למכור לעולם על אופן זה. ולכן תמהני ע\"ל תו' בגמרא שתמהו על מה שנהגו עכשיו למכור כו' <b>עתי\"ט</b> בשם ירושלמי שהביא הר\"ן וסייעו מלישנא דמתני'. <b>ולי</b> משמע שאינו דיוק מכריח. שי\"ל ובכל מקום. כמו וכן בכל מקום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכרית מניקה בנה של ישראל </b>ירושלמי שנאמר והיו מלכים אומניך וגו'. <b>ואף</b> למ\"ד מצות בטלות לע\"ל. הך קרא ליה\"מ נאמר. וס\"ל כמ\"ד אין בין עה\"ז ליה\"מ. אלא שעבוד מלכיות בלבד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא בינו לבינו </b>ואם רואה במראה. מותר. ש\"מ דאסמכתא בעלמא היא. ולא בלאו גמור. דלא ילבש גבר כו'. קאי ארואה במראה. והותר לצורך כל דהו. <b>ואין</b> לומר משום ספק נפשות הותר כאן. כי מי הצריכו לחזר אחר ספר נכרי. <b>ואפילו</b> את\"ל דמיירי דלא שכיח ליה ספר ישראל. לא יספר כל עיקר. ויגדל פרע כל ימיו. ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. לעבור על דברי תורה. <b>לכן</b> איסור זה ודאי הותר מכללו. כל שאינו עושה לקשוט דרך נשים. והולך אחר הכונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הנכנס לע\"א מותר </b>ולא חיישינן שמא הוקצה לתקרובת ע\"ז. כדאסרינן לשאת ולתת עם ההולכין לתרפות. מה\"ט. דהזמנה לא מילתא בתקרובת <b>אע\"ג</b> דלא שרי לזבוני להו אפי' מספק. מ\"מ לא מתסר בהנאה. מספק דהזמנה. <b>ותו</b> אי איתא דאקלייה. לא הוה מזבין ליה. כדאי' בגמ' דריש פרקין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעמידין אותן בקיבה כו'. </b>ומשום בשר בחלב לא היה אסור. כיון שהבשר בפני עצמו מותר כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק י\"ד (ספ\"ז). "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלקות </b>כל דבר שבשלו הנכרים. <b>והא</b> דנקט שלקות. דמשמע ירקות ששולקין אותן בלבד (דכותה שלקות דגמרא פכ\"מ. וכדמפרש רש\"י התם. <b>איברא</b> להתו' שם ג\"כ הכל בכלל. ואפילו פרי העץ. עמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד) ולא נסיב לישנא דבשול דכייל כל המבושל. וכדקרי להו תלמודא בכל דוכתא בשולי גוים. ",
+                "<b>י\"ל </b>בדיוק עשה זאת התנא. להשמיענו שאפילו דברים הנשלקים. שא\"צ בשול גמור. רק שליקה בעלמא. שאינה רק בשול קל ומועט. ברתיחה אחת (עמ\"ש בס\"ד פ\"י דתרומות) גם הן בכלל האיסור. כיון שדי להם בכך. וזהו בשולם. ואין צריך לומר תבשילים מוחלטים. ",
+                "<b>שדרכן לתת לתוכן יין </b>אבל בידוע אסור כו' היינו שלפעמים נותנין בהן יין. <b>ואם</b> מיעוטא דמיעוטא הוא. עמ\"ש בס\"ד בתשובה על ענין הקאוי של גוים. ועל דג לאקס יבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין בהם משום הכשר משקה </b>צ\"ע פ\"ג דטהרות בתוספתא שהביא הר\"ש. ",
+                "<b>וכבשין שאין דרכן כו'. </b>ולא גזרינן אטו דרכן הר\"ן. <b>ולי</b> נראה דקמ\"ל. אע\"ג דאיכא מיעוטא דעבדי. כיון דלאו דרכן ולא אורחייהו דרובא הוא. לא חיישינן למעוטא דלא שכיח ולא ידיע. ולא עוד אלא אפילו נודע רק אחת. שבודאי אינה מערבת ואינו יודע ממי לקח. היא מצלת על הכל. וכענין שאמרו במחבואה דכהנות. ועמ\"ש בס\"ד בתשובה הנ\"ל. <b>ולאפוקי</b> מבי דינא סריא דאסר דג מעושן (שקורין שטרויא ביקל) שהיו אוכלים אותו מעולם. בפני גדולי הדור השוקדים על תקנת הצבור. לא כהרי הבור. ",
+                "<b>ועלה של חלתית </b>כאן נראה שחלתית אינה סם ושרף של אילן. אלא צמח הוא ויש לו קרטין. שהם פריו. וגם עלים. ואינו חלבנה. שהיא שרף אילן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צורת חמה ולבנה </b>מ\"ש הר\"מ בו. על הצורה שמייחסים הוברי השמים לשמש ולירח כו'. <b>אין</b> דבריו נראין להוציא הלשון ממשמעו. וכ\"מ נמי בגמרא בהדיא דלא כוותיה. ",
+                "<b>אף הוא נעשה זבל </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סימן כח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו כו' וכשיצא כו'. </b>ובירושלמי גרס כשיצא וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ. שאסור להרהר בו בד\"ת כו' תו' ור\"ן. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהירושלמי ס\"ל דשואלין בהל' בית המרחץ בבית המרחץ. כמ\"ש ר\"ן בפרק כירה. ",
+                "<b>הני </b>מילי. בדברים הצריכים למרחץ. כגון להדיח קרקע ולסוך בשבת. <b>אבל</b> בדברים שאינם מצרכי מרחץ. כגון הא דהכא. דאפילו לומר שאסור להשיב במרחץ. מודה הירושלמי נמי דאסור. כדאיתא התם בהדיא. דאוסר לומר שאסור להרהר. במקום מטונף. אע\"ג דמהלכות מקום מטונף הוא דהוי. אפ\"ה ס\"ל דאסור. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שיש בה תפיסת י\"א </b>ות\"ק סבר הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעבדו. אין עבודתו כשנעשה מחובר אוסרתו. <b>היינו</b> בנטעו גרעין. אבל נטעו יחור. מודה ת\"ק (ע\"ל מ\"ז בתי\"ט. בשם רש\"י ור\"ן) דבתלוש ולבסוף חברו. כ\"ע מודו. כמו בבית דבסמוך. <b>ודבר</b> זה נתעלם מרשב\"א בתשובה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. ",
+                "<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' </b>לשון תו' בירושלמי פריך מבית הבחירה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קושיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ביתו סמוך לע\"ז </b>כשקדם הכותל לע\"ז. <b>ע\"ל</b> מ\"ז. ",
+                "<b>לע\"ז </b>הבית ע\"ז עצמו נעבד. כ\"פ המפרשים. <b>ולענ\"ד</b> אצ\"ל כך. כי משנעבד לתשמיש ע\"ז. בכל ענין אסור. ",
+                "<b>אבניו כו' מטמאין </b>אפילו חלקו של ישראל. <b>לפי</b> שאין ברירה. כשנפל ואינו ניכר חלקו של ישראל. ",
+                "<b>כשרץ </b>ראיתי בהקדמת פירוש המשניות להר\"מ. מסדר טהרות. ז\"ל והאב השני משמשי ע\"א. טמאים הם כזית. כטומאת שרץ. ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית כו'. והנה לשון המשנה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ע\"כ. ",
+                "<b>נראה </b>שהביא את זה. להוכיח מה שהקדים לבאר. שאפילו נשברו משמשי ע\"א שמטמאין במגע. והוא מה שהקשו התו' ריש פרק ר\"ע במסכת שבת. ולדידיה ניחא דמשמשין חמירי בהכי. ",
+                "<b>ותימה </b>גדולה על דבריו הללו. דהא תנינן עלה. ר\"ע אומר כנדה. ואי איירי במשמשין מי איכא מאן דאמר דמטמו כנדה. הא בין לרבה. בין לר\"א. אליבא דר\"ע. משו\"ה אתקש לשרץ. למשמשין. והיא פליאה נשגבה. צ\"ע בחבורו. ",
+                "<b>ויש </b>ליישב אם תעמיק העיון בשטה דר\"פ ר\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנמייה </b>כ\"ה במשניות תי\"ט. <b>אבל</b> הגרסא הנכונה והישרה היא הנבייה בבי\"ת. והכי גרס נמי הערוך. וכן רד\"ק בפירושו להושע (ט) והוא הפרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטל ממנה עצים </b>ישראל. <b>א\"נ</b> גוי. בשפה לצרכה. מיהו בנטל הימנה כרכור. משמע ודאי. שנטל לעשות כרכור. והרי זה ודאי שלא לצרכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזרקה בחמתו </b>בתי\"ט. אבל כי זרק ממש. אפילו שלא בחמתו שרי. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיושיב שומר </b>הקשו תו' תימה היינו רישא. דישראל ונכרי דרין בה. <b>ונ\"ל</b> דהוה אמינא דרין בה בקבע דווקא בעינן. קמ\"ל דאפילו מייתי שומר מעלמא (כדאיירי ודאי. דהא בשאין ישראל דר בה עסקינן הכא. אלא לפי שעה מושיב שם ישראל. בעת מלאכתו. ואח\"כ הולך לו. וחוזר למקומו לביתו. שהוא דר שם) וקס\"ד דאיכא למיחש. דילמא משתלי ושביק לגוי לחודיה. ואזיל לביתיה. היכא דקביע דדייר התם והדר אתא. <b>אשמעינן</b> רבותא לקולא. דלא חיישינן להכי. כיון שהושיבו לכך. חזקה שליח עושה שליחותו. <b>ותו</b> אשמעינן חומרא נמי. דכה\"ג הוא דסגי אע\"ג דאינו יושב ומשמר. מאחר שיחדו לשמור. אבל לא סגי בישראל עובר דרך שם באקראי. דיוצא ונכנס כי האי. לא מהני. ואע\"ג דשכיחי עוברים ושבים. כיון דלא קביעי. לא חשיבי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבהנאתו </b>ע\"פ רע\"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. <b>הלכתא</b> רבתא לדין בשר בחלב. ",
+                "<b>כגון חומץ כו' </b>עתי\"ט. ז\"ל אבל בכלי שאינו ב\"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. <b>דעדיפא</b> הול\"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה). "
+            ],
+            [
+                "<b>ויגוב </b>הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו\"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש. ",
+                "<b>ותגוב </b>המגופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שיפתח </b>כו' שלא תשבר כולה ר\"ל כל המגופה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משנכנסה לרשותם אסור </b>ע\"ל רי\"ו בתי\"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע\"כ. <b>ודאי</b> לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ\"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. <b>פסק</b> כו' דמשיכה קונה. ",
+                "<b>באיזה </b>מקום. עפ\"ה דבתרא משנה ז'. ",
+                "<b>מדד עד שלא פסק </b>הב\"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו\"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. <b>לא</b> הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע\"פ שלא משך ולא פסק <b>והשתא</b> היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. <b>עכבת</b> גם עקבת בקו\"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם. ",
+                "<b>עכבת יין </b>כתי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. <b>ואני</b> אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. <b>ואף</b> בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל\"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ע\"ל </b>רע\"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. <b>משום</b> דקמא קמא אתסר. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ואוסר. צ\"ל ומסקי. ע\"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח </b>ל\"ג. ",
+                "<b>הרי אלו </b>עתי\"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יגעיל </b>תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואח\"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע\"ב לסופן כו'. כצ\"ל. <b>והמגיה</b> בלשון התי\"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל. ",
+                "<b>שפה </b>עמו\"ק בי\"ד סקפ\"א. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c9a2fb0e092792be66ef1489c663789f0084ff6b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,165 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Avodah Zarah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Avodah_Zarah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>להלוותם </b>פר\"ח דווקא בחנם אבל ברבית שרי כו'. <b>קשיא</b> טובא. עחי\"ג פא\"נ (עע\"ב) בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר אדיהן </b>לשון הר\"מ אבל אנחנו אנוסים כו'. <b>ועל</b> דרך זה אמרו (בגמרא ח\"ב) ישראל שבח\"ל. עובדי ע\"ז בטהרה הם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>במחובר לקרקע </b>דכתיב. לא תחנם. ",
+                "<b>ולא </b>דווקא שבעת עממין. דבמתנת חנם אין טעם לחלק בין שבע אומות לשאר. ",
+                "<b>מיהו </b>קשיא דכריתת ברית דכתיב אצל לא תחנם. אי בשאר אומות איירי. הכתיב גבי שלמה וחירם. ויכרתו שניהם ברית. עכ\"ל תוס'. ",
+                "<b>ולדידי </b>חזי לי דלק\"מ. דודאי לא שנא כריתת ברית. לא שנא חניה בקרקע: הכל דבר אחד. בא\"י דווקא הוא דאסירי. בין שבעה אומות. בין שאר אומות. ולא חלקה תורה בדברים הללו. שלא לכרות להם ברית להניחם בא\"י. כי כל החונה בא\"י ואינו מישראל. הרי הוא בכלל אותן עממין שאסרה תורה. ואמרה לא תחיה כל נשמה בא\"י. אם אינה מקבלת עול אמונתנו ונכנסת בבריתנו. שא\"כ הם עם כנען. כמו אותן השוכנים על הארץ מלפנים (עמ\"ש בס\"ד פ\"ד דידים) שהרי ארץ כנען נקראת. ויושביה על שמה יקראו. ובמה יבדלו מאותן הראשונים. אם לא בהכנסם לדתנו. והיו עמנו לעם אחד. או שנעשו לפחות גרים תושבים. <b>אבל</b> בח\"ל מותר להניח ולכרות ברית ולתת חניה גם לכל האומות. אין הפרש והבדל בין שבע אומות לשאר. כי שם הכל מותר לכל בשוה. והוא ענין כריתת ברית עם חירם וזולתו. וכן אפילו משבעה עממין אם פנו והלכו לארץ אחרת. הותרו בכריתת ברית. וכמ\"ש בגרגשי. וגבעונים ה\"ט כדקאמר קרא. אולי בקרבי אתה יושב. גו'. ואי לאו הכי. אין הכי נמי דשרו. ואע\"ג דחירם בצור היה. וצור וצידון וכל גלילות פלשת לכנעני תחשב. ובכלל מתנת א\"י הם. מכל מקום כל זמן שלא זכו ישראל להורישם. ונשארה ארצם להם. ולא נתיישבו בה ישראל. הרי היא נדונת כח\"ל לענין זה. שלא הקפיד הכתוב אלא שלא ישכנו בינינו. שלא יבואו להחטיא אותנו. ולזה לא תועיל כריתת ברית להניחם לשבת עמנו ובקרבנו. כמ\"ש יהושע לגבעונים. אבל כל שהם שוכנים בחלק מהארץ לבדם. ולא נתערבו בתוכנו. ולא יכולנו לגרשם. מותר לנו לכרות ברית עמהם. להיות בשלום יחדו. שלא להזיק זה לזה. אחר שההכרח הביא להניחם. ונחשבים כאילו הם יושבים בח\"ל. ואפילו מה שכבשו עולי מצרים. ולא כבשו עולי בבל. נחשב ח\"ל ודינו כארץ העמים לכמה דברים. עיין קונדרס גדר ישוב א\"י (עיין מ\"ש בסמוך בס\"ד) ונכון הדבר. ",
+                "<b>ובסוריא משכירין בתים </b>ע\"ק גדר ישוב א\"י. ",
+                "<b>בא\"י </b>היינו כבוש עזרא. כי כבוש עולי מצרים. דינו כסוריא בלבד. למ\"ד קדושה ראשונה ושניה יש להם. שלישית אין להם. ",
+                "<b>רי\"א בא\"י משכירין להם בתים כו'. </b>צע\"ג בזה. מאי דעתיה דר\"י <b>ואע\"ג</b> דהכא בא\"י של ירושה שניה עסקינן. דראשונה בטלה לה מדין תורה. מכדי שמעינן לתלמודא שלהי פי\"ד דר\"י קסבר ירושת עזרא נמי לא קדשה לע\"ל. א\"ה מאי עדיפותא דא\"י מסוריא השתא. הכא דתרתי בעינן. ובדרבנן לא גזר. ",
+                "<b>איברא </b>במסקנא התם קדחי תלמודא. ודילמא קסבר תרומה בזמן הזה דאורייתא. וליכא למיקם עלה דמילתא. <b>מיהו</b> מידי ספקא לא נפקא. והו\"ל לבעל סוגיא דהתם לאתויי מתני' דהכא סייעתא למר. ותיובתא למר. או מי נימא דאתיא לא כמר ולא כמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אף במקום שאמרו להשכיר </b>כרע\"ב לר\"מ בסוריא כו' ולר\"י אפילו בא\"י. כלומר ודתנן במקום שאמרו ר\"מ היא. תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי כלומר זה. כי פירושו דרע\"ב נראה מתנגד למ\"ש בגמרא. וצ\"ע. ",
+                "<b>לא לבית דירה כו'. </b>נ\"ל פשוט דווקא להשכיר לב\"ד אסור. וטעמא משום שהבית הוא של ישראל. משא\"כ במוכר. במקום שאמרו למכור לא הותנה שלא ימכרנו אלא לדור בו שאחר המכירה אינו של ישראל. ואין כאן שום איסור כלל. לכן לא הטיל בו התנא תנאי. גם א\"א. דגוי הקונה לא ציית ליה. ולא יוכל ישראל למכור לעולם על אופן זה. ולכן תמהני ע\"ל תו' בגמרא שתמהו על מה שנהגו עכשיו למכור כו' <b>עתי\"ט</b> בשם ירושלמי שהביא הר\"ן וסייעו מלישנא דמתני'. <b>ולי</b> משמע שאינו דיוק מכריח. שי\"ל ובכל מקום. כמו וכן בכל מקום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>נכרית מניקה בנה של ישראל </b>ירושלמי שנאמר והיו מלכים אומניך וגו'. <b>ואף</b> למ\"ד מצות בטלות לע\"ל. הך קרא ליה\"מ נאמר. וס\"ל כמ\"ד אין בין עה\"ז ליה\"מ. אלא שעבוד מלכיות בלבד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל לא בינו לבינו </b>ואם רואה במראה. מותר. ש\"מ דאסמכתא בעלמא היא. ולא בלאו גמור. דלא ילבש גבר כו'. קאי ארואה במראה. והותר לצורך כל דהו. <b>ואין</b> לומר משום ספק נפשות הותר כאן. כי מי הצריכו לחזר אחר ספר נכרי. <b>ואפילו</b> את\"ל דמיירי דלא שכיח ליה ספר ישראל. לא יספר כל עיקר. ויגדל פרע כל ימיו. ולא יהא רשע שעה אחת לפני המקום. לעבור על דברי תורה. <b>לכן</b> איסור זה ודאי הותר מכללו. כל שאינו עושה לקשוט דרך נשים. והולך אחר הכונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשר הנכנס לע\"א מותר </b>ולא חיישינן שמא הוקצה לתקרובת ע\"ז. כדאסרינן לשאת ולתת עם ההולכין לתרפות. מה\"ט. דהזמנה לא מילתא בתקרובת <b>אע\"ג</b> דלא שרי לזבוני להו אפי' מספק. מ\"מ לא מתסר בהנאה. מספק דהזמנה. <b>ותו</b> אי איתא דאקלייה. לא הוה מזבין ליה. כדאי' בגמ' דריש פרקין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שמעמידין אותן בקיבה כו'. </b>ומשום בשר בחלב לא היה אסור. כיון שהבשר בפני עצמו מותר כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק י\"ד (ספ\"ז). "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלקות </b>כל דבר שבשלו הנכרים. <b>והא</b> דנקט שלקות. דמשמע ירקות ששולקין אותן בלבד (דכותה שלקות דגמרא פכ\"מ. וכדמפרש רש\"י התם. <b>איברא</b> להתו' שם ג\"כ הכל בכלל. ואפילו פרי העץ. עמ\"ש בחי\"ג שם בס\"ד) ולא נסיב לישנא דבשול דכייל כל המבושל. וכדקרי להו תלמודא בכל דוכתא בשולי גוים. ",
+                "<b>י\"ל </b>בדיוק עשה זאת התנא. להשמיענו שאפילו דברים הנשלקים. שא\"צ בשול גמור. רק שליקה בעלמא. שאינה רק בשול קל ומועט. ברתיחה אחת (עמ\"ש בס\"ד פ\"י דתרומות) גם הן בכלל האיסור. כיון שדי להם בכך. וזהו בשולם. ואין צריך לומר תבשילים מוחלטים. ",
+                "<b>שדרכן לתת לתוכן יין </b>אבל בידוע אסור כו' היינו שלפעמים נותנין בהן יין. <b>ואם</b> מיעוטא דמיעוטא הוא. עמ\"ש בס\"ד בתשובה על ענין הקאוי של גוים. ועל דג לאקס יבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין בהם משום הכשר משקה </b>צ\"ע פ\"ג דטהרות בתוספתא שהביא הר\"ש. ",
+                "<b>וכבשין שאין דרכן כו'. </b>ולא גזרינן אטו דרכן הר\"ן. <b>ולי</b> נראה דקמ\"ל. אע\"ג דאיכא מיעוטא דעבדי. כיון דלאו דרכן ולא אורחייהו דרובא הוא. לא חיישינן למעוטא דלא שכיח ולא ידיע. ולא עוד אלא אפילו נודע רק אחת. שבודאי אינה מערבת ואינו יודע ממי לקח. היא מצלת על הכל. וכענין שאמרו במחבואה דכהנות. ועמ\"ש בס\"ד בתשובה הנ\"ל. <b>ולאפוקי</b> מבי דינא סריא דאסר דג מעושן (שקורין שטרויא ביקל) שהיו אוכלים אותו מעולם. בפני גדולי הדור השוקדים על תקנת הצבור. לא כהרי הבור. ",
+                "<b>ועלה של חלתית </b>כאן נראה שחלתית אינה סם ושרף של אילן. אלא צמח הוא ויש לו קרטין. שהם פריו. וגם עלים. ואינו חלבנה. שהיא שרף אילן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צורת חמה ולבנה </b>מ\"ש הר\"מ בו. על הצורה שמייחסים הוברי השמים לשמש ולירח כו'. <b>אין</b> דבריו נראין להוציא הלשון ממשמעו. וכ\"מ נמי בגמרא בהדיא דלא כוותיה. ",
+                "<b>אף הוא נעשה זבל </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק י\"ד (סימן כח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו כו' וכשיצא כו'. </b>ובירושלמי גרס כשיצא וכן נראה. לפי שבגמרא אמרו לא השיבו כלל במרחץ. שאסור להרהר בו בד\"ת כו' תו' ור\"ן. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דהירושלמי ס\"ל דשואלין בהל' בית המרחץ בבית המרחץ. כמ\"ש ר\"ן בפרק כירה. ",
+                "<b>הני </b>מילי. בדברים הצריכים למרחץ. כגון להדיח קרקע ולסוך בשבת. <b>אבל</b> בדברים שאינם מצרכי מרחץ. כגון הא דהכא. דאפילו לומר שאסור להשיב במרחץ. מודה הירושלמי נמי דאסור. כדאיתא התם בהדיא. דאוסר לומר שאסור להרהר. במקום מטונף. אע\"ג דמהלכות מקום מטונף הוא דהוי. אפ\"ה ס\"ל דאסור. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שיש בה תפיסת י\"א </b>ות\"ק סבר הואיל ובתחלת נטיעתו לא נתכוין לעבדו. אין עבודתו כשנעשה מחובר אוסרתו. <b>היינו</b> בנטעו גרעין. אבל נטעו יחור. מודה ת\"ק (ע\"ל מ\"ז בתי\"ט. בשם רש\"י ור\"ן) דבתלוש ולבסוף חברו. כ\"ע מודו. כמו בבית דבסמוך. <b>ודבר</b> זה נתעלם מרשב\"א בתשובה. כמ\"ש בס\"ד במ\"א. ",
+                "<b>כל מקום שאתה מוצא הר גבוה כו' </b>לשון תו' בירושלמי פריך מבית הבחירה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קושיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ביתו סמוך לע\"ז </b>כשקדם הכותל לע\"ז. <b>ע\"ל</b> מ\"ז. ",
+                "<b>לע\"ז </b>הבית ע\"ז עצמו נעבד. כ\"פ המפרשים. <b>ולענ\"ד</b> אצ\"ל כך. כי משנעבד לתשמיש ע\"ז. בכל ענין אסור. ",
+                "<b>אבניו כו' מטמאין </b>אפילו חלקו של ישראל. <b>לפי</b> שאין ברירה. כשנפל ואינו ניכר חלקו של ישראל. ",
+                "<b>כשרץ </b>ראיתי בהקדמת פירוש המשניות להר\"מ. מסדר טהרות. ז\"ל והאב השני משמשי ע\"א. טמאים הם כזית. כטומאת שרץ. ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית כו'. והנה לשון המשנה. אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ ע\"כ. ",
+                "<b>נראה </b>שהביא את זה. להוכיח מה שהקדים לבאר. שאפילו נשברו משמשי ע\"א שמטמאין במגע. והוא מה שהקשו התו' ריש פרק ר\"ע במסכת שבת. ולדידיה ניחא דמשמשין חמירי בהכי. ",
+                "<b>ותימה </b>גדולה על דבריו הללו. דהא תנינן עלה. ר\"ע אומר כנדה. ואי איירי במשמשין מי איכא מאן דאמר דמטמו כנדה. הא בין לרבה. בין לר\"א. אליבא דר\"ע. משו\"ה אתקש לשרץ. למשמשין. והיא פליאה נשגבה. צ\"ע בחבורו. ",
+                "<b>ויש </b>ליישב אם תעמיק העיון בשטה דר\"פ ר\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהנמייה </b>כ\"ה במשניות תי\"ט. <b>אבל</b> הגרסא הנכונה והישרה היא הנבייה בבי\"ת. והכי גרס נמי הערוך. וכן רד\"ק בפירושו להושע (ט) והוא הפרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נטל ממנה עצים </b>ישראל. <b>א\"נ</b> גוי. בשפה לצרכה. מיהו בנטל הימנה כרכור. משמע ודאי. שנטל לעשות כרכור. והרי זה ודאי שלא לצרכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וזרקה בחמתו </b>בתי\"ט. אבל כי זרק ממש. אפילו שלא בחמתו שרי. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שיושיב שומר </b>הקשו תו' תימה היינו רישא. דישראל ונכרי דרין בה. <b>ונ\"ל</b> דהוה אמינא דרין בה בקבע דווקא בעינן. קמ\"ל דאפילו מייתי שומר מעלמא (כדאיירי ודאי. דהא בשאין ישראל דר בה עסקינן הכא. אלא לפי שעה מושיב שם ישראל. בעת מלאכתו. ואח\"כ הולך לו. וחוזר למקומו לביתו. שהוא דר שם) וקס\"ד דאיכא למיחש. דילמא משתלי ושביק לגוי לחודיה. ואזיל לביתיה. היכא דקביע דדייר התם והדר אתא. <b>אשמעינן</b> רבותא לקולא. דלא חיישינן להכי. כיון שהושיבו לכך. חזקה שליח עושה שליחותו. <b>ותו</b> אשמעינן חומרא נמי. דכה\"ג הוא דסגי אע\"ג דאינו יושב ומשמר. מאחר שיחדו לשמור. אבל לא סגי בישראל עובר דרך שם באקראי. דיוצא ונכנס כי האי. לא מהני. ואע\"ג דשכיחי עוברים ושבים. כיון דלא קביעי. לא חשיבי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל שבהנאתו </b>ע\"פ רע\"ב יש משביח ולבסוף פוגם כגון שומן בשר עם חמאה. <b>הלכתא</b> רבתא לדין בשר בחלב. ",
+                "<b>כגון חומץ כו' </b>עתי\"ט. ז\"ל אבל בכלי שאינו ב\"י כו'. כשנתבטל בו המאכל כו'. כבר נפגם טעמו וריחו לא עמד בו. <b>דעדיפא</b> הול\"ל אפילו קדרה בת יומא. לא אפשר דלא פגמא פורתא (כדאיתא פרק אלו עוברים. ופרק גיד הנשה). "
+            ],
+            [
+                "<b>ויגוב </b>הנקב. והוא פעל עומד (כעין נפעל מעצמו) לגזרת חסרי הנו\"ן. בשקל יקום גוי. לא יגוש. ",
+                "<b>ותגוב </b>המגופה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי שיפתח </b>כו' שלא תשבר כולה ר\"ל כל המגופה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משנכנסה לרשותם אסור </b>ע\"ל רי\"ו בתי\"ט. אבל בהכנסה לחוד לא נאסר. שאין חצרו קונה לו בע\"כ. <b>ודאי</b> לא עדיף מחמץ דעשאו הכתוב ברשותו. ואפ\"ה גוי שנכנס ובצקו בידו. אינו עובר עליו. <b>פסק</b> כו' דמשיכה קונה. ",
+                "<b>באיזה </b>מקום. עפ\"ה דבתרא משנה ז'. ",
+                "<b>מדד עד שלא פסק </b>הב\"י מפרש דודאי נגע בו הגוי. ומשו\"ה תנן מדד ולא משך. לכלול בו שאחר שמשכו נגע בו. <b>לא</b> הבנתי זה. דהא ודאי האי מדד במוכר עסקינן. דאי בלוקח מודד איירי. הא ודאי קאסר ליה מיד. אע\"פ שלא משך ולא פסק <b>והשתא</b> היכי ליתני משך ולא מדד. דהוה אמינא איהו מדד נמי. צריכא למימר דמיו אסורין. <b>עכבת</b> גם עקבת בקו\"ף. יש לו דמיון בכתוב בענין הלז. ולא יעקבם. ",
+                "<b>עכבת יין </b>כתי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב שלא יצא כטפה או שתי טפין. לפום ריהטא כתב כן. דהשתא טפה אחת. שתים מיבעיא. <b>ואני</b> אומר אפילו בתלמוד. אין זה דקדוק. כמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסוכה. שנמצא כך הרבה. <b>ואף</b> בלאו כדאמרי אינשי. נמי יל\"פ. טפה שהיא כשתי טפין. דהיינו טופח על מנת להטפיח. וזה אמת נכון וברור בלשון ובענין. לפי דעתי. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ע\"ל </b>רע\"ב. ואם עירה התר כו' אסור. אפילו חבית מלאה לתוך טפה. <b>משום</b> דקמא קמא אתסר. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ואוסר. צ\"ל ומסקי. ע\"ש והוא שיזרוק מצרצור. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושעיר המשתלח </b>ל\"ג. ",
+                "<b>הרי אלו </b>עתי\"ט שכתב. ולי אכתי קשיא ההיא דמעילה <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יגעיל </b>תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואח\"כ מגעילו כו' ובלבון שלא הצריך הרע\"ב לסופן כו'. כצ\"ל. <b>והמגיה</b> בלשון התי\"ט. לא הבין. חשב לתקן בלי דעת. לעשות לרוח משקל. והוא לו פנים קלקל. ",
+                "<b>שפה </b>עמו\"ק בי\"ד סקפ\"א. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עבודה זרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..55673b15d327ea47523469e99f4efe54205b84d3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,298 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל כמנהג המדינה </b>לאתויי הוצא ודפנא. ואור\"ת דבפחות מכאן מנהג הדיוט הוא. ואין הולכין אחריו. ויכול אחד לעכב על חברו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הג\"א. למה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. <b>לק\"מ</b>. דהכא ה\"ט. משום דאיכא למיחש להזק ראיה. לכי נפיל. כדלעיל בתי\"ט משם נ\"י. <b>ולר\"ת</b> צ\"ל. דמסיפס בעלמא. לא גרע מהוצא ודפנא. דמשמע ברצו. כמקום שנהגו הוא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בבקעה </b>שדה לבן. שאין העין שולט בה כל כך. ע\"כ. <b>אע\"ג</b> דאמרינן אסור לאדם שיעמוד על קמת חברו. בשעה שעומדת בקמותיה. <b>בשדה</b> אין עין חברו מצויה שם כל שעה. כמו בגנה. <b>גם</b> אין חשש אלא בקמה. משא\"כ בגנה. שמצמחת זרועיה תמיד. והרגל תדירה בה. ",
+                "<b>חזית </b>י\"ל כמוהו. בית אבנים יחזה. עשינו חוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מגלגלין עליו את הכל </b>דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך. ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר. פטור. תו'. <b>כלומר</b> בכה\"ג דגלי דעתיה. ועביד מעשה. <b>וכתי\"ט</b> ואתיא כרבנן דר\"י כו'. ר\"ל הא דאצטריכו תו' לפרושי הכי. משום דמתני' אתיא כרבנן דפטרי. בזה נהנה. וזה לא חסר. דה\"ט דרישא. דאין מחייבין אותו. אע\"ג דנהנה. וסיפא דחייב. משום דגלי דעתיה. הוא. <b>ואילו</b> לר\"י. בכל גוונא חיובי מחייב. היכי דנהנה. <b>וא\"ת</b> הא אפילו כרבנן לא אתיא. דהא מיהא סברי רבנן התם. דבעל העליה. יורד ודר למטה. או נועל בפני בעל הבית. עד שיתן לו יציאותיו. ואע\"ג דזה אינו חסר. והאי לנקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה הוי. כמ\"ש שם. וא\"כ מתניתין דלא כמאן. <b>י\"ל</b> התם טעמא. משום דבית לעליה משתעבד. והו\"ל זה חסר ודאי. במה שהוציא הכל משלו. ובדין הוא שיכפוהו לבעל הבית לבנות. משא\"כ כאן שלא נתחייב לו בכלום. עד שיגלה דעתו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהא בו ד\"א </b>לכל אחד מהשותפין. חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר. צריך לפני פתחו. ארבע אמות. לאויר החצר. על פני כל הפתח. ",
+                "<b>בזמן </b>ע\"פ הרע\"ב. גוד או אגוד. פירש הערוך משוך או אמשוך. כמוהו בפי\"נ (דקי\"א) גוד לית דין צבי למילף. פירש\"י משוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי רגלים </b>ממסמסין את הלבנים. שהן של טיט יבש והיינו בלתי שרופים. <b>אבל</b> לבנים שרופים. דינן כאבנים. ",
+                "<b>שלשה מן השכב </b>חשבון הרחקה נקיט. דמחשב שלשה מן השכב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מקול התינוקות </b>מ\"ש רע\"ב ואם אינו מלמד אלא אומנות כו' מצי מחי. <b>זה</b> לקח מפיר\"מ. ואינו נראה בעיני (אע\"ג דלכאורה הכי משמע בגמרא) דהא נמי מקרא נפקא. והודעת להם את בית חייהם. ודרשינן נמי ראה חיים וגו' זו אומנות. והתירו שבות בשבילה. לשדך על התינוקות בשבת וללמדו אומנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. א\"כ גם זה בכלל למוד תורה הוא ודאי. דאי לא הא. לא קיימא הא. <b>אלא</b> תנוקות של בית רבן. למעוטי תינוקות דנכרים. ואפילו ללמדם תורה (משום דאיסורא קעביד) אצ\"ל ללמדם חשבון ואומנות דלא מצי עביד. בלי רשותא דבעלי חצר. אע\"ג דאי בעית אימא השתא דאתית להכי (במסקנא דסוגיא) דברייתא מיירי בסופר מתא. קהדר ביה תלמודא משינויא קמא. אלא אפילו תינוקות דנכרים שרו. <b>מיהת</b> לא צריכנא לשינויא דחיקא. אלא תינוקות דישראל בכל גוונא לא מצי מחי. ודנכרים בכל גוונא מצו מחו. "
+            ],
+            [
+                "<b>(דנו\"א) </b>בפירוש רע\"ב שטה ב'. או יותר. צריך למחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיקין את הסולם מן השובך </b>וז\"ל הטור היה לחברו שובך סמוך לכותל כו' צריך להרחיק מן הכותל ד\"א ע\"כ. <b>והכי</b> מסתבר לתי\"ט. <b>ואני</b> אומר אין זה במשמע לשון המשנה. שלא שנינו הרחקה. אלא מן השובך. לא מן הכותל. <b>גם</b> קשה לצייר העמדת סולם באויר. לפיכך לשון הטור בכאן. רחוק מכליותי. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז שכתב וי\"ל מאי איריא שבין שתי חצרות כו'. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. ",
+                "<b>שגר </b>עמ\"ש בלחם נקודים. ברכות פ\"ד מ\"ג. ",
+                "<b>וחוץ מחמשים אמה </b>של מוצאו. דודאי לא מהני שובכין כו' נ\"י. <b>ותמיהני</b> על מהרש\"ך שכתב טעמא משום דרובא עוברי דרכים עכו\"ם. דהא במ\"ב פ\"ב דב\"מ (עמ\"ש שם בס\"ד) מוכח דאין בגוזלות סימן. וא\"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל. שרי. עכ\"ל תי\"ט. <b>וצ\"ע</b> דוק. ",
+                "<b>וז\"ל </b>רמ\"ז תמיהתו על התו' דכתבו דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנ\"י. מאן לימא לן דידע ודאייאש ע\"כ. <b>והא</b> לאו מילתא היא לפי דעתי. כי נפול זה. אינו עשוי ליטלו אלא ביד. ומיד שנופל מידו. מרגיש בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם גורן קבוע כו'. </b>ז\"ל תי\"ט והטור העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה כו' נמי בתוך העיר. וקשיא הא תו למה לי. ע\"כ. ",
+                "<b>אומר </b>אני מרוח אחת הוא דבעינן חמשים אמה. אבל לארבע רוחות לא צריך. וכיון דבתוך שלו הוא עושה. בהרחקה כל דהיא סגי. ",
+                "<b>ולפרש </b>הוי\"ו כמו שי\"ן. כמ\"ש תי\"ט. אין לו טעם בכאן. <b>ורמ\"ז</b> כתב ז\"ל. לא היא דרישא איירי בשדה. והכא בתוך שלו. ע\"כ. <b>ותמוה</b> אטו שדה לאו בשלו עסקינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ ממערבה </b>דשכינה במערב. ומפיק לה מקרא וצבא השמים לך משתחוים. וכתו' וא\"ת. בלילה נמי למזרח משתחוים. <b>לענ\"ד</b> לק\"מ. דאין הכי נמי. הדרים באותן מדינות. שצבא השמים משתחוים למזרח. גם בני אדם גם בני איש. אותו צד לחשב למערב שלהם. וכשהם משתחוים. ודאי גם כן השתחויתם היא למזרח. שהוא מערב שלהם. סוף כל סוף מגמת פניהם קדימה. אינו אלא אחר מהלך צבא השמים. שמהלכם פונה למערב <b>ואף</b> כשהם במערב. שפנייתם למזרח. כדי לחזור ולסבב למערב. להשיג מקום כבוד השכינה. עכ\"פ אינן חוזרין לאחור לעד לעולם לא ישובו על עקבם. להפוך ערפם למערב. לזרוח אחר שכבר שקעו. <b>ולא</b> יעשו בורסקי מטעם זה למערב העיר. באיזה אקלים ונוף שיהיה. כי מ\"מ לאותה רוח. הוא רומז מקום הכבוד. <b>ועוד</b> נ\"ל שאפילו לדברי האומר שכינה בכל מקום. עם כל זה מהלכה הוא בדרך מערכת צבא השמים. וכתוב מפורש הוא. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים. <b>וכן</b> השער הפונה קדים. סגור יהיה ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. מטעם זה. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תי\"ט על ריצב\"א. עמ\"ש בס\"ד מ\"ב פ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין מלמעלה </b>שאחד מהן מלמעלה. בגובה שפוע הר. <b>צריך</b> לידע אם הגובה נמדד. או נדון במתלקט עשרה מתוך ארבע. או מקדרין בהרים. או אומדים אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזקת הבתים כו'. </b>שלש שנים. דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה. אליבא דתנאי דלקמן. ",
+                "<b>צריך </b>לומר לאו דווקא. אלא בשלש מקוטעות. שיש בהן ג' תבואות. <b>ולא</b> עוד אלא לרי\"ש בשדה האילן. נמצאת חזקה בשנה אחת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכך הוא הענין שאמרו עד ג' שנים מזדהר בשטריה. לא הקפידו על השנים רק על שלש תבואות ושיערו שאין אדם רואה או יודע שאדם אחר אוכל פירות שדותיו וקרקעותיו שלש פעמים ושותק. לפיכך כשהמחזיק רואה שאין מערער על אכילתו זה שלש פעמים. שוב אינו נזהר בשטרו. ותלמודא נקיט מילתא מציעתא. דרובא דפירות. שלש פעמים בשלש שנים. הן נאכלים. <b>אבל</b> אם לפעמים יש אכילת פירות ג\"פ. בפחות משלש שנים. בבציר משלש שנים נמי ודאי לא מזדהר. <b>והוא</b> הדין איפכא כי ליכא שלש תבואות אלא בשש שנים או יותר כאילני בנות שוח ובנות שבע וכן הפרסאות. וכדומה נ\"ל דאז צריך להזהר בשטרו. עד שילקוט פירות שש שנים. והכי נמי. כשהמערער במדינה אחרת. צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. אבל לא משמע כן בפוסקים. עסקמ\"א. ",
+                "<b>והעבדים </b>אע\"ג דגודרות אין להם חזקה לאלתר. יש להן חזקה לאחר שלש שנים. ",
+                "<b>ומדעת </b>הר\"מ נראה דאין חזקת של\"ש אלא לעבד בלבד. וכתב הה\"מ דמתני' תסייעיה. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. דהא בהדיא תנן וכל שהוא עושה פירות תדיר. א\"כ כל ב\"ח שוים לכלל הזה. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ טעמא. דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך אין שייך בהם חזקת שלש שנים תי\"ט. <b>לא</b> הבינותי זה הטעם. שא\"כ אדרבה יהא חזקה להם לאלתר. כשאר מטלטלין. מטעם זה. דלא שייך למימר אחוי שטרא. <b>והשתא</b> אע\"ג דגודרות ודאי לאלתר לית להו חזקה. משום דנקיטי ניגרי ברייתא. מיהת בשלש שנים תסגי להו. דומיא דעבד. ואע\"ג דלא כתבי עלייהו שטרא. אטו משו\"ה לא תהוי ליה חזקה לעולם. מי לא עבדי לזבוני. <b>הילכך</b> נ\"ל דלית דחש לדעה זו. ואפילו הר\"מ אפשר דלאו הכי ס\"ל. לישנא דמתני' נקיט. עכ\"פ אין אחריות דעתו עלינו. ",
+                "<b>וכל שעושה פירות תדיר </b>דייקא. <b>ש\"מ</b> דבתר אכילת ג\"ש פירות אזלינן. כמש\"ל <b>נ\"מ</b> דכי הויין אילנות שאינן עושין אלא לשלש שנים. חזקתן תשע שנים. <b>ותנא</b> הני ושייר. אכללא סמיך. "
+            ],
+            [
+                "<b>וילכו ויודיעוהו שנים </b>ש\"מ ר\"י. לית ליה הא דר\"י ור\"ע. במתני' דלעיל. <b>וכרע\"ב</b> אבל אם היה עמו בעיר לאלתר הוי חזקה. <b>ע\"ל</b> מ\"ו בתי\"ט ד\"ה ולצורית. לשון הרב המגיד "
+            ],
+            [
+                "<b>שנתת לי במתנה </b>בשטר בעדים. <b>וצ\"ע</b> כשטוען שמחלת לי. מאחר שאכלתיה שני חזקה ושתקת. דאנן סהדי. אם לא היכא דהויא מחילה בטעות. או בשעת חירום. שלא היה יכול למחות ודוק. <b>ולר\"י</b> אף נאלתר הוי חזקה. ",
+                "<b>האומנין </b>אין יכולין לטעון נקוחים בכלים שבידיהם משל אחרים. וה\"מ כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. <b>כתי\"ט</b> ואין הכוונה בפנינו ב\"ד כשטוען עליו. דודאי הוא נאמן. ע\"כ. <b>וזה</b> הפך המבואר בגמרא גבי רמאי דפומבדיתא. דאי חכים הוא. משוי ליה ראה. וכן מבואר להדיא בסימן קל\"ג ע\"פ תשובת הרא\"ש. ובסימן קל\"ד ס\"ב. <b>אמנם</b> בסע\"ב בהגה. כתוב כדבריו. וצ\"ע. <b>שוב</b> ראיתי בסקל\"ג העיר סמ\"ע בזה. וצל\"ע. ",
+                "<b>כמחזיק </b>אע\"פ שבא מחמת טענה. ",
+                "<b>כנותן מתנה </b>וה\"ה למוכר. <b>ולא</b> נקטיה. משום דאורחיה למקני בכסף. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלמין </b>וא\"ת ה\"ד כו'. ותירוץ אחד מגדולי ר\"צ. שא\"א בממון כאשר זמם כו'. כיון שאפשר בחזרה. נ\"י. וזה פשוט מאד. <b>מיהו</b> היינו בדאפשר בחזרה. דהיינו כל זמן שהמתחייב חי. דאיכא למימר דילמא ישלם. ואע\"פ שהעני. שמא יעשר וישלם. נמצא עדיין אני קורא בו כאשר זמם. <b>משא\"כ</b> משמת. שנתקיים כאשר עשה. אימא לפטרי. <b>וממתניתין</b> נ\"ל דאין ראיה לממון דעלמא. דשאני קרקע. דאינה נגזלת. וכל היכא דאיתא. ברשותא דמרה איתה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובונה עלייה ע\"ג ביתו </b>תי\"ט מיגז גייז לישניה דרשב\"ם. והוא חסרון הראוי למלאות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז בחזקתה </b>הא ודאי מיירי. אע\"ג דלפי הנראה עתה. אין הזיזין וגזוזטראות כנוסים לתוך שלו. אלא יוצאים לר\"ה. מ\"מ אנו אומרים. כשבנה זה ביתו. כנס לתוך שלו. וכן כל הבתים הבנוים בצדו. כנוסים הם לתוך שלהם. ואפ\"ה הם אינם יכולים להוציא זיזין עתה. לפי שכבר מחלו משלהם לבני ר\"ה. מאחר ששהו ולא הוציאו מיד כשבנו. ויתרו. ושוב אינם רשאים להוציא. דהו\"ל כנותן דרך לרבים. מה שנתן נתן. כך צריך לומר לדעת המפרשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבתולות </b>כרותות מבתולת השקמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>המגורות </b>כרמ\"ז. נ\"ל שהוא מלשון מוגרים במורד. <b>ושבוש</b> גדול הוא. שהם שני גזרות. ושני הפכים בענין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>(בור וגת) ועכב השדה לעצמו. ",
+                "<b>רע\"א א\"צ </b>הלוקח ליקח. לשטתיה אזיל. דכללא הוא בכ\"מ מוכר בעין יפה מוכר. וחכמים לטעמייהו. ",
+                "<b>לא הקדיש אלא כו'. </b>את\"ק קאי ר\"ש. וקאמר לא הקדיש את כולם. אלא כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר חמור מכר סייח </b>כגון דא\"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. <b>ואע\"ג </b>דאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב\"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ\"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג\"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע\"פ שהסם בדוק ומנוסה) <b>ואפשר</b> היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע\"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע\"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ\"ה שריא אליבא דכ\"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. <b>אלא</b> שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז\"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו\"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה. ",
+                "<b>הסייח </b>בנו של חמור. לשון רשב\"ם. <b>והוא</b> ע\"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ",
+                "<b>מכר יונים </b>אבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ\"ז. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישפה </b>לא יכרות. כתי\"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ\"ג דע\"ז. שפיה לצרכה. ובפ\"ג דמעילה. אין מועלין בשפוי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכר הקנה </b>לענין מ\"ש תו'. וק\"ק כו'. ",
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד יומא פ\"ב מ\"ג. ד\"ה הגרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>יפות ונמצאו רעות </b>הוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי\"ט <b>משמע</b> הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. <b>וה\"נ</b> מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. <b>איברא</b> דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משך </b>מר\"ה לסמטא (נ\"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי\"ן בסי\"ן. כדרך ולשטר חד בשי\"ן ימנית. ובתרגום בסי\"ן שמאלית בכ\"מ. וכן נקרא בלע\"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר\"ה לא מהניא. ",
+                "<b>קנה </b>אע\"פ שלא מדד כו'. כצ\"ל בלשון הרע\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה ה\"ה של מוכר </b>לענין קושית התו' עמ\"ש בס\"ד שילהי תרומות. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק\"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ\"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ\"ל. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ\"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה. ",
+                "<b>הרי </b>שלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה. ",
+                "<b>ועל </b>כן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. <b>וכן</b> הדבר אפילו כשתורם באומד מ\"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>השולח בנו </b>קטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה <b>ונ\"ל</b> עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. <b>ואחד</b> הזכר. אחת הנקבה. במשמע. ",
+                "<b>חנוני חייב </b>כתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה\"נ דהוה פטור. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. עיין כיוצא בה בי\"ד (סימן שמ\"ט) בהגה. כשהיו או\"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח\"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי\"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה). ",
+                "<b>ואם </b>בגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק\"ו לכאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וממחה משקלותיו </b>ששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ\"י. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. <b>מ\"מ</b> עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. <b>ואפילו</b> בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. <b>וגם</b> דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ביבש א\"צ </b>והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב\"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ\"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע\"כ. <b>לא</b> ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה. ",
+                "<b>בדקה לא ימוד בגסה </b>דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב\"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א\"א למחוק כ\"כ בצמצום. ע\"כ מתי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. <b>שוב</b> עיינתי בנ\"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. <b>גם</b> מש\"ע תי\"ט בשם רשב\"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ\"כ כו'. <b>אין</b> לו הבנה. ונראה שט\"ס בלשונו. וכך צ\"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. <b>אמנם</b> הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. <b>גם</b> אין כך הנוסח בפירוש רשב\"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ\"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל. ",
+                "<b>לא יגדוש </b>ואע\"פ שמוסיף בדמים. <b>נראה</b> דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע\"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. <b>דאל\"ה</b> פשוט דכל תנאי שבממון קיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע פשתן </b>דרובא קונים לזריעה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד ספ\"ט דתרומות. ",
+                "<b>חייב באחריותן </b>ואפילו היתה שנה שחונה. אם יכולין להשקות ברגל. והשקום כגן הירק. הרי זה חייב. <b>אבל</b> אם היו שנים כשני אליהו. או שפסק המעיין. ודאי אינו חייב כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטסיאות </b>חברו במ\"ז פ\"ב דר\"ה. ועמ\"ש שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשתקד </b>שם מורכב. שתא קדמייתא. ",
+                "<b>ואם ידוע </b>כו' צ\"ל שהלוקח הוא ממקום אחר ולא ידע בו אלא בני אותו מקום של המוכר להם הוא ידוע. דאל\"ה הא סבר כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>בית אלמנות לבתו </b>אבל בחיי בעלה כו'. אין דרך חתן לדור עם חמיו. <b>קשיא</b> לי טובא. דהא איפכא שמעינן ממתני' ה' פרק ח' דעירובין. דעביד אינש דדייר עם חתנו. ולא עם בנו. <b>וי\"ל</b> בדוחק. אע\"ג דניחא ליה ודאי. התם בקרובי דעתא תליא. <b>איברא</b> משום הנך טעמי דהכא. קמ\"ל דלא שפיר דמי. <b>והתם</b> נמי לאו בדירה ממש איירי אלא באכסניא באקראי עסקינן. משו\"ה ליכא חששות דאתמרו הכא. <b>ותו</b> דהא בחמות לא איירי התם. דלא אזל אלא איהו לחוד. הילכך בבתו ניחא ליה טפי. מכלתיה דלא דיירא גביה. <b>דהא</b> ודאי משום דלא מתדר להו בהדדי. להכי דייר בנו באפי נפשיה. דלא הוי מקבל ליה לכלתיה למידר גביה. השתא נמי דאזיל לגבי בריה לבקרו. אין רצונו להתעכב אצלו. ואינו מסיע ביתו מלבו בשבילו. ודוק. עמ\"ש בס\"ד בחייתא דקיטרא (שי\"ע סל\"ב) <b>והוי</b> יודע דבהאי מילתא. דקמ\"ל אגב אורחא בעלמא. איסורא נמי איתא. ואיכא מ\"ד דמנגדינן ליה. וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל. אע\"ג דאנן קיי\"ל כנהרדעי. דלא מנגיד רב אלא אמאן דקדיש בביאה. מיהא לא שרי לה. ואיסורא כדקאי קאי. אלא שהתו' כתבו. שעל זה סמכו להקל האידנא. ולכן השמיטו זכרונה כל פוסקי הלכות סדורות שבידינו. <b>ותמהתי</b> על זה. מי ילפינן ממקלקלתא. אלא שהדוחק ועול גלות התיר לעצמו. מה שאינו מן הדין. וכמו שמצינו בכמה דברים כיוצא בזו. שאין כח ביד חכמי הדורות. למחות בקולות הנהוגות חוץ לשורת הדין. והנזהר בדברי חכמים. עליו תבוא ברכת טוב. ",
+                "<b>טרקלין </b>עתשו' הרמ\"ע (סימן מ\"ה) ושם מפרש טרקלין. מלשון טרוקו גלי. ופירושו לינה נעילה. עלח\"ש פ\"ד דאבות מי\"ג. ",
+                "<b>היכל וכותליו </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש רפ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל בור </b>דווקא. דאילו חדר דרכו ליכנס שם כו'. <b>וכה\"נ</b> לא תקנו כלום. אע\"ג דחששה דחשד. במקומה עומדת. וגדולה היא משל דרך הבור. <b>מ\"מ</b> לא יכלו חכמים להעמידה על הדין. להפסיד לזה ביתו. משום חשש בעלמא (משא\"כ בבור. דאפשר בתקנתא) <b>ולא</b> עדיף מחתן הדר בבית חמיו. דגריע טפי. כמ\"ש בן סירא. ואפ\"ה לא מצו רבנן למחויי ביה. ולמכפייה דלא למידר גביה. היכא דלא אשכח ביתא אחרינא אי נמי דלא מתדר ליה אלא גביה. דהא לא אשכחן בשום דוכתא. דאשמעינן איסורא בהדיא. אלא רב לחוד הוא דמנגיד עלה למ\"ד. ופליגי נמי נהרדעי אליביה. ",
+                "<b>אבל </b>זה עושה לו פותחת. וזה עושה פותחת. ודאי כל דאפשר לתקוני. מתקנינן. ",
+                "<b>עושה </b>כו'. מנעול בפני עצמו. עם מפתח מיוחד לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל גנה </b>כו' כגון יורשים כו'. אבל בנקח גנה כו' תי\"ט. <b>ור\"ל</b> בלקח מחברו בעל הגנה. וקיצר יותר מדאי. כי הי\"ל לכתוב כן באר היטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה שנתן נתן </b>ואע\"פ שבטעות היה. ",
+                "<b>היה </b>נ\"ל פשוט. דהיינו טעמא כיון דאיהו מחל להו מדעתיה. ואינהו קנו לה בהילוכא. גמר ומקני אף בטעות. דאסיק אדעתיה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים. דקדירא דבי שותפי (לא קרירא כו') הוא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמי למחילה בטעות דעלמא. דהכא איהו דאפסיד אנפשיה. יאוש בעלים הוא. ודרך הרבים. מאן שביק מאן מחיל. וזה היה ישר בעיני. <b>אלא</b> שעדיין צריך ליישב סוגיא דהלמודא. ",
+                "<b>המעמד </b>שהיו עושין שבעה מעמדות כו'. <b>ולי</b> נראה יותר נכון לומר. שהם מכוונים כנגד פרקי שנות האדם. אם ימלא ימיו. שבעה עדנין יחלפון עלוהי. ילדות. נערות. עלמות. בחרות. עמידה. זקנה. וישישות. כולם הבל. ורהבם עמל וחבל. סופן אביל. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבוכין </b>עלח\"ש מ\"ה פ\"ד דעירובין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי אלו נמדדין עמה </b>צ\"ע איך היא מדידה זו. <b>עמ\"ש</b> שילהי מציעא. ",
+                "<b>אם אמר הן חסר </b>כו' ומוקי התו' בעומד בתוכה דאל\"ה תקשי מתני' דלעיל כו' ואפילו לא היו טרשין כל עיקר ע\"כ. <b>צ\"ע</b> דילמא לעיל מיירי ביתרים מבית רובע. ",
+                "<b>ואם רצה </b>מוכר. <b>מחזיר</b> לוקח. <b>צ\"ע</b> אי אפי' לא רצה לוקח. מי כייפינן ליה ליקח יותר ממקחו. אם אינו צריך לו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש נוחלין ומנחילין </b>והא דלא נקט יש נוחלין זה את זה כו' רשב\"ם <b>ר\"ל</b> נוחלין זה את זה הול\"ל. ולא צריך למתני מנחילין. <b>אבל</b> באמת לא היה מספיק לומר נוחלין זא\"ז. להבין ממנו שכל אחד נוחל את חברו. עד שיאמר בלשון כפול. נוחלין זה את זה. וזה את זה. כדי להודיע שהנחלה מתהפכת ממנחיל לנוחל. ומנוחל למנחיל. ואינו מדרך התנא לשנות דרך ארוכה. <b>אבל</b> בחר לשון ערומים קצרה וצחה. כל אמרתו צרופה וברה. ",
+                "<b>והאיש את אשתו </b>פשיטא דירושת הבעל קודמת. אף לבנים שכבר היה לה מאיש אחר קודם שנשאה זה. וכ\"ש לבנים מן הבעל. דמאי שנא בניה. משאר יורשיה. כי לית לה בנים. דהא אינהו נמי דאורייתא. ובעל דרבנן. ואתא דרבנן. ועקר לדאורייתא. <b>וש\"מ</b> מהכא נמי. כמה גדולים דברי סופרים. <b>עמ\"ש</b> תי\"ט. ליישב דרשה דת\"כ. באם אינו ענין. <b>להא</b> מילתא. בר מולא הוא עם גברא רבה אחרינא. הרמ\"ע ז\"ל. בס' יונת אלם. פצ\"ט. דקאי כוותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת קודמת לאחין. </b>ולאב. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט לא תני ליה. דהא איהו עדיף. דקודם לכל יוצאי ירכו. והו\"ל לאשמועינן רבותא. וכ\"ש אחין דלא קדמי. <b>וי\"ל</b> קצת. דהא מרישא שמעינן. וזיל קרי בי רב הוא. דבן קודם. וה\"ה לאב. וכל יוצאי ירכו. במקומו עומדים. <b>ודקתני</b> סיפא. האב קודם לכל יוצאי ירכו. שבקיה דמפרש נפשיה. כל שאינן יוצאי ירך בנו המוריש. משו\"ה תנא. מלמטה למעלה סידריה נקט ואתא. ",
+                "<b>אחין קודמין לאחי האב </b>ולאבי האב. ",
+                "<b>והאב קודם לכל יוצאי ירכו </b>שלא מן המת. ",
+                "<b>כל הקודם בנחלה </b>כו' מסיים בה הרע\"ב. וכן לעולם עד אדם הראשון. <b>ולא</b> דק. שאין בן נח יורש את ישראל. שאין לו אחוה. לפיכך אינו נאה כלל לומר כן. <b>ויש</b> לתמוה עליו. ששכח החיוב שאמרו חז\"ל. חייב אדם לומר בלשון רבו. דדייק טובא. שכך שנה לנו בעל התלמוד. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן בלבד. ודייק עלה לימא עד יעקב כו'. מיהו טפי ודאי לא אפשר. והמוסיף גורע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלו לו </b>בחייו. ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן. תי\"ט. <b>ולא</b> ידע מר. שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. ולא הבעל את אשתו. <b>א\"כ</b> האי דנפלו לו. ולא להם. היכי דמי. אי בכה\"ג עסקינן. מי ירית מידי. ומהיכן נפל לו. שלא נפל גם להם. הא ודאי ע\"כ בחייו איירי. זה פשוט. ",
+                "<b>זיכה בה </b>מ\"ש תי\"ט משם הראב\"ד. ודווקא בחולק בקרקע. אבל במטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. <b>צ\"ע</b> ועמו\"ק (הר\"ן). ",
+                "<b>האב אינו יכול למכור </b>הגוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבן אינו יכול למכור </b>פירות בחיי אביו ואפילו סתמא לא ימכרו. מאחר שהלוקח יכול לבטל המקח. כמ\"ש נ\"י. ",
+                "<b>אבל </b>אם מכרם. מכורים מיהא לכשימות האב. <b>ולא</b> הוו מוכר דשב\"ל. דהו\"ל מוכר דקל לפירותיו. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. על מ\"ש בפירות שהגיעו להבצר <b>צ\"ע</b>. שוב ראיתי שהושג מבש\"ך (סצ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשאו. ישאו </b>לענין קריאת מלות אלה. עפ\"ה דכתובות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה דוחין. בלשון הנ\"י. צ\"ל וא\"כ לרבנן דקיי\"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>ילדה זכר </b>נוטל מנה. הכא בש\"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ\"ש בפ\"ג דקידושין. ובא\"ע ס\"מ (ואצ\"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א\"צ למה שנדחק נ\"י. ואינו נרא' מ\"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. <b>ותו</b> דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש\"מ. <b>אלא</b> מסתברא לא שנא בריא. ל\"ש ש\"מ. קנה. מה\"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ\"ג דקדושין. דכה\"ג מיקרי בא לעולם. משו\"ה בריא וש\"מ שוין בהא. <b>והא</b> דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>הילכך </b>גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה\"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא\"כ באחר. דהו\"ל ספיקא דדינא. המע\"ה. וזה כפתור ופרח ודאי. ",
+                "<b>נקבה מאתים </b>דלענין הרווחה כו'. <b>אי נמי</b> במבכרת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות </b>עמ\"ש פ\"ב דקדושין ובמו\"ק אה\"ע (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים בחזקתן </b>ולא פירשו ב\"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ\"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי\"ל בא\"ע (ספ\"ח. וצ\"ו) <b>מיהא</b> איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ\"ש שם בס\"ד על לשון הטור. ועדיין צ\"ע. יע\"ש. <b>אלא</b> שמכל מקום מ\"ש תי\"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ\"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר\"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק\"ל. ",
+                "<b>איברא </b>לדידי. בלא\"ה לק\"מ. דכה\"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. <b>ותו</b> אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק\"ל. <b>א\"כ</b> בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. <b>שוב</b> ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר\"ש. ואע\"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר\"ש. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סלעין עשרין </b>קמ\"ל תפוס לשון אחרון. ",
+                "<b>תלתין סלעין </b>קמ\"ל דלשון ראשון עיקר כה\"ג. ",
+                "<b>כסף זוזין דאינון ונמחק </b>סד\"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה. ",
+                "<b>כסף סלעין דאינון </b>קמ\"ל אע\"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא. ",
+                "<b>דרכונות </b>ס\"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע\"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו\"ה כולהו צריכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כותבין גט </b>כו'. ול\"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. <b>אם</b> זנתה קודם. ",
+                "<b>כותבין שטר ללוה כו'. </b>ולשני יוסף ב\"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יתן </b>דס\"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>לאפוקי </b>דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה\"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועשם </b>ז\"ל תי\"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. <b>ואני</b> אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם. ",
+                "<b>ואם </b>יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי\"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה נמצא. צ\"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי החונק כו'. </b>כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ\"י. <b>ר\"ל</b> דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר\"י. וקיי\"ל כותיה. <b>אכן</b> נ\"י גופיה לא ס\"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי\"ט בדבור הסמוך בשמו. <b>א\"נ</b> איכא לפרושי. דקסבר נ\"י בדעת הגאון. אע\"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה\"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. <b>אבל</b> זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה\"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. <b>איברא</b> לענ\"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב\"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע\"פ גזרת ב\"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא. ",
+                "<b>והשתא </b>החונק ממש קתני ודאי. ואפ\"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור\"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. <b>ודמי</b> לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. <b>וכיון</b> דאתינן להכי. לק\"מ מ\"ש נ\"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..f3a2c57a5cd4e763c0816e2f511662ae3a135f28
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,296 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Batra",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Batra",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>הכל כמנהג המדינה </b>לאתויי הוצא ודפנא. ואור\"ת דבפחות מכאן מנהג הדיוט הוא. ואין הולכין אחריו. ויכול אחד לעכב על חברו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הג\"א. למה לא נלך אחר המנהג בכל דבר שבממון. <b>לק\"מ</b>. דהכא ה\"ט. משום דאיכא למיחש להזק ראיה. לכי נפיל. כדלעיל בתי\"ט משם נ\"י. <b>ולר\"ת</b> צ\"ל. דמסיפס בעלמא. לא גרע מהוצא ודפנא. דמשמע ברצו. כמקום שנהגו הוא. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל בבקעה </b>שדה לבן. שאין העין שולט בה כל כך. ע\"כ. <b>אע\"ג</b> דאמרינן אסור לאדם שיעמוד על קמת חברו. בשעה שעומדת בקמותיה. <b>בשדה</b> אין עין חברו מצויה שם כל שעה. כמו בגנה. <b>גם</b> אין חשש אלא בקמה. משא\"כ בגנה. שמצמחת זרועיה תמיד. והרגל תדירה בה. ",
+                "<b>חזית </b>י\"ל כמוהו. בית אבנים יחזה. עשינו חוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מגלגלין עליו את הכל </b>דגלי דעתיה דניחא ליה בהגבהה דהיאך. ובכי הא לא אמרינן זה נהנה וזה לא חסר. פטור. תו'. <b>כלומר</b> בכה\"ג דגלי דעתיה. ועביד מעשה. <b>וכתי\"ט</b> ואתיא כרבנן דר\"י כו'. ר\"ל הא דאצטריכו תו' לפרושי הכי. משום דמתני' אתיא כרבנן דפטרי. בזה נהנה. וזה לא חסר. דה\"ט דרישא. דאין מחייבין אותו. אע\"ג דנהנה. וסיפא דחייב. משום דגלי דעתיה. הוא. <b>ואילו</b> לר\"י. בכל גוונא חיובי מחייב. היכי דנהנה. <b>וא\"ת</b> הא אפילו כרבנן לא אתיא. דהא מיהא סברי רבנן התם. דבעל העליה. יורד ודר למטה. או נועל בפני בעל הבית. עד שיתן לו יציאותיו. ואע\"ג דזה אינו חסר. והאי לנקטיה בכובסיה עד דלשבקיה לגלימיה הוי. כמ\"ש שם. וא\"כ מתניתין דלא כמאן. <b>י\"ל</b> התם טעמא. משום דבית לעליה משתעבד. והו\"ל זה חסר ודאי. במה שהוציא הכל משלו. ובדין הוא שיכפוהו לבעל הבית לבנות. משא\"כ כאן שלא נתחייב לו בכלום. עד שיגלה דעתו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עד שיהא בו ד\"א </b>לכל אחד מהשותפין. חוץ מן הפתחים. שכל בית שבחצר. צריך לפני פתחו. ארבע אמות. לאויר החצר. על פני כל הפתח. ",
+                "<b>בזמן </b>ע\"פ הרע\"ב. גוד או אגוד. פירש הערוך משוך או אמשוך. כמוהו בפי\"נ (דקי\"א) גוד לית דין צבי למילף. פירש\"י משוך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי רגלים </b>ממסמסין את הלבנים. שהן של טיט יבש והיינו בלתי שרופים. <b>אבל</b> לבנים שרופים. דינן כאבנים. ",
+                "<b>שלשה מן השכב </b>חשבון הרחקה נקיט. דמחשב שלשה מן השכב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא מקול התינוקות </b>מ\"ש רע\"ב ואם אינו מלמד אלא אומנות כו' מצי מחי. <b>זה</b> לקח מפיר\"מ. ואינו נראה בעיני (אע\"ג דלכאורה הכי משמע בגמרא) דהא נמי מקרא נפקא. והודעת להם את בית חייהם. ודרשינן נמי ראה חיים וגו' זו אומנות. והתירו שבות בשבילה. לשדך על התינוקות בשבת וללמדו אומנות. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. א\"כ גם זה בכלל למוד תורה הוא ודאי. דאי לא הא. לא קיימא הא. <b>אלא</b> תנוקות של בית רבן. למעוטי תינוקות דנכרים. ואפילו ללמדם תורה (משום דאיסורא קעביד) אצ\"ל ללמדם חשבון ואומנות דלא מצי עביד. בלי רשותא דבעלי חצר. אע\"ג דאי בעית אימא השתא דאתית להכי (במסקנא דסוגיא) דברייתא מיירי בסופר מתא. קהדר ביה תלמודא משינויא קמא. אלא אפילו תינוקות דנכרים שרו. <b>מיהת</b> לא צריכנא לשינויא דחיקא. אלא תינוקות דישראל בכל גוונא לא מצי מחי. ודנכרים בכל גוונא מצו מחו. "
+            ],
+            [
+                "<b>(דנו\"א) </b>בפירוש רע\"ב שטה ב'. או יותר. צריך למחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחיקין את הסולם מן השובך </b>וז\"ל הטור היה לחברו שובך סמוך לכותל כו' צריך להרחיק מן הכותל ד\"א ע\"כ. <b>והכי</b> מסתבר לתי\"ט. <b>ואני</b> אומר אין זה במשמע לשון המשנה. שלא שנינו הרחקה. אלא מן השובך. לא מן הכותל. <b>גם</b> קשה לצייר העמדת סולם באויר. לפיכך לשון הטור בכאן. רחוק מכליותי. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז שכתב וי\"ל מאי איריא שבין שתי חצרות כו'. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. ",
+                "<b>שגר </b>עמ\"ש בלחם נקודים. ברכות פ\"ד מ\"ג. ",
+                "<b>וחוץ מחמשים אמה </b>של מוצאו. דודאי לא מהני שובכין כו' נ\"י. <b>ותמיהני</b> על מהרש\"ך שכתב טעמא משום דרובא עוברי דרכים עכו\"ם. דהא במ\"ב פ\"ב דב\"מ (עמ\"ש שם בס\"ד) מוכח דאין בגוזלות סימן. וא\"כ אפילו רוב עוברי דרכים ישראל. שרי. עכ\"ל תי\"ט. <b>וצ\"ע</b> דוק. ",
+                "<b>וז\"ל </b>רמ\"ז תמיהתו על התו' דכתבו דאזלינן בתר רובא דעלמא. וטעמא נראה משום דאי כנ\"י. מאן לימא לן דידע ודאייאש ע\"כ. <b>והא</b> לאו מילתא היא לפי דעתי. כי נפול זה. אינו עשוי ליטלו אלא ביד. ומיד שנופל מידו. מרגיש בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יעשה אדם גורן קבוע כו'. </b>ז\"ל תי\"ט והטור העתיקם לשתי בבות. ולדבריו לא יעשה כו' נמי בתוך העיר. וקשיא הא תו למה לי. ע\"כ. ",
+                "<b>אומר </b>אני מרוח אחת הוא דבעינן חמשים אמה. אבל לארבע רוחות לא צריך. וכיון דבתוך שלו הוא עושה. בהרחקה כל דהיא סגי. ",
+                "<b>ולפרש </b>הוי\"ו כמו שי\"ן. כמ\"ש תי\"ט. אין לו טעם בכאן. <b>ורמ\"ז</b> כתב ז\"ל. לא היא דרישא איירי בשדה. והכא בתוך שלו. ע\"כ. <b>ותמוה</b> אטו שדה לאו בשלו עסקינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ ממערבה </b>דשכינה במערב. ומפיק לה מקרא וצבא השמים לך משתחוים. וכתו' וא\"ת. בלילה נמי למזרח משתחוים. <b>לענ\"ד</b> לק\"מ. דאין הכי נמי. הדרים באותן מדינות. שצבא השמים משתחוים למזרח. גם בני אדם גם בני איש. אותו צד לחשב למערב שלהם. וכשהם משתחוים. ודאי גם כן השתחויתם היא למזרח. שהוא מערב שלהם. סוף כל סוף מגמת פניהם קדימה. אינו אלא אחר מהלך צבא השמים. שמהלכם פונה למערב <b>ואף</b> כשהם במערב. שפנייתם למזרח. כדי לחזור ולסבב למערב. להשיג מקום כבוד השכינה. עכ\"פ אינן חוזרין לאחור לעד לעולם לא ישובו על עקבם. להפוך ערפם למערב. לזרוח אחר שכבר שקעו. <b>ולא</b> יעשו בורסקי מטעם זה למערב העיר. באיזה אקלים ונוף שיהיה. כי מ\"מ לאותה רוח. הוא רומז מקום הכבוד. <b>ועוד</b> נ\"ל שאפילו לדברי האומר שכינה בכל מקום. עם כל זה מהלכה הוא בדרך מערכת צבא השמים. וכתוב מפורש הוא. וכבוד אלהי ישראל בא מדרך הקדים. <b>וכן</b> השער הפונה קדים. סגור יהיה ששת ימי המעשה. וביום השבת יפתח. מטעם זה. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תי\"ט על ריצב\"א. עמ\"ש בס\"ד מ\"ב פ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בין מלמעלה </b>שאחד מהן מלמעלה. בגובה שפוע הר. <b>צריך</b> לידע אם הגובה נמדד. או נדון במתלקט עשרה מתוך ארבע. או מקדרין בהרים. או אומדים אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזקת הבתים כו'. </b>שלש שנים. דעד תלת שנין מזדהר אינש בשטריה. אליבא דתנאי דלקמן. ",
+                "<b>צריך </b>לומר לאו דווקא. אלא בשלש מקוטעות. שיש בהן ג' תבואות. <b>ולא</b> עוד אלא לרי\"ש בשדה האילן. נמצאת חזקה בשנה אחת. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכך הוא הענין שאמרו עד ג' שנים מזדהר בשטריה. לא הקפידו על השנים רק על שלש תבואות ושיערו שאין אדם רואה או יודע שאדם אחר אוכל פירות שדותיו וקרקעותיו שלש פעמים ושותק. לפיכך כשהמחזיק רואה שאין מערער על אכילתו זה שלש פעמים. שוב אינו נזהר בשטרו. ותלמודא נקיט מילתא מציעתא. דרובא דפירות. שלש פעמים בשלש שנים. הן נאכלים. <b>אבל</b> אם לפעמים יש אכילת פירות ג\"פ. בפחות משלש שנים. בבציר משלש שנים נמי ודאי לא מזדהר. <b>והוא</b> הדין איפכא כי ליכא שלש תבואות אלא בשש שנים או יותר כאילני בנות שוח ובנות שבע וכן הפרסאות. וכדומה נ\"ל דאז צריך להזהר בשטרו. עד שילקוט פירות שש שנים. והכי נמי. כשהמערער במדינה אחרת. צריך המחזיק להזהר בשטרו לעולם. אבל לא משמע כן בפוסקים. עסקמ\"א. ",
+                "<b>והעבדים </b>אע\"ג דגודרות אין להם חזקה לאלתר. יש להן חזקה לאחר שלש שנים. ",
+                "<b>ומדעת </b>הר\"מ נראה דאין חזקת של\"ש אלא לעבד בלבד. וכתב הה\"מ דמתני' תסייעיה. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. דהא בהדיא תנן וכל שהוא עושה פירות תדיר. א\"כ כל ב\"ח שוים לכלל הזה. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ טעמא. דבגודרות אין כותבין עליהם שטר. ולפיכך אין שייך בהם חזקת שלש שנים תי\"ט. <b>לא</b> הבינותי זה הטעם. שא\"כ אדרבה יהא חזקה להם לאלתר. כשאר מטלטלין. מטעם זה. דלא שייך למימר אחוי שטרא. <b>והשתא</b> אע\"ג דגודרות ודאי לאלתר לית להו חזקה. משום דנקיטי ניגרי ברייתא. מיהת בשלש שנים תסגי להו. דומיא דעבד. ואע\"ג דלא כתבי עלייהו שטרא. אטו משו\"ה לא תהוי ליה חזקה לעולם. מי לא עבדי לזבוני. <b>הילכך</b> נ\"ל דלית דחש לדעה זו. ואפילו הר\"מ אפשר דלאו הכי ס\"ל. לישנא דמתני' נקיט. עכ\"פ אין אחריות דעתו עלינו. ",
+                "<b>וכל שעושה פירות תדיר </b>דייקא. <b>ש\"מ</b> דבתר אכילת ג\"ש פירות אזלינן. כמש\"ל <b>נ\"מ</b> דכי הויין אילנות שאינן עושין אלא לשלש שנים. חזקתן תשע שנים. <b>ותנא</b> הני ושייר. אכללא סמיך. "
+            ],
+            [
+                "<b>וילכו ויודיעוהו שנים </b>ש\"מ ר\"י. לית ליה הא דר\"י ור\"ע. במתני' דלעיל. <b>וכרע\"ב</b> אבל אם היה עמו בעיר לאלתר הוי חזקה. <b>ע\"ל</b> מ\"ו בתי\"ט ד\"ה ולצורית. לשון הרב המגיד "
+            ],
+            [
+                "<b>שנתת לי במתנה </b>בשטר בעדים. <b>וצ\"ע</b> כשטוען שמחלת לי. מאחר שאכלתיה שני חזקה ושתקת. דאנן סהדי. אם לא היכא דהויא מחילה בטעות. או בשעת חירום. שלא היה יכול למחות ודוק. <b>ולר\"י</b> אף נאלתר הוי חזקה. ",
+                "<b>האומנין </b>אין יכולין לטעון נקוחים בכלים שבידיהם משל אחרים. וה\"מ כשהכלי מצוי בפנינו ביד האומן. <b>כתי\"ט</b> ואין הכוונה בפנינו ב\"ד כשטוען עליו. דודאי הוא נאמן. ע\"כ. <b>וזה</b> הפך המבואר בגמרא גבי רמאי דפומבדיתא. דאי חכים הוא. משוי ליה ראה. וכן מבואר להדיא בסימן קל\"ג ע\"פ תשובת הרא\"ש. ובסימן קל\"ד ס\"ב. <b>אמנם</b> בסע\"ב בהגה. כתוב כדבריו. וצ\"ע. <b>שוב</b> ראיתי בסקל\"ג העיר סמ\"ע בזה. וצל\"ע. ",
+                "<b>כמחזיק </b>אע\"פ שבא מחמת טענה. ",
+                "<b>כנותן מתנה </b>וה\"ה למוכר. <b>ולא</b> נקטיה. משום דאורחיה למקני בכסף. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלמין </b>וא\"ת ה\"ד כו'. ותירוץ אחד מגדולי ר\"צ. שא\"א בממון כאשר זמם כו'. כיון שאפשר בחזרה. נ\"י. וזה פשוט מאד. <b>מיהו</b> היינו בדאפשר בחזרה. דהיינו כל זמן שהמתחייב חי. דאיכא למימר דילמא ישלם. ואע\"פ שהעני. שמא יעשר וישלם. נמצא עדיין אני קורא בו כאשר זמם. <b>משא\"כ</b> משמת. שנתקיים כאשר עשה. אימא לפטרי. <b>וממתניתין</b> נ\"ל דאין ראיה לממון דעלמא. דשאני קרקע. דאינה נגזלת. וכל היכא דאיתא. ברשותא דמרה איתה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובונה עלייה ע\"ג ביתו </b>תי\"ט מיגז גייז לישניה דרשב\"ם. והוא חסרון הראוי למלאות. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז בחזקתה </b>הא ודאי מיירי. אע\"ג דלפי הנראה עתה. אין הזיזין וגזוזטראות כנוסים לתוך שלו. אלא יוצאים לר\"ה. מ\"מ אנו אומרים. כשבנה זה ביתו. כנס לתוך שלו. וכן כל הבתים הבנוים בצדו. כנוסים הם לתוך שלהם. ואפ\"ה הם אינם יכולים להוציא זיזין עתה. לפי שכבר מחלו משלהם לבני ר\"ה. מאחר ששהו ולא הוציאו מיד כשבנו. ויתרו. ושוב אינם רשאים להוציא. דהו\"ל כנותן דרך לרבים. מה שנתן נתן. כך צריך לומר לדעת המפרשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבתולות </b>כרותות מבתולת השקמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>המגורות </b>כרמ\"ז. נ\"ל שהוא מלשון מוגרים במורד. <b>ושבוש</b> גדול הוא. שהם שני גזרות. ושני הפכים בענין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מכרן </b>(בור וגת) ועכב השדה לעצמו. ",
+                "<b>רע\"א א\"צ </b>הלוקח ליקח. לשטתיה אזיל. דכללא הוא בכ\"מ מוכר בעין יפה מוכר. וחכמים לטעמייהו. ",
+                "<b>לא הקדיש אלא כו'. </b>את\"ק קאי ר\"ש. וקאמר לא הקדיש את כולם. אלא כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המוכר חמור מכר סייח </b>כגון דא\"ל חמור מניקה כו'. דחלב האתון למאי מהניא. <b>ואע\"ג </b>דאיכא דשתו ליה לרפואה. לחולי השדפון. ליכא למידק מהכא דאסור משום דלא הוי רפואה גמורה. וכענין שנחלקו חכמים על רמב\"ח. בבתרא דיומא. במי שנשכו כלב שוטה. שאין מאכילין מחצר כבד שלו. דילמא הכא כ\"ע מודו דהויא רפואה גמורה (עם שהנסיון הוכיח ההפך כמה פעמים. שמא אין כל העלולים מאותו חולי. שוין ברפואה זו. ומצינו ג\"כ אף בסמים. איכא גופא דלא מקבל סמא. אע\"פ שהסם בדוק ומנוסה) <b>ואפשר</b> היכא דהוי רפואה בדוקה ובחולה לשאר אינשי. אע\"ג דלזימנין לא מהניא. ולא מעלי לגרועי הטבע ורעי המזג וידועי חולי קשה. הנך שאנו. ולא אתרעא הרפואה משום הכי. אע\"ג דספיקא היא. ומידי ספק לא נפקא. אפ\"ה שריא אליבא דכ\"ע. משום ספק נפשות שדוחה אפילו שבת החמורה. <b>אלא</b> שהוגד לי משם רופאים מומחים שאינן מסכימים עם רפואת חלב זה. ושוחקים על רופאי אליל. שסומכים עליה. וקוראים אותם חמורים. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן בתלמודא דידן (בכורות ז\"ב) במי רגלי חמור. דשתו אינשי ומעלי לירוקנא. ושריא כל היכא דאיכא סכנתא. והכא מיהא משו\"ה מכר בנה. משום דהוי מילתא דלא שכיחא. וסתמא לאו להכי קבעי לה. אלא ודאי היא ובנה קאמר. ותו דאפילו אם באמת צריך לחלבה של האתון. ודאי שאם אינה רואה בנה בצדה אינה נותנת חלבה כלל. זה ידוע. ותלמודא. מילתא פסיקא נקיט. ולא איכפל לאשמועינן טעמא דלא צריך ליה. ",
+                "<b>הסייח </b>בנו של חמור. לשון רשב\"ם. <b>והוא</b> ע\"ד לשון הכתוב. אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד. ",
+                "<b>מכר יונים </b>אבל לא ביצים. ולא אפרוחים שלא פרחו. כך כתב רמ\"ז. וצ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא ישפה </b>לא יכרות. כתי\"ט ודומה לארמי. ואכות. ושפית. ואינו דומה. שהרי הכריתה והכתיתה. שני דברים מוחלטין הן. אבל יש לו רעים רבים בתלמוד. בלשון כריתה ממש. ומהם בריש מכלתין. גזית אבני דמשפיין. ובמשנה ספ\"ג דע\"ז. שפיה לצרכה. ובפ\"ג דמעילה. אין מועלין בשפוי. והוא מה שנגדר במגרר. הפצירה פים. תרגומו שופינא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מכר הקנה </b>לענין מ\"ש תו'. וק\"ק כו'. ",
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד יומא פ\"ב מ\"ג. ד\"ה הגרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>יפות ונמצאו רעות </b>הוי כאונאה. כלומר דלא נתאנה בדמים כלל תי\"ט <b>משמע</b> הא כי נתאנה אם רצה לוקח קנה. ומחזיר מוכר אונאה. <b>וה\"נ</b> מסתברא לכאורה. שלא יהא דין זה פחות מבבא דבסמוך. <b>איברא</b> דאיכא למימר נמי דגרע. כיון דאי בעי. לא קנה. לאו קנין מוחלט הוא. וצריך תלמוד לענין מעשה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משך </b>מר\"ה לסמטא (נ\"ל שהוא לשון השמטה. בחילוף שי\"ן בסי\"ן. כדרך ולשטר חד בשי\"ן ימנית. ובתרגום בסי\"ן שמאלית בכ\"מ. וכן נקרא בלע\"ז) או בחצר של שניהם (פירושו של אחד משניהם) אבל משיכה בר\"ה לא מהניא. ",
+                "<b>קנה </b>אע\"פ שלא מדד כו'. כצ\"ל בלשון הרע\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרכינה ומיצה ה\"ה של מוכר </b>לענין קושית התו' עמ\"ש בס\"ד שילהי תרומות. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. דאפילו בישראל התורם עכשיו לק\"מ. דהא דשל חולין בלא הרכינה ומיצה הם. מ\"מ נשארו ביד ישראל. ואיה התרומה שעליהם עכ\"ל. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. הא ודאי שפיר קאמרי התו'. כמו אותן מדות שמודד התורם. מ\"ט של חולין תחלה. נמצא כשממלא ומערה כד כד. אינו מרכינה וממצה. לפי שאינו מקפיד על כך. וממהר לערות ולמלאות כדרך החנונים. עד שמגיע אל כד של חמשים. שהיא תרומה. ",
+                "<b>הרי </b>שלא נשאר בידו כלום ממיצויי המדות. שלא תרם עליהם. שכל מיצוי ומיצוי נצטרף למדת חברו שמילא אחריו. ולא הרויח מאומה. ",
+                "<b>ועל </b>כן פשוט שראוי להיות במדה של תרומה כמו כן. שהמיצוי לא יחשב לתרומה. שמבלעדו תספיק מדת התרומה. שעולה בודאי לפי חשבון כדים של חולין. <b>וכן</b> הדבר אפילו כשתורם באומד מ\"מ השיעור אחד לתרומה ולחולין. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>השולח בנו </b>קטן. צריך לבאר עד מתי הוא קטן לענין זה <b>ונ\"ל</b> עד שהגיע לעונת הפעוטות. כבר שית. כבר שבע. כל חד לפום חורפיה. <b>ואחד</b> הזכר. אחת הנקבה. במשמע. ",
+                "<b>חנוני חייב </b>כתו'. דאם היה מחזיר אותו פונדיון עצמו לתנוק. ה\"נ דהוה פטור. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. עיין כיוצא בה בי\"ד (סימן שמ\"ט) בהגה. כשהיו או\"א מזרקין עליו כלים. ועמד אחד והצילן. אם אח\"כ החזירן להם. חייב לשלם. דהוי כזרקן למקום גדודי חיה ולסטים (דהכי קיי\"ל באבדה. משהגיעה לידו. נתחייב בשמירתה. ואפילו משנטפל בה. מתחייב להחזירה). ",
+                "<b>ואם </b>בגדולים בני דעת ובשל עצמן כך. ק\"ו לכאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וממחה משקלותיו </b>ששוקל בהן דבר לח כו' שנדבק בהן מהלכלוך ומכביד המשקל. נ\"י. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שאם הוא המוכר. הוא המפסיד. ומה לנו לחוש לכך. <b>מ\"מ</b> עובר משום לא יהיה לך בכיסך אבן ואבן. כי לפעמים לוקח בהן דבר גם כן. <b>ואפילו</b> בדברים שמוכר. יש לחוש שלפעמים אין לו אבני משקל קטנים (כגון שהלוקח רוצה לקנות רק עשר ליטרות בלבד. והמוכר אין לו משקל של עשר. אלא של חמש עשרה. ושוקל כנגדן. ומניח חמש ליטרות בצד הבשר. ונותן בכף מאזנים אבן כבדה הרבה. וצריך לתת אבן קטנה בכף האחרת. עם הבשר הנשקל. לנכות מן המשקל הגדול ולכוין משקלו. ועל ידי זה הקונה נפסד. אם היא מוכבדת מן הנדבק בה. <b>וגם</b> דרך התנא להודיע לבלתי יודע. לשמור גם המוכר מההפסד. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ביבש א\"צ </b>והטור כתב כו'. שאף לדבר יבש צריך לקנח המדות. וכב\"י שאינו מוצא לו טעם כו'. ומהרפ\"כ כתב שדבריו במדות שהן עמוקים ע\"כ. <b>לא</b> ידעתי למה דווקא במדות. ולמה דווקא עמוקות. הלא אף בכפות המאזנים. ואפינו אינן עמוקות. יש לחוש שנדבק בהן מאבק ועפרורית ונישובית. וכיוצא בהן מדברים העושים פסולת קל ודק. הנסרך גם ביבש. ונשאר בכפות אחר המשקל. ואינו סר עד שיקנחוהו בידים. או ינקוהו במכבדת יפה יפה. ",
+                "<b>בדקה לא ימוד בגסה </b>דהוי פסידא לוקח. שאינו נותן לו אלא הכרע אחד. והוסיף הרשב\"ם. ואפילו במקום שמוחקים. א\"א למחוק כ\"כ בצמצום. ע\"כ מתי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. דהא הכרע הוא במשקל. ומחיקה היא במדה. <b>שוב</b> עיינתי בנ\"י. ונראה שכיון לתקן זה. ועדיין אינו מתוקן. כי אם אי אפשר למחוק בצמצום. לאו פסידא דלוקח הוא. אלא פסידא דמוכר הוא דהוי. <b>גם</b> מש\"ע תי\"ט בשם רשב\"ם. לא ימוד בדקה. דמפסיד מוכר. שאינו יכול למחוק כ\"כ כו'. <b>אין</b> לו הבנה. ונראה שט\"ס בלשונו. וכך צ\"ל. ובגסה מוחק יותר. זה מוכרח לפי צורת הלשון. <b>אמנם</b> הוא נגד המושכל. וההפך מבואר בשכל. <b>גם</b> אין כך הנוסח בפירוש רשב\"ם. בספרי גמרא שלנו. אלא שמ\"מ נשתבש הלשון בכאן מאד. ואינו עולה כלל. ",
+                "<b>לא יגדוש </b>ואע\"פ שמוסיף בדמים. <b>נראה</b> דמיירי שהמוכר אינו בקי במנהג המדינה. שהוא מבני הכפרים. והלוקח רוצה להטעותו לגדוש. כאילו כך המנהג. אינו רשאי אע\"פ שמוסיף כו'. אם אינו מפרש בהדיא. וכן איפכא. <b>דאל\"ה</b> פשוט דכל תנאי שבממון קיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זרע פשתן </b>דרובא קונים לזריעה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד ספ\"ט דתרומות. ",
+                "<b>חייב באחריותן </b>ואפילו היתה שנה שחונה. אם יכולין להשקות ברגל. והשקום כגן הירק. הרי זה חייב. <b>אבל</b> אם היו שנים כשני אליהו. או שפסק המעיין. ודאי אינו חייב כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטסיאות </b>חברו במ\"ז פ\"ב דר\"ה. ועמ\"ש שם. "
+            ],
+            [
+                "<b>אשתקד </b>שם מורכב. שתא קדמייתא. ",
+                "<b>ואם ידוע </b>כו' צ\"ל שהלוקח הוא ממקום אחר ולא ידע בו אלא בני אותו מקום של המוכר להם הוא ידוע. דאל\"ה הא סבר כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>בית אלמנות לבתו </b>אבל בחיי בעלה כו'. אין דרך חתן לדור עם חמיו. <b>קשיא</b> לי טובא. דהא איפכא שמעינן ממתני' ה' פרק ח' דעירובין. דעביד אינש דדייר עם חתנו. ולא עם בנו. <b>וי\"ל</b> בדוחק. אע\"ג דניחא ליה ודאי. התם בקרובי דעתא תליא. <b>איברא</b> משום הנך טעמי דהכא. קמ\"ל דלא שפיר דמי. <b>והתם</b> נמי לאו בדירה ממש איירי אלא באכסניא באקראי עסקינן. משו\"ה ליכא חששות דאתמרו הכא. <b>ותו</b> דהא בחמות לא איירי התם. דלא אזל אלא איהו לחוד. הילכך בבתו ניחא ליה טפי. מכלתיה דלא דיירא גביה. <b>דהא</b> ודאי משום דלא מתדר להו בהדדי. להכי דייר בנו באפי נפשיה. דלא הוי מקבל ליה לכלתיה למידר גביה. השתא נמי דאזיל לגבי בריה לבקרו. אין רצונו להתעכב אצלו. ואינו מסיע ביתו מלבו בשבילו. ודוק. עמ\"ש בס\"ד בחייתא דקיטרא (שי\"ע סל\"ב) <b>והוי</b> יודע דבהאי מילתא. דקמ\"ל אגב אורחא בעלמא. איסורא נמי איתא. ואיכא מ\"ד דמנגדינן ליה. וכ\"פ הרמב\"ם ז\"ל. אע\"ג דאנן קיי\"ל כנהרדעי. דלא מנגיד רב אלא אמאן דקדיש בביאה. מיהא לא שרי לה. ואיסורא כדקאי קאי. אלא שהתו' כתבו. שעל זה סמכו להקל האידנא. ולכן השמיטו זכרונה כל פוסקי הלכות סדורות שבידינו. <b>ותמהתי</b> על זה. מי ילפינן ממקלקלתא. אלא שהדוחק ועול גלות התיר לעצמו. מה שאינו מן הדין. וכמו שמצינו בכמה דברים כיוצא בזו. שאין כח ביד חכמי הדורות. למחות בקולות הנהוגות חוץ לשורת הדין. והנזהר בדברי חכמים. עליו תבוא ברכת טוב. ",
+                "<b>טרקלין </b>עתשו' הרמ\"ע (סימן מ\"ה) ושם מפרש טרקלין. מלשון טרוקו גלי. ופירושו לינה נעילה. עלח\"ש פ\"ד דאבות מי\"ג. ",
+                "<b>היכל וכותליו </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש רפ\"ה דיומא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל בור </b>דווקא. דאילו חדר דרכו ליכנס שם כו'. <b>וכה\"נ</b> לא תקנו כלום. אע\"ג דחששה דחשד. במקומה עומדת. וגדולה היא משל דרך הבור. <b>מ\"מ</b> לא יכלו חכמים להעמידה על הדין. להפסיד לזה ביתו. משום חשש בעלמא (משא\"כ בבור. דאפשר בתקנתא) <b>ולא</b> עדיף מחתן הדר בבית חמיו. דגריע טפי. כמ\"ש בן סירא. ואפ\"ה לא מצו רבנן למחויי ביה. ולמכפייה דלא למידר גביה. היכא דלא אשכח ביתא אחרינא אי נמי דלא מתדר ליה אלא גביה. דהא לא אשכחן בשום דוכתא. דאשמעינן איסורא בהדיא. אלא רב לחוד הוא דמנגיד עלה למ\"ד. ופליגי נמי נהרדעי אליביה. ",
+                "<b>אבל </b>זה עושה לו פותחת. וזה עושה פותחת. ודאי כל דאפשר לתקוני. מתקנינן. ",
+                "<b>עושה </b>כו'. מנעול בפני עצמו. עם מפתח מיוחד לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מי שי\"ל גנה </b>כו' כגון יורשים כו'. אבל בנקח גנה כו' תי\"ט. <b>ור\"ל</b> בלקח מחברו בעל הגנה. וקיצר יותר מדאי. כי הי\"ל לכתוב כן באר היטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה שנתן נתן </b>ואע\"פ שבטעות היה. ",
+                "<b>היה </b>נ\"ל פשוט. דהיינו טעמא כיון דאיהו מחל להו מדעתיה. ואינהו קנו לה בהילוכא. גמר ומקני אף בטעות. דאסיק אדעתיה דלא מצי לאשתעויי דינא בהדי רבים. דקדירא דבי שותפי (לא קרירא כו') הוא. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמי למחילה בטעות דעלמא. דהכא איהו דאפסיד אנפשיה. יאוש בעלים הוא. ודרך הרבים. מאן שביק מאן מחיל. וזה היה ישר בעיני. <b>אלא</b> שעדיין צריך ליישב סוגיא דהלמודא. ",
+                "<b>המעמד </b>שהיו עושין שבעה מעמדות כו'. <b>ולי</b> נראה יותר נכון לומר. שהם מכוונים כנגד פרקי שנות האדם. אם ימלא ימיו. שבעה עדנין יחלפון עלוהי. ילדות. נערות. עלמות. בחרות. עמידה. זקנה. וישישות. כולם הבל. ורהבם עמל וחבל. סופן אביל. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבוכין </b>עלח\"ש מ\"ה פ\"ד דעירובין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרי אלו נמדדין עמה </b>צ\"ע איך היא מדידה זו. <b>עמ\"ש</b> שילהי מציעא. ",
+                "<b>אם אמר הן חסר </b>כו' ומוקי התו' בעומד בתוכה דאל\"ה תקשי מתני' דלעיל כו' ואפילו לא היו טרשין כל עיקר ע\"כ. <b>צ\"ע</b> דילמא לעיל מיירי ביתרים מבית רובע. ",
+                "<b>ואם רצה </b>מוכר. <b>מחזיר</b> לוקח. <b>צ\"ע</b> אי אפי' לא רצה לוקח. מי כייפינן ליה ליקח יותר ממקחו. אם אינו צריך לו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יש נוחלין ומנחילין </b>והא דלא נקט יש נוחלין זה את זה כו' רשב\"ם <b>ר\"ל</b> נוחלין זה את זה הול\"ל. ולא צריך למתני מנחילין. <b>אבל</b> באמת לא היה מספיק לומר נוחלין זא\"ז. להבין ממנו שכל אחד נוחל את חברו. עד שיאמר בלשון כפול. נוחלין זה את זה. וזה את זה. כדי להודיע שהנחלה מתהפכת ממנחיל לנוחל. ומנוחל למנחיל. ואינו מדרך התנא לשנות דרך ארוכה. <b>אבל</b> בחר לשון ערומים קצרה וצחה. כל אמרתו צרופה וברה. ",
+                "<b>והאיש את אשתו </b>פשיטא דירושת הבעל קודמת. אף לבנים שכבר היה לה מאיש אחר קודם שנשאה זה. וכ\"ש לבנים מן הבעל. דמאי שנא בניה. משאר יורשיה. כי לית לה בנים. דהא אינהו נמי דאורייתא. ובעל דרבנן. ואתא דרבנן. ועקר לדאורייתא. <b>וש\"מ</b> מהכא נמי. כמה גדולים דברי סופרים. <b>עמ\"ש</b> תי\"ט. ליישב דרשה דת\"כ. באם אינו ענין. <b>להא</b> מילתא. בר מולא הוא עם גברא רבה אחרינא. הרמ\"ע ז\"ל. בס' יונת אלם. פצ\"ט. דקאי כוותיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת קודמת לאחין. </b>ולאב. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט לא תני ליה. דהא איהו עדיף. דקודם לכל יוצאי ירכו. והו\"ל לאשמועינן רבותא. וכ\"ש אחין דלא קדמי. <b>וי\"ל</b> קצת. דהא מרישא שמעינן. וזיל קרי בי רב הוא. דבן קודם. וה\"ה לאב. וכל יוצאי ירכו. במקומו עומדים. <b>ודקתני</b> סיפא. האב קודם לכל יוצאי ירכו. שבקיה דמפרש נפשיה. כל שאינן יוצאי ירך בנו המוריש. משו\"ה תנא. מלמטה למעלה סידריה נקט ואתא. ",
+                "<b>אחין קודמין לאחי האב </b>ולאבי האב. ",
+                "<b>והאב קודם לכל יוצאי ירכו </b>שלא מן המת. ",
+                "<b>כל הקודם בנחלה </b>כו' מסיים בה הרע\"ב. וכן לעולם עד אדם הראשון. <b>ולא</b> דק. שאין בן נח יורש את ישראל. שאין לו אחוה. לפיכך אינו נאה כלל לומר כן. <b>ויש</b> לתמוה עליו. ששכח החיוב שאמרו חז\"ל. חייב אדם לומר בלשון רבו. דדייק טובא. שכך שנה לנו בעל התלמוד. נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן בלבד. ודייק עלה לימא עד יעקב כו'. מיהו טפי ודאי לא אפשר. והמוסיף גורע. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפלו לו </b>בחייו. ולא ידעתי למה דקדקו לכתוב כן. תי\"ט. <b>ולא</b> ידע מר. שאין הבן יורש את אמו בקבר. להנחיל לאחיו מן האב. ולא הבעל את אשתו. <b>א\"כ</b> האי דנפלו לו. ולא להם. היכי דמי. אי בכה\"ג עסקינן. מי ירית מידי. ומהיכן נפל לו. שלא נפל גם להם. הא ודאי ע\"כ בחייו איירי. זה פשוט. ",
+                "<b>זיכה בה </b>מ\"ש תי\"ט משם הראב\"ד. ודווקא בחולק בקרקע. אבל במטלטלי לא. שאין שטר למטלטלי. <b>צ\"ע</b> ועמו\"ק (הר\"ן). ",
+                "<b>האב אינו יכול למכור </b>הגוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>והבן אינו יכול למכור </b>פירות בחיי אביו ואפילו סתמא לא ימכרו. מאחר שהלוקח יכול לבטל המקח. כמ\"ש נ\"י. ",
+                "<b>אבל </b>אם מכרם. מכורים מיהא לכשימות האב. <b>ולא</b> הוו מוכר דשב\"ל. דהו\"ל מוכר דקל לפירותיו. <b>מ\"ש</b> תי\"ט. על מ\"ש בפירות שהגיעו להבצר <b>צ\"ע</b>. שוב ראיתי שהושג מבש\"ך (סצ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשאו. ישאו </b>לענין קריאת מלות אלה. עפ\"ה דכתובות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה דוחין. בלשון הנ\"י. צ\"ל וא\"כ לרבנן דקיי\"ל כוותייהו נוטל נמי בתרווייהו. ותי\"ט העתיקו בשבוש. ",
+                "<b>ילדה זכר </b>נוטל מנה. הכא בש\"מ. קנה. שדעתו של אדם קרובה אצל בנו. ",
+                "<b>נ\"ל </b>דבהוכר העובר דווקא. אבל בציר מהכי. לאו עובר סתמא שמיה. עד שיפרשו לך. כך הוא בעיני. ועמ\"ש בפ\"ג דקידושין. ובא\"ע ס\"מ (ואצ\"ל בפחות מארבעים יום. דמיא בעלמא הוי) ובזה א\"צ למה שנדחק נ\"י. ואינו נרא' מ\"ש דמשום טירוף דעת חששו. שאם כן. מאי איריא בנו. אפילו אחר נמי. <b>ותו</b> דאי איתא דלא שייכא קנייה בעובר לגמרי כלל. הא אמרינן. מידי דליתא בבריא. ליתא בש\"מ. <b>אלא</b> מסתברא לא שנא בריא. ל\"ש ש\"מ. קנה. מה\"ט דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. והכא בהוכר עובר עסקינן ואתיא כי סתמא דפ\"ג דקדושין. דכה\"ג מיקרי בא לעולם. משו\"ה בריא וש\"מ שוין בהא. <b>והא</b> דמפלגינן הכא בין בנו. לאחר. היינו משום דספיקא הוה. והתם נמי לא הוו קידושין אלא להחמיר. עמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>הילכך </b>גבי בנו דווקא. דדעתו קרובה. הוא דאמור רבנן דליקני כה\"ג. גם המעות נשארים בחזקתן ליורש הראוי. משא\"כ באחר. דהו\"ל ספיקא דדינא. המע\"ה. וזה כפתור ופרח ודאי. ",
+                "<b>נקבה מאתים </b>דלענין הרווחה כו'. <b>אי נמי</b> במבכרת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השולח סבלונות </b>עמ\"ש פ\"ב דקדושין ובמו\"ק אה\"ע (סמ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נכסים בחזקתן </b>ולא פירשו ב\"ה אי בחזקת יורשי האשה כו'. וכיוון שהנכסים בחזקתה. יכולה היא להוריש השבועה לבניה כו' תו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>דברי תימה הם. מה טיבה של שבועה כאן. הרי בנצ\"ב אינה צריכה שבועה. כדקיי\"ל בא\"ע (ספ\"ח. וצ\"ו) <b>מיהא</b> איכא לאוקמה בדליתינהו. וכמ\"ש שם בס\"ד על לשון הטור. ועדיין צ\"ע. יע\"ש. <b>אלא</b> שמכל מקום מ\"ש תי\"ט. אינו מדויק כל עיקר. דהא קאי ליה אמ\"ד בחזקת יורשי האשה. ומאן שמעת לה. ר\"א. והא שמעינן ליה. דסבר אדם מוריש שבועה. עתו'. וק\"ל. ",
+                "<b>איברא </b>לדידי. בלא\"ה לק\"מ. דכה\"ג דמתו שניהם מיתת פתאום. ליכא למיחש להתפסת צררי. <b>ותו</b> אי נמי אתפסה. או מעצמה תפסה. הא ודאי כל מה דאית לה. גבה משתכח. ולא מחזיקינן ריעותא. לומר שהוציאה את שלה מתחת ידיה ומרשותה. ונתנה ליד אחר. דכל מאי דאית ליה לאינש. בידיה וברשותיה קמנטר ליה מסתמא. ואינו מניח את שלו על קרן הצבי. וק\"ל. <b>א\"כ</b> בודאי כאן נמצא. וכאן היה. וימצא אצלה. על כן אין כאן מקום לשבועה. <b>שוב</b> ראיתי שגם התו' כך כתבו בשם הר\"ש. ואע\"פ שדחו זה. באמת רבים וגדולים יצאו לחלק בכך. ודידן עדיפא מדהר\"ש. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סלעין עשרין </b>קמ\"ל תפוס לשון אחרון. ",
+                "<b>תלתין סלעין </b>קמ\"ל דלשון ראשון עיקר כה\"ג. ",
+                "<b>כסף זוזין דאינון ונמחק </b>סד\"א איירי דגריעי טובא נינהו. כדקאמר מלוה. ",
+                "<b>כסף סלעין דאינון </b>קמ\"ל אע\"ג דחשיבי. מהו דתימא כסף חשוב. שעושין ממנו סלעים קאמר. דהיינו לאפוקי כסף זוזי שהוא מעורב בנחושת שבעתים. ולעולם אימא. דהכא אין לו אלא סלע אחד. צריכא. ",
+                "<b>דרכונות </b>ס\"ד איידי דיקירי וחשיבי טפי. אפילו חדא. טובא קרי ליה. ע\"ד ובני דן חושים. דעבידי אינשי דקרו לחד ברא. בנין. אגב חביבותא. משו\"ה כולהו צריכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כותבין גט </b>כו'. ול\"ח שמא לא יתננו לה עד אחר זמן. ויבוא לחפות עליה. <b>אם</b> זנתה קודם. ",
+                "<b>כותבין שטר ללוה כו'. </b>ולשני יוסף ב\"ש לא חיישינן. שהרי אין יכולין להוציא שטר זה על זה. כדתנן שילהי מכילתין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יתן </b>דס\"ל אסמכתא קניא. המבטיח לחברו דבר על מנת שיעשה לו דבר לעתיד. וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים עכ\"ל רע\"ב. ",
+                "<b>לאפוקי </b>דבר שאינו בידו ולא ביד אחר. דכה\"ג ודאי גמר ומקני. דמתנה על מה שאין בידו לקיימו. התנאי בטל. והמעשה קיים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועשם </b>ז\"ל תי\"ט. נראה שהוא מלשון עשו דדי כו' ודלא כמו שהחכים בעל לבוש שהעתיק ועשה אותם. <b>ואני</b> אומר ודאי החכים למי שלא ידע דרך הכינוי. וזולת זה לא עשה בעל הלבוש מאומה. כי בין שיהיה לשון מיעוך. או לשון עשיית פועל ממש. דרך הפעל עם הכינוי אחד הוא להם. בשניהם יכול שיאמר ועשם. או ועשה אותם. ",
+                "<b>ואם </b>יהיה ענין המיעוך בשורש זה לגזרת הכבד. מה בכך. אחר שאין לשון המשנה מנוקד. תתכן הקריאה בשתי הדרכים. בין בכינוי. בין שלא בכנוי. זה פשוט על כן בחנם האשים תי\"ט ללבוש. שטוב בעיניו לבאר היטב הבנת הכינוי. למי שלא ידע ערכו. ולא הבין דרכו. וזוהי דרך סלולה לרבים מן המחברים. לא יחושו לשנות קצת לשון המשנה. להיטיב באורו. בחבוריהם. שלכד נעשו (וכל עצמן לכיוצא בזה הוצרכו. לחדש חבורים ולהוסיף ספרים) ומי שאינו בקי יחזיק לו טובה על כך. ולשון משנה לחוד. לשון מחברי ספרים לחוד. שהוא לכל מסור. ולא באו אלא לפרש ולהשלים החסור. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה נמצא. צ\"ל בין שטרותיו שובר שטרו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי החונק כו'. </b>כתוב גאון בשעריו. פירוש היה חונק. הוא שמחזיק בבעל חובו שיפרעהו. ועבר שמעון ואמר הניחהו ואני אתן. משמע דלאו חונק ממש קאמר נ\"י. <b>ר\"ל</b> דאי בחונק ממש. הא ודאי מצוה קעביד. ואנוס הוא שלא לעמוד על דם רעו. והיכי פליג ר\"י. וקיי\"ל כותיה. <b>אכן</b> נ\"י גופיה לא ס\"ל כהאי פירושא. כדמשמע ממאי דכתב תי\"ט בדבור הסמוך בשמו. <b>א\"נ</b> איכא לפרושי. דקסבר נ\"י בדעת הגאון. אע\"ג דלאו בחונק ממש. ולא ברשיעי כה\"ג עסקינן. אבל לעולם באונסא מיהת קמיירי. <b>אבל</b> זה דוחק בכוונתו. כי איזה שיעור לדבר. וכה\"ג ודאי צריך לאודועי. ולפרושי היכי דמי. <b>איברא</b> לענ\"ד מתניתין מתוקמא שכיר כמשמעה. והכא במאי עסקינן. ביש לו ואינו רוצה לקיים מצות פריעת ב\"ח. דכופין עליה ומכין אותו עד שתצא נפשו. ומאי החונק. ע\"פ גזרת ב\"ד ושלוחיהם. ואפילו תימא איהו גופיה נמי מצי עביד. היכא דאיכא פסידא ופסיקא מילתא. ",
+                "<b>והשתא </b>החונק ממש קתני ודאי. ואפ\"ה סבר בן ננס דמיפטר. מטעמא דלא על אמונתו הלוהו. ור\"י חלוק עליו אף בחנוק. משום דודאי אפסדיה. <b>ודמי</b> לערב בשעת מתן מעות. כיון שעל פיו שלחו חפשי. ואכל הלה וחדי. ולא אשכח לאשתלומי מניה דהיאך מידי. <b>וכיון</b> דאתינן להכי. לק\"מ מ\"ש נ\"י מערב דכתובה. פשיטא דשני ושני. ולא דמיין להדדי לגמרי. וזה כפתור ופרח ותו לא מידי. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא בתרא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e9e0d1e57c3d6f86bf7ad2199e64871e5f91e649
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,324 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נזיקים </b>תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא\"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ\"ל ברור. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ לדחקו של בתי\"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו\"ן אינה ראיה. כי היא נו\"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג\"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר\"ק פ\"א הפעל. ויהיו א\"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר. ",
+                "<b>גם </b>היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו\"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>היה ראוי לבוא בפת\"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. <b>אכן</b> תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל. ",
+                "<b>ההבער </b>עתי\"ט דוחק שא\"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ\"ד פשיטא היה צ\"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. <b>איברא</b> איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא\"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ\"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי\"ט. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור. ",
+                "<b>הרי </b>כמו הנה. הריני. הנני. <b>ועיין</b> לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ\"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא\"כ בזה וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסים המיוחדים </b>שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש\"י. <b>לכאורה</b> הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ\"ה לכבוד רש\"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד\"א אע\"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. <b>ודומיא</b> דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ\"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. <b>ושמא</b> אפי' כעובדא דר\"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ\"ה לא מצי למתבעיה כה\"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. <b>ומ\"ש</b> הלכתא אהדדי לק\"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר\"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד. ",
+                "<b>חוץ מרשות המיוחדת </b>ער\"ב ותי\"ט דודאי ל\"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב. ",
+                "<b>והיינו </b>כי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה\"ג. אע\"ג דאדם מועד לעולם. וא\"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'. ",
+                "<b>הנזק והמזיק </b>עתי\"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע\"מ המכה והמוכה. <b>ועם</b> מ\"ש לעיל כבר נתיישב זה. ",
+                "<b>ורמ\"ז </b>כתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ\"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג\"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ\"ש רמ\"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד\"ק במכלול (דז\"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. <b>ומ\"ש</b> והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. <b>אינו</b> מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. <b>ומה</b> כל זה עושה לענין הנדרש. ר\"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע\"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה\"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוה כסף </b>ז\"ל תי\"ט. כתב הר\"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב\"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב\"ם כתב כו' ואעפ\"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ\"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא\"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח\"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. <b>אלא</b> דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה <b>מיהו</b> מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. <b>אי נמי</b> אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי <b>איברא</b> הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי. ",
+                "<b>אי הכי </b>ודאי ליכא לאוקמי לדהרי\"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר\"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר\"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה. ",
+                "<b>ואין </b>לומר דהרי\"ף אזיל לטעמיה. דס\"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה. ",
+                "<b>דההיא </b>תקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ\"ד. ",
+                "<b>וע\"פ עדים ב\"ח </b>הא דהוקשה למפרשים. מ\"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. <b>נ\"ל</b> לק\"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס\"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע\"ג דבעל השור משלם מכיסו כ\"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה </b>בעלת תרבות. כמש\"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך. ",
+                "<b>ושור המועד </b>ג\"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש\"י. <b>דע\"י</b> העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא. ",
+                "<b>והאדם </b>הרי אלו חמשה. בב\"ח קמיירי. כפירש\"י <b>ומאי דמסיימי</b> תו'. דבור ואש כך לי פ\"א כמו בפגו\"ד <b>לא</b> נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ\"א. כמו פ\"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א\"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש. ",
+                "<b>הזאב </b>נראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ\"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ\"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור. ",
+                "<b>הרי אלו מועדין </b>פשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. <b>והא</b> דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ\"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו\"ה פשיטא ליה טובא. <b>ואי</b> משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע סי\"ז) בפלוגתא לא קמיירי. ",
+                "<b>וה\"ט </b>דשייר נמי חתול. אע\"ג דנ\"ל ג\"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. <b>מיהו</b> כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן. ",
+                "<b>בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין </b>ש\"מ אית ליה לר\"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. <b>ורמינהו</b> רא\"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ\"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר\"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. <b>ואילו</b> הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב\"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב\"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן. ",
+                "<b>וכל שכן </b>דקשיא לר' יוחנן אליבא דר\"א התם. דאמר אע\"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. <b>ואילו</b> הכא איפכא שמעינן ליה לר\"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ\"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא. ",
+                "<b>ואי </b>אפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו\"ד. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע\"ש עוד. <b>איברא</b> לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. <b>תינח</b> נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר\"י בתרבות דשלשלאות. ואפ\"ה ס\"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. <b>והכא</b> ס\"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסנהדרין. ",
+                "<b>הנחש </b>ר\"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השן </b>היינו שן דחיה. כמ\"ש בגמ'. <b>ויש</b> לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא. ",
+                "<b>אכלה כסות כו' משלם </b>ח\"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ\"ע ברא\"ש כאן. ",
+                "<b>שקפצו </b>עתי\"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים. ",
+                "<b>נסתבך </b>בלשונו של נ\"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי\"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ\"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו\"ה לא תני לה. אע\"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ\"ש בס\"ד בחי\"ג. זהו דבר ברור. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>גם </b>במ\"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>חררה </b>מן חרה מני חורב. וחרה נחושתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דיו </b>העתיק רמ\"ז מ\"ש ה\"ע וז\"ל. אין דנין ק\"ו אלא להטיל על הלמ\"ד אותה חומרא שיש במלמד בלבד. אבל לא להעדיף עליו יותר מהמלמד. ואע\"פ שהלמד כל כך חמור בערך המלמד (כצ\"ל) <b>ופשוט</b> דלהכי אייתי ר\"ט קרן מרגל. וק\"ל. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה ברה\"ר. צ\"ל חלוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה סימא. צ\"ל א\"כ לכתוב קרא פצע בפצע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעל החבית </b>היינו כד היינו חבית נ\"מ למו\"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי\"ט בעובדא דר\"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ\"ש בשי\"ע (סקכ\"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה בא בחביתו. וזה בא בקורתו </b>זה לקראת זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד רץ </b>כו' ע\"פ רע\"ב דבע\"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה\"ש. <b>ולענין</b> פירושו של הר\"מ ברץ בע\"ש בה\"ש. <b>בגמרא</b> משמע דלא כוותיה. עע\"ל. ",
+                "<b>חייב </b>הרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל\"ה מהלך חייב ורץ פטור. <b>אבל</b> במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ\"ל דשניהם פטורין. דכל כה\"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו\"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. <b>ואפילו</b> תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה\"ג. דהו\"ל לעמוד משו\"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שפקפק במ\"ש בעל הגהת ש\"ע שהביא לשון נ\"י בשם הרמ\"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע\"ד הש\"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. <b>וע\"ז </b>כתב רמ\"ז וז\"ל מוכח ממ\"ש הרב בהגה דגם הרמב\"ם ס\"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע\"כ יפנה מעסקיו עכ\"ל. <b>ולי</b> אין זה הכרח של כלום. כי ר\"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי\"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ\"ע למעשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מועד בתם משלם במותר </b>אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא\"ש וז\"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ\"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע\"כ. <b>ולפ\"ז</b> הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה <b>ונמצאת</b> אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא\"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ\"ע שהרי א\"כ לקתה מדה\"ד ואין זו מדה בתורה. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שגם רמ\"ז הקיפהו בקושיות. אך מ\"ש דלפ\"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>שור שוה מנה </b>שור תם. ",
+                "<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון </b>ור\"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שורו שחבל באו\"א </b>דמריה. דלא תטעה לפרש או\"א דשור. <b>טעה</b> בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ\"ז. ושגו מאד. <b>אפילו</b> מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור. ",
+                "<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת </b>כתב נ\"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. <b>אין</b> הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול. ",
+                "<b>מפני שמתחייב בנפשו </b>עתי\"ט. <b>ולפמ\"ש</b> בס\"ד במ\"ב רפי\"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא\"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע\"ל מ\"ה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלע לקה </b>דרך ריצתו מפני רודפו. ",
+                "<b>לקה </b>מ\"ד בקמ\"ץ הלמ\"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי\"ג לוקה. בשור\"ק. משלא נזכר פועלו. ",
+                "<b>שניהם חייבים </b>ע\"פ רע\"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן. ",
+                "<b>קטן הזיק </b>ודמי הקטן תקח. רש\"י. ",
+                "<b>דייק </b>טובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע\"פ הודאתו. משו\"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק. ",
+                "<b>ולשון </b>אינו מדויק נ\"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי\"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע\"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. <b>תדע</b>. דהא קיי\"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר\"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ\"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד\"א) ואע\"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ\"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד. ",
+                "<b>אחד תם </b>כו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>המע\"ה </b>מ\"ש רע\"ב ואי תפס ל\"מ מניה. ",
+                "<b>עש\"ך </b>סס\"ת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישלם לאחרון </b>כגון שתפסן (צ\"ע כי לא תפסו) וכרבי ישמעאל ס\"ל. דאילו לרבי עקיבא בלא תפיסה נמי. ולמה ליה למתניה כלל. בכל גוונא אחרון נשכר. וכ\"ה פירש\"י. ועדיין צ\"ע. <b>אבל</b> להתו' בין לר\"מ בין לר\"ש. מתוקמא מתני' בדתפיס ליה ניזק אחרון אחרון. ואפ\"ה לא נעשה עליו ש\"ש אלא לחלקו. עמ\"ש תי\"ט בסמוך. מטעם הרא\"ש בשטת התו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>מועד למינו </b>גסה לגסה. דקה לדקה. ",
+                "<b>ממילא </b>אין לפרש לקטנים. אלא קטנים שבאותו מין. ",
+                "<b>מועד לשבתות </b>פרושא קמא דרע\"ב ניחא דאתי אליבא דכ\"ע. ובתרא דלא כר\"ע דפ\"ג דלעיל. דתם באדם נמי נזק שלם משלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שנתקשה בדבר <b>ולי</b> נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל\"ל יצא לחז\"ל ג\"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר\"ע. כה\"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא\"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור. ",
+                "<b>משלם כופר </b>דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. <b>ונ\"ל</b> שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע\"י נגיחת שורו. <b>ולפי</b> שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. <b>ושעור</b> הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב\"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע\"פ שאין דינו מסור לב\"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלם כופר ליורשים </b>ואם היה גר. פטור לפי זה. כמו בדמי ולדות. ",
+                "<b>ואין </b>זה חדוש וחומר בעבד ואמה. שמשלם דמיהם לבעלים. לפי שהם כשורו וחמורו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שור היתומים </b>דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו. <b>ותו</b> דהא איש כתיב בנגיחה דנזקין. דמשו\"ה פטורין מתשלומין. כדלעיל מ\"ד. וכמ\"ש שם בס\"ד. סלקא דעתין נילף מנה לנגיחה דמיתה. ",
+                "<b>שור המדבר </b>נראה פשוט. דהאי לאו שור יעריי הוא. דשור הבר הוא דמיקרי. אלא בשור בן תרבות דידן. והוא של הפקר. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דקבעי לאשמועינן רבותא אליבא דר\"י. דאפילו לא אפקריה מריה. אלא איהו דערק לאגמא. ואייאש מריה מניה. דלא בר נטירותא הוא. פטריה ר\"י. כי היכי דמפטר כה\"ג בנזקין. אי קדים אחר וזכה בו. דהא בכלל הפקר הוא. ואבדה דרחמנא שרייה היא. של מוצאה הוא דהויא. <b>והכי</b> נמי מוכח מדדייק תלמודא. היינו שור הגר. היינו שור המדבר. דאיהו אפקריה. או דהוה הפקר מעולם. אכתי בשל הפקר הנעשה מאליו. אחר שכבר היו לו בעלים. מנלן דפטר ר\"י. ואצטריך ליה שור הגר (משום דממינא הוה הפקר) אע\"ג דנסיב שור המדבר. אלא ודאי לא שנא. דכל היכי דהוי של הפקר. בין דאפקריה איהו מדעתיה. בין דאפקריה רחמנא. בכל גוונא. שם הפקר חד הוא לענין זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונעל בפניו כראוי </b>היינו שמירה פחותה <b>אבל</b> שמירה מעולה. היינו שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ובה גם התם פטור לד\"ה. ואצ\"ל מועד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ורביע </b>או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. <b>וכתי\"ט</b> דה\"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. <b>ואין</b> לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ\"ה. כי ליתא לפרה. ",
+                "<b>וכל </b>מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ\"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנשכו כלבו </b>לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ\"ש בס\"ד לעיל שילהי פ\"ק) נמי מיפטר. ",
+                "<b>והסתכל </b>בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע\"ה. אלא נגח לשורו של בעה\"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה\"ג במועד. דממילא משמע. ",
+                "<b>ונסתלקה </b>תמיהת תי\"ט. ",
+                "<b>בעל החצר חייב </b>בקרן בכל גוונא. ",
+                "<b>ובשן </b>ורגל. עיין לעיל מ\"ב דריש מכילתין בפי' רע\"ב ד\"ה רשות הנזק והמזיק. ובח\"מ (סי' שפ\"ט) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהיה מתכוין </b>עתי\"ט שכתב ומזה אני תמה ע\"ל הר\"מ דמשמע דס\"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. <b>אומר</b> אני. הר\"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ\"ע. ",
+                "<b>שמין את האשה </b>עתי\"ט. <b>ונראה</b> שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ\"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ\"ע ",
+                "<b>היתה שפחה ונשתחררה </b>הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש\"י. <b>ור\"ל</b> בנים שהורתם בקדושה. דכי הו\"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיח </b>אריך וקטין. <b>צ\"ע</b> אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ\"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עבד או אמה </b>סד\"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ\"ל. <b>ותי\"ט</b> כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א\"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע\"כ. ",
+                "<b>והוא </b>טפל בלי מלח. <b>אבל</b> יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי\"ע (סמ\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שור </b>כו' נ\"ל הוא הדין לסירוס. ",
+                "<b>וצריך </b>טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי\"ע (סקי\"א. ולענין צב\"ח שם סק\"ו וסי\"ז). ",
+                "<b>כיוצא בהם </b>ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט שיירינהו. והו\"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי\"ע שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והזיקה </b>בשן ורגל. <b>ודין</b> הקרן אצל שמירה. פחותה. עספ\"ד דלעיל. ",
+                "<b>פטור </b>וקמ\"ל דסגי להו בשמירה פחותה. ",
+                "<b>לא נעל כראוי </b>והזיקה. חייב. אע\"ג דלא קעביד מידי. נמי מיחייב אכעין ושלח כעין ובער. <b>וצ\"ע</b> קצת מנלן דקרא לאו דווקא. ",
+                "<b>נפרצה </b>מחיצת הדיר. אפילו מעצמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה לגנה </b>כגון שהוחלקה. כתי\"ט. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>סיפא דתנן ירדה כדרכה. רבותא הו\"ל למתני אפילו הפילוה חברותיה כו' <b>הא</b> ל\"ק. איידי דתני רישא בדידה. תני נמי סיפא בדידה. ודוק נמי דקתני נפלה. ולא שהפילוה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדר </b>של אבנים הוא בכ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הגונב אחר הגנב </b>משלם כו'. כל שלא קנה בשינוי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב והקדיש </b>כו'. בגמרא פריך. אהקדיש ליחייב. מה לי מכרו כו'. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון כו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. אמאי לא משני דעדיפא. מכרו להדיוט שאני. דמקבל מעות תמורתו. משא\"כ בהקדיש בכחנם קעביד. ולא אהני ליה מידי. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאפילו נתנו במתנה להדיוט נמי מיחייב. דבכמה מקומות המתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. א\"כ בכלל מכירה היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם </b>נקט כל הני גווני. אף על גב דלא צריכי. <b>כה\"ג</b> אשכחן בבתרא דנדרים. ובר\"פ אותו ואת בנו. ודכוותה טובא. <b>מיהו</b> הך בבא. לא יתירא היא כולי האי. דאיכא למימר משום דהוה מצינן למטעי דצריך דווקא להיות טביחה ומכירה ברשות בעלים. סד\"א כי הוציאן מרשותם. דקני ליה להתחייב באונס. כי טבח ומכר. שלו הוא טובח. שלו הוא מוכר. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומגדליך תרנגולים </b>שמא יביאו כשעורה מן השרץ לרע\"ב. <b>ושבוש</b> הוא כשעורה מאי עבידתיה גבי שרץ. דשיעורה בכעדשה ובדקתי בפירש\"י ומצאתי כדברי. ",
+                "<b>לא יגדל את הכלב </b>עשי\"ע (סי\"ז). ",
+                "<b>אא\"כ קשור </b>כו'. צ\"ל דאז אין האשה חוששת לנביחתו. שהרי עדיין נובח הוא. ולכך מגדלין אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רואין </b>עתי\"ט עמ\"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח\"כ. עכ\"ל. ואינו מוטעם לחכי. <b>אלא</b> טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו\"ל מתנה כמכירה. כמ\"ש בפב\"ה (וכמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ז) וכן בכמה דוכתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחובל בחברו ביו\"ה </b>לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתגרשה האשה </b>נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי\"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. <b>אלא</b> דנסיב תנא מידי דשכיח. ",
+                "<b>לא </b>אמרינן תמכור נ\"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנדון בנפשו </b>עמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"י פ\"ג. ",
+                "<b>פטור מכולן </b>ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סת\"כ). יע\"ש. <b>ומיהו</b> מדת חסידות לשלם ג\"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו\"ד) <b>ואע\"ג</b> דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. <b>אלא</b> דשמואל לדינא ס\"ל. דיש עבדים בושת. ואע\"ג דבושת העבד. לרבו. מ\"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ\"ש התו'. ",
+                "<b>איברא </b>לכ\"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה\"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>התוקע נותן סלע כו'. </b>כרמב\"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. <b>והרי\"ף</b> סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה. ",
+                "<b>ונראין </b>דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע\"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו. ",
+                "<b>הא </b>ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד. ",
+                "<b>מנה </b>צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל\"פ ע\"כ. <b>איכא</b> למימר דפליגי בפלוגתא דרי\"ף ור\"מ הנ\"ל. ת\"ק כרי\"ף. ור\"י כר\"מ ס\"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד. ",
+                "<b>זוז </b>הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה. ",
+                "<b>ארבע מאות </b>זוז נ\"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ\"ה סלע. כמ\"ש בס\"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו. ",
+                "<b>ואמנם </b>אע\"פ שזה נחשב כש\"ד. מ\"מ איני עושה אלא מחצה. דאע\"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו\"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי. ",
+                "<b>העביר טליתו. </b>צ\"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום. ",
+                "<b>אי נמי </b>בת\"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו\"ק א\"ח (ס\"ח). ",
+                "<b>החובל בעצמו כו' פטור. </b>קמ\"ל דפטור אע\"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע\"ג דלא דומיא הוי דסיפא. ",
+                "<b>גם </b>י\"ל דפטור נמי מפגם משפחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>קטע את ידי </b>נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דאשכחן גבי נביא דאחאב כה\"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני. ",
+                "<b>מיהו </b>הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. <b>ושמא</b> רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) <b>אבל</b> חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דבודאי איכא לאשכוחי כה\"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתי\"ט. שכתב ג\"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי. ",
+                "<b>ומשמע </b>קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ. שאם אמר בפירוש ע\"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. <b>איברא</b> נ\"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. <b>אבל</b> חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א\"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. <b>ואע\"ג</b> דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ\"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע\"ג דפטור. נ\"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) <b>מיהו</b> היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה\"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי. ",
+                "<b>ובכה\"ג </b>אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ\"ש רז\"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. <b>אלא</b> שעכ\"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא\"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ\"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע\"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ\"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם. ",
+                "<b>אמנם </b>מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש\"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה. ",
+                "<b>עשה כן לאיש פלוני כו'. </b>חייב. העושה. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לההיא דמשנה ו' פ\"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. <b>מכל</b> מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד. ",
+                "<b>ואפשר </b>כה\"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב. ",
+                "<b>בין בגופו בין בממונו </b>כתי\"ט אפילו א\"ל ע\"מ שאני אשלם חייב. כו'. <b>ואינו</b> ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ\"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א\"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. <b>איברא</b> דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א\"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה\"ג. כך י\"ל לכאורה ועדיין צ\"ע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גזל מעוברת וילדה </b>דין זה צריך ישוב קצת. ואע\"פ שמן התורה למדוהו. קרא גופיה בעי טעמא. ",
+                "<b>ובשלמא </b>רישא. שעשה הגזלן השינוי וטרח בו ניחא. <b>אלא</b> סיפא שינוי דממילא הוא. וא\"כ מצינו חוטא נשכר. וירבו גונבי מעוברות. סמוך ללידתן. וטעונות. ויגזוז. ואחר לידה וגזיזה יחזיר מיד. ולא יוציא מאומה. וירויח הרבה. <b>תינח</b> לשטת הר\"מ. דמיירי מתני' לאחר יאוש. דכי קני לה ביאוש סתמא. עבר זמן רב. וכבר הוציא עליה. ושבחה ברשותו. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלהרא\"ש נמי אתי שפיר. דאפשר דמשלם טפי מדמי פרה וולדה. ורחל וגזתה. לפמ\"ש תי\"ט בשמו בסמוך. וצ\"ע ברא\"ש. ",
+                "<b>ונתעברה אצלו וילדה </b>כו'. עתי\"ט שכתב דלרש\"י כו' בסיפא נמי דיחזיר הפרה כו' דכך לי שינוי המילוי. כמו שינוי הריקות. עיין מ\"ש לפ\"ז. <b>ואני</b> אומר אינו דומה. מילוי ולד ודאי דבר אחר הוא. שלא היה של נגזל. משא\"כ פרה עצמה. לא נשתנה בריקות. וזו פרה שלו היא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א כו'. </b>עתי\"ט אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי הצמר הרשות בידו. וכ\"כ המגיד כו'. שביד בע\"ה לתת לו הצמר כו'. <b>ונכון</b> הוא. דהא ר\"י קניס ליה. ויהיב ליה דין גזלן. וקנייה אומן לכלי בשינוי. וקיי\"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (רמ\"ז נתעלמה ממנו הלכה זו). <b>מיהו</b> כי לית לאומן לשלומי ליה במעות. ודאי יהיב ליה צמרו בשויו. דלא גרע מסובין. ועיין בהגה (דש\"ע ח\"מ סי' שנ\"ד) ומ\"ש שם בס\"ד במו\"ק <b>ונראה</b> דהר\"מ ס\"ל מזיק בעלמא הוי. וקיי\"ל שמין שברים לניזק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ש\"פ </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ז פ\"ד דב\"מ. ",
+                "<b>אבל נותן לשליח ב\"ד </b>מפרש רשב\"א בתוספתא שעשה נגזל. ובזה א\"צ למ\"ש תו'. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>נתן לו הקרן </b>עתי\"ט שהעתיק לשון תו' <b>והשמיט</b> העקר. וכצ\"ל. ונשבע אתרווייהו כו'. מוסיף חומש על חומש. העקר חסר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מש\"פ בקרן </b>סד\"א הני מילי דחשיב ש\"פ ממון. כשהקרן כולו הוא ש\"פ. או שלא מחל לו כלום. דהא חזינן דלא מחל מידי. אבל אי מחל על כל הקרן. ונשאר עדיין ש\"פ שלא מחל עליו. הו\"א לא חשיב. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומת אביו </b>ואח\"כ הודה. כך פירש\"י. ",
+                "<b>קרן וחומש ואשם </b>ה\"ג בנוסח גמרא דילן. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יירשנו </b>ע\"ל הר\"ן בתי\"ט עד אלא ודאי נכסים דידיה נינהו. אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. <b>והו\"ל</b> כאילו אסר נכסי עצמו על עצמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ליהויריב </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא רפ\"ד דתענית. ",
+                "<b>אין חומש מעכב </b>מלהקריב האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. <b>כתי\"ט</b> אינו מדוקדק כו'. וכיון שכבר קרבה. אין כאן עכבה. כו'. ",
+                "<b>י\"ל </b>דהחומש מעכב הכפרה בסוף. אף אם אינו מעכב את ההקרבה בתחלה. מ\"מ כפרתו תלויה ועומדת עד שיתן חומש. <b>אי נמי</b> שירי מצוה הוא. מעלין עליו כאילו לא כפר. וכפר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטלו מוכסין את חמורו </b>אורחא דמילתא נקט תנא. דמוכס נוטל החמור עם המשא שעליה. דסתם חמור למשוי הוא. וממנו נוטל מכס. וכשמוצא עלילה לומר שהעביר המכס. שקיל לחמריה. ולא מסתפי. ולסטין אורחייהו דשמעי ושקלי מאי דאיכא גביה. ואזלי להו ולא מתעכבי. ",
+                "<b>נאמנת אשה או קטן כו' </b>הואיל וקנין דבורים מדבריהם. <b>פירוש</b> קנין של זה המוצאם בשדהו. שזכתה לו שדהו וקנאם. אם באו מן ההפקר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו </b>כתי\"ט ומלשון הרע\"ב פ\"ט דב\"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל <b>ואני</b> אומר לא משמעכולי האי. התם שלא בפניו. צריך שיתנו לו רשות. ומשום דזוכין לאדם שלא בפניו. יכולים להרשותו על כך. ומסתיינהו בנתינת רשות. ",
+                "<b>משא\"כ </b>כאן שבפניו הוא. והלה שומע ושותק. סתמא ניחא ליה. ושתיקה כהודאה היא. דאל\"ה מיבעי ליה למחויי. ",
+                "<b>לא יחזיר לו במדבר </b>בע\"כ. <b>ואם</b> החזיר וקבלו. פטור. אפילו אם אחר כך נאנס מידו ע\"י שודדים שוכני מדבר. <b>ואצ\"ל</b> שאם זה רוצה לקבל פקדונו שם. שאין הלה יכול לעכבו. אם לקח הפקדון עמו למדבר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0461166ad22fbc838f10920a73c2271a36bb4c94
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,322 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Kamma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Kamma",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>נזיקים </b>תואר במשקל פעיל נזיר נזירים. נזיר נזירים. והנזיר הוא הנוזר והניזר. כמו נזיר אלהים יהיה הנער. וכן הנזיק. הוא תואר המזיק. והניזק. כמו ומלכא לא ליהוי נזיק. שכולל נזק המלך והעם מבלי יועצים. וקראום לארבעה הללו נזיקים בשם תואר. לפי שכבר הן מועדין. ונעשה זה הפועל בהם קנין עצמי. שבו יתוארו ויוחסו. משא\"כ בשם מזיק. שהוא מבנין הפעיל הפועל במקרה. והוא ההבדל שבין התואר והפועל. כך נ\"ל ברור. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ לדחקו של בתי\"ט. שהיא הרכבה שאינה קולטת. לפי שהנו\"ן אינה ראיה. כי היא נו\"ן השורש. אלא שנפקדה בפעל הנוסף. לבוא דג\"ש תמורתו. והיה מהראוי לפי דרכו לקרות ניזיקין. בחיר\"ק פ\"א הפעל. ויהיו א\"כ שלשה חרוקין בתיבה בלי תנועה אחרת. והוא מהשקר. ",
+                "<b>גם </b>היותה מורכבת מההפעיל. אין לו מקום. לפי שאין שום הוראה על כך. והיו\"ד לא תעיד על זאת. כי היא באה בפלס תואר הנ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>היה ראוי לבוא בפת\"ח בראשו. כדרך תנועת הנוסף בעצם. <b>אכן</b> תואר הלז יורה על התעצמות הנזק. בין בפועל בין בנפעל. ",
+                "<b>ההבער </b>עתי\"ט דוחק שא\"א לשמעו. וכמאמר הסותר את עצמו. שלפ\"ד פשיטא היה צ\"ל אש. כלישנא דקרא בענינא. <b>איברא</b> איפכא איכא למימר. דקבעי תנא לאשמועינן אגב אורחה. דלא מיחייב אלא כשהוא גרם לה. משא\"כ אם הרחיק כראוי או עברה גדר. או לבתה רוח שאינה מצויה. דפטור. וקמ\"ל דלא ניתי למטעי בלישנא דקרא דאייתי תי\"ט. ",
+                "<b>משו\"ה </b>נקיט לשון הבער. שם דבר לגזרת ההפעיל. המורה על פעולה יוצאת בכוונת מכווין דווקא. דהיינו לפחות בגרמתו. ואדם פושע לעולם. לאפוקי היכי דאיהו לא גרים מידי. זה לשון ברור. ",
+                "<b>הרי </b>כמו הנה. הריני. הנני. <b>ועיין</b> לשון התו' תדע שלכך שינה לשונו. שבכ\"מ אומר לא ראי. כראי. שהוא מלשון ראוי. וראיה לדבר משא\"כ בזה וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>נכסים המיוחדים </b>שאם הזיק נכסים של הפקר פטור. כפרש\"י. <b>לכאורה</b> הדבר תמוה. כדאיתא בגמרא מאן תבע ליה. אפ\"ה לכבוד רש\"י גברא רבה אמר מילתא לא תהוי כחוכא. מתריצנא לה. דסד\"א אע\"ג דאפקריה מריה. לאו אדעתא דהכי אפקריה. אלא שזיכו בו עניים. <b>ודומיא</b> דשביעית דהפקר היא לאכלה. ולא להפסד. מ\"מ פטור. לפי שאינן נכסים מיוחדים לאדם אחד. ואין לו תובעים. <b>ושמא</b> אפי' כעובדא דר\"ס דהגוזל בארא. דאדעתא דאריא אפקריה. אפ\"ה לא מצי למתבעיה כה\"ג. דוק. ותלמודא שני שנויא רויחא. <b>ומ\"ש</b> הלכתא אהדדי לק\"מ. כי ראה רבי כאן דבריו של ר\"י בנזק ושנאן סתמא קולא לנתבע. וגבי מיתה בלשון יחיד. ",
+                "<b>חוץ מרשות המיוחדת </b>ער\"ב ותי\"ט דודאי ל\"ש הזיק מזיק עצמו בחברו או בממונו ונכסיו שהכניסן שלא ברשות. חייב. ",
+                "<b>והיינו </b>כי הזיק בכוונה. אבל שלא במתכוין. ודאי פטור כה\"ג. אע\"ג דאדם מועד לעולם. וא\"צ להזהר בו לגמרי שלא יזיק לממונו. שהכניס שלא ברשות. ואפילו בפסיק רישיה כו'. כההיא דמלא חצר חברו כדים כו' בעל החצר משבר ויוצא כו'. ",
+                "<b>הנזק והמזיק </b>עתי\"ט לשון תשבי. שתמה למה לא אמר המזיק והמוזק. ע\"מ המכה והמוכה. <b>ועם</b> מ\"ש לעיל כבר נתיישב זה. ",
+                "<b>ורמ\"ז </b>כתב בזה דברים שאין בהם טעם וריח. כי מ\"ש שאין מזיק משמע דווקא מפעיל. ולו יהי כן. וכי בשביל שנמצאו יוצא ועומד בפעל אחד. יגרע מהמזיק היותו יוצא ג\"כ. והרי אפילו בלא הקיץ שהוא עומד (מ\"ש רמ\"ז שמשמש בלשון קל. אשתבש. שאין זה קל. אך פעל עומד יקרא ואשר תשים. הוא יוצא כראוי לו) כתב רד\"ק במכלול (דז\"א) בפירוש שאם נרצה להשתמש בו בפעל יוצא. הרשות בידינו לעשות כן. כל שכן בתואר ופעל מזיק שלא נמצאהו עומד בשום מקום. ומענינו הוא נלמד. ובכל זאת לא השיב כלום למניעת השמוש במוזק. שהוא תולדה דמזיק. ואם יש מציאות לאב. מדוע יעדר הבן הנקרא לגזרת היוצאים מזיק בשמו הנולד ממנו בדמותו כצלמו. <b>ומ\"ש</b> והמכה והמוכה הם יוצאים לשנים. <b>אינו</b> מובן. מי לא משכחת לה בהכאת יד או באגרוף. <b>ומה</b> כל זה עושה לענין הנדרש. ר\"ל שלא יאמר בשביל כך מוזק. יקבל פעולתו ע\"י אחד או שנים הרפה או החזק. דומה כאילו לא ידע מר. בדקדוק מאי קאמר. ולה\"ק קראה מתנמנם אם קרא לא גמר. ודרכי המדקדקים לא שמר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושוה כסף </b>ז\"ל תי\"ט. כתב הר\"ב וכשבאים לשלם ההיזק מנכסי יתומים לא יפרעו אלא מן הקרקע כו'. ולכאורה הואיל ולא כתב האידנא מגבינן ממטלטלי דיתמי כו' דדעתו דלא תקנו אלא לב\"ח משום נעילת דלת. אבל לנזקין דלא שכיחי לא תקון. אלא שהרמב\"ם כתב כו' ואעפ\"כ כתב דהאידנא מגבין לנזקין מטלטלין של יתומים ע\"כ. ",
+                "<b>לא </b>ידענא פלוגתייהו במאי. דלכאורה נ\"ל. דלא שייכא פלוגתא בהך מילתא. מידי הוא טעמא דרא\"פ. אלא משום דלא תקנו לנזקין דלא שכיחי. אטו מי איכא מאן דפליג במידי דלא שכיח (והיינו קרן ותולדותיהן דמשונה ולא שכיחי. וכן שור שהזיק אדם) דלא עבדינן שליחותייהו האידנא. ולא מגבינן ביה בח\"ל אפילו ממקרקעי. ואף לא ממזיק עצמו. וגם לא מאותו דבר שהזיק בעצמו. <b>אלא</b> דאי תפס. מהני. דלא מפקינן מניה. למר כדאית ליה. ולמר כדאית ליה <b>מיהו</b> מניה דווקא. אבל מיתמי. מסתייה דתהני תפיסה בדבר המזיק עצמו. <b>אי נמי</b> אפילו במקרקעי דמזיק. דמשתעבדי לקרנא מיהת האידנא נמי <b>איברא</b> הבו דלא לוסיף עלה למגבי נמי אנבויי. ומניהו דיתמי נמי. וממטלטלי דיתמי נמי. כי הא מאן שמעת ליה. וליכא מאן דאמר לדעתי. ",
+                "<b>אי הכי </b>ודאי ליכא לאוקמי לדהרי\"ף. אלא במידי דשכיח ואית ביה חסרון כיס. (דהיינו שן ורגל. וכן אדם שהזיק שור) דשליחותייהו דקמאי עבדינן בהו. ודמו לשאר חובות ושיעבודים דאזיל ליה טעמא דר\"א. ועל כרחך יודה בזה גם ר\"א. ואין מקום למחלוקתן (כתבתי הכל בלי עיון בספרים כלל. לידע במה נחלקו) וזה מן התימה. ",
+                "<b>ואין </b>לומר דהרי\"ף אזיל לטעמיה. דס\"ל דמנדינן לחובל עד דמפייס לבעל דיניה. ",
+                "<b>דההיא </b>תקנה אחרונה משום קנסא. ודווקא לדידיה קנסוהו. אבל לא קנסו בנו אחריו. ותקנתא לתקנתא למיגבי ממטלטלי דיתמי נמי. ודאי לא עבדינן. זה ברור. לענ\"ד. ",
+                "<b>וע\"פ עדים ב\"ח </b>הא דהוקשה למפרשים. מ\"ש דלשמעינן הכא. הא פסילי לכל עדות. <b>נ\"ל</b> לק\"מ. דהא בהזק בהמה איירי הכא. וס\"ד דסגי בעדות עם הדומה לחמור. אע\"ג דבעל השור משלם מכיסו כ\"ש בקרן תמה. דאינו משתלם אלא מגופה של בהמה. זה פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבהמה </b>בעלת תרבות. כמש\"ה בהמות הייתי עמך. בהמות אשר עשיתי עמך. ",
+                "<b>ושור המועד </b>ג\"פ נגח כו' ולגבי מועד חשיב להו חד פירש\"י. <b>דע\"י</b> העדאה דעדים אתי בהו חיוב. והועד לחמשתן בהעדאה אחת. הילכך חדא מילתא היא. ",
+                "<b>והאדם </b>הרי אלו חמשה. בב\"ח קמיירי. כפירש\"י <b>ומאי דמסיימי</b> תו'. דבור ואש כך לי פ\"א כמו בפגו\"ד <b>לא</b> נהירא דשור כי לא אייעד בבעלים. נמי כך לי פ\"א. כמו פ\"ב. שאינו נעשה מועד אלא על פי בעליו. כדכתיב והועד בבעליו. א\"ה לאו משום לתא דידיה קתני ליה. אלא לתייהו דבעלים. וקיימא קושיא בדוכתה. לתני נמי בור ואש. ",
+                "<b>הזאב </b>נראה דנקט להו דרך גדלן. או דילמא דרך חשיבותן וערך סכנתן. קחשיב להו מלמטה למעלה. שהזאב הוא היותר מצוי וקרוב לישוב. ומתערב עם הכלב (עפ\"ק דכלאים) ליש מלך בבהמה. מ\"מ אינו מסוכן כדוב. ולא עז כנמר וכן כתוב כדוב שכול. כנמר על דרך אשור. ",
+                "<b>הרי אלו מועדין </b>פשוט דכלב רע לא גרע מכל הני. <b>והא</b> דלא נסיב ליה תנא דמתניתין. משום דסמיך אדשילהי פ\"ז דמכילתין. דאשמועינן התם. דאסור לגדל את הכלב. וקאי עליה בארור נמי. משו\"ה פשיטא ליה טובא. <b>ואי</b> משום דכיון דאיכא דשרי בכופרים. (ועמ\"ש בס\"ד בשי\"ע סי\"ז) בפלוגתא לא קמיירי. ",
+                "<b>וה\"ט </b>דשייר נמי חתול. אע\"ג דנ\"ל ג\"כ פשוט. דאיהו נמי הוי מועד מתחלתו. כשאינו מבני תרבות. דאסור לקיימו. <b>מיהו</b> כלבים וחתולים בני תרבות. ודאי בכלל שור הן. כמו שאר כל בהמה חיה ועוף. כדתנן שילהי פרקא חמשאה לקמן. ",
+                "<b>בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין </b>ש\"מ אית ליה לר\"א. דיש להן תרבות. ויש להם בעלים. <b>ורמינהו</b> רא\"א כל הקודם להרגן זכה. כדתנן רפ\"ק דסנהדרין. ותקשי אליבא דר\"ל. דאמר התם והוא שהמיתו. מיהת כי המיתו. אפילו חדא זימנא. שוינהו רבנן כאיסורי הנאה. ולית בהו לא לבעלים ולא לאחר הנאה. אפילו זכיה בעורן לא. ומאי זכה. זכה לשמים. דקעבד מצוה. ולא בעי למידייניה. <b>ואילו</b> הכא קאמר. בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין. ובעו העדאה בב\"ד. וכל כמה דלא גמר דינייהו. לאו איסורי הנאה נינהו. ואית להו בעלים. ואסור להרגן ודאי מקמי גמר דין דידהו. דכיון דלא סגי להו בלא העדאה. ולא הפקר הם. בעינן נמי כמיתת בעלים. כך מיתת השור. בב\"ד דווקא. ולא זכה הקודם להרגן. ",
+                "<b>וכל שכן </b>דקשיא לר' יוחנן אליבא דר\"א התם. דאמר אע\"פ שלא המיתו. דקסבר אין להם תרבות. ואין להם בעלים. ובכל גוונא הזוכה להרגן. זכה מהפקרא. <b>ואילו</b> הכא איפכא שמעינן ליה לר\"א. דאינן מועדין משמע אפילו המיתו פ\"א. ולא מיבעיא היכא דלא המיתו. והיא תמיהא רבתא. ",
+                "<b>ואי </b>אפשר להעמידה אם לא נגרוס בחדא רבי אליעזר. ובאידך רבי אלעזר בלי יו\"ד. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתו' דסנהדרין. דקשיא להו כי קושיין אר' יוחנן לחוד. ושנו כדשנינן. וע\"ש עוד. <b>איברא</b> לא ידענא מאי דקא מוקמי תו לההיא בקשורים. ובגורזקי. <b>תינח</b> נחש אתי שפיר. מיהו היכי סלקא שמעתיה התם. דאי הכי תוקמה לדר\"י בתרבות דשלשלאות. ואפ\"ה ס\"ל דאין להם תרבות. ולא בעלים. וכל שכן בתרבות גרידא. <b>והכא</b> ס\"ל דבתרבות גרידא סגי. הא על כרחין צריכין נמי לשינויא קמא. ועמ\"ש בס\"ד פ\"ק דסנהדרין. ",
+                "<b>הנחש </b>ר\"א קאמר לה. דביה מודי. דאינו בן תרבות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>השן </b>היינו שן דחיה. כמ\"ש בגמ'. <b>ויש</b> לו סמך מבואר בכתוב. ושן בהמות וגו'. דההיא ודאי שן דחיה דווקא. ",
+                "<b>אכלה כסות כו' משלם </b>ח\"נ נראה פשוט. דהאי תולדה דקרן ממש הוי. ויש לו העדאה. וצ\"ע ברא\"ש כאן. ",
+                "<b>שקפצו </b>עתי\"ט שאחז החבל בשני ראשיו. מעיקרא סבר דלהכי לא תני שנפלו כגון דמקרבי כלים לכותל. ובסוף כתב. מתני' דמרחקי כלים. ",
+                "<b>נסתבך </b>בלשונו של נ\"י המגומגם בכאן. אבל לשון התי\"ט משובש ואמר דברים שאינם דהיכא דמקרבי. פטור אף על הקפיצה. תלי ביה בוקי סריקי בנ\"י. מה שלא עלה על דעתו. שאין ספק שעל הקפיצה לעולם חייב. רק נפילה מילתא דלא פסיקא היא. דזמנין דפטור כגון היכא דמקרבי. משו\"ה לא תני לה. אע\"ג דמשכחת לה נמי דחייב והינו כגון דקיימי כלים בי מצעי. והויא רבותא. משום דלא אורחיה דתנא לאורוכי. כמ\"ש בס\"ד בחי\"ג. זהו דבר ברור. ותי\"ט לא חלי ולא מרגיש. ",
+                "<b>גם </b>במ\"ש. והיינו היכא דמקרבי. ואז פטור על הקפיצה. כי הלא היה צריך לבאר. היכי ליחייב על הקפיצה. ואיך אפשר שיעשו הזק בקפיצה. היכא דליכא כלים דהא מקרבי. וכבר אמר בתחלה. דכי קפצי. לברא קפצי. ולא חש לקמחיה כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>חררה </b>מן חרה מני חורב. וחרה נחושתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דיו </b>העתיק רמ\"ז מ\"ש ה\"ע וז\"ל. אין דנין ק\"ו אלא להטיל על הלמ\"ד אותה חומרא שיש במלמד בלבד. אבל לא להעדיף עליו יותר מהמלמד. ואע\"פ שהלמד כל כך חמור בערך המלמד (כצ\"ל) <b>ופשוט</b> דלהכי אייתי ר\"ט קרן מרגל. וק\"ל. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ד\"ה ברה\"ר. צ\"ל חלוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה סימא. צ\"ל א\"כ לכתוב קרא פצע בפצע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בעל החבית </b>היינו כד היינו חבית נ\"מ למו\"מ. שיכול הלוקח המוחזק לומר תן לי חבית. שהיא גדולה מכד. כדמוכח רפי\"ט בעובדא דר\"א. דדרש ויצאה ויצאה כת שניה. אמר הללו בעלי חביות כו'. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש תו' דהולכין אחר רוב הדיינין. עמ\"ש בשי\"ע (סקכ\"ז) שתרצתי קושיא אחרת כיוצא בה. באופן שתרצו התו' כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>זה בא בחביתו. וזה בא בקורתו </b>זה לקראת זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד רץ </b>כו' ע\"פ רע\"ב דבע\"ש רץ הוא לדבר מצוה להכין צרכי שבת. ומתיירא שלא יכנוס השבת. והוא עדיין לא השלים המוטל עליו לעשותו. לפיכך עושה במרוצה ובחפזון. וכדאשכחן נמי לההוא סבא דנקיט תרי מדאני אסא ורהיט בה\"ש. <b>ולענין</b> פירושו של הר\"מ ברץ בע\"ש בה\"ש. <b>בגמרא</b> משמע דלא כוותיה. עע\"ל. ",
+                "<b>חייב </b>הרץ ופשוט דהיינו דוקא כשהיה זה רץ לקראת המהלך. או שהיה אחרון. ולא אמר למהלך שיפנה ויעמוד מן הצד. דאל\"ה מהלך חייב ורץ פטור. <b>אבל</b> במהלך ובא מן הצד לקראת הרץ ועכב מרוצתו. והוזק או הזיק. נ\"ל דשניהם פטורין. דכל כה\"ג לאו משונה הוא. כיון שאין עומד בדרך כנגדו. ודילמא הו\"ל מילתא דפחיזא. ואורחיה הוא למרהט. <b>ואפילו</b> תימא בכל גוונא משונה הוי בחול. מיהו מהלך נמי משנה הוי בכה\"ג. דהו\"ל לעמוד משו\"ה מסתברא דאית להו דינא דשניהן ברשות ופגעו זה בזה. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שפקפק במ\"ש בעל הגהת ש\"ע שהביא לשון נ\"י בשם הרמ\"ה. דנשאר צרכיו. כבחול דמי. כאילו אינו חולק ע\"ד הש\"ע דלא שני ליה. ובודאי חלוקין הן. <b>וע\"ז </b>כתב רמ\"ז וז\"ל מוכח ממ\"ש הרב בהגה דגם הרמב\"ם ס\"ל. דווקא בצרכי שבת. ולדידי כמעט מוכרח לפרש כן. משום דתלה כדי שיהא לבו פנוי בכניסת שבת כו'. שלא ישאר מה לעשות בבוא השבת. והיינו ממה שצריך לו לצרכי שבת כו'. אבל אי איירי במה שאין צריך לשבת. מה לי שיהא פנוי. הלא בע\"כ יפנה מעסקיו עכ\"ל. <b>ולי</b> אין זה הכרח של כלום. כי ר\"ל שיהא לבו פנוי ומחשבתו טהורה בשבת. בלי טרדת המחשבה בעסקי חול. וגם זה מצוה. שיהא בשבת טוב לב. לכן דעתי נוטה לדעת התי\"ט בזה. עם שעדיין אינו מוכרע אצלי. וצ\"ע למעשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מועד בתם משלם במותר </b>אם הזיק את התם יותר ממה שהזיקו. וכתב עליו הרא\"ש וז\"ל למה הוצרך לפרש מועד בתם כו'. כבר פירש לנו פירושו של במותר. אלא כו' לומר לך. שהתם משלם נזק שלם בנגיחה זו. כגון אם חבל מועד בתם חמשים. ותם במועד ארבעים. הדין נותן שישלם מועד בתם שלשים. קמ\"ל שאינו משלם אלא עשרה דהיינו יותר על מה שהזיקו תם (משום שהתחילו כאחת) ע\"כ. <b>ולפ\"ז</b> הוא הדין אם הזיקו זה את זה בשוה. שכל אחד הזיק בחברו חמשים. אין אומרים ינכה תם למועד עשרים וחמשה. וישלם לו מועד. עשרים וחמשה. אלא יצא זה בזה. כיון שאין כאן מותר חבלה <b>ונמצאת</b> אומר לפירוש זה. תם חמור ממועד אצל מותר חבלה. שאם תם הזיק מאה. ומועד הזיקו חמשים. אי אמרת שמין חיוב תשלומין נמצא יצא זה בזה. משא\"כ השתא דאמרת דפרע במותר חבלה דווקא. וכל מה דליכא מותר. אין מחשבין אלא יצא זה בזה. אשתכח חמשין דמועד אזדו להו בחמשין דתם. דל בדל. נפישי חמשין דמותר חבלה. דבעי תם לשלומי בהו חצי נזק. יציבא בארעא. וגיורא בשמי שמיא. דהא לגבי מועד קולא הוי טפי. דכי אזלת בתר חבלה. לא משלם כדמיבעי ליה לשלומי. לענין שום הנזק. ולגבי תם הוי איפכא. וצ\"ע שהרי א\"כ לקתה מדה\"ד ואין זו מדה בתורה. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שגם רמ\"ז הקיפהו בקושיות. אך מ\"ש דלפ\"ז חמור תם שמפסיד עשרים מן הראוי. והמועד אינו מפסיד אלא עשרה. בזה לא אמר כלום. "
+            ],
+            [
+                "<b>שור שוה מנה </b>שור תם. ",
+                "<b>ולא קיימת וגם את המת יחצון </b>ור\"מ מקיימו פחת שפחתה מיתה מחצין בחי. ולא דלאחר מיתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שורו שחבל באו\"א </b>דמריה. דלא תטעה לפרש או\"א דשור. <b>טעה</b> בעל הגהות אלפסי שהגיה דאמרי' ועשה ממנו לשון ארוך. ונמשך אחריו רמ\"ז. ושגו מאד. <b>אפילו</b> מאי דסליק אדעתייהו. לא קשיא פשיטא. דהא תני ליה משום סיפא. דהוא פטור. ",
+                "<b>שורו שהדליק את הגדיש בשבת </b>כתב נ\"י לענין שור אין חילוק בין שבת לחול. דאפילו בחול חייב. <b>אין</b> הלשון מדוקדק. אלא לגבי חצי נזק שייך קצת אפילו בחול. ",
+                "<b>מפני שמתחייב בנפשו </b>עתי\"ט. <b>ולפמ\"ש</b> בס\"ד במ\"ב רפי\"ג דשבת. לא מיחייב אמלאכה שא\"צ לגופה. אלא במתקן עמה שום דבר. הכא נמי מיירי במתכוין להנקם משונאו. דמתקן הוא אצל יצרו. וע\"ל מ\"ה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>בסלע לקה </b>דרך ריצתו מפני רודפו. ",
+                "<b>לקה </b>מ\"ד בקמ\"ץ הלמ\"ד. לא משתבש. עיין עזר אור וי\"ג לוקה. בשור\"ק. משלא נזכר פועלו. ",
+                "<b>שניהם חייבים </b>ע\"פ רע\"ב. אבל ליתנהו לתרווייהו. שמכר או אכל. אחד מהן. ",
+                "<b>קטן הזיק </b>ודמי הקטן תקח. רש\"י. ",
+                "<b>דייק </b>טובא. דבודאי הכא לא הוחלט השור. דהא היא גופה חדוש היא. דבלעלמא מודה בקנס פטור. ולא החליטו הכתוב כלל ע\"פ הודאתו. משו\"ה פשיטא דלא שקיל אלא דמי. כדאמר מזיק. ",
+                "<b>ולשון </b>אינו מדויק נ\"י. אלא מיהא כי ניחא ליה למזיק. קיהיב ליה תורא. דבדידיה תליא ודאי. וקפחיה לתי\"ט בטעותא. דקסבר הכא נמי שקיל תורא. אפילו בע\"כ דמזיק. ולא היא. הא ליכא דסליק אדעתיה. <b>תדע</b>. דהא קיי\"ל מכרו מזיק. אינו מכור. אפילו לר\"י. ועד שלא עמד בדין. מכרו. מכור כו' לכ\"ע (לרדיא מיהא וכי לא אתו סהדי. מכור לגמרי. ולא גבי מדי) כדאיתא פ' המניח (לד\"א) ואע\"ג דאיכא סהדי בצד אסתן. כ\"ש היכא דליתינהו לגמרי. זה ברור ופשוט מאד. ",
+                "<b>אחד תם </b>כו' אשמועינן דאפילו לר' אחא. כצ\"ל בתי\"ט. ",
+                "<b>המע\"ה </b>מ\"ש רע\"ב ואי תפס ל\"מ מניה. ",
+                "<b>עש\"ך </b>סס\"ת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ישלם לאחרון </b>כגון שתפסן (צ\"ע כי לא תפסו) וכרבי ישמעאל ס\"ל. דאילו לרבי עקיבא בלא תפיסה נמי. ולמה ליה למתניה כלל. בכל גוונא אחרון נשכר. וכ\"ה פירש\"י. ועדיין צ\"ע. <b>אבל</b> להתו' בין לר\"מ בין לר\"ש. מתוקמא מתני' בדתפיס ליה ניזק אחרון אחרון. ואפ\"ה לא נעשה עליו ש\"ש אלא לחלקו. עמ\"ש תי\"ט בסמוך. מטעם הרא\"ש בשטת התו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>מועד למינו </b>גסה לגסה. דקה לדקה. ",
+                "<b>ממילא </b>אין לפרש לקטנים. אלא קטנים שבאותו מין. ",
+                "<b>מועד לשבתות </b>פרושא קמא דרע\"ב ניחא דאתי אליבא דכ\"ע. ובתרא דלא כר\"ע דפ\"ג דלעיל. דתם באדם נמי נזק שלם משלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שנתקשה בדבר <b>ולי</b> נראה פשוט דהיינו טעמא. משום דאיש כתוב בפרשה. והנהו לאו איש נינהו. והא דאמור רבנן אין מעמידין אפוטרופוס לתם לגבות מגופו. ודאי דלא אפשר. כיון דמדאורייתא פטירי. דלא רמי רחמנא קנסא עלייהו. דלאו בני קנסא נינהו. לא בדין אדם ולא בדין שמים. וחס רחמנא נמי עלייהו. דלהכי כתב קרא שור איש. היכי ליקו רבנן ולפקעו ממונייהו (ומזה ל\"ל יצא לחז\"ל ג\"כ. בשור תם של הפקר שנגח. וקדם אחר וזכה בו. אין לו לניזק כלום. כיון שלא תפסו. לא הוחלט. אף לדברי ר\"ע. כה\"ג דלית ליה בעלים. ומהפקרא זכי ביה היאך) אבל בשכבר נגח. לא סגי בלא\"ה להעמיד אפוטרופוס. מפני תקנת העולם לייעדו להבא. וזה ברור. ",
+                "<b>משלם כופר </b>דליכא למימר יומת ממש. ודכתיב ואם כופר יושת. רשות הוא. אי בעו יורשים. דהא כתיב ולא תקחו כופר לנפש רוצח. <b>ונ\"ל</b> שזה שכתוב מתחלה יומת. לומר שאם אינו נותן כופר. יומת גם הוא באותה מיתה. שיסבבו מן השמים. שיבוא שור וינגחנו וימיתנו באותה גרמא. שמת בו המת ע\"י נגיחת שורו. <b>ולפי</b> שהיא גרמא בעלמא. חסה עליו תורה להקל דינו. להביאו לפדיון. והרי זה נתינת טעם לענין הכופר. <b>ושעור</b> הכתוב כך הוא. השור יסקל על פי ב\"ד. וגם בעליו יענש מיתה. אע\"פ שאין דינו מסור לב\"ד. מכל מקום לא ינקה. כי יומת ממילא בידי שמים. לפיכך אני משיאך עצה לשית עליו כופר. כי על ידי זה ינצל מעונש מיתה המעותדת לו. "
+            ],
+            [
+                "<b>משלם כופר ליורשים </b>ואם היה גר. פטור לפי זה. כמו בדמי ולדות. ",
+                "<b>ואין </b>זה חדוש וחומר בעבד ואמה. שמשלם דמיהם לבעלים. לפי שהם כשורו וחמורו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שור היתומים </b>דלא תימא כיון דלאו בני דעה נינהו. <b>ותו</b> דהא איש כתיב בנגיחה דנזקין. דמשו\"ה פטורין מתשלומין. כדלעיל מ\"ד. וכמ\"ש שם בס\"ד. סלקא דעתין נילף מנה לנגיחה דמיתה. ",
+                "<b>שור המדבר </b>נראה פשוט. דהאי לאו שור יעריי הוא. דשור הבר הוא דמיקרי. אלא בשור בן תרבות דידן. והוא של הפקר. ",
+                "<b>נ\"ל </b>משום דקבעי לאשמועינן רבותא אליבא דר\"י. דאפילו לא אפקריה מריה. אלא איהו דערק לאגמא. ואייאש מריה מניה. דלא בר נטירותא הוא. פטריה ר\"י. כי היכי דמפטר כה\"ג בנזקין. אי קדים אחר וזכה בו. דהא בכלל הפקר הוא. ואבדה דרחמנא שרייה היא. של מוצאה הוא דהויא. <b>והכי</b> נמי מוכח מדדייק תלמודא. היינו שור הגר. היינו שור המדבר. דאיהו אפקריה. או דהוה הפקר מעולם. אכתי בשל הפקר הנעשה מאליו. אחר שכבר היו לו בעלים. מנלן דפטר ר\"י. ואצטריך ליה שור הגר (משום דממינא הוה הפקר) אע\"ג דנסיב שור המדבר. אלא ודאי לא שנא. דכל היכי דהוי של הפקר. בין דאפקריה איהו מדעתיה. בין דאפקריה רחמנא. בכל גוונא. שם הפקר חד הוא לענין זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונעל בפניו כראוי </b>היינו שמירה פחותה <b>אבל</b> שמירה מעולה. היינו שיכולה לעמוד ברוח שאינה מצויה. ובה גם התם פטור לד\"ה. ואצ\"ל מועד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ורביע </b>או רביע קאמר. והיינו שאם הזיקה מנה. וצריך לשלם חמשים. ואי אפשר להשתלם מן הפרה משתלם מן הולד עשרים וחמשה. <b>וכתי\"ט</b> דה\"ה נמי אם אין בפרה שעור חצי נזק. דמשלם המותר מהולד כו' והשתא אותו מותר משלם מחצה מולד. שהוא רביע. <b>ואין</b> לשון זה מדוקדק. דמשמע דכי בעי שלומי מחצה מותר. הוא רביע נזק לעולם. והא לא משכחת לה אלא פחות מרביע. דהא בנזק מנה. אין על הולד לשלם אלא כ\"ה. כי ליתא לפרה. ",
+                "<b>וכל </b>מאי דאיכא לאשתלומי מפרה. מנכה נגדו החצי. מחשבון כ\"ה. שהוא רביע נזק שעל הולד לשלם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שנשכו כלבו </b>לא מיבעיא נגיחה דתם דפטור ברשות המזיק. אלא אפילו נשיכה דכלב רע. שהוא מועד מתחלתו (עמ\"ש בס\"ד לעיל שילהי פ\"ק) נמי מיפטר. ",
+                "<b>והסתכל </b>בעין פקוחה. ותראה מחכמת לשון המשנה בדיוק נפלא ובהשגחה. דבסיפא לא אכפל למתני נמי. או נשך כלבו שורו של בע\"ה. אלא נגח לשורו של בעה\"ב בלחוד. כיון דאנגיחה תמה מיחייב. תו לא אצטריך ליה לאשמועינן נמי כה\"ג במועד. דממילא משמע. ",
+                "<b>ונסתלקה </b>תמיהת תי\"ט. ",
+                "<b>בעל החצר חייב </b>בקרן בכל גוונא. ",
+                "<b>ובשן </b>ורגל. עיין לעיל מ\"ב דריש מכילתין בפי' רע\"ב ד\"ה רשות הנזק והמזיק. ובח\"מ (סי' שפ\"ט) ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהיה מתכוין </b>עתי\"ט שכתב ומזה אני תמה ע\"ל הר\"מ דמשמע דס\"ל הקשא אף לאין מתכוין כו'. <b>אומר</b> אני. הר\"מ אסוגיא דהתם סמיך. דפשיטא ליה לרבא כחזקיה. ובהכי סלקא מסקנא. עתו' שם. וצ\"ע. ",
+                "<b>שמין את האשה </b>עתי\"ט. <b>ונראה</b> שבכלל שבח פדיון. כשרואין אותה מעוברת. דמיה יקרין מריקנית. שאין עליה קופצים כ\"כ. שדואגים שמא עקרה או איילונית היא. וצ\"ע ",
+                "<b>היתה שפחה ונשתחררה </b>הא דנקיט האי לישנא כו' דעדיין לא היו לה בנים. רש\"י. <b>ור\"ל</b> בנים שהורתם בקדושה. דכי הו\"ל בנים שלידתם שלא בקדושה. כדליתנהו דמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיח </b>אריך וקטין. <b>צ\"ע</b> אם אין שעור לדבר. וסתמא משמע ארוך כמה דבעי. רק שעמקו יתר על רחבו. כדאיתא בגמרא גבי בור. אבל על ארכו לא הקפידו. דמ\"מ איכא הבלא. וכן משמע מסתימת הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עבד או אמה </b>סד\"א הואיל והוא עם הדומה לחמור ליחייב. קמ\"ל. <b>ותי\"ט</b> כתב דלא תימא כל דאית ליה בעלים (א\"כ נפלה לתוכו אשה. שיש לה בעל. יהא חייב) כו'. ונראה טעמא דאדון מיקרי לעבד ואמה. לא בעל ע\"כ. ",
+                "<b>והוא </b>טפל בלי מלח. <b>אבל</b> יש טעם בדבר כלשד השמן. משום דלא קרינן ביה והמת יהיה לו. עשי\"ע (סמ\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר שור </b>כו' נ\"ל הוא הדין לסירוס. ",
+                "<b>וצריך </b>טעם אמאי שייר ליה תנא. ועשי\"ע (סקי\"א. ולענין צב\"ח שם סק\"ו וסי\"ז). ",
+                "<b>כיוצא בהם </b>ונראה שהוא הדין לדגים שבים. כדמשמע בגמרא. שאף הן בכלל אסורין השנויין כאן. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט שיירינהו. והו\"ל לאשמועינן בהו רבותא טפי. ועשי\"ע שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והזיקה </b>בשן ורגל. <b>ודין</b> הקרן אצל שמירה. פחותה. עספ\"ד דלעיל. ",
+                "<b>פטור </b>וקמ\"ל דסגי להו בשמירה פחותה. ",
+                "<b>לא נעל כראוי </b>והזיקה. חייב. אע\"ג דלא קעביד מידי. נמי מיחייב אכעין ושלח כעין ובער. <b>וצ\"ע</b> קצת מנלן דקרא לאו דווקא. ",
+                "<b>נפרצה </b>מחיצת הדיר. אפילו מעצמה. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה לגנה </b>כגון שהוחלקה. כתי\"ט. ",
+                "<b>ולפ\"ז </b>סיפא דתנן ירדה כדרכה. רבותא הו\"ל למתני אפילו הפילוה חברותיה כו' <b>הא</b> ל\"ק. איידי דתני רישא בדידה. תני נמי סיפא בדידה. ודוק נמי דקתני נפלה. ולא שהפילוה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גדר </b>של אבנים הוא בכ\"מ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין הגונב אחר הגנב </b>משלם כו'. כל שלא קנה בשינוי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גנב והקדיש </b>כו'. בגמרא פריך. אהקדיש ליחייב. מה לי מכרו כו'. ומשני מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא דשמעון כו'. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. אמאי לא משני דעדיפא. מכרו להדיוט שאני. דמקבל מעות תמורתו. משא\"כ בהקדיש בכחנם קעביד. ולא אהני ליה מידי. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דאפילו נתנו במתנה להדיוט נמי מיחייב. דבכמה מקומות המתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. א\"כ בכלל מכירה היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>או שגנב וטבח ומכר חוץ מרשותם </b>נקט כל הני גווני. אף על גב דלא צריכי. <b>כה\"ג</b> אשכחן בבתרא דנדרים. ובר\"פ אותו ואת בנו. ודכוותה טובא. <b>מיהו</b> הך בבא. לא יתירא היא כולי האי. דאיכא למימר משום דהוה מצינן למטעי דצריך דווקא להיות טביחה ומכירה ברשות בעלים. סד\"א כי הוציאן מרשותם. דקני ליה להתחייב באונס. כי טבח ומכר. שלו הוא טובח. שלו הוא מוכר. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומגדליך תרנגולים </b>שמא יביאו כשעורה מן השרץ לרע\"ב. <b>ושבוש</b> הוא כשעורה מאי עבידתיה גבי שרץ. דשיעורה בכעדשה ובדקתי בפירש\"י ומצאתי כדברי. ",
+                "<b>לא יגדל את הכלב </b>עשי\"ע (סי\"ז). ",
+                "<b>אא\"כ קשור </b>כו'. צ\"ל דאז אין האשה חוששת לנביחתו. שהרי עדיין נובח הוא. ולכך מגדלין אותו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רואין </b>עתי\"ט עמ\"ש הפוסקים דמתנות דיינינן. וטעמא דאי איתא שהקנה לו. הרי זכה בו ויש ח\"כ. עכ\"ל. ואינו מוטעם לחכי. <b>אלא</b> טעמו של דבר הוא. לפי שהמתנה כמכר. דאי לאו דהוה ליה הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הו\"ל מתנה כמכירה. כמ\"ש בפב\"ה (וכמ\"ש בס\"ד מ\"ה פ\"ז) וכן בכמה דוכתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחובל בחברו ביו\"ה </b>לא מיבעיא במתקן אצל יצרו בלבד. אלא אפילו צריך לו גם לכלבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתגרשה האשה </b>נראה הוא הדין דהוה מצי למתני אם הי\"ל נכסים שאין לבעלה רשות בהן. חייבת. <b>אלא</b> דנסיב תנא מידי דשכיח. ",
+                "<b>לא </b>אמרינן תמכור נ\"מ בטובת הנאה. דלגבי בעלה ודאי מחלה. ואין קונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שנדון בנפשו </b>עמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"י פ\"ג. ",
+                "<b>פטור מכולן </b>ואין צריך לומר ממלקות דפטור. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סת\"כ). יע\"ש. <b>ומיהו</b> מדת חסידות לשלם ג\"כ לעבד שלו. והכי עבד שמואל עובדא. דבדק באמתיה. ויהב לה דמי בשתה (שילהי יו\"ד) <b>ואע\"ג</b> דלא נתכוין לביישה. כיון דלא אפשר בלא ביוש. הוי ליה בושת דבכוונה. <b>אלא</b> דשמואל לדינא ס\"ל. דיש עבדים בושת. ואע\"ג דבושת העבד. לרבו. מ\"מ היה עושה כן להנצל מעונש. כמ\"ש התו'. ",
+                "<b>איברא </b>לכ\"ע נמי ראוי והגון להחמיר כה\"ג. וכענין שאמר איוב. אם אמאם משפט עבדיו וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>התוקע נותן סלע כו'. </b>כרמב\"ם כו' ואותו הממון קצוב הוא דמי הצער והבושת והרפוי והשבת כו'. <b>והרי\"ף</b> סובר שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושה וצער כו'. ואם יש רפוי ושבת. הכל לפי הענין. ובזה לא יכלו חכמים לתן קצבה. ",
+                "<b>ונראין </b>דברי הרב מדברי תלמיד. כי התוקע יכול לסמות עין המוכה או להפיל כל שניו. ע\"י ההכאה באגרוף רשע. או לחבול בו ולהחליאו עד קרוב למות. כענין שכתוב. והכה איש את רעהו באבן או באגרוף גו' ונפל למשכב. והרי כתוב שבת ורפואה בצדו. ",
+                "<b>הא </b>ודאי לא באו חכמים להקל דין החובל. מדין תורה. שלא ישלם אלא סלע. אפילו הזיקו ברפוי ובשבת כמה סלעים. אלא להחמיר עליו בדמי בושת וצער בלבד. השוו המדה. וזה מוכרח. ופשוט מאד. ",
+                "<b>מנה </b>צורי וכתו' תימה שחלוקין כל כך כו' אבל ליכא למימר דל\"פ ע\"כ. <b>איכא</b> למימר דפליגי בפלוגתא דרי\"ף ור\"מ הנ\"ל. ת\"ק כרי\"ף. ור\"י כר\"מ ס\"ל. דלא נתנו דבריהם לשעורין חלוקין. אלא כללו כל הארבעה דברים ביחד. ושעור מנה ודאי יספיק לארבעתם. אפילו גדולה. חוץ מן הנזק. שצריך לשומו כעבד. ",
+                "<b>זוז </b>הוא הדינר. שארבעה ממנו בסלע מדינה. ",
+                "<b>ארבע מאות </b>זוז נ\"ל לתת טעם. מה ראו לקצוב זה השעור לדמי בושת הגדול. לפי שהרי הוא כאילו שפך דמו. דחזינא דאזיל סומקא ואתי חיוורא. ודם הנפש משקלו כ\"ה סלע. כמ\"ש בס\"ד בברכות הורי (פלג ח') וכן הוא דמי פדיונו. ",
+                "<b>ואמנם </b>אע\"פ שזה נחשב כש\"ד. מ\"מ איני עושה אלא מחצה. דאע\"ג דאזיל סומקא. הדר אתי. משו\"ה בדמי פלגא. סגי ליה. והיינו מאה סלע מדינה. שהם שתים עשרה סלע וחצי סלע צורי. ",
+                "<b>העביר טליתו. </b>צ\"ע היכי דמי. דלא מסתבר דאיירי בעטוף בטלית על בגדיו. דאין בשתו כל כך מרובה. והרבה בני אדם הולכין אף בשוק בלי טלית. אלא נראה דבמכסה בו גופו עסקינן. וכשמגלהו נראה בשרו ערום. ",
+                "<b>אי נמי </b>בת\"ח קמיירי. דלאו אורחיה בלא טלית. עמו\"ק א\"ח (ס\"ח). ",
+                "<b>החובל בעצמו כו' פטור. </b>קמ\"ל דפטור אע\"ג דלאו בר תשלומין הוי באיידי נקיט ליה. אע\"ג דלא דומיא הוי דסיפא. ",
+                "<b>גם </b>י\"ל דפטור נמי מפגם משפחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>קטע את ידי </b>נראה פשוט הוא הדין לחבלה שאין בה חסרון אבר. דמידי הוא טעמא אלא משום צערא דגופא. דלא מחיל אנש. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דאשכחן גבי נביא דאחאב כה\"ג. שצוה לחברו להכותו. והכהו המכה הכה ופצוע (ולא עוד אלא שהממאן נענש מיתה) נביא שאני. ",
+                "<b>מיהו </b>הכאה גרידא בלי חבלה. נראה שניתנה למחילה. <b>ושמא</b> רפואה היא לו (שכן יש שחובטין עצמן במרחץ בשבט עד שפך דם עליהם. ומועיל להם כהקזה. והעמדת כלי מציצה. וכויה בברזל. וזולת זה) <b>אבל</b> חבלה דאבר בסתם. אין תולין בצורך רפואה (אלא במשפט דיילי סדום) עד שיוודע בבירור. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דבודאי איכא לאשכוחי כה\"ג נמי. אפילו לקטוע אבר. כגון שעלתה לו נומי ביד או ברגל. שצריך לחתכה כדי שלא ישחת כל הגוף. אלא דבמילתא דלא שכיחא לא קמיירי. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בתי\"ט. שכתב ג\"כ מסברא דנפשיה דהכאה ופציעה בלי חסרון ראשי איברים נמי. ",
+                "<b>ומשמע </b>קצת דמפליג נמי מיהא. בין פציעה להכאה יבשתא. דסתמא ניתנה למחילה. דאיכא למתלי דמהני ליה ומעלי. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>מהרפ\"כ. שאם אמר בפירוש ע\"מ לפטור. פטור. אפילו בחסרון ראשי איברים. ודאי נראין דבריו. <b>איברא</b> נ\"ל דאינו פטור אלא מדיני אדם. שלא ניתן ליתבע עוד. בחמשה דברים. כיון דבהדיא פטריה. <b>אבל</b> חייב הוא מכל מקום בדיני שמים. זה לא ניתן למחילה. שהחובל בעצמו אינו רשאי. ונענש על זה. כדתנן לעיל. א\"כ לא עדיף מגברא דאתי מחמתיה. אדרבה גרע משאר חובל בעלמא. דיצרא אנסיה. ומתקן הוא אצל יצרו. כי אין אדם שליט ברוח. אבל האי. קעבר אבל תשחית דגופא בחנם. ללא תועלת והנאה. <b>ואע\"ג</b> דעשה רצון חברו. וחבריה מינח ניחא ליה. אפ\"ה לא שרי. דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין. ואפילו שולחו נמי לא מיפטר. משום דבדינא רבה יש שליחות לדבר עברה (ולא עוד אלא אפילו בקרע את כסותו כו'. אע\"ג דפטור. נ\"ל פשוט דחייב מיהת בדיני שמים בכל גוונא. משום דקעבר אמימרא דרחמנא בל תשחית) <b>מיהו</b> היכא דודאי פליט מצערא אחרינא דרבה מניה. אין הכי נמי דמישרי שרי לכתחלה נמי. דכה\"ג הנאה או הצלה לגוף ולשאר איבריו. הוא דהוי. ",
+                "<b>ובכה\"ג </b>אפילו על מיתה ורציחה עצמה. אינו נענש. כענין שאול. וכמ\"ש רז\"ל ואת דמכם לנפשותיכם אדרוש. יכול כשאול. <b>אלא</b> שעכ\"ז לא הותר לשליח. וכמו שעשה דוד לעמלקי. עם שאפשר עילה מצא לו. מפני שעמלקי היה. ומצוה להרגו בלא\"ה. אלא כלפי שהיה סבור שהתחסד עם שאול. לעשות רצונו ולמלטו מיד הערלים שלא יתעללו בו. גם הראה עצמו כצדיק ומתחסד עם דוד במה שהביא אליו התכשיטין שלקח משאול. וזכה בהן מן ההפקר. ואעפ\"כ נתנם לדוד. והיה נראה כאכזריות וכמשלם רעה תחת טובה. אם היה דוד הורגו בלי סבה אחרת. לפיכך בקש עליו תואנה. כאילו הוא חייב מיתה גם מחמת זה המעשה עצמו. אע\"פ שאינו דין תורה. ולא היה דמו מסור בידו בשביל כך. רק עלילה היתה. לקיים בו מ\"ע דמחיית זכר עמלק. והתנצל עצמו לסלק מעליו טענת האכזריות הגדול. לפי מחשבת בני אדם. ",
+                "<b>אמנם </b>מפציעת הנביא שאמר הכיני נא. אין ראיה. כמש\"ל דעל פי הדבור. ודאי שאני. כי בכל מה שיאמר לך הנביא. שמע לו ועשה. חוץ מעבודה זרה. ",
+                "<b>עשה כן לאיש פלוני כו'. </b>חייב. העושה. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לההיא דמשנה ו' פ\"ז דלעיל. דהשולח חייב על מעשה שלוחיו. התם כסבורים שהוא שלו. אבל כאן הרי הוא אומר עשה כן לאיש פלוני. <b>מכל</b> מקום נראה שחייב האומר. בדיני שמים. אם סבור זה דברשות פלוני קאמר ליה. ושליחותו קעבד. ",
+                "<b>ואפשר </b>כה\"ג יש שליח לדבר עברה. דאפילו בדיני אדם חייב. ",
+                "<b>בין בגופו בין בממונו </b>כתי\"ט אפילו א\"ל ע\"מ שאני אשלם חייב. כו'. <b>ואינו</b> ברור. דהא בבא קמייתא. נמי שליחות לדבר עבירה היא. כדכתיבנא. אפ\"ה מהני על מנת למפטריה מממונא. א\"ה בדחבריה נמי. אי קביל עליה השולחו לשלומי מאי שנא משאר חיובי ממון. <b>איברא</b> דאיכא לפלוגי. בשלמא גבי דידיה גופיה. פקע חיובא בדיבורא בעלמא מחילה א\"צ קנין. אבל הך שליחות כיון דלא בר עברה הוא. לא אשתעבד בדבור. ואינו נקנה באמירה. אפי' קנין לא מהני כה\"ג. כך י\"ל לכאורה ועדיין צ\"ע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>גזל מעוברת וילדה </b>דין זה צריך ישוב קצת. ואע\"פ שמן התורה למדוהו. קרא גופיה בעי טעמא. ",
+                "<b>ובשלמא </b>רישא. שעשה הגזלן השינוי וטרח בו ניחא. <b>אלא</b> סיפא שינוי דממילא הוא. וא\"כ מצינו חוטא נשכר. וירבו גונבי מעוברות. סמוך ללידתן. וטעונות. ויגזוז. ואחר לידה וגזיזה יחזיר מיד. ולא יוציא מאומה. וירויח הרבה. <b>תינח</b> לשטת הר\"מ. דמיירי מתני' לאחר יאוש. דכי קני לה ביאוש סתמא. עבר זמן רב. וכבר הוציא עליה. ושבחה ברשותו. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דלהרא\"ש נמי אתי שפיר. דאפשר דמשלם טפי מדמי פרה וולדה. ורחל וגזתה. לפמ\"ש תי\"ט בשמו בסמוך. וצ\"ע ברא\"ש. ",
+                "<b>ונתעברה אצלו וילדה </b>כו'. עתי\"ט שכתב דלרש\"י כו' בסיפא נמי דיחזיר הפרה כו' דכך לי שינוי המילוי. כמו שינוי הריקות. עיין מ\"ש לפ\"ז. <b>ואני</b> אומר אינו דומה. מילוי ולד ודאי דבר אחר הוא. שלא היה של נגזל. משא\"כ פרה עצמה. לא נשתנה בריקות. וזו פרה שלו היא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א כו'. </b>עתי\"ט אם בעל הצמר אינו חפץ בצמרו אלא שיתן לו דמי הצמר הרשות בידו. וכ\"כ המגיד כו'. שביד בע\"ה לתת לו הצמר כו'. <b>ונכון</b> הוא. דהא ר\"י קניס ליה. ויהיב ליה דין גזלן. וקנייה אומן לכלי בשינוי. וקיי\"ל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן (רמ\"ז נתעלמה ממנו הלכה זו). <b>מיהו</b> כי לית לאומן לשלומי ליה במעות. ודאי יהיב ליה צמרו בשויו. דלא גרע מסובין. ועיין בהגה (דש\"ע ח\"מ סי' שנ\"ד) ומ\"ש שם בס\"ד במו\"ק <b>ונראה</b> דהר\"מ ס\"ל מזיק בעלמא הוי. וקיי\"ל שמין שברים לניזק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ש\"פ </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ז פ\"ד דב\"מ. ",
+                "<b>אבל נותן לשליח ב\"ד </b>מפרש רשב\"א בתוספתא שעשה נגזל. ובזה א\"צ למ\"ש תו'. וצ\"ע בגמרא. ",
+                "<b>נתן לו הקרן </b>עתי\"ט שהעתיק לשון תו' <b>והשמיט</b> העקר. וכצ\"ל. ונשבע אתרווייהו כו'. מוסיף חומש על חומש. העקר חסר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מש\"פ בקרן </b>סד\"א הני מילי דחשיב ש\"פ ממון. כשהקרן כולו הוא ש\"פ. או שלא מחל לו כלום. דהא חזינן דלא מחל מידי. אבל אי מחל על כל הקרן. ונשאר עדיין ש\"פ שלא מחל עליו. הו\"א לא חשיב. קמ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומת אביו </b>ואח\"כ הודה. כך פירש\"י. ",
+                "<b>קרן וחומש ואשם </b>ה\"ג בנוסח גמרא דילן. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יירשנו </b>ע\"ל הר\"ן בתי\"ט עד אלא ודאי נכסים דידיה נינהו. אלא שאינו רשאי ליהנות מהם. <b>והו\"ל</b> כאילו אסר נכסי עצמו על עצמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ליהויריב </b>עמ\"ש בס\"ד בחי' גמרא רפ\"ד דתענית. ",
+                "<b>אין חומש מעכב </b>מלהקריב האשם. אם לא נתן עדיין ולבסוף נתן. <b>כתי\"ט</b> אינו מדוקדק כו'. וכיון שכבר קרבה. אין כאן עכבה. כו'. ",
+                "<b>י\"ל </b>דהחומש מעכב הכפרה בסוף. אף אם אינו מעכב את ההקרבה בתחלה. מ\"מ כפרתו תלויה ועומדת עד שיתן חומש. <b>אי נמי</b> שירי מצוה הוא. מעלין עליו כאילו לא כפר. וכפר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטלו מוכסין את חמורו </b>אורחא דמילתא נקט תנא. דמוכס נוטל החמור עם המשא שעליה. דסתם חמור למשוי הוא. וממנו נוטל מכס. וכשמוצא עלילה לומר שהעביר המכס. שקיל לחמריה. ולא מסתפי. ולסטין אורחייהו דשמעי ושקלי מאי דאיכא גביה. ואזלי להו ולא מתעכבי. ",
+                "<b>נאמנת אשה או קטן כו' </b>הואיל וקנין דבורים מדבריהם. <b>פירוש</b> קנין של זה המוצאם בשדהו. שזכתה לו שדהו וקנאם. אם באו מן ההפקר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חייב ליתן לו </b>כתי\"ט ומלשון הרע\"ב פ\"ט דב\"מ משמע שצריך שיאמר לו שיציל <b>ואני</b> אומר לא משמעכולי האי. התם שלא בפניו. צריך שיתנו לו רשות. ומשום דזוכין לאדם שלא בפניו. יכולים להרשותו על כך. ומסתיינהו בנתינת רשות. ",
+                "<b>משא\"כ </b>כאן שבפניו הוא. והלה שומע ושותק. סתמא ניחא ליה. ושתיקה כהודאה היא. דאל\"ה מיבעי ליה למחויי. ",
+                "<b>לא יחזיר לו במדבר </b>בע\"כ. <b>ואם</b> החזיר וקבלו. פטור. אפילו אם אחר כך נאנס מידו ע\"י שודדים שוכני מדבר. <b>ואצ\"ל</b> שאם זה רוצה לקבל פקדונו שם. שאין הלה יכול לעכבו. אם לקח הפקדון עמו למדבר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא קמא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e0ebafdcb292de596c5c7412267a804469f728d6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,412 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>זה אומר כולה שלי. </b>כרש\"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. <b>ק\"ל</b> מ\"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה. ",
+                "<b>ישבע </b>מ\"ש תי\"ט על הג\"א. שלא היה צורך להגיה כו'. <b>דחי</b> ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ\"ש מבטלת ג\"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג\"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה\"ה מ\"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ\"ש. <b>והשתא</b> דאיתה למ\"ש. בעי מוכר לקבולי מ\"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע\"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא. ",
+                "<b>לפי </b>דבריהם הללו צ\"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם. ",
+                "<b>אמנם </b>שבועת המשנה חמורה. אע\"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה רוכב ע\"ג בהמה </b>קמ\"ל אע\"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע\"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג\"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ\"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע\"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק. ",
+                "<b>תנה לי </b>אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. <b>אבל</b> אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מפריחין </b>עתי\"ט דוחק גדול מ\"ט נקט הך לישנא. <b>ולי</b> נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג\"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. <b>וקמ\"ל</b> דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מציאת אשתו שגרשה </b>אע\"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע\"פ. אדרבה. כ\"ש דמציאתה שלה. עתי\"ט. <b>נראה</b> לענ\"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד\"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. <b>ושמא</b> חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע\"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט\"א. ואוכל פירותיה עדיין. ",
+                "<b>קס\"ד </b>דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג\"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. <b>והשתא</b> ודאי שפיר מיתני ליה אע\"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו\"ה הו\"א דמציאתה נמי שלו (כיון דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ\"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס\"ד. <b>אבל</b> התי\"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע\"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מזונות. ואין לו רמז בלשון המשנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחזיר </b>דחיישינן לפרעון כו' רע\"ב. <b>ואתי</b> כאביי ור\"י. ודלא כרב אסי ושמואל ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנליה. דהא קיי\"ל הילכתא כשמואל בדיני ול\"ח לפרעון. ור\"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. <b>וכתי\"ט</b> א\"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. <b>ולא</b> מצאתי זה בגמרא אלא אדר\"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו\"ה נפל מניה. משא\"כ בכל שטרי דלא ריעי. <b>אבל</b> למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא. ",
+                "<b>לא יחזיר </b>שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע\"ב ותי\"ט. <b>לרווחא</b> פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה. ",
+                "<b>מלת </b>קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כריכות </b>אלומים קטנים. כרמ\"ז דצ\"ל שאני אלומים. מאלומות. ",
+                "<b>ואין </b>הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>מ\"ש בביאור לשון ט\"ע המורגל בתלמוד. <b>והוא</b> רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. <b>לכן</b> יותר נכון לפרשו מלשון חז\"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי יין </b>רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע\"כ <b>לפי</b> שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ\"ג דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מקושרין </b>מיירי במדדין וכמהרפ\"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה. ",
+                "<b>אינו </b>מוכרח. דאע\"ג דמיירי נמי במדדין. מ\"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. <b>שוב</b> ראיתי שכבר הושג בזה מבש\"ך. ",
+                "<b>באשפה </b>שאינה עשויה להפנות. ",
+                "<b>מצא בגל כו' הרי אלו שלו </b>עתי\"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא\"ת לקני ליה חצרו (כרמ\"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל\"י מאי קאמר) וי\"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע\"כ. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע\"כ. <b>במ\"כ</b> תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. <b>ועוד</b> שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא\"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ\"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. <b>גם</b> מ\"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. <b>במ\"כ</b> לא ידע מאי קאמר דא\"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים. ",
+                "<b>ועוד </b>אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו\"ה אבדה מדעת היא. ",
+                "<b>עוד </b>כרמ\"ז. עמ\"ש תי\"ט. דה\"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה\"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז\"ל א\"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע\"כ. ",
+                "<b>וגם </b>זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ\"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע\"פ הנ\"י כתב כן. ",
+                "<b>מחציו ולפנים של בע\"ה </b>לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ\"ש הר\"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע\"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה\"ה של מוצא ע\"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי\"ל יאוש שלא מדעת ל\"ק. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>נחית </b>לפלוגתא. דאיכא דס\"ל (וכן נ\"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא\"כ בחצר. דממילא הונח שם. ",
+                "<b>ועוד </b>בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי\"ל (ח\"מ סרס\"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ\"ע. וכ\"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש\"ל בס\"ד) הבו דלא לוסיף. ",
+                "<b>אלא </b>בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי\"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. <b>והכא</b> אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה\"מ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. <b>בתוכה</b> ובצדה בעינן מיהא. משו\"ה קפחיה להה\"מ בטעותא. ",
+                "<b>ועוד </b>לא יכולתי להלום דברי תי\"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שהתי\"ט לקח דבריו מהב\"י. ומיגז גייז ליה. וצ\"ע בנ\"י. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי שידעו בו שכניו </b>סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ\"ט. ",
+                "<b>וס\"ל </b>לר\"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. <b>ור\"י</b> סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א\"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. <b>אבל</b> באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ\"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד). ",
+                "<b>ובהכי </b>מתיישב ההיא דספ\"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע\"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע\"ה. אינה צריכה הכרזה שם. <b>ונראה</b> דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע\"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ\"ד מקום מכריז. וכפרש\"י שמכריז במקום פלוני מצאתי. ",
+                "<b>עתו' </b>דמכילתין (דךב\"ב) <b>ולפ\"ז</b> אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן. ",
+                "<b>ויכריז יום אחד </b>אני אבדתי. זהו פירש\"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת\"ו (דךב\"ב). ",
+                "<b>אבל </b>להר\"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש שם ב\"ד </b>והם זקנים. ואינו לפי כבודם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברפת </b>שאינה מתעה <b>שאם</b> היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי. ",
+                "<b>הטמא </b>להשיב אבדה. ואע\"ג דהוו להו תרי עשה. נ\"ל. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>ה\"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. <b>ואני</b> אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא\"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ\"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת. ",
+                "<b>או שאמר אל תחזיר </b>(עמ\"ש בחי\"ג פ\"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה\"מ תי\"ט. <b>צ\"ע</b> דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע\"פ שי\"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. <b>מ\"מ</b> דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או\"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה\"ג. <b>איברא</b> בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול\"ת הוא. וכבוד או\"א עשה גרידא. משו\"ה מידחי. וכן הר\"מ הביא טעם זה. ",
+                "<b>לפי </b>זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע\"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ\"מ אינו נ\"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה\"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר\"מ אין דרכו לסתום בכזו. ",
+                "<b>ודפריך </b>תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת\"ל דהאי עשה ול\"ת. <b>היינו</b> דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד\"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס\"ד דאפ\"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. <b>משא\"כ</b> בשאינו מכוין להעבירו על ד\"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע\"ג דאיכא נמי ל\"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו. ",
+                "<b>אבל לא לטעון </b>אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ\"ע צריך להקים בחנם. וצ\"ע. ",
+                "<b>יתר ממשאו אינו זקוק לו </b>נ\"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה\"ג. משום דס\"ל צב\"ח אינו מ\"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>של רבו </b>מובהק ז\"ל תי\"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ\"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע\"כ. <b>לפי</b> זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. <b>איברא</b> איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה <b>ובחנם</b> הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר\"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק <b>ודקדוקו</b> של הרב תי\"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ\"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. <b>ואמנם</b> גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו. ",
+                "<b>היה אביו ורבו בבית השבי כו'. </b>צ\"ע באבן בוחן שלי. ",
+                "<b>חכם </b>גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ\"ל דקמ\"ל אפילו אינו רבו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שאבדו </b>נקט אבדו. אע\"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ\"י. <b>ר\"ל</b> נתיקר אחר ששלם <b>אבל</b> מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע\"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו\"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. <b>אלא</b> דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק\"ל. <b>איברא</b> לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד\"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ\"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין. ",
+                "<b>למי שהפקדון אצלו </b>והרי היא כמסורה לו ע\"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. <b>דאל\"ה</b> במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב\"ל. ותו דכל דאי לא קני. <b>אלא</b> משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה. ",
+                "<b>ולא רצה להשבע </b>שבועת השומרים. כרמ\"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישלם לשוכר </b>ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א\"ל ראב\"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א\"ל מ\"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה\"ב. ופירש\"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע\"ב בפירש\"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש\"י בשבועה. צ\"ל ושבועה. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואנכי </b>לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. <b>מ\"מ</b> נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע\"ב. מהעתקת פירוש רש\"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי\"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש\"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז\"ל אמר צ\"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש\"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך. ",
+                "<b>אלא </b>בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש\"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר\"ל. וא\"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק\"ל זה ברור. <b>וגרם</b> לו ז\"ל ג\"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יגע בהן </b>ע\"פ רע\"ב (ועמ\"ז פ\"ט דמכלתין) <b>לפ\"ז</b> נראה עכ\"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד\"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. <b>אבל</b> הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד פירות כו' ה\"ז יוציא לו חסרונות </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרצ\"ב) דאע\"ג דלהר\"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. <b>אינו</b> מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה\"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. <b>והך</b> מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה\"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש\"ל בס\"ד. <b>וראיתי</b> בקרמ\"ז שהקשה על הרע\"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז\"ל. וק\"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה\"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע\"כ. ",
+                "<b>והנה </b>לראשונה כבר ראית דהר\"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש\"ל בס\"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל. ",
+                "<b>ואמנם </b>מש\"כ. וה\"מ לאשמועינן כו'. ",
+                "<b>דברי </b>תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה\"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך. ",
+                "<b>ולאורז </b>קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. <b>ותנא</b> דידן תני ושייר. ",
+                "<b>ולזרע פשתן </b>בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו. ",
+                "<b>הכל לפי הזמן </b>לכל שנה יניח לו כך. <b>וצ\"ע</b> שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד. ",
+                "<b>וכי מה אכפת לעכברים </b>א\"ל הרבה אובדות מהן כו' <b>פרשו</b> תו' לדברי רי\"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתות </b>נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. <b>והא</b> דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו\"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו\"ה לא פלוג. כך נראה לי ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז בשם ל\"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס\"ד דלק\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטלטלה </b>והגביהה. ע\"ס פרקין. מיהו לפמ\"ש תי\"ט. <b>י\"ל</b> דלא בעינן הכא הגבהה. <b>אבל</b> אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר\"ש עלה סמיך. ולר\"י ליתא. ",
+                "<b>לצרכו </b>להשתמש בה. <b>צ\"ע</b> אם הוצרך למקומה. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן רצ\"ב). ",
+                "<b>אם משהניחה כו'. </b>כתב הרע\"ב ר\"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב\"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס\"ל לר\"י דלא בעינן דעת. עכ\"ל תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>ואיברא </b>הרע\"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק. ",
+                "<b>גם </b>דברי תי\"ט אין להם הבנה. דלמאי נ\"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר\"י אף בב\"ח. אין צריך דעת. כ\"ש בחבית משו\"ה לא הוה צריך רע\"ב לאסוקה לברייתא. ",
+                "<b>ולא </b>כ\"ש הוא. <b>כמדומה</b> משגה הוא ביד התי\"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר\"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע\"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ\"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי\"ל לבעל תי\"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה. ",
+                "<b>אבל </b>עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי\"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר\"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב\"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. <b>וזה</b> לכ\"ע בין לר\"י בין לר\"ע. כה\"ג לא צריך דעת. כדס\"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר\"י ור\"ע. בלדעת דווקא. ור\"ח הוא דפליג אדר\"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר\"י ור\"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. <b>אבל</b> לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר\"ע. כ\"ש לר\"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא. "
+            ],
+            [
+                "<b>צררן </b>ובבית א\"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע\"כ תי\"ט. <b>ולק\"מ</b> בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבדו </b>כרמ\"ז צ\"ע למה לא קתני נמי נגנבו. <b>והא</b> לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ\"ב מ\"ז. ",
+                "<b>ובעלמא </b>איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ\"ש שם. ",
+                "<b>חייב באחריותם </b>בגניבה ואבידה. ואע\"ג דבפ\"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב\"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע\"כ. ",
+                "<b>ידיעה </b>זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. <b>וי\"ל</b> בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע\"פ שמותר מן הדין. משא\"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגביהה </b>ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע\"מ ליטול בעינן כו' ול\"ד למ\"ט דלא בעינן ע\"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש\"ל בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נתן לו מעות כו' יכול לחזור </b>ע\"פ רע\"ב ותי\"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'. ",
+                "<b>ומשכחת </b>נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. <b>וכתו'</b> וא\"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>לק\"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי\"א) וכן דמי אבדה (דפ\"ב מ\"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו\"ל שואל לד\"ה. וחייב גם באונסין. וה\"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט. ",
+                "<b>ולפיכך </b>דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד בעלית מלאכה ה\"ל מנין מטלטלין פ\"א. ",
+                "<b>מי שפרע </b>נ\"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב\"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר\"ל לב\"ח של החייב. ע\"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע\"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע\"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. <b>אבל</b> בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ\"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו\"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב\"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע\"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב\"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז\"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש התי\"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה </b>לפי מה שגורסין בסמוך וכן בכ\"מ. שתי כסף (ערפ\"ו דשבועות) ראוי להיות כאן ארבע. בלי ה\"א. וצריך בדיקה בספרים ישנים. ",
+                "<b>ארבע כסף מכ\"ד לסלע </b>משום דקבעי למתני סיפא. הורה ר\"מ ח' כסף שהם שליש. ולא מצי למתני בלישנא אחרינא. נקט נמי רישא האי לישנא בסלע. זה פשוט. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. אין לו טעם וריח. ",
+                "<b>שתות למקח </b>פשוט דהך שתות לבד משכר הראוי לו. לתגר או לחנוני. שיש להם שתות בשכרן. בדברים שיש בהם חיי נפש בסתם. אם לא הוקר השער (כי אז נוטלין כפי השער. אפילו הרבה) וכן לפי הטירחא ולפום צערא. אגרא. טפי משתות. כדאשכחן לר\"י בגמרא דמכילתין פ\"ד (ד\"מ) וכן אתה מוצא בככר שבפונדיון. שילהי פאה. דאיכא מ\"ד צא מחצה לחנוני. וכל זה נקרא קרן. ומחשבין את האונאה אם היא שתות יתר על זה. אם לא בדבר ששומתו ידועה בפחות משכר הראוי. ומצוי לקנותו כך. ",
+                "<b>כדי שיראה </b>לתגר כו'. לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראותו כו' תו'. ",
+                "<b>ומ\"מ </b>לא יכלו לקצוב לו שיעור שוה. כמו בסלע. כי לא כל המקומות שוין בכך. יש שמצויין להם תגרים ברוב פעמים. ויש לעתים רחוקות. ",
+                "<b>אלא </b>משערים בכל מקום ומקום. לפי מה שמצויים תגרים ברוב פעמים באותו מקום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ח' פונדיונות כו' </b>שתות כשאר אונאה. ",
+                "<b>ותנא </b>דידן דקתני כמה תהא הסלע חסרה. ולא יהא בה אונאה. ממעה למעלה קחשיב. סלע הפוחתת והולכת. עד כמה תפחת ויכול להוציאה. ולא יהא בה אונאה. עד שני פונדיונות ולא עד בכלל. ומשפחתה כשיעור הזה. יש בה אונאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמש פרוטות הן </b>אין חמשתן דומין בכל דבר. כי בהודאה ואפילו בתביעה אם היו עשרה מחטין בפרוטה. ותבעו שני מחטין. והודה לו באחת. וכפר באחת. נשבע. ",
+                "<b>וכך </b>נראה שהוא הדין בגוזל ונשבע. דבכלי לא צריך ש\"פ. ודינו כש\"פ. משום דכתיב בה בפקדון. כל דהו משמע. וכמו כלים דשומר. ",
+                "<b>אבל </b>אשה בפחות מש\"פ. ודאי לא מקניא נפשה. משו\"ה אפילו בכלי לא מיקדשא בבציר מש\"פ. <b>וכן</b> בנהנה מהקדש. פשיטא לי דלא חשיבא מעילה. עד שיהנה בש\"פ. כדתנן התם. אע\"ג דחייב בהשבון בכל גוונא. <b>מיהו</b> באבדה. מסופקני אם היא כלי. ואין בו ש\"פ. שמא אעפ\"כ חייב להחזיר. ונגמרה משומר. דגלי קרא דכלי חביב גם בפחות מש\"פ. וקרינן ביה אשר תאבד ממנו. ",
+                "<b>ובמאי </b>דכתיבנא אתי שפיר. דלא תקשה מנינא למה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותרומת מעשר של דמאי </b>עיין ר\"ש פ\"ק דדמאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>וההקדשות </b>מ\"ש בתי\"ט בקדשים קלים צ\"ע כו'. ומה בין נזקין לקדושין. לתשלומי כפל ע\"כ. <b>השיב</b> רמ\"ז עם מ\"ש הר\"מ (פ\"ח מהל' נ\"מ) וז\"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן. ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין. וכיון דאינו גובה מן החלבים. אין בו כפל. דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל. ונכון הוא. ",
+                "<b>יש להם אונאה </b>כיון דכי מתה או נגנבה חייב באחריותה. דיליה היא כו'. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן פ\"ק דפסחים (ריש ד\"ו) סד\"א היכא דאיתיה הואיל והדר בעיניה. לא ס\"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. וטעמא דכתב רחמנא לא ימצא. הא לא\"ה. לא. <b>יש</b> לומר כיון דגלי רחמנא התם דאפילו בכה\"ג דבר הגורם לממון כממון. כיון דאילו מיגניב כו'. יליף מינה ר\"ש לכל התורה כולה בבנין אב. ",
+                "<b>ובהמה </b>שאדם רוצה לזווגן כו' שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא. מקלקל את הבריא. רש\"י <b>ולא</b> אמר מאבד את החלש. כי יותר נמשך הבריא אחר הבטלה והעצלה. משימשוך עצמו וחברו עמו. אל העול והמלאכה. ",
+                "<b>ומרגלית </b>נאה למלאות עם חברתה בזהב. במשבצת וכן בחרוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו </b>אצטריכא. משום דמנהג גרוע. אין הולכין אחריו אפילו בדבר שבממון. עיין ריש בתרא בתי\"ט. ד\"ה כמנהג המדינה. <b>והכי</b> מוכח נמי הכא בהדיא. מדמפרשינן בגמרא. בין הגתות שנו. ש\"מ דשלא בין הגתות. לא הוי מנהגא. אפילו במקום שנהגו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>רמ\"ז. אינו נראה לגמרי. <b>שאם</b> רצה להטיל רק רביע. במקום שנהגו להטיל מחצה. ודאי שרי. ותבוא עליו ברכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מקבלים עגלים כו' </b>בלא שומא. שאם ימותו לא ישלם. וכן אם יוזלו. אינו משלם חצי הפחת מכיסו <b>ואע\"פ </b>שמפסיד בחלק ריוח שלו. בזולא דלקמיה. וקטרח בכדי. דסבר לפלוגי ברווחא. כי יוקרא דהשתא. לית לן בה. כיון דלאו שומא היא גביה. סבר וקביל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יאמר לו נכש עמי. ואעדור עמך </b>צ\"ע מ\"ט אין אונאה בשכר האדם. כדקיי\"ל בח\"מ (סרכ\"ז) ואילו הכא. משום ריבית. אית ביה ובמש\"ל (ד\"ה לידע) י\"ל קצת. ",
+                "<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד כו' </b>עתי\"ט לשון ר\"מ ביה\"ח קל כו' ואורך ימים. ",
+                "<b>אין </b>זה בנ\"ט. אדרבה מטעם זה יהא בזה ביה\"ח כבד יותר. <b>אבל</b> לשון רש\"י נוח ממנו. כי קושי מלאכת השדה בעת ההיא מחמת האויר הקר וגשמים. ",
+                "<b>לא יאמר לו דע כי בא איש פ' </b>ז\"ל תי\"ט. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו כו'. ואיירי שמבשרו בכך. ע\"כ. <b>וצ\"ל</b> דמיירי נמי באינו רגיל בכך. דומיא דקדימת שלום. <b>וטעמא</b> דמילתא. אע\"ג דלא חסריה מידי. אסיר. משום דמחסר כבודו ע\"י כך. דחשוב ממון. דניתן להשבון. משא\"כ בעושה דבר שאינו נפי כבודו. ",
+                "<b>והשבת </b>אבדה תוכיח. כמה הקפידה תורה על הכבוד. יותר מן הממון. אע\"פ שחסה עליו מאד בכל מקום. וביחוד באותה מצוה דהשב תשיב אפילו מאה פעמים. ",
+                "<b>ובאמת </b>היינו ממש הא דמסיק תנא בסיפא. ופוסק עמו כשער הגבוה. שר\"ל שפוסק עכשיו כשער הגבוה. כפי שיצא לעתיד. כדפרישנא ברישא. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת הטועים דטרחי בכדי. ותו לא מידי. ",
+                "<b>הגבוה </b>היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים. בדמים מועטים. ",
+                "<b>וכרמ\"ז </b>נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה. ול\"נ דקרי ליה גבוה. משום דיותר מצוי היוקר מן הזול. והדבר הגבוה. אינו קל להשיגו. א\"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי לוקח. ע\"כ. <b>והם</b> פטומי מילין ע\"ג מילין דכדי. ונעשה כמכחיש את הידוע. ואת הענין הנודע במשמעות הלשון. הלא זה שמו מוכיח עליו. שהיוקר. נגזר מן יקר. ודבר ה' יקר. והזול. מן תוציא יקר מזולל. כרום זולות. שהוא קלות ובזיון. ",
+                "<b>א\"כ </b>לפ\"ד היקר והנכבד. קל יותר להשיגו. מן הנקלה והנבזה. וזה מאמר סותר עצמו. שא\"כ לא זולל שמו. אלא יקר ונכבד. ",
+                "<b>לכן </b>אני אומר. הגבהה זו קונה שייכות בכל מקום. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה </b>עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. <b>סתמא</b> דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא\"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. <b>ועוד</b> משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבריקה </b>בבבלי נהוריתא. פירש\"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ\"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק. ",
+                "<b>אומר לו הרי שלך לפניך </b>עיין פירוש רע\"ב. צ\"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע\"כ. <b>אבל</b> אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. <b>ולא</b> דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבין להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע\"ב בשטת רביה הר\"מ ז\"ל אמרה. <b>והוא</b> הנכון בודאי דאילו לשטת הרא\"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ\"פ. אע\"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד. ",
+                "<b>הילכך </b>תמיהא לי על הרב תי\"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא\"ש במתה ונשברה. א\"כ מ\"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא\"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש\"י ברור מאד. ",
+                "<b>ואין </b>בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א\"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. <b>אלא</b> דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. <b>ויפה</b> כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. <b>מיהו</b> אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש\"י קיימין. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שהעתיד לשון נ\"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו\"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע\"כ. <b>כוונתו</b> מבוארת שר\"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא\"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ\"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ\"י. שא\"א אלא בפשיעה. ולא הו\"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס\"ל כה\"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ\"י. ",
+                "<b>והבנתו </b>של תי\"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ\"י ברור מללו. "
+            ],
+            [
+                "<b>להביא עליה חטים </b>במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. <b>אכן</b> סתם משא חמור. לתך. ",
+                "<b>קשה למשאוי </b>גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך. ",
+                "<b>שהנפח קשה למשוי </b>ז\"ל תי\"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ\"ז פ\"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע\"כ. ",
+                "<b>וכבר </b>כתבתי שם בעזה\"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. <b>והנני</b> יוסיף להפליא על הרב תי\"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש\"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין. ",
+                "<b>ולכאורה </b>יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם. ",
+                "<b>איברא </b>לק\"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא\"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. <b>א\"נ</b> גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד. ",
+                "<b>ותו </b>יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע\"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד. ",
+                "<b>אך </b>דעת התי\"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק\"ל. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א\"כ דא ודא אחת היא. מ\"מ אינו מוכרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין. </b>קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. דאמרי ליה האי דטפת לן. אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא והכי עבדינן כ\"ה בש\"ע (סשל\"ב) ולשון תי\"ט מגומגם. ",
+                "<b>ומיהו </b>עד שלא יתחילו במלאכה. יכול להתנות עליהם. כמו שירצה. כדמסיק בסיפא. ",
+                "<b>ומשמע </b>לי דקאי אכולהו בבי דרישא. והיינו בששכרן סתם. אבל כשהתנה בפירוש. וחזר בו. אע\"פ שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. תרעומת מיהו אית להו עליה. ",
+                "<b>וא\"ל להשכים ולהעריב. </b>אומר ר\"י כששכרן סתמא תו'. <b>ומשנה</b> יתירא היא. צריכא למימר. בתמיהא. והכי מוכח נמי בהדיא. מדאוקימנן לה דטפי אאגרייהו. וס\"ד דמצי אמר כו' אדעתא דמקדמיתו כו'. ואי דאתני להדיא. היכי מצו אינהו אמרי. אדעתא דעבידתא שפירתא טפת. <b>ואי</b> איתא דצריך לפרושי כה\"ג לדיוקא. היינו. דכי שכרן אדעתא דהכי. אפילו גרע להו מאגרייהו. יכול לכופן. ואפ\"ה נמי מילתא דפשיטא היא. כל תנאי שבממון קיים. ",
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. איבעי ליה לפרושי. דברים שבלב אינן דברים. <b>וזהו</b> שרמז בתי\"ט בציונו ערפ\"ט. ",
+                "<b>שהם בני אי\"ו </b>ז\"ל תי\"ט. אע\"ג דמאברהם לחוד דייק. אצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דא\"כ אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו נמי. <b>וכרמ\"ז</b> ל\"נ לי. דהא סתם בן אברהם. משמע שפיר ישראל דווקא. וכדתנן פ\"ג דנדרים. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. ומותר בגוים ע\"כ. <b>לא</b> דק. דדווקא לישנא לזרע. משמע ישראל. ולא ישמעאל ובני קטורה. משום דמקרא נפיק. דבהדיא קא\"ל קב\"ה כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל מלשון בנים. לא נתמעטו. שאפי' המגדל בני א\"א נקראים בניו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה בידיו </b>פירש רמ\"ז. קמ\"ל אפילו עושה בידים. מלאכה שרגילים לעשות ברגלים. כגון דריכת ענבים כו'. ",
+                "<b>ונראה </b>לי לא שנא דורס בידיו על קורת בית הבד ועגולי הגת. או מושך במכבש. הכל אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים מתירין </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ כתב בטעמייהו דחכמים. שנא' כנפשך שבעך. וקשיא מאי משמע. ע\"כ. ",
+                "<b>שפיר </b>משמע. שיאכל לשבעה. ולא יחוש אם הוא יתר על שכרו. שאם כן. פעם לא יוכל לאכול כנפשו שבעו. וזה פשוט וברור דלק\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלסטים חד. </b>ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא. ומוקים לה בלסטים מזוין. ואפילו רועה נמי מזוין פטור. דהאי מסר נפשיה. והאי לא מסר נפשיה. ",
+                "<b>וא\"ת </b>א\"ה אפילו אינו מזוין נמי. לא קאי גברא כלפי גברא. <b>הא</b> ל\"ק. דכי לא הוה מזוין. לא שכיח היזקא כולי האי. ולא צריך לסור נפשו כולי האי. שאינה סכנת נפש בהכאה גרידא. כה\"ג קאי גברא לאפי גברא. ואע\"ג דזמנין רועה כחוש ולסטים בריא. מ\"מ צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נושא שכר </b>בעד שמירתו בהמה או כלים. ",
+                "<b>ושוכר </b>בהמה או כלים לשמושו. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט שאין חיוב שומרין באדם. והיינו בסתם. אבל במתנה לשלם דמיו. הכל לפי תנאו <b>ואית</b> ליה קריא. או ככר כסף תשקול. וצריך בדיקה בספרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש מעשה </b>כו'. עתי\"ט דעת הרמב\"ם בזה <b>וכדבריו</b> צ\"ל עיקר. אע\"פ שהשיגוהו. וצריכא רבה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור </b>בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא <b>כתב</b> בעל החנוך. שי\"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. <b>לפום</b> ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו\"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. <b>איברא</b> לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א\"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. <b>אמנם</b> לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו\"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. <b>ואחר</b> שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה\"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. <b>וכי</b> הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו\"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה\"י. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד\"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל. ",
+                "<b>ותימה </b>מהרמ\"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו. ",
+                "<b>איברא </b>טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר\"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ\"ל נמי מהך טעמא דלעיל <b>וכן</b> מצינו (אע\"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ\"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאולה מתה כו' חייב </b>לענין מ\"ש בתי\"ט בשם הר\"מ. מגו לאפטורי משבועה ל\"א. <b>עמו\"ק</b> ח\"מ סע\"ח סל\"ב. בס\"ד. ",
+                "<b>ישבע השוכר </b>ששכורה מתה. ז\"ל הרע\"ב. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה כו' מה שהודה לו. לא טענו כו' ומה מקום יש לשבועה זו. ע\"כ. <b>ואין</b> לומר שהיא שבועת היסת. דאפי' מודה שלא ממין הטענה. נמי בעי אשתבועי. דהיסת אינה משנה. ",
+                "<b>ולענין </b>שאלה ושכירות. אי הוו מין הטענה. עיין ברא\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה אומר עד שלא מכרתי </b>עמו\"ק ח\"מ ר\"ס רכ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>(דמה\"ב) כהרא\"ש דאין אומרים בשבועה. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מרביעית </b>לא קפדי אינשי. <b>היינו</b> במוכר לקוץ דווקא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבל </b>לענין מ\"ש תי\"ט כאן על הש\"ע (סשי\"ג) עמו\"ק שם בס\"ד. ",
+                "<b>ואין לשוכר </b>עתי\"ט בדבור זה שכתב. ונראה לי שזו היא ראיה לדברי הרמב\"ם כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם במו\"ק דאזיל בתר איפכא. <b>ומש\"ע</b> על מהרמא\"י דשלא בדקדוק הגיה. ",
+                "<b>אני </b>אומר בדקדוק הגיה כך. עפ\"ד הרמ\"ה. ואין אחריות הרמב\"ם עליו בזה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקבל שדה מחברו </b>גרסת הרי\"ף והרמב\"ם ומשזכה בה הובירה. <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לה. ואם לא נאמרה. ראויה להאמר. ולפרש לשון משנתנו כך <b>ור\"ל</b> משזכה בה באחד מדרכי הקנין. שהקרקע נקנה בהם. אבל כל זמן שלא זכה בדרכי הקניה. פשיטא שאינו נותן לו כלום. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז הפליג לדעת אחרת. ואמר שבא למעט אם היתה בורה כבר. ",
+                "<b>ושבוש </b>הוא. מאי אכפת לו במה שכבר היה. העבר אין. ואם היתה שדה עבודה. לא היה מוסרה. כל המוסר שדה לעבדה. בורה מוסר לו. והדבור בזה אך למותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואני נותן לך חכורך </b>והא ליתא אלא בחכרנותא. דאי בקבלנותא. פשיטא מי מצי א\"ל מאי אכפת לך <b>והוא</b> הדין בקבלנותא. דאפילו. אי אמר ליה אני נותן לך כפי מה שהתנינו. למחצה ולשליש. לפי מה שהיתה ראויה לעשות. שאין שומעין לו. וכל שכן הוא מחכירות. וק\"ל. והיינו דקמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא עשתה </b>ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד (נ\"ל גם בחכירות) מניח מה שעשתה לבעל הקרקע. ומה שיחסר לו מחכירותו. ישלים. אם אינה מכת מדינה. כך היה נ\"ל להעמידה בחכירות. ",
+                "<b>ודק\"ל </b>לרש\"י. מה לו לבעל השדה אם יחדל. סוף סוף חכירותו הוא נותן לו. <b>י\"ל</b> דמצי א\"ל חטי מארעאי בעינא. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז שהקשה כך על פירש\"י. ",
+                "<b>והדרנא </b>בי. דלא מילתא היא. התם משום דאיכא כחשא דארעא. מצאה הקפידא מקום. משא\"כ כאן. דליכא כחש ארעא וזרעא. לא הוי קפידא כה\"ג. <b>עוד</b> נ\"ל ששבוש הוא. דהכא אי ס\"ד בחכירות איירי. מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. קח חטי ארעך בעצמך. ועשה לך כרי. ומה שיחסר לך מחכירותך. אני משלים לך מן השוק. ומה אכפת לך בהפסדי. אבל לא נשתעבדתי להעמיד כרי לפניך. בחכירות. במקום שאין לך הנאה. אלא דווקא בקבלנות. דשעביד נפשיה לאוקים כריא. ",
+                "<b>ואם מכת מדינה </b>עתי\"ט עד אע\"פ שבמשנה אין לפרש שני הפירושים. דאי הא. לא הא. <b>לא</b> אדע מה המונע. ",
+                "<b>מנכה </b>לשון הר\"מ הכל לפי ערך ההפסד. <b>כן</b> יהא הניכוי. שאם נשדפה מחציתה. או רביעתה דרך משל. מנכה לו מחצה או רביע מחכירותו. ",
+                "<b>ואם </b>לקתה כולה. ולא עשתה כלום. אינו נותן כלום. זה פשוט וברור ומוכרח בעצמו. ",
+                "<b>אבל </b>פירוש סמ\"ע (שהעתיקו תי\"ט) אין לו טעם. צריכא למימר דבתר דידיה אזלינן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נותן לו עשרת כורים </b>נשדפה דמתני' דלעיל. מיירי שלקתה. בתחלת צמיחתה. ולא עשתה כלל. והכא איירי שעשתה חטים. אלא שנעשו שדופות קודם שהביאו שליש. ולא באו לכלל בשול קצת כך נ\"ל. משו\"ה נותן לו מתוכה כמו שהן רעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש המגיד. עמ\"ש רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש </b>הה\"מ בשם הרמב\"ן כו' ואי בקבלנות. אמאי יזרענה פשתן. <b>צ\"ע</b> מאי קאמר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחהו </b>ז\"ל רמ\"ז ולפי' הר\"ב בפשוטו. דר\"ל שמחקו מאצלו. ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>כתי\"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני. ",
+                "<b>ולדעתי </b>שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו. ",
+                "<b>נשבע ונוטל </b>דבע\"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. <b>אלא</b> טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ\"י. <b>ואני</b> אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה\"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ\"ש רפ\"ז דשבועות. ",
+                "<b>גר תושב </b>עיין חידושי גמרא. ",
+                "<b>ולא יכנס </b>כתב רא\"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי\"ל דפריעת ב\"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו. ",
+                "<b>וק\"ל </b>לרמ\"ז. א\"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע\"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. <b>ועוד</b> עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב\"ח להוציא כליו בע\"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו </b>עתי\"ט מ\"ש תו' למה חוזרין וממשכנין. <b>וא\"ל</b> כדי שלא ימכרנו ויאכל הלה וחדי. דאי הכי. בשעת חזרה נמי איכא למיחש. ",
+                "<b>ריחיים </b>עתי\"ט שכתב בשם הטור סצ\"ז. שאין ממשכנין קרקע. והוקשה לו דבסוף סק\"ו כתב בשם הרא\"ש. בבא ליפרע שלא בפניו. שיכולין ב\"ד למשכן קרקע ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> דבסצ\"ז תאמר. דאין לו דין משכון לענין חזרה. ולעבור עליו. <b>מ\"מ</b> אם ב\"ד רואין שהוא לטובת שניהן. ממשכנין גם את הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שניהם חולקין </b>לשון רש\"י הכל לפי מה (כצ\"ל. ובזה א\"צ להגהת ח\"ש) שהאחד כו' כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>שכך כותב לו </b>עתי\"ט פשיטא דתו'. ",
+                "<b>ואיברא </b>צריכא לפנים. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפחתה העליה </b>תקרת הבית כו' אבל אם נפלו כתלי העליה אינו חייב לתקן המ\"מ. <b>אין</b> זה נראה כלל. דלא צריך לטעם דבית משועבד לעליה. אלא לכדי שידור בו. כל זמן שלא יתקן. אבל פשיטא בכל גוונא מחויב לתקן העליה. שהשכירה לו לדירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר בעל העליה לבעה\"ב לתקן </b>כנ\"י וא\"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה\"ב לבנות. <b>ולענ\"ד</b> אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו\"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ\"ז אין צורך לכל הטורח הלז. ",
+                "<b>רי\"א אף זה דר כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דב\"ב. ",
+                "<b>ויושב בבית </b>דהו\"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה <b>כנ\"י</b> וא\"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב\"א. דש\"מ כל שזה אינו נהנה. אע\"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא\"ה פטור ע\"כ. <b>דברים</b> הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא\"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע\"ג דמשמע מלשון רשב\"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע\"פ שאינו מתכוין להזיק. <b>וכי</b> עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע\"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו\"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה\"ג. <b>ואילו</b> אינש אחרינא הוה. כה\"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משום דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו\"ה קנסינן ליה. אע\"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזורע למטה </b>כנ\"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ברירא לי. מ\"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. <b>ולא</b> דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו. ",
+                "<b>אלא </b>שי\"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. <b>ואם כן</b> אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא\"ה. <b>ודילמא</b> היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה. ",
+                "<b>לאחר הזמן חייב </b>בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ\"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא\"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ\"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע\"כ. <b>ועדיין</b> אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא\"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל\"ה בכל גוונא חייב) א\"כ אע\"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ\"מ אינו נופל אלא ע\"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתבן ובקש </b>אבל במידי דמיכל. שומעין לו עמו\"ק בס\"ד בח\"מ סשל\"ו. ",
+                "<b>אין שומעין לו </b>אע\"פ שעדיין שוה כדי שכרו. ",
+                "<b>משקבל עליו וא\"ל הילך שכרך אין שומעין לו </b>ז\"ל תי\"ט. ולא תנן הכא ויציאותיך. דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו. ע\"כ. <b>ודיוקו</b> הבל במ\"כ. דהא שכרו. היינו יציאה. והכא דאיהו גופיה קעביד. אין לו אלא שכרו. ולעולם אימא דלא קני אלא בדעבד מעשה. כדלעיל. וא\"ת תרתי למה לי. הא עבד תלמודא צריכותא. ומשמע מנה נמי בהדיא. דהני תרתי בבי מיירו בחד גוונא. וכן עיקר. <b>בתי\"ט</b> קרוב לעבור בבל תלין שהפועל (כצ\"ל) לא ידע כו' ולא יתבעהו. והשוכר (כצ\"ל) בטרדת פועליו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>והירק בנתיים </b>פשיטא דבמקום מדרון ושפוע עסקינן. דאי בזקוף שוה. אי אפשר ליגדל בו דבר. לפי שכל הצמחים. יוצאים מהקרקע על קו ישר נצב. העושה זוית נצבת. עם שטח הקרקע שהוא התושבת. <b>וצ\"ע</b> איך דין קרקע משופעת כזו. לענין מכירה. אם נדונת בחוט המשקולת. אם מתרחק ד\"א. או במתלקט עשר מתוך ד\"א. ואם מקדרין בהרים. כמו לענין עירובין. <b>וצ\"ל</b> עכ\"פ. דבבציר משיעור ד\"א ברחוק חוט המשקולת. ומתלקט עשר בפחות מד\"א. דכה\"ג אינו נמדד ולא נמכר (דלא ניחא תשמישתיה) מיירי הכא. דאל\"ה ליחזי דמאן הוא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1fb754827f100a807ab7113a6be315c6a1d62e5f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,410 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Bava Metzia",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Bava_Metzia",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>זה אומר כולה שלי. </b>כרש\"י אבל אומר ארגתיה. לא יחלוקו. דודאי איכא רמאי. <b>ק\"ל</b> מ\"ט לא נימא תרווייהו ארגוה. בשותפות. בחומר ובמלאכה. ",
+                "<b>ישבע </b>מ\"ש תי\"ט על הג\"א. שלא היה צורך להגיה כו'. <b>דחי</b> ליה בגילא דחיטתא ופשיטא דקבלת מ\"ש מבטלת ג\"כ נאמנות המוכר. כיון דלא מהימן בדבור גרידא. ודאי לא הוי עד. ושפיר קאמר הג\"א. דדווקא מעיקרא מקמי דתקינו רבנן הסת. הוא דמהימן מוכר. ברם בתר דאיכא הסת. וה\"ה מ\"ש. נמי הסת קרי לה. דרבנן השיאוהו לכך. אבל מן התורה ודאי ליכא מ\"ש. <b>והשתא</b> דאיתה למ\"ש. בעי מוכר לקבולי מ\"ש. ואינהו בעו לאשתבועי. דומיא דההיא דקדושין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>בשם תו' טעמא דלא חשיד אשבועתא. אע\"ג דחשיד אממונא. משום דשבועה חמורה כו'. שהעולם נזדעזע על לא תשא. ",
+                "<b>לפי </b>דבריהם הללו צ\"ל דשבועת היסת נמי אינה אלא בשם. ",
+                "<b>אמנם </b>שבועת המשנה חמורה. אע\"ג דאינה אלא דרבנן. בעיא נמי נק\"ח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה רוכב ע\"ג בהמה </b>קמ\"ל אע\"ג דאיהו גופיה לא מצי זכה בה. שאי אפשר לו להגביהה בעודו רוכב ע\"ג בהמה וגם לירד יקשה לו לפחות. או יהא ג\"כ בלתי אפשרי על זה. מדאגה מדבר על אודות הבהמה. שלא יאבדנה. בהיותו פונה אל עסק המציאה. מ\"מ קנה. אם הגביהה לו חברו. ואע\"פ שלא זיכה לו בהדיא. ודוק. ",
+                "<b>תנה לי </b>אבל אמר זכה לי בה. קנה הרוכב. ואין המגביה יכול לומר אני זכיתי בה. אחר ששתק מתחלה. <b>אבל</b> אם כשהגביהה. אמר מיד לצרכי אני מגביה. ודאי קנה הלה לעצמו. בכל גוונא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מפריחין </b>עתי\"ט דוחק גדול מ\"ט נקט הך לישנא. <b>ולי</b> נראה. משום דמיירי בקטנים (דקבעי לאשמועינן רבותא) שעדיין אין בהם כח לפרוח בקלות כל אחד לבדו. אלא עכשיו מתחילין להרגיל עצמן להפריח עצמן בדוחק ובקושי (ומפריחין הוא פועל יוצא לעצמן. בבחינת קושי הפעולה. בהתחלתה וחינוכה. שצריכה להתפעלות יתר. וכן היא הוראת כל פעל עומד. כענין הוראת ההתפעל. שפעלתו יוצאת לעצמו ועומדת בו. דוק ותשכח) ומטעם זה ג\"כ אינן פורחין אלא בחבורה וקבוץ. מחמת קטנותם. שהם יראים עדיין לפרוח לבדם. <b>וקמ\"ל</b> דאף המתחילין לפרוח. ואינן פורחין כפשוטן. נמי חד דינא הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>מציאת אשתו שגרשה </b>אע\"פ שלא נתן לה כתובה. תימה מאי אע\"פ. אדרבה. כ\"ש דמציאתה שלה. עתי\"ט. <b>נראה</b> לענ\"ד. דכתובתה כמשמעה. וסד\"א כל כמה דלא יהיב לה כתובתה. אכתי אגידא ביה קצת. <b>ושמא</b> חייב בפרקונה נמי. כיון דקאכיל פירי. אע\"ג דהשתא לאו בתנאי כתובה אכיל. אלא שמחזיק כתובתה שלא כדין. או מט\"א. ואוכל פירותיה עדיין. ",
+                "<b>קס\"ד </b>דבכדי לא פקעה תקנת חכמים. והרי הוא ג\"כ חייב בפרקונה. כל זמן שלא נתן הכתובה. ונהנה מפירותיה. <b>והשתא</b> ודאי שפיר מיתני ליה אע\"פ. דמכי יהיב לה כתובה. פשיטא דאסתלק ליה לגמרי. אבל משום דאכתי אגידא ביה. וחייב לה כתובה עם תנאיה. משו\"ה הו\"א דמציאתה נמי שלו (כיון דאוקימנא למתני' באינה מגורשת ודאי) ואצ\"ל היכי דנתן כתובה וגרשה. דתו ליכא לאסוקי אדעתא. שיהא לו זכות עוד במציאתה. זה ברור בס\"ד. <b>אבל</b> התי\"ט נדחק מאד לפרש כתובה. תנאי כתובה. מה שאינו במשמע. ועוד מאי אע\"פ שלא נתן לה. ומי לא עסקינן דנותן לה מזונות. ואין לו רמז בלשון המשנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא יחזיר </b>דחיישינן לפרעון כו' רע\"ב. <b>ואתי</b> כאביי ור\"י. ודלא כרב אסי ושמואל ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מנליה. דהא קיי\"ל הילכתא כשמואל בדיני ול\"ח לפרעון. ור\"א דאדבריה שמואל עליה. נמי קאי בשיטתיה. <b>וכתי\"ט</b> א\"ה כל שטרי דאתו לקמן כו' גמרא. <b>ולא</b> מצאתי זה בגמרא אלא אדר\"א. דחייש לשמא כתב ללות ולא לוה. קשיא ודאי. כי מקרה אחד הוא זה לכל. ומשני לה שפיר. כיון דנפל אתרע. דמשום דכתב ללות כו' לא הוה חשיב ליה ללוה. משו\"ה נפל מניה. משא\"כ בכל שטרי דלא ריעי. <b>אבל</b> למאן דחייש לפרעון ולקנוניא. לא שייכא הך קושיא. ",
+                "<b>לא יחזיר </b>שיבוא לטרוף לקוחות. שלא באחריות מפורש. רע\"ב ותי\"ט. <b>לרווחא</b> פירשו כך. ואין צורך. מי לא משכחת לה אפילו לא פירש. ובדלית ליה. דליכא למיהדר ומיגבי מניה. ",
+                "<b>מלת </b>קנוניא. הוא ודאי לעוזית. שכך קורין להסכמה קונוינציע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כריכות </b>אלומים קטנים. כרמ\"ז דצ\"ל שאני אלומים. מאלומות. ",
+                "<b>ואין </b>הכרח. לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>מ\"ש בביאור לשון ט\"ע המורגל בתלמוד. <b>והוא</b> רחוק מאד בענינו. כי אין העין נטבעת ונשקעת בכלי. אבל צורת הכלי היא הטובעת בעין. <b>לכן</b> יותר נכון לפרשו מלשון חז\"ל מטבע. שקראו כן לחתיכת מתכת המודפסת. עד שקבל' צורת הדפוס ההוא. כך כשטבעה העין לראות. עד שכבר נשאר ציור הדבר בדמיון. אחרי עבור החוש ממנו. הרי הוא כאילו נדפס ונחקק ונצטייר בעין. לזכור דמותו תמיד. ולזה קרוי טביעות עין. שהוא כענין מעשה טביעות המטבע. שחוקק תמונת כל בגשם אחר זולתו. המוכן לקבלת הצורה. ככה ממש מקרה העין. ברוב הראיה מפתחת ציור הנראה. ושומרת אותו וקובעתו במחשבה. למען יעמוד ימים רבים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי יין </b>רגילות הוא דכולן שוין כו' דאז אין סימן לומר כמה יין בהם ע\"כ <b>לפי</b> שהיו כל כדים שלהן שוים במדתן. ערפ\"ג דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>גוזלות מקושרין </b>מיירי במדדין וכמהרפ\"ך דמיירי שאין שובך סמוך לה בתוך חמשים אמה. ",
+                "<b>אינו </b>מוכרח. דאע\"ג דמיירי נמי במדדין. מ\"מ אינו דומה מדדה בלי שום עכוב. למדדין מקושרין. <b>שוב</b> ראיתי שכבר הושג בזה מבש\"ך. ",
+                "<b>באשפה </b>שאינה עשויה להפנות. ",
+                "<b>מצא בגל כו' הרי אלו שלו </b>עתי\"ט שאם הדברים מראים שאינו מטמון ישן. לא יגע בהן. כתו' וא\"ת לקני ליה חצרו (כרמ\"ז פירוש ויהא מונח עד שיבוא אליהו. ל\"י מאי קאמר) וי\"ל שאין חצר קונה בדבר שיוכל להיות שלא ימצאנו לעולם. ע\"כ. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>תימה דהוי יאוש שלא מדעת. כההיא דחנות. ע\"כ. <b>במ\"כ</b> תמיהתו שלא מדעת תורה. אימור דשמעת לה יאוש שלא מדעת אינו קונה. באבדת אחיך. אבל באבדת אמוריים מי איכא למימר הכי. <b>ועוד</b> שבוש גדול הוא. דאפילו בישראל. כי אמרינן יאוש שלא מדעת אינו קונה. היינו משום דאכתי לא ידע דנפל מניה. דלייאש. משא\"כ אם מצא זה ברשותו. דבר שהונח שם משנים קדמונים. לא מיבעיא בדבר שאין בו סימן. שזכה בו. אלא אפילו בדבר שיש בו סימן (דכ\"ע מודו ביה דלא הוי יאוש) הרי הוא של מוצאו. כיון דלא באיסורא אתא לידיה. <b>גם</b> מ\"ש דההיא דחנות ושולחני. יאוש שלא מדעת הוא. <b>במ\"כ</b> לא ידע מאי קאמר דא\"ה אתיא דלא כהילכתא. אלא התם היינו טעמא דהוי כזוטו של ים. ",
+                "<b>ועוד </b>אדם עשוי למשמש בכיסו כל שעה. משו\"ה אבדה מדעת היא. ",
+                "<b>עוד </b>כרמ\"ז. עמ\"ש תי\"ט. דה\"נ מוכח לקמן. מצא לפני שולחני ה\"א שלו וכו' לפי שהמעות הם דבר קטן ואין סופו להמצא. והגיה ז\"ל א\"כ נתת דבריך לשיעורין. אם יהיה מטבע גדולה. ע\"כ. ",
+                "<b>וגם </b>זו הבל. שאין דרך לעשות מטבעות גדולות כ\"כ. ולא איירי תנא במידי דלא שכיח. אלא במעות הנהוגות בחנות. שוב ראיתי ע\"פ הנ\"י כתב כן. ",
+                "<b>מחציו ולפנים של בע\"ה </b>לאו משום דתקנה לו חצרו כו'. אלא כמ\"ש הר\"מ שאין הדברים אמורים אלא כשטוען בע\"ה שהממון שלו כו'. אבל אם הודה שהן מציאה. ה\"ה של מוצא ע\"כ. לפי שבא בחצרו קודם יאוש. וקיי\"ל יאוש שלא מדעת ל\"ק. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>נחית </b>לפלוגתא. דאיכא דס\"ל (וכן נ\"ל) דחצרו אינו דומה בזה לידו. דמעיקרא באיסורא אתא לידיה. משא\"כ בחצר. דממילא הונח שם. ",
+                "<b>ועוד </b>בדבר שניכר שמזמן רב הונח שם. ובודאי נתייאשו הבעלים. הרי היא שלו. כדקיי\"ל (ח\"מ סרס\"ט) ולא חיישינן לספק יאוש שלא מדעת לכ\"ע. וכ\"מ במשנה הסמוכה בחנוני ושולחני ופירות (עמש\"ל בס\"ד) הבו דלא לוסיף. ",
+                "<b>אלא </b>בודאי שלא מדעת הוא דפליגי אביי ורבא. וקיי\"ל כאביי נגד רבא. דאיהו גופיה חדוש הוא. ואין לך אלא חדושו. <b>והכא</b> אם הוא שלא מדעת. ספיקא בעלמא הוא דהוי. ויאוש בעלים ודאי. ואין ספק מוציא מידי ודאי. לפיכך צריכין אנו לטעמו. של הה\"מ. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט שאינו מספיק לדסברי דסגי בעומד בתוכה. <b>בתוכה</b> ובצדה בעינן מיהא. משו\"ה קפחיה להה\"מ בטעותא. ",
+                "<b>ועוד </b>לא יכולתי להלום דברי תי\"ט. שאם כדבריו. היאך זכה בהן המוצא. ומניין ידע שלאחר יאוש בא לידו. אין אלו אלא דברי תימה. וכן שנינו להלן אפילו בתוך הבית הרי אלו שלו. ולא חיישינן לשלא מדעת. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי שהתי\"ט לקח דבריו מהב\"י. ומיגז גייז ליה. וצ\"ע בנ\"י. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כדי שידעו בו שכניו </b>סתמא דמילתא במוצא אבדה בדרך מיירי מתני' (ולאו דווקא בעולי רגלים) כדמפרש לקמן מ\"ט. ",
+                "<b>וס\"ל </b>לר\"מ. עד כדי שידעו בו שכני אותו מקום שנמצא. <b>ור\"י</b> סבר. שכשעולה לרגל מכריז על כל אבדה שמצא. בין בדרך עלייתו. בין בזולת זה. כי בירושלם באין כל ישראל ברגלים. וכל מי שנאבדה לו אבדה בכל א\"י בדרכים. נפנה לשם לאבן הטועים. כדאיתא בגמרא. <b>אבל</b> באבדה הנמצאת בעיירות בשוקים וברחובות. ודאי לא איפליגו. פשיטא שמכריזין עליה באותו מקום בלבד. דכאן נמצאת וכאן היתה (אפילו בקרונות של צפורי ודכוותה. דשכיחי רובא דאתו מעלמא. נראה דלכ\"ע אינו מכריז אלא שם. ובשעת קרונות בלבד). ",
+                "<b>ובהכי </b>מתיישב ההיא דספ\"ג דפסחים. דאין מכריזין על אבדת ע\"ה. פירוש אבדה הנמצאת בעיירות של ע\"ה. אינה צריכה הכרזה שם. <b>ונראה</b> דלא לבד מטעם שהפקירו חכמים ממונו. אלא משום יאוש בעלים נגעו בה. דכי משכח לה ע\"ה חבריה. לא מהדר ליה. וסתמא אייאושי מייאש. ודילמא אתיא כמ\"ד מקום מכריז. וכפרש\"י שמכריז במקום פלוני מצאתי. ",
+                "<b>עתו' </b>דמכילתין (דךב\"ב) <b>ולפ\"ז</b> אפשר שגם בירושלם היה מכריז כן בכל אופן. ",
+                "<b>ויכריז יום אחד </b>אני אבדתי. זהו פירש\"י. דהך הכרזה. דבעל אבדה היא. ועת\"ו (דךב\"ב). ",
+                "<b>אבל </b>להר\"מ. פירושו. שימצא בשובו המכריז. מכריז יום אחד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אם יש שם ב\"ד </b>והם זקנים. ואינו לפי כבודם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברפת </b>שאינה מתעה <b>שאם</b> היא מתעה. צריכה להיות נעולה. כך נראה לי. ",
+                "<b>הטמא </b>להשיב אבדה. ואע\"ג דהוו להו תרי עשה. נ\"ל. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>ה\"ה אם היה הולך למול בנו ולשחוט פסחו. <b>ואני</b> אומר אינו הדין. אטו לא שני ליה בין לעבור בקום עשה. או בשב וא\"ת. דהא אפילו מפני שבות נדחין פסח ומילה. והעמידו דבריהם במקום כרת בהזאה ואזמל ושארא. ומ\"מ ודאי לא אתי עשה שאין בו כרת. ודחי עשה דכרת. ",
+                "<b>או שאמר אל תחזיר </b>(עמ\"ש בחי\"ג פ\"ק דקדושין) פירוש אלא עסוק בדבורי. הה\"מ תי\"ט. <b>צ\"ע</b> דהא ודאי עשה דכבוד אב עדיף. אע\"פ שי\"ל. לפי שדבורו של אביו יכול להתקיים אחר כך. ובמקום שאתה יכול לקיים שניהם. אין העוסק במצוה. פטור מן המצוה העוברת. <b>מ\"מ</b> דוחק הוא בעיני. חדא מאי פסקא. מי לא עסקינן דעוברת. ועוד מפני שכבוד או\"א חמור. שהוקש כבודם לכבוד המקום. ואיתא נמי למצוה בכל שעה. ובכל גוונא דעוסק במצות אביו. פטור הוא ממצוה אחרת. ואיך לא ישמע לן כה\"ג. <b>איברא</b> בגמרא משמע. משום דבהשבת אבדה עשה ול\"ת הוא. וכבוד או\"א עשה גרידא. משו\"ה מידחי. וכן הר\"מ הביא טעם זה. ",
+                "<b>לפי </b>זה משמע ודאי. שאף בשעה שיש לו לקיים מצות אביו. מניחה. אע\"פ שעוברת. ועוסק במצוה זו. מ\"מ אינו נ\"ל. מדשתיק תלמודא מלפרושי כה\"ג. דאפילו בביטול מצות אביו. יקיים השבה. וכן הר\"מ אין דרכו לסתום בכזו. ",
+                "<b>ודפריך </b>תלמודא למאי צריך מיעוטא דכולכם חייבין בכבודי. ת\"ל דהאי עשה ול\"ת. <b>היינו</b> דווקא כשאומר לו אביו עבור על ד\"ת. ולא חשיב דומיא דהטמא. וס\"ד דאפ\"ה ישמע לו משום דהוקש כבודו לכבוד המקום. להכי אתי קרא ומיעטיה. <b>משא\"כ</b> בשאינו מכוין להעבירו על ד\"ת. אלא שצריך הוא לו בעת הזאת. ועסוק הוא בכבוד אביו עתה. כי האי גוונא מסתברא דאלים כבוד אב ודאי. אע\"ג דאיכא נמי ל\"ת גבי אבדה. מאחר שאינו עובר עליה אלא בשב ואל תעשה. דוק. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מה חסר לו בפשוטו. שמוחה בידו מלקיים המצוה. משום איבה דאב. ושנאתו לבעל האבדה. וכיוצא. ולא משום דבר הצריך לו. ",
+                "<b>אבל לא לטעון </b>אם נפל המשא. אבל נפלה הבהמה עם המשא שעליה. משמע בגמרא. דבכלל פריקה הוי. ולכ\"ע צריך להקים בחנם. וצ\"ע. ",
+                "<b>יתר ממשאו אינו זקוק לו </b>נ\"ל אפילו לפרוק פוטרו ריה\"ג. משום דס\"ל צב\"ח אינו מ\"ה. ומשום השבת אבדה נמי פטור. דאבדה מדעת היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>של רבו </b>מובהק ז\"ל תי\"ט. ולפי שלשון מובהק הוא מבנין הפעל שנבנה על התולדה. לפיכך נ\"ל שכך פירושו של רבו מובהק. שהוא רבו של זה שנעשה מובהק. ומלת מובהק מוסבת על התלמיד. ע\"כ. <b>לפי</b> זה לא יתכן לומר הרב המובהק. וגם לפי דבריו הללו. תלמיד מובהק מעליותא היא לגבי תלמיד. <b>איברא</b> איפכא הוא ודאי. דתלמיד מובהק גרע. מתלמיד סתמא. או תלמיד חבר דעדיף מניה <b>ובחנם</b> הפך הענין ונדחק לשבש משמעות הלשון האמיתי. שמובהק הוא תואר הרב בלי ספק. ר\"ל שהוא רב מבורר ומחוור בלי פקפוק וספק <b>ודקדוקו</b> של הרב תי\"ט. בהיותו בוחן המלה מאבני בנין הפעל. הוא דקדוק עניות במ\"כ. דכוותה חכם מומחה. וטובא איכא. <b>ואמנם</b> גם הרב המובהק גם החכם המושלם. הושלמו על ידי זולתם. בטרם הולידו. ועד לא תלמידים העמידו. ",
+                "<b>היה אביו ורבו בבית השבי כו'. </b>צ\"ע באבן בוחן שלי. ",
+                "<b>חכם </b>גרסא ירושלמי חכם שקול. וצ\"ל דקמ\"ל אפילו אינו רבו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>או שאבדו </b>נקט אבדו. אע\"פ שאין כפל אלא בדבר הנגנב. משום יוקרא. שאם נתייקר אחר אבדה. וזה רצה לשלם ולא להשבע. אם נמצא אחר מכן. ונתייקר. הכל של נפקד. נ\"י. <b>ר\"ל</b> נתיקר אחר ששלם <b>אבל</b> מה שנתיקר קודם תשלומין אחר גנבה ואבדה. והשומר לא שלם אלא כשעת גנבה. והמפקיד לא ידע שנתייקרה. ולא מחל עלה. פשיטא ליה דברשותא דמרה אייקור. דאע\"ג דשלם. לא אקני ליה שבחא דמגופה למפרע בסתמא. זיל בתר טעמא. דלא אטרחיה לבי דינא. מי איכא למימר משו\"ה אקנייה כוליה שבחא דהאידנא. <b>אלא</b> דלשנויא דאמר ליה סמוך לגניבותה תקני. משמע קצת דקני למפרע נמי מיהו לא מכרעא כולא האי. דסתמא איירי דשלם סמוך לגנבותה וק\"ל. <b>איברא</b> לדידי חזי לי. דלהכי נקט אבדו נמי לאשמועין רבותא. כלומר לא מבעיא כי טעין נגנבו. דקני כפילא אלא אפילו קטעין שנאבדו. דלא הוה ידע שנגנבו. והדר אגלאי מילתא דנגנבו. סד\"א כיון דלא אסיק אדעתיה למקני כפלא. לא קני ליה. קמ\"ל. ונמצא הגנב אתרווייהו קאי אנגנבו ואשאבדו. דחד מילתא היא. ולא זו אף זו קתני. הכי דייק טובא לישנא דמתניתין. ",
+                "<b>למי שהפקדון אצלו </b>והרי היא כמסורה לו ע\"מ כן. שאם תגנב וישלם לו קרן שתהא פרה קנויה לו משעה שמסרה. <b>דאל\"ה</b> במאי אקני ליה כפילא. דהוי דשב\"ל. ותו דכל דאי לא קני. <b>אלא</b> משום דהוה ליה כמקנה לו מתחלה על תנאי זה. ",
+                "<b>ולא רצה להשבע </b>שבועת השומרים. כרמ\"ז אבל שבועה שאינה ברשותו. צריך לשבע. ",
+                "<b>ואני </b>אומר אינו צריך. כיון שעל מנת כן שלם. והלה נתפייס בתשלומין. מחל לו כל שבועה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ישלם לשוכר </b>ותימה אטו בשופטני עסקינן. לא ישביענו ולא יקנה. והכי איתא בגמרא א\"ל ראב\"א לאביי. מיכדי שוכר במאי קני להאי פרה. בשבועה. ונימא ליה משכיר לשוכר. דל אנת ודל שבועתך. ואנא משתעינא דינא בהדי שואל (דלא מצי למימר לאו בכל דברים דידי את. כיון דברשותו ובשליחותו של משכיר השאילה לו. כדאוקימנא. ותו דאפילו לא בשליחותיה עבד. מיהא מפקינן מניה מדרבי נתן. ודינא דמשכיר הוא בהדיה דשואל) א\"ל מ\"ס שוכר בשבועה הוא דקני. משעת מיתה הוא דקני. ושבועה להפיס דעתו של בעה\"ב. ופירש\"י בשבועה שהוא נשבע למשכיר. להפיס כו'. וסובר אני שנוסחא משובשת נזדמנה להרע\"ב בפירש\"י שלא נסמן בה גמרא. קודם דבור. בשבועה שהוא נשבע למשכיר. והעתיקה הרב בפירוש המשנה. וגם בפירש\"י בשבועה. צ\"ל ושבועה. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואנכי </b>לא ידעתי מה התימה בזה. אטו בדידיה תליא. אנן דינא תנן. דשואל חייב לשלם לשוכר על פי שבועה שנשבע הוא למשכיר. שקנה בה הפרה. ולא מצי למדחי ליה. ולמימר אנא מבעלים שאילתה. דברשותיהו קעביד. וזה פשוט. <b>מ\"מ</b> נראה לי שהאמת אתו. שטעות נזדקר כאן בפירוש הרע\"ב. מהעתקת פירוש רש\"י. שנשמטו בו נקודות המבדילות. וכמקרה ראשונים. כך מקרה אחרונים. שגם הרב תי\"ט כזאת קרהו. בזה המקום עצמו. במה שחשב להגיה בפירוש רש\"י. שכתוב בו בשבועה. והוא ז\"ל אמר צ\"ל ושבועה איהו קסבר. דבתירוץ שמתרץ אביי להפיס. מציין רש\"י. ולא היא. דשם הוא שלא לצורך. ",
+                "<b>אלא </b>בקושיא דמקשי תלמודא. במאי קני בשבועה. על זה פירש רש\"י בשבועה שנשבע למשכיר. ר\"ל. וא\"כ כיון דמחמת משכיר קאתי השתא שפיר מקשי נימא ליה. דל אנת ושבועתך. וק\"ל זה ברור. <b>וגרם</b> לו ז\"ל ג\"כ. השמטת הנקודות המפסיקות. וכסבור שדבור אחד הוא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יגע בהן </b>ע\"פ רע\"ב (ועמ\"ז פ\"ט דמכלתין) <b>לפ\"ז</b> נראה עכ\"פ. היכא דידע דלא גדלו אצלו. ולא עמל בהן. מוכרן לד\"ה. אפילו לא אבדו אלא כדי חסרונן. <b>אבל</b> הפקיד סתמא. והנפקד אינו יודע אם משלו הן. או קנה אותן בשוק. מוכחא דמילתא דלאו למכירה הן עשויים. מדשתק ואפקדינהו סתם. מכלל שהן חביבים עליו יותר. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בידוע שלקח מן השוק. לא רמי אנפשיה דלימא ליה. כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המפקיד פירות כו' ה\"ז יוציא לו חסרונות </b>עמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ (סרצ\"ב) דאע\"ג דלהר\"מ מתוקמא מתני' בעבר וערבן דווקא. <b>אינו</b> מוכרח אטו ברשיעי עסקינן. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. בידוע שאין פירות הללו משלו. אלא שלקחן או שנתנו לו במתנה. דכה\"ג רשאי לערבן לכתחלה. דמידי הוא טעמא דמתני' דלעיל. אלא משום שאדם רוצה בקב שלו. <b>והך</b> מתני' דהכא שבקה דמוקמא נפשה. בגוונא דמצי לערבן. וה\"ה למכרן. אם רואה שמתחסרין והולכין. אפילו אינו יותר מכדי חסרונן. ועמש\"ל בס\"ד. <b>וראיתי</b> בקרמ\"ז שהקשה על הרע\"ב מאי דוחקיה דמוקי למתני' כברייתא. דערב עם פירותיו. וז\"ל. וק\"ל מאי דוחקיה לאוקמי מתני' ברשע שמערב כו' ונסתפק בלי חשבון. הלא עיקר דמתני' לאשמועינן שעורי החסרונות. וה\"מ לאשמועין בסתם מפקיד פירות אצל חברו. שאם פחתו. כך וכך הוא טבע העולם ע\"כ. ",
+                "<b>והנה </b>לראשונה כבר ראית דהר\"מ ודאי מוקי למתני' בעבר וערבן. כמש\"ל בס\"ד. ואטו ברשיעי עסקינן. לא היא. אלא כדלעיל. ",
+                "<b>ואמנם </b>מש\"כ. וה\"מ לאשמועינן כו'. ",
+                "<b>דברי </b>תימה הם. למאי הילכתא. לישמעינן כה\"ג. כיון דבלא ערבן. אומר לו הרי שלך לפניך. ",
+                "<b>ולאורז </b>קלוף. אבל שאינו קלוף. דינו כזרע פשתן. <b>ותנא</b> דידן תני ושייר. ",
+                "<b>ולזרע פשתן </b>בגבעולים. אבל בקלוף. לא הודיעו שיעור חסרונו. ",
+                "<b>הכל לפי הזמן </b>לכל שנה יניח לו כך. <b>וצ\"ע</b> שבהמשך הזמן נמצא זה חסר הכל. וינח נקי זה מפקדונו. והרי בכוסמין וזרע פשתן. בעשר שנים אין לזה אצלו כלום. אפילו הפקיד בידו כמות רב מחד. ",
+                "<b>וכי מה אכפת לעכברים </b>א\"ל הרבה אובדות מהן כו' <b>פרשו</b> תו' לדברי רי\"ב קאמרי. דלית ליה טעמא דהירושלמי. דמייתי אליבא דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתות </b>נראה בכלל שתות הוא גם שמרים. וכן משמע בגמרא בעובדא דרב יהודה דקאמר איכא גולפא ושמרים. ואם לא ניכה כלום בעד השמרים. מה ריוח יש לו בזה. אדרבה יותר מפסיד. שהשמרים נחשבו לו ביין. <b>והא</b> דלא מפרש לה תנא כמו בשמן. היינו משום דלא פסיקא ליה ביין. שיהא מחצה שמרים מחצה בלע בדווקא. משו\"ה לא מפליג בין קנקנים חדשים וישנים. ויין חדש וישן. שלא עמדו על שיעור בלע ושמרים דיין. לשער כל אחד לבדו. משו\"ה לא פלוג. כך נראה לי ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז בשם ל\"א שנתקשה בכך. ודבר ברור הוא בס\"ד דלק\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>וטלטלה </b>והגביהה. ע\"ס פרקין. מיהו לפמ\"ש תי\"ט. <b>י\"ל</b> דלא בעינן הכא הגבהה. <b>אבל</b> אינו מוכרח. משום דאיהו אייתי אוקמתא דר\"ש עלה סמיך. ולר\"י ליתא. ",
+                "<b>לצרכו </b>להשתמש בה. <b>צ\"ע</b> אם הוצרך למקומה. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק (סימן רצ\"ב). ",
+                "<b>אם משהניחה כו'. </b>כתב הרע\"ב ר\"י היא דאמר בגונב טלה מן העדר כו' לאו בגנב מרשות בעלים כו' אמר. דהתם דווקא בב\"ח. משום דלמודה ללכת חוץ כו'. והכא בחבית. אלא הכא ברועה ששמר ברשותו כו'. וס\"ל לר\"י דלא בעינן דעת. עכ\"ל תי\"ט משמא דגמרא. ",
+                "<b>ואיברא </b>הרע\"ב מיגז גייז לישנא דברייתא. דהא סלע נמי קתני. ובסלע אין חילוק. ",
+                "<b>גם </b>דברי תי\"ט אין להם הבנה. דלמאי נ\"מ קאמר לא בגנב כו'. אדרבה אי אפילו בגנב מרשות בעלים סבר ר\"י אף בב\"ח. אין צריך דעת. כ\"ש בחבית משו\"ה לא הוה צריך רע\"ב לאסוקה לברייתא. ",
+                "<b>ולא </b>כ\"ש הוא. <b>כמדומה</b> משגה הוא ביד התי\"ט בציונו. דאסיפא דאתיא אליבא דר\"ע. קאי. לפרושי למילתיה דרע\"ב. דמייתי נמי לההיא דגונב שה מן העדר. דלא דמי לחבית. ואצטריך לפרושי. דמיירי בשומר שגנב מרשות עצמו ואפ\"ה מצריך דעת. הוא הדין הכא נמי לענין חבית. ודוק. שכך הי\"ל לבעל תי\"ט לומר. ואת הפוכי הוא דאתהפכא ליה. ",
+                "<b>אבל </b>עם כל זה לדעתי טעות היא ביד התי\"ט. שהביא ההיא אוקמתא. דליתא לגמרי לפי שטת משנתנו. דמוקמינן לה בתר תנאי כר' יוחנן. ולר\"י שמעינן ליה בהדיא דשלא לדעת. אפילו מנין אינו צריך. ואפילו בב\"ח דאנקטיה ניגרי ברייתא. <b>וזה</b> לכ\"ע בין לר\"י בין לר\"ע. כה\"ג לא צריך דעת. כדס\"ל לר' יוחנן. וכי פליגי ר\"י ור\"ע. בלדעת דווקא. ור\"ח הוא דפליג אדר\"י. ומפליג באנקטיה ניגרי. מיבעו ליה לאוקמה לפלוגתא דר\"י ור\"ע. בשומר שגנב מרשות עצמו. <b>אבל</b> לר' יוחנן ליתה כלל. אפילו לר\"ע. כ\"ש לר\"י. דלא מפלגינן בין אנקטיה ניגרי. או לא. "
+            ],
+            [
+                "<b>צררן </b>ובבית א\"ל שמירה אלא בקרקע. ותמיהני דהא תנן ונעל בפניהם שלא כראוי חייב. הא כראוי פטור. ע\"כ תי\"ט. <b>ולק\"מ</b> בנעילה כראוי. ודאי פטור. ולא צריך שמירה בקרקע. אלא בלי נעילה הראויה. ונעילה בלא שימה בקרקע. סגי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבדו </b>כרמ\"ז צ\"ע למה לא קתני נמי נגנבו. <b>והא</b> לאו דיוקא הוא לגמרי. בכלל אבדה. גנבה. דכותה לעיל פ\"ב מ\"ז. ",
+                "<b>ובעלמא </b>איכא למידק. היכא דתני לתרווייהו כי הא דריש פרקין. והתם אצטריכא ודאי כמ\"ש שם. ",
+                "<b>חייב באחריותם </b>בגניבה ואבידה. ואע\"ג דבפ\"ב מפרשינן דבדמי אבדה הוי שואל עלייהו כו'. תירץ הראב\"ד הנאת שמוש דהכא גריעא. כו'. לפי שירא לקנות בהן סחורה. שמא יבוא המפקיד. כו'. אבל דמי אבדה. יודע שישהא אצלו ימים רבים ע\"כ. ",
+                "<b>ידיעה </b>זו נעלמת באמת. שכך אפשר שיבוא בעל אבדה מיד. כמו המפקיד. <b>וי\"ל</b> בלשון אחר. כי מן המפקיד יש לו בושה. כשיראה שנשתמש במעותיו בלי רשות. כי לא לכך נמסרו בידו. אע\"פ שמותר מן הדין. משא\"כ בדמי אבדה. שאין לו בושת בכך. כיון שטרח ומכר עד שהשיג המעות לטובת המאבד. וכבר הכריז והודיע שיבוא ויטול את שלו. לפיכך אינו מתבייש לגמרי. ואינו נמנע כלל מלהוציאם. "
+            ],
+            [
+                "<b>הגביהה </b>ונטל לאו דווקא. דמכי אגבהה כו' ומיהא ע\"מ ליטול בעינן כו' ול\"ד למ\"ט דלא בעינן ע\"מ לחסרו. אלא בתשמיש בעלמא מחייבינן ליה כו'. עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר כל תשמיש יש בהו חסרון כל דהו. דבלי ואזיל. ואפילו היא גופה. לא מכרעא. כמש\"ל בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נתן לו מעות כו' יכול לחזור </b>ע\"פ רע\"ב ותי\"ט. גזרה כו' ותפול דלקה כלומר באונס כו'. ",
+                "<b>ומשכחת </b>נמי. בדלית ליה לבעל דלקה. דליכא לאשתלומי מניה. <b>וכתו'</b> וא\"ת כיון דמעות אינן קונות. ניחוש שמא יאמר המוכר נשרפו מעותיך בעלייה כו'. ע\"כ. ",
+                "<b>לענ\"ד </b>לק\"מ. אטו מי גרעי ממעות פקדון. דפרק דלעיל (מי\"א) וכן דמי אבדה (דפ\"ב מ\"ז) במקום שמשתמש בהן. דהו\"ל שואל לד\"ה. וחייב גם באונסין. וה\"נ פשיטא דרשאי להוציאן ולהשתמש בהן. ולא כל שכן הוא. שהרי על מנת כן נתנם לו. ואיך יעלה על הדעת. שלא יתחייב באחריותן לגמרי. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי ממה נפשך חייב. אם מדין תורה. שהרי הן שלו. ואם מדין חכמים. הרי הן הלואה אצלו. שאם יחזור אחד מהן. יהיו המעות מלוה בידו. זה ברור ופשוט. ",
+                "<b>ולפיכך </b>דברי תו' בתרוצם תמוהים בעיני. דמשמע דקושטא הכי הוא. שאינו חייב באחריותם. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד בעלית מלאכה ה\"ל מנין מטלטלין פ\"א. ",
+                "<b>מי שפרע </b>נ\"ל פשוט. דנקט תנא מעל קל. משום דבדבר שבין אדם לחבירו איירי הכא שהקב\"ה הוא הדיין. הנוטל מזה החייב. ובזה פורע חובו של זה שנתחייב לו. נמצא הוא יתעלה הגובה מן החייב. ופורע את בעל דינו בכך היינו דקאמר שפרע. ר\"ל לב\"ח של החייב. ע\"י שגבה מהם שלא בטובתם. ואינו אלא לשון קצר. כאילו יאמר מי שפרע לבעלי חובו לחמוצי דור המבול (שכן לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אולי גם דור הפלגה עשו חמס בארץ. בכבשם הארץ בחזקה. אע\"פ שלא נראה כן מהכתוב) ע\"י שלקח נקמתם מהם. זה ברור ומכוון בלשון. ונאה לתנא האוחז דרך קצרה בכל מקום. וסומך על המבין. <b>אבל</b> בשאר מקומות המדברים בחטאים שבין אדם למקום. דיברו בהם חכמים בכ\"מ בלשון נפעל. דוק ותשכח טובא דנסבי לישנא. שנפרע מאדם על חטאיו שחטא נגדו יתברך. דבעל חוב דידיה. הו\"ל בודאי. והוא המקבל פרעון בלי ספק. כי מי מזולתו נושה בו. וב\"ח דוחק ותובע מבלעדו. אין. אע\"פ שאין החטא פועל בו יתעלה. חלילה מלייחס לו ית' התפעלות. כדבר אליהוא. אלא שאמר לעשות רצונו. וחוטאו חומס נפשו. הערבנית לו יתברך. על זאת. על כן הוא ית' ודאי הב\"ח. והגובה חובו באותן חטאים. ושייך לומר נפרע. כמו שהוא רגיל בדבריהם ז\"ל. וכן אמר הכתוב באש ה' נשפט. על דרך זה. וק\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מ\"ש התי\"ט. אין לו הבנה כלל. ולא ידעתי מה הועיל ומה תיקן. כי הלא לפי דבריו. הוא מאמר סותר עצמו. ואין הלשון סובל לומר שפרע מהם. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארבעה </b>לפי מה שגורסין בסמוך וכן בכ\"מ. שתי כסף (ערפ\"ו דשבועות) ראוי להיות כאן ארבע. בלי ה\"א. וצריך בדיקה בספרים ישנים. ",
+                "<b>ארבע כסף מכ\"ד לסלע </b>משום דקבעי למתני סיפא. הורה ר\"מ ח' כסף שהם שליש. ולא מצי למתני בלישנא אחרינא. נקט נמי רישא האי לישנא בסלע. זה פשוט. <b>ומ\"ש</b> בתי\"ט. אין לו טעם וריח. ",
+                "<b>שתות למקח </b>פשוט דהך שתות לבד משכר הראוי לו. לתגר או לחנוני. שיש להם שתות בשכרן. בדברים שיש בהם חיי נפש בסתם. אם לא הוקר השער (כי אז נוטלין כפי השער. אפילו הרבה) וכן לפי הטירחא ולפום צערא. אגרא. טפי משתות. כדאשכחן לר\"י בגמרא דמכילתין פ\"ד (ד\"מ) וכן אתה מוצא בככר שבפונדיון. שילהי פאה. דאיכא מ\"ד צא מחצה לחנוני. וכל זה נקרא קרן. ומחשבין את האונאה אם היא שתות יתר על זה. אם לא בדבר ששומתו ידועה בפחות משכר הראוי. ומצוי לקנותו כך. ",
+                "<b>כדי שיראה </b>לתגר כו'. לפי מה שמצוי רוב פעמים שיכול להראותו כו' תו'. ",
+                "<b>ומ\"מ </b>לא יכלו לקצוב לו שיעור שוה. כמו בסלע. כי לא כל המקומות שוין בכך. יש שמצויין להם תגרים ברוב פעמים. ויש לעתים רחוקות. ",
+                "<b>אלא </b>משערים בכל מקום ומקום. לפי מה שמצויים תגרים ברוב פעמים באותו מקום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ח' פונדיונות כו' </b>שתות כשאר אונאה. ",
+                "<b>ותנא </b>דידן דקתני כמה תהא הסלע חסרה. ולא יהא בה אונאה. ממעה למעלה קחשיב. סלע הפוחתת והולכת. עד כמה תפחת ויכול להוציאה. ולא יהא בה אונאה. עד שני פונדיונות ולא עד בכלל. ומשפחתה כשיעור הזה. יש בה אונאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חמש פרוטות הן </b>אין חמשתן דומין בכל דבר. כי בהודאה ואפילו בתביעה אם היו עשרה מחטין בפרוטה. ותבעו שני מחטין. והודה לו באחת. וכפר באחת. נשבע. ",
+                "<b>וכך </b>נראה שהוא הדין בגוזל ונשבע. דבכלי לא צריך ש\"פ. ודינו כש\"פ. משום דכתיב בה בפקדון. כל דהו משמע. וכמו כלים דשומר. ",
+                "<b>אבל </b>אשה בפחות מש\"פ. ודאי לא מקניא נפשה. משו\"ה אפילו בכלי לא מיקדשא בבציר מש\"פ. <b>וכן</b> בנהנה מהקדש. פשיטא לי דלא חשיבא מעילה. עד שיהנה בש\"פ. כדתנן התם. אע\"ג דחייב בהשבון בכל גוונא. <b>מיהו</b> באבדה. מסופקני אם היא כלי. ואין בו ש\"פ. שמא אעפ\"כ חייב להחזיר. ונגמרה משומר. דגלי קרא דכלי חביב גם בפחות מש\"פ. וקרינן ביה אשר תאבד ממנו. ",
+                "<b>ובמאי </b>דכתיבנא אתי שפיר. דלא תקשה מנינא למה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ותרומת מעשר של דמאי </b>עיין ר\"ש פ\"ק דדמאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>וההקדשות </b>מ\"ש בתי\"ט בקדשים קלים צ\"ע כו'. ומה בין נזקין לקדושין. לתשלומי כפל ע\"כ. <b>השיב</b> רמ\"ז עם מ\"ש הר\"מ (פ\"ח מהל' נ\"מ) וז\"ל שלמים שהזיקו גובה מבשרן. ואינו גובה מן הבשר כנגד האימורין. וכיון דאינו גובה מן החלבים. אין בו כפל. דכפל אמר רחמנא ולא חצי כפל. ונכון הוא. ",
+                "<b>יש להם אונאה </b>כיון דכי מתה או נגנבה חייב באחריותה. דיליה היא כו'. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן פ\"ק דפסחים (ריש ד\"ו) סד\"א היכא דאיתיה הואיל והדר בעיניה. לא ס\"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. וטעמא דכתב רחמנא לא ימצא. הא לא\"ה. לא. <b>יש</b> לומר כיון דגלי רחמנא התם דאפילו בכה\"ג דבר הגורם לממון כממון. כיון דאילו מיגניב כו'. יליף מינה ר\"ש לכל התורה כולה בבנין אב. ",
+                "<b>ובהמה </b>שאדם רוצה לזווגן כו' שאם בא להצמיד שור חלש עם הבריא. מקלקל את הבריא. רש\"י <b>ולא</b> אמר מאבד את החלש. כי יותר נמשך הבריא אחר הבטלה והעצלה. משימשוך עצמו וחברו עמו. אל העול והמלאכה. ",
+                "<b>ומרגלית </b>נאה למלאות עם חברתה בזהב. במשבצת וכן בחרוזה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מקום שנהגו להטיל מים ביין יטילו </b>אצטריכא. משום דמנהג גרוע. אין הולכין אחריו אפילו בדבר שבממון. עיין ריש בתרא בתי\"ט. ד\"ה כמנהג המדינה. <b>והכי</b> מוכח נמי הכא בהדיא. מדמפרשינן בגמרא. בין הגתות שנו. ש\"מ דשלא בין הגתות. לא הוי מנהגא. אפילו במקום שנהגו. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>רמ\"ז. אינו נראה לגמרי. <b>שאם</b> רצה להטיל רק רביע. במקום שנהגו להטיל מחצה. ודאי שרי. ותבוא עליו ברכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל מקבלים עגלים כו' </b>בלא שומא. שאם ימותו לא ישלם. וכן אם יוזלו. אינו משלם חצי הפחת מכיסו <b>ואע\"פ </b>שמפסיד בחלק ריוח שלו. בזולא דלקמיה. וקטרח בכדי. דסבר לפלוגי ברווחא. כי יוקרא דהשתא. לית לן בה. כיון דלאו שומא היא גביה. סבר וקביל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא יאמר לו נכש עמי. ואעדור עמך </b>צ\"ע מ\"ט אין אונאה בשכר האדם. כדקיי\"ל בח\"מ (סרכ\"ז) ואילו הכא. משום ריבית. אית ביה ובמש\"ל (ד\"ה לידע) י\"ל קצת. ",
+                "<b>לא יאמר לו חרוש עמי בגריד כו' </b>עתי\"ט לשון ר\"מ ביה\"ח קל כו' ואורך ימים. ",
+                "<b>אין </b>זה בנ\"ט. אדרבה מטעם זה יהא בזה ביה\"ח כבד יותר. <b>אבל</b> לשון רש\"י נוח ממנו. כי קושי מלאכת השדה בעת ההיא מחמת האויר הקר וגשמים. ",
+                "<b>לא יאמר לו דע כי בא איש פ' </b>ז\"ל תי\"ט. נראה בעיני שהם דברי הלוה למלוה שמודיעו כו'. ואיירי שמבשרו בכך. ע\"כ. <b>וצ\"ל</b> דמיירי נמי באינו רגיל בכך. דומיא דקדימת שלום. <b>וטעמא</b> דמילתא. אע\"ג דלא חסריה מידי. אסיר. משום דמחסר כבודו ע\"י כך. דחשוב ממון. דניתן להשבון. משא\"כ בעושה דבר שאינו נפי כבודו. ",
+                "<b>והשבת </b>אבדה תוכיח. כמה הקפידה תורה על הכבוד. יותר מן הממון. אע\"פ שחסה עליו מאד בכל מקום. וביחוד באותה מצוה דהשב תשיב אפילו מאה פעמים. ",
+                "<b>ובאמת </b>היינו ממש הא דמסיק תנא בסיפא. ופוסק עמו כשער הגבוה. שר\"ל שפוסק עכשיו כשער הגבוה. כפי שיצא לעתיד. כדפרישנא ברישא. לא הוצרכתי אלא להוציא מדעת הטועים דטרחי בכדי. ותו לא מידי. ",
+                "<b>הגבוה </b>היינו בזול שנותנין פירות גבוהים ורבים. בדמים מועטים. ",
+                "<b>וכרמ\"ז </b>נראה דהדא הגבהה לא קניא שייכות לתואר גבוה. ול\"נ דקרי ליה גבוה. משום דיותר מצוי היוקר מן הזול. והדבר הגבוה. אינו קל להשיגו. א\"נ גבוה במעלה וחשיבות הוא לגבי לוקח. ע\"כ. <b>והם</b> פטומי מילין ע\"ג מילין דכדי. ונעשה כמכחיש את הידוע. ואת הענין הנודע במשמעות הלשון. הלא זה שמו מוכיח עליו. שהיוקר. נגזר מן יקר. ודבר ה' יקר. והזול. מן תוציא יקר מזולל. כרום זולות. שהוא קלות ובזיון. ",
+                "<b>א\"כ </b>לפ\"ד היקר והנכבד. קל יותר להשיגו. מן הנקלה והנבזה. וזה מאמר סותר עצמו. שא\"כ לא זולל שמו. אלא יקר ונכבד. ",
+                "<b>לכן </b>אני אומר. הגבהה זו קונה שייכות בכל מקום. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המלוה </b>עובר בכולן כו'. והוא לו כנושה כשתובעו ודוחקו. <b>סתמא</b> דמילתא הכי הוא. ברבית טפי. מהלואה גרידא. משום שהלוה ברבית. רגיל לעכב המעות. יותר משאר לוה דעלמא. שאינו דחוק אלא לפי שעה. ואינו דבר מצוי שיעבור על לאו זה. מאחר שהלוה אדם בטוח בסתם. וגם לא שכיח שיעכב המעות יותר מהזמן שקצב. משא\"כ בלוה ברבית. שהוא ודאי דחוק למעות מאד. וגם חושב מה בכך אם מעכב מעותיו. הלא שכר מעותיו הוא נוטל. וכל שכן שיש הנאה למלוה. לפיכך רגיל הלוה לעכב המעות. אך המלוה בהול על מעותיו ביותר. שלא יאבד קרן ופירות. כי איש עני הוא הלוה. וגם יראת העונש עליו. לכן הוא דוחקו מאד מדאגת הפסד. <b>ועוד</b> משום דמים גנובים ימתקו. ובעי למטעם טעמא דאיסורא. לפיכך הוא להוט אחריו מאד. בשגם ירא פן לא יתרצה הלוה לפרעו מחמת האיסור. ויפקיענו חובו בדיינין. על כן בהול עליו בודאי. ולוחצו לשלם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבריקה </b>בבבלי נהוריתא. פירש\"י והבריקה. מלשון ברק ברקאי. וכן מ\"ש בירושלמי דבזק. מלשון כמראה הבזק. שפירושו כמו ברק. ",
+                "<b>אומר לו הרי שלך לפניך </b>עיין פירוש רע\"ב. צ\"ל אבל אם שכרו לרכוב כו'. וכן אם השכיר לו חמור סתם אפילו משאוי כו' חייב להעמיד לו חמור. ואם אינו מעמיד לו. אינו חייב ליתן לו כלום ע\"כ. <b>אבל</b> אינו שוכר עליו (אף בדבר האבד) אפילו יש בידו משל משכיר. <b>ולא</b> דמי לאומנין ופועלין בדבר האבד. דהתם אינהו גופייהו אשתעבוד. ונכסייהו ערבין להון. אבל הכא לא שעביד נפשיה מידי. אלא בהמה הוא ששעבד. בשכרה. והרע\"ב בשטת רביה הר\"מ ז\"ל אמרה. <b>והוא</b> הנכון בודאי דאילו לשטת הרא\"ש וסיעתו. המשכיר בסתם חייב להעמיד בהמה אחרת עכ\"פ. אע\"פ שצריך להוציא עליו מבינו. כבר נשתעבד. ",
+                "<b>הילכך </b>תמיהא לי על הרב תי\"ט. דארכבה אתרי ריכשי. דמוקי למתני' בשטת הרא\"ש במתה ונשברה. א\"כ מ\"ט שתיק הכא. אבל באמת אין צורך לשטת הרא\"ש. שיש בה דוחק עצום בלי ספק. ופירש\"י ברור מאד. ",
+                "<b>ואין </b>בו גמגום כל עיקר. דחמור זה. ודאי לעולם נשתעבד. בין א\"ל חמור זה. בין אמר חמור סתם. <b>אלא</b> דבדאמר זה. אם יש בו לשכור. ישכור. ואם אין בו. אומר לו הרי שלך לפניך. ולא הפסיד המשכיר משכרו כלום. <b>ויפה</b> כח השוכר באומר לו חמור סתם. שאפילו אין בו (בנבלתו) כדי לשכור. חייב המשכיר להוסיף ולהעמיד לו חמור בכל גוונא. אם תובע שכרו. <b>מיהו</b> אי בעי לאפסודי אגריה. תו לא צריך. ולא יפסיד מביתו כלום. כדפרישית. דבמאי אשתעבד. וזהו המחוור. ודברי רש\"י קיימין. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>פטור </b>עתי\"ט שהעתיד לשון נ\"י מעוות. וכך הוא לשונו. ולפיכך תנן להדיא פטור. דאי לא היו הנערים שכירים למלאכה זו עכשיו. לא הו\"ל למתני פטור. שהרי יש לחייב דנקט מנא. ע\"כ. <b>כוונתו</b> מבוארת שר\"ל דמיירי שהנערים הם ודאי שכיריו של בעל הפרה. שעושים אצלו כל מלאכה שיצוה אותם בכל עת. כמו שכירי יום או שנה. ולא שכרם למלאכה זו עתה. של זה השוכר ביחוד. דא\"כ. פשיטא דשכיר מתחייב בשבירת הקנקן. דעכ\"פ איהו דפשע בה. כדמסיק נ\"י. שא\"א אלא בפשיעה. ולא הו\"ל למתני להדיא פטור סתמא. כיון דמאן דנקט מנא מבעי ליה לשלומי. אלא איירי שהם שכירים אצלו לכל מלאכה שירצה בעל הפרה. וס\"ל כה\"ג פטור משכיר אפילו מפשיעה. בשכיר לכל מלאכה תדיר ודוק. וזה ברור ומוכרח בהבנת לשון נ\"י. ",
+                "<b>והבנתו </b>של תי\"ט. עקומה ועקושה מהופכת וזרה מאד. שפתי הנ\"י ברור מללו. "
+            ],
+            [
+                "<b>להביא עליה חטים </b>במדה ידוע. הקצובה למשא חמור. להביא שעורים באותה מדה. <b>אכן</b> סתם משא חמור. לתך. ",
+                "<b>קשה למשאוי </b>גרסא זו אליבא דרבא. אינו חייב אלא כשהוסיף סאה ללתך. ",
+                "<b>שהנפח קשה למשוי </b>ז\"ל תי\"ט בין לאביי בין לרבא. יש לי מקום עיון במ\"ז פ\"ו דפאה. דחשבינן נפח סאתים כבד יותר מארבעים סאה. ע\"כ. ",
+                "<b>וכבר </b>כתבתי שם בעזה\"י. דליתא לפירושו התם. דקסבר הנפח של סאתים. מכביד להגביהו. ואין צורך לומר כן. כי יש בו כובד רב לאדם אחד. ואין למדין מהמרגלים ששלח משה. המה הגבורים. <b>והנני</b> יוסיף להפליא על הרב תי\"ט. כי קאי בהך מסכתא ובהאי ענינא. שהיה יכול לעמוד על האמת בענין זה. שמשא אדם בינוני. אינו גדול כל כך. שהרי מבואר כאן בגמרא שעל משנתנו. ופירש\"י בהדיא. בקב לכתף. למדנו שמשאו חמשת סאין. ",
+                "<b>ולכאורה </b>יקשה מזה גם למה שפירשנו שם. ששלשה סאין. הוא משא אדם. ",
+                "<b>איברא </b>לק\"מ. דלא דמי כתף. איש עני. שעושה בשכר. ונושא בודאי יותר מבן חורין. שאינו נוטל עליו משא אפילו כדי כחו. אלא בקירוב מה שיכול לשאת בנקל. משא\"כ השכיר העני. עומס עליו כפי תכלית כחו האפשרי. כדי לקבל שכרו משלם. ולכן אם יוסיף עליו רק קב. ירבץ תחת משאו. <b>א\"נ</b> גבי שכחה. שיערה תורה. באדם הנושא בשלו לחפצו בלבד. ",
+                "<b>ותו </b>יכילנא לשנויי אליבא דרבא. דלאגרא יתירא צריכא. איכא למימר אע\"ג דמשאו אינו אלא שלש סאין. אין סברא לחייב שכר על התוספת פחות מקב. שהוא דבר מועט מאד. ",
+                "<b>אך </b>דעת התי\"ט. שגבה ממני. שאין השכל סובל. שיהא משא אדם יותר מכפל במשא חמור. ויותר ממשא גמל. רביע. וק\"ל. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. שמפרש סאתים דשכחה. מלבד התבן. ויכול להיות כך. א\"כ דא ודא אחת היא. מ\"מ אינו מוכרח. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל האומנין. </b>קבלנים. שמקבלים מידו של בעל הבית. עצים או אבנים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. דאמרי ליה האי דטפת לן. אדעתא דעבדינן לך עבידתא שפירתא והכי עבדינן כ\"ה בש\"ע (סשל\"ב) ולשון תי\"ט מגומגם. ",
+                "<b>ומיהו </b>עד שלא יתחילו במלאכה. יכול להתנות עליהם. כמו שירצה. כדמסיק בסיפא. ",
+                "<b>ומשמע </b>לי דקאי אכולהו בבי דרישא. והיינו בששכרן סתם. אבל כשהתנה בפירוש. וחזר בו. אע\"פ שדברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. תרעומת מיהו אית להו עליה. ",
+                "<b>וא\"ל להשכים ולהעריב. </b>אומר ר\"י כששכרן סתמא תו'. <b>ומשנה</b> יתירא היא. צריכא למימר. בתמיהא. והכי מוכח נמי בהדיא. מדאוקימנן לה דטפי אאגרייהו. וס\"ד דמצי אמר כו' אדעתא דמקדמיתו כו'. ואי דאתני להדיא. היכי מצו אינהו אמרי. אדעתא דעבידתא שפירתא טפת. <b>ואי</b> איתא דצריך לפרושי כה\"ג לדיוקא. היינו. דכי שכרן אדעתא דהכי. אפילו גרע להו מאגרייהו. יכול לכופן. ואפ\"ה נמי מילתא דפשיטא היא. כל תנאי שבממון קיים. ",
+                "<b>אינו רשאי לכופן. </b>אע\"ג דטפי להו. איבעי ליה לפרושי. דברים שבלב אינן דברים. <b>וזהו</b> שרמז בתי\"ט בציונו ערפ\"ט. ",
+                "<b>שהם בני אי\"ו </b>ז\"ל תי\"ט. אע\"ג דמאברהם לחוד דייק. אצטריך למימר נמי יצחק ויעקב. משום דא\"כ אפילו פועלים שהם מזרע ישמעאל ועשו נמי. <b>וכרמ\"ז</b> ל\"נ לי. דהא סתם בן אברהם. משמע שפיר ישראל דווקא. וכדתנן פ\"ג דנדרים. שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל. ומותר בגוים ע\"כ. <b>לא</b> דק. דדווקא לישנא לזרע. משמע ישראל. ולא ישמעאל ובני קטורה. משום דמקרא נפיק. דבהדיא קא\"ל קב\"ה כי ביצחק יקרא לך זרע. אבל מלשון בנים. לא נתמעטו. שאפי' המגדל בני א\"א נקראים בניו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>היה עושה בידיו </b>פירש רמ\"ז. קמ\"ל אפילו עושה בידים. מלאכה שרגילים לעשות ברגלים. כגון דריכת ענבים כו'. ",
+                "<b>ונראה </b>לי לא שנא דורס בידיו על קורת בית הבד ועגולי הגת. או מושך במכבש. הכל אחד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכמים מתירין </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ כתב בטעמייהו דחכמים. שנא' כנפשך שבעך. וקשיא מאי משמע. ע\"כ. ",
+                "<b>שפיר </b>משמע. שיאכל לשבעה. ולא יחוש אם הוא יתר על שכרו. שאם כן. פעם לא יוכל לאכול כנפשו שבעו. וזה פשוט וברור דלק\"מ. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הלסטים חד. </b>ובגמרא אמאי ליקום גברא כלפי גברא. ומוקים לה בלסטים מזוין. ואפילו רועה נמי מזוין פטור. דהאי מסר נפשיה. והאי לא מסר נפשיה. ",
+                "<b>וא\"ת </b>א\"ה אפילו אינו מזוין נמי. לא קאי גברא כלפי גברא. <b>הא</b> ל\"ק. דכי לא הוה מזוין. לא שכיח היזקא כולי האי. ולא צריך לסור נפשו כולי האי. שאינה סכנת נפש בהכאה גרידא. כה\"ג קאי גברא לאפי גברא. ואע\"ג דזמנין רועה כחוש ולסטים בריא. מ\"מ צ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נושא שכר </b>בעד שמירתו בהמה או כלים. ",
+                "<b>ושוכר </b>בהמה או כלים לשמושו. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט שאין חיוב שומרין באדם. והיינו בסתם. אבל במתנה לשלם דמיו. הכל לפי תנאו <b>ואית</b> ליה קריא. או ככר כסף תשקול. וצריך בדיקה בספרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שיש מעשה </b>כו'. עתי\"ט דעת הרמב\"ם בזה <b>וכדבריו</b> צ\"ל עיקר. אע\"פ שהשיגוהו. וצריכא רבה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושאל בעליה עמה כו' ומתה פטור </b>בטעם שואל בבעלים. דפטור. שהוא לכאורה נגד השכל והסברא <b>כתב</b> בעל החנוך. שי\"ל כי אם בעליו עמו. הוא ישמור. <b>לפום</b> ריהטא שפיר קאמר. והיינו דאהני לא פטורי אפילו פשיעה בבעלים. משום הכי. כיון דמריה דתורא גביה. הו\"ל למשגח ולמנטריה מפשיעה. כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו. שמכיר טיב בהמתו. <b>איברא</b> לאו מילתא היא. דהא אפילו עמו במלאכה אחרת. פטור. וגם אם היה בשעת שאלה. א\"צ להיות עמו בשעת שבירה ומתה. ולכן ודאי אין בטעם זה ממש. <b>אמנם</b> לי נראה פשוט. שטעם נגלה יש בדבר. לפי שירדה תורה לסוף דעת זה הנשאל עם פרתו. שבודאי לא הגיע למדרגה כזו. לעבוד עבודת עבד. הוא ובהמתו בחנם. אצל חברו. אי לאו דהויא ליה הנאה מרובה מניה. דמשו\"ה מחיל גביה. וכיון שבא לכלל זה השיעור מההכרה בטוב שקבל. ונתרצה לשלם תמורתו בהשתעבדות זה. כנראה ממעשיו המוכיחים על מחשבתו. ודאי גמר בדעתו. לקבל גם כל אחריות הבא מאותה מלאכה. וגם הפשיעה בכלל. את הכל סבר וקבל עליו. <b>ואחר</b> שכל עיקר חיוב השואל באונסין. מחמת שכל הנאה שלו. וכה\"ג. אין כאן הנאה כלום. אלא תשלומי גמול הוא. <b>וכי</b> הא דאמרינן בעלמא. לענין מתנה. אי לאו דהו\"ל הנאה מניה. לא הוה יהיב ליה. הדר הוה ליה מתנה כזביני. זה נכון בעה\"י. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז. על טעמים שכתבו מפרשים (ואנכי לא ראיתים) שלא יספיק שום אחד מהם. להסביר פטורא דפשיעה בבעלים. והא לד\"ב החנוך מסברנא ליה שפיר. דאיהו דאפסיד אנפשיה. אלא דמטעם אחר לא ניחא לן ביה. כדלעיל. ",
+                "<b>ותימה </b>מהרמ\"ז. שלא הרגיש בהר שעומד בפניו. ",
+                "<b>איברא </b>טעמא דידן. משמיא זכו לן. ואנהרינהו לעיינין במילתא דברירא טובא. דכוותה אשכחן נמי במוחלת כתובתה. שאין לה מזונות (והמהר\"ח. משום דכתיב משיב רעה תחת טובה גו') ואיבדה כל תנאי כתובה. נ\"ל נמי מהך טעמא דלעיל <b>וכן</b> מצינו (אע\"פ שמטעם אחר הוא) כיוצא בה. שלפעמים אדם עושה טובה לחברו. ומפסיד על ידה אלמנה שלא הזכירה כתובתה כ\"ה שנה. מחלה. ואם עשו לה יורשין כבוד ביותר. אז לא הוי שתיקתה מחילה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאולה מתה כו' חייב </b>לענין מ\"ש בתי\"ט בשם הר\"מ. מגו לאפטורי משבועה ל\"א. <b>עמו\"ק</b> ח\"מ סע\"ח סל\"ב. בס\"ד. ",
+                "<b>ישבע השוכר </b>ששכורה מתה. ז\"ל הרע\"ב. הא נמי לא אפשר לאוקמה כמשמעה כו' מה שהודה לו. לא טענו כו' ומה מקום יש לשבועה זו. ע\"כ. <b>ואין</b> לומר שהיא שבועת היסת. דאפי' מודה שלא ממין הטענה. נמי בעי אשתבועי. דהיסת אינה משנה. ",
+                "<b>ולענין </b>שאלה ושכירות. אי הוו מין הטענה. עיין ברא\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>זה אומר עד שלא מכרתי </b>עמו\"ק ח\"מ ר\"ס רכ\"ג בס\"ד. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>(דמה\"ב) כהרא\"ש דאין אומרים בשבועה. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחות מרביעית </b>לא קפדי אינשי. <b>היינו</b> במוכר לקוץ דווקא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזבל </b>לענין מ\"ש תי\"ט כאן על הש\"ע (סשי\"ג) עמו\"ק שם בס\"ד. ",
+                "<b>ואין לשוכר </b>עתי\"ט בדבור זה שכתב. ונראה לי שזו היא ראיה לדברי הרמב\"ם כו'. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד שם במו\"ק דאזיל בתר איפכא. <b>ומש\"ע</b> על מהרמא\"י דשלא בדקדוק הגיה. ",
+                "<b>אני </b>אומר בדקדוק הגיה כך. עפ\"ד הרמ\"ה. ואין אחריות הרמב\"ם עליו בזה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המקבל שדה מחברו </b>גרסת הרי\"ף והרמב\"ם ומשזכה בה הובירה. <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לה. ואם לא נאמרה. ראויה להאמר. ולפרש לשון משנתנו כך <b>ור\"ל</b> משזכה בה באחד מדרכי הקנין. שהקרקע נקנה בהם. אבל כל זמן שלא זכה בדרכי הקניה. פשיטא שאינו נותן לו כלום. ",
+                "<b>וראיתי </b>לרמ\"ז הפליג לדעת אחרת. ואמר שבא למעט אם היתה בורה כבר. ",
+                "<b>ושבוש </b>הוא. מאי אכפת לו במה שכבר היה. העבר אין. ואם היתה שדה עבודה. לא היה מוסרה. כל המוסר שדה לעבדה. בורה מוסר לו. והדבור בזה אך למותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואני נותן לך חכורך </b>והא ליתא אלא בחכרנותא. דאי בקבלנותא. פשיטא מי מצי א\"ל מאי אכפת לך <b>והוא</b> הדין בקבלנותא. דאפילו. אי אמר ליה אני נותן לך כפי מה שהתנינו. למחצה ולשליש. לפי מה שהיתה ראויה לעשות. שאין שומעין לו. וכל שכן הוא מחכירות. וק\"ל. והיינו דקמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ולא עשתה </b>ובא לו האריס למנוע מלהתעסק בה עוד (נ\"ל גם בחכירות) מניח מה שעשתה לבעל הקרקע. ומה שיחסר לו מחכירותו. ישלים. אם אינה מכת מדינה. כך היה נ\"ל להעמידה בחכירות. ",
+                "<b>ודק\"ל </b>לרש\"י. מה לו לבעל השדה אם יחדל. סוף סוף חכירותו הוא נותן לו. <b>י\"ל</b> דמצי א\"ל חטי מארעאי בעינא. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי לרמ\"ז שהקשה כך על פירש\"י. ",
+                "<b>והדרנא </b>בי. דלא מילתא היא. התם משום דאיכא כחשא דארעא. מצאה הקפידא מקום. משא\"כ כאן. דליכא כחש ארעא וזרעא. לא הוי קפידא כה\"ג. <b>עוד</b> נ\"ל ששבוש הוא. דהכא אי ס\"ד בחכירות איירי. מצי אמר ליה הרי שלך לפניך. קח חטי ארעך בעצמך. ועשה לך כרי. ומה שיחסר לך מחכירותך. אני משלים לך מן השוק. ומה אכפת לך בהפסדי. אבל לא נשתעבדתי להעמיד כרי לפניך. בחכירות. במקום שאין לך הנאה. אלא דווקא בקבלנות. דשעביד נפשיה לאוקים כריא. ",
+                "<b>ואם מכת מדינה </b>עתי\"ט עד אע\"פ שבמשנה אין לפרש שני הפירושים. דאי הא. לא הא. <b>לא</b> אדע מה המונע. ",
+                "<b>מנכה </b>לשון הר\"מ הכל לפי ערך ההפסד. <b>כן</b> יהא הניכוי. שאם נשדפה מחציתה. או רביעתה דרך משל. מנכה לו מחצה או רביע מחכירותו. ",
+                "<b>ואם </b>לקתה כולה. ולא עשתה כלום. אינו נותן כלום. זה פשוט וברור ומוכרח בעצמו. ",
+                "<b>אבל </b>פירוש סמ\"ע (שהעתיקו תי\"ט) אין לו טעם. צריכא למימר דבתר דידיה אזלינן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>נותן לו עשרת כורים </b>נשדפה דמתני' דלעיל. מיירי שלקתה. בתחלת צמיחתה. ולא עשתה כלל. והכא איירי שעשתה חטים. אלא שנעשו שדופות קודם שהביאו שליש. ולא באו לכלל בשול קצת כך נ\"ל. משו\"ה נותן לו מתוכה כמו שהן רעות. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש המגיד. עמ\"ש רמ\"ז. "
+            ],
+            [
+                "<b>מ\"ש </b>הה\"מ בשם הרמב\"ן כו' ואי בקבלנות. אמאי יזרענה פשתן. <b>צ\"ע</b> מאי קאמר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>המחהו </b>ז\"ל רמ\"ז ולפי' הר\"ב בפשוטו. דר\"ל שמחקו מאצלו. ע\"כ. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. זהו כתב שעל גבי המחק. שאינו כתב. כי המחהו אצל חנוני תנן. ואצל החנוני. נזכר הוא שעשאו. ולא נמחק. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>כתי\"ט. שהוא מלשון ומחה אל כתף. אבל לא כטעמו. אלא פירושו לשון ראיה. כלומר יבוא ויראה. וכן הוא זה. הראהו אצל חנוני. ",
+                "<b>ולדעתי </b>שגם לשון מן המומחה. ממנו הוא. כלומר האיש הרואה יפה. בעיון אומנותו הסתכלות טוב. ובחון הוא במלאכתו וידיעתו. ",
+                "<b>נשבע ונוטל </b>דבע\"ה טרוד בפועליו. ולאו דווקא כו'. <b>אלא</b> טרוד בעסקיו קאמרינן. כו' נ\"י. <b>ואני</b> אומר. הגע עצמך שאין לו לבעה\"ב עסקים אחרים כלל. אלא סתמא דמילתא הוא. מאן דאגיר אגירי ולא עביד בנפשיה. טרדא הוא. ולא פלוג רבנן. וכל מדות חכמים כן. שלא נתנו דבריהם לשעורין. ועמ\"ש רפ\"ז דשבועות. ",
+                "<b>גר תושב </b>עיין חידושי גמרא. ",
+                "<b>ולא יכנס </b>כתב רא\"ש. ותימה ואם לא ימצא בידו. היאך יכפוהו לפרוע. ואנן קיי\"ל דפריעת ב\"ח מצוה. ומכין אותו עד שתצא נפשו. ",
+                "<b>וק\"ל </b>לרמ\"ז. א\"כ מה קשה לו איך יכפוהו. הלא בכח המכות יחת לבבו. והוא יוציא העבוט ע\"כ. <b>ואין</b> זה כלום. כי יש לך בני אדם שממונם חביב עליהם יותר מגופם. <b>ועוד</b> עיקר הקושיא היא. שיש לחוש שיפזר את אשר לו. וימכור מטלטליו יאכל המעות וחדי. והלה טרח במכות ובנוגשים בכדי. אם לא יהא מקום לב\"ח להוציא כליו בע\"כ. כל ההכאות לא יועילו. ולא יצילו דמי חובו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם מת אינו מחזיר ליורשיו </b>עתי\"ט מ\"ש תו' למה חוזרין וממשכנין. <b>וא\"ל</b> כדי שלא ימכרנו ויאכל הלה וחדי. דאי הכי. בשעת חזרה נמי איכא למיחש. ",
+                "<b>ריחיים </b>עתי\"ט שכתב בשם הטור סצ\"ז. שאין ממשכנין קרקע. והוקשה לו דבסוף סק\"ו כתב בשם הרא\"ש. בבא ליפרע שלא בפניו. שיכולין ב\"ד למשכן קרקע ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> דבסצ\"ז תאמר. דאין לו דין משכון לענין חזרה. ולעבור עליו. <b>מ\"מ</b> אם ב\"ד רואין שהוא לטובת שניהן. ממשכנין גם את הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שניהם חולקין </b>לשון רש\"י הכל לפי מה (כצ\"ל. ובזה א\"צ להגהת ח\"ש) שהאחד כו' כמ\"ש בתי\"ט. ",
+                "<b>שכך כותב לו </b>עתי\"ט פשיטא דתו'. ",
+                "<b>ואיברא </b>צריכא לפנים. דוק ותשכח. "
+            ],
+            [
+                "<b>נפחתה העליה </b>תקרת הבית כו' אבל אם נפלו כתלי העליה אינו חייב לתקן המ\"מ. <b>אין</b> זה נראה כלל. דלא צריך לטעם דבית משועבד לעליה. אלא לכדי שידור בו. כל זמן שלא יתקן. אבל פשיטא בכל גוונא מחויב לתקן העליה. שהשכירה לו לדירה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר בעל העליה לבעה\"ב לתקן </b>כנ\"י וא\"ת למה הוא צריך לבנות הבית. יכפוהו לבעה\"ב לבנות. <b>ולענ\"ד</b> אין כפיה גדולה מזו. דנקטיה בכובסיה הוא. ובמקום פסידא עבד אינש דינא לנפשיה. משו\"ה לא אטרחוהו בזילותא דבי דינא ודיינא. ולפ\"ז אין צורך לכל הטורח הלז. ",
+                "<b>רי\"א אף זה דר כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ק דב\"ב. ",
+                "<b>ויושב בבית </b>דהו\"ל זה לא נהנה כו'. וזה לא חסר. דהא לא הוה בני לה <b>כנ\"י</b> וא\"ת ואמאי אינו חסר והרי משחיר לו כותליו. לפיכך כתב רשב\"א. דש\"מ כל שזה אינו נהנה. אע\"ג דאידך חסר פטור. שאינו אלא כמונעו ליכנס לביתו כו'. והביא עוד ראיה. מדתנן המקבל כו' ומשזכה בה הובירה חייב. טעמא שכך כותב לו. משמע הא לא\"ה פטור ע\"כ. <b>דברים</b> הללו תמוהים בעיני. ומה ענין שמטת השדה לכאן. התם לא עביד מעשה ואינו אלא מבטל כיסו. משא\"כ שחרוריתא דאשייתא מחמת שדר בו. גירי דיליה נינהו. ומזיק בידים הוי (אע\"ג דמשמע מלשון רשב\"א. דיהיב ליה דין גרמא בעלמא. הא ודאי ליתא. כי מעשיו גרמו הפסד גמור הניכר) וחייב אע\"פ שאינו מתכוין להזיק. <b>וכי</b> עד כאן לא ידענו שהמזיק שאינו נהנה. חייב מכל מקום. והלא אפי' בהמתו של אדם שירדה כדרכה והזיקה. אע\"פ שלא נהנית. חייב ומשלם מה שהזיקה. משו\"ה הכא דקעביד מעשה רבה בדירתו ותשמישו בבית. לא מסתברא לאפטורי כה\"ג. <b>ואילו</b> אינש אחרינא הוה. כה\"ג ודאי חייב. דמזיק בידים חשוב בלי ספק. אלא הכא היינו טעמא דפטור. משום דאיהו דאפסיד אנפשיה. שהיה לו לבנות. משו\"ה קנסינן ליה. אע\"ג דחסר. והלה אינו צריך להעלות לו שכר. מאחר שאינו נהנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזורע למטה </b>כנ\"י ומשמע דלגמרי יורד וזורע למטה. כשעור כל גנתו (דאין זורעין לחצאין) כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ברירא לי. מ\"ט לא. וכל גנה נזרעת ערוגות ערוגות. <b>ולא</b> דמיא לבית דירה. דודאי אין דירה לחצאין. שאם נפחתה עליה. אינה ראויה לדור בכולה. לפיכך יורד וזורע ודר למטה. ומשתמש בבית כולו כנגד העליה. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בגנה זו. הרי יפה לו שיזרענה. כל מה שיוכל לזרוע ממנה. ממה שיזרע למטה בבית הבד המקורה. מה חסר לו. ",
+                "<b>אלא </b>שי\"ל דהכא נמי איכא למיחש. מאחר שהתחיל קרקע הגנה שעל בית הבד להפחת. שמא יפחת כולו. ונמצא כל הזרע נפסד. הילכך ודאי תו לא זרע לה לגמרי. עד שיעשה לבית בדו כפין. ופשיטא דאזיל וזרע בבית הבד. כשעור כל גנתו. <b>ואם כן</b> אין הטעם לפי שאין זורעין לחצאין. אלא משום דלא סגי בלא\"ה. <b>ודילמא</b> היינו נמי טעמא דשמואל. דסבר אפילו בארבע. אין אדם זורע חציו למעלה. וחציו למטה. ",
+                "<b>לאחר הזמן חייב </b>בין בנזקין דשעת נפילה. בין דלאחר נפילה כו' נ\"י. וכתו' דבשעת נפילה דומה לאש כו'. אבל הרא\"ש כתב דאף בשעת נפילה הוי תולדה דבור. כו' ואי משום דהולכין ומזיקין כו' כ\"ש דיש לחייבו יותר. מידי דהוי אקושר אבן ברגלי בהמתו. ע\"כ. <b>ועדיין</b> אני אומר. שדברי התו' נכונים יותר מדעת הרא\"ש. דלפום מאי דאוקימנא לעיל. כולה מתני' מיירי בבנה הכותל כדרכו. ונפל מחמת אונס רוח וגשמים (דאל\"ה בכל גוונא חייב) א\"כ אע\"ג דהשתא אתייליד ביה ריעותא. מ\"מ אינו נופל אלא ע\"י כח אחר המעורב בו. דומיא דאש. "
+            ],
+            [
+                "<b>בתבן ובקש </b>אבל במידי דמיכל. שומעין לו עמו\"ק בס\"ד בח\"מ סשל\"ו. ",
+                "<b>אין שומעין לו </b>אע\"פ שעדיין שוה כדי שכרו. ",
+                "<b>משקבל עליו וא\"ל הילך שכרך אין שומעין לו </b>ז\"ל תי\"ט. ולא תנן הכא ויציאותיך. דהכא מיד שקבל עליו קנתה לו רשותו. ע\"כ. <b>ודיוקו</b> הבל במ\"כ. דהא שכרו. היינו יציאה. והכא דאיהו גופיה קעביד. אין לו אלא שכרו. ולעולם אימא דלא קני אלא בדעבד מעשה. כדלעיל. וא\"ת תרתי למה לי. הא עבד תלמודא צריכותא. ומשמע מנה נמי בהדיא. דהני תרתי בבי מיירו בחד גוונא. וכן עיקר. <b>בתי\"ט</b> קרוב לעבור בבל תלין שהפועל (כצ\"ל) לא ידע כו' ולא יתבעהו. והשוכר (כצ\"ל) בטרדת פועליו כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>והירק בנתיים </b>פשיטא דבמקום מדרון ושפוע עסקינן. דאי בזקוף שוה. אי אפשר ליגדל בו דבר. לפי שכל הצמחים. יוצאים מהקרקע על קו ישר נצב. העושה זוית נצבת. עם שטח הקרקע שהוא התושבת. <b>וצ\"ע</b> איך דין קרקע משופעת כזו. לענין מכירה. אם נדונת בחוט המשקולת. אם מתרחק ד\"א. או במתלקט עשר מתוך ד\"א. ואם מקדרין בהרים. כמו לענין עירובין. <b>וצ\"ל</b> עכ\"פ. דבבציר משיעור ד\"א ברחוק חוט המשקולת. ומתלקט עשר בפחות מד\"א. דכה\"ג אינו נמדד ולא נמכר (דלא ניחא תשמישתיה) מיירי הכא. דאל\"ה ליחזי דמאן הוא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה בבא מציעא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e4fae590f4b9579374b0c361f91c6ff88c486c40
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,208 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וסת </b>מלה תלמודית. מתנכרה. ",
+                "<b>והמשמשת בעדים </b>כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. <b>עמ\"ש</b> הרע\"ב ספ\"ב דנדה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבות העולם </b>הלל ושמאי. <b>צ\"ל</b> אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו. ",
+                "<b>לא עמדו על דבריהם </b>צ\"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ\"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ\"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדב\"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו). ",
+                "<b>א\"כ </b>אין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב\"ש וב\"ה בכל מקום. אע\"ג דב\"ש במקום ב\"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר\"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב\"ש. וכן הא דא\"ר הונא תנא בש\"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר\"י דהכא. <b>ועדיין</b> קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע\"ב הנ\"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש\"ל אינו מספיק. ונראה דוחק. ",
+                "<b>לכן </b>נראה יותר כפירוש הר\"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו\"ה הודו. להם ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין ב\"ד יכול לבטל </b>עמ\"ש בס\"ד רפ\"ה דמ\"ש. ובשי\"ע (סק\"ז) ובאג\"ב. ",
+                "<b>היה </b>גדול ממנו בחכמה כו'. עתי\"ט להכי אהדריה כו'. דבכה\"ג פ\"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. <b>לא</b> ידענא מאי פשיטותא. אע\"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד\"ש. לא כיפי תלי להם. עמ\"ש שם בס\"ד. איברא ליתא. ",
+                "<b>עד שיהא גדול בחכמה ובמנין </b>ועתי\"ט מ\"ש בשם הראב\"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי\"ח כו' ולא למנין שנים. ע\"כ. <b>ר\"ל</b> אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד\"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי\"ע סק\"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>למה מזכירים דברי היחיד </b>כו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד\"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים. ",
+                "<b>גם </b>יש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע\"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול\"כ. או כתבן ול\"ק. הל\"מ נינהו. אלו ואלו דא\"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ\"ינ (דק\"ל סע\"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו. ",
+                "<b>ועוד </b>בה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ\"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי אחד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע\"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע\"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ\"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג\"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו. ",
+                "<b>כן </b>הדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע\"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע\"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמאי אומר </b>דבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ\"י וי\"א. ועפ\"ק דשבת בסוגית י\"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ\"ל) לא היה הלל במחלוקת. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>מה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ\"ב דעירובין בר\"אי ששמע דברים מר\"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ\"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא\"צ. דלאורתא אמ\"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג\"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב\"ש. על רבם ועל ב\"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבשר </b>כתי\"ט ומים תלושים מכשירים כו'. ומסולקת קושית תו' בזה. ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה היה לו שכתב כן דודאי קושית התו' אלימתא היא. אליבא דשמואל. דהוא מרה דשמעתא דהכשר בשר זה. ולדידיה לית לן קרא לתלושין דמכשרי. כמ\"ש התו' שם. וזה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן טהורות באוהל המת </b>עמו\"ק ריש הלכות חנוכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל שירי תנור כו' והודו לו </b>עתי\"ט מ\"ש דעל שהיו אומרים שלשה הוא דהודו כו' <b>נ\"ל</b> הבל. במ\"כ הפך קערת כסף ההבנה על פיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן </b>עיין חנון צורי. ",
+                "<b>ובמספר הדורות לפניו </b>עמ\"ש ראב\"ד. דקאי אזכות הדור. ולתי\"ט אאב קאי. <b>וכל</b> דבריהם דחוקים. בפרט לשון תי\"ט אליבא דרע\"ב. תקשי הני שיתא נינהו. והא בתוספתא דאייתי לעיל. משמע דחמשה בלבד הם. גם האע\"פ שדייק ראב\"ד. לא נתיישב היטב בדבריהם. ",
+                "<b>ולדעתי </b>יש דרך פשוטה טובה. לפרש לשון המשנה. שמספר הדורות. הוא תנאי למה שקדם. שהאב זוכה לבנו בשנים. אח\"כ אמר שאריכות ימים (טובים. כי הרעים כאין חשובים) עם שהם נחלת אבות. תלוים ג\"כ במספר הדורות לפניו. כי אף אם אחד היה אברהם וירש את הארץ. וזכה לבניו להנחילה להם. לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מיד. אלא אחר ארבעה דורות. ככתוב ודור רביעי ישובו הנה. וזה לפי שלא שלם עון האמרי עד הנה. כדמפרש קרא. על כן לא הועילה זכות האב עד אותו זמן. <b>ומפרש</b> ואזיל והוא הקץ. כי אע\"פ שנאמר וענו גו' ארבע מאות שנה. דמשמע אחר זה מיד יחזרו לארץ. כי כל עיקר ירידת מצרים. היה מתחלה בשביל כך. כי לא היה להם מקום ישיבה בארץ כנען עדיין. ואעפ\"כ כשיצאו לא יכלו להכנס מיד לארץ. לפי שלא שלם עון האמורי עדיין. לפיכך תלה בשנים ובמספר דורות לפניו. שהוא הקץ האמיתי. והוא ע\"ת קץ. כמ\"ש בס\"ד בלקוטי אורות. ובמיטיב נגן. ועיין עוד בפירושי לתרגום המכונה יב\"ע עה\"ח. ובהגהותי לצמח דוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משפט המצרים </b>יש לתמוה. כי במ\"ר (עה\"פ וימלא ז\"י אחר הכות ה' את היאור) משמע שכל מכה שמשה חודש ימים. ואינן אלא עשר מכות בכלל. א\"כ נשארו שני חדשים פנויים. ואיה המשפט. <b>וי\"ל</b> קצת. שאין הכוונה שהתמיד המשפט בהם כל ימי החודש רצופים. כי בלא\"ה לא כל החודש עמדה המכה. כמ\"ש במדרש. הא לא באו להודיע כי אם משך זמן משפט המכות בכללן. מכל מקום צ\"ע מתי היו הימים הפנוים ממכות. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בח\"א. דבר זה. שכתב אם היו המכות רצופות. צ\"ל שהתחילו מתמוז. ",
+                "<b>ותמיהא </b>דלא סליק ליה חושבנא. דהא אפילו נצרף גם חצי ניסן. לפחות צריך שיתחילו מחצי סיון. גם דס\"ע צ\"ע. כי בפ\"ג משמע שהתחילו באייר. א\"כ אינן יב\"ח. ובפ\"ה משמע שהתחילו בחצי ניסן. <b>ונראה</b> ליישב הכל בטוב טעם. כי באמת לא נזכר במשנתנו כלום ממכות דווקא. אלא משפט המצריים. והוא אמנם התחיל משעה שבא משה אל פרעה. וא\"ל שלח את עמי. מאז התחיל הש\"י לישב עליהם במשפט. גם מן אז הרגיש פרעה בפורענות. ומזה השליחות עבר חודש אחד (נמצא בחצי אייר בא אליו שנית) עשה מופת התנין. שהה עוד חודש ימים. חזר ובא אליו בחצי תמוז. והתחילה מכת הדם וכן כולן. נמצא כלה המשפט. ושלמו המכות כסדרן. לסוף יב\"ח בשנה האחרת. כמ\"ש בפירושי לס\"ע. ",
+                "<b>גוג ומגוג </b>גי' שבעים אומות. ",
+                "<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו </b>ז\"ל רע\"ב. כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים. כמו שיש כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין זו. ולשון המשנה לא משמע הכי. אלא מפסח ועד העצרת ממש. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שזה מפני שהם ימי נקיון. ולכן גם הם ימי ספירה (דעומר) לטהרה. כמ\"ש בס\"ד במבוי י\"ב (לעיר האלהית) וריב\"ן לא פליג אלא בדאיכא הנך שבע שבועות. הכי הוא דסגי. מיהו כי ליכא כסדרן. מודה דבעו שנים עשר חודש. דלהכי אתי מדי חודש בחדשו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכשני כו' </b>כל הכפין הללו שבמשנתנו. אינן באין לדמיון השעור בקירוב. אלא לענין הזית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גלגילון </b>ע\"פ הר\"מ. <b>ולא</b> ידעתי מדוע הרחיקו משרשו. והלא טוב להביאו אליו. ויפורש כמשמעו לשון גלגול. על שם שמגלגלו סביב גופו. כאזור הזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארוג טמאה </b>אפילו רבי דוסא. בבית קבול ארוג מודה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>פרק ב' דביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הכל מודים שהיא מותרת </b>ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח כו' עכ\"ל הרא\"ש. ",
+                "<b>תמיהא לי. </b>א\"כ לא הכינה שבת כלום. וי\"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. <b>ולדידי</b> מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה. ",
+                "<b>והיינו </b>דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא\"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן ב\"פ הבא על ב\"פ. נ\"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ\"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם רבעי </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם מ\"ו פ\"ז דפאה. ",
+                "<b>ובה\"א כולו לגת </b>והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע\"ה, ראב\"ד. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ\"ש ראב\"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"צ לנקב </b>עתי\"ט שמגיה בלשון רע\"ב מוחל בחי\"ת. <b>ובאמת</b> אינו כן. אלא מוהל בה\"א גרסינן. כמ\"ש בס\"ד בטהרות. ",
+                "<b>אע\"פ שמנטף טהור </b>פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה\"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ\"ח דפרה וריש כלים ובכ\"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי\"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. <b>ועוד</b> אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. <b>מכל</b> הלין. נ\"ל ד\"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ\"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע\"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב\"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה\"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו\"ה כל מה שנדבק השמן. ע\"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב\"ש נמי. ופליגי בשיעורא. ",
+                "<b>טופח ומטפיח </b>נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א צריכה ממנו גט שני </b>עתי\"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר\"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ\"ש בחבורו. של\"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'. ",
+                "<b>ואולם </b>לדעתי מה שדחה תי\"ט. זהו האמת בכוונתו ז\"ל. ור\"ל דמ\"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדולה שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ\"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע\"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. <b>וזה</b> מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע\"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו\"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. <b>וזה</b> ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד מופנה. </b>ה\"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה. ",
+                "<b>והלה </b>מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>סדין בציצית </b>וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל\"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'. ",
+                "<b>והא </b>לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. <b>דמיירי</b> שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא\"ה. ואחר אין לו. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>בשם כ\"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע\"כ. <b>ואינו</b> מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה\"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא\"ה. ",
+                "<b>אי נמי </b>אע\"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה\"ג. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני שגדלה באיסור </b>ואפי' נגמרה קודם שנטרפה אמה. אסורה. <b>נראה</b> לי טעמא משום גזרה. אטו ביצת טרפה מן הבטן. נגעו בה. הילכך לא פלוג בה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונדוהו </b>הראב\"ד מפרש. לפי שאין עושין כן. שמא יוציאו לעז כו'. <b>ר\"ל</b> הנואף והנואפת. יאמרו בלבם שאין ממש במי המרים. ויבואו לנאוף עוד. <b>אי נמי</b> אפילו באחרים ג\"כ יש לחוש ללעז. כי אע\"פ שלא ראו ולא ידעו אם זנתה באמת. מ\"מ יש לפעמים הוכחות גדולות רגלים לדבר וידים מוכיחות. עד שהדבר ברור לעם ונחשב אצלם אמת גמור כאילו ראוהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אני שמעתי מפי המרובים </b>פירש הראב\"ד. נראה כי הראשונים נמנו על אלו ד\"ד והיו מחצה על מחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. כו'. והוא עומד בשמועתו כו'. <b>ואינו</b> נוח לי. שא\"כ מחויב היה לקבל דברי הרבים על כל פנים עכשיו שנצטרפו רבים עם המחצה. ולא היה לו לחלוק עליהם. ",
+                "<b>אבל </b>אני אומר לא כך ולא כך. כי גם לא יתכן שיהיו חולקין במציאות אצל מי היה הרוב. דחד מנייהו משקר ודאי מזיד. אלא שני מנינים היו. בשני זמנים שונים. פ\"א היה הרוב כדברי עקביא. ופעם נמנו ורבו כדברי חכמים. נמצאו דברי שניהם אמת. ",
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה ח\"ו. צ\"ל ויש לומר דס\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על ציר חגבים טמאים שהוא טהור </b>התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי\"ג פג\"ה (צט\"ב) ואעתיקנו הנה. וז\"ל תו' שם בד\"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע\"ג דבת\"כ דריש נמי גבי חגבים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע\"כ. <b>וכתבתי</b> על זה. מ\"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ\"ש שם בס\"ד שלהי מכשירין) <b>אלא</b> יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ\"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד\"ה והאמר) ובת\"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת\"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ\"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו\"ה מקל ביה ר\"י במין במינו טפי מבעלמא. אע\"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר\"י דמחמיר במין במינו. ואע\"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר\"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) <b>ואב\"א</b> כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ\"ה מחמיר בה ר\"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת השני מעוברת </b>עמ\"ש בס\"ד בהגהותי לס' הי\"ד פ\"ו מהל' ק\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהורהנה </b>כתי\"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר\"מ (ע\"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. <b>הכי</b> הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ\"ב דפסחים (דל\"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע\"ש. <b>גם</b> מ\"ש תי\"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. <b>מה</b> צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא. ",
+                "<b>ועדיה </b>בפסולי עדים קמיירי. הראב\"ד. <b>ולדידי</b> א\"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע\"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ\"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע\"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נשמט </b>מלשון רע\"ב דבור שלם. וכן צ\"ל <b>לטמא ולטהר</b> כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע\"ב. כנראה מתי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>איל </b>שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע\"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש </b>אע\"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ\"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע\"ג דקדושה ראשונה קדשה לע\"ל. ומן הדין אוכלין מ\"ש כו'. אפ\"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>בדותא היא במ\"כ. ובלא\"ה לק\"מ. כמ\"ש בס\"ד שילהי קונדרס בנין ב\"ה אשר לי יע\"ש. ",
+                "<b>שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע\"ל </b>פירש הר\"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א\"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ\"ל. <b>וכתב</b> עליו כ\"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ\"ע. <b>ודברים</b> אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. מי הגיד לבכ\"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר\"מ. אדרבה זוהי כוונת הר\"מ ז\"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. <b>ובודאי</b> כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע\"פ שא\"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ\"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או\"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה <b>מיהו</b> כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו\"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו\"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. <b>איברא</b> כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי\"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה\"י. <b>וכך</b> היה אומר הר\"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה\"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע\"ל נמי. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש\"ל. משא\"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ\"כ הכ\"מ ותי\"ט. דאזלי בתר איפכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד אחרת היתה שם </b>כו' עיין פיר\"מ. ומ\"ש תי\"ט בשם רש\"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. <b>במ\"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר\"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. <b>שוב</b> ראיתי שגם בתי\"ט הרגיש בכך. ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש עוד. דמשו\"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>הוא נגד מ\"ש בגמרא (קדושין עא\"א) בפירוש. אהא דאר\"י משפחה שנטמעה נטמעה. א\"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב\"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'. ",
+                "<b>הרי </b>שהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע\"ב בראש משנתנו. ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ל בהכרח. שאל\"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי\"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ\"ש לע\"ל. שיתן הקב\"ה תורה חדשה וכמש\"ל. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שתי\"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר\"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. <b>ונ\"ל</b> שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. <b>אבל</b> נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ממזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר. ",
+                "<b>והייתי </b>מתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנפסקה הלכה בפ\"י יוחסין (עב\"ב) ממזרים טהורים לע\"ל כר\"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר\"ן בשם הרמב\"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד <b>ומה</b> שהוקשה לר\"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. <b>אשתמיטתיה</b> גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא\"ב) דמצות בטלות לע\"ל (וכ\"ה במ\"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב). ",
+                "<b>ועדיין </b>צל\"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין. ",
+                "<b>להשות המחלוקת </b>של חכמים בד\"ת. ",
+                "<b>לדבריו </b>של ר\"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי. ",
+                "<b>שנא' הנה אנכי שולח וגו'. </b>מ\"ש בהגה תוך תי\"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו\"ט תשבי יתרץ כו'. <b>הבל</b> הוא. כי ע\"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע\"ס שבירת לה\"א (נה\"א). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..6fa41dbd11542cfebe894dba43b268fee7488464
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,206 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וסת </b>מלה תלמודית. מתנכרה. ",
+                "<b>והמשמשת בעדים </b>כלומר מצוה על כל אשה לשמש בשני עדים. <b>עמ\"ש</b> הרע\"ב ספ\"ב דנדה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבות העולם </b>הלל ושמאי. <b>צ\"ל</b> אבות העולם מיקרו. אבות סתמא לא מיקרו. ",
+                "<b>לא עמדו על דבריהם </b>צ\"ע. היכן מצינו בהלל ושמאי עצמן. שלא עמדו על דבריהם. וגם בבית שמאי. משמע מסקנא ספ\"ק דיבמות. דעשו כדבריהם. וצ\"ל דקאי אהלל. ובית הלל. דלא עמדו בדבריהם כדלקמן. אלו דברים שחזרו ב\"ה להורות כדב\"ש. וכן בשטת שמנה עשר דבר. נמנו ורבו ב\"ש על ב\"ה. וכן הלל עצמו חזר לדברי שמאי. גבי הבוצר לגת (נמצא באבות עולם ששנו כאן לא נכלל שמי. אלא הלל ותלמידיו). ",
+                "<b>א\"כ </b>אין ענין משנתינו זאת. לתת טעם למה נשנה מחלוקת ב\"ש וב\"ה בכל מקום. אע\"ג דב\"ש במקום ב\"ה. אינה משנה. דבהא טעמא אחרינא איכא. והיינו דר\"י דבסמוך וכדאמרינן בעלמא. דאמר לך מני ב\"ש. וכן הא דא\"ר הונא תנא בש\"א אין מאכילין את העניים דמאי. אתיא כר\"י דהכא. <b>ועדיין</b> קשה קצת לשון רבים אבות העולם. ואי כפירוש הרע\"ב הנ\"ל. הא לא אשכחן דהדר ביה שמאי לגבי הלל. ומש\"ל אינו מספיק. ונראה דוחק. ",
+                "<b>לכן </b>נראה יותר כפירוש הר\"מ. שלא עמדו חכמים על דבריהם. ואמתני' דלעיל קאי. דלא עמדו דברי שמאי והלל. אלא דברי הגרדיים. גם שניהם שו\"ה הודו. להם ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין ב\"ד יכול לבטל </b>עמ\"ש בס\"ד רפ\"ה דמ\"ש. ובשי\"ע (סק\"ז) ובאג\"ב. ",
+                "<b>היה </b>גדול ממנו בחכמה כו'. עתי\"ט להכי אהדריה כו'. דבכה\"ג פ\"ה דאבות והתם פשיטא דאו או קתני. <b>לא</b> ידענא מאי פשיטותא. אע\"ג דאייתי לה נמי התם בשם מד\"ש. לא כיפי תלי להם. עמ\"ש שם בס\"ד. איברא ליתא. ",
+                "<b>עד שיהא גדול בחכמה ובמנין </b>ועתי\"ט מ\"ש בשם הראב\"ד. דכשהמנדה ידוע. הוא חשוב וימנע כל אדם מלשקול עצמו כנגדו. שאם שוה לו בחכמה. שמא אינו שוה בי\"ח כו' ולא למנין שנים. ע\"כ. <b>ר\"ל</b> אפילו גדול במנין תלמידים. אינו יכול לבטל דברי היחיד החשוב. דד\"ח אפילו באלף לא בטיל (עשי\"ע סק\"י) והיינו נמי טעמא דמתני' וגם לפעמים התלמידים חציפי חוורי דמליין קטמא. כמו בדור יתום הללו (ועס\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>למה מזכירים דברי היחיד </b>כו' אומר אני מכאן ראיה שיש להניח הנוסחאות המוטעות (לפד\"ה) הנמצאות במשנה ובתלמוד. ואין למהר למחקם. מפני שני הטעמים שנזכרו כאן (היכא דלא הוי טעות דמוכח טובא) אבל יש להעיר עליהם. ולא להסירם מן הספרים. ",
+                "<b>גם </b>יש לזה כדמות סמך. במה שראינו אפילו בתורה ובדברי הנבואה. יש קרי וכתיב (אע\"פ שאינו דומה כלל. דקריין ול\"כ. או כתבן ול\"ק. הל\"מ נינהו. אלו ואלו דא\"ח הן. זכר לדבר מיהא איכא) גם בגמרא דפ\"ינ (דק\"ל סע\"ב) יש ראיה גמורה. ועיין בשלהי קונדרס בנין בית הבחירה שלנו. ",
+                "<b>ועוד </b>בה שלישיה בזכרון המחלוקות במשנה. צא ולמד משוק של תגרים בחלופי מטבעות בנוהג שבעולם. שכל מדינה ומדינה ועיר יש לה מטבע מיוחד לעצמה. משונה משל זולתה במשקל ובכסף וזהב. כל אחד או טוב מזוקק מחברו. או גרוע ומעורב בסיגים מזולתו. אצ\"ל בצורותם הנפרדות זו מזו. והייתי מימי תמיה. מה ראו אנשי העולם על ככה. ומדוע לא הסכימו כולם על אופן מטבע אחד. בערך אחד ושווי אחד לכולם. ויהא עובר לסוחר בכל מקום. בשוה. והמה בקשו חשבונות רבים. ע\"י השתנות הערך בין מטבע מקום אחד לזולתו. וע\"י כך העובר ממקום למקום נפסד בחליפין. כ\"ש הצריך למטבע במקום אחר. אך בחכמה עשו כן. כדי להמציא רווח לשולחנים. שיהא להם ג\"כ במה להשתכר. ולא חשו להפסד מועט של הסוחר. ששכר נגד זה הרבה בסחורתו. ",
+                "<b>כן </b>הדבר הזה. להבדיל בין קודש לחול. ע\"י שינוי הדעות החלוקות. נשכרנו הרבה לחקור לב כל אחד מהחכמים. שאין דעתם ושכלם שוה. ולחדד השכל. ע\"י קנאת סופרים תרבה חכמה. ישוטטו רבים ותרבה הדעת. עם שיש קצת הפסד זמן בעיון וחקירה. ועמל כבד לירד לעומק דברי מחלוקתם בפלפול ודיוקים וסברות מחולפות. ולעמוד על המסקנא. לקבוע הלכה ברורה פסוקה. אדרבה גם זה ריוח. אגרא דשמעתא סברא. ולפום צערא אגרא. ודבר זה נלמד גם מהתורה. שנשתמשה בלשונות מסופקים. ומשתמעי לכמה אנפי. אף בדברי המצות. החוקים והמשפטים המעשיים. ההכרחים לדעתם בבירור גמור בכל עת. והסתירה הכוונה האמתית המוחלטת. ומסרתם לחכמים. עם רמזים דקים בכתוב. הן לא קצרה יד ה' לדבר בלשון באר היטב מובן לכל. אם לא כאשר אמרתי. להרבות שכר העוסקים ועמלים בתורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמאי אומר </b>דבר חדוש הוא זה. וכן במשנה הסמוכה. ולהלן במ\"י וי\"א. ועפ\"ק דשבת בסוגית י\"ח דבר. ששמאי והלל לא נחלקו אלא בשלשה מקומות. אך כאן (בארבעה מקומות הנ\"ל) לא היה הלל במחלוקת. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>מה שאמר שמאי. דברי יחיד הם. הוא ששמע כך משמאי. ושאר תלמידיו לא ידעו ולא שמעו ממנו דבר זה. כענין שמצינו ספ\"ב דעירובין בר\"אי ששמע דברים מר\"א. וחזר על כל תלמידיו ובקש לו חבר ולא מצא. וצ\"ל שחזר בו. כדאשכחן בגמרא פא\"צ. דלאורתא אמ\"ר הכי. ובצפרא הדר ביה. ואותם התלמידים ששמעו הראשונה. לא שמעו השניה. ואפשר ג\"כ שבארבעה מקומות אלו חלקו ב\"ש. על רבם ועל ב\"ה. ואמרו דעת שלישית. אבל אין נראה לומר ששמאי אחר הוא שנזכר כאן בפרקין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבשר </b>כתי\"ט ומים תלושים מכשירים כו'. ומסולקת קושית תו' בזה. ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מה היה לו שכתב כן דודאי קושית התו' אלימתא היא. אליבא דשמואל. דהוא מרה דשמעתא דהכשר בשר זה. ולדידיה לית לן קרא לתלושין דמכשרי. כמ\"ש התו' שם. וזה ברור. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן טהורות באוהל המת </b>עמו\"ק ריש הלכות חנוכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ועל שירי תנור כו' והודו לו </b>עתי\"ט מ\"ש דעל שהיו אומרים שלשה הוא דהודו כו' <b>נ\"ל</b> הבל. במ\"כ הפך קערת כסף ההבנה על פיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האב זוכה לבן </b>עיין חנון צורי. ",
+                "<b>ובמספר הדורות לפניו </b>עמ\"ש ראב\"ד. דקאי אזכות הדור. ולתי\"ט אאב קאי. <b>וכל</b> דבריהם דחוקים. בפרט לשון תי\"ט אליבא דרע\"ב. תקשי הני שיתא נינהו. והא בתוספתא דאייתי לעיל. משמע דחמשה בלבד הם. גם האע\"פ שדייק ראב\"ד. לא נתיישב היטב בדבריהם. ",
+                "<b>ולדעתי </b>יש דרך פשוטה טובה. לפרש לשון המשנה. שמספר הדורות. הוא תנאי למה שקדם. שהאב זוכה לבנו בשנים. אח\"כ אמר שאריכות ימים (טובים. כי הרעים כאין חשובים) עם שהם נחלת אבות. תלוים ג\"כ במספר הדורות לפניו. כי אף אם אחד היה אברהם וירש את הארץ. וזכה לבניו להנחילה להם. לא יכלו להוריש את יושבי הארץ מיד. אלא אחר ארבעה דורות. ככתוב ודור רביעי ישובו הנה. וזה לפי שלא שלם עון האמרי עד הנה. כדמפרש קרא. על כן לא הועילה זכות האב עד אותו זמן. <b>ומפרש</b> ואזיל והוא הקץ. כי אע\"פ שנאמר וענו גו' ארבע מאות שנה. דמשמע אחר זה מיד יחזרו לארץ. כי כל עיקר ירידת מצרים. היה מתחלה בשביל כך. כי לא היה להם מקום ישיבה בארץ כנען עדיין. ואעפ\"כ כשיצאו לא יכלו להכנס מיד לארץ. לפי שלא שלם עון האמורי עדיין. לפיכך תלה בשנים ובמספר דורות לפניו. שהוא הקץ האמיתי. והוא ע\"ת קץ. כמ\"ש בס\"ד בלקוטי אורות. ובמיטיב נגן. ועיין עוד בפירושי לתרגום המכונה יב\"ע עה\"ח. ובהגהותי לצמח דוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משפט המצרים </b>יש לתמוה. כי במ\"ר (עה\"פ וימלא ז\"י אחר הכות ה' את היאור) משמע שכל מכה שמשה חודש ימים. ואינן אלא עשר מכות בכלל. א\"כ נשארו שני חדשים פנויים. ואיה המשפט. <b>וי\"ל</b> קצת. שאין הכוונה שהתמיד המשפט בהם כל ימי החודש רצופים. כי בלא\"ה לא כל החודש עמדה המכה. כמ\"ש במדרש. הא לא באו להודיע כי אם משך זמן משפט המכות בכללן. מכל מקום צ\"ע מתי היו הימים הפנוים ממכות. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בח\"א. דבר זה. שכתב אם היו המכות רצופות. צ\"ל שהתחילו מתמוז. ",
+                "<b>ותמיהא </b>דלא סליק ליה חושבנא. דהא אפילו נצרף גם חצי ניסן. לפחות צריך שיתחילו מחצי סיון. גם דס\"ע צ\"ע. כי בפ\"ג משמע שהתחילו באייר. א\"כ אינן יב\"ח. ובפ\"ה משמע שהתחילו בחצי ניסן. <b>ונראה</b> ליישב הכל בטוב טעם. כי באמת לא נזכר במשנתנו כלום ממכות דווקא. אלא משפט המצריים. והוא אמנם התחיל משעה שבא משה אל פרעה. וא\"ל שלח את עמי. מאז התחיל הש\"י לישב עליהם במשפט. גם מן אז הרגיש פרעה בפורענות. ומזה השליחות עבר חודש אחד (נמצא בחצי אייר בא אליו שנית) עשה מופת התנין. שהה עוד חודש ימים. חזר ובא אליו בחצי תמוז. והתחילה מכת הדם וכן כולן. נמצא כלה המשפט. ושלמו המכות כסדרן. לסוף יב\"ח בשנה האחרת. כמ\"ש בפירושי לס\"ע. ",
+                "<b>גוג ומגוג </b>גי' שבעים אומות. ",
+                "<b>שנאמר ומדי שבת בשבתו </b>ז\"ל רע\"ב. כלומר לאחר שיהיו בגיהנם כל כך ימים. כמו שיש כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מניין זו. ולשון המשנה לא משמע הכי. אלא מפסח ועד העצרת ממש. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שזה מפני שהם ימי נקיון. ולכן גם הם ימי ספירה (דעומר) לטהרה. כמ\"ש בס\"ד במבוי י\"ב (לעיר האלהית) וריב\"ן לא פליג אלא בדאיכא הנך שבע שבועות. הכי הוא דסגי. מיהו כי ליכא כסדרן. מודה דבעו שנים עשר חודש. דלהכי אתי מדי חודש בחדשו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בכשני כו' </b>כל הכפין הללו שבמשנתנו. אינן באין לדמיון השעור בקירוב. אלא לענין הזית. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גלגילון </b>ע\"פ הר\"מ. <b>ולא</b> ידעתי מדוע הרחיקו משרשו. והלא טוב להביאו אליו. ויפורש כמשמעו לשון גלגול. על שם שמגלגלו סביב גופו. כאזור הזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ארוג טמאה </b>אפילו רבי דוסא. בבית קבול ארוג מודה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>פרק ב' דביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>הכל מודים שהיא מותרת </b>ולא שייך טעמא דהכנה. דדווקא לידת ביצה חשיב הכנה. כו'. שאילו נמצאת במעי אמה אינה מגדלת אפרוח כו' עכ\"ל הרא\"ש. ",
+                "<b>תמיהא לי. </b>א\"כ לא הכינה שבת כלום. וי\"ט הכינה לעצמה. גם לא ידעתי מניין לנו דבר זה. <b>ולדידי</b> מסתברא איפכא. ביצה כבר נגמרה מכל וכל. מאתמול. הילכך הויא הכנה. ",
+                "<b>והיינו </b>דאמרינן עם יציאתה נגמרה. לכל דבר. משא\"כ עגל שלא נגמר עד עת לדתו ממש. ",
+                "<b>והא </b>דאמרינן ב\"פ הבא על ב\"פ. נ\"ל בדשחטוה לאם ביום שכלו חדשיו מיירי. ועכ\"פ חיות העגל תלוי באמו. כל עוד שלא נעקר לצאת. כי עובר ירך אמו הוא. ונזון ממה שאמו נזונת. אבל ביצה משנגמרה. שוב אינה מחוברת לאמה, ואינה מעורה עמה. ולא נזונת ממנה. אלא כדמנחא בכדא דמיא. ואוכלא דאפרת הוא. אלא שדלת נעולה בפניה. עד שתצא לאויר העולם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם רבעי </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם מ\"ו פ\"ז דפאה. ",
+                "<b>ובה\"א כולו לגת </b>והא מילתא נמי חומרא כו' אצל העניים. משום גזל בע\"ה, ראב\"ד. ",
+                "<b>קשיא </b>לי. למה ליה למימר הכי. והא איכא דעדיפא. משום דעניים מפקעי ליה מקדושתו. ומשום גזל שמים. הוה ליה למימר. וכמ\"ש ראב\"ע בכיוצא בה. הרי אתה כמהנן ממון. ואין אתה אלא כמפסיד נפשות. שנאמר היקבע אדם אלהים וגו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"צ לנקב </b>עתי\"ט שמגיה בלשון רע\"ב מוחל בחי\"ת. <b>ובאמת</b> אינו כן. אלא מוהל בה\"א גרסינן. כמ\"ש בס\"ד בטהרות. ",
+                "<b>אע\"פ שמנטף טהור </b>פירושא דהך מתני' קשיא טובא לדרך המפרשים. כי איך אפשר להעלות עה\"ד. שאדם יקבל טומאה מן המשקין שאינן של זב וזבה (אם לא טומאת ידים. עפ\"ח דפרה וריש כלים ובכ\"מ) ואנן סתמא תנן. שוב ראיתי שגם תי\"ט הרגיש בזה. אבל לא נתיישב כלום בדבריו. <b>ועוד</b> אי מתורת משקין קאתו עלה. הלא אין שעור למשקין טמאין. בכל שהו מטמאין הן את הידים. ותו מאי שנא שמן טמא מתחלתו דסיפא. משמן טהור שנטמא. מי לא בעי טעמא. <b>מכל</b> הלין. נ\"ל ד\"א הגון בפירוש משנתנו. משום חנינה נגעו בה. דשמן מין רבב הוא. ובבגדים חוצץ. כדתנן על של בנאים מצד אחד חוצץ כו'. ועל בשר אדם נמי בדין דלהוי חציצה. כי השמן סותם נקבי העור. ונסרך על העור. לכן סיכה דינה כשתיה בכ\"מ. אלא משום תועלת האדם והנאתו בסיכה. בטל השמן ע\"ג גופו. ולא חייץ. מיהו כי מנטף. דאית ביה טובא דלא צריך ליה. ולא בטיל אגב גופא. הויא חציצה לב\"ה בכדי סיכת אבר קטן. דהוי ליה דבר חשוב לחוץ. משום דכה\"ג קפיד עליה. וחציצה בקפידא תליא מילתא. ומשו\"ה כל מה שנדבק השמן. ע\"י סיכה ונסרך בבשר. לא חייץ. אבל טפי דלא ניחא ליה ביה. קפיד וחייץ. ובשמן טמא מתחלתו. מעיקרא קפיד עליה. ולא ניחא ליה שישאר על בשרו יותר מכדי סיכה (דפורתא עבדי לה) ומאי דטפי. ודאי קפיד עליה לב\"ש נמי. ופליגי בשיעורא. ",
+                "<b>טופח ומטפיח </b>נראה משום דכל משקה טופח. מטפיח הוא בלי ספק. אלא שהטופח גרידא. כשמטפיחים בו. לא נשאר בטופח כלום. לכך הוצרך לומר ומטפיח. כלומר שיש בו כל כך משקה. שלאחר הטפחה עדיין נשאר בו לחות של טופח. ואינו מתקנח כולו כשמטפיח. ששני הדברים נמצאים בו ביחד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א צריכה ממנו גט שני </b>עתי\"ט שהאריך הרחיב לשון לבאר כוונת הר\"מ בפירושו כאן שקלסו מאד. ולכוונו עם מ\"ש בחבורו. של\"א חזקה זו אלא באשתו שגרשה כו'. דליכא למימר דאתא למימר כשיש כאן עדים. דפשיטא כו'. ",
+                "<b>ואולם </b>לדעתי מה שדחה תי\"ט. זהו האמת בכוונתו ז\"ל. ור\"ל דמ\"ש הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה. באשתו. זוהי הפליאה הגדולה שנתפעל ממנה. ועשה לה כל הקלוס הלז. דקמ\"ל חדושא. דעדי יחוד בלבד. יש להם דין עדי ביאה ממש לכל דבר. באשתו שנתגרשה. אע\"פ שבאשה אחרת. אין להם דין עדות קדושין כלל. <b>וזה</b> מפני שאז אין לו יכולת על זה. כלומר משום דחציף מאן דמקדש בביאה. ואין אדם שליט על זה. להחציף פניו. לומר לבני אדם. ראו שאני עושה זאת. אע\"פ שיצרו בוער בו. לאהבת אשה. ואינו מושל ברוחו. בדבר זה. דיצרא דעברה אלים טובא. מכל מקום לא יוכל להסכים לעשות חוצפא יתירה. שאין יצרו תוקפו בה. לתת גם פיו לחטיא את בשרו. ומאחר שאין לו יכולת על זה. משו\"ה לא מהנו עדי ביאה. ואין חוששין לביאתו. לקידושין. ",
+                "<b>משא\"כ </b>באשתו. שיש לו היכולת על זה. לשתוק ולבעול לשם קדושין. לפי שכך אמרו חכמים. שהן הן עדי יחוד. הן הן עדי ביאה של קדושין. <b>וזה</b> ודאי דבר נפלא. שלא השוו מדותיהם. אשמעינן הילכתא. ואשמעינן טעמא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואחד מופנה. </b>ה\"ה אם נשוי נכרית. אלא לרבותא נקטיה. דאפילו אין לו אשה. פליגי בה. ",
+                "<b>והלה </b>מלה יוונית. שוה היא לזכר ולנקבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>סדין בציצית </b>וביום דהוא מצותו. אתי עשה. ודחי ל\"ת. והקשו תו' דהיכא דאפשר לקיים שתיהן. כשלא ילבש אלא טלית של צמר. כו'. ",
+                "<b>והא </b>לא קשיא. לא ילבש טלית כלל. דציצית לאו חובת גברא. <b>דמיירי</b> שצריך להתכסות בסדין. ולא סגי ליה בלא\"ה. ואחר אין לו. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>בשם כ\"מ. דקושיא מעיקרא ליתא. כיון דדרשינן סמוכין כו'. א\"כ כלאים דשרי רחמנא היכי משכחת לה ע\"כ. <b>ואינו</b> מוכרח. איברא איכא לאשכוחי. היכא דלית ליה. אלא חוט אחד של צמר לתכלת. ומיבעי ליה לקיומי מצות לבן בציצית של פשתן. כה\"ג הוא דשרי רחמנא. כיון דלא אפשר ולא סגי בלא\"ה. ",
+                "<b>אי נמי </b>אע\"ג דאפי' ציצית צמר בטלית של פשתן. נמי אשתרי. היינו דווקא היכי דלא אפשר ליה בטלית דצמר. מיהא היכא דאפשר ליה דמצי לקיומי תרוייהו. עלית של צמר. וציצית דצמר. לעולם אימא לך דלא דחי. ולא שרי רחמנא כה\"ג. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפני שגדלה באיסור </b>ואפי' נגמרה קודם שנטרפה אמה. אסורה. <b>נראה</b> לי טעמא משום גזרה. אטו ביצת טרפה מן הבטן. נגעו בה. הילכך לא פלוג בה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונדוהו </b>הראב\"ד מפרש. לפי שאין עושין כן. שמא יוציאו לעז כו'. <b>ר\"ל</b> הנואף והנואפת. יאמרו בלבם שאין ממש במי המרים. ויבואו לנאוף עוד. <b>אי נמי</b> אפילו באחרים ג\"כ יש לחוש ללעז. כי אע\"פ שלא ראו ולא ידעו אם זנתה באמת. מ\"מ יש לפעמים הוכחות גדולות רגלים לדבר וידים מוכיחות. עד שהדבר ברור לעם ונחשב אצלם אמת גמור כאילו ראוהו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אני שמעתי מפי המרובים </b>פירש הראב\"ד. נראה כי הראשונים נמנו על אלו ד\"ד והיו מחצה על מחצה. הוא שמע מן המחצה האחד. כו'. והוא עומד בשמועתו כו'. <b>ואינו</b> נוח לי. שא\"כ מחויב היה לקבל דברי הרבים על כל פנים עכשיו שנצטרפו רבים עם המחצה. ולא היה לו לחלוק עליהם. ",
+                "<b>אבל </b>אני אומר לא כך ולא כך. כי גם לא יתכן שיהיו חולקין במציאות אצל מי היה הרוב. דחד מנייהו משקר ודאי מזיד. אלא שני מנינים היו. בשני זמנים שונים. פ\"א היה הרוב כדברי עקביא. ופעם נמנו ורבו כדברי חכמים. נמצאו דברי שניהם אמת. ",
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה ח\"ו. צ\"ל ויש לומר דס\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>על ציר חגבים טמאים שהוא טהור </b>התו' (ואחריהם מפרשי המשניות) נדחקו מאד בטעם הדבר. וכבר כתבתי בענין זה בחי\"ג פג\"ה (צט\"ב) ואעתיקנו הנה. וז\"ל תו' שם בד\"ה שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. פירוש לא אסור אלא מדרבנן כו' ואע\"ג דבת\"כ דריש נמי גבי חגבים שקץ לאסור צירן כו'. אסמכתא בעלמא ע\"כ. <b>וכתבתי</b> על זה. מ\"ש תו' אסמכתא היא. אינו מוכרח. גם דבר תימה הוא. לומר דווקא בדגים אסמכתא היא. ובשרצים דרשה גמורה הויא ואיסור דאורייתא. כמו שהכריחו תו' שם באמת בראיות ברורות. מאי שנא שרצים מדגים. מאי אולמיה דשרץ. אדרבה דמו טמא ואינו מכשיר ואין לנו כיוצא בו. משמע לכאורה דדם דגים עדיף (איברא בקושטא תרוייהו שוין. עמ\"ש שם בס\"ד שלהי מכשירין) <b>אלא</b> יש לחלק בין ציר שיש בו מים. לאין בו מים. כמ\"ש תו' עצמם בדבור הקודם (שם ד\"ה והאמר) ובת\"כ מיירי בציר שאין בו מים. והשתא אפי' אם ת\"ל ההיא דכל גרב נמי מיירי בהכי. כשינויא קמא דתו' דלעיל. מ\"מ שפיר קמסיק תלמודא דזיעה בעלמא הוא. משו\"ה מקל ביה ר\"י במין במינו טפי מבעלמא. אע\"ג דציר דאורייתא הוי. אינו חמור כממש. אפילו אליבא דר\"י דמחמיר במין במינו. ואע\"ג דציר נמי חמיר טובא ודאי שהרי אוסרו ר\"י במאתים. והיכן מצינו כיוצא בה. שאיסור דרבנן יאסור כל כך (ויותר מאיסורי דאורייתא גמורים) <b>ואב\"א</b> כשינויא בתרא. וההיא מיירי בציר עם מים. ואפ\"ה מחמיר בה ר\"י טפי משאר איסורין. אלא שיש לו ביטול גם במינו. משום דזיעה הוי. השתא דאתינן להכי. כולא אתי שפיר בלי דוחק. ובודאי הוא דבר שאין הדעת סובלתו. לומר ציר דגים טמאין דרבנן. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נמצאת השני מעוברת </b>עמ\"ש בס\"ד בהגהותי לס' הי\"ד פ\"ו מהל' ק\"ה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>שהורהנה </b>כתי\"ט שמצא הפרש בין משכון להרהון. בחבורו של הר\"מ (ע\"פ הירושלמי) שהרהון אמרו שם על שלוה עכשיו. <b>הכי</b> הוא ודאי. ואשתמיטתיה גמרא דידן פ\"ב דפסחים (דל\"א) דאיתא התם בהדיא. כשהרהינו אצלו. יע\"ש. <b>גם</b> מ\"ש תי\"ט דהכא נקט זה הלשון לרבותא. <b>מה</b> צורך לזה. ותנא מעשה שהיה כך היה נקט ואתא. ",
+                "<b>ועדיה </b>בפסולי עדים קמיירי. הראב\"ד. <b>ולדידי</b> א\"צ לומר כך. אלא כל מקום שהאמינה תורה ע\"א. הרי הוא כשנים. דכוותה בפ\"ק דסוטה. ושבאו לה עדים. אפילו ע\"א במשמע. והכי נמי בדוכתי טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נשמט </b>מלשון רע\"ב דבור שלם. וכן צ\"ל <b>לטמא ולטהר</b> כו'. שבודקין ואומרים זו טמאה וזו טהורה. כל זה חסר בפירוש רע\"ב. כנראה מתי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>איל </b>שמא על שם גדלו וגבורתו משאר חגבים נקרא כך. ע\"ד שקראו אילונית. שהיא דכרניתא. קולה כזכר. וכן גברתנית. שהיא אשת חיל כגבר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומ\"ש </b>אע\"פ שאין חומה. והא דתנן ואם אין מקדש. ירקב. כו'. הילכך נ\"ל דמההיא ליכא למשמע. דילמא אע\"ג דקדושה ראשונה קדשה לע\"ל. ומן הדין אוכלין מ\"ש כו'. אפ\"ה אמרו חכמים שלא לאכול וירקב כו' עכ\"ל תי\"ט. ",
+                "<b>איברא </b>בדותא היא במ\"כ. ובלא\"ה לק\"מ. כמ\"ש בס\"ד שילהי קונדרס בנין ב\"ה אשר לי יע\"ש. ",
+                "<b>שקדושה ראשונה כו' וקדשה לע\"ל </b>פירש הר\"מ קדושת מקדש וירושלם. אבל קדושת א\"י. לא. ולמה כו'. לפי שקדושת מקדש וירושלם מפני השכינה. כו' אבל חיוב הארץ. אינו אלא מפני הכבוש. וכיון שנלקחה הארץ מידיהם. בטל הכבוש כו'. וכיון שעלה עזרא וקדשה. לא קדשה בכבוש. אלא בחזקה. ולפיכך כל מקום שהחזיקו כו'. הוא מקודש היום עכ\"ל. <b>וכתב</b> עליו כ\"מ. ואיני יודע מה כח חזקה גדול מכח כבוש כו'. ותו בראשונה שנתקדשה בכבוש. וכי לא היה שם חזקה. והניח בצ\"ע. <b>ודברים</b> אלו המה נפלאו ממני. מה הלשון אומרת. מה כח חזקה גדול. מי הגיד לבכ\"מ זה. והיכן שמע כזאת מלשון הר\"מ. אדרבה זוהי כוונת הר\"מ ז\"ל. שלא להעדיף כח חזקה מכח כבוש. ואינו אלא למעט כח חזקה גרידא. מכבוש דאית ביה תרתי לטיבותא. <b>ובודאי</b> כך הוא דמשנטלה הארץ מידינו. בטלה חזקתנו עם הכבוש. שחלף הלך לו. ואע\"פ שא\"י מוחזקת היא מאבותינו. וקרקע אינה נגזלת. מ\"מ בכבוש תלי לה רחמנא. ועל תנאי ניתנה. בעבור ישמרו חוקיו. ומשחזרו או\"ה וכבשוה. חזרה לחזקתה הראשונה. פשיטא דאתי כבוש וחזקה. ומפיק מידי כבוש וחזקה <b>מיהו</b> כי הדרו להו עולי בבל ואחזיקו בה. ודאי מהניא חזקה. למאי דאחזיקו. מדעת אחרת מקנה אותה. דביה תליא השתא דליכא כבוש. ומשו\"ה למאי דלא אחזיקו. לא מהני מידי. דלא אתיא חזקה לחודה. ומבטלה חזקה וכבוש דאו\"ה. דאכתי יתבי בגווה. והיינו משום דלא הוי כבוש האידנא. <b>איברא</b> כבוש טפי עדיף ודאי. דאפילו קצתו מהני לכולה. ככבוש ראשון. והכי קיי\"ל המוכר עשרה מדינות. הלך הקונה והחזיק באחת. קנה כולן. והבן זה כי ברור הוא בעזה\"י. <b>וכך</b> היה אומר הר\"מ טוביינא דחכימי. וכיון שעלה עזרא לא קדשה בכבוש. כדי שנאמר שיועיל אף למה שלא כבש. ועתיד ליכבש. דככבוש דמי. הא ליתא. אלא בחזקה בעלמא היא שהניחוהו להחזיק במקצתה. לא בכולה. ולא הונח לו לכבוש ולהחזיק יותר. פשיטא דכה\"ג לא פשטה קדושה. במה שלא כבש ולא החזיק. אלא למאי דאחזיק. אחזיק מיהא לע\"ל נמי. ",
+                "<b>ולא </b>דמי לכבוש ראשון. שהיה על תנאי שמירת התורה כמש\"ל. משא\"כ בחזקה דכבוש שני. שהיתה מתנה חלוטה. מאת מלכי האומות המושלים עליה. בלי שום שיור ותנאי. בזה ודאי יפה כח חזקה. למה שהחזיקו. אבל הורע כחה למה שלא החזיקו. הרי אלה דברים מאירים כספירים. ובמ\"כ הכ\"מ ותי\"ט. דאזלי בתר איפכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד אחרת היתה שם </b>כו' עיין פיר\"מ. ומ\"ש תי\"ט בשם רש\"ל. וכן קשה במשפחה כשרה. למה לי עוד אליהו לקרבה. <b>במ\"כ</b> לא אמר כלום בזה. כי לא על אלו אמר התנא. אלא כגון אלו. ר\"ל כיוצא באלו הדומין להם בזה המקרה. ולא לגמרי. זה פשוט. <b>שוב</b> ראיתי שגם בתי\"ט הרגיש בכך. ",
+                "<b>אמנם </b>מ\"ש עוד. דמשו\"ה לא פרסמה רבי. לפי שכבר נטמעה בין הכשרות כו'. ",
+                "<b>לכאורה </b>הוא נגד מ\"ש בגמרא (קדושין עא\"א) בפירוש. אהא דאר\"י משפחה שנטמעה נטמעה. א\"א אף אנן תנינא. עוד אחרת היתה שם וקרבה ב\"צ בזרוע. כגון אלו אליהו בא לטמא כו' כגון אלו דידעין כו'. ",
+                "<b>הרי </b>שהיא היתה ידועה ומפורסמת. והוא פירוש הרע\"ב בראש משנתנו. ",
+                "<b>וכן </b>צ\"ל בהכרח. שאל\"כ. איך יבוא אליהו לטמא ולרחק. אחר שכבר נטמעה. ואין מכירין בה. הא קיי\"ל משפחה שנטמעה נטמעה. מכ\"ש לע\"ל. שיתן הקב\"ה תורה חדשה וכמש\"ל. ",
+                "<b>ואע\"פ </b>שתי\"ט נשמר קצת. וסברתו לקוחה מדברי הר\"ן. ויש לה סמך בגמרא ודאי דהכי אמרינן התם אמתני' דהכא. תנא עוד אחרת היתה ולא רצו חכמים לגלותה כו'. <b>ונ\"ל</b> שהוא פירוש משנתנו. כלומר מה ששנינו כאן עוד אחרת קשיא ליה לתלמודא. אמאי לא גלי לה בשמה. כמו שגלה. משפחת בית צרפה. ומשני. ולא רצו חכמים לגלותה. והטעם לא אמרו. <b>אבל</b> נראה עיקר. משום סכנה הוא שלא רצו. כי הסכנה לעולם במקומה עומדת. שהקורא לחברו ממזר סופג כו'. ועבד דינא לנפשיה בדטבא ליה. לפיכך נמנעו מלגנות משפחות אפילו הידועים. ולא גלו אלא לצנועים. ולעתים רחוקות. כדי שלא תצמח רעה לחכמים מגלי הסוד. אם יתפרסם הדבר. ",
+                "<b>והייתי </b>מתמיה מאד בענין המחלוקת שבמשנתנו. כי לפי מה שנפסקה הלכה בפ\"י יוחסין (עב\"ב) ממזרים טהורים לע\"ל כר\"י. ואתי דלא כמאן. דממזרי ודאין משמע דטמאין ודאי. עד שראיתי בר\"ן בשם הרמב\"ן. שיישב משנתנו על נכון. דמתני' לא איירי אלא בפסול עבדות וחללות. והוטב בעיני מאד <b>ומה</b> שהוקשה לר\"ן. דמצות נוהגת לימות המשיח. <b>אשתמיטתיה</b> גמרא דפ' האשה שהיא עושה (סא\"ב) דמצות בטלות לע\"ל (וכ\"ה במ\"ר פרשת תזריע. עיין פנה ו' דאוצר הטוב). ",
+                "<b>ועדיין </b>צל\"ע ליישב כל הסוגיא דפרק עשרה יוחסין. ",
+                "<b>להשות המחלוקת </b>של חכמים בד\"ת. ",
+                "<b>לדבריו </b>של ר\"ש. המקרא נדרש לפניו. ולדברי חכמים. מקרא נדרש לפניו ולאחריו. ועיין בפירושי למשנה זאת בבית אל. במעמד ליום הרביעי. ",
+                "<b>שנא' הנה אנכי שולח וגו'. </b>מ\"ש בהגה תוך תי\"ט. שמכאן רגילין לומר בתיקו נו\"ט תשבי יתרץ כו'. <b>הבל</b> הוא. כי ע\"פ האמת אין יוד במלת תיקו. שהיא רק מלה מקוצרת מן תקום. וכן ניקו ונימא. נקום ונאמר. ליקו לוקי. לקום. לוקים הוא כמו לאוקים. וכן אוקי ממונא. כמו אוקים. ומוקי לה. ומוקים ליה. וע\"ס שבירת לה\"א (נה\"א). "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..764698e50f137489b3c768d51ceb46edc4329f19
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,81 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Horayot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב ד\"ה הורו. עד עפ\"י ב\"ד (רוב) יושבי. כצ\"ל. <b>עיין</b> לתי\"ט עד אלא הני היא דאקרו קהל כו'. ",
+                "<b>נ\"ל </b>מכאן יצא לו לרמב\"ם. מ\"ש בענין סמיכה בזה\"ז. ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דסנהדרין. "
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש פוטר </b>אולי הוא רשב\"ן תלמידו של ריב\"ז. לא רשב\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ש\"מ</b> דס\"ל מופלא אינו מן המנין. <b>והשתא</b> מצינן למימר דאתיא מתני' אפי' כר\"י (דרפ\"ק דסנהדרין) דמודה נמי ר\"י דהוה אחד מופלא ע\"ג השבעים. והוא אב\"ד. וכ\"כ תו' בסנהדרין (יו\"ב) ד\"ה אחד ממונה כו'. ועיין עוד תו' דסוכה (נא\"ב) ומ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד. ולרבנן דר\"י. ע\"ב סנהדרין היו עם המופלא. שהוא האב\"ד. או הנשיא שלהם. ואינו מן החשבון. והיינו דתנן בפ\"ק דזבחים אמר ב\"ע מקובלני מפי ע\"ב זקנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאף אלו כו'. </b>עתי\"ט. <b>ועיין</b> מ\"ש בחי\"ג סוטה (יז\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כו' אלא כו' עם שגגת המעשה כו'. </b>ואילו משיח לא קתני. משום פלוגתא דרבי ורבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב שכתב ואין הנכה כו' אלא כהן משוח ונשיא חייבין כו'. ",
+                "<b>כ\"ג </b>איתיה בעולה ויורד. דמתמנה בפה. כמו שמסתלק בזה. <b>כמ\"ש</b> תו' (יומא יב\"ב) וכן נשיא שעבר. ע\"ש ולקמן. ותדע איך ומי הנשיא שעובר. ",
+                "<b>והמשיח מביאין שעירה </b>לרבי. בשגגת מעשה כהדיוט. ולרבנן. עם העלם דבר. כשאר מצות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הנשיא שעבר מגדולתו </b>מוקי ליה בגמרא שנצטרע. כדאשכחן בעוזיה. והיינו משום דמצורע חשוב כמת. <b>נראה</b> דבאופן אחר לא משכחינן דעבר מגדולתו. אפילו העבירוהו. כענין שאירע באמציה. שהיה תפוס ביד יואש מי\"ש. וכן כשקשרו עליו וינס לכישה. מלך עוזיה בנו במקומו ט\"ו שנה. אעפ\"כ דין נשיא היה לו. וכן אתה מוצא ביהואחז יהויכין צדקיהו. שהועברו מגדולתם. בודאי מעלת נשיאותם לא עברה בשביל כך. שאין אדם יכול להפקיעה מהם כל ימי חייהם. <b>גם</b> נ\"ל. זהו דווקא. במלכי בית דוד שניתנה לו המלכות ולזרעו ברית מלח עולם. משא\"כ במלכי ישראל. אע\"פ שבעודם בגדולתם. דין נשיא להם. כמ\"ש בגמ' אבל משעברו. עברו. והרי הן כהדיוט לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משיח כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ב דמכות. ",
+                "<b>ואין בין כהן משמש לכהן שעבר </b>עיין בס' באר שבע שהאריך בלשון הגמרא כשאמרו משוח קודם למרובה. היאך אפשר דלהוו בזמן אחד. ועיין בלח\"ש פ\"ק דיומא. ועתה ראיתי להרב הנ\"ל שנגע ג\"כ בזה ודחהו. דא\"כ לא נקרא משוח. אלא כהן שעבר כו'. ואת\"ל הא דקאמר משוח קודם למרובה איירי לאחר יוה\"כ כו'. והא דקאמר מרובה קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביה\"כ עצמו. גם זה א\"א דא\"כ לא הי\"ל לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה אלא הו\"ל לקרותו לראשון כהן משמש. ולשני כהן שעבר. <b>ולענ\"ד</b> מה שדחה. הוא האמת. ואין בו שום דוחק כל עיקר. ואי משום כהן שעבר. לא קשיא מידי. דכהן שעבר פירושו. שהועבר מן הכהונה גדולה לגמרי. כגון מחמת חולי או זקנה שאינו יכול לשמש עוד. והוצרכו למנות אחר תחתיו בחייו. או מחמת אלמות המלכים. שאפשר ארע בבית ראשון ג\"כ. כמו שהיה מצוי בבית שני. זה פשוט. <b>מעתה</b> בכדי טרח בס' הנ\"ל בכל שקלא וטריא אריכא ההוא. ולא אסיק מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש קודם להחיות </b>והאשה לכסות כו'. להיות מסיק ב\"י דה\"פ. להצילם אם טובעים בנהר. ונקט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ר\"ל </b>שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים. כמו האיש. <b>מיהו</b> נ\"ל פשוט דהיינו כשאין שם סכנת נפש. אבל אם יש פקוח נפש בדבר. כגון שצריך לפרנס איש ואשה כאחת. אם לא ימותו ברעבון. ואין שם כדי לפרנס שניהם. או שהם חולים. וצריך להאכילם. כה\"ג ודאי האיש קודם. ובכלל להחיות הוא דהוי. ",
+                "<b>ולהוציאה מבית השבי </b>עיין אבן בוחן. ",
+                "<b>בזמן ששניהם עומדים לקלקלה </b>מזומנים לכך. <b>אע\"ג</b> דשבי כולהו איתנהו ביה מסתמא. א\"ה לא דמי להיכא דידעינן בודאי דרוצים לקלקלו. ",
+                "<b>א\"נ </b>השתא מיירי בנכרים שבקשו מישראל. לתת להם איש או אשה לקלקל עמהם. נותנין להם אשה קודם. דומיא דמעשה שהיה בפלגש בגבעה (ולמדנוה ג\"כ מן התורה. ע\"פ המחשבה עכ\"פ) <b>ואע\"ג</b> דתנן התם אל ימסרו להם נפש אחת מישראל. היינו בשוין. ר\"ל שכולן נשים. או כולם אנשים. דמאי חזית דדמא דהיאך סומק טפי כו'. אבל איש קודם לאשה מטעם הירושלמי. <b>וא\"ת</b> למאי צריך לטעמא דאין דרכו בכך. תיפוק ליה דאיהו חמיר. <b>וי\"ל</b> לא נצרכה אלא לנערה המאורסה. אע\"ג דחמירא וגורם ממזרות (אע\"פ שהולד כשר אליבא דהילכתא) <b>גם</b> יש לחוש שנאסרת על בעלה. כשנמסרת ברצון. <b>א\"נ</b> שאני הכא. דאיירי כשיד גוים תקיפה על עצמן. ואין ספוק בידינו לפדות אלא אחד. והתם בתרומות בלמסור בידים עסקינן. דכה\"ג דילמא לא שנא איש או אשה. לעולם אין מוסרין. אע\"ג דתנן התם נשים. אורחא דמילתא הוא דנקט ומעשה שהיה. מאן לימא דשפיר עבד. ",
+                "<b>לקלקלה </b>פירש רע\"ב לביאה כו'. <b>כלומר</b> האשה לביאה. והאיש למשכב זכור. דכה\"ג שניהם קרקע עולם נחשבים. <b>ונ\"ל</b> שהוא הדין לאיש שרוצים לאנסו שיבוא על הערוה (וכותית בכלל. כמ\"ש בס\"ד בפנת אבן בוחן) וכן האשה. אע\"ג דלכאורה כה\"ג הו\"ל האיש דרכו בכך. פשיטא שהאיש קודם. או משום הך טעמא גופא דירושלמי. שאין דרכו בכך. כי האיש דרכו לכבוש. ולא להכבש. ואם משום שקדושתו מרובה. <b>ועוד</b> דשאני אשה דקרקע עולם. ובאיש אין קשוי אלא לדעת. ואפילו המוקשה. מיהת איש חמיר. ",
+                "<b>וממזר לנתין </b>זה בא מטפה כשרה כו'. ואפילו ממזרת שילדה מעבד ונכרי שהולד ממזר ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ההיא לאו משום צד עבדות שבו. שהיא טפה פסולה. היא גרמה לו. דהא קיי\"ל עבד וגוי הבא על בת ישראל. הולד כשר אפילו מאשת איש. דרחמנא אפקריה לזרעיה. וכמאן דליתיה דמי. א\"כ אין כאן שום טפה פסולה מצד זה. רק מצד אמו. שהולד כמותה. ולא גרע מנה. דמהני לה שבאה מטפה כשרה. <b>מ\"מ</b> נ\"ל דבן הישראלית מגוי ועבד. וישראל גמור. הישראל הוא קודם לכל דבר. דהא קיי\"ל מזהמין את הולד ופסול לכהונה. נמצאת קדושת ישראל מרובה. אע\"פ שזולת זה גם הראשון דינו כישראל לכל דבריו. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר נזיקין. ויצילני ממעיקין ומזיקין. ויעזרני על דבר כבוד שמו ותורתו להתחיל סדר קדשים. ולגמור כל הש\"ס בבאורים ישרים הכרחיים ולמלאות החסר בפירושים. ולהרים מכרם חמד המשנה כל אבני מכשול בהבנה ולהכות בסלעי העיון הקשים. ויזובו מים צלולים מים קרים נוזלים יבכר פירות לחדשים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להשביע נפש שוקקה ולרוות כל צמא למים לשמוע כלמודים דבר ה' דורשים יומם ולילה ולא חשים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..138b58a07ccc9e44a926e170ca1db122452a85d4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Horayot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,79 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Horayot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Horayot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב ד\"ה הורו. עד עפ\"י ב\"ד (רוב) יושבי. כצ\"ל. <b>עיין</b> לתי\"ט עד אלא הני היא דאקרו קהל כו'. ",
+                "<b>נ\"ל </b>מכאן יצא לו לרמב\"ם. מ\"ש בענין סמיכה בזה\"ז. ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דסנהדרין. "
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש פוטר </b>אולי הוא רשב\"ן תלמידו של ריב\"ז. לא רשב\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>או שלא היה מופלא של ב\"ד שם </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ש\"מ</b> דס\"ל מופלא אינו מן המנין. <b>והשתא</b> מצינן למימר דאתיא מתני' אפי' כר\"י (דרפ\"ק דסנהדרין) דמודה נמי ר\"י דהוה אחד מופלא ע\"ג השבעים. והוא אב\"ד. וכ\"כ תו' בסנהדרין (יו\"ב) ד\"ה אחד ממונה כו'. ועיין עוד תו' דסוכה (נא\"ב) ומ\"ש שם בחי\"ג בס\"ד. ולרבנן דר\"י. ע\"ב סנהדרין היו עם המופלא. שהוא האב\"ד. או הנשיא שלהם. ואינו מן החשבון. והיינו דתנן בפ\"ק דזבחים אמר ב\"ע מקובלני מפי ע\"ב זקנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאף אלו כו'. </b>עתי\"ט. <b>ועיין</b> מ\"ש בחי\"ג סוטה (יז\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אין חייבין כו' אלא כו' עם שגגת המעשה כו'. </b>ואילו משיח לא קתני. משום פלוגתא דרבי ורבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב שכתב ואין הנכה כו' אלא כהן משוח ונשיא חייבין כו'. ",
+                "<b>כ\"ג </b>איתיה בעולה ויורד. דמתמנה בפה. כמו שמסתלק בזה. <b>כמ\"ש</b> תו' (יומא יב\"ב) וכן נשיא שעבר. ע\"ש ולקמן. ותדע איך ומי הנשיא שעובר. ",
+                "<b>והמשיח מביאין שעירה </b>לרבי. בשגגת מעשה כהדיוט. ולרבנן. עם העלם דבר. כשאר מצות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וכן הנשיא שעבר מגדולתו </b>מוקי ליה בגמרא שנצטרע. כדאשכחן בעוזיה. והיינו משום דמצורע חשוב כמת. <b>נראה</b> דבאופן אחר לא משכחינן דעבר מגדולתו. אפילו העבירוהו. כענין שאירע באמציה. שהיה תפוס ביד יואש מי\"ש. וכן כשקשרו עליו וינס לכישה. מלך עוזיה בנו במקומו ט\"ו שנה. אעפ\"כ דין נשיא היה לו. וכן אתה מוצא ביהואחז יהויכין צדקיהו. שהועברו מגדולתם. בודאי מעלת נשיאותם לא עברה בשביל כך. שאין אדם יכול להפקיעה מהם כל ימי חייהם. <b>גם</b> נ\"ל. זהו דווקא. במלכי בית דוד שניתנה לו המלכות ולזרעו ברית מלח עולם. משא\"כ במלכי ישראל. אע\"פ שבעודם בגדולתם. דין נשיא להם. כמ\"ש בגמ' אבל משעברו. עברו. והרי הן כהדיוט לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין בין כהן משיח כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ו פ\"ב דמכות. ",
+                "<b>ואין בין כהן משמש לכהן שעבר </b>עיין בס' באר שבע שהאריך בלשון הגמרא כשאמרו משוח קודם למרובה. היאך אפשר דלהוו בזמן אחד. ועיין בלח\"ש פ\"ק דיומא. ועתה ראיתי להרב הנ\"ל שנגע ג\"כ בזה ודחהו. דא\"כ לא נקרא משוח. אלא כהן שעבר כו'. ואת\"ל הא דקאמר משוח קודם למרובה איירי לאחר יוה\"כ כו'. והא דקאמר מרובה קודם למשוח שעבר מחמת קריו איירי ביה\"כ עצמו. גם זה א\"א דא\"כ לא הי\"ל לקרותו להראשון משוח ולשני מרובה אלא הו\"ל לקרותו לראשון כהן משמש. ולשני כהן שעבר. <b>ולענ\"ד</b> מה שדחה. הוא האמת. ואין בו שום דוחק כל עיקר. ואי משום כהן שעבר. לא קשיא מידי. דכהן שעבר פירושו. שהועבר מן הכהונה גדולה לגמרי. כגון מחמת חולי או זקנה שאינו יכול לשמש עוד. והוצרכו למנות אחר תחתיו בחייו. או מחמת אלמות המלכים. שאפשר ארע בבית ראשון ג\"כ. כמו שהיה מצוי בבית שני. זה פשוט. <b>מעתה</b> בכדי טרח בס' הנ\"ל בכל שקלא וטריא אריכא ההוא. ולא אסיק מניה אלא כדמסיק תעלא מבי כרבא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>האיש קודם להחיות </b>והאשה לכסות כו'. להיות מסיק ב\"י דה\"פ. להצילם אם טובעים בנהר. ונקט כסות וה\"ה לאכילה דחד טעמא הוא ע\"כ. ",
+                "<b>ר\"ל </b>שאין דרכה של אשה לחזר על הפתחים. כמו האיש. <b>מיהו</b> נ\"ל פשוט דהיינו כשאין שם סכנת נפש. אבל אם יש פקוח נפש בדבר. כגון שצריך לפרנס איש ואשה כאחת. אם לא ימותו ברעבון. ואין שם כדי לפרנס שניהם. או שהם חולים. וצריך להאכילם. כה\"ג ודאי האיש קודם. ובכלל להחיות הוא דהוי. ",
+                "<b>ולהוציאה מבית השבי </b>עיין אבן בוחן. ",
+                "<b>בזמן ששניהם עומדים לקלקלה </b>מזומנים לכך. <b>אע\"ג</b> דשבי כולהו איתנהו ביה מסתמא. א\"ה לא דמי להיכא דידעינן בודאי דרוצים לקלקלו. ",
+                "<b>א\"נ </b>השתא מיירי בנכרים שבקשו מישראל. לתת להם איש או אשה לקלקל עמהם. נותנין להם אשה קודם. דומיא דמעשה שהיה בפלגש בגבעה (ולמדנוה ג\"כ מן התורה. ע\"פ המחשבה עכ\"פ) <b>ואע\"ג</b> דתנן התם אל ימסרו להם נפש אחת מישראל. היינו בשוין. ר\"ל שכולן נשים. או כולם אנשים. דמאי חזית דדמא דהיאך סומק טפי כו'. אבל איש קודם לאשה מטעם הירושלמי. <b>וא\"ת</b> למאי צריך לטעמא דאין דרכו בכך. תיפוק ליה דאיהו חמיר. <b>וי\"ל</b> לא נצרכה אלא לנערה המאורסה. אע\"ג דחמירא וגורם ממזרות (אע\"פ שהולד כשר אליבא דהילכתא) <b>גם</b> יש לחוש שנאסרת על בעלה. כשנמסרת ברצון. <b>א\"נ</b> שאני הכא. דאיירי כשיד גוים תקיפה על עצמן. ואין ספוק בידינו לפדות אלא אחד. והתם בתרומות בלמסור בידים עסקינן. דכה\"ג דילמא לא שנא איש או אשה. לעולם אין מוסרין. אע\"ג דתנן התם נשים. אורחא דמילתא הוא דנקט ומעשה שהיה. מאן לימא דשפיר עבד. ",
+                "<b>לקלקלה </b>פירש רע\"ב לביאה כו'. <b>כלומר</b> האשה לביאה. והאיש למשכב זכור. דכה\"ג שניהם קרקע עולם נחשבים. <b>ונ\"ל</b> שהוא הדין לאיש שרוצים לאנסו שיבוא על הערוה (וכותית בכלל. כמ\"ש בס\"ד בפנת אבן בוחן) וכן האשה. אע\"ג דלכאורה כה\"ג הו\"ל האיש דרכו בכך. פשיטא שהאיש קודם. או משום הך טעמא גופא דירושלמי. שאין דרכו בכך. כי האיש דרכו לכבוש. ולא להכבש. ואם משום שקדושתו מרובה. <b>ועוד</b> דשאני אשה דקרקע עולם. ובאיש אין קשוי אלא לדעת. ואפילו המוקשה. מיהת איש חמיר. ",
+                "<b>וממזר לנתין </b>זה בא מטפה כשרה כו'. ואפילו ממזרת שילדה מעבד ונכרי שהולד ממזר ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ההיא לאו משום צד עבדות שבו. שהיא טפה פסולה. היא גרמה לו. דהא קיי\"ל עבד וגוי הבא על בת ישראל. הולד כשר אפילו מאשת איש. דרחמנא אפקריה לזרעיה. וכמאן דליתיה דמי. א\"כ אין כאן שום טפה פסולה מצד זה. רק מצד אמו. שהולד כמותה. ולא גרע מנה. דמהני לה שבאה מטפה כשרה. <b>מ\"מ</b> נ\"ל דבן הישראלית מגוי ועבד. וישראל גמור. הישראל הוא קודם לכל דבר. דהא קיי\"ל מזהמין את הולד ופסול לכהונה. נמצאת קדושת ישראל מרובה. אע\"פ שזולת זה גם הראשון דינו כישראל לכל דבריו. ",
+                "ברוך שעזרני לסיים סדר נזיקין. ויצילני ממעיקין ומזיקין. ויעזרני על דבר כבוד שמו ותורתו להתחיל סדר קדשים. ולגמור כל הש\"ס בבאורים ישרים הכרחיים ולמלאות החסר בפירושים. ולהרים מכרם חמד המשנה כל אבני מכשול בהבנה ולהכות בסלעי העיון הקשים. ויזובו מים צלולים מים קרים נוזלים יבכר פירות לחדשים. והיה פריו למאכל ועלהו לתרופה להשביע נפש שוקקה ולרוות כל צמא למים לשמוע כלמודים דבר ה' דורשים יומם ולילה ולא חשים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה הוריות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..739ca0d188566e960e295038f823e67a309460d7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makkot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין אומרים </b>אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש\"י. <b>ולא</b> היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד\"א. יעשה זה בן גרושה. ואע\"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ\"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה. ",
+                "<b>או בן חלוצה </b>והוא חלל מדרבנן. ואפ\"ה לקי. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש\"ע להלן. ",
+                "<b>ולא נתן לה כתובתה </b>וחייב מודה <b>אי</b> נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם. ",
+                "<b>אבל </b>כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע\"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה. ",
+                "<b>שהוא חייב לגלות </b>הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי. ",
+                "<b>ותמה </b>עליהם מהרש\"א מדברי תו' עצמם. בפ\"ק דב\"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ\"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא\"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא. ",
+                "<b>ול\"נ </b>דלק\"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו\"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו\"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. <b>אבל</b> בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע\"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה\"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. <b>והשתא</b> קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ\"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק. ",
+                "<b>אומרים </b>כמה אדם רוצה לתן בכתובתה. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש רש\"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. <b>לפי</b> שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. <b>שם</b> בפירש\"י. וי\"ל דה\"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ\"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה. ",
+                "<b>ר\"ל </b>לבעלה. <b>מ\"ש</b> הרא\"ש על פירש\"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו. ",
+                "<b>לא </b>הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ\"ב ונ\"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשלם </b>אינו לוקה. עב\"ב פ\"ג מ\"ד. ולקמן בפרקין מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במקום פלוני </b>רחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום. ",
+                "<b>ברוכב </b>הסוס. אע\"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אסטסית </b>עיין בתי\"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע\"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. <b>איברא</b> אע\"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ\"ש בס\"ד לקמן מ\"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע\"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב\"ן לדעתם ז\"ל. כמ\"ש בס' מלחמותיו. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>והרי אחיו קיים </b>שנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה. ",
+                "<b>המכחישים </b>תורה שבע\"פ מרעישים את העולם על חז\"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו\"ת אוהל יעקב (סט\"ז) וזכר שם שמהר\"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע\"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א\"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז\"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה\"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א\"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע\"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז\"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה. ",
+                "<b>אכן </b>כל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע\"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז\"ל עדים זוממים חידוש הוא. א\"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. <b>וטעם</b> גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא\"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל\"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע\"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ\"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג\"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב\"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא\"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב\"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים. ",
+                "<b>ומכאן </b>תדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש\"ע להלן בזה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין אפילו מאה </b>הא אתיא אליבא דכ\"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. <b>ומתניתין</b> דלא כר\"י דלעיל מ\"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ\"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. <b>ולקמא</b> נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו. ",
+                "<b>ולרבנן </b>לא תקשי מ\"ט נעשין כולן זוממין. דאע\"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע\"פ שהוזמו ראשונים. משו\"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם. ",
+                "<b>משא\"כ </b>לר\"י. כיון דס\"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך ר\"י דאמר כמאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניה פטורה </b>דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי\"ט דמשמע פ\"ג דב\"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי. ",
+                "<b>ואומר </b>אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. <b>וגם</b> בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. <b>ושמא</b> גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ\"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. <b>וק\"ו</b> למלקות. דבמקום מיתה עומדת. ",
+                "<b>ובענין </b>מ\"ש הכ\"מ (בשטת הרמב\"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב\"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע\"כ. <b>בזו</b> כיונתי לדעתו ז\"ל. כמש\"נ בס\"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב\"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. <b>ותו</b> דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב\"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב\"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב\"ד. גם מן הכתוב הנ\"ל. <b>ונ\"ל</b> מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק\"ו. כמו הבת (אך מג\"ש אתיא) <b>אלא</b> שלפ\"ז י\"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב\"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב\"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע\"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ\"ע. <b>ר\"ל</b> דאיכא למימר אה\"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ\"ש פ\"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א\"ל דמים פטור. והכי תנן פ\"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב\"ד. והוא לקברות יובל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה יהרג </b>עיין גמרא דגטין (דכט\"א). ",
+                "<b>לא נהרג אדם מעולם </b>כתו' תימה עובד כו\"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע\"כ. ",
+                "<b>י\"ל </b>משכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. ",
+                "<b>וכן </b>בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע\"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ\"מ דברים אלו ללב מסורים. <b>וכל</b> היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים. ",
+                "<b>תדע </b>דהא ברוצח וג\"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ\"ה פטור בגווני דאמרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שבדרך ירידתו גולה </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ הטעים יפה שהרי דרך נפילה מצוי כו' שהרי דרך הכבד לירד כו' <b>אני</b> בעונותי אין לי חך לטעום. חכי לא יבין מהות ענינו. וכי מה בין הנופל דרך ירידה. לנופל דרך עליה. הכובד המוריד למטה. סבה אחת היא בשניהם. הנופל דרך ירידה לא נופל הוא ממנו. ר\"ל יותר מהעולה ונופל. ולמה א\"כ. זה מזיק וזה לא מזיק. זה אנוס וזה אינו אנוס. <b>אבל</b> לענ\"ד הדבר פשוט. כי היורד. עיניו למטה רואה מה שתחתיו. ויודע להזהר עוד שלא יפול ויגרום נזק לאשר עומד למטה. לכן הוא קרוב למזיד. משא\"כ העולה שעיניו למעלה. ולא יוכל לראות ולהתבונן אם נמצא אדם עומד תחתיו. שישמר ביותר שלא יפול עליו וימיתנו. זה מוטעם ודאי. ",
+                "<b>רבי אומר אינו גולה </b>קסבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע. מדלא כתיב מעצו כו' מוכיח דיש אם למסורת כו' לא לפי המקרא ונשל בקמ\"ץ הנו\"ן. מהקל פועל עומד כו' ולפי המסורת ונשל פירושו שהשיל. לרש\"י וכ\"כ תו'. ונישל כמו והשיל. <b>וכתי\"ט</b> ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך יתחלף בנין הפעל ואב בנפעל ותולדה. כ\"ש שא\"א לומר שהמלה עצמה תחסר הה\"א והיו\"ד כו'. שהרי לפי המסורת אנו אומרים כו' ואפילו הוראת משך הקמ\"ץ כו' אנו בורחים ממנו מפני המסורת. גם לא נמצא חסר כו' אף בה\"א לבד. כ\"א בינותי. ואף בזה י\"ל שהוא מהדגש כמו ודיגום. ע\"מ קימו. אע\"פ שהיו\"ד דגושה. ולא כן בדיגום. כמו שנמצאים אחרים נרפים. ודינם להדגש. ע\"כ. ",
+                "<b>ואמנם </b>שאי אפשר לומר כך בונשל. שיהא כמו כן מהכבד. ויחסר הדג\"ש. כי לא נמצא כמוהו בחסרי הנו\"ן. כי לא תוכל לומר נפל נגש וחבריהם פועל יוצא. על דרך הדגש. כי על כן נעדר בנין הדגוש מהחסרים. לכן הדין עמו בזה. ",
+                "<b>אלא </b>שהוא ז\"ל נפל במה שברח ממנו. שלדעתו על כרחו יפורש פעל יוצא בדמות הדגוש. אם לא שיסרס המקרא. וידרוש כאילו אמר ונשל העץ מן הברזל. ר\"ל ע\"י הברזל ניהו קיסם. ",
+                "<b>א\"ב </b>מה חסר בדרך זה. אם נאמר יש אם למקרא ויפרשוהו בהוראת העבר מהקל. בגזרה זו. שהוא פעל עומד. ושב על העץ והקיסם. המקבל פעולת הנשילה מן הברזל. ולפיכך גם דרכו ז\"ל לא יתכן. ",
+                "<b>אבל </b>הנלע\"ד ברור. שלא בא רבי לשנות נקוד ונשל מקמ\"ץ. לחיר\"ק. אלא פשיטא המסורת לא ישנה את הקריאה כאן. שלדברי הכל הוא קמוץ. ",
+                "<b>אלא </b>דמר סבר יש אם למסורת. על הוראת פועל יוצא קאמר. דעל כרחך אינו עומד. מדלא כתיב מעצו. ולכן נשתנה פירושו כאן. וזוהי כוונת רש\"י כאן. ודוק. <b>ובאמת</b> יש לו חברים במקרא. ונשל גוים רבים. ונשל ה' אלהיך את הגוים. שהם יוצאים גם בלתי המסורת. וצ\"ע מה רמ\"ז אומר בכאן. כי לא היה לי פנאי לעיין בו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלז </b>נמצא בכתוב מי האיש הלזה. תי\"ט. <b>הו\"ל</b> לאתויי הנער הלז. הבן להלז. ",
+                "<b>ושליח ב\"ד </b>המלקה ארבעים לחייב. כההיא דתנן שילהי מכילתין. ומת תחת ידו פטור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ריב\"י אומר בתחלה </b>כו' כתי\"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. <b>ר\"ל</b> במאי דס\"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה. ",
+                "<b>אחד משוח בשמן המשחה </b>ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. <b>יש</b> לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש\"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת\"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר\"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא\"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. <b>ולכאורה</b> היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו\"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ\"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה\"ג נמי במיתת אחד סגי. <b>אבל</b> יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ\"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ\"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא\"כ בלא\"ה מתנייתין קשיא אהדדי. <b>אמנם</b> באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א\"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. <b>ותו</b> היכי ס\"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ\"ג ביוה\"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל. ",
+                "<b>ואפילו </b>נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ\"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר\"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי\"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג\"כ מדברי מהרש\"א ז\"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. <b>ובאמת</b> בגמרא פ\"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי\"ל ודוק. <b>אולם</b> גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו\"ה נדחקו מאד ברפכ\"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע\"ש. ונ\"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק\"ל. ",
+                "<b>אמנם </b>לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא\"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. <b>ולפום</b> שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי. ",
+                "<b>איברא </b>לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. <b>ולפי</b> מ\"ש די\"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה\"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ\"ל. א\"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה\"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה\"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי. ",
+                "<b>אולי </b>יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג\"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ\"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה\"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה\"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה\"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ\"ג משום איבה. <b>ותדע</b> נמי. דהא אמרינן ומודה ר\"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה\"כ. אם יארע עוד פסול בכ\"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא\"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה\"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. שכבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון. ",
+                "<b>אך </b>בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. <b>על כן</b> נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ\"ע אתיא. וס\"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ\"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. <b>והיינו</b> אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע\"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא\"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו\"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע\"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע\"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ\"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ\"ש התו' פ\"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ\"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו. ",
+                "<b>ודתנן </b>אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה\"כ. שאירע פסול בכ\"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ\"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ\"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ\"ג הוא. אע\"פ שאינו עובד עתה. <b>אבל</b> שעבר ע\"י מלך והסכמת ב\"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג\"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ\"ל דבר ברור בעזה\"י. <b>ומשום</b> דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה\"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע\"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ\"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע\"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ\"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ\"ג ביוה\"כ. היו ג\"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע\"ד דברים נכונים מאד. ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ\"ג. דס\"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס\"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ\"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית שני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו\"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ\"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס\"ד. <b>עי\"ל</b> דבעיא אליבא דר\"י אזלא. והשתא אליבא דת\"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר\"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס\"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר\"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס\"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש\"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ\"ש מהרש\"ל ומהרש\"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק\"ל. ",
+                "<b>לפיכך אמותיהן של כהנים </b>הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ\"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ\"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע\"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע\"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ\"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. <b>אך</b> מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ\"ג. ובן כ\"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה\"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה\"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב\"ש קאי (ביחוד לפמ\"ש לעיל בד\"א). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דמ\"מ ע\"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ\"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה\"ד. וחד מנייהו בשנים. משו\"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות. ",
+                "<b>אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' </b>מאי הו\"ל למעבד. כו'. <b>משמע</b> שכל זמן שאינו כ\"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב\"ל תלת יומי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שם תהא מיתתו </b>אפילו חלה. <b>ופסקו</b> הרופאים שישנה המקום. וילך לשכון באויר אחר הטוב ממנו כדי שיבריא. ואם לאו. שימות. אעפ\"כ אין מוציאין אותו משם. ",
+                "<b>קבורתו </b>שאפילו מת. אין מוציאין עצמותיו. לקברן בקברות אבותיו (עד שימות כ\"ג) <b>ולא</b> עוד אפילו מת קודם שבא לשם. שולחין עצמותיו להקבר שם. <b>ונ\"ל</b> שבמות הכהן מפנין עצמותיו לקבר אבותיו. ",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו </b>עתי\"ט ליישב הגירסא. <b>ואני</b> אומרה בלשון אחרת. אלא גואל הדם רשות. דפטור ומותר. וכל אדם פטור. אבל אסור. זה דבר ברור בס\"ד. ",
+                "<b>גולה מעיר לעיר </b>ברציחה ראשונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעלים </b>רוצחים דנפישי. ",
+                "<b>וחוזר לשררה </b>בעל שררה. לא שכיח טובא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו </b>כתי\"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א\"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה. ",
+                "<b>וחלוצה </b>כת\"ו שלוקה מכת מרדות. <b>ובודאי</b> שכך מוכרח בכמה מקומות בש\"ס. מ\"מ דבר תמוה הוא שבכ\"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר\"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ\"ש גם בריש מכלתין. ",
+                "<b>אלמנה וגרושה </b>כרע\"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. <b>בפרק</b> עשרה יוחסין (דעח\"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב\"ם ג\"כ. ",
+                "<b>והתימה </b>מבתי\"ט שלא העיר בזה. גם על הר\"מ צ\"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו. ",
+                "<b>נתינה </b>מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. <b>ושוב</b> נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמפטם </b>כתי\"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ\"ז פ\"ג דר\"ה ע\"כ. <b>במ\"כ</b> טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ\"ך. וחבריו בפ\"ו דבתרא. ופ\"ד דמציעא. ובגמרא רפ\"ב דביצה. בעלי פטסיאות. ",
+                "<b>אף חטה אחת כברייתה </b>הקשו תו'. א\"כ תרומה היאך עולה בק\"א. וכ\"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע\"כ. <b>ונ\"ל</b> ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע\"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה\"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי. ",
+                "<b>כל מל\"ת שיש בה קום עשה כו'. </b>אבל לא קיים לוקה. <b>צ\"ע</b> משום התראת ספק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השורט שריטה </b>פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה. ",
+                "<b>חמש שריטות </b>בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ\"ע למה. ",
+                "<b>אחת </b>נ\"ל דאצטריך ליה. סד\"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע\"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעוטו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובת קעקע </b>בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע\"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ\"ש בס\"ד בי\"ד (סקפ\"א) <b>ותו</b> מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. <b>או</b> דילמא כיון דאפשר ביו\"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע\"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו\"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס\"ד במו\"ק בהלכות כתיבת תפלין בא\"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ\"ע. ",
+                "<b>כופת </b>גרסינן בתי\"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי\"ט בה\"א שבוש. ",
+                "<b>שתי ידיו על העמוד. </b>ז\"ל הריב\"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי. ",
+                "<b>זה </b>מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפטרו ידי כריתתן </b>בגמרא פסיק ר\"א הלכה כן. נ\"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ\"ד לוקה ומשלם. דלרחב\"ג דס\"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר\"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מנין ארבעים </b>מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ שאם הוסיף אחד על נ\"ט אינו עובר בלא יוסיף. ",
+                "<b>אינו </b>נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת\"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא. ",
+                "<b>חזן הכנסת עומד עליה </b>עומד מצד אחוריו. ",
+                "<b>ולא </b>אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו. ",
+                "<b>אמנם </b>מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ\"ט דנדה מ\"ה. ובפי כרסה. פירש\"י כנגד טבורה). ",
+                "<b>אכן </b>להריב\"ן ד\"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא עומד </b>אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד. ",
+                "<b>הא כל היושב ולא עבר כו'. </b>פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. <b>קמ\"ל</b> שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא\"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ\"ד בשא\"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת. ",
+                "<b>ואמנם </b>לפמ\"ש רע\"ב. בלא\"ה אין לטועה שיטעה בכך. ",
+                "<b>נותנין שכר כעושה מצוה </b>לרע\"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'. ",
+                "<b>הכי </b>מוקמינן לה בגמרא שילהי פ\"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח\"ב סס\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' שמעון בר רבי </b>לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך הרבה כו'. </b>ע\"ל רע\"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. <b>היינו</b> לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש\"ע בס\"ד שלהי אבות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..850fcf1e7e51ace38f1b551619b70c428bff56c8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,177 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makkot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Makkot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין אומרים </b>אם הוזמו והם כהנים. יעשה זה בן גרושה. כפירש\"י. <b>ולא</b> היה צריך לומר בלשון זה. אלא אפילו בישראלים סד\"א. יעשה זה בן גרושה. ואע\"פ שאינו מפסיד לעצמו כלום. גם לא נפסל מלישא אשה כהנת. אפילו יהא לו דין חלל. כי לא הוזהרו כשרות. מלינשא לפסולים. מ\"מ זרעו יהא נפסל מן הכהונה. ",
+                "<b>או בן חלוצה </b>והוא חלל מדרבנן. ואפ\"ה לקי. <b>צ\"ע</b> מ\"ט. דילמא לא קאי אבן חלוצה. אלא אאין אומרים יעשה בן גרושה. לחוד. ועמש\"ע להלן. ",
+                "<b>ולא נתן לה כתובתה </b>וחייב מודה <b>אי</b> נמי דנקטה שטר לראיה דאפילו שבועה לא בעי. ואי בעית אימא אפילו אין שטר כתובתה יוצא מתחת ידה. וקאמרי לא זזה ידינו מתוך ידיהם. ",
+                "<b>אבל </b>כשיש עסק שבועה ביניהם. כגון שהיא פוגמת כתובתה. או שאין כתובה בידה. והוא אומר נתקבלה כתובתה. אע\"פ שמכחיש העדים. אין כאן דין הזמה. ",
+                "<b>שהוא חייב לגלות </b>הקשו תו' איך יכולים לחייבו גלות. והרי יכול לומר מזיד הייתי. ",
+                "<b>ותמה </b>עליהם מהרש\"א מדברי תו' עצמם. בפ\"ק דב\"מ שהקשו. אההיא מתני' דכריתות. מהא דאמרינן פ\"ק דסנהדרין. אין אדם משים עצמו רשע. ותרצו דהתם שאני. שהיה צריך להאמינו כשאומר מזיד הייתי. שרוצה לשוב. ולא יוסיף על חטאתו פשע. להביא חולין לעזרה. אבל בעלמא היכא דלא שייך זה. לא מהימנינן ליה. במשים עצמו רשע. וא\"כ מאי קושיא. הכא נמי הא לא שייך. הניח בקושיא. ",
+                "<b>ול\"נ </b>דלק\"מ. כי יש לדקדק דקושית התו' לא שייכא הכא כלל לכאורה. דבמתני' מעדים זוממים משתעי. כשנמצאו זוממין. אם גולין. או לוקיו. ובעלמא הו\"ל לאקשויי. היאך עדים יכולים לחייבו גלות בעדותן. אם הוא מכחישן. ",
+                "<b>אלא </b>ודאי אין הכי נמי דאזדו לשטתייהו. משו\"ה בעלמא לא קשיא להו מידי. דפשיטא הוי אמרינן. שפיר מחייבי גלות. ולא מהימנינן ליה במגו דמזיד. במקום שעושה עצמו רשע. כיון דלא שייך ביה טעמא. כמו גבי חטאת. <b>אבל</b> בדינא דמתני' דנמצאו זוממין. לוקין. כאן חלה עקר קושיתם. למה העדים חייבין מלקות כשהוזמו. דהכא נמי ודאי להמניה. במגו דאומר מזיד. אע\"ג דעושה עצמו רשע. צריכין היינו להאמינו אילו אמר כן. מאחר שמציל את העדים ממלקות לכשנמצאו זוממין. דבמקום שחב לאחרים. בטענת אין אדם משים עצמו רשע. כה\"ג ודאי מהימנינן ליה. דהוי שפיר דומיא דהתם. שאינו רוצה שיבוא מכשול עון על ידו. ועל כרחין מהימן. <b>והשתא</b> קשה נמי מכח זה. של עולם לא יהו עדים מחייבין אותו גלות. כיון שאילו יבואו עדים ויזימום. אינן מוזמין מחמת מגו הנ\"ל. והויא עדות שאי אתה יכול להזימה. ממילא לפטרו עדים זוממין מכל וכל. ודוק. ",
+                "<b>אומרים </b>כמה אדם רוצה לתן בכתובתה. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש רש\"י שזכות ספקו נמכר יותר וזה יהיו הזוממים חייבים לשלם. <b>לפי</b> שלא יוכל למכור מעתה. אם לא הוזמו. <b>שם</b> בפירש\"י. וי\"ל דה\"ק שמין זכות ספקה. כו'. ואותו לא ישלמו (כצ\"ל) שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה. ",
+                "<b>ר\"ל </b>לבעלה. <b>מ\"ש</b> הרא\"ש על פירש\"י. שאין זכות לבעל במכירת כתובת אשתו. ",
+                "<b>לא </b>הבנתי. מדוע לא יוכל למכור החוב שעליו לשלם. שאם תמות היא בחייו ויירשנה. ישלם הכתובה ללוקח. ומה בין ירושת נצ\"ב ונ\"מ. ובין חוב כתובתה. לענין מכירה. ואנכי לא ידעתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל המשלם </b>אינו לוקה. עב\"ב פ\"ג מ\"ד. ולקמן בפרקין מ\"ט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>במקום פלוני </b>רחוק מאותו מקום שאתם אומרים. יותר ממהלך יום. ",
+                "<b>ברוכב </b>הסוס. אע\"ג דלגמלא פרחא לא חיישינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אסטסית </b>עיין בתי\"ט שהאריך בביאור שני פירושים שזכר הרע\"ב. וסוף דבריו ועלה בידינו ששני הפירושים גם שניהם הם בגמרא. <b>איברא</b> אע\"ג דתליין באשלי רברבי. לא כיפי תנו להו. ותרוויהון לא הניין לי. וכמ\"ש בס\"ד לקמן מ\"ז. והאמת יורה דרכו שכן יפה כחן של ראשונים שפירשו המשנה כהוגן. ע\"פ התוספתא המעידה בבירור. שלא כדברי זה. ושלא כדברי זה. והסכים גם הרמב\"ן לדעתם ז\"ל. כמ\"ש בס' מלחמותיו. יע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>והרי אחיו קיים </b>שנאמר כאשר זמם. פירוש חשב לעשות. ולא כאשר עשה. ",
+                "<b>המכחישים </b>תורה שבע\"פ מרעישים את העולם על חז\"ל על דבר זה כאילו הפכו השטה. לפטור את החייב במעשה רציחה עשה סטה את הזכאי אשר לא חטא במעשה רק במבטא. והאריך בזה בשו\"ת אוהל יעקב (סט\"ז) וזכר שם שמהר\"ש מור טירא נלחץ מחמתה אל קיר הישוב לדרך צר מאד נטה. ואנכי תמהתי מראות מה ראו גדולי דור הקודם להסתבך בכך. שהרי דרך מרווחת לפנינו. לטפוח על פני הבוערים המלעיגים פי כסיל לו מחתה. כי סגנון קושיתם שטות עצום ומעיקרא ליתא. שהרי מלבד שהם מהפכים דברי אלהים חיים (אחר שמודים באמתות התורה שבכתב) היאך חשבו אל ה' רעה. לומר שגזר לעשות דין נגד השכל. לחייב את הבלתי עושה מעשה. חלילה לאל מרשע. הלא על כרחם יודו בדין אל אמונה ואין עול. שחייב עדים זוממים מיתה. על עקימת שפתים שנחשב מעשה. אע\"פ שמתנגד לשכל הגשמי ודעת בהמי. א\"כ על פני עקשותם יוכרחו להודות. גם בנמשך על פי קבלת חז\"ל ופירושם האמיתי. בכתוב אשר זמם שאינו יוצא מידי פשוטו בודאי. לא יוכל שום אדם המכיר בלה\"ק ושום שכל במקרא. להכחיש שהוראת זמם וזממה בכל מקום אינה אלא מחשבה בלבד. ומניין לנו א\"כ להוסיף על דברי הכתוב המפורש באר היטב. שאין לו פירוש אחר. ויונח שזה המשפט הנולד מהכתוב. יוצא מהקש שכלי המדומה. מי יוכל לשנותו ולהפוך קערת הכתוב על פיה הפך ומחה. אפילו מי שדעתו עליו זחה. הלאל ילמד דעת. וילמד סתום מן המפורש. אם כך גזרה החכמה האלהית להמית אדם על מחשבה גרידא (מה שאין הדעת המופשט נותן בדתות נימוסיות) הוא אמר ויהי. הוא צוה לבעלי המסורת שלא ימיתו הזוממים אחד שנהרג זה ע\"פ עדותם (ואף אם גם התולדה הזאת יוצאת מגדר הקשה שכלית פשוטה ועורה כראשונה) כנשמע ומחויב משתיקת הכתוב. והוא יתברך צונו בתורה לא תוסיף ולא תגרע. ושנה בו החכם להזהיר ככה אל תוסף על דבריו. אף אין עונשין מיתה מן הדין. שהוא גם הוא משפט שכלי בודאי. איך שיהא. מי שצוה על המפורש. הוא שצוה הסתום. והנשמע מכללו ומאליו. ומפורש במקום אחר. ואיך יעיז פניו המודה במקרא. להכחיש דבר זה המוכרע מעצמו ולמד ממקומו. ולא על חז\"ל תלונתו של המערער בזה. כי אם אשר דבר ה' בוזה. ",
+                "<b>אכן </b>כל זה לפי הודאת ההנחה המשובשת. כי אמנם גם מן השכל הברור היא מוכחשת. והבל יפצה פיהם של עוזבי תורה שלמה שלנו. ומכחישי הקבלה הנאמנה. אשר לה משפט הבחירה. בחקירת השכל ובחינה בדעת ותבונה. ויש ללעוג על המסרבים לקבל האמת המוכרח בעצמו. גם ע\"פ חוק אדע אנושי. כי מי אמר להם. שאלה המוזמים העידו שקר מוחלט. להחליט להם דין רוצחים ודאים. וכי אי אפשר שיכזיבו אלה האחרונים. שהזימום לראשונים. תרי ותרי נינהו. מאי חזית דסמכת אהני. סמוך אהני. הא ודאי חדוש הוא שחדשה תורה. ואינו בדין דתות נימוסות מדיניות. וכן אמרו חז\"ל עדים זוממים חידוש הוא. א\"נ אין לך אלא חידושו. דווקא אם לא הרגו. נהרגין. <b>וטעם</b> גדול יש בדבר. כי כיון שהוזמו עד שלא נהרג זה. הרי מן השמים הוכיחו. שזה צדיק הוא. והמה יזמו להרגו נקי חנם. לפיכך תשוב מחשבתם הרעה בראשם. ה' גלה על עונם. להציל נפש צדיק. משא\"כ אחר שנהרג. אנו אומרים בודאי עדים ראשונים אמתיים היו. שאל\"כ. לא היו מסכימים מן השמים שיהרג זה (גם לא היתה תקלה באה ע\"י סנהדרין שה' נצב עליהם. לשפוך דם חנם) והיו מסבבים מ\"ה לעכב הריגתו. אף המזימין היה להם להקדים לבוא עד שלא יהרגו את זה. וזו ג\"כ הוכחה ששקרנים הם. לכן המתינו כל כך עד שנעשה בו מעש ולא חשו למהר הצל לקוחים למות ולחשוך מטים להרג. חשכו עד הנה. זה יורה כי התעצלו לבוא לב\"ד בשקרותם ופחזותם. חשבו שמא ימלט הלה בלא\"ה בלמד עליו זכות מצד אחר. קודם שיגמר הדין על פיהם. ולא יצטרכו לחוב בדמם של עדים כשרים. אך אחר מעשה. נתעוררו להנקם מן העדים בשקר. והרי זה גם כענין שכתוב ונקי וצדיק אל תהרוג כי לא אצדיק רשע. שאם לא היו אלו כנים בעדותם. לא היו יוצאים מב\"ד זכאים. אלא הא המזימים מקדימים ובאים. עד שלא יוציאו זה להריגה. הנה נתבאר שדין ישר וצדק הוא. וסכלות העדרי הוא למפטפטים שוטים. הלא תכסה כלימה פניהם של המלגלגים. ומצפצפים ומהגים. ",
+                "<b>ומכאן </b>תדע שכל דברי חכמים חיים וקיימים. כל הפורש מדבריהם. כפורש מן החיים והמהרהר אחריהם כמהרהר אחר השכינה. והמפקפקים בהם. מודיעים חסרון עצמם ומגלים מומם. שאין להם חלק בחכמה אמתית. ולא נחלה אפילו בבינה אנושית. ולא בחינה בשכל בריא. ולא הכרה במדע שלם. ועמש\"ע להלן בזה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומניין אפילו מאה </b>הא אתיא אליבא דכ\"ע דכי הוזמו אפילו מאה. על פי שנים בלבד. כולן נהרגין. <b>ומתניתין</b> דלא כר\"י דלעיל מ\"ה. דאמר חסטסית היא זו. דבין לפירושא דמהימני. ותו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. ובין כי מפרשינן דלא מהימני. משום אטו כ\"ע גבייהו דהני הוו קיימי. מיהת אינה נהרגת אלא כת אחת בלבד. דמאי שנא כת אחת משתי כתות לפירושא בתרא. <b>ולקמא</b> נמי לא שנא כי אתו מעיקרא כולהו בהדדי. או תרי תרי. וכל כת אתזמא לה באפי נפשה. דהא מכי קבלו סהדותא דבי תרי מנייהו. אינן עדות שאי אתה יכול להזימה היא. מצו אמרי אנן לאו למקטל אתינן. אי משום דגברא קטילא הוא. כי לא מתזמי קמאי. אי משום דכי מתזמי קמאי. תו לא מהניא סהדותייהו. ",
+                "<b>ולרבנן </b>לא תקשי מ\"ט נעשין כולן זוממין. דאע\"ג דכי לא מתזמי קמאי. הנך לא אהנו מידי. מיהא כיון דאכתי לא גמר דיניה. דילמא מתזמי להו קמאי. אשתכח דבתראי אהניא סהדותייהו. כל כמה דלא אתזום אינהו נמי. שהרי נהרג על פיהם. אע\"פ שהוזמו ראשונים. משו\"ה דינן הוא דנהרגין. כי אתזמו להו נמי. דמיקיים קרא כאשר זמם. ",
+                "<b>משא\"כ </b>לר\"י. כיון דס\"ל כי מתזמו קמאי. תו לא מקבלינן סהדותא אחריתא. סהדותייהו לאו כלום היא ודאי. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>תמה על עצמך ר\"י דאמר כמאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניה פטורה </b>דכתיב כאשר זמם. ולא כאשר עשה. כתי\"ט דמשמע פ\"ג דב\"ב. לענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבין לשלומי. ",
+                "<b>ואומר </b>אני בממון היינו טעמא. משום דלא שייך אשר עשה. דאפשר בחזרה. <b>וגם</b> בממון היכא דלא אפשר בחזרה. אני אומר. דאיתא לאשר זמם. ולא כאשר עשה. <b>ושמא</b> גם בממון אחר שהוציאו. ממון על פיהם. הם פטורים. וקרקע שאני. כמ\"ש שם בפ' חזקת. ועיין ריש פרקין. <b>וק\"ו</b> למלקות. דבמקום מיתה עומדת. ",
+                "<b>ובענין </b>מ\"ש הכ\"מ (בשטת הרמב\"ן) בטעם הרגו אין נהרגין. דמאחר שאלהים נצב בעדת אל. לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב\"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ע\"כ. <b>בזו</b> כיונתי לדעתו ז\"ל. כמש\"נ בס\"ד. שהוא דוגמת מה שאמרו בהפכו. מי שיצא מב\"ד זכאי. שאין רשאין להחזירו. שנאמר ונקי וצדיק אל תהרוג. <b>ותו</b> דהיינו הך ממש. שאם אתה אומר הרגו נהרגין. היה המתחייב בב\"ד הוא ועדיו גם שניהם נדונים בב\"ד. אלו אמרו שהוא חייב. אשר הוא רשע למות. והומת על פיהם. עתה הלנו אומרים בהפך שהם רשעים. שגרמו בעדותם להמיתו על לא חמס עשה. ודינם למות. כאשר זממו לעשות לו ועשו. ויוציאום עכשיו למות גם הם כמוהו. ואם היה מביא עדים להזימן קודם שנגמר דינו. היה הוא יוצא זכאי. והן מקדימין למיתה. עכשיו שנשתהו עדים המזימים. עד שנגמר דינו של זה לחובה והומת. ויצאו העדים זכאים בדינם. הימותו הלא מעתה אי אפשר להחזירם לב\"ד. גם מן הכתוב הנ\"ל. <b>ונ\"ל</b> מהכא נפקא לן למדרש ולא כאשר עשה. ולא מייתינן ליה בק\"ו. כמו הבת (אך מג\"ש אתיא) <b>אלא</b> שלפ\"ז י\"ל אחר שנגמר דינו של זה ויצא להריגה. ויצאו העדים מב\"ד פטורים. שוב לא יקבלו הזמה להמיתן בב\"ד. אחר שכבר נפטרו פעם אחת. אע\"פ שעדיין לא נהרג זה. וזה לא שמענו. אלא דווקא כי הרגו. הוא דאין נהרגין. משמע כל כמה דלא הרגו. נהרגין עם שאינן מוכרח כל כך. דוק וצ\"ע. <b>ר\"ל</b> דאיכא למימר אה\"נ כשכבר יצא ליהרג. שוב אין מקבלין הזמה על עדיו. דגברא קטילא הוא. כמ\"ש פ\"ח דסנהדרין הבא במחתרת ושבר כו'. אם א\"ל דמים פטור. והכי תנן פ\"ק דערכין היוצא ליהרג לא נדר ולא נערך. וכן אינו חייב בתשלומין. דכמת הוא חשוב לכל דבר. והא דתנן הכא שאינם נהרגין עד שיגמר הדין. היינו אחר גמר דינו. אם הוזמו קודם שהוציאו את זה להריגה. אז נהרגין. לא אחר שיצא מב\"ד. והוא לקברות יובל. "
+            ],
+            [
+                "<b>הרי זה יהרג </b>עיין גמרא דגטין (דכט\"א). ",
+                "<b>לא נהרג אדם מעולם </b>כתו' תימה עובד כו\"ם ומחלל שבת מאי איכא למימר דהתם לא מצינן למפטריה ע\"כ. ",
+                "<b>י\"ל </b>משכחת לה. שמא מאהבה ומיראה ולבו לשמים. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. ",
+                "<b>וכן </b>בשבת מלאכת מחשבת אסרה תורה. ושמא לא היה צריך לגופה של מלאכה. או מתעסק בה. ואע\"פ שהתרו בו וקבל התראה. מ\"מ דברים אלו ללב מסורים. <b>וכל</b> היכא דפטור משום שלא נתכוין להמרות בוראו. אע\"פ שהתיר עצמו למיתה. פטור. שלא נתכוין אלא להקניט העדים. ",
+                "<b>תדע </b>דהא ברוצח וג\"ע. נמי לא סגי עד שיקבל התראה. ואפ\"ה פטור בגווני דאמרן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שבדרך ירידתו גולה </b>ז\"ל תי\"ט והר\"מ הטעים יפה שהרי דרך נפילה מצוי כו' שהרי דרך הכבד לירד כו' <b>אני</b> בעונותי אין לי חך לטעום. חכי לא יבין מהות ענינו. וכי מה בין הנופל דרך ירידה. לנופל דרך עליה. הכובד המוריד למטה. סבה אחת היא בשניהם. הנופל דרך ירידה לא נופל הוא ממנו. ר\"ל יותר מהעולה ונופל. ולמה א\"כ. זה מזיק וזה לא מזיק. זה אנוס וזה אינו אנוס. <b>אבל</b> לענ\"ד הדבר פשוט. כי היורד. עיניו למטה רואה מה שתחתיו. ויודע להזהר עוד שלא יפול ויגרום נזק לאשר עומד למטה. לכן הוא קרוב למזיד. משא\"כ העולה שעיניו למעלה. ולא יוכל לראות ולהתבונן אם נמצא אדם עומד תחתיו. שישמר ביותר שלא יפול עליו וימיתנו. זה מוטעם ודאי. ",
+                "<b>רבי אומר אינו גולה </b>קסבר ונשל הברזל מן העץ זה העץ המתבקע. מדלא כתיב מעצו כו' מוכיח דיש אם למסורת כו' לא לפי המקרא ונשל בקמ\"ץ הנו\"ן. מהקל פועל עומד כו' ולפי המסורת ונשל פירושו שהשיל. לרש\"י וכ\"כ תו'. ונישל כמו והשיל. <b>וכתי\"ט</b> ולא יתכן לפרש הדברים כמשמען שתיבת נשל במקום השיל. דהיאך יתחלף בנין הפעל ואב בנפעל ותולדה. כ\"ש שא\"א לומר שהמלה עצמה תחסר הה\"א והיו\"ד כו'. שהרי לפי המסורת אנו אומרים כו' ואפילו הוראת משך הקמ\"ץ כו' אנו בורחים ממנו מפני המסורת. גם לא נמצא חסר כו' אף בה\"א לבד. כ\"א בינותי. ואף בזה י\"ל שהוא מהדגש כמו ודיגום. ע\"מ קימו. אע\"פ שהיו\"ד דגושה. ולא כן בדיגום. כמו שנמצאים אחרים נרפים. ודינם להדגש. ע\"כ. ",
+                "<b>ואמנם </b>שאי אפשר לומר כך בונשל. שיהא כמו כן מהכבד. ויחסר הדג\"ש. כי לא נמצא כמוהו בחסרי הנו\"ן. כי לא תוכל לומר נפל נגש וחבריהם פועל יוצא. על דרך הדגש. כי על כן נעדר בנין הדגוש מהחסרים. לכן הדין עמו בזה. ",
+                "<b>אלא </b>שהוא ז\"ל נפל במה שברח ממנו. שלדעתו על כרחו יפורש פעל יוצא בדמות הדגוש. אם לא שיסרס המקרא. וידרוש כאילו אמר ונשל העץ מן הברזל. ר\"ל ע\"י הברזל ניהו קיסם. ",
+                "<b>א\"ב </b>מה חסר בדרך זה. אם נאמר יש אם למקרא ויפרשוהו בהוראת העבר מהקל. בגזרה זו. שהוא פעל עומד. ושב על העץ והקיסם. המקבל פעולת הנשילה מן הברזל. ולפיכך גם דרכו ז\"ל לא יתכן. ",
+                "<b>אבל </b>הנלע\"ד ברור. שלא בא רבי לשנות נקוד ונשל מקמ\"ץ. לחיר\"ק. אלא פשיטא המסורת לא ישנה את הקריאה כאן. שלדברי הכל הוא קמוץ. ",
+                "<b>אלא </b>דמר סבר יש אם למסורת. על הוראת פועל יוצא קאמר. דעל כרחך אינו עומד. מדלא כתיב מעצו. ולכן נשתנה פירושו כאן. וזוהי כוונת רש\"י כאן. ודוק. <b>ובאמת</b> יש לו חברים במקרא. ונשל גוים רבים. ונשל ה' אלהיך את הגוים. שהם יוצאים גם בלתי המסורת. וצ\"ע מה רמ\"ז אומר בכאן. כי לא היה לי פנאי לעיין בו. "
+            ],
+            [
+                "<b>הלז </b>נמצא בכתוב מי האיש הלזה. תי\"ט. <b>הו\"ל</b> לאתויי הנער הלז. הבן להלז. ",
+                "<b>ושליח ב\"ד </b>המלקה ארבעים לחייב. כההיא דתנן שילהי מכילתין. ומת תחת ידו פטור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ריב\"י אומר בתחלה </b>כו' כתי\"ט אפשר שרבינו הקדוש רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא. שהוא עצמו חולק עליו בזה. <b>ר\"ל</b> במאי דס\"ל דמדינא מקדימין לערי מקלט. מדכתיב ונס. ואיהו קאמר מעצמו עושין כך. בלי ידיעה. ",
+                "<b>אחד משוח בשמן המשחה </b>ואחד המרובה בגדים ואחד שעבר ממשיחותו מחזירין כו'. בגמרא מיבעיא להו במיתת כולן הוא חוזר או במיתת אחד מהן. <b>יש</b> לעיין בזה (וכן שאל הבן יקיר לי הילד מאיר שי'. כבר שבע הוה ההיא שעתא. הש\"י בחסדו יאריך ימיו לעבודתו. ת\"ל הנה הוא כעת רב וגדול בישראל נר\"ו) מה ענין בעיא זו. שהרי בלשון זה ששנינו אחד זה ואחד זה אין במשמעו אלא זה או זה. דאי כדסא\"ד דהבעיין. אחד אחד למה לי. וכמוהו רבים במשנה. שאין הפירוש כי אם זה או זה. <b>ולכאורה</b> היה נראה שכך הוא פירוש הדבר. ודאי גם הבעיין סבר במתניתין דאפילו בחד סגי. והיינו דווקא בדליכא אלא חד. וליתינהו לאינך. משו\"ה תני אחד ואחד. דחד דאיתיה נמי מחזיר. ואפ\"ה כדאיתינהו לכולהו. קמיבעיא לן אי בעינן מיתת כולן. או דילמא בכה\"ג נמי במיתת אחד סגי. <b>אבל</b> יקשה לזה. הא דבעי למפשט מהא דתנן. ההורג בלא כ\"ג. אינו יוצא משם לעולם. ואי איתא. ליהדר בדאינך. והיכי מצי למשמע מנה מידי. וכי סלקא דעתין דאינו חוזר בהנך. אפילו בדליכא כ\"ג. הא על כרחך לא אתיא ההיא כמתניתין דהכא אליבא דידי. למאי דפרישית. וא\"כ בלא\"ה מתנייתין קשיא אהדדי. <b>אמנם</b> באמת עוד יש לתמוה בבעיא זו. דהיכי תיסק אדעתין דבעינן לכולהו. הלא ודאי בזמן שהיה כהן משוח. לא היה מרובה בגדים עמו בפעם אחת. ובזמן שהיה מרובה בגדים. דהיינו בימי בית שני. לא היה כהן משיח. נכרת משיח ואין לו. שזמנו של זה. אינו זמנו של זה. א\"כ מה מקום לבעיא זו. אם אין להם מציאות ביחד. <b>ותו</b> היכי ס\"ד דניבעי נמי עבר ממשיחותו. מאי פסקא. אטו לא סגי דלא איתיה. וביחוד בבית ראשון. שלא אירע פסול בכ\"ג ביוה\"כ. לא מצינו שם כהן שעבר כלל. ",
+                "<b>ואפילו </b>נסבול זה הדוחק. ונאמר שגם בבית ראשון היה לו מציאות. ואי הכי אתי שפיר דמשכחת נמי מרובה בגדים. כדאמרינן פ\"ק דיומא. אירע בו פסול אחר תמיד של שחר. עבודתו מחנכתו. וסתמא דתלמודא התם משמע (גם מהראיה שהביא ר\"פ מברייתא דכלים. מוכח) דאפילו בבית ראשון כך הוא הדין. דלא מחללינן עליה שמן המשחה מפני עבודת שעה. שי\"ל שאינו מעכב. וכמו שנראה ג\"כ מדברי מהרש\"א ז\"ל. אלא שלא באר דבריו מניין לו. <b>ובאמת</b> בגמרא פ\"ק דיומא מוכח קצת איפכא. דבדהוה שמן המשחה. בעינן משיחה יום אחד לפחות. ולעכובא נמי. וי\"ל ודוק. <b>אולם</b> גם התו' סוברים כן. דכי הוה שמן. משיחה מעכבא. דמשו\"ה נדחקו מאד ברפכ\"ג ונזיר. לפרש הבעיא שם בדורו של יאשיה דווקא. ונכנסו עוד בדוחקים עצומים. יע\"ש. ונ\"ל דהוה פשיטא להו דשמן המשחה מעכב. וק\"ל. ",
+                "<b>אמנם </b>לדעתי הקלה. אין צורך לדחקם. דבלא\"ה יש ליישב הסוגיא שם. ודוק שאין להאריך כאן. <b>ולפום</b> שטת התו' דהתם. אנחת לן חדא הכא נמי. ונוקמה למתני' בדורו של יאשיה. דהשתא משכחת להו לכולהו הנך כהני בהדדי. ",
+                "<b>איברא </b>לא ניחא לן כלל לפרושי הכי. דאכפל תנא למתני מתניתיה ולאשמעינן דינא לההוא דרא לחוד. ומאי דהוה הוה. <b>ולפי</b> מ\"ש די\"ל שהיה מרובה בגדים גם בבית ראשון. גם כן לא הועלנו מאומה. דהיכי מיירי. אי ביוה\"כ. דאירע בו שהיה מרובה בגדים לשעה כנ\"ל. א\"כ היינו משוח. היינו שעבר ממשיחותו. דעל כרחך הוא שם כולל. בין שעבר ממשיחותו ממש. בין שעבר בריבוי בגדים. שהוא במקום שמן המשחה. משנגנזה הצלוחית בימי יאשיה. ואי לאחר יוה\"כ. אמאי קרית ליה מרובה בגדים. הלא אחר יוה\"כ. מסתלק זה שעבד בו לפי שעה. וכהן שעבר מיקרי. ",
+                "<b>אולי </b>יש לומר בזה לשטתנו. שפיר מצינן לאשכוחי כולהו בהדי הדדי. כגון שהיה מלבד כהן משוח. כהן שעבר ג\"כ. דהיינו שעבד אשתקד. מחמת שאירע פסול בכ\"ג. שלא היה ראוי לעבודה. ומנו את זה תחתיו. וא' המרובה בגדים עכשיו. וביוה\"כ איירי. אם אירע שמת אחד מהן ביוה\"כ. בשעה שישנן לשלשתן. וכגון שנפסל משוח פעם אחרת. או שמת ונכנס אחר תחתיו. ומסתברא שלא היו מתקינין לו כהן אחר לכהן גדול ביוה\"כ. אותו שכבר עבד פעם ועבר. כדאמרינן שני אינו ראוי להיות כ\"ג משום איבה. <b>ותדע</b> נמי. דהא אמרינן ומודה ר\"י. שאם מת ראשון. שחוזר לעבודתו. הא כל מה דלא מת. אפילו לעבוד תחתיו ביוה\"כ. אם יארע עוד פסול בכ\"ג. אינו חוזר לעבוד שנית. דודאי חיישינן לאיבה. דדמי עליה כאריא ארבא. וצרה כי האי לא עבדינן ליה ודאי. וא\"כ אפילו מת המשוח. אין השני ראוי להכנס תחתיו ביוה\"כ. דהא לא עביד ליה פרישה שבעה. שכבר התקינו לו אחר. כך נראה לי נכון. ",
+                "<b>אך </b>בכל זה לא נתיישבו הבעיין והפשטן. דהיכי סלקא אדעתייהו דלא סגי עד דהוו לכולהו. כדלעיל. <b>על כן</b> נראה ליישב בדרך אחר. ואיכא למימר דבעיא דידן אליבא דכ\"ע אתיא. וס\"ל לתלמודא דודאי בבית ראשון שהיו כ\"ג משוחים בשמן המשחה. בחד סגי. <b>והיינו</b> אחד המשוח דתנן. ואחד שעבר ממשיחותו. כיון שבא עליו שמן המשחה אפילו לשעה. נתקדש עולמית. שאי אפשר לשמן המשחה להתחלל. ועל כן דינו בפר. אע\"פ שעבר מכהונתו. כדתנן בהוריות. שכהן משיח לעולם מביא פר. אפילו עבר (משא\"כ בנשיא שלא נמשח. שהוא כהדיוט. כשעבר מגדולתו) משו\"ה פשיטא לן דביה לחוד סגי. ואע\"ג דרבי קרא תלתא. היינו לומר. דבכל חד מנייהו סגי. והא לא מספקא לן. כי קמיבעיא לן. במרובה בגדים. דאע\"ג דאתרבי נמי להחזיר את הרוצח. היכי דלא אפשר בכהן משיח. כמו בימי בית שני. מ\"מ מאחר שכהונתו אינה מוחלטת. שיכולין להעבירו. המלך ואחיו הכהנים. כמ\"ש התו' פ\"ח דיומא בשם הירושלמי. שכ\"ג מתמנה בפה ומסתלק בפה. וזה לדעתי היה בזמן בית שני. שלא נמשחו הכהנים בשמן. הילכך היו יכולין להעבירו. ואז דינו כהדיוט לכל דבריו. ",
+                "<b>ודתנן </b>אין בין כהן משמש. לכהן שעבר. דמשמע בסתמא אפילו בבית שני. נראה לי דווקא שעבר מחמת שלא נמנה אלא לעבודת שעה ביוה\"כ. שאירע פסול בכ\"ג. שהוא עומד להכנס תחת הכ\"ג כשימות. לירש מקומו. ומן הדין גם בחייו של ראשון. כל מצות כהונה גדולה על השני. אליבא דכ\"ע. אי לאו משום איבה. לכן כ\"ג הוא. אע\"פ שאינו עובד עתה. <b>אבל</b> שעבר ע\"י מלך והסכמת ב\"ד וגדולי כהונה. אחר שאין עליו שמן. אלא בפה בלבד נמנה. מסתלק ג\"כ בפה. שאם הורידוהו על פי הדין. הרי הוא הדיוט. זה נ\"ל דבר ברור בעזה\"י. <b>ומשום</b> דקלישא כהונתיה. דמצו לאעבוריה. קמספקא מילתא ביה. אי סגי נמי בחד. כיון דנפיק מריבויא דקרא. או דילמא איידי דקילא כהונתו כדלעיל. בעינן דווקא חד דעמיה (דוגמא לדבר חליצה פסולה צריכה לחזור על כל האחין. אי נמי נערה ארוסה. שאביה ובעלה מפירין נדריה בשותפות) דהיינו כהן שעבר. שנכנס תחתיו לעבודה ביוה\"כ. או כהן שהועבר מכהונתו. ע\"י המלך בזרוע ובחזקה. כדרך שהיו עושין בבית שני שמחליפין אותן כפרהדרין הללו. וכל אחד מהם לא שמש אלא שנתו. כדאיתא פ\"ק דיומא. והיו רבים מהם שהועברו ע\"י אלמות המלכים. שמינו אחרים תחתיהם בחייהם. והיו כמה כ\"ג נמצאים בזמן אחד. כידוע ונזכר גם בספר יוסיפון. וגם כהנים שעברו פעם אחת. מחמת פסול שאירע בכ\"ג ביוה\"כ. היו ג\"כ נמצאים ושכיחים בבית שני. כדאמרן. מתוך שלא היו צדיקים כל כך. ודילמא עבדו בהו רבנן היכירא. בדאיתינהו להנך. דלא ליהדר אלא במיתת כולן. מטעמא דפרישית. כך נלע\"ד דברים נכונים מאד. ",
+                "<b>ואתי </b>שפיר. דבעי תלמודא למפשט מההורג בלא כ\"ג. דס\"ד דמיירי נמי בבית שני. דאי בבית ראשון. ודאי לא הוה קשיא ליה אמאי אינו יוצא משם. דידע לאוקמה בדליכא אלא איהו. הוא מילתא דפשיטא. שאינו דבר מוכרח שיהיו אז כולם ביחד. וכנזכר. ואיך לא ידע הפשטן לתרץ כן מדעתו. אפילו אי הוה ס\"ד דהבעיא שייכא גם בבית ראשון. אלא ודאי האמת כמ\"ש. ומשום דמתני' סתמא איתניא. דמשמע אפילו בבית שני. עלה קאי תנא דידן. שאינו יוצא משם לעולם. משו\"ה קשיא ליה לפשטן. אי איתא ליהדר בדהנך. דלא הוה ידע לאסוקי אדעתיה. דליכא כ\"ג לגמרי בעולם. בשום זמן בבית שני. שזה לא נראה לו כלל כמו שהוכחנו. שהיו מצויין אז כהנים גדולים רבים ביחד. ונפשטה בעייתו. דעל כרחך בבית שני בעינן כולהו. ודחי תלמודא דילמא הכא נמי בדליכא כלל. ודוק היטב תמצא שהם דברים נכוחים בס\"ד. <b>עי\"ל</b> דבעיא אליבא דר\"י אזלא. והשתא אליבא דת\"ק. לא קמבעיא ליה. דאחד אחד תנן בהדיא. למימרא דבמיתת חד סגי. אלא אליבא דר\"י. דלא שמעינן ליה כהך לישנא. אי ס\"ל משוח נמי מחזיר. בשאין שם אלא הוא. או דילמא לא סגי ליה לר\"י עד דאיתינהו לכולהו. דקס\"ד משוח מלחמה צריך להיות שם על כל פנים. בין בבית ראשון. בין בבית שני. עם שלשון כולן. דחוק לפי זה. ובזה יש ליישב גם פירש\"י. אהא דלהדר בדהנך. ועמ\"ש מהרש\"ל ומהרש\"א. שדרכם דחוקה ורחוקה מאד. וק\"ל. ",
+                "<b>לפיכך אמותיהן של כהנים </b>הא דנקט תנא לאמותיהן. ולא אבותיהן. ודחי הוא משום שעל פי הרוב מעלת כהונה גדולה נמשכה מאב לבן. והיא ירושת אבות. שבנו קודם לכל אדם. וכדאיתא בפ\"ו דיומא. וכמו שהיה רובא דרובא בבית ראשון. שכהנו הבנים אחר מות אבותם. ולא נסעה מעלת הכ\"ג מזרע האבות ששמשו בה. כי אם ע\"י העדר הבנים. או לבלתי היותם ראוים לכך. כדרך שאירע לאביתר כששאל ולא עלתה לו. שנסתלק. ונכנס צדוק תחתיו. ולא זזה מבניו. ולא פסק מזרע צדוק בן אחר אביו לשמש בכהונה גדולה. ועל כן באה ליהושע בן יהוצדק. בעוד עזרא קיים. אע\"פ שהיה גדול ממנו. ודודו אחי אביו. מפני שיהושע ירש אותה מאביו יהוצדק. שכבר שמש בכ\"ג. לפי שהיה גדול מעזרא. ולא ירד האב מגדולתו כל ימי חייו. כי מעלין בקודש. ואין מורידין. <b>אך</b> מכל מקום קשה לי מאי פסקא. דהא בעינן גדול מאחיו בחכמה. ואי לאו בר הכי הוא. מי מוקמינן ליה. ולא מהני ליה קומרא דאבוהי מידי. אי הכי. אכתי משכחת לה דאב אינו כ\"ג. ובן כ\"ג בחיי אביו. ואפילו תימא דבבית ראשון לא שכיח כה\"ג. כי תורה וחכמה מחזרת על אכסניא שלה. ולא נעתקה בשום פעם למפסיק השלשלשת. מיהא בבית שני. שהיו מחליפין אותן בכל שנה כפרהדרין הללו. ואין משגיחין באבותיהן. מאי איכא למימר. הא ודאי הוו שכיחי כה\"ג. יחד אבות על בנים. ותנא בב\"ש קאי (ביחוד לפמ\"ש לעיל בד\"א). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>ליישב דמ\"מ ע\"פ הרוב כשהאב מאריך ימים. גם הבן זוכה על ידו לאריכות ימים. כדתנן שילהי פ\"ב דעדיות. האב זוכה לבן בה\"ד. וחד מנייהו בשנים. משו\"ה לא תני הכא אבותיהן של כהנים. דכשהאב עדיין בחיים. אינו דואג כל כך שימות בנו על פניו. דהויא מילתא דלא שכיחא. והם עצמם לא הוצרכו לכך. אחר שאמותיהן כבר היו מספקות. ",
+                "<b>אם עד שלא נגמר דינו כו' חוזר במיתתו של שני כו' </b>מאי הו\"ל למעבד. כו'. <b>משמע</b> שכל זמן שאינו כ\"ג. אינו מוטל עליו לבקש רחמים על דורו. ובירושלמי מוכח דכל אדם צדיק. מחויב לבקש רחמים על בני דורו. שלא יארע להם דבר תקלה. כדאיתא בההוא עובדא דאכליה אריא לגברא. ולא אשתעי אליהו בהדי ריב\"ל תלת יומי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שם תהא מיתתו </b>אפילו חלה. <b>ופסקו</b> הרופאים שישנה המקום. וילך לשכון באויר אחר הטוב ממנו כדי שיבריא. ואם לאו. שימות. אעפ\"כ אין מוציאין אותו משם. ",
+                "<b>קבורתו </b>שאפילו מת. אין מוציאין עצמותיו. לקברן בקברות אבותיו (עד שימות כ\"ג) <b>ולא</b> עוד אפילו מת קודם שבא לשם. שולחין עצמותיו להקבר שם. <b>ונ\"ל</b> שבמות הכהן מפנין עצמותיו לקבר אבותיו. ",
+                "<b>וכל אדם אין חייבין עליו </b>עתי\"ט ליישב הגירסא. <b>ואני</b> אומרה בלשון אחרת. אלא גואל הדם רשות. דפטור ומותר. וכל אדם פטור. אבל אסור. זה דבר ברור בס\"ד. ",
+                "<b>גולה מעיר לעיר </b>ברציחה ראשונה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מעלים </b>רוצחים דנפישי. ",
+                "<b>וחוזר לשררה </b>בעל שררה. לא שכיח טובא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו </b>כתי\"ט ותמהני דכולן נשנו כסדרן בפרשת א\"מ. חוץ מאלו השתים דאשת אחיו קדמה לאחות אשתו ע\"כ. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דתנא אחות אחות נקיט ואתא. דהכי ניחא טפי בגרסא דעל פה. כי היכי דלא לשתמיט ליה. ",
+                "<b>וחלוצה </b>כת\"ו שלוקה מכת מרדות. <b>ובודאי</b> שכך מוכרח בכמה מקומות בש\"ס. מ\"מ דבר תמוה הוא שבכ\"מ סתם משנה. משמע שהוא מן התורה. וכן עוד ר\"פ משוח מלחמה. וצריך ישוב. ועמ\"ש גם בריש מכלתין. ",
+                "<b>אלמנה וגרושה </b>כרע\"ב לאשמועינן. דחייבין עליהן משום שני שמות. <b>בפרק</b> עשרה יוחסין (דעח\"א) אמרינן דחייב על כל אחת משום שני שמות. ופסקה הרמב\"ם ג\"כ. ",
+                "<b>והתימה </b>מבתי\"ט שלא העיר בזה. גם על הר\"מ צ\"ע. דהתם משמע דמשכחת נמי חמש מלקיות. בגמר ביאתו. ",
+                "<b>נתינה </b>מן הגבעונים. שנאמר בהם ויתנם יהושע. <b>ושוב</b> נתנם דוד. כמפורש בעזרא (ח) ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמפטם </b>כתי\"ט מצינו כלי נקרא פטום. במ\"ז פ\"ג דר\"ה ע\"כ. <b>במ\"כ</b> טעה בזה. כי בכל מקום שהוזכרה מלה זו. וענינה כלי. היא בסמ\"ך. וחבריו בפ\"ו דבתרא. ופ\"ד דמציעא. ובגמרא רפ\"ב דביצה. בעלי פטסיאות. ",
+                "<b>אף חטה אחת כברייתה </b>הקשו תו'. א\"כ תרומה היאך עולה בק\"א. וכ\"ת משום דלא נולד האסור עמה. אכתי ערנה וכלאי הכרם. לא לבטלו ע\"כ. <b>ונ\"ל</b> ליישב. דשל ערלה. סתמא לא חזי לאכילה. וכי אמרינן חטי ופירא הוו בריה. בגמר פריין דווקא. דחזו לאכילה וחשיבי. וכלאי הכרם. פשיטא דלא תקשי כלל. דהא בהוסיף במאתים. אסור. דהאי תוספת פורתא בעלמא הוא. ולאו עיקר פירא הוא. דהפרי אפילו גדל כל צרכו (כל שלא יבש ובשל כל צרכו) הוא נאסר בכך. וכן אע\"פ שעדיין לא הגיעו לכלל פרי. התבואה מתקדשת משתשריש. וענבים כפול הלבן. אע\"ג דאכתי לא גמר פירא. ובין הכי. בין הכי. כה\"ג ודאי לא חשיב בריה. דכל עיקר דין בריה. אגב חשיבותיה הוא. דדמי לדבר חשוב. שאינו בטל. להכי בעינן גמר פירא מיהא. בבציר מהכי. ודאי לא חשיב. וכל שכן לתוספת אחד ממאתים. דלאו בכלל פירא לגמרי הוי. ולא חשיב מידי. ",
+                "<b>כל מל\"ת שיש בה קום עשה כו'. </b>אבל לא קיים לוקה. <b>צ\"ע</b> משום התראת ספק. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>השורט שריטה </b>פשיטא לי דאינו חייב. עד שקרע העור ויצא דם. ואין לה שיעור לשריטה. ",
+                "<b>חמש שריטות </b>בחמש אצבעות. ובבת אחת דווקא נקטה. וצ\"ע למה. ",
+                "<b>אחת </b>נ\"ל דאצטריך ליה. סד\"א ושרט. שם דבר קבוצי הוא. כמו שער. שאע\"פ שהוא במשקל יחיד. אינו פחות משתים. וכן צמר. הוא שם לקבוץ המין. ולא יפול על אחד נפרד. וכן כל דבר. או מעשה ומלאכה. הנגדרים בדברים רבים קטנים מאד מקובצים. לא יורה השם אלא על המקובץ. בעצם וראשונה. ולא הונח שם למתפרד. בהיותו מקרה רחוק. שיעמוד דבר קטן הכמות או האיכות יחידי בעצמו. מבלי חבור והתקבצות הרבה מחלקיו או קצתם יחד. כי אז יוגדר בשם. וזולת זה לא יתכן לו שם לקטנותו ומיעוטו. והכי נמי הכא. כיון דחייב על שריטה כל שהיא. מהו דתימא לא יתחייב על אחת קטנה בכל שהו. אלא בעושה הרבה שריטות. ביחוד שמעשה השריטה המקובצת נקראת שרט. על משקל צמר תבן ירק. והדומים להם בענין המקובץ. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כתובת קעקע </b>בהא קמיבעיא לי. אי בעינן קריעת העור. או ברושם בעלמא סגי. אע\"פ שלא פלשה השריטה את העור כולו. ולא יצא דם. כיון דמכל מקום רשומו נכר. ונשאר קיים. על ידי הצבע המתקיים ברושם כל שהוא. ועמ\"ש בס\"ד בי\"ד (סקפ\"א) <b>ותו</b> מספקא לי. אי בעי נמי שעורא זוטא מיהא כדי כתיבה. ואין כתיבה פחותה מאות קטנה. <b>או</b> דילמא כיון דאפשר ביו\"ד. דהויא נמי אות (וקרוי כתב. כאותה ששנינו אפילו כתב אחד מעכבן. אע\"ג דלענין שבת בעינן שתי אותיות משום רושם. שכן כותבין על קרשי המשכן לידע בן זוגו. וכי הא דאמרינן מה הנער יכול לכתוב יו\"ד. שמע מנה דלית לה שעור למטה. וכדכתיבנא בס\"ד במו\"ק בהלכות כתיבת תפלין בא\"ח. אי הכי ליכא קפידא לגמרי. אלא בנקודה אחת קטנה כל שהיא. סגי. וצ\"ע. ",
+                "<b>כופת </b>גרסינן בתי\"ו. לשון קשירה. כמו כופתין את הטלה. ובמשניות של תי\"ט בה\"א שבוש. ",
+                "<b>שתי ידיו על העמוד. </b>ז\"ל הריב\"ן. נעוץ בקרקע וגבוה כנגד שתי אמות. או אמה וחצי. ",
+                "<b>זה </b>מוכרח קצת. מפני שהוא עומד פניו לעמוד. נשען וכפות עליו. נמצא אילו היה העמוד גבוה יותר. היה מכסה לבו. כי שתי אמות הם שני שלישי גובה קומתו של אדם. והרי הוא לוקה מלפניו. על לבו. עד טבורו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נפטרו ידי כריתתן </b>בגמרא פסיק ר\"א הלכה כן. נ\"ל דאית בה נפקותא לדינא. אליבא מ\"ד לוקה ומשלם. דלרחב\"ג דס\"ל בר מלקות הוא אינו נפטר מתשלומין (אם הזיק) ואליבא דר\"י דאין מלקות בחייבי כריתות. והרי היא כמיתה שלכם שפוטרת מן התשלומין. "
+            ],
+            [
+                "<b>מנין ארבעים </b>מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ שאם הוסיף אחד על נ\"ט אינו עובר בלא יוסיף. ",
+                "<b>אינו </b>נראה. אלא ודאי עובר. ולוקה עליה לדעתי אליבא דת\"ק. ולית לן למדרש טעמא דקרא. ",
+                "<b>חזן הכנסת עומד עליה </b>עומד מצד אחוריו. ",
+                "<b>ולא </b>אחוריו ממש. אלא מצדד עצמו. כדי שיוכל להוליך הכאת הרצועה על פני רוחב גבו. ",
+                "<b>אמנם </b>מלפניו. נראה שהיה מכה אותו לאורך הגוף. בין החזה עד הטבור. והיינו פי כרסו. שמהטבור מתחיל הכרס (עפ\"ט דנדה מ\"ה. ובפי כרסה. פירש\"י כנגד טבורה). ",
+                "<b>אכן </b>להריב\"ן ד\"א. כשהוא מכה לרוחב גבו. מגעת הרצועה. בכרסו שלפניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא עומד </b>אמוכה קאי. וחזן כבר נזכר שעומד. ",
+                "<b>הא כל היושב ולא עבר כו'. </b>פירוש שלא תחשוב שאין שכר לנמנע מעברה. אלא נמלט מענשה בלבד. <b>קמ\"ל</b> שיש לו גם שכר כעושה מצוה בידים. אבל לא בא לומר שא\"ל לעסוק במצוה. מחמת שנמנע מעברה. זה פשוט מאד. וכן כתוב סור מרע ועשה טוב. בודאי אין אדם נפטר מעשיית הטוב. אלא העוסק במצוה אחת. שנפטר מאחרת בעת שעוסק בה (ולמ\"ד בשא\"א לו לקיים שתיהן דווקא) לא זולת. והוצרכתי לכך. מפני שראיתי טועים בהבנת משנתנו זאת. ",
+                "<b>ואמנם </b>לפמ\"ש רע\"ב. בלא\"ה אין לטועה שיטעה בכך. ",
+                "<b>נותנין שכר כעושה מצוה </b>לרע\"ב וזה דווקא במי שבא לידו דבר עברה וכבש יצרו כו'. ",
+                "<b>הכי </b>מוקמינן לה בגמרא שילהי פ\"ק דקידושין. ועיין מטפחת (ח\"ב סס\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר' שמעון בר רבי </b>לא מצינו לו במשנה דבר הלכה ושמועה אחרת. בלתי זו לבדה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לפיכך הרבה כו'. </b>ע\"ל רע\"ב כדי להרבות שכרם כשהם בדלים מהם. <b>היינו</b> לפי שגדול המצווה ועושה. שיצרו תוקפו. ועמש\"ע בס\"ד שלהי אבות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..55caacd36221e593296fbb341c6422b8ca3a0c37
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,359 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשלשה מתחילין </b>לראות כו'. אם צריכה שנה להתעבר מפני התקופה. עכ\"ל הרע\"ב. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>קשה מהו הספק בענין התקופה. והלא הדבר תלוי רק בחשבון. והוא דבר גלוי וידוע אם תמשך אם לא. ע\"כ. <b>לזה</b> אני אומר. איך הוא דבר וגלוי. ויש שלשה מיני תקופות. תקופת שמואל. ותקופת רב אדא. ועוד בה שלישיה. ואף היא אינה מדוקדקת כל צרכה. אלא על דרך הקירוב כמ\"ש הר\"מ בהל' ק\"ה. ובכאן הוא סוד העבור. ואפילו תקופת ר\"א אינה נגלית לכל. שכך קורין אותה המעברים. תקופת ר\"א בצינעא. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים </b>ולא דבעי מסמך ידיה. כתב תי\"ט ולא אתפרש טעמא. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דקיי\"ל. שסומכין אף אם הנסמך אינו עם הסומכים. במקום אחד. וכמ\"ש הר\"מ בפ\"ד מה\"ס. ובודאי שכך מצא מפורש בירושלמי או בתוספתא. או בשאר ספרי דבי רב. <b>וגם</b> טעמו ונמוקו עמו. שאל\"כ. יש לחוש שתבטל הסמיכה. אם לא ימצא כאן הראוי. אלא ברחוק מקום. ולא יהא אפשר לו לבוא לפני הסומכים. או שלא יכלו לשלוח סמוכים. לכל מקומות הרחוקים. נמצא בטלה סמיכה באותן מקומות. אם לא יסמכו נסמכים גם שלא בפניהם. זה ברור שההכרח הביא זה. <b>ומרע\"ה</b> מילתא יתירתא הוא דעבד לתלמידו הנמצא עמו. ולהשרות עליו רוח הקודש. שיקבלו ממנו כל ישראל. ככתוב ונתת מהודך עליו. למען ישמעו אליו כל בני ישראל. ולכן נהג מרע\"ה טובת עין. וסמך שתי ידיו עליו. אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בפירושו. שנ\"ל כשתהיה הסכמה מכה\"כ. להקדים עליהם איש כו' ויהיה סמוך כו' שא\"ל תאמר כו. א\"א שתמצא ב\"ד הגדול לעולם כו'. <b>לא </b>אדע מה הכריחו לכך. מדוע לא נאמר שיתקיים היעוד ואשיבה שופטיך כו'. אחר שכבר בא מלך המשיח ואליהו עמו. המה יסמכו וישיבו שופטים כבראשונה. ואחר שנסתר יסודו של הר\"מ בזה. נפל הבנין. שאין לו על מה לסמוך. ומי יתן והחריש מזה. כי אז בטלה מחלוקת גדולי הדור בא\"י לפני מאתים שנה. וסרה קנאת מהריב\"ר ומהרלנ\"ח כי עצמה מאד. ונגעה חרף עד הנפש. כנראה באגרת הסמיכה. אע\"פ שקנאת סופרים תרבה חכמה. היא הרבתה גם כעס וכדי בזיון וכלמה. אלא שנתקיים בה ג\"כ כי ברב חכמה רב כעס. "
+            ],
+            [
+                "<b>והנחש </b>מתניתין אתיא נמי כר\"י דבהנשרפין. דס\"ל השיך בו את הנחש. חייב. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמרינן עלה. לדברי ר\"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. <b>היינו</b> משום דסבר ר\"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה. ",
+                "<b>אבל </b>אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ\"ע חייב. דאע\"ג דארסו בין שניו עומד. מ\"מ איהו ניהו דקעביד מעשה. ",
+                "<b>מיתתן בעשרים ושלשה </b>נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. <b>אבל</b> מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב\"ד ממיתין אותן ע\"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב\"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. <b>ואדרבה</b> מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה. ",
+                "<b>ור\"א </b>דס\"ל כל הקודם להרגו זכה. נ\"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס\"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. <b>וכן</b> צ\"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"ב </b>עתי\"ט עד וכתו' דלא תנן הכא מלך ונביא. משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. <b>יש</b> לי לומר בלשון אחר. דלא אתי תנא דידן. אלא למעוטי סנהדרי קטנה. ",
+                "<b>ואין עושין עיר הנדחת </b>כו' דכתיב את האיש אל שעריך כו'. <b>כתי\"ט</b> ואפ\"ה אצטריך למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר שני שבטים כו'. <b>לא</b> ידעתי עיר משני שבטים. כי אם ירושלם בלבד. והיא אינה נעשית עיר הנדחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>כתוב בלקוטי מהרי\"ל. שנקראין כך על שם ששונאין הדרת פנים בדין. והתשבי כתב שהוא לשון יון. שקורין לכסאות המשפט. סנהדרי. ומצוי בתרגום ירושלמי. ",
+                "<b>שבעים ואחד </b>ועדיין היה שם אחד שאינו מן המנין. והוא נקרא מופלא שבב\"ד. <b>והיינו </b>דתנן רפ\"ק דזבחים. ובבתרא דידים. מפי ע\"ב זקן. משום דאליבא דכ\"ע הוה מופלא. מלבד הסנהדרין השבעים ואחד למר. או שבעים לר\"י. דס\"ל נמי אחד ממונה על כולן. והוא המופלא. כמ\"ש תו' בגמרא דריש פרקין (דד\"ב ודיו\"ב) וסוכה (דנ\"א) ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דהוריות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כ\"ג כו' מעיד </b>כשהמלך יושב שם שאם הכ\"ג יודע עדות לבנו של מלך. הולך המלך (דבלא\"ה אינו יושב בדין) לשם. ",
+                "<b>אנו כפרתך </b>במלך לא שנו כך. <b>נ\"ל</b> משני טעמים. אם מפני שאינו יוצא מפתח פלטרין. ולא שכיחי מנחמין גביה. כמו גבי כ\"ג. אליבא דר\"מ. <b>ואם</b> שאפילו אם יבואו אליו שריו ועבדיו לנחמו (כמ\"ש בדוד) או אליבא דר\"י דס\"ל איפכא. מלך יוצא. ולא כ\"ג. ",
+                "<b>מיהא </b>פשיטא לא גרע מלך מכ\"ג בהא. ולא אצטריך למתני מאי דשוו להדדי. אלא מאי דשאנו מהדדי. <b>עם</b> שכבר הייתי יכול לומר בו טעם. דשייך דווקא בכ\"ג. שהוא מכפר על ישראל בי\"כ. וכן במותו מכפר על הרוצחים בשגגה. גם הוא ראש במורי התורה. כמ\"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך גו'. וכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ודן הוא לעולם. משא\"כ במלך. <b>מ\"מ</b> מ\"ש בתחלה נ\"ל עקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין שומעין לו </b>דמלך אין כבודו מחול. וכיון דאינה בת חליצה. אינה בת יבום. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ולא מצאנו אלא כל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה. ע\"כ <b>מיהא</b> איכא איסור מצוה וקדושה. דאינה עולה ליבום. ועולה לחליצה. וה\"נ לא עדיפא מנה. <b>אלא</b> שאינו חולץ מטעם אחר. הנזכר בפירוש הרע\"ב. <b>וכיון</b> שאינה ראויה לחליצה. מנעוה גם מיבום. משום גזרה. דילמא אתוי למחלץ נמי. כך נ\"ל נכון. ",
+                "<b>ושמא </b>דאורייתא היא כ\"כ. שגם התורה עשתה סייג לדבריה. שאסורה גם להתייבם. שאם אתה אומר תתייבם. תחלוץ כשלא יחפוץ. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדרגש </b>נוטריקין דרג שם. על שם שהוא מדרגה קטנה. לעלות משם למטה גדולה. כמ\"ש הרע\"ב בפ\"ז דנדרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמנה עשרה </b>ומצינו ג\"כ ברחבעם. שלא נשא רק י\"ח נשים. אע\"פ ששאל המון נשים. ",
+                "<b>אפסניא </b>נראה שיש לו עיקר בלה\"ק. מענין אפס כסף. על שם שהוא אפס בהוצאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכ\"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד </b>בלא דעת הבע\"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. <b>כתי\"ט</b> ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע\"כ. <b>אומר</b> אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע\"פ שאח\"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ\"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. <b>וגם</b> אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ\"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו. ",
+                "<b>וכך </b>הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ\"מ אר\"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה. ",
+                "<b>אינו יכול לפסלן </b>ז\"ל רע\"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. <b>וכתי\"ט</b> נ\"מ לענין זמן (ע\"ל מ\"ח) א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ע\"כ. ",
+                "<b>וא\"צ </b>לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי\"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. <b>א\"נ</b> דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר\"ה ור\"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. <b>ונ\"מ</b> דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב\"ד אחר לסתור הדין. דהו\"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע\"פ שפסק כדברי ב\"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב\"א נ\"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה רועי בקר </b>ע\"פ רע\"ב דאילו לעדות כשרים. <b>ויש לומר</b> משו\"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר\"מ. דילמא ס\"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. <b>השתא</b> דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>כמ\"ש תי\"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. <b>איברא</b> לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>המשחק בקוביא </b>כרע\"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. <b>חבריו</b> במדות פ\"א מ\"ה. ופ\"ב מ\"י וע\"ש בתי\"ט. ובגמרא רפ\"ק דבתרא. במסיפס בעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחורגו </b>ואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש\"י בהעתק תי\"ט. <b>איברא</b> לשטת רש\"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי. ",
+                "<b>לבדו </b>אבל בן חורגו. לא. <b>וכל</b> שכן אביו דלא. אע\"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ\"ש במקומו (סל\"ג בח\"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים. ",
+                "<b>דודו ובן דודו </b>לשון תי\"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ\"י ע\"כ. <b>קמזכה</b> שטרא לבי תרי. עיין בסמוך. ",
+                "<b>וכל הראוי לירשו </b>תשלום משנתו של ר\"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ\"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א\"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע\"כ תי\"ט. <b>דבריו</b> מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש\"י ונ\"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה. ",
+                "<b>אפי' מתה בתו </b>פשוט דה\"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שונא כל שלא דבר עמו ג\"י באיבה </b>נראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג\"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פלוני </b>לשון כתוב הוא. פלוני אלמוני. ",
+                "<b>הודה לו </b>הא דנקט הודה. נ\"ל. לאו למימרא דכ\"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח\"מ (סע\"ט) וכך צריך לומר מ\"ש שם (ספ\"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ\"ש שם בס\"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. <b>אלא</b> להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע\"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי. ",
+                "<b>איברא </b>אפילו היכא דאיכא תרתי. ר\"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי. ",
+                "<b>אלא </b>משום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה\"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואחד דיני נפשות </b>נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ\"ו כו'. <b>וכן</b> יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ\"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא. ",
+                "<b>ועוד </b>דהא קיי\"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע\"ג דחס רחמנא עלייהו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמכות בשלשה לת\"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר\"י. ",
+                "<b>מ\"מ </b>נ\"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב\"ד של שלשה <b>והכלל</b> בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. <b>שוב</b> ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר\"מ ז\"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. <b>ודע</b> ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב\"ד כ\"ג בלבד. נמצא במלקות (אע\"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת\"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור. ",
+                "<b>דנים ביום </b>יש לדעת כי מ\"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש\"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק. ",
+                "<b>אין דנין בע\"ש </b>שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. <b>והא</b> דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה\"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ\"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. ",
+                "<b>ושמע </b>מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. <b>אך</b> מ\"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ\"ע בגמרא ותו'. ",
+                "<b>דיני ממונות הטומאות </b>כו'. כצ\"ל. ובמשנת תי\"ט נשמטה תיבת ממונות. ",
+                "<b>מתחילין מן הצד </b>כתו'. ומ\"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ\"ל שכיוונו קרוב למ\"ש נ\"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה\"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע\"כ תי\"ט. <b>ולכלל</b> הב\"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב\"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד. ",
+                "<b>עוד </b>כתב תי\"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע\"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'. ",
+                "<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג\"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש\"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>הוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה. ",
+                "<b>כחצי גורן עגולה </b>כמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. <b>ונראה</b> שאף ראש ב\"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו # ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ\"ק אינו באמצע העולם. אלא ע\"צ הקירוב. <b>אני</b> אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז\"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר\"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר\"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה. ",
+                "<b>אולם </b>הכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה. ",
+                "<b>ובבחינת </b>הרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א\"י קרוב לסופו) ולד\"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ\"ש האדומי הידוע. ",
+                "<b>ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם </b>נראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלש שורות </b>מפירש\"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # <b>ואעפ\"כ</b> אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. <b>וצ\"ע</b> מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יושבים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"י אומר באיזה יום כו' </b>עתי\"ט עד. והיינו דקאמר לדבריך. ",
+                "<b>נראה </b>שצ\"ל לדבריכם. ועדיין הלשון מגומגם מאד. וכמעט נעדר הבנה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שזה יודע בעבורו של חדש </b>עיין ספר שבירת לוחות (דךא\"א) <b>אבל</b> מחצי החודש ואילך עדותן בטלה. אפילו במכוונין ליום אחד. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש רע\"ב. שכל העולם יודעים אז. מתי קדשו ב\"ד את החודש. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בלח\"ש פ\"ב דר\"ה. ובמו\"ק (סתר\"ע). ",
+                "<b>א\"א בשלשה וא\"א בחמשה עדותן בטלה </b>ואע\"פ שמכוונין ליום אחד בשבת. על כרחין תלינן המעות בימי השבת. ולא בימי החודש. ",
+                "<b>שעות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ברכות פ\"ק מ\"ב. ובמו\"ק בכמה מקומות. ס\"א. סנ\"ח. וביחוד (סתמ\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן התלמידים </b>עמ\"ש ר\"פ דלקמן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר אחד </b>מן הב\"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ\"ה מ\"ד. <b>וצ\"ע</b> אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב\"ד איירי. קמ\"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה. ",
+                "<b>ארבעה </b>לטעם כל דהו. <b>וחמשה</b> לטעם שיש בו ממש. כך נ\"ל. ועמ\"ש בכ\"מ עד\"ז בס\"ד. ",
+                "<b>שכל המתודה י\"ל חלק כו'. </b>הא כל שאינו מתודה. א\"ל חלק. עמש\"ל מ\"ו. ופרק חלק מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שכפר לו ודויו </b>כרמ\"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי\"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע\"כ. <b>וא\"כ</b> סקילתו היא שכפרה לו ודויו. <b>גם</b> אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. <b>ולענין</b> הקושיא. י\"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק\"ל. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>רמ\"ז שעכן לא נהרג ע\"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף. ",
+                "<b>אומר </b>אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב\"ד. ע\"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע\"פ עצמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפשיטין אותו בגדיו </b>לפי שהוא ממהר למות. הר\"מ. <b>טעמא</b> דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ\"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. <b>ומ\"מ</b> אזלינן בתר טעמא. דמשו\"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע\"ג דליכא מיעוטא. כמ\"ש תו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>דוחפו על מתניו </b>מפירוש הר\"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר <b>נהפך</b> כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח\"כ הופכו ומשכיבו על מתניו. ",
+                "<b>וטעמא </b>נ\"ל משום דכה\"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. <b>ומה</b> שמהפכו. כפירש\"י. ",
+                "<b>ועוד </b>לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. <b>אמנם</b> לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י\"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. <b>אבל</b> יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. <b>נהפך</b> שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו. ",
+                "<b>הופכו על מתניו </b>לשון פרקדן שבפרש\"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ\"ל לפרשו פרק קדה. ר\"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. <b>אבל</b> אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב\"ח וק\"ל. <b>לכן</b> נ\"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר\"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק\"ל. ",
+                "<b>ונותנה על לבו </b>כתי\"ט נתינה זו לא דווקא. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ\"ל. תרתי. דתני ר\"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. <b>היינו</b> דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ\"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה\"י. ",
+                "<b>ואין האשה נתלית </b>ור\"א דריש בן לרבות סו\"מ כו'. <b>נתקשה</b> לתי\"ט הא לר\"א כל הנסקלין נתלין. ובסו\"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>סד\"א איש ולא בן. קרא מיעטיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה לשון אומרת </b>ה\"ג בלא ה\"א. ובסתי\"ט הלשון. הה\"א ט\"ס. ",
+                "<b>כביכול </b>ע\"ד הרמ\"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר\"ל כ\"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב\"ה. כמ\"ש בס\"ה עה\"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. <b></b>וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב\"ך. והיינו ך\"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע\"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. <b>מ\"מ</b> אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג\"כ. וקריאתו <b>כביכול</b> הכף שואי\"ת והבי\"ת פתוח\"ה רפוי\"ה. ויו\"ד דגוש\"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל. ",
+                "<b>קלני </b>איני קל. לפ\"ז המלה נקראת בציר\"י הלמ\"ד <b>קליני</b> ולד\"א כמ\"ד קיל לי עלמא. נקראת <b>קלני</b> בקמ\"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז\"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין. ",
+                "<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן </b>דילפינן מקרא דויחי ויקם. <b>והא</b> דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה\"ט חיה אותו האיש. עמ\"ש בס\"ד במגלת ספר יציב פתגם. <b>עי\"ל</b> כיון שלא הי\"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח\"כ. כי עדיין לא הגיעה ת\"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון. ",
+                "<b>נתעכל הבשר </b>כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב\"ד. הו\"ל כפרה ע\"י קבורה ועכול עכ\"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב. ",
+                "<b>וא\"ה </b>קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. <b>ואין</b> לומר דמיירי שמת במיתת ב\"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. <b>דא\"כ</b> היכי ס\"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י\"ל חלק. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול. ",
+                "<b>א\"נ </b>הרוגי ב\"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. <b>ושאני</b> המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול. ",
+                "<b>והקרובים באים </b>כו' מיד אחר שנעשה בו הדין. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ולא היה. צ\"ל שאין ראוי להתאבל. ",
+                "<b>שאין אנינות אלא בלב </b>אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע. ",
+                "<b>אלא </b>הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה. ",
+                "<b>אבל </b>מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סודר קשה לתוך הרכה </b>שהרכה אינה חונקת. לרש\"י. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. <b>אלא</b> שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. <b>וגם</b> זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע\"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזכור </b>נקב המשכב קרוי זכור. <b>לא</b> תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. <b>להכי</b> נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק\"ל. ",
+                "<b>ועל הבהמה </b>והמביא בהמה עליו. <b>נראה</b> פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. <b>וכן</b> להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. <b>וכן</b> באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה\"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק\"ל. ",
+                "<b>הבא על הזכר </b>ז\"ל תי\"ט. תימה למנ\"מ נקט ליה הכא. <b>וי\"ל</b> קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו\"ה נסיב להו בהדדי. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכה יוסי </b>לשון הר\"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. <b>מסייע</b> למ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דברכות. <b>וצ\"ע</b> אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ\"ה דאייתי תי\"ט דהא מודה דחייב על שניהם. <b>ולא</b> ידעתי היכי משמע ליה לתי\"ט. מפירש\"י מידי בהא. ",
+                "<b>אמור מה ששמעת בפירוש </b>עמ\"ש תי\"ט לתרץ קושית הירושלמי וא\"ל גדוף מידי דהוי אסוטה. ",
+                "<b>ועם </b>שיש קצת טעם בדבריו. מ\"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. <b>ואפ\"ה</b> טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב\"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב\"ה מחול כה\"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א\"כ לא שנא וקב\"ה אחיל בהא נמי <b>ולכאורה</b> יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א\"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה\"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה. ",
+                "<b>עוד </b>יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ\"ט דקריעת ב\"ד. אם אינו גדוף. ",
+                "<b>אלא </b>שכל זה אינו מוכרח לפמ\"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע\"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. <b>להכי</b> מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. <b>ומשתיקת</b> גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת. ",
+                "<b>קורעין הדיינים ולא העדים </b>דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. <b>תמהו</b> התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי. ",
+                "<b>ונראה </b>דפשיטא י\"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ\"ה גמרינן קריעה מהתם בק\"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. <b>וזה</b> ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. <b>ואעפ\"כ</b> נ\"ל דל\"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך. ",
+                "<b>זוהי עבודתו </b>לענין מ\"ש הרמ\"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע\"א). ",
+                "<b>ויעביר באש </b>כרש\"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. <b>ונ\"ל</b> דלאו דיוקא הוא. די\"ל מאי פטור בדין שמים. ס\"ד אע\"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ\"ל. ואע\"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א\"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. <b>אע\"פ</b> שאינו נענש בב\"ד שלמטה. י\"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו. ",
+                "<b>פיתום </b>נוטריקון פי מות. כפירושו. ",
+                "<b>המדבר משחיו </b>וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. <b>והענין</b> כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס\"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח\"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת. ",
+                "<b>והנשאל </b>כתי\"ט ותמהני ע\"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ\"ע. <b>תמיהא</b> לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ\"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי\"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ\"ש בסמוך בס\"ד. ",
+                "<b>באזהרה </b>דאל תפנו. וכפרש\"י. <b>הכי</b> מוכח ודאי ספ\"ק דעירובין (כמ\"ש בס\"ד שם בחי\"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א\"כ ליחייב כרת. <b>לק\"מ</b> התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא. ",
+                "<b>איברא </b>הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש\"ד אל מדעתכם (שבת קמ\"ט) <b>ומ\"ש</b> תו' וי\"ל אזהרה מלא ימצא כו' <b>לא</b> הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי\"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. <b>וז\"ל</b> תי\"ט (ע\"ל רע\"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש\"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ\"כ הר\"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ\"מ כתב. שכ\"ה בפרשת קדושים בת\"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ\"ד. <b>במ\"כ</b> יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס\"פ שניה) וכ\"ה בת\"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה\"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. <b>אמנם</b> אין מכאן ראיה לדברי ר\"מ. אלא מסייעא לרש\"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת\"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. <b>וצריך</b> להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש\"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר\"מ ז\"ל. דבפ\"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ\"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר\"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה </b>כו' כשבא עליה כדרכה. הר\"מ. <b>ז\"ל</b> תי\"ט. וק\"ל מאי קמ\"ל. פשיטא בתולה תנן. <b>ולא</b> אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ\"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. <b>ועוד</b> הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע\"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. <b>א\"ה</b> טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש\"י ורע\"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני. ",
+                "<b>עוד </b>כתב. ורש\"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע\"כ. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א\"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה\"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ\"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב\"א שמא ממשפחת דורקטי היא. ",
+                "<b>ואי </b>בדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע\"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה\"ג. <b>להכי</b> לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדיוט </b>לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט. ",
+                "<b>הדיוט המסית </b>אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. <b>צ\"ל</b> שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב\"ע. כך היה נ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מפירש\"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב\"ה. ה\"ז נביא. דסתמו כפירושו. <b>אלא</b> דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בחבור הר\"מ פ\"ה. אחד שאמר אמרה ע\"א כו'. או שאמר אמר לי הקב\"ה ה\"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ\"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת\"ק דר\"ש) וכ\"ש דקשיא מ\"ט אקיל עליה רחמנא. ",
+                "<b>שמא </b>כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו <b>מיהו</b> קשיא לי לפרוש רע\"ב במשנתנו אליבא דר\"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא\"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע\"א. מיתתו בחנק. ",
+                "<b>ואין </b>לומר היינו נמי טעמיה דר\"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע\"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. <b>הא</b> לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע\"פ ג\"ש גרידא (א\"ל בבתו דוק) וצ\"ע. <b>איברא</b> פרושיה דרע\"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס\"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר\"ש. ופר\"מ במשנה קפחיה לרע\"ב בהך טעותא. ובדותא היא. ",
+                "<b>מכמינין לו עדים </b>ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות <b>ותי\"ט</b> הפליג. ",
+                "<b>ביחוד </b>במקום יחוד. ",
+                "<b>האומר אעבוד </b>כו' עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג דח\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>האוחז עינים </b>עיין תשו' רמ\"א (סס\"ז) ובחי' על הרא\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טרטימר </b>נ\"ל שהוא מלשון טורטני. ובפא\"צ טרטא. הוא משקל רשום. ובהאריך המלה. תורה על קטנותו ומקצתו. או מחציתו. כנודע לרוב בלה\"ק. על דרך אישון. ירקרק או אדמדם. ובלשון משנה בצל בצלצול. שום שומנית. גת גגית. בד בודידה ודומיהם. ",
+                "<b>חצי לוג יין האיטלקי </b>לכאורה היה נראה לי לפרשו מלשון טיליא חריפא דמצרי זיקי בפא\"מ. וכן בפמש\"א טיליא חריפא. שם יין משובח מאד. <b>כי</b> היה קשה בעיני לפרשו על שם מדינת איטליא. כמו שהוא פירושו במקום אחר. לפי שאין יין של ארץ איטליא (עם היותו משובח ודאי. אינו) משובח משל א\"י. <b>גם</b> אין סברא כלל שישערו חכמים בא\"י. ביין שבמדינות רחוקות דווקא. ורחוק ודרך זר לגמרי. שיובא יין איטליא לא\"י כלל וכלל. האם יחסרו יינות משובחים מאד בא\"י. ושנינו קרותים והטולים אלפא ליין כו'. <b>אכן</b> אחרי הישוב בדעת. נ\"ל יותר נכון לפרש. שאין שם איטלקי תואר ויחוס היין. אלא למדת הלוג. שמשתנה לפי המקומות. כמו המשקל. <b>וכמו</b> ששנינו בפי\"ז דכלים ויש\"א במדה דקה כו' באיטלקי. ושם כפונדיון האיטלקי ובריש שביעית של ס' מנה באיטלקי. שהוא שם תואר למנה. ובגמרא פ\"ק דקידושין איסר איטלקי. כך הוא כאן תואר ללוג. וזה היה נראה ברור בעיני. ",
+                "<b>עם </b>היות לפום ריהטא דסוגיא ר\"פ הדר. דבעי תלמודא למימר שאני יין האיטלקי דמשכר טפי. לא משמע הכי. היינו דס\"ד לכאורה. ובמסקנא סלקא ליה שפיר בלא\"ה. <b>או</b> דילמא אה\"נ איטלקי דהכא מלשון טיליא דגמרא הנ\"ל. או ע\"ש מקום הטולים דמשנה הנ\"ל. איך שיהא לא יתכן כאן עניין יין של ארץ איטליא. ",
+                "<b>אכל טבל כו' </b>נ\"א ל\"ג. ומילתא דפשיטא דל\"ג. דהא אינו נעשה בסו\"מ. עד שיאכל בשר וישתה יין. עכ\"ל תי\"ט. <b>ולטעמיה</b> תקשי ליה בבא קמייתא. אכל מעשר שני. ולסמייה נמי חס ליה למר. אלא פשיטא. איין קאי. דטביל. ושתיה בכלל אכילה. <b>ותו</b> דאיכא יין קרוש הבא משניר. שדומה לעגולי דבלה. ושייך ביה אכילה נמי (ועיין פרה פי\"א) <b>ועוד</b> אפשר לומר דנסיב לישנא אכילה. לאשמועינן מילתא אגב אורחא. דאינו חייב אלא על כזית. כשיעור אכילה בכל מקום. ",
+                "<b>אי נמי </b>כביצה. למאן דאמר הכי בעלמא. ולא סגי ברוב רביעית ומלא לוגמיו. שעור שתיה דעלמא. דהכא בעינן שיעור שביעה דוקא. דזיל בתר טעמא. ודייק נמי לישנא דקרא. (והכי נמי ס\"ל לר\"י בתו'. שעור שתיה לענין ברכה אחרונה. דבעינן דומיא דאכילה) וכל זה נכון וברור בעזה\"י. עכ\"פ אין כאן ט\"ס כל עיקר ולא שבוש. במ\"כ שבושו ישוב בראשו. ולא ידעתי מאי שאטייהו דאותן מקומות דאייתי תי\"ט הכא. והיכי אשתבוש ואכפל כולא עלמא. להכניס במשנה דבר ממקומות אחרים. מה שאין לו מקום כאן. לפי דבריו הלא זהו בלי ציור במציאות. כדבר שאין לו שחר. ולא נחשדו סופרי ישראל בכך. והמעיין המבין יבחר. באמת ראוי היה למחוק כל דבור זה של תי\"ט להסירו מן הספר. לולי שיפה הוא להניחו. למען יקחו מוסר קלי עולם שבדורנו זה. הנבהלים להשיב. וילמדו ק\"ו אם בארזים נפלה שלהבת החפזון הכוזב. עאכ\"ו לנמהרי לב אשר לא ידעו במה יכשלו. שועלים קטנים מחבלים ומבלי עולם. אשר רבו כמו רבו כיום המתפרצים שלא כלו חרפיהם. ולא הגיעו לפלגות גדולים חקרי לב. לא ידעו ולא יבינו אפילו שיחה קלה של ת\"ח. ודי בזה לקלי דעת. ולאוזן שומעת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראויה לאביו </b>שוה ודומה לאביו בקול. ",
+                "<b>א\"ת </b>הא לא אפשר. שהרי קולה כזכר. הוא מסימני איילונית. כמ\"ש רפ\"ח דיבמות. <b>י\"ל</b> היינו דקאמר תלמודא כמאן אזלא הא דתניא בבן סורר ומורה. לא היה ולא נברא כו'. כמאן כר' יהודה. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט. אדכתב הרע\"ב ומדקול בעינן שוין. מראה וקומה נמי בעינן שוין. לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב כו' והן ש\"ש יוה\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. שלא הם בלבד. כי גם במוספי שבת מצינו כזאת אליבא דכ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמיתתן כו' ולצדיקים רע להם </b>אע\"פ שמעלתן יותר גדולה. כמש\"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. <b>מ\"מ</b> מפסידים זכיות. כמ\"ש הרע\"ב (וע\"ד שאגת אריה) <b>ומשום</b> דמתני' במיתה שלא בזמנה איירי. דומיא דבן סורר ומורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הזכר </b>דאמר קרא ולנער כו' והכא ליכא למימר כו' דאפילו קטנה במשמע כו' דע\"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין תו' מהעתק תי\"ט. <b>ולא</b> הבינותי זה. אטו הרודף אחר קטנה מאורסה. לא מצילין אותה בנפשו. הלא הוא בר עונשין הוא מכל מקום. ואע\"ג דבודאי בבת עונשין נמי משתעי קרא. דכתיב ולנערה ל\"ת דבר. ",
+                "<b>מיהו </b>אימא דלהכי כתב רחמנא חסר ה\"א. דקטנה נמי במשמע דהצלה. משום דפגים לה. ואיתא נמי במיתת ב\"ד דאיהו גדול אע\"ג דאיהי קטנה. אכתי זכר דלא פגים ליה מנלן. <b>שמא</b> התו' עצמן הרגישו בחולשת תרוצם. לכן כתבו עוד ד\"א. ותי\"ט לא חלי ולה מרגיש. ",
+                "<b>יין ושנה לרשעים הנאה להם. </b>לשון רע\"ב כל זמן ששותין אינם חוטאים כו'. ",
+                "<b>נפלאת </b>היא זאת בעיני. הלא החכם צווח למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. הרי שהם מחטאים רעים לה' ומריעים לבריות. והנביא מכריז הוי משכימי בבוקר הוי גבורים לשתות יין. מה כתוב אחריו מצדיקי רשע וגו'. והוא דבר ידוע מהרעות הנמשכות לסובאי יין לעצמן ולזולתן. ועיין אבות פ\"ג מ\"י. <b>וצ\"ל</b> דה\"פ דמתני' יין ושנה יחד. הנאה לרשעים ולעולם. ר\"ל יין המביאם לידי שנה. אז טוב הוא להם שלא יחטאו ולא ירעו. משא\"כ ביין לבדו או שנה לבדה. אין מזיקין גרועים מהם. להם ולעולם. כי השנה מחזקת כחם. ועל ידיה הם מתחזקים בהוצאת רשעתם אל הפועל. כמאמר הכתוב הוי פועלי און על משכבותם וגו'. באור הבוקר יעשוה. ואומר כל הלילה ישן אופיהם וגו'. אבל יין של שכרות המביא לידי שנה גורם עצלות ורפיון ידים. ",
+                "<b>ואחר הנערה המאורסה </b>וה\"ה לכל חייבי כו' <b>ודקתני</b> נערה. נ\"ל דרבותא היא. דאכתי לאו גדולה היא אע\"פ שיצאה מכלל קטנות. לכלל גדלות לא באה. ולא נפיש פגמה כולי האי. כגדולה גמורה. שהגיעה לעונת צמל. כסתם כל העריות. אע\"פ שבודאי על כולן חייבין עליהן. אף משנעשית בת שלש ויום אחד. מיהת בכולהו לא מפרש קרא נערה. אלא במאורסה. ובודאי דנערה זוטר פגמה. מדבוגרת וסתם גדולה גמורה. אע\"ג דתלמודא עביד צריכותא דקרא איפכא. איתא להא. ואיתא להא. צ\"ע ברמב\"ן עה\"ת. ועיין מטפחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא על אשה ובתה </b>על כרחנו צריכין אנו לפירוש התלמוד על האשה שכבר נשא בתה. דאי כפשטה. דבא על שתיהן בזנות. לא מצית אמרת. דהא תנן נושאין על המפותה. כל שכן היכא דתרווייהו בזנות. דליכא חיוב מיתה וכרת לגמרי. הא ודאי בנאסרה עליו על ידי אישות קמיירי. וקתני הבא. לאשמועינן אגב אורחא. דכה\"ג אף בזנות מיחייב. דהמפותה על הנשואה. חייב. והני מילי בששתיהן בחיים אבל חמותו לאחר מיתה. פלוגתא דר\"י ור\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוין </b>צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו. ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה\"ג עדיין הדבר קשה להבינו. <b>וצריך</b> לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש\"י) לכן מתרין בו מספק. או\"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע\"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון הר\"מ שהעתיקו תי\"ט. שאין כיפה לשאר עברות. אפילו ע\"ז. ולמד כן מאחאב. <b>ואינה</b> הוכחה כל כך. איברא גבי מנשה מוכח קצת דע\"ז חמורה. ועמ\"ש בס\"ד באבן בוחן (סק\"ה וק\"ו). "
+            ],
+            [
+                "<b>הבועל ארמית </b>דאשכחן בר כרת הוא. <b>ומצינו</b> שקינא הי\"ת על דבר זה יותר מעל ע\"ז. שהרי בעגל לא נפקדו מישראל. כי אם שלשת אלפי איש. ובמעשה שטים בבנות מואב נפלו עשרים וארבעה אלף. עם היות בנות מואב מותרות להם דבר תורה. דבגירותן לדידן נמי משרי שריין. דדרשינן מואבי ולא מואבית. ואף בגיותן לא מצינו שנאסרו. שהרי אינן משבעה אומות. אלא מחמת שנצמדו ידיהן לבעל פעור. דהיינו נמי חיתון בבת אל נכר. ואיכא תרתי. משו\"ה ודאי חמיר טובא. אע\"פ שלא נתן לאזהרת מיתת ב\"ד. וממעשה דזמרי ראיה מפורשת בתורה שבע\"פ מסיני היא. שאל\"כ עשה פנחס שלא כדין שהרגו. מאחר שלא נאסרה המדינית מעולם. <b>ולפי</b> הנראה מהכתוב לא חטא זמרי. בד\"א רק במה שבא על המדינית בלבד. ע\"כ לומר שכבר פשט בישראל אסורו של בועל ארמית. ואע\"פ שנתעלמה הלכה ממשה. היינו לענין העונש בלבד. כדי שיטול פנחס שכרו. <b>אבל</b> ודאי ידעו שאסורה היא. לפיכך רשאי היה להרגו. אפילו אם לא היה חייב מיתה בד\"ת לא יהא אלא הוראת שעה. כדרך שעשו בימי יונים. משא\"כ אם לא נודע ולא נתפרסם האסור מתחלה כלל. אי אפשר לדון אדם במיתה כלל. <b>גם</b> מיוסף הצדיק יש הערה גדולה על חומר העברה. כי מדוע מסר עצמו בסכנה על זאת קודם שנצטוה עליה. ואין אישות לגוי. אלא שיש לומר בזה. שהיה לו דין בן נח (כמ\"ש תו' בכ\"מ אפילו על א\"א. עם שאין זו דעתי. כמ\"ש במקומו בס\"ד) שאסור באשת חברו. אבל מ\"מ אינם מצווים על האונס. ועמש\"כ בחלון מצרי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>ז\"ל הרע\"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב\"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה\"ב. ועוה\"ב האמור כאן. הוא עוה\"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב\"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה\"ב אין בו אכילה ושתיה. אע\"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו\"ה קתני יש להם חלק עד כאן. ",
+                "<b>צריכים </b>אנו למודעי. שזוהי דעת הרע\"ב ז\"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר\"מ ז\"ל) כי לדעת הר\"מ ז\"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג\"כ בכאר\"י. וכ\"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. <b>ואף</b> בזו חלוקה דעת הרע\"ב מדעת הר\"מ. שלדעתו ז\"ל גם העוה\"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג\"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב\"ד ז\"ל ח\"ו) כמו שהניח ז\"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. <b>אולם</b> לא יודה הר\"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז\"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה\"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא\"כ בעוה\"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ\"ש בו בס\"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג\"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. <b>ואמנם</b> אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע\"פ שיש שם מיתה. כמש\"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב\"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. <b>ומה</b> שחשב הרע\"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ\"ש שטעם הכופר בת\"ה שא\"ל חלק לעוה\"ב מפני שכפר בת\"ה. לא יהא לו חלק בה. <b>הוכחה</b> זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה\"ב כפשטו ומשמעו. ר\"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ\"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. <b>ואם</b> לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי\"ל חלק לעה\"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג\"ע. ומי שא\"ל חלק בת\"ה. א\"ל חלק גם בג\"ע <b>ולכן</b> מ\"ש שם חז\"ל לא יהא לו חלק בת\"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת\"ה. וכ\"כ הרע\"ב ספ\"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ\"ש בעלית היראה ובמ\"א בס\"ד. ובמטפחת ריש ח\"ב. ",
+                "<b>ותו </b>האיכא נמי מ\"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ\"פ רואה אני דברי הר\"מ ז\"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב\"ן ז\"ל בשער הגמול. אע\"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ\"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז\"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר\"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז\"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב\"ן ז\"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז\"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה\"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר\"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה\"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. <b>ואין</b> ראיה ממרע\"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א\"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב\"ן ז\"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב\"ן ז\"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע\"ד שאמרו רז\"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א\"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב\"ם ג\"כ במ\"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע\"ל בלח\"ש ועס\"ה ס\"פ קן צפור מבואר כמ\"ש כאן מדעת עצמי בס\"ד. ",
+                "<b>האומר אין ת\"ה מן התורה </b>בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ\"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב\"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם. ",
+                "<b>ובאמת </b>שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה\"א י\"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף. ",
+                "<b>אמנם </b>עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש\"ע בס\"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני. ",
+                "<b>הקורא בספרים החצונים. </b>עיין מי\"ד פ\"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז\"ל עצמן צוו על כך. <b>הא</b> אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אדניה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת\"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם. ",
+                "<b>כיוצא </b>בה מש\"ע רע\"ב. ובכלל זה הקורא בסד\"ה של מלכי עכו\"ם. <b>אינו</b> כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. <b>אף</b> אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. <b>לכן</b> ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר\"ל) <b>אבל</b> מ\"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ\"ל בהם חוץ. כי עכ\"פ המחוברים בלה\"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא\"ה. דנ\"מ טובא לאסבורי קראי וד\"ח ז\"ל ג\"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס\"ע והנלוה אליו. וכן בכ\"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ\"ס ג\"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. <b>אמנם</b> מש\"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. <b>לא</b> ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא. ",
+                "<b>איברא </b>הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג\"כ. וכבר הארכתי בזו במו\"ק א\"ח סש\"ו. ועמש\"ע בס\"ד בעץ אבות פ\"ב מי\"ד. ",
+                "<b>והלוחש </b>עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון. ",
+                "<b>על המכה </b>מ\"ש תי\"ט דרבותא היא. <b>פליאה</b> דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא. ",
+                "<b>ההוגה השם </b>של ארבע אותיות. <b>עפרש\"י</b> בפ\"ק דע\"ז. גבי עובדא דרחב\"ת. והוא מוכרח בעצמו וק\"ל. <b>גם</b> ראיה מתלמוד ערוך רפ\"י יוחסין (דעא\"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס\"ע שלי במוסף י\"כ. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>בהגיית שם הוי\"ה ב\"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל\"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס\"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. <b>ודע</b> שבגמרא (דקא\"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש\"י בדברי חול (ע\"ש ברש\"י שני דרכים) <b>נמצא</b> לד\"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול. ",
+                "<b>ודע </b>עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט\"ב) ועבד רחב\"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש\"מ מהתם. דהילכתא היא. אע\"ג דמתניא אליבא דיחידאה. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מ\"ט השמיטה הר\"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחאב </b>אע\"ג דלכאור' עבד תשובה. ע\"ס אם לבינה. ",
+                "<b>אחיתופל </b>לא אתפרש בגמרא. <b>ונ\"ל</b> פשוט שלא הוצרך. כי כל השלשה מלכים וארבעה הדיוטות שוים היו. חוטאים ומחטיאים. לכך לא היה להם תקנה דקים לן כל החוטא ומחטיא. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. <b>והא</b> דמייתי להו תלמודא קראי. היינו לאוכוחי. דלא עבדי תשובה וקבלום. וכדס\"ל לר' יהודה במנשה. דאהניא ליה תשובה. <b>והשתא</b> באחיתופל ודאי לא צריך לאתויי ראיה. דלא עבד תשובה ודלא קבלוהו. כי הלא מפורש כי בחטאו מת. ושהוסיף פשע במותו. שאיבד עצמו לדעת. על שלא נעשתה עצתו אשר התעולל ברשע. ולא די שלא שב עד דכא. אלא על פתחה של גיהנם הרבה אשמה. למרוד ביד רמה. לעשות בזדון להכחיד ולהשמיד עצמו מעל פני האדמה. שהעושה כן בזדון. הוא מאותן שאין להם חלק לעוה\"ב. כמ\"ש במס' שמחות. וזה ברור. ותי\"ט כתב מה שכתב. ",
+                "<b>וגיחזי </b>א\"ד רבנן דחי. עיין אם לבינה. ",
+                "<b>ובס\"ה </b>מפיק ליה מכללא. משום דשמש לאלישע. ועיין מטפחת ח\"א. <b>איברא</b> אשכחן דכוותה בתלמיד שהיה לר\"א (בפ' הדר) שהגינה עליו זכות שמושו לרבו. אבל אותו תלמיד. לא היה בו אלא חטא דעברה שיצרו תקפו. ותלמיד שחטא בלילה. אל תהרהר אחריו ביום. בודאי עשה תשובה. עכ\"פ לא היה חוטא ומחטיא כגיחזי. ברם דורשי חמורות אמרו כולם באים לעוה\"ב. כדאיתא בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עומדין בדין </b>שלאחר התחיה כו' ומנא אמינא לה דלא מיירי בדין שלאחר המות שכך פירש\"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים שחייבין ונדונין עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> הבנתי הוכחה זו. דילמא הני אין נדונין כלל. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן כו'. לא כולן חזרו. עכ\"ל רע\"ב. <b>עמ\"ש </b>בס\"ד באגדה פ\"ק דברכות. הא לן הא להו (ובדרוש מרפא לשון) ובמטפחת ח\"ד. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>לשון רש\"י אותן שגלו עצמן. אין להם חלק. אבל בניהם והדורות הבאין. זוכין ומזכין. <b>כתי\"ט</b> דאלת\"ה. קשו קראי דיחזקאל. <b>ואי</b> משום הא לק\"מ. אי בעית אימא. התם בבני אדם העומדים בתחיה משתעי קרא. ובאותן שהיו קודם הגלות. ושלא חטאו. <b>אי נמי</b> מאותן שנתערבו עם בני יהודה ובנימן מיירי. כי בלי ספק נשארו יחידים רבים מכל השבטים מפוזרים בתוך גלות יהודה (וכמפורש שנתיישבו בירושלם גם מבני אפרים ומנשה (ד\"ה א' ט') וכן מאותן שהחזיר ירמי' כמ\"ד הכי) אע\"פ שלא הוכרו ביניהם ברוב הימים. למעוטם. <b>ודעדיפא</b> הוה ליה למנקט. ולאתויי קרא דיחזקאל (י\"ו) ושבתי את שבות וגו' ושבות שומרון ובנותיה. הרי בפירוש שיחזרו מגלות. וכן מוכחת פרשת (שם סל\"ז) קח לך עץ אחד. ואם לא בבני בניהם. הני קראי במאי מוקמינן להו. <b>ואיברא</b> דברי רש\"י ודאי מוכרחים מעצמם. ואף בלי שום ראיה פרטית מהכתוב. כי כבר הודיעה התורה הקדושה. שבנים לא ישאו חטא אבות. אם אינן אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם אבות אכלו בוסר. שני בנים לא תקהינה. ולא תבטל אות אחת מן התורה. ",
+                "<b>אף </b>כי הבטחה גדולה ונאמנה שיעדה הכתוב לכל זרע ישראל. אע\"פ שילכו בגלות. לא יתייאשו מהגאולה. שלא תעדר עם התשובה ההגונה. כמש\"ה והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך וגו'. ",
+                "<b>הרי </b>בבירור שאין אחריו בירור. שחטא הגולים. לא יעכב גאולת הנגאלים. אחר שיזכו לשוב אל ה' בכל לב. <b>א\"כ</b> פשיטא שהדבר נכון ואמת מעצמו ומחויב מאליו. שאם בניהם זוכין ומזכין. שלא ישארו בגולה. חלילה לאל הנאמן מעולה. <b>ואפילו</b> אותן שגלו. אומר אני. שאם היו שבים בתשובה. היו מקבלים אותם. אף לדברי ר\"ע. אלא שסובר שאין להם קץ מוכרח בלתי התשובה. לא כמו גלות החל הלז (דיהודה ובנימן) שיש לו הבטחה להחיש גאולתם בעתה. גם בלי התשובה הראויה. למען הקים ה' את דברו הטוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר הנדחת. א\"ל חלק לעה\"ב </b>כתו' ה\"מ דלא איקטול. <b>משמע</b> לאו דווקא אנשי עיר הנדחת. אלא ה\"ה לכל עובדי ע\"ז. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט נקטה מתני' אנשי נדחת. הא אפילו שאר המתים ברשעם. אין להם כפרה. כדתנן פ\"ו שכל המתודה י\"ל חלק כו'. מכלל דכל שאינו שב ומודה. לית ליה חלק. וה\"נ איתא בגמרא (מז\"א) מת מתוך רשעו אין לו כפרה (ולאביי אפילו הומת בב\"ד. מיהא לרבא אי לא אקטיל בב\"ד. ולא בידי גוים. ומת ברשעו. ודאי אין לו כפרה לד\"ה) <b>א\"ה</b> מאי איריא עיר הנדחת כי לא אקטיל. כל חייבי מיתות נמי. ואצ\"ל העובד ע\"א ופושט יד בעיקר. כדגלי קרא במגדף הכרת תכרת. דבין לר\"ע ובין לרי\"ש (פד\"מ סד\"ב) נכרת הוא לעוה\"ב. אפילו היחיד (וכן הדין בי\"כ שאינו מכפר אלא על השבים. ואפילו לדברי רבי. אינו מכפר על פורק עול. דהיינו ע\"א שלא שב). ",
+                "<b>דילמא </b>רבותא קמ\"ל. אע\"ג דרבים נינהו. ואקיל רחמנא לגבייהו בדין. סד\"א. דהויא להו כפרה נמי. קמ\"ל. דאינהו נמי ל\"ל חלק. בדלא אקטיל. אכתי לא ניחא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ההקדשות </b>קדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח ימותו. גמרא. ",
+                "<b>ותרומות ירקבו </b>בתרומה שביד כהן. ואם ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא. ותנתן לכהן שבעיר אחרת. פירש\"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן. ",
+                "<b>והקשה </b>תי\"ט מאי מהניא. הא הויא נכסי צדיקים שבתוכה. <b>ולא</b> דמי. ההוא שלל הדיוט. הא שלל שמים. ולא גרע מפקדונות של עיר אחרת שבתוכה. אע\"ג דקבול עלייהו אחריות. ",
+                "<b>ול\"ד </b>לנכסי צדיקין שבתוכה דנאסרו עמה מעיקרא בשעת הדחה. משא\"כ בזו שלא נאסרה באותה שעה תו לא מתסרא. ",
+                "<b>ומעשר שני </b>עמ\"ש בס\"ד פרק לולב הגזול. ",
+                "<b>אבל נעשית היא גנות ופרדסים </b>ומקרא מסייעו. בדבר הנביא מיכה. כי הלא ידוע מדברי הנביאים פה אחד. ששומרון אין עיר הנדחת גרועה ממנה <b>וכתוב</b> מפורש ושמתי שומרון וגו' למטע כרם. ",
+                "<b>רשעים </b>עשי\"ע (סע\"ט דךא\"ב בסופו). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזקן ממרא </b>כרש\"י כמו ממרים הייתם. <b>אפשר</b> שהיתה גרסתו ממרה. בה\"א. כו ממרים הוא מבעלי הה\"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד. ",
+                "<b>אולי </b>עשו כן שלא יתערב בחסרי יו\"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי. ",
+                "<b>וזוממי </b>נ\"ל שהנפרד. זומם בשור\"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. <b>או</b> אפשר הוא בחול\"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. <b>אבל</b> אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק\"ל. ",
+                "<b>עד שיעשה בהם חבורה </b>ואימא אע\"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע\"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין <b>עיין</b> חי\"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. <b>אע\"ג</b> דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. <b>י\"ל</b> דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. <b>א\"כ</b> על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו. ",
+                "<b>היינו </b>דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר. ",
+                "<b>א\"ה </b>הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם דסמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו. ",
+                "<b>הגונב נפש </b>אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא. ",
+                "<b>הגונב את בנו </b>ונשתמש בו ברשותו ומכרו. ",
+                "<b>גם </b>צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם שמעו </b>עתי\"ט בשם הר\"מ ותו'. וכתב ז\"ל. וא\"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם. ",
+                "<b>ואין </b>בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. <b>מ\"ש</b> הכ\"מ אם שמעו ז\"מ ובית דינו. ",
+                "<b>נתכוין </b>להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור\"ל הז\"מ. וב\"ד החלוקים עמו. שאם הב\"ד שבהר הבית שהם אותו ב\"ד שבעזרה. מזכה את הז\"מ. וב\"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג\"כ הדין כך. שבאין לב\"ד הגדול מהם. <b>כמו</b> שהוא הדבר בהפך. ר\"ל כשהז\"מ אינו שומע לדברי הב\"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לעבור על ד\"ת </b>פירש הר\"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע\"כ. <b>כלומר</b> ואין בו מיתת ב\"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ\"ל. <b>וי\"ל</b> שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב\"ד (שבה עוסק) <b>ודמו</b> מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ\"ה ז\"ל ( ). ",
+                "<b>ולא בב\"ד שביבנה </b>עמ\"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ\"ע איך יתיישב לפ\"ז. אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה שלא נאמר לו </b>גמרא. כגון חנניה ב\"ע כו' א\"ל ר\"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א\"ל כיון דאתייהיב ק\"ו למדרש. כמ\"ד ליה דמי. ",
+                "<b>דכוותה </b>אשכחן גבי מרע\"ה שנשא ק\"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות ",
+                "סליקא סנהדרין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..bd74402d3205e7f450d2ef310390808ad7e79cbb
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,357 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Sanhedrin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Sanhedrin",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשלשה מתחילין </b>לראות כו'. אם צריכה שנה להתעבר מפני התקופה. עכ\"ל הרע\"ב. ",
+                "<b>כרמ\"ז </b>קשה מהו הספק בענין התקופה. והלא הדבר תלוי רק בחשבון. והוא דבר גלוי וידוע אם תמשך אם לא. ע\"כ. <b>לזה</b> אני אומר. איך הוא דבר וגלוי. ויש שלשה מיני תקופות. תקופת שמואל. ותקופת רב אדא. ועוד בה שלישיה. ואף היא אינה מדוקדקת כל צרכה. אלא על דרך הקירוב כמ\"ש הר\"מ בהל' ק\"ה. ובכאן הוא סוד העבור. ואפילו תקופת ר\"א אינה נגלית לכל. שכך קורין אותה המעברים. תקופת ר\"א בצינעא. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמיכת זקנים </b>ולא דבעי מסמך ידיה. כתב תי\"ט ולא אתפרש טעמא. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>משום דקיי\"ל. שסומכין אף אם הנסמך אינו עם הסומכים. במקום אחד. וכמ\"ש הר\"מ בפ\"ד מה\"ס. ובודאי שכך מצא מפורש בירושלמי או בתוספתא. או בשאר ספרי דבי רב. <b>וגם</b> טעמו ונמוקו עמו. שאל\"כ. יש לחוש שתבטל הסמיכה. אם לא ימצא כאן הראוי. אלא ברחוק מקום. ולא יהא אפשר לו לבוא לפני הסומכים. או שלא יכלו לשלוח סמוכים. לכל מקומות הרחוקים. נמצא בטלה סמיכה באותן מקומות. אם לא יסמכו נסמכים גם שלא בפניהם. זה ברור שההכרח הביא זה. <b>ומרע\"ה</b> מילתא יתירתא הוא דעבד לתלמידו הנמצא עמו. ולהשרות עליו רוח הקודש. שיקבלו ממנו כל ישראל. ככתוב ונתת מהודך עליו. למען ישמעו אליו כל בני ישראל. ולכן נהג מרע\"ה טובת עין. וסמך שתי ידיו עליו. אע\"פ שלא נצטוה אלא באחת. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בפירושו. שנ\"ל כשתהיה הסכמה מכה\"כ. להקדים עליהם איש כו' ויהיה סמוך כו' שא\"ל תאמר כו. א\"א שתמצא ב\"ד הגדול לעולם כו'. <b>לא </b>אדע מה הכריחו לכך. מדוע לא נאמר שיתקיים היעוד ואשיבה שופטיך כו'. אחר שכבר בא מלך המשיח ואליהו עמו. המה יסמכו וישיבו שופטים כבראשונה. ואחר שנסתר יסודו של הר\"מ בזה. נפל הבנין. שאין לו על מה לסמוך. ומי יתן והחריש מזה. כי אז בטלה מחלוקת גדולי הדור בא\"י לפני מאתים שנה. וסרה קנאת מהריב\"ר ומהרלנ\"ח כי עצמה מאד. ונגעה חרף עד הנפש. כנראה באגרת הסמיכה. אע\"פ שקנאת סופרים תרבה חכמה. היא הרבתה גם כעס וכדי בזיון וכלמה. אלא שנתקיים בה ג\"כ כי ברב חכמה רב כעס. "
+            ],
+            [
+                "<b>והנחש </b>מתניתין אתיא נמי כר\"י דבהנשרפין. דס\"ל השיך בו את הנחש. חייב. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאמרינן עלה. לדברי ר\"י ארס נחש בין שניו עומד. לפיכך מכיש בסייף. ונחש פטור. <b>היינו</b> משום דסבר ר\"י התם נחש לא קעביד מידי. אלא מכיש הוא דקעביד מעשה בידיו כתוקע בסכין. ונחש אנוס הוא. ורבנן דפליגי עליה ומחייבי לנחש בסקילה. משום דסברי מכיש אינו אלא גורם. ונחש הוא דקעביד מעשה. בהקאתו הארס בכוונה. ",
+                "<b>אבל </b>אם ישוך הנחש בלי לחש ובלי גרמא דאחר. לכ\"ע חייב. דאע\"ג דארסו בין שניו עומד. מ\"מ איהו ניהו דקעביד מעשה. ",
+                "<b>מיתתן בעשרים ושלשה </b>נראה דהיינו גמר דינן למיתה. הוא על פי סנהדרין. <b>אבל</b> מצות מיתתן בפועל. היא של בעלים. ואין ב\"ד ממיתין אותן ע\"י שלוחיהם. כדרך שנוהגין בחייבי מיתות דאדם. שמומתין בב\"ד דווקא. דהכאה משמע דליכא קפידא בהכי. <b>ואדרבה</b> מצוה אבעלים רמיא. כדאיתא בברייתא פרק החובל. בשור העומד להריגה. וקדם אחר והרגו. שחייב לשלם לבעלים. דאמרי בעינן למעבד מצוה. ",
+                "<b>ור\"א </b>דס\"ל כל הקודם להרגו זכה. נ\"ל דלא פליג אההיא ברייתא. דמודה בשור. כיון שאינו מועד מתחלתו. ולא קאמר אלא בהני. דס\"ל לאו בני תרבות הן. ולא זכו בהם בעלים מעולם. <b>וכן</b> צ\"ל בחתול דפרק מרובה. ודוק. עמ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דקמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא ע\"פ ב\"ד של ע\"ב </b>עתי\"ט עד וכתו' דלא תנן הכא מלך ונביא. משום דלא חשיב אלא מילי דסנהדרין. <b>יש</b> לי לומר בלשון אחר. דלא אתי תנא דידן. אלא למעוטי סנהדרי קטנה. ",
+                "<b>ואין עושין עיר הנדחת </b>כו' דכתיב את האיש אל שעריך כו'. <b>כתי\"ט</b> ואפ\"ה אצטריך למעוטי שבט. כגון אם יש בעיר שני שבטים כו'. <b>לא</b> ידעתי עיר משני שבטים. כי אם ירושלם בלבד. והיא אינה נעשית עיר הנדחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>כתוב בלקוטי מהרי\"ל. שנקראין כך על שם ששונאין הדרת פנים בדין. והתשבי כתב שהוא לשון יון. שקורין לכסאות המשפט. סנהדרי. ומצוי בתרגום ירושלמי. ",
+                "<b>שבעים ואחד </b>ועדיין היה שם אחד שאינו מן המנין. והוא נקרא מופלא שבב\"ד. <b>והיינו </b>דתנן רפ\"ק דזבחים. ובבתרא דידים. מפי ע\"ב זקן. משום דאליבא דכ\"ע הוה מופלא. מלבד הסנהדרין השבעים ואחד למר. או שבעים לר\"י. דס\"ל נמי אחד ממונה על כולן. והוא המופלא. כמ\"ש תו' בגמרא דריש פרקין (דד\"ב ודיו\"ב) וסוכה (דנ\"א) ועמ\"ש בס\"ד רפ\"ק דהוריות. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כ\"ג כו' מעיד </b>כשהמלך יושב שם שאם הכ\"ג יודע עדות לבנו של מלך. הולך המלך (דבלא\"ה אינו יושב בדין) לשם. ",
+                "<b>אנו כפרתך </b>במלך לא שנו כך. <b>נ\"ל</b> משני טעמים. אם מפני שאינו יוצא מפתח פלטרין. ולא שכיחי מנחמין גביה. כמו גבי כ\"ג. אליבא דר\"מ. <b>ואם</b> שאפילו אם יבואו אליו שריו ועבדיו לנחמו (כמ\"ש בדוד) או אליבא דר\"י דס\"ל איפכא. מלך יוצא. ולא כ\"ג. ",
+                "<b>מיהא </b>פשיטא לא גרע מלך מכ\"ג בהא. ולא אצטריך למתני מאי דשוו להדדי. אלא מאי דשאנו מהדדי. <b>עם</b> שכבר הייתי יכול לומר בו טעם. דשייך דווקא בכ\"ג. שהוא מכפר על ישראל בי\"כ. וכן במותו מכפר על הרוצחים בשגגה. גם הוא ראש במורי התורה. כמ\"ש יורו משפטיך ליעקב ותורתך גו'. וכתוב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו וגו'. ודן הוא לעולם. משא\"כ במלך. <b>מ\"מ</b> מ\"ש בתחלה נ\"ל עקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין שומעין לו </b>דמלך אין כבודו מחול. וכיון דאינה בת חליצה. אינה בת יבום. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ולא מצאנו אלא כל שאינה עולה ליבום. אינה עולה לחליצה. ע\"כ <b>מיהא</b> איכא איסור מצוה וקדושה. דאינה עולה ליבום. ועולה לחליצה. וה\"נ לא עדיפא מנה. <b>אלא</b> שאינו חולץ מטעם אחר. הנזכר בפירוש הרע\"ב. <b>וכיון</b> שאינה ראויה לחליצה. מנעוה גם מיבום. משום גזרה. דילמא אתוי למחלץ נמי. כך נ\"ל נכון. ",
+                "<b>ושמא </b>דאורייתא היא כ\"כ. שגם התורה עשתה סייג לדבריה. שאסורה גם להתייבם. שאם אתה אומר תתייבם. תחלוץ כשלא יחפוץ. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדרגש </b>נוטריקין דרג שם. על שם שהוא מדרגה קטנה. לעלות משם למטה גדולה. כמ\"ש הרע\"ב בפ\"ז דנדרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמנה עשרה </b>ומצינו ג\"כ ברחבעם. שלא נשא רק י\"ח נשים. אע\"פ ששאל המון נשים. ",
+                "<b>אפסניא </b>נראה שיש לו עיקר בלה\"ק. מענין אפס כסף. על שם שהוא אפס בהוצאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכ\"א שני הדיינים בוררים להם עוד אחד </b>בלא דעת הבע\"ד. כדי שלא יהא לבו של זה השלישי נוטה אצל אחד מהם. <b>כתי\"ט</b> ואין בידי דבר מספיק לשיאמר כי הוא זה אשר מפני כן נוטה לאחד יותר מלחברו כששניהם בררוהו. ע\"כ. <b>אומר</b> אני יש ויש אתנו כי מסתמא לא נתכוונו שניהם מתחלה על זה האחד. אע\"פ שאח\"כ הושוו ביניהם. והסכימו עליו כאחד. מ\"מ יש לחוש שיוודע לדיין. מי הראשון שהתחילו בו. <b>וגם</b> אפילו אם היה כן דעת שניהם שוה בו מתחלה. מ\"מ אי אפשר לצמצם שיאמרו שניהם דעתם בדבור אחד. בלי שיקדים אחד מהם. לחוות דעו בברירת השלישי הנאות אליו. ",
+                "<b>וכך </b>הוא הדרך. שאחד מתחיל לומר דעתו. מי הוא ואיזהו הראוי לבררו לשליש. וחברו שומע ומודה ומסכים לדבריו. הרי מ\"מ אר\"ש החששה לעולם עומדת במקומה. פן יתפאר עליו זה המקדים עצמו בגילוי דעתו לברר הדיין השלישי. שהוא התחיל בכבודו. בטרם עלה על דעת חברו. ובודאי שלזה לב הדיין נוטה. ",
+                "<b>אינו יכול לפסלן </b>ז\"ל רע\"ב ודיין שלא קבלו כו'. סותר את דינו ואפילו לא טעה. <b>וכתי\"ט</b> נ\"מ לענין זמן (ע\"ל מ\"ח) א\"נ זמנין דליכא לברורי טעותא כו' ואפ\"ה אפשר שאינו דין צדק ע\"כ. ",
+                "<b>וא\"צ </b>לומר בלשון הזה. אלא הכא במאי עסקינן כגון דאיכא פלוגתא במילתא. ולא איפסיקא הילכתא. דקיי\"ל. השתא דלא אתמר כחד מנייהו. דעביד כמר עביד. <b>א\"נ</b> דאיכא שני בתי דינין דפליגי אהדדי בסברא. והדבור שקול בראיה ובהכרעה. וכגון בי דינא דר\"ה ור\"ח. ואביי ורבא. ודכותייהו. דהוו פליגן במילי טובא. וכל חד עביד כשמעתיה. <b>ונ\"מ</b> דאי דן מעיקרא ברשותא. תו לא מצי אזיל אב\"ד אחר לסתור הדין. דהו\"ל כחכם שהורה לאסור. אין חברו רשאי להתיר. התיר אין חברו רשאי לאסור. אבל היכא דלאו בתורת דיינא נחית. אלא גברא אלמא הוא. אין דינו דין כלל. אע\"פ שפסק כדברי ב\"ד האחד שכחו יפה. אינו מועיל לו כלום. ורשאי השני החולק בדין ההוא לסתור הדין. ולמעבד עובדא כשמעתיה. ואב\"א נ\"מ בשודא דדייני. וגם זה אמת נכון. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה רועי בקר </b>ע\"פ רע\"ב דאילו לעדות כשרים. <b>ויש לומר</b> משו\"ה נקט תנא רועי בקר. ולא רועי צאן. דפסולי לעדות. ואי הוה תני להו הכא. איכא למטעי אליבא דר\"מ. דילמא ס\"ל אף לעדות אינו יכול לחזור. דהוה אמינא רבותא אשמעינן. <b>השתא</b> דתני רועי בקר. ידעינן דבדיין משתעי. דאילו לעדות. מאי קמ\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>כמ\"ש תי\"ט. ואפילו לעדות נמי פסלינהו. דליתא לתנא דידן. אלא תנא ברא קתני לה. הוסיפו עליהם תו'. <b>איברא</b> לתנא דידן. לא פסלו משום גזל. אלא רועי דקה ומגדלי דקה דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>המשחק בקוביא </b>כרע\"ב מאימת חזרתן. משישברו פספסיהן. <b>חבריו</b> במדות פ\"א מ\"ה. ופ\"ב מ\"י וע\"ש בתי\"ט. ובגמרא רפ\"ק דבתרא. במסיפס בעלמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחורגו </b>ואי קשיא כיון דתני בעל אמו פסול לו ממילא ידעינן דהוא פסול נמי כו' עיין רש\"י בהעתק תי\"ט. <b>איברא</b> לשטת רש\"י הא לאו כללא הוא. ומי ליכא אחי אמו דכשרים לו (לדידיה) והוא פסול להם. ולא הוי צריך לדחוקי. ",
+                "<b>לבדו </b>אבל בן חורגו. לא. <b>וכל</b> שכן אביו דלא. אע\"ג דבעל כאשתו. בגרושה ודאי לא אמרינן בעל כאשה. דנראה פשוט שאפילו האיש כשר להעיד לגרושתו. ואפילו יש לו בנים ממנה. דהוי ליה קרוב שנתרחק. כמ\"ש במקומו (סל\"ג בח\"מ) ויש לתמוה שלא זכרוה הפוסקים. ",
+                "<b>דודו ובן דודו </b>לשון תי\"ט לאפוקי אחי האם וקרובי אישות ענ\"י ע\"כ. <b>קמזכה</b> שטרא לבי תרי. עיין בסמוך. ",
+                "<b>וכל הראוי לירשו </b>תשלום משנתו של ר\"ע כו' ופשוט הוא. דהא בכלל דודו ובן דודו אף מן האם כו'. וכ\"ת אדרבה. וכל הראוי לירשו. פירושו דודו ובן דודו. דדווקא מן האב. א\"כ לא לתני דודו ובן דודו כלל (הא לא מילתא. דכל השבט ראוי לירשו) ומיהו בעל אחותו. ראוי לירש האחות. והיא ראויה לירשו כו' ע\"כ תי\"ט. <b>דבריו</b> מבולבלים בכל דבור זה. דארכבה אתרי ריכשי. שטת רש\"י ונ\"י. ילא ידענא מאי אידון ביה. כי לא ראי זה. כראי זה. ",
+                "<b>אפי' מתה בתו </b>פשוט דה\"ה לנתגרשה דחשיבא כמתה. כמה שכתבתי לעיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שונא כל שלא דבר עמו ג\"י באיבה </b>נראה בהיינו כל שידוע שהיו אוהבים זה לזה קודם. ולפי שנולדה איבה ומריבה ביניהם עד שלא דיברו יחד ג\"י אחר זאת. נגד הרגלם לפני זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פלוני </b>לשון כתוב הוא. פלוני אלמוני. ",
+                "<b>הודה לו </b>הא דנקט הודה. נ\"ל. לאו למימרא דכ\"ש אם אמרו בפנינו מנה לו. דהא מאי ראיה שהלוהו. דילמא במתנה או בפרעון חובו נתנם לו. וכי קטעין היאך. דהכי הוה. ודאי מהימן. כדאיתא בח\"מ (סע\"ט) וכך צריך לומר מ\"ש שם (ספ\"א) דכל שראו ההלואה אפילו בהכמנה. מעידים עליה. כמו כן פירושו. שראו וידעו שהיא הלואה בבירור. וכמ\"ש שם בס\"ד. אבל מנין וקבלת מעות גרידא. פשיטא לאו מילתא הוא. <b>אלא</b> להכי נסיב תנא הודאה. לאורויי דאע\"ג דחזו דמנה לו מאתים באנפייהו. באותו יום שטוענו ההלואה. אכתי לאו סהדותא היא. דאיכא למתלי בגווני דאמרן. ולא מיחייב ליה מידי. עד שיאמרו בפנינו הודה כשקיבל המעות. שלשם הלואה וחוב נתנם לו. וממילא שמעינן דאפילו בהודאה לחוד סגי. ",
+                "<b>איברא </b>אפילו היכא דאיכא תרתי. ר\"ל מנין והודאה. אכתי איכא לאשכוחי דמצי למפטר נפשיה. כדקטעין להוציא את שלי נתכוונתי. ",
+                "<b>אלא </b>משום דלא מהני אלא בהכמנה. וכה\"ג לא הויא מילתא פסיקתא. מהא לא מיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואחד דיני נפשות </b>נראה פשוט שדיני מלקות. כדיני נפשות לכל הדברי השניים כאן. כדאמרינן מלקות במקום מיתה עומדת. ונגידו קשיא ממותא. אלמלא נגדו לחמ\"ו כו'. <b>וכן</b> יש בה לפעמים סכנת מיתה. שהרי לכך אומדים אותו מה שיכול לקבל. ואעפ\"כ אינו מובטח שלא יסתכן. כאותה ששנינו משלקה מקצת. ראו שאינו יכול לקבל. או נתקלקל ברעי ובמים. ומה לי קטליה כוליה. או פלגא. ",
+                "<b>ועוד </b>דהא קיי\"ל. כל חייבי כריתות שלקו. נפטרו ידי כריתותן. אי הכי היינו דיני נפשות ממש. אע\"ג דחס רחמנא עלייהו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמכות בשלשה לת\"ק. ולא אמרינן סברא דמלקות במקום מיתה עומדת. אלא לר\"י. ",
+                "<b>מ\"מ </b>נ\"ל דלכל מילי שוו חייבי מלקיות לדיני נפשות. בר מב\"ד של שלשה <b>והכלל</b> בדיני נפשות כאן. נכללו כל דיני הגוף. שאינן דיני ממונות. <b>שוב</b> ראיתי בגמרא. דבהדיא מייתינן לחייבי גלות ומלקות מקרא. ופסקה הר\"מ ז\"ל. ברוך ה' שהאיר עיני. והראני שהסכמתי להלכה מדעתי. בעזרתו יתעלה. ישתבח לעד החונן לאדם דעת. <b>ודע</b> ששור הנסקל. אינו בכל אלה. ולא הוקשה לבעלים אלא לענין ב\"ד כ\"ג בלבד. נמצא במלקות (אע\"ג דבמקום מיתה עומדת) חמור שור מאדם אדם (לת\"ק) קל משור ובשאר דברים אדם חמור. ",
+                "<b>דנים ביום </b>יש לדעת כי מ\"ש תו' תחלת דין עיקר ולשון רש\"י סוף דין עיקר. אין לשון עיקר זה כזה. דוק. ",
+                "<b>אין דנין בע\"ש </b>שמא יראוהו לחובה. ובעו למעבד הלנה. ונמצא גמר דינו בשבת ואי אפשר להמיתו בשבת. והוי עינוי הדין. <b>והא</b> דלא אמרינן לא נגמרו דינו בשבת (וכה\"ג לא הוי עינוי. כדאיתא בגמרא) משום דאין דנין בשבת. תרצו תו' דדווקא דיני ממונות גזרה שמא יכתוב עכ\"ל. נראה דהיינו אם ישאל כתבו לי מאיזה טעם דנתוני. ",
+                "<b>ושמע </b>מנה דבדיני נפשות. אין כותבין פסק דין אלא דברי המזכין והמחייבין. הם הם פסק דינו. שרואים מי הם הרבים. <b>אך</b> מ\"מ לא נתחוור לי תרוצם של התו'. דהא בשעת גמר דין. יכולים לחזור בהם. וצ\"ע בגמרא ותו'. ",
+                "<b>דיני ממונות הטומאות </b>כו'. כצ\"ל. ובמשנת תי\"ט נשמטה תיבת ממונות. ",
+                "<b>מתחילין מן הצד </b>כתו'. ומ\"מ דרך שאילה יכולין לענות. ונ\"ל שכיוונו קרוב למ\"ש נ\"י כו' דלאו למימרא כו' אדרבה אסור לו לשתוק כו' אלא ה\"ק קרא שראוי לעשות בענין שלא יצטרכו לענות על רב ע\"כ תי\"ט. <b>ולכלל</b> הב\"ד קמזהר רחמנא. שיעשו כך בודאי. כדי שלא יצא משפט מעוקל. כי ישימו יד לפה השומעים דברי הרב. ויתביישו לחלוק עליו. אחר דבריו לא ישנו. הילכך אזהרה גמורה היא. כמשמעה. אלא שאינה מניעה ליחיד לגמרי. אבל אל הב\"ד הוא הצווי. איך יתנהגו בקבלת דעותם. שיתחילו דווקא מן הצד. ",
+                "<b>עוד </b>כתב תי\"ט. ואיכא למידק אהא דכתב הרע\"ב מן הקטנים שבחכמה שהיו יושבים בצד. שזה מובן על יותר קטן שבחבורה כו'. ",
+                "<b>ואני </b>שמעתי ולא אבין. הלא אזן מלין תבחן. והלשון משמע בהפך. מדנסיב לשון רבים. ומלת מן. ג\"כ מורה על ברירת קצת מקצת. ש\"מ ודאי דליכא קפידא. ואי לאו הכי. הקטן שבכולן. הוי ליה למימר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סנהדרין </b>הוא כלל לכל מיני סנהדרין. בין קטנה של ירושלם. ושעל פתח העזרה. ובין גדולה שבלשכת העזרה. ",
+                "<b>כחצי גורן עגולה </b>כמדומני שבא להורות על עיגול ארוך. לא כדורי. <b>ונראה</b> שאף ראש ב\"ד יושב שם באמצע החצי עיגול. לא יושב מנגד כדרך המלכות כזו # אלא כזו # ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט וכמו שהטבור אינו ממש באמצע הגוף. כן גם בהמ\"ק אינו באמצע העולם. אלא ע\"צ הקירוב. <b>אני</b> אומר. כי בודאי בכיוון גמור נאמרו דברי חז\"ל בזה. ועדותן נאמנה מאד אף בזו. כי בלי ספק האמצע הנזכר כאן. אינו מובן בערך אורך העולם. ר\"ל ממזרח למערב. כי בקו היקף העיגול. לא שייך לומר אמצע. אף כי כמעט כולו מיושב. ר\"ל כל משך אורך הכדור בצד צפון ובקו השוה. ",
+                "<b>אולם </b>הכונה האמתית. על רוחב הישוב בפאת צפון הלז שלנו היא. שלדעת הכל. הוא עיקר המיושב שבכדור הארץ. אף לאחר שנמצאו קצת מדינות מקו השוה והלאה לדרום. מעט הנה. ואינן נערכות נגד הישוב הצפוני למאומה. ",
+                "<b>ובבחינת </b>הרוחב הצפוני. הנחשב מקו השוה ואילך. הדבר מכוון בדיוק נפלא. שירושלם באמצע העולם. כי היא בשלשים ואיזה מעלות יותר (עיין קונטרס גדר ישוב א\"י קרוב לסופו) ולד\"ה אין הישוב החשוב מתרחב לצפון. רק מעט על ששים מעלות. ועם זה הסכים בעל כפתור ופרח המכוין חשבונותיו ואין להשגיח במ\"ש האדומי הידוע. ",
+                "<b>ושני סופרי הדיינין עומדין לפניהם </b>נראה שעומדים פנים אל פנים. ומעומד היו כותבין. כנראה לא היו לפניהם שולחן לכתיבה. כמנהג סופרי זמננו. כי היו כותבין על פנקס. ועל לוח או על הגויל. שמחזיקין אותו בידיהם. וכותבין על גבי כף שניה. או על ברכיהם כמנהג אנשי מזרח גם היום. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושלש שורות </b>מפירש\"י נראה. ששורות אלו. יושבות לפני הסנהדרין באויר חצי עגולתן כזה # <b>ואעפ\"כ</b> אינן מעכבין עליהן מלהיות רואין זה את זה. כי התלמידים על הקרקע יושבין. <b>וצ\"ע</b> מנליה. כי מאחר דאגב חשיבותייהו יושבים הם לאו אורח ארעא לאותובינהו אארטא. ולא דמו לתלמידי שהיו דרכם לישב על הקרקע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ר\"י אומר באיזה יום כו' </b>עתי\"ט עד. והיינו דקאמר לדבריך. ",
+                "<b>נראה </b>שצ\"ל לדבריכם. ועדיין הלשון מגומגם מאד. וכמעט נעדר הבנה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שזה יודע בעבורו של חדש </b>עיין ספר שבירת לוחות (דךא\"א) <b>אבל</b> מחצי החודש ואילך עדותן בטלה. אפילו במכוונין ליום אחד. ",
+                "<b>ולענין </b>מ\"ש רע\"ב. שכל העולם יודעים אז. מתי קדשו ב\"ד את החודש. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד בלח\"ש פ\"ב דר\"ה. ובמו\"ק (סתר\"ע). ",
+                "<b>א\"א בשלשה וא\"א בחמשה עדותן בטלה </b>ואע\"פ שמכוונין ליום אחד בשבת. על כרחין תלינן המעות בימי השבת. ולא בימי החודש. ",
+                "<b>שעות </b>עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ברכות פ\"ק מ\"ב. ובמו\"ק בכמה מקומות. ס\"א. סנ\"ח. וביחוד (סתמ\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד מן התלמידים </b>עמ\"ש ר\"פ דלקמן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אמר אחד </b>מן הב\"ד או מן התלמידים. כדתנן לעיל פ\"ה מ\"ד. <b>וצ\"ע</b> אם אחד מן השוק בא ולמד זכות. אם שומעין לו. ולעיל אורחא דמילתא קתני. משום דבב\"ד איירי. קמ\"ל נמי דינא דתלמידים. משום רבותא דחובה. ",
+                "<b>ארבעה </b>לטעם כל דהו. <b>וחמשה</b> לטעם שיש בו ממש. כך נ\"ל. ועמ\"ש בכ\"מ עד\"ז בס\"ד. ",
+                "<b>שכל המתודה י\"ל חלק כו'. </b>הא כל שאינו מתודה. א\"ל חלק. עמש\"ל מ\"ו. ופרק חלק מ\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>שכפר לו ודויו </b>כרמ\"ז. קשיא דילמא מיתתו כפרה לו. וי\"ל שבכלל ודויו שבא על נערה המאורסה. ולכן נסקל כו'. נמצא שאלמלא התודה. לא יסקלוהו ולא היתה לו כפרה ע\"כ. <b>וא\"כ</b> סקילתו היא שכפרה לו ודויו. <b>גם</b> אין למדין מסקילתו. שהוראת שעה היתה. כי על פי עצמו נסקל. <b>ולענין</b> הקושיא. י\"ל מסדורא דקראי שמעינן לה. וק\"ל. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>רמ\"ז שעכן לא נהרג ע\"פ עצמו. כי גזרת ה' היתה שמי שילכד בגורל ישרף. ",
+                "<b>אומר </b>אני. היכן מצינו כיוצא בה. שימיתו אדם בב\"ד. ע\"פ הגורל. ולכן פייס יהושע את עכן שיתן תודה. ולא יוציא לעז על הגורל. והיינו ע\"פ עצמו. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפשיטין אותו בגדיו </b>לפי שהוא ממהר למות. הר\"מ. <b>טעמא</b> דקרא הוא כדמוכחא סוגיא דתלמודא. וכ\"מ בגמרא דילפינן גמורה היא. אותו ולא כסותו. <b>ומ\"מ</b> אזלינן בתר טעמא. דמשו\"ה אשה אינה נסקלת ערומה. אע\"ג דליכא מיעוטא. כמ\"ש תו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>דוחפו על מתניו </b>מפירוש הר\"מ נראה. שדוחפו בידו על מתניו ממש. וקאמר <b>נהפך</b> כו'. אורחא דמילתא הוא שהנדחף מאחוריו. נופל על לבו לפניו. אח\"כ הופכו ומשכיבו על מתניו. ",
+                "<b>וטעמא </b>נ\"ל משום דכה\"ג ממהר מיתתו. כשמפילו על לבו. <b>ומה</b> שמהפכו. כפירש\"י. ",
+                "<b>ועוד </b>לפי שצריך לראות אם מת בה. ואם לאו. שיתננה על לבו. <b>אמנם</b> לשון נהפך על לבו. קשה ליישבו לפי זה. שהרי כדרכו כך הוא נופל. ושמא י\"ל אורחא דמילתא נקט תנא. לומר שכך נעשה ודאי ממילא. <b>אבל</b> יותר נראה לפרש. דוחפו על מתניו. כנגד לבו דוחפו. כדי שיפול על מתניו. שלא יצטרכו לנוולו. להפכו מצד אל צד. וקאמר תו. <b>נהפך</b> שנתגלגל ונפל שלא בדרך דחיפתו. ודוק. וזה הפירוש ישר. והטעם פשוט. לפי שאם לא מת בדחיפה. היה צריך לתת האבן על לבו. שבה מקרב מיתתו. לכך דוחפו מיד באופן זה. שיהא לבו מזומן לפניו. ",
+                "<b>הופכו על מתניו </b>לשון פרקדן שבפרש\"י כאן. ומצוי בגמרא. היה נ\"ל לפרשו פרק קדה. ר\"ל מפרקת בקדה. כששוכב ופניו טוחות בקרקע על גבו. שהמפרקת פשוטה ושטוחה. <b>אבל</b> אינו נראה פירוש אמיתי. כדמוכח מההיא דלייט אביי אמאן דגני אפרקיד. וכן ממתי מדבר דתני רבב\"ח וק\"ל. <b>לכן</b> נ\"ל יותר. כמי שמפרש פרקדן שוכב על גבו. ויהיה אפרקיד. נוטריקון. אפרק (ר\"ל. על פרק. שהיא מפרקת) רוקד. וק\"ל. ",
+                "<b>ונותנה על לבו </b>כתי\"ט נתינה זו לא דווקא. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>הך תנא דווקנא הוא אגב אורחא קמ\"ל. תרתי. דתני ר\"ח בברייתא. ורמזינהו רבי במתניתין נמי. חדא. דהאבן של צבור היא. ותו. שנקברת עמו. <b>היינו</b> דנסיב לישנא דנותנה. למימרא דמתנה משל צבור היא. ולא משלו. דלא נימא ליקטול מדנפשיה. וקמ\"ל דנתונה היא לו. ולא לאחר. שלא ישתמשו בה עוד. ונכון הדבר בעזה\"י. ",
+                "<b>ואין האשה נתלית </b>ור\"א דריש בן לרבות סו\"מ כו'. <b>נתקשה</b> לתי\"ט הא לר\"א כל הנסקלין נתלין. ובסו\"מ נאמר בו ורגמוהו. ומה צריך לרבויי. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>סד\"א איש ולא בן. קרא מיעטיה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מה לשון אומרת </b>ה\"ג בלא ה\"א. ובסתי\"ט הלשון. הה\"א ט\"ס. ",
+                "<b>כביכול </b>ע\"ד הרמ\"ז יש לפרשו שהוא תרין מלין. ר\"ל כ\"ב אותיות התורה. שהן שמותיו של הקב\"ה. כמ\"ש בס\"ה עה\"פ וישכב במקום. שהוא מקומו של עולם. <b></b>וכך פירוש הכתוב נגילה ונשמחה ב\"ך. והיינו ך\"ב. הוא יכול. שיאמר ויצטער המקום בלשון הזה. ע\"י צירוף האותיות. שסובל זה הלשון. דוק ודע זה. <b>מ\"מ</b> אין הלשון יוצא ממשמע פשוטו ג\"כ. וקריאתו <b>כביכול</b> הכף שואי\"ת והבי\"ת פתוח\"ה רפוי\"ה. ויו\"ד דגוש\"ה. לא כקריאת ההמון בכף פתוחה ובית שואית. כי לא יבוא כמוהו כלל. ",
+                "<b>קלני </b>איני קל. לפ\"ז המלה נקראת בציר\"י הלמ\"ד <b>קליני</b> ולד\"א כמ\"ד קיל לי עלמא. נקראת <b>קלני</b> בקמ\"ץ. בין כך או כך. המלה מורכבת מן שני מלין. אם קל איני. או. קל אני. ודרך לשון חז\"ל הוא לקצר. ולחבר בין תרין מלין מורגלין. ",
+                "<b>ולא היו קוברין אותן בקברות אבותיהן </b>דילפינן מקרא דויחי ויקם. <b>והא</b> דלא קם אלישע וחי. אי איתא דמה\"ט חיה אותו האיש. עמ\"ש בס\"ד במגלת ספר יציב פתגם. <b>עי\"ל</b> כיון שלא הי\"ל לקום. אלא להתרחק משכונת קבר הרשע. ולשוב לעפרו אח\"כ. כי עדיין לא הגיעה ת\"ה. לכן היה גנאי לצדיק בכך. שיקום על רגליו בלבד. ולא יוכל ללכת הנה והנה. ישען על ביתו ולא יעמוד. לפיכך מוטב שיקום הרשע. ויתבזה לעיני כל. שיראו שהוכרח להרחיק עצמו להלאה. ממקום כבודו של צדיק. והיה דיראון. ",
+                "<b>נתעכל הבשר </b>כו'. בהכי סלקא מסקנא בגמרא כרבא. דאמר כיון דאקטיל בב\"ד. הו\"ל כפרה ע\"י קבורה ועכול עכ\"פ. לכאורה משמע אפילו לא שב. ",
+                "<b>וא\"ה </b>קשיא טובא. דהתנן לעיל שכל המתודה. יש לו חלק כו'. שמע מנה מי שאינו מתודה אין לו חלק. <b>ואין</b> לומר דמיירי שמת במיתת ב\"ד כדינו וכראוי לו. דהיינו כדתנן אומרים לו התודה. והוא התודה. <b>דא\"כ</b> היכי ס\"ד דאביי. דאין לו כפרה. הא תנן שכל המתודה י\"ל חלק. ",
+                "<b>וצ\"ל </b>אחת משתים. אם שגם המתודה אין כפרתו נשלמת. אלא אחר קבורה ועכול. ",
+                "<b>א\"נ </b>הרוגי ב\"ד. אפילו לא התודו. כיון דאקטול אית להו כפרה כדרבא. אחר קבורה ועכול מיהת בכל גוונא. <b>ושאני</b> המתודה דאית ליה חלק מיד. אפילו קודם קבורה ועכול. ",
+                "<b>והקרובים באים </b>כו' מיד אחר שנעשה בו הדין. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ולא היה. צ\"ל שאין ראוי להתאבל. ",
+                "<b>שאין אנינות אלא בלב </b>אין הפירוש שאין אנינות נמצאת מן השפה ולחוץ. כי הנה כתוב ויהי העם כמתאוננים. וכתיב אחריו וישמע. ",
+                "<b>אלא </b>הכוונה. שאין עם האנינות שום מעשה בפועל. כענין האבלות. שיש בה מעשה. פריעת ראש. כפיית מטה. והליכת יחף וכדומה. ",
+                "<b>אבל </b>מעוט הדבור. אינה חובה החלטית לאונן. גם לא נשלל מעוט הדבור מן האבל. שכן כתוב האנק דום. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>סודר קשה לתוך הרכה </b>שהרכה אינה חונקת. לרש\"י. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אינו ממהרת לחנוק. כי בודאי גם הרכה שברכות חונקת. אם מושכין אותה בחזקה. אחד מזה ואחד מזה. בעל כרחו יפתח את פיו. אפי' יחנקוהו רק בחוט משי. <b>אלא</b> שמתעכב בחניקה באופן זה. כי יתחזק לסגור את פיו כל מה שיוכל לעמוד נגד הרך יותר. ושוהה למות וגורם לו יסורין ארוכים. <b>וגם</b> זו משום ברור לו מיתה יפה נגעו בה. שע\"י הקשה. ימהר לפתוח פיו. ולא יצטער הרבה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזכור </b>נקב המשכב קרוי זכור. <b>לא</b> תני זכר. כדכתיב. ואת זכר לא תשכב וגו'. משום דבקרא מפרש משכבי אשה. אבל לשון חכמים לחוד. ומשום דנסיב לשון קצר. לא מיתני ליה הבא על הזכר. דאין במשמע לשון זה. משכב אשה. והוא מאמר נעדר הבנה. כי הזכר. מפני זכרותו הוא בועל ושוכב. לא נבעל ונשכב. <b>להכי</b> נקט לישנא דזכור דמשתמע שפיר הבא סתם ביאה על הזכור. שהוא האיש שיש לו זכרות. ומשמע משכב נקבה. על כן קראו בשמו תואר זכר. משקל פעול. כלומר שהוא כדמות זכר. אבל הוא נפעל. לא פועל כזכר. ואינו אלא עשוי זכור בתואר. לא במעשה. וק\"ל. ",
+                "<b>ועל הבהמה </b>והמביא בהמה עליו. <b>נראה</b> פשוט שחייב גם על הבהמה בשני משכבות. ואפילו בא על זכר של בהמה. חייב. <b>וכן</b> להפך. המביא בהמה עליו. חייב. בין בהמה נקבה. בין זכר. <b>וכן</b> באשה המביאה את הבהמה. אין חילוק לחייב על שתי משכבות. ונראה דה\"ט דמאן דלא גרס מלת עליה. וק\"ל. ",
+                "<b>הבא על הזכר </b>ז\"ל תי\"ט. תימה למנ\"מ נקט ליה הכא. <b>וי\"ל</b> קצת משום דדמיין הנך תלת. דמקיש שוכב לנשכב. משו\"ה נסיב להו בהדדי. "
+            ],
+            [
+                "<b>יכה יוסי </b>לשון הר\"מ בחבורו. שעל שני השמות (הויה ואדני) הוא נסקל. <b>מסייע</b> למ\"ש בס\"ד שילהי פ\"ח דברכות. <b>וצ\"ע</b> אם ברך שם אחד משני שמות הללו בחברו. אם חייב. אפילו לדעת הרמ\"ה דאייתי תי\"ט דהא מודה דחייב על שניהם. <b>ולא</b> ידעתי היכי משמע ליה לתי\"ט. מפירש\"י מידי בהא. ",
+                "<b>אמור מה ששמעת בפירוש </b>עמ\"ש תי\"ט לתרץ קושית הירושלמי וא\"ל גדוף מידי דהוי אסוטה. ",
+                "<b>ועם </b>שיש קצת טעם בדבריו. מ\"מ אינו דומה מחיקה. שהיא בלאו גרידא. לגדוף שהוא במיתה. <b>ואפ\"ה</b> טעמא קאמר. מיכדי אנן לא משום לתא דהיאך קאמרינן. אלא משום יקרא דקב\"ה. וכיון דשמעינן מההיא. דכבודו של הקב\"ה מחול כה\"ג. דרחמנא אמר דהיינו יקריה. א\"כ לא שנא וקב\"ה אחיל בהא נמי <b>ולכאורה</b> יש לסייע עוד סברא זו מן המשנה עצמה. דאי כדאמר הירושלמי. א\"כ לא היה צריך השני לומר אף אני כמוהו. דהא כה\"ג מאי גדוף איכא. ולימא בהדיא כחבריה. ",
+                "<b>עוד </b>יש להוכיח ממשנתנו. דאי כהירושלמי. מ\"ט דקריעת ב\"ד. אם אינו גדוף. ",
+                "<b>אלא </b>שכל זה אינו מוכרח לפמ\"ש בסמוך. דלעולם גם על לשון כזה חייבים קריעה. ולכן ראוי למעט בו. גם בהגדת העדים. אע\"פ שאינו גדוף גמור. דבודאי גדוף ממש אינו. מיהת משמעו גדוף ברור הוא. <b>להכי</b> מסתברא כהירושלמי דלמעט בקלון עדיף. כיון דאפשר. <b>ומשתיקת</b> גמרא דידן אין הכרח לגמרי. דאיכא טובא דכוותה. עיין אגרת בקורת. ",
+                "<b>קורעין הדיינים ולא העדים </b>דכתיב ויהי כשמוע המלך ויקרע את בגדיו. המלך קרע. והם לא קרעו. <b>תמהו</b> התו' היאך אמרו למלך מה ששמעו בפירוש. הא גבי עדים תנן. כל היום דנין בכינוי. ",
+                "<b>ונראה </b>דפשיטא י\"ל. שלא אמרו אלא בכינוי. או כדאיתא לעיל בירושלמי. ואפ\"ה גמרינן קריעה מהתם בק\"ו. דאם על כינוי קרעו על שם לא כל שכן. <b>וזה</b> ודאי לא נעלם מן התו'. אלא דקשיא להו. אי הכי מנלן דאין העדים חוזרים וקורעים כשאומרים בפירוש. דילמא שאני התם. משום דבכינוי הוה. <b>ואעפ\"כ</b> נ\"ל דל\"ק. דכיון דחזינן דקרע המלך על הכינוי. אי איתא דבאמירת מה ששמעו. חייבין לקרוע שנית. הוה להו לאליקים וחבריו לקרוע זימנא אחריתא. בשעת הגדה וספור למלך. ",
+                "<b>זוהי עבודתו </b>לענין מ\"ש הרמ\"ך. וסובר דחייב מיתה בדאתרו ביה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד. בפנת אבן בוחן לאוצר הטוב (דף ס' ע\"א). ",
+                "<b>ויעביר באש </b>כרש\"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. <b>ונ\"ל</b> דלאו דיוקא הוא. די\"ל מאי פטור בדין שמים. ס\"ד אע\"ג דמת. בי דינא רבה נתפרע מניה. קמ\"ל. ואע\"ג דפטור משמע. הא איסורא איכא. א\"ה אכתי חייב דיני שמים. דודאי עונשין למעלה על דבר האסור. <b>אע\"פ</b> שאינו נענש בב\"ד שלמטה. י\"ל דינא רבה. ודינא זוטא איכא בינייהו. ",
+                "<b>פיתום </b>נוטריקון פי מות. כפירושו. ",
+                "<b>המדבר משחיו </b>וקולו נמוך מאד. נדמה כיוצא מתוך הקרקע. כענין שכתוב. כאוב מארץ קולך. <b>והענין</b> כמשמעו. כמו דברים אחרים רבים. שהם למעלה מן הטבע. והתורה אסרתם לנו. לטעם ידוע בסתרי תורה. להוציא מדעת המתחכמים יותר ומשועממים. עיין בספר אם לבינה בס\"ד. ואם מפני שלא נראה ולא נתפרסם בדורותינו מזה מאומה. הרבה דברים היו מן המפורסמות לקדמונים. ונעלמו בדורות אחרונים לא לבד מדברים רוחניים. כשדים. שהעידה עליהם התורה והנביאים. ורגילים היו אצל חכמי התלמוד. כאשר התלמוד והמדרשים מלאום מהם. שהיו בזמנם ומקומותם שכיחים מאד ונמצאים. ודברים אחרים רבים. כתרפים וכיוצא בהם בלתי טבעיים. שהיו נודעים. ואח\"כ נאבדו מאתנו ונשכח זכרם. אלא אפילו דברים טבעים בבריות כאדני השדה והדומה להם. ובצמחים יין הבא משניר והרבה כמוה. וגם במלאכותים. כרכב ברזל. זהב מזוקק מאלף ככר עד שעמד על ככר. ודוגמתו מלאכת האלקימיא הידועה בשם מפורסמת. וממבקשיה נעלמת. ",
+                "<b>והנשאל </b>כתי\"ט ותמהני ע\"ל המשנה דקתני בלשון נפעל כו' והכוונה על השואל. וצ\"ע. <b>תמיהא</b> לא ידע מר. דלשון תורה לחוד. ולשון חכמים לחוד. וכדרך ששנינו (ספ\"ח דיומא) אין נשאלין בהן אלא למלך כו'. וכך הרגילו לומר ספק טומאה הבאה בי\"א נשאלין עליה כו'. זו דרכם שכל למו. לייחד לשון לעצמם. להכירו ולהבדילו מבחינות שונות המתערבות. וכן השתמשו בלשון לקוחות תחת לוקחים. ורבים ככה כנודע אף לבקי רק קצת בלשון משנה ותלמוד. ועמ\"ש בסמוך בס\"ד. ",
+                "<b>באזהרה </b>דאל תפנו. וכפרש\"י. <b>הכי</b> מוכח ודאי ספ\"ק דעירובין (כמ\"ש בס\"ד שם בחי\"ג) ומאי דקשיא להו לתו'. א\"כ ליחייב כרת. <b>לק\"מ</b> התם כתיב אשר תפנה לזנות אחריהם דייקא. ",
+                "<b>איברא </b>הכא אל תפנו גרידא. פנייה בעלמא משמע. שאין בה מעשה. ולא עקימת שפתים. אלא מחשבת הלב בלבד. דכוותה אל תפנו אל האלילים. אזהרה מההסתכלות בהם. כמש\"ד אל מדעתכם (שבת קמ\"ט) <b>ומ\"ש</b> תו' וי\"ל אזהרה מלא ימצא כו' <b>לא</b> הנייא לי. דהוי ליה לאו שבכללות (עחי\"ג כאן). אלא מולא תבקשו לטמאה בהם. נפקא ודאי. דמייחד לאויה למעשה דכשוף. <b>וז\"ל</b> תי\"ט (ע\"ל רע\"ב באזהרה דאל תפנו אל האובות) ומסיים רש\"י ואזהרה דמכשפים גופיה מלא ימצא כו'. וכ\"כ הר\"מ כו' ואזהרה מואל תפנו. והכ\"מ כתב. שכ\"ה בפרשת קדושים בת\"כ. חפשתי ולא מצאתי. עכ\"ד. <b>במ\"כ</b> יתלה בביטול תורה. אם על גופו של כתוב נתכוין. הלא מקרא מלא הוא בסדר קדושים (ס\"פ שניה) וכ\"ה בת\"כ על זה הפסוק אל תפנו אל האובות. אוב זה פתום כו' ה\"א בסקילה. והנשאל בהם באזהרה. <b>אמנם</b> אין מכאן ראיה לדברי ר\"מ. אלא מסייעא לרש\"י דאזהרה לנשאל. מאל תפנו אתיא. אלא שאין מזה הכרח. דילמא אגב אורחא נסיב לה ת\"כ. ולא מהך קרא נפקא ליה אזהרה לנשאל. <b>וצריך</b> להבין דברי תו'. דהכרח לומר. דמשמע להו שואל דקרא. בשואל לבעל אוב איירי (והיינו נשאל דמתניתין. כמש\"ל) וכך יצטרך לבאר לשון ר\"מ ז\"ל. דבפ\"א איירי בשואל דקרא. שהוא הנשאל שבמשנתנו. ובפ\"ו דבעושה מעשה קמיירי. מייתי לאזהרה דידיה מאל תפנו. משום דמשמע ליה לשון פנייה. מעושה משתעי קרא. שחברו מוכיח. ר\"ל קרא דוהנפש אשר תפנה וגו' והכרתי אותה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באו עליה שנים הראשון בסקילה </b>כו' כשבא עליה כדרכה. הר\"מ. <b>ז\"ל</b> תי\"ט. וק\"ל מאי קמ\"ל. פשיטא בתולה תנן. <b>ולא</b> אבין לו. מאי פשיטותיה. ומאי קשיא ליה מתני' קמ\"ל דצריכה להיות בתולה כשבא עליה. ולעולם אפילו בא עליה שלא כדרכה. חייב סקילה. <b>ועוד</b> הא אפילו באו עליה עשרה שלא כדרכה. מפשט פשיטא ליה לרע\"ב דאכתי בתולה היא וחייבין. <b>א\"ה</b> טובא אשמעינן דלבעי בראשון כדרכה דווקא. והא לרש\"י ורע\"ב ודאי לאו הכי הוא. לכן ענין קושיתו זו נעלמה ממני. ",
+                "<b>עוד </b>כתב. ורש\"י פירש באו עליה שנים ועדיין היא בתולה. כגון שבאו עליה שלא כדרכה ע\"כ. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמעשים בכל יום שבאין עליה גם כדרכה ועדיין בתולה היא. אי דלא אתי דם. א\"כ ודאי לאו ביאה היא. ואנן בבאו עליה (ביאה גמורה משמע) עסקינן. וכה\"ג אין הכי נמי אכתי בתולה היא. אי נמי אפשר דבעיל בעילה גמורה. ואפ\"ה לא אתא דם. כגון שהטה בכח. ועקר לעברא ודשא. ואב\"א שמא ממשפחת דורקטי היא. ",
+                "<b>ואי </b>בדאתא דם. תו לא הויא בתולה ודאי. אע\"ג דרואה דם עדיין בבעילות. זהו דם המכה שלא חיתה. ופשיטא דלא אצטריך תנא לאשמועינן כה\"ג. <b>להכי</b> לא סגי ליה לפרושי. אלא בשלא כדרכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדיוט </b>לשון יווני הוא. לאדם פשוט המוני קורין אידיוט. ",
+                "<b>הדיוט המסית </b>אבל נביא מסית. מיתתו בחנק. <b>צ\"ל</b> שהוחזק נביא בשכבר. על פי אות ומופת. שנעשה בדבר ה'. ונתקיים יעודו וחזר בו לענין תב\"ע. כך היה נ\"ל. ",
+                "<b>אבל </b>מפירש\"י לא נראה כך לכאורה. אלא כיון שאמר כך בשם הקב\"ה. ה\"ז נביא. דסתמו כפירושו. <b>אלא</b> דמסברא לא נראה כן. כי מאיזה טעם יקל דינו. אם לא היה נביא מעולם. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי בחבור הר\"מ פ\"ה. אחד שאמר אמרה ע\"א כו'. או שאמר אמר לי הקב\"ה ה\"ז נביא (ושם כתבתי עליו מה שנ\"ל מהיכן יצא לו זה. ולמאי אצטריך ליה לשטתו דפסק כת\"ק דר\"ש) וכ\"ש דקשיא מ\"ט אקיל עליה רחמנא. ",
+                "<b>שמא </b>כי היכי דלא תהוי ליה כפרה במיתה. לפי שכבד עונו מנשוא. אלא דבלא מיתה לא סגי ליה. כדי להרים מכשול. לכן הקל במיתתו <b>מיהו</b> קשיא לי לפרוש רע\"ב במשנתנו אליבא דר\"ש למאי הוה צריך לחיוביה חנק לנביא המסית. בלא\"ה נמי דיניה הכי. כדתנן בהנחנקין המתנבא מה שלא נאמר לו והמתנבא בשם ע\"א. מיתתו בחנק. ",
+                "<b>ואין </b>לומר היינו נמי טעמיה דר\"ש. אי איתא דבסקילה לא לכתוב ביה יומת. ולגמר הדחה הדחה מהדיוט מסית. אלא ע\"כ לא בא הכתוב אלא להקל עליו. <b>הא</b> לא מילתא. דאי לאו דכתיב יומת. לא הוה מצינן לחיוביה מיתה. דאין ממיתין ע\"פ ג\"ש גרידא (א\"ל בבתו דוק) וצ\"ע. <b>איברא</b> פרושיה דרע\"ב במתני' לא שמיע לי. כלומר לא ס\"ל לגמרי. דמוקי לה בתרי תנאי. כי קושיא דגמרא. ולא כמסקנא דסוגיא. וקושטא מתרצי לה אמוראי אליבא דחד תנא. דפליג אר\"ש. ופר\"מ במשנה קפחיה לרע\"ב בהך טעותא. ובדותא היא. ",
+                "<b>מכמינין לו עדים </b>ולא סגי בחד. ואותו שאומר לו. לפי שעדות מיוחדת פסולה בדיני נפשות <b>ותי\"ט</b> הפליג. ",
+                "<b>ביחוד </b>במקום יחוד. ",
+                "<b>האומר אעבוד </b>כו' עמ\"ש בס\"ד בשי\"ע (ס\"ג דח\"א). "
+            ],
+            [
+                "<b>האוחז עינים </b>עיין תשו' רמ\"א (סס\"ז) ובחי' על הרא\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טרטימר </b>נ\"ל שהוא מלשון טורטני. ובפא\"צ טרטא. הוא משקל רשום. ובהאריך המלה. תורה על קטנותו ומקצתו. או מחציתו. כנודע לרוב בלה\"ק. על דרך אישון. ירקרק או אדמדם. ובלשון משנה בצל בצלצול. שום שומנית. גת גגית. בד בודידה ודומיהם. ",
+                "<b>חצי לוג יין האיטלקי </b>לכאורה היה נראה לי לפרשו מלשון טיליא חריפא דמצרי זיקי בפא\"מ. וכן בפמש\"א טיליא חריפא. שם יין משובח מאד. <b>כי</b> היה קשה בעיני לפרשו על שם מדינת איטליא. כמו שהוא פירושו במקום אחר. לפי שאין יין של ארץ איטליא (עם היותו משובח ודאי. אינו) משובח משל א\"י. <b>גם</b> אין סברא כלל שישערו חכמים בא\"י. ביין שבמדינות רחוקות דווקא. ורחוק ודרך זר לגמרי. שיובא יין איטליא לא\"י כלל וכלל. האם יחסרו יינות משובחים מאד בא\"י. ושנינו קרותים והטולים אלפא ליין כו'. <b>אכן</b> אחרי הישוב בדעת. נ\"ל יותר נכון לפרש. שאין שם איטלקי תואר ויחוס היין. אלא למדת הלוג. שמשתנה לפי המקומות. כמו המשקל. <b>וכמו</b> ששנינו בפי\"ז דכלים ויש\"א במדה דקה כו' באיטלקי. ושם כפונדיון האיטלקי ובריש שביעית של ס' מנה באיטלקי. שהוא שם תואר למנה. ובגמרא פ\"ק דקידושין איסר איטלקי. כך הוא כאן תואר ללוג. וזה היה נראה ברור בעיני. ",
+                "<b>עם </b>היות לפום ריהטא דסוגיא ר\"פ הדר. דבעי תלמודא למימר שאני יין האיטלקי דמשכר טפי. לא משמע הכי. היינו דס\"ד לכאורה. ובמסקנא סלקא ליה שפיר בלא\"ה. <b>או</b> דילמא אה\"נ איטלקי דהכא מלשון טיליא דגמרא הנ\"ל. או ע\"ש מקום הטולים דמשנה הנ\"ל. איך שיהא לא יתכן כאן עניין יין של ארץ איטליא. ",
+                "<b>אכל טבל כו' </b>נ\"א ל\"ג. ומילתא דפשיטא דל\"ג. דהא אינו נעשה בסו\"מ. עד שיאכל בשר וישתה יין. עכ\"ל תי\"ט. <b>ולטעמיה</b> תקשי ליה בבא קמייתא. אכל מעשר שני. ולסמייה נמי חס ליה למר. אלא פשיטא. איין קאי. דטביל. ושתיה בכלל אכילה. <b>ותו</b> דאיכא יין קרוש הבא משניר. שדומה לעגולי דבלה. ושייך ביה אכילה נמי (ועיין פרה פי\"א) <b>ועוד</b> אפשר לומר דנסיב לישנא אכילה. לאשמועינן מילתא אגב אורחא. דאינו חייב אלא על כזית. כשיעור אכילה בכל מקום. ",
+                "<b>אי נמי </b>כביצה. למאן דאמר הכי בעלמא. ולא סגי ברוב רביעית ומלא לוגמיו. שעור שתיה דעלמא. דהכא בעינן שיעור שביעה דוקא. דזיל בתר טעמא. ודייק נמי לישנא דקרא. (והכי נמי ס\"ל לר\"י בתו'. שעור שתיה לענין ברכה אחרונה. דבעינן דומיא דאכילה) וכל זה נכון וברור בעזה\"י. עכ\"פ אין כאן ט\"ס כל עיקר ולא שבוש. במ\"כ שבושו ישוב בראשו. ולא ידעתי מאי שאטייהו דאותן מקומות דאייתי תי\"ט הכא. והיכי אשתבוש ואכפל כולא עלמא. להכניס במשנה דבר ממקומות אחרים. מה שאין לו מקום כאן. לפי דבריו הלא זהו בלי ציור במציאות. כדבר שאין לו שחר. ולא נחשדו סופרי ישראל בכך. והמעיין המבין יבחר. באמת ראוי היה למחוק כל דבור זה של תי\"ט להסירו מן הספר. לולי שיפה הוא להניחו. למען יקחו מוסר קלי עולם שבדורנו זה. הנבהלים להשיב. וילמדו ק\"ו אם בארזים נפלה שלהבת החפזון הכוזב. עאכ\"ו לנמהרי לב אשר לא ידעו במה יכשלו. שועלים קטנים מחבלים ומבלי עולם. אשר רבו כמו רבו כיום המתפרצים שלא כלו חרפיהם. ולא הגיעו לפלגות גדולים חקרי לב. לא ידעו ולא יבינו אפילו שיחה קלה של ת\"ח. ודי בזה לקלי דעת. ולאוזן שומעת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ראויה לאביו </b>שוה ודומה לאביו בקול. ",
+                "<b>א\"ת </b>הא לא אפשר. שהרי קולה כזכר. הוא מסימני איילונית. כמ\"ש רפ\"ח דיבמות. <b>י\"ל</b> היינו דקאמר תלמודא כמאן אזלא הא דתניא בבן סורר ומורה. לא היה ולא נברא כו'. כמאן כר' יהודה. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט. אדכתב הרע\"ב ומדקול בעינן שוין. מראה וקומה נמי בעינן שוין. לפי שכן אתה מוצא בשנים שהשוה אותן הכתוב כו' והן ש\"ש יוה\"כ. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. שלא הם בלבד. כי גם במוספי שבת מצינו כזאת אליבא דכ\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמיתתן כו' ולצדיקים רע להם </b>אע\"פ שמעלתן יותר גדולה. כמש\"ל גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן. <b>מ\"מ</b> מפסידים זכיות. כמ\"ש הרע\"ב (וע\"ד שאגת אריה) <b>ומשום</b> דמתני' במיתה שלא בזמנה איירי. דומיא דבן סורר ומורה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אחר הזכר </b>דאמר קרא ולנער כו' והכא ליכא למימר כו' דאפילו קטנה במשמע כו' דע\"כ הכא לאו בקטנה איירי אלא בבת עונשין תו' מהעתק תי\"ט. <b>ולא</b> הבינותי זה. אטו הרודף אחר קטנה מאורסה. לא מצילין אותה בנפשו. הלא הוא בר עונשין הוא מכל מקום. ואע\"ג דבודאי בבת עונשין נמי משתעי קרא. דכתיב ולנערה ל\"ת דבר. ",
+                "<b>מיהו </b>אימא דלהכי כתב רחמנא חסר ה\"א. דקטנה נמי במשמע דהצלה. משום דפגים לה. ואיתא נמי במיתת ב\"ד דאיהו גדול אע\"ג דאיהי קטנה. אכתי זכר דלא פגים ליה מנלן. <b>שמא</b> התו' עצמן הרגישו בחולשת תרוצם. לכן כתבו עוד ד\"א. ותי\"ט לא חלי ולה מרגיש. ",
+                "<b>יין ושנה לרשעים הנאה להם. </b>לשון רע\"ב כל זמן ששותין אינם חוטאים כו'. ",
+                "<b>נפלאת </b>היא זאת בעיני. הלא החכם צווח למי אוי למי אבוי למי מדינים וגו'. הרי שהם מחטאים רעים לה' ומריעים לבריות. והנביא מכריז הוי משכימי בבוקר הוי גבורים לשתות יין. מה כתוב אחריו מצדיקי רשע וגו'. והוא דבר ידוע מהרעות הנמשכות לסובאי יין לעצמן ולזולתן. ועיין אבות פ\"ג מ\"י. <b>וצ\"ל</b> דה\"פ דמתני' יין ושנה יחד. הנאה לרשעים ולעולם. ר\"ל יין המביאם לידי שנה. אז טוב הוא להם שלא יחטאו ולא ירעו. משא\"כ ביין לבדו או שנה לבדה. אין מזיקין גרועים מהם. להם ולעולם. כי השנה מחזקת כחם. ועל ידיה הם מתחזקים בהוצאת רשעתם אל הפועל. כמאמר הכתוב הוי פועלי און על משכבותם וגו'. באור הבוקר יעשוה. ואומר כל הלילה ישן אופיהם וגו'. אבל יין של שכרות המביא לידי שנה גורם עצלות ורפיון ידים. ",
+                "<b>ואחר הנערה המאורסה </b>וה\"ה לכל חייבי כו' <b>ודקתני</b> נערה. נ\"ל דרבותא היא. דאכתי לאו גדולה היא אע\"פ שיצאה מכלל קטנות. לכלל גדלות לא באה. ולא נפיש פגמה כולי האי. כגדולה גמורה. שהגיעה לעונת צמל. כסתם כל העריות. אע\"פ שבודאי על כולן חייבין עליהן. אף משנעשית בת שלש ויום אחד. מיהת בכולהו לא מפרש קרא נערה. אלא במאורסה. ובודאי דנערה זוטר פגמה. מדבוגרת וסתם גדולה גמורה. אע\"ג דתלמודא עביד צריכותא דקרא איפכא. איתא להא. ואיתא להא. צ\"ע ברמב\"ן עה\"ת. ועיין מטפחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הבא על אשה ובתה </b>על כרחנו צריכין אנו לפירוש התלמוד על האשה שכבר נשא בתה. דאי כפשטה. דבא על שתיהן בזנות. לא מצית אמרת. דהא תנן נושאין על המפותה. כל שכן היכא דתרווייהו בזנות. דליכא חיוב מיתה וכרת לגמרי. הא ודאי בנאסרה עליו על ידי אישות קמיירי. וקתני הבא. לאשמועינן אגב אורחא. דכה\"ג אף בזנות מיחייב. דהמפותה על הנשואה. חייב. והני מילי בששתיהן בחיים אבל חמותו לאחר מיתה. פלוגתא דר\"י ור\"ע. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתכוין </b>צריך באור. אי סגי בלב ובמחשבה בלבד. או צריך שיוציא בשפתיו. קודם שעשה מעשה. שמתכוון הוא לבהמה. כמו במחשבת פגול. שצריך לפרש כוונתו בפיו. ",
+                "<b>והכי </b>מסתברא ודאי. כי במה ואיך יפטר אחר ההתראה. ואפילו כה\"ג עדיין הדבר קשה להבינו. <b>וצריך</b> לומר שניכר הדבר מן המצב. שמטה ידו להכות הבהמה. ואדם עומד בצדה (וכדאסברה רש\"י) לכן מתרין בו מספק. או\"ל ראה שתוכל לפגוע באדם. והוא מקבל התראה כזו. דהיינו אע\"פ שעקר כוונתו לבהמה. אומר הוא שעל מנת כן הוא עושה. שגם אם יפגע באדם הלז. אינו חושש. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון הר\"מ שהעתיקו תי\"ט. שאין כיפה לשאר עברות. אפילו ע\"ז. ולמד כן מאחאב. <b>ואינה</b> הוכחה כל כך. איברא גבי מנשה מוכח קצת דע\"ז חמורה. ועמ\"ש בס\"ד באבן בוחן (סק\"ה וק\"ו). "
+            ],
+            [
+                "<b>הבועל ארמית </b>דאשכחן בר כרת הוא. <b>ומצינו</b> שקינא הי\"ת על דבר זה יותר מעל ע\"ז. שהרי בעגל לא נפקדו מישראל. כי אם שלשת אלפי איש. ובמעשה שטים בבנות מואב נפלו עשרים וארבעה אלף. עם היות בנות מואב מותרות להם דבר תורה. דבגירותן לדידן נמי משרי שריין. דדרשינן מואבי ולא מואבית. ואף בגיותן לא מצינו שנאסרו. שהרי אינן משבעה אומות. אלא מחמת שנצמדו ידיהן לבעל פעור. דהיינו נמי חיתון בבת אל נכר. ואיכא תרתי. משו\"ה ודאי חמיר טובא. אע\"פ שלא נתן לאזהרת מיתת ב\"ד. וממעשה דזמרי ראיה מפורשת בתורה שבע\"פ מסיני היא. שאל\"כ עשה פנחס שלא כדין שהרגו. מאחר שלא נאסרה המדינית מעולם. <b>ולפי</b> הנראה מהכתוב לא חטא זמרי. בד\"א רק במה שבא על המדינית בלבד. ע\"כ לומר שכבר פשט בישראל אסורו של בועל ארמית. ואע\"פ שנתעלמה הלכה ממשה. היינו לענין העונש בלבד. כדי שיטול פנחס שכרו. <b>אבל</b> ודאי ידעו שאסורה היא. לפיכך רשאי היה להרגו. אפילו אם לא היה חייב מיתה בד\"ת לא יהא אלא הוראת שעה. כדרך שעשו בימי יונים. משא\"כ אם לא נודע ולא נתפרסם האסור מתחלה כלל. אי אפשר לדון אדם במיתה כלל. <b>גם</b> מיוסף הצדיק יש הערה גדולה על חומר העברה. כי מדוע מסר עצמו בסכנה על זאת קודם שנצטוה עליה. ואין אישות לגוי. אלא שיש לומר בזה. שהיה לו דין בן נח (כמ\"ש תו' בכ\"מ אפילו על א\"א. עם שאין זו דעתי. כמ\"ש במקומו בס\"ד) שאסור באשת חברו. אבל מ\"מ אינם מצווים על האונס. ועמש\"כ בחלון מצרי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא </b>ז\"ל הרע\"ב. אפילו שנתחייבו מיתה בב\"ד מפני רשעתן. יש להם חלעוה\"ב. ועוה\"ב האמור כאן. הוא עוה\"ב אחר תחית המתים. שעתידים לחיות ולעמוד בגופם ובנפשם חיים נצחיים כחמה ולבנה וכוכבים. כדמייתי בגמרא בהאי פירקא. מתים שעתיד הקב\"ה להחיותן אינן חוזרין לעפרן. והעוה\"ב אין בו אכילה ושתיה. אע\"פ שיש בו גוף וגויה. אלא צדיקים יושבין ועטרותיהן בראשיהן ונהנין מזיו השכינה. ומפני שאין כל ישראל שוין בו אלא הגדול לפי גדלו. והקטן לפי קטנו. משו\"ה קתני יש להם חלק עד כאן. ",
+                "<b>צריכים </b>אנו למודעי. שזוהי דעת הרע\"ב ז\"ל מסברתו (והמשכו אחר המשיגים על הר\"מ ז\"ל) כי לדעת הר\"מ ז\"ל עולם הבא הוא עולם הנשמות. הבא תמיד אחר המות (וכך הסכימו מקובלים (וימצא ג\"כ בכאר\"י. וכ\"ה במדרש תנחומא פ' ויקרא החדש) שזהו החילוק בין עולם הבא. ובין לעתיד לבוא) וכמו כן אחר כלות גופות בעלי התחיה. <b>ואף</b> בזו חלוקה דעת הרע\"ב מדעת הר\"מ. שלדעתו ז\"ל גם העוה\"ב אין בו גוף וגויה. כמו עולם הנשמות בג\"ע. וזה אפילו אחר הודאתו בתחית הגוף ממש (לא כמו שחשדו הראב\"ד ז\"ל ח\"ו) כמו שהניח ז\"ל ליסוד ועיקר ושורש משרשי הדת והאמונה. ואמר עוד שמי שכופר בזה אין לו חלק עמנו. <b>אולם</b> לא יודה הר\"מ בצלחיות הגוף אחר התחיה. כי הוא ז\"ל סובר שלא ימצאו באדם כלי איברי החושים ההרגשים לבטלה. ולא הוצרכה תחית הגופות רק לימות המשיח. שאין ביניהם לעוה\"ז. אלא שעבוד מלכיות. וישתמשו אז בכל הרגש החושים לצורך קיום הגוף הגשמי. שיזכה לעבוד ה' באותו זמן. בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. משא\"כ בעוה\"ב אחר שכנו ימות המשיח. אין שם אלא נפשות קיימות בלבד. כמו שיראה ממרגלא דרב (ועמ\"ש בו בס\"ד בבית ישראל) וכן מפשט הכתוב לא יכהה ולא ירוץ עד ישים בארץ משפט. וכמו שהוא מוכרח ג\"כ מן הסברא ומן השכל. כי כל מורכב יתפרד. <b>ואמנם</b> אין תשובה לדבר זה מן האומר שצדיקים שעתידין להחיות אינן חוזרין לעפרן. כי הכוונה רק על ימות המשיח בלבד. אע\"פ שיש שם מיתה. כמש\"ה הנער בן מאה שנה ימות. אבל אין הכרח מיתה בצדיקים כל אותו זמן. עם שיארך מאד לא יזקינו. ולא תשלוט בהם חולשה ואפיסת כחות מרוב ימים. לא יפקדו ולא יעדרו. עד שיחדש הקב\"ה עולמו. ויפשטו כתונת החומר. כי אין עוד שם שכר לגוף אלא לנפש ואין צורך בכלים הגשמיים. שאין לו עוד הנאה בהם. ואין שם אלא הנאה רוחנית נצחית. <b>ומה</b> שחשב הרע\"ב להוכיח אמתת פירושו. ממ\"ש שטעם הכופר בת\"ה שא\"ל חלק לעוה\"ב מפני שכפר בת\"ה. לא יהא לו חלק בה. <b>הוכחה</b> זו איני מכיר. כי אף אם נפרש עוה\"ב כפשטו ומשמעו. ר\"ל עולם הנשמות הבא אחר המות. לתת לאדם חשבון ממעשיו. ולהיות נדון שם לטוב ולרע על פי המעשה שם. יתישב הטעם כמו כן בטוב. כי הכופר בזו הקודמת. כ\"ש שיכפור במאוחרת. שבכלל מאתים מנה. <b>ואם</b> לפי דעתו של הכופר. לית דין ולית דיין. פשיטא דאינו מאמין בתחיית המתים. כמו כן לאידך גיסא. דהיינו מי שי\"ל חלק לעה\"ב. פשיטא יש לו חלק בתחיית המתים. כי הנרצה בחלק עולם הבא. היינו חלק בג\"ע. ומי שא\"ל חלק בת\"ה. א\"ל חלק גם בג\"ע <b>ולכן</b> מ\"ש שם חז\"ל לא יהא לו חלק בת\"ה צריך באור. כי לכאורה יקשה הלא מקרא מלא דבר הכתוב ורבים מישני אדמות עפר יקיצו אלה וגו' ואלה לחרפות גו' הרי ברור ומפורש שגם הרשעים המורדים עומדים בת\"ה. וכ\"כ הרע\"ב ספ\"ד דאבות. אבל נדונים ונשחתים. ואולם בענין הגופות המגולגלים. יש מבוכה בס' הוהת. ועמ\"ש בעלית היראה ובמ\"א בס\"ד. ובמטפחת ריש ח\"ב. ",
+                "<b>ותו </b>האיכא נמי מ\"ד עתידי צדיקי דהוו עפרא. עכ\"פ רואה אני דברי הר\"מ ז\"ל טובים ונכוחים למבין וישרים למוצאי דעת קדושים בינה. ואמונה קדושה הגונה ובחונה. וכן שבח אותו הרמב\"ן ז\"ל בשער הגמול. אע\"פ שנטה לבו להחליט קיום נצחי גם לגופות. מ\"מ אין הכרח מכל אותן המאמרים שהביא ז\"ל (ויונח ששקולים הם. מאן מפיס) ודעת לנבון בנקל. שאין בהם כדי לסתור דעת הר\"מ שהיא מסכמת עם פשט הכתב ולשון רז\"ל. וכך הוא משמעות לשון ס' הבהיר שהביא הרמב\"ן ז\"ל עצמו. והיא ראיה לסתור דעתו ז\"ל. וכן יורה לשון עולם הבא עצמו. שהוא פעל עבר בעצם וראשונה. וישמש גם להווה. כי כן הוא ענין עוה\"ב. שהוא בא והולך תמיד. ר\"ל מוכן ומזומן מיד בהפרד הנפש מן הגוף. בין אחר המיתה והפטירה מהעוה\"ז. ובין אחר שיבלע המות לנצח. דהיינו בסוף ימי המשיח. שיתבטל המות מכל וכל. כי יכלו הגופים. ויעמדו הנפשות לעדי עד. <b>ואין</b> ראיה ממרע\"ה בהר. שעדיין היה צריך לגופו אחר ירידתו. ובזה א\"צ להתנגד לשיקול הדעת בחנם. וסרו כל טענות הרמב\"ן ז\"ל. אפשר לומר שדעת ס' המדע ושער הגמול. קרובים להיות אחת. כי מה שהניח הרמב\"ן ז\"ל קיום הגופות נצחיים. בודאי הוא ע\"ד שאמרו רז\"ל בחנוך. שנהפך בשרו ללפידי אש. שנזדכך חומרו כל כך עד שלבש מלאכות. א\"כ אין זה גוף אלא מלאך. והוא דבר הרמב\"ם ג\"כ במ\"ש שאין שם גוף וגויה בודאי. אחר שנהפך לרוחניות ונעשה מלאך. וזה ברור מאד ובטלה מחלוקת מכל וכל. מר אמר חדא. ומר אמר חדא ולא פליגי. ועע\"ל בלח\"ש ועס\"ה ס\"פ קן צפור מבואר כמ\"ש כאן מדעת עצמי בס\"ד. ",
+                "<b>האומר אין ת\"ה מן התורה </b>בגמרא מוכח דדברי נביאים וכתובים. נמי מיקרו מן התורה. לענין זה (גם מצינו בגמרא בארבעה מקומות ממסכתא זו. דקרי תלמודא למ\"ש בנביאים וכתובים אורייתא. מלבד בשאר מסכתות. ועיין בב\"א בפירושי לשיר היחוד ליום ב') והוא ודאי מין גמור המכחיש פשטי המקראות הרבים. אשר ברור מללו ומעידים אמתת זה. והוא כופר בהם. ",
+                "<b>ובאמת </b>שגם פשטי הכתובים של תורה כמו כן מוכיחים. שנים הם עדים ברורים. שאינם סובלים משמעות אחר. ואינן יוצאים מידי יפים (עם כל דרך בעלי הפשט והדרש) הלא הם הכתוב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. והכתוב אשר נשבע ה' לאבותיכם (ועיין באם לבינה דה\"א י\"ב) כי המתים אינם מקבלי מתנה. יכבדום בניהם ולא ידעו. והכתוב הכרת תכרת הנפש. אף הוא עדות נאמנה על השארות הנפש. אבל אינה ראיה על תחית הגוף. ",
+                "<b>אמנם </b>עוד ישנו עד שלישי ברור בתורה. אני אמית ואחיה. כי היא הבטחה כוללת בלי ספק לפי פשוטה. ודבר אלהינו יקום לעולם. ועמש\"ע בס\"ד בפירוש שיר היחיד ליום שני. ",
+                "<b>הקורא בספרים החצונים. </b>עיין מי\"ד פ\"ב דאבות. ותדע צורך לידיעתן. ורז\"ל עצמן צוו על כך. <b>הא</b> אין במשמע לשון קריאה זו אלא דרך קבע. ועשותן עיקר. כענין הקורא בתורה. אבל העיון והחקירה בהם. ודאי מההכרח הוא. שלא יעלמו דבריהם ודעותיהם מהאיש התורני. המאמין לא יחוש לקבל נזק מארס הארש. אכן ממר יוציא מתוק. ומיץ אף יוציא ריב לה' עם האפיקורסים. כל כלי יצר עליו לא יצלח. וכל לשון תקים אותו למשפט תרשיע. לאור יוציא משפט. לנצח בעל ריבו ביתר שאת ויתר עז. בהוודע על מה אדניה הטבעו. לנגד כל חלקי הסותר. וביחוד בשעי דבית הכסא. נכון לת\"ח לעיין בספרי מירם. לידע מה להשיב לשטת שטותם. ולענות כסילים כאולתם. ישומו על עקב בשתם. ותכסם כלימתם. ",
+                "<b>כיוצא </b>בה מש\"ע רע\"ב. ובכלל זה הקורא בסד\"ה של מלכי עכו\"ם. <b>אינו</b> כלל מוחלט. גם לא ידעתי מנין לו זה. <b>אף</b> אם סברא הוא. דבכלל דברים בטלים הם (ועובר בעשה. שאין לו חלק. מנין. אלא שמכל מקום קרוב הדבר. משום דאתי לאמשוכי בתרייהו. ובזה משליך תורת ה' אחרי גוו. ומי שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. הרי הוא בכלל דבר ה' בזה. <b>לכן</b> ודאי אוי להם לאותם המבלים ימיהם בהם. ואינן זזין משם עד שיוצאין למינות על ידיהן ר\"ל) <b>אבל</b> מ\"מ לא כולהו בחדא מחיתא נינהו. וצ\"ל בהם חוץ. כי עכ\"פ המחוברים בלה\"ק. מחויב החכם לדעתם. לא סגי בלא\"ה. דנ\"מ טובא לאסבורי קראי וד\"ח ז\"ל ג\"כ. כאשר הראית לדעת בפירושי לס\"ע והנלוה אליו. וכן בכ\"מ בתלמוד. אך המחוברים בלעז. ראוי לאדם משכיל לעיין בהם בבהכ\"ס ג\"כ. מטעם דלעיל שכתבתי אצל ס' אריסטו. <b>אמנם</b> מש\"ע ובשירי עגבים ודברי חשק. <b>לא</b> ידעתי יחס לאלה עם הקודמים (ואינם תחת סוג אחד) דכייל להו בכיילא רבה. והני כיילינהו בקבא זוטא. ",
+                "<b>איברא </b>הנך חמירי טובא. וצריך לחלק בהם ג\"כ. וכבר הארכתי בזו במו\"ק א\"ח סש\"ו. ועמש\"ע בס\"ד בעץ אבות פ\"ב מי\"ד. ",
+                "<b>והלוחש </b>עיקרו לשון ארמי. תרגום בלהטיהם. בלחשיהון. ",
+                "<b>על המכה </b>מ\"ש תי\"ט דרבותא היא. <b>פליאה</b> דעתו ממני בזה. ואי איתא דאיכא לפלוגי. איפכא הוא. ",
+                "<b>ההוגה השם </b>של ארבע אותיות. <b>עפרש\"י</b> בפ\"ק דע\"ז. גבי עובדא דרחב\"ת. והוא מוכרח בעצמו וק\"ל. <b>גם</b> ראיה מתלמוד ערוך רפ\"י יוחסין (דעא\"א) ועיין סולם בית אל. וגם בס\"ע שלי במוסף י\"כ. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>בהגיית שם הוי\"ה ב\"ה. אין אסור חמור כל כך (אם לא בהזכרת השם לבטלה. דאפילו על שם אדני. חייב נידוי) אלא משום דזה שמי לעלם כתיב. ואף ההיא משמע דעל פירוש השם ובאורו ברמזיו. נתכוין ההוא סבא (כענין שמפורש בספר ברית מנוחה) דאל\"ה. מאי דרשה שייכא בקריאת השם ככתבו. או מי ס\"ד. דלית ליה לרבא אסור הגייה דשם הויה כל עיקר. <b>ודע</b> שבגמרא (דקא\"ב) פירשו דאינו אסור אלא בגבולין ובלשון עגה. פירש\"י בדברי חול (ע\"ש ברש\"י שני דרכים) <b>נמצא</b> לד\"א אפילו בגבולין לא נאסר אלא בלשון חול. ",
+                "<b>ודע </b>עוד. דלהתלמד שרי אף בגבולין (וכן הותר להוראת שעה. הצריכה לכך מפני תקנת ישראל). כדאיתא ביומא פרק בא לו (סט\"ב) ועבד רחב\"ת עובדא. ולא נענש אלא מפני שעשה בפרהסיא. וש\"מ מהתם. דהילכתא היא. אע\"ג דמתניא אליבא דיחידאה. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>מ\"ט השמיטה הר\"מ. והא סוגיא דתלמודא מקשי מנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחאב </b>אע\"ג דלכאור' עבד תשובה. ע\"ס אם לבינה. ",
+                "<b>אחיתופל </b>לא אתפרש בגמרא. <b>ונ\"ל</b> פשוט שלא הוצרך. כי כל השלשה מלכים וארבעה הדיוטות שוים היו. חוטאים ומחטיאים. לכך לא היה להם תקנה דקים לן כל החוטא ומחטיא. אין מספיקין בידו לעשות תשובה. <b>והא</b> דמייתי להו תלמודא קראי. היינו לאוכוחי. דלא עבדי תשובה וקבלום. וכדס\"ל לר' יהודה במנשה. דאהניא ליה תשובה. <b>והשתא</b> באחיתופל ודאי לא צריך לאתויי ראיה. דלא עבד תשובה ודלא קבלוהו. כי הלא מפורש כי בחטאו מת. ושהוסיף פשע במותו. שאיבד עצמו לדעת. על שלא נעשתה עצתו אשר התעולל ברשע. ולא די שלא שב עד דכא. אלא על פתחה של גיהנם הרבה אשמה. למרוד ביד רמה. לעשות בזדון להכחיד ולהשמיד עצמו מעל פני האדמה. שהעושה כן בזדון. הוא מאותן שאין להם חלק לעוה\"ב. כמ\"ש במס' שמחות. וזה ברור. ותי\"ט כתב מה שכתב. ",
+                "<b>וגיחזי </b>א\"ד רבנן דחי. עיין אם לבינה. ",
+                "<b>ובס\"ה </b>מפיק ליה מכללא. משום דשמש לאלישע. ועיין מטפחת ח\"א. <b>איברא</b> אשכחן דכוותה בתלמיד שהיה לר\"א (בפ' הדר) שהגינה עליו זכות שמושו לרבו. אבל אותו תלמיד. לא היה בו אלא חטא דעברה שיצרו תקפו. ותלמיד שחטא בלילה. אל תהרהר אחריו ביום. בודאי עשה תשובה. עכ\"פ לא היה חוטא ומחטיא כגיחזי. ברם דורשי חמורות אמרו כולם באים לעוה\"ב. כדאיתא בגמרא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין עומדין בדין </b>שלאחר התחיה כו' ומנא אמינא לה דלא מיירי בדין שלאחר המות שכך פירש\"י לקמן אבל עומדין בעדת רשעים שחייבין ונדונין עכ\"ל תי\"ט. <b>ולא</b> הבנתי הוכחה זו. דילמא הני אין נדונין כלל. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>ממקום שגלו. והא דאמרינן שירמיה החזירן כו'. לא כולן חזרו. עכ\"ל רע\"ב. <b>עמ\"ש </b>בס\"ד באגדה פ\"ק דברכות. הא לן הא להו (ובדרוש מרפא לשון) ובמטפחת ח\"ד. ",
+                "<b>אין עתידין לחזור </b>לשון רש\"י אותן שגלו עצמן. אין להם חלק. אבל בניהם והדורות הבאין. זוכין ומזכין. <b>כתי\"ט</b> דאלת\"ה. קשו קראי דיחזקאל. <b>ואי</b> משום הא לק\"מ. אי בעית אימא. התם בבני אדם העומדים בתחיה משתעי קרא. ובאותן שהיו קודם הגלות. ושלא חטאו. <b>אי נמי</b> מאותן שנתערבו עם בני יהודה ובנימן מיירי. כי בלי ספק נשארו יחידים רבים מכל השבטים מפוזרים בתוך גלות יהודה (וכמפורש שנתיישבו בירושלם גם מבני אפרים ומנשה (ד\"ה א' ט') וכן מאותן שהחזיר ירמי' כמ\"ד הכי) אע\"פ שלא הוכרו ביניהם ברוב הימים. למעוטם. <b>ודעדיפא</b> הוה ליה למנקט. ולאתויי קרא דיחזקאל (י\"ו) ושבתי את שבות וגו' ושבות שומרון ובנותיה. הרי בפירוש שיחזרו מגלות. וכן מוכחת פרשת (שם סל\"ז) קח לך עץ אחד. ואם לא בבני בניהם. הני קראי במאי מוקמינן להו. <b>ואיברא</b> דברי רש\"י ודאי מוכרחים מעצמם. ואף בלי שום ראיה פרטית מהכתוב. כי כבר הודיעה התורה הקדושה. שבנים לא ישאו חטא אבות. אם אינן אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם. ואם אבות אכלו בוסר. שני בנים לא תקהינה. ולא תבטל אות אחת מן התורה. ",
+                "<b>אף </b>כי הבטחה גדולה ונאמנה שיעדה הכתוב לכל זרע ישראל. אע\"פ שילכו בגלות. לא יתייאשו מהגאולה. שלא תעדר עם התשובה ההגונה. כמש\"ה והיה כי יבואו עליך וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' אם יהיה נדחך בקצה השמים. משם יקבצך וגו'. ",
+                "<b>הרי </b>בבירור שאין אחריו בירור. שחטא הגולים. לא יעכב גאולת הנגאלים. אחר שיזכו לשוב אל ה' בכל לב. <b>א\"כ</b> פשיטא שהדבר נכון ואמת מעצמו ומחויב מאליו. שאם בניהם זוכין ומזכין. שלא ישארו בגולה. חלילה לאל הנאמן מעולה. <b>ואפילו</b> אותן שגלו. אומר אני. שאם היו שבים בתשובה. היו מקבלים אותם. אף לדברי ר\"ע. אלא שסובר שאין להם קץ מוכרח בלתי התשובה. לא כמו גלות החל הלז (דיהודה ובנימן) שיש לו הבטחה להחיש גאולתם בעתה. גם בלי התשובה הראויה. למען הקים ה' את דברו הטוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אנשי עיר הנדחת. א\"ל חלק לעה\"ב </b>כתו' ה\"מ דלא איקטול. <b>משמע</b> לאו דווקא אנשי עיר הנדחת. אלא ה\"ה לכל עובדי ע\"ז. <b>וצ\"ע</b> מ\"ט נקטה מתני' אנשי נדחת. הא אפילו שאר המתים ברשעם. אין להם כפרה. כדתנן פ\"ו שכל המתודה י\"ל חלק כו'. מכלל דכל שאינו שב ומודה. לית ליה חלק. וה\"נ איתא בגמרא (מז\"א) מת מתוך רשעו אין לו כפרה (ולאביי אפילו הומת בב\"ד. מיהא לרבא אי לא אקטיל בב\"ד. ולא בידי גוים. ומת ברשעו. ודאי אין לו כפרה לד\"ה) <b>א\"ה</b> מאי איריא עיר הנדחת כי לא אקטיל. כל חייבי מיתות נמי. ואצ\"ל העובד ע\"א ופושט יד בעיקר. כדגלי קרא במגדף הכרת תכרת. דבין לר\"ע ובין לרי\"ש (פד\"מ סד\"ב) נכרת הוא לעוה\"ב. אפילו היחיד (וכן הדין בי\"כ שאינו מכפר אלא על השבים. ואפילו לדברי רבי. אינו מכפר על פורק עול. דהיינו ע\"א שלא שב). ",
+                "<b>דילמא </b>רבותא קמ\"ל. אע\"ג דרבים נינהו. ואקיל רחמנא לגבייהו בדין. סד\"א. דהויא להו כפרה נמי. קמ\"ל. דאינהו נמי ל\"ל חלק. בדלא אקטיל. אכתי לא ניחא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ההקדשות </b>קדשי בדק הבית. אבל קדשי מזבח ימותו. גמרא. ",
+                "<b>ותרומות ירקבו </b>בתרומה שביד כהן. ואם ביד ישראל היא. שלל גבוה הוא. ותנתן לכהן שבעיר אחרת. פירש\"י כלומר לכהן שלא הודח עמהן. ",
+                "<b>והקשה </b>תי\"ט מאי מהניא. הא הויא נכסי צדיקים שבתוכה. <b>ולא</b> דמי. ההוא שלל הדיוט. הא שלל שמים. ולא גרע מפקדונות של עיר אחרת שבתוכה. אע\"ג דקבול עלייהו אחריות. ",
+                "<b>ול\"ד </b>לנכסי צדיקין שבתוכה דנאסרו עמה מעיקרא בשעת הדחה. משא\"כ בזו שלא נאסרה באותה שעה תו לא מתסרא. ",
+                "<b>ומעשר שני </b>עמ\"ש בס\"ד פרק לולב הגזול. ",
+                "<b>אבל נעשית היא גנות ופרדסים </b>ומקרא מסייעו. בדבר הנביא מיכה. כי הלא ידוע מדברי הנביאים פה אחד. ששומרון אין עיר הנדחת גרועה ממנה <b>וכתוב</b> מפורש ושמתי שומרון וגו' למטע כרם. ",
+                "<b>רשעים </b>עשי\"ע (סע\"ט דךא\"ב בסופו). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וזקן ממרא </b>כרש\"י כמו ממרים הייתם. <b>אפשר</b> שהיתה גרסתו ממרה. בה\"א. כו ממרים הוא מבעלי הה\"א. או שמא כך הוא לשון חכמים ביחוד. ",
+                "<b>אולי </b>עשו כן שלא יתערב בחסרי יו\"ד. כהן מורה. מורה לצדקה. שהוא משותף כמו כן בהוראת המרי והמרידה. כמו בן סורר ומורה. לכן בחכמה עשו להבדילו ולהכירו בשם מיוחד לו. ועל שם ממרא האמורי. ",
+                "<b>וזוממי </b>נ\"ל שהנפרד. זומם בשור\"ק. על משקל דומם. טוב ויחיל ודומם. לאבן דומם הוא תואר. ולא ישתנה בקבוצו. על דרך השלמים. יוקשים. עוגבים. <b>או</b> אפשר הוא בחול\"ם על דרך פועל מרובע. כמו ורומם תחת לשוני. וגם הוא לא יקבל שינוי ברבויו. כשלמים מזה המשקל. אוהלים. עוללים. עולמים. <b>אבל</b> אי אפשר היותו פועל בינוני. כמו שמני שומם. בני שוממים. וכדרך שרגילים השונים הבלתי מדקדקים בלשונם. לקרות וזוממי בפלס שומרי. כי אז יורה על המזימין. לא על המוזמין. כפי המכוון כאן. וק\"ל. ",
+                "<b>עד שיעשה בהם חבורה </b>ואימא אע\"ג דלא עביד חבורה. אמר קרא מכה אדם. ומכה בהמה. מה מכה בהמה עד דעביד בה חבורה. דכתיב בה נפש כו'. ואם אינו ענין לנפש בהמה כו'. תנהו ענין לנפש אדם (דהיינו אביו) דאע\"ג דלא בעינן מיתה חבורה מיהא בעינן. גמרא דריש פרקין <b>עיין</b> חי\"ג. אדכתיב בה נפש. זה לשוני. <b>אע\"ג</b> דהכא במכה בהמה תניינא. דסמיך למכה אדם. לא כתיב נפש. דבחובל משתעי כדאמרינן. ובפסוקא קמא כתיב נפש. דבהורגה איירי. <b>י\"ל</b> דדייק קרא יתירא. מיכדי הכאת בהמה משום הפסד ממון הוא. דאתשלומין לחוד. קפיד רחמנא. דכתיב ישלמנה. <b>א\"כ</b> על כרחך נפש דכתב בה לאו למיתה ממש קאתי. אלא אפילו למיתת אבר הוא דאתא מה לי קטלה כולה. מה לי קטלא פלגא. מכל מקום הזיק ממון חברו. וצריך לשלם מה שהזיקו. ",
+                "<b>היינו </b>דכתב קרא נפש גבי בהמה. למימרא דאהכאה גרידא לא מיחייב מידי. עד דעביד הכאה דנפש. היינו חבורה שהיא מיתת אבר. ",
+                "<b>א\"ה </b>הא דאהדריה קרא. וכתב תו ומכה בהמה זימנא אחרינא. לגופיה לא צריך לגמרי. אלא לאפנויי. למגמר מניה. מכה אדם דסמיך ליה. דמה מכה בהמה. כתיב בענינא נפש (ותו דכתיב גבה נפש תרי זימני דלא אצטריך) והא ודאי לא שנא מיתה. לא שנא חבלה. חדא מילתא היא לגבי בהמה. והוי ליה כמאן דכתיב נפש הכא בקרא בתרא נמי. ולמילף מכה אדם מניה. דכמאן דכתיב בגופיה דמי. והוא דבר הנלמד מענינו. ",
+                "<b>הגונב נפש </b>אפילו קטן. רק שיהא בן קיימא. ",
+                "<b>הגונב את בנו </b>ונשתמש בו ברשותו ומכרו. ",
+                "<b>גם </b>צריך לפרש שגנבו מרשות אחרת. שהיה שרוי ברשות אחרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם שמעו </b>עתי\"ט בשם הר\"מ ותו'. וכתב ז\"ל. וא\"כ אינו נעשה ממרא. אפילו לא שמע לדבריהם. וקשיא מה הועילו במאמרם כו', כיון שהזקן אינו מתחייב כשלא ישמע אליהם. ",
+                "<b>ואין </b>בזו קושיא. כי מכל מקום עשו המוטל עליהם. שמא יקבלו דבריהם. המה את נפשם יצילו. <b>מ\"ש</b> הכ\"מ אם שמעו ז\"מ ובית דינו. ",
+                "<b>נתכוין </b>להוסיף לשון זה. כדי ליישב לשון רבים. שמעו. אומרים להם. ור\"ל הז\"מ. וב\"ד החלוקים עמו. שאם הב\"ד שבהר הבית שהם אותו ב\"ד שבעזרה. מזכה את הז\"מ. וב\"ד שבעירו עדיין עומד במחלוקתו. ג\"כ הדין כך. שבאין לב\"ד הגדול מהם. <b>כמו</b> שהוא הדבר בהפך. ר\"ל כשהז\"מ אינו שומע לדברי הב\"ד הראשונים. הכל שוה. כי לא יגרע כחם ממנו בזה. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לעבור על ד\"ת </b>פירש הר\"מ כשהודה בחיובה. פטור. אבל אמר אין תפלין על דרך כפירה. יהרג מצד שהוא מין ע\"כ. <b>כלומר</b> ואין בו מיתת ב\"ד קבועה ומיוחדת לו. אלא מורידין אותו לבאר שחת. בכל אופן שיזדמן. מפני תקון העולם. כך נ\"ל. <b>וי\"ל</b> שכוונת התנא כך היא. שאם אומר אין תפלין לגמרי מדברי תורה. פטור מדין מיתת ב\"ד (שבה עוסק) <b>ודמו</b> מסור ביד כל אדם. הקודם והורגו זכה. דכוותה אשכחן במשנה שלהי שקלים כו' עתשו' אמ\"ה ז\"ל ( ). ",
+                "<b>ולא בב\"ד שביבנה </b>עמ\"ש תו' דדווקא כשנגמר דינו קודם שגלתה. וצ\"ע איך יתיישב לפ\"ז. אלא מעלין אותו לב\"ד הגדול כו'. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מה שלא נאמר לו </b>גמרא. כגון חנניה ב\"ע כו' א\"ל ר\"פ לאביי האי לחברו נמי לא נאמר. א\"ל כיון דאתייהיב ק\"ו למדרש. כמ\"ד ליה דמי. ",
+                "<b>דכוותה </b>אשכחן גבי מרע\"ה שנשא ק\"ו בעצמו. על מואב ועמון. כדאיתא פרק שור שנגח. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>ובהכי לא קשיא איכה נדע הדבר אשר לא דברו ה'. כך צריך להיות ",
+                "סליקא סנהדרין "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה סנהדרין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cd697801fde934ddd0b5501f2e8cbf86b0711596
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,195 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מראות </b>ז\"ל תי\"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ\"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע\"כ. <b>והנה</b> מ\"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ\"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו\"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל. ",
+                "<b>אמנם </b>מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו\"ץ. <b>ולכן</b> גם מ\"ש תי\"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. <b>ואם</b> גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג\"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר. ",
+                "<b>ידיעות </b>עתי\"ט ז\"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ\"ל <b>אמנם</b> דברי תו' מובנים היטב. ע\"פ מ\"ש דבחד סגי. כמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע\"ג דלא כתיבן גבי הדדי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושעירי </b>ר\"ח י\"ג הם בכל שנה ושנה. לפי שמוסף ר\"ח. היה קרב גם בר\"ה. מלבד מוסף ר\"ה. והכי מני להו בתוספתא ריש מכלתין. ",
+                "<b>אמרו לו </b>ר\"מ הוא דקא\"ל לר\"ש. כתי\"ט לאו דווקא שהוא אמר לו. כו' שהרי ר\"ש סתמא הוא רשב\"י כו' היה אחר דורו של ר\"מ. ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>תמוה הוא. אטו לא ידע מר. דר\"ש חברו של ר\"מ הוא. ששניהם תלמידי ריב\"ב ור\"ע. ונחלקו בכ\"מ זע\"ז. וזה דבר מפורסם ידוע בתלמוד. וריב\"ב סמך חמשה זקנים שבהם ר\"מ ור\"ש. ולא חשב הר\"מ ר\"מ קודם ר\"ש אלא מחמת כנראה באיזה מקומות. שהיה זקן ממנו. וגם זה אינו מוכרח. אבל בודאי היו זה עם זה בישיבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שדם הפר מכפר על הכהנים </b>על כהן משוח לא קתני. משום דאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו כ\"כ רמ\"ז. ועתי\"ט פרק ב' דהוריות מ\"ז. <b>מיהא</b> לא ניחא כולי האי. דהא ר\"ש הוא דקאמר לה. ומי נימא דסתם לן תנא הכא כרבי שמעון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ותוספת העזרה </b>עמש\"ל ד\"ה וכל שלא נעשה. ",
+                "<b>ואו\"ת </b>והקשו תו' אע\"ג דאהרן היה בבנין כו' הלא קודם שנתכהן כו' נעשה. כמ\"ש כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ולי </b>נראה שאין לשונם זה מכוון. כי לעשיית המשכן ודאי לא היו צריכין לכל אלה. והיה מספיק צווי משה ע\"פ ה'. רק קביעות המקום למשכן. הוא שנעשה בכל אלה. כדי שיתקדש המקום בלבד. לחייב על הכניסה שם. ",
+                "<b>של שבעים ואחד </b>ובימי משה היו שבעים. כו' אבל בפ\"ק מ\"ה פירש הרע\"ב. משום דמשה במקום סנהדרין קאי. וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין. כ\"א בפ' מתאוננים. והיה זה אחר שנעשה המשכן. ולפרושם דהכא. ס\"ל דשבעים זקנים שנאמרו. במ\"ת כו' הם היו מיוחדים שבעדה עכ\"ל תי\"ט. <b>הנה</b> נכנס בדוחק עצום בחנם. ונתעלמה ממנו פרשה שלמה בתורה. ואתה תחזה. שאפילו למ\"ד אחר מתן תורה בא. הכל שוין שאמרה למוצאי י\"כ. חצי שנה קודם הקמת המשכן. כל שכן למ\"ד קודם מ\"ת בא. ותו אשתמיטתיה נמי הא. דמיבעיא לן בסנהדרין (דט\"ו) שור סיני בכמה. ואילו אדם לא קמיבעיא. ופירש\"י התם בהדיא. דכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך (ועמ\"ש שם בחי' גמרא) הרי דמיהת אליבא דרש\"י ליתא לגמרי. ",
+                "<b>וכל שלא נעשה בכל אלו </b>ע\"פ רע\"ב. שכתב וב\"ש אע\"פ שלא היה שם מלך ולא או\"ת. הקדושה שקדש שלמה. קדשה לשעתה ולע\"ל. ועבודה דנחמיה. לזכר בעלמא. <b>לפי</b> זה צריך לומר. שלא הוסיפו בבית שני. על העזרה הראשונה. ואם כן. הא דתנן הנכנס לתוספת כו'. לא היה דבר זה מעולם. אלא דאי קתני. אי אתרמי דהוסיפו. אינו קדוש אלא באלו. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>אין חייבין </b>על הכניסה בטומאה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>הא דנקט חייבין חייבין ל\"ר. בתר דפתח בנכנס ל\"י. לרמוז שאין ב\"ד וכהנים מחייבין את הנכנס לשם שיביא קרבן. מ\"מ הוא יחוש לעצמו. שיביא קרבן נדבה (כדבבא בן בוטא. או כר\"ע דמחייב בספק מעילה אשם תלוי. דילמא ה\"ה בספק טומאת מקדש וקדשיו. בתורת נדבה מיהת) כך נ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע שבנדה </b>דא\"ק ותהי נדתה עליו. פתו' מעליו דריש. דהא ותהי אצטריך למדרש. דאפילו בשעת נדתה קדושין תופסין בה. ",
+                "<b>פירוש </b>לפרושם. אע\"ג דהוה נמי מוקמינן קרא בבא עליה בהתר. סד\"א יגמור. ואח\"כ יפרוש. ",
+                "<b>אי נמי </b>הוה אמינא יפרוש מיד. ולא ימתין עד שימות האבר. קמ\"ל עליו. אף בשעת נדתה תהא עליו. דשמעת מנה תרתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ ונעלם על העלם שרץ חייב </b>אם היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא בשרץ. ואח\"כ נעלם ממנו בשעה שאכל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע (סוף ס\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע לבטל את המצוה </b>אמ\"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר\"מ. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ\"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. <b>וכן</b> אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. <b>ובגמרא</b> מפרש לה שפיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא אכלתי </b>עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות. ",
+                "<b>מיהא </b>מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. <b>גם</b> נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות </b>ואח\"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש\"ל רפ\"ה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כפרו שניהם </b>תכ\"ד. דהיינו התחיל תכ\"ד כו'. וכתו' א\"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ואילו היה חוזר בו תכ\"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור\"י דכיון שהעיד זה תכ\"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ\"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע\"כ מהעתקת תי\"ט) <b>נ\"ל</b> שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ\"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א\"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ\"ע בתו'. ",
+                "<b>כפר אחד והודה אחד </b>כגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ\"ד. מה\"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ\"ד קמ\"ל. כתי\"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ\"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר\"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ\"ש תי\"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>שתיהן חייבות </b>כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש\"י נשאו שתי אחיות. כתי\"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע\"כ. <b>נ\"ל</b> דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש\"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב\"ם וק\"ל. <b>והשתא</b> אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב. ",
+                "<b>ותו </b>דגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס\"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ\"ל. דוק והבן. ",
+                "<b>ושאנס פ' איש את בתי </b>כו'. משום בושת ופגם. פרש\"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי\"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע\"כ. <b>ואיברא</b> לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר\"י. דס\"ל ראשונה של אב. <b>ותו</b> אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה. ",
+                "<b>ודקתני </b>תנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ\"ש התו' שם. ורש\"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. <b>ועוד</b> נ\"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע\"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ\"פ בהרשאתה ודאי סגי כה\"ג. ויכול להשביע על פי טענתו. את הנתבע. בשבילה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופתה את בתו </b>עתי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר\"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא\"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב\"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. <b>שוב</b> ראיתי בפירש\"י. שי\"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא\"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע\"כ. <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא\"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד\"א אע\"ג דפטור מפגם וקנס. מ\"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי\"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו\"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים. </b>שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי\"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ\"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ\"ל ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח\"מ סרמ\"ג וי\"ד סרנ\"ח) ואף ישנה בשאלה <b>וכיון</b> שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמים כו' פטורים </b>אע\"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב\"ה ג\"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי\"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ\"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ\"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה. ",
+                "<b>המקלל עצמו וחברו </b>חייב ולוקה. <b>אע\"ג</b> דאתי מחרש בק\"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ\"ז דסנהדרין (ס\"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע\"פ שאינו לא שומע ולא יודע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי עצמו </b>עתי\"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח\"כ הודה כו' וה\"ה בשבועת העדות ע\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ\"ש שם בס\"ד. <b>איברא</b> הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש\"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ\"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס\"ד אין אדם משים א\"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע\"פ עדים <b>ברם</b> בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי\"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי\"ל כר\"י דמחייב. ולא היא. הב\"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי\"ו מטעמא דיהיב ביה הר\"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר\"מ נמי לא פסקה בחבורו. <b>ונ\"ל</b> פשוט דכה\"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא. ",
+                "<b>השתא </b>דיוקיה דתי\"ט ארע\"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין. ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דתי\"ט. במה שרצה ליישב לשון רש\"י ואח\"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא\"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. <b>פליאה</b> דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע\"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו\"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש\"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט. אע\"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ\"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב\"ד. ולא עדים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וההודאה בש\"פ </b>עתי\"ט בשם הר\"ן ותו'. וכתב הוא ז\"ל אלא קשיא מ\"ש רע\"ב דבשבועת התורה ע\"כ לית ליה קרקע. א\"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע. ",
+                "<b>ואי </b>משום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע\"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע\"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי\"ט כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תתנהו לי אלא בעדים </b>איכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא\"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע\"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. <b>משו\"ה</b> ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ\"ש הר\"ן והה\"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. <b>ומ\"ש</b> המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. <b>אינו</b> נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שומר חנם </b>כו' <b>ושואל ושוכר</b> לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא\"ש <b>לא</b> הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ\"ל הכא גבי שומרים. <b>ובכפר</b> נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא. ",
+                "<b>אלא </b>מיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי\"ט. דכה\"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. <b>אפי\"ה</b> לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע\"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש\"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים. ",
+                "<b>וא\"ת </b>הא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. <b>הא</b> מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח\"מ סצ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"מ מחייב שבועה </b>עתי\"ט עד וה\"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. <b>דברי</b> רשב\"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר\"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>לא כי סלע הלויתני </b>כו' עתי\"ט בשם הר\"ן דשקיל וטרי טובא מ\"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. <b>ולא</b> ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י\"ח. אע\"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ\"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג\"כ למ\"ש במאמינו. דקאי אכולהו. ",
+                "<b>שמא ישבע זה </b>כו'. וא\"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א\"כ משו\"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים. ",
+                "<b>ונמצא </b>לפ\"ז. עדיין אין דינו של הר\"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי\"ט בכך. גם בלא\"ה לדינא צ\"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר\"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ\"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דסברא היא. אפ\"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע\"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע\"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאפ\"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר\"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו\"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם. ",
+                "<b>אעפ\"כ </b>צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ\"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח. ",
+                "<b>או </b>שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. <b>ועוד</b> פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ\"ל (אע\"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה\"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי\"ל שומא הדרא לעולם מה\"ט. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ ס\"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה\"ג. <b>הילכך</b> לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי. ",
+                "<b>מכל </b>מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ\"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו נשבעין ונוטלין </b>עתי\"ט. <b>לכאורה</b> נ\"ל דלק\"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע\"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי\"ט בשם תו' ור\"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך דלקמן. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמו אפילו להנהו דס\"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ\"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ\"ע בתו' ור\"ן. ",
+                "<b>השכיר </b>נשבע ונוטל כשאין לבעה\"ב מגו. כמ\"ש רע\"ב. <b>וא\"ת</b> כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה\"ב. ",
+                "<b>תירץ </b>הר\"ן ה\"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע\"כ. <b>אבל</b> כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע\"פ שמסופק. <b>הוא אומר נתתי</b> ז\"ל תי\"ט. כרע\"ב אבל א\"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה\"ב כו'. וזה כסברת רי\"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע\"ד כו'. וכר\"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. <b>במ\"כ</b> נתבלבל בהעתקת לשון ר\"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי\"ף כתב לה. אלא אסברא די\"א שלא תקנו כלום בבעה\"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד\"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר\"ן וקדייק. וא\"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ\"ל בבי\"ת. לא כמ\"ש בתי\"ט ככופר בכ\"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע\"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע\"ש וק\"ל) וע\"ז תרץ. ה\"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע\"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א\"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. <b>הרדב\"ז</b> (בתשו' סס\"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז\"ל וק\"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע\"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ\"מ אינו מת ברעב. משא\"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ\"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ\"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק\"מ. כי אם אינו עושה אצל בע\"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב\"ת. לא כ\"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק\"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו\"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אבל אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה\"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב\"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה\"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס\"ד) וכ\"ע להשיב ע\"ד הר\"ן. במ\"ש שראו חז\"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ\"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר\"ן) שוב הביא מ\"ש הריטב\"א ע\"ש. וסיים אלא דק\"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע\"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר\"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי\"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי\"ל תרוייהו קושטא כו'. לק\"מ ע\"פ מ\"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת). "
+            ],
+            [
+                "<b>למשכנו </b>נראה לי דנקט האי לישנא. אע\"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. <b>אלא</b> אשמעינן אע\"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר\"א. או לקוחים הם בידי. קמ\"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע\"ד למשכנו. ואח\"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ\"ה לא הויא מגו. כה\"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. <b>ותו</b> שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע\"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ\"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו\"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר. ",
+                "<b>ה\"ז נשבע </b>לשון תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא\"כ יתבעהו לאותו אחר ע\"כ. <b>לא</b> ידענא מאי קשיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>חבלת בי שתים </b>אע\"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש\"מ דס\"ל לר\"י דבר גורם לממון כממון דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת העדות </b>הקשה הרשב\"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר\"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. <b>וצריך</b> פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א\"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ\"ד פ\"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש\"ל רפ\"ד ורפ\"ה. <b>ותו</b> דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע\"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו\"ל הודאה חוץ לב\"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. <b>וצ\"ל</b> דמיירי בבא לפני ב\"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו תן </b>בעדים. או בע\"ה מודה. ",
+                "<b>לבני </b>אפילו כה\"ג (ער\"ן בתי\"ט) בעי חנוני אשתבועי. <b>ותני</b> נמי פועל. קמ\"ל דאפ\"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע\"ג דצריך נמי לשלם לפועל. <b>ולא</b> זו ואצ\"ל זו הוי. כמ\"ש תי\"ט. דליתא. ונדחק בחנם. ",
+                "<b>אלו ואלו </b>הוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>תשו' אמ\"ה ז\"ל (סקמ\"ג). ",
+                "<b>ישבע החנוני ויטול </b>לפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. <b>אע\"ג</b> דבמילי דעלמא. אמ\"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ\"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ\"ר באקושי. <b>ונראה</b> דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו נולד הבן כו' ה\"ז נשבע ונוטל </b>וא\"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה. ",
+                "<b>ותיובתא </b>לרא\"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. <b>ותו</b> דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה\"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע\"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. <b>וי\"ל</b> דלק\"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע\"ג דלא קטעין איהו. ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>ניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי. ",
+                "<b>ואי </b>איתא למלוה כפרנית בשטר (עמש\"ל בסמוך מ\"ח) משכחת לה נמי כה\"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשביעית </b>עתי\"ט בשם הר\"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. <b>צ\"ע</b> אם איתא אפילו במלוה בשטר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר\"מ ור\"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. <b>ולא</b> שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב\"ש וב\"ה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע\"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ\"ו. מחלוקת ר\"י יר\"ן עם ר\"א. ואעפ\"כ התחיל רבי לומר העיד ר\"י ור\"ן. גם ר\"א לא דבר שלא שמע מפי רבו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3d2d55b73075ea795c3ee4382f2b4bb7d633525f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,193 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Shevuot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Shevuot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>מראות </b>ז\"ל תי\"ט שנים גרסינן. דמראה לשון זכר הוא. כדכתיב את המראה הגדול כו' תו'. ויתכן לפ\"ד לגרוס שהם. אבל מראות לא קשיא. דלגרוס מראים. כו'. דמראה שם לזכר. בסימן הנקבה ע\"כ. <b>והנה</b> מ\"ש בשם התו' דמראות דמתניתין לשון זכר. מדכתיב המראה הגדול. במ\"כ טעות הוא. כי שני משקלים הם. המראה בסגו\"ל. הוא זכר. וקבוצו יוכיח. הגם אל מראיו יוטל. ",
+                "<b>אמנם </b>מראות. הוא קבוץ נקבי. מן במראה אליו אתודע. הקמו\"ץ. <b>ולכן</b> גם מ\"ש תי\"ט מראה שם זכרי בסימן נקבי. טעות הוא בידו. כי הסגולי. אין בו סימן הנקבה כלל. ורבים כמוהו במשקלו. מקנה מעשה. וזולתן שהם זכרים גמורים. <b>ואם</b> גם היה כדבריו. שהוא שם זכר בסימן הנקבה. אז ג\"כ לא ישתנה בקבוץ. ממינו העצמי הזכרי. ולא ילך אחר הסימן הנקבי המקרי. כמו שנאמר מן יונה יונים. יענה יענים. לבנה לבנים. הילכך גרסת שתים עיקר. ",
+                "<b>ידיעות </b>עתי\"ט ז\"ל אבל מה שהקשו תו' גבי מראות נתני לכולהו דדמין. ותרצו דליתיה בדלי דלות. לא הבינותי קושיתם. דהא כתיבן בהדדי נמי אמרינן עכ\"ל <b>אמנם</b> דברי תו' מובנים היטב. ע\"פ מ\"ש דבחד סגי. כמ\"ש בחידושי גמרא בס\"ד. להכי מקשה שפיר נתני נמי דדמיין. אע\"ג דלא כתיבן גבי הדדי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושעירי </b>ר\"ח י\"ג הם בכל שנה ושנה. לפי שמוסף ר\"ח. היה קרב גם בר\"ה. מלבד מוסף ר\"ה. והכי מני להו בתוספתא ריש מכלתין. ",
+                "<b>אמרו לו </b>ר\"מ הוא דקא\"ל לר\"ש. כתי\"ט לאו דווקא שהוא אמר לו. כו' שהרי ר\"ש סתמא הוא רשב\"י כו' היה אחר דורו של ר\"מ. ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>תמוה הוא. אטו לא ידע מר. דר\"ש חברו של ר\"מ הוא. ששניהם תלמידי ריב\"ב ור\"ע. ונחלקו בכ\"מ זע\"ז. וזה דבר מפורסם ידוע בתלמוד. וריב\"ב סמך חמשה זקנים שבהם ר\"מ ור\"ש. ולא חשב הר\"מ ר\"מ קודם ר\"ש אלא מחמת כנראה באיזה מקומות. שהיה זקן ממנו. וגם זה אינו מוכרח. אבל בודאי היו זה עם זה בישיבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אלא שדם הפר מכפר על הכהנים </b>על כהן משוח לא קתני. משום דאין כ\"ג חייב על טומאת מקדש וקדשיו כ\"כ רמ\"ז. ועתי\"ט פרק ב' דהוריות מ\"ז. <b>מיהא</b> לא ניחא כולי האי. דהא ר\"ש הוא דקאמר לה. ומי נימא דסתם לן תנא הכא כרבי שמעון. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ותוספת העזרה </b>עמש\"ל ד\"ה וכל שלא נעשה. ",
+                "<b>ואו\"ת </b>והקשו תו' אע\"ג דאהרן היה בבנין כו' הלא קודם שנתכהן כו' נעשה. כמ\"ש כו' ע\"כ. ",
+                "<b>ולי </b>נראה שאין לשונם זה מכוון. כי לעשיית המשכן ודאי לא היו צריכין לכל אלה. והיה מספיק צווי משה ע\"פ ה'. רק קביעות המקום למשכן. הוא שנעשה בכל אלה. כדי שיתקדש המקום בלבד. לחייב על הכניסה שם. ",
+                "<b>של שבעים ואחד </b>ובימי משה היו שבעים. כו' אבל בפ\"ק מ\"ה פירש הרע\"ב. משום דמשה במקום סנהדרין קאי. וטעמא דמסתבר הוא. לפי שלא נמצא מינוי שבעים לסנהדרין. כ\"א בפ' מתאוננים. והיה זה אחר שנעשה המשכן. ולפרושם דהכא. ס\"ל דשבעים זקנים שנאמרו. במ\"ת כו' הם היו מיוחדים שבעדה עכ\"ל תי\"ט. <b>הנה</b> נכנס בדוחק עצום בחנם. ונתעלמה ממנו פרשה שלמה בתורה. ואתה תחזה. שאפילו למ\"ד אחר מתן תורה בא. הכל שוין שאמרה למוצאי י\"כ. חצי שנה קודם הקמת המשכן. כל שכן למ\"ד קודם מ\"ת בא. ותו אשתמיטתיה נמי הא. דמיבעיא לן בסנהדרין (דט\"ו) שור סיני בכמה. ואילו אדם לא קמיבעיא. ופירש\"י התם בהדיא. דכבר הוקבעו סנהדראות לישראל מיתרו ואילך (ועמ\"ש שם בחי' גמרא) הרי דמיהת אליבא דרש\"י ליתא לגמרי. ",
+                "<b>וכל שלא נעשה בכל אלו </b>ע\"פ רע\"ב. שכתב וב\"ש אע\"פ שלא היה שם מלך ולא או\"ת. הקדושה שקדש שלמה. קדשה לשעתה ולע\"ל. ועבודה דנחמיה. לזכר בעלמא. <b>לפי</b> זה צריך לומר. שלא הוסיפו בבית שני. על העזרה הראשונה. ואם כן. הא דתנן הנכנס לתוספת כו'. לא היה דבר זה מעולם. אלא דאי קתני. אי אתרמי דהוסיפו. אינו קדוש אלא באלו. ועיין בגמרא. ",
+                "<b>אין חייבין </b>על הכניסה בטומאה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>הא דנקט חייבין חייבין ל\"ר. בתר דפתח בנכנס ל\"י. לרמוז שאין ב\"ד וכהנים מחייבין את הנכנס לשם שיביא קרבן. מ\"מ הוא יחוש לעצמו. שיביא קרבן נדבה (כדבבא בן בוטא. או כר\"ע דמחייב בספק מעילה אשם תלוי. דילמא ה\"ה בספק טומאת מקדש וקדשיו. בתורת נדבה מיהת) כך נ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מ\"ע שבנדה </b>דא\"ק ותהי נדתה עליו. פתו' מעליו דריש. דהא ותהי אצטריך למדרש. דאפילו בשעת נדתה קדושין תופסין בה. ",
+                "<b>פירוש </b>לפרושם. אע\"ג דהוה נמי מוקמינן קרא בבא עליה בהתר. סד\"א יגמור. ואח\"כ יפרוש. ",
+                "<b>אי נמי </b>הוה אמינא יפרוש מיד. ולא ימתין עד שימות האבר. קמ\"ל עליו. אף בשעת נדתה תהא עליו. דשמעת מנה תרתי. "
+            ],
+            [
+                "<b>השרץ ונעלם על העלם שרץ חייב </b>אם היתה לו ידיעה בתחלה שנטמא בשרץ. ואח\"כ נעלם ממנו בשעה שאכל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע (סוף ס\"ג). "
+            ],
+            [
+                "<b>נשבע לבטל את המצוה </b>אמ\"ר להרע או להיטיב. אמנם הוא מחייב בשבועה. על דבר שאי אפשר בו שייטב במקום להרע. או ירע במקום להיטיב. והם דברי רשות. הר\"מ. ",
+                "<b>לא </b>הבינותי זה. כי מדוע לא יהא אפשר שייטיב במקום שירע. כמו כן בדבר הרשות. כגון אם נשבע שלא יאכל בצל. והוא רע לו באמת (כענין ששנינו פ\"ט דנדרים) הלא מיטיב הוא לעצמו. ואם נשבע שיאכלנו. הוא מריע לנפשו. במקום להיטיב. <b>וכן</b> אתה מוצא בכל דבר. ואפילו בנשבע שלא לאכול ככר זו. שהיתה פת הדראה. או אפילו נקיה. וכבר הוא שבע. והיה ירא מאכילה גסה. או שהיה חולה. ואסר עצמו בשבועה. מכל מאכל שיהא. חוץ מן המשקה. <b>ובגמרא</b> מפרש לה שפיר. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>לא אכלתי </b>עבר על שבועת בטוי. ונראה דלאו בר מלקות הוא. אם לא קבע זמן לאכול היום. דכי נשבע סתם. כלישנא דמתניתין. ודאי לא עבר עד שימות. ",
+                "<b>מיהא </b>מכל מקום באיסורא קאי כל יומא. דילמא מיית ולא קאכיל. <b>גם</b> נראה פשוט שאומרים לו לאכול. וחייב לעשות כן. לעבור באחת. שלא יעבור בשתים. אפילו היה לו לעבור בקום עשה. כל שכן כאן. דבהך מעשה דקאכל. לא עבר על שום לאו. דשבועה שלא אוכלנה לא חיילא כלל. אלא בין אכל. בין לא אכל. כבר יצאה מפיו לשוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שבועה שאין אנו יודעים לך עדות </b>ואח\"כ הודו מעצמם. דמה אחרים יודעים. אם אלו יודעים בעדות שכפרו בה. אפילו ראום שיחדום לעדים וקבלו עליהם להעיד. מצו אמרי אשתליין. ועמש\"ל רפ\"ה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>כפרו שניהם </b>תכ\"ד. דהיינו התחיל תכ\"ד כו'. וכתו' א\"ת אמאי שני חייב. לימא אני לא עשיתי כלום. שכבר כפר הראשון. ואילו היה חוזר בו תכ\"ד. גם אני הייתי חוזר בי תוך כדי דבורי. ואור\"י דכיון שהעיד זה תכ\"ד של ראשון. חשיב כאילו שניהם העידו בבת אחת. ויכול גם הראשון נחזור ולהודות תכ\"ד של שני. ואין לשני יותר שהות לחזור. מלראשון לכך אין שני יכול לתנות כלום בחזרת הראשון (ע\"כ מהעתקת תי\"ט) <b>נ\"ל</b> שרצו בזה. שאפילו היה ראשון חוזר בו. תכ\"ד של שני. לא היה לשני שהות לחזור בו. אלא בתוך כדי דבור של הודאת ראשון. א\"כ. אם היה רוצה לחזור בו. אי אפשר לו להמתין על חזרת הראשון תחלה. ודוק שכך צריך לדחוק. ועדיין. צ\"ע בתו'. ",
+                "<b>כפר אחד והודה אחד </b>כגון שכפרו שניהם. וחזר אחד מהן והודה תכ\"ד. מה\"ד בכפירה והודאה לא מהני תכ\"ד קמ\"ל. כתי\"ט ומה דתמהו תו'. דהא מרישא נמי שמעינן בהודאה דתכ\"ד מהני וכדלעיל. מפשט פשיט לה הר\"ן. דמתני' הכי מיפרשה הכופר שעמד בכפירתו כו'. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי פשיטותא. הא ודאי לפי מ\"ש תי\"ט בשם תו' דלעיל. כולה שמעינן מרישא. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>שתיהן חייבות </b>כגון שהיו העדים של כת שניה קרובים בנשותיהם (ונשותיהם גוססות) פירש\"י נשאו שתי אחיות. כתי\"ט וקשיא גוססות. דמשמע תרוייהו. למאי. דכיון שהאחת מתה. הרי נתרחקו. ע\"כ. <b>נ\"ל</b> דלא דק. דעל כרחך צריך לפרש דברי רש\"י לאו דווקא. אלא אפילו מתה אחת. עדיין השני קרוב לתובע. או לנתבע. או לעדי כת ראשונה. דאי לא תימא הכי. אכתי קשיא. עד של כת ראשונה שכפר ראשון. ליפטר. דמצי למימר הא קיימי שני עדים. דלצטרף עד הכשר שבכת שניה. עם השני שבראשונה. ולא אפסדתיה מידי. אלא ודאי הכא במאי עסקינן. ששני עדי כת שניהם. קרובים בנשותיהם. דכל חדא לחודה אית בה קורבה דפסלה. והיינו נמי דדחקיה לרמב\"ם וק\"ל. <b>והשתא</b> אצטריך תלמודא גוססות. לאשמועינן דשניהם חייבים. דוק היטב. ",
+                "<b>ותו </b>דגוססת חדא. לא פסיקא ליה. דהא כי מתה הך. דהויא קרובה עם עד ראשון שבכת ראשונה. אכתי קיימא הך. והיכי ס\"ד דמצי למפטר נפשיה. משום דקיימי עדים. הא אכתי איכא חד דפסול. והדרא קושיא מאי קמ\"ל. דוק והבן. ",
+                "<b>ושאנס פ' איש את בתי </b>כו'. משום בושת ופגם. פרש\"י פגם. בתולה כתובתה מאתים ואלמנה מנה. וכתי\"ט. שותא דמרן לא ידענא. דלא אשכחן זכותא לחבוה בכתובה. ותו דמתני' היא. פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. ע\"כ. <b>ואיברא</b> לקמייתא אמינא. ודאי אשכחן בארוסה. וכדתנן המארס את בתו ונתגרשה כו' כתובתה שלו. ואפילו בנשואה. לדברי ר\"י. דס\"ל ראשונה של אב. <b>ותו</b> אפילו ליכא לאשכוחי. השתא מיהא לא באלמנה וגרושה עסקינן. אלא בשומא. מה ששוה בתולה יותר מבעולה. דבעי למילפה מכתובתה. דעדיפא בתולה מנה בשוויה. מאלמנה. ",
+                "<b>ודקתני </b>תנא פגם רואין אותה כאילו היא שפחה נמכרת. דילמא היינו הך. אידי ואידי חד שיעורא. ותנא נקט מילתא פסיקתא. איך לשער כל הפגמין בדיוק. לפי שיש אשה חשובה. שפגמה גדול יותר. וכמ\"ש התו' שם. ורש\"י משער בבינונית. דשוה בכל אדם שעור זה. בין בתולה לאלמנה בינונית. <b>ועוד</b> נ\"ל שאף בבתו שיצאה מרשותו ממש. ע\"י נשואין ומיתת הבעל. אם עדיין קטנה היא. שלא הגיעה לעונת הפעוטות. ידה כיד אביה. ועכ\"פ בהרשאתה ודאי סגי כה\"ג. ויכול להשביע על פי טענתו. את הנתבע. בשבילה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופתה את בתו </b>עתי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי מה הזקיק למפרשים לטרוח בכך. ומדוע לא נפרשהו כמשמעו. ר\"ל האב פתה את בתו. דפטורין. משום דאיהו פטור. כדתנן בפא\"נ הבא על בתו כו'. שכל המתחייב מיתת ב\"ד אינו משלם קנס. ולא ארבעה דברים. שאין אדם מת ומשלם. ואפילו בשוגג ומוטעה. כי לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד. לפטרו ממון. <b>שוב</b> ראיתי בפירש\"י. שי\"מ כן. ושכך שמע. אבל הוא דחה פירוש זה. וכתב שא\"א להעמידה. דאפילו בלא חיוב מיתה נמי. מאן קתבע. השתא אם אנסה אחר. בשתה ופגמה וקנסה לאביה. אנסה אביה. קנס בעו לשלומי לה. ע\"כ. <b>ותמיהא</b> לי טובא. אי הכי תקשי ליה מתניתין דאלו נערות שא\"ל קנס. הבא על בתו. למאי קתני לה. אלא ודאי לאו דיוקא הוא דסד\"א אע\"ג דפטור מפגם וקנס. מ\"מ בבושת ריפוי וצער. אימא ליחייב. כדקיי\"ל בחבלה דשלה היא. בין בבת של אחרים. בין בבתו. משו\"ה אצטריך תנא הכא (אפילו בא בהרשאה מבתו) והתם בכתובות. שלא תחלוק בשום חיוב ממון. לפטור מן התשלומין. במקום מיתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שאמר איש פ' לתן לי כו' פטורים. </b>שאפילו הוא כדבריו אין חברו חייב לו כלום. מסיים בה תי\"ט. ואפילו הוא עני אינו חייב לו אלא (כצ\"ל) מטעם נדר כו' אלא שמנדין אותו. או מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו נ\"ל ע\"כ. <b>ולא</b> ידעתי מנין לו זה. דברים אין בהם משום מחוסרי אמנה. אלא לעני במתנה מועטת בלבד (עח\"מ סרמ\"ג וי\"ד סרנ\"ח) ואף ישנה בשאלה <b>וכיון</b> שכן. אין כאן נדוי ולא הכאה בשום אופן כלל וכלל. לא הוזכרו דברים כאלה של כפייה. אלא בחיוב ממון ממש כפקדון. לפיכך אין העדים חייבין על אמירה כזו איך שתהיה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בשמים כו' פטורים </b>אע\"ג דאיכא משמעות בקראי. שהקב\"ה ג\"כ נקרא שמים ככתוב ואתה תשמע השמים. וכתוב בדניאל די שליטין שמיא. בידוע שאין לשמים החומריים שולטנות חלילה. בודאי כוונתו לשמים. לשי\"ת. וכן רגיל בפי חכמים. ושנו וכל מעשיך יהיו לשם שמים (סודו גדול ונורא. רמזתיו כ\"פ ויעוין בזמרת הארץ) קמ\"ל כיון דאיכא שמים גשמיים גלגליים. לא הויא שבועה. ",
+                "<b>המקלל עצמו וחברו </b>חייב ולוקה. <b>אע\"ג</b> דאתי מחרש בק\"ו. ואין לוקין מן הדין. מדינא נמי אתי. כדאיתא בפ\"ז דסנהדרין (ס\"ג) וחרש נמי לא נפיק ממשמעותיה גבי כל אדם. לומר שחייב על קללתו גם שלא בפניו. אע\"פ שאינו לא שומע ולא יודע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מפי עצמו </b>עתי\"ט עד. אלא שבשעת השבועה כפר אח\"כ הודה כו' וה\"ה בשבועת העדות ע\"כ. ",
+                "<b>תמהתי </b>מה הלשון אומרת הוא הדין. והלא שם אי אפשר לחייב לעדים. אלא בחזרו והודו. שאין מקום לברר הכפירה בעדים. כמ\"ש שם בס\"ד. <b>איברא</b> הכא לכאורה פירושו שהודה. או באו עדים. ורש\"י דנסיב הכא הודה. דומיא דשבועת העדות נקיט. מילתא דפסיקא ושויא בתרווייהו. וקמ\"ל נמי רבותא. שאפילו בהודאת עצמו מתחייב בקרבן (דס\"ד אין אדם משים א\"ע רשע) אין צריך לומר אם נעשה כפרן ע\"פ עדים <b>ברם</b> בקושטא ליתא. דהא איבעיא לן בגמרא הזיד והתרו. ותי\"ט לא דק בהך מילתא איהו קסבר דסלקא סוגיא בבאו עדים פליגי וקיי\"ל כר\"י דמחייב. ולא היא. הב\"ע בדלא באו עדים. אלא בממון שיש עליו עדים איירי במסקנא. דמפטר אליבא דרי\"ו מטעמא דיהיב ביה הר\"מ. דילמא לא יבואו. והא דייק שפיר. מיהא בבאו עדים. היינו בעיין דהזיד ואתרו ביה. ולא איפשיטא. ולא איפסיקא בה הילכתא. והר\"מ נמי לא פסקה בחבורו. <b>ונ\"ל</b> פשוט דכה\"ג פטור מקרבן. כיון דספקא הוא. ",
+                "<b>השתא </b>דיוקיה דתי\"ט ארע\"ב. לאו מילתא היא. ודוק. ובכדי טרח בדחוקין. ",
+                "<b>ולא </b>ירדתי לסוף דתי\"ט. במה שרצה ליישב לשון רש\"י ואח\"כ הודה ולא נקיט באו עדים וכתב דהיינו משום דמילתא פסיקא. דבעדים לא משכחת דמחייב אלא כשא\"ל קרקע. או דמחל על השיעבוד. <b>פליאה</b> דעתו ממני. כי מה הועיל בכך לרפא שבר קושיתו על נקלה. שהרי עדיין הקושיא (שהקשו תו') במקומה עומדת. מאי אריא במקום עדים ושטר. דאין נשבעין משום כפירת קרקעות. הא אפילו בע\"פ נמי שעבודא דאורייתא. משו\"ה בכדי טרח. ואיני רואה שום תועלת באריכותו כאן. ורש\"י לא מחית נפשיה לפלוגתא דרבה ורבי יוחנן. ",
+                "<b>ונראה </b>פשוט. אע\"ג דלענין ממון ההודאה שלא בעדים. אינה כלום. מ\"מ לענין קרבן. לא בעינן הודאה בב\"ד. ולא עדים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וההודאה בש\"פ </b>עתי\"ט בשם הר\"ן ותו'. וכתב הוא ז\"ל אלא קשיא מ\"ש רע\"ב דבשבועת התורה ע\"כ לית ליה קרקע. א\"כ היכי מצו למגבי מניה קרקע. ",
+                "<b>ואי </b>משום הכי. לא אריא. דהא משכחת לה במחל על השעבוד. ואע\"ג דמחל על השעבוד. כי לא רצה להשבע. אנן נחתינן לנכסיה. משום דעבר אדאורייתא. וקנס חכמים הוא. אע\"ג דלא משתעבדי נכסיה. שכבר מחל לו על השעבוד. לפי שהיה סבור שישלם לו מטלטלים. ובזה הוסר כל הטורח של תי\"ט כאן. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אל תתנהו לי אלא בעדים </b>איכא לפרושי דקבל עליו שלא לתנו אלא בעדים. דומיא דרישא. דאמר לו הן. הכא נמי איירי כהאי גוונא. ותנא לישני קלילא נקיט. וסמיך אדלעיל. ובלא\"ה נמי אורחיה לקצר. דהא דקתני הן. נמי צריך לפרושי. דקאמר ליה הן. ואמר אתם עדי. והכא נמי אע\"ג דשפיר מתוקמא באומר הן. וקבל לפרעו בעדים. מיהא ודאי דווקא בדאמר בפני עדים עסקינן. דאי לאו הכי. מכל מקום כי אמר לו נתתיו לך. פטור. דמהימן במגו. <b>משו\"ה</b> ליכא למידק מידי. דבתר הלואה נמי משתעבד לוה לשלומי בעדים. כמ\"ש הר\"ן והה\"מ. דאיברא אפי' תימא דהכי הוא. מי לא צריך לאוקמה. דאמר ליה באפי סהדי כדאמרן. הא על כרחך חסורי מחסרא מתני'. ולאו תרוצי מתרצת לה. תריץ נמי הכי. ואין אחר קבלה כלום. ודוק. <b>ומ\"ש</b> המגיד משום דעבד לוה לאיש מלוה. <b>אינו</b> נוח לי. שהרי זה אומר אין רצוני להיות עבד על כרחי. להמתין עד שאמצא עדים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שומר חנם </b>כו' <b>ושואל ושוכר</b> לא הוזכרו כאן כו'. דהוה מצי למימר שואל אינו משלם אונסין וגנבה ואבדה כו'. הרא\"ש <b>לא</b> הבינותי זה. האי אונס וגזל ואבדה. היכי דמי. אם נטלוה מסיקין. או שטפה נהר. צריכא למימר. אטו מי גרע שואל מגזלן. שבכל מה שאינו מחמת הגזלן. אומר לו הרי שלך לפניך. דקרקע אינה נגזלת. וכל היכא דאיתה. ברשותא דמרה איתא. ומאי קמ\"ל הכא גבי שומרים. <b>ובכפר</b> נמי לא משכחת לה. דכי מודה מקצת. מאי דקמודי ביה הילך הוא. ",
+                "<b>אלא </b>מיהו אכתי איכא לאשכוחי ביה עסק שבועה. על ידי עד אחד. אי נמי היכא דחפר בה בורות כו'. דלאו הילך הוא. וכענין מיכרא גרגותא. דאייתי בתי\"ט. דכה\"ג ודאי לאו הילך הוא. והוה מיבעי ליה אשתבועי. אי לאו דמיעטיה קרא. <b>אפי\"ה</b> לאו דיוקא הוא ליתני נמי שואל אינו נשבע ע\"י כפירה והודאה. דהא קתני ליה ש\"ח אינו נשבע. דכל טענה שיש בה הכחשה בכלל הוא. ולא אצטריך למהדר ומיתני. אלא מאי דאיתיה בשואל. ולא באינך שומרים. ",
+                "<b>וא\"ת </b>הא איכא לאשכוחי בשואל בית ונשרף. דמשלם. <b>הא</b> מילתא תליא בפלוגתא. אם תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי. דאיכא דפליג (ועח\"מ סצ\"ה). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ר\"מ מחייב שבועה </b>עתי\"ט עד וה\"ז כתובע ממנו מטלטלין וקרקע. <b>דברי</b> רשב\"א הללו שגבו ממני. שהרי לדברי ר\"מ. אין כאן אלא מטלטלים. גם סוף הלשון אינו מובן. וצ\"ע בר\"ן. ",
+                "<b>לא כי סלע הלויתני </b>כו' עתי\"ט בשם הר\"ן דשקיל וטרי טובא מ\"ט לא אמרינן שלא הודה לשלם לו אלא אם יחזיר לו משכונו כו'. <b>ולא</b> ידענא כל הך טירחא למאי. הא קאמר סלע הלויתני וג' דינרין היה שוה. הרי מחשב עמו. סבר וקבל לצאת י\"ח. אע\"פ שאינו מחזיר לו משכונו. אלא מחולק בשויו של משכון. ורוצה לנכות מחובו יותר ממה שאומר המלוה. אינו מבקש אלא הפסדו בלבד. ואי לאו הכי. מאי נ\"מ כמה הוה שוה. והרי זה מובן היטב שרוצה לשלם היתר. ומסייע ג\"כ למ\"ש במאמינו. דקאי אכולהו. ",
+                "<b>שמא ישבע זה </b>כו'. וא\"ת ולמה שנה הטעם דנשבע תחלה. ולא שנה הטעם דעיקר שבועה למה היא דשמא עיניו נתן בה כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ולק\"מ </b>דהא אוקימנא למתני' בבבא דלקמיה. במאמינו. א\"כ משו\"ה ודאי לא משביעין ליה. דהא הימניה. אלא דחכמים אצרכוהו שבועה מכל מקום. מטעמא דלא יתחלל שם שמים. ",
+                "<b>ונמצא </b>לפ\"ז. עדיין אין דינו של הר\"מ מוכרח ממשנתנו. ושגה בתי\"ט בכך. גם בלא\"ה לדינא צ\"ע. אם יש לסמוך בפשיטות כדברי הר\"מ. שהוליד מחמת קושיא הנ\"ל דין חדש. שאם היה המשכון לשון זהב ולא בגדים שיש בהם רקמות. וכיוצא בהן שאין כאן טעם שמא עיניו נתן בו. ממילא אין כאן שבועה. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דסברא היא. אפ\"ה זמנין דחביב לאדם. ביותר. מה שטרח בו. אע\"פ שמינו מצוי בשוק. ביחוד אם הוא דבר שגדל ברשותו. כי ההיא דאמרינן אדם רוצה בקב שלו כו'. ואמרינן נמי הני מברכן. וכן אם הוא מעשה ידיו. כגון שארג בגד. וכל כיוצא בו. דפשיטא דניחא טובא. ושוי גביה טפי. אע\"ג דשכיח לקנות כמותו בדמיו. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דאפ\"ה לכאורה מסתברא כוותיה דהר\"מ. דמאי אכפת לן אי שווי טפי לגביה דהיאך. משו\"ה לא חביב גבי חבריה. הא לא שוי טובא. ואמאי נחשדיה בכדי. דהא שכיח ליה דכוותיה למזבן בשוקא. למה יהא רשע בחנם. ",
+                "<b>אעפ\"כ </b>צריך להתיישב בדבר. הל' למעשה כי לפעמים עם היות נמצא דוגמתו עכ\"ז יש חלוק והפרש דק. בטוב איכות הדבר ההוא. ומורי ליה היתירא. ולא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. וסבר נמי לא בעינא דאטרח. ",
+                "<b>או </b>שמא רוצה להנקם ממנו. מאיזה טעם. ומאחר שיודע שהדבר הלז. חביב עליו מאד. מבקש לאבדו ממנו ולהציל עיניו. וחושב שאין עון בידו אם נותן לו דמיו. <b>ועוד</b> פעמים שהדבר ההוא המופקד. כבר היה של הנפקד. שמכרו או שנתנו למפקיד או לזולתו. או הפקירו (שוב הוצרך המפקיד להפקידו או להשאילו או להשכינו. ביד הנפקד בעליו הראשון) עתה בראותו את שלו בידו. חזר וחמדו והחזיק בשלו החביב אליו מטעמים הנ\"ל (אע\"פ שהיה דחוק לפי שעה והסכים למכרו. או להפקירו באחת הסבות. עתה מתחרט הוא. וסובר שרשאי ומותר לעשות כך לחזור לשלו. ולהחזיר הדמים (ואשכחן כה\"ג דמצוה היא משום ועשית הטוב והישר. כדקיי\"ל שומא הדרא לעולם מה\"ט. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק ח\"מ ס\"ס רה) פשיטא דמורה היתר לעצמו כה\"ג. <b>הילכך</b> לעולם שבועה זו במקומה עומדת לדעתי. ",
+                "<b>מכל </b>מקום הכל לפי ראות עיני הדיין בזה. כפי ריחוק החששה. כך נ\"ל לענין דינא. דהוי שודא דדיינא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואלו נשבעין ונוטלין </b>עתי\"ט. <b>לכאורה</b> נ\"ל דלק\"מ. משום דלא קחשיב תנא דידן אלא שבועות שע\"י כפירה הן באין. וכל הני דמייתי בתי\"ט בשם תו' ור\"ן. אינן על כפירה כלל. ואפילו לא טעין השבע. כמו בפוגם ואינך דלקמן. ",
+                "<b>משו\"ה </b>לא דמו אפילו להנהו דס\"פ. דנשבעין שלא בטענת בריא. אלא בטענת שמא מיהא בעינן. והני דמקשו מנייהו אפילו טענת שמא ליכא. אפ\"ה רמו רבנן שבועה עליה. וצ\"ע בתו' ור\"ן. ",
+                "<b>השכיר </b>נשבע ונוטל כשאין לבעה\"ב מגו. כמ\"ש רע\"ב. <b>וא\"ת</b> כי איכא מגו מאי הוי. וכי משום מגו אזלא לה טרדת פועליו דבעה\"ב. ",
+                "<b>תירץ </b>הר\"ן ה\"ק. ודאי כי טעין שפרע ברי קושטא קאמר. דאי מסתפקא ליה וטעין בדדמי. לא הוה אמר מילתא דידע דמספקו בה רבנן כו' והוה טעין דלא שכרו כלל ע\"כ. <b>אבל</b> כשאין לו מגו. אינו נאמן אפילו בטענת ברי. דשמא שכח מחמת טרדא. מתוך שסבור שפרע. טוען ברי. אע\"פ שמסופק. <b>הוא אומר נתתי</b> ז\"ל תי\"ט. כרע\"ב אבל א\"ל שתים קצצת כו' נשבע בעה\"ב כו'. וזה כסברת רי\"ף בקציצה לא תקנו כלום אלא הניחו ע\"ד כו'. וכר\"ן ולמה לא תקנו בקציצה כו'. <b>במ\"כ</b> נתבלבל בהעתקת לשון ר\"ן בכאן. דהך קושיא לאו אסברת רי\"ף כתב לה. אלא אסברא די\"א שלא תקנו כלום בבעה\"ב כופר בכל לשכיר. אלא אוקמוה אד\"ת. דכופר בכל פטור מכלום לדינא דמתני' (דאכתי לא נתקנה הסת בימי התנא) עלה קאי הר\"ן וקדייק. וא\"ת למה לא תקנו בכופר בכל (כצ\"ל בבי\"ת. לא כמ\"ש בתי\"ט ככופר בכ\"ף) כו' מפני תקנת שכיר כו'. כלומר שהרי היתה ראויה שבועה זו לתקנה. כדאשכחן דשקלוה לשבועה מבע\"ה. מפני תקנת שכיר. (ואזיל לשטת פירושו בדף הקודם. במאי דקאמר תלמודא עקרוה לשבועה. ע\"ש וק\"ל) וע\"ז תרץ. ה\"מ היכא דחולקין על כל השכירות. ואי מהימן בע\"ה לומר פרעתי. פסקיה לחיותיה לגמרי. אבל כי פליגי בקציצה. א\"א שיהו חולקים. אלא בדבר מועט. וליכא בההיא כפירה כדי חייו דשכיר. להכי לא תקנו שבועה. <b>הרדב\"ז</b> (בתשו' סס\"ד מראשונות נזדמן לידי. וראיתי דשקיל וטרי בה) השיב על זאת. וז\"ל וק\"ל עלה טובא. דמה לי כל חייו ומה לי מקצת חייו (הא לאו מילתא. ודאי כל ימי עני רעים. וחייו אינם חיים. ולא חשו. אלא שלא יצא בפחי נפש לגמרי) ותו דקאמר אין ביניכם אלא דבר מועט. והתניא אומן אומר קצצת שתים והלה אומר לא קצצתי אלא אחת. והלא יש ביניהם על חד תרתי. נמצאו חייו תלוים גם בקציצה (בהא נמי אמינא בחדא מחיתא. אע\"ג דאיכא בינייהו טובא דבר מועט מיקרי. כיון דמיהת אית ליה מחצית התביעה. ואפילו בציר מהכי. המועט מחזיק את המרובה של כדי חייו. דמ\"מ אינו מת ברעב. משא\"כ בכופר בכל שכרו. שלא נשאר בידו מאומה (לתת באוכל. להשיב נפשו) בהא אזיל נמי מאי דקאמר ותו דשכרן של פועלים אינו (כצ\"ל) ידוע כו') ותו דכתב דאחר זמנו אין בו כדי חייו. וזה דבר זר מאד בעיני. דמ\"נ אם לא אכל באותו יום נמצא מת ביום השני ברעב. ואם הקיף ואכל צריך לתת שכירותו של יום זה. נמצא שיש בו חייו בין בזמנו בין לאחר זמנו כו' (הא נמי לק\"מ. כי אם אינו עושה אצל בע\"ה זה. מוצא לעשות אצל אחר) ותו דהשתא ומה אם בתוך זמנו דליכא למחשדיה לבעל הבית דעבר בבל תלין. שדיוה שבועה אשכיר עבר זמנו דאיכא למחשדיה. דעבר אב\"ת. לא כ\"ש שהיה ראוי לתקן שישבע שכיר ויטול כו' (האי ק\"ו פריכא. איברא הוא אפכא. מה לי תוך זמנו שכן אין כאן משום בל תלין. והלואי שיפרע אדם תוך זמנו. משו\"ה שדיוה לשבועה אשכיר. כיון דלא חשדינן ליה דעבד איסורא. אבל אחר זמנו. אי שדית לה שבועה אשכיר. הא קחשדת לבה\"ב דעבד איסורא. וקעבר אלאו דאורייתא ודאי. אחזוקי אינשי בעברייני לא מחזקינן. וממונא לא מפקינן. ומאי דדחיק רדב\"ז תו. דבטעמא דטריד בפועליו. מתרע לה חזקה דאין בעה\"ב עובר כו') ליתא. משום דהך סברא דטרדת פועלים. סברא בעלמא היא. מסתייה למשדייה שבועה אשכיר. היכא דליכא לתא איסורא דאורייתא. ברם במקום חשדא כי האי. לא מהניא הך סברא. (לשוויי לאינשי רשיעי לא ס\"ד) וכ\"ע להשיב ע\"ד הר\"ן. במ\"ש שראו חז\"ל שיש לתקן שבועה כו' שלא ילך השכיר לעתותי ערב בפחי נפש. במחילה לא תקן דבר דמה לי לעתותי ערב. מה לי למחר. כל זמן שהולך בלא שכירותו הולך בפ\"נ. וזה ברור (לא היא. הא תריצנא לה. דאין לחוש ליום מחר. לכי יום נמצאת פרנסתו עמו. ושפיר קאמר הר\"ן) שוב הביא מ\"ש הריטב\"א ע\"ש. וסיים אלא דק\"ל יציבא בארעא כו' כי אין אדם מעיז לגמרי לכפור בכל. והיכא דבע\"ב אומר נתתי. ושכיר אומר לא קבלתי. דחד מנייהו כופר בכל ומעיז פניו. אמרת דהוי מילתא דשכיחא (היינו משום טרדה דפועלים) וכי פליגי בקציצה כו' הוי מילתא דלא שכיחא כו' (זהו משום ששכר פועלים דבר ידוע הוא ומפורסם. כדפריש הר\"ן. ובזה סרה גם קושיית הנמשכת. דתו היכא דפליגי על כל השכירות דאי\"ל חד מנייהו משקר כו'. והיכא דפליגי בקציצה אי\"ל תרוייהו קושטא כו'. לק\"מ ע\"פ מ\"ש. ודעת לנבון נקל. ולא ראיתי להאריך בכך כאן. שלא להטריח על המעיין. על כן העתקתי לשונו רק כפי הצריך. והבלעתי דברי ירח תשובתי עליו בקצור מופלג. מתוכה מזרחת). "
+            ],
+            [
+                "<b>למשכנו </b>נראה לי דנקט האי לישנא. אע\"ג דלא קטעין הכי. ולאו בהכי מפלגי. כדמסיק. <b>אלא</b> אשמעינן אע\"ג דאי בעי אמר הכי. אין חטפי ודידי חטפי. על דעת משכון. וכנסכא דר\"א. או לקוחים הם בידי. קמ\"ל דאין כאן מגו. אפילו בטענת משכון. כיון דשלא ברשות עבד. לית ליה מגו (ואפשר אפילו הלה מודה שנכנס ע\"ד למשכנו. ואח\"כ נולדה מחלוקת ביניהם. אם לקח מאומה. או כמה לקח. אפ\"ה לא הויא מגו. כה\"ג. דלא ברשות קעבד) וכל שכן בכל מה שיטעון לפטור עצמו. והלה מכחישו. שנאמן בעל הבית בשבועה. משום קנסא בלחוד. <b>ותו</b> שמעינן מנה אידך נמי. הא דמסיק הרע\"ב. דכי קטעין ליה במאי דלא אמיד. דמהימן היאך בשבועה. ולא מפסיל לשבועה כחשוד אממונא. דקמ\"ל. הך שבועה דמתני' לאו מדינא היא. דהא ודאי אית ליה טענה לאפטורי. ולאו גזלן הוא משו\"ה. אלא קנסא הוא. הילכך היכי דמסייע ליה מידי. משבעינן ליה ומיפטר. ",
+                "<b>ה\"ז נשבע </b>לשון תי\"ט. ומ\"ש הרע\"ב ואין שם אחר כו'. ולא קשיא דא\"כ יתבעהו לאותו אחר ע\"כ. <b>לא</b> ידענא מאי קשיא. "
+            ],
+            [
+                "<b>חבלת בי שתים </b>אע\"ג דשבועה זו אינה אלא קנס חכמים. כל דתקון כעין דאורייתא. וטענת שתי כסף איכא. דמיירי שהחבלה שוה כל כך. ש\"מ דס\"ל לר\"י דבר גורם לממון כממון דמי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבועת העדות </b>הקשה הרשב\"א מאן מוכח דעבר עלה במזיד. דילמא אשתלי כו'. וכר\"ן לא קשיא. דכל שהיה העדות קרוב כל כך דאי אפשר לתלות בו שכחה. לא אמרינן דילמא אשתלי. <b>וצריך</b> פירוש. דהיכי מיירי. אי בראוהו אחרים שראה. והוא כופר. א\"כ אינו חייב בכפירתו (כדאיתא לעיל מ\"ד פ\"ד) ומסתבר דלא מיפסל נמי וכמש\"ל רפ\"ד ורפ\"ה. <b>ותו</b> דאכתי קשיא הכי נמי היכי מצו למפסליה. על פי אחרים שאומרים שראה. שמא הוא היה טרוד במחשבה אחרת. ולא השגיח לראות. אע\"פ שהם חושבים שראה כמוהם. ואי בדאמר להו ראיתי. ושוב כפר. הו\"ל הודאה חוץ לב\"ד. ואינה כלום. ועוד אין זה סמוך וקרוב. גם שיעור קרוב צריך באור. <b>וצ\"ל</b> דמיירי בבא לפני ב\"ד והודה שיודע בעדות זו. והשביעו זה שיעיד האמת. ואז חזר בו וכפר שאינו יודע בעדות זו כלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אמר לו תן </b>בעדים. או בע\"ה מודה. ",
+                "<b>לבני </b>אפילו כה\"ג (ער\"ן בתי\"ט) בעי חנוני אשתבועי. <b>ותני</b> נמי פועל. קמ\"ל דאפ\"ה חנוני אשתבועי ושקיל. אע\"ג דצריך נמי לשלם לפועל. <b>ולא</b> זו ואצ\"ל זו הוי. כמ\"ש תי\"ט. דליתא. ונדחק בחנם. ",
+                "<b>אלו ואלו </b>הוי כמו אלה או אלה. וטובא דכוותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>תשו' אמ\"ה ז\"ל (סקמ\"ג). ",
+                "<b>ישבע החנוני ויטול </b>לפי שחנוני עשוי ליתן פירות קודם שיטול הדינר. <b>אע\"ג</b> דבמילי דעלמא. אמ\"ר שרי כיסך. פתח שקך. מ\"מ אין כל הפירות שוין. דאיכא דמרקבי. ולא משהי להו. וכי אמ\"ר באקושי. <b>ונראה</b> דהכי נמי בזבינא דרמי באפיה. וכל שכן במקום שדרכן ליקח באשראי כל סחורה. דכולא חד דינא אית להו. ולא דווקא נקט פירות. אלא אורחא דמילתא הוא דנקט. שכן דרך חנוני המקיף. שמוכר פירות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו נולד הבן כו' ה\"ז נשבע ונוטל </b>וא\"ת זה אי אפשר בפחות מארבע עשרה שנים. והרי עברו עליו שתי שמטות. שמעת מנה אין שמטת כספים נוהגת בזמן הזה. ",
+                "<b>ותיובתא </b>לרא\"ש בתרתי. דאשכחן בתשו' שהרעיש את העולם. על הבלתי נזהרים עכשיו לשמט כספים. <b>ותו</b> דקפיד טובא אשטר ישן. וחייש מלמגבי ביה. והא כה\"ג ודאי נזדקן השטר טובא (דסתם ישן שנים. מיושן שלש שנים. אע\"ג דאשכחן נמי ישנה. ששים שנה) ולא חייש ליה תנא דמתני' לגמרי. <b>וי\"ל</b> דלק\"מ. כיון דנאמן אדם לומר פרוסבול היה לי ואבד. הכי נמי טענינן ליה אנן ליורש. אע\"ג דלא קטעין איהו. ",
+                "<b>ומשו\"ה </b>ניחא נמי דאין כאן. בית מיחוש לשטר ישן. דודאי שטר ישן דעלמא. איתרע ליה קצת. וצריך דרישה וחקירה. מיהו שאני קטן. דלא ידע במילי דאבוהי. ובעל כרחו ממתין עד שיגדיל ויודיעוהו. ודאי ליכא למיחש מידי. ",
+                "<b>ואי </b>איתא למלוה כפרנית בשטר (עמש\"ל בסמוך מ\"ח) משכחת לה נמי כה\"ג. ובסתמא נמי טענינן ליה. דכפרנית היתה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והשביעית </b>עתי\"ט בשם הר\"ן משמא דגמרא דבני מערבא. מלוה שנעשית כפרנית אינה משמטת. <b>צ\"ע</b> אם איתא אפילו במלוה בשטר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בהצעה שלפני מסכת עדויות. שהביא לשון ר\"מ ור\"א שנדחקו מאד בענין זאת המסכתא. <b>ולא</b> שמו לב אל המחלוקות שנזכרו בה למה אלו דווקא. והלא בהרבה דברים יותר מאלה. נחלקו אותם התנאים. גם ב\"ש וב\"ה. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שכל אלו החלוקין ששנו דבריהם בזאת המסכתא לא מדעת עצמם נחלקו. אלא כולם עדויות היו. ועדיהם המה אלו החלוקין. זה על זה. שכל אחד אמר מפי המרובין מה ששמע. העיד. וכן לחברו הנחלק עליהם. כענין עקביא ומחלוקתו. עם שנראה שע\"פ סברת עצמם באו לידי מחלוקת. כמו בפ\"ו. מחלוקת ר\"י יר\"ן עם ר\"א. ואעפ\"כ התחיל רבי לומר העיד ר\"י ור\"ן. גם ר\"א לא דבר שלא שמע מפי רבו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883..json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883..json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1c39dd377c70b6c9086916cc7bf8879ef393b33d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883..json	
@@ -0,0 +1,655 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001277616",
+    "versionTitle": "Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883.",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "עץ אבות, לחם שמים, קרקוב, תרמ\"ג",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על פרקי אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": {
+        "Introduction": [],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>משה. </b>לא אמרו כאן משה רבינו. כמו במ\"א. לרמוז שבשביל ענותנותו הגדולה כי לא חפץ בשם תואר המעלה. לכן זכה לקבל התורה. אף כי גדול מרבן שמו כנודע:  ",
+                    "<b>קבל תורה.</b> לשון רע\"ב לפי שמסכתא זאת אינה מיוסדת על פירוש מצוה כו' ולא אדע מנין לו. הלא ודאי אין בכל מסכתא זאת אלא פירוש המצות הכולליות שבתורה. ובפרטות הראשונות שהן חובות הלבבות המיוחדות והנחמדות בה נתבארו ללכת בדרכי השם ולשמור מצותיו. והנה שלשה דברים הראשונים אינם כי אם ביאור הצריך למה שכתוב בתורה. וכן כל המדות הישרות והמוסרים יש להם עיקר בתורה. והלכת בדרכיו. כמו שאמרו ז\"ל מה הוא רחום כו' וכיוצא. או הם סמוכים על הכתוב העיקרי ואהבת לרעך כמוך. הכולל כל דברי מוסר הנוגע לתקון קבוץ המדיני. ובמה שבין אדם לחבירו אמרו רבותינו ז\"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. זהו כל התורה כולה. והנה הר\"מ ז\"ל בתחלת הלכות דעות מנה להם אחד עשר מצות ליסוד. לכן אין נגרע דבר מצות מוסריות הללו משאר מצות שבתורה. אלא שנקראו שכליות (או מפורסמות אצל המתחכמים) לפיכך עסקו גם חכמי או\"ה במוסר. אך מה לתבן את הבר. אף כי נתקנאו בחז\"ל. גנבו מהם דברי חכמה ומוסר גם שמו בכליהם וילכו ויצטיירו וילבישום בגדים אחרים ויתנכרו. ובא האות והמופת בספר המדות היווני המועתק ללה\"ק שרוב דבריו מבולבלים משוללי הבנה בהרבה מקומות ממנו. אל עם עמקי שפה הוא שלוח. ולהג הרבה יגיעת בשר ולשון סרוח:  ",
+                    "<b>קבל. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם המפרשים טעם לשון קבלה ומסירה שאחריו. הוא דוחק מבואר ואין לו בית קבול בשכל. כי הלא כמקרה הקבלה כן מקרה המסירה. ואם פועל הקבלה יסבול השיור. גם מפעל המסירה כמוהו יסבלהו. כי אין בין מוסר למקבל. אלא שזה פועל יוצא. וזה עומד. כדמות נפעל. אבל באמת אין הוראת הקבלה שוללת השיור לעולם. וכן המסירה אינה כוללת. ויובנו לפי הענין אם בכולל. ואם בחלק. וכפי ענין הקבלה. כך היא ענין המסירה. מה שקבל המקבל. הוא שמסר. והדבור בזה הוא יתרון לבעל הלשון. ולא יעדיף בענין אמנם לפי דעתי לא הבינו אותם המפרשים הענין המבדיל בין שתי הלשונות. לו הכירוהו וידעו מה טיבו. אז לא היה קשה בעיניהם כלל חלוף הלשינות. שהוצרך לענין מכוון מאד. כי אמנם המסירה. אין בכללה חובה מוחלטת על מקבליה. כי הוראתה האמתית. ענין צוואה כתרגום פקד. מסר. ועדיין צריך לזה קיום הדבר מצד המקבל כדי שיהא עליו חוב ושעבוד גמור וקשר של קיימא לעשותו לעולם חוק ולא יעבור. באופן שלא תועיל טענת אונס להפקיע מכל חיובה. ולהפטר ממנה משום טענה ואמתלא. והוא גדר ענין הקבלה. לקיים כל דבר. כמש\"ה קיימו וקבלו. והיא חלה גם על הבנים. כמ\"ש וקבלו עליהם ועל זרעם. כי מה שיקבל האדם ברצון טוב. יוכל לקבעו חובה לזרעו לדורות עולם. וכן הדבר בתורה. שלא יאמרו דורות הבאים מה לנו חלק בתורה שלא קבלנוה מרצוננו. לכן הודיעם שמשה היה שליח קבלה לכל זרע ישראל ועל ידו נתחייבו. ועמ\"ש במ\"א בענין השתעבדות הדורות בקיום התורה:  ",
+                    "<b>מסיני.</b> מחמת סיני. מפני שעמוד שם בהר. למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. כדאמרינן בפ\"ק דיומא משה עלה בענן ונתקדש בענן כו'. ועמד ב\"פ מ' יום בהר לקבולי שאר תורה. והיא שעמדה לו לקבלת תורה שבע\"פ כמ\"ש חז\"ל. שבהר למד אותה. ולא היו ראוים כל ישראל לקבלם מפי הגבורה. אע\"פ שכולם שמעו אנכי מפי הקב\"ה:  ",
+                    "<b>אנשי כנה\"ג </b>עי\"פ רע\"ב. ירמיה (ל\"ב) אמר כו' (דניאל ט') אמר וכו'. והוא לקוח מהגמרא (פ\"ז דיומא) ומנין שהחזירו עטרה ליושנה. שכן מצינו בתפלת נחמיה (ט' פסוק ל\"ב). וא\"ת הלא זה היה מעשה אחר שעלו מבבל ובאו לא\"י. ולא היה בזמנם שעבוד האומות ובטלה שליטתן בהיכל. אדרבה כבר חזרו לבנותו וסייעו בבנין. ומדוע לא יאמרו אז תארי השי\"ת כמו שאמרם משה. ומה צורך בטעם הן הן גבורותיו כו'. י\"ל ודאי ירמיה ודניאל שפיר עביד שלא כזבו בו. כי עדיין לא נודעה יד ה'. ולא יכלו להוכיח ולברר האמת שסוף יגאלם. ויכירו שהיא גבורת גבורתו. שנותן ארך אפים לעוברי רצונו. כי הם לא יאמינו לו. ע\"כ הוכרחו לפי צורך שעה לשנות מפני דרכי שלום על דבר אמת וענוה צדק. עד עת ששבו מן הגולה. ונתקיים דבר ה' הטוב. להחיש הגאולה בעתה. אז הכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת לכבוש כעסו להאריך אף לרשעים. ונורא הוא ממקודשיו. לכן חזרו לאחוז בתוארי משה. ולא חשו לשנות נוסח הנביאים הקודמים. לבטל דבריהם ותקנתם שהיה מקום לומר אע\"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה שתקנו הקודמים בזמן ובמעלה. וגם יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו. כמו שאירע בעונותינו שרבו. ואף בימי בית שני לא היה אלא פקידה בעלמא. וס\"ד שלא היה כחם יפה. לסתור תקנת ירמיה ודניאל הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפיכך הוצרכו לטעם שזכרו הן הן גבורותיו כו'. כלומר מעתה אין לחוש עוד אחר שנתפרסם קיום הבטחת הי\"ת לישראל. משקבלו ענשם שהיה ראוי להם בעונם. הן בעונותיהם נמכרו ולא קצרה ידם מהושיעם. ולא התעלם מגאולתם לפקוד אותם בתום חטאתם. וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל והסתיר פניו מהם. כדבר הנביא (יחזקאל ל״ט:כ״ג) לכן מאז הסכימו לחזור לתואריו של משה. וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם שלא לשנות המטבע עוד כל ימי ארץ אף לכשיגרום העון ויצאו עוד בגלות כאשר לא נעלם מהם מאז היתה שומה בפיהם היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. וכן כתיב שבועים שבעים נחתך על עמך וגו'. מ\"מ ובכל זמן יעמדו בתוארים הללו לא עדרו דבור. הבן בדברים וייטב לבך ועיין עוד בית מדות עליית הודאה:  ",
+                    "<b>[הוו מתונים בדין. </b>דרש ב\"ק מה\"א מילתא דאמו\"ר הוו מתונים בדין. דכתיב ול\"ת במעלות. וסמיך ליה ואל\"ה:] ",
+                    " ",
+                    "<b>והעמידו תלמידים הרבה </b>לאפוקי מר\"ג. עמ\"ש בס\"ד בדרוש <b>תפלת ישרים </b>מיהא ודאי לא איירי תנא דידן אלא בלומדים להתגדל בדברי תורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לא בתלמידים שאינם הגונים. שכל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס. וי\"ל והעמידו תלמידים הרבה. ר\"ל גם עניים שאין להם מה לתת להרב בשכר למודו. גם א\"ל מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. זהו והעמידו תלמידים. שיעשו להם העמדה שתתקיים תורתם ויעמוד תלמודם בידם:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון הצדיק. </b>עיין ספר דורות עולם ואמרי בינה:  ",
+                    "<b>עומד. </b>עב\"י ריש טור ח\"מ. ועמ\"ש בס\"ד שילהי פרקין:  ",
+                    "<b>וג\"ח. </b>לשמוח חתנים כו'. בודאי גם צדקה והלואה לעני ולנצרך בכלל. ולא בא לכלל זה אלא מפני שאמרו גדולה ג\"ח מן הצדקה בשלשה דברים. לכן אמר בלשון זה. ואמנם גמילות חסד כוללת יותר מן הצדקה. אבל אף על פי שאין בכלל צדקה גמילות חסד. מכל מקום יש בכלל גמילות חסד צדקה. בלי ספק:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהיו כעבדים וכו'. </b>עתוי\"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש\"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע\"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ\"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש\"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה\"ז כי אע\"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז\"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב\"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא\"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה\"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ\"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ\"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א\"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ\"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה\"ז. אע\"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג\"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב\"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ\"ש בר\"מ דפלח ע\"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ\"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי\"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה\"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע\"ד כך. כי מ\"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה\"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב\"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ\"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה\"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ\"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ\"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה\"ז. כדי שיקיים פ\"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי\"ל שלכך נתכוונו חז\"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה\"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה\"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ\"א. שאע\"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה\"ז. מ\"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה\"ז. והרי זה נכון):<br> ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי\"ט. דאית דגרסי <b>על מנת שלא לקבל פרס</b>. (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ\"ה בח\"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב\"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב\"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה\"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב\"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע\"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ\"ש רז\"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר\"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע\"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי\"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה\"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה\"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע\"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי\"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ\"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה\"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה\"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ\"ש בס\"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ\"ש מפורש באאע\"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח\"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג\"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע\"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט\"ב ודכה\"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס\"ד. ותי\"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>יהי ביתך פתוח כו'. ויהיו עניים ב\"ב. </b>נראה לפרש דה\"ק. יהי ביתך פתוח לג\"ח ולפרנס כל דצריך. ואף אם רבים הם. אל תדאג כי לא יחסר לך ממון למצוה ולא תצמצם לאורחים ולנצרכים. אבל זאת העצה היעוצה לטובתך הנפשית (שלא תפזר שלא לצורך מצוה) עם בני ביתך נהוג בצמצום. שלא תרבה להם תפנוקים. אלא מנהג עניים הנהג בהם. על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום. ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. אמרו בירושלמי שהיה מתענה ומצמצם סעודתו ולא נהג שלחן מלך. כדי להרויח הוצאת בנין בית המקדש. וכן היה שהשיג על ידי כך עשירות מופלג לצור הבנין. כמו שמוזכר שם בענין. וכן מצינו בבר בוהיין שהיה סועד בטרקסימון. ונותן מודיא דדינרי למצות צדקה. ואמר בנפשי אנא רשיי. ברם למצותא דבריי לית אנא יכיל. ועיין בהרחבה <b>יד ד' </b>מעשר ידות לכסא שן: \n",
+                    "<b>מכאן אמרו </b>עתוי\"ט שהקשה לו על המפרשים שזה תוספת מחכמים שבאו אחר ר'. שאמר באשתו אמרו. שלמד כן מדברי ר' יוסי. שא\"כ הם דברי יחיד. ואיך יאמר אמרו. ואין בזה קושי. שדבר מצוי הוא בתלמוד. ראה רבי דבריו של פ' ושנאן בלשון רבים כידוע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה לך. </b>מ\"ש רע\"ב בשם ר\"מ אע\"פ שאינו ראוי להיות לך רב. צריך תבלין (כ\"ש לפמ\"ש תוי\"ט. נראה מתנגד לאמת ג\"כ) ויש להטעימו יפה דמיירי בבן שירש כבוד אביו. אע\"פ שאינו ממלא מקומו בחכמה. וכי הא דאמר רבי. אע\"פ ששמעון בני חכם. גמליאל בני נשיא. עמ\"ש לקמן מי\"ג. זה דבר ברור. ועמ\"ש בס\"ד לקמן משנה ט\"ו בדרך אחר פירוש נאה מאד. והפך מפיר\"מ. איברא אדרבה דרב גדול עסקינן. שאינו רוצה לקבל עבדות. שזה צריך כפיה והכרח. שכופין אותו עד שיתרצה. אבל מי שאינו ראוי להיות רב. לא לבד שאין כופין אותו. אלא אפי' רוצה מוחין בידו. וכמ\"ש על מי שלא הגיע להוראה ומורה. ואין נראה לחלק בין רב להוראה. או בלמוד פשוט בלי הוראה בפועל. חדא דכל סתם רב שבתלמוד הוא דוקא להורות ולהראות הלכה למעשה. ועוד שאפי' אינו מורה ממש. מ\"מ עיקר הלימוד הוא לשמור ולעשות. ולדעת מה יעשה ישראל. וכיון שאינו ראוי ולא כדאי. אסור לו ללמד. דנפיק מיניה חורבא ושבשתא כיון דעל על. ולכן אין התלמיד רשאי אפי' לקבוע ישיבה בלי נטילת רשות מרבו. ואין לומר דמיירי היכא דליכא דעדיף מיניה. כי זה דוחק (אע\"פ שכ\"ה משמעות פיר\"מ. אינו אמת בכוונת לשון התנא. דאי הכי צריכא למימר. דשפיר טפי מלישב בטל. וכמ\"ש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. הקב\"ה אוהבן. והוא דלית להו רבה במתא. ותו דהאי לאו שאינו ראוי מיקרי. ראוי הוא. ומחוורתא כדפרשינן ושמא פיר\"מ נתן מכשול לבני דור טהור בעיניו. שעושין רב שאינו ראוי והגון. נוטעים אשרה אפי' במקום מזבח ה' וטעו בתרתי בדברי ר\"מ. חדא דבמקום ת\"ח ודאי לא אמר. דאיסור חמור הוא. ועוד דלא אמר להושיבו בראש להנהגת הצבור ולהורות ברבים אלא ללמוד עם היחיד לגרוס משנתו עמו כדדייק לישניה דר\"מ. ול\"ת בינך לבין עצמך ודייקא נמי מתני' עשה לך. ודילמא סברי הנך אינשי. פירושא דעשה לך משלך (כדאמרינן בעלמא) הלכך עבדי להו רב מדידהו מדקריב להו ודדמי להו. בין כשר בין פסול לא אכפת לה. והסבה בזה כמ\"ש מהרש\"א (בפא\"נ) לפי שהממנים הרב והבוררים אותו הם בעלי בתים. לא ת\"ח ולומדים (כמו שהיה מהראוי) בעם ככהן כגוי אובד עצות המה. אין בהם תבונה. אין לבם כ\"א על בצעם ע\"כ מקבלים לרב כל מי שיאות להם כפי רצונם. ולפי הנאתם וקירוב דעתם. ביחוד על פי הסרסור הגדול הממון האהוב בהמון. על זאת תפוג תורה. והיא כגרמה כמעט כיבוי גחלתה הנבארה:  ",
+                    "<b>וקנה לך חבר. </b>מ\"ש תי\"ט על רע\"ב. שדבריו שלא בדקדוק. שמפרש החבר בלמוד התורה. במ\"כ דברי עצמו אינם מכוונים כי מה ראה בלשון הרע\"ב לומר כך. לא בפירוש ולא מכללא איתמר. ולדידי פשיטא לי דבחבר בכל מילי איירי. סתמו בפירושו. וזיל בתר טעמא. טעמא מאי לא תני וקנה לך רב. משום דאסור ללמוד בשכר. א\"ה חבר ותלמיד נמי כולהו בשכר אסירי. מה\"ט דהרבה למדתי כו'. ומחברי יותר מהכל. א\"כ כולם בכלל האיסור (אף שיש לדחות. אינו אמת. דא\"ה ברב נמי משכחת לה. וקושטא הכי הוא כל מה דשרי לחבר בשכר. שרי נמי ברב ודו\"ק) אלא הכי נמי קאמר רע\"ב. ברב לא מיתני ליה זקנה. משום דלא אפשר. דהא צריך ללמד בחנם. משא\"כ בחבר שלקנות אהבתו אתה צריך בכל דבר. לפיכך תקנה אותו בודאי. ואם תמצי לומר בחבר בלמוד תורה מיירי תנא דידן. (וכמ\"ש באדר\"ן בפירוש) ע\"כ נפרשהו כמש\"ל: ומש\"ע תי\"ט עמש\"ה למה לא הזהיר שיקח תלמידים. ואמר שהקושיא מעיקרא ליתא. לפי שכבר קדמו אנשי כנה\"ג שאמרו והעמידו תלמידים הרבה. אינו נראה בעיני כלל. כי כבר מצינו במסכתא זו מוסרים כפולים במלות שונות. והא ועשה לך רב. נמי איתא לקמן במשנה ט\"ו. דוק ותשכח טובא. ועוד כי לא זו היא הקושיא המתורצת בדברי אנשי כנה\"ג. שהם לא אמרו אלא והעמידו בחפץ ורצון התלמידים. לומר שלא ימנעו בר. ואל ירבו בעיניהם אלף אוהבי הלמוד לכשימצאו: אולם עדיין צריך להשמיענו שיקנה את התלמידים כדרך שקונה את החבר. והיא קושיא אלימתא לכאורה. והלא דברים ק\"ו אם כשר הדבר לקנות החבר. כ\"ש התלמיד. שמחכים את רבו יותר (ורחוק מאסור ג\"כ שעכ\"פ אינם מלמדים אותו ממש) לכן אני אומר שהר\"י לרי\"א לא תירץ כלום. כי עם שבודאי אין העמדת תלמידים דבר התלוי ברב בהחלט מאחר שצריך לחפץ התלמיד ואין לצוות על זאת בחיוב. בהיותו דבר הנתלה ברצון הזולת. אמנם עדיין אין זה מספיק לתשובת הקושיא. כי היה לו להזהיר שיקנה אותם בכסף מלא. אם לא ימצא מי שירצה ללמוד אצלו בחנם. כי בדרך זה ימצא בלי ספק אוהבים רבים סרים למשמעתו. ואף אם לא ימצאם. יעשה הוא את שלו באופן זה. וכדרך ששנו וקנה לך חבר. עם היותו ג\"כ דבר התלוי ברצון הזולת ואפשרי למצווה. אבל דברי מהר\"ל נכונים מאד. ומשנה שלימה שנינו כן להלן בפרקין מ\"י. ושנא את הרבנות: ועוד אני מוסיף לפרש (אי איתא דבתורה משתעי) וקנה לך חבר. לא בכסף ומחיר. כי דברי תורה אין מעות קונות (דאיברא בין חבר בין תלמיד תרווייהו אסירי. וקים להו בדרביה כדלעיל) אלא רוצה לומר לקנותו בחכמה (כמ\"ש קנה חכמה קנה בינה. קונה לב ודומיהם) ודא קנה מה חסר דא חסר מה קנה. ככה ישתדל בקנין החבר במועצות ודעת כדי שיהא לו קנין עלמי. קנין כספו וחשקו הנמרץ. להתדבק בו בחברה עצומה. שלא תנתק ולא תמוט לעולם. ועל דרך זה יבואר היטב כוונת התנא. כי בודאי לא יצטרך הרב המובהק לחוד אחר תלמידים לקנותם ולרצותם ברצי כסף. אע\"פ שלעולם גם הרב מרויח על ידיהם. שלומד הרבה מהם מ\"מ אין ספק שהם צריכין לו יותר (ואפילו בתלמיד חבר שרבו צריך לו כר\"ח לגבי ר\"ה. מצינו שא\"ל ר\"ה חסדא ל\"צ לך) לכך לא הוצרך להזהיר על זאת. אבל על בקשת החבר היתה האזהרה בפרטות. לפי שלא ימצא כל כך מי שירצה להתחבר אליו לשכון אצלו להיות עמו במדרגה שוה. שכל אחד יחזיק עצמו לחכם יותר ממנו. ולבעל מעלה יתירה עליו. אחר שהוא קרוב עמו במעלה (וכ\"ש אי בחבר בכל מילי מיירי. כי לא יאות לכל אדם להיות דבוק בחברה תמידית עם זולתו) ולזה יצטרך לקנותו בחכמה ולקחתו בתבונה. אמנם הרב לפי דרכנו אין חכמה ואין תבונה להעבירו על דעתו בדברי ריצוי להיות עבד אלא בכפיה. או לדרכו של הר\"מ אין צורך לקנותו בתחבולה. כי בנקל יקבל להשתרר. ומעטים הם בני עלייה המסרבים ובורחים מלקבל מעלה וגדולה. בפרט מי שאינו ראוי (כפי' ר\"מ במשנתינו) ולא הגון. הוא ממציא עצמו לכך הדיוט קופץ לישב בראש להגדיל עצמו כדי לעלות מבור שפלותו האמיתית. ע\"כ לא הוצרך אלא להזהיר ועשה לך רב. כלומר אע\"פ שאינו ראוי כל כך להיות רב עליך כדר\"מ. לפי שאינו גדול ממך. והוא מה שאמרו בכיוצא בה. יהא כבוד חברך כמורא רבך. שינהוג כבוד בחבירו כמו ברבו. ובזה יעשנו רב לו בלי ספק. ובכן נתיישב הכל על נכון. ועמ\"ש עוד לקמן משנה ט\"ז. ויתכן ביותר לשטת יב\"פ שילהי מנחות. שאמר בתחלה כל האומר אלי עלה. אני מטיל עליו קומקום של חמין ובסוף כל האומר לי לירד אני כופתו כו'. וזהו שאמר כאן אחר ועשה לך רב. סמך לו וקנה לך חבר. ירצה בזה אם פתוך יכלו לך לעשותך רב. זאת העצה היעוצה תקנה לך חבר (ע\"ש דף כ\"ו) כלפי הרב הוא מדבר כי הרבה ילמוד מחבירו. ואם אח\"כ לא ירצה לעזוב כבודו. כיון שעלה באונס לא ירד. וסופו ברצון יחזיק בה. יש לדונו לכף זכות. שכך היא המדה כמו שלמדנו משאול:",
+                    "<br> <b>עי\"ל הקושיא</b> שאמר וקנה לך חבר. ולא הזהיר לקנות תלמידים. כי אמנם החבר יספיק אחד (ולא יתכן להתחבר עם אנשים הרבה מאד תמיד להיות אנשי סודו. וכמ\"ש גם בס' המדות היווני. שאין טוב לאדם להיות לו אוהבים רבים דבקים בו אע\"פ שלא ירבו בעיניו אלף אוהבים. זהו לענין הראות סבר פנים יפות לכל אדם. אבל לא להתחבר עמהם בדבקות. לכן אחז התנא חבר לשון יחיד. משא\"כ בתלמידים דכל כמה דנפישי טובא טפי מעלי. וכמ\"ש והעמידו תלמידים הרבה. לפיכך ל\"א וקנה תלמיד דהוה משמע בחד סגי. ואיידי דנקיט חבר. הוה צריך למנקט נמי תלמיד לשון יחיד. ותו דלקנות תלמידים הרבה הוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו. במילתא דלא שכיחא לגמרי לא קמיירי. גם נשמר התנא שלא לתת מכשול לפני עור לב. שלא יאמר אעשה סחורה עם תלמידים. ואקנה אותם כדי שלבסוף יקנו אותי. ואטול שכרי משלם מה אני בשכר. כדרך אלה התגרים (סבי דאזלי אתגרא) שמתחלה שוכרים איזה תלמידים בורים כדי שיצא להם שם. ויודיעו טבעם בעולם. נמצא לבסוף שוכרים אותן ומעלין להם בדמים כנכיס\"י ברמוריו\"ן (מורה הרעה. נכיס אבא לפום ברא) נמצא זה מרויח לעצמו ממון הרבה. וקונה לו שם כשם הגדולים אע\"פ שלא הגיע לרואי בוקר אור כקטני שועלים. ומפסיד לאחרים שגזול את הרבים ומרבה המכשולים. על זה ידוו כל הדוים ועיני מקור נוזלים:  ",
+                    "<b>והוי דן כו'. </b>עיין בית מדות בעליותו ותמצא דברים נכוחים נפש היפה משמחים ויש לדרוש סמוכין לשלפניו. לומר לך שאם מי שלא ירצה לקבל עליו להיות רב עם היותו ראוי והגון. וכן לא יחפוץ לקנות או להמכר לחבר. אל תדינהו לחובה במונע בר. אלא הפוך בזכותו. שמא מפני בני אדם שאינם הגונים נמנע. וכמ\"ש יותם בפרשת הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. או שמא אדם חלוש הטבע הוא. שאינו יכול לשאת עול צבור. וכן יקשה לסבול דעת החבר. כשאינם מתדמי המזג. וכן הדבר בתלמידים. שהלומד עם תלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס (ואולם מ\"ש רע\"ב אבל אדם רשע מותר לדונו לחובה כו'. לא היה צריך להאריך בהוכחה. שהוא דבר מבואר בעצמו. אבל גדולה מזו אחז\"ל אפילו מה שלא חטא כלל נתלה בו. כמ\"ש תולין את הקלקלה במקלקל):  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הרחק. </b>מ\"ש תי\"ט שהתנא אחז לו לשון המקרא בהרחקה. לפי שלא מנאו בלשון התפעל בכל המקרא. לא אמר כלום. כי לשון חכמים לחוד. וכבר מצינו פעמים רבות ששימשו בהתפעל מזה השורש. כאמרם מתרחק מן הכבוד וזולתו רבים מאד. ומדוע ימנעו מזה כאן. גם הכתוב הרחק וגו'. אינו דומה. מפני שהוא פועל יוצא לדרכך. משא\"כ כאן שהוא חסר הנפעל. וצריך לפרשו לשון קצר. הרחק עצמך או דרכך. על כן טוב יותר לומר התרחק. לשון מבואר. אמנם לי נראה לתת טעם ללשון זה. ולא נשתמש כאן בהתפעל. לפי שהיה ושמעו שירחיק עצמו וגופו בלבד. שלא ישב עמו. ולא ידבר ויעסוק עמו בשכנו אצלו. ובזה די לו שלא ילקה עמו. אבל באמת אין זה מספיק. אלא צריך להרחיק כל עניניו ממנו ולא ישכון בבית סמוך לו. וכן כל מעשיו ירחיק. לכן אחז בפועל יוצא הכולל הכל מן הסתם: \n",
+                    "<b>שכן רע. </b>מדבר ברע לבריות ולא לשמים. שזה נקרא שכן רע לדעתי בבחינה ששכונתו בלבד רעה. אע\"פ שאינו רשע. שהוא הרע לשמים. וזה אפשר שיוכל לעשות עמו חברה בעסק מרחוק. כשלא ישכנו יחדיו: \n",
+                    "<b>ואל תתחבר לרשע. </b>הרע לשמים בלבד. אעפ\"כ לא תעשה חברה עמו באיזה עסק אפי' למרחוק. ואצ\"ל בקירוב מקום. פן יספה בחטאתו. א\"נ הרחקה ומניעת החברה חדא מילתא. אלא דברישא מיירי בדר עמו בשכונה. כי לא ידע ולא הכיר ברעתו מתחלה. אשמעינן דצריך לעקור דירתו ולהרחיק שכונתו ממנו. וסיפא קמ\"ל למנוע החברה אפי' בריחוק מקום וכנ\"ל: \n",
+                    "<b>ואל תתיאש. </b>לא אמר תדאג. לפי שמדבר ברשע שדרכיו מצליחים. ובשכנו הקרוב אליו בהצלחה ויפה כחו. כי הוא אינו רשע כמוהו. ולכן לא יעלה על לבו שום דאגה פן יום אידו קרוב. בעוד שמש הצלחתו זורח ולא נטה לערוב. לפיכך אחז לשון יאוש. לומר אע\"פ שלא מצאה הדאגה מקום בלבך. לפי השעה המשחקת לך. משום זה אל תתיאש מכל וכל. כי פתאום לפתע יבוא שברו. ומ\"ש בד\"ח שהדאגה מן הפורענות היא מדה מגונה. במ\"כ לא דיבר נכונה. כי מדת הרשעים היא שאינם דואגים מן הפורענות המעותדת להם. כי אין חרצובות למותם. אבל הצדיקים יראים וחרדים תמיד ממדת הדין. כמ\"ש אשרי אדם יפחד תמיד. ואם הדאגה על עולם עובר ורדיפת המותרות. היא מדה רעה ודאי. אבל מדת החסידים היא לדאוג מעונש על חטאים. שאין המלט מהם (כי אין צדיק בארץ וגו') וכמ\"ש כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. וכתוב ויירא יעקב. אחז\"ל ירא שמא נתלכלך בחטא. וכן אף בעת שלותם. יראים ממדה\"ד. כמ\"ש ואני אמרתי בשלוי בל אמוט (ועמ\"ש בס\"ד בפי' הלל עה\"פ ובימי אקרא) ואמר חכם אם דאגתך על עוה\"ב. יוסיף ה' על דאגתך. אלא לפי שאינה מדת כל אדם לדאוג בעת טובה (וכמש\"ה בעת טובה היה בטוב) לפיכך אמר ואל תתייאש. כי כן מעשים בכל יום. ברשעים שתחלתן שלוה סופן יסורין. לכן בהכרח תצטרך להרחיק היאוש מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תעש עצמך כו'. </b>מ\"ש בו הרמב\"ם ז\"ל הוא רחוק בעיני. והוא אמנם מה שהזהיר עליו שמעון בן שטח חברו של יהודה בעל זה המאמר באמרו שיהא זהיר בדבריו. שאפי' השוגג בכך הוא נתפס. כ\"ש המכוין ללמוד את הבע\"ד לשקר. ותוך דבריו וק\"ל. אבל מ\"ש שאר המפרשים. הוא דבר מבואר בגמרא. כמ\"ש הם ז\"ל. ואני מוסיף נופך בס\"ד בביאור הענין. וכך הוא. בודאי שבנתינת עצה טובה מדבר תנא זה. דהיינו באופן שמשתנה הפסק דין בתחבולה של היתר. וקס\"ד הא משרי שרי. כי אני חכמה. שכנתי ערמה. וכיון דהיתירא הוא. מה לי לגבי דידיה גופיה מה לי לגבי חבריה. זכות היא לו להשיאו עצה נכונה שירוויח על ידיה. ודבר זה באות בשאר כל אדם שאינו דיין. מותר גמור ודבר הגון ונכון הוא. שיעזור אדם לאוהבו או לקרובו בעצתו בכל דבר הצריך לו. וכך נאה לת\"ח ביחוד (עיין בהזהב ברב דא\"ל לר\"כ זיל הדר בך ורב\"ח עם אושפיזיכניה שם ופי\"ח בר\"ב ואושפיזיכניה דראב\"א). ועל זו שנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. והכל לפי מה שהוא אדם. אם איש עני הוא. או קרוב ות\"ח. וראיה מקריבתיה דר\"י גם בשילהי פ' נערה. וגדולה מזו הא דאשכחן גבי משה בר עצרי ר\"פ שום היתומים. דאמר אביי ליכא דלסביה עצה לר\"ה בריה ואקשינן עלה ופרקינן. בריה שאני ת\"ח שאני. אע\"ג דבלא\"ה רשע ערום הוי. שמפסיד לאחרים הפסד גמור. ומ\"מ אביי גופיה הוה משתמיט מניה. ולא עביד עובדא בנפשיה. למסביה איהו עצה. והיינו מטעמא דחשדא בעלמא. כדהדר ביה ר\"י מה\"ט. משום דת\"ח שאני. נמצא כך הוא הענין. שאם יש בדבר שום סרך מצוה. להיטיב לעני או לת\"ח. אז זכות הוא ליועץ. ודבר טוב הוא עושה. וצדקה תחשב לו. והוי נמי בכלל גדול המעשה. (אע\"פ שמצינו לרבא בעובדא דאיסור גיורא דאקפד ואמר מגמרי טענתא לאנשי ומפסדי לי. התם אע\"ג דאהנו מעשיהם לת\"ח אפסדו נמי לת\"ח ומאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי. אע\"ג דר\"מ בריה דאיסור הוא מ\"מ הורתו שלא בקדושה הוה. אלא שיש לתמוה בזה. משום דרבא עשיר גדול הוה. כדאי' פא\"מ דאמר תלת מילי בעאי משמיא כו'. שמא עדיין לא נתעשר. או שמא אין אדם רואה חובה לעצמו). אלא שאדם חשוב ודיין עירו ביחוד. צריך ליזהר גם בזה. להרחיק מן הכיעור. שלא יתן לבריות מקום ללעוז עליו. ולחשדו שמייעץ לבני אדם בשביל הנאתו ואהבתו וגורם לו שם רע לעצמו. ונעשה שנאוי לבני אדם. ויפסלוהו מן הדין. ע\"כ צריך הדיין שהוא הוא אדם חשוב ודאי. שלומדין ממנו ושוקלין את מעשיו. ועיני בני אדם על דרכיו את צעדיו יספירו. לכך אמר א\"ת עצמך כו' כלומר לא תשתדל אתה בעצמך בזה. עם שתחשוב זה לדבר מצוה טוב והגון מאד. כי עורכי הדיינין להיטיב לבני אדם בדרך יושר ומותר. טובים ומותרים הם ודרכי ישרים. אף כי לגמול חסד לצריך אליו. טוב וישר הדבר ותרצה לעשות כמעשיהם אתה בעצמך. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. להיות זריז לדבר מצוה. לכן אמר אל תעש עצמך כמוהם אע\"פ שכשר הדבר וטוב מצד עצמו. אינו נאה לך בבחינת עצמך. כי תחת אשר אתה סבור להשתכר במצוה בעצמך. יצא שכרך בהפסדך. שתגרום רעה לעצמך. ואדם חשוב צריך לצאת ידי הבריות יותר מכל אדם. כך נראה לי. ובזה יבוא לנכון הלשון. והענין מתוקן טוב תיאר מאד. ומה נעים אמרו א\"ת עצמך. ולא הספיק לו לשון קצר אל תהא. כי לפי דברינו בלשון חכמה זה נכלל כל מה שדקדקו בגמרא בענין הלז. וכ\"ף כעורכי מבוארת ג\"כ מאד. לפי שלדיין ולא\"ח יזהיר. אבל עורכי הדיינין אינהו גופייהו. שריא להו היכא דאיכא דררא דמצוה. אדרבה דבר ראוי ונכון הוא. אלא שיד הדיין עצמו. לא תהיה בו. מפני חשד ההמון. ונתבאר הענין יפה. שאף שלא לקרובים. זימנין דמצוה נמי איכא שלא כדברי תוי\"ט במהדורא. שנעלמו ממנו. דברי תלמוד ערוך. ועמ\"ש בס\"ד בהגהות לח\"מ (ססי\"ז): \n",
+                    "<b>יהיו כו'. </b>מ\"ש בד\"ח שלא אמר יהיו כצדיקים כו'. דעדיפא הול\"ל. משום דסתם דין באין עדים מיירי. והמלוה בלא עדים גורם קללה לעצמי: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שמעיה כו'. </b>עמ\"ש המפרשים. ובודאי שהכרח לומר כן. דהא בעינן כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. ובהנזקין ל\"א אלא מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן נינהו שמעיה ואבטליון. איברא בס\"פ בא לו. קרי להו כ\"ג בני עממין (ואף הם הודי בכך) וי\"ל אה\"נ עשה שלא כדין. שגנה אותם מחמת שרשם הראשון (ועיין גם במ\"ו פ\"ה דעדיות): \n",
+                    "<b>אהוב המלאכה. </b>לדעתי א\"צ לטעם שזכר הרע\"ב. ונתן מקום לקפידת תוי\"ט. בחשבו כאלו נתכוון רע\"ב לפסוק כת\"ק דר\"א. ונדחק בכך. אמנם לי יראה שאין ענין אותה משנה דפ\"ה דכתובות לכאן. התם בכפיה מיירי. דכוותה באיש נמי חיובא הוי. שלא ישב בטל לגמרי. והכא במילי דחסידות איירי. אלא הכא במאי עסקינן בת\"ח שאינו יושב ובטל. אלא עוסק בתורה תדיר. אעפ\"כ מוזהר לאהוב גם המלאכה. א\"נ משום כדי חייו. שלא יצטרך לבריות כדאמר רש\"י לר\"כ. ואי משום בריאות הגוף. כדרבה ור\"י דעסקו בכשורי. וגם אמרו גדולה מלאכה. כדאיתא בפ' מרובה. ור\"י כי אזיל לבהמ\"ד שקיל גולפא אכתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה כדאיתא פ\"ו דנדרים. וכן הסכימו כל חכמי הטבע. שרוב חלאים הבאים על האדם. בסבת מעוט התעמלות הם. ואמר החכם האמיתי. אדם לעמל יולד. ואחז\"ל אדם לעמל נברא. ואף ע\"ג דאוקמוה אעמל תורה. מ\"מ אינו יוצא מידי פשוטו ג\"כ (וכן הדבר במ\"ש בתחלת בריאתו לעבדה ולשמרה) שצריך האדם לעמל עכ\"פ. כדי לעזור טבעו שיעמוד על המזג הישר (ועמ\"ש בס\"ד בכסא שן מדרגה ב' ובחלון צורי ובנות חכם) ונראה דמתניתין אתיא אפי' אליבא דר\"נ שילהי קדושין. דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם. ואיני מלמד בני אלא תורה. היינו אומנות למזונות ולמחיה הוא דהניח. אבל מחמת זה לא מנע המלאכה. לחזק כחות הגוף. וכן אפי' רשב\"י דבגמרא ר\"פ כ\"מ. דס\"ל יכול יהא אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. מודה נמי בעסק מלאכה להעמיד הבריאות. וכמו שמצינו בו בפירוש דשקל צנא אפתפיה כי אזיל לבהמ\"ד. ואמר גדולה מלאכה כו'. ואין נ\"ל לומר דס\"ל מעמד הבריאות יושג כמו כן בעסק התורה. כמו שסובר בענין הפרנסה והמזונות שיבוא הנס מ\"מ ע\"י אחרים. דהא אמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן לפי שהתורה תושיה נקראת שמתשת כח. ובאמת התשות פח שלהם בא מחמת מיעוט עמל הגוף. ואע\"פ שיגעים הם בתורה. ומעמל נפשם מיגיע שכלם ישבעו. אך רוב הזמן הם שוקדים על הספר ינוחו ולא ינועו. ולהתמיד בריאות הגוף צריך התנועעות והתעמלות גופני' הלכך בא התנא להזהיר על זאת לטובתם ולהנאתם ולתועלת נפשם כמו כן. וידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. משו\"ה אכתי קצירי ומריעי נינהו. ומקיימי בנפשייהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה ימות. לכן מ\"מ יראו זרע יאריכו ימים. אף אם חלושים הם וחייהם אינן חיים עריבים ונעימים. מתמתקים הם בענני כבוד החופפים עליהם. ואמרו חש בראשו יעסוק בתורה. ועמ\"ש עוד בס\"ד בפרק קנין תורה. אמתני' דובתורה תהא עמל: \n",
+                    "<b>ושנא את הרבנות. </b>לא הו\"ל לומר אלא ושנא את הבטלה שהיא מקבילה אל המלאכה כמקרה השנאה אשר יקרה לה. בהפך האהבה הנאותה למלאכה. כי הבטלה הגמורה בידוע ששנואה היא. ולא הוצרך להזהיר עליה ביחוד. אלא על הרבנות. המביאה לידי ביטול מלאכה. לפי שאמרו כיון שעלה אדם לגדולה אסור לו לעסוק במלאכה לפני שלשה. ומי שעול אחרים עליו ורבים צריכים לו. לא ימצא לו הזמן והמקום שיוכל לעסוק במלאכה ביחידי. נמצא יותר ממה שמרויח בתועלת הרבנות והנאתה. הוא מפסיד בכחו הכלה ובריאותו הכלה במיעוט יגיעה גופנית עם עמל נפשי רב מאד. מלבד אחריות רוחני וסכנה נפשות כנודע. לפיכך הזהיר שתשנא הרבנות. לאותה הסבה בעצמה הגורמת האהבה למלאכה. בהיותה נעדרת אצל הרבנות. ויתחייב הפכה. והזהירך שלא תתפתה בערבות הרבנות ולא תלכד במצודתה. כי י\"ל שלא יצא שכרה בהפסדה: \n",
+                    "<b>ואל תתודע לרשות. </b>ערע\"ב מ\"ש א\"נ כו'. כמ\"ש לדואג. וכן אירע גם ליואב במנותו את ישראל. אפי' שלא היתה דעתו מסכמת. עבר ע\"ד קונו בעל כרחו. (ויותר נוח היה לו לרע\"ב שיביא ראיה מזה. כי ממעשה דדואג בנוב עה\"כ. ראיה לסתור. שהרי שם כתוב ולא אבוא עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. הרי כה\"ג במלך ישראל אין אונס. כי כן יסד המלך ה' צבאות. יכול לעבור על ד\"ת ת\"ל רק (ודוד נכשל בטעות) אבל נפש רשע דואג אותה רע. לפיכך אין ממנו ראיה כלל) אך לא ידעתי מדוע לא נפרש הך רשות. כמו הוו זהירין ברשות דפ\"ב מ\"ג. דאיירי במלכי גוים ודאי. וכ\"מ באבות דר\"ן דהכא נמי מיירי דכוותה. ונ\"ל להסמיכו לענין שלפניו (הפך מדרע\"ב. אלא) כך אמר אע\"פ שאני מזהירך שתאהוב המלאכה ותשנא הרבנות. משום זה לא תתודע לרשות לבקש אצלם מלאכה ועבודה אפי' כפי דרך רע\"ב (בפי' וא\"ת לרשות) ובענין שמצינו במנחם שיצא לעבודת המלך (ואצ\"ל כפ\"א) כי מתוך כך פורש מן התורה. לכן אמרו במרדכי מתוך שנעשה משנה למלך. פירשו ממנו רובה של סנהדרין נמצא הוא מעות לא יוכל לתקון. לפיכך ברח לך מעבודת המלכים לעולם שהיא עבדות ודאי. שהמלך נקרא עבד להעם. נמצאת עבד עבדים. אלא בחר מלאכת בן חורין עם ת\"ת שיתקיים זה וזה בידך וא\"ל ב\"ח אלא מי שעסק בתורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמא תחובו חובת גלות ותגלו. </b>יל\"ד הול\"ל בקצור שמא תגלו. א\"נ שמא תתחייבו גלות. מאי חובת. יתיר נפיש לגמרי. וי\"ל ה\"פ ודאי בחייב גלות ממש לא קמיירי. דהא קי\"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. עביד ליה מידי דליחי. ובתלמידיו אין לחוש לשתות מים הרעים. כדאמרינן לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי ב\"ג קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (והיינו דקאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם. ולא תלמידיכם) אלא הכא במאי עסקינן בחייב ואינו חייב גמור. כגון שבא לידו מכשול עון שחייבין עליו גלות. והוא לא חטא בידים אלא בגרמא שאחרים נכשלו מחמתו. כענין יהונתן ב\"ג ששמע מרבו לעולם יעבוד אדם ע\"ז ואל יצטרך לבריות. והבין שע\"ז ממש מותרת מפני העוני. והלך ועבד. וע\"ז היא עון שחייב עליה גלות כמפורש במכלתין פ\"ה. נמצא שהעובד בפועל בר גלות. והגורם. נכשל בחובת גלות דגרמא. א\"נ כההוא עובדא דר\"כ דשמטיה לקוטיה דההוא דבעי לאחויי אכריא דחבריה. וא\"ל רב קום גלי. דאע\"ג דלא בר חיוב גלות דבר תורה הוא. שאין גלות על המזיד וגם בדין הרגו. אלא כעין חובת גלות רצוני. הטיל עליו. ונראה דבהכי איירי נמי ההוא עובדא דראב\"ע דאיקלע לאתרא דע\"ש ואמשיך בתרייהו. שהיה עליו חיוב גלות רצוני. ובחר לו לגלות אל ארץ טובה. והפסיד עי\"כ ונתחרט וחזר ואמר הוי גולה למקום תורה. כלומר כשיש עליך דין גלות מרצון. תבחר לגלות למקום תורה כו'. ובכה\"ג מיירי הכא בגולה לרצונו. מחמת חובה דסבה בעלמא. הלכך מוזכר ביותר להזהר עוד בדבריו שלא יכשלו בו ב\"א שאינן בני ישיבתו ולא יחושו לשאול לעמוד על דעתו היטב. כתלמידים היושבים לפני רבם ולבם גס בו. ודילמא היינו נמי מקום מים הרעים. כענין מי דיוחסת שהם יפים לגוף לבריאות. ורעים לשתיה כי מרים ומלוחים הם דמקרי רעים (עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דביצה) א\"נ משום דרעים לנפש בסבת התענוג הנמשך מהם ומפסיד את הכח הנפשי. כמו שאירע לראב\"ע. משו\"ה קרי להו רעים. ואתי שפיר נמי וישתו התלמידים הבאים אחריכם פירוש התלמידים ילמדו ממנו לתור להם גם הם מנוחה ארץ נחלי מים להתענג. וילכו אחריו אל הארץ ההיא. ששמעו שהלך לשם ראב\"ע ואשר כיוצא בו. ותשתכח תורה מהם. כי לא תמצא בארץ החיים במי שמחיה עצמו עלה: \n",
+                    "<b>וימותו. </b>יגועו בבלי דעת. כי לא יבקשו רחמים עליהם. כדרך שעשו חבריו של ראב\"ע דהדר תלמודיה: \n",
+                    "<b>ונמצא ש\"ש מתחלל. </b>כאמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו אל ארץ אחרת. לרעות את עצמן. וישכחו את ה' ואת תורתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבריות. </b>גם העכו\"ם בכלל. מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. אינה אלא שנאת מעשיהם. וכן הוא אומר במקום אחר יתמו חטאים. וארז\"ל ולא חוטאים ואפי' את המין לא רצה ריב\"ל לקלל. אך אין כל המינין שוין. ועמ\"ש בס\"ד שם במקומו:  ",
+                    "<b>ומקרבן. </b>מה שנתקשה בתוי\"ט בלשון הרע\"ב שנראה מתנגד למאמרו של נתאי. לק\"מ. התם איירי להשתתף עמו בעסקיו. כענין יהושפט עם אחזיה. והכא מיירי להתקרב אליו בדברי אהבה וחבה. אמנם לשון אדר\"ן שנתפייס בו תוי\"ט. הקשה בעיני יותר והלא מקרא מלא הוא. אין שלום אמר ה' לרשעים. ואמר הכתוב שאת פני רשע לא טוב. אולם מזה הפסוק אין כל כך תשובה. סופו מוכיח על תחלתו. אך הראשון קשה הימנו. ובמ\"ש בדרוש מכתב לחזקיהו בס\"ד יתיישב קצת. גם אמרו במ\"א מחניפין לרשעים בעוה\"ז. אף לא כל רשעים שוין. ובאדר\"ן ברעים לשמים בלבד או בחוטאים בצינעא רק להשביע יצרם איירי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר נגיד. </b>הטעם שאמר זה בלשון ארמית אע\"פ שכבר נשתמש בעברית בראשונה. נ\"ל פשוט משום שהיה ירא לדבר כן בפני המון העם. בלשון העברית. כי בא\"י היה אז. כי ע\"כ פתח בעברית תחלה. בדברים הנאהבים ומקובלים לכל העם. משא\"כ זאת האחרת שהיה מסכן עצמו לדבר בה בפרסום להשמיעם לעם כלשונם בהיותם דברים קשים כחרבות לכמה מהם. לכן הסתירם ואמרם בלשונו שהיה בבלי. כדי שיבינו הצנועים כמותו. המכירים ומבינים ארמית:  ",
+                    "<b>יסיף. </b>מ\"ש רע\"ב וי\"ג כו'. כך הוא תלמוד ערוך בבתרא דתענית. תני ר\"י תקבריניה קמיה:  ",
+                    "<b>ודאשתמש בכתרה של תורה. </b>גם זה תלמוד ערוך פ\"ק דנדרים (דסב\"א) ומ\"ש וי\"מ תגא ר\"ת כו'. כך יש ללמוד מהלכה ערוכה רפ\"ד דמגלה דגרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ר\"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ובתלמידיו ודאי שרי. דהא כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. וה\"נ גרסינן התם דר\"ל אזיל באורחא כו' אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה. א\"ל ניחא לי דאשמעיה למר. א\"ה גמור מני כו'. ומש\"ע המשתמש בשם המפורש. ר\"ל שהוא כתרו של עולם:  ",
+                    "<b>ילף. </b>עיין <i>לחם נקודים</i>:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין אני לי. </b>יל\"פ כמ\"ש על אותה שאמרו בפ' החליל אם אני כאן כו'. דקאי על השכינה עמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>לעצמי. </b>נ\"ל פירושו לבדי כלומר אע\"פ שאני לי. אם אני לבדי אינני כלום. כמ\"ש אם אין הקב\"ה עוזרו. אינו יכול לעמוד בו. שנא' ה' לא יעזבנו בידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה כו' קבע. </b>כרע\"ב פ\"א שלא תחמיר כו'. עתוי\"ט. רבותא טפי הול\"ל. דאשכחן בר\"ג גופיה דמקיל לעצמו. אע\"פ שבודאי היה מחמיר לאחרים. כאותה ששנינו ספ\"ב דברכות (ועיין לח\"ש רפ\"ג דדמאי). וכה\"ג אשכחן כמה מילי דמקילי לגבי ת\"ח טפי מלע\"ה. עיין אבן בוחן שלנו (דסא\"ב) וזימנין טובא דמחמירי לת\"ח. כאותה ששנו ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ובכמה דוכתא אמרינן אדם חשוב שאני. ואין כאן ביאור דבר זה: \n",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. </b>תא חזי שבחא דתקיפי קמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה לך רב. </b>עמש\"ל משנה ו' וכבר רמזתי שם ג\"כ מה שנראה לי עוד לפרש ועשה. מלשון כפיה והכרח כמו גדול המעשה יותר מן העושה. לפי שראוי שיברח אדם מן הגדולה ומהרבנות שמקברת בעליה. וצוו חכמים ושנא את הרבנות וכיוצא בו הרבה. על כן יקשה להשיג את הרב. אם לא ע\"י כפיה והכרח. אמנם אתה מצווה על כך לבקש לך רב עליך בכל אופן שתוכל. שכך יפה לך. כדי להסתלק מן הספק. שזכות היא לו. כמש\"ד עה\"פ ועצומים כל הרוגיה. וכן דרשו על זה ומונע בר כו'. ולכן כפה רשב\"י את ר\"ע ללמדו אף בשעת הסכנה. ובהגזמה שאם לא ילמדנו. יאמר לאביו שימסרנו למלכות. דטבא עבד ליה. שזכין לאדם בע\"כ. שאל\"כ אפשר שמתחייב בנפשו. אם יכול ללמד ואינו לומד. כמש\"ל מי\"ג בלחם נקודים: \n",
+                    "<b>וא\"ת לעשר אומדות. </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ד דתרומות (וממוצא דבר תשכיל לשון חכמים תיטיב דעת. שאמרו כאן אומדות ל\"ר. עי' ל\"נ). ומ\"ש דלא אסרו אלא במתכוון. מדתנן משובח משלשתן כו'. לאו דיוקא הוא. דיש לפרשו משובח מתוך שלשתן דוק ותשכח דוגמתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לגוף טוב כו'. </b>מצאתי להרב החסיד בשל\"ה ז\"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי\"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז\"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב\"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח\"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב\"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע\"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע\"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א\"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ\"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב\"א: \n",
+                    "<b>וכל המרבה דברים. </b>עמ\"ש בס\"ד. בהגהת אבות דר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העולם קיים. </b>ע\"פ רע\"ב ותי\"ט. דחוק מאד. אבל הרב\"י יישב הענין יפה. ז\"ל בהתחלת טור ח\"מ. וא\"ת והלא בשלשה שנברא יספיק לקיימו. שמי שהוא סבה להתהוות הדבר. כ\"ש שיקיימנו. וי\"ל ששמעון הצדיק דיבר כפי זמנו. שהיה בהמ\"ק קיים. ורשב\"ג בזמן החורבן. בא לומר שאע\"פ שאין בהמ\"ק קיים. ואין לנו עבודה. וגם אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמ\"ח כראוי. מפני עול הגלות (כי בגוים אין תורה) מ\"מ מתקיים העולם בשלשה אחרים שדומים להם. כי יש הפרש בין שמירת הנמצא. להתהוות העובר ברחם. שהדברים שקבלו חומם באש חזק. ישמרו חומם באש שאינו חזק. ואלמלא היו חמים. לא יקבלו החום באותו האש. וכן בענין הזה כו'. והאריך לבאר איך ג' אלו האחרונים. מעין דוגמת הראשונים. אלא שאינן חזקים כמותן. ובזה נסתלק הקושיא לגמרי בטוב טעם. אבל מ\"ש תוי\"ט אינו מוטעם. כי בודאי גם שלשה הראשונים דשמעון הצדיק אין להם קיום והעמדה. אלא ע\"י ישובן של ב\"א והתחברם יחד והסכימם לדעת אחד. ומ\"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני כו'. אין הכוונה שברא הקב\"ה עולמו בשביל חנינא לבדו. כי במה ואיך תתקיים התורה ע\"י איש אחד פרטי. זהו דבר שאין לו ציור כלל. או הישוער בשכל שלא נברא העולם מתחלה אלא בשביל חנינא בלבד הא אין לך לומר אלא בשביל חנינא והדומה לו. וכן אמרו במ\"א אפי' בשביל צדיק א' העולם עומד. ור\"ל להגין על העולם שלא יכלה אפי' כל דורו רשעים. כדאי צדיק אחד כחנינא וכל כיוצא בו להציל העולם שלא יחרב. ומ\"ש בשבילו נברא. היא עד\"ש בקש הקב\"ה להפוך העולם לתוהו ובוהו. כיון שנסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו. והיה זה נחשב כבריאת עולם מחדש. וכן הדבר בחנינא שעל ידו מתקיים דורו. ודור אחד נקרא עולם. ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ואפי' את\"ל שמתחלת ברייתו של עולם מאז כך עלתה במחשבה לפניו ית'. לברוא העולם בשביל צדיקי יסודי עולם שבכל דור ודור. כחנינא וחבריו שיהיו זוכין ומזכין לאחרים ויחזירום למוטב. בשבילם נברא ודאי לא זולת. אבל לא שיהיה צדיק יחידי בעולם. זהו דבר שאין לו שחר. וע\"פ תירוצו של הב\"י. נתקיימה ג\"כ נוסחת <b>קיים</b> בידינו. שהיא העיקרית: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל שהיא תפארת. </b>עיין נדרים (כ\"ב) פי' הרא\"ש.  ",
+                    "<b>והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. </b>ע\"ש (סי\"ח):  ",
+                    "<b>שאין אתה יודע מ\"ש ש\"מ. </b>עמ\"ש תי\"ט בשם רבו בד\"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר\"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע\"פ שאין שכר מצוה בעוה\"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה\"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ\"ז לשון מתן שכרן (עיין תי\"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ\"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש\"ע בס\"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.  ",
+                    "<b>והוי מחשב כו' כנגד שכרה. </b>עמש\"ל פ\"ק מ\"ג. במשנת אנטיגנוס בס\"ד ויגל לבך:  ",
+                    "<b>ואין אתה בא לידי עבירה. </b>רמז רבי בלשון זה. למ\"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר\"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב\"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח\"ו:  ",
+                    "<b>עין רואה. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם ד\"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה\"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ\"ש בס\"ד פ\"ג מ\"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע\"ה והוא המוזכר ג\"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב\"י לא יכתבו. משא\"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי\"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ\"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ\"ש שם בס\"ד. אך באמת מה שדנו הם ק\"ו מלבם למדה טובה. ק\"ו פריכא הוא ע\"פ מ\"ש שם בס\"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע\"פ שהקב\"ה הוא העד והבע\"ד והדיין כמ\"ש ספ\"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א\"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג\"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג\"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ\"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ\"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע\"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:  ",
+                    "<b>וכל מעשיך בספר נכתבים. </b>עתוי\"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו\"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי\"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. </b>(עמ\"ש בס\"ד בבית נתיבות ובכ\"מ מהבית הקדוש) במה דברים אמורים באדם פשוט. אבל מי שעלה לגדולה. ונתמנה פרנס על הציבור אסור במלאכה. כדאמרינן בפ\"י יוחסין. אי נמי משכחת לה דעביד בצינעא. והכי צריך למימר אליבא דהר\"מ לקמן פ\"ד. במשנת א\"ת עטרה לקרדום (עמ\"ש שם בס\"ד) ואתי שפיר הא דמסיק וכל המעלים עם הצבור. סמכו ענין לכאן. לומר לך שאף הראשים המתמנים לפקח בצרכי צבור. לא יעסקו כי אם לשם שמים. ולא על מנת לקבל פרס מן הצבור בעד עסקם וטרחם. ואע\"פ שבטלים ממלאכת עצמם מחמת עסקי הצבור. כי טרדת הצבור ומשאם וטפולם מרובה. ואי אפשר לאחוז בזה ובזה. רצוני לומר לעסוק עמה במלאכה. א\"כ מלאכתן מתי נעשית ומה יאכלו אלו העוסקים לש\"ש. לזה אמר שאל ידאגו בשביל פרנסתן. לפי שזכות אבותם מסייעתם כו'. וללשון ראשון נמי ניחא. דכולה בבא. בחדא מילתא מיירי. והכי קאמר וכל העוסקים עם הצבור. אע\"פ שמותרין הם בקבלת פרס מן הצבור. כי אינם רשאים לעסוק במלאכה מפני כבוד הצבור. וגם כדי שלא יתבטלו מעסקיהם של צבור בשביל מלאכתן. מ\"מ יזהרו שיעשו לשם שמים. ולא תהא כוונתם להתעשר. אלא להחיות נפשם בלבד. ואל יתאוו להרבות הונם ואונם ע\"י כך (שאפי' המלך נצטוה בכך) ואף אם הפרס שנוטלים מן הצבור. אינו מגיע לכדי צורך פרנסתם. לא יחסרו כל טוב. לפי שזכות אבותם מסייע לעוסקים לש\"ש. לכפול שכרם. כי אין צדקה גדולה מזו. שטורחים עם הצבור לש\"ש. ע\"כ היא עומדת לעד לעולם ולעולמי עד גם לבניהם לדור אחרון: \n",
+                    "<b>סופה בטלה. </b>קמ\"ל שלא יסמוך על הנס. לחשוב שהתורה תזמין לו פרנסתו אפילו יושב ובטל. כמש\"ל מי\"ז פ\"ג בס\"ד אלא יהא לו עסק אפילו מועט. ולא יצטרך להרבות בסחורה יותר מדאי. כי כל העוסק בתורה. נכסיו מצליחים. לכן ודאי יוכל לסמוך ולבטוח בה'. לא ימנע טוב להולכים בתמים. בחסד אל יהא לבו בטוח סמוך לא יירא מרעב ומרעה. ואף אם תדחיק השעה. אינה אלא נסיון ובחינה. ומוסר אב נאמן. לידע ולהוודע אם ישמח ביסורין יקבלם מאהבה. סוף סוף הכל לטובה. כמ\"ש להטיבך באחריתך. סוף הכבוד לבוא. רק שיעשה לשם שמים. אליו יכוון לבו. ועל ה' ישליך יהבו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>עשה רצונו כו'. </b>מ\"ש תי\"ט פעמים הקב\"ה עושה רצונו ש\"א באף כו'. עמ\"ש בס\"ד בבית אל עה\"פ קרוב ה' לכל קוראיו באמת: ",
+                    "<b>אל תפרוש מה\"צ.</b> שאינו רואה בנחמתן. נ\"ל פשוט שהכוונה על יעודי הנביאים לעתיד. ובזה א\"צ לדחקו של תי\"ט. ולא כמ\"ש בשם פירוש המכונה לרש\"י. עמ\"ש בהקדמה:  ",
+                    "<b>וא\"ת בעצמך. </b>והא דאמרינן שילהי פ' א\"ל הממונה. כיון שיצאו רוב שנותיו ש\"א ולא חטא שוב אינו חוטא. ההיא בצדיק מעיקרו. דגמירי טבא לא הוי בישא. כדאיתא פת\"ה. ואמרינן נמי פא\"ד. כל עמר דנקי אגב אמיה סליק. ולרבא נמי אפשר דהדר ביה. מיהו ביצאו רוב שנותיו בלא חטא בנתיים. דילמא לכ\"ע שוב אינו חוטא:  ",
+                    "<b>שא\"א לשמוע. </b>נ\"ל לפרשו על דבר שמועה וספור שנראה לכאורה כאלו הוא בלתי אפשרי רחוק וזר מלהמאמין המגיד עליו. שיהא הדבר כן באמת. ואעפי\"כ אינו מן הנמנע בהחלט. כי יש דבר שיאמר ראה זה חדש. כבר היה לעולמים. אשר היה מלפנינו. זהו שאמר א\"ת מיד על דבר נפלא בעיניך. דבר שא\"א לשמעו הוא זה. לפי שסופו להשמע והוא על דרך וא\"ת מפליג לכל דבר שיהא. עם עוצם קשיו וזרותו. אל תשלול ממנו האפשרות בהשקפה ראשונה. ותחשבהו להפלגה וגוזמא בתחלת המחשבה ולכאורה. ולא תחוש להסכמת הטבעיים ובעלי החקירה (המכזיבים כל דבר שלא ראו עיניהם בראיה ברורה). ולא עוד אלא שקצת מכחישים גם ראות עיניהם (עמ\"ש בס\"ד בעליית הטבע) מה שלא תכיל איפת שכלם לשער אפשרותו. עליהם אמר הכתוב. אל תתחכם יותר למה תשומם. אם לא עמדת על בטולו בדרך הבחינה ע\"פ מורי התורה. כי אז אל תהי סכל ופתי. יאמין לכל דבר. זה נראה נכון. וגרסת שאפשר לשמוע היה באמת דבר שא\"א לשמוע. עיין פ\"א דרע\"ב. ויש להטעימו עם אותה שאמרו ספ\"ג דמגלה. לעולם יהא זהיר בתשובתו. שמתוך מ\"ש אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. פקרו המינין. ה\"ז ממש מכוון לפירושו. וקרוב גם לענין משנת אבטליון דפ\"ק:  ",
+                    "<b>שמא לא תפנה. </b>נראה שזה השמא קרוב לודאי. אע\"פ שמצינו לפעמים שעשו כך והצליחו כרב\"ז. מ\"מ מילתא דלא שכיחא היא. כי מחשבה מועלת אפי' לד\"ת. לכן אל תדחה השעה. ועשה בעוד שאתה מוצא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא כל המרבה. </b>אינו נראה בעיני דרך המפרשים שהביאם תי\"ט. ומ\"ש שכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ראב\"ח. לא ידעתי ראייתם מה היא. ואם אביו הניח לו אלף ספינות בים כו'. הלא אמרו ג\"כ מימיו לא הלך וראה אותן. גם מאילפא ליכא למילפה. כי בודאי לא מרוב עסקו בסחורה החכים. אבל נתחכם. קודם שלמד. אח\"כ פירש לעסוק בדרך ארץ. ומי יאמר שנתחכם ע\"י כך. הלא ודאי הפסיד מחכמתו. יותר ממה שנשתכר (שכן כתוב כי העושק - ודרשו העסק - יהולל חכם וגו') ואע\"ג דתלי נפשיה באסקריא דספינה. <small>[דרך הלצה יל\"פ. מ\"ט דוקא בתורן הספינה. ואיך יש להבין שהסכים לאבד עצמו לדעת. ח\"ו. לכן נ\"ל דה\"פ. שזהו אמתלא שלו והתנצלתו על שעסק בד\"א. ופירש לים בספינה. מחמת שאם לא היה עושה כן היה מת ברעב. וממילא גם התורה בטלה. ואם אין קמח. אין תורה. והיה טובע בהכרח. וע\"י שעסק במו\"מ. נתקיימה תורתו בידו. שיוכל להשיב שואלו דבר. לכך אמר מאן דשאיל לי ולא פשיטנא ליה. נפלנא וטבענא. כי אמנם אדרבה על ידי שפרשתי לד\"א. היא שעמדה לי שלא שקעתי. אף חכמתי עמדה לי. כמו שיוכיח. ואי לא הוה פשיטנא. היה מחמת העניות. שהיה חשוב כמת וטובע ונחנק בגרונו. על העדר מזונו. ועתה שהחיה גופו ונפשו לו חיה. יוכל להשיב דבר על אפניו. זהו תלי נפשיה ללמוד זכות על נפשו. תלה בספינה:]</small> ומפשט פשיט כל בעיא ממתניתין. זו לא גרמה לו הסחורה שהרבה לעסוק בה. די שהראה שלא שכח תלמודו מחמת העסק בד\"א. ולא אבד מה שהיה בידו. ר\"ל משניותיו שהיו סדורים ושגורים בפיו לשעבר. מקודם שעסק במו\"מ. אעפ\"כ בלי ספק לא לבד שלא נתחכם יותר בעודו עסוק בדרך ארץ. אבל פשיטא שנגרע גם מחכמתו הקודמת. דלא סגי בלא\"ה כאמור. והראיה כי על כן לא בחרו בו למנותו ולהושיבו בראש. והמליכו לר\"י על פניו. עם שהיה לו קדימה נגד ר\"י וכמו שהודו לו שהיה ראוי לכך יותר מר\"י. אלמלא לא פרש לד\"א. הרי על כרחנו לומר שאין ראיה מאילפא. גם לא מחכמים אחרים כיוצא בו. שהוכרחו לבקש מחייתם במו\"מ. ובודאי לא הוסיפו חכמה ע\"י הרבותם בסחורה (אם לא במה שנוגע בדיני ממונות. יוכל להיות ריוח ושבח לתורה ע\"י העסק במו\"מ. שאין חכם כבעל הנסיון) וזה דבר מחויב בעצמו. שלא היה אדם מעולם שהחכים בתורה ע\"י רבוי עסק סחורה. ואם ימצאון מי שלא הפסידו ע\"י כך אפשר כולי האי ואולי. לכן האמת בפירושא דמתני. שכל המרבה בסחורה. אינו מחכים את עצמו. וכל החכמים (שנמצאו ודאי רבים) שעסקו בסחורה למצוא די טרפם בלבד. אבל לא הרבו בה יותר מדאי. אמנם פירוש מלת כל בכאן. כענין שום או מאומה. כמו ל\"ת כל מלאכה לא יעיר כל חמתו. וכן בלשון משנה עוד. וא\"ת מפליג לכל דבר. ביאורו לשום דבר. וכן נמצא בכמה מקומות עד\"ז. ואמנם זה שאמרו כאן ל\"א אלא להוציא ריבוי בלבד. כי ד\"א הוא מח\"ד שרובם קשה ומעוטן יפה. אבל יפה תורה עם ד\"א שזה וזה מתקיים בידו (והרבה עשו כרי\"ש. ועלתה בידם) כרובם של תנאים ואמוראים עמודי הדת שהי\"ל עסק מלאכה אמו\"מ עם תורתם אומנותם הקבועה. זה ודאי יותר מחכים. מאותם שעל הפלטר ופת ב\"ב סומכים. ושמים בשר זרועם. כרובם שכחו אל מושיעם זרועם. והוא לחם כזבים סוף מתעפשים תורתם משתכחת. ורוב למודם אין להי\"ת בו נחת:  ",
+                    "<b>ובמקום שא\"א כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד פרק קנין תורה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>גולגולת </b>יש לפרש שאחז לשון זה. ולא אמר שראה מת אדם. ואם אולי מעשה כך היה. הי\"ל לומר ראש או קדקד. עוד יל\"ד אחת למה ליה. ותו ע\"פ המים למאי אתא. אלא האמת הוא שרצה להסתיר ענין הגלגול. בסוד ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (ודור הולך הוא דור שבא ורמוז ג\"כ בכתיב תוסף רוחם וגו'. והדר תשלח רוחך יבראון. אינהו דגופו) וכל הרשעים והרוצחים נמשכים ובאים משורש קין קינא דמסאבותא. והוא ותולדותיו נשטפו במבול. והיינו ראה גולגולת אחת (אחת ודאי מיוחדת בעצם וראשונה היתה בעולם באופן זה) שצפה ע\"פ המים. הידועים שבאו לשחת. אחת היא בנין אב. ואם למקרה כולם. כל הבאים מכחו. על ששפך דם אחיו כמים. נשטף במים הזדונים: \n",
+                    "<b>וסוף מטיפיך. </b>שופכי דמך. שמזמינן הקב\"ה לפונדק אחד. כמשחז\"ל. כי מ\"מ גם הם יצאו משורש נחש. אפי' הורגי נפש בשגגה. וצריכין תקון או כפרה בגלות. העומדת במקום מיתה. ולכן אמרו אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ולא עוד אלא אפי' מקיימי מצוה בחבלה והוצאת דם בעלמא בלי שפיכת דם הנפש. במצות מילה שאין למעלה הימנה. או אפי' הריגת ב\"ח ובדרך מצוה. כולם נאחזים מצד הדין כמ\"ש רז\"ל האי מאן דבמאדים או טבחא או מהולא. אלא המה בסטרא שמאלא דקדושה. ואשיד דמא. הוא מתוקף הדין בסטרא מסאבא) ובזה יתיישב היטב גם כל מה שהוקשה לתוי\"ט ונדחק מאד ומאריך טרחא בלשון רחב הרבה מאד. וקצר מלהשתרע במצע השכל. והמסכה הארוכה צרה מהתכנס בלב שומע מבין דבר לאשורו. על אפי ועל חמתי היתה לי מלאכת העתקתו בכאן. ולא היה חביב לי דבורו. הכפול ומכופל במ\"כ בטיח טפל בנוי על יסוד נופל מעיקרו. ועתה בעזה\"י בקוצר דברים חזר הלשון טוב וישר יפה תוארו. נאמן וקיים במאמרו: \n",
+                    "<b>עי\"ל </b>בדרך הנגלה. ויל\"ד עוד יותר על כל הנזכר. כי מאין ידע שאיש אחר הציף לזאת הגולגולת. שמא מעצמו נפל וטבע במים. בסבה מן השמים. לא ע\"י בחירת אדם כלל. ודבר רחוק הוא בלתי מצוי שיציף אדם את חברו במים. וכי אי אפשר לו להרגו בכמה אופנים אחרים קרובים ומצויים. לכן בדרך הפשט אני אומר לפרשו על בעלי הדעות הנפסדות. המשולות במים הזדונים. כנז\"ל בפ\"א במשנת אבטליון. ומשכן המחשבות והדעת. במוח. שמקומו בגולגולת. וראה הלל והביט בגולגולת אחת שנתרוקן המוח ממנה. לפי שטבע במים הרעים המרים המאררים (גם בהל' טרפות אם המים מקיפין את המוח טרפה) שהשקוהו מלמדיו לאיש ההוא ושקע בהם שכלו. ונשארה גולגלתו ריקנית. צפה על פני המים הזדונים האלה. והביט וצפה כי היה הנטבע ההוא במורדי אור מתחנתו. ומוריו גם המה היו בעוכריו. ודאי טינא היתה בלבו. דכל עמר דנחית ליורה סליק. וכמו שאמרו בדואג ואחיתופל. ואחר שהיו רשעים מעיקרם. לפיכך מצאו פתחים ופתחון פה לטמאם ולהכשילם יותר. דגמירי טבא לא הוי בישא. ושפט צדק בשכלו ללמד דעת את העם. שלא יתרעמו על נורא עלילה על בני אדם. שנתן מכשול לבני אדם להחטיאם לפי תומם. וכפי הבנתם בדעת רבם. כמו שאירע לצדוק ובייתוס ולאלישע אחר וחבריהם. לכן הודיעם כי זה השוטה החוטא במוח גלגלתו. שאבד ושקע ביון הסכלות. עם היות עילה מצא לטעות. מכל מקום הוא עיקר הגרם בנזקין לעצמו. שכבר חטא והחטיא את הרבים. בנטייתו ותאותו הרעה. לפיכך נתנו לפניו אבן מכשול לאבדו וסוף רבותיו שגרמו לו נקה לא ינקו. שהיה להם להזהר בדבריהם. כמאמרו של אבטליון. רבו של הלל בעל זה המאמר: \n",
+                    "<b>יטופון. </b>לענין מ\"ש תוי\"ט בשם הר\"מ מענין הבחירה. עמ\"ש בס\"ד מט\"ו פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבה רמה. </b>כתי\"ט ולא הבינותי מה יתאונן כו'. תמהתי מראות מ\"ש כאן. הלא אשר יש לו לב לדעת כל אשר בארץ ולידע את הנולד. הוא יתבונן. כי יתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן. בלי ספק במסתרים תבכה נפשו במר ותתאונן. על האי שופרא דבלי בעפרא בחושך ירפד יצועיו חרו\"ץ עלי טיט היון. לשחת יקרא אביו אמו ואחותו לרמה. ואיך יערב אכול ושתה לאדם החי המסתכל בסופו (אם לא שכך נגזר על המת שישתכח מן הלב. שאל\"כ לא היו אפי' חיי שעה נמצאים בעולם. אעפ\"כ לב חכמים בבית אבל) לא יפה אמר עקביא הסתכל בג\"ד וא\"א בא לידי עבירה. לאן אתה הולך. אבל מ\"מ האמת אתו בזה שהקושי מגיע לנפשו של מת. כי היא אמנם אינה נפרדת ממנו ושוכנת עמו בקבר. והוא שאמר הכתוב הנוגע במת בנפש. והיא מרגשת ודאי הרגשה רוחנית. לא הרגשת תנועה גשמית. ותמיהני על ביאור תוי\"ט שהיה נבוך להביא ראיה על הקרא הנפש בשם מת. מהכתוב ודורש אל העתים (שילד\"א בקל) והי\"ל להביא מקרא יותר מפורש. הלא הוא האמור בענין פעל המיתה (וכ\"ע תמות נפשי). בנפש האדם אשר ימות. וכתוב בו הנוגע. הרי שהנפש מקבלת הנגיעה המטמאה. מכלל שאליה נוגע מקרה המיתה. ובאמת אין המיתה השחתה (רק לצורת החומר להחליפה במשובחת בעתה) אלא מנוחת התנועה והשקט הכחות הנפשיות ורוחות חיוניות. שפעולתם נכרת בחיים חייתם. ונעדרת במותם. לכן יתכן לומר שאין מקרה המיתה מגיע אלא לנפש בעצם וראשונה (הפך מדעת חכמי ב\"א האומרים שהנפש חיה בעצם ומתה במקרה והגוף חי במקרה ומת בעצם. אלא בלשון הזה צריך לומר הנפש חי בעצם ומת בעצם. והגוף חי במקרה ומת במקרה. אבל אין מות זה כמות זה. כי מיתת הנפש תקרא שביתה. ומיתת הגוף בטולו לשעתו למה שהיא נושא החיות. בהיות חומרו משכן וכלי לרוח החיוני. האומן הפועל בתוכו. ואליהם בלבד נוגע דבר המיתה העצמית. שהיא השבת הפעולה בלבד. ולא תורה על אבדת הנושא ובטולו חלילה. אף פעולת תנועתו לא כבתה מכל וכל אלא שאינה נרגשת עוד לחוש כמו שהיתה במקום אשר היה שם אהלה בתחלה. בעודה בחיים גופניים מוחשים. כי אז היתה תנועתה גשמית. ובמות שבה והיתה רוחנית אם לא בכרת התוריי. שהוא הוראה על אבוד הנפש והשחתתה רחמנא ליצלן. וההעדר. סבת ההויה. על כן יש בו תנועה כחניית נסתרת (עמ\"ש בס\"ד בפי' ש\"ה ליום רביעי בסופו) ועיין עוד מ\"ש בעזה\"י בעליית המות. ובאגרת הבקורת (ד\"כ ע\"ב ): \n",
+                    "<b>מרבה חכמה. </b>כרע\"ב מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו כו'. תלמוד ערוך הוא בידינו. פ\"ק דנדה (יד\"ב): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכך נוצרת. </b>לענין תכלית היצירה. עיין מ\"ש בס\"ד בסולם בית אל ומשם תבין מ\"ט אמרו כאן שלכך נוצרת ללמוד תורה הרבה. להיות תבלין הרבה למנוול. שלא יקדיח תבשילו: \n",
+                    "<b>אשרי יולדתו. </b>עיין דרוש תפלת ישרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שידבק בה. </b>עתוי\"ט מ\"י בכוונת רבי דר\"פ. שבכל מדה כו'. שיבחין בה שכך ראוי שיפעול ושיעשה דבר גדול דיבר בזה. והיטיב מאד את אשר דיבר. כי בודאי צריך עיון עצום וחקירה רבה בכל מדה מהמדות הטובות והרעות. המעולות והגרועות. לעמוד עליהן באמת להחליט ההסכמה. השנואה היא אם אהובה ונעימה. הטובה היא אם רעה. ובודאי לפעמים תקשה מאד ההכרעה. כי כבר תובחר המגונה שבכולן כמו האכזריות לצורך שעה. וכן בכל המדות מקצה לפיכך צריך לשמור נפשו מאונאה ושכלו מהטעאה וכמ\"ש באורך בחלון צורי. ולתכלית זה בנינו לשם ה' בית מדות ועליות מדוחים. לברר מקרי המדות ומשיגיהן:  ",
+                    "<b>שכן טוב. </b>כרע\"ב מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. אין הכוונה שלא תזוז ידו מתוך ידו. שכבר אמר החכם. הוקר רגלך מבית רעך. אלא ר\"ל קרוב וסמוך לו. על כן הוא נמצא אליו בכל עת שיבקש ואין צריך לטרוח ולחפש אחריו לעת הצורך. משא\"כ בחבר הנפרד והולך למרחוק אחר התחברו בשעה ידועה ועונה קבועה ולא יסף שוב אליו בנתים. ועיין עליית בחינת האוהבים. והבקור והחברה:  ",
+                    "<b>איזו היא דרך רעה. </b>לא הבין מדבריהם הראשונים כו' ואפשר היה לומר בקשת היתרונות אינה דרך רעה. לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה ע\"כ. ר\"ל שיש לטועה שיטעה כך. אמנם ע\"ד האמת אין מזיק גדול מזה לעצמו ולזולתו שהרי מפני כך אמרה תורה על ב\"ס ומורה שיסקל. מתוך שירדה תורה לסוף דעתו. סופו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם הבריות. ולכן באמת אמר האומר בדרך רעה שיתרחק ממנה. עין רעה. שהוא הפך עין טובה. ור\"ל המקנא במה שאינו שלו ועינו צרה במה שיש לזולתו שהוא בעיניו כנשלל ממנו. שלא יוכל להשיג בו מותרי תאותיו. ואע\"פ שידיעת ההפכים אחת. ובידיעת הטוב. נודע שהפכו רע. מ\"מ לא יחויב זה המשפט במדרגה. רצוני כי אף אם נגזור שידבק במדת העין טובה יותר משאר המדות הטובות. לא יתחייב מזה בהפכו שיתרחק ממדת עין רעה יותר משאר מדות הרעות:  ",
+                    "<b>הלוה ואינו משלם. </b>עמ\"ש תוי\"ט בשם הרי\"ל. בטעם שלא אחז התנא דרכו. ומדוע שינה בכאן שלא הודיע הפכו. של הדרך הטוב בלשון כולל. ואמר ז\"ל שהבלתי רואה את הנולד. אינה דרך רעה. שמצינו אנשים אינם רואים הנולד. הולכים בדרך ישרה. או האנשים המקיימים התורה לש\"ש. לא לתקות שכר כו' שזאת היא העבודה היותר שלמה ע\"כ. לפי דרכו זה כבר יאמר מי שאינו רואה את הנולד. טוב יותר ממי שרואה הנולד. אלא שנבחר המאמר בזה התואר. מפני היותו נכון בכולל. ולא יתכן התהפכו אם לא בתנאי ובשולל. כך אני אומר ע\"פ דרכם של המפרשים. אבל דבריהם דחוקים רחוקים מכליותי. כי מ\"ש שנמצאים אנשים מקיימי התורה והולכי דרך ישרה. בלי שיראו הנולד משכר ועונש. גם זו דרך לא טובה היא. כי מי שאינו יודע לגמרי מהטוב הנמשך לשומרי תורה. ולא מהרע אשר ימצא את עובריה. אינו מבחין בין טוב לרע. אין ממש במעשיו. ולא יקראו רע וטוב בעצם. אלא בשתוף השם בלבד. ועל זה אמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב. כי אחר כוונת הלב הן הדברים. הן במעשה רצוי. או הפכו. לכן לפחות צריך העושה שידע שישמח בעשיית הטוב ובהמנע מהרע. ושיתחרט ויצטער בבטול המצות ובעברו עליהן. והרי הוא רואה הנולד בזה. אע\"פ שאינו עובד לתקות שכר. או ליראת עונש. שאם לא קדמה לו ידיעת הטוב והרע. אין מעשהו אלא מעשה קוף בעלמא. וגם לא יהיה בטוח ללכת בדרך ישרה. וכ\"ש לפמ\"ש במשנת א\"ת כעבדים המשמשים כו' שאמנם מדת צדיקים היא לצפות על שכר עוה\"ב בודאי. ולא לחנם הרבו נביאים וחכמים להודיע רב טוב הצפון לצדיקים. ואשר אינם מיחלים לחסד ה' לחסות בצל כנפיו. לא בחר ה' באלה. ודרך כלל בודאי כל מי שאינו רואה את הנולד אינו בדרך טובה. לפיכך אף דברי הרע\"ב תמוהים ואין להאריך בזה. ועל כן לא נתיישב בדבריהם שינוי הלשון. הפרטי הלז שבמשנתנו. התמוה בעיני הכל שיצא מכלל הפך הדרך הטובה. גם מ\"ש הרע\"ב בטעם ריחוק הלוה וא\"מ. שאינו מוצא מי שילונו כו'. אינו נראה. דמידי הוא טעמא אלא משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. דמשמע משום דררא דממונא דמלוה היא. ואי איתא הא משום תקנתא דידיה היא. ולא דמלוה. ולישנא דמתני' נמי קשיא טובא. לכאורה ברשיעי עסקינן וכדדייק נמי קרא לוה רשע וגו'. והא דאורייתא היא צריכא למימר דאסור לעשוק את חבירו. וכולה מתני' ומסכתא סתמא לא איירי אלא במדות טובות. ומילי דחסידות. ותו מאי האי דקאמר הלוה מן האדם כלוה מן המקום. היכי שמעינן לה מהך קרא. וקרא גופיה לא ידענא פרושיה מ\"ט הפסיק רשע באמצע. הכי הול\"ל רשע לוה וגו'. או ולא ישלם רשע. ותו דלאו רישיה סיפיה מה ענין חנינה ונתינה. להלואה. ואי נמי בקב\"ה משתעי הכי הול\"ל וצדיק ישלם. ותו קשיא אטו כל לוה ואינו משלם. הקב\"ה משלם בעדו. א\"כ התנצלות טובה היא לרשעים. שהמלוה אינו מפסיד על הידיהם כלום. ולא אתמר הכי בשום דוכתא. וחזינן נמי דלאו הכי הוא. הלכך נ\"ל פירושא דמתני' הכי. ודאי כל שאיני רואה הנולד אינו בדרך טוב כאמור. כי איזהו חכם הרואה את הנולד. לכן לא הוצרך לומר הפכו. דהיינו איזו היא דרך רעה מי שאינו רואה הנולד. פשיטא דא חסר מה קנה. אלא דהוה אמינא הני מילי בדברים שבין אדם למקום. או בין אדם לחבירו. ולא אפשר בחזרה ובמחילה. משא\"כ בממון דנקנה בשני דרכים הללו. ס\"ד לית לן בה. אע\"ג דהשתא לית ליה מידי לשל מי. ולאו ברשיעי ממש איירי הכא. אלא הב\"ע בעני שלוה לצורך פרנסתו. אלא שהמלוה אינו יודע שלוה על מנת לאכול ולא לשלם. וחושב שיש לו מה לשלם. ומפני שמטעה את המלוה. מעלה עליו הכתוב כאלו רשע הוא. אע\"פ שי\"ל להתנצל בעניו ודחקו. דהו\"ל לאסוקי אדעתיה ולראות הנולד. דלא שכיח שיתעשר. והלה יתבע את שלו וגורם רעה לעצמו. אלא הי\"ל להודיע למלוה שלוה על מנת לאכול ולכשתשיג ידו ישלם. שאז המלוה בטוח בערב שלו שיפרע (עד\"ש לוו עלי, עיין בפרוזדור דמוסך השבת) זהו שאמר התנא אפילו הלוה ואינו משלם. שיש לו התנצלות גדול מפני הדוחק. וגם שישנו בחזרה. ומתחלה ברצון נתן לו. אעפ\"כ גם הוא בכלל שאינו רואה הנולד. ולא עוד אלא שנחשב כרשע. דהכי דייק קרא לוה רשע. ר\"ל שלוה מתחלה על דעת שלא לפרוע. הרי מתחלת הלואה נעשה רשע. מחמת שיודע שאין בידו מאומה ולא ישלם. ומשו\"ה לא כתיב רשע לוה וגו'. או לוה ולא ישלם רשע. דהו\"א שי\"ל ואינו רוצה לשלם. השתא דהפסיק הענין. ה\"פ. לוה רשע. מחמת הלואתו רשע הוא. שהי\"ל לראות הנולד. אע\"פ שאינו רשע מחמת ולא ישלם. דמאי אית ליה למיעבד אנוס הוא. מ\"מ נקרא רשע מטעמא דאמרן. שאם היה מודיע למלוה האמת. היה חונן אותו בהלואה שריא במתנה על דעת שישלם כשתמצא ידו. וסבר וקבל. שאם לא תשיג ידו. מ\"מ חובו בטוח. כי מלוה ה' חונן דל וגו'. ובלוה כזה הדברים אמורים. שהלוה מן האדם כלוה מן המקום ודאי. ומדת חסידות שנו כאן בלי ספק. ובכן פירוש משנה זו עולה יפה מאד בס\"ד:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי כבוד חברך כו'. </b>עמ\"ש תוי\"ט בשם מד\"ש. אמנם בתלמיד יצדק היטב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. כי דיו לעבד להיות כרבו. ע\"כ. ופשיטא שזה דבר בטל. ואם הוא אינו מקפיד על כבודו. ודאי אינו רשאי לומר על כבוד תלמידו. אבל בראוי ובנאה ומשובח התנא מדבר. אטו בשופטני עסקינן. דלא חס על כבוד עצמו. טוב ממנו הנפל. והמקום חס על כבוד הבריות. וכמו שאכתוב בדבור הסמוך בס\"ד. ועמי\"ב: \n",
+                    "<b>חביב עליך כשלך. </b>הרי זה בא ללמד. ונמצא למד. שגם זה הוא דבר ראוי. שיהא אדם מקפיד על כבודו ודאי. לפי שהוא נברא בצלם אלהים. על כן ניתנה בו הרגשה עצומה בבזיון הנעשה לו. אף שענוה מדה טובה היא ומן המעלות הגדולות. כדי לכבוש היצר ולזכור סופו. לזה נבחרה מדת הענוה. שלא ינקם מן המבזים אותו. אבל פשיטא יש לאדם להרגיש ולהבחין בבזיונו (וכבר אמרו. צערא דגופא ניחא ליה לאינש מבזיוניה) ביחוד אם הוא ת\"ח (כל הכבוד הוא נחלתו. כמ\"ש כבוד חכמים ינחלו. וכתוב סלסלה ותרוממך) וכמ\"ש דנקיט ליה בלביה. והותר לו לענוש ולנדות לכבודו ודהמע\"ה התאונן והתלונן עד מה כבודי לכלימה. וכזה נמצא הרבה במקרא ובגמרא. שחסו מאד על כבודם כי הבלתי מרגיש הוא כמת. כדברי הר\"מ בהל' דעות ועיין בנוה חכם שלנו. ובחלונות אטומות. ועליית הכבוד. והענוה בעז\"ה) ואף שלדברי החסיד בח\"ה הגדולה שבמעלות היא מדת הנשתוין עיין עליית הכניעה ואכמ\"ל. ודבר ברור הוא שדרך המוצע הוא היותר טוב בכל הענינים. ולכן ודאי האדם השוה והשלם בדעותיו (שממנו דיבר התנא) ראוי לו להיות כבוד עצמו חביב עליו מאד (ולא לרדוף אחר הכבוד. שהיא מדה מאוסה ומגונה. אלא לשמור כבודו מכלימה. וכדרך שאמרו ג\"כ בממון צדיקים. ממונם חביב עליהם. לשמרו מהפסד) ור\"י קרי למאניה מכבדותי. ואמרו ז\"ל אל ישנה אדם מהרבנות שלו. וכן מוכיח מ\"ש ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עם שיהא נבזה בעיניו היינו שמראה עצמו כמקצר בעבודה ובעשיית הטוב ויבחין ויסתכל תמיד בפחיתיות שבו. שלא תזוח דעתו עליו. וזהו כבודו העצמי בלי ספק. שעל ידי כך יזכה לכל האושר והכבוד. ויקנה לו כתר שם טוב. והשפלתו היא הגבהתו: \n",
+                    "<b>שנשיכתן. </b>עתוי\"ט מ\"ש נ\"ל שאלו הלשונות הם כנוים לחרמות כו'. חלם חלום אמת. ולא פתר כראוי במ\"כ. כי אמנם במראה ולא בחידות מצאנו ראינו שנשתמשו חז\"ל בלשונות הללו במקום נדוים ושמתות. כמ\"ש ר\"ש מאן דעקץ ליעקציה עקרבא. ר\"פ פסולי המוקדשין (דלא\"ב ופירש\"י עקרבא שמתא. ואמרינן נמי חויא דרבנן טרקיה. דל\"ל אסותא (שבת דק\"י ע\"א ע\"ז דכז\"ב) גם אמרו כל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת\"ח: \n",
+                    "<b>לחישת שרף. </b>כרע\"ב פ\"א השרף הזה אינו מקבל לחש כד' (וכ\"כ נחשים צפעונים אשר א\"ל לחש) כך ת\"ח אם תקניטנו כו' אינו מקבל פיוס.  <small>אם אמנם מצינו מדה זו לקצת חכמי התלמוד כענין ר\"י עם ר\"ל. בפ' הפועלים. ור\"ח עם רב שילהי יומא. ור\"ש עם עולא משגש אורחתיה דאמיה פ\"ק דב\"ב. ור\"א עם ר\"ע תלמידו רפא\"ד. ועם ר' ב\"ד פ\"ק דחגיגה וזולתם והנפלא מכל זה מ\"ש בהוריות על רבי אע\"ג דענותנא הוה. לא רצה מתחלה למחול אפי' לרבותיו ר\"מ ור\"כ שלא חטאו לו אלא לאביו ולא אהנו מעשיהם. וכבר נפטרו לג\"ע. עכ\"ז זכר להם חטאם. וקרא עליהם האויב תמו חרבות לנצח. והוא דבר מתמיה מאד. אם אמנם אותן המענישין. ודאי מזלם גרם ג\"כ. כמ\"ש על רבה דהוה במאדים. דעניש וקטיל. גם מצינו מהם מי שאינו מעביר על מידותיו. ומי שמעביר עמ\"ד כר\"ע כמ\"ש בגמ' דס\"פ סדר תעניות.</small> ע\"כ. הא דלא כדשנינן רפ\"ב דיומא דמפייסו ליה ומפייס אלא כך פרשהו. שאין לו הצלה ומנוס. למי שפגעה בו מכת פרושים. כדאיתא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם. מיתה או עוני. ואמרו עוד כל המבזה תלמיד חכם. אין תרופה למכתו. כי אש דת יוקדת היא. וקודשא בריך הוא תבע ביקריה:\n",
+                    "<b>[וכל דבריהם כו'. </b>עתי\"ט שכתב בשם רש\"י. כגון יחוד דפנויה כו' ותנן תנוקת בת יום א' מטמאה בנדה כו'. איני יודע אם זה כולו לשון רש\"י המדומה. או הוסיף תי\"ט מדעתו. כי אמנם לא גזרו יחוד אלא עם הראויה לביאה. כמבואר בא\"ע סכ\"ב:]\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עין הרע. </b>מ\"ש רע\"ב וי\"מ שמכניס עין הרע בממון ש\"ח או בבניו כו'. ודאי יש עין מזקת וכן א\"ח עה\"פ והסיר ה' ממך כל חולי זו העין. ואמר יעקב אבינו ע\"ה לבניו למה תתראו וכן הרבה. אכן לפ\"ז לא הוי דומיא דאיכא דמוציאין את האדם עצמו ולא לאחרים: \n",
+                    "<b>ושנאת הבריות. </b>רע\"ב מביא ג\"פ. ואינן אלא אחד. שמי שמואס חברת הבריות מחמת קנאה. והיא שנאת חנם עצמה. אבל מי שמואס חברתם מפני רוע מעשיהם. משובח הוא. והוא מ\"ש אח\"ז וישיבת בתי כנסיות של ע\"ה (ולכן צריך הת\"ח להודות לה' שלא שם חלקו מיושבי קרנות) ומי ששונא הבריות. ודאי גם הוא שנוי מן הבריות. כי כמים הפנים לפנים וגו'. אכן מי שמביא עליו שנאת הבריות. מאהבת בוראו. שצוה להוכיחם ולהדריכם אל היושר והאמת ומשפט שלום שעל הרוב הוא נשנא. כמ\"ש האי צ\"מ דלא מרחמו ליה בני מתאיה כו'. וכן אם יעשה משפט ולא יגור מפני איש. גורם לו איבה. כמ\"ש החושך עצמו מן הדין כו'. (ודוד המע\"ה בכ\"מ מ\"ס תהלים צווח על אויביו וצריו מה רבו ורבים לוחמים לי מרום. וכן רובן של הנביאים היו רדופים ועלובים מבני דורם. ביחוד הגדולים אליהו. ישעיה. יחזקאל. וירמיהו ביותר כמ\"ש עצמו איש ריב ואיש מדון לכל הארץ וגו' כלה מקללוני) זה ודאי אינו בכלל הזה. אדרבה דברים הללו מביאין אותו לחיי עולם. כי שנאה זו אינה מחויבת אלא מב\"א בצורה (לא בעלי נפש) משלמי רעה תתת טובה ושנאה תחת אהבה. כי המוכיח לעם ועושה משפט צדק. הוא האוהב הנאמן. שראוי להוסיף על אהבתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ממון חברך חביב. </b>מה שציין תי\"ט על מ\"י. לומר שאע\"פ שאינו חס על ממונו. מ\"מ צריך להיות ממון חבירו חביב עליו. ושם הביאו ללמד וכאן נמצא למד על עצמו. ובאמת לא היה צריך שם וכאן. כי פשוט הוא מאד. ודבר תימה הוא שהוצרך שם ללמוד מכאן. וכי איזה דבר חמור. כבוד גופו או ממונו. פשיטא דגופיה עדיף מממוניה. אע\"ג דגבי צדיקים אשכחן זימנין דממונם חביב עליהם מגופם. מ\"מ לגבי חבריה ליכא למימר הכי דרוב ב\"א מוחלין יותר על ממונם. מעל כבודם. ואיך שיהא מאי עדיפותיה דממון מכבוד. כיון דאיכא דקפדי אהאי טפי ואיכא דהאי חשיב להו. ומאי אולמיה דהאי מהאי. דליגמר ממון טפי אכבוד. ומסברא תרווייהו שוו בהא. ותנינהו נמי. בשלו הוא רשאי. ואינו רשאי בשל עניים לדר\"מ פ\"ז דפאה. ובשילהי החובל. בעצמו אע\"פ שאינו רשאי פטור. באחרים חייבין. ועמ\"ש בס\"ד מ\"י ובסמוך: \n",
+                    "<b>כשלך. </b>לאו דוקא. עתי\"ט מ\"ה פ\"ג דב\"ק. שהוכיחו תו'. שיותר צריך ליזהר שלא יזיק. משלא יוזק. ובנזקי ממון איירי התם: \n",
+                    "<b>והתקן עצמך ללמוד תורה כו'. </b>שלא תאמר הואיל ואבא חכם ואבי אבא כו' לשונו זה מדויק. דדוקא כי האי גוונא דאכתי לא מוחזק באבהתא. אז אינו מובטח עדיין שלא תפסוק תורה מזרעו. דבעינן שלשה דורות. אתה וזרעך וזרע זרעך. אבל מכאן ואילך ודאי תו לא צריך. ובזה לא הרגיש תי\"ט. והוא דבר ברור. ונתיישב לי עוד בו דבר קשה. שכך אמרו גם בבתרא דנדרים. מפני מה אין מצוין בת\"ח בניהם ת\"ח. שלא יאמרו תורה ירושה להם. שנראה כסותר לאותה שאר\"י בפ' הפועלים. תו לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה. והוא סתירה גמורה לכאורה. והשתא לק\"מ. כמ\"ש בס\"ד שם בפי' אגדות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר כו'. </b>מ\"ש במד\"ש ג\"א א\"ל עיקר. והפירוש א\"ל טעם. אטו צריכה למימר דק\"ש דאורייתא. חמורה מתפלה דרבנן. \n",
+                    "<b>אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. </b>עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים בחלק הדרושים אשר לי. הנקראים הקשורים ליעקב: \n",
+                    "<b>וא\"ת רשע בפ\"ע. </b>ע\"פ רע\"ב בשם הר\"מ. כלומר לא תחזיק עצמך רשע. צ\"ע. דהא אמרינן בהמפלת. שמשביעין את האדם קודם שיוצא לאויר העולם. ואומרים לו אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. היה בעיניך כרשע. אלא שיש להשיב לכך אמרו כרשע. בכ\"ף הדמיון. שאין הוראתה שוה בכל כנודע. ר\"ל שיהא בעיניו כרשע לענין שלא תזוח דעתו עליו. אפי' אם באמת יהיו בו מדות טובות כצדיק. אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ויחשוב ג\"כ שלא השלים חובתו. גם כי האדם יראה לעינים. על כן לא ישים לב למה שמשבחים אותו ב\"א. ואל יבטח בדבריהם להתרשל במעשה הטוב מחמת זה. אמנם כאן התנא מדבר. במי שיצרו עליו מתגבר. ומתחכם ומתחבל עליו להקשות לבו מיראה. ולסתום בפניו דרכי התשובה. באמור אליו. הלא עצמו חטאותיך. רבו פשעיך. ולא יועיל לך נתר התשובה. גם כי תרבה בורית להמלט בבור כפיך. לא תוכל נקיון. נכתם עוניך. אין לך תקנה אבדה תקותך. אין ישועתה לו באלקים סלה. לכן עשה זאת איפוא. ותהנה מעולמך להשביע יצרך מעבירה (כמ\"ש באלישע אחר) למען ספות הרוה. ולא תירת תרתי גיהנם. ויכלו ימיך באפס תקוה. כזה וכזה יעץ אחי תופ\"ל. המאבד עצמו לדעת לכרות שוחה כי יפול הנופל. אל מקום צלמות ואופל. וילכד ברשת האבדון אם ישמע אליו. לפיכך הזהירו שיעמוד על דם נפשו להשיב מני שחת. מלפול בפחת. וקמ\"ל כדר' אלעאי. שאם רואה אדם יצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו והיינו נמי בפני עצמך דתנן הכא. ר\"ל שלא תשאר בפני עצמך במקומך. כאלו הוא נמנע ובלתי אפשרי לשוב לדרך הטוב. אף המושרש בחטא. לא יגזור על עצמו הכליון המוחלט. לומר בלבו היהפוך כושי עורו. אלא ינוע ממקומו למקום אחר שאין מכירין בו ואין יודעין מה טיבו. אולי יתבייש מהם. כי אינו דומה המבייש עצמו. למתבייש מאחרים. ושלא במקומו שאין לו מכירים. בודאי לא ישאו לו פנים. ולא יחוסו על כבודו. ויחוסו. אם יעשה שם ג\"כ מה שלבו חפץ. משא\"כ במקום שיש לו אוהבים שמחפים עליו. כך נראה לי בפירוש דברי ר' אלעאי הנ\"ל. גם יזכור שלפעמים החטא הקודם. טובה הוא לאדם כמ\"ש החסיד בח\"ה. על כן אל יתייאש מן הרחמים. שאפי' שלשה מלכים וד' הדיוטות אם היו באין לשוב. היו מקבלים אותם. וכמ\"ש כל האומר מנשה א\"ל חלק לעוה\"ב. מרפה ידיהם של ב\"ת. וי\"ל עוד לקושיא הנ\"ל בד\"א וקצרה. וזה שיש שני מיני יצר רע. כי לפעמים הוא מכשיל אותו באמור אליו הלא צדיק אתה. וצריך אתה לפרסם מעשיך הטובים. וכדומה לזה. וכמ\"ש בח\"ה. לזה אמר היה בעיניך כרשע. ולפעמים בא לפתותו להכשילו בהפכו. בהחליטו אותו לרשע גמור. שאין לו תקנה ומיעצו לפי דרכו כל כך נטרד ההוא גברא. ליזל לתהני בההוא עלמא. ולא לירת תרתי גיהנם. לזה הזהירו א\"ת רשע בפני עצמך דייקא כי אין אדם משים עצמו רשע. ויתחכם לעמוד כנגדו. בלמוד זכות על עצמו. ובזכור חסדי בוראו. באופן שלא ינעול דלת התשובה בפניו. וזה טוב וישר. ע\"פ הדברים האלה מתיישב ג\"כ מ\"ש בהרואה (דסא\"ב) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא. שנראה לכאורה כסותר למשנתנו בקצה האחד. ולאגדה דר\"ש הנ\"ל בקצה האחר. ומעתה צדקו יחדו יהיו תמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב. </b>נ\"ל הכי פירושו. מה שאני אומר לך שתשקוד על התורה. לא לבד בשביל אהבת תלמודה. ושמירתה. לידע איך לקיימה ולעשותה. שזהו תכלית תלמוד תורה. שמביא לידי מעשה. אלא גם תשים לבך. בלמודה לדעת מה שתשיב. בכל מקום שפקרו המינין. כגון נעשה אדם. והדומה לו ממקראות שנכתבו בתורה. הרוצה לטעות יטעה בהם. לפיכך הזהירך שתעמוד על המשמר. בלמדך התורה. כשתפגוש מאמר שמצאו המינין והפוקרים פתחון פה. להכשיל רבים בתורה. תדע מה להשיב להם. כענין שאמר המלך החסיד. ואענה חורפי דבר. ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. דמוקמינן ליה בד\"ת. כדאי' בפב\"מ. אע\"ג דהתם במינין איירי. אבל לא ללמוד דעות האומות בקביעות שהוא אסור לכל אדם. ואמר החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת. ולמה תשגה בני בזרה. שיש לחוש למינות דמשכא. שכך כתוב ואל תקרב אל פתח ביתה. לכך זה הפירוש שאמרנו במשנתנו. מוכרח וישר מאד. וקרוב לפיר\"י. לא כדברי המפרשים שמעדו רגלי הבנתם מלעמוד על פירושה האמיתי. ועפ\"ז נתקיימה בידינו גירסת ודע כו'. ר\"ל גם צריך שתדע מה להשיב כו'. (ובאמת דתי\"ט תמוהים וזרים במ\"ש דל\"ג ודע. וליתא לגמרי. אדרבה מלשון כ\"ה הכי משמע דגרסי לה ודאי. כי מה להם עם אפיקורוס בכאן. אם רבי לא שנאו. אלא ענין הסמיכות הוא שבאו ליישב אבל הניחו לנו מקום לבארו היטב). אע\"פ שאין זה עיקר המכוון בתכלית הלמוד מ\"מ גם הוא צריך ללמודה. להשמר מהטעאה וממכשול. והוא פירוש ברור ביותר. אע\"פ שכבר כתבתי בר\"פ חלק. על מ\"ש והקורא בספרים החצונים. לחתור דרך התר במקצת. ר\"ל לעיין בהם דרך עראי. משום כדי לידע מה להשיב. כמו שרשמתי שם והראיתי מקום לכאן. שם נטיתי אחר דברי הר\"מ בכאן. ובאמת לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל כפירושו במשנתנו. דלא דריש סמוכים. וכי מה ענין שמטת כזבים דעות האומות. אצל הר סיני שממנו נתנה תורה וירדה שנאה לאומות מה לנו ולדעותיהם הזרות. אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה. מה לכהן (ממלאכת כהנים וגוי קדוש) בבית הקברות. לדרוש בעד דעות אלהים חיים. אל המתים. ומי יתיר לנו מה שאסרו חז\"ל בפירוש שלא ללמוד דבר מן המינין. ואמרו הלומד מן המגוש חייב מיתה. ואם הרב ר\"מ חשב זכות לעצמו לעסוק בחכמותיהם ודעותיהם. שסמך על המקרא שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כדמסיק תלמודא אליבא דר\"ס דגמר מפומיה דאחר. רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אין אדם רואה חובה לעצמו. כי באמת אין משם ראיה. התם בלומד תורת מרע\"ה על אמתתה משתעי קרא ולא בשופטני ובדברי מינות עסקינן. לפיכך אינה לעזר ולא להועיל. ואף גם זאת אינה משנת חסידים. ולאו דהלכתא היא. והראיה דהא ר\"א נתפס למינות. על שלמד דבר אחד של ד\"ת מפי מין ישראל והנאהו. כדאיתא פ\"ק דע\"ז. עאכ\"ו שלא לקבוע למוד אצלם ובספרי מינות שלהם. כמו שעשה הר\"מ. שנתחבר להם ועסק עמהם בפלסיפיא ובהגיון בשקידה רבה (כמו שהעיד על עצמו שלמד עם המין הישמעאלי. אבובכר בן אלצאיג כמ\"ש בסמ\"נ שרי ליה מריה. איהו דעבד לגרמיה הוא דעבד) עם שי\"ל עליו זכות שצורך שעה היה. כי מלאה הארץ מינות הפלוסופיא בימיו והאפיקורסים שבדורו הציקוהו ויאלצוהו לעסוק בחכמה יונית למען יוכל לעמוד נגדם כמ\"ש בס\"ד בש\"י ססמ\"א וראה מה עלתה לו. כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. בספר מורה נבוכים אשר הלך חשכים. לא הרחיב צעדו. קרסוליו מעדו בחלקות אמונת דעות נכריות אשר נטה בהם אחר מלמדו. כי הסכנה רבה מאד. וכי קלה היא ששנו חכמים והלומד בספרים החצונים עם אותן שא\"ל חלק לעוה\"ב. ואע\"פ שכוונת הר\"מ לשמים היתה בלי ספק. ובודאי ראוי ללמד עליו זכות. ברם זכור הוא לטוב האיש אשר האיר עיני ישראל בחבורו הגדול היד החזקה. גם מצינו בשמואל ירחינאה דאזיל לבי אבידן. ומר בר יוסף אמר מנייהו אנא ולא מסתפינא מנייהו. ואפ\"ה זימנא חדא בעו לספוניה. (ושל בית ר\"ג התירו להם ללמוד חכמת יונית משום דקרובים למלכות היו. וכבר זכרתי ג\"כ בעלית הטבע מה שנ\"ל כי סמ\"נ אינו מעשה ידי אומן המחבר הגדול הר\"מ ז\"ל אלא מאחד שרצה ליחנק תלה באילן גדול) והאמת חכמים גדולים שמלאו כרסם בלחם וביין התורה ובשר הגמרא. הותר להם לעיין בכל החכמות החצונות שתכשיטין הן להם והסנהדרין היו צריכין לידע אפי' הכישוף. מיהו דוקא באקראי (בשעה שאינה לא יום ולא לילה. א\"נ בבית הכסא וכמנהגנו בהם ע\"פ אמ\"ה ז\"ל עש\"י ס\"י) ודרך עראי. אבל לשאר כל אדם אינו אלא גנאי וכ\"ש שלא לקבוע למוד אצלם במדרשיהם כמ\"ש בס\"ד בש\"י שם. וכתוב מלא הוא א\"ת אל פתח ביתה. וכבר נראה לפעמים מי שהרגיל עצמו אצלם והשכים לפתחם. לווכח עמהם לקפחם ולנצחם. סוף נלכד ברשתם קלט ריח רע ויצא מפוחם וכן כתוב הולך את חכמים יחכם וגו'. ואצ\"ל שלא לטפל עם אפיקורסי ישראל אפי' ע\"מ להשיב להם על מינותם. כדגרסי' בפ' אלו ד\"מ דל\"ח. תנן התם ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א\"ר יוחנן ל\"ש אלא אפיקורוס עכו\"ם. אבל אפיקורוס ישראל. כ\"ש דפקר טפי. וצריך ליזהר בזה. ועליו נאמר באזני כסיל א\"ת פן יבוז לשכל מליך וכתוב אל תען כסיל כאולתו. פן תשוה לו גם אתה. ולאלה יפה לדחותם באמ\"ת הבנין. ובקנ\"ה המדה שמדדו בה בשאלם שלא כענין. וכמו שנהג ריב\"ז בתשובותיו לצדוקים בכ\"מ. ועמש\"ל בס\"ד בסמוך: \n",
+                    "<b>ודע </b>מ\"ש בשם הרמ\"ל דעהו אתה ולא תהא תשובת מקובל או מלומד מאחר נראה בעיני דברי הבאי כי מה לאפיקורוס בכך. אם התשובה נכונה. תבוא מהיכן שתבוא. צריך לקבל האמת ממי שאמרו. ומניין ידע האפיקורוס אם היא מקובלת או מלומדת. אבל מצינו ההפך בב\"ר. כששאלו המינין לר\"ש וא\"ל תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקנה כו'. הרי שלא נמנעו חז\"ל להשיב לאפיקורוס בכל אופן אע\"פ שאין התשובה אמיתית בעצמה. אולי נתכוון רמא\"ל למה שאמרו התלמידים. לנו מה אתה משיב. שהוצרך להשיבם תשובה ברורה. אבל אין זו תשובה לאפיקורוס. ואיך יוקח משם ראיה. למה שאמר. שצ\"ל בידיעה שלימה מה שישיב והרי מבואר בהפך. וכן נראה בכמה מקומות שנתכוונו חז\"ל בתשובתם למינים לדחותם בדברים בעלמא. כמ\"ש בפ' החליל בהנהו תרי מיני דחד שמיה ששון כו' יע\"ש (ועשי\"ע סמ\"א) וכך נהג ריב\"ז (ע\"פ י\"נ) ותלמידו ריב\"ח (באגדתא דסבי דבי אתונא ובכמה דוכתי) וזולתם בויכוחם עם המינין. ותחשב להם לחכמה ויש להם מקרא. ענה כסיל כאולתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היום קצר. </b>ואלו חיה אדם אלף שנים. הלא הם כיום אתמול כי יעבור בבוא חליפתו אין להשיג תמורתו. לפיכך לא תאבדנו. כי הזמן יקר המציאות. שאי אפשר לקנותו בדמים. והמלאכה מרובה. ואין לעשותה אלא ביום. היום לעשותם: \n",
+                    "<b>והפועלים. </b>האיברים הכליים הצריכים למלאכה. להשלימה ולהוציאה לפועל. לפיכך תפס כאן לשון רבים: \n",
+                    "<b>עצלים. </b>בטבע לחולשתם. כי כבד עליהם הדבר לעמוד במלאכה ותושיה יקרא שמה. אף כי מרובה היא. נגד זה אמר והשכר הרבה. לפום צערא אגרא. וזהו כל האדם. לעמל יולד. נפש עמל עמלה לו. ולחם עצלות לא תאכל. אם אין טורח. שכר מנין. ואולי תחשוב שתטול שכרך מיד. כי אמנם ובעל הבית דוחק לאמר כלה מעשי דבר יום ביומו. ואינני מניח לך ריוח לאכול פרי מעשיך כאן. כדי שלא תפסיד הרבה בבטול המלאכה. אם יהא לי פנאי להתעסק בהוצאת השכר. ויכלה קרן יגיעך. לפיכך דוחק אותך. אגרא דכול\"ה דוחקא. ובזה תראה טוב בעולמך מחר לקבל שכרך. באופן ישאר קיים. ולא תשלוט בו יד ההפסד והכליון. ובאמרו ובעל הבית. רוצה לומר בעל ואדון גופך בית חומר. כלומר אם הוא דוחק את הבית לא תתרעם עליו בשלו הוא רשאי. כחומר ביד היוצר: \n",
+                    "<b>ד\"א והפועלים עצלים. </b>מחמת שרואין מלאכה מרובה וארוכה מאד. באופן שאי אפשר להגיע לתכליתה. לכן מתרשלים ממנה לגמרי. והם אינם יודעים כי אמנם השכר הרבה להגדיל תורה ולהאדירה. לכן רחבה ונסבה למעלה. ולא לקפח שכר הממעיט. או מי שאינו גומרה כדמפרש תנא. בבבא דבסמוך ובעה\"ב דוחק הוא בעל בית החכמה (בחכמה יבנה בית נאמן עמ\"ש בס\"ד במעמד ליום חמישי על הפיסקא דאשר בנה אשר ארס) שבעלה ודאי דוחק לעסוק בבנינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך </b>אם אינו נותן שכרך מהר. אל תצטער ולא תהרהר. כי הלא לטובתך הוא. בודאי נאמן הוא לשלם לאיש כמעשהו. ומכאן תדע שהוא האל הנאמן. בראותך שאין הבטחה לצדיקים בעוה\"ז. ותראה שמשלם לשונאיו. אל פניהם מיד מיעוט מע\"ט. תדע לך כי כך היא המדה. לפי שלא עשו אלא ע\"מ לקבל שכר עובר. משא\"כ הצדיקים שבנו בנינים קיימים נצחיים. מהראוי שיקחו חלקם שכר נצחי בלתי פוסק ולא תמצא בארץ החיים. לא ידע אנוש ערכה. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הוא שסיים <b>ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לדיוקא אתיא. הא לרשעים אינו לע\"ל. אלא כאן מוכן ומזומן. ואי אפשר לחשוד בעל הבירה. שיקפח שכר הבנין. וישלם שכר על הסתירה. הא אין לך לומר אלא שמתן שכרן של צדיקים לע\"ל שמורה. כי בלי ספק היא להנאתם ולטובתם הגמורה. כאמור לפי שאין כאן שום שכר קיים שידמה לו. וכל חפצי עוה\"ז לא ישוו בה לא ישקל כסף מחירה:  ",
+                    "<b>שמתן שכרן. </b>ער\"פ. עי\"ל שנקרא מתן שכר של צדיקים. מפני שצדיקים אע\"פ שי\"ל לתלות במע\"ט אינן מבקשים אלא מתנת חנם כמ\"ש רש\"י ר\"פ ואתחנן. לפיכך אצל צדיקים הוא מתן שכר וק\"ל:  ",
+                    "<b>ומ\"ש </b>מד\"ש הוא מתנגד לאמת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הסתכל בשלשה דברים. </b>יל\"ד תסגי ליה בחד. ותו מאי צריך לפרושי להו. אטו כי קאמר מאין באת. לא ידענא מהיכן. וכן כולהו. ודקאמר תו למקום עפר כו' הו\"ל לאשמועי' רבותא טפי. דאיהו גופיה עפר. כמ\"ש כי עפר אתה. וכן הוא עצמו רמה ותולעה. כדקאמר בלדד. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ונ\"ל לפרש ודאי כולהו תלתא צריכי. דמאין באת. היא בושה וכלימה. ולאן אתה הולך חרדה ואימה. אמנם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. היא בשורה טובה ונחמה. ואי תני קמייתא. הו\"א אדרבה היא הנותנת. מפני שבא מטפה סרוחה לפיכך עלול הוא להתלכלך בחטאים ולהכשל בעבירות כמ\"ש המלך החסיד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונאמר ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. וכתיב הן במלאכיו ישים תהלה אף כי שוכני בתי חומר. על כן כמעט נמנע שלא יבוא לידי עברה. ואי תני מציעתא. ס\"ד למימר א\"ה פשיטא יהנה בעולמו בכל אופן שיוכל. אם בהיתר אם באסור. מה לו במצוה או בעבירה כיון שעתיד לילך למקום עפר כו'.  <small>(לשחת יקרא אבי אמי ואחותי לרמה. בדי שאול תרדנה יחד על עפר נחת. ואיה איפה תקותו. כי ימנע עצמו מכל שמחה. ולא ימלא תאותו בכל עת ועונה. בעוד כפתו רעננה. בהיות לאל ידו לתת חלק לשבע\"ה ולשכרה את יום אקמה יין ונסבאה שכר הרוג בקר ושחוט צאן ועגלי מרבק העורכים לגד שולתן. לשחוק עושים לחם. בשיר ישתו יין ישמח חיים כי מאד ימותו ותפר האביונה. הלא טוב לשאת חלקו לשמוח בעמלי ותהי לו למנה. בטרם ירד לשכון חורי עפר וכפים לחבוק חיק רגבים להתעלס באהבים עם רמה ותולעה מכיריו ומיודעיו להתעדן על חדודי חדש לרפוד בשאול יצועיו. להענג בחלאת כרסו וצואת מעיו. שמה קלנה קפוז בחיקו תשכב ותנין על חלקת צוארי ירכב עכביש בנאי אומן בונה כעש ביתו בית נאמן. והיכלי עונג מתקו לו רגבי נחל כדבש ופכג. שממית בידיה תתפש לארוג לו בגדי חופש. ובתי הנפש. יאכל בדיו בכור מות יכיר בלהות צלמות. הנה הנם אוהביו רעיו. בהם כל געגועיו עמהם יתמיד כל שעשועיו. ואין דין וחשבון בשאול אשר הולך שמה. וכמ\"ש המוכר עולם עומד בעולם עובר. הנני הולך למות. ולמה זה לי בחירה בטוב מיאוס ברע. ככל השאת היצר בפרט אם כבר נכשל בעבירה וכמש\"ל בס\"ד פ\"ב מי\"ג בד\"ה וא\"ת רשע בפ\"ע:)</small>  להכי קתני. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. היא משיבת נפש שמחה ובטוחה. שלא תאמר אבד תוחלתה ונצחה. אלא תדע שהיא נגמלת כפי מעשיה שפועלת. הכל בדין ישר. מה טובו ומה יפיו של הצדיק המאושר. גם כי ילך בגי צלמות לא יירא רע. אף בשרו ישכון לבטח. לא תשלוט בו רמה ותולעה. לענין שאמרו בשבעה צדיקים ידועים. מלבד מ\"ש גם בחכמי התלמוד. כמו ראבר\"ש ורבי וראבי\"א וזולתם הוא שרמז התנא ויבחר לשון ערומים. באמרו למקום עפר רמה כו'. ר\"ל אבל אינו מחויב שישוב לעפר רק שעה א' קודם ת\"ה. ולא מוכרח שיהא עצמו רמה ותולעה. כי אמנם בבחירתו יש בכחו להמציא גם לגוף תשועה. אם שלש אלה יעשה לו ויסתכל בהם ישכון עולם במנוחות שאננות וזאת המרגעה. ונראה להמליץ עוד בזה. כי אלה השלשה דברים מכוונים נגד שלשה הבאים לדין. עני עשיר ורשע. הנה העני אין מספיק לו זכרון יום הדין. כי העניות מעביר אותו ע\"ד וע\"ד קונו. רשע ג\"כ אין פחד אלהים לנגד עיניו אמר נבל בלבו אין אלהים. משו\"ה לא סגי ליה לתנא בודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין. משום הני תרתי. גם יום המיתה. אינו מחריד לעני. כי הלא חייו אינן חיים אלא מיתה תדירה. ומחכה למות. כי טוב מחיי צער מתמיד. כל שכן שיצא מלבו מה שעבר מעבר השתן. מאי דהוי הוי. משום הכי לא סגי לתנא דידן בחדא ותרתי. מגו הנך תלתא דפורענותא. כנגד שלשה אלה בני נוח להם שיפשפשו במעשיהם ולא יאבדו בסכלותם. הנכך לעני שיאמר טרוד במזונותי הייתי. אומרים לו כלום עני היית יותר מעולל. כאשר היית בתחלת יצירתו בבטן אמך שבאת מטפה סרוחה. ר\"ל סרוחה ממש. דלכי גביל מסרח (וא\"צ לדחקם של המפרשים. אלא ודאי מוכרח להסריח תחלה. וכן ידוע בחכמה הטבעית שההעדר קודם להויה. והוא אחד מארבעת סבותיו. מ\"ש בפר\"ע שאחר גי' אינו זרע הראוי להזריע להיות נוצר ממנו ולד. ודאי כ\"ה לפי שכבר נקלט בתוך שלשה הברור שבו שממנו נוצר. ע\"י שסרח כבר. והשאר מיא בעלמא או זרע נפסד שלא קלט. ואחר שלשה נשחת לגמרי. ואינו ראוי לקליטה עוד אבל הנקלט. ע\"י שהסריח מתחלה הוא בא שנברר ממנו הטוב והמוצלח והניח הפסולת. והוא שאז\"ל זריתני וזרזתני זה דבר ברור) ועשאך הי\"ת יש מאין והזמין לך מזונותיך ברווחה. בלי יגיעה וטירחא. על כן אין לך התנצלות מצד זה שאינו אלא מקוטן אמנה ומעוט הבטחה. רשע מהו אומר. טרוד ביצרי הייתי משיבין לו תשובה נצוחה. דע לאן אתה הולך אל עומק שוחה. אז יברח היצר מהר. עד\"ש עה\"פ רגזו ואל תחטאו וגו'. לעולם ירגיז אדם יצ\"ט על יצה\"ר אם נצחו מוטב. וא\"ל יזכיר לו יום המיתה. שנא' ודומו סלה. שבזכרונה מיתת היצר בטוחה. מ\"מ ל\"א כאן כלשון הזה. משום דברשע עסקינן. דבחייו קרוי מת. ואינו חושש למיתת נפשו. פ\"א למיתת גופו וכליון בשרו ושארו במקום אופל וצלמות. לזאת יחרד לבו מאד אך בשרו עליו יכאב האוכל למעדנים ולובש שני עם עדנים האמון עלי תולע יחבק אשפתות תאכלנו התולעת יכרה להם כרה מחלבו ודמו יאכלו וירוו ויעשו משתה ושמחה. אך העשיר המלא ששון ושמחה. וטרוד בממונו המניס כל יגון ואנחה. אין חרצובות למותם ולבם בריא אולם כרתו ברית את מות דיה לצרה בשעתה לא לאקדומי פורענותא בלא עתה היינו עזובה היינו שכוחה. כ\"ש שלא ישים לבו אל העבר אין. בפרטות כי אין לו פנאי לחשוב בדברים הללו להתבטל מעסקיו. כי י\"ל מלאכה גדולה ועבודה רבה בבית ובשדה והרצאת אגרותיו למקומות הרחוקות למדינחא ולמערבא ולהחזיק פנקסיו שלא יאבד חשבון ממונו כספו וזהבו עד קולבון. אומרים לו. מאחר שאתה בקי בחשבונות חכם ונבון. הלא תדע שהכל לפי החשבון. ואם מעותיך האובדים אינך מניח על קרן הצבי ותחזיק סופרים וספרים לכוון חשבונותיך בהם עאכ\"ו בנכסים הקיימים לעולמי עולמים. שלא תנהוג בהם מנהג הפקר ותזכור שיהא חשבונך מכוון לפני בעה\"ד והרבון. שאין לפניו שכחה ולא חשש טעות בפנקס הפתוח והכל נתוץ בערבון:  ",
+                    "<b>דע. </b>לפי שהאריך לשון והפסיק הענין באמרו וא\"א בא לידי עבירה הוצרך לחזור ולהשתמש במלת דע. הנרדפת למלת הסתכל. וכך נאה בלשון. דוק ותשכח. ומ\"ש תי\"ט משם מד\"ש. אין בו טעם כלל. כי הלא בשני דברים הראשונים אין מקום לאמונה. אבל הם ודאי בראיה מוחשת. ואיך יגרור האחד המוזכר באחרונה. את השנים הנוסעים ראשונה. גם אין האמנה ידיעה בעצם (אם לא בדרך העברה והשאלה) וחלוקים הם בענינים בלי ספק. וגם הסתכלות אינה ראיה מוחשת גשמית. אלא הבנת הלב. כך הוא ענינה בכ\"מ. אמנם ידיעה בכאן אינה אלא לשון זכרון. שלא תשכח ושלא יליזו ג\"ד הללו מנגד עיני שכלו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מושב לצים. </b>עיין מד\"ש בשם החסיד שנדחק בו קצת. ויתר על כן אמרו על הפסוק כי דבר ה' בזה. זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והיינו דוקא כשיושבים ואין להם עסק כלל לדבר בו. ועוסקים בדברים בטלים. אבל אין הכוונה על היושבים ומדברים בעניני העולם הצריכים. דא\"כ לא שבקת חיי לכל בריה. זוהי מדת רשב\"י ובנו כשיצאו פ\"א מן המערה והחזירום אליהו שיצאה ב\"ק ואמרה להחריב עולמי יצאתם: \n",
+                    "<b>ועוסק בתורה. </b>כתי\"ט שהיחיד אינו רגיל להוציא ד\"ת מפיו. לא ידעתי מה ראה לומר כן הלא בפירוש אמרו חיים הם למוצאיהם בפה. וההוא תלמודא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה ברוריא. ודכוותה אשכחן טובא דאף היחידים גורסין ומשננין למודם בחתוך הלשון והדבור. אבל עם מה שכתבתי בס\"ד בגמרא פ\"ק דברכות. יתיישב לשון משנתנו בטוב טעם ודעת. לכן אעתיקנו הנה ואציגנו עמך. ז\"ל שם (דו\"א) על מ\"ש תוס' ד\"ה חד לא מכתבן מיליה בס' הזכרונות. כלומר עם אחרים. אבל בספר לבדו נכתבין. כדאמרו וכל מעשיך בספר נכתבים. כ\"ש מדה טובה. עכ\"ל. וכתבתי על זה. לא ידענא מאי נפקא מינה. ולי נראה. במעשה ודאי אין בין חד לתרי. פשיטא שהכל נכתב בספר. והיא זו ששנה רבי. אבל במחשבה ודבור. הוא דאיכא בין חד לתרי. דתרי מכתבן מילייהו דייקא היינו דבור. וכדכתיב נמי קרא. אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע. ור\"ל המחשבה הטובה בלבד. ג\"כ נכתבת בספר הזכרונות. כדמפרש ואזיל. מאי ולחושבי שמו. שאפי' נאנס ולא משהה למצוה שחשב לעשותה כו'. וסמיך ארישיה דקרא דמיירי במחשבת דבור. ע\"י שנועדים יחדו יראי ה'. ומדברים זה עם זה. האיך לעשות מצוה (וכן הוא בכולא תלמודא המחשבה היא דבור. כמו במחשב בעבודה. החושב לשלוח יד בפקדון ודכוותייהו) ואז אפי' נאנס אחד מהם ולא עשאה מעלין כו'. דמחשבה כי האי קרויה מעשה. ונכתב בספר. משא\"כ בחד דלא מכתבן מיליה. פרוש דבריו שדבר וחשב לעשות מצוה. ולא הוציאה לפועל אפי' שהיה אנוס. דבורו ומחשבתו אינו נחשב להכתב בספר הזכרונות שאינו עשוי אלא למחשבה טובה דרבים. דנפיש זכותייהו (ולא סגי דלית בהו חד דמביאה לידי מעשה) הלכך הקב\"ה מצרפה למעשה. והוא דבר נכון בודאי בישוב דברי הגמרא שם עמ\"ש בס\"ד עוד רפ\"ב. ועל פי זה מה טוב ויפה מתפרש לשון משנתנו ג\"כ שבשנים תפס לשון דברי תורה. ר\"ל שאין עוסקין בתורה עצמה. אלא בדברים המביאים לידי קיומה. שהם קרוים דברים של תורה. ואע\"פ שהם במדרגת מחשבה בלבד. שלא באו לידי מעשה. כנזכר. מ\"מ כשר הדבר בעיני ה' להכתב בספר. כמו שאמרנו. משא\"כ באחד אחז לו התנא לשון עוסק בתורה. כוונתו שצריך לעסוק בתורה ממש בעצם למודה. לשיקבע לו שכר קצוב ככתוב בספר. כי לא יספיקו לו דברים בעלמא. שלא עשי פרי בתורה ובמצוה. והוא שנשתמש ג\"כ בלשון ועוסק. ולא אמר ולומד. כי העסק הוא בעמל וביגיעה. יותר מלמוד פשוט: \n",
+                    "<b>כי נטל. </b>מה שכתב בפירוש המיוחס לרש\"י. פ\"א לשון סכך. היא הריסה גדולה וסתירה. בחומת לשון הקודש הבצורה. כי נטל הוא מהחסרים. ותטל שבארמי הוא לגזרת הכפולים: בתשלומו ותטלל. ופשטיה דקרא נ\"ל מלשון נטל החול. ענין כובד משא. ואמר ישב בדד וידום נאלם. כרחל לפני גוזזיה. מפני שכבד עליו המשא. כי כבד פה וכבד לשון הוא. מרוב שיחו וכעסו עניו ומרודו והם הושיבוהו בדד הרחיקו ממנו אוהב ורע. או ירצה כי נטל. אף אם נטל והכביד עליו. ישתוק יסבול ויקבל מאהבה וידום. כי אז לא יזנח לעולם ה' ישוב ירחם. וממילא נשמע לענין המשנה. שהיושב דומם ויחיל לה'. יש לו שכר בעמלו ואחריתו יסגא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו עש\"א. </b>עיין במפרשים שהביא תי\"ט שנדחקו מאד בזה. ואנא אמינא דעדיפא מדכולהו בס\"ד. לדידי היינו טעמא דנקט שלשה דוקא על פי דרך המפרשים דבבהמ\"ז יוצאין י\"ח. א\"כ ביחיד. או בשנים שמברך כל א' לעצמו. לית לן בה. אבל בשלש'. דאחד מברך. והאחרים יוצאין על ידו. נמצא שהם לא אמרו ד\"ת על השלחן. אע\"פ ששומע כעונה לענין גוף הדין. אך לא לענין זה דבמילי דחסידות עסקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו. והשתא לק\"מ מ\"ש תו\"ט אטו ברשיעי עסקינן וטבא פלפלתא חדא. והשתא מתני' נמי דיקא דקושטא הכי הוא דבבה\"מ יי\"ח כשכל אחד מברך לעצמו. ובאמת שזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו שאם ברכו בה\"מ. אי אפשר לומר שאכלו ז\"מ ח\"ו כי המברך מתברך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמפנה. </b>מ\"ש תי\"ט בשם ד\"ח א\"ל הבנה:\n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר' יעקב. </b>לענין מ\"ש תי\"ט דר\"מ קדים לר\"ש. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ק דשבועות: \n",
+                    "<b>המהלך. </b>נ\"ל ביחידי מיירי. ואמרינן ההולך בדרך ואין עמו לויה. יעסוק בתורה לוית חן לפיכך המהלך יחידי. דרכו להיות שונה. לכן כשמפסיק בה. מסתכן בעצמו. שכל הדרכים בחזקת סכנה. עם שהאמת בכל גוונא סכנה איכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל השוכח ד\"א. </b>מ\"ש מד\"ש אפי' מחמת טרדתו להביא טרף לביתו כו'. הפליג והפריז על המדה. ולא שביק חיי לכל בריה. ומשנה שלמה שנינו אם אין קמח אין תורה ובפירוש אמרו יכול אפי' יושב ובטל ת\"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה. ולית הלכתא כרשב\"י. אלא כר\"יש דאמר הנהג בהן מנהג ד\"א (ואף רשב\"י גופיה הדר ביה. דאל\"ה קשיא דידיה אדידיה איברא מתריצנא ליה בחי' פש\"ה עמ\"ש שם בס\"ד. ותו רמי רשב\"י ארשב\"י דמכילתא פ' המן) ואמר ר\"ז לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומו ניסן כו'. וכה\"ג אשכחן טובא תנאי ואמוראי דעסקי בד\"א נמי. ולא ניחא למדייהו למימר עלייהו דמתחייבי בנפשייהו. אי אתעקר להו מילתא מתלמודייהו אגב טרדייהו בד\"א (מי לנו גדולים בתורה ובי\"ח מר\"ח ובניו. ששקולים כאבות העולם. ונפוק לקרייתא ואתעקור להו תלמודייהו. מחמת טרדתם להביא טרף לביתם ועמש\"ל פ\"ב מ\"ה) ח\"ו. שרי ליה מריה לבעל מד\"ש. ותמה אני אם קיימה בעצמו. ואע\"פ שאמרו הלל מחייב את העניים. מ\"מ אין העני המחזר אחר פרנסתו. מתחייב בנפשו חלילה. לא נתכוונו רז\"ל לומר אלא שאין העני רשאי לפטור עצמו לגמרי מעסק התורה בטענת עניותו. כי על כן נפסק בש\"ע (י\"ד סרמ\"ו) שכל אדם מישראל חייב לקבוע עתים לתורה. בין עני בין בעל יסורין איש לא נעדר. אבל לא באו לחייב את העניים לשקוד על הלמוד מבלי בקשת הטרף כדי שלא ישכחו דבר ממשנתן ויתחייבו בנפשם. מי לחשך לומר כן. ויותר ממה שירויחו יפסידו באופן זה. כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע\"ד ועד\"ק. ורב\"א דמשתעי אליהו בהדיה שכח הרבה ממשנתו בסבת העניות כמ\"ש בארבע לא מצינא כו'. ורשב\"י גופיה אמר אפי' לא קרא אדם אלא ק\"ש שו\"ע קיים מקרא דלא ימוש. <small>[ובענין זה מה נמלצו לחכי דברי רבב\"ח במאמרו המופלא ז\"ל א\"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי וחזאי דעביד כוי וכוי. שקלתיה לסלתאי אנחיתיה בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתיה. אמינא ליה איכא גנבי הכא. אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר היא ומשכחת ליה. יראה לי דקאי אדסמיך לעיל מבלועי דקרח. דאמרי משה ותורתו אמת. ובמדבר היתה תורת אמת ודאי (שהלומדה אינה מצפה לתשלום שכר מב\"א) ולהכי אמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי ע\"י שלא היו סומכין על ב\"א ולא טרורים במזונותם. כל למודם היה תורת אמת ולשמה. היינו דקאמר קרא חסד ואמת נפגשו כדאמרינן פלי\"ע ותורת חסד ע\"ל. וכי יש תורה שאינה של חסד. אלא זו תורה לשמה. ע\"י כך צדק ושלום נשקו. ר\"ל עד\"ה ברך בניך בקרבך (ר\"ל כמו וכל בניך למודי ה' (והיינו לשמה) אז ורב שלום בניך. כן יאמר נא) מעתה השם גבילך שלום חלב חטים ישביעך. שע\"י למוד תורה לשמה מתרבה השפע והברכה משתלת במזונות. וזה\"ש אמת מארץ תצמח. אז גם השם יתן הטוב וגו'. מתוך הערה זו הסכים רבב\"ח לעזוב כל עסקי עולם עובר ושם אל לבו אשר לא יתגאל בלחם כזבים להשיג מחיתו ע\"י מו\"מ ואומנות או שאר עסקים למען היות לו פת בסלו. אלא הניח כל אומנות שבעולם ולא בקש ללמוד אלא תורה כו' כמ\"ש ר\"נ שלהי קדושין. ופרק ממנו עול ד\"א לגמרי. גם לא זכר אפי' להתפלל על מזונו (כמי שתורתו אומנותו דפטור מן התפלה) ולא עסק אלא בתורה. בה שטח לבו שתזמין לו פרנסתו כל ימי חלדו. כי ימטיר לו הי\"ת לחם מ\"ה כמו בדור המדבר. דכתיב בהו. דלתי שמים פתח. ואמרינן בבתרא דיומא כמה ארובות יש בדלת ארבע. היינו דקאמר דעביד כו' וכו'. כי הנה ה' עושה ארובות בשמים. לעוסקים בתורת אמת. אנחתיה לסלתאי סל הלחם ועזבתיו בכוותא דרקיעא בחשבי כי משם יספיקו לו בלי שום טורח. אדמצלינא אין הפירוש בתוך שהייתי מתפלל. אלא כך משמעו עד שהתפללתי. ר\"ל קודם שהתפללתי על המזון והפרנסה הייתי מצפה לבוא הטרף אל פי בקשתיו ולא מצאתיו. אמר איכא גנבי הכא. משום דאמרינן פב\"מ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה כו'. סבור שמא על ידיהם נמנע השובע. א\"ל לאו גלגלא הוא דהדר. כמ\"ש פ' שואל עה\"פ בגלל הדבר הזה תדר\"י לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו כו' שנא' בגלל גלגל הוא שחוזר בעולם. ולפיכך עכ\"פ צריך לבקשת רחמים על ספוק המזון. וכמ\"ש מ\"מ לא ירד מן לישראל פ\"א בשנה כו' נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. מלה\"ד לבן מלך שקצב לו אביו פרנסתו כל יום. כדי שיקבל פני אביו כל יום. ואמרו הקב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הלכך לא סגי בלא\"ה. לעורר רחמים בתפלה שיצליחו עסקיו. ושתחיל הברבה בהם. הרי אלי תפיחי זהב. השכל במשכיות כסף הדעת משובצים במלואותם. ויבושו הפתאים המלגלגים על האגדות המופלאות במלותם. ושתו הלצים לעג כמים שלא ירדו לסוף דעת קדושים בינה להבין דברי חכמים וחידותם:]</small> וארז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומצינו בתלמוד כמה מעשים בחכמים גדולים שבאו לידי שכחה ושגגת תלמוד מחמת הדוחק וטרדת הפרנסה. ויש שאמר בהתנצלות לבא בכיסא תליא. אמנם הכתוב השלך על ה' יהבך גו'. אינו מתנגד לכל זה. שאינו שולל אלא ממון שאינו של יושר בעושק ובצע רע ושלל. שמשליך משאו על ב\"ו ונותן עיניו במה שאינו שלו והבוטח באדם ומסיר בטחונו מן ה' בעל הסבות ית' אבל האמת יורה דרכו. שגם הטריד בהשגת פרנסתו המוכרח' והננדבת מאד אנוס הוי. ורחמנא פטריה. וכן הדבר במי שאינו יכול לחזור על תלמודו. בסבת יסורין ותשות כח וזקנה לא נגרע מערכו וכמ\"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו וה\"ה בכלל שתקפה עליו משנתו. ואין להניא לב ב\"א מעבור אל גבול הלמוד. מדאגתה כחה האנוסית. ועמ\"ש בס\"ד מי\"ז:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ח בן דוסא. </b>חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ\"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר\"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב\"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב\"ז. כנראה שילהי פא\"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב\"ה היה בימי תלמידי ריב\"ז כדאי' ספ\"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור\"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע\"ש לע\"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו\"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו\"ה לא דמי לדרפב\"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף <small>(סנהדרין כט, א)</small>. וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר\"ח. לדברי ר\"ד הסמוכים. ואע\"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק\"ל:  ",
+                    "<b>כל שיראת חטאו קודמת. </b>כ' רע\"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל\"פ אדהלל כו' תי\"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק\"ל:  ",
+                    "<b>שיראת חטאו. </b>מ\"ש ד\"ח דהול\"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא\"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי\"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י\"ח לישנא קלילא הוא טפי:  ",
+                    "<b>כל שמעשיו מרובין. </b>השאלה שנזכרה בד\"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא\"צ לדחקו של תי\"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ\"ש פ\"ק דברכות וספ\"ק דקידושין מחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה. א\"כ הדר קושיא לדוכתה הול\"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ\"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד\"ח. במ\"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש\"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי\"ת ב\"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ\"ט מששי למדות. א\"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא\"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז\"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ\"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב\"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע\"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג\"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו. </b>וא\"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ\"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי\"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח\"ה בזה בס\"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע\"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל\"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג\"כ. וההוא צ\"מ דמרחמו ליה ב\"מ. ה\"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג\"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ\"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע\"פ שהי\"ל תלמידים רבים כמ\"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ\"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח\"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד\"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ\"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ\"ה לק\"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ\"י מעלית האהבה. כתבתי ד\"א נכון ונאה: \n",
+                    "<b>שינה של שחרית. </b>שישן עד שתעבור עונת ק\"ש כפרע\"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק\"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע\"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק טא\"ח ס\"א לענין קימת מצות: \n",
+                    "<b>ויין של צהרים. </b>לא אבין מ\"ש ד\"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א\"כ הי\"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ\"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ\"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א\"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ\"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ\"ש הר\"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ\"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א\"ח (סרל\"א) מביאו להיתר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמלבין </b>כ' רע\"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. בזה י\"ל מ\"ש החוקר היווני בהפך (בסמ\"ד) כמ\"ש בס' כפתור ופרח (פ\"כ) כמדומה שלכך נתכוון רע\"ב באורך לשונו זה. אבל ביאור הענין הוא. שמפני היות הבושת הפעלות מחמת דבר הנוגע לכבוד. שהוא דבר מבחוץ לכן מתנועע הרוח והדם שהוא הנפש אל חיצוני הגוף. כדי לבקש דרך ואופן להמלט מהדופי. והפגם. או להנקם בתוכחה וסבה והכזבה למביא הדבה. כגבור יצא כאיש מלחמה. לעשות נקמה באף ובחמה. שפניו מתלהבות ומתאדמות מאד. על כן תחלת הבושת הוא כענין קצף וחרי אף ממש. אין ביניהם רק ערך חוזק החימה. שהבושת הוא מדרגה קטנה ממנה ובא בנחת תחלתו רך וסופו קשה כמות ושצף קצף לפי ערך הבוז והכלימה. תסבב פני המלחמה להשמיד ולהחרים בחימה. אך בהעדר הטענה ובאפס יד סבות ההמלטה. וכי יראה עצמו נלכד בכח הבזיון והבושה. ונגעה חר\"ף עד הנפש. ימות לבו בקרבו. ויכנס הרוח החיוני ודם הנפש אל הלב למקורו ומשכנו בעצם וראשונה. למען הציל לו מרעתו. כאשר יעשה בפחד ומורא. שיכנס בעומק הלב. לברוח מפני הסכנה המצויה ולשמור שורש חייו בלבד. אחר שלא יוכל לנצח את האויב ומתקומם. לא ישגיח כי אם לשמירת עצמו. לכן אז יאסף לפני מי חדרי חללי מבצר האבר הראשיי להשגב בתוכו. ונשארו חיצוני הקלסתר פנים משוללים מן הדם והרוח. כי נסגרו לבוא בחדרים פנימיים על כן הפנים מתכרכמים ומתלבנים. מ\"ש תי\"ט על מד\"ש מבראשית נמי מאמר. לא אדע מה בקש להוסיף בכך. והוא שפת יתר כנטול דמי. והמגלה (הביא תי\"ט בשם רש\"י מה שהוא גמרא ערוכה פ' חלק) עמ\"ש בס\"ד מ\"ט פ\"ד דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי קל. </b>נ\"ל שלא עמדה במישור רגל המפרשים. בהבנת אמיתת הוראת לשון משנה זאת. כי הראש כמשמעו. הוא המלך או המושל והשליט במדינה (אף אם מצינו פעם בלשון מקרא סמך לפי' רע\"ב. ככתוב זקן ונשוא פנים. הוא הראש) כמוהו. על זה הזכיר שיהא אדם נקל בעיניו לעמוד לפניו. לשרתו לשמור מצותיו ומשפטיו וגזרתיו. ואל יקל ראש נגדו (הוא שאמר החכם אל תתהדר לפני מלך) ולא ירים ידו ורגלו בלעדו. באשר דבר מלך שלטון הוקם על. להנהגת העם ושמירת הקבוץ המדיני וסדריו. מאת ה' היתה לו. וכבר הוכרז בשמים ממעל ולכן מתעברו חוטא נפשו. וכן הזהיר החכם ירא את ה' בני ומלך. כי מלכותא דארעא. כעין מלכותא דרקיעא. אח\"כ אמר עוד. והוי נוח כו'. ר\"ל כי אף לעבד. המושל תהא נוח רצוי ומקובל. כי עבד מלך. מלך. עם היותו במדרגה קטנת השררה. ולפיכך אינך צריך להיות כפוף לפניו כל כך. מ\"מ תראה כמו כן להתרצות אליו למצוא חן בעיניו אחר שהוא מעבדי המלך ופקידיו. ומלת תשחורת. ענין שררה קטנה. בלשון משנה וארמית. כמו הדבק לשחוור וישתחוו לך ממטיליה ולחמריה לשחוור. ומזה מה שתרגם אונקלוס. לא חמור אחד מהם נשאתי. שחרית. ובעצם וראשונה מורה על גזבר הממונה לגבות מנת המלך. גם היא קרויה תשחורת בלשון חז\"ל. מן התשחורת והזימיות. ונ\"ל שגם מזה הוא לשון שחרור. בעבד שעשאו רבו בן חורין. אלא שהוא כפול למ\"ד הפעל: \n",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בשמחה. </b>אחר שהזהירו על המלך שיעמוד לפניו באימה ובהכנעה בכובד ראש. ולתת חלקו ברצון טוב לעבדיו ולפקידיו. ולהתנהג עמהם בנחת רוח. וביראה מפני כבוד המלכות. אחר כך חזר לצוות ולהזהיר עוד על הקבלת שאר כל אדם בשמחה ופנים מאירות. כי גדול המלבין פנים לחברו. ממשקהו חלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ע אומר שחוק כו'. </b>הוא שב על דברי ר\"י שלפניו. לומר לך אע\"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי\"ט: \n",
+                    "<b>מסורת כו'. </b>מ\"ש תו' מזידין. והעתיק הר\"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר\"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר\"מ ז\"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד\"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז\"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי: \n",
+                    "<b>סיג לחכמה שתיקה. </b>הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חביב אדם. </b>בתי\"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או\"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה\"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח\"כ לב\"נ להזהירם עוד מש\"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי\"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך: \n",
+                    "<b>חבה יתרה הראה הקב\"ה לאדם שהודיעו כו'. </b>הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע\"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה: \n",
+                    "<b>כלי חמדה. </b>גם כאן לא נאוה לנדיב בתי\"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב\"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש\"ע תי\"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל צפוי כו'. </b>מאד האריך מענית תי\"ט בטירחא גדולה כדי להציל דברי הרי\"ו מהשגת הר\"א. ובאמת דברי התנצלותו רחוקים מן הענין. כי מה טיבה של משנת אין דורשין לכאן. א\"כ בכל המניעות והאזהרות נאמר כן. ולמה הוקשה לו יותר בזאת ומדוע בחר בה. לא אוכל להבין זה. ואמנם על זאת וכזאת לא תמה שום אדם מעולם. כי ההכרח חייב להודיע לבני אדם הטוב והרע. וזוהי כל התורה. וכמש\"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב.. את המות ואת הרע. ואף אם יצמח מהודעה זו איזה נזק למוכנים אל הרע. שעל כיוצא בזו אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וכן אמר ריב\"ז (כלים פי\"ז) והשגת הר\"א היא על השאלה הבלתי מועילה והחקירה בספיקות אשר לא תוסיף תת כחה בהתרתן. ואם באמת אולי אינה מנועה. כמו שיראה ממה ששתקו חכמים. ולא זכרו חז\"ל שאסורה גם היא. מ\"מ לא נמלט הר\"מ מתלונה לפ\"ד הר\"א. שלא נהג מנהג אנשים חכמים. שאינם מתחילים בדבר שלא ידעו השלמתו. והרי הוא קרוב להפסד ורחוק משכר אחר שלא יוכל למצוא רפואת תעלה למחלת הספק. ולא יגהה ממנו מזור למכת הקושיא <small>[ובעיקר הדבר שנתקשו בו אבות העולם מענין הידיעה והבחירה. איך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. נפלאתי איך לא שתו לבם. הלא ככה הוא דבר הבחירה והגזרה. בפי הקדמונים היתה שומה שאם הגזרה אמת. החריצות שקר. וכל בני העול' יחד קיימו וקבלו גזירת משפט הכוכבים. א\"נ יכול ישב אדם ובטל. לא יעסוק בדרך ארץ. לא יזרע לא יטע. לא יבנה לא ימכור ולא יקנה. לא יאכל ולא ישתה. לא ילבש ויכסה. ולא יבקש לו מסתור ומחסה. לא ישתדל כלל במלאכה. לא יפעל ולא יעשה. ויאמר אם נגזר עליו לחיות. בהכרח יחיה. לא ימנעהו דבר ואשר עתיד להיות ככה יהיה. וכבר אמר שלמה בחכמתו מחורש עצל לא יחרוש שומר רוח לא יזרע. וכדומה לזה הרבה ואמר ג\"כ יד חרוצים תעשיר. אף הוא אמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכיצד יתקיימו שני דברי' הללו. גם הפלוסופי' המאמינים בהוראת משפטי הכוכבים בחיוב החלטי. אינם רוצים לבטל עסקי בני אדם והשתדלותם ומגנים עצלותם ומשבחים. חריצותם ומעוררים אותם על זריזותם. ועמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ק דקדושין (יעוין בית העצל מעמד יום ראשון בית אל) ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. על כל פנים בדרך שיתקיימו בידינו הבחירה והגזרה. אף אם אזלת יד החקירה. ככה יקוימו הידיעה והבחירה בלי סתירה:]</small> גם מש\"ע תי\"ט מב\"ר בהריגת קין להבל. אין לו מקום בדרושנו הלז כלל. כי אין כוונת המ\"ר לבטל הבחירה הכללית לגמרי. רק הוקשה לו הסרת ההשגחה מן הצדיק. אבל על הנחת הבחירה בשאר הדברים לא הוקשה לו כלום. ולא לאדם מעולם. כי זה כל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. על מנת כן בא לעולם. זוהי תכלית הבריאה בכללה. וזו כל התורה כי בשלילת הבחירה. אין ענין למצוה לכן כל מ\"ש תי\"ט בזה. אין לו טעם. במ\"כ מאריך טירחא יתרה בדברי הבאי. סותר ובונה חיץ בטיח תפל וטלאי ע\"ג טלאי. שיש בו לת\"ח גנאי. לצאת בהבלי דברי סמ\"נ הבדאי. להשיב על כל השבושים אין כדאי. אבל מי זה שיאמר שהיה לו להשי\"ת למחות בעוברי עבירה. זה הבל ושבוש עצום. ואפי' על הרציחה שיש עושק לאדם אחר. אין שייך להקשות מדוע יראה יה ויחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ושאלת המינים היא איכה ידע אל וגו' כי מכל מקום ראוי היה זה להריגה. אשר הוא רשע למות (אף אם לא נדע ולא נכיר ברשעו חטאתו ופשעו) ונזדמן לפונדק אחד עם הרוצח. אשר גם הוא רצועה. וכלי מפצו של השי\"ת גם רשע ליום רעה (עם שלא ינקה מעונש אחרי שפעל הרע בבחירתו הרעה. ואם לא היה רוצה. לא היה מוכרח במעשה. והרבה שלוחים לו ית' מבלעדי האדם) על כל פנים כך הוא על פי הרוב הנרצחים חייבי מיתה לשמים הם והוסרה ההשגחה מהם. כשלו ונפלו ביד פועלי הרע כשנזדמנו. וכמ\"ש כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת י\"ב. והדומה לזה הרבה נמצא בדברי חז\"ל. לפיכך מזה הצד. אין כאן תמיהא כלל וכלל. רק לראות צדיק מט לפני רשע. על זה ידוו כל הדווים. ועל זאת יתמה כל מתמיה בודאי. כמו שהוא ענין הבל הטוב לפני האלהים באמת. כמו שנראה מבואר בכתוב. וקין הוא הרע לפניו ית' כמפורש. איך א\"כ נהפכה השטה. תחתונים למעלה עליונים למטה (כיוצא בדבר מצינו בזכריה עם יואש. ואוריה עם יהויקים. וכן כמה נביאים נהרגו בידי עע\"א. ואצ\"ל מעשרה ה\"מ. והרוגי לוד וקדושי הדורות לאלפים ולרבבות. וכמש\"ה נתנו את נבלת עבדיך וגו'. בשר חסידיך וגו'. פעמים רבות שחו טובים לפני רעים. נפלו חללי חרב רשעים לסבה ידועה לו ית') זאת היתה התעוררות רשב\"י. ורמזהו בכתוב כי על כן נעשה השי\"ת עד ודיין ובעל דין לתבוע מקין עונש כפול עצום מאד. לא לבד מחמת בחירתו הרעה לשפך דם חנם. מחמס אחיו שלא עשה לו רע. אלא שהוא היה טוב וישר בעיני ה'. שנמצא הבל תובעו כביכול על שראה החמס הנעשה לו ושתק. והניח לעושה הרע שיעשה הרע כחפצו. עם שכבר היה יכול להפרישו ולמחות בידו. מצד היות הבל צדיק נקי. אין לו חטא משפט מות כמות נבל. אשר על כן היה בדין שיפרישהו ה' לרשע שלא יכהו מכת מות. אע\"פ שכבר נתן בידו הבחירה. במקום שאין מגינה זכות. המונעת ומעכבת את הפועל הרע מלעשות מלאכתו. משא\"כ בזכאי וצדיק שיפול שדוד תחת ידי רשע. זה נראה כעול ח\"ו בחקו ית'. אשר בידו לסלק יד הרשע מעל הצדיק. וע\"כ נדמה כאלו הוא ית' נתבע מן הצדיק הנרצח (אף אם בלי ספק היה גם להבל ולכיוצא בו העשוקים מבלי סבה גלויה. עון נסתר צרור צפון. הגורם הסתרת פנים לשעה רעה. ונאמרו בו דברים מקובלים נמסרים. וכבר נודע מה שאמרו חז\"ל צדיק ממנו בולע. ברוך נורא עלילה גדול דעה) זהו צועקים אלי חמס איה אלהי המשפט והודיעו לקין עונו הכבד בזה. לגבות חובו ממנו משלם. כפי חומר העון וכבדו. וזה ברור פשוט. באופן שכל אריכותו של תי\"ט בכאן. ללא תועלת כל מאומה. ואולם בצדק הם כל דברי הר\"מ ז\"ל בכאן אין בהם נפתל ועקש. ונהג מנהג חכמי קדם אנשי השם אשר מעולם. פה אחד דברו הנביאים רובם ככולם. בזה האופן מההערה והחקירה אע\"פ שלא השיגו תכלית הענין. ולא חשו להרהור רע. אדרבה בזה עשו גדר ושמירה. בל יוסיף האיש ההמוני להביט בדברים כאלה. שהם למעלה מגבול שכל האנושי. וייאש לבו מזה. בראותו גדולי עולם נצטערו על כך. וחקרו ולא עלתה בידם. א\"כ מה יעשו קטני ארץ. הלא יקחו מוסר. ישמעו לעצת חכמים ומזקנים יתבוננו. ואל יטריחו שכלם בכך. כי לא יצליחו. ולא ירויחו רק בלבול דעתם. זאת היתה בלי ספק כוונת האלהיים בכאלה. ומעתה אזכיר מעט לאמת ולברר דברי. ראה נא דבר איתן מושבו. סוף מזמור פ\"ט.  <small>[בפסוק הנמשך יל\"ד מ\"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות. ימלט וגו'. שכולו כפול ומשולש במלות שונות. הלא יספיק לומר מי גבר לא יראה מות. או מי גבר ימלט נפשו וגו'. ועוד יקשה מאד. וכי לא מצאנו לפחות אליהו ז\"ל שלא ראה מות ומלט נפשו מיד שאול סלה. כמפורש בכתוב. ויראה לי כ\"פ עד\"ש זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית וכו'. וכן ארז\"ל עה\"פ זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה (שהיא ע\"ח וסמא דחיי) מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. לכן אליהו ז\"ל שמסר עצמו למיתה בקנאתו לה'. בריתו היתה אתו החיים והשלום. דרך כלל הצדיקים שלא נהנו מעוה\"ז והמיתו גופם עודם בו. הם ודאי אינם רואים מת ומלטו נפשם מיד שאול סלה. ואפי' שנאמרה בהם מיתה אינה אלא השאלה לפטירה מעוה\"ז. שהיא התחיה הגמורה בודאי. לכן אמרו ביעקב אע\"ה לא מת. וכן במרע\"ה. אבל כל שלא טעם טעם מיתה בעוה\"ז א\"א לו שיחיה חיים אמיתיים בעוה\"ב. זה\"ש מי גבר שיחיה עצמו כאן ולא יראה מות בעוה\"ז. ואם זה ימלט נפשו וגו' סלה. זהו דבר. נמנע. אם לא שיראה מות בעוה\"ז. אז ודאי יוכל מלט מיד שאול סלה זה נכון וישר:]</small> זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם. החל בשאלה. ולא כלה דבר התשובה. וכה עשה אסף במזמור ע\"ג. ואמרו איכה ידע אל וגו'. אסף את חרפתו באמרו ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני (כפירוש אב\"ע) כי נלאה להשיג ידיעת דבר זה. וכן הורו על זה כמה מהנביאים הראשונים. ואף משה רבינו ע\"ה נתקשה בדבר רשע וטוב לו. צדיק ורע לו. (ובתפלתו הודיע צערו מי יודע עוז אפך) והודיעהו הי\"ת וחנותי את אשר אחון. אע\"פ שאינו כדאי. ישעיה ס\"ג ס\"ד. התלונן למה תתענו ה' מדרכיך וגו'. פגעת את שש ועושה צדק וגו'. ירמיהו הטיח דברים כלפי מעלה. צדיק אתה ה' כי אריב אליך. אך משפטים אדבר אותך וגו'. מאי אהדרו ליה את רגלים רצתה וילאוך. חבקוק נתרעם על מדותיו של הקב\"ה. למה תראני עמל. כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. על כן יצא משפט מעוקל. והשיבוהו וצדיק באמונתו יחיה. וחותם הנביאים חתם דבריו בתלונה זאת:  ",
+                    "<b>חזקו </b>עלי דבריכם. אמרתם שוא עבוד אלקים וגו'. ועתה אנחנו מאשרים זדים. כי נבנו עושי רשעה וגו'. ולימים רבים הוא נבא. כי הנה היום בא. וכן דבר אסף בתחלת מזמור הנ\"ל. אך טוב לישראל. אלהים לברי לבב. ולא יועיל ללב עקש הולך שובב. איוב קצרה רוחו ולבש בשרו פלצות בסי' כ\"א מדוע רשעים יחיו וגו'. הלאל ילמד דעת וגו'. יחד על עפר ישכבו. צוח ולית דמשגח (אכן נצחו אליהוא בהודיעו קצור השגתו ועומק המושג. באמרו מי פקד עליו ארצה וגו'. הן אל ישגיב בכחו. וכן נשתמש השי\"ת עצמו בזה האופן מהויכוח בשתי פרשיות גדולות. באמור אשאלך והודיעני וגו'. הגד אם ידעת בינה. עד שהשתיקו מתלונותיו. והודה לו) התשובה נעלמה. ומה נאמר ונדבר דנפלא מאד ונתמה. מדברי קהלת החכם מכל אדם וכל דבריו אינן אלא תימה על תימה. בדברי הנהגת העולם השפל הלז הנראים תמוהים וזרים. נבוכים הם עשתונותיו בארץ עיפתה צלמות ולא סדרים מיושרים. והעיר עליהם מראש הספר עד תכליתו סובב סובב על קוטב הערות ערות יסוד עד צואר עתק. לא הוסיף אלא מבוכה ורעיון רוח לתועי רוח. אמנם לזכי הרעיון ולישרים בלבותם. הועיל ודאי ולמדם דעת. כי הלא ממנו יראו שהיה חכם מכל האדם אשר ע\"פ האדמה. ואמר אחכמה. והיא רחוקה. ואמר עוד ואל תתחכם יותר למה תשומם. וככה אמר עוד. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד הוסיף בחתימת הספר. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו'. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. הואיל באר לחכמי לב כי לא יהרסו אל ה' לראות לעלות אליו בעיונם. לחקור אחר מעשיו והנהגתו. יותר ממה שהורשו להתבונן. ואל יבטחו בחכמתם גם לא יתאוננו וישתוממו על מיעוט השגתם. בזו ובכיוצא בה כי גבול נתן ה' לחקירה טבעית. ומעמד שם לשכל אנושי. עד פה יבוא לא יוסיף עבור. אכן רוח היא באנוש כלואה במסגר החומר. אשר לא יכיל מצע מדעו להתפשט באלהיות. על כן הוא מהנמנע בחק שוכני בתי חומר יסוד הארצי. ויש לו טבע קיים חוק עולם ולא יעברונהו כל באי עולם. ואם המו גלי חכמתם. יגעו לריק כל חכמתם תתבלע. רוח יזרעו וילדו דמיונות לבהלה זרעם נכון למועדי רגל מוקש אדם ילע. אם יתאמצו לעלות במרכבה. ויפרצו גדר מצבם לעלות בחקירתם השמימה. להביט אל האלהים. אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר. מי עמד בסוד ה' לדעת עומק דינו. ולחשוף מצפוני סודותיו. אשר העלים והסתיר מבריותיו. למען לא יתהלל חכם בחכמתו. מתת ה' היא לישרים סודו. לאשר יחפוץ המלך מ\"ה הקב\"ה לחלוק לו מכבודו. ולתת עליו מהודו. חלק מה ברצון ונדבה כמתנת ידו. אך לא בכח חקירתו יגבר איש. אשר לא זכה להיות מעבדי המלך משרתיו עושי רצונו העומדים לפניו. למצוא חן בעיניו. וזאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב בשר. ישתמש במותר לו. ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר נפל בגורלו. אל יתאוה יותר מהראוי לו. לא ירדוף אחרי היתרונות. לדרוך על במותי התבונות. שגבו ממנו פן ימעדו קרסוליו ויפול. יאבד מה שבידו. כמש\"ל הקדמוני גמלא בעי קרני כו'. ועל זה אמר החכם דבש מלאת אכול דייך וגו'. ואם תתחכם יותר מדאי. תשוב סכל ותמות בלא עתך. ואל תהי חכם בעיניך לומר אני ארבה ולא אסור מני הדרך הכבושה. כי תכסך בושה. ורבים הושחתו בתואר אשה זרה החכמה המדומה הוכו בסנורי האולת מכה אנושה. לא יוכלו הרפא ותשובתם קשה. ע\"כ שמע דברי חכמים במופלא ממך בל תדרוש אין לך עסק בנסתרות. לכן יפה דיבר הר\"מ ז\"ל אור הגולה אשרי לו ואשרי חלקו בג\"ע זכה  <small>[לעצמו שלא השיאה אותו חכמתו לפרוץ גדרו של עולם לחפש בנעלם כאשר עשו המתפלספים הבאים אחריו הממשמשים כעורים קירי לעשות להם יד ושם. להציב הדר בן כחכם ורבן. בהגבילם הדיעה בכללים לא בפרטים. אוי לשוטים בועטים. לא ייראו לשלוח רסן מפיהם לדבר באלהים לא שמעו לעצת החכם האמיתי כי האלהים בשמים ואתה על בארץ. ע\"כ יהיו דבריך מעטים. וראוים לעשות בהם. שפטים. ליסרם בעקרבים כאוילים לגו כסילים שבעים ושוטים. לא כן עשה הר\"מ עם כל רוחב לבו ועומק תבונתו. שמר פיו ולשונו בס' המדע והיד הגדולה אשר עשה לשם ולתהלה. על כן יפה אמרתי והכרזתי בבית מדות. כי ס' מ\"נ לא יצא מת\"י המחבר הגדול הלז תחת ידיו לא תהיה המכשלה ומי שישים עין שכלו על מ\"ש בהל\"מ. על המקיים ז\"מ ב\"נ מהכרע הדעת בלבד. אינו מחסידי או\"ה ולא מחכמיהם. יודה בהכרח שכוונתי אל האמת. מלבד מה שיש להוכיח כן מכ\"מ בס' הי\"ד המורים באצבע על גנות המתפלספים החכמי' בעיניהם שלא הי\"ל ז\"ל חלק עמהם. ורחקה דעתו מדעותיהם. כי חכמת מה להם. ואכמ\"ל רק אחד מהפלוסופים אשר אין לו עמנו חלק ונחלה. באילן גדול תלה. להשביח מקחו הרע למען לא יהרהר אדם אחריו:]</small> וזיכה את הרבים. והוא השיב בזה תכלית מה שבחק האדם להשיג בחקירות ספיקות כאלה והיא השגה גדולה. וכבר הגיע למדרגה העליונה האפשרית המכיר את מקומו ושמח בחלקו בידיעות אשר חננו קונו. ולא יבקש לו גדולות ונפלאות ממנו. כדבר האומר תכלית שידעתי. שלא ידעתי והוא ודאי החכם הנאמן. וההורם לדעת לחקור במה שאי אפשר לו להשיגו. הוא חוטא חומס נפשו. סכלות והוללות רעה תתשב לו. כמעשה המפציר להסתכל בשמש. יעור עיניו בלי ספק. וכאלו יעיז פניו ילוד אשה. להסתכל ולעיין ולדרוש במחשבתו מהות הבורא ית' שאין שוטה כסיל גס ועב הטבע יותר ממנו. כי לא שיער שכלו קיום טבע הנמנע. טוב ממנו הנפל. ולא בלבד השגת מהות הבורא ית' נמנעת. בלתי אפשרית כמאמר חכם אלו ידעתיו. הייתיו כי הוא המדע היודע והידוע. ואינו נודע לזולתו. כ\"א על ידי פעולותיו בלבד. אך אפי' אחד ממעשיו ובריאותיו אינן מושגים בעצם תכונתם. ולשוא עמלו ויגעו כל חכמי קדם. להשיג חלק מן החלק. בחכמת היצירה והטבע אפילו בבריאות השפלות (וכאשר הוכיח ה' את איוב מן הסערה) כ\"ש שנלאו לחקור ולחתור ולא יכלו לעמוד על עצם ומהות גרם השמימיי. אף לא השיגה יד חכמתם לדעת עצמות הדבר המקיים. והגורם התנועה בבעלי חיים. מן הגדול שבהם עד רמש האדמה ושרץ המים <small>[ואפי' בנראה המוחש נבער כל אדם מדעת סבת משיכת אבן מגניט\"ש את הברזל וכדומה הרבה כמ\"ש בס\"ד בעלית הטבע. יגידו נא חוקרי הטבע מה הם הרוחניים הקטנים ודקים מאד מבהיקים הדמות תולעים שטים באויר בערבוביא הנה והנה. כמושב לעין ביום ברור וצלול. וכהנה רבות מפליאים ומלאים המחשבות ומי לא יעמוד משתאה משתומם מחכמת האומנים המופלאים בקיאים הזריזים. העכביש והנמלה והדבורה ותולעת המשי ביחוד. ועל כולם פליאה. נשגבה מיתתו של זה האחרון וחדושו ומחיתו אחרי בלותו היתה לו עדנה. כפתי וערשו רעננה יעמדו נא חוברי שמים ויגידו סבת תנועת סולמת יעקב בגלות מעת היותה ומתחלת מציאותה זה כמה אלפים שנים. לא כלו המקרי שינויי הזמנים אף אם נתנה למשיסה. מחיות היער לא נרמסה. הן במלות והיא קיימ' מתחדש' כנשר נעורי' כנף רנני' נעלסה:]</small> ואיך לא יחשב פתי וסכל המתעקש לחקור במכוסה כל מעשה ה' הגדול אשר יעשה. ואפי' משוכב' חיקך נפשך השכונה בחדרי גופך. שמור פתחי פיך מלחפש עצמותה. ומהותה ומעשיה ופעולותיה איך ובמה תפעלם ואיה כלי מלאכתה. בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. כי להבל תיגע לתוהו תכלה כחך. על אחת כמה וכמה שתהא זהיר ברוחך. מלשער מלאכת מחשבת בוראך. נבער כל אדם מדעת. ומי שאין לו הכרה בנמנע. שהוא מושכל ראשון. אינו בן אדם כי אם בשתוף השם ודמיון הצורה בלבד ויספיק זה למבין בהצלת דברי הר\"מ. ומ\"ש מד\"ש בשם רמא\"ל במ\"כ הלך בדרך המדברים. לא הוסיף רק מבוכה. כי לקרות העתיד. הווה או עבר. הוא מאמר סותר את עצמו (ואינו אלא דיבור בלי כוונה כצפצוף העופות) ונמנע. כמו שלא יתכן לייחס להשי\"ת שיעשה את העבר. לא היה כבר. אין הפרש בין זה לזה. אך מה שהכתובים מדברים על העתידות המיועדות בנבואה בלשון עבר בדרך דמיון כאלו היו כבר עשוים. הוא בבחינת אמתותם והאמנת העשותם בודאי מוחלנו בעתם. על כן נחשבים כאלו נעשו בשכבר. אך לא יתכן לשכל לצייר חלוף העתיד בעבר. כאשר לא יצויר חלוף העבר בעתיד. אם לא בדרך ההדמות בלבד. וזה דבר מבואר בעצמו. סוף דבר החכם הגמור יודה על האמת. ולא יבוש בהכרת קיצור ידיעתו בבלתי ראוי אליו. היותו אדם מאדמה. זוהי חכמה נשגבה רמה. כנזכר בפי החכם מכל האדם היתה שומה. בס' קהלת תחלתו וסופו. וכן חתם ס' משלי שלשה המה נפלאו ממני וגו' ולא תחשב לו לכלימה:  ",
+                    "<b>ובטוב העולם נדון. </b>במדת רחמים. ודאי. כי גם הדין ממוזג ברחמים רבים (עמ\"ש בס\"ד בסולם בית אל) וכן אמרו חז\"ל עה\"פ. הודו לה' כי טוב. שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו. עני בשיו כו'. הרי זה ממש מה ששנו כאן. ובטוב הוא איך ומה העולם נדון. בכל מדה טובתו היא:  ",
+                    "<b>והכל לפי רוב המעשה. </b>מ\"ש בו הר\"מ לפי מה שכופל כו'. שאינו דומה המחלק מאה זהו' לצדקה במאה פעמים לנותן אותן בפ\"א. אינו נראה לי להחזיקו במושלם כי לדעתי הוא בהפך. אדרבה יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים. אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאד. מנותן במאה פעמים. שאינו כבד עליו כל כך. ואפי' אם נותנן בבת אחת. איו בה כבישת היצר. כמו בנותן אותן לאחד. כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים. הרי מצד הנותן יפה כחו באחד מבהרבה. וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר דלפום צערא אגרא. ואם מצד המקבל ג\"כ. טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו. משיתן להרבה עניים. ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלמה. שכבר אמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיא עצמה כוונת התנא כאן. באמרו והכל לפי רוב המעשה. כי רוב ישמש גם בעד גודל כמות מתדבק. כמו ורב יעבוד צעיר פירוש גדול. וכן רב ביתו. מלך רב. וכ\"פ ותשועה ברוב יועץ. וזה נכון בעצמו. ואע\"פ שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. זהו בכהן דוקא. לפי שיש לו לטול בבתי הגרנות רבים. ויש לו די ספקו. ועוד על כרחך לא בכל כהן אמרו כן. אלא בעשיר דוקא. כענין פירא היאירי עם דוד. משא\"כ בכהן עני ודאי לא אמרו. תדע שהרי עשו את שאינו זוכה כזוכה במכרי כהונה. מכלל שדבר טוב הוא. וכן אמרו כל טובתן של רשעים אינה שלמה. על כן הדבר ברור בעיני. שהדבר בהפך ממה שחשב בו הר\"מ בהניחו כלל זה בהחלט. אם אמנם יצדק בתנאי. דהיינו על דרך שאמרו בעני המחזר על הפתחים. שאין נזקקין לו למתנה מרובה. אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים. טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב. משיתנו לו במאה פעמים. אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו. וכך יפה לו לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט משיתנו לו הרבה בפעם אחת. ויש לחוש שיפסידנו. והכל לפי הענין והאדם וכל זה נכלל לפי דעתי. במה ששנו כאן והכל לפי רוב המעשה. רצו לומר גודל המעשה בטובו המורגש. ובמיטב ענינו וכוונתו הרצויה. בכל דבר מצוה הבאה לידו. ומכוון שיעשנה בשלמות על צד היותר טוב האפשרי. כראוי לאותה מצוה. לפי מה שהיא צריכה להביאה למדרגת שלמותה ותמימותה הנבחר. טוב הכוונה הנבחנת עמה. ההיא יקרא רוב המעשה. בודאי. לא הכופל המעשה (מבלי דעת וחפץ הנכסף ו)בלי שישלים חוק אפי' פעם אחת. לענין פירושו של הרע\"ב. עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ק דקדושין אכול וייטב לבך:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>והפנקס פתוח. </b>לראות כל אחד חשבון חובותיו. אעפ\"כ היד כותבת חותמת שטרות מחדש להוסיף על חובו. והיד כידוע שאין הרגל כותבת. אלא היד עצמה שמקפת היא הכותבת. כמ\"ש וביד כל אדם יחתום. והכל מתוקן לסעודה אבל לא הכל לאכילה. אלא הללו לאכול ולשבוע והללו לראות ולקהיון שנים. כמש\"ה הנה עבדי יאכלו. ואתם תרעבו וגו'. ועיין ב<i>קתדרא דכסא שן</i>:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין קמח. </b>פירוש שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל. בסמכו על עסק התורה. להשיג די מחיתו. שלא בדרך הטבע. כרשב\"י ובנו במערה. ובדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזרה (או כמי שעשה עצמו אכזרי על בניו כעורב ואמר שלימו קורמי באגמא. שאינה מדת כל אדם) או להיות בטוח לחיות מבלי טרף. כשיעסוק בתורה כדרך שעמד מרע\"ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז\"ל. כי להם לבדם נתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הנתן לבני אדם. לא עבר זר בתוכם (ואף הם בהיותם בישוב הוצרכו לאכול לשבר רעבונם. כמו שמצינו באליהו ז\"ל עם הצרפית. וגם בדרך הביאו לו העורבים לחם ובשר. ואפי' האבות ז\"ל לא ביקשו להתקיים בלי מאכל. שא\"כ לא היה יעקב אע\"ה תולה נדרו בלחם לאכול וגו') כי מן אז והלאה רצה הקב\"ה שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו. ודי חלב עזים ללחמו לחם ביתו וחיים לנערותיו ואי לא לאי לא אכיל. וארז\"ל ראה חיים עם אשה זו אומנות. ואף לדברי ר' נהוראי שילהי קדושין. חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות עכ\"פ ולא יסמוך על הנס. שהרי כבר שנינו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה בלי חולק הא על כרחך לא אמר ר\"נ. אלא שהאב יכול לפטור עצמו מללמוד אומנות לבנו זולת התורה. ושיוצא בכך ידי חובת מצות הבן על האב. אבל הבן יחוש לעצמו בודאי. כדי שתתקיים תורתו בידו. ויחזר מעצמו אחר השגת מזונותיו ולהספיק צרכי גופו ונשמתו. אשר לא יתכן לו עמידתו בלתם. והוא שאמרו חז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. שהיה לבם פנוי מכל טרדה אחרת ומעסק גופני ומשבאו לארץ הוכרחו לעבוד את האדמה לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ונצטוו על ככה לעסוק בחיי שעה בנטיעה וזריעה. כמ\"ש רז\"ל עה\"פ ונטעתם כל עץ מאכל. והוצרכו להבטחה גשמית. כדי שתתקיים התורה בידיהם ויסורו מהם המונעים והמעיקים. לא ליעוד שכר כלה ואבד הוצרכו. כמחשבת ההמון ביעודי התורה. שבאו להבטיח במותרי התענוגים הגופניים (שהם ודאי בטלים הרבה כנגד עסק התורה) ולכן הדתות המזוייפות אשר קצרה ידיהן לאמת הבטחותיהן. התחכמו לייעד בשכר תענוג רוחני בלבד. כרוצה לשקר ירחיק עדיו. אבל אנו נוחלי האמת. ידענו נאמנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכל הבטחות ההצלחות המיועדות בשמירת התורה. הם רק להבטיח בהסרת המכשולים ולמנוע המעיקים מדרך עם ה'. שיקל עליהם עבודת ה' וקיום תורתו ולא יעכבם דבר. ואי אפשר להתקיים התורה בידינו באופן שלם. מבלתי הטובות הגופניות. כל עוד היותנו שוכני בתי חומר. לזה בלבד באו יעודי התורה האלהית בטובות העולמיות הזמניות. על דרך כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (שנתקיים בבני דור המדבר בשלמות. שאחר שקיימוה בעינוי ורעבון בארץ לא זרועה. זכו אחר כך לקיימה בארץ נושבת יושבים ספונים בבתים מלאים כל טוב ובמרעה שמן ונחת שולחנם מלא דשן) כי אז תתקיים בידו ביתר שאת ויתר עז על צד היותר טוב ומועיל. לעשותה בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וזהו שכר מצוה מצוה כי ע\"י הטובה הגשמית. תפרה ותרבה הרוחנית ויגדל האושר הנפשי האמיתי לאין חקר. עמש\"ל מ\"ה בס\"ד:<br> קמח נאמר בו רמז הוא ר\"ת. <b>ק</b>מח <b>מ</b>לבוש <b>ח</b>יים. כי אם שלש אלה לא יעשה לה. ויצאה התורה חנם. אין כוסף. ולפיכך לא אמר אם אין לחם (שרומז כמו כן בר\"ת) כי היכי דנידוק הכי מדשני ולישנא. ואי נקיט לחם. לא הוה דייקינן הכי. דמשתמע שפיר כפשטיה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>וגימטריאות. </b>עם כל מה שהאריך בתוי\"ט להוכיח פירוש גימטריאות של חז\"ל על ההנדסה (מלבד הדוחק הנרגש מדברי תי\"ט עצמו שמעתיר ומפציר להכניסו בלב הקורא בפיתוי לשון. וזה כלל בלשונו של תי\"ט על פי הרוב. בכל מקום שמאריך טירחא בשפת יתר. סימן הוא לחולשת הענין שרצה לבארו ולהסבירו. על כן בא החלום ברוב ענין. אולי יוכל הועיל לקרב הרחוק ולהסכימו לדעתו הרצונית וזה דבר מורגל אצלו ז\"ל להוכיח בדברים ולשונות רחבים מבחוץ וצרים מבפנים. בפנימיות ותוכן הענינים. גם מחברים זולתו נהגו כן וכמ\"ש גם רלב\"ג) אינו נכנס באזני כלל. אע\"פ שבלשון יוון כך הוא. אבל לשון חכמים לחוד. גם מי שיודע ומכיר במוצא הלשונות ומקורם. הוא ידע כי גם היוונית תולדת העברית היא באמת. אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה. אבל חז\"ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות. וזהו האמת בפירוש לשון גימטריא המצוי בדברי רז\"ל. גם אע\"פ שלדעת הר\"מ כוונת אמרם ז\"ל על הפסוק. כי היא חכמתכם ובינתכם. איזוהי חכמה לעיני העמים. הוי אומר זה חשבון תקופות כו' (ולא נזכר שם גימטריאות. לכן לא אדע במה נסתייע בד\"ח משם) שהיא חכמת התכונה של או\"ה. רחוקה היא מכליותי. לייחס דעה זו המגונה לרז\"ל. חלילה וחס להו לרבנן קדישי. שיתפארו בחכמת הגוים. רעיוני אנשי העולם הבודים מלבם חכמה שאין לה עיקר ויסוד. רק כפי העולה על רוחם. נשענים על יסודות הנולדות במוחם. לקרב כל דבר אל השכל להוליכו במנהגי הטבע המוחש. ועם כל זה הם עצמן נבוכים מאד. ומודים שאין מציאות אמתי לגלגל יוצא מרכז וגלגל נושא והדומה להם. וכן במציאות גלגל היומי נחלקו איזהו. והרבה כאלה קשות נמצאו באותה חכמה. ונתחלקו לכתות כתות בהנחותיה ולא נחו שקטו גלגלי רעיוניהם. עד שהמציאו תכונה חדשה לגמרי. מקרוב באה לא שערוה ראשוניהם (וי\"א שנמצא גם בקדמונים מאד. מי שחשב עליה כזאת של קופירניקו\"ס) יהי מה אינה ראויה להקרא חכמה כלל. אחר שאינה אלא דמיונות ורעיונות ודתיה שונות. כפי מחלקות לבב בני אדם אשר חכמת מה להם. ולא זכתה לקנות עטרת האמתות לראשה. אשר בה חכמים מלכי קדם ימלוכו. ואיה איפה החכמה והבינה הנמצאת פה עמנו לעיני העמים והם שחדשוה והמציאוה. מבלי יסוד ושורש בדאוה. ואיך נתפאר בה אנחנו עליהם. לא לנו לא לנו היא. ולא ניחא להו למרייהו חז\"ל דלימא הכי. אבל האמת הגמור שאין חישוב תקופות ומזלות. אלא סוד העיבור שקבעו חז\"ל ומסרוהו לנו בגולה. ועליו היתה השבועה שלא לגלותו לאו\"ה (לא כן חכמת התכונה הבדויה שהיא גלויה לאו\"ה. ונסתרה ממנו בהיותה בלתי צריכה אלינו. טורח זה למה לנו. מה ריוח ושכר יש בה לגוף. ואצ\"ל לנפש לא תוסיף תת כח) כדאיתא שילהי כתובות וכפירש\"י ותו' שם. ומ\"ש רש\"י פ\"א טעמי תורה היא. היא. כי בלי ספק אין הכוונה על החשבון. שאין בו סוד. ולא כל כך עומק. שמחמת זה יקרא חכמה ובינה. שכל אדם יכול ללמדו בשלשה וארבעה ימים. ופמ\"ש הר\"מ. ולכן מיאן שתהא כוונת חז\"ל עליו. באמרם שזוהי בינה לעיני העמים. ובעבור זאת החליט שאינה אלא לידע הנחותיה בתכונת גלגלי הכוכבים והלוכם הגשמי (ואמנם אף לפי מה שחשב הרב שאין שם אלא תיקון החשבון החומרי בלבד. מכל מקום לא ירוחק בשביל כך לקרותה חכמה ובינה. ביחוד לעיני העמים כולם. כי כל חכמי קדם אנשי השם באומות אשר מעולם. יגעו מאד למצוא מסלול ודרך להשוות ירחי הלבנה עם שנת החמה. חתרו להשיב אל יבשת ההשואה. ולא יכולו להשיג פשר דבר נאה. להיות להם סדר מתמיד וחשבון קבוע בל ימוט לעולם. לריק יגיעם של חכמי התכונה בעם ועם. כי על כן הוצרכו לשנות סדרי חשבונות עבוריהם כמה פעמים. מפני שבאו תקופות הימים וחגיהם שלא בזמנם הראוי. אכן בחשבון סוד העבור של חז\"ל לא נמצא בו שמץ דבר. שיביא לשנות מאומה. כי חוק לישראל הוא ולא יעבור לא ימוש לעולם כמלא נימא. שבועות חוקות קציר ישמר לנו. ואביב ואסיף בעתם יבואו. ומועדי ה' המקודשים בזמנם יקראו. על כן הודו או\"ה ולא בושו להכיר ממנו חכמת חז\"ל הנשגבה ורמה מאד ומהם עצמה. ונתקנאו בנו על חכמה גדולה זו הנפלאה. הקולעת אל השערה ולא תחטיא כל ימות עולם לפיכך בודאי לזאת יקרא חכמה ובינה לעיני העמים ולפני כל החכמים. בבחינת התכלית. בין שתהא בנויה על שרשי התכונה הבדויה להג הרבה יגיעת בשר אין בינה. או זולתה הנה היא לבדה קנתה כתר האמת. בצאת על ידיה לפועל הסבה התכליתית חיה וקיימת) אכן הסוד הגמור הוא בטעמי העבור הנעלמים. הנודעים בחכמת האמת בלבד. עליו אנו מושבעים שלא לגלותו לאו\"ה. כי לא עשה כן לכל גוי (להודיעם טעמי תורה הכמוסים. ומכוסים אפי' מהמון הישראלי) לרוב עמקו וגבהו בחכמה הקדושה. על כל פנים כל מי שיש לו מוח בקדקדו יצטרך להודות בזה. שלא כיוונו רז\"ל על חכמת האמת המסופקת ורפויה בידיהם. כי אם דוקא על חכמה אמתית שלמה. בראיית התכלית. המושג ממנו בחוש לעיני הכל. אולם יסודותיה ועל מה הטבעו אדניה ואשיותיה. זהו הסוד שלא נתגלה לעיני בשר. כי אם לעינים רוחניים הצופות במאורות אלהיים ועליה באה אזהרת ההעלמה והשבועה. ודי בזו למודה על האמת. ובלתי מתעקש שעל כרחו יאמר שהיא חכמה שאו\"ה מתפלאים עליה ושעיקר טעמה גנוז ומכוסה מהם. ולא שנצטרך לבוא וללמדה מהם. להוסיף על ידיה מבוכה על מבוכה. ולהתהלך בחשכה. אבל לישראל לבדם ניתנה החכמה האמיתית אשרי העם שלו ככה:  ",
+                    "<b>פרפראות. </b>לפי מה שכתבתי לעיל יהא כפשוטו. מקביל למה שאמר תחלה. הן הן גופי הלכות. כלומר דברים עיקריים בתורה. שאי אפשר לאדם הישראלי מבלעדי ידיעתם. יאמר נא עתה על תקופות וגימטריאות. שהן פרפראות בלבד. לומר שעם היותן דברים יקרים. ונחשבים כערך הפרפראות שנאכלין לתענוג אל עיקר הסעודה. כי הפרפראות עם חשיבותן (כי על כן נאכלין באחרונה מפני טעמן המשובח ולהשאיר מתיקותן בפה) ונמכרין ביוקר. אין בהן צורך כל כך ואינן שוין לכל נפש. כלחם ומזון העיקריים בעצם וראשונה. כך אלו הידיעות היקרות והמפוארות בערך זה אל גופי תורה. שהן צריכין לכל נפש. ואלו אינן הכרחיים ולא יאותו לכל אדם לדעתם ולהשיגם. ומאן דלא ידע להו נמי גברא רבה מיקרי. כי אם יודע חשבון תקופות ההכרחי המעשי. אע\"פ שאינו יודע טעמו ונעדר ממנו ידיעתו העיונית. לא חיסר מעלת חכם סתמי. שהוא היודע בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן היודע. הלכה בנזיר. סתם נזירות שלשים יום ואינו יודע למוד הגימטריא. יהיה תלתין. אינו מעכב. ונפקא מניה למדחי הא מקמי האי שחייב לטרוח בידיעת גופי הלכות תחלה. אח\"כ יבקש לדעת טעמיהם. וכמו שאמרו לגמר אינש והדר לסבר. ולא יעשה את העיקר טפל. וטפל עיקר. וגם יוצא לנו כלל גדול צריך מאד. ומה שהודיעונו בזה ערך גופי התורה לגוף. וגימטריאות לפרפרת. כי ממנו נדע שהגימטריות אע\"פ שהן עינים לתורה. מ\"מ אינן עיקר כגופי תורה שנמסרו בידי כל אדם מישראל. משא\"כ גימטריאות לא נמסרו אלא ביד החכמים האמתיים. כי יש בהם דרכים לדבר והפכו. ונדרשים לכל חפציהם. מראים פנים לכל צד לטוב ולרע. כענין ענג נגע. בסוד פנים ואחור וחזרת הגלגל. ובכאן הרשת פרושה ליד מעגל. לצוד את הפתאים שראשן סגלגל. וכצבאים הרוקדים כעג\"ל. בהמצאת חריפות של הבל לטהר השר\"ץ מן התורה. ודורשים מקראות לעצמו בגימטריאות בדויות לפרוק עול תורה ולהתהלל באלילים הרבו פצעי נכשלים והפילו רבים חללים. לצאת מן הדת ולהאמין בפסולים פגרי אדם וישמעאלים ככת הארורה שיצאה מקרבינו מחדש להסית ולהדיח בני ישראל יבחרו להם אלקים חדשים מקרוב באו להאמין בצבי מודח בחלומות והבלים. וגימטריות מבודים בלתי מקובלים. אוי לנפשם המטומאה אותה רע רעה אחר רעה תבוא לרשעים הללו המקוללים. פנים שלא כהלכה בתורה מגלים. כאלו ניתנה התורה ביד כל סכל ונואל. לדרשה בגמטריות עריות לבנות במה לעצמו להקריב עליה לחם מגואל. זאת היתה חטאת הכופרים הראשונים שעסקו בדרשות של דופי. ויחפאו דברים אשר לא כן על ה'. ואין דעת אחת משובשת מכל המינים השונים ומשונים שאינן יכולין להתלות במקראות בארחות עקלקלות. שזו להם מהתלות. ואם הגימטריא מייפה ומוסיף נוי לנוה ויפ\"ה בנשי\"ם. עיניה ברכות בחשבו\"ן. נגד זה הרשעים עושים מהם נזם שוא באף חזיר להוסיף כיעור בעינים תרוטות וכמ\"ה המלא עינים שמהם פנים מוריקות. ובעז\"ה נראה לענות לכסילים כאולתן. לרצץ מוחם של אותם שרצים להכות על קדקדם. ועיין חבור תה\"ק וע\"ע חכ\"מ שפקרו המינין תשובתן בצדם. וכללו של דבר גימטריא וג\"ש דינן שוה. שאין אדם דן אותן מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערים אבותינו הקדמונים בעלי הקבלה האמתיים. רק אם לקיים דברי חכמים ומסורת רבותינו. הן זה וזה מותר ויישר כחו. שכר הרבה יטול. בזה האופן רשאי חכם לחפש אחר גימטריא לסמוך עליה דברים ישרים הנאמרים באמת לא לעקל בית הבו\"דה ולא לסתור בנין זקנים ולקלקל. ושלא לבדות דבר לחדש דבר מעתה לזלזל בד\"ת ראש להקל. כזה ראה וקדש מצוה להביא מן החדש וכל המרבה ה\"ז משובח כסף מחירה לא ישקל. וההולך חשכים ומתחכם להמציא גימטריאות לפרוץ גדר ולהסיג גבול עולם ישכנו נחש וכבן מורה יירה או סקול יסקל. לזה היתה כוונת התנא בעצם וראשונה להעיר על זה להסיר המכשלה והמסלה לסקל להודיע נאמנה שאין הגי' עיקריים. ולא יאותו לאורן אלא אותן שזכו וקנו גופי תורה תמלה לא ישאל בעצו יגיד לו המקל. ולברר דברי ולמען הראותך קצת מהתהפכות הגימטריאות. אציגה עמך פה שנים שלשה גרגרים בראש אמי\"ר ויהיו לך למופת ולאות על הגאולה והתמורה הבט נא ותראה נפלאות. הנה תורה גי' הוי\"ה אלה\"י ישרא\"ל. וגי' הוי\"ה אהי\"ה אדנ\"י צבאו\"ת. נגד זה היא ג\"פ גי' סמא\"ל לילי\"ת. הרי דרך החיים ודרך המות שאמר הכתוב. וכן אמרו החכמים האלהיים מאן דזכי לה סמא דחיי כו'. כי היא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בל יקרב איש זר לאכול מפרי עץ החיים. וכמ\"ש בס\"ה) וכן משה גי' א\"ל שד\"י. וגי' אלהי\"ם אחרי\"ם. גם שמד\"א. תלמוד גי' השכינ\"ה. וגי' לילי\"ת. כי העוסק בזה ובזו ניצול מזה ומזו ומאלה. ובלבד שיעסוק בה לשמה. כי אז ניצול מן מקוצים ומן הברקנים. שנסבכים בהם בורים ריקנים. שעושים ממנו כנור מנגנים. לשחוק עושים לחם כזבים ומשתה שמרים שמנים השי\"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורת אמת לאמתה וישים חלקנו עם חכמיה הנאמנים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בן זומא. </b>עיין פירוש רע\"ב. ועיין גמרא דריש הוריות תלמיד והוא ראוי להוראה. כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי: \n",
+                    "<b>איזהו חכם שראוי שיתהלל כו'. </b>הקשה תי\"ט מן הכתוב דירמיה. כ\"א בזאת יתהלל המתהלל גו'. והאריך בדחוקיו כדרכו. עם שיש קצת טעם בדבריו. אין הלשון מתיישב היטב. ואין להאריך בכך. איברא מעיקרא לא קשיא מידי. אפילו אם תמצא לומר דתנא נמי בחכמה דעלמא קמיירי. כי אין כוונת הרע\"ב לומר. שראוי לו שיתהלל הוא בעצמו. אלא רצה לומר שראוי להתהלל מאחרים. כי ודאי החכם ראוי שיתהלל. ולו נאוה תהלה מבני אדם. כמש\"ה לפי שכלו יהולל איש. אבל מכל מקום אין לו להתהלל ולהשתבח בעצמו. שאין זו ממדת החכם. וכמ\"ש החכם יהללך זר ולא פיך. ואזהרת הנביא ירמיה נמי. אי בעית אימא בדידיה משתעי. ר\"ל שלא יתהלל החכם עצמו. לפי שאינה חכמה עצמית. וגם אינה בטוחה לעמוד לו. לפיכך אינו דבר נאה שיתהלל בה. אף אם יהולל מאחרים. משא\"כ בהשכל וידוע אותי. כי היא החכמה האמתית בעצם. והיא דבר של קיימא. בה ראוי להתהלל המשכיל אשר השיגה. אפי' הוא בעצמו. ולא יחשב לו גנות וגסות רוח. כי המתפאר בה באמת. לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. לקבל ע\"י כך איזה תועלת מהם. כי אז תשוב לו מעטה התהלה. לחרפה ולתהלה. אם יחשוב לטול ע\"י התפארותו עטרה וגדולה. ואי בעית אימא נביא נמי לא קאמר שיתהלל עצמו בשום אופן. אלא גם בהשכל וידוע אותי. זר יהללהו. לא פיו. ואין צריך לומר בחכמה זולתה. ותנא דידן נמי אפילו תימא בחכם דהשכל וידוע את ה' איירי. מיהא בדידיה לאשתבוחי בנפשיה לא קמיירי לגמרי. אלא איזה חכם שראוי שיתהלל מאחרים קאמר: \n",
+                    "<b>הלמד מכל אדם. </b>זה הכלל צריך לפרט. ואין למדין ממנו אלא לענין הכניעה והשפלות בלבד. לומר שלא יבוש ללמוד גם מקטן ממנו. אבל צ\"ל בו חוץ. שאסור ללמוד אפי' מרב שאינו הגון. כמ\"ש אם הרב דומה למלאך ה'. תורה יבקשו מפיהו כו'. וכן הרבה. אצ\"ל הלומד מן המגוש שחייב מיתה. ור\"א בשביל שלמד ד\"א הגון מן המין. נתפס למינות. ועמ\"ש בס\"ד באגרת שום שהרחבתי בחקירה זו: \n",
+                    "<b>איזהו עשיר כו'. </b>עיין מ\"ש בס\"ד בבית נתיבות בעליית העשירות: \n",
+                    "<b>שנא' יגיע כפיך. </b>עיין הקדמת בית נתיבות. מ\"ש רע\"ב והעושר הזוכה בו הוא נכבד בעיני אלהים ואדם. דבר זה צריך ביאור. כי אם אמנם ודאי ברכת ה' היא תעשיר. ואם לא שמצא חן בעיני ה' שיהא נכבד. לא היה נותן לו עשירות. מ\"מ נראה לי שאין הלשון מדויק. כי אף אם האדם העשיר נכבד ונשוא פנים לפני אדוניו השם ית'. מחמת מעשיו וזכותו. או זכות אבותיו שקדמו לו או שמא חן וחסד חנם הוא. כמ\"ש וחנותי את אשר אחון. אע\"פ שאינו כדאי הלא עם כל זאת. ודאי לא בשביל עשרו מוצא חן גם בעיני השי\"ת. הלואי שלא יקל בעיניו ית'. מחמת העושר כי אין גבהות לפני המקום. ואל זה יביט אל עני ונכה רוח ולא אסגי אלא לדאזעיר. כ\"ש אם העושר עשוי שלא במשפט באחריתו יהיה נבל. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם אם יש מקום לומר שהעשיר ימצא חן בעיני אלהים ואדם. הלא הוא אם מתת ה' הוא והשליטו האלהים לאכול ממנו ולשאת את חלקו לעולם הנצחי. בהיותו עשיר בדעת עם הממון שזכו לו בו מן השמים. ומתנהג לעצמו כעני עם עשרו הגדול. כענין שמצינו בדוד המלך החסיד ע\"ה. שלא קרא עצמו אלא עני. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. כי עני ואביון אנכי. ראה כי יחיד ועני אני. וכאלה רבות עמו. שלא התגאה בעשרו הרב. ולא נהנה ממנו. אלא הצניעו לחפצי שמים. אז הראה עושר כבוד מלכותו לכבוד קונו כמ\"ש ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. כמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"ה דפ\"ק. על אותה ששנינו ויהיו עניים ב\"ב. אז ודאי ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גם מצד העושר. שלא הכשילו עשרו כמדת רוב העשירים לנטות מדרכי כושר. ועמ\"ש בס\"ד במעמד ליום רביעי בסוף פירושנו למאמר מעוט הירח: \n",
+                    "<b>הכובש את יצרו. </b>מ\"ש הרי\"ק שנקרא יצר סתם לפי שקדם בגוף. עמ\"ש בס\"ד בעלית יצ\"ט בשם הריס\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושכר עבירה עבירה. </b>וא\"ת הא אמרינן שילהי פ\"ק דקידושין. עבירה יש קרן ואין לה פירות וי\"ל דהא רמינן לה התם מקרא דכתיב ומפרי דרכם ישבעו. ושנינן עבירה שעושה פירות. יש לה פירות. ועמ\"ש בס\"ד להלן משנה י'. והא דקרי ליה שכר עבירה. ויותר היה ראוי להקרא עונש. היינו משום דלרשע האומר אין אלוה. לית דין ולית דיין. ודאי שכר הוא לו שממלא תאותו ועושה נחת רוח ליצרו. שיהא שבע מן העבירות. ואינו אלא שכר מדומה. הוא ש\"ה וזורע צדקה שכר אמת פירוש שהזורע צדקה ר\"ל כדי שתשא פירות. זה ודאי י\"ל שכר אמת. מכלל שיש שכר שאינו אמת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכל אדם. </b>פירושו. לכל אדם שיהא. לשום אדם כל שהוא. וכן לכל דבר. ר\"ל כל מאומה. כמו ל\"ת כל מלאכה. וכן רבים: \n",
+                    "<b>ואין לך דבר שא\"ל מקום. </b>זה תבין אם תעלה בעליות מרוחים של בית מדות שיסדנו בעז\"ה לשם כך ביחוד. ואז תשכיל כל מעגל טוב ורע. המצוים בכל דבר. ומתפרשים לפי המקום ומעין המאורע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתקות אנוש. </b>בודאי לחנם נתלבטו המפרשים בפירוש מלה זו. ותי\"ט יותר מכולם. כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק שאין הלשון סובל פירושו כלל. ואין זה ענין לדרך הדרש של ב\"ר שחשב להסתייע ממנו. גם מ\"ש שהמפרשים חשבו ששרשו קוה. ואינו כן אבל שרשו קו. לא הלך בדרך המאמתים מהמדקדקים. שכבר הוסכם ביניהם. שאין שורש משתי אותיות אכן קו לקו. גם הוא משורש קוה בלי ספק. עם שיפרר בענינו. אבל מה צורך לכל הטורח הלז. ואין הלשון יוצא מידי משמע פשוטו. שסתם בן אדם המלוכלך בדמי עונות. הוא מובטח שילבש בשרו רמה. ואין לו תקוה אחרת להמלט מזה. וכן אמר (איוב י״ז:י״ד) אם אקוה שאול ביתי וגו' לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה וגו'. אך ודאי לא כל אדם בכלל. כי על כן לא אמר התנא שתקות אדם רמה. כי אמנם אדם כשנברא לא היתה זאת תקותו. כי אמר ה' אלהים הוא (וארז\"ל שבעה לא שלטה בהם רמה. וכן אמר דוד אף בשרי ישכון לבטח). ומשחטא נגזר עליו למות ולהיות מאכל לרמה. לפיכך אחז לשון אנוש. כי אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהוא היה הראשון שחטא בע\"ז. וגדול עונו להענש ברמה מחמת כן (וע\"ש כך נקרא. כי אנושה מכתו) כדרך שנא' בנ\"נ. שעשה עצמו אלוה תחתך יוצע רמה. אבל אדם אע\"פ שבחטאו מת. היתה מיתתו כפרתו. ולא נענש גם ברמה שהרי אמרו שתי עקביו דומות לשני גלגלי חמה (ואפי' דור המדבר דמו בדמיבסמי) על כן נשמר שלא לומר שתקות אדם רמה. כי אז היה משמע שמתחלתו לכך נברא. ואין זה אמת אפי' אחר שחטא. אינו מעותד לכך כמ\"ש. וזה ברור והעיד בנ\"ד שאפי' מלכי או\"ה כשרים נמצאו שלמים קיימים אחר מותם כמה מאות שנים וע\"ס החיים דבר נפלא ממה שאירע בימיו בקברי ק\"ק אמשטרדם. ואצ\"ל ממ\"ש בתלמוד מראב\"י וזולתם ורבי וראב\"ש: \n",
+                    "<b>כל המחלל ש\"ש בסתר. </b>מ\"ש תי\"ט דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כ\"א בהצטרף כו'. שהאשה אנוסה כו'. בכאן נזרקה האמת בפיו. והו\"ל לאתויי קרא דמעשה שהיה. דכתיב ביה כי אתה עשית בסתר. והוה התם ח\"ה. כדכתיב בענינא אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה. כלומר אע\"פ שבאמת לא חטא. כמ\"ש רז\"ל. מ\"מ אם לפניו ית' גלוי לפניהם אינו גלוי כל כך וגרם ח\"ה. וי\"ל עוד שאע\"פ שאדם העובר חושב שעושה בסתר. מ\"מ יש אחרים שרואים ויודעים. וכן היה ג\"כ באותו מעשה. וקרי ליה בסתר לפי מחשבתו. ועל שלא עשה בפומבי ובגלוי. נקרא כך הרוצה להסתיר ולעשות במחשך זר מעשהו אף אם לא יכול על כך זה פשוט. א\"כ בכל העבירות נמי משכחת לה. ועוד כל הטורח הזה למה. דבחוטא ומחטיא ודאי נמי שייך בסתר. ונעלם מבעל תוספת יום טוב ורבו ובכלל כל המפרשים. מקרא מלא בתורה כי יסיתך גו' בסתר. הרי מפורש בחוטא ומחטיא בסתר. אם כן לריק יגעו למצוא לו פשר דבר. בדרכים רחוקים. אלא בכל אופן שייך חלול השם בסתר. כשמתחבא מבני אדם ומתיירא לעשות העבירה בפרהסיא. ואין מכיר בו אלא איש סודו. וכענין שנא' והיה במחשך מעשיהם. עי\"ל אע\"ג דהתם ביומא בח\"ה שמחטיא אחרים קמיירי. היינו ח\"ה דחמיר שאין לו כפרה גמורה אלא עם המיתה. מיהו איכא נמי ח\"ה בגוונא אחרינא כדאיירי הכא. ועוד אפי' בסתר ממש שאין יודע בו אלא הוא. מיקרי ח\"ה כשעושה בזדון. כדאמרינן פיק (דקידושין דף ל\"א) כל העובר עבירה בסתר. כאלו דוחק רגלי השכינה. וגרוע מעושה בגלוי שלא להכעיס. שלא השוה כבוד עבד לרבו: \n",
+                    "<b>אחד שוגג. </b>מ\"ש הר\"מ ושאר מפרשים שגם עונש השוגג בגלוי. זה עולה לפי מה שפירשנו למעלה בתחלה. שאי אפשר לח\"ה ממש מבלי שידעו בו בני אדם זולתו. אמנם למה שכתבנו עוד. שגם העובר בסתר ממש. יקרא מחלל ה' על דרך העברה. לפי דרך זה אינו נוח לי בפירוש הר\"מ. שמפרש אחד שוגג כו'. לענין העונש בגלוי. כי אין בזה טעם. וגם זה אינו מיושר המשפט חלילה לאל מעול. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא רצוני במזיד ודאי שוה הסתר לגלוי. ובעונש חמור. אבל בשוגג החילוק מחויב. ואי אפשר להשוות בו קו המשפט. אלא הגלוי מקבל עונשו הקל בגלוי. והנעשה בסתר. שלא הכיר בו אדם. דיו לסבול איזה עונש בסתר. וכן מוכיח לשון המשנה. שהוא לענין איזה עונש בלבד. לא לענין איכות וכמות העונש. וק\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד ע\"מ ללמד. </b>לא ידעתי מדוע נדחקו בו המפרשים והוציאוהו מפשוטו ללא דבר. כי לענ\"ד אינו אלא כמשמעו. שצריך להיות כוונת למודו לפחות ע\"מ ללמד לאחרים. שאם לא כן. אין לו שכר על למודו. ואין מספיקין בידו כלום. כי לחד מ\"ד הוי בכלל דבר ה' בזה. מי שיש בידו ללמד תורה. ואינו מלמדה. ולכך סמכו ענין למתני' דלעיל. וזה שלא כדברי המפרשים שחשבו דעל מנת ללמוד בלבד נמי מעליותא היא. וליתא אלא ודאי תחלת למודו צריך להיות ע\"מ כך. שאחר שילמד כל צרכו. ילמד חכמתו לאחרים. הלכך לק\"מ דלא תני ליה בהדיא. מדת הלמד ע\"מ שילמוד. שאין זו מן המדה כלל. אלא ללמד אצטרכא ליה. דאפ\"ה יספיקו בידו ללמוד נמי. ואין לו לדאוג מלמוד עצמו. כי אדרבה חבריו ותלמידיו יקיימוהו בידו. איברא הא דקשיא למפרשים הלמד ע\"מ ללמד. אמאי אין מספיקין בידו לעשות נמי. דהא פשיטא לאו ברשיעי עסקינן. כמ\"ש תי\"ט ופשוט. הא כבר תרצה רע\"ב. גם י\"ל עוד דפירושו שרוצה להיות תורתו אומנותו. דפטור מכל המצות המעשיות. שתלמוד תורה כנגד כולן. לזה ודאי אין מספיקין בידו לעשות. שאין לו אלא כפי מחשבתו וכוונתו הטובה. וכרשב\"י וחבריו. ובן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ור\"י דמצלי מתלתין יומין לתלתין יומין. ודידן עדיפא מדהרע\"ב. דאין ת\"ח רשאי ליפטר מג\"ח כשיש סיפוק בידו. דאמר רב הונא האומר אין לי אלא תורה. אף תורה אין לו. והיינו כהאי גוונא. ורבה דלא עסק בג\"ח. משום דעני הוה ואנוס פטור. ובזה א\"צ לדחקו של בכ\"מ. שתמוה מאד. אטו ברשיעי עסקינן. חס ליה למימר הכי. אבל הלמד שלא לשמה. לא די שאין לו שכר. ואין מספיקין בידו מאומה. לא מיבעיא ללמד דלא. שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון (ואפי' היו חכמים צריכין לו. מבטלין ישיבתו. אפי' נכשל רק בעון מקרי. כההוא דסנו שומעניה פא\"מ) ואיך יסייעו מן השמים לעוברי עבירה. אשר נוח לו שלא נברא. ושנהפכה שלייתו על פניו. אלא אפי' תלמודו אינו מתקיים בידו. ואינו רואה בו סימן יפה כדאמרינן דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא אליבא דהלכתא (ומ\"ש לעול' ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה כו'. היינו בתחלת למודו לעצמו. אבל ודאי לא יזכה על ידיה ללמד לאחרים תורת אמת שהרי אפי' לעצמו לא יזכה להסכים להלכה כדאמרן. ואיך ישפיע לזולתו מה שאין לו. הא על כרחך לא יגיע למדה זו אלא אחר שכבר זכה לעצמו ללמוד לשמה משא\"כ בעוד שאינו עוסק בה לשמה ומעמיד תלמידים. אין תורתו סם חיים. זה פשוט. ובכן עלה פירוש משנתנו ברור בס\"ד: \n",
+                    "<b>לשמור ולעשות. </b>גם בכאן מעדו קרסולי המפרשים מלעמוד על סלע פירוש המשנה הפשוט. ורחקו לדרך עקלתון. פליאה נשגבה איך עלה על דעתם דבר זר כזה. לומר אע\"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות מצות ולא לשמור מעבירות. בהכי איכפל ואיירי תנא. באמת נראה בעיני כשטות. במ\"כ האומר שרצה להראות שכל וחדוש בכל מלה שלא תהא לבטלה. ויצא לשבושים רבים. דכל יתר כנטול דמי. ועל זו נאמר ואל תתחכם יותר. כי טעה מאד בזה שחשב שהשמירה הזאת רומזת על ל\"ת. גם אין לשון לשמור מעבירות מכוון. כי העיקר חסר. אבל הוא לשון מורגל מאד בתורה. על השמירה בלב. כמו ואביו שמר את הדבר. שמור משמעת. תשמרון לעשות. ושמרת ועשית. לשמור ולעשות. ושמרתם ועשיתם. הרי אלו שמירות הרבה שהם עשאין. ורבים מאד ככה. כולם הוראתם על הזכירה. כדי לקיים ולעשות המצות וגם המניעה מעבירות בכלל לעשות היא. שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדתנן שילהי מכות. על כל פנים זה פשוט שהשמירה האמורה כאן במשנה אינה אלא כאותה שנאמרה במקראות הנ\"ל ממש. והיא שמירת המצוה במחשבה ובזכרון. כענין שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואין בזה ספק לכן ח\"ו למחוק תיבת לשמור. כמ\"ש בנוסחת הספר הבא ליד התי\"ט. דספרא בצירא כתביה. אע\"ג דאתי מהתם. וישכח מחוקק. ואלו הכא שבע סופר. נוסחא דידן ספרא דווקנא כתביה ודאי: \n",
+                    "<b>ולא קרדום לחפור בו. </b>מ\"ש הרע\"ב ואם ת\"ח חולה כו'. דברים הללו לקח מפירוש הר\"מ ז\"ל. אמנם הר\"מ גדש המדה שלא מצא זכות לת\"ח העני אם הוא בריא ליהנות מב\"א. ולא צד היתר לראשי ישיבות ותלמידיהם לקבל מתנות ושכר לימודם כלל וכלל. והרבה לגנות ולחרף ולגדף נוטלי פרס מן הצבור או מיחידים כ\"ש מקבלי מתנות בלתי החולים ומדוכאים ביסורים. ושרי ליה מריה שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם. כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם וככתוב במורי התורה. ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה'. ואיך יתחזקו הת\"ח על הלמוד. אם אין להם מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. ולכן היה מנהג פשוט. גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות ת\"ח אפי' ממתנות. ולא עוד אלא שאדם חשוב זוכה בהם לעצמו. אפי' לא נתנו לו בפירוש. דאדעתא דידיה קאתי. כדאיתא פ' הזרוע. בעובדא דההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדים ר' אמי זכה בה. וכן נהגו בישיבות הגאונים הקדמונים בבבל כנזכר בספר קבלת ראב\"ד ויוחסין. כי ממרחק הביאו לחמם. וכן ישיבות א\"י אשר מעולם היתה פרנסתם מצויה מהספקות מתנות ודורנות ואמרו בפירוש כל המביא דורון לת\"ח כמקריב ביכורים. כדאי' ר\"פ שני דייני. ולא הותנה בזה. שצריך שיהא חולה מוטל במטה. וכנראה מרב ענן שקבל. שלא היה חולה גם לא מדוחק קבל הדורון. אלא רק לזכות המביא במצוה. ולדעת הר\"מ יצא שכרו בהפסדו. שנתן מכשול עון לפניו. חלילה לו מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו. וכן הגאונים ז\"ל עמודי הקבלה הם חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם. והאמת בכל מה שהרבה הר\"מ דברים להוכיח אמתת דעתו. אין בהם הכרח כלל. שבנה יסודו על מה שמצינו מחסידים הראשונים. שלא ביקשו ליהנות מכבוד תורה. ועסקו במלאכה. כלום מביאין ראיה מדורות ראשונים. וכבר אמרו בכיוצא בה. בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים כדאיתא כ\"א ר\"פ כ\"מ. וזה אפי' בתנאים החסידים הגדולים. ותינח מאן דאפשר ליה במלאכה ובחכמה אשר תחיה בעליה כדרך שנתפרנס הר\"מ ברפואה (ואף היא אינה אומנות נקיה ולא נמלטה ממכשול כפול. וק\"ל) ח\"ו להקל בשביל כך בכבוד ת\"ח. שלא למד מלאכה ואומנות. ומוכרח להתפרנס מזולתו לכדי חייו. למען תתקיים תורתו בידו. ותמה אני עוד אטו לא סבר לה מר להא דאמר רב. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדאי' ר\"פ עשרה יוחסין ובודאי מי שיעסוק במלאכה קבועה בכל יום. הרי הוא כעושה בפרהסיא. אחר שהדבר ידוע ויש לו קול. ודבר שאסרו חכמים מפני מראית העין. אפי' בחדרי חדרים אסור בודאי גם בכאן כמו במקום אחר. ולא אמרו בפני שלשה. אלא לאסור כל מלאכה אפי' קלה ובמקרה. אבל בקביעות שהכל מכירין בו. אפי' עושה בהצנע. הרי הוא כעושה בפומבי בפני הרבה בני אדם. ולא הוצרכו אלא להשמיענו רבותא. שלא יגרום בשום אופן לבוא להקל בכבודו זה פשוט. והכי מוכח נמי מההיא דתנן אהוב המלאכה ושנא את הרבנות. מכלל שהמלאכה והרבנות אינן משתתפים. ולא יתקבצו יחד. הא על כרחך צריך לומר שכל אותן חכמים שעסקו במלאכה לצורך פרנסתם כהלל ורחב\"ד וזולתן (שהביא הר\"מ ראיה מהם לדבריו) ודאי לא היו ממונים פרנסים על הצבור. ולפי זה הלא עכ\"פ אין ראיה לאסור ההנאות וההספקות לראש ישיבה. שמניח כל עסקיו ולומד עם התלמידים. ובפירוש מצינו בפ\"ג דהוריות כריב\"ג וראב\"ח שלא הי\"ל לחם לאכול. ונתן ר\"ג עיניו בהם להושיבן בראש כדי שיהא להם פרנסה בכבוד. והכי נמי אשכחן פא\"נ בר\"א דמן עכו דהו\"ל ב\"ח. ואימנו עליה לריש מתיבתא. ופירש\"י שהיו מעשירים אותו. כמ\"ש בכ\"ג גדלהו משל אחיו. וכדאי' בהדיא ס\"פ הזרוע. ואין הוכחה מאותן חסידים יחידים שקדשו עצמן במותר להם. כמו בשאר דברים שהיו מופלגים בחסידות. ואינה מדת כל אדם ולא חובה כלל. ואפי' אותן חסידים עצמן. כמו הלל הזקן שנשתכר בטרפעיק. אע\"פ שנהג חסידות זו קודם שעלה לגדולה. מ\"מ אחר שעלה לנשיאות בודאי לא היה עוסק במלאכה כלל. שאינו רשאי כנ\"ל. ועל כל פנים היה צריך לקבל חוקו הקצוב לנשיא מן הצבור. כראוי לכבוד הנשיא. וכמו שמוכיחים הדברים במקומות רבים בגמרא. אמנם אף מי שלא עלה במדרגת ראש ישיבה ופרנס הצבור. אם איש עני הוא מדוע לא יטול. והרי ר\"ג נתרעם על ר\"י שפחמי היה. לומר שלא הי\"ל לזלזל בכבוד תורתו בכך. אע\"פ שחזר ופייסו ונענה לו. משום דר\"י בעל מעשה הוה וחסיד גדול יתר מאד. איך שיהא למה יגרע כח ת\"ח עני מן סתם עני שבישראל. הרי משנה שלמה שנינו. שאפי' יש לו חמשים זוז חסר דינר ונושא ונותן. או מאתים חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם. אפי' אלף נותנין לו כאחד. הרי זה יטול. מעתה הת\"ח שאין לו די ספוקו ופרנסתו. על מה זה יורע כחו בכך. ולא מצינו שהותנה על העני שיהא דוקא בעל מום ומוטל במטה שאינו ראוי למלאכה. אלא אדרבה אע\"פ שהרי הוא עסוק במשא ומתן ובמלאכה. ואינו מספיק לו. יטול אפי' מאלף כאחת. ואם בסתם עני הבריא ובעל מלאכה כך. כל שכן בת\"ח שסתמו אינו ראוי למלאכה. ואם עוסק. בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו. דאי ספרא לא סייפא כו'. ועוד שסתם ת\"ח חשוב חולה. כדאמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן ואם בחכמי התלמוד כך אמרו. בדורות אחרונים שירדה חולשה לעולם. לכ\"ש. ואנן יתמי דיתמי עאכ\"ו. ואין ראיה מאותן יחידים חסידים הראשונים שהיו כמלאכים. ויש מהן שלא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. והראיה שהביא הר\"מ מר\"ט שאכל תאנים אחר שהוקפלו רוב המקצועות שאמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה (נדרים כ\"ט) אינה ענין לכאן. שבודאי לא יפה עשה שהציל עצמו בכתר תורה. במקום שהיה חייב לפייסו בממון. שהיה מצוי לו. כי עשיר גדול היה. אמנם מה שהביא עוד הר\"מ מיונתן בן עמרם. היא לענ\"ד סותרת דעתו שהרי רבי נצטער על שחשב שנתן פתו לע\"ה. א\"כ חלילה לרבי שירצה להכשיל לת\"ח שיהנה ממנו. גם כבר אמרו בפירוש כל הנביאים לא נתנבאו אלא כו' ולמהנה ת\"ח מנכסיו (פ' חלק דצ\"ט) ור\"ח עם כל חסידותו. נהנה הרבה משל רבי. ותו קשיא דר' נהוראי שילהי קדושין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וא\"כ איך מצא ידיו ורגליו לפ\"ד הר\"מ. שבודאי לא נתכוון ר\"נ לומר שסמך על הנס שימצא חרוב ועין מים. כדרך שאירע לרשב\"י ובנו במערה. אבל הדבר ברור שלא נחלק ר\"נ עם ת\"ק בזה. שכל שאינו לומד אומנות כלומר לסטות. שאם אין לו מה יאכל. מה יעשה. ולא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב. אבל סבור היה ר\"נ שלמוד תורה הוא ג\"כ אומנות. המפרנסת לאדם בנערותו ובזקנותו. שפרנסתו מצויה תמיד ע\"י המחזיקים בעץ החיים. כל שכן אם יעלה לגדולה. שמצווים לגדלו ולהעשירו. הנה כל בנינו של הר\"מ בענין זה נסתר מעיקרו. וגם לקבל מתנות. אע\"פ שכתוב ושונא מתנות יחיה. לא כתוב מי שאינו שונא מתנות ימות. ועוד זה כתוב ג\"כ לא נאמר על העני אפי' ממדת חסידות. אלא בדיין היושב על המשפט משתעי קרא ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי. כמ\"ש בר' נחוניא הגדול כששאלו ר\"ע במה הארכת ימים. והשיב לא קבלתי מתנות. והוא אדם גדול בעושר היה. כנראה שהיו לו סריסים. (וכמ\"ש בס\"ד בפי' למעמדות יום א') באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך. ואינו מקבל. לא מצינו חסידות זו בפירוש. אע\"פ שמצינו במשנה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כו' עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. בצדקה ובמתנות עניים הדברים אמורים וכדי שלא לדחוק על עניים אחרים מניח להם חלקו הראוי לו. אבל הנהנה ממה שנותנין לו במתנה מרצון טוב בעין יפה. פשיטא שאין זה בכלל. שאפי' העשיר אינו נמנע ממנו. אלא ממדת חסידות גדולה ויתרה. כאמור. וכדמוכח מעובדי טובא. ולכן הנודר מתנה אפי' לעשיר. אסור לחזור בו. היכא דסמכה דעתיה. וקבעו ברכה בשם ומלכות להמקבל ואלמלא היה בו שום חשש לא היו קובעים ברכה על הקלקלה בלשון הטבה. והיה מהראוי לברך עליה דיין האמת לפ\"ד הר\"מ. וצריך לידע שעם כל מה שלמדנו זכות לת\"ח ליהנות מבני אדם. לצורך פרנסתו ומשום כדי חייו. ולראש ישיבה אפי' להעשירו כדי שיהא חשוב ונכבד ודבריו נשמעים דוקא בלומדי תורה ומלמדיה שאינן דיינים קבועים בעיר. ועם כל זה. חלילה לו לבזות עצמו ולהחניף לבני אדם כדי שיתנו לו מנה יפה. כי אין לך חלול תורה גדול מזה. ואפי' להתקרב לעשירים בדברי רצוי למען יתנו על פיו. הרי זה שני לגזל בעיני. וכמ\"ש עילויא דידי היינו עשויא. וע\"ז המלצתי הכאוב את מי רצותי. עב\"מ. ולכן אינו מותר כי אם בדבר קצוב מן הצבור שנותנין לו לחם חוקו מקופת הקהל. עמ\"ש בסיד בעליית האהבה (קנ\"ט) ברם ליושב על המשפט שנתמנה דיין בעירו. דבר פשוט שאסר לו לקבל משום אדם בעולם שום מתנה או דורון כל שהוא. דאפי' שאיל שאילתא פסיל לדינא וכמ\"ש בס\"ד בח\"י לח\"מ ס\"ט ובי\"ד ס\"ס רמ\"ו. והא דריש מתיבתא שרי לקבולי דורונות. היינו אם נותנין לו שלא בשביל הלמוד. משא\"כ בשכר למודו. אסור לו לקבל שכר כמ\"ש בי\"ד ס' רמ\"ו שאסור לקבל שכר על תורה שבע\"פ. אלא שכבר נתקלקלו הדורות. שכל הדיוט קופץ ויושב בראש. שאין עיניו כי אם על בצעו. ותקנתו קלקלתו. שבודאי אינו נוטל שכר למוד תורה. כ\"א על בטולה. שמבלה איזה זמן בלומד שוא ושקר ושל תוהו. ומבחר הזמן הולך בשחוק וקלות ראש וליצנות. וכל כיעור וגנות'. שאין להאריך בהם. על זה ידוו כל הדווים. אוי לנו מה עלתה בימינו. דאילין דמיקרי נטורי קרתא. אינון חרובי קרתא. עושים מעשי זמרי זמיר עריצים. ומבקשים שכר כפנחס. ומקפחים פרנסת העניים ההגונים. והלומדים הישרים והנאמנים. ודי בזו הערה למי שלא נפגע ולא נשתגע. נחזור ללשון הרע\"ב. מ\"ש וכן ת\"ח שמינו אותו הצבור. מותר לו ליקח פרס כו'. זה הוסיף מדעתו. או לקחו משאר המפרשים שקדמוהו. ולא מדעת הר\"מ. איברא היינו דר\"א דמן עכו. שהבאנו למעלה (ועיין מ\"ש מהרש\"א שם) ונ\"ל שלא בא רע\"ב למעט הת\"ח היגע בתורה. ולא קיימא ליה שעתא. כי אם כן לקתה מדת הדין. דבתר עניא אזלא עניותא בלא\"ה. בודאי מזונותיו מועטים ופרנסתו מצומצמת מאחר שמזלו עומד לו מנגד. אף חכמתו לא עמדה לו להושיבו בראש להחשיבו בעיני העם. מסתמא יקשה עליהם להספיקו אפי' לחם צר ומים לחץ. דיו חיי צער. ואין לו לדאוג שיאכילוהו לחם לשובע. פן ישמן ויבעט. כל שכן שבטוח הוא שלא יעשירוהו בלי ספק. ואיך ננעול הדלת שאינה פתוחה לרווחה. ונוסיף לה מסגר חזק ומנעול קשה. שלא להניח מחיה ומזון לעבדי ה' הבוחרים בחיי עולם. ומניחים חיי שעה ח\"ו לא תהא כזאת בישראל למנוע מדת חסד. מהדבקים בתורת חסד. ונותנים נפשם עליה. ואיך יתקיים תלמודם בידם. כשהם טרודי' ולהוטים אחר פרנסתם. וכבר מצינו גם לחכמי התלמוד מי שאמר לבא ביסא תליא. כי אם אין לחם אין תורה. ורבה ב\"א דממשתעי אליהו בהדיה. אמר בארבעה לא מצינא. ואמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמה הפליגו חז\"ל בשכר המחזיק בידי ת\"ח ומהנהו מנכסיו. הא לא בא הרע\"ב להוציא. אלא מי שאינו צריך למתנות. וממציא עצמו לכך. ליהנות מבני אדם. בשביל תוספת מעלה של למוד. והוא כמות לא ישבע (וכדרך רוב רבני דורנו בעו\"ה המכבידים עולם על הצבור. לצבור כחול כסף. לא שבתה מדהבה) שהרי נמצא זה תלמודו שלא לשם שמים. וטוב ממנו הנפל. ולא אמרו גדלהו אלא למצוה ומרצון טוב ורוח נדיבה. לא לעשות תחבולות ונכלים ועולים כמוכס שאין לו קצבה. כי אלה הם גזלנים מובהקים בדרך כבוד. וכן הלמד מתחלה על מנת כן. כדי שיהא לו הלמוד למשענת חייו. ולהיות פרנסתו מצויה בכבוד. אע\"פ שיש לו דרך ואופן להתפרנס מבלתי הנאה מד\"ת. הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. ור' נהוראי (מלבד דיחידאה הוא) לא כוון שימנע אדם עצמו ממלאכה. ולא חלק גם על שמעיה דפ\"ק דמכלתין אלא עצמו פטר מחיוב למוד אומנות אחרת לבנו. שאם יזכה בה ישיג פרנסתו מכל מקום אם ע\"י ריוח אחר. או ע\"י מעלת התורה שתכלכלהו בכבוד. כנ\"ל. גם לא היה לו ברירה לר\"נ. בודאי לא היה בקי במלאכה ואומנות אחרת. אך חלילה לא נתכוון שצריך שיתפרנס דוקא מן התורה ח\"ו. שאין זו תורה לשמה (ולא הקשינו ממנו לר\"מ ז\"ל. כי אם מצד שהחליט איסור הנאת התורה כלל רק לחולים ולבעלי יסורין שאי אפשר להם לעסוק במלאכה. דהא ודאי הוי תיובתיה ודו\"ק) אבל הת\"ח שלמד תורה לשמה מה לו לעשות אם לא השפיעו לו מן השמים עושר די ספוקו. ההכרח לא יגונה לקבל מתנות מב\"א לכלכל עצמו וביתו די הצריך ללחם חוקו. ובלי ספק גם מצוה היא בידו שנכנע לסבול גזרת בוראו לטעום מרירות. יותר מזית (בתנאי שאי אפשר לו להשיג מחייתו ופרנסתו ע\"י מלאכה ואומנות או סחורה. אם לא שיתבטל מעסק התורה מכל וכל שיצטרך לשוט למזרח ולמערב. ברחובות ובשווקים כל היום עד הערב) וזכות גדול הוא לנותנין ומהנין אותו. כדי שיוכל להתמיד ולשקוד על עסק התורה. ומקרא מלא הוא ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. ומדוע יגרע מנת החכם המורה בתורה שאין לו כ\"ד מתנות וכמש\"ל. ע\"פ היה נוטל (בא\"א) עה\"פ בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ור' יוסי נשיאה שהיו מפרנסים אותם כדי שיעסקו בתורה וא\"ח בת\"ח שמניח מלאכתו ועוסק במלאכת שמים שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכבד את התורה. </b>האמת ודאי כמ\"ש הרע\"ב בשני הדרכים. תרווייהו איתנהו. והמכבד לת\"ח ומהנהו מנכסיו. בודאי הרי הוא מכבד את התורה. שהן כס\"ת ממש. כמ\"ש ר\"א על עצמו בשעת פטירתו (שילהי פד\"מ) ואפי' כל אדם מישראל הוא חשוב כס\"ת. ולכן צריך לקרוע עליו. העומד עליו בשעת יציאת נשמתו. כדאמרינן פ' האורג. שהוא כרואה ס\"ת שנשרף. אבל ת\"ח כבודו יתר שאת על הס\"ת. כמ\"ש כמה טפשאי הנך אינשי דקיימי מקמי ס\"ת. ולא קיימי מקמי גברא רבא. איברא הני מילי דהוי כבוד תורה כשנהנה הת\"ח מבני אדם. בדלא אפשר ליה ולא סגי בלא\"ה כדאמרן במשנה דלעיל. ברם בדאפשר ליה בלאו הכי. וממצי נפשיה. הא אמרינן דהו\"ל בכלל כי דבר ה' בזה. ואם יכול להתפרנס בצמצום. ומתרחק ליהנות מכבוד התורה. כענין בבא הקודמת. זה הת\"ח הוא ודאי ג\"כ בכלל המכבד את התורה. ולא יתקרב ת\"ח אצל ע\"ה כדי שיהנהו כי זהו חלול כבוד התורה. וכדי בזיון. והרי הוא בודאי בכלל דבר ה' בזה. ובוזה דרכיו. כי היה להם דבר ה' לחרפה חרפת רעב וקלסה לע\"ה. וקלון על כבודם. להבזות בעליה בעיניה. כי יבואו עמי הארץ וישתבחו בעיר אשר כן עשו. כמה נבזים ושפלי' הם בעלי תורה. המשכימים לפתחי נדיבים. ויהיו מלעיגים עליהם ומלעיבים. אוי לה לאותה בושה וכלימה. אוי לנו מיום הדין. והתוכחה. אין יעמדו אותם אנשים. המשכירים עצמן בפתותי לחם עצובים. להשכים ולהעריב בבית העשיר. וכמו ספר תורת ה' בכנפיו נמצא כגרזן ביד החוצב בו. לגנוב לבבו. להראות כמלמד דעת. מביא סחורתו בידו. למכרה לבעלי כיסים. ונעשים כקוצים ושכים בצדיהם. ומלגלגים ומרמזים עליו באצבע והיה בעיניהם לשחוק. בראותם אותו מרחוק. יאמרו הנה בעל החלומות בא אוהב לגימות. סוף שאינו עוסק אלא בדברי בטלה. למצוא חן בעיני שוכריו. שעל פי הרוב אין כוונתם רק להרויח לנפשם. בדברים מרבים הבל של חטא. לא זז משם עד שמרבה שיחה עם האשה בעלת הבית ושואלה איך אכלה ואיך ישנה. וקרובים אלו להיות מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה נמצא זה חוטא מחנויא. תחת אשר היה לו ללמד להועיל. אמנם יש להתאונן על כמה מהלומדים העניים ישרי לבב שאנוסים הם. ולא ידעו דרך אחר להשיג פרנסתם. גם הרבה מבעלי בתים השוכרים לומדים לבוא לביתם ללמוד שיעורין דרבנן. תמימי דרך הם וכוונתם לשמים ודאי לזכות בעץ החיים. וחסרון ידיעתם היא שגרמה להקל בכבוד התורה. שילך המלמד אחר התלמיד. וכי ומי מחזר אחר מי. על בעל האבדה. לחזר אחר אבדתו. ואם המלמד מבקש צרכי גויתו. הלא על התלמיד לבקש צרכי נפשו ונשמתו. שהם בבית המלמד. ולא צרכי הנפש בלבד. אלא הצלחת הגוף ואושר שני עולמות נמצאים אתו. אם רב הגון הוא ומורה הטוב. ומדוע יבוש לילך אחריו והיא כבודו ותהלתו. ועוד שמועיל יותר לקיים תלמודו בידו. שאפי' הרב ששכח דבר מתלמודו יפה לו שילך אצל התלמוד להזכירו מטעם זה. דהכי מסתייעא מילתא טפי. כדאי' פ\"ק דמנחות באבימי ור\"ח. ועד\"ז פירשנו וא\"ת שהיא תבוא אחריך. ע\"ל מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החשך עצמו מה\"ד. </b>במקום שיש גדול ממנו כו'. כפי' רע\"ב. ומוכרח הוא. שהרי איוב משתבח בעצמו. וריב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול. ומרע\"ה בהיותו בורח וגולה בארץ נכריה. עשה דין ומשפט לבנות כומר ע\"א. וכל הנביאים פה אחד. הוכיחו על מניעת המשפט. והרבו להזהיר עליו. ומשבחים כל עושי דין ומשפט: \n",
+                    "<b>פורק ממנו איבה. </b>משום דבדאיכא דעדיף מניה עסקינן. הא לאו הכי. אין זו טענה להסתלק מן הדין. והדיין שחושך עצמו מן הדין. מפני אימת בעל דין. הרי הוא עובר על דברי תורה. ועוקר ל\"ת שלם. לא תגורו מפני איש. וירא מב\"ו. ואינו ירא מלפני האלהים. וכן אין הטענות האחרות פוטרות אותו. אם השעה צריכה לו. שכבר אמרו חכמים לא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפיכך במקום שאין איש ישתדל להיות איש. ואל ימנע עצמו מן הדין. ויהא לבו אמיץ לבוא לעזרת ה' בגבורים. כארי יקום לעשות רצון קונו. וכלביא יתנשא להקים עמוד הדין על מכונו. שבו העולם מתקיים. אל יירא ואל ייחת לשבר מתלעות עול ומשניו ישליך טרף. יושיע לבני אביון וידכא עושק. וזרוע רמה תשבר כעץ עולה. ורשעה בעשן תכלה. ויהא שכרו אתו ופעולתו לפניו לבנות לו בית נאמן. רק שידע כי המשפט לאלהים הוא. ולפניו ית' הוא עושה ופעולתו את אלהיו. האל הנאמן לא יקפח שכרו. ויתן לו ממשלה וחקור דין. שלא יטעה. לאור יוציא משפט: \n",
+                    "<b>והגס לבו כו'. </b>תנא דידן אליבא דדינא שפיר קאמר דסתמא איירי בדן חנם. משום דהנוטל שכר לדון. דיניו בטלין. משא\"כ בנוטל שכר. מי ניחא. הא לא משכחת להו הנך תלתא לגריעותא. שהוא אומר בלבו לא שוטה אני וחכם היה התנא. אלמלא היה יודע שיש ריוח בדבר. לא היה כותבו. גם מגסות רוח יוכל להתנצל. שאינו עושה אלא לנצל עיני בעלי הדינין. ולתועלת עצמו והנאתו בלבד הוא מתכוון. לא לשום גאוה ויוהרא. אדרבה מראה ענוה יתרה. דלא איכפת ליה אפילו שיודע כי לא לכבוד ולשם טוב יגיע לו. אבל ההפך מובטח לו. מחמס אחיו תכסהו בושה. ישבע קלון מכבוד בזה ובבא יענוהו קשה. לפי רוב הענוה לא יחוש לכל זה יחשוב הכל לעץ רקבון במצחו הכחושה. אי הכי כה\"ג ליכא אלא חד גרידא. וכי מעיינא בה אפשר דמצי למפטר נפשיה נמי. בהא דאינו מחמיץ הדין. נקי הוא מעון ג\"כ לפי דעתו. כי יאמר מה לי לאבד הזמן בחנם. מה אועיל בחמיצה. הוי אומר לעץ הקיצה. על כן טוב לטול פסק מעות מהר שלל חש בז במרוצה. ואם ישהא כל כך בדין אחד שכרו בהפסדו יצא. כי הרבה בעלי דינין ממתינין לנו חוצה. ואם נעכב אותם מי יודע אם לא יתפשרו בתוך כך שקשה עליהם להעביר הזמן ובתוחלת ממושכה נפשם קצה. א\"כ מי פתי יסור להניח מידו ריוח המצוי במקום שהשעה נחוצה. וי\"ל אפ\"ה לא בצרן מתלתא לפי שאין אדם חוטא אלא א\"כ נכנסה בו רוח שטות. וכל החוטאים רוצים לזכות במאזני מרמה ההופכים ללענה משפט הוי המעמיקים מה' לסתור עצה. המעט מהם הלאות אנשים כי ילאו גם ה' היזכו לפניו הירצה. גם איזהו חכם הרואה את הנולד המוקצה. סהדי שקרי אאגרייהו זילי כעציצא. דבית כסא כבוד כבר חמצא. נמצא שנשטם משני בעלי הדין. ואע\"פ שערב לחם שקר בתחלתו. ימלא פיהו חצץ באחריתי וגם מושך עליו שנאת הגדול ממנו. כדאוקימנא דבדאית ליה רבה במתא איירי. והשתא אתי שפיר נמי דמיקרי גס רוח בכל גוונא. כיון דאית ליה רבה במתא. ולא אזיל שייל ליה. ומשום הכי אפי' בדשקיל מתרווייהו אגר בטלה. נמי לא מיפטר כה\"ג מהנך תלתא לבישותא. כדגייס לביה בהוראה. ואין גס רוח גדול מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי דן יחידי. </b>כתב רע\"ב אבל קבלוהו בע\"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ\"ק דסנהדרין (דה\"א) אע\"פ שי\"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש\"ך (ס\"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה\"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע\"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי\"ט מעיקרה: \n",
+                    "<b>שאין דן יחידי אלא אחד. </b>ואע\"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב\"ה. כמ\"ש רש\"י עה\"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז\"ל. במקום שבאה הוי\"ו. עם השם ב\"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב\"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי\"ת ח\"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד\"א כמו שאמרו ז\"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג\"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד\"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק\"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א\"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב\"ה. ואעפ\"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק\"ו מעצמו ונכון הוא. אע\"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג\"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב\"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב\"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא: \n",
+                    "<b>וא\"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו' </b>דוקא כה\"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב\"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר\"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר\"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר\"י מאונייכו. חלק גם על ר\"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר\"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר\"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש\"י ס\"ה) כ\"ש בדבר זה. שר\"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור\"נ שאני דדיינא דר\"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור\"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ\"ש בס\"ד בהגהת ש\"ע ח\"מ (ס' כ\"ה): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המקיים התורה מעוני. </b>בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד\"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי\"ט הוסיף טלאי ע\"ג טלאי. שיש בו לת\"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד\"ח ותי\"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו\"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א\"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת\"ח מתלמודם. ולכן התענו ג\"כ אנשי כנה\"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע\"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס\"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ\"ב שמ\"ש של צדיקים לע\"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ\"ב ששכר מצוה מצוה ע\"ש. ובמ\"ש שילהי מכלתין בס\"ד. כן הוא הדבר הזה. שע\"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי\"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד\"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע\"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ\"ל מצות צדקה וג\"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב: \n",
+                    "<b>סופו לקיימה מעושר. </b>אע\"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק\"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה\"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר\"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע\"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ\"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ\"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע\"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ\"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוי שפל רוח. </b>שלא תזוח דעתך עליך מחמת למוד תורה הרבה. כענין שאירע לרשב\"א. כשבא מבית רבו ממגדל עדר. לכך סמכו ענין לעסק התורה. אבל ענין השפלות הוא בכל דבר. כך נראה לי נכון יותר בס\"ד:  ",
+                    "<b>בטלים הרבה. </b>לפירוש שני דרע\"ב מדויק יותר תיבת כנגדך:  ",
+                    "<b>ואם עמלת כו'. </b>נדחק הרע\"ב בחנם. כי לא היה צריך לכך. לחדש דבר מעתה. ולחלק יצא בין תשלום פורענות ע\"י שליח. ובין גמול הטוב ע\"י הקב\"ה בעצמו. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. כי אם בשלשה דברים שלא נמסרו ביד שליח. אכן באאע\"ה מצינו. מה שעשה למלאכים בעצמו. פרע הקב\"ה לבניו בעצמו. ולא נשמע כזה לזולתו. וא\"כ כל המצות אדם עושה אותן בעצמו ובודאי הקב\"ה נאמן לשלם שכר. בין ע\"י עצמו. בין ע\"י שליח. גם במדת פורענות לפעמים נפרע בעצמו. כמ\"ש במצרים ובסנחריב וזולת הרבה ואין להאריך בכך. על כן ודאי אין זה ההפרש העצמי. בין מדה טובה למדת פורענות. ומה לנו ולדוחק והרי החילוק מבואר היטב בלשון התנא. באמרו שכר הרבה. והוא ת\"ק פעמים יותר. כמ\"ש במקום אחר. משא\"כ במדת פורענות. שאינו מוסיף על המדה. אלא מדה במדה בשוה. ואמנם יש לדקדק. מאי קמ\"ל תנא דיש שכר הרבה. אטו עד האידנא לא ידעינן הא. שאין הקב\"ה מקפח שכר. כמדומה אני שרצה לרמוז ג\"כ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר ואל תדאג אם אינך מקבל שכרך מיד. לא תהא לך למפח נפש ומחלת לב בתוחלת ממושכה. כי ארוכה היא ובכלל ברכה. שמתוך כך נושא השכר פירות הרבה. לפי רוב הזמן הנמשך בהמתנה. ובזה מיושב ג\"כ יתור נפיש מלת לו. שהיה מספיק לומר יש שכר הרבה. אלא י\"ל אע\"פ שהשכר שמור הוא אצלו. בטוח הוא לך לשלם במיטב ובשפע רב. והרי זה טוב. ויש לי לומר בו עוד דרך אחר יפה. על פי מה שנשאל ונחקור. מדוע באמת תהא מדה טובה יתרה הרבה כל כך. ולא דיה השכר הפשוט והשוה לערך המצוה. הלא אף זה חסד חנם הוא (עמ\"ש בס\"ד פ\"ק מ\"ג) אבל הענין הוא נודע ליודעי חן. כי נר המצוה האחת מדליק נרות הרבה למעלה. וגורם תוספת שפע ברכה והארה גדולה בעליונים. וכל העולמות שמחים על ידי האדם שמכשיר מעשיו. ולכן אמרו רז\"ל אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. לפי שבמעשיו קנה לו אוהבים רבים. ולכן אפילו כשבא ליטהר מסייעין אותו. וכן אמרו שהצדיקים מוסיפין גבורה בפמליא של מעלה. וזהו ג\"כ לדעתי מה ששנינו ששכר מצוה. מצוה. שכך מתחייב מתוספת הקדושה שנתרבה מכחו. עד ששלהבת יה (הדולק בנר מצוה) עולה מאליה. ומספיקין בידו לקיים עוד מצות. ולפי שהרוויח והשביח הרבה למעלה. כן ראוי ומחויב הדבר שיתרבה שכרו כמו כן. וכך היא המדה ישרה. וזהו שאמר התנא מכוון מאד. יש לו שכר הרבה. פירוש מפני שיש לו שכר הרבה על ידך. לכן בדין הוא ליתן לך ג\"כ. עוד אני אומר לפי דרך זה. שלא כוון התנא לשכר העוה\"ב בעצם. אלא על שכר מצוה מצוה נתכוון. שהרי יש בזה שכר הרבה ודאי. שבח דממילא וממילא יזכה לרב טוב הצפון. וא\"ת לפי דרך זה יקשה. הלא שנינו גם שכר עבירה עבירה. אי הכי מאי בינייהו. הא לא קשיא. דכבר אמרו רז\"ל עבירה שעושה פירות. היא שיש לה פירות. ולא עבירה שאין עושה. פירות (ועל כרחך צריך לומר כן. דאי לאו הכי קשיין אהדדי. כמש\"ל בס\"ד מ\"ב דפרקין) אבל המצוה איזו שהיא לעולם עושה פירות. זהו ההפרש המיוחד בבחינת ערך התשלומין בין מדה טובה להפכה. ולפי דרכנו למדנו. שעל כל פנים גרסת <b>יש לו שכר</b>. ישרה היא ודאי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>תשובה ומע\"ט כתריס. </b>כההיא דתנן פ\"ב דסוטה יש זכות תולה שנה אחת. ויש זכות תולה שתי שנים. ויש שלש. ואע\"ג דפליגי התם תנאי. משום דא\"כ אתה מוציא ש\"ר על המים כו'. אבל בעלמא. מודו כולא עלמא דמהני זכות לתלות ולפשר ולבטל גזרת העונש. הכל לפי ענין האדם וגודל זכותו. ולפי חומר העון. והנה כמה מקראות לעדים. כי לא זו בלבד התשובה שתולה. אף לחטאים הקשים והכבדים מנשוא כענין אחאב ומנשה. אלא גם בלי תשובה הועילו הזכיות לעבוד ע\"א. כענין יהוא וזולתו. דאמרו חכמים פ' הדר תלמיד היה לו לר\"א שנתחייב שרפה. ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש. ולא סוף דבר זכות מע\"ט שקדמו מועילים ומצילים מן הפורענות. אלא גם בסוף. כמ\"ש חז\"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות (עמ\"ש בס\"ד שילהי פרקין) הילכך פירושו של ר\"מ בזה. אינו לצורך כלל. גם אינו נראה. משום דאי הכי הוה ליה לאקדומי מע\"ט. שהם בתחלת הענין. אע\"פ שמד\"ש נדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא. אינו כלום. כי ממשפט הסדר הוא להקדים לעולם הכולל ומחויב. והמוקדם בענין. על הפרטי המקרי והמאוחר בענינו. עם היות לו איזה חשיבות. אבל האמת הברור כמ\"ש בס\"ד דבמע\"ט דומיא דתשובה איירי. שבאין על חטא. ולפיכך בהכרח להקדים התשובה. כי מע\"ט בלא תשובה אינם כתריס.. כמש\"ל בסוף פרקין. אע\"פ שמצינו לפעמים יועילו ויגינו זמן מה. כמ\"ש ביהוא. אבל אינן כתריס להגין ודאי. כ\"ש שלא יועילו ולא יצילו לבטל הגזרה מכל וכל. אם לא שקדמה תשובה. כי אז יצטרפו רבוי מע\"ט לחשבון גדול להפר גזר דין לגמרי. כתריס זו שמסלקת כלי המשחית שלא יוכלו להזיק:  ",
+                    "<b>בפני הפורענות. </b>המפרשים איש לדרכו פנו בדוחקים ליישב מה שיקשה על משנתנו. ממ\"ש חז\"ל יסורין ממרקין. ותי\"ט במ\"כ עשה טלאי ע\"ג טלאי. לפרש פורענות על מקרים ורעות המתרגשות והכריח זה מחמת פירוש ר\"מ. וכבר הראית לדעת. דפירוש ר\"מ גופיה לאו מילתא היא. ולא כיפי תלי לה. ותו דהא ודאי מאי דחדית תי\"ט לפלוגי בין פורענות על חטא. ובין מקרי הרעות ההווים בעולם. בורכא ובדותא היא. דהא אליבא דמ\"ד אין יסורין בלא חטא. אמרה. אי הכי אטו לא כל דכן הוא. אם אין יסורין ליחיד בלא חטא. לרבים עאכ\"ו. ואם גרמו החטאים להתרגש הרעות. אז לא תועיל לצדיק צדקתו על פי הרוב. כמו שאמרו כיון שנתנה רשות כו'. וזהו מפני שאמרו העולם נידון אחר רובו. ולפיכך יראה היחיד עצמו חציו זכאי. חציו חייב. עשה מצוה. אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לזכות. מכלל שאם לא הכריעו הזכיות. כל צדקותיו לא תזכרנה ליחיד. למלטו מן הפורענות. ולא זו בלבד. אלא שעל פי הרוב הצדיקים סובלים עונות הדור כמ\"ש במקומות רבים על כן יטול מה שחדש על החדשים אנו בושים. אמנם יש אתנו מקום מרווח בעז\"ה. שלא תחול הקושיא כלל. והוא קצת תימה על המפרשים שלא שיערו. שאין כל היסורין שוין כמו שאין כל העונות שוין. אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא עבירות חמורות. דלא סגי להו בלא יסורין. ובהכי מיירי ההיא דפב\"ב. דאר\"א אין יסורין בלא עון. וזה בהפך מדעת ד\"ח רבו של תי\"ט. דהא עון. מזיד הוי. וכ\"כ תו' שם בהדיא. והיינו דקאי התם אקרא דופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ונגעים יסורין מכוערים הם. (והא דאמרינן ארבעה מראות הללו. אינן אלא מזבח כפרה. אי בעית אימא היינו נמי מזבח כפרה. ואב\"א הא לן והא להו. כדשנינן ריש ברכות) אבל יסורין קלין באין אף על השוגג. כדאמרינן בכמה דוכתי. והיינו טעמא דאשם תלוי. כדי להגין מן היסורין. ובכהאי גוונא מהני נמי תשובה ומע\"ט. להציל מיסורין קלין. הבאין גם על השוגג. וההיא דבתרא דיומא דאייתי תי\"ט. ודאי שאני דבמזיד ובחמורות עסקינן פשיטא דלא אפשר בלי מירוק יסורין קשים כמות. העומדים במקום מיתה. וכל זה ברור בס\"ד. באופן שלא נשאר ריח קושיא וסתירה בין הסוגיות. ונתיישבו כולן בריוח. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. ליישב ג\"כ מה שנתקשו תו' וכל המפרשים. בהא דמסיק תלמודא. ש\"מ ויש יסורין בלא עון. אע\"ג דלא אתותב ר\"א בהא. איברא בס\"ד הכי חזי לן דלא קשיא מידי. אבל דבר מוכרח הוא. ושפיר קאמ' תלמוד'. הא בהא תליא. דאי איתא דיש מיתה בלא חטא. א\"כ על כרחך צ\"ל כמ\"ד ריש ברכות. נגעים ובנים אינן אלא יסורין של אהבה. לפי זה אם לפעמים מתו בנים בחיי אבותיהם בלא חטא. משום דיש מיתה בלא חטא קשיא טובא. דלקתה שורת הדין על כל פנים. כיון דאמרת אין יסורין בלא עון. והרי באופן זה לא לבד יש מיתה בלא חטא. אלא יש גם יסורין בלא עון. כי אין יסורין גדולים מהם. לאבות שקוברים בניהם. ותרתי לא עבדי להמית בלי חטא. ולייסר גם בלי עון ואין לומר דאם לא חטאו אבות אין הכי נמי שאין בניהם מתים בחייהם. דהא ודאי לאו הכי הוא. ותו דקשיא הא דתניא. הקובר את בניו שהוא בן עוה\"ב אלא מאי אית לך למימר. השתא דאתית להכי. דודאי יש מיתה בלא חטא. על כרחך לומר דאיכא נמי יסורין בלא עון. שאם לא כן. לא ימותו בני צדיקים בחייהם לעולם. והא חזינן דמתו. וכדמסקינן בדהוו ליה ומתו. הוו להו יסורין של אהבה הרי הדבר ברור. שכמו שיש מיתה בלא חטא. כך יש יסורין בלא עון. דחדא מילתא היא. ולא תקשי לך נמי הא. היכא ס\"ד אין מיתה בלא חטא. א\"כ הילדים שלא חטאו. ומתים בכל זמן. מאי עבדת להו (ואין לך עסק בנסתרות וסוד הגלגול שאין עסקינו כאן כי אם בנגלות לנו ופשוטי הענינים) דהא ודאי בעון אבותם מות ימותו. כל עוד שאינן בני עונשין. ובכן הכל עולה כהוגן:  ",
+                    "<b>כל כנסיה שהיא לש\"ש כו'. </b>לשואל שישאל ויקשה על זה משתי הכתות החולקות עלינו. שגברו מאד על פני הארץ. ומלאו פני האדמה בכל פנות חלקיה. גדלו והצציחו כנסיותיהם. ונתקיימו שנים רבות. ועדיין הולכות ומתחזקות לכבוש הארץ לפניהם. ולמשול מים עד ים. ואי אפשר שיצדקו יחדו. בהיות כל אחת חלוקה על חברתה. ושתיהן חולקות עלינו מלבד שעדיין נמצאות אומות גדולות ועצומות ישנות וקדומות. שאינן מודות לשלשתנו. והם מפוזרים בשלשת חלקי העולם. ועומדים בשלוה גדולה והצלחה עצומה בהשקט ובבטחה ומהן ודאי אין ראיה. כי חלק ה' אותם על פני הארץ תחת השמים בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים. ופשיטא לא דבר התנא מכנסיות שאין להם חלק עמנו. אך באלו האמונות החדשות ודתיהם שונות. אשר יצאו מאתנו ובנו במותיהם על יסודי דתנו האלהית וכל אחת מכחשת חברתה. הלא בהכרח אחת מהנה בלתי אמתית. וימשך מזה לכאורה שתהא כנסתם שלא לשם שמים. ואיך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. שהרי הן קיימות מאז ועד עתה. ועם שלא קצב התנא זמן מתי יקרא סוף דבר בענין זה. אין סברא שנתכוון לסופו של עולם. שזה כמרחיק עדיו. גם אז אף שמים וארץ לא יתקיימו. כולם כבגד יבלו. נשיב אל תתמה על החפץ. כי גבוה מעל גבוה שומר את הדבר. אלקים חשבה לטובה (מלבד שאין דבר התנא באומות שלמות. שאינן בכלל כנסיות) כי לפי הנראה פשוט. אין כאן נגוד למשנתנו זאת. כי בערך או\"ה אשר היו לפניהם שלא הכירו את ה'. וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן. ולא ידעו אלוה בעל יכולת מוחלט בעולם. ולא שכר ועונש וגמול עוה\"ב. תקרא כנסתם גם היא לש\"ש. לפרסם האלהות בעמים ובמרחקים. זכרוהו. להודיע שיש שליט בשמים ובארץ. מושל ומשגיח משכיר ומעניש (על העברות המפורסמות לפחות. וקבלו עליהן רובן של שבע מצות. מלבד הרבה מדות טובות שאשרו וקיימו על עצמן) מנבא את בני האדם הטובים והישרים אשר התקדשו למדי. ונותן על ידיהם חוקים ומשפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וכהנה רבות עמהם משרשי האמונה אשר קבלו מאתנו. ונתוודעו על ידם דברים יקרים הללו. שהם חפצי שמים. ודאי באיים הרחוקים ובאפסי ארץ. על כן נתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה כי נתנו כבוד לה' אלהי ישראל ולתורתו. והודיעו כבודו בגוים אשר לא ידעוהו ולא שמעו את שמעו. לפיכך לא יקופח שכר כוונתם הטובה לשמים ורחמנא לבא בעי. ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון והקבוץ המדיני. לא הביאו צואריהם בעול תורה שלא קבלוה אבותיהם כי לא עמדה רגליהם על הר סיני ולא נצטוו עליה (גם לא היו עבדים במצרים. ע\"כ לא נתחייבו בתרי\"ג מצות) ואם משתפים שם שמים וד\"א. לא במרד עשו כן. מנהג אבותיהם בידיהם. וכבר אמרו רז\"ל שלא נצטוו ב\"נ על השתוף. גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה. כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקותנו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת. לולי ה' שהיה לנו והקים חכמי אדום וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור. מחמת שתוף התורה האלהית אחת היא להם. שבנו עליה מבצריהם ואף ע\"פ שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילות שקר. נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה. בפרט חכמי נוצרים החוקרים תמיד אחר האמת. מצאו שאין עלינו אשם. בהיותנו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלהינו בידינו. על כן היו למחסה לנו. ותחשב להם לצדקה. ואחז\"ל או בטולך או בטולא דבר עשו <small>[ודע וראה כי חכמי הנוצרים הפקחים לא לבד שחוקרין ודורשין בתור' שבכתב ומפרסמין כבודה בכל העולם הרימו לה דגל. אכן גם לתורה שבע\"פ היו למגן ומחסה עמוד נכון למועדי רגל. כי בעת שחשבו אנשים רעים וחטאים משלנו. לכלות התלמוד ולאבדו מן העולם קחו פרקליטין טובים משלהם והצילוהו. כמ\"ש בס' החיים. וז\"ל. ושמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו (התלמוד) וחשבו לתת אותו לשריפת אש. מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מעוט שכלם. וכמעט שגמרו מזמת' הרעה. עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש באמרו שהאגדות התמוהות שנמצאו בו. הן דוגמ' העשבים המרים והסמים הממיתים שנמצאו בחנויות הרוכלים עם שאר בשמים ראש. שגם הם לתולעת גדול לרפואות האדם כמ\"ש שלמה המע\"ה חבורות פצע תמרוק ברע. שפירושו שכל דבר רע כמו פצע וחבורה. אין למרוק אותו ולגרשו רק ע\"י רע כמוהו. רק שאין מוכרין דברים הללו אלא לרופאים המומחים לרבים. שיודעי' להשתמש בהם במקום הראוי. כך כל מליצות חכמים ז\"ל וחידותם הן ליודעים ח\"ן. והן ג\"כ מות ומכשול לכסילים ההולכים בחושך. והיטיבו דברי החכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני המלך והשרים. ויצאו המלשינים בפחי נפש. ע\"כ. (וכוון באמת בטענה זאת למה שאמרו החכמים האלהיים בעצמם. שהמשילו גם התורה בכללה לסם חיים ולסם מות. כמ\"ש למאן דזכי סמא דחיי. ולמאן דלא זכי סמא דמותא. וכן יפה אמר שהרע. אין לא מירוק אלא ע\"י רע. שכן אמרו חז\"ל ברא הקב\"ה זבוב לצרעה יתוש לנחש נחש למפפית. וכן נודע בשחין רע ר\"ל. שאין לו תקנה אלא בכסף חי. שהוא הסם מות הגדול והחזק. והיודעים למתקו ולתקנו עושים ממנו מרפא עצום. לחליים רעים מאד) אמנם רבים מחכמי נוצרים הפליגו מעומק חכמת רז\"ל באגדות. שנהגו דרכי חכמי קדם לדבר בחידות ולעגו על היהודים המאוחרי' שמבזים דברי קדמוניהם. אוי לאותה בושה וכלימה. וכמה חכמים מהם היו מליצים טובים לישראל ולאמונתם ולתלמוד תורתם. ביחוד פפא דרומא גריגוריוס ותלמידו אגוסטין וסיקסטוס ויושטינוס רייכלינוס בערנהרדוס ותולתם רבים שהצילו את ישראל מפחים שטמנו הצוררים להם ובטלו במה שמדות. ועוד צא ובחון מעשה ה' הגדול אשר עשה עמנו להפליא בגלותנו הזה שכמעט נשתכחה חורה אלולי שרים רבים וגדולים מהנוצרים שנתנו לכסף מוצא. וקבעו בדפוס כל ספרי הקודש הנמצאים בידינו ממקרא משנה גמרה מדרשים פוסקים ס' דקדוק ס' קבלה ס' מוסר. שו\"ת. סד\"ה דברי חכמה חידה ומליצה ושיר ובטבע ושאר החכמות. ובכלל כל החבורים הראשיים. הם שהוציאום לאור עולם בתכלית היופי. ולולי זאת לא היתה יד אחד מאלף משגת אל אחד מהספרים הקדושים והחבורים היקרים ע\"כ בודאי חייבים אנו להם תשואת חן. ושבח להי\"ת כי למחיה שלחם ה' לפנינו. ודי בזו בכאן:]</small> אך המשפחה הרעה אשר יצאה מכללנו. המה הקראי' וצדוקי' ובייתוסי' שחלקו על התורה שבע\"פ שנתחייבו בה אבותיהם. ולא עשו אלא לפרוק מהם עול תורה שנשתעבדו בה ובאו עמה בברית וקיימו וקבלו האבות עליהם ועל זרעם. וקם דור אחר ונשאו ידם בה'. ומרדו במורי התורה והלכו בשרירות לבם. לבארה איש כישר בעיניו. והעיזו פניהם להשתמש בכתרה של תורה ולפרוץ חומת גדרה להרוס כל בנינה ולקעקע הבירה. כי בפירוש הזהירה לשמוע אל השופטים אשר יהיו בימים ההם. וגמרה דין המערה למות במיתה חמורה. והם בעזות מצחם הנחושה. הרימו יד בתורה הקדושה לעקור ענפיה ולשרשה. עם היותם אומרים שהם מאנשיה. עליהם נאמר ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי. על כן היו לשמה הלוך וחסור. בכל אשר יצאו. יד ה' היתה בם להומם ולאבדם לא הצליחו לעשות פרי להרבות קהלם. שלא תתקיים כנסתם ולא תתפשט צרעתם באומה הקדושה. אף אם נשארו בם עוללות. להתעולל בהם וליקח מהם משל ושנינה. וכן הכת הארורה של שב\"ץ אשר יצאה לתרבות רעה. פוסחים על שני הסעיפים לעבוד לבעל חדש. ולקרוא בשם ה'. עזבו מקור חיים את ה' לחצוב להם בורות נשברים להתיר להם עריות בפרהסיא. הלכו בשרירות לבם הזונה. ואל אלהים אחרים פונה. ספו תמו מן בלהות יכרית ה' להם ער ועונה. אף אם נשארו מעטים הנה והנה. והיה במחשך מעשיהם. מוכרחים להסתיר עצמם תחת אשר ברך ה' את עמו פרצו בארץ לארכה ולרחבה וידגו לרוב במקהלות ברכו ה'. כי גם בגלותם לא עזבם לכלות' ויט אליהם חסד להפרותם ולהרבותם. לפאר לרומם כנסיותם. ככה יוסיף ה' לברך את עמו השארית הנמצאה פליטת בית ישראל. עוד רד עם אל. ועם קדושים נאמן מאלהיו לא אלמן לעבדו לבדו. ככתוב כי ה' האלהים וגו' אין עוד. ולשמור מצותיו כל הימים. כאמור לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת ויאמן דברו הטוב עוד באחרית הימים. כי דבר אלהינו יקום לעולם. כאשר לא נגרע דבר מכל אשר יעד. את הכל בא. אם לרעה אם לטובה. עד יבוא עוד ויורה צדק לנו. לא סר ולא יסור צל השגחתו ית' מעל עם הקודש לשום להם שם ושארית. ולשוב להקים להם מטע לשם ולתפארת. ברוך האל הנאמן בכל דבריו וברוך אשר בחר בישראל לעם סגולה זרע אמת. והקים להם חכמים נאמנים. השואבים ממקור חיים. ולא הפיל מכל דבריהם ארצה. ומכאן תדע ותבחין שכל דבריהם האמת והצדק. ועתה חזקו ואמצו בני אל חי. אחינו פזירי הגולה. ואל ירפו ידכם. כי קרובה ישועת ה' ויש שכר לפעולתכם. המאמין אל יחיש. ה' בעתה יחישנה גמול האלהים הוא יבוא ויושעכם. ראו נא ודעו את אשר הגדיל לעשות עמכם. זה קרוב לאלפים שנה. אתם גולים בארץ לא לכם. ונתקיימה כנסתכם. כמה אומות קדומות נוראות עצומות אבד זכרם בטל סכוים נמחו מן העולם במשך זמן זה (וככה הצדוקים עם שבא\"י היו רבים ועצומים בפני הבית. אחר גלות הארץ נמחה שמם כענן בוקר. כי אין רגלים לשקר) ואתם הדבקים בה' חיים וקיימים כולכם. ורב טוב לבית ישראל. אשר גמלם ה' ברחמיו ורוב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. ויהי להם למושיע בכל התלאות המוצאות אותנו בגלותם. ולא נסוג אחור לבנו. כי לא יטוש ה' את עמו ישוב ירחמנו. כקדם יחדש ימינו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>וכבוד חברך כמורא רבך. </b>מ\"ש תוי\"ט לתרץ דלא ילפי לה מקרא דכי תשא דקדים. ונדחק כמנהגו. שכח גם מ\"ש רז\"ל אף אהרן נצטרע. גם הכתוב מעיד ששניהם חטאו לו. ומה שנראה לי בזה. משום דהתם השוה עצמו אהרן למשה בנבואה מוכח בהדיא דחברים שוים הם נחשבים באמת. וכדאמרינן נמי בעלמא. פעם מקדים משה. ופעם אהרן ללמדך ששניהם שקולים משא\"כ במעשה עגל בודאי ירד ממעלתו באותה שעה. שהרי כמעט נתחייב כליה. ככתוב ובאהרן התאנף ה' מאד. ועוד יש להוכיח זה שהרי משה לא קראו שם אדוני. כי אמר לו מה עשה לך העם. ולא אמר לאדוני. והוא השיבו אל יחר אף אדוני. מזה נראה שעכ\"פ בעת ההיא לא היה להם דין חברים. וחייב היה לקרותו אדוני. משא\"כ במעשה דמרים שלא היה שם דבור ממשה לאהרן. והוא היה חושב עצמו שקול בנבואה כמוהו. והרי זה נכון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ששגגת כו'. </b>מ\"ש ריטב\"א ששגגת תלמוד עולה זדון לרב. כך מצינו מפורש פ' לא יחפור בענין יואב עם רבו. דשלף ספסירא בעי למקטליה. משום דקאי ליה בארור עושה מלאכת ה' רמיה. ש\"מ בהדיא דחייב מיתה היה. אע\"ג דבודאי אין דינו מסור לב\"ד להרגו. יואב שר הצבא דין מלך היה לו. בדבר הנוגע למלכות ולכל ישראל. שיש לו להרוג בחרב. משום דינא דמלכותא. ועכ\"פ הרי הוא ארור לשמים כמזיד גמור. אלא שצריך עיון. דהא קרא במזיד ממש משתעי. דכתיב רמיה. שוגג מנלן. וי\"ל אע\"פ שהתלמיד שגג במעשה הרב מזיד הוא במה שלמדהו. שלא כהוגן. מה נפשך אם ידע והכיר בטעות התלמיד והניחו בטעותו. אין לך רמאות גדול מזה. ואם לא הכיר בו מחמת עצלות ומיעוט השגחה על תלמידו. הרי הוא ג\"כ עושה מלאכת ה' ברמיה ודאי. וחבר א\"צ התראה. ועיין פ\"ק מי\"ג במש\"א חכמים הזהרו בדבריכם. דבודאי חטא התלמיד שבא לו בסבת למוד רבו. רבו חייב בו. אחד שוגג ואחד מזיד בח\"ה שנמשך ממנו. ואפי' בתלמיד שאינו הגון ועושה במזיד. ולא גרם לו רבו. מ\"מ אינו נצול מקללה. כמ\"ש בשילהי יומא תלמיד שדרכיו מקולקלים מה הבריות אומרות אוי לו לרבו שלמדו חכמה. ובמי שאינו יודע ומלמד בטעות. ודאי לא איירי תנא. אטו בשופטני עסקינן. וההיא דרביה דיואב נמי בפושע בהשגחה קמיירי. דאל\"ה מאי הוה ליה למיעבד. וכן פירשו שם. עם שאינו מוכרח כל כך (מ\"ש רע\"ב שיהא למודך כו'. ור\"ל שידקדק בטעמי משנה לעמוד על בוריה והוא עיון הגמרא. ואתיא כי הא דספ\"ב דמציעא ומסיק תלמודא והיינו דתנן והוי זהיר בשגגת תלמוד. לכן ודאי גרסת תלמוד עיקר): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי גולה. </b>איתא בגמרא פרק חבית שר' נהוראי כנגד עצמו אמר כן. לפי שנמשך אחר מקום עשרת השבטים שאינן בני תורה. ואתעקר תלמודיה. זהו שאמר וא\"ת שהיא תבוא אחריך מכל מקום. כי הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. דכתיב וחי. דהיינו דוקא בגולה שוגג. על כן הוצרכו חבריו של ר\"נ לבקש רחמים עליו. שיחזור לו תלמודו. היינו דקאמר שחבריך יקיימוה בידך. עוד יש לפרש וא\"ת שתבוא אחריך. כלפי תלמיד אמר. שלא יחשוב שאינו צריך לחזור אחר רב שילמדנו שלא במקומו. כי מעצמו יבוא הרב לכאן. כדאשכחן ברב שילהי יומא. דעבד ליה ר\"ח מילתא. כי היכי דליחות ולגמר אורייתא בבבל. לזה אמר אל תבטח בכך. כי מכל מקום לא יתקיים תלמודך בידך בלי חברים. עי\"ל ד\"א טוב וישר. עפמ\"ש פ\"ק דמנחות (דז\"א) באבימי דאתעקר ליה גמריה. ואזל גבי ר\"ח לאדכוריה. ומקשי תלמודא ולשלח וליתי לגביה. דאבימי הוה רביה דר\"ח. ומשני הכי מסתייעא מילתא טפי. משום יגעת ומצאת. וזהו שרצה התנא להשמיענו בכאן שאפי' הרב ששנה לתלמידו. ושוב שכח תלמודו. ורוצה שיזכירנו תלמודו. טוב שילך הרב אצל התלמיד. אע\"פ שהוא למדהו כבר. הוא שאמר א\"ת שהיא תבוא אחריך: \n",
+                    "<b>ואל בינתך אל תשען. </b>ר\"ל אע\"פ שרוח מבינתך אצלת עליו. אל תסמוך על זה לומר בדין הוא שילך אחריך. מי שקבל הבינה ממך. עי\"ל על פי אותה שאמרו. הרב שגלה. מגלין ישיבתו עמו. זהו שאמר הוי גולה למקום תורה. וא\"ת אגלה למקום שארצה. הלא עכ\"פ היא תבוא אחרי. שהרי רב אני ומוכרחת ישיבתי לגלות אחרי. לזה אמר ואל בינתך א\"ת אע\"פ שאתה גדול בתורה. ורבים צריכים לך. אל תשען על זה. לא אמרו אלא במגלין אותו בעל כרחו. לא בבחירת עצמו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא מיסורי הצדיקים. </b>עתי\"ט מש\"כ. וצריך לסיים בה שלא נחזיק עצמנו לצדיקים. כדי שלא נתמה ונתרעם על אריכות גלותינו וכמו שמצינו אפי' בימי חכמי התלמוד. דא\"ל אליהו לרס\"ח אמריתו אמאי לא אתי משיחא. והא האידנא יו\"כ הוא כו': \n",
+                    "<b>הוי מקדים בשלום כל אדם. </b>לשון רע\"ב אפי' לגוי. איברא לגוי חיובא הוא. כדאי' ספ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>וא\"ת ראש לשועלים. </b>כ' תי\"ט יל\"ד בשלמא אריות כו'. אבל שועלים שודאי יש חיות פחותות מהן ולמה המשיל בהן ע\"כ. ולא הבינותי קושיא זו מה טיבה. דהא ודאי רבותא אשמעינן כה\"ג. דאע\"ג דשועלים הם ג\"כ חיות גדולות גם בכח ובחכמה. עם שאין להם גבורה יתרה ועצומה. כמש\"ל שנשיכתן נשיכת שועל. גם יש להם דריסה. ואין צריך לומר מן המפורסמים מחכמתם וערמתם. ולכן נבנו עליהם משלי שועלים. ולהיותם קרובים ומתדמים קצת לאריות בגבורת ערמתם (המשלמת חסרון כחם. שגם בה לוכדים החיות. ולשונם הרכה תשבר גרם. כארי כן ישבר החיות ועצמותיהם יגרם) לכן המשילם יחד. כי אם לא היו משתתפים בערך מה ולא יתייחסו במין כלל. ודאי לא היה מדמה בהם. ולא יתכן לומר זנב לאריות ולא ראש ליתושים ונמלים. שידמה דבור של הבל. אחר שאין להם יחוס זה עם זה כלל. ואין צורך להודיענו דבר כזה. שאפי' הפחותים שבבני אדם יודעים זה (ולכן אמרו ג\"כ בדרך משל שועל בן ארי. כי לא נתכוונו להקטין מעלתו מאד ולהשפילה לדיוטא התחתונה. אלא על דרך פרס בן מנה. ומנה בן פרס. שנכנסים בסוג. ונבדלים בפחות ויתר. וק\"ל) עם כל זה הרחיק מלהיות ראש עליהם. וטוב יותר אם יוכל להיות זנב לאריות. וק\"ו לשאר חיות גרועות. ופחותות ממדרגת השועלים. שלא יחפוץ להשתרר עליהם. הלכך לא קשיא מידי. ולכאורה איכא למידק. וכי סלקא דעתין להיות דוקא ראש לאריות גברו. ומן הסתם האריות הם הראשים לשאר חיות. ואין עליהם ראש. תו איכא לדיוקי בה. סיפא לא אצטריכא לאו ממילא שמעת לה מרישא. דאם יהא זנב לאריות. מכלל שלא יניחנו וילך ויהא ראש לשועלים. אלא הכי פירושא. הוי זנב לאריות בתורה. ולא תחפוץ להשתרר כלל. כי העסק של צבור יהולל חכם. ואמר יהושע למשה על אלדד ומידד. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ור\"ז יתיב בתעניתא כו'. דלא לימות ר\"א. ונפלי עליה מילי דצבורא. מה יאמרו אליו זנבות השועלים הפונים זנב אל זנב ולפיד באמצע. כזנבות האודים העשנים ויתאבכו גאות עשן. מתגאים בטלית ת\"ח שאינה שלהם ומתנשאים למלוך כהדיוטים קופצים בראש קל כאחד הצבים על העושק והמרוצה. יפוצו מעיינותיו של זב ומצורע חוצה. הלא יענו ישיבו אמרים. מסתמא פקח היה ר\"ז בעניני עולם אחר. ולא פקח עין בעניני עולם שלנו מנת חלקנו. לו ידע שיש ריוח בדבר מה טוב חלקנו במתנות. מה נעים גורלנו בדורונות. וד\"ת מעות קונות. ופסק מעות ממשפטים ועזבונות ושאר מסים קצובים ושאינם קצובים ודתיהם שונות. בדיני ממונות. ושכר בטלה דמוכח להו במילי דשמיא אסיא דמגן בעדו לכבוד עצמו דורש דמים. לספק בנים ובנות אל אחת הכהונות. והנם שוסים את הגרנות. כפרהדרין הללו וכמוכסים העומדים מאליהם נוסעים על הירידים רוכבים בקרונות. כמעשה ראשי שועלים הלכו בו בהר ציון המצוין בהלכה ששמם בעו\"ה עת לפרוץ הי\"ת יחיש עת לבנות. ואמר עוד וא\"ת ראש מילתא באפי נפשה היא. שאפי' אי אפשר לך להיות זנב לאריות. שאינם נמצאים בזמנך ובמקומך. והגם שאמרו באתר דלית גבר תמן הוי גבר. ותנן נמי כה\"ג במכלתין פ\"ב במקום שאין אנשים כו'. מ\"מ הזהיר שלא תהא ראש לשועלים. מחבלים כרם ה' צבאות. כי תהא נתפס בעונם. ולא תבחר לך מעלה כזאת שאינה אלא סכנה לנפש ופחותות ושפלות ג\"כ. וזו יש ללמדה גם מפרשתו של יותם בן ירובעל. כמ\"ש הלכו העצים למשוח עליהם מלך. וכל הענין. ואמר דוד המע\"ה שנאתי קהל מרעים. ומ\"ש השתדל להיות איש. ג\"כ לא אמרו אלא במקום שאין איש ללמד תורה ולעשות צרכי צבור ולמחות בעוברי עבירה. אבל להשתרר במקום שועלים חובלים. לא קמיירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרוזרור. </b>גי' ת\"ק מדת מהלכו של עולם. וג' יתרים. כנגד ג' אותיות שדי. שאמר לעולמו די במדה זו. שנעלם של שדי הוא ת\"ק. והוא גם מדת עץ החיים:",
+                    "<b> טרקלין.</b> גי' השמימה. כלומר התקן עצמך בעולמך. ותזכה לבוא אל השמים. ובדרך הנגלה י\"ל פרוזדור. מלה מורכבת מן פרוז. לשון פרזות תשב. כמו פרוץ. מאין חומה וכותל. כך הוא האולם. ברוח רביעית פרוץ במלואו. וכן אמרו עולם לאכסדרה דומה. והיא האולם. דור הוא לשון דירה ומדור. טרקלין מורכב מן טרק בבא. טרוקו גלי. שהוא לשון סגירת דלת. ולין היא הדירה העשויה ללינה ביחוד. וע\"כ היא סגורה בדלת ומנעול. מפחד בלילות. משא\"כ האולם שעשוי לרוח היום. ובנמשל העוה\"ז דומה למקום פרוץ ופתוח לעוברי\"ם ושבי\"ם ליכנס. ולצאת כחפצם. בלי מוחה (עמ\"ש בס\"ד בשערי חולדה) אבל עוה\"ב דומה לטרקלין. סגור על איש ולא יפתח. עשיר ישכב ולא יאסף אבר אינו מותח:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>יפה שעה אחת בתשובה. </b>מועיל לנשמה. להביאה אל הקורת רוח. ויפה שעה אחת של ק\"ר בעוה\"ב. ערב לנפש. מכל חיי העוה\"ז. שכל עריבות תענוגי עוה\"ז אחריתה שמחה תוגה. משא\"כ באותו עולם שכולו טוב. לכן ודאי הוא התכלית המקוה מעולם המעשים והיגיעה. אבל הטוב התכליתי אי אפשר להשיגו כי אם באמצעות עולם הטורח הלז הקודם בזמן ובמעלת תועלת היוצאת ממנו באחרית. והיותו סבה לטוב ואושר האחרון. אך עוה\"ב עם כל טובתו חשיבותו ויפיו בעצם המנוחה והשמחה. לא יפה הוא מאומה בענין קניית שלמות הנכסף. שמהנמנע להשיגו שם. אם לא הוקדם כאן. ובהעדרו יעדר עמו הטוב התכליתי. מעתה לא יקשה בעיניך זה המאמר. כמו שהוקשה לי בנעורי קודם שבאתי לכלל בינה. עוה\"ב עיין מ\"ש בס\"ד ר\"פ חלק. ובבית עולמים. ובבית ישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שמתו מוטל לפניו. </b>דבר זה נוכל ללמוד מרעי איוב. שישבו אתו לארץ שבעת ימים. ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ומזה למדו גם רז\"ל. שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל. הרי מזה נראה שגירסת רשב\"ץ עיקר. ולק\"מ משורה דתקנת חז\"ל היא. ואז אין לו להתאנח באמת. אלא מצדיק עליו את הדין. כמ\"ש כשעוסקין בהספד דכבוד רבים שאני. והתירו לו ג\"כ לגלות עטיפתו מעל פניו. מפני הרבים הבאים לנחמו. ולעולם אימא ביחיד. לא ינחמהו בכל ימי אבלותו בעודו מתאנח. וגם אפי' הרבים לא ינחמוהו אף בימי אבלות. אם לא פתח האבל (כי לא מצינו שחלקו בכך. רק בפעם אחת אחר קבורה. דעבדי שורה וכמדומני שהיא לכבודו של מת) עצמו תחלה. אלא שבזה יש חילוק בין רבים. ליחיד. בענין זה. שבודאי יש לו לחוש לכבודן של רבים. ולפתוח. כדי שיהא להם פתחון פה לנחמו. וכדרך שמצינו בר\"י שילהי מ\"ק. אבל מעצמן לא יפתחו בתנחומין לעולם. לא יחיד ולא רבים. כל ימי אבלות. אע\"פ שבאין אליו לנחמו. אם יראו שרוצה הוא בכך. שתיקתם יפה להם מדיבורם. ואמרו אגרא דבי טמיא שתיקותא. משא\"כ אחר אבילות ובתוך שלשים. מנחם אותו כדרכו. לאחר שלשים מדבר עמו תנחומין מן הצד: \n",
+                    "<b>בשעת קלקלתו. </b>עיין פי' רע\"ב. ומוכרח הוא. כי אמנם אח לצרה יולד. לרחם ולנחם ממתים מחלד. וכן מצינו ברעי איוב כששמעו רעתו. ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. שזוהי ודאי חובת הריע והחבר הנאמן. ואמר איוב חנוני חנוני אתם רעי. ונרמז גם בס' משלי (סכ\"ז) ובית. אחיך אל תבוא ביום אידך ויפורש ג\"כ על תקלת החטא. שיסתיר עצמו. ולא יתראה בפני בני אדם. כשאירע לו דבר קלקלה. הנוגע עד הנפש. שמתבייש בו. (וצריך לנהוג נזיפה בעצמו כמש\"ה נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. והבושה מכפרת ואם אינו עושה כן. מוסיף חטא. ותחשב לו לחוצפא. כמ\"ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם) והוא מה שאירע ג\"כ באדה\"ר כי מפני חטאו כתבייש מלבוא ולהראות לפני בוראו כבתחלה. לפיכך ויתחבא האדם. ולכן גם חבירו ישמיט עצמו מלראותו בקלקלתו. כדי שלא לביישו. וכדרך שאסרו לעבור בפני ב\"ח עני הידוע שאין לו מה לשלם. אך בקלקלת הגוף. אם אחזוהו חבלי עוני וירד מנכסיו ומכבודו. אז עם שהוא לא יבא בעת ההיא אצל חבירו להראות אליו ולזלזל עצמו כי כל אחי רש שנאוהו אף מרעהו רחקו ממנו. אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (ועל דרך זה פירשנו הכתוב ובית אחיך א\"ת ביום אידך. בעלית הבקור יע\"ש) אבל הריע הטוב ודאי מוטל להמציא עצמו להראות פנים לרעו הקשה יום. ולדבר על לבו. ולהתחכם במה יוכל להועיל ולהיטיב למעט כאבו. ומ\"ש עובדיה. וא\"ת בשער עמי ביום אידם. בשונא דיבר. שלא יבוא לראות ולשמוח לאיד. כי שמח לאיד לא ינקה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בנפול כו'. </b>אי תקשי לך והא כתיב ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה\"ג טובא בקראי. הא כה\"ג אקשי המן למרדכי. ושנייה מרדכי ניהליה שפיר: \n",
+                    "<b>והשיב מעליו אפו. </b>מעודי הוקשה לי כוונת הכתוב בזה. מה בא להזהיר. ובמאי עסקינן אי בישראל. אדרבה הכי עדיף שישוב אפו ממנו. ואי באו\"ה וכמ\"ש מרדכי. מ\"מ מה צריך לאזהרה זו. אמנם לפמ\"ש רע\"ב. כבר נתיישב זה. וע\"כ ממילא נמי שמע לה. ולא צריך לדיוקא דוהשיב. ובאמת הוא דקדוק עניות. כי ושב הוא פעל עומד ולא יתכן כאן לפי לשון הכתוב וק\"ל. וי\"ל אי בעית אימא בישראל משתעי קרא (וכי הא דאמרינן אקרא דל\"ת חמור שונאך. ושור אויבך בשונא ישראל הכתוב מדבר. שרואה בו דבר ערוה שמצוה לשנאתו. והזהיר החכם שאעפ\"כ אסור לשמוח לאידו. אלא יש להתפלל עליו שיטה הי\"ת לבו אל הדרך הטובה והישרה. ויצילהו מעונש ומכל צרה. כי אסור לשנוא אותו בלבו. רק מעשיו ישנא וירחיקהו כל זמן שעומד במרדו. ואינו נותן לב לשוב מעול ידו. לפיכך ראוי הוא ליענש אם ישמח באידו. ויש לו לדאוג שישיב האף עליו. ואב\"א אפי' באו\"ה קאמר. ומרדכי דיחויא בעלמא קדחי להמן. כי לעולם אפי' בשונא או\"ה יש לחוש אם יגדל עליו פיו ביום צרה. פן תהא פנקסו מתבקרת. וכענין שטענה מדה\"ד על ישראל כשעבר בים צרה. מה נשתנו אלו מאלו שגם בהם עובדי עבודה זרה. והיו עומדים בצרה אם ראוים להנצל. כמ\"ש חז\"ל באגדה. וכן בשאר מקומות. ומצינו ביורם כשנצח למלך אדום והעלה בנו הבכור לעולה. ויהי קצף גדול על יורם ומחנהו ויסעו מעליו מפני שהיה גם הוא עובד ע\"ז והיה מקום למדה\"ד לקטרג שלא למלא תאותו לתת נקמתו באדום. וכל זה בישראל שאינו צדיק הרואה בשונאיו. שצריך לגור מפני האף. שישוב עליו בשמחתו לשאף. ונענש בעשא על אשר הכה את ירבעם. אע\"פ שעשה רצון ה' בכך (ואצ\"ל מנ\"נ ושאר אומות שהרעו לישראל בשליחות המקום. כרשע ליום רעה. אח\"כ נאבדו ונעקרו מן העולם. כמש\"ה על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט וגו' ואמר ישעיה קצפתי על עמי וגו' לא שמת להם רחמים) גם בצדיק מדת חסידות היא שלא לשמוח ברע אשר ימצא את אויבו אפי' מאו\"ה אשר מעשה ידיו של הקב\"ה הם ונשתבח איוב החסיד שבאו\"ה אם אשמח בפיד משנאי. וזה דוקא בשונא שלא נתכוון למרוד בקונו. משא\"כ בשונאו של מקום. כל הרע אויב בקודש טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה\"א ובאבוד רשעים רנה. וכהנה רבות: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והמתים להחיות. </b>מ\"ש תוי\"ט של\"א לחיות כו'. כי הטבע אינו מחייב התחיה כו'. כוון למ\"ש איש חייט יהודי (לפני המלך אלפונשו כמ\"ש בש\"י) אבל הוא היטיב לדבר מהתי\"ט. וז\"ל שלא אמר התנא הילודים ימותו. והמתים יחיו מפני שהם אפשריים. לא מחוייבים בטבע. אבל מקרה הוא. הוכן להם ברצון השי\"ת. ע\"כ. השוה המיתה לתחיה. כי מקרה אחד הוא להם. מאת בעל הרצון. וזהו האמת. לכן אם יצדק תי\"ט בראש דברו זה. סוף דברו אינו אמת. כי הטבע אינו מחייב מיתה לכל החיים. אף ע\"פ שכך מרגלא בפומייהו דרבני פילוסופיא. מטעם שכל מורכב יפרד בהכרח. לפי גזרתם המשולחת. והוא אמנם שקר מוחלט אמרוהו בלי טעם וסבה מכרחת. ומוכחש גם מפשטי המקראות. כי לא נגזרה המיתה לאדם אלא בחטאו. וכן אמר המשורר. אני אמרתי אלהים אתם וגו'. עם שיש ליישב דברי תי\"ט (בדוחק. כי לא היה לו לסתום. אלא לפרש דבריו) שר\"ל הטבע מחייב מיתה לחיים. אחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה\"ר. שהביא מיתה לעולם. כי מן אז והלאה נמסר ביד טבע מקולקל. כפי הראוי לחומר היסודות השפלים האלה. המתים בעצם. לפי דעת בני אדם. ובזה הדרך תרצתי מה שהוקשה לבעל ס' של\"ה בשני מעשרה מאמרותיו (דמד\"ב מספרו) וישבתי מה שדחה הוא. וז\"ל כשנקנס אדם מיתה. למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו. כי לא יספיק הטעם של הפרדס. במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות. כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף. ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר. ותולדותיו כיוצא בו. אזי המיתה בטבע. משום שכל מורכב סופו להפרד. ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי. זהו דוקא בכתנות אור באל\"ף. כי זה לא יתיישב רק באו\"ה. וכן בישראל כשהמיתה היא מצד החטא. או ע\"פ הטבע כו'. אמנם אלו שארז\"ל שמתו בעטיו של נחש. הדרא קושיא לדוכתא עכ\"ל. והנה מ\"ש שלא יספיק מ\"ש הפרדס כו'. לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'. ר\"ל וכיון שהגוף הוא המת באמת לא הנשמה. א\"כ עדיין יקשה. למה זה נקנס הגוף בסבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו. לא לה בעצם. טוביה חטא. זיגוד מינגד. יציבא בארעא (טמון בארץ חלבו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימת וחיה. כלפי ליא. הנפש החוטאת היא תמות. והגוף חיה יחיה. או מות ימותו שניהם בשוה. ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה. הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין והסברתי לה פנים. אמנם לפי מה שכתבתי בס\"ד לעיל פ\"ב מ\"ז. עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא. וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו'. ושאר מקראות. כמו שזכרתי שם וזאת הנפש היא הגוף ממש. הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת. וחומרא דק מאד. הוא אד העולה מחומר הארצי. שממנו נגבל גוף האדם. והוא המקבל מיתה בעצם. לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו. ואין לו חלק בחטא) גם לא הנשמה העליונה שהיא חלק אלוה ממעל. כי היא באמת לא חטאה מאומה. כמ\"ש בס\"ד בביאור מאמר ר\"ש ד\"פ המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו) לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה. וגם הנפש הזאת המתה בחטאה. לא תאבד במותה. כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה. ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה. אלא שהיתה צריכה לסבול יסורין וצער המיתה. בסבת החטאים הקלים. ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים. מעתה סרה הקושיא מעיקרה. כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו. מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלו כוללות גם כל הנפשות. כי סתם שם נשמה. סוג הוא. שבו נכללים נר\"נ. ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי. הוצרכו למות. מפני בחינת נפשם. שהיתה כלולה באדה\"ר. עי\"ל בדרך שדחה הרב החסיד ז\"ל. והוא ע\"פ דעת אנשי הפילוסופיא האומרים שהגוף המורכב. בהכרח יפרד בבוא זמנו הקצוב. וזה דוקא. אחר קלקול העולם. ניתן מקום לסברתם. אבל מתחלה נברא אדם על מנת שיהא חי וקים כטבע הנשמה בעצם והיה מקנה גם להגוף טבע הקיום נגד טבע ההפסד שנתחדש אחר החטא. ומה שלא יכלו למלט נפשם מיד שאול גם אותם שלא חטאו. לא חשך ממות נפשם. זהו מפני שאחר שאבד השורש כח הנצחיות בגוף נגד טבעו. שוב לא יכול לתת לענפיו כח שאינו נמצא בו. ותולדותיו לא נמצאו אלא מכחו. ולא נבראו נגד הטבע אלא נתהוו במנהג הטבעי. הוא בין עצומים יפריד לעת קצם. והענין הוא שהגוף המורכב מיסודות הארציים בטבעו הוא מת. שהרכבתו היא מן חומר היסודות הללו. שאין להם חיות ותנועה מעצמן (לפי ההנחה המפורסמת. אך לא מוסכמת מהכל עמ\"ש באוצר הטוב בס\"ד) כי אם ע\"י מקרה שחלה בהם נפש החיונית. וההפך בנשמה. שהיא חיה בעצם. ואין לו לגוף חיות אלא במקרה מפני הלוות הנשמה אליו. אבל הנשמה לא תמות בטבעה. כי היא חיה וקיימת. אם לא בעונש נמרץ ככרת ר\"ל. וכשנקנסה מיתה על אדה\"ר. לא נקנסה מיתה רק על הגוף שישאר בטבעו הראשון. נכון למועדי רגל ההפסד התכת חלקיו והפרדת הרכבתו (אחר שהיה עומד להתקיים נצח. נגד המוטבע במורכב תחתון) כי המקרה לא יתמיד הוייתו. ומזומן להחליף צורתו. ולשוב ליסודו לקץ ימים בתום התוכו. שאם לא היה חוטא. היה למעלה מהטבע הלזה. אכן להיות כאלהים קיים נצחי. זה אבד בחטאו. ולקו עמו כל צאצאיו. בזאת שיהיו דורכים אל הפסדם בגופותם. שישארו בטבעם העצמי. שכל מורכב בעולם השפל נפרד חוזר להתחלותיו ברוב ימים. וכן הונחו הנפשות על טבעם הראשון העצמי. שאינם מקבלים הפסד אמיתי מחמתו כי אף לעצמו לא גרם חטאו להמית נפשו. כל שכן שלא יגרום לדורות הבאים מיתה נפשית בלי פשע. חלילה לאל מרשע. ובזה קיימנו קצת גם דברי תי\"ט. שלא יהיו מתנגדים לדעת התורה האמיתית. ולהצילו מחשד דעת הפוקרים החושבים שכל המורכב מוכרח להתפרד. הן לא יאמינו כי השי\"ת יכול שליט על הטבע אשר הוסד והוקבע. ה' יצילנו מהם ומדמותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. מחזיקים באמת המוחלט שהשי\"ת שברא והמציא הטבע. הוא אשר סדר אל הטבע מנהגו דרכיו ומהלכיו. לזמן בלתי זמן כי ברצונו ית' יקיים ויתמיד גם המורכב המחודש. ובחפצו יפריד ויהרוס חלקי הגשם החמישי המחודש גם הוא. ואם הוא בלתי מורכב אצל הפלוסופי' (ולכן גם בזו שהרי באמונתם וסברתם. שחשבו שאי אפשר שיפרד בשום זמן) אולם לדעת רז\"ל. גם המה מורכבים משני יסודות. ואין כאן המקום לדבר מזה. ויעוין באוצר הטוב הנוגע לענין זה. ולא מקח שוחד. עמ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ. ושהקשו עליו. מאי שהכל שלו. שאין בו בנותן טעם על שוחד של מצות. ואני אומר שאינה קושיא כלל. כי מי נתן רוח חיים באדם. לעשות ולקיים המצוה. הלא הוא יתעלה הנופח נשמת רוח חיים באפיו. וכענין שכתוב מי הקדימני ואשלם. וארז\"ל עליו. מי מל עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לי מזוזה. עד שלא נתתי לו בית כו'. ונ\"ל שזהו מה שאמר אליהו במענהו השלישי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך. ולבן אדם צדקתך. ירצה אם סיגלת מע\"ט. מה תתן לו מתנה ומשאת. שישא פניך ויעלים עין מן הרעות שבידך. שלא יוכיחך עליהם. הלא הוא עשך ויכוננך. לעמוד לשרת לפניו לעשות רצונו. ולא הקדמת להקביל פניו במתנת חנם. או מה מידך יקח. שאין עמו מקח שוחד כלל שהכל שלו. והוא הנותן כח וחיל. לעושי מצות וצדקות. לכן לא יועיל לכפר בהם על העבירות. כנגדן. על כן לאיש כמוך רשעך. חוב הוא עליך לפרעו. אף אם לבן אדם צדקתך. כי לא יצא זה בזה. ואי קשיא מהא דאיתא במדרש. אם עשית חבילות של עבירות. עשה כנגדן חבילות של מצות. וקשו נמי קראי טובא. דהא כתיב בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב וחטיך בצדקה פרוק וכל דכוותה. לא תקשי לך מידי. דההיא בשב מרשעו וחטאתו. ודאי מועילין להגין בעד היסורין. ולעמוד כתריס בפני הפורענות. כמ\"ש ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון ב\"ע בזבח ובמנחה. ואחז\"ל אבל מתכפר הוא בתורה ובג\"ח. וקראי דלא יקח שוחד. בעומד ברשעו ומחזיק בטומאתו. וסבור לפייס מדת הדין בעשיית מצוות כנגד העבירות. ועם כל זה אינו עוזב דרכו הרעה (כענין גייפא בחיזורין ומפלגא לבאישייא) זהו השוחד שנותן להטות דינו לזכותו. שאינו מועיל לו כי עליו נאמר ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי. אבל לשב. ודאי טוב לו לרדוף אחר מע\"ט. שהם רפואות מסוגלות להעביר חלאת העבירות. וביחוד תורה וג\"ח. שהם ודאי מרפא וחיים לנפש ולעצם. איברא אע\"ג דקראי ודברי רז\"ל אתו שפיר מיהו מ\"ש הר\"מ אכתי לא ניחא. דאיהו בצדיק מיירי. ונסיב נמי קרא דלא יקח שוחד. וי\"ל ר\"מ סבר דלא מהני אלא להגין מיסורין בעוה\"ז. ומ\"מ מענישין אותו בדין לע\"ל. אי נמי אפי' בעוה\"ז אע\"פ שמאריך לו גבי דיליה. וקרא דלא יקח שוחד. אפי' תימא בצדיק איירי. הכי קאמר אינו לוקח שוחד לוותר על העבירה אלא משלם שכר מצוה. ופורע מן העבירה. ואי ברשע משתעי אין הכי נמי שאינו נוטל שכר על המצוה שעושה לשוחד (אע\"פ שאין הקב\"ה מקפח שכר מצוות של רשעים כשלא נתכוונו בהם לרעה) שאינה אלא לטורח על הי\"ת כמש\"ה מי בקש זאת מידכם וזולת זה. ואי בעית אימא ברשע נמי משכחת לה. דעבדין ליה יום טוב בעוה\"ז. ויום ביש לעוה\"ב. שמשלם לו שכרו על פניו להאבידו. ואב\"א ר\"מ מיירי בקדמה מצוה לעבירה. וקרא וגמרא דאייתינן לעיל. במצוה דבתר עבירה עסקינן (אחר שהשליך השרץ מידו) דמהניא ודאי עם התשובה. ומעליא כי תירייקא לכולא גופא. ודברי הר\"מ בקרוב למזיד אמורים. שלא תועיל לו צדקתו הקודמת. לכפר עון המאוחר. אלא שכר מצוה במקומו עומד. ועונש העבירה בפני עצמה. וא\"ת א\"כ אף שכר מצוה אין בידו. דהכתיב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהא על הראשונות. אבל אף במזיד. אין עבירה מכבה תורה. כל שלא פשט ידו בעיקר. כדואג ואחיתופל וג' מלכים. שלא הועיל להם כל למוד תורה שלהם עם כל מעשה תקפו כנודע. ויש הרבה דרכים שונים בשקול המעשים וגומלים ידועים לשופט צדק יתעלה. לה' מאזני משפט ולו נתכנו עלילות. כעל ישלם כעל גמולות. עי\"ל דהני קראי דמשמע מנייהו דמצוה מכפרת. היינו שלא תכרת הנפש. מ\"מ אינה משלמת הכפרה. אלא יסורין ממרקין. והן מדה טובה לאדם שלא יאבד עולמו מחמת חטאו. כמ\"ש עה\"פ הודו לה' כי טוב: \n",
+                    "<b>וע\"כ אתה נולד. </b>עמ\"ש בס\"ד במעמד ליום ראשון: \"\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נברא. </b>לא אמר ברא. כי אז היה צריך להאריך בלשון ולומר ברא הקב\"ה. ותי\"ט כתב מה שכתב:  ",
+                    "<b>ומה ת\"ל כו'. </b>פירוש למה נכתבו עשרה מאמרות. להודיעך שלכך נברא העולם בכל כך מאמרות. כדי להפרע מן הרשעים על כל מאמר ומאמר שקלקלו וסתרו. ואינו נראה מ\"ש בד\"ח. שלפי דרכו לא הי\"ל להתנא לומר והלא במאמר א' יכול להבראות אלא כדי שכך היל\"ל ומה ת\"ל. אלא להפרע. הנה הוא יורה באצבע שלכך ברא העולם בעש\"מ. כדי להפרע. שכל העשרה מאמרות הן כמו אזהרות לאדם שלא יעבור ויקלקל בנינו של עולם. והרי זו מדת טובו של הקב\"ה. בודאי. שמזהיר ומתרה בחוטאים פעמים רבות שישמרו בנפשם שלא יבואם עונש קשה. זה פשוט וברור:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>להודיע כמה א\"א לפניו. </b>עיין פי' רע\"ב ותי\"ט. וא\"ת תינח בזמנם של מפרשים הללו שהיה חסר עדיין הרבה מחשבון אתרנ\"ו. אנו מה תהא עלינו. ומה נאמר אנחנו. אחר שבעונותינו יצאו מה שיצאו. הרי לפי חשבון זה היה ראוי היות שנת גאולה וקץ לגלותנו. בשנת תפ\"ד העבר סימן לדבר ושמתי פד\"ת (בעת ההיא נתעוררו כת החטאים והפושעים המאמינים בצבי מודח. ושלחו שליח לדבר עבירה להסית את ישראל בסתר להדיחם מאמונתם הקדושה. להאמין בגואל מגואל שב\"ץ מגועל ונואל. ונלכד בק\"ק פ\"פ כמפורסם בעולם תפח רוחם של אותן מחשבי קצים היורים חצים ומות בצי\"ר שיש בו תוג\"ה. והיו לאדמת יהודה לחגא) וכבר עברו כ\"ו שנה עד עתה שהיא שנת שיר של פגעים. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אכן תדע שאין זמן הנ\"ל גבול וקץ לגלות. אלא לעונש הרשעים בלבד. וזה כבר נתקיים במחריבי שני הבתים שנעקרו מן העולם הרבה קודם משך זמן כזה. ברוך המשלם גמול. ואלה האומות שקמו אחריהם ותפסו המלכות תחתיהם מלכי חסד הם. בצלם נחיה בגוים. בחסדי ה' הגדולים עלינו ויט עלינו חסד בעיני מלכי העמים ויתן אותנו לרחמים. לכן נתפלל ונדרוש בעד שלומם וטובתם כל הימים כי בשלומם יהיה לנו שלום. אך גאולתנו אינה תלויה בזמן ואין לה עת מוגבל ידוע לנו. לבא לפומא לא גלי (אף כי אין הדבר תלוי אלא בתשוב' ומע\"ט. ה' היודע יחישנה בעתה. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. עיין בס\"ה פ' וירא (דקידא) ותמצא שיש מקוה לישראל שבשנת תק\"ם לאלף הששי. תקום כ\"י ובשנת ת\"ר יגיע ת\"ר לשוב לבנות רחוב וחרוץ ולא לסתור. דוק ותשכח לפתור והם י\"ב יובלות פ\"ו שמטות דאלף הששי. יב\"ק יובלות לבריאת עולם. שהם שמונה מאות שמטות. יסו\"ד פעם סו\"ד. נכנס יי\"ן בכ\"ס (חסר) ס\"ך פעמים. אזי יצא סו\"ד. כוס ביד ה' מלא מס\"ך. ועיין בס\"ת מז\"ח וישב מניח אורך ימי הגלות תק\"ם שנה. וי\"ל לפי שהשנים הנותרים מאלף הרביעי אינן באין בחשבון שנות גלות (נתקיים בהם ואתה תשופנו עקב) כי הם שייכים לשני אלפים תורה (עמ\"ש בס\"ד בהוספות לס' צ\"ד) ואלף החמישי נגזר כולו לגלות עכ\"פ במש\"ה נתנני שוממה כל היום דו\"ה (הוד נגד האלף החמישי. ויומו של הקב\"ה אלף שנה) ולא קחשיב אלא ימי הגלות של אלף הששי. הראוי לגאולה. ובמדרש הנעלם מז\"ח (דכו\"א מד\"ו) מבואר שמשיח לא יבוא כי אם לפני סוף אלף הששי. וכן נוטה משמעות לשון הזוהר בפ' וירא. ובקן צפור מוכח שתתעכב ביאתו עד תר\"ח לאלף הששי וכמ\"ש בס\"ד בס' תה\"ק במעל' י\"ג למזבח גדול (סח\"ב). ובדברי המעתיק ספ\"נ פ' וילך. ראיתי שכתב וחשב שיהיה צמיחת קרן דוד בשנת תע\"ד (אז נתעורר הנחש עקלתון התועב חיון. ויקם שטן ויסת למינות. להונות את ישראל באמונה חדשה של המשיח לפי טומאו הנכר' ונשמד ש\"ץ שחיק טמיא) אולם אני אדרוש אל אל. יאיר עיני להשיג האמת בדרך הרב הלז. שחשב עידן עידנין ופלגו עידן ע\"י צירוף זמני שני הגליות. מצרים. בבל. שהם ת\"ע. ולפי מה שאמרתי שהנותר מאלף הרביעי אחר חורבן אינו נכנס בחשבון זמן הגלות המיועד. א\"כ נתחיל למנות ג\"פ ת\"ע וחצי מאלף החמישי. נמצאו כלין בשנת תרמ\"ה לאלף הששי. אז תרום קרן. תרמ\"ה לה' וגם זה מסכים לדס\"ה הנ\"ל. ואולי יש לצרף ג\"פ וחצי שלשים שנה. כי גם כן מבואר בכתוב מספר ת\"ל למצרים. לפ\"ז יתארך הגלות עוד מאה וחמשה שנים. ואם תמנה כן מעת החורבן. יכלו בשנת התקע\"ח. ואפשר שגם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר. נחשבים ג\"כ לגלות מצרים. כמ\"ש בס\"ד בהגהות על ת\"י בפסוק ושני חיי לוי. על כן נעו מעגלותיה לא תדע. ואפי' בקץ מצרים המבואר בתורה. כמה דעות חלוקות יש בו. ובני אפרים חשבו וטעו. וקץ גלות בבל. דניאל חשב וטעה. עאכ\"ו בגלות החל הלז. שבעקבו כרוך חדוש העולם. שא\"א להשיגו על בוריו. מ\"מ הרבה דרכים בפתרון החשבונות וכולם אמתיים אם יזכו ישראל ויכשירו מעשיהם כאשר ישר בעיני ה' יקרב הגאולה בעתה המוכן לרצון. ועת רצון מילתא היא דכתיב לך ה' עת רצון. ואמרינן נמי עת מזומנת לפורענות עת מזומנת לטובה דכתיב ובעת רצון עניתיך (חלק דק\"ב) וכמו שיש כמה פנים לתורה. כן הדבר הזה. יש עתים רבים שוים לטובה. אך לא כל הזמנים שוים להתעוררות הרחמים ועכ\"פ צריך כשרון מעשים להחיש ולהתקיים בעת אחד יותר מחבירו מה יום מיומים. אמנם בראותנו כי לא כווננו יפה בחשבונותינו. מחמת זה לא יפוג לבנו בארכו ח\"ו. וכתב ר\"ח עה\"פ ונתתיו לגוי גדול. ראינו שנתאחרה הבטחה זאת להם אלפים של\"ג שנה. ולא היה איחורם תלוי בעונם. והיו מצפים לה כל השנים הללו. וסוף סוף באה ונתקיימה ואח\"כ נתחזקה המלכות בידם. אנו שנטלה ממנו בעונינו עאכ\"ו שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתייאש: \n",
+                    "<b>היו מכעיסין. </b>עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>וקבל שכר כולם. </b>ע\"פ רע\"ב שכל אדם י\"ל שני חלקים כו'. גמרא פא\"ד (דט\"ו א') וצריך להבין מי הוא הצדיק שנוטל חלקו של רשע בג\"ע. כי ימצאו הרבה קופצים עליו. וכל אדם ירצה להיות חבר לאיש משחית באופן כזה. לקיים חטוף ואכול מסעודה העתידה חטוף ובריך. ונ\"ל דהיינו בבן מזלו. ושומ\"א (ששמין בשל עולם הבא) מצויה בבן גילו. כגון ר\"א ודימי בר קוקותא דר\"א מליך ודימי ריש גנבי. ומאן דבמאדים או טבחא או מהולא כו' דשומ\"א זו עשויה להשתנות לאחר מיתה. ששם עולם הפוך עליונים כאן הקופצים לישב בראש. למטה. נתונים בדיוטא התחתונה שבשאול. ליטול חלק חברו. הנולד עמו במזל אחד בגיהנם. והניתנים כאן למטה. נוטלים שם פי שנים חלק בחירה בחור בטוב. כי את זה לעומת זה עשה האלהים. תחת בשתם וכלימה. משנה ירונו חלקם. וכך היא המדה ישרה. על דברת אשר לא ימצא האדם אחריו מאומה. חלוקה בלתי ראויה כי הרשע כבר נטל חלק כפול בכאן. לפי שהיה קשה עליו להמתין על עולם אחר. ולכן חמס וחטף חלק חברו בעוה\"ז על כן בדין הוא שיחזור הצדיק ויגבה מחלק הראוי לו. ושלו הוא נוטל. ונגד זה הרשע קנה בחליפין וקנין סותר הקודם שוא תהיה תמורתו. באופן שלא נשאר לזה על זה כלום. חלק כחלק יאכלו. של זה ינתן מיד לפי שעה אכל וחדי. והלה יורש ברכה עד בלי די. וא\"ת הלא א\"א לא היה בן מזלם של דורות שקדמוהו. איברא בר מזלייהו הוה. במזל העליון. שכל עליונים ותחתונים תלויים בו (כמ\"ש באד\"ר שהכל תלוי במזל אפי' ס\"ת שבהיכל) ואע\"ג דאינהו לא חזו. מזלייהו חזי וראוי להתקן על ידו והדברים עתיקין. וא\"ת אמאי קבל שכר כולם. והא הוו שם ועבר. וי\"ל בדוחק. משום דלא קיימו כל התורה כולה כא\"א. שנא' וישמור משמרתי וגו'. מיהו אכתי לא ניחא דקרא לכולהו מכעיסין. וי\"ל שכל הדורות לאו דוקא. אלא משום דקיי\"ל בכל דוכתא רובא ככולא ואזלינן בתר רובא. בהדי הוצא לקי כרבא. ותו משום שלא היו תולדותיהם כיוצא בהם. ואמרינן כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא כו' ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. תדע דהא בעשרה דורות שמאדם עד נח. היו עכ\"פ ד' דורות רצופים כשרים חנוך. מתושלח. למך. נח. ואפ\"ה נסיב האי לישנא. ועוד שאין הכוונה על ראשי הדורות. כי אם על בני דורן שכולן רשעים היו ולא הועילה להם צדקתם וזכותם של אותן יחידים. אפילו למקצת בני דורן (שבודאי היו מוכיחים אותן. אך לא מסרו נפשם על זאת כא\"א. מפני כך קרא גם לכולם מכעיסים. וכמו שנתבע עלי על קצור תוכחתו לבניו) להחזירן למוטב על כן נתחייבו כלייה. משא\"כ א\"א שהחזיר רבים מבני דורו למוטב. כמ\"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן. ובכל מקום שהלך ויקרא שם אברם בשם ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אברהם אבינו. </b>כך קראוהו חז\"ל בכ\"מ. שכן אמרו אין קורין אבות אלא לשלשה. פה\"ק (דט\"ז ב') ומה שקשה על זה עמ\"ש בס\"ד שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועשרה על הים. </b>כ' רע\"ב שניה שנעשה הים כמין אהל. דכתיב נקבת במטיו וגו'. ר\"ל שאחר שנבקע הים. נעשה כמין קובה. והיה הדרך נראה כאלו היה נקב במים. והמים מימין ומשמאל וממעל. הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו. כפיר\"מ. ועמי\"ש בס\"ד בפי' השירה עה\"פ נערמו מים בבית אל שלנו. ומ\"ש שנעשו המים הנקפאים חתיכות כאבני בנין מסודרים זה אצל זה. נראה שהיה זה שלא ידאגו ישראל פן בחום (עמוד האש שהיה מאיר להם אותו הלילה כשמש בתקופת תמוז כמ\"ש רז\"ל וכ\"כ ויאר את הלילה. וגם אפי' שכתוב וישב הים לפנות בוקר וגו' לא שב מיד כולו. כי עדיין נבקע מצד ישראל מפני בזת הים. ובוקר נקרא עד\"ש). ימסו המים הנקפאים. כטבע הקרח והכפור וחם השמש ונמס. אבל מתוך שראו המים הקפואים כאבנים סדורים זו על גב זו. ידעו שנתקשו ולא ימסו מחמת חום היום. וסרה קושית תי\"ט. ומ\"ש הוא שהיה לנוי ולתפארת. אינן דברים נאים למי שאמרן. כי איזה יקר תפארת נעשה בזה. וכן מש\"ע שגם מה שהיו עשוים כמין אוהל לכבודן של ישראל בלבד הוא. אינו מוכרח כי לא אמרו שענני כבוד מנעו חמה ושרב (עם שבמדרש אחד משמע כן) אלא מנמיך הגבוה ומגביה הנמוך והורג נחשים ועקרבים. כמ\"ש רש\"י עה\"ת בפסוק וענן ה' עליהם יומם. ועוד אפי' לכשתמצי לומר שהיה מגין גם משרב ומחורב וממטר. זהו ביום דוקא. כמ\"ש וענן ה' עליהם יומם. אבל לא בלילה. וכן אמרו במדרש בפירוש. וישראל עברו את הים בלילה שנסתלק עמוד הענן. המשלים לעמוד האש. לכן בודאי היו צריכין אז לאוהל וכפה. להגן מזרם ושטיפה. וגם אותו הלילה היה מאיר להם ככתוב. ואעפ\"כ עמוד הענן שהיה להם למחסה ולמסתור. אין זמנו לשמש בלילה. כאמור. על כן מהצורך היה לעשות להם כמין קובה על כל כבוד חופה. וזה בודאי נעלם מן התי\"ט. כי לולא זה לא היה צריך להדחק כלל. על כל פנים בחתיכות אבנים אין כבוד וגדולה. יותר מאוהל העשוי מאבן אחת. כי בזה ודאי יקר וגדולה כפולה. ומה שכתבנו הוא הברור ומחוור בס\"ד. ומש\"ע רע\"ב שנעשו המים קשים כסלעים. שנא' שברת ראשי תנינים על המים. אע\"פ שכבר כתב שקרקעית הים שדרכו בו המצריים כו' נתלחלח ונעשה חומר וטיט. יש לך לומר כי מתחלה נכנסו לים. כסבורים שנעשה יבשה בפניהם. כמו שנעשה לישראל. ונשקעו רגליהם בטיט. שלא יכלו לחזור לאחוריהם. וכשחזרו מי הים למקומם בא שטף המים. ונפצם אל הסלעים שהיו עדיין בעבר הלז. ועמדו קפואים וקשים. כדי לשבר ראשי תנינים תחלה: \n",
+                    "<b>עשר מכות. </b>כ' רע\"ב דצ\"ך כו'. בפירוש הרבות פ' שמות. כתבתי בו רמז יפה יע\"ש. ובמיטיב נגן הוספתי לקח טוב בעז\"ה. אך מ\"ש תי\"ט בזה. הוא דבר שאינו נשמע. ומוציא מיד משמע. באמת בושנו מדברי חלומות כאלה והבלים רבים. לא ראיתי כהנה לרוע. וגנאי להאריך בהם ולהשיב על כל רעיון רוח מפני הכבוד. (ואלמלא לא יראתי מקפידא. הייתי מוחקו מספרו. כי גורם לעג וקלס למפרשינו) אכן לא יכולתי להתאפק ולשתוק מכל וכל. פן ישתו התלמידים הבאים. וימאסו באר\"ש חמדה. להרבות שחוק והתול בדברי אגדה המקודשים. ונמצא שם שמים מתחלל ביחוד אחר שבעו\"ה פשתה המספחת בדור הזה. להפוך דא\"ח ולגלות פנים בתורה בדרשות של דופי. קיא תחת יופי. ושוו מילי דרבנן כחוכא וטלולא. אין די באר ואין די עולה. וכבר נשאתי עליהם קנאה בשי\"ע (ספ\"א) יע\"ש. ודי בזו הערה. לאשר נגע אלהים בלבבו. לחוס על כבוד קונו. ולהגדיל כבוד התורה. לא להורידה ח\"ו מכבודה. ולשחת הדרה והודה. לא תהא כזאת בישראל: \n",
+                    "<b>ועשרה על הים. </b>מ\"ש תי\"ט בשם מד\"ש מהקדמת המאוחר. אין לו הבנה. אם לא שנאמר שהיתה לו גירסא מהופכת משלנו. ועדיין אין דבריו מובנים. כי במכות שבמצרים בלבד נאמר בכתוב מפורש אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וכל זה גרם למפרשים החפצים ברוב דברים. לא יחדל פצע חנם: \n",
+                    "<b>עשרה נסיונות. </b>מ\"ש תוי\"ט שלא שמר רע\"ב סדר זמנים. היינו דקנסיב נסיון דרפידים קודם נסיון המן. וזה משום דקבעי לזווג נסיונות דמים. אבל אינך כולהו כסדרן נקטינהו. והא דקשיא ליה עגל חטא הוא. לא ידענא מאי שנא עגל דקא קשיא ליה. כולהו נמי חטאים נינהו. ואי משום דחטא העגל שאני. דהוי כפירה בעיקר. הא ודאי ליתא. כי חטא העגל אינו כפירה באל ח\"ו. ולא היה אלא שהתאוו להיות להם מורה דרך ומנהיג נכחי תחת מרע\"ה שנעלם כדמפרש קרא בהדיא. עשה לנו אלהים (כמשה שנקרא אלהים לפרעה. גם מה שהשתחוו לו. מצינו גם במרע\"ה. והשתחוו איש פתח אהלו ואינה השתחואה לעבודה אלא לכבוד) אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. על כן לא היה כי אם נסיון. על עכובו של משה והעלמו. ועשו העגל ממיעוט בטחון בה'. שחשבו העדר משה מעיניהם. הסרת השגחתו ית' מהם. לכן בקשו מאתו רק מנהיג מוחש. במקום משה אם עודנו לא ישוב. והיה זה החטא ככל חטאי המדבר. שהיו מקוצר רוח נאמנה. וקוטן אמנה בהשגחה פרטית עליהם. כאמרו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. לא שיספקו בו ויכפרו באלהים עליון. וכן אמר הכתוב ויזכרו כי אלהים צורם ואל עליון גואלם וגו'. ולבם לא נכון עמו כי לא בטחו בישועתו. מהרו שכחו מעשיו. שכחו אל מושיעם בעצמו ובכבודו אשר עין בעין נראה בקרבם ועננו עומד עליהם וגו'. לפיכך לא הי\"ל לבקש מסכה ומורה שקרי אם לא היו קטני אמנה בהשגחה. וניתן להם מקום מכשול וטעות באחורו של מרע\"ה כי בושש לרדת מן ההר. על כן נסיונות בלבד יקראו כולם וכן מעשה העגל מכללם וזה ברור. לכן גם הר\"ם לא פקפק בכך. אבל יש להפליא מה ראה על ככה לנטות מדרך הגמרא. שינה והוסיף וגרע. בגמרא אמרו שנים בים (עיין מיטיב נגן) והוא חשב רק אחד. הם אמרו רק שנים במן. והוא הוסיף ושינה בשליו. וריבה במתאוננים. לחלקם לשנים. ואחר שהר\"מ התחיל בקלקלה. נמשך הרע\"ב אחריו לקלקל באופן חדש. מיעט בים. וריבה במתאוננים ויחשב להם ג\"כ חטא נסיון ומעוט האמנה בדחז\"ל. ה' הטוב יכפר בעד'. אכן האחרון הכביד. והוא התי\"ט. שחשב להסיר חטא העגל מן החשבון לגמרי. זו קשה מן הראשונה. שלא עשה חשבון מדברי הגמרא כלל. ודימה בנפשו שמצא פנים חדשות לתורה. חוששני לו מחטאת מגלה פנים בתורה. שרי ליה מריה. אמנם במתאוננים דלא חשיב לה תלמודא באפי נפשה. ולא פסיק להו בתרתי. בהא מודינא דשפיר קאמר. ועם שאינו נמלט מדוחק. כך חובתנו וכך יפה לנו לקיים דברי חכמים. שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ואין להרהר אחריהם. ואי קשיא במתני' דלא קחשיב אלא עשר נסיונות והא הוו מים שניים דפרשת חוקת. ואין לומר אינהו נינהו דפרשת בשלח. כמו שכתוב בספ\"ר בשם בכור שור. הא בדותא היא ודאי. דהא מים קמאי בתחל' הארבעים שנה. מיד אחר יציאת מצרים ברפידים היה מעשה ובתראי בסוף ארבעים. בקדש היה. ומדבר סין. במדבר צין. איחלף ליה. אי הכי מאי טעמא שיירינהו. תריץ הכי. ודאי שייר טובא. דהאיכא מעשה דבתר קרח. אתם המתם את עם ה'. וכן ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה. וגם מעשה דפעור. ואיכא טובא: איברא כל הני הוו בתר מעשה מרגלים דהוה בשנה שניה. והנך עובדי כולהו לסוף ישיבתם במדבר. שכבר קרבו לישוב. וכבשו ארץ סיחון ועוג. ותנא דידן אקרא דוינסו אותי זה עשר פעמים קאי. דנאמר במרגלים. וסירכיה דעשר עשר נקיט. ושייר דבתרייהו דהנהו עשר. ואינך לא אתו לכלל עשר. גם אינן בכלל של מדבר סתמא כי אז כמעט כבר פסקה ישיבתם במדבר. כאמור. משא\"כ בראשונים שאירעו במדבר ממש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. </b>עמ\"ש תי\"ט משם פירש\"י שאלו הריחה ובאת לטעום. אין שומעין לה להאכיל' בשר קודש. ושבוש הוא שאם הריחה. ודאי מאכילין אותה בשר קודש. אטו מי חמיר מי\"כ. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפשות. ולא גרע מעובדא דדוד. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דיומא (דפב\"א) עוברה שהריחה בשר קודש. תוחבין לה כוש בפיה. כו'. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה (ולא עוברה בלבד. אלא אפי' כל אדם שהריח ופניו משתנות. מאכילין אותו כל איסורין שבתורה אם הוצרך להם) והיינו דנקיט תנא ולא הפילה. ולא קתני ולא הריחה. משום דבודאי אירע פעמים רבות שהריחה. ואעפ\"כ לא הזיק לה ולא לוולדה. אם מפני שלא הוצרכה לכלום. ממעוט תאוה. או שהיתה מתפייסת בבשר אחר. ועד שהיו מביאין לה בשר. לא היתה מסתכנת מחמת הריח. וריח בשר הקודש היה מתפשט מאד למרחוק. כמ\"ש ז\"ל. באופן שאם היו מוכרחים להביא לה ממנו דוקא. היו הרבה נשים מפילות בכל יום. בטרם יביאו להן ממנו. לכך הודיע שלא הוצרך הדבר מעולם. שאפי' ברחוק מקים. שלא היה אפשר להמתין עליו. לא הרע לה ולא הפילה. אבל אם לא נתפייסה ודאי היו נותנין לה. ובלי ספק שתלמיד טועה כתב לשון הנ\"ל הנקרא פירש\"י. וקפחיה לתי\"ט עם כמה סבי בטעותא. והראיה עוד שלא יצא דבר זה מפירש\"י האמתי שהרי ספ\"ק דיומא מפרש להא דלא הפילה. עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח ותו לא מידי. על כן זה המוסיף אינו אלא גורע. ונודע את אשר כבר זכרתי. שהפירוש על מסכתא זו המיוחס לרש\"י. איננו לו. אלא ממאן דהו. שבקש ליחנק. ולעשות לו עטרה להתגדל ולצוארו ענק. וככה אירע הרבה כמ\"ש בהקדמה: \n",
+                    "<b>ולא הסריח בשר הקודש. </b>עיין לשון מכונה רש\"י שבתי\"ט. וגם בכאן שפת יתר. בלתי נאה לרש\"י. כי דבר זר הוא אומר שמעלין את האיברים בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ג' ימים. הא ודאי בורכא. שהרי אחר שסדרו המערכה בכל יום מחזירין האיברים למערכה ונשרפין שם. ערפ\"ג דתמיד ואיברים שנתותרו עושה להם מערכה בפ\"ע אפי' בשבת כדאי' ס\"פ טרף בקלפי. ומ\"ש שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח אומר אני גם בקרקע אינה פוסל'. עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש מ\"א פ\"ק דברכות (דא\"ג ודד\"ג) ויש דברים בגו: \n",
+                    "<b>ולא אירע קרי. </b>עמ\"ש בס\"ד ריש יומא ד\"ה שמא יארע בו פסול. וכאן אני אומר עוד שלא יפלא הדבר אם יבוא זריז לידי קרי ואפילו בהקיץ. כדרך ששנינו פ' יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו כו'. ואוכלי תרומה זריזין הן. כדאי' בכמה דוכתא. ומצינו בר\"י שהיה מהלך עם תלמידיו ע\"ג הנהר וראה קרי. פמ\"ש. ובפ' מפנין בחסיד שפדה שבויה. ומפני טורח הדרך ראה קרי. כ\"ש בחולשא דכ\"ג דנפישא עבודה טובא ותענית וקרור רצפה המתנגד לחמום הטבע בטורח העבודה כל אלה סבות לעורר הקרי באונס. לכן ודאי לעולם היה הדבר בנס: \n",
+                    "<b>ולא כבו גשמים אש שעה\"מ. </b>יל\"ד שאין בזה נס זר לטבעו של עולם. שכן גם אש הברק הנופל ברעם ביום הגשם. אין גשמים מכבים אותו. וי\"ל הנס היה אע\"פ שהיו מביאין לה אש מן ההדיוט. אמנם אש הברק הנופל ונאחז בבנינים ושורפם מביאין מאש שלנו ומניחין אצלה. אז יכולין לכבותו. וכתב ביפ\"ת פ' שמיני שאפשר זהו הטעם שאמרה תורה אע\"פ שאש יורדת מ\"ה מצוה להביא מהה\"ד. כדי להראות שאינה אש טבעית: \n",
+                    "<b>ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. </b>עתי\"ט בשם הר\"מ שבעת הקרבה היה האויר נח. ואינו נראה לי ולא נוח. כי א\"כ מה נצחון שייך במקום שאין מתנגד. מה צורך לומר שהנעדר לא ינצח את הנמצא. גם הלשון אינו סובל פירושו. כי הוא מורה על רוח מצויה בלי ספק. ותו בגמ' איתא בהדיא ועשן המערכה כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו. ומקשי עלה. ומשני דאזיל ואתי כדיקלא ואבדורי לא הוה מיבדר. הרי מבואר שלא כדבריו בבירור גמור. ועוד נראה כשטות לומר שהיה האויר נח בעת הקרבה. הלא הקרבנות היו מצוים תמיד. ורוח לא מעצר. כיוצא בה לא כבו גשמים כו'. פשיטא שלא גרם אש המערכה עצירת גשמים. לכן אני אומר כי רוח זה מריח פעפוע של פלוסופיא הפיח. ומעשן ההתחכמות נעשה פיח כדוד נפוח נחר מפוח. עמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דתמיד. שבכלל נס זה. גם שלא שלט הרוח באפר שבתפוח: \n",
+                    "<b>ולא נמצא פסול בעומר. </b>ז\"ל הרע\"ב שאם היה נמצא כו' לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה כו'. כראב\"ש אמרה למילתיה. ודלא כהלכתא. בהדיא תנן נקצר בלילה כשר. ותנינן נמי בברייתא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו. אומר ומביאין אחרת תחתיה ועשי\"ע (סל\"ד) באורך. ואין צורך לאוקמה כיחידאה אלא תיתי ככ\"ע. דאע\"ג דנקצר ביום כשר בדיעבד מ\"מ אינו כמצותו לכתחלה והועיל הנס שיעשה תמיד כמצותו ע\"ד מצוה מן המובחר (כיוצא בה עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתר\"ע) ותו דשהוי מצוה לא משהינן. וחביבה מצוה בשעתה. ואין מחמיצין המצות. משו\"ה לכ\"ע אתי שפיר: \n",
+                    "<b>עומדים צפופים. </b>ע\"פ רע\"ב כדי שלא ישמע את חבירו כשמתודה. ואינו נ\"ל (אע\"פ שגם רש\"י בגמרא פירש כך) דהא מהאי טעמא תקנו תפלה בלחש. ולא מסתבר שהיו מתודים בבהמ\"ק בקול רם. אך הנס היה מוכרח. מפני ההשתחואה שהיא בפשוט ידים ורגלים על הרצפה. לא אחד על גב חבירו. וכשעמדו צפופים. בהכרח לא היו יכולים להשתחות. אפילו לכרוע מעט אי אפשר בדרך הטבע. אם עומדים דחוקים כל כך שאחד צף על חבירו. לפיכך אם יהו משתחוים במעמד כזה. כרצון השם ית' וכמחויב עליהם. הלא ודאי היה צריך להתרחב להם המקום כדי להשתחות רווחים כלומר בריוח המצטרך להשתחואה והפשוט: \n",
+                    "<b>ולא הזיק נחש. </b>עתי\"ט מ\"ש דלא תנן שלא נשך. ולכאורה אין טעם במ\"ש בד\"ח כי מה יתרון לבעל הלשון. אם ישוך הנחש בלא לחש ומיחוש. ונ\"ל לתת בו תבלין. שהרי מצינו דוגמת זה מפורש בתורה. כשהתפלל משה להסיר הנחשים השרפים מישראל. כתוב והיה אם נשך הנחש את איש וגו'. ומדוע לא פעל בתפלתו שיסיר הנחש מהם לגמרי. כמו שבקשו ממנו. אלא לפי שאי אפשר להסירם מן העולם. כי האלהים עשה שייראו מלפניו. אך בזאת נאות להם להמציא תרופה למכה. כשיביט הנשוך אל נחש הנחושת וחי. וכמו שאמרו וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה. ומכוונין לבם לאביהם שבשמים. היו מתרפאין כו'. כך היה הענין בירושלים סגולה פרטית. ראוי' למקום המקדש. שאפי' נשך הנחש לאדם. היה מביט אל מקום המקדש. ומכוון לבו לשמים. ונתרפא. ובזה יגדל כח הנס. ויורגש שהמקום גורם. מחמת קדושתו. ויד התעוררות המחשבה וכיונה לשי\"ת עשתה זאת. וזה נכון. ולא אדע מה היה לבמד\"ש שויתר בלשונו לייחס הנס לכל הארץ הקדושה בכללה לפי דרכו שתלה הענין בקדושת הארץ ואנו אין לנו אלא כלשון משנתנו שלא היה נס זה אלא בירושלים לבדה: \n",
+                    "<b>ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. </b>לפירושא קמא דרע\"ב נמי ניחא. משום דישיבת כרכים קשה. וכמ\"ש עה\"פ ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם (נחמיה י״א:ב׳) ולישנא דאלין. שלא אמר כן אדם מעולם אפי' על לינה אחת. ואפי' אורח נטה ללון. לא היה צר לו המקום. והא דתנן בירושלם. סתמא בזמן שבהמ\"ק קיים. וכי הא דאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם וחטא בידו. והרצון על זמן בהמ\"ק שעבודה מכפרת. מפני שהיתה הלינה בלא חטא. לכן לא היה מקום לינה צר בה. וכן כל הנסים שנזכרו כאן. לא היו אלא בפני הבית. וכן התחיל התנא ע\"נ נעשו במקדש. וסיים בירושלים. לומר לך שלא התמידו הנסים אלא כל זמן שבהמ\"ק עומד. וגמרא מקשי פתח במקדש וסיים בירושלים. ושני לה. יע\"ש. מ\"מ לא לחנם תפס לשון זה. אלא לרמוז מה שאמרנו וברור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דברים נבראו בע\"ש בה\"ש. </b>עתי\"ט שהביא דר\"מ על מדרש חז\"ל תנאי התנה הקב\"ה. שהמובן מהם הוא שכוונו החכמים לסלק חדוש רצון. והוקשה לתי\"ט ככל המון פלוסופי עמנו. כי בזה נסתלק גם טבע האפשר. מה שסותר פנת התורה. ומ\"ש בשם המאירי אינו מאיר כלל. אמנם דברי המורה. נבוכים הם באר\"ש חז\"ל ובלשון מאמריהם. לא הבינם על אמתת כוונתם. וכבר בארנו דעתם ז\"ל בהגהות תנ\"ך ס\"ס מלכים א'. והשבנו שם ע\"ד רלב\"ג. כי אמנם כל מגמת כוונת רז\"ל היתה לקיים טבע האפשר. שכן הונח והושם בתחלת הבריאה במעשי בראשית. שלא יהיו נקשרים בטבע קיים בלתי משתנה בשום אופן. אבל הושם בהם הכנה בכח. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך. להפסיק דרכם ולהשבית מנהגם הפשוט. לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח\"כ אל מנהגם הקדום. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו. לומר שאין שם שינוי רצון ולא חזרה. ולא הריסה בטבע הכולל (שלא יבוא הטבע בטענה נגד הנביא והחסיד המכריחו להיות נסוג אחור. באמור אני ודאי עושה רצון קוני. כדרך שאמר לו גינאי נהרא לרפב\"י. וכדרך שטען י\"ס כלום יש רב נותן מתנה לעבד וחוזר ולקחו מידו) ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה כבר קבל הטבע מתחלתו. ולא יחשב ביטול רצון הקודם. גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם על מינויו של הטבע אשר שמהו פקיד בארץ. הוא אמר ויהי צוה ויעמוד על משמרתו. ולא יחזור בו לבטלו ולשנותו. אבל על תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי. וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנות ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד. לומר שלא יתמיד השינוי כלל. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפי' ע\"י נביא וחסיד. כי לא אדם הוא להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע\"י אדם. אחר שגזרה חכמתו יתברך. הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי שהטביע בו. מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכה לכך. לכוונה אלהית בלבד. יסבול השתנות מה. אחר ישוב לקדמותו ולפקידותו. לא זולת. כי בסוד הסבה. ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ישמע קול נוגש. לא ימושו חקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו להפר בריתו (יום ולילה קור וחום וזולת מחוקי הטבע אשר נכרת להם ברית לא ישבותו) כטוב וכישר בעיניו. מאחר שנצטוה הטבע בכך להכנע לרצונו של צדיק מושל יראת אלהים. לכן התנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקדום. והעד על זה שזו היתה כוונת חז\"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו חז\"ל בענין. וישב הים לאיתנו. לתנאו הראשון. הרי בביאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו. ולא ישמע לקול מבטל שיהיה. שלא ברצון בוראו. עם היות לבחירה טבע קיים. והרשות נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לא לשנות סדרי בראשית לחפצו. אע\"פ שנמסרו ג\"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים למענהו ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. כי אלו רצו משה ויהושע להעמיד חמה לצרכם. לא יכולו. וק\"ו לשאר נביאים. ואם תעיין היטב במה שבארנו כאן. תמצא אין זר אתנו במאמר הלז לרז\"ל. עם היותו כמו זר נחשב לבמ\"נ (בעל ברית הפלוסופיא) ואעפ\"כ חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת בעל המאמר ולא בחן כחו ועמ\"ש עוד בסמוך בס\"ד. ותי\"ט האריך לשון כדרכו ודברי רבו בד\"ח לא ראיתי בזה ועמש\"ל מט\"ו פ\"ג. ובעלית הטבע לבית מדות שלנו (ואלו הואי התם אמינא חדא עדיפא מדכולהו ע\"נ. כי עם שקי\"ס היא ודאי גדולה שבנסים כו' עדיין י\"ל ביתר שאת. איך ס\"ר הגברים לבד מטף נשים עבדים זקנים הרה ויולדת יחדיו יכלו לעבור בעמקי תהומות כמו מקום שטף הים באמצעיתו שהוא עמוק כשאול נתיב לא ידעו עיט כו' לא יוכל עבור בו איש אמיץ לבו בגבורים. גם אם יבש קרקעיתו. הלא רק ממראיתו יפול לבו. ולא יעלה ע\"ד לקפוץ או לטפס ולירד ולעלות אף כי יבואו גדולים וקטנים וזקנים וחלשים חיל גדול מאד עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו ארחות עקלקלות במעמקי מצולות. דרך ישר לא יכשלו בה בעת אחת בלילה אחת. זה נפלא הציור מכל הנסים. ואין זה אלא שנשאם על כנפי נשרים ומלאכיו על כפיהם ישאום): \n",
+                    "<b>נבראו בע\"ש. </b>אין עשרה דברים הללו דומים למופתים שנעשו ע\"י הנביאים לשעתן. כי לא שייך בהן בריאה. שאין בהן דבר של ממש. אלא שינוי סדרן בלבד. כגון הים שנקרע. והשמש שעמד. וכל הדומה להם. לא תוכל לומר עליהם שנבראו. שאין ענין הבריאה נופל על הפעולה. כי אם על העצם נושא מקרה הפעולה. כמו שלא תאמר האכילה נבראת. או השמירה או ההליכה. ושאר המקרים לא תוכל לומר עליהם שהם נבראים. אלא המאכל והאוכל והשומר וההולך הם הנבראים. ואין מאמר הבריאה נתפס אלא בעצם הדבר שעליו ינשאו המקרים. אבל עשרת הדברים האלה. הם עצמיים נמצאים מאז מני קדם. ברואים ועומדים מתמידים. לא היו לשעה בלבד. כמקרה הנסים והמופתים. אכן נבראו מני שים אדם עלי ארץ. ולא עוד אלא שכולם עדיין קיימים. חוץ מפי האתון. דוק ותשכח. גם את זה לא שיערהו הפלוסוף בעל מ\"נ ואחריו נמשך התי\"ט. וכן כל המפרשים לא ביחנו ההפרש הגדול שבין דברים אלו שהם בכלל הנבראים והנמצאים בעולם משך זמן גדול. ככל שאר הבריאות. ובכלל כל ימי עולם יעמדו ויתמידו. עם היות קצתם נעלמו ממנו. והיו נודעים בזמן רז\"ל. כמו פי הארץ (כמ\"ש ההוא טייעא לרבב\"ח. תא אחוי לך בלועי דקרח) ופי הבאר (גם הוא היה נודע וניכר להם ז\"ל. כמ\"ש הרוצה לראות בארה של מרים. יעמוד בראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים) והמטה והשמיר (שהממ\"ה נשתמש בו) והלוחות אין ספק שהם במציאותם עומדים כמבראשונה. וכמו הקשת. וכן המן שעדיין נמצא ביחוד במדבר שירד שם לישראל. אע\"פ שבטלו הנסים שנעשו בו לישראל לבדם דהיינו עומר לגלגולת לא העדיף ולא החסיר. וביום הששי שני העומר לאחד. וביום השבת לא ירד. וכל זה התמיד ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר בלי הפסק ושינוי. זהו הנס הנפלא הכפול ומכופל בו. משא\"כ עכשיו נסתלקו ממנו כל אלו המופתים שלא שמשו אלא לצורך ישראל. פי אמנם גם עתה יורד שם בשני חדשי סוף הקיץ בלבד. ובלי שיעור ומדה. ובאין השתנות יום מימים. אכן מציאתו לא נעדרה מן אז והלאה. כמו הקשת הבא לפרקים. ומתמיד בענינו כך. כל זמן עמידת העולם. וכן נשאר הכתב מאז הבראו. לא נפקד מאתנו. ככה הוא בכל העשרה דברים. עם בריאת העולם נבראו. ושוב לא יעדרו כל ימות עולם. רק פי האתון לבדו נעדר עם הריגת האתון. וכמו כן לדברי י\"א אילו של א\"א. שנעדר ודאי אחר הקרבתו. ושניהם עמדו מימות עולם עד עת בוא דברם. לפיכך אין להם יחס כלל לשאר המופתים והנסים. שלא נתחדש בהם רק מקרה פעולה חדשה וזרה לטבע הכולל. אבל לא היו ולא נבראו מעולם. אך הרצון היה כך מקדם. מאז החל הטבע לעשות פעולתו. הותנה עמו על אודות סבלו עכוב מהלכו לעתים כנזכר. ואין שייכות בריאה בכך כאמור. וזה דבר ברור שלא הרגישו בו המפרשים כולם. כנ\"ל שזווגו דברים שלא בלבד קשה לזווגן. אך לעולם אין זווגם עולה כהוגן. ואולם מדוע נתייחדו אלה עשרה הדברי' להברא בין השמשות דוקא. ומדוע לא נבראו מיד עם שאר הבריות. דבר יום ביומו. ועל מה זה נתעכבו לאחרונה. לא ידעתי מה אמרו בו המפרשים. כי ס' מד\"ש אינו נמצא אתי. וכן סד\"ח אין תחת ידי. ור\"מ ותי\"ט לא הטריחו עצמן בזה. ויש להפליא ביחוד על הר\"מ. אחר שהושוו אצלו דברים הללו עם הנסים במאזנים לעלות. מדוע א\"כ נשתנו אלו מאלו בענין התנאי קודם למעשה שבו נשתתפו לדבריו. מי יתן ונדע מה חשב בזה. ומה טעם בבריאתן בין השמשות. ולדעתי (אף אם מי עמד בסוד ה'. מ\"מ במה שהרשונו נאמר בדרך הנגלה) דבר ברור הוא. כי אלה עשרה הדברים הוצרכו להתחדש מפני הפורענות העתידה. מה שלא היתה כוונת הבריאה בעצם וראשונה. אלא שיתקיימו כל הברואים באופן היותר שלם וטוב. ולא יהיה משם מות ומשכלת כמו אחר שגרם העון. וכמש\"ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. והנה פי הארץ. אינו אלא לפורענות. לבלוע את הרשעים זה נראה מיד. גם פי הבאר. אע\"פ שלטובה ולברכה היה. מ\"מ אם היו ישראל זוכים ונכנסין מיד לארץ. לא היו צריכין לו. כי היא ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כולה משקה כגן ה'. וכן המן היה בלתי צריך. ולא הכרחי בעצם. רק מחמת העון שגרם לנוע במדבר. הוצרכו לאלה. ובהגיעם לארץ נושבת מיד פסקו. והמן ביחוד נתרעמו עליו כעל מין קללה. כמ\"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אע\"פ שזה היה דבר הרשעים שבהם ותולין הקלקלה במקולקל. ולצדיקים היה לחם אבירים לחם חמודות. מ\"מ הרי הפושעים נכשלו בו. פי האתון ידוע ג\"כ שהוא לפורענות: \n",
+                    "<b>והקשת. </b>כמו כן נודע ממה שכתוב בתורה: \n",
+                    "<b>והמטה. </b>רצועה למצריים להלקותן בו במצרים ועל הים: \n",
+                    "<b>והשמיר. </b>עם היותו הכרחי לכלי הקודש. מ\"מ מזיק הוא. ככתוב לשמיר ולשית יהיה. וכתב ומכתב אתיא כמ\"ד שנשתנה ונהפך לרועץ. וכן הלוחות עצמן הראשונות שנשברו פורענות היו. אחר שלא נתקיימו. הרי בבירור גמור שאין דבר אחד מהעשרה נמלט מהוראת פורענו' ופקידת חטאות ועונות ואין צורך לומר מה שי\"א המזיקין. וכן קבורתו של מרע\"ה בעון דור המדבר היה. שלא נכנס לארץ. ושני י\"א הנותרים. איני רוצה לטרוח בהם. מאחר שהכל ברור על כרחך ימשכו גם אלה השנים אחריהם. אמנם הצבת הביאה מזיק גדול לעולם. כי היא כלי כל לוטש חורש נחושת וברזל. שהוא משחית לחבל. וכיון שנברא ברזל התחילו הכל מרתתין וגם עוד י\"א בגמרא האור והפרד אף אלו ברואי פורענות לפמ\"ש אור דגיהנם. ואפי' למאי דמסיק שהוא אור דידן. מ\"מ אין מזיק גדול ממנו. ופרד מלבד שהוא מין פסול. מכתו אינה חיה. כמ\"ש ר\"ח מימי לא שאלנו כו'. ורפב\"י לא רצה ליכנס מחמתו לביתו של ר' אמר מ\"ה בביתו של זה. לא נשאר רק אילו של א\"א ומערה של משה שצריך לבקש להם טעם. מעתה הדבר פשוט וברור לפניך. שמתחלה לא נתכוון לבראם בעצם. כי היו א\"כ למבטח מזכיר עון להתפש. כאלו היו החוטאים מוכרחים במעשיהם ח\"ו. לכן נתאחרו עד שכמעט נשלמה הבריאה בכללה. והיה היצר סמוך לה שכבר חטא אדם ונסתכל במעשי הרשעים שאי אפשר לעולם בלי חטאים. לפיכך הקדים רפואה. גם הכין רצועה (ונ\"ל שגם אור שברא הקב\"ה ביום ראשון. שגנזו אח\"כ מפני שצפה במעשיהם של רשעים. ג\"כ לא נגנז אלא אחר החטא. ושמש כל שבעת ימי בראשית. ובמ\"ש גנזו) והרי זה ישר ונכון ומתוקן ומקובל ודאי. אולם מ\"ש תי\"ט וחשב לדרוש ולתור בחכמה הנעלמה בענין עשרה דברים הללו מלבד שלא טרח בע\"ש כלל (לתת בו טעם תבשיל של שבת שקדש עליהם היום) ומהיכן יהנה בו. מה גם ששקל עשרה קלות כחמורות. בכף מאזנים שאינו מעוין. זה אל זה לא קרבו לחכי לא ערבו. ואעפ\"כ ראה זה דרך ישר לפניו. כל דרך איש זך בעיניו. אבל אסטניס אני בחלה נפשי בריבוי דברים הדברים אלה הדברים רבי הכמות. היש טעם בריר חלמות גם הלום ראיתי שלא היה נאה לו ז\"ל לדרוש. ולא היה מסוגל רק לפירוש ויתכן לומר על בתי\"ט מה לך אצל אגדה. כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות: \n",
+                    "<b>פי הארץ. </b>גם פה לא עשה תי\"ט מאומה געלה נפשי ברוב דברים מרבים הבל. והנה מ\"ש שלא אמר וירדו חיים שאול אלא שאולה. שהוא כמ\"ש רז\"ל עה\"פ לשאולה לדיוטא התחתונה ש\"ש. לא ידע מר הא דתנא רנ\"ח. כל תיבה שצריכה למ\"ד בתחלתה. הטיל לה הכתוב ה\"א בסופה. לכן אין בכאן הוראה על מדרגה תחתונה. כמ\"ש בתיבת לשאולה מחמת הלמ\"ד הנמצאת עם הה\"א ביחד. לזה אמרו לדיוטא תחתונה. משא\"כ בה\"א לבדה. ומ\"ש וזהו שבקש מרע\"ה באמרו ופצתה. שלצורך הבליעה היל\"ל ופתחה. וכמ\"ש במעשה (נכשל בזה ג\"כ. כי לא נמצא כן במעשה אלא ותפתח. ואע\"פ שאין בו נפקותא. מ\"מ שיגה ועוות עלינו לשון הכתוב ויעקבהו זה פעמים. שכך כתב גם למעלה. ובשעת מעשה נאמר ופתחה ואינו) תמהני מה יענה בכתוב אשר פצתה את פיה דהבל. ושאר כל הדברים יגעים. גם מ\"ש הרא\"ם בכוונת ל' רש\"י בקול היוצא על בליעתם. לפרשו קול מבהיל כרעם. אינו נכון בעיני שהוציא לשון רש\"י מפשוטו ומשמעותו הקרוב שהוא רק קול דברים. כמו שהוא לשון רגיל בתלמוד. יצא קול בעיר מקודש' מגורש'. ומה שחשב להכריח פירושו מפני שהקול ההוא אינו מבריח. אינו כלום כי מי הגיד לו שברחו מפניו. וכי כתוב נסו מקולם. הלא כתוב נסו לקולם שמא באמת התקרבו אל הקול לראות החדוש ורצו חיש מהר אליו. אבל גם זה איננו אמת כי מי פתי יסור הנה לראות הבקיעה ולא יירא לנפשו שמא תבלעהו הארץ כמוהם. וכמ\"ש פן תבלענו. ובודאי לא יערב אל לב אדם להתקרב אל מקום הבליעה. גם מ\"ש שהיה קול מקבץ לראות הפלא שלא היה כמוהו משי\"ב. לא כן הדבר. כי לא זהו הנס והפלא שפתחה הארץ פיה. כי מעשים בכל יום ביחוד במחוז נאפולים וציציליא קצה ארץ איטליא. שפעמים רבות נעשה כזאת שבלעה הארץ כרכים וכפרים. אך הפלא היה בקרח. שנעשה הדבר ע\"פ בקשת מרע\"ה מיד. לבלוע שונאיו בלבד וזה לא נודע עד אחר מעשה הבליעה. אבל בשעת מעשה כולם היו יראים לנפשם. כמ\"ש. על כן אין ממש בדברי הרא\"ם בזה. אף כי התי\"ט שהוסיף מכאוב לומר שהיה נשמע קול צעקת הבלועים מדיוטא התחתונה והיה קול מארץ תחתית כאוב. אין אלה אלא דברי הבאי במ\"כ. ועוד שהכתוב אומר ותכס עליהם הארץ. (ומ\"ש באגדת רבב\"ח דחזא בלועי דקרח אף את\"ל שהיה כפשוטו לא היה אלא רושם. הבקיעה. כמ\"ש חזאי תרי בזעי דנפק קוטרא מנייהו. ודקאמר אצית מאי קאמרי. ודאי אינה אלא השגה שכלית. ואפי' לכשת\"ל שגם היא גשמית. עכ\"פ לא נשמע הקול למרחוק. שהרי שאל לרבב\"ח אם שמע דבר) ונלאיתי כלכל דמיונות תי\"ט דומות למרובות והנם למשא. שאפי' נשמע להפצרתו שהיתה שם קול צעקה מן היורדים שאולה. הם המדברים ולא הארץ. ומה ענין לקרות לה שם פי הארץ בשביל כך. והיא לא דיברה בפיה מאומה. גם דקדוקו משינוי לשון פתיחה לפציה. הוא דקדוק עניות במ\"כ. תשובתו בצדו מהאתון. שנאמר בה ויפתח את פיה לדבור ואמר אליהו פתחתי פי דברה לשוני בחכי. גם לשון התי\"ט מגומגם מאד כמעט נעדר הבנה. וכל הוכחותיו ישא רוח. הך הכפתור ויפרח הפרח. והציץ כצל יברח: \n",
+                    "<b>ופי הבאר. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רבו בד\"ח להוציא דברי רש\"י בפמש\"נ מפשוטן. תמהני עליו אטו דידיה היא. אשתמטתיה תלמוד ערוך שילהי פב\"מ (דלה\"א) אר\"ח הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה (פירש\"י סלע עגול עשוי כמין כברה) ואר\"ב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש\"י שהיה מתגלגל עמהן. ואם לא הסלע הוא שהיה מטלטל. מהי תיתי שלא יהא טהור מאי טלטול שייך ביה. הא עשוי לנחת הוא מים ע\"ג מים היינו הנחתן ודקא קשיא ליה לשמעינן רבותא דנס שנתן הסלע מימיו בתלוש נתערבו לו דברים שנבראו נזכרים ונעשים. בנפלאות ונסים. ולשון הר\"מ דלעיל אטעייה שערבן יחד והיו בידו לאחדים וכבר זכרתי שהם ענינים נפרדי': \n",
+                    "<b>ופי האתון. </b>לשון הרע\"ב נגזר עליה כו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך משי\"ב עד בלעם. וכפד\"ח בכל העש\"ד כו'. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי משי\"ב עד אברהם. תי\"ט. ואני אומר במ\"כ כולם שגו ברואה. ומדוע לא נראה. והלא נראה בפרות שהתנדבו הנשיאים למשכן. ארז\"ל שחיו עד שהקריבום בבית עולמים. קרוב לת\"ק שנה (עמ\"ש בס\"ד על תו' זבחים דנ\"ט) ולדברי ר\"מ עדיין חיות וקיימות הנה. ואע\"פ שלא נבראו בע\"ש בראשית. שהרי לא השמיענו כזאת. אלא כשאר כל בהמות היתה בריאתם. עאכ\"ו באילו של יצחק. שבפירוש אמרו שנברא מבראשית. שאינו מן התימה שיחיה עד העקדה (שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. והיה בהם כח יתר עז על הנולדים כדרך כל הארץ. אף כי קודם שנתקלקל העולם במבול היו גם כל הנולדים גבורי כח חזקי התולדה. יתר מאד על הילודים אח\"כ). מכ\"ש בריות שנבראו עם ברייתו של עולם. ודורות ראשונים יוכיחו. שאל בהמות בהררי אלף ותורך. ומדוע איפה נוציא הלשון ממשמעו: \n",
+                    "<b>והכתב. </b>עיין עליית הכתיבה: \n",
+                    "<b>והמכתב. </b>עלו\"א: \n",
+                    "<b>והלוחות. </b>חצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים. תי\"ט. תמה אני היכן ראו זה שהיו נגללים. וההפך מבואר בגמרא ספ\"ק דבתרא. שמניח חשבון ארכן רחבן ועבין. לפרנס בהן ארכו רחבו ועביו של ארון. ואם היו בגלילה. לא יבוא החשבון מכוון. ואע\"פ ששם מדבר מלוחות שניות. מ\"מ ודאי היה כמות השניות כראשונות. כמפורש בכתוב שני לוחות אבנים כראשונים שהיו שוות בכמותן ומדתן. אם שמענו בס\"ת שנגלל. לא שמענו בלוחות. כי אם שהיה להם ארבע רוחות. שהיו בצורת מעוקב גם גלגל חמה עם היותו מתגלגל. אינו נגלל. כי הוא כמעשה האופן כתומר מקשה. אלא שהוא עגול סגלגל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[בחכמה ובמנין. </b>כתי\"ט בשמד\"ש או או קתני וה\"פ לתי\"ט פ\"ק דעדיות ול\"נ. ותמה ע\"ע אי בחכמה ולא במנין ניחא. היינו ודאי משום דבישיבה הלך אחר החכמה. א\"ה במנין ולא בחכמה מי ניחא. וקשיא סיפא לרישא. הא ע\"כ לאו או או קתני אלא דוקא תרווייהו בעינן. וה\"נ מונח בכמה דוכתי' ודאי. דאל\"ה לא היה משה רשאי לדבר בפני אהרן ודכוותה טובא:] ",
+                    "<b>גולם. </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. וסמך לדבר שכן גל\"ם. גי' חכם. אלא שהוא מבחי' אחוריים (כמ\"ש בס\"ד בלקוטי אורות) וזהפ\"ה לדעתי חכם באחור ישבחנה. ר\"ל שע\"י השבח שמשביח את החכמה באחור. נקרא חכם. ופשט נאה הוא:  ",
+                    "<b>ואינו נבהל. </b>כמו נבהל להון ר\"ל נמהר ונחפז בלי ישוב דעת אלא ממתין מלהשיב עד שתתיישב דעתו עליו. ואז תהיה התשובה כהלכה. זה\"ש הכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כל המשיק שפתיו בטרם ישיב מענה. הוא משיב נכוחים. ונ\"ל דמתני' בחכם שהוא תלמיד היושב לפני רבו עסקינן. וקמ\"ל מי הוא החכם שבתלמידים ואיך יתנהג כדי שיתחכם. והראיה שכן נמנה גם במ\"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ותדע שלכך הקדים ואינו נבהל להשיב. קודם שזכר השואל. ועוד ומשיב תו למה לי פשיטא שלכן צוו שלא יהא נבהל למען לא יכשל ויידע להשיב כהלכה. אלא כך הוא הענין משום דקיי\"ל הרב רשאי לשאול שלא כענין כמ\"ש הר\"מ. ונ\"ל שיצא לו מההיא דא\"ר אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא. והשתא דאתית להכי. ה\"פ ואינו נבהל להשיב. אע\"פ ששואלין אותו שלא מענין. כדי לחדדו ולהטעותו. לא יהא נבהל בשביל כך. אח\"ז אמר דין התלמיד ששואל. והוא אמרו שואל כענין. כי התלמיד ודאי אינו רשאי לשאול אלא כענין. כמו שנפסק בש\"ע י\"ד (סרמ\"ו) וזה כפתור ופרח. ומ\"ש הרע\"ב אינו מתקבל. וקשיא לדידיה נמי מ\"ט חשיב להו בחד. ולדידן ניחא טובא. איברא האי דקשיא לתי\"ט אדרע\"ב. כבר נתעוררו כענין זה תוס' פ\"ק דפסחים (דו\"ב) וז\"ל. אע\"פ שע\"י שאלה הוזקק להם. מ\"מ לא הול\"ל להשיב. רק אל תעשו פסח. וממילא שמעינן נמי לשאלה הראויה בענין. שכן למדו מזה שואלין ודורשין בהל' פסח ל' יום לפני הפסח. גם לפמ\"ש ראב\"ד בענין הטמאי' יתיישב זה ודו\"ק. ועמ\"ש בס\"ד בדרוש פסח גדול:  ",
+                    "<b>ומשיב כהלכה </b>עמש\"ל פ\"ו בס\"ד במשנת מח\"ד:  ",
+                    "<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. </b>כ' תי\"ט תמיהני זו מדת כל אדם כו'. ואני תמה בהפך. שכבר מצינו לאמוראים דברים כאלה. הנראים זרים בתחלת ההשקפה כאלו לא השגיחו כלל על ענין המשנה הזאת. יעויין מ\"ש בס\"ד בהיתר ספק זה במו\"ק לטא\"ח (עקנ\"ו) ולמה שתמה תוי\"ט שהשומעים יסמכו עליו. נמצא מכשיל את הרבים. יש לתרץ בשני דרכים. א' אם באמת אותו חכם סומך על הוראתו שהיא ברורה לו כשמש. ולפיכך הותר לו לשנות ג\"כ מפני ד\"ש. כדי להחזיק ולהעמיד הוראתו כפי המונח. א\"כ מה לו לירא עוד מהכשיל הרבים. ואם לבו נוקפו. בלא\"ה נמי לא יעשה. ולא יורה כדעת עצמו. אלא ודאי באומר ברי עסקינן. אי הכי. זכות היא לו ולרבים שיסמכו עליו. והב' שאם תמצי לומר שיש בית מיחוש למכשול. א\"כ אדרבה בזה האופן יכול לסלק המכשול. כי הא דאמרינן דרשה משמיה דיחידאה וקלסוה. משום דידעי דלית הלכתא כוותיה. ה\"נ לדידי דסבירא לי שהותר מכללו דבר זה. לימא כך שמעתי מפלוני. ותו ליכא למיחש למידי. מיהא כי משתרי כה\"ג דוקא לרב. ששמועתו ברורה לו. משא\"כ בתלמיד שרוצה לעלות למדרגת חכם. כדאוקימנא למתני'. ודאי לא שרי לגמרי. כך נ\"ל נכון. אע\"פ שאין צורך להטריח עצמנו כלל בשביל דיוקו של תוי\"ט. ותמיהתו אינה כלום. וסותר למש\"ה א\"א בחפזי כל האדם כוזב. ואה\"נ מפני חשש המכשול. הוזהר עליו החכם. ולא היה כדאי לכתבו. ודעדיפא הול\"ל כמ\"ש בסמוך:  ",
+                    "<b>ומודה על האמת. </b>בכאן היה יותר מקום לתמוה תמיהת התוי\"ט דלעיל. ופשיטא דזו צריכה להיות מדת כל אדם. כמ\"ש בכל יום בשחר לעולם יה\"א כו' ומודה על האמת. ובודאי נפיק מינה חורבא טובא אם אינו מודה על האמת. שיבוא לומר על אסור מותר. ולסתור כל התורה כולה. משא\"כ לומר על דבר שלא שמע. שמעתי. יוכל להיות הדין עמו בעיקר הדבר. מ\"מ הא נמי לאו משנה שאינה צריכה היא. כי גם בזו מצינו היתר לפעמים. בגדול דעביד לאשתמוטי עמו\"ק שם. ושמא על זה אמרו. בקשת ליחנק. התלה באילן גדול. הלכך לא כדי נסבה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אינן מעשרין. שלא לעשר. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם רבו בד\"ח דאין התרומה בכלל. לפי שחטה אחת פוטרת הכרי. אינו מובן לי. דא\"כ כ\"ש שמגיע העונש לבטול התרומה. כיון שיכול לקיימה בכל שהוא. ואינו עושה. הרי זה עושה להכעיס ופשיטא שענשו מרובה יותר ויותר מהמבטל מעשרות. שי\"ל אינו עושה אלא מאהבת הממון. ועינו צרה לתת דבר לאחרים (וא\"ל שכוונתו שבתרומה גדולה ודאי נזהרין. כאותה שאמרו לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה. כי מי הכניסו בצער הזה. וכי בשביל כך אינו דבר אפשר שיבטלו גם ת\"ג) גם מ\"ש תוי\"ט של\"מ כן בגמרא. ר\"ל דנקטי נמי תרומות. אני אומר רבותא למדחפיה לרביה בגילא דחיטתא. האיכא למימר דלא כוונו על תרומה גדולה. אלא על תרומת מעשר דהויא דומיא דמעשר. הלכך דברי שניהם רחוקים מכליותי. וסד\"ח אין עמדי. רק מפי העתקת תוי\"ט אני חי: \n",
+                    "<b>ושלא ליטול חלה. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם מד\"ש דוקא חלה. כיון שיכול ללוש פחות מכשיעור. לא אמר כהלכה. טצדקי לאפקועי מחלה. לא אמרו אלא במי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ואפי' כה\"ג לדברי ר\"ע אסור לעשותה קבין. כמ\"ש בפ\"ב דחלה: \n",
+                    "<b>שלא נמסרו לב\"ד. </b>לשון רע\"ב שלא עשו בהן ד\"ת. וכיון שפשעו הב\"ד כו'. לפיכך דבר בא ואינו מבחין בין טוב לרע כו' תי\"ט. ודבריו אלו חסרים תבלין כי אין בהם בנותן טעם. ונראה שיש חסרון בלשונו. ור\"ל מאחר שאין עושין דין בחייבי מיתה. לא ניכר הרשע מן הצדיק. והיה כצדיק כרשע. כטוב כחוטא. לפיכך הרי זו כעין מדה כנגד מדה. שיהיו נסגרים לדבר. בלי הבחנת צדיק ורשע. ועדיין אינו מקובל. שאם ב\"ד חטאו. צדיקים למה נענשים. וכ\"ש שאינו מתקבל מש\"ע תוי\"ט בש\"ס דמוקמי לה במיתה בי\"ש. א\"נ שלא בהתראה או שברח העובר. וכל זה אינו. דמאי הו\"ל למעבד. הרי אין דינן של אלו מסור ביד ב\"ד. ואיך ילקו הטובים על ידיהם. משו\"ה ליכא לאוקמה נמי בזמן הזה. חלילה לאל מרשע. שיהרוג הטובים שלא חטאו. בשביל החוטאים. מי שחטא לו. הוא יקבל ענשו. כמ\"ש אע\"פ שבטלו ד\"מ. דין ד\"מ לא בטלו. וכל העם נקיים. אלא הב\"ע במיתות הראויות להיות ביד ב\"ד. ולא נמסרו בידם ממעל העם שלא הניחום בידם. ובגזל ועריות. אנדרולומוסיא באה והורגת רעים וטובים. והיינו בגוונא דאמרן שיד ע\"ה עמם לעזור לרעים. ולחפות עליהם שלא למסרם ביד הב\"ד לעשות בהם משפט. אז הם לוקין עמהם ונספים בלא משפט. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי ממתני' דלקמן. גלות בא לעולם על ג\"ע. א\"ה ס\"ד ע\"כ שבקה למתני' דהכא דמוקמא נפשה בשאר מיתות שבי\"ש. וכדברי המפרשים והא לאו מילתא. כדפרישנא ולא נמסרו ודאי בראוים להמסר איירי. אלא הכא מיירי בשאין כולן ולא. רובן חוטאים. אלא שמכל מקום גם הטובים שלא חטאו הם מסייעים לעוברי עבירה. ומחפים עליהם להצילם מיד המשפט (וזו היתה עיקר סבת חורבן ב\"ש בלי ספק. דוק ותשכח. צדיק הוא ה') ולקמן בכולם או רובם ככולם חייבין קמיירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גלות. </b>עמש\"ל מ\"ח: \n",
+                    "<b>ובמוצאי שביעית. </b>השנה השמינית נקראת מוצאי שביעית. כמו שהיום הראשון בשבוע נקרא מוצאי שבת. בערך שבעת הימים (עיין אה\"ע סקמ\"ד): \n",
+                    "<b>ומוצאי החג. </b>חודש שאחריו נקרא כך. בערך שאר החדשים. הלכך ודאי בכדי טרח במד\"ש. והא דאצטריך התם בפא\"נ למימר נמי בשמינית יע\"ש. ומהתם ידעינן דאורחיה דתנא הכי למקרי לשמינית מוצאי שביעית: \n",
+                    "<b>ובמוצאי החג. </b>משום דעד השתא לא עבר אמידי. והשתא דיצא הרגל. ברגל אחד קאי בבל תאחר ודילמא להכי נתכוון הר\"מ דקאמר. מי שלא נתנם. גזלם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדת סדום. </b>זה הלשון אומר דרשוני [שבודאי אין לחשוב ולהעלות על הדעת שהטילו חז\"ל חיוב על האדם שיפקיר נכסיו לאחרים ולחברים. (עם שבלי ספק היה דבר מועיל מאד בתקון קבוץ המדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות אין לאחד זכות בשום דבר מהקנינים לעצמו יותר מחבריו. אלא כולם נזונים מן האמצע. כמ\"ש מהם בס' יוסיפון) שא\"כ בטלת כל פרשת ואלה המשפטים וכל סדר נזיקין. ודיני ממונות בכלל. לכן ודאי אין הדבור בכאן מזה. אלא בגמילות חסדים קמיירי] כי אע\"פ שבאמת גם זה היה עון סדום. ככתוב בספר יחזקאל. יד עני ואביון לא החזיקה. מ\"מ לא נחתם גז\"ד אלא על הגזל. וגם האומר שלך שלך. לא עם עני הוא מדבר. אבל אין לי ספק מדברי חכמים וחדותם הם. ורמזו למלך סדום. שאמר תן לי הנפש והרכוש קא לך. כלומר הרכוש כבר זכית בו בדין. והרי הוא שלך. על כן ישאר לך. והנפש שהוא שלי. שהרי אין לך זכות בהם. כמ\"ש בהשולח (דלח\"א) הם אינן קונים זה מזה. לכן עדיין שלי הם. ותחזיר לי את שלי (וקטעי בדרב פפא. דעמון ומואב טהרו בסחון. קסבר לארצם. ולא לגופם):  ",
+                    "<b>ושלך שלי. ע\"ה. </b>עתי\"ט בשם רמ\"ה שכתב. שלא דברו מגזלן שהוא רשע. ולא הבינותי זה. כי הלא בפירוש דיברו כאן גם מרשע כדמסיק שלי שלי ושלך שלי רשע. וזה ודאי אין רשע גדול ממנו אעפ\"כ דברו ממנו ג\"כ בזה. כ\"ש כשרוצה להנות חבירו. נגד מה שלוקח ממנו שלא מדעתו. שזה. אינו כל כך רשע. דסבור מותר הוא. ולא עוד שפעמים הרבה התירו חז\"ל כיוצא בזו משום פסידא. כגון מהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו וקוצץ שוכו ונותן דמים. וזולת הדומה לזה. ואמרו כמה פעמים כופין על מדת סדום:  ",
+                    "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד. </b>נ\"ל שאין זה ענין למבזבז. שמפקיר ומוציא את שלו מתחת ידו ורשותו לגמרי שאפי' רוצה ליהנות ממה שבזבז אין מניחין אותו. ומה שנתן נתן. ואין לו עוד זכות בו. לפיכך אמרו שלא יתן יותר מחומש משא\"כ בכאן שאומר שלי שלך. היינו לומר שנותן לו רשות ליהנות ממנו כמו בשלו. אבל לא על מנת להוציאו לבעל הבית מביתו ומנכסיו לגמרי. אלא יהא שוה לו בכל אשר לו. שיקח לצורכו להנאתו כאשר יצטרך. והרי הוא בזה כעושהו שותף עמו חלק כחלק יאכלו. ולא על דעת שיפזר שלא לצורך. ואצ\"ל שלא ידחוהו מכל אשר ימצא לו. ויטול המקבל הכל לעצמו. פשיטא בהא לא קמיירי. מי פתי יסור הנה. אטו בשופטני עסקינן. אין אנו אחראין לשוטים המאבדים את שלהם. אלא בשותף דלא מכלי קרנא קמיירי. וכה\"ג ודאי לא אסרו חז\"ל. לא מנעו לקבל אדם על עצמו לפרנס חבירו ולהיות כל מחסורו עליו. כמו שמעשים בכל יום. ומאי שנא ממפרנס בניו ובנותיו הגדולי' ועבדיו (שהרי יכול לומר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך) ובודאי שהעושה כן לת\"ח אשרי לו ואשרי חלקו. וכדרך שעשה עזרי' לשמעון אחיו. עאכ\"ו כשאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עושה כיס אחד לחבירו עמו. ושמעתי מפי אבא מורי ז\"ל שכך עשו האחים הרבנים המובהקים וגבירים גדולים בני יעיש למהרי\"ט ז\"ל שלקחוהו לביתם על מנת שיתפרנס מכיסם בשוה ויטול חלק בנכסיהם כשותף. ומשם זכה לכל הגדולה שלמד תורה בריוח בלי שום טרדה. שהם עסקו במו\"מ. והוא חלק עמהם ולא טרח כלל. לזכר עולם יהיו צדיקים כאלה. שהרבו והרביצו תורה בישראל בדרך זה. באופן היותר שלם האפשרי. כי כגון זה אוכל הת\"ח לחמו בלי בושה. ולבו פנוי לתורה. וכן מצינו ברבי. שנהג כן עם ר\"ח. כנראה מתליסר ביניתא דאתו לבי רבי. ואשתכחו שית בי ר\"ח:  ",
+                    "<b>ושלך שלי רשע. </b>כענין שאמר לבן ליעקב ובן הדד למלך ישראל:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נוח לכעוס כו'. יצא הפסדו בשכרו. </b>ה\"ג וכ\"ה סוגיא דעלמא. וגירסת רע\"ב בדויה ודחויה. ומשנה דבסמוך תהיה לעדה שהנכנס ראשון יוצא ראשון. לדרע\"ב עצמו: \n",
+                    "<b>קשה לכעוס. </b>מ\"ש מד\"ש אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דעה. והביא ראיה ממרע\"ה ויקצוף על פקודי החיל. תמוה. כי שם בדין היה לו לכעוס מפני כבוד ה'. ושלא להוסיף חרון אף ה' על ישראל. ועד שהביא מזה. היה לו להביא ראיה מויקצוף על אלעזר ואיתמר דקדים טובא. ושם קצף שלא כדין אלא שיש לומר גם היא לש\"ש היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואעפ\"כ יותר הי\"ל למד\"ש להביאה. אם לא שנעלמה ממנו. אבל לא זו בלבד מצינו. כי גם בצאתו מעם פרעה. נאמר ויצא בחרי אף (ארז\"ל סטרו ויצא) ובמעשה קרח כתוב. ויחר למשה מאד. וכל זה מוכיח אמתת הדבר. שאין זו מן המדה. שלא יכעוס אדם על שום דבר. ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה. כמ\"ש משמת רבי בטלה ענוה. וצוה לבנו באזהרה. זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה. כי לא לחנם נבראת המרה באדם והיא אחד מאברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם. יש להם מקום ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם. טוב כעס משחוק. כי ברוב חכמה רב כעס. כי הפתי והחסר דעה. לא יתעורר לכעוס מימיו. להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה. אכן הזהיר אל תבהל ברוחך לכעוס. שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה. ולשמחה מה זו עושה. ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר. לב חכמים בבית אבל וגו' וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה. וכהנה רבות עמו. ואין המקראות סותרים זה את זה. אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמתי. שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל. במדה ובמשקל. לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעז\"ה בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות. פונות לכל צדדין ופתוחות לכל רוחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממהר כו'. </b>ונ\"מ שאם יש לפנינו שני תלמידים כו'. צ\"ע אם אפי' במקום סכנת נפש גמורה הדין כך. דדמא דהיך סומק טפי. אם אין בידינו להציל את שניהם מן המיתה. או מן הקלקלה. ויש ספוק בידינו למלט אחד מהם. ונראה דהוה ליה לזה הקשה לאבד. דין גדול בחכמה עכ\"פ. לגבי דהאי הממהר לשמוע. וכבר הלכה פסוקה בידינו. דגדול בחכמה. קדים לכל מילי. כמ\"ש בס\"ד באבן בוחן שלנו בסי' 92 ואצ\"ל שאם הוא רוצה לוותר על חייו בחפצו. בשביל הצלת חברו הקשה לאבד. שרשאי. מ\"מ צריך עיון ודיוק פרטי לענין שלא יבוא. ולדעת גם אם הוא דבר ברור שזוהי מדתו של זה. וכן היא מדתו של חבירו. בלי ספק וחלוף בשום פעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עינו רעה. </b>עתוי\"ט. כמדומה שלא הבין דברי פירוש המיוחס לרש\"י. גם מדמה מילי דלא דמיין. כי מה ענין משנה יו\"ט שחומד משל אחרים לעצמו. ואין להאריך בדוחקיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהולכי. </b>נ\"ל לפרשו כמשמעו. ועושה ואינו הולך פירושו עושה שילכו אחרים לבית המדרש. שמחזיק ידי לומדי תורה כדי שיתמידו בבית המדרש. הרי הוא חשוב כהולך ממש. כיון שגורם ההליכה. וגדול המעשה מן העושה. כענין שאמרו בצדקה. וכ\"ש אם מחזיקם בממונו. דאית ביה תרתי. וגדולה מעלתו ודאי כהולך ולומד שזוכה לישב בישיבה של מעלה. כי בצל החכמה בצל הכסף הרי זה נכון ופי' רע\"ב דחוק: \n",
+                    "<b>לא הולך ולא עושה. </b>מיירי נמי במי שכבר היה הולך לבה\"מ. אח\"כ מאס את דבר ה' ועזבו. זהו רשע. כי דבר ה' בזה. שאפשר לו ללמוד. כי על כן כבר היה רגיל ללכת לבה\"מ לשמוע דבר ה' ולקבוע עתים לתורה. לפיכך נחשב רשע. אחר שזנחו בשאט בנפש. אבל מי שלא הלך מימיו. שאין בו אפי' דעת לשמוע. אינו נקרא רשע. הן רבים עם הארץ אשר לא ילכו לבה\"מ מחמת חסרון הבנה. ולאו רשיעי נינהו. ומנייהו לא משתעי במתני': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר. </b>ה\"ג. וגירסת רע\"ב בטלה ממילא. שהסיפא פירשה את הדבר. בטל דבר כו'. מכלל דבדבר בטל. איירי השתא. גם ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. אין הפירוש שאינה תלויה בדבר בטל. כי זה כבר נשמע מהרישא. ידיעת ההפכים אחת היא. אבל זו כוללת ור\"ל רבותא שאפי' אינה תלויה בשום דבר כלל. אינה בטלה. כי אמנם זאת בטוחה יותר כיון שאינה קשורה בתנאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סופה להתקיים. </b>אני מפרשו כמשמעו. לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים. לכן סופה להתקיים המחלוקת עצמה. והמחלוקת במקומה עומדת לעולם. שכן נזכרים ונעשים בכל דור. וזכרם לא יסוף ולא יעדור. ואינם לבטלה חלילה. שאפילו במתיבתא דרקיעא פליגי בה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המזכה את הרבים. </b>עתוי\"ט דכתב בפירושא דקרא ל\"ת חסידיך רבים. הכתיב קדריש. אבל הקרי הוא חסידך לשון יחיד. ואין טעם ולא ריח בפירושו. אטו משום דהוא בגיהנם. לא סגי להו לתלמידים עד שיבואו לראותו שם. ישארו הם בג\"ע ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ואם אמנם אמרו במדרשות שהצדיקים רואים בפורענותם של רשעים בגיהנם ושמחים לראות נקם. א\"כ גם כשיבוא הוא עמהם לג\"ע. מ\"מ יבואון יחדיו לראות שחת. ולא אמר אל תתן חסידך לראות בשחת. לכן אין זה אלא תפל בלי מלח. גם מש\"ע תוי\"ט דבעינן דוקא רבים. שבוש הוא בעיני דודאי אפי' זיכה אחד. (מבלי שיכול לזכות יותר) בכלל מזכה רבים יחשב. וכן להפך. כי הכל הולך אחר הכוונה. שאם היה ביכלתו לזכות רבים. היה עושה. ולא עוד אלא אפי' אחד שזכה לעצמו בלבד. נחשב כמזכה את הרבים. לפי שכולן זוכין על ידו. וכמ\"ש עה\"פ ואנכי בעלתי בם וגו'. אחד מעיר מזכה את כל העיר. ואחד ממשפחה מזכה כל המשפחה. והיינו נמי לדעתי כשעושה כל מה שביכלתו לזכות גם לאחרים ואע\"פ שלא עלתה בידו. המחשבה מצטרפת למעשה. כמ\"ש כל החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה. לפיכך נחשב לו. כאלו כבר זיכה את הרבים בפועל. ומועיל ג\"כ לשיזכו רבים על ידו. כאמור. וזהו לדעתי כוונת הקרי והכתיב שניהם לדבר אחד נתכוונו. ודוד על עצמו אמרן. ר\"ל א\"ת חסידיך וגו'. שהרי עם היותי יחיד. לעולם אני חשוב כחסידיך רבים. בין לפי המחשבה בין על פי המעשה. וזה נכון וישר. ומתני' דנקטה הרבים. משים סיפא לאשמועינן דזכות הרבים תלוי בו. וחטא הרבים תלוי בו. ולעולם שאין החטא בא על ידו. או ההפך שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אפי' באחד שזיכה או שהחטיא. הדברים אמורים וזיל נמי בתר טעמא. וגם מחמת מחשבתו שנכרת מתוך מעשה. שאלו היה בידו לעשות כן לרבים. היה עושהו. כל זה ברור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלין בעוה\"ז. </b>אוכלים לשובע נפשם. לא להשביע תאותם. אלא לצורך קיום הגוף בלבד. ויותר מזה אין להם חלק בעוה\"ז. כי לא זאת המנוחה. וקרן ופירות מעשיהם שמור להם לעוה\"ב. שם ישבעו שובע שמחות. יתעדנו וישמינו ויתענגו מטוב פרי מעלליהם. וינחלו האוצרות שיסגלו. ולא נהנו מהן כאן. כי שם מקום המנוחה והנחלה האמתית: \n",
+                    "<b>אבל תלמידי בלעם כו'. </b>לא בלבד אוכלין בעוה\"ז. אבל ממלאים כרסם ממנו אכלוהו (אכילה גסה) ויכלוהו. ובו קבלו עולם. ולא נשאר להם כלום בעוה\"ב. אלא גיהנם היא ירושתם באותו עולם. ותפס לשון ירושה. המשמש גם לשון ריש. וגם לשון גירושין במשמע כי אף גיהנם כלה. והם אינם כלים. זהו שסיים. ויורדים לבאר שחת. לומר שנטרדים מגיהנם לבאר שחת. לדיוטא התחתונה. גם שם לא ינוח להם. כי אחוזת עולם הוא להם. והנה כל לשון התנא צרוף ככסף. ומ\"ש תי\"ט הרי כמה מתלמידיו של א\"א רעבים וצמאים. יש להשיבו. מי יגיד לנו זה. כי האדם יראה לעינים. אל דעות ה' יראה ללבב. ורחב\"ד וראב\"פ וחבריהם לא יוכיחו. כי בחרו בעוני בחפצם. לולי זאת היו מעשירים אותם בודאי (כמ\"ש בסוף עלית החכמה) והסתפקו במועט. טוב פת חרבה ושלוה בה. שהוא העשירות הגמור והשובע. וכבר בארנו לשון משנתנו וענינו מתוקן יפה יפה. אמרת אלוה צרופה. והסתכל אמרו אוכלים בעוה\"ז. לא אמר אוכלים עוה\"ז. או העוה\"ז. ושלא בדקדוק כ' תי\"ט שנקראו אוכלי עוה\"ז. כי הצדיקים אינם אוכלים העוה\"ז. ואף אם יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים. אינם נהנים מטובות עוה\"ז. רק כפי ההכרחי לעבודת בוראם. על כן העוה\"ז אינו עצם אכילתם. ואינם מכלים ומעכלים אותו. גם תלמידי בלעם בידוע שאין להם גיהנם בעוה\"ז. וכבר אמרו חכמים לא נברא העולם אלא לאחאב כו'. ולא כדברי מד\"ש שהם כנגד המפורשים. וגרם לו זה מפני שרצה להניח מאמר מקביל לנגד מאמר אוכלין. אבל הדבר מבואר במעט עיון. שאיננו מקביל אלא למאמר נוחלין. ולפי מה שפירשנו הכל מתבאר בטוב טעם. ודעת למשכיל ינעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי עז כנמר. </b>עטא\"ח (סרמ\"ב) שכתב ז\"ל מצאתי בפרקי אבות לרש\"י שפירש על ההיא דמשנת ריב\"ת אומר הוי עז כנמר וז\"ל תכף לאותה משנת רע\"א עשה שבתך חול היא שנויה ההיא דבן תימא. לאורויי דר\"ע ל\"א אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר כו' ע\"כ. ופליאה על הטור דאשתמיטתיה תלמוד ערוך בפע\"פ בשם תד\"א. ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירש\"י המדומה. גם דר\"ע לא משנה הם ואינן שנוים בסמוך להא דב\"ת. אלא גמרא מפרש לה הכי גם זו עדות מספקת על זיוף כינויו של פירוש רש\"י דאבות: \n",
+                    "<b>עז פנים. </b>אחר ששיבח העז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים. חזר לגנות מדת העזות. שלא תהא נכרת בפנים לגמרי. אפי' לעבודת השי\"ת. הענוה משובחת. והצנע לכת. ולא אמר הוי עז אלא לענין אומץ הלב בלבד. תדע שהרי ישראל נקראו עזין. (כמ\"ש בפא\"צ) עם היותן ידועים שהם ביישנים. אלא עזות לחוד. ועזות פנים לחוד. לכן לא הזכיר למעלה. אלא עז בלבד. וכאן זכר עז פנים. ולא אמר ג\"כ עזות פנים. כדרך שאמר בושת פנים. לומר שאפי' לא חטא בעזות פנים בפועל במעשה או דבור אלא שהוא עז בפנים ניכר. וכגון קורץ בעיניו וגו'. כענין שכתוב הכרת פניהם ענתה בם. וכן מדת הבושה נכרת בפנים. כמש\"ה למען תהי' יראתו על פניכם. וביאר כאן שהעז בפניו אין לו תקנה. אלא בגיהנם ללבנו מאודם פניו. וכנגד מה שגרם לבון פנים לחברו. דאזיל סומקא ואתי חיורא. לכך הוא צריך ליבון באש. שניצוצות החוצפא נתזין ממנו. ובושת פנים. ר\"ל אפי' הוא חוטא. נתקן הוא ע\"י מדה זו והולך לג\"ע על כל פנים. כמ\"ש (ספ\"ק דברכות) כל החוטא ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו. וכאן תפס לשון בושת פנים שם דבר (לא אמר בוש פנים. או ביישן. תוארים) כלומר מעשה הבושת ופעולתו. שגורם לו הלבנת פנים כבושות בקרקע. הוא המתקנו. שאינו צריך לתקון גיהנם. ומביאו לג\"ע. כי נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש. משילבין פני חבירו ברבים. משום מאי דסני לך. לחברך לא תעביד. ואהבת לרעך כמוך. שהיית בורר לך מיתה יפה. לדון בשרפה. מלקבל עלבון בפנים לחי ישבע בחרפה. הרי ששקולה היא כאש אוכלת מנפש עד בשר. לכן אינו צריך לאשו של גיהנם להלבינו. מאחר שכבר נתלבן. אבל אין די לו במה שהוא בוש פנים. בזולת מעשה ופעולת הבושה. כי אין זה מספיק. בהכרח צריך תקון ולבון דוגמת גיהנם. המפליט גיעול דם הנבלע באיברי הנשמה. והרי זה נכון מאד. והתימה מן המפרשים שלא שתו לבם לתיבת בושת. כי לפי דקדוק הלשון כמו זר יחשב. ולא יכון לדבר כן. ולפי מה שפירשנו מיושב היטב בעז\"ה. עוד יש להמתיק שאמר עז פנים לגיהנם. וקשורו לסותר הקודם על דרך הנ\"ל. ירצה כי מדת עזות פנים כל כך מגונה. שאפי' בדבר מצוה הוא מקלקל. ומוליכו לגיהנם. תחת שהיה ראוי לתקנו ולכפר על חטאיו. כי אחד מתנאי התשובה הוא הוודוי. ומודה ועוזב ירוחם. ואם יתוודה בפרהסיא בחטא שאינו מפורסם. נקרא חציף. כמ\"ש שילהי פ\"ק דברכות (שם המלצתי על זאת. הכתוב הכרת פניהם ענתה בם וגו') והרי הוא העז פנים שיורש גיהנם. עם היותו סבור לעשות רצון אביו שבשמים בכך. ומקביל לזה אמר אחריו. ובושת פנים לג\"ע. שיש בו תקון גמור לחוטא כנזכר. והוא יפה אף נעים בחבור הדברים ובבאור הענין: \n",
+                    "<b>יהר\"צ כו'. </b>זה המאמר צווח ואומר דרשני. כי מה ענין בקשה ותחנה במשנה. שלא מצינו דוגמתו. אף כי נראה לכאורה אין לו קשר ענין למה שקדם. ומה טיבה כאן. באמת פלא גדול הוא. והיותר נפלא איך המפרשים שטרחו כמה פעמים בפטומי מילי. בהרבה מקומות הבלתי צריכים באור. ומדוע בכאן שתקו לא אמרו בו דבר. ואני בעניי אמרתי הלא דבר הוא שאי אפשר לו מבלי ביאור. ואחזה אנכי אשית לבי. שחוזר לענין של מעלה שצוה מתחלה להיוה עז כנמר כו'. ועכשיו בגלותנו בטל ממנו העוז והעצמה. וניטל הלב ואמצו. כי המקום גורם. כן איש נודד ממקומו. הגולה לבו בל עמו. וכדאיתא גבי סבי דבי אתונא. חזי דמיענו אייתי מעפרייהו שדי עלייהו. אקשו לאפי מלכא הנה שארץ נכריה מכנעת לב האדם. ואם הוא אמיץ לבו בגבורים (וכן במשל הדיוט כלבא בלא אתריה שב שני לא נבח) וארץ מולדתו של אדם. חוזר ומקנה לו מדת העזות (וכן מצינו ברמי בר תמרי. אי הוית באתרי. הוינא מחוינא לך חורפאי) לכך בקש יהר\"צ שתבנה עירך כו'. ותשוב לנו מדת עזות הנצרכת. בשלמות. אך יש לחוש פן יצא שכרה בהפסדה. שקרוב להפסד במדה זו מחמת שמוכנים יותר לחטוא. מתוך העזות. כמו שאירע בהיות ישראל על אדמתן מלפנים. שמרוב טובה בעטו. והיתה להם העזות לאבן נגף לצור מכשול. להעיז פניהם כלפי מעלה. לזה אמר אחריו ותן חלקנו בתורתך. ר\"ל הרי בראת תורה תבלין להתיש כח העזות שבהם לשבור לבם ולהכניעו כמ\"ש רז\"ל בפא\"צ לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין. שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם. על כן כשתתן חלקנו בתורתך. כבר אנו נשמרים מרעת מדת העזות. שנמצאת בנו ביותר בא\"י. ולא נשתמש בו עוד כי אם לעשות רצונך. ובזה האופן נשיג התועלת המבוקש. ונמלט מרעתו. אע\"פ שתסור מעלינו עול רציעת הגלות. ולא יכניע אותנו טבע ארץ אחרת כאמור. כי מ\"מ הלא די בתורה המתשת כח העזות לטוב לנו. וזה כפתור ופרח בלי ספק. ועמ\"ש בבית יעקב דמוסף השבת (דשסו\"א): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן עשר. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רש\"י תלמוד ערוך הוא ספ\"ק דחולין (דכד\"א): \n",
+                    "<b>בי\"ג למצות. </b>פרע\"ב ותי\"ט משם רש\"י החשבון שהיה לוי בן י\"ג במעשה שכם. שהניח ששה חדשים שעשה בדרך מארם נהרים עד סוכות. וכתב שרש\"י בפירוש החומש לא דייק. שפירש ששה חדשים בבית אל. שהוא אחר מעשה שכם. עכ\"ד. והם תמוהים מאד. שכפי הנראה נתעלמה ממנו גמרא ערוכה ספ\"ק דמגלה. דמני להו כדברי רש\"י על התורה. והם דברי ס\"ע. א\"ה שקיל כל הני תנאי מעלמא. ואזיל בתר פירוש מיוחס לרש\"י. דלא ידענו מנו. ולאו בר סמכא הוה כלל (כאשר הראית לדעת זה. ואב\"א דיקא נמי אליבא דש\"מ ורש\"י עה\"ת. דהא כי דייקינן אשתכח דלוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוה בההיא שעתא כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם וג\"ח משם ואילך. נמצא החשבון מכוון ומדויק:) ועל כרחך אתה אומר לדברי אותה סוגיא. שלא היה נחשב כלל אותו זמן שהלך מארם לסוכות. להביאו בחשבון. כי מעט הוא ומובלע במשך שני עכבתו בארם. שהרי אינו מונה אלא י\"ח חדשים לסוכות. וששה לבית אל. עד שהגיע אל אביו. שמכללן אתה מוצא כ\"ב שנה שפירש יעקב מאביו שלא ברשות. ונענש כנגדן בכ\"ב שנה של פרישת יוסף. ואם כדברי המפרש הבודה מלבו דברים. א\"כ כ\"ב ומחצה היו. ואת\"ל משום שלא היה שנה שלימה לית לן בה. אי הכי הוה ליה לתלמודא למשתק מששה דבית אל לגמרי. ולמאי קחשיב להו. ואי אפשר שיהא מפרש זה חכם יותר מבס\"ע. ומבעל התלמוד. ומרש\"י האמיתי. וכל המפרשים בכלל. אין מי שערער בדבר. אבל הוא הדבר אשר דברתי כמה פעמים. דהך פירושא עולבנא דמדפיסים הוא. בוקי סריקי תלו ברש\"י. לא רש\"י חתים עליה ולאו דסמכא. אלא בדותא ובורכא. ותי\"ט שביק תנאי ואמוראי ואזיל בתר איפכא (כה\"ג עפ\"ה דיומא) קבע לשבשתא. ודחי למתרצתא. רש\"י דחומש דדייק טובא כרחבה דפומבדיתא. איברא לא צריכינן להך בדותא. ואפ\"ה ניחא קצת מ\"ש בפי' מתניתין. דאיכא למימר לוי בשנת שלש עשרה הוה קאי האי שעתא. דהא ודאי הנך שיתא ירחא דקחשיב תנא לבית אל. לאו דוקא לבית אל לחוד קאמר. אלא כייל כל ימי עמידת יעקב בשכם. ובבית אל. ובמגדל עדר. עד דאתי לבי יצחק אבוהו לממרא. כולהו הנהו עובדי. בהני שית ירחי דמני לבית אל הוו. אשתכח דעכ\"פ לוי בתליסר קאי בההוא עובדא דשכם. אבל בן י\"ג שלמות ודאי לא הוה (ולא בן י\"א גמורות כשיצא מבית לבן) ודי בקירוב זה. ואין אנו אחראין לפירושו זה. שאין לו שורש. ופשיטא דליכא למגמר מדורות ראשונים דקמי מתן תורה. לענין חיוב מצוה (ואפי' בימי דוד היו נקראין איש בני ח'. שכבר הולידו כדאי' בפ\"בס) אלא קצת רמז לדבר הוא: \n",
+                    "<b>בן עשרים לרדוף. </b>במלחמה. לנצח ולכבוש אויביו. שכן מבן עשרים ולמעלה. יוצא בצבא. כ\"פ בד\"ח ונכון הוא. ואע\"פ שלא נשלם תוקף הכח עד שיהא בן שלשים. שאז תכלית גידול גוף האדם: \n",
+                    "<b>[בן מ' לבינה. </b>ערע\"ב ותי\"ט. ויל\"ד שהרי לא היו במדבר רק ל\"ט שנה בלבד. כמ\"ש בס\"ד בהגהת גמרא דפפ\"מ. ומ\"ש בתורה ארבעים. צ\"ל עד\"ה במספר ארבעים. סמוך למ'. א\"ה ממ\"ש ע\"ס ימי מדבר בצרן טפי מארבעה עשר חדשים:]\n",
+                    "<b>בן ששים לזקנה. </b>דכתיב תבוא בכלח אלי קבר כו'. מימי תמהתי על זאת. שלמדו חז\"ל מכאן למיתת ששים. והרי איוב מת זקן ושבע ימים. וחיה ק\"מ שנה אחר שנסתלקו יסוריו. ולא עוד אלא שאפי' קודם שלקה ביסורין. כבר היה בן שבעים. שכן הוכפלו שנותיו אחר זאת. כמ\"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. וכן שנו בס\"ע כל שנותיו של איוב ר\"י שנה. משעה שירדו אבותינו למצרים ועד שיצאו והכי איתא נמי ספ\"ק דבתרא. אי הכי מאי קאמר ליה אליפז. וי\"ל ה\"ק ליה. אין לך להצטער ביותר על יסוריך שאתה חשוב בהן כמת. שהרי כבר היית ראוי למות בהיותך בן ששים. שהיא מיתה בינונית של כל אדם. ואתה השגת כבר שבעים. שהיא השיבה. נמצא מה שאתה חי יותר. אינו חשוב מכלל חיי אדם סתם. והם ימי הרעה שאין בהם חפץ אם לא בדרך פלא. לכן לא הפסדת יותר משאר בני האדם הבאים בימים הרעים לעת זקנה. ויתר אתה עליהם שאכלת כל ימיך עד שבעים בטובה. מעתה לא תתרעם אם מצאוך רעות הימים. היתרים ועודפים על חיי אדם הפשוטים: \n",
+                    "<b>בן מאה כאלו מת. </b>צ\"ע אם כוונת התנא באריכות לשון זה. לפטרו מן המצות. ומסתברא דלענין דינא אין חילוק בין בן עשרים לבן מאה או מאתים כל שעודנו חזק בכחו. מוטל עליו לקיים המצות בכללן. כבחור בלי הפרש. ואין צורך לומר שאין לחלוק ביניהן לעונשין שבתורה. ואם חלוש הוא. נדון כחולה לענין י\"כ ולשאר המצות המעשיות. אבל נראה שאין סומכין על דעתו כלל. לא לעצמו ולא לאחרים לא להקל ולא להחמיר דסתמיה דעתא קלישתא היא. אם לא שרואים בו גם שכל חזק והבנה טובה והכרה יתרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן בג בג. </b>המפרשים התחכמו יותר להכניס פילא בקופא דמחטא. גם בשמות העצם. עיין מ\"ש תי\"ט משמם. וי\"א בג בג ר\"ת בן גר בן גיורת. א\"כ הוא היה נכד גר וגיורת. ולא היה לו פחד כ\"כ מן המלשינים מהסתיר שמו. ואיני יודע מה הביאם לצער הזה. ולמה זה הבל יהבלו. הלא מצינו פ\"ק דקדושין (ד' י\"א) יוחנן בן בג בג. ומאי דרשי ביה. ואם כדבריהם בן בן בג בג הוה להו למימר. ואף שי\"ל איהו ניהו. זמנין קרי ליה הכי בלי שם העצם. וזמנין בשם העצם שלו. כמו שמעון בן עזאי. ובן עזאי ודכותיה. וא\"כ יוחנן זה עצמו גר היה או נין ונכד. אך מי הגיד להם זאת. ושמא מטילים פגם בקדשים. ובד\"ח הוסיף טלאי ע\"ג טלאי. והנה הכל הבל ורעות רוח. נלאיתי כלכל דברים מבודים כאלה. וראה גמרא דר\"פ המניח. ודע שבן בג בג היה צח לשון בעברית ג\"כ. ואם ניתן רשות לדרוש שמות העצם לכל חפציהם אדרשם לשבח. ב\"ג ב\"ג רמז גי' שבן עשר היה האומר בעת ההיא. ולכן לא נזכר שמו העצמי. שהיה אולי יוחנן הנ\"ל באמת. ומחמת שהיה עדיין ילד כשאמר זאת השמועה. לא קראו התנא בשמו. כדשנינן בבתרא דר\"ה. בבן זכאי. דהוא ריב\"ז. ומשום דאכתי תלמיד היושב לפני רבו הוה ההיא שעתא לא קרי ליה בשמיה. וכן בבן בתירא ריש תענית. ובן הא הא היה בן שתים עשרה שנים כשאמר לשון זה אבל באמת נראה שהם שמות העצם. גם באמוראים נמצא בר היהי ריש חגיגה. ולחקור לדעת סבת קריאת השם. היא מלאכה נאה לעתות הטיול: \n",
+                    "<b>הפוך בה </b>מ\"ש בד\"ח בטעם לשון הארמית מפני המלאכים. דברי הבאי הם. ומה יעשה בסיום הלשון: \n",
+                    "<b>והפוך בה. </b>מלשון לרגלה ולהפכה. לשון חקירה וחפוש בסתרי הארץ. וכן בלשון חכמים יאמר בענין העמק המחשבה בצדדי הדבר. מהפך בזכות. כלומר משתדל. וכמוהו מהפך בחררה הפוכי בעסקא. ככה יאמר התנא הלזה. חקור והעמק שאלה פעם אחר פעם ולא תלאה. ולא תחשוב שכבר הגעת על תכלית הכוונה. אם הבנת פשטי התורה לפי דעתך. לא תאמר אין צורך לטרוח בה יותר. כמחשבת רודפי הפשט. הבולעים מאמרי התורה ועניניה בקליפתם החיצונה. לא יחושו לתוך הגנוז בקרבם. ויש שמדמים שאין בה אלא קליפה גסה בלבד. וממלאים כרסם ממנו עד שכרסם מתבקעת. תפח רוחם ויגועו בבלי דעת. לפיכך הזהירך שלא תהיה חכם בעיניך. לומר כבר השגתי וידעתי כל האפשר. אלא הפוך בה כעני המהפך בחררה. וחזר לקנותה בטורח ובעמל. לשבר כל הקליפות עבות ודקות שעל פני חצוניות דבוריה וספוריה. כדי שתשיג הפרי הטמון בתוכו. ורב טוב הצפון בקרבה. ולא יספיק פעם ושתים. כי בכל פעם שאדם ממשמש ומוצץ בהם. מוצא טעם חדש. לזה רמז הכפל. לנחץ ענין החקירה והדרישה בה. ולא תעמוד מלרגל ומלהכוך. ולתור את הארש. דכולא בה. שכל דבר חכמת בינה כלול בה. כמ\"ש אני חכמה שכנתי ערמה. ודעת מזמות אמצא. לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. וכל החכמות כלולות בה. כמו שהאריך בה החכם בספר משלי החכמה (ס\"ט) ומצינו בריב\"ח כששאל לו החוקר נחש לכמה מוליד. הודיעו האמת על פי מקרא מן התורה. והטיח המין ראשו בכותל. לפי שבמה שטרח שבע שנים עד שעלה בידו ידיעתו. על פי הנסיון. הושיטה לו בקנה. וכיוצא מצינו הרבה באגדה שידעו להוציא כל הענינים מתוך המקראות ויהיו למופת בישראל ולאות. טוביה לדזכי והוו דרופתקי דאורייתא. סמא דחיי סמא דכולא ודאי: \n",
+                    "<b>ובה תהוי. </b>ה\"ג כמה מפרשים ראשיים. כמ\"ש תי\"ט בשמם. ופירושו לדעתי מלשון הוייות דאביי ורבא. הוי בה רב ששת. והוינן בה. והרבה כלשונות הללו ידועות בתלמוד. ענינם הפלפול והויכוח על דרך החדוד והחריפות. ככה יאמר כאן. אל תדמה בנפשך לומר עכ\"פ צריך אני לחכמת בעלי המחקר. כדי לחדד השכל עד שיהא מחודד ושנון לפלפל בתורה. ובא התנא להוציא המחשבה הזאת מלבך. כי אינך צריך ללמוד חכמת יוונית בשביל כך. אלא בה תהוי תחקור ותעמיק ותפלפל בה. אז תחרץ ותחדד שכלך. כאשר יורה הנסיון לכל מודה על האמת אשר בא בדרכי פלפולה והויותיה. כי אין חדוד למעלה ממנו וחכמי האומות עצמן אשר למדו בה ובחכמות אנושיות. מודים בכך. ויעוין גם ש\"י. וראיתי בס' נוצרי שבשנים שעברו היו רבים מהם שוקדים בעיון הגמרא ומתפלאים על עומק חכמתה ולכן העתיקו מסכתות רבות ללשון לטי\"ן. והן עוד היום נמצאים בהן מלומדים הרבה חושקים בתלמודנו ועוסקים בו: \n",
+                    "<b>וסיב ובלה בה. </b>ר\"ל אע\"פ שהתורה נקראת תושיה שמתשת כח ומזקנת את האדם לפני זמנו. מתוך העמל והיגיעה שבה ע\"ד שאמר הר\"מ אצל ראב\"ע שאמר הריני כבן שבעים שנה. ספ\"ק דברכות (עם שאין הכרח לפירושו שם. והוא נגד פשטו של דבר המוזכר שם בענין. ועיין מ\"ש שם במקומו בס\"ד) מ\"מ זה אמת שהשוקד על הלמוד מזקין בלי עתו. ועמ\"ש בחלון צורי) טוב שתזקין ותבלה כחך בה. כי אחרי בלותך תהיה לך עדנה. ולא תעמול. לרוח לתת לחכמות נכריות חילך. פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. ונפשך תמסר ביד מלאך אכזרי: \n",
+                    "<b>ומנה לא תזוע </b>פרע\"ב. וכן הוא מפורש בספרי. ועמ\"ש בס\"ד חי\"ד פ\"ב דמכלתין: \n",
+                    "<b>שאין לך מדה טובה הימנה. </b>כמדומה שרמז על ס' המדות היווני. שאע\"פ שאין בו חשש מינות. ואין בו אלא ביאור המדות המוסריות ומשובחות על פי חקירה אנושית. ואע\"פ שכבר אמר רב יוסף בתלמוד על איסור הלמוד בספרים החיצונים. מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן כדאיתא ריש חלק (ועמ\"ש שם בס\"ד) היינו ס' בן סירא ודכוותיה ס' פילוני האלכסנדרי וכל דדמי להו. שהיו מחבריהם מבני ישראל. ואמרו דברי חכמה בלשון קצרה וצחה. עריבה ונוחה. שתועלתם קרובה. והפסדם רחוק. משא\"כ בס' היוני הנ\"ל. שיש בו להג הרבה ויגיעת בשר מאד. בהיותו מועתק בלעגי שפה ולשונו סרוח ומגומגם מאד. ואבוד זמן יקר המציאות. בהבל ורעיון רוח בלשונות בני נכר עמקי שפה. שיש בו ודאי היזק גדול מאד. ורחוק משכר (עם שחטאתי אני מזכיר כי לא זזתי עד שעברתי עליו לראות מה טיבו. ומעט דבש הנמצא בו רדיתי אל כפי. ועי\"כ הכרתי מעט התועלת הנמצא בו והפסד הזמן בו מרובה משכרו) וכן אמרו במ\"ר סוף קהלת כל המכניס יותר מכ\"ד ספרים בתוך ביתו. כגון בן סירא ובן תגלה והדומה להם. צרה מכניס לביתו. זהו שאמרו כאן שאין לך מדה טובה בחכמת המוסר והמדות הטובות הימנה. שוב נזדמן לידי ס' מד\"ש. וראיתי להציג פה מ\"ש בשם החסיד כמדומה לי הוא הר\"י יעבץ זצ\"ל. ז\"ל והפך בה. כי הכל כלול בה. וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים. ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות. כי דדיה ירווך בכל עת. ואפי' שתחשוב שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות (רמז למה שהתנצל הר\"מ באגרותיו על שעסק בחיצונות) אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה וליסודותיה חוץ ממנה וכוון במ\"ש מלת מדה. כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או של פלוסוף. או תוכן. והודיעך התנא שאין מדה ושלמות תשוה עמה. ומה שתחדש בחזרתה. הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כולן. המבדיל בין קודש לחול. ובאמת כי מכח קדושתה. נותנת לעוסקים בה לשמה. כח וגבורה לעמוד נגד כל הקמים עליה. כמ\"ש בגמרא הרבה מחכמיה יתוכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות. ולכן הזהיר הבקשה אולי תשכיל תעלומות חכמה. עכ\"ל השוה בכל מה שאמרנו ומסכים עם מה שפירשנו בכוונת תנא שלנו: <small>וכבר דברתי הרבה מהיזק גדול הנמשך לעוסקים בפלוסופיא. שסופם יוצאים לתרבות רעה ומשליכים כל התורה אחרי גיוום (ויעוין בבית ובמגדל בכמה מקומות) עכ\"ז לא אוכל להתאפק בכל פעם שפגעתי במנוול זה. למשכו לבית המדרש לפרושים. קודם שימשוך הפתאים כשור אל טבח וחיתם בקדשים. והסתכל נא מה עלתה לאומות הקדומות אשר עלו מאד בסולם הפלוסופיא מאה חוקים. כמעט כבשו כל העולם בחכמתם מה היה סופם ואחריתם. מי לא ידע מחכמת מצרים (שנזכרה גם בכתוב) שהגדילה לעשות לה שם בארץ לא יהל שם ערבי ועתה היא נוה שודדים. וארץ כשדים המלאה לה חכמים מחוכמים. ועתה היא נוה רועים ומדרשיהם גדרות צאן. איה מעון אריות הפלוסופיא שבארץ יון אשר מלאו מחכמת בני קדם. ושמע חכמת יונית הלך בכל הארץ. להכניע כל יושבי תבל תחתיה. לפניה תכרע כל אומה ולשון. עתא מעון ?תנים. ואע\"פ שלא נצטוו על למוד התורה. נעקרו מן העולם. ולא עמדה להם חכמתם. עאכ\"ו אנו שיש לנו חכמה אמתית בטוחה שנתנה לנו על מנת שנעסוק בה כל ימינו ולא בזולתה. איך נקוה להשיג שום הצלחה נפשית או גופנית על ידיה. הלא הנסיון הוכיח ההפך. שבכל מקום וזמן שרדפו אחריה. היא היתה בעוכרם ועקרה אותם ממקום תחנותם בכבודו של עולם. כמ\"ש שם. ומדי דברי בזה אזכרה הלצה נאה שכתב בס' החיים על הרודפים אחר הפלוסופיא ונפשם קצה בלחם החמוד הוא התלמוד אשר הוא מזון הנפש. על כן הסיר האדון ה' לבאות כל משען לחם. מדה כנגד מדה. ולחם שמידא וחוורתא גושקרא הוזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס. כל אלו הן מדרגות תכמי התורה שבע\"פ. כגון בעלי המשנה בעלי תלמוד בעלי אגדה. איש איש לפי שכלו. ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית בת לכת הארורה הנקראת בייתוס. ועל כן השיגוה שברון מטה לחם. גם הגרוגרת דר' צדוק שמצצה היא ומתה. יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה. שמצצה כנסת ישראל מן הכת השניה הארורה הנקראת צדוקים. אלא שאין להחליף סם הצדיק הזה בשם של צדוקי עכ\"ל המתוק לחכי. אמנם אני אתקן המליצה יפה ואשלימנה ע\"פ דרכו ז\"ל. כי בודאי ר' צדוק צדיק גמור היה. אף הוא היה מוצץ גרוגרת של כת צדוקים ופלוסופים ובלע התוך הטוב הנמצא בהן. והשליך הקליפה. כענין ר\"מ שלמד מאחר. באמתלא רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל מרתא זו מצצה הקליפה המצוצה כבר. שלא היה בה עוד שום לחלוחית טוב. לכך ממנה מתה. ונקראת על שם כך מרתא. כי שתתה מי מרה ומרתה באלהיה. על כן קראו שמה מרתא בת בייתוס. הכופר בתורה שבע\"פ כי מרה כלענה אחריתה. וזה יפה אף נעים. ואני ממשל אותו ביחוד על ההולכים חשכים בס' מורה נבוכים. כי הר\"מ הי\"ל התנצלות הצ\"ל שאכל התוך וזרק הקליפה הוא החבור מ\"נ. והפלוסופים שבאו אחריו מצצו בקליפה זו שכבר נאכל כל הטוב שבה ונמצץ. והם חזרו למוץ ולהתענג בקליפה. כבא על שפחה חרופה חרפה וגדופה. ושמעת מה יהא בסופה. ה' יצילנו מסער וסופה:</small> \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפום צערא אגרא. </b>לענין מ\"ש בד\"ח שזה בשכר הצער כו'. עמ\"ה בס\"ד רפ\"ב. אך מ\"ש אבל שכר מצות עצמן אין אתה יודע שכרן. אינו מכוון כלל. וכי מי הגיד לו היום. ששכר הצער והטורח ידוע. לא אמרו אלא שהשכר מתרבה לפי ערך הצער המרובה. אך השכר בין רב למעט. נעלם כל עיקר כמה איך ומה הוא. הן לא ידענו זה בין במצוה עצמה. בין בצערה וטרחתה. גם לא אחז לשון חכמים בדיוק. שלא אמרו אלא מתן שכרן. כמ\"ש בספ\"ב. איברא במתני' גופה נמי איכא למידק מאי קמ\"ל. וכי חשיד קודשא בריך הוא לקפח שכר העמל ויגע בודאי שהמצטער על קיום התורה. שכרו מרובה ממי שאינו סובל צער בשבילה. וכבר שנינו ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. כ\"ש לסובל צער ג\"כ. שהכל לפי החשבון א\"כ משנה שאינה צריכה היא. אלא כך פירושה שעל צערו בקיום התורה והמצוה. נוטל שכר בעוה\"ז. וכדרך ששנינו בפ\"ד מ\"ט. כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (עמ\"ש שם בס\"ד) ואין זה שכר מצוה בעצם. שאינו משתלם בעוה\"ז. אלא על תוספת הצער שסבל זה בקיומה. יותר משאר בני אדם. על זה הוא נשכר בעוה\"ז. שתתקיים מחשבתו בידו על אופן היותר טוב ומועיל. שיזכה להרבות תורה ומצות לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. והיא כענין שאמרו שכר מצוה. מצוה. שזהו שכרו בעוה\"ז בעולם המעשה והוא ריוח של הצער הנוסף. כיוצא בה אמרו כל דבר שב\"ד נותנין נפשם עליהם סוף מתקיים בידיהם. עיין בעלית האהבה לבית מדות שלנו השי\"ת ישים חלקנו עם עושי רצונו מאהבה. כי\"ר אמן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b><u>הצעה לפרק קנין תורה<u></u></u></b>",
+                    "<b>נאם </b>יעב\"ץ לא אעמיד על הפרק הלז הנטפל למסכת אבות. דברי המפרשים ככתבם וכלשונם. המובאים בס' מד\"ש באורך יותר מהצורך. וכבר היתה למשל כל מאריך טירחא. וביותר המייגע בדברים פשוטים ושפת יתר. וביחוד בעל ס' הנ\"ל מרחיב פה ולשון כמה פעמים בפטומי מילי בעלמא כחומץ על נתר. נלאיתי נשוא עול דבריו שמהפך בהם כעתר. כמ\"ש בפתיחת ספרי זה לא מראש דברתי בסתר. גם לא נשאתי פנים לפירוש המיוחס לזקן מאור המפרשים רש\"י ז\"ל כאלו הוא החולם ופותר אבל כבר העמדתיך על האמת שרחוק הוא מאדם גדול כמוהו. והמפרש בים מסכת הלז להשיב אל יבשת ארשת פרישת רש\"י חתר. והדברים מעידים על עצמן ועל אומן שעשאן להתפאר. ולתלותן באילן גדול להיות לו שם ושאר. לפיכך לא אביא דבריהם אם לא במקום שחדשו דבר רשום. ורע\"ב ותי\"ט לא עשו פה מאומה. באשר הפרק הלז אינו מגוף המשניות. אלא ברייתא שהוסיפוה אמוראים וצרפוה לזאת המסכתא אחר חתימת המשנה. מ\"מ אינה אלא דברי חכמי המשנה. ונקרא פרק הלז <b>קנין תורה </b>אצל המפרשים. כי בודאי זה שמו הנאה לו. שעל ידו התורה נקנית קנין גמור. בקנין סודר סוד ה' ליראיו. אם נעשה ככל הכתוב בו זכור ושמור. להזהר בקל וחמור. וז\"ל החסיד התורה לא תשכון כי אם בריקן ממדות הרעות. ומלא ממדות החשובות. ולזה כוון השי\"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים. וכן כבוס הבגדים שיזהרו מן הטומאה. ולכלוכים המונעים הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים מלאים מדברים החשובים. מקדשים את הנפש לבוראה. ומעוררים אותה לעבודתו. ולזה נהגו לקראם באלה השבתות קודם למתן תורה. כדי שיתעוררו לאנשי קודש. רחמי האלהים אשר קרא לאבותינו בזמן הזה (עיין בבית תפלה דמוסף השבת) וזה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה. ואע\"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה. זה אין בו דבר אחר לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים. ומתוך דבריו המסולאים בפז. נתעורר לקנות התורה מצורף אל הזמן. ואין ספק שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר עבודת ה'. מזמן אחר. כי הרושם אשר קבלו אבותינו אז יתנוצץ בנו עתה ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה. מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ותבוא כמים בקרבו. ויהיה עוסק בתורה לשמה. כאמרם על בת כ\"ש אשת ר\"ע. חזיתיה דהוה צניע. אמרה אתקדש לך על מנת שתלך לבי רב. וראה סופו של ר\"ע. ולזה אנו קורין פרק זה קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה. ע\"כ. ובודאי לא דבר רק הוא. יפה דבר ולפי זמנו דבר. ודבר מנוסה הוא מאד. במקרה שאירע בזמן מה. כשיבוא אותו יום בשנה האחרת. מתעורר אותו המקרה ופגע כמו שהורה הנסיון בבעלי הקדחת. ובחליי הראש והנכפים וכן בשאר הדברים. וכן אמרו חז\"ל מגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חייב. ואמרו בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב. לשתמיט מניה דריע מזליה. ובאדר לימצי ליה דשפיר מזליה: ",
+                    "<b>ברוך שבחר בהם ובמשנתם. </b>הודאה וברכה היא להשי\"ת. שבחר בחכמים ובשנון לשונם המחוכם ומסוגל להחכים. כי תפסו דרך קצרה ושפה ברורה. ולשון זאת ההקדמה שוה למטבע ברכת אשר בחר בתורה ובמשה. אשר בחר בנביאים ובדבריהם. וכיוצא. ובחנם הפך במד\"ש הלשון וכפה קערה על פיה. לבארו לשון ברכה לאדם. מברך רעהו בקול וגו'. ונשתבש מאד. אשרי שיבחר הול\"ל לפי דרכו. וגם אין נוח לזה מזה. בדרבנן אין ברירה כה\"ג. ע\"ז אני קורא יש דברים מרבים הבל. והבל שיש בו חטא הוא. שרי ליה מריה:  ",
+                    "<b>רמ\"א כל העוסק בתורה לשמה. </b>כל לאתויי גוי העוסק בתורה ואזדא ר\"מ לטעמיה. שהיה ר\"מ אומר אפי' גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ\"ג. שנא' אשר יעשה אותם האדם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו'. והיינו בשבע מצות דידהו. שהיא תורה לשמה (על מנת לקיימה) כדתנן הכא. כי אין התלמוד גדול. אלא מפני שמביא לידי מעשה. וכדדייק קרא אשר יעשה אותם וגו':  ",
+                    "<b>זוכה לדברים הרבה. </b>נ\"ל שרמז למעלות שכבר נזכרו בפרקים הקודמים. שמכללם נודע כמה מעלות. לאדם בעל מדות מעולות. שהרי הוא חכם. גבור. ועשיר. וכדומה לזה הרבה מעלות טובות שנתבארו בפרקים העוברים. שטוב לו לאדם בהם בעוה\"ז ובעוה\"ב. וכמ\"ש בספ\"ה אוכלין בעוה\"ז כו' (אע\"ג דבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא. כמ\"ש שם בס\"ד דבר ברור) ולכן לא הוצרך לזכור כאן מה הם הדברים הרבים שזוכה בהם. שסתמן כפירשן. שכבר נשנו למעלה בגוף המסכתא ונודעו. ועכשיו בא להוסיף עליהם. כמו שביאר בנמשך שאמר ולא עוד. ר\"ל שזה שבחו של העוסק בתורה לשמה. שזוכה בכל הנאמר בשכבר. ויתר עליהם:  ",
+                    "<b>שכל העולם כולו כדי הוא לו. </b>להיות נברא בשבילו. ושקול הוא כנגד כל העולם. ולא נברא העולם אלא לצוות לזה. שנא' כי זה כל האדם. כדאיתא פ\"ק דברכות. ועמ\"ש בס\"ד במכלתין פ\"א מ\"ח. ובהרואה לא איברי עלמא אלא לרחב\"ד:  ",
+                    "<b>נקרא ריע. </b>שנא' ולי מה יקרו רעיך. וכתוב למען אחי ורעי. וארז\"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית. מלבד שעל צדיק העולם עומד. שנא' וצדיק יסוד עולם. ומאחר שהעולם מתקיים על ידו. הרי הוא כחבר וריע למי שבראו:  ",
+                    "<b>אהוב. </b>כתוב מאשר יקרת בעיני ואני אהבתיך. ואומר שלום רב לאוהבי תורתך. ואמר להנחיל אוהבי יש. ואומר אני אוהבי אהב וכהנה רבות:  ",
+                    "<b>אוהב את המקום. </b>תחלה היה צריך לומר אוהב אח\"כ אהוב. כך הוא סדר הראוי להקדים הסבה אל המסובב. אבל באמת אוהב לגופיה לא אצטריך. כי אם הוא אהוב. בהכרח צריך להיות אוהב. כמים הפנים לפנים. אלא הוא כנתינת טעם לנמשך. ר\"ל מתוך שאוהב את המקום הוא אוהב גם לבריותיו של מקום. כלומר שאהבתו זכה לבריות כמו למקום. כי סבה אחת לשתיהן. שהיא אהבת האמת. שעל כן עוסק בתורה לשמה. לא על מנת לקבל פרס וכל שכן שאין אהבתו לבריות ע\"ד החנופה. בשביל הנאה ותועלת שחושב לקבל מהם. אלא אוהב אותם לטובתם. ומוכיחם כשרואה בהם דבר מגונה. כדי להסיר מהם כל נזק והפסד גופני או רוחני. שהיא האהבה האמתית. לא המחפה עליהם. ומייפה כל מעשיהם. כי אדם כזה אוהב עצמו ושונא הבריות. וכבר דברנו מזה בסוף עלית האהבה ובכמה מקומות מהמגדל ובית מדות בהרחבה:  ",
+                    "<b>משמח את המקום. </b>כי ישמח ה' במעשיו. שיוכל להיטיב אליהם (שלא יהא פ\"פ לקטרג למנוע הטוב מהם) ועל ידי כך. משמח את הבריות. שנהנים על ידו שפע רצון וברכה. ושמחים בכל הטוב:  ",
+                    "<b>ענוה ויראה. </b>כך הוא הסדר. כמו ששנינו שילהי סוטה. ענוה מביאה לידי י\"ח. וא\"ת הרי אמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה. שנא' ראשית חכמה יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסוליתה. שנא' עקב ענוה יראת ה'. אי הכי איפכא הו\"ל למימר ומלבשתו יראה וענוה. וכן הקשה במד\"ש (וא\"כ יקשה גם על משנה דסוטה הנ\"ל) ונדחק מאד. אמנם לדעתי דבר פשוט וברור הוא דלק\"מ. ובעל מד\"ש לא עמד על אמתת הפירוש. במה שאמרו מ\"ש חכמה עטרה כו' כי בודאי צריך להקדים יראת חטא לחכמה. שאם לא כן אין החכמה מתקיימת. כמו ששנינו בפ\"ג מ\"ט כל שי\"ח קודמת לחכמתו כו'. ועמ\"ש בס\"ד שם שאפי' חכמת אנשי העולם. אין לה קיום אם לא יקדים האדם יראת חטא וזהירות מתאוה ושרירות (ולכן חברו גם חכמי או\"ה ספרי מוסר כמו סי המדות היוני) משא\"כ בענוה שאינה צריכה מתחלתה לי\"ח. כי בלי ספק יש לה קיום והעמדה גם בלי יראה מן השם (שגם חכמי אומות העולם בחרו בה. אפי' שהיו אפיקורסים בלתי יראים את ה'. רק מחמת ששמו אל לבם סוף כל אדם רמה ותולעה) ולכן היא קודמת בזמן בודאי. אבל היא דרך סלולה. המביאה לידי יראה בסופה. הוא שאמרו שעשתה ענוה עקב לסוליתה. כי כמו שהעקב סוף הגוף. כך היראה סוף ותכלית הענוה. שעל כל פנים כרוכה בעקבה ובסופה. אם לא באה מתחלתה. זהו דבר אמיתי וישר. באופן שאין כאן סתירה כל עיקר. ולכן הקדימו בכל מקום ענוה ליראה. שכך הוא סדר המדרגה ולא זו בלבד שיש לענוה אפשרות קדימה זמנית. אלא שהיא מוכרחת ג\"כ. שאם אין ענוה. אין מציאות לי\"ח כלל. כמבואר מעצמו. לפיכך בהכרח תקדם כדרך שקדמה י\"ח לחכמה. מחמת שלא תתקיים מציאות החכמה בלתה. עם היות לה ציור בהתחלה זולתה. אבל היראה לא תצויר בזולת הענוה. ויש לה קדימה זמנית הכרחית. ובזה נתבאר שאין כאן ריח קושיא מצד זה. אכן עדיין צריך ליישב דתרווייהו לא צריכי ר\"ל ענוה ויראה. דהא בעסק תורה לשמה עסקינן. שהיא החכמה השלמה. וכבר שנו שאם אין י\"ח קודמת לחכמתו. אין חכמתו מתקיימת. א\"כ פשיטא צריך לומר שכבר קדמה לו מדת היראה. וכיון שכן. גם עניו הוא מקודם. שהרי כך הוא סדר המדרגות. כמו שהוכחתי בבירור. ולא זכה בהן ע\"י למוד תורה. יש להשיב הפרש בין קניית מעלת המדה סתם. ובין העושה לו ממנה מלבוש שמתכסה בו כל גופו (וכתנות אור לנשמתו) על דרך שאמר הכתוב וילבש צדקה כשרין. וילבש בגדי נקם תלבושת. שהם לחזק הענין בתכלית. כן הכוונה כאן. עם היות ודאי באיש אשר אלה לו היא מדבר. שכבר קנה חכמה ענוה ויראה היו לו למנה. מ\"מ הוסיף לו עתה קנין עצום ומעלה יתרה על הראשונות שלא יזוז ממנה ולא יטה. בישרו סוף שתהיינה לו מעלות הללו כבגד יעטה. כמעיל וצניף ילבשם וילבישוהי. ערום בל יעזבוהו: ומכשרתו. מכינתו ומזמינתו. מלשון ויתרון הכשר חכמה. ובמשנה הכשר מבוי. הכשרתי את נזקונ להיות צדיק. תמים בדרכיו. וחסיד במעשיו עושה לפנים משורת הדין:  ",
+                    "<b>ישר. </b>לא חסיד שוטה. אלא חסידותו הוא ביושר:  ",
+                    "<b>ונאמן. </b>רוח. דובר אמת בלבבו. כדר\"ס. עיין עלית ד\"א (דקסט\"א):  ",
+                    "<b>ומרחקתו מן החטא. </b>משמרתו שלא יבוא שוגג לידו:  ",
+                    "<b>ומקרבתו לידי זכות. </b>מצוה גוררת מצוה:  ",
+                    "<b>ונהנין ממנו עצה </b>עמש\"ל פ\"א מ\"ח:  ",
+                    "<b>ותושיה </b>מלשון יש. כתב ר\"ד קמחי בשרשיו. נקראת התורה והחכמה ומעשה הטוב. תושיה. לפי שהיא נמצאת לעולם. כי כל הישים יחסרו ויחזרו לאין והתורה והחכמה תעמד בישותה כל ימי עד:  ",
+                    "<b>ונותנת לו מלכות. </b>מאן מלכי רבנן. שנא' בי מלכים ימלוכו:  ",
+                    "<b>וממשלה. </b>סוף הכבוד לבוא. שעולה לגדולה. א\"נ מושל ברוחו וכובש יצרו. שהיא הממשלה הגדולה. וחקור דין לעמוד על האמת בעומק חכמתו ושכלו. בענין שלמה המע\"ה. בדין הילד. ורבי בנאה. וזולתם. עיין בית אל מעמד ליום רביעי. על מ\"ש הוי ערום ביראה:  ",
+                    "<b>ומגלין לו רזי תורה כו'. </b>מן השמים גם בלי רב. כענין אאע\"ה. שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה. זהו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. כן לא יפסוק מלהשפיע על אחרים. כענין שכתוב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והיא היתה מדתו של א\"א כידוע:  ",
+                    "<b>והוה על ידי כן צנוע </b>כך מצינו בא\"א כמ\"ש עה\"פ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:  ",
+                    "<b>וארך רוח. </b>ג\"כ מצינו בא\"א. כנראה ממה שנהג עם בן אחיו שגדלו ורוממו. וא\"ל אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' אם השמאל ואימינה וגי'. נתן הברירה בידו לבחור לו חלק בארץ שלו. ורצה לפנות ולזוז מפניו להניח לו מקומו. ולא לריב עמו:  ",
+                    "<b>ומגדלתו כו' </b>על כל המעשים. הטובים והמדות החמודות. והמוסרים הישרים. הוא מתגדל ומתרומם. שמוסיף עליהם תמיד:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אריב\"ל כו'. </b>המאמר הלז צוח דרשני. חרפת התמיהות הסר ממני. ועיר רק ההכרחי בלבד. בכל יום ויום. לא סגי בלא\"ה. ותו לימא בכל יום ולשתוק. ויום למאי אתא. מהר חורב מה טעם אחז בשם זה דוקא. הלא נקרא גם בשמות אחרים סיני ופארן. לבריות. הי\"ל לומר לאדם. נזוף. מה ענינו. ומה שמץ דבר נשמע בו. ואיך למד זה מהכתוב נזם זהב וגו'. ואומר והלוחות. מאי ואומר. ולכאורה אין לזה קשר עם הקודם. א\"ת חרות. מנין לנו. ומה מכריחנו לשנות הקריאה ממה שנאמר. בעז\"ה נדרשהו כמין חומר: כוונת ריב\"ל היא על מי שיש בידו לשקוד על למוד התורה. ולומד לפרקים בלבד. ועוזבה בין הפרקים ופונה לדברים בטלים בשאט בנפש. וכן העוסק בחכמות חיצוניות. ומשליך ד\"ת אחרי גיוו (עמ\"ש לעיל ספ\"ה. ד\"ה דכולא בה. ובגמרא פרק ב' הלחם) אע\"פ שחוזר ללמודה בעתים ידועים. כי זה נקרא דבר ה' בזה. כל מי שיש בידו לעסוק בתורה. ואינו עוסק. לפי שאין עסקו בה לשמה. על מנת לקיימה. שאם כן לא היה לבו פונה ממנה. כדי שלא ישכח דבר ממשנתו. א\"כ רשע הוא. ורשע אסור בד\"ת. שכן כתוב. ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי וגו'. ותשלך דברי אחריך (ומ\"ש במדרש איכה. הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. המאור שבה היה מחזירן למוטב. זה שייך במי שפורק ממנו עול תורה. רק להשביע יצרו בעבירה. לזה יש תקוה לשוב למוטב ולדרך חיים ע\"י אור תורה. משא\"כ מי שמואס בתורה עצמה. ולכן עוסק בספרי מינות. לזנות אחרי אלהי נכר ולדרוש דעות האפיקורסים. לא על מנת לידע מה להשיבם. רק כי מצאו חן בעיניו. לזה תורתו נעשית לו סם מות ודאי (כי כל באיה לא ישובון. וכל דפריש ממינות מיית) ולא יועיל לו למודו בה. כי סופו להפך דא\"ח למינות ולדרשם לגנות. כענין מנשה שהיה דורש דרשות של דופי) ועל דבר זה נאסרו או\"ה בלמוד התורה. כמ\"ש רז\"ל גוי העוסק בתורה חייב מיתה. מחמת שלא רצו לקבל התורה. ובדבר ה' מאסו. נעשית מאורסה לישראל. ומאחר שלמודם של או\"ה בה. אינו על מנת לקיים. נאסרו בה ונענשים עליה כבא על אשת איש (שאין אהבתו אליה. אלא מחמת האיסור. שאל\"כ מה לו לדרך אסור (אם לא) לשתות מים גנובים ימתקו כך היא אהבת העוסקים בתורה דרך ארעי. ובחכמות חצוניות בקביעות. אינן אלא מתאוים לדברים האסורים. שהרי נאסרו בשניהם. מחמת התאוה הרעה) ואפי' בז\"מ דידהו שקבלו. משחזרו בהן ולא קיימום. התירן להם. לומר שאינן מקבלים עליהן שכר. כמצוה ועושה. כדאי' בשדו\"ה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ונקרא סיני חורב. שמשם ירדה חורבה לאו\"ה. כמ\"ש בפר\"ע. זהו שבא ריב\"ל להשמיענו. שאפי' לומד אדם תורה (דלאו ברשיעי גמורים עסקינן. שאין להם עסק עם התורה כלל. אלא בלומד ופירש. וחוזר חלילה. שסופו מר חלילה) אם אינו שוקד עליה להביאה לידי מעשה. אין לה' חפץ בו. והוא שדייק ואמר: \n",
+                    "<b>בכל יום ויום. </b>שכך כתוב. אם תעזבני יום. יומים אעזבך. היינו דאכפל ותני יום ויום. לפי שכנגד היום שמבטל ממנה. היא עוזבתו יום ויום. מפני שאינו כדאי לעסוק בה. וראיה מהר חורב. כי על כן נתרחקו האומות ונאסרו בתלמודה. והיינו דנקט נמי לבריות. דכייל נמי גוי העוסק בתורה (וכמש\"ל פ\"א מי\"ב בס\"ד) ואי הוה אמר אדם היה משמע דוקא ישראל שנקראו אדם. ובאמת גם האומות נענשים על שלא עסקו לפחות בז\"מ ע\"מ לקיימן והיו חשובין ככ\"ג. ועכשיו אפי' לומדים אותן נענשין עליהן מפני שאינו לימוד לשמה. לפיכך כל הבריות נכללים בכרוז הלז הקורא תרעומת התורה ועלבונה. וזהו ג\"כ שאמר כל שאינו עוסק בתורה תדיר בדיוק. וגם לגרסת ספרים שלנו דל\"ג תדיר מדויק על דרך זה. כי לכן תפס לו לשון עוסק. לא לומד בלבד (כמ\"ש בס\"ד פ\"ג מ\"א) נקרא נזוף שכן מצינו בישראל כל ל\"ח שנה שהיו נזופים במדבר. לא בא הדבור למשה. שלא ילמדם. לפי שנאסרו בד\"ת כמנודים לשמים. שנא' נזם זהב באף נוטריקון נזוף. אי נמי מ\"ם דנזם מתחלפת בפ\"א. שהם אותיות השפה הרי נזף. ואפשר להמליץ ג\"כ בדרך זה הדבר מגונה דסמוך ליה לדבר אחד נתכוון מלשון חזרה. לומר שהוא חוזר אליה לעתים (ועל כן פושט טלפיו להראות סימן טהרה): \n",
+                    "<b>אשה יפה </b>היא התורה. וכן אמרו עה\"פ נואף אשה חסר לב. זה ת\"ח שלומד תורה לפרקים היינו הך. מטעם שאמרנו כדרך שנאסר הגוי בתורה מפני שאין תלמודה מביאו לידי מעשה. כך הת\"ח שפורש ממנה לפרקים ולומד לפרקים אין תלמודו לשם שמים. ואינו מתקיים לפיכך נחשב לו ג\"כ עון חמור כאשת איש. כענין שאסורה לגוי. משום דמאורסה היא לזולתו. מזה הטעם בעינו ממש נאסרה על זה וככל האמור. זהו נזם זהב וגו'. שעושה לו מן התורה תכשיט. להתגדר בו בפני בני אדם. כן הדבר הזה שלוקח לו אשה יפה לזנות עמה. זו כלת משה החמודה. שנואף אותה. מפני שאינו עושה אלא להתייהר בה. שהרי חוזר ופורש ממנה ומונה עונתה. ונחשבת אצלו סרת (לשון סרחון ובאוש. תרגום ויבש וסרי) טעם על כן ממאס בה ומתרחק ממנה פעם אחר פעם. אע\"פ שחוזר אליה לפעמים. הרי היא אצלו כנואף אשה. שאינו מרגיש על סרחונה. כי אינו עושה רק למלאות תאותו הרעה לטעום טעם האסור. אח\"כ מניחה והולך לו. לכן הלמוד עצמו עבירה חמורה היא בידו. כי טוב לו יותר שלא יבוא אליה כבוא אל אשה זונה ולבו לאחרת פונה. שהרי היא מכלל ראשי תיבות חמורות דמגלה ערוה. וזהו ודאי עלבונה. ומפריד אלוף נעוריו הוא זה השונה (ונקרא חסר לב. מפני שקץ בתוכחתה של תורה. וכתוב ושומע תוכחת קונה לב. ועוד שאין לו לב לעמוד בקשרי מלחמת הויכוח שאינו יודע מה להשיב לאפיקורוס. בשער לא יפתח פיהו והיה כי תקראנה מלחמת מינין ואפיקורסים ונוסף גם הוא על שונאינו וזה מחמת שלא היה שקוד ללמוד תורה. משא\"כ השוקד עליה. לבו כלב האריה המס ימס כי יקרא עליו מלא רועים בגנות המינות מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה. הוא שאמר דוד מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי בתמידות. לא הסחתי דעתי ממנה לפיכך נתחכמתי בה. לעמוד נגד אויבי באומץ הלב. לא כלומדה לפרקים. שהוא נואף חסר לב. ואמר לכל סכל הוא) ושמא תאמר כבר נתבטלו האירוסין דתורה לישראל ע\"י שבירת הלוחות. שהן היו עדי קדושיה. ולכן שברם משה כדי שלא ידונו כא\"א אלא כפנויה. כנודע ממאמרם ז\"ל. א\"כ הרי היא מופקרת ומותרת לכל אדם. לזה בא כמודיע שאינו כן. כי לא נתבטלו הקדושין בכך. אלא לאותה שעה בלבד. ושוב חזרו ותלו בלוחות שניות. תדע שלכך נאמר חרות על הלוחות. ולא נאמר בלוחות (כענין שכתוב בספר ויוחקו בצור יחצבון כך היה ראוי שיאמר חרות הוא בלוחות וגם שהוא קצור לשון) אלא לרמוז שלא היה הכתב נחקק בגופן של לוחות. לשנאמר בהשתברה. כבר נמחק הכתב נקרעה הכתובה ופקעו קידושין לגמרי. אלא האבנים בלבד נשתברו ולא נגעה יד השבירה במכתב מאומה. שנשאר שלם בלי הפסד. לפי שהיה כמונח על גביהם לא נחצבו האותיות בגוף האבנים שלא היו רק בסיס לדבר האסור. זהו על הלוחות. לא בתוכן וכמו שאמרו חז\"ל. שראה משה האותיות פורחות מן הלוחות. ע\"כ שברן. הלכך כתב קידושין במקומו עומד. לחזור ולחול על לוחות שניות. ומן אז חזרו הקידושין ונתקיימה הכתובה. לא נכתב עוד שובר על גבה. לפי זה בהכרח לשנות המקרא. ויש אם למסורת. כי איך אפשר לקרות חרות כמשמעו. והרי המכתב לא נחרת באבני הלוחות עצמן ולא נחקק בגופן. אלא פורח באויר על פניהם. הא על כרחך לומר אל תקרא חרות אלא קרי ביה חירות ללמדך שכל מי שעוסק בתורה. שכל עסקו בתורה. דהיינו לשמה. כמו שפירשנו כמה פעמים. הרי זה מתעלה. ולעולם דין ארוסה לישראל יש לה. ואינה נשאת אלא להגון לה שעוסק בה ומקיים עונתה. שוגה תמיד באהבתה. ולא מכניס צרתה לביתה למען הרעימה לתבוע ממנו פגמה בשתה וכלימתה. שאין אשה מתקנאה אלא בירך מסרחת של חברתה. והנה זה יפה אף נעים מה נמלצו לחך. מדבש ונופת לוחך: גם י\"ל חרות גי' תרי\"ג מצות. שנכתבו כולן על הלוחות. ואחד יתר בגי'. לרמוז על תורה שבע\"פ. שגם היא היתה כתובה עליהם. כמ\"ש רז\"ל: \n",
+                    "<b>חירות </b>שהת\"ח פטורים ממסים. ויחלו ממשא מלך שרים. מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד </b>לא הי\"ל להתחיל במלמד. שא\"כ היה צריך להאריך וק\"ל ובחנם נדחק בו מד\"ש: דבר אחד של טעם תורה. כגון רבא דאסבריה רב סחורה זוהמא לסטרון וכשמואל דאסבריה ההוא מרבנן אחד יורד לאמת השחי כו' כן נ\"ל אלא דקשיא לי עלה. אי הכי מאי צריך דקאמר חייב הו\"ל למימר דהא שמואל קרע מאניה עליה. דהכי קיימ\"ל כר\"י דנימוקי עמו. וס\"ל אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. הוא רבו. וכל שכן דקשיא רישא. פרק אחד או הלכה אחת כה\"ג ודאי רבו הוי. וחייב לעמוד מפניו ולקרוע עליו. ולכן מ\"ש מד\"ש במה שהתחיל בפרק א'. ולא מסכתא לפי שהוצרך לתת גבול להתחלת ענין צריך ולא חייב ולאו מילתא היא. למה ליה כוליה האי לענין חייב. דהא כגוונא דתנן. פשיטא דחייב נמי (אע\"ג דברבו המובהק החיוב יותר גדול ועצום ממנו) ואם כן לא היה לו לתנא להתחיל אלא מאות אחת. ונראה דלק\"מ. הכא במאי עסקינן. בחברים הלמדים זה מזה. כדתנן הלמד מחברו. ולא דמי לעובדי דאייתינן לעיל. דהתם מיירי ברב ממש אע\"פ שאין רוב חכמתו ממנו שלא למד ממנו אלא דבר א' בלבד. כרבא מר\"ס וכן שמואל מההוא מרבנן. מ\"מ ר\"ס וההוא מרבנן. לא למדו כלום מרבא ושמואל. הלכך הוה להו דין רב. לא חבר. וכה\"ג חיובא נמי הוי כדלעיל. מיהו בחברים הלומדים יחד. אם זה למד מחברו עכשיו. חברו לומד ממנו ג\"כ בפעם אחר. ולפיכך אמרו. ת\"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. וקורעין זה על זה. וזהו חומרא בלבד. לא חיוב גמור (על כן בטלוה האידנא) אלא דבר הראוי. ומהא מיירי נמי תנא דידן. מש\"ה קתני לשון צריך ולא שנא פרק. או הלכה. או דבור אחד. ואות אחת. הכל שוה. כיון דבחברים עסקינן. זה ברור בס\"ד. אבל הלמד מסכתא שלמה או אפילו רק שני פרקים. פשיטא דרב מובהק נמי הוי. ומהא לא קמיירי: \n",
+                    "<b>אות אחת </b>כגון מעמצין. או מאמצין. עוממות. או אוממות. מעברין. או מאברין. עכוזי. או אכוזו: \n",
+                    "<b>שני דברים </b>לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א\"ל למה אתה לומד יחידי. והלא כבר נאמר חרב אל הבדי' (ואע\"ג דהאי קרא בקוסמי' משתעי אסמכתא בעלמא הוא והדבר מקובל בידם) שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה. א\"ל הלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך ליכנס שם במורא. כדי שתהא אימת שמים עליו. מדרש הביאוהו המפרשים. והיינו דקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד וגו'. ואותו מזמור כנגד דואג ואחיתופל אמרו דוד. שכן סיים בו. ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' לא יחצו ימיהם. דדרשינן ליה עלייהו. כדאיתא בחלק. והכי נמי הך קרא דלעיל מיניה דואתה אנוש כערכי. דקאמר כי לא אויב יחרפני וגו'. מאחיתופל משתעי. שהיה מראה עצמו כאוהב לדוד. שלא ידע להשמר ממנו. וא\"ת הא אשכחן דגמר מיניה תו הא דשרי למכתב שם אחספה ומשדי בתהומא. כדאיתא שילהי סוכה. והיכי קאמר שני דברים בלבד. וי\"ל ההיא שעתא דקאמר הך קרא ואתה אנוש כערכי וגו'. אכתי לא אגמריה טפי. והא דכתיב הכא בבית אלהים נהלך. על כרחין דחיק ומוקי נפשיה אבית מדרשו. דהא אחיתופל לא ראה בנין ביהמ\"ק. שגם דוד לא בנאו. אלא יסודו בלבד כרה. וגם זה היה מעשה זמן רב אחר מיתתו של אחיתופל כמ\"ש רש\"י פ' אלו הן הגולין. שנא' ואתה אנוש כערכי. א\"ת היכי משמע שקראו רבו. הא אנוש כערכי שוה לו משמע דעדיף מיניה. מי שמעית לה. וי\"ל ודאי חבירים היו. כדקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ומהכא נמי אמרינן בחלק שקראו דוד לאחיתופל חבירו. והיינו נמי אנוש כערכי בלי ספק. שערך אחד להם. אלא שלפי רוב הענוה שהיתה בדוד עשאו רב עליו. ונהג בו כבוד כרבו. וכי הא דתנן במכלתין פ\"ד מי\"ב וכבוד חברך כמורא רבך. זהו שאמר. ואתה עם היותך אנוש כערכי עשיתיך אלופי ומיודעי. וממילא שמעינן דנהג בו מנהג רב. כפי הראוי לחבר הטוב. ומדקאמר ואתה אנוש כערכי דהיינו חבר דייק לה ודאי דלשבח הוא. וכדמסיים אלופי. וזה מחמת שאתה אנוש כערכי ר\"ל חבירי. וראוי אתה אצלי לכבודו של רב כדאמרן אלא שאח\"כ הורידו מגדולתו ולא נהג בו אלא כחבר בלבד. כמו שהיה באמת. וכמ\"ש רז\"ל ושוב קראו תלמידו. ג\"כ מטעם זה. שהרי מתוך שחבירו היה. ראוי גם הוא לנהוג בדוד מנהג רב. מהטעם הזה בעצמו. לפיכך קראו כך. אחר שהרע מעשיו: \n",
+                    "<b>אלופו. </b>מלמדי. כענין ואאלפך חכמה. תאלף אורחותיו: \n",
+                    "<b>ומיודעי. </b> מלמדני דעת. כמו אנשים חכמים וידועים. יודעי דעת. ומודע לבינה: \n",
+                    "<b>והלא דברים ק\"ו. </b>וא\"ת נימא דיו כנדון. שלמד שני דברים. לא בלומד אות אחת בלבד. דהא אפי' לשכינה אמרינן דיו. וי\"ל ק\"ו בהדרגה קילוף. מה אם דוד כו' שלא למד אלא שני דברים. קראו רבו אלופו ומיודעו. עשה לו את כל הכבוד הזה בכל אותם התוארים. הלמד אות אחת עאכ\"ו דבעי למעבד ליה הדור כל דהו. וכ\"מ במד\"ש. אבל לא נתחוור לי. מנין לנו שנעשה ק\"ו כזה. דילמא אפי' כל דהו לא איבעי למעבד. ולא נילף ק\"ו מנושאים בלתי שוים. איברא במד\"ש קטעי בהכי. דסבר למימר דיו. שאין כאן מדת דיו. דכי דיינינן ק\"ו לכל אדם הלומד אות אחת. שיהא חייב בכבוד חבירו. כמו דוד לאחיתופל. מה מקום לומר כאן דיו. היכא אמרינן דיו. כי מייתינן בלמד טפי ממלמד כגון ק\"ו לשכינה י\"ד יום. אתא דיו ואוקמיה אשבעה. כדין המלמד ותו לא. דכוותה הכא. אי הוה בעינן לאתויי מדוד מ\"י שעשה כבוד פשוט לאחיתופל. ק\"ו לשאר אדם בכבוד גדול. ר\"ל שחייב לקרות לחבירו שלימדו. נשיא או מלך ד\"מ. הוה אמרינן דיו לומר שאינו חייב לקרותו אלא רב. כדעבד דוד. תו לא. משא\"כ עכשיו שאין אנו למדים ק\"ו כי אם להשוות המדה. אין לך לומר בכאן דיו. אלא פירכא היא. ואכתי אתי במה מצינו. אע\"ג דמפריך. ותו גילוי מילתא בעלמא הוא. ודיינינן ק\"ו לפי הערך (וכן דעת המפרשים. והיא סברא ברורה. אע\"פ שהיתה בעיני במד\"ש לזרא. דלא גמיר מערכין. ופריך דיו. ולא עמד על עומק הענין. וכאשר נעריך אותו באמת בעז\"ה. כן יקום). מה אם דוד שהיה מלך ישראל (בודאי לא לחנם האריך התנא לשון ושפת יתר) שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. קראו רבו כו'. הלמד אפי' אות אחת. עאכ\"ו שיקראנו רבו. מאי פירכת. מה לדוד שכן למד שני דברים. אות אחת מנין. אדון אני מדוד לשאר אדם. מה אם דוד. אע\"פ שהיה מלך ישראל. נהג קלות בנשיאותו וקראו לאחיתופל רבו. הלמד מחבירו כו' עאכ\"ו שיקראנו רבו. אע\"פ שלא למד כל כך כדוד מאחיתופל. נגד זה יש מעלה גדולה למלך שצריך שתהא אימתו עליך. והרי זה ודאי ק\"ו עצום וחזק לפי ערך. והיינו גילוי מילתא דלא אמרינן ביה דיו. דכוותה איכא טובא ותו משום דמיפרך ק\"ו. וכדאשכחן פ\"ק דפסחים (דף י\"ח) דבעי תלמודא למילף רביעי בקודש. מק\"ו דשלישי בתרומה. אע\"פ שמוסיף מעלה אחת. ופירש\"י משום דהיכא דמפריך ק\"ו. לכ\"ע לא אמרינן דיו (א\"נ משום גילוי מילתא כמ\"ש שאר מחברים) וה\"נ הא מיפרך ק\"ו. ותו אשכחן טובא. דאע\"ג דלא מיפרך ק\"ו לא אמרינן דיו. כל שכן הכא. דאין כאן עונש מדין ק\"ו זה. דלא משגיחין בדיו. ומייתינן לק\"ו בדרך הערך. ואין בכך כלום: \n",
+                    "<b>ואין כבוד אלא חכמים. </b>ה\"ג במד\"ש. וי\"ג אלא תורה. וזה נראה עיקר. מ\"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו. וה\"פ אין כבוד אלא לחכמי התורה בלבד. להוציא חכמים בחכמות העולם העובר. כי אפי' אם תמצא לומר שראוים לברך עליהם ברכת שנתן מחכמתו (עמו\"ק סרכ\"ה) מ\"מ כבוד תורה. מילתא אחריתי היא (אע\"ג דמיבעי למעבד לזקני וחכמי אחרים. נמי הידור קצת) וגמר ג\"ש ינחלו דגבי חכמים. מינחלו דגבי תמימים. ליתן את האמור כאן בזה. דגבי תמימים כתיב טוב. ואין טוב אלא תורה כו'. מכלל דנחלה האמורה בחכמים. טובה חכמה עם נחלת שפרה היא התורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך היא דרכה של תורה כו'. </b>בבא זו צריכה עיון. כי נמצא בזה הענין סתירה גדולה בכמה מקומות בתלמוד. כי הן אמת כך אמרו חכמים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שנא' וזאת התורה וגו'. עוד אמרו שאין ד\"ת מתקיימין במי שמחייה עצמו עליהם. שנא' ולא תמצא בארץ החיים. וצריך להיות אכזרי על עצמו ועל בניו כעורב. שנא' שחורות כעורב. ואמרו צריך הת\"ח לשום עצמו כחיה שדורסת (נ\"א מסרחת) ואוכלת. שנא' חיתך ישבו בה. וכדומה לזה הרבה. וכל זה מסכים למה ששנו כאן פת במלח תאכל. אבל נגד זה מצינו ניגוד רב. דהכא אמרינן פת במלח תאכל. והתם אמר ר\"נ דלא אכיל בישרא דתורא. לפיכך לא יכול להשיב בד\"ת. ורבא אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. ואלו הכא תנן ומים במשורה תשתה. ועוד התני ר\"ח המקפה אכילתו במים. אינו בא לידי חולי מעיים. והכא תנן ועל הארץ תישן. והאמר בן עזאי. על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ותנן הכא וחיי צער תחיה. ואלו לקמן תנינן שהתורה נקנית במיעוט תענוג לפחות. לפעמים מצינו שהיו ת\"ח בעלי תענוג רב. כמ\"ש במפנקי דמערבא. ואמרי אמוראי בבלאי אי קרצתן כנה לא תנאי משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ומר בריה דרבינא עבדא ליה אמיה שב מני לשב יומי. ודכוותה טובא. מלבד מה שמצינו שהיו מרבים בסעודה ובמיני תפנוקין. ואמרו הרוצה לנסך יין ע\"ג המזבח. ימלא גרונם של ת\"ח יין. וכיוצא הרבה. חוץ מה שנמצא לפעמים ת\"ח מפליגים באכילה ושתיה מרובה חוץ לטבע הפשוט. כר\"י ור\"ל בפירות גנוסר. ואביי בתורים. ור\"א בר\"ש בשתין מיני לפדי. וזולתם שלמים וכן רבים. שהיו נוהגים בשולחן מלכים. כמ\"ש בריב\"ל אשר נכנס חי לג\"ע. נמצא במ\"ר דבר גוזמא ממאכל שולחנו ושל ר\"ח שגדולים מעשיו. מכל הלין נ\"ל שאין דברי משנתנו אמורים לא בעני החסר ואין לו. דמילתא דפשיטא היא צריכא למימר שלא יאכל העני למעדנים. וישתה משתה שמנים. וישכב על מצעות משי ותולעת שנים. ואעפ\"כ מצינו שמהן יצאה תורה בודאי. גם אין הדברים מצוה ואזהרה לעשירים. שיכופו טבעם וימנעו מכל תענוג שהורגלו וגדלו עליו. כמ\"ש מפרשים אחרונים. שהביאם בס' הנ\"ל. אלא ודאי הכל לפי מה שהוא אדם. בין עני בין עשיר. אין צורך לומר שאם הוא אדם תש כח וחולה. כענין ר\"א בר\"ש וכיוצא בו. פשיטא שצריך לנהוג במעדנים עד שיבריא. ויוסיף אומץ בתורה. אלא גם הרגיל מנעוריו בתפנוקים ויש לאל ידו. ודאי שאינו מחויב למנוע מהם. ולהחליש טבעו ע\"י כך. ונמצא מתבטל מן התורה. בסבת חלישות כוחותיו. ולא עוד אלא אפי' הוא עני. אם הורגל לאכול למעדנים. צריך וחיוב הוא להספיק לו מאכלים טובים שמנים ודשנים. מן הצבור. כההוא דאתא לקמיה דרבא. וא\"ל במה אתה סועד. אמר בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' ואמר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא. דכתיב נותן להם את אכלם בעתו. וגדולה מכל זה. אפי' אינו רגיל. אם נתן לו השי\"ת עושר ונכסים. ויוכל להטיב לבו במאכלים טובים. כדי שיוכל ללמוד ולעבוד ה' בשמחה ומתוך הרחבת הלב. הרי זה עושה מצות חכמים. כמ\"ש רב לרב המנונא. בני אם יש לך. הטיב לך (ואע\"ג דרב ממשפחת בריאים הוה. וכן אמר החכם מכל אדם כמה פעמים בספר החכמה. ואמר הכתוב ביאשיה. הלא אכל ושתה דן דין עני וגו' וטוב לו וגו') וכן אמר שמואל לר\"י. שיננא חטוף ואכול כו'. דעלמא דאזלינן מניה כהילולא דמי ואע\"ג דרב הוא דאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אלא שמע מנה הא בדאית ליה. והא בדלית ליה. ומצי לצעורי נפשיה. כדמפלגינן נמי ביושב תענית. דמאן דמצי. נקרא קדוש. ודלא מצי נקרא חוטא. ומש\"ה אמר ר\"י כגון אנו מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני. ור\"נ אמר כגון אנו לוין ואוכלין. כל שכן מי שיש בידו לגמול חסד עם נפשו. שאין לו לענותה. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו. אם לא על דרך התשובה. ואם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. אך איש אשר יתן לו האלהים עושר וישליטנו לאכול ממנו וגו' מתת אלהים היא. אמנם עם כל זה. האיש העשיר בנכסים ובכח ובבריאות. ויוכל להיות שוקד על התורה והעבודה ולבו פתוח עם עזיבת התענוגים. הוא משובח ביותר. כי ירויח זמן רב. יקר המציאות וינצל ממכשולות רבות הנמצאות עם המאכל והמשתה והתענוגים. אשרי לו ודאי. טוב לו בעוה\"ז ובעוה\"ב. כי ינוח לבו מטרדות יתירות. ויהיה פנוי מלרדוף אחד יתרונות הקנינים האובדים. כדי לבקש לו מותרי התפנוקים החמודים. ויסתפק במועט והכרחי. יזכה בזה למעלת העשירות האמיתית שהיא ההסתפקות. ויט שכמו לסבול עול תורה. כדרך שהיה ראב\"ח עושה. שהיו לו אלף עירות ביבשה. אלף ספינות בים. ובכל יום נוטל משוי על כתפו. והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. ועוד שהמרגיל עצמו בתענוג הרבה סוף כשאכל את שלו וכלה כיסו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם את הבריות. או יוצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו אכול בצל ושב בצל כו'. דאכיל אליתא. טשי בעיליתא. ואמר החכם מפנק מנוער עבדו (הוא יצרו הרע שניתן באדם לעבד לו) ואחריתו יהיה מנון (אדון מלשון ינון שמו) ואמרו חכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית עצמו. ר\"ל יכניע כחות היצר שלא ישלטו בו. כי בזה יחיה חיים טובים ויאריך ימים בנעימים. לפיכך בודאי צריך אדם להביא עצמו בעול המוסר והסכל עודנו באבו. וכמ\"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. שלא יעשה הרגל התענוגים ומנוחת הבטלה. טבע חזק. אשר לא במהרה ינתק. ובודאי ענין התורה אינו סובל ריבוי תענוגים כמ\"ש רב לר\"כ לא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ותנא דבי אליהו מבקש אתה שיכנסו דברי תורה במעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך. כי אם מלאה זו. חרבה זו. וקצר המצע מהשתרר עליו שני רעים כאחד. ולכך עיקר דרכה של תורה כך הוא ודאי. שכן אבותינו הראשונים מקבלי התורה. לא היה להם מתחלה אלא לחם בלבד. אפי' מים לשתות לא השיגו אלא ע\"י תפלה. וכשבקשו בשר. נענשו. (ואצ\"ל שלא טעמו טעם יין. כמ\"ש לא מקום זרע וגו') וכן הוא אומר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. כי בזה היו פנוים אל למוד התורה. כמו שאמרו לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. וכן יהיה לעתיד. כמש\"ה ונתן ה' לך לחם צר ומים לחץ. בסבת השגת התכלית. שהוא למוד התורה באופן היותר שלם. כמ\"ש אחריו והיו עיניך רואות את מוריך. וכן לא היו להם מצעות כרים וכסתות ומטות כבודות (שאפי' בגדיהן לא היו מחליפין. אלא היו גדלים עמהן) כי על הארץ היו ישנים בלי ספק. אך לא על הקרקע בלי הספק אלא איש כסותו בארץ. כדרך ששנינו בשומרי המקדש (וכמ\"ש בס\"ד גבי ההיא דהרואה) כללו של דבר אע\"פ שלא נאסרו התענוגים לת\"ח. אפי' הוא בריא וחזק. מכל מקום אינו משובח אם מרגיל עצמו בהם בנערותו. ואינו צריך להם. כי על כל פנים יתבטל הרבה מהתורה על ידיהם. אם לא שעושה בדרך הרפואה (ולשמור הבריאות אע\"פ שאינו חולה) כשנחלש לבו מגרסתו. או מזקנה או רואה שטבעו צריך לכך. אזי מצוה היא בידו שיחוש על בריאותו. אולם בדורות האחרונים. שירדה חולשה לעולם. וביחוד ת\"ח העוסקים בתושיה. ומאן קצירי ומריעי זכות היא להם להחזיק כחם בבשר ויין ומיני תבשילים ומרקחות. אם טבעם צריך לכך. ועל זו אמרו כגון אנו מהלוין ואוכלין. ואעפ\"כ כל ת\"ח יחוש לעצמו. שלא יעשה מההרגל טבע אכזרי. שלא יוכל לגרשו ולשרשו אח\"כ. ובפרטות היכא דשכיח דוחקא דצבורא. לכן ימעט בהם כל האפשר. אם לא לפרקים ולעתים רחוקים. שעל זו אמר רב. אם יש לך הטיב לך (עם היותו ממשפח' בריאים) ייטיב לבו במעט תענוג. להשיב רוחו ולהחזיק כחו. ומפני שאינו דבר הווה ורגיל אצל ת\"ח. יש לחוש לשינוי וסת תחלת חולי מעיים. הלכך הוצרך לתת עצה טובה לת\"ח שישמור בריאותו בדרך זו. היינו שיקפה אכילתו במים. כדי שלא יבוא לידי ח\"מ. ואמרי' כמה קתון לפת. שהוא במשורה שזכרה משנתנו. אמנם היא מדברת בעיקר דרכה של תורה. שהוא פת במלח. על כן די לו במים במשורה. ואז אין לו לדאוג מחולי בסבת אכילתו. ובכן כל דברי חכמים קיימים. ואין לך דבר שאין לו מקום. והכל לפי האדם והענין ואיש חכם יכלכל דבריו במשפט לשאת חלקו. לחם חוקו. וכבר כתבנו מזה בכסא שן. וכעליית האכילה. רק שלא לעשות דברי חז\"ל כחוכא וטלולא. ולהסיר מהם עקשות פה ולזות הסתירה מדברי עצמם. לכן עתה הרחבנו בו הבאור הצריך למשנתנו ואין מדרש בלי חדוש:  ",
+                    "<b>במשורה </b>היא מדה קטנה מאד. אחד משלשה ושלשים בלוג. והיא לשתיה פעם אחת. כענין שנא' ביחזקאל וששית ההין מעת לעת כך נראה לי:  ",
+                    "<b>וחיי צער תחיה. </b>אטו עד האידנא לאו חיי צער קחשיב. אלא ה\"ק ובחיי צער. עם שאינן חשובין חיים. תחיה בהם. כמו שאמרו הרוצה שיחיה ימית. כי מיתת כחות היצר. היא חיי הנפש. ובכן גם הגוף מרוויח אורך ימים בלי ספק. כידוע שמילוי התאוות ממיתות את האדם קודם זמנו. ומקצרין ימיו. ואע\"פ שאמרו מי שיסורים מושלים בגופו. אין חייו חיים. א\"כ אורך ימים וחיים כאלה למה. זהו במי שיסוריו יש להם ממשלה עליו. לענותו בעל כרחו. לא יוכל שלחם. אבל מי שמקבלם עליו בבחירתו והוא שליט עליה'. שאינו סובלם אלא כפי חפצו ורצונו. לא יזיקוהו אבל יוסיפו אומץ ויחזקוהו:  ",
+                    "<b>ובתורה תהא עמל. </b>אע\"פ שפתח כך דרכה של תורה. וכבר ידענו שכל אלו המדות. צרכה של תורה ומכשיריה הם. רצה להשמר מטענות היצר. כי אם אמנם אמת הדבר שמיעוט התענוגים ועזיבת מילוי התאוות. מוסיפים כח ושומרים הבריאות. נגד זה יש לחוש ממעוט כח והפסד בריאות. בסבת למוד התורה. כי כלל גדול אמרו בשמירת הבריאות. שצריך להתעמל ולהתיגע עד שיזיע. כמ\"ש בס\"ד בכסא שן. ובנוה חכם. ולומדי תורה שוקטים נחים. ואין להם עמל מלאכה. ביחוד אם יסתפק במועט דמועט ככל השנוי למעלה. לא יבקש לעסוק במלאכה ובאומנות לגמרי. מאחר שדבר קל מספיק לו. אך אז קרוב הדבר שיצא שכרו בהפסדו כי יכלה כחו ויאבד בריאותו ע\"י העדר העמל הנוסף על הסגוף והעינוי בחיי צער בלא\"ה א\"כ כמעט קט ישחת חייו ויקצר ימיו נמצא קרח מכאן ומכאן. ואיה איפה הריוח בהנהגה כזו. שאין בה אלא כילוי ובילוי העוה\"ז. ואיך ובמה יושג טובת עוה\"ב. ויהי כמשיב לזה. ובתורה תהא עמל. כלומר אין לך לחוש. כי הנה בראתי רטיה וקמיעא וצרי שתשאר חזק ובריא. אולם ובתורה תהא עמל. ולא יהא למודך בשחוק ושעשוע וטיול וזהירות אלא תתייגע ותעמול בה בשהיא צריכה עמל ויגיעה. להשיג מחמדיה הטובים. שאינם נראים מיד. ולא נמצאים בקלות. אבל צריכין טורח רב. חקירה ודרישה היטב כחפירת אוצרות וחפישת מטמונים. כמ\"ש אם תבקשנה ככסף וגו'. א\"כ הרי לך עמל די והותר. המגיע לשמירת בריאותך. והעמדת כחך רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ומדוע תעמול לרוח. ולמה זה תיגע לריק ברדיפת הקנינים הנפסדים. אשר לא ישארו לך. וכחך כלה ודאי ע\"י היגיעה הרעה ההיא. וחייך אובדים מהרה. משא\"כ בעמל התורה. אינך צריך לדאוג מכל זה. כי אדרבה בה ירבו ימיך. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עץ חיים היא למחזיקים בה. אין עמה רק טוב. ומה שאמרו שנקראת תושיה. לפי שמתשת כח. ר\"ל כח היצר ודאי נחלש על ידה. אך כאשר יענו את היצה\"ר. כן ירבה וכן יפרוץ כח היצ\"ט. ואם יפול כח הגוף. כח הנפש יקימהו ויעודדהו כי רוח איש יכלכל מחלהו. נפש עמל עמלה לו. וטוב לו עמה. ואלו האחד (המיוחד הכח הנפשי) שיפול. אין לו תקומה. ועמש\"ל פ\"א מ\"י. ועז\"ח (ד\"ו דח\"א) רי\"א התורה נקראת תושיה בתחלה אח\"כ גבורה כו' כיון שרגיל לעסוק בתורה י\"ל שמחה וגבורה ע\"ש. ואמנם יש לחלק ג\"כ בין המרבה בישיבה. כי הוא נחלש ודאי. ובין ההולך ולומד דרך הלוכו (כדרך שעשו המשאיים לקיים בריאותם) שמעמיד הבריאות. וטוב לה עמך בהעמדת והתמדת הלמוד. ואולי כך סובר תנא דידן. ורמז לזה באמרו. ובתורה תהא עמל. ר\"ל עם עסק התורה תעמול בהתהלכך תנחה אותך. או שמא יכוון למ\"ש על האר\"י ז\"ל. שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל בתנועת איבריך בחמום. ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו. אע\"פ שי\"ל סמך בר\"מ. שמדמה הת\"ח לאילים המנגחים. הוא ע\"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים:  ",
+                    "<b>ואם אתה עושה כן. </b>אם תעשה הול\"ל. אלא ה\"פ אם אתה מדעתך ומרצונך הבחיריי עושה כן. אז יש לך שכר טוב בעמלך. משא\"כ אם הוא מצד נטיית טבעך ומזג גופך. המכריח אותך לנהוג במדת הכילות. ולכן אתה מסגף עצמך. ומונע מנפשך כל טוב. זו רעה חולה:  ",
+                    "<b>אשריך בעוה\"ז. </b>שאתה מוצלח בלי ספק ככל הנ\"ל. והעוסק בתורה. נכסיו מצליחים. והרי זה בן חורין:  ",
+                    "<b>וטוב לך. </b>ע\"י השגת הקנין התכליתי. העומד הנצחי האמיתי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תבקש גדולה. </b>כי הרבנות מקברת בעליה. ואמרו הוי קבל וקיים. ולכן אמר יב\"פ כל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי. ועוד שהרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו (וא\"ת הרי אנו רואין בכל יום רודפי שררה מתהללים על תאות נפשם שמשיגים כל מבוקשם. זהו ברשע שהשעה משחקת לו. ובעונות הדור שמצא ב\"ח מקום לגבות חובו. כמ\"ש פרנס לפי דורו) והבורח ממנו. הכבוד רודף אחריו. א\"כ מדוע יהיה רועה רוח רודף קדים. ואם יהא הכבוד ראוי לך. אינך צריך לבקשו ולחזור אחריו. כי הוא ירדוף אחריך. עד שישיג אותך. כמ\"ש ב\"ע (יומא ל״ח, ב) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ואפי' ריש גרגותא משמיא מוקמי. ואין אדם נוגע אלא במה שמוכן לו. ואם אינו מוכן לך. למה תיגע לריק. כי אפי' תשיגהו. יהפך לך לרועץ. פתאום לפתע יבוא שברך:  ",
+                    "<b>לעצמך. </b>אע\"פ שמנעתיך מרדיפת השררה. זהו כשאינך משקיף על תועלתך והנאת עצמך בלבד. אך כשהוא לצורך ולתועלת הרבים. אזי לא זו שאינו דבר בלתי הגון. לקבל הגדולה. כשבאה לידו ולא ידחנה. אלא שראוי לחזר אחריה. כמ\"ש ב\"ק (ברכות סג, א) באתר דלית גבר. תמן הוי גבר. וכן שנינו ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ולא הזהרתיך אלא במקום שיש אנשים או במקום שאין מי שמקבל תועלת על ידך. או כשכל מגמתך אינה אלא לעצמך דוקא. ר\"ל להנאתך בלבד. לזה אני מזהירך שלא טוב הדבר לבקש גדולה. וכן אמר הקב\"ה למשה. לך רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. הרי שאין כוונת הגדולה ותכליתה. אלא להנאת הזולת. לא להנאת בעל הגדולה עצמו. וא\"כ כ\"ש שלא יתכן לו לרדוף אחריה. אם לא במקום שאין איש. כי אז היא הנאת הזולת ועמ\"ש בס\"ד בסוף פרקין. ובמעלה ל\"ד ממ\"ח דברים:  ",
+                    "<b>ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. </b>פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ\"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלהים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע\"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ\"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי:  ",
+                    "<b>עשה. </b>מאהבה. ואף אם שולחנך ריקן. אל ירפו ידיך מלעשות חפצי שמים. בלי שתשקיף לשכר עובר. לכן לא תתאוה לשולחנם של מלכים. ועם שבעלי תורה נקראו מלכים. כמ\"ש כי בי מלכים ימלוכו. ומאן מלכי רבנן (מלבד שכל ישראל בני מלכים הם) כי על כן ישיאך יצרך. לומר שצריך אתה להתנהג בנימוסי מלכים. לערוך שולחן מלא דשן. כראוי למעלת התורה. אשר לה המלוכה:  ",
+                    "<b>ששולחנך גדול משולחנם. </b>כי על שולחן המלך מה\"מ הקב\"ה אתה אוכל. כמש\"ה וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה':  ",
+                    "<b>וכתרך גדול מכתרם. </b>שאין אדם אחר יכול ליטלו ממך. ועוד מלך ב\"ו גוזר ומצוה כל זמן שהוא בחיים. כיון שמת. בטלו כל גזרותיו וצויו. אבל מרע\"ה. גם אחרי מותו מצותיו עומדים וקיימים. לעד ולעולמי עולמים וכן כל היושבים על כסאו ואשר ירשו כתרו מהחכמים. דבריהם ותקנותיהם אין להם בטול עולמית:  ",
+                    "<b>ונאמן בעל מלאכתך כו'. </b>יעוין מש\"ל ספ\"ב. וכאן נוסיף לקח בעז\"ה. לפרשו על פי ענינו. שמדבר מקנין התורה. ירצה ואין לך לדאוג שמא לא תוכל להשיג כתרה. מאחר שכל כך גדול הוא. מי ימצאנו ויבוא עד תכונתו. כי אין קץ לכל עמלו. כמ\"ש לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. א\"כ למה זה הבל איגע. בדבר שלא אוכל להשיגו. לזה אמר ונאמן בעל מלאכתך כו'. כי כתר תורה מונח בקרן זוית. הרוצה לזכות. יבוא ויזכה וישלם לו השי\"ת שכר פעולתו. אף שלא גמרת המלאכה המרובה. לא עליך היא לגמרה. שכר פעולתך אתה נוטל מכל מקום כי נאמן הוא בעל המלאכה שאינו מקפח שכר כל בריה. גם יכלול שלא תאמר. שמא לא אזכה להבין מה שאלמוד. לפי טבעי הבלתי מוכן. שכבר נגזר על הטפה. אם חכם. אם טפש. אבל גם זאת הטענה. בטלה. כי תורת ה' מחכימת פתי. יגעת ולא מצאת. אל תאמין. וה\"מ לחדודי. לכך אמר ונאמן ב\"מ. שישלם לך שכר. זו תורה וזו שכרה. אגרא דשמעתא סברא. לכן מובטח אתה לראות טוב בעמלך. ואף אם לאוקומי אגירסא. סייעתא דשמיא. ולא יועיל השתדלות. מ\"מ אין נגרע משכרך מאומה. שהכל לפי העמל והיגיעה. אתה משתכר. ואם אתה שוכח אחר שעשית את שלך. מה איכפת לך. בזה לא הפסדת שכרך. ולא יהא יגיעך לריק. כמ\"ש והזהרו בזקן ששכח תלמודו מפני אנסו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. </b>כולן מפורשים בפרק כ\"ג דן. ואמר נקנית אע\"פ שירושה היא בדין תורה. כמ\"ש למען יאריך ימים ע\"מ הוא ובניו בקרב ישראל. לפי שאם היו בנים רבים למלך. אין יורש גדולתו אלא אחד מהם. והיינו אותו שממלא מקום אבותיו. ביראת חטא ובחכמה. כדאיתא בהנושא:  ",
+                    "<b>והכהונה בכ\"ד. </b>עשר במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי צבור. לוג שמן של מצורע. שתי הלחם. לחם הפנים. שירי מנחות. מנחת העומר. וארבע בירושלים. הבכורה (בכור תם) והבכורים. ומורם מן התודה. ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשר בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה אחוזה. ושדה חרמים. גזל הגר: בכהונה לא אמר נקנית. כי כל בני אהרן שוין בה. ואף ע\"פ שאין נותנין תרומות ומעשרות אלא לכהן חבר:  ",
+                    "<b>והתורה נקנית במ\"ח דברים. </b>גם בתורה אמר נקנית אע\"פ שגם היא אינה פוסקת אחר שלשה דורות. אז היא קנין עולם לדורות. מחזרת על אכסניא שלה. אכן קודם לכן. אינו בטוח שיהיו בניו ת\"ח. שאינה ירושה. וכן אחז\"ל. מפני מה אין מצוין בני ת\"ח ת\"ח. עמ\"ש בס\"ד בגמרא דפ' הפועלים. ואף אחר שלשה דורות. אינה באה בתורת ירושה. אלא מתורת קנין כמ\"ש שם:  ",
+                    "<b>א) בלמוד. </b>אין למוד אלא הרגל. כמ\"ש למוד מדבר למודי הרע. ור\"ל שהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו. ולשקוד על הספר. עד שיהא שגור בפיו. כדאמרינן תני מניה ארבעין זמנין. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד. צא ולמד משוק של חמרין. ודבר זה יש לו קדימה. כי אע\"פ שעדיין לא נתן לו ה' אזנים לשמוע ולב לקבל. ולירד לסוף דעת רבו. מ\"מ ילמיד. כמ\"ש לגריס אינש. והדר לסבר. ואע\"ג דלא ידע מאי קאמר:  ",
+                    "<b>ב) בשמיעת האוזן. </b>אחר שרגל על לשונו לשון תורה. יחזור אחר רב שישמע ויקבל ממנו ויורהו וישכליהו. ולא אמר בשמיעה סתם. בידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע. כי הזהירו ללמוד מפי רב לאזנו. אע\"פ שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע (שמיעה שכלית) מבין. לא ימנע מבית המדרש. רק שיטה אזנו לשמוע. סופו שיבין:  ",
+                    "<b>ג) בעריכת שפתים. </b>יאמר שאין די שישמע באזנו ויקבל הדברים בלבו. אלא צריך שיוציאם בשפתיו. כענין חיים הם למוצאיהם בפה. ואימתי הם שמורים בלב. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ואע\"ג דאמר לעיל בלמוד. סד\"א אפי' בלחישה סגי. קמ\"ל. והכי אמרינן נמי. עה\"פ ושננתם. שיהו ד\"ת שנונים ומחודדים בפיך. עוד ירצה שצריך שיהיו השפתים ערוכות. מתחלה מכוונות ומדובקות בהשואה. לא אחת נכנסת ואחת יוצאת (כל שכן שלא יהיו פתוחות. כדרך הגולם) אלא מחוברים יחד אדוקים כנושקים קודם שיפתח פיו לדבר דבר. כי הוא סימן לאנשי הדעת השוקלים מלותיהם בטרם יוציאום מן הפה. דוחקים שפתותיהם זה על זה תחלה. לעורר המחשבה. ושותקים מעט לחשוב על הדבור שיהא שקול במאזני צדק. ועל דרך זה פירשו הקודמין שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ר\"ל המשיק שפתותיו זו לזו קודם שישיב. נראה כנושק שפתיו. ומעיין תחלה איך ומה ישיב. הוא משיב דברים נכוחים ודאי. שע\"י השקת השפתים תחלה. מקבץ כחות המחשבה ומקיצם. לעיין יפה ולשקול דבריו בפלס השכל. באופן שיבואו נכוחים וצחים. וכן הוא אומר ודעת שפתי ברור מללו. ואומר בשפתי נבון תמצא חכמה והלא אפי' אינו נבון יכול שיאמר דבר חכמה ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה. ועוד כך היל\"ל בפי נבון תמצא גם לפחות היל\"ל להקדים החכמה ולומר. חכמה בשפתי נבון תמצא. אלא אמר לך ע\"י שפתי נבון. תמצא החכמה. מחמת נשיקת שפתיו. ואומר לב חכם ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ר\"ל ע\"י שפתיו מוסיף לקח טוב. והוא שאמר עוד דברי פי חכם חן. מכלל שדברי חכמה היוצאים מפי כסיל. אין בהם חן. אע\"פ שהם ד\"ח. אין חן בהם. לפי שאינו יודע לערוך שפתיו. כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. שאינו נמצא אלא עם החכם:  ",
+                    "<b>ד) בכוונת הלב. </b>שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו בכמה מקומות. וכוונה היא מחשבה. ר\"ל שלא ילמוד כמתעסק: י\"ג בבינת הלב והוא להבין דבר מתוך דבר. בשכלות הלב נחשב לדבר אחד עם כוונת הלב. עם שיש קצת הפרש דק ביניהם. מ\"מ השכלות הוא תולדת המחשבה והבינה (עיין חלון צורי) ואמנם השכלות. הוא קרוב לענין הסתכלות. המצוי בלשון חכמים. כמו הסתכל בשלשה דברים. שפירושו ראיית הלב בעתיד ובנולד. כענין שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. והוא הרואה בעין הלב. ובלמוד צריך להיות משכיל רואה בלבו עומק הדבר להיכן מגיע כל הנמשך והנולד ממנו רואה. ויורד לסוף הדברים שלומד. ומשיג הכללים היוצאים. גם מביט ומסתכל תכלית הדבר והתחלתו שרשו ומצאו על מה אדניו הטבעו. לדעת ראשיתו ואחריתו. ר\"ל טעם הדבר וסבתו. על איזה יסוד הוא בנוי. וסוף הענין המבוקש והמסובב בידיעת תלמודו. וענינים המסתעפים ממנו:  ",
+                    "<b>ה) באימה. </b>אימת שכינה. שלא תפסיק בדברים בטלים. ותפסיד למודך:  ",
+                    "<b>ו) ביראה. </b>מורא רבך כמורא שמים. שלא תקל ראש עמו אפי' בד\"ת כמ\"ש זרוק מרה בתלמידים. וכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור תכוינה. שמתוך שמגיס לבו ברבו. ואינו מחשיבו הרבה. אינו משגיח כל כך על דבריו. לירד לעומקן (וכ\"ש שאין משים לבו לדברי אזהרותיו והוראותיו) לכן אינו רואה סימן יפה בתלמודו. מלבד העונש הראוי למי שמסלק ממנו מורא רבו שהקשה למורא המקום.  ",
+                    "<b>ז) בענוה. </b>זו גדולה מכל המדות כידוע. והיא צריכה ביחוד לקניית התורה. שעל ידי כן לא יבוש מללמוד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. וכמש\"ה מכל מלמדי השכלתי. ולכן לא יתבייש לילך אפי' רב אצל תלמיד. להזכירו תלמודו. וכדאי' פ\"ק דמנחות באבימי. וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. שאין אדם עומד על ד\"ת אא\"כ נכשל בהם:  ",
+                    "<b>ח) בשמחה. </b>לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לדבר הלכה. שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון. והיינו ע\"י ששמח בלמודו. כמ\"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל שמחה של הבלי עולם. מפסדת את הלימוד. עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה. אם לא מידי דבדיחותא מקמי דפתח בשמעתא. כדי להרויח ללב ולהכינו אל הלימוד שיבין דברים עמוקים וע\"ל סי\"ח בס\"ד:  ",
+                    "<b>ט) בטהרה. </b>שישא אשה. ואח\"כ יעסוק בתורה. בטהרת המחשבה. שלא יטרד בהרהורים רעים וכדאמר ר\"ח. האי דמחדידנא מחבראי. דנסיבנא בשיתסר כו':  ",
+                    "<b>י) בשמוש חכמים. </b>כי גדולה שמושה יותר מלמודה. כמ\"ש אשר יוצק מים ע\"י אליהו. שע\"י השמוש אינו זז מרבו. כמ\"ש ביהושע משרת משה. לא ימיש מתוך האוהל. ע\"י כן רואה ויודע כל הנהגות רבו גם בדרך ארץ אין דבר נעלם מאתו. וכן אפי' שיחתן של ת\"ח צריכין לימוד. לכן תמצא להקודמים אשר היו יראים וחרדים לדבר ה'. שהיו מחבבין אפי' ענינים קלים ודבור של חול ששמעו מרבותיהם. כמ\"ש בתשב\"ץ ובס' מהרי\"ל ביחוד שהקפיד אפי' בענין קריאתו לאשתו על דרך חז\"ל שנהג לקראה הוי\"ז פרוי\"א. כדרך שאר\"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי. אלא ביתי. והמדקדק בכך. בודאי יזהר עוד בלשון חכמה לאמרו בדרך ששמע מרבו. וכמו ששנינו שחייב אדם לומר בלשון רבו על ידי זה תלמודו מתקיים בידו. כמו שאמרו בני יהודה דדייקי בלישנא. נתקיימה תורתם בידם. וכל שכן שידקדק במעשיו. לנהוג כפי מה שראה רבו נוהג. גם יכלול מה שאמר ר\"ח אין התורה נקנית אלא בסימנין:  ",
+                    "<b>יא) בדקדוק חברים. </b>כמ\"ש ומחבירי יותר מרבותי. וזה לפי שחבירו לבו גס בו. לכן מדקדקים זה עם זה יותר בהבנת תלמודם. ממה שידקדקו עם הרב. מפני האימה המוטלת על התלמיד. ולהכי אשכחן דהוי מרהטי גמרייהי והדר עיילי לכלה והחברים נוחים ואין כוונתם רק להשיג האמת בלבד. ועדיין צורך אל המעלה הסמוכה. כמ\"ש ר\"י לר\"א לית את כבר לקישא. אטו לא ידענא דשפיר קאמינא:  ",
+                    "<b>יב) בפלפול התלמודים. </b>כמ\"ש ומתלמידי יותר מכולם. כי התלמידים מתוך שאינן שלמים בחכמה עדיין. וגם כדי להראות כחם שגם להם לבב ואוזן מלין תבחן. הם מפלפלין בין באמת בין בשקר ושבוש. בחימום ובחריפות יתר מאד מן החברים. השלימים בחכמה. וידועים בשם. וע\"י כך גם הרב מתחדד. שעומד על מקום טעות התלמידים. שאין אדם עומד על ד\"ת אא\"כ נכשל בהם. שעל ידי ידיעת השגיאה. מתברר האמת שכל דבר נודע בהפכו. הרע מבחין את הטוב. וכן האמת נבחן ע\"י השקר. ומפני שהתלמידים הטעות והשבוש מצוי בהם. גם הספקות והדעות מתרבות בריבוי התלמידים. על ידי זה הרב מוציא תעלומות לאור אמת. ולכן אמרו ברבי משום דשכיחי רבנן גביה מחדדן שמעתיה (נדה דיד\"ב) ור\"ש הוה מסתפי מפלפוליה דר\"ח. ואפי' ר\"ע ששמו הלך מסוף עולם ע\"ס. קפחו בכור שטן ואוקמיה בפלפולו. ור\"י אמר על ר\"ל דכי הוה אמר מילתא מקשי ליה כו' וממילא רווחא שמעתא ור\"ח משתבח בנפשיה דכי משתכחא תורה. מהדר לה מפלפוליה. הרי שהוא צורך גדול לקנין התורה. גם קנאתם תרבה חכמה אך לא יקנא לבך בחטאים האלה תלמידי תרביצאי שקרי ושקרוראי. המרימים קולם בחלוק ובלוק בערמה. באסקונדרי איטללו בנרדשיר וגורייתא. הללו מכלי עולם. עושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס. חוטאים ומחטיאים וממלאים הארץ זמה. ליצנות שחוק ומרמה. בהם מפלפלים בעומק גדול ותהי להם לחכמה. והסכלים מחזיקים בידיהם ביד רמה. להוסיף עליהם אשמה. ה' יצילנו מהם ומהמהם:  ",
+                    "<b>יג) בישוב. </b>כששואלין אותו דבר. לא ימהר להשיב אלא במתון ובישוב הדעת. ואית דגרסי <b>בישיבה</b>. ונ\"ל דהיינו הך. ר\"ל ללמוד מיושב (אי בעית אימא קודם שמת ר\"ג הזקן. וכדרבא. ובקשות איירי. אי נמי כדבעינן למימר. ואב\"א בתר ר\"ג. שירד חולי לעולם) לפי שבישיבה מתיישב הדעת. וכדקיי\"ל אין שואלין מעומד (עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. ואם תרצה אמור אין ישיבה אלא לשון עכבה. ור\"ל בין מעומד בין מיושב. ולאפוקי מהלך. שאין דעתו מיושבת עליו (ודלא כמשאיים) וע\"י ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן. כי הסדור הוא נשמת הענינים וחיותם:  ",
+                    "<b>יד) במקרא במשנה. </b>מעלה אחת. כי העוסקים במקרא בלבד. אינה מדה. והמתרגם פסוק כצורתו. הרי זה בדאי. ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה. אבל צריך הת\"ח להיות בלול במקרא ובמשנה. ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. ואמרו שצריך להיות מקושט בכ\"ד ספרים ככלה שמקושטת בכ\"ד תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו:  ",
+                    "<b>טו) במיעוט שינה. </b>אמר החכם אל תאהב שינה פן תורש וגו' שבע לחמה של תורה. ואמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. ובא כמהלך רישך וגו'. למ\"ד לא איברי ליליא אלא לגירסא. שכל העוסק בתורה בלילה. הקב\"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. נ\"ל דהיינו חוט של תורת חסד. אינו נפסק ממנו ביום. כשהולך לעסקיו להשיג פרנסתו. אין תלמודו משתכח בשביל כך. ולמ\"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. אתא לאפוקי שינת היום. שאסור לישן יותר משינת הסוס. ואיכא למימר מר אמר חדא. ומא\"ח. ולא פליגי (אע\"ג דלא משמע הכי) מר איירי בלילי תקופת טבת. ומר בלילי תקופת תמוז. ובודאי אי אפשר לאדם בלא שינה. ואם לא יישן גם בלילה. ישתגע ויצא מדעתו. ולכן אמר התנא במעוט שינה וכתוב מתוקה שנת העובד. ושכבת וערבה שנתך:  ",
+                    "<b>טז) במעוט שיחה. </b>אף בדברים ההכרחיים שאי אפשר מבלעדם. ואינה שיחה בטלה. יתפוש במועט ויקצר כל האפשר. לפי שהזמן יקר המציאות. ולפיכך אפי' בד\"ת הזהירו. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ק\"ו לדבר הרשות. שלא יאבד הזמן בדברים יתרים. ויפסיד תורה הרבה. שהיה יכול ללמוד בתוך כך. ואצ\"ל שלא להרבות שיחה עם האשה (כמ\"ש בפ\"ק) ואמרה ברוריא לריה\"ג שוטה גלילי. הי\"ל לומר באיזה ללוד. ואפי' בתפלה. האריכות אינה משובח בהחלט. שכן אמרו המאריך בה. בא לידי כאב לב. וחנה ע\"י שהרבתה להתפלל. קצרה שנותיו של שמואל. כמ\"ש חז\"ל. וכן כתיב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים:  ",
+                    "<b>יז) במעוט סחורה. </b>כמ\"ש עה\"פ כי לא מעבר לים היא. לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ולא מנע אותה מכל וכל. כי אמנם מעוטה יפה. וצריכה לקנין התורה. שאם אין קמח אין תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. ולא אמר במעוט מלאכה. דהפוכי בעיסקא טב מנה. ובחר לו הטוב:  ",
+                    "<b>יח) במעוט שחוק כו'. </b>מילי דבדיחותא כנ\"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז\"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח\"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב\"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער\"מ פנחס ריו\"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע\"כ הביאו ר\"א לר\"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג\"א) ובפרק המקשה (ד\"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע\"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס\"ה דוד המע\"ה בדחנא דמלכא הוה:  ",
+                    "<b>יט) במעוט תענוג. </b>עמש\"ל מ\"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה. ואמר החכם לא נאוה לכסיל תענוג מכלל דלחכם נאה. לפחות מעוטו יפה. ואשכחן מפנקי דמערבא. ואמרו חכמים עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. וכן השכל נותן שלא ברא הקב\"ה עולמו לפני חזירים. וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות. או לבני אדם הדומין להם. או להגרועים מהם. ומתחלה לא נברא העולם. אלא לצדיקים. רק אחר שנתקלקל העולם. והצדיקים אינן מוחין ברשעים כראוי להם. למסור נפשם על קדושת ה'. כי אז היה טוב להם גם בעוה\"ז. ראית אאע\"ה שהיה יחיד בעולם. שכולם היו עובדי אלילים. וקדש שמו של הקב\"ה בפרהסיא. והכריז והודיע שמו בעולם. כלום חסר לו מן העוה\"ז. לא לבד שעמד לו הקב\"ה בכל הנסיונות. אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה וכן האבות הנביאים והמלכים הטובים. אשר היו לבבם ישר עם ה'. אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר ואינן מוסרין עצמן בסכנה על דבר כבוד ה'. הם הסובלים יסורין עוני ודוחק בעוה\"ז. וניטל חלקם בו. וניתן לרשעים. מפני שאינן מחזירין אותן למוטב (ואע\"פ שידוע להם שנא יקבלו מוסר. מ\"מ מי גילה להם מצפוני לבו של כל אחד מבני אדם. על כן אין בזה די התנצלות ואמתלא מספקת) וברוך אל אמונה ואין עול. שמשלם שכרן לרשעים בעוה\"ז על פניהם להאבידם. ובעוה\"ב יירשו צדיקים משנה חלקם. מחמת שסבלו בעוה\"ז בשביל הרשעים. אמנם אם היו מוסרים נפשם באהבת ה' לתקן העולם. ודאי גם העוה\"ז לא ניטל מידם. כמ\"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא. משום דמסרי נפשייהו על ק\"ה. וראה מה סבלו הנביאים צער על התוכחה. אמר ישעיה גוי נתתי למכים. מה כתוב אחריו וה\"א יעזר לי וגו'. והסתכל תחלת ס' ירמיהו אמצעו וסופו. איך התאונן והתלונן אוי לי אמי כי ילידתני איש ריב ואיש מדון לכ\"ה. כענין הזה כתוב ביחזקאל ואתה ב\"א אל תירא מהם וגו' כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב וגו'. ואצ\"ל מאליהו המקנא על עובדי הבעל ופנחס על ב\"א נכר שעמדו נגד כמה אלפים והשליכו נפשם מנגד. ולא יכלו להם המון כל בוגדי בגד. ואי בעו צדיקי ברו עלמא שנא' רק עונותיכם היו מבדילים וגו'. ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים. ובוראים עולמות חדשים לחפצם. ואצ\"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום. וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם (וכן כתוב עושר וכבוד אתי הון עתק וגו' ונסף תועפות לך ורשבי\"א בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה עאכ\"ו כי לא ירעיב ה' נפש צדיקי לשוד ולכפן ישחק. וצדיקים ככפיר יבטח. לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. והרבה כזה במקראות. שלא יפול מדבריהם ארצה) זהו העיקר בטעם יסורי הצדיקים בעוה\"ז שנבחנים בכור הדוחק ונאחזים בחבלי עוני. אם לא שבוחרים בכך מרצונם כמש\"ל מ\"ח. גם יסורי ראבר\"ש ויסורי רבי ע\"י מעשה היו. ואמרו עוד אטו אי אכלי צדיקי תרי עלמי מי סני להו. והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם. ואמרו עה\"פ מאשר חטא על הנפש. מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (אע\"פ שהכתוב קראו קדוש. וכן הוא בודאי. אעפ\"כ השורש הוא החטא. והיצה\"ר סבב והביאו לידי מדה זו. כמ\"ש בנזיר שבא מן הדרום. ואמרו נדרים סייג לפרישות. והרי זה דרך רפואת הנפש. אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך. לאסור על עצמו מה שברא הקב\"ה ליהנות בהם בני אדם ואמרו לא דייך מה שאסרה תורה) וצריך כפרה. הפורש עצמו מכל דבר עאכ\"ו. וא\"ר לר\"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש\"ל במשנה ד'. לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים. ועושר דעת) ייטיב לעצמו. הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי. אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט. כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה. כמש\"ה ושמחת בכל הטוב מ\"מ רובו קשה. כמש\"ה פן תאכל ושבעת. וכתוב וישמן ישורון ויבעט. וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו' (עיין בית אל בפי' פ\"ב דק\"ש):  ",
+                    "<b>כ) במעוט ד\"א. </b>תשמיש. שכן אמרו חכמים מיעוטו יפה כו' (גטין ד\"ע) שנמצא מבטל תורתו. ולסבת זה אסרו ריבוי שיחה אפי' עם אשתו. שסופו בוטל מד\"ת. ותקן עזרא טבילה לבעלי קריין מטעם זה. ושמא יכלול גם לימוד חכמות העולם הנצרכות. כגון חשבון ותשבורת וטבעיות. שמיעוטן יפה. כדי לידע דרכי ישוב הארץ אשר נתן האלהים לבני האדם. איך להתנהג בה בצרכי הגוף ההכרחיים. ועניני הבית. ועסקי בני אדם זה עם זה. וניהוג המדינות שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. גם את העולם נתן בלבם. לפי שיגיעת שניהם משכחת עון:  ",
+                    "<b>כא) בארך אפים. </b>הוא תנאי מוכרח ברב. כי לא הקפדן מלמד. וכן בתלמיד. כמ\"ש עה\"פ ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק. זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. וכן צריך הת\"ח להתנהג במדה זו עם כל אדם. שלא יבאנו כעסו לידי טעות. ואמרו כל הכועס. אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו. גם מתנאי הת\"ח ללמוד ממדת קונו. שמאריך אף וגבי דיליה. כך כל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת\"ח. דנקיט בלביה עד דמפייסו ליה. ומיפייס:  ",
+                    "<b>כב) בלב טוב שלבו. </b>פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון. כי בכל מדה הוא שמח וטוב לב. לפיכך לבו רחב לקבל דברי תורה. ונכן שיבח ריב\"ז מדה זו כנגד כל המדות:  ",
+                    "<b>כג) באמונת חכמים. </b>כמ\"ש בספרי עה\"פ ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. סופכם למאוס בחוקותי ולגעול במשפטי. שהרי נעו מעגלותיה של תורה לא תוכל לפרשה בכל מקום. ומסרה ביד החכמים לעשות ע\"פ הדבר אשר יורוך. ועוד וכי ממי קבלת תורה לא מהם. לאו עלייהו קסמכת באבג\"ד. א\"כ מה. אכפת לך סמוך נמי ענייהו בתשר\"ק. ואל בינתך אל תשען. ד\"ח כדרבונות וגו' כולם ניתנו מרועה אחד:  ",
+                    "<b>כד) בקבלת היסורין. </b>ביסורי הגוף קמיירי (כי על זה בחרת מעוני. ולענין חבלי עניות עמש\"ל בסי' י\"ט) שכן לא נתנה תורה אלא ע\"י יסורין. שנא' כי נר מצוה ותורה אור וד\"ח תוכחות מוסר. לפי שרוב הטובה והשלוה. מביאין האדם לבעוט כאמור. ולכן אמרו חז\"ל שאין ישראל יכולין לעמוד ברוב טובה (עיין בהקדמת בית אל ובפי' פ\"ב דק\"ש. ובעלית היסורין) וביחוד למוד תורה עלול ליסורין. שכן נקראת תושיה. שמתשת כח. ומאן קצירי ומריעי רבנן. והא דאר\"א זילו מפני בטול תורה. ואלו לעיל תנן שהתורה נקנית בקבלת היסורין. לא סתרן אהדדי. דהא אמרו איזו הן יסורין של אהבה. כל שאין בהן בטול תורה. ובהו מיירי ההיא דלעיל. משא\"כ יסורי ר\"א שהיה בהן ביטול תורה. לפיכך ביום בעת הלמוד שלחם מעליו. גם במש\"ל מ\"ג בשם ז\"ח נתיישבה סתירה זו בד\"א. ועמש\"ל במשנה ד' ובמשנה ז': בכאן נשלמו חצי מספר מ\"ח מעלות והם אבות. ומכאן ואילך שינה הלשון מתנאי המעשים. אל תוארים קנינים נחכם. במה שאלה האחרונים תולדות המחצה הראשון הם. ונמשכים מן הראשונים ממילא שעל ידי שמוש פעולות מעלות הנ\"ל הקודמות. ישתלם הת\"ח בשאריתם בנקל. כי על ידי הענוה ישיג ערך עצמו. ויכיר מקומו וע\"י קניית לב טוב. ירויח שיהא שמח בחלקו כו'. ואם התעצמה בו היראה תביאנו לעשות סייג לדבריו. מיראתו שלא יבוא לידי מכשול. ובזה ודאי יהיה אהוב כו'. וכן כל שאר המעלות נמשכות אחריהן בלי ספק. דוק ותשכח. וזה דבר ברור ונכון לא שיערוהו המפרשים:  ",
+                    "<b>כה) המכיר את מקומו. </b>ע\"י שהוא רגיל בבה\"מ מכיר מקומו. ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו. וכן היה הלל אומר. השפלתי היא הגבהתי. כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו'. שלא יאמרו לך רד. וכן שנינו ושלשה שורות של ת\"ח יושבים לפניהם. כל אחד מכיר את מקומו. שאם באין לסמוך סומכין מן הראשונה. ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו. כשצריכין לסמוך. גם י\"ל שכולל בזה. שיכנס לבה\"מ בראשונה עד שלא ימלאו אחרים את מקומו. ולא יכירנו עוד מקומו. וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש:  ",
+                    "<b>כו) השמח בחלקו. </b>בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפנה לבו מדאגת עוה\"ז. והיא מדה נמשכת מהשמחה בפקודי ה'. ומצב טוב כאמור:  ",
+                    "<b>כז) והעושה סייג לדבריו. </b>סייג לחכמה שתיקה. על כן ודאי הוא הכרחי לקנין תורה. והוא נמשך ממעוט שיחה. מאחר שהרגיל במעוט שיחה. גודר עצמו בשתיקה ובכלל זה שמסייג עצמו שלא יפגע באיסורין. ואצ\"ל בגזרות חכמים. כגון שניות לעריות. שאלו הן גופי תורה שבע\"פ. וחמורים מיינם של תורה. אלא לקדש עצמו במותר מדבריהם. משום סחור סחור לכרמא כו'. כגון בי\"ח דבר שאסרו יינן ש\"ג. ובאו חכמים בדור אחרון. ואסרו גם השכר. משום שימצא דשימצא. ואין בזה משום תוספת על דברי חכמים. כל שיש סרך איסור לפי ענין השעה והמקום. וכי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ור\"י אמר לר\"ל צא והכריז על בניהם (של בני גבלא) משום ממזרים כו'. ורב מנשיא סדר לבני' בשכר חזרנו על כל צדדי כילה. ולא מצאנו לה היתר כו'. וטובא דכוותה. ביחוד אם הוא ת\"ח. שצריך לגדור עצמו יותר משאר העם כדקפיד רבי אמי על ר\"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. וכמה זימנין אמרינן אדם חשוב שאני. ועמש\"ל פ\"א על משנת ואת\"ע כעורכי הדיינין. וא\"צ לומר במה שנוגע לכלל ולתקנת הצבור וצורך שעה. שמכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו:  ",
+                    "<b>כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו. </b>כמו שאמר ריב\"ז (פ\"ב) אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו. לומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה. שהרי לכך נוצרת מתחלה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחלת יצירתו בבטן אמו. מלאך מלמדו כל התורה כולה. ואלמלא לא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת (אחר שבא מלאך וסטרו) לא הגעת למדה זו. דמגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ואוקומי אגרסא סייעתא דשמיא היא. ואפי' העסק בלמוד צריך סיוע גדול מן השמים. אע\"פ שהאדם בעל בחירה. אם אין הקב\"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו. לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה. שלא יענש בשכחה (וכדרך שהראוהו בתחלה בבטן אמו והודיעוהו שהוא עלול לשכחה) ונענש שמואל שאמר אנכי הרואה. או לבטלו מלמודו. והרי אמרו מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה. שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. לפיכך לא יתלה הגדולה בעצמו אלא בבעליה. ויתן הודאה למי שעזרו עליה. כדי שיתקיים תלמודו בידו וזה נמשך מהענוה. וכמ\"ש שלחו מתם איזהו בן העוה\"ב. ענותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. והא דאשכחן לר\"ש דאמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. לא תלה הגדולה בעצמו אלא שמח בישועת ה' לנפשו. עד\"ש אנכי אשמח בה' שמחו צדיקי' בה'. ולישרי לב שמחה:  ",
+                    "<b>כט) אהוב. </b>זה ודאי אינו דבר מעשיי. אלא תואר מחיוב. מחמת מדותיו הטובות וקניית המעלות הקודמות. הם שגורמות לו אהבה מכל אדם. וכמ\"ש עה\"פ ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת\"ח ודבורו בנחת עם הבריות. ומשאו ומתנו בשוק נאה. ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות. אשרי פלוני שלמד תורה. אשרי אביו אשרי רבו כו'. ראיתם פלוני שלמד תורה. כמה יפים מעשיו. כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר. ישראל אשר בך אתפאר:  ",
+                    "<b>ל) אוהב את המקום. </b>באור ותנאי לתואר הקודם. לומר שאין די שיהא אהוב לבני אדם. שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה. כמ\"ש האי צ\"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי כו'. ולכך צריך עוד שיהא אוהב למקום. ודבוק לקודם. כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב כו'. לא זו שנאהב למטה. אלא שאהוב גם למעלה. ע\"י שהוא אוהב את המקום. ובל שרוח הבריות נוחה הימנו (עמ\"ש בס\"ד שם באותה משנה) רוח המקום נוחה הימנו. לפיכך הכל מאמצין את כחו. ואין מקטרג על תלמודו. נמצא תלמודו מצליח בידו:  ",
+                    "<b>לא) אוהב את הבריות. </b>גם זה מוסיף באור. לומר שאין מספיק שיהא טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד. כי אם גם לבריותיו של מקום. שיש לך אדם אוהב את המקום. ולכן שונא את הבריות לפי שאינן עושין רצונו של מקום. כענין ריב\"ל מתחלתו (ואין זה ראוי דלא כתיב יתמו חוטאים. אלא ישנא מעשיהם בלבד. דהכתיב ורחמיו על כל מעשיו) ליבעי רחמי עלייהו דלהדרו בתיובתא. ואם הוא שונא הבריות. גם הבריות שונאות אותו (כמים הפנים לפנים) נמצאו מבטלין אותו מלמוד תורתו. ומפסיד יגיעתו. ועוד מרויח באהבתו לבריות. להתקיים תורתו בידו. כמ\"ש אוהב הבריות מקרבן לתורה. ועל ידי שלומד עמהם. תורתו מתקיימת יותר. כמ\"ש ומתלמידי יותר מכולם. מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים. שמסייעתו:  ",
+                    "<b>לב) אוהב את התוכחות </b>כמש\"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב\"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ\"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ\"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח׳:כ׳) ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע\"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ\"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד\"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו\"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע\"כ מבזים אותו בלבם. אע\"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע\"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ\"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ\"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ\"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס\"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש\"ל פ\"ג מ\"ט. ואצ\"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת\"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ\"ש ריב\"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו\"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ\"ש בס\"ד בריש פרקין:  ",
+                    "<b>לג) אוהב את המישרים. </b>בזו פתח החכם ספר משלי. לקחת מוסר השכל וגו' ומישרים. אז תבין צדק ומשפט ומישרים. מישרים כל מעגל טוב. זהו עיקר כל התורה וכל המדות אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר ואגרא דשמעתא סברא ישרה:  ",
+                    "<b>לד) מתרחק מן הכבוד. </b>שהכבוד אחד משלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם גם אמרו הטיל עליהם צרכי צבור. והם כלים מאליהם. ויס\"ג עוד. ואינו רודף אחר הכבוד ואינו שפת יתר. כי רוצה לומר שאינו רודף אפי' אחר הכבוד הראוי לו. כמ\"ש להלן הכבוד הוא מהדברים הנאים לצדיקים ולעולם (עמ\"ש שם בס\"ד) אעפ\"כ לא ירדוף אחריו. אלא יבטח שסוף הכבוד לבוא מעצמו. וכמו שפירשנו למעלה במשנת אל תבקש גדולה לעצמך. לכן לא יפה עשו המפרשים. שדחו גירסא זו בשתי ידים. ולא שיערו מציאות שני מיני כבוד. מגונה. ומשובח. כמ\"ש באורך בעלית הכבוד ובריש פרקין. ובסוף פרקין. ואמנם הכבוד הראוי. הוא חיזוק לתורה. שאין כבוד אלא תורה כמש\"ל. מ\"מ לא יתכן לרדוף אחריו. כי ע\"י כך בודאי מתבטל מתורה. כ\"ש שלא יהא כוונת למודו. כדי להשיג כבוד על ידו. כמ\"ש לא יאמר אקרא ואשנה. בשביל שאקרא רב כו'. ואצ\"ל שלא יבקש ליטול עטרה בחזקה ובאלמות אף כי ע\"י שוחד ממון לתקיפי העם. אי למושלים נכרים. כמו שהיו עושין הרבה כ\"ג בבית שני שקונין הכהונה גדולה בממון וכמו שנוהגין עכשיו פריצי הדור. שמעלים הרבנות בדמים כקונה אחוזת נחלה לפרנסתם. אוי להם ולנשמתם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. בשביל חיי שעה. הם קלי עולם מכלי עולם הם שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות פרצו גדרו של עולם אוי לדור שכך עלתה בימיו. מן אז עממו גחלי אש דת ובערו זיקות אש זרה זפת בוערה על ראש רשעים. יחול קדקוד שעיר מתהלך באשמיו. אפס התום והיושר וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ה' יפן ברחמיו. על עמו ממרומיו. ואין כאן המקום להאריך בזה. רק הערה קצרה. אגב גררא. אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. הלא משנאיך ה' אשנא: <small>אמנם אחר שנתקלקלו הדורות וכבר גרמו העונות שבארץ פולין מקום המשפט. שמה ישבו כסאות להרבצת תורה. ומהם יצאו מידי הוראות בישראל למופת ולאות. היתה למס אב\"ד. העת לקחת את הכתב רבנות בכסף מלא. וד\"ת מעות קונות. ולא סגי בלא\"ה. מעתה ודאי אין איסור לתת הכסף בעד הרשיון מהשררה. אם הוא ע\"פ רצון הקהל. ובחירה כראוי לפי מנהג הקהלות. ובלבד שיהא הגון להוראה אז פשיטא מצוה קעבד. ומי שספוק בידו למיזל ולפלוחי ביושר. ואינו עושה. יחוש מעון ועצומים כל הרוגיה. שלא יבואו בה פריצים וחללוה כי היום רבו עבדים המתפרצים פריצי זתים כבושים בערפיהם. ואין עלה זית טר\"ף בפניהם. כי רודפים אחר פרנסה מתוקה בדבש לפיהם ומה יעשו גדולי הדור. אם אין דורן דומה יפה יאזרו חיל לשבר מתלעות עול והדוך רשעים תחתם. ובלבד שלא יצער אדם את הציבור העוסקים לשם שמים לברור להם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אבל אין הדבר מסור ביד ע\"ה.. לקבל ולהתמנות עליהם רב כל הישר בעיניהם לקרב תועלתם המדומה. ולגדל אחד ממשפחתם במרמה. וכמ\"ש מהרש\"א בח\"א בפא\"נ. כי זה עלבון הדור וחטאת הקהל הוא. אלא הכל ע\"פ דעת תורה. לפי מה שיראו הת\"ח הנמצאים בעיר. המבינים את מי ימנו עליהם לראש ומודה צדק. ואשר לו תאות הגדולה באמת ובצדק ואף גם זאת לא הותר לעשות תחבולות בהבטחות הטבות וגמולות ושוחד דברים וחנופה. ואצ\"ל שלא להכשיל הרבים בהפריז ממון לקנות דעות לא זו הדרך בחר ה'. ויש חרם קדמונים על זאת. אפי' הוא ראוי והגון מאד. במקום שיש אנשים מסוימים זולתו. ואם יסכימו עליו מן השמים במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו. אם נוהגים כשורה וכוונתם לשם שמים. אך האדם בעל בחירה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ה' יראה ללבב. ואם עושים וכוונתם להנאת עצמן אזי הדבר מנוסה ובחון שנכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים. וכענין שאירע לבעלי שכם עם אבימלך כי אמרו אחינו הוא. וכתוב הם המליכו ולא ממנו. ואומר אתן לך מלך באפי וגו'. וכמ\"ש בס\"ד במ\"א באורך (ועס\"ח סי' תרצ\"ד):</small>  ",
+                    "<b>ודאתאן </b>עלה הגירסא ואינו רודף אחר הכבוד. ישרה הוא בעיני וצריך לקבוע בה מסמרות. לומר שאפי' בדבר כבוד ההגון והראוי. אל יבקש לעלות. פן יפול וישבר ואל ידחוק את השעה. שאינה נוגעת בחברתה כמלא נימא. וכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. והנדחה מפני השעה. השעה עומדת לו:  ",
+                    "<b>לה) ואינו מגיס לבו בתלמודו. </b>להתייהר ולומר הרבה למדתי. לכן אינו מחשיב שום אדם. ומתלוצץ בבני אדם ומקיל בכבודם. כענין (רשב\"א)[רבש\"א] כשחזר מבית רבו ממגדל גדור. ולמד תורה הרבה. זחה דעתו עליו. ובא לכלל טעות. לבייש אדם שלא חטא לו. שכל המתייהר. אם חכם הוא. נוטלין חכמתו ממנו. לפיכך אם רוצה לזכות בכתרה של תורה. לא יגיס דעתו בה אפי' למד הרבה מאד יחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה. לא ידע אנוש ערכה. ומי יבוא עד תכונתה. כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים. בערך אוצרותיה הגנוזים. גם ירמוז למ\"ש כל היגע בתלמודו בצינעא. מחכים. ומ\"ש אל תשב בגבהה של עיר ותשנה:  ",
+                    "<b>לו) ואינו שמח בהוראה. </b>שהגס לבו בהוראה. ה\"ז שוטה רשע וגס רוח (ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי ע\"כ אי אפשר שיקנה קנינה של תורה. ואפי' דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא) והיינו בדאית ליה רבה במתא (עמש\"ל מ\"ו פ\"ד) ולא זו בלבד שנענש כמורה הלכה בפני רבו משום אפקירותא. אלא דלא מסתייעא מילתא. אע\"ג דגמיר טובא כמו שאירע לאביי פ' אע\"פ לארס אחר טו\"ח הרי שהמגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו. ובא לידי מכשול אף במה שידע ולמד:  ",
+                    "<b>לז) נושא בעול עם חבירו. </b>כדאמרי אינשי אי דרית טונא. דרינא. וכן אמרה דבורה. אם תלכי עמי והלכתי. וזו מדה אחרת בענין ההוראה. כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו. צריך להמלך עם חבירו ועם מי שקטן ממנו. וכדרב אשי כי אתי טריפתא לקמיה. מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. לפיכך איש את אחיו יעזורו. וחביריך יקיימוה בידך:  ",
+                    "<b>לח) מכריעו לכף זכות. </b>כשרואה חבירו נתקל בדבר הלכה. אינו מתכבד בקלונו. אלא מהפך בזכותו ליישב דעתו ולתרץ דבריו ולהראות פנים לסברתו. כענין שלמד שמואל זכות על רב שילא באגמא דסמקי. ואביי לר\"י דילמא הכי קאמר מר (פק\"ק) ור\"ס דלא אודי בחוכא דאחיכו עליה דר\"א בתבלין ומלח דלא בטילי לגבי עיסה. ור' אבא דמתרץ חוכא דעל ר\"י פרק הגוזל קמא. וכמה זימנין אשכחן גברא רבה אמר מילתא. לא תחוכו עלה. וכה\"ג טובא:  ",
+                    "<b>לט) מעמידו על האמת. </b>שאל יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור. או לא ירד לסוף דעתו. וא\"ל אבוה דשמואל לבנו אשתבשת. וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים. כגון תרדא. קבסתן. פתיא אוכמא. קאקי חיוורי. כל אבא תיכסא כו' וכהנה רבות. כדי שיעשו בהן רושם. שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפי' רבי הידוע בהפלגת הענוה. כמ\"ש משמת רבי בטלה ענוה. אמר על לוי כמדומה שאין מוח בקדקדו. וכן צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים (עמ\"ש במ\"א על בחו\"י) ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם. כדי לזרזם. כמ\"ש ר\"נ לרבא. לכי תיכול כורא דמילחא. ורמי ב\"ח לר\"ח. לכי תכרוך לי סודרי. ודכוותה טובא. לחדודי להו עבדי הכי. להעמידם על האמת והיושר. שישימו לבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם:  ",
+                    "<b>מ) מעמידו על השלום. </b>אע\"פ שהאב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשער. שאין משא פנים בתורה. אינן זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנא' את והב בסופה. שכל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ות\"ח מרבים שלום בעולם. ואינן עוברים על לא תתגודדו. ומסקינן לא עשו ב\"ש כדבריהם. אלא הולכין אחר הרוב. והמיעוט נמשכין אחריהם מכל מקום (אם לא במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים. אינם מקפידים) שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות. ובזה קיום והעמדה לתורה:  ",
+                    "<b>מא) מתיישב לבו בתלמודו. </b>לתת לב לטעמו של דבר. שזה גורם להצילו מן השכחה. ולשמור קנינו. כמ\"ש בהמפלת. האי צ\"מ דאמר מילתא. לימא בה טעמא. דכי מדכרו ליה מדכר. הרי שזו תועלת גדולה בקניות התורה שלא תאבד:  ",
+                    "<b>מב) שואל. </b>כענין שעסוקים בו. ולא בדברים אחרים. שלא תתבלבל דעת הנשאל וכדאמר ר\"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהך מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא (אם ברבי כך. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה) והיא ראשונה להשבעה דברים שבחכם. ואצ\"ל המטריח בשאלות זרות. כענין פלימו עם רבי וכר\"י דאפקוה מבי מדרשא מה\"ט. ואר\"י אל יכנסו תלמידי ר\"מ שקנטרנין הם. ודכוותה טובא. ועאכ\"ו השואל דברי בורות כזקני הנגב לר\"י. או השואל מה למעלה מ\"ל כו'. שענשו ידוע (להוציא מלבן של מינין חיון שר\"י וחבריו המכחישים את הידוע בבאור. להתיר האסור):  ",
+                    "<b>מב) ומשיב. </b>חדא מילתא היא. דלא סגי בשואל. רבותא למבעי בעיי. אלא שיהא משיב כהלכה. שלא יאמר על טמא טהור כו'. ומראה פנים לדבריו. כאותו תלמיד שביבנה שהיה יודע לטהר השרץ מן התורה:  ",
+                    "<b>מג) שומע ומוסיף. </b>כענין שנא' תן לחכם ויחכם עוד. וד\"ת עניים במקום אחר. ועשירים במקום אחר. וכל זמן שאדם ממשמש בהם. מוצא בהם טעם חדש. לפיכך כלת משה אילת אהבים היא. חביבה על בעליה כל שעה. כבתולה ואיש לא ידעה. דדיה ירוום בכל עת ועונה. ואל תבוז כי זקנה. לעולם חביבה היא כשעה ראשונה:  ",
+                    "<b>מד) לומד ע\"מ ללמד. </b>שצריך בע\"כ להרים קול בלמודו. ע\"י כך תלמודו מתקיים. שכן ברית כרותה לשפתים. כמ\"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה. ובטשה ברוריא בההוא תלמידא דגרס בלחישה. ואמרה לו פתח פיך ויאירו דבריך. ואימתי תשמרם בבטנך. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ועוד שחבריך יקיימוה בידיך. ומתלמידי יותר מכולם וגם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו. התלמיד יזכירנו. כענין שאירע לאבימי עם ר\"ח. ור\"י דאתעקר ליה תלמודיה. וא\"ל אביי את אמרת ניהלן כו'. וכובס דאהדר לר\"ח ולרבי גרסייהו. מלבד זכות הלמוד עם זולתו. שעומד לו להקנותו התורה קנין עולם:  ",
+                    "<b>מה) הלמד ע\"מ לעשות. </b>זכירה מביאה לידי עשייה. שנא' וזכרתם ועשיתם. ועשייה מביאה לידי זכירה. כמ\"ש ראה מעשה. ונזכר הלכה. שע\"י פעולת המעשה. נשאר דמיונו חקוק בזכרונו. וכן על ידי השתוקקותו למעשה. מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא יפקד מקומו. ויחרץ על כח הזוכר. וכמ\"ש בס\"ד בחלון צורי:  ",
+                    "<b>מו) מחכים את רבו. </b>כענין שאמר ר\"י על ר\"ל. בר לקישא כי אתינא מילתא. מקשי לי כ\"ד קושייתא. ומפריקנא ליה כ\"ד פירוקי. וממילא רווחא שמעתא. עוד אמרו כל כי האי לימא אינש קמי רביה. ולא לשתוק. משום דכתיב אם נבלת בהתנשא כי לא הביישן למד. וע\"י שאלתו הסכלית. מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה ושכלית. והרי זה מחכים את רבו. וממילא גם הוא מתחכם. ולכן אמר הלל כל שאלות שיש לך. שאל. ע\"ז נאמר יקר מחכמה ומכבוד (שמוותר הרב על כבודו לשמוע שאלות סכלות. וכן כתלמיד שאינו בוש לשאול) סכלות מעט. ר\"ל הסכלות הנמצאת בשאלה. מעט הוא. בערך היקר הנמשך ממנו. שהוא גדול ויתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה. לכן טוב ממנה הסכלות הקטן הלז עם הכלימה. שאינו נחשב מאומה. ליקר המושג בהמה. וכן עד\"ז יפורש. וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר שיתרון לחכמה. נולד מן הסכלות. ועיין חלון צורי:  ",
+                    "<b>מז) מכוין את שמועתו. </b>כענין ר\"ח בן שמוע עם יוסף הבבלי. בהקומץ רבה:  ",
+                    "<b>מח) האומר דבר בשם אומרו. </b>אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו. אטו בגנבי עסקינן. אלא קמ\"ל שצריך לומר הדבר בשם מי שאמרו. ולא יעלימנו. כההיא דככ\"ה. דמעיקרא תני תנא סתמא. והדר אדכר ואמר זו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. וכן בכמה דוכתי איכא מתני' דמיתניא סתמא. ולבסוף מייתי יחידאה כמאן דפליג. ואמר תלמודא עלה. דלא פליג ארישא אלא כולה מתני' אתיא כוותיה. והא קמ\"ל מאן תנא דמתני פ' (וי\"ל עליה. ואין מקום להאריך) וטעמא ומשום דכשאומרים דבר שמועה מפיו. שפתותיו דובבות בקבר. וכדקפיד ר\"י אר\"א דלא אמר שמעתא משמיה. ובע\"פ קפיד ר\"י אר\"ב יצחק בריה. דרב רבנותיה גרמא ליה דלא מתאמרא שמעתא מפומיה. והיינו דמפרש תנא דידן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הוא עולם הקטן. גאולה תהיה לו בבור השבי. לעשותו בן חורין. שעוסק בתורה גם שם. ותו נמי נפקא מינה בגירסא. למרמי דידיה אדידיה: שנא' ותאמר אסתר למלך בש\"מ. ואם מועיל לגאולת וחפשיות הגוף. ק\"ו לגאולת הנפש וחירותה בעולם הנצחי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. </b>לא אמר ללומדיה. שאם לא זכה. נעשית לו ס\"מ. אלא לעושים. ללומדים על מנת לעשות ומקיימים התורה שלומדים. ונקראים עושים לעולם. שהלמוד עצמה נקרא עשיה. על שם כך. לפי שמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה:  ",
+                    "<b>בעוה\"ז. </b>וא\"ת הרי אנו רואין רובן של לומדי תורה (וביחוד הלומדים לשמה) מדוכאים ביסורים. שחייהם אינם חיים. וכן יקשה לכאורה שמצינו סתירה גדולה בדברי חכמים עצמם בענין זה. שכן אמרו העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו. וכמפורש בתורה. וכדאיתא ריש ברכות ואריב\"ל חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ובמ\"א אמרו שהתורה אינה נקנית אלא ע\"י יסורין. שנא' כי תורה אור וד\"ח תוכחות מוסר. וכמו ששנו במ\"ח דברים הנ\"ל. בקבלת היסורין. ולכן נקראת תושיה. ונקראו לומדיה קצירי ומריעי. אמנם במה שכתבנו לעיל (מ\"ד) על מ\"ש וחיי צער תחיה ובפ\"ד (מ\"ט) על אותה ששנינו כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. נתיישב הכל באר היטב בס\"ד. יע\"ש. אי נמי אפ\"ה ההוא מושל על היסורין. שאם אינו חפץ בהם. מסתלקים ממנו. כמ\"ש ר\"י לרחב\"א חביבים עלך יסורין. ואמר לא הן ולא שכרן. יהב ידיה ואוקמיה. ור\"א בר\"ש בצפרא אמר זילו מפני ביטול תורה. ולא אמרו שבעלי יסורין אין חייהם חיים. אלא במי שיסורין מושלים בגופו. היינו שיש להם ממשלה עליו שאינו יכול לסלקם (ויעוין במעלה כ\"ב דמ\"ח דברים):  ",
+                    "<b>ובעוה\"ב. </b>הוא עולם הבא אחר המות מיד (כמ\"ש בפ' משנת כל ישראל י\"ל חלק. עיין בית אל <small>דר\"ה</small>) וזה ע\"י שאומרים שמועה מפיו. וכמש\"ל בסוף משנה הקודמת. לכן יפה נסמכה בבא זו לשלפניה (ויעוין בדרוש יציב פתגם מענין זה):  ",
+                    "<b>כי חיים הם למוצאיהם. </b>ודרשו חז\"ל למוציאיהם בפה (משום דקשיא למוצאיהם יתירא הוא לגמרי. פשיטא אם לא מצאם. האיך יהיו לו חיים. ותסגי ליה למימר כי חיים הם. ותו דלאו בני מציאה נינהו דאתיא בהסח הדעת. כי לא יגעת ומצאת. אל תאמן) והיינו בעוה\"ז. שיוכל להוציאם בפיו:  ",
+                    "<b>ואומר רפאות תהי' לשרך. </b>הטבור שממנו התחלת היצירה. ושקוי לעצמותיך. העצמות היבשות בקבר:  ",
+                    "<b>ואומר עץ חיים הוא. </b>משום די\"ל תינח ת\"ח. ע\"ה מה שתהא עליהם. ס\"ד שאין עומדין בת\"ה. וכדס\"ל לר\"א. קמ\"ל כדאהדריה לר\"י מצאתי להם תקנה. וזהו שהביא הכתוב ע\"ח היא למחזיקים בה. ללומדים לא נאמר. אלא למחזיקים ידי לומדי תורה. כמו המשיא בתו לת\"ח. ומהנהו מנכסיו. שגם הוא זוכה ע\"י התורה לקיים בעוה\"ז ובעוה\"ב כת\"ח (וכשמעון אחי עזריה) לפי שהגורם לדבר. חשוב כעושה הדבר בכל ענין. כתוב ויבן שלמה. וכי עלתה על דעתך שבנה הוא הבית בידיו. אלא שסבב הבנין בהשתדלותו. נקרא בונה. ככה המסבב למוד התורה נחשב לו כלומד ממש (גם מפני זה התחיל בעושיה לא בלומדיה לכלול בזה העושים את התורה שתצא לפועל. וגורמים לאחרים שילמדו וא\"ת כשהוא בדרך ואין לו לויה. וטרוד מסכנת הדרך לא יוכל לכוין דעתו ללמוד. שהרי חייו תלוים לו מנגד. לז\"א ואומר כי לוית חן הם לראשך שכן אמרו. אם אין לו לויה. יעסוק בתורה שנקראת לוית חן. וא\"ת תינח בזמן שעוסק בתורה. כשמוטל ביסורין ואינו יכול לעסוק בה. מה תהא עליו. לז\"א תתן לראשך לוית חן. כי לכן אמרו. חש בראשו. יעסוק בתורה וטוב לו וירפא:  ",
+                    "<b>עטרת תפארת תמגנך. </b>תמסור בידיך עטרת חכמים עשרם. ואל תאמר האיך אלמוד מתוך דוחק. שהמקיים תורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. וא\"ת אע\"פ שנותנת חיים ורפואה למחלה. שמא אין עמה אריכות ימים. תלמוד לומר אורך ימים בימינה. וגו'. וכ\"ש עושר וכבוד. וא\"ת שמא אורך ימים בלי שנים. כמ\"ש בזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. תלמוד לומר כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. הרי גם שנים אמורים. ודרשו חז\"ל על ושנות חיים. וכי יש שנים של מתים. אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: ומפי אבא מ\"ה ז\"ל שמעתי הלצה נאה בזה הפסוק. כי הנה מצאנו שנים של מתים. כההיא דריש חגיגה. עה\"פ ויש נספה בלא משפט. דא\"ל ר\"ב סוף סוף שניה מאי עבדת בהו. א\"ל כי חזינא צ\"מ דמיעבר במיליה. מוסיפנא ליה והוו חילופיה. נמצא זה צריך להיות לו מריבה וקטטה מבני אדם. ולעבור על מדותיו. מתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנות מתים. אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם. וא\"ת מאי נפקא לך מינה. ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך. כלומר יש ריוח גדול בדבר. שהרי תרויח שלום. ע\"כ דפח\"ח:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוי נאה לצדיקים. </b>שכן מצינו התורה משתבחת ביפה תואר ויפה מראה כמו שכתוב ביוסף הצדיק ושאר צדיקים וצדקניות. שמברכין עליהם ברכה למקום. שברא בריות נאות בעולמו. הרי שיש גם לעולם הנאה מהם. כשהם נאים משובחים. ואצ\"ל לאדם עצמו שכל אדם רוצה בכך. שישא חן בעיני רואיו. ושיתנו שבח להקב\"ה בעבורו. ודוקא לצדיקים נאה הנוי. לפי ששולטין ביצרם. כענין יוסף הצדיק. ונזיר שבא מן הדרום. נמצא יוצא לו ממנו תועלת גם לנפשו. אם נתנסה ועמד בנסיון. משא\"כ לרשעים אינו נאה. כי יותר ממה שמרויחים. מפסידים. והיא התנצלותו של הרשע ליום הדין. על שלא עסק בתורה. שאומר נאה הייתי. וטרוד ביצרי הייתי. לפיכך מוטב לו שיהא כיעור בגופו. וא\"ת מאי קמ\"ל. אטו לא ידעינן דהנוי הוא דבר נאה כשמו. ולדיוקא נמי לא אצטריך. פשיטא דלרשעים אין נאה אלא הקדרות. ורשעים בחושך ידמו. י\"ל משום דלענין עסק התורה אמרינן. אי לא הוו שפירי טפי הוו גמירי. קמ\"ל אפ\"ה. הכי עדיף דאיכא תרתי מושל ביצרו. ושבח לבוראו והכח מעלה גדולה צריכה מאד לתורה. כמ\"ש ר\"י לר\"ל חילך לאורייתא לפי שמתשת כח. וגם לסבול יסורין. כמש\"ל וכמו שמצינו ברבי. דעבר קליה לקלייהו דחיותא. כי כח גדול לו. והיה ארוך בדורו. שהארוכים בעלי כח המה. כמ\"ש שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה. שנא' אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. ולא אמר הגבורה נאה לצדיקי' כי איזהו גבור הכובש את יצרו. א\"כ אין צדיק שאינו גבור. לפיכך דייק בלשונו לומר והכח. ונאה לצדיקים שיהיו גבורי כח עושי דברו של מקום. אבל ברשעים נאמר גם כח ידיהם למה לי וגו': \n",
+                    "<b>והעושר. </b>מעלתו ידועה בתורה ובמצוה. שאם אין קמח אין תורה. ועל ידו מתקיימות מצות גדולות. ביחוד להחיזת נפשות. ולאפוקי רשעים. בודאי אינו נאה להם ולא לעולם. כי בטוב צדיקים תעלוץ קריה. ובמשול רשע יאנח עם. ועליו נאמר יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואע\"ג דכתיב ריש ועושר אל תתן לי. קמ\"ל שלא יבעוט אדם בברכתו של הקב\"ה. אם האציל לו ברכה. עי\"ל ועושר א\"ת לי. היינו שלא יחזיק עצמו עשיר להתגאות בעשרו. על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא מציאה ועושר רב שלא יהא מהומה בו. ע\"י הגאות המתלוה עמו. אצל בני אדם שאינם עשירים בדעת (בפרט אם היו תחלה עניים. אולי כך הוא הפירוש. ריש ואח\"כ עושר א\"ת לי. כי רובן אינן מכירין עצמן. מחמת השינוי הגדול פתאום. שהיא ודאי רעה רבה על האדם. לכך יתחנן מאת ה' שעם עשרו יתן לו מדת עני בדעה נכנע ולב נשבר. וע\"ד שקרא עצמו המלך החסיד. עני ואביון ואמר ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ\"ש בס\"ד בפ\"ק על משנת ויהיו עניים בני ביתך: \n",
+                    "<b>והכבוד. </b>הוא דבר אחד עם העושר. כי הם רוכבים צמדים. והיו לאחדים. כמ\"ש בס\"ד בעליית הכבוד. אבל ברשעים נאמר. לא נאוה לכסיל כבוד. זורק אבן במרגמה. כן נותן לכסיל כבוד: \n",
+                    "<b>והחכמה. </b>ודאי נאה לצדיקים משא\"כ ברשעים נאמר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וכתוב וחכמת המסכן בזויה. זה שממסכן דבריו כנודע: \n",
+                    "<b>והזקנה. </b>ידוע שהיא ברכה והבטחה לצדיקים. הנאה להם והנאה לעולם. יראת ה' תוסיף ימים. ושנות רשעים תקצורנה. למה להם חיים שאינן חיים ע\"ד האמת. וחייהם רע להם ורע לעולם: \n",
+                    "<b>והשיבה. </b>מילתא באפי נפשה היא. דהיינו חיוורתי שהיא נאה לזקן. כדי שיהא נבדל מן הבחורים. משו\"ה בעי אברהם רחמי עלה דמילתא. משום דכל דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק: \n",
+                    "<b>והבנים. </b>ודאי נאים לאבותם כשהם צדיקים כמותם. גיל יגיל אבי צדיק. הנה נחלת ה' בנים נטעי נעמנים. תחת אבותיך יהיו בניך. ושנינו האב זוכה לבן בנוי בכח כו'. מה יפה ומה טוב ונעים. כשידמה הענף לשרשו ויעיד עליו אחר שיזקין בארץ ובעפר ימות גזעו מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע שעשועים. אבל ברשעים. נאמר מה תתן להם ה'. תן להם רחם משכיל וגו'. כי הם ילדי פשע זרע מרעים. דמכלבא בישא גוריא טבא לא נפק. מה ילדה חפושיתא. קרוצי בישא מנה אע\"ג דזימנין נפיק מניה זרעא מעליא. מ\"מ מילתא דלא שכיחא היא. וקמ\"ל בכל הני מילי דנאין לצדיקים. למימרא דכי אכלי צדיקי תרי עלמי לא סני להו. וליכא למיחש שמא יקבלו עולמם. ונ\"מ למבעי רחמי עלייהו. וכדרבא דתלת מילי בעי משמיא. ויהבו ליה מיהא תרי מנייהו: \n",
+                    "<b>עטרת תפארת שיבה. </b>ר\"ל כי עוד ינובון בשיבה. דשנים ורעננים יהיו בנויים ובכחם. שלא יכהה עינם ולא ינוס ליחם. שהם ודאי עטרה וכליל תפארת לשיבה. שאל\"כ טוב ממנה המות. כי סבא בביתא פחא בביתא. אכן עטרת וגו' שיבה: \n",
+                    "<b>בדרך צדקה תמצא. </b>ובזה נכלל גם עושר גם כבוד וחכמה. שלא יחסר להם כל טוב בזקנותם. וזו מדת צדיקים להיטיב אחריתם מראשיתם וככתוב אצל דוד המע\"ה. וימת בשיבה טובה שבע ימים עושר וכבוד. והשתא מייתי ראיה אאינך. ואומר עטרת זקנים בני בנים. עמ\"ש בס\"ד בעליית הבנים ותנוח דעתך: \n",
+                    "<b>והדר זקנים שיבה. </b>דלא תימא אפי' שיבה דינקותא מעליותא היא. כדאתרחיש ניסא לראב\"ע דאהדרו ליה י\"ח דרי חיוורתי. לפי שאין מזכירין מעשה נסים. ואין למדין מצורך שעה. אלא הדרת זקנים היא השיבה. לא הדר בחורים. אלא תחלה זקנה ואח\"כ שיבה. וא\"ת דילמא זקנים דקרא. בזקני תורה מיירי. אין זקן אלא שקנה חכמה. להכי קאמר תו. ואומר כו' ונגד זקניו כבוד. וזקניו דהשי\"ת לע\"ל. ודאי זקנים באים בימים ממש. כי לא יהיה משם עוד עול ימים. ועוד שאין נאה בישיבה אלא זקן. וההיא זימנא עתיק יומין יתיב. וגם לפי שהדבר תלוי בבנין ירושלים. שבודאי הזקנים הם שסייעו בבנינה. משא\"כ בנין ילדים סתירה. הרי כל המאמר נקשר. בדרך יפה ומתוקן וישר: נשאר עלי לבאר הכתוב וחפרה הלבנה וגו'. שנראה תמוה מאד לכאורה. וא\"צ להאריך בדקדוקים והערה. אך אגב גררא. נציג הנה מרגלית יקרה. מהקשורים שלנו. הלא הוא ביאור מאמר סתום וחתום. לא נמצא בו דבר טוב והגון אצל המון המפרשים. ובבאורו. יתבאר ג\"כ הכתוב הנ\"ל באר היטב. ויבואר הנעלם בנעלם. וזהו המאמר בפרק הספינה (בבא בתרא ד' ע\"ה) ונתת מהודך. ולא כל הודך. זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה בושה כו'. ע\"כ. וצריך טעם מדוע באמת פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. ולמה דוקא זקנים שבדור אמרו כן. ולא הכיר זה אדם אחר זולתם. ומה ענין הבושה. ונלע\"ד דבר הגון בזה כי הנה בפ\"ק דסנהדרין אמרו עה\"פ כי אתה תבוא פעל עומד מרע\"ה אמר ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך. הכל ע\"פ דעתם ועצתם. והקב\"ה אמר ליהושע כי אתה תביא פעל יוצא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור. גם זה יפלא לפום ריהטא במאי קמפלגי משה וקוב\"ה. אמנם יובן היטב עם אותה שאמרו בפ\"ק דשבועות ופא\"ט. עה\"פ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. שמתחלה נבראו שני המאורות שוין. וקטרגה הלבנה באמרה א\"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כנודע על פי הדברים האלה נאמר. כי מרע\"ה לפי שהיתה מדתו כמדת החמה. שלא הקפידה על חברת הלבנה עמה בשמוש הנהגת העולם. ולא קטרגה כנגדה. כן הוא שתף הזקנים עמו בשררה. וכמו שאמר מ\"י כל עם ה' נביאים (ויהושע הקפיד עליהם) ולכן צוה גם את יהושע. אתה והזקנים שבדור עמך (זהו פני חמה. ר\"ל כלומר מנהגה ודרכה. כמוהו לדעתי לפני בת בליעל. מנהג ודרך בת בליעל) ולפי שהיה חפצו ורצונו של יהושע להשתרר לבדו. ולא להיות גדולתו בשותפות עם הזקנים. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו שכך היתה מדתו ונטיית טבעו. מחמת שהיו פניו כפני לבנה במדתה כנזכר. לכן בא אלו הדבור תביא לבדך כפי מדתך. והזקנים הם שהרגישו בזה ביותר (לפי שהכה במקל על קדקדם ולא אבה חברתם בהנהגה. מזה ידעו שפניו פני לבנה. שמשם אחיזת נשמתו) א\"כ לא יפה אמרו זקנים שבדור אמרו כו'. והרי זה דבר ברור ונכון מאד. ובזה מה נמלצו לחכי דברי הכתוב הנזכר כאן במשנתנו. וחפרה הלבנה וגו'. כי ידוע שחפרה היא גרועה מאד. אבל הבושה היא יפה. כמ\"ש סימן טוב באדם שהוא ביישן. ובוש פנים לג\"ע. יאמר נא וחפרה הלבנה. שיוודע לה שדיברה שלא כהוגן. ובושה החמה. שתדע שיפה עשתה ששתקה וסבלה בושה. בהשוואת הלבנה עמה מתחלה. ולא דיברה מאומה. כשימלוך ה' צבאות וגו': \n",
+                    "<b>ונגד זקניו כבוד. </b>שינהוג כבוד בזקניו. אז יוודע האמת. כי העוה\"ז מתנהג הכל כפי בחירת האדם כל דרך איש ישר בעיניו. וה\"ז יפה אף נעים. ובארנו בענין זה ג\"כ שזהו הענין ג\"כ שהתעצלו הזקנים בהספדו של יהושע. ועוד כמה דברים נחמדים יע\"ש: \n",
+                    "<b>אלו שבע מדות. </b>עושר וכבוד חדא נינהו. כדפרישית. א\"נ זקנה ושיבה חדא מילתא היא. למאי דפרישית: \n",
+                    "<b>כולם נתקיימו ברבי. </b>קמ\"ל דאפשר להתקיים גם כולן בצדיק אחד. אע\"פ שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. כל שכן לכל אלה הטובות שבעתם יחד. רבי שאני דרב גובריה. ומימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה כאחד: \n",
+                    "<b>ובבניו. </b>היא הראיה על שזכותו גרמה לו. ולא במזלא תליא מילתא. כי על כן זכה לעצמו גם זכה לבניו. כמו ששנינו האב זוכה לבן (באוחז מעשה אבותיו בידו) משא\"כ במזל שלא יוריש טובו לבנים. והואיל ואתא לידן הך מילתא דיקרא דאורייתא. אציגה נא הנה עוד חלי כתם על אוזן שומעת. מחליות הקשורים שלנו. באור מאמר גמרא בפרק השותפין. וזהו. א\"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העוה\"ב. אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד (פירש\"י אותם שחולקין להם כבוד בעוה\"ז. מחמת חכמת זקנתם. ומהרש\"א פירש שלא יתבייש ממעשי בני בניו. כי בני בנים הם כבנים) כי הא דר' יוסף בריה דריב\"ל חליש ואתנגיד (פרחה נשמתו וחזרה) אמר ליה אבוה מאי חזית. א\"ל עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה (אותם שהם עליונים כאן) ותחתונים למעלה. א\"ל עולם ברור ראית (כי שם העיקר) א\"ל אנן היכי איתינן. א\"ל כי היכי דאיתנן הכא (חשובים ונכבדים) איתנן התם. ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. מאי נינהו אי לימא ר\"ע וחביריו. משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. אלא הרוגי לוד (פפוס ולוליינוס אחיו. שהרגן טוריינוס הרשע בלודקיא. ע\"י שגזר להשמיד ישראל לפי שנמצאת בת מלך הרוגה. וחשדו את היהודים עליה. עמדו האחים הללו ואמרו. מה לכם על ישראל. אנחנו הרגנוה) כדאי' ספ\"ב דתענית. (ועיין אבן בוחן שלנו) ע\"כ. המאמר הלז צווח ואומר דרשני. דקשיא טובא. מ\"ט הזכיר לשני המלכים שלמה ודוד. בלי תואר והדר שם מלך כראוי להם. והיה יכול לומר בקצור שלמה המלך. והיינו יודעים במי מדבר. ומה צריך לייחסו אחר אביו. ומה ראו על ככה לשאול אותו דוקא שאלה זו. והתשובה צריכה באור. פירש\"י דחוק דמשמע כינוי זקני על בן עוה\"ב. שזכה לכבוד. הוא נופל. ואין זה במשמע הלשון גם הענין אינו סובלו. דמאי שכנגד. גם דברי מהרש\"א בלתי מובנים. בעובדא דר\"י בריב\"ל איכא למידק. דשייל ליה אבוה אנן היכי איתינן. תמיהא טובא. והיא [וכי] אכתי הוה ריב\"ל בחיים כאן. ומה טיבו עכשיו באותו עולם הנשמות. לדעת איך ענינו ומצבו שם. ושמעתי כו'. קשה מדוע לא שמע שם דברים אחרים. ואיזה שייכות יש לשני דברים הללו לכאן. ומה הלשון אומרת. ותלמודו בידו פשיטא כל ת\"ח תלמודו בידו. אי לימא ר\"ע כו'. מאי שנא דנקט ר\"ע טפי משאר עשרה הרוגי מלכות. שרובן קדמו לו. בעז\"ה יבואר כל זה היטב הדק. דהנה ידוע מה שאמרו חז\"ל עוד אחד בקשו למנות עם אותן שאין להם חלק לעוה\"ב. וכן בפרק ש\"ש. ופלוני מהו לעוה\"ב הרי שנסתפקו בו אם הוא בן עוה\"ב. וככה נסתפקו באביו. אם נמחל חטאו בכשבה ורועה. אם לא. וזה מחמת שלא רצה הקב\"ה להודיע בחייו שמחל לו על אותו עון (או שלא חטא כמאן דאמר) לפיכך עזבו כאן תואר מלכות משמותם. ואמרו ששאלו את שלמה בן דוד בשמם העצמי בלבד. כאלו לא יצלחו למלוכה אמתית נצחית רוחנית. ולא נאה להם המלכות באמת לפ\"ד השואלים. מחמת הספק שנפל בשניהם אם הם בני עוה\"ב. והשיב להם כהוגן. כל שכנגד זקניו כבוד. ר\"ל הרי מכאן ראיה. כשרצה להכניס הארון לדביר. דבקו שערים. ואמר פתחו שערים ויבוא מלך הכבוד כו'. ולא נענה עד שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה. ובאותה שעה ידעו כל ישראל שמחל לו הקב\"ה. ונהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. הנה הוכיח ה' היותו בן העוה\"ב. במה שעשה לו כבוד נגד זקני עמו כשאמר ויבוא מלך הכבוד כו'. שהיו כולם עדים בדבר הכבוד. הנעשה לו בעבורו לעיניהם. והיינו זקני תורה שהם זקניו של הקב\"ה ודאי. לא כנגד זקני דבהתא כי בזקנים שקנו חכמה תליא מילתא. שלהם הכבוד חכמים ינחלו. ועל כן בהם תלוי כל דבר כבוד (כמש\"ל בלח\"ש ובעלית הכבוד) וממילא היא הוכחה עליו ג\"כ. דאמרינן מפני מה נאמרה בדוד שכיבה. מפני שהניח בן כמותו. וגם כן נהגו בו כבוד זקניו של הקב\"ה (שראו הנס שנעשה על ידו) מעתה לא יסתפק אדם עוד שגם הוא בן עוה\"ב. א\"כ נקוט האי כללא בידך כל אדם שכנגד זקניו של הקב\"ה ונעשה לו כבוד אותו אדם ודאי הוא בן עוה\"ב. אף אם זקני ע\"ה לא יכבדוהו מ\"מ כבודו במקומו עומד. שאין כבוד אלא תורה. ואין אדם נותן או לוקח אלא דבר שבידו וברשותו. לא ליתן או ליטול מה שאין לו. וא\"א לתלות בזכות האב. שאם הבן רשע אינו מועיל לו כלום. דכתיב ואין מידי מציל. אדרבה קרינן ליה רשיעא ב\"ר. הרי אלו דברים ברורים. במ\"ש כל שכנגד זקניו כבוד (דברי מהרש\"א אינן מובנים לי. שאינם במשמע הלשון. גם לא יתכן לומר שאם בן בנו אינו הגון. שיפסיד הזקן על ידו חלקו לעוה\"ב) ומייתי תלמודא ראיה שאין הדבר תלוי בזקני ע\"ה. ושאין הכבוד נמשך אחרי עצתם והסכמתם. שכן ראה ד\"י בעלמא דקושטא. שאותם שהיו עליונים כאן מחמת אלמות ע\"ה (כדרך העולם שמגדלים ומנשאים. מי שהוא ממשפחתם) משו\"ה לא נטייה דעתא דקב\"ה אחר רובא ח\"ו. אלא הרי הם תחתונים שם. ושאל לו ריב\"ל אנן היכי איתנן. נפל לו ספק על אודות עצמו. וזה לפי שריב\"ל מסר עצמו למיתה ע\"ד תורה כדאיתא שילהי המדיר. דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה (לפיכך זכה ונכנס חי לג\"ע) והשתא הכא מספקא ליה מילתא. אי אמר קוב\"ה שמעתא משמיה. משום דגמירי כל המוסר עצמו למיתה עד\"ת. אין אומרים דבר הלכה משמו. היינו דשייל היכי איתנן התם לא בקש לידע מקום כבודו שם שזה ודאי לא ראה ר\"י בנו. אלא אי עבדי ליה יקרא במתיבתא דרקיעא. למימר שמעתא מפומיה ולא על כבוד מקומו בישיבה של מעלה. הגיע לשאול אם הוא למעלה או למטה פשיטא דלא שייך ביה כל ימי היותו פה בחיים. אלא אם נעשה לו יקר וגדולה לומר דבר שמועה מפיו אחר שלא חשש שיאמרו ד\"ת משמו למטה כנ\"ל. כי לא רדף אחר הכבוד. והיה חפץ לידע אם גם למעלה אינם אומרים ד\"ת משמו. מפני שמסר עצמו למיתה עד\"ת. שנן שונין בישיבה שלמעלה. כמ\"ש אליהו לרבה ב\"ש. דאמר קב\"ה שמעתא משמייהו דכולהו רבנן בר מר\"מ. והשיבו ר\"י בנו תשובה הגונה. כי היכי דאיתנן הכא חשובים ונכבדים. אע\"פ שאין אומרין הלכה משמו מטעם הנ\"ל. ועל דרך שפירשתי בעז\"ה (בקונטרס דרוש יתיב פתגם) זה שאמרו כל המוסר עצמו למיתה עד\"ת א\"א כו'. ודאי אינו אלא לשבח. דהיינו טעמא משום שכל התורה נקראת על שמו. אחר שעלה למדרגה הגבוהה כל כך. שכל עסק למודו לשם שמים בלבד לא ליהנות בחייו מד\"ת. לפיכך משליך נפשו מנגד על ד\"ת. ואינו חושש לחייו. משו\"ה אורייתא דיליה היא. כדאמרינן לבסוף נקראת תורתו. דכתיב ובתורתו יהגה. הלכך גריעותא היא לגביה. לומר דבר פרטי משמו. כאלו אין לו חלק בה רק בדבר זה. שכולה נפלה לחלקו. נחלת שפרה לו. אף אם אין ב\"א אומרים ד\"ת משמו. כגון דמקיים בנפשיה חמוקי ירכיך או בשעת המפזרים מכנס. אעפ\"כ מעשיו מוכיחים. וכמ\"ש לפרת. מפני מה אין קולו נשמע כשאר נהרות. והוא משיב מעשי מודיעים. ככה הוא הת\"ח המסכן עצמו עד\"ת כריב\"ל וחביריו. שא\"א ד\"ת משמם כנ\"ל. מ\"מ חשובים ונכבדים הם בכאן ע\"י מעשיהם המודיעים טבעם בעולם הלז. וכן דבריהם ומעשיהם הטובים נזכרים ונעשים במתיבתא דרקיעא. כאלו כל התורה שלהם. ומה שמסרו עצמן למות עד\"ת. היינו דאהני להו. שהרי ע\"י כך החזיקו בכולה לשמור ולעשות. ולכן כולה נקראת על שמן. והיינו דמסיק ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן כו'. ר\"ל מכאן תדע שלא הפסיד מי שמסר עצמו עד\"ת. אדרבה שבח הוא לו שם. כמו בכאן. שכן שמעתי אומרים שם אשרי כו' ותלמודו בידו. פירוש שתלמודו כולו הוא בידו. ואינו צריך לאחרים שיזכירו דבר מיוחד בשמו. (איסתרא בלגינא קישקיש קריא. מאה קרי בזוזא. מלא צנא קרי ושפמי דפגרי בהו רבנן) כי אדם כזה הוא ביד תלמודו. שאם בני אדם זוכרים ממנו איזה דבר טוב. הוא נזכר לטוב. ואם לאו הוא נשכח. משא\"כ במי שתלמודו בידו. לעולם הוא נזכר לשבח בכל תושיה יתגלה כבודו. ומעשיו מודיעים. לפיכך ודאי אשריו ואשרי חלקו. אע\"פ שגרם לעצמו בבחירתו שא\"א ד\"ת משמו. ע\"י שמסר עצמו למיתה בשביל התורה. ועז\"א אין ד\"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה בשני עולמות. ימית (אולי זפ\"ה נפשי בכפי תמיד שסכן עצמו עד\"ת. ותורתך לא שכחתי. שהרי על ידי כך מתקיימת בידו) כי אדרבה היא הנותנת חיים לעושיה בעוה\"ז ובעוה\"ב. שכך אמרו עוד בהרוגי מלכות. שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מפני שמסרו עצמן למיתה. כדי שיחיו ישראל ויקיימו התורה (והיא שעמדה לדוד המע\"ה שנקרא חי וקים. לפי שמסר עצמו למיתה על ישראל כמ\"ש תהי ידך בי וגו') ת\"ח עצמן שמסרו נפשם עליה. לא כל שכן. ולהכי מקשי תלמודא אי לימא ר\"ע כו' משום דס\"ד על ר\"ע ביחוד נתכוונו. שהוא שמסר עצמו לשחיטה על ד\"ת. כמ\"ש בפ' חלק עה\"פ כורתי בריתי עלי זבח. ומשני אלא הרוגי לוד. שלא היו ת\"ח. רק מסרו עצמן על קיום התורה. זכו לכך. ר\"ע וחבריו עאכ\"ו שלא יפסידו. מחמת שמסרו עצמן עד\"ת. לפיכך זכה באמת שכל התורה נקראת על שמו. כדאמרינן סתם מתני' ר\"מ. סתם ספרא ר\"י כו' וכולהו אליבא דר\"ע. אע\"פ שלגלגו עליו תלמידי ב\"ש. כמ\"ש לו יונתן בכור שטן. אתה הוא עקיבא ב\"י ששמך הולך מסוף העולם עד סופו. ועדיין לא הגעת לרועה בקר וענה לו ר\"ע אפי' לא לרועה צאן. ר\"ל לא רדף אחר הכבוד לרעות צאן קדשים. ולא רצה ליהנות בכתרה של תורה. ומסר עצמו עליה. וזכה בכולה שתקרא על שמו. כמש\"ל שכל הספרים שחיברו בתורה שבע\"פ. כולם מיוחסים אליו. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה ומשתמש בתגא. אסף רוח בחפניו. בכן נתבאר המאמר דבר דבור על אופניו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פעם אחת הייתי מהלך בדרך. </b>הרבה יש לדקדק בזה המאמר. ולא נטריח על המעיין באריכות דקדוקים. אך נבליעם בתוך הבאור בקצור האפשרי. פעם אחת באמת אין לדקדק מהו הצורך להודיע שפ\"א היה כמו שמטריחים עלינו המפרשים. כי כך הוא דרך הלשון. וכמ\"ש ר\"י פ\"א הייתי מהלך גמרא ריש ברכות. ודכוותה טובא. ושמא הודיענו בזה שלא היה רגיל לעשות כן. שהרי אמרו אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' בשעת מיתה (ובפ' א\"צ א\"ר אל ימנע אדם מבה\"מ דבאורתא אמר רבי הכי. ובצפרא הדר ביה) ומאחר שהיה ריב\"ק בעיר גדולה של חכמים כו'. לא היה רשאי לפרוש מהם כדמסיק. אלא פ\"א אירע שהלך בדרך שהיתה מזומנת לפניו מפני הדחק והאונס שהוצרך לכך. כדבעינן למימר בס\"ד. והיה מהלך ברגליו. לא רוכב ולא יושב בקרון. מטעם שיתבאר: \n",
+                    "<b>ופגע בי. </b>והוא לא פגע בו. אולי בא לו מאחריו או מן הצד. באופן שלא ראה ר\"י את האדם ההוא בפגעו בו. ואותו אדם ראהו בתחלה. א\"נ ופגע בי פירושו בקש אותי וחילה פני. כמו ואל תפגע בי הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע. והענין הוא להודיע שאותו אדם היה מחזר אחר ר\"י רודף אחריו לבקשו. ומצאו והשיגו. גם התחנן אליו על הדבר שספר: \n",
+                    "<b>אדם אחד. </b>כן הוא דרך הלשון לעולם וגם בכל הלשונות מ\"מ להפיס דעת השונים נמליצהו ג\"כ בטוב טעם. שלא הספיק לומר אדם או אחד בלבד. ונדע ממילא שעם אדם הוא מדבר. אלא משום שבדרך היה מהלך יחידי. כי לא נזכר שהיה אדם עמו. אלא הוא לבדו היה הולך. ושמא היה ג\"כ במדבר וביער. בדברא דשכיחי מזיקין. א\"נ בלילה. אך סופו הוכיח שאדם היה ואחד היה מיוחד חשוב. כמו אחד העם הכבש אחד מיוחד שבעדרו. אי נמי איפכא אדם קל מהמון העם. אדם כל דהו (וכ\"ד קצת באחד העם) וכמ\"ש לפנינו בס\"ד: \n",
+                    "<b>ונתן לי שלום. </b>ממה שכתבנו ככר מיושב מדוע לא הקדים לו ר\"י שלום. משני טעמים. אם מחמת שאותו אדם ראה את ר\"י. בטרם ראהו ר\"י. ואם משום דמעיקרא סבר דילמא שד הוא. ואמרינן אסור לאדם שיתן שלום בלילה. חיישינן שמא שד הוא. איברא כיון דההוא גברא יהב ליה שלמא מעיקרא. ושלום שמו של הקב\"ה. וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. משו\"ה אע\"ג דלא חש עוד לשמא יזיקנו (ואכתי מידי חששה דילמא שד הוא לא נפיק) אהדר ליה שלום ותו לא. דמ\"מ אסור לתת לו שלום. כמו שפירש\"י דדמו לע\"א. אלא קיים השלום שנתן לו בלבד (וכמ\"ש שונמית לגיחזי מחמת שהיתה אסורה בשאילת שלום. עלח\"ש רפ\"ב דברכות): \n",
+                    "<b>והחזרתי לו שלום. </b>אע\"פ שמהראוי היה לכפול לו שלום. לא עשה כן מטעם שאמרנו. ועוד מטעם אחר. כי מתוך שראה ר\"י שנתן לו האדם שלום בקצור. חשב שמא עם הארץ הוא. ואולי האמת כך היה. כמו שנאמר להלן בעז\"ה. כי מן הדין היה לו לומר שלום עליך רבי. שהרי אפילו אליהו ז\"ל כך אמר לר\"י כשפגע בו בחורבה. ואמר לו שלום עליך רבי. ומתוך כך ידע ר\"י שאדם גדול הוא השואל בשלומו. שהבין מדעתו היותו ת\"ח לפיכך גם הוא נהג בו כבוד גדול. והשיבו מיד שלום עליך רבי ומורי. אך אדם זה שהראה כי סכל הוא להכיר ענינו של ריב\"ק כי על כן שלל ממנו תור המעלה הראוי לו. אך. הוא ענהו לפי דרכו שלום ותו לא מידי. כי ההדיוטות משיבין להם בשפה רפה וגם אין חיוב לכפול לכל אדם. כמ\"ש בס\"ד ריש פה\"ק: \n",
+                    "<b>א\"ל רבי. </b>עכשיו הכירו שהוא רבי. ועד האידנא לאו רביה הוא. כי עדיין לא ראה בו דבר חכמה. ולא נביא היה כאליהו לידע מעלתו מעצמו. רק מתוך תשובתו הקצרה ניכר שאדם גדול הוא. ומדקדק בדבורו. שלא להשיב יותר מהשאלה. וכמ\"ש רפ\"ב דביצה ש\"מ האי צורבא מרבנן דקא\"ל חבריה מידי. לא לימא ליה אלא כדאמר ליה חבריה. לכן בזה הכיר. שאדם חכם הוא ריב\"ק. אז קראו רבו: \n",
+                    "<b>מאיזה מקום אתה. </b>על שמו ומשפחתו לא הוצרך לשאול. כי אם לא הכירו מעולם. מה יועיל לו הודעת שמו. גם יחוסו לא בקש לידע. כי לא בתו היה מבקש. רק את שם מקומו ועירו היה חפץ לידע. מחמת מה שאמרנו. כי היה האיש ההוא מחזר ורודף אחר ת\"ח (אפשר היה שליח לקבל רב לבני עירו) ורצה לדעת אצל מי למד חכמתו וממי קבל קבלתו. כי המקום גורם. כמ\"ש אוירא דא\"י מחכים. ובורסיף סימן רע לתורה. ובני יהודה דדייקי לישנא. נתקיימה תורתם בידם. וההפך בבני גלילא. וא\"ר טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא ובהא מכן ומכן (תמורה כט\"א) וכה\"ג טובא. ועוד מאחר שראה בו דבר תמוה. שלא השיבו שלום עליך או שלום לך (כנהוג במקראי קודש ביחוד) אלא שלום גרידא חשדו שמא כך הוא מנהג המקום שיצא משם (שאינו משנהו אפי' מפני המחלוקת) ודרך אנשי עירו כן הוא. לא ידעו דרך שלום. ושאל לו על עירו. כאומר בתמיה אין שלום בעירך. ושמא כל בני מקומך מכוערים במנהגם כמותך. ועוד חקר על כך כי רצה לעמוד על השורש. מה טעם פירש ממקומו הפעם. מה עול מצא בהם כי רחק מהם. ואם רוח המושל עלה עליו. מקומו אל ינח (אם לא מאן דביש ליה בהאי מתא) וע\"י החקירה והדרישה יוודע לו האמת. מה טיבו וטיב אנשי מקומו. ואם יכשר להיות הוא רב ומורה לבני מקומו: \n",
+                    "<b>א\"ל מעיר גדולה של חכמים כו' אני. </b>בזה תשובה מוצאת לכל מה שיסתפק בו. בהודיעו שאמנם הוא גדל בין החכמים. ויודע דרך ארץ של שאילת שלום. אבל היא הנותנת מפני שגם הוא חכם. כהולך את חכמים יחכם. וכבוד חכמים ינחלו. היה ראוי להניח לו כבודו בתואר חכם ורבי וכנ\"ל. ובודאי בני עירו דייקי לישנא טפי. ומה שפירש מהם לדרך בפעם הזאת. הוא על פי האונס כי בהיות העיר גדולה לאלהים. שכולה חכמים וסופרים. לא סוחרים ותגרים. לכן יש להם דוחק בפרנסה ומזונותיהם מצומצמים. כי לא לחם לחכמים. על כן נודד הוא ללחם איה. והוא הטעם שהיה מהלך ברגליו. לא רכב סוס. ולא ישב בקרון משום דוחקא דצבורא. ביחוד שכולם חכמי תורה. אי נמי לא רעב ללחם גשמי היה אלא לדבר ה'. שהוצרך דבר לחכמים לשאול מבית הוועד. כענין שמצינו בפ' ב\"ש אר\"י א\"ר מ\"ד מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו. בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו. הרי שיצאה מראשון בגט כו'. שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר\"ע בבית האסורין ואסר (ללמדך כמה ד\"ת חביבין על ישראל. שאפילו על דבר קל מדבריהם ובשעת הסכנה. הפריזו כל כך ממון והכניסו עצמן בסכנה גדולה. שהיתה שעת שמד ר\"ל. ולא סמכו להקל בספק של דבריהם. משום דספק ידיעה. לאו שמיה ספק. מכאן אתה דן ק\"ו לדברי איסורים ברורים. אפי' של סופרים כמה הם חמורים. ותוכחה לקלי עולם אשר מקלם יגיד להם. להקל ראש פורה ראש ולענה. אף בגופה של תורה ויינה). כן היה ענינו של ריב\"ק לדעתי. שהוצרך לכתת רגליו לילך למקום הוועד לברר ספקותיו: \n",
+                    "<b>רצונך שתדור עמנו במקומנו. </b>די היה שיאמר עמנו. או במקומנו. תרתי למה לי. אלא הענין הוא אחת משתים. האחת לשבח. שהיה האדם ההוא אוהב התורה ומחבב ת\"ח. לכן רדף. אחר ריב\"ק כמש\"ל. לקבלו לרב ולמנותו לראש. שילמוד אצלו בעירו. לפי שלא היו במקומו בעלי תורה הרבה. רק כסף וזהב רב מאד. אולי מחמת העושר הרב לא פנה לבם לתורה. כמו שהוא על הרוב. וכמו שהיא התנצלות העשיר ליום הדין. שאומר טרוד בנכסי הייתי. אכן אדם ישר זה אהב התורה ביותר. ורצה לקבוע ישיבה במקומו להרביץ תורה בעירו. ולכן בשמעו את דברי ריב\"ק והבין כי חכם גדול הוא. נתאוה ללמוד לפניו בשקידה גדולה. בגלל זה התנה עמו שלא יזוז מקיר העיר וחוצה. לא כמו שעשה עתה שהלך לו בדרך כאיש נודד ממקומו. ואמנם כשיהיה לו עשירות גדול כזה. חשב למשפט שלא יצטרך להפרד ממנו כלל. כדי שלא יבטל מד\"ת. אפי' שעה אחת. רק ישאר תמיד עמו במקומו. ושעבד אותו אדם עצמו ג\"כ בזה האופן. שגם הוא לא יפרד ולא יעתק עוד ממקומו. כדרך שעשה בפעם הזאת. שהלך לבקש לו רב בלבד. זהו עמנו במקומנו. ולא בחדר ובבית אלא התנה שיהיו תמים יחדיו כל הימים במקומם. לא יפרדו איש מעל אחיו. והשנית לגנאי. ארצה בו שמא היה האיש ההוא כאחד מקציני הזמן שהיו במדינה ידועה. קובעים מדרש בביתם ומושיבים בה לומדים שיתמידו בלמודם. על מנת לכפר על כל תועבותיהם. ותושבים שהקב\"ה מקבל שוחד. למען יצא זה בזה. או לוקחים לומד שיעור דוגמת שעיר. שישא את כל עונותם למצוא כופר נפשם) וכן מכניס אותו בלעג הרבה צובע שחור וכדומה) אוכלים ושותים וחוגגים כל ימיהם. משביעים יצרם בשחוק ובקלות ראש נאוף אלה וכחש אונאה ונבול פה ובכל דרכי התועבות הרעות והרבות ממלאים תאוותיהם. ובטוחים בעצמן ואומרים שלום עליך נפשי. הלא את בת חורין וחפשי. יש לנו שעיר מכפר בעדינו נושא עונותינו. הנה הוא עוטה מעיל החסידות. והרבה עמו פדות. ומה עושה הקב\"ה מזמין להם בני אדם בלתי הגונים. רעים וחטאים מהם וגרועים יותר מאותם שמספיקים להם מזון ומחיה עד אשר יצא מאפם. כי נראה כמה פעמים שנכשלים באנשים שאינן מהוגנים מינים שונים שעירים ושדים יהודאין. מראין עצמן קדושים וחסידים. ועוברים כל העבירות החמורות ועל העריות והגזל חשודים. חוטאים ומחטיאים ומקדיחים תבשילם ברבים כמו שהוכיח הנסיון בבה\"מ ידוע לפני שלשים שנה ובא האות והמופת על המחזיק לומדי תורה שלא לשמה שנעשית להם ס\"ם והמצוה נהפכה לאשמה. להכשיל רבים בתורה ולהרים יד לגדף ה' ביד רמה. הי\"ת יעקור אותן המינין המתועבים אנשי דמים ומרמה. לא יחצו ימיהם ולא יעזוב להם שורש וענף בעודם בחיים ילבש בשרם רמה. והיו דיראון לכל בשר לשלחם למטרה אל חצי הנקמה. נשוב לענין. כי אולי על כן הקפיד אדם הלז (וימחול לי שדברתי ככה. ח\"ו לא חשדתי אותו אדם כשר מעולם. (הדרך הראשון הנ\"ל הוא אמתי בלי ספק) וישר היה וכוונתו טובה לשמים היתה בודאי. רק לחוד חדה ולמשול משל לבית מרי הוצרכתי. ועכ\"פ באנשי המקום ההוא. נראה שלא דבר רחוק מן האמת הוא מ\"ש. ככתוב וכסף הרביתי וזהב כו'. ובהדי הוצא לקי כרבא. אף כי שמו לא נזכר. ולדבר הזה יסלח. באשר יצא ממנו מוסר נאה לענין ההוה בזמנינו מעז יצא מתוק. ובדרך הזה דרכו כמה גדולים אשר מעולם אנשי השם לרמוז מוסרים ישרים בכל אופן שיוכלו) והתנה שישאר ריב\"ק עמו במקומו. לא יזוז משם. למען הרבות כפרתו. שיוכל לילך בשרירות לבו ותאותו (או על אנשי המקום נתכוון) ותהיה תמיד עמנו. להגין עלינו מפני החימה שפוכה במקומנו. המוכן לפורענות. בסבת העושר וישמן ישורן ויבעט. ובהיותך אצלנו נוכל לשקוד על הנאות עולמנו. שלא נפסיד שעה אחת בזולת זה. ולהתמיד על חפץ יצרנו הבלתי מניח לנו לישון ולהתעלם מעבודתו. ואתה היה לנו לאב ולכהן. כאחד משרי בוהן. אנן בדידן ואתון בדידכו ותסתיים מינן ומנייכו. אב\"א לישנא אחרינא. תלמוד אתה ממנו. להיות כמונו. ותהיה לנו מעיר לעזור לעסוק בצרכי עולמנו הנחמד להשכיל לפייס יצרנו בכל מידי דמפייס. מי כמוך מורה חטאים. בדרך שאדם רוצה לילך. כי אני חכמה שכנתי ערמה. למען נפטר מעונשו של היצר שלא יתרעם עלינו שלא יצאנו ידי חובתו כראוי. וטוב כי תהיה לנו לכהן מורה. דרך בן סורר ומורה. וטוב לנו עמך ולזה קח לך אלף הכסף לעשות ממנו פסל ומסכה. ועשה את יצרך ברכה. לטעום מטעמותיו והנאותיו ולא יקצוף עליך במנעך ממנו חפצו כהלכה. ואם תעשה ככה. תמצא חן בעיניו וחמתו שככה: \n",
+                    "<b>ואני אתו לך אלף אלפים כו'. </b>לדרך הראשון מילתא דלא שכיחא היא. זוזא לעללא לא שכיח. אבל לדרך השני יתכן זה יותר ויתבאר יפה. שמא בדק בשמא. שנקרא בן קיסמא שלא נמצא לו דוגמא. וחשב שהוא קוסם קסמים (ועינו הטעתו. כי באמת היה נקרא קיסמא. ע\"ש קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו) דורש דמים וכספים המכחישים פמליא של מעלה הפה שאסר. זוזי לתליתא שכית תולה באילן גדול המזיק את הרבים. ואומר פ' חכם להר\"מ טיהר לי את השר\"ץ ואת הדמים. וכדאי לסמוך עליו להתיר כל איסורין שבתורה. אדרבא המה תקוני נפשי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אשרי שזה שמש מה נעים חלקו אשרי העם שלו ככה. לכן בדין הוא שיטול שכרו משלם זוזי אלפי דחזו ליה מדאורייתא לפסולא דחריפא סכמא וחריפא זבינא כדהבא פריכא. היינו דאהני לן הכא והתם קרו ליה רבי דבחיה עדיפא. למשרי עורבא וכל מאי דאסר לן רחמנא שרא כי מעיקרא דדינא פירכא: \n",
+                    "<b>אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם כו'. </b>זה ודאי דבר תמוה וזר מאד לא נשמע כמוהו שימאן ת\"ח ויבעט בעושר שמזמין לו הי\"ת בהיתר. ועל מנת שיזכה לעצמו ולאחרי' עמו ואדרבא מצוה יותר להרבץ ולהרבו' מורה במקום שאינה מצויה. כי ה' חפץ להגדיל תורה ולהאדיר' ולזכות הרבים. והלומד תורה לע\"ה דומה להדס במדבר. לכן לד\"א יקשה מאד. ובדוחק יש ליישב הענין. כי מאחר שאותו אדם רצה לתת לו ממון רב. מכלל שלא הי\"ל נחלת שדה וכרם להתפרנס מהם ואמר במערבא עה\"פ והיו חייך תלוים וגו' זהו שמזונותיו תלוין בכספו. הלכך ירא היה שמא יהא טרוד יותר במזונות. וההכרח יביאנו לעסוק במעותיו במלאכה בזויה כזוזי ובזוזי דבזוזי בחנות וחלפנות. דזוזי כמאן דפליגי דלא איתנהו בכלל ברכה. נמצא מתבטל מלמודו. ויותר ממה שירויח. יפסיד. גם בשנות רעבון לא ישבע לחם. וכל הכסף והזהב לא ישבעו מעיו. וכולי האי למאי מהני כספם וזהבם בחוצות ישליכו. לכן אמר איני דר אלא במקום תורה כי בימי רעבון ישבעו. לא ירעבו ולא יצמאו. שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו. אע\"פ שלא יוכל לעסוק במלאכתו אינו מת ברעב: ואולם לדרך שני יבוא על נכון. כי למה לו עושר כזה שמור לבעליו לרעתו עושר רב ומהומה בו. מעט יהנה ממנו. כי אמנם העשירות המביאו לילך בשרירות לבו. בודאי יהיה סבה לקצר ימיו ולמות בלא עתו. ואבד העושר ההוא בענין רע כי רועה זונות יאבד הון. וזולל וסובא יורש. ולא יספיק לו כל ממון שבעולם. ביחוד השחוק הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. ומאבד אוצרות מלכים. ושנות רשעים תקצורנה מהר ילך בלי חמדה. יפה לו שלא נברא ולא נתפטם באיסור כל ימיו. טוב ממנו הנפל. עשיר ישכב ולא יאסף ישב בשפל. משו\"ה כל האי עותרא בישא למאי מתבעי. וזוהי שאמר. לפי שבשעת פטירת ש\"א כו'. אין הכוונה על הפטירה בעתה ובזמנה. לבוא אלי קבר בכלח. כי הוא האיש המוצלח. אך נתכוון לגויעה וגדיעה בלא עת. כי אחר שהעושר ההוא מסבב מיתתו בלא עתו. מה יועיל הון ביום עברה. כי לא ילווהו. יעזוב לאחרים חילו אל מצנים יקחהו: \n",
+                    "<b>אין מלוין אותו לא כסף כו'. </b>בידוע שכך הוא. וכי יעלה על לב אדם כל שהוא. שילווהו כסף וזהב לבית עולמו. ולא היה צריך הדבר לאמרו. אבל באמת יש כסף וזהב המלוים לאדם בשעת פטירתו. אם עשה בהם מצות וצדקות. כמ\"ש והלך לפניך צדקך וגו'. אך ירצה הכסף והזהב שאתה רוצה לתת לי על מנת שאהנה בו בלבד להשביע היצר ולהתבקש בנפשי להמיתני בלא זמני. הוא לא ילווני. וה\"ק שבשעת פטירתו של אדם שגרם האדם לעצמו ע\"י תרבות רעה שלו. זוהי מיתה בידי אדם. שאיבד עצמו לדעת. א\"כ ודאי כספו וזהבו לא יוכל להצילו ביום עברת ה'. כספם לנדה יהיה לכל זונות יתנו נדה. ילווהו החייט בעל מוד\"ע מדויקת חדשה. והספר המגלח פאות הראש וגם את הזקן תספה להדמו' לאשה. והמתקן לו כאות נכריות מתולת לו' מלפניו ומאחוריו עד הבושה. ומלובנים היטב באבקת רוכל מור ולבונה יבכו עליו הצייר האומן בציור מיני עגבים ויעלות אהבים בתולות יפות ערומות מרקדות בתופים ובמחולות ישאו כנור ועוגב מיטיבות נגינה חרדות ילבשו הזונות יפות המראה והבריאות אשר רעה אתהן במרעה טוב ושמן והרבה להן מוהר ואתנה. על הארץ ישבו מוכרי קארטין וחרדה לרגעים בעלי חנויות היין והשכר ושממו סוחרי התכשיטין היקרים ותגרי א\"ט ומרגליות יספדו הליצנים ויילילו הפורטים על פי הנבל העורכים לגד שולחן מלא קיא צואה וסרוחים על ערשותם וכפתם לא רעננה. המה ישאו עליו בניהם קינה. וישרים יעלוזו באבוד רשעים רנה. וזהו הלויה והספד לפטירתו של אדם. ר\"ל שבידי אדם באה לו וסי?רב אותה בידיו והיא מיתת הסכל היות בלא עתו ויגוע בבלי דעת (ולפי פשוטו נמי ניחא לשון בשעת פטירתו של אדם. והיינו אדם כי ימות באוהל. שממית עצמו על ד\"ת כמש\"ל) ולדיוקא אתי. הא המת על פי ה' שמילא ימיו יודע ה' ימי תמימים. כבוד ה' יאספם. להם ודאי מלוים אותם גם זהבם וכספם אשר סגלו מיגיע כפם מעת אפם. ולא נהנו ממנו לעצמם כי אם לחפצי שמים: \n",
+                    "<b>בהתהלכך </b>בהילוכך או בלכתך לא נאמר. אלא בהתהלכך שכולל כל התנועות הליכה ישיבה שכיבה ויקיצה הכל בכלל כל מעשה אדם. כמו התהלך נח. התהלך לפני. על כן מורה על כל עניני האדם ועסקיו בעוה\"ז: \n",
+                    "<b>בשכבך. </b>הא אין לך לומר אלא שפירושו בקבר. כי היא השכיבה האמיתית. עליה נאמר ושכבת וערבה שנתך. אבל בעולם הלז שדומה לים זועף הולך וסוער. והאדם בו כשוכב בראש חבל גם בלילה לא שכב לבו איך ישכב ויישן אם לבו ער: \n",
+                    "<b>תשמור עליך. </b>מחטוטי שכבי. כעובדא דראב\"י: \n",
+                    "<b>א\"נ תשמור תורתו. </b>שלא תאבד מפיו תורה. שכשאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות. ועזר מצריו תהיה למטרח ולמשקל בשמעתא במתיבת' דרקיעא ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא: \n",
+                    "<b>והקיצות היא תשיחך. </b>לעוה\"ב תחזור להשיח בה בלי התעוררות תחתונים. כי היא תשיח עמך. ותהיה כל שיחתך תורה כבראשונה. שאפי' שיחתן של ת\"ח צריכה תלמוד. וכענין שכתוב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה\"פ מכל מלמדי השכלתי כי עדותך שיחה לי. לפי שאפי' בעת שיחתי בצרכי לא הסחתי דעתי ממנה. וכן כתוב בספר תהלים ע\"י דוד מ\"י שלא תאמר להדיוט נאמר. שלא שלט על שני זבובים מימיו. אבל כתר מלכות גדול מכתרה של תורה (ושמא רצה להשמר ג\"כ שלא יטעה אדם שלא אמר דוד זה הכתוב. שהרי כבר כלו תפלות דוד בן ישי בספר שני של תהלים. ואין מביאין ראיה מהדיוט למלך. לכן הזכירך שכל ס' תהלים נאמר ע\"י דוד כו' וכמש\"א א\"ת כלו. אלא כל אלו) לפיכך הביא לך ראיה מדוד מ\"י שלא למד מאחיתופל אלא ב\"ד בלבד. וקראו רבו. לומר שאין כבוד אלא תורה. ומאס בכסף וזהב וסגולת מלכים. לפיכך גם לא חשב זהב וכסף שמכסיף את הזהב (כמ\"ש רז\"ל במ\"א) בערך התורה. ואמ\"ה היה מפרש פסוק זה עם אותה ששנינו הכסף קונה את הזהב ואין זהב קונה הכסף אע\"ג דזהב חשוב כסף חריף בהוצאה הנה יש לכסף מוצא מעלה יתרה על הזהב. זה\"ש מאלפי זהב. ואפי' שיהיו אלפי הזהב מוחלפים במטבע כסף. שיש להם שתי המעלות. ויש לי לדקדק עוד לימא קרא טוב לי תורתך וגו'. פיך למה לי. ונ\"ל עם אותה שאמרו אסור לקבל שכר על למוד תורה שבע\"פ. אלא מה אני בחנם. ולא כרת הקב\"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע\"פ. שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית גו'. אבל על תורה שבכתב מותר ליטול שכר. כמו ששנינו אבל מלמדו מקרא. זה\"ש טוב לי תורת פיך שבע\"פ. אע\"פ שאני מלמדה לאחרים בחנם כמו שלמדתי בחנם מאלפי וגו' שאוכל להרויח בלמוד תורה שבכתב. עם שהוצאתי אלפי בלמודה. מ\"מ החמרתי על עצמי לנהוג גם בתורה שבכתב דין תורה שבע\"פ. שלא ישיאנו חמוד ממון ליהנות מד\"ת ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ואפשר לפרש מאלפי לשון למוד. כמו ואאלפך חכמה תאלף אורחותיו. וה\"ק טוב לי תורת פיך היינו שבע\"פ. שאני מלמדה בחנם. ממלמדי זהב וכסף. ר\"ל אותן המלמדים בשכר. אע\"פ שמעשירים. דיקא נמי דאל\"ה לימא קרא טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב. מאי רבותא דמאלפי. מיעוט רבים שנים: \n",
+                    "<b>ואומר לי. </b>מאי ואומר. ותו פירושא דהאי קרא לא ידענא. מאי קמ\"ל פשיטא כ\"ע דיליה אטו משו\"ה לא יהנו בו ב\"א כלל. והכתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. אלא ה\"פ. לא תימא דאסור לאצור כסף וזהב. ולכן מאס בו ריב\"ק. לא כן הדבר. כי טובה גדולה היא למאן דזכי לה בהיתר. ברכת ה' היא תעשיר וברכה גדולה היא. כמש\"ה ושית על עפר בצר. וכסף תועפות לך. ביחוד נאה הוא לצדיקים. כי עטרת חכמים עשרם. ומוציאים אותו בחפצי שמים ועושים בו רצון קונם. (לא נאסר אלא למלך שלא להרבות כסף. וזה ע\"י מסים וארנוניות. שלא להכביד על עמו. ומתוך כך ירום לבבו מאחיו. משא\"כ בברכתו של מקום ודאי לא יבעוט (שלמה יוכיח. ולא אשכחן בהא נמי דלא שפיר עבד) ורבי כנס עשירות מופלג. והוסיף לו אנטנינוס עוד יתר הרבה. וא\"ל ליהוו לדבתרך כו') בברכת ישרים תרום קרת. ורבה תפארת. וזה\"ש לי הכסף וגו' לשמי הוא נמצא בעולם. המצאתיו לעשות בו חפצי. כי זולת זה אין לו י\"ת צורך לכסף וזהב. ולא ייחסם אליו יותר משאר הנמצאים כולם בראם יחד. הכל שלו ולכן סמכו ענין חמשה קנינים שקנה לו הקב\"ה. כי ידוע שמאמר לי ולו. הוא עצמו מאמר הקנין (עיין סולם ב\"א) ואין אתה מוצא כסף וזהב בכללם. הא ע\"כ ה\"פ לי הכסף וגו'. לעשות בו נחת רוח לפני. למוציאם לשמי ולכבודי הוא שנתתים לבני אדם ליהנות בם כרצוני. לא להם להנאותם וחשוקיהם כסף נמאס קראו להם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה קנינים. </b>ער\"פ האשה שינוי גרסא בברייתא זו תורה קנין אחד. אע\"פ שקדמה לעולם. מ\"מ לא נעשית קנין עצמי אלא בעולם. ע\"י שקבלוה ישראל: \n",
+                    "<b>שמים וארץ ק\"א. </b>לכאורה יש מכאן סיוע לדעת בסמ\"נ שהם נצחיים כפשט הכתוב ויעמידם לעד לעולם. ומ\"ש ונגולו כספר השמים וגו' והארץ כבגד תבלה. יפרשהו דרך משל. וכן הכתוב כאשר השמים החדשים וגו' יאמר הלא ממשל משלים הוא. ומתניתין כוותיה דייקא לפום ריהטא. כי קנינו של מקום אינו דבר בטל ונפסד. אבל הוא קנין עולם ודאי לעד ולעולמי עולמים. ודומיא דשארא דקחשיב. איברא לאו מילתא היא. דהא בהמ\"ק חרב הוא. אלא מאי אית לך למימר. על העתיד להבנות הוא אומר. שמים וארץ נמי דכוותה על השמים החדשים והארץ החדשה קאמר שהן קנין עולם. וכן ארז\"ל פ\"ק דע\"ז. מה שמים וארץ בטלים. וכתיב כי יד על כס יה. שאין הכסא שלם בעוה\"ז ואין אלה השמים נקראים כסאו בהחלט. עד שיחדש הקב\"ה עולמו. וינערו רשעים מן הארץ. אז יהא השם והכסא שלם. והדום רגליו מכון לשבתו שלמים וקימים. אז יוגמר הקנין סודר. סוד ה' ליראיו ונגד זקניו כבוד הוד והדר. כן נזכה ב\"ב לאור לא נעדר אמן: \n"
+                ],
+                []
+            ]
+        ]
+    },
+    "schema": {
+        "heTitle": "לחם שמים על פרקי אבות",
+        "enTitle": "Lechem Shamayim on Pirkei Avot",
+        "key": "Lechem Shamayim on Pirkei Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5956b5b4b42e7c6ab27f89c428bcb0d2e2fa198b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Nezikin/Lechem Shamayim on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,651 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Pirkei_Avot",
+    "text": {
+        "Introduction": [],
+        "": [
+            [
+                [
+                    "<b>משה. </b>לא אמרו כאן משה רבינו. כמו במ\"א. לרמוז שבשביל ענותנותו הגדולה כי לא חפץ בשם תואר המעלה. לכן זכה לקבל התורה. אף כי גדול מרבן שמו כנודע:  ",
+                    "<b>קבל תורה.</b> לשון רע\"ב לפי שמסכתא זאת אינה מיוסדת על פירוש מצוה כו' ולא אדע מנין לו. הלא ודאי אין בכל מסכתא זאת אלא פירוש המצות הכולליות שבתורה. ובפרטות הראשונות שהן חובות הלבבות המיוחדות והנחמדות בה נתבארו ללכת בדרכי השם ולשמור מצותיו. והנה שלשה דברים הראשונים אינם כי אם ביאור הצריך למה שכתוב בתורה. וכן כל המדות הישרות והמוסרים יש להם עיקר בתורה. והלכת בדרכיו. כמו שאמרו ז\"ל מה הוא רחום כו' וכיוצא. או הם סמוכים על הכתוב העיקרי ואהבת לרעך כמוך. הכולל כל דברי מוסר הנוגע לתקון קבוץ המדיני. ובמה שבין אדם לחבירו אמרו רבותינו ז\"ל מה דעלך סני לחברך לא תעביד. זהו כל התורה כולה. והנה הר\"מ ז\"ל בתחלת הלכות דעות מנה להם אחד עשר מצות ליסוד. לכן אין נגרע דבר מצות מוסריות הללו משאר מצות שבתורה. אלא שנקראו שכליות (או מפורסמות אצל המתחכמים) לפיכך עסקו גם חכמי או\"ה במוסר. אך מה לתבן את הבר. אף כי נתקנאו בחז\"ל. גנבו מהם דברי חכמה ומוסר גם שמו בכליהם וילכו ויצטיירו וילבישום בגדים אחרים ויתנכרו. ובא האות והמופת בספר המדות היווני המועתק ללה\"ק שרוב דבריו מבולבלים משוללי הבנה בהרבה מקומות ממנו. אל עם עמקי שפה הוא שלוח. ולהג הרבה יגיעת בשר ולשון סרוח:  ",
+                    "<b>קבל. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם המפרשים טעם לשון קבלה ומסירה שאחריו. הוא דוחק מבואר ואין לו בית קבול בשכל. כי הלא כמקרה הקבלה כן מקרה המסירה. ואם פועל הקבלה יסבול השיור. גם מפעל המסירה כמוהו יסבלהו. כי אין בין מוסר למקבל. אלא שזה פועל יוצא. וזה עומד. כדמות נפעל. אבל באמת אין הוראת הקבלה שוללת השיור לעולם. וכן המסירה אינה כוללת. ויובנו לפי הענין אם בכולל. ואם בחלק. וכפי ענין הקבלה. כך היא ענין המסירה. מה שקבל המקבל. הוא שמסר. והדבור בזה הוא יתרון לבעל הלשון. ולא יעדיף בענין אמנם לפי דעתי לא הבינו אותם המפרשים הענין המבדיל בין שתי הלשונות. לו הכירוהו וידעו מה טיבו. אז לא היה קשה בעיניהם כלל חלוף הלשינות. שהוצרך לענין מכוון מאד. כי אמנם המסירה. אין בכללה חובה מוחלטת על מקבליה. כי הוראתה האמתית. ענין צוואה כתרגום פקד. מסר. ועדיין צריך לזה קיום הדבר מצד המקבל כדי שיהא עליו חוב ושעבוד גמור וקשר של קיימא לעשותו לעולם חוק ולא יעבור. באופן שלא תועיל טענת אונס להפקיע מכל חיובה. ולהפטר ממנה משום טענה ואמתלא. והוא גדר ענין הקבלה. לקיים כל דבר. כמש\"ה קיימו וקבלו. והיא חלה גם על הבנים. כמ\"ש וקבלו עליהם ועל זרעם. כי מה שיקבל האדם ברצון טוב. יוכל לקבעו חובה לזרעו לדורות עולם. וכן הדבר בתורה. שלא יאמרו דורות הבאים מה לנו חלק בתורה שלא קבלנוה מרצוננו. לכן הודיעם שמשה היה שליח קבלה לכל זרע ישראל ועל ידו נתחייבו. ועמ\"ש במ\"א בענין השתעבדות הדורות בקיום התורה:  ",
+                    "<b>מסיני.</b> מחמת סיני. מפני שעמוד שם בהר. למרק אכילה ושתיה שבמעיו לשומו כמלאכי השרת. כדאמרינן בפ\"ק דיומא משה עלה בענן ונתקדש בענן כו'. ועמד ב\"פ מ' יום בהר לקבולי שאר תורה. והיא שעמדה לו לקבלת תורה שבע\"פ כמ\"ש חז\"ל. שבהר למד אותה. ולא היו ראוים כל ישראל לקבלם מפי הגבורה. אע\"פ שכולם שמעו אנכי מפי הקב\"ה:  ",
+                    "<b>אנשי כנה\"ג </b>עי\"פ רע\"ב. ירמיה (ל\"ב) אמר כו' (דניאל ט') אמר וכו'. והוא לקוח מהגמרא (פ\"ז דיומא) ומנין שהחזירו עטרה ליושנה. שכן מצינו בתפלת נחמיה (ט' פסוק ל\"ב). וא\"ת הלא זה היה מעשה אחר שעלו מבבל ובאו לא\"י. ולא היה בזמנם שעבוד האומות ובטלה שליטתן בהיכל. אדרבה כבר חזרו לבנותו וסייעו בבנין. ומדוע לא יאמרו אז תארי השי\"ת כמו שאמרם משה. ומה צורך בטעם הן הן גבורותיו כו'. י\"ל ודאי ירמיה ודניאל שפיר עביד שלא כזבו בו. כי עדיין לא נודעה יד ה'. ולא יכלו להוכיח ולברר האמת שסוף יגאלם. ויכירו שהיא גבורת גבורתו. שנותן ארך אפים לעוברי רצונו. כי הם לא יאמינו לו. ע\"כ הוכרחו לפי צורך שעה לשנות מפני דרכי שלום על דבר אמת וענוה צדק. עד עת ששבו מן הגולה. ונתקיים דבר ה' הטוב. להחיש הגאולה בעתה. אז הכירו וידעו כי יד ה' עשתה זאת לכבוש כעסו להאריך אף לרשעים. ונורא הוא ממקודשיו. לכן חזרו לאחוז בתוארי משה. ולא חשו לשנות נוסח הנביאים הקודמים. לבטל דבריהם ותקנתם שהיה מקום לומר אע\"פ שבטל הטעם לא בטלה התקנה שתקנו הקודמים בזמן ובמעלה. וגם יש לחוש שיחזור הדבר לקלקולו. כמו שאירע בעונותינו שרבו. ואף בימי בית שני לא היה אלא פקידה בעלמא. וס\"ד שלא היה כחם יפה. לסתור תקנת ירמיה ודניאל הגדולים מהם בחכמה ובמנין. ולפיכך הוצרכו לטעם שזכרו הן הן גבורותיו כו'. כלומר מעתה אין לחוש עוד אחר שנתפרסם קיום הבטחת הי\"ת לישראל. משקבלו ענשם שהיה ראוי להם בעונם. הן בעונותיהם נמכרו ולא קצרה ידם מהושיעם. ולא התעלם מגאולתם לפקוד אותם בתום חטאתם. וידעו הגוים כי בעונם גלו בית ישראל והסתיר פניו מהם. כדבר הנביא (יחזקאל ל״ט:כ״ג) לכן מאז הסכימו לחזור לתואריו של משה. וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם שלא לשנות המטבע עוד כל ימי ארץ אף לכשיגרום העון ויצאו עוד בגלות כאשר לא נעלם מהם מאז היתה שומה בפיהם היכל ה' היכל ה' היכל ה' המה. וכן כתיב שבועים שבעים נחתך על עמך וגו'. מ\"מ ובכל זמן יעמדו בתוארים הללו לא עדרו דבור. הבן בדברים וייטב לבך ועיין עוד בית מדות עליית הודאה:  ",
+                    "<b>[הוו מתונים בדין. </b>דרש ב\"ק מה\"א מילתא דאמו\"ר הוו מתונים בדין. דכתיב ול\"ת במעלות. וסמיך ליה ואל\"ה:] ",
+                    " ",
+                    "<b>והעמידו תלמידים הרבה </b>לאפוקי מר\"ג. עמ\"ש בס\"ד בדרוש <b>תפלת ישרים </b>מיהא ודאי לא איירי תנא דידן אלא בלומדים להתגדל בדברי תורה שמתוך שלא לשמה בא לשמה. אבל לא בתלמידים שאינם הגונים. שכל המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס. וי\"ל והעמידו תלמידים הרבה. ר\"ל גם עניים שאין להם מה לתת להרב בשכר למודו. גם א\"ל מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. זהו והעמידו תלמידים. שיעשו להם העמדה שתתקיים תורתם ויעמוד תלמודם בידם:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שמעון הצדיק. </b>עיין ספר דורות עולם ואמרי בינה:  ",
+                    "<b>עומד. </b>עב\"י ריש טור ח\"מ. ועמ\"ש בס\"ד שילהי פרקין:  ",
+                    "<b>וג\"ח. </b>לשמוח חתנים כו'. בודאי גם צדקה והלואה לעני ולנצרך בכלל. ולא בא לכלל זה אלא מפני שאמרו גדולה ג\"ח מן הצדקה בשלשה דברים. לכן אמר בלשון זה. ואמנם גמילות חסד כוללת יותר מן הצדקה. אבל אף על פי שאין בכלל צדקה גמילות חסד. מכל מקום יש בכלל גמילות חסד צדקה. בלי ספק:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהיו כעבדים וכו'. </b>עתוי\"ט שהאריך לשון בביאור מאמר זה ואינו מוטעם לחיך על כן לא ראיתי להתארך בתשובות לדוחקיו. והדברים ברורים על דרך התוס'. כי לא נתכוין התנא לשלול כי אם העובד על מנת שהוא תנאי מוחלט. ומשמעו שאם לא יותן לו הפרס שהוא מקוה בעבודתו אז הוא מתחרט ותוהא על עבודתו. שזו היא ודאי עבודה פסולה. ואין צורך לומר שאין לו יתב'. חפץ בו. כי היא מדת הנכרים. כמש\"ה והיה כי ירעב והתקצף וגו'. אבל הישראלי אע\"פ שמקוה בעבודתו שכר טוב אינו בועט ביסורין מחמת זה. ואינו מהרהר אחר מדת הדין שהכל לטובה. כי את אשר יאהב ה' יוכיח. כאשר ייסר איש את בנו. ולזה תפס התנא הלשון בכ\"ף הדמיון כעבדים. לומר לך עם שבודאי אין צורך להזהיר על התנאי בעצם שהיא אסור. כי אין לחשוד זרע ישראל שיעיז אדם פניו כל כך להקניט בוראו במעשה עבודתו כאלו יש לבורא צורך לברואיו. ויכנע להם למען יעבדוהו וייראוהו יתעלה מזה עלוי רב. כי מי הקדימו שישלם. מי הקשה אליו וישלם. ואם יצדק אנוש מה יתן לו. הלא למען חפצו להצדיק בריותיו ולהיטיב להם. יעד להם גמול טוב בעבודתם הרצויה לפניו. אלא כך הזהיר שלא ידמו להם אפי' במחשבה. ובהרהור הלב לא יעלה על רוחו. להיות כוונת מעשהו זר נכריה עבודתו כאותן העבדים הנכרים: אכן יש להמתיק הענין עוד. כי אמנם הפרס ביאורו מחצית הדבר או חלק וחתיכה ממנו. כמשמעו בכמה מקומות. כמש\"ה פרס פריסת מלכותך. וכן בלשון משנה אכילת פרס הוא חצי ככר והרבה כיוצא בה. גם כאן הכוונה על מקצת הגמול או מחציתו שמקוה אותו בעוה\"ז כי אע\"פ שיש שכר רב טוב הצפון לשומרי תורה בעקב. ונאמן הוא בעל מלאכתן ית' לשלם שכרן. אבל אין השכר המיועד אלא לעולם שכולו טוב כידוע מדרש רז\"ל. היום לעשותם ומחר לקבל שכרם. כי בודאי הקב\"ה אינו מקפח שכר כל בריה. אלא ששכירות אינה משתלמת אלא בסופה. לכן אין העולם הזה מוכשר לתשלום שכרן של צדיקים בחיוב. מחמת יעודי התורה. כנודע. עם שיש הבטחות מיוחדות לכלל האומה. בהיות ישראל מכשירים מעשיהם בא\"י. שהובטחו בהסרת המונעים מקיום התורה. וסלוק המעיקים המכשלות את הרשעים בלבד. לא שילום שכר המצות כלל (ואין כאן מקום ביאור דבר זה בהרחבה) אמנם היחידים השרידים אשר ה' קורא. אין להם לצפות שום גמול ושכר בעוה\"ז. אף אם יש צדיקים שמגיע אליהם כמעשה הרשעים. וכן להפך. כי אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות בני אדם (יש דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה\"ז. ולהיפך כמו כן. ויש שאוכלים בזכות אבותיהם. וכן יש שסובלים בעון אבותיהם. וכ\"ש בעזר המזל הגורם לטוב ולהפכו. ואצ\"ל מסוד הגלגול) לכן על זאת היתה אזהרת התנא הקדוש הלז. במאמרו המתוק לחיך הבריא. כשאמר א\"ת כעבדים כו' על מנת. כי ידוע מ\"ש כל האומר על מנת כאומר מעכשיו. והרי הטיל תנאי. שעל מנת כן הוא עובד. שיהא שכר לפעולתו מעתה מיד בעולם המעשה. ואינו מתרצה להמתין על עולם הגמול הבא אחר זה. ועל דעת כן עובד הוא לקבל על כל פנים פרס מחצית השכר בעוה\"ז. אע\"פ שאינו מבקש כולו. כי רוצה הוא שישאר לו ג\"כ משכרו לעתיד להיות אחרית ותקוה לנפש. לעולם שכולו טוב וארוך. ואין רצונו לאכול עולמו כאן בפעם אחת. רק מקצתו מקוה ב\"ת תיכף ומיד. (ומדת בינוני' היא. כמ\"ש בר\"מ דפלח ע\"מ לזכאה בתרין עלמין). וגם כי כוונתו רצויה בזה. כדי שימצאו לו הכנות המצטרכות למעשה העבודה בלי מונע. אעפ\"כ מנענו התנא מזה. שלא לעבוד כן בעל מנת. לפי שהתנאי אינו ראוי לעובד מאהבה. כי השי\"ת לא ימנע הטוב להולכים בתמים ולאדם שטוב לפניו. גם אינו דבר ראוי לתבוע שום חלק שכר בעוה\"ז. לפיכך לא יעשה מתחלה ע\"ד כך. כי מ\"מ מנכין לו. ומכלה קרנו לעוה\"ב. וכענין שאמרו בפרקא דחסידי גבי פתורא דרחב\"ד (ומה שמצינו בחזקיה מ\"י שאמר זכר נא את אשר התהלכתי לפניך וגו'. לא בקש על קבול שכר בעוה\"ז אלא להצלת נפשו מענשו של גיהנם הפציר בתפלה שלא יכרת בחצי ימיו וילך לשאול בלא ולד. וכמ\"ש לו ישעיה הנביא. כי מת אתה. משום דלא עסקת בפ\"ו. לפיכך בכה ויתחנן לזכור לו מעשיו הטובים. ולהאריך לו הזמן בעוה\"ז. כדי שיקיים פ\"ו למלט נפשו מיד שאול סלה: עי\"ל שלכך נתכוונו חז\"ל כשאמרו מאי והטוב בעיניך עשיתי. שסמך גאולה לתפלה. שהקשה להם כי לא יתכן לשאול שכר מעשים טובים בעוה\"ז כלל אפי' להציל ממות. מאחר שאין העוה\"ז מקום התשלומין כאמור. לכן אמרו שנתכוין על דבר טוב שאינו מפורש בתורה היינו שעשה וקיים מצות תפלה. על דרך המובחר והמאושר שאפשר. וכבר מבואר אצלי במ\"א. שאע\"פ שאין שכר מצוה עצמה בעוה\"ז. מ\"מ שכר שבח מצוה משתלם בעוה\"ז. והרי זה נכון):<br> ומה נמלצו לחכי דברי הנוסחא אחרינא שדחה תי\"ט. דאית דגרסי <b>על מנת שלא לקבל פרס</b>. (והיא נוסח ספרדי קדום. שכ\"ה בח\"ה שער יחוד המעשה) שנתקשה הלשון למפרשים ולא יכלו לו להלמו אכן על פי הדברים שאמרנו יתכן ביאורו בטוב טעם מאד יאמר לא די שלא יתדמה במעשהו לאותן העבדים. אבל צריך להזהיר עוד שיעבוד דוקא על מנת ועל תנאי שלא לקבל שום חלק משכרו עתה. במשפט לאוהבי שמו יתברך. בשמרם עקב רב. כדי שיהא כל השכר קיים. עושר שמור לבעליו לטובתו. ובאמת לשון פרס הונח במקומות הרבה. להורות על שכר פעולה דוקא. הפך מה שאמרו המפרשים בו. דוק ותשכח שפירושם אינו אמיתי. אבל לדרכנו יצדק. בכל אופן כוונת התנא רצויה. להזהיר שלא יבקש לקבל השכר בידו. אלא להניחו ביד רבו (כדרך שעשה רחב\"ד בכרעא דפתורא דדהבא. דבעי רחמי ושקלוה. כדי שישא שכרו פירות. ולא יכלה הקרן באופן זה. זה מצינו ברב\"א) ובכן נתיישב אריכות לשון בכפל הענין. שלא הספיקה לתנא השלילה לבדה. ובכל זה לא מצאו כל אנשי חיל המפרשים ידיהם. לתקן לשון המאמר הנפלא כהלכתו. ועתה בעזה\"י יצא מזורז ומלובן טוב תואר מאד. פתח דבריו מבין פתים. ופושעים יכשלו בם. ואלמלא דרשוהו צדוק ובייתוס כך. לא היו יוצאים לתרבות רעה. כי אדרבה זהו שנתכוין התנא בעצם וראשונה להשמר מהפסד השכר ואבוד הגמול הטוב. המקוה ליראי ה' ולחושבי שמו אשר לא יעדר בלי ספק. ולא אבד סברם לא בטל סכוים של הצדיקים לעתיד לבוא. ואם הצדיקים שואלים צרכיהם מהקב\"ה. אינם מבקשים אלא מתנת חנם. אע\"פ שיש להם לתלות במעשיהם הטובים כמ\"ש רז\"ל. כי אין זה דבר ראוי לשאול מאת השם דבר בחיוב. מפני שני טעמים הנזכרים. ועוד בה שלישיה. כדי שלא להטריח לבוראו ביותר שאפשר לא איברי בשעתא דמזוני. כענין ר\"א בן פדת. אלא אם ישאל צרכיו יתחנן אליו יתעלה דרך תחנה ובקשה חן וחסד. ועל זה אמרו הקב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. וגם בזאת לא יפצר מאד בתפלתו. להשיג בקשתו בעולם עובר. כמו שמצינו במרע\"ה (שלא הפציר בתפלה אלא כדי לקיים מצות. שלא הי\"ל אפשרות לקיימן במדבר). לפיכך הזהירם שלא יקשה בעיניהם לסבול צער ויסורין בעולם הכלה. ולא יבקשו לאבד אף מקצת שכרם בעולם ההפסד הלז. שאינו דבר של קיימא. והוי פסידא דלא הדר. וחסרון לא יוכל להמנות בשוה עם הצדיקים. במתן שכרם משלם. באותו עולם הקיים (כנזכר אצל פתורא דדהבא) וכדי בזיון. לכן לא יבקשוהו ברצון. אדרבא יעבדוהו על תנאי זה שלא יקבלו כלום מחלק שכרם בעוה\"ז. שלא ינוכה להם מאומה. ויהא שמור כפול לעוה\"ב בארצם משנה יירשו. כי בו יתברך בטחו לא בושו: וע\"פ האמור מתיישב מה שמצינו לנחמיה שהרבה להתפלל לשי\"ת לזכור לו מעשיו הטובים. כמ\"ש זכרה לי אלהי על זאת ואל תמח חסדי. גם זאת זכרה לי אלהי וחוסה עלי כרוב חסדך. וכן סיים ספרו זכרה לי אלהי לטובה. ולכאורה הוא דבר מתמיה ומתנגד ביחוד למשנתנו בשתי הגרסאות. אבל הוא הדבר שאמרנו. שזהו דבר ברור שכל המעשים הטובים שהצדיקים עושים בעוה\"ז. ודאי מצפים עליהם שכר טוב לעוה\"ב. כל מעינם בו. ואמר המשורר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך. חלילה לצדיקים להסתפק בו. כי ה' הוא האל הנאמן לשלם שכר (והתחיל בעשרת הדברות להודיע שעושה חסד לאלפים לאוהביו. מלבד שאר מקומות בתורה ובמקרא עצמו מספר. רק עוד אחת אביא להוכיח אמתת מ\"ש בס\"ד שהוא אמת ברור בלי שום גמגום בעולם. הלא הוא מ\"ש מפורש באאע\"ה כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' ושמרו דרך ה' למען הביא ה' על אברהם וגו') ויבקשוהו בכל עוז כי הוא ההצלחה האחרונה. ומחמת יראתם פן נתלכלכו בחטא ואבדו שכרם ח\"ו. לפיכך מתחננים ומתפללים בעדו שלא יאבד מהם. והיא היתה ג\"כ בקשת נחמיה. שגברו זכיותיו שלא לזכור חטאותיו. כדי שיזכה לעולם הבא. והוא ע\"ד לולי האמנתי לראות בטוב ה' כידוע. לפיכך תאות התפלה עליו. וכמו שאנו מתחננים בכל יום בסיום תפלתנו. יהי רצון שנשמור חוקיך כו'. ונזכה ונירש טובה וברכה כו'. ועיין מה שכתבתי עוד ליישב ענין משנתינו בטוב טעם. בחצר בית אל (דיט\"ב ודכה\"ב) שמים סודו נשגב. ומפורש בבית אל בס\"ד. ותי\"ט כתב מה שכתב לפי פשוטו. ולפי דרכו טוב היה לו לומר בקצור שהשמים כסאו והיה מספיק ויותר ישר:  "
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>יהי ביתך פתוח כו'. ויהיו עניים ב\"ב. </b>נראה לפרש דה\"ק. יהי ביתך פתוח לג\"ח ולפרנס כל דצריך. ואף אם רבים הם. אל תדאג כי לא יחסר לך ממון למצוה ולא תצמצם לאורחים ולנצרכים. אבל זאת העצה היעוצה לטובתך הנפשית (שלא תפזר שלא לצורך מצוה) עם בני ביתך נהוג בצמצום. שלא תרבה להם תפנוקים. אלא מנהג עניים הנהג בהם. על דרך שאמר דוד המלך עליו השלום. ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. אמרו בירושלמי שהיה מתענה ומצמצם סעודתו ולא נהג שלחן מלך. כדי להרויח הוצאת בנין בית המקדש. וכן היה שהשיג על ידי כך עשירות מופלג לצור הבנין. כמו שמוזכר שם בענין. וכן מצינו בבר בוהיין שהיה סועד בטרקסימון. ונותן מודיא דדינרי למצות צדקה. ואמר בנפשי אנא רשיי. ברם למצותא דבריי לית אנא יכיל. ועיין בהרחבה <b>יד ד' </b>מעשר ידות לכסא שן: \n",
+                    "<b>מכאן אמרו </b>עתוי\"ט שהקשה לו על המפרשים שזה תוספת מחכמים שבאו אחר ר'. שאמר באשתו אמרו. שלמד כן מדברי ר' יוסי. שא\"כ הם דברי יחיד. ואיך יאמר אמרו. ואין בזה קושי. שדבר מצוי הוא בתלמוד. ראה רבי דבריו של פ' ושנאן בלשון רבים כידוע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה לך. </b>מ\"ש רע\"ב בשם ר\"מ אע\"פ שאינו ראוי להיות לך רב. צריך תבלין (כ\"ש לפמ\"ש תוי\"ט. נראה מתנגד לאמת ג\"כ) ויש להטעימו יפה דמיירי בבן שירש כבוד אביו. אע\"פ שאינו ממלא מקומו בחכמה. וכי הא דאמר רבי. אע\"פ ששמעון בני חכם. גמליאל בני נשיא. עמ\"ש לקמן מי\"ג. זה דבר ברור. ועמ\"ש בס\"ד לקמן משנה ט\"ו בדרך אחר פירוש נאה מאד. והפך מפיר\"מ. איברא אדרבה דרב גדול עסקינן. שאינו רוצה לקבל עבדות. שזה צריך כפיה והכרח. שכופין אותו עד שיתרצה. אבל מי שאינו ראוי להיות רב. לא לבד שאין כופין אותו. אלא אפי' רוצה מוחין בידו. וכמ\"ש על מי שלא הגיע להוראה ומורה. ואין נראה לחלק בין רב להוראה. או בלמוד פשוט בלי הוראה בפועל. חדא דכל סתם רב שבתלמוד הוא דוקא להורות ולהראות הלכה למעשה. ועוד שאפי' אינו מורה ממש. מ\"מ עיקר הלימוד הוא לשמור ולעשות. ולדעת מה יעשה ישראל. וכיון שאינו ראוי ולא כדאי. אסור לו ללמד. דנפיק מיניה חורבא ושבשתא כיון דעל על. ולכן אין התלמיד רשאי אפי' לקבוע ישיבה בלי נטילת רשות מרבו. ואין לומר דמיירי היכא דליכא דעדיף מיניה. כי זה דוחק (אע\"פ שכ\"ה משמעות פיר\"מ. אינו אמת בכוונת לשון התנא. דאי הכי צריכא למימר. דשפיר טפי מלישב בטל. וכמ\"ש שני תלמידי חכמים המדגילים זה לזה בהלכה. הקב\"ה אוהבן. והוא דלית להו רבה במתא. ותו דהאי לאו שאינו ראוי מיקרי. ראוי הוא. ומחוורתא כדפרשינן ושמא פיר\"מ נתן מכשול לבני דור טהור בעיניו. שעושין רב שאינו ראוי והגון. נוטעים אשרה אפי' במקום מזבח ה' וטעו בתרתי בדברי ר\"מ. חדא דבמקום ת\"ח ודאי לא אמר. דאיסור חמור הוא. ועוד דלא אמר להושיבו בראש להנהגת הצבור ולהורות ברבים אלא ללמוד עם היחיד לגרוס משנתו עמו כדדייק לישניה דר\"מ. ול\"ת בינך לבין עצמך ודייקא נמי מתני' עשה לך. ודילמא סברי הנך אינשי. פירושא דעשה לך משלך (כדאמרינן בעלמא) הלכך עבדי להו רב מדידהו מדקריב להו ודדמי להו. בין כשר בין פסול לא אכפת לה. והסבה בזה כמ\"ש מהרש\"א (בפא\"נ) לפי שהממנים הרב והבוררים אותו הם בעלי בתים. לא ת\"ח ולומדים (כמו שהיה מהראוי) בעם ככהן כגוי אובד עצות המה. אין בהם תבונה. אין לבם כ\"א על בצעם ע\"כ מקבלים לרב כל מי שיאות להם כפי רצונם. ולפי הנאתם וקירוב דעתם. ביחוד על פי הסרסור הגדול הממון האהוב בהמון. על זאת תפוג תורה. והיא כגרמה כמעט כיבוי גחלתה הנבארה:  ",
+                    "<b>וקנה לך חבר. </b>מ\"ש תי\"ט על רע\"ב. שדבריו שלא בדקדוק. שמפרש החבר בלמוד התורה. במ\"כ דברי עצמו אינם מכוונים כי מה ראה בלשון הרע\"ב לומר כך. לא בפירוש ולא מכללא איתמר. ולדידי פשיטא לי דבחבר בכל מילי איירי. סתמו בפירושו. וזיל בתר טעמא. טעמא מאי לא תני וקנה לך רב. משום דאסור ללמוד בשכר. א\"ה חבר ותלמיד נמי כולהו בשכר אסירי. מה\"ט דהרבה למדתי כו'. ומחברי יותר מהכל. א\"כ כולם בכלל האיסור (אף שיש לדחות. אינו אמת. דא\"ה ברב נמי משכחת לה. וקושטא הכי הוא כל מה דשרי לחבר בשכר. שרי נמי ברב ודו\"ק) אלא הכי נמי קאמר רע\"ב. ברב לא מיתני ליה זקנה. משום דלא אפשר. דהא צריך ללמד בחנם. משא\"כ בחבר שלקנות אהבתו אתה צריך בכל דבר. לפיכך תקנה אותו בודאי. ואם תמצי לומר בחבר בלמוד תורה מיירי תנא דידן. (וכמ\"ש באדר\"ן בפירוש) ע\"כ נפרשהו כמש\"ל: ומש\"ע תי\"ט עמש\"ה למה לא הזהיר שיקח תלמידים. ואמר שהקושיא מעיקרא ליתא. לפי שכבר קדמו אנשי כנה\"ג שאמרו והעמידו תלמידים הרבה. אינו נראה בעיני כלל. כי כבר מצינו במסכתא זו מוסרים כפולים במלות שונות. והא ועשה לך רב. נמי איתא לקמן במשנה ט\"ו. דוק ותשכח טובא. ועוד כי לא זו היא הקושיא המתורצת בדברי אנשי כנה\"ג. שהם לא אמרו אלא והעמידו בחפץ ורצון התלמידים. לומר שלא ימנעו בר. ואל ירבו בעיניהם אלף אוהבי הלמוד לכשימצאו: אולם עדיין צריך להשמיענו שיקנה את התלמידים כדרך שקונה את החבר. והיא קושיא אלימתא לכאורה. והלא דברים ק\"ו אם כשר הדבר לקנות החבר. כ\"ש התלמיד. שמחכים את רבו יותר (ורחוק מאסור ג\"כ שעכ\"פ אינם מלמדים אותו ממש) לכן אני אומר שהר\"י לרי\"א לא תירץ כלום. כי עם שבודאי אין העמדת תלמידים דבר התלוי ברב בהחלט מאחר שצריך לחפץ התלמיד ואין לצוות על זאת בחיוב. בהיותו דבר הנתלה ברצון הזולת. אמנם עדיין אין זה מספיק לתשובת הקושיא. כי היה לו להזהיר שיקנה אותם בכסף מלא. אם לא ימצא מי שירצה ללמוד אצלו בחנם. כי בדרך זה ימצא בלי ספק אוהבים רבים סרים למשמעתו. ואף אם לא ימצאם. יעשה הוא את שלו באופן זה. וכדרך ששנו וקנה לך חבר. עם היותו ג\"כ דבר התלוי ברצון הזולת ואפשרי למצווה. אבל דברי מהר\"ל נכונים מאד. ומשנה שלימה שנינו כן להלן בפרקין מ\"י. ושנא את הרבנות: ועוד אני מוסיף לפרש (אי איתא דבתורה משתעי) וקנה לך חבר. לא בכסף ומחיר. כי דברי תורה אין מעות קונות (דאיברא בין חבר בין תלמיד תרווייהו אסירי. וקים להו בדרביה כדלעיל) אלא רוצה לומר לקנותו בחכמה (כמ\"ש קנה חכמה קנה בינה. קונה לב ודומיהם) ודא קנה מה חסר דא חסר מה קנה. ככה ישתדל בקנין החבר במועצות ודעת כדי שיהא לו קנין עלמי. קנין כספו וחשקו הנמרץ. להתדבק בו בחברה עצומה. שלא תנתק ולא תמוט לעולם. ועל דרך זה יבואר היטב כוונת התנא. כי בודאי לא יצטרך הרב המובהק לחוד אחר תלמידים לקנותם ולרצותם ברצי כסף. אע\"פ שלעולם גם הרב מרויח על ידיהם. שלומד הרבה מהם מ\"מ אין ספק שהם צריכין לו יותר (ואפילו בתלמיד חבר שרבו צריך לו כר\"ח לגבי ר\"ה. מצינו שא\"ל ר\"ה חסדא ל\"צ לך) לכך לא הוצרך להזהיר על זאת. אבל על בקשת החבר היתה האזהרה בפרטות. לפי שלא ימצא כל כך מי שירצה להתחבר אליו לשכון אצלו להיות עמו במדרגה שוה. שכל אחד יחזיק עצמו לחכם יותר ממנו. ולבעל מעלה יתירה עליו. אחר שהוא קרוב עמו במעלה (וכ\"ש אי בחבר בכל מילי מיירי. כי לא יאות לכל אדם להיות דבוק בחברה תמידית עם זולתו) ולזה יצטרך לקנותו בחכמה ולקחתו בתבונה. אמנם הרב לפי דרכנו אין חכמה ואין תבונה להעבירו על דעתו בדברי ריצוי להיות עבד אלא בכפיה. או לדרכו של הר\"מ אין צורך לקנותו בתחבולה. כי בנקל יקבל להשתרר. ומעטים הם בני עלייה המסרבים ובורחים מלקבל מעלה וגדולה. בפרט מי שאינו ראוי (כפי' ר\"מ במשנתינו) ולא הגון. הוא ממציא עצמו לכך הדיוט קופץ לישב בראש להגדיל עצמו כדי לעלות מבור שפלותו האמיתית. ע\"כ לא הוצרך אלא להזהיר ועשה לך רב. כלומר אע\"פ שאינו ראוי כל כך להיות רב עליך כדר\"מ. לפי שאינו גדול ממך. והוא מה שאמרו בכיוצא בה. יהא כבוד חברך כמורא רבך. שינהוג כבוד בחבירו כמו ברבו. ובזה יעשנו רב לו בלי ספק. ובכן נתיישב הכל על נכון. ועמ\"ש עוד לקמן משנה ט\"ז. ויתכן ביותר לשטת יב\"פ שילהי מנחות. שאמר בתחלה כל האומר אלי עלה. אני מטיל עליו קומקום של חמין ובסוף כל האומר לי לירד אני כופתו כו'. וזהו שאמר כאן אחר ועשה לך רב. סמך לו וקנה לך חבר. ירצה בזה אם פתוך יכלו לך לעשותך רב. זאת העצה היעוצה תקנה לך חבר (ע\"ש דף כ\"ו) כלפי הרב הוא מדבר כי הרבה ילמוד מחבירו. ואם אח\"כ לא ירצה לעזוב כבודו. כיון שעלה באונס לא ירד. וסופו ברצון יחזיק בה. יש לדונו לכף זכות. שכך היא המדה כמו שלמדנו משאול:",
+                    "<br> <b>עי\"ל הקושיא</b> שאמר וקנה לך חבר. ולא הזהיר לקנות תלמידים. כי אמנם החבר יספיק אחד (ולא יתכן להתחבר עם אנשים הרבה מאד תמיד להיות אנשי סודו. וכמ\"ש גם בס' המדות היווני. שאין טוב לאדם להיות לו אוהבים רבים דבקים בו אע\"פ שלא ירבו בעיניו אלף אוהבים. זהו לענין הראות סבר פנים יפות לכל אדם. אבל לא להתחבר עמהם בדבקות. לכן אחז התנא חבר לשון יחיד. משא\"כ בתלמידים דכל כמה דנפישי טובא טפי מעלי. וכמ\"ש והעמידו תלמידים הרבה. לפיכך ל\"א וקנה תלמיד דהוה משמע בחד סגי. ואיידי דנקיט חבר. הוה צריך למנקט נמי תלמיד לשון יחיד. ותו דלקנות תלמידים הרבה הוא דבר שאין אדם יכול לעמוד בו. במילתא דלא שכיחא לגמרי לא קמיירי. גם נשמר התנא שלא לתת מכשול לפני עור לב. שלא יאמר אעשה סחורה עם תלמידים. ואקנה אותם כדי שלבסוף יקנו אותי. ואטול שכרי משלם מה אני בשכר. כדרך אלה התגרים (סבי דאזלי אתגרא) שמתחלה שוכרים איזה תלמידים בורים כדי שיצא להם שם. ויודיעו טבעם בעולם. נמצא לבסוף שוכרים אותן ומעלין להם בדמים כנכיס\"י ברמוריו\"ן (מורה הרעה. נכיס אבא לפום ברא) נמצא זה מרויח לעצמו ממון הרבה. וקונה לו שם כשם הגדולים אע\"פ שלא הגיע לרואי בוקר אור כקטני שועלים. ומפסיד לאחרים שגזול את הרבים ומרבה המכשולים. על זה ידוו כל הדוים ועיני מקור נוזלים:  ",
+                    "<b>והוי דן כו'. </b>עיין בית מדות בעליותו ותמצא דברים נכוחים נפש היפה משמחים ויש לדרוש סמוכין לשלפניו. לומר לך שאם מי שלא ירצה לקבל עליו להיות רב עם היותו ראוי והגון. וכן לא יחפוץ לקנות או להמכר לחבר. אל תדינהו לחובה במונע בר. אלא הפוך בזכותו. שמא מפני בני אדם שאינם הגונים נמנע. וכמ\"ש יותם בפרשת הלוך הלכו העצים למשוח עליהם מלך. או שמא אדם חלוש הטבע הוא. שאינו יכול לשאת עול צבור. וכן יקשה לסבול דעת החבר. כשאינם מתדמי המזג. וכן הדבר בתלמידים. שהלומד עם תלמיד שאינו הגון. כזורק אבן למרקוליס (ואולם מ\"ש רע\"ב אבל אדם רשע מותר לדונו לחובה כו'. לא היה צריך להאריך בהוכחה. שהוא דבר מבואר בעצמו. אבל גדולה מזו אחז\"ל אפילו מה שלא חטא כלל נתלה בו. כמ\"ש תולין את הקלקלה במקלקל):  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הרחק. </b>מ\"ש תי\"ט שהתנא אחז לו לשון המקרא בהרחקה. לפי שלא מנאו בלשון התפעל בכל המקרא. לא אמר כלום. כי לשון חכמים לחוד. וכבר מצינו פעמים רבות ששימשו בהתפעל מזה השורש. כאמרם מתרחק מן הכבוד וזולתו רבים מאד. ומדוע ימנעו מזה כאן. גם הכתוב הרחק וגו'. אינו דומה. מפני שהוא פועל יוצא לדרכך. משא\"כ כאן שהוא חסר הנפעל. וצריך לפרשו לשון קצר. הרחק עצמך או דרכך. על כן טוב יותר לומר התרחק. לשון מבואר. אמנם לי נראה לתת טעם ללשון זה. ולא נשתמש כאן בהתפעל. לפי שהיה ושמעו שירחיק עצמו וגופו בלבד. שלא ישב עמו. ולא ידבר ויעסוק עמו בשכנו אצלו. ובזה די לו שלא ילקה עמו. אבל באמת אין זה מספיק. אלא צריך להרחיק כל עניניו ממנו ולא ישכון בבית סמוך לו. וכן כל מעשיו ירחיק. לכן אחז בפועל יוצא הכולל הכל מן הסתם: \n",
+                    "<b>שכן רע. </b>מדבר ברע לבריות ולא לשמים. שזה נקרא שכן רע לדעתי בבחינה ששכונתו בלבד רעה. אע\"פ שאינו רשע. שהוא הרע לשמים. וזה אפשר שיוכל לעשות עמו חברה בעסק מרחוק. כשלא ישכנו יחדיו: \n",
+                    "<b>ואל תתחבר לרשע. </b>הרע לשמים בלבד. אעפ\"כ לא תעשה חברה עמו באיזה עסק אפי' למרחוק. ואצ\"ל בקירוב מקום. פן יספה בחטאתו. א\"נ הרחקה ומניעת החברה חדא מילתא. אלא דברישא מיירי בדר עמו בשכונה. כי לא ידע ולא הכיר ברעתו מתחלה. אשמעינן דצריך לעקור דירתו ולהרחיק שכונתו ממנו. וסיפא קמ\"ל למנוע החברה אפי' בריחוק מקום וכנ\"ל: \n",
+                    "<b>ואל תתיאש. </b>לא אמר תדאג. לפי שמדבר ברשע שדרכיו מצליחים. ובשכנו הקרוב אליו בהצלחה ויפה כחו. כי הוא אינו רשע כמוהו. ולכן לא יעלה על לבו שום דאגה פן יום אידו קרוב. בעוד שמש הצלחתו זורח ולא נטה לערוב. לפיכך אחז לשון יאוש. לומר אע\"פ שלא מצאה הדאגה מקום בלבך. לפי השעה המשחקת לך. משום זה אל תתיאש מכל וכל. כי פתאום לפתע יבוא שברו. ומ\"ש בד\"ח שהדאגה מן הפורענות היא מדה מגונה. במ\"כ לא דיבר נכונה. כי מדת הרשעים היא שאינם דואגים מן הפורענות המעותדת להם. כי אין חרצובות למותם. אבל הצדיקים יראים וחרדים תמיד ממדת הדין. כמ\"ש אשרי אדם יפחד תמיד. ואם הדאגה על עולם עובר ורדיפת המותרות. היא מדה רעה ודאי. אבל מדת החסידים היא לדאוג מעונש על חטאים. שאין המלט מהם (כי אין צדיק בארץ וגו') וכמ\"ש כי עוני אגיד אדאג מחטאתי. וכתוב ויירא יעקב. אחז\"ל ירא שמא נתלכלך בחטא. וכן אף בעת שלותם. יראים ממדה\"ד. כמ\"ש ואני אמרתי בשלוי בל אמוט (ועמ\"ש בס\"ד בפי' הלל עה\"פ ובימי אקרא) ואמר חכם אם דאגתך על עוה\"ב. יוסיף ה' על דאגתך. אלא לפי שאינה מדת כל אדם לדאוג בעת טובה (וכמש\"ה בעת טובה היה בטוב) לפיכך אמר ואל תתייאש. כי כן מעשים בכל יום. ברשעים שתחלתן שלוה סופן יסורין. לכן בהכרח תצטרך להרחיק היאוש מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תעש עצמך כו'. </b>מ\"ש בו הרמב\"ם ז\"ל הוא רחוק בעיני. והוא אמנם מה שהזהיר עליו שמעון בן שטח חברו של יהודה בעל זה המאמר באמרו שיהא זהיר בדבריו. שאפי' השוגג בכך הוא נתפס. כ\"ש המכוין ללמוד את הבע\"ד לשקר. ותוך דבריו וק\"ל. אבל מ\"ש שאר המפרשים. הוא דבר מבואר בגמרא. כמ\"ש הם ז\"ל. ואני מוסיף נופך בס\"ד בביאור הענין. וכך הוא. בודאי שבנתינת עצה טובה מדבר תנא זה. דהיינו באופן שמשתנה הפסק דין בתחבולה של היתר. וקס\"ד הא משרי שרי. כי אני חכמה. שכנתי ערמה. וכיון דהיתירא הוא. מה לי לגבי דידיה גופיה מה לי לגבי חבריה. זכות היא לו להשיאו עצה נכונה שירוויח על ידיה. ודבר זה באות בשאר כל אדם שאינו דיין. מותר גמור ודבר הגון ונכון הוא. שיעזור אדם לאוהבו או לקרובו בעצתו בכל דבר הצריך לו. וכך נאה לת\"ח ביחוד (עיין בהזהב ברב דא\"ל לר\"כ זיל הדר בך ורב\"ח עם אושפיזיכניה שם ופי\"ח בר\"ב ואושפיזיכניה דראב\"א). ועל זו שנו חכמים ונהנין ממנו עצה ותושיה. והכל לפי מה שהוא אדם. אם איש עני הוא. או קרוב ות\"ח. וראיה מקריבתיה דר\"י גם בשילהי פ' נערה. וגדולה מזו הא דאשכחן גבי משה בר עצרי ר\"פ שום היתומים. דאמר אביי ליכא דלסביה עצה לר\"ה בריה ואקשינן עלה ופרקינן. בריה שאני ת\"ח שאני. אע\"ג דבלא\"ה רשע ערום הוי. שמפסיד לאחרים הפסד גמור. ומ\"מ אביי גופיה הוה משתמיט מניה. ולא עביד עובדא בנפשיה. למסביה איהו עצה. והיינו מטעמא דחשדא בעלמא. כדהדר ביה ר\"י מה\"ט. משום דת\"ח שאני. נמצא כך הוא הענין. שאם יש בדבר שום סרך מצוה. להיטיב לעני או לת\"ח. אז זכות הוא ליועץ. ודבר טוב הוא עושה. וצדקה תחשב לו. והוי נמי בכלל גדול המעשה. (אע\"פ שמצינו לרבא בעובדא דאיסור גיורא דאקפד ואמר מגמרי טענתא לאנשי ומפסדי לי. התם אע\"ג דאהנו מעשיהם לת\"ח אפסדו נמי לת\"ח ומאי חזית דדמא דהאיך סומק טפי. אע\"ג דר\"מ בריה דאיסור הוא מ\"מ הורתו שלא בקדושה הוה. אלא שיש לתמוה בזה. משום דרבא עשיר גדול הוה. כדאי' פא\"מ דאמר תלת מילי בעאי משמיא כו'. שמא עדיין לא נתעשר. או שמא אין אדם רואה חובה לעצמו). אלא שאדם חשוב ודיין עירו ביחוד. צריך ליזהר גם בזה. להרחיק מן הכיעור. שלא יתן לבריות מקום ללעוז עליו. ולחשדו שמייעץ לבני אדם בשביל הנאתו ואהבתו וגורם לו שם רע לעצמו. ונעשה שנאוי לבני אדם. ויפסלוהו מן הדין. ע\"כ צריך הדיין שהוא הוא אדם חשוב ודאי. שלומדין ממנו ושוקלין את מעשיו. ועיני בני אדם על דרכיו את צעדיו יספירו. לכך אמר א\"ת עצמך כו' כלומר לא תשתדל אתה בעצמך בזה. עם שתחשוב זה לדבר מצוה טוב והגון מאד. כי עורכי הדיינין להיטיב לבני אדם בדרך יושר ומותר. טובים ומותרים הם ודרכי ישרים. אף כי לגמול חסד לצריך אליו. טוב וישר הדבר ותרצה לעשות כמעשיהם אתה בעצמך. כי מצוה בו יותר מבשלוחו. להיות זריז לדבר מצוה. לכן אמר אל תעש עצמך כמוהם אע\"פ שכשר הדבר וטוב מצד עצמו. אינו נאה לך בבחינת עצמך. כי תחת אשר אתה סבור להשתכר במצוה בעצמך. יצא שכרך בהפסדך. שתגרום רעה לעצמך. ואדם חשוב צריך לצאת ידי הבריות יותר מכל אדם. כך נראה לי. ובזה יבוא לנכון הלשון. והענין מתוקן טוב תיאר מאד. ומה נעים אמרו א\"ת עצמך. ולא הספיק לו לשון קצר אל תהא. כי לפי דברינו בלשון חכמה זה נכלל כל מה שדקדקו בגמרא בענין הלז. וכ\"ף כעורכי מבוארת ג\"כ מאד. לפי שלדיין ולא\"ח יזהיר. אבל עורכי הדיינין אינהו גופייהו. שריא להו היכא דאיכא דררא דמצוה. אדרבה דבר ראוי ונכון הוא. אלא שיד הדיין עצמו. לא תהיה בו. מפני חשד ההמון. ונתבאר הענין יפה. שאף שלא לקרובים. זימנין דמצוה נמי איכא שלא כדברי תוי\"ט במהדורא. שנעלמו ממנו. דברי תלמוד ערוך. ועמ\"ש בס\"ד בהגהות לח\"מ (ססי\"ז): \n",
+                    "<b>יהיו כו'. </b>מ\"ש בד\"ח שלא אמר יהיו כצדיקים כו'. דעדיפא הול\"ל. משום דסתם דין באין עדים מיירי. והמלוה בלא עדים גורם קללה לעצמי: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>שמעיה כו'. </b>עמ\"ש המפרשים. ובודאי שהכרח לומר כן. דהא בעינן כל משימות שאתה משים עליך לא יהו אלא מקרב אחיך. ובהנזקין ל\"א אלא מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים. מאן נינהו שמעיה ואבטליון. איברא בס\"פ בא לו. קרי להו כ\"ג בני עממין (ואף הם הודי בכך) וי\"ל אה\"נ עשה שלא כדין. שגנה אותם מחמת שרשם הראשון (ועיין גם במ\"ו פ\"ה דעדיות): \n",
+                    "<b>אהוב המלאכה. </b>לדעתי א\"צ לטעם שזכר הרע\"ב. ונתן מקום לקפידת תוי\"ט. בחשבו כאלו נתכוון רע\"ב לפסוק כת\"ק דר\"א. ונדחק בכך. אמנם לי יראה שאין ענין אותה משנה דפ\"ה דכתובות לכאן. התם בכפיה מיירי. דכוותה באיש נמי חיובא הוי. שלא ישב בטל לגמרי. והכא במילי דחסידות איירי. אלא הכא במאי עסקינן בת\"ח שאינו יושב ובטל. אלא עוסק בתורה תדיר. אעפ\"כ מוזהר לאהוב גם המלאכה. א\"נ משום כדי חייו. שלא יצטרך לבריות כדאמר רש\"י לר\"כ. ואי משום בריאות הגוף. כדרבה ור\"י דעסקו בכשורי. וגם אמרו גדולה מלאכה. כדאיתא בפ' מרובה. ור\"י כי אזיל לבהמ\"ד שקיל גולפא אכתפיה אמר גדולה מלאכה שמכבדת בעליה כדאיתא פ\"ו דנדרים. וכן הסכימו כל חכמי הטבע. שרוב חלאים הבאים על האדם. בסבת מעוט התעמלות הם. ואמר החכם האמיתי. אדם לעמל יולד. ואחז\"ל אדם לעמל נברא. ואף ע\"ג דאוקמוה אעמל תורה. מ\"מ אינו יוצא מידי פשוטו ג\"כ (וכן הדבר במ\"ש בתחלת בריאתו לעבדה ולשמרה) שצריך האדם לעמל עכ\"פ. כדי לעזור טבעו שיעמוד על המזג הישר (ועמ\"ש בס\"ד בכסא שן מדרגה ב' ובחלון צורי ובנות חכם) ונראה דמתניתין אתיא אפי' אליבא דר\"נ שילהי קדושין. דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם. ואיני מלמד בני אלא תורה. היינו אומנות למזונות ולמחיה הוא דהניח. אבל מחמת זה לא מנע המלאכה. לחזק כחות הגוף. וכן אפי' רשב\"י דבגמרא ר\"פ כ\"מ. דס\"ל יכול יהא אדם חורש בשעת חרישה כו' תורה מה תהא עליה. מודה נמי בעסק מלאכה להעמיד הבריאות. וכמו שמצינו בו בפירוש דשקל צנא אפתפיה כי אזיל לבהמ\"ד. ואמר גדולה מלאכה כו'. ואין נ\"ל לומר דס\"ל מעמד הבריאות יושג כמו כן בעסק התורה. כמו שסובר בענין הפרנסה והמזונות שיבוא הנס מ\"מ ע\"י אחרים. דהא אמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן לפי שהתורה תושיה נקראת שמתשת כח. ובאמת התשות פח שלהם בא מחמת מיעוט עמל הגוף. ואע\"פ שיגעים הם בתורה. ומעמל נפשם מיגיע שכלם ישבעו. אך רוב הזמן הם שוקדים על הספר ינוחו ולא ינועו. ולהתמיד בריאות הגוף צריך התנועעות והתעמלות גופני' הלכך בא התנא להזהיר על זאת לטובתם ולהנאתם ולתועלת נפשם כמו כן. וידעי רבנן להא מילתא ועברי עלה. משו\"ה אכתי קצירי ומריעי נינהו. ומקיימי בנפשייהו אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה ימות. לכן מ\"מ יראו זרע יאריכו ימים. אף אם חלושים הם וחייהם אינן חיים עריבים ונעימים. מתמתקים הם בענני כבוד החופפים עליהם. ואמרו חש בראשו יעסוק בתורה. ועמ\"ש עוד בס\"ד בפרק קנין תורה. אמתני' דובתורה תהא עמל: \n",
+                    "<b>ושנא את הרבנות. </b>לא הו\"ל לומר אלא ושנא את הבטלה שהיא מקבילה אל המלאכה כמקרה השנאה אשר יקרה לה. בהפך האהבה הנאותה למלאכה. כי הבטלה הגמורה בידוע ששנואה היא. ולא הוצרך להזהיר עליה ביחוד. אלא על הרבנות. המביאה לידי ביטול מלאכה. לפי שאמרו כיון שעלה אדם לגדולה אסור לו לעסוק במלאכה לפני שלשה. ומי שעול אחרים עליו ורבים צריכים לו. לא ימצא לו הזמן והמקום שיוכל לעסוק במלאכה ביחידי. נמצא יותר ממה שמרויח בתועלת הרבנות והנאתה. הוא מפסיד בכחו הכלה ובריאותו הכלה במיעוט יגיעה גופנית עם עמל נפשי רב מאד. מלבד אחריות רוחני וסכנה נפשות כנודע. לפיכך הזהיר שתשנא הרבנות. לאותה הסבה בעצמה הגורמת האהבה למלאכה. בהיותה נעדרת אצל הרבנות. ויתחייב הפכה. והזהירך שלא תתפתה בערבות הרבנות ולא תלכד במצודתה. כי י\"ל שלא יצא שכרה בהפסדה: \n",
+                    "<b>ואל תתודע לרשות. </b>ערע\"ב מ\"ש א\"נ כו'. כמ\"ש לדואג. וכן אירע גם ליואב במנותו את ישראל. אפי' שלא היתה דעתו מסכמת. עבר ע\"ד קונו בעל כרחו. (ויותר נוח היה לו לרע\"ב שיביא ראיה מזה. כי ממעשה דדואג בנוב עה\"כ. ראיה לסתור. שהרי שם כתוב ולא אבוא עבדי המלך לשלוח את ידם לפגוע בכהני ה'. הרי כה\"ג במלך ישראל אין אונס. כי כן יסד המלך ה' צבאות. יכול לעבור על ד\"ת ת\"ל רק (ודוד נכשל בטעות) אבל נפש רשע דואג אותה רע. לפיכך אין ממנו ראיה כלל) אך לא ידעתי מדוע לא נפרש הך רשות. כמו הוו זהירין ברשות דפ\"ב מ\"ג. דאיירי במלכי גוים ודאי. וכ\"מ באבות דר\"ן דהכא נמי מיירי דכוותה. ונ\"ל להסמיכו לענין שלפניו (הפך מדרע\"ב. אלא) כך אמר אע\"פ שאני מזהירך שתאהוב המלאכה ותשנא הרבנות. משום זה לא תתודע לרשות לבקש אצלם מלאכה ועבודה אפי' כפי דרך רע\"ב (בפי' וא\"ת לרשות) ובענין שמצינו במנחם שיצא לעבודת המלך (ואצ\"ל כפ\"א) כי מתוך כך פורש מן התורה. לכן אמרו במרדכי מתוך שנעשה משנה למלך. פירשו ממנו רובה של סנהדרין נמצא הוא מעות לא יוכל לתקון. לפיכך ברח לך מעבודת המלכים לעולם שהיא עבדות ודאי. שהמלך נקרא עבד להעם. נמצאת עבד עבדים. אלא בחר מלאכת בן חורין עם ת\"ת שיתקיים זה וזה בידך וא\"ל ב\"ח אלא מי שעסק בתורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שמא תחובו חובת גלות ותגלו. </b>יל\"ד הול\"ל בקצור שמא תגלו. א\"נ שמא תתחייבו גלות. מאי חובת. יתיר נפיש לגמרי. וי\"ל ה\"פ ודאי בחייב גלות ממש לא קמיירי. דהא קי\"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. עביד ליה מידי דליחי. ובתלמידיו אין לחוש לשתות מים הרעים. כדאמרינן לעולם ידור אדם במקום רבו שכל זמן ששמעי ב\"ג קיים לא נשא שלמה את בת פרעה (והיינו דקאמר וישתו התלמידים הבאים אחריכם. ולא תלמידיכם) אלא הכא במאי עסקינן בחייב ואינו חייב גמור. כגון שבא לידו מכשול עון שחייבין עליו גלות. והוא לא חטא בידים אלא בגרמא שאחרים נכשלו מחמתו. כענין יהונתן ב\"ג ששמע מרבו לעולם יעבוד אדם ע\"ז ואל יצטרך לבריות. והבין שע\"ז ממש מותרת מפני העוני. והלך ועבד. וע\"ז היא עון שחייב עליה גלות כמפורש במכלתין פ\"ה. נמצא שהעובד בפועל בר גלות. והגורם. נכשל בחובת גלות דגרמא. א\"נ כההוא עובדא דר\"כ דשמטיה לקוטיה דההוא דבעי לאחויי אכריא דחבריה. וא\"ל רב קום גלי. דאע\"ג דלא בר חיוב גלות דבר תורה הוא. שאין גלות על המזיד וגם בדין הרגו. אלא כעין חובת גלות רצוני. הטיל עליו. ונראה דבהכי איירי נמי ההוא עובדא דראב\"ע דאיקלע לאתרא דע\"ש ואמשיך בתרייהו. שהיה עליו חיוב גלות רצוני. ובחר לו לגלות אל ארץ טובה. והפסיד עי\"כ ונתחרט וחזר ואמר הוי גולה למקום תורה. כלומר כשיש עליך דין גלות מרצון. תבחר לגלות למקום תורה כו'. ובכה\"ג מיירי הכא בגולה לרצונו. מחמת חובה דסבה בעלמא. הלכך מוזכר ביותר להזהר עוד בדבריו שלא יכשלו בו ב\"א שאינן בני ישיבתו ולא יחושו לשאול לעמוד על דעתו היטב. כתלמידים היושבים לפני רבם ולבם גס בו. ודילמא היינו נמי מקום מים הרעים. כענין מי דיוחסת שהם יפים לגוף לבריאות. ורעים לשתיה כי מרים ומלוחים הם דמקרי רעים (עמ\"ש בס\"ד פ\"ב דביצה) א\"נ משום דרעים לנפש בסבת התענוג הנמשך מהם ומפסיד את הכח הנפשי. כמו שאירע לראב\"ע. משו\"ה קרי להו רעים. ואתי שפיר נמי וישתו התלמידים הבאים אחריכם פירוש התלמידים ילמדו ממנו לתור להם גם הם מנוחה ארץ נחלי מים להתענג. וילכו אחריו אל הארץ ההיא. ששמעו שהלך לשם ראב\"ע ואשר כיוצא בו. ותשתכח תורה מהם. כי לא תמצא בארץ החיים במי שמחיה עצמו עלה: \n",
+                    "<b>וימותו. </b>יגועו בבלי דעת. כי לא יבקשו רחמים עליהם. כדרך שעשו חבריו של ראב\"ע דהדר תלמודיה: \n",
+                    "<b>ונמצא ש\"ש מתחלל. </b>כאמור עליהם עם ה' אלה ומארצו יצאו אל ארץ אחרת. לרעות את עצמן. וישכחו את ה' ואת תורתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הבריות. </b>גם העכו\"ם בכלל. מה שאמר הכתוב הלא משנאיך ה' אשנא וגו'. אינה אלא שנאת מעשיהם. וכן הוא אומר במקום אחר יתמו חטאים. וארז\"ל ולא חוטאים ואפי' את המין לא רצה ריב\"ל לקלל. אך אין כל המינין שוין. ועמ\"ש בס\"ד שם במקומו:  ",
+                    "<b>ומקרבן. </b>מה שנתקשה בתוי\"ט בלשון הרע\"ב שנראה מתנגד למאמרו של נתאי. לק\"מ. התם איירי להשתתף עמו בעסקיו. כענין יהושפט עם אחזיה. והכא מיירי להתקרב אליו בדברי אהבה וחבה. אמנם לשון אדר\"ן שנתפייס בו תוי\"ט. הקשה בעיני יותר והלא מקרא מלא הוא. אין שלום אמר ה' לרשעים. ואמר הכתוב שאת פני רשע לא טוב. אולם מזה הפסוק אין כל כך תשובה. סופו מוכיח על תחלתו. אך הראשון קשה הימנו. ובמ\"ש בדרוש מכתב לחזקיהו בס\"ד יתיישב קצת. גם אמרו במ\"א מחניפין לרשעים בעוה\"ז. אף לא כל רשעים שוין. ובאדר\"ן ברעים לשמים בלבד או בחוטאים בצינעא רק להשביע יצרם איירי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הוא היה אומר נגיד. </b>הטעם שאמר זה בלשון ארמית אע\"פ שכבר נשתמש בעברית בראשונה. נ\"ל פשוט משום שהיה ירא לדבר כן בפני המון העם. בלשון העברית. כי בא\"י היה אז. כי ע\"כ פתח בעברית תחלה. בדברים הנאהבים ומקובלים לכל העם. משא\"כ זאת האחרת שהיה מסכן עצמו לדבר בה בפרסום להשמיעם לעם כלשונם בהיותם דברים קשים כחרבות לכמה מהם. לכן הסתירם ואמרם בלשונו שהיה בבלי. כדי שיבינו הצנועים כמותו. המכירים ומבינים ארמית:  ",
+                    "<b>יסיף. </b>מ\"ש רע\"ב וי\"ג כו'. כך הוא תלמוד ערוך בבתרא דתענית. תני ר\"י תקבריניה קמיה:  ",
+                    "<b>ודאשתמש בכתרה של תורה. </b>גם זה תלמוד ערוך פ\"ק דנדרים (דסב\"א) ומ\"ש וי\"מ תגא ר\"ת כו'. כך יש ללמוד מהלכה ערוכה רפ\"ד דמגלה דגרסינן תנן התם ודאשתמש בתגא חלף תני ר\"ל זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה. ובתלמידיו ודאי שרי. דהא כל המונע תלמידו מלשמשו מונע ממנו חסד. וה\"נ גרסינן התם דר\"ל אזיל באורחא כו' אתא ההוא גברא ארכביה אכתפיה. א\"ל ניחא לי דאשמעיה למר. א\"ה גמור מני כו'. ומש\"ע המשתמש בשם המפורש. ר\"ל שהוא כתרו של עולם:  ",
+                    "<b>ילף. </b>עיין <i>לחם נקודים</i>:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין אני לי. </b>יל\"פ כמ\"ש על אותה שאמרו בפ' החליל אם אני כאן כו'. דקאי על השכינה עמ\"ש שם בס\"ד: \n",
+                    "<b>לעצמי. </b>נ\"ל פירושו לבדי כלומר אע\"פ שאני לי. אם אני לבדי אינני כלום. כמ\"ש אם אין הקב\"ה עוזרו. אינו יכול לעמוד בו. שנא' ה' לא יעזבנו בידו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה כו' קבע. </b>כרע\"ב פ\"א שלא תחמיר כו'. עתוי\"ט. רבותא טפי הול\"ל. דאשכחן בר\"ג גופיה דמקיל לעצמו. אע\"פ שבודאי היה מחמיר לאחרים. כאותה ששנינו ספ\"ב דברכות (ועיין לח\"ש רפ\"ג דדמאי). וכה\"ג אשכחן כמה מילי דמקילי לגבי ת\"ח טפי מלע\"ה. עיין אבן בוחן שלנו (דסא\"ב) וזימנין טובא דמחמירי לת\"ח. כאותה ששנו ואם מתחשב הוא לא ירחוץ. ובכמה דוכתא אמרינן אדם חשוב שאני. ואין כאן ביאור דבר זה: \n",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות. </b>תא חזי שבחא דתקיפי קמאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשה לך רב. </b>עמש\"ל משנה ו' וכבר רמזתי שם ג\"כ מה שנראה לי עוד לפרש ועשה. מלשון כפיה והכרח כמו גדול המעשה יותר מן העושה. לפי שראוי שיברח אדם מן הגדולה ומהרבנות שמקברת בעליה. וצוו חכמים ושנא את הרבנות וכיוצא בו הרבה. על כן יקשה להשיג את הרב. אם לא ע\"י כפיה והכרח. אמנם אתה מצווה על כך לבקש לך רב עליך בכל אופן שתוכל. שכך יפה לך. כדי להסתלק מן הספק. שזכות היא לו. כמש\"ד עה\"פ ועצומים כל הרוגיה. וכן דרשו על זה ומונע בר כו'. ולכן כפה רשב\"י את ר\"ע ללמדו אף בשעת הסכנה. ובהגזמה שאם לא ילמדנו. יאמר לאביו שימסרנו למלכות. דטבא עבד ליה. שזכין לאדם בע\"כ. שאל\"כ אפשר שמתחייב בנפשו. אם יכול ללמד ואינו לומד. כמש\"ל מי\"ג בלחם נקודים: \n",
+                    "<b>וא\"ת לעשר אומדות. </b>עמ\"ש בס\"ד פ\"ד דתרומות (וממוצא דבר תשכיל לשון חכמים תיטיב דעת. שאמרו כאן אומדות ל\"ר. עי' ל\"נ). ומ\"ש דלא אסרו אלא במתכוון. מדתנן משובח משלשתן כו'. לאו דיוקא הוא. דיש לפרשו משובח מתוך שלשתן דוק ותשכח דוגמתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לגוף טוב כו'. </b>מצאתי להרב החסיד בשל\"ה ז\"ל דבר הגון בפירוש משנה זו. באות שי\"ן משער האותיות אשר לו. ואביאנו הנה בקצור נמרץ ובלתי שמירת הלשון. והנה דקדק ז\"ל. תיבת לגוף היא מיותרת. ולמה תפס לו התנא לשון שלילה. אלא הענין הוא את אשר נודע לכל. כי הבדל מין האנושי ומעלתו על הב\"ח. הוא בסגולת הדבור הנמצא בו. שבו עלה מדרגה החשובה שבדצח\"מ. שאם לא היה מדבר. הוא והם שוין. ומותר האדם מן הבהמה אין כי אם בדבור פה. אמנם ודאי שהדבור יש לו מעלה יתירה וטובה כשהוא בחכמה. שאז מועיל לנשמה. כי החכמה מצד הנשמה. והדבור הקדוש הבא מכחה. ודאי טוב ויפה לה. והיא כל עיקר תקון האדם וצורתו המיוחדת. אבל הדבור החצוני הגופני. העוסק בדברי בטלה. ודאי הוא פוגם אותה. מזיק ורע לה ולגוף ביותר. כי אז אין לו יתרון מצד זה על מדרגת הב\"ח. אדרבה מגרע גרע. הלואי עמד בראשונה. ולא יפסיד גם צורתו החיונית. ע\"כ הדבור הרע. זהו שאמר התנא אע\"פ שכל ימי גדלתי בין החכמים. שסגולתם המיוחדת היא הדבור. המוציא לאור תעלומות חכמה. א\"כ בהכרח לומר שהדבור דבר טוב ומועיל ודאי. אכן הוא לנשמה שממנה החכמה. לכן טוב לה הדבור הטהור והקדוש היוצא מפעל החכמה. שהיא תולדת הנשמה אבל מ\"מ לגוף לא מצאתי. דבר טוב לו. רחוק מהפסד וקרוב לשכר. אלא השתיקה. שאין בדבור גופיי משולל החכמה. תועלת וטובה בטוחה. אם אין הדבור לטובת הנשמה. כי מצד הגוף. אין צורך לדבור. כמו שלא הוצרכו לו שאר ב\"א: \n",
+                    "<b>וכל המרבה דברים. </b>עמ\"ש בס\"ד. בהגהת אבות דר\"ן: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>העולם קיים. </b>ע\"פ רע\"ב ותי\"ט. דחוק מאד. אבל הרב\"י יישב הענין יפה. ז\"ל בהתחלת טור ח\"מ. וא\"ת והלא בשלשה שנברא יספיק לקיימו. שמי שהוא סבה להתהוות הדבר. כ\"ש שיקיימנו. וי\"ל ששמעון הצדיק דיבר כפי זמנו. שהיה בהמ\"ק קיים. ורשב\"ג בזמן החורבן. בא לומר שאע\"פ שאין בהמ\"ק קיים. ואין לנו עבודה. וגם אין אנו יכולים לעסוק בתורה ובגמ\"ח כראוי. מפני עול הגלות (כי בגוים אין תורה) מ\"מ מתקיים העולם בשלשה אחרים שדומים להם. כי יש הפרש בין שמירת הנמצא. להתהוות העובר ברחם. שהדברים שקבלו חומם באש חזק. ישמרו חומם באש שאינו חזק. ואלמלא היו חמים. לא יקבלו החום באותו האש. וכן בענין הזה כו'. והאריך לבאר איך ג' אלו האחרונים. מעין דוגמת הראשונים. אלא שאינן חזקים כמותן. ובזה נסתלק הקושיא לגמרי בטוב טעם. אבל מ\"ש תוי\"ט אינו מוטעם. כי בודאי גם שלשה הראשונים דשמעון הצדיק אין להם קיום והעמדה. אלא ע\"י ישובן של ב\"א והתחברם יחד והסכימם לדעת אחד. ומ\"ש כל העולם לא נברא אלא בשביל חנינא בני כו'. אין הכוונה שברא הקב\"ה עולמו בשביל חנינא לבדו. כי במה ואיך תתקיים התורה ע\"י איש אחד פרטי. זהו דבר שאין לו ציור כלל. או הישוער בשכל שלא נברא העולם מתחלה אלא בשביל חנינא בלבד הא אין לך לומר אלא בשביל חנינא והדומה לו. וכן אמרו במ\"א אפי' בשביל צדיק א' העולם עומד. ור\"ל להגין על העולם שלא יכלה אפי' כל דורו רשעים. כדאי צדיק אחד כחנינא וכל כיוצא בו להציל העולם שלא יחרב. ומ\"ש בשבילו נברא. היא עד\"ש בקש הקב\"ה להפוך העולם לתוהו ובוהו. כיון שנסתכל בצדקיהו נתקררה דעתו. והיה זה נחשב כבריאת עולם מחדש. וכן הדבר בחנינא שעל ידו מתקיים דורו. ודור אחד נקרא עולם. ועבדו לעולם. וישב שם עד עולם. ואפי' את\"ל שמתחלת ברייתו של עולם מאז כך עלתה במחשבה לפניו ית'. לברוא העולם בשביל צדיקי יסודי עולם שבכל דור ודור. כחנינא וחבריו שיהיו זוכין ומזכין לאחרים ויחזירום למוטב. בשבילם נברא ודאי לא זולת. אבל לא שיהיה צדיק יחידי בעולם. זהו דבר שאין לו שחר. וע\"פ תירוצו של הב\"י. נתקיימה ג\"כ נוסחת <b>קיים</b> בידינו. שהיא העיקרית: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>כל שהיא תפארת. </b>עיין נדרים (כ\"ב) פי' הרא\"ש.  ",
+                    "<b>והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה. </b>ע\"ש (סי\"ח):  ",
+                    "<b>שאין אתה יודע מ\"ש ש\"מ. </b>עמ\"ש תי\"ט בשם רבו בד\"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר\"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע\"פ שאין שכר מצוה בעוה\"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה\"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ\"ז לשון מתן שכרן (עיין תי\"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ\"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש\"ע בס\"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.  ",
+                    "<b>והוי מחשב כו' כנגד שכרה. </b>עמש\"ל פ\"ק מ\"ג. במשנת אנטיגנוס בס\"ד ויגל לבך:  ",
+                    "<b>ואין אתה בא לידי עבירה. </b>רמז רבי בלשון זה. למ\"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר\"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב\"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח\"ו:  ",
+                    "<b>עין רואה. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם ד\"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה\"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ\"ש בס\"ד פ\"ג מ\"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע\"ה והוא המוזכר ג\"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב\"י לא יכתבו. משא\"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי\"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ\"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ\"ש שם בס\"ד. אך באמת מה שדנו הם ק\"ו מלבם למדה טובה. ק\"ו פריכא הוא ע\"פ מ\"ש שם בס\"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע\"פ שהקב\"ה הוא העד והבע\"ד והדיין כמ\"ש ספ\"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א\"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג\"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג\"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ\"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ\"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע\"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:  ",
+                    "<b>וכל מעשיך בספר נכתבים. </b>עתוי\"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו\"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי\"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ. </b>(עמ\"ש בס\"ד בבית נתיבות ובכ\"מ מהבית הקדוש) במה דברים אמורים באדם פשוט. אבל מי שעלה לגדולה. ונתמנה פרנס על הציבור אסור במלאכה. כדאמרינן בפ\"י יוחסין. אי נמי משכחת לה דעביד בצינעא. והכי צריך למימר אליבא דהר\"מ לקמן פ\"ד. במשנת א\"ת עטרה לקרדום (עמ\"ש שם בס\"ד) ואתי שפיר הא דמסיק וכל המעלים עם הצבור. סמכו ענין לכאן. לומר לך שאף הראשים המתמנים לפקח בצרכי צבור. לא יעסקו כי אם לשם שמים. ולא על מנת לקבל פרס מן הצבור בעד עסקם וטרחם. ואע\"פ שבטלים ממלאכת עצמם מחמת עסקי הצבור. כי טרדת הצבור ומשאם וטפולם מרובה. ואי אפשר לאחוז בזה ובזה. רצוני לומר לעסוק עמה במלאכה. א\"כ מלאכתן מתי נעשית ומה יאכלו אלו העוסקים לש\"ש. לזה אמר שאל ידאגו בשביל פרנסתן. לפי שזכות אבותם מסייעתם כו'. וללשון ראשון נמי ניחא. דכולה בבא. בחדא מילתא מיירי. והכי קאמר וכל העוסקים עם הצבור. אע\"פ שמותרין הם בקבלת פרס מן הצבור. כי אינם רשאים לעסוק במלאכה מפני כבוד הצבור. וגם כדי שלא יתבטלו מעסקיהם של צבור בשביל מלאכתן. מ\"מ יזהרו שיעשו לשם שמים. ולא תהא כוונתם להתעשר. אלא להחיות נפשם בלבד. ואל יתאוו להרבות הונם ואונם ע\"י כך (שאפי' המלך נצטוה בכך) ואף אם הפרס שנוטלים מן הצבור. אינו מגיע לכדי צורך פרנסתם. לא יחסרו כל טוב. לפי שזכות אבותם מסייע לעוסקים לש\"ש. לכפול שכרם. כי אין צדקה גדולה מזו. שטורחים עם הצבור לש\"ש. ע\"כ היא עומדת לעד לעולם ולעולמי עד גם לבניהם לדור אחרון: \n",
+                    "<b>סופה בטלה. </b>קמ\"ל שלא יסמוך על הנס. לחשוב שהתורה תזמין לו פרנסתו אפילו יושב ובטל. כמש\"ל מי\"ז פ\"ג בס\"ד אלא יהא לו עסק אפילו מועט. ולא יצטרך להרבות בסחורה יותר מדאי. כי כל העוסק בתורה. נכסיו מצליחים. לכן ודאי יוכל לסמוך ולבטוח בה'. לא ימנע טוב להולכים בתמים. בחסד אל יהא לבו בטוח סמוך לא יירא מרעב ומרעה. ואף אם תדחיק השעה. אינה אלא נסיון ובחינה. ומוסר אב נאמן. לידע ולהוודע אם ישמח ביסורין יקבלם מאהבה. סוף סוף הכל לטובה. כמ\"ש להטיבך באחריתך. סוף הכבוד לבוא. רק שיעשה לשם שמים. אליו יכוון לבו. ועל ה' ישליך יהבו: \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>עשה רצונו כו'. </b>מ\"ש תי\"ט פעמים הקב\"ה עושה רצונו ש\"א באף כו'. עמ\"ש בס\"ד בבית אל עה\"פ קרוב ה' לכל קוראיו באמת: ",
+                    "<b>אל תפרוש מה\"צ.</b> שאינו רואה בנחמתן. נ\"ל פשוט שהכוונה על יעודי הנביאים לעתיד. ובזה א\"צ לדחקו של תי\"ט. ולא כמ\"ש בשם פירוש המכונה לרש\"י. עמ\"ש בהקדמה:  ",
+                    "<b>וא\"ת בעצמך. </b>והא דאמרינן שילהי פ' א\"ל הממונה. כיון שיצאו רוב שנותיו ש\"א ולא חטא שוב אינו חוטא. ההיא בצדיק מעיקרו. דגמירי טבא לא הוי בישא. כדאיתא פת\"ה. ואמרינן נמי פא\"ד. כל עמר דנקי אגב אמיה סליק. ולרבא נמי אפשר דהדר ביה. מיהו ביצאו רוב שנותיו בלא חטא בנתיים. דילמא לכ\"ע שוב אינו חוטא:  ",
+                    "<b>שא\"א לשמוע. </b>נ\"ל לפרשו על דבר שמועה וספור שנראה לכאורה כאלו הוא בלתי אפשרי רחוק וזר מלהמאמין המגיד עליו. שיהא הדבר כן באמת. ואעפי\"כ אינו מן הנמנע בהחלט. כי יש דבר שיאמר ראה זה חדש. כבר היה לעולמים. אשר היה מלפנינו. זהו שאמר א\"ת מיד על דבר נפלא בעיניך. דבר שא\"א לשמעו הוא זה. לפי שסופו להשמע והוא על דרך וא\"ת מפליג לכל דבר שיהא. עם עוצם קשיו וזרותו. אל תשלול ממנו האפשרות בהשקפה ראשונה. ותחשבהו להפלגה וגוזמא בתחלת המחשבה ולכאורה. ולא תחוש להסכמת הטבעיים ובעלי החקירה (המכזיבים כל דבר שלא ראו עיניהם בראיה ברורה). ולא עוד אלא שקצת מכחישים גם ראות עיניהם (עמ\"ש בס\"ד בעליית הטבע) מה שלא תכיל איפת שכלם לשער אפשרותו. עליהם אמר הכתוב. אל תתחכם יותר למה תשומם. אם לא עמדת על בטולו בדרך הבחינה ע\"פ מורי התורה. כי אז אל תהי סכל ופתי. יאמין לכל דבר. זה נראה נכון. וגרסת שאפשר לשמוע היה באמת דבר שא\"א לשמוע. עיין פ\"א דרע\"ב. ויש להטעימו עם אותה שאמרו ספ\"ג דמגלה. לעולם יהא זהיר בתשובתו. שמתוך מ\"ש אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. פקרו המינין. ה\"ז ממש מכוון לפירושו. וקרוב גם לענין משנת אבטליון דפ\"ק:  ",
+                    "<b>שמא לא תפנה. </b>נראה שזה השמא קרוב לודאי. אע\"פ שמצינו לפעמים שעשו כך והצליחו כרב\"ז. מ\"מ מילתא דלא שכיחא היא. כי מחשבה מועלת אפי' לד\"ת. לכן אל תדחה השעה. ועשה בעוד שאתה מוצא:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ולא כל המרבה. </b>אינו נראה בעיני דרך המפרשים שהביאם תי\"ט. ומ\"ש שכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ראב\"ח. לא ידעתי ראייתם מה היא. ואם אביו הניח לו אלף ספינות בים כו'. הלא אמרו ג\"כ מימיו לא הלך וראה אותן. גם מאילפא ליכא למילפה. כי בודאי לא מרוב עסקו בסחורה החכים. אבל נתחכם. קודם שלמד. אח\"כ פירש לעסוק בדרך ארץ. ומי יאמר שנתחכם ע\"י כך. הלא ודאי הפסיד מחכמתו. יותר ממה שנשתכר (שכן כתוב כי העושק - ודרשו העסק - יהולל חכם וגו') ואע\"ג דתלי נפשיה באסקריא דספינה. <small>[דרך הלצה יל\"פ. מ\"ט דוקא בתורן הספינה. ואיך יש להבין שהסכים לאבד עצמו לדעת. ח\"ו. לכן נ\"ל דה\"פ. שזהו אמתלא שלו והתנצלתו על שעסק בד\"א. ופירש לים בספינה. מחמת שאם לא היה עושה כן היה מת ברעב. וממילא גם התורה בטלה. ואם אין קמח. אין תורה. והיה טובע בהכרח. וע\"י שעסק במו\"מ. נתקיימה תורתו בידו. שיוכל להשיב שואלו דבר. לכך אמר מאן דשאיל לי ולא פשיטנא ליה. נפלנא וטבענא. כי אמנם אדרבה על ידי שפרשתי לד\"א. היא שעמדה לי שלא שקעתי. אף חכמתי עמדה לי. כמו שיוכיח. ואי לא הוה פשיטנא. היה מחמת העניות. שהיה חשוב כמת וטובע ונחנק בגרונו. על העדר מזונו. ועתה שהחיה גופו ונפשו לו חיה. יוכל להשיב דבר על אפניו. זהו תלי נפשיה ללמוד זכות על נפשו. תלה בספינה:]</small> ומפשט פשיט כל בעיא ממתניתין. זו לא גרמה לו הסחורה שהרבה לעסוק בה. די שהראה שלא שכח תלמודו מחמת העסק בד\"א. ולא אבד מה שהיה בידו. ר\"ל משניותיו שהיו סדורים ושגורים בפיו לשעבר. מקודם שעסק במו\"מ. אעפ\"כ בלי ספק לא לבד שלא נתחכם יותר בעודו עסוק בדרך ארץ. אבל פשיטא שנגרע גם מחכמתו הקודמת. דלא סגי בלא\"ה כאמור. והראיה כי על כן לא בחרו בו למנותו ולהושיבו בראש. והמליכו לר\"י על פניו. עם שהיה לו קדימה נגד ר\"י וכמו שהודו לו שהיה ראוי לכך יותר מר\"י. אלמלא לא פרש לד\"א. הרי על כרחנו לומר שאין ראיה מאילפא. גם לא מחכמים אחרים כיוצא בו. שהוכרחו לבקש מחייתם במו\"מ. ובודאי לא הוסיפו חכמה ע\"י הרבותם בסחורה (אם לא במה שנוגע בדיני ממונות. יוכל להיות ריוח ושבח לתורה ע\"י העסק במו\"מ. שאין חכם כבעל הנסיון) וזה דבר מחויב בעצמו. שלא היה אדם מעולם שהחכים בתורה ע\"י רבוי עסק סחורה. ואם ימצאון מי שלא הפסידו ע\"י כך אפשר כולי האי ואולי. לכן האמת בפירושא דמתני. שכל המרבה בסחורה. אינו מחכים את עצמו. וכל החכמים (שנמצאו ודאי רבים) שעסקו בסחורה למצוא די טרפם בלבד. אבל לא הרבו בה יותר מדאי. אמנם פירוש מלת כל בכאן. כענין שום או מאומה. כמו ל\"ת כל מלאכה לא יעיר כל חמתו. וכן בלשון משנה עוד. וא\"ת מפליג לכל דבר. ביאורו לשום דבר. וכן נמצא בכמה מקומות עד\"ז. ואמנם זה שאמרו כאן ל\"א אלא להוציא ריבוי בלבד. כי ד\"א הוא מח\"ד שרובם קשה ומעוטן יפה. אבל יפה תורה עם ד\"א שזה וזה מתקיים בידו (והרבה עשו כרי\"ש. ועלתה בידם) כרובם של תנאים ואמוראים עמודי הדת שהי\"ל עסק מלאכה אמו\"מ עם תורתם אומנותם הקבועה. זה ודאי יותר מחכים. מאותם שעל הפלטר ופת ב\"ב סומכים. ושמים בשר זרועם. כרובם שכחו אל מושיעם זרועם. והוא לחם כזבים סוף מתעפשים תורתם משתכחת. ורוב למודם אין להי\"ת בו נחת:  ",
+                    "<b>ובמקום שא\"א כו'. </b>עמ\"ש בס\"ד פרק קנין תורה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>גולגולת </b>יש לפרש שאחז לשון זה. ולא אמר שראה מת אדם. ואם אולי מעשה כך היה. הי\"ל לומר ראש או קדקד. עוד יל\"ד אחת למה ליה. ותו ע\"פ המים למאי אתא. אלא האמת הוא שרצה להסתיר ענין הגלגול. בסוד ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (ודור הולך הוא דור שבא ורמוז ג\"כ בכתיב תוסף רוחם וגו'. והדר תשלח רוחך יבראון. אינהו דגופו) וכל הרשעים והרוצחים נמשכים ובאים משורש קין קינא דמסאבותא. והוא ותולדותיו נשטפו במבול. והיינו ראה גולגולת אחת (אחת ודאי מיוחדת בעצם וראשונה היתה בעולם באופן זה) שצפה ע\"פ המים. הידועים שבאו לשחת. אחת היא בנין אב. ואם למקרה כולם. כל הבאים מכחו. על ששפך דם אחיו כמים. נשטף במים הזדונים: \n",
+                    "<b>וסוף מטיפיך. </b>שופכי דמך. שמזמינן הקב\"ה לפונדק אחד. כמשחז\"ל. כי מ\"מ גם הם יצאו משורש נחש. אפי' הורגי נפש בשגגה. וצריכין תקון או כפרה בגלות. העומדת במקום מיתה. ולכן אמרו אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ולא עוד אלא אפי' מקיימי מצוה בחבלה והוצאת דם בעלמא בלי שפיכת דם הנפש. במצות מילה שאין למעלה הימנה. או אפי' הריגת ב\"ח ובדרך מצוה. כולם נאחזים מצד הדין כמ\"ש רז\"ל האי מאן דבמאדים או טבחא או מהולא. אלא המה בסטרא שמאלא דקדושה. ואשיד דמא. הוא מתוקף הדין בסטרא מסאבא) ובזה יתיישב היטב גם כל מה שהוקשה לתוי\"ט ונדחק מאד ומאריך טרחא בלשון רחב הרבה מאד. וקצר מלהשתרע במצע השכל. והמסכה הארוכה צרה מהתכנס בלב שומע מבין דבר לאשורו. על אפי ועל חמתי היתה לי מלאכת העתקתו בכאן. ולא היה חביב לי דבורו. הכפול ומכופל במ\"כ בטיח טפל בנוי על יסוד נופל מעיקרו. ועתה בעזה\"י בקוצר דברים חזר הלשון טוב וישר יפה תוארו. נאמן וקיים במאמרו: \n",
+                    "<b>עי\"ל </b>בדרך הנגלה. ויל\"ד עוד יותר על כל הנזכר. כי מאין ידע שאיש אחר הציף לזאת הגולגולת. שמא מעצמו נפל וטבע במים. בסבה מן השמים. לא ע\"י בחירת אדם כלל. ודבר רחוק הוא בלתי מצוי שיציף אדם את חברו במים. וכי אי אפשר לו להרגו בכמה אופנים אחרים קרובים ומצויים. לכן בדרך הפשט אני אומר לפרשו על בעלי הדעות הנפסדות. המשולות במים הזדונים. כנז\"ל בפ\"א במשנת אבטליון. ומשכן המחשבות והדעת. במוח. שמקומו בגולגולת. וראה הלל והביט בגולגולת אחת שנתרוקן המוח ממנה. לפי שטבע במים הרעים המרים המאררים (גם בהל' טרפות אם המים מקיפין את המוח טרפה) שהשקוהו מלמדיו לאיש ההוא ושקע בהם שכלו. ונשארה גולגלתו ריקנית. צפה על פני המים הזדונים האלה. והביט וצפה כי היה הנטבע ההוא במורדי אור מתחנתו. ומוריו גם המה היו בעוכריו. ודאי טינא היתה בלבו. דכל עמר דנחית ליורה סליק. וכמו שאמרו בדואג ואחיתופל. ואחר שהיו רשעים מעיקרם. לפיכך מצאו פתחים ופתחון פה לטמאם ולהכשילם יותר. דגמירי טבא לא הוי בישא. ושפט צדק בשכלו ללמד דעת את העם. שלא יתרעמו על נורא עלילה על בני אדם. שנתן מכשול לבני אדם להחטיאם לפי תומם. וכפי הבנתם בדעת רבם. כמו שאירע לצדוק ובייתוס ולאלישע אחר וחבריהם. לכן הודיעם כי זה השוטה החוטא במוח גלגלתו. שאבד ושקע ביון הסכלות. עם היות עילה מצא לטעות. מכל מקום הוא עיקר הגרם בנזקין לעצמו. שכבר חטא והחטיא את הרבים. בנטייתו ותאותו הרעה. לפיכך נתנו לפניו אבן מכשול לאבדו וסוף רבותיו שגרמו לו נקה לא ינקו. שהיה להם להזהר בדבריהם. כמאמרו של אבטליון. רבו של הלל בעל זה המאמר: \n",
+                    "<b>יטופון. </b>לענין מ\"ש תוי\"ט בשם הר\"מ מענין הבחירה. עמ\"ש בס\"ד מט\"ו פ\"ג: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מרבה רמה. </b>כתי\"ט ולא הבינותי מה יתאונן כו'. תמהתי מראות מ\"ש כאן. הלא אשר יש לו לב לדעת כל אשר בארץ ולידע את הנולד. הוא יתבונן. כי יתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן. בלי ספק במסתרים תבכה נפשו במר ותתאונן. על האי שופרא דבלי בעפרא בחושך ירפד יצועיו חרו\"ץ עלי טיט היון. לשחת יקרא אביו אמו ואחותו לרמה. ואיך יערב אכול ושתה לאדם החי המסתכל בסופו (אם לא שכך נגזר על המת שישתכח מן הלב. שאל\"כ לא היו אפי' חיי שעה נמצאים בעולם. אעפ\"כ לב חכמים בבית אבל) לא יפה אמר עקביא הסתכל בג\"ד וא\"א בא לידי עבירה. לאן אתה הולך. אבל מ\"מ האמת אתו בזה שהקושי מגיע לנפשו של מת. כי היא אמנם אינה נפרדת ממנו ושוכנת עמו בקבר. והוא שאמר הכתוב הנוגע במת בנפש. והיא מרגשת ודאי הרגשה רוחנית. לא הרגשת תנועה גשמית. ותמיהני על ביאור תוי\"ט שהיה נבוך להביא ראיה על הקרא הנפש בשם מת. מהכתוב ודורש אל העתים (שילד\"א בקל) והי\"ל להביא מקרא יותר מפורש. הלא הוא האמור בענין פעל המיתה (וכ\"ע תמות נפשי). בנפש האדם אשר ימות. וכתוב בו הנוגע. הרי שהנפש מקבלת הנגיעה המטמאה. מכלל שאליה נוגע מקרה המיתה. ובאמת אין המיתה השחתה (רק לצורת החומר להחליפה במשובחת בעתה) אלא מנוחת התנועה והשקט הכחות הנפשיות ורוחות חיוניות. שפעולתם נכרת בחיים חייתם. ונעדרת במותם. לכן יתכן לומר שאין מקרה המיתה מגיע אלא לנפש בעצם וראשונה (הפך מדעת חכמי ב\"א האומרים שהנפש חיה בעצם ומתה במקרה והגוף חי במקרה ומת בעצם. אלא בלשון הזה צריך לומר הנפש חי בעצם ומת בעצם. והגוף חי במקרה ומת במקרה. אבל אין מות זה כמות זה. כי מיתת הנפש תקרא שביתה. ומיתת הגוף בטולו לשעתו למה שהיא נושא החיות. בהיות חומרו משכן וכלי לרוח החיוני. האומן הפועל בתוכו. ואליהם בלבד נוגע דבר המיתה העצמית. שהיא השבת הפעולה בלבד. ולא תורה על אבדת הנושא ובטולו חלילה. אף פעולת תנועתו לא כבתה מכל וכל אלא שאינה נרגשת עוד לחוש כמו שהיתה במקום אשר היה שם אהלה בתחלה. בעודה בחיים גופניים מוחשים. כי אז היתה תנועתה גשמית. ובמות שבה והיתה רוחנית אם לא בכרת התוריי. שהוא הוראה על אבוד הנפש והשחתתה רחמנא ליצלן. וההעדר. סבת ההויה. על כן יש בו תנועה כחניית נסתרת (עמ\"ש בס\"ד בפי' ש\"ה ליום רביעי בסופו) ועיין עוד מ\"ש בעזה\"י בעליית המות. ובאגרת הבקורת (ד\"כ ע\"ב ): \n",
+                    "<b>מרבה חכמה. </b>כרע\"ב מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו כו'. תלמוד ערוך הוא בידינו. פ\"ק דנדה (יד\"ב): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכך נוצרת. </b>לענין תכלית היצירה. עיין מ\"ש בס\"ד בסולם בית אל ומשם תבין מ\"ט אמרו כאן שלכך נוצרת ללמוד תורה הרבה. להיות תבלין הרבה למנוול. שלא יקדיח תבשילו: \n",
+                    "<b>אשרי יולדתו. </b>עיין דרוש תפלת ישרים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שידבק בה. </b>עתוי\"ט מ\"י בכוונת רבי דר\"פ. שבכל מדה כו'. שיבחין בה שכך ראוי שיפעול ושיעשה דבר גדול דיבר בזה. והיטיב מאד את אשר דיבר. כי בודאי צריך עיון עצום וחקירה רבה בכל מדה מהמדות הטובות והרעות. המעולות והגרועות. לעמוד עליהן באמת להחליט ההסכמה. השנואה היא אם אהובה ונעימה. הטובה היא אם רעה. ובודאי לפעמים תקשה מאד ההכרעה. כי כבר תובחר המגונה שבכולן כמו האכזריות לצורך שעה. וכן בכל המדות מקצה לפיכך צריך לשמור נפשו מאונאה ושכלו מהטעאה וכמ\"ש באורך בחלון צורי. ולתכלית זה בנינו לשם ה' בית מדות ועליות מדוחים. לברר מקרי המדות ומשיגיהן:  ",
+                    "<b>שכן טוב. </b>כרע\"ב מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. אין הכוונה שלא תזוז ידו מתוך ידו. שכבר אמר החכם. הוקר רגלך מבית רעך. אלא ר\"ל קרוב וסמוך לו. על כן הוא נמצא אליו בכל עת שיבקש ואין צריך לטרוח ולחפש אחריו לעת הצורך. משא\"כ בחבר הנפרד והולך למרחוק אחר התחברו בשעה ידועה ועונה קבועה ולא יסף שוב אליו בנתים. ועיין עליית בחינת האוהבים. והבקור והחברה:  ",
+                    "<b>איזו היא דרך רעה. </b>לא הבין מדבריהם הראשונים כו' ואפשר היה לומר בקשת היתרונות אינה דרך רעה. לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה ע\"כ. ר\"ל שיש לטועה שיטעה כך. אמנם ע\"ד האמת אין מזיק גדול מזה לעצמו ולזולתו שהרי מפני כך אמרה תורה על ב\"ס ומורה שיסקל. מתוך שירדה תורה לסוף דעתו. סופו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם הבריות. ולכן באמת אמר האומר בדרך רעה שיתרחק ממנה. עין רעה. שהוא הפך עין טובה. ור\"ל המקנא במה שאינו שלו ועינו צרה במה שיש לזולתו שהוא בעיניו כנשלל ממנו. שלא יוכל להשיג בו מותרי תאותיו. ואע\"פ שידיעת ההפכים אחת. ובידיעת הטוב. נודע שהפכו רע. מ\"מ לא יחויב זה המשפט במדרגה. רצוני כי אף אם נגזור שידבק במדת העין טובה יותר משאר המדות הטובות. לא יתחייב מזה בהפכו שיתרחק ממדת עין רעה יותר משאר מדות הרעות:  ",
+                    "<b>הלוה ואינו משלם. </b>עמ\"ש תוי\"ט בשם הרי\"ל. בטעם שלא אחז התנא דרכו. ומדוע שינה בכאן שלא הודיע הפכו. של הדרך הטוב בלשון כולל. ואמר ז\"ל שהבלתי רואה את הנולד. אינה דרך רעה. שמצינו אנשים אינם רואים הנולד. הולכים בדרך ישרה. או האנשים המקיימים התורה לש\"ש. לא לתקות שכר כו' שזאת היא העבודה היותר שלמה ע\"כ. לפי דרכו זה כבר יאמר מי שאינו רואה את הנולד. טוב יותר ממי שרואה הנולד. אלא שנבחר המאמר בזה התואר. מפני היותו נכון בכולל. ולא יתכן התהפכו אם לא בתנאי ובשולל. כך אני אומר ע\"פ דרכם של המפרשים. אבל דבריהם דחוקים רחוקים מכליותי. כי מ\"ש שנמצאים אנשים מקיימי התורה והולכי דרך ישרה. בלי שיראו הנולד משכר ועונש. גם זו דרך לא טובה היא. כי מי שאינו יודע לגמרי מהטוב הנמשך לשומרי תורה. ולא מהרע אשר ימצא את עובריה. אינו מבחין בין טוב לרע. אין ממש במעשיו. ולא יקראו רע וטוב בעצם. אלא בשתוף השם בלבד. ועל זה אמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב. כי אחר כוונת הלב הן הדברים. הן במעשה רצוי. או הפכו. לכן לפחות צריך העושה שידע שישמח בעשיית הטוב ובהמנע מהרע. ושיתחרט ויצטער בבטול המצות ובעברו עליהן. והרי הוא רואה הנולד בזה. אע\"פ שאינו עובד לתקות שכר. או ליראת עונש. שאם לא קדמה לו ידיעת הטוב והרע. אין מעשהו אלא מעשה קוף בעלמא. וגם לא יהיה בטוח ללכת בדרך ישרה. וכ\"ש לפמ\"ש במשנת א\"ת כעבדים המשמשים כו' שאמנם מדת צדיקים היא לצפות על שכר עוה\"ב בודאי. ולא לחנם הרבו נביאים וחכמים להודיע רב טוב הצפון לצדיקים. ואשר אינם מיחלים לחסד ה' לחסות בצל כנפיו. לא בחר ה' באלה. ודרך כלל בודאי כל מי שאינו רואה את הנולד אינו בדרך טובה. לפיכך אף דברי הרע\"ב תמוהים ואין להאריך בזה. ועל כן לא נתיישב בדבריהם שינוי הלשון. הפרטי הלז שבמשנתנו. התמוה בעיני הכל שיצא מכלל הפך הדרך הטובה. גם מ\"ש הרע\"ב בטעם ריחוק הלוה וא\"מ. שאינו מוצא מי שילונו כו'. אינו נראה. דמידי הוא טעמא אלא משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. דמשמע משום דררא דממונא דמלוה היא. ואי איתא הא משום תקנתא דידיה היא. ולא דמלוה. ולישנא דמתני' נמי קשיא טובא. לכאורה ברשיעי עסקינן וכדדייק נמי קרא לוה רשע וגו'. והא דאורייתא היא צריכא למימר דאסור לעשוק את חבירו. וכולה מתני' ומסכתא סתמא לא איירי אלא במדות טובות. ומילי דחסידות. ותו מאי האי דקאמר הלוה מן האדם כלוה מן המקום. היכי שמעינן לה מהך קרא. וקרא גופיה לא ידענא פרושיה מ\"ט הפסיק רשע באמצע. הכי הול\"ל רשע לוה וגו'. או ולא ישלם רשע. ותו דלאו רישיה סיפיה מה ענין חנינה ונתינה. להלואה. ואי נמי בקב\"ה משתעי הכי הול\"ל וצדיק ישלם. ותו קשיא אטו כל לוה ואינו משלם. הקב\"ה משלם בעדו. א\"כ התנצלות טובה היא לרשעים. שהמלוה אינו מפסיד על הידיהם כלום. ולא אתמר הכי בשום דוכתא. וחזינן נמי דלאו הכי הוא. הלכך נ\"ל פירושא דמתני' הכי. ודאי כל שאיני רואה הנולד אינו בדרך טוב כאמור. כי איזהו חכם הרואה את הנולד. לכן לא הוצרך לומר הפכו. דהיינו איזו היא דרך רעה מי שאינו רואה הנולד. פשיטא דא חסר מה קנה. אלא דהוה אמינא הני מילי בדברים שבין אדם למקום. או בין אדם לחבירו. ולא אפשר בחזרה ובמחילה. משא\"כ בממון דנקנה בשני דרכים הללו. ס\"ד לית לן בה. אע\"ג דהשתא לית ליה מידי לשל מי. ולאו ברשיעי ממש איירי הכא. אלא הב\"ע בעני שלוה לצורך פרנסתו. אלא שהמלוה אינו יודע שלוה על מנת לאכול ולא לשלם. וחושב שיש לו מה לשלם. ומפני שמטעה את המלוה. מעלה עליו הכתוב כאלו רשע הוא. אע\"פ שי\"ל להתנצל בעניו ודחקו. דהו\"ל לאסוקי אדעתיה ולראות הנולד. דלא שכיח שיתעשר. והלה יתבע את שלו וגורם רעה לעצמו. אלא הי\"ל להודיע למלוה שלוה על מנת לאכול ולכשתשיג ידו ישלם. שאז המלוה בטוח בערב שלו שיפרע (עד\"ש לוו עלי, עיין בפרוזדור דמוסך השבת) זהו שאמר התנא אפילו הלוה ואינו משלם. שיש לו התנצלות גדול מפני הדוחק. וגם שישנו בחזרה. ומתחלה ברצון נתן לו. אעפ\"כ גם הוא בכלל שאינו רואה הנולד. ולא עוד אלא שנחשב כרשע. דהכי דייק קרא לוה רשע. ר\"ל שלוה מתחלה על דעת שלא לפרוע. הרי מתחלת הלואה נעשה רשע. מחמת שיודע שאין בידו מאומה ולא ישלם. ומשו\"ה לא כתיב רשע לוה וגו'. או לוה ולא ישלם רשע. דהו\"א שי\"ל ואינו רוצה לשלם. השתא דהפסיק הענין. ה\"פ. לוה רשע. מחמת הלואתו רשע הוא. שהי\"ל לראות הנולד. אע\"פ שאינו רשע מחמת ולא ישלם. דמאי אית ליה למיעבד אנוס הוא. מ\"מ נקרא רשע מטעמא דאמרן. שאם היה מודיע למלוה האמת. היה חונן אותו בהלואה שריא במתנה על דעת שישלם כשתמצא ידו. וסבר וקבל. שאם לא תשיג ידו. מ\"מ חובו בטוח. כי מלוה ה' חונן דל וגו'. ובלוה כזה הדברים אמורים. שהלוה מן האדם כלוה מן המקום ודאי. ומדת חסידות שנו כאן בלי ספק. ובכן פירוש משנה זו עולה יפה מאד בס\"ד:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי כבוד חברך כו'. </b>עמ\"ש תוי\"ט בשם מד\"ש. אמנם בתלמיד יצדק היטב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. כי דיו לעבד להיות כרבו. ע\"כ. ופשיטא שזה דבר בטל. ואם הוא אינו מקפיד על כבודו. ודאי אינו רשאי לומר על כבוד תלמידו. אבל בראוי ובנאה ומשובח התנא מדבר. אטו בשופטני עסקינן. דלא חס על כבוד עצמו. טוב ממנו הנפל. והמקום חס על כבוד הבריות. וכמו שאכתוב בדבור הסמוך בס\"ד. ועמי\"ב: \n",
+                    "<b>חביב עליך כשלך. </b>הרי זה בא ללמד. ונמצא למד. שגם זה הוא דבר ראוי. שיהא אדם מקפיד על כבודו ודאי. לפי שהוא נברא בצלם אלהים. על כן ניתנה בו הרגשה עצומה בבזיון הנעשה לו. אף שענוה מדה טובה היא ומן המעלות הגדולות. כדי לכבוש היצר ולזכור סופו. לזה נבחרה מדת הענוה. שלא ינקם מן המבזים אותו. אבל פשיטא יש לאדם להרגיש ולהבחין בבזיונו (וכבר אמרו. צערא דגופא ניחא ליה לאינש מבזיוניה) ביחוד אם הוא ת\"ח (כל הכבוד הוא נחלתו. כמ\"ש כבוד חכמים ינחלו. וכתוב סלסלה ותרוממך) וכמ\"ש דנקיט ליה בלביה. והותר לו לענוש ולנדות לכבודו ודהמע\"ה התאונן והתלונן עד מה כבודי לכלימה. וכזה נמצא הרבה במקרא ובגמרא. שחסו מאד על כבודם כי הבלתי מרגיש הוא כמת. כדברי הר\"מ בהל' דעות ועיין בנוה חכם שלנו. ובחלונות אטומות. ועליית הכבוד. והענוה בעז\"ה) ואף שלדברי החסיד בח\"ה הגדולה שבמעלות היא מדת הנשתוין עיין עליית הכניעה ואכמ\"ל. ודבר ברור הוא שדרך המוצע הוא היותר טוב בכל הענינים. ולכן ודאי האדם השוה והשלם בדעותיו (שממנו דיבר התנא) ראוי לו להיות כבוד עצמו חביב עליו מאד (ולא לרדוף אחר הכבוד. שהיא מדה מאוסה ומגונה. אלא לשמור כבודו מכלימה. וכדרך שאמרו ג\"כ בממון צדיקים. ממונם חביב עליהם. לשמרו מהפסד) ור\"י קרי למאניה מכבדותי. ואמרו ז\"ל אל ישנה אדם מהרבנות שלו. וכן מוכיח מ\"ש ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עם שיהא נבזה בעיניו היינו שמראה עצמו כמקצר בעבודה ובעשיית הטוב ויבחין ויסתכל תמיד בפחיתיות שבו. שלא תזוח דעתו עליו. וזהו כבודו העצמי בלי ספק. שעל ידי כך יזכה לכל האושר והכבוד. ויקנה לו כתר שם טוב. והשפלתו היא הגבהתו: \n",
+                    "<b>שנשיכתן. </b>עתוי\"ט מ\"ש נ\"ל שאלו הלשונות הם כנוים לחרמות כו'. חלם חלום אמת. ולא פתר כראוי במ\"כ. כי אמנם במראה ולא בחידות מצאנו ראינו שנשתמשו חז\"ל בלשונות הללו במקום נדוים ושמתות. כמ\"ש ר\"ש מאן דעקץ ליעקציה עקרבא. ר\"פ פסולי המוקדשין (דלא\"ב ופירש\"י עקרבא שמתא. ואמרינן נמי חויא דרבנן טרקיה. דל\"ל אסותא (שבת דק\"י ע\"א ע\"ז דכז\"ב) גם אמרו כל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת\"ח: \n",
+                    "<b>לחישת שרף. </b>כרע\"ב פ\"א השרף הזה אינו מקבל לחש כד' (וכ\"כ נחשים צפעונים אשר א\"ל לחש) כך ת\"ח אם תקניטנו כו' אינו מקבל פיוס.  <small>אם אמנם מצינו מדה זו לקצת חכמי התלמוד כענין ר\"י עם ר\"ל. בפ' הפועלים. ור\"ח עם רב שילהי יומא. ור\"ש עם עולא משגש אורחתיה דאמיה פ\"ק דב\"ב. ור\"א עם ר\"ע תלמידו רפא\"ד. ועם ר' ב\"ד פ\"ק דחגיגה וזולתם והנפלא מכל זה מ\"ש בהוריות על רבי אע\"ג דענותנא הוה. לא רצה מתחלה למחול אפי' לרבותיו ר\"מ ור\"כ שלא חטאו לו אלא לאביו ולא אהנו מעשיהם. וכבר נפטרו לג\"ע. עכ\"ז זכר להם חטאם. וקרא עליהם האויב תמו חרבות לנצח. והוא דבר מתמיה מאד. אם אמנם אותן המענישין. ודאי מזלם גרם ג\"כ. כמ\"ש על רבה דהוה במאדים. דעניש וקטיל. גם מצינו מהם מי שאינו מעביר על מידותיו. ומי שמעביר עמ\"ד כר\"ע כמ\"ש בגמ' דס\"פ סדר תעניות.</small> ע\"כ. הא דלא כדשנינן רפ\"ב דיומא דמפייסו ליה ומפייס אלא כך פרשהו. שאין לו הצלה ומנוס. למי שפגעה בו מכת פרושים. כדאיתא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם. מיתה או עוני. ואמרו עוד כל המבזה תלמיד חכם. אין תרופה למכתו. כי אש דת יוקדת היא. וקודשא בריך הוא תבע ביקריה:\n",
+                    "<b>[וכל דבריהם כו'. </b>עתי\"ט שכתב בשם רש\"י. כגון יחוד דפנויה כו' ותנן תנוקת בת יום א' מטמאה בנדה כו'. איני יודע אם זה כולו לשון רש\"י המדומה. או הוסיף תי\"ט מדעתו. כי אמנם לא גזרו יחוד אלא עם הראויה לביאה. כמבואר בא\"ע סכ\"ב:]\n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עין הרע. </b>מ\"ש רע\"ב וי\"מ שמכניס עין הרע בממון ש\"ח או בבניו כו'. ודאי יש עין מזקת וכן א\"ח עה\"פ והסיר ה' ממך כל חולי זו העין. ואמר יעקב אבינו ע\"ה לבניו למה תתראו וכן הרבה. אכן לפ\"ז לא הוי דומיא דאיכא דמוציאין את האדם עצמו ולא לאחרים: \n",
+                    "<b>ושנאת הבריות. </b>רע\"ב מביא ג\"פ. ואינן אלא אחד. שמי שמואס חברת הבריות מחמת קנאה. והיא שנאת חנם עצמה. אבל מי שמואס חברתם מפני רוע מעשיהם. משובח הוא. והוא מ\"ש אח\"ז וישיבת בתי כנסיות של ע\"ה (ולכן צריך הת\"ח להודות לה' שלא שם חלקו מיושבי קרנות) ומי ששונא הבריות. ודאי גם הוא שנוי מן הבריות. כי כמים הפנים לפנים וגו'. אכן מי שמביא עליו שנאת הבריות. מאהבת בוראו. שצוה להוכיחם ולהדריכם אל היושר והאמת ומשפט שלום שעל הרוב הוא נשנא. כמ\"ש האי צ\"מ דלא מרחמו ליה בני מתאיה כו'. וכן אם יעשה משפט ולא יגור מפני איש. גורם לו איבה. כמ\"ש החושך עצמו מן הדין כו'. (ודוד המע\"ה בכ\"מ מ\"ס תהלים צווח על אויביו וצריו מה רבו ורבים לוחמים לי מרום. וכן רובן של הנביאים היו רדופים ועלובים מבני דורם. ביחוד הגדולים אליהו. ישעיה. יחזקאל. וירמיהו ביותר כמ\"ש עצמו איש ריב ואיש מדון לכל הארץ וגו' כלה מקללוני) זה ודאי אינו בכלל הזה. אדרבה דברים הללו מביאין אותו לחיי עולם. כי שנאה זו אינה מחויבת אלא מב\"א בצורה (לא בעלי נפש) משלמי רעה תתת טובה ושנאה תחת אהבה. כי המוכיח לעם ועושה משפט צדק. הוא האוהב הנאמן. שראוי להוסיף על אהבתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>יהי ממון חברך חביב. </b>מה שציין תי\"ט על מ\"י. לומר שאע\"פ שאינו חס על ממונו. מ\"מ צריך להיות ממון חבירו חביב עליו. ושם הביאו ללמד וכאן נמצא למד על עצמו. ובאמת לא היה צריך שם וכאן. כי פשוט הוא מאד. ודבר תימה הוא שהוצרך שם ללמוד מכאן. וכי איזה דבר חמור. כבוד גופו או ממונו. פשיטא דגופיה עדיף מממוניה. אע\"ג דגבי צדיקים אשכחן זימנין דממונם חביב עליהם מגופם. מ\"מ לגבי חבריה ליכא למימר הכי דרוב ב\"א מוחלין יותר על ממונם. מעל כבודם. ואיך שיהא מאי עדיפותיה דממון מכבוד. כיון דאיכא דקפדי אהאי טפי ואיכא דהאי חשיב להו. ומאי אולמיה דהאי מהאי. דליגמר ממון טפי אכבוד. ומסברא תרווייהו שוו בהא. ותנינהו נמי. בשלו הוא רשאי. ואינו רשאי בשל עניים לדר\"מ פ\"ז דפאה. ובשילהי החובל. בעצמו אע\"פ שאינו רשאי פטור. באחרים חייבין. ועמ\"ש בס\"ד מ\"י ובסמוך: \n",
+                    "<b>כשלך. </b>לאו דוקא. עתי\"ט מ\"ה פ\"ג דב\"ק. שהוכיחו תו'. שיותר צריך ליזהר שלא יזיק. משלא יוזק. ובנזקי ממון איירי התם: \n",
+                    "<b>והתקן עצמך ללמוד תורה כו'. </b>שלא תאמר הואיל ואבא חכם ואבי אבא כו' לשונו זה מדויק. דדוקא כי האי גוונא דאכתי לא מוחזק באבהתא. אז אינו מובטח עדיין שלא תפסוק תורה מזרעו. דבעינן שלשה דורות. אתה וזרעך וזרע זרעך. אבל מכאן ואילך ודאי תו לא צריך. ובזה לא הרגיש תי\"ט. והוא דבר ברור. ונתיישב לי עוד בו דבר קשה. שכך אמרו גם בבתרא דנדרים. מפני מה אין מצוין בת\"ח בניהם ת\"ח. שלא יאמרו תורה ירושה להם. שנראה כסותר לאותה שאר\"י בפ' הפועלים. תו לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה. והוא סתירה גמורה לכאורה. והשתא לק\"מ. כמ\"ש בס\"ד שם בפי' אגדות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי זהיר כו'. </b>מ\"ש במד\"ש ג\"א א\"ל עיקר. והפירוש א\"ל טעם. אטו צריכה למימר דק\"ש דאורייתא. חמורה מתפלה דרבנן. \n",
+                    "<b>אלא רחמים ותחנונים לפני המקום. </b>עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים בחלק הדרושים אשר לי. הנקראים הקשורים ליעקב: \n",
+                    "<b>וא\"ת רשע בפ\"ע. </b>ע\"פ רע\"ב בשם הר\"מ. כלומר לא תחזיק עצמך רשע. צ\"ע. דהא אמרינן בהמפלת. שמשביעין את האדם קודם שיוצא לאויר העולם. ואומרים לו אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. היה בעיניך כרשע. אלא שיש להשיב לכך אמרו כרשע. בכ\"ף הדמיון. שאין הוראתה שוה בכל כנודע. ר\"ל שיהא בעיניו כרשע לענין שלא תזוח דעתו עליו. אפי' אם באמת יהיו בו מדות טובות כצדיק. אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ויחשוב ג\"כ שלא השלים חובתו. גם כי האדם יראה לעינים. על כן לא ישים לב למה שמשבחים אותו ב\"א. ואל יבטח בדבריהם להתרשל במעשה הטוב מחמת זה. אמנם כאן התנא מדבר. במי שיצרו עליו מתגבר. ומתחכם ומתחבל עליו להקשות לבו מיראה. ולסתום בפניו דרכי התשובה. באמור אליו. הלא עצמו חטאותיך. רבו פשעיך. ולא יועיל לך נתר התשובה. גם כי תרבה בורית להמלט בבור כפיך. לא תוכל נקיון. נכתם עוניך. אין לך תקנה אבדה תקותך. אין ישועתה לו באלקים סלה. לכן עשה זאת איפוא. ותהנה מעולמך להשביע יצרך מעבירה (כמ\"ש באלישע אחר) למען ספות הרוה. ולא תירת תרתי גיהנם. ויכלו ימיך באפס תקוה. כזה וכזה יעץ אחי תופ\"ל. המאבד עצמו לדעת לכרות שוחה כי יפול הנופל. אל מקום צלמות ואופל. וילכד ברשת האבדון אם ישמע אליו. לפיכך הזהירו שיעמוד על דם נפשו להשיב מני שחת. מלפול בפחת. וקמ\"ל כדר' אלעאי. שאם רואה אדם יצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו והיינו נמי בפני עצמך דתנן הכא. ר\"ל שלא תשאר בפני עצמך במקומך. כאלו הוא נמנע ובלתי אפשרי לשוב לדרך הטוב. אף המושרש בחטא. לא יגזור על עצמו הכליון המוחלט. לומר בלבו היהפוך כושי עורו. אלא ינוע ממקומו למקום אחר שאין מכירין בו ואין יודעין מה טיבו. אולי יתבייש מהם. כי אינו דומה המבייש עצמו. למתבייש מאחרים. ושלא במקומו שאין לו מכירים. בודאי לא ישאו לו פנים. ולא יחוסו על כבודו. ויחוסו. אם יעשה שם ג\"כ מה שלבו חפץ. משא\"כ במקום שיש לו אוהבים שמחפים עליו. כך נראה לי בפירוש דברי ר' אלעאי הנ\"ל. גם יזכור שלפעמים החטא הקודם. טובה הוא לאדם כמ\"ש החסיד בח\"ה. על כן אל יתייאש מן הרחמים. שאפי' שלשה מלכים וד' הדיוטות אם היו באין לשוב. היו מקבלים אותם. וכמ\"ש כל האומר מנשה א\"ל חלק לעוה\"ב. מרפה ידיהם של ב\"ת. וי\"ל עוד לקושיא הנ\"ל בד\"א וקצרה. וזה שיש שני מיני יצר רע. כי לפעמים הוא מכשיל אותו באמור אליו הלא צדיק אתה. וצריך אתה לפרסם מעשיך הטובים. וכדומה לזה. וכמ\"ש בח\"ה. לזה אמר היה בעיניך כרשע. ולפעמים בא לפתותו להכשילו בהפכו. בהחליטו אותו לרשע גמור. שאין לו תקנה ומיעצו לפי דרכו כל כך נטרד ההוא גברא. ליזל לתהני בההוא עלמא. ולא לירת תרתי גיהנם. לזה הזהירו א\"ת רשע בפני עצמך דייקא כי אין אדם משים עצמו רשע. ויתחכם לעמוד כנגדו. בלמוד זכות על עצמו. ובזכור חסדי בוראו. באופן שלא ינעול דלת התשובה בפניו. וזה טוב וישר. ע\"פ הדברים האלה מתיישב ג\"כ מ\"ש בהרואה (דסא\"ב) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא. שנראה לכאורה כסותר למשנתנו בקצה האחד. ולאגדה דר\"ש הנ\"ל בקצה האחר. ומעתה צדקו יחדו יהיו תמים: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב. </b>נ\"ל הכי פירושו. מה שאני אומר לך שתשקוד על התורה. לא לבד בשביל אהבת תלמודה. ושמירתה. לידע איך לקיימה ולעשותה. שזהו תכלית תלמוד תורה. שמביא לידי מעשה. אלא גם תשים לבך. בלמודה לדעת מה שתשיב. בכל מקום שפקרו המינין. כגון נעשה אדם. והדומה לו ממקראות שנכתבו בתורה. הרוצה לטעות יטעה בהם. לפיכך הזהירך שתעמוד על המשמר. בלמדך התורה. כשתפגוש מאמר שמצאו המינין והפוקרים פתחון פה. להכשיל רבים בתורה. תדע מה להשיב להם. כענין שאמר המלך החסיד. ואענה חורפי דבר. ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. דמוקמינן ליה בד\"ת. כדאי' בפב\"מ. אע\"ג דהתם במינין איירי. אבל לא ללמוד דעות האומות בקביעות שהוא אסור לכל אדם. ואמר החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת. ולמה תשגה בני בזרה. שיש לחוש למינות דמשכא. שכך כתוב ואל תקרב אל פתח ביתה. לכך זה הפירוש שאמרנו במשנתנו. מוכרח וישר מאד. וקרוב לפיר\"י. לא כדברי המפרשים שמעדו רגלי הבנתם מלעמוד על פירושה האמיתי. ועפ\"ז נתקיימה בידינו גירסת ודע כו'. ר\"ל גם צריך שתדע מה להשיב כו'. (ובאמת דתי\"ט תמוהים וזרים במ\"ש דל\"ג ודע. וליתא לגמרי. אדרבה מלשון כ\"ה הכי משמע דגרסי לה ודאי. כי מה להם עם אפיקורוס בכאן. אם רבי לא שנאו. אלא ענין הסמיכות הוא שבאו ליישב אבל הניחו לנו מקום לבארו היטב). אע\"פ שאין זה עיקר המכוון בתכלית הלמוד מ\"מ גם הוא צריך ללמודה. להשמר מהטעאה וממכשול. והוא פירוש ברור ביותר. אע\"פ שכבר כתבתי בר\"פ חלק. על מ\"ש והקורא בספרים החצונים. לחתור דרך התר במקצת. ר\"ל לעיין בהם דרך עראי. משום כדי לידע מה להשיב. כמו שרשמתי שם והראיתי מקום לכאן. שם נטיתי אחר דברי הר\"מ בכאן. ובאמת לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל כפירושו במשנתנו. דלא דריש סמוכים. וכי מה ענין שמטת כזבים דעות האומות. אצל הר סיני שממנו נתנה תורה וירדה שנאה לאומות מה לנו ולדעותיהם הזרות. אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה. מה לכהן (ממלאכת כהנים וגוי קדוש) בבית הקברות. לדרוש בעד דעות אלהים חיים. אל המתים. ומי יתיר לנו מה שאסרו חז\"ל בפירוש שלא ללמוד דבר מן המינין. ואמרו הלומד מן המגוש חייב מיתה. ואם הרב ר\"מ חשב זכות לעצמו לעסוק בחכמותיהם ודעותיהם. שסמך על המקרא שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כדמסיק תלמודא אליבא דר\"ס דגמר מפומיה דאחר. רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אין אדם רואה חובה לעצמו. כי באמת אין משם ראיה. התם בלומד תורת מרע\"ה על אמתתה משתעי קרא ולא בשופטני ובדברי מינות עסקינן. לפיכך אינה לעזר ולא להועיל. ואף גם זאת אינה משנת חסידים. ולאו דהלכתא היא. והראיה דהא ר\"א נתפס למינות. על שלמד דבר אחד של ד\"ת מפי מין ישראל והנאהו. כדאיתא פ\"ק דע\"ז. עאכ\"ו שלא לקבוע למוד אצלם ובספרי מינות שלהם. כמו שעשה הר\"מ. שנתחבר להם ועסק עמהם בפלסיפיא ובהגיון בשקידה רבה (כמו שהעיד על עצמו שלמד עם המין הישמעאלי. אבובכר בן אלצאיג כמ\"ש בסמ\"נ שרי ליה מריה. איהו דעבד לגרמיה הוא דעבד) עם שי\"ל עליו זכות שצורך שעה היה. כי מלאה הארץ מינות הפלוסופיא בימיו והאפיקורסים שבדורו הציקוהו ויאלצוהו לעסוק בחכמה יונית למען יוכל לעמוד נגדם כמ\"ש בס\"ד בש\"י ססמ\"א וראה מה עלתה לו. כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. בספר מורה נבוכים אשר הלך חשכים. לא הרחיב צעדו. קרסוליו מעדו בחלקות אמונת דעות נכריות אשר נטה בהם אחר מלמדו. כי הסכנה רבה מאד. וכי קלה היא ששנו חכמים והלומד בספרים החצונים עם אותן שא\"ל חלק לעוה\"ב. ואע\"פ שכוונת הר\"מ לשמים היתה בלי ספק. ובודאי ראוי ללמד עליו זכות. ברם זכור הוא לטוב האיש אשר האיר עיני ישראל בחבורו הגדול היד החזקה. גם מצינו בשמואל ירחינאה דאזיל לבי אבידן. ומר בר יוסף אמר מנייהו אנא ולא מסתפינא מנייהו. ואפ\"ה זימנא חדא בעו לספוניה. (ושל בית ר\"ג התירו להם ללמוד חכמת יונית משום דקרובים למלכות היו. וכבר זכרתי ג\"כ בעלית הטבע מה שנ\"ל כי סמ\"נ אינו מעשה ידי אומן המחבר הגדול הר\"מ ז\"ל אלא מאחד שרצה ליחנק תלה באילן גדול) והאמת חכמים גדולים שמלאו כרסם בלחם וביין התורה ובשר הגמרא. הותר להם לעיין בכל החכמות החצונות שתכשיטין הן להם והסנהדרין היו צריכין לידע אפי' הכישוף. מיהו דוקא באקראי (בשעה שאינה לא יום ולא לילה. א\"נ בבית הכסא וכמנהגנו בהם ע\"פ אמ\"ה ז\"ל עש\"י ס\"י) ודרך עראי. אבל לשאר כל אדם אינו אלא גנאי וכ\"ש שלא לקבוע למוד אצלם במדרשיהם כמ\"ש בס\"ד בש\"י שם. וכתוב מלא הוא א\"ת אל פתח ביתה. וכבר נראה לפעמים מי שהרגיל עצמו אצלם והשכים לפתחם. לווכח עמהם לקפחם ולנצחם. סוף נלכד ברשתם קלט ריח רע ויצא מפוחם וכן כתוב הולך את חכמים יחכם וגו'. ואצ\"ל שלא לטפל עם אפיקורסי ישראל אפי' ע\"מ להשיב להם על מינותם. כדגרסי' בפ' אלו ד\"מ דל\"ח. תנן התם ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א\"ר יוחנן ל\"ש אלא אפיקורוס עכו\"ם. אבל אפיקורוס ישראל. כ\"ש דפקר טפי. וצריך ליזהר בזה. ועליו נאמר באזני כסיל א\"ת פן יבוז לשכל מליך וכתוב אל תען כסיל כאולתו. פן תשוה לו גם אתה. ולאלה יפה לדחותם באמ\"ת הבנין. ובקנ\"ה המדה שמדדו בה בשאלם שלא כענין. וכמו שנהג ריב\"ז בתשובותיו לצדוקים בכ\"מ. ועמש\"ל בס\"ד בסמוך: \n",
+                    "<b>ודע </b>מ\"ש בשם הרמ\"ל דעהו אתה ולא תהא תשובת מקובל או מלומד מאחר נראה בעיני דברי הבאי כי מה לאפיקורוס בכך. אם התשובה נכונה. תבוא מהיכן שתבוא. צריך לקבל האמת ממי שאמרו. ומניין ידע האפיקורוס אם היא מקובלת או מלומדת. אבל מצינו ההפך בב\"ר. כששאלו המינין לר\"ש וא\"ל תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקנה כו'. הרי שלא נמנעו חז\"ל להשיב לאפיקורוס בכל אופן אע\"פ שאין התשובה אמיתית בעצמה. אולי נתכוון רמא\"ל למה שאמרו התלמידים. לנו מה אתה משיב. שהוצרך להשיבם תשובה ברורה. אבל אין זו תשובה לאפיקורוס. ואיך יוקח משם ראיה. למה שאמר. שצ\"ל בידיעה שלימה מה שישיב והרי מבואר בהפך. וכן נראה בכמה מקומות שנתכוונו חז\"ל בתשובתם למינים לדחותם בדברים בעלמא. כמ\"ש בפ' החליל בהנהו תרי מיני דחד שמיה ששון כו' יע\"ש (ועשי\"ע סמ\"א) וכך נהג ריב\"ז (ע\"פ י\"נ) ותלמידו ריב\"ח (באגדתא דסבי דבי אתונא ובכמה דוכתי) וזולתם בויכוחם עם המינין. ותחשב להם לחכמה ויש להם מקרא. ענה כסיל כאולתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>היום קצר. </b>ואלו חיה אדם אלף שנים. הלא הם כיום אתמול כי יעבור בבוא חליפתו אין להשיג תמורתו. לפיכך לא תאבדנו. כי הזמן יקר המציאות. שאי אפשר לקנותו בדמים. והמלאכה מרובה. ואין לעשותה אלא ביום. היום לעשותם: \n",
+                    "<b>והפועלים. </b>האיברים הכליים הצריכים למלאכה. להשלימה ולהוציאה לפועל. לפיכך תפס כאן לשון רבים: \n",
+                    "<b>עצלים. </b>בטבע לחולשתם. כי כבד עליהם הדבר לעמוד במלאכה ותושיה יקרא שמה. אף כי מרובה היא. נגד זה אמר והשכר הרבה. לפום צערא אגרא. וזהו כל האדם. לעמל יולד. נפש עמל עמלה לו. ולחם עצלות לא תאכל. אם אין טורח. שכר מנין. ואולי תחשוב שתטול שכרך מיד. כי אמנם ובעל הבית דוחק לאמר כלה מעשי דבר יום ביומו. ואינני מניח לך ריוח לאכול פרי מעשיך כאן. כדי שלא תפסיד הרבה בבטול המלאכה. אם יהא לי פנאי להתעסק בהוצאת השכר. ויכלה קרן יגיעך. לפיכך דוחק אותך. אגרא דכול\"ה דוחקא. ובזה תראה טוב בעולמך מחר לקבל שכרך. באופן ישאר קיים. ולא תשלוט בו יד ההפסד והכליון. ובאמרו ובעל הבית. רוצה לומר בעל ואדון גופך בית חומר. כלומר אם הוא דוחק את הבית לא תתרעם עליו בשלו הוא רשאי. כחומר ביד היוצר: \n",
+                    "<b>ד\"א והפועלים עצלים. </b>מחמת שרואין מלאכה מרובה וארוכה מאד. באופן שאי אפשר להגיע לתכליתה. לכן מתרשלים ממנה לגמרי. והם אינם יודעים כי אמנם השכר הרבה להגדיל תורה ולהאדירה. לכן רחבה ונסבה למעלה. ולא לקפח שכר הממעיט. או מי שאינו גומרה כדמפרש תנא. בבבא דבסמוך ובעה\"ב דוחק הוא בעל בית החכמה (בחכמה יבנה בית נאמן עמ\"ש בס\"ד במעמד ליום חמישי על הפיסקא דאשר בנה אשר ארס) שבעלה ודאי דוחק לעסוק בבנינו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ונאמן הוא בעל מלאכתך </b>אם אינו נותן שכרך מהר. אל תצטער ולא תהרהר. כי הלא לטובתך הוא. בודאי נאמן הוא לשלם לאיש כמעשהו. ומכאן תדע שהוא האל הנאמן. בראותך שאין הבטחה לצדיקים בעוה\"ז. ותראה שמשלם לשונאיו. אל פניהם מיד מיעוט מע\"ט. תדע לך כי כך היא המדה. לפי שלא עשו אלא ע\"מ לקבל שכר עובר. משא\"כ הצדיקים שבנו בנינים קיימים נצחיים. מהראוי שיקחו חלקם שכר נצחי בלתי פוסק ולא תמצא בארץ החיים. לא ידע אנוש ערכה. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הוא שסיים <b>ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא</b>. לדיוקא אתיא. הא לרשעים אינו לע\"ל. אלא כאן מוכן ומזומן. ואי אפשר לחשוד בעל הבירה. שיקפח שכר הבנין. וישלם שכר על הסתירה. הא אין לך לומר אלא שמתן שכרן של צדיקים לע\"ל שמורה. כי בלי ספק היא להנאתם ולטובתם הגמורה. כאמור לפי שאין כאן שום שכר קיים שידמה לו. וכל חפצי עוה\"ז לא ישוו בה לא ישקל כסף מחירה:  ",
+                    "<b>שמתן שכרן. </b>ער\"פ. עי\"ל שנקרא מתן שכר של צדיקים. מפני שצדיקים אע\"פ שי\"ל לתלות במע\"ט אינן מבקשים אלא מתנת חנם כמ\"ש רש\"י ר\"פ ואתחנן. לפיכך אצל צדיקים הוא מתן שכר וק\"ל:  ",
+                    "<b>ומ\"ש </b>מד\"ש הוא מתנגד לאמת: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>הסתכל בשלשה דברים. </b>יל\"ד תסגי ליה בחד. ותו מאי צריך לפרושי להו. אטו כי קאמר מאין באת. לא ידענא מהיכן. וכן כולהו. ודקאמר תו למקום עפר כו' הו\"ל לאשמועי' רבותא טפי. דאיהו גופיה עפר. כמ\"ש כי עפר אתה. וכן הוא עצמו רמה ותולעה. כדקאמר בלדד. אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה. ונ\"ל לפרש ודאי כולהו תלתא צריכי. דמאין באת. היא בושה וכלימה. ולאן אתה הולך חרדה ואימה. אמנם ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. היא בשורה טובה ונחמה. ואי תני קמייתא. הו\"א אדרבה היא הנותנת. מפני שבא מטפה סרוחה לפיכך עלול הוא להתלכלך בחטאים ולהכשל בעבירות כמ\"ש המלך החסיד הן בעון חוללתי ובחטא יחמתני אמי ונאמר ונהי כטמא כולנו וכבגד עדים כל צדקותינו. וכתיב הן במלאכיו ישים תהלה אף כי שוכני בתי חומר. על כן כמעט נמנע שלא יבוא לידי עברה. ואי תני מציעתא. ס\"ד למימר א\"ה פשיטא יהנה בעולמו בכל אופן שיוכל. אם בהיתר אם באסור. מה לו במצוה או בעבירה כיון שעתיד לילך למקום עפר כו'.  <small>(לשחת יקרא אבי אמי ואחותי לרמה. בדי שאול תרדנה יחד על עפר נחת. ואיה איפה תקותו. כי ימנע עצמו מכל שמחה. ולא ימלא תאותו בכל עת ועונה. בעוד כפתו רעננה. בהיות לאל ידו לתת חלק לשבע\"ה ולשכרה את יום אקמה יין ונסבאה שכר הרוג בקר ושחוט צאן ועגלי מרבק העורכים לגד שולתן. לשחוק עושים לחם. בשיר ישתו יין ישמח חיים כי מאד ימותו ותפר האביונה. הלא טוב לשאת חלקו לשמוח בעמלי ותהי לו למנה. בטרם ירד לשכון חורי עפר וכפים לחבוק חיק רגבים להתעלס באהבים עם רמה ותולעה מכיריו ומיודעיו להתעדן על חדודי חדש לרפוד בשאול יצועיו. להענג בחלאת כרסו וצואת מעיו. שמה קלנה קפוז בחיקו תשכב ותנין על חלקת צוארי ירכב עכביש בנאי אומן בונה כעש ביתו בית נאמן. והיכלי עונג מתקו לו רגבי נחל כדבש ופכג. שממית בידיה תתפש לארוג לו בגדי חופש. ובתי הנפש. יאכל בדיו בכור מות יכיר בלהות צלמות. הנה הנם אוהביו רעיו. בהם כל געגועיו עמהם יתמיד כל שעשועיו. ואין דין וחשבון בשאול אשר הולך שמה. וכמ\"ש המוכר עולם עומד בעולם עובר. הנני הולך למות. ולמה זה לי בחירה בטוב מיאוס ברע. ככל השאת היצר בפרט אם כבר נכשל בעבירה וכמש\"ל בס\"ד פ\"ב מי\"ג בד\"ה וא\"ת רשע בפ\"ע:)</small>  להכי קתני. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון כו'. היא משיבת נפש שמחה ובטוחה. שלא תאמר אבד תוחלתה ונצחה. אלא תדע שהיא נגמלת כפי מעשיה שפועלת. הכל בדין ישר. מה טובו ומה יפיו של הצדיק המאושר. גם כי ילך בגי צלמות לא יירא רע. אף בשרו ישכון לבטח. לא תשלוט בו רמה ותולעה. לענין שאמרו בשבעה צדיקים ידועים. מלבד מ\"ש גם בחכמי התלמוד. כמו ראבר\"ש ורבי וראבי\"א וזולתם הוא שרמז התנא ויבחר לשון ערומים. באמרו למקום עפר רמה כו'. ר\"ל אבל אינו מחויב שישוב לעפר רק שעה א' קודם ת\"ה. ולא מוכרח שיהא עצמו רמה ותולעה. כי אמנם בבחירתו יש בכחו להמציא גם לגוף תשועה. אם שלש אלה יעשה לו ויסתכל בהם ישכון עולם במנוחות שאננות וזאת המרגעה. ונראה להמליץ עוד בזה. כי אלה השלשה דברים מכוונים נגד שלשה הבאים לדין. עני עשיר ורשע. הנה העני אין מספיק לו זכרון יום הדין. כי העניות מעביר אותו ע\"ד וע\"ד קונו. רשע ג\"כ אין פחד אלהים לנגד עיניו אמר נבל בלבו אין אלהים. משו\"ה לא סגי ליה לתנא בודע לפני מי אתה עתיד ליתן דין. משום הני תרתי. גם יום המיתה. אינו מחריד לעני. כי הלא חייו אינן חיים אלא מיתה תדירה. ומחכה למות. כי טוב מחיי צער מתמיד. כל שכן שיצא מלבו מה שעבר מעבר השתן. מאי דהוי הוי. משום הכי לא סגי לתנא דידן בחדא ותרתי. מגו הנך תלתא דפורענותא. כנגד שלשה אלה בני נוח להם שיפשפשו במעשיהם ולא יאבדו בסכלותם. הנכך לעני שיאמר טרוד במזונותי הייתי. אומרים לו כלום עני היית יותר מעולל. כאשר היית בתחלת יצירתו בבטן אמך שבאת מטפה סרוחה. ר\"ל סרוחה ממש. דלכי גביל מסרח (וא\"צ לדחקם של המפרשים. אלא ודאי מוכרח להסריח תחלה. וכן ידוע בחכמה הטבעית שההעדר קודם להויה. והוא אחד מארבעת סבותיו. מ\"ש בפר\"ע שאחר גי' אינו זרע הראוי להזריע להיות נוצר ממנו ולד. ודאי כ\"ה לפי שכבר נקלט בתוך שלשה הברור שבו שממנו נוצר. ע\"י שסרח כבר. והשאר מיא בעלמא או זרע נפסד שלא קלט. ואחר שלשה נשחת לגמרי. ואינו ראוי לקליטה עוד אבל הנקלט. ע\"י שהסריח מתחלה הוא בא שנברר ממנו הטוב והמוצלח והניח הפסולת. והוא שאז\"ל זריתני וזרזתני זה דבר ברור) ועשאך הי\"ת יש מאין והזמין לך מזונותיך ברווחה. בלי יגיעה וטירחא. על כן אין לך התנצלות מצד זה שאינו אלא מקוטן אמנה ומעוט הבטחה. רשע מהו אומר. טרוד ביצרי הייתי משיבין לו תשובה נצוחה. דע לאן אתה הולך אל עומק שוחה. אז יברח היצר מהר. עד\"ש עה\"פ רגזו ואל תחטאו וגו'. לעולם ירגיז אדם יצ\"ט על יצה\"ר אם נצחו מוטב. וא\"ל יזכיר לו יום המיתה. שנא' ודומו סלה. שבזכרונה מיתת היצר בטוחה. מ\"מ ל\"א כאן כלשון הזה. משום דברשע עסקינן. דבחייו קרוי מת. ואינו חושש למיתת נפשו. פ\"א למיתת גופו וכליון בשרו ושארו במקום אופל וצלמות. לזאת יחרד לבו מאד אך בשרו עליו יכאב האוכל למעדנים ולובש שני עם עדנים האמון עלי תולע יחבק אשפתות תאכלנו התולעת יכרה להם כרה מחלבו ודמו יאכלו וירוו ויעשו משתה ושמחה. אך העשיר המלא ששון ושמחה. וטרוד בממונו המניס כל יגון ואנחה. אין חרצובות למותם ולבם בריא אולם כרתו ברית את מות דיה לצרה בשעתה לא לאקדומי פורענותא בלא עתה היינו עזובה היינו שכוחה. כ\"ש שלא ישים לבו אל העבר אין. בפרטות כי אין לו פנאי לחשוב בדברים הללו להתבטל מעסקיו. כי י\"ל מלאכה גדולה ועבודה רבה בבית ובשדה והרצאת אגרותיו למקומות הרחוקות למדינחא ולמערבא ולהחזיק פנקסיו שלא יאבד חשבון ממונו כספו וזהבו עד קולבון. אומרים לו. מאחר שאתה בקי בחשבונות חכם ונבון. הלא תדע שהכל לפי החשבון. ואם מעותיך האובדים אינך מניח על קרן הצבי ותחזיק סופרים וספרים לכוון חשבונותיך בהם עאכ\"ו בנכסים הקיימים לעולמי עולמים. שלא תנהוג בהם מנהג הפקר ותזכור שיהא חשבונך מכוון לפני בעה\"ד והרבון. שאין לפניו שכחה ולא חשש טעות בפנקס הפתוח והכל נתוץ בערבון:  ",
+                    "<b>דע. </b>לפי שהאריך לשון והפסיק הענין באמרו וא\"א בא לידי עבירה הוצרך לחזור ולהשתמש במלת דע. הנרדפת למלת הסתכל. וכך נאה בלשון. דוק ותשכח. ומ\"ש תי\"ט משם מד\"ש. אין בו טעם כלל. כי הלא בשני דברים הראשונים אין מקום לאמונה. אבל הם ודאי בראיה מוחשת. ואיך יגרור האחד המוזכר באחרונה. את השנים הנוסעים ראשונה. גם אין האמנה ידיעה בעצם (אם לא בדרך העברה והשאלה) וחלוקים הם בענינים בלי ספק. וגם הסתכלות אינה ראיה מוחשת גשמית. אלא הבנת הלב. כך הוא ענינה בכ\"מ. אמנם ידיעה בכאן אינה אלא לשון זכרון. שלא תשכח ושלא יליזו ג\"ד הללו מנגד עיני שכלו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>מושב לצים. </b>עיין מד\"ש בשם החסיד שנדחק בו קצת. ויתר על כן אמרו על הפסוק כי דבר ה' בזה. זה שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק. והיינו דוקא כשיושבים ואין להם עסק כלל לדבר בו. ועוסקים בדברים בטלים. אבל אין הכוונה על היושבים ומדברים בעניני העולם הצריכים. דא\"כ לא שבקת חיי לכל בריה. זוהי מדת רשב\"י ובנו כשיצאו פ\"א מן המערה והחזירום אליהו שיצאה ב\"ק ואמרה להחריב עולמי יצאתם: \n",
+                    "<b>ועוסק בתורה. </b>כתי\"ט שהיחיד אינו רגיל להוציא ד\"ת מפיו. לא ידעתי מה ראה לומר כן הלא בפירוש אמרו חיים הם למוצאיהם בפה. וההוא תלמודא דהוה גריס בלחישה. בטשא ביה ברוריא. ודכוותה אשכחן טובא דאף היחידים גורסין ומשננין למודם בחתוך הלשון והדבור. אבל עם מה שכתבתי בס\"ד בגמרא פ\"ק דברכות. יתיישב לשון משנתנו בטוב טעם ודעת. לכן אעתיקנו הנה ואציגנו עמך. ז\"ל שם (דו\"א) על מ\"ש תוס' ד\"ה חד לא מכתבן מיליה בס' הזכרונות. כלומר עם אחרים. אבל בספר לבדו נכתבין. כדאמרו וכל מעשיך בספר נכתבים. כ\"ש מדה טובה. עכ\"ל. וכתבתי על זה. לא ידענא מאי נפקא מינה. ולי נראה. במעשה ודאי אין בין חד לתרי. פשיטא שהכל נכתב בספר. והיא זו ששנה רבי. אבל במחשבה ודבור. הוא דאיכא בין חד לתרי. דתרי מכתבן מילייהו דייקא היינו דבור. וכדכתיב נמי קרא. אז נדברו יראי ה' וגו' ויקשב ה' וישמע. ור\"ל המחשבה הטובה בלבד. ג\"כ נכתבת בספר הזכרונות. כדמפרש ואזיל. מאי ולחושבי שמו. שאפי' נאנס ולא משהה למצוה שחשב לעשותה כו'. וסמיך ארישיה דקרא דמיירי במחשבת דבור. ע\"י שנועדים יחדו יראי ה'. ומדברים זה עם זה. האיך לעשות מצוה (וכן הוא בכולא תלמודא המחשבה היא דבור. כמו במחשב בעבודה. החושב לשלוח יד בפקדון ודכוותייהו) ואז אפי' נאנס אחד מהם ולא עשאה מעלין כו'. דמחשבה כי האי קרויה מעשה. ונכתב בספר. משא\"כ בחד דלא מכתבן מיליה. פרוש דבריו שדבר וחשב לעשות מצוה. ולא הוציאה לפועל אפי' שהיה אנוס. דבורו ומחשבתו אינו נחשב להכתב בספר הזכרונות שאינו עשוי אלא למחשבה טובה דרבים. דנפיש זכותייהו (ולא סגי דלית בהו חד דמביאה לידי מעשה) הלכך הקב\"ה מצרפה למעשה. והוא דבר נכון בודאי בישוב דברי הגמרא שם עמ\"ש בס\"ד עוד רפ\"ב. ועל פי זה מה טוב ויפה מתפרש לשון משנתנו ג\"כ שבשנים תפס לשון דברי תורה. ר\"ל שאין עוסקין בתורה עצמה. אלא בדברים המביאים לידי קיומה. שהם קרוים דברים של תורה. ואע\"פ שהם במדרגת מחשבה בלבד. שלא באו לידי מעשה. כנזכר. מ\"מ כשר הדבר בעיני ה' להכתב בספר. כמו שאמרנו. משא\"כ באחד אחז לו התנא לשון עוסק בתורה. כוונתו שצריך לעסוק בתורה ממש בעצם למודה. לשיקבע לו שכר קצוב ככתוב בספר. כי לא יספיקו לו דברים בעלמא. שלא עשי פרי בתורה ובמצוה. והוא שנשתמש ג\"כ בלשון ועוסק. ולא אמר ולומד. כי העסק הוא בעמל וביגיעה. יותר מלמוד פשוט: \n",
+                    "<b>כי נטל. </b>מה שכתב בפירוש המיוחס לרש\"י. פ\"א לשון סכך. היא הריסה גדולה וסתירה. בחומת לשון הקודש הבצורה. כי נטל הוא מהחסרים. ותטל שבארמי הוא לגזרת הכפולים: בתשלומו ותטלל. ופשטיה דקרא נ\"ל מלשון נטל החול. ענין כובד משא. ואמר ישב בדד וידום נאלם. כרחל לפני גוזזיה. מפני שכבד עליו המשא. כי כבד פה וכבד לשון הוא. מרוב שיחו וכעסו עניו ומרודו והם הושיבוהו בדד הרחיקו ממנו אוהב ורע. או ירצה כי נטל. אף אם נטל והכביד עליו. ישתוק יסבול ויקבל מאהבה וידום. כי אז לא יזנח לעולם ה' ישוב ירחם. וממילא נשמע לענין המשנה. שהיושב דומם ויחיל לה'. יש לו שכר בעמלו ואחריתו יסגא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שלשה שאכלו עש\"א. </b>עיין במפרשים שהביא תי\"ט שנדחקו מאד בזה. ואנא אמינא דעדיפא מדכולהו בס\"ד. לדידי היינו טעמא דנקט שלשה דוקא על פי דרך המפרשים דבבהמ\"ז יוצאין י\"ח. א\"כ ביחיד. או בשנים שמברך כל א' לעצמו. לית לן בה. אבל בשלש'. דאחד מברך. והאחרים יוצאין על ידו. נמצא שהם לא אמרו ד\"ת על השלחן. אע\"פ ששומע כעונה לענין גוף הדין. אך לא לענין זה דבמילי דחסידות עסקינן וצריך אמירה ממש להוציא בשפתיו. והשתא לק\"מ מ\"ש תו\"ט אטו ברשיעי עסקינן וטבא פלפלתא חדא. והשתא מתני' נמי דיקא דקושטא הכי הוא דבבה\"מ יי\"ח כשכל אחד מברך לעצמו. ובאמת שזה דבר מחויב ומוכרע מעצמו שאם ברכו בה\"מ. אי אפשר לומר שאכלו ז\"מ ח\"ו כי המברך מתברך: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמפנה. </b>מ\"ש תי\"ט בשם ד\"ח א\"ל הבנה:\n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>ר' יעקב. </b>לענין מ\"ש תי\"ט דר\"מ קדים לר\"ש. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ק דשבועות: \n",
+                    "<b>המהלך. </b>נ\"ל ביחידי מיירי. ואמרינן ההולך בדרך ואין עמו לויה. יעסוק בתורה לוית חן לפיכך המהלך יחידי. דרכו להיות שונה. לכן כשמפסיק בה. מסתכן בעצמו. שכל הדרכים בחזקת סכנה. עם שהאמת בכל גוונא סכנה איכא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל השוכח ד\"א. </b>מ\"ש מד\"ש אפי' מחמת טרדתו להביא טרף לביתו כו'. הפליג והפריז על המדה. ולא שביק חיי לכל בריה. ומשנה שלמה שנינו אם אין קמח אין תורה ובפירוש אמרו יכול אפי' יושב ובטל ת\"ל למען יברכך ה' בכל אשר תעשה. ולית הלכתא כרשב\"י. אלא כר\"יש דאמר הנהג בהן מנהג ד\"א (ואף רשב\"י גופיה הדר ביה. דאל\"ה קשיא דידיה אדידיה איברא מתריצנא ליה בחי' פש\"ה עמ\"ש שם בס\"ד. ותו רמי רשב\"י ארשב\"י דמכילתא פ' המן) ואמר ר\"ז לרבנן במטותא מנייכו לא תיתו קמאי ביומו ניסן כו'. וכה\"ג אשכחן טובא תנאי ואמוראי דעסקי בד\"א נמי. ולא ניחא למדייהו למימר עלייהו דמתחייבי בנפשייהו. אי אתעקר להו מילתא מתלמודייהו אגב טרדייהו בד\"א (מי לנו גדולים בתורה ובי\"ח מר\"ח ובניו. ששקולים כאבות העולם. ונפוק לקרייתא ואתעקור להו תלמודייהו. מחמת טרדתם להביא טרף לביתם ועמש\"ל פ\"ב מ\"ה) ח\"ו. שרי ליה מריה לבעל מד\"ש. ותמה אני אם קיימה בעצמו. ואע\"פ שאמרו הלל מחייב את העניים. מ\"מ אין העני המחזר אחר פרנסתו. מתחייב בנפשו חלילה. לא נתכוונו רז\"ל לומר אלא שאין העני רשאי לפטור עצמו לגמרי מעסק התורה בטענת עניותו. כי על כן נפסק בש\"ע (י\"ד סרמ\"ו) שכל אדם מישראל חייב לקבוע עתים לתורה. בין עני בין בעל יסורין איש לא נעדר. אבל לא באו לחייב את העניים לשקוד על הלמוד מבלי בקשת הטרף כדי שלא ישכחו דבר ממשנתן ויתחייבו בנפשם. מי לחשך לומר כן. ויותר ממה שירויחו יפסידו באופן זה. כי דקדוקי עניות מעבירין את האדם ע\"ד ועד\"ק. ורב\"א דמשתעי אליהו בהדיה שכח הרבה ממשנתו בסבת העניות כמ\"ש בארבע לא מצינא כו'. ורשב\"י גופיה אמר אפי' לא קרא אדם אלא ק\"ש שו\"ע קיים מקרא דלא ימוש. <small>[ובענין זה מה נמלצו לחכי דברי רבב\"ח במאמרו המופלא ז\"ל א\"ל ההוא טייעא תא ואחוי לך היכא דנשקי ארעא ורקיעא אהדדי. אזלי וחזאי דעביד כוי וכוי. שקלתיה לסלתאי אנחיתיה בכוותא דרקיעא אדמצלינא בעיתיה ולא אשכחיתיה. אמינא ליה איכא גנבי הכא. אמר לי האי גלגלא דרקיעא הוא דהדר. נטר עד למחר היא ומשכחת ליה. יראה לי דקאי אדסמיך לעיל מבלועי דקרח. דאמרי משה ותורתו אמת. ובמדבר היתה תורת אמת ודאי (שהלומדה אינה מצפה לתשלום שכר מב\"א) ולהכי אמרינן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. כי ע\"י שלא היו סומכין על ב\"א ולא טרורים במזונותם. כל למודם היה תורת אמת ולשמה. היינו דקאמר קרא חסד ואמת נפגשו כדאמרינן פלי\"ע ותורת חסד ע\"ל. וכי יש תורה שאינה של חסד. אלא זו תורה לשמה. ע\"י כך צדק ושלום נשקו. ר\"ל עד\"ה ברך בניך בקרבך (ר\"ל כמו וכל בניך למודי ה' (והיינו לשמה) אז ורב שלום בניך. כן יאמר נא) מעתה השם גבילך שלום חלב חטים ישביעך. שע\"י למוד תורה לשמה מתרבה השפע והברכה משתלת במזונות. וזה\"ש אמת מארץ תצמח. אז גם השם יתן הטוב וגו'. מתוך הערה זו הסכים רבב\"ח לעזוב כל עסקי עולם עובר ושם אל לבו אשר לא יתגאל בלחם כזבים להשיג מחיתו ע\"י מו\"מ ואומנות או שאר עסקים למען היות לו פת בסלו. אלא הניח כל אומנות שבעולם ולא בקש ללמוד אלא תורה כו' כמ\"ש ר\"נ שלהי קדושין. ופרק ממנו עול ד\"א לגמרי. גם לא זכר אפי' להתפלל על מזונו (כמי שתורתו אומנותו דפטור מן התפלה) ולא עסק אלא בתורה. בה שטח לבו שתזמין לו פרנסתו כל ימי חלדו. כי ימטיר לו הי\"ת לחם מ\"ה כמו בדור המדבר. דכתיב בהו. דלתי שמים פתח. ואמרינן בבתרא דיומא כמה ארובות יש בדלת ארבע. היינו דקאמר דעביד כו' וכו'. כי הנה ה' עושה ארובות בשמים. לעוסקים בתורת אמת. אנחתיה לסלתאי סל הלחם ועזבתיו בכוותא דרקיעא בחשבי כי משם יספיקו לו בלי שום טורח. אדמצלינא אין הפירוש בתוך שהייתי מתפלל. אלא כך משמעו עד שהתפללתי. ר\"ל קודם שהתפללתי על המזון והפרנסה הייתי מצפה לבוא הטרף אל פי בקשתיו ולא מצאתיו. אמר איכא גנבי הכא. משום דאמרינן פב\"מ בעון גזל הגובאי עולה והרעב הווה כו'. סבור שמא על ידיהם נמנע השובע. א\"ל לאו גלגלא הוא דהדר. כמ\"ש פ' שואל עה\"פ בגלל הדבר הזה תדר\"י לעולם יבקש אדם רחמים שלא יבוא לידי מדה זו כו' שנא' בגלל גלגל הוא שחוזר בעולם. ולפיכך עכ\"פ צריך לבקשת רחמים על ספוק המזון. וכמ\"ש מ\"מ לא ירד מן לישראל פ\"א בשנה כו' נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם לאביהם שבשמים. מלה\"ד לבן מלך שקצב לו אביו פרנסתו כל יום. כדי שיקבל פני אביו כל יום. ואמרו הקב\"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. הלכך לא סגי בלא\"ה. לעורר רחמים בתפלה שיצליחו עסקיו. ושתחיל הברבה בהם. הרי אלי תפיחי זהב. השכל במשכיות כסף הדעת משובצים במלואותם. ויבושו הפתאים המלגלגים על האגדות המופלאות במלותם. ושתו הלצים לעג כמים שלא ירדו לסוף דעת קדושים בינה להבין דברי חכמים וחידותם:]</small> וארז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן ומצינו בתלמוד כמה מעשים בחכמים גדולים שבאו לידי שכחה ושגגת תלמוד מחמת הדוחק וטרדת הפרנסה. ויש שאמר בהתנצלות לבא בכיסא תליא. אמנם הכתוב השלך על ה' יהבך גו'. אינו מתנגד לכל זה. שאינו שולל אלא ממון שאינו של יושר בעושק ובצע רע ושלל. שמשליך משאו על ב\"ו ונותן עיניו במה שאינו שלו והבוטח באדם ומסיר בטחונו מן ה' בעל הסבות ית' אבל האמת יורה דרכו. שגם הטריד בהשגת פרנסתו המוכרח' והננדבת מאד אנוס הוי. ורחמנא פטריה. וכן הדבר במי שאינו יכול לחזור על תלמודו. בסבת יסורין ותשות כח וזקנה לא נגרע מערכו וכמ\"ש הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אנסו וה\"ה בכלל שתקפה עליו משנתו. ואין להניא לב ב\"א מעבור אל גבול הלמוד. מדאגתה כחה האנוסית. ועמ\"ש בס\"ד מי\"ז:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ח בן דוסא. </b>חשב הרב בעל כפתור ופרח (פמ\"ד) שר' חנינא זה הוא בנו של ר\"ד בן הרכינס. וכמדומה טעות הוא בידו. כי רחב\"ד כבר היה נודע לאיש מסוים בחסידותו והפלגת פליאות מעשיו בימי ריב\"ז. כנראה שילהי פא\"ע. ובריש מדרש חזית נראה שהיה בזמן הבית. ורדב\"ה היה בימי תלמידי ריב\"ז כדאי' ספ\"ק דיבמות. והוא אז עשיר גדול מאד. ור\"ח כל ימיו עני מופלג. שהיה די לו בקב חרובין מע\"ש לע\"ש (ולמה נצטער כל כך עד שהוצרך לבקש רחמים שיעשו לו נס. דליתבו ליה מידי. ועשו לו נס גדול יותר מאד. יהבו ליה משמיא פתורא דדהבא. ולבסוף אהדרה. למה ליה כולי האי. והו\"ל לאתהנויי מעותרא דאבוה מידי. ולא לגלגל עצמו בצער גדול. ולמטרח קמי אבוה דבשמיא. משו\"ה לא דמי לדרפב\"י שלא נהנה מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. שלא היה דחקו כל כך עצום. שהרי לא הוצרך לבקש שיעשו לו נס בהשגת מזונותיו. שמא היה יודע מלאכה ובקי באומנות. דכפנא אבבא אומנא לא חליף <small>(סנהדרין כט, א)</small>. וגם אולי לא היה אביו עשיר כל כך ואפשר היה דחוק במזונותיו וטורח ויגע מאד לפרנסתו. לכן בדין היה שלא יטיל משאו עליו ממדת חסידות על כל פנים) וגם מסדר משנה זו מוכרח לומר כן. מאחר שהקדים דברי ר\"ח. לדברי ר\"ד הסמוכים. ואע\"פ שכבר הפסיק שלשלת הסדר. בקודמים שנזכרו בפרק ה'. מכל מקום היה מהראוי להקדים דברי האב לדברי הבן. מה גם בהיותם שייכים יותר לבבא הקודמת וק\"ל:  ",
+                    "<b>כל שיראת חטאו קודמת. </b>כ' רע\"ב במחשבתו. ובהכי מתרץ דל\"פ אדהלל כו' תי\"ט. לא ידענא מאי קשיא ליה. בור מאן דכר שמיה. אטו בשופטני עסקינן הכא במאי עסקינן בתלמיד שלומד כדי להיות חכם. ועדיין לא נתחכם. וק\"ל:  ",
+                    "<b>שיראת חטאו. </b>מ\"ש ד\"ח דהול\"ל כל שיראתו מהחטא כו'. לאו דוקא הוא לגמרי. דאי תני הכי. הוה אמינא שירא מחטא חברו. להכי נקט לישנא דיראת חטאו. דדייק טפי שירא אחטא של עצמו. ותו בלא\"ה נמי אינו דקדוק של כלום. כי וי\"ו הכינוי דחטאו נופל גם על יראת. ששתי מלות הדבוקות נחשבות לאחת. והכינוי מוסב על שתיהן כאחת. וכך נאה בלשון לקצר. גם לשון י\"ח לישנא קלילא הוא טפי:  ",
+                    "<b>כל שמעשיו מרובין. </b>השאלה שנזכרה בד\"ח. כי נמצאו חכמים באומות שחכמתם מרובה ממעשיהם ומתקיימת. נראה ודאי כי לא מחכמה שאלוה השואלים. וא\"צ לדחקו של תי\"ט. שאין בו טעם כל עיקר (עם אריכותו הכבד. ולא ימנע מחלוקה. אם הקבלה כמעשה וכמו שנחשבה באמת כמ\"ש פ\"ק דברכות וספ\"ק דקידושין מחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה. א\"כ הדר קושיא לדוכתה הול\"ל כל שמעשיו קודמין. ואם אינה נחשבת מעשה. איך יתכן לומר שמעשיו מרובין. הלא בפועל אין כאן מעשים. אלא מחשבה שאין לה דין מעשים. והיה צריך שיאמר שמעשיו מרובין במחשבתו. הא ודאי אין כל הרחבת לשונו בכאן. אלא דברי הבאי במ\"כ ומאריך טירחא במילי בכדי) ואמנם דבר ה' אמת בפי רבו בד\"ח. במ\"ש דהכא בחכמת התורה איירי. ובודאי לא נתכוון התנא לחכמת הטבע או הלמודית והמלאכותית כי אינן חכמות עצמיות. רק על דרך השאלה הן נקראין חכמות (בהיותן כלים ומשרתים לחכמה עצמית אמיתית. היא האלהית. כי חכמת מה להן) אבל החכמה האמיתית. היא המצלחת והמאשרת ומחיה בעליה בזה ובבא. אשר אין בה דופי. והיא המעשרת אנשיה בדעות ובמדות ישרות. וזוכים על ידיה לכל טוב הקנינים הגופנים והרוחנים את הכל נמצא באוצרה הטוב. מלא ברכת ה'. היא ודאי החכמה השלימה. הנקראת סתם חכמה בעצם וראשונה. בה יקרא האדם חכם ונבון ומשכיל באמת. אשר לא יכזב. וכמש\"ה ראשית חכמה יראת ה'. יראת ה' ראשית דעת. וכתיב ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכמה. וכן שנה התנא אם אין יראה. אין חכמה. גם בעלי המחקר אשר זכו להתעטר בכתר חכמת המוסר ומעלות המדות ההגונות. והפרישה מן המגונות. מתוך מעשים הגונים נתקיימה בידם. אף חכמתם עמדה להם על ידי שהשיגו יראת שמים והכירו שיש מנהיג לבירה מושל עולם השי\"ת ב\"ה. לולי זאת ודאי לא דבקו בה (ואמר הפלוסוף בפ\"ט מששי למדות. א\"א היות נבון מבלי טוב המדות. וא\"א להיות בעל מדות טובות אם אינו נבון. הוא דבר חז\"ל אם אין יראה כו' ואין בור ירא חטא) אמנם אשר אין להם חלק ונחלה בחכמה האמיתית. והמה חכמים בידיעות האנושיות בלבד. הם אומנים נבונים יקראו בשמם (ואוילים מחודדים קראם החוקר היווני הנ\"ל שם) בעל מלאכה פועלים משכילים יחשבו. כחרש ונגר ובעלי חנות וסוחרי ארץ. העושים מלאכתן בחכמת החשבון. והציור והערך ומדה ומשקל ובכלל כל המלאכות. ועל כרחך אתה אומר שאין כל אלה חכמות עצמיות שהרי אפי' הלסטים והרוצחים וכן המנאפים וכל הכתות הרעות ב\"א הדומין לבהמות. בקיאין באלה. וגם מעשי שקוציהם ותועבותיהם נעשים בחכמה המדומה בעקבה ובמרמה. וכן נקראין כל בעלי התחבולות הרעות והמאוסות לכל בן דעת. חכמים ע\"ד העברה (כמעשה קוף המתדמה ג\"כ חכם) וביחוד אצל אנשיהם. הלבעבור זה יהיו נחשבים חכמים אמתיים. אחר שהשם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה ולא זכרון בשכל האלהי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>כל שרוח הבריות נוחה הימנו. </b>וא\"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ\"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי\"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח\"ה בזה בס\"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע\"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל\"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג\"כ. וההוא צ\"מ דמרחמו ליה ב\"מ. ה\"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג\"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ\"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע\"פ שהי\"ל תלמידים רבים כמ\"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ\"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח\"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד\"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ\"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ\"ה לק\"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ\"י מעלית האהבה. כתבתי ד\"א נכון ונאה: \n",
+                    "<b>שינה של שחרית. </b>שישן עד שתעבור עונת ק\"ש כפרע\"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק\"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע\"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ\"ש בס\"ד במו\"ק טא\"ח ס\"א לענין קימת מצות: \n",
+                    "<b>ויין של צהרים. </b>לא אבין מ\"ש ד\"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א\"כ הי\"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ\"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ\"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א\"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ\"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ\"ש הר\"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ\"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א\"ח (סרל\"א) מביאו להיתר: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והמלבין </b>כ' רע\"ב המתבייש פניו מאדימות תחלה. בזה י\"ל מ\"ש החוקר היווני בהפך (בסמ\"ד) כמ\"ש בס' כפתור ופרח (פ\"כ) כמדומה שלכך נתכוון רע\"ב באורך לשונו זה. אבל ביאור הענין הוא. שמפני היות הבושת הפעלות מחמת דבר הנוגע לכבוד. שהוא דבר מבחוץ לכן מתנועע הרוח והדם שהוא הנפש אל חיצוני הגוף. כדי לבקש דרך ואופן להמלט מהדופי. והפגם. או להנקם בתוכחה וסבה והכזבה למביא הדבה. כגבור יצא כאיש מלחמה. לעשות נקמה באף ובחמה. שפניו מתלהבות ומתאדמות מאד. על כן תחלת הבושת הוא כענין קצף וחרי אף ממש. אין ביניהם רק ערך חוזק החימה. שהבושת הוא מדרגה קטנה ממנה ובא בנחת תחלתו רך וסופו קשה כמות ושצף קצף לפי ערך הבוז והכלימה. תסבב פני המלחמה להשמיד ולהחרים בחימה. אך בהעדר הטענה ובאפס יד סבות ההמלטה. וכי יראה עצמו נלכד בכח הבזיון והבושה. ונגעה חר\"ף עד הנפש. ימות לבו בקרבו. ויכנס הרוח החיוני ודם הנפש אל הלב למקורו ומשכנו בעצם וראשונה. למען הציל לו מרעתו. כאשר יעשה בפחד ומורא. שיכנס בעומק הלב. לברוח מפני הסכנה המצויה ולשמור שורש חייו בלבד. אחר שלא יוכל לנצח את האויב ומתקומם. לא ישגיח כי אם לשמירת עצמו. לכן אז יאסף לפני מי חדרי חללי מבצר האבר הראשיי להשגב בתוכו. ונשארו חיצוני הקלסתר פנים משוללים מן הדם והרוח. כי נסגרו לבוא בחדרים פנימיים על כן הפנים מתכרכמים ומתלבנים. מ\"ש תי\"ט על מד\"ש מבראשית נמי מאמר. לא אדע מה בקש להוסיף בכך. והוא שפת יתר כנטול דמי. והמגלה (הביא תי\"ט בשם רש\"י מה שהוא גמרא ערוכה פ' חלק) עמ\"ש בס\"ד מ\"ט פ\"ד דמגילה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי קל. </b>נ\"ל שלא עמדה במישור רגל המפרשים. בהבנת אמיתת הוראת לשון משנה זאת. כי הראש כמשמעו. הוא המלך או המושל והשליט במדינה (אף אם מצינו פעם בלשון מקרא סמך לפי' רע\"ב. ככתוב זקן ונשוא פנים. הוא הראש) כמוהו. על זה הזכיר שיהא אדם נקל בעיניו לעמוד לפניו. לשרתו לשמור מצותיו ומשפטיו וגזרתיו. ואל יקל ראש נגדו (הוא שאמר החכם אל תתהדר לפני מלך) ולא ירים ידו ורגלו בלעדו. באשר דבר מלך שלטון הוקם על. להנהגת העם ושמירת הקבוץ המדיני וסדריו. מאת ה' היתה לו. וכבר הוכרז בשמים ממעל ולכן מתעברו חוטא נפשו. וכן הזהיר החכם ירא את ה' בני ומלך. כי מלכותא דארעא. כעין מלכותא דרקיעא. אח\"כ אמר עוד. והוי נוח כו'. ר\"ל כי אף לעבד. המושל תהא נוח רצוי ומקובל. כי עבד מלך. מלך. עם היותו במדרגה קטנת השררה. ולפיכך אינך צריך להיות כפוף לפניו כל כך. מ\"מ תראה כמו כן להתרצות אליו למצוא חן בעיניו אחר שהוא מעבדי המלך ופקידיו. ומלת תשחורת. ענין שררה קטנה. בלשון משנה וארמית. כמו הדבק לשחוור וישתחוו לך ממטיליה ולחמריה לשחוור. ומזה מה שתרגם אונקלוס. לא חמור אחד מהם נשאתי. שחרית. ובעצם וראשונה מורה על גזבר הממונה לגבות מנת המלך. גם היא קרויה תשחורת בלשון חז\"ל. מן התשחורת והזימיות. ונ\"ל שגם מזה הוא לשון שחרור. בעבד שעשאו רבו בן חורין. אלא שהוא כפול למ\"ד הפעל: \n",
+                    "<b>והוי מקבל את כל האדם בשמחה. </b>אחר שהזהירו על המלך שיעמוד לפניו באימה ובהכנעה בכובד ראש. ולתת חלקו ברצון טוב לעבדיו ולפקידיו. ולהתנהג עמהם בנחת רוח. וביראה מפני כבוד המלכות. אחר כך חזר לצוות ולהזהיר עוד על הקבלת שאר כל אדם בשמחה ופנים מאירות. כי גדול המלבין פנים לחברו. ממשקהו חלב: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ר\"ע אומר שחוק כו'. </b>הוא שב על דברי ר\"י שלפניו. לומר לך אע\"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי\"ט: \n",
+                    "<b>מסורת כו'. </b>מ\"ש תו' מזידין. והעתיק הר\"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר\"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר\"מ ז\"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד\"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז\"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי: \n",
+                    "<b>סיג לחכמה שתיקה. </b>הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חביב אדם. </b>בתי\"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או\"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה\"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח\"כ לב\"נ להזהירם עוד מש\"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי\"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך: \n",
+                    "<b>חבה יתרה הראה הקב\"ה לאדם שהודיעו כו'. </b>הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע\"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה: \n",
+                    "<b>כלי חמדה. </b>גם כאן לא נאוה לנדיב בתי\"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב\"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש\"ע תי\"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הכל צפוי כו'. </b>מאד האריך מענית תי\"ט בטירחא גדולה כדי להציל דברי הרי\"ו מהשגת הר\"א. ובאמת דברי התנצלותו רחוקים מן הענין. כי מה טיבה של משנת אין דורשין לכאן. א\"כ בכל המניעות והאזהרות נאמר כן. ולמה הוקשה לו יותר בזאת ומדוע בחר בה. לא אוכל להבין זה. ואמנם על זאת וכזאת לא תמה שום אדם מעולם. כי ההכרח חייב להודיע לבני אדם הטוב והרע. וזוהי כל התורה. וכמש\"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב.. את המות ואת הרע. ואף אם יצמח מהודעה זו איזה נזק למוכנים אל הרע. שעל כיוצא בזו אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וכן אמר ריב\"ז (כלים פי\"ז) והשגת הר\"א היא על השאלה הבלתי מועילה והחקירה בספיקות אשר לא תוסיף תת כחה בהתרתן. ואם באמת אולי אינה מנועה. כמו שיראה ממה ששתקו חכמים. ולא זכרו חז\"ל שאסורה גם היא. מ\"מ לא נמלט הר\"מ מתלונה לפ\"ד הר\"א. שלא נהג מנהג אנשים חכמים. שאינם מתחילים בדבר שלא ידעו השלמתו. והרי הוא קרוב להפסד ורחוק משכר אחר שלא יוכל למצוא רפואת תעלה למחלת הספק. ולא יגהה ממנו מזור למכת הקושיא <small>[ובעיקר הדבר שנתקשו בו אבות העולם מענין הידיעה והבחירה. איך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. נפלאתי איך לא שתו לבם. הלא ככה הוא דבר הבחירה והגזרה. בפי הקדמונים היתה שומה שאם הגזרה אמת. החריצות שקר. וכל בני העול' יחד קיימו וקבלו גזירת משפט הכוכבים. א\"נ יכול ישב אדם ובטל. לא יעסוק בדרך ארץ. לא יזרע לא יטע. לא יבנה לא ימכור ולא יקנה. לא יאכל ולא ישתה. לא ילבש ויכסה. ולא יבקש לו מסתור ומחסה. לא ישתדל כלל במלאכה. לא יפעל ולא יעשה. ויאמר אם נגזר עליו לחיות. בהכרח יחיה. לא ימנעהו דבר ואשר עתיד להיות ככה יהיה. וכבר אמר שלמה בחכמתו מחורש עצל לא יחרוש שומר רוח לא יזרע. וכדומה לזה הרבה ואמר ג\"כ יד חרוצים תעשיר. אף הוא אמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכיצד יתקיימו שני דברי' הללו. גם הפלוסופי' המאמינים בהוראת משפטי הכוכבים בחיוב החלטי. אינם רוצים לבטל עסקי בני אדם והשתדלותם ומגנים עצלותם ומשבחים. חריצותם ומעוררים אותם על זריזותם. ועמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ק דקדושין (יעוין בית העצל מעמד יום ראשון בית אל) ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. על כל פנים בדרך שיתקיימו בידינו הבחירה והגזרה. אף אם אזלת יד החקירה. ככה יקוימו הידיעה והבחירה בלי סתירה:]</small> גם מש\"ע תי\"ט מב\"ר בהריגת קין להבל. אין לו מקום בדרושנו הלז כלל. כי אין כוונת המ\"ר לבטל הבחירה הכללית לגמרי. רק הוקשה לו הסרת ההשגחה מן הצדיק. אבל על הנחת הבחירה בשאר הדברים לא הוקשה לו כלום. ולא לאדם מעולם. כי זה כל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. על מנת כן בא לעולם. זוהי תכלית הבריאה בכללה. וזו כל התורה כי בשלילת הבחירה. אין ענין למצוה לכן כל מ\"ש תי\"ט בזה. אין לו טעם. במ\"כ מאריך טירחא יתרה בדברי הבאי. סותר ובונה חיץ בטיח תפל וטלאי ע\"ג טלאי. שיש בו לת\"ח גנאי. לצאת בהבלי דברי סמ\"נ הבדאי. להשיב על כל השבושים אין כדאי. אבל מי זה שיאמר שהיה לו להשי\"ת למחות בעוברי עבירה. זה הבל ושבוש עצום. ואפי' על הרציחה שיש עושק לאדם אחר. אין שייך להקשות מדוע יראה יה ויחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ושאלת המינים היא איכה ידע אל וגו' כי מכל מקום ראוי היה זה להריגה. אשר הוא רשע למות (אף אם לא נדע ולא נכיר ברשעו חטאתו ופשעו) ונזדמן לפונדק אחד עם הרוצח. אשר גם הוא רצועה. וכלי מפצו של השי\"ת גם רשע ליום רעה (עם שלא ינקה מעונש אחרי שפעל הרע בבחירתו הרעה. ואם לא היה רוצה. לא היה מוכרח במעשה. והרבה שלוחים לו ית' מבלעדי האדם) על כל פנים כך הוא על פי הרוב הנרצחים חייבי מיתה לשמים הם והוסרה ההשגחה מהם. כשלו ונפלו ביד פועלי הרע כשנזדמנו. וכמ\"ש כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת י\"ב. והדומה לזה הרבה נמצא בדברי חז\"ל. לפיכך מזה הצד. אין כאן תמיהא כלל וכלל. רק לראות צדיק מט לפני רשע. על זה ידוו כל הדווים. ועל זאת יתמה כל מתמיה בודאי. כמו שהוא ענין הבל הטוב לפני האלהים באמת. כמו שנראה מבואר בכתוב. וקין הוא הרע לפניו ית' כמפורש. איך א\"כ נהפכה השטה. תחתונים למעלה עליונים למטה (כיוצא בדבר מצינו בזכריה עם יואש. ואוריה עם יהויקים. וכן כמה נביאים נהרגו בידי עע\"א. ואצ\"ל מעשרה ה\"מ. והרוגי לוד וקדושי הדורות לאלפים ולרבבות. וכמש\"ה נתנו את נבלת עבדיך וגו'. בשר חסידיך וגו'. פעמים רבות שחו טובים לפני רעים. נפלו חללי חרב רשעים לסבה ידועה לו ית') זאת היתה התעוררות רשב\"י. ורמזהו בכתוב כי על כן נעשה השי\"ת עד ודיין ובעל דין לתבוע מקין עונש כפול עצום מאד. לא לבד מחמת בחירתו הרעה לשפך דם חנם. מחמס אחיו שלא עשה לו רע. אלא שהוא היה טוב וישר בעיני ה'. שנמצא הבל תובעו כביכול על שראה החמס הנעשה לו ושתק. והניח לעושה הרע שיעשה הרע כחפצו. עם שכבר היה יכול להפרישו ולמחות בידו. מצד היות הבל צדיק נקי. אין לו חטא משפט מות כמות נבל. אשר על כן היה בדין שיפרישהו ה' לרשע שלא יכהו מכת מות. אע\"פ שכבר נתן בידו הבחירה. במקום שאין מגינה זכות. המונעת ומעכבת את הפועל הרע מלעשות מלאכתו. משא\"כ בזכאי וצדיק שיפול שדוד תחת ידי רשע. זה נראה כעול ח\"ו בחקו ית'. אשר בידו לסלק יד הרשע מעל הצדיק. וע\"כ נדמה כאלו הוא ית' נתבע מן הצדיק הנרצח (אף אם בלי ספק היה גם להבל ולכיוצא בו העשוקים מבלי סבה גלויה. עון נסתר צרור צפון. הגורם הסתרת פנים לשעה רעה. ונאמרו בו דברים מקובלים נמסרים. וכבר נודע מה שאמרו חז\"ל צדיק ממנו בולע. ברוך נורא עלילה גדול דעה) זהו צועקים אלי חמס איה אלהי המשפט והודיעו לקין עונו הכבד בזה. לגבות חובו ממנו משלם. כפי חומר העון וכבדו. וזה ברור פשוט. באופן שכל אריכותו של תי\"ט בכאן. ללא תועלת כל מאומה. ואולם בצדק הם כל דברי הר\"מ ז\"ל בכאן אין בהם נפתל ועקש. ונהג מנהג חכמי קדם אנשי השם אשר מעולם. פה אחד דברו הנביאים רובם ככולם. בזה האופן מההערה והחקירה אע\"פ שלא השיגו תכלית הענין. ולא חשו להרהור רע. אדרבה בזה עשו גדר ושמירה. בל יוסיף האיש ההמוני להביט בדברים כאלה. שהם למעלה מגבול שכל האנושי. וייאש לבו מזה. בראותו גדולי עולם נצטערו על כך. וחקרו ולא עלתה בידם. א\"כ מה יעשו קטני ארץ. הלא יקחו מוסר. ישמעו לעצת חכמים ומזקנים יתבוננו. ואל יטריחו שכלם בכך. כי לא יצליחו. ולא ירויחו רק בלבול דעתם. זאת היתה בלי ספק כוונת האלהיים בכאלה. ומעתה אזכיר מעט לאמת ולברר דברי. ראה נא דבר איתן מושבו. סוף מזמור פ\"ט.  <small>[בפסוק הנמשך יל\"ד מ\"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות. ימלט וגו'. שכולו כפול ומשולש במלות שונות. הלא יספיק לומר מי גבר לא יראה מות. או מי גבר ימלט נפשו וגו'. ועוד יקשה מאד. וכי לא מצאנו לפחות אליהו ז\"ל שלא ראה מות ומלט נפשו מיד שאול סלה. כמפורש בכתוב. ויראה לי כ\"פ עד\"ש זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית וכו'. וכן ארז\"ל עה\"פ זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה (שהיא ע\"ח וסמא דחיי) מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. לכן אליהו ז\"ל שמסר עצמו למיתה בקנאתו לה'. בריתו היתה אתו החיים והשלום. דרך כלל הצדיקים שלא נהנו מעוה\"ז והמיתו גופם עודם בו. הם ודאי אינם רואים מת ומלטו נפשם מיד שאול סלה. ואפי' שנאמרה בהם מיתה אינה אלא השאלה לפטירה מעוה\"ז. שהיא התחיה הגמורה בודאי. לכן אמרו ביעקב אע\"ה לא מת. וכן במרע\"ה. אבל כל שלא טעם טעם מיתה בעוה\"ז א\"א לו שיחיה חיים אמיתיים בעוה\"ב. זה\"ש מי גבר שיחיה עצמו כאן ולא יראה מות בעוה\"ז. ואם זה ימלט נפשו וגו' סלה. זהו דבר. נמנע. אם לא שיראה מות בעוה\"ז. אז ודאי יוכל מלט מיד שאול סלה זה נכון וישר:]</small> זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם. החל בשאלה. ולא כלה דבר התשובה. וכה עשה אסף במזמור ע\"ג. ואמרו איכה ידע אל וגו'. אסף את חרפתו באמרו ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני (כפירוש אב\"ע) כי נלאה להשיג ידיעת דבר זה. וכן הורו על זה כמה מהנביאים הראשונים. ואף משה רבינו ע\"ה נתקשה בדבר רשע וטוב לו. צדיק ורע לו. (ובתפלתו הודיע צערו מי יודע עוז אפך) והודיעהו הי\"ת וחנותי את אשר אחון. אע\"פ שאינו כדאי. ישעיה ס\"ג ס\"ד. התלונן למה תתענו ה' מדרכיך וגו'. פגעת את שש ועושה צדק וגו'. ירמיהו הטיח דברים כלפי מעלה. צדיק אתה ה' כי אריב אליך. אך משפטים אדבר אותך וגו'. מאי אהדרו ליה את רגלים רצתה וילאוך. חבקוק נתרעם על מדותיו של הקב\"ה. למה תראני עמל. כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. על כן יצא משפט מעוקל. והשיבוהו וצדיק באמונתו יחיה. וחותם הנביאים חתם דבריו בתלונה זאת:  ",
+                    "<b>חזקו </b>עלי דבריכם. אמרתם שוא עבוד אלקים וגו'. ועתה אנחנו מאשרים זדים. כי נבנו עושי רשעה וגו'. ולימים רבים הוא נבא. כי הנה היום בא. וכן דבר אסף בתחלת מזמור הנ\"ל. אך טוב לישראל. אלהים לברי לבב. ולא יועיל ללב עקש הולך שובב. איוב קצרה רוחו ולבש בשרו פלצות בסי' כ\"א מדוע רשעים יחיו וגו'. הלאל ילמד דעת וגו'. יחד על עפר ישכבו. צוח ולית דמשגח (אכן נצחו אליהוא בהודיעו קצור השגתו ועומק המושג. באמרו מי פקד עליו ארצה וגו'. הן אל ישגיב בכחו. וכן נשתמש השי\"ת עצמו בזה האופן מהויכוח בשתי פרשיות גדולות. באמור אשאלך והודיעני וגו'. הגד אם ידעת בינה. עד שהשתיקו מתלונותיו. והודה לו) התשובה נעלמה. ומה נאמר ונדבר דנפלא מאד ונתמה. מדברי קהלת החכם מכל אדם וכל דבריו אינן אלא תימה על תימה. בדברי הנהגת העולם השפל הלז הנראים תמוהים וזרים. נבוכים הם עשתונותיו בארץ עיפתה צלמות ולא סדרים מיושרים. והעיר עליהם מראש הספר עד תכליתו סובב סובב על קוטב הערות ערות יסוד עד צואר עתק. לא הוסיף אלא מבוכה ורעיון רוח לתועי רוח. אמנם לזכי הרעיון ולישרים בלבותם. הועיל ודאי ולמדם דעת. כי הלא ממנו יראו שהיה חכם מכל האדם אשר ע\"פ האדמה. ואמר אחכמה. והיא רחוקה. ואמר עוד ואל תתחכם יותר למה תשומם. וככה אמר עוד. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד הוסיף בחתימת הספר. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו'. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. הואיל באר לחכמי לב כי לא יהרסו אל ה' לראות לעלות אליו בעיונם. לחקור אחר מעשיו והנהגתו. יותר ממה שהורשו להתבונן. ואל יבטחו בחכמתם גם לא יתאוננו וישתוממו על מיעוט השגתם. בזו ובכיוצא בה כי גבול נתן ה' לחקירה טבעית. ומעמד שם לשכל אנושי. עד פה יבוא לא יוסיף עבור. אכן רוח היא באנוש כלואה במסגר החומר. אשר לא יכיל מצע מדעו להתפשט באלהיות. על כן הוא מהנמנע בחק שוכני בתי חומר יסוד הארצי. ויש לו טבע קיים חוק עולם ולא יעברונהו כל באי עולם. ואם המו גלי חכמתם. יגעו לריק כל חכמתם תתבלע. רוח יזרעו וילדו דמיונות לבהלה זרעם נכון למועדי רגל מוקש אדם ילע. אם יתאמצו לעלות במרכבה. ויפרצו גדר מצבם לעלות בחקירתם השמימה. להביט אל האלהים. אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר. מי עמד בסוד ה' לדעת עומק דינו. ולחשוף מצפוני סודותיו. אשר העלים והסתיר מבריותיו. למען לא יתהלל חכם בחכמתו. מתת ה' היא לישרים סודו. לאשר יחפוץ המלך מ\"ה הקב\"ה לחלוק לו מכבודו. ולתת עליו מהודו. חלק מה ברצון ונדבה כמתנת ידו. אך לא בכח חקירתו יגבר איש. אשר לא זכה להיות מעבדי המלך משרתיו עושי רצונו העומדים לפניו. למצוא חן בעיניו. וזאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב בשר. ישתמש במותר לו. ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר נפל בגורלו. אל יתאוה יותר מהראוי לו. לא ירדוף אחרי היתרונות. לדרוך על במותי התבונות. שגבו ממנו פן ימעדו קרסוליו ויפול. יאבד מה שבידו. כמש\"ל הקדמוני גמלא בעי קרני כו'. ועל זה אמר החכם דבש מלאת אכול דייך וגו'. ואם תתחכם יותר מדאי. תשוב סכל ותמות בלא עתך. ואל תהי חכם בעיניך לומר אני ארבה ולא אסור מני הדרך הכבושה. כי תכסך בושה. ורבים הושחתו בתואר אשה זרה החכמה המדומה הוכו בסנורי האולת מכה אנושה. לא יוכלו הרפא ותשובתם קשה. ע\"כ שמע דברי חכמים במופלא ממך בל תדרוש אין לך עסק בנסתרות. לכן יפה דיבר הר\"מ ז\"ל אור הגולה אשרי לו ואשרי חלקו בג\"ע זכה  <small>[לעצמו שלא השיאה אותו חכמתו לפרוץ גדרו של עולם לחפש בנעלם כאשר עשו המתפלספים הבאים אחריו הממשמשים כעורים קירי לעשות להם יד ושם. להציב הדר בן כחכם ורבן. בהגבילם הדיעה בכללים לא בפרטים. אוי לשוטים בועטים. לא ייראו לשלוח רסן מפיהם לדבר באלהים לא שמעו לעצת החכם האמיתי כי האלהים בשמים ואתה על בארץ. ע\"כ יהיו דבריך מעטים. וראוים לעשות בהם. שפטים. ליסרם בעקרבים כאוילים לגו כסילים שבעים ושוטים. לא כן עשה הר\"מ עם כל רוחב לבו ועומק תבונתו. שמר פיו ולשונו בס' המדע והיד הגדולה אשר עשה לשם ולתהלה. על כן יפה אמרתי והכרזתי בבית מדות. כי ס' מ\"נ לא יצא מת\"י המחבר הגדול הלז תחת ידיו לא תהיה המכשלה ומי שישים עין שכלו על מ\"ש בהל\"מ. על המקיים ז\"מ ב\"נ מהכרע הדעת בלבד. אינו מחסידי או\"ה ולא מחכמיהם. יודה בהכרח שכוונתי אל האמת. מלבד מה שיש להוכיח כן מכ\"מ בס' הי\"ד המורים באצבע על גנות המתפלספים החכמי' בעיניהם שלא הי\"ל ז\"ל חלק עמהם. ורחקה דעתו מדעותיהם. כי חכמת מה להם. ואכמ\"ל רק אחד מהפלוסופים אשר אין לו עמנו חלק ונחלה. באילן גדול תלה. להשביח מקחו הרע למען לא יהרהר אדם אחריו:]</small> וזיכה את הרבים. והוא השיב בזה תכלית מה שבחק האדם להשיג בחקירות ספיקות כאלה והיא השגה גדולה. וכבר הגיע למדרגה העליונה האפשרית המכיר את מקומו ושמח בחלקו בידיעות אשר חננו קונו. ולא יבקש לו גדולות ונפלאות ממנו. כדבר האומר תכלית שידעתי. שלא ידעתי והוא ודאי החכם הנאמן. וההורם לדעת לחקור במה שאי אפשר לו להשיגו. הוא חוטא חומס נפשו. סכלות והוללות רעה תתשב לו. כמעשה המפציר להסתכל בשמש. יעור עיניו בלי ספק. וכאלו יעיז פניו ילוד אשה. להסתכל ולעיין ולדרוש במחשבתו מהות הבורא ית' שאין שוטה כסיל גס ועב הטבע יותר ממנו. כי לא שיער שכלו קיום טבע הנמנע. טוב ממנו הנפל. ולא בלבד השגת מהות הבורא ית' נמנעת. בלתי אפשרית כמאמר חכם אלו ידעתיו. הייתיו כי הוא המדע היודע והידוע. ואינו נודע לזולתו. כ\"א על ידי פעולותיו בלבד. אך אפי' אחד ממעשיו ובריאותיו אינן מושגים בעצם תכונתם. ולשוא עמלו ויגעו כל חכמי קדם. להשיג חלק מן החלק. בחכמת היצירה והטבע אפילו בבריאות השפלות (וכאשר הוכיח ה' את איוב מן הסערה) כ\"ש שנלאו לחקור ולחתור ולא יכלו לעמוד על עצם ומהות גרם השמימיי. אף לא השיגה יד חכמתם לדעת עצמות הדבר המקיים. והגורם התנועה בבעלי חיים. מן הגדול שבהם עד רמש האדמה ושרץ המים <small>[ואפי' בנראה המוחש נבער כל אדם מדעת סבת משיכת אבן מגניט\"ש את הברזל וכדומה הרבה כמ\"ש בס\"ד בעלית הטבע. יגידו נא חוקרי הטבע מה הם הרוחניים הקטנים ודקים מאד מבהיקים הדמות תולעים שטים באויר בערבוביא הנה והנה. כמושב לעין ביום ברור וצלול. וכהנה רבות מפליאים ומלאים המחשבות ומי לא יעמוד משתאה משתומם מחכמת האומנים המופלאים בקיאים הזריזים. העכביש והנמלה והדבורה ותולעת המשי ביחוד. ועל כולם פליאה. נשגבה מיתתו של זה האחרון וחדושו ומחיתו אחרי בלותו היתה לו עדנה. כפתי וערשו רעננה יעמדו נא חוברי שמים ויגידו סבת תנועת סולמת יעקב בגלות מעת היותה ומתחלת מציאותה זה כמה אלפים שנים. לא כלו המקרי שינויי הזמנים אף אם נתנה למשיסה. מחיות היער לא נרמסה. הן במלות והיא קיימ' מתחדש' כנשר נעורי' כנף רנני' נעלסה:]</small> ואיך לא יחשב פתי וסכל המתעקש לחקור במכוסה כל מעשה ה' הגדול אשר יעשה. ואפי' משוכב' חיקך נפשך השכונה בחדרי גופך. שמור פתחי פיך מלחפש עצמותה. ומהותה ומעשיה ופעולותיה איך ובמה תפעלם ואיה כלי מלאכתה. בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. כי להבל תיגע לתוהו תכלה כחך. על אחת כמה וכמה שתהא זהיר ברוחך. מלשער מלאכת מחשבת בוראך. נבער כל אדם מדעת. ומי שאין לו הכרה בנמנע. שהוא מושכל ראשון. אינו בן אדם כי אם בשתוף השם ודמיון הצורה בלבד ויספיק זה למבין בהצלת דברי הר\"מ. ומ\"ש מד\"ש בשם רמא\"ל במ\"כ הלך בדרך המדברים. לא הוסיף רק מבוכה. כי לקרות העתיד. הווה או עבר. הוא מאמר סותר את עצמו (ואינו אלא דיבור בלי כוונה כצפצוף העופות) ונמנע. כמו שלא יתכן לייחס להשי\"ת שיעשה את העבר. לא היה כבר. אין הפרש בין זה לזה. אך מה שהכתובים מדברים על העתידות המיועדות בנבואה בלשון עבר בדרך דמיון כאלו היו כבר עשוים. הוא בבחינת אמתותם והאמנת העשותם בודאי מוחלנו בעתם. על כן נחשבים כאלו נעשו בשכבר. אך לא יתכן לשכל לצייר חלוף העתיד בעבר. כאשר לא יצויר חלוף העבר בעתיד. אם לא בדרך ההדמות בלבד. וזה דבר מבואר בעצמו. סוף דבר החכם הגמור יודה על האמת. ולא יבוש בהכרת קיצור ידיעתו בבלתי ראוי אליו. היותו אדם מאדמה. זוהי חכמה נשגבה רמה. כנזכר בפי החכם מכל האדם היתה שומה. בס' קהלת תחלתו וסופו. וכן חתם ס' משלי שלשה המה נפלאו ממני וגו' ולא תחשב לו לכלימה:  ",
+                    "<b>ובטוב העולם נדון. </b>במדת רחמים. ודאי. כי גם הדין ממוזג ברחמים רבים (עמ\"ש בס\"ד בסולם בית אל) וכן אמרו חז\"ל עה\"פ. הודו לה' כי טוב. שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו. עני בשיו כו'. הרי זה ממש מה ששנו כאן. ובטוב הוא איך ומה העולם נדון. בכל מדה טובתו היא:  ",
+                    "<b>והכל לפי רוב המעשה. </b>מ\"ש בו הר\"מ לפי מה שכופל כו'. שאינו דומה המחלק מאה זהו' לצדקה במאה פעמים לנותן אותן בפ\"א. אינו נראה לי להחזיקו במושלם כי לדעתי הוא בהפך. אדרבה יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים. אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאד. מנותן במאה פעמים. שאינו כבד עליו כל כך. ואפי' אם נותנן בבת אחת. איו בה כבישת היצר. כמו בנותן אותן לאחד. כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים. הרי מצד הנותן יפה כחו באחד מבהרבה. וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר דלפום צערא אגרא. ואם מצד המקבל ג\"כ. טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו. משיתן להרבה עניים. ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלמה. שכבר אמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיא עצמה כוונת התנא כאן. באמרו והכל לפי רוב המעשה. כי רוב ישמש גם בעד גודל כמות מתדבק. כמו ורב יעבוד צעיר פירוש גדול. וכן רב ביתו. מלך רב. וכ\"פ ותשועה ברוב יועץ. וזה נכון בעצמו. ואע\"פ שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. זהו בכהן דוקא. לפי שיש לו לטול בבתי הגרנות רבים. ויש לו די ספקו. ועוד על כרחך לא בכל כהן אמרו כן. אלא בעשיר דוקא. כענין פירא היאירי עם דוד. משא\"כ בכהן עני ודאי לא אמרו. תדע שהרי עשו את שאינו זוכה כזוכה במכרי כהונה. מכלל שדבר טוב הוא. וכן אמרו כל טובתן של רשעים אינה שלמה. על כן הדבר ברור בעיני. שהדבר בהפך ממה שחשב בו הר\"מ בהניחו כלל זה בהחלט. אם אמנם יצדק בתנאי. דהיינו על דרך שאמרו בעני המחזר על הפתחים. שאין נזקקין לו למתנה מרובה. אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים. טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב. משיתנו לו במאה פעמים. אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו. וכך יפה לו לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט משיתנו לו הרבה בפעם אחת. ויש לחוש שיפסידנו. והכל לפי הענין והאדם וכל זה נכלל לפי דעתי. במה ששנו כאן והכל לפי רוב המעשה. רצו לומר גודל המעשה בטובו המורגש. ובמיטב ענינו וכוונתו הרצויה. בכל דבר מצוה הבאה לידו. ומכוון שיעשנה בשלמות על צד היותר טוב האפשרי. כראוי לאותה מצוה. לפי מה שהיא צריכה להביאה למדרגת שלמותה ותמימותה הנבחר. טוב הכוונה הנבחנת עמה. ההיא יקרא רוב המעשה. בודאי. לא הכופל המעשה (מבלי דעת וחפץ הנכסף ו)בלי שישלים חוק אפי' פעם אחת. לענין פירושו של הרע\"ב. עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש ספ\"ק דקדושין אכול וייטב לבך:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>והפנקס פתוח. </b>לראות כל אחד חשבון חובותיו. אעפ\"כ היד כותבת חותמת שטרות מחדש להוסיף על חובו. והיד כידוע שאין הרגל כותבת. אלא היד עצמה שמקפת היא הכותבת. כמ\"ש וביד כל אדם יחתום. והכל מתוקן לסעודה אבל לא הכל לאכילה. אלא הללו לאכול ולשבוע והללו לראות ולקהיון שנים. כמש\"ה הנה עבדי יאכלו. ואתם תרעבו וגו'. ועיין ב<i>קתדרא דכסא שן</i>:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אם אין קמח. </b>פירוש שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל. בסמכו על עסק התורה. להשיג די מחיתו. שלא בדרך הטבע. כרשב\"י ובנו במערה. ובדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזרה (או כמי שעשה עצמו אכזרי על בניו כעורב ואמר שלימו קורמי באגמא. שאינה מדת כל אדם) או להיות בטוח לחיות מבלי טרף. כשיעסוק בתורה כדרך שעמד מרע\"ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז\"ל. כי להם לבדם נתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הנתן לבני אדם. לא עבר זר בתוכם (ואף הם בהיותם בישוב הוצרכו לאכול לשבר רעבונם. כמו שמצינו באליהו ז\"ל עם הצרפית. וגם בדרך הביאו לו העורבים לחם ובשר. ואפי' האבות ז\"ל לא ביקשו להתקיים בלי מאכל. שא\"כ לא היה יעקב אע\"ה תולה נדרו בלחם לאכול וגו') כי מן אז והלאה רצה הקב\"ה שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו. ודי חלב עזים ללחמו לחם ביתו וחיים לנערותיו ואי לא לאי לא אכיל. וארז\"ל ראה חיים עם אשה זו אומנות. ואף לדברי ר' נהוראי שילהי קדושין. חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות עכ\"פ ולא יסמוך על הנס. שהרי כבר שנינו כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה בלי חולק הא על כרחך לא אמר ר\"נ. אלא שהאב יכול לפטור עצמו מללמוד אומנות לבנו זולת התורה. ושיוצא בכך ידי חובת מצות הבן על האב. אבל הבן יחוש לעצמו בודאי. כדי שתתקיים תורתו בידו. ויחזר מעצמו אחר השגת מזונותיו ולהספיק צרכי גופו ונשמתו. אשר לא יתכן לו עמידתו בלתם. והוא שאמרו חז\"ל לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן. שהיה לבם פנוי מכל טרדה אחרת ומעסק גופני ומשבאו לארץ הוכרחו לעבוד את האדמה לאכול מפריה ולשבוע מטובה. ונצטוו על ככה לעסוק בחיי שעה בנטיעה וזריעה. כמ\"ש רז\"ל עה\"פ ונטעתם כל עץ מאכל. והוצרכו להבטחה גשמית. כדי שתתקיים התורה בידיהם ויסורו מהם המונעים והמעיקים. לא ליעוד שכר כלה ואבד הוצרכו. כמחשבת ההמון ביעודי התורה. שבאו להבטיח במותרי התענוגים הגופניים (שהם ודאי בטלים הרבה כנגד עסק התורה) ולכן הדתות המזוייפות אשר קצרה ידיהן לאמת הבטחותיהן. התחכמו לייעד בשכר תענוג רוחני בלבד. כרוצה לשקר ירחיק עדיו. אבל אנו נוחלי האמת. ידענו נאמנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא. וכל הבטחות ההצלחות המיועדות בשמירת התורה. הם רק להבטיח בהסרת המכשולים ולמנוע המעיקים מדרך עם ה'. שיקל עליהם עבודת ה' וקיום תורתו ולא יעכבם דבר. ואי אפשר להתקיים התורה בידינו באופן שלם. מבלתי הטובות הגופניות. כל עוד היותנו שוכני בתי חומר. לזה בלבד באו יעודי התורה האלהית בטובות העולמיות הזמניות. על דרך כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (שנתקיים בבני דור המדבר בשלמות. שאחר שקיימוה בעינוי ורעבון בארץ לא זרועה. זכו אחר כך לקיימה בארץ נושבת יושבים ספונים בבתים מלאים כל טוב ובמרעה שמן ונחת שולחנם מלא דשן) כי אז תתקיים בידו ביתר שאת ויתר עז על צד היותר טוב ומועיל. לעשותה בשמחה ובטוב לבב מרב כל. וזהו שכר מצוה מצוה כי ע\"י הטובה הגשמית. תפרה ותרבה הרוחנית ויגדל האושר הנפשי האמיתי לאין חקר. עמש\"ל מ\"ה בס\"ד:<br> קמח נאמר בו רמז הוא ר\"ת. <b>ק</b>מח <b>מ</b>לבוש <b>ח</b>יים. כי אם שלש אלה לא יעשה לה. ויצאה התורה חנם. אין כוסף. ולפיכך לא אמר אם אין לחם (שרומז כמו כן בר\"ת) כי היכי דנידוק הכי מדשני ולישנא. ואי נקיט לחם. לא הוה דייקינן הכי. דמשתמע שפיר כפשטיה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>וגימטריאות. </b>עם כל מה שהאריך בתוי\"ט להוכיח פירוש גימטריאות של חז\"ל על ההנדסה (מלבד הדוחק הנרגש מדברי תי\"ט עצמו שמעתיר ומפציר להכניסו בלב הקורא בפיתוי לשון. וזה כלל בלשונו של תי\"ט על פי הרוב. בכל מקום שמאריך טירחא בשפת יתר. סימן הוא לחולשת הענין שרצה לבארו ולהסבירו. על כן בא החלום ברוב ענין. אולי יוכל הועיל לקרב הרחוק ולהסכימו לדעתו הרצונית וזה דבר מורגל אצלו ז\"ל להוכיח בדברים ולשונות רחבים מבחוץ וצרים מבפנים. בפנימיות ותוכן הענינים. גם מחברים זולתו נהגו כן וכמ\"ש גם רלב\"ג) אינו נכנס באזני כלל. אע\"פ שבלשון יוון כך הוא. אבל לשון חכמים לחוד. גם מי שיודע ומכיר במוצא הלשונות ומקורם. הוא ידע כי גם היוונית תולדת העברית היא באמת. אמנם היוונים משתמשים במלה זו לענין חשבון המדידה. אבל חז\"ל נהגו להשתמש בה לענין מספרי האותיות והתיבות. וזהו האמת בפירוש לשון גימטריא המצוי בדברי רז\"ל. גם אע\"פ שלדעת הר\"מ כוונת אמרם ז\"ל על הפסוק. כי היא חכמתכם ובינתכם. איזוהי חכמה לעיני העמים. הוי אומר זה חשבון תקופות כו' (ולא נזכר שם גימטריאות. לכן לא אדע במה נסתייע בד\"ח משם) שהיא חכמת התכונה של או\"ה. רחוקה היא מכליותי. לייחס דעה זו המגונה לרז\"ל. חלילה וחס להו לרבנן קדישי. שיתפארו בחכמת הגוים. רעיוני אנשי העולם הבודים מלבם חכמה שאין לה עיקר ויסוד. רק כפי העולה על רוחם. נשענים על יסודות הנולדות במוחם. לקרב כל דבר אל השכל להוליכו במנהגי הטבע המוחש. ועם כל זה הם עצמן נבוכים מאד. ומודים שאין מציאות אמתי לגלגל יוצא מרכז וגלגל נושא והדומה להם. וכן במציאות גלגל היומי נחלקו איזהו. והרבה כאלה קשות נמצאו באותה חכמה. ונתחלקו לכתות כתות בהנחותיה ולא נחו שקטו גלגלי רעיוניהם. עד שהמציאו תכונה חדשה לגמרי. מקרוב באה לא שערוה ראשוניהם (וי\"א שנמצא גם בקדמונים מאד. מי שחשב עליה כזאת של קופירניקו\"ס) יהי מה אינה ראויה להקרא חכמה כלל. אחר שאינה אלא דמיונות ורעיונות ודתיה שונות. כפי מחלקות לבב בני אדם אשר חכמת מה להם. ולא זכתה לקנות עטרת האמתות לראשה. אשר בה חכמים מלכי קדם ימלוכו. ואיה איפה החכמה והבינה הנמצאת פה עמנו לעיני העמים והם שחדשוה והמציאוה. מבלי יסוד ושורש בדאוה. ואיך נתפאר בה אנחנו עליהם. לא לנו לא לנו היא. ולא ניחא להו למרייהו חז\"ל דלימא הכי. אבל האמת הגמור שאין חישוב תקופות ומזלות. אלא סוד העיבור שקבעו חז\"ל ומסרוהו לנו בגולה. ועליו היתה השבועה שלא לגלותו לאו\"ה (לא כן חכמת התכונה הבדויה שהיא גלויה לאו\"ה. ונסתרה ממנו בהיותה בלתי צריכה אלינו. טורח זה למה לנו. מה ריוח ושכר יש בה לגוף. ואצ\"ל לנפש לא תוסיף תת כח) כדאיתא שילהי כתובות וכפירש\"י ותו' שם. ומ\"ש רש\"י פ\"א טעמי תורה היא. היא. כי בלי ספק אין הכוונה על החשבון. שאין בו סוד. ולא כל כך עומק. שמחמת זה יקרא חכמה ובינה. שכל אדם יכול ללמדו בשלשה וארבעה ימים. ופמ\"ש הר\"מ. ולכן מיאן שתהא כוונת חז\"ל עליו. באמרם שזוהי בינה לעיני העמים. ובעבור זאת החליט שאינה אלא לידע הנחותיה בתכונת גלגלי הכוכבים והלוכם הגשמי (ואמנם אף לפי מה שחשב הרב שאין שם אלא תיקון החשבון החומרי בלבד. מכל מקום לא ירוחק בשביל כך לקרותה חכמה ובינה. ביחוד לעיני העמים כולם. כי כל חכמי קדם אנשי השם באומות אשר מעולם. יגעו מאד למצוא מסלול ודרך להשוות ירחי הלבנה עם שנת החמה. חתרו להשיב אל יבשת ההשואה. ולא יכולו להשיג פשר דבר נאה. להיות להם סדר מתמיד וחשבון קבוע בל ימוט לעולם. לריק יגיעם של חכמי התכונה בעם ועם. כי על כן הוצרכו לשנות סדרי חשבונות עבוריהם כמה פעמים. מפני שבאו תקופות הימים וחגיהם שלא בזמנם הראוי. אכן בחשבון סוד העבור של חז\"ל לא נמצא בו שמץ דבר. שיביא לשנות מאומה. כי חוק לישראל הוא ולא יעבור לא ימוש לעולם כמלא נימא. שבועות חוקות קציר ישמר לנו. ואביב ואסיף בעתם יבואו. ומועדי ה' המקודשים בזמנם יקראו. על כן הודו או\"ה ולא בושו להכיר ממנו חכמת חז\"ל הנשגבה ורמה מאד ומהם עצמה. ונתקנאו בנו על חכמה גדולה זו הנפלאה. הקולעת אל השערה ולא תחטיא כל ימות עולם לפיכך בודאי לזאת יקרא חכמה ובינה לעיני העמים ולפני כל החכמים. בבחינת התכלית. בין שתהא בנויה על שרשי התכונה הבדויה להג הרבה יגיעת בשר אין בינה. או זולתה הנה היא לבדה קנתה כתר האמת. בצאת על ידיה לפועל הסבה התכליתית חיה וקיימת) אכן הסוד הגמור הוא בטעמי העבור הנעלמים. הנודעים בחכמת האמת בלבד. עליו אנו מושבעים שלא לגלותו לאו\"ה. כי לא עשה כן לכל גוי (להודיעם טעמי תורה הכמוסים. ומכוסים אפי' מהמון הישראלי) לרוב עמקו וגבהו בחכמה הקדושה. על כל פנים כל מי שיש לו מוח בקדקדו יצטרך להודות בזה. שלא כיוונו רז\"ל על חכמת האמת המסופקת ורפויה בידיהם. כי אם דוקא על חכמה אמתית שלמה. בראיית התכלית. המושג ממנו בחוש לעיני הכל. אולם יסודותיה ועל מה הטבעו אדניה ואשיותיה. זהו הסוד שלא נתגלה לעיני בשר. כי אם לעינים רוחניים הצופות במאורות אלהיים ועליה באה אזהרת ההעלמה והשבועה. ודי בזו למודה על האמת. ובלתי מתעקש שעל כרחו יאמר שהיא חכמה שאו\"ה מתפלאים עליה ושעיקר טעמה גנוז ומכוסה מהם. ולא שנצטרך לבוא וללמדה מהם. להוסיף על ידיה מבוכה על מבוכה. ולהתהלך בחשכה. אבל לישראל לבדם ניתנה החכמה האמיתית אשרי העם שלו ככה:  ",
+                    "<b>פרפראות. </b>לפי מה שכתבתי לעיל יהא כפשוטו. מקביל למה שאמר תחלה. הן הן גופי הלכות. כלומר דברים עיקריים בתורה. שאי אפשר לאדם הישראלי מבלעדי ידיעתם. יאמר נא עתה על תקופות וגימטריאות. שהן פרפראות בלבד. לומר שעם היותן דברים יקרים. ונחשבים כערך הפרפראות שנאכלין לתענוג אל עיקר הסעודה. כי הפרפראות עם חשיבותן (כי על כן נאכלין באחרונה מפני טעמן המשובח ולהשאיר מתיקותן בפה) ונמכרין ביוקר. אין בהן צורך כל כך ואינן שוין לכל נפש. כלחם ומזון העיקריים בעצם וראשונה. כך אלו הידיעות היקרות והמפוארות בערך זה אל גופי תורה. שהן צריכין לכל נפש. ואלו אינן הכרחיים ולא יאותו לכל אדם לדעתם ולהשיגם. ומאן דלא ידע להו נמי גברא רבה מיקרי. כי אם יודע חשבון תקופות ההכרחי המעשי. אע\"פ שאינו יודע טעמו ונעדר ממנו ידיעתו העיונית. לא חיסר מעלת חכם סתמי. שהוא היודע בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל. וכן היודע. הלכה בנזיר. סתם נזירות שלשים יום ואינו יודע למוד הגימטריא. יהיה תלתין. אינו מעכב. ונפקא מניה למדחי הא מקמי האי שחייב לטרוח בידיעת גופי הלכות תחלה. אח\"כ יבקש לדעת טעמיהם. וכמו שאמרו לגמר אינש והדר לסבר. ולא יעשה את העיקר טפל. וטפל עיקר. וגם יוצא לנו כלל גדול צריך מאד. ומה שהודיעונו בזה ערך גופי התורה לגוף. וגימטריאות לפרפרת. כי ממנו נדע שהגימטריות אע\"פ שהן עינים לתורה. מ\"מ אינן עיקר כגופי תורה שנמסרו בידי כל אדם מישראל. משא\"כ גימטריאות לא נמסרו אלא ביד החכמים האמתיים. כי יש בהם דרכים לדבר והפכו. ונדרשים לכל חפציהם. מראים פנים לכל צד לטוב ולרע. כענין ענג נגע. בסוד פנים ואחור וחזרת הגלגל. ובכאן הרשת פרושה ליד מעגל. לצוד את הפתאים שראשן סגלגל. וכצבאים הרוקדים כעג\"ל. בהמצאת חריפות של הבל לטהר השר\"ץ מן התורה. ודורשים מקראות לעצמו בגימטריאות בדויות לפרוק עול תורה ולהתהלל באלילים הרבו פצעי נכשלים והפילו רבים חללים. לצאת מן הדת ולהאמין בפסולים פגרי אדם וישמעאלים ככת הארורה שיצאה מקרבינו מחדש להסית ולהדיח בני ישראל יבחרו להם אלקים חדשים מקרוב באו להאמין בצבי מודח בחלומות והבלים. וגימטריות מבודים בלתי מקובלים. אוי לנפשם המטומאה אותה רע רעה אחר רעה תבוא לרשעים הללו המקוללים. פנים שלא כהלכה בתורה מגלים. כאלו ניתנה התורה ביד כל סכל ונואל. לדרשה בגמטריות עריות לבנות במה לעצמו להקריב עליה לחם מגואל. זאת היתה חטאת הכופרים הראשונים שעסקו בדרשות של דופי. ויחפאו דברים אשר לא כן על ה'. ואין דעת אחת משובשת מכל המינים השונים ומשונים שאינן יכולין להתלות במקראות בארחות עקלקלות. שזו להם מהתלות. ואם הגימטריא מייפה ומוסיף נוי לנוה ויפ\"ה בנשי\"ם. עיניה ברכות בחשבו\"ן. נגד זה הרשעים עושים מהם נזם שוא באף חזיר להוסיף כיעור בעינים תרוטות וכמ\"ה המלא עינים שמהם פנים מוריקות. ובעז\"ה נראה לענות לכסילים כאולתן. לרצץ מוחם של אותם שרצים להכות על קדקדם. ועיין חבור תה\"ק וע\"ע חכ\"מ שפקרו המינין תשובתן בצדם. וכללו של דבר גימטריא וג\"ש דינן שוה. שאין אדם דן אותן מעצמו על מנת לחדש דברים אשר לא שערים אבותינו הקדמונים בעלי הקבלה האמתיים. רק אם לקיים דברי חכמים ומסורת רבותינו. הן זה וזה מותר ויישר כחו. שכר הרבה יטול. בזה האופן רשאי חכם לחפש אחר גימטריא לסמוך עליה דברים ישרים הנאמרים באמת לא לעקל בית הבו\"דה ולא לסתור בנין זקנים ולקלקל. ושלא לבדות דבר לחדש דבר מעתה לזלזל בד\"ת ראש להקל. כזה ראה וקדש מצוה להביא מן החדש וכל המרבה ה\"ז משובח כסף מחירה לא ישקל. וההולך חשכים ומתחכם להמציא גימטריאות לפרוץ גדר ולהסיג גבול עולם ישכנו נחש וכבן מורה יירה או סקול יסקל. לזה היתה כוונת התנא בעצם וראשונה להעיר על זה להסיר המכשלה והמסלה לסקל להודיע נאמנה שאין הגי' עיקריים. ולא יאותו לאורן אלא אותן שזכו וקנו גופי תורה תמלה לא ישאל בעצו יגיד לו המקל. ולברר דברי ולמען הראותך קצת מהתהפכות הגימטריאות. אציגה עמך פה שנים שלשה גרגרים בראש אמי\"ר ויהיו לך למופת ולאות על הגאולה והתמורה הבט נא ותראה נפלאות. הנה תורה גי' הוי\"ה אלה\"י ישרא\"ל. וגי' הוי\"ה אהי\"ה אדנ\"י צבאו\"ת. נגד זה היא ג\"פ גי' סמא\"ל לילי\"ת. הרי דרך החיים ודרך המות שאמר הכתוב. וכן אמרו החכמים האלהיים מאן דזכי לה סמא דחיי כו'. כי היא להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים (בל יקרב איש זר לאכול מפרי עץ החיים. וכמ\"ש בס\"ה) וכן משה גי' א\"ל שד\"י. וגי' אלהי\"ם אחרי\"ם. גם שמד\"א. תלמוד גי' השכינ\"ה. וגי' לילי\"ת. כי העוסק בזה ובזו ניצול מזה ומזו ומאלה. ובלבד שיעסוק בה לשמה. כי אז ניצול מן מקוצים ומן הברקנים. שנסבכים בהם בורים ריקנים. שעושים ממנו כנור מנגנים. לשחוק עושים לחם כזבים ומשתה שמרים שמנים השי\"ת ברחמיו יאיר עינינו בתורת אמת לאמתה וישים חלקנו עם חכמיה הנאמנים: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>בן זומא. </b>עיין פירוש רע\"ב. ועיין גמרא דריש הוריות תלמיד והוא ראוי להוראה. כגון שמעון בן זומא ושמעון בן עזאי: \n",
+                    "<b>איזהו חכם שראוי שיתהלל כו'. </b>הקשה תי\"ט מן הכתוב דירמיה. כ\"א בזאת יתהלל המתהלל גו'. והאריך בדחוקיו כדרכו. עם שיש קצת טעם בדבריו. אין הלשון מתיישב היטב. ואין להאריך בכך. איברא מעיקרא לא קשיא מידי. אפילו אם תמצא לומר דתנא נמי בחכמה דעלמא קמיירי. כי אין כוונת הרע\"ב לומר. שראוי לו שיתהלל הוא בעצמו. אלא רצה לומר שראוי להתהלל מאחרים. כי ודאי החכם ראוי שיתהלל. ולו נאוה תהלה מבני אדם. כמש\"ה לפי שכלו יהולל איש. אבל מכל מקום אין לו להתהלל ולהשתבח בעצמו. שאין זו ממדת החכם. וכמ\"ש החכם יהללך זר ולא פיך. ואזהרת הנביא ירמיה נמי. אי בעית אימא בדידיה משתעי. ר\"ל שלא יתהלל החכם עצמו. לפי שאינה חכמה עצמית. וגם אינה בטוחה לעמוד לו. לפיכך אינו דבר נאה שיתהלל בה. אף אם יהולל מאחרים. משא\"כ בהשכל וידוע אותי. כי היא החכמה האמתית בעצם. והיא דבר של קיימא. בה ראוי להתהלל המשכיל אשר השיגה. אפי' הוא בעצמו. ולא יחשב לו גנות וגסות רוח. כי המתפאר בה באמת. לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם. לקבל ע\"י כך איזה תועלת מהם. כי אז תשוב לו מעטה התהלה. לחרפה ולתהלה. אם יחשוב לטול ע\"י התפארותו עטרה וגדולה. ואי בעית אימא נביא נמי לא קאמר שיתהלל עצמו בשום אופן. אלא גם בהשכל וידוע אותי. זר יהללהו. לא פיו. ואין צריך לומר בחכמה זולתה. ותנא דידן נמי אפילו תימא בחכם דהשכל וידוע את ה' איירי. מיהא בדידיה לאשתבוחי בנפשיה לא קמיירי לגמרי. אלא איזה חכם שראוי שיתהלל מאחרים קאמר: \n",
+                    "<b>הלמד מכל אדם. </b>זה הכלל צריך לפרט. ואין למדין ממנו אלא לענין הכניעה והשפלות בלבד. לומר שלא יבוש ללמוד גם מקטן ממנו. אבל צ\"ל בו חוץ. שאסור ללמוד אפי' מרב שאינו הגון. כמ\"ש אם הרב דומה למלאך ה'. תורה יבקשו מפיהו כו'. וכן הרבה. אצ\"ל הלומד מן המגוש שחייב מיתה. ור\"א בשביל שלמד ד\"א הגון מן המין. נתפס למינות. ועמ\"ש בס\"ד באגרת שום שהרחבתי בחקירה זו: \n",
+                    "<b>איזהו עשיר כו'. </b>עיין מ\"ש בס\"ד בבית נתיבות בעליית העשירות: \n",
+                    "<b>שנא' יגיע כפיך. </b>עיין הקדמת בית נתיבות. מ\"ש רע\"ב והעושר הזוכה בו הוא נכבד בעיני אלהים ואדם. דבר זה צריך ביאור. כי אם אמנם ודאי ברכת ה' היא תעשיר. ואם לא שמצא חן בעיני ה' שיהא נכבד. לא היה נותן לו עשירות. מ\"מ נראה לי שאין הלשון מדויק. כי אף אם האדם העשיר נכבד ונשוא פנים לפני אדוניו השם ית'. מחמת מעשיו וזכותו. או זכות אבותיו שקדמו לו או שמא חן וחסד חנם הוא. כמ\"ש וחנותי את אשר אחון. אע\"פ שאינו כדאי הלא עם כל זאת. ודאי לא בשביל עשרו מוצא חן גם בעיני השי\"ת. הלואי שלא יקל בעיניו ית'. מחמת העושר כי אין גבהות לפני המקום. ואל זה יביט אל עני ונכה רוח ולא אסגי אלא לדאזעיר. כ\"ש אם העושר עשוי שלא במשפט באחריתו יהיה נבל. ויש עושר שמור לבעליו לרעתו. אמנם אם יש מקום לומר שהעשיר ימצא חן בעיני אלהים ואדם. הלא הוא אם מתת ה' הוא והשליטו האלהים לאכול ממנו ולשאת את חלקו לעולם הנצחי. בהיותו עשיר בדעת עם הממון שזכו לו בו מן השמים. ומתנהג לעצמו כעני עם עשרו הגדול. כענין שמצינו בדוד המלך החסיד ע\"ה. שלא קרא עצמו אלא עני. פנה אלי וחנני כי יחיד ועני אני. כי עני ואביון אנכי. ראה כי יחיד ועני אני. וכאלה רבות עמו. שלא התגאה בעשרו הרב. ולא נהנה ממנו. אלא הצניעו לחפצי שמים. אז הראה עושר כבוד מלכותו לכבוד קונו כמ\"ש ואני בעניי הכינותי לבית אלהי. כמ\"ש בס\"ד לעיל מ\"ה דפ\"ק. על אותה ששנינו ויהיו עניים ב\"ב. אז ודאי ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם. גם מצד העושר. שלא הכשילו עשרו כמדת רוב העשירים לנטות מדרכי כושר. ועמ\"ש בס\"ד במעמד ליום רביעי בסוף פירושנו למאמר מעוט הירח: \n",
+                    "<b>הכובש את יצרו. </b>מ\"ש הרי\"ק שנקרא יצר סתם לפי שקדם בגוף. עמ\"ש בס\"ד בעלית יצ\"ט בשם הריס\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ושכר עבירה עבירה. </b>וא\"ת הא אמרינן שילהי פ\"ק דקידושין. עבירה יש קרן ואין לה פירות וי\"ל דהא רמינן לה התם מקרא דכתיב ומפרי דרכם ישבעו. ושנינן עבירה שעושה פירות. יש לה פירות. ועמ\"ש בס\"ד להלן משנה י'. והא דקרי ליה שכר עבירה. ויותר היה ראוי להקרא עונש. היינו משום דלרשע האומר אין אלוה. לית דין ולית דיין. ודאי שכר הוא לו שממלא תאותו ועושה נחת רוח ליצרו. שיהא שבע מן העבירות. ואינו אלא שכר מדומה. הוא ש\"ה וזורע צדקה שכר אמת פירוש שהזורע צדקה ר\"ל כדי שתשא פירות. זה ודאי י\"ל שכר אמת. מכלל שיש שכר שאינו אמת:"
+                ],
+                [
+                    "<b>לכל אדם. </b>פירושו. לכל אדם שיהא. לשום אדם כל שהוא. וכן לכל דבר. ר\"ל כל מאומה. כמו ל\"ת כל מלאכה. וכן רבים: \n",
+                    "<b>ואין לך דבר שא\"ל מקום. </b>זה תבין אם תעלה בעליות מרוחים של בית מדות שיסדנו בעז\"ה לשם כך ביחוד. ואז תשכיל כל מעגל טוב ורע. המצוים בכל דבר. ומתפרשים לפי המקום ומעין המאורע: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>שתקות אנוש. </b>בודאי לחנם נתלבטו המפרשים בפירוש מלה זו. ותי\"ט יותר מכולם. כאשר יעיד המעיין הישר בלי ספק שאין הלשון סובל פירושו כלל. ואין זה ענין לדרך הדרש של ב\"ר שחשב להסתייע ממנו. גם מ\"ש שהמפרשים חשבו ששרשו קוה. ואינו כן אבל שרשו קו. לא הלך בדרך המאמתים מהמדקדקים. שכבר הוסכם ביניהם. שאין שורש משתי אותיות אכן קו לקו. גם הוא משורש קוה בלי ספק. עם שיפרר בענינו. אבל מה צורך לכל הטורח הלז. ואין הלשון יוצא מידי משמע פשוטו. שסתם בן אדם המלוכלך בדמי עונות. הוא מובטח שילבש בשרו רמה. ואין לו תקוה אחרת להמלט מזה. וכן אמר (איוב י״ז:י״ד) אם אקוה שאול ביתי וגו' לשחת קראתי אבי אתה אמי ואחותי לרמה וגו'. אך ודאי לא כל אדם בכלל. כי על כן לא אמר התנא שתקות אדם רמה. כי אמנם אדם כשנברא לא היתה זאת תקותו. כי אמר ה' אלהים הוא (וארז\"ל שבעה לא שלטה בהם רמה. וכן אמר דוד אף בשרי ישכון לבטח). ומשחטא נגזר עליו למות ולהיות מאכל לרמה. לפיכך אחז לשון אנוש. כי אז הוחל לקרוא בשם ה'. שהוא היה הראשון שחטא בע\"ז. וגדול עונו להענש ברמה מחמת כן (וע\"ש כך נקרא. כי אנושה מכתו) כדרך שנא' בנ\"נ. שעשה עצמו אלוה תחתך יוצע רמה. אבל אדם אע\"פ שבחטאו מת. היתה מיתתו כפרתו. ולא נענש גם ברמה שהרי אמרו שתי עקביו דומות לשני גלגלי חמה (ואפי' דור המדבר דמו בדמיבסמי) על כן נשמר שלא לומר שתקות אדם רמה. כי אז היה משמע שמתחלתו לכך נברא. ואין זה אמת אפי' אחר שחטא. אינו מעותד לכך כמ\"ש. וזה ברור והעיד בנ\"ד שאפי' מלכי או\"ה כשרים נמצאו שלמים קיימים אחר מותם כמה מאות שנים וע\"ס החיים דבר נפלא ממה שאירע בימיו בקברי ק\"ק אמשטרדם. ואצ\"ל ממ\"ש בתלמוד מראב\"י וזולתם ורבי וראב\"ש: \n",
+                    "<b>כל המחלל ש\"ש בסתר. </b>מ\"ש תי\"ט דמשכחת לה בעבירה שאי אפשר כ\"א בהצטרף כו'. שהאשה אנוסה כו'. בכאן נזרקה האמת בפיו. והו\"ל לאתויי קרא דמעשה שהיה. דכתיב ביה כי אתה עשית בסתר. והוה התם ח\"ה. כדכתיב בענינא אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה' בדבר הזה. כלומר אע\"פ שבאמת לא חטא. כמ\"ש רז\"ל. מ\"מ אם לפניו ית' גלוי לפניהם אינו גלוי כל כך וגרם ח\"ה. וי\"ל עוד שאע\"פ שאדם העובר חושב שעושה בסתר. מ\"מ יש אחרים שרואים ויודעים. וכן היה ג\"כ באותו מעשה. וקרי ליה בסתר לפי מחשבתו. ועל שלא עשה בפומבי ובגלוי. נקרא כך הרוצה להסתיר ולעשות במחשך זר מעשהו אף אם לא יכול על כך זה פשוט. א\"כ בכל העבירות נמי משכחת לה. ועוד כל הטורח הזה למה. דבחוטא ומחטיא ודאי נמי שייך בסתר. ונעלם מבעל תוספת יום טוב ורבו ובכלל כל המפרשים. מקרא מלא בתורה כי יסיתך גו' בסתר. הרי מפורש בחוטא ומחטיא בסתר. אם כן לריק יגעו למצוא לו פשר דבר. בדרכים רחוקים. אלא בכל אופן שייך חלול השם בסתר. כשמתחבא מבני אדם ומתיירא לעשות העבירה בפרהסיא. ואין מכיר בו אלא איש סודו. וכענין שנא' והיה במחשך מעשיהם. עי\"ל אע\"ג דהתם ביומא בח\"ה שמחטיא אחרים קמיירי. היינו ח\"ה דחמיר שאין לו כפרה גמורה אלא עם המיתה. מיהו איכא נמי ח\"ה בגוונא אחרינא כדאיירי הכא. ועוד אפי' בסתר ממש שאין יודע בו אלא הוא. מיקרי ח\"ה כשעושה בזדון. כדאמרינן פיק (דקידושין דף ל\"א) כל העובר עבירה בסתר. כאלו דוחק רגלי השכינה. וגרוע מעושה בגלוי שלא להכעיס. שלא השוה כבוד עבד לרבו: \n",
+                    "<b>אחד שוגג. </b>מ\"ש הר\"מ ושאר מפרשים שגם עונש השוגג בגלוי. זה עולה לפי מה שפירשנו למעלה בתחלה. שאי אפשר לח\"ה ממש מבלי שידעו בו בני אדם זולתו. אמנם למה שכתבנו עוד. שגם העובר בסתר ממש. יקרא מחלל ה' על דרך העברה. לפי דרך זה אינו נוח לי בפירוש הר\"מ. שמפרש אחד שוגג כו'. לענין העונש בגלוי. כי אין בזה טעם. וגם זה אינו מיושר המשפט חלילה לאל מעול. אלא הא כדאיתא. והא כדאיתא רצוני במזיד ודאי שוה הסתר לגלוי. ובעונש חמור. אבל בשוגג החילוק מחויב. ואי אפשר להשוות בו קו המשפט. אלא הגלוי מקבל עונשו הקל בגלוי. והנעשה בסתר. שלא הכיר בו אדם. דיו לסבול איזה עונש בסתר. וכן מוכיח לשון המשנה. שהוא לענין איזה עונש בלבד. לא לענין איכות וכמות העונש. וק\"ל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד ע\"מ ללמד. </b>לא ידעתי מדוע נדחקו בו המפרשים והוציאוהו מפשוטו ללא דבר. כי לענ\"ד אינו אלא כמשמעו. שצריך להיות כוונת למודו לפחות ע\"מ ללמד לאחרים. שאם לא כן. אין לו שכר על למודו. ואין מספיקין בידו כלום. כי לחד מ\"ד הוי בכלל דבר ה' בזה. מי שיש בידו ללמד תורה. ואינו מלמדה. ולכך סמכו ענין למתני' דלעיל. וזה שלא כדברי המפרשים שחשבו דעל מנת ללמוד בלבד נמי מעליותא היא. וליתא אלא ודאי תחלת למודו צריך להיות ע\"מ כך. שאחר שילמד כל צרכו. ילמד חכמתו לאחרים. הלכך לק\"מ דלא תני ליה בהדיא. מדת הלמד ע\"מ שילמוד. שאין זו מן המדה כלל. אלא ללמד אצטרכא ליה. דאפ\"ה יספיקו בידו ללמוד נמי. ואין לו לדאוג מלמוד עצמו. כי אדרבה חבריו ותלמידיו יקיימוהו בידו. איברא הא דקשיא למפרשים הלמד ע\"מ ללמד. אמאי אין מספיקין בידו לעשות נמי. דהא פשיטא לאו ברשיעי עסקינן. כמ\"ש תי\"ט ופשוט. הא כבר תרצה רע\"ב. גם י\"ל עוד דפירושו שרוצה להיות תורתו אומנותו. דפטור מכל המצות המעשיות. שתלמוד תורה כנגד כולן. לזה ודאי אין מספיקין בידו לעשות. שאין לו אלא כפי מחשבתו וכוונתו הטובה. וכרשב\"י וחבריו. ובן עזאי שאמר מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. ור\"י דמצלי מתלתין יומין לתלתין יומין. ודידן עדיפא מדהרע\"ב. דאין ת\"ח רשאי ליפטר מג\"ח כשיש סיפוק בידו. דאמר רב הונא האומר אין לי אלא תורה. אף תורה אין לו. והיינו כהאי גוונא. ורבה דלא עסק בג\"ח. משום דעני הוה ואנוס פטור. ובזה א\"צ לדחקו של בכ\"מ. שתמוה מאד. אטו ברשיעי עסקינן. חס ליה למימר הכי. אבל הלמד שלא לשמה. לא די שאין לו שכר. ואין מספיקין בידו מאומה. לא מיבעיא ללמד דלא. שהרי אסור ללמוד מרב שאינו הגון (ואפי' היו חכמים צריכין לו. מבטלין ישיבתו. אפי' נכשל רק בעון מקרי. כההוא דסנו שומעניה פא\"מ) ואיך יסייעו מן השמים לעוברי עבירה. אשר נוח לו שלא נברא. ושנהפכה שלייתו על פניו. אלא אפי' תלמודו אינו מתקיים בידו. ואינו רואה בו סימן יפה כדאמרינן דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא אליבא דהלכתא (ומ\"ש לעול' ילמוד אדם תורה אפי' שלא לשמה כו'. היינו בתחלת למודו לעצמו. אבל ודאי לא יזכה על ידיה ללמד לאחרים תורת אמת שהרי אפי' לעצמו לא יזכה להסכים להלכה כדאמרן. ואיך ישפיע לזולתו מה שאין לו. הא על כרחך לא יגיע למדה זו אלא אחר שכבר זכה לעצמו ללמוד לשמה משא\"כ בעוד שאינו עוסק בה לשמה ומעמיד תלמידים. אין תורתו סם חיים. זה פשוט. ובכן עלה פירוש משנתנו ברור בס\"ד: \n",
+                    "<b>לשמור ולעשות. </b>גם בכאן מעדו קרסולי המפרשים מלעמוד על סלע פירוש המשנה הפשוט. ורחקו לדרך עקלתון. פליאה נשגבה איך עלה על דעתם דבר זר כזה. לומר אע\"פ שלא היתה כוונתו אלא לעשות מצות ולא לשמור מעבירות. בהכי איכפל ואיירי תנא. באמת נראה בעיני כשטות. במ\"כ האומר שרצה להראות שכל וחדוש בכל מלה שלא תהא לבטלה. ויצא לשבושים רבים. דכל יתר כנטול דמי. ועל זו נאמר ואל תתחכם יותר. כי טעה מאד בזה שחשב שהשמירה הזאת רומזת על ל\"ת. גם אין לשון לשמור מעבירות מכוון. כי העיקר חסר. אבל הוא לשון מורגל מאד בתורה. על השמירה בלב. כמו ואביו שמר את הדבר. שמור משמעת. תשמרון לעשות. ושמרת ועשית. לשמור ולעשות. ושמרתם ועשיתם. הרי אלו שמירות הרבה שהם עשאין. ורבים מאד ככה. כולם הוראתם על הזכירה. כדי לקיים ולעשות המצות וגם המניעה מעבירות בכלל לעשות היא. שכל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה כדתנן שילהי מכות. על כל פנים זה פשוט שהשמירה האמורה כאן במשנה אינה אלא כאותה שנאמרה במקראות הנ\"ל ממש. והיא שמירת המצוה במחשבה ובזכרון. כענין שכתוב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואין בזה ספק לכן ח\"ו למחוק תיבת לשמור. כמ\"ש בנוסחת הספר הבא ליד התי\"ט. דספרא בצירא כתביה. אע\"ג דאתי מהתם. וישכח מחוקק. ואלו הכא שבע סופר. נוסחא דידן ספרא דווקנא כתביה ודאי: \n",
+                    "<b>ולא קרדום לחפור בו. </b>מ\"ש הרע\"ב ואם ת\"ח חולה כו'. דברים הללו לקח מפירוש הר\"מ ז\"ל. אמנם הר\"מ גדש המדה שלא מצא זכות לת\"ח העני אם הוא בריא ליהנות מב\"א. ולא צד היתר לראשי ישיבות ותלמידיהם לקבל מתנות ושכר לימודם כלל וכלל. והרבה לגנות ולחרף ולגדף נוטלי פרס מן הצבור או מיחידים כ\"ש מקבלי מתנות בלתי החולים ומדוכאים ביסורים. ושרי ליה מריה שהאריך פה הרחיב לשון ושפת יתר על צדיקי יסודי עולם. כנראה שהיה חוק בישראל מימות עולם להספיק חכמיהם ותלמידיהם וככתוב במורי התורה. ויאמר לתת מנת הלוים למען יחזקו בתורת ה'. ואיך יתחזקו הת\"ח על הלמוד. אם אין להם מה לאכול. ואם אין קמח אין תורה. ולכן היה מנהג פשוט. גם בזמן חכמי התלמוד ליהנות ת\"ח אפי' ממתנות. ולא עוד אלא שאדם חשוב זוכה בהם לעצמו. אפי' לא נתנו לו בפירוש. דאדעתא דידיה קאתי. כדאיתא פ' הזרוע. בעובדא דההוא שקא דדינרי דאתא לבי מדרשא. קדים ר' אמי זכה בה. וכן נהגו בישיבות הגאונים הקדמונים בבבל כנזכר בספר קבלת ראב\"ד ויוחסין. כי ממרחק הביאו לחמם. וכן ישיבות א\"י אשר מעולם היתה פרנסתם מצויה מהספקות מתנות ודורנות ואמרו בפירוש כל המביא דורון לת\"ח כמקריב ביכורים. כדאי' ר\"פ שני דייני. ולא הותנה בזה. שצריך שיהא חולה מוטל במטה. וכנראה מרב ענן שקבל. שלא היה חולה גם לא מדוחק קבל הדורון. אלא רק לזכות המביא במצוה. ולדעת הר\"מ יצא שכרו בהפסדו. שנתן מכשול עון לפניו. חלילה לו מלומר כדבר הזה לתת דופי ופגם בחכמי התלמוד יסודי תורתנו. וכן הגאונים ז\"ל עמודי הקבלה הם חלילה להרהר אחריהם ולהטיל קוצים בעיניהם. והאמת בכל מה שהרבה הר\"מ דברים להוכיח אמתת דעתו. אין בהם הכרח כלל. שבנה יסודו על מה שמצינו מחסידים הראשונים. שלא ביקשו ליהנות מכבוד תורה. ועסקו במלאכה. כלום מביאין ראיה מדורות ראשונים. וכבר אמרו בכיוצא בה. בוא וראה מה בין דורות ראשונים לדורות אחרונים כדאיתא כ\"א ר\"פ כ\"מ. וזה אפי' בתנאים החסידים הגדולים. ותינח מאן דאפשר ליה במלאכה ובחכמה אשר תחיה בעליה כדרך שנתפרנס הר\"מ ברפואה (ואף היא אינה אומנות נקיה ולא נמלטה ממכשול כפול. וק\"ל) ח\"ו להקל בשביל כך בכבוד ת\"ח. שלא למד מלאכה ואומנות. ומוכרח להתפרנס מזולתו לכדי חייו. למען תתקיים תורתו בידו. ותמה אני עוד אטו לא סבר לה מר להא דאמר רב. כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לו לעשות מלאכה בפני שלשה כדאי' ר\"פ עשרה יוחסין ובודאי מי שיעסוק במלאכה קבועה בכל יום. הרי הוא כעושה בפרהסיא. אחר שהדבר ידוע ויש לו קול. ודבר שאסרו חכמים מפני מראית העין. אפי' בחדרי חדרים אסור בודאי גם בכאן כמו במקום אחר. ולא אמרו בפני שלשה. אלא לאסור כל מלאכה אפי' קלה ובמקרה. אבל בקביעות שהכל מכירין בו. אפי' עושה בהצנע. הרי הוא כעושה בפומבי בפני הרבה בני אדם. ולא הוצרכו אלא להשמיענו רבותא. שלא יגרום בשום אופן לבוא להקל בכבודו זה פשוט. והכי מוכח נמי מההיא דתנן אהוב המלאכה ושנא את הרבנות. מכלל שהמלאכה והרבנות אינן משתתפים. ולא יתקבצו יחד. הא על כרחך צריך לומר שכל אותן חכמים שעסקו במלאכה לצורך פרנסתם כהלל ורחב\"ד וזולתן (שהביא הר\"מ ראיה מהם לדבריו) ודאי לא היו ממונים פרנסים על הצבור. ולפי זה הלא עכ\"פ אין ראיה לאסור ההנאות וההספקות לראש ישיבה. שמניח כל עסקיו ולומד עם התלמידים. ובפירוש מצינו בפ\"ג דהוריות כריב\"ג וראב\"ח שלא הי\"ל לחם לאכול. ונתן ר\"ג עיניו בהם להושיבן בראש כדי שיהא להם פרנסה בכבוד. והכי נמי אשכחן פא\"נ בר\"א דמן עכו דהו\"ל ב\"ח. ואימנו עליה לריש מתיבתא. ופירש\"י שהיו מעשירים אותו. כמ\"ש בכ\"ג גדלהו משל אחיו. וכדאי' בהדיא ס\"פ הזרוע. ואין הוכחה מאותן חסידים יחידים שקדשו עצמן במותר להם. כמו בשאר דברים שהיו מופלגים בחסידות. ואינה מדת כל אדם ולא חובה כלל. ואפי' אותן חסידים עצמן. כמו הלל הזקן שנשתכר בטרפעיק. אע\"פ שנהג חסידות זו קודם שעלה לגדולה. מ\"מ אחר שעלה לנשיאות בודאי לא היה עוסק במלאכה כלל. שאינו רשאי כנ\"ל. ועל כל פנים היה צריך לקבל חוקו הקצוב לנשיא מן הצבור. כראוי לכבוד הנשיא. וכמו שמוכיחים הדברים במקומות רבים בגמרא. אמנם אף מי שלא עלה במדרגת ראש ישיבה ופרנס הצבור. אם איש עני הוא מדוע לא יטול. והרי ר\"ג נתרעם על ר\"י שפחמי היה. לומר שלא הי\"ל לזלזל בכבוד תורתו בכך. אע\"פ שחזר ופייסו ונענה לו. משום דר\"י בעל מעשה הוה וחסיד גדול יתר מאד. איך שיהא למה יגרע כח ת\"ח עני מן סתם עני שבישראל. הרי משנה שלמה שנינו. שאפי' יש לו חמשים זוז חסר דינר ונושא ונותן. או מאתים חסר דינר ואינו נושא ונותן בהם. אפי' אלף נותנין לו כאחד. הרי זה יטול. מעתה הת\"ח שאין לו די ספוקו ופרנסתו. על מה זה יורע כחו בכך. ולא מצינו שהותנה על העני שיהא דוקא בעל מום ומוטל במטה שאינו ראוי למלאכה. אלא אדרבה אע\"פ שהרי הוא עסוק במשא ומתן ובמלאכה. ואינו מספיק לו. יטול אפי' מאלף כאחת. ואם בסתם עני הבריא ובעל מלאכה כך. כל שכן בת\"ח שסתמו אינו ראוי למלאכה. ואם עוסק. בטלתו מרובה ונמצא מפסיד כל תלמודו. דאי ספרא לא סייפא כו'. ועוד שסתם ת\"ח חשוב חולה. כדאמרינן מאן קצירי ומריעי רבנן ואם בחכמי התלמוד כך אמרו. בדורות אחרונים שירדה חולשה לעולם. לכ\"ש. ואנן יתמי דיתמי עאכ\"ו. ואין ראיה מאותן יחידים חסידים הראשונים שהיו כמלאכים. ויש מהן שלא נהנה אפי' מסעודת אביו מיום שעמד על דעתו. והראיה שהביא הר\"מ מר\"ט שאכל תאנים אחר שהוקפלו רוב המקצועות שאמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה (נדרים כ\"ט) אינה ענין לכאן. שבודאי לא יפה עשה שהציל עצמו בכתר תורה. במקום שהיה חייב לפייסו בממון. שהיה מצוי לו. כי עשיר גדול היה. אמנם מה שהביא עוד הר\"מ מיונתן בן עמרם. היא לענ\"ד סותרת דעתו שהרי רבי נצטער על שחשב שנתן פתו לע\"ה. א\"כ חלילה לרבי שירצה להכשיל לת\"ח שיהנה ממנו. גם כבר אמרו בפירוש כל הנביאים לא נתנבאו אלא כו' ולמהנה ת\"ח מנכסיו (פ' חלק דצ\"ט) ור\"ח עם כל חסידותו. נהנה הרבה משל רבי. ותו קשיא דר' נהוראי שילהי קדושין דאמר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה. וא\"כ איך מצא ידיו ורגליו לפ\"ד הר\"מ. שבודאי לא נתכוון ר\"נ לומר שסמך על הנס שימצא חרוב ועין מים. כדרך שאירע לרשב\"י ובנו במערה. אבל הדבר ברור שלא נחלק ר\"נ עם ת\"ק בזה. שכל שאינו לומד אומנות כלומר לסטות. שאם אין לו מה יאכל. מה יעשה. ולא יבוזו לגנב וגו' למלא נפשו כי ירעב. אבל סבור היה ר\"נ שלמוד תורה הוא ג\"כ אומנות. המפרנסת לאדם בנערותו ובזקנותו. שפרנסתו מצויה תמיד ע\"י המחזיקים בעץ החיים. כל שכן אם יעלה לגדולה. שמצווים לגדלו ולהעשירו. הנה כל בנינו של הר\"מ בענין זה נסתר מעיקרו. וגם לקבל מתנות. אע\"פ שכתוב ושונא מתנות יחיה. לא כתוב מי שאינו שונא מתנות ימות. ועוד זה כתוב ג\"כ לא נאמר על העני אפי' ממדת חסידות. אלא בדיין היושב על המשפט משתעי קרא ובחכמים עשירים מדת חסידות היא ודאי. כמ\"ש בר' נחוניא הגדול כששאלו ר\"ע במה הארכת ימים. והשיב לא קבלתי מתנות. והוא אדם גדול בעושר היה. כנראה שהיו לו סריסים. (וכמ\"ש בס\"ד בפי' למעמדות יום א') באדם כזה ודאי חסידות ראוי הוא. אך בעני הצריך לכך. ואינו מקבל. לא מצינו חסידות זו בפירוש. אע\"פ שמצינו במשנה כל מי שצריך ליטול ואינו נוטל כו' עליו הכתוב אומר ברוך הגבר אשר יבטח בה'. בצדקה ובמתנות עניים הדברים אמורים וכדי שלא לדחוק על עניים אחרים מניח להם חלקו הראוי לו. אבל הנהנה ממה שנותנין לו במתנה מרצון טוב בעין יפה. פשיטא שאין זה בכלל. שאפי' העשיר אינו נמנע ממנו. אלא ממדת חסידות גדולה ויתרה. כאמור. וכדמוכח מעובדי טובא. ולכן הנודר מתנה אפי' לעשיר. אסור לחזור בו. היכא דסמכה דעתיה. וקבעו ברכה בשם ומלכות להמקבל ואלמלא היה בו שום חשש לא היו קובעים ברכה על הקלקלה בלשון הטבה. והיה מהראוי לברך עליה דיין האמת לפ\"ד הר\"מ. וצריך לידע שעם כל מה שלמדנו זכות לת\"ח ליהנות מבני אדם. לצורך פרנסתו ומשום כדי חייו. ולראש ישיבה אפי' להעשירו כדי שיהא חשוב ונכבד ודבריו נשמעים דוקא בלומדי תורה ומלמדיה שאינן דיינים קבועים בעיר. ועם כל זה. חלילה לו לבזות עצמו ולהחניף לבני אדם כדי שיתנו לו מנה יפה. כי אין לך חלול תורה גדול מזה. ואפי' להתקרב לעשירים בדברי רצוי למען יתנו על פיו. הרי זה שני לגזל בעיני. וכמ\"ש עילויא דידי היינו עשויא. וע\"ז המלצתי הכאוב את מי רצותי. עב\"מ. ולכן אינו מותר כי אם בדבר קצוב מן הצבור שנותנין לו לחם חוקו מקופת הקהל. עמ\"ש בסיד בעליית האהבה (קנ\"ט) ברם ליושב על המשפט שנתמנה דיין בעירו. דבר פשוט שאסר לו לקבל משום אדם בעולם שום מתנה או דורון כל שהוא. דאפי' שאיל שאילתא פסיל לדינא וכמ\"ש בס\"ד בח\"י לח\"מ ס\"ט ובי\"ד ס\"ס רמ\"ו. והא דריש מתיבתא שרי לקבולי דורונות. היינו אם נותנין לו שלא בשביל הלמוד. משא\"כ בשכר למודו. אסור לו לקבל שכר כמ\"ש בי\"ד ס' רמ\"ו שאסור לקבל שכר על תורה שבע\"פ. אלא שכבר נתקלקלו הדורות. שכל הדיוט קופץ ויושב בראש. שאין עיניו כי אם על בצעו. ותקנתו קלקלתו. שבודאי אינו נוטל שכר למוד תורה. כ\"א על בטולה. שמבלה איזה זמן בלומד שוא ושקר ושל תוהו. ומבחר הזמן הולך בשחוק וקלות ראש וליצנות. וכל כיעור וגנות'. שאין להאריך בהם. על זה ידוו כל הדווים. אוי לנו מה עלתה בימינו. דאילין דמיקרי נטורי קרתא. אינון חרובי קרתא. עושים מעשי זמרי זמיר עריצים. ומבקשים שכר כפנחס. ומקפחים פרנסת העניים ההגונים. והלומדים הישרים והנאמנים. ודי בזו הערה למי שלא נפגע ולא נשתגע. נחזור ללשון הרע\"ב. מ\"ש וכן ת\"ח שמינו אותו הצבור. מותר לו ליקח פרס כו'. זה הוסיף מדעתו. או לקחו משאר המפרשים שקדמוהו. ולא מדעת הר\"מ. איברא היינו דר\"א דמן עכו. שהבאנו למעלה (ועיין מ\"ש מהרש\"א שם) ונ\"ל שלא בא רע\"ב למעט הת\"ח היגע בתורה. ולא קיימא ליה שעתא. כי אם כן לקתה מדת הדין. דבתר עניא אזלא עניותא בלא\"ה. בודאי מזונותיו מועטים ופרנסתו מצומצמת מאחר שמזלו עומד לו מנגד. אף חכמתו לא עמדה לו להושיבו בראש להחשיבו בעיני העם. מסתמא יקשה עליהם להספיקו אפי' לחם צר ומים לחץ. דיו חיי צער. ואין לו לדאוג שיאכילוהו לחם לשובע. פן ישמן ויבעט. כל שכן שבטוח הוא שלא יעשירוהו בלי ספק. ואיך ננעול הדלת שאינה פתוחה לרווחה. ונוסיף לה מסגר חזק ומנעול קשה. שלא להניח מחיה ומזון לעבדי ה' הבוחרים בחיי עולם. ומניחים חיי שעה ח\"ו לא תהא כזאת בישראל למנוע מדת חסד. מהדבקים בתורת חסד. ונותנים נפשם עליה. ואיך יתקיים תלמודם בידם. כשהם טרודי' ולהוטים אחר פרנסתם. וכבר מצינו גם לחכמי התלמוד מי שאמר לבא ביסא תליא. כי אם אין לחם אין תורה. ורבה ב\"א דממשתעי אליהו בהדיה. אמר בארבעה לא מצינא. ואמרו לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן. וכמה הפליגו חז\"ל בשכר המחזיק בידי ת\"ח ומהנהו מנכסיו. הא לא בא הרע\"ב להוציא. אלא מי שאינו צריך למתנות. וממציא עצמו לכך. ליהנות מבני אדם. בשביל תוספת מעלה של למוד. והוא כמות לא ישבע (וכדרך רוב רבני דורנו בעו\"ה המכבידים עולם על הצבור. לצבור כחול כסף. לא שבתה מדהבה) שהרי נמצא זה תלמודו שלא לשם שמים. וטוב ממנו הנפל. ולא אמרו גדלהו אלא למצוה ומרצון טוב ורוח נדיבה. לא לעשות תחבולות ונכלים ועולים כמוכס שאין לו קצבה. כי אלה הם גזלנים מובהקים בדרך כבוד. וכן הלמד מתחלה על מנת כן. כדי שיהא לו הלמוד למשענת חייו. ולהיות פרנסתו מצויה בכבוד. אע\"פ שיש לו דרך ואופן להתפרנס מבלתי הנאה מד\"ת. הרי זה בכלל כי דבר ה' בזה. ור' נהוראי (מלבד דיחידאה הוא) לא כוון שימנע אדם עצמו ממלאכה. ולא חלק גם על שמעיה דפ\"ק דמכלתין אלא עצמו פטר מחיוב למוד אומנות אחרת לבנו. שאם יזכה בה ישיג פרנסתו מכל מקום אם ע\"י ריוח אחר. או ע\"י מעלת התורה שתכלכלהו בכבוד. כנ\"ל. גם לא היה לו ברירה לר\"נ. בודאי לא היה בקי במלאכה ואומנות אחרת. אך חלילה לא נתכוון שצריך שיתפרנס דוקא מן התורה ח\"ו. שאין זו תורה לשמה (ולא הקשינו ממנו לר\"מ ז\"ל. כי אם מצד שהחליט איסור הנאת התורה כלל רק לחולים ולבעלי יסורין שאי אפשר להם לעסוק במלאכה. דהא ודאי הוי תיובתיה ודו\"ק) אבל הת\"ח שלמד תורה לשמה מה לו לעשות אם לא השפיעו לו מן השמים עושר די ספוקו. ההכרח לא יגונה לקבל מתנות מב\"א לכלכל עצמו וביתו די הצריך ללחם חוקו. ובלי ספק גם מצוה היא בידו שנכנע לסבול גזרת בוראו לטעום מרירות. יותר מזית (בתנאי שאי אפשר לו להשיג מחייתו ופרנסתו ע\"י מלאכה ואומנות או סחורה. אם לא שיתבטל מעסק התורה מכל וכל שיצטרך לשוט למזרח ולמערב. ברחובות ובשווקים כל היום עד הערב) וזכות גדול הוא לנותנין ומהנין אותו. כדי שיוכל להתמיד ולשקוד על עסק התורה. ומקרא מלא הוא ויאמר לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה'. ומדוע יגרע מנת החכם המורה בתורה שאין לו כ\"ד מתנות וכמש\"ל. ע\"פ היה נוטל (בא\"א) עה\"פ בוז יבוזו לו לא כשמעון אחי עזריה ור' יוסי נשיאה שהיו מפרנסים אותם כדי שיעסקו בתורה וא\"ח בת\"ח שמניח מלאכתו ועוסק במלאכת שמים שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>המכבד את התורה. </b>האמת ודאי כמ\"ש הרע\"ב בשני הדרכים. תרווייהו איתנהו. והמכבד לת\"ח ומהנהו מנכסיו. בודאי הרי הוא מכבד את התורה. שהן כס\"ת ממש. כמ\"ש ר\"א על עצמו בשעת פטירתו (שילהי פד\"מ) ואפי' כל אדם מישראל הוא חשוב כס\"ת. ולכן צריך לקרוע עליו. העומד עליו בשעת יציאת נשמתו. כדאמרינן פ' האורג. שהוא כרואה ס\"ת שנשרף. אבל ת\"ח כבודו יתר שאת על הס\"ת. כמ\"ש כמה טפשאי הנך אינשי דקיימי מקמי ס\"ת. ולא קיימי מקמי גברא רבא. איברא הני מילי דהוי כבוד תורה כשנהנה הת\"ח מבני אדם. בדלא אפשר ליה ולא סגי בלא\"ה כדאמרן במשנה דלעיל. ברם בדאפשר ליה בלאו הכי. וממצי נפשיה. הא אמרינן דהו\"ל בכלל כי דבר ה' בזה. ואם יכול להתפרנס בצמצום. ומתרחק ליהנות מכבוד התורה. כענין בבא הקודמת. זה הת\"ח הוא ודאי ג\"כ בכלל המכבד את התורה. ולא יתקרב ת\"ח אצל ע\"ה כדי שיהנהו כי זהו חלול כבוד התורה. וכדי בזיון. והרי הוא בודאי בכלל דבר ה' בזה. ובוזה דרכיו. כי היה להם דבר ה' לחרפה חרפת רעב וקלסה לע\"ה. וקלון על כבודם. להבזות בעליה בעיניה. כי יבואו עמי הארץ וישתבחו בעיר אשר כן עשו. כמה נבזים ושפלי' הם בעלי תורה. המשכימים לפתחי נדיבים. ויהיו מלעיגים עליהם ומלעיבים. אוי לה לאותה בושה וכלימה. אוי לנו מיום הדין. והתוכחה. אין יעמדו אותם אנשים. המשכירים עצמן בפתותי לחם עצובים. להשכים ולהעריב בבית העשיר. וכמו ספר תורת ה' בכנפיו נמצא כגרזן ביד החוצב בו. לגנוב לבבו. להראות כמלמד דעת. מביא סחורתו בידו. למכרה לבעלי כיסים. ונעשים כקוצים ושכים בצדיהם. ומלגלגים ומרמזים עליו באצבע והיה בעיניהם לשחוק. בראותם אותו מרחוק. יאמרו הנה בעל החלומות בא אוהב לגימות. סוף שאינו עוסק אלא בדברי בטלה. למצוא חן בעיני שוכריו. שעל פי הרוב אין כוונתם רק להרויח לנפשם. בדברים מרבים הבל של חטא. לא זז משם עד שמרבה שיחה עם האשה בעלת הבית ושואלה איך אכלה ואיך ישנה. וקרובים אלו להיות מארבע כתות שאינן מקבלות פני שכינה נמצא זה חוטא מחנויא. תחת אשר היה לו ללמד להועיל. אמנם יש להתאונן על כמה מהלומדים העניים ישרי לבב שאנוסים הם. ולא ידעו דרך אחר להשיג פרנסתם. גם הרבה מבעלי בתים השוכרים לומדים לבוא לביתם ללמוד שיעורין דרבנן. תמימי דרך הם וכוונתם לשמים ודאי לזכות בעץ החיים. וחסרון ידיעתם היא שגרמה להקל בכבוד התורה. שילך המלמד אחר התלמיד. וכי ומי מחזר אחר מי. על בעל האבדה. לחזר אחר אבדתו. ואם המלמד מבקש צרכי גויתו. הלא על התלמיד לבקש צרכי נפשו ונשמתו. שהם בבית המלמד. ולא צרכי הנפש בלבד. אלא הצלחת הגוף ואושר שני עולמות נמצאים אתו. אם רב הגון הוא ומורה הטוב. ומדוע יבוש לילך אחריו והיא כבודו ותהלתו. ועוד שמועיל יותר לקיים תלמודו בידו. שאפי' הרב ששכח דבר מתלמודו יפה לו שילך אצל התלמוד להזכירו מטעם זה. דהכי מסתייעא מילתא טפי. כדאי' פ\"ק דמנחות באבימי ור\"ח. ועד\"ז פירשנו וא\"ת שהיא תבוא אחריך. ע\"ל מ\"ד: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>החשך עצמו מה\"ד. </b>במקום שיש גדול ממנו כו'. כפי' רע\"ב. ומוכרח הוא. שהרי איוב משתבח בעצמו. וריב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול. ומרע\"ה בהיותו בורח וגולה בארץ נכריה. עשה דין ומשפט לבנות כומר ע\"א. וכל הנביאים פה אחד. הוכיחו על מניעת המשפט. והרבו להזהיר עליו. ומשבחים כל עושי דין ומשפט: \n",
+                    "<b>פורק ממנו איבה. </b>משום דבדאיכא דעדיף מניה עסקינן. הא לאו הכי. אין זו טענה להסתלק מן הדין. והדיין שחושך עצמו מן הדין. מפני אימת בעל דין. הרי הוא עובר על דברי תורה. ועוקר ל\"ת שלם. לא תגורו מפני איש. וירא מב\"ו. ואינו ירא מלפני האלהים. וכן אין הטענות האחרות פוטרות אותו. אם השעה צריכה לו. שכבר אמרו חכמים לא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפיכך במקום שאין איש ישתדל להיות איש. ואל ימנע עצמו מן הדין. ויהא לבו אמיץ לבוא לעזרת ה' בגבורים. כארי יקום לעשות רצון קונו. וכלביא יתנשא להקים עמוד הדין על מכונו. שבו העולם מתקיים. אל יירא ואל ייחת לשבר מתלעות עול ומשניו ישליך טרף. יושיע לבני אביון וידכא עושק. וזרוע רמה תשבר כעץ עולה. ורשעה בעשן תכלה. ויהא שכרו אתו ופעולתו לפניו לבנות לו בית נאמן. רק שידע כי המשפט לאלהים הוא. ולפניו ית' הוא עושה ופעולתו את אלהיו. האל הנאמן לא יקפח שכרו. ויתן לו ממשלה וחקור דין. שלא יטעה. לאור יוציא משפט: \n",
+                    "<b>והגס לבו כו'. </b>תנא דידן אליבא דדינא שפיר קאמר דסתמא איירי בדן חנם. משום דהנוטל שכר לדון. דיניו בטלין. משא\"כ בנוטל שכר. מי ניחא. הא לא משכחת להו הנך תלתא לגריעותא. שהוא אומר בלבו לא שוטה אני וחכם היה התנא. אלמלא היה יודע שיש ריוח בדבר. לא היה כותבו. גם מגסות רוח יוכל להתנצל. שאינו עושה אלא לנצל עיני בעלי הדינין. ולתועלת עצמו והנאתו בלבד הוא מתכוון. לא לשום גאוה ויוהרא. אדרבה מראה ענוה יתרה. דלא איכפת ליה אפילו שיודע כי לא לכבוד ולשם טוב יגיע לו. אבל ההפך מובטח לו. מחמס אחיו תכסהו בושה. ישבע קלון מכבוד בזה ובבא יענוהו קשה. לפי רוב הענוה לא יחוש לכל זה יחשוב הכל לעץ רקבון במצחו הכחושה. אי הכי כה\"ג ליכא אלא חד גרידא. וכי מעיינא בה אפשר דמצי למפטר נפשיה נמי. בהא דאינו מחמיץ הדין. נקי הוא מעון ג\"כ לפי דעתו. כי יאמר מה לי לאבד הזמן בחנם. מה אועיל בחמיצה. הוי אומר לעץ הקיצה. על כן טוב לטול פסק מעות מהר שלל חש בז במרוצה. ואם ישהא כל כך בדין אחד שכרו בהפסדו יצא. כי הרבה בעלי דינין ממתינין לנו חוצה. ואם נעכב אותם מי יודע אם לא יתפשרו בתוך כך שקשה עליהם להעביר הזמן ובתוחלת ממושכה נפשם קצה. א\"כ מי פתי יסור להניח מידו ריוח המצוי במקום שהשעה נחוצה. וי\"ל אפ\"ה לא בצרן מתלתא לפי שאין אדם חוטא אלא א\"כ נכנסה בו רוח שטות. וכל החוטאים רוצים לזכות במאזני מרמה ההופכים ללענה משפט הוי המעמיקים מה' לסתור עצה. המעט מהם הלאות אנשים כי ילאו גם ה' היזכו לפניו הירצה. גם איזהו חכם הרואה את הנולד המוקצה. סהדי שקרי אאגרייהו זילי כעציצא. דבית כסא כבוד כבר חמצא. נמצא שנשטם משני בעלי הדין. ואע\"פ שערב לחם שקר בתחלתו. ימלא פיהו חצץ באחריתי וגם מושך עליו שנאת הגדול ממנו. כדאוקימנא דבדאית ליה רבה במתא איירי. והשתא אתי שפיר נמי דמיקרי גס רוח בכל גוונא. כיון דאית ליה רבה במתא. ולא אזיל שייל ליה. ומשום הכי אפי' בדשקיל מתרווייהו אגר בטלה. נמי לא מיפטר כה\"ג מהנך תלתא לבישותא. כדגייס לביה בהוראה. ואין גס רוח גדול מזה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תהי דן יחידי. </b>כתב רע\"ב אבל קבלוהו בע\"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ\"ק דסנהדרין (דה\"א) אע\"פ שי\"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש\"ך (ס\"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה\"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע\"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי\"ט מעיקרה: \n",
+                    "<b>שאין דן יחידי אלא אחד. </b>ואע\"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב\"ה. כמ\"ש רש\"י עה\"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז\"ל. במקום שבאה הוי\"ו. עם השם ב\"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב\"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי\"ת ח\"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד\"א כמו שאמרו ז\"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג\"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד\"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק\"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א\"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב\"ה. ואעפ\"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק\"ו מעצמו ונכון הוא. אע\"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג\"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב\"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב\"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא: \n",
+                    "<b>וא\"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו' </b>דוקא כה\"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב\"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר\"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר\"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר\"י מאונייכו. חלק גם על ר\"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר\"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר\"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש\"י ס\"ה) כ\"ש בדבר זה. שר\"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור\"נ שאני דדיינא דר\"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור\"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ\"ש בס\"ד בהגהת ש\"ע ח\"מ (ס' כ\"ה): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המקיים התורה מעוני. </b>בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד\"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי\"ט הוסיף טלאי ע\"ג טלאי. שיש בו לת\"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד\"ח ותי\"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו\"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א\"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת\"ח מתלמודם. ולכן התענו ג\"כ אנשי כנה\"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע\"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס\"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ\"ב שמ\"ש של צדיקים לע\"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ\"ב ששכר מצוה מצוה ע\"ש. ובמ\"ש שילהי מכלתין בס\"ד. כן הוא הדבר הזה. שע\"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי\"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד\"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע\"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ\"ל מצות צדקה וג\"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב: \n",
+                    "<b>סופו לקיימה מעושר. </b>אע\"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק\"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה\"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר\"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע\"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ\"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ\"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע\"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ\"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>והוי שפל רוח. </b>שלא תזוח דעתך עליך מחמת למוד תורה הרבה. כענין שאירע לרשב\"א. כשבא מבית רבו ממגדל עדר. לכך סמכו ענין לעסק התורה. אבל ענין השפלות הוא בכל דבר. כך נראה לי נכון יותר בס\"ד:  ",
+                    "<b>בטלים הרבה. </b>לפירוש שני דרע\"ב מדויק יותר תיבת כנגדך:  ",
+                    "<b>ואם עמלת כו'. </b>נדחק הרע\"ב בחנם. כי לא היה צריך לכך. לחדש דבר מעתה. ולחלק יצא בין תשלום פורענות ע\"י שליח. ובין גמול הטוב ע\"י הקב\"ה בעצמו. מה שלא שמענו עד כה בשום מקום. כי אם בשלשה דברים שלא נמסרו ביד שליח. אכן באאע\"ה מצינו. מה שעשה למלאכים בעצמו. פרע הקב\"ה לבניו בעצמו. ולא נשמע כזה לזולתו. וא\"כ כל המצות אדם עושה אותן בעצמו ובודאי הקב\"ה נאמן לשלם שכר. בין ע\"י עצמו. בין ע\"י שליח. גם במדת פורענות לפעמים נפרע בעצמו. כמ\"ש במצרים ובסנחריב וזולת הרבה ואין להאריך בכך. על כן ודאי אין זה ההפרש העצמי. בין מדה טובה למדת פורענות. ומה לנו ולדוחק והרי החילוק מבואר היטב בלשון התנא. באמרו שכר הרבה. והוא ת\"ק פעמים יותר. כמ\"ש במקום אחר. משא\"כ במדת פורענות. שאינו מוסיף על המדה. אלא מדה במדה בשוה. ואמנם יש לדקדק. מאי קמ\"ל תנא דיש שכר הרבה. אטו עד האידנא לא ידעינן הא. שאין הקב\"ה מקפח שכר. כמדומה אני שרצה לרמוז ג\"כ דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא. כלומר ואל תדאג אם אינך מקבל שכרך מיד. לא תהא לך למפח נפש ומחלת לב בתוחלת ממושכה. כי ארוכה היא ובכלל ברכה. שמתוך כך נושא השכר פירות הרבה. לפי רוב הזמן הנמשך בהמתנה. ובזה מיושב ג\"כ יתור נפיש מלת לו. שהיה מספיק לומר יש שכר הרבה. אלא י\"ל אע\"פ שהשכר שמור הוא אצלו. בטוח הוא לך לשלם במיטב ובשפע רב. והרי זה טוב. ויש לי לומר בו עוד דרך אחר יפה. על פי מה שנשאל ונחקור. מדוע באמת תהא מדה טובה יתרה הרבה כל כך. ולא דיה השכר הפשוט והשוה לערך המצוה. הלא אף זה חסד חנם הוא (עמ\"ש בס\"ד פ\"ק מ\"ג) אבל הענין הוא נודע ליודעי חן. כי נר המצוה האחת מדליק נרות הרבה למעלה. וגורם תוספת שפע ברכה והארה גדולה בעליונים. וכל העולמות שמחים על ידי האדם שמכשיר מעשיו. ולכן אמרו רז\"ל אדם מקדש עצמו מעט. מקדשין אותו הרבה. לפי שבמעשיו קנה לו אוהבים רבים. ולכן אפילו כשבא ליטהר מסייעין אותו. וכן אמרו שהצדיקים מוסיפין גבורה בפמליא של מעלה. וזהו ג\"כ לדעתי מה ששנינו ששכר מצוה. מצוה. שכך מתחייב מתוספת הקדושה שנתרבה מכחו. עד ששלהבת יה (הדולק בנר מצוה) עולה מאליה. ומספיקין בידו לקיים עוד מצות. ולפי שהרוויח והשביח הרבה למעלה. כן ראוי ומחויב הדבר שיתרבה שכרו כמו כן. וכך היא המדה ישרה. וזהו שאמר התנא מכוון מאד. יש לו שכר הרבה. פירוש מפני שיש לו שכר הרבה על ידך. לכן בדין הוא ליתן לך ג\"כ. עוד אני אומר לפי דרך זה. שלא כוון התנא לשכר העוה\"ב בעצם. אלא על שכר מצוה מצוה נתכוון. שהרי יש בזה שכר הרבה ודאי. שבח דממילא וממילא יזכה לרב טוב הצפון. וא\"ת לפי דרך זה יקשה. הלא שנינו גם שכר עבירה עבירה. אי הכי מאי בינייהו. הא לא קשיא. דכבר אמרו רז\"ל עבירה שעושה פירות. היא שיש לה פירות. ולא עבירה שאין עושה. פירות (ועל כרחך צריך לומר כן. דאי לאו הכי קשיין אהדדי. כמש\"ל בס\"ד מ\"ב דפרקין) אבל המצוה איזו שהיא לעולם עושה פירות. זהו ההפרש המיוחד בבחינת ערך התשלומין בין מדה טובה להפכה. ולפי דרכנו למדנו. שעל כל פנים גרסת <b>יש לו שכר</b>. ישרה היא ודאי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>תשובה ומע\"ט כתריס. </b>כההיא דתנן פ\"ב דסוטה יש זכות תולה שנה אחת. ויש זכות תולה שתי שנים. ויש שלש. ואע\"ג דפליגי התם תנאי. משום דא\"כ אתה מוציא ש\"ר על המים כו'. אבל בעלמא. מודו כולא עלמא דמהני זכות לתלות ולפשר ולבטל גזרת העונש. הכל לפי ענין האדם וגודל זכותו. ולפי חומר העון. והנה כמה מקראות לעדים. כי לא זו בלבד התשובה שתולה. אף לחטאים הקשים והכבדים מנשוא כענין אחאב ומנשה. אלא גם בלי תשובה הועילו הזכיות לעבוד ע\"א. כענין יהוא וזולתו. דאמרו חכמים פ' הדר תלמיד היה לו לר\"א שנתחייב שרפה. ואמרו הניחו לו אדם גדול שמש. ולא סוף דבר זכות מע\"ט שקדמו מועילים ומצילים מן הפורענות. אלא גם בסוף. כמ\"ש חז\"ל אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות (עמ\"ש בס\"ד שילהי פרקין) הילכך פירושו של ר\"מ בזה. אינו לצורך כלל. גם אינו נראה. משום דאי הכי הוה ליה לאקדומי מע\"ט. שהם בתחלת הענין. אע\"פ שמד\"ש נדחק לעיולי פילא בקופא דמחטא. אינו כלום. כי ממשפט הסדר הוא להקדים לעולם הכולל ומחויב. והמוקדם בענין. על הפרטי המקרי והמאוחר בענינו. עם היות לו איזה חשיבות. אבל האמת הברור כמ\"ש בס\"ד דבמע\"ט דומיא דתשובה איירי. שבאין על חטא. ולפיכך בהכרח להקדים התשובה. כי מע\"ט בלא תשובה אינם כתריס.. כמש\"ל בסוף פרקין. אע\"פ שמצינו לפעמים יועילו ויגינו זמן מה. כמ\"ש ביהוא. אבל אינן כתריס להגין ודאי. כ\"ש שלא יועילו ולא יצילו לבטל הגזרה מכל וכל. אם לא שקדמה תשובה. כי אז יצטרפו רבוי מע\"ט לחשבון גדול להפר גזר דין לגמרי. כתריס זו שמסלקת כלי המשחית שלא יוכלו להזיק:  ",
+                    "<b>בפני הפורענות. </b>המפרשים איש לדרכו פנו בדוחקים ליישב מה שיקשה על משנתנו. ממ\"ש חז\"ל יסורין ממרקין. ותי\"ט במ\"כ עשה טלאי ע\"ג טלאי. לפרש פורענות על מקרים ורעות המתרגשות והכריח זה מחמת פירוש ר\"מ. וכבר הראית לדעת. דפירוש ר\"מ גופיה לאו מילתא היא. ולא כיפי תלי לה. ותו דהא ודאי מאי דחדית תי\"ט לפלוגי בין פורענות על חטא. ובין מקרי הרעות ההווים בעולם. בורכא ובדותא היא. דהא אליבא דמ\"ד אין יסורין בלא חטא. אמרה. אי הכי אטו לא כל דכן הוא. אם אין יסורין ליחיד בלא חטא. לרבים עאכ\"ו. ואם גרמו החטאים להתרגש הרעות. אז לא תועיל לצדיק צדקתו על פי הרוב. כמו שאמרו כיון שנתנה רשות כו'. וזהו מפני שאמרו העולם נידון אחר רובו. ולפיכך יראה היחיד עצמו חציו זכאי. חציו חייב. עשה מצוה. אשריו שהכריע עצמו וכל העולם כולו לזכות. מכלל שאם לא הכריעו הזכיות. כל צדקותיו לא תזכרנה ליחיד. למלטו מן הפורענות. ולא זו בלבד. אלא שעל פי הרוב הצדיקים סובלים עונות הדור כמ\"ש במקומות רבים על כן יטול מה שחדש על החדשים אנו בושים. אמנם יש אתנו מקום מרווח בעז\"ה. שלא תחול הקושיא כלל. והוא קצת תימה על המפרשים שלא שיערו. שאין כל היסורין שוין כמו שאין כל העונות שוין. אטו כולהו בחדא מחתא מחתינהו. דאיכא עבירות חמורות. דלא סגי להו בלא יסורין. ובהכי מיירי ההיא דפב\"ב. דאר\"א אין יסורין בלא עון. וזה בהפך מדעת ד\"ח רבו של תי\"ט. דהא עון. מזיד הוי. וכ\"כ תו' שם בהדיא. והיינו דקאי התם אקרא דופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם ונגעים יסורין מכוערים הם. (והא דאמרינן ארבעה מראות הללו. אינן אלא מזבח כפרה. אי בעית אימא היינו נמי מזבח כפרה. ואב\"א הא לן והא להו. כדשנינן ריש ברכות) אבל יסורין קלין באין אף על השוגג. כדאמרינן בכמה דוכתי. והיינו טעמא דאשם תלוי. כדי להגין מן היסורין. ובכהאי גוונא מהני נמי תשובה ומע\"ט. להציל מיסורין קלין. הבאין גם על השוגג. וההיא דבתרא דיומא דאייתי תי\"ט. ודאי שאני דבמזיד ובחמורות עסקינן פשיטא דלא אפשר בלי מירוק יסורין קשים כמות. העומדים במקום מיתה. וכל זה ברור בס\"ד. באופן שלא נשאר ריח קושיא וסתירה בין הסוגיות. ונתיישבו כולן בריוח. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. ליישב ג\"כ מה שנתקשו תו' וכל המפרשים. בהא דמסיק תלמודא. ש\"מ ויש יסורין בלא עון. אע\"ג דלא אתותב ר\"א בהא. איברא בס\"ד הכי חזי לן דלא קשיא מידי. אבל דבר מוכרח הוא. ושפיר קאמ' תלמוד'. הא בהא תליא. דאי איתא דיש מיתה בלא חטא. א\"כ על כרחך צ\"ל כמ\"ד ריש ברכות. נגעים ובנים אינן אלא יסורין של אהבה. לפי זה אם לפעמים מתו בנים בחיי אבותיהם בלא חטא. משום דיש מיתה בלא חטא קשיא טובא. דלקתה שורת הדין על כל פנים. כיון דאמרת אין יסורין בלא עון. והרי באופן זה לא לבד יש מיתה בלא חטא. אלא יש גם יסורין בלא עון. כי אין יסורין גדולים מהם. לאבות שקוברים בניהם. ותרתי לא עבדי להמית בלי חטא. ולייסר גם בלי עון ואין לומר דאם לא חטאו אבות אין הכי נמי שאין בניהם מתים בחייהם. דהא ודאי לאו הכי הוא. ותו דקשיא הא דתניא. הקובר את בניו שהוא בן עוה\"ב אלא מאי אית לך למימר. השתא דאתית להכי. דודאי יש מיתה בלא חטא. על כרחך לומר דאיכא נמי יסורין בלא עון. שאם לא כן. לא ימותו בני צדיקים בחייהם לעולם. והא חזינן דמתו. וכדמסקינן בדהוו ליה ומתו. הוו להו יסורין של אהבה הרי הדבר ברור. שכמו שיש מיתה בלא חטא. כך יש יסורין בלא עון. דחדא מילתא היא. ולא תקשי לך נמי הא. היכא ס\"ד אין מיתה בלא חטא. א\"כ הילדים שלא חטאו. ומתים בכל זמן. מאי עבדת להו (ואין לך עסק בנסתרות וסוד הגלגול שאין עסקינו כאן כי אם בנגלות לנו ופשוטי הענינים) דהא ודאי בעון אבותם מות ימותו. כל עוד שאינן בני עונשין. ובכן הכל עולה כהוגן:  ",
+                    "<b>כל כנסיה שהיא לש\"ש כו'. </b>לשואל שישאל ויקשה על זה משתי הכתות החולקות עלינו. שגברו מאד על פני הארץ. ומלאו פני האדמה בכל פנות חלקיה. גדלו והצציחו כנסיותיהם. ונתקיימו שנים רבות. ועדיין הולכות ומתחזקות לכבוש הארץ לפניהם. ולמשול מים עד ים. ואי אפשר שיצדקו יחדו. בהיות כל אחת חלוקה על חברתה. ושתיהן חולקות עלינו מלבד שעדיין נמצאות אומות גדולות ועצומות ישנות וקדומות. שאינן מודות לשלשתנו. והם מפוזרים בשלשת חלקי העולם. ועומדים בשלוה גדולה והצלחה עצומה בהשקט ובבטחה ומהן ודאי אין ראיה. כי חלק ה' אותם על פני הארץ תחת השמים בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבולות עמים. ופשיטא לא דבר התנא מכנסיות שאין להם חלק עמנו. אך באלו האמונות החדשות ודתיהם שונות. אשר יצאו מאתנו ובנו במותיהם על יסודי דתנו האלהית וכל אחת מכחשת חברתה. הלא בהכרח אחת מהנה בלתי אמתית. וימשך מזה לכאורה שתהא כנסתם שלא לשם שמים. ואיך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. שהרי הן קיימות מאז ועד עתה. ועם שלא קצב התנא זמן מתי יקרא סוף דבר בענין זה. אין סברא שנתכוון לסופו של עולם. שזה כמרחיק עדיו. גם אז אף שמים וארץ לא יתקיימו. כולם כבגד יבלו. נשיב אל תתמה על החפץ. כי גבוה מעל גבוה שומר את הדבר. אלקים חשבה לטובה (מלבד שאין דבר התנא באומות שלמות. שאינן בכלל כנסיות) כי לפי הנראה פשוט. אין כאן נגוד למשנתנו זאת. כי בערך או\"ה אשר היו לפניהם שלא הכירו את ה'. וכפרו בעיקר ועבדו עץ ואבן. ולא ידעו אלוה בעל יכולת מוחלט בעולם. ולא שכר ועונש וגמול עוה\"ב. תקרא כנסתם גם היא לש\"ש. לפרסם האלהות בעמים ובמרחקים. זכרוהו. להודיע שיש שליט בשמים ובארץ. מושל ומשגיח משכיר ומעניש (על העברות המפורסמות לפחות. וקבלו עליהן רובן של שבע מצות. מלבד הרבה מדות טובות שאשרו וקיימו על עצמן) מנבא את בני האדם הטובים והישרים אשר התקדשו למדי. ונותן על ידיהם חוקים ומשפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וכהנה רבות עמהם משרשי האמונה אשר קבלו מאתנו. ונתוודעו על ידם דברים יקרים הללו. שהם חפצי שמים. ודאי באיים הרחוקים ובאפסי ארץ. על כן נתקיים בידם דבר כנסתם עד עתה כי נתנו כבוד לה' אלהי ישראל ולתורתו. והודיעו כבודו בגוים אשר לא ידעוהו ולא שמעו את שמעו. לפיכך לא יקופח שכר כוונתם הטובה לשמים ורחמנא לבא בעי. ושתי המשפחות אשר בחר ה' להכניע עמים רבים להביאם בעול האמונות והדעות ההכרחיות לישוב העולם ותקון והקבוץ המדיני. לא הביאו צואריהם בעול תורה שלא קבלוה אבותיהם כי לא עמדה רגליהם על הר סיני ולא נצטוו עליה (גם לא היו עבדים במצרים. ע\"כ לא נתחייבו בתרי\"ג מצות) ואם משתפים שם שמים וד\"א. לא במרד עשו כן. מנהג אבותיהם בידיהם. וכבר אמרו רז\"ל שלא נצטוו ב\"נ על השתוף. גם יצאה מהם טובה גדולה לפליטת בית ישראל הנמצאה. כי אלולי הם כבר כלתה חררה ואבדה תקותנו בין האומות השונאות את ישראל מחמת קנאת הדת. לולי ה' שהיה לנו והקים חכמי אדום וישמעאלים המלמדים זכות עלינו בכל דור. מחמת שתוף התורה האלהית אחת היא להם. שבנו עליה מבצריהם ואף ע\"פ שכמה וכמה מהטפשים עמדו עלינו לכלותינו וחשבו לבלענו חיים גם טרפו רבים מאתנו בעלילות שקר. נגד זה עמדו פקחים שבהם כאריות נגד כל הקמים עלינו לרעה. בפרט חכמי נוצרים החוקרים תמיד אחר האמת. מצאו שאין עלינו אשם. בהיותנו מתחזקים לשמור ולהחזיק תורת אלהינו בידינו. על כן היו למחסה לנו. ותחשב להם לצדקה. ואחז\"ל או בטולך או בטולא דבר עשו <small>[ודע וראה כי חכמי הנוצרים הפקחים לא לבד שחוקרין ודורשין בתור' שבכתב ומפרסמין כבודה בכל העולם הרימו לה דגל. אכן גם לתורה שבע\"פ היו למגן ומחסה עמוד נכון למועדי רגל. כי בעת שחשבו אנשים רעים וחטאים משלנו. לכלות התלמוד ולאבדו מן העולם קחו פרקליטין טובים משלהם והצילוהו. כמ\"ש בס' החיים. וז\"ל. ושמעתי מזקני הארץ כי בימים שעברו עמדו איזה רשעי עמינו ושלחו ידם ולשונם בכלי חמדה זו (התלמוד) וחשבו לתת אותו לשריפת אש. מפני לעג הדברים התמוהים שנמצא בו לפי מעוט שכלם. וכמעט שגמרו מזמת' הרעה. עד שהעיר ה' רוח חכם נוצרי אחד שעמד בפני השרים והעמים ולמד זכות על הספר הקדוש באמרו שהאגדות התמוהות שנמצאו בו. הן דוגמ' העשבים המרים והסמים הממיתים שנמצאו בחנויות הרוכלים עם שאר בשמים ראש. שגם הם לתולעת גדול לרפואות האדם כמ\"ש שלמה המע\"ה חבורות פצע תמרוק ברע. שפירושו שכל דבר רע כמו פצע וחבורה. אין למרוק אותו ולגרשו רק ע\"י רע כמוהו. רק שאין מוכרין דברים הללו אלא לרופאים המומחים לרבים. שיודעי' להשתמש בהם במקום הראוי. כך כל מליצות חכמים ז\"ל וחידותם הן ליודעים ח\"ן. והן ג\"כ מות ומכשול לכסילים ההולכים בחושך. והיטיבו דברי החכם הנוצרי הזה המליץ טוב בעיני המלך והשרים. ויצאו המלשינים בפחי נפש. ע\"כ. (וכוון באמת בטענה זאת למה שאמרו החכמים האלהיים בעצמם. שהמשילו גם התורה בכללה לסם חיים ולסם מות. כמ\"ש למאן דזכי סמא דחיי. ולמאן דלא זכי סמא דמותא. וכן יפה אמר שהרע. אין לא מירוק אלא ע\"י רע. שכן אמרו חז\"ל ברא הקב\"ה זבוב לצרעה יתוש לנחש נחש למפפית. וכן נודע בשחין רע ר\"ל. שאין לו תקנה אלא בכסף חי. שהוא הסם מות הגדול והחזק. והיודעים למתקו ולתקנו עושים ממנו מרפא עצום. לחליים רעים מאד) אמנם רבים מחכמי נוצרים הפליגו מעומק חכמת רז\"ל באגדות. שנהגו דרכי חכמי קדם לדבר בחידות ולעגו על היהודים המאוחרי' שמבזים דברי קדמוניהם. אוי לאותה בושה וכלימה. וכמה חכמים מהם היו מליצים טובים לישראל ולאמונתם ולתלמוד תורתם. ביחוד פפא דרומא גריגוריוס ותלמידו אגוסטין וסיקסטוס ויושטינוס רייכלינוס בערנהרדוס ותולתם רבים שהצילו את ישראל מפחים שטמנו הצוררים להם ובטלו במה שמדות. ועוד צא ובחון מעשה ה' הגדול אשר עשה עמנו להפליא בגלותנו הזה שכמעט נשתכחה חורה אלולי שרים רבים וגדולים מהנוצרים שנתנו לכסף מוצא. וקבעו בדפוס כל ספרי הקודש הנמצאים בידינו ממקרא משנה גמרה מדרשים פוסקים ס' דקדוק ס' קבלה ס' מוסר. שו\"ת. סד\"ה דברי חכמה חידה ומליצה ושיר ובטבע ושאר החכמות. ובכלל כל החבורים הראשיים. הם שהוציאום לאור עולם בתכלית היופי. ולולי זאת לא היתה יד אחד מאלף משגת אל אחד מהספרים הקדושים והחבורים היקרים ע\"כ בודאי חייבים אנו להם תשואת חן. ושבח להי\"ת כי למחיה שלחם ה' לפנינו. ודי בזו בכאן:]</small> אך המשפחה הרעה אשר יצאה מכללנו. המה הקראי' וצדוקי' ובייתוסי' שחלקו על התורה שבע\"פ שנתחייבו בה אבותיהם. ולא עשו אלא לפרוק מהם עול תורה שנשתעבדו בה ובאו עמה בברית וקיימו וקבלו האבות עליהם ועל זרעם. וקם דור אחר ונשאו ידם בה'. ומרדו במורי התורה והלכו בשרירות לבם. לבארה איש כישר בעיניו. והעיזו פניהם להשתמש בכתרה של תורה ולפרוץ חומת גדרה להרוס כל בנינה ולקעקע הבירה. כי בפירוש הזהירה לשמוע אל השופטים אשר יהיו בימים ההם. וגמרה דין המערה למות במיתה חמורה. והם בעזות מצחם הנחושה. הרימו יד בתורה הקדושה לעקור ענפיה ולשרשה. עם היותם אומרים שהם מאנשיה. עליהם נאמר ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי. על כן היו לשמה הלוך וחסור. בכל אשר יצאו. יד ה' היתה בם להומם ולאבדם לא הצליחו לעשות פרי להרבות קהלם. שלא תתקיים כנסתם ולא תתפשט צרעתם באומה הקדושה. אף אם נשארו בם עוללות. להתעולל בהם וליקח מהם משל ושנינה. וכן הכת הארורה של שב\"ץ אשר יצאה לתרבות רעה. פוסחים על שני הסעיפים לעבוד לבעל חדש. ולקרוא בשם ה'. עזבו מקור חיים את ה' לחצוב להם בורות נשברים להתיר להם עריות בפרהסיא. הלכו בשרירות לבם הזונה. ואל אלהים אחרים פונה. ספו תמו מן בלהות יכרית ה' להם ער ועונה. אף אם נשארו מעטים הנה והנה. והיה במחשך מעשיהם. מוכרחים להסתיר עצמם תחת אשר ברך ה' את עמו פרצו בארץ לארכה ולרחבה וידגו לרוב במקהלות ברכו ה'. כי גם בגלותם לא עזבם לכלות' ויט אליהם חסד להפרותם ולהרבותם. לפאר לרומם כנסיותם. ככה יוסיף ה' לברך את עמו השארית הנמצאה פליטת בית ישראל. עוד רד עם אל. ועם קדושים נאמן מאלהיו לא אלמן לעבדו לבדו. ככתוב כי ה' האלהים וגו' אין עוד. ולשמור מצותיו כל הימים. כאמור לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת ויאמן דברו הטוב עוד באחרית הימים. כי דבר אלהינו יקום לעולם. כאשר לא נגרע דבר מכל אשר יעד. את הכל בא. אם לרעה אם לטובה. עד יבוא עוד ויורה צדק לנו. לא סר ולא יסור צל השגחתו ית' מעל עם הקודש לשום להם שם ושארית. ולשוב להקים להם מטע לשם ולתפארת. ברוך האל הנאמן בכל דבריו וברוך אשר בחר בישראל לעם סגולה זרע אמת. והקים להם חכמים נאמנים. השואבים ממקור חיים. ולא הפיל מכל דבריהם ארצה. ומכאן תדע ותבחין שכל דבריהם האמת והצדק. ועתה חזקו ואמצו בני אל חי. אחינו פזירי הגולה. ואל ירפו ידכם. כי קרובה ישועת ה' ויש שכר לפעולתכם. המאמין אל יחיש. ה' בעתה יחישנה גמול האלהים הוא יבוא ויושעכם. ראו נא ודעו את אשר הגדיל לעשות עמכם. זה קרוב לאלפים שנה. אתם גולים בארץ לא לכם. ונתקיימה כנסתכם. כמה אומות קדומות נוראות עצומות אבד זכרם בטל סכוים נמחו מן העולם במשך זמן זה (וככה הצדוקים עם שבא\"י היו רבים ועצומים בפני הבית. אחר גלות הארץ נמחה שמם כענן בוקר. כי אין רגלים לשקר) ואתם הדבקים בה' חיים וקיימים כולכם. ורב טוב לבית ישראל. אשר גמלם ה' ברחמיו ורוב חסדיו. ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו. ויהי להם למושיע בכל התלאות המוצאות אותנו בגלותם. ולא נסוג אחור לבנו. כי לא יטוש ה' את עמו ישוב ירחמנו. כקדם יחדש ימינו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>וכבוד חברך כמורא רבך. </b>מ\"ש תוי\"ט לתרץ דלא ילפי לה מקרא דכי תשא דקדים. ונדחק כמנהגו. שכח גם מ\"ש רז\"ל אף אהרן נצטרע. גם הכתוב מעיד ששניהם חטאו לו. ומה שנראה לי בזה. משום דהתם השוה עצמו אהרן למשה בנבואה מוכח בהדיא דחברים שוים הם נחשבים באמת. וכדאמרינן נמי בעלמא. פעם מקדים משה. ופעם אהרן ללמדך ששניהם שקולים משא\"כ במעשה עגל בודאי ירד ממעלתו באותה שעה. שהרי כמעט נתחייב כליה. ככתוב ובאהרן התאנף ה' מאד. ועוד יש להוכיח זה שהרי משה לא קראו שם אדוני. כי אמר לו מה עשה לך העם. ולא אמר לאדוני. והוא השיבו אל יחר אף אדוני. מזה נראה שעכ\"פ בעת ההיא לא היה להם דין חברים. וחייב היה לקרותו אדוני. משא\"כ במעשה דמרים שלא היה שם דבור ממשה לאהרן. והוא היה חושב עצמו שקול בנבואה כמוהו. והרי זה נכון: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ששגגת כו'. </b>מ\"ש ריטב\"א ששגגת תלמוד עולה זדון לרב. כך מצינו מפורש פ' לא יחפור בענין יואב עם רבו. דשלף ספסירא בעי למקטליה. משום דקאי ליה בארור עושה מלאכת ה' רמיה. ש\"מ בהדיא דחייב מיתה היה. אע\"ג דבודאי אין דינו מסור לב\"ד להרגו. יואב שר הצבא דין מלך היה לו. בדבר הנוגע למלכות ולכל ישראל. שיש לו להרוג בחרב. משום דינא דמלכותא. ועכ\"פ הרי הוא ארור לשמים כמזיד גמור. אלא שצריך עיון. דהא קרא במזיד ממש משתעי. דכתיב רמיה. שוגג מנלן. וי\"ל אע\"פ שהתלמיד שגג במעשה הרב מזיד הוא במה שלמדהו. שלא כהוגן. מה נפשך אם ידע והכיר בטעות התלמיד והניחו בטעותו. אין לך רמאות גדול מזה. ואם לא הכיר בו מחמת עצלות ומיעוט השגחה על תלמידו. הרי הוא ג\"כ עושה מלאכת ה' ברמיה ודאי. וחבר א\"צ התראה. ועיין פ\"ק מי\"ג במש\"א חכמים הזהרו בדבריכם. דבודאי חטא התלמיד שבא לו בסבת למוד רבו. רבו חייב בו. אחד שוגג ואחד מזיד בח\"ה שנמשך ממנו. ואפי' בתלמיד שאינו הגון ועושה במזיד. ולא גרם לו רבו. מ\"מ אינו נצול מקללה. כמ\"ש בשילהי יומא תלמיד שדרכיו מקולקלים מה הבריות אומרות אוי לו לרבו שלמדו חכמה. ובמי שאינו יודע ומלמד בטעות. ודאי לא איירי תנא. אטו בשופטני עסקינן. וההיא דרביה דיואב נמי בפושע בהשגחה קמיירי. דאל\"ה מאי הוה ליה למיעבד. וכן פירשו שם. עם שאינו מוכרח כל כך (מ\"ש רע\"ב שיהא למודך כו'. ור\"ל שידקדק בטעמי משנה לעמוד על בוריה והוא עיון הגמרא. ואתיא כי הא דספ\"ב דמציעא ומסיק תלמודא והיינו דתנן והוי זהיר בשגגת תלמוד. לכן ודאי גרסת תלמוד עיקר): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי גולה. </b>איתא בגמרא פרק חבית שר' נהוראי כנגד עצמו אמר כן. לפי שנמשך אחר מקום עשרת השבטים שאינן בני תורה. ואתעקר תלמודיה. זהו שאמר וא\"ת שהיא תבוא אחריך מכל מקום. כי הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו. דכתיב וחי. דהיינו דוקא בגולה שוגג. על כן הוצרכו חבריו של ר\"נ לבקש רחמים עליו. שיחזור לו תלמודו. היינו דקאמר שחבריך יקיימוה בידך. עוד יש לפרש וא\"ת שתבוא אחריך. כלפי תלמיד אמר. שלא יחשוב שאינו צריך לחזור אחר רב שילמדנו שלא במקומו. כי מעצמו יבוא הרב לכאן. כדאשכחן ברב שילהי יומא. דעבד ליה ר\"ח מילתא. כי היכי דליחות ולגמר אורייתא בבבל. לזה אמר אל תבטח בכך. כי מכל מקום לא יתקיים תלמודך בידך בלי חברים. עי\"ל ד\"א טוב וישר. עפמ\"ש פ\"ק דמנחות (דז\"א) באבימי דאתעקר ליה גמריה. ואזל גבי ר\"ח לאדכוריה. ומקשי תלמודא ולשלח וליתי לגביה. דאבימי הוה רביה דר\"ח. ומשני הכי מסתייעא מילתא טפי. משום יגעת ומצאת. וזהו שרצה התנא להשמיענו בכאן שאפי' הרב ששנה לתלמידו. ושוב שכח תלמודו. ורוצה שיזכירנו תלמודו. טוב שילך הרב אצל התלמיד. אע\"פ שהוא למדהו כבר. הוא שאמר א\"ת שהיא תבוא אחריך: \n",
+                    "<b>ואל בינתך אל תשען. </b>ר\"ל אע\"פ שרוח מבינתך אצלת עליו. אל תסמוך על זה לומר בדין הוא שילך אחריך. מי שקבל הבינה ממך. עי\"ל על פי אותה שאמרו. הרב שגלה. מגלין ישיבתו עמו. זהו שאמר הוי גולה למקום תורה. וא\"ת אגלה למקום שארצה. הלא עכ\"פ היא תבוא אחרי. שהרי רב אני ומוכרחת ישיבתי לגלות אחרי. לזה אמר ואל בינתך א\"ת אע\"פ שאתה גדול בתורה. ורבים צריכים לך. אל תשען על זה. לא אמרו אלא במגלין אותו בעל כרחו. לא בבחירת עצמו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא מיסורי הצדיקים. </b>עתי\"ט מש\"כ. וצריך לסיים בה שלא נחזיק עצמנו לצדיקים. כדי שלא נתמה ונתרעם על אריכות גלותינו וכמו שמצינו אפי' בימי חכמי התלמוד. דא\"ל אליהו לרס\"ח אמריתו אמאי לא אתי משיחא. והא האידנא יו\"כ הוא כו': \n",
+                    "<b>הוי מקדים בשלום כל אדם. </b>לשון רע\"ב אפי' לגוי. איברא לגוי חיובא הוא. כדאי' ספ\"ה דגיטין: \n",
+                    "<b>וא\"ת ראש לשועלים. </b>כ' תי\"ט יל\"ד בשלמא אריות כו'. אבל שועלים שודאי יש חיות פחותות מהן ולמה המשיל בהן ע\"כ. ולא הבינותי קושיא זו מה טיבה. דהא ודאי רבותא אשמעינן כה\"ג. דאע\"ג דשועלים הם ג\"כ חיות גדולות גם בכח ובחכמה. עם שאין להם גבורה יתרה ועצומה. כמש\"ל שנשיכתן נשיכת שועל. גם יש להם דריסה. ואין צריך לומר מן המפורסמים מחכמתם וערמתם. ולכן נבנו עליהם משלי שועלים. ולהיותם קרובים ומתדמים קצת לאריות בגבורת ערמתם (המשלמת חסרון כחם. שגם בה לוכדים החיות. ולשונם הרכה תשבר גרם. כארי כן ישבר החיות ועצמותיהם יגרם) לכן המשילם יחד. כי אם לא היו משתתפים בערך מה ולא יתייחסו במין כלל. ודאי לא היה מדמה בהם. ולא יתכן לומר זנב לאריות ולא ראש ליתושים ונמלים. שידמה דבור של הבל. אחר שאין להם יחוס זה עם זה כלל. ואין צורך להודיענו דבר כזה. שאפי' הפחותים שבבני אדם יודעים זה (ולכן אמרו ג\"כ בדרך משל שועל בן ארי. כי לא נתכוונו להקטין מעלתו מאד ולהשפילה לדיוטא התחתונה. אלא על דרך פרס בן מנה. ומנה בן פרס. שנכנסים בסוג. ונבדלים בפחות ויתר. וק\"ל) עם כל זה הרחיק מלהיות ראש עליהם. וטוב יותר אם יוכל להיות זנב לאריות. וק\"ו לשאר חיות גרועות. ופחותות ממדרגת השועלים. שלא יחפוץ להשתרר עליהם. הלכך לא קשיא מידי. ולכאורה איכא למידק. וכי סלקא דעתין להיות דוקא ראש לאריות גברו. ומן הסתם האריות הם הראשים לשאר חיות. ואין עליהם ראש. תו איכא לדיוקי בה. סיפא לא אצטריכא לאו ממילא שמעת לה מרישא. דאם יהא זנב לאריות. מכלל שלא יניחנו וילך ויהא ראש לשועלים. אלא הכי פירושא. הוי זנב לאריות בתורה. ולא תחפוץ להשתרר כלל. כי העסק של צבור יהולל חכם. ואמר יהושע למשה על אלדד ומידד. הטל עליהם צרכי צבור והם כלים מאליהם. ור\"ז יתיב בתעניתא כו'. דלא לימות ר\"א. ונפלי עליה מילי דצבורא. מה יאמרו אליו זנבות השועלים הפונים זנב אל זנב ולפיד באמצע. כזנבות האודים העשנים ויתאבכו גאות עשן. מתגאים בטלית ת\"ח שאינה שלהם ומתנשאים למלוך כהדיוטים קופצים בראש קל כאחד הצבים על העושק והמרוצה. יפוצו מעיינותיו של זב ומצורע חוצה. הלא יענו ישיבו אמרים. מסתמא פקח היה ר\"ז בעניני עולם אחר. ולא פקח עין בעניני עולם שלנו מנת חלקנו. לו ידע שיש ריוח בדבר מה טוב חלקנו במתנות. מה נעים גורלנו בדורונות. וד\"ת מעות קונות. ופסק מעות ממשפטים ועזבונות ושאר מסים קצובים ושאינם קצובים ודתיהם שונות. בדיני ממונות. ושכר בטלה דמוכח להו במילי דשמיא אסיא דמגן בעדו לכבוד עצמו דורש דמים. לספק בנים ובנות אל אחת הכהונות. והנם שוסים את הגרנות. כפרהדרין הללו וכמוכסים העומדים מאליהם נוסעים על הירידים רוכבים בקרונות. כמעשה ראשי שועלים הלכו בו בהר ציון המצוין בהלכה ששמם בעו\"ה עת לפרוץ הי\"ת יחיש עת לבנות. ואמר עוד וא\"ת ראש מילתא באפי נפשה היא. שאפי' אי אפשר לך להיות זנב לאריות. שאינם נמצאים בזמנך ובמקומך. והגם שאמרו באתר דלית גבר תמן הוי גבר. ותנן נמי כה\"ג במכלתין פ\"ב במקום שאין אנשים כו'. מ\"מ הזהיר שלא תהא ראש לשועלים. מחבלים כרם ה' צבאות. כי תהא נתפס בעונם. ולא תבחר לך מעלה כזאת שאינה אלא סכנה לנפש ופחותות ושפלות ג\"כ. וזו יש ללמדה גם מפרשתו של יותם בן ירובעל. כמ\"ש הלכו העצים למשוח עליהם מלך. וכל הענין. ואמר דוד המע\"ה שנאתי קהל מרעים. ומ\"ש השתדל להיות איש. ג\"כ לא אמרו אלא במקום שאין איש ללמד תורה ולעשות צרכי צבור ולמחות בעוברי עבירה. אבל להשתרר במקום שועלים חובלים. לא קמיירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פרוזרור. </b>גי' ת\"ק מדת מהלכו של עולם. וג' יתרים. כנגד ג' אותיות שדי. שאמר לעולמו די במדה זו. שנעלם של שדי הוא ת\"ק. והוא גם מדת עץ החיים:",
+                    "<b> טרקלין.</b> גי' השמימה. כלומר התקן עצמך בעולמך. ותזכה לבוא אל השמים. ובדרך הנגלה י\"ל פרוזדור. מלה מורכבת מן פרוז. לשון פרזות תשב. כמו פרוץ. מאין חומה וכותל. כך הוא האולם. ברוח רביעית פרוץ במלואו. וכן אמרו עולם לאכסדרה דומה. והיא האולם. דור הוא לשון דירה ומדור. טרקלין מורכב מן טרק בבא. טרוקו גלי. שהוא לשון סגירת דלת. ולין היא הדירה העשויה ללינה ביחוד. וע\"כ היא סגורה בדלת ומנעול. מפחד בלילות. משא\"כ האולם שעשוי לרוח היום. ובנמשל העוה\"ז דומה למקום פרוץ ופתוח לעוברי\"ם ושבי\"ם ליכנס. ולצאת כחפצם. בלי מוחה (עמ\"ש בס\"ד בשערי חולדה) אבל עוה\"ב דומה לטרקלין. סגור על איש ולא יפתח. עשיר ישכב ולא יאסף אבר אינו מותח:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>יפה שעה אחת בתשובה. </b>מועיל לנשמה. להביאה אל הקורת רוח. ויפה שעה אחת של ק\"ר בעוה\"ב. ערב לנפש. מכל חיי העוה\"ז. שכל עריבות תענוגי עוה\"ז אחריתה שמחה תוגה. משא\"כ באותו עולם שכולו טוב. לכן ודאי הוא התכלית המקוה מעולם המעשים והיגיעה. אבל הטוב התכליתי אי אפשר להשיגו כי אם באמצעות עולם הטורח הלז הקודם בזמן ובמעלת תועלת היוצאת ממנו באחרית. והיותו סבה לטוב ואושר האחרון. אך עוה\"ב עם כל טובתו חשיבותו ויפיו בעצם המנוחה והשמחה. לא יפה הוא מאומה בענין קניית שלמות הנכסף. שמהנמנע להשיגו שם. אם לא הוקדם כאן. ובהעדרו יעדר עמו הטוב התכליתי. מעתה לא יקשה בעיניך זה המאמר. כמו שהוקשה לי בנעורי קודם שבאתי לכלל בינה. עוה\"ב עיין מ\"ש בס\"ד ר\"פ חלק. ובבית עולמים. ובבית ישראל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בשעה שמתו מוטל לפניו. </b>דבר זה נוכל ללמוד מרעי איוב. שישבו אתו לארץ שבעת ימים. ואין דובר אליו דבר כי ראו כי גדל הכאב מאד. ומזה למדו גם רז\"ל. שאין המנחמין רשאין לפתוח עד שיפתח האבל. הרי מזה נראה שגירסת רשב\"ץ עיקר. ולק\"מ משורה דתקנת חז\"ל היא. ואז אין לו להתאנח באמת. אלא מצדיק עליו את הדין. כמ\"ש כשעוסקין בהספד דכבוד רבים שאני. והתירו לו ג\"כ לגלות עטיפתו מעל פניו. מפני הרבים הבאים לנחמו. ולעולם אימא ביחיד. לא ינחמהו בכל ימי אבלותו בעודו מתאנח. וגם אפי' הרבים לא ינחמוהו אף בימי אבלות. אם לא פתח האבל (כי לא מצינו שחלקו בכך. רק בפעם אחת אחר קבורה. דעבדי שורה וכמדומני שהיא לכבודו של מת) עצמו תחלה. אלא שבזה יש חילוק בין רבים. ליחיד. בענין זה. שבודאי יש לו לחוש לכבודן של רבים. ולפתוח. כדי שיהא להם פתחון פה לנחמו. וכדרך שמצינו בר\"י שילהי מ\"ק. אבל מעצמן לא יפתחו בתנחומין לעולם. לא יחיד ולא רבים. כל ימי אבלות. אע\"פ שבאין אליו לנחמו. אם יראו שרוצה הוא בכך. שתיקתם יפה להם מדיבורם. ואמרו אגרא דבי טמיא שתיקותא. משא\"כ אחר אבילות ובתוך שלשים. מנחם אותו כדרכו. לאחר שלשים מדבר עמו תנחומין מן הצד: \n",
+                    "<b>בשעת קלקלתו. </b>עיין פי' רע\"ב. ומוכרח הוא. כי אמנם אח לצרה יולד. לרחם ולנחם ממתים מחלד. וכן מצינו ברעי איוב כששמעו רעתו. ויועדו יחדיו לבוא לנוד לו ולנחמו. שזוהי ודאי חובת הריע והחבר הנאמן. ואמר איוב חנוני חנוני אתם רעי. ונרמז גם בס' משלי (סכ\"ז) ובית. אחיך אל תבוא ביום אידך ויפורש ג\"כ על תקלת החטא. שיסתיר עצמו. ולא יתראה בפני בני אדם. כשאירע לו דבר קלקלה. הנוגע עד הנפש. שמתבייש בו. (וצריך לנהוג נזיפה בעצמו כמש\"ה נשכבה בבשתנו ותכסנו כלמתנו. והבושה מכפרת ואם אינו עושה כן. מוסיף חטא. ותחשב לו לחוצפא. כמ\"ש ומצח אשה זונה היה לך מאנת הכלם) והוא מה שאירע ג\"כ באדה\"ר כי מפני חטאו כתבייש מלבוא ולהראות לפני בוראו כבתחלה. לפיכך ויתחבא האדם. ולכן גם חבירו ישמיט עצמו מלראותו בקלקלתו. כדי שלא לביישו. וכדרך שאסרו לעבור בפני ב\"ח עני הידוע שאין לו מה לשלם. אך בקלקלת הגוף. אם אחזוהו חבלי עוני וירד מנכסיו ומכבודו. אז עם שהוא לא יבא בעת ההיא אצל חבירו להראות אליו ולזלזל עצמו כי כל אחי רש שנאוהו אף מרעהו רחקו ממנו. אבב בזיוני לא אחי ולא מרחמי (ועל דרך זה פירשנו הכתוב ובית אחיך א\"ת ביום אידך. בעלית הבקור יע\"ש) אבל הריע הטוב ודאי מוטל להמציא עצמו להראות פנים לרעו הקשה יום. ולדבר על לבו. ולהתחכם במה יוכל להועיל ולהיטיב למעט כאבו. ומ\"ש עובדיה. וא\"ת בשער עמי ביום אידם. בשונא דיבר. שלא יבוא לראות ולשמוח לאיד. כי שמח לאיד לא ינקה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בנפול כו'. </b>אי תקשי לך והא כתיב ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה\"ג טובא בקראי. הא כה\"ג אקשי המן למרדכי. ושנייה מרדכי ניהליה שפיר: \n",
+                    "<b>והשיב מעליו אפו. </b>מעודי הוקשה לי כוונת הכתוב בזה. מה בא להזהיר. ובמאי עסקינן אי בישראל. אדרבה הכי עדיף שישוב אפו ממנו. ואי באו\"ה וכמ\"ש מרדכי. מ\"מ מה צריך לאזהרה זו. אמנם לפמ\"ש רע\"ב. כבר נתיישב זה. וע\"כ ממילא נמי שמע לה. ולא צריך לדיוקא דוהשיב. ובאמת הוא דקדוק עניות. כי ושב הוא פעל עומד ולא יתכן כאן לפי לשון הכתוב וק\"ל. וי\"ל אי בעית אימא בישראל משתעי קרא (וכי הא דאמרינן אקרא דל\"ת חמור שונאך. ושור אויבך בשונא ישראל הכתוב מדבר. שרואה בו דבר ערוה שמצוה לשנאתו. והזהיר החכם שאעפ\"כ אסור לשמוח לאידו. אלא יש להתפלל עליו שיטה הי\"ת לבו אל הדרך הטובה והישרה. ויצילהו מעונש ומכל צרה. כי אסור לשנוא אותו בלבו. רק מעשיו ישנא וירחיקהו כל זמן שעומד במרדו. ואינו נותן לב לשוב מעול ידו. לפיכך ראוי הוא ליענש אם ישמח באידו. ויש לו לדאוג שישיב האף עליו. ואב\"א אפי' באו\"ה קאמר. ומרדכי דיחויא בעלמא קדחי להמן. כי לעולם אפי' בשונא או\"ה יש לחוש אם יגדל עליו פיו ביום צרה. פן תהא פנקסו מתבקרת. וכענין שטענה מדה\"ד על ישראל כשעבר בים צרה. מה נשתנו אלו מאלו שגם בהם עובדי עבודה זרה. והיו עומדים בצרה אם ראוים להנצל. כמ\"ש חז\"ל באגדה. וכן בשאר מקומות. ומצינו ביורם כשנצח למלך אדום והעלה בנו הבכור לעולה. ויהי קצף גדול על יורם ומחנהו ויסעו מעליו מפני שהיה גם הוא עובד ע\"ז והיה מקום למדה\"ד לקטרג שלא למלא תאותו לתת נקמתו באדום. וכל זה בישראל שאינו צדיק הרואה בשונאיו. שצריך לגור מפני האף. שישוב עליו בשמחתו לשאף. ונענש בעשא על אשר הכה את ירבעם. אע\"פ שעשה רצון ה' בכך (ואצ\"ל מנ\"נ ושאר אומות שהרעו לישראל בשליחות המקום. כרשע ליום רעה. אח\"כ נאבדו ונעקרו מן העולם. כמש\"ה על הגוים השאננים אשר אני קצפתי מעט וגו' ואמר ישעיה קצפתי על עמי וגו' לא שמת להם רחמים) גם בצדיק מדת חסידות היא שלא לשמוח ברע אשר ימצא את אויבו אפי' מאו\"ה אשר מעשה ידיו של הקב\"ה הם ונשתבח איוב החסיד שבאו\"ה אם אשמח בפיד משנאי. וזה דוקא בשונא שלא נתכוון למרוד בקונו. משא\"כ בשונאו של מקום. כל הרע אויב בקודש טוב לצדיק לשמוח באבדו. עליו נאמר ישמח צדיק כי חזה נקם. וכה\"א ובאבוד רשעים רנה. וכהנה רבות: \n"
+                ],
+                [],
+                [],
+                [
+                    "<b>והמתים להחיות. </b>מ\"ש תוי\"ט של\"א לחיות כו'. כי הטבע אינו מחייב התחיה כו'. כוון למ\"ש איש חייט יהודי (לפני המלך אלפונשו כמ\"ש בש\"י) אבל הוא היטיב לדבר מהתי\"ט. וז\"ל שלא אמר התנא הילודים ימותו. והמתים יחיו מפני שהם אפשריים. לא מחוייבים בטבע. אבל מקרה הוא. הוכן להם ברצון השי\"ת. ע\"כ. השוה המיתה לתחיה. כי מקרה אחד הוא להם. מאת בעל הרצון. וזהו האמת. לכן אם יצדק תי\"ט בראש דברו זה. סוף דברו אינו אמת. כי הטבע אינו מחייב מיתה לכל החיים. אף ע\"פ שכך מרגלא בפומייהו דרבני פילוסופיא. מטעם שכל מורכב יפרד בהכרח. לפי גזרתם המשולחת. והוא אמנם שקר מוחלט אמרוהו בלי טעם וסבה מכרחת. ומוכחש גם מפשטי המקראות. כי לא נגזרה המיתה לאדם אלא בחטאו. וכן אמר המשורר. אני אמרתי אלהים אתם וגו'. עם שיש ליישב דברי תי\"ט (בדוחק. כי לא היה לו לסתום. אלא לפרש דבריו) שר\"ל הטבע מחייב מיתה לחיים. אחר שנתקלקל העולם בחטאו של אדה\"ר. שהביא מיתה לעולם. כי מן אז והלאה נמסר ביד טבע מקולקל. כפי הראוי לחומר היסודות השפלים האלה. המתים בעצם. לפי דעת בני אדם. ובזה הדרך תרצתי מה שהוקשה לבעל ס' של\"ה בשני מעשרה מאמרותיו (דמד\"ב מספרו) וישבתי מה שדחה הוא. וז\"ל כשנקנס אדם מיתה. למה נקנסו כל הדורות הבאים ממנו. כי לא יספיק הטעם של הפרדס. במה שנשמת אדם כולל כל הנשמות. כי המיתה אינה בעצם אלא על הגוף. ולהנשמה במקרה. ואין לומר שהענין הוא מאחר שנתלבש בכתנות עור ובשר. ותולדותיו כיוצא בו. אזי המיתה בטבע. משום שכל מורכב סופו להפרד. ומה שהיה ראוי להיות חי נצחי. זהו דוקא בכתנות אור באל\"ף. כי זה לא יתיישב רק באו\"ה. וכן בישראל כשהמיתה היא מצד החטא. או ע\"פ הטבע כו'. אמנם אלו שארז\"ל שמתו בעטיו של נחש. הדרא קושיא לדוכתא עכ\"ל. והנה מ\"ש שלא יספיק מ\"ש הפרדס כו'. לפי שהמיתה אינה אלא לגוף בעצם כו'. ר\"ל וכיון שהגוף הוא המת באמת לא הנשמה. א\"כ עדיין יקשה. למה זה נקנס הגוף בסבת הנשמה (כי היא החוטאת בעצם) בעונש שאינו מגיע אלא לו. לא לה בעצם. טוביה חטא. זיגוד מינגד. יציבא בארעא (טמון בארץ חלבו) וגיורא (הנשמה שהיא כגר בארץ ועשתה הרע) בשמי שמיא קיימת וחיה. כלפי ליא. הנפש החוטאת היא תמות. והגוף חיה יחיה. או מות ימותו שניהם בשוה. ומדוע תתנשא הנשמה על הגוף בזה. הנה הטעמתי הקושיא במלח ותבלין והסברתי לה פנים. אמנם לפי מה שכתבתי בס\"ד לעיל פ\"ב מ\"ז. עיקר עונש המיתה ודאי מגיע לנפש דוקא. וכמו שיורה הכתוב הנפש החוטאת וגו'. ושאר מקראות. כמו שזכרתי שם וזאת הנפש היא הגוף ממש. הוא הבל דגרמי (העצמות הם עיקר בנין הגוף) שזכרו חכמי האמת. וחומרא דק מאד. הוא אד העולה מחומר הארצי. שממנו נגבל גוף האדם. והוא המקבל מיתה בעצם. לא גוש העפר (שאינו סובל המיתה כי הוא חומר מת מעיקרו וטבעו. ואין לו חלק בחטא) גם לא הנשמה העליונה שהיא חלק אלוה ממעל. כי היא באמת לא חטאה מאומה. כמ\"ש בס\"ד בביאור מאמר ר\"ש ד\"פ המפלת (עיין מעמד ליום ראשון בבית אל שלנו) לכן ודאי אין חטא ולא מיתה כי אם בבחינת הנפש לבדה. וגם הנפש הזאת המתה בחטאה. לא תאבד במותה. כי המיתה אינה אלא מנוחת תנועתה. ושביתה מיגיעתה בעולם המעשה. אלא שהיתה צריכה לסבול יסורין וצער המיתה. בסבת החטאים הקלים. ולא תכרת אם לא בעבור כובד העונות והפשעים העצומים. מעתה סרה הקושיא מעיקרה. כי בודאי חטא אדם גרם מיתה לכל תולדותיו. מפני שכל הנשמות היו כלולות בו. ונשמות אלו כוללות גם כל הנפשות. כי סתם שם נשמה. סוג הוא. שבו נכללים נר\"נ. ולכן גם הצדיקים שלא חטאו לגמרי. הוצרכו למות. מפני בחינת נפשם. שהיתה כלולה באדה\"ר. עי\"ל בדרך שדחה הרב החסיד ז\"ל. והוא ע\"פ דעת אנשי הפילוסופיא האומרים שהגוף המורכב. בהכרח יפרד בבוא זמנו הקצוב. וזה דוקא. אחר קלקול העולם. ניתן מקום לסברתם. אבל מתחלה נברא אדם על מנת שיהא חי וקים כטבע הנשמה בעצם והיה מקנה גם להגוף טבע הקיום נגד טבע ההפסד שנתחדש אחר החטא. ומה שלא יכלו למלט נפשם מיד שאול גם אותם שלא חטאו. לא חשך ממות נפשם. זהו מפני שאחר שאבד השורש כח הנצחיות בגוף נגד טבעו. שוב לא יכול לתת לענפיו כח שאינו נמצא בו. ותולדותיו לא נמצאו אלא מכחו. ולא נבראו נגד הטבע אלא נתהוו במנהג הטבעי. הוא בין עצומים יפריד לעת קצם. והענין הוא שהגוף המורכב מיסודות הארציים בטבעו הוא מת. שהרכבתו היא מן חומר היסודות הללו. שאין להם חיות ותנועה מעצמן (לפי ההנחה המפורסמת. אך לא מוסכמת מהכל עמ\"ש באוצר הטוב בס\"ד) כי אם ע\"י מקרה שחלה בהם נפש החיונית. וההפך בנשמה. שהיא חיה בעצם. ואין לו לגוף חיות אלא במקרה מפני הלוות הנשמה אליו. אבל הנשמה לא תמות בטבעה. כי היא חיה וקיימת. אם לא בעונש נמרץ ככרת ר\"ל. וכשנקנסה מיתה על אדה\"ר. לא נקנסה מיתה רק על הגוף שישאר בטבעו הראשון. נכון למועדי רגל ההפסד התכת חלקיו והפרדת הרכבתו (אחר שהיה עומד להתקיים נצח. נגד המוטבע במורכב תחתון) כי המקרה לא יתמיד הוייתו. ומזומן להחליף צורתו. ולשוב ליסודו לקץ ימים בתום התוכו. שאם לא היה חוטא. היה למעלה מהטבע הלזה. אכן להיות כאלהים קיים נצחי. זה אבד בחטאו. ולקו עמו כל צאצאיו. בזאת שיהיו דורכים אל הפסדם בגופותם. שישארו בטבעם העצמי. שכל מורכב בעולם השפל נפרד חוזר להתחלותיו ברוב ימים. וכן הונחו הנפשות על טבעם הראשון העצמי. שאינם מקבלים הפסד אמיתי מחמתו כי אף לעצמו לא גרם חטאו להמית נפשו. כל שכן שלא יגרום לדורות הבאים מיתה נפשית בלי פשע. חלילה לאל מרשע. ובזה קיימנו קצת גם דברי תי\"ט. שלא יהיו מתנגדים לדעת התורה האמיתית. ולהצילו מחשד דעת הפוקרים החושבים שכל המורכב מוכרח להתפרד. הן לא יאמינו כי השי\"ת יכול שליט על הטבע אשר הוסד והוקבע. ה' יצילנו מהם ומדמותם אבל אנחנו מאמינים בני מאמינים. מחזיקים באמת המוחלט שהשי\"ת שברא והמציא הטבע. הוא אשר סדר אל הטבע מנהגו דרכיו ומהלכיו. לזמן בלתי זמן כי ברצונו ית' יקיים ויתמיד גם המורכב המחודש. ובחפצו יפריד ויהרוס חלקי הגשם החמישי המחודש גם הוא. ואם הוא בלתי מורכב אצל הפלוסופי' (ולכן גם בזו שהרי באמונתם וסברתם. שחשבו שאי אפשר שיפרד בשום זמן) אולם לדעת רז\"ל. גם המה מורכבים משני יסודות. ואין כאן המקום לדבר מזה. ויעוין באוצר הטוב הנוגע לענין זה. ולא מקח שוחד. עמ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ. ושהקשו עליו. מאי שהכל שלו. שאין בו בנותן טעם על שוחד של מצות. ואני אומר שאינה קושיא כלל. כי מי נתן רוח חיים באדם. לעשות ולקיים המצוה. הלא הוא יתעלה הנופח נשמת רוח חיים באפיו. וכענין שכתוב מי הקדימני ואשלם. וארז\"ל עליו. מי מל עד שלא נתתי לו בן. מי עשה לי מזוזה. עד שלא נתתי לו בית כו'. ונ\"ל שזהו מה שאמר אליהו במענהו השלישי אם צדקת מה תתן לו או מה מידך יקח. לאיש כמוך רשעך. ולבן אדם צדקתך. ירצה אם סיגלת מע\"ט. מה תתן לו מתנה ומשאת. שישא פניך ויעלים עין מן הרעות שבידך. שלא יוכיחך עליהם. הלא הוא עשך ויכוננך. לעמוד לשרת לפניו לעשות רצונו. ולא הקדמת להקביל פניו במתנת חנם. או מה מידך יקח. שאין עמו מקח שוחד כלל שהכל שלו. והוא הנותן כח וחיל. לעושי מצות וצדקות. לכן לא יועיל לכפר בהם על העבירות. כנגדן. על כן לאיש כמוך רשעך. חוב הוא עליך לפרעו. אף אם לבן אדם צדקתך. כי לא יצא זה בזה. ואי קשיא מהא דאיתא במדרש. אם עשית חבילות של עבירות. עשה כנגדן חבילות של מצות. וקשו נמי קראי טובא. דהא כתיב בחסד ואמת יכופר עון. וכתיב וחטיך בצדקה פרוק וכל דכוותה. לא תקשי לך מידי. דההיא בשב מרשעו וחטאתו. ודאי מועילין להגין בעד היסורין. ולעמוד כתריס בפני הפורענות. כמ\"ש ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון ב\"ע בזבח ובמנחה. ואחז\"ל אבל מתכפר הוא בתורה ובג\"ח. וקראי דלא יקח שוחד. בעומד ברשעו ומחזיק בטומאתו. וסבור לפייס מדת הדין בעשיית מצוות כנגד העבירות. ועם כל זה אינו עוזב דרכו הרעה (כענין גייפא בחיזורין ומפלגא לבאישייא) זהו השוחד שנותן להטות דינו לזכותו. שאינו מועיל לו כי עליו נאמר ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי. אבל לשב. ודאי טוב לו לרדוף אחר מע\"ט. שהם רפואות מסוגלות להעביר חלאת העבירות. וביחוד תורה וג\"ח. שהם ודאי מרפא וחיים לנפש ולעצם. איברא אע\"ג דקראי ודברי רז\"ל אתו שפיר מיהו מ\"ש הר\"מ אכתי לא ניחא. דאיהו בצדיק מיירי. ונסיב נמי קרא דלא יקח שוחד. וי\"ל ר\"מ סבר דלא מהני אלא להגין מיסורין בעוה\"ז. ומ\"מ מענישין אותו בדין לע\"ל. אי נמי אפי' בעוה\"ז אע\"פ שמאריך לו גבי דיליה. וקרא דלא יקח שוחד. אפי' תימא בצדיק איירי. הכי קאמר אינו לוקח שוחד לוותר על העבירה אלא משלם שכר מצוה. ופורע מן העבירה. ואי ברשע משתעי אין הכי נמי שאינו נוטל שכר על המצוה שעושה לשוחד (אע\"פ שאין הקב\"ה מקפח שכר מצוות של רשעים כשלא נתכוונו בהם לרעה) שאינה אלא לטורח על הי\"ת כמש\"ה מי בקש זאת מידכם וזולת זה. ואי בעית אימא ברשע נמי משכחת לה. דעבדין ליה יום טוב בעוה\"ז. ויום ביש לעוה\"ב. שמשלם לו שכרו על פניו להאבידו. ואב\"א ר\"מ מיירי בקדמה מצוה לעבירה. וקרא וגמרא דאייתינן לעיל. במצוה דבתר עבירה עסקינן (אחר שהשליך השרץ מידו) דמהניא ודאי עם התשובה. ומעליא כי תירייקא לכולא גופא. ודברי הר\"מ בקרוב למזיד אמורים. שלא תועיל לו צדקתו הקודמת. לכפר עון המאוחר. אלא שכר מצוה במקומו עומד. ועונש העבירה בפני עצמה. וא\"ת א\"כ אף שכר מצוה אין בידו. דהכתיב ובשוב צדיק וגו' כל צדקותיו לא תזכרנה. ההיא בתוהא על הראשונות. אבל אף במזיד. אין עבירה מכבה תורה. כל שלא פשט ידו בעיקר. כדואג ואחיתופל וג' מלכים. שלא הועיל להם כל למוד תורה שלהם עם כל מעשה תקפו כנודע. ויש הרבה דרכים שונים בשקול המעשים וגומלים ידועים לשופט צדק יתעלה. לה' מאזני משפט ולו נתכנו עלילות. כעל ישלם כעל גמולות. עי\"ל דהני קראי דמשמע מנייהו דמצוה מכפרת. היינו שלא תכרת הנפש. מ\"מ אינה משלמת הכפרה. אלא יסורין ממרקין. והן מדה טובה לאדם שלא יאבד עולמו מחמת חטאו. כמ\"ש עה\"פ הודו לה' כי טוב: \n",
+                    "<b>וע\"כ אתה נולד. </b>עמ\"ש בס\"ד במעמד ליום ראשון: \"\n"
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b>נברא. </b>לא אמר ברא. כי אז היה צריך להאריך בלשון ולומר ברא הקב\"ה. ותי\"ט כתב מה שכתב:  ",
+                    "<b>ומה ת\"ל כו'. </b>פירוש למה נכתבו עשרה מאמרות. להודיעך שלכך נברא העולם בכל כך מאמרות. כדי להפרע מן הרשעים על כל מאמר ומאמר שקלקלו וסתרו. ואינו נראה מ\"ש בד\"ח. שלפי דרכו לא הי\"ל להתנא לומר והלא במאמר א' יכול להבראות אלא כדי שכך היל\"ל ומה ת\"ל. אלא להפרע. הנה הוא יורה באצבע שלכך ברא העולם בעש\"מ. כדי להפרע. שכל העשרה מאמרות הן כמו אזהרות לאדם שלא יעבור ויקלקל בנינו של עולם. והרי זו מדת טובו של הקב\"ה. בודאי. שמזהיר ומתרה בחוטאים פעמים רבות שישמרו בנפשם שלא יבואם עונש קשה. זה פשוט וברור:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>להודיע כמה א\"א לפניו. </b>עיין פי' רע\"ב ותי\"ט. וא\"ת תינח בזמנם של מפרשים הללו שהיה חסר עדיין הרבה מחשבון אתרנ\"ו. אנו מה תהא עלינו. ומה נאמר אנחנו. אחר שבעונותינו יצאו מה שיצאו. הרי לפי חשבון זה היה ראוי היות שנת גאולה וקץ לגלותנו. בשנת תפ\"ד העבר סימן לדבר ושמתי פד\"ת (בעת ההיא נתעוררו כת החטאים והפושעים המאמינים בצבי מודח. ושלחו שליח לדבר עבירה להסית את ישראל בסתר להדיחם מאמונתם הקדושה. להאמין בגואל מגואל שב\"ץ מגועל ונואל. ונלכד בק\"ק פ\"פ כמפורסם בעולם תפח רוחם של אותן מחשבי קצים היורים חצים ומות בצי\"ר שיש בו תוג\"ה. והיו לאדמת יהודה לחגא) וכבר עברו כ\"ו שנה עד עתה שהיא שנת שיר של פגעים. איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר. אכן תדע שאין זמן הנ\"ל גבול וקץ לגלות. אלא לעונש הרשעים בלבד. וזה כבר נתקיים במחריבי שני הבתים שנעקרו מן העולם הרבה קודם משך זמן כזה. ברוך המשלם גמול. ואלה האומות שקמו אחריהם ותפסו המלכות תחתיהם מלכי חסד הם. בצלם נחיה בגוים. בחסדי ה' הגדולים עלינו ויט עלינו חסד בעיני מלכי העמים ויתן אותנו לרחמים. לכן נתפלל ונדרוש בעד שלומם וטובתם כל הימים כי בשלומם יהיה לנו שלום. אך גאולתנו אינה תלויה בזמן ואין לה עת מוגבל ידוע לנו. לבא לפומא לא גלי (אף כי אין הדבר תלוי אלא בתשוב' ומע\"ט. ה' היודע יחישנה בעתה. והואיל ואתא לידן נימא בה מילתא. עיין בס\"ה פ' וירא (דקידא) ותמצא שיש מקוה לישראל שבשנת תק\"ם לאלף הששי. תקום כ\"י ובשנת ת\"ר יגיע ת\"ר לשוב לבנות רחוב וחרוץ ולא לסתור. דוק ותשכח לפתור והם י\"ב יובלות פ\"ו שמטות דאלף הששי. יב\"ק יובלות לבריאת עולם. שהם שמונה מאות שמטות. יסו\"ד פעם סו\"ד. נכנס יי\"ן בכ\"ס (חסר) ס\"ך פעמים. אזי יצא סו\"ד. כוס ביד ה' מלא מס\"ך. ועיין בס\"ת מז\"ח וישב מניח אורך ימי הגלות תק\"ם שנה. וי\"ל לפי שהשנים הנותרים מאלף הרביעי אינן באין בחשבון שנות גלות (נתקיים בהם ואתה תשופנו עקב) כי הם שייכים לשני אלפים תורה (עמ\"ש בס\"ד בהוספות לס' צ\"ד) ואלף החמישי נגזר כולו לגלות עכ\"פ במש\"ה נתנני שוממה כל היום דו\"ה (הוד נגד האלף החמישי. ויומו של הקב\"ה אלף שנה) ולא קחשיב אלא ימי הגלות של אלף הששי. הראוי לגאולה. ובמדרש הנעלם מז\"ח (דכו\"א מד\"ו) מבואר שמשיח לא יבוא כי אם לפני סוף אלף הששי. וכן נוטה משמעות לשון הזוהר בפ' וירא. ובקן צפור מוכח שתתעכב ביאתו עד תר\"ח לאלף הששי וכמ\"ש בס\"ד בס' תה\"ק במעל' י\"ג למזבח גדול (סח\"ב). ובדברי המעתיק ספ\"נ פ' וילך. ראיתי שכתב וחשב שיהיה צמיחת קרן דוד בשנת תע\"ד (אז נתעורר הנחש עקלתון התועב חיון. ויקם שטן ויסת למינות. להונות את ישראל באמונה חדשה של המשיח לפי טומאו הנכר' ונשמד ש\"ץ שחיק טמיא) אולם אני אדרוש אל אל. יאיר עיני להשיג האמת בדרך הרב הלז. שחשב עידן עידנין ופלגו עידן ע\"י צירוף זמני שני הגליות. מצרים. בבל. שהם ת\"ע. ולפי מה שאמרתי שהנותר מאלף הרביעי אחר חורבן אינו נכנס בחשבון זמן הגלות המיועד. א\"כ נתחיל למנות ג\"פ ת\"ע וחצי מאלף החמישי. נמצאו כלין בשנת תרמ\"ה לאלף הששי. אז תרום קרן. תרמ\"ה לה' וגם זה מסכים לדס\"ה הנ\"ל. ואולי יש לצרף ג\"פ וחצי שלשים שנה. כי גם כן מבואר בכתוב מספר ת\"ל למצרים. לפ\"ז יתארך הגלות עוד מאה וחמשה שנים. ואם תמנה כן מעת החורבן. יכלו בשנת התקע\"ח. ואפשר שגם ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר. נחשבים ג\"כ לגלות מצרים. כמ\"ש בס\"ד בהגהות על ת\"י בפסוק ושני חיי לוי. על כן נעו מעגלותיה לא תדע. ואפי' בקץ מצרים המבואר בתורה. כמה דעות חלוקות יש בו. ובני אפרים חשבו וטעו. וקץ גלות בבל. דניאל חשב וטעה. עאכ\"ו בגלות החל הלז. שבעקבו כרוך חדוש העולם. שא\"א להשיגו על בוריו. מ\"מ הרבה דרכים בפתרון החשבונות וכולם אמתיים אם יזכו ישראל ויכשירו מעשיהם כאשר ישר בעיני ה' יקרב הגאולה בעתה המוכן לרצון. ועת רצון מילתא היא דכתיב לך ה' עת רצון. ואמרינן נמי עת מזומנת לפורענות עת מזומנת לטובה דכתיב ובעת רצון עניתיך (חלק דק\"ב) וכמו שיש כמה פנים לתורה. כן הדבר הזה. יש עתים רבים שוים לטובה. אך לא כל הזמנים שוים להתעוררות הרחמים ועכ\"פ צריך כשרון מעשים להחיש ולהתקיים בעת אחד יותר מחבירו מה יום מיומים. אמנם בראותנו כי לא כווננו יפה בחשבונותינו. מחמת זה לא יפוג לבנו בארכו ח\"ו. וכתב ר\"ח עה\"פ ונתתיו לגוי גדול. ראינו שנתאחרה הבטחה זאת להם אלפים של\"ג שנה. ולא היה איחורם תלוי בעונם. והיו מצפים לה כל השנים הללו. וסוף סוף באה ונתקיימה ואח\"כ נתחזקה המלכות בידם. אנו שנטלה ממנו בעונינו עאכ\"ו שנהיה מצפים להבטחתו ולא נתייאש: \n",
+                    "<b>היו מכעיסין. </b>עיין בסמוך: \n",
+                    "<b>וקבל שכר כולם. </b>ע\"פ רע\"ב שכל אדם י\"ל שני חלקים כו'. גמרא פא\"ד (דט\"ו א') וצריך להבין מי הוא הצדיק שנוטל חלקו של רשע בג\"ע. כי ימצאו הרבה קופצים עליו. וכל אדם ירצה להיות חבר לאיש משחית באופן כזה. לקיים חטוף ואכול מסעודה העתידה חטוף ובריך. ונ\"ל דהיינו בבן מזלו. ושומ\"א (ששמין בשל עולם הבא) מצויה בבן גילו. כגון ר\"א ודימי בר קוקותא דר\"א מליך ודימי ריש גנבי. ומאן דבמאדים או טבחא או מהולא כו' דשומ\"א זו עשויה להשתנות לאחר מיתה. ששם עולם הפוך עליונים כאן הקופצים לישב בראש. למטה. נתונים בדיוטא התחתונה שבשאול. ליטול חלק חברו. הנולד עמו במזל אחד בגיהנם. והניתנים כאן למטה. נוטלים שם פי שנים חלק בחירה בחור בטוב. כי את זה לעומת זה עשה האלהים. תחת בשתם וכלימה. משנה ירונו חלקם. וכך היא המדה ישרה. על דברת אשר לא ימצא האדם אחריו מאומה. חלוקה בלתי ראויה כי הרשע כבר נטל חלק כפול בכאן. לפי שהיה קשה עליו להמתין על עולם אחר. ולכן חמס וחטף חלק חברו בעוה\"ז על כן בדין הוא שיחזור הצדיק ויגבה מחלק הראוי לו. ושלו הוא נוטל. ונגד זה הרשע קנה בחליפין וקנין סותר הקודם שוא תהיה תמורתו. באופן שלא נשאר לזה על זה כלום. חלק כחלק יאכלו. של זה ינתן מיד לפי שעה אכל וחדי. והלה יורש ברכה עד בלי די. וא\"ת הלא א\"א לא היה בן מזלם של דורות שקדמוהו. איברא בר מזלייהו הוה. במזל העליון. שכל עליונים ותחתונים תלויים בו (כמ\"ש באד\"ר שהכל תלוי במזל אפי' ס\"ת שבהיכל) ואע\"ג דאינהו לא חזו. מזלייהו חזי וראוי להתקן על ידו והדברים עתיקין. וא\"ת אמאי קבל שכר כולם. והא הוו שם ועבר. וי\"ל בדוחק. משום דלא קיימו כל התורה כולה כא\"א. שנא' וישמור משמרתי וגו'. מיהו אכתי לא ניחא דקרא לכולהו מכעיסין. וי\"ל שכל הדורות לאו דוקא. אלא משום דקיי\"ל בכל דוכתא רובא ככולא ואזלינן בתר רובא. בהדי הוצא לקי כרבא. ותו משום שלא היו תולדותיהם כיוצא בהם. ואמרינן כמאן קרינן לרשיעא בר צדיקא כו' ומחוורתא כדאמרינן מעיקרא. תדע דהא בעשרה דורות שמאדם עד נח. היו עכ\"פ ד' דורות רצופים כשרים חנוך. מתושלח. למך. נח. ואפ\"ה נסיב האי לישנא. ועוד שאין הכוונה על ראשי הדורות. כי אם על בני דורן שכולן רשעים היו ולא הועילה להם צדקתם וזכותם של אותן יחידים. אפילו למקצת בני דורן (שבודאי היו מוכיחים אותן. אך לא מסרו נפשם על זאת כא\"א. מפני כך קרא גם לכולם מכעיסים. וכמו שנתבע עלי על קצור תוכחתו לבניו) להחזירן למוטב על כן נתחייבו כלייה. משא\"כ א\"א שהחזיר רבים מבני דורו למוטב. כמ\"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן. ובכל מקום שהלך ויקרא שם אברם בשם ה': \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אברהם אבינו. </b>כך קראוהו חז\"ל בכ\"מ. שכן אמרו אין קורין אבות אלא לשלשה. פה\"ק (דט\"ז ב') ומה שקשה על זה עמ\"ש בס\"ד שם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ועשרה על הים. </b>כ' רע\"ב שניה שנעשה הים כמין אהל. דכתיב נקבת במטיו וגו'. ר\"ל שאחר שנבקע הים. נעשה כמין קובה. והיה הדרך נראה כאלו היה נקב במים. והמים מימין ומשמאל וממעל. הוא מאמר חבקוק נקבת במטיו. כפיר\"מ. ועמי\"ש בס\"ד בפי' השירה עה\"פ נערמו מים בבית אל שלנו. ומ\"ש שנעשו המים הנקפאים חתיכות כאבני בנין מסודרים זה אצל זה. נראה שהיה זה שלא ידאגו ישראל פן בחום (עמוד האש שהיה מאיר להם אותו הלילה כשמש בתקופת תמוז כמ\"ש רז\"ל וכ\"כ ויאר את הלילה. וגם אפי' שכתוב וישב הים לפנות בוקר וגו' לא שב מיד כולו. כי עדיין נבקע מצד ישראל מפני בזת הים. ובוקר נקרא עד\"ש). ימסו המים הנקפאים. כטבע הקרח והכפור וחם השמש ונמס. אבל מתוך שראו המים הקפואים כאבנים סדורים זו על גב זו. ידעו שנתקשו ולא ימסו מחמת חום היום. וסרה קושית תי\"ט. ומ\"ש הוא שהיה לנוי ולתפארת. אינן דברים נאים למי שאמרן. כי איזה יקר תפארת נעשה בזה. וכן מש\"ע שגם מה שהיו עשוים כמין אוהל לכבודן של ישראל בלבד הוא. אינו מוכרח כי לא אמרו שענני כבוד מנעו חמה ושרב (עם שבמדרש אחד משמע כן) אלא מנמיך הגבוה ומגביה הנמוך והורג נחשים ועקרבים. כמ\"ש רש\"י עה\"ת בפסוק וענן ה' עליהם יומם. ועוד אפי' לכשתמצי לומר שהיה מגין גם משרב ומחורב וממטר. זהו ביום דוקא. כמ\"ש וענן ה' עליהם יומם. אבל לא בלילה. וכן אמרו במדרש בפירוש. וישראל עברו את הים בלילה שנסתלק עמוד הענן. המשלים לעמוד האש. לכן בודאי היו צריכין אז לאוהל וכפה. להגן מזרם ושטיפה. וגם אותו הלילה היה מאיר להם ככתוב. ואעפ\"כ עמוד הענן שהיה להם למחסה ולמסתור. אין זמנו לשמש בלילה. כאמור. על כן מהצורך היה לעשות להם כמין קובה על כל כבוד חופה. וזה בודאי נעלם מן התי\"ט. כי לולא זה לא היה צריך להדחק כלל. על כל פנים בחתיכות אבנים אין כבוד וגדולה. יותר מאוהל העשוי מאבן אחת. כי בזה ודאי יקר וגדולה כפולה. ומה שכתבנו הוא הברור ומחוור בס\"ד. ומש\"ע רע\"ב שנעשו המים קשים כסלעים. שנא' שברת ראשי תנינים על המים. אע\"פ שכבר כתב שקרקעית הים שדרכו בו המצריים כו' נתלחלח ונעשה חומר וטיט. יש לך לומר כי מתחלה נכנסו לים. כסבורים שנעשה יבשה בפניהם. כמו שנעשה לישראל. ונשקעו רגליהם בטיט. שלא יכלו לחזור לאחוריהם. וכשחזרו מי הים למקומם בא שטף המים. ונפצם אל הסלעים שהיו עדיין בעבר הלז. ועמדו קפואים וקשים. כדי לשבר ראשי תנינים תחלה: \n",
+                    "<b>עשר מכות. </b>כ' רע\"ב דצ\"ך כו'. בפירוש הרבות פ' שמות. כתבתי בו רמז יפה יע\"ש. ובמיטיב נגן הוספתי לקח טוב בעז\"ה. אך מ\"ש תי\"ט בזה. הוא דבר שאינו נשמע. ומוציא מיד משמע. באמת בושנו מדברי חלומות כאלה והבלים רבים. לא ראיתי כהנה לרוע. וגנאי להאריך בהם ולהשיב על כל רעיון רוח מפני הכבוד. (ואלמלא לא יראתי מקפידא. הייתי מוחקו מספרו. כי גורם לעג וקלס למפרשינו) אכן לא יכולתי להתאפק ולשתוק מכל וכל. פן ישתו התלמידים הבאים. וימאסו באר\"ש חמדה. להרבות שחוק והתול בדברי אגדה המקודשים. ונמצא שם שמים מתחלל ביחוד אחר שבעו\"ה פשתה המספחת בדור הזה. להפוך דא\"ח ולגלות פנים בתורה בדרשות של דופי. קיא תחת יופי. ושוו מילי דרבנן כחוכא וטלולא. אין די באר ואין די עולה. וכבר נשאתי עליהם קנאה בשי\"ע (ספ\"א) יע\"ש. ודי בזו הערה. לאשר נגע אלהים בלבבו. לחוס על כבוד קונו. ולהגדיל כבוד התורה. לא להורידה ח\"ו מכבודה. ולשחת הדרה והודה. לא תהא כזאת בישראל: \n",
+                    "<b>ועשרה על הים. </b>מ\"ש תי\"ט בשם מד\"ש מהקדמת המאוחר. אין לו הבנה. אם לא שנאמר שהיתה לו גירסא מהופכת משלנו. ועדיין אין דבריו מובנים. כי במכות שבמצרים בלבד נאמר בכתוב מפורש אשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. וכל זה גרם למפרשים החפצים ברוב דברים. לא יחדל פצע חנם: \n",
+                    "<b>עשרה נסיונות. </b>מ\"ש תוי\"ט שלא שמר רע\"ב סדר זמנים. היינו דקנסיב נסיון דרפידים קודם נסיון המן. וזה משום דקבעי לזווג נסיונות דמים. אבל אינך כולהו כסדרן נקטינהו. והא דקשיא ליה עגל חטא הוא. לא ידענא מאי שנא עגל דקא קשיא ליה. כולהו נמי חטאים נינהו. ואי משום דחטא העגל שאני. דהוי כפירה בעיקר. הא ודאי ליתא. כי חטא העגל אינו כפירה באל ח\"ו. ולא היה אלא שהתאוו להיות להם מורה דרך ומנהיג נכחי תחת מרע\"ה שנעלם כדמפרש קרא בהדיא. עשה לנו אלהים (כמשה שנקרא אלהים לפרעה. גם מה שהשתחוו לו. מצינו גם במרע\"ה. והשתחוו איש פתח אהלו ואינה השתחואה לעבודה אלא לכבוד) אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו. על כן לא היה כי אם נסיון. על עכובו של משה והעלמו. ועשו העגל ממיעוט בטחון בה'. שחשבו העדר משה מעיניהם. הסרת השגחתו ית' מהם. לכן בקשו מאתו רק מנהיג מוחש. במקום משה אם עודנו לא ישוב. והיה זה החטא ככל חטאי המדבר. שהיו מקוצר רוח נאמנה. וקוטן אמנה בהשגחה פרטית עליהם. כאמרו ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין. לא שיספקו בו ויכפרו באלהים עליון. וכן אמר הכתוב ויזכרו כי אלהים צורם ואל עליון גואלם וגו'. ולבם לא נכון עמו כי לא בטחו בישועתו. מהרו שכחו מעשיו. שכחו אל מושיעם בעצמו ובכבודו אשר עין בעין נראה בקרבם ועננו עומד עליהם וגו'. לפיכך לא הי\"ל לבקש מסכה ומורה שקרי אם לא היו קטני אמנה בהשגחה. וניתן להם מקום מכשול וטעות באחורו של מרע\"ה כי בושש לרדת מן ההר. על כן נסיונות בלבד יקראו כולם וכן מעשה העגל מכללם וזה ברור. לכן גם הר\"ם לא פקפק בכך. אבל יש להפליא מה ראה על ככה לנטות מדרך הגמרא. שינה והוסיף וגרע. בגמרא אמרו שנים בים (עיין מיטיב נגן) והוא חשב רק אחד. הם אמרו רק שנים במן. והוא הוסיף ושינה בשליו. וריבה במתאוננים. לחלקם לשנים. ואחר שהר\"מ התחיל בקלקלה. נמשך הרע\"ב אחריו לקלקל באופן חדש. מיעט בים. וריבה במתאוננים ויחשב להם ג\"כ חטא נסיון ומעוט האמנה בדחז\"ל. ה' הטוב יכפר בעד'. אכן האחרון הכביד. והוא התי\"ט. שחשב להסיר חטא העגל מן החשבון לגמרי. זו קשה מן הראשונה. שלא עשה חשבון מדברי הגמרא כלל. ודימה בנפשו שמצא פנים חדשות לתורה. חוששני לו מחטאת מגלה פנים בתורה. שרי ליה מריה. אמנם במתאוננים דלא חשיב לה תלמודא באפי נפשה. ולא פסיק להו בתרתי. בהא מודינא דשפיר קאמר. ועם שאינו נמלט מדוחק. כך חובתנו וכך יפה לנו לקיים דברי חכמים. שכל דבריהם דברי אלהים חיים. ואין להרהר אחריהם. ואי קשיא במתני' דלא קחשיב אלא עשר נסיונות והא הוו מים שניים דפרשת חוקת. ואין לומר אינהו נינהו דפרשת בשלח. כמו שכתוב בספ\"ר בשם בכור שור. הא בדותא היא ודאי. דהא מים קמאי בתחל' הארבעים שנה. מיד אחר יציאת מצרים ברפידים היה מעשה ובתראי בסוף ארבעים. בקדש היה. ומדבר סין. במדבר צין. איחלף ליה. אי הכי מאי טעמא שיירינהו. תריץ הכי. ודאי שייר טובא. דהאיכא מעשה דבתר קרח. אתם המתם את עם ה'. וכן ותקצר נפש העם בדרך. וידבר העם באלהים ובמשה. וגם מעשה דפעור. ואיכא טובא: איברא כל הני הוו בתר מעשה מרגלים דהוה בשנה שניה. והנך עובדי כולהו לסוף ישיבתם במדבר. שכבר קרבו לישוב. וכבשו ארץ סיחון ועוג. ותנא דידן אקרא דוינסו אותי זה עשר פעמים קאי. דנאמר במרגלים. וסירכיה דעשר עשר נקיט. ושייר דבתרייהו דהנהו עשר. ואינך לא אתו לכלל עשר. גם אינן בכלל של מדבר סתמא כי אז כמעט כבר פסקה ישיבתם במדבר. כאמור. משא\"כ בראשונים שאירעו במדבר ממש: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לא הפילה אשה מריח בשר הקודש. </b>עמ\"ש תי\"ט משם פירש\"י שאלו הריחה ובאת לטעום. אין שומעין לה להאכיל' בשר קודש. ושבוש הוא שאם הריחה. ודאי מאכילין אותה בשר קודש. אטו מי חמיר מי\"כ. ואין לך דבר שעומד בפני פקוח נפשות. ולא גרע מעובדא דדוד. והכי איתא נמי בהדיא בגמרא דיומא (דפב\"א) עוברה שהריחה בשר קודש. תוחבין לה כוש בפיה. כו'. ואם לא נתיישבה דעתה מאכילים אותה (ולא עוברה בלבד. אלא אפי' כל אדם שהריח ופניו משתנות. מאכילין אותו כל איסורין שבתורה אם הוצרך להם) והיינו דנקיט תנא ולא הפילה. ולא קתני ולא הריחה. משום דבודאי אירע פעמים רבות שהריחה. ואעפ\"כ לא הזיק לה ולא לוולדה. אם מפני שלא הוצרכה לכלום. ממעוט תאוה. או שהיתה מתפייסת בבשר אחר. ועד שהיו מביאין לה בשר. לא היתה מסתכנת מחמת הריח. וריח בשר הקודש היה מתפשט מאד למרחוק. כמ\"ש ז\"ל. באופן שאם היו מוכרחים להביא לה ממנו דוקא. היו הרבה נשים מפילות בכל יום. בטרם יביאו להן ממנו. לכך הודיע שלא הוצרך הדבר מעולם. שאפי' ברחוק מקים. שלא היה אפשר להמתין עליו. לא הרע לה ולא הפילה. אבל אם לא נתפייסה ודאי היו נותנין לה. ובלי ספק שתלמיד טועה כתב לשון הנ\"ל הנקרא פירש\"י. וקפחיה לתי\"ט עם כמה סבי בטעותא. והראיה עוד שלא יצא דבר זה מפירש\"י האמתי שהרי ספ\"ק דיומא מפרש להא דלא הפילה. עוברה שנתאותה לאכול מבשר הצלי כשמעלה ריח ותו לא מידי. על כן זה המוסיף אינו אלא גורע. ונודע את אשר כבר זכרתי. שהפירוש על מסכתא זו המיוחס לרש\"י. איננו לו. אלא ממאן דהו. שבקש ליחנק. ולעשות לו עטרה להתגדל ולצוארו ענק. וככה אירע הרבה כמ\"ש בהקדמה: \n",
+                    "<b>ולא הסריח בשר הקודש. </b>עיין לשון מכונה רש\"י שבתי\"ט. וגם בכאן שפת יתר. בלתי נאה לרש\"י. כי דבר זר הוא אומר שמעלין את האיברים בראשו של מזבח ועומדים שם ב' ג' ימים. הא ודאי בורכא. שהרי אחר שסדרו המערכה בכל יום מחזירין האיברים למערכה ונשרפין שם. ערפ\"ג דתמיד ואיברים שנתותרו עושה להם מערכה בפ\"ע אפי' בשבת כדאי' ס\"פ טרף בקלפי. ומ\"ש שאין לינה פוסלת בראשו של מזבח אומר אני גם בקרקע אינה פוסל'. עמ\"ש בס\"ד בלח\"ש מ\"א פ\"ק דברכות (דא\"ג ודד\"ג) ויש דברים בגו: \n",
+                    "<b>ולא אירע קרי. </b>עמ\"ש בס\"ד ריש יומא ד\"ה שמא יארע בו פסול. וכאן אני אומר עוד שלא יפלא הדבר אם יבוא זריז לידי קרי ואפילו בהקיץ. כדרך ששנינו פ' יוצא דופן היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו איבריו כו'. ואוכלי תרומה זריזין הן. כדאי' בכמה דוכתא. ומצינו בר\"י שהיה מהלך עם תלמידיו ע\"ג הנהר וראה קרי. פמ\"ש. ובפ' מפנין בחסיד שפדה שבויה. ומפני טורח הדרך ראה קרי. כ\"ש בחולשא דכ\"ג דנפישא עבודה טובא ותענית וקרור רצפה המתנגד לחמום הטבע בטורח העבודה כל אלה סבות לעורר הקרי באונס. לכן ודאי לעולם היה הדבר בנס: \n",
+                    "<b>ולא כבו גשמים אש שעה\"מ. </b>יל\"ד שאין בזה נס זר לטבעו של עולם. שכן גם אש הברק הנופל ברעם ביום הגשם. אין גשמים מכבים אותו. וי\"ל הנס היה אע\"פ שהיו מביאין לה אש מן ההדיוט. אמנם אש הברק הנופל ונאחז בבנינים ושורפם מביאין מאש שלנו ומניחין אצלה. אז יכולין לכבותו. וכתב ביפ\"ת פ' שמיני שאפשר זהו הטעם שאמרה תורה אע\"פ שאש יורדת מ\"ה מצוה להביא מהה\"ד. כדי להראות שאינה אש טבעית: \n",
+                    "<b>ולא נצחה הרוח את עמוד העשן. </b>עתי\"ט בשם הר\"מ שבעת הקרבה היה האויר נח. ואינו נראה לי ולא נוח. כי א\"כ מה נצחון שייך במקום שאין מתנגד. מה צורך לומר שהנעדר לא ינצח את הנמצא. גם הלשון אינו סובל פירושו. כי הוא מורה על רוח מצויה בלי ספק. ותו בגמ' איתא בהדיא ועשן המערכה כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו. ומקשי עלה. ומשני דאזיל ואתי כדיקלא ואבדורי לא הוה מיבדר. הרי מבואר שלא כדבריו בבירור גמור. ועוד נראה כשטות לומר שהיה האויר נח בעת הקרבה. הלא הקרבנות היו מצוים תמיד. ורוח לא מעצר. כיוצא בה לא כבו גשמים כו'. פשיטא שלא גרם אש המערכה עצירת גשמים. לכן אני אומר כי רוח זה מריח פעפוע של פלוסופיא הפיח. ומעשן ההתחכמות נעשה פיח כדוד נפוח נחר מפוח. עמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דתמיד. שבכלל נס זה. גם שלא שלט הרוח באפר שבתפוח: \n",
+                    "<b>ולא נמצא פסול בעומר. </b>ז\"ל הרע\"ב שאם היה נמצא כו' לא היה אפשר להקריב אחרים תחתיהם שהעומר נקצר בלילה כו'. כראב\"ש אמרה למילתיה. ודלא כהלכתא. בהדיא תנן נקצר בלילה כשר. ותנינן נמי בברייתא היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו. אומר ומביאין אחרת תחתיה ועשי\"ע (סל\"ד) באורך. ואין צורך לאוקמה כיחידאה אלא תיתי ככ\"ע. דאע\"ג דנקצר ביום כשר בדיעבד מ\"מ אינו כמצותו לכתחלה והועיל הנס שיעשה תמיד כמצותו ע\"ד מצוה מן המובחר (כיוצא בה עמ\"ש בס\"ד במו\"ק סתר\"ע) ותו דשהוי מצוה לא משהינן. וחביבה מצוה בשעתה. ואין מחמיצין המצות. משו\"ה לכ\"ע אתי שפיר: \n",
+                    "<b>עומדים צפופים. </b>ע\"פ רע\"ב כדי שלא ישמע את חבירו כשמתודה. ואינו נ\"ל (אע\"פ שגם רש\"י בגמרא פירש כך) דהא מהאי טעמא תקנו תפלה בלחש. ולא מסתבר שהיו מתודים בבהמ\"ק בקול רם. אך הנס היה מוכרח. מפני ההשתחואה שהיא בפשוט ידים ורגלים על הרצפה. לא אחד על גב חבירו. וכשעמדו צפופים. בהכרח לא היו יכולים להשתחות. אפילו לכרוע מעט אי אפשר בדרך הטבע. אם עומדים דחוקים כל כך שאחד צף על חבירו. לפיכך אם יהו משתחוים במעמד כזה. כרצון השם ית' וכמחויב עליהם. הלא ודאי היה צריך להתרחב להם המקום כדי להשתחות רווחים כלומר בריוח המצטרך להשתחואה והפשוט: \n",
+                    "<b>ולא הזיק נחש. </b>עתי\"ט מ\"ש דלא תנן שלא נשך. ולכאורה אין טעם במ\"ש בד\"ח כי מה יתרון לבעל הלשון. אם ישוך הנחש בלא לחש ומיחוש. ונ\"ל לתת בו תבלין. שהרי מצינו דוגמת זה מפורש בתורה. כשהתפלל משה להסיר הנחשים השרפים מישראל. כתוב והיה אם נשך הנחש את איש וגו'. ומדוע לא פעל בתפלתו שיסיר הנחש מהם לגמרי. כמו שבקשו ממנו. אלא לפי שאי אפשר להסירם מן העולם. כי האלהים עשה שייראו מלפניו. אך בזאת נאות להם להמציא תרופה למכה. כשיביט הנשוך אל נחש הנחושת וחי. וכמו שאמרו וכי נחש ממית או נחש מחיה. אלא כל זמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה. ומכוונין לבם לאביהם שבשמים. היו מתרפאין כו'. כך היה הענין בירושלים סגולה פרטית. ראוי' למקום המקדש. שאפי' נשך הנחש לאדם. היה מביט אל מקום המקדש. ומכוון לבו לשמים. ונתרפא. ובזה יגדל כח הנס. ויורגש שהמקום גורם. מחמת קדושתו. ויד התעוררות המחשבה וכיונה לשי\"ת עשתה זאת. וזה נכון. ולא אדע מה היה לבמד\"ש שויתר בלשונו לייחס הנס לכל הארץ הקדושה בכללה לפי דרכו שתלה הענין בקדושת הארץ ואנו אין לנו אלא כלשון משנתנו שלא היה נס זה אלא בירושלים לבדה: \n",
+                    "<b>ולא אמר אדם צר לי המקום שאלין בירושלים. </b>לפירושא קמא דרע\"ב נמי ניחא. משום דישיבת כרכים קשה. וכמ\"ש עה\"פ ויברכו העם לכל האנשים המתנדבים לשבת בירושלם (נחמיה י״א:ב׳) ולישנא דאלין. שלא אמר כן אדם מעולם אפי' על לינה אחת. ואפי' אורח נטה ללון. לא היה צר לו המקום. והא דתנן בירושלם. סתמא בזמן שבהמ\"ק קיים. וכי הא דאמרינן מעולם לא לן אדם בירושלם וחטא בידו. והרצון על זמן בהמ\"ק שעבודה מכפרת. מפני שהיתה הלינה בלא חטא. לכן לא היה מקום לינה צר בה. וכן כל הנסים שנזכרו כאן. לא היו אלא בפני הבית. וכן התחיל התנא ע\"נ נעשו במקדש. וסיים בירושלים. לומר לך שלא התמידו הנסים אלא כל זמן שבהמ\"ק עומד. וגמרא מקשי פתח במקדש וסיים בירושלים. ושני לה. יע\"ש. מ\"מ לא לחנם תפס לשון זה. אלא לרמוז מה שאמרנו וברור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עשרה דברים נבראו בע\"ש בה\"ש. </b>עתי\"ט שהביא דר\"מ על מדרש חז\"ל תנאי התנה הקב\"ה. שהמובן מהם הוא שכוונו החכמים לסלק חדוש רצון. והוקשה לתי\"ט ככל המון פלוסופי עמנו. כי בזה נסתלק גם טבע האפשר. מה שסותר פנת התורה. ומ\"ש בשם המאירי אינו מאיר כלל. אמנם דברי המורה. נבוכים הם באר\"ש חז\"ל ובלשון מאמריהם. לא הבינם על אמתת כוונתם. וכבר בארנו דעתם ז\"ל בהגהות תנ\"ך ס\"ס מלכים א'. והשבנו שם ע\"ד רלב\"ג. כי אמנם כל מגמת כוונת רז\"ל היתה לקיים טבע האפשר. שכן הונח והושם בתחלת הבריאה במעשי בראשית. שלא יהיו נקשרים בטבע קיים בלתי משתנה בשום אופן. אבל הושם בהם הכנה בכח. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך. להפסיק דרכם ולהשבית מנהגם הפשוט. לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח\"כ אל מנהגם הקדום. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו. לומר שאין שם שינוי רצון ולא חזרה. ולא הריסה בטבע הכולל (שלא יבוא הטבע בטענה נגד הנביא והחסיד המכריחו להיות נסוג אחור. באמור אני ודאי עושה רצון קוני. כדרך שאמר לו גינאי נהרא לרפב\"י. וכדרך שטען י\"ס כלום יש רב נותן מתנה לעבד וחוזר ולקחו מידו) ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה כבר קבל הטבע מתחלתו. ולא יחשב ביטול רצון הקודם. גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם על מינויו של הטבע אשר שמהו פקיד בארץ. הוא אמר ויהי צוה ויעמוד על משמרתו. ולא יחזור בו לבטלו ולשנותו. אבל על תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי. וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנות ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד. לומר שלא יתמיד השינוי כלל. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפי' ע\"י נביא וחסיד. כי לא אדם הוא להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע\"י אדם. אחר שגזרה חכמתו יתברך. הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי שהטביע בו. מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכה לכך. לכוונה אלהית בלבד. יסבול השתנות מה. אחר ישוב לקדמותו ולפקידותו. לא זולת. כי בסוד הסבה. ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ישמע קול נוגש. לא ימושו חקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו להפר בריתו (יום ולילה קור וחום וזולת מחוקי הטבע אשר נכרת להם ברית לא ישבותו) כטוב וכישר בעיניו. מאחר שנצטוה הטבע בכך להכנע לרצונו של צדיק מושל יראת אלהים. לכן התנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקדום. והעד על זה שזו היתה כוונת חז\"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו חז\"ל בענין. וישב הים לאיתנו. לתנאו הראשון. הרי בביאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו. ולא ישמע לקול מבטל שיהיה. שלא ברצון בוראו. עם היות לבחירה טבע קיים. והרשות נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לא לשנות סדרי בראשית לחפצו. אע\"פ שנמסרו ג\"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים למענהו ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. כי אלו רצו משה ויהושע להעמיד חמה לצרכם. לא יכולו. וק\"ו לשאר נביאים. ואם תעיין היטב במה שבארנו כאן. תמצא אין זר אתנו במאמר הלז לרז\"ל. עם היותו כמו זר נחשב לבמ\"נ (בעל ברית הפלוסופיא) ואעפ\"כ חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת בעל המאמר ולא בחן כחו ועמ\"ש עוד בסמוך בס\"ד. ותי\"ט האריך לשון כדרכו ודברי רבו בד\"ח לא ראיתי בזה ועמש\"ל מט\"ו פ\"ג. ובעלית הטבע לבית מדות שלנו (ואלו הואי התם אמינא חדא עדיפא מדכולהו ע\"נ. כי עם שקי\"ס היא ודאי גדולה שבנסים כו' עדיין י\"ל ביתר שאת. איך ס\"ר הגברים לבד מטף נשים עבדים זקנים הרה ויולדת יחדיו יכלו לעבור בעמקי תהומות כמו מקום שטף הים באמצעיתו שהוא עמוק כשאול נתיב לא ידעו עיט כו' לא יוכל עבור בו איש אמיץ לבו בגבורים. גם אם יבש קרקעיתו. הלא רק ממראיתו יפול לבו. ולא יעלה ע\"ד לקפוץ או לטפס ולירד ולעלות אף כי יבואו גדולים וקטנים וזקנים וחלשים חיל גדול מאד עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו ארחות עקלקלות במעמקי מצולות. דרך ישר לא יכשלו בה בעת אחת בלילה אחת. זה נפלא הציור מכל הנסים. ואין זה אלא שנשאם על כנפי נשרים ומלאכיו על כפיהם ישאום): \n",
+                    "<b>נבראו בע\"ש. </b>אין עשרה דברים הללו דומים למופתים שנעשו ע\"י הנביאים לשעתן. כי לא שייך בהן בריאה. שאין בהן דבר של ממש. אלא שינוי סדרן בלבד. כגון הים שנקרע. והשמש שעמד. וכל הדומה להם. לא תוכל לומר עליהם שנבראו. שאין ענין הבריאה נופל על הפעולה. כי אם על העצם נושא מקרה הפעולה. כמו שלא תאמר האכילה נבראת. או השמירה או ההליכה. ושאר המקרים לא תוכל לומר עליהם שהם נבראים. אלא המאכל והאוכל והשומר וההולך הם הנבראים. ואין מאמר הבריאה נתפס אלא בעצם הדבר שעליו ינשאו המקרים. אבל עשרת הדברים האלה. הם עצמיים נמצאים מאז מני קדם. ברואים ועומדים מתמידים. לא היו לשעה בלבד. כמקרה הנסים והמופתים. אכן נבראו מני שים אדם עלי ארץ. ולא עוד אלא שכולם עדיין קיימים. חוץ מפי האתון. דוק ותשכח. גם את זה לא שיערהו הפלוסוף בעל מ\"נ ואחריו נמשך התי\"ט. וכן כל המפרשים לא ביחנו ההפרש הגדול שבין דברים אלו שהם בכלל הנבראים והנמצאים בעולם משך זמן גדול. ככל שאר הבריאות. ובכלל כל ימי עולם יעמדו ויתמידו. עם היות קצתם נעלמו ממנו. והיו נודעים בזמן רז\"ל. כמו פי הארץ (כמ\"ש ההוא טייעא לרבב\"ח. תא אחוי לך בלועי דקרח) ופי הבאר (גם הוא היה נודע וניכר להם ז\"ל. כמ\"ש הרוצה לראות בארה של מרים. יעמוד בראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים) והמטה והשמיר (שהממ\"ה נשתמש בו) והלוחות אין ספק שהם במציאותם עומדים כמבראשונה. וכמו הקשת. וכן המן שעדיין נמצא ביחוד במדבר שירד שם לישראל. אע\"פ שבטלו הנסים שנעשו בו לישראל לבדם דהיינו עומר לגלגולת לא העדיף ולא החסיר. וביום הששי שני העומר לאחד. וביום השבת לא ירד. וכל זה התמיד ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר בלי הפסק ושינוי. זהו הנס הנפלא הכפול ומכופל בו. משא\"כ עכשיו נסתלקו ממנו כל אלו המופתים שלא שמשו אלא לצורך ישראל. פי אמנם גם עתה יורד שם בשני חדשי סוף הקיץ בלבד. ובלי שיעור ומדה. ובאין השתנות יום מימים. אכן מציאתו לא נעדרה מן אז והלאה. כמו הקשת הבא לפרקים. ומתמיד בענינו כך. כל זמן עמידת העולם. וכן נשאר הכתב מאז הבראו. לא נפקד מאתנו. ככה הוא בכל העשרה דברים. עם בריאת העולם נבראו. ושוב לא יעדרו כל ימות עולם. רק פי האתון לבדו נעדר עם הריגת האתון. וכמו כן לדברי י\"א אילו של א\"א. שנעדר ודאי אחר הקרבתו. ושניהם עמדו מימות עולם עד עת בוא דברם. לפיכך אין להם יחס כלל לשאר המופתים והנסים. שלא נתחדש בהם רק מקרה פעולה חדשה וזרה לטבע הכולל. אבל לא היו ולא נבראו מעולם. אך הרצון היה כך מקדם. מאז החל הטבע לעשות פעולתו. הותנה עמו על אודות סבלו עכוב מהלכו לעתים כנזכר. ואין שייכות בריאה בכך כאמור. וזה דבר ברור שלא הרגישו בו המפרשים כולם. כנ\"ל שזווגו דברים שלא בלבד קשה לזווגן. אך לעולם אין זווגם עולה כהוגן. ואולם מדוע נתייחדו אלה עשרה הדברי' להברא בין השמשות דוקא. ומדוע לא נבראו מיד עם שאר הבריות. דבר יום ביומו. ועל מה זה נתעכבו לאחרונה. לא ידעתי מה אמרו בו המפרשים. כי ס' מד\"ש אינו נמצא אתי. וכן סד\"ח אין תחת ידי. ור\"מ ותי\"ט לא הטריחו עצמן בזה. ויש להפליא ביחוד על הר\"מ. אחר שהושוו אצלו דברים הללו עם הנסים במאזנים לעלות. מדוע א\"כ נשתנו אלו מאלו בענין התנאי קודם למעשה שבו נשתתפו לדבריו. מי יתן ונדע מה חשב בזה. ומה טעם בבריאתן בין השמשות. ולדעתי (אף אם מי עמד בסוד ה'. מ\"מ במה שהרשונו נאמר בדרך הנגלה) דבר ברור הוא. כי אלה עשרה הדברים הוצרכו להתחדש מפני הפורענות העתידה. מה שלא היתה כוונת הבריאה בעצם וראשונה. אלא שיתקיימו כל הברואים באופן היותר שלם וטוב. ולא יהיה משם מות ומשכלת כמו אחר שגרם העון. וכמש\"ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. והנה פי הארץ. אינו אלא לפורענות. לבלוע את הרשעים זה נראה מיד. גם פי הבאר. אע\"פ שלטובה ולברכה היה. מ\"מ אם היו ישראל זוכים ונכנסין מיד לארץ. לא היו צריכין לו. כי היא ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כולה משקה כגן ה'. וכן המן היה בלתי צריך. ולא הכרחי בעצם. רק מחמת העון שגרם לנוע במדבר. הוצרכו לאלה. ובהגיעם לארץ נושבת מיד פסקו. והמן ביחוד נתרעמו עליו כעל מין קללה. כמ\"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אע\"פ שזה היה דבר הרשעים שבהם ותולין הקלקלה במקולקל. ולצדיקים היה לחם אבירים לחם חמודות. מ\"מ הרי הפושעים נכשלו בו. פי האתון ידוע ג\"כ שהוא לפורענות: \n",
+                    "<b>והקשת. </b>כמו כן נודע ממה שכתוב בתורה: \n",
+                    "<b>והמטה. </b>רצועה למצריים להלקותן בו במצרים ועל הים: \n",
+                    "<b>והשמיר. </b>עם היותו הכרחי לכלי הקודש. מ\"מ מזיק הוא. ככתוב לשמיר ולשית יהיה. וכתב ומכתב אתיא כמ\"ד שנשתנה ונהפך לרועץ. וכן הלוחות עצמן הראשונות שנשברו פורענות היו. אחר שלא נתקיימו. הרי בבירור גמור שאין דבר אחד מהעשרה נמלט מהוראת פורענו' ופקידת חטאות ועונות ואין צורך לומר מה שי\"א המזיקין. וכן קבורתו של מרע\"ה בעון דור המדבר היה. שלא נכנס לארץ. ושני י\"א הנותרים. איני רוצה לטרוח בהם. מאחר שהכל ברור על כרחך ימשכו גם אלה השנים אחריהם. אמנם הצבת הביאה מזיק גדול לעולם. כי היא כלי כל לוטש חורש נחושת וברזל. שהוא משחית לחבל. וכיון שנברא ברזל התחילו הכל מרתתין וגם עוד י\"א בגמרא האור והפרד אף אלו ברואי פורענות לפמ\"ש אור דגיהנם. ואפי' למאי דמסיק שהוא אור דידן. מ\"מ אין מזיק גדול ממנו. ופרד מלבד שהוא מין פסול. מכתו אינה חיה. כמ\"ש ר\"ח מימי לא שאלנו כו'. ורפב\"י לא רצה ליכנס מחמתו לביתו של ר' אמר מ\"ה בביתו של זה. לא נשאר רק אילו של א\"א ומערה של משה שצריך לבקש להם טעם. מעתה הדבר פשוט וברור לפניך. שמתחלה לא נתכוון לבראם בעצם. כי היו א\"כ למבטח מזכיר עון להתפש. כאלו היו החוטאים מוכרחים במעשיהם ח\"ו. לכן נתאחרו עד שכמעט נשלמה הבריאה בכללה. והיה היצר סמוך לה שכבר חטא אדם ונסתכל במעשי הרשעים שאי אפשר לעולם בלי חטאים. לפיכך הקדים רפואה. גם הכין רצועה (ונ\"ל שגם אור שברא הקב\"ה ביום ראשון. שגנזו אח\"כ מפני שצפה במעשיהם של רשעים. ג\"כ לא נגנז אלא אחר החטא. ושמש כל שבעת ימי בראשית. ובמ\"ש גנזו) והרי זה ישר ונכון ומתוקן ומקובל ודאי. אולם מ\"ש תי\"ט וחשב לדרוש ולתור בחכמה הנעלמה בענין עשרה דברים הללו מלבד שלא טרח בע\"ש כלל (לתת בו טעם תבשיל של שבת שקדש עליהם היום) ומהיכן יהנה בו. מה גם ששקל עשרה קלות כחמורות. בכף מאזנים שאינו מעוין. זה אל זה לא קרבו לחכי לא ערבו. ואעפ\"כ ראה זה דרך ישר לפניו. כל דרך איש זך בעיניו. אבל אסטניס אני בחלה נפשי בריבוי דברים הדברים אלה הדברים רבי הכמות. היש טעם בריר חלמות גם הלום ראיתי שלא היה נאה לו ז\"ל לדרוש. ולא היה מסוגל רק לפירוש ויתכן לומר על בתי\"ט מה לך אצל אגדה. כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות: \n",
+                    "<b>פי הארץ. </b>גם פה לא עשה תי\"ט מאומה געלה נפשי ברוב דברים מרבים הבל. והנה מ\"ש שלא אמר וירדו חיים שאול אלא שאולה. שהוא כמ\"ש רז\"ל עה\"פ לשאולה לדיוטא התחתונה ש\"ש. לא ידע מר הא דתנא רנ\"ח. כל תיבה שצריכה למ\"ד בתחלתה. הטיל לה הכתוב ה\"א בסופה. לכן אין בכאן הוראה על מדרגה תחתונה. כמ\"ש בתיבת לשאולה מחמת הלמ\"ד הנמצאת עם הה\"א ביחד. לזה אמרו לדיוטא תחתונה. משא\"כ בה\"א לבדה. ומ\"ש וזהו שבקש מרע\"ה באמרו ופצתה. שלצורך הבליעה היל\"ל ופתחה. וכמ\"ש במעשה (נכשל בזה ג\"כ. כי לא נמצא כן במעשה אלא ותפתח. ואע\"פ שאין בו נפקותא. מ\"מ שיגה ועוות עלינו לשון הכתוב ויעקבהו זה פעמים. שכך כתב גם למעלה. ובשעת מעשה נאמר ופתחה ואינו) תמהני מה יענה בכתוב אשר פצתה את פיה דהבל. ושאר כל הדברים יגעים. גם מ\"ש הרא\"ם בכוונת ל' רש\"י בקול היוצא על בליעתם. לפרשו קול מבהיל כרעם. אינו נכון בעיני שהוציא לשון רש\"י מפשוטו ומשמעותו הקרוב שהוא רק קול דברים. כמו שהוא לשון רגיל בתלמוד. יצא קול בעיר מקודש' מגורש'. ומה שחשב להכריח פירושו מפני שהקול ההוא אינו מבריח. אינו כלום כי מי הגיד לו שברחו מפניו. וכי כתוב נסו מקולם. הלא כתוב נסו לקולם שמא באמת התקרבו אל הקול לראות החדוש ורצו חיש מהר אליו. אבל גם זה איננו אמת כי מי פתי יסור הנה לראות הבקיעה ולא יירא לנפשו שמא תבלעהו הארץ כמוהם. וכמ\"ש פן תבלענו. ובודאי לא יערב אל לב אדם להתקרב אל מקום הבליעה. גם מ\"ש שהיה קול מקבץ לראות הפלא שלא היה כמוהו משי\"ב. לא כן הדבר. כי לא זהו הנס והפלא שפתחה הארץ פיה. כי מעשים בכל יום ביחוד במחוז נאפולים וציציליא קצה ארץ איטליא. שפעמים רבות נעשה כזאת שבלעה הארץ כרכים וכפרים. אך הפלא היה בקרח. שנעשה הדבר ע\"פ בקשת מרע\"ה מיד. לבלוע שונאיו בלבד וזה לא נודע עד אחר מעשה הבליעה. אבל בשעת מעשה כולם היו יראים לנפשם. כמ\"ש. על כן אין ממש בדברי הרא\"ם בזה. אף כי התי\"ט שהוסיף מכאוב לומר שהיה נשמע קול צעקת הבלועים מדיוטא התחתונה והיה קול מארץ תחתית כאוב. אין אלה אלא דברי הבאי במ\"כ. ועוד שהכתוב אומר ותכס עליהם הארץ. (ומ\"ש באגדת רבב\"ח דחזא בלועי דקרח אף את\"ל שהיה כפשוטו לא היה אלא רושם. הבקיעה. כמ\"ש חזאי תרי בזעי דנפק קוטרא מנייהו. ודקאמר אצית מאי קאמרי. ודאי אינה אלא השגה שכלית. ואפי' לכשת\"ל שגם היא גשמית. עכ\"פ לא נשמע הקול למרחוק. שהרי שאל לרבב\"ח אם שמע דבר) ונלאיתי כלכל דמיונות תי\"ט דומות למרובות והנם למשא. שאפי' נשמע להפצרתו שהיתה שם קול צעקה מן היורדים שאולה. הם המדברים ולא הארץ. ומה ענין לקרות לה שם פי הארץ בשביל כך. והיא לא דיברה בפיה מאומה. גם דקדוקו משינוי לשון פתיחה לפציה. הוא דקדוק עניות במ\"כ. תשובתו בצדו מהאתון. שנאמר בה ויפתח את פיה לדבור ואמר אליהו פתחתי פי דברה לשוני בחכי. גם לשון התי\"ט מגומגם מאד כמעט נעדר הבנה. וכל הוכחותיו ישא רוח. הך הכפתור ויפרח הפרח. והציץ כצל יברח: \n",
+                    "<b>ופי הבאר. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רבו בד\"ח להוציא דברי רש\"י בפמש\"נ מפשוטן. תמהני עליו אטו דידיה היא. אשתמטתיה תלמוד ערוך שילהי פב\"מ (דלה\"א) אר\"ח הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה (פירש\"י סלע עגול עשוי כמין כברה) ואר\"ב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש\"י שהיה מתגלגל עמהן. ואם לא הסלע הוא שהיה מטלטל. מהי תיתי שלא יהא טהור מאי טלטול שייך ביה. הא עשוי לנחת הוא מים ע\"ג מים היינו הנחתן ודקא קשיא ליה לשמעינן רבותא דנס שנתן הסלע מימיו בתלוש נתערבו לו דברים שנבראו נזכרים ונעשים. בנפלאות ונסים. ולשון הר\"מ דלעיל אטעייה שערבן יחד והיו בידו לאחדים וכבר זכרתי שהם ענינים נפרדי': \n",
+                    "<b>ופי האתון. </b>לשון הרע\"ב נגזר עליה כו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך משי\"ב עד בלעם. וכפד\"ח בכל העש\"ד כו'. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי משי\"ב עד אברהם. תי\"ט. ואני אומר במ\"כ כולם שגו ברואה. ומדוע לא נראה. והלא נראה בפרות שהתנדבו הנשיאים למשכן. ארז\"ל שחיו עד שהקריבום בבית עולמים. קרוב לת\"ק שנה (עמ\"ש בס\"ד על תו' זבחים דנ\"ט) ולדברי ר\"מ עדיין חיות וקיימות הנה. ואע\"פ שלא נבראו בע\"ש בראשית. שהרי לא השמיענו כזאת. אלא כשאר כל בהמות היתה בריאתם. עאכ\"ו באילו של יצחק. שבפירוש אמרו שנברא מבראשית. שאינו מן התימה שיחיה עד העקדה (שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. והיה בהם כח יתר עז על הנולדים כדרך כל הארץ. אף כי קודם שנתקלקל העולם במבול היו גם כל הנולדים גבורי כח חזקי התולדה. יתר מאד על הילודים אח\"כ). מכ\"ש בריות שנבראו עם ברייתו של עולם. ודורות ראשונים יוכיחו. שאל בהמות בהררי אלף ותורך. ומדוע איפה נוציא הלשון ממשמעו: \n",
+                    "<b>והכתב. </b>עיין עליית הכתיבה: \n",
+                    "<b>והמכתב. </b>עלו\"א: \n",
+                    "<b>והלוחות. </b>חצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים. תי\"ט. תמה אני היכן ראו זה שהיו נגללים. וההפך מבואר בגמרא ספ\"ק דבתרא. שמניח חשבון ארכן רחבן ועבין. לפרנס בהן ארכו רחבו ועביו של ארון. ואם היו בגלילה. לא יבוא החשבון מכוון. ואע\"פ ששם מדבר מלוחות שניות. מ\"מ ודאי היה כמות השניות כראשונות. כמפורש בכתוב שני לוחות אבנים כראשונים שהיו שוות בכמותן ומדתן. אם שמענו בס\"ת שנגלל. לא שמענו בלוחות. כי אם שהיה להם ארבע רוחות. שהיו בצורת מעוקב גם גלגל חמה עם היותו מתגלגל. אינו נגלל. כי הוא כמעשה האופן כתומר מקשה. אלא שהוא עגול סגלגל: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>[בחכמה ובמנין. </b>כתי\"ט בשמד\"ש או או קתני וה\"פ לתי\"ט פ\"ק דעדיות ול\"נ. ותמה ע\"ע אי בחכמה ולא במנין ניחא. היינו ודאי משום דבישיבה הלך אחר החכמה. א\"ה במנין ולא בחכמה מי ניחא. וקשיא סיפא לרישא. הא ע\"כ לאו או או קתני אלא דוקא תרווייהו בעינן. וה\"נ מונח בכמה דוכתי' ודאי. דאל\"ה לא היה משה רשאי לדבר בפני אהרן ודכוותה טובא:] ",
+                    "<b>גולם. </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. וסמך לדבר שכן גל\"ם. גי' חכם. אלא שהוא מבחי' אחוריים (כמ\"ש בס\"ד בלקוטי אורות) וזהפ\"ה לדעתי חכם באחור ישבחנה. ר\"ל שע\"י השבח שמשביח את החכמה באחור. נקרא חכם. ופשט נאה הוא:  ",
+                    "<b>ואינו נבהל. </b>כמו נבהל להון ר\"ל נמהר ונחפז בלי ישוב דעת אלא ממתין מלהשיב עד שתתיישב דעתו עליו. ואז תהיה התשובה כהלכה. זה\"ש הכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כל המשיק שפתיו בטרם ישיב מענה. הוא משיב נכוחים. ונ\"ל דמתני' בחכם שהוא תלמיד היושב לפני רבו עסקינן. וקמ\"ל מי הוא החכם שבתלמידים ואיך יתנהג כדי שיתחכם. והראיה שכן נמנה גם במ\"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ותדע שלכך הקדים ואינו נבהל להשיב. קודם שזכר השואל. ועוד ומשיב תו למה לי פשיטא שלכן צוו שלא יהא נבהל למען לא יכשל ויידע להשיב כהלכה. אלא כך הוא הענין משום דקיי\"ל הרב רשאי לשאול שלא כענין כמ\"ש הר\"מ. ונ\"ל שיצא לו מההיא דא\"ר אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא. והשתא דאתית להכי. ה\"פ ואינו נבהל להשיב. אע\"פ ששואלין אותו שלא מענין. כדי לחדדו ולהטעותו. לא יהא נבהל בשביל כך. אח\"ז אמר דין התלמיד ששואל. והוא אמרו שואל כענין. כי התלמיד ודאי אינו רשאי לשאול אלא כענין. כמו שנפסק בש\"ע י\"ד (סרמ\"ו) וזה כפתור ופרח. ומ\"ש הרע\"ב אינו מתקבל. וקשיא לדידיה נמי מ\"ט חשיב להו בחד. ולדידן ניחא טובא. איברא האי דקשיא לתי\"ט אדרע\"ב. כבר נתעוררו כענין זה תוס' פ\"ק דפסחים (דו\"ב) וז\"ל. אע\"פ שע\"י שאלה הוזקק להם. מ\"מ לא הול\"ל להשיב. רק אל תעשו פסח. וממילא שמעינן נמי לשאלה הראויה בענין. שכן למדו מזה שואלין ודורשין בהל' פסח ל' יום לפני הפסח. גם לפמ\"ש ראב\"ד בענין הטמאי' יתיישב זה ודו\"ק. ועמ\"ש בס\"ד בדרוש פסח גדול:  ",
+                    "<b>ומשיב כהלכה </b>עמש\"ל פ\"ו בס\"ד במשנת מח\"ד:  ",
+                    "<b>ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. </b>כ' תי\"ט תמיהני זו מדת כל אדם כו'. ואני תמה בהפך. שכבר מצינו לאמוראים דברים כאלה. הנראים זרים בתחלת ההשקפה כאלו לא השגיחו כלל על ענין המשנה הזאת. יעויין מ\"ש בס\"ד בהיתר ספק זה במו\"ק לטא\"ח (עקנ\"ו) ולמה שתמה תוי\"ט שהשומעים יסמכו עליו. נמצא מכשיל את הרבים. יש לתרץ בשני דרכים. א' אם באמת אותו חכם סומך על הוראתו שהיא ברורה לו כשמש. ולפיכך הותר לו לשנות ג\"כ מפני ד\"ש. כדי להחזיק ולהעמיד הוראתו כפי המונח. א\"כ מה לו לירא עוד מהכשיל הרבים. ואם לבו נוקפו. בלא\"ה נמי לא יעשה. ולא יורה כדעת עצמו. אלא ודאי באומר ברי עסקינן. אי הכי. זכות היא לו ולרבים שיסמכו עליו. והב' שאם תמצי לומר שיש בית מיחוש למכשול. א\"כ אדרבה בזה האופן יכול לסלק המכשול. כי הא דאמרינן דרשה משמיה דיחידאה וקלסוה. משום דידעי דלית הלכתא כוותיה. ה\"נ לדידי דסבירא לי שהותר מכללו דבר זה. לימא כך שמעתי מפלוני. ותו ליכא למיחש למידי. מיהא כי משתרי כה\"ג דוקא לרב. ששמועתו ברורה לו. משא\"כ בתלמיד שרוצה לעלות למדרגת חכם. כדאוקימנא למתני'. ודאי לא שרי לגמרי. כך נ\"ל נכון. אע\"פ שאין צורך להטריח עצמנו כלל בשביל דיוקו של תוי\"ט. ותמיהתו אינה כלום. וסותר למש\"ה א\"א בחפזי כל האדם כוזב. ואה\"נ מפני חשש המכשול. הוזהר עליו החכם. ולא היה כדאי לכתבו. ודעדיפא הול\"ל כמ\"ש בסמוך:  ",
+                    "<b>ומודה על האמת. </b>בכאן היה יותר מקום לתמוה תמיהת התוי\"ט דלעיל. ופשיטא דזו צריכה להיות מדת כל אדם. כמ\"ש בכל יום בשחר לעולם יה\"א כו' ומודה על האמת. ובודאי נפיק מינה חורבא טובא אם אינו מודה על האמת. שיבוא לומר על אסור מותר. ולסתור כל התורה כולה. משא\"כ לומר על דבר שלא שמע. שמעתי. יוכל להיות הדין עמו בעיקר הדבר. מ\"מ הא נמי לאו משנה שאינה צריכה היא. כי גם בזו מצינו היתר לפעמים. בגדול דעביד לאשתמוטי עמו\"ק שם. ושמא על זה אמרו. בקשת ליחנק. התלה באילן גדול. הלכך לא כדי נסבה:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אינן מעשרין. שלא לעשר. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם רבו בד\"ח דאין התרומה בכלל. לפי שחטה אחת פוטרת הכרי. אינו מובן לי. דא\"כ כ\"ש שמגיע העונש לבטול התרומה. כיון שיכול לקיימה בכל שהוא. ואינו עושה. הרי זה עושה להכעיס ופשיטא שענשו מרובה יותר ויותר מהמבטל מעשרות. שי\"ל אינו עושה אלא מאהבת הממון. ועינו צרה לתת דבר לאחרים (וא\"ל שכוונתו שבתרומה גדולה ודאי נזהרין. כאותה שאמרו לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה. כי מי הכניסו בצער הזה. וכי בשביל כך אינו דבר אפשר שיבטלו גם ת\"ג) גם מ\"ש תוי\"ט של\"מ כן בגמרא. ר\"ל דנקטי נמי תרומות. אני אומר רבותא למדחפיה לרביה בגילא דחיטתא. האיכא למימר דלא כוונו על תרומה גדולה. אלא על תרומת מעשר דהויא דומיא דמעשר. הלכך דברי שניהם רחוקים מכליותי. וסד\"ח אין עמדי. רק מפי העתקת תוי\"ט אני חי: \n",
+                    "<b>ושלא ליטול חלה. </b>מ\"ש תוי\"ט בשם מד\"ש דוקא חלה. כיון שיכול ללוש פחות מכשיעור. לא אמר כהלכה. טצדקי לאפקועי מחלה. לא אמרו אלא במי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ואפי' כה\"ג לדברי ר\"ע אסור לעשותה קבין. כמ\"ש בפ\"ב דחלה: \n",
+                    "<b>שלא נמסרו לב\"ד. </b>לשון רע\"ב שלא עשו בהן ד\"ת. וכיון שפשעו הב\"ד כו'. לפיכך דבר בא ואינו מבחין בין טוב לרע כו' תי\"ט. ודבריו אלו חסרים תבלין כי אין בהם בנותן טעם. ונראה שיש חסרון בלשונו. ור\"ל מאחר שאין עושין דין בחייבי מיתה. לא ניכר הרשע מן הצדיק. והיה כצדיק כרשע. כטוב כחוטא. לפיכך הרי זו כעין מדה כנגד מדה. שיהיו נסגרים לדבר. בלי הבחנת צדיק ורשע. ועדיין אינו מקובל. שאם ב\"ד חטאו. צדיקים למה נענשים. וכ\"ש שאינו מתקבל מש\"ע תוי\"ט בש\"ס דמוקמי לה במיתה בי\"ש. א\"נ שלא בהתראה או שברח העובר. וכל זה אינו. דמאי הו\"ל למעבד. הרי אין דינן של אלו מסור ביד ב\"ד. ואיך ילקו הטובים על ידיהם. משו\"ה ליכא לאוקמה נמי בזמן הזה. חלילה לאל מרשע. שיהרוג הטובים שלא חטאו. בשביל החוטאים. מי שחטא לו. הוא יקבל ענשו. כמ\"ש אע\"פ שבטלו ד\"מ. דין ד\"מ לא בטלו. וכל העם נקיים. אלא הב\"ע במיתות הראויות להיות ביד ב\"ד. ולא נמסרו בידם ממעל העם שלא הניחום בידם. ובגזל ועריות. אנדרולומוסיא באה והורגת רעים וטובים. והיינו בגוונא דאמרן שיד ע\"ה עמם לעזור לרעים. ולחפות עליהם שלא למסרם ביד הב\"ד לעשות בהם משפט. אז הם לוקין עמהם ונספים בלא משפט. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי ממתני' דלקמן. גלות בא לעולם על ג\"ע. א\"ה ס\"ד ע\"כ שבקה למתני' דהכא דמוקמא נפשה בשאר מיתות שבי\"ש. וכדברי המפרשים והא לאו מילתא. כדפרישנא ולא נמסרו ודאי בראוים להמסר איירי. אלא הכא מיירי בשאין כולן ולא. רובן חוטאים. אלא שמכל מקום גם הטובים שלא חטאו הם מסייעים לעוברי עבירה. ומחפים עליהם להצילם מיד המשפט (וזו היתה עיקר סבת חורבן ב\"ש בלי ספק. דוק ותשכח. צדיק הוא ה') ולקמן בכולם או רובם ככולם חייבין קמיירי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>גלות. </b>עמש\"ל מ\"ח: \n",
+                    "<b>ובמוצאי שביעית. </b>השנה השמינית נקראת מוצאי שביעית. כמו שהיום הראשון בשבוע נקרא מוצאי שבת. בערך שבעת הימים (עיין אה\"ע סקמ\"ד): \n",
+                    "<b>ומוצאי החג. </b>חודש שאחריו נקרא כך. בערך שאר החדשים. הלכך ודאי בכדי טרח במד\"ש. והא דאצטריך התם בפא\"נ למימר נמי בשמינית יע\"ש. ומהתם ידעינן דאורחיה דתנא הכי למקרי לשמינית מוצאי שביעית: \n",
+                    "<b>ובמוצאי החג. </b>משום דעד השתא לא עבר אמידי. והשתא דיצא הרגל. ברגל אחד קאי בבל תאחר ודילמא להכי נתכוון הר\"מ דקאמר. מי שלא נתנם. גזלם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>מדת סדום. </b>זה הלשון אומר דרשוני [שבודאי אין לחשוב ולהעלות על הדעת שהטילו חז\"ל חיוב על האדם שיפקיר נכסיו לאחרים ולחברים. (עם שבלי ספק היה דבר מועיל מאד בתקון קבוץ המדיני אם היה כיס אחד לכולם. כי אז בטלה קנאה ושנאה מבני אדם. ולכן היו נמצאים בדורות קדמונים כתות פרושים בישראל שכל נכסיהם היו בשותפות אין לאחד זכות בשום דבר מהקנינים לעצמו יותר מחבריו. אלא כולם נזונים מן האמצע. כמ\"ש מהם בס' יוסיפון) שא\"כ בטלת כל פרשת ואלה המשפטים וכל סדר נזיקין. ודיני ממונות בכלל. לכן ודאי אין הדבור בכאן מזה. אלא בגמילות חסדים קמיירי] כי אע\"פ שבאמת גם זה היה עון סדום. ככתוב בספר יחזקאל. יד עני ואביון לא החזיקה. מ\"מ לא נחתם גז\"ד אלא על הגזל. וגם האומר שלך שלך. לא עם עני הוא מדבר. אבל אין לי ספק מדברי חכמים וחדותם הם. ורמזו למלך סדום. שאמר תן לי הנפש והרכוש קא לך. כלומר הרכוש כבר זכית בו בדין. והרי הוא שלך. על כן ישאר לך. והנפש שהוא שלי. שהרי אין לך זכות בהם. כמ\"ש בהשולח (דלח\"א) הם אינן קונים זה מזה. לכן עדיין שלי הם. ותחזיר לי את שלי (וקטעי בדרב פפא. דעמון ומואב טהרו בסחון. קסבר לארצם. ולא לגופם):  ",
+                    "<b>ושלך שלי. ע\"ה. </b>עתי\"ט בשם רמ\"ה שכתב. שלא דברו מגזלן שהוא רשע. ולא הבינותי זה. כי הלא בפירוש דיברו כאן גם מרשע כדמסיק שלי שלי ושלך שלי רשע. וזה ודאי אין רשע גדול ממנו אעפ\"כ דברו ממנו ג\"כ בזה. כ\"ש כשרוצה להנות חבירו. נגד מה שלוקח ממנו שלא מדעתו. שזה. אינו כל כך רשע. דסבור מותר הוא. ולא עוד שפעמים הרבה התירו חז\"ל כיוצא בזו משום פסידא. כגון מהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו וקוצץ שוכו ונותן דמים. וזולת הדומה לזה. ואמרו כמה פעמים כופין על מדת סדום:  ",
+                    "<b>שלי שלך ושלך שלך חסיד. </b>נ\"ל שאין זה ענין למבזבז. שמפקיר ומוציא את שלו מתחת ידו ורשותו לגמרי שאפי' רוצה ליהנות ממה שבזבז אין מניחין אותו. ומה שנתן נתן. ואין לו עוד זכות בו. לפיכך אמרו שלא יתן יותר מחומש משא\"כ בכאן שאומר שלי שלך. היינו לומר שנותן לו רשות ליהנות ממנו כמו בשלו. אבל לא על מנת להוציאו לבעל הבית מביתו ומנכסיו לגמרי. אלא יהא שוה לו בכל אשר לו. שיקח לצורכו להנאתו כאשר יצטרך. והרי הוא בזה כעושהו שותף עמו חלק כחלק יאכלו. ולא על דעת שיפזר שלא לצורך. ואצ\"ל שלא ידחוהו מכל אשר ימצא לו. ויטול המקבל הכל לעצמו. פשיטא בהא לא קמיירי. מי פתי יסור הנה. אטו בשופטני עסקינן. אין אנו אחראין לשוטים המאבדים את שלהם. אלא בשותף דלא מכלי קרנא קמיירי. וכה\"ג ודאי לא אסרו חז\"ל. לא מנעו לקבל אדם על עצמו לפרנס חבירו ולהיות כל מחסורו עליו. כמו שמעשים בכל יום. ומאי שנא ממפרנס בניו ובנותיו הגדולי' ועבדיו (שהרי יכול לומר הרב לעבד עשה עמי ואיני זנך) ובודאי שהעושה כן לת\"ח אשרי לו ואשרי חלקו. וכדרך שעשה עזרי' לשמעון אחיו. עאכ\"ו כשאינו מחייב עצמו בכלום. אלא עושה כיס אחד לחבירו עמו. ושמעתי מפי אבא מורי ז\"ל שכך עשו האחים הרבנים המובהקים וגבירים גדולים בני יעיש למהרי\"ט ז\"ל שלקחוהו לביתם על מנת שיתפרנס מכיסם בשוה ויטול חלק בנכסיהם כשותף. ומשם זכה לכל הגדולה שלמד תורה בריוח בלי שום טרדה. שהם עסקו במו\"מ. והוא חלק עמהם ולא טרח כלל. לזכר עולם יהיו צדיקים כאלה. שהרבו והרביצו תורה בישראל בדרך זה. באופן היותר שלם האפשרי. כי כגון זה אוכל הת\"ח לחמו בלי בושה. ולבו פנוי לתורה. וכן מצינו ברבי. שנהג כן עם ר\"ח. כנראה מתליסר ביניתא דאתו לבי רבי. ואשתכחו שית בי ר\"ח:  ",
+                    "<b>ושלך שלי רשע. </b>כענין שאמר לבן ליעקב ובן הדד למלך ישראל:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>נוח לכעוס כו'. יצא הפסדו בשכרו. </b>ה\"ג וכ\"ה סוגיא דעלמא. וגירסת רע\"ב בדויה ודחויה. ומשנה דבסמוך תהיה לעדה שהנכנס ראשון יוצא ראשון. לדרע\"ב עצמו: \n",
+                    "<b>קשה לכעוס. </b>מ\"ש מד\"ש אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דעה. והביא ראיה ממרע\"ה ויקצוף על פקודי החיל. תמוה. כי שם בדין היה לו לכעוס מפני כבוד ה'. ושלא להוסיף חרון אף ה' על ישראל. ועד שהביא מזה. היה לו להביא ראיה מויקצוף על אלעזר ואיתמר דקדים טובא. ושם קצף שלא כדין אלא שיש לומר גם היא לש\"ש היתה כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואעפ\"כ יותר הי\"ל למד\"ש להביאה. אם לא שנעלמה ממנו. אבל לא זו בלבד מצינו. כי גם בצאתו מעם פרעה. נאמר ויצא בחרי אף (ארז\"ל סטרו ויצא) ובמעשה קרח כתוב. ויחר למשה מאד. וכל זה מוכיח אמתת הדבר. שאין זו מן המדה. שלא יכעוס אדם על שום דבר. ויש להביא עוד ראיה מרבינו הקדוש הידוע בענוה. כמ\"ש משמת רבי בטלה ענוה. וצוה לבנו באזהרה. זרוק מרה בתלמידים. הרי שהיא מדה יפה בשעתה ובמקומה. כי לא לחנם נבראת המרה באדם והיא אחד מאברים ראשיים שהחיות תלוי בהם. אבל החכמים האמתיים יודעים שכל המדות איך שהם. יש להם מקום ותבחן מעלתן או גנותן לפי הענין. וכבר העיד החכם מכל אדם. טוב כעס משחוק. כי ברוב חכמה רב כעס. כי הפתי והחסר דעה. לא יתעורר לכעוס מימיו. להיותו בלתי מרגיש בשום פעל מגונה. אכן הזהיר אל תבהל ברוחך לכעוס. שלא במקום הראוי. וכן בשאר המדות מצינו שגינה מדת השמחה. ולשמחה מה זו עושה. ושבח העצבון בכל עצב יהיה מותר. לב חכמים בבית אבל וגו' וחזר ואמר ושבחתי אני את השמחה. וכהנה רבות עמו. ואין המקראות סותרים זה את זה. אבל יובנו בבחינות שונות. וזהו גדר החכם האמתי. שיודע להשתמש בכל מדה בדעה והשכל. במדה ובמשקל. לפי האדם והשעה והענין המצטרך. ולתכלית זה בנינו בעז\"ה בנין גדול לשם ה' בית מדות ועליות מרווחות. פונות לכל צדדין ופתוחות לכל רוחות: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>ממהר כו'. </b>ונ\"מ שאם יש לפנינו שני תלמידים כו'. צ\"ע אם אפי' במקום סכנת נפש גמורה הדין כך. דדמא דהיך סומק טפי. אם אין בידינו להציל את שניהם מן המיתה. או מן הקלקלה. ויש ספוק בידינו למלט אחד מהם. ונראה דהוה ליה לזה הקשה לאבד. דין גדול בחכמה עכ\"פ. לגבי דהאי הממהר לשמוע. וכבר הלכה פסוקה בידינו. דגדול בחכמה. קדים לכל מילי. כמ\"ש בס\"ד באבן בוחן שלנו בסי' 92 ואצ\"ל שאם הוא רוצה לוותר על חייו בחפצו. בשביל הצלת חברו הקשה לאבד. שרשאי. מ\"מ צריך עיון ודיוק פרטי לענין שלא יבוא. ולדעת גם אם הוא דבר ברור שזוהי מדתו של זה. וכן היא מדתו של חבירו. בלי ספק וחלוף בשום פעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>עינו רעה. </b>עתוי\"ט. כמדומה שלא הבין דברי פירוש המיוחס לרש\"י. גם מדמה מילי דלא דמיין. כי מה ענין משנה יו\"ט שחומד משל אחרים לעצמו. ואין להאריך בדוחקיו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בהולכי. </b>נ\"ל לפרשו כמשמעו. ועושה ואינו הולך פירושו עושה שילכו אחרים לבית המדרש. שמחזיק ידי לומדי תורה כדי שיתמידו בבית המדרש. הרי הוא חשוב כהולך ממש. כיון שגורם ההליכה. וגדול המעשה מן העושה. כענין שאמרו בצדקה. וכ\"ש אם מחזיקם בממונו. דאית ביה תרתי. וגדולה מעלתו ודאי כהולך ולומד שזוכה לישב בישיבה של מעלה. כי בצל החכמה בצל הכסף הרי זה נכון ופי' רע\"ב דחוק: \n",
+                    "<b>לא הולך ולא עושה. </b>מיירי נמי במי שכבר היה הולך לבה\"מ. אח\"כ מאס את דבר ה' ועזבו. זהו רשע. כי דבר ה' בזה. שאפשר לו ללמוד. כי על כן כבר היה רגיל ללכת לבה\"מ לשמוע דבר ה' ולקבוע עתים לתורה. לפיכך נחשב רשע. אחר שזנחו בשאט בנפש. אבל מי שלא הלך מימיו. שאין בו אפי' דעת לשמוע. אינו נקרא רשע. הן רבים עם הארץ אשר לא ילכו לבה\"מ מחמת חסרון הבנה. ולאו רשיעי נינהו. ומנייהו לא משתעי במתני': \n"
+                ],
+                [],
+                [
+                    "<b>אהבה שהיא תלויה בדבר בטל דבר. </b>ה\"ג. וגירסת רע\"ב בטלה ממילא. שהסיפא פירשה את הדבר. בטל דבר כו'. מכלל דבדבר בטל. איירי השתא. גם ושאינה תלויה בדבר. אינה בטלה לעולם. אין הפירוש שאינה תלויה בדבר בטל. כי זה כבר נשמע מהרישא. ידיעת ההפכים אחת היא. אבל זו כוללת ור\"ל רבותא שאפי' אינה תלויה בשום דבר כלל. אינה בטלה. כי אמנם זאת בטוחה יותר כיון שאינה קשורה בתנאי: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>סופה להתקיים. </b>אני מפרשו כמשמעו. לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים. לכן סופה להתקיים המחלוקת עצמה. והמחלוקת במקומה עומדת לעולם. שכן נזכרים ונעשים בכל דור. וזכרם לא יסוף ולא יעדור. ואינם לבטלה חלילה. שאפילו במתיבתא דרקיעא פליגי בה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כל המזכה את הרבים. </b>עתוי\"ט דכתב בפירושא דקרא ל\"ת חסידיך רבים. הכתיב קדריש. אבל הקרי הוא חסידך לשון יחיד. ואין טעם ולא ריח בפירושו. אטו משום דהוא בגיהנם. לא סגי להו לתלמידים עד שיבואו לראותו שם. ישארו הם בג\"ע ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ואם אמנם אמרו במדרשות שהצדיקים רואים בפורענותם של רשעים בגיהנם ושמחים לראות נקם. א\"כ גם כשיבוא הוא עמהם לג\"ע. מ\"מ יבואון יחדיו לראות שחת. ולא אמר אל תתן חסידך לראות בשחת. לכן אין זה אלא תפל בלי מלח. גם מש\"ע תוי\"ט דבעינן דוקא רבים. שבוש הוא בעיני דודאי אפי' זיכה אחד. (מבלי שיכול לזכות יותר) בכלל מזכה רבים יחשב. וכן להפך. כי הכל הולך אחר הכוונה. שאם היה ביכלתו לזכות רבים. היה עושה. ולא עוד אלא אפי' אחד שזכה לעצמו בלבד. נחשב כמזכה את הרבים. לפי שכולן זוכין על ידו. וכמ\"ש עה\"פ ואנכי בעלתי בם וגו'. אחד מעיר מזכה את כל העיר. ואחד ממשפחה מזכה כל המשפחה. והיינו נמי לדעתי כשעושה כל מה שביכלתו לזכות גם לאחרים ואע\"פ שלא עלתה בידו. המחשבה מצטרפת למעשה. כמ\"ש כל החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה. לפיכך נחשב לו. כאלו כבר זיכה את הרבים בפועל. ומועיל ג\"כ לשיזכו רבים על ידו. כאמור. וזהו לדעתי כוונת הקרי והכתיב שניהם לדבר אחד נתכוונו. ודוד על עצמו אמרן. ר\"ל א\"ת חסידיך וגו'. שהרי עם היותי יחיד. לעולם אני חשוב כחסידיך רבים. בין לפי המחשבה בין על פי המעשה. וזה נכון וישר. ומתני' דנקטה הרבים. משים סיפא לאשמועינן דזכות הרבים תלוי בו. וחטא הרבים תלוי בו. ולעולם שאין החטא בא על ידו. או ההפך שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אפי' באחד שזיכה או שהחטיא. הדברים אמורים וזיל נמי בתר טעמא. וגם מחמת מחשבתו שנכרת מתוך מעשה. שאלו היה בידו לעשות כן לרבים. היה עושהו. כל זה ברור: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>אוכלין בעוה\"ז. </b>אוכלים לשובע נפשם. לא להשביע תאותם. אלא לצורך קיום הגוף בלבד. ויותר מזה אין להם חלק בעוה\"ז. כי לא זאת המנוחה. וקרן ופירות מעשיהם שמור להם לעוה\"ב. שם ישבעו שובע שמחות. יתעדנו וישמינו ויתענגו מטוב פרי מעלליהם. וינחלו האוצרות שיסגלו. ולא נהנו מהן כאן. כי שם מקום המנוחה והנחלה האמתית: \n",
+                    "<b>אבל תלמידי בלעם כו'. </b>לא בלבד אוכלין בעוה\"ז. אבל ממלאים כרסם ממנו אכלוהו (אכילה גסה) ויכלוהו. ובו קבלו עולם. ולא נשאר להם כלום בעוה\"ב. אלא גיהנם היא ירושתם באותו עולם. ותפס לשון ירושה. המשמש גם לשון ריש. וגם לשון גירושין במשמע כי אף גיהנם כלה. והם אינם כלים. זהו שסיים. ויורדים לבאר שחת. לומר שנטרדים מגיהנם לבאר שחת. לדיוטא התחתונה. גם שם לא ינוח להם. כי אחוזת עולם הוא להם. והנה כל לשון התנא צרוף ככסף. ומ\"ש תי\"ט הרי כמה מתלמידיו של א\"א רעבים וצמאים. יש להשיבו. מי יגיד לנו זה. כי האדם יראה לעינים. אל דעות ה' יראה ללבב. ורחב\"ד וראב\"פ וחבריהם לא יוכיחו. כי בחרו בעוני בחפצם. לולי זאת היו מעשירים אותם בודאי (כמ\"ש בסוף עלית החכמה) והסתפקו במועט. טוב פת חרבה ושלוה בה. שהוא העשירות הגמור והשובע. וכבר בארנו לשון משנתנו וענינו מתוקן יפה יפה. אמרת אלוה צרופה. והסתכל אמרו אוכלים בעוה\"ז. לא אמר אוכלים עוה\"ז. או העוה\"ז. ושלא בדקדוק כ' תי\"ט שנקראו אוכלי עוה\"ז. כי הצדיקים אינם אוכלים העוה\"ז. ואף אם יש צדיקים שמגיע עליהם כמעשה הרשעים. אינם נהנים מטובות עוה\"ז. רק כפי ההכרחי לעבודת בוראם. על כן העוה\"ז אינו עצם אכילתם. ואינם מכלים ומעכלים אותו. גם תלמידי בלעם בידוע שאין להם גיהנם בעוה\"ז. וכבר אמרו חכמים לא נברא העולם אלא לאחאב כו'. ולא כדברי מד\"ש שהם כנגד המפורשים. וגרם לו זה מפני שרצה להניח מאמר מקביל לנגד מאמר אוכלין. אבל הדבר מבואר במעט עיון. שאיננו מקביל אלא למאמר נוחלין. ולפי מה שפירשנו הכל מתבאר בטוב טעם. ודעת למשכיל ינעם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הוי עז כנמר. </b>עטא\"ח (סרמ\"ב) שכתב ז\"ל מצאתי בפרקי אבות לרש\"י שפירש על ההיא דמשנת ריב\"ת אומר הוי עז כנמר וז\"ל תכף לאותה משנת רע\"א עשה שבתך חול היא שנויה ההיא דבן תימא. לאורויי דר\"ע ל\"א אלא במי שהשעה דחוקה לו ביותר כו' ע\"כ. ופליאה על הטור דאשתמיטתיה תלמוד ערוך בפע\"פ בשם תד\"א. ולא היה צריך לטרוח אחר מציאה זו בפירש\"י המדומה. גם דר\"ע לא משנה הם ואינן שנוים בסמוך להא דב\"ת. אלא גמרא מפרש לה הכי גם זו עדות מספקת על זיוף כינויו של פירוש רש\"י דאבות: \n",
+                    "<b>עז פנים. </b>אחר ששיבח העז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים. חזר לגנות מדת העזות. שלא תהא נכרת בפנים לגמרי. אפי' לעבודת השי\"ת. הענוה משובחת. והצנע לכת. ולא אמר הוי עז אלא לענין אומץ הלב בלבד. תדע שהרי ישראל נקראו עזין. (כמ\"ש בפא\"צ) עם היותן ידועים שהם ביישנים. אלא עזות לחוד. ועזות פנים לחוד. לכן לא הזכיר למעלה. אלא עז בלבד. וכאן זכר עז פנים. ולא אמר ג\"כ עזות פנים. כדרך שאמר בושת פנים. לומר שאפי' לא חטא בעזות פנים בפועל במעשה או דבור אלא שהוא עז בפנים ניכר. וכגון קורץ בעיניו וגו'. כענין שכתוב הכרת פניהם ענתה בם. וכן מדת הבושה נכרת בפנים. כמש\"ה למען תהי' יראתו על פניכם. וביאר כאן שהעז בפניו אין לו תקנה. אלא בגיהנם ללבנו מאודם פניו. וכנגד מה שגרם לבון פנים לחברו. דאזיל סומקא ואתי חיורא. לכך הוא צריך ליבון באש. שניצוצות החוצפא נתזין ממנו. ובושת פנים. ר\"ל אפי' הוא חוטא. נתקן הוא ע\"י מדה זו והולך לג\"ע על כל פנים. כמ\"ש (ספ\"ק דברכות) כל החוטא ומתבייש מוחלין לו על כל עונותיו. וכאן תפס לשון בושת פנים שם דבר (לא אמר בוש פנים. או ביישן. תוארים) כלומר מעשה הבושת ופעולתו. שגורם לו הלבנת פנים כבושות בקרקע. הוא המתקנו. שאינו צריך לתקון גיהנם. ומביאו לג\"ע. כי נוח לאדם שיפיל עצמו לכבשן אש. משילבין פני חבירו ברבים. משום מאי דסני לך. לחברך לא תעביד. ואהבת לרעך כמוך. שהיית בורר לך מיתה יפה. לדון בשרפה. מלקבל עלבון בפנים לחי ישבע בחרפה. הרי ששקולה היא כאש אוכלת מנפש עד בשר. לכן אינו צריך לאשו של גיהנם להלבינו. מאחר שכבר נתלבן. אבל אין די לו במה שהוא בוש פנים. בזולת מעשה ופעולת הבושה. כי אין זה מספיק. בהכרח צריך תקון ולבון דוגמת גיהנם. המפליט גיעול דם הנבלע באיברי הנשמה. והרי זה נכון מאד. והתימה מן המפרשים שלא שתו לבם לתיבת בושת. כי לפי דקדוק הלשון כמו זר יחשב. ולא יכון לדבר כן. ולפי מה שפירשנו מיושב היטב בעז\"ה. עוד יש להמתיק שאמר עז פנים לגיהנם. וקשורו לסותר הקודם על דרך הנ\"ל. ירצה כי מדת עזות פנים כל כך מגונה. שאפי' בדבר מצוה הוא מקלקל. ומוליכו לגיהנם. תחת שהיה ראוי לתקנו ולכפר על חטאיו. כי אחד מתנאי התשובה הוא הוודוי. ומודה ועוזב ירוחם. ואם יתוודה בפרהסיא בחטא שאינו מפורסם. נקרא חציף. כמ\"ש שילהי פ\"ק דברכות (שם המלצתי על זאת. הכתוב הכרת פניהם ענתה בם וגו') והרי הוא העז פנים שיורש גיהנם. עם היותו סבור לעשות רצון אביו שבשמים בכך. ומקביל לזה אמר אחריו. ובושת פנים לג\"ע. שיש בו תקון גמור לחוטא כנזכר. והוא יפה אף נעים בחבור הדברים ובבאור הענין: \n",
+                    "<b>יהר\"צ כו'. </b>זה המאמר צווח ואומר דרשני. כי מה ענין בקשה ותחנה במשנה. שלא מצינו דוגמתו. אף כי נראה לכאורה אין לו קשר ענין למה שקדם. ומה טיבה כאן. באמת פלא גדול הוא. והיותר נפלא איך המפרשים שטרחו כמה פעמים בפטומי מילי. בהרבה מקומות הבלתי צריכים באור. ומדוע בכאן שתקו לא אמרו בו דבר. ואני בעניי אמרתי הלא דבר הוא שאי אפשר לו מבלי ביאור. ואחזה אנכי אשית לבי. שחוזר לענין של מעלה שצוה מתחלה להיוה עז כנמר כו'. ועכשיו בגלותנו בטל ממנו העוז והעצמה. וניטל הלב ואמצו. כי המקום גורם. כן איש נודד ממקומו. הגולה לבו בל עמו. וכדאיתא גבי סבי דבי אתונא. חזי דמיענו אייתי מעפרייהו שדי עלייהו. אקשו לאפי מלכא הנה שארץ נכריה מכנעת לב האדם. ואם הוא אמיץ לבו בגבורים (וכן במשל הדיוט כלבא בלא אתריה שב שני לא נבח) וארץ מולדתו של אדם. חוזר ומקנה לו מדת העזות (וכן מצינו ברמי בר תמרי. אי הוית באתרי. הוינא מחוינא לך חורפאי) לכך בקש יהר\"צ שתבנה עירך כו'. ותשוב לנו מדת עזות הנצרכת. בשלמות. אך יש לחוש פן יצא שכרה בהפסדה. שקרוב להפסד במדה זו מחמת שמוכנים יותר לחטוא. מתוך העזות. כמו שאירע בהיות ישראל על אדמתן מלפנים. שמרוב טובה בעטו. והיתה להם העזות לאבן נגף לצור מכשול. להעיז פניהם כלפי מעלה. לזה אמר אחריו ותן חלקנו בתורתך. ר\"ל הרי בראת תורה תבלין להתיש כח העזות שבהם לשבור לבם ולהכניעו כמ\"ש רז\"ל בפא\"צ לא נתנה תורה לישראל אלא מפני שהן עזין. שאלמלא כן אין אומה ולשון יכולה לעמוד בפניהם. על כן כשתתן חלקנו בתורתך. כבר אנו נשמרים מרעת מדת העזות. שנמצאת בנו ביותר בא\"י. ולא נשתמש בו עוד כי אם לעשות רצונך. ובזה האופן נשיג התועלת המבוקש. ונמלט מרעתו. אע\"פ שתסור מעלינו עול רציעת הגלות. ולא יכניע אותנו טבע ארץ אחרת כאמור. כי מ\"מ הלא די בתורה המתשת כח העזות לטוב לנו. וזה כפתור ופרח בלי ספק. ועמ\"ש בבית יעקב דמוסף השבת (דשסו\"א): \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן עשר. </b>מ\"ש תי\"ט בשם רש\"י תלמוד ערוך הוא ספ\"ק דחולין (דכד\"א): \n",
+                    "<b>בי\"ג למצות. </b>פרע\"ב ותי\"ט משם רש\"י החשבון שהיה לוי בן י\"ג במעשה שכם. שהניח ששה חדשים שעשה בדרך מארם נהרים עד סוכות. וכתב שרש\"י בפירוש החומש לא דייק. שפירש ששה חדשים בבית אל. שהוא אחר מעשה שכם. עכ\"ד. והם תמוהים מאד. שכפי הנראה נתעלמה ממנו גמרא ערוכה ספ\"ק דמגלה. דמני להו כדברי רש\"י על התורה. והם דברי ס\"ע. א\"ה שקיל כל הני תנאי מעלמא. ואזיל בתר פירוש מיוחס לרש\"י. דלא ידענו מנו. ולאו בר סמכא הוה כלל (כאשר הראית לדעת זה. ואב\"א דיקא נמי אליבא דש\"מ ורש\"י עה\"ת. דהא כי דייקינן אשתכח דלוי בר תליסר בציר תלת ירחי הוה בההיא שעתא כשיצאו מארם וקחשיב תו תלת ירחי מדשהו בשכם וג\"ח משם ואילך. נמצא החשבון מכוון ומדויק:) ועל כרחך אתה אומר לדברי אותה סוגיא. שלא היה נחשב כלל אותו זמן שהלך מארם לסוכות. להביאו בחשבון. כי מעט הוא ומובלע במשך שני עכבתו בארם. שהרי אינו מונה אלא י\"ח חדשים לסוכות. וששה לבית אל. עד שהגיע אל אביו. שמכללן אתה מוצא כ\"ב שנה שפירש יעקב מאביו שלא ברשות. ונענש כנגדן בכ\"ב שנה של פרישת יוסף. ואם כדברי המפרש הבודה מלבו דברים. א\"כ כ\"ב ומחצה היו. ואת\"ל משום שלא היה שנה שלימה לית לן בה. אי הכי הוה ליה לתלמודא למשתק מששה דבית אל לגמרי. ולמאי קחשיב להו. ואי אפשר שיהא מפרש זה חכם יותר מבס\"ע. ומבעל התלמוד. ומרש\"י האמיתי. וכל המפרשים בכלל. אין מי שערער בדבר. אבל הוא הדבר אשר דברתי כמה פעמים. דהך פירושא עולבנא דמדפיסים הוא. בוקי סריקי תלו ברש\"י. לא רש\"י חתים עליה ולאו דסמכא. אלא בדותא ובורכא. ותי\"ט שביק תנאי ואמוראי ואזיל בתר איפכא (כה\"ג עפ\"ה דיומא) קבע לשבשתא. ודחי למתרצתא. רש\"י דחומש דדייק טובא כרחבה דפומבדיתא. איברא לא צריכינן להך בדותא. ואפ\"ה ניחא קצת מ\"ש בפי' מתניתין. דאיכא למימר לוי בשנת שלש עשרה הוה קאי האי שעתא. דהא ודאי הנך שיתא ירחא דקחשיב תנא לבית אל. לאו דוקא לבית אל לחוד קאמר. אלא כייל כל ימי עמידת יעקב בשכם. ובבית אל. ובמגדל עדר. עד דאתי לבי יצחק אבוהו לממרא. כולהו הנהו עובדי. בהני שית ירחי דמני לבית אל הוו. אשתכח דעכ\"פ לוי בתליסר קאי בההוא עובדא דשכם. אבל בן י\"ג שלמות ודאי לא הוה (ולא בן י\"א גמורות כשיצא מבית לבן) ודי בקירוב זה. ואין אנו אחראין לפירושו זה. שאין לו שורש. ופשיטא דליכא למגמר מדורות ראשונים דקמי מתן תורה. לענין חיוב מצוה (ואפי' בימי דוד היו נקראין איש בני ח'. שכבר הולידו כדאי' בפ\"בס) אלא קצת רמז לדבר הוא: \n",
+                    "<b>בן עשרים לרדוף. </b>במלחמה. לנצח ולכבוש אויביו. שכן מבן עשרים ולמעלה. יוצא בצבא. כ\"פ בד\"ח ונכון הוא. ואע\"פ שלא נשלם תוקף הכח עד שיהא בן שלשים. שאז תכלית גידול גוף האדם: \n",
+                    "<b>[בן מ' לבינה. </b>ערע\"ב ותי\"ט. ויל\"ד שהרי לא היו במדבר רק ל\"ט שנה בלבד. כמ\"ש בס\"ד בהגהת גמרא דפפ\"מ. ומ\"ש בתורה ארבעים. צ\"ל עד\"ה במספר ארבעים. סמוך למ'. א\"ה ממ\"ש ע\"ס ימי מדבר בצרן טפי מארבעה עשר חדשים:]\n",
+                    "<b>בן ששים לזקנה. </b>דכתיב תבוא בכלח אלי קבר כו'. מימי תמהתי על זאת. שלמדו חז\"ל מכאן למיתת ששים. והרי איוב מת זקן ושבע ימים. וחיה ק\"מ שנה אחר שנסתלקו יסוריו. ולא עוד אלא שאפי' קודם שלקה ביסורין. כבר היה בן שבעים. שכן הוכפלו שנותיו אחר זאת. כמ\"ש ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה. וכן שנו בס\"ע כל שנותיו של איוב ר\"י שנה. משעה שירדו אבותינו למצרים ועד שיצאו והכי איתא נמי ספ\"ק דבתרא. אי הכי מאי קאמר ליה אליפז. וי\"ל ה\"ק ליה. אין לך להצטער ביותר על יסוריך שאתה חשוב בהן כמת. שהרי כבר היית ראוי למות בהיותך בן ששים. שהיא מיתה בינונית של כל אדם. ואתה השגת כבר שבעים. שהיא השיבה. נמצא מה שאתה חי יותר. אינו חשוב מכלל חיי אדם סתם. והם ימי הרעה שאין בהם חפץ אם לא בדרך פלא. לכן לא הפסדת יותר משאר בני האדם הבאים בימים הרעים לעת זקנה. ויתר אתה עליהם שאכלת כל ימיך עד שבעים בטובה. מעתה לא תתרעם אם מצאוך רעות הימים. היתרים ועודפים על חיי אדם הפשוטים: \n",
+                    "<b>בן מאה כאלו מת. </b>צ\"ע אם כוונת התנא באריכות לשון זה. לפטרו מן המצות. ומסתברא דלענין דינא אין חילוק בין בן עשרים לבן מאה או מאתים כל שעודנו חזק בכחו. מוטל עליו לקיים המצות בכללן. כבחור בלי הפרש. ואין צורך לומר שאין לחלוק ביניהן לעונשין שבתורה. ואם חלוש הוא. נדון כחולה לענין י\"כ ולשאר המצות המעשיות. אבל נראה שאין סומכין על דעתו כלל. לא לעצמו ולא לאחרים לא להקל ולא להחמיר דסתמיה דעתא קלישתא היא. אם לא שרואים בו גם שכל חזק והבנה טובה והכרה יתרה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>בן בג בג. </b>המפרשים התחכמו יותר להכניס פילא בקופא דמחטא. גם בשמות העצם. עיין מ\"ש תי\"ט משמם. וי\"א בג בג ר\"ת בן גר בן גיורת. א\"כ הוא היה נכד גר וגיורת. ולא היה לו פחד כ\"כ מן המלשינים מהסתיר שמו. ואיני יודע מה הביאם לצער הזה. ולמה זה הבל יהבלו. הלא מצינו פ\"ק דקדושין (ד' י\"א) יוחנן בן בג בג. ומאי דרשי ביה. ואם כדבריהם בן בן בג בג הוה להו למימר. ואף שי\"ל איהו ניהו. זמנין קרי ליה הכי בלי שם העצם. וזמנין בשם העצם שלו. כמו שמעון בן עזאי. ובן עזאי ודכותיה. וא\"כ יוחנן זה עצמו גר היה או נין ונכד. אך מי הגיד להם זאת. ושמא מטילים פגם בקדשים. ובד\"ח הוסיף טלאי ע\"ג טלאי. והנה הכל הבל ורעות רוח. נלאיתי כלכל דברים מבודים כאלה. וראה גמרא דר\"פ המניח. ודע שבן בג בג היה צח לשון בעברית ג\"כ. ואם ניתן רשות לדרוש שמות העצם לכל חפציהם אדרשם לשבח. ב\"ג ב\"ג רמז גי' שבן עשר היה האומר בעת ההיא. ולכן לא נזכר שמו העצמי. שהיה אולי יוחנן הנ\"ל באמת. ומחמת שהיה עדיין ילד כשאמר זאת השמועה. לא קראו התנא בשמו. כדשנינן בבתרא דר\"ה. בבן זכאי. דהוא ריב\"ז. ומשום דאכתי תלמיד היושב לפני רבו הוה ההיא שעתא לא קרי ליה בשמיה. וכן בבן בתירא ריש תענית. ובן הא הא היה בן שתים עשרה שנים כשאמר לשון זה אבל באמת נראה שהם שמות העצם. גם באמוראים נמצא בר היהי ריש חגיגה. ולחקור לדעת סבת קריאת השם. היא מלאכה נאה לעתות הטיול: \n",
+                    "<b>הפוך בה </b>מ\"ש בד\"ח בטעם לשון הארמית מפני המלאכים. דברי הבאי הם. ומה יעשה בסיום הלשון: \n",
+                    "<b>והפוך בה. </b>מלשון לרגלה ולהפכה. לשון חקירה וחפוש בסתרי הארץ. וכן בלשון חכמים יאמר בענין העמק המחשבה בצדדי הדבר. מהפך בזכות. כלומר משתדל. וכמוהו מהפך בחררה הפוכי בעסקא. ככה יאמר התנא הלזה. חקור והעמק שאלה פעם אחר פעם ולא תלאה. ולא תחשוב שכבר הגעת על תכלית הכוונה. אם הבנת פשטי התורה לפי דעתך. לא תאמר אין צורך לטרוח בה יותר. כמחשבת רודפי הפשט. הבולעים מאמרי התורה ועניניה בקליפתם החיצונה. לא יחושו לתוך הגנוז בקרבם. ויש שמדמים שאין בה אלא קליפה גסה בלבד. וממלאים כרסם ממנו עד שכרסם מתבקעת. תפח רוחם ויגועו בבלי דעת. לפיכך הזהירך שלא תהיה חכם בעיניך. לומר כבר השגתי וידעתי כל האפשר. אלא הפוך בה כעני המהפך בחררה. וחזר לקנותה בטורח ובעמל. לשבר כל הקליפות עבות ודקות שעל פני חצוניות דבוריה וספוריה. כדי שתשיג הפרי הטמון בתוכו. ורב טוב הצפון בקרבה. ולא יספיק פעם ושתים. כי בכל פעם שאדם ממשמש ומוצץ בהם. מוצא טעם חדש. לזה רמז הכפל. לנחץ ענין החקירה והדרישה בה. ולא תעמוד מלרגל ומלהכוך. ולתור את הארש. דכולא בה. שכל דבר חכמת בינה כלול בה. כמ\"ש אני חכמה שכנתי ערמה. ודעת מזמות אמצא. לי עצה ותושיה. אני בינה לי גבורה. וכל החכמות כלולות בה. כמו שהאריך בה החכם בספר משלי החכמה (ס\"ט) ומצינו בריב\"ח כששאל לו החוקר נחש לכמה מוליד. הודיעו האמת על פי מקרא מן התורה. והטיח המין ראשו בכותל. לפי שבמה שטרח שבע שנים עד שעלה בידו ידיעתו. על פי הנסיון. הושיטה לו בקנה. וכיוצא מצינו הרבה באגדה שידעו להוציא כל הענינים מתוך המקראות ויהיו למופת בישראל ולאות. טוביה לדזכי והוו דרופתקי דאורייתא. סמא דחיי סמא דכולא ודאי: \n",
+                    "<b>ובה תהוי. </b>ה\"ג כמה מפרשים ראשיים. כמ\"ש תי\"ט בשמם. ופירושו לדעתי מלשון הוייות דאביי ורבא. הוי בה רב ששת. והוינן בה. והרבה כלשונות הללו ידועות בתלמוד. ענינם הפלפול והויכוח על דרך החדוד והחריפות. ככה יאמר כאן. אל תדמה בנפשך לומר עכ\"פ צריך אני לחכמת בעלי המחקר. כדי לחדד השכל עד שיהא מחודד ושנון לפלפל בתורה. ובא התנא להוציא המחשבה הזאת מלבך. כי אינך צריך ללמוד חכמת יוונית בשביל כך. אלא בה תהוי תחקור ותעמיק ותפלפל בה. אז תחרץ ותחדד שכלך. כאשר יורה הנסיון לכל מודה על האמת אשר בא בדרכי פלפולה והויותיה. כי אין חדוד למעלה ממנו וחכמי האומות עצמן אשר למדו בה ובחכמות אנושיות. מודים בכך. ויעוין גם ש\"י. וראיתי בס' נוצרי שבשנים שעברו היו רבים מהם שוקדים בעיון הגמרא ומתפלאים על עומק חכמתה ולכן העתיקו מסכתות רבות ללשון לטי\"ן. והן עוד היום נמצאים בהן מלומדים הרבה חושקים בתלמודנו ועוסקים בו: \n",
+                    "<b>וסיב ובלה בה. </b>ר\"ל אע\"פ שהתורה נקראת תושיה שמתשת כח ומזקנת את האדם לפני זמנו. מתוך העמל והיגיעה שבה ע\"ד שאמר הר\"מ אצל ראב\"ע שאמר הריני כבן שבעים שנה. ספ\"ק דברכות (עם שאין הכרח לפירושו שם. והוא נגד פשטו של דבר המוזכר שם בענין. ועיין מ\"ש שם במקומו בס\"ד) מ\"מ זה אמת שהשוקד על הלמוד מזקין בלי עתו. ועמ\"ש בחלון צורי) טוב שתזקין ותבלה כחך בה. כי אחרי בלותך תהיה לך עדנה. ולא תעמול. לרוח לתת לחכמות נכריות חילך. פן ישבעו זרים כחך ועצביך בבית נכרי. ונפשך תמסר ביד מלאך אכזרי: \n",
+                    "<b>ומנה לא תזוע </b>פרע\"ב. וכן הוא מפורש בספרי. ועמ\"ש בס\"ד חי\"ד פ\"ב דמכלתין: \n",
+                    "<b>שאין לך מדה טובה הימנה. </b>כמדומה שרמז על ס' המדות היווני. שאע\"פ שאין בו חשש מינות. ואין בו אלא ביאור המדות המוסריות ומשובחות על פי חקירה אנושית. ואע\"פ שכבר אמר רב יוסף בתלמוד על איסור הלמוד בספרים החיצונים. מילי מעלייתא דאית בהו דרשינן כדאיתא ריש חלק (ועמ\"ש שם בס\"ד) היינו ס' בן סירא ודכוותיה ס' פילוני האלכסנדרי וכל דדמי להו. שהיו מחבריהם מבני ישראל. ואמרו דברי חכמה בלשון קצרה וצחה. עריבה ונוחה. שתועלתם קרובה. והפסדם רחוק. משא\"כ בס' היוני הנ\"ל. שיש בו להג הרבה ויגיעת בשר מאד. בהיותו מועתק בלעגי שפה ולשונו סרוח ומגומגם מאד. ואבוד זמן יקר המציאות. בהבל ורעיון רוח בלשונות בני נכר עמקי שפה. שיש בו ודאי היזק גדול מאד. ורחוק משכר (עם שחטאתי אני מזכיר כי לא זזתי עד שעברתי עליו לראות מה טיבו. ומעט דבש הנמצא בו רדיתי אל כפי. ועי\"כ הכרתי מעט התועלת הנמצא בו והפסד הזמן בו מרובה משכרו) וכן אמרו במ\"ר סוף קהלת כל המכניס יותר מכ\"ד ספרים בתוך ביתו. כגון בן סירא ובן תגלה והדומה להם. צרה מכניס לביתו. זהו שאמרו כאן שאין לך מדה טובה בחכמת המוסר והמדות הטובות הימנה. שוב נזדמן לידי ס' מד\"ש. וראיתי להציג פה מ\"ש בשם החסיד כמדומה לי הוא הר\"י יעבץ זצ\"ל. ז\"ל והפך בה. כי הכל כלול בה. וממנה יתבארו טענות הרבה להשיב לאפיקורסים. ולא יצטרך להכעיס אותה בצרותיה הנכריות. כי דדיה ירווך בכל עת. ואפי' שתחשוב שהן נאות לה לרקחות ולטבחות ולאופות (רמז למה שהתנצל הר\"מ באגרותיו על שעסק בחיצונות) אין לך מדה טובה הימנה. כי מי יחוש לפנותיה וליסודותיה חוץ ממנה וכוון במ\"ש מלת מדה. כי אולי תתאוה למדתו של הגיוני או של רופא או של פלוסוף. או תוכן. והודיעך התנא שאין מדה ושלמות תשוה עמה. ומה שתחדש בחזרתה. הוא יותר טוב מקרן שאר החכמות כולן. המבדיל בין קודש לחול. ובאמת כי מכח קדושתה. נותנת לעוסקים בה לשמה. כח וגבורה לעמוד נגד כל הקמים עליה. כמ\"ש בגמרא הרבה מחכמיה יתוכחו עם האפיקורסים המוציאים כל ימיהם בחכמות נכריות. ולכן הזהיר הבקשה אולי תשכיל תעלומות חכמה. עכ\"ל השוה בכל מה שאמרנו ומסכים עם מה שפירשנו בכוונת תנא שלנו: <small>וכבר דברתי הרבה מהיזק גדול הנמשך לעוסקים בפלוסופיא. שסופם יוצאים לתרבות רעה ומשליכים כל התורה אחרי גיוום (ויעוין בבית ובמגדל בכמה מקומות) עכ\"ז לא אוכל להתאפק בכל פעם שפגעתי במנוול זה. למשכו לבית המדרש לפרושים. קודם שימשוך הפתאים כשור אל טבח וחיתם בקדשים. והסתכל נא מה עלתה לאומות הקדומות אשר עלו מאד בסולם הפלוסופיא מאה חוקים. כמעט כבשו כל העולם בחכמתם מה היה סופם ואחריתם. מי לא ידע מחכמת מצרים (שנזכרה גם בכתוב) שהגדילה לעשות לה שם בארץ לא יהל שם ערבי ועתה היא נוה שודדים. וארץ כשדים המלאה לה חכמים מחוכמים. ועתה היא נוה רועים ומדרשיהם גדרות צאן. איה מעון אריות הפלוסופיא שבארץ יון אשר מלאו מחכמת בני קדם. ושמע חכמת יונית הלך בכל הארץ. להכניע כל יושבי תבל תחתיה. לפניה תכרע כל אומה ולשון. עתא מעון ?תנים. ואע\"פ שלא נצטוו על למוד התורה. נעקרו מן העולם. ולא עמדה להם חכמתם. עאכ\"ו אנו שיש לנו חכמה אמתית בטוחה שנתנה לנו על מנת שנעסוק בה כל ימינו ולא בזולתה. איך נקוה להשיג שום הצלחה נפשית או גופנית על ידיה. הלא הנסיון הוכיח ההפך. שבכל מקום וזמן שרדפו אחריה. היא היתה בעוכרם ועקרה אותם ממקום תחנותם בכבודו של עולם. כמ\"ש שם. ומדי דברי בזה אזכרה הלצה נאה שכתב בס' החיים על הרודפים אחר הפלוסופיא ונפשם קצה בלחם החמוד הוא התלמוד אשר הוא מזון הנפש. על כן הסיר האדון ה' לבאות כל משען לחם. מדה כנגד מדה. ולחם שמידא וחוורתא גושקרא הוזכרים בעובדא דמרתא בת בייתוס. כל אלו הן מדרגות תכמי התורה שבע\"פ. כגון בעלי המשנה בעלי תלמוד בעלי אגדה. איש איש לפי שכלו. ומרתא היא שם לכנסת ישראל שנעשית בת לכת הארורה הנקראת בייתוס. ועל כן השיגוה שברון מטה לחם. גם הגרוגרת דר' צדוק שמצצה היא ומתה. יש לפרש שהוא רמז לנופת תטופנה שפתי זרה. שמצצה כנסת ישראל מן הכת השניה הארורה הנקראת צדוקים. אלא שאין להחליף סם הצדיק הזה בשם של צדוקי עכ\"ל המתוק לחכי. אמנם אני אתקן המליצה יפה ואשלימנה ע\"פ דרכו ז\"ל. כי בודאי ר' צדוק צדיק גמור היה. אף הוא היה מוצץ גרוגרת של כת צדוקים ופלוסופים ובלע התוך הטוב הנמצא בהן. והשליך הקליפה. כענין ר\"מ שלמד מאחר. באמתלא רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק. אבל מרתא זו מצצה הקליפה המצוצה כבר. שלא היה בה עוד שום לחלוחית טוב. לכך ממנה מתה. ונקראת על שם כך מרתא. כי שתתה מי מרה ומרתה באלהיה. על כן קראו שמה מרתא בת בייתוס. הכופר בתורה שבע\"פ כי מרה כלענה אחריתה. וזה יפה אף נעים. ואני ממשל אותו ביחוד על ההולכים חשכים בס' מורה נבוכים. כי הר\"מ הי\"ל התנצלות הצ\"ל שאכל התוך וזרק הקליפה הוא החבור מ\"נ. והפלוסופים שבאו אחריו מצצו בקליפה זו שכבר נאכל כל הטוב שבה ונמצץ. והם חזרו למוץ ולהתענג בקליפה. כבא על שפחה חרופה חרפה וגדופה. ושמעת מה יהא בסופה. ה' יצילנו מסער וסופה:</small> \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>לפום צערא אגרא. </b>לענין מ\"ש בד\"ח שזה בשכר הצער כו'. עמ\"ה בס\"ד רפ\"ב. אך מ\"ש אבל שכר מצות עצמן אין אתה יודע שכרן. אינו מכוון כלל. וכי מי הגיד לו היום. ששכר הצער והטורח ידוע. לא אמרו אלא שהשכר מתרבה לפי ערך הצער המרובה. אך השכר בין רב למעט. נעלם כל עיקר כמה איך ומה הוא. הן לא ידענו זה בין במצוה עצמה. בין בצערה וטרחתה. גם לא אחז לשון חכמים בדיוק. שלא אמרו אלא מתן שכרן. כמ\"ש בספ\"ב. איברא במתני' גופה נמי איכא למידק מאי קמ\"ל. וכי חשיד קודשא בריך הוא לקפח שכר העמל ויגע בודאי שהמצטער על קיום התורה. שכרו מרובה ממי שאינו סובל צער בשבילה. וכבר שנינו ואם למדת תורה הרבה נותנין לך שכר הרבה. כ\"ש לסובל צער ג\"כ. שהכל לפי החשבון א\"כ משנה שאינה צריכה היא. אלא כך פירושה שעל צערו בקיום התורה והמצוה. נוטל שכר בעוה\"ז. וכדרך ששנינו בפ\"ד מ\"ט. כל המקיים התורה מעוני. סופה לקיימה מעושר (עמ\"ש שם בס\"ד) ואין זה שכר מצוה בעצם. שאינו משתלם בעוה\"ז. אלא על תוספת הצער שסבל זה בקיומה. יותר משאר בני אדם. על זה הוא נשכר בעוה\"ז. שתתקיים מחשבתו בידו על אופן היותר טוב ומועיל. שיזכה להרבות תורה ומצות לעבוד את ה' בשמחה ובטוב לבב. והיא כענין שאמרו שכר מצוה. מצוה. שזהו שכרו בעוה\"ז בעולם המעשה והוא ריוח של הצער הנוסף. כיוצא בה אמרו כל דבר שב\"ד נותנין נפשם עליהם סוף מתקיים בידיהם. עיין בעלית האהבה לבית מדות שלנו השי\"ת ישים חלקנו עם עושי רצונו מאהבה. כי\"ר אמן: "
+                ]
+            ],
+            [
+                [
+                    "<b><u>הצעה לפרק קנין תורה<u></u></u></b>",
+                    "<b>נאם </b>יעב\"ץ לא אעמיד על הפרק הלז הנטפל למסכת אבות. דברי המפרשים ככתבם וכלשונם. המובאים בס' מד\"ש באורך יותר מהצורך. וכבר היתה למשל כל מאריך טירחא. וביותר המייגע בדברים פשוטים ושפת יתר. וביחוד בעל ס' הנ\"ל מרחיב פה ולשון כמה פעמים בפטומי מילי בעלמא כחומץ על נתר. נלאיתי נשוא עול דבריו שמהפך בהם כעתר. כמ\"ש בפתיחת ספרי זה לא מראש דברתי בסתר. גם לא נשאתי פנים לפירוש המיוחס לזקן מאור המפרשים רש\"י ז\"ל כאלו הוא החולם ופותר אבל כבר העמדתיך על האמת שרחוק הוא מאדם גדול כמוהו. והמפרש בים מסכת הלז להשיב אל יבשת ארשת פרישת רש\"י חתר. והדברים מעידים על עצמן ועל אומן שעשאן להתפאר. ולתלותן באילן גדול להיות לו שם ושאר. לפיכך לא אביא דבריהם אם לא במקום שחדשו דבר רשום. ורע\"ב ותי\"ט לא עשו פה מאומה. באשר הפרק הלז אינו מגוף המשניות. אלא ברייתא שהוסיפוה אמוראים וצרפוה לזאת המסכתא אחר חתימת המשנה. מ\"מ אינה אלא דברי חכמי המשנה. ונקרא פרק הלז <b>קנין תורה </b>אצל המפרשים. כי בודאי זה שמו הנאה לו. שעל ידו התורה נקנית קנין גמור. בקנין סודר סוד ה' ליראיו. אם נעשה ככל הכתוב בו זכור ושמור. להזהר בקל וחמור. וז\"ל החסיד התורה לא תשכון כי אם בריקן ממדות הרעות. ומלא ממדות החשובות. ולזה כוון השי\"ת ואמר היו נכונים לשלשת ימים. וכן כבוס הבגדים שיזהרו מן הטומאה. ולכלוכים המונעים הנפש מהשגתה. וכל הפרקים הקודמים מלאים מדברים החשובים. מקדשים את הנפש לבוראה. ומעוררים אותה לעבודתו. ולזה נהגו לקראם באלה השבתות קודם למתן תורה. כדי שיתעוררו לאנשי קודש. רחמי האלהים אשר קרא לאבותינו בזמן הזה (עיין בבית תפלה דמוסף השבת) וזה הפרק כולו מעורר על חשק התורה ואהבתה. ואע\"פ שבשאר הפרקים בא מזה הרבה. זה אין בו דבר אחר לידע ולהודיע כי הוא תכלית הפרקים הקודמים. ומתוך דבריו המסולאים בפז. נתעורר לקנות התורה מצורף אל הזמן. ואין ספק שבזה הזמן נהיה יותר מוכנים לקבל כל דבר עבודת ה'. מזמן אחר. כי הרושם אשר קבלו אבותינו אז יתנוצץ בנו עתה ולזה נקרא זה הפרק קנין תורה. מה שילבש מהמדות החשובות קודם בואו בברית התורה ותבוא כמים בקרבו. ויהיה עוסק בתורה לשמה. כאמרם על בת כ\"ש אשת ר\"ע. חזיתיה דהוה צניע. אמרה אתקדש לך על מנת שתלך לבי רב. וראה סופו של ר\"ע. ולזה אנו קורין פרק זה קנין תורה סמוך לעצרת שהוא מתן תורה. ע\"כ. ובודאי לא דבר רק הוא. יפה דבר ולפי זמנו דבר. ודבר מנוסה הוא מאד. במקרה שאירע בזמן מה. כשיבוא אותו יום בשנה האחרת. מתעורר אותו המקרה ופגע כמו שהורה הנסיון בבעלי הקדחת. ובחליי הראש והנכפים וכן בשאר הדברים. וכן אמרו חז\"ל מגלגלין זכות ליום זכאי. וחובה ליום חייב. ואמרו בר ישראל דאית ליה דינא בהדי גוי באב. לשתמיט מניה דריע מזליה. ובאדר לימצי ליה דשפיר מזליה: ",
+                    "<b>ברוך שבחר בהם ובמשנתם. </b>הודאה וברכה היא להשי\"ת. שבחר בחכמים ובשנון לשונם המחוכם ומסוגל להחכים. כי תפסו דרך קצרה ושפה ברורה. ולשון זאת ההקדמה שוה למטבע ברכת אשר בחר בתורה ובמשה. אשר בחר בנביאים ובדבריהם. וכיוצא. ובחנם הפך במד\"ש הלשון וכפה קערה על פיה. לבארו לשון ברכה לאדם. מברך רעהו בקול וגו'. ונשתבש מאד. אשרי שיבחר הול\"ל לפי דרכו. וגם אין נוח לזה מזה. בדרבנן אין ברירה כה\"ג. ע\"ז אני קורא יש דברים מרבים הבל. והבל שיש בו חטא הוא. שרי ליה מריה:  ",
+                    "<b>רמ\"א כל העוסק בתורה לשמה. </b>כל לאתויי גוי העוסק בתורה ואזדא ר\"מ לטעמיה. שהיה ר\"מ אומר אפי' גוי ועוסק בתורה הרי הוא ככ\"ג. שנא' אשר יעשה אותם האדם. כהנים לוים וישראלים לא נאמר כו'. והיינו בשבע מצות דידהו. שהיא תורה לשמה (על מנת לקיימה) כדתנן הכא. כי אין התלמוד גדול. אלא מפני שמביא לידי מעשה. וכדדייק קרא אשר יעשה אותם וגו':  ",
+                    "<b>זוכה לדברים הרבה. </b>נ\"ל שרמז למעלות שכבר נזכרו בפרקים הקודמים. שמכללם נודע כמה מעלות. לאדם בעל מדות מעולות. שהרי הוא חכם. גבור. ועשיר. וכדומה לזה הרבה מעלות טובות שנתבארו בפרקים העוברים. שטוב לו לאדם בהם בעוה\"ז ובעוה\"ב. וכמ\"ש בספ\"ה אוכלין בעוה\"ז כו' (אע\"ג דבני חיי ומזוני לא בזכותא תליא מילתא. כמ\"ש שם בס\"ד דבר ברור) ולכן לא הוצרך לזכור כאן מה הם הדברים הרבים שזוכה בהם. שסתמן כפירשן. שכבר נשנו למעלה בגוף המסכתא ונודעו. ועכשיו בא להוסיף עליהם. כמו שביאר בנמשך שאמר ולא עוד. ר\"ל שזה שבחו של העוסק בתורה לשמה. שזוכה בכל הנאמר בשכבר. ויתר עליהם:  ",
+                    "<b>שכל העולם כולו כדי הוא לו. </b>להיות נברא בשבילו. ושקול הוא כנגד כל העולם. ולא נברא העולם אלא לצוות לזה. שנא' כי זה כל האדם. כדאיתא פ\"ק דברכות. ועמ\"ש בס\"ד במכלתין פ\"א מ\"ח. ובהרואה לא איברי עלמא אלא לרחב\"ד:  ",
+                    "<b>נקרא ריע. </b>שנא' ולי מה יקרו רעיך. וכתוב למען אחי ורעי. וארז\"ל כל דיין שדן דין אמת לאמתו אפי' שעה אחת כאלו נעשה שותף להקב\"ה במעשה בראשית. מלבד שעל צדיק העולם עומד. שנא' וצדיק יסוד עולם. ומאחר שהעולם מתקיים על ידו. הרי הוא כחבר וריע למי שבראו:  ",
+                    "<b>אהוב. </b>כתוב מאשר יקרת בעיני ואני אהבתיך. ואומר שלום רב לאוהבי תורתך. ואמר להנחיל אוהבי יש. ואומר אני אוהבי אהב וכהנה רבות:  ",
+                    "<b>אוהב את המקום. </b>תחלה היה צריך לומר אוהב אח\"כ אהוב. כך הוא סדר הראוי להקדים הסבה אל המסובב. אבל באמת אוהב לגופיה לא אצטריך. כי אם הוא אהוב. בהכרח צריך להיות אוהב. כמים הפנים לפנים. אלא הוא כנתינת טעם לנמשך. ר\"ל מתוך שאוהב את המקום הוא אוהב גם לבריותיו של מקום. כלומר שאהבתו זכה לבריות כמו למקום. כי סבה אחת לשתיהן. שהיא אהבת האמת. שעל כן עוסק בתורה לשמה. לא על מנת לקבל פרס וכל שכן שאין אהבתו לבריות ע\"ד החנופה. בשביל הנאה ותועלת שחושב לקבל מהם. אלא אוהב אותם לטובתם. ומוכיחם כשרואה בהם דבר מגונה. כדי להסיר מהם כל נזק והפסד גופני או רוחני. שהיא האהבה האמתית. לא המחפה עליהם. ומייפה כל מעשיהם. כי אדם כזה אוהב עצמו ושונא הבריות. וכבר דברנו מזה בסוף עלית האהבה ובכמה מקומות מהמגדל ובית מדות בהרחבה:  ",
+                    "<b>משמח את המקום. </b>כי ישמח ה' במעשיו. שיוכל להיטיב אליהם (שלא יהא פ\"פ לקטרג למנוע הטוב מהם) ועל ידי כך. משמח את הבריות. שנהנים על ידו שפע רצון וברכה. ושמחים בכל הטוב:  ",
+                    "<b>ענוה ויראה. </b>כך הוא הסדר. כמו ששנינו שילהי סוטה. ענוה מביאה לידי י\"ח. וא\"ת הרי אמרו מה שעשתה חכמה עטרה לראשה. שנא' ראשית חכמה יראת ה'. עשתה ענוה עקב לסוליתה. שנא' עקב ענוה יראת ה'. אי הכי איפכא הו\"ל למימר ומלבשתו יראה וענוה. וכן הקשה במד\"ש (וא\"כ יקשה גם על משנה דסוטה הנ\"ל) ונדחק מאד. אמנם לדעתי דבר פשוט וברור הוא דלק\"מ. ובעל מד\"ש לא עמד על אמתת הפירוש. במה שאמרו מ\"ש חכמה עטרה כו' כי בודאי צריך להקדים יראת חטא לחכמה. שאם לא כן אין החכמה מתקיימת. כמו ששנינו בפ\"ג מ\"ט כל שי\"ח קודמת לחכמתו כו'. ועמ\"ש בס\"ד שם שאפי' חכמת אנשי העולם. אין לה קיום אם לא יקדים האדם יראת חטא וזהירות מתאוה ושרירות (ולכן חברו גם חכמי או\"ה ספרי מוסר כמו סי המדות היוני) משא\"כ בענוה שאינה צריכה מתחלתה לי\"ח. כי בלי ספק יש לה קיום והעמדה גם בלי יראה מן השם (שגם חכמי אומות העולם בחרו בה. אפי' שהיו אפיקורסים בלתי יראים את ה'. רק מחמת ששמו אל לבם סוף כל אדם רמה ותולעה) ולכן היא קודמת בזמן בודאי. אבל היא דרך סלולה. המביאה לידי יראה בסופה. הוא שאמרו שעשתה ענוה עקב לסוליתה. כי כמו שהעקב סוף הגוף. כך היראה סוף ותכלית הענוה. שעל כל פנים כרוכה בעקבה ובסופה. אם לא באה מתחלתה. זהו דבר אמיתי וישר. באופן שאין כאן סתירה כל עיקר. ולכן הקדימו בכל מקום ענוה ליראה. שכך הוא סדר המדרגה ולא זו בלבד שיש לענוה אפשרות קדימה זמנית. אלא שהיא מוכרחת ג\"כ. שאם אין ענוה. אין מציאות לי\"ח כלל. כמבואר מעצמו. לפיכך בהכרח תקדם כדרך שקדמה י\"ח לחכמה. מחמת שלא תתקיים מציאות החכמה בלתה. עם היות לה ציור בהתחלה זולתה. אבל היראה לא תצויר בזולת הענוה. ויש לה קדימה זמנית הכרחית. ובזה נתבאר שאין כאן ריח קושיא מצד זה. אכן עדיין צריך ליישב דתרווייהו לא צריכי ר\"ל ענוה ויראה. דהא בעסק תורה לשמה עסקינן. שהיא החכמה השלמה. וכבר שנו שאם אין י\"ח קודמת לחכמתו. אין חכמתו מתקיימת. א\"כ פשיטא צריך לומר שכבר קדמה לו מדת היראה. וכיון שכן. גם עניו הוא מקודם. שהרי כך הוא סדר המדרגות. כמו שהוכחתי בבירור. ולא זכה בהן ע\"י למוד תורה. יש להשיב הפרש בין קניית מעלת המדה סתם. ובין העושה לו ממנה מלבוש שמתכסה בו כל גופו (וכתנות אור לנשמתו) על דרך שאמר הכתוב וילבש צדקה כשרין. וילבש בגדי נקם תלבושת. שהם לחזק הענין בתכלית. כן הכוונה כאן. עם היות ודאי באיש אשר אלה לו היא מדבר. שכבר קנה חכמה ענוה ויראה היו לו למנה. מ\"מ הוסיף לו עתה קנין עצום ומעלה יתרה על הראשונות שלא יזוז ממנה ולא יטה. בישרו סוף שתהיינה לו מעלות הללו כבגד יעטה. כמעיל וצניף ילבשם וילבישוהי. ערום בל יעזבוהו: ומכשרתו. מכינתו ומזמינתו. מלשון ויתרון הכשר חכמה. ובמשנה הכשר מבוי. הכשרתי את נזקונ להיות צדיק. תמים בדרכיו. וחסיד במעשיו עושה לפנים משורת הדין:  ",
+                    "<b>ישר. </b>לא חסיד שוטה. אלא חסידותו הוא ביושר:  ",
+                    "<b>ונאמן. </b>רוח. דובר אמת בלבבו. כדר\"ס. עיין עלית ד\"א (דקסט\"א):  ",
+                    "<b>ומרחקתו מן החטא. </b>משמרתו שלא יבוא שוגג לידו:  ",
+                    "<b>ומקרבתו לידי זכות. </b>מצוה גוררת מצוה:  ",
+                    "<b>ונהנין ממנו עצה </b>עמש\"ל פ\"א מ\"ח:  ",
+                    "<b>ותושיה </b>מלשון יש. כתב ר\"ד קמחי בשרשיו. נקראת התורה והחכמה ומעשה הטוב. תושיה. לפי שהיא נמצאת לעולם. כי כל הישים יחסרו ויחזרו לאין והתורה והחכמה תעמד בישותה כל ימי עד:  ",
+                    "<b>ונותנת לו מלכות. </b>מאן מלכי רבנן. שנא' בי מלכים ימלוכו:  ",
+                    "<b>וממשלה. </b>סוף הכבוד לבוא. שעולה לגדולה. א\"נ מושל ברוחו וכובש יצרו. שהיא הממשלה הגדולה. וחקור דין לעמוד על האמת בעומק חכמתו ושכלו. בענין שלמה המע\"ה. בדין הילד. ורבי בנאה. וזולתם. עיין בית אל מעמד ליום רביעי. על מ\"ש הוי ערום ביראה:  ",
+                    "<b>ומגלין לו רזי תורה כו'. </b>מן השמים גם בלי רב. כענין אאע\"ה. שהיו שתי כליותיו נובעות חכמה. זהו כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. כן לא יפסוק מלהשפיע על אחרים. כענין שכתוב וכמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו. והיא היתה מדתו של א\"א כידוע:  ",
+                    "<b>והוה על ידי כן צנוע </b>כך מצינו בא\"א כמ\"ש עה\"פ הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את:  ",
+                    "<b>וארך רוח. </b>ג\"כ מצינו בא\"א. כנראה ממה שנהג עם בן אחיו שגדלו ורוממו. וא\"ל אל נא תהי מריבה ביני וביניך וגו' אם השמאל ואימינה וגי'. נתן הברירה בידו לבחור לו חלק בארץ שלו. ורצה לפנות ולזוז מפניו להניח לו מקומו. ולא לריב עמו:  ",
+                    "<b>ומגדלתו כו' </b>על כל המעשים. הטובים והמדות החמודות. והמוסרים הישרים. הוא מתגדל ומתרומם. שמוסיף עליהם תמיד:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אריב\"ל כו'. </b>המאמר הלז צוח דרשני. חרפת התמיהות הסר ממני. ועיר רק ההכרחי בלבד. בכל יום ויום. לא סגי בלא\"ה. ותו לימא בכל יום ולשתוק. ויום למאי אתא. מהר חורב מה טעם אחז בשם זה דוקא. הלא נקרא גם בשמות אחרים סיני ופארן. לבריות. הי\"ל לומר לאדם. נזוף. מה ענינו. ומה שמץ דבר נשמע בו. ואיך למד זה מהכתוב נזם זהב וגו'. ואומר והלוחות. מאי ואומר. ולכאורה אין לזה קשר עם הקודם. א\"ת חרות. מנין לנו. ומה מכריחנו לשנות הקריאה ממה שנאמר. בעז\"ה נדרשהו כמין חומר: כוונת ריב\"ל היא על מי שיש בידו לשקוד על למוד התורה. ולומד לפרקים בלבד. ועוזבה בין הפרקים ופונה לדברים בטלים בשאט בנפש. וכן העוסק בחכמות חיצוניות. ומשליך ד\"ת אחרי גיוו (עמ\"ש לעיל ספ\"ה. ד\"ה דכולא בה. ובגמרא פרק ב' הלחם) אע\"פ שחוזר ללמודה בעתים ידועים. כי זה נקרא דבר ה' בזה. כל מי שיש בידו לעסוק בתורה. ואינו עוסק. לפי שאין עסקו בה לשמה. על מנת לקיימה. שאם כן לא היה לבו פונה ממנה. כדי שלא ישכח דבר ממשנתו. א\"כ רשע הוא. ורשע אסור בד\"ת. שכן כתוב. ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי וגו'. ותשלך דברי אחריך (ומ\"ש במדרש איכה. הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. המאור שבה היה מחזירן למוטב. זה שייך במי שפורק ממנו עול תורה. רק להשביע יצרו בעבירה. לזה יש תקוה לשוב למוטב ולדרך חיים ע\"י אור תורה. משא\"כ מי שמואס בתורה עצמה. ולכן עוסק בספרי מינות. לזנות אחרי אלהי נכר ולדרוש דעות האפיקורסים. לא על מנת לידע מה להשיבם. רק כי מצאו חן בעיניו. לזה תורתו נעשית לו סם מות ודאי (כי כל באיה לא ישובון. וכל דפריש ממינות מיית) ולא יועיל לו למודו בה. כי סופו להפך דא\"ח למינות ולדרשם לגנות. כענין מנשה שהיה דורש דרשות של דופי) ועל דבר זה נאסרו או\"ה בלמוד התורה. כמ\"ש רז\"ל גוי העוסק בתורה חייב מיתה. מחמת שלא רצו לקבל התורה. ובדבר ה' מאסו. נעשית מאורסה לישראל. ומאחר שלמודם של או\"ה בה. אינו על מנת לקיים. נאסרו בה ונענשים עליה כבא על אשת איש (שאין אהבתו אליה. אלא מחמת האיסור. שאל\"כ מה לו לדרך אסור (אם לא) לשתות מים גנובים ימתקו כך היא אהבת העוסקים בתורה דרך ארעי. ובחכמות חצוניות בקביעות. אינן אלא מתאוים לדברים האסורים. שהרי נאסרו בשניהם. מחמת התאוה הרעה) ואפי' בז\"מ דידהו שקבלו. משחזרו בהן ולא קיימום. התירן להם. לומר שאינן מקבלים עליהן שכר. כמצוה ועושה. כדאי' בשדו\"ה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ונקרא סיני חורב. שמשם ירדה חורבה לאו\"ה. כמ\"ש בפר\"ע. זהו שבא ריב\"ל להשמיענו. שאפי' לומד אדם תורה (דלאו ברשיעי גמורים עסקינן. שאין להם עסק עם התורה כלל. אלא בלומד ופירש. וחוזר חלילה. שסופו מר חלילה) אם אינו שוקד עליה להביאה לידי מעשה. אין לה' חפץ בו. והוא שדייק ואמר: \n",
+                    "<b>בכל יום ויום. </b>שכך כתוב. אם תעזבני יום. יומים אעזבך. היינו דאכפל ותני יום ויום. לפי שכנגד היום שמבטל ממנה. היא עוזבתו יום ויום. מפני שאינו כדאי לעסוק בה. וראיה מהר חורב. כי על כן נתרחקו האומות ונאסרו בתלמודה. והיינו דנקט נמי לבריות. דכייל נמי גוי העוסק בתורה (וכמש\"ל פ\"א מי\"ב בס\"ד) ואי הוה אמר אדם היה משמע דוקא ישראל שנקראו אדם. ובאמת גם האומות נענשים על שלא עסקו לפחות בז\"מ ע\"מ לקיימן והיו חשובין ככ\"ג. ועכשיו אפי' לומדים אותן נענשין עליהן מפני שאינו לימוד לשמה. לפיכך כל הבריות נכללים בכרוז הלז הקורא תרעומת התורה ועלבונה. וזהו ג\"כ שאמר כל שאינו עוסק בתורה תדיר בדיוק. וגם לגרסת ספרים שלנו דל\"ג תדיר מדויק על דרך זה. כי לכן תפס לו לשון עוסק. לא לומד בלבד (כמ\"ש בס\"ד פ\"ג מ\"א) נקרא נזוף שכן מצינו בישראל כל ל\"ח שנה שהיו נזופים במדבר. לא בא הדבור למשה. שלא ילמדם. לפי שנאסרו בד\"ת כמנודים לשמים. שנא' נזם זהב באף נוטריקון נזוף. אי נמי מ\"ם דנזם מתחלפת בפ\"א. שהם אותיות השפה הרי נזף. ואפשר להמליץ ג\"כ בדרך זה הדבר מגונה דסמוך ליה לדבר אחד נתכוון מלשון חזרה. לומר שהוא חוזר אליה לעתים (ועל כן פושט טלפיו להראות סימן טהרה): \n",
+                    "<b>אשה יפה </b>היא התורה. וכן אמרו עה\"פ נואף אשה חסר לב. זה ת\"ח שלומד תורה לפרקים היינו הך. מטעם שאמרנו כדרך שנאסר הגוי בתורה מפני שאין תלמודה מביאו לידי מעשה. כך הת\"ח שפורש ממנה לפרקים ולומד לפרקים אין תלמודו לשם שמים. ואינו מתקיים לפיכך נחשב לו ג\"כ עון חמור כאשת איש. כענין שאסורה לגוי. משום דמאורסה היא לזולתו. מזה הטעם בעינו ממש נאסרה על זה וככל האמור. זהו נזם זהב וגו'. שעושה לו מן התורה תכשיט. להתגדר בו בפני בני אדם. כן הדבר הזה שלוקח לו אשה יפה לזנות עמה. זו כלת משה החמודה. שנואף אותה. מפני שאינו עושה אלא להתייהר בה. שהרי חוזר ופורש ממנה ומונה עונתה. ונחשבת אצלו סרת (לשון סרחון ובאוש. תרגום ויבש וסרי) טעם על כן ממאס בה ומתרחק ממנה פעם אחר פעם. אע\"פ שחוזר אליה לפעמים. הרי היא אצלו כנואף אשה. שאינו מרגיש על סרחונה. כי אינו עושה רק למלאות תאותו הרעה לטעום טעם האסור. אח\"כ מניחה והולך לו. לכן הלמוד עצמו עבירה חמורה היא בידו. כי טוב לו יותר שלא יבוא אליה כבוא אל אשה זונה ולבו לאחרת פונה. שהרי היא מכלל ראשי תיבות חמורות דמגלה ערוה. וזהו ודאי עלבונה. ומפריד אלוף נעוריו הוא זה השונה (ונקרא חסר לב. מפני שקץ בתוכחתה של תורה. וכתוב ושומע תוכחת קונה לב. ועוד שאין לו לב לעמוד בקשרי מלחמת הויכוח שאינו יודע מה להשיב לאפיקורוס. בשער לא יפתח פיהו והיה כי תקראנה מלחמת מינין ואפיקורסים ונוסף גם הוא על שונאינו וזה מחמת שלא היה שקוד ללמוד תורה. משא\"כ השוקד עליה. לבו כלב האריה המס ימס כי יקרא עליו מלא רועים בגנות המינות מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה. הוא שאמר דוד מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי בתמידות. לא הסחתי דעתי ממנה לפיכך נתחכמתי בה. לעמוד נגד אויבי באומץ הלב. לא כלומדה לפרקים. שהוא נואף חסר לב. ואמר לכל סכל הוא) ושמא תאמר כבר נתבטלו האירוסין דתורה לישראל ע\"י שבירת הלוחות. שהן היו עדי קדושיה. ולכן שברם משה כדי שלא ידונו כא\"א אלא כפנויה. כנודע ממאמרם ז\"ל. א\"כ הרי היא מופקרת ומותרת לכל אדם. לזה בא כמודיע שאינו כן. כי לא נתבטלו הקדושין בכך. אלא לאותה שעה בלבד. ושוב חזרו ותלו בלוחות שניות. תדע שלכך נאמר חרות על הלוחות. ולא נאמר בלוחות (כענין שכתוב בספר ויוחקו בצור יחצבון כך היה ראוי שיאמר חרות הוא בלוחות וגם שהוא קצור לשון) אלא לרמוז שלא היה הכתב נחקק בגופן של לוחות. לשנאמר בהשתברה. כבר נמחק הכתב נקרעה הכתובה ופקעו קידושין לגמרי. אלא האבנים בלבד נשתברו ולא נגעה יד השבירה במכתב מאומה. שנשאר שלם בלי הפסד. לפי שהיה כמונח על גביהם לא נחצבו האותיות בגוף האבנים שלא היו רק בסיס לדבר האסור. זהו על הלוחות. לא בתוכן וכמו שאמרו חז\"ל. שראה משה האותיות פורחות מן הלוחות. ע\"כ שברן. הלכך כתב קידושין במקומו עומד. לחזור ולחול על לוחות שניות. ומן אז חזרו הקידושין ונתקיימה הכתובה. לא נכתב עוד שובר על גבה. לפי זה בהכרח לשנות המקרא. ויש אם למסורת. כי איך אפשר לקרות חרות כמשמעו. והרי המכתב לא נחרת באבני הלוחות עצמן ולא נחקק בגופן. אלא פורח באויר על פניהם. הא על כרחך לומר אל תקרא חרות אלא קרי ביה חירות ללמדך שכל מי שעוסק בתורה. שכל עסקו בתורה. דהיינו לשמה. כמו שפירשנו כמה פעמים. הרי זה מתעלה. ולעולם דין ארוסה לישראל יש לה. ואינה נשאת אלא להגון לה שעוסק בה ומקיים עונתה. שוגה תמיד באהבתה. ולא מכניס צרתה לביתה למען הרעימה לתבוע ממנו פגמה בשתה וכלימתה. שאין אשה מתקנאה אלא בירך מסרחת של חברתה. והנה זה יפה אף נעים מה נמלצו לחך. מדבש ונופת לוחך: גם י\"ל חרות גי' תרי\"ג מצות. שנכתבו כולן על הלוחות. ואחד יתר בגי'. לרמוז על תורה שבע\"פ. שגם היא היתה כתובה עליהם. כמ\"ש רז\"ל: \n",
+                    "<b>חירות </b>שהת\"ח פטורים ממסים. ויחלו ממשא מלך שרים. מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>הלומד </b>לא הי\"ל להתחיל במלמד. שא\"כ היה צריך להאריך וק\"ל ובחנם נדחק בו מד\"ש: דבר אחד של טעם תורה. כגון רבא דאסבריה רב סחורה זוהמא לסטרון וכשמואל דאסבריה ההוא מרבנן אחד יורד לאמת השחי כו' כן נ\"ל אלא דקשיא לי עלה. אי הכי מאי צריך דקאמר חייב הו\"ל למימר דהא שמואל קרע מאניה עליה. דהכי קיימ\"ל כר\"י דנימוקי עמו. וס\"ל אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. הוא רבו. וכל שכן דקשיא רישא. פרק אחד או הלכה אחת כה\"ג ודאי רבו הוי. וחייב לעמוד מפניו ולקרוע עליו. ולכן מ\"ש מד\"ש במה שהתחיל בפרק א'. ולא מסכתא לפי שהוצרך לתת גבול להתחלת ענין צריך ולא חייב ולאו מילתא היא. למה ליה כוליה האי לענין חייב. דהא כגוונא דתנן. פשיטא דחייב נמי (אע\"ג דברבו המובהק החיוב יותר גדול ועצום ממנו) ואם כן לא היה לו לתנא להתחיל אלא מאות אחת. ונראה דלק\"מ. הכא במאי עסקינן. בחברים הלמדים זה מזה. כדתנן הלמד מחברו. ולא דמי לעובדי דאייתינן לעיל. דהתם מיירי ברב ממש אע\"פ שאין רוב חכמתו ממנו שלא למד ממנו אלא דבר א' בלבד. כרבא מר\"ס וכן שמואל מההוא מרבנן. מ\"מ ר\"ס וההוא מרבנן. לא למדו כלום מרבא ושמואל. הלכך הוה להו דין רב. לא חבר. וכה\"ג חיובא נמי הוי כדלעיל. מיהו בחברים הלומדים יחד. אם זה למד מחברו עכשיו. חברו לומד ממנו ג\"כ בפעם אחר. ולפיכך אמרו. ת\"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. וקורעין זה על זה. וזהו חומרא בלבד. לא חיוב גמור (על כן בטלוה האידנא) אלא דבר הראוי. ומהא מיירי נמי תנא דידן. מש\"ה קתני לשון צריך ולא שנא פרק. או הלכה. או דבור אחד. ואות אחת. הכל שוה. כיון דבחברים עסקינן. זה ברור בס\"ד. אבל הלמד מסכתא שלמה או אפילו רק שני פרקים. פשיטא דרב מובהק נמי הוי. ומהא לא קמיירי: \n",
+                    "<b>אות אחת </b>כגון מעמצין. או מאמצין. עוממות. או אוממות. מעברין. או מאברין. עכוזי. או אכוזו: \n",
+                    "<b>שני דברים </b>לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א\"ל למה אתה לומד יחידי. והלא כבר נאמר חרב אל הבדי' (ואע\"ג דהאי קרא בקוסמי' משתעי אסמכתא בעלמא הוא והדבר מקובל בידם) שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה. א\"ל הלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך ליכנס שם במורא. כדי שתהא אימת שמים עליו. מדרש הביאוהו המפרשים. והיינו דקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד וגו'. ואותו מזמור כנגד דואג ואחיתופל אמרו דוד. שכן סיים בו. ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' לא יחצו ימיהם. דדרשינן ליה עלייהו. כדאיתא בחלק. והכי נמי הך קרא דלעיל מיניה דואתה אנוש כערכי. דקאמר כי לא אויב יחרפני וגו'. מאחיתופל משתעי. שהיה מראה עצמו כאוהב לדוד. שלא ידע להשמר ממנו. וא\"ת הא אשכחן דגמר מיניה תו הא דשרי למכתב שם אחספה ומשדי בתהומא. כדאיתא שילהי סוכה. והיכי קאמר שני דברים בלבד. וי\"ל ההיא שעתא דקאמר הך קרא ואתה אנוש כערכי וגו'. אכתי לא אגמריה טפי. והא דכתיב הכא בבית אלהים נהלך. על כרחין דחיק ומוקי נפשיה אבית מדרשו. דהא אחיתופל לא ראה בנין ביהמ\"ק. שגם דוד לא בנאו. אלא יסודו בלבד כרה. וגם זה היה מעשה זמן רב אחר מיתתו של אחיתופל כמ\"ש רש\"י פ' אלו הן הגולין. שנא' ואתה אנוש כערכי. א\"ת היכי משמע שקראו רבו. הא אנוש כערכי שוה לו משמע דעדיף מיניה. מי שמעית לה. וי\"ל ודאי חבירים היו. כדקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ומהכא נמי אמרינן בחלק שקראו דוד לאחיתופל חבירו. והיינו נמי אנוש כערכי בלי ספק. שערך אחד להם. אלא שלפי רוב הענוה שהיתה בדוד עשאו רב עליו. ונהג בו כבוד כרבו. וכי הא דתנן במכלתין פ\"ד מי\"ב וכבוד חברך כמורא רבך. זהו שאמר. ואתה עם היותך אנוש כערכי עשיתיך אלופי ומיודעי. וממילא שמעינן דנהג בו מנהג רב. כפי הראוי לחבר הטוב. ומדקאמר ואתה אנוש כערכי דהיינו חבר דייק לה ודאי דלשבח הוא. וכדמסיים אלופי. וזה מחמת שאתה אנוש כערכי ר\"ל חבירי. וראוי אתה אצלי לכבודו של רב כדאמרן אלא שאח\"כ הורידו מגדולתו ולא נהג בו אלא כחבר בלבד. כמו שהיה באמת. וכמ\"ש רז\"ל ושוב קראו תלמידו. ג\"כ מטעם זה. שהרי מתוך שחבירו היה. ראוי גם הוא לנהוג בדוד מנהג רב. מהטעם הזה בעצמו. לפיכך קראו כך. אחר שהרע מעשיו: \n",
+                    "<b>אלופו. </b>מלמדי. כענין ואאלפך חכמה. תאלף אורחותיו: \n",
+                    "<b>ומיודעי. </b> מלמדני דעת. כמו אנשים חכמים וידועים. יודעי דעת. ומודע לבינה: \n",
+                    "<b>והלא דברים ק\"ו. </b>וא\"ת נימא דיו כנדון. שלמד שני דברים. לא בלומד אות אחת בלבד. דהא אפי' לשכינה אמרינן דיו. וי\"ל ק\"ו בהדרגה קילוף. מה אם דוד כו' שלא למד אלא שני דברים. קראו רבו אלופו ומיודעו. עשה לו את כל הכבוד הזה בכל אותם התוארים. הלמד אות אחת עאכ\"ו דבעי למעבד ליה הדור כל דהו. וכ\"מ במד\"ש. אבל לא נתחוור לי. מנין לנו שנעשה ק\"ו כזה. דילמא אפי' כל דהו לא איבעי למעבד. ולא נילף ק\"ו מנושאים בלתי שוים. איברא במד\"ש קטעי בהכי. דסבר למימר דיו. שאין כאן מדת דיו. דכי דיינינן ק\"ו לכל אדם הלומד אות אחת. שיהא חייב בכבוד חבירו. כמו דוד לאחיתופל. מה מקום לומר כאן דיו. היכא אמרינן דיו. כי מייתינן בלמד טפי ממלמד כגון ק\"ו לשכינה י\"ד יום. אתא דיו ואוקמיה אשבעה. כדין המלמד ותו לא. דכוותה הכא. אי הוה בעינן לאתויי מדוד מ\"י שעשה כבוד פשוט לאחיתופל. ק\"ו לשאר אדם בכבוד גדול. ר\"ל שחייב לקרות לחבירו שלימדו. נשיא או מלך ד\"מ. הוה אמרינן דיו לומר שאינו חייב לקרותו אלא רב. כדעבד דוד. תו לא. משא\"כ עכשיו שאין אנו למדים ק\"ו כי אם להשוות המדה. אין לך לומר בכאן דיו. אלא פירכא היא. ואכתי אתי במה מצינו. אע\"ג דמפריך. ותו גילוי מילתא בעלמא הוא. ודיינינן ק\"ו לפי הערך (וכן דעת המפרשים. והיא סברא ברורה. אע\"פ שהיתה בעיני במד\"ש לזרא. דלא גמיר מערכין. ופריך דיו. ולא עמד על עומק הענין. וכאשר נעריך אותו באמת בעז\"ה. כן יקום). מה אם דוד שהיה מלך ישראל (בודאי לא לחנם האריך התנא לשון ושפת יתר) שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. קראו רבו כו'. הלמד אפי' אות אחת. עאכ\"ו שיקראנו רבו. מאי פירכת. מה לדוד שכן למד שני דברים. אות אחת מנין. אדון אני מדוד לשאר אדם. מה אם דוד. אע\"פ שהיה מלך ישראל. נהג קלות בנשיאותו וקראו לאחיתופל רבו. הלמד מחבירו כו' עאכ\"ו שיקראנו רבו. אע\"פ שלא למד כל כך כדוד מאחיתופל. נגד זה יש מעלה גדולה למלך שצריך שתהא אימתו עליך. והרי זה ודאי ק\"ו עצום וחזק לפי ערך. והיינו גילוי מילתא דלא אמרינן ביה דיו. דכוותה איכא טובא ותו משום דמיפרך ק\"ו. וכדאשכחן פ\"ק דפסחים (דף י\"ח) דבעי תלמודא למילף רביעי בקודש. מק\"ו דשלישי בתרומה. אע\"פ שמוסיף מעלה אחת. ופירש\"י משום דהיכא דמפריך ק\"ו. לכ\"ע לא אמרינן דיו (א\"נ משום גילוי מילתא כמ\"ש שאר מחברים) וה\"נ הא מיפרך ק\"ו. ותו אשכחן טובא. דאע\"ג דלא מיפרך ק\"ו לא אמרינן דיו. כל שכן הכא. דאין כאן עונש מדין ק\"ו זה. דלא משגיחין בדיו. ומייתינן לק\"ו בדרך הערך. ואין בכך כלום: \n",
+                    "<b>ואין כבוד אלא חכמים. </b>ה\"ג במד\"ש. וי\"ג אלא תורה. וזה נראה עיקר. מ\"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו. וה\"פ אין כבוד אלא לחכמי התורה בלבד. להוציא חכמים בחכמות העולם העובר. כי אפי' אם תמצא לומר שראוים לברך עליהם ברכת שנתן מחכמתו (עמו\"ק סרכ\"ה) מ\"מ כבוד תורה. מילתא אחריתי היא (אע\"ג דמיבעי למעבד לזקני וחכמי אחרים. נמי הידור קצת) וגמר ג\"ש ינחלו דגבי חכמים. מינחלו דגבי תמימים. ליתן את האמור כאן בזה. דגבי תמימים כתיב טוב. ואין טוב אלא תורה כו'. מכלל דנחלה האמורה בחכמים. טובה חכמה עם נחלת שפרה היא התורה: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>כך היא דרכה של תורה כו'. </b>בבא זו צריכה עיון. כי נמצא בזה הענין סתירה גדולה בכמה מקומות בתלמוד. כי הן אמת כך אמרו חכמים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שנא' וזאת התורה וגו'. עוד אמרו שאין ד\"ת מתקיימין במי שמחייה עצמו עליהם. שנא' ולא תמצא בארץ החיים. וצריך להיות אכזרי על עצמו ועל בניו כעורב. שנא' שחורות כעורב. ואמרו צריך הת\"ח לשום עצמו כחיה שדורסת (נ\"א מסרחת) ואוכלת. שנא' חיתך ישבו בה. וכדומה לזה הרבה. וכל זה מסכים למה ששנו כאן פת במלח תאכל. אבל נגד זה מצינו ניגוד רב. דהכא אמרינן פת במלח תאכל. והתם אמר ר\"נ דלא אכיל בישרא דתורא. לפיכך לא יכול להשיב בד\"ת. ורבא אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. ואלו הכא תנן ומים במשורה תשתה. ועוד התני ר\"ח המקפה אכילתו במים. אינו בא לידי חולי מעיים. והכא תנן ועל הארץ תישן. והאמר בן עזאי. על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ותנן הכא וחיי צער תחיה. ואלו לקמן תנינן שהתורה נקנית במיעוט תענוג לפחות. לפעמים מצינו שהיו ת\"ח בעלי תענוג רב. כמ\"ש במפנקי דמערבא. ואמרי אמוראי בבלאי אי קרצתן כנה לא תנאי משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ומר בריה דרבינא עבדא ליה אמיה שב מני לשב יומי. ודכוותה טובא. מלבד מה שמצינו שהיו מרבים בסעודה ובמיני תפנוקין. ואמרו הרוצה לנסך יין ע\"ג המזבח. ימלא גרונם של ת\"ח יין. וכיוצא הרבה. חוץ מה שנמצא לפעמים ת\"ח מפליגים באכילה ושתיה מרובה חוץ לטבע הפשוט. כר\"י ור\"ל בפירות גנוסר. ואביי בתורים. ור\"א בר\"ש בשתין מיני לפדי. וזולתם שלמים וכן רבים. שהיו נוהגים בשולחן מלכים. כמ\"ש בריב\"ל אשר נכנס חי לג\"ע. נמצא במ\"ר דבר גוזמא ממאכל שולחנו ושל ר\"ח שגדולים מעשיו. מכל הלין נ\"ל שאין דברי משנתנו אמורים לא בעני החסר ואין לו. דמילתא דפשיטא היא צריכא למימר שלא יאכל העני למעדנים. וישתה משתה שמנים. וישכב על מצעות משי ותולעת שנים. ואעפ\"כ מצינו שמהן יצאה תורה בודאי. גם אין הדברים מצוה ואזהרה לעשירים. שיכופו טבעם וימנעו מכל תענוג שהורגלו וגדלו עליו. כמ\"ש מפרשים אחרונים. שהביאם בס' הנ\"ל. אלא ודאי הכל לפי מה שהוא אדם. בין עני בין עשיר. אין צורך לומר שאם הוא אדם תש כח וחולה. כענין ר\"א בר\"ש וכיוצא בו. פשיטא שצריך לנהוג במעדנים עד שיבריא. ויוסיף אומץ בתורה. אלא גם הרגיל מנעוריו בתפנוקים ויש לאל ידו. ודאי שאינו מחויב למנוע מהם. ולהחליש טבעו ע\"י כך. ונמצא מתבטל מן התורה. בסבת חלישות כוחותיו. ולא עוד אלא אפי' הוא עני. אם הורגל לאכול למעדנים. צריך וחיוב הוא להספיק לו מאכלים טובים שמנים ודשנים. מן הצבור. כההוא דאתא לקמיה דרבא. וא\"ל במה אתה סועד. אמר בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' ואמר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא. דכתיב נותן להם את אכלם בעתו. וגדולה מכל זה. אפי' אינו רגיל. אם נתן לו השי\"ת עושר ונכסים. ויוכל להטיב לבו במאכלים טובים. כדי שיוכל ללמוד ולעבוד ה' בשמחה ומתוך הרחבת הלב. הרי זה עושה מצות חכמים. כמ\"ש רב לרב המנונא. בני אם יש לך. הטיב לך (ואע\"ג דרב ממשפחת בריאים הוה. וכן אמר החכם מכל אדם כמה פעמים בספר החכמה. ואמר הכתוב ביאשיה. הלא אכל ושתה דן דין עני וגו' וטוב לו וגו') וכן אמר שמואל לר\"י. שיננא חטוף ואכול כו'. דעלמא דאזלינן מניה כהילולא דמי ואע\"ג דרב הוא דאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אלא שמע מנה הא בדאית ליה. והא בדלית ליה. ומצי לצעורי נפשיה. כדמפלגינן נמי ביושב תענית. דמאן דמצי. נקרא קדוש. ודלא מצי נקרא חוטא. ומש\"ה אמר ר\"י כגון אנו מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני. ור\"נ אמר כגון אנו לוין ואוכלין. כל שכן מי שיש בידו לגמול חסד עם נפשו. שאין לו לענותה. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו. אם לא על דרך התשובה. ואם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. אך איש אשר יתן לו האלהים עושר וישליטנו לאכול ממנו וגו' מתת אלהים היא. אמנם עם כל זה. האיש העשיר בנכסים ובכח ובבריאות. ויוכל להיות שוקד על התורה והעבודה ולבו פתוח עם עזיבת התענוגים. הוא משובח ביותר. כי ירויח זמן רב. יקר המציאות וינצל ממכשולות רבות הנמצאות עם המאכל והמשתה והתענוגים. אשרי לו ודאי. טוב לו בעוה\"ז ובעוה\"ב. כי ינוח לבו מטרדות יתירות. ויהיה פנוי מלרדוף אחד יתרונות הקנינים האובדים. כדי לבקש לו מותרי התפנוקים החמודים. ויסתפק במועט והכרחי. יזכה בזה למעלת העשירות האמיתית שהיא ההסתפקות. ויט שכמו לסבול עול תורה. כדרך שהיה ראב\"ח עושה. שהיו לו אלף עירות ביבשה. אלף ספינות בים. ובכל יום נוטל משוי על כתפו. והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. ועוד שהמרגיל עצמו בתענוג הרבה סוף כשאכל את שלו וכלה כיסו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם את הבריות. או יוצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו אכול בצל ושב בצל כו'. דאכיל אליתא. טשי בעיליתא. ואמר החכם מפנק מנוער עבדו (הוא יצרו הרע שניתן באדם לעבד לו) ואחריתו יהיה מנון (אדון מלשון ינון שמו) ואמרו חכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית עצמו. ר\"ל יכניע כחות היצר שלא ישלטו בו. כי בזה יחיה חיים טובים ויאריך ימים בנעימים. לפיכך בודאי צריך אדם להביא עצמו בעול המוסר והסכל עודנו באבו. וכמ\"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. שלא יעשה הרגל התענוגים ומנוחת הבטלה. טבע חזק. אשר לא במהרה ינתק. ובודאי ענין התורה אינו סובל ריבוי תענוגים כמ\"ש רב לר\"כ לא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ותנא דבי אליהו מבקש אתה שיכנסו דברי תורה במעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך. כי אם מלאה זו. חרבה זו. וקצר המצע מהשתרר עליו שני רעים כאחד. ולכך עיקר דרכה של תורה כך הוא ודאי. שכן אבותינו הראשונים מקבלי התורה. לא היה להם מתחלה אלא לחם בלבד. אפי' מים לשתות לא השיגו אלא ע\"י תפלה. וכשבקשו בשר. נענשו. (ואצ\"ל שלא טעמו טעם יין. כמ\"ש לא מקום זרע וגו') וכן הוא אומר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. כי בזה היו פנוים אל למוד התורה. כמו שאמרו לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. וכן יהיה לעתיד. כמש\"ה ונתן ה' לך לחם צר ומים לחץ. בסבת השגת התכלית. שהוא למוד התורה באופן היותר שלם. כמ\"ש אחריו והיו עיניך רואות את מוריך. וכן לא היו להם מצעות כרים וכסתות ומטות כבודות (שאפי' בגדיהן לא היו מחליפין. אלא היו גדלים עמהן) כי על הארץ היו ישנים בלי ספק. אך לא על הקרקע בלי הספק אלא איש כסותו בארץ. כדרך ששנינו בשומרי המקדש (וכמ\"ש בס\"ד גבי ההיא דהרואה) כללו של דבר אע\"פ שלא נאסרו התענוגים לת\"ח. אפי' הוא בריא וחזק. מכל מקום אינו משובח אם מרגיל עצמו בהם בנערותו. ואינו צריך להם. כי על כל פנים יתבטל הרבה מהתורה על ידיהם. אם לא שעושה בדרך הרפואה (ולשמור הבריאות אע\"פ שאינו חולה) כשנחלש לבו מגרסתו. או מזקנה או רואה שטבעו צריך לכך. אזי מצוה היא בידו שיחוש על בריאותו. אולם בדורות האחרונים. שירדה חולשה לעולם. וביחוד ת\"ח העוסקים בתושיה. ומאן קצירי ומריעי זכות היא להם להחזיק כחם בבשר ויין ומיני תבשילים ומרקחות. אם טבעם צריך לכך. ועל זו אמרו כגון אנו מהלוין ואוכלין. ואעפ\"כ כל ת\"ח יחוש לעצמו. שלא יעשה מההרגל טבע אכזרי. שלא יוכל לגרשו ולשרשו אח\"כ. ובפרטות היכא דשכיח דוחקא דצבורא. לכן ימעט בהם כל האפשר. אם לא לפרקים ולעתים רחוקים. שעל זו אמר רב. אם יש לך הטיב לך (עם היותו ממשפח' בריאים) ייטיב לבו במעט תענוג. להשיב רוחו ולהחזיק כחו. ומפני שאינו דבר הווה ורגיל אצל ת\"ח. יש לחוש לשינוי וסת תחלת חולי מעיים. הלכך הוצרך לתת עצה טובה לת\"ח שישמור בריאותו בדרך זו. היינו שיקפה אכילתו במים. כדי שלא יבוא לידי ח\"מ. ואמרי' כמה קתון לפת. שהוא במשורה שזכרה משנתנו. אמנם היא מדברת בעיקר דרכה של תורה. שהוא פת במלח. על כן די לו במים במשורה. ואז אין לו לדאוג מחולי בסבת אכילתו. ובכן כל דברי חכמים קיימים. ואין לך דבר שאין לו מקום. והכל לפי האדם והענין ואיש חכם יכלכל דבריו במשפט לשאת חלקו. לחם חוקו. וכבר כתבנו מזה בכסא שן. וכעליית האכילה. רק שלא לעשות דברי חז\"ל כחוכא וטלולא. ולהסיר מהם עקשות פה ולזות הסתירה מדברי עצמם. לכן עתה הרחבנו בו הבאור הצריך למשנתנו ואין מדרש בלי חדוש:  ",
+                    "<b>במשורה </b>היא מדה קטנה מאד. אחד משלשה ושלשים בלוג. והיא לשתיה פעם אחת. כענין שנא' ביחזקאל וששית ההין מעת לעת כך נראה לי:  ",
+                    "<b>וחיי צער תחיה. </b>אטו עד האידנא לאו חיי צער קחשיב. אלא ה\"ק ובחיי צער. עם שאינן חשובין חיים. תחיה בהם. כמו שאמרו הרוצה שיחיה ימית. כי מיתת כחות היצר. היא חיי הנפש. ובכן גם הגוף מרוויח אורך ימים בלי ספק. כידוע שמילוי התאוות ממיתות את האדם קודם זמנו. ומקצרין ימיו. ואע\"פ שאמרו מי שיסורים מושלים בגופו. אין חייו חיים. א\"כ אורך ימים וחיים כאלה למה. זהו במי שיסוריו יש להם ממשלה עליו. לענותו בעל כרחו. לא יוכל שלחם. אבל מי שמקבלם עליו בבחירתו והוא שליט עליה'. שאינו סובלם אלא כפי חפצו ורצונו. לא יזיקוהו אבל יוסיפו אומץ ויחזקוהו:  ",
+                    "<b>ובתורה תהא עמל. </b>אע\"פ שפתח כך דרכה של תורה. וכבר ידענו שכל אלו המדות. צרכה של תורה ומכשיריה הם. רצה להשמר מטענות היצר. כי אם אמנם אמת הדבר שמיעוט התענוגים ועזיבת מילוי התאוות. מוסיפים כח ושומרים הבריאות. נגד זה יש לחוש ממעוט כח והפסד בריאות. בסבת למוד התורה. כי כלל גדול אמרו בשמירת הבריאות. שצריך להתעמל ולהתיגע עד שיזיע. כמ\"ש בס\"ד בכסא שן. ובנוה חכם. ולומדי תורה שוקטים נחים. ואין להם עמל מלאכה. ביחוד אם יסתפק במועט דמועט ככל השנוי למעלה. לא יבקש לעסוק במלאכה ובאומנות לגמרי. מאחר שדבר קל מספיק לו. אך אז קרוב הדבר שיצא שכרו בהפסדו כי יכלה כחו ויאבד בריאותו ע\"י העדר העמל הנוסף על הסגוף והעינוי בחיי צער בלא\"ה א\"כ כמעט קט ישחת חייו ויקצר ימיו נמצא קרח מכאן ומכאן. ואיה איפה הריוח בהנהגה כזו. שאין בה אלא כילוי ובילוי העוה\"ז. ואיך ובמה יושג טובת עוה\"ב. ויהי כמשיב לזה. ובתורה תהא עמל. כלומר אין לך לחוש. כי הנה בראתי רטיה וקמיעא וצרי שתשאר חזק ובריא. אולם ובתורה תהא עמל. ולא יהא למודך בשחוק ושעשוע וטיול וזהירות אלא תתייגע ותעמול בה בשהיא צריכה עמל ויגיעה. להשיג מחמדיה הטובים. שאינם נראים מיד. ולא נמצאים בקלות. אבל צריכין טורח רב. חקירה ודרישה היטב כחפירת אוצרות וחפישת מטמונים. כמ\"ש אם תבקשנה ככסף וגו'. א\"כ הרי לך עמל די והותר. המגיע לשמירת בריאותך. והעמדת כחך רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ומדוע תעמול לרוח. ולמה זה תיגע לריק ברדיפת הקנינים הנפסדים. אשר לא ישארו לך. וכחך כלה ודאי ע\"י היגיעה הרעה ההיא. וחייך אובדים מהרה. משא\"כ בעמל התורה. אינך צריך לדאוג מכל זה. כי אדרבה בה ירבו ימיך. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עץ חיים היא למחזיקים בה. אין עמה רק טוב. ומה שאמרו שנקראת תושיה. לפי שמתשת כח. ר\"ל כח היצר ודאי נחלש על ידה. אך כאשר יענו את היצה\"ר. כן ירבה וכן יפרוץ כח היצ\"ט. ואם יפול כח הגוף. כח הנפש יקימהו ויעודדהו כי רוח איש יכלכל מחלהו. נפש עמל עמלה לו. וטוב לו עמה. ואלו האחד (המיוחד הכח הנפשי) שיפול. אין לו תקומה. ועמש\"ל פ\"א מ\"י. ועז\"ח (ד\"ו דח\"א) רי\"א התורה נקראת תושיה בתחלה אח\"כ גבורה כו' כיון שרגיל לעסוק בתורה י\"ל שמחה וגבורה ע\"ש. ואמנם יש לחלק ג\"כ בין המרבה בישיבה. כי הוא נחלש ודאי. ובין ההולך ולומד דרך הלוכו (כדרך שעשו המשאיים לקיים בריאותם) שמעמיד הבריאות. וטוב לה עמך בהעמדת והתמדת הלמוד. ואולי כך סובר תנא דידן. ורמז לזה באמרו. ובתורה תהא עמל. ר\"ל עם עסק התורה תעמול בהתהלכך תנחה אותך. או שמא יכוון למ\"ש על האר\"י ז\"ל. שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל בתנועת איבריך בחמום. ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו. אע\"פ שי\"ל סמך בר\"מ. שמדמה הת\"ח לאילים המנגחים. הוא ע\"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים:  ",
+                    "<b>ואם אתה עושה כן. </b>אם תעשה הול\"ל. אלא ה\"פ אם אתה מדעתך ומרצונך הבחיריי עושה כן. אז יש לך שכר טוב בעמלך. משא\"כ אם הוא מצד נטיית טבעך ומזג גופך. המכריח אותך לנהוג במדת הכילות. ולכן אתה מסגף עצמך. ומונע מנפשך כל טוב. זו רעה חולה:  ",
+                    "<b>אשריך בעוה\"ז. </b>שאתה מוצלח בלי ספק ככל הנ\"ל. והעוסק בתורה. נכסיו מצליחים. והרי זה בן חורין:  ",
+                    "<b>וטוב לך. </b>ע\"י השגת הקנין התכליתי. העומד הנצחי האמיתי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>אל תבקש גדולה. </b>כי הרבנות מקברת בעליה. ואמרו הוי קבל וקיים. ולכן אמר יב\"פ כל האומר לי עלה אני כופתו ונותנו לפני הארי. ועוד שהרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו (וא\"ת הרי אנו רואין בכל יום רודפי שררה מתהללים על תאות נפשם שמשיגים כל מבוקשם. זהו ברשע שהשעה משחקת לו. ובעונות הדור שמצא ב\"ח מקום לגבות חובו. כמ\"ש פרנס לפי דורו) והבורח ממנו. הכבוד רודף אחריו. א\"כ מדוע יהיה רועה רוח רודף קדים. ואם יהא הכבוד ראוי לך. אינך צריך לבקשו ולחזור אחריו. כי הוא ירדוף אחריך. עד שישיג אותך. כמ\"ש ב\"ע (יומא ל״ח, ב) בשמך יקראוך ובמקומך יושיבוך. ואפי' ריש גרגותא משמיא מוקמי. ואין אדם נוגע אלא במה שמוכן לו. ואם אינו מוכן לך. למה תיגע לריק. כי אפי' תשיגהו. יהפך לך לרועץ. פתאום לפתע יבוא שברך:  ",
+                    "<b>לעצמך. </b>אע\"פ שמנעתיך מרדיפת השררה. זהו כשאינך משקיף על תועלתך והנאת עצמך בלבד. אך כשהוא לצורך ולתועלת הרבים. אזי לא זו שאינו דבר בלתי הגון. לקבל הגדולה. כשבאה לידו ולא ידחנה. אלא שראוי לחזר אחריה. כמ\"ש ב\"ק (ברכות סג, א) באתר דלית גבר. תמן הוי גבר. וכן שנינו ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש. ולא הזהרתיך אלא במקום שיש אנשים או במקום שאין מי שמקבל תועלת על ידך. או כשכל מגמתך אינה אלא לעצמך דוקא. ר\"ל להנאתך בלבד. לזה אני מזהירך שלא טוב הדבר לבקש גדולה. וכן אמר הקב\"ה למשה. לך רד מגדולתך. כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל כו'. הרי שאין כוונת הגדולה ותכליתה. אלא להנאת הזולת. לא להנאת בעל הגדולה עצמו. וא\"כ כ\"ש שלא יתכן לו לרדוף אחריה. אם לא במקום שאין איש. כי אז היא הנאת הזולת ועמ\"ש בס\"ד בסוף פרקין. ובמעלה ל\"ד ממ\"ח דברים:  ",
+                    "<b>ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך. </b>פירוש יותר מהרגלך. לא תחמוד להוסיף עליו. שכל המוסיף גורע. ואמר המשל גמלא אזיל למבעי קרני. אודני דהוו ליה גזזי מניה. אבל הכבוד שאתה למוד ורגיל בו לא תניחהו. והחזק בו. שכך אמרו חכמים לעולם אל ישנה אדם מן הרבנות שלו. ואפי' בשעת הסכנה כמו שלמדנו מחמ\"ו. ואמרו במתא שמאי. בלא מתא תותבאי. ורבי הקפיד על בן בוניוס. העשיר שבא לפניו בכלים פחותים. והמקפיד על כבוד גופו העשוי בצלם. בודאי יקפיד על כבוד נשמתו ביותר שהיא בצלם אלהים ודאי. לפיכך יחוש אדם על כבודו הקנוי לו. שלא יהא לבוז. ואמר דוד המע\"ה עד מה כבודי לכלימה. כך נ\"ל דבר הגון ומתקבל בכוונת בבא זו. ומה שאמרו בו המפרשים. רחוק מכליותי:  ",
+                    "<b>עשה. </b>מאהבה. ואף אם שולחנך ריקן. אל ירפו ידיך מלעשות חפצי שמים. בלי שתשקיף לשכר עובר. לכן לא תתאוה לשולחנם של מלכים. ועם שבעלי תורה נקראו מלכים. כמ\"ש כי בי מלכים ימלוכו. ומאן מלכי רבנן (מלבד שכל ישראל בני מלכים הם) כי על כן ישיאך יצרך. לומר שצריך אתה להתנהג בנימוסי מלכים. לערוך שולחן מלא דשן. כראוי למעלת התורה. אשר לה המלוכה:  ",
+                    "<b>ששולחנך גדול משולחנם. </b>כי על שולחן המלך מה\"מ הקב\"ה אתה אוכל. כמש\"ה וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה':  ",
+                    "<b>וכתרך גדול מכתרם. </b>שאין אדם אחר יכול ליטלו ממך. ועוד מלך ב\"ו גוזר ומצוה כל זמן שהוא בחיים. כיון שמת. בטלו כל גזרותיו וצויו. אבל מרע\"ה. גם אחרי מותו מצותיו עומדים וקיימים. לעד ולעולמי עולמים וכן כל היושבים על כסאו ואשר ירשו כתרו מהחכמים. דבריהם ותקנותיהם אין להם בטול עולמית:  ",
+                    "<b>ונאמן בעל מלאכתך כו'. </b>יעוין מש\"ל ספ\"ב. וכאן נוסיף לקח בעז\"ה. לפרשו על פי ענינו. שמדבר מקנין התורה. ירצה ואין לך לדאוג שמא לא תוכל להשיג כתרה. מאחר שכל כך גדול הוא. מי ימצאנו ויבוא עד תכונתו. כי אין קץ לכל עמלו. כמ\"ש לכל תכלה ראיתי קץ וגו'. א\"כ למה זה הבל איגע. בדבר שלא אוכל להשיגו. לזה אמר ונאמן בעל מלאכתך כו'. כי כתר תורה מונח בקרן זוית. הרוצה לזכות. יבוא ויזכה וישלם לו השי\"ת שכר פעולתו. אף שלא גמרת המלאכה המרובה. לא עליך היא לגמרה. שכר פעולתך אתה נוטל מכל מקום כי נאמן הוא בעל המלאכה שאינו מקפח שכר כל בריה. גם יכלול שלא תאמר. שמא לא אזכה להבין מה שאלמוד. לפי טבעי הבלתי מוכן. שכבר נגזר על הטפה. אם חכם. אם טפש. אבל גם זאת הטענה. בטלה. כי תורת ה' מחכימת פתי. יגעת ולא מצאת. אל תאמין. וה\"מ לחדודי. לכך אמר ונאמן ב\"מ. שישלם לך שכר. זו תורה וזו שכרה. אגרא דשמעתא סברא. לכן מובטח אתה לראות טוב בעמלך. ואף אם לאוקומי אגירסא. סייעתא דשמיא. ולא יועיל השתדלות. מ\"מ אין נגרע משכרך מאומה. שהכל לפי העמל והיגיעה. אתה משתכר. ואם אתה שוכח אחר שעשית את שלך. מה איכפת לך. בזה לא הפסדת שכרך. ולא יהא יגיעך לריק. כמ\"ש והזהרו בזקן ששכח תלמודו מפני אנסו:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. </b>כולן מפורשים בפרק כ\"ג דן. ואמר נקנית אע\"פ שירושה היא בדין תורה. כמ\"ש למען יאריך ימים ע\"מ הוא ובניו בקרב ישראל. לפי שאם היו בנים רבים למלך. אין יורש גדולתו אלא אחד מהם. והיינו אותו שממלא מקום אבותיו. ביראת חטא ובחכמה. כדאיתא בהנושא:  ",
+                    "<b>והכהונה בכ\"ד. </b>עשר במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי צבור. לוג שמן של מצורע. שתי הלחם. לחם הפנים. שירי מנחות. מנחת העומר. וארבע בירושלים. הבכורה (בכור תם) והבכורים. ומורם מן התודה. ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשר בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה אחוזה. ושדה חרמים. גזל הגר: בכהונה לא אמר נקנית. כי כל בני אהרן שוין בה. ואף ע\"פ שאין נותנין תרומות ומעשרות אלא לכהן חבר:  ",
+                    "<b>והתורה נקנית במ\"ח דברים. </b>גם בתורה אמר נקנית אע\"פ שגם היא אינה פוסקת אחר שלשה דורות. אז היא קנין עולם לדורות. מחזרת על אכסניא שלה. אכן קודם לכן. אינו בטוח שיהיו בניו ת\"ח. שאינה ירושה. וכן אחז\"ל. מפני מה אין מצוין בני ת\"ח ת\"ח. עמ\"ש בס\"ד בגמרא דפ' הפועלים. ואף אחר שלשה דורות. אינה באה בתורת ירושה. אלא מתורת קנין כמ\"ש שם:  ",
+                    "<b>א) בלמוד. </b>אין למוד אלא הרגל. כמ\"ש למוד מדבר למודי הרע. ור\"ל שהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו. ולשקוד על הספר. עד שיהא שגור בפיו. כדאמרינן תני מניה ארבעין זמנין. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד. צא ולמד משוק של חמרין. ודבר זה יש לו קדימה. כי אע\"פ שעדיין לא נתן לו ה' אזנים לשמוע ולב לקבל. ולירד לסוף דעת רבו. מ\"מ ילמיד. כמ\"ש לגריס אינש. והדר לסבר. ואע\"ג דלא ידע מאי קאמר:  ",
+                    "<b>ב) בשמיעת האוזן. </b>אחר שרגל על לשונו לשון תורה. יחזור אחר רב שישמע ויקבל ממנו ויורהו וישכליהו. ולא אמר בשמיעה סתם. בידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע. כי הזהירו ללמוד מפי רב לאזנו. אע\"פ שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע (שמיעה שכלית) מבין. לא ימנע מבית המדרש. רק שיטה אזנו לשמוע. סופו שיבין:  ",
+                    "<b>ג) בעריכת שפתים. </b>יאמר שאין די שישמע באזנו ויקבל הדברים בלבו. אלא צריך שיוציאם בשפתיו. כענין חיים הם למוצאיהם בפה. ואימתי הם שמורים בלב. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ואע\"ג דאמר לעיל בלמוד. סד\"א אפי' בלחישה סגי. קמ\"ל. והכי אמרינן נמי. עה\"פ ושננתם. שיהו ד\"ת שנונים ומחודדים בפיך. עוד ירצה שצריך שיהיו השפתים ערוכות. מתחלה מכוונות ומדובקות בהשואה. לא אחת נכנסת ואחת יוצאת (כל שכן שלא יהיו פתוחות. כדרך הגולם) אלא מחוברים יחד אדוקים כנושקים קודם שיפתח פיו לדבר דבר. כי הוא סימן לאנשי הדעת השוקלים מלותיהם בטרם יוציאום מן הפה. דוחקים שפתותיהם זה על זה תחלה. לעורר המחשבה. ושותקים מעט לחשוב על הדבור שיהא שקול במאזני צדק. ועל דרך זה פירשו הקודמין שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ר\"ל המשיק שפתותיו זו לזו קודם שישיב. נראה כנושק שפתיו. ומעיין תחלה איך ומה ישיב. הוא משיב דברים נכוחים ודאי. שע\"י השקת השפתים תחלה. מקבץ כחות המחשבה ומקיצם. לעיין יפה ולשקול דבריו בפלס השכל. באופן שיבואו נכוחים וצחים. וכן הוא אומר ודעת שפתי ברור מללו. ואומר בשפתי נבון תמצא חכמה והלא אפי' אינו נבון יכול שיאמר דבר חכמה ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה. ועוד כך היל\"ל בפי נבון תמצא גם לפחות היל\"ל להקדים החכמה ולומר. חכמה בשפתי נבון תמצא. אלא אמר לך ע\"י שפתי נבון. תמצא החכמה. מחמת נשיקת שפתיו. ואומר לב חכם ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ר\"ל ע\"י שפתיו מוסיף לקח טוב. והוא שאמר עוד דברי פי חכם חן. מכלל שדברי חכמה היוצאים מפי כסיל. אין בהם חן. אע\"פ שהם ד\"ח. אין חן בהם. לפי שאינו יודע לערוך שפתיו. כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. שאינו נמצא אלא עם החכם:  ",
+                    "<b>ד) בכוונת הלב. </b>שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו בכמה מקומות. וכוונה היא מחשבה. ר\"ל שלא ילמוד כמתעסק: י\"ג בבינת הלב והוא להבין דבר מתוך דבר. בשכלות הלב נחשב לדבר אחד עם כוונת הלב. עם שיש קצת הפרש דק ביניהם. מ\"מ השכלות הוא תולדת המחשבה והבינה (עיין חלון צורי) ואמנם השכלות. הוא קרוב לענין הסתכלות. המצוי בלשון חכמים. כמו הסתכל בשלשה דברים. שפירושו ראיית הלב בעתיד ובנולד. כענין שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. והוא הרואה בעין הלב. ובלמוד צריך להיות משכיל רואה בלבו עומק הדבר להיכן מגיע כל הנמשך והנולד ממנו רואה. ויורד לסוף הדברים שלומד. ומשיג הכללים היוצאים. גם מביט ומסתכל תכלית הדבר והתחלתו שרשו ומצאו על מה אדניו הטבעו. לדעת ראשיתו ואחריתו. ר\"ל טעם הדבר וסבתו. על איזה יסוד הוא בנוי. וסוף הענין המבוקש והמסובב בידיעת תלמודו. וענינים המסתעפים ממנו:  ",
+                    "<b>ה) באימה. </b>אימת שכינה. שלא תפסיק בדברים בטלים. ותפסיד למודך:  ",
+                    "<b>ו) ביראה. </b>מורא רבך כמורא שמים. שלא תקל ראש עמו אפי' בד\"ת כמ\"ש זרוק מרה בתלמידים. וכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור תכוינה. שמתוך שמגיס לבו ברבו. ואינו מחשיבו הרבה. אינו משגיח כל כך על דבריו. לירד לעומקן (וכ\"ש שאין משים לבו לדברי אזהרותיו והוראותיו) לכן אינו רואה סימן יפה בתלמודו. מלבד העונש הראוי למי שמסלק ממנו מורא רבו שהקשה למורא המקום.  ",
+                    "<b>ז) בענוה. </b>זו גדולה מכל המדות כידוע. והיא צריכה ביחוד לקניית התורה. שעל ידי כן לא יבוש מללמוד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. וכמש\"ה מכל מלמדי השכלתי. ולכן לא יתבייש לילך אפי' רב אצל תלמיד. להזכירו תלמודו. וכדאי' פ\"ק דמנחות באבימי. וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. שאין אדם עומד על ד\"ת אא\"כ נכשל בהם:  ",
+                    "<b>ח) בשמחה. </b>לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לדבר הלכה. שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון. והיינו ע\"י ששמח בלמודו. כמ\"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל שמחה של הבלי עולם. מפסדת את הלימוד. עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה. אם לא מידי דבדיחותא מקמי דפתח בשמעתא. כדי להרויח ללב ולהכינו אל הלימוד שיבין דברים עמוקים וע\"ל סי\"ח בס\"ד:  ",
+                    "<b>ט) בטהרה. </b>שישא אשה. ואח\"כ יעסוק בתורה. בטהרת המחשבה. שלא יטרד בהרהורים רעים וכדאמר ר\"ח. האי דמחדידנא מחבראי. דנסיבנא בשיתסר כו':  ",
+                    "<b>י) בשמוש חכמים. </b>כי גדולה שמושה יותר מלמודה. כמ\"ש אשר יוצק מים ע\"י אליהו. שע\"י השמוש אינו זז מרבו. כמ\"ש ביהושע משרת משה. לא ימיש מתוך האוהל. ע\"י כן רואה ויודע כל הנהגות רבו גם בדרך ארץ אין דבר נעלם מאתו. וכן אפי' שיחתן של ת\"ח צריכין לימוד. לכן תמצא להקודמים אשר היו יראים וחרדים לדבר ה'. שהיו מחבבין אפי' ענינים קלים ודבור של חול ששמעו מרבותיהם. כמ\"ש בתשב\"ץ ובס' מהרי\"ל ביחוד שהקפיד אפי' בענין קריאתו לאשתו על דרך חז\"ל שנהג לקראה הוי\"ז פרוי\"א. כדרך שאר\"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי. אלא ביתי. והמדקדק בכך. בודאי יזהר עוד בלשון חכמה לאמרו בדרך ששמע מרבו. וכמו ששנינו שחייב אדם לומר בלשון רבו על ידי זה תלמודו מתקיים בידו. כמו שאמרו בני יהודה דדייקי בלישנא. נתקיימה תורתם בידם. וכל שכן שידקדק במעשיו. לנהוג כפי מה שראה רבו נוהג. גם יכלול מה שאמר ר\"ח אין התורה נקנית אלא בסימנין:  ",
+                    "<b>יא) בדקדוק חברים. </b>כמ\"ש ומחבירי יותר מרבותי. וזה לפי שחבירו לבו גס בו. לכן מדקדקים זה עם זה יותר בהבנת תלמודם. ממה שידקדקו עם הרב. מפני האימה המוטלת על התלמיד. ולהכי אשכחן דהוי מרהטי גמרייהי והדר עיילי לכלה והחברים נוחים ואין כוונתם רק להשיג האמת בלבד. ועדיין צורך אל המעלה הסמוכה. כמ\"ש ר\"י לר\"א לית את כבר לקישא. אטו לא ידענא דשפיר קאמינא:  ",
+                    "<b>יב) בפלפול התלמודים. </b>כמ\"ש ומתלמידי יותר מכולם. כי התלמידים מתוך שאינן שלמים בחכמה עדיין. וגם כדי להראות כחם שגם להם לבב ואוזן מלין תבחן. הם מפלפלין בין באמת בין בשקר ושבוש. בחימום ובחריפות יתר מאד מן החברים. השלימים בחכמה. וידועים בשם. וע\"י כך גם הרב מתחדד. שעומד על מקום טעות התלמידים. שאין אדם עומד על ד\"ת אא\"כ נכשל בהם. שעל ידי ידיעת השגיאה. מתברר האמת שכל דבר נודע בהפכו. הרע מבחין את הטוב. וכן האמת נבחן ע\"י השקר. ומפני שהתלמידים הטעות והשבוש מצוי בהם. גם הספקות והדעות מתרבות בריבוי התלמידים. על ידי זה הרב מוציא תעלומות לאור אמת. ולכן אמרו ברבי משום דשכיחי רבנן גביה מחדדן שמעתיה (נדה דיד\"ב) ור\"ש הוה מסתפי מפלפוליה דר\"ח. ואפי' ר\"ע ששמו הלך מסוף עולם ע\"ס. קפחו בכור שטן ואוקמיה בפלפולו. ור\"י אמר על ר\"ל דכי הוה אמר מילתא מקשי ליה כו' וממילא רווחא שמעתא ור\"ח משתבח בנפשיה דכי משתכחא תורה. מהדר לה מפלפוליה. הרי שהוא צורך גדול לקנין התורה. גם קנאתם תרבה חכמה אך לא יקנא לבך בחטאים האלה תלמידי תרביצאי שקרי ושקרוראי. המרימים קולם בחלוק ובלוק בערמה. באסקונדרי איטללו בנרדשיר וגורייתא. הללו מכלי עולם. עושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס. חוטאים ומחטיאים וממלאים הארץ זמה. ליצנות שחוק ומרמה. בהם מפלפלים בעומק גדול ותהי להם לחכמה. והסכלים מחזיקים בידיהם ביד רמה. להוסיף עליהם אשמה. ה' יצילנו מהם ומהמהם:  ",
+                    "<b>יג) בישוב. </b>כששואלין אותו דבר. לא ימהר להשיב אלא במתון ובישוב הדעת. ואית דגרסי <b>בישיבה</b>. ונ\"ל דהיינו הך. ר\"ל ללמוד מיושב (אי בעית אימא קודם שמת ר\"ג הזקן. וכדרבא. ובקשות איירי. אי נמי כדבעינן למימר. ואב\"א בתר ר\"ג. שירד חולי לעולם) לפי שבישיבה מתיישב הדעת. וכדקיי\"ל אין שואלין מעומד (עמ\"ש בס\"ד בדרוש תפלת ישרים. ואם תרצה אמור אין ישיבה אלא לשון עכבה. ור\"ל בין מעומד בין מיושב. ולאפוקי מהלך. שאין דעתו מיושבת עליו (ודלא כמשאיים) וע\"י ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן. כי הסדור הוא נשמת הענינים וחיותם:  ",
+                    "<b>יד) במקרא במשנה. </b>מעלה אחת. כי העוסקים במקרא בלבד. אינה מדה. והמתרגם פסוק כצורתו. הרי זה בדאי. ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה. אבל צריך הת\"ח להיות בלול במקרא ובמשנה. ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. ואמרו שצריך להיות מקושט בכ\"ד ספרים ככלה שמקושטת בכ\"ד תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו:  ",
+                    "<b>טו) במיעוט שינה. </b>אמר החכם אל תאהב שינה פן תורש וגו' שבע לחמה של תורה. ואמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. ובא כמהלך רישך וגו'. למ\"ד לא איברי ליליא אלא לגירסא. שכל העוסק בתורה בלילה. הקב\"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. נ\"ל דהיינו חוט של תורת חסד. אינו נפסק ממנו ביום. כשהולך לעסקיו להשיג פרנסתו. אין תלמודו משתכח בשביל כך. ולמ\"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. אתא לאפוקי שינת היום. שאסור לישן יותר משינת הסוס. ואיכא למימר מר אמר חדא. ומא\"ח. ולא פליגי (אע\"ג דלא משמע הכי) מר איירי בלילי תקופת טבת. ומר בלילי תקופת תמוז. ובודאי אי אפשר לאדם בלא שינה. ואם לא יישן גם בלילה. ישתגע ויצא מדעתו. ולכן אמר התנא במעוט שינה וכתוב מתוקה שנת העובד. ושכבת וערבה שנתך:  ",
+                    "<b>טז) במעוט שיחה. </b>אף בדברים ההכרחיים שאי אפשר מבלעדם. ואינה שיחה בטלה. יתפוש במועט ויקצר כל האפשר. לפי שהזמן יקר המציאות. ולפיכך אפי' בד\"ת הזהירו. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ק\"ו לדבר הרשות. שלא יאבד הזמן בדברים יתרים. ויפסיד תורה הרבה. שהיה יכול ללמוד בתוך כך. ואצ\"ל שלא להרבות שיחה עם האשה (כמ\"ש בפ\"ק) ואמרה ברוריא לריה\"ג שוטה גלילי. הי\"ל לומר באיזה ללוד. ואפי' בתפלה. האריכות אינה משובח בהחלט. שכן אמרו המאריך בה. בא לידי כאב לב. וחנה ע\"י שהרבתה להתפלל. קצרה שנותיו של שמואל. כמ\"ש חז\"ל. וכן כתיב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים:  ",
+                    "<b>יז) במעוט סחורה. </b>כמ\"ש עה\"פ כי לא מעבר לים היא. לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ולא מנע אותה מכל וכל. כי אמנם מעוטה יפה. וצריכה לקנין התורה. שאם אין קמח אין תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. ולא אמר במעוט מלאכה. דהפוכי בעיסקא טב מנה. ובחר לו הטוב:  ",
+                    "<b>יח) במעוט שחוק כו'. </b>מילי דבדיחותא כנ\"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז\"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח\"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב\"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער\"מ פנחס ריו\"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע\"כ הביאו ר\"א לר\"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג\"א) ובפרק המקשה (ד\"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע\"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס\"ה דוד המע\"ה בדחנא דמלכא הוה:  ",
+                    "<b>יט) במעוט תענוג. </b>עמש\"ל מ\"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה. ואמר החכם לא נאוה לכסיל תענוג מכלל דלחכם נאה. לפחות מעוטו יפה. ואשכחן מפנקי דמערבא. ואמרו חכמים עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. וכן השכל נותן שלא ברא הקב\"ה עולמו לפני חזירים. וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות. או לבני אדם הדומין להם. או להגרועים מהם. ומתחלה לא נברא העולם. אלא לצדיקים. רק אחר שנתקלקל העולם. והצדיקים אינן מוחין ברשעים כראוי להם. למסור נפשם על קדושת ה'. כי אז היה טוב להם גם בעוה\"ז. ראית אאע\"ה שהיה יחיד בעולם. שכולם היו עובדי אלילים. וקדש שמו של הקב\"ה בפרהסיא. והכריז והודיע שמו בעולם. כלום חסר לו מן העוה\"ז. לא לבד שעמד לו הקב\"ה בכל הנסיונות. אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה וכן האבות הנביאים והמלכים הטובים. אשר היו לבבם ישר עם ה'. אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר ואינן מוסרין עצמן בסכנה על דבר כבוד ה'. הם הסובלים יסורין עוני ודוחק בעוה\"ז. וניטל חלקם בו. וניתן לרשעים. מפני שאינן מחזירין אותן למוטב (ואע\"פ שידוע להם שנא יקבלו מוסר. מ\"מ מי גילה להם מצפוני לבו של כל אחד מבני אדם. על כן אין בזה די התנצלות ואמתלא מספקת) וברוך אל אמונה ואין עול. שמשלם שכרן לרשעים בעוה\"ז על פניהם להאבידם. ובעוה\"ב יירשו צדיקים משנה חלקם. מחמת שסבלו בעוה\"ז בשביל הרשעים. אמנם אם היו מוסרים נפשם באהבת ה' לתקן העולם. ודאי גם העוה\"ז לא ניטל מידם. כמ\"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא. משום דמסרי נפשייהו על ק\"ה. וראה מה סבלו הנביאים צער על התוכחה. אמר ישעיה גוי נתתי למכים. מה כתוב אחריו וה\"א יעזר לי וגו'. והסתכל תחלת ס' ירמיהו אמצעו וסופו. איך התאונן והתלונן אוי לי אמי כי ילידתני איש ריב ואיש מדון לכ\"ה. כענין הזה כתוב ביחזקאל ואתה ב\"א אל תירא מהם וגו' כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב וגו'. ואצ\"ל מאליהו המקנא על עובדי הבעל ופנחס על ב\"א נכר שעמדו נגד כמה אלפים והשליכו נפשם מנגד. ולא יכלו להם המון כל בוגדי בגד. ואי בעו צדיקי ברו עלמא שנא' רק עונותיכם היו מבדילים וגו'. ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים. ובוראים עולמות חדשים לחפצם. ואצ\"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום. וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם (וכן כתוב עושר וכבוד אתי הון עתק וגו' ונסף תועפות לך ורשבי\"א בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה עאכ\"ו כי לא ירעיב ה' נפש צדיקי לשוד ולכפן ישחק. וצדיקים ככפיר יבטח. לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. והרבה כזה במקראות. שלא יפול מדבריהם ארצה) זהו העיקר בטעם יסורי הצדיקים בעוה\"ז שנבחנים בכור הדוחק ונאחזים בחבלי עוני. אם לא שבוחרים בכך מרצונם כמש\"ל מ\"ח. גם יסורי ראבר\"ש ויסורי רבי ע\"י מעשה היו. ואמרו עוד אטו אי אכלי צדיקי תרי עלמי מי סני להו. והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם. ואמרו עה\"פ מאשר חטא על הנפש. מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (אע\"פ שהכתוב קראו קדוש. וכן הוא בודאי. אעפ\"כ השורש הוא החטא. והיצה\"ר סבב והביאו לידי מדה זו. כמ\"ש בנזיר שבא מן הדרום. ואמרו נדרים סייג לפרישות. והרי זה דרך רפואת הנפש. אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך. לאסור על עצמו מה שברא הקב\"ה ליהנות בהם בני אדם ואמרו לא דייך מה שאסרה תורה) וצריך כפרה. הפורש עצמו מכל דבר עאכ\"ו. וא\"ר לר\"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש\"ל במשנה ד'. לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים. ועושר דעת) ייטיב לעצמו. הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי. אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט. כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה. כמש\"ה ושמחת בכל הטוב מ\"מ רובו קשה. כמש\"ה פן תאכל ושבעת. וכתוב וישמן ישורון ויבעט. וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו' (עיין בית אל בפי' פ\"ב דק\"ש):  ",
+                    "<b>כ) במעוט ד\"א. </b>תשמיש. שכן אמרו חכמים מיעוטו יפה כו' (גטין ד\"ע) שנמצא מבטל תורתו. ולסבת זה אסרו ריבוי שיחה אפי' עם אשתו. שסופו בוטל מד\"ת. ותקן עזרא טבילה לבעלי קריין מטעם זה. ושמא יכלול גם לימוד חכמות העולם הנצרכות. כגון חשבון ותשבורת וטבעיות. שמיעוטן יפה. כדי לידע דרכי ישוב הארץ אשר נתן האלהים לבני האדם. איך להתנהג בה בצרכי הגוף ההכרחיים. ועניני הבית. ועסקי בני אדם זה עם זה. וניהוג המדינות שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. גם את העולם נתן בלבם. לפי שיגיעת שניהם משכחת עון:  ",
+                    "<b>כא) בארך אפים. </b>הוא תנאי מוכרח ברב. כי לא הקפדן מלמד. וכן בתלמיד. כמ\"ש עה\"פ ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק. זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. וכן צריך הת\"ח להתנהג במדה זו עם כל אדם. שלא יבאנו כעסו לידי טעות. ואמרו כל הכועס. אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו. גם מתנאי הת\"ח ללמוד ממדת קונו. שמאריך אף וגבי דיליה. כך כל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת\"ח. דנקיט בלביה עד דמפייסו ליה. ומיפייס:  ",
+                    "<b>כב) בלב טוב שלבו. </b>פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון. כי בכל מדה הוא שמח וטוב לב. לפיכך לבו רחב לקבל דברי תורה. ונכן שיבח ריב\"ז מדה זו כנגד כל המדות:  ",
+                    "<b>כג) באמונת חכמים. </b>כמ\"ש בספרי עה\"פ ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. סופכם למאוס בחוקותי ולגעול במשפטי. שהרי נעו מעגלותיה של תורה לא תוכל לפרשה בכל מקום. ומסרה ביד החכמים לעשות ע\"פ הדבר אשר יורוך. ועוד וכי ממי קבלת תורה לא מהם. לאו עלייהו קסמכת באבג\"ד. א\"כ מה. אכפת לך סמוך נמי ענייהו בתשר\"ק. ואל בינתך אל תשען. ד\"ח כדרבונות וגו' כולם ניתנו מרועה אחד:  ",
+                    "<b>כד) בקבלת היסורין. </b>ביסורי הגוף קמיירי (כי על זה בחרת מעוני. ולענין חבלי עניות עמש\"ל בסי' י\"ט) שכן לא נתנה תורה אלא ע\"י יסורין. שנא' כי נר מצוה ותורה אור וד\"ח תוכחות מוסר. לפי שרוב הטובה והשלוה. מביאין האדם לבעוט כאמור. ולכן אמרו חז\"ל שאין ישראל יכולין לעמוד ברוב טובה (עיין בהקדמת בית אל ובפי' פ\"ב דק\"ש. ובעלית היסורין) וביחוד למוד תורה עלול ליסורין. שכן נקראת תושיה. שמתשת כח. ומאן קצירי ומריעי רבנן. והא דאר\"א זילו מפני בטול תורה. ואלו לעיל תנן שהתורה נקנית בקבלת היסורין. לא סתרן אהדדי. דהא אמרו איזו הן יסורין של אהבה. כל שאין בהן בטול תורה. ובהו מיירי ההיא דלעיל. משא\"כ יסורי ר\"א שהיה בהן ביטול תורה. לפיכך ביום בעת הלמוד שלחם מעליו. גם במש\"ל מ\"ג בשם ז\"ח נתיישבה סתירה זו בד\"א. ועמש\"ל במשנה ד' ובמשנה ז': בכאן נשלמו חצי מספר מ\"ח מעלות והם אבות. ומכאן ואילך שינה הלשון מתנאי המעשים. אל תוארים קנינים נחכם. במה שאלה האחרונים תולדות המחצה הראשון הם. ונמשכים מן הראשונים ממילא שעל ידי שמוש פעולות מעלות הנ\"ל הקודמות. ישתלם הת\"ח בשאריתם בנקל. כי על ידי הענוה ישיג ערך עצמו. ויכיר מקומו וע\"י קניית לב טוב. ירויח שיהא שמח בחלקו כו'. ואם התעצמה בו היראה תביאנו לעשות סייג לדבריו. מיראתו שלא יבוא לידי מכשול. ובזה ודאי יהיה אהוב כו'. וכן כל שאר המעלות נמשכות אחריהן בלי ספק. דוק ותשכח. וזה דבר ברור ונכון לא שיערוהו המפרשים:  ",
+                    "<b>כה) המכיר את מקומו. </b>ע\"י שהוא רגיל בבה\"מ מכיר מקומו. ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו. וכן היה הלל אומר. השפלתי היא הגבהתי. כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו'. שלא יאמרו לך רד. וכן שנינו ושלשה שורות של ת\"ח יושבים לפניהם. כל אחד מכיר את מקומו. שאם באין לסמוך סומכין מן הראשונה. ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו. כשצריכין לסמוך. גם י\"ל שכולל בזה. שיכנס לבה\"מ בראשונה עד שלא ימלאו אחרים את מקומו. ולא יכירנו עוד מקומו. וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש:  ",
+                    "<b>כו) השמח בחלקו. </b>בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפנה לבו מדאגת עוה\"ז. והיא מדה נמשכת מהשמחה בפקודי ה'. ומצב טוב כאמור:  ",
+                    "<b>כז) והעושה סייג לדבריו. </b>סייג לחכמה שתיקה. על כן ודאי הוא הכרחי לקנין תורה. והוא נמשך ממעוט שיחה. מאחר שהרגיל במעוט שיחה. גודר עצמו בשתיקה ובכלל זה שמסייג עצמו שלא יפגע באיסורין. ואצ\"ל בגזרות חכמים. כגון שניות לעריות. שאלו הן גופי תורה שבע\"פ. וחמורים מיינם של תורה. אלא לקדש עצמו במותר מדבריהם. משום סחור סחור לכרמא כו'. כגון בי\"ח דבר שאסרו יינן ש\"ג. ובאו חכמים בדור אחרון. ואסרו גם השכר. משום שימצא דשימצא. ואין בזה משום תוספת על דברי חכמים. כל שיש סרך איסור לפי ענין השעה והמקום. וכי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ור\"י אמר לר\"ל צא והכריז על בניהם (של בני גבלא) משום ממזרים כו'. ורב מנשיא סדר לבני' בשכר חזרנו על כל צדדי כילה. ולא מצאנו לה היתר כו'. וטובא דכוותה. ביחוד אם הוא ת\"ח. שצריך לגדור עצמו יותר משאר העם כדקפיד רבי אמי על ר\"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. וכמה זימנין אמרינן אדם חשוב שאני. ועמש\"ל פ\"א על משנת ואת\"ע כעורכי הדיינין. וא\"צ לומר במה שנוגע לכלל ולתקנת הצבור וצורך שעה. שמכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב\"ד וסקלוהו:  ",
+                    "<b>כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו. </b>כמו שאמר ריב\"ז (פ\"ב) אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו. לומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה. שהרי לכך נוצרת מתחלה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחלת יצירתו בבטן אמו. מלאך מלמדו כל התורה כולה. ואלמלא לא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת (אחר שבא מלאך וסטרו) לא הגעת למדה זו. דמגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ואוקומי אגרסא סייעתא דשמיא היא. ואפי' העסק בלמוד צריך סיוע גדול מן השמים. אע\"פ שהאדם בעל בחירה. אם אין הקב\"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו. לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה. שלא יענש בשכחה (וכדרך שהראוהו בתחלה בבטן אמו והודיעוהו שהוא עלול לשכחה) ונענש שמואל שאמר אנכי הרואה. או לבטלו מלמודו. והרי אמרו מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה. שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. לפיכך לא יתלה הגדולה בעצמו אלא בבעליה. ויתן הודאה למי שעזרו עליה. כדי שיתקיים תלמודו בידו וזה נמשך מהענוה. וכמ\"ש שלחו מתם איזהו בן העוה\"ב. ענותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. והא דאשכחן לר\"ש דאמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. לא תלה הגדולה בעצמו אלא שמח בישועת ה' לנפשו. עד\"ש אנכי אשמח בה' שמחו צדיקי' בה'. ולישרי לב שמחה:  ",
+                    "<b>כט) אהוב. </b>זה ודאי אינו דבר מעשיי. אלא תואר מחיוב. מחמת מדותיו הטובות וקניית המעלות הקודמות. הם שגורמות לו אהבה מכל אדם. וכמ\"ש עה\"פ ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת\"ח ודבורו בנחת עם הבריות. ומשאו ומתנו בשוק נאה. ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות. אשרי פלוני שלמד תורה. אשרי אביו אשרי רבו כו'. ראיתם פלוני שלמד תורה. כמה יפים מעשיו. כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר. ישראל אשר בך אתפאר:  ",
+                    "<b>ל) אוהב את המקום. </b>באור ותנאי לתואר הקודם. לומר שאין די שיהא אהוב לבני אדם. שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה. כמ\"ש האי צ\"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי כו'. ולכך צריך עוד שיהא אוהב למקום. ודבוק לקודם. כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב כו'. לא זו שנאהב למטה. אלא שאהוב גם למעלה. ע\"י שהוא אוהב את המקום. ובל שרוח הבריות נוחה הימנו (עמ\"ש בס\"ד שם באותה משנה) רוח המקום נוחה הימנו. לפיכך הכל מאמצין את כחו. ואין מקטרג על תלמודו. נמצא תלמודו מצליח בידו:  ",
+                    "<b>לא) אוהב את הבריות. </b>גם זה מוסיף באור. לומר שאין מספיק שיהא טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד. כי אם גם לבריותיו של מקום. שיש לך אדם אוהב את המקום. ולכן שונא את הבריות לפי שאינן עושין רצונו של מקום. כענין ריב\"ל מתחלתו (ואין זה ראוי דלא כתיב יתמו חוטאים. אלא ישנא מעשיהם בלבד. דהכתיב ורחמיו על כל מעשיו) ליבעי רחמי עלייהו דלהדרו בתיובתא. ואם הוא שונא הבריות. גם הבריות שונאות אותו (כמים הפנים לפנים) נמצאו מבטלין אותו מלמוד תורתו. ומפסיד יגיעתו. ועוד מרויח באהבתו לבריות. להתקיים תורתו בידו. כמ\"ש אוהב הבריות מקרבן לתורה. ועל ידי שלומד עמהם. תורתו מתקיימת יותר. כמ\"ש ומתלמידי יותר מכולם. מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים. שמסייעתו:  ",
+                    "<b>לב) אוהב את התוכחות </b>כמש\"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב\"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ\"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ\"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח׳:כ׳) ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע\"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ\"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד\"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו\"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע\"כ מבזים אותו בלבם. אע\"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע\"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ\"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ\"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ\"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס\"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש\"ל פ\"ג מ\"ט. ואצ\"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת\"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ\"ש ריב\"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו\"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ\"ש בס\"ד בריש פרקין:  ",
+                    "<b>לג) אוהב את המישרים. </b>בזו פתח החכם ספר משלי. לקחת מוסר השכל וגו' ומישרים. אז תבין צדק ומשפט ומישרים. מישרים כל מעגל טוב. זהו עיקר כל התורה וכל המדות אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר ואגרא דשמעתא סברא ישרה:  ",
+                    "<b>לד) מתרחק מן הכבוד. </b>שהכבוד אחד משלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם גם אמרו הטיל עליהם צרכי צבור. והם כלים מאליהם. ויס\"ג עוד. ואינו רודף אחר הכבוד ואינו שפת יתר. כי רוצה לומר שאינו רודף אפי' אחר הכבוד הראוי לו. כמ\"ש להלן הכבוד הוא מהדברים הנאים לצדיקים ולעולם (עמ\"ש שם בס\"ד) אעפ\"כ לא ירדוף אחריו. אלא יבטח שסוף הכבוד לבוא מעצמו. וכמו שפירשנו למעלה במשנת אל תבקש גדולה לעצמך. לכן לא יפה עשו המפרשים. שדחו גירסא זו בשתי ידים. ולא שיערו מציאות שני מיני כבוד. מגונה. ומשובח. כמ\"ש באורך בעלית הכבוד ובריש פרקין. ובסוף פרקין. ואמנם הכבוד הראוי. הוא חיזוק לתורה. שאין כבוד אלא תורה כמש\"ל. מ\"מ לא יתכן לרדוף אחריו. כי ע\"י כך בודאי מתבטל מתורה. כ\"ש שלא יהא כוונת למודו. כדי להשיג כבוד על ידו. כמ\"ש לא יאמר אקרא ואשנה. בשביל שאקרא רב כו'. ואצ\"ל שלא יבקש ליטול עטרה בחזקה ובאלמות אף כי ע\"י שוחד ממון לתקיפי העם. אי למושלים נכרים. כמו שהיו עושין הרבה כ\"ג בבית שני שקונין הכהונה גדולה בממון וכמו שנוהגין עכשיו פריצי הדור. שמעלים הרבנות בדמים כקונה אחוזת נחלה לפרנסתם. אוי להם ולנשמתם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. בשביל חיי שעה. הם קלי עולם מכלי עולם הם שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות פרצו גדרו של עולם אוי לדור שכך עלתה בימיו. מן אז עממו גחלי אש דת ובערו זיקות אש זרה זפת בוערה על ראש רשעים. יחול קדקוד שעיר מתהלך באשמיו. אפס התום והיושר וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ה' יפן ברחמיו. על עמו ממרומיו. ואין כאן המקום להאריך בזה. רק הערה קצרה. אגב גררא. אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. הלא משנאיך ה' אשנא: <small>אמנם אחר שנתקלקלו הדורות וכבר גרמו העונות שבארץ פולין מקום המשפט. שמה ישבו כסאות להרבצת תורה. ומהם יצאו מידי הוראות בישראל למופת ולאות. היתה למס אב\"ד. העת לקחת את הכתב רבנות בכסף מלא. וד\"ת מעות קונות. ולא סגי בלא\"ה. מעתה ודאי אין איסור לתת הכסף בעד הרשיון מהשררה. אם הוא ע\"פ רצון הקהל. ובחירה כראוי לפי מנהג הקהלות. ובלבד שיהא הגון להוראה אז פשיטא מצוה קעבד. ומי שספוק בידו למיזל ולפלוחי ביושר. ואינו עושה. יחוש מעון ועצומים כל הרוגיה. שלא יבואו בה פריצים וחללוה כי היום רבו עבדים המתפרצים פריצי זתים כבושים בערפיהם. ואין עלה זית טר\"ף בפניהם. כי רודפים אחר פרנסה מתוקה בדבש לפיהם ומה יעשו גדולי הדור. אם אין דורן דומה יפה יאזרו חיל לשבר מתלעות עול והדוך רשעים תחתם. ובלבד שלא יצער אדם את הציבור העוסקים לשם שמים לברור להם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אבל אין הדבר מסור ביד ע\"ה.. לקבל ולהתמנות עליהם רב כל הישר בעיניהם לקרב תועלתם המדומה. ולגדל אחד ממשפחתם במרמה. וכמ\"ש מהרש\"א בח\"א בפא\"נ. כי זה עלבון הדור וחטאת הקהל הוא. אלא הכל ע\"פ דעת תורה. לפי מה שיראו הת\"ח הנמצאים בעיר. המבינים את מי ימנו עליהם לראש ומודה צדק. ואשר לו תאות הגדולה באמת ובצדק ואף גם זאת לא הותר לעשות תחבולות בהבטחות הטבות וגמולות ושוחד דברים וחנופה. ואצ\"ל שלא להכשיל הרבים בהפריז ממון לקנות דעות לא זו הדרך בחר ה'. ויש חרם קדמונים על זאת. אפי' הוא ראוי והגון מאד. במקום שיש אנשים מסוימים זולתו. ואם יסכימו עליו מן השמים במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו. אם נוהגים כשורה וכוונתם לשם שמים. אך האדם בעל בחירה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ה' יראה ללבב. ואם עושים וכוונתם להנאת עצמן אזי הדבר מנוסה ובחון שנכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים. וכענין שאירע לבעלי שכם עם אבימלך כי אמרו אחינו הוא. וכתוב הם המליכו ולא ממנו. ואומר אתן לך מלך באפי וגו'. וכמ\"ש בס\"ד במ\"א באורך (ועס\"ח סי' תרצ\"ד):</small>  ",
+                    "<b>ודאתאן </b>עלה הגירסא ואינו רודף אחר הכבוד. ישרה הוא בעיני וצריך לקבוע בה מסמרות. לומר שאפי' בדבר כבוד ההגון והראוי. אל יבקש לעלות. פן יפול וישבר ואל ידחוק את השעה. שאינה נוגעת בחברתה כמלא נימא. וכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. והנדחה מפני השעה. השעה עומדת לו:  ",
+                    "<b>לה) ואינו מגיס לבו בתלמודו. </b>להתייהר ולומר הרבה למדתי. לכן אינו מחשיב שום אדם. ומתלוצץ בבני אדם ומקיל בכבודם. כענין (רשב\"א)[רבש\"א] כשחזר מבית רבו ממגדל גדור. ולמד תורה הרבה. זחה דעתו עליו. ובא לכלל טעות. לבייש אדם שלא חטא לו. שכל המתייהר. אם חכם הוא. נוטלין חכמתו ממנו. לפיכך אם רוצה לזכות בכתרה של תורה. לא יגיס דעתו בה אפי' למד הרבה מאד יחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה. לא ידע אנוש ערכה. ומי יבוא עד תכונתה. כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים. בערך אוצרותיה הגנוזים. גם ירמוז למ\"ש כל היגע בתלמודו בצינעא. מחכים. ומ\"ש אל תשב בגבהה של עיר ותשנה:  ",
+                    "<b>לו) ואינו שמח בהוראה. </b>שהגס לבו בהוראה. ה\"ז שוטה רשע וגס רוח (ולרשע א\"א מה לך לספר חוקי ע\"כ אי אפשר שיקנה קנינה של תורה. ואפי' דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא) והיינו בדאית ליה רבה במתא (עמש\"ל מ\"ו פ\"ד) ולא זו בלבד שנענש כמורה הלכה בפני רבו משום אפקירותא. אלא דלא מסתייעא מילתא. אע\"ג דגמיר טובא כמו שאירע לאביי פ' אע\"פ לארס אחר טו\"ח הרי שהמגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו. ובא לידי מכשול אף במה שידע ולמד:  ",
+                    "<b>לז) נושא בעול עם חבירו. </b>כדאמרי אינשי אי דרית טונא. דרינא. וכן אמרה דבורה. אם תלכי עמי והלכתי. וזו מדה אחרת בענין ההוראה. כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו. צריך להמלך עם חבירו ועם מי שקטן ממנו. וכדרב אשי כי אתי טריפתא לקמיה. מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. לפיכך איש את אחיו יעזורו. וחביריך יקיימוה בידך:  ",
+                    "<b>לח) מכריעו לכף זכות. </b>כשרואה חבירו נתקל בדבר הלכה. אינו מתכבד בקלונו. אלא מהפך בזכותו ליישב דעתו ולתרץ דבריו ולהראות פנים לסברתו. כענין שלמד שמואל זכות על רב שילא באגמא דסמקי. ואביי לר\"י דילמא הכי קאמר מר (פק\"ק) ור\"ס דלא אודי בחוכא דאחיכו עליה דר\"א בתבלין ומלח דלא בטילי לגבי עיסה. ור' אבא דמתרץ חוכא דעל ר\"י פרק הגוזל קמא. וכמה זימנין אשכחן גברא רבה אמר מילתא. לא תחוכו עלה. וכה\"ג טובא:  ",
+                    "<b>לט) מעמידו על האמת. </b>שאל יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור. או לא ירד לסוף דעתו. וא\"ל אבוה דשמואל לבנו אשתבשת. וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים. כגון תרדא. קבסתן. פתיא אוכמא. קאקי חיוורי. כל אבא תיכסא כו' וכהנה רבות. כדי שיעשו בהן רושם. שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפי' רבי הידוע בהפלגת הענוה. כמ\"ש משמת רבי בטלה ענוה. אמר על לוי כמדומה שאין מוח בקדקדו. וכן צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים (עמ\"ש במ\"א על בחו\"י) ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם. כדי לזרזם. כמ\"ש ר\"נ לרבא. לכי תיכול כורא דמילחא. ורמי ב\"ח לר\"ח. לכי תכרוך לי סודרי. ודכוותה טובא. לחדודי להו עבדי הכי. להעמידם על האמת והיושר. שישימו לבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם:  ",
+                    "<b>מ) מעמידו על השלום. </b>אע\"פ שהאב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשער. שאין משא פנים בתורה. אינן זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנא' את והב בסופה. שכל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ות\"ח מרבים שלום בעולם. ואינן עוברים על לא תתגודדו. ומסקינן לא עשו ב\"ש כדבריהם. אלא הולכין אחר הרוב. והמיעוט נמשכין אחריהם מכל מקום (אם לא במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים. אינם מקפידים) שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות. ובזה קיום והעמדה לתורה:  ",
+                    "<b>מא) מתיישב לבו בתלמודו. </b>לתת לב לטעמו של דבר. שזה גורם להצילו מן השכחה. ולשמור קנינו. כמ\"ש בהמפלת. האי צ\"מ דאמר מילתא. לימא בה טעמא. דכי מדכרו ליה מדכר. הרי שזו תועלת גדולה בקניות התורה שלא תאבד:  ",
+                    "<b>מב) שואל. </b>כענין שעסוקים בו. ולא בדברים אחרים. שלא תתבלבל דעת הנשאל וכדאמר ר\"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהך מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא (אם ברבי כך. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה) והיא ראשונה להשבעה דברים שבחכם. ואצ\"ל המטריח בשאלות זרות. כענין פלימו עם רבי וכר\"י דאפקוה מבי מדרשא מה\"ט. ואר\"י אל יכנסו תלמידי ר\"מ שקנטרנין הם. ודכוותה טובא. ועאכ\"ו השואל דברי בורות כזקני הנגב לר\"י. או השואל מה למעלה מ\"ל כו'. שענשו ידוע (להוציא מלבן של מינין חיון שר\"י וחבריו המכחישים את הידוע בבאור. להתיר האסור):  ",
+                    "<b>מב) ומשיב. </b>חדא מילתא היא. דלא סגי בשואל. רבותא למבעי בעיי. אלא שיהא משיב כהלכה. שלא יאמר על טמא טהור כו'. ומראה פנים לדבריו. כאותו תלמיד שביבנה שהיה יודע לטהר השרץ מן התורה:  ",
+                    "<b>מג) שומע ומוסיף. </b>כענין שנא' תן לחכם ויחכם עוד. וד\"ת עניים במקום אחר. ועשירים במקום אחר. וכל זמן שאדם ממשמש בהם. מוצא בהם טעם חדש. לפיכך כלת משה אילת אהבים היא. חביבה על בעליה כל שעה. כבתולה ואיש לא ידעה. דדיה ירוום בכל עת ועונה. ואל תבוז כי זקנה. לעולם חביבה היא כשעה ראשונה:  ",
+                    "<b>מד) לומד ע\"מ ללמד. </b>שצריך בע\"כ להרים קול בלמודו. ע\"י כך תלמודו מתקיים. שכן ברית כרותה לשפתים. כמ\"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה. ובטשה ברוריא בההוא תלמידא דגרס בלחישה. ואמרה לו פתח פיך ויאירו דבריך. ואימתי תשמרם בבטנך. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ועוד שחבריך יקיימוה בידיך. ומתלמידי יותר מכולם וגם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו. התלמיד יזכירנו. כענין שאירע לאבימי עם ר\"ח. ור\"י דאתעקר ליה תלמודיה. וא\"ל אביי את אמרת ניהלן כו'. וכובס דאהדר לר\"ח ולרבי גרסייהו. מלבד זכות הלמוד עם זולתו. שעומד לו להקנותו התורה קנין עולם:  ",
+                    "<b>מה) הלמד ע\"מ לעשות. </b>זכירה מביאה לידי עשייה. שנא' וזכרתם ועשיתם. ועשייה מביאה לידי זכירה. כמ\"ש ראה מעשה. ונזכר הלכה. שע\"י פעולת המעשה. נשאר דמיונו חקוק בזכרונו. וכן על ידי השתוקקותו למעשה. מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא יפקד מקומו. ויחרץ על כח הזוכר. וכמ\"ש בס\"ד בחלון צורי:  ",
+                    "<b>מו) מחכים את רבו. </b>כענין שאמר ר\"י על ר\"ל. בר לקישא כי אתינא מילתא. מקשי לי כ\"ד קושייתא. ומפריקנא ליה כ\"ד פירוקי. וממילא רווחא שמעתא. עוד אמרו כל כי האי לימא אינש קמי רביה. ולא לשתוק. משום דכתיב אם נבלת בהתנשא כי לא הביישן למד. וע\"י שאלתו הסכלית. מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה ושכלית. והרי זה מחכים את רבו. וממילא גם הוא מתחכם. ולכן אמר הלל כל שאלות שיש לך. שאל. ע\"ז נאמר יקר מחכמה ומכבוד (שמוותר הרב על כבודו לשמוע שאלות סכלות. וכן כתלמיד שאינו בוש לשאול) סכלות מעט. ר\"ל הסכלות הנמצאת בשאלה. מעט הוא. בערך היקר הנמשך ממנו. שהוא גדול ויתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה. לכן טוב ממנה הסכלות הקטן הלז עם הכלימה. שאינו נחשב מאומה. ליקר המושג בהמה. וכן עד\"ז יפורש. וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר שיתרון לחכמה. נולד מן הסכלות. ועיין חלון צורי:  ",
+                    "<b>מז) מכוין את שמועתו. </b>כענין ר\"ח בן שמוע עם יוסף הבבלי. בהקומץ רבה:  ",
+                    "<b>מח) האומר דבר בשם אומרו. </b>אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו. אטו בגנבי עסקינן. אלא קמ\"ל שצריך לומר הדבר בשם מי שאמרו. ולא יעלימנו. כההיא דככ\"ה. דמעיקרא תני תנא סתמא. והדר אדכר ואמר זו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. וכן בכמה דוכתי איכא מתני' דמיתניא סתמא. ולבסוף מייתי יחידאה כמאן דפליג. ואמר תלמודא עלה. דלא פליג ארישא אלא כולה מתני' אתיא כוותיה. והא קמ\"ל מאן תנא דמתני פ' (וי\"ל עליה. ואין מקום להאריך) וטעמא ומשום דכשאומרים דבר שמועה מפיו. שפתותיו דובבות בקבר. וכדקפיד ר\"י אר\"א דלא אמר שמעתא משמיה. ובע\"פ קפיד ר\"י אר\"ב יצחק בריה. דרב רבנותיה גרמא ליה דלא מתאמרא שמעתא מפומיה. והיינו דמפרש תנא דידן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הוא עולם הקטן. גאולה תהיה לו בבור השבי. לעשותו בן חורין. שעוסק בתורה גם שם. ותו נמי נפקא מינה בגירסא. למרמי דידיה אדידיה: שנא' ותאמר אסתר למלך בש\"מ. ואם מועיל לגאולת וחפשיות הגוף. ק\"ו לגאולת הנפש וחירותה בעולם הנצחי:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. </b>לא אמר ללומדיה. שאם לא זכה. נעשית לו ס\"מ. אלא לעושים. ללומדים על מנת לעשות ומקיימים התורה שלומדים. ונקראים עושים לעולם. שהלמוד עצמה נקרא עשיה. על שם כך. לפי שמחשבה טובה הקב\"ה מצרפה למעשה:  ",
+                    "<b>בעוה\"ז. </b>וא\"ת הרי אנו רואין רובן של לומדי תורה (וביחוד הלומדים לשמה) מדוכאים ביסורים. שחייהם אינם חיים. וכן יקשה לכאורה שמצינו סתירה גדולה בדברי חכמים עצמם בענין זה. שכן אמרו העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו. וכמפורש בתורה. וכדאיתא ריש ברכות ואריב\"ל חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ובמ\"א אמרו שהתורה אינה נקנית אלא ע\"י יסורין. שנא' כי תורה אור וד\"ח תוכחות מוסר. וכמו ששנו במ\"ח דברים הנ\"ל. בקבלת היסורין. ולכן נקראת תושיה. ונקראו לומדיה קצירי ומריעי. אמנם במה שכתבנו לעיל (מ\"ד) על מ\"ש וחיי צער תחיה ובפ\"ד (מ\"ט) על אותה ששנינו כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. נתיישב הכל באר היטב בס\"ד. יע\"ש. אי נמי אפ\"ה ההוא מושל על היסורין. שאם אינו חפץ בהם. מסתלקים ממנו. כמ\"ש ר\"י לרחב\"א חביבים עלך יסורין. ואמר לא הן ולא שכרן. יהב ידיה ואוקמיה. ור\"א בר\"ש בצפרא אמר זילו מפני ביטול תורה. ולא אמרו שבעלי יסורין אין חייהם חיים. אלא במי שיסורין מושלים בגופו. היינו שיש להם ממשלה עליו שאינו יכול לסלקם (ויעוין במעלה כ\"ב דמ\"ח דברים):  ",
+                    "<b>ובעוה\"ב. </b>הוא עולם הבא אחר המות מיד (כמ\"ש בפ' משנת כל ישראל י\"ל חלק. עיין בית אל <small>דר\"ה</small>) וזה ע\"י שאומרים שמועה מפיו. וכמש\"ל בסוף משנה הקודמת. לכן יפה נסמכה בבא זו לשלפניה (ויעוין בדרוש יציב פתגם מענין זה):  ",
+                    "<b>כי חיים הם למוצאיהם. </b>ודרשו חז\"ל למוציאיהם בפה (משום דקשיא למוצאיהם יתירא הוא לגמרי. פשיטא אם לא מצאם. האיך יהיו לו חיים. ותסגי ליה למימר כי חיים הם. ותו דלאו בני מציאה נינהו דאתיא בהסח הדעת. כי לא יגעת ומצאת. אל תאמן) והיינו בעוה\"ז. שיוכל להוציאם בפיו:  ",
+                    "<b>ואומר רפאות תהי' לשרך. </b>הטבור שממנו התחלת היצירה. ושקוי לעצמותיך. העצמות היבשות בקבר:  ",
+                    "<b>ואומר עץ חיים הוא. </b>משום די\"ל תינח ת\"ח. ע\"ה מה שתהא עליהם. ס\"ד שאין עומדין בת\"ה. וכדס\"ל לר\"א. קמ\"ל כדאהדריה לר\"י מצאתי להם תקנה. וזהו שהביא הכתוב ע\"ח היא למחזיקים בה. ללומדים לא נאמר. אלא למחזיקים ידי לומדי תורה. כמו המשיא בתו לת\"ח. ומהנהו מנכסיו. שגם הוא זוכה ע\"י התורה לקיים בעוה\"ז ובעוה\"ב כת\"ח (וכשמעון אחי עזריה) לפי שהגורם לדבר. חשוב כעושה הדבר בכל ענין. כתוב ויבן שלמה. וכי עלתה על דעתך שבנה הוא הבית בידיו. אלא שסבב הבנין בהשתדלותו. נקרא בונה. ככה המסבב למוד התורה נחשב לו כלומד ממש (גם מפני זה התחיל בעושיה לא בלומדיה לכלול בזה העושים את התורה שתצא לפועל. וגורמים לאחרים שילמדו וא\"ת כשהוא בדרך ואין לו לויה. וטרוד מסכנת הדרך לא יוכל לכוין דעתו ללמוד. שהרי חייו תלוים לו מנגד. לז\"א ואומר כי לוית חן הם לראשך שכן אמרו. אם אין לו לויה. יעסוק בתורה שנקראת לוית חן. וא\"ת תינח בזמן שעוסק בתורה. כשמוטל ביסורין ואינו יכול לעסוק בה. מה תהא עליו. לז\"א תתן לראשך לוית חן. כי לכן אמרו. חש בראשו. יעסוק בתורה וטוב לו וירפא:  ",
+                    "<b>עטרת תפארת תמגנך. </b>תמסור בידיך עטרת חכמים עשרם. ואל תאמר האיך אלמוד מתוך דוחק. שהמקיים תורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. וא\"ת אע\"פ שנותנת חיים ורפואה למחלה. שמא אין עמה אריכות ימים. תלמוד לומר אורך ימים בימינה. וגו'. וכ\"ש עושר וכבוד. וא\"ת שמא אורך ימים בלי שנים. כמ\"ש בזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. תלמוד לומר כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. הרי גם שנים אמורים. ודרשו חז\"ל על ושנות חיים. וכי יש שנים של מתים. אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: ומפי אבא מ\"ה ז\"ל שמעתי הלצה נאה בזה הפסוק. כי הנה מצאנו שנים של מתים. כההיא דריש חגיגה. עה\"פ ויש נספה בלא משפט. דא\"ל ר\"ב סוף סוף שניה מאי עבדת בהו. א\"ל כי חזינא צ\"מ דמיעבר במיליה. מוסיפנא ליה והוו חילופיה. נמצא זה צריך להיות לו מריבה וקטטה מבני אדם. ולעבור על מדותיו. מתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנות מתים. אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם. וא\"ת מאי נפקא לך מינה. ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך. כלומר יש ריוח גדול בדבר. שהרי תרויח שלום. ע\"כ דפח\"ח:  "
+                ],
+                [
+                    "<b>הנוי נאה לצדיקים. </b>שכן מצינו התורה משתבחת ביפה תואר ויפה מראה כמו שכתוב ביוסף הצדיק ושאר צדיקים וצדקניות. שמברכין עליהם ברכה למקום. שברא בריות נאות בעולמו. הרי שיש גם לעולם הנאה מהם. כשהם נאים משובחים. ואצ\"ל לאדם עצמו שכל אדם רוצה בכך. שישא חן בעיני רואיו. ושיתנו שבח להקב\"ה בעבורו. ודוקא לצדיקים נאה הנוי. לפי ששולטין ביצרם. כענין יוסף הצדיק. ונזיר שבא מן הדרום. נמצא יוצא לו ממנו תועלת גם לנפשו. אם נתנסה ועמד בנסיון. משא\"כ לרשעים אינו נאה. כי יותר ממה שמרויחים. מפסידים. והיא התנצלותו של הרשע ליום הדין. על שלא עסק בתורה. שאומר נאה הייתי. וטרוד ביצרי הייתי. לפיכך מוטב לו שיהא כיעור בגופו. וא\"ת מאי קמ\"ל. אטו לא ידעינן דהנוי הוא דבר נאה כשמו. ולדיוקא נמי לא אצטריך. פשיטא דלרשעים אין נאה אלא הקדרות. ורשעים בחושך ידמו. י\"ל משום דלענין עסק התורה אמרינן. אי לא הוו שפירי טפי הוו גמירי. קמ\"ל אפ\"ה. הכי עדיף דאיכא תרתי מושל ביצרו. ושבח לבוראו והכח מעלה גדולה צריכה מאד לתורה. כמ\"ש ר\"י לר\"ל חילך לאורייתא לפי שמתשת כח. וגם לסבול יסורין. כמש\"ל וכמו שמצינו ברבי. דעבר קליה לקלייהו דחיותא. כי כח גדול לו. והיה ארוך בדורו. שהארוכים בעלי כח המה. כמ\"ש שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה. שנא' אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. ולא אמר הגבורה נאה לצדיקי' כי איזהו גבור הכובש את יצרו. א\"כ אין צדיק שאינו גבור. לפיכך דייק בלשונו לומר והכח. ונאה לצדיקים שיהיו גבורי כח עושי דברו של מקום. אבל ברשעים נאמר גם כח ידיהם למה לי וגו': \n",
+                    "<b>והעושר. </b>מעלתו ידועה בתורה ובמצוה. שאם אין קמח אין תורה. ועל ידו מתקיימות מצות גדולות. ביחוד להחיזת נפשות. ולאפוקי רשעים. בודאי אינו נאה להם ולא לעולם. כי בטוב צדיקים תעלוץ קריה. ובמשול רשע יאנח עם. ועליו נאמר יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואע\"ג דכתיב ריש ועושר אל תתן לי. קמ\"ל שלא יבעוט אדם בברכתו של הקב\"ה. אם האציל לו ברכה. עי\"ל ועושר א\"ת לי. היינו שלא יחזיק עצמו עשיר להתגאות בעשרו. על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא מציאה ועושר רב שלא יהא מהומה בו. ע\"י הגאות המתלוה עמו. אצל בני אדם שאינם עשירים בדעת (בפרט אם היו תחלה עניים. אולי כך הוא הפירוש. ריש ואח\"כ עושר א\"ת לי. כי רובן אינן מכירין עצמן. מחמת השינוי הגדול פתאום. שהיא ודאי רעה רבה על האדם. לכך יתחנן מאת ה' שעם עשרו יתן לו מדת עני בדעה נכנע ולב נשבר. וע\"ד שקרא עצמו המלך החסיד. עני ואביון ואמר ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ\"ש בס\"ד בפ\"ק על משנת ויהיו עניים בני ביתך: \n",
+                    "<b>והכבוד. </b>הוא דבר אחד עם העושר. כי הם רוכבים צמדים. והיו לאחדים. כמ\"ש בס\"ד בעליית הכבוד. אבל ברשעים נאמר. לא נאוה לכסיל כבוד. זורק אבן במרגמה. כן נותן לכסיל כבוד: \n",
+                    "<b>והחכמה. </b>ודאי נאה לצדיקים משא\"כ ברשעים נאמר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וכתוב וחכמת המסכן בזויה. זה שממסכן דבריו כנודע: \n",
+                    "<b>והזקנה. </b>ידוע שהיא ברכה והבטחה לצדיקים. הנאה להם והנאה לעולם. יראת ה' תוסיף ימים. ושנות רשעים תקצורנה. למה להם חיים שאינן חיים ע\"ד האמת. וחייהם רע להם ורע לעולם: \n",
+                    "<b>והשיבה. </b>מילתא באפי נפשה היא. דהיינו חיוורתי שהיא נאה לזקן. כדי שיהא נבדל מן הבחורים. משו\"ה בעי אברהם רחמי עלה דמילתא. משום דכל דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק: \n",
+                    "<b>והבנים. </b>ודאי נאים לאבותם כשהם צדיקים כמותם. גיל יגיל אבי צדיק. הנה נחלת ה' בנים נטעי נעמנים. תחת אבותיך יהיו בניך. ושנינו האב זוכה לבן בנוי בכח כו'. מה יפה ומה טוב ונעים. כשידמה הענף לשרשו ויעיד עליו אחר שיזקין בארץ ובעפר ימות גזעו מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע שעשועים. אבל ברשעים. נאמר מה תתן להם ה'. תן להם רחם משכיל וגו'. כי הם ילדי פשע זרע מרעים. דמכלבא בישא גוריא טבא לא נפק. מה ילדה חפושיתא. קרוצי בישא מנה אע\"ג דזימנין נפיק מניה זרעא מעליא. מ\"מ מילתא דלא שכיחא היא. וקמ\"ל בכל הני מילי דנאין לצדיקים. למימרא דכי אכלי צדיקי תרי עלמי לא סני להו. וליכא למיחש שמא יקבלו עולמם. ונ\"מ למבעי רחמי עלייהו. וכדרבא דתלת מילי בעי משמיא. ויהבו ליה מיהא תרי מנייהו: \n",
+                    "<b>עטרת תפארת שיבה. </b>ר\"ל כי עוד ינובון בשיבה. דשנים ורעננים יהיו בנויים ובכחם. שלא יכהה עינם ולא ינוס ליחם. שהם ודאי עטרה וכליל תפארת לשיבה. שאל\"כ טוב ממנה המות. כי סבא בביתא פחא בביתא. אכן עטרת וגו' שיבה: \n",
+                    "<b>בדרך צדקה תמצא. </b>ובזה נכלל גם עושר גם כבוד וחכמה. שלא יחסר להם כל טוב בזקנותם. וזו מדת צדיקים להיטיב אחריתם מראשיתם וככתוב אצל דוד המע\"ה. וימת בשיבה טובה שבע ימים עושר וכבוד. והשתא מייתי ראיה אאינך. ואומר עטרת זקנים בני בנים. עמ\"ש בס\"ד בעליית הבנים ותנוח דעתך: \n",
+                    "<b>והדר זקנים שיבה. </b>דלא תימא אפי' שיבה דינקותא מעליותא היא. כדאתרחיש ניסא לראב\"ע דאהדרו ליה י\"ח דרי חיוורתי. לפי שאין מזכירין מעשה נסים. ואין למדין מצורך שעה. אלא הדרת זקנים היא השיבה. לא הדר בחורים. אלא תחלה זקנה ואח\"כ שיבה. וא\"ת דילמא זקנים דקרא. בזקני תורה מיירי. אין זקן אלא שקנה חכמה. להכי קאמר תו. ואומר כו' ונגד זקניו כבוד. וזקניו דהשי\"ת לע\"ל. ודאי זקנים באים בימים ממש. כי לא יהיה משם עוד עול ימים. ועוד שאין נאה בישיבה אלא זקן. וההיא זימנא עתיק יומין יתיב. וגם לפי שהדבר תלוי בבנין ירושלים. שבודאי הזקנים הם שסייעו בבנינה. משא\"כ בנין ילדים סתירה. הרי כל המאמר נקשר. בדרך יפה ומתוקן וישר: נשאר עלי לבאר הכתוב וחפרה הלבנה וגו'. שנראה תמוה מאד לכאורה. וא\"צ להאריך בדקדוקים והערה. אך אגב גררא. נציג הנה מרגלית יקרה. מהקשורים שלנו. הלא הוא ביאור מאמר סתום וחתום. לא נמצא בו דבר טוב והגון אצל המון המפרשים. ובבאורו. יתבאר ג\"כ הכתוב הנ\"ל באר היטב. ויבואר הנעלם בנעלם. וזהו המאמר בפרק הספינה (בבא בתרא ד' ע\"ה) ונתת מהודך. ולא כל הודך. זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה בושה כו'. ע\"כ. וצריך טעם מדוע באמת פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. ולמה דוקא זקנים שבדור אמרו כן. ולא הכיר זה אדם אחר זולתם. ומה ענין הבושה. ונלע\"ד דבר הגון בזה כי הנה בפ\"ק דסנהדרין אמרו עה\"פ כי אתה תבוא פעל עומד מרע\"ה אמר ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך. הכל ע\"פ דעתם ועצתם. והקב\"ה אמר ליהושע כי אתה תביא פעל יוצא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור. גם זה יפלא לפום ריהטא במאי קמפלגי משה וקוב\"ה. אמנם יובן היטב עם אותה שאמרו בפ\"ק דשבועות ופא\"ט. עה\"פ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. שמתחלה נבראו שני המאורות שוין. וקטרגה הלבנה באמרה א\"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כנודע על פי הדברים האלה נאמר. כי מרע\"ה לפי שהיתה מדתו כמדת החמה. שלא הקפידה על חברת הלבנה עמה בשמוש הנהגת העולם. ולא קטרגה כנגדה. כן הוא שתף הזקנים עמו בשררה. וכמו שאמר מ\"י כל עם ה' נביאים (ויהושע הקפיד עליהם) ולכן צוה גם את יהושע. אתה והזקנים שבדור עמך (זהו פני חמה. ר\"ל כלומר מנהגה ודרכה. כמוהו לדעתי לפני בת בליעל. מנהג ודרך בת בליעל) ולפי שהיה חפצו ורצונו של יהושע להשתרר לבדו. ולא להיות גדולתו בשותפות עם הזקנים. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו שכך היתה מדתו ונטיית טבעו. מחמת שהיו פניו כפני לבנה במדתה כנזכר. לכן בא אלו הדבור תביא לבדך כפי מדתך. והזקנים הם שהרגישו בזה ביותר (לפי שהכה במקל על קדקדם ולא אבה חברתם בהנהגה. מזה ידעו שפניו פני לבנה. שמשם אחיזת נשמתו) א\"כ לא יפה אמרו זקנים שבדור אמרו כו'. והרי זה דבר ברור ונכון מאד. ובזה מה נמלצו לחכי דברי הכתוב הנזכר כאן במשנתנו. וחפרה הלבנה וגו'. כי ידוע שחפרה היא גרועה מאד. אבל הבושה היא יפה. כמ\"ש סימן טוב באדם שהוא ביישן. ובוש פנים לג\"ע. יאמר נא וחפרה הלבנה. שיוודע לה שדיברה שלא כהוגן. ובושה החמה. שתדע שיפה עשתה ששתקה וסבלה בושה. בהשוואת הלבנה עמה מתחלה. ולא דיברה מאומה. כשימלוך ה' צבאות וגו': \n",
+                    "<b>ונגד זקניו כבוד. </b>שינהוג כבוד בזקניו. אז יוודע האמת. כי העוה\"ז מתנהג הכל כפי בחירת האדם כל דרך איש ישר בעיניו. וה\"ז יפה אף נעים. ובארנו בענין זה ג\"כ שזהו הענין ג\"כ שהתעצלו הזקנים בהספדו של יהושע. ועוד כמה דברים נחמדים יע\"ש: \n",
+                    "<b>אלו שבע מדות. </b>עושר וכבוד חדא נינהו. כדפרישית. א\"נ זקנה ושיבה חדא מילתא היא. למאי דפרישית: \n",
+                    "<b>כולם נתקיימו ברבי. </b>קמ\"ל דאפשר להתקיים גם כולן בצדיק אחד. אע\"פ שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. כל שכן לכל אלה הטובות שבעתם יחד. רבי שאני דרב גובריה. ומימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה כאחד: \n",
+                    "<b>ובבניו. </b>היא הראיה על שזכותו גרמה לו. ולא במזלא תליא מילתא. כי על כן זכה לעצמו גם זכה לבניו. כמו ששנינו האב זוכה לבן (באוחז מעשה אבותיו בידו) משא\"כ במזל שלא יוריש טובו לבנים. והואיל ואתא לידן הך מילתא דיקרא דאורייתא. אציגה נא הנה עוד חלי כתם על אוזן שומעת. מחליות הקשורים שלנו. באור מאמר גמרא בפרק השותפין. וזהו. א\"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העוה\"ב. אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד (פירש\"י אותם שחולקין להם כבוד בעוה\"ז. מחמת חכמת זקנתם. ומהרש\"א פירש שלא יתבייש ממעשי בני בניו. כי בני בנים הם כבנים) כי הא דר' יוסף בריה דריב\"ל חליש ואתנגיד (פרחה נשמתו וחזרה) אמר ליה אבוה מאי חזית. א\"ל עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה (אותם שהם עליונים כאן) ותחתונים למעלה. א\"ל עולם ברור ראית (כי שם העיקר) א\"ל אנן היכי איתינן. א\"ל כי היכי דאיתנן הכא (חשובים ונכבדים) איתנן התם. ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. מאי נינהו אי לימא ר\"ע וחביריו. משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. אלא הרוגי לוד (פפוס ולוליינוס אחיו. שהרגן טוריינוס הרשע בלודקיא. ע\"י שגזר להשמיד ישראל לפי שנמצאת בת מלך הרוגה. וחשדו את היהודים עליה. עמדו האחים הללו ואמרו. מה לכם על ישראל. אנחנו הרגנוה) כדאי' ספ\"ב דתענית. (ועיין אבן בוחן שלנו) ע\"כ. המאמר הלז צווח ואומר דרשני. דקשיא טובא. מ\"ט הזכיר לשני המלכים שלמה ודוד. בלי תואר והדר שם מלך כראוי להם. והיה יכול לומר בקצור שלמה המלך. והיינו יודעים במי מדבר. ומה צריך לייחסו אחר אביו. ומה ראו על ככה לשאול אותו דוקא שאלה זו. והתשובה צריכה באור. פירש\"י דחוק דמשמע כינוי זקני על בן עוה\"ב. שזכה לכבוד. הוא נופל. ואין זה במשמע הלשון גם הענין אינו סובלו. דמאי שכנגד. גם דברי מהרש\"א בלתי מובנים. בעובדא דר\"י בריב\"ל איכא למידק. דשייל ליה אבוה אנן היכי איתינן. תמיהא טובא. והיא [וכי] אכתי הוה ריב\"ל בחיים כאן. ומה טיבו עכשיו באותו עולם הנשמות. לדעת איך ענינו ומצבו שם. ושמעתי כו'. קשה מדוע לא שמע שם דברים אחרים. ואיזה שייכות יש לשני דברים הללו לכאן. ומה הלשון אומרת. ותלמודו בידו פשיטא כל ת\"ח תלמודו בידו. אי לימא ר\"ע כו'. מאי שנא דנקט ר\"ע טפי משאר עשרה הרוגי מלכות. שרובן קדמו לו. בעז\"ה יבואר כל זה היטב הדק. דהנה ידוע מה שאמרו חז\"ל עוד אחד בקשו למנות עם אותן שאין להם חלק לעוה\"ב. וכן בפרק ש\"ש. ופלוני מהו לעוה\"ב הרי שנסתפקו בו אם הוא בן עוה\"ב. וככה נסתפקו באביו. אם נמחל חטאו בכשבה ורועה. אם לא. וזה מחמת שלא רצה הקב\"ה להודיע בחייו שמחל לו על אותו עון (או שלא חטא כמאן דאמר) לפיכך עזבו כאן תואר מלכות משמותם. ואמרו ששאלו את שלמה בן דוד בשמם העצמי בלבד. כאלו לא יצלחו למלוכה אמתית נצחית רוחנית. ולא נאה להם המלכות באמת לפ\"ד השואלים. מחמת הספק שנפל בשניהם אם הם בני עוה\"ב. והשיב להם כהוגן. כל שכנגד זקניו כבוד. ר\"ל הרי מכאן ראיה. כשרצה להכניס הארון לדביר. דבקו שערים. ואמר פתחו שערים ויבוא מלך הכבוד כו'. ולא נענה עד שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה. ובאותה שעה ידעו כל ישראל שמחל לו הקב\"ה. ונהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. הנה הוכיח ה' היותו בן העוה\"ב. במה שעשה לו כבוד נגד זקני עמו כשאמר ויבוא מלך הכבוד כו'. שהיו כולם עדים בדבר הכבוד. הנעשה לו בעבורו לעיניהם. והיינו זקני תורה שהם זקניו של הקב\"ה ודאי. לא כנגד זקני דבהתא כי בזקנים שקנו חכמה תליא מילתא. שלהם הכבוד חכמים ינחלו. ועל כן בהם תלוי כל דבר כבוד (כמש\"ל בלח\"ש ובעלית הכבוד) וממילא היא הוכחה עליו ג\"כ. דאמרינן מפני מה נאמרה בדוד שכיבה. מפני שהניח בן כמותו. וגם כן נהגו בו כבוד זקניו של הקב\"ה (שראו הנס שנעשה על ידו) מעתה לא יסתפק אדם עוד שגם הוא בן עוה\"ב. א\"כ נקוט האי כללא בידך כל אדם שכנגד זקניו של הקב\"ה ונעשה לו כבוד אותו אדם ודאי הוא בן עוה\"ב. אף אם זקני ע\"ה לא יכבדוהו מ\"מ כבודו במקומו עומד. שאין כבוד אלא תורה. ואין אדם נותן או לוקח אלא דבר שבידו וברשותו. לא ליתן או ליטול מה שאין לו. וא\"א לתלות בזכות האב. שאם הבן רשע אינו מועיל לו כלום. דכתיב ואין מידי מציל. אדרבה קרינן ליה רשיעא ב\"ר. הרי אלו דברים ברורים. במ\"ש כל שכנגד זקניו כבוד (דברי מהרש\"א אינן מובנים לי. שאינם במשמע הלשון. גם לא יתכן לומר שאם בן בנו אינו הגון. שיפסיד הזקן על ידו חלקו לעוה\"ב) ומייתי תלמודא ראיה שאין הדבר תלוי בזקני ע\"ה. ושאין הכבוד נמשך אחרי עצתם והסכמתם. שכן ראה ד\"י בעלמא דקושטא. שאותם שהיו עליונים כאן מחמת אלמות ע\"ה (כדרך העולם שמגדלים ומנשאים. מי שהוא ממשפחתם) משו\"ה לא נטייה דעתא דקב\"ה אחר רובא ח\"ו. אלא הרי הם תחתונים שם. ושאל לו ריב\"ל אנן היכי איתנן. נפל לו ספק על אודות עצמו. וזה לפי שריב\"ל מסר עצמו למיתה ע\"ד תורה כדאיתא שילהי המדיר. דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה (לפיכך זכה ונכנס חי לג\"ע) והשתא הכא מספקא ליה מילתא. אי אמר קוב\"ה שמעתא משמיה. משום דגמירי כל המוסר עצמו למיתה עד\"ת. אין אומרים דבר הלכה משמו. היינו דשייל היכי איתנן התם לא בקש לידע מקום כבודו שם שזה ודאי לא ראה ר\"י בנו. אלא אי עבדי ליה יקרא במתיבתא דרקיעא. למימר שמעתא מפומיה ולא על כבוד מקומו בישיבה של מעלה. הגיע לשאול אם הוא למעלה או למטה פשיטא דלא שייך ביה כל ימי היותו פה בחיים. אלא אם נעשה לו יקר וגדולה לומר דבר שמועה מפיו אחר שלא חשש שיאמרו ד\"ת משמו למטה כנ\"ל. כי לא רדף אחר הכבוד. והיה חפץ לידע אם גם למעלה אינם אומרים ד\"ת משמו. מפני שמסר עצמו למיתה עד\"ת. שנן שונין בישיבה שלמעלה. כמ\"ש אליהו לרבה ב\"ש. דאמר קב\"ה שמעתא משמייהו דכולהו רבנן בר מר\"מ. והשיבו ר\"י בנו תשובה הגונה. כי היכי דאיתנן הכא חשובים ונכבדים. אע\"פ שאין אומרין הלכה משמו מטעם הנ\"ל. ועל דרך שפירשתי בעז\"ה (בקונטרס דרוש יתיב פתגם) זה שאמרו כל המוסר עצמו למיתה עד\"ת א\"א כו'. ודאי אינו אלא לשבח. דהיינו טעמא משום שכל התורה נקראת על שמו. אחר שעלה למדרגה הגבוהה כל כך. שכל עסק למודו לשם שמים בלבד לא ליהנות בחייו מד\"ת. לפיכך משליך נפשו מנגד על ד\"ת. ואינו חושש לחייו. משו\"ה אורייתא דיליה היא. כדאמרינן לבסוף נקראת תורתו. דכתיב ובתורתו יהגה. הלכך גריעותא היא לגביה. לומר דבר פרטי משמו. כאלו אין לו חלק בה רק בדבר זה. שכולה נפלה לחלקו. נחלת שפרה לו. אף אם אין ב\"א אומרים ד\"ת משמו. כגון דמקיים בנפשיה חמוקי ירכיך או בשעת המפזרים מכנס. אעפ\"כ מעשיו מוכיחים. וכמ\"ש לפרת. מפני מה אין קולו נשמע כשאר נהרות. והוא משיב מעשי מודיעים. ככה הוא הת\"ח המסכן עצמו עד\"ת כריב\"ל וחביריו. שא\"א ד\"ת משמם כנ\"ל. מ\"מ חשובים ונכבדים הם בכאן ע\"י מעשיהם המודיעים טבעם בעולם הלז. וכן דבריהם ומעשיהם הטובים נזכרים ונעשים במתיבתא דרקיעא. כאלו כל התורה שלהם. ומה שמסרו עצמן למות עד\"ת. היינו דאהני להו. שהרי ע\"י כך החזיקו בכולה לשמור ולעשות. ולכן כולה נקראת על שמן. והיינו דמסיק ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן כו'. ר\"ל מכאן תדע שלא הפסיד מי שמסר עצמו עד\"ת. אדרבה שבח הוא לו שם. כמו בכאן. שכן שמעתי אומרים שם אשרי כו' ותלמודו בידו. פירוש שתלמודו כולו הוא בידו. ואינו צריך לאחרים שיזכירו דבר מיוחד בשמו. (איסתרא בלגינא קישקיש קריא. מאה קרי בזוזא. מלא צנא קרי ושפמי דפגרי בהו רבנן) כי אדם כזה הוא ביד תלמודו. שאם בני אדם זוכרים ממנו איזה דבר טוב. הוא נזכר לטוב. ואם לאו הוא נשכח. משא\"כ במי שתלמודו בידו. לעולם הוא נזכר לשבח בכל תושיה יתגלה כבודו. ומעשיו מודיעים. לפיכך ודאי אשריו ואשרי חלקו. אע\"פ שגרם לעצמו בבחירתו שא\"א ד\"ת משמו. ע\"י שמסר עצמו למיתה בשביל התורה. ועז\"א אין ד\"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה בשני עולמות. ימית (אולי זפ\"ה נפשי בכפי תמיד שסכן עצמו עד\"ת. ותורתך לא שכחתי. שהרי על ידי כך מתקיימת בידו) כי אדרבה היא הנותנת חיים לעושיה בעוה\"ז ובעוה\"ב. שכך אמרו עוד בהרוגי מלכות. שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מפני שמסרו עצמן למיתה. כדי שיחיו ישראל ויקיימו התורה (והיא שעמדה לדוד המע\"ה שנקרא חי וקים. לפי שמסר עצמו למיתה על ישראל כמ\"ש תהי ידך בי וגו') ת\"ח עצמן שמסרו נפשם עליה. לא כל שכן. ולהכי מקשי תלמודא אי לימא ר\"ע כו' משום דס\"ד על ר\"ע ביחוד נתכוונו. שהוא שמסר עצמו לשחיטה על ד\"ת. כמ\"ש בפ' חלק עה\"פ כורתי בריתי עלי זבח. ומשני אלא הרוגי לוד. שלא היו ת\"ח. רק מסרו עצמן על קיום התורה. זכו לכך. ר\"ע וחבריו עאכ\"ו שלא יפסידו. מחמת שמסרו עצמן עד\"ת. לפיכך זכה באמת שכל התורה נקראת על שמו. כדאמרינן סתם מתני' ר\"מ. סתם ספרא ר\"י כו' וכולהו אליבא דר\"ע. אע\"פ שלגלגו עליו תלמידי ב\"ש. כמ\"ש לו יונתן בכור שטן. אתה הוא עקיבא ב\"י ששמך הולך מסוף העולם עד סופו. ועדיין לא הגעת לרועה בקר וענה לו ר\"ע אפי' לא לרועה צאן. ר\"ל לא רדף אחר הכבוד לרעות צאן קדשים. ולא רצה ליהנות בכתרה של תורה. ומסר עצמו עליה. וזכה בכולה שתקרא על שמו. כמש\"ל שכל הספרים שחיברו בתורה שבע\"פ. כולם מיוחסים אליו. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה ומשתמש בתגא. אסף רוח בחפניו. בכן נתבאר המאמר דבר דבור על אופניו: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>פעם אחת הייתי מהלך בדרך. </b>הרבה יש לדקדק בזה המאמר. ולא נטריח על המעיין באריכות דקדוקים. אך נבליעם בתוך הבאור בקצור האפשרי. פעם אחת באמת אין לדקדק מהו הצורך להודיע שפ\"א היה כמו שמטריחים עלינו המפרשים. כי כך הוא דרך הלשון. וכמ\"ש ר\"י פ\"א הייתי מהלך גמרא ריש ברכות. ודכוותה טובא. ושמא הודיענו בזה שלא היה רגיל לעשות כן. שהרי אמרו אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' בשעת מיתה (ובפ' א\"צ א\"ר אל ימנע אדם מבה\"מ דבאורתא אמר רבי הכי. ובצפרא הדר ביה) ומאחר שהיה ריב\"ק בעיר גדולה של חכמים כו'. לא היה רשאי לפרוש מהם כדמסיק. אלא פ\"א אירע שהלך בדרך שהיתה מזומנת לפניו מפני הדחק והאונס שהוצרך לכך. כדבעינן למימר בס\"ד. והיה מהלך ברגליו. לא רוכב ולא יושב בקרון. מטעם שיתבאר: \n",
+                    "<b>ופגע בי. </b>והוא לא פגע בו. אולי בא לו מאחריו או מן הצד. באופן שלא ראה ר\"י את האדם ההוא בפגעו בו. ואותו אדם ראהו בתחלה. א\"נ ופגע בי פירושו בקש אותי וחילה פני. כמו ואל תפגע בי הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע. והענין הוא להודיע שאותו אדם היה מחזר אחר ר\"י רודף אחריו לבקשו. ומצאו והשיגו. גם התחנן אליו על הדבר שספר: \n",
+                    "<b>אדם אחד. </b>כן הוא דרך הלשון לעולם וגם בכל הלשונות מ\"מ להפיס דעת השונים נמליצהו ג\"כ בטוב טעם. שלא הספיק לומר אדם או אחד בלבד. ונדע ממילא שעם אדם הוא מדבר. אלא משום שבדרך היה מהלך יחידי. כי לא נזכר שהיה אדם עמו. אלא הוא לבדו היה הולך. ושמא היה ג\"כ במדבר וביער. בדברא דשכיחי מזיקין. א\"נ בלילה. אך סופו הוכיח שאדם היה ואחד היה מיוחד חשוב. כמו אחד העם הכבש אחד מיוחד שבעדרו. אי נמי איפכא אדם קל מהמון העם. אדם כל דהו (וכ\"ד קצת באחד העם) וכמ\"ש לפנינו בס\"ד: \n",
+                    "<b>ונתן לי שלום. </b>ממה שכתבנו ככר מיושב מדוע לא הקדים לו ר\"י שלום. משני טעמים. אם מחמת שאותו אדם ראה את ר\"י. בטרם ראהו ר\"י. ואם משום דמעיקרא סבר דילמא שד הוא. ואמרינן אסור לאדם שיתן שלום בלילה. חיישינן שמא שד הוא. איברא כיון דההוא גברא יהב ליה שלמא מעיקרא. ושלום שמו של הקב\"ה. וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. משו\"ה אע\"ג דלא חש עוד לשמא יזיקנו (ואכתי מידי חששה דילמא שד הוא לא נפיק) אהדר ליה שלום ותו לא. דמ\"מ אסור לתת לו שלום. כמו שפירש\"י דדמו לע\"א. אלא קיים השלום שנתן לו בלבד (וכמ\"ש שונמית לגיחזי מחמת שהיתה אסורה בשאילת שלום. עלח\"ש רפ\"ב דברכות): \n",
+                    "<b>והחזרתי לו שלום. </b>אע\"פ שמהראוי היה לכפול לו שלום. לא עשה כן מטעם שאמרנו. ועוד מטעם אחר. כי מתוך שראה ר\"י שנתן לו האדם שלום בקצור. חשב שמא עם הארץ הוא. ואולי האמת כך היה. כמו שנאמר להלן בעז\"ה. כי מן הדין היה לו לומר שלום עליך רבי. שהרי אפילו אליהו ז\"ל כך אמר לר\"י כשפגע בו בחורבה. ואמר לו שלום עליך רבי. ומתוך כך ידע ר\"י שאדם גדול הוא השואל בשלומו. שהבין מדעתו היותו ת\"ח לפיכך גם הוא נהג בו כבוד גדול. והשיבו מיד שלום עליך רבי ומורי. אך אדם זה שהראה כי סכל הוא להכיר ענינו של ריב\"ק כי על כן שלל ממנו תור המעלה הראוי לו. אך. הוא ענהו לפי דרכו שלום ותו לא מידי. כי ההדיוטות משיבין להם בשפה רפה וגם אין חיוב לכפול לכל אדם. כמ\"ש בס\"ד ריש פה\"ק: \n",
+                    "<b>א\"ל רבי. </b>עכשיו הכירו שהוא רבי. ועד האידנא לאו רביה הוא. כי עדיין לא ראה בו דבר חכמה. ולא נביא היה כאליהו לידע מעלתו מעצמו. רק מתוך תשובתו הקצרה ניכר שאדם גדול הוא. ומדקדק בדבורו. שלא להשיב יותר מהשאלה. וכמ\"ש רפ\"ב דביצה ש\"מ האי צורבא מרבנן דקא\"ל חבריה מידי. לא לימא ליה אלא כדאמר ליה חבריה. לכן בזה הכיר. שאדם חכם הוא ריב\"ק. אז קראו רבו: \n",
+                    "<b>מאיזה מקום אתה. </b>על שמו ומשפחתו לא הוצרך לשאול. כי אם לא הכירו מעולם. מה יועיל לו הודעת שמו. גם יחוסו לא בקש לידע. כי לא בתו היה מבקש. רק את שם מקומו ועירו היה חפץ לידע. מחמת מה שאמרנו. כי היה האיש ההוא מחזר ורודף אחר ת\"ח (אפשר היה שליח לקבל רב לבני עירו) ורצה לדעת אצל מי למד חכמתו וממי קבל קבלתו. כי המקום גורם. כמ\"ש אוירא דא\"י מחכים. ובורסיף סימן רע לתורה. ובני יהודה דדייקי לישנא. נתקיימה תורתם בידם. וההפך בבני גלילא. וא\"ר טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא ובהא מכן ומכן (תמורה כט\"א) וכה\"ג טובא. ועוד מאחר שראה בו דבר תמוה. שלא השיבו שלום עליך או שלום לך (כנהוג במקראי קודש ביחוד) אלא שלום גרידא חשדו שמא כך הוא מנהג המקום שיצא משם (שאינו משנהו אפי' מפני המחלוקת) ודרך אנשי עירו כן הוא. לא ידעו דרך שלום. ושאל לו על עירו. כאומר בתמיה אין שלום בעירך. ושמא כל בני מקומך מכוערים במנהגם כמותך. ועוד חקר על כך כי רצה לעמוד על השורש. מה טעם פירש ממקומו הפעם. מה עול מצא בהם כי רחק מהם. ואם רוח המושל עלה עליו. מקומו אל ינח (אם לא מאן דביש ליה בהאי מתא) וע\"י החקירה והדרישה יוודע לו האמת. מה טיבו וטיב אנשי מקומו. ואם יכשר להיות הוא רב ומורה לבני מקומו: \n",
+                    "<b>א\"ל מעיר גדולה של חכמים כו' אני. </b>בזה תשובה מוצאת לכל מה שיסתפק בו. בהודיעו שאמנם הוא גדל בין החכמים. ויודע דרך ארץ של שאילת שלום. אבל היא הנותנת מפני שגם הוא חכם. כהולך את חכמים יחכם. וכבוד חכמים ינחלו. היה ראוי להניח לו כבודו בתואר חכם ורבי וכנ\"ל. ובודאי בני עירו דייקי לישנא טפי. ומה שפירש מהם לדרך בפעם הזאת. הוא על פי האונס כי בהיות העיר גדולה לאלהים. שכולה חכמים וסופרים. לא סוחרים ותגרים. לכן יש להם דוחק בפרנסה ומזונותיהם מצומצמים. כי לא לחם לחכמים. על כן נודד הוא ללחם איה. והוא הטעם שהיה מהלך ברגליו. לא רכב סוס. ולא ישב בקרון משום דוחקא דצבורא. ביחוד שכולם חכמי תורה. אי נמי לא רעב ללחם גשמי היה אלא לדבר ה'. שהוצרך דבר לחכמים לשאול מבית הוועד. כענין שמצינו בפ' ב\"ש אר\"י א\"ר מ\"ד מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו. בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו. הרי שיצאה מראשון בגט כו'. שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר\"ע בבית האסורין ואסר (ללמדך כמה ד\"ת חביבין על ישראל. שאפילו על דבר קל מדבריהם ובשעת הסכנה. הפריזו כל כך ממון והכניסו עצמן בסכנה גדולה. שהיתה שעת שמד ר\"ל. ולא סמכו להקל בספק של דבריהם. משום דספק ידיעה. לאו שמיה ספק. מכאן אתה דן ק\"ו לדברי איסורים ברורים. אפי' של סופרים כמה הם חמורים. ותוכחה לקלי עולם אשר מקלם יגיד להם. להקל ראש פורה ראש ולענה. אף בגופה של תורה ויינה). כן היה ענינו של ריב\"ק לדעתי. שהוצרך לכתת רגליו לילך למקום הוועד לברר ספקותיו: \n",
+                    "<b>רצונך שתדור עמנו במקומנו. </b>די היה שיאמר עמנו. או במקומנו. תרתי למה לי. אלא הענין הוא אחת משתים. האחת לשבח. שהיה האדם ההוא אוהב התורה ומחבב ת\"ח. לכן רדף. אחר ריב\"ק כמש\"ל. לקבלו לרב ולמנותו לראש. שילמוד אצלו בעירו. לפי שלא היו במקומו בעלי תורה הרבה. רק כסף וזהב רב מאד. אולי מחמת העושר הרב לא פנה לבם לתורה. כמו שהוא על הרוב. וכמו שהיא התנצלות העשיר ליום הדין. שאומר טרוד בנכסי הייתי. אכן אדם ישר זה אהב התורה ביותר. ורצה לקבוע ישיבה במקומו להרביץ תורה בעירו. ולכן בשמעו את דברי ריב\"ק והבין כי חכם גדול הוא. נתאוה ללמוד לפניו בשקידה גדולה. בגלל זה התנה עמו שלא יזוז מקיר העיר וחוצה. לא כמו שעשה עתה שהלך לו בדרך כאיש נודד ממקומו. ואמנם כשיהיה לו עשירות גדול כזה. חשב למשפט שלא יצטרך להפרד ממנו כלל. כדי שלא יבטל מד\"ת. אפי' שעה אחת. רק ישאר תמיד עמו במקומו. ושעבד אותו אדם עצמו ג\"כ בזה האופן. שגם הוא לא יפרד ולא יעתק עוד ממקומו. כדרך שעשה בפעם הזאת. שהלך לבקש לו רב בלבד. זהו עמנו במקומנו. ולא בחדר ובבית אלא התנה שיהיו תמים יחדיו כל הימים במקומם. לא יפרדו איש מעל אחיו. והשנית לגנאי. ארצה בו שמא היה האיש ההוא כאחד מקציני הזמן שהיו במדינה ידועה. קובעים מדרש בביתם ומושיבים בה לומדים שיתמידו בלמודם. על מנת לכפר על כל תועבותיהם. ותושבים שהקב\"ה מקבל שוחד. למען יצא זה בזה. או לוקחים לומד שיעור דוגמת שעיר. שישא את כל עונותם למצוא כופר נפשם) וכן מכניס אותו בלעג הרבה צובע שחור וכדומה) אוכלים ושותים וחוגגים כל ימיהם. משביעים יצרם בשחוק ובקלות ראש נאוף אלה וכחש אונאה ונבול פה ובכל דרכי התועבות הרעות והרבות ממלאים תאוותיהם. ובטוחים בעצמן ואומרים שלום עליך נפשי. הלא את בת חורין וחפשי. יש לנו שעיר מכפר בעדינו נושא עונותינו. הנה הוא עוטה מעיל החסידות. והרבה עמו פדות. ומה עושה הקב\"ה מזמין להם בני אדם בלתי הגונים. רעים וחטאים מהם וגרועים יותר מאותם שמספיקים להם מזון ומחיה עד אשר יצא מאפם. כי נראה כמה פעמים שנכשלים באנשים שאינן מהוגנים מינים שונים שעירים ושדים יהודאין. מראין עצמן קדושים וחסידים. ועוברים כל העבירות החמורות ועל העריות והגזל חשודים. חוטאים ומחטיאים ומקדיחים תבשילם ברבים כמו שהוכיח הנסיון בבה\"מ ידוע לפני שלשים שנה ובא האות והמופת על המחזיק לומדי תורה שלא לשמה שנעשית להם ס\"ם והמצוה נהפכה לאשמה. להכשיל רבים בתורה ולהרים יד לגדף ה' ביד רמה. הי\"ת יעקור אותן המינין המתועבים אנשי דמים ומרמה. לא יחצו ימיהם ולא יעזוב להם שורש וענף בעודם בחיים ילבש בשרם רמה. והיו דיראון לכל בשר לשלחם למטרה אל חצי הנקמה. נשוב לענין. כי אולי על כן הקפיד אדם הלז (וימחול לי שדברתי ככה. ח\"ו לא חשדתי אותו אדם כשר מעולם. (הדרך הראשון הנ\"ל הוא אמתי בלי ספק) וישר היה וכוונתו טובה לשמים היתה בודאי. רק לחוד חדה ולמשול משל לבית מרי הוצרכתי. ועכ\"פ באנשי המקום ההוא. נראה שלא דבר רחוק מן האמת הוא מ\"ש. ככתוב וכסף הרביתי וזהב כו'. ובהדי הוצא לקי כרבא. אף כי שמו לא נזכר. ולדבר הזה יסלח. באשר יצא ממנו מוסר נאה לענין ההוה בזמנינו מעז יצא מתוק. ובדרך הזה דרכו כמה גדולים אשר מעולם אנשי השם לרמוז מוסרים ישרים בכל אופן שיוכלו) והתנה שישאר ריב\"ק עמו במקומו. לא יזוז משם. למען הרבות כפרתו. שיוכל לילך בשרירות לבו ותאותו (או על אנשי המקום נתכוון) ותהיה תמיד עמנו. להגין עלינו מפני החימה שפוכה במקומנו. המוכן לפורענות. בסבת העושר וישמן ישורן ויבעט. ובהיותך אצלנו נוכל לשקוד על הנאות עולמנו. שלא נפסיד שעה אחת בזולת זה. ולהתמיד על חפץ יצרנו הבלתי מניח לנו לישון ולהתעלם מעבודתו. ואתה היה לנו לאב ולכהן. כאחד משרי בוהן. אנן בדידן ואתון בדידכו ותסתיים מינן ומנייכו. אב\"א לישנא אחרינא. תלמוד אתה ממנו. להיות כמונו. ותהיה לנו מעיר לעזור לעסוק בצרכי עולמנו הנחמד להשכיל לפייס יצרנו בכל מידי דמפייס. מי כמוך מורה חטאים. בדרך שאדם רוצה לילך. כי אני חכמה שכנתי ערמה. למען נפטר מעונשו של היצר שלא יתרעם עלינו שלא יצאנו ידי חובתו כראוי. וטוב כי תהיה לנו לכהן מורה. דרך בן סורר ומורה. וטוב לנו עמך ולזה קח לך אלף הכסף לעשות ממנו פסל ומסכה. ועשה את יצרך ברכה. לטעום מטעמותיו והנאותיו ולא יקצוף עליך במנעך ממנו חפצו כהלכה. ואם תעשה ככה. תמצא חן בעיניו וחמתו שככה: \n",
+                    "<b>ואני אתו לך אלף אלפים כו'. </b>לדרך הראשון מילתא דלא שכיחא היא. זוזא לעללא לא שכיח. אבל לדרך השני יתכן זה יותר ויתבאר יפה. שמא בדק בשמא. שנקרא בן קיסמא שלא נמצא לו דוגמא. וחשב שהוא קוסם קסמים (ועינו הטעתו. כי באמת היה נקרא קיסמא. ע\"ש קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו) דורש דמים וכספים המכחישים פמליא של מעלה הפה שאסר. זוזי לתליתא שכית תולה באילן גדול המזיק את הרבים. ואומר פ' חכם להר\"מ טיהר לי את השר\"ץ ואת הדמים. וכדאי לסמוך עליו להתיר כל איסורין שבתורה. אדרבא המה תקוני נפשי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אשרי שזה שמש מה נעים חלקו אשרי העם שלו ככה. לכן בדין הוא שיטול שכרו משלם זוזי אלפי דחזו ליה מדאורייתא לפסולא דחריפא סכמא וחריפא זבינא כדהבא פריכא. היינו דאהני לן הכא והתם קרו ליה רבי דבחיה עדיפא. למשרי עורבא וכל מאי דאסר לן רחמנא שרא כי מעיקרא דדינא פירכא: \n",
+                    "<b>אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם כו'. </b>זה ודאי דבר תמוה וזר מאד לא נשמע כמוהו שימאן ת\"ח ויבעט בעושר שמזמין לו הי\"ת בהיתר. ועל מנת שיזכה לעצמו ולאחרי' עמו ואדרבא מצוה יותר להרבץ ולהרבו' מורה במקום שאינה מצויה. כי ה' חפץ להגדיל תורה ולהאדיר' ולזכות הרבים. והלומד תורה לע\"ה דומה להדס במדבר. לכן לד\"א יקשה מאד. ובדוחק יש ליישב הענין. כי מאחר שאותו אדם רצה לתת לו ממון רב. מכלל שלא הי\"ל נחלת שדה וכרם להתפרנס מהם ואמר במערבא עה\"פ והיו חייך תלוים וגו' זהו שמזונותיו תלוין בכספו. הלכך ירא היה שמא יהא טרוד יותר במזונות. וההכרח יביאנו לעסוק במעותיו במלאכה בזויה כזוזי ובזוזי דבזוזי בחנות וחלפנות. דזוזי כמאן דפליגי דלא איתנהו בכלל ברכה. נמצא מתבטל מלמודו. ויותר ממה שירויח. יפסיד. גם בשנות רעבון לא ישבע לחם. וכל הכסף והזהב לא ישבעו מעיו. וכולי האי למאי מהני כספם וזהבם בחוצות ישליכו. לכן אמר איני דר אלא במקום תורה כי בימי רעבון ישבעו. לא ירעבו ולא יצמאו. שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו. אע\"פ שלא יוכל לעסוק במלאכתו אינו מת ברעב: ואולם לדרך שני יבוא על נכון. כי למה לו עושר כזה שמור לבעליו לרעתו עושר רב ומהומה בו. מעט יהנה ממנו. כי אמנם העשירות המביאו לילך בשרירות לבו. בודאי יהיה סבה לקצר ימיו ולמות בלא עתו. ואבד העושר ההוא בענין רע כי רועה זונות יאבד הון. וזולל וסובא יורש. ולא יספיק לו כל ממון שבעולם. ביחוד השחוק הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. ומאבד אוצרות מלכים. ושנות רשעים תקצורנה מהר ילך בלי חמדה. יפה לו שלא נברא ולא נתפטם באיסור כל ימיו. טוב ממנו הנפל. עשיר ישכב ולא יאסף ישב בשפל. משו\"ה כל האי עותרא בישא למאי מתבעי. וזוהי שאמר. לפי שבשעת פטירת ש\"א כו'. אין הכוונה על הפטירה בעתה ובזמנה. לבוא אלי קבר בכלח. כי הוא האיש המוצלח. אך נתכוון לגויעה וגדיעה בלא עת. כי אחר שהעושר ההוא מסבב מיתתו בלא עתו. מה יועיל הון ביום עברה. כי לא ילווהו. יעזוב לאחרים חילו אל מצנים יקחהו: \n",
+                    "<b>אין מלוין אותו לא כסף כו'. </b>בידוע שכך הוא. וכי יעלה על לב אדם כל שהוא. שילווהו כסף וזהב לבית עולמו. ולא היה צריך הדבר לאמרו. אבל באמת יש כסף וזהב המלוים לאדם בשעת פטירתו. אם עשה בהם מצות וצדקות. כמ\"ש והלך לפניך צדקך וגו'. אך ירצה הכסף והזהב שאתה רוצה לתת לי על מנת שאהנה בו בלבד להשביע היצר ולהתבקש בנפשי להמיתני בלא זמני. הוא לא ילווני. וה\"ק שבשעת פטירתו של אדם שגרם האדם לעצמו ע\"י תרבות רעה שלו. זוהי מיתה בידי אדם. שאיבד עצמו לדעת. א\"כ ודאי כספו וזהבו לא יוכל להצילו ביום עברת ה'. כספם לנדה יהיה לכל זונות יתנו נדה. ילווהו החייט בעל מוד\"ע מדויקת חדשה. והספר המגלח פאות הראש וגם את הזקן תספה להדמו' לאשה. והמתקן לו כאות נכריות מתולת לו' מלפניו ומאחוריו עד הבושה. ומלובנים היטב באבקת רוכל מור ולבונה יבכו עליו הצייר האומן בציור מיני עגבים ויעלות אהבים בתולות יפות ערומות מרקדות בתופים ובמחולות ישאו כנור ועוגב מיטיבות נגינה חרדות ילבשו הזונות יפות המראה והבריאות אשר רעה אתהן במרעה טוב ושמן והרבה להן מוהר ואתנה. על הארץ ישבו מוכרי קארטין וחרדה לרגעים בעלי חנויות היין והשכר ושממו סוחרי התכשיטין היקרים ותגרי א\"ט ומרגליות יספדו הליצנים ויילילו הפורטים על פי הנבל העורכים לגד שולחן מלא קיא צואה וסרוחים על ערשותם וכפתם לא רעננה. המה ישאו עליו בניהם קינה. וישרים יעלוזו באבוד רשעים רנה. וזהו הלויה והספד לפטירתו של אדם. ר\"ל שבידי אדם באה לו וסי?רב אותה בידיו והיא מיתת הסכל היות בלא עתו ויגוע בבלי דעת (ולפי פשוטו נמי ניחא לשון בשעת פטירתו של אדם. והיינו אדם כי ימות באוהל. שממית עצמו על ד\"ת כמש\"ל) ולדיוקא אתי. הא המת על פי ה' שמילא ימיו יודע ה' ימי תמימים. כבוד ה' יאספם. להם ודאי מלוים אותם גם זהבם וכספם אשר סגלו מיגיע כפם מעת אפם. ולא נהנו ממנו לעצמם כי אם לחפצי שמים: \n",
+                    "<b>בהתהלכך </b>בהילוכך או בלכתך לא נאמר. אלא בהתהלכך שכולל כל התנועות הליכה ישיבה שכיבה ויקיצה הכל בכלל כל מעשה אדם. כמו התהלך נח. התהלך לפני. על כן מורה על כל עניני האדם ועסקיו בעוה\"ז: \n",
+                    "<b>בשכבך. </b>הא אין לך לומר אלא שפירושו בקבר. כי היא השכיבה האמיתית. עליה נאמר ושכבת וערבה שנתך. אבל בעולם הלז שדומה לים זועף הולך וסוער. והאדם בו כשוכב בראש חבל גם בלילה לא שכב לבו איך ישכב ויישן אם לבו ער: \n",
+                    "<b>תשמור עליך. </b>מחטוטי שכבי. כעובדא דראב\"י: \n",
+                    "<b>א\"נ תשמור תורתו. </b>שלא תאבד מפיו תורה. שכשאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות. ועזר מצריו תהיה למטרח ולמשקל בשמעתא במתיבת' דרקיעא ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא: \n",
+                    "<b>והקיצות היא תשיחך. </b>לעוה\"ב תחזור להשיח בה בלי התעוררות תחתונים. כי היא תשיח עמך. ותהיה כל שיחתך תורה כבראשונה. שאפי' שיחתן של ת\"ח צריכה תלמוד. וכענין שכתוב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה\"פ מכל מלמדי השכלתי כי עדותך שיחה לי. לפי שאפי' בעת שיחתי בצרכי לא הסחתי דעתי ממנה. וכן כתוב בספר תהלים ע\"י דוד מ\"י שלא תאמר להדיוט נאמר. שלא שלט על שני זבובים מימיו. אבל כתר מלכות גדול מכתרה של תורה (ושמא רצה להשמר ג\"כ שלא יטעה אדם שלא אמר דוד זה הכתוב. שהרי כבר כלו תפלות דוד בן ישי בספר שני של תהלים. ואין מביאין ראיה מהדיוט למלך. לכן הזכירך שכל ס' תהלים נאמר ע\"י דוד כו' וכמש\"א א\"ת כלו. אלא כל אלו) לפיכך הביא לך ראיה מדוד מ\"י שלא למד מאחיתופל אלא ב\"ד בלבד. וקראו רבו. לומר שאין כבוד אלא תורה. ומאס בכסף וזהב וסגולת מלכים. לפיכך גם לא חשב זהב וכסף שמכסיף את הזהב (כמ\"ש רז\"ל במ\"א) בערך התורה. ואמ\"ה היה מפרש פסוק זה עם אותה ששנינו הכסף קונה את הזהב ואין זהב קונה הכסף אע\"ג דזהב חשוב כסף חריף בהוצאה הנה יש לכסף מוצא מעלה יתרה על הזהב. זה\"ש מאלפי זהב. ואפי' שיהיו אלפי הזהב מוחלפים במטבע כסף. שיש להם שתי המעלות. ויש לי לדקדק עוד לימא קרא טוב לי תורתך וגו'. פיך למה לי. ונ\"ל עם אותה שאמרו אסור לקבל שכר על למוד תורה שבע\"פ. אלא מה אני בחנם. ולא כרת הקב\"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע\"פ. שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית גו'. אבל על תורה שבכתב מותר ליטול שכר. כמו ששנינו אבל מלמדו מקרא. זה\"ש טוב לי תורת פיך שבע\"פ. אע\"פ שאני מלמדה לאחרים בחנם כמו שלמדתי בחנם מאלפי וגו' שאוכל להרויח בלמוד תורה שבכתב. עם שהוצאתי אלפי בלמודה. מ\"מ החמרתי על עצמי לנהוג גם בתורה שבכתב דין תורה שבע\"פ. שלא ישיאנו חמוד ממון ליהנות מד\"ת ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ואפשר לפרש מאלפי לשון למוד. כמו ואאלפך חכמה תאלף אורחותיו. וה\"ק טוב לי תורת פיך היינו שבע\"פ. שאני מלמדה בחנם. ממלמדי זהב וכסף. ר\"ל אותן המלמדים בשכר. אע\"פ שמעשירים. דיקא נמי דאל\"ה לימא קרא טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב. מאי רבותא דמאלפי. מיעוט רבים שנים: \n",
+                    "<b>ואומר לי. </b>מאי ואומר. ותו פירושא דהאי קרא לא ידענא. מאי קמ\"ל פשיטא כ\"ע דיליה אטו משו\"ה לא יהנו בו ב\"א כלל. והכתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. אלא ה\"פ. לא תימא דאסור לאצור כסף וזהב. ולכן מאס בו ריב\"ק. לא כן הדבר. כי טובה גדולה היא למאן דזכי לה בהיתר. ברכת ה' היא תעשיר וברכה גדולה היא. כמש\"ה ושית על עפר בצר. וכסף תועפות לך. ביחוד נאה הוא לצדיקים. כי עטרת חכמים עשרם. ומוציאים אותו בחפצי שמים ועושים בו רצון קונם. (לא נאסר אלא למלך שלא להרבות כסף. וזה ע\"י מסים וארנוניות. שלא להכביד על עמו. ומתוך כך ירום לבבו מאחיו. משא\"כ בברכתו של מקום ודאי לא יבעוט (שלמה יוכיח. ולא אשכחן בהא נמי דלא שפיר עבד) ורבי כנס עשירות מופלג. והוסיף לו אנטנינוס עוד יתר הרבה. וא\"ל ליהוו לדבתרך כו') בברכת ישרים תרום קרת. ורבה תפארת. וזה\"ש לי הכסף וגו' לשמי הוא נמצא בעולם. המצאתיו לעשות בו חפצי. כי זולת זה אין לו י\"ת צורך לכסף וזהב. ולא ייחסם אליו יותר משאר הנמצאים כולם בראם יחד. הכל שלו ולכן סמכו ענין חמשה קנינים שקנה לו הקב\"ה. כי ידוע שמאמר לי ולו. הוא עצמו מאמר הקנין (עיין סולם ב\"א) ואין אתה מוצא כסף וזהב בכללם. הא ע\"כ ה\"פ לי הכסף וגו'. לעשות בו נחת רוח לפני. למוציאם לשמי ולכבודי הוא שנתתים לבני אדם ליהנות בם כרצוני. לא להם להנאותם וחשוקיהם כסף נמאס קראו להם: \n"
+                ],
+                [
+                    "<b>חמשה קנינים. </b>ער\"פ האשה שינוי גרסא בברייתא זו תורה קנין אחד. אע\"פ שקדמה לעולם. מ\"מ לא נעשית קנין עצמי אלא בעולם. ע\"י שקבלוה ישראל: \n",
+                    "<b>שמים וארץ ק\"א. </b>לכאורה יש מכאן סיוע לדעת בסמ\"נ שהם נצחיים כפשט הכתוב ויעמידם לעד לעולם. ומ\"ש ונגולו כספר השמים וגו' והארץ כבגד תבלה. יפרשהו דרך משל. וכן הכתוב כאשר השמים החדשים וגו' יאמר הלא ממשל משלים הוא. ומתניתין כוותיה דייקא לפום ריהטא. כי קנינו של מקום אינו דבר בטל ונפסד. אבל הוא קנין עולם ודאי לעד ולעולמי עולמים. ודומיא דשארא דקחשיב. איברא לאו מילתא היא. דהא בהמ\"ק חרב הוא. אלא מאי אית לך למימר. על העתיד להבנות הוא אומר. שמים וארץ נמי דכוותה על השמים החדשים והארץ החדשה קאמר שהן קנין עולם. וכן ארז\"ל פ\"ק דע\"ז. מה שמים וארץ בטלים. וכתיב כי יד על כס יה. שאין הכסא שלם בעוה\"ז ואין אלה השמים נקראים כסאו בהחלט. עד שיחדש הקב\"ה עולמו. וינערו רשעים מן הארץ. אז יהא השם והכסא שלם. והדום רגליו מכון לשבתו שלמים וקימים. אז יוגמר הקנין סודר. סוד ה' ליראיו ונגד זקניו כבוד הוד והדר. כן נזכה ב\"ב לאור לא נעדר אמן: \n"
+                ],
+                []
+            ]
+        ]
+    },
+    "versions": [
+        [
+            "Ets Avot, Lechem Shamayim; Krakow, 1883.",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001277616"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על פרקי אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "schema": {
+        "heTitle": "לחם שמים על פרקי אבות",
+        "enTitle": "Lechem Shamayim on Pirkei Avot",
+        "key": "Lechem Shamayim on Pirkei Avot",
+        "nodes": [
+            {
+                "heTitle": "הקדמה",
+                "enTitle": "Introduction"
+            },
+            {
+                "heTitle": "",
+                "enTitle": ""
+            }
+        ]
+    }
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1afc2e5a6ac4c9c5e128aa4e3c45a8a14d349e65
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,699 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kelim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>סדר טהרות</b> ",
+                "<b>לענין </b>מ\"ש הר\"מ בהקדמת פירושו לסדר זה. בדין משמשי ע\"א. עיין מ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ג דכ\"א. ",
+                "<b>שם </b>ע\"ג וכאשר נגע הראשון לדבר אחר. כצ\"ל. ור\"ל באוכל אחר. <b>שם</b> ואמנם היות משקין טמאין יטמאו האוכלין. היא מדרבנן. <b>ר\"ל</b> משקין הטמאין ממגע. משא\"כ במשקי זב וזבה. שהן אב הטומאה. <b>שם</b> דג\"ב. ולזה בא לשון התוספתא. משקין (טמאין) מטמאין כו'. כצ\"ל. ",
+                "<b>אבות </b>ע\"ל הר\"ש בתי\"ט. ומסיים בה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. <b>כלל</b> זה נאמר בו. חוץ מן המשקה. כדתנן פ\"ח דפרה. כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקין. ",
+                "<b>ומ\"ח שאין בהם כדי הזיה</b> לימא תנן סתמא כר\"מ. עמ\"ש בחי\"ג פ\"ק דיומא (יד\"א). ",
+                "<b>במגע </b>עיין לשון הר\"מ שהובא בתי\"ט. והוגה במקום האדם צ\"ל השרץ. <b>אך</b> ההגהה היא שבוש נגלה. אין לשונו סובלו. שכוונת הלשון רצויה כמו שהוא לפנינו. ר\"ל שאם נגע השרץ (או כל דבר טמא) בשטח גשם האדם. בכל מקום ממנו. הנה טמאהו השרץ לאדם. <b>אמנם</b> ודאי כן הוא גם בהפך. שאם נגע אדם בכל שטח גוף השרץ וכל טמא שהוא. באיזה מקום ממנו שיהא. נטמא. מקרה אחד הוא לטהור. לקבל טומאה. ולטמא. להביא טומאה. שניהם שוים בכך. ומורה על זה גם סיום לשון הר\"מ. באמרו ואין הבדל בין שנגע בדבר הטמא בידו או ברגלו כו'. לא ס\"ד באלו אלא <b>אפילו</b> נגע בשערו. והוא הדין בנגעו בשער של שרץ ונבלה. כמ\"ש בעור והרוטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ח </b>ע\"פ הר\"מ. ודע שאמר יתברך וכבס בגדיו וטהר בערב. כצ\"ל. <b>שם</b> אולם כאשר פרש ממטמאיו שיהיה ראשון כו' וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה שיטמאו אלו הכלים כו'. <b>לשון</b> זה משובש. כי אין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה (כמש\"ל) <b>כמדומה</b> כאן חשב שהנושא נבלה נעשה אב הטומאה. ונשתבש המחבר (או המעתיק שלא הבין לשונו) כי היא סתירה מבוארת מניה וביה. ",
+                "<b>שם </b>הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתם נטמא גופו. <b>גם</b> לשון זה נעדר הבנה. מוטעה בלי ספק. ור\"ל שהנבלה ממשאה נטמא כו'. ",
+                "<b>וחשוכי בגדים</b> ע\"ל הר\"ש. ובשלמא עצם כשעורה כו'. <b>ר\"ל</b> עצם דמת. דלא קחשיב תנא. ",
+                "<b>עתיו\"ט </b>ז\"ל. עוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא והנוגע במי הנדה יכבס כו'. ",
+                "<b>כלפי </b>לייא. הא קמהדר אדלא בעי כבוס. ונסיב קרא דבעי כבוס. וקרא דאייתי נמי לא כתיב ביה כבוס. אלא יטמא. ונכשל בתי\"ט כדרך שנכשל רע\"ב בכאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>מטמא משכב תחתון כעליון </b>ע\"ל רע\"ב עד מטמאין אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אבל לא אדם וכלים שנגעו בהן. אחר שפרש הזב מהן. <b>כתב</b> עוד דאילו תחתונו של זב כו' אפילו עשר מצעות זע\"ג זו ואחד מן הטמאים הללו (נגע) בעליון כו'. כצ\"ל. ",
+                "<b>מרכב </b>עתי\"ט שמ\"כ שתפוס הוא מה שאחרי הרוכב ומה שלפניו. <b>אנכי</b> הרואה דברי מפרש זה הם דברי הגמרא רפ\"ג דעירובין דקרי לתפוס שהוא מרכב. גבא דאוכפא. והיינו ודאי מה שבולט מן האוכף מלפניו ומלאחריו. שנשען עליו הרוכב בעת רכיבתו שיהא יושב זקוף. ולא יתנועע לפניו ולאחריו. במרוצת הסוס וקפיצתו. וע\"י בליטות הללו היוצאות מן האוכף. נשאר הרוכב מיושב כדרכו. שהעצים האלה מחזיקים אותו ביניהם באמצע. ותומכים רכיבתו שלא יפול מן הסוס. לכן נקראים מרכב (בשהם סבת הרכיבה ולא תתכן בלתם) <b>והוא</b> חלוק מן המושב. שהוא הכסא של האוכף. שיושב עליו הרוכב. וזה הכסא דין מושב יש לו. דמאי שנא ממושב דעלמא. וזהו מ\"ש שם בגמרא. אי דיתיב עליה היינו מושב מילתא דפשיטא היא. שכל העשוי לישיבה. וישב עליו הזב. מטמא מושב (שמגעו ומשאו שוים) בין שמושבו מונח על הקרקע או על כל דבר שיהא. ועל האדם ועל הבהמה. הכל שוה. לעולם מה שתחתיו ועשוי לישיבה. מושבו הוא. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעת התו' שהביא תי\"ט כי מגמר' הנ\"ל שלפנינו מוכח דאין חילוק בין ישיבה לישיבה. בין במושב דקרא. בין דמשנה. כמה לא חלי ולא מרגיש בתי\"ט גברא דמריה סייעיה. ",
+                "<b>שהוא מטמא תחת אבן </b>כו' ע\"ל תי\"ט והשתא איכא תרתי גוונא אבן מסמא. אחת שהזב ע\"ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו. <b>ר\"ל</b> שמשכבות ומושבות טהורים נתונים תחת האבן. דשאר דברים שאינם ראוים למשכב ולמושב. אין הזב מטמא אותם באבן מסמא כו'. ואחד שהמשכב והמושב תחת האבן. <b>ר\"ל</b> משכבו ומושבו של זב שכבר שכב וישב עליהם ונעשו אב הטומאה. הם תחת האבן. והטהור יושב עליה. כך צריך לבאר לשון זה של תי\"ט ולהשמר המעיין מן הטעות. בערבוב הלשון המשותף לטהור ולהפכו. ",
+                "<b>חמור מכולם המת </b>ע\"ל רע\"ב. עד ומה שמצורע מטמא בביאה. אין טומאתו כטומאת אוהל. דאם הכניס ידו בבית המנוגע טהור. <b>ר\"ל</b> מצורע דחשיב במתני' למעלה מזבה. כייל נמי בית המנוגע. ואבן המנוגעת. <b>אפילו</b> נכנס כולו. וכליו בידיו. אינן טמאין מיד. וכן אם עמד בפנים. ופשט ידיו לחוץ. או להפך. צריך שהייה. וכן המצורע צריך שהייה. כשנכנס שלא ברשות. גם אינו מטמא כלים שבבית. אלא עד ד\"א. לדר\"ש עיין פי\"ג דנגעים. ",
+                "<b>שם </b>ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. כו'. דביאה במקצת לא שמה ביאה. ",
+                "<b>היינו </b>בנכנס דרך אחוריו. אבל כדרכו. כיון שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. טמאהו. <b>ובזו</b> טומאתו חמורה ממת. שמצינו מקצתו בפנים. והבית טהור. עספ\"ד דאהלות. ושם פ\"ו. ",
+                "<b>ומת </b>דמטמא אפילו עובר. שמעינן ממתניתין דקוברי המת שהיו עוברים כו' רפ\"ו דאהלות. ",
+                "<b>עוד </b>יש במת. שאם הוא מאהיל על האדם. או אדם מאהיל עליו. טמא. מה שאין כן במצורע שאינו מטמא טומאת אוהל אלא בביאה לבית. ותחת דבר המסכך עליו. ועל האדם והכלים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטור מן הפריעה</b> כו' <b>עמ\"ש</b> בס\"ד רפ\"ק דמגלה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש </b>הרא\"ש (דח\"ב בראשו) שקדש יהושע כל עיירות (מוקפות חומה של א\"י) בקדושת כו'. כך צ\"ל לדעתי. <b>שם</b> כלומר לנשאו צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת ישראל מקודשת שאין מ\"כ נכנס לשם </b>הוא הדין דהוה מצי למתני רבותא טפי. שאין טהור גמור נכנס לשם עד שיטבול. אע\"ג דלא חסריה מידי. דהכי תנן פא\"ל הממונה (מ\"ג) עמ\"ש שם בס\"ד. אלא דקמ\"ל אפילו טבל והעריב שמשו. אינו נכנס עד שיביא כפרתו. ",
+                "<b>החיל מקודש </b>עמ\"ש פ\"ב דמדות. ",
+                "<b>לשחיטה </b>לשון רע\"ב. אע\"פ שאפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל. <b>היינו</b> כמדת רבי. אבל אליבא דריב\"י דמרחק צפון לא אפשר. ואתיא נמי כברייתא דכולן אני קורא בהן תכף לסמיכה שחיטה. חוץ מזו שהיתה בשער נקנור כו'. דאזדא לה בשטתיה. כדאוקמה סוגיא דתלמודא פ\"ג דזבחים (דלג\"א). ",
+                "<b>הילכך </b>לא מסתבר פסקא דהר\"מ פ\"ה מהלכות בית הבחירה (הלכה טו) דשביק מתניתין וברייתא. ופסק כיחידאה ולקולא. ",
+                "<b>ולענין </b>שחיטה בזר. היכא דאפשר בכהנים. עמ\"ש בפא\"ל הממונה ופ\"ד דקידושין. וריש חולין. ורפ\"ב דזבחים. ובתשובה כ\"י על עסקי ריבה הנחשדת. ",
+                "<b>ולתנופה </b>בגמרא ספ\"ק דיומא משמע. שברגלים היו דוחקים ונכנסים לשם להשתחוות. וגם משם והלאה עד לי\"א אמה של אחורי בית הכפורת ועחי\"ג <b>וצ\"ע</b> איך דינם של י\"א אמות הללו. לענין עשר קדושות דבמשנתנו. ועיין הגהה שלי בסיום ספר קצ\"נ. ובהגהותי לרמב\"ם ה\"ל בב\"ה. ",
+                "<b>בפיר\"ש </b>וחייבין עליה חטאת. מחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ושאר כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתם. כצ\"ל. <b>בפירוש</b> רא\"ש. ועוד לר\"ל (נ\"ל ט\"ס. דלר\"ל עזרה בעינן. אלא צ\"ל לר\"י) איכא שוחט הפסח על החמץ. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין ב\"מ ופ\"ר </b>נכנסים כו'. עתי\"ט סוף הדבור. ואפילו שלא רחוץ ידים ורגלים. לא מיחייב אפילו בהיכל בלא עבודה. <b>אשתומם</b> על זה כשעה חדא. מי אפשר למימר הכי. עמ\"ש בס\"ד פאל\"ה (מי\"א). <b>שוב</b> עיינתי בר\"ש. חזינא דמספקא ליה טובא. ולא אסיק ביה מילתא ברירא כדמסיק תעלא מבי כרבא. ותי\"ט מפשט פשיטא ליה מאי דצריכא לפני ולפנים וצריכא רבה. ",
+                "<b>בפיר\"ש </b>אכתי תקשי למה פוצעים אביאה ריקנית. דביאה דבין האולם ולמזבח (והיכל. לאו) חדא קדושה כו'. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משנה </b>זו שנויה להלן פט\"ו. וע\"ש. ",
+                "<b>כלי עץ כלי עור כלי עצם כ\"ז </b>סימן תלת עיינין. וחד זיי\"ן. ",
+                "<b>מתטמאים ומטמאים מאחוריהם </b> כו' ממילא שמעינן דפשוטיהן טהורין. אפ\"ה תני דיצי פשוטין להלן משנה ג'. ",
+                "<b>כלי נתר </b>עתי\"ט לשון ר\"מ שהם כלי אלטפל בערבי. ",
+                "<b>זה </b>סיוע לדברי ריב\"ש בתשובותיו (סל\"ה) שנחלק עם רשב\"ץ. לענין החפיפה. בנתר זה. וכן באמת יש נטיה יותר לפירושו של ריב\"ש. לכן נכון לחוש לדבריו. <b>ודע</b> שבפירוש הר\"מ כאן. יש השמטה ושבוש מעתיק קשה משונה מאד. ז\"ל הנדפס שם. <b>ובכל מקום שאמרו זה אינו מן הכופר בע\"ז</b> והנה כל הבא ומסתכל בלשון זה. ועמד משתומם. וקראו שמו מן. כי לא ידעו מה הוא. אבל חסר כאן הציון מלשון המשנה. כי הוא התחלת הענין. דהיינו <b>כלי נתר</b> רצה הר\"מ לפרש מהו נתר. ואמר ובכ\"מ שאמרו זה הלשון נתר. אינו מין (כצ\"ל) הכופר. ר\"ל מין אדמה שנקרא קאפי\"ר. או קאנפי\"ר. ובספר רפואות נקרא כופר. וכן בתורה וכפרת אותה בכופר. ופשיטא שאינו מענין אשכול הכופר דקרא. שהוא מין צמח ופרי אילן הבושם. רק אחר זה הביא הר\"מ לשון גמרא דע\"ז לראיה. והוא בפא\"מ (דל\"ב) מאי כלי נתר כו'. ומפרש שהוא כלי הטפל. והוא מין אדמה. הנקרא קריי\"ד בל\"א. לדעת הריב\"ש. אכן לדעת בעל מחלוקתן רשב\"ץ. מין אלו\"ם הוא. כפירש\"י. במחפורת של צרי\"ף. ",
+                "<b>שם </b>(דס\"א) וא\"א לעשותו אלא רקיק דק מאד שיהיה עב דפנו קרוב מעלה. לפי שאם היה עב מזה (יצטרך) שיתן האש בתוכו (ויפסד) לדקות כו'. כך נ\"ל לתקן לשונו שיהא מובן. ",
+                "<b>שם </b>שהם נשים. <b>הוא</b> מלשון נא ומבושל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והספינה </b>ע\"ל תי\"ט. עד אבל ספינה של חרס אע\"ג שאינו מיטלטל מלא וריקן טמא. ",
+                "<b>לשון </b>מגומגם. ור\"ל היה לה להיות טמאה. וכמו שהוא באמת אליבא דחנניה. של חרס טמאה היא. קמ\"ל. ומתניתין דלא כחנניה. ",
+                "<b>זה הכלל </b>ז\"ל תי\"ט. משונה זה הכלל כו' והכא אינו ענין למ\"ש נשנה. <b>יש</b> לנו דוגמתו פ\"ג דפסחים. זה הכלל תפח כו'. <b>אבל</b> לא ידעתי מה הזקיקו לכך. אלא הכא נמי ודאי אדלעיל קאי. לבאר מה שהקדים. כי אלה הטהורים שבכ\"ח. טהורים הם לגמרי. ואין להם אחוריים. לחליקה אלא כיון שאין להם תוך. הרי הם טהורים בכל אופן שלא תאמר אע\"פ שאינם מתטמאים מתוכם. לפי שאינם דומיא לשק. ותוכם אינו קרוי תוך. מ\"ד יהא דינם ככלי שטף. דתוכם כברם שוה. או להפך. סד\"א אי נגעה טומאה באחוריהם. יהו אחוריהם בלבד טמאים. וחלוק מתוכם. קמ\"ל דלית בהו שום צד טומאה. היינו דקתני ברישא הטהורים שבכ\"ח. לומר לך שטהורים גמורים הם בהחלט. ועדיין צל\"ע בהשגת ראב\"ד אי\"ה. ",
+                "<b>כל שאין לו כו'. </b>ע\"ל רע\"ב קמ\"ל דאין. טומאת אחורים כו'. כצ\"ל. <b>וז\"ל</b> תי\"ט. זה הלשון איכא למטעי ביה ולומר שכוונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחורים. שיחסר אין בהם טומאה אחורים. <b>יש</b> כאן חסרון וגמגום. נלעג לשון אין בינה. כמדומה יש בו השמטה ולישנא קטיעא הוא. כך צ\"ל שיהא כ\"ח ושיהיה לו תוך. ואם חסר אחת מאלה. אין בהם טומאת אחורים כו'. זולת זה התקון. אינו מובן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניירות</b> ע\"ל תי\"ט. עד לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. <b>אשתמיטיה</b> משנה (מ\"ו פרק י\"ז דמכילתין) שלמה. העושה כיס מעור המצה. ומן הנייר טמא (ולכן גם גרסת וכסוי חביות ניירות. היא עיקר בעיני. דומיא דההיא דעושה כיס וכלי קבול) ואין פירושו על שם מקום. אלא כענין הנייר הנ\"ל. וכמשמעו בכל מקום. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובית שקועו של גר מטמא באויר </b>כתי\"ט לא ידענא למאי דייק. <b>ע\"פ</b> דלקמן מ\"ד. תדע דתנא דווקנא הוא. ובדווקא נקט בית שקועו. הוא דמטמא באויר. משום דנהי דתוך שלו חשוב תוך. מיהו שאר הכלי. שאין לו תוך. ודאי אינו מטמא באויר. אלא נדון כבית יד שלו. דמטמא במגע בלחוד. זה ברור מאד. <b>אבל</b> הר\"ש שפיר קאמר. דר\"א דמסרק ודאי כדי נסיב באויר. דאם אין לו תוך כלל. ואינו מטמא באויר. גם במגע אינו מטמא. דוק. ",
+                "<b>בפ' ר\"ש </b>סוף המשנה. ולענין טומאת משקין דרבנן. (פלגא להאי גיסא) ופלגא להאי גיסא. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כפירוש </b>רע\"ב ונקבה כמוציא זית. צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שעורה כו'. </b>צ\"ע אם עשרה למשקין. כסתם חבית שעשויה ליין שמן ודבש או מים גם כן. כך הוא דינה. <b>ועמ\"ש</b> תי\"ט בשם מהרי\"ק דהנהו כללי דהלכה כמר לגבי מר. ל\"א על הדינים הבלתי נהוגים. <b>לפי</b> דעתי לא אמר כן מהרי\"ק אלא לאפוקי הילכתא למשיחא. משא\"כ בהלכות טו\"מ. שהיו נוהגים עדיין גם בזמן חכמי תלמוד. גם לאחר החורבן זמן רב. כדמוכח בדוכתי טובא שהיו אוכלים חוליהם בטהרה (כמו בגמרא פ\"ג דחגיגה חבריא מדכן בגלילא ור\"ג) ודכוותייהו מצות התלו' בארץ כתרומות מעשרות שביעית ושארא. בהו ודאי איתנהו להנהי כללי. דוק ותשכח. ",
+                "<b>בשמן </b>מ\"ש רע\"ב דשל שמן דק ממים. <b>צ\"ע</b>. דהא חזינן דלאו הכי הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>טמאה </b>בדין הוא דהול\"ל טמא. דאחרס קאי. תי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי היכן נשנה בבבא זו חרס. ואע\"פ שהוא בכח המאמר. מ\"מ תחלת הלשון אמצעיתו וסופו. הכל לשון נקבה. לכן לא יפול עליו לשון זכר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כפיר\"ש </b>משום דנקב של משפך (שהוא כלי קטן. לית) ליה כו'. כצ\"ל לפ\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בחצי קב גרוגרות </b>הם תשע גרוגרות. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינו מקבל כזיתים </b>מטמא במגע. ",
+                "<b>בשיש </b>באחד השברים לקבל עמה כזיתים. שאם לא כן. פרחה טומאה ממנו לגמרי. כיון שאינו בא לכלל טומאת תוך. שוב אין לו בית יד. עמש\"ל ספ\"ב <b>בפיר\"ש</b> אם מתחלה עשאה בלא אזנים. כך הגהתי מדעתי. שוב ראיתי שגם הר\"ש ר\"ל כן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טרופה ונתונה באלפס</b> עפ\"ח דשבת מ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהוא אופה כשהוא נדחק </b>ההם היו מדביקין הפת בתנור. כנודע. מ\"מ מדוחק אופין גם על שולי המוסף. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א הואיל והוסק מ\"מ טמא </b>דהדר תנא ביה קרא כו'. דסד\"א כיון דחבריה בארעא כו'. לא לקבל טומאה. קמ\"ל יותץ. <b>מהכא</b> איכא למשמע דתלוש ולבסוף חברו. דינו כתלוש. והרי לו סמך מפורש מן התורה. ונראה דמהכא נפקא ליה למאן דס\"ל הכי. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מרחו בטיט</b> ע\"ל רע\"ב. טמא ע\"י מריחת הטיט. <b>כלומר</b> אם יבוא שרץ אל תוכו. שוב יקבל טומאה ע\"י המירוח. שעשאו כלי שלם. אבל לא חזר לטומאתו הישנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב שנמצאת אבן אחת (משמשת) לשתי קדרות. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקלתות </b>עתי\"ט. אע\"פ שגם לתנור עושין בטיט. כמ\"ש ברפ\"ב דבתרא. אבל שמו כליא (כצ\"ל) ע\"כ. <b>ע\"ל</b> רפי\"ד. ופ\"ד דבתרא. ",
+                "<b>ומ\"ע </b>מ\"ט לא פרשוה מלשון קלתה. המצוי בתלמוד וכן ת\"א. וכדה על שכמה. וקלתה על כתפה. <b>בתי\"ט</b> ד\"ה יתר. גם מהר\"ם כתב וז\"ל אם נפחתה יותר מג\"ט (כצ\"ל). "
+            ],
+            [
+                "<b>טהור משום כירה </b>כתב רע\"ב. דאם נטמאת כו'. א\"נ אינו מטמא במחובר בכירה. <b>לא</b> הבינותי זה. דמשמע דבהכי בטל מתורת כלי לגמרי. וקשיא לי טובא. דהא ודאי במחובר עסקינן. דאי לאו הכי. כי פליגי ברוחב שלו. היכי דמי. אי דמחובר לדיכון. ולא לכירה. מאי טעמא דר\"י. ואי לכירה. ולא לדיכון. מ\"ט דר\"מ. אלא ע\"כ מיירי בדיכון מחובר לכירה. ופליגי ברוחב דווקא. אי בתר דכון שדינן ליה. או בתר כירה. משום דשייך להכא ולהכא. מיהת צדדין שלו. אע\"ג דאינו טמא משום כירה. טמא משום כלי קבול. ואע\"ג דמחברן. וצ\"ע. ",
+                "<b>וטמא משום כלי קבול</b> כשאר כלי חרס. "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד משערין אותה</b> אפחותה מכאן פרשה הראב\"ד. לתי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. צ\"ע. <b>ראבי\"א</b> כו'. כתב רע\"ב ואין הלכה כראב\"י. ",
+                "<b>צ\"ע </b>מה טעם בדבר. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחותה מכן </b>יש לפרש שנפחתה ונתמעטה. סד\"א שיריה ברובה. כתנור קטן. קמ\"ל. דדינה ככירה. מיהת גרעא מחלקה מתחלתה. ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר. דלא זו אף זו קתני. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד משערין</b> פריש רע\"ב כשנמצא שרץ ביניהם כו'. ותמיהני דלדבריהם שעור שמשמיענו רשב\"ג הוא דבר מפורסם כו'. לא הי\"ל לייחסו לו. לתי\"ט<b> הנה</b> האריך פה הרחיב לשון על פיר\"ש. ובאמת עמל הוא בעיני. כי יותר הוא משא דקדוקיו על פיר\"מ. כאשר הרגיש התי\"ט בעצמו. ומאי עדיפותיה ומאי אולמיה מפיר\"ש. וכל שהגדיל הרב תי\"ט מדורת תמיהתו על פיר\"ש. מה משמיענו רשב\"ג. אני מוסיף מים קרים לכבותה. כי הא דפשיטא ליה. לדידי אכתי מספקא לי. ולא קאימנא שפיר אפירושא דמתניתין. היכן נותן את הכנה. מפטפוט לפטפוט. אם חוצה להם. או ביניהם בשוה. בין שניהם בתוך. <b>איברא</b> לישנא הכי משמע ודאי. וצריך לומר שנותנה באמצעם של פטפוטים בצמצום. אי הכי טובא קמשמע לן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב וז\"ל. פירוש אחר ועקר שכן חולקים אוהלים שמועלת כו'. <b>ואני</b> אומר לא פירוש אחר הוא. אטו לא טעמא בעי. מ\"ט אמרו שתועיל מחיצה באוהל המת. ולא בכ\"ח. אלא משום שכן דרך אוהל במחיצה. ואין דרך לחלק כ\"ח במחיצה. <b>א\"כ</b> חדא היא. זה צריך לזה. והכי נמי אסברה לן הר\"מ ז\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סרידא </b>עיין לשון רע\"ב מעשה רשת מתורגם עובד סרדתא. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה לר\"מ (ורע\"ב לא חלי כו') כי הוא אמנם תרגומו של מכבר. ",
+                "<b>משקה טופח </b>עתי\"ט שרצה לחלוק עלינו את השוין. כי אמנם לשון הר\"מ כדי לטפוח היד. זהו כדי להטפיח. וכדברי הרע\"ב. וכן הוא גם בפירוש הר\"מ ספ\"ה בהדיא. ודבר פשוט הוא שכל שאין בו כדי להטפיח היד. אינו נחשב משקה בשום ענין. כב\"ה דפ\"ד דעדיות. וע\"ש. ",
+                "<b>אם יש שם פותח טפח </b>עתי\"ט. הקשה הר\"י מסימפונט מאי איריא פותח טפח. אפילו כל שהוא נמי. דתו לא הו\"ל מוקף צ\"פ. <b>ומטמא</b> גם מחמת שרץ. הכי צריך לסיומי ביה לא כמ\"ש תי\"ט. דגייז ליה. אלא בין שייר. בין פרע מעצמו. בטפח לא חשיב מוקף פתיל. לא לטומאת מת. ולא לטומאת שרץ. הכל שוה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כור </b>ע\"ל רע\"ב. ול\"נ שהוא תנור של נפחים. <b>כך</b> הוא בתוספתא. וכך פירשה הר\"ש. ",
+                "<b>זגגין </b>תואר עושי זכוכית. בשקל גנבים חטאים. בפת\"ח פ\"א הפעל ועי\"ן דגושה. ועושי זכוכית דרישא. הם העושים באקראי דרך ארעי. וזגגים. הם אומני כלי הזכוכית העצמיים. ",
+                "<b>פורנה </b>ע\"ל תי\"ט. עד משא\"כ בתנור וכירה שמעמיד הקדרה על גבם. <b>לא</b> מצאתי בתנור שפיתה. על גביו. <b>ודעדיפא</b> הול\"ל. לפי שמדביקין בו הפת. ולתוכו הוא עשוי. ואינו משמש עם הקרקע. ובזה מתיישב ג\"כ ההיא דמקואות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגע ט\"מ כו' </b>ע\"ל רע\"ב עד הא תניא בתוספתא הכל מצילים כו' חוץ מן האדם. <b>וכה\"ג</b> תנן רפ\"ו דאהלות. אדם וכלים נעשים אוהלים לטמא. אבל לא לטהר. וטעמא דכולא. משום דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה כמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>הכניס ראשו</b> הכא לא בעי ראשו ורובו. כמו בשלהי עירובין. טעם ודעת. לנבון נקל. ",
+                "<b>היה אוכל דבלה</b> עמ\"ש פי\"א דפרה מ\"ג בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והכתה</b> כתי\"ט כה\"ג ראב\"ד וכה\"ג מהר\"ם. <b>ולא</b> מצאתי טעם בנוסח זה. ואינו מובן לי. כי הקוץ לשון זכר הוא. אבל נראה שצ\"ל והכה במפיק. ",
+                "<b>שנכוית </b>כך צ\"ל. ",
+                "<b>נטמא </b>עתי\"ט. ז\"ל ומ\"ש היתה גורפתו. התנור הטמא. הוא פירוש (צ\"ל) הר\"מ וגרס נטמאה. דמשמע אתרומה שבפיה ",
+                "<b>לפ\"ז </b>צ\"ל שלא היה ראשה ופיה באויר התנור. דוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מחט </b>טמא. במת. כ\"פ ר\"מ. <b>ולא</b> היה צריך לכך. דסתמא נמי הכי הוא (וכדדייק נמי לישנא דנמצאו. דלאו בידועים עסקינן) וכמ\"ש הוא עצמו לקמן מ\"ג. ע\"ש בתי\"ט. <b>וגדולה</b> מזו שמענו שלא בלבד כלים שלמים הנמצאים טמאים. אלא אפילו שברי כלים. שלא ידענו אם באו מכלים טמאים. וגם אפילו היו טמאים. הרי נטהרו ודאי. אעפ\"כ מחזיקין אותן לטמאין. משום גזרת טומאה ישנה בלבד. כמ\"ש להלן פרק י\"א משנה ג'. ",
+                "<b>אם אופה בו את הבצק כו'. </b>וק\"ק למה משערין בבצק. והלא לא היו רגילים להדביק הפת. אלא בכתלים כו' הר\"ש. <b>לענ\"ד</b> הדבר פשוט שהוצרך הענין לכך. כי איזה שעור יש כאן בפת הדבוק בכותל התנור. אם המחט נמצא באמצע נחושתו של תנור. ועוד שהפת עבה היא וספוגית. צפה על גבי שולי התנור (שאינם שוים ג\"כ. ולא חלקים מאד) ואינה מגעת עד המחט. אע\"פ שהוא יוצא מעט מזער לתוך אוירו של תנור. ואינו מוחש היותו יוצא. מרוב קטנותו (אך נראה הוא קצת. באין מבין אם הוא יוצא גם לחללו של תנור. שאין העי\"ן שולטת בה כל כך) לפיכך שיערו בבצק הבינוני ברכותו. שאינו זב לעומק. לגומות וחריצים שבתנור. גם אינו עומד מוגבה וצף כדבר הקשה. שאינו ממלא כל חריצי השטח הבלתי ישר שתחתיו. אלא מתפשט בשוה. על שפת שוליו של תנור. באיופן שאם המחט יוצא כל שהו. אי אפשר מבלי שיגע בו הבצק. <b>ואע\"פ</b> שתנוריהם היו עשוים להדביק הפת בהם. וכי בשביל כך לא יכולים לאפות בו חררה וכובא דארעא על נחושתו <b>ואף</b> אם לא היו עושים זה בתנור מעולם. מה בכך. הבעבור זה לא נוכל לשער. באם יעשו כן. ויאפו את הבצק בשוליו. "
+            ],
+            [
+                "<b>החבית ומשקין טהורין</b> מ\"ש הרע\"ב אבל בכלי שטף כו'. עשויין שוה כו' כלומר בין בשל חבר כו'. ואין נראה כן כו' תי\"ט. <b>לכאורה</b> נ\"ל שאין כוונת הרע\"ב לומר. שגזרו בשל חבר נמי. אלא שהשוו המדה. וטימאו בכלי שטף דע\"ה. בין לחבר בין לע\"ה. ולא חילקו כלום. כמו שחלקו בכלי חרס. שטיהרום אצל ע\"ה. אע\"פ שטימאום אצל חבר בלא\"ה. <b>והיינו</b> כדקאמר טעמא. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בכלי שטף. שהושווית בהם המדה. לו ולחבר. וכבר הניחו להם צמיד פתיל בכלי חרס. לכן יקבלוה מהם. אבל מכליו של חבר לא קמיירי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאני אומר חי נפל ועכשיו מת </b>כלומר אחר שהגיע לנחושתו של תנור. במקום שנמצא. שכל הטומאות כשעת מציאתן. ובזה א\"צ לדחקו של רע\"ב. <b>ואם</b> אמנם לקוח הוא מפירוש הר\"ש. הקושי שבו מבואר נגלה. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כוש שבלע כו' מלמד שבלע כו' נטמאו הסיטן הזב נטמאו </b>י\"ל נמי משום דסופן לצאת (אע\"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה) דוק. ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>במנורת זהב במו\"ק ריש ה\"ל חנוכה. ",
+                "<b>נטמאו </b>לרע\"ב שאין מציל אלא כלי שי\"ל תוך כו'. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אע\"פ שכלי עץ הטהורים מצילים. כדתנן לקמן רפ\"י. והנך נמי טהורין נינהו. דחשיבי כלי עץ פשוטין. דלא מקבלי טומאה. דמשו\"ה אינם מטמאים את הככר. אלא משום דאינו מציל אלא כלי קבול. והני לא חשיב קבולם (דהו\"ל כאוכלים שגבלם בטיט) לפיכך אינם מצילים. אע\"ג דאשכחן נמי פשוטין דמצילין. כנסר דלקמן פ\"י מ\"ו. היינו כמשמש רק דרך כיסוי. לכלי שהנצלים מונחים בתוכו. והכלי יש לו בית קבול. "
+            ],
+            [
+                "<b>שעורו מלא פי מרדע שלא נכנס </b>לרבנן מרוח חמור מסרידה. משום דטפל הוא ואינו מעיקר כלי. גם רפוי הוא. לכן משנסדק. דנו אותו כשבור ונטול לגמרי. <b>ולר\"י</b> אפכא מסתברא. שסדק הסרידה מעיד על רפיונה ושברונה. שנתרועעה כולה. ובטלה מהיות עוד כלי. בשעור סדק כזה. ומרוח עדיף ליה. דאדרבה מתוך שהוא רך אין סדק קטן מבטלו מהיות צמיד פתיל. לפי שעדיין הוא נדבק ונצמד בסרידה. ואינו נופל כשברי כלי חרס רעוע. ",
+                "<b>היה עגול.</b> הנקב כו' ולא יכולתי לעמוד על פירוש משנתנו. דקתני אין רואין אותו ארוך מהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. תי\"ט. ",
+                "<b>ולי </b>נראה פשוט דה\"פ. משום דסתם סדק הולך לאורך. ואתאן לת\"ק. דמיקל בנסדקה סרידה. ובעי נכנס. ס\"ד דבסדק ארוך. הוא דסגי ליה בשיעור פי מרדע. נכנס על פני כל ארכו של סדק. וכי הוי עגול כמלא מרדע נכנס. נימא אכתי לא בטלה הסתימה. וחשוב עדיין צמיד פתיל. עד שיסדק לארכה של סרידה. בכשיעור הזה. משא\"כ בעיגול. דנקב שמיה. והו\"א נסדק דווקא קאמר. אבל ניקב. בעי שיעורא טפי. שהרי אם נאמר רואין כאילו הוא ארוך. נמצא שאין בו כשיעור הזה. כי אם היה נמתח רוחב זה הנקב באורך. כדמות סדק. לא היה נכנס. כשיעורו של סדק. להכי קאמר דלעולם משערינן הכי. ודוק. ",
+                "<b>ובפירוש </b>מהר\"ם. נ\"ל נזדקר טעות שצ\"ל לא הוי כפי המרדע וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן האמצע נכנס</b> פירושו כנכנס דלעיל מ\"ז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי גללים </b>הך דמדרשא אתיא. חביבא ליה. ואקדמה. ",
+                "<b>כלי חרס</b> אבל כלי שטף אין מצילין. <b>לפי</b> שכל דבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. וכ\"ח אינו מטמא מגבו. לפיכך חוצץ ומציל. ",
+                "<b>וכלי נתר</b> אע\"ג דאית בהו טומאה (ורע\"ב לא דק) מדרבנן. מ\"מ לא שוינהו אלא ככלי חרס. אבל כלי זכוכית. אע\"ג דטומאתן נמי אינה אלא מדרבנן. אינם מצילים. מפני שמטמאם מגבם. הואיל ותוכם כברם. ",
+                "<b>ועצמות הדג </b>ע\"ל רע\"ב עד. וכל כלים מעצמות העוף טהורים. <b>פשוט</b> שהוא הדין לעורו. כמו ששנינו בפירוש (פי\"ז) ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה כו'. <b>והא</b> דלא קתני ליה בהדיא. משום דלא שכיח לעשות מהם כלים. בשל דג. ובעור העוף. משמע ודאי דלא חזי לכלי. דאפילו לכתיבה. מספקא לן אי חשיב עור. משו\"ה לא מיתלי ליה. ולא דברו חכמים אלא בהווה ורגיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>בטיט</b> נ\"ל שהוא הטיט הטבעי. וחומר הוא המלאכותי. שנגבל במים ובתבן ובקש. וכה\"א והחמר הי\"ל לחומר. ר\"ל החמר שהוא הטבעי. עמד להם במקום טיט מלאכותי. אע\"פ שרד\"ק מפרש בהפך. וכך פירשתי אני בפירושי למ\"ר בס\"ד. ",
+                "<b>ובכל דבר</b> כו' לאתויי חלב בהמה וחיה. כך נ\"ל. ושאין חילוק כאן בין חלב טהור שהוא מהודק וסותם. בנקב המטריף בבהמה. ובין חלב טמא. שאינו סותם שם משום דהמתמרח תנן. והאי נמי מתמרח הוא. ",
+                "<b>לא בבעץ ולא בעופרת </b>נראה פשוט. דהיינו דווקא כשעשה מהן לכלי כסוי נפרד. <b>אבל</b> אם סתם פיו בהטפת בעץ ועופרת הניתך. כאותה ששנו כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר. שאין חיבור מדובק חזק יותר ממנו (ולכן ר\"מ מטמא בכלי זכוכית כו'. משום דהוי דבר המעמיד. ואף לחכמים דלא אזלי בתר מעמיד. מ\"מ פתיל צמיד ודאי הוי) פשיטא לי דמקיפין בו. <b>ומ\"מ</b> מסתברא דאין הקפת בעץ וחברו. מועלת בכלי עץ. שאין נדבקין בעץ. ",
+                "<b>אבל </b>אם הקיף בהתוך בדיל ועופרת. על כלי אבן וברזל. ודאי מציל. כי ידוע שהוא צמיד דבוק חזק. הדוק ואדוק ביותר. וסותם הנקב מאד. יתר מכל דבר המתמרח. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעליונה והתחתונה עודפת. כלן כו'. </b>הוא ענין בבא שלפניה ממש. ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה. <b>כלומר</b> וזה שאמרנו השרץ בעליונה כו' האמצעית טהורה. אינו אלא בנגובה. אבל אם היה בה משקה טופח. כל שיש בה מ\"ט. אפילו היא אמצעית. טמאה. לפי שהמשקה נטמא מאויר התחתונה. והוא חזר וטימא את האמצעית. ",
+                "<b>ולישנא </b>דכלי. לא אצטריך משום עליונה ותחתונה. דבלא משקה. נמי טמאות. אלא כייל אפילו היו עוד רבות זו תוך זו. וק\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי מ\"ש רע\"ב. וה\"ה דהוה מצי לאשמועינן ברישא כו'<b> לשון</b> זה נעלמה ממני הבנתו לגמרי. אולי היה לו ג\"א במשנתנו. <b>ותי\"ט</b> מסתייה דלא חלי ולא מרגיש. אך זר כי יכירנו להרע\"ב. להוסיף תימה על תימה. ומאי הא דקאמר דהוה מצי לאשמועינן ברישא. לא ידענא ליה פתר ומאן דמתרגם לי יהיבנא ליה מתן בגלוי לא בסתר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזרו לטומאתן כו'. </b>עתי\"ט לשון ר\"ש ז\"ל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלים בשבירה ושמא יאמרו טבילה בת יומה עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן והגיה בתי\"ט שצ\"ל לשברן. <b>ולי</b> נראה לקיים נוסחת ליישנן. שר\"ל להחזיק הישנים ע\"מ לעשותם חדשים. שע\"פ הרוב אינן ראוים לכך. אלא כלי מתכות בלבד. שמתיכן וחוזרין לקדמותם. ואולי צ\"ל אין דרכן לחדשן. <b>אבל</b> לגרוס לשברן (כמו שהוגה בתי\"ט ממאן דהו) אין בו טעם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החלמא </b>טיט הדבק כלובן ביצה. כמו בלשון הכתוב בריר חלמות. הוא לובן של חלמות. והוא חלבון ביצה. ויהא פירוש חלמא. כמו של חלמא. ואינו ר\"ל שנוטלים לובן ביצה ממש ומערבים עם הטיט. כי אם כן. מה טעם אם רוב מן החלמא טמא. ומאי כדין כלי חרס דקאמר. והלא מלשון ביצה המעורב בטיט. טיט הוא (ותו דבצרפם בכבשן עסקינן) והיינו חרס. אלא כלומר טיט הדבק כלובן ביצה. וכן מראהו. וכנראה הם כלים העשוים מעפר לבן ושקורין פרצליי\"ן הבאים מהודו. או כאותן שעושים במדינה זו. והם כלי חרס לבנים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומצופה </b>ז\"ל רע\"ב ומצופה במתכת טמא וכו'. ",
+                "<b>שבוש </b>הוא. וכן מצאתי אח\"כ בעייני בתי\"ט. ופשוט הוא דכד ניים ושכיב כתב זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תכשיטי נשים </b> לרבותא נקטינהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל המחובר כו'. </b>ע\"ל פ\"ה מ\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>והפרכין </b>עתי\"ט. שכתב לכאורה נראה שהוא כורים דס\"פ שהוא מכלי בית הבד ע\"כ. <b>לפ\"ז</b> יכולני לפרש הפרכין באר היטב. שהוא ודאי מכלי בית הבד. כמו ששנינו במוכר את בית הבד. מכר את המפרכות. <b>והתימה</b> שלא זכר הרב תי\"ט את זאת. והוא סמך יפה לפירושו. וא\"צ לעשות ממנו כורים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבן השעות</b> ע\"ל ר\"מ בתי\"ט. בשווי כל. צ\"ל בשווי צל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותלוי המגרדות</b> מסמרים. שתולים המגרדות כ\"כ רע\"ב כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. כי יעידו עליו חבריו. השנויים להלן (מ\"ד פט\"ו) ששם תלוי נקרא על הדבר שעשוי כמין בית יד. לתלות בו הכלים. לא מסמר. שאינו דבוק בכלי לתלותו בו. אלא קבוע בכותל. והכלים נתלים בו ע\"י תילוי הקשור בכלי. ומאי שנא הך תילוי מתילוי דהתם. ותו דאי איתא דמסמר הוא. התקוע בכותל. מי איכא מ\"ד דאמר כה\"ג. הא ודאי לא עדיף מאונקלי שבכותלים דלעיל מ\"ג. ול\"פ ר\"ג. ולא ר\"מ. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. דתילוי כמשמעו. ופליגי בפלוגתא דר\"מ וחכמים דלקמן (פט\"ו מ\"ד) אי הוי מסייע בשעת מלאכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסייף </b>תליך. מתרגמינן וסייפך. <b>לפי</b> שהוא תלוי בחגורה. ונקרא בשם סייף. ע\"ש שמביא סוף לחיותו של ב\"ח. בהכאתו. וכן הוא מענין זה בעברית. אסף אדם (צפניה א'). ",
+                "<b>שנחלקו </b>נ\"ל היינו שנפרדו מחוליותיהם שעשוים פרקים. ונתפרקו זה מזה שני החלקים. שעדיין כל אחד מהחלקים ראוי למלאכתו. לפיכך טמאים שניהם. כשהיו מחוברים בהיותם שלמים. וזה יתכן בכל אלא הכלים. כשעשוים כפולים זוגיים מתחלה. ומשמשים זה את זה כאחד. כענין המספריים. המחובר משתי חתיכות. וכשנפרדו זה מזה ונחלקו לשנים. מ\"מ עושים מעין מלאכתם הראשונה. אע\"פ שתשמישם קשה. ואינו נוח כבראשונה בהיותם לאחדים ביד העושה במלאכה. ושייך גם בסוף וחבריו הבנויים בצדו. כשהם בעלי שתי פיפיות. ונחלקו בין לארכן בין לרחבן. <b>אבל</b> רומח שנשבר ברחבו. נראה דלא טמא אלא השבר האחד. שראשו חד. וכמקדח שנשבר (השנוי להלן מ\"ד) <b>ושמא</b> רמחיהם היו דקים מאד בכל ארכן. באופן שגם מקום השבור. ראוי לדקור בו. או אם שני ראשיו מחודדים בעוקצים דקים. בלי בית יד באחד מעוקציו. או שיכול להוציא קצה השני מתוך בית יד שלו. ויכול להשתמש גם בחידודו השני כשירצה. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>ז\"ל. שנחלקו. כ\"פ מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה כו'. או יטהר. ",
+                "<b>לשון </b>מגומגם הוא. כי כל הפרק או רובו. בשבר שאינו מבטל הכלי מתשמישו. ושנשאר בטומאתו. עסקינן. <b>אלא</b> הכי הול\"ל. דמיירי בשיעור חלק. עד כמה יחלק ויהא טמא ויקבל טומאה וכמה יחלק וישבר ולא ישאר בטומאתו כו'. ולא יקבל טומאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגרה </b>היא משור בלשון מקרא. רע\"ב. אשתמיטתיה דמגרה הוא יותר לשון מקרא מגורדות במגרה. וישם במגרה. וישר במגרה. ובמגרות. ומשור. לא נמצא כי אם פעם אחת אם יתגדל המשור. אין זולתו בכל המקרא. ",
+                "<b>חוץ מן המקדח</b> צ\"ע אם כולו נטהר בהחלקו. או רק השבר שאין בו העוקץ. אבל השני שנשאר בו החדוד והעוקץ החרוץ בעיגול הקודח ונוקב. שמא עדיין ראוי הוא לתשמישו. וטמא.<b> או</b> דילמא תו לא הוי. עד שמאריכו. או עושה לו בית יד. תיבעי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמוג </b>צמח הגדל בקרקעית הים (אי ציציליא והוא פרוותא דרומאי. דמסיק כסיתא. אבל אני חירם הביא לשלמה אלמוגים מאופיר. הודו מזרחית) ודינו ככלי עץ. לפי שהוא כמוהו מין צומח. <b>והא</b> דתנן כל שבים טהור. צ\"ל דלאו כללא הוא. אלא למין החי בלבד. ועיין פרק י\"ז דמכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמגוב </b>כתי\"ט כה\"נ. ואע\"פ שבדפוס ישן בפיר\"ע והמגוג וממנה העתיק הרע\"ב. אבל ג\"ז אינה נכונה כו'. <b>ולא</b> יכול להיות מענין מגג דפ\"ג דפרה. גם י\"ל חבר בגמרא (דפרק בכמ\"ע) משום דלא שייכי שיניים במגג. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לקבל קתונות </b>של מתכות. ז\"ל תי\"ט בשם הר\"מ בחבורו. <b>במ\"כ</b> קטרח בכדי. דלא נ\"מ מדי (מה לנו בחומרו) יותר היה צריך להודיענו מדתו של קתון. שהוא הנדרש. מאי אכפת לן אם הם של מתכת. או של חרס. או עץ. והא פשיטא ליכא קפידא הכא בשעור כבדותן של הכלים הללו. אלא בכמות שמחזיקין השברים קמשער תנא. אלא שאין מדתן ידועה לנו (והיתה ידועה להם) אם אמנם יש ללמוד מדת הקתון מאותו של כ\"ג בי\"כ. שהיה בו עכ\"פ כדי לקדש ממימיו. ידיו ורגליו. שהוא ודאי גדול יתר מאד מסתם קתון. והוא של זהב. דוגמתו נקרא כן קתון גדול של זהב. פ\"ג דתמיד. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקנטר </b>נ\"ל מלשון קנטרין. שהוא תרגום של ככרים. שכן יש לבנאים משקולת כבדה. להכביד על הנדבך של בנין. להשוותו. או לתלות בו חוט המשקולת. שמעיין הבנאי על ידו. לידע אם הכותל שוה וישר כל צרכו. ",
+                "<b>והדקור </b>יחדו לו השם. בשינוי משקל. להבדילו מדקר נעוץ (דריש ביצה) שמשמש עם הקרקע. וזה של חרש. משמש אדם במלאכה. לכן קראו לו שם אחר בשינוי קצת. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקטרב </b>נ\"ל הוא מורכב משתי מלות. קטר בקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מקבל טומאה</b> בסייף שהעלה חלודה איירי כו' רע\"ב. <b>איני</b> יודע מה מזקיקנו לכך. אפי' תימה בחדשים יוצאים מתחת ידי החרש איירי. הני סייף וסכין. גלמי כלי מתכות נינהו. כיון דאכתי מחסרי שיפה והשחזה. טהורין הן. עמש\"ל פי\"א מ\"ג. ",
+                "<b>משישופנו </b>לרע\"ב. כלי יש לצורפים כו'. שקרוי הפצירה פים. כצ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזה עליהן נשברו בו ביום וחזר והזה עליהן שנית בו ביום </b>ר\"ל הזה ביום השלישי לטומאתם. ואם לא הזה עליהם עד שהתיכן. צריך להמתין. אחר הזאה ראשונה. ושונה ומזה ברביעי. והכי איתא בתוספתא. <b>ונ\"ל</b> כי אז א\"צ שתהא הזאה ראשונה בשלישי. אלא אפילו בו ביום שנטמאו סגי. דהא ודאי שלישי בלא רביעי. לא כלום היא. אלא שתי הזאות להיכרא בעלמא בעינן עם הפסקה ביניהם. אי הפסקת שבירה. או הפסקת יום או ימים. מיהו לא קפיד ר\"א אלא אחדא מהני תרתי. דליהוי כעין דאורייתא. ר\"ל או הזאה ראשונה (קודם שבירה. ושניה אחר שבירה. ותרוייהו) בשלישי. או הזאה שניה ברביעי לראשונה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עץ כו'. </b>סימן לשלשה דברים הללו. שלש עייני\"ן <b>עץ</b>. כולל גם צמח הים. כמו האלמוג. ע\"ל פי\"ג מ\"ו. ופי\"ז מי\"ג. ",
+                "<b>כלי עור</b> של בהמה וחיה דיבשה. לא דב\"ח של ים. ולא דאויר. ערפי\"ז. ",
+                "<b>כלי עצם</b> נראה שקלפת הצב. כלים הנעשים ממנה. דין כלי עצם יש להם. כמו כן הנעשים מקרנים. קרנות שן והבנים. ועצם הפיל. ואמנם הצב שרץ הארץ הוא. אכן יש מיני צב הגדלים גם במים. וכן מיני החומט (קלפתם קשה. ראוי למלאכה) רבים מאד וגדולים נמצאים בים. וכן גם המרגלית והדומה לה. נראה שאין בהן טומאה. וכן הכלים הנעשים מעור דג גדול שבים. או מעצמותיו. או משאר בריות שבים. טהורים. כמו ששנינו בפי\"ז דמכלתין. כל שבים טהור. ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שקבעו בכותל</b> כו'. ",
+                "<b>ר\"א מטהר</b> כרע\"ב ואין הלכה כר\"א. ",
+                "<b>צ\"ע </b>פרק המוכר א\"ה (סוא\"ב) וספ\"ו דמקואות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כברת גרנות</b> לר\"מ. הוא הקרבל. ",
+                "<b>לכאורה </b>היה נ\"ל שהוא ט\"ס. וצ\"ל הטרבל. כמו מטה של טרבל. שהוא מכלי הגרנות. אבל לא יאות לו שם כברה. כי הוא עשוי לדישה. ונראה שהוא לשון ערבי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המשקין</b> שהם מים כו'. <b>וכולל</b> מי ניסוך דחג. כמ\"ש בחי\"ג פכ\"ש. ",
+                "<b>ומשקי בית מטבחיא</b> עח\"י גמרא פסחים. בשטת ר\"ח ס\"ה. ומו\"ק מנורת זהב. ",
+                "<b>מספר העזרה</b> גרסא זו עיקר (שאם היה עזרא באל\"ף. לא יתכן לו. ה\"א הידיעה (עם שבמקרא ימצאון כך ע\"ד הזרות) וחברו פ\"ג דמ\"ק. ",
+                "<b>שהאלית </b>ע\"ל פרק ט\"ז משנה ז'. ",
+                "<b>מצודת החולדה</b> נראה לפי שיש לה בית קבול. כי החולדה גדולה היא מן העכבר. ודרה בעיקרי בתים. צריכה היא מצודה. כמין תיבה קטנה שלוכדים אותה בה. ולעכברים. עושים חכה תלויה באויר. שנתפשת בה. כמ\"ש פ\"ק דמ\"ק. והיא אין לה בית קבול. לפיכך טהורה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משישופם בעור הדג </b>הוא עצמו טהור. אלא שמחליק יפה את העץ מקסמיו. ",
+                "<b>גמר שלא לשוף</b> עתי\"ט. <b>ולדבריו</b> אליבא דהר\"ש. צ\"ל שלש שיפות הן. אחת. שיפה הכרחית. שאפילו גמר שלא לשוף. לא מהני. דבטלה דעתו. ושנית. שיפה בינונית ממוצעת. שיש משתמשים בלתה. בזו מועיל גמר. ועוד בה שלישיה. של צחצוח. דבהא אפילו לא גמר. מיטמא. וזו לא שמענו. וצ\"ע מנין לו. <b>ולדידי</b> חזי דליכא אלא תרי גווני. והכי הוא דאיכא בינייהו. דהר\"ש והר\"מ ז\"ל. דלהר\"ש. צריך שיגמור בדעתו. שלא ישוף עוד. וכל שדעתו לשוף בסוף. אע\"פ שעכשיו גמר בלבו להשתמש בו בלי שיפה. טהור. ולמהר\"מ פירושו. גמר להשתמש בו בלי שיפה. לשעתו. טמא. אע\"פ שעתיד לשוף. שימוש דהאידנא משוי ליה מנא. <b>והא</b> דאמרינן כלי עץ שעתיד לשבץ. טמא. אב\"א מתוקמא בין בשיפה ראשונה בין בשניה. למר כדאית ליה. והוא דגמר שלא לשוף כלל. ומאי שעתיד לשוף. אחרים רגילים לשופו. ולמר אפילו אם הוא עצמו עתיד לשוף אותו. טמא מ\"מ <b>ואב\"א</b> כי מצריך הר\"ש שלא ישוף עוד לגמרי. בשיפה ראשונה בלבד קמיירי. ובהא פליג מהר\"מ. וס\"ל דאפילו עתיד לשוף. טמא. אף בחסר שיפה ראשונה. כיון שגמר לשמש בו כך לפי שעה. ולא בעינן מחשבה עולמית. ודקיי\"ל כל שעתיד לשבץ טמא סתמא. בחלקה איירי. מיהו בין כך או כך. ליכא דסבר דבעילן מקצת שיפה. בגמר שלא לשוף כלל. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויגמור את התלויה </b>היינו התלויה שעושה מנה ובה. שקולע מן הקנים והגמי היוצאים מן הכלכלה בגמר מלאכתה (קודם שתקנה) עושה מהעודף כמין שרשרת. שנאחזת הכלכלה על ידה ונטלת ותולה אותה בה. והיא כמו אוזן ובית יד לכלי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וסקורטיא </b>עור שלובשים העבדים. <b>הוא</b> פירוש הגמרא פ\"ז דנדרים. ועיין ס\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחסינה </b>נראה דגרסינן והסינה בה\"א הידיעה. והיא עשויה לשום בה טיט ח\"י סין. "
+            ],
+            [
+                "<b>קסיה </b>עיקרו של שם זה. מלשון קש העברי. ומתחלף לסמ\"ך בלשון חכמים. כמו ולשטר שבכתוב. המשתנה בסטר. בלשון תלמוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמנפה </b>לדעתי צ\"ל והמניפה. וכ\"ה בסוף אגדה דר\"פ הפועלים. ",
+                "<b>כסוי קופסא</b> נ\"ל הקופסא מתוך שהוא קטן. מכניסין אותו תוך כסויו. העשוי כמין תיק קטן. שיהא מכסהו כולו. מפני הדברים היקרים שמצניעים בתוכו. שמקפידים עליהם ביותר. שלא יגיע בהם לחלוח. או ישלט עליהם אבק המפסידם. <b>ולפי</b> שהכסוי הזה יש לו בית קבול. טמא הוא. משא\"כ בכסוי קמטרא. שהוא ארגז גדול. וכסויו אינו אלא מכסה פשוט. נתון עליו מלמעלה. לחפוי ולנוי בעלמא. או כדי שלא יפול עליו דבר כבד המשברו ומקלקלו. וכיון שאין לו בית קבול ואינו משמש בהחלט. לפיכך הוא טהור. ",
+                "<b>קמטרא </b>עקרו מלשון מטרא הארמית. תרגום של משמרת. ע\"ש שמשמרים בתוכו כלים גדולים. והקוף נוספת בו. כקו\"ף קעבליא וחברו. ",
+                "<b>הקמרון </b>מלשון ביב קמור. דפ\"ח דעירובין. ופ\"ה דאהלות ועינו קמורה. והוא מההפוכים. ",
+                "<b>ורביעית </b>יש לפרשו גם מלשון ורביעין של ארז דפ\"ג דמדות. ולפי שהיא רובעת ויושבת עליו. כענין ששנינו ס\"פ דלעיל באירום. ",
+                "<b>אלית נ\"ל הוא במשקל הריח זוית הצפית. </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>הסיף </b>הוא כסייף כו' אבל מפני שלא ראיתי כן כו' לתי\"ט. <b>ואנכי</b> לא ידעתי מה חרדת המפרש. אשר חרד עלינו הרב תי\"ט בזה. כי באמת אין המלה צריכה אלא ליו\"ד אחת. אך יד סופרי המשניות והתלמוד ומעתיקיהם עשתה זאת. המה נהגו להוסיף לה יו\"ד. להיטיב נר הקריאה. לידע שהיו\"ד נעה כדרך שעשו בתיבות דיין חייב. ודומיהם רבים. שאין דינם אלא ביו\"ד אחת. והטילו בהנה שני יודי\"ן. מטעם זה. ",
+                "<b>וסקורטיא </b>עתי\"ט בשם כ\"ן. שהוציא מלה זו לענין רחוק וזר מאד. אשר לא כן. והאריך בזה. והנה הכל הבל ורעות רוח. <b>אבל</b> האמת הוא מה שפירש בו הר\"מ לעיל מ\"ד. יגיד עליו רעו טבלא. שהוא כמו כן שולחן לאכול עליו (כמ\"ש ריש ביצה) וסקורטיא זוהי תכא (שולחן קטן של עור) דרגילי ביה רבנן דתלמודין. ולה ודאי עושים תיק להצניעה בו. שלא תתלכלך. ול\"ק מ\"ש כ\"ן. ",
+                "<b>האהלה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ו דשבת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ברמונים </b>כאן לא צריך לכף הדמיון לומר כרמונים. כדרך שנהגו לומר בכזית בכביצה. ",
+                "<b>אע\"פ שמקבל של ערב</b> עיין מ\"ש פ\"ה דזבים מ\"ג. אע\"פ שהוראתן כמו אף על יד. כי נ\"ל מלת אי משמשת. שמוש מלת יד וידי בעברית. וכמו מלת לפי לפיהן ישיב. שהוראתם על יד. ועל ידי הענין המדובר בו. ככה הוראת אע\"פ (שהנהיגו חז\"ל) הנה הוא יורה אף על ידי. ובכן מיושב הלשון. ולק\"מ מ\"ש המפרשים. בחנם נדחקו בו. ",
+                "<b>הרמונים </b>עתי\"ט בשם התו'. דה\"ק שלשה אחוזים כו' לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן. היינו בינוני בג' האחוזים כו'. <b>ולכאורה</b> ודאי הכי ס\"ד אלא דקשיא לי למאי תני תו הרמון שאמרו. תרתי למה לי. ותו איכא למידק אהא דתנן ריש פרקין. שעורן ברמונים. מ\"ט לא קתני ברמון. ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל דנקט לשון רבים. משום דבעינן תלת בהדדי. והא נמי קולא היא. וה\"ק דדחקי להדדי ונפקי מייא. והיינו נמי אחוזים זה בזה ודאי. שמתוך כך שהם שלשה אדוקים זה בזה. הם מכבידים זה על זה. יותר משהם פרודים. והא ניחא טפי. דלפירוש הנ\"ל לא אתי שפיר מאי שנא אחוזים דווקא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקנונים </b>בפרק דלעיל קתני הקנונים הגדולים. השתא קפריש שעורם דקטנים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע. במו\"ק א\"ה (סר\"י) ולקמן בסמוך. ",
+                "<b>שאמרו </b>מסדורא דמתני' ודאי מוכח דגרוגרת יתרה מכזית הויא. וכדמוכח נמי משעורה להוצאה דשבת באוכלין. <b>והשתא</b> קשיא טובא כמ\"ש תו' דיומא ותי\"ט לקמן (מי\"א) <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לחלק בין גרוגרת לחה ורטובה. ליבשה ונגובה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהקיפו טפח </b>וכן טפח שאמרו בכ\"מ. בבינוני שיערו. ע\"ס פט\"ו דאהלות. "
+            ],
+            [
+                "<b>של משה </b>לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כפירש\"י. <b>וכן</b> מצינו בתורה דוגמא. באמת איש. ת\"א באמת מלך. עמ\"ש באש לבינה שלא עמדו המפרשים על כוונת ת\"א ורש\"י בזה. וכך נ\"ל גם בכאן. שעל כרחנו צריכין לדחוק בפירושו. ולהוציאו בהכרח ממשמעו. המובן ממנו לפום ריהטא. כי יוליד זרות נפלא. אחר שידענו קומתו של מרע\"ה עשר אמות. כמ\"ש בהרואה ובהמצניע. א\"כ בודאי היתה אותו. לפי ערך אמת כל אדם (השוה ומיושר באיבריו. המתייחסים אל מדת קומתו. וידוע שהיא שליש מדת קומתו) נמשך בהכרח שתהא מדת אמתו של משה. שלש אמות ושליש (של עשר אמותיו איך שהיו. לפחות היו גדולות. ממין אמות שהיו נהוגות בימיו) שאל\"כ עשיתו למשה רע\"ה בעל מום (כדרך שאמר\"נ עה\"פ והנה נער בוכה פ\"ק דסוטה. והיה זה הרבה גרוע יותר) ומה שבחו שהיה גבה קומה (שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה כמ\"ש בשאול. וכן אמרו ז\"ל בבכורות) אם היה ננס באיבריו. <b>וכן</b> יש הוכחה עוד פ' אין בין המודר. דלא אפשר לומר שהיה אריך וקטין. חלילה מלומר כן. לפ\"ז הלא אז תכלול אמתו ט\"ו טפחים ושבע אצבעות בקרוב. שהם יותר מארבע אמות פשוטות של כל אדם בכל דור. ואיך יצויר א\"כ שתהא אמה בינונית (מה גם של דורות אחרונים. אף כי של דורות מאוחרים בבית שני. שעל אודותם משנתנו שנויה) יתרה על של משה. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. כאומר על אמש מחר. ועל שמש אורו שחר. הא על כרחנו צריך לפרשו כמו שבארתי שם באמת מלך. וכן כאן אמת משה. ר\"ל השתא שקבע משה לישראל להשתמש בה בעסקי בני אדם. זהו דבר ברור. לא לפי מדת אורך גופו. <b>שוב</b> פניתי לראות לשונו של רש\"י בעירובין שניין התי\"ט. ועמדתי משתאה משתומם אל המראה. כי במ\"כ שקר ענה בו. בשמו של רש\"י. העתיק מלין לא אמרם רש\"י מעולם. ולא נמצאו בפירושו שם. <b>ולפי</b> לשונו של רש\"י האמתי שם. א\"צ לדחוק בו כלל. אך כוונתו רצויה ומדוקדקת כפי שבארתיו. ומתחלה עצלות היתה בי. והאמנתי להעתקת התי\"ט. כי לא חשבתי אפשרי הציור שתצא כזאת מתחת ידו. שרי ליה מריה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והסובב והיסוד </b>עיין קונטרס בנין בית הבחירה <b>ולענין</b> מזבח הנחושת ומזבח אבנים. עיין שי\"ע (סק\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>הקומץ והחופן</b> עלח\"ש רפ\"ה דיומא. ",
+                "<b>והשותה מלוג</b> עיין מזיגה דידי. ",
+                "<b>וכמזון ש\"ס</b> ע\"ל משנה ז'. ",
+                "<b>לשבת אבל לא לחול</b> דאדרבה ש\"ס של שבת פחותות. דבשבת סעיד ג\"ס לשון רע\"ב לקוח מפירוש רש\"י בעירובין. <b>עמ\"ש</b> שם בס\"ד. אבל בכתובות פירש\"י בד\"א. מפני ששבע ממעדנים. אינו אוכל אלא מעט פת. וכמ\"ש הר\"מ כאן. וזה נוח לי יותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>כגריס הקלקי</b> עיין שי\"ע (ר\"ב) ומו\"ק (ס\"מ). ",
+                "<b>ככותבת הגסה</b> עמ\"ש בחי\"ג יומא (מט\"ב). ",
+                "<b>כמוה וכגרעינתה</b> שצריך למעך חללה (כצ\"ל). ",
+                "<b>כלומר </b>לפי שיש אויר גדול בין בשרה וגופה לגרעינתה. שאינה דבוקה בפריה. ואם היינו משערין בכולה. כמות שהיא גדלה הכותבת באילן אז היה קולא גדולה אלא צריך לשער בה ובגרעינתה בלבד. בלי אויר המפסיק ביניהם. אלא צריך למעך חללה. שאינו בכללה. ",
+                "<b>כפונדיון </b>עתי\"ט דטרח להוכיח שעורו ממשקל האיסר. <b>ושבוש</b> הוא מה ענין משקל. לכמות האורך והרוחב. וכ\"כ הוא עצמו שם. דטעותא הוא בידיה דרע\"ב. ",
+                "<b>האיטלקי </b>עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דסנהדרין. ",
+                "<b>הנכון </b>בעיני. שאיטלקי הוא שם יחס מקום בא\"י או הקרוב וסמוך לה. ועמ\"ש בפ\"ב סו\"מ. ",
+                "<b>וכסלע הנירונית</b> סתם סלע. ידענו שעורו. שאם ימתח חוט המקיפו. יעמוד על טפח אורך. שהוא ארבע אצבעות בגודל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבים</b> בכלל זה בריות שבאויר ה). עופות שנבראו גם הם מן הרקק. כלים שנעשים מעצמותיהם ועורותיהם טהורים. כדמפרש באידך מתניתין דלקמן. <b>אבל</b> חלוקים הם בטומאת גופם. דלא שייכא בדגים אלא טומאת אוכלים. ובעוף טהור טומאת ענמו דנבלה בבית הבליעה. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי בפירושי ר\"ש ור\"מ שנרגש בזה במשנה הסמוכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשני אין בו טומאה</b> שבו נברא רקיע. ",
+                "<b>מכאן </b>קשה לי עמ\"ש בפד\"מ ברמב\"ם דנחית ליה אטמהתא ופתח שאל בי מדרשא מאי קמיבעיא ליה. מתניתין היא. <b>וא\"ל</b> דמשמע ליה דילמא דיו שדינהו. דשקל משלהם משל נכרים. אי הכי מאי דעתייהו דרבנן. דמעטוה משום דאין דבר טמא יורד משמים אכתי ניחוש דילמא לא משמיא נחיתו. אלא ודאי בהא לא איפסיקא מילתא. ",
+                "<b>מיהו </b>י\"ל דספיקא הוא. אי מדמינן איסורא לטומאה (דהא ברביעי ובחמישי נמי אין בהן טומאה. ואית בהו דברים טמאים האסורים באכילה) <b>וחילייהו</b> דרבנן אין הכי נמי מהך מתני' דמדלא משכחינן טומאה בשני. ש\"מ דלא נחית דבר טמא משמים (כיון שאינו מן הגדל בארץ. טהור הוא למלאכה. כמו לאכילה) דאל\"ה טומאה נמי משכחת בדבר טמא היורד מ\"ה. אלא ע\"כ אין למעלה דבר טמא. ולא דבר האסור באכילה. וליכא מילתא דלא רמזה רבי במתניתין. ",
+                "<b>חוץ מכנף כו'. </b>עתי\"ט חוץ לאו דווקא. דהא כלב שבים כו'. <b>אגב</b> ריהטיה כתב כך. דבר מנה דההיא. דיחידאה קאמר לה. ",
+                "<b>העוז </b>עוף מדברי הוא. דלא שכיח בישוב כדאיתא בגמרא פא\"ט. ולרוב עוזה וגבורתה. נקראת עזניה. משורש עוז. ששמשו בו חז\"ל. לרמוז שאין דווקא הנקבה בכלל זה. אלא גם הזכר שוה בכך. רק שלשון תורה לחוד. כולל שם המין במשקל נקבה (לסבה בלתי ידועה לנו) כשם דאה ראה ואיה ויונה. ודומיהם רבים.. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלבן שנתנו על לשונות </b>רע\"ב בחר לו ככל הישר בעיניו מפיר\"ש כאן. <b>ובאמת</b> פיר\"מ נוח לי הימנו. אבל גם הוא בלתי מספיק. והרבה פירושים נאמרו בשני שמות הללו בערוך. וכולם לא נתחוורו לי. וצריך פירוש לפירושם. ולא ראיתי להאריך באומדנות בעלמא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן הקשר ולחוץ טהור</b> כשאינו סורגו ומכניסו בבתי הסירוג. <b>כי</b> הצריך למטה. ודאי חבור הוא. וכל המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. כדתנן לעיל פי\"ב. והכי משמע בתוספתא שהביא הר\"ש. וצ\"ע בחבור הי\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד ה' טהור</b> וחמשה כלמעלה. תוספתא כתבה הר\"ש. ויש ט\"ס כו'. וצ\"ל ומייתי לה כו'. תי\"ט. <b>לא כן</b> הוא. במ\"כ פסל לשון הר\"ש במומו. לא עיין בה אלא אגב שטפא. ולא ראה יפה. ודברי הר\"ש מכוונים אמרתו צרופה. ",
+                "<b>מחמשה עד עשרה</b> ועשרה כלמטה תוספתא. ומייתי לה התם בפא\"ט. ",
+                "<b>אך </b>זו טעותא היא בידיה דתי\"ט. דלא מייתי לה בפא\"ט כה\"ג. אלא ס\"ד הוא ומסקנא לאו הכי. אלא עשרה כלמעלה. ",
+                "<b>שבו קושרין ומשלשלין</b> לרע\"ב. וחזי לשלשל המטה כלומר להוריד מן העליה לגג. ",
+                "<b>לשון </b>משובש הוא. מהופך ומסורס. "
+            ],
+            [
+                "<b>מזרן </b>נגזר מן אזור. ע\"ד מגולה לביתו. מסורת הברית. "
+            ],
+            [
+                "<b>נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא</b> לרע\"ב טמאה גרסינן כו'. <b>ולא</b> שמיע לי לשנות הגרסא שלפנינו טמא. לשון זכר. כן היא בגמרא ותוספתא. כמו במשניות דר\"ש ור\"מ. <b>אף</b> פירושו דרע\"ב לא ס\"ל. ולא במיזרן היוצא מן המטה איירי השתא. אלא במיזרן לבדו כשהוא בפ\"ע. קמיירי הכא. וקמ\"ל דשעורו שוה עם היוצא מן המטה (אתאן לר' יוסי) שאם נישא עליו הזב. נעשה אב הטומאה. דהוי מידי דחזי למדרס. כמטה עצמה. ואשמעינן תו. דלא תימא. הרי הוא מעתה כמטה ממש. וניתב ליה יוצא. כאילו הוא כרוך במטה. קמ\"ל מעשרה לחוץ טהור. ולית ליה יוצא לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כאן </b>חסר בדפוס משניות של תי\"ט. בבבא דהיתה טמאה טומאת שבעה כו'. וכך צ\"ל. פרשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמא טומאת ערב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו חבור לו</b> ע\"ל פ\"ה מ\"ג ופי\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הא\"ט </b><b>מדרס</b> ע\"ל תי\"ט עד ולזה כאשר נפחתו כו' ונטהרו מטומאת שרץ כו'. והנה נשארו בדין המשכב כו'. <b>זהו</b> דעת הר\"מ. ואינו מוכרח. וסיפא לא משמע הכי. אלא מדרס דתנן כייל נמי טומאת מגע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עריבת פיסונות</b> לרע\"ב שלקח פירושו מן הר\"ש. הגרסא פיסונות בנו\"ן. <b>ולר\"מ</b> פסוגות בגימ\"ל גרסינן. ומפרשו מענין גפסית (א\"כ הוא מההפוכים) ר\"ל עריבה של עושי הגפסית. ",
+                "<b>אמנם </b>גם לפירושו דר\"ש יש לקיים הגרסא בגימ\"ל. מענין פסיגה דפ\"ק דעוקצין. ומפסג ועולה כו' דתקנות יב\"ן. בפרק מרובה. וטובא דכוותה שהם מענין חתיכה. ",
+                "<b>בקדים ונסדקה</b> כו' ברישא מיירי בנסדקה מעצמה בסדק קטן דק. כמוציא משקין. <b>השתא</b> איירי בהניחם בקדים במתכוין. שיסדק סדק גדול הולך ומתרחב. ס\"ד דלבטלה מתורת כלי קמכוין. שיתחלק ותפול לשתי חתיכות. ולא תהא ראוי אף לשכיבה. קמ\"ל רבותא כפולה. אע\"ג דבכוונה קעביד. וגם דמניחה בקדים. אע\"פ שידוע שתלך ותסדק יותר. עד שתפול לשני חלקים. אפ\"ה טמאה מדרס. וטעמא. מפני שעדיין היא מקבלת מדרס. בזה הלשון כלול הדין והטעם כאחד. כלומר כל זמן שמקבלת המדרס. טמאה היא מכל מקום. ולא אזלינן בתר מחשבתו דהיאך. מאחר שהיא עדיין ראויה לשמש שכיבה. לא פקעה מנה טומאת מדרס. עד שתהא מבוטלת משמוש שכיבה וישיבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדיוסטר</b> סטר. הוא צד. כדכתיב ולסטר חד הקימת. עם היותו בנו\"ן ימנית. נמצא כמוהו במקרא. סובר בחומה (נחמיה ב') לדעתי. ",
+                "<b>קבעו בכלונס</b> דהיינו המקבל כו' בכלונס. עץ גדול התקוע בארץ. <b>לא</b> תקוע בארץ בחוזק ובקביעות דא\"כ שוי ליה מחובר לקרקע (ועמש\"ל מ\"ד בס\"ד) ואינו מקבל טומאה. אלא כלומר בכלונס התחוב בקרקע ברפיון. שעשוי גם לטלו ולהוציאו ממנה לפעמים. מ\"מ מכיון דקבעו בכלונס. גלי דעתיה שאינו זורקו לבין העצים ועיין להלן משנה ה'. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שקבעה בכותל טמאה </b>כו' לשון רע\"ב. ולא אמרינן כל המחובר לקרקע. כקרקע. אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו כו'. ",
+                "<b>זה </b>למדנו מן התורה. תנור וכיריים טמאים. ",
+                "<b>ומנה </b>מה תנור עשוי לטלטלו ולטלו ממקום חבורו. לעת הצורך לקחתו במקום אחר. כי ההיא דתנן התם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. <b>אבל</b> חברו חבור קבוע לעולם בבנין גמור. אע\"ג דהוי תלוש ולבסוף חברו. כה\"ג קיי\"ל דהוי כקרקע (אע\"ג דפליגי ביה. ורשב\"א בתשובה אשתמיטיה) כדתנן במשנה דלעיל. ועיין פרק ו' דמקואות. "
+            ],
+            [
+                "<b>קבעו ולא בנה </b>על כרחנו פירושו שתקעו. ויחזקהו במסמרים בל ימוט. וכפיר\"מ. <b>דאל\"ה</b> סיפא בנה עליו ולא קבעו. היכי דמי. הא מכי בנה עליו. אקבע ליה. אלא ודאי לא מיקרי קבעו. אלא א\"כ עשה בו מעשה. שיהא קבוע שם. ממקומו לא ימיש. ",
+                "<b>ואין </b>לומר פירוש קבעו. במחשבה סגי. ר\"ל שדעתו שישאר שם. ולא ינטל עוד לעולם. ",
+                "<b>חדא </b>כי אין זה דרך התנא. להשתמש בלשון פעולה כמו קבעו. על ענין מחשבה גרידא. אלא אז אומר בפירוש. אין עתיד לטלו. כמ\"ש בתבן ועפר ואין עתיד לפנותו. וכה\"ג טובא. שקובע עצמו (וכדרך שאמרו עוד לענין שבת סולם כבדו קובעו) <b>ועוד</b> דלא מהני קביעות. אם לא ע\"י מעשה הקובעו. שיש לחוש שמא ימלך עליו לטלו ממנו. ויבטל חבורו. <b>ותו</b> דודאי מחשבה בלי מעשה. אינה מוציאה הכלי מידי טומאה. מי לא תנן (ספכ\"ה) המחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משיתבר </b>גרסא נכונה היא. מלשון תוברות (דלקמן רפכ\"ה) ומי שגורס משישבר. בדה מלבו גרסא שבורה. לפי שראה גרסת משיתבר בבי\"ת. ולא נתיישבה לו. חשבה מוטעית. מפני שלשון ארמי הוא לדעתו. ר\"ל מענין שבירה. שמתורגם תבירא. ולא יתכן בלשון משנה. לכן החליט שט\"ס הוא. שנתחלף לו שי\"ן בתי\"ו. כי קרוב הוא. והענין אחד. ויצא העק\"ל הזה. שקבע גרסא משובשת אשר לא נהייתה ולא נראתה כן מעולם. גם לא יתכן כלל להשתמש בלשון שבירה. אצל וילון וסדין. ולא עלה ע\"ד המעתיק (ההוא חכם בעיניו) שהגרסא בתי\"ו מתיישבת בטוב. והיא האמתית ודאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והיא גמר מלאכתה. </b>עתי\"ט עד וי\"ל דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות כו' והו\"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה. קמ\"ל ע\"כ. <b>לא</b> באר ולא האיר דבריו ד). ונראה שר\"ל. אע\"פ שיש עושין בה עוד מלאכות ליפותה. לא אזלינן בתרייהו. <b>אבל</b> א\"כ. אין עדותו מכוונת. איברא איפכא הוא במטה ועריסה. דלא הוי גמר מלאכה דידהו אלא בשיפה. אם לא גמר שלא לשוף. <b>וטפי</b> הו\"ל לאתויי ההיא דסלים וכלכלה (מ\"ב שם) דשל תמרה ודכוותה. לא בעינן עד שיגמור את התלויה. לפי שכן מקיימין אותן. קמ\"ל הכא נמי דכוותה. לא צריך שיגמור בה את התלויה. אלא קניבה גרידא היא גמר מלאכתה. <b>ותו</b> קמ\"ל. דהיא מילתא דפסיקא אליבא דכ\"ע. ולא פליגי בה. כמו באינך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובעירה </b>הוא אירא באל\"ף כו'. <b>כענין</b> חילוף זה. מצינו בענין הלז עצמו. בכתוב (יחזקאל ךז) מאוזל תחת מעוזל. מלשון תרגום. ",
+                "<b>הנוגע בצמר שעל האימה</b> שהנשים כורכות בו הצמר וטוות. וצ\"ע היאך מתחברים לבגד האורגים תי\"ט. <b>ואין</b> לומר שהוא כלי המטוה. לפי שאינו טמא בשאר הטומאות. <b>אבל</b> נ\"ל לענין טומאת צרעת נשנית בבא זו. וכן נכון יותר. ואתי שפיר פירוש ר\"מ. <b>ודיקא</b> נמי מדפלגינהו בתרי בבי. <b>כפיר\"ש</b> תניא כו'. חולדה שגררה את האימא והחזירתה והכניסתה לבית שהמת בתוכו. אע\"פ שאינה באוהל (אלא) כל שהוא. כצ\"ל. <b>שם</b> חידוש כל שהו. אפילו מאה אמה מיירי. <b>כמדומה</b> שמפרש לשון כל שהו זה. כמו בר\"פ עושין פסין. ור\"ל שאין מן האימא באהל הרבה. אלא בחוץ הוא הרוב. <b>אבל</b> א\"צ לדחוק כי השמטת תיבה היה בנוסח תוספתא של הר\"ש. וה\"ג בתוספתא. ואע\"פ שאינה באוהל. אלא כ\"ש (כמו שהגהתי) הבגד כולו טמא. והיינו הך. הלשון מבואר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושייר בהן מקום הנחת כוסות</b> שלא נפחת או שלא חפן (לשון רע\"ב) חפהו היה צ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטלו חפויו</b> לשון חפוי פותחת רע\"ב. <b>פירוש</b> זר הוא. <b>אמנם</b> הוא כפשוטו ומשמעו. שהם לוחות המחפים בית מושבו של כסא. ואף על פי שנטלו. נשאר בית קבול. כי הכסא של כלה יש לו נסר או לוח גם בתחתיתו. באופן שתחת המושב עשויה בו כמין תיבה קטנה. שמנחת הכלה כליה בתוכה. ",
+                "<b>ובזה </b>מובדל הכסא של כלה. משאר כסאות. שהם פתוחים מתחתיהם. אין להם שולים. וכדמוכח במ\"ז דלקמן. <b>אמנם</b> יש בו עוד שינוי אחר בכסא זה. שחפויו יוצאים לעולם. ושל שאר כסאות. פעמים יוצאים. פעמים אינם יוצאים. <b>דע</b> זה. אז תבין כל הנשנה בענין הכסאות על בוריו. ועע\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא היה חפויו יוצאים</b> כתב רע\"ב שאין הנסרים בולטים כו'. ר\"ל הנסרים הקבועים משלש רוחות שאם אחד בולט חוצה כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לשונו </b>כאן מגומגם. לא עמדתי על כוונתו ב). ",
+                "<b>ולשון </b>רע\"ב מבואר היטב. אין להוסיף עליו. ולא לגרוע ממנו. <b>אך</b> מ\"ש רע\"ב. וחפויו דהכא לא כחפויו דרישא. <b>לא</b> היא. אלא דבר אחד הם ממש. בלי ספק. ובחנם בין אחים יפריד. לחלק יגיד רעים בלי מחריד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטלו שנים מחפויו </b>נראה שכסא שלהם מושבו היה עשוי משלשה לוחות. שהיושב יושב עליהם לרחבם לפיכך אם נטלו ממנו שנים רצופים. לא נשאר בו רק לוח אחד. אם מלפניו או מלאחריו. לכן אין נוח לישב עליו עוד. ואע\"פ שעדיין משמש ישיבה טפלה. ודחוקה וק\"ל. <b>משא\"כ</b> בבבא הקודמת. אע\"פ שנטלו שנים. כיון שנשאר השלישי באמצע. עדיין ישיבתו נוחה. ",
+                "<b>טהור </b>לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים מטהרים</b> צ\"ע מאי טעמייהו. מאי שנא ממ\"ג דלעיל דלא פליגי. <b>וי\"ל</b> שניא ההיא. כדקתני טעמא. שכן דרכו להיות מטהו. והוי ליה כתשמיש שקר. משא\"כ בשידה מחמת גדלה וגבהה (אע\"פ שאינה באה במדה. תמונתה משונה מכסא בגובה) לפיכך אע\"פ שלפעמים מהפכים אותה על צדה. ויושבים עליה. תשמיש טפל ושל ארעי הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>התקינן לישיבה</b> טהורים ממדרס. לפי שאינן עשוים לישיבה. רע\"ב. <b>ר\"ל</b> מפני שהמלוי עשוי לפול לחוץ. אם אין דבר מעכבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספסלין </b>כמדומה אינו לשון רבים. אלא ספסל קטן נקרא כך. לקטנותו. ע\"ד אישון והדומים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסא של כלה</b> נ\"ל טעמיה דר\"י. משום דעקרו אינו עשוי. אלא להצניע תכשיטיה של כלה בתוכו. כמש\"ל בפרקין דלעיל. והישיבה עליו. אינו אלא תשמיש עראי. ואזיל בתר עיקר תשמישו. לא בתר שמוש טפל. לפיכך אינו טמא מושב. אלא טמא משום כלי קבול בלבד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבאה במדה</b> עיין תי\"ט שכתב. <b>ולכן</b> נ\"ל דאף הר\"ש לא איירי אלא שאם ראוים למדרס. דבהו לא מיירי דאילו בהם כשראוים למדרס טמאים בכל. <b>לא</b> היה צריך להטריח עצמו בזה. שהרי כבר כתב כך הר\"ש עצמו. תמה אני אם עיין התי\"ט בפיר\"ש. כי בחנם הטריח. שהר\"ש כלל כל זה בלשון קצר. ",
+                "<b>אך </b>מה שהוסיף תי\"ט לחלק יצא. לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. <b>ולא</b> עוד אלא שגם מ\"ש ר\"ש אבל פתחה מצדה כו' <b>לא</b> נהירא. כי נ\"ל דלא אמרו בדחזו למדרסות. אלא בשעיקר תשמישן למדרס. <b>לא</b> בתשמיש טפל. דכי בטל העקר. בטל הטפל. כדתנן בפרקין דלעיל. ודוק. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תי\"ט גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ\"ך דטמאים מדרס ואין מטמאין בשאר טומאות כו'. <b>במ\"כ</b> נשתבש. כי לא נשנה כך שם. אלא לישנא דר\"מ התם הוא דאטעייה. ואין אנו מודים לו בכך. כמ\"ש שם בס\"ד. והנה החריד עלינו כל החרדה הזאת. בשביל לשון ר\"מ. שאין אחריותו עלינו. ולא כן שמענו לר\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>של ידים</b> נ\"ל רבותא נקט. ובדאיש מיירי. אבל דאשה לא צריך למתני. דהיא עשויה לכסות בה כל הגוף. ככתוב הבי המטפחת אשר עליך. והיא מך\"ד תכשיטי אשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל יוצאת החוץ</b> לרע\"ב סודר שנותנות כו' כשיוצאות לחוץ. וי\"מ כלומר של זונות פ\"א סבכות שנקרעו ורוב שער יוצא לחוץ ע\"כ. <b>הפ\"א</b> אינו מדויק. וק\"ל. <b>אמנם</b> י\"ל כל הג\"פ דבר אחד הוא. דהיינו טעמא של יוצאת חוץ טהורה. לפי שאינה מקפדת על גילוי שערה. יען מצח אשה זונה לה מאנה הכלם. אדרבה פורעת ראשה כשיוצאה לשוק. שית זונה ונצורת לב. לקרוא לעוברי דרך. ומגדלת שער כלילית. ותיטב את ראשה (כענין שכתוב באיזבל. שפקסה שערה ותשקף בעד החלון למצוא חן בעיני יהוא. ע\"י שער באשה ערוה) למען תזכר. ותעגב על מאהביה. לפיכך שבכה שלה שיוצאה בה. עשויה נקבים גדולים ורחבים. באופן שלא יתכסו שערותיה. שהיא מתנאה בהם. והיינו דקרי לה הכא יוצאת החוץ. לאשמועינן טעמא דמילתא. ולהבליעו בנעימת הלשון. דהיינו משום דהשער יוצא לחוץ. ועוד שהפרוצה בביתה לא ישכנו רגליה. והסבכה שלובשת ביציאתה. לפתות בה בני אדם עשויה. ובבית אינה מנחת סבכה בראשה. ועפ\"ז יכולני לישב גם גרסא שלנו. ושל ילדה משו\"ה טמאה מדרס. מפני שמקפדת מאד שלא יראה משערה כלום. דוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>מהוהא</b> מורכב משתי מלות. מהו (כמו ואהרן מה הוא) הא. כלומר מה זה נחשב למאומה. תרגום זה. הא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שי\"ל תוברות</b> לולאות כו'. ואית דאמרי תופרות. ונ\"ל שבימיהם כך היו תופרין. דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. לשון תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. ומה ראה לומר כן. ובודאי לא היו גם הם תופרין השפה חוצה לה. כדמוכח מחלוק של ת\"ח. ומר\"י שלא ראו כותל ביתו אמרי חלוקו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומחשבה</b> כתי\"ט. ומדאמרינן לא אתי דבור. נ\"ל דווקא דבור ולא סגי במחשבה. <b>ר\"ל</b> הא דתנן הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. היינו דבור. וכך הוא ודאי. בכל מקום ששנו חכמים מחשבה. אינה אלא דבור. כגון המחשב בקדשים. ועיין מו\"ק (א\"ח סתל\"ד) ובכמה דוכתי בעינן נמי מעשה המוכיח על המחשבה. כמו אזמניה וצר ביה. ודכוותה. <b>ומה</b> שקורא התנא הדבור מחשבה. עשה זה בחכמה. להורות שהדבור בלי מחשבה. אינו כלום. כי הדבור המופשט מידיעה בתחלה. אינו אלא כצפצוף העופות. ואינו עושה רושם בשום אופן. נכן אפילו הקדש טעות אינו הקדש. וכן בנדרים ונדבות. דבעינן האדם בשבועה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צרור שעה טהור </b>קשיא דיוקא דרישא אדסיפא. <b>ונ\"ל</b> דה\"ק. אפילו של ערביים שאינו עשוי להתירו מהר. מ\"מ כיון שלפעמים מתירים אותו. הוה ליה כצרור שעה. ואינו טמא עד שיהא צרור עולם. דבטיל ליה לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה עור החמור כו'. הדבר אשר (יעמיסו) על החמור. כך צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>למשקולת טמא</b> דמשקונת אינה כלי. ",
+                "<b>נמצא </b>חפוי זה אינו חפוי כלי. אלא הוא עצמו כלי קבול הוא. לפיכך טמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>חסרון מלאכה</b> שעדיין חסר מעשה ואח\"כ תתקיים. לר\"ש והיה נראה שצ\"ל תתקיים המחשבה. לתי\"ט. <b>ואינו</b> נ\"ל. אלא הנכון כמו שהוא לפנינו גם בלרע\"ב. ור\"ל שאחר שישתלם המעשה. תתקיים המלאכה. ולשון הגהתו של תי\"ט אינו מובן לי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>א\"ל אחוריים</b> עיין לר\"ש בתי\"ט כגון חקק בית מושבה כצ\"ל. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>וכה\"ג בר\"פ אחרון הטבלא ואסקוטלא. ",
+                "<b>ההיא </b>בדזכוכית תנן. ול\"ד לדהכא דבכ\"ח עסקינן. <b>שם</b> בלתי\"ט שכלל כזה כבר נשנה בפ\"ב (צ\"ל) כו' שהר\"ב פירש. צ\"ל שהר\"ש פירש כו'. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבגד משום שלשה על שלשה למדרס</b> היינו למשכב. אבל למושב בטפח סגי. ",
+                "<b>וכולהו </b>הני ארבעה בגד שק עור מפץ. שוו בהא. דשעורן בטפח לישיבה. הכי מפרש במעילה. והיינו נמי דתנן בבבא דלקמן. במקצת מכולן טפח כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>טהור </b>מן המדרס. הר\"מ. <b>עמש\"ל</b> מ\"ב. ",
+                "<b>והשתא </b>הא דתנן טהור. היינו מן המשכב. אבל אם יחדו למושב. אפילו בטפח נחתא ליה טומאת מדרס. ול\"ש בגד. ל\"ש אינך. דחזו לישיבה. ",
+                "<b>וביחוד </b>דווקא. אבל בלא יחוד. בעינן מדי דחזי למשכב. לכל חד כשעורו השנוי כאן. דבבציר לא חזי למשכב. ומצטרף החמור לקל לכשעור. אבל לא קל לחמור. עד שייחדנו ויעשנו טלאי לישיבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א כולן טהורין</b> נראה דמודה ר\"ש בנמצאים באשפה שטמאין. מאחר שצריך להכריז עליהן. לא נחלק אלא במשליך מדעת. דהוי הפקר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונתנו על הספר</b> מכאן יש להוכיח קצת. דכליה של אשה ובגדיה. רשאין לעשות מהן כלי קודש לס\"ת. ",
+                "<b>וכן </b>יש ללמוד ממראות הצובאות. ועיין קונטרס בנין בית הבחירה. ועמו\"ק בא\"ח (סקנ\"ד) <b>בפירוש</b> רע\"ב ומפרש בתוספתא לשמו מכלי פשוט לפשוט. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>על הקופה </b>הכא מיירי בקופה של עץ ושל נצרים. <b>אבל</b> יש קופה גם מבגד גס ועב כמש\"ל פכ\"ד ושלהי כלאים. וההיא ודאי חזיא למדרס. ",
+                "<b>הפרישה </b>למטלית כו'. ומיהו אם אחר פרישתה חשב עליה לישיבה. מקבלת טומאה כו' אם יש בה כשעור. רע\"ב. ",
+                "<b>פשיטא </b>אם לא היה בה כשעור. היאך הביאה טומאה לקופה וכן לבגד. ",
+                "<b>מטמאה אחד</b> הרי גם זה אומר מטמאיך לא טמאוני. ואתה טמאתני. "
+            ],
+            [
+                "<b>המלל </b>ע\"פ רע\"ב. <b>ואני</b> אומר. מלילה היא ודאי אחד מאופני התפירה. כמ\"ש בפ\"ט דכלאים. מפני שהוא מולל עד שלא קושר. ובפ\"ג דמ\"ק כולם רשאים למללם. ",
+                "<b>טלייה על הבגד מרוח אחת</b> כו'. צ\"ע לענין כלאים ושבת. ",
+                "<b>בטלית </b>ע\"פ רע\"ב. אבל בחלוק שלובשים אותו לעולם (לא) הוי חבור. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין בהם שלש כו'. </b>עיין זבחים (צה\"א) בתו' סד\"ה מעיל. כתבו שהוא ט\"ס. וגרסו אע\"פ שאין בהם שלשה על שלשה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקבת </b>על משקל מצבת. מן נצב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבדיד </b>בדלי\"ת ה\"ג בערוך. ועקר. וקרוב לענין בודידה דפרק ח דשביעית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשופין </b>לשון רע\"ב תרגום הצריפים שופינא. <b>איני</b> יודע מהו הצריפים שזכר כאן. ויראה שט\"ס הוא. וצ\"ל הפצירה פים. שמתורגם שופינא. ואולם לא היה צריך להביא עצות מרחוק. והנה גם בתרגום של תורה נמצא ואכות אותו טחון. ושפית יתיה בשופינא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אספקלריא </b>עתי\"ט אחר שהביא פיר\"מ. כתב ולפ\"ז פתרונו בל\"א בדי\"ל. <b>ואין</b> זה נראה. כי הוא סותר פיר\"מ (אף אם יש מהם שמגדילים כמות הנראה. ויש מקטינים. הפעוטים מראים ביושר). ",
+                "<b>ואמנם </b>לא רחוק הוא מפירוש המלה. ותתחלק עד\"ז ג\"כ לשני מלין. ר\"ל מספק לראיה. לא לשון ספק. הפך הודאי. אלא מלשון אם יספוק עפר שומרון. ובלשון חז\"ל ספוק חבל בחבל. כדי להאריכו. כך משתמשים בבתי עינים (שהם ברילן בל\"א) שהיא אספקלריא לפי זה. להאריך מדת קו חוש הראיה. להמשיך ולהספיק די צרכו. במקום שאינו מגיע. ונפסק בלי עזר זה הכלי. המשלים כחו בספוק. <b>אבל</b> באמת עיקרו מלשון לעז לטינ\"י ספיקול. אספיקט. ספיטאקול. משמשין לשון ראיה ומראה. עם שכל הלשונות. יש להן מוצא מלה\"ק. וביחוד לשון לעז יווני ורומיי. שנשתמשו בהן רז\"ל הרבה. והפכוהו וטהרוהו עד ששב טהור קודש. ועיין בעלית הלשון. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אשריך כלים</b> כו' מכאן נראה שקודם רבי כבר נשנו המשניות כסדרן. ולא המשניות בלבד. אלא גם הברייתו'. כמ\"ש בחי\"ג. עיין תענית (יג\"ב) עיין שם. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..862f45bd50c001117b9f9ae1c061719d1edcc0ba
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,697 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Kelim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Kelim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>סדר טהרות</b> ",
+                "<b>לענין </b>מ\"ש הר\"מ בהקדמת פירושו לסדר זה. בדין משמשי ע\"א. עיין מ\"ש בס\"ד בלח\"ש פ\"ג דכ\"א. ",
+                "<b>שם </b>ע\"ג וכאשר נגע הראשון לדבר אחר. כצ\"ל. ור\"ל באוכל אחר. <b>שם</b> ואמנם היות משקין טמאין יטמאו האוכלין. היא מדרבנן. <b>ר\"ל</b> משקין הטמאין ממגע. משא\"כ במשקי זב וזבה. שהן אב הטומאה. <b>שם</b> דג\"ב. ולזה בא לשון התוספתא. משקין (טמאין) מטמאין כו'. כצ\"ל. ",
+                "<b>אבות </b>ע\"ל הר\"ש בתי\"ט. ומסיים בה דאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה. <b>כלל</b> זה נאמר בו. חוץ מן המשקה. כדתנן פ\"ח דפרה. כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקין. ",
+                "<b>ומ\"ח שאין בהם כדי הזיה</b> לימא תנן סתמא כר\"מ. עמ\"ש בחי\"ג פ\"ק דיומא (יד\"א). ",
+                "<b>במגע </b>עיין לשון הר\"מ שהובא בתי\"ט. והוגה במקום האדם צ\"ל השרץ. <b>אך</b> ההגהה היא שבוש נגלה. אין לשונו סובלו. שכוונת הלשון רצויה כמו שהוא לפנינו. ר\"ל שאם נגע השרץ (או כל דבר טמא) בשטח גשם האדם. בכל מקום ממנו. הנה טמאהו השרץ לאדם. <b>אמנם</b> ודאי כן הוא גם בהפך. שאם נגע אדם בכל שטח גוף השרץ וכל טמא שהוא. באיזה מקום ממנו שיהא. נטמא. מקרה אחד הוא לטהור. לקבל טומאה. ולטמא. להביא טומאה. שניהם שוים בכך. ומורה על זה גם סיום לשון הר\"מ. באמרו ואין הבדל בין שנגע בדבר הטמא בידו או ברגלו כו'. לא ס\"ד באלו אלא <b>אפילו</b> נגע בשערו. והוא הדין בנגעו בשער של שרץ ונבלה. כמ\"ש בעור והרוטב. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומ\"ח </b>ע\"פ הר\"מ. ודע שאמר יתברך וכבס בגדיו וטהר בערב. כצ\"ל. <b>שם</b> אולם כאשר פרש ממטמאיו שיהיה ראשון כו' וכאשר הועתק מן הנבלה ונגע בכלים והוא מועתק ממנה שיטמאו אלו הכלים כו'. <b>לשון</b> זה משובש. כי אין כלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה (כמש\"ל) <b>כמדומה</b> כאן חשב שהנושא נבלה נעשה אב הטומאה. ונשתבש המחבר (או המעתיק שלא הבין לשונו) כי היא סתירה מבוארת מניה וביה. ",
+                "<b>שם </b>הנה יתבאר לך מזה שהנבלה מן העתקתם נטמא גופו. <b>גם</b> לשון זה נעדר הבנה. מוטעה בלי ספק. ור\"ל שהנבלה ממשאה נטמא כו'. ",
+                "<b>וחשוכי בגדים</b> ע\"ל הר\"ש. ובשלמא עצם כשעורה כו'. <b>ר\"ל</b> עצם דמת. דלא קחשיב תנא. ",
+                "<b>עתיו\"ט </b>ז\"ל. עוד יראה לי דאיכא למדרש מפשטיה דקרא והנוגע במי הנדה יכבס כו'. ",
+                "<b>כלפי </b>לייא. הא קמהדר אדלא בעי כבוס. ונסיב קרא דבעי כבוס. וקרא דאייתי נמי לא כתיב ביה כבוס. אלא יטמא. ונכשל בתי\"ט כדרך שנכשל רע\"ב בכאן. "
+            ],
+            [
+                "<b>מטמא משכב תחתון כעליון </b>ע\"ל רע\"ב עד מטמאין אוכלין ומשקין אבל לא אדם וכלים. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אבל לא אדם וכלים שנגעו בהן. אחר שפרש הזב מהן. <b>כתב</b> עוד דאילו תחתונו של זב כו' אפילו עשר מצעות זע\"ג זו ואחד מן הטמאים הללו (נגע) בעליון כו'. כצ\"ל. ",
+                "<b>מרכב </b>עתי\"ט שמ\"כ שתפוס הוא מה שאחרי הרוכב ומה שלפניו. <b>אנכי</b> הרואה דברי מפרש זה הם דברי הגמרא רפ\"ג דעירובין דקרי לתפוס שהוא מרכב. גבא דאוכפא. והיינו ודאי מה שבולט מן האוכף מלפניו ומלאחריו. שנשען עליו הרוכב בעת רכיבתו שיהא יושב זקוף. ולא יתנועע לפניו ולאחריו. במרוצת הסוס וקפיצתו. וע\"י בליטות הללו היוצאות מן האוכף. נשאר הרוכב מיושב כדרכו. שהעצים האלה מחזיקים אותו ביניהם באמצע. ותומכים רכיבתו שלא יפול מן הסוס. לכן נקראים מרכב (בשהם סבת הרכיבה ולא תתכן בלתם) <b>והוא</b> חלוק מן המושב. שהוא הכסא של האוכף. שיושב עליו הרוכב. וזה הכסא דין מושב יש לו. דמאי שנא ממושב דעלמא. וזהו מ\"ש שם בגמרא. אי דיתיב עליה היינו מושב מילתא דפשיטא היא. שכל העשוי לישיבה. וישב עליו הזב. מטמא מושב (שמגעו ומשאו שוים) בין שמושבו מונח על הקרקע או על כל דבר שיהא. ועל האדם ועל הבהמה. הכל שוה. לעולם מה שתחתיו ועשוי לישיבה. מושבו הוא. <b>ולא</b> ירדתי לסוף דעת התו' שהביא תי\"ט כי מגמר' הנ\"ל שלפנינו מוכח דאין חילוק בין ישיבה לישיבה. בין במושב דקרא. בין דמשנה. כמה לא חלי ולא מרגיש בתי\"ט גברא דמריה סייעיה. ",
+                "<b>שהוא מטמא תחת אבן </b>כו' ע\"ל תי\"ט והשתא איכא תרתי גוונא אבן מסמא. אחת שהזב ע\"ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו. <b>ר\"ל</b> שמשכבות ומושבות טהורים נתונים תחת האבן. דשאר דברים שאינם ראוים למשכב ולמושב. אין הזב מטמא אותם באבן מסמא כו'. ואחד שהמשכב והמושב תחת האבן. <b>ר\"ל</b> משכבו ומושבו של זב שכבר שכב וישב עליהם ונעשו אב הטומאה. הם תחת האבן. והטהור יושב עליה. כך צריך לבאר לשון זה של תי\"ט ולהשמר המעיין מן הטעות. בערבוב הלשון המשותף לטהור ולהפכו. ",
+                "<b>חמור מכולם המת </b>ע\"ל רע\"ב. עד ומה שמצורע מטמא בביאה. אין טומאתו כטומאת אוהל. דאם הכניס ידו בבית המנוגע טהור. <b>ר\"ל</b> מצורע דחשיב במתני' למעלה מזבה. כייל נמי בית המנוגע. ואבן המנוגעת. <b>אפילו</b> נכנס כולו. וכליו בידיו. אינן טמאין מיד. וכן אם עמד בפנים. ופשט ידיו לחוץ. או להפך. צריך שהייה. וכן המצורע צריך שהייה. כשנכנס שלא ברשות. גם אינו מטמא כלים שבבית. אלא עד ד\"א. לדר\"ש עיין פי\"ג דנגעים. ",
+                "<b>שם </b>ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור. כו'. דביאה במקצת לא שמה ביאה. ",
+                "<b>היינו </b>בנכנס דרך אחוריו. אבל כדרכו. כיון שהכניס ראשו ורובו לבית טהור. טמאהו. <b>ובזו</b> טומאתו חמורה ממת. שמצינו מקצתו בפנים. והבית טהור. עספ\"ד דאהלות. ושם פ\"ו. ",
+                "<b>ומת </b>דמטמא אפילו עובר. שמעינן ממתניתין דקוברי המת שהיו עוברים כו' רפ\"ו דאהלות. ",
+                "<b>עוד </b>יש במת. שאם הוא מאהיל על האדם. או אדם מאהיל עליו. טמא. מה שאין כן במצורע שאינו מטמא טומאת אוהל אלא בביאה לבית. ותחת דבר המסכך עליו. ועל האדם והכלים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ופטור מן הפריעה</b> כו' <b>עמ\"ש</b> בס\"ד רפ\"ק דמגלה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש </b>הרא\"ש (דח\"ב בראשו) שקדש יהושע כל עיירות (מוקפות חומה של א\"י) בקדושת כו'. כך צ\"ל לדעתי. <b>שם</b> כלומר לנשאו צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עזרת ישראל מקודשת שאין מ\"כ נכנס לשם </b>הוא הדין דהוה מצי למתני רבותא טפי. שאין טהור גמור נכנס לשם עד שיטבול. אע\"ג דלא חסריה מידי. דהכי תנן פא\"ל הממונה (מ\"ג) עמ\"ש שם בס\"ד. אלא דקמ\"ל אפילו טבל והעריב שמשו. אינו נכנס עד שיביא כפרתו. ",
+                "<b>החיל מקודש </b>עמ\"ש פ\"ב דמדות. ",
+                "<b>לשחיטה </b>לשון רע\"ב. אע\"פ שאפשר לזר לשחוט בעזרת ישראל. <b>היינו</b> כמדת רבי. אבל אליבא דריב\"י דמרחק צפון לא אפשר. ואתיא נמי כברייתא דכולן אני קורא בהן תכף לסמיכה שחיטה. חוץ מזו שהיתה בשער נקנור כו'. דאזדא לה בשטתיה. כדאוקמה סוגיא דתלמודא פ\"ג דזבחים (דלג\"א). ",
+                "<b>הילכך </b>לא מסתבר פסקא דהר\"מ פ\"ה מהלכות בית הבחירה (הלכה טו) דשביק מתניתין וברייתא. ופסק כיחידאה ולקולא. ",
+                "<b>ולענין </b>שחיטה בזר. היכא דאפשר בכהנים. עמ\"ש בפא\"ל הממונה ופ\"ד דקידושין. וריש חולין. ורפ\"ב דזבחים. ובתשובה כ\"י על עסקי ריבה הנחשדת. ",
+                "<b>ולתנופה </b>בגמרא ספ\"ק דיומא משמע. שברגלים היו דוחקים ונכנסים לשם להשתחוות. וגם משם והלאה עד לי\"א אמה של אחורי בית הכפורת ועחי\"ג <b>וצ\"ע</b> איך דינם של י\"א אמות הללו. לענין עשר קדושות דבמשנתנו. ועיין הגהה שלי בסיום ספר קצ\"נ. ובהגהותי לרמב\"ם ה\"ל בב\"ה. ",
+                "<b>בפיר\"ש </b>וחייבין עליה חטאת. מחוסר כפורים. כגון זב ומצורע ושאר כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתם. כצ\"ל. <b>בפירוש</b> רא\"ש. ועוד לר\"ל (נ\"ל ט\"ס. דלר\"ל עזרה בעינן. אלא צ\"ל לר\"י) איכא שוחט הפסח על החמץ. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאין ב\"מ ופ\"ר </b>נכנסים כו'. עתי\"ט סוף הדבור. ואפילו שלא רחוץ ידים ורגלים. לא מיחייב אפילו בהיכל בלא עבודה. <b>אשתומם</b> על זה כשעה חדא. מי אפשר למימר הכי. עמ\"ש בס\"ד פאל\"ה (מי\"א). <b>שוב</b> עיינתי בר\"ש. חזינא דמספקא ליה טובא. ולא אסיק ביה מילתא ברירא כדמסיק תעלא מבי כרבא. ותי\"ט מפשט פשיטא ליה מאי דצריכא לפני ולפנים וצריכא רבה. ",
+                "<b>בפיר\"ש </b>אכתי תקשי למה פוצעים אביאה ריקנית. דביאה דבין האולם ולמזבח (והיכל. לאו) חדא קדושה כו'. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משנה </b>זו שנויה להלן פט\"ו. וע\"ש. ",
+                "<b>כלי עץ כלי עור כלי עצם כ\"ז </b>סימן תלת עיינין. וחד זיי\"ן. ",
+                "<b>מתטמאים ומטמאים מאחוריהם </b> כו' ממילא שמעינן דפשוטיהן טהורין. אפ\"ה תני דיצי פשוטין להלן משנה ג'. ",
+                "<b>כלי נתר </b>עתי\"ט לשון ר\"מ שהם כלי אלטפל בערבי. ",
+                "<b>זה </b>סיוע לדברי ריב\"ש בתשובותיו (סל\"ה) שנחלק עם רשב\"ץ. לענין החפיפה. בנתר זה. וכן באמת יש נטיה יותר לפירושו של ריב\"ש. לכן נכון לחוש לדבריו. <b>ודע</b> שבפירוש הר\"מ כאן. יש השמטה ושבוש מעתיק קשה משונה מאד. ז\"ל הנדפס שם. <b>ובכל מקום שאמרו זה אינו מן הכופר בע\"ז</b> והנה כל הבא ומסתכל בלשון זה. ועמד משתומם. וקראו שמו מן. כי לא ידעו מה הוא. אבל חסר כאן הציון מלשון המשנה. כי הוא התחלת הענין. דהיינו <b>כלי נתר</b> רצה הר\"מ לפרש מהו נתר. ואמר ובכ\"מ שאמרו זה הלשון נתר. אינו מין (כצ\"ל) הכופר. ר\"ל מין אדמה שנקרא קאפי\"ר. או קאנפי\"ר. ובספר רפואות נקרא כופר. וכן בתורה וכפרת אותה בכופר. ופשיטא שאינו מענין אשכול הכופר דקרא. שהוא מין צמח ופרי אילן הבושם. רק אחר זה הביא הר\"מ לשון גמרא דע\"ז לראיה. והוא בפא\"מ (דל\"ב) מאי כלי נתר כו'. ומפרש שהוא כלי הטפל. והוא מין אדמה. הנקרא קריי\"ד בל\"א. לדעת הריב\"ש. אכן לדעת בעל מחלוקתן רשב\"ץ. מין אלו\"ם הוא. כפירש\"י. במחפורת של צרי\"ף. ",
+                "<b>שם </b>(דס\"א) וא\"א לעשותו אלא רקיק דק מאד שיהיה עב דפנו קרוב מעלה. לפי שאם היה עב מזה (יצטרך) שיתן האש בתוכו (ויפסד) לדקות כו'. כך נ\"ל לתקן לשונו שיהא מובן. ",
+                "<b>שם </b>שהם נשים. <b>הוא</b> מלשון נא ומבושל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והספינה </b>ע\"ל תי\"ט. עד אבל ספינה של חרס אע\"ג שאינו מיטלטל מלא וריקן טמא. ",
+                "<b>לשון </b>מגומגם. ור\"ל היה לה להיות טמאה. וכמו שהוא באמת אליבא דחנניה. של חרס טמאה היא. קמ\"ל. ומתניתין דלא כחנניה. ",
+                "<b>זה הכלל </b>ז\"ל תי\"ט. משונה זה הכלל כו' והכא אינו ענין למ\"ש נשנה. <b>יש</b> לנו דוגמתו פ\"ג דפסחים. זה הכלל תפח כו'. <b>אבל</b> לא ידעתי מה הזקיקו לכך. אלא הכא נמי ודאי אדלעיל קאי. לבאר מה שהקדים. כי אלה הטהורים שבכ\"ח. טהורים הם לגמרי. ואין להם אחוריים. לחליקה אלא כיון שאין להם תוך. הרי הם טהורים בכל אופן שלא תאמר אע\"פ שאינם מתטמאים מתוכם. לפי שאינם דומיא לשק. ותוכם אינו קרוי תוך. מ\"ד יהא דינם ככלי שטף. דתוכם כברם שוה. או להפך. סד\"א אי נגעה טומאה באחוריהם. יהו אחוריהם בלבד טמאים. וחלוק מתוכם. קמ\"ל דלית בהו שום צד טומאה. היינו דקתני ברישא הטהורים שבכ\"ח. לומר לך שטהורים גמורים הם בהחלט. ועדיין צל\"ע בהשגת ראב\"ד אי\"ה. ",
+                "<b>כל שאין לו כו'. </b>ע\"ל רע\"ב קמ\"ל דאין. טומאת אחורים כו'. כצ\"ל. <b>וז\"ל</b> תי\"ט. זה הלשון איכא למטעי ביה ולומר שכוונתו שצריך שיהיו שני תנאים בטומאת אחורים. שיחסר אין בהם טומאה אחורים. <b>יש</b> כאן חסרון וגמגום. נלעג לשון אין בינה. כמדומה יש בו השמטה ולישנא קטיעא הוא. כך צ\"ל שיהא כ\"ח ושיהיה לו תוך. ואם חסר אחת מאלה. אין בהם טומאת אחורים כו'. זולת זה התקון. אינו מובן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ניירות</b> ע\"ל תי\"ט. עד לא ידענא מאי טומאה שייכא ביה. <b>אשתמיטיה</b> משנה (מ\"ו פרק י\"ז דמכילתין) שלמה. העושה כיס מעור המצה. ומן הנייר טמא (ולכן גם גרסת וכסוי חביות ניירות. היא עיקר בעיני. דומיא דההיא דעושה כיס וכלי קבול) ואין פירושו על שם מקום. אלא כענין הנייר הנ\"ל. וכמשמעו בכל מקום. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ובית שקועו של גר מטמא באויר </b>כתי\"ט לא ידענא למאי דייק. <b>ע\"פ</b> דלקמן מ\"ד. תדע דתנא דווקנא הוא. ובדווקא נקט בית שקועו. הוא דמטמא באויר. משום דנהי דתוך שלו חשוב תוך. מיהו שאר הכלי. שאין לו תוך. ודאי אינו מטמא באויר. אלא נדון כבית יד שלו. דמטמא במגע בלחוד. זה ברור מאד. <b>אבל</b> הר\"ש שפיר קאמר. דר\"א דמסרק ודאי כדי נסיב באויר. דאם אין לו תוך כלל. ואינו מטמא באויר. גם במגע אינו מטמא. דוק. ",
+                "<b>בפ' ר\"ש </b>סוף המשנה. ולענין טומאת משקין דרבנן. (פלגא להאי גיסא) ופלגא להאי גיסא. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כפירוש </b>רע\"ב ונקבה כמוציא זית. צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שעורה כו'. </b>צ\"ע אם עשרה למשקין. כסתם חבית שעשויה ליין שמן ודבש או מים גם כן. כך הוא דינה. <b>ועמ\"ש</b> תי\"ט בשם מהרי\"ק דהנהו כללי דהלכה כמר לגבי מר. ל\"א על הדינים הבלתי נהוגים. <b>לפי</b> דעתי לא אמר כן מהרי\"ק אלא לאפוקי הילכתא למשיחא. משא\"כ בהלכות טו\"מ. שהיו נוהגים עדיין גם בזמן חכמי תלמוד. גם לאחר החורבן זמן רב. כדמוכח בדוכתי טובא שהיו אוכלים חוליהם בטהרה (כמו בגמרא פ\"ג דחגיגה חבריא מדכן בגלילא ור\"ג) ודכוותייהו מצות התלו' בארץ כתרומות מעשרות שביעית ושארא. בהו ודאי איתנהו להנהי כללי. דוק ותשכח. ",
+                "<b>בשמן </b>מ\"ש רע\"ב דשל שמן דק ממים. <b>צ\"ע</b>. דהא חזינן דלאו הכי הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>טמאה </b>בדין הוא דהול\"ל טמא. דאחרס קאי. תי\"ט. <b>ולא</b> ידעתי היכן נשנה בבבא זו חרס. ואע\"פ שהוא בכח המאמר. מ\"מ תחלת הלשון אמצעיתו וסופו. הכל לשון נקבה. לכן לא יפול עליו לשון זכר. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כפיר\"ש </b>משום דנקב של משפך (שהוא כלי קטן. לית) ליה כו'. כצ\"ל לפ\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בחצי קב גרוגרות </b>הם תשע גרוגרות. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכל שאינו מקבל כזיתים </b>מטמא במגע. ",
+                "<b>בשיש </b>באחד השברים לקבל עמה כזיתים. שאם לא כן. פרחה טומאה ממנו לגמרי. כיון שאינו בא לכלל טומאת תוך. שוב אין לו בית יד. עמש\"ל ספ\"ב <b>בפיר\"ש</b> אם מתחלה עשאה בלא אזנים. כך הגהתי מדעתי. שוב ראיתי שגם הר\"ש ר\"ל כן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>טרופה ונתונה באלפס</b> עפ\"ח דשבת מ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שהוא אופה כשהוא נדחק </b>ההם היו מדביקין הפת בתנור. כנודע. מ\"מ מדוחק אופין גם על שולי המוסף. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכ\"א הואיל והוסק מ\"מ טמא </b>דהדר תנא ביה קרא כו'. דסד\"א כיון דחבריה בארעא כו'. לא לקבל טומאה. קמ\"ל יותץ. <b>מהכא</b> איכא למשמע דתלוש ולבסוף חברו. דינו כתלוש. והרי לו סמך מפורש מן התורה. ונראה דמהכא נפקא ליה למאן דס\"ל הכי. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מרחו בטיט</b> ע\"ל רע\"ב. טמא ע\"י מריחת הטיט. <b>כלומר</b> אם יבוא שרץ אל תוכו. שוב יקבל טומאה ע\"י המירוח. שעשאו כלי שלם. אבל לא חזר לטומאתו הישנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב שנמצאת אבן אחת (משמשת) לשתי קדרות. כצ\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הקלתות </b>עתי\"ט. אע\"פ שגם לתנור עושין בטיט. כמ\"ש ברפ\"ב דבתרא. אבל שמו כליא (כצ\"ל) ע\"כ. <b>ע\"ל</b> רפי\"ד. ופ\"ד דבתרא. ",
+                "<b>ומ\"ע </b>מ\"ט לא פרשוה מלשון קלתה. המצוי בתלמוד וכן ת\"א. וכדה על שכמה. וקלתה על כתפה. <b>בתי\"ט</b> ד\"ה יתר. גם מהר\"ם כתב וז\"ל אם נפחתה יותר מג\"ט (כצ\"ל). "
+            ],
+            [
+                "<b>טהור משום כירה </b>כתב רע\"ב. דאם נטמאת כו'. א\"נ אינו מטמא במחובר בכירה. <b>לא</b> הבינותי זה. דמשמע דבהכי בטל מתורת כלי לגמרי. וקשיא לי טובא. דהא ודאי במחובר עסקינן. דאי לאו הכי. כי פליגי ברוחב שלו. היכי דמי. אי דמחובר לדיכון. ולא לכירה. מאי טעמא דר\"י. ואי לכירה. ולא לדיכון. מ\"ט דר\"מ. אלא ע\"כ מיירי בדיכון מחובר לכירה. ופליגי ברוחב דווקא. אי בתר דכון שדינן ליה. או בתר כירה. משום דשייך להכא ולהכא. מיהת צדדין שלו. אע\"ג דאינו טמא משום כירה. טמא משום כלי קבול. ואע\"ג דמחברן. וצ\"ע. ",
+                "<b>וטמא משום כלי קבול</b> כשאר כלי חרס. "
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד משערין אותה</b> אפחותה מכאן פרשה הראב\"ד. לתי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר מר. צ\"ע. <b>ראבי\"א</b> כו'. כתב רע\"ב ואין הלכה כראב\"י. ",
+                "<b>צ\"ע </b>מה טעם בדבר. "
+            ],
+            [
+                "<b>פחותה מכן </b>יש לפרש שנפחתה ונתמעטה. סד\"א שיריה ברובה. כתנור קטן. קמ\"ל. דדינה ככירה. מיהת גרעא מחלקה מתחלתה. ",
+                "<b>והשתא </b>אתי שפיר. דלא זו אף זו קתני. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד משערין</b> פריש רע\"ב כשנמצא שרץ ביניהם כו'. ותמיהני דלדבריהם שעור שמשמיענו רשב\"ג הוא דבר מפורסם כו'. לא הי\"ל לייחסו לו. לתי\"ט<b> הנה</b> האריך פה הרחיב לשון על פיר\"ש. ובאמת עמל הוא בעיני. כי יותר הוא משא דקדוקיו על פיר\"מ. כאשר הרגיש התי\"ט בעצמו. ומאי עדיפותיה ומאי אולמיה מפיר\"ש. וכל שהגדיל הרב תי\"ט מדורת תמיהתו על פיר\"ש. מה משמיענו רשב\"ג. אני מוסיף מים קרים לכבותה. כי הא דפשיטא ליה. לדידי אכתי מספקא לי. ולא קאימנא שפיר אפירושא דמתניתין. היכן נותן את הכנה. מפטפוט לפטפוט. אם חוצה להם. או ביניהם בשוה. בין שניהם בתוך. <b>איברא</b> לישנא הכי משמע ודאי. וצריך לומר שנותנה באמצעם של פטפוטים בצמצום. אי הכי טובא קמשמע לן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ע\"פ </b>רע\"ב וז\"ל. פירוש אחר ועקר שכן חולקים אוהלים שמועלת כו'. <b>ואני</b> אומר לא פירוש אחר הוא. אטו לא טעמא בעי. מ\"ט אמרו שתועיל מחיצה באוהל המת. ולא בכ\"ח. אלא משום שכן דרך אוהל במחיצה. ואין דרך לחלק כ\"ח במחיצה. <b>א\"כ</b> חדא היא. זה צריך לזה. והכי נמי אסברה לן הר\"מ ז\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>סרידא </b>עיין לשון רע\"ב מעשה רשת מתורגם עובד סרדתא. <b>אגב</b> שטפיה אתיא ליה לר\"מ (ורע\"ב לא חלי כו') כי הוא אמנם תרגומו של מכבר. ",
+                "<b>משקה טופח </b>עתי\"ט שרצה לחלוק עלינו את השוין. כי אמנם לשון הר\"מ כדי לטפוח היד. זהו כדי להטפיח. וכדברי הרע\"ב. וכן הוא גם בפירוש הר\"מ ספ\"ה בהדיא. ודבר פשוט הוא שכל שאין בו כדי להטפיח היד. אינו נחשב משקה בשום ענין. כב\"ה דפ\"ד דעדיות. וע\"ש. ",
+                "<b>אם יש שם פותח טפח </b>עתי\"ט. הקשה הר\"י מסימפונט מאי איריא פותח טפח. אפילו כל שהוא נמי. דתו לא הו\"ל מוקף צ\"פ. <b>ומטמא</b> גם מחמת שרץ. הכי צריך לסיומי ביה לא כמ\"ש תי\"ט. דגייז ליה. אלא בין שייר. בין פרע מעצמו. בטפח לא חשיב מוקף פתיל. לא לטומאת מת. ולא לטומאת שרץ. הכל שוה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כור </b>ע\"ל רע\"ב. ול\"נ שהוא תנור של נפחים. <b>כך</b> הוא בתוספתא. וכך פירשה הר\"ש. ",
+                "<b>זגגין </b>תואר עושי זכוכית. בשקל גנבים חטאים. בפת\"ח פ\"א הפעל ועי\"ן דגושה. ועושי זכוכית דרישא. הם העושים באקראי דרך ארעי. וזגגים. הם אומני כלי הזכוכית העצמיים. ",
+                "<b>פורנה </b>ע\"ל תי\"ט. עד משא\"כ בתנור וכירה שמעמיד הקדרה על גבם. <b>לא</b> מצאתי בתנור שפיתה. על גביו. <b>ודעדיפא</b> הול\"ל. לפי שמדביקין בו הפת. ולתוכו הוא עשוי. ואינו משמש עם הקרקע. ובזה מתיישב ג\"כ ההיא דמקואות. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגע ט\"מ כו' </b>ע\"ל רע\"ב עד הא תניא בתוספתא הכל מצילים כו' חוץ מן האדם. <b>וכה\"ג</b> תנן רפ\"ו דאהלות. אדם וכלים נעשים אוהלים לטמא. אבל לא לטהר. וטעמא דכולא. משום דכל המקבל טומאה אינו חוצץ בפני הטומאה כמ\"ש שם בס\"ד. ",
+                "<b>הכניס ראשו</b> הכא לא בעי ראשו ורובו. כמו בשלהי עירובין. טעם ודעת. לנבון נקל. ",
+                "<b>היה אוכל דבלה</b> עמ\"ש פי\"א דפרה מ\"ג בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והכתה</b> כתי\"ט כה\"ג ראב\"ד וכה\"ג מהר\"ם. <b>ולא</b> מצאתי טעם בנוסח זה. ואינו מובן לי. כי הקוץ לשון זכר הוא. אבל נראה שצ\"ל והכה במפיק. ",
+                "<b>שנכוית </b>כך צ\"ל. ",
+                "<b>נטמא </b>עתי\"ט. ז\"ל ומ\"ש היתה גורפתו. התנור הטמא. הוא פירוש (צ\"ל) הר\"מ וגרס נטמאה. דמשמע אתרומה שבפיה ",
+                "<b>לפ\"ז </b>צ\"ל שלא היה ראשה ופיה באויר התנור. דוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מחט </b>טמא. במת. כ\"פ ר\"מ. <b>ולא</b> היה צריך לכך. דסתמא נמי הכי הוא (וכדדייק נמי לישנא דנמצאו. דלאו בידועים עסקינן) וכמ\"ש הוא עצמו לקמן מ\"ג. ע\"ש בתי\"ט. <b>וגדולה</b> מזו שמענו שלא בלבד כלים שלמים הנמצאים טמאים. אלא אפילו שברי כלים. שלא ידענו אם באו מכלים טמאים. וגם אפילו היו טמאים. הרי נטהרו ודאי. אעפ\"כ מחזיקין אותן לטמאין. משום גזרת טומאה ישנה בלבד. כמ\"ש להלן פרק י\"א משנה ג'. ",
+                "<b>אם אופה בו את הבצק כו'. </b>וק\"ק למה משערין בבצק. והלא לא היו רגילים להדביק הפת. אלא בכתלים כו' הר\"ש. <b>לענ\"ד</b> הדבר פשוט שהוצרך הענין לכך. כי איזה שעור יש כאן בפת הדבוק בכותל התנור. אם המחט נמצא באמצע נחושתו של תנור. ועוד שהפת עבה היא וספוגית. צפה על גבי שולי התנור (שאינם שוים ג\"כ. ולא חלקים מאד) ואינה מגעת עד המחט. אע\"פ שהוא יוצא מעט מזער לתוך אוירו של תנור. ואינו מוחש היותו יוצא. מרוב קטנותו (אך נראה הוא קצת. באין מבין אם הוא יוצא גם לחללו של תנור. שאין העי\"ן שולטת בה כל כך) לפיכך שיערו בבצק הבינוני ברכותו. שאינו זב לעומק. לגומות וחריצים שבתנור. גם אינו עומד מוגבה וצף כדבר הקשה. שאינו ממלא כל חריצי השטח הבלתי ישר שתחתיו. אלא מתפשט בשוה. על שפת שוליו של תנור. באיופן שאם המחט יוצא כל שהו. אי אפשר מבלי שיגע בו הבצק. <b>ואע\"פ</b> שתנוריהם היו עשוים להדביק הפת בהם. וכי בשביל כך לא יכולים לאפות בו חררה וכובא דארעא על נחושתו <b>ואף</b> אם לא היו עושים זה בתנור מעולם. מה בכך. הבעבור זה לא נוכל לשער. באם יעשו כן. ויאפו את הבצק בשוליו. "
+            ],
+            [
+                "<b>החבית ומשקין טהורין</b> מ\"ש הרע\"ב אבל בכלי שטף כו'. עשויין שוה כו' כלומר בין בשל חבר כו'. ואין נראה כן כו' תי\"ט. <b>לכאורה</b> נ\"ל שאין כוונת הרע\"ב לומר. שגזרו בשל חבר נמי. אלא שהשוו המדה. וטימאו בכלי שטף דע\"ה. בין לחבר בין לע\"ה. ולא חילקו כלום. כמו שחלקו בכלי חרס. שטיהרום אצל ע\"ה. אע\"פ שטימאום אצל חבר בלא\"ה. <b>והיינו</b> כדקאמר טעמא. ",
+                "<b>משא\"כ </b>בכלי שטף. שהושווית בהם המדה. לו ולחבר. וכבר הניחו להם צמיד פתיל בכלי חרס. לכן יקבלוה מהם. אבל מכליו של חבר לא קמיירי. "
+            ],
+            [
+                "<b>שאני אומר חי נפל ועכשיו מת </b>כלומר אחר שהגיע לנחושתו של תנור. במקום שנמצא. שכל הטומאות כשעת מציאתן. ובזה א\"צ לדחקו של רע\"ב. <b>ואם</b> אמנם לקוח הוא מפירוש הר\"ש. הקושי שבו מבואר נגלה. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כוש שבלע כו' מלמד שבלע כו' נטמאו הסיטן הזב נטמאו </b>י\"ל נמי משום דסופן לצאת (אע\"ג דטומאה בלועה אינה מטמאה) דוק. ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>במנורת זהב במו\"ק ריש ה\"ל חנוכה. ",
+                "<b>נטמאו </b>לרע\"ב שאין מציל אלא כלי שי\"ל תוך כו'. ",
+                "<b>ר\"ל </b>אע\"פ שכלי עץ הטהורים מצילים. כדתנן לקמן רפ\"י. והנך נמי טהורין נינהו. דחשיבי כלי עץ פשוטין. דלא מקבלי טומאה. דמשו\"ה אינם מטמאים את הככר. אלא משום דאינו מציל אלא כלי קבול. והני לא חשיב קבולם (דהו\"ל כאוכלים שגבלם בטיט) לפיכך אינם מצילים. אע\"ג דאשכחן נמי פשוטין דמצילין. כנסר דלקמן פ\"י מ\"ו. היינו כמשמש רק דרך כיסוי. לכלי שהנצלים מונחים בתוכו. והכלי יש לו בית קבול. "
+            ],
+            [
+                "<b>שעורו מלא פי מרדע שלא נכנס </b>לרבנן מרוח חמור מסרידה. משום דטפל הוא ואינו מעיקר כלי. גם רפוי הוא. לכן משנסדק. דנו אותו כשבור ונטול לגמרי. <b>ולר\"י</b> אפכא מסתברא. שסדק הסרידה מעיד על רפיונה ושברונה. שנתרועעה כולה. ובטלה מהיות עוד כלי. בשעור סדק כזה. ומרוח עדיף ליה. דאדרבה מתוך שהוא רך אין סדק קטן מבטלו מהיות צמיד פתיל. לפי שעדיין הוא נדבק ונצמד בסרידה. ואינו נופל כשברי כלי חרס רעוע. ",
+                "<b>היה עגול.</b> הנקב כו' ולא יכולתי לעמוד על פירוש משנתנו. דקתני אין רואין אותו ארוך מהיכי תיתי לראותו כאילו הוא ארוך. תי\"ט. ",
+                "<b>ולי </b>נראה פשוט דה\"פ. משום דסתם סדק הולך לאורך. ואתאן לת\"ק. דמיקל בנסדקה סרידה. ובעי נכנס. ס\"ד דבסדק ארוך. הוא דסגי ליה בשיעור פי מרדע. נכנס על פני כל ארכו של סדק. וכי הוי עגול כמלא מרדע נכנס. נימא אכתי לא בטלה הסתימה. וחשוב עדיין צמיד פתיל. עד שיסדק לארכה של סרידה. בכשיעור הזה. משא\"כ בעיגול. דנקב שמיה. והו\"א נסדק דווקא קאמר. אבל ניקב. בעי שיעורא טפי. שהרי אם נאמר רואין כאילו הוא ארוך. נמצא שאין בו כשיעור הזה. כי אם היה נמתח רוחב זה הנקב באורך. כדמות סדק. לא היה נכנס. כשיעורו של סדק. להכי קאמר דלעולם משערינן הכי. ודוק. ",
+                "<b>ובפירוש </b>מהר\"ם. נ\"ל נזדקר טעות שצ\"ל לא הוי כפי המרדע וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>מן האמצע נכנס</b> פירושו כנכנס דלעיל מ\"ז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי גללים </b>הך דמדרשא אתיא. חביבא ליה. ואקדמה. ",
+                "<b>כלי חרס</b> אבל כלי שטף אין מצילין. <b>לפי</b> שכל דבר המקבל טומאה. אינו חוצץ בפני הטומאה. וכ\"ח אינו מטמא מגבו. לפיכך חוצץ ומציל. ",
+                "<b>וכלי נתר</b> אע\"ג דאית בהו טומאה (ורע\"ב לא דק) מדרבנן. מ\"מ לא שוינהו אלא ככלי חרס. אבל כלי זכוכית. אע\"ג דטומאתן נמי אינה אלא מדרבנן. אינם מצילים. מפני שמטמאם מגבם. הואיל ותוכם כברם. ",
+                "<b>ועצמות הדג </b>ע\"ל רע\"ב עד. וכל כלים מעצמות העוף טהורים. <b>פשוט</b> שהוא הדין לעורו. כמו ששנינו בפירוש (פי\"ז) ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה כו'. <b>והא</b> דלא קתני ליה בהדיא. משום דלא שכיח לעשות מהם כלים. בשל דג. ובעור העוף. משמע ודאי דלא חזי לכלי. דאפילו לכתיבה. מספקא לן אי חשיב עור. משו\"ה לא מיתלי ליה. ולא דברו חכמים אלא בהווה ורגיל. "
+            ],
+            [
+                "<b>בטיט</b> נ\"ל שהוא הטיט הטבעי. וחומר הוא המלאכותי. שנגבל במים ובתבן ובקש. וכה\"א והחמר הי\"ל לחומר. ר\"ל החמר שהוא הטבעי. עמד להם במקום טיט מלאכותי. אע\"פ שרד\"ק מפרש בהפך. וכך פירשתי אני בפירושי למ\"ר בס\"ד. ",
+                "<b>ובכל דבר</b> כו' לאתויי חלב בהמה וחיה. כך נ\"ל. ושאין חילוק כאן בין חלב טהור שהוא מהודק וסותם. בנקב המטריף בבהמה. ובין חלב טמא. שאינו סותם שם משום דהמתמרח תנן. והאי נמי מתמרח הוא. ",
+                "<b>לא בבעץ ולא בעופרת </b>נראה פשוט. דהיינו דווקא כשעשה מהן לכלי כסוי נפרד. <b>אבל</b> אם סתם פיו בהטפת בעץ ועופרת הניתך. כאותה ששנו כלי זכוכית שנקבו והטיף לתוכן אבר. שאין חיבור מדובק חזק יותר ממנו (ולכן ר\"מ מטמא בכלי זכוכית כו'. משום דהוי דבר המעמיד. ואף לחכמים דלא אזלי בתר מעמיד. מ\"מ פתיל צמיד ודאי הוי) פשיטא לי דמקיפין בו. <b>ומ\"מ</b> מסתברא דאין הקפת בעץ וחברו. מועלת בכלי עץ. שאין נדבקין בעץ. ",
+                "<b>אבל </b>אם הקיף בהתוך בדיל ועופרת. על כלי אבן וברזל. ודאי מציל. כי ידוע שהוא צמיד דבוק חזק. הדוק ואדוק ביותר. וסותם הנקב מאד. יתר מכל דבר המתמרח. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בעליונה והתחתונה עודפת. כלן כו'. </b>הוא ענין בבא שלפניה ממש. ונשנית בשביל דבר שנתחדש בה. <b>כלומר</b> וזה שאמרנו השרץ בעליונה כו' האמצעית טהורה. אינו אלא בנגובה. אבל אם היה בה משקה טופח. כל שיש בה מ\"ט. אפילו היא אמצעית. טמאה. לפי שהמשקה נטמא מאויר התחתונה. והוא חזר וטימא את האמצעית. ",
+                "<b>ולישנא </b>דכלי. לא אצטריך משום עליונה ותחתונה. דבלא משקה. נמי טמאות. אלא כייל אפילו היו עוד רבות זו תוך זו. וק\"ל. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי מ\"ש רע\"ב. וה\"ה דהוה מצי לאשמועינן ברישא כו'<b> לשון</b> זה נעלמה ממני הבנתו לגמרי. אולי היה לו ג\"א במשנתנו. <b>ותי\"ט</b> מסתייה דלא חלי ולא מרגיש. אך זר כי יכירנו להרע\"ב. להוסיף תימה על תימה. ומאי הא דקאמר דהוה מצי לאשמועינן ברישא. לא ידענא ליה פתר ומאן דמתרגם לי יהיבנא ליה מתן בגלוי לא בסתר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>חזרו לטומאתן כו'. </b>עתי\"ט לשון ר\"ש ז\"ל. ועוד משום דשאר כלים מתקלקלים בשבירה ושמא יאמרו טבילה בת יומה עולה. דשאר כלים אין דרכן לישנן והגיה בתי\"ט שצ\"ל לשברן. <b>ולי</b> נראה לקיים נוסחת ליישנן. שר\"ל להחזיק הישנים ע\"מ לעשותם חדשים. שע\"פ הרוב אינן ראוים לכך. אלא כלי מתכות בלבד. שמתיכן וחוזרין לקדמותם. ואולי צ\"ל אין דרכן לחדשן. <b>אבל</b> לגרוס לשברן (כמו שהוגה בתי\"ט ממאן דהו) אין בו טעם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>החלמא </b>טיט הדבק כלובן ביצה. כמו בלשון הכתוב בריר חלמות. הוא לובן של חלמות. והוא חלבון ביצה. ויהא פירוש חלמא. כמו של חלמא. ואינו ר\"ל שנוטלים לובן ביצה ממש ומערבים עם הטיט. כי אם כן. מה טעם אם רוב מן החלמא טמא. ומאי כדין כלי חרס דקאמר. והלא מלשון ביצה המעורב בטיט. טיט הוא (ותו דבצרפם בכבשן עסקינן) והיינו חרס. אלא כלומר טיט הדבק כלובן ביצה. וכן מראהו. וכנראה הם כלים העשוים מעפר לבן ושקורין פרצליי\"ן הבאים מהודו. או כאותן שעושים במדינה זו. והם כלי חרס לבנים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומצופה </b>ז\"ל רע\"ב ומצופה במתכת טמא וכו'. ",
+                "<b>שבוש </b>הוא. וכן מצאתי אח\"כ בעייני בתי\"ט. ופשוט הוא דכד ניים ושכיב כתב זה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל תכשיטי נשים </b> לרבותא נקטינהו. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל המחובר כו'. </b>ע\"ל פ\"ה מ\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>והפרכין </b>עתי\"ט. שכתב לכאורה נראה שהוא כורים דס\"פ שהוא מכלי בית הבד ע\"כ. <b>לפ\"ז</b> יכולני לפרש הפרכין באר היטב. שהוא ודאי מכלי בית הבד. כמו ששנינו במוכר את בית הבד. מכר את המפרכות. <b>והתימה</b> שלא זכר הרב תי\"ט את זאת. והוא סמך יפה לפירושו. וא\"צ לעשות ממנו כורים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבן השעות</b> ע\"ל ר\"מ בתי\"ט. בשווי כל. צ\"ל בשווי צל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ותלוי המגרדות</b> מסמרים. שתולים המגרדות כ\"כ רע\"ב כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ואינו </b>נ\"ל. כי יעידו עליו חבריו. השנויים להלן (מ\"ד פט\"ו) ששם תלוי נקרא על הדבר שעשוי כמין בית יד. לתלות בו הכלים. לא מסמר. שאינו דבוק בכלי לתלותו בו. אלא קבוע בכותל. והכלים נתלים בו ע\"י תילוי הקשור בכלי. ומאי שנא הך תילוי מתילוי דהתם. ותו דאי איתא דמסמר הוא. התקוע בכותל. מי איכא מ\"ד דאמר כה\"ג. הא ודאי לא עדיף מאונקלי שבכותלים דלעיל מ\"ג. ול\"פ ר\"ג. ולא ר\"מ. <b>אלא</b> הכא במאי עסקינן. דתילוי כמשמעו. ופליגי בפלוגתא דר\"מ וחכמים דלקמן (פט\"ו מ\"ד) אי הוי מסייע בשעת מלאכה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הסייף </b>תליך. מתרגמינן וסייפך. <b>לפי</b> שהוא תלוי בחגורה. ונקרא בשם סייף. ע\"ש שמביא סוף לחיותו של ב\"ח. בהכאתו. וכן הוא מענין זה בעברית. אסף אדם (צפניה א'). ",
+                "<b>שנחלקו </b>נ\"ל היינו שנפרדו מחוליותיהם שעשוים פרקים. ונתפרקו זה מזה שני החלקים. שעדיין כל אחד מהחלקים ראוי למלאכתו. לפיכך טמאים שניהם. כשהיו מחוברים בהיותם שלמים. וזה יתכן בכל אלא הכלים. כשעשוים כפולים זוגיים מתחלה. ומשמשים זה את זה כאחד. כענין המספריים. המחובר משתי חתיכות. וכשנפרדו זה מזה ונחלקו לשנים. מ\"מ עושים מעין מלאכתם הראשונה. אע\"פ שתשמישם קשה. ואינו נוח כבראשונה בהיותם לאחדים ביד העושה במלאכה. ושייך גם בסוף וחבריו הבנויים בצדו. כשהם בעלי שתי פיפיות. ונחלקו בין לארכן בין לרחבן. <b>אבל</b> רומח שנשבר ברחבו. נראה דלא טמא אלא השבר האחד. שראשו חד. וכמקדח שנשבר (השנוי להלן מ\"ד) <b>ושמא</b> רמחיהם היו דקים מאד בכל ארכן. באופן שגם מקום השבור. ראוי לדקור בו. או אם שני ראשיו מחודדים בעוקצים דקים. בלי בית יד באחד מעוקציו. או שיכול להוציא קצה השני מתוך בית יד שלו. ויכול להשתמש גם בחידודו השני כשירצה. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>ז\"ל. שנחלקו. כ\"פ מיירי בשבר שישבר בו הכלי ולא יקבל טומאה כו'. או יטהר. ",
+                "<b>לשון </b>מגומגם הוא. כי כל הפרק או רובו. בשבר שאינו מבטל הכלי מתשמישו. ושנשאר בטומאתו. עסקינן. <b>אלא</b> הכי הול\"ל. דמיירי בשיעור חלק. עד כמה יחלק ויהא טמא ויקבל טומאה וכמה יחלק וישבר ולא ישאר בטומאתו כו'. ולא יקבל טומאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מגרה </b>היא משור בלשון מקרא. רע\"ב. אשתמיטתיה דמגרה הוא יותר לשון מקרא מגורדות במגרה. וישם במגרה. וישר במגרה. ובמגרות. ומשור. לא נמצא כי אם פעם אחת אם יתגדל המשור. אין זולתו בכל המקרא. ",
+                "<b>חוץ מן המקדח</b> צ\"ע אם כולו נטהר בהחלקו. או רק השבר שאין בו העוקץ. אבל השני שנשאר בו החדוד והעוקץ החרוץ בעיגול הקודח ונוקב. שמא עדיין ראוי הוא לתשמישו. וטמא.<b> או</b> דילמא תו לא הוי. עד שמאריכו. או עושה לו בית יד. תיבעי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אלמוג </b>צמח הגדל בקרקעית הים (אי ציציליא והוא פרוותא דרומאי. דמסיק כסיתא. אבל אני חירם הביא לשלמה אלמוגים מאופיר. הודו מזרחית) ודינו ככלי עץ. לפי שהוא כמוהו מין צומח. <b>והא</b> דתנן כל שבים טהור. צ\"ל דלאו כללא הוא. אלא למין החי בלבד. ועיין פרק י\"ז דמכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמגוב </b>כתי\"ט כה\"נ. ואע\"פ שבדפוס ישן בפיר\"ע והמגוג וממנה העתיק הרע\"ב. אבל ג\"ז אינה נכונה כו'. <b>ולא</b> יכול להיות מענין מגג דפ\"ג דפרה. גם י\"ל חבר בגמרא (דפרק בכמ\"ע) משום דלא שייכי שיניים במגג. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לקבל קתונות </b>של מתכות. ז\"ל תי\"ט בשם הר\"מ בחבורו. <b>במ\"כ</b> קטרח בכדי. דלא נ\"מ מדי (מה לנו בחומרו) יותר היה צריך להודיענו מדתו של קתון. שהוא הנדרש. מאי אכפת לן אם הם של מתכת. או של חרס. או עץ. והא פשיטא ליכא קפידא הכא בשעור כבדותן של הכלים הללו. אלא בכמות שמחזיקין השברים קמשער תנא. אלא שאין מדתן ידועה לנו (והיתה ידועה להם) אם אמנם יש ללמוד מדת הקתון מאותו של כ\"ג בי\"כ. שהיה בו עכ\"פ כדי לקדש ממימיו. ידיו ורגליו. שהוא ודאי גדול יתר מאד מסתם קתון. והוא של זהב. דוגמתו נקרא כן קתון גדול של זהב. פ\"ג דתמיד. וכמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הקנטר </b>נ\"ל מלשון קנטרין. שהוא תרגום של ככרים. שכן יש לבנאים משקולת כבדה. להכביד על הנדבך של בנין. להשוותו. או לתלות בו חוט המשקולת. שמעיין הבנאי על ידו. לידע אם הכותל שוה וישר כל צרכו. ",
+                "<b>והדקור </b>יחדו לו השם. בשינוי משקל. להבדילו מדקר נעוץ (דריש ביצה) שמשמש עם הקרקע. וזה של חרש. משמש אדם במלאכה. לכן קראו לו שם אחר בשינוי קצת. "
+            ],
+            [
+                "<b>הקטרב </b>נ\"ל הוא מורכב משתי מלות. קטר בקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי מקבל טומאה</b> בסייף שהעלה חלודה איירי כו' רע\"ב. <b>איני</b> יודע מה מזקיקנו לכך. אפי' תימה בחדשים יוצאים מתחת ידי החרש איירי. הני סייף וסכין. גלמי כלי מתכות נינהו. כיון דאכתי מחסרי שיפה והשחזה. טהורין הן. עמש\"ל פי\"א מ\"ג. ",
+                "<b>משישופנו </b>לרע\"ב. כלי יש לצורפים כו'. שקרוי הפצירה פים. כצ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הזה עליהן נשברו בו ביום וחזר והזה עליהן שנית בו ביום </b>ר\"ל הזה ביום השלישי לטומאתם. ואם לא הזה עליהם עד שהתיכן. צריך להמתין. אחר הזאה ראשונה. ושונה ומזה ברביעי. והכי איתא בתוספתא. <b>ונ\"ל</b> כי אז א\"צ שתהא הזאה ראשונה בשלישי. אלא אפילו בו ביום שנטמאו סגי. דהא ודאי שלישי בלא רביעי. לא כלום היא. אלא שתי הזאות להיכרא בעלמא בעינן עם הפסקה ביניהם. אי הפסקת שבירה. או הפסקת יום או ימים. מיהו לא קפיד ר\"א אלא אחדא מהני תרתי. דליהוי כעין דאורייתא. ר\"ל או הזאה ראשונה (קודם שבירה. ושניה אחר שבירה. ותרוייהו) בשלישי. או הזאה שניה ברביעי לראשונה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלי עץ כו'. </b>סימן לשלשה דברים הללו. שלש עייני\"ן <b>עץ</b>. כולל גם צמח הים. כמו האלמוג. ע\"ל פי\"ג מ\"ו. ופי\"ז מי\"ג. ",
+                "<b>כלי עור</b> של בהמה וחיה דיבשה. לא דב\"ח של ים. ולא דאויר. ערפי\"ז. ",
+                "<b>כלי עצם</b> נראה שקלפת הצב. כלים הנעשים ממנה. דין כלי עצם יש להם. כמו כן הנעשים מקרנים. קרנות שן והבנים. ועצם הפיל. ואמנם הצב שרץ הארץ הוא. אכן יש מיני צב הגדלים גם במים. וכן מיני החומט (קלפתם קשה. ראוי למלאכה) רבים מאד וגדולים נמצאים בים. וכן גם המרגלית והדומה לה. נראה שאין בהן טומאה. וכן הכלים הנעשים מעור דג גדול שבים. או מעצמותיו. או משאר בריות שבים. טהורים. כמו ששנינו בפי\"ז דמכלתין. כל שבים טהור. ע\"ש. "
+            ],
+            [
+                "<b>שקבעו בכותל</b> כו'. ",
+                "<b>ר\"א מטהר</b> כרע\"ב ואין הלכה כר\"א. ",
+                "<b>צ\"ע </b>פרק המוכר א\"ה (סוא\"ב) וספ\"ו דמקואות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כברת גרנות</b> לר\"מ. הוא הקרבל. ",
+                "<b>לכאורה </b>היה נ\"ל שהוא ט\"ס. וצ\"ל הטרבל. כמו מטה של טרבל. שהוא מכלי הגרנות. אבל לא יאות לו שם כברה. כי הוא עשוי לדישה. ונראה שהוא לשון ערבי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל המשקין</b> שהם מים כו'. <b>וכולל</b> מי ניסוך דחג. כמ\"ש בחי\"ג פכ\"ש. ",
+                "<b>ומשקי בית מטבחיא</b> עח\"י גמרא פסחים. בשטת ר\"ח ס\"ה. ומו\"ק מנורת זהב. ",
+                "<b>מספר העזרה</b> גרסא זו עיקר (שאם היה עזרא באל\"ף. לא יתכן לו. ה\"א הידיעה (עם שבמקרא ימצאון כך ע\"ד הזרות) וחברו פ\"ג דמ\"ק. ",
+                "<b>שהאלית </b>ע\"ל פרק ט\"ז משנה ז'. ",
+                "<b>מצודת החולדה</b> נראה לפי שיש לה בית קבול. כי החולדה גדולה היא מן העכבר. ודרה בעיקרי בתים. צריכה היא מצודה. כמין תיבה קטנה שלוכדים אותה בה. ולעכברים. עושים חכה תלויה באויר. שנתפשת בה. כמ\"ש פ\"ק דמ\"ק. והיא אין לה בית קבול. לפיכך טהורה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משישופם בעור הדג </b>הוא עצמו טהור. אלא שמחליק יפה את העץ מקסמיו. ",
+                "<b>גמר שלא לשוף</b> עתי\"ט. <b>ולדבריו</b> אליבא דהר\"ש. צ\"ל שלש שיפות הן. אחת. שיפה הכרחית. שאפילו גמר שלא לשוף. לא מהני. דבטלה דעתו. ושנית. שיפה בינונית ממוצעת. שיש משתמשים בלתה. בזו מועיל גמר. ועוד בה שלישיה. של צחצוח. דבהא אפילו לא גמר. מיטמא. וזו לא שמענו. וצ\"ע מנין לו. <b>ולדידי</b> חזי דליכא אלא תרי גווני. והכי הוא דאיכא בינייהו. דהר\"ש והר\"מ ז\"ל. דלהר\"ש. צריך שיגמור בדעתו. שלא ישוף עוד. וכל שדעתו לשוף בסוף. אע\"פ שעכשיו גמר בלבו להשתמש בו בלי שיפה. טהור. ולמהר\"מ פירושו. גמר להשתמש בו בלי שיפה. לשעתו. טמא. אע\"פ שעתיד לשוף. שימוש דהאידנא משוי ליה מנא. <b>והא</b> דאמרינן כלי עץ שעתיד לשבץ. טמא. אב\"א מתוקמא בין בשיפה ראשונה בין בשניה. למר כדאית ליה. והוא דגמר שלא לשוף כלל. ומאי שעתיד לשוף. אחרים רגילים לשופו. ולמר אפילו אם הוא עצמו עתיד לשוף אותו. טמא מ\"מ <b>ואב\"א</b> כי מצריך הר\"ש שלא ישוף עוד לגמרי. בשיפה ראשונה בלבד קמיירי. ובהא פליג מהר\"מ. וס\"ל דאפילו עתיד לשוף. טמא. אף בחסר שיפה ראשונה. כיון שגמר לשמש בו כך לפי שעה. ולא בעינן מחשבה עולמית. ודקיי\"ל כל שעתיד לשבץ טמא סתמא. בחלקה איירי. מיהו בין כך או כך. ליכא דסבר דבעילן מקצת שיפה. בגמר שלא לשוף כלל. ודוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויגמור את התלויה </b>היינו התלויה שעושה מנה ובה. שקולע מן הקנים והגמי היוצאים מן הכלכלה בגמר מלאכתה (קודם שתקנה) עושה מהעודף כמין שרשרת. שנאחזת הכלכלה על ידה ונטלת ותולה אותה בה. והיא כמו אוזן ובית יד לכלי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וסקורטיא </b>עור שלובשים העבדים. <b>הוא</b> פירוש הגמרא פ\"ז דנדרים. ועיין ס\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחסינה </b>נראה דגרסינן והסינה בה\"א הידיעה. והיא עשויה לשום בה טיט ח\"י סין. "
+            ],
+            [
+                "<b>קסיה </b>עיקרו של שם זה. מלשון קש העברי. ומתחלף לסמ\"ך בלשון חכמים. כמו ולשטר שבכתוב. המשתנה בסטר. בלשון תלמוד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והמנפה </b>לדעתי צ\"ל והמניפה. וכ\"ה בסוף אגדה דר\"פ הפועלים. ",
+                "<b>כסוי קופסא</b> נ\"ל הקופסא מתוך שהוא קטן. מכניסין אותו תוך כסויו. העשוי כמין תיק קטן. שיהא מכסהו כולו. מפני הדברים היקרים שמצניעים בתוכו. שמקפידים עליהם ביותר. שלא יגיע בהם לחלוח. או ישלט עליהם אבק המפסידם. <b>ולפי</b> שהכסוי הזה יש לו בית קבול. טמא הוא. משא\"כ בכסוי קמטרא. שהוא ארגז גדול. וכסויו אינו אלא מכסה פשוט. נתון עליו מלמעלה. לחפוי ולנוי בעלמא. או כדי שלא יפול עליו דבר כבד המשברו ומקלקלו. וכיון שאין לו בית קבול ואינו משמש בהחלט. לפיכך הוא טהור. ",
+                "<b>קמטרא </b>עקרו מלשון מטרא הארמית. תרגום של משמרת. ע\"ש שמשמרים בתוכו כלים גדולים. והקוף נוספת בו. כקו\"ף קעבליא וחברו. ",
+                "<b>הקמרון </b>מלשון ביב קמור. דפ\"ח דעירובין. ופ\"ה דאהלות ועינו קמורה. והוא מההפוכים. ",
+                "<b>ורביעית </b>יש לפרשו גם מלשון ורביעין של ארז דפ\"ג דמדות. ולפי שהיא רובעת ויושבת עליו. כענין ששנינו ס\"פ דלעיל באירום. ",
+                "<b>אלית נ\"ל הוא במשקל הריח זוית הצפית. </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>הסיף </b>הוא כסייף כו' אבל מפני שלא ראיתי כן כו' לתי\"ט. <b>ואנכי</b> לא ידעתי מה חרדת המפרש. אשר חרד עלינו הרב תי\"ט בזה. כי באמת אין המלה צריכה אלא ליו\"ד אחת. אך יד סופרי המשניות והתלמוד ומעתיקיהם עשתה זאת. המה נהגו להוסיף לה יו\"ד. להיטיב נר הקריאה. לידע שהיו\"ד נעה כדרך שעשו בתיבות דיין חייב. ודומיהם רבים. שאין דינם אלא ביו\"ד אחת. והטילו בהנה שני יודי\"ן. מטעם זה. ",
+                "<b>וסקורטיא </b>עתי\"ט בשם כ\"ן. שהוציא מלה זו לענין רחוק וזר מאד. אשר לא כן. והאריך בזה. והנה הכל הבל ורעות רוח. <b>אבל</b> האמת הוא מה שפירש בו הר\"מ לעיל מ\"ד. יגיד עליו רעו טבלא. שהוא כמו כן שולחן לאכול עליו (כמ\"ש ריש ביצה) וסקורטיא זוהי תכא (שולחן קטן של עור) דרגילי ביה רבנן דתלמודין. ולה ודאי עושים תיק להצניעה בו. שלא תתלכלך. ול\"ק מ\"ש כ\"ן. ",
+                "<b>האהלה </b>עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ו דשבת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ברמונים </b>כאן לא צריך לכף הדמיון לומר כרמונים. כדרך שנהגו לומר בכזית בכביצה. ",
+                "<b>אע\"פ שמקבל של ערב</b> עיין מ\"ש פ\"ה דזבים מ\"ג. אע\"פ שהוראתן כמו אף על יד. כי נ\"ל מלת אי משמשת. שמוש מלת יד וידי בעברית. וכמו מלת לפי לפיהן ישיב. שהוראתם על יד. ועל ידי הענין המדובר בו. ככה הוראת אע\"פ (שהנהיגו חז\"ל) הנה הוא יורה אף על ידי. ובכן מיושב הלשון. ולק\"מ מ\"ש המפרשים. בחנם נדחקו בו. ",
+                "<b>הרמונים </b>עתי\"ט בשם התו'. דה\"ק שלשה אחוזים כו' לומר דרמון בינוני דאמרינן לקמן. היינו בינוני בג' האחוזים כו'. <b>ולכאורה</b> ודאי הכי ס\"ד אלא דקשיא לי למאי תני תו הרמון שאמרו. תרתי למה לי. ותו איכא למידק אהא דתנן ריש פרקין. שעורן ברמונים. מ\"ט לא קתני ברמון. ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל דנקט לשון רבים. משום דבעינן תלת בהדדי. והא נמי קולא היא. וה\"ק דדחקי להדדי ונפקי מייא. והיינו נמי אחוזים זה בזה ודאי. שמתוך כך שהם שלשה אדוקים זה בזה. הם מכבידים זה על זה. יותר משהם פרודים. והא ניחא טפי. דלפירוש הנ\"ל לא אתי שפיר מאי שנא אחוזים דווקא. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הקנונים </b>בפרק דלעיל קתני הקנונים הגדולים. השתא קפריש שעורם דקטנים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כגרוגרת </b>עיין לחם לשובע. במו\"ק א\"ה (סר\"י) ולקמן בסמוך. ",
+                "<b>שאמרו </b>מסדורא דמתני' ודאי מוכח דגרוגרת יתרה מכזית הויא. וכדמוכח נמי משעורה להוצאה דשבת באוכלין. <b>והשתא</b> קשיא טובא כמ\"ש תו' דיומא ותי\"ט לקמן (מי\"א) <b>ועל</b> כרחנו צריכין אנו לחלק בין גרוגרת לחה ורטובה. ליבשה ונגובה. "
+            ],
+            [
+                "<b>שהקיפו טפח </b>וכן טפח שאמרו בכ\"מ. בבינוני שיערו. ע\"ס פט\"ו דאהלות. "
+            ],
+            [
+                "<b>של משה </b>לפי מדת ארכו של משה. דהיינו אמתו. כפירש\"י. <b>וכן</b> מצינו בתורה דוגמא. באמת איש. ת\"א באמת מלך. עמ\"ש באש לבינה שלא עמדו המפרשים על כוונת ת\"א ורש\"י בזה. וכך נ\"ל גם בכאן. שעל כרחנו צריכין לדחוק בפירושו. ולהוציאו בהכרח ממשמעו. המובן ממנו לפום ריהטא. כי יוליד זרות נפלא. אחר שידענו קומתו של מרע\"ה עשר אמות. כמ\"ש בהרואה ובהמצניע. א\"כ בודאי היתה אותו. לפי ערך אמת כל אדם (השוה ומיושר באיבריו. המתייחסים אל מדת קומתו. וידוע שהיא שליש מדת קומתו) נמשך בהכרח שתהא מדת אמתו של משה. שלש אמות ושליש (של עשר אמותיו איך שהיו. לפחות היו גדולות. ממין אמות שהיו נהוגות בימיו) שאל\"כ עשיתו למשה רע\"ה בעל מום (כדרך שאמר\"נ עה\"פ והנה נער בוכה פ\"ק דסוטה. והיה זה הרבה גרוע יותר) ומה שבחו שהיה גבה קומה (שהקב\"ה משתבח בבעלי קומה כמ\"ש בשאול. וכן אמרו ז\"ל בבכורות) אם היה ננס באיבריו. <b>וכן</b> יש הוכחה עוד פ' אין בין המודר. דלא אפשר לומר שהיה אריך וקטין. חלילה מלומר כן. לפ\"ז הלא אז תכלול אמתו ט\"ו טפחים ושבע אצבעות בקרוב. שהם יותר מארבע אמות פשוטות של כל אדם בכל דור. ואיך יצויר א\"כ שתהא אמה בינונית (מה גם של דורות אחרונים. אף כי של דורות מאוחרים בבית שני. שעל אודותם משנתנו שנויה) יתרה על של משה. הלא זה כדבר אשר אין לו שחר. כאומר על אמש מחר. ועל שמש אורו שחר. הא על כרחנו צריך לפרשו כמו שבארתי שם באמת מלך. וכן כאן אמת משה. ר\"ל השתא שקבע משה לישראל להשתמש בה בעסקי בני אדם. זהו דבר ברור. לא לפי מדת אורך גופו. <b>שוב</b> פניתי לראות לשונו של רש\"י בעירובין שניין התי\"ט. ועמדתי משתאה משתומם אל המראה. כי במ\"כ שקר ענה בו. בשמו של רש\"י. העתיק מלין לא אמרם רש\"י מעולם. ולא נמצאו בפירושו שם. <b>ולפי</b> לשונו של רש\"י האמתי שם. א\"צ לדחוק בו כלל. אך כוונתו רצויה ומדוקדקת כפי שבארתיו. ומתחלה עצלות היתה בי. והאמנתי להעתקת התי\"ט. כי לא חשבתי אפשרי הציור שתצא כזאת מתחת ידו. שרי ליה מריה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והסובב והיסוד </b>עיין קונטרס בנין בית הבחירה <b>ולענין</b> מזבח הנחושת ומזבח אבנים. עיין שי\"ע (סק\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>הקומץ והחופן</b> עלח\"ש רפ\"ה דיומא. ",
+                "<b>והשותה מלוג</b> עיין מזיגה דידי. ",
+                "<b>וכמזון ש\"ס</b> ע\"ל משנה ז'. ",
+                "<b>לשבת אבל לא לחול</b> דאדרבה ש\"ס של שבת פחותות. דבשבת סעיד ג\"ס לשון רע\"ב לקוח מפירוש רש\"י בעירובין. <b>עמ\"ש</b> שם בס\"ד. אבל בכתובות פירש\"י בד\"א. מפני ששבע ממעדנים. אינו אוכל אלא מעט פת. וכמ\"ש הר\"מ כאן. וזה נוח לי יותר. "
+            ],
+            [
+                "<b>כגריס הקלקי</b> עיין שי\"ע (ר\"ב) ומו\"ק (ס\"מ). ",
+                "<b>ככותבת הגסה</b> עמ\"ש בחי\"ג יומא (מט\"ב). ",
+                "<b>כמוה וכגרעינתה</b> שצריך למעך חללה (כצ\"ל). ",
+                "<b>כלומר </b>לפי שיש אויר גדול בין בשרה וגופה לגרעינתה. שאינה דבוקה בפריה. ואם היינו משערין בכולה. כמות שהיא גדלה הכותבת באילן אז היה קולא גדולה אלא צריך לשער בה ובגרעינתה בלבד. בלי אויר המפסיק ביניהם. אלא צריך למעך חללה. שאינו בכללה. ",
+                "<b>כפונדיון </b>עתי\"ט דטרח להוכיח שעורו ממשקל האיסר. <b>ושבוש</b> הוא מה ענין משקל. לכמות האורך והרוחב. וכ\"כ הוא עצמו שם. דטעותא הוא בידיה דרע\"ב. ",
+                "<b>האיטלקי </b>עמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דסנהדרין. ",
+                "<b>הנכון </b>בעיני. שאיטלקי הוא שם יחס מקום בא\"י או הקרוב וסמוך לה. ועמ\"ש בפ\"ב סו\"מ. ",
+                "<b>וכסלע הנירונית</b> סתם סלע. ידענו שעורו. שאם ימתח חוט המקיפו. יעמוד על טפח אורך. שהוא ארבע אצבעות בגודל. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שבים</b> בכלל זה בריות שבאויר ה). עופות שנבראו גם הם מן הרקק. כלים שנעשים מעצמותיהם ועורותיהם טהורים. כדמפרש באידך מתניתין דלקמן. <b>אבל</b> חלוקים הם בטומאת גופם. דלא שייכא בדגים אלא טומאת אוכלים. ובעוף טהור טומאת ענמו דנבלה בבית הבליעה. ",
+                "<b>שוב </b>ראיתי אחרי רואי בפירושי ר\"ש ור\"מ שנרגש בזה במשנה הסמוכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בשני אין בו טומאה</b> שבו נברא רקיע. ",
+                "<b>מכאן </b>קשה לי עמ\"ש בפד\"מ ברמב\"ם דנחית ליה אטמהתא ופתח שאל בי מדרשא מאי קמיבעיא ליה. מתניתין היא. <b>וא\"ל</b> דמשמע ליה דילמא דיו שדינהו. דשקל משלהם משל נכרים. אי הכי מאי דעתייהו דרבנן. דמעטוה משום דאין דבר טמא יורד משמים אכתי ניחוש דילמא לא משמיא נחיתו. אלא ודאי בהא לא איפסיקא מילתא. ",
+                "<b>מיהו </b>י\"ל דספיקא הוא. אי מדמינן איסורא לטומאה (דהא ברביעי ובחמישי נמי אין בהן טומאה. ואית בהו דברים טמאים האסורים באכילה) <b>וחילייהו</b> דרבנן אין הכי נמי מהך מתני' דמדלא משכחינן טומאה בשני. ש\"מ דלא נחית דבר טמא משמים (כיון שאינו מן הגדל בארץ. טהור הוא למלאכה. כמו לאכילה) דאל\"ה טומאה נמי משכחת בדבר טמא היורד מ\"ה. אלא ע\"כ אין למעלה דבר טמא. ולא דבר האסור באכילה. וליכא מילתא דלא רמזה רבי במתניתין. ",
+                "<b>חוץ מכנף כו'. </b>עתי\"ט חוץ לאו דווקא. דהא כלב שבים כו'. <b>אגב</b> ריהטיה כתב כך. דבר מנה דההיא. דיחידאה קאמר לה. ",
+                "<b>העוז </b>עוף מדברי הוא. דלא שכיח בישוב כדאיתא בגמרא פא\"ט. ולרוב עוזה וגבורתה. נקראת עזניה. משורש עוז. ששמשו בו חז\"ל. לרמוז שאין דווקא הנקבה בכלל זה. אלא גם הזכר שוה בכך. רק שלשון תורה לחוד. כולל שם המין במשקל נקבה (לסבה בלתי ידועה לנו) כשם דאה ראה ואיה ויונה. ודומיהם רבים.. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלבן שנתנו על לשונות </b>רע\"ב בחר לו ככל הישר בעיניו מפיר\"ש כאן. <b>ובאמת</b> פיר\"מ נוח לי הימנו. אבל גם הוא בלתי מספיק. והרבה פירושים נאמרו בשני שמות הללו בערוך. וכולם לא נתחוורו לי. וצריך פירוש לפירושם. ולא ראיתי להאריך באומדנות בעלמא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מן הקשר ולחוץ טהור</b> כשאינו סורגו ומכניסו בבתי הסירוג. <b>כי</b> הצריך למטה. ודאי חבור הוא. וכל המחובר לדבר הרי הוא כמוהו. כדתנן לעיל פי\"ב. והכי משמע בתוספתא שהביא הר\"ש. וצ\"ע בחבור הי\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד ה' טהור</b> וחמשה כלמעלה. תוספתא כתבה הר\"ש. ויש ט\"ס כו'. וצ\"ל ומייתי לה כו'. תי\"ט. <b>לא כן</b> הוא. במ\"כ פסל לשון הר\"ש במומו. לא עיין בה אלא אגב שטפא. ולא ראה יפה. ודברי הר\"ש מכוונים אמרתו צרופה. ",
+                "<b>מחמשה עד עשרה</b> ועשרה כלמטה תוספתא. ומייתי לה התם בפא\"ט. ",
+                "<b>אך </b>זו טעותא היא בידיה דתי\"ט. דלא מייתי לה בפא\"ט כה\"ג. אלא ס\"ד הוא ומסקנא לאו הכי. אלא עשרה כלמעלה. ",
+                "<b>שבו קושרין ומשלשלין</b> לרע\"ב. וחזי לשלשל המטה כלומר להוריד מן העליה לגג. ",
+                "<b>לשון </b>משובש הוא. מהופך ומסורס. "
+            ],
+            [
+                "<b>מזרן </b>נגזר מן אזור. ע\"ד מגולה לביתו. מסורת הברית. "
+            ],
+            [
+                "<b>נישא על המיזרן מעשרה ולפנים טמא</b> לרע\"ב טמאה גרסינן כו'. <b>ולא</b> שמיע לי לשנות הגרסא שלפנינו טמא. לשון זכר. כן היא בגמרא ותוספתא. כמו במשניות דר\"ש ור\"מ. <b>אף</b> פירושו דרע\"ב לא ס\"ל. ולא במיזרן היוצא מן המטה איירי השתא. אלא במיזרן לבדו כשהוא בפ\"ע. קמיירי הכא. וקמ\"ל דשעורו שוה עם היוצא מן המטה (אתאן לר' יוסי) שאם נישא עליו הזב. נעשה אב הטומאה. דהוי מידי דחזי למדרס. כמטה עצמה. ואשמעינן תו. דלא תימא. הרי הוא מעתה כמטה ממש. וניתב ליה יוצא. כאילו הוא כרוך במטה. קמ\"ל מעשרה לחוץ טהור. ולית ליה יוצא לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>כאן </b>חסר בדפוס משניות של תי\"ט. בבבא דהיתה טמאה טומאת שבעה כו'. וכך צ\"ל. פרשה היא טמאה טומאת שבעה והמיזרן טמא טומאת ערב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ואינו חבור לו</b> ע\"ל פ\"ה מ\"ג ופי\"ב. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הא\"ט </b><b>מדרס</b> ע\"ל תי\"ט עד ולזה כאשר נפחתו כו' ונטהרו מטומאת שרץ כו'. והנה נשארו בדין המשכב כו'. <b>זהו</b> דעת הר\"מ. ואינו מוכרח. וסיפא לא משמע הכי. אלא מדרס דתנן כייל נמי טומאת מגע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עריבת פיסונות</b> לרע\"ב שלקח פירושו מן הר\"ש. הגרסא פיסונות בנו\"ן. <b>ולר\"מ</b> פסוגות בגימ\"ל גרסינן. ומפרשו מענין גפסית (א\"כ הוא מההפוכים) ר\"ל עריבה של עושי הגפסית. ",
+                "<b>אמנם </b>גם לפירושו דר\"ש יש לקיים הגרסא בגימ\"ל. מענין פסיגה דפ\"ק דעוקצין. ומפסג ועולה כו' דתקנות יב\"ן. בפרק מרובה. וטובא דכוותה שהם מענין חתיכה. ",
+                "<b>בקדים ונסדקה</b> כו' ברישא מיירי בנסדקה מעצמה בסדק קטן דק. כמוציא משקין. <b>השתא</b> איירי בהניחם בקדים במתכוין. שיסדק סדק גדול הולך ומתרחב. ס\"ד דלבטלה מתורת כלי קמכוין. שיתחלק ותפול לשתי חתיכות. ולא תהא ראוי אף לשכיבה. קמ\"ל רבותא כפולה. אע\"ג דבכוונה קעביד. וגם דמניחה בקדים. אע\"פ שידוע שתלך ותסדק יותר. עד שתפול לשני חלקים. אפ\"ה טמאה מדרס. וטעמא. מפני שעדיין היא מקבלת מדרס. בזה הלשון כלול הדין והטעם כאחד. כלומר כל זמן שמקבלת המדרס. טמאה היא מכל מקום. ולא אזלינן בתר מחשבתו דהיאך. מאחר שהיא עדיין ראויה לשמש שכיבה. לא פקעה מנה טומאת מדרס. עד שתהא מבוטלת משמוש שכיבה וישיבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדיוסטר</b> סטר. הוא צד. כדכתיב ולסטר חד הקימת. עם היותו בנו\"ן ימנית. נמצא כמוהו במקרא. סובר בחומה (נחמיה ב') לדעתי. ",
+                "<b>קבעו בכלונס</b> דהיינו המקבל כו' בכלונס. עץ גדול התקוע בארץ. <b>לא</b> תקוע בארץ בחוזק ובקביעות דא\"כ שוי ליה מחובר לקרקע (ועמש\"ל מ\"ד בס\"ד) ואינו מקבל טומאה. אלא כלומר בכלונס התחוב בקרקע ברפיון. שעשוי גם לטלו ולהוציאו ממנה לפעמים. מ\"מ מכיון דקבעו בכלונס. גלי דעתיה שאינו זורקו לבין העצים ועיין להלן משנה ה'. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שקבעה בכותל טמאה </b>כו' לשון רע\"ב. ולא אמרינן כל המחובר לקרקע. כקרקע. אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו כו'. ",
+                "<b>זה </b>למדנו מן התורה. תנור וכיריים טמאים. ",
+                "<b>ומנה </b>מה תנור עשוי לטלטלו ולטלו ממקום חבורו. לעת הצורך לקחתו במקום אחר. כי ההיא דתנן התם צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא ימוקו. <b>אבל</b> חברו חבור קבוע לעולם בבנין גמור. אע\"ג דהוי תלוש ולבסוף חברו. כה\"ג קיי\"ל דהוי כקרקע (אע\"ג דפליגי ביה. ורשב\"א בתשובה אשתמיטיה) כדתנן במשנה דלעיל. ועיין פרק ו' דמקואות. "
+            ],
+            [
+                "<b>קבעו ולא בנה </b>על כרחנו פירושו שתקעו. ויחזקהו במסמרים בל ימוט. וכפיר\"מ. <b>דאל\"ה</b> סיפא בנה עליו ולא קבעו. היכי דמי. הא מכי בנה עליו. אקבע ליה. אלא ודאי לא מיקרי קבעו. אלא א\"כ עשה בו מעשה. שיהא קבוע שם. ממקומו לא ימיש. ",
+                "<b>ואין </b>לומר פירוש קבעו. במחשבה סגי. ר\"ל שדעתו שישאר שם. ולא ינטל עוד לעולם. ",
+                "<b>חדא </b>כי אין זה דרך התנא. להשתמש בלשון פעולה כמו קבעו. על ענין מחשבה גרידא. אלא אז אומר בפירוש. אין עתיד לטלו. כמ\"ש בתבן ועפר ואין עתיד לפנותו. וכה\"ג טובא. שקובע עצמו (וכדרך שאמרו עוד לענין שבת סולם כבדו קובעו) <b>ועוד</b> דלא מהני קביעות. אם לא ע\"י מעשה הקובעו. שיש לחוש שמא ימלך עליו לטלו ממנו. ויבטל חבורו. <b>ותו</b> דודאי מחשבה בלי מעשה. אינה מוציאה הכלי מידי טומאה. מי לא תנן (ספכ\"ה) המחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. "
+            ],
+            [
+                "<b>משיתבר </b>גרסא נכונה היא. מלשון תוברות (דלקמן רפכ\"ה) ומי שגורס משישבר. בדה מלבו גרסא שבורה. לפי שראה גרסת משיתבר בבי\"ת. ולא נתיישבה לו. חשבה מוטעית. מפני שלשון ארמי הוא לדעתו. ר\"ל מענין שבירה. שמתורגם תבירא. ולא יתכן בלשון משנה. לכן החליט שט\"ס הוא. שנתחלף לו שי\"ן בתי\"ו. כי קרוב הוא. והענין אחד. ויצא העק\"ל הזה. שקבע גרסא משובשת אשר לא נהייתה ולא נראתה כן מעולם. גם לא יתכן כלל להשתמש בלשון שבירה. אצל וילון וסדין. ולא עלה ע\"ד המעתיק (ההוא חכם בעיניו) שהגרסא בתי\"ו מתיישבת בטוב. והיא האמתית ודאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>והיא גמר מלאכתה. </b>עתי\"ט עד וי\"ל דבמחצלת יש שעושין עוד מלאכות כו' והו\"א דעדיין לא נגמרה מלאכתה. קמ\"ל ע\"כ. <b>לא</b> באר ולא האיר דבריו ד). ונראה שר\"ל. אע\"פ שיש עושין בה עוד מלאכות ליפותה. לא אזלינן בתרייהו. <b>אבל</b> א\"כ. אין עדותו מכוונת. איברא איפכא הוא במטה ועריסה. דלא הוי גמר מלאכה דידהו אלא בשיפה. אם לא גמר שלא לשוף. <b>וטפי</b> הו\"ל לאתויי ההיא דסלים וכלכלה (מ\"ב שם) דשל תמרה ודכוותה. לא בעינן עד שיגמור את התלויה. לפי שכן מקיימין אותן. קמ\"ל הכא נמי דכוותה. לא צריך שיגמור בה את התלויה. אלא קניבה גרידא היא גמר מלאכתה. <b>ותו</b> קמ\"ל. דהיא מילתא דפסיקא אליבא דכ\"ע. ולא פליגי בה. כמו באינך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ובעירה </b>הוא אירא באל\"ף כו'. <b>כענין</b> חילוף זה. מצינו בענין הלז עצמו. בכתוב (יחזקאל ךז) מאוזל תחת מעוזל. מלשון תרגום. ",
+                "<b>הנוגע בצמר שעל האימה</b> שהנשים כורכות בו הצמר וטוות. וצ\"ע היאך מתחברים לבגד האורגים תי\"ט. <b>ואין</b> לומר שהוא כלי המטוה. לפי שאינו טמא בשאר הטומאות. <b>אבל</b> נ\"ל לענין טומאת צרעת נשנית בבא זו. וכן נכון יותר. ואתי שפיר פירוש ר\"מ. <b>ודיקא</b> נמי מדפלגינהו בתרי בבי. <b>כפיר\"ש</b> תניא כו'. חולדה שגררה את האימא והחזירתה והכניסתה לבית שהמת בתוכו. אע\"פ שאינה באוהל (אלא) כל שהוא. כצ\"ל. <b>שם</b> חידוש כל שהו. אפילו מאה אמה מיירי. <b>כמדומה</b> שמפרש לשון כל שהו זה. כמו בר\"פ עושין פסין. ור\"ל שאין מן האימא באהל הרבה. אלא בחוץ הוא הרוב. <b>אבל</b> א\"צ לדחוק כי השמטת תיבה היה בנוסח תוספתא של הר\"ש. וה\"ג בתוספתא. ואע\"פ שאינה באוהל. אלא כ\"ש (כמו שהגהתי) הבגד כולו טמא. והיינו הך. הלשון מבואר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושייר בהן מקום הנחת כוסות</b> שלא נפחת או שלא חפן (לשון רע\"ב) חפהו היה צ\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטלו חפויו</b> לשון חפוי פותחת רע\"ב. <b>פירוש</b> זר הוא. <b>אמנם</b> הוא כפשוטו ומשמעו. שהם לוחות המחפים בית מושבו של כסא. ואף על פי שנטלו. נשאר בית קבול. כי הכסא של כלה יש לו נסר או לוח גם בתחתיתו. באופן שתחת המושב עשויה בו כמין תיבה קטנה. שמנחת הכלה כליה בתוכה. ",
+                "<b>ובזה </b>מובדל הכסא של כלה. משאר כסאות. שהם פתוחים מתחתיהם. אין להם שולים. וכדמוכח במ\"ז דלקמן. <b>אמנם</b> יש בו עוד שינוי אחר בכסא זה. שחפויו יוצאים לעולם. ושל שאר כסאות. פעמים יוצאים. פעמים אינם יוצאים. <b>דע</b> זה. אז תבין כל הנשנה בענין הכסאות על בוריו. ועע\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלא היה חפויו יוצאים</b> כתב רע\"ב שאין הנסרים בולטים כו'. ר\"ל הנסרים הקבועים משלש רוחות שאם אחד בולט חוצה כו' תי\"ט. ",
+                "<b>לשונו </b>כאן מגומגם. לא עמדתי על כוונתו ב). ",
+                "<b>ולשון </b>רע\"ב מבואר היטב. אין להוסיף עליו. ולא לגרוע ממנו. <b>אך</b> מ\"ש רע\"ב. וחפויו דהכא לא כחפויו דרישא. <b>לא</b> היא. אלא דבר אחד הם ממש. בלי ספק. ובחנם בין אחים יפריד. לחלק יגיד רעים בלי מחריד. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטלו שנים מחפויו </b>נראה שכסא שלהם מושבו היה עשוי משלשה לוחות. שהיושב יושב עליהם לרחבם לפיכך אם נטלו ממנו שנים רצופים. לא נשאר בו רק לוח אחד. אם מלפניו או מלאחריו. לכן אין נוח לישב עליו עוד. ואע\"פ שעדיין משמש ישיבה טפלה. ודחוקה וק\"ל. <b>משא\"כ</b> בבבא הקודמת. אע\"פ שנטלו שנים. כיון שנשאר השלישי באמצע. עדיין ישיבתו נוחה. ",
+                "<b>טהור </b>לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחכמים מטהרים</b> צ\"ע מאי טעמייהו. מאי שנא ממ\"ג דלעיל דלא פליגי. <b>וי\"ל</b> שניא ההיא. כדקתני טעמא. שכן דרכו להיות מטהו. והוי ליה כתשמיש שקר. משא\"כ בשידה מחמת גדלה וגבהה (אע\"פ שאינה באה במדה. תמונתה משונה מכסא בגובה) לפיכך אע\"פ שלפעמים מהפכים אותה על צדה. ויושבים עליה. תשמיש טפל ושל ארעי הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>התקינן לישיבה</b> טהורים ממדרס. לפי שאינן עשוים לישיבה. רע\"ב. <b>ר\"ל</b> מפני שהמלוי עשוי לפול לחוץ. אם אין דבר מעכבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספסלין </b>כמדומה אינו לשון רבים. אלא ספסל קטן נקרא כך. לקטנותו. ע\"ד אישון והדומים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כסא של כלה</b> נ\"ל טעמיה דר\"י. משום דעקרו אינו עשוי. אלא להצניע תכשיטיה של כלה בתוכו. כמש\"ל בפרקין דלעיל. והישיבה עליו. אינו אלא תשמיש עראי. ואזיל בתר עיקר תשמישו. לא בתר שמוש טפל. לפיכך אינו טמא מושב. אלא טמא משום כלי קבול בלבד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והבאה במדה</b> עיין תי\"ט שכתב. <b>ולכן</b> נ\"ל דאף הר\"ש לא איירי אלא שאם ראוים למדרס. דבהו לא מיירי דאילו בהם כשראוים למדרס טמאים בכל. <b>לא</b> היה צריך להטריח עצמו בזה. שהרי כבר כתב כך הר\"ש עצמו. תמה אני אם עיין התי\"ט בפיר\"ש. כי בחנם הטריח. שהר\"ש כלל כל זה בלשון קצר. ",
+                "<b>אך </b>מה שהוסיף תי\"ט לחלק יצא. לא שמיע לי כלומר לא ס\"ל. <b>ולא</b> עוד אלא שגם מ\"ש ר\"ש אבל פתחה מצדה כו' <b>לא</b> נהירא. כי נ\"ל דלא אמרו בדחזו למדרסות. אלא בשעיקר תשמישן למדרס. <b>לא</b> בתשמיש טפל. דכי בטל העקר. בטל הטפל. כדתנן בפרקין דלעיל. ודוק. ",
+                "<b>ומש\"ע </b>תי\"ט גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ\"ך דטמאים מדרס ואין מטמאין בשאר טומאות כו'. <b>במ\"כ</b> נשתבש. כי לא נשנה כך שם. אלא לישנא דר\"מ התם הוא דאטעייה. ואין אנו מודים לו בכך. כמ\"ש שם בס\"ד. והנה החריד עלינו כל החרדה הזאת. בשביל לשון ר\"מ. שאין אחריותו עלינו. ולא כן שמענו לר\"ש. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>של ידים</b> נ\"ל רבותא נקט. ובדאיש מיירי. אבל דאשה לא צריך למתני. דהיא עשויה לכסות בה כל הגוף. ככתוב הבי המטפחת אשר עליך. והיא מך\"ד תכשיטי אשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל יוצאת החוץ</b> לרע\"ב סודר שנותנות כו' כשיוצאות לחוץ. וי\"מ כלומר של זונות פ\"א סבכות שנקרעו ורוב שער יוצא לחוץ ע\"כ. <b>הפ\"א</b> אינו מדויק. וק\"ל. <b>אמנם</b> י\"ל כל הג\"פ דבר אחד הוא. דהיינו טעמא של יוצאת חוץ טהורה. לפי שאינה מקפדת על גילוי שערה. יען מצח אשה זונה לה מאנה הכלם. אדרבה פורעת ראשה כשיוצאה לשוק. שית זונה ונצורת לב. לקרוא לעוברי דרך. ומגדלת שער כלילית. ותיטב את ראשה (כענין שכתוב באיזבל. שפקסה שערה ותשקף בעד החלון למצוא חן בעיני יהוא. ע\"י שער באשה ערוה) למען תזכר. ותעגב על מאהביה. לפיכך שבכה שלה שיוצאה בה. עשויה נקבים גדולים ורחבים. באופן שלא יתכסו שערותיה. שהיא מתנאה בהם. והיינו דקרי לה הכא יוצאת החוץ. לאשמועינן טעמא דמילתא. ולהבליעו בנעימת הלשון. דהיינו משום דהשער יוצא לחוץ. ועוד שהפרוצה בביתה לא ישכנו רגליה. והסבכה שלובשת ביציאתה. לפתות בה בני אדם עשויה. ובבית אינה מנחת סבכה בראשה. ועפ\"ז יכולני לישב גם גרסא שלנו. ושל ילדה משו\"ה טמאה מדרס. מפני שמקפדת מאד שלא יראה משערה כלום. דוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>מהוהא</b> מורכב משתי מלות. מהו (כמו ואהרן מה הוא) הא. כלומר מה זה נחשב למאומה. תרגום זה. הא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כל שי\"ל תוברות</b> לולאות כו'. ואית דאמרי תופרות. ונ\"ל שבימיהם כך היו תופרין. דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. לשון תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. ומה ראה לומר כן. ובודאי לא היו גם הם תופרין השפה חוצה לה. כדמוכח מחלוק של ת\"ח. ומר\"י שלא ראו כותל ביתו אמרי חלוקו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ומחשבה</b> כתי\"ט. ומדאמרינן לא אתי דבור. נ\"ל דווקא דבור ולא סגי במחשבה. <b>ר\"ל</b> הא דתנן הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה. היינו דבור. וכך הוא ודאי. בכל מקום ששנו חכמים מחשבה. אינה אלא דבור. כגון המחשב בקדשים. ועיין מו\"ק (א\"ח סתל\"ד) ובכמה דוכתי בעינן נמי מעשה המוכיח על המחשבה. כמו אזמניה וצר ביה. ודכוותה. <b>ומה</b> שקורא התנא הדבור מחשבה. עשה זה בחכמה. להורות שהדבור בלי מחשבה. אינו כלום. כי הדבור המופשט מידיעה בתחלה. אינו אלא כצפצוף העופות. ואינו עושה רושם בשום אופן. נכן אפילו הקדש טעות אינו הקדש. וכן בנדרים ונדבות. דבעינן האדם בשבועה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>צרור שעה טהור </b>קשיא דיוקא דרישא אדסיפא. <b>ונ\"ל</b> דה\"ק. אפילו של ערביים שאינו עשוי להתירו מהר. מ\"מ כיון שלפעמים מתירים אותו. הוה ליה כצרור שעה. ואינו טמא עד שיהא צרור עולם. דבטיל ליה לגמרי. "
+            ],
+            [
+                "<b>תי\"ט </b>ד\"ה עור החמור כו'. הדבר אשר (יעמיסו) על החמור. כך צ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>למשקולת טמא</b> דמשקונת אינה כלי. ",
+                "<b>נמצא </b>חפוי זה אינו חפוי כלי. אלא הוא עצמו כלי קבול הוא. לפיכך טמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>חסרון מלאכה</b> שעדיין חסר מעשה ואח\"כ תתקיים. לר\"ש והיה נראה שצ\"ל תתקיים המחשבה. לתי\"ט. <b>ואינו</b> נ\"ל. אלא הנכון כמו שהוא לפנינו גם בלרע\"ב. ור\"ל שאחר שישתלם המעשה. תתקיים המלאכה. ולשון הגהתו של תי\"ט אינו מובן לי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>א\"ל אחוריים</b> עיין לר\"ש בתי\"ט כגון חקק בית מושבה כצ\"ל. ",
+                "<b>וכתי\"ט </b>וכה\"ג בר\"פ אחרון הטבלא ואסקוטלא. ",
+                "<b>ההיא </b>בדזכוכית תנן. ול\"ד לדהכא דבכ\"ח עסקינן. <b>שם</b> בלתי\"ט שכלל כזה כבר נשנה בפ\"ב (צ\"ל) כו' שהר\"ב פירש. צ\"ל שהר\"ש פירש כו'. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבגד משום שלשה על שלשה למדרס</b> היינו למשכב. אבל למושב בטפח סגי. ",
+                "<b>וכולהו </b>הני ארבעה בגד שק עור מפץ. שוו בהא. דשעורן בטפח לישיבה. הכי מפרש במעילה. והיינו נמי דתנן בבבא דלקמן. במקצת מכולן טפח כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>טהור </b>מן המדרס. הר\"מ. <b>עמש\"ל</b> מ\"ב. ",
+                "<b>והשתא </b>הא דתנן טהור. היינו מן המשכב. אבל אם יחדו למושב. אפילו בטפח נחתא ליה טומאת מדרס. ול\"ש בגד. ל\"ש אינך. דחזו לישיבה. ",
+                "<b>וביחוד </b>דווקא. אבל בלא יחוד. בעינן מדי דחזי למשכב. לכל חד כשעורו השנוי כאן. דבבציר לא חזי למשכב. ומצטרף החמור לקל לכשעור. אבל לא קל לחמור. עד שייחדנו ויעשנו טלאי לישיבה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א כולן טהורין</b> נראה דמודה ר\"ש בנמצאים באשפה שטמאין. מאחר שצריך להכריז עליהן. לא נחלק אלא במשליך מדעת. דהוי הפקר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונתנו על הספר</b> מכאן יש להוכיח קצת. דכליה של אשה ובגדיה. רשאין לעשות מהן כלי קודש לס\"ת. ",
+                "<b>וכן </b>יש ללמוד ממראות הצובאות. ועיין קונטרס בנין בית הבחירה. ועמו\"ק בא\"ח (סקנ\"ד) <b>בפירוש</b> רע\"ב ומפרש בתוספתא לשמו מכלי פשוט לפשוט. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>על הקופה </b>הכא מיירי בקופה של עץ ושל נצרים. <b>אבל</b> יש קופה גם מבגד גס ועב כמש\"ל פכ\"ד ושלהי כלאים. וההיא ודאי חזיא למדרס. ",
+                "<b>הפרישה </b>למטלית כו'. ומיהו אם אחר פרישתה חשב עליה לישיבה. מקבלת טומאה כו' אם יש בה כשעור. רע\"ב. ",
+                "<b>פשיטא </b>אם לא היה בה כשעור. היאך הביאה טומאה לקופה וכן לבגד. ",
+                "<b>מטמאה אחד</b> הרי גם זה אומר מטמאיך לא טמאוני. ואתה טמאתני. "
+            ],
+            [
+                "<b>המלל </b>ע\"פ רע\"ב. <b>ואני</b> אומר. מלילה היא ודאי אחד מאופני התפירה. כמ\"ש בפ\"ט דכלאים. מפני שהוא מולל עד שלא קושר. ובפ\"ג דמ\"ק כולם רשאים למללם. ",
+                "<b>טלייה על הבגד מרוח אחת</b> כו'. צ\"ע לענין כלאים ושבת. ",
+                "<b>בטלית </b>ע\"פ רע\"ב. אבל בחלוק שלובשים אותו לעולם (לא) הוי חבור. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שאין בהם שלש כו'. </b>עיין זבחים (צה\"א) בתו' סד\"ה מעיל. כתבו שהוא ט\"ס. וגרסו אע\"פ שאין בהם שלשה על שלשה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מקבת </b>על משקל מצבת. מן נצב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הבדיד </b>בדלי\"ת ה\"ג בערוך. ועקר. וקרוב לענין בודידה דפרק ח דשביעית. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בשופין </b>לשון רע\"ב תרגום הצריפים שופינא. <b>איני</b> יודע מהו הצריפים שזכר כאן. ויראה שט\"ס הוא. וצ\"ל הפצירה פים. שמתורגם שופינא. ואולם לא היה צריך להביא עצות מרחוק. והנה גם בתרגום של תורה נמצא ואכות אותו טחון. ושפית יתיה בשופינא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אספקלריא </b>עתי\"ט אחר שהביא פיר\"מ. כתב ולפ\"ז פתרונו בל\"א בדי\"ל. <b>ואין</b> זה נראה. כי הוא סותר פיר\"מ (אף אם יש מהם שמגדילים כמות הנראה. ויש מקטינים. הפעוטים מראים ביושר). ",
+                "<b>ואמנם </b>לא רחוק הוא מפירוש המלה. ותתחלק עד\"ז ג\"כ לשני מלין. ר\"ל מספק לראיה. לא לשון ספק. הפך הודאי. אלא מלשון אם יספוק עפר שומרון. ובלשון חז\"ל ספוק חבל בחבל. כדי להאריכו. כך משתמשים בבתי עינים (שהם ברילן בל\"א) שהיא אספקלריא לפי זה. להאריך מדת קו חוש הראיה. להמשיך ולהספיק די צרכו. במקום שאינו מגיע. ונפסק בלי עזר זה הכלי. המשלים כחו בספוק. <b>אבל</b> באמת עיקרו מלשון לעז לטינ\"י ספיקול. אספיקט. ספיטאקול. משמשין לשון ראיה ומראה. עם שכל הלשונות. יש להן מוצא מלה\"ק. וביחוד לשון לעז יווני ורומיי. שנשתמשו בהן רז\"ל הרבה. והפכוהו וטהרוהו עד ששב טהור קודש. ועיין בעלית הלשון. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אשריך כלים</b> כו' מכאן נראה שקודם רבי כבר נשנו המשניות כסדרן. ולא המשניות בלבד. אלא גם הברייתו'. כמ\"ש בחי\"ג. עיין תענית (יג\"ב) עיין שם. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b439f7aebba0e68f1469516e805a18d43711a363
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,200 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל משקה כו'. </b>משקין דהכשר. לא בעו שיעור. אלא מכשירין כל שהן. וכן מקבלין טומאה בכל שהן כמש\"ל פ\"ו מ\"ג. <b>ונ\"ל</b> טופח ע\"מ להטפיח מיהת בעו. דבציר מהכי. לא חשיב משקה בכל דוכתא. ",
+                "<b>כללא </b>דהכשר. מים מחוברים אינם מכשירים. ותלושים ברצון. מכשירים לרצון. בין בתחלה. בין בסוף. ואם נתלשו שלא ברצון. אינם מכשירים. ולא מקבלים טומאה עד שיתחשבו. זולת אינם נחשבים משקה בשום ענין. לא לטומאה ולא להכשר אוכלין. משהוכשרו האוכלין רגע אחד. אפילו אח\"כ מיד נגבו המים מעליהם. והרי הם יבשים. מקבלים טומאה. והלחים מן המשקין הבלתי מכשירין. אפילו משקה טופח עליהם. ונגע בהם הטמא. לא נטמאו. לא המשקין. ולא האוכלין. ",
+                "<b>בכי יותן</b> אם נפלו על האוכל בתלוש. כדאמרינן בת\"כ שאם אתה אומר מחוברין טמאין. כו'. אין לך מחוברין שאין שרצים מצוים אצלם. <b>צ\"ע</b> דהא אינן מטמאין במותם. ולא שכיחי דנגעי אלא בחייהם. וצ\"ל דאי אפשר ליזהר בהן. "
+            ],
+            [
+                "<b>להשיר ממנו משקין</b> נ\"ל דאחשבינהו ע\"י מעשה. אע\"ג דלא צריכי ליה. <b>והא</b> לא דמיא לכאורה. אלא לכדי שלא ילקה הכותל. הכא נמי לא קבעי אלא שלא יפסידו את האילן ופירותיו. ",
+                "<b>אפילו </b>הכי מחמת מעשה דעבד בהו. אתחשבו וכן לקמן מ\"ה ודוק. ",
+                "<b>ונפל </b>לשון תי\"ט הרע\"ב העתיק ונפלו כו' וכן הר\"מ כו' כתב כ\"מ כו' אם נגעו באותן מים פירות תלושין לא הוכשרו. כו' לפי שלא נתכוין שיפלו כל אותן זרעים ע\"כ. <b>צ\"ע</b> מאי איריא לא נתכוין. עיין לקמן פ\"ד מ\"ג בתי\"ט. בת\"כ שהביא רש\"י פ\"ק דחולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיקרין </b>יש לפרש שהם המסורות. המראים האוצרות לאנשי החיל. כדאמרינן ההוא דבעי אתוויי אתיבנא דחבריה. וסיקרין מלשון נסקרין בסקירה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעתו טמאה</b>. כלומר מכשרת. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחץ טמאה</b> של מים שאובין. <b>כלומר</b> לפי שהן שאובין. משו\"ה מקבלי טומאה. דאי במרחץ של מים מחוברין. כגון חמי טבריא. או של מקוה טהור שהוסק. ליכא לאשכוחי טומאה. ",
+                "<b>גסטריות </b>ע\"פ רע\"ב (לקוח מפיר\"מ). ",
+                "<b>ולי </b>נראה שהן שברי כלי חרס. שעדיין ראוי לתשמיש אדם. קרוי גיסטרא. ובר קבולי טומאה הוא. כההיא דתנן פ\"ו דמקואות מ\"ו. ",
+                "<b>בזמן שקדמו מי שפיכות</b> אז מתבטלים בימי גשמים שרבו עליהם ושטפום. לפי שמי גשמים מטהרים את הטמאים בשטיפה. כדתנן פ\"ק דמקואות. מאימתי היא טהרתן כו'. <b>אבל</b> קדמו מ\"ג למי שפיכות. כבר נעשו מכונסים. וכשבאו עליהם מי שפיכות אפילו כל שהן. טמאום. <b>והכ\"מ</b> אזיל בתר אפכא. וערבב שני ענינים שונים. <b>גם</b> לא ידעתי במה נסתבך הראב\"ד. והמשנה פשוטה וברורה בטעמה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה על מחצה</b> כו'. <b>הך</b> בבא ודבתרה קשיאן. מכדי ספקא דרבנן הוא. לקולא מבעי לן למיזל. כמו בכל דוכתא. <b>וצ\"ל</b> דמחצה על מחצה אלים מספק דעלמא. דלא ידעינן אי רובא. אי מחצה. ואזלינן לקולא. משום דילמא איסורא מעוטא הוי. <b>אי נמי</b> בספקא דדינא והלכתא. דליכא למיקם עלה דמילתא. הולכין בשל דבריהם להקל בכל מקום. משא\"כ במחצה. דודאי לאו מעוטא הוא. אזלינן בכל דוכתא לחומרא. וצ\"ע בפ\"ק דעירובין. ובהשוחט בפלוגתא דמחצה על מחצה. ופ\"ז דשקלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה ירק</b> נקט ירק בדווקא. משום דניכר בו אם נלקט היום. כי אותו שנלקט מאתמול. נכמש הוא היום. (כדאיתא גזרה משום ירקיא) לאפוקי פירי. דאין ניכרים אם הם בני יומן. אף במחצה על מחצה. מותרין מיד. דאע\"ג דספק מוכן אסור. היינו בחד ספקא. כגון גוי שהביא דורון לישראל. אף בעיר שרובה ישראל. אבל במחצה. דהו\"ל ס\"ס. ספק אם נתלשו היום. ספק אם בשביל ישראל. שרי אליבא דכ\"ע. כך נ\"ל לפום ריהטא. ועמו\"ק (סתקי\"ז) ודוק. ",
+                "<b>נמכר </b>צ\"ע למאי תנייה הכא. טפי מכל הנהו בבי דלקמן. פת בשר פירות. <b>שמא</b> י\"ל דבנמצא בשוק. לא גזרו. כיון דלא ידע מי הביא ירק זה. לא שייך למגזר שמא ירבה להביא בשבילו היום. וסברא יפה היא. אלא משום דחדת היא לי. מסתפינא למימרה מדעתאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר רוב המשליכין</b> ולא קאמר בהדיא אחר רוב גוים. שהם המשליכין ודאי. משום דבלשון זה כייל נמי כותים. דשמעינן ליה לר\"י מ\"ד פ\"ו דנדה. בנפלים שלא היו קוברין אלא משליכין. משא\"כ תנוק. אפילו נכרי אין דרכו להשליכו. כמ\"ש שם ובסוף אהלות. כ\"ש כותים. א\"כ זה ששינה. על כרחנו א\"א לילך בו אחר רוב גוים. אלא צריך לילך בו אחר המשליכין. אפילו אינם אלא מעוט דמעוטא. ",
+                "<b>מחצה </b>כו' עתי\"ט עד וכתו' תימה. כו'. <b>עחי\"ג</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ראוי </b>לבקש צריכותא לכל הני בבי. ולא רחוקה היא. ישמע חכם ויוסיף לקח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם רוב נכרים ודאי</b> ר\"מ לטעמיה כו'. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי. תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא למאי מהני האי ודאי. אם לא שנאמר אפילו למ\"ד יש קנין. מדרבנן מיהת חייב. ",
+                "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי </b>כשבודאי ידוע שישראל אחד מטיל לתוכו. ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה באחד ומאה. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מנכרי אחד בלבד. שנתבטלה. כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>דבריו </b>תמוהים מאד. ולא ידע מר דטבל אוסר בכל שהו במינו. והכא דבודאי עסקינן כמ\"ש. א\"כ לא מיבעיא כי מתהני מכוליה בבת אחת. פשיטא אין הטבל עולה אפילו באלף של חולין ודאין. אלא אפילו אם לוקח קצת ממנו. חשוב ודאי. דכל היכא דליכא תרי ספיקי. כודאי דיינינן ליה. עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי. על כן אין מקום לכל מה שכתב כאן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטננו</b> נתלחלחו. <b>נראה</b> שעל שם זה נקרא הטיט הלח. טינא בארמית. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חושש</b> כו'. ה\"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע\"ב. <b>פירושו</b> זה לקוח מהר\"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ\"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו. ",
+                "<b>ושכתב </b>תי\"ט דבבית שכיח טפי שיטננו. ",
+                "<b>מנליה </b>הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע\"ז <b>אע\"פ</b> שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משום החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא\"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשיבלין. נפסדים אח\"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. <b>ואי</b> משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו\"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. <b>מ\"מ</b> אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח\"כ לטנן בהא קמ\"ל רבותא. אע\"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס\"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"א שלא לשמוח</b> והא דלא שקעום במים. מפני שטרודים לעבור את הנהר. ",
+                "<b>והוא </b>עצמו טעמו של ר\"י. דס\"ל שמחה גרידא. לא מהניא. מדלא עבוד מעשה. ",
+                "<b>אלא אם עמד והדיח</b> אבהמתו לחוד קאי וכדמפרש. ",
+                "<b>ובבהמה טמאה</b> כו'. <b>נ\"ל</b> היינו סוס ופרד גמל וחמור. שסתמן לרכיבה הם עומדים. ודרך בעליהם להשגיח עליהם. שתהיינה רגליהם רחוצות ונקיות. שלא ילוכלך בהן הרוכב עליהם. משא\"כ שור ופרה. אם עסוקין במלאכת החרישה. אין אדם מקפיד על נקיון רגליהם. וצ\"ע בכלב. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>בדברי מהר\"מ. דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך. אם יהיו רגליה מלוכלכות ע\"כ. <b>ר\"ל</b> שסוף בהמה לשחיטה ולהפשיטה עומדת. ואי נמי קיימא לרדיא. פשיטא דלא קפיד כנ\"ל. אבל בהמה טמאה דסתמא קיימא לרכיבה או למשא. ודאי קפיד אלכלוכן. בבני משא ודאי איכא קפידא טובא. לפי שקשה על הבהמה לישא כשרגליה מוכבדות ממשא הטיט הדבוק ברגליה ונסרך בה. כ\"ש בסוס שמונעו מלרוץ. וגם ליפותו הוא צריך ככתוב וכשנוי משא\"כ בטהורה כדאמרן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וברגליה</b> ואינן מלאות טיט. להכי לא תלי בשמח. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחה</b> נראה שהוא בשי\"ן ימנית. מענין וישח אדם. שחה לעפר. לא בשי\"ן שמאלית. מענין כאשר יפרש השוחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אב הטומאה</b> ואמרינן לעיל דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. אפ\"ה אינן מכשירין. כיון שירידת הגשמים עליו. היתה שלא לרצון רע\"ב. <b>ר\"ל</b> שטומאת הגשמים היתה שלא לרצון. וכי אמרינן משקין טמאין מטמאין שלא לרצון. היינו כשתחלתן לרצון. <b>וצ\"ע</b> אי הכי מאי איכא בין משקין טמאין לטהורין. ",
+                "<b>אם נער</b> עמ\"ש בס\"ד בריש מכלתין. גבי אילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהוא מושיט ידו</b> והפירות טהורין. לא הוכשרו. <b>ואם</b> היה טמא. לא נטמאו. ",
+                "<b>ובה\"א יערה</b> צ\"ע מ\"ש מהא דלעיל (מ\"ב) אם נער בכי יותן. דסתמא תנן. ועמש\"ל בריש מכלתין גבי המרעיד את האילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא טהור</b> אם העלהו טהור (ולא נגע בנדה) טהור. "
+            ],
+            [
+                "<b>פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות</b> אם בא לאכול פת חולין. אבל לפת מעשר. טמאות. נ\"ל <b>ובכן</b> תתכן הגהת מהר\"ר וואלף גרמייזא. וקדחי ליה תי\"ט במלי דכדי. בגילא דחיטתא. דקסבר הידים טהורות לענין הפירות נשנו. ולא כן הוא. דאי הכי טהורות טהורות. תרי זימני למה ליה. אלא ודאי כדפרישנא. ",
+                "<b>אם חשב כו' ידיו טהורות</b> אף לפת דמעשר כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה טמאה</b> דכלי מקבל טומאה מאב הטומאה. ולא עלתה לו טבילה כו'. שהמים שבתוכה חוצצין בינו ובין המקוה. <b>עתי\"ט</b> שהחליט לעקור נוסחא זו. וכ\"ד הר\"א וכ\"מ. <b>ולי</b> קשה הדבר לשמוע. לא בלבד מחמת אחריות לשון שלם (שלא נחשדו סופרי המשנה. להוסיף בה מדעתם דבר) כי כבד הוא לסבלו. אלא שלשון המשנה מסייעו לקרבו. לא לדחותו בשתי ידים. כי לפי הבנתם. למאי נ\"מ תני שהיא מלאה מים. דלדידהו הוי לישנא יתירא לגמרי. דמדי אריא אלא מפני שאין לה טהרה במקוה. א\"ה ליתני הכי. קדרה שהיא נתונה לתוך המקוה. תו לא. אמאי נסיב תנא מדי דלא צריך ליה כלל. <b>הילכך</b> נ\"ל נוסח פירוש הר\"מ עיקר. אלא שהשמיט בו המעתיק מלה אחת. וכך צ\"ל. לפי שהמים שבתוכה (אינם) חוצצים. וה\"פ דמתניתין. קדרה מלאה מים נתונה במקוה להשיקם. שאפילו מים צפין ע\"ג רק כל שהו. נטהרו. וקס\"ד אם פשט אה\"ט ידו לתוכה. ולא נגע בקדרה עצמה. לא תהא הקדרה טמאה. מפני שהמים חוצצין בין ידו לקדרה. ומי המקוה אינם מקבלים טומאה. והו\"א דמים שבקדרה כיון דמחוברים לה. הרי הן כמוה. ולא נטמאת קדרה. קמ\"ל דמימי הקדרה עדיין הן חשובין תלושין לענין זה. כיון שעומדים בכלי בפני עצמן. ולא נתערבו במי המקוה (אע\"פ שנדבקו בהם. לא חשיבי מעורבין. דוק ותשכח דכוותה) במלתייהו קיימי. מיטמאין ומטמאין הן כמתחלתן. ואע\"פ שמשיקין בקדרה מים של מגע טומאות. והמים טהורים. וקדרה טהורה. משא\"כ באה\"ט אין ההשקה מצלת הכלי. אע\"פ שהן עצמם נטהרים. כך נ\"ל נכון. דוק בריש מקואות. ",
+                "<b>ושאר כל המשקין טמאין</b> דלא חשיבי מעורבין (דלבטלו ברובא דמי מקוה. כדלקמן מ\"י. דשאני הכא) כדפרישנא. דאפילו מים שבכלים אינם מתערבים עם מי מקוה. אע\"פ שמי מקוה עולים על גביהם. כ\"ש שאר משקים. דלא מתבטלי בהו כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא בקילון</b> צ\"ע מ\"ט חשובין מימיו תלושין. על כרחנו נאמר דפירושו כמשמעו. שאדם דלה המים ושפכם לקילון. שכן הוראת לשון הממלא בלי ספק. וכן ראיתי אח\"כ בפירוש הר\"מ. והוסיף לבאר שהקילון הוא תעלה של עץ או חרס. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>אין צריך לכך. עיין ריש מקואות. ותמיהני מסתימת רע\"ב ושתיקת תי\"ט. ",
+                "<b>אם נגבו</b> עתי\"ט משם הכ\"מ אליבא דראב\"ד עד ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו כדי להטפיח. ע\"כ. <b>וצריך</b> לפרש א\"כ. <b>אם נגבו.</b> שרואה עתה שאין בהם כדי להטפיח. ",
+                "<b>כ\"ע </b>הכ\"מ אליבא דרמב\"ם. שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון כו'. ",
+                "<b>הרי </b>כאן מלין ע\"ג מלין. ואפילו אמר כן בפירוש. מחשבה אינה מוציאה מיד מחשבה. כל שכן אשר לא חשב ולא עלתה על לבו. מי איכא למימר הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוציאם כו' טהורין </b>שהעצים אינן מקבלין טומאה. <b>ונסתלק</b> פשיטא דתי\"ט. והא אשכחן עצים דבני קבולי טומאה נינהו. עיין פרק ד' דזבחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם כמשחק עמו</b> נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א\"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א בכי יותן </b>נל\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ\"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר\"ם. <b>דכוותה</b> איכא טובא פ\"ק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת שבאבן</b> כו'. מ\"ש תי\"ט בשם מהר\"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. <b>לא</b> הבינותיו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצונן לחם</b> הר\"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. <b>קשיא</b> לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ\"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת\"ק. <b>ושמא</b> משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה\"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b> לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ואמינא </b>אנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע\"י הבל המחברן. <b>איברא</b> הר\"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ\"ט הקדרה טמאה. אע\"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ\"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשביל שימתונו כו' </b> וכתב מהר\"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. <b>כלומר</b> שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן. ",
+                "<b>בלחים </b>רטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>לפי שהם מוכשרים במים כו'. <b>אע\"פ</b> שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס\"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר\"ל העמידם על חזקתם. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. <b>ותו</b> דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ\"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר. ",
+                "<b>מפני שהן מפקידין אותם</b> גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע\"ה הר\"ש <b>קשיא</b> לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע\"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה\"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. <b>אבל</b> בר מהא ק\"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע\"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע\"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. <b>ואין</b> לומר התם בסתם איירי. א\"ה מאי איריא ע\"ה. נימא ציר טמא משיקו. וטהור ממ\"נ. ",
+                "<b>עם </b>שיש לדחוק וליישב. אינו נ\"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע\"ה נגעו בה. ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל בע\"ה הענין הוא בהפך מדעת ר\"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע\"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ\"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר\"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע\"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ\"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה משקין</b> בד\"ה הם בסוד ז\"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה\"ו עולה ט\"ל. י\"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו\"ק בדיוק נפלא. המ\"י. ",
+                "<b>משקין הן</b> כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין. ",
+                "<b>המים </b>אפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים. ",
+                "<b>והשמן </b>פשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם. ",
+                "<b>ודבש </b>שנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. <b>ותו</b> כיון דאשכחן דהוי משקה. אע\"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. <b>ועוד</b> דבש ודאי זימנין הוי אוכל.. ",
+                "<b>ודבש </b>דבורים. שא\"ל שם לווי. כתי\"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. <b>ר\"ל</b> משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. <b>ולק\"מ</b> התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע. ",
+                "<b>איברא </b>בעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע\"פ שפרשוהו ג\"כ בשל תמרים. ",
+                "<b>ודבש דבורים</b> לענין מ\"ש תי\"ט. שאפילו קרוש. עמו\"ק א\"ח (סקנ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>מי חלב</b> ולא זכר את החמאה. <b>נראה</b> שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע\"פ שהיא רכה. מ\"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א\"ל דין משקה) <b>אצ\"ל</b> גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. <b>וכן</b> המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע\"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ\"ל. ",
+                "<b>מיהא </b>אכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא. ",
+                "<b>והמוהל </b>עיין פ\"ד דעדיות. ",
+                "<b>דם השרץ כבשרו</b> לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. <b>אבל</b> באמת נ\"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדלעת </b>במחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח. ",
+                "<b>ואם </b>שוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. <b>עוד</b> נ\"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא\"כ שאר פירות. דילמא לא סגי להו בגרידה. ",
+                "<b>עוד </b>פשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ\"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה\"ה כאן קמ\"ל דשרי אף באכילה. ע\"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ\"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ\"ש שם. והרי זה ישר ונכון <b>גורדה</b> בדלי\"ת. מן להתגרד. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלב הזכר טהור </b>ונ\"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא\"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e7d0d7cc15494f7a5b69b8ea5e613d369dc929bb
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,198 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Makhshirin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Makhshirin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל משקה כו'. </b>משקין דהכשר. לא בעו שיעור. אלא מכשירין כל שהן. וכן מקבלין טומאה בכל שהן כמש\"ל פ\"ו מ\"ג. <b>ונ\"ל</b> טופח ע\"מ להטפיח מיהת בעו. דבציר מהכי. לא חשיב משקה בכל דוכתא. ",
+                "<b>כללא </b>דהכשר. מים מחוברים אינם מכשירים. ותלושים ברצון. מכשירים לרצון. בין בתחלה. בין בסוף. ואם נתלשו שלא ברצון. אינם מכשירים. ולא מקבלים טומאה עד שיתחשבו. זולת אינם נחשבים משקה בשום ענין. לא לטומאה ולא להכשר אוכלין. משהוכשרו האוכלין רגע אחד. אפילו אח\"כ מיד נגבו המים מעליהם. והרי הם יבשים. מקבלים טומאה. והלחים מן המשקין הבלתי מכשירין. אפילו משקה טופח עליהם. ונגע בהם הטמא. לא נטמאו. לא המשקין. ולא האוכלין. ",
+                "<b>בכי יותן</b> אם נפלו על האוכל בתלוש. כדאמרינן בת\"כ שאם אתה אומר מחוברין טמאין. כו'. אין לך מחוברין שאין שרצים מצוים אצלם. <b>צ\"ע</b> דהא אינן מטמאין במותם. ולא שכיחי דנגעי אלא בחייהם. וצ\"ל דאי אפשר ליזהר בהן. "
+            ],
+            [
+                "<b>להשיר ממנו משקין</b> נ\"ל דאחשבינהו ע\"י מעשה. אע\"ג דלא צריכי ליה. <b>והא</b> לא דמיא לכאורה. אלא לכדי שלא ילקה הכותל. הכא נמי לא קבעי אלא שלא יפסידו את האילן ופירותיו. ",
+                "<b>אפילו </b>הכי מחמת מעשה דעבד בהו. אתחשבו וכן לקמן מ\"ה ודוק. ",
+                "<b>ונפל </b>לשון תי\"ט הרע\"ב העתיק ונפלו כו' וכן הר\"מ כו' כתב כ\"מ כו' אם נגעו באותן מים פירות תלושין לא הוכשרו. כו' לפי שלא נתכוין שיפלו כל אותן זרעים ע\"כ. <b>צ\"ע</b> מאי איריא לא נתכוין. עיין לקמן פ\"ד מ\"ג בתי\"ט. בת\"כ שהביא רש\"י פ\"ק דחולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הסיקרין </b>יש לפרש שהם המסורות. המראים האוצרות לאנשי החיל. כדאמרינן ההוא דבעי אתוויי אתיבנא דחבריה. וסיקרין מלשון נסקרין בסקירה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>זיעתו טמאה</b>. כלומר מכשרת. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרחץ טמאה</b> של מים שאובין. <b>כלומר</b> לפי שהן שאובין. משו\"ה מקבלי טומאה. דאי במרחץ של מים מחוברין. כגון חמי טבריא. או של מקוה טהור שהוסק. ליכא לאשכוחי טומאה. ",
+                "<b>גסטריות </b>ע\"פ רע\"ב (לקוח מפיר\"מ). ",
+                "<b>ולי </b>נראה שהן שברי כלי חרס. שעדיין ראוי לתשמיש אדם. קרוי גיסטרא. ובר קבולי טומאה הוא. כההיא דתנן פ\"ו דמקואות מ\"ו. ",
+                "<b>בזמן שקדמו מי שפיכות</b> אז מתבטלים בימי גשמים שרבו עליהם ושטפום. לפי שמי גשמים מטהרים את הטמאים בשטיפה. כדתנן פ\"ק דמקואות. מאימתי היא טהרתן כו'. <b>אבל</b> קדמו מ\"ג למי שפיכות. כבר נעשו מכונסים. וכשבאו עליהם מי שפיכות אפילו כל שהן. טמאום. <b>והכ\"מ</b> אזיל בתר אפכא. וערבב שני ענינים שונים. <b>גם</b> לא ידעתי במה נסתבך הראב\"ד. והמשנה פשוטה וברורה בטעמה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מחצה על מחצה</b> כו'. <b>הך</b> בבא ודבתרה קשיאן. מכדי ספקא דרבנן הוא. לקולא מבעי לן למיזל. כמו בכל דוכתא. <b>וצ\"ל</b> דמחצה על מחצה אלים מספק דעלמא. דלא ידעינן אי רובא. אי מחצה. ואזלינן לקולא. משום דילמא איסורא מעוטא הוי. <b>אי נמי</b> בספקא דדינא והלכתא. דליכא למיקם עלה דמילתא. הולכין בשל דבריהם להקל בכל מקום. משא\"כ במחצה. דודאי לאו מעוטא הוא. אזלינן בכל דוכתא לחומרא. וצ\"ע בפ\"ק דעירובין. ובהשוחט בפלוגתא דמחצה על מחצה. ופ\"ז דשקלים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מצא בה ירק</b> נקט ירק בדווקא. משום דניכר בו אם נלקט היום. כי אותו שנלקט מאתמול. נכמש הוא היום. (כדאיתא גזרה משום ירקיא) לאפוקי פירי. דאין ניכרים אם הם בני יומן. אף במחצה על מחצה. מותרין מיד. דאע\"ג דספק מוכן אסור. היינו בחד ספקא. כגון גוי שהביא דורון לישראל. אף בעיר שרובה ישראל. אבל במחצה. דהו\"ל ס\"ס. ספק אם נתלשו היום. ספק אם בשביל ישראל. שרי אליבא דכ\"ע. כך נ\"ל לפום ריהטא. ועמו\"ק (סתקי\"ז) ודוק. ",
+                "<b>נמכר </b>צ\"ע למאי תנייה הכא. טפי מכל הנהו בבי דלקמן. פת בשר פירות. <b>שמא</b> י\"ל דבנמצא בשוק. לא גזרו. כיון דלא ידע מי הביא ירק זה. לא שייך למגזר שמא ירבה להביא בשבילו היום. וסברא יפה היא. אלא משום דחדת היא לי. מסתפינא למימרה מדעתאי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחר רוב המשליכין</b> ולא קאמר בהדיא אחר רוב גוים. שהם המשליכין ודאי. משום דבלשון זה כייל נמי כותים. דשמעינן ליה לר\"י מ\"ד פ\"ו דנדה. בנפלים שלא היו קוברין אלא משליכין. משא\"כ תנוק. אפילו נכרי אין דרכו להשליכו. כמ\"ש שם ובסוף אהלות. כ\"ש כותים. א\"כ זה ששינה. על כרחנו א\"א לילך בו אחר רוב גוים. אלא צריך לילך בו אחר המשליכין. אפילו אינם אלא מעוט דמעוטא. ",
+                "<b>מחצה </b>כו' עתי\"ט עד וכתו' תימה. כו'. <b>עחי\"ג</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ראוי </b>לבקש צריכותא לכל הני בבי. ולא רחוקה היא. ישמע חכם ויוסיף לקח. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אם רוב נכרים ודאי</b> ר\"מ לטעמיה כו'. והיינו דסיים הר\"ש ואפילו יש קנין. מ\"מ ודאי אינו מעושר הוי. תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא למאי מהני האי ודאי. אם לא שנאמר אפילו למ\"ד יש קנין. מדרבנן מיהת חייב. ",
+                "<b>וישראל אחד מטיל לתוכו דמאי </b>כשבודאי ידוע שישראל אחד מטיל לתוכו. ומ\"מ לא ידענא טעמא מאי. דאפילו ודאי תרומה עולה באחד ומאה. ותרומת מעשר אינה אלא אחד ממאה. נמצא כשיש עוד מנכרי אחד בלבד. שנתבטלה. כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>דבריו </b>תמוהים מאד. ולא ידע מר דטבל אוסר בכל שהו במינו. והכא דבודאי עסקינן כמ\"ש. א\"כ לא מיבעיא כי מתהני מכוליה בבת אחת. פשיטא אין הטבל עולה אפילו באלף של חולין ודאין. אלא אפילו אם לוקח קצת ממנו. חשוב ודאי. דכל היכא דליכא תרי ספיקי. כודאי דיינינן ליה. עמ\"ש בס\"ד ריש דמאי. על כן אין מקום לכל מה שכתב כאן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וטננו</b> נתלחלחו. <b>נראה</b> שעל שם זה נקרא הטיט הלח. טינא בארמית. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חושש</b> כו'. ה\"ק אם נתן בה חטים. אינו חושש שמא טננו. רע\"ב. <b>פירושו</b> זה לקוח מהר\"ש. ואינו נראה לי כלל. כלפי לאיי ולא כל דכן הוא. אם לעיל מ\"ד במרבץ ביתו. חששו. כל שכן בגורן. דשכיחי חטים. ואפילו מספקא. הוה לן למיחש טפי מבבית. כל שכן בודאי נתן שם חטין. ומה טעם בזה לומר שאינו חושש אם טננו. ",
+                "<b>ושכתב </b>תי\"ט דבבית שכיח טפי שיטננו. ",
+                "<b>מנליה </b>הא. וצריך שיקנה לו אוהבים שיעידו ע\"ז <b>אע\"פ</b> שיכולני ליתן קצת תבלין לחלק בין בית לגורן. דבית סתמא ניחא ליה בטנינה. אי משום החטין דקבעי למכרן או לבשלן. ומעתה הרי הוא לותתן. כי לחטים יפות הוא צריך עכשיו. וכן הרבוץ יפה לבית. להשכיב העפר והאבק. וללחלח האויר. משא\"כ בגורן דניחא ליה טפי בפירות יבשין לעולם. כי קודם דישה. פשיטא צריכין להיות דווקא יבשין. ואם נתרככו בשיבלין. נפסדים אח\"כ בדישה. וכן אחר שנדושו ועשאן כרי ואוצר בגורן. כל כמה דיבישן. טפי מעלו. לפי שהן מתקלקלין בודאי. כשמונחין צבורין והן לחין. <b>ואי</b> משום שגם לקרקע נגובה וחרבה הוא צריך בגורן. כדי לדוש עליה. וכל מה שהיא קשה. יותר טוב. משו\"ה לא הוי דניחא ליה. אפילו נתן שם חטין ודאי. <b>מ\"מ</b> אינו נראה בעיני. אלא מתניתין סתמא כפירושה. דדווקא כשכיבד הגורן וריבצו. ולא נתן שם חטין אח\"כ לטנן בהא קמ\"ל רבותא. אע\"ג דדרך הגורן להניח שם משנה לשנה. ס\"ד דניחוש דילמא לא כיבד יפה. וכי משכח בתר הכי חטים. נחזיק להו במטוננים משעה שריבץ. ואומר שכחינהו ולא אדעתיה. ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>א\"א שלא לשמוח</b> והא דלא שקעום במים. מפני שטרודים לעבור את הנהר. ",
+                "<b>והוא </b>עצמו טעמו של ר\"י. דס\"ל שמחה גרידא. לא מהניא. מדלא עבוד מעשה. ",
+                "<b>אלא אם עמד והדיח</b> אבהמתו לחוד קאי וכדמפרש. ",
+                "<b>ובבהמה טמאה</b> כו'. <b>נ\"ל</b> היינו סוס ופרד גמל וחמור. שסתמן לרכיבה הם עומדים. ודרך בעליהם להשגיח עליהם. שתהיינה רגליהם רחוצות ונקיות. שלא ילוכלך בהן הרוכב עליהם. משא\"כ שור ופרה. אם עסוקין במלאכת החרישה. אין אדם מקפיד על נקיון רגליהם. וצ\"ע בכלב. ",
+                "<b>ועתי\"ט </b>בדברי מהר\"מ. דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך. אם יהיו רגליה מלוכלכות ע\"כ. <b>ר\"ל</b> שסוף בהמה לשחיטה ולהפשיטה עומדת. ואי נמי קיימא לרדיא. פשיטא דלא קפיד כנ\"ל. אבל בהמה טמאה דסתמא קיימא לרכיבה או למשא. ודאי קפיד אלכלוכן. בבני משא ודאי איכא קפידא טובא. לפי שקשה על הבהמה לישא כשרגליה מוכבדות ממשא הטיט הדבוק ברגליה ונסרך בה. כ\"ש בסוס שמונעו מלרוץ. וגם ליפותו הוא צריך ככתוב וכשנוי משא\"כ בטהורה כדאמרן. "
+            ],
+            [
+                "<b>וברגליה</b> ואינן מלאות טיט. להכי לא תלי בשמח. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השוחה</b> נראה שהוא בשי\"ן ימנית. מענין וישח אדם. שחה לעפר. לא בשי\"ן שמאלית. מענין כאשר יפרש השוחה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו אב הטומאה</b> ואמרינן לעיל דמשקין טמאין מטמאין לרצון ושלא לרצון. אפ\"ה אינן מכשירין. כיון שירידת הגשמים עליו. היתה שלא לרצון רע\"ב. <b>ר\"ל</b> שטומאת הגשמים היתה שלא לרצון. וכי אמרינן משקין טמאין מטמאין שלא לרצון. היינו כשתחלתן לרצון. <b>וצ\"ע</b> אי הכי מאי איכא בין משקין טמאין לטהורין. ",
+                "<b>אם נער</b> עמ\"ש בס\"ד בריש מכלתין. גבי אילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהוא מושיט ידו</b> והפירות טהורין. לא הוכשרו. <b>ואם</b> היה טמא. לא נטמאו. ",
+                "<b>ובה\"א יערה</b> צ\"ע מ\"ש מהא דלעיל (מ\"ב) אם נער בכי יותן. דסתמא תנן. ועמש\"ל בריש מכלתין גבי המרעיד את האילן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והוא טהור</b> אם העלהו טהור (ולא נגע בנדה) טהור. "
+            ],
+            [
+                "<b>פשט מי שהיו ידיו טמאות ונטלן ידיו טהורות</b> אם בא לאכול פת חולין. אבל לפת מעשר. טמאות. נ\"ל <b>ובכן</b> תתכן הגהת מהר\"ר וואלף גרמייזא. וקדחי ליה תי\"ט במלי דכדי. בגילא דחיטתא. דקסבר הידים טהורות לענין הפירות נשנו. ולא כן הוא. דאי הכי טהורות טהורות. תרי זימני למה ליה. אלא ודאי כדפרישנא. ",
+                "<b>אם חשב כו' ידיו טהורות</b> אף לפת דמעשר כך נראה לי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ופשט אב הטומאה את ידו לתוכה טמאה</b> דכלי מקבל טומאה מאב הטומאה. ולא עלתה לו טבילה כו'. שהמים שבתוכה חוצצין בינו ובין המקוה. <b>עתי\"ט</b> שהחליט לעקור נוסחא זו. וכ\"ד הר\"א וכ\"מ. <b>ולי</b> קשה הדבר לשמוע. לא בלבד מחמת אחריות לשון שלם (שלא נחשדו סופרי המשנה. להוסיף בה מדעתם דבר) כי כבד הוא לסבלו. אלא שלשון המשנה מסייעו לקרבו. לא לדחותו בשתי ידים. כי לפי הבנתם. למאי נ\"מ תני שהיא מלאה מים. דלדידהו הוי לישנא יתירא לגמרי. דמדי אריא אלא מפני שאין לה טהרה במקוה. א\"ה ליתני הכי. קדרה שהיא נתונה לתוך המקוה. תו לא. אמאי נסיב תנא מדי דלא צריך ליה כלל. <b>הילכך</b> נ\"ל נוסח פירוש הר\"מ עיקר. אלא שהשמיט בו המעתיק מלה אחת. וכך צ\"ל. לפי שהמים שבתוכה (אינם) חוצצים. וה\"פ דמתניתין. קדרה מלאה מים נתונה במקוה להשיקם. שאפילו מים צפין ע\"ג רק כל שהו. נטהרו. וקס\"ד אם פשט אה\"ט ידו לתוכה. ולא נגע בקדרה עצמה. לא תהא הקדרה טמאה. מפני שהמים חוצצין בין ידו לקדרה. ומי המקוה אינם מקבלים טומאה. והו\"א דמים שבקדרה כיון דמחוברים לה. הרי הן כמוה. ולא נטמאת קדרה. קמ\"ל דמימי הקדרה עדיין הן חשובין תלושין לענין זה. כיון שעומדים בכלי בפני עצמן. ולא נתערבו במי המקוה (אע\"פ שנדבקו בהם. לא חשיבי מעורבין. דוק ותשכח דכוותה) במלתייהו קיימי. מיטמאין ומטמאין הן כמתחלתן. ואע\"פ שמשיקין בקדרה מים של מגע טומאות. והמים טהורים. וקדרה טהורה. משא\"כ באה\"ט אין ההשקה מצלת הכלי. אע\"פ שהן עצמם נטהרים. כך נ\"ל נכון. דוק בריש מקואות. ",
+                "<b>ושאר כל המשקין טמאין</b> דלא חשיבי מעורבין (דלבטלו ברובא דמי מקוה. כדלקמן מ\"י. דשאני הכא) כדפרישנא. דאפילו מים שבכלים אינם מתערבים עם מי מקוה. אע\"פ שמי מקוה עולים על גביהם. כ\"ש שאר משקים. דלא מתבטלי בהו כה\"ג. "
+            ],
+            [
+                "<b>הממלא בקילון</b> צ\"ע מ\"ט חשובין מימיו תלושין. על כרחנו נאמר דפירושו כמשמעו. שאדם דלה המים ושפכם לקילון. שכן הוראת לשון הממלא בלי ספק. וכן ראיתי אח\"כ בפירוש הר\"מ. והוסיף לבאר שהקילון הוא תעלה של עץ או חרס. ",
+                "<b>ולע\"ד </b>אין צריך לכך. עיין ריש מקואות. ותמיהני מסתימת רע\"ב ושתיקת תי\"ט. ",
+                "<b>אם נגבו</b> עתי\"ט משם הכ\"מ אליבא דראב\"ד עד ומ\"מ יש להעמיד כגון שהשליך פירות בקילון ולא ידע אם היה בו כדי להטפיח. ע\"כ. <b>וצריך</b> לפרש א\"כ. <b>אם נגבו.</b> שרואה עתה שאין בהם כדי להטפיח. ",
+                "<b>כ\"ע </b>הכ\"מ אליבא דרמב\"ם. שאפשר לדחוק ולומר דמעיקרא אין בדעתו שיהו כתלושין ברצון כו'. ",
+                "<b>הרי </b>כאן מלין ע\"ג מלין. ואפילו אמר כן בפירוש. מחשבה אינה מוציאה מיד מחשבה. כל שכן אשר לא חשב ולא עלתה על לבו. מי איכא למימר הכי. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שהוציאם כו' טהורין </b>שהעצים אינן מקבלין טומאה. <b>ונסתלק</b> פשיטא דתי\"ט. והא אשכחן עצים דבני קבולי טומאה נינהו. עיין פרק ד' דזבחים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואם כמשחק עמו</b> נראה דהיינו שמתאבקים יחד. לראות מי יגבר. וישליך את חברו לנהר. א\"כ סבר וקבל. והוי דניחא ליה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רש\"א בכי יותן </b>נל\"ל הטעם דאע\"ג דלא ניחא ליה שירד הדלף לתוכן. מ\"מ כיון דבללן שלא יהיו מים הרבה במ\"א כו' חשיב ניחא ליה. מהר\"ם. <b>דכוותה</b> איכא טובא פ\"ק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ואת שבאבן</b> כו'. מ\"ש תי\"ט בשם מהר\"ם. אם פשט טמא ידיו ונפלו מן המים. מים שעליו טהורים. <b>לא</b> הבינותיו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מצונן לחם</b> הר\"מ פירש לפי שעמוד המשקה יתחמם כו'. שהעשן העולה מן החמין משקין הוא חשוב. <b>קשיא</b> לי אי הכי. אפילו מחם לחם נמי. וכ\"ש כשהתחתון כחו יפה. לא ידענא טעמא דת\"ק. <b>ושמא</b> משום דהבל מוציא הבל (כדאמרינן בכירה) ואינו מניחו להכנס. לכן העליון דוחה את התחתון (דכה\"ג ודאי עלאה גבר) ואינו מניחו לעלות. שהנצוק מכביד עליו. ונפסק עמו. ואינו חוזר לאחוריו. "
+            ],
+            [
+                "<b>אם הזיעו ידיה הקדרה טמאה</b> לפי שההבל מחבר. כגון מערה מצונן לחם. ודבר תימה הוא כו' אכתי כו' איכא לדמויי למחם לחם דטהור כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ואמינא </b>אנא מי דמי. התם הנצוק היורד מלמעלה כבד הוא. ובא להתחתון ונוגע בו. פשיטא אין חילוק בין אם הוא חם או צונן. מכל מקום מטמא הוא את התחתון. שנגע בו. מה שאין בכאן. שאין כאן נגיעה ממש. אלא ע\"י הבל המחברן. <b>איברא</b> הר\"ש שפיר קאמר. ולא אייתי ראיה אלא על ההבל העולה. שדינו כממש. ומטמא לטהור. הא ודאי שמעינן מהתם. והא הוא דצריך למילף מכה. מ\"ט הקדרה טמאה. אע\"פ שלא נגעה בה. ולא ירד לתוכה משקה טמא. אפ\"ה מטמאים ידיה את הקדרה. כאילו נגעה במשקין טמאין. ודוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>בשביל שימתונו כו' </b> וכתב מהר\"ם דלא נתכוין כו' אלא שיתלחלחו מן האויר. <b>כלומר</b> שלא יתייבשו ויתקשו כעץ. אבל אין דעתו שיפלו עליהם מים. שרטיבות חיצוני ולחות רב. רע להם מפסידן ומרקבן. ",
+                "<b>בלחים </b>רטובים מחמת עצמם. שנלקטו מקרוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הדגים בחזקת טומאה </b>לפי שהם מוכשרים במים כו'. <b>אע\"פ</b> שבעודם חיים לא מקבלי הכשר. כמו שאין מקבלין טומאה. אלא שיש לחוש כי גם אחרי מותם עדיין משקה טופח עליהם. והרי הוא תחלתן לרצון. כדי שלא ימות הדג מהר קודם קריעתו. שאז הוא מקולקל. ואינו ראוי למאכל אדם. הילכך ניחא ליה במים שעליו שבהם חיותו. וכיון שיבש כסלע בין סנפיריו. הרי הוא כמת. אבל אם נתייבש לגמרי מגבו (קודם שיבש כסלע בס\"נ) אין מועיל בו הכשר הקודם. מאחר שכבר כלה לחות המים שנפלו עליו עודהו חי. בטרם נעשה אוכל. אלא דבסתמא מוקמינן ליה. בחזקת לחותו כשהיה. היינו דדייק תנא ואמר בחזקת טומאה. ר\"ל העמידם על חזקתם. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>הרע\"ב והטמא והטהור. לישנא דקרא נקט. <b>ותו</b> דלא כדי נסבה. אלא כי היכי דלא תימא דמזהר זהיר בהו המוכרם. שלא יגע בהם הטמא. קמ\"ל דלא אפשר להבדיל בין הטמא והטהור הבאים לקנות. הילכך אפילו אמר שמרתים ממגע טמא. לא מהימן אפילו הוא חבר. דאנן סהדי דמשקר. ",
+                "<b>מפני שהן מפקידין אותם</b> גרסינן. דכל הפירות מפקידין אצל ע\"ה הר\"ש <b>קשיא</b> לי. מה טעם בזה. ומאן לימא לן דשפיר עבדי. אטו ממקלקלתא נילף. אע\"פ שיכולני לדחוק ולמצוא לו טעם. אינו ערב לחכי. ומאי פסקא. ולא אשתמיט תנא לאשמועין כה\"ג. ומאי שהן דקאמר. דתלי טעמא במנהגא דעלמא. לא אשכחנא דכוותה. דתלי תנא תניא בדלא תניא. <b>אבל</b> בר מהא ק\"ל טובא. הא איברא אפכא שמעינן לתלמודא בבכורות. שהלוקח ציר מע\"ה. משיקו וטהור. הרי מבואר שאין ע\"ה נאמן עליו. והוא בחזקת טומאה אצלו. <b>ואין</b> לומר התם בסתם איירי. א\"ה מאי איריא ע\"ה. נימא ציר טמא משיקו. וטהור ממ\"נ. ",
+                "<b>עם </b>שיש לדחוק וליישב. אינו נ\"ל. גם בשלהי ההיא שמעתא מוכח. דמשום חשדא דע\"ה נגעו בה. ",
+                "<b>לכן </b>נ\"ל בע\"ה הענין הוא בהפך מדעת ר\"ש. אלא כך הוא הפירוש. על כולם ע\"ה נאמן בשלו. ולוקחין אותן ממנו יבשים. כמ\"ש פרק ב' דדמאי. ואינו לוקח ממנו לח. אבל לוקח ממנו יבש. ונאמן לומר לא הוכשר. כך הוא הדבר כאן. חוץ מדגה. מפני שהיא בחזקת טומאה. ר\"ל מוכשרת. דמפקידים אותה אצל ע\"ה. והוא אינו נאמן לומר לא נטמאו. כמ\"ש שם בדמאי. זה הפירוש הוא כפתור ופרח. מסוד ה' ליראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבעה משקין</b> בד\"ה הם בסוד ז\"ס הבנין. שהם פירות האילן העליון. ומתחיל בגוף אילן עץ החיים (מילוי יה\"ו עולה ט\"ל. י\"פ עולה שמים. היינו טל שמים) והולך לימין ולשמאל. ומסיים בנו\"ק בדיוק נפלא. המ\"י. ",
+                "<b>משקין הן</b> כל עוד שהן לחין וזבין. לאפוקי הקרושים. יצאו מתורת משקין. ונעשו אוכלין. ",
+                "<b>המים </b>אפילו הרעים לשתיה. כחמי טבריא ושאר מים מרים מלוחים וחמוצים. ",
+                "<b>והשמן </b>פשוט דהיינו נמי דווקא שאין לו שם לווי. לאפוקי שמן שומשומין שמן אגוזים וצנונות ודומיהם. ",
+                "<b>ודבש </b>שנאמר ויניקהו דבש. והא דכתיב אכלתי יערי עם דבשי. מתוקם בדבש תמרים. <b>ותו</b> כיון דאשכחן דהוי משקה. אע\"ג דזימנין כתיב ביה לשון אכילה. לית לן בה. משום דשתיה בכלל אכילה. <b>ועוד</b> דבש ודאי זימנין הוי אוכל.. ",
+                "<b>ודבש </b>דבורים. שא\"ל שם לווי. כתי\"ט וקשה הא דבש סתמא דבקר' דתמרים הוא. <b>ר\"ל</b> משום דמוקמינן לקרא דדבש. דכתיב גבי שבעת המינין בדבש תמרים. <b>ולק\"מ</b> התם דבר הלמד מענינו הוא. דכתיב ארץ זית שמן ודבש. יגיד עליו רעו. דבגדולי קרקע הוא. וכעניניה דכוליה קרא. דכולהו שבעת מינין גדולי קרקע נינהו. לאפוקי דבש דבורים. דלאו גדולי קרקע. ",
+                "<b>איברא </b>בעלמא. היכא דכתיב דבש סתמא של דבורים הוא. כגון הלך דבש. ודכוותיה זבת חלב ודבש. אפשר נמי הכי הוא. אע\"פ שפרשוהו ג\"כ בשל תמרים. ",
+                "<b>ודבש דבורים</b> לענין מ\"ש תי\"ט. שאפילו קרוש. עמו\"ק א\"ח (סקנ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>מי חלב</b> ולא זכר את החמאה. <b>נראה</b> שדין אוכל יש לה. מפני שהיא קרושה (אע\"פ שהיא רכה. מ\"מ אינה נמחית. וכל המשקין הקרושים א\"ל דין משקה) <b>אצ\"ל</b> גבינה. שאפילו נמחית אין לה דין משקה. <b>וכן</b> המלח המתבשל מן המים המלוחים. או ממשרפות מי הים. אע\"פ שהוא תולדות המים. פשיטא שאין לו דין מים להכשיר את הירקות והפירות. שדרך לסופתן במלח. כמו ששנינו במעשרות. סופת באבטיח. כך נ\"ל. ",
+                "<b>מיהא </b>אכתי מספקא לי. בחמאה ומלח שהומחו תחלה עד שזבו כמשקה. ונפלו על האוכלים. אם מכשירים. אם לא. ",
+                "<b>והמוהל </b>עיין פ\"ד דעדיות. ",
+                "<b>דם השרץ כבשרו</b> לכאורה משמע. דשאני דם שרץ. מדם דגים. <b>אבל</b> באמת נ\"ל. שדין דם דגים לענין הכשר. כדינו לענין איסור אכילה. אינו חלוק מבשרו. אלא של דג טהור. מותר באכילה. ומטמא טומאת אוכלין (שאינו משקה) ושל טמא. הרי הוא בכלל דם שרץ. וכן דם חגבים. כיוצא בו. שכולם בכלל שרץ. ולוקין עליהם. זה משום שרץ המים. וזה משום שרץ העוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>הדלעת </b>במחובר קרוי דלעת. דוק ותשכח. ",
+                "<b>ואם </b>שוב נתלשה. ועדיין משקה טופח עליה. אינו מכשירה. אם ידוע שלא נפל עליה משקה אחר בתלוש כי אם זה. <b>עוד</b> נ\"ל דנקט דלעת. משום דשיעא ואקושא ולא בלעא. משא\"כ שאר פירות. דילמא לא סגי להו בגרידה. ",
+                "<b>עוד </b>פשוט הוא לדעתי. דאגב אורחא בעי לאשמועין נמי דינא לענין איסורא. וכי הא דאמרינן פכ\"ה. גבי סכין שחתך בה בשר. וחתך בה קשואים. גריד לבי פסקיה. ה\"ה כאן קמ\"ל דשרי אף באכילה. ע\"י גרידה בעלמא (שלשון טהור כולל גם המותר. כמ\"ש הרבה) וזה אינו אלא דווקא בקישואים ודילועים. כמ\"ש שם. והרי זה ישר ונכון <b>גורדה</b> בדלי\"ת. מן להתגרד. "
+            ],
+            [
+                "<b>חלב הזכר טהור </b>ונ\"ל שאסור הגדול לינק ממנו. כמו חלב האשה. מטעמא דכתב הרא\"ש. דאתי לאחלופי בבהמה טמאה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מכשירין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b80410594d420ef0323fc86ab61f55661688f715
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,233 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מקואת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>במקואות </b>שם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ\"ד ה\"א. האחד צרו\"י העי\"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו\"ל. ע\"מ מקנה. ונמצא בציר\"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז\"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד\"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו\"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ\"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז\"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים. ",
+                "<b>גבים </b>גומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע\"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו. ",
+                "<b>ושתה טהור טמא</b> עיין רע\"ב דאזיל בשטת הר\"ש. <b>וקשיא </b>לי ביה טובא. דהתנן פ\"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע\"פ המים טהור. ",
+                "<b>הניחא </b>לר\"ש דהתם (מ\"ח). ולשטת פיר\"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. <b>אלא</b> לפ\"ד הר\"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר <b>גם</b> צ\"ע אי איירי בגבא שברה\"י או ברה\"ר. <b>עוד</b> צ\"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ\"ב מ\"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו\"ה. לחפש ולעיין בחבור הר\"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב\"ד חזרו המים כו' וכ\"ן מלשון רע\"ב והר\"ש במ\"ו. <b>לא</b> היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ\"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי. ",
+                "<b>ומלא בכלי טהור</b> דחיישינן לטפה כו' וא\"צ למ\"ש הר\"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע\"כ תי\"ט. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר\"ש. משום דמיהת טופח ע\"מ להטפיח בעינן (כמ\"ש שם בס\"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע\"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ\"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו\"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. <b>ותו</b> ש\"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית. ",
+                "<b>אם הדיח כו'. </b>עתי\"ט העתיק לשון ראב\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>תקון. צ\"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. <b>ונ\"ל</b> דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח\"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא\"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. <b>אלא</b> ה\"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע\"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ\"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע\"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ\"ש שלהי ערלה בס\"ד. ועפ\"ב דמכשירין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ומ\"מ ק\"ל כו'. דת\"ל משום טפה כו' וכדפ\"ל שאין למשקין שיעור. <b>הא</b> תריצנא לה שפיר לעיל בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גבים </b>ע\"ל מ\"א. ",
+                "<b>בורות </b>כו'. ע\"פ רע\"ב. כל הני בידי אדם נינהו. ",
+                "<b>מי תמציות שפסקו</b> מ\"ש בתי\"ט ולא הדיחו. <b>שבוש</b> הוא וצריך למחקו. "
+            ],
+            [
+                "<b>כשרין לחלה</b> לתי\"ט ובחבורו של הר\"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'. ",
+                "<b>אמנם </b>מובן היטב בלי הגהה. ר\"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי\"ט. ובחנם נדחק בלשון הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושתה טהור</b> עתי\"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול\"ל השקה. ",
+                "<b>שמא </b>שכח משנה ו' דפרק בתרא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מוכים</b> לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע\"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם. ",
+                "<b>שבהן טבילה לזבים</b> עיין שאילת יעב\"ץ (ספ\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעים סאה</b> מקו\"ה גי' מ' סאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ספקו ליטמא</b> כו'. אבל יש תרומה דרבנן כו'. למהר\"ם מהעתקת תי\"ט. <b>ונ\"ל</b> שצ\"ל יש טומאה דרבנן כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין</b> עפ\"ד דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בבור </b>שלא נשארו בו מ\"ס. אחר שנתמלא העציץ שלשה לוגין. איירי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שבלע הבור את מימיו ישבר. </b>הקנקנים. דמים שבתוכן ל\"ח שאובין כו' תי\"ט בשם הרא\"ש. <b>לפ\"ז</b> אפילו בשלשה לוגין נמי. ורע\"ב מוקי לה ברביעית. <b>א\"כ</b> אין פירוש זה דרא\"ש עולה בקנה אחד. עמ\"ש רע\"ב. והוא מפירוש ר\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רי\"א ב' מקואות כו'. </b>ערפ\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבור שבחצר</b> שאין בו מ' סאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד כלים גדולים כו'. </b>עתי\"ט אבל התו\"כ אחד גדולים כו' שהם יתרים על מ\"ס. <b>נ\"ל</b> פשוט כוונת התו' אינה שצריכין להיות יתרים דווקא. לשיהיו טהורין. אלא ר\"ל מארבעים סאה ולמעלה. דמ\"ס כלמעלה וכיתרים חשיבי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה יהא בנקב </b>לבטלו מתורת כלי. ואיכא למתמה א\"כ היכי קתני ואינה יכולה לקבל מים כל שהן. דמשמע ודאי שא\"צ שיעור לנקב כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי זה. הא ודאי איפכא משמע אלא בעי שיעור עכ\"פ. שצריך שיהא בנקב עד שלא יקבל מים כל שהן. ושמא. זהו שעורו של כשפופרת הנוד. שאם הוא כזה. אז אינו יכול לקבל מים כ\"ש. <b>ואיהו</b> קסבר דכל שהן אנקב קאי. וליתא. אלא מים כל שהן קאמר. ולא קשיא מידי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעין שהעבירו ע\"ג השוקת </b>כו' משנה זו חמורה מאד. כי לשונה היולי סובל צורות רבות. וכבר צווחו בה קמאי. הר\"ש והר\"מ והרשב\"א והרא\"ש. שקבצם כעמיר גורנה בב\"י (י\"ד סר\"א) וטרח ויגע מאד בדבריהם ופירושיהם. ושכלי צר מהכילם. באמת לא ראיתי מימי מבוכה גדולה כמוה בענין ובלשון. לא נתחוורו לי דברי המפרשים בכלל. וא\"א לי להלום לשון המשנה ע\"פ דרכיהם. וא\"צ להאריך בתמיהות עליהם. כי עצמו מספר. כאשר ירגיש המעיין הישר הולך. החולשה עצומה בענין. והסתירה מכמה משניות הצווחות כנגדם. כאשר קצתם נזכרו בדבריהם. ונוסף עליהם כהמה. שלא נתיישבו ולא סרו עד היום. גם בדברי הראב\"ד שהביאם ג\"כ הב\"י שמה. ראיתי שערוריה. שנראה שמפרש שהעבירו דמתניתין בדלי. ואשתומם על זה. לא ירדתי לסוף דעתו. והפלא הגדול בכל זה. שכמדומה שלא שתו לבם כה\"מ לפ\"ז. ולמשנת מטהרים העליון מן התחתון שלא נגעו בה כלל. והר\"ש חדש לנו גזרה. שאין יכול לעמוד בה. מפני שלא שערוה אבותינו רז\"ל. ההפך שמענו. דבתלוש גזרו יותר ממחובר לקרקע. דבכ\"מ ה\"ה כקרקר. ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו. לא נוסיף עליהם. ",
+                "<b>ואשוב </b>אתפלא מאד ביחוד על שני ראשי המפרשים הר\"מ והר\"ש. דמפרשי למתניתין שהמים עוברים בתוך השוקת. ומוקי לה הר\"ש בשוקת כלי. ותקשי ליה. הא קתני סיפא העבירו ע\"ג כלים ואמאי ברישא אשתני דינא. ונראה דמשו\"ה ניחא ליה למשכוני נפשיה אשינויא דחיקא. ולפרושי לישנא שהעבירו על גבי שוקת לתוכה. ומתוך כך העמיס עליו משא כבד. מנשוא על שכמו של אדם גדול. כמו שהקשה לעצמו. <b>ותו</b> מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. דהעבירו ע\"ג שפה. לא נתיישבה כלל (ואינה מקבלת ציור לפי דרכם ז\"ל. לא אדע איך נתפייסו בה) אפילו בשפה יפה. <b>אמנם</b> גם את זאת לא אוכל לשער. מה ראו על ככה מה להם ולצער. לאוקמי מתניתין בתרי טעמי. מ\"ש ע\"ג דרישא. דמפרשי ליה אל תוכה. ולא כדמפרשי ע\"ג כלים (דמשנה הסמוכה. על דופני כלים. ובודאי שכך הוא פירוש על גב בכ\"מ (מבחוץ הוא. לא בפנים) ומדוע לא נבין לשונות שתי הבבות על דרך אחד. הלא בלשון אחד ודבור אחד נאמרו. לא נשתנה זה מזה. ומה המעכב עלינו לפרש הרישא כסיפא. ואז מהרה תופע כמו אופל המבוכה העצומה. ושבה המשנה בריאה ושלימה. וטובת מראה. מובנת בדרך ישר בלי דוחק. וכך הוא הענין לפ\"ד. הפך מדעת המפרשים. אלא הב\"ע בשוקת סלע. דהיינו נמי סתם שוקת (וגלי תנא בחדא. ה\"ה לאינך. ולא בעי לאורוכי בה בכל זמנא) ורישא נמי מתפרשא ע\"ג. כסיפא. דע\"ג כלים. היינו על אחורי או על דופני השוקת. העביר קלוח המעין. שיקלח דרך עליו (לא אל תוכה). ואמר שהוא פסול. משום קטפרס נגעו בה. שאינו חבור (כמ\"ש פ\"ח דטהרות) כך אחורי השוקת משופעים הם. ואין המים הנזחלים על גביו מתחברים יחד. לפיכך נפסל קלוחו שם. שאין לו עוד דין מעין ולא דין מקוה לטהר אפילו במ\"ס. דלא אשבורן הוא. ",
+                "<b>העבירו ע\"ג שפה </b>זו הבבא פירושה שהעביר הקלוח לתוך השוקת. עד שנתמלאה על כל גדותיה ועברו על שפתה כל שהוא. כשר חוצה לה. מפני שהמים מחוברים שם למעין. דקוו וקיימי. ולא נפסקו מן המעין. שמושך שם דרך הנחה בתוך השוקת. לפיכך דיו בכל שהו על השפה כדינו. דלא בעי אלא כקלפת השום וכחוט השערה שמחברם יחד אבל בתוכו מ\"מ פסול. משום גזרת כלים. כאותה ששנינו פ\"ה דפרה ולעיל פ\"ה דמכילתין. בשוקת דבסלע. שאינה פוסלת את המקוה. פירוש המים הנמשכים ממנה ובאים למקוה. א\"כ. הא מים שבתוכו. אינם כשרים לטבול בהם. והיינו ממש הא דתנן הכא כשר חוצה לה ולא בתוכה דבר אחד הוא. ועד השתא בשוקת דלא כלי עסקינן. <b>הדר</b> קמ\"ל בסיפא דינא דכלים (ובפשוטים קמיירי השתא דומיא דספסל) והרי זה הפירוש פשוט ישר ונאמן. מכוון עם כל השמועות המשניות והסוגיות ומסכים להלכה ברורה. ושפה ברורה בלי גמגום כמלא נימא וסר ענן חשכת הספקות המתעולל בה. והרי זה דבר דבור על אופניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הימים</b> משנה זו כפולה במסכת פרה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו זב וזבה</b> ע\"ל בתי\"ט ז\"ל וכבר התבאר בראש מגלה. ר\"ל בתוספתא. ועשי\"ע (ספ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש</b> קשיא ליה למהרי\"ק מדריש פרקין כו' וניחא ליה דהא שהפסיקו ה\"ה כמקוה היינו דווקא היכא שנחו המים במקוה כו' עתי\"ט. והוא דוחק עצום. <b>ולי</b> נראה פשוט שיש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. וזה ברור דוק. <b>עי\"ל</b> גל שאני. דיש ארבעים סאה מים מקובצים במקום אחד. ",
+                "<b>ובו ארבעים סאה</b> ז\"ל תי\"ט תמיהני כו' דבמעין לא בעינן מ\"ס כו' והרא\"ש כתב בשם רי\"ו. דאף מעין אינו מטהר בכ\"ש. אלא לכלים כו'. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתנו שהיא נראית ראיה גדולה כו' ע\"כ. <b>תמהתי</b> מה זו ראיה של כלום. והא הכא בגל שנתלש עסקינן. שהופסק מן המעין. ואם אין בו מ\"ס. ודאי שאין מטבילין בו אפילו כלים וידים. דהא השתא לאו מחובר למעין הוא. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמטהר בזוחלין (והיינו דאטעייה להרב תי\"ט בלי ספק. שחשב מפני זה. שעדיין נדון כמעין לכל דבריו. והא ודאי בורכא). ",
+                "<b>היינו </b>אי משום טעם מהרי\"ק. ואי מטעמא דידי כדלעיל. ול\"ק מידי. דשויוהו לענין זה כמעין לטהר בזחילה. מיהו פשיטא דמשו\"ה לא מטהר נמי בבציר ממ\"ס. מאחר שאינו מחובר למקור. שבו מ' סאה. וכל המטהרין בזוחלין. צריכין עכ\"פ מ\"ס מחוברין. וק\"ל. ",
+                "<b>על כן </b>במ\"כ. זאת הראיה היא טעות גמור. וגם המעין אינו מטהר בכל שהו. אלא מטעם שהוא מחובר למימי התהום. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עוקת המערה</b> גומא שבשולי המקוה. <b>ולה</b> תקרה מפסקת בינה ובין המקוה שלמעלה ממנה. כדמפרש ואזיל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הספוג</b> טעמא משום דבנועים בו כמ\"ש רע\"ב. <b>אבל</b> אם סחט הספוג שהיו בו ג' לוגין. ודאי פוסלין המקוה. כדתנן לעיל פ\"ג. הסוחט את כסותו. וכן פ\"ז בכר וכסת. דכל ע\"י אדם. לא צריך כלי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גסטרא </b>טמאה. ",
+                "<b>אם היו המים צפים ע\"ג</b> (הגסטרא) <b>כ\"ש</b> תו לא מקבלי טומאה. כיון דמחברי. לר\"ש. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותיו. במאי עסקינן. אי בתר הטבלה העלם עמה. מאי מהני דהוו מחוברים במקוה. האדנא תלושים נינהו. ומטמאים את הכלים ע\"ג הגיסטרא. ואם הוציאם ממנה עודה במים. ברישא נמי טהורים. <b>וי\"ל</b> ברישא אע\"ג דהוציאם. כבר נטמאו. אם אין המים צפים ע\"ג. אע\"ג דטהרו מטומאתם. מ\"מ מתטמאין ע\"ג כ\"ח. בעברם דרך אויר הגסטרא. אבל בסיפא אם הוציאם קודם שהעלה הגיסטרא מן המים. טהורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומניח ידו תחתיו</b> וז\"ל הר\"ש מביא סלון כו' וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר. כ\"כ בהעתקת תי\"ט. <b>וזה</b> אמנם ללשנא קמא דהר\"ש (ולשונו צריך תקון. וכך צ\"ל. ולכך נקט ומניח ידו תחתיו שלא יצאו המים כו' עד שעה שיסירם. הרחוק הן הקרוב. ולא חיישינן כו') אבל ללשנא בתרא. והוא שהחזיק בו רע\"ב. נראה שצריך להיות השאוב. במקום תיבת החסר. לשון מהר\"ם שהביא בתי\"ט. צל\"ע. ",
+                "<b>אפילו כשערה דיו </b>עתי\"ט שכתב הר\"ש. ושמא מטעם זה (ר\"ל דשאיבה פסול דרבנן) לא חיישינן אפילו יהא קטפרס. <b>לא</b> נתחוור לי זה. ברם בעיני פשוט הדבר. דמשו\"ה הצריכו סילון. כי היכי דלא ליהוי קטפרס. דאל\"ה סילון זה למה. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א </b>כו'. עתי\"ט לשונו של רבו ר\"ל מתחשב כל (הכותל) שע\"ג. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>האביק</b> נראה שהוא פקק העשוי חריצין סביב לו עקלקלות. וכנגדן בכלי שמקבל את הפקק עשוים בליטות מעוקלות. הולכין בסבוב כמו כן. ומכוונים כנגד חריצין שבפקק. מסבבין אותו בעיגול ונאחז בהן. שהבליטות נכנסות בחריצים. ובאופן זה מתהדק הפקק בחוזק (נקרא שרוי\"ב בל\"א) וחברו בלשון גמרא. אעולי ואפוקי באבקתא. <b>אבל</b> לענין הדין. נ\"ל שאין חילוק שאפילו הפקק אינו חרוץ. אלא חלק. אם הוא הדוק יפה. הכל אחד. כי הפקק אינו מקבל כלום (רק האמבטי) אינו אלא סותם בפני המים שבצדו. שלא יתפשטו ויצאו. וזה אם הוא פקק אטום. <b>אולם</b> אם הוא נקוב (שמהפכין אותו והמים עוברין בו) נראה שנדון כנקב שבמטהרת. דשלהי פרקין. ",
+                "<b>בזמן </b>עתי\"ט ז\"ל. וצ\"ע במ\"ט פ\"ח דכלים (יש להוסיף פי\"א ופט\"ו מ\"ב) דמשמש עם הקרקע טהור. <b>עיין</b> מ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליונה מלאה כשרין </b>לפיר\"ש מיירי בפחותין מארבעים סאה. ",
+                "<b>אמנם </b>לפירוש רע\"ב (והוא ע\"ד פיר\"מ) משמע שאין חילוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלוהו. ופוסלין בשלשה לוגין</b> הכי גרסינן. ",
+                "<b>פעמים מעלין </b>במקוה שלם כשר. נתן סאה מי פירות. ונטל סאה. כשר עד חציו. <b>אבל</b> ברובו פסול. והחמירו חכמים במי פירות. נ\"ל הטעם משום דמ\"פ ברובן משנין מראיו דמקוה. ושינוי מראה פוסלו. משא\"כ מים במים. ",
+                "<b>נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו (ה\"ג) ולא פסלוהו </b>אם לא שנו מראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינן פוסלין בשנוי מראה </b>שאין הצבע משנה מראה המים בעצם. אלא במקרה. ואינו מתמזג עם עצם המים. אלא מתערב בלבד. <b>משא\"כ</b> בשינוי מראה דמי פירות. שהוא שינוי בעצם. ",
+                "<b>ומוהל </b>גרסינן. בה\"א. ע\"ל רפ\"ט דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל </b>לתוכן קרטוב יין כו' ל\"פ <b>והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא\"ש. <b>וזו</b> משנה שאינה צריכה. דפשיטא קורטוב מ\"פ אינן משנין מראיו. שהרי אפילו בשלשה לוגין ואף בפחות. אינו משנה מראיהן. <b>והא</b> היינו טעמיה דריב\"ן דחשיב להו כאילו הכל מים. צורך לומר בארבעים סאה. אע\"ג דיין אדום הוא. ומשנה מראה דשלשה לוגין. </b>",
+                "<b>ונפלו למקוה</b> חסר. ",
+                "<b>לא פסלוהו</b> ולא העלוהו. <b>נמצא</b> מה שפוסל במקוה הכשר. מכשיר השאובין שלא יפסלוהו. ",
+                "<b>ונפל לתוכן קרטוב חלב </b>שאם היו שלשה לוגין מים. ונפל לתוכן חלב. מאחר שאינו משנה מראה המים. הרי הן פוסלין. "
+            ],
+            [
+                "<b>דרך שוליהם</b> שלא יפסלו מים הנוטפים מהם את המקוה והמקוה נחסר וצריך להשלימו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ומעלה צ\"ל ל\"מ מים שבתוכם שאובים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כובש אפילו חבילי עצים</b> נ\"ל האי אפילו שייך לכובש. וה\"ק כובש אפילו חבילי כו'. שאפילו אינן אלא חבילי עצים. שהמים באין בהם דרך נקביהם. אפ\"ה בעו כיבוש. שלא יציפו למעלה כדרכן. כי היכי דלא ליהוו חילוק גמור. על פני כל עומק המקוה. שאז אין האויר שביניהן. מציל מן ההפסק. <b>אלא</b> עכ\"פ צריך לכבשן תחת המים. כדי שלא יראו על פני המים. <b>ולא</b> מיבעיא אבנים שצריך הוא לכבשן למטה. שלא יפסיק את המקוה על פני כולו. זה נראה פשוט וברור. בלי שום דוחק בעולם. ",
+                "<b>היה מוליך </b>כו' עפ\"ה מ\"ה. <b>כתי\"ט</b> וק\"ל הא דהקשה מהרי\"ק. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד מ\"ו דפ\"ה. <b>ומ\"ש</b> והכא במערה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קבעי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חלוקים </b>עתי\"ט ז\"ל. ובגליון כתוב. פירוש מלשון איש חלק. <b>פירוש</b> זה נ\"ל טעות הוא. אבל הוא ההפך שאין עמוד השתן נראה חלק ושוה. אלא חלוק ופגום. כאילו הוא נחרץ ונפגם פגימות פגימות כמגרה. על כן דומה לשלשלת. ויש בשורש פעל זה שתי הוראות מתנגדות. כי חלק הקמוץ. מורה על השווי והשעיעות. כענין איש חלק. חלק משמן. וכן הפעל ממנו. חלקו מחמאות. וחלוק הפעול. הוא מענין מחלוקת. הנה הוא יורה חלופו של ענין הקודם. כדבר בלתי משתוה ולא מיושר בשטחו. אלא מתחלק ופגום בחריצים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל טמאה היא ע\"ג רוקה </b>ז\"ל תי\"ט. ומדברי הר\"ש נראה דע\"כ לא מטמאינן במגע. אלא כשתרוק כו'. אבל ל\"נ כמ\"ש ע\"כ. ",
+                "<b>דברי </b>הר\"ש נכונים בלי ספק. והתי\"ט לא עמד על סודו. ובעזה\"י נתגלה לי אמתת הענין. על פי חקירה אחרת תורנית. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סי' תר\"ג. יע\"ש. ",
+                "<b>ואם הדיח את ידיו במים טהורים </b>הלשון היולי. משתמע לכמה אנפי. איכא למימר. ת\"ק בהדחה סגי ליה. בלא רפוי. ואתא ר\"ש למימר. דאפ\"ה בעי רפוי. ור\"ש לחומרא. וי\"ל ת\"ק תרוייהו קבעי. הדחה ורפוי. ור\"ש לקולא קאמר. דברפוי לחוד בלא הדחה סגי. א\"נ ת\"ק. או הא. או הא. קאמר. ור\"ש ס\"ל דווקא ריפוי. אבל הדחה לא מהניא. או דילמא לת\"ק הדחה דווקא. וריפוי לא מהני מידי. ולר\"ש דווקא ריפוי. א\"ד תרווייהו קבעי. משו\"ה לא מכרעא. <b>וכיון</b> שכן לחומרא בעינן למיזל. דהא ספק בשל תורה הוא. ותימה על מה סמכו לפסוק להקל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפלוף </b>חוזר לאלו שאין חוצצין. כשות כו'. <b>דאי</b> לענין חציצה איתני במתניתין. חוצץ הוה ליה למימר. ",
+                "<b>מרקה </b>נ\"ל יש לו חבר. בגמרא דהזהב. גבי קנין. במדי דכשר למקני ביה. לאפוקי מרוקא. ",
+                "<b>קרום </b>אי לענין חציצה אתמר. אינו חוצץ. ",
+                "<b>והכי </b>ודאי מסתברא. דקרום הכא. הוי איפכא מגלד שחוץ למכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על הנקיים</b> הוא תנאי לשלשת הכלים. שקדם זכרם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><b>והתפלה </b>עיין מו\"ק א\"ח (סל\"ט). </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותפלה ש\"ר</b> השתא אשמעינן דין הקשר והרצועות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בלח\"ש מ\"ג פ\"ב דביצה. ובעשרה הלחם. ובמשנה לחם. ",
+                "<b>מלא מ\"ר רואין אותן כאילו הן מים</b> נ\"א <b>כאילו הן יין</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברביעית </b>גם הוא כביצה ומחצה. עמו\"ק א\"ח סק\"ץ. ",
+                "<b>שעשו בו </b>כו'. <b>קשיא</b> אי הכי מה חומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>טבל והקיאן</b> קודם ששהה שעור כדי הלוך ארבעה מילין לאכילה קטנה. או כל זמן שאינו רעב. באכילה מרובה. ",
+                "<b>הקיאה טמאה וטמאתו</b> פירוש טמאה היא כשהיתה. ולכך טמאתו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fafdcd7952ac701cf00e89ba7b8befe7f34f149b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,231 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>במקואות </b>שם מקוה נמצא על שני דרכים. ושניהם בעלי למ\"ד ה\"א. האחד צרו\"י העי\"ן. ולמקוה המים (הוא סמוך. ובמוכרת בסגו\"ל. ע\"מ מקנה. ונמצא בציר\"י גם בלתי סמוך. אבל בענין אחר) הוא זכר. ויש לו חברים במקרא. ואם הם בענין אחר. והשני קמוץ. ומקוה עשיתם (אין לו חבר) נקבה. קבוצו מקות. בשקל את כל מצות ה'. וחז\"ל נשתמשו בו בדרך בעלי אלף. שכך נמצא בד\"ה. מקוא יקחו. גם הוא צרו\"י. ולפיכך הוא זכר. וכן הוא בלשון משנה. בלשון זכר בכ\"מ. והיה מהראוי להיות המקובץ מקוים. או מקואים. אך הם ז\"ל נהגו בו דרך שמות זכרים. המקובצים בסימן נקבי. כמו מן אב אבות אשכול אשכולות מקום מקומות. וכן רבים. ",
+                "<b>גבים </b>גומות עשויות מאליהם בידי שמים. וע\"י מים החופרין לעצמן. מקום בעפר תיחוח ורקק שנחים בו. ",
+                "<b>ושתה טהור טמא</b> עיין רע\"ב דאזיל בשטת הר\"ש. <b>וקשיא </b>לי ביה טובא. דהתנן פ\"ד דטהרות ספק טומאה צפה ע\"פ המים טהור. ",
+                "<b>הניחא </b>לר\"ש דהתם (מ\"ח). ולשטת פיר\"מ דהכא. דיהיב למים שבגבא. דין מים שבכלים. אתי שפיר. <b>אלא</b> לפ\"ד הר\"ש. דאין מי הגבא מקבלים טומאה עד שיתלשו. מאי איכא למימר <b>גם</b> צ\"ע אי איירי בגבא שברה\"י או ברה\"ר. <b>עוד</b> צ\"ע בזה. דהא טומאה קלה. להטמא ולטמא טהור. כדלקמן פ\"ב מ\"ב. וצר לי שאין לי פנאי בעו\"ה. לחפש ולעיין בחבור הר\"מ כעת. והדבר צריך תלמוד גדול. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>בספר האגודה כתב טפת רוק. אבל לשון ראב\"ד חזרו המים כו' וכ\"ן מלשון רע\"ב והר\"ש במ\"ו. <b>לא</b> היה צריך לבקשו מרחוק. מה שמצוי לפנינו בלשונם במשנה זו. מדאצטריכו לאשכוחי. דלא סלקא לטפה השקה. בדלית בגבא מ\"ס. תיפוק להו משום. דרוק אינו עולה לו השקה בכל מימות שבעולם. שאין המים מטהרים את שאר המשקין. ותו לא מידי. ",
+                "<b>ומלא בכלי טהור</b> דחיישינן לטפה כו' וא\"צ למ\"ש הר\"ש דחיישינן כו' שנטמאו כל המים שבכלי ע\"כ תי\"ט. <b>ואני</b> אומר צריכא רבה. לא דבר רק דבר רבינו הר\"ש. משום דמיהת טופח ע\"מ להטפיח בעינן (כמ\"ש שם בס\"ד) דבציר מהכי לא הוי משקה לטמא כלים (אע\"ג דמטמאין משקין בכל שהן. מ\"מ) ויש לומר שמא אין בטפה שנפלה מן הטמא כדי להטפיח. משו\"ה לא סגי דלא נטמאו מים שבכלי. לכדי שיטמאוהו. ובהכי הויא מילתא פסיקא. <b>ותו</b> ש\"מ אגב אורחא. דגם השותה מים הללו. נפסלה גויתו מלאכול בתרומה. כי אית בהו רביעית. ",
+                "<b>אם הדיח כו'. </b>עתי\"ט העתיק לשון ראב\"ד. ",
+                "<b>וצריך </b>תקון. צ\"ל או ולפיכך נעורו הטמאים. או נעורה הטפה. <b>ונ\"ל</b> דלא שייך הכא חזר וניעור. כמו באיסור אחר שבטל במעוטו. אם אח\"כ רבה האסור ויש בו כדי לאסור. דין הוא שיצטרף האחרון עם הראשון. משא\"כ בכאן אחר שבטלה הטפה. במה תחזור לטומאה. כי לא רבתה טומאה עליה. וכי מים תלושין (עם שנחשבו והוכשרו לקבל טומאה) טהורים. יעוררו הטומאה. <b>אלא</b> ה\"ק מים שבגבא אינם מקבלים טומאה. מחמת היותם מחוברים בקרקע. אבל מה ששתה טהור. או מלא בכלי חיישינן דילמא נגע בטפה עצמה. דאע\"ג דבגבא הרי היא כבטלה ברוב המים הטהורים שבו. מ\"מ כל שהיא עומדת בפני עצמה. אין לה בטול. ומעלה בעלמא היא. במשקין דעלולים לקבל טומאה. אע\"ג דטומאה נמי מתבטלת ברוב. עמ\"ש שלהי ערלה בס\"ד. ועפ\"ב דמכשירין. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>תי\"ט ומ\"מ ק\"ל כו'. דת\"ל משום טפה כו' וכדפ\"ל שאין למשקין שיעור. <b>הא</b> תריצנא לה שפיר לעיל בס\"ד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גבים </b>ע\"ל מ\"א. ",
+                "<b>בורות </b>כו'. ע\"פ רע\"ב. כל הני בידי אדם נינהו. ",
+                "<b>מי תמציות שפסקו</b> מ\"ש בתי\"ט ולא הדיחו. <b>שבוש</b> הוא וצריך למחקו. "
+            ],
+            [
+                "<b>כשרין לחלה</b> לתי\"ט ובחבורו של הר\"מ לעשות מהן עסה ולטבול לחלה. ואינו מובן כו'. ",
+                "<b>אמנם </b>מובן היטב בלי הגהה. ר\"ל לגרום שתהא טבולה לחלה. והיינו הך דתי\"ט. ובחנם נדחק בלשון הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושתה טהור</b> עתי\"ט שכתב ואיני יודע מה ענין טבילה לטהרת מים לעצמן. והול\"ל השקה. ",
+                "<b>שמא </b>שכח משנה ו' דפרק בתרא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מים מוכים</b> לפי שלא נתערבו בהם מים פסולים. שמשמרים אותם מחמת חשיבותם. שהם מרפאים את החולים ומוכי שחין (ע\"ש כך נקראים מים מוכים. על שם העלולים המוכים) גם עדיהם המה. שכן עמד טעמם בם. ",
+                "<b>שבהן טבילה לזבים</b> עיין שאילת יעב\"ץ (ספ\"א). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ארבעים סאה</b> מקו\"ה גי' מ' סאים. "
+            ],
+            [
+                "<b>אבל ספקו ליטמא</b> כו'. אבל יש תרומה דרבנן כו'. למהר\"ם מהעתקת תי\"ט. <b>ונ\"ל</b> שצ\"ל יש טומאה דרבנן כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין</b> עפ\"ד דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בבור </b>שלא נשארו בו מ\"ס. אחר שנתמלא העציץ שלשה לוגין. איירי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אע\"פ שבלע הבור את מימיו ישבר. </b>הקנקנים. דמים שבתוכן ל\"ח שאובין כו' תי\"ט בשם הרא\"ש. <b>לפ\"ז</b> אפילו בשלשה לוגין נמי. ורע\"ב מוקי לה ברביעית. <b>א\"כ</b> אין פירוש זה דרא\"ש עולה בקנה אחד. עמ\"ש רע\"ב. והוא מפירוש ר\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>רי\"א ב' מקואות כו'. </b>ערפ\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>הבור שבחצר</b> שאין בו מ' סאה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אחד כלים גדולים כו'. </b>עתי\"ט אבל התו\"כ אחד גדולים כו' שהם יתרים על מ\"ס. <b>נ\"ל</b> פשוט כוונת התו' אינה שצריכין להיות יתרים דווקא. לשיהיו טהורין. אלא ר\"ל מארבעים סאה ולמעלה. דמ\"ס כלמעלה וכיתרים חשיבי. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכמה יהא בנקב </b>לבטלו מתורת כלי. ואיכא למתמה א\"כ היכי קתני ואינה יכולה לקבל מים כל שהן. דמשמע ודאי שא\"צ שיעור לנקב כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי זה. הא ודאי איפכא משמע אלא בעי שיעור עכ\"פ. שצריך שיהא בנקב עד שלא יקבל מים כל שהן. ושמא. זהו שעורו של כשפופרת הנוד. שאם הוא כזה. אז אינו יכול לקבל מים כ\"ש. <b>ואיהו</b> קסבר דכל שהן אנקב קאי. וליתא. אלא מים כל שהן קאמר. ולא קשיא מידי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעין שהעבירו ע\"ג השוקת </b>כו' משנה זו חמורה מאד. כי לשונה היולי סובל צורות רבות. וכבר צווחו בה קמאי. הר\"ש והר\"מ והרשב\"א והרא\"ש. שקבצם כעמיר גורנה בב\"י (י\"ד סר\"א) וטרח ויגע מאד בדבריהם ופירושיהם. ושכלי צר מהכילם. באמת לא ראיתי מימי מבוכה גדולה כמוה בענין ובלשון. לא נתחוורו לי דברי המפרשים בכלל. וא\"א לי להלום לשון המשנה ע\"פ דרכיהם. וא\"צ להאריך בתמיהות עליהם. כי עצמו מספר. כאשר ירגיש המעיין הישר הולך. החולשה עצומה בענין. והסתירה מכמה משניות הצווחות כנגדם. כאשר קצתם נזכרו בדבריהם. ונוסף עליהם כהמה. שלא נתיישבו ולא סרו עד היום. גם בדברי הראב\"ד שהביאם ג\"כ הב\"י שמה. ראיתי שערוריה. שנראה שמפרש שהעבירו דמתניתין בדלי. ואשתומם על זה. לא ירדתי לסוף דעתו. והפלא הגדול בכל זה. שכמדומה שלא שתו לבם כה\"מ לפ\"ז. ולמשנת מטהרים העליון מן התחתון שלא נגעו בה כלל. והר\"ש חדש לנו גזרה. שאין יכול לעמוד בה. מפני שלא שערוה אבותינו רז\"ל. ההפך שמענו. דבתלוש גזרו יותר ממחובר לקרקע. דבכ\"מ ה\"ה כקרקר. ואין לנו לחדש גזרות מדעתנו. לא נוסיף עליהם. ",
+                "<b>ואשוב </b>אתפלא מאד ביחוד על שני ראשי המפרשים הר\"מ והר\"ש. דמפרשי למתניתין שהמים עוברים בתוך השוקת. ומוקי לה הר\"ש בשוקת כלי. ותקשי ליה. הא קתני סיפא העבירו ע\"ג כלים ואמאי ברישא אשתני דינא. ונראה דמשו\"ה ניחא ליה למשכוני נפשיה אשינויא דחיקא. ולפרושי לישנא שהעבירו על גבי שוקת לתוכה. ומתוך כך העמיס עליו משא כבד. מנשוא על שכמו של אדם גדול. כמו שהקשה לעצמו. <b>ותו</b> מ\"ש רישא ומ\"ש סיפא. דהעבירו ע\"ג שפה. לא נתיישבה כלל (ואינה מקבלת ציור לפי דרכם ז\"ל. לא אדע איך נתפייסו בה) אפילו בשפה יפה. <b>אמנם</b> גם את זאת לא אוכל לשער. מה ראו על ככה מה להם ולצער. לאוקמי מתניתין בתרי טעמי. מ\"ש ע\"ג דרישא. דמפרשי ליה אל תוכה. ולא כדמפרשי ע\"ג כלים (דמשנה הסמוכה. על דופני כלים. ובודאי שכך הוא פירוש על גב בכ\"מ (מבחוץ הוא. לא בפנים) ומדוע לא נבין לשונות שתי הבבות על דרך אחד. הלא בלשון אחד ודבור אחד נאמרו. לא נשתנה זה מזה. ומה המעכב עלינו לפרש הרישא כסיפא. ואז מהרה תופע כמו אופל המבוכה העצומה. ושבה המשנה בריאה ושלימה. וטובת מראה. מובנת בדרך ישר בלי דוחק. וכך הוא הענין לפ\"ד. הפך מדעת המפרשים. אלא הב\"ע בשוקת סלע. דהיינו נמי סתם שוקת (וגלי תנא בחדא. ה\"ה לאינך. ולא בעי לאורוכי בה בכל זמנא) ורישא נמי מתפרשא ע\"ג. כסיפא. דע\"ג כלים. היינו על אחורי או על דופני השוקת. העביר קלוח המעין. שיקלח דרך עליו (לא אל תוכה). ואמר שהוא פסול. משום קטפרס נגעו בה. שאינו חבור (כמ\"ש פ\"ח דטהרות) כך אחורי השוקת משופעים הם. ואין המים הנזחלים על גביו מתחברים יחד. לפיכך נפסל קלוחו שם. שאין לו עוד דין מעין ולא דין מקוה לטהר אפילו במ\"ס. דלא אשבורן הוא. ",
+                "<b>העבירו ע\"ג שפה </b>זו הבבא פירושה שהעביר הקלוח לתוך השוקת. עד שנתמלאה על כל גדותיה ועברו על שפתה כל שהוא. כשר חוצה לה. מפני שהמים מחוברים שם למעין. דקוו וקיימי. ולא נפסקו מן המעין. שמושך שם דרך הנחה בתוך השוקת. לפיכך דיו בכל שהו על השפה כדינו. דלא בעי אלא כקלפת השום וכחוט השערה שמחברם יחד אבל בתוכו מ\"מ פסול. משום גזרת כלים. כאותה ששנינו פ\"ה דפרה ולעיל פ\"ה דמכילתין. בשוקת דבסלע. שאינה פוסלת את המקוה. פירוש המים הנמשכים ממנה ובאים למקוה. א\"כ. הא מים שבתוכו. אינם כשרים לטבול בהם. והיינו ממש הא דתנן הכא כשר חוצה לה ולא בתוכה דבר אחד הוא. ועד השתא בשוקת דלא כלי עסקינן. <b>הדר</b> קמ\"ל בסיפא דינא דכלים (ובפשוטים קמיירי השתא דומיא דספסל) והרי זה הפירוש פשוט ישר ונאמן. מכוון עם כל השמועות המשניות והסוגיות ומסכים להלכה ברורה. ושפה ברורה בלי גמגום כמלא נימא וסר ענן חשכת הספקות המתעולל בה. והרי זה דבר דבור על אופניו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הימים</b> משנה זו כפולה במסכת פרה פ\"ח. "
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו זב וזבה</b> ע\"ל בתי\"ט ז\"ל וכבר התבאר בראש מגלה. ר\"ל בתוספתא. ועשי\"ע (ספ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>גל שנתלש</b> קשיא ליה למהרי\"ק מדריש פרקין כו' וניחא ליה דהא שהפסיקו ה\"ה כמקוה היינו דווקא היכא שנחו המים במקוה כו' עתי\"ט. והוא דוחק עצום. <b>ולי</b> נראה פשוט שיש חילוק בין בידי אדם לבידי שמים. וזה ברור דוק. <b>עי\"ל</b> גל שאני. דיש ארבעים סאה מים מקובצים במקום אחד. ",
+                "<b>ובו ארבעים סאה</b> ז\"ל תי\"ט תמיהני כו' דבמעין לא בעינן מ\"ס כו' והרא\"ש כתב בשם רי\"ו. דאף מעין אינו מטהר בכ\"ש. אלא לכלים כו'. ובעיני יפלא שלא הביאו ראיה ממשנתנו שהיא נראית ראיה גדולה כו' ע\"כ. <b>תמהתי</b> מה זו ראיה של כלום. והא הכא בגל שנתלש עסקינן. שהופסק מן המעין. ואם אין בו מ\"ס. ודאי שאין מטבילין בו אפילו כלים וידים. דהא השתא לאו מחובר למעין הוא. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דמטהר בזוחלין (והיינו דאטעייה להרב תי\"ט בלי ספק. שחשב מפני זה. שעדיין נדון כמעין לכל דבריו. והא ודאי בורכא). ",
+                "<b>היינו </b>אי משום טעם מהרי\"ק. ואי מטעמא דידי כדלעיל. ול\"ק מידי. דשויוהו לענין זה כמעין לטהר בזחילה. מיהו פשיטא דמשו\"ה לא מטהר נמי בבציר ממ\"ס. מאחר שאינו מחובר למקור. שבו מ' סאה. וכל המטהרין בזוחלין. צריכין עכ\"פ מ\"ס מחוברין. וק\"ל. ",
+                "<b>על כן </b>במ\"כ. זאת הראיה היא טעות גמור. וגם המעין אינו מטהר בכל שהו. אלא מטעם שהוא מחובר למימי התהום. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עוקת המערה</b> גומא שבשולי המקוה. <b>ולה</b> תקרה מפסקת בינה ובין המקוה שלמעלה ממנה. כדמפרש ואזיל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הספוג</b> טעמא משום דבנועים בו כמ\"ש רע\"ב. <b>אבל</b> אם סחט הספוג שהיו בו ג' לוגין. ודאי פוסלין המקוה. כדתנן לעיל פ\"ג. הסוחט את כסותו. וכן פ\"ז בכר וכסת. דכל ע\"י אדם. לא צריך כלי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>גסטרא </b>טמאה. ",
+                "<b>אם היו המים צפים ע\"ג</b> (הגסטרא) <b>כ\"ש</b> תו לא מקבלי טומאה. כיון דמחברי. לר\"ש. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותיו. במאי עסקינן. אי בתר הטבלה העלם עמה. מאי מהני דהוו מחוברים במקוה. האדנא תלושים נינהו. ומטמאים את הכלים ע\"ג הגיסטרא. ואם הוציאם ממנה עודה במים. ברישא נמי טהורים. <b>וי\"ל</b> ברישא אע\"ג דהוציאם. כבר נטמאו. אם אין המים צפים ע\"ג. אע\"ג דטהרו מטומאתם. מ\"מ מתטמאין ע\"ג כ\"ח. בעברם דרך אויר הגסטרא. אבל בסיפא אם הוציאם קודם שהעלה הגיסטרא מן המים. טהורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ומניח ידו תחתיו</b> וז\"ל הר\"ש מביא סלון כו' וצריך להעמיק ראשו העליון בתוך המקוה החסר. כ\"כ בהעתקת תי\"ט. <b>וזה</b> אמנם ללשנא קמא דהר\"ש (ולשונו צריך תקון. וכך צ\"ל. ולכך נקט ומניח ידו תחתיו שלא יצאו המים כו' עד שעה שיסירם. הרחוק הן הקרוב. ולא חיישינן כו') אבל ללשנא בתרא. והוא שהחזיק בו רע\"ב. נראה שצריך להיות השאוב. במקום תיבת החסר. לשון מהר\"ם שהביא בתי\"ט. צל\"ע. ",
+                "<b>אפילו כשערה דיו </b>עתי\"ט שכתב הר\"ש. ושמא מטעם זה (ר\"ל דשאיבה פסול דרבנן) לא חיישינן אפילו יהא קטפרס. <b>לא</b> נתחוור לי זה. ברם בעיני פשוט הדבר. דמשו\"ה הצריכו סילון. כי היכי דלא ליהוי קטפרס. דאל\"ה סילון זה למה. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א </b>כו'. עתי\"ט לשונו של רבו ר\"ל מתחשב כל (הכותל) שע\"ג. כצ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>האביק</b> נראה שהוא פקק העשוי חריצין סביב לו עקלקלות. וכנגדן בכלי שמקבל את הפקק עשוים בליטות מעוקלות. הולכין בסבוב כמו כן. ומכוונים כנגד חריצין שבפקק. מסבבין אותו בעיגול ונאחז בהן. שהבליטות נכנסות בחריצים. ובאופן זה מתהדק הפקק בחוזק (נקרא שרוי\"ב בל\"א) וחברו בלשון גמרא. אעולי ואפוקי באבקתא. <b>אבל</b> לענין הדין. נ\"ל שאין חילוק שאפילו הפקק אינו חרוץ. אלא חלק. אם הוא הדוק יפה. הכל אחד. כי הפקק אינו מקבל כלום (רק האמבטי) אינו אלא סותם בפני המים שבצדו. שלא יתפשטו ויצאו. וזה אם הוא פקק אטום. <b>אולם</b> אם הוא נקוב (שמהפכין אותו והמים עוברין בו) נראה שנדון כנקב שבמטהרת. דשלהי פרקין. ",
+                "<b>בזמן </b>עתי\"ט ז\"ל. וצ\"ע במ\"ט פ\"ח דכלים (יש להוסיף פי\"א ופט\"ו מ\"ב) דמשמש עם הקרקע טהור. <b>עיין</b> מ\"ש שם בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליונה מלאה כשרין </b>לפיר\"ש מיירי בפחותין מארבעים סאה. ",
+                "<b>אמנם </b>לפירוש רע\"ב (והוא ע\"ד פיר\"מ) משמע שאין חילוק. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל מהם קרטוב לתוכו לא העלוהו. ופוסלין בשלשה לוגין</b> הכי גרסינן. ",
+                "<b>פעמים מעלין </b>במקוה שלם כשר. נתן סאה מי פירות. ונטל סאה. כשר עד חציו. <b>אבל</b> ברובו פסול. והחמירו חכמים במי פירות. נ\"ל הטעם משום דמ\"פ ברובן משנין מראיו דמקוה. ושינוי מראה פוסלו. משא\"כ מים במים. ",
+                "<b>נפל לתוכו סאה מהם לא העלוהו (ה\"ג) ולא פסלוהו </b>אם לא שנו מראיו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואינן פוסלין בשנוי מראה </b>שאין הצבע משנה מראה המים בעצם. אלא במקרה. ואינו מתמזג עם עצם המים. אלא מתערב בלבד. <b>משא\"כ</b> בשינוי מראה דמי פירות. שהוא שינוי בעצם. ",
+                "<b>ומוהל </b>גרסינן. בה\"א. ע\"ל רפ\"ט דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונפל </b>לתוכן קרטוב יין כו' ל\"פ <b>והוא שלא שינו מראה המקוה. הרא\"ש. <b>וזו</b> משנה שאינה צריכה. דפשיטא קורטוב מ\"פ אינן משנין מראיו. שהרי אפילו בשלשה לוגין ואף בפחות. אינו משנה מראיהן. <b>והא</b> היינו טעמיה דריב\"ן דחשיב להו כאילו הכל מים. צורך לומר בארבעים סאה. אע\"ג דיין אדום הוא. ומשנה מראה דשלשה לוגין. </b>",
+                "<b>ונפלו למקוה</b> חסר. ",
+                "<b>לא פסלוהו</b> ולא העלוהו. <b>נמצא</b> מה שפוסל במקוה הכשר. מכשיר השאובין שלא יפסלוהו. ",
+                "<b>ונפל לתוכן קרטוב חלב </b>שאם היו שלשה לוגין מים. ונפל לתוכן חלב. מאחר שאינו משנה מראה המים. הרי הן פוסלין. "
+            ],
+            [
+                "<b>דרך שוליהם</b> שלא יפסלו מים הנוטפים מהם את המקוה והמקוה נחסר וצריך להשלימו. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה ומעלה צ\"ל ל\"מ מים שבתוכם שאובים. "
+            ],
+            [
+                "<b>כובש אפילו חבילי עצים</b> נ\"ל האי אפילו שייך לכובש. וה\"ק כובש אפילו חבילי כו'. שאפילו אינן אלא חבילי עצים. שהמים באין בהם דרך נקביהם. אפ\"ה בעו כיבוש. שלא יציפו למעלה כדרכן. כי היכי דלא ליהוו חילוק גמור. על פני כל עומק המקוה. שאז אין האויר שביניהן. מציל מן ההפסק. <b>אלא</b> עכ\"פ צריך לכבשן תחת המים. כדי שלא יראו על פני המים. <b>ולא</b> מיבעיא אבנים שצריך הוא לכבשן למטה. שלא יפסיק את המקוה על פני כולו. זה נראה פשוט וברור. בלי שום דוחק בעולם. ",
+                "<b>היה מוליך </b>כו' עפ\"ה מ\"ה. <b>כתי\"ט</b> וק\"ל הא דהקשה מהרי\"ק. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד מ\"ו דפ\"ה. <b>ומ\"ש</b> והכא במערה כו'. <b>לא</b> ידענא מאי קבעי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>חלוקים </b>עתי\"ט ז\"ל. ובגליון כתוב. פירוש מלשון איש חלק. <b>פירוש</b> זה נ\"ל טעות הוא. אבל הוא ההפך שאין עמוד השתן נראה חלק ושוה. אלא חלוק ופגום. כאילו הוא נחרץ ונפגם פגימות פגימות כמגרה. על כן דומה לשלשלת. ויש בשורש פעל זה שתי הוראות מתנגדות. כי חלק הקמוץ. מורה על השווי והשעיעות. כענין איש חלק. חלק משמן. וכן הפעל ממנו. חלקו מחמאות. וחלוק הפעול. הוא מענין מחלוקת. הנה הוא יורה חלופו של ענין הקודם. כדבר בלתי משתוה ולא מיושר בשטחו. אלא מתחלק ופגום בחריצים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל טמאה היא ע\"ג רוקה </b>ז\"ל תי\"ט. ומדברי הר\"ש נראה דע\"כ לא מטמאינן במגע. אלא כשתרוק כו'. אבל ל\"נ כמ\"ש ע\"כ. ",
+                "<b>דברי </b>הר\"ש נכונים בלי ספק. והתי\"ט לא עמד על סודו. ובעזה\"י נתגלה לי אמתת הענין. על פי חקירה אחרת תורנית. כמ\"ש בס\"ד במו\"ק א\"ח סי' תר\"ג. יע\"ש. ",
+                "<b>ואם הדיח את ידיו במים טהורים </b>הלשון היולי. משתמע לכמה אנפי. איכא למימר. ת\"ק בהדחה סגי ליה. בלא רפוי. ואתא ר\"ש למימר. דאפ\"ה בעי רפוי. ור\"ש לחומרא. וי\"ל ת\"ק תרוייהו קבעי. הדחה ורפוי. ור\"ש לקולא קאמר. דברפוי לחוד בלא הדחה סגי. א\"נ ת\"ק. או הא. או הא. קאמר. ור\"ש ס\"ל דווקא ריפוי. אבל הדחה לא מהניא. או דילמא לת\"ק הדחה דווקא. וריפוי לא מהני מידי. ולר\"ש דווקא ריפוי. א\"ד תרווייהו קבעי. משו\"ה לא מכרעא. <b>וכיון</b> שכן לחומרא בעינן למיזל. דהא ספק בשל תורה הוא. ותימה על מה סמכו לפסוק להקל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לפלוף </b>חוזר לאלו שאין חוצצין. כשות כו'. <b>דאי</b> לענין חציצה איתני במתניתין. חוצץ הוה ליה למימר. ",
+                "<b>מרקה </b>נ\"ל יש לו חבר. בגמרא דהזהב. גבי קנין. במדי דכשר למקני ביה. לאפוקי מרוקא. ",
+                "<b>קרום </b>אי לענין חציצה אתמר. אינו חוצץ. ",
+                "<b>והכי </b>ודאי מסתברא. דקרום הכא. הוי איפכא מגלד שחוץ למכה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>על הנקיים</b> הוא תנאי לשלשת הכלים. שקדם זכרם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b><b>והתפלה </b>עיין מו\"ק א\"ח (סל\"ט). </b>"
+            ],
+            [
+                "<b>ותפלה ש\"ר</b> השתא אשמעינן דין הקשר והרצועות. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמ\"ש </b>בס\"ד בלח\"ש מ\"ג פ\"ב דביצה. ובעשרה הלחם. ובמשנה לחם. ",
+                "<b>מלא מ\"ר רואין אותן כאילו הן מים</b> נ\"א <b>כאילו הן יין</b>. "
+            ],
+            [
+                "<b>ברביעית </b>גם הוא כביצה ומחצה. עמו\"ק א\"ח סק\"ץ. ",
+                "<b>שעשו בו </b>כו'. <b>קשיא</b> אי הכי מה חומר. "
+            ],
+            [
+                "<b>טבל והקיאן</b> קודם ששהה שעור כדי הלוך ארבעה מילין לאכילה קטנה. או כל זמן שאינו רעב. באכילה מרובה. ",
+                "<b>הקיאה טמאה וטמאתו</b> פירוש טמאה היא כשהיתה. ולכך טמאתו. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה מקואת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b3b8d855fa1cd8863f1417338f403657caacdebd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,273 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הלכה כר\"א</b> עתי\"ט דאין למדין הלכה מפי תלמוד. דהיינו משנה. וטעמא פירש\"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו. זה דחוק בעיני. <b>אבל</b> הנלע\"ד. משום שע\"פ הרוב. דורות המאוחרים הוצרכו לחדש ולהוסיף חומרא וגזרה. לחזק משמרתה של תורה לפי מה שראו שהשעה צריכה לכך. משום דלא אכשור דרי. דוק ותשכח וכך יפה להם וראוי ומחויב. ע\"פ הנגלה והנסתר שבפנימיות התורה. ידוע שכמה דברים נתחדשו. בחידוש דורות. לכן אין למדין הלכה מפי משנה. לדורות שאחרי התנאים בעלי המשנה. שנתחדשה הלכה. ועיין מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>משיוודע עוברה</b> פרע\"ב לסוף ג\"ח משנתעברה <b>קשיא</b> מנא ידעינן אימת איעברא. דהא ודאי אפילו לא פסקה לראות דיה שעתה עיין חידושי גמר' בס\"ד. <b>ואיכא</b> למימר דמבדקא בהילוכא. כדאיתא בהחולץ (מד\"א) וצ\"ע שלא דברו מזה הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ג' עונות כו' סמוך לזקנתה </b>ולא ראתה בהן. דיה שעתה. כצ\"ל בלשון רפ\"ב. ",
+                "<b>סמוך לזקנתה</b> כל שקורין לה אימא כו' בירו' כל שראויה לקרותה כו'. <b>מכל מקום</b> נראה דלאו בשנים תליא. מדשתק תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בהדיא. השנים שראויה להקרא זקנה. <b>אע\"ג</b> דאיכא למימר. דסמיך אסתם זקנה. שהיא בששים. כדתנן באבות. סימן לדבר בכלח. שאין זה מוכרח. <b>וי\"ל</b> שהאשה מזקנת לפני האיש. כמו שנעשית גדולה קודם הזכר. כדתנן לקמן פ\"ה. ",
+                "<b>אלא </b>נראה דהיינו טעמא שלא נתנו שיעור בשנים. לפי שאין שנות זקנתה ידועות כמו בזכר. כדאמרן. ולא עוד אלא שהזקנה היא בריאה יותר מהזקן. כמ\"ש סבתא בביתא סימא טבא בביתא. לפיכך אפשר ג\"כ שלא תזקין מהר כמוהו. ",
+                "<b>ועוד </b>אי אפשר לתת בה שיעור בשנים. לפי שיש אשה מזקנת קודם חברותיה ובנות גילה. או מתאחרת. מחמת חלוף טבעה ומזגה. או מלידות רבות. או מקרי הזמן. מעוני ומרוב עבודה. תמהר לבוא עד שנותיה. ויש להפך. יושבת בקתדרא על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה. שקטה ושאננה. על כן עמד טעמה בה דשנה ורעננה. גם עד זקנה. הילכך נקט מילתא פסיקתא. כפי הראוי לטבעה. ",
+                "<b>רי\"א מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b> וא\"ת מעוברת לת\"ק נמי הא בעי לסוף ג\"ח. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. הא ת\"ק לא מיירי מפיסוק דמים. דאפילו חזיא בעונות ושלא בעונות. משהוכר עוברה. דיה שעתה. ולר\"י בעיא שלש עונות בלא דם. כמדומה ההשמטה שבלשון רע\"ב דלעיל (כמו שהגהתי בד\"ה ג' עונות כו') הוא דאטעייה לתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תקצץ </b>עם כל מה שהחמירו חז\"ל בעון משז\"ל. <b>מצינו</b> ג\"כ שהתירוהו מפני הצורך. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לא\"ע (סכ\"ג) ובמלון בית אל. ובמטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא על שלה כו'. </b>וחייבין קרבן. אוקימנא בגמרא בדארגישה. <b>ואיברא</b> ודאי צריך לומר כן. ולא סגי בלאו הכי מטעמא אחרינא נמי. דאי לא תימא הכי. תיקשי האיכא דם עליה. דטהור. כדלקמן מ\"ה. <b>ואף</b> למאי דפרשינן התם דעשאוהו כודאי. משום דחזקתו מן המקור. הא אוקימנא לה בנמצא מן הלול ולפנים דווקא. והא ודאי עד שלו. לא עדיף מנמצא מן הלול ולחוץ. דספקא הוי. כ\"ש בכהאי גוונא דגרע טובא. וק\"ל. פשיטא דמידי ספק לא יצא. והיכי מחייבינן להו קרבן. ולא חיישינן דילמא מייתו חולין לעזרה. <b>והשתא</b> דאתינן להכי. לאוקמה למתניתין בהרגישה שנפתח מקורה. ניחא. דתו ליכא לספוקי לגמרי בדם אחר. אלא ודאי דם מקור הוא. ",
+                "<b>ובהכי </b>אתי שפיר נמי. דלא תיקשי אכתי ספקא הוי. דילמא ממקום מי רגלים אתא. דטהור. כדלקמן רפ\"ט. ועתשו' שלי כ\"י. ",
+                "<b>ופטורים מן הקרבן</b> מחטאת קבועה. אבל חייבין באשם תלוי. כ\"ה לרע\"ב. ",
+                "<b>ותמהתי </b>מראות. דהא קיי\"ל בעינן חתיכות משתי חתיכות. ולפחות לא סגי לחייב חטאת עד דאקבע איסורא. ערפ\"ד דכריתות. <b>שוב</b> עיינתי בגמרא ומצאתי ת\"ל מפורש כדברי. דלתנא דידן ס\"ל בעינן חתיכה משתי חתיכות. <b>אחר</b> ראיתי שרע\"ב נמשך אחר פירוש ר\"מ במשנה. ולא דק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנשים בחזקת טהרה </b>וא\"צ לשאול לה כשהיא ערה. <b>ולא</b> חיישי' דילמא מתוך שבהולה לביתה. מחמת שלא שמשה זמן רב. אינה חוששת לעשות רצונו בכל אופן. מאחר שהוא אינו חושש ותבעה לתשמיש. ולא שאל אותה אם טהורה היא. <b>ותו</b> דילמא ניחוש. אימור לאו אדעתיה. מתוך שלא זכר לשאול אותה. לא שמה אל לבה לזכור אם טבלה. והאשה משתוקקת על בעלה בשעה שבא מן הדרך. קמ\"ל. <b>אבל</b> בישנה לא קמיירי. ",
+                "<b>דיה בשני עדים כל הלילה </b>ש\"מ מהא מתני'. דלכ\"ע לא חיישינן לשינה מראהו. <b>דאל\"כ</b> לא סגי בבדיקה דלמחר. אלא ליבעי דווקא שמוש לאור הנר ממש. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד שי\"ע (סי\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליה</b> נראה שהוא מקום מי רגלים. דרפ\"ט ע\"ש. ובגמרא דרפ\"ח. ובמש\"ל מ\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>ספקו טמא</b> טומאה ודאית. בנמצא מן הלול ולפנים. אבל מן הלול ולחוץ. אינו טמא אלא לתלות. וכן לבעלה טמאה מספק. <b>ואע\"ג</b> דאיכא תרי ספקי דילמא מן העליה אתא. וא\"נ מן המקור. דילמא אזדקרא. והדר דם העליה לחדר. מ\"מ אינו אלא ספק אחד. שמא דם העליה הוא. ועמש\"ל משנה ב'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירוק</b> לרע\"ב כמראה אתרוג. ולא כמראה כרתי. <b>הוא</b> ירוק כעשב השדה. גרי\"ן בל\"א. גם בלוי\"א (גוון תכלת) גם ברוי\"ן (גוון ערמון) במשמע ההתר. לדברי הכל. עיין מ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סמ\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם נמוחו</b> נראה פשוט דהיינו אם יש בהם מראה אדמומית אחר המיחוי. ואדומים דקתני. אכולהו דלעיל קאי. אקלפה כו'. ",
+                "<b>כל שאין בו מצורת אדם</b> כו' ע\"ל הר\"מ בתי\"ט שכתב ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע כו'. ",
+                "<b>בשנת </b>כוש\"ר הולידה אשה בק\"א בריה בצורת ד\"א. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס</b> פירוש או אנדרוגינוס כי מה צורך לאנדרוגינוס עמו. בטומטום לחודיה נמי דינא הכי. והכי מוכח נמי בגמרא. מדמקשי אסיפא השתא כו'. ולא פריך ארישא. <b>ואע\"ג</b> דלפ\"ז לא דמי פירוש לישנא דרישא לדסיפא (דודאי וי\"ו העטף הוא) לא דק תנא בהא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין ידוע אם ולד הוא</b> עתי\"ט משמא דגמרא. בשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה כו'. <b>צ\"ע</b> היכי דמי הוחזקה. אי בארבעים כדי יצירת הולד. אי משהוכר עוברה. כענין משיוודע עוברה דפ\"ק. ",
+                "<b>ומסתברא </b>דהכא נמי בעי הכי. וע\"ל במשצה הסמוכה. <b>אב\"א</b> דאיבדקא בהילוכא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כעליון </b>עתי\"ט בשם תו'. דעקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כיבוס. <b>ר\"ל</b> אדם הנוגע בו. לא בעי כבוס. אלא הוא בלבד טמא. ואינו מטמא בגדים שעליו. אבל כלי שטף שנגע במרכב. ודאי בעי כבוס. כאדם הנוגע בו. ",
+                "<b>והן יושבות על כל דו\"ד </b>תימה מה צריך לכך. הא אפילו לא ראתה אלא דם טמא. מ\"מ לעולם היא בטומאתה. דבודאי. טבילת נדה לית להו. דלא כתיבא ולא אחזוק. ",
+                "<b>ואין חייבין עליהן</b> הלובש באותן בגדים פטור מקרבן. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א\"כ ליכא לחיובי משום כניסה דידיה כו'. תי\"ט. <b>ואין</b> כאן תימה כל עיקר. דהכי נמי קאמרי. כיון דטומאתן קלה. שאין מטמאין אדם. לכן אין חייבין עליהן אפילו לובש בגדיהן. ונכנס בהן. דאכניסת בגדים לא מיחייב מידי. ולאפוקי אם היה תחתון שלהם טמא ודאי. כשל ישראל. דפשיטא חייב עליו על ביאת מקדש. אפילו נגע בו בלבד ונכנס. זה פשוט מאד. ובחנם האריך תי\"ט שלא לצורך. ",
+                "<b>כ\"ע </b>אבל הרמב\"ם כתב דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינם א\"ה כו'. <b>ברם</b> דברים תמוהים הם כמ\"ש עליו שם בהגהותי בס\"ד. ",
+                "<b>שטומאתן ספק</b> הא ודאי שורפין. <b>מתניתין</b> ר\"מ היא. דס\"ל כותים גרי אריות הן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בת י' ימים בזיבה</b> אם ראתה ג\"י אחר ז'. <b>משמע</b> דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ\"ש בס\"ד במגדל. שוקת ב'. ",
+                "<b>תנוק בן יום אחד</b> אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו. ",
+                "<b>ופוטר מן היבום </b>אם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דמעוברת בלא\"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. <b>ועדיין</b> צ\"ע אם זו אסורה דבר תורה. ",
+                "<b>ומיטמא בט\"מ</b> טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. <b>וכן</b> החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. <b>חוץ</b> מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת. ",
+                "<b>ופוסל </b>ע\"ל תי\"ט. דא\"ל נמי לענין פסול דאמו (ר\"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא\"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי\"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע\"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא\"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור\"ל א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ\"ל דאתא למימר דא\"ל זכיה כו'. ",
+                "<b>דבריו </b>הללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ\"ד א\"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את\"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. <b>ולא</b> ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל. ",
+                "<b>ואף </b>שנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל\"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. <b>בזה</b> רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו. ",
+                "<b>ונוחל ומנחיל</b> אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה\"ג ודאי חי. וכמ\"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו. ",
+                "<b>והא </b>דלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה\"ג. עמ\"ש תו'. <b>ולי</b> נראה שא\"צ לדחוק. אלא כה\"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא. ",
+                "<b>ולכל קרוביו</b> המתאבלים עם אביו ואמו. ",
+                "<b>כחתן שלם</b> ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל. ",
+                "<b>מ\"מ </b>זה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דבכורות. <b>וה\"מ</b> דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש\"ל פ\"א. ועמ\"ש בתשובה באריכות. ",
+                "<b>ונראה </b>שגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ\"מ ברפ\"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבין עליה משום א\"א</b> אם קבל בה אביה קדושין. <b>ותמהו</b> תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ\"ל דהן חייבין. אע\"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע\"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע\"פ שאין לו אישות. משו\"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א\"א. ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ\"ש הר\"מ בהדיא. דקידושי כסף מד\"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש\"י מיושבים היטב. ",
+                "<b>והיא פטורה</b> ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש\"י ספ\"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי\"א. פירש\"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>אוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי\"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי\"א אתי שפיר. משו\"ה לא חייש רש\"י. אי אתיא מילתיה דרי\"א דלא כמתניתין. דרי\"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי\"א דייק כפירש\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' ויום א' כו'. </b>ודאי נראין הדברים שגם זה הל\"מ הוא (כמ\"ש תי\"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל\"מ היא זו לדורות אחרונים. <b>ברם</b> לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו\"מ. ",
+                "<b>קנאה </b>עתי\"ט ביאה שא\"צ דעת ביאתו ביאה. <b>א\"ה</b> ישן אמאי לא קני. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד פ' הבע\"י. ",
+                "<b>ופוסל </b>כגון נכרי ועבד כו'. <b>וכ\"ש</b> כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא. ",
+                "<b>ופוסל את הבהמה מע\"ג המזבח</b> הא להדיוט שריא. משו\"ה אוקמה רש\"י בע\"א כו'. <b>ונ\"ל</b> דה\"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב\"ד. אע\"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת י\"א יום כו' </b>והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר\"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש. ",
+                "<b>דילמא </b>מש\"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא. ",
+                "<b>מ\"מ </b>יש לתמוה עליו. מי התיר לו לר\"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתוק מניה. והי\"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. <b>גם</b> הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ\"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תביא </b>כתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי\"ג גם כאן יביאו. ע\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאי אפשר</b> לרבנן <b>לכאורה</b> היה נ\"ל לומר דל\"פ רבנן ור\"מ במציאות. אלא ודאי ברוב פעמים אי אפשר. ובמעוט אפשר הוא (לא נמנע) ואזדו רבנן לטעמייהו. דלא חיישי למיעוטא. משו\"ה קרו ליה לא אפשר. ור\"מ לטעמיה. דחייש למעוטא. <b>אבל</b> בגמרא לא משמע הכי. דכי בדקוה ולא אשכחו תחתון. הא ע\"כ ממיעוטא הויא. ואמאי סברי רבנן חולצת או מתייבמת לעולם. הא ודאי צ\"ל. דלא אפשר כלל. אלא מנתר הוא דנתר. ",
+                "<b>וא\"ת </b>לבדקוה בגומות. עחי\"ג. וע\"ל מי\"ב. ועמו\"ק אה\"ע (סקנ\"ה) וח\"מ (סל\"ה וסרל\"ה). ",
+                "<b>לא חולצת כו'. </b>ור\"מ לטעמיה. דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין. קטן שמא ימצא סריס. ואתי לפטור במקום אחין. קטנה שמא תמצא איילונית. ואתיא לפטור במקום צרה. משו\"ה לעולם לא חולצין ולא מייבמין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש שמיטמא טמא מת כו' </b>שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ולמ\"ד אומרים בט\"מ עמוד כו' (בפרק במה אשה) <b>אפילו</b> לפירוש ריב\"א לא קשיא. דהיינו למעוטי כלי של בהמה ודכוותה. דלא חזי לתשמיש ולתכשיט דאדם. מיהו טמא ט\"מ. אע\"ג דלא מיטמא מדרס. כגון סאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שכשר להעיד</b> כגון סומא כו'. והקשו תו' דילמא לאתויי אוהב ושונא. <b>ואי</b> איתא לדעת הסוברים דאו\"ש לא מפסלי אלא לכתחלה. וכן הבין הב\"י בדעת הר\"מ. אי הכי לק\"מ. דתנאי דמתני' לא איירי אלא מפסול גמור. <b>אמנם</b> מ\"ש ב\"י בדעת הר\"מ. אינו נראה עיקר. כפי שנראה כאן בפירושו. אם חזר בו איני יודע. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמא טומאת אוכלין</b> צ\"ע בתרא דיומא לענין פלפלין. ",
+                "<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלין כו'. </b>עתי\"ט וז\"ל וה\"ג בגמרא בשר ודגים. ואין לקיים גרסת בשר ודגים. ומשום כו' אלא הכא במעשר דטביל. ואף בשר בהמה מעשרו טובלו. ע\"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. שמא יש חסרון והשמטת סופר. ואולי צ\"ל. וקשה שהרי אף בשר בהמה כו'. וחסר התירוץ. כדי שיתקשר אחריו הלשון. וכן לשון הר\"מ שמיני הבשרים והדגים כו'. וק\"ל. ",
+                "<b>כל שי\"ל קשקשת. י\"ל סנפיר</b> בדגים דווקא כדתנן פא\"ט. ועמ\"ש שם בס\"ד ובעלית מלאכה. במ\"ע דהבדלת מיני דגים טהורים. פ\"ו. יע\"ש באורך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שי\"ל קרנים</b> כו'. <b>לאו</b> דווקא. דאפילו באחד סגי. תדע משור שהקריב אדה\"ר. וקרש. <b>לענין</b> חיה טמאה. אם י\"ל קרנים. עמו\"ק א\"ח סימן תקפ\"ו. ",
+                "<b>ויש שי\"ל טלפים כו'. </b>כגון חזיר וכפירש\"י. ואע\"ג דלא נ\"מ כו' תי\"ט. <b>ודאי</b> לא לנ\"מ נקטיה. אלא לראיה ולדוגמא. דאיכא דאית ליה טלפים ולא קרנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש בתי\"ט. ואע\"ג דברכה אחרונה צריכה שעור. עמ\"ש במו\"ק (סר\"י) בקונטרס לחם לשובע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שירבה השחור</b> ע\"ל רע\"ב אבל אם בא עליה אחר זמן זה כו'. <b>היינו</b> בעדים. <b>ויש</b> סוברים כה\"ג לא צריכי עדים. דלא אברו סהדי אלא לשקרי. והכא אנן סהדי. כיון שנשארה אצלו בבית לשם אישות. ושניהם מודים שבא עליה אח\"כ. ",
+                "<b>מיהא </b>ספקא הוי מ\"מ. ואזלינן לחומרא. כי קבלה קידושין מאחר. חוששין לדברי האומר. דכל שלא בעל בפני עדים. אין חוששין לקידושי ביאה אפילו בכה\"ג. וצריכה גט משני. או מוציא ראשון. וכונס שני. <b>והני</b> מילי. בדאין הכחשה ביניהם. מיהו בדמכחשי אהדדי. איהי מהימנא. במגו דאי בעיא אמרה גרשתני. ושריא לשני. ולראשון אסורה ודאי. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. כך נ\"ל פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לכוף ראשן לעקרן</b> צ\"ע. כיון דקיי\"ל שתי שערות צריכין שיהו בעקרן גומות. וגומות. הרי הן כשערות א\"כ לא יהו אלא גומות. וצריך לומר דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר. ",
+                "<b>ואהא </b>דחיישינן לשמא נשרו. נמי איכא למידק. ליבדוק בגומות. דהא שערות בלא גומות. לאו סימנין נינהו. <b>וי\"ל</b> דקשה לבדוק אחר גומות. אפילו בדק ולא מצא. אימר לא בדק יפה. משו\"ה לעולם ספק הוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והש\"ז </b>שצריך שיהא ראוי להזריע. דכל זמן שהוא לח. ראוי לחיות זרע. כדאמרינן בתולה שעיברה באמבטי. ",
+                "<b>בשר המת יבש כו' טהור</b> באדם לא שמענו שיש חילוק ביבש. בין שלם בין חסר. אלא בלח. אין הכהן מיטמא אלא לשלם. כדאיתא בנזיר. ",
+                "<b>א\"כ </b>ר\"י דמטהר ביבש. בכל גוונא מטהר. לפ\"ז המומיא טהורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומטמא בין לח בין יבש </b> לכאורה אכתם לחוד קאי. דבשרץ תנן לעיל אינו מטמא יבש. <b>אימא</b> סיפא רש\"א כו'. ומוקי לה בשרץ. קשיא אטו מי לית ליה לר\"ש. דשרץ אינו מטמא יבש. הא לא שמעינן דפליג אסתם מתניתין דלעיל ר\"פ. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>והלח אינו מטמא </b>למפרע <b>אלא עד שעה</b> שנוכל לומר אם נפל באותו יום. עדיין יכול להיות עכשיו לח כו'. ודווקא בשרץ הוא דפליג ר\"ש בין לח ליבש (שרץ אינו מטמא יבש) אבל בכתם. אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כבוס. דאימור יבש היה כו' (ודם מטמא יבש כלח) אבל בשרץ ליכא למימר הכי. דאי איתא דמיא נפול עליה. אמרטוטי אמרטיט (כ\"ה לשון הגמרא) <b>זה</b> תימה מה צריך לכך. הא שרץ לא מטמא יבש. <b>ואי</b> ביכול להשרות כו' הא לא שייך לומר אמרטוטי אימרטט. וצ\"ל דבשדרתו קיימת עסקינן. וצ\"ע. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שכתב ונ\"ל שהוא בלשון דמתורגם מעדה בגד. מרטוט. ונקרא בל\"ח סמרטוט. ",
+                "<b>כמה </b>רחוק הוא זה. מה ענין בגד וסמרטוט. למרטוט. <b>אמנם</b> לשון גמרא הוא. חברו בגמרא פ\"ה דע\"א. ופירושו נופל חתיכות. <b>ע\"ש</b> בתי\"ט ד\"ה שהוא. היה מתמרט לחוץ. <b>לא</b> ידעתי ולא הבנתי לשונו זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרקם </b>בין קדש ובין שור מתרגמינן בין רקם כו'. <b>ואע\"ג</b> דאשכחן לה בקרא בהדיא. ורקם וירפאל ותראלה (יהושע סוף סי\"ח) ההיא בתוך גבולי א\"י הוא. בנחלה בני בנימן. <b>ובריש</b> גטין מוכח טפי. משום דקתני התם מן הרקם ומן החגר. ויגיד עליו רעו. <b>ותו</b> דאר\"י עלה מרקם ולמזרח ורקם כמזרח. ובנימן בצפון א\"י קאי. ועמ\"ש ריש גטין <b>כתי\"ט</b> ר\"ת גרס רקת כו'. <b>תמהתי</b> מאד. מי איכא מ\"ד רקת לאו טבריא היא. ומושב סנהדרין היתה. ואתרא דרבי דסתמה למתניתין. והיכי ס\"ד דכתמים הבאין משם טהורין. ",
+                "<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b> אע\"ג דכתמים מדבריהם. לפיכך ז\"ש הרע\"ב שעשאום כנכרים. אע\"ג דלעיל פירש דגרי אמת הם. כו'. אבל הם אמרו כו'. והם אמרו. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי שיאטיה הכא. מתניתין קודם שגזרו עליהן איתניא ומ\"ש רע\"ב הוא לזמן הזה. כדאיתא בפרקא קמא דחולין. דבימי האמוראים נתחדשה הלכה זו. <b>ובזה</b> אין מקום גם למ\"ש תי\"ט בסמוך על הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים </b>עתי\"ט שהעתיק מ\"ש תו' היאך משתמשין שם כו'. וכמה לא חלי ולא מרגיש (גברא דמרי' סייעיה) שהוא דבור חמור ונרגש בו מהרש\"א קצת. ואציגה הנה מ\"ש בזה בימי חרפי (אע\"פ שהוא בסבוב קצת כדרך למוד אשכנזי שסובבין הרבה עד שמגיעים למרכז. יהי מה דינקותי הוא. והנחתיו כמו שהוא כתוב לפני מאז). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דה\"פ. דמדתנן סתמא בית הטומאות של כותים מטמאות באוהל. משמע בכל גוונא. ואפילו כהן כותי דר שם באותו בית. ובודאי דהכי משמע. מדלא מפליג. אלמא דאין לחלק בו. שבכל ענין מטמא. והכי מוכח תו בגמרא לקמן דמוקי לה בכהן כותי עומד שם. וע\"כ צ\"ל דאותו כהן דר שם. בבית הטומאות. דקמסהיד עלה לטהרו. דאל\"ה. כי נמי אכיל שם תרומה. מה הוי ומאי מהני. מנא ידע ביה איהו. אי קברו שם נפלים או לא. דלא מסתבר לאוקמה בדלא זזה ידו משם. אלא פשיטא דליכא למסמך עליה אם לא בכה\"ג דאמרן. דהיינו שאותו כהן כותי דר שם באותו בית הטומאות. דמשו\"ה סמכינן עליה. ודווקא כדאוקימנא דאכיל שם תרומה. הא לאו הכי לא מהימן. אע\"ג דחזינוהו דקאי התם ודר שם. לא סגי בהכי. ואהא קשיא להו להתו'. אמאי לא נהימניה נמי בלא\"ה. אפילו כי לא אכיל שם תרומה תסגי לן לטהורי לבית הטומאות שהוא דר בו. דהרי נזהרין הם מטומאת מת ונפלים. כדמשמע בגמרא. מאוקימתא דכהן כותי עומד שם. וכי דייר ביה הו\"ל כדנקיט תרומה בידיה. דלא סגי דלא אכיל תרומה בגויה. <b>והיינו</b> דקאמרי התו' והיאך משתמשין שם בימי נדותן. והלא נזהרין הם מטומאת וכו'. ר\"ל דהא ע\"כ מתניתין בכל גוונא מיירי. דבית הטומאות שלהן מטמא באוהל. אפילו בכהן דר בו וכנ\"ל. ואמאי. הא אית לן הוכחה טובא שלא קברו שם נפלים. דהא כהנים שלהם נזהרים מטומאת מת. והיינו דמסיימי ומוקי לה בכהן כותי. דש\"מ כהן כותי נזהר מטומאת מת. ואפ\"ה מוכח בהדיא דסתמא לא מהימן. דאע\"ג דחזינן דדייר התם. לא סגי (ולא כמ\"ש מהרש\"א ז\"ל דקושיתם הוא. שאף מי שאינו כהן נזהרין הן שלא לטמאות במת. ואינן אלא דברי תימה במ\"כ. שהרי אפילו ישראל אינן מוזהרין שלא לטמא במת אם לא ברגל. כ\"ש בכותי דליכא למימר הכי. ולדידן א\"ש. דדווקא אכותי כהן קשיא להו להתו'. והיא קושיא אלימתא בלי ספק) <b>אך</b> עדיין אינה תמיהה קיימת. דאיכא למימר לעולם אפילו כהן כותי לא חייש לטומאה. משו\"ה לא סמכינן עליה בסתמא. אפילו דייר התם בבית הטומאות. ודילמא היינו נמי דקמהדר תלמודא אההיא אוקימתא דכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. שפירושו כך באמת. שמא אותו כהן כותי עבריינא הוא. ולא חייש לטומאת מת. משו\"ה לא אכפת ליה. והוא דר שם אע\"פ שיודע שקברו שם נפלים. <b>ובהכי</b> הוה ניחא נמי מה שהקשו התו' לקמן בד\"ה ודילמא כהן טמא הוא. דהא טמא נמי אסור לשהות בבה\"ק. ",
+                "<b>והשתא </b>לא הוי קשיא מידי. ולא היינו צריכין לדוחק. דאפילו תימא אינהו נמי ס\"ל איסור שהייה בטומאה. אלא שאין כולן בחזקת כשרים כישראל. משו\"ה דווקא אי ידעינן דכותי חבר הוא. הוא דמהני בהכי. אבל בכותי סתמא. דלא מחזיקינן בגויה. לא סמכינן עליה. וחיישינן דעבר אדאורייתא נמי. היינו טעמא דלא סמכינן עלויה אפילו הוא כהן. ולהכי מיבעי. לן לאוקמה באוכל תרומה דווקא. דחמירא טובא. וגם ע\"ה נאמן עליה. כך היינו יכולין להבין באוקמתא דגמרא הנ\"ז. <b>וקמהדרי</b> התו' לנפשייהו. דהשתא לא תקשי מידי. מה ראה רבי דסתם לן במתניתין לטמא אפילו בכהן הדר שם אם לא ע\"י הוכחה (ועוד בל\"ז נמי איכא למימר חכמים השוו מדותיהם. ולא ראו לחלק בדבר. בין כהן כותי לכותי דעלמא. כדאשכחן טובא דלא פלוג רבנן) כזה היה קשה לתו' לנפשייהו. על מה שהקשו בתחלה. דהשתא לפ\"ז לק\"מ. ודקארי לה מאי קארי. ",
+                "<b>והדר </b>אדיוהו לגזיזייהו וקם. רמו וזקפו דיקלא. והני תרי דיוקי מחו להו בחד עוכלא. דמאי דאקשו מעיקרא קאי ושפיר קמתמו. דאי משום הא. אכתי לא ניחא. דמוכח דלאו סברא הוא הא דאמרן. מדאמרינן בפ' בנות כותים דנשוי מטמא משום בועל נדה. ואפ\"ה בחור לא. ",
+                "<b>ש\"מ </b>תרתי. חדא דלא חשדינן להו בעבריינים. וממילא שמעת נמי דלא גזרינן אפנויים אטו נשואים ולא אמרינן לא פלוג בגזרתייהו דכותים. דוק. כך נלע\"ד נכון בהבנת לשון התו'. ",
+                "<b>איברא </b>יש לי כאן מקום עיון. שנראה אלי סתירה גדולה. בין משנתנו זאת. לההיא דסוף אהלות. דתנן התם מדורות העכו\"ם טמאין (ובכללן כותים כדאיתא בתוספתא הביאה הר\"ש. דתני בהדיא הכל עושין מדור וכו' כותי הנשוי נכרית. ושיבוש לומר. דמשום דאיכא צד נכריות מטמינן. אבל משום כותי גופיה לא חיישינן. דאינן חשודין על הזנות. דאס\"ד כותי לא חשיד. ומשום אשתו הנכרית הוא דחיישינן. התנן ואם עבד או אשה אפילו נכנסין ויוצאין. המדור טהור. כ\"ש כשבעלה משמרה תדיר. ואמאי גרע כותי בעלה דנכרית. א\"ו כדאמרן דל\"ש כותי או גוי. וא\"ל א\"ה מאי איריא דנקט נשוי נכרית. ה) דהא דכוותה נמי נכרי נשוי נכרית. כדי נסבה. דלא אצטריך ליה. ואפ\"ה נקיט ליה. איידי דאיירי בנשואים. מסיק לכולהו גווני (וכדאשכחינן נמי במתניתין דכוותה. כמש\"ל כ\"פ) והא דלא אשמועינן כותי גופיה לחוד. וכותי עם כותית. לפי שכבר גזרו עליהן להיות כנכרים לכל דבריהם. היינו גוי. והא קתני לה רישא מדורות הכותים טמאים. אלא כותי עם נכרית דתרי אומי נינהו ס\"ד לא. קמ\"ל. דכוותה אשכחן בפ\"ק דתרומות. אין תורמין מן המחובר על התלוש. וממחובר על המחובר לא קתני. אע\"ג דכה\"ג נמי אין תורמין. והא דאיתא בתוספתא דמקואות פ\"ח. דארץ הכותים ומדוריה טהורין היינו בא\"י דווקא. כדכתב שם הר\"ש. אבל באשקלון וחברותיה שיש שם משום מדור עכו\"ם. גוי וכיתי שוין. וגם נראה לומר דדווקא מדור בארץ הכותים גו\"כ טהור. משום דבדוכתייהו מזהר זהירי. ואין קוברין נפלים אלא בבית הטומאות שלהן. כדאיתא הכא וכמ\"ש בסמוך. משא\"כ אם שוהה במדור בערי ישראל. שאין לו מקום מיוחד לקבורת נפלים. ולא חייש להכשיל לישראל בטומאה. ודאי מדורו טמא. כנ\"ל ברור. ודוק היטב בכל זה). אם שהה שם ארבעים יום. ואע\"פ שאין עמו אשה. ואילו הכא משמע דדווקא כשיש עמו אשה. הוא דחיישינן לנפלים. דהא לא מטמינן אלא בית הטומאות שנשים משתמשות בו. הא מדור סתמא בלא אשה לא. <b>והכין</b> נמי מוכח מההיא דפ' בנות כותים שהביאו בתו' כאן. דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. ואם איתא דעושה מדור. משום בועל נדה נמי ליטמא. <b>ותו</b> י\"ל איפכא. דאילו הכא לא מצרכינן ליה ארבעים יום כדי יצירת הולד כי התם. דהא אפילו קטן. ואפילו סריס עושין מדור כדאיתא התם. ובית הטומאות דמתני' דחיישא לנפלים מסתמא לעולם טמא. ואילו התם במדור. בעינן דווקא ארבעים יום. ובבציר מהכי אינו עושה מדור. אפילו יש עמו אשה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"ל </b>לקושיא הראשונה. דהא דפ' בנות כותים ודפ' דם הנדה. בכותי חבר עסקינן. ובאהלות בכותי ע\"ה. דהא אמרינן בפ' בנות כותים. כותי חבר בועל נדה משווית ליה. ומתני' דדם הנדה נמי משמע. דסתמא בכותי ע\"ה מיירי. וכן משמע בגמרא. מדפריך והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ודילמא כהן טמא הוא. ודוק. ",
+                "<b>וכן </b>א\"ל דמתניתין דנדה קודם גזרה איתניא. דס\"ל כותים גרי אמת הן. וכדאוקימנא בגמרא לעיל בכתמיהן דאפליגו בהו ר\"מ ורבנן. לכ\"ע כישראל הן חשובין. משו\"ה לא עבדי מדורות כגוים. ואין טמא אלא בית הטומאות של נשיהן (וא\"ש נמי דלא באנו כאן למחלוקתן של רשב\"י וחכמים אם קברי גוים מטמאין באוהל. דהשתא מתניתין אתיא ככ\"ע. דישראלים גמורין הן. משא\"כ מתניתין דאהלות לבתר גזרה נשנית. דעשאום כנכרים גמורים כדאי' פ\"ק דחולין) ובודאי לכאורה היה נ\"ל כן לחלק בין הפרקים הללו. <b>אלא</b> דכד מעיינינן לא סלקא לן שפיר. דודאי לא גזרו עליהן לעשותן כנכרים גמורים אלא בימי ר' אמי ור' אסי. עיין בשמעתא דקמא דחולין. דאפילו לפירוש התו'. דר\"ג דיבנה גזר על שחיטתן. מ\"מ לא קבלו גזרתו להיות דינן כנכרים. אלא עד שבאו ר\"א ור\"א. והתוספתא ר\"ח שנאה. דקדים טובא ואינה אלא פירוש המשנה. דרבי לא שנה ר\"ח מנ\"ל. וכיון דסתמא תניין. לא מסתבר לאוקמה בלאחר גזרה. דאכתי לא חיילא ודוק. וגם קושיא שנייה אכתי לא מיתרצא. ",
+                "<b>איברא </b>יכילנא לשנויי דלא תקשי לן מידי (אלא שיקשה למ\"ש התו' כאן. על הדרך שפירשנו דבריהם למעלה) ואמינא דמתריצנא שפיר למתניתין וברייתא דלא ליקשו אהדדי כלל. דהכי הוא תריצתא דמילתא לעולם הכותי עושה מדור אפילו קודם גזרה והכא במאי עסקינן בכולהו מתנייתי דמיתניין סתמא. בכותי ע\"ה איירי. דחשיד ולא איכפל תנא דמתני' לאשמועינן דווקא בכותי חבר כדאיתא פרק בנות כותים. וה\"ה לכולהו מתניתין דעסקי בכותי. סתמא ע\"ה הוא. וגרע מניה. דחשיד אזנות כמו עכו\"ם. אפילו קודם גזרה. משו\"ה עושה מדור כעכו\"ם. והא דשנינן בפ' בנות כותים דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. היינו טעמיה. משום דאיכא ספקות טובא (ר\"ל. ספק בעל בקרוב. וספק השלימתו לירוק. כדאיתא התם) דמשו\"ה טומאתן ספק אפילו בנשואין. ולא שרפינן עלייהו תו\"ק בפנוי. ודאיכא תו ספקא אי בעיל כלל. ובודאי רוב פנויין אינן בועלי נדות עכ\"פ משו\"ה לא מחמרינן בספק ספקא דידהו. כיון דמסייעא לן רובא. מטהרינן להו לגמרי. ותולין נמי לא. כדאמרן. דכיון דטומאת הנשואין אינה אלא ספק. לא אחמור בפנויין. דרובן לא בועלין נינהו. אע\"ג דחשידי. ותו דאיכא נמי קטנים דלא חזו לביאה. משום הכי קפרכינן שפיר אסתמיותא דמתניתין דבנות כותים. דהכותים משמע שכולן שוין. גדולים וקטנים מטמאין. <b>ואהא</b> שפיר קמתמה תלמודא. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. האיכא קטנים. דודאי לאו בועלי נדות נינהו. וע\"כ צריך לחלק. דדווקא בנשואין. ושמא לאו דווקא. אלא בראויין לינשא קאמר. ומתניתין דדם הנדה נמי אתיא שפיר. דה\"ה נמי דאפילו בית כותים סתמא. ומדור דידהו דלאו בית הטומאות. ואין שם נשים מצויות. נמי מטמא. דחיישינן לקבורת נפלים. כמו במדור עכו\"ם. כדפרישנא דכותי עושה מדור אע\"פ שאין עמו אשה. ",
+                "<b>והא </b>דנקט בית הטומאות דווקא. היינו משום דלא בעינן הכא ארבעים יום. כמו במדור. דלא סגי דלא צריך לשהות שם ארבעים יום דווקא. כדי יצירת ולד. ואי לא. אינו עושה מדור. ",
+                "<b>ואמינא </b>בה טעמא אמאי במדור ארבעים יום. והכא לא. דמדור פירושו שהיה המקום והבית מתחלה מוחזק בשל ישראל. ולא ידענו שהיה דר שם גוי מקודם. כדאיתא התם באהלות. דאין שייך מדור העכו\"ם אלא בא\"י. ומשו\"ה קרייה מדור. שאינו אלא מדור לפי שעה ודירת עראי. שראינו הגוי דר בו עכשיו. וכיון שהיה המקום מוחזק בטהרה (דעילה מצאו וטיהרו א\"י. כבפ\"ק דכתובות) ואנו באין להוציאו מחזקתו ע\"י ספק. צריך שיהא מקום לחול הספק. וכל שלא שהה שם ארבעים יום. ומתחלה לא ידענו שהיה שם גוי דר בתוכו (דאל\"כ מה מועיל. אם זה שדר בו עתה לא שהה בתוכו מ' יום. ולפניו היה גוים דרים בו. שהרי לא יצאנו בזה מידי ספק. מחמת הדיורין הקודמים. אלא הברור כמו שפירשנו. שלא נסתפקנו. אלא בזה שדר בו עתה לפנינו) ולכן כל שלא שהה בו כנזכר. שאין שייכות לספק בו בקבורת נפל. לא שייך לטמוייה. משא\"כ בבתי הכותים ובעריהן. דעסקינן בהו הכא בפרקין דדם הנדה. לא שייך למימר דאין בית הטומאות שלהן טמא. אלא אם שהו שם מ' יום. דאפילו לא שהו שם מ' יום הדיורין של עכשיו. מקמי הכי מאן נטרינהו. הא איכא למיחש לקמאי ולקמאי דקמייהו. דקברו שם נפליהן. משו\"ה בית הטומאות שלהן בדוכתייהו היכי דקביעי. חיישינן להו ומטמינן להו לעולם בודאי. ולא בעי מ' יום כמו במדור. <b>והשתא</b> דקאי בבית הטומאות. קפריש דיניה. דלא בעינן מ' יום. משום דלא שייך לפלוגי ביה מידי. ולא נחית השתא לפרושי דינא דמדור הכותי בלא אשה. אע\"ג דודאי טמא נמי. אלא משום דמיבעי ליה לפלוגי. בין שהה מ' יום ובציר מהכי. שבקיה ושייריה עד דמטי לאהלות. דקמפרש להו להני מילי. והכי מסתברא דהוא ברירו דמילתא ולית בה ספקא. ונתיישב הכל על בוריו. ",
+                "<b>אבל </b>יצא לנו מזה קצת תמיהה למ\"ש התוספות בדבור הנזכר ע\"פ פירושנו. דמשו\"ה מייתו ההוא דפרק בנות כותים. ללמוד משם דלא פלוג רבנן בגזרתייהו. ולא גזרו בפנוי אטו נשוי. ולא חשדינן להו בעבריינים מסתמא. דלפום מאי דכתיבנא ואוכחנא. ודאי חשודין הן. ומ\"מ לא גזרו עליהן לענין טומאת בועל נדה. דאיכא ספיקי טובא. ומסייע נמי רובא. והא פרשינן יאות דמאי דפריך נמי תלמודא התם. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. לאו למימרא דפנויין לא חשידי בזנות. אלא דליכא לטמויינהו מטעמא דאמרן. דודאי כולהו לאו בועלין נינהו. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>הדרא קושיא לדוכתה. דלעולם אע\"ג דלא גזרו לטמא הפנויים הכא בכהן כותי. מ\"מ יש לגזור אטו שאינו כהן. או דילמא בכהן נמי לא סגי כל כמה דלא הוחזק. כיון שהוכחנו שסתמן חשודין עד שיוודע שהוחזקו בכשרות. וסרה קושית התו' מעיקרה. אלא דבלא\"ה משנו שפיר. ",
+                "<b>ויש </b>לי לשאול עוד בהא דאוקימנן בכהן כותי. שהוא דבר מתמיה מאד. אטו בכותים כהנים מי הוו. והלא אין כהנים אלא מזרע אהרן. וכותים אפילו שיהיו גרי אמת. כהנים מנא להו. ואין סברא שיטעו בכך (לעשות כהן מהם ובהם. כל החפץ ימלא את ידו) במידי דכתיבא להדיא. וצ\"ל בכהנים שנטמעו ביניהם. כמ\"ש בספר מלכים. שהביא עליהם מלך אשור אחד מהכהנים. אשר הגלה משם ויורם את משפט אלהי הארץ. ושמא מזרע אותו כהן נשארו ביניהם. ואחזו במעשה הכותים ברבות הימים. ואעפ\"כ היו ידועים לבית אבותם למשפחותם. שהם כהנים מזרע אהרן. דאע\"ג דלדידן ודאי לאו כהנים נינהו. אפילו לאכול בקדשי הגבול. וק\"ל. אפ\"ה א\"ש דסמכינן עליה. אי אכיל תרומה שם. כיון דלדידהו הוי כהן גמור. והיא מילתא דכתיבא ואחזוק. ודוק. ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע. עיין בגמרא פ\"י יוחסין דפליגי בקרא דכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות. איכא מ\"ד כהנים פסולים. ולמ\"ד כשרים. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט על הר\"מ וק\"ל למה לא יטמא באוהל כו' <b>כבר</b> ראית למעלה ששבוש הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנין לומר קברנו שם כו'. </b>היינו בבית הטומאות דסליק מניה. ואע\"ג דסתמא מקום קבר הוא. וכמוחזק דמי. (מיהא ודאי לא הוי) מהימני למימר לא קברנו. ואפ\"ה בעי הוכחה גמורה. אבל במקום שלא הוחזק כלל בטומאה. פשיטא דלא שייך נאמנות לטהוריה. ולא צריך כהן ותרומה להוציאנו מידי ספק. <b>השתא</b> איכא למידק ארישא. מאי נאמנים לומר קברנו. בלא סהדותייהו נמי מחזקינן ליה בטומאה. <b>וצריך</b> לומר דבלא אמירה דידהו. אע\"ג דמטמינן לבית הטומאות דידהו. מ\"מ מספקא לא נפקא. וכי מסהדי עליה. משוינן לה טומאה ודאית. למשרף עלה תו\"ק. וכן בכ\"מ שיאמרו קברנו. מהימני כה\"ג. ",
+                "<b>נאמנין על ציון קברות </b>כיון דכתיבא זהירי כו' <b>איברא</b> כותים או שומרונים דהאידנא הידועים בשכם. לפי מה ששמענו והוגד לנו מאחינו בני א\"י הבאים אלינו. אינן מאמינין בדברי נביאים. ואינן מחזיקין בשום ספרי נבואה. רק בתורת מרע\"ה לבדה (וכן השכל מחייב. שהרי בספר מלכים נזכר גנותם ורעתם למדי) <b>ושמא</b> גם בזה נשתנו לגריעות. מאותם הקדמונים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על עקבה</b> אחורי כף רגל. עמ\"ש בס\"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'. ",
+                "<b>מן החגור ולמטה. טמאה</b> נ\"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ\"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. <b>ואם</b> היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ\"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע\"י שחייה עמוקה. <b>מ\"ש</b> תי\"ט דאצ\"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו\"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. <b>אך</b> מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. <b>אי</b> אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א\"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ\"ל. <b>אבל</b> לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ\"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק. ",
+                "<b>טהורה </b>כל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס. ",
+                "<b>וכן בפוליום </b>עתי\"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי. ",
+                "<b>כגריס </b>עיין שאילת יעבץ (סימן ס\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בה מכה</b> משמע דווקא מכה מבוררת <b>לאפוקי</b> כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ\"ש הראיה. ",
+                "<b>ואפשר </b>דכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת\"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. <b>משא\"כ</b> אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו\"ק בסימן קפ\"ז. וכן משמע ממעשה דר\"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל\"ה. לשמעינן רבותא. ועשי\"ע (סנ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>דם ולא כתם</b> עתי\"ט וק\"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא\"ש בדקה ק\"ע כו'. <b>הו\"ל </b>לאתויי מתני' דפ\"ט לקמן. דה\"נ מוכח מדר' נחמיה. דס\"ל כהא דשמואל. וכמש\"ל בס\"ד. ",
+                "<b>כל דבר שאינו מקבל טומאה</b> עיקרא דהך מילתא. <b>נ\"ל</b> משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר\"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע\"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע\"פ שאין לה במה לתלות ודאי. <b>ונראה</b> דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ\"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ\"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ז' סממנין</b> כ' תו' ה\"ה בכבוס טוב. <b>היינו</b> ודאי ע\"י בורית מלאכותי (שקורין סאבו\"ן. או זיי\"ף) כי כיבוס דידן. ובהדיא אמרינן צפון צבע נמי מעבר (וכן קבלתי מאמ\"ה ז\"ל. שהוא הבורית המעשיי שלנו. והא קחזינן נמי. דמעבר הכתם בטוב) א\"כ אין כבוס טוב ממנו. <b>אבל</b> הוא אינו מועיל כלום בהעברה על הכתם. שאם עבר או דיהה על ידו. כדרכו. מ\"מ אינו אלא ספק. דהא צפון צבע נמי מעבר. וכן אם עמד בעיניו. עדיין לא יצאנו מידי ספק. שהרי כיון שאינו חזק להעביר הצבע. כמו שהיה ראוי לפי טבעו. א\"כ אפשר ג\"כ לא הגיע למדרגת הנקיון של ז' סממנין. כי אע\"פ שלא עבר על ידו. שמא ע\"י הסממנין היה עובר. מאחר שהורע כחו של סאבון זה. ולא נתאמת בו מה שהועד על הצפון האמיתי. הנעלם אצלנו. ולא נתבררה לנו עשייתו. על כן נ\"ל שלא לסמוך על זיי\"ף שלנו במקום ז' סממנין (כאשר שמעתי מפי אמ\"ה ז\"ל כד הוינא טליא. מהכרח הנ\"ל. לפי מ\"ש בגמרא דצפון חזק מז\"ס. אכן לפי דעתי. עדיין אין זה מוציאנו מידי ספק כנזכר) <b>כי</b> מעתה חזרנו לדין המשנה הקודמת. שאין בדיקה כזו מועלת. מפני שעד המכחישה עומד בפניה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא עשה ולא כלום</b> לא לבדוק ולא לבטל כו' דבלוע שיכול לצאת טמא. תי\"ט. <b>אע\"ג</b> דכבר נתייבש בו. הא תנן לעיל רפ\"ז. דם הנדה מטמא לח ויבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומעטשת </b>דרך מטה. טור. <b>ולא</b> אדע מנין לנו לפרש כן דווקא. ועכ\"פ נראה לי דעטוש של מעלה לא גרע. שכן דרך אנשים ונשים אפילו ברעיפת דם הנחירים. רגיל לבוא עטוש אף לפניו. ",
+                "<b>ובשפולי מעיה</b> בית הרחם. <b>כך</b> פירש\"י כאן. וביבמות (דפע\"ב) לא פירש כן. עחי\"ג שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשים בבתוליהם</b> כו' <b>נראה</b> לי דמענינא דמתניתין דלעיל הוא. ת\"ק סבר כל אשה יש לה דם. בין מעט בין רב. משו\"ה אפילו אינה רואה. צריכה לחוש לוסת בינוני (משעה שנראית לראיה. והיינו בוחל) היינו משלשים לשלשים. כיון שראויה לראות. אע\"פ שלא ראתה. אימור פורתא ראתה. ומדזוטר הוי. אירכס ולא אדעתה. לפי שאי אפשר לאשה בלי דם כלל. כמו שאי אפשר לגפן בלי יין. אלא כשאינה נושאת פרי. <b>ואתא</b> ר\"י לפרושי (או לפלוגי) דודאי פעמים אין לה דם כלל. ואינה צריכה לחוש לשום וסת. וזה סימנה. דור קטוע. שאינה הרה ללדת. זה מוכיח שאיננה בת דמים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תנוקת </b>ע\"פ רע\"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר\"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב\"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש הרא\"ש. <b>אכן</b> לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז\"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (<b>וא\"ת</b> אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ\"ש בס\"ד בחי\"ג) כמ\"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה\"ג בזכר. אע\"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ\"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה\"פ ותתחלחל. שפרסה נדה. לכן ראוי להחמיר גם בספק <b>ואין</b> למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה\"י ודברי הרא\"ש בכאן אינן מספיקין כלל. ",
+                "<b>אבל </b>דעת ראב\"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום ראשון</b> לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה. בזבה. אבל בזב משכחת לה בשני. שהזב מטמא בראיות כבימים. ולשון רש\"י מדויק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא משום כתם </b>במשהו. דמקור מקומו טמא. וכת\"ו ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראיה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא כו'. ותמיהני על מ\"ש דפחות מרביעית דם טמא משם דנגע במת. התנן רביעית דם שחסר טהור. תי\"ט. ",
+                "<b>במ\"כ </b>אשתבש בכוונת התו'. דלא מיירו מרביעית דם המת. כמו שם באהלות. א\"כ. למאי צריך תלמודא. למקור מקומו טמא. והא רביעית דם מן המת. ודאי מטמא אף באוהל. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא להו להתו'. אי ס\"ד ברביעית. ומשום טומאת מת עצמו. פשיטא דלא צריך לטעמא דמקור מקומו טמא. <b>ואי</b> משום טומאת משקה ע\"י מגע המקור. דקמ\"ל דטמא בכל שהו. כדקיי\"ל משקין לא צריכי שיעור ליטמא ולטמא. אלא מטמאין טומאה קלה בכל שהן. ",
+                "<b>אכתי </b>מאי איריא משום מקור דמקומו טמא. תיפוק ליה דנגע במת. ולענין טומאת מגע הקלה. בכל גוונא דינא הכי. אי הכי מאי קמ\"ל <b>אלא</b> על כרחך הכא במאי עסקינן. בטומאה חמורה. דמטמאה ואפילו בפחות מרביעית. הוא דאצטריך לאשמועינן. והיינו משום דנדון כראיה גמורה. כאילו היתה בחיים. דמטמאה במשהו טומאה חמורה. אף על גב דהשתי לאו רואה היא. ומשום טומאת מת ליכא לטמויי בבציר מרביעית. ומטעם מגע. לא אצטריך לטעמא דמקור מקומו טמא. כנזכר. אלא הא הוא דמהני. לטמויי נמי במשא. אף בבציר מרביעית ובמשהו. כדם נדה דמחיים. משום דמקור מקומו טמא. והיה שם הדם מחיים. כאילו ראתה עודה בחיים דיינינן ליה להך דם. לענין טומאת כתם. וזה ברור. ושמא נוסחא המוטעת בתו' הטעתו לתי\"ט. ואין בכך כדי להטעות ולשבש כוונתם. כי כוונת התו' רצויה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ה כמגע טמא מת לקדשים </b>עתי\"ט מ\"ש על הר\"מ. <b>ולפום</b> ריהטא נ\"ל דלק\"מ. אלא איתא להא ולהא. התם במעילה. באוכלי קידש מיירי. והכא במשקה עסקינן. דמשקין דקודש ודאי לעולם נעשים שניים גם בט\"י. <b>תדע</b> שהרי גדולה מזו שנינו פ\"ב דטהרות משנה ו'. השלישי שבתרומה פוסל לאוכלי קודש ומטמא משקה קודש. אפילו בחולין שנעשו עט\"ק. וטבול יום דפסל בתרומה. ודאי עדיף משלישי שבתרומה. שהרי נחשב שני. וכ\"ש במגע קודש ממש. צריכא למימר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7aa985e3c9a92ce70984621cadc11397cdc50864
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,271 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אבל הלכה כר\"א</b> עתי\"ט דאין למדין הלכה מפי תלמוד. דהיינו משנה. וטעמא פירש\"י שהתנאים לא דקדקו איש בדברי חברו. זה דחוק בעיני. <b>אבל</b> הנלע\"ד. משום שע\"פ הרוב. דורות המאוחרים הוצרכו לחדש ולהוסיף חומרא וגזרה. לחזק משמרתה של תורה לפי מה שראו שהשעה צריכה לכך. משום דלא אכשור דרי. דוק ותשכח וכך יפה להם וראוי ומחויב. ע\"פ הנגלה והנסתר שבפנימיות התורה. ידוע שכמה דברים נתחדשו. בחידוש דורות. לכן אין למדין הלכה מפי משנה. לדורות שאחרי התנאים בעלי המשנה. שנתחדשה הלכה. ועיין מטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>משיוודע עוברה</b> פרע\"ב לסוף ג\"ח משנתעברה <b>קשיא</b> מנא ידעינן אימת איעברא. דהא ודאי אפילו לא פסקה לראות דיה שעתה עיין חידושי גמר' בס\"ד. <b>ואיכא</b> למימר דמבדקא בהילוכא. כדאיתא בהחולץ (מד\"א) וצ\"ע שלא דברו מזה הפוסקים. "
+            ],
+            [
+                "<b>ג' עונות כו' סמוך לזקנתה </b>ולא ראתה בהן. דיה שעתה. כצ\"ל בלשון רפ\"ב. ",
+                "<b>סמוך לזקנתה</b> כל שקורין לה אימא כו' בירו' כל שראויה לקרותה כו'. <b>מכל מקום</b> נראה דלאו בשנים תליא. מדשתק תלמודא. ולא אשתמיט לאשמועינן בהדיא. השנים שראויה להקרא זקנה. <b>אע\"ג</b> דאיכא למימר. דסמיך אסתם זקנה. שהיא בששים. כדתנן באבות. סימן לדבר בכלח. שאין זה מוכרח. <b>וי\"ל</b> שהאשה מזקנת לפני האיש. כמו שנעשית גדולה קודם הזכר. כדתנן לקמן פ\"ה. ",
+                "<b>אלא </b>נראה דהיינו טעמא שלא נתנו שיעור בשנים. לפי שאין שנות זקנתה ידועות כמו בזכר. כדאמרן. ולא עוד אלא שהזקנה היא בריאה יותר מהזקן. כמ\"ש סבתא בביתא סימא טבא בביתא. לפיכך אפשר ג\"כ שלא תזקין מהר כמוהו. ",
+                "<b>ועוד </b>אי אפשר לתת בה שיעור בשנים. לפי שיש אשה מזקנת קודם חברותיה ובנות גילה. או מתאחרת. מחמת חלוף טבעה ומזגה. או מלידות רבות. או מקרי הזמן. מעוני ומרוב עבודה. תמהר לבוא עד שנותיה. ויש להפך. יושבת בקתדרא על מטה כבודה ושולחן ערוך לפניה. שקטה ושאננה. על כן עמד טעמה בה דשנה ורעננה. גם עד זקנה. הילכך נקט מילתא פסיקתא. כפי הראוי לטבעה. ",
+                "<b>רי\"א מעוברת ומניקה שעברו עליהן ג' עונות</b> וא\"ת מעוברת לת\"ק נמי הא בעי לסוף ג\"ח. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי קאמר. הא ת\"ק לא מיירי מפיסוק דמים. דאפילו חזיא בעונות ושלא בעונות. משהוכר עוברה. דיה שעתה. ולר\"י בעיא שלש עונות בלא דם. כמדומה ההשמטה שבלשון רע\"ב דלעיל (כמו שהגהתי בד\"ה ג' עונות כו') הוא דאטעייה לתי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תקצץ </b>עם כל מה שהחמירו חז\"ל בעון משז\"ל. <b>מצינו</b> ג\"כ שהתירוהו מפני הצורך. עמ\"ש בס\"ד במו\"ק לא\"ע (סכ\"ג) ובמלון בית אל. ובמטפחת. "
+            ],
+            [
+                "<b>נמצא על שלה כו'. </b>וחייבין קרבן. אוקימנא בגמרא בדארגישה. <b>ואיברא</b> ודאי צריך לומר כן. ולא סגי בלאו הכי מטעמא אחרינא נמי. דאי לא תימא הכי. תיקשי האיכא דם עליה. דטהור. כדלקמן מ\"ה. <b>ואף</b> למאי דפרשינן התם דעשאוהו כודאי. משום דחזקתו מן המקור. הא אוקימנא לה בנמצא מן הלול ולפנים דווקא. והא ודאי עד שלו. לא עדיף מנמצא מן הלול ולחוץ. דספקא הוי. כ\"ש בכהאי גוונא דגרע טובא. וק\"ל. פשיטא דמידי ספק לא יצא. והיכי מחייבינן להו קרבן. ולא חיישינן דילמא מייתו חולין לעזרה. <b>והשתא</b> דאתינן להכי. לאוקמה למתניתין בהרגישה שנפתח מקורה. ניחא. דתו ליכא לספוקי לגמרי בדם אחר. אלא ודאי דם מקור הוא. ",
+                "<b>ובהכי </b>אתי שפיר נמי. דלא תיקשי אכתי ספקא הוי. דילמא ממקום מי רגלים אתא. דטהור. כדלקמן רפ\"ט. ועתשו' שלי כ\"י. ",
+                "<b>ופטורים מן הקרבן</b> מחטאת קבועה. אבל חייבין באשם תלוי. כ\"ה לרע\"ב. ",
+                "<b>ותמהתי </b>מראות. דהא קיי\"ל בעינן חתיכות משתי חתיכות. ולפחות לא סגי לחייב חטאת עד דאקבע איסורא. ערפ\"ד דכריתות. <b>שוב</b> עיינתי בגמרא ומצאתי ת\"ל מפורש כדברי. דלתנא דידן ס\"ל בעינן חתיכה משתי חתיכות. <b>אחר</b> ראיתי שרע\"ב נמשך אחר פירוש ר\"מ במשנה. ולא דק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הנשים בחזקת טהרה </b>וא\"צ לשאול לה כשהיא ערה. <b>ולא</b> חיישי' דילמא מתוך שבהולה לביתה. מחמת שלא שמשה זמן רב. אינה חוששת לעשות רצונו בכל אופן. מאחר שהוא אינו חושש ותבעה לתשמיש. ולא שאל אותה אם טהורה היא. <b>ותו</b> דילמא ניחוש. אימור לאו אדעתיה. מתוך שלא זכר לשאול אותה. לא שמה אל לבה לזכור אם טבלה. והאשה משתוקקת על בעלה בשעה שבא מן הדרך. קמ\"ל. <b>אבל</b> בישנה לא קמיירי. ",
+                "<b>דיה בשני עדים כל הלילה </b>ש\"מ מהא מתני'. דלכ\"ע לא חיישינן לשינה מראהו. <b>דאל\"כ</b> לא סגי בבדיקה דלמחר. אלא ליבעי דווקא שמוש לאור הנר ממש. <b>ועמ\"ש</b> בס\"ד שי\"ע (סי\"ב). "
+            ],
+            [
+                "<b>והעליה</b> נראה שהוא מקום מי רגלים. דרפ\"ט ע\"ש. ובגמרא דרפ\"ח. ובמש\"ל מ\"ב בס\"ד. ",
+                "<b>ספקו טמא</b> טומאה ודאית. בנמצא מן הלול ולפנים. אבל מן הלול ולחוץ. אינו טמא אלא לתלות. וכן לבעלה טמאה מספק. <b>ואע\"ג</b> דאיכא תרי ספקי דילמא מן העליה אתא. וא\"נ מן המקור. דילמא אזדקרא. והדר דם העליה לחדר. מ\"מ אינו אלא ספק אחד. שמא דם העליה הוא. ועמש\"ל משנה ב'. "
+            ],
+            [
+                "<b>הירוק</b> לרע\"ב כמראה אתרוג. ולא כמראה כרתי. <b>הוא</b> ירוק כעשב השדה. גרי\"ן בל\"א. גם בלוי\"א (גוון תכלת) גם ברוי\"ן (גוון ערמון) במשמע ההתר. לדברי הכל. עיין מ\"ש בס\"ד בשי\"ע (סמ\"ד). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם נמוחו</b> נראה פשוט דהיינו אם יש בהם מראה אדמומית אחר המיחוי. ואדומים דקתני. אכולהו דלעיל קאי. אקלפה כו'. ",
+                "<b>כל שאין בו מצורת אדם</b> כו' ע\"ל הר\"מ בתי\"ט שכתב ולא יסופק בשכלך שהוא נמנע כו'. ",
+                "<b>בשנת </b>כוש\"ר הולידה אשה בק\"א בריה בצורת ד\"א. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>טומטום ואנדרוגינוס</b> פירוש או אנדרוגינוס כי מה צורך לאנדרוגינוס עמו. בטומטום לחודיה נמי דינא הכי. והכי מוכח נמי בגמרא. מדמקשי אסיפא השתא כו'. ולא פריך ארישא. <b>ואע\"ג</b> דלפ\"ז לא דמי פירוש לישנא דרישא לדסיפא (דודאי וי\"ו העטף הוא) לא דק תנא בהא. "
+            ],
+            [
+                "<b>אין ידוע אם ולד הוא</b> עתי\"ט משמא דגמרא. בשלא הוחזקה עוברה. דאי בהוחזקה כו'. <b>צ\"ע</b> היכי דמי הוחזקה. אי בארבעים כדי יצירת הולד. אי משהוכר עוברה. כענין משיוודע עוברה דפ\"ק. ",
+                "<b>ומסתברא </b>דהכא נמי בעי הכי. וע\"ל במשצה הסמוכה. <b>אב\"א</b> דאיבדקא בהילוכא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כעליון </b>עתי\"ט בשם תו'. דעקר קרא במרכב כתיב דלא בעי כיבוס. <b>ר\"ל</b> אדם הנוגע בו. לא בעי כבוס. אלא הוא בלבד טמא. ואינו מטמא בגדים שעליו. אבל כלי שטף שנגע במרכב. ודאי בעי כבוס. כאדם הנוגע בו. ",
+                "<b>והן יושבות על כל דו\"ד </b>תימה מה צריך לכך. הא אפילו לא ראתה אלא דם טמא. מ\"מ לעולם היא בטומאתה. דבודאי. טבילת נדה לית להו. דלא כתיבא ולא אחזוק. ",
+                "<b>ואין חייבין עליהן</b> הלובש באותן בגדים פטור מקרבן. ותמיהני דהני בגדים כיון דאין מטמאין לאדם. א\"כ ליכא לחיובי משום כניסה דידיה כו'. תי\"ט. <b>ואין</b> כאן תימה כל עיקר. דהכי נמי קאמרי. כיון דטומאתן קלה. שאין מטמאין אדם. לכן אין חייבין עליהן אפילו לובש בגדיהן. ונכנס בהן. דאכניסת בגדים לא מיחייב מידי. ולאפוקי אם היה תחתון שלהם טמא ודאי. כשל ישראל. דפשיטא חייב עליו על ביאת מקדש. אפילו נגע בו בלבד ונכנס. זה פשוט מאד. ובחנם האריך תי\"ט שלא לצורך. ",
+                "<b>כ\"ע </b>אבל הרמב\"ם כתב דאף מלקות לא שייך בבגדים שאינם א\"ה כו'. <b>ברם</b> דברים תמוהים הם כמ\"ש עליו שם בהגהותי בס\"ד. ",
+                "<b>שטומאתן ספק</b> הא ודאי שורפין. <b>מתניתין</b> ר\"מ היא. דס\"ל כותים גרי אריות הן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>בת י' ימים בזיבה</b> אם ראתה ג\"י אחר ז'. <b>משמע</b> דווקא אחר שראתה נדה. הוא דמיטמיא בזיבה. וכמ\"ש בס\"ד במגדל. שוקת ב'. ",
+                "<b>תנוק בן יום אחד</b> אפילו שעה אחת. אף רגע אחד. זהו יום אחד. וכך הוא לכל דיניו. ובכל מקום. דמקצתו של יום ככולו. ",
+                "<b>ופוטר מן היבום </b>אם חי שעה אחת אחר מיתת אביו. אבל עובר אינו מתירה לינשא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דמעוברת בלא\"ה לא חזיא לינשא. ההיא מדרבנן. <b>ועדיין</b> צ\"ע אם זו אסורה דבר תורה. ",
+                "<b>ומיטמא בט\"מ</b> טמא ומתטמא בן יום אחד. ואפילו לא יצא כולו לאויר העולם. ולא הוציא אלא רוב ראשו. דהיינו פדחתו. ומת עודו במעי אמו. נטמאה היא. וכל הנוגע בו אז. <b>וכן</b> החי משהוציא פדחתו לפרוזדור. מקבל טומאה. עמ\"ש בס\"ד מ\"ד פ\"ז דאהלות. וכן הדבר לענין שאר דיני בן יום אחד. השנויים מכאן ואילך. <b>חוץ</b> מן הנחלה. דאפליגו בה אמוראי. אי פדחת פוטרת. כדאיתא בגמרא דהמפלת. ",
+                "<b>ופוסל </b>ע\"ל תי\"ט. דא\"ל נמי לענין פסול דאמו (ר\"ל אם היא בת כהן. פסלה מתרומת בית אביה) כמו במאכיל כו'. וא\"ת כו' לוקמה באשה א' גרושה וי\"ל בן אחד. דבן יום א' פוסל (עבדים שירש מאביו) אבל כו' אלא שאינו פוסל (במקום בנים) משום כו' אבל הרע\"ב שפירש דאין זכיה לעובר משמע שא\"ל זכיה כלל (אף באין בנים. ור\"ל א\"ה הדרא קושיא לדוכתה. מאי דוחקיה לאוקמה בשתי נשים) ועוד אפ\"ל דאתא למימר דא\"ל זכיה כו'. ",
+                "<b>דבריו </b>הללו מגומגמים. דהשתא קבעי לאוקמה כמ\"ד א\"ל זכייה לעובר כלל. ואפי' את\"ל דלא פסיל נמי שלא במקום בנים ניחא. <b>ולא</b> ידענא מאי ניחותא. אכתי קשיא למה ליה דמהדר אדוחקא דשתי נשים. לוקמה באשה אחת. בין גרושה בין אינה גרושה. דילוד מאכיל. שאינו ילוד. אינו מאכיל. ",
+                "<b>ואף </b>שנראה כאילו רצה להשמר מזה. במאי דמסיק תו. ל\"ק דפוסל תנן. ואילו בת כהן לאו משום פסול הוא. <b>בזה</b> רפא שבר על נקלה. לא ידענא מאי מהני. עובר גרושה נמי לא פסיל. לכן אין הבנה לדבריו. ",
+                "<b>ונוחל ומנחיל</b> אבל עובר לא. אם לא שנהרגה או שמתה אמו מחמת לידה. דכה\"ג ודאי חי. וכמ\"ש תו'. והנך תרי גווני קושטא נינהו. ",
+                "<b>והא </b>דלא תני נמי עובר נוחל ומנחיל כה\"ג. עמ\"ש תו'. <b>ולי</b> נראה שא\"צ לדחוק. אלא כה\"ג לאו עובר מיקרי. שאינו עוד ירך אמו. ואין חיותו תלוי באמו. אלא הרי הוא כילוד. ובן יום אחד הוא. ",
+                "<b>ולכל קרוביו</b> המתאבלים עם אביו ואמו. ",
+                "<b>כחתן שלם</b> ואפילו הוא מתאומים. ויצא אחיו לפניו בחודש שמיני. בין חי בין מת. שהרי הוא נפל. ",
+                "<b>מ\"מ </b>זה שנולד אחריו בתשיעי. הרי הוא בן קיימא לכל דבר. כשאר ולד שכלו לו חדשיו. ואינו נגרר אחר אחיו הנפל. וכמ\"ש בס\"ד רפ\"ח דבכורות. <b>וה\"מ</b> דכלו לו חדשיו. ונראה פשוט. שגם בר שבעה. קרוי כלו לו חדשיו כמו בן תשעה. וכן הדין בשניהם. בנולדים למקוטעין. בכלל כלו חדשיו הוי. כמש\"ל פ\"א. ועמ\"ש בתשובה באריכות. ",
+                "<b>ונראה </b>שגם יוצא דופן חשוב בן קיימא. לכל הדברים שנזכרו כאן. וכ\"מ ברפ\"ח דבכורות. דחי הוא. ונוטל כפשוט לדברי הכל. "
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבין עליה משום א\"א</b> אם קבל בה אביה קדושין. <b>ותמהו</b> תו' דמסיפא שמעינן לה. דקתני ואם בא עליה אחד מכל העריות. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קושיא. בסיפא מיירי בעריות דקורבה. וקמ\"ל דהן חייבין. אע\"פ שהיא פטורה. אכתי מנא ידעינן דשייך בה אישות אפילו דביאה. אע\"ג דיבם קנאה. לא יהא אלא קטן בגדולה. שקנה אע\"פ שאין לו אישות. משו\"ה אשמעינן נמי דמתקדשת בביאה. והשתא למאי אצטריך תו. וחייבין עליה משום א\"א. ",
+                "<b>אלא </b>על כרחך לא נצרכה אלא לאשמועינן נמי דמיקניא בקדושי כסף. דמביאה לא ידעינן להו. כיון דאפילו בגדולה אינן קידושין גמורים דבר תורה. כמ\"ש הר\"מ בהדיא. דקידושי כסף מד\"ס הן וכמדומה כן עיקר. ובזה דברי רש\"י מיושבים היטב. ",
+                "<b>והיא פטורה</b> ואאשת איש דרישא נמי קאי כו' לפי שראיתי לרש\"י ספ\"ק דערכין אדתניא. עד שיהיו שניהם שוים דרי\"א. פירש\"י הנואף והנואפת יהיו בני עונשין כו'. ומוטב לפרושי מתניתין כסתמא דספרי. מלאוקמי כיחידאה. תי\"ט. ",
+                "<b>ולא </b>אוקימתא היא לגמרי. אלא פירכא בעלמא היא דפריך תלמודא. מנלן למילף משניהם. לרבות הולד. דילמא מיבעי ליה לילפותא דרי\"א. דמצריך שיהו שניהן שוין. ושנינן דאפילו לרי\"א אתי שפיר. משו\"ה לא חייש רש\"י. אי אתיא מילתיה דרי\"א דלא כמתניתין. דרי\"א יחידאה הוה. ובודאי לישנא דרי\"א דייק כפירש\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>בן ט' ויום א' כו'. </b>ודאי נראין הדברים שגם זה הל\"מ הוא (כמ\"ש תי\"ט) אלא שעל כרחנו צריכין אנו לומר דהל\"מ היא זו לדורות אחרונים. <b>ברם</b> לדורות ראשונים היתה ההלכה. בן שמנה. עיין גמרא דפבסו\"מ. ",
+                "<b>קנאה </b>עתי\"ט ביאה שא\"צ דעת ביאתו ביאה. <b>א\"ה</b> ישן אמאי לא קני. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד פ' הבע\"י. ",
+                "<b>ופוסל </b>כגון נכרי ועבד כו'. <b>וכ\"ש</b> כהן לוי וישראל שבא על אחת מכל העריות. שפסלה. אלא משום דקתני לה סיפא לענין מיתה. שבק לה הכא. ",
+                "<b>ופוסל את הבהמה מע\"ג המזבח</b> הא להדיוט שריא. משו\"ה אוקמה רש\"י בע\"א כו'. <b>ונ\"ל</b> דה\"ה בשני עדים. וקודם שנגמר דינה. נמי אפסלא למזבח משהועדה בב\"ד. אע\"ג דלהדיוט שריא. כל כמה דלא נגמר דינה להריגה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בת י\"א יום כו' </b>והא דתנוקת קודם לתנוק פירש הר\"ם להיות חייהן נוצרים מחיי האיש. ",
+                "<b>דילמא </b>מש\"ה נמי קדמתן בינה כטעמא דגמרא. ",
+                "<b>מ\"מ </b>יש לתמוה עליו. מי התיר לו לר\"מ. לחדש טעם אחר מלבו במשנה. ממה שפרשו עליה בגמרא. מי סני מאי דאמור רבנן. דשתוק מניה. והי\"ל לומר טעמו על דברי הגמרא. אין זה אלא רוח יתירא. <b>גם</b> הטעם שהמציא אינו כלום. כי מ\"ש חייהן קצרים. זה אינו אלא בילדות שעלולות למות בלידה. אבל בפנויות וזקנות. אין כלל זה מאומת. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>תביא </b>כתו' איכא דגרסי הכא נמי יביא. ומפרשי לה שפיר. אם רוצה לישא אחותה. עליו הראיה שקדושיה קדושי טעות וי\"ג גם כאן יביאו. ע\"ש. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אע\"פ שאי אפשר</b> לרבנן <b>לכאורה</b> היה נ\"ל לומר דל\"פ רבנן ור\"מ במציאות. אלא ודאי ברוב פעמים אי אפשר. ובמעוט אפשר הוא (לא נמנע) ואזדו רבנן לטעמייהו. דלא חיישי למיעוטא. משו\"ה קרו ליה לא אפשר. ור\"מ לטעמיה. דחייש למעוטא. <b>אבל</b> בגמרא לא משמע הכי. דכי בדקוה ולא אשכחו תחתון. הא ע\"כ ממיעוטא הויא. ואמאי סברי רבנן חולצת או מתייבמת לעולם. הא ודאי צ\"ל. דלא אפשר כלל. אלא מנתר הוא דנתר. ",
+                "<b>וא\"ת </b>לבדקוה בגומות. עחי\"ג. וע\"ל מי\"ב. ועמו\"ק אה\"ע (סקנ\"ה) וח\"מ (סל\"ה וסרל\"ה). ",
+                "<b>לא חולצת כו'. </b>ור\"מ לטעמיה. דאמר קטן וקטנה לא חולצין ולא מתייבמין. קטן שמא ימצא סריס. ואתי לפטור במקום אחין. קטנה שמא תמצא איילונית. ואתיא לפטור במקום צרה. משו\"ה לעולם לא חולצין ולא מייבמין. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ויש שמיטמא טמא מת כו' </b>שאין אומרים בטמא מת עמוד ונעשה מלאכתנו. ולמ\"ד אומרים בט\"מ עמוד כו' (בפרק במה אשה) <b>אפילו</b> לפירוש ריב\"א לא קשיא. דהיינו למעוטי כלי של בהמה ודכוותה. דלא חזי לתשמיש ולתכשיט דאדם. מיהו טמא ט\"מ. אע\"ג דלא מיטמא מדרס. כגון סאה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ויש שכשר להעיד</b> כגון סומא כו'. והקשו תו' דילמא לאתויי אוהב ושונא. <b>ואי</b> איתא לדעת הסוברים דאו\"ש לא מפסלי אלא לכתחלה. וכן הבין הב\"י בדעת הר\"מ. אי הכי לק\"מ. דתנאי דמתני' לא איירי אלא מפסול גמור. <b>אמנם</b> מ\"ש ב\"י בדעת הר\"מ. אינו נראה עיקר. כפי שנראה כאן בפירושו. אם חזר בו איני יודע. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמא טומאת אוכלין</b> צ\"ע בתרא דיומא לענין פלפלין. ",
+                "<b>ויש שמיטמא טומאת אוכלין כו'. </b>עתי\"ט וז\"ל וה\"ג בגמרא בשר ודגים. ואין לקיים גרסת בשר ודגים. ומשום כו' אלא הכא במעשר דטביל. ואף בשר בהמה מעשרו טובלו. ע\"כ. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. שמא יש חסרון והשמטת סופר. ואולי צ\"ל. וקשה שהרי אף בשר בהמה כו'. וחסר התירוץ. כדי שיתקשר אחריו הלשון. וכן לשון הר\"מ שמיני הבשרים והדגים כו'. וק\"ל. ",
+                "<b>כל שי\"ל קשקשת. י\"ל סנפיר</b> בדגים דווקא כדתנן פא\"ט. ועמ\"ש שם בס\"ד ובעלית מלאכה. במ\"ע דהבדלת מיני דגים טהורים. פ\"ו. יע\"ש באורך. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שי\"ל קרנים</b> כו'. <b>לאו</b> דווקא. דאפילו באחד סגי. תדע משור שהקריב אדה\"ר. וקרש. <b>לענין</b> חיה טמאה. אם י\"ל קרנים. עמו\"ק א\"ח סימן תקפ\"ו. ",
+                "<b>ויש שי\"ל טלפים כו'. </b>כגון חזיר וכפירש\"י. ואע\"ג דלא נ\"מ כו' תי\"ט. <b>ודאי</b> לא לנ\"מ נקטיה. אלא לראיה ולדוגמא. דאיכא דאית ליה טלפים ולא קרנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש בתי\"ט. ואע\"ג דברכה אחרונה צריכה שעור. עמ\"ש במו\"ק (סר\"י) בקונטרס לחם לשובע. "
+            ],
+            [
+                "<b>עד שירבה השחור</b> ע\"ל רע\"ב אבל אם בא עליה אחר זמן זה כו'. <b>היינו</b> בעדים. <b>ויש</b> סוברים כה\"ג לא צריכי עדים. דלא אברו סהדי אלא לשקרי. והכא אנן סהדי. כיון שנשארה אצלו בבית לשם אישות. ושניהם מודים שבא עליה אח\"כ. ",
+                "<b>מיהא </b>ספקא הוי מ\"מ. ואזלינן לחומרא. כי קבלה קידושין מאחר. חוששין לדברי האומר. דכל שלא בעל בפני עדים. אין חוששין לקידושי ביאה אפילו בכה\"ג. וצריכה גט משני. או מוציא ראשון. וכונס שני. <b>והני</b> מילי. בדאין הכחשה ביניהם. מיהו בדמכחשי אהדדי. איהי מהימנא. במגו דאי בעיא אמרה גרשתני. ושריא לשני. ולראשון אסורה ודאי. דשויתיה אנפשה חתיכה דאיסורא. כך נ\"ל פשוט. "
+            ],
+            [
+                "<b>כדי לכוף ראשן לעקרן</b> צ\"ע. כיון דקיי\"ל שתי שערות צריכין שיהו בעקרן גומות. וגומות. הרי הן כשערות א\"כ לא יהו אלא גומות. וצריך לומר דגומות נמי אינן כשערות אלא להחמיר. ",
+                "<b>ואהא </b>דחיישינן לשמא נשרו. נמי איכא למידק. ליבדוק בגומות. דהא שערות בלא גומות. לאו סימנין נינהו. <b>וי\"ל</b> דקשה לבדוק אחר גומות. אפילו בדק ולא מצא. אימר לא בדק יפה. משו\"ה לעולם ספק הוי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והש\"ז </b>שצריך שיהא ראוי להזריע. דכל זמן שהוא לח. ראוי לחיות זרע. כדאמרינן בתולה שעיברה באמבטי. ",
+                "<b>בשר המת יבש כו' טהור</b> באדם לא שמענו שיש חילוק ביבש. בין שלם בין חסר. אלא בלח. אין הכהן מיטמא אלא לשלם. כדאיתא בנזיר. ",
+                "<b>א\"כ </b>ר\"י דמטהר ביבש. בכל גוונא מטהר. לפ\"ז המומיא טהורה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומטמא בין לח בין יבש </b> לכאורה אכתם לחוד קאי. דבשרץ תנן לעיל אינו מטמא יבש. <b>אימא</b> סיפא רש\"א כו'. ומוקי לה בשרץ. קשיא אטו מי לית ליה לר\"ש. דשרץ אינו מטמא יבש. הא לא שמעינן דפליג אסתם מתניתין דלעיל ר\"פ. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>והלח אינו מטמא </b>למפרע <b>אלא עד שעה</b> שנוכל לומר אם נפל באותו יום. עדיין יכול להיות עכשיו לח כו'. ודווקא בשרץ הוא דפליג ר\"ש בין לח ליבש (שרץ אינו מטמא יבש) אבל בכתם. אפילו לח מטמא למפרע עד שעת כבוס. דאימור יבש היה כו' (ודם מטמא יבש כלח) אבל בשרץ ליכא למימר הכי. דאי איתא דמיא נפול עליה. אמרטוטי אמרטיט (כ\"ה לשון הגמרא) <b>זה</b> תימה מה צריך לכך. הא שרץ לא מטמא יבש. <b>ואי</b> ביכול להשרות כו' הא לא שייך לומר אמרטוטי אימרטט. וצ\"ל דבשדרתו קיימת עסקינן. וצ\"ע. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>שכתב ונ\"ל שהוא בלשון דמתורגם מעדה בגד. מרטוט. ונקרא בל\"ח סמרטוט. ",
+                "<b>כמה </b>רחוק הוא זה. מה ענין בגד וסמרטוט. למרטוט. <b>אמנם</b> לשון גמרא הוא. חברו בגמרא פ\"ה דע\"א. ופירושו נופל חתיכות. <b>ע\"ש</b> בתי\"ט ד\"ה שהוא. היה מתמרט לחוץ. <b>לא</b> ידעתי ולא הבנתי לשונו זה. "
+            ],
+            [
+                "<b>מרקם </b>בין קדש ובין שור מתרגמינן בין רקם כו'. <b>ואע\"ג</b> דאשכחן לה בקרא בהדיא. ורקם וירפאל ותראלה (יהושע סוף סי\"ח) ההיא בתוך גבולי א\"י הוא. בנחלה בני בנימן. <b>ובריש</b> גטין מוכח טפי. משום דקתני התם מן הרקם ומן החגר. ויגיד עליו רעו. <b>ותו</b> דאר\"י עלה מרקם ולמזרח ורקם כמזרח. ובנימן בצפון א\"י קאי. ועמ\"ש ריש גטין <b>כתי\"ט</b> ר\"ת גרס רקת כו'. <b>תמהתי</b> מאד. מי איכא מ\"ד רקת לאו טבריא היא. ומושב סנהדרין היתה. ואתרא דרבי דסתמה למתניתין. והיכי ס\"ד דכתמים הבאין משם טהורין. ",
+                "<b>שלא נחשדו על כתמיהן</b> אע\"ג דכתמים מדבריהם. לפיכך ז\"ש הרע\"ב שעשאום כנכרים. אע\"ג דלעיל פירש דגרי אמת הם. כו'. אבל הם אמרו כו'. והם אמרו. תי\"ט. <b>לא</b> ידענא מאי שיאטיה הכא. מתניתין קודם שגזרו עליהן איתניא ומ\"ש רע\"ב הוא לזמן הזה. כדאיתא בפרקא קמא דחולין. דבימי האמוראים נתחדשה הלכה זו. <b>ובזה</b> אין מקום גם למ\"ש תי\"ט בסמוך על הר\"מ. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם קוברים שם את הנפלים </b>עתי\"ט שהעתיק מ\"ש תו' היאך משתמשין שם כו'. וכמה לא חלי ולא מרגיש (גברא דמרי' סייעיה) שהוא דבור חמור ונרגש בו מהרש\"א קצת. ואציגה הנה מ\"ש בזה בימי חרפי (אע\"פ שהוא בסבוב קצת כדרך למוד אשכנזי שסובבין הרבה עד שמגיעים למרכז. יהי מה דינקותי הוא. והנחתיו כמו שהוא כתוב לפני מאז). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>דה\"פ. דמדתנן סתמא בית הטומאות של כותים מטמאות באוהל. משמע בכל גוונא. ואפילו כהן כותי דר שם באותו בית. ובודאי דהכי משמע. מדלא מפליג. אלמא דאין לחלק בו. שבכל ענין מטמא. והכי מוכח תו בגמרא לקמן דמוקי לה בכהן כותי עומד שם. וע\"כ צ\"ל דאותו כהן דר שם. בבית הטומאות. דקמסהיד עלה לטהרו. דאל\"ה. כי נמי אכיל שם תרומה. מה הוי ומאי מהני. מנא ידע ביה איהו. אי קברו שם נפלים או לא. דלא מסתבר לאוקמה בדלא זזה ידו משם. אלא פשיטא דליכא למסמך עליה אם לא בכה\"ג דאמרן. דהיינו שאותו כהן כותי דר שם באותו בית הטומאות. דמשו\"ה סמכינן עליה. ודווקא כדאוקימנא דאכיל שם תרומה. הא לאו הכי לא מהימן. אע\"ג דחזינוהו דקאי התם ודר שם. לא סגי בהכי. ואהא קשיא להו להתו'. אמאי לא נהימניה נמי בלא\"ה. אפילו כי לא אכיל שם תרומה תסגי לן לטהורי לבית הטומאות שהוא דר בו. דהרי נזהרין הם מטומאת מת ונפלים. כדמשמע בגמרא. מאוקימתא דכהן כותי עומד שם. וכי דייר ביה הו\"ל כדנקיט תרומה בידיה. דלא סגי דלא אכיל תרומה בגויה. <b>והיינו</b> דקאמרי התו' והיאך משתמשין שם בימי נדותן. והלא נזהרין הם מטומאת וכו'. ר\"ל דהא ע\"כ מתניתין בכל גוונא מיירי. דבית הטומאות שלהן מטמא באוהל. אפילו בכהן דר בו וכנ\"ל. ואמאי. הא אית לן הוכחה טובא שלא קברו שם נפלים. דהא כהנים שלהם נזהרים מטומאת מת. והיינו דמסיימי ומוקי לה בכהן כותי. דש\"מ כהן כותי נזהר מטומאת מת. ואפ\"ה מוכח בהדיא דסתמא לא מהימן. דאע\"ג דחזינן דדייר התם. לא סגי (ולא כמ\"ש מהרש\"א ז\"ל דקושיתם הוא. שאף מי שאינו כהן נזהרין הן שלא לטמאות במת. ואינן אלא דברי תימה במ\"כ. שהרי אפילו ישראל אינן מוזהרין שלא לטמא במת אם לא ברגל. כ\"ש בכותי דליכא למימר הכי. ולדידן א\"ש. דדווקא אכותי כהן קשיא להו להתו'. והיא קושיא אלימתא בלי ספק) <b>אך</b> עדיין אינה תמיהה קיימת. דאיכא למימר לעולם אפילו כהן כותי לא חייש לטומאה. משו\"ה לא סמכינן עליה בסתמא. אפילו דייר התם בבית הטומאות. ודילמא היינו נמי דקמהדר תלמודא אההיא אוקימתא דכהן עומד שם. ודילמא כהן טמא הוא. שפירושו כך באמת. שמא אותו כהן כותי עבריינא הוא. ולא חייש לטומאת מת. משו\"ה לא אכפת ליה. והוא דר שם אע\"פ שיודע שקברו שם נפלים. <b>ובהכי</b> הוה ניחא נמי מה שהקשו התו' לקמן בד\"ה ודילמא כהן טמא הוא. דהא טמא נמי אסור לשהות בבה\"ק. ",
+                "<b>והשתא </b>לא הוי קשיא מידי. ולא היינו צריכין לדוחק. דאפילו תימא אינהו נמי ס\"ל איסור שהייה בטומאה. אלא שאין כולן בחזקת כשרים כישראל. משו\"ה דווקא אי ידעינן דכותי חבר הוא. הוא דמהני בהכי. אבל בכותי סתמא. דלא מחזיקינן בגויה. לא סמכינן עליה. וחיישינן דעבר אדאורייתא נמי. היינו טעמא דלא סמכינן עלויה אפילו הוא כהן. ולהכי מיבעי. לן לאוקמה באוכל תרומה דווקא. דחמירא טובא. וגם ע\"ה נאמן עליה. כך היינו יכולין להבין באוקמתא דגמרא הנ\"ז. <b>וקמהדרי</b> התו' לנפשייהו. דהשתא לא תקשי מידי. מה ראה רבי דסתם לן במתניתין לטמא אפילו בכהן הדר שם אם לא ע\"י הוכחה (ועוד בל\"ז נמי איכא למימר חכמים השוו מדותיהם. ולא ראו לחלק בדבר. בין כהן כותי לכותי דעלמא. כדאשכחן טובא דלא פלוג רבנן) כזה היה קשה לתו' לנפשייהו. על מה שהקשו בתחלה. דהשתא לפ\"ז לק\"מ. ודקארי לה מאי קארי. ",
+                "<b>והדר </b>אדיוהו לגזיזייהו וקם. רמו וזקפו דיקלא. והני תרי דיוקי מחו להו בחד עוכלא. דמאי דאקשו מעיקרא קאי ושפיר קמתמו. דאי משום הא. אכתי לא ניחא. דמוכח דלאו סברא הוא הא דאמרן. מדאמרינן בפ' בנות כותים דנשוי מטמא משום בועל נדה. ואפ\"ה בחור לא. ",
+                "<b>ש\"מ </b>תרתי. חדא דלא חשדינן להו בעבריינים. וממילא שמעת נמי דלא גזרינן אפנויים אטו נשואים ולא אמרינן לא פלוג בגזרתייהו דכותים. דוק. כך נלע\"ד נכון בהבנת לשון התו'. ",
+                "<b>איברא </b>יש לי כאן מקום עיון. שנראה אלי סתירה גדולה. בין משנתנו זאת. לההיא דסוף אהלות. דתנן התם מדורות העכו\"ם טמאין (ובכללן כותים כדאיתא בתוספתא הביאה הר\"ש. דתני בהדיא הכל עושין מדור וכו' כותי הנשוי נכרית. ושיבוש לומר. דמשום דאיכא צד נכריות מטמינן. אבל משום כותי גופיה לא חיישינן. דאינן חשודין על הזנות. דאס\"ד כותי לא חשיד. ומשום אשתו הנכרית הוא דחיישינן. התנן ואם עבד או אשה אפילו נכנסין ויוצאין. המדור טהור. כ\"ש כשבעלה משמרה תדיר. ואמאי גרע כותי בעלה דנכרית. א\"ו כדאמרן דל\"ש כותי או גוי. וא\"ל א\"ה מאי איריא דנקט נשוי נכרית. ה) דהא דכוותה נמי נכרי נשוי נכרית. כדי נסבה. דלא אצטריך ליה. ואפ\"ה נקיט ליה. איידי דאיירי בנשואים. מסיק לכולהו גווני (וכדאשכחינן נמי במתניתין דכוותה. כמש\"ל כ\"פ) והא דלא אשמועינן כותי גופיה לחוד. וכותי עם כותית. לפי שכבר גזרו עליהן להיות כנכרים לכל דבריהם. היינו גוי. והא קתני לה רישא מדורות הכותים טמאים. אלא כותי עם נכרית דתרי אומי נינהו ס\"ד לא. קמ\"ל. דכוותה אשכחן בפ\"ק דתרומות. אין תורמין מן המחובר על התלוש. וממחובר על המחובר לא קתני. אע\"ג דכה\"ג נמי אין תורמין. והא דאיתא בתוספתא דמקואות פ\"ח. דארץ הכותים ומדוריה טהורין היינו בא\"י דווקא. כדכתב שם הר\"ש. אבל באשקלון וחברותיה שיש שם משום מדור עכו\"ם. גוי וכיתי שוין. וגם נראה לומר דדווקא מדור בארץ הכותים גו\"כ טהור. משום דבדוכתייהו מזהר זהירי. ואין קוברין נפלים אלא בבית הטומאות שלהן. כדאיתא הכא וכמ\"ש בסמוך. משא\"כ אם שוהה במדור בערי ישראל. שאין לו מקום מיוחד לקבורת נפלים. ולא חייש להכשיל לישראל בטומאה. ודאי מדורו טמא. כנ\"ל ברור. ודוק היטב בכל זה). אם שהה שם ארבעים יום. ואע\"פ שאין עמו אשה. ואילו הכא משמע דדווקא כשיש עמו אשה. הוא דחיישינן לנפלים. דהא לא מטמינן אלא בית הטומאות שנשים משתמשות בו. הא מדור סתמא בלא אשה לא. <b>והכין</b> נמי מוכח מההיא דפ' בנות כותים שהביאו בתו' כאן. דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. ואם איתא דעושה מדור. משום בועל נדה נמי ליטמא. <b>ותו</b> י\"ל איפכא. דאילו הכא לא מצרכינן ליה ארבעים יום כדי יצירת הולד כי התם. דהא אפילו קטן. ואפילו סריס עושין מדור כדאיתא התם. ובית הטומאות דמתני' דחיישא לנפלים מסתמא לעולם טמא. ואילו התם במדור. בעינן דווקא ארבעים יום. ובבציר מהכי אינו עושה מדור. אפילו יש עמו אשה. והדבר צריך תלמוד. ",
+                "<b>וא\"ל </b>לקושיא הראשונה. דהא דפ' בנות כותים ודפ' דם הנדה. בכותי חבר עסקינן. ובאהלות בכותי ע\"ה. דהא אמרינן בפ' בנות כותים. כותי חבר בועל נדה משווית ליה. ומתני' דדם הנדה נמי משמע. דסתמא בכותי ע\"ה מיירי. וכן משמע בגמרא. מדפריך והא לית להו לפני עור לא תתן מכשול ודילמא כהן טמא הוא. ודוק. ",
+                "<b>וכן </b>א\"ל דמתניתין דנדה קודם גזרה איתניא. דס\"ל כותים גרי אמת הן. וכדאוקימנא בגמרא לעיל בכתמיהן דאפליגו בהו ר\"מ ורבנן. לכ\"ע כישראל הן חשובין. משו\"ה לא עבדי מדורות כגוים. ואין טמא אלא בית הטומאות של נשיהן (וא\"ש נמי דלא באנו כאן למחלוקתן של רשב\"י וחכמים אם קברי גוים מטמאין באוהל. דהשתא מתניתין אתיא ככ\"ע. דישראלים גמורין הן. משא\"כ מתניתין דאהלות לבתר גזרה נשנית. דעשאום כנכרים גמורים כדאי' פ\"ק דחולין) ובודאי לכאורה היה נ\"ל כן לחלק בין הפרקים הללו. <b>אלא</b> דכד מעיינינן לא סלקא לן שפיר. דודאי לא גזרו עליהן לעשותן כנכרים גמורים אלא בימי ר' אמי ור' אסי. עיין בשמעתא דקמא דחולין. דאפילו לפירוש התו'. דר\"ג דיבנה גזר על שחיטתן. מ\"מ לא קבלו גזרתו להיות דינן כנכרים. אלא עד שבאו ר\"א ור\"א. והתוספתא ר\"ח שנאה. דקדים טובא ואינה אלא פירוש המשנה. דרבי לא שנה ר\"ח מנ\"ל. וכיון דסתמא תניין. לא מסתבר לאוקמה בלאחר גזרה. דאכתי לא חיילא ודוק. וגם קושיא שנייה אכתי לא מיתרצא. ",
+                "<b>איברא </b>יכילנא לשנויי דלא תקשי לן מידי (אלא שיקשה למ\"ש התו' כאן. על הדרך שפירשנו דבריהם למעלה) ואמינא דמתריצנא שפיר למתניתין וברייתא דלא ליקשו אהדדי כלל. דהכי הוא תריצתא דמילתא לעולם הכותי עושה מדור אפילו קודם גזרה והכא במאי עסקינן בכולהו מתנייתי דמיתניין סתמא. בכותי ע\"ה איירי. דחשיד ולא איכפל תנא דמתני' לאשמועינן דווקא בכותי חבר כדאיתא פרק בנות כותים. וה\"ה לכולהו מתניתין דעסקי בכותי. סתמא ע\"ה הוא. וגרע מניה. דחשיד אזנות כמו עכו\"ם. אפילו קודם גזרה. משו\"ה עושה מדור כעכו\"ם. והא דשנינן בפ' בנות כותים דפנוי אינו מטמא משום בועל נדה. היינו טעמיה. משום דאיכא ספקות טובא (ר\"ל. ספק בעל בקרוב. וספק השלימתו לירוק. כדאיתא התם) דמשו\"ה טומאתן ספק אפילו בנשואין. ולא שרפינן עלייהו תו\"ק בפנוי. ודאיכא תו ספקא אי בעיל כלל. ובודאי רוב פנויין אינן בועלי נדות עכ\"פ משו\"ה לא מחמרינן בספק ספקא דידהו. כיון דמסייעא לן רובא. מטהרינן להו לגמרי. ותולין נמי לא. כדאמרן. דכיון דטומאת הנשואין אינה אלא ספק. לא אחמור בפנויין. דרובן לא בועלין נינהו. אע\"ג דחשידי. ותו דאיכא נמי קטנים דלא חזו לביאה. משום הכי קפרכינן שפיר אסתמיותא דמתניתין דבנות כותים. דהכותים משמע שכולן שוין. גדולים וקטנים מטמאין. <b>ואהא</b> שפיר קמתמה תלמודא. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. האיכא קטנים. דודאי לאו בועלי נדות נינהו. וע\"כ צריך לחלק. דדווקא בנשואין. ושמא לאו דווקא. אלא בראויין לינשא קאמר. ומתניתין דדם הנדה נמי אתיא שפיר. דה\"ה נמי דאפילו בית כותים סתמא. ומדור דידהו דלאו בית הטומאות. ואין שם נשים מצויות. נמי מטמא. דחיישינן לקבורת נפלים. כמו במדור עכו\"ם. כדפרישנא דכותי עושה מדור אע\"פ שאין עמו אשה. ",
+                "<b>והא </b>דנקט בית הטומאות דווקא. היינו משום דלא בעינן הכא ארבעים יום. כמו במדור. דלא סגי דלא צריך לשהות שם ארבעים יום דווקא. כדי יצירת ולד. ואי לא. אינו עושה מדור. ",
+                "<b>ואמינא </b>בה טעמא אמאי במדור ארבעים יום. והכא לא. דמדור פירושו שהיה המקום והבית מתחלה מוחזק בשל ישראל. ולא ידענו שהיה דר שם גוי מקודם. כדאיתא התם באהלות. דאין שייך מדור העכו\"ם אלא בא\"י. ומשו\"ה קרייה מדור. שאינו אלא מדור לפי שעה ודירת עראי. שראינו הגוי דר בו עכשיו. וכיון שהיה המקום מוחזק בטהרה (דעילה מצאו וטיהרו א\"י. כבפ\"ק דכתובות) ואנו באין להוציאו מחזקתו ע\"י ספק. צריך שיהא מקום לחול הספק. וכל שלא שהה שם ארבעים יום. ומתחלה לא ידענו שהיה שם גוי דר בתוכו (דאל\"כ מה מועיל. אם זה שדר בו עתה לא שהה בתוכו מ' יום. ולפניו היה גוים דרים בו. שהרי לא יצאנו בזה מידי ספק. מחמת הדיורין הקודמים. אלא הברור כמו שפירשנו. שלא נסתפקנו. אלא בזה שדר בו עתה לפנינו) ולכן כל שלא שהה בו כנזכר. שאין שייכות לספק בו בקבורת נפל. לא שייך לטמוייה. משא\"כ בבתי הכותים ובעריהן. דעסקינן בהו הכא בפרקין דדם הנדה. לא שייך למימר דאין בית הטומאות שלהן טמא. אלא אם שהו שם מ' יום. דאפילו לא שהו שם מ' יום הדיורין של עכשיו. מקמי הכי מאן נטרינהו. הא איכא למיחש לקמאי ולקמאי דקמייהו. דקברו שם נפליהן. משו\"ה בית הטומאות שלהן בדוכתייהו היכי דקביעי. חיישינן להו ומטמינן להו לעולם בודאי. ולא בעי מ' יום כמו במדור. <b>והשתא</b> דקאי בבית הטומאות. קפריש דיניה. דלא בעינן מ' יום. משום דלא שייך לפלוגי ביה מידי. ולא נחית השתא לפרושי דינא דמדור הכותי בלא אשה. אע\"ג דודאי טמא נמי. אלא משום דמיבעי ליה לפלוגי. בין שהה מ' יום ובציר מהכי. שבקיה ושייריה עד דמטי לאהלות. דקמפרש להו להני מילי. והכי מסתברא דהוא ברירו דמילתא ולית בה ספקא. ונתיישב הכל על בוריו. ",
+                "<b>אבל </b>יצא לנו מזה קצת תמיהה למ\"ש התוספות בדבור הנזכר ע\"פ פירושנו. דמשו\"ה מייתו ההוא דפרק בנות כותים. ללמוד משם דלא פלוג רבנן בגזרתייהו. ולא גזרו בפנוי אטו נשוי. ולא חשדינן להו בעבריינים מסתמא. דלפום מאי דכתיבנא ואוכחנא. ודאי חשודין הן. ומ\"מ לא גזרו עליהן לענין טומאת בועל נדה. דאיכא ספיקי טובא. ומסייע נמי רובא. והא פרשינן יאות דמאי דפריך נמי תלמודא התם. אטו כולהו בועלי נדות נינהו. לאו למימרא דפנויין לא חשידי בזנות. אלא דליכא לטמויינהו מטעמא דאמרן. דודאי כולהו לאו בועלין נינהו. ודוק. ",
+                "<b>א\"כ </b>הדרא קושיא לדוכתה. דלעולם אע\"ג דלא גזרו לטמא הפנויים הכא בכהן כותי. מ\"מ יש לגזור אטו שאינו כהן. או דילמא בכהן נמי לא סגי כל כמה דלא הוחזק. כיון שהוכחנו שסתמן חשודין עד שיוודע שהוחזקו בכשרות. וסרה קושית התו' מעיקרה. אלא דבלא\"ה משנו שפיר. ",
+                "<b>ויש </b>לי לשאול עוד בהא דאוקימנן בכהן כותי. שהוא דבר מתמיה מאד. אטו בכותים כהנים מי הוו. והלא אין כהנים אלא מזרע אהרן. וכותים אפילו שיהיו גרי אמת. כהנים מנא להו. ואין סברא שיטעו בכך (לעשות כהן מהם ובהם. כל החפץ ימלא את ידו) במידי דכתיבא להדיא. וצ\"ל בכהנים שנטמעו ביניהם. כמ\"ש בספר מלכים. שהביא עליהם מלך אשור אחד מהכהנים. אשר הגלה משם ויורם את משפט אלהי הארץ. ושמא מזרע אותו כהן נשארו ביניהם. ואחזו במעשה הכותים ברבות הימים. ואעפ\"כ היו ידועים לבית אבותם למשפחותם. שהם כהנים מזרע אהרן. דאע\"ג דלדידן ודאי לאו כהנים נינהו. אפילו לאכול בקדשי הגבול. וק\"ל. אפ\"ה א\"ש דסמכינן עליה. אי אכיל תרומה שם. כיון דלדידהו הוי כהן גמור. והיא מילתא דכתיבא ואחזוק. ודוק. ",
+                "<b>ועמ\"ש </b>בס\"ד בשי\"ע. עיין בגמרא פ\"י יוחסין דפליגי בקרא דכתיב ויעשו להם מקצותם כהני במות. איכא מ\"ד כהנים פסולים. ולמ\"ד כשרים. ",
+                "<b>מ\"ש </b>בתי\"ט על הר\"מ וק\"ל למה לא יטמא באוהל כו' <b>כבר</b> ראית למעלה ששבוש הוא. "
+            ],
+            [
+                "<b>נאמנין לומר קברנו שם כו'. </b>היינו בבית הטומאות דסליק מניה. ואע\"ג דסתמא מקום קבר הוא. וכמוחזק דמי. (מיהא ודאי לא הוי) מהימני למימר לא קברנו. ואפ\"ה בעי הוכחה גמורה. אבל במקום שלא הוחזק כלל בטומאה. פשיטא דלא שייך נאמנות לטהוריה. ולא צריך כהן ותרומה להוציאנו מידי ספק. <b>השתא</b> איכא למידק ארישא. מאי נאמנים לומר קברנו. בלא סהדותייהו נמי מחזקינן ליה בטומאה. <b>וצריך</b> לומר דבלא אמירה דידהו. אע\"ג דמטמינן לבית הטומאות דידהו. מ\"מ מספקא לא נפקא. וכי מסהדי עליה. משוינן לה טומאה ודאית. למשרף עלה תו\"ק. וכן בכ\"מ שיאמרו קברנו. מהימני כה\"ג. ",
+                "<b>נאמנין על ציון קברות </b>כיון דכתיבא זהירי כו' <b>איברא</b> כותים או שומרונים דהאידנא הידועים בשכם. לפי מה ששמענו והוגד לנו מאחינו בני א\"י הבאים אלינו. אינן מאמינין בדברי נביאים. ואינן מחזיקין בשום ספרי נבואה. רק בתורת מרע\"ה לבדה (וכן השכל מחייב. שהרי בספר מלכים נזכר גנותם ורעתם למדי) <b>ושמא</b> גם בזה נשתנו לגריעות. מאותם הקדמונים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>על עקבה</b> אחורי כף רגל. עמ\"ש בס\"ד במהדורה בכלאים פרק ט' משנה ז'. ",
+                "<b>מן החגור ולמטה. טמאה</b> נ\"ל דמן החגור דתנן. היינו כמו שדרך החגור להיות שם על הגוף. והוא מתחת הבטן. ובכתוב וחגורה על חלצים. וכמ\"ש בכהנים לא יחגרו ביזע. במקום שמזיעין. ותנא לא למעלה מאציליהן כו'. <b>ואם</b> היא חוגרת על הבטן כנגד טבורה. אין משגיחין בזה. ואין משערין אלא ממקום שראוי לחגור כנ\"ל. ומשם ולמעלה. טהורה. בידוע שאין דם הגוף בא לשם. אפילו ע\"י שחייה עמוקה. <b>מ\"ש</b> תי\"ט דאצ\"ל מה שמן בית התורפה ולמעלה עד החגור. הוא יו\"ד קרת. ההבנה נעדרת. מה לי ממעלה למטה. מה לי ממטה למעלה. היא היא. <b>אך</b> מה שהוסיף בסוף לשונו גם מה שתחת החגורה. <b>אי</b> אמרינן דין החגור. כולל החגור עצמו. כענין עד ועד בכלל. א\"כ כי חשיב מלמעלה. נמי היינו הך. ולא שייך נמי לישנא דאצ\"ל. <b>אבל</b> לקושטא דמילתא ולדינא. אינו נ\"ל להחמיר בכך. ולהכניס מקום החגור בספק. ",
+                "<b>טהורה </b>כל הני טהורה דמתניתין. אפי' הכתם משוך. ואפילו הוא יותר מכגריס. ",
+                "<b>וכן בפוליום </b>עתי\"ט ששכח מקרא מלא. המטפחת אשר עליך. ולא כתיב אשר על ראשך. וממשנה דכלים לא מוכח מידי. ",
+                "<b>כגריס </b>עיין שאילת יעבץ (סימן ס\"ט). "
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בה מכה</b> משמע דווקא מכה מבוררת <b>לאפוקי</b> כאב בעלמא. לא מהני להתיר אפילו הכתם. כ\"ש הראיה. ",
+                "<b>ואפשר </b>דכתם חמור באופן זה. שאפילו אם ת\"ל כשמרגשת כאב בשעת תשמיש מדוחק השמש. וראתה מיד. שיכולה לתלות דם הראיה במיעוך השמש. לפי שידים מוכיחות ורגלים לדבר יש. <b>משא\"כ</b> אם מוצאה כתם יותר מכגריס. אינה יכולה לתלות בכאב שהרגישה בשעת תשמיש. ולא מצאה שם באותה שעה. אלא אחר זמן מצאה כתם. כך הוא דעתי. וכך כתבתי במו\"ק בסימן קפ\"ז. וכן משמע ממעשה דר\"ע. דבמשנה הסמוכה. דאל\"ה. לשמעינן רבותא. ועשי\"ע (סנ\"ה). "
+            ],
+            [
+                "<b>דם ולא כתם</b> עתי\"ט וק\"ק כו' (ואפילו) וא' לי לתרץ מהא דא\"ש בדקה ק\"ע כו'. <b>הו\"ל </b>לאתויי מתני' דפ\"ט לקמן. דה\"נ מוכח מדר' נחמיה. דס\"ל כהא דשמואל. וכמש\"ל בס\"ד. ",
+                "<b>כל דבר שאינו מקבל טומאה</b> עיקרא דהך מילתא. <b>נ\"ל</b> משום דכתמים דרבנן. כדבסוף פרקא דלעיל בעובדא דר\"ע. דמדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה. הילכך ע\"י עילה כל שהיא. טהרו הכתם הנמצא. אע\"פ שאין לה במה לתלות ודאי. <b>ונראה</b> דצרפו לזה. משום דאפילו בדקה קרקע עולם וישבה עליו. מ\"מ אינו נבדק יפה. שאין יפה לבדיקתה אלא בגד של פשתן וצמר. ושל מילא פרהבא. כמ\"ש בשל מונבז. וכי בדקה בשאר דברים. אימור לא בדקה יפה. ומכלל ספקא. לא נפקא. הדר הוי ליה ספקא דרבנן ולקולא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ז' סממנין</b> כ' תו' ה\"ה בכבוס טוב. <b>היינו</b> ודאי ע\"י בורית מלאכותי (שקורין סאבו\"ן. או זיי\"ף) כי כיבוס דידן. ובהדיא אמרינן צפון צבע נמי מעבר (וכן קבלתי מאמ\"ה ז\"ל. שהוא הבורית המעשיי שלנו. והא קחזינן נמי. דמעבר הכתם בטוב) א\"כ אין כבוס טוב ממנו. <b>אבל</b> הוא אינו מועיל כלום בהעברה על הכתם. שאם עבר או דיהה על ידו. כדרכו. מ\"מ אינו אלא ספק. דהא צפון צבע נמי מעבר. וכן אם עמד בעיניו. עדיין לא יצאנו מידי ספק. שהרי כיון שאינו חזק להעביר הצבע. כמו שהיה ראוי לפי טבעו. א\"כ אפשר ג\"כ לא הגיע למדרגת הנקיון של ז' סממנין. כי אע\"פ שלא עבר על ידו. שמא ע\"י הסממנין היה עובר. מאחר שהורע כחו של סאבון זה. ולא נתאמת בו מה שהועד על הצפון האמיתי. הנעלם אצלנו. ולא נתבררה לנו עשייתו. על כן נ\"ל שלא לסמוך על זיי\"ף שלנו במקום ז' סממנין (כאשר שמעתי מפי אמ\"ה ז\"ל כד הוינא טליא. מהכרח הנ\"ל. לפי מ\"ש בגמרא דצפון חזק מז\"ס. אכן לפי דעתי. עדיין אין זה מוציאנו מידי ספק כנזכר) <b>כי</b> מעתה חזרנו לדין המשנה הקודמת. שאין בדיקה כזו מועלת. מפני שעד המכחישה עומד בפניה. "
+            ],
+            [
+                "<b>לא עשה ולא כלום</b> לא לבדוק ולא לבטל כו' דבלוע שיכול לצאת טמא. תי\"ט. <b>אע\"ג</b> דכבר נתייבש בו. הא תנן לעיל רפ\"ז. דם הנדה מטמא לח ויבש. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומעטשת </b>דרך מטה. טור. <b>ולא</b> אדע מנין לנו לפרש כן דווקא. ועכ\"פ נראה לי דעטוש של מעלה לא גרע. שכן דרך אנשים ונשים אפילו ברעיפת דם הנחירים. רגיל לבוא עטוש אף לפניו. ",
+                "<b>ובשפולי מעיה</b> בית הרחם. <b>כך</b> פירש\"י כאן. וביבמות (דפע\"ב) לא פירש כן. עחי\"ג שם. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נשים בבתוליהם</b> כו' <b>נראה</b> לי דמענינא דמתניתין דלעיל הוא. ת\"ק סבר כל אשה יש לה דם. בין מעט בין רב. משו\"ה אפילו אינה רואה. צריכה לחוש לוסת בינוני (משעה שנראית לראיה. והיינו בוחל) היינו משלשים לשלשים. כיון שראויה לראות. אע\"פ שלא ראתה. אימור פורתא ראתה. ומדזוטר הוי. אירכס ולא אדעתה. לפי שאי אפשר לאשה בלי דם כלל. כמו שאי אפשר לגפן בלי יין. אלא כשאינה נושאת פרי. <b>ואתא</b> ר\"י לפרושי (או לפלוגי) דודאי פעמים אין לה דם כלל. ואינה צריכה לחוש לשום וסת. וזה סימנה. דור קטוע. שאינה הרה ללדת. זה מוכיח שאיננה בת דמים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>תנוקת </b>ע\"פ רע\"ב. שבדורות אחרונים משפשטה חומרת ר\"ז כו' אפילו קטנה שלא הגיע זמנה ולא ראתה. לאחר שבעל ב\"מ. אין מותר לו לבוא עליה כו'. ",
+                "<b>עיין </b>מ\"ש הרא\"ש. <b>אכן</b> לי נראה עיקר הטעם של חומרא זו. שחשו חז\"ל לחמוד גדול שפותח מקור דמיה (<b>וא\"ת</b> אדרבה דם חמוד טהור הוא. עמ\"ש בס\"ד בחי\"ג) כמ\"ש תבעוה לינשא ונתפייסה. צריכה לישב שבעה נקיים. ואם אפילו בתביעה בעלמא. ובאשה שכבר טעמה טעם ביאה (דלא תקיף יצרה כולי האי. וכדאמרינן כה\"ג בזכר. אע\"ג דצערו מרובה) כך. בתנוקת שלא ידעה איש. עאכ\"ו שיש לחוש בשעת מעשה. אפילו כבר טבלה. ותו משום בעתותא דמרפיא. כדאמרינן עה\"פ ותתחלחל. שפרסה נדה. לכן ראוי להחמיר גם בספק <b>ואין</b> למדין מדורות הראשונים. שהיו חזקי טבע. וכמו שמצינו בכמה דברים. אמרו שירדה חולשה לעולם בדורות אחרונים. זה ברור בעיני בעזה\"י ודברי הרא\"ש בכאן אינן מספיקין כלל. ",
+                "<b>אבל </b>דעת ראב\"ד פליאה נשגבה לא אוכל לה. מה ראה על ככה. לעשותה כנדה ודאית. גם בטרם ידענו אם ראתה מאומה. ושמא ממשפחת דורקטי היא. אף דלא שכיח. מיהא חומרא בעלמא היא. דאפילו מצא דם. ודאי טהורה מדינא. תלינן במידי דשכיח ודם בתולים. הרי שור שחוט לפניך. הבו דלא לוסיף. לאחזוקי איסור ודאי. בלי שום ריעותא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ביום ראשון</b> לנקיים. שהוא רביעי לתחלת זיבה. בזבה. אבל בזב משכחת לה בשני. שהזב מטמא בראיות כבימים. ולשון רש\"י מדויק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מטמא משום כתם </b>במשהו. דמקור מקומו טמא. וכת\"ו ולא לענין שיהא הדם הנוגע בו טמא טומאת מגע. דאפילו בלא מקור ליטמא אפילו פחות מרביעית. משום דנגע במת. אלא כתם ראיה גמורה קאמר. שיטמא הדם במגע ובמשא כו'. ותמיהני על מ\"ש דפחות מרביעית דם טמא משם דנגע במת. התנן רביעית דם שחסר טהור. תי\"ט. ",
+                "<b>במ\"כ </b>אשתבש בכוונת התו'. דלא מיירו מרביעית דם המת. כמו שם באהלות. א\"כ. למאי צריך תלמודא. למקור מקומו טמא. והא רביעית דם מן המת. ודאי מטמא אף באוהל. ",
+                "<b>והיינו </b>דקשיא להו להתו'. אי ס\"ד ברביעית. ומשום טומאת מת עצמו. פשיטא דלא צריך לטעמא דמקור מקומו טמא. <b>ואי</b> משום טומאת משקה ע\"י מגע המקור. דקמ\"ל דטמא בכל שהו. כדקיי\"ל משקין לא צריכי שיעור ליטמא ולטמא. אלא מטמאין טומאה קלה בכל שהן. ",
+                "<b>אכתי </b>מאי איריא משום מקור דמקומו טמא. תיפוק ליה דנגע במת. ולענין טומאת מגע הקלה. בכל גוונא דינא הכי. אי הכי מאי קמ\"ל <b>אלא</b> על כרחך הכא במאי עסקינן. בטומאה חמורה. דמטמאה ואפילו בפחות מרביעית. הוא דאצטריך לאשמועינן. והיינו משום דנדון כראיה גמורה. כאילו היתה בחיים. דמטמאה במשהו טומאה חמורה. אף על גב דהשתי לאו רואה היא. ומשום טומאת מת ליכא לטמויי בבציר מרביעית. ומטעם מגע. לא אצטריך לטעמא דמקור מקומו טמא. כנזכר. אלא הא הוא דמהני. לטמויי נמי במשא. אף בבציר מרביעית ובמשהו. כדם נדה דמחיים. משום דמקור מקומו טמא. והיה שם הדם מחיים. כאילו ראתה עודה בחיים דיינינן ליה להך דם. לענין טומאת כתם. וזה ברור. ושמא נוסחא המוטעת בתו' הטעתו לתי\"ט. ואין בכך כדי להטעות ולשבש כוונתם. כי כוונת התו' רצויה. "
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ה כמגע טמא מת לקדשים </b>עתי\"ט מ\"ש על הר\"מ. <b>ולפום</b> ריהטא נ\"ל דלק\"מ. אלא איתא להא ולהא. התם במעילה. באוכלי קידש מיירי. והכא במשקה עסקינן. דמשקין דקודש ודאי לעולם נעשים שניים גם בט\"י. <b>תדע</b> שהרי גדולה מזו שנינו פ\"ב דטהרות משנה ו'. השלישי שבתרומה פוסל לאוכלי קודש ומטמא משקה קודש. אפילו בחולין שנעשו עט\"ק. וטבול יום דפסל בתרומה. ודאי עדיף משלישי שבתרומה. שהרי נחשב שני. וכ\"ש במגע קודש ממש. צריכא למימר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..43aadae281ee549d3e0b99e82def6fbb6a57baea
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,112 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא יד</b> העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. <b>ואין</b> כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהוא </b>דוגמתו ר\"פ עושין (פסולין) [פסין]. ",
+                "<b>ומלעין </b>זקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'. ",
+                "<b>לפי\"ז </b>אין המ\"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. <b>ויראה</b> שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל\"ף. אלא שסובל החלוף בעי\"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו\"ן מלעין נ\"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ\"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>שהקפיד ע\"ל רע\"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז\"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. <b>ולא</b> ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע\"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע\"י עתר. אע\"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> שכבשן בטרפיהם</b>. ערפ\"ב דטהרות. ",
+                "<b>טהורים </b>אתרווייהו קאי. אזיתים ואעלים. שאם נגעה טומאה באחד. אינו מכניס טומאה לחברו. ",
+                "<b>טהורה. טמאה</b>. אקשות קאי (שבלשון חכמים שם נקבי הוא. כמ\"ש התורם קישות ונמצאת מרה. ולא נמצא הנפרד בכתוב) שהיא העקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חותל. </b>מצינו לשון זה משמש בעד סלי גרעיני התמרים. נתנן בחותלות. ספ\"ק דשבת. ",
+                "<b>אבל </b>גרסת חותם. נראית בעיני עקר. ויש לו חבר. במשנה ה' בתרא דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הקליפים</b>. ע\"פ רע\"ב מיהו קלפה לחה העליונה. <b>היא</b> הירוקה העבה ורכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חבור</b>. הכא לא מפליג בין אם חלק אחד גדול. וקטן עולה עמו. או אפכא. כמ\"ש רפ\"ג דטבול יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגולגלת.</b> קרויה כך. לפי שכשצולים ביצה. צריכין להפכה ולגלגלה על כל צדדיה. שתהא צלויה יפה. מה שא\"כ כשמבשלים אותה. ",
+                "<b>שיגוס </b>בסמ\"ך. כ\"ה העיקר. דלא כתי\"ט שכתב ולנ\"ל במ\"ם מלשון דשביעית. ",
+                "<b>אכן </b>שם הוא ענין אחר. והיא הכריתה ממעל דווקא. דוק ותשכח. ולא יתכן זה כאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר העגל שנתפח. </b>ע\"י בשול. <b>אבל </b>אם נתנפח מאליו. עודו חי קודם שהושם בקדרה. או אם נופח ע\"י הטבחים. ודאי אינו משתער כך. עד שימעך חללו. "
+            ],
+            [
+                "<b> קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה </b>כו'. <b>הוי</b> יודע שפירושי ר\"ש ור\"מ בכאן. סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה. כי לדברי ר\"ש הנטוע בעציץ. תלוש. והיוצא. מחובר הוי. ולדברי ר\"מ אפכא הוא. הנטוע בתוכו. דינו כשאר מחובר. והיוצאה. הרי הוא כתלוש. <b>ורע\"ב</b> תפס לו שטת הר\"ש. ומאי טהורה דתנן. כשנטמאת ואח\"כ נטעה. נטהרה ע\"י כן. דכמחוברת חשיבא. וקאמר ר\"ש. מה טיבה להטהר. אחר שכבר קבלה טומאה בתלוש. אלא מה שבתוך העציץ. נשאר בטומאתו. ומה שהוסיף ויצא. טהור. <b>ומיירי</b> כולה מתניתין. בעציץ שאינו נקוב. דאע\"ג דהנטוע בו. כתלוש דמי אליבא דכ\"ע. מ\"מ מה שיצא חוץ. נחשב כמחובר. לפי שיונק מן הקרקע (כלומר בלי הפסק) כמדת רע\"ב. <b>ועלה</b> קאי ר\"ש. ואמר מה טיבה להטהר. ר\"ל מאחר שמה שבתוך העציץ אינו מתטהר בו. דכתלוש חשיב לד\"ה. א\"כ נשאר בטומאתו כו'. ",
+                "<b>והשתא </b>קשיא ליה לתי\"ט וז\"ל. ותמיהא לי אמאי (כצ\"ל. בלתי זה אין לשונו מובן. מ\"ע בחלוק זה) דמאי (צ\"ל) דנפק לא עדיף ממה שבתוך עציץ נקוב (הבין דבנקוב עסקינן). ",
+                "<b>ולא </b>היא. דלר\"ש על כרחך אי אתה אומר כך. דהא נקוב לת\"ק. מחובר חשיב לכל מילי. ומאי אריא דהגדילה ויצאה כו'. בלא\"ה נמי טהורה. דשמעינן בכל דוכתא נקוב דינו כמחובר. וכדתנן נמי במתני' דבסמוך ס\"פ. ומאי קאמר נמי ר\"ש מה טיבה להטהר. אלא הטמא בטומאתו. ונהי דפליג את\"ק. דנקוב כאינו נקוב ס\"ל. איהו לת\"ק אתי שפיר טיבו להטהר. <b>ותו</b> דלדידיה נמי מידע ידיע מה טיבה. דהא קמודה לענין הכשר זרעים. דרבתה תורה זריעות הרבה. א\"כ ודאי כולו טהור. ואין כאן טמא כלל. <b>לא</b> ידענא מאי הוה קסבר תי\"ט בפירוש ר\"ש. דלא קטיל קני באגמא הוא. ולפי הבנת תי\"ט. אין בו ציור הבנה) ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי נקוב ושאינו נקוב כו' (גם זה הלשון לא ידעתי מה רצה בו. הלא אף אם בשאר מילי משוי להו. הכא ודאי לא משוי להו. כדאיתא בהדיא. וכדמסיק איהו נמי. א\"ה בכדי טרח מר. ומה זה ענין למה שיצא. דעסקינן בה השתא) וכן לפירוש הר\"מ דמתני' בעציץ נקוב לא ס\"ל לר\"ש מטהר כלום (גם לשונו זה נעדרה הבנתו ממני). ",
+                "<b>איברא </b>אע\"ג דבפירוש לא אתמר בדברי הר\"מ. דבעציץ נקוב איירי. מכללא נשמע ודאי דהכי הוא. דכי אינו נקוב. לכ\"ע לא מטהר מידי. אלא מיהא לישנא לא ס\"ל לר\"ש דמטהר כלום. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בפירוש קאמר ר\"ש הטהור יאכל. מכלל דאיכא טהור. והכי ס\"ל לענין הכשר זרעים. כדקאמר תלמודא בהמצניע. ",
+                "<b>סוף </b>דבר לא ירדתי לסוף דעתו של התי\"ט בכאן. כי הם חסרים מלח ותבלין. ",
+                "<b>אמנם </b>גם שני פירושי הגאונים ר\"ש ור\"מ כמו זר נחשבו. אם פיר\"ש. הוא ודאי מילתא דתמיהא. דמפליג בשאינו נקוב ביוצא לחוץ דטהור אף לת\"ק. <b>מי</b> שמע כזאת ומה טעם יש בו (ורע\"ב לא הוסיף טעם לשבח. כי היוצא עדיין אינו יונק מן הקרקע. אלא מן האויר. לא מארעא קרבי ודאי. ומאי עדיפותיה ממה שבתוך העציץ. הלא מחוברים הם זה בזה (ובהא שפיר קמתמה עליה תי\"ט. אע\"פ שכמדומה ר\"ש מדמי לה להא דתנן לקמן מלאהו עפר כו') והיכן מצינו אוכל מקצתו טהור. ומקצתו טמא. ",
+                "<b>ופר\"מ </b>לא יכולתי להלום. כיון דע\"כ בנקוב איירי כנ\"ל. א\"כ מנין למר. דלר\"ש היוצא כתלוש דמי. מאין הרגלים. הילכך תרויהון לא הניין לי. <b>ועוד</b> תמה על עצמך אם אפשר לפרי אחד להיות מקצתו טמא. ומקצתו טהור. ואפילו חתך קצת ממנו. לפחות יהא החלק הטהור טמא טומאת מגע. כענין ששנינו פכ\"ז דכלים. בשלשה על שלשה שנחלק. לפיכך דברי שניהם המלכים המפרשים לא יעמדו בכאן. אין להם ציור ודמיון. ",
+                "<b>והטהור יאכל </b>קודם שיבוא עליו מים. ומשו\"ה לא קתני בטהרתו. סד\"א שאינו מקבל הכשר וטומאה כלל. דכמחובר חשיב כל מה שבעציץ ע\"י שהגדילה ויצאה (לפי דרך הר\"ש בהיוצא חוץ) כולו בטל אגב קרקע והו\"ל כנקוב. קמ\"ל ר\"ש כתלוש משוי ליה לגמרי. רק היוצא בלבד טהור הוא. דהיינו מה שהגדיל והוסיף. דפרחה מניה טומאה לדידיה. שלא היה בעולם כשירדה טומאה לאביו. איברא מכאן ולהבא מקבל טומאה כך נ\"ל לפירוש רע\"ב. ",
+                "<b>אמנם </b>בודאי פירושו דחוק כמש\"ל. גם פירושו של הר\"מ אינו מתקבל. דקשיא מ\"ט יהא היוצא מעציץ נקוב חשוב כתלוש. <b>אלא</b> נ\"ל עיקר ודאי בעציץ שאינו נקוב מיירי. כסתם עציץ בכ\"מ. הכי משמע. עד שיפרש עציץ שאינו נקוב. ",
+                "<b>טהורה </b>דלת\"ק. אע\"ג דאינו נקוב כתלוש חשיב ליה. היינו לענין זרעים שנזרעו בתוכו בלבד. אבל לא לענין שתיל ונטע שנעקר מן המחובר בשרשיו. שעדיין אין שם אוכל עליו. ולא עקרו ממקומו. אלא כדי לטעת אותו במקום אחר. להרחיב לו מקום בפ\"ע. כדי שיגדל ויצמח יפה. ",
+                "<b>לפיכך </b>אם הגדיל ויצא חוץ לעציץ. הרי הוא חשוב כמחובר עדיין. כאילו לא נעקר מעולם (וכמו שהדין לענין ערלה באילן שנעקר עם שרשיו. כן הדבר בכאן). <b>אמנם</b> ר\"ש כתלוש משוי ליה. ואמר <b>מה טיבו להטהר</b> הא אינו נקוב אף לדידך תלוש הוי א\"כ אין ענין טהרה לו (ול\"ד לההיא דערלה שחזר ונטעו בקרקע) אלא <b>הטמא</b> ר\"ל אם טמאה היתה הקישות. שנגעה בטומאה אחר הכשר מים קודם שחזר ונטעה. <b>בטומאתו</b>. ",
+                "<b>והטהור </b>כלומר. ואם עדיין לא נגעה בו טומאה. <b>יאכל</b> מהר. קודם שיבוא עליו מים. ותגע בו טומאה. כך נ\"ל פירוש משנה זו מכוון ומיושר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הגמל כו'. </b>דמפני שיש להם סימן טהרה. הם קרובים לאכילה. יותר משאר נבלת בהמה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חריע </b>תי\"ט רמי דר\"מ מדידיה אדידיה. מחמת שהיה סבור. לשון ישמעאל הוא לשון ערב. ולא היא. לשון ישמעאל לחוד. ולשון ערב לחוד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כורת </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם שילהי שביעית כי שם מקומו בעצם וראשונה. דברים ברורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לכל צדיק וצדיק </b>עתי\"ט בשם בנו. לפי שמצינו שני מיני צדיקים. אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור כו'. <b>וזה</b> אינו נראה. שיהא צדיק שאינו גמור. שוה עם צדיק גמור. ואנא אמינא דעדיפא. שבא לרמוז אחד העובד מאהבה. ואחד העושה מיראה. ששניהם צדיקים גמורים הם ודאי. כדאיתא ספ\"ה דסוטה. גבי הנהו תרי תלמידי דאקרינהו בחלמייהו כו'. וא\"ל רבא תרוייכו רבנן צדיקי גמורים אתון. מר מאהבה. ומר מיראה. וזה הגון. ",
+                "<b>ארשב\"ח </b>לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. איכא למדרש ביה מרגניתא. כי סוד המשנה ידוע. שהיא בחינת מט\"ט דיצירה. משנה למלך. דביה מקנן ת\"ת (וכן מט\"ט מרכבה ליסוד) וראה והבן כי משנ\"ה גי' השמי\"ם. שסודו בת\"ת. וביחוד במשך הוי\"ו. דהוא זו\"ן יסוד ומלכות. ודבר פלא. כי כן משנ\"ה גי' זכ\"ר ונקב\"ה. וה\"א. שעיקרה ביסוד. דכליל בגויה עטרה. בסוד לבנת הספיר. וידוע שיסוד נקרא צדיק. וכן קרוי גם שלום. וז\"ס שאין כלי מחזיק ברכ\"ה (זכ\"ר) לישראל. אלא שלום. שהוא עושה שלום בי\"ת. זו אשה כ\"י. והתבונן מה נמלצו אמרי נועם. מתוקים לחיך הטועם. שהוא המכוון בסופי תיבות של שית סדרי משנה. העולים במספר שמונים. כמו אותיות הפתיחה והחתימה. שהם ג\"כ שמונים בחשבון. והוא מספר יסו\"ד. ",
+                "<b>והוא </b>הענין שאמרו ת\"ח מרבים שלום בעולם. הוא עולמו של יובל הידוע. שצריכה שלום. כמש\"ה ונתתי שלום באר\"ץ. וזה גורמים ת\"ח ע\"י. מחלוקתם לשם שמי\"ם כנ\"ל. לפי שחלוקת הדעות והסברות. יש להן שורש למעלה בזו\"ן. דרקיע אפריש בינייהו. ות\"ח אינן זזים משם. עד שמטילים שלום ביניהם ומתייחדים. כמה דאוקמוה אהבה בסופה. ולפיכך בזכות המשניות הגליות מתקבצות. כמ\"ש גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ",
+                "<b>וזכיתי </b>ומצאתי במ\"ר נשא פי\"ג. שכך הוא סיום המשניות. ושם מבואר עוד. שר\"ת התחלות כל הסדרים הוא מנין שמונים. מסכים למה שאמרנו מכל צד ופנים. ",
+                "<b>ברוך </b>החונן לאדם דעת ומעורר ישנים. יעיר לי בבוקר לשמוע כלמודים למודי ה' חנוניו המה חנונים. לו נאוו תהלות שבחות ורננים. אשר הביאני עד הלום ליכנס ולצאת בשלום יחזק במעוזי שלום יעשה לי בכל זמנים. לא יסיר ממני פנים. לא יסיר שפה לנאמנים. ולא ימושו דבריו מפי ומפי זרעי עד עולם יספרו צדקתו בני בנים. יקומו ויספרו לבניהם לדור אחרון חדשים עם ישנים. גוי צדיק שומר אמונים. ישובו אל ארובותיהם כיונים. ונשוב לעבדו באמת כימי עולם וכשנים וימים קדמונים. אכי\"ר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe4744ad704b8a4f19044c5d04f3c3800708e558
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,110 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Oktzin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Oktzin",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כל שהוא יד</b> העץ המחובר אל הפרי כו' כגון עוקצי תפוחים כו'. <b>ואין</b> כולן שוין. ולקמן שלהי פרקין מפרש להו. דאיכא דמצטרפי נמי. ואיכא דלא מיטמאין ולא מטמאין. וכמה שיעור ידות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל שהוא </b>דוגמתו ר\"פ עושין (פסולין) [פסין]. ",
+                "<b>ומלעין </b>זקן כו' כמו והלחיים דמתורגם דלועא כו'. ",
+                "<b>לפי\"ז </b>אין המ\"ם שרשית. גם שמושית איננה. כי אין לה ענין מובן. וכן נראה ממה שאמרו מלאי בין המלאין שם הרבוי. הרי שאינה משמשת. אבל שרשית היא. <b>ויראה</b> שהוא שם נגזר מלשון הכתוב. ציץ יצא וימל. שכן הוא גם דבר הנמלל ואומלל. גם יתכן לשון מלאי באל\"ף. אלא שסובל החלוף בעי\"ן. כמנהג אותיות הגרון. ונו\"ן מלעין נ\"ל שהיא הוספת המעתיקים בשגגה. אלא היחיד הוא מלעי. או מלאין כגרסת הגמרא. מ\"מ אין למחקה שמא כאן במשנה. לשון רבים היא. לכן תשאר בחזקתה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>עתי\"ט </b>שהקפיד ע\"ל רע\"ב. שכתב הואיל וראויות להפכן בעתר עם התבואה. ואמר ז\"ל. אבל כפי משמעות לשונו שנקראו ידות הואיל שעם התבואה ראויות להפכן לא יתכן כו'. לא שהתבואה משמשת להן. <b>ולא</b> ידעתי מקום לסברתו. והיכן ראה זה בלשונו של רע\"ב. שהתבואה משמשת לידות. לא נתכוין אלא לומר שהן משמשות לתבואה ע\"י עתר. אע\"פ שאינן ראויות לשמוש ידות בלי עתר. לפי שנדושו ונכפפות כשאוחזים בהן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>עם התבואה. היה צריך לומר כך בהכרח. שאם אין בהם גרעיני תבואה. מה ישמשו ומה מועיל שנהפכין. שיקראו ידות מפני כך. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b> שכבשן בטרפיהם</b>. ערפ\"ב דטהרות. ",
+                "<b>טהורים </b>אתרווייהו קאי. אזיתים ואעלים. שאם נגעה טומאה באחד. אינו מכניס טומאה לחברו. ",
+                "<b>טהורה. טמאה</b>. אקשות קאי (שבלשון חכמים שם נקבי הוא. כמ\"ש התורם קישות ונמצאת מרה. ולא נמצא הנפרד בכתוב) שהיא העקר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חותל. </b>מצינו לשון זה משמש בעד סלי גרעיני התמרים. נתנן בחותלות. ספ\"ק דשבת. ",
+                "<b>אבל </b>גרסת חותם. נראית בעיני עקר. ויש לו חבר. במשנה ה' בתרא דטהרות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כל הקליפים</b>. ע\"פ רע\"ב מיהו קלפה לחה העליונה. <b>היא</b> הירוקה העבה ורכה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינו חבור</b>. הכא לא מפליג בין אם חלק אחד גדול. וקטן עולה עמו. או אפכא. כמ\"ש רפ\"ג דטבול יום. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגולגלת.</b> קרויה כך. לפי שכשצולים ביצה. צריכין להפכה ולגלגלה על כל צדדיה. שתהא צלויה יפה. מה שא\"כ כשמבשלים אותה. ",
+                "<b>שיגוס </b>בסמ\"ך. כ\"ה העיקר. דלא כתי\"ט שכתב ולנ\"ל במ\"ם מלשון דשביעית. ",
+                "<b>אכן </b>שם הוא ענין אחר. והיא הכריתה ממעל דווקא. דוק ותשכח. ולא יתכן זה כאן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בשר העגל שנתפח. </b>ע\"י בשול. <b>אבל </b>אם נתנפח מאליו. עודו חי קודם שהושם בקדרה. או אם נופח ע\"י הטבחים. ודאי אינו משתער כך. עד שימעך חללו. "
+            ],
+            [
+                "<b> קשות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה </b>כו'. <b>הוי</b> יודע שפירושי ר\"ש ור\"מ בכאן. סותרים זה את זה מן הקצה אל הקצה. כי לדברי ר\"ש הנטוע בעציץ. תלוש. והיוצא. מחובר הוי. ולדברי ר\"מ אפכא הוא. הנטוע בתוכו. דינו כשאר מחובר. והיוצאה. הרי הוא כתלוש. <b>ורע\"ב</b> תפס לו שטת הר\"ש. ומאי טהורה דתנן. כשנטמאת ואח\"כ נטעה. נטהרה ע\"י כן. דכמחוברת חשיבא. וקאמר ר\"ש. מה טיבה להטהר. אחר שכבר קבלה טומאה בתלוש. אלא מה שבתוך העציץ. נשאר בטומאתו. ומה שהוסיף ויצא. טהור. <b>ומיירי</b> כולה מתניתין. בעציץ שאינו נקוב. דאע\"ג דהנטוע בו. כתלוש דמי אליבא דכ\"ע. מ\"מ מה שיצא חוץ. נחשב כמחובר. לפי שיונק מן הקרקע (כלומר בלי הפסק) כמדת רע\"ב. <b>ועלה</b> קאי ר\"ש. ואמר מה טיבה להטהר. ר\"ל מאחר שמה שבתוך העציץ אינו מתטהר בו. דכתלוש חשיב לד\"ה. א\"כ נשאר בטומאתו כו'. ",
+                "<b>והשתא </b>קשיא ליה לתי\"ט וז\"ל. ותמיהא לי אמאי (כצ\"ל. בלתי זה אין לשונו מובן. מ\"ע בחלוק זה) דמאי (צ\"ל) דנפק לא עדיף ממה שבתוך עציץ נקוב (הבין דבנקוב עסקינן). ",
+                "<b>ולא </b>היא. דלר\"ש על כרחך אי אתה אומר כך. דהא נקוב לת\"ק. מחובר חשיב לכל מילי. ומאי אריא דהגדילה ויצאה כו'. בלא\"ה נמי טהורה. דשמעינן בכל דוכתא נקוב דינו כמחובר. וכדתנן נמי במתני' דבסמוך ס\"פ. ומאי קאמר נמי ר\"ש מה טיבה להטהר. אלא הטמא בטומאתו. ונהי דפליג את\"ק. דנקוב כאינו נקוב ס\"ל. איהו לת\"ק אתי שפיר טיבו להטהר. <b>ותו</b> דלדידיה נמי מידע ידיע מה טיבה. דהא קמודה לענין הכשר זרעים. דרבתה תורה זריעות הרבה. א\"כ ודאי כולו טהור. ואין כאן טמא כלל. <b>לא</b> ידענא מאי הוה קסבר תי\"ט בפירוש ר\"ש. דלא קטיל קני באגמא הוא. ולפי הבנת תי\"ט. אין בו ציור הבנה) ושמעינן ליה לר\"ש דמשוי נקוב ושאינו נקוב כו' (גם זה הלשון לא ידעתי מה רצה בו. הלא אף אם בשאר מילי משוי להו. הכא ודאי לא משוי להו. כדאיתא בהדיא. וכדמסיק איהו נמי. א\"ה בכדי טרח מר. ומה זה ענין למה שיצא. דעסקינן בה השתא) וכן לפירוש הר\"מ דמתני' בעציץ נקוב לא ס\"ל לר\"ש מטהר כלום (גם לשונו זה נעדרה הבנתו ממני). ",
+                "<b>איברא </b>אע\"ג דבפירוש לא אתמר בדברי הר\"מ. דבעציץ נקוב איירי. מכללא נשמע ודאי דהכי הוא. דכי אינו נקוב. לכ\"ע לא מטהר מידי. אלא מיהא לישנא לא ס\"ל לר\"ש דמטהר כלום. ",
+                "<b>לא </b>ידענא מאי קאמר. הא בפירוש קאמר ר\"ש הטהור יאכל. מכלל דאיכא טהור. והכי ס\"ל לענין הכשר זרעים. כדקאמר תלמודא בהמצניע. ",
+                "<b>סוף </b>דבר לא ירדתי לסוף דעתו של התי\"ט בכאן. כי הם חסרים מלח ותבלין. ",
+                "<b>אמנם </b>גם שני פירושי הגאונים ר\"ש ור\"מ כמו זר נחשבו. אם פיר\"ש. הוא ודאי מילתא דתמיהא. דמפליג בשאינו נקוב ביוצא לחוץ דטהור אף לת\"ק. <b>מי</b> שמע כזאת ומה טעם יש בו (ורע\"ב לא הוסיף טעם לשבח. כי היוצא עדיין אינו יונק מן הקרקע. אלא מן האויר. לא מארעא קרבי ודאי. ומאי עדיפותיה ממה שבתוך העציץ. הלא מחוברים הם זה בזה (ובהא שפיר קמתמה עליה תי\"ט. אע\"פ שכמדומה ר\"ש מדמי לה להא דתנן לקמן מלאהו עפר כו') והיכן מצינו אוכל מקצתו טהור. ומקצתו טמא. ",
+                "<b>ופר\"מ </b>לא יכולתי להלום. כיון דע\"כ בנקוב איירי כנ\"ל. א\"כ מנין למר. דלר\"ש היוצא כתלוש דמי. מאין הרגלים. הילכך תרויהון לא הניין לי. <b>ועוד</b> תמה על עצמך אם אפשר לפרי אחד להיות מקצתו טמא. ומקצתו טהור. ואפילו חתך קצת ממנו. לפחות יהא החלק הטהור טמא טומאת מגע. כענין ששנינו פכ\"ז דכלים. בשלשה על שלשה שנחלק. לפיכך דברי שניהם המלכים המפרשים לא יעמדו בכאן. אין להם ציור ודמיון. ",
+                "<b>והטהור יאכל </b>קודם שיבוא עליו מים. ומשו\"ה לא קתני בטהרתו. סד\"א שאינו מקבל הכשר וטומאה כלל. דכמחובר חשיב כל מה שבעציץ ע\"י שהגדילה ויצאה (לפי דרך הר\"ש בהיוצא חוץ) כולו בטל אגב קרקע והו\"ל כנקוב. קמ\"ל ר\"ש כתלוש משוי ליה לגמרי. רק היוצא בלבד טהור הוא. דהיינו מה שהגדיל והוסיף. דפרחה מניה טומאה לדידיה. שלא היה בעולם כשירדה טומאה לאביו. איברא מכאן ולהבא מקבל טומאה כך נ\"ל לפירוש רע\"ב. ",
+                "<b>אמנם </b>בודאי פירושו דחוק כמש\"ל. גם פירושו של הר\"מ אינו מתקבל. דקשיא מ\"ט יהא היוצא מעציץ נקוב חשוב כתלוש. <b>אלא</b> נ\"ל עיקר ודאי בעציץ שאינו נקוב מיירי. כסתם עציץ בכ\"מ. הכי משמע. עד שיפרש עציץ שאינו נקוב. ",
+                "<b>טהורה </b>דלת\"ק. אע\"ג דאינו נקוב כתלוש חשיב ליה. היינו לענין זרעים שנזרעו בתוכו בלבד. אבל לא לענין שתיל ונטע שנעקר מן המחובר בשרשיו. שעדיין אין שם אוכל עליו. ולא עקרו ממקומו. אלא כדי לטעת אותו במקום אחר. להרחיב לו מקום בפ\"ע. כדי שיגדל ויצמח יפה. ",
+                "<b>לפיכך </b>אם הגדיל ויצא חוץ לעציץ. הרי הוא חשוב כמחובר עדיין. כאילו לא נעקר מעולם (וכמו שהדין לענין ערלה באילן שנעקר עם שרשיו. כן הדבר בכאן). <b>אמנם</b> ר\"ש כתלוש משוי ליה. ואמר <b>מה טיבו להטהר</b> הא אינו נקוב אף לדידך תלוש הוי א\"כ אין ענין טהרה לו (ול\"ד לההיא דערלה שחזר ונטעו בקרקע) אלא <b>הטמא</b> ר\"ל אם טמאה היתה הקישות. שנגעה בטומאה אחר הכשר מים קודם שחזר ונטעה. <b>בטומאתו</b>. ",
+                "<b>והטהור </b>כלומר. ואם עדיין לא נגעה בו טומאה. <b>יאכל</b> מהר. קודם שיבוא עליו מים. ותגע בו טומאה. כך נ\"ל פירוש משנה זו מכוון ומיושר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>אף הגמל כו'. </b>דמפני שיש להם סימן טהרה. הם קרובים לאכילה. יותר משאר נבלת בהמה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>חריע </b>תי\"ט רמי דר\"מ מדידיה אדידיה. מחמת שהיה סבור. לשון ישמעאל הוא לשון ערב. ולא היא. לשון ישמעאל לחוד. ולשון ערב לחוד. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>כורת </b>עמ\"ש בס\"ד במשנה לחם שילהי שביעית כי שם מקומו בעצם וראשונה. דברים ברורים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לכל צדיק וצדיק </b>עתי\"ט בשם בנו. לפי שמצינו שני מיני צדיקים. אחד צדיק גמור. ואחד שאינו גמור כו'. <b>וזה</b> אינו נראה. שיהא צדיק שאינו גמור. שוה עם צדיק גמור. ואנא אמינא דעדיפא. שבא לרמוז אחד העובד מאהבה. ואחד העושה מיראה. ששניהם צדיקים גמורים הם ודאי. כדאיתא ספ\"ה דסוטה. גבי הנהו תרי תלמידי דאקרינהו בחלמייהו כו'. וא\"ל רבא תרוייכו רבנן צדיקי גמורים אתון. מר מאהבה. ומר מיראה. וזה הגון. ",
+                "<b>ארשב\"ח </b>לא מצא הקב\"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. איכא למדרש ביה מרגניתא. כי סוד המשנה ידוע. שהיא בחינת מט\"ט דיצירה. משנה למלך. דביה מקנן ת\"ת (וכן מט\"ט מרכבה ליסוד) וראה והבן כי משנ\"ה גי' השמי\"ם. שסודו בת\"ת. וביחוד במשך הוי\"ו. דהוא זו\"ן יסוד ומלכות. ודבר פלא. כי כן משנ\"ה גי' זכ\"ר ונקב\"ה. וה\"א. שעיקרה ביסוד. דכליל בגויה עטרה. בסוד לבנת הספיר. וידוע שיסוד נקרא צדיק. וכן קרוי גם שלום. וז\"ס שאין כלי מחזיק ברכ\"ה (זכ\"ר) לישראל. אלא שלום. שהוא עושה שלום בי\"ת. זו אשה כ\"י. והתבונן מה נמלצו אמרי נועם. מתוקים לחיך הטועם. שהוא המכוון בסופי תיבות של שית סדרי משנה. העולים במספר שמונים. כמו אותיות הפתיחה והחתימה. שהם ג\"כ שמונים בחשבון. והוא מספר יסו\"ד. ",
+                "<b>והוא </b>הענין שאמרו ת\"ח מרבים שלום בעולם. הוא עולמו של יובל הידוע. שצריכה שלום. כמש\"ה ונתתי שלום באר\"ץ. וזה גורמים ת\"ח ע\"י. מחלוקתם לשם שמי\"ם כנ\"ל. לפי שחלוקת הדעות והסברות. יש להן שורש למעלה בזו\"ן. דרקיע אפריש בינייהו. ות\"ח אינן זזים משם. עד שמטילים שלום ביניהם ומתייחדים. כמה דאוקמוה אהבה בסופה. ולפיכך בזכות המשניות הגליות מתקבצות. כמ\"ש גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם. ",
+                "<b>וזכיתי </b>ומצאתי במ\"ר נשא פי\"ג. שכך הוא סיום המשניות. ושם מבואר עוד. שר\"ת התחלות כל הסדרים הוא מנין שמונים. מסכים למה שאמרנו מכל צד ופנים. ",
+                "<b>ברוך </b>החונן לאדם דעת ומעורר ישנים. יעיר לי בבוקר לשמוע כלמודים למודי ה' חנוניו המה חנונים. לו נאוו תהלות שבחות ורננים. אשר הביאני עד הלום ליכנס ולצאת בשלום יחזק במעוזי שלום יעשה לי בכל זמנים. לא יסיר ממני פנים. לא יסיר שפה לנאמנים. ולא ימושו דבריו מפי ומפי זרעי עד עולם יספרו צדקתו בני בנים. יקומו ויספרו לבניהם לדור אחרון חדשים עם ישנים. גוי צדיק שומר אמונים. ישובו אל ארובותיהם כיונים. ונשוב לעבדו באמת כימי עולם וכשנים וימים קדמונים. אכי\"ר. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה עוקצים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ac1b8cd2fa7b4a126058d9a7cdf44b0a381fd9f1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,334 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ופרה בת שתים </b>עיין שי\"ע (סימן פ'). ",
+                "<b>שלשית </b>עתי\"ט שמצא בנא\"י מנוקד בסגו\"ל קמ\"ץ וציר\"י. ולא ידעתי לו חבר. <b>אמנם</b> גרסת מהר\"ם בחיר\"ק ציר\"י חיר\"ק. יפה היא. בשקל על שלשים. לרבים זכרים. <b>אכן</b> רפ\"ק דברכות נקדתיה בשו\"א קמ\"ץ ציר\"י יע\"ש. וכ\"ה דעת הקמחי בשרשיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבשים בני שנה</b> בין לענין נדר ונדבה. בין לענין קרבנות חובה דיחיד ודצבור. יוצאים בהם אפילו קטנים. מיום שמיני והלאה בדיעבד. כדמפרשא מתניתין ס\"פ. ואחר שמלאה שנתם. נפסלו מתורת כבש. וכן הדבר באילים. מבן שלשים ואחד עד בן שתי שנים כפר. וכל תורת איל עליו. בין לחובה בין לנדבה. ",
+                "<b>וכולן מיום ליום</b> אבני שתים נמי קאי. להפסל אחר שעברו עליהם שתי שנים. אפילו שעה אחת פסולין. <b>וכנראה</b> התי\"ט לא שיער את זאת. ",
+                "<b>פלגס </b>היא מלה מורכבת מן פלג וגס. <b>ר\"ל</b> חצי גדול. יצא מכלל קטן. ועדיין גדול אינו. כיוצא בו נ\"ל עד\"ז נקראת המיוחדת לאיש (בלי כו\"ק) פלגש. נוטריקון פלג אשה. כלומר יצאה מכלל בתולה. ולכלל אשה לא באה. <b>ונראה</b> שדין הפלגס שוה בעגל ובשעיר. כמו בכבש. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא תנן מדת זמן השעיר. ובשלהי מנחות תנן גדי בן שנה. ושעיר בן שתים. וכ\"פ הרע\"ב שני. ",
+                "<b>וקשה </b>דהא שעירי יו\"כ בני שנה הם. כדאיתא פש\"ש (סה\"ב) ושם הביא רש\"י ברייתא דת\"כ. שהוקשו כל חטאות שעירי ר\"ח ורגלים. לע\"א. דכתיב בה בת שנתה. <b>וי\"ל</b> בנדר הלך אחר לשון ב\"א. אע\"ג דבלשון תורה. גם שעיר סתמא בן שנה הוי. משום דגמרינן במה מצינו. ",
+                "<b>ה\"ז איל</b> ושעיר שייריה. ואיכא למימר משום דלא פסיקא ליה כדלעיל. ושייר נמי עגל. <b>איברא</b> עגל. לא שייך הכא לגמרי. משום דלא אתי אלא בנדבה. עמ\"ש רפ\"ג דמנחות. <b>ונראה</b> ודאי דאינו אלא בן שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והפסח </b>בפירע\"ב. צ\"ל שאינו נאכל (אלא) בחבורה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכמים מכשירים </b>הוה תמיהא לי. נהי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר. משום דלא חיישי לרביעה. מיהא ליחוש שמא עלה עליה עול. דבכל דהו מפסלא בהכי. ולא ידיע. ולא מינכרא מילתא. ופשיטא גוי לא חייש להא. <b>אברא</b> תלמודא דפא\"מ. ס\"ד דבהא פליגי. דילמא הניח עליה עודה של שקין. וקדחי. דמשום הנאה פורתא. לא מפסיד טובא (דפרה דמיה יקרים) כלומר מסתפי דילמא קחזי ליה ישראל. <b>ברם</b> במסקנא אתי שפיר. דשמעינן התם לרבנן. דישראל היו משמרים אותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד </b>פשוט דלרבותא נקט תנא שחורים אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. וכ\"ש לבנים או משאר גוונים. <b>ולפי\"ז</b> הא דאמרינן יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות. ע\"כ צריך שיהא הזכרות אדום דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין זו באה לבית</b> ורבנן כיון דקדשי ב\"ה היא. ולקיחתה מתרומת הלשכה כו' באה לבית קרינן בה. כך נ\"ל תי\"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. ואין בו טעם. כי לא נתיישב שהרי אינה באה לבית. ומחמת שיוצאה (ר\"ל שיציאתה בא מן הבית) מן הבית. לא תבוא אל הבית. <b>איברא</b> הו\"ל למימר בה מרגניתא. וקאמר חספא. דהא ודאי באה לבית היא. דתנן התם פ\"ג. וחולקין אותו לג\"ח. אחד ניתן בחיל כו'. שהוא בהר הבית. והלשכה שנתון בה. היא מבניני העזרה הדבוקים בה. ",
+                "<b>ופשיטא </b>למאי דקסבר תי\"ט אליבא דהר\"מ התם. ניחא טובא. דקס\"ד כל החלקים (של אפר פרה) במקדש היו נתונין. כדכתב להדיא <b>ואתי</b> שפיר טפי (אלא שבאמת לא דק שם. כמש\"ל בס\"ד) דקמיפלגי ר\"א ורבנן. אי מקריא באה לבית. משום ביאת אפרה. והא סברא מיחוורא. ",
+                "<b>ותו </b>נ\"ל דילפי במה מצינו. הואיל ופסל במוקדשין. ופסל כאן. מה כשפסל במוקדשין. עשה אתנן ומחיר. כמומין שבגוף. כמו כן בפרה. ולבית אלהיך. לגופיה אצטריך. סד\"א הואיל ולכפרה מייתי להו. עדיפי ומעלו לקרבן. כי היכי דתיהוי להו כפרה. בדבר שקלקלו בו יתוקנו. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עלה עליה זכר. פסולה</b> מטעם דחשיב עבודה (כמ\"ש תו'. דמה שהזכר משמש בה. חשיב עבודה. עמ\"ש בס\"ד במהדורא ספ\"ג דברכות) אבל עול לא מיקרי. כדמוכח מפרות ששגרו פלשתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות שחורות או לבנות </b>זו ואצ\"ל זו קתני. דבשחורות רבותא קמ\"ל. אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. ",
+                "<b>אפי' ארבע אפי' חמש</b> יכולני לפרש דברי ר\"ע הללו. לשתי בבות חלוקות. ",
+                "<b>וה\"ק</b> אפילו הן ארבע מקובצות במקום אחד. ותכופות (אמתני' דלעיל דסמיך להא קאי) ואפילו הן חמש מפוזרות. ",
+                "<b>יתלוש </b>לאפוקי חמש סמוכות. ",
+                "<b>א\"נ </b>טפי מחמש. אפילו מפוזרות. לא מהניא בהו תלישה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומזין עליו</b> אפילו תימא כר\"ע (עמ\"ש ריש כלים. ד\"ה ומ\"ח) הא קטביל ליה. כדלקמן מ\"ח. ",
+                "<b>מכל חטאות</b> עתי\"ט עד ותנן כל ז' ימים. א\"כ צריכים שיהיו ז' כו'. <b>אשתמיטתיה</b> תלמוד ערוך דשבעה לאו דווקא. אלא בר מרביעי ומשביעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומגדלות שם את בניהן</b> עד שיהיו בני שמונה שנים. <b>הא</b> אתיא אפ\"ה כב\"ה דלא גמרי מדורות ראשונים (דלאחרונים ודינא דמתניתין עד שיהא בן תשעה ויום אחד אין קריו מטמא) אב\"א משום מעלה. <b>ואב\"א</b> משום דמשנתנו לדורות ראשוני' נשנית. כמש\"ל מ\"ג. וכולה מסכתא הילכתא למשיחא. ואין בין עוה\"ז לימות משיח כו'. כי הנער בן מאה ימות כו'. דאיכא מיתה. ובעיא הזאה. אבל יהיו בריאים כבימים קדמונים ודאי. כימי העץ ימי עמי. ",
+                "<b>לשלוח </b>מעין הוא (לא נהר) בדרומה מזרחה של ירושלים. כמדומני היא ברכת השלח (נחמיה ג'). "
+            ],
+            [
+                "<b>וירדו </b>מן השוורים. ",
+                "<b>וזורקו </b>למקל. ",
+                "<b>אלא הוא נוטל</b> כו' (ע\"פ רע\"ב) לפי שלא גזרו טומאה על ארץ העמים עד אחר שעלו מן הגולה. כך מפורש בשטת י\"ח דבר. <b>גם</b> ממקומו הוא מוכרע. שהרי פרה ראשונה נעשית במדבר העמים. ואפרה הכניסו לא\"י. ולא היה להם אפר אחר עד עזרא. ",
+                "<b>ומקדש </b>צ\"ע לאיזה צורך היה קדוש זה. אם לכהן השורף את הפרה. א\"כ היה מעשה זה קודם שהפרישוהו ללשכתו לטהרה. כדי להזות עליו כל ז\"י. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מ\"ט לא היו מזין עליו מאפר מ\"ח שמתחלק לכל המשמרות. <b>ולפמ\"ש</b> רע\"ב מן התוספתא ניחא. <b>אבל</b> קשיא לי טובא. אי הכי דכולהו טמאי מתים הוו. איך עברו את החל בטומאת מת. שאין נכנס לשם ט\"מ (רפ\"ח דכלים). ",
+                "<b>וצריך </b>לדחוק. דמעלות דרבנן. ושאני היכא דלא אפשר. אתי דרבנן ודחי דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא מצאו משבע</b> משמע דאיכא קפידא לכתחלה. שיהיו שם מכל החטאות הקודמות. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לרבנן דפליגי עליה דר\"מ ואמרי שבע היו מעזרא ואילך. א\"ה ניתני לא מצאו מתשע כו'. <b>ונראה</b> לי. דקפידא בשבע דווקא. אבל למעלה משבע. ליכא קפידא אע\"פ שהיו יותר. ודבר זה רמוז בפסיקתא. דדריש לקרא דמזוקק שבעתים בפרה. שיש בה משבעה. ושבע פרות כתיבי בפרשה. לרמוז זה. ",
+                "<b>ומה </b>שיש לדקדק על זה. דהא לא כתיבי אלא חמש. י\"ל שתי חטאות משלימות. חטאת היא. אל תוך שרפת החטאת. אלו משלימין חשבון שבע פרות. ",
+                "<b>עוד </b>יישבתי זה במקומו. דבמה דמסיים התם. אף משה ואהרן (האמורים בראש הפרשה) בכלל מנין שבע כהנים. הו\"ל כאילו נתייחדה פרשת פרה לכל אחד מהם בפני עצמו. והו\"ל תלתא קראי דפרה. שפרשה זו משולשת היא. יע\"ש. ",
+                "<b>עוד </b>נ\"ל דבהכי פליגי רבנן ור\"מ. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכא בסברא פליגי. אם אותה שנעשית במעורבי שמש מצטרפת. אם לא. כדאיתא בתוספתא. וסבר ר\"מ. כיון דלא כתיבי בהדיא אלא חמש פרות. לרמוז בא. שלא יהיו אלא חמש מעזרא ואילך. ושתים ראשונות רמוזות בצירוף חטאות הנזכרות. וא\"כ לא יהיו לעולם יותר משבע. ורבנן סברי. דרמז של שבע. מעזרא ואילך הוא. ",
+                "<b>וחכ\"א שבע מעזרא ואילך</b> עיין מש\"ל. ",
+                "<b>ונ\"מ </b>דכי נמי ליתינהו לתרתי קמאי (וכגון אחר ששבו מן הגולה. אם לא מצאו של משה. אע\"פ שאמרו ששלו קיימת. וכ\"מ לעיל. מ\"מ לא מצאו הרבה. ואם נשאר בגניזה. והמעט שמצאו. נתמעט ברוב הימים. זהו שאמרו לא מצאו משבע כו') אכתי איכא לקיומי משבע. מעזרא ואילך. ",
+                "<b>שניה עשה עזרא</b> לכאורה משמע מהכא שעזרא כ\"ג היה. כדחשיב ומני לכולהו כ\"ג עושי פרה. ואתיא כסתמא דמתניתין. שלא בכ\"ג פסולה. <b>אי נמי</b> אפילו תימא שכשרה בסגן. מ\"מ נקרבת על שם הכ\"ג שבימיו נעשית ובמצותו. כי על פי השגחתו היו כל מעשיה. גם היה מוציא עליה מממונו. כדתנן כבש פרה כ\"ג עושין משל עצמן ויהיה פירוש עשה. השנוי כאן. ע\"ד ויבן שלמה את הבית. וכן מ\"ש הראשונה עשה משה. ואף למ\"ד שמשה שמש כהן גדול. בימי המלואים (לא בשמנה בגדים) הרי לא עשאה אלא אלעזר. ",
+                "<b>ונראה </b>שמכאן הוציא הר\"מ ז\"ל. מ\"ש בפתיחתו לספר הי\"ד שלו. שעזרא כ\"ג היה. ולא נודע מנין לו. כי מן הכתובים נראה. שבן אחיו יהושע ב\"י שמש בכהונה גדולה. על פני עזרא דודו. ושוב לא זזה מבני יהושע. ששמשו דור אחר דור. וכהונתו של עזרא. לא נזכרה. <b>מ\"מ</b> ממשנתנו נראה. שקבלה היתה בידם ששמש עזרא בכ\"ג. אולי בזמן שהיה עדיין בנו של יהושע או בן בנו קטן. ובלתי ראוי לעבודה. או שעבר לפי שעה מחמת טומאה שארעה בו. או איזה מקרה אחר שעכבו שנה או יותר. ושמש עזרא תחת אחד מבני ישוע לפי שעה בלבד. כך צ\"ל בהכרח. <b>גם</b> בפ\"ק דיומא כשהוציאו מכלל כ\"ג של ב\"ש הרשעים. את שמעון הצדיק. לא זכרו עזרא כלל (צ\"ל מפני שלא נתמנה לכ\"ג קבוע כנ\"ל) ובכל ספרו וספר נחמיה לא נקרא שמו בשום תואר. אלא הסופר. עם שנראה מס' עזרא (ס\"ט) בעסק הפרשת נשים נכריות ובספר נחמיה (ס\"ח) בענין קריאת התורה. כאילו היה הוא הכהן הראש. באותן הימים אין כהן גדול למעלה ממנו בהיותו בירושלם. מאחר שעליו היה משא כל הדברים הגדולים המפורסמים שארעו אז. ולא נזכר עליהם שם כ\"ג אחר. שנטפל באותם הענינים העצומים ועסקי רבים. וכן נראה מן לשון הכתב מינוי שנתן דריוש לעזרא. שהשליטו על כל עניני הבית והארץ. למנות שופטים. ולכל כל צרכי בהמ\"ק. <b>אך</b> בספרו של נחמיה (י\"ב כ\"ו) נראה באר היטב שבימי עזרא היה יויקים ביב\"י כ\"ג <b>גם</b> כפי הנזכר בספרי החול. שב עזרא לבבל. ומת ויקבר שם. וככה העיד בספר תחכמוני שעמד על קברו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש היו עושים</b> משמע בכל פעם שעשו פרת חטאת. היו עושים לה הכבש מחדש. אח\"כ מסלקים אותו. והכי מוכח נמי בשקלים (פ\"ד) שלא היו מניחים אותה אחר שנשתמשו בו פ\"א. להיות קיים לעתיד. כשיצטרכו לו עוד לפרה אחרת. שיהא מזומן. ולא חשו למעט בהוצאה יתרה (המוכרחת לסתרו ולבנותו עוד פעם. לצורך פרה אחרת) חנם. ",
+                "<b>נראה </b>שהוצרכו לכך. לסלקו מיד אחר מעשה הפרה. מפחד אויב. שלא ימצא דרך כבושה וישרה לפניו. לבוא אל העיר פתאום. מבלי מעכב ומונע. וזה היה חוזק העיר לצד מזרח. כי שם נחל קדרון עמוק מאד. מפסיק בין העיר ובין הר המשחה. לפיכך לא בא צר ואויב בשערי ירושלם מרוח מזרחה (אלא מצפונה. ששם תורפה. ארץ שוה עד החומה) אך לפי שעה לא היו חוששים מלעשות שם גשר. להוציא דרך עליו פרה ומסעדיה. שבעת ההיא היו יכולים לשמרו בעם רב וגבורי חיל הנצבים עליו. בעוד שעוסקים בפרה. גם לא ידעו ממנו האויבים מרחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזקני ישראל</b> מסתמא הם הסנהדרין. שהם נקראים בכתוב זקני העדה. אלא מיהא מדלא קתני זקני עדה. משמע זקני ישראל היו. משום ברב עם. וגם היו צריכים להיות שם. כמש\"ל בסמוך. ועוד למען ישגיחו על מעשיה שיהיו כהוגן. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמכו ידיהם עליו</b> זקני ישראל שהיו מקדימים להר המשחה. לצורך זה היו נפנים לשם. ",
+                "<b>כ\"ג </b>עתי\"ט ועמ\"ש הרמב\"ם דתמיד נעשית בכ\"ג. ויש לי כדמות ראיה לדבריו מדא\"ש כו'. ",
+                "<b>אומר </b>אני ראיה כזו וגדולה ממנה. הלא היה להביא ממשנה ג' דלעיל. שמעון הצדיק ויוחנן כ\"ג עשו שתים. <b>הרי</b> מפורש שכהנים גדולים עשאוה. ואעפ\"כ גם היא אינה ראיה כלל. <b>תדע</b> שהרי ג\"כ שנו שם הראשונה עשה משה. בודאי לא עשאה בעצמו. אלא אלעזר. ככתוב. רק לפי שעל פיו נעשית וע\"י השתדלותו והשגחתו. לכן נקראת על שמו. כמש\"ל. <b>אי הכי</b> ממשנה דשקלים נמי ליכא למשמע מדי. ",
+                "<b>ומטמאים היו הכהן השורף</b> נראה שמפני שחוששין ללעז של פרות ראשונות (שנעשו בט\"י. כפי הקבלה) נגעו בה. <b>שוב</b> זכיתי לראות כדברי בתוספתא שהביאה הר\"ש (במשנה ה'). ",
+                "<b>עוד </b>מצאתי שם במשנתנו. מועתק מתוספתא בלשון זה מעשה בצדוקי שהעריב שמשו ובא לשרוף הפרה. וידע בו ריב\"ז כו'. ",
+                "<b>ובזה </b>י\"ל. שידע רק זאת בלבד. שמחמיר לעשותה במעורבי שמש. אבל לא החלחטו משום כך לממרה ע\"פ ב\"ד. כי שמא נתכוין להוסיף לה קדושה וטהרה (שכך מצינו גם בישמעאל ב\"פ. כמ\"ש הר\"ש לעיל מן התוספתא) ולא ידע שצדוקי הוא ודאי (שאלמלא כן לא היו מניחו לעסוק בפרה. מאחר שידו תקיפה עליו. כמו שנראה מן המעשה. כ\"ש שלא היה מחניפו לרשע. ואומר לו כמה נאה אתה להיות כ\"ג. אומר לרשע צדיק אתה. תועבת ה') <b>מיהא</b> אכתי תרי תמיהי טובא איכא הכא. חדא דלעיל לא מני תנא דידן אלא ז' פרות. ואי הכי תמני הוא דהוו. דשבע דשנה רבי כולן נעשו ע\"י כ\"ג כשרים. <b>ותו</b> דהא ריב\"ז בארבעים שנה אחרונות שלו הוא שנהג נשיאות. ונמשכו קצתן אחר החורבן. כדאיתא פ\"ד דר\"ה. ומשמע לי דבאותן השנים. לא נעשית עוד פרה. שכבר התחילו סימני החורבן לבוא. <b>וי\"ל</b> שבאמת לא עלתה ביד אותו כ\"ג הצדוקי. ולא הוכשרה פרה שלו. לפיכך לא באה במנין הפרות הכשרות. <b>אחר</b> שכתבתי זאת עיינתי עוד בפי' הר\"ש. ומצאתי שהציג בו מאן דהו הגהה. ונרגש קצת ממה שכתבתי ולשונו מגומגם. ",
+                "<b>שוב </b>בדקתי בספר יוחסין. וראיתי שכתב חנמאל המצרי וישמעאל ב\"פ עשו פרה בימי ריב\"ז. ולא נהירא. <b>אך</b> חנמאל המצרי. אולי הוא הצדוקי שעשה פרה לפני ריב\"ז. וקצת נראה שלא היה כ\"ג כשר מאותה דפ\"ק דיומא שמנו כל הכשרים מכלל שמי שלא נמנה שם בכלל רשעים יחשב. אמנם יש לדקדק על זה. כי א\"כ. אליה ועיני גם הוא יוצא מן הכלל. והיכן ריב\"א כ\"ג. ויהושע ב\"ג שזכרוהו לשבח. <b>ועדיין</b> יש לדקדק במשנתנו מה היו צריכים לטמאו. הלא היו מזין עליו. ונגע במ\"ח. שמטמאים את האדם מ\"ה (עמ\"ש ריש כלים) וכ\"ה מסקנת הגמרא יומא (יד\"א) כר\"ע. דטהור שנפלו עליו מ\"ח נטמא. <b>איברא</b> לפמ\"ש ספ\"ט דמכלתין. לק\"מ. עדיין צ\"ע. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה במעורבי. צ\"ל מחוסר כפורים (כשר) בפרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחבל של מגג</b> שאינו מקבל טומאה כו'. הואיל ואינו ארוג. תי\"ט. אבל<b> הארוג טמא. עבספכ\"ד דכלים. וגמרא ספ\"ב דסוכה. </b>",
+                "<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b> היו עוקמים ראשה ומחזירין פניה למערב. <b>קשיא</b> לתי\"ט. מ\"ט לא יהא ראשה למערב. ונדחק לומר הואיל. לא לעזר ולא להועיל. <b>ואכתי</b> תקשי התם בפרו דכ\"ג נמי תינח פניו למערב. לצד שכינה. אלא ראשו בדרום מאי טעמא. ואמאי לא בצפון. <b>אלא</b> ע\"כ דבר סתר יש בו. שכך היה צריך להיות דווקא. ראש לדרום. ואחור לצפון. כאן ושם. לטעם נכון. כדי שיפנה הפר וכן הפרה. עורף לשמאל. פני שור. ויפנה דרך ימין. להיות נכלל בימין. כי ימין ה' רוממה. ",
+                "<b>וקבל בשמאלו</b> נראה לי פשוט שקבל בכלי. כמו בכל מקום קבלת דם להזיה דקרבנות שבפנים דלא סגי בלא כלי. אלא שהזיה היא באצבעו של כהן בכ\"מ. חוץ מקבלת דם האשם דמצורע (עמ\"ש שם) <b>שוב</b> מצאתי סיוע מפורש לדברי. בגמרא דזבחים (הביאה התי\"ט) דאא\"ב בין הזאה להזאה בשפת מזרק מקנח. הא בהדיא דמקבלו במזרק. כמו כל קבלת דם זבחים שבבית. <b>מ\"מ</b> היה נ\"ל. אע\"ג דלא סגי בלא כלי. מ\"מ אכלי שרת ליכא קפידא. אלא במזרק דכלי אבן. כדתנן שכל מעשיה בכלי אבנים. <b>אלא</b> דלכאורה לשון גמרא הנ\"ל מזרק וכפורי זהב כמשמעם. מ\"מ אינו מוכרח. ולא דווקא קאמר. אלא דוגמא בעלמא נקט. ",
+                "<b>אכן </b>אחר כתבי זה כראותי בתי\"ט בשם הר\"מ. דפסול כלי לקבלת דם פרה. אלא מצריך כפו של כהן. כמו באשם מצורע. <b>כן</b> תמהתי. מנין לו זה. <b>ואף</b> שראיתי שם בחבור דמברייתא נפקא ליה. מדמה באצבעו. מצותה מצות יד. ולא בכלי. ",
+                "<b>לא </b>מוכח מידי. דילמא לא קאי אלא אהזאה דאצבע (דלא תימא דאין אצבעו מעכב. דאי נמי זריק ליה בכלי. כשר. קמ\"ל דפסל) קבלה מהיכא שמעינן. <b>ועל</b> כרחנו כך חובתנו לחלק בכך. כדי שלא לחלוק עלינו את השוים. דנצטרך לומר סתמא דתלמודא ופשיטותיה. פליג אסתמא דתוספתא וספרי. ועל החלוקים אנו מצטערים. ",
+                "<b>וגדלה </b>תמיהתי. כאשר עוד ראיתי בהשגות הר\"א. דמעיקרא מודה ליה לר\"מ בהא ומסייע ליה מגמרא הנ\"ל נמי. והדר קסתר ליה מהתם. דלדבריו מזרק מאי בעי התם. ",
+                "<b>רי\"א בימינו היה מקבל </b>ונותן הסכין לזה שעמו. ומיירי שטהר עצמו כמותו. דאל\"כ. הרי נטמא בסמיכה. שא\"א שלא יהא נסט. תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין כאן הסט. אלא מגע ע\"י ד\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש פעמים</b> עתי\"ט. ז\"ל וגם רגילים לעמוד שם רבים לראות הענין ואף דבשקלים מפני החשד. לא נכנס בלא אחרים. <b>להד\"מ</b> לא מפני החשד באו עמו. ולא נכנסו ללשכה מעולם. זה מוכרח. עמ\"ש שם. ומ\"ש על הר\"מ בחבור בס\"ד. ",
+                "<b>ולמש\"ע </b>תי\"ט על הר\"מ ז\"ל שנכנס לבד. ל\"א לי (כצ\"ל) עיין מ\"ש שם בעזה\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נתן בחל</b> לפום ריהטא היה נ\"ל. שזה היה צריך להיות שם מזומן בטרם יבוא להכנס ט\"מ. שאסור להכנס שם. ודקאמר בחל בבי\"ת. לא בתוכו ממש. אלא בסמוך חוצה לו. דוגמא בכתוב בהיות יהושע ביריחו. <b>אך</b> עדיין צ\"ע היכן הניחוהו כי החל כולו מקום פנוי מכלום. כמש\"ל במדות. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שהיה שם בית או לשכה בנויה ששם סנהדרין יושבים בשוי\"ט. כדאיתא בהנחנקין (צח\"ב) והיתה פתוחה לחול. א\"נ אפילו בקודש בחל עצמו. והיה שם חלון שמזה ממנו לאחרים בחוץ. <b>והא</b> דתנן לעיל ר\"פ. ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. הוא היה כלי קטן שממלא אותו מזה שבחל. לצורך שעה בלבד. בעת עשיית הפרה. ",
+                "<b>ואחד בהר המשחה</b> צ\"ע על הסדר השנוי כאן. דהא בהר המשחה קאי ועסיק. אמאי תני בחל ברישא. <b>וי\"ל</b> כיון שעקר מ\"ח מפני המים שלא יכנסו בו בטומאה. התחיל במקום מקודש. וק\"ל. ",
+                "<b>ויש </b>להסמיכו גם על הכתוב. ואסף איש טהור והניח חוץ למחנה. היינו חוץ למחנה לויה. והיינו בהר הבית. שהוא מקום טהור ודאי. לפי שאין זבים וזבות כו' נכנסין לשם. והיתה לבני ישראל בהר המשחה. למשמרת. אלו המשמרות. ",
+                "<b>ואחד מתחלק לכל המשמרות</b> כתב תי\"ט ונמצאו כל החלקים היו במקדש. <b>לא</b> ידעתי מה ענין הר המשחה למקדש. וידוע שהוא הר הזיתים (על שם כך נקרא ג\"כ הר המשחה) הרחוק מן העיר ירושלם מדת תחום שבת. ועמק יהושפט ונחל קדרון מפסיק ביניהם. <b>אולי</b> ר\"ל כל החלקים של חלק שלישי. ולא דק בלשניה. <b>ומה</b> שבקש עזר לפירש\"י. מיב\"ע המדומה. <b>א\"צ</b> דהא קרא כתיב חוץ למחנה. והיינו עזרה. מחנה שכינה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושלא רחוץ</b> כו' עתי\"ט שהקשה וז\"ל. ול\"י טעמא דמתיר במקדה דאמאי גרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כו' והרי כל כ\"ש היו כל ז\"י בכ\"א. ",
+                "<b>נ\"ל </b>שלא הצריכוהו לכלי אבנים אלא בשבעת הימים שהיה פרוש מאחיו. ועומד בבהמ\"ק. עבדו ליה הכרא. ולכן הלשכה שלו היתה נקראת בית האבן. משא\"כ לאחר שיצא ממנה. ובא לשרוף הפרה. שכבר היו מטמאין אותו ומטבילין אותו. לא הוצרך עוד להכר בקדושו. שהיתה לו אז שמירה מעולה. שלא ישכח מלהטמא. <b>אע\"פ</b> שהתנוקות מלאו המים בכוסות של אבן. לא דמי. דאינהו עסקו ההיא שעתא במעשה הפרה. ",
+                "<b>ובכלי לבן</b> רע\"ב ותי\"ט. גרסי בבגדי לבן. צריך בדיקה בספרי המשניות. ",
+                "<b>ובבגדי לבן</b> כו'. עתי\"ט בשם הר\"מ שאם עשאה בבגדי לבן חול. פסולה<b> נראה</b> פשוט דלת\"ק. בעיא בגדי לבן דכ\"ג כשל י\"כ (דבשל י\"כ עצמן. לא יכול לעשותה בהם. שהרי טעונים גניזה. ואפילו לי\"כ אחר אינו רשאי להשתמש בהם עוד). ",
+                "<b>מיהו </b>צ\"ע אם עשאם בשל כהן הדיוט (למ\"ד אבנטו של כ\"ג. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) אם פסלה. ולר\"י אפכא מבעיא. כי עשאה כהן הדיוט. באבנטו של כ\"ג. אי פסלה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם להוסיף</b> כו' עתי\"ט לשון ר\"מ. ולא יוסיף מים אע\"פ שהאפר נשאר. <b>אתיא</b> כחכמים דר\"פ לקמן. דס\"ל לאפר הנשאר אחר שנזדלפו כל המים. אינו ראוי לקדש בו עוד לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר</b> צריך לדעת שאפילו מלאכה שעשה באפר פוסלת את המים. שלא נעשה בהם שום מלאכה. אלא שאחר המלוי עשה מלאכה עם האפר. המים פסולים. והאפר כשר. כדתנן לקמן שלהי פ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נקבה מלמטה</b> כו' המים שבתוכה פסולין גרסינן. והיינו למ\"ח בלבד. אבל אינן פוסלין את המקוה. כך נ\"ל פשוט. ",
+                "<b>מן הצד כו' כשרים </b>למ\"ח. ופסולין למקוה. ",
+                "<b>פסולין </b>כהאי גוונא ודאי פסולין אף למקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> קמ\"ל אע\"ג דשתי השקתות באבן אחת. ודופן אחד לשתיהן. ס\"ד כלי אחד הן חשובות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> עתי\"ט וז\"ל. ונ\"ל הב\"ע כשאין המים נוזלים מהסדק השני. מפני שחברם בטיט כו'. <b>לא</b> נתיישב לי. דבמאי עסקינן. אי בשאינו בריא. מ\"ש מעטרה של טיט דלעיל. דהמים שהלכו לשם פסולים. ואי בבריא. היינו סיפא דהכא. עשאם בסיד. דמים שביניהם מקודשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש </b>לא נזכר שעור לאפר. ונראה שהוא מדברים שאין להם שיעור. שאפילו כמות קטן מאד מן האפר. מספיק לקדש מים רבים. רק שיהו מכונסים בכלי אחד. <b>אבל</b> צריך שיראה האפר על פני המים (ונראה שזה לשעת קדוש בלבד אמור. ואם אח\"כ שקע האפר. אין בכך כלום) ומים שקדש בו פעם אחת בין מעט בין הרבה. אינו יכול להוסיף עליהם. כמש\"ל פ\"ה בס\"ד. וערפ\"ט. וכ\"ש שאינו יכול לקדש שנית מים אחרים. באפר שקדש בו כבר. כמ\"ש במ\"ב בסמוך. <b>אבל</b> המים צריך שיהו כדי הזיה. כמ\"ש פרק י\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנגע במים אין מקדשין בו</b> ואם נגע במים שאינם מקודשין. ע\"ל ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>יזלף</b> עתי\"ט. ובמ\"ז פ\"ב דטהרות פירש דהוצאת המים מעט מעט קרי זילוף. <b>הכי</b> משמע בהדיא בגמרא ספ\"ק דפסחים. גבי יין ראוי לזלוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתן ידו או רגלו</b> ז\"ל רע\"ב הרי שהיה קלוח יורד מהר מעוקם כו'. <b>צ\"ע</b> עפ\"ה דמקואות. ואתיא כפיר\"מ שם. דנוטפים שעשאם זוחלין כשרים כמים חיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באסל </b>מלשון לא תסולה. ולא ידעתי מ\"ק. שכה\"מ פירשוהו לשון שבח. תי\"ט. <b>אפ\"ה</b> נקוט דר\"ש בידך דדייק טפי. כי הוא לשון משקל יגיד עליו רעו. וכך עשוי האסלא. כקנה מאזנים ששתי כפותיו תלויות בו. ואין זה תוספת אלף על אותיות השורש במשקל השמות. כי כמוהו על אזנך. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה הלך ליבנה ג\"מ</b> דוגמתו מצינו בגמרא שלהי יבמות. שהייה תלתא רגלי. קמ\"ל כמה היו מתונים בהוראה קלה. עם שהיו הסנהדרין וב\"ד הגדול שבישראל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונטל אוכלין להצניען פסול לאכלן כשר</b> כתי\"ט וי\"ל היאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> משום דכי נטל להצניע. אע\"פ שלא הצניען עדיין. דעתיה עלייהו דאוכלין. ומסח דעתיה מן המים. ",
+                "<b>אבל </b>נטל לאכלן מיד. לא צריך לתת דעתו על שמירתן. זה ברור ופשוט בעיני. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הז\"א מטמאיך ל\"ט</b> כו'. תנא ושייר. שיש לנו עוד כיוצא באלו. עפכ\"ח דכלים מ\"ו. ולא קחשיב לה הכא. משום דההיא מעקרא טמויי מיטמיא. אלא האדנא בתר דאשתני. תו לא מיטמיא. וכל הני במלתייהו קיימי כמעקרא. חוץ מט\"י. <b>לענין</b> מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ. עמ\"ש מ\"ו פ\"י דנדה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משנה </b>זו כפולה במקואות פ\"ה. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב יש חסרון. וכך צ\"ל ולמצורע (דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. ולמי חטאת) דכתיב מים כו'. ",
+                "<b>הים הגדול </b>כאן ודאי המכוון בעצם וראשונה. על ים אוקייאנוס. עכ\"ז אפשר יכלול גם הים האמצעי (שהוא ים הגדול של תורה. עמ\"ש ר\"פ הרואה) לפי שגם בו נקוים ימים הרבה. עמו\"ק (א\"ח סרכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחת בשבוע</b> כרע\"ב אבל אחת ביובל כו'. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות א\"ב. תי\"ט. <b>לשון</b> זה של המפרשים ודאי צריך ישוב. <b>ונ\"ל</b> ליישבו. דקס\"ד כי כזבו פעם בשבוע. אע\"פ שאח\"כ עבר שבוע או יותר שלא כזבו. כבר נפסלו ואין להם תקנה. קמ\"ל דלאו הכי הוא. אלא כלל הוא לכל שבוע. ולא לשבוע אחד או שנים בלבד הדברים אמורים. אלא אפילו כזבו שבוע ויותר. אם אח\"כ לא כזבו. חוזרים להכשרם. והיינו דקאמרי אבל פ\"א ביובל ר\"ל אבל כזבו פעם ביובל. אע\"פ שאח\"כ חזרו וכזבו פעם בשבוע. כשרים. מאחר שכבר נודע שהם מיים חיים. אלא שמחמת איזה סבה שקרה. שינו טבעם לזמן מה. אחר שבים הם לטבעם הראשון. <b>א\"נ</b> אפכא. קמ\"ל דלא תימא אע\"פ שכזבו פ\"א בשבוע. אם אח\"כ שנו מדתם. הוכשרו. אלא לאחר שכזבו פעם בשבוע. כבר נפסלו לעולם. ואין מועיל להם שינוי מדתם להכשירם. אלא אם היו מים נאמנים. ולא כזבו אלא פעם ביובל. אז הם כשרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם מי בצים</b> דאיכא חציצה כו'. אבל תו\"כ עוד דלפי שמי בצים מתערבים כו' תי\"ט. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. משום שהירדן עובר בים כנרת ונופל בימה של סדום הוא ים המלח. וכבר שנינו כל הימים פסולין לקדש. אצ\"ל ים הסדומי. דאית ביה תרתי לריעותא. שהוא מלוח שבמלוחים. ולא טבע אינש ביה. מחמת רוב מלחו. אינו מגדל דגים ולא שום ב\"ח. כנודע. ועל כן נקרא הים המת. פשיטא אינו מיים חיים. וזה. ברור ביותר. <b>וירמוך</b> גם הוא מתערב בירדן. ושניהם עוברים בים המלח ומתערבים בו. ואל מקום שהם הולכים. שם הם שבים ללכת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומערת פמייס </b>מערה הסמוכה לעיר דן. שמשם ירדן יוצא. ולשם אינו מגיע חזרת המשכת הנהר לאחור. כי דן היא בגובה. בערך ככר הירדן. שהיא שפלה עמוקה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דיו</b> כר\"ש ביבש איירי דומיא דקומוס כו'. <b>ובעיני</b> נראה דקומוס כו' דומיא דדיו. דכיון דיערה תנן. משמע דדבר לח נפל לתוכה תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. הא ודאי צריך למתני יערה. לאשמועינן שהמים מכל מקום פסולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רא\"א פסול</b> ואתי ר\"א כב\"ש דהמפקיד. דר\"א שמותי הוא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ישיטם ע\"פ המים</b> צריך לפרש שלא יניחם על לוח או ע\"ג נוד נפוח. כדי להשיטם מצד זה של נהר או של אמת הים. אל עבר השני. דהוי דומיא דספינה. <b>אבל</b> אדם ההולך ברגליו ועובר את רקק המים. נושא הוא את מ\"ח ואפ\"ח. כדתנן בסיפא. <b>ונראה</b> שאפילו הוא שט ע\"פ המים בגופו מותר. ובלבד שלא ישוט על שום דבר. כגון על נאדות נפוחים וכיוצא בהם. שנשען עליהם. ",
+                "<b>אבל עובר הוא במים </b>עם מ\"ח <b>עד צוארו</b> או נותן המ\"ח על ראשו. שלא יגעו מי הנהר במי חטאת ויפסלו. וכן אפר שנגעו בו מים. שלא נתמלאו לחטאת. נפסל. ואין ראוי עוד לקדוש. ",
+                "<b>עובר הוא הטהור</b> אף בספינה עובר הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו מדף</b> עתי\"ט. אמנם ט\"מ האמתי אינו מטמא במשא ולא בהסט ולזה ג\"כ אינו מטמא טהור לחטאת אם מניעו. הר\"מ. ומ\"ש הרע\"ב ואם הסיטן. דבהסט פליגי ולא במגעו ע\"כ. <b>לא</b> דק דאם הסיטן. היינו מניעו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל קדש ושל טהורין </b>לא נטמאו ממי חטאת שבלגין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם יכולה לשתות כו'</b>. שאין תלוי באויר. רש\"י פ\"ק דחולין. <b>אבל</b> תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ\"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. <b>ונראה</b> הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ\"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה\"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>אבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע\"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי\"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'. ",
+                "<b>לא </b>נהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא\"מ א\"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע\"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ\"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ\"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס\"נ. כה\"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ\"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג\"ה. הכי נמי הכא. אע\"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס\"נ אסורין. <b>אלא</b> דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ\"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה\"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י\"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ",
+                "<b>ועדיין </b>צ\"ע משום פירוקא לסכנתא ורז\"ל החמירו מאד במים מגולים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבלה</b> כו' אם יש בה כביצה. לענין מ\"ש תי\"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו\"ק א\"ח (סר\"י). ",
+                "<b>והאוכלה חייב מיתה </b>מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. <b>לכאורה</b> הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי\"ט שהר\"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. <b>ולדידי</b> חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד\"ס לד\"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא. ",
+                "<b>האוכלה חייב מיתה</b> עתי\"ט אי\"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ\"ש הר\"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ\"ד. <b>אולם</b> בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר\"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ\"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ\"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. <b>ועוד</b> רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ\"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. <b>ודתנן</b> בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע\"מ מכשירין) (מ\"ש תי\"ט דההוא ר\"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר\"א ודאי רביה דשמואל הוא). <b>אכן</b> הריקו\"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ\"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם. ",
+                "<b>ועכ\"ז </b>עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו\"ר ותי\"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ\"ח. שהם אב הטומאה. כמ\"ש ריש כלים. ",
+                "<b>גם </b>את\"ל שלא נטמאת דבלה במ\"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ\"ח טופח עליה. נטמא במ\"ח. שמטמאין אדם ד\"ת. והוא מטמא אחד. כמ\"ש בפ\"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ\"פ טמאה היא. ומ\"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. <b>עתה</b> אני חוזר על דברי ריקו\"ר כפי שהועתק בתי\"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ\"ש בין טמאה כו'. ה\"ק ל\"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ\"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא\"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל\"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. <b>הכל</b> הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר. ",
+                "<b>הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם </b>דווקא. משום גזרת י\"ח דבר. <b>אבל</b> אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ\"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו\"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר </b>הקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. <b>ועוד</b> שהראשון קודם לשני. כמ\"ש בפ\"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר ביאתו </b>עתי\"ט העתיק לשון הר\"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה. ",
+                "<b>כצדוקים </b>אמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור\"ש אגב שטפיה אתיא ליה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האזוב המוכשר</b> במשקין הטהורין לחטאת. דאל\"ה כו'. תי\"ט. <b>ר\"ל</b> דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושל טהורה</b> כתי\"ט ה\"נ בפחות מכביצה כו'. <b>ואינו</b> מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. <b>שוב</b> חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ\"מ במ\"ח דלקמן וכ\"ה בגמרא בהדיא. <b>א\"נ</b> במשומרת לחטאת. כדקיי\"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע. ",
+                "<b>שלא גמלו </b>כתי\"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. <b>ומקרא</b> יותר מבואר בידינו. ופרח גומל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנגבו פסול</b> ואע\"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש\"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי\"ט. <b>אומר</b> אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד\"ת. פסול מד\"ת. והטעון מד\"ס. פוסלו מד\"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד. ",
+                "<b>לקטו לחטאת</b> ונפלו עליו משקין. ",
+                "<b>כמלקט לאוכלין</b> אבל מ\"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא</b> כר\"ש ש\"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל\"א. <b>ואם</b> לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) <b>ואפ\"ה</b> אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד\"א פסול. משו\"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>בענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואוחז באזוב ומזה</b> עתי\"ט בשם רש\"י. <b>ולי</b> מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג\"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיא נתונה על החרס </b>והחרס אינו טמא כו' תי\"ט. <b>תמהתי</b> איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ\"ח. <b>וא\"כ</b> קשה. מאי איריא כ\"ח. <b>אבל</b> בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ\"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו\"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. <b>והשתא</b> קמ\"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע\"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ\"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס. ",
+                "<b>צלוחית </b>של מי חטאת. ",
+                "<b>טובל </b>האזוב בה. "
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה </b>נ\"ל ה\"ה לשאינו מקבל הזיה. אע\"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. <b>והא</b> דלעיל (מ\"ב) בכ\"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא\"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה\"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה. ",
+                "<b>אם יש באזוב לא ישנה</b> בטבילה. <b>אלא</b> מזה ממה שנשאר בו. ",
+                "<b>אם יש באזוב ישנה</b> בטבילה. <b>ולא</b> בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המזה מחלון ש\"ר כו' פטור </b>ע\"פ רע\"ב דהוי כספק טומאה ברה\"ר דספקו טהור. ",
+                "<b>לכאורה </b>תמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי\"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי\"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר\"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. <b>תו</b> איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר\"ה. או דרה\"י. ",
+                "<b>הא </b>לא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה\"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ\"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח\"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר\"ה. כההיא דתנן רפ\"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום. ",
+                "<b>איברא </b>שפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ותי\"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. <b>ברם</b> מחלון ש\"ר היינו טעמא דפטור. אע\"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא\"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ\"ח ברה\"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע\"ג דברה\"י דינם כודאי. אבל בר\"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור. ",
+                "<b>מחליקין </b>בפיר\"מ העתיקו תי\"ט. מעמידין צ\"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים. ",
+                "<b>לפני חלון ש\"ר </b>רבותא נקט חלון ש\"ר. דאע\"פ שהזה על ספק טומאה. לר\"ש בתי\"ט. <b>שמא</b> צ\"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש\"ל. א\"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. <b>מ\"ש</b> על מ\"ש הר\"מ בחבור כו'. ולפ\"ז דווקא בחלון ש\"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. <b>לא</b> נהיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בקרדום הטמא </b>שהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג\"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר\"מ. <b>ר\"ל</b> שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטמאו ידיו</b> אחת מידיו. <b>ר\"ל</b> איזו שהיא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקרן של כליבה</b> המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. <b>צ\"ע</b> מ\"ט טמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמחובר לשלשלת</b> צ\"ע היכי דמי. ",
+                "<b>ותינוק שאין בו דעת</b> נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי\"ט בשם מהר\"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ\"מ הרמ\"ג כגרסת הספר. <b>אם</b> אין חוש הראות שלי כוזב. הר\"מ בפירושו גורס כמהר\"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי\"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ\"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו <b>א\"כ</b> מתניתין חסורי מחסרא. וה\"ק ודאי. על כן א\"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי\"ט עצמו. א\"כ בהכרח לתקן אף הגרסא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..211463ac85783696e6d76c6e9a32d336a5517882
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,332 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Parah",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ופרה בת שתים </b>עיין שי\"ע (סימן פ'). ",
+                "<b>שלשית </b>עתי\"ט שמצא בנא\"י מנוקד בסגו\"ל קמ\"ץ וציר\"י. ולא ידעתי לו חבר. <b>אמנם</b> גרסת מהר\"ם בחיר\"ק ציר\"י חיר\"ק. יפה היא. בשקל על שלשים. לרבים זכרים. <b>אכן</b> רפ\"ק דברכות נקדתיה בשו\"א קמ\"ץ ציר\"י יע\"ש. וכ\"ה דעת הקמחי בשרשיו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כבשים בני שנה</b> בין לענין נדר ונדבה. בין לענין קרבנות חובה דיחיד ודצבור. יוצאים בהם אפילו קטנים. מיום שמיני והלאה בדיעבד. כדמפרשא מתניתין ס\"פ. ואחר שמלאה שנתם. נפסלו מתורת כבש. וכן הדבר באילים. מבן שלשים ואחד עד בן שתי שנים כפר. וכל תורת איל עליו. בין לחובה בין לנדבה. ",
+                "<b>וכולן מיום ליום</b> אבני שתים נמי קאי. להפסל אחר שעברו עליהם שתי שנים. אפילו שעה אחת פסולין. <b>וכנראה</b> התי\"ט לא שיער את זאת. ",
+                "<b>פלגס </b>היא מלה מורכבת מן פלג וגס. <b>ר\"ל</b> חצי גדול. יצא מכלל קטן. ועדיין גדול אינו. כיוצא בו נ\"ל עד\"ז נקראת המיוחדת לאיש (בלי כו\"ק) פלגש. נוטריקון פלג אשה. כלומר יצאה מכלל בתולה. ולכלל אשה לא באה. <b>ונראה</b> שדין הפלגס שוה בעגל ובשעיר. כמו בכבש. ",
+                "<b>ותימה </b>דלא תנן מדת זמן השעיר. ובשלהי מנחות תנן גדי בן שנה. ושעיר בן שתים. וכ\"פ הרע\"ב שני. ",
+                "<b>וקשה </b>דהא שעירי יו\"כ בני שנה הם. כדאיתא פש\"ש (סה\"ב) ושם הביא רש\"י ברייתא דת\"כ. שהוקשו כל חטאות שעירי ר\"ח ורגלים. לע\"א. דכתיב בה בת שנתה. <b>וי\"ל</b> בנדר הלך אחר לשון ב\"א. אע\"ג דבלשון תורה. גם שעיר סתמא בן שנה הוי. משום דגמרינן במה מצינו. ",
+                "<b>ה\"ז איל</b> ושעיר שייריה. ואיכא למימר משום דלא פסיקא ליה כדלעיל. ושייר נמי עגל. <b>איברא</b> עגל. לא שייך הכא לגמרי. משום דלא אתי אלא בנדבה. עמ\"ש רפ\"ג דמנחות. <b>ונראה</b> ודאי דאינו אלא בן שנה. "
+            ],
+            [
+                "<b>והפסח </b>בפירע\"ב. צ\"ל שאינו נאכל (אלא) בחבורה אחת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וחכמים מכשירים </b>הוה תמיהא לי. נהי דאדם חס על בהמתו שלא תעקר. משום דלא חיישי לרביעה. מיהא ליחוש שמא עלה עליה עול. דבכל דהו מפסלא בהכי. ולא ידיע. ולא מינכרא מילתא. ופשיטא גוי לא חייש להא. <b>אברא</b> תלמודא דפא\"מ. ס\"ד דבהא פליגי. דילמא הניח עליה עודה של שקין. וקדחי. דמשום הנאה פורתא. לא מפסיד טובא (דפרה דמיה יקרים) כלומר מסתפי דילמא קחזי ליה ישראל. <b>ברם</b> במסקנא אתי שפיר. דשמעינן התם לרבנן. דישראל היו משמרים אותה. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד </b>פשוט דלרבותא נקט תנא שחורים אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. וכ\"ש לבנים או משאר גוונים. <b>ולפי\"ז</b> הא דאמרינן יגוד. כשהשחרות אינו מגיע לזכרות. ע\"כ צריך שיהא הזכרות אדום דווקא. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואין זו באה לבית</b> ורבנן כיון דקדשי ב\"ה היא. ולקיחתה מתרומת הלשכה כו' באה לבית קרינן בה. כך נ\"ל תי\"ט. <b>לא</b> נהירא לגמרי. ואין בו טעם. כי לא נתיישב שהרי אינה באה לבית. ומחמת שיוצאה (ר\"ל שיציאתה בא מן הבית) מן הבית. לא תבוא אל הבית. <b>איברא</b> הו\"ל למימר בה מרגניתא. וקאמר חספא. דהא ודאי באה לבית היא. דתנן התם פ\"ג. וחולקין אותו לג\"ח. אחד ניתן בחיל כו'. שהוא בהר הבית. והלשכה שנתון בה. היא מבניני העזרה הדבוקים בה. ",
+                "<b>ופשיטא </b>למאי דקסבר תי\"ט אליבא דהר\"מ התם. ניחא טובא. דקס\"ד כל החלקים (של אפר פרה) במקדש היו נתונין. כדכתב להדיא <b>ואתי</b> שפיר טפי (אלא שבאמת לא דק שם. כמש\"ל בס\"ד) דקמיפלגי ר\"א ורבנן. אי מקריא באה לבית. משום ביאת אפרה. והא סברא מיחוורא. ",
+                "<b>ותו </b>נ\"ל דילפי במה מצינו. הואיל ופסל במוקדשין. ופסל כאן. מה כשפסל במוקדשין. עשה אתנן ומחיר. כמומין שבגוף. כמו כן בפרה. ולבית אלהיך. לגופיה אצטריך. סד\"א הואיל ולכפרה מייתי להו. עדיפי ומעלו לקרבן. כי היכי דתיהוי להו כפרה. בדבר שקלקלו בו יתוקנו. קמ\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>עלה עליה זכר. פסולה</b> מטעם דחשיב עבודה (כמ\"ש תו'. דמה שהזכר משמש בה. חשיב עבודה. עמ\"ש בס\"ד במהדורא ספ\"ג דברכות) אבל עול לא מיקרי. כדמוכח מפרות ששגרו פלשתים. "
+            ],
+            [
+                "<b>שתי שערות שחורות או לבנות </b>זו ואצ\"ל זו קתני. דבשחורות רבותא קמ\"ל. אע\"ג דהאי שחור אדום הוא כו'. ",
+                "<b>אפי' ארבע אפי' חמש</b> יכולני לפרש דברי ר\"ע הללו. לשתי בבות חלוקות. ",
+                "<b>וה\"ק</b> אפילו הן ארבע מקובצות במקום אחד. ותכופות (אמתני' דלעיל דסמיך להא קאי) ואפילו הן חמש מפוזרות. ",
+                "<b>יתלוש </b>לאפוקי חמש סמוכות. ",
+                "<b>א\"נ </b>טפי מחמש. אפילו מפוזרות. לא מהניא בהו תלישה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ומזין עליו</b> אפילו תימא כר\"ע (עמ\"ש ריש כלים. ד\"ה ומ\"ח) הא קטביל ליה. כדלקמן מ\"ח. ",
+                "<b>מכל חטאות</b> עתי\"ט עד ותנן כל ז' ימים. א\"כ צריכים שיהיו ז' כו'. <b>אשתמיטתיה</b> תלמוד ערוך דשבעה לאו דווקא. אלא בר מרביעי ומשביעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומגדלות שם את בניהן</b> עד שיהיו בני שמונה שנים. <b>הא</b> אתיא אפ\"ה כב\"ה דלא גמרי מדורות ראשונים (דלאחרונים ודינא דמתניתין עד שיהא בן תשעה ויום אחד אין קריו מטמא) אב\"א משום מעלה. <b>ואב\"א</b> משום דמשנתנו לדורות ראשוני' נשנית. כמש\"ל מ\"ג. וכולה מסכתא הילכתא למשיחא. ואין בין עוה\"ז לימות משיח כו'. כי הנער בן מאה ימות כו'. דאיכא מיתה. ובעיא הזאה. אבל יהיו בריאים כבימים קדמונים ודאי. כימי העץ ימי עמי. ",
+                "<b>לשלוח </b>מעין הוא (לא נהר) בדרומה מזרחה של ירושלים. כמדומני היא ברכת השלח (נחמיה ג'). "
+            ],
+            [
+                "<b>וירדו </b>מן השוורים. ",
+                "<b>וזורקו </b>למקל. ",
+                "<b>אלא הוא נוטל</b> כו' (ע\"פ רע\"ב) לפי שלא גזרו טומאה על ארץ העמים עד אחר שעלו מן הגולה. כך מפורש בשטת י\"ח דבר. <b>גם</b> ממקומו הוא מוכרע. שהרי פרה ראשונה נעשית במדבר העמים. ואפרה הכניסו לא\"י. ולא היה להם אפר אחר עד עזרא. ",
+                "<b>ומקדש </b>צ\"ע לאיזה צורך היה קדוש זה. אם לכהן השורף את הפרה. א\"כ היה מעשה זה קודם שהפרישוהו ללשכתו לטהרה. כדי להזות עליו כל ז\"י. ",
+                "<b>ולא </b>ידעתי מ\"ט לא היו מזין עליו מאפר מ\"ח שמתחלק לכל המשמרות. <b>ולפמ\"ש</b> רע\"ב מן התוספתא ניחא. <b>אבל</b> קשיא לי טובא. אי הכי דכולהו טמאי מתים הוו. איך עברו את החל בטומאת מת. שאין נכנס לשם ט\"מ (רפ\"ח דכלים). ",
+                "<b>וצריך </b>לדחוק. דמעלות דרבנן. ושאני היכא דלא אפשר. אתי דרבנן ודחי דרבנן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>לא מצאו משבע</b> משמע דאיכא קפידא לכתחלה. שיהיו שם מכל החטאות הקודמות. ",
+                "<b>ואיכא </b>למידק לרבנן דפליגי עליה דר\"מ ואמרי שבע היו מעזרא ואילך. א\"ה ניתני לא מצאו מתשע כו'. <b>ונראה</b> לי. דקפידא בשבע דווקא. אבל למעלה משבע. ליכא קפידא אע\"פ שהיו יותר. ודבר זה רמוז בפסיקתא. דדריש לקרא דמזוקק שבעתים בפרה. שיש בה משבעה. ושבע פרות כתיבי בפרשה. לרמוז זה. ",
+                "<b>ומה </b>שיש לדקדק על זה. דהא לא כתיבי אלא חמש. י\"ל שתי חטאות משלימות. חטאת היא. אל תוך שרפת החטאת. אלו משלימין חשבון שבע פרות. ",
+                "<b>עוד </b>יישבתי זה במקומו. דבמה דמסיים התם. אף משה ואהרן (האמורים בראש הפרשה) בכלל מנין שבע כהנים. הו\"ל כאילו נתייחדה פרשת פרה לכל אחד מהם בפני עצמו. והו\"ל תלתא קראי דפרה. שפרשה זו משולשת היא. יע\"ש. ",
+                "<b>עוד </b>נ\"ל דבהכי פליגי רבנן ור\"מ. דליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא. והכא בסברא פליגי. אם אותה שנעשית במעורבי שמש מצטרפת. אם לא. כדאיתא בתוספתא. וסבר ר\"מ. כיון דלא כתיבי בהדיא אלא חמש פרות. לרמוז בא. שלא יהיו אלא חמש מעזרא ואילך. ושתים ראשונות רמוזות בצירוף חטאות הנזכרות. וא\"כ לא יהיו לעולם יותר משבע. ורבנן סברי. דרמז של שבע. מעזרא ואילך הוא. ",
+                "<b>וחכ\"א שבע מעזרא ואילך</b> עיין מש\"ל. ",
+                "<b>ונ\"מ </b>דכי נמי ליתינהו לתרתי קמאי (וכגון אחר ששבו מן הגולה. אם לא מצאו של משה. אע\"פ שאמרו ששלו קיימת. וכ\"מ לעיל. מ\"מ לא מצאו הרבה. ואם נשאר בגניזה. והמעט שמצאו. נתמעט ברוב הימים. זהו שאמרו לא מצאו משבע כו') אכתי איכא לקיומי משבע. מעזרא ואילך. ",
+                "<b>שניה עשה עזרא</b> לכאורה משמע מהכא שעזרא כ\"ג היה. כדחשיב ומני לכולהו כ\"ג עושי פרה. ואתיא כסתמא דמתניתין. שלא בכ\"ג פסולה. <b>אי נמי</b> אפילו תימא שכשרה בסגן. מ\"מ נקרבת על שם הכ\"ג שבימיו נעשית ובמצותו. כי על פי השגחתו היו כל מעשיה. גם היה מוציא עליה מממונו. כדתנן כבש פרה כ\"ג עושין משל עצמן ויהיה פירוש עשה. השנוי כאן. ע\"ד ויבן שלמה את הבית. וכן מ\"ש הראשונה עשה משה. ואף למ\"ד שמשה שמש כהן גדול. בימי המלואים (לא בשמנה בגדים) הרי לא עשאה אלא אלעזר. ",
+                "<b>ונראה </b>שמכאן הוציא הר\"מ ז\"ל. מ\"ש בפתיחתו לספר הי\"ד שלו. שעזרא כ\"ג היה. ולא נודע מנין לו. כי מן הכתובים נראה. שבן אחיו יהושע ב\"י שמש בכהונה גדולה. על פני עזרא דודו. ושוב לא זזה מבני יהושע. ששמשו דור אחר דור. וכהונתו של עזרא. לא נזכרה. <b>מ\"מ</b> ממשנתנו נראה. שקבלה היתה בידם ששמש עזרא בכ\"ג. אולי בזמן שהיה עדיין בנו של יהושע או בן בנו קטן. ובלתי ראוי לעבודה. או שעבר לפי שעה מחמת טומאה שארעה בו. או איזה מקרה אחר שעכבו שנה או יותר. ושמש עזרא תחת אחד מבני ישוע לפי שעה בלבד. כך צ\"ל בהכרח. <b>גם</b> בפ\"ק דיומא כשהוציאו מכלל כ\"ג של ב\"ש הרשעים. את שמעון הצדיק. לא זכרו עזרא כלל (צ\"ל מפני שלא נתמנה לכ\"ג קבוע כנ\"ל) ובכל ספרו וספר נחמיה לא נקרא שמו בשום תואר. אלא הסופר. עם שנראה מס' עזרא (ס\"ט) בעסק הפרשת נשים נכריות ובספר נחמיה (ס\"ח) בענין קריאת התורה. כאילו היה הוא הכהן הראש. באותן הימים אין כהן גדול למעלה ממנו בהיותו בירושלם. מאחר שעליו היה משא כל הדברים הגדולים המפורסמים שארעו אז. ולא נזכר עליהם שם כ\"ג אחר. שנטפל באותם הענינים העצומים ועסקי רבים. וכן נראה מן לשון הכתב מינוי שנתן דריוש לעזרא. שהשליטו על כל עניני הבית והארץ. למנות שופטים. ולכל כל צרכי בהמ\"ק. <b>אך</b> בספרו של נחמיה (י\"ב כ\"ו) נראה באר היטב שבימי עזרא היה יויקים ביב\"י כ\"ג <b>גם</b> כפי הנזכר בספרי החול. שב עזרא לבבל. ומת ויקבר שם. וככה העיד בספר תחכמוני שעמד על קברו. "
+            ],
+            [
+                "<b>וכבש היו עושים</b> משמע בכל פעם שעשו פרת חטאת. היו עושים לה הכבש מחדש. אח\"כ מסלקים אותו. והכי מוכח נמי בשקלים (פ\"ד) שלא היו מניחים אותה אחר שנשתמשו בו פ\"א. להיות קיים לעתיד. כשיצטרכו לו עוד לפרה אחרת. שיהא מזומן. ולא חשו למעט בהוצאה יתרה (המוכרחת לסתרו ולבנותו עוד פעם. לצורך פרה אחרת) חנם. ",
+                "<b>נראה </b>שהוצרכו לכך. לסלקו מיד אחר מעשה הפרה. מפחד אויב. שלא ימצא דרך כבושה וישרה לפניו. לבוא אל העיר פתאום. מבלי מעכב ומונע. וזה היה חוזק העיר לצד מזרח. כי שם נחל קדרון עמוק מאד. מפסיק בין העיר ובין הר המשחה. לפיכך לא בא צר ואויב בשערי ירושלם מרוח מזרחה (אלא מצפונה. ששם תורפה. ארץ שוה עד החומה) אך לפי שעה לא היו חוששים מלעשות שם גשר. להוציא דרך עליו פרה ומסעדיה. שבעת ההיא היו יכולים לשמרו בעם רב וגבורי חיל הנצבים עליו. בעוד שעוסקים בפרה. גם לא ידעו ממנו האויבים מרחוק. "
+            ],
+            [
+                "<b>וזקני ישראל</b> מסתמא הם הסנהדרין. שהם נקראים בכתוב זקני העדה. אלא מיהא מדלא קתני זקני עדה. משמע זקני ישראל היו. משום ברב עם. וגם היו צריכים להיות שם. כמש\"ל בסמוך. ועוד למען ישגיחו על מעשיה שיהיו כהוגן. "
+            ],
+            [
+                "<b>סמכו ידיהם עליו</b> זקני ישראל שהיו מקדימים להר המשחה. לצורך זה היו נפנים לשם. ",
+                "<b>כ\"ג </b>עתי\"ט ועמ\"ש הרמב\"ם דתמיד נעשית בכ\"ג. ויש לי כדמות ראיה לדבריו מדא\"ש כו'. ",
+                "<b>אומר </b>אני ראיה כזו וגדולה ממנה. הלא היה להביא ממשנה ג' דלעיל. שמעון הצדיק ויוחנן כ\"ג עשו שתים. <b>הרי</b> מפורש שכהנים גדולים עשאוה. ואעפ\"כ גם היא אינה ראיה כלל. <b>תדע</b> שהרי ג\"כ שנו שם הראשונה עשה משה. בודאי לא עשאה בעצמו. אלא אלעזר. ככתוב. רק לפי שעל פיו נעשית וע\"י השתדלותו והשגחתו. לכן נקראת על שמו. כמש\"ל. <b>אי הכי</b> ממשנה דשקלים נמי ליכא למשמע מדי. ",
+                "<b>ומטמאים היו הכהן השורף</b> נראה שמפני שחוששין ללעז של פרות ראשונות (שנעשו בט\"י. כפי הקבלה) נגעו בה. <b>שוב</b> זכיתי לראות כדברי בתוספתא שהביאה הר\"ש (במשנה ה'). ",
+                "<b>עוד </b>מצאתי שם במשנתנו. מועתק מתוספתא בלשון זה מעשה בצדוקי שהעריב שמשו ובא לשרוף הפרה. וידע בו ריב\"ז כו'. ",
+                "<b>ובזה </b>י\"ל. שידע רק זאת בלבד. שמחמיר לעשותה במעורבי שמש. אבל לא החלחטו משום כך לממרה ע\"פ ב\"ד. כי שמא נתכוין להוסיף לה קדושה וטהרה (שכך מצינו גם בישמעאל ב\"פ. כמ\"ש הר\"ש לעיל מן התוספתא) ולא ידע שצדוקי הוא ודאי (שאלמלא כן לא היו מניחו לעסוק בפרה. מאחר שידו תקיפה עליו. כמו שנראה מן המעשה. כ\"ש שלא היה מחניפו לרשע. ואומר לו כמה נאה אתה להיות כ\"ג. אומר לרשע צדיק אתה. תועבת ה') <b>מיהא</b> אכתי תרי תמיהי טובא איכא הכא. חדא דלעיל לא מני תנא דידן אלא ז' פרות. ואי הכי תמני הוא דהוו. דשבע דשנה רבי כולן נעשו ע\"י כ\"ג כשרים. <b>ותו</b> דהא ריב\"ז בארבעים שנה אחרונות שלו הוא שנהג נשיאות. ונמשכו קצתן אחר החורבן. כדאיתא פ\"ד דר\"ה. ומשמע לי דבאותן השנים. לא נעשית עוד פרה. שכבר התחילו סימני החורבן לבוא. <b>וי\"ל</b> שבאמת לא עלתה ביד אותו כ\"ג הצדוקי. ולא הוכשרה פרה שלו. לפיכך לא באה במנין הפרות הכשרות. <b>אחר</b> שכתבתי זאת עיינתי עוד בפי' הר\"ש. ומצאתי שהציג בו מאן דהו הגהה. ונרגש קצת ממה שכתבתי ולשונו מגומגם. ",
+                "<b>שוב </b>בדקתי בספר יוחסין. וראיתי שכתב חנמאל המצרי וישמעאל ב\"פ עשו פרה בימי ריב\"ז. ולא נהירא. <b>אך</b> חנמאל המצרי. אולי הוא הצדוקי שעשה פרה לפני ריב\"ז. וקצת נראה שלא היה כ\"ג כשר מאותה דפ\"ק דיומא שמנו כל הכשרים מכלל שמי שלא נמנה שם בכלל רשעים יחשב. אמנם יש לדקדק על זה. כי א\"כ. אליה ועיני גם הוא יוצא מן הכלל. והיכן ריב\"א כ\"ג. ויהושע ב\"ג שזכרוהו לשבח. <b>ועדיין</b> יש לדקדק במשנתנו מה היו צריכים לטמאו. הלא היו מזין עליו. ונגע במ\"ח. שמטמאים את האדם מ\"ה (עמ\"ש ריש כלים) וכ\"ה מסקנת הגמרא יומא (יד\"א) כר\"ע. דטהור שנפלו עליו מ\"ח נטמא. <b>איברא</b> לפמ\"ש ספ\"ט דמכלתין. לק\"מ. עדיין צ\"ע. ",
+                "<b>בתי\"ט </b>ד\"ה במעורבי. צ\"ל מחוסר כפורים (כשר) בפרה. "
+            ],
+            [
+                "<b>בחבל של מגג</b> שאינו מקבל טומאה כו'. הואיל ואינו ארוג. תי\"ט. אבל<b> הארוג טמא. עבספכ\"ד דכלים. וגמרא ספ\"ב דסוכה. </b>",
+                "<b>ראשה בדרום ופניה למערב</b> היו עוקמים ראשה ומחזירין פניה למערב. <b>קשיא</b> לתי\"ט. מ\"ט לא יהא ראשה למערב. ונדחק לומר הואיל. לא לעזר ולא להועיל. <b>ואכתי</b> תקשי התם בפרו דכ\"ג נמי תינח פניו למערב. לצד שכינה. אלא ראשו בדרום מאי טעמא. ואמאי לא בצפון. <b>אלא</b> ע\"כ דבר סתר יש בו. שכך היה צריך להיות דווקא. ראש לדרום. ואחור לצפון. כאן ושם. לטעם נכון. כדי שיפנה הפר וכן הפרה. עורף לשמאל. פני שור. ויפנה דרך ימין. להיות נכלל בימין. כי ימין ה' רוממה. ",
+                "<b>וקבל בשמאלו</b> נראה לי פשוט שקבל בכלי. כמו בכל מקום קבלת דם להזיה דקרבנות שבפנים דלא סגי בלא כלי. אלא שהזיה היא באצבעו של כהן בכ\"מ. חוץ מקבלת דם האשם דמצורע (עמ\"ש שם) <b>שוב</b> מצאתי סיוע מפורש לדברי. בגמרא דזבחים (הביאה התי\"ט) דאא\"ב בין הזאה להזאה בשפת מזרק מקנח. הא בהדיא דמקבלו במזרק. כמו כל קבלת דם זבחים שבבית. <b>מ\"מ</b> היה נ\"ל. אע\"ג דלא סגי בלא כלי. מ\"מ אכלי שרת ליכא קפידא. אלא במזרק דכלי אבן. כדתנן שכל מעשיה בכלי אבנים. <b>אלא</b> דלכאורה לשון גמרא הנ\"ל מזרק וכפורי זהב כמשמעם. מ\"מ אינו מוכרח. ולא דווקא קאמר. אלא דוגמא בעלמא נקט. ",
+                "<b>אכן </b>אחר כתבי זה כראותי בתי\"ט בשם הר\"מ. דפסול כלי לקבלת דם פרה. אלא מצריך כפו של כהן. כמו באשם מצורע. <b>כן</b> תמהתי. מנין לו זה. <b>ואף</b> שראיתי שם בחבור דמברייתא נפקא ליה. מדמה באצבעו. מצותה מצות יד. ולא בכלי. ",
+                "<b>לא </b>מוכח מידי. דילמא לא קאי אלא אהזאה דאצבע (דלא תימא דאין אצבעו מעכב. דאי נמי זריק ליה בכלי. כשר. קמ\"ל דפסל) קבלה מהיכא שמעינן. <b>ועל</b> כרחנו כך חובתנו לחלק בכך. כדי שלא לחלוק עלינו את השוים. דנצטרך לומר סתמא דתלמודא ופשיטותיה. פליג אסתמא דתוספתא וספרי. ועל החלוקים אנו מצטערים. ",
+                "<b>וגדלה </b>תמיהתי. כאשר עוד ראיתי בהשגות הר\"א. דמעיקרא מודה ליה לר\"מ בהא ומסייע ליה מגמרא הנ\"ל נמי. והדר קסתר ליה מהתם. דלדבריו מזרק מאי בעי התם. ",
+                "<b>רי\"א בימינו היה מקבל </b>ונותן הסכין לזה שעמו. ומיירי שטהר עצמו כמותו. דאל\"כ. הרי נטמא בסמיכה. שא\"א שלא יהא נסט. תי\"ט. ",
+                "<b>ואני </b>אומר. אין כאן הסט. אלא מגע ע\"י ד\"א. "
+            ],
+            [
+                "<b>שלש פעמים</b> עתי\"ט. ז\"ל וגם רגילים לעמוד שם רבים לראות הענין ואף דבשקלים מפני החשד. לא נכנס בלא אחרים. <b>להד\"מ</b> לא מפני החשד באו עמו. ולא נכנסו ללשכה מעולם. זה מוכרח. עמ\"ש שם. ומ\"ש על הר\"מ בחבור בס\"ד. ",
+                "<b>ולמש\"ע </b>תי\"ט על הר\"מ ז\"ל שנכנס לבד. ל\"א לי (כצ\"ל) עיין מ\"ש שם בעזה\"י. "
+            ],
+            [
+                "<b>אחד נתן בחל</b> לפום ריהטא היה נ\"ל. שזה היה צריך להיות שם מזומן בטרם יבוא להכנס ט\"מ. שאסור להכנס שם. ודקאמר בחל בבי\"ת. לא בתוכו ממש. אלא בסמוך חוצה לו. דוגמא בכתוב בהיות יהושע ביריחו. <b>אך</b> עדיין צ\"ע היכן הניחוהו כי החל כולו מקום פנוי מכלום. כמש\"ל במדות. ",
+                "<b>ונ\"ל </b>שהיה שם בית או לשכה בנויה ששם סנהדרין יושבים בשוי\"ט. כדאיתא בהנחנקין (צח\"ב) והיתה פתוחה לחול. א\"נ אפילו בקודש בחל עצמו. והיה שם חלון שמזה ממנו לאחרים בחוץ. <b>והא</b> דתנן לעיל ר\"פ. ובפתח העזרה היה מתוקן קלל של חטאת. הוא היה כלי קטן שממלא אותו מזה שבחל. לצורך שעה בלבד. בעת עשיית הפרה. ",
+                "<b>ואחד בהר המשחה</b> צ\"ע על הסדר השנוי כאן. דהא בהר המשחה קאי ועסיק. אמאי תני בחל ברישא. <b>וי\"ל</b> כיון שעקר מ\"ח מפני המים שלא יכנסו בו בטומאה. התחיל במקום מקודש. וק\"ל. ",
+                "<b>ויש </b>להסמיכו גם על הכתוב. ואסף איש טהור והניח חוץ למחנה. היינו חוץ למחנה לויה. והיינו בהר הבית. שהוא מקום טהור ודאי. לפי שאין זבים וזבות כו' נכנסין לשם. והיתה לבני ישראל בהר המשחה. למשמרת. אלו המשמרות. ",
+                "<b>ואחד מתחלק לכל המשמרות</b> כתב תי\"ט ונמצאו כל החלקים היו במקדש. <b>לא</b> ידעתי מה ענין הר המשחה למקדש. וידוע שהוא הר הזיתים (על שם כך נקרא ג\"כ הר המשחה) הרחוק מן העיר ירושלם מדת תחום שבת. ועמק יהושפט ונחל קדרון מפסיק ביניהם. <b>אולי</b> ר\"ל כל החלקים של חלק שלישי. ולא דק בלשניה. <b>ומה</b> שבקש עזר לפירש\"י. מיב\"ע המדומה. <b>א\"צ</b> דהא קרא כתיב חוץ למחנה. והיינו עזרה. מחנה שכינה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ושלא רחוץ</b> כו' עתי\"ט שהקשה וז\"ל. ול\"י טעמא דמתיר במקדה דאמאי גרע כלי זה שלא יהיה מכלי אבנים כו' והרי כל כ\"ש היו כל ז\"י בכ\"א. ",
+                "<b>נ\"ל </b>שלא הצריכוהו לכלי אבנים אלא בשבעת הימים שהיה פרוש מאחיו. ועומד בבהמ\"ק. עבדו ליה הכרא. ולכן הלשכה שלו היתה נקראת בית האבן. משא\"כ לאחר שיצא ממנה. ובא לשרוף הפרה. שכבר היו מטמאין אותו ומטבילין אותו. לא הוצרך עוד להכר בקדושו. שהיתה לו אז שמירה מעולה. שלא ישכח מלהטמא. <b>אע\"פ</b> שהתנוקות מלאו המים בכוסות של אבן. לא דמי. דאינהו עסקו ההיא שעתא במעשה הפרה. ",
+                "<b>ובכלי לבן</b> רע\"ב ותי\"ט. גרסי בבגדי לבן. צריך בדיקה בספרי המשניות. ",
+                "<b>ובבגדי לבן</b> כו'. עתי\"ט בשם הר\"מ שאם עשאה בבגדי לבן חול. פסולה<b> נראה</b> פשוט דלת\"ק. בעיא בגדי לבן דכ\"ג כשל י\"כ (דבשל י\"כ עצמן. לא יכול לעשותה בהם. שהרי טעונים גניזה. ואפילו לי\"כ אחר אינו רשאי להשתמש בהם עוד). ",
+                "<b>מיהו </b>צ\"ע אם עשאם בשל כהן הדיוט (למ\"ד אבנטו של כ\"ג. לא זהו אבנטו של כהן הדיוט) אם פסלה. ולר\"י אפכא מבעיא. כי עשאה כהן הדיוט. באבנטו של כ\"ג. אי פסלה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>אם להוסיף</b> כו' עתי\"ט לשון ר\"מ. ולא יוסיף מים אע\"פ שהאפר נשאר. <b>אתיא</b> כחכמים דר\"פ לקמן. דס\"ל לאפר הנשאר אחר שנזדלפו כל המים. אינו ראוי לקדש בו עוד לעולם. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b> המלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר</b> צריך לדעת שאפילו מלאכה שעשה באפר פוסלת את המים. שלא נעשה בהם שום מלאכה. אלא שאחר המלוי עשה מלאכה עם האפר. המים פסולים. והאפר כשר. כדתנן לקמן שלהי פ\"ה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>נקבה מלמטה</b> כו' המים שבתוכה פסולין גרסינן. והיינו למ\"ח בלבד. אבל אינן פוסלין את המקוה. כך נ\"ל פשוט. ",
+                "<b>מן הצד כו' כשרים </b>למ\"ח. ופסולין למקוה. ",
+                "<b>פסולין </b>כהאי גוונא ודאי פסולין אף למקוה. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> קמ\"ל אע\"ג דשתי השקתות באבן אחת. ודופן אחד לשתיהן. ס\"ד כלי אחד הן חשובות. "
+            ],
+            [
+                "<b>אינן מקודשין</b> עתי\"ט וז\"ל. ונ\"ל הב\"ע כשאין המים נוזלים מהסדק השני. מפני שחברם בטיט כו'. <b>לא</b> נתיישב לי. דבמאי עסקינן. אי בשאינו בריא. מ\"ש מעטרה של טיט דלעיל. דהמים שהלכו לשם פסולים. ואי בבריא. היינו סיפא דהכא. עשאם בסיד. דמים שביניהם מקודשים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המקדש </b>לא נזכר שעור לאפר. ונראה שהוא מדברים שאין להם שיעור. שאפילו כמות קטן מאד מן האפר. מספיק לקדש מים רבים. רק שיהו מכונסים בכלי אחד. <b>אבל</b> צריך שיראה האפר על פני המים (ונראה שזה לשעת קדוש בלבד אמור. ואם אח\"כ שקע האפר. אין בכך כלום) ומים שקדש בו פעם אחת בין מעט בין הרבה. אינו יכול להוסיף עליהם. כמש\"ל פ\"ה בס\"ד. וערפ\"ט. וכ\"ש שאינו יכול לקדש שנית מים אחרים. באפר שקדש בו כבר. כמ\"ש במ\"ב בסמוך. <b>אבל</b> המים צריך שיהו כדי הזיה. כמ\"ש פרק י\"ב. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שנגע במים אין מקדשין בו</b> ואם נגע במים שאינם מקודשין. ע\"ל ספ\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>יזלף</b> עתי\"ט. ובמ\"ז פ\"ב דטהרות פירש דהוצאת המים מעט מעט קרי זילוף. <b>הכי</b> משמע בהדיא בגמרא ספ\"ק דפסחים. גבי יין ראוי לזלוף. "
+            ],
+            [
+                "<b>נתן ידו או רגלו</b> ז\"ל רע\"ב הרי שהיה קלוח יורד מהר מעוקם כו'. <b>צ\"ע</b> עפ\"ה דמקואות. ואתיא כפיר\"מ שם. דנוטפים שעשאם זוחלין כשרים כמים חיים. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>באסל </b>מלשון לא תסולה. ולא ידעתי מ\"ק. שכה\"מ פירשוהו לשון שבח. תי\"ט. <b>אפ\"ה</b> נקוט דר\"ש בידך דדייק טפי. כי הוא לשון משקל יגיד עליו רעו. וכך עשוי האסלא. כקנה מאזנים ששתי כפותיו תלויות בו. ואין זה תוספת אלף על אותיות השורש במשקל השמות. כי כמוהו על אזנך. "
+            ],
+            [
+                "<b>זה הלך ליבנה ג\"מ</b> דוגמתו מצינו בגמרא שלהי יבמות. שהייה תלתא רגלי. קמ\"ל כמה היו מתונים בהוראה קלה. עם שהיו הסנהדרין וב\"ד הגדול שבישראל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ונטל אוכלין להצניען פסול לאכלן כשר</b> כתי\"ט וי\"ל היאך אפשר דנטל אוכלין להצניען אע\"פ שלא הצניען עדיין הויא מלאכה ע\"כ. <b>ולק\"מ</b> משום דכי נטל להצניע. אע\"פ שלא הצניען עדיין. דעתיה עלייהו דאוכלין. ומסח דעתיה מן המים. ",
+                "<b>אבל </b>נטל לאכלן מיד. לא צריך לתת דעתו על שמירתן. זה ברור ופשוט בעיני. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הז\"א מטמאיך ל\"ט</b> כו'. תנא ושייר. שיש לנו עוד כיוצא באלו. עפכ\"ח דכלים מ\"ו. ולא קחשיב לה הכא. משום דההיא מעקרא טמויי מיטמיא. אלא האדנא בתר דאשתני. תו לא מיטמיא. וכל הני במלתייהו קיימי כמעקרא. חוץ מט\"י. <b>לענין</b> מ\"ש תי\"ט בשם הר\"מ. עמ\"ש מ\"ו פ\"י דנדה בס\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>משנה </b>זו כפולה במקואות פ\"ה. ",
+                "<b>בפירוש </b>רע\"ב יש חסרון. וכך צ\"ל ולמצורע (דכתיב אל כלי חרס על מים חיים. ולמי חטאת) דכתיב מים כו'. ",
+                "<b>הים הגדול </b>כאן ודאי המכוון בעצם וראשונה. על ים אוקייאנוס. עכ\"ז אפשר יכלול גם הים האמצעי (שהוא ים הגדול של תורה. עמ\"ש ר\"פ הרואה) לפי שגם בו נקוים ימים הרבה. עמו\"ק (א\"ח סרכ\"ח). "
+            ],
+            [
+                "<b>אחת בשבוע</b> כרע\"ב אבל אחת ביובל כו'. ולשון תמוה הוא. דשנים רבות א\"ב. תי\"ט. <b>לשון</b> זה של המפרשים ודאי צריך ישוב. <b>ונ\"ל</b> ליישבו. דקס\"ד כי כזבו פעם בשבוע. אע\"פ שאח\"כ עבר שבוע או יותר שלא כזבו. כבר נפסלו ואין להם תקנה. קמ\"ל דלאו הכי הוא. אלא כלל הוא לכל שבוע. ולא לשבוע אחד או שנים בלבד הדברים אמורים. אלא אפילו כזבו שבוע ויותר. אם אח\"כ לא כזבו. חוזרים להכשרם. והיינו דקאמרי אבל פ\"א ביובל ר\"ל אבל כזבו פעם ביובל. אע\"פ שאח\"כ חזרו וכזבו פעם בשבוע. כשרים. מאחר שכבר נודע שהם מיים חיים. אלא שמחמת איזה סבה שקרה. שינו טבעם לזמן מה. אחר שבים הם לטבעם הראשון. <b>א\"נ</b> אפכא. קמ\"ל דלא תימא אע\"פ שכזבו פ\"א בשבוע. אם אח\"כ שנו מדתם. הוכשרו. אלא לאחר שכזבו פעם בשבוע. כבר נפסלו לעולם. ואין מועיל להם שינוי מדתם להכשירם. אלא אם היו מים נאמנים. ולא כזבו אלא פעם ביובל. אז הם כשרים. "
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהם מי בצים</b> דאיכא חציצה כו'. אבל תו\"כ עוד דלפי שמי בצים מתערבים כו' תי\"ט. ",
+                "<b>דעדיפא </b>הו\"ל למימר. משום שהירדן עובר בים כנרת ונופל בימה של סדום הוא ים המלח. וכבר שנינו כל הימים פסולין לקדש. אצ\"ל ים הסדומי. דאית ביה תרתי לריעותא. שהוא מלוח שבמלוחים. ולא טבע אינש ביה. מחמת רוב מלחו. אינו מגדל דגים ולא שום ב\"ח. כנודע. ועל כן נקרא הים המת. פשיטא אינו מיים חיים. וזה. ברור ביותר. <b>וירמוך</b> גם הוא מתערב בירדן. ושניהם עוברים בים המלח ומתערבים בו. ואל מקום שהם הולכים. שם הם שבים ללכת. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומערת פמייס </b>מערה הסמוכה לעיר דן. שמשם ירדן יוצא. ולשם אינו מגיע חזרת המשכת הנהר לאחור. כי דן היא בגובה. בערך ככר הירדן. שהיא שפלה עמוקה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>דיו</b> כר\"ש ביבש איירי דומיא דקומוס כו'. <b>ובעיני</b> נראה דקומוס כו' דומיא דדיו. דכיון דיערה תנן. משמע דדבר לח נפל לתוכה תי\"ט. <b>ולא</b> ידענא מאי קאמר. הא ודאי צריך למתני יערה. לאשמועינן שהמים מכל מקום פסולין. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>רא\"א פסול</b> ואתי ר\"א כב\"ש דהמפקיד. דר\"א שמותי הוא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולא ישיטם ע\"פ המים</b> צריך לפרש שלא יניחם על לוח או ע\"ג נוד נפוח. כדי להשיטם מצד זה של נהר או של אמת הים. אל עבר השני. דהוי דומיא דספינה. <b>אבל</b> אדם ההולך ברגליו ועובר את רקק המים. נושא הוא את מ\"ח ואפ\"ח. כדתנן בסיפא. <b>ונראה</b> שאפילו הוא שט ע\"פ המים בגופו מותר. ובלבד שלא ישוט על שום דבר. כגון על נאדות נפוחים וכיוצא בהם. שנשען עליהם. ",
+                "<b>אבל עובר הוא במים </b>עם מ\"ח <b>עד צוארו</b> או נותן המ\"ח על ראשו. שלא יגעו מי הנהר במי חטאת ויפסלו. וכן אפר שנגעו בו מים. שלא נתמלאו לחטאת. נפסל. ואין ראוי עוד לקדוש. ",
+                "<b>עובר הוא הטהור</b> אף בספינה עובר הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אינו מדף</b> עתי\"ט. אמנם ט\"מ האמתי אינו מטמא במשא ולא בהסט ולזה ג\"כ אינו מטמא טהור לחטאת אם מניעו. הר\"מ. ומ\"ש הרע\"ב ואם הסיטן. דבהסט פליגי ולא במגעו ע\"כ. <b>לא</b> דק דאם הסיטן. היינו מניעו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ושל קדש ושל טהורין </b>לא נטמאו ממי חטאת שבלגין. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם יכולה לשתות כו'</b>. שאין תלוי באויר. רש\"י פ\"ק דחולין. <b>אבל</b> תלוי באויר. כשר לחטאת. ואעפ\"כ אסור משום גלוי. כדאיתא בירו' שהנחש משתלשל ויורד. <b>ונראה</b> הא דאם יכולה חולדה לשתות במונח בארץ דפסול למ\"ח. היינו שמכוסה בדבר קל. כנייר וכיוצא בו. שמונח עליו ברפיון. לא צרור ולא מהודק בשפה סביב. ולא פקוק. ולא מכוסה בדבר כבד. שאין השרץ יכול להזיזו ולהגביהו. דכה\"ג נראה אף לגילוי לא חיישינן. ",
+                "<b>ומ\"ש </b>אבל מצאו כמו שהיה לא חיישינן. אע\"פ שחשו לספק מים מגולים (דחמירא סכנתא) כתב תי\"ט. והזיה לא קרבן הוא כו'. ",
+                "<b>לא </b>נהירא. דהא חשו חכמים שלא יעבור עליהם אדם. וגם אסרו לרחוץ בהם פניו ידיו ורגליו. כדאיתא פא\"מ א\"ה היכי שרו הכא להזות בהם על האדם. וחמירא סכנתא. אלא פשיטא אע\"ג דכשרים להזיה. מדינא דמ\"ח לא נפסלו. ומסכנתא לא מיירי תנא דמתניתין. דאפ\"ה ודאי אסור להזות בהם משום סכנה. כיון דמחמרינן בה טפי. דכוותה תנן. אכלה הרדופני או שהכישה נחש מותרת משום טרפה. ואסורה משום ס\"נ. כה\"ג נמי אשכחן במוצא איברים חתיכות מותרות. ואמ\"ר עלה מותרות משום נבלה כו' פג\"ה. הכי נמי הכא. אע\"ג דכשרים להזיה. ולית בה משום חשש פסול. משום ס\"נ אסורין. <b>אלא</b> דאכתי איכא למימר דהיינו במטהר עצמו לחולין ולדבר הרשות. אבל לדבר מצוה. כגון לעשות פסחו וכיוצא בו. ואין מ\"ח אחרים מצוים לו אלא אלו שנתגלו. ואין בהם ריעותא. דילמא כה\"ג לאיסורא נמי אין לחוש. כיון דספק רחוק הוא. שמא י\"ל בזה שומר מצוה לא ידע דבר רע. ",
+                "<b>ועדיין </b>צ\"ע משום פירוקא לסכנתא ורז\"ל החמירו מאד במים מגולים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>דבלה</b> כו' אם יש בה כביצה. לענין מ\"ש תי\"ט כאן. עיין בקונטרס לחם לשובע. מו\"ק א\"ח (סר\"י). ",
+                "<b>והאוכלה חייב מיתה </b>מכלל דתרומת תאנים דאורייתא. <b>לכאורה</b> הוה תמיהא לי טובא. שוב ראיתי בתי\"ט שהר\"ש ותו' נתעוררו בזה. ונדחקו מאד. <b>ולדידי</b> חזי לאוקמה ביין הבא משניר שדומה לדבלה קעילית והרי זה מכוון. ",
+                "<b>איברא </b>אשכחן לתנא זימנין סגיאין. דמשוי ד\"ס לד\"ת. כדתני גרושה וחלוצה בהדדי זימני טובא. ",
+                "<b>האוכלה חייב מיתה</b> עתי\"ט אי\"ל הרי דבנה נמי טמאה כו' מ\"ש הר\"ש מתני' דהכא לא סברה הכי. הוא דוחק גדול בעיני עכ\"ד. <b>אולם</b> בעיני לא דוחק יש כאן. אבל פליאה נשגבה היא לא אוכל לה. הר\"ש אוצר בלום לתורה. איך נשמט ממנו תלמוד ערוך בשני מקומות בחולין ובזבחים. שבנטמא הגוף תחלה. כ\"ע לא פליגי דאיסור חל על איסור. והא הכא נמי לא נטמאת דבלה אלא מחמת אדם האוכלה. שנטמא במ\"ח הטופחים עליה. והיא לא נטמאת מהם (בטהורה) מפני שתרומה טהורה היא. כדבעינן למימר. <b>ועוד</b> רווח והצלה לפנינו להעמידה בלא הוכשרה (היינו בדבלה כמשמעה) שלא קבלה טומאה ממשקה מ\"ח הטופח על פניה. שטמא את האדם האוכלה ודאי. וכי אכלה בתר הכי. בטומאת הגוף קאכיל תרומה טהורה. וחייב מיתה. <b>ודתנן</b> בין טמאה. נוקי לה בהוכשרה ולא נטמאת עד עכשיו. שנגע בה האדם הטמא (דכוותה אשכחן טובא. דקרי לפירות מוכשרים. טמאים. ע\"מ מכשירין) (מ\"ש תי\"ט דההוא ר\"א תנא הוא. לא היה צריך להביא עצות מרחוק. דהא בהדיא איתא התם. הא דרביה. הא קמן. דההוא ר\"א ודאי רביה דשמואל הוא). <b>אכן</b> הריקו\"ר נטפל בדברים בטלים. חוץ לכבודו. במ\"ש שתטמא דבלה את המים. ויחזרו מים ויטמאו את הטהור להם. ",
+                "<b>ועכ\"ז </b>עדיין לא עלתה ארוכה למחלת הקושיא (ריקו\"ר ותי\"ט נכוו בפושרין ולא ברותחין) הלא קושיא במקומה עומדת ביתר שאת. איך לא נטמאת דבלה במ\"ח. שהם אב הטומאה. כמ\"ש ריש כלים. ",
+                "<b>גם </b>את\"ל שלא נטמאת דבלה במ\"ח. הלא האוכלה ועדיין משקה מ\"ח טופח עליה. נטמא במ\"ח. שמטמאין אדם ד\"ת. והוא מטמא אחד. כמ\"ש בפ\"ה דזבים. ועושה את הדבלה שני. נמצא עכ\"פ טמאה היא. ומ\"ט יהא אדם האוכלה חייב מיתה. אלא הדבר ברור כמו שאמרנו. ברית הן הדברים שנאמרו למשה מסיני. <b>עתה</b> אני חוזר על דברי ריקו\"ר כפי שהועתק בתי\"ט. להראות בעליל שאינם לעזר ולא להועיל. כי מ\"ש בין טמאה כו'. ה\"ק ל\"מ כשהיא טמאה שנטמאו המים (אלה דברי הבל. וכי מה תעלה או תוסיף טומאת הדבלה למ\"ח לענין גוף האדם. שהרי לא נעשו המים אלא שני או תחלה דרבנן. ודבלה עצמה אינה מטמאה אדם. ותנא לא נקטה אלא לאשמועינן שהמים לעולם טמאים מדרבנן) אלא אפילו היא טהורה נטמאו כו' ואותו שאכלה חייב. ככל טמא דעלמא. והיינו כשהיא טהורה (כבר ראית שהם דברים קשים ומרים משובשים) וא\"ת והרי נטמאו המים כו' הא ל\"ק ההיא מעלה בעלמא כו'. <b>הכל</b> הבל ושפת יתר. כחומץ על נתר. הנהו בונה חיץ מעצמו נופל ומניה וביה נסתר. ",
+                "<b>הטהור לחטאת הכניס ראשו ורובו נטמא אדם </b>דווקא. משום גזרת י\"ח דבר. <b>אבל</b> אוכלין ומשקין טהורין שנגעו במ\"ח. נראה דלא בעו שיעור. כשאר טומאת משקין. דבכל שהו מטמאין. מיהו לא מטמו לאו\"מ טהורין. אלא משום מעלה. כיון דלא מקבלי אלא טומאה דרבנן. פשיטא אינן חוזרין ומטמאין לאוכל הנוגע בהם. אלא טומאת מעלה דרבנן. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואת החולין ואת המעשר </b>הקדים החולין לפי שכוללין גם מעשר ראשון. <b>ועוד</b> שהראשון קודם לשני. כמ\"ש בפ\"ג דתרומות. ותרומה קודמת לראשון. כדתנן התם. הרי הסדר מכוון. "
+            ],
+            [
+                "<b>לאחר ביאתו </b>עתי\"ט העתיק לשון הר\"ש בהני דבעו הערב שמש. ההיא דכהן השורף את הפרה. ",
+                "<b>כצדוקים </b>אמרה. לא חלי ולא מרגיש. ור\"ש אגב שטפיה אתיא ליה. "
+            ],
+            [
+                "<b>האזוב המוכשר</b> במשקין הטהורין לחטאת. דאל\"ה כו'. תי\"ט. <b>ר\"ל</b> דאי לאו הכי. אלא במי חטאת הוכשר. נטמא כו'. "
+            ],
+            [
+                "<b>ושל טהורה</b> כתי\"ט ה\"נ בפחות מכביצה כו'. <b>ואינו</b> מוכרח. ח) דאיכא לאוקמה בשלא הוכשרה. <b>שוב</b> חזרתי לומר דהאי טהורה ודאי לא הוכשר' היא (דכל הכשר. טמא קרי ליה תנא) וכ\"מ במ\"ח דלקמן וכ\"ה בגמרא בהדיא. <b>א\"נ</b> במשומרת לחטאת. כדקיי\"ל לקמן במלקט לחטאת. ומשום דתרומה הוא. לא גרע. ",
+                "<b>שלא גמלו </b>כתי\"ט נראה שהוא מלשון ויגמול שקדים. <b>ומקרא</b> יותר מבואר בידינו. ופרח גומל. "
+            ],
+            [
+                "<b>אע\"פ שנגבו פסול</b> ואע\"פ שלא נטמא כו' וסייעתא למש\"ל דהוכשר במשקין טהורין להזות מיירי. אבל קשה דכיון שפסול להזיה (דברים תמוהים הם) היכי קתני לעיל דאזוב המוכשר מתטמא. ומשמע ודאי מטעם חומרת ומעלת החטאת כו'. תי\"ט. <b>אומר</b> אני שאין זה בהחלט. אלא בטעון ביאת מים מד\"ת. פסול מד\"ת. והטעון מד\"ס. פוסלו מד\"ס. ואפשר דכשר נמי בדיעבד. אבל האזוב הנפסל מחמת שהוכשר במים טהורים שאינם ראוים לקדש. ועדיין לא נטמא לגמרי כדאיירי הכא. מעלה בעלמא היא. ואם הזה בו אחר שנגב. ודאי כשר בדיעבד. ",
+                "<b>לקטו לחטאת</b> ונפלו עליו משקין. ",
+                "<b>כמלקט לאוכלין</b> אבל מ\"ח אינן מטמאין אותו אפילו שלא בשעת הזיה. עיין שלהי מכלתין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל שהוא</b> כר\"ש ש\"מ דבתחלתו יש לו שעור ושיעור ל\"א. <b>ואם</b> לא נאמר בו שיעור. אני אומר שאינו צריך. אלא תחלתו כגדילתו. בין קטן בין גדול. רק שיהא שלם. וראשי גבעוליו קיימים (וכענין שיעור מי הזיה. כדי שיטבול ראשי גבעולים) <b>ואפ\"ה</b> אצטריך למתני גרדומיו. דהשתא לאו שלם הוא. סד\"א פסול. משו\"ה ממתני' ליכא למשמע דליבעי שיעור. ",
+                "<b>וצ\"ע </b>בענין גרדומים דהכא. אי פירושו כמו גרדומי תכלת. שכלו מחמת תשמישם. או אפילו עדיין לא נשתמש בו להזיה. אלא מחמת עצמם בלו ונבלו. ואינו מוצא אזוב שלם קמיירי. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואוחז באזוב ומזה</b> עתי\"ט בשם רש\"י. <b>ולי</b> מסתבר לומר בלשון זה. שאם יאחוז בספוקו ויזה. קרוב הדבר שיפלו המים מן הספוק הנטבל ג\"כ. וכשיראה טפין על המוזה. יחשוב שהזה. שמן האזוב נפלו. ואינו אלא מן הספוק. ואפילו ספק לא הוי. לפי שמתנענע הנה והנה. והספוק בידו להטותו. והוא מטהו אל המוזה. לפיכך כודאי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>מחט שהיא נתונה על החרס </b>והחרס אינו טמא כו' תי\"ט. <b>תמהתי</b> איך יהא זה. ב) והלא המחט אב הטומאה. אלא שיכול להעמידה בפשוטי כ\"ח. <b>וא\"כ</b> קשה. מאי איריא כ\"ח. <b>אבל</b> בחנם הוצרך לומר כן. שהרי אפילו בחרס שמא היה יכול להעמידה. דכ\"ח אינו מקבל הזאה. דלא בר חיטוי הוא. ואין לו טהרה אלא שבירה. דמשו\"ה נמי אינו נעשה אב הטומאה לעולם. ולכן יכול להזות על המחט בעודו מונח על החרס הטמא. והמחט נטהר. לפי שאין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה. <b>והשתא</b> קמ\"ל בחרס כל דהו. בין טמא בין טהור. אע\"ג דלאו בר הזאה הוא. ועדיין לא נעשית מצותן. אפ\"ה פסולה ההזאה. בספק מיצה מן החרס. ",
+                "<b>צלוחית </b>של מי חטאת. ",
+                "<b>טובל </b>האזוב בה. "
+            ],
+            [
+                "<b>על דבר שאינו מקבל טומאה </b>נ\"ל ה\"ה לשאינו מקבל הזיה. אע\"פ שמקבל טומאה. חד דינא הוא. <b>והא</b> דלעיל (מ\"ב) בכ\"ח. דמשום ספק הוא דפסול. הא לא\"ה לא ישנה. היינו משום דנתכוין למחט. גם נפלה עליו הזיה. כה\"ג ליכא קפידא. כי נפל מן המים גם על דבר שאינו בר הזיה. ",
+                "<b>אם יש באזוב לא ישנה</b> בטבילה. <b>אלא</b> מזה ממה שנשאר בו. ",
+                "<b>אם יש באזוב ישנה</b> בטבילה. <b>ולא</b> בעי ניגוב בתחלה. כי המים אינם פסולים. שהרי המנטפים כשרים. אלא מיהא טבילה לשמה הוא דבעי. "
+            ],
+            [
+                "<b>המזה מחלון ש\"ר כו' פטור </b>ע\"פ רע\"ב דהוי כספק טומאה ברה\"ר דספקו טהור. ",
+                "<b>לכאורה </b>תמהתי מראות. אטו לא ידע מר דאין חייבין קרבן על ספק טומאת מקדש. שוב ראיתי שגם תי\"ט עמד על זאת. ולא מצא מענה ללמד זכות על שני גדולי עולם. ואני אמרתי חלילה לי מחדול מלחפש להם טענה. חס לי למימר על תרי גברי רברבי כוותייהו. דלטעו בדבר משנה כדסבר תי\"ט. ותרווייהו מרוקא חדא תפיאו. אף לא ידענא. אמאי ניחא ליה בפיר\"מ טפי. הא אכתי לא מיתרצא. היכי אחייביה קרבן. <b>תו</b> איכא לתמוהי טובא אפירושא דהנהו תרי אשלי רברבי. דמדמו לה לספק טומאה. אי דר\"ה. או דרה\"י. ",
+                "<b>הא </b>לא דמי. היכא אמרינן ספק טומאה ברה\"ר טהור. היכא דהספק שקול. כהנהו דפ\"ה דטהרות. דאימור לא נטמא. אבל היכא דודאי נטמא. ואח\"כ נולד ספק בטהרה. הרי הוא טמא כשהיה גם בר\"ה. כההיא דתנן רפ\"ה דמקואות. הטמא שירד לטבול כו'. וכן בגמרא דפרק האומר. במקוה שנמדד ונמצא חסר. דהעמד טמא על חזקתו. ודינו כטמא ודאי בכל מקום. ",
+                "<b>איברא </b>שפיר קאמרי הנך פרשני דווקני (ותי\"ט לא קאי אדעתייהו דרבני) פשיטא לא סליק אדעתייהו לחיובי באשם תלוי המוזה מחלון של יחיד כו'. אלא אוקי טמא אחזקתיה. אימור לא טביל. הילכך מייתי קרבן עולה ויורד כדיניה. <b>ברם</b> מחלון ש\"ר היינו טעמא דפטור. אע\"ג דאכתי איכא למימר העמד טמא על חזקתו. אימור לא נטהר. הא נמי לא מילתא. היכא אמרינן הכי. דווקא כי איתא לטומאה קמן ודאי. כההיא דמקוה חסר לפנינו. משא\"כ הכא איירי בספק טומאה שאירעה במ\"ח ברה\"ר. דהספק הוא אם נטמאו המים. אע\"ג דברה\"י דינם כודאי. אבל בר\"ה. ודאי טהורים נינהו. דאוקי למיא אחזקת טהרתן. וזה ברור. ",
+                "<b>מחליקין </b>בפיר\"מ העתיקו תי\"ט. מעמידין צ\"ל ממעידים. ויותר נאה בלשון לומר נמעדים. באלו המים. ",
+                "<b>לפני חלון ש\"ר </b>רבותא נקט חלון ש\"ר. דאע\"פ שהזה על ספק טומאה. לר\"ש בתי\"ט. <b>שמא</b> צ\"ל על (ידי) ספק כו' לפי מש\"ל. א\"נ לפי שהזה על רבים. ואולי יש בהם שבאים להטהר. מספק טומאה. <b>מ\"ש</b> על מ\"ש הר\"מ בחבור כו'. ולפ\"ז דווקא בחלון ש\"ר. דאילו בשל יחיד הא אמרן דמסתמא צריך לבדוק כו'. <b>לא</b> נהיר. "
+            ],
+            [
+                "<b>בקרדום הטמא </b>שהוא אב הטומאה כו'. ומבואר הוא שיצטרך שיהיה זה הקרדום ג\"כ. לא הגיעה אליו טומאה מן המת. הר\"מ. <b>ר\"ל</b> שלא נגע במת עצמו. אלא באדם או בכלים שנגעו במת. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שנטמאו ידיו</b> אחת מידיו. <b>ר\"ל</b> איזו שהיא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וקרן של כליבה</b> המטה של מתים. עושין לה כמין קרן של ברזל כו'. <b>צ\"ע</b> מ\"ט טמא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שמחובר לשלשלת</b> צ\"ע היכי דמי. ",
+                "<b>ותינוק שאין בו דעת</b> נראה דמשהגיע לעונת פעוטות. מקרי יש בו דעת. עיין ברכת גבעון. עתי\"ט בשם מהר\"ם שמגיה שיש בו דעת כו' ומסיים ומ\"מ הרמ\"ג כגרסת הספר. <b>אם</b> אין חוש הראות שלי כוזב. הר\"מ בפירושו גורס כמהר\"ם. וכך הגרסא בחבורו. וכמו שהעתיקה תי\"ט עצמו בדבור הסמוך אלא שנראה משם. שיש השמטה בלשון משנתנו. וכצ\"ל ותינוק שאין בו דעת (זה נמשך למעלה עם הבלתי כשרים להזות) ושיש בו דעת. האשה מסעדתו <b>א\"כ</b> מתניתין חסורי מחסרא. וה\"ק ודאי. על כן א\"א לפרש המשנה בענין אחר. וכמו שהוכיח גם תי\"ט עצמו. א\"כ בהכרח לתקן אף הגרסא. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4037214cef218e2317c7a2db7ffa562cdbf23e1
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,255 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>ומטמאה ט\"א </b>עתי\"ט וז\"ל צל\"ע דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה. <b>אין</b> זה צ\"ע כלל. דהא אפי' כזית ממנה מטמא בבית הבליעה. והיינו נמי פסול גויה. ולמאי צריך למתני תו חצי פרס. כיון דבכזית מטמא טומאה חמורה. צ\"ל בכביצה ומחצה מטמא טומאה קלה. הלא בכלל מאתים מנה. באמת לא ידענא מה אידון בדברי תי\"ט הללו כשכתב זה אן לבו פנה. <b>ולאצטרופי</b> נמי פשיטא דל\"צ למתני. הא ודאי היא בכלל כל האוכלין. דלא גרעה מנייהו לענין צרוף. כי לית בה כזית. וכי אית בה. א\"צ צרוף. גם אין כאן מקומו. סוף דבר חזרתי על כל צדדים. לתת ציור של תי\"ט בזה. ולא מצאתי. ",
+                "<b>וחייבין עליה כו'. </b>האוכלה חייב כו' אבל אינו חייב על בגדיו. ערפ\"ד דנדה. ",
+                "<b>אבר מן החי </b>האי לאו בנבלה קמיירי. אלא מילי דעוף טהור קנסיב. ואבר מ\"ה נמי דמי לנבלה. ",
+                "<b>סופג </b>כו'. ואפילו היה פחות מכזית כו'. ",
+                "<b>לענין </b>מה שתמה תי\"ט. מה ראיה מטומאה לאכילה. <b>עמ\"ש</b> בס\"ד במו\"ק לי\"ד סק\"ד. "
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמאות </b>אם נגע בה שרץ כו'. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן אין צריכה הכשר כו'. תי\"ט. ",
+                "<b>ויש </b>לתמוה על תי\"ט. שלא פירש א\"כ. מהו ענין מיטמאות. שאין פירושו בכל מקום אלא שמקבלין טומאה. והוא כמו מתטמאות. ",
+                "<b>אבל </b>באמת אין כאן תימה כלל. דהשתא לאו בנבלת העוף לחודה דווקא משתעי. אלא מסיק לכולהו מילי דטומאת עוף. בין בנבלה. בין בשחוטה. <b>וגדולה</b> מזו במשנה דלעיל. דאע\"ג דכייל י\"ג דברים בנבלת העוף. אפ\"ה איכא חדא דלא שייכא בה. אלא משום דדמיא לה נקטה נמי. כדכתיבנא לעיל. ה\"ה בהא. וכן הר\"מ פירש באמת כמ\"ש. דוק בלשונו. וא\"צ לפרש בשרץ. ",
+                "<b>ולא מצטרפות</b> נ\"ל דהיינו בשחוטה או מלוקה לכהנים. "
+            ],
+            [
+                "<b>עתי\"ט. </b>וז\"ל מש\"כ נבלת הטמא שא\"ל טומאה כו'. וטומאת בית הבליעה דהכא כו'. <b>לא</b> ידע מר מאי קאמר. ",
+                "<b>הכנפים כו' מצטרפות</b> עתי\"ט עד מ\"מ משנתנו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבטהור. <b>נ\"ל</b> הטעם פשוט. לפי מש\"ל (מ\"ב) בס\"ד. מיירי התם במתה כשרה. דקיימא לאכילת ישראל. ואינהו קפדי ודייקי במיכלייהו. כבני מלכים. משא\"כ בעוף טמא דלא חזי לישראל לגמרי. ולא קאי אלא לנכרים. ונכרים לא קפדי כולי האי. משו\"ה לגבייהו מצטרפין. זה טעם כעקר. וערב לנפש היפה. ",
+                "<b>חלקן זה ראשון וזה ראשון</b> צריך ליישב מאי שנא הכא דתלינן לחומרא. אף על גב דאיכא למימרא. שלא נחלקו שתי הביצים בשוה. אלא באחת יותר מכביצה. ובשניה פחות. אפ\"ה שניהן מטמאין. <b>א\"כ</b> הכי נמי נימא בבבי דלעיל. ניזיל לחומרא. דילמא נשאר. כביצה ראשון ביחד לאחר חלוקה. ",
+                "<b>וי\"ל </b>דהכא על כרחך יש באחד מהן כביצה. או יותר. וכיון דלא ידעינן הי מנייהו. על כרחך צריך אתה להחמיר בשניהן. משא\"כ לעיל דלא אפשר דלא נבלל. ונתמעט שיעור כביצה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ונגעה בעלה </b>יפה אר\"י פמ\"ש. הוייות דרו\"ש קחזינא הכא. אע\"פ שלא ביאר טעמו. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה. אכתי לא גמרינן מדי. מכדי האי עלה כבוש הוא. ואינו אלא למראה. התנן התם רפ\"ב דעוקצין. טהורים לד\"ה. דלא שומר ולא יד נינהו. ואילו הכא סתמא תנן אליבא דכ\"ע. דהאי עלה תורת אוכל עליו. ומידי הוא טעמא דרישא. משום דנגוב הוא ולא הוכשר. <b>שוב</b> עלה בידי עלה זה לתרופה. שאני עלה ירק. שהוא אוכל בעודו ירוק. כדתנן (מ\"ז פ\"ב דעוקצין) עלי ירקות ירוקים מצטרפין. משא\"כ בעלה זית טרף שאינו ראוי למאכל אדם. ושומר אינו. משנכבש הזית עלהו הלא יבול. ",
+                "<b>חזר לקדרה</b> דלמשקה אין שיעור לטמא משקה <b>אבל</b> לטמא כלים. נ\"ל פשוט דבעינן מיהת טופח ע\"מ להטפיח. ",
+                "<b>מנערת </b>מלשון מסלק הטבלא ומנערה. הר\"ש. ",
+                "<b>הו\"ל </b>לאתויי קרא. וינער ה' את מצרים. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>יעשם </b>מהכבד. העי\"ן פתוחה. והשי\"ן דגושה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרוטב </b>מרק. סתמו מעורב ממים עם לחות היוצא מהבשר. ובגמרא דפרק העור והרוטב מפרש. הרוטב חלב דקריש. פרש\"י לחה דבשר. ",
+                "<b>והגריסין </b>שנתבשלו באחד משבעת משקין. ",
+                "<b>והחלב </b>בשני קמצי\"ן גרסינן. שהוא משבעה משקין. עם שקשה לי לצייר בו ענין המיחוי. שישוב עוד משקה זב לאחר קרישתו. ",
+                "<b>ונראה </b>שחלב קרוש היא חמאה. ",
+                "<b>יתר מכביצה טמא</b> דמשקין נעשין תחלה ודוק. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>יותר מכביצה טמא </b>כו' דאע\"ג דאין משקה הנבלע באוהל מקבל טומאה כו'. רע\"ב. ",
+                "<b>היינו </b>משום דכל זמן שהמשקה בלוע. אין עליו דין משקה. דמשקה הבא לאוכל. כאוכל דמי. ",
+                "<b>שכיון שיצאה טפה הראשונה נטמאת </b>שהמשקין מיטמאין ומטמאין בכל שהו. ",
+                "<b>זב שחלב כו'. </b>עיין לר\"מ עד. ושוין בזה האוכל. והמשקין כו'. <b>ר\"ל</b> בענין המשא וההסט. שוין. אבל לא בענין השיעור. כי לאוכלין לעולם יש להן שיעור. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וכל הפקח</b> דמסוטה גמרינן. דיש בה דעת לישאל. ודאי אין משקין את השוטה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הממלא בעשרה דלים</b> עתי\"ט וז\"ל ויש לבעל הלשון שיאמר הרבוי על הדליים (ר\"ל על פעולת הדליה) והמכוון על המים שנשאבו י\"פ בדלי אחד. ואילו במתניתין דקתני הממלא בעשרה דלים בבית השמוש. משמע דדלים עצמן היו עשרה ע\"כ. <b>ואני</b> אומר מה בכך. גם כששנו כאן בבי\"ת. כך משמעו. הממלא את החבית ע\"י עשרה דליות. שדלה בעשר פעמים. והכי שפיר משמע. ולחנם נדחקו בו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק מים שאובין </b>אם נפלו למקוה. ",
+                "<b>עיין </b>משנה ג' פרק ב' דמקואות. ",
+                "<b>שטהרו </b>משום רובא נקט שטהרו. דכוותה ריש מכלתין דפ\"ו. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק ר\"ה כו'. </b>אבל ספק אם רה\"י או ר\"ה. נתבאר ספ\"ו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות </b>כצ\"ל במשנה. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>שני שבילין </b>בר\"ה. הר\"ש. <b>לא</b> היה צריך לכך. סתם שבילין ר\"ה נינהו. ע\"ל פ\"ו. <b>גם</b> לא ידעתי מ\"ט לא כן פירש לעיל מ\"א. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>מי שדרסה אשה כו'. </b>צ\"ע מאי שנא אשה דנקט. ומאי טעמא לא מפליג הכי לעיל גבי אחד שדרס. דילמא קמ\"ל בהא רבותא באשה. וה\"ה לאיש בכה\"ג. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>וחכ\"א הוא נאמן ע\"י עצמו </b>עמ\"ש ריש מכות בס\"ד. <b>ונ\"ל</b> הא דמתרצינן דבוריה. משום דאית ליה מגו. <b>מיהו</b> היכא דאמרי עדים האידנא אטמי ליה. ושוב לא זזה ידינו מתוך ידו. וידענו שלא טבל. אינו נאמן להכחיש העדים. ",
+                "<b>עיין </b>בפיר\"ש דאייתי מתניתא בידיה. מביא אדם קרבן ע\"י עבדו ושפחתו העברים. וכתב עליה ז\"ל. לא משכחת קרבן באמה עברייה. דאי בהביאה שתי שערות מאי בעיא גביה. <b>ותימה</b> על אוצר בלום כמוהו. דלא ידע. במחוסרי כפרה אין חלוק בין גדולים לקטנים. ומ\"ט שתק מר במתניתין שלהי נגעים. דתנן נמי כה\"ג. ועמ\"ש שם בס\"ד. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ספקו טמא</b> ומטמאינן מספק כל אדם וכלים כו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים כו' תי\"ט. <b>וליתא</b> דהא הכא ספק טומאה הבאה בידי אדם היא. ונשאלין עליה אפילו בכלי מונח ע\"ג קרקע. כמי שיש בו דעת להשאל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>והטומאה בחצר</b> לא טומאה ודאית כו'. <b>לא</b> ידעתי מאי כוונתו בתוספת זה. והוא כנטול דמי בעיני. אם לא רצה לומר. דלאו דווקא טומאה ודאית. ומ\"מ ר\"א. אפילו בטומאה ודאית. מטהר ספק ביאה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ספק רשות הרבים טהור</b> כצ\"ל. ",
+                "<b>שבילי בית גלגול </b> נראה שהם שבילים מתעקמים ועולים בזקיפת ההר דרך סבוב (כעין מדרגה. שקורין בל\"א. שווינד\"ל טרע\"פ) והקף סביב סביב. מחמת גובה ההר וחדוד שפועו. אין שם מסלול ודרך להגיע לראשו. אם לא ע\"י שבילים שחצבו בו באופן זה בעיקום ודרך עקלתון. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הפרון </b>עתי\"ט בשם הערוך כמו מגדל של אלכסנדריא כו'. <b>כך</b> שמו של אותו מגדל. וכל האי ההוא שבו המגדל. נקרא פארון. וכן כל מגדלי ים. העשוים להאיר (בנרות שמדליקין בהם) לספינות השטות בים בלילה. נקראים ע\"ש אותו של אלכסנדריא. פארון בלעז. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>והחיצונות טמאות</b> כרע\"ב שהעוברים כו' ובגדיהם עוברים על פיהם כו'. ואין הלשון מדוקדק של\"מ בשום מקום שאוהל מטמא אלא במת תי\"ט. ",
+                "<b>לא </b>ידעתי מה היה לו שלא ראה מה שלפניו בפרע\"ב ור\"ש וכן רש\"י (שממנו לקחו כולם) שכתבו ברור מללו. ובגדיהם עוברים על פני אוירן. ודייק לישנא טובא. ולחנם האריך לשון תי\"ט עליהם. יטול מה שחדש בזה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>משמשת </b>עיין לר\"מ בתי\"ט. שהאש' היא רבת העסקים והמשמוש. ",
+                "<b>וכך </b>אמרו בב\"ר שהנשים ממשמשניות הן. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>הגבאים </b>ז\"ל הר\"מ בפירושו. אלה הגבאין ג\"כ הם ע\"ה והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה כו'. ",
+                "<b>נתעלמה </b>ממנו משנה שלמה (פיו\"ח) כל שהוחזקו אבותיו כו' גבאי צדקה. משיאין לכהונה כו'. הנה הם כשרים ונאמנים יותר מסתם חברים. <b>אלא</b> הכא בגובים מס המלך עסקינן כפיר\"ש. והם גרועים מסתם ע\"ה. שהרי הם פסולים לעדות. כמ\"ש בפז\"ב. ",
+                "<b>אם יש עמהם נכרי כו'. </b>אגנבים קאי. והכא ודאי לא מיירי בנכרי חשוב. "
+            ],
+            [
+                "<b>אודיארין </b>הם אוליירין. דלי\"ת ולמ\"ד חברים במוצא. ומתחלפים. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>להוציא פת לעני</b> ע\"ה. שאינה מכירתו. וכעין מש\"ל מ\"ז פ\"ה. וכן האשה בחברתה דבסמוך. וצ\"ל דככרות וקדרה ברה\"י הן. אפ\"ה קמטהרי חכמים. משום דמרתתי (עני ואשה) נגע. וכדקיי\"ל בעלמא ביוצא ונכנס. וכדתנן ספ\"ד דע\"א. ",
+                "<b>וכי מ\"מ כו' </b>עתי\"ט ועם שיש קצת טעם בדבריו. ",
+                "<b>לא </b>נתיישב יתור לשון. תסגי ליה למימר וכי מ\"מ רע\"מ. ומה הלשון אומרת וחכמים מטהרין. לפי דרכו הוא יתור נפיש לגמרי. <b>ונ\"ל</b> ר\"א בא לכלול גם טעם חכמים. והכי קאמר. וכי מפני מה. כלומר במאי קמפלגי. אלא ר\"ע סבר. דלא מרתתא. דכי חזיא לחברתה ע\"ה. דמגליא קדרה מציא אשתמוטי ואמרה דעבדה הכי. כי היכי דלא תקדיח תבשילה. ולתקוני קדרה איכוונא. ורבנן סברי לא חיישינן שתגלה הקדרה כדי לאכול. שהרי כשתבוא בעלת הקדרה. ותראנה לוקחת מן הקדרה מאומה. תהא נתפשת כגנב. ומה שחתתה גחלת מתחת הקדרה. שמא באמת לטובתה נתכוונה. לתקנת התבשיל שלא יקדיח. ובנגיעת הקדרה. אינה מטמאתה. שאין כ\"ח מתטמא מגבו. אבל גילוי קדרה. ודאי מטמיא לה מאוירא. <b>ואפשר</b> לומר. ר\"ע פליג אעני נמי. אף לדר\"א. וה\"ק וכי מ\"מ ר\"ע מטמא באשה וקדרה. אלא מפני גרגרנותה של אשה. שאע\"פ שאינה צריכה (דלאו בעניה מיירי) רק מפני זוללותה. חשודה לגלות קדרה. ולגנוב אפילו טעימה בלבד. עאכ\"ו בעני הדחוק ורעב. שחשוד לגנוב כבר. למלאות נפשו כי ירעב. ואינו חושש אם יראוהו. כי לא יבוזו לגנב וגו'. פשיטא דחייש ר\"ע. ורבנן אפ\"ה לא חיישי כדאמרן דמסתפי. ורבותא אשמעינן אליבא דרבנן. דאפילו לא מצאתו עומד במקום שהניחתו כשנכנסה. לית לן בה. ",
+                "<b>גרגרניות </b>ענינו הומות לאכול מן הגרגרת כו' הר\"מ. כלומר שכ\"כ מתאות לאכילה. עד שלא יספיק לה מה שאוכלת מן הושט. כו' תי\"ט. ",
+                "<b>ושיבוש </b>הוא. אבל כוונת הר\"מ כבר בארה הוא בעצמו. באמרו והוא השפוי כובע. ר\"ל למה נקרא הבלען גרגרן. עם היות אין הגרגרת בעלת האכילה. ותקן את זה. במ\"ש והוא השפוי כובע. כלומר כי שם שורש התחלת הגרגרת. ומשם היא נהנה ג\"כ מהאכילה. והכונה על בלענות. ואכילה שאינה הוגנת. שממהר לבלוע המאכל למקום שאינו יכול לחזור. והוא דרך הלעטה. ובזה נודע מה טעמו לפרש הש\"כ. כי משם יוצאין ומתחברים הקנה והושט. לכן ההנאה מגעת לשניהן שם. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המאבד ביום</b> צריך לפרש דחשיב ספק טומאה הבאה בידי אדם. ",
+                "<b>ואם חיה משמרם טהורים</b> קמ\"ל אע\"ג דאינו יושב בצידם. אלא כדרך סתם שמירה דמתניתין. אע\"פ שהוא יוצא ונכנס. סגי. כמ\"ש בס\"פ דלעיל בס\"ד. כך נ\"ל. ",
+                "<b>נפלו כו' נפל כו'. </b>לא דמי לההיא דפ\"ה דע\"א מ\"ד. דאפילו ברשות גוי. לית לן בה. כה\"ג. ",
+                "<b>שאני </b>התם דלא ידע לאיזה צורך הפליג הישראל. וכל שעתא סבר השתא אתי חזי לי. אבל הכא ידע דצריך לשהות זמן מה עד שיחזור ויבוא לכאן. שהרי עסוק הוא בהבאה. וק\"ל. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b> פתוח ומצאו נעול</b> נ\"ל מיירי נמי בשלא נגנב כלום. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמא </b>עתי\"ט בשם הר\"מ. <b>ונ\"ל</b> פשוט דלאו דווקא. אלא ה\"ה לקבולי טומאה. חדא מילתא היא. <b>וקרי</b> ליה טטמא. כמו גבי הכשר. דאוכל המוכשר לקבל טומאה. טמא קרי ליה. דוק ותשכח טובא. ",
+                "<b>חשב עליו כו'. </b>היינו דבור. כמו בכל מקום במשנה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>מלאה משקין טמאין</b> הא דנקט משקין. אע\"ג דודאי אין השקה מועלת. אלא למים בלבד. לא לשאר משקין. כדתנן מ\"ח פ\"ד דמכשירין. נ\"ל דקמ\"ל אע\"ג דנתערבו שאר משקין במים. אם רוב מן המים. נדונין כמים. וסלקא להו השקה. כדתנן נמי התם. עצים שנפלו עליהם. משקין טמאין וירדו עליהן גשמים. אם רבו. טמאין. וכן עוד בכמה מקומות במקואות דכוותה. דהולכין אחר הרוב. ועיין גמרא פ\"ג דבכורות (כב\"א) הלוקח ציר מע\"ה משיקו כו'. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>גמר מלמסוק</b> היינו פירושא דמשתגמר מלאכתן. דסליק מנה. כלומר כיצד היא גמר מלאכתן. גמר כו'. ",
+                "<b>והמוהל</b> נ\"ל הגרסא מוהל בה\"א. היא עיקר. והוא מלשון סבאך מהול. הנה שייכות מוהל במשקה בלתי אמתי. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שימתונו</b> מלשון גמרא פא\"ע (מז\"ב) במתונתא. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>בקרדומות של מתכת</b> נ\"ל פשוט. לפי שהן מקבלין טומאה. <b>לאפוקי</b> מארופות של עץ. דפשוטי כלי עץ. לאו בני קבולי טומאה נינהו. ",
+                "<b>ובזה </b>א\"צ למ\"ש תי\"ט. "
+            ],
+            [
+                "<b>ואם היה נוגע באום</b> אם היה השרץ. יוצא מן העלים כו'. <b>ר\"ל</b> דרך יציאתו מונח כך מת. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>פרודים כן נקראין גם בכתוב. עבשו פרודות ובעדויות אוכל פרוד אינו מצטרף דבר\"ד. ",
+                "<b>טהורה </b>ולא אמרינן שמא טמא היה מתחלה. ונגע קודם שנתחרך. אלא אמרינן כבר נחרך קודם. וטהור היה כשנגע. וק\"ל. <b>ובחנם</b> נדחק תי\"ט. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>טמאים </b>ר\"ל הטמאים. ",
+                "<b>בית הבד טמא</b> מה שבבית הבד. מאוכלין ומשקין וכלים. ",
+                "<b>אר\"י </b>כו'. עתי\"ט ז\"ל. ונ\"מ אם שם טומאה שמטמא במגע ולא בהסט. אבל קשה דמשנתנו מיירי כו' אף בהסט. והייתי יכול לתרץ דאכתי נ\"מ דעל הנגיעה נאמנין כו'. ועל ההסט א\"א שיהיו נאמנין כו' עכ\"ל. <b>ולא</b> יכולתי להלמו. תמה על עצמך. א\"כ מאי מהני דמהימני אנגיעה. ואכתי מאי נפקא מנה. <b>אבל</b> בכדי טרח טירחא דלא צריך. דודאי לענין הנזכר במשנתנו. לא נ\"מ מידי בין ר\"מ ור\"י. בין למר בין למר בית הבד טמא. אלא מיהא איכא נפקותא בין שני הטעמים. לענין טומאת מגע גרידא. וכדקאמר מעקרא. ואין כאן קושיא ולא תרוץ ולא חלוק בין פירושו של הר\"ש והר\"מ. ",
+                "<b>כולן טמאות </b>דמהראשונה נטמא כל מה שבבור. אפילו היה הרבה מאד. מקבלין המשקין טומאה. אע\"פ שהן בקרקע. והיינו דווקא יין ושמן ומי פירות וכיוצא בהן. <b>אבל</b> המים שבקרקע. עיין דינן בפ\"ק דמקואות. <b>ומים</b> שאובין שבקרקע. גם הם. כשאר משקין. ",
+                "<b>כתי\"ט </b>צל\"ע הא סתמא קתני. וכי לא בדק ולא כיסה. אימא לאחר שמילאה נפל בה. <b>שכח</b> הסיפא. "
+            ],
+            [
+                "<b>שבניהם</b> לשון בנים הוא. ואין הלשון מקושר יפה. אם לא בדוחק. <b>וצריך</b> לעשות הפסק והעמדה אחר תיבת התינוקות. שבניהם של בדדים יוצאים כו'. וצריך להגיה בפירוש רע\"ב. וכשרוצים בניהם כו'. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הרי הגת טהורה</b> כלומר מה שנמצא בתוכה. ",
+                "<b>טהור </b>הגרגיר. ולא נטמא במגע האדם שנפל ממנו. אם לא נגע במקום משקה טופח שבו. "
+            ],
+            [
+                "<b>ספקו טהור</b> ע\"ל רע\"ב. ומתניתין איירי בבור סיד. <b>ר\"ל</b> בור החפור בקרקע. שסדין אותו. להחזיק המשקין שנותנין בו. לאפוקי בור אלכסנדרי (פט\"ו דכלים) שהוא כלי עץ (בלתי מקבל סיד) שהוא מקבל טומאה. דכי נמי קלטה שפת הבור את הצנורא. נטמא הבור. ומטמא את משקה שבתוכו למטה. ",
+                "<b>כ\"ע </b>ובתו\"א דבור של שמן. טמא ברה\"י. תי\"ט בשם רמב\"ם. <b>קשיא</b> לי גאי ברה\"י איירי. ביין אמאי טהור. הא ספק הוא. אלא ע\"כ בר\"ה איירי מתני'. ובשמן טמא. כיון דמחליק. כודאי דמי. כך נ\"ל מוכרח. וצ\"ע. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כרם שלפני הבוצרים </b>ר\"ל שעומד לפניהם לבצרו. ",
+                "<b>ושל אחר</b> ר\"ל שכבר נבצר. ",
+                "<b>של גת</b> ע\"ד ראובן שמעון. שמש ירח. ודומיהם רבים. ",
+                "סליקא לה מסכת טהרות "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9baba81cc93f322c3017e1e2ebeadf1b0884b228
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,109 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וקולית של מים</b> לר\"ש הוא הקצף והרתיחה שעולה במים. <b>לפד\"ז</b> הושאל מענין עצם קולית בבהמה (חולין פ\"ט מ\"ה) והוא קרוב למ\"ש בו הר\"מ (לשונו מגומגם) וכן הר\"א שפירש בו כד ששואבין בו. כל הפירושים הללו עולים בקנה בינה אחד. כי כן עצם הקולית. ועצם הגולגולת והכד. שוים הם בענין העיגול והכדוריות. כמעט צורה אחת היא לכולם. ",
+                "<b>אבל </b>באמת כמו זר נחשב בעיני פירושו של הר\"ש שנמשך רע\"ב אחריו (גם כל המפרשים עמו. נטו מדרך הכבושה. למשעול דחוק וצר). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>וקולת גרסינן. מלשון קלתות של כסף (דביכורים) וכן קלתה שבמשנה (רפ\"ח דגטין) וכדה על שכמה. ת\"א וקולתה. הרי קולת היא הכד של מים. ואמנם מחולחלת. היא הקולת החלולה ורפה. אינה שלמה. והוא לשון מצוי במשנה בסדר זה. כמו במשנה ז' פ\"י דכלים מגופת החבית המחולחלת. וכן בפ\"ט דאהלות דכוורת בזמן שהיא מחולחלת. וכן רבים. ומפני שהיא רפויה ואינה הדוקה. אין מה שבתוכה חבור לה. להפסל בט\"י. ע\"י מגעו בקצתו. זה נראה פירוש ברור ונכון. ",
+                "<b>קלות </b>עתי\"ט משם הר\"מ בחבורו. דמשמע קלות אותן שהן מד\"ס. <b>צ\"ע</b> שיהו ד\"ס חמורים בזה. מט\"י שהוא ד\"ת. ",
+                "<b>והחרחור </b>ע\"פ רע\"ב. צ\"ל נחר מפוח (הוא לשון כתוב ירמיה ו'). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגרגיר מלח קטן</b> כתי\"ט ונ\"ל דלדברי הר\"מ. קטן לפי ראות עיני החכם המורה. והוא דוחק מבואר. <b>וטוב</b> מזה לומר דשיעור כאצבע אכולהו קאי. וכמ\"ש בסמוך בשם הר\"מ גופיה אמסמר. והוא הדין לגרגיר. דמפרש ביה קטן. והיינו קטן מכאצבע. ולא צריך לפרושי. וכך נ\"ל ישר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונגע בה</b> כו'. <b>אי</b> אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט\"י. כ\"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה\"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט\"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ\"ל אע\"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. <b>ודווקא</b> משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט\"י (כשטת משנתנו. דס\"ל כא\"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית </b>סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ\"פ הר\"ש. ",
+                "<b>ונגע בו</b> ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא\"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>חבית מלאה משקין של תרומה. ",
+                "<b>ונגע בו</b> במשקה שבנקב. ולשון ר\"ש ונגע ט\"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו. ",
+                "<b>טמאה </b>תמהני פסולה הו\"ל למתני' תי\"ט. ",
+                "<b>ער\"פ </b>דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש. ",
+                "<b>מן הצדדים</b> כתב רע\"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. <b>אתיא</b> כדברי ב\"ה מ\"ד פ\"ה דתרומות. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>אבל הר\"ש כו' ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי. ",
+                "<b>כך </b>הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא\"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע\"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע\"י המשכה בפה. לא מאליו. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעבוע שבחבית שנקב</b> נראה שצריך שיהא הנקב טפח. <b>אפילו</b> המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ\"ש בס\"ד פ\"ח דאהלות. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט. אבל הראב\"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'. ",
+                "<b>פירוש </b>תמוה הוא זה. כי הלא כ\"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ\"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הסדר העליון</b> שכל מה שמכשירו ומתקנו הרי הוא כמוהו. כמו עסה ומים ומלח (דשלהי ביצה ועמ\"ש שם רפ\"ב) <b>שכל</b> אוכלין הצריכין זה לזה. ומתקנים זה את זה. כגוף אחד הם חשובים. וכן לענין אסור אכילה בי\"כ. כל אכשורי אוכלא. אוכלא. וה\"ה לכל כיוצא בזה. וכך הוא לעיל פ\"ב מ\"ג. אבל. ",
+                "<b>היתה כמין כובע</b> פירוש שנקרם אוכל הביצה. ונעשה כחצי עיגול חלול. שהרי נפרד ועומד בפני עצמו. אף על פי שכבר היה טרוף. אצ\"ל אם נחתך וניטל החלמון ממנה. ונשאר החלבון לבדו צלוי. שאז הוא כעין כובע ממש. שאינו חבור. אע\"פ שהוא נתון ע\"ג הירק. ונאכל עמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונילושה במי פירות</b> היינו שאינן משבעה משקין. עמו\"ק א\"ט (סקס\"ח ותס\"ב). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וקוצה לה חלה</b> מתניתין אליבא דכ\"ע (לא כיחידאה דספ\"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. <b>וליתא</b> לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. <b>וקוראה</b> (ה\"ג ודאי) <b>לה שם</b> ע\"פ ר\"ש ז\"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל\"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ\"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. <b>ר\"ל</b> אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע\"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא\"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע\"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. <b>וכמדומה</b> דבסוף המו\"מ של הר\"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ\"ש בסוף. א\"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. <b>איברא</b> בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא\"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר\"ש להכנס בשביל כך לדרך זר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>ז\"ל. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא כו'. <b>לא</b> משמע מידי. כמש\"ל על הר\"ש בס\"ד. <b>ומש\"ע</b> ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא\"כ הא נגעה. ",
+                "<b>לשונו </b>זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר\"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ\"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי <b>ולא</b> הבין תי\"ט לשון הר\"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומקפת </b>לפי לשון המשנה הו\"ל למתני ומקיפין תי\"ט. <b>זה</b> פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע\"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ\"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. <b>לכן</b> נ\"ל נ\"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה. ",
+                "<b>ואם </b>נתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה) ",
+                "<b>אבל </b>חייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ\"ש בס\"ד ריש חלה. <b>אבל</b> באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתחשך</b> פירושו מעת שתחשך. ובפב\"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר. ",
+                "<b>אמר ה\"ז עירוב</b> כלומר אחר שאמר ה\"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו. ",
+                "<b>ל\"א כלום</b> דבעינן סעודה הראויה מבע\"י וליכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>אחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר\"מ. ורע\"ב והרש\"מ ט\"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ\"ש. תי\"ט. <b>לא</b> הוכיח כלום. והעקר כדברי הר\"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ\"ש ר\"י. והספיקה הקיצור. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b> ועל כולן</b> כו' כ' רע\"ב (מפיר\"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר\"י כו'. וק\"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי\"ט. <b>וא\"צ</b> להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אף מי שהיה בו דעת </b>כו'. פרע\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק\"ל מ\"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי\"ט. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא\"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן. ",
+                "<b>ומה </b>שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי\"ל דברים שבלב אינן דברים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..17e3433deb7b6c4ea085ccb9dc82e71c0d69873a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,107 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Tevul Yom",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Tevul_Yom",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וקולית של מים</b> לר\"ש הוא הקצף והרתיחה שעולה במים. <b>לפד\"ז</b> הושאל מענין עצם קולית בבהמה (חולין פ\"ט מ\"ה) והוא קרוב למ\"ש בו הר\"מ (לשונו מגומגם) וכן הר\"א שפירש בו כד ששואבין בו. כל הפירושים הללו עולים בקנה בינה אחד. כי כן עצם הקולית. ועצם הגולגולת והכד. שוים הם בענין העיגול והכדוריות. כמעט צורה אחת היא לכולם. ",
+                "<b>אבל </b>באמת כמו זר נחשב בעיני פירושו של הר\"ש שנמשך רע\"ב אחריו (גם כל המפרשים עמו. נטו מדרך הכבושה. למשעול דחוק וצר). ",
+                "<b>ונ\"ל </b>וקולת גרסינן. מלשון קלתות של כסף (דביכורים) וכן קלתה שבמשנה (רפ\"ח דגטין) וכדה על שכמה. ת\"א וקולתה. הרי קולת היא הכד של מים. ואמנם מחולחלת. היא הקולת החלולה ורפה. אינה שלמה. והוא לשון מצוי במשנה בסדר זה. כמו במשנה ז' פ\"י דכלים מגופת החבית המחולחלת. וכן בפ\"ט דאהלות דכוורת בזמן שהיא מחולחלת. וכן רבים. ומפני שהיא רפויה ואינה הדוקה. אין מה שבתוכה חבור לה. להפסל בט\"י. ע\"י מגעו בקצתו. זה נראה פירוש ברור ונכון. ",
+                "<b>קלות </b>עתי\"ט משם הר\"מ בחבורו. דמשמע קלות אותן שהן מד\"ס. <b>צ\"ע</b> שיהו ד\"ס חמורים בזה. מט\"י שהוא ד\"ת. ",
+                "<b>והחרחור </b>ע\"פ רע\"ב. צ\"ל נחר מפוח (הוא לשון כתוב ירמיה ו'). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>וגרגיר מלח קטן</b> כתי\"ט ונ\"ל דלדברי הר\"מ. קטן לפי ראות עיני החכם המורה. והוא דוחק מבואר. <b>וטוב</b> מזה לומר דשיעור כאצבע אכולהו קאי. וכמ\"ש בסמוך בשם הר\"מ גופיה אמסמר. והוא הדין לגרגיר. דמפרש ביה קטן. והיינו קטן מכאצבע. ולא צריך לפרושי. וכך נ\"ל ישר. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ונגע בה</b> כו'. <b>אי</b> אפשר לגרוס כן. דמשמע על ידי מגע קדרה. נפסלו המשקין. והרי אפילו היתה כלי שטף אינה מקבלא טומאה ממגע ט\"י. כ\"ש סתם קדרה היא של חרס. שאינה מקבלת טומאה מגבה. אלא ה\"ג ונגע בהן. ואמשקין קאי. שנגע בהן ט\"י. ובחבית פתוחה עסקינן. קמ\"ל אע\"פ שנפסלו המשקין. קדרה טהורה. <b>ודווקא</b> משקה תרומה. אבל אם היה משקה קודש. דמטמא ליה ט\"י (כשטת משנתנו. דס\"ל כא\"ש) אז היתה גם הקדרה טמאה. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>חבית </b>סתם חבית של חרס היא. ולכן שוקעת בבור שבו משקה. ובפתוחה איירי. וכ\"פ הר\"ש. ",
+                "<b>ונגע בו</b> ביין. שבבור של תרומה משפה ולחוץ אינה חבור. היין שבחבית לא נפסל. והחבית לעולם טהורה אא\"כ היו משקין שבבור ושבחבית קודש. "
+            ],
+            [
+                "<b> </b>חבית מלאה משקין של תרומה. ",
+                "<b>ונגע בו</b> במשקה שבנקב. ולשון ר\"ש ונגע ט\"י במשקה בנקב ההוא כדי לסתמו. ",
+                "<b>טמאה </b>תמהני פסולה הו\"ל למתני' תי\"ט. ",
+                "<b>ער\"פ </b>דמשקה שנגע בו טבול יום. טמא הוא לפסול את הקודש. ",
+                "<b>מן הצדדים</b> כתב רע\"ב ואין פסול אלא מה שנגע ויעלה באחד ומאה. <b>אתיא</b> כדברי ב\"ה מ\"ד פ\"ה דתרומות. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>אבל הר\"ש כו' ונ\"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך ממה שיהא חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דביק כלו מיקרי טפי. ",
+                "<b>כך </b>הוא ודאי. לפי שאינו נפרד ממנו. אלא רץ אחריו. משא\"כ בבסיס. שאינו הולך אחר מה שלמעלה ממנו. אע\"פ שגם הוא נגרר אחריו דרך מינקת. ע\"י המשכה בפה. לא מאליו. "
+            ],
+            [
+                "<b>בעבוע שבחבית שנקב</b> נראה שצריך שיהא הנקב טפח. <b>אפילו</b> המשקין סותמין הנקב. אינן חוצצין. כמ\"ש בס\"ד פ\"ח דאהלות. ",
+                "<b>עיין </b>תי\"ט. אבל הראב\"ד דקדק כו' אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהאבעבוע טמא מאוירו כו'. ",
+                "<b>פירוש </b>תמוה הוא זה. כי הלא כ\"ח שניקב שיעורו בכונס משקה. כ\"ש זה שיש לו שני נקבים. ואינם פחותים מטפח. שאפילו היתה מיוחדת לאוכלין. שעורה בכגרוגרת. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>כל הסדר העליון</b> שכל מה שמכשירו ומתקנו הרי הוא כמוהו. כמו עסה ומים ומלח (דשלהי ביצה ועמ\"ש שם רפ\"ב) <b>שכל</b> אוכלין הצריכין זה לזה. ומתקנים זה את זה. כגוף אחד הם חשובים. וכן לענין אסור אכילה בי\"כ. כל אכשורי אוכלא. אוכלא. וה\"ה לכל כיוצא בזה. וכך הוא לעיל פ\"ב מ\"ג. אבל. ",
+                "<b>היתה כמין כובע</b> פירוש שנקרם אוכל הביצה. ונעשה כחצי עיגול חלול. שהרי נפרד ועומד בפני עצמו. אף על פי שכבר היה טרוף. אצ\"ל אם נחתך וניטל החלמון ממנה. ונשאר החלבון לבדו צלוי. שאז הוא כעין כובע ממש. שאינו חבור. אע\"פ שהוא נתון ע\"ג הירק. ונאכל עמו. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ונילושה במי פירות</b> היינו שאינן משבעה משקין. עמו\"ק א\"ט (סקס\"ח ותס\"ב). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>וקוצה לה חלה</b> מתניתין אליבא דכ\"ע (לא כיחידאה דספ\"ב דחלה) דהכא אינה נטלת אלא מן הטהור. <b>וליתא</b> לחששה שמא תגע בה. אחר קריאת שם. כיון דאצרכוה כפישה. מידכרא ומזדהרא. <b>וקוראה</b> (ה\"ג ודאי) <b>לה שם</b> ע\"פ ר\"ש ז\"ל. השתא משמע כו'. וקשה. דל\"מ הכי בסוטה כו'. והשתא מ\"מ כשיקרא שם יקבל טומאה אותו חלה. <b>ר\"ל</b> אם צריך להקיפה בשעת קריאת שם. ",
+                "<b>ולא </b>הבינותי קושיתו זאת. התם מוקף הוי ודאי בשעת קריאת שם ע\"י הכביצה או פחות שנותן באמצע. לחברם ולעשותן מוקפין. והכא דאצרכוה להניח תחלה בכלי שאינו מקבל טומאה. שא\"א לה לקרוא שם בעודה בין ידיה. אם כן אין כאן הקפה. ולכן צריכה להקיף החלה ע\"י הכלי שמונחת עליו. באופן שתהא קרובה נוגעת לעסה. שתהא מוקפת בשעת קריאת שם. ומה ענין זה לזה. <b>וכמדומה</b> דבסוף המו\"מ של הר\"ש ניחא ליה נמי כדאמינא. ונתכוין לזה במ\"ש בסוף. א\"נ הכא דווקא דמפסיק מנא. <b>איברא</b> בכדי טרח מר. דלא דמי לגמרי. ודקארי לה מאי קארי. כי אין מקום לכל האי שקלא וטריא. וא\"צ לדחוק כלל כמו שעלה בדעת הר\"ש להכנס בשביל כך לדרך זר. ",
+                "<b>עתי\"ט </b>ז\"ל. והא דבספ\"ב דחלה משמע דא\"צ שיהא מוקף אלא כו'. <b>לא</b> משמע מידי. כמש\"ל על הר\"ש בס\"ד. <b>ומש\"ע</b> ודאי דצריך שלא תהא על הכביצה בשעת קריאת שם דא\"כ הא נגעה. ",
+                "<b>לשונו </b>זה מגומגם ונעדר הבנה. ולא אמרה בלשון רבו הר\"ש (שלא נמצא כך בפירושו) ואי אפשר להשמע כלל. דודאי שם צריך שיהא סמוך ונוגע (ולא בעינן על. כמ\"ש שם בחלה) בכביצה או בפחות. כדי שיהא מחובר ומוקף. ולא חשיבא נגיעה בטמא. דכביצה מפסיק. אינו עושה שלישי <b>ולא</b> הבין תי\"ט לשון הר\"ש. דסבר בשעת קריאת שם צריך נגיעה. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>ומקפת </b>לפי לשון המשנה הו\"ל למתני ומקיפין תי\"ט. <b>זה</b> פלא. ששכח הרב שמצות האשה היא לטול חלה. ואע\"פ שאינה לשה בעצמה. אינה חייבת ללוש. אבל מ\"מ מוזהרת היא על הפרשת חלה כנודע. <b>לכן</b> נ\"ל נ\"מ לדינא. שאפילו נתנה עסתה לאחרים ללוש. אינן רשאין להפריש חלתה. ואם הפרישו בלי רשותה. שמא אינה חלה. ",
+                "<b>ואם </b>נתן בעלה רשות. נראה ודאי שיש לה דין חלה. שהעסה שלו היא (והיא אינה אלא שליח מצוה. דרמיא עלה ומשמיא זכו לה) ",
+                "<b>אבל </b>חייב לשלם לה שכר מצוה וברכה שהפסידה. שאינו פחות מעשרה זהובים. וכל שכן כשהיא עצמה לשה. ובא בעלה וקדם והפריש החלה. דמיבעי ליה שלומי לה. ועמ\"ש בס\"ד ריש חלה. <b>אבל</b> באמת נראה שיש לגרוס גם כאן לשה קוצה. כדלעיל. דמאי שנא. ובודאי שגגת המעתיקים היא. "
+            ],
+            [
+                "<b>משתחשך</b> פירושו מעת שתחשך. ובפב\"מ מייתי לה תלמודא וגרסינן לכשתחשך. והוא לשון נאות יותר. ",
+                "<b>אמר ה\"ז עירוב</b> כלומר אחר שאמר ה\"ז תרומת מעשר. אמר וזה שבחבית תהא עירוב. שכבר תקנתיו מטבלו. ",
+                "<b>ל\"א כלום</b> דבעינן סעודה הראויה מבע\"י וליכא. "
+            ],
+            [
+                "<b>בראשונה </b>אחר שזכר קצת כו' אמר בראשונה הר\"מ. ורע\"ב והרש\"מ ט\"א ולא ישרו דבריהם בעיני כמ\"ש. תי\"ט. <b>לא</b> הוכיח כלום. והעקר כדברי הר\"ש. והתוספתא נקטה ההתחלה ממ\"ש ר\"י. והספיקה הקיצור. כמש\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b> ועל כולן</b> כו' כ' רע\"ב (מפיר\"ש) בתוספתא מוכח דאכל הנך מילי דמתניתין קאי ר\"י כו'. וק\"ל לתני נמי אאוכל מעשר כו' תי\"ט. <b>וא\"צ</b> להשיב על זה. אטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל. וכבר זכרתי שהתוספתא ריש מלין אמרה. וקצרה בשאר כענין מה שאומרים וכותבין וכו'. כדי למעט ולקצר הלשון. <b>ומ\"ש</b> הר\"מ בזה. באמת איני מוצא בו טעם. "
+            ],
+            [
+                "<b>רי\"א אף מי שהיה בו דעת </b>כו'. פרע\"ב כלומר שהיה בדעתו וחשב להתנות ושכח ולא התנה. וק\"ל מ\"ט דרבנן. דהא פיו ולבו שוין בעינן. תי\"ט. ",
+                "<b>ולענ\"ד </b>אין זו קושיא כל עיקר. דלא בעינן פיו ולבו שוין. אלא לאפוקי שלא יהא מכחישין זה את זה. כגון נתכוין לומר תרומה ואמר מעשר. וכל דכוותה. שהרי לא הוציא מפיו מה שהיה בלבו. אלא דבר אחר לגמרי. והאדם בשבועה בעינן. משא\"כ בזה שתרם כמו שחשב לתרום. אין כאן הכחשה למה שבלבו. פיו ולבו שוין הן. ",
+                "<b>ומה </b>שרצה להתנות. ולא התנה. תנאי מילתא אחריתא היא. ואינה הכחשה. ובכל התורה כולה קיי\"ל דברים שבלב אינן דברים. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה טבול יום",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a77183c4c38e4519ac3177d211731ab2450286c2
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,99 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בהקדמת </b>פיר\"מ למסכתא זו. כתוב נקדים כו'. נט\"י היא מחויבת לאוכל פת. ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקה צריך נט\"י כו'. <b>ולא</b> אבין לו. כי הפת צריכה נט\"י. אף בלא טבול משקה. ומ\"ד דאמר טבול במשקה בעי נט\"י. גם בפירות וירקות בעי נט\"י.  ",
+                "<b>מלוג</b> דנפישי מיא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דנפישי גברי. ",
+                "<b>מוסיפין </b>כו'. <b>ע\"פ</b> ר\"ש דמייתי ירו' תני המים לפני המזון רשות כו'. ונדחק מחמתו. ואין צורך. דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה. כדאיתא טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים</b> כלי שיש. <b>כמ\"ש</b> נדבכין די אבן גלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>התימני </b>עיין מ\"ש בתענית פ\"ג. ",
+                "<b>כר\"ש </b>ואית דגרסי התבני. <b>אם</b> אמנם שם אדם כזה מצינו במלכי ישראל. תבני בן גינת. <b>אבל</b> שם תואר ויחס כזה לא מצינו. ",
+                "<b>אפילו נתכווין לשרות בזה</b> עמו\"ק א\"ח (סק\"ס). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטל את הראשונים</b> כו'. לרע\"ב ונטל את הראשונים בזויות זו. <b>ר\"ל</b> בארץ ובזויות הבית. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפניו שני ככרים טהורים </b>כו'. <b>מכאן</b> נראה בעליל. דכולה מתניתין בתרומה עסקינן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש תי\"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו. ",
+                "<b>עמו\"ק </b>א\"ח (סקמ\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבתחלה ושבסוף</b> בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ\"ל. ",
+                "<b>מכאן </b>נראה שאע\"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. <b>א\"כ</b> לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס\"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגלה שכתוב בה</b> כלומר יריעה של ספר תורה כו'. <b>אע\"ג</b> דתני לעיל ספר שנמחק. סד\"א משום דבא מספר גדול. <b>ואי</b> תני הא. הו\"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. <b>אלא</b> שצ\"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ\"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ\"ק דמגלה. <b>איברא</b> אשכחנא בגמרא דחלק (ד\"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו\"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס\"ת ערום. וכ\"כ התו' דס\"ת לאו דווקא. וצ\"ע. <b>ואפשר</b> לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס\"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמון ומואב כו'. </b>אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון כו'. ע\"כ שביעית נוהגת בה. רע\"ב. <b>והכי</b> איתא בהדיא בתוספתא דמני עיירות רבות מארץ בני ראובן וגד. ",
+                "<b>גזר ראב\"ע מ\"ש</b> לא שיעלוהו לירושלם. שהרי אין מעלין מ\"ש מח\"ל. עיין שלהי חלה. ובזמן שאין בית. אפי' מארץ אין מעלין. אלא פודין אותו ומעלין הדמים לאכלן בירושלים. ",
+                "<b>כמשיב על טרפון</b> בעבור טרפון. כמו על הדבר. ורבים כמוהו. ",
+                "<b>בבל מעשה ישן</b> נראה דהיינו מן גלות יויכין ואילך. שנתיישבו בה עם רב מישראל. וחזרו למטעתם. והיינו נמי דקאמר תו. מעשה נביאים. לפי שהיה מעשה קודם חורבן הבית. שהיו שם כמה נביאים שגלו אז החרש והמסגר ויחזקאל מכללם. גם דניאל היה מן הגולים לשם. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבוא עמוני</b> כו'. <b>כתי\"ט</b> ותמיהא בעיני מאי ס\"ד דר\"ג וכי לא ידע ר\"י מ\"ש בתורה. ונדחק מאד. גם ח\"ז מהר\"ן כ\"ץ ז\"ל חתר ליישב זאת בספרו פת\"ה. ולא נהיר לגמרי. <b>ואענה</b> אף אני חלקי מה שנראה לי בזה בעזה\"י. והוא שעם היות לא נעלם מר\"ג בלבולו של סנחריב. אעפ\"כ אסרו משום חזקה. שהרי הוחזק לעמוני. שמו מוכיח עליו. ונדונה חזקה. כדאיתא פ\"ק דכתובות ובתרא דקדושין שורפין וסוקלין על החזקות. ועוד דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא. הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי. והרי החזיק עצמו לעמוני. <b>ולזה</b> אמר ר\"ג בדיוק. הכתוב אומר לא יבוא עמוני. לא הזהיר על זרע עמון דווקא. אבל בלשון עמוני נכלל כל שנקרא כן. אפילו אינו מהם. רק מתייחס אחריהם. כמו שמצינו הכנעני מלך ערד. וזולתו. ועל כן אמר הכתוב בלשון זה. לאסור כל המוחזקים בשם עמוני. ואע\"פ שאינו מזרע אותן כפויי טובה הראשונים. שמאחר שנתיישבו באותה ארץ. אחזו במעשי יושבי הארץ הקודמין. <b>ועוד</b> מידי ספק לא יצא. והוא נאמן לפסול עצמו. <b>ואע\"ג</b> דכל דפריש מרובא פריש. הני מילי כשאין האיסור ניכר. אבל כשהאיסור ניכר. ושמו עליו. לא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש. <b>ור\"י</b> ס\"ל הכא שאני. דלא הוחזק כלל. אנן סהדי שהגר עצמו לא ידע יחוסו באמתות. ולא קרא עצמו כן. כי אם על שם המדינה שבא משם. ואיהו דקמטעי נפשיה. כ\"ע ידעי שאינו עמוני ודאי. שהרי אין עמון ומואב במקומן. והתורה לא אסרה אלא המיוחסין אחר עמון ומואב שיצאו מחלציהם. <b>ומה</b> שלא נכתב זרע עמון ומואב. משום דהוי משמע אפילו נקבות. ומדלא כתיב עמון ומואב. לא משמע ליה למדרש מידי מדכתיב ביו\"ד היחס עמוני. דאי הוי כתיב עמון ומואב. הו\"א דווקא הראשונים נאסרו הם ובניהם עד דור עשירי בלבד. <b>ודכתיב</b> עד עולם. למימרא שאיסורן עולמית. ואין התר לאיסורן של עשרה דורות שלהן (שאפילו דור אחד קרוי עולם. כמ\"ש וישב שם עד עולם) אבל מדור עשירי ואילך. מותרין כולן. או דילמא אורחיה דקרא הוא. כדכתיב בן איש ישראלי. ולא כתיב ישראל. כך נ\"ל. ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בהך ענינא. מאי שנא מהא דאיתא בספ\"ב דיבמות. גוי שקדש בזה\"ז. חוששין לקדושיו. שמא מעשרת השבטים הוא. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש. ומה התם דמוחזק לן ביה דגוי הוא. ומסייעא ליה רובא דעלמא. כל שכן הכא דמוחזק לן. שאינו מן הרוב. דלא נימא דפריש מרובא. והיינו בדוכתא דקביע. דלא אזיל איהו לגבה. והכא אמאי התירוהו לבוא בקהל בכל גוונא. דמשמע לכאורה דכללא הוא לכל דרי ארץ עמון ומואב. ואפילו להתו' שם. שכתבו דווקא בדוכתייהו. דהוו להו רובא. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא. מ\"מ הכא בעמון ומואב נמי ליחוש עכ\"פ לדוכתייהו (שהבטחת הנביא ושבתי את שבות בני עמון. אינה חוזרת. ובהכרח תתקיים לעתיד. כמ\"ש במואב באחרית הימים. וכן יעד דניאל בעת קץ וגו'. ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון) היכא דקביעי. דהא ודאי סנחריב לא עקר עמון ומואב ולא השמידם מגוי. שלא יזכר שמם עוד. אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות. ובודאי שייר מהם ג\"כ דלת עם הארץ. כדרך שעשה לישראל שהעבירו מארץ ירושתו. לבלתי השאיר להם שם ויורש עצר. מ\"מ נשארו רבים בארץ. כמו שמצינו אח\"כ בימי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. שהיו עדיין רבים מאפרים ומנשה ושאר השבטים במקומות מושבותם. וכן נשארו שם גם אחרי המחריב הראשון והאחרון. <b>לכן</b> נראה לי דודאי היכי דשכיחי עמון ומואב בדוכתייהו. חיישינן להו. ולא התירו כאן אלא לזה שבא לפניהם בבית המדרש. מטעמא דכל דפריש כו'. וכדאיתא בגמרא דר\"פ ת\"ה. וממילא נשמע להיכא דליתא לטעמא דרובא. דהיינו בדוכתיי' דקביעי. באיסורייהו קיימי. <b>אמנם</b> לתו' דר\"פ הערל משמע. שהתירו לעמון ומואב לגמרי בכל מקום שהם. ולא אבלבול דסנחריב לחוד סמכו בו ביום במנינן. אלא אחורבן דנ\"נ. <b>וזה</b> דוחק מבואר. וגם אחרי נ\"נ בודאי נשארו מעמון ומואב. שלא השמיד כולם. והיה בתחלת בית שני טוביה העמוני ידוע. כמ\"ש בספר נחמיה. ובודאי השאיר מהם עוללות כדרך שהותיר לישראל שארית גם בארץ. אחרי שהחריב ארצותם וכנ\"ל <b>ודקשיא</b> להתו' קראי דמוכחי דעמון ומואב היו אחר בלבולו של סנחריב. ומתוך כך רצו להכנס לדוחק אחר. לומר שלא הגלה אותם מארצם. אלא העביר את העם לערים. ",
+                "<b>ואין </b>מהצורך לדחוק בכך. אלא ודאי גלו בני עמון ע\"י סנחריב. וכדאיתא להדיא פכ\"ג דס\"ע רבה. שבשנת בוא תרתן. שטף עמון ומואב. ומ\"מ לא הלכו כולם בגולה. אלא הניח מהם. ג\"כ קצתם לעבוד האדמה שלא תשם. ולא עקר את הגבולין. ואיתא להא ולהא. ובודאי שלח ג\"כ מאומות אחרות ליישב המקומות הפנויים. שלא תהיה הארץ שממה (וכמו שעשה לא\"י כנ\"ל) אח\"כ נתערבו אלו באלו. ר\"ל עמון ומואב הראשונים יושבי הארץ מעולם. עם אותם שנתיישבו ביניהם מחדש. ונעשה כולן אומה אחת. שנקראת עמון ומואב עד היום. במקומן הידוע להם. וכמו שהיו ידועים עדיין בימי חכמי המשנה. כמו ששנינו כאן ובמ\"א. לכן בודאי היה להם שארית ופליטה אחר כל המחריבים. וכן אמר עליהם ישעיה ושאר מעט מזער. וכן נתנבא עליהם דניאל לעתיד כנ\"ז. עשי\"ע (סמ\"ו) ובהקישורים דרוש תפלת ישרים. "
+            ],
+            [
+                "<b> וכתב עברי</b> עיין לר\"מ שנקרא אשורי. שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ע\"כ. <b>זה</b> קצת נגד המציאות. וכבר הוצרכו חז\"ל להזהיר שלא יכתוב ההי\"ן חתי\"ן כו'. <b>אבל</b> האמת שנקרא מאושר. על שם הרמזים והסודות האלהיות הגנוזות בצורות אותיותיו ונקודותיו. מצורף למה שהם נאות ומשובחות בתמונתן יותר מכל כתב. ועיין בעליית הכתיבה. ",
+                "<b>ועל העור</b> לתי\"ט ואילו לענין כתיבת מגלה תנן על הספר כו' ולכך צ\"ע אמאי סגי הכא בעור ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>פשוט הוא לענ\"ד. דשאני התם במגלה לחוד איירי. וקמ\"ל דדינה על הקלף. משא\"כ הכא דבכל הספרים וכתבי קודש עסקינן. ודתיהן שונות. שיש מהן על הקלף. ויש מהן על הדוכסוסטוס. וס\"ת על הגויל. משו\"ה נקט עור. מילתא פסיקתא. דכייל לכולהו. דהא ודאי בעור מעובד קמיירי. דאין דרך לכתוב על הבלתי מעובד. וסתמו כפירושו. ולכל חד כדיניה. ומה לו להאריך בחנם. וכי היה לו לפרוט אחד אחד כהלכתו ומשפטו (אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. הכא דאגב אורחיה בלחוד נקטיה) ואם היה אומר על הקלף. עדיין לא היה מספיק כאמור. וכל שכן אחר שעיקר הספרים. הוא הס\"ת. שדינו על הגויל. והוא העור השלם. שלא נחלק לשנים. כמ\"ש גויל אבני דלא משפיין. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שאילת יעב\"ץ (סמ\"א) תמצא דברים נחמדים ומתוקים מדבש. ואם יזכני הי\"ת שיודפס ספרי זה שנית. יוצג מ\"ש שם בכאן. על מקומו. ",
+                "<b>המירם </b>נ\"ל שהוא כמ\"ש רש\"י עה\"פ שמעו נא המורים. שוטים. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרושים</b> ע\"פ רע\"ב. <b>אמנם</b> יש בשם זה עוד שתוף הוראה אחרת. והוא שהם מפרשי התורה ע\"פ המסורת שבידיהם. <b>ולא</b> יעכב המשקל. כי הוא ע\"ד לקוחות דרוכות חלוצות. ודומיהם הרבה בלשון חכמים. ע\"ש התעצמות הפעולה בהם. ככה הוא הענין באלה שהם מתעצמים ומחזיקים מאד בפירושיהם. לא יזוזו מהם. אין רשאי ב\"ד שאחריהם לבטל דבריהם. לא כן הדבר בצדוקים קראים וכתותיהם. שהרשות נתנה ביד כל אחד מהם לפרש פירוש אחר. ולסתור דעת קודמיהם. וללכת כל איש אחר דעתו ועצתו כישר בעיניו. כעיר פרוצה אין חומה. "
+            ],
+            [
+                "<b>צדוקי גלילי</b> כמדומני הוא מכת הידועה בשם אסייעש בדברי יוסיפון שהיו חסידים שוטים שוכנים במדברות. <b>גם</b> באלה לא בחר ה'. כי עכ\"פ סרו מן התורה אשר הורו הזקנים השופטים והכהנים. מקבלי התורה דור מפי דור עד משה מסיני. והתחייבו בנפשם. ככתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. וכתוב אל תהי צדיק הרבה. לכן ספו תמו מן בלהות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..98f272a003fe3edecaa8b5a1f8a4f31fca4814f5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,97 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Yadayim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Yadayim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>בהקדמת </b>פיר\"מ למסכתא זו. כתוב נקדים כו'. נט\"י היא מחויבת לאוכל פת. ואפילו היה חולין אמרו כל שטבולו במשקה צריך נט\"י כו'. <b>ולא</b> אבין לו. כי הפת צריכה נט\"י. אף בלא טבול משקה. ומ\"ד דאמר טבול במשקה בעי נט\"י. גם בפירות וירקות בעי נט\"י.  ",
+                "<b>מלוג</b> דנפישי מיא. ",
+                "<b>אע\"ג </b>דנפישי גברי. ",
+                "<b>מוסיפין </b>כו'. <b>ע\"פ</b> ר\"ש דמייתי ירו' תני המים לפני המזון רשות כו'. ונדחק מחמתו. ואין צורך. דמצוה לגבי חובה רשות קרי לה. כדאיתא טובא. "
+            ],
+            [
+                "<b>כלי גללים</b> כלי שיש. <b>כמ\"ש</b> נדבכין די אבן גלל. "
+            ],
+            [
+                "<b>התימני </b>עיין מ\"ש בתענית פ\"ג. ",
+                "<b>כר\"ש </b>ואית דגרסי התבני. <b>אם</b> אמנם שם אדם כזה מצינו במלכי ישראל. תבני בן גינת. <b>אבל</b> שם תואר ויחס כזה לא מצינו. ",
+                "<b>אפילו נתכווין לשרות בזה</b> עמו\"ק א\"ח (סק\"ס). "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>נטל את הראשונים</b> כו'. לרע\"ב ונטל את הראשונים בזויות זו. <b>ר\"ל</b> בארץ ובזויות הבית. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ולפניו שני ככרים טהורים </b>כו'. <b>מכאן</b> נראה בעליל. דכולה מתניתין בתרומה עסקינן. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>לענין </b>מ\"ש תי\"ט בשם תו' דגם אידים טהורות שנגעו בספר אפילו סמוך לנטילה גזרו. שלא חלקו. ",
+                "<b>עמו\"ק </b>א\"ח (סקמ\"ב). "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שבתחלה ושבסוף</b> בתחלת הספר צריך שיהא פנוי כדי לגלול כל הספר. שהספר מסופו לתחלתו הוא נגלל עכ\"ל. ",
+                "<b>מכאן </b>נראה שאע\"פ שקוראין באמצע הספר או בסופו. צריך לחזור ולגללו לתחלתו. <b>א\"כ</b> לא יפה אנו עושין. שאנו מניחין הס\"ת גלולה במקום קריאתה. בין בתחלת הספר בין באמצעו ובסופו. וכן מוכח להדיא במדביק דבסמוך. דזיל בתר טעמא. וק\"ל. "
+            ],
+            [
+                "<b>מגלה שכתוב בה</b> כלומר יריעה של ספר תורה כו'. <b>אע\"ג</b> דתני לעיל ספר שנמחק. סד\"א משום דבא מספר גדול. <b>ואי</b> תני הא. הו\"א משום דעתיד להיות ספר שלם. להכי תרווייהו צריכי. <b>אלא</b> שצ\"ע. מניין לנו להוציא משמעות הלשון מפשטו. ואמאי לא נפרש מגלה. כסתם מגלה בכל מקום שהיא מגלת אסתר. והא ודאי היא מטמאה הידים אליבא דכ\"ע. כדמשמע הכא בפרקין. והכי איתא נמי בהדיא. בגמרא פ\"ק דמגלה. <b>איברא</b> אשכחנא בגמרא דחלק (ד\"ק) שאינה צריכה מטפחות. משמע דאינה מטמאה הידים. דהא משו\"ה גזרו טומאה על הספרים. משום דר' פרנך שלא יאחוז ס\"ת ערום. וכ\"כ התו' דס\"ת לאו דווקא. וצ\"ע. <b>ואפשר</b> לפרש מגלה. על חתיכת קלף קטן. לכתוב עליו כל מאומה. לא לדבקו בס\"ת. כענין שכתוב קח לך מגלת ספר. וקרוב לשמוע. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>עמון ומואב כו'. </b>אין זה עמון ומואב שטהרו בסיחון כו'. ע\"כ שביעית נוהגת בה. רע\"ב. <b>והכי</b> איתא בהדיא בתוספתא דמני עיירות רבות מארץ בני ראובן וגד. ",
+                "<b>גזר ראב\"ע מ\"ש</b> לא שיעלוהו לירושלם. שהרי אין מעלין מ\"ש מח\"ל. עיין שלהי חלה. ובזמן שאין בית. אפי' מארץ אין מעלין. אלא פודין אותו ומעלין הדמים לאכלן בירושלים. ",
+                "<b>כמשיב על טרפון</b> בעבור טרפון. כמו על הדבר. ורבים כמוהו. ",
+                "<b>בבל מעשה ישן</b> נראה דהיינו מן גלות יויכין ואילך. שנתיישבו בה עם רב מישראל. וחזרו למטעתם. והיינו נמי דקאמר תו. מעשה נביאים. לפי שהיה מעשה קודם חורבן הבית. שהיו שם כמה נביאים שגלו אז החרש והמסגר ויחזקאל מכללם. גם דניאל היה מן הגולים לשם. "
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל ר\"ג הכתוב אומר לא יבוא עמוני</b> כו'. <b>כתי\"ט</b> ותמיהא בעיני מאי ס\"ד דר\"ג וכי לא ידע ר\"י מ\"ש בתורה. ונדחק מאד. גם ח\"ז מהר\"ן כ\"ץ ז\"ל חתר ליישב זאת בספרו פת\"ה. ולא נהיר לגמרי. <b>ואענה</b> אף אני חלקי מה שנראה לי בזה בעזה\"י. והוא שעם היות לא נעלם מר\"ג בלבולו של סנחריב. אעפ\"כ אסרו משום חזקה. שהרי הוחזק לעמוני. שמו מוכיח עליו. ונדונה חזקה. כדאיתא פ\"ק דכתובות ובתרא דקדושין שורפין וסוקלין על החזקות. ועוד דשוי נפשיה חתיכה דאיסורא. הודאת בע\"ד כמאה עדים דמי. והרי החזיק עצמו לעמוני. <b>ולזה</b> אמר ר\"ג בדיוק. הכתוב אומר לא יבוא עמוני. לא הזהיר על זרע עמון דווקא. אבל בלשון עמוני נכלל כל שנקרא כן. אפילו אינו מהם. רק מתייחס אחריהם. כמו שמצינו הכנעני מלך ערד. וזולתו. ועל כן אמר הכתוב בלשון זה. לאסור כל המוחזקים בשם עמוני. ואע\"פ שאינו מזרע אותן כפויי טובה הראשונים. שמאחר שנתיישבו באותה ארץ. אחזו במעשי יושבי הארץ הקודמין. <b>ועוד</b> מידי ספק לא יצא. והוא נאמן לפסול עצמו. <b>ואע\"ג</b> דכל דפריש מרובא פריש. הני מילי כשאין האיסור ניכר. אבל כשהאיסור ניכר. ושמו עליו. לא שייך למימר כל דפריש מרובא פריש. <b>ור\"י</b> ס\"ל הכא שאני. דלא הוחזק כלל. אנן סהדי שהגר עצמו לא ידע יחוסו באמתות. ולא קרא עצמו כן. כי אם על שם המדינה שבא משם. ואיהו דקמטעי נפשיה. כ\"ע ידעי שאינו עמוני ודאי. שהרי אין עמון ומואב במקומן. והתורה לא אסרה אלא המיוחסין אחר עמון ומואב שיצאו מחלציהם. <b>ומה</b> שלא נכתב זרע עמון ומואב. משום דהוי משמע אפילו נקבות. ומדלא כתיב עמון ומואב. לא משמע ליה למדרש מידי מדכתיב ביו\"ד היחס עמוני. דאי הוי כתיב עמון ומואב. הו\"א דווקא הראשונים נאסרו הם ובניהם עד דור עשירי בלבד. <b>ודכתיב</b> עד עולם. למימרא שאיסורן עולמית. ואין התר לאיסורן של עשרה דורות שלהן (שאפילו דור אחד קרוי עולם. כמ\"ש וישב שם עד עולם) אבל מדור עשירי ואילך. מותרין כולן. או דילמא אורחיה דקרא הוא. כדכתיב בן איש ישראלי. ולא כתיב ישראל. כך נ\"ל. ",
+                "<b>וצל\"ע </b>בהך ענינא. מאי שנא מהא דאיתא בספ\"ב דיבמות. גוי שקדש בזה\"ז. חוששין לקדושיו. שמא מעשרת השבטים הוא. ולא אמרינן כל דפריש מרובה פריש. ומה התם דמוחזק לן ביה דגוי הוא. ומסייעא ליה רובא דעלמא. כל שכן הכא דמוחזק לן. שאינו מן הרוב. דלא נימא דפריש מרובא. והיינו בדוכתא דקביע. דלא אזיל איהו לגבה. והכא אמאי התירוהו לבוא בקהל בכל גוונא. דמשמע לכאורה דכללא הוא לכל דרי ארץ עמון ומואב. ואפילו להתו' שם. שכתבו דווקא בדוכתייהו. דהוו להו רובא. חיישינן שמא מעשרת השבטים הוא. מ\"מ הכא בעמון ומואב נמי ליחוש עכ\"פ לדוכתייהו (שהבטחת הנביא ושבתי את שבות בני עמון. אינה חוזרת. ובהכרח תתקיים לעתיד. כמ\"ש במואב באחרית הימים. וכן יעד דניאל בעת קץ וגו'. ואלה ימלטו מידו אדום ומואב וראשית בני עמון) היכא דקביעי. דהא ודאי סנחריב לא עקר עמון ומואב ולא השמידם מגוי. שלא יזכר שמם עוד. אלא בלבלם והושיבם בארצות אחרות. ובודאי שייר מהם ג\"כ דלת עם הארץ. כדרך שעשה לישראל שהעבירו מארץ ירושתו. לבלתי השאיר להם שם ויורש עצר. מ\"מ נשארו רבים בארץ. כמו שמצינו אח\"כ בימי חזקיהו ויאשיהו מלכי יהודה. שהיו עדיין רבים מאפרים ומנשה ושאר השבטים במקומות מושבותם. וכן נשארו שם גם אחרי המחריב הראשון והאחרון. <b>לכן</b> נראה לי דודאי היכי דשכיחי עמון ומואב בדוכתייהו. חיישינן להו. ולא התירו כאן אלא לזה שבא לפניהם בבית המדרש. מטעמא דכל דפריש כו'. וכדאיתא בגמרא דר\"פ ת\"ה. וממילא נשמע להיכא דליתא לטעמא דרובא. דהיינו בדוכתיי' דקביעי. באיסורייהו קיימי. <b>אמנם</b> לתו' דר\"פ הערל משמע. שהתירו לעמון ומואב לגמרי בכל מקום שהם. ולא אבלבול דסנחריב לחוד סמכו בו ביום במנינן. אלא אחורבן דנ\"נ. <b>וזה</b> דוחק מבואר. וגם אחרי נ\"נ בודאי נשארו מעמון ומואב. שלא השמיד כולם. והיה בתחלת בית שני טוביה העמוני ידוע. כמ\"ש בספר נחמיה. ובודאי השאיר מהם עוללות כדרך שהותיר לישראל שארית גם בארץ. אחרי שהחריב ארצותם וכנ\"ל <b>ודקשיא</b> להתו' קראי דמוכחי דעמון ומואב היו אחר בלבולו של סנחריב. ומתוך כך רצו להכנס לדוחק אחר. לומר שלא הגלה אותם מארצם. אלא העביר את העם לערים. ",
+                "<b>ואין </b>מהצורך לדחוק בכך. אלא ודאי גלו בני עמון ע\"י סנחריב. וכדאיתא להדיא פכ\"ג דס\"ע רבה. שבשנת בוא תרתן. שטף עמון ומואב. ומ\"מ לא הלכו כולם בגולה. אלא הניח מהם. ג\"כ קצתם לעבוד האדמה שלא תשם. ולא עקר את הגבולין. ואיתא להא ולהא. ובודאי שלח ג\"כ מאומות אחרות ליישב המקומות הפנויים. שלא תהיה הארץ שממה (וכמו שעשה לא\"י כנ\"ל) אח\"כ נתערבו אלו באלו. ר\"ל עמון ומואב הראשונים יושבי הארץ מעולם. עם אותם שנתיישבו ביניהם מחדש. ונעשה כולן אומה אחת. שנקראת עמון ומואב עד היום. במקומן הידוע להם. וכמו שהיו ידועים עדיין בימי חכמי המשנה. כמו ששנינו כאן ובמ\"א. לכן בודאי היה להם שארית ופליטה אחר כל המחריבים. וכן אמר עליהם ישעיה ושאר מעט מזער. וכן נתנבא עליהם דניאל לעתיד כנ\"ז. עשי\"ע (סמ\"ו) ובהקישורים דרוש תפלת ישרים. "
+            ],
+            [
+                "<b> וכתב עברי</b> עיין לר\"מ שנקרא אשורי. שהוא המאושר שבכתיבות. לפי שאינו משתנה. ולא יפול בו דמיון לעולם. לפי שאותיותיו בלתי מתדמות ע\"כ. <b>זה</b> קצת נגד המציאות. וכבר הוצרכו חז\"ל להזהיר שלא יכתוב ההי\"ן חתי\"ן כו'. <b>אבל</b> האמת שנקרא מאושר. על שם הרמזים והסודות האלהיות הגנוזות בצורות אותיותיו ונקודותיו. מצורף למה שהם נאות ומשובחות בתמונתן יותר מכל כתב. ועיין בעליית הכתיבה. ",
+                "<b>ועל העור</b> לתי\"ט ואילו לענין כתיבת מגלה תנן על הספר כו' ולכך צ\"ע אמאי סגי הכא בעור ע\"כ. ",
+                "<b>ודבר </b>פשוט הוא לענ\"ד. דשאני התם במגלה לחוד איירי. וקמ\"ל דדינה על הקלף. משא\"כ הכא דבכל הספרים וכתבי קודש עסקינן. ודתיהן שונות. שיש מהן על הקלף. ויש מהן על הדוכסוסטוס. וס\"ת על הגויל. משו\"ה נקט עור. מילתא פסיקתא. דכייל לכולהו. דהא ודאי בעור מעובד קמיירי. דאין דרך לכתוב על הבלתי מעובד. וסתמו כפירושו. ולכל חד כדיניה. ומה לו להאריך בחנם. וכי היה לו לפרוט אחד אחד כהלכתו ומשפטו (אטו כי רוכלא ליחשיב וליזיל. הכא דאגב אורחיה בלחוד נקטיה) ואם היה אומר על הקלף. עדיין לא היה מספיק כאמור. וכל שכן אחר שעיקר הספרים. הוא הס\"ת. שדינו על הגויל. והוא העור השלם. שלא נחלק לשנים. כמ\"ש גויל אבני דלא משפיין. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>שאילת יעב\"ץ (סמ\"א) תמצא דברים נחמדים ומתוקים מדבש. ואם יזכני הי\"ת שיודפס ספרי זה שנית. יוצג מ\"ש שם בכאן. על מקומו. ",
+                "<b>המירם </b>נ\"ל שהוא כמ\"ש רש\"י עה\"פ שמעו נא המורים. שוטים. "
+            ],
+            [
+                "<b>פרושים</b> ע\"פ רע\"ב. <b>אמנם</b> יש בשם זה עוד שתוף הוראה אחרת. והוא שהם מפרשי התורה ע\"פ המסורת שבידיהם. <b>ולא</b> יעכב המשקל. כי הוא ע\"ד לקוחות דרוכות חלוצות. ודומיהם הרבה בלשון חכמים. ע\"ש התעצמות הפעולה בהם. ככה הוא הענין באלה שהם מתעצמים ומחזיקים מאד בפירושיהם. לא יזוזו מהם. אין רשאי ב\"ד שאחריהם לבטל דבריהם. לא כן הדבר בצדוקים קראים וכתותיהם. שהרשות נתנה ביד כל אחד מהם לפרש פירוש אחר. ולסתור דעת קודמיהם. וללכת כל איש אחר דעתו ועצתו כישר בעיניו. כעיר פרוצה אין חומה. "
+            ],
+            [
+                "<b>צדוקי גלילי</b> כמדומני הוא מכת הידועה בשם אסייעש בדברי יוסיפון שהיו חסידים שוטים שוכנים במדברות. <b>גם</b> באלה לא בחר ה'. כי עכ\"פ סרו מן התורה אשר הורו הזקנים השופטים והכהנים. מקבלי התורה דור מפי דור עד משה מסיני. והתחייבו בנפשם. ככתוב והאיש אשר יעשה בזדון וגו'. וכתוב אל תהי צדיק הרבה. לכן ספו תמו מן בלהות. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה ידים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a284f827eeccf6d0788b622377d84a5ae0405a0e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/Jerusalem, 1978.json	
@@ -0,0 +1,128 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Zavim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI",
+    "versionTitle": "Jerusalem, 1978",
+    "status": "locked",
+    "license": "PD",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' ישמעאל אומר כו' רע\"א </b> כו' דוגמא לזו המחלוקת ריש עירובין. <b>שוב</b> ראיתי בפיר\"ש שמביא מתוספתא דמטי בה נמי משום תלמיד אחד של ר\"י. וה\"ז דומה בדומה ממש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון רע\"ב ל\"ש לענין קרבן כגון ראה ג' ראיות. <b>ר\"ל</b> והפסיק יום טהור ביניהם. שלא היו שלש הראיות רצופות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן כדי שתי טבילות</b> ושני ספוגין. והוא שראה אחת בתחלת השעור כו'. והיינו דכתב הר\"מ שיעמוד הזוב שיעור שיהלך אדם כו' הדרך ההיא. כבר ראה ג' ראיות בזמניהן כו'. והכי איתא בת\"כ כו'. ובתוספתא שהביאה הר\"ש הגירסא משובשת. ע\"כ לשון תי\"ט. <b>ואין</b> בו הבנה ישרה. כי הר\"מ קאי ע\"ל המשנה ראה ראיה אחת מרובה. כלומר רצופה. והוא שאמר הר\"מ שיעמוד הזוב. כלומר שיעמוד בזיבה וימשך בה השיעור הזה. ממילא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן ודאי. מאחר שהתמידה הראיה משך זמן זה בלי הפסק (אולי הבין תי\"ט לשון יעמוד. דקאמר הר\"מ. שיפסוק. כמו ויעמוד השמן. דקרא. וזה שבוש הבנה). ",
+                "<b>אמנם </b>התוספתא שהביאה הר\"ש. פירשה חלוקה חדשה. שלא נזכרה במשנה זו וענינה. שראה ג' ראיות במשך זמן כזה. הנזכר כאן במשנה. אבל הפסיק ביניהם. שלא ראה ראיה אחת מרובה נמשכת כל הזמן הזה. אלא אחת בתחלתו. ואחת באמצעו. ואחת בסופו. קמ\"ל כמה יהא ההפסק הגדול שביניהם להחשבם שלש. ושעורו של הפסק קטן. לשיחשבו ראיה אחת. וזה הענין לא נזכר במשנה. <b>ותי\"ט</b> הרכיב שני הענינים יחד. ואינם עולים בקנה אחד. גם לא ידעתי מה עול מצא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. וצ\"ע בת\"כ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי תינוק. כתב תי\"ט ונ\"ל דהוי כעין מיעיט אחר מיעוט כו'. דהא איש משמעו בן י\"ג. כדתנן פ\"ה דאבות ע\"כ. <b>הו\"ל</b> לאתויי ההיא דתנן בפירוש ר\"פ בן סורר. כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יומו</b> עתי\"ט שכתב שעמד מרעיד ומשתומם איך שכחו משנתנו. <b>ולא</b> ידעתי למה חרד עלינו כל החרדה הזאת. לו הונח ששכחו אף אם לא ידעוה. מדוע ישתומם אדם גדול על כזה וכיוצא בה. כשגגה שיוצא מלפני השליט. והנא מצינו גם באמוראים מי שאליהו היה מצוי אצלו ואמר בארבעה ל\"מ כו'. <b>איברא</b> תו' התם. אספרי סמכו בהאי. והתם לא אדכר מדי. מר\"י דפליג. משמע דד\"ה היא. <b>ושמא</b> מגמרא דנזיר פליגי ר\"י כה\"ג. בש\"ז דזב. הועתק לכאן בטעות. א\"ד הכא ריה\"ג הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באסדא </b>עפ\"ד דברכות. ",
+                "<b>ה\"א טמאים מדרס</b> דאורייתא. <b>אע\"פ</b> שאסדא ונסר כו' דבסמוך. פשוטי כלי עץ נינהו. הנך דחזו למדרסות. טמאין. כדאיתא פרק אלו מומין. וכמ\"ש רע\"ב רפ\"ב דכלים. ",
+                "<b>בסוכה שכחה רע</b> לשון הר\"מ בחבורו. בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה כו' תזוז בו. ר\"ל כשנחבא אדם בסוכה. כמשמעה בכל מקום. ולטעמיה אזיל. דהכי נמי מפרש פ\"ק דמכשירין. <b>ופירושו</b> של כ\"מ שהעתיק תי\"ט. כסבור שגם הר\"מ מפרש סוכה כמו שוכה בשי\"ן שמאלית. <b>אינו</b> נראה ולא כיון יפה בדעת הר\"מ. <b>וצ\"ל</b> לפי דרך הר\"מ באילן יפה. ר\"ל שהסוכה עשויה בראש האילן. ",
+                "<b>הדלת </b>מהר\"ם הגיה ונקד הדלי\"ת כו' תי\"ט. <b>ולא</b> משמע הכי. מדעשוין בטיט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו מצד אחד </b>אפילו עלו מצד אחד. הר\"מ בחבור. <b>ואינו</b> נ\"ל דוק. ויש לפרש על ענין הקביעות והחבור דסמיך ליה קאי. ר\"ל אפילו אינן עשוין בטיט אלא מצד אחד. וכן קבוע במסמר מצד אחד בלבד. דיו. <b>ולפירוש</b> הנ\"ל קשיא תו. דהו\"ל למתני נמי לעיל איפכא. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במטה</b> במחגרת איירי. לרע\"ב לקוח מהר\"ש. <b>אמנם</b> לפיר\"מ ליתא. אלא בהא נמי פליגי ר\"י. ",
+                "<b>נוטלת </b>לשון יחידה. היא גרסת ר\"מ ורע\"ב. ואינהו גרסי נמי בזמן שמשאה. דקאי אאשה או אערבה. <b>אבל</b> באמת אין פירושם מתקבל. דכשהטמאה נושאת לבדה. מה לי משא כבד או משא קל. ודתי\"ט בזה אינם נשמעים. ",
+                "<b>אכן </b>הר\"ש ומהר\"ם גרסי נוטלות. לשון רבות. וכן משאן בכינוי. כך העקר בלי ספק. גם לפי ג\"א דלעיל. יתכן משאן ל\"ר. דקאי אבגדים. ",
+                "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b> משום דכחה של כסוסטרא יפה. <b>ואע\"פ</b> שכבר התנועעה ונזדעזעה. לא חשיב לה היסט זב מכחו. אלא מכח כחו. דהיינו הקשת הקול והברתו. הוא המרעיד ומפיל. כמו שנראה בקול חזק. שאפילו כותלי הבית נרעדים מחמתו. בלי שום פגישה בדבר קשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השדה </b>לשון מקרא הוא. שדה ושדות (קהלת ב'). ",
+                "<b>ספסלים </b>עיין פכ\"ב דכלים. ספסל ל\"ז. וחמשה גרסינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>פונדיות </b>מקובץ מן פונדיא (פכ\"ז דכלים) ואפונדתו (פרק הרואה) וגרסינן חמש. ל\"נ. ",
+                "<b>ששה כסאות</b> ה\"ג. <b>ולא</b> ידעתי סבה לחלק הגרסא בין ראשה לסופה. כמ\"ש תי\"ט. וכסאות מקובץ מן כסא. כסאות למשפט. הילכך ששה גרסינן. וכן להלן על שני כסאות ל\"ז. ",
+                "<b>טליות </b>אינו לשון רבים של טלית. שממנו יאמרו ז\"ל בלשונם טליתות של מצוה וכן הרבה. מכלל שתי\"ו טלית שרשית היא. בשקל חנית חניתות (ועיין עזר אור) אבל טליות מקובץ מן טליה (שענינו כמו טלאי ומטלית. שהיו\"ד נוספת במשקל משכית) שרשו טלה. בפלס בריה בריות קריה קריות. ",
+                "<b>כרע הזב טהורים</b> מדין משכב (ששוה מגעו למשאו) אבל טמאים במשא הזב. <b>כלומר</b> נטמאו מחמת הסטו של זב. שהזב נשאם והסיטם. נעשו ראשון לטומאה. ואין להם דין משכב לטמא אדם ובגדים. אף לא בגדים לבדם. שאין במה שנישא ע\"ג הזב אלא טומאת מדף. כדלקמן מ\"ו. ",
+                "<b>והיינו </b>לאחר שפרשו. אבל בשעת חבורם. הרי הם כאב הטומאה. עפ\"ה מ\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאים </b>נעשו תחלה. כדין אוכלין ומשקין. שאינם נעשים אב הטומאה לעולם. ",
+                "<b>הכל טהור</b> עתי\"ט עד דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. <b>אומר</b> אני דה\"ה לכף מאזנים. כמ\"ש שם בס\"ד. וא\"צ למחוק לבר מאהיל. וה\"פ כל שהמת נישא עליו כולו בכף מאזנים. טהור. לבר ממאהיל. ר\"ל בר ממאהיל. על המת ומאהיל על האדם או על הכלים. שמטמאם. אפילו אינו נישא עליהם. ובמשאו לא נטמאו. חוץ מן האדם שנטמא במגעו של מת והסטו. ",
+                "<b>מדף </b>עקרו מנדף. וכן עלה נדף. שרשו נדף. ויעיד עליו הדגש. היותו מחסרי הנו\"ן. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה טלית</b> הכא נקט טלית. שהיא בגד רחב. בכדי שתוכל עמוד עליה בהמה בשתי ידיה או רגליה. <b>להכי</b> לא נקט מטלית או טלאי. כמ\"ש לעיל טליות. שהן חתיכות קטנות. אפילו אינה אלא שלש על שלש. קרויה מטלית. ",
+                "<b>הסוס מטמא ברגליו</b> אם זב רוכב עליו. הכא נמי איירי שהבהמה עומדת. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי שטף במגע</b> אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. <b>אבל</b> הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ\"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע. ",
+                "<b>אבל לא במשא</b> וכ\"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או\"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ\"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ\"ל שמטמא הכל במשא. ",
+                "<b>עיין </b>פיר\"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע\"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. ",
+                "<b>בידוע </b>שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו\"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו\"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ\"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה. ",
+                "<b>צ\"ל </b>שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע\"י דבר שיש בו רו\"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו\"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ\"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא\"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט. "
+            ],
+            [
+                "<b>טמא </b>ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין. תי\"ט. <b>ולא</b> אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. <b>אבל</b> הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>הטהור </b>ר\"ל הנדבך. ",
+                "<b>מטמא שנים</b> כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. <b>ובזה</b> הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי\"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו\"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה. ",
+                "<b>המשכב והמושב והמדף</b> הטהורין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנושא והנישא ע\"ג משכב טהור</b> על גבי אתרווייהו קאי. <b>ר\"ל</b> על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע\"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע\"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ\"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע\"ג גתו. ובספ\"ק דעדיות טמא ע\"ג ע\"ה. הוא כמו ע\"י ע\"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> ע\"ל רע\"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ\"ח. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דכך כתב הר\"ש. אינו נ\"ל דהתם הא דלא מטמא כ\"ח. משום דכ\"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. <b>אלא</b> נ\"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה\"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ\"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקבל טומאה מנבלת עוף עצמה. כ\"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז\"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ\"ח דפרה מ\"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>יכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן האדם </b> כתי\"ט בשם הר\"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. <b>באמת</b> פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ\"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא שחמור ממנה בועל נדה</b> כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'. ",
+                "<b>אולי </b>ר\"ל בסיפא דברייתא דר\"ח מפרש לה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..cc6677043311b29fb496582d0baf3bbb0b666de6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Lechem Shamayim/Seder Tahorot/Lechem Shamayim on Mishnah Zavim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,126 @@
+{
+    "title": "Lechem Shamayim on Mishnah Zavim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Lechem_Shamayim_on_Mishnah_Zavim",
+    "text": [
+        [
+            [],
+            [
+                "<b>ר' ישמעאל אומר כו' רע\"א </b> כו' דוגמא לזו המחלוקת ריש עירובין. <b>שוב</b> ראיתי בפיר\"ש שמביא מתוספתא דמטי בה נמי משום תלמיד אחד של ר\"י. וה\"ז דומה בדומה ממש. "
+            ],
+            [
+                "<b>עיין </b>לשון רע\"ב ל\"ש לענין קרבן כגון ראה ג' ראיות. <b>ר\"ל</b> והפסיק יום טהור ביניהם. שלא היו שלש הראיות רצופות. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>שהן כדי שתי טבילות</b> ושני ספוגין. והוא שראה אחת בתחלת השעור כו'. והיינו דכתב הר\"מ שיעמוד הזוב שיעור שיהלך אדם כו' הדרך ההיא. כבר ראה ג' ראיות בזמניהן כו'. והכי איתא בת\"כ כו'. ובתוספתא שהביאה הר\"ש הגירסא משובשת. ע\"כ לשון תי\"ט. <b>ואין</b> בו הבנה ישרה. כי הר\"מ קאי ע\"ל המשנה ראה ראיה אחת מרובה. כלומר רצופה. והוא שאמר הר\"מ שיעמוד הזוב. כלומר שיעמוד בזיבה וימשך בה השיעור הזה. ממילא כבר ראה ג' ראיות בזמניהן ודאי. מאחר שהתמידה הראיה משך זמן זה בלי הפסק (אולי הבין תי\"ט לשון יעמוד. דקאמר הר\"מ. שיפסוק. כמו ויעמוד השמן. דקרא. וזה שבוש הבנה). ",
+                "<b>אמנם </b>התוספתא שהביאה הר\"ש. פירשה חלוקה חדשה. שלא נזכרה במשנה זו וענינה. שראה ג' ראיות במשך זמן כזה. הנזכר כאן במשנה. אבל הפסיק ביניהם. שלא ראה ראיה אחת מרובה נמשכת כל הזמן הזה. אלא אחת בתחלתו. ואחת באמצעו. ואחת בסופו. קמ\"ל כמה יהא ההפסק הגדול שביניהם להחשבם שלש. ושעורו של הפסק קטן. לשיחשבו ראיה אחת. וזה הענין לא נזכר במשנה. <b>ותי\"ט</b> הרכיב שני הענינים יחד. ואינם עולים בקנה אחד. גם לא ידעתי מה עול מצא בתוספתא שהעתיקה הר\"ש. וצ\"ע בת\"כ. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכל </b>לאתויי תינוק. כתב תי\"ט ונ\"ל דהוי כעין מיעיט אחר מיעוט כו'. דהא איש משמעו בן י\"ג. כדתנן פ\"ה דאבות ע\"כ. <b>הו\"ל</b> לאתויי ההיא דתנן בפירוש ר\"פ בן סורר. כי יהיה לאיש בן. בן ולא איש. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>רי\"א יומו</b> עתי\"ט שכתב שעמד מרעיד ומשתומם איך שכחו משנתנו. <b>ולא</b> ידעתי למה חרד עלינו כל החרדה הזאת. לו הונח ששכחו אף אם לא ידעוה. מדוע ישתומם אדם גדול על כזה וכיוצא בה. כשגגה שיוצא מלפני השליט. והנא מצינו גם באמוראים מי שאליהו היה מצוי אצלו ואמר בארבעה ל\"מ כו'. <b>איברא</b> תו' התם. אספרי סמכו בהאי. והתם לא אדכר מדי. מר\"י דפליג. משמע דד\"ה היא. <b>ושמא</b> מגמרא דנזיר פליגי ר\"י כה\"ג. בש\"ז דזב. הועתק לכאן בטעות. א\"ד הכא ריה\"ג הוא. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באסדא </b>עפ\"ד דברכות. ",
+                "<b>ה\"א טמאים מדרס</b> דאורייתא. <b>אע\"פ</b> שאסדא ונסר כו' דבסמוך. פשוטי כלי עץ נינהו. הנך דחזו למדרסות. טמאין. כדאיתא פרק אלו מומין. וכמ\"ש רע\"ב רפ\"ב דכלים. ",
+                "<b>בסוכה שכחה רע</b> לשון הר\"מ בחבורו. בסוכה שכחה רע והיא שנחבא בה כו' תזוז בו. ר\"ל כשנחבא אדם בסוכה. כמשמעה בכל מקום. ולטעמיה אזיל. דהכי נמי מפרש פ\"ק דמכשירין. <b>ופירושו</b> של כ\"מ שהעתיק תי\"ט. כסבור שגם הר\"מ מפרש סוכה כמו שוכה בשי\"ן שמאלית. <b>אינו</b> נראה ולא כיון יפה בדעת הר\"מ. <b>וצ\"ל</b> לפי דרך הר\"מ באילן יפה. ר\"ל שהסוכה עשויה בראש האילן. ",
+                "<b>הדלת </b>מהר\"ם הגיה ונקד הדלי\"ת כו' תי\"ט. <b>ולא</b> משמע הכי. מדעשוין בטיט. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אפילו מצד אחד </b>אפילו עלו מצד אחד. הר\"מ בחבור. <b>ואינו</b> נ\"ל דוק. ויש לפרש על ענין הקביעות והחבור דסמיך ליה קאי. ר\"ל אפילו אינן עשוין בטיט אלא מצד אחד. וכן קבוע במסמר מצד אחד בלבד. דיו. <b>ולפירוש</b> הנ\"ל קשיא תו. דהו\"ל למתני נמי לעיל איפכא. וק\"ל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>במטה</b> במחגרת איירי. לרע\"ב לקוח מהר\"ש. <b>אמנם</b> לפיר\"מ ליתא. אלא בהא נמי פליגי ר\"י. ",
+                "<b>נוטלת </b>לשון יחידה. היא גרסת ר\"מ ורע\"ב. ואינהו גרסי נמי בזמן שמשאה. דקאי אאשה או אערבה. <b>אבל</b> באמת אין פירושם מתקבל. דכשהטמאה נושאת לבדה. מה לי משא כבד או משא קל. ודתי\"ט בזה אינם נשמעים. ",
+                "<b>אכן </b>הר\"ש ומהר\"ם גרסי נוטלות. לשון רבות. וכן משאן בכינוי. כך העקר בלי ספק. גם לפי ג\"א דלעיל. יתכן משאן ל\"ר. דקאי אבגדים. ",
+                "<b>ונפל ככר של תרומה טהור</b> משום דכחה של כסוסטרא יפה. <b>ואע\"פ</b> שכבר התנועעה ונזדעזעה. לא חשיב לה היסט זב מכחו. אלא מכח כחו. דהיינו הקשת הקול והברתו. הוא המרעיד ומפיל. כמו שנראה בקול חזק. שאפילו כותלי הבית נרעדים מחמתו. בלי שום פגישה בדבר קשה. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>השדה </b>לשון מקרא הוא. שדה ושדות (קהלת ב'). ",
+                "<b>ספסלים </b>עיין פכ\"ב דכלים. ספסל ל\"ז. וחמשה גרסינן. "
+            ],
+            [
+                "<b>פונדיות </b>מקובץ מן פונדיא (פכ\"ז דכלים) ואפונדתו (פרק הרואה) וגרסינן חמש. ל\"נ. ",
+                "<b>ששה כסאות</b> ה\"ג. <b>ולא</b> ידעתי סבה לחלק הגרסא בין ראשה לסופה. כמ\"ש תי\"ט. וכסאות מקובץ מן כסא. כסאות למשפט. הילכך ששה גרסינן. וכן להלן על שני כסאות ל\"ז. ",
+                "<b>טליות </b>אינו לשון רבים של טלית. שממנו יאמרו ז\"ל בלשונם טליתות של מצוה וכן הרבה. מכלל שתי\"ו טלית שרשית היא. בשקל חנית חניתות (ועיין עזר אור) אבל טליות מקובץ מן טליה (שענינו כמו טלאי ומטלית. שהיו\"ד נוספת במשקל משכית) שרשו טלה. בפלס בריה בריות קריה קריות. ",
+                "<b>כרע הזב טהורים</b> מדין משכב (ששוה מגעו למשאו) אבל טמאים במשא הזב. <b>כלומר</b> נטמאו מחמת הסטו של זב. שהזב נשאם והסיטם. נעשו ראשון לטומאה. ואין להם דין משכב לטמא אדם ובגדים. אף לא בגדים לבדם. שאין במה שנישא ע\"ג הזב אלא טומאת מדף. כדלקמן מ\"ו. ",
+                "<b>והיינו </b>לאחר שפרשו. אבל בשעת חבורם. הרי הם כאב הטומאה. עפ\"ה מ\"ב. "
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>טמאים </b>נעשו תחלה. כדין אוכלין ומשקין. שאינם נעשים אב הטומאה לעולם. ",
+                "<b>הכל טהור</b> עתי\"ט עד דאפשר להיות נושא ונישא ולא יאהיל. <b>אומר</b> אני דה\"ה לכף מאזנים. כמ\"ש שם בס\"ד. וא\"צ למחוק לבר מאהיל. וה\"פ כל שהמת נישא עליו כולו בכף מאזנים. טהור. לבר ממאהיל. ר\"ל בר ממאהיל. על המת ומאהיל על האדם או על הכלים. שמטמאם. אפילו אינו נישא עליהם. ובמשאו לא נטמאו. חוץ מן האדם שנטמא במגעו של מת והסטו. ",
+                "<b>מדף </b>עקרו מנדף. וכן עלה נדף. שרשו נדף. ויעיד עליו הדגש. היותו מחסרי הנו\"ן. "
+            ],
+            [
+                "<b>היתה טלית</b> הכא נקט טלית. שהיא בגד רחב. בכדי שתוכל עמוד עליה בהמה בשתי ידיה או רגליה. <b>להכי</b> לא נקט מטלית או טלאי. כמ\"ש לעיל טליות. שהן חתיכות קטנות. אפילו אינה אלא שלש על שלש. קרויה מטלית. ",
+                "<b>הסוס מטמא ברגליו</b> אם זב רוכב עליו. הכא נמי איירי שהבהמה עומדת. כדלעיל. "
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>וכלי שטף במגע</b> אבל לא כלי חרס כדמסיק. משום שכלי חרס אינו מטמא מגבו. <b>אבל</b> הכניס ידו או ראשו לאוירו של כלי חרס. נ\"ל שנטמא הכלי. דלא אימעיט אלא ממגע. דהיינו מגבו. אבל לא מטומאה הבאה לו מאוירו. שאינה באה לו מתורת מגע. ",
+                "<b>אבל לא במשא</b> וכ\"ש שאינו מטמא בהסט. אבל הסט הזב עצמו. לא מבעיא או\"מ וכלי שטף. דמטמא. אלא אפילו כ\"ח מטמא. ואפילו מוקפין צמיד פתיל (חוץ מפכים קטנים. שאינם באים לכלל מגע) ואצ\"ל שמטמא הכל במשא. ",
+                "<b>עיין </b>פיר\"ש שהביא תוספתא (ומייתי לה נמי רע\"ב) אין לך דבר שאין בו רוח חיים מטמא בהסט. שאין מטמא בהסט אלא דבר שיש בו רוח חיים. ",
+                "<b>בידוע </b>שאין בהמה ונכרי מיטמאין בשום טומאה. אם כן מה בא לומר בדבר שאין בו רו\"ח ושיש בו. כאילו כל דבר שיש בו רו\"ח מיטמא בהסט. והא לא שייכא בהו טומאה. חוץ מן האדם בלבד. וכדתנן לקמן מ\"ג. ולמה הוסיף על לשון המשנה. ",
+                "<b>צ\"ל </b>שבזה הלשון נכלל בהמה ונכרי. שהם אמצעיים בענין ההסט. שאם הטמא מסיט את הטהור. או הטהור את הטמא. ע\"י דבר שיש בו רו\"ח כל שהוא. נטמא הטהור. ושאין בו רו\"ח. היינו כגון מטה וספסל. דבעינן מחגירין. וכן אילן וסוכה דרפ\"ג. שאין מביאין טומאת הסט אלא בכחן יפה. משא\"כ בבהמה דלא מפליג בין כחה יפה. לכחה רע. לעולם מביאה טומאת הסט. "
+            ],
+            [
+                "<b>טמא </b>ולקמן מפרש כיצד. ושאין כל הנישאין ע\"ג הזב שוין. תי\"ט. <b>ולא</b> אדע מה ראה לומר כן. הלא לפי הגרסא שלפנינו. בודאי כל הנישאים שוים בכך. שקודם שפרשו מטמאים שנים כו'. ולאחר שפרשו אינם מטמאים אלא אחד. <b>אבל</b> הוא הולך לשטתו. שמשנה הגרסא לקמן. ועמ\"ש בסמוך. ",
+                "<b>הטהור </b>ר\"ל הנדבך. ",
+                "<b>מטמא שנים</b> כל זמן שהוא מכביד עליו. ומתורת הסט. וכשפרש. אינו אלא ראשון כעליונו של זב. שהוא מדף. לטמא טומאה קלה. מטמא אחד ופוסל אחד בלבד. <b>ובזה</b> הגרסא דבסמוך האוכלין כו' והמדף מטמאין שנים (שנתקשה בה תי\"ט) נכונה. ולא משום דנעשה המדף אב הטומאה. וכן חו\"מ אינן נעשין אב הטומאה לעולם. אלא בשעת חבורן בלבד. מחמת שמכבידים על הזב. הרי כל הנוגע בהם. ניסט מחמתו של זב. ונחשב כנוגע בו. ומיד אחר שפרשו. לא נשארה בהם רק טומאה קלה. ",
+                "<b>המשכב והמושב והמדף</b> הטהורין. "
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנושא והנישא ע\"ג משכב טהור</b> על גבי אתרווייהו קאי. <b>ר\"ל</b> על הנושא ועל הנישא. ואינו לשון קצר. כאילו יאמר כל הנושא משכב. ונישא ע\"ג משכב (כי אז העקר חסר. ואינו מובן בכח המלה. ולא משמעות לו בלשון. שהם שני הפכים. הנושא הוא למטה. והנישא הוא למעלה. ואיך יאמר בשניהם בשוה ע\"ג) לכאורה הוא לישנא קטיעא מגומגם מאד. לא לשון ערומים. ושפתי חכמים ברור מללו. אבל תדע שיש מלות על גבי. משמשות הוראת מלות על ידי (והם כענין שמות נרדפים) כמ\"ש שלהי חגיגה מגב לגב. ובגמרא בדו ע\"ג גתו. ובספ\"ק דעדיות טמא ע\"ג ע\"ה. הוא כמו ע\"י ע\"ה ממש. וכן הדבר כאן מבואר היטב. "
+            ],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הכניס ראשו לאויר התנור טהור.</b> ע\"ל רע\"ב. דמחמת אדם לא מיטמא התנור. דכל המטמאים בגדים. אינם מטמאים אדם וכ\"ח. ",
+                "<b>ואע\"ג </b>דכך כתב הר\"ש. אינו נ\"ל דהתם הא דלא מטמא כ\"ח. משום דכ\"ח אינו מיטמא מגבו. והכא מתוכו מיירי. <b>אלא</b> נ\"ל דהיינו טעמא דטהור התנור. משום דתוכו אמר רחמנא. ולא תוך תוכו. וזה תוך תוכו הוא (עיין חולין כה\"א) שהטומאה אינה מונחת בתוכו של כ\"ח. אלא תוך תוכו. וכיון שאין התנור מקבל טומאה מנבלת עוף עצמה. כ\"ש שאינו מקבלה מן האדם שנטמא בה (ובזה לא נאמר. הז\"א מטמאיך לא טמאוני כו'. כדתנן פ\"ח דפרה מ\"ג. התם גזרת הכתוב היא. והכא רחמנא מיעטיה) פשיטא לא עדיף גברא דאתי מחמתה דנבלת עוף. מהיא גופה. ",
+                "<b>לפ\"ז </b>יכולני ליישב גרסת טהור וטהור כו'. בלי שום דוחק. אלא היא כפשטה וכמשמעה בחד פתרא. דהכניס ראשו בעודה בבית הבליעה קמיירי. טהור כל מה שבאויר התנור. לא חזינן ליה לתנור כדמלא טומאה. וטהור התנור. וכשר הדבר וישר. "
+            ],
+            [
+                "<b>חוץ מן האדם </b> כתי\"ט בשם הר\"מ בפירושו. ואמנם אמרו חוץ מן האדם. ר\"ל המת כו' והוקשה לו שהרי שורף פרה כו'. והבן זה. <b>באמת</b> פירושו זה לא כיפי [תלו] לה. ומ\"ש בטעם שלא שנו כאן שורף כו'. אין לי לב להבין. וכי מה כח מגע יפה מעסק אחר. שהוא משא בודאי. הלא מגע קל בכל מקום. ומה נשתנה באלה להחמיר. ומה הורע כח משא אצל זאת. זה דבר בלתי מובן. "
+            ],
+            [
+                "<b>אלא שחמור ממנה בועל נדה</b> כו' כתו' תימה כו' ושמא בסיפא דברייתא חשיב כו'. ",
+                "<b>אולי </b>ר\"ל בסיפא דברייתא דר\"ח מפרש לה. "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Jerusalem, 1978",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH990012730190205171/NLI"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "לחם שמים על משנה זבים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Lechem Shamayim",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b8b4df0f75358c82db56f1d936036c0b433297f7
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,387 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Berakhot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Berakhot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "כתב הר\"מ ז\"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל בסדר זרעים כו' (כמו שהביא התי\"ט בשמו בהקדמתו) עד לפיכך התחיל מאימתי קורין את שמע וכל מה שנתחבר אליו אח\"כ חזר לענין הסדר והוא לדבר במצות זרע הארץ. עכ\"ל ז\"ל. ריא\"ז כתב ראשית חכמה יראת ה'. על כן הי' סדר רבותינו הקדושים להתחיל סדר המשנה ביחודו של הקב\"ה ואמרו שחייב אדם לקרא ק\"ש לייחד שמו של הקב\"ה ולקבל עליו עול מלכות שמים ועול תורה והמצות ערב ובוקר שנאמר ובשכבך ובקומך עכ\"ל ז\"ל. ועי' במ\"ש בריש מס' אבות בשם הרב משה אלשיך ז\"ל: \n",
+                "<b>מאימתי. </b>בערוך הביאו בערך מתי. ונראה דגרס ממתי. וכ' ויש ששונים מאימתי ואלף תוספת כמו אלף דאזרוע זרוע ותרגום מתי אימתי. ומאן דגריס מאמתי אינו משובח שהוא כמו וכאמתים על פני הארץ ע\"כ. וכתב הר' שלמה שיריליו ז\"ל פי' הגאון ר' מצליח ז\"ל מ\"ם הראשון אינו עיקר והוא כמו מתי אבא ואראה פני אלהים. מתי אעשה גם אנכי לביתי ע\"כ. ונראה בעיני דמלת עד דחקתו ורצה לפרש כמה הוא שיעור של הקריאה משעה שהכהנים נכנסין עד סוף האשמורה כו'. ול\"נ דשפיר גרסי' מאימתי ומ\"ם הראשון עיקר והתחלת הזמן הוא דקא בעי והכי איתא בברייתא מאימתי מתחילין לקרא ק\"ש כו'. וכי קתני עד לשון קצר הוא וה\"ק ומשך זמנה עד סוף האשמורת וכו'. תדע דמאן דתני משעה וכו' לא קתני עד סוף וכו' כדאיתא בגמ' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בערבין. </b>גרסי' ול\"ג בערבית וכדגרסי' נמי בסיפא בשחרין כמ\"ש בסמוך בס\"ד. ובגמ' בעינן תנא היכא קאי דקתני מאימתי. ותו אמאי לא פתח בשחרית ברישא. ומשני דתנא אקרא כו' (כמו שהביא התי\"ט) ואיבעית אימא משום ברייתו של עולם דכתיב ויהי ערב ברישא ובתר ויהי בקר. ופריך א\"ה ליפתח במתני' דבסמוך במילי דערבית ברישא וליתני הכי בערב מברך שתים לפניה וב' לאחריה ובשחר מברך שתים לפניה ואחת לאחריה. ומשני דפתח בערבית משום קראי והדר מפרש דשחרית ואיידי דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית והדר פריש מילי דערבית: \n",
+                "<b>משעה שהכהנים כו'. </b>פי' הר' יונה ז\"ל משעה שהכהני' נכנסין לאכול בתרומתן שזהו יציאת הכוכבים דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי דהכי דרשינן בגמ' מאי וטהר טהר יומא. ושלשה דינים יש בענין הקדשים דתנן טבל ועלה אוכל במעשר העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים. פי' מע\"ש הוא קדשים קלים והיו אוכלין אותו הבעלים בירושלים. ואם נטמא הבעל כגון שנגע בנבילה או בשרץ צריך טבילה ומיד הוא טהור ואוכל ממנו בלא הערב שמש. אבל אם הוא כהן ונטמא צריך טבילה והערב שמש לאכול בתרומה. ואם נטמא טומאה יותר חמורה כגון זב או זבה וכיו\"ב שצריכין כפרה אין הטבילה והערב שמש מועיל לאכול קדשים דחמירי עד שיביא כפרתו הרי שזמן אכילת התרומה היא מביאת אור השמש ואילך. ולענין ק\"ש ג\"כ מאותה שעה ואילך קורין אותה. ע\"כ: ונראה דסתמא כר' יהושע דאמר בברייתא משעה שהכהנים מיטהרין לאכול בתרומתן (אח\"כ מצאתי מוגה בתלמודו של החכם החסיד ועניו כמה\"ר מלכיאל אשכנזי ז\"ל שהוא מוגה ע\"י הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל שהי' שלו בתחלה ומצאתי שנמחקה מלת מיטהרין מדברי ר' יהושע ונכתב במקומה נכנסין והשתא פשיטא וודאי דמתני' ר' יהושע) או כאידך סתמא דקתני בברייתא וחכמים אומרים משעה שהכהנים זכאין לאכול בתרומתן ודלא כר' אליעזר דאמר בברייתא משעה שקדש היום בערבי שבתות וגם דלא ככולהו הנך תנאי דפליגי עליה דמייתי להו בגמ'. ובגמ' מסיק בלישנא קמא דתרי תנאי אליבא דר\"א. לישנא אחרינא רישא לאו ר\"א הוא אלא סיפא דקתני עד סוף וכו' גרידא. וכ' הרי\"ף ז\"ל הלכך בין לפירוקא קמא ובין לפירוקא בתרא האי דקתני במתני' משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן איתא לרבנן וכיון דאיתא לרבנן עבדי' כוותייהו ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל סומכין אהא דר' יהודה. אמר המלקט. עיין במה שהקשו ע\"ז התירוץ תוספות ז\"ל: \n",
+                "<b>לאכול בתרומתן. </b>ראיתי שכתב הח' השלם הר' מנחם עזריה נר\"ו דיש ספרים ישנים דאישתכח בהו דלא גרסי מלת לאכול אלא משעה שהכהנים נכנסין לתרומתן וקמ\"ל דטבו\"י פוסל את התרומה במגעו דבר תורה. ומאן דתני לאכול בתרומתן בא ללמדנו דאין כפרתו מעכבתו מלאכול בתרומה כדאי' בגמ' ע\"כ. וע\"ש בספרו סימן א' שדקדק ג\"כ דקתני לתרומתן ולא קתני לתרומה. למימרא דתרומת דגן תירוש ויצהר שהיא חובה עלינו ודידהון היא הותרה להם בהערב שמש אע\"פ שלא הביאו כפרתן אבל לא תרומת הקדשים הבאה מנידר ונידב ל\"ש מיני דמים ל\"ש מיני דגן כגון המורם לכהן מחלות תודה ורקיקי נזיר וכן חזה ושוק וזרוע בשלה מן האיל דהא שלמים גופייהו ומותר הלחם שבתודה אע\"פ שנאכלין לכל אדם כפרה מעכבתם עכ\"ל נר\"ו ועי' עוד שם: \n",
+                "<b>האשמורת הראשונה. </b>נלע\"ד דשפיר טפי למגרס האשמורה בה\"א וכדכתיב בתהלים צ' ואשמורה בלילה דאילו האשמורת בתי\"ו הוי סמוך כדכתיב באשמורת הבקר בסדר בשלח. ואע\"ג דבשופטי' סימן ז' כתיב האשמורת התיכונה לא ילפי' מניה לאשמורת הראשונה נמי דהתם על דרך זרות נכתב כך. כך הי' נלע\"ד. אכן מצאתי שהחכם הרר\"י אשכנזי ז\"ל הגיה במשנתינו האשמורת בתי\"ו. וגם אני ג\"כ מסכים להגהתו ז\"ל. וסוף אשמורה ראשונה היינו שליש הלילה דשלש אשמורות הוי הלילה. והיא דעת ר' נתן. ומפ' בגמ' טעמיה מדכתיב האשמורת התיכונה מכלל דאיכא לפניה ולאחריה. ור' אלעזר נמי הכי ס\"ל בהדיא בברייתא בגמרא ויליף לה מקרא דכתיב ממרום ישאג ממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג הא תלתא שאגות כנגד שלש משמרות. ומפ' בגמ' דהא דלא קאמר בהדיא עד ד' שעות סימן מפורש מזה. למדך אגב אורחיה שיש היכר לכל אדם בדבר דכי היכי דאיכא משמרות ברקיע איכא נמי משמרות בארעא. וסימן לדבר משמרה ראשונה חמור נוער משמרה שניה כלבים צועקים משמרה שלישית תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה. ובגמ' מפ' אי בהאי סימנא תחלת משמרות קחשיב אי סוף משמרות ע\"ש. אבל רבי פליג בברייתא אר' נתן וס\"ל דד' משמרות הוי הלילה. ובגמ' מפ' טעמיה: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר עד שיעלה עמוד השחר. </b>פי' הר\"ש שיריליו ז\"ל עמוד השחר סמוך לאור היום מחשיך ומאפיל יותר מחשכו של לילה וקרוי עמוד השחר וכשמסתלק קרי עלה עמוד השחר ע\"כ. ובגמ' פירש\"י ז\"ל דמשמע לי' בשכבך כ\"ז שבנ\"א שוכבין יש בכלל זה כל הלילה. ור\"א ס\"ל ובשכבך כ\"ז שבנ\"א עוסקין לילך ולשכב וכן פי' הר' יונה ז\"ל והכריח הוא ז\"ל דבין חכמים בין ר\"ג כולהו מודו דלכתחלה צריך לקרותה מיד בצה\"כ ופלוגתייהו לא הוי אלא בדיעבד. דחכמים ס\"ל דאפילו בדיעבד אינו יוצא אלא עד חצות משום סייג. ור\"ג ס\"ל דבדיעבד יוצא כל הלילה. ע\"כ. והתם מאריך לפרש אם עבר חצות מה יהא דינו אליבא דרבנן. וכתב שיש מי שאמר דס\"ל לרבנן דאחר חצות קורא אותה בלא ברכות ואע\"ג דגבי ק\"ש של שחרית תנן דהקורא מכאן ואילך לא הפסיד. ומפרש בגמ' מאי לא הפסיד לא הפסיד הברכות. י\"ל דגבי ק\"ש של לילה החמירו יותר מפני שהלילה הוא זמן שינה ואם ידע שיכול לצאת מחיוב ק\"ש ומחיוב הברכות אחר חצות יאמר בלבו מה לי ולצרה הזאת להכריח עצמי לקרות מיד כיון שאחר חצות אוכל לצאת ידי חובה מן הכל. ונראה למורי הרב נר\"ו דס\"ל לרבנן שאפילו ק\"ש עצמה שהיא מה\"ת כל הלילה אינו קורא אותה אחר חצות שיכולין חכמים לפטרו ממ\"ע כ\"ז שעושין כן משום סייג או משום קיום המצוה עצמה. דהכי חזינן בלולב שמצותו מה\"ת יום ראשון ואפ\"ה כשחל יום ראשון בשבת פטרו חכמים ליטלו משום גזירה דשמא יעבירנו ד\"א בר\"ה וכן גבי סדין בציצית וכו' ע\"ש. ואיכא תו בגמ' בברייתא סברא רביעית דזמנה מתחיל משעה שהעני נכנס לאכול פתו במלח עד שעה שהוא עומד ליפטר מתוך סעודתו. פי' שהעני מקדים לאכול בעבור שאין לו נר להדליק וסיפא דזמנו של עני פליגא ודאי אכולהו תנאי דמתני'. ואפי' רישא דהתחלת זמנו של עני אסיקנא בגמ' שהיא מאוחרת מזמנו של התחלת הכהן הטמא לאכול בתרומה: \n",
+                "<b>מעשה ובאו כו'. </b>כ' בחדושי הרשב\"א ז\"ל מה ששנינו כאן מעשה ובאו בניו. נ\"ל דלאו למימרא שעשה ר\"ג כדבריו ודלא כרבנן אלא אדרבה אתא לאשמעי' מדעשה מעשה. דלא נחלקו עליו חכמים אלא בלכתחלה ומשום סייג. שאילו נחלקו עליו לא היה עושה מעשה כדבריו. וכדמשמע בגמ' וכדמוכח נמי סיפא דמתני' דקתני ולא זו בלבד אלא כל מה שאמרו חכמים עד חצות מצותה עד שעלהשיעלה עמוד השחר דאלמא בהא אף רבנן מודו בה. אבל בירושל' פרשוהו כמו שאר מעשה שהביאו בכ\"מ לומר שעשה מעשה כדבריו. ע\"כ בקצור: \n",
+                "<b>חייבין אתם לקרות. </b>ס\"א מותרין אתם לקרות וכ' הח' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל לפי גרסא זו הא קמ\"ל דלא הויא ברכה לבטלה אלא מותרין אתם לברך לפניה ולאחריה דו\"ק ע\"כ. אבל רש\"י ז\"ל כ' דל\"ג מותרין דאפי' שלא בזמנו תנן הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה וכ\"ה במהר\"י קארו ז\"ל בב\"י או\"ח סי' צ\"ט שכ' דמדקתני חייבין אתם לקרות אם לא עלה עמוד השחר אלמא דאילו עלה עמוד השחר לא היו חייבין לקרות. כלו' ואם קראו לא יצאו י\"ח כאילו הזידו ולא קראו ע\"כ. וע\"ש עוד שנתן טעם לשבח למ\"ש הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל דבניו של ר\"ג לא היו אנוסין אלא נמשך לבם אחר המשתה במשתה דרשות. שאם היו אנוסין כדאי הוא רשב\"י לסמוך עליו בשעת הדחק ולצאת י\"ח ק\"ש של ערבית אחר שעלה עמוד השחר כדלקמן: \n",
+                "<b>ולא זו בלבד אמרו. </b>ל\"ג מלת אמרו דהא בגמ' פריך אטו ר\"ג מי קאמר עד חצות דקתני ולא זו בלבד וכו' ומשני אלא ה\"ק להו ר\"ג לבניה אפי' לרבנן דקאמרי עד חצות מצותן עד שיעלה עמוד השחר והאי דקאמרי עד חצות כדי להרחיק אדם מן העבירה ע\"כ. ואי גרסי' בהדיא מלת אמרו מאי קפריך ומאי אצטריך לשנויי. והכי משמע ג\"כ מן הלשון שהעתקתי בסמוך מחדושי הרשב\"א ז\"ל. ומיהו בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל נמחקה כל זו הפסקא עם התלמוד הנזכר שעליה. אע\"פ שנכתבה בנוסחת המשנה גם שם באותו התלמוד המוגה. במשנה הוא דגרסי' לה ולא בגמ' בפסקא לא היא ולא תלמודה. הכוונה שמאחר שאין עליה תלמוד למה תבא בפסקא: \n",
+                "<b>אלא כל מה שאמרו. </b>אית דל\"ג מלת מה: \n",
+                "<b>הקטר חלבים כו'. </b>ז\"ל רש\"י של קרבנות שנזרק דמן ולאו דוקא נקט ר\"ע ז\"ל של עולת התמיד: \n",
+                "<b>מצותן וכו'. </b>ואילו אכילת פסחים לא קתני ש\"מ דאין מצותה אלא עד חצות ומתני' ראב\"ע היא ור' אליעזר נמי ס\"ל הכי. אבל בירושל' תנו במתני' ואכילת פסחים ואתיא כרבנן דהיינו ר' יהושע ור' עקיבא. וגם הח' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כ' ס\"א מצאתי הקטר חלבים ואברים ואכילת קדשים מצותן כו': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל בהקטר חלבים ואברים לא אמרו בו חכמים עד חצות כלל כו'. אמר המלקט הוא פירש\"י ז\"ל. ומצאתי כתוב עליו בשם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. פי' זה קשה הרבה דהא בגמ' פריך אמאי לא תני אכילת פסחים דתניא הלל בלילי פסחים ואכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ולפי פי' זה קשה אמאי לא פריך דאמאי לא תני קריאת [ר\"ל אם חשיב גם מה שלא עשו סייג א\"כ למה לא מקשה גם מקריאת הלל שלא עשו בו סייג] ותו דמה עניינו לכאן (ר\"ל למ\"ש עד חצות). וי\"ל שודאי אמרו עד חצות במס' זבחים פ\"ט דתנן איברים שפקעו מע\"ג המזבח קודם חצות יחזיר ואם לאחר חצות לא יחזיר וקאמר כאן עד שיעלה ע\"ה (ר\"ל מן התורה) עכ\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דאע\"ג דברש\"י ז\"ל אין כתוב שם מלת אברים רק והקטר חלבים דקתני הכא לא אמרו בו חכמים עד חצות. ס\"ל לר\"ע ז\"ל וגם להר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל דלאו דוקא דה\"ה דכונתו גם אאברים. וס\"ל להר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל דמתני' דקתני התם אברים שפקעו לאו דוקא דה\"ה חלבים אלא אורחא דמלתא קתני אברים שקשים להתעכל אבל חלבים דקלים להתעכל לא הוצרך לשנותם. כך נלע\"ד לדעת הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל. ומצאתי בס' כ\"י ישן פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל אבל בהקטר חלבים לא מצינו מפורש עד חצות אלא מדחזינן באכילת קדשים דכתיב בהו לא יניח ממנו עד בקר החמירו בהם חכמים ואמרו עד חצות ה\"נ בהקטר חלבים דכתיב בהו ולא ילין לבקר החמירו בו לומר עד חצות. אבל אם עבר ולא העלה החלבים והאברים עד חצות חייב להעלותן קודם שיעלה עמוד השחר כדתנן בפ\"ב דמגילה כל הלילה כשר לקצירת העומר ולהקטר חלבים ואברים ע\"כ. גם בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' רמ\"ה כ' דהקטר חלבים ואברים דקתני בהן עד שיעלה עמוד השחר לא עשו בהן רבנן הרחקה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>וכל הנאכלין ליום אחד וכו'. </b>לנאכלין לשני ימים ולילה אחד לא עשו חכמים הרחקה עד חצות דניכר הוא מתי יהיה שקיעת החמה אבל בלילה אינו ניכר. כ\"כ תוס' ז\"ל בזבחים ס\"פ איזהו מקומן (זבחים בדף נ\"ז:) והביאוה הם ז\"ל בפסחים פ' האשה דף פ\"ט. וגרסי' בגמ' ההוא זוגא דרבנן דאשתכור בהלוליה דבריה דריב\"ל אתי לקמיה דריב\"ל לבתר עמוד השחר א\"ל מהו למקרי ק\"ש של ערבית האידנא. א\"ל כדאי הוא רשב\"י לסמוך עליו בשעת הדחק (פי' שהרי אנוסים היו בסעודת מצוה) דארשב\"י משום ר\"ע פעמים שאדם קורא ק\"ש שני פעמים ביום אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנה\"ח ויוצא בהן י\"ח אחת של יום ואחת של לילה דאכתי איכא אינשי דגנו בההיא שעתא. א\"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שכבר עלה עמוד השחר אפי' קודם הנה\"ח. ואם איחר מלקרותה עד אחר שעלה עמוד השחר בלא אונס אלא ע\"י שכחה אפי' קרא אז לא יצא דשכחה הוי כמו פשיעה ומעוות לא יוכל לתקון. מספר לבוש תכלת סי' רל\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי כו'. </b>עיקר הגירסא בַּשְׁחָרִין הבי\"ת בפתח והשי\"ן בשוא והחי\"ת קמוצה. וכן באזהרות ערבים ושחרים. וגם החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל כ' בַּשְׁחָרִין גרסי' כמו בַּשְׁעָרִים ע\"כ. ובזהר פ' פינחס ד' רמ\"ג ברע\"מ דייק ויהיב טעמא למאי דקתני בשחרין תרין ולא אמר בשחר ע\"ש. ואע\"ג דלא שייך ההוא טעמא ברישא גבי בערבין אעפ\"כ נראה דגרסי' גם ברישא בַּעֲרָבִין: \n",
+                "<b>משיכיר בין תכלת ללבן. </b>ה\"ר שלמה שיריליו ז\"ל פי' תכלת הוא דג חלזון שצבעו ירוק וירדי בלע\"ז ע\"כ. וה\"ר אברהם ן' עזרא ז\"ל בריש פ' תרומה כ' תכלת אמר יפת שהוא כדמות שחרית כי הוא תכלית כל הצבעים והכל ישובו אליו והוא לא ישוב במעשה אדם לעולם. ואנו נסמוך על רז\"ל שאמרו שהוא ירוק ע\"כ. והפי' הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל קרוב לפי' תוס' ז\"ל. וז\"ל בין תכלת שבה בציצית שהיה קבוע בו תכלת וגם שני חוטין לבן ועושין בו חוליא של תכלת וחוליא של לבן ע\"כ. ולזה הפי' הסכים ה\"ר יונה ז\"ל שכ\"ה בירושלמי. ובברייתא פליגי בהא ר\"מ ור\"ע ואחרים דר\"מ אומר משיכיר בין זאב לכלב ור\"ע אומר כדי שיכיר בין חמור לערוד ואחרים אומרים כדי שיראה חבירו ברחוק ד\"א ויכירנו. ורב הונא פסק הלכה כאחרים שאמרו משיראה את חבירו הרגיל קצת עמו ברחוק ד\"א ויכירנו. וכתב בית יוסף שם סי' נ\"ח דלהרא\"ש ודאי משיכיר בין תכלת ללבן ומשיראה את חבירו ברחוק ד\"א ויכירנו הכל שיעור א' הוא כדאמרי' בירושל' ע\"כ. ובגמ' תניא רשב\"י אומר פעמים שאדם קורא ק\"ש שני פעמים בלילה. אחת קודם שיעלה עה\"ש. ואחת לאחר שיעלה עה\"ש. ויוצא בהן י\"ח אחת של יום ואחת של לילה. וכ' התוס' דהא דנקט רשב\"י לאחר שעלה עה\"ש לאו דוקא מיד הוא דהא צריך להמתין לכה\"פ שיעורא דמתני' עד שיכיר בין תכלת וכו'. וכ' בית יוסף עליהם דצ\"ל שהם סוברים דהא דרשב\"י בשעת הדחק היא ואפ\"ה לא יקרא עד שיכיר בין תכלת וכו'. ומתני' הכי קתני מאימתי קורין בשעת הדחק משיכיר וכו'. אבל אין כן דעת ה\"ר יונה והרשב\"א ז\"ל אלא שיעורא דמתני' בשלא בשעת הדחק הוא. ודרשב\"י בשעת הדחק היא. ומש\"ה הוי תיכף שעלה עה\"ש והכי ס\"ל לרבינו בעל הטורים ולרב אלפס והרמב\"ם ז\"ל שמיד שעלה עה\"ש קורא בשעת הדחק וכן הלכה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בין תכלת לכרתי. </b>פי' ר\"ע ז\"ל כרתי כרישין פורוש בלע\"ז ע\"כ. אמר המלקט כ' רבינו יונה ז\"ל על מי שפי' כך דאינו דמה ענין תכלת אצל כרתי אלא ודאי הנכון כמו שפי' הרב ר' נתן בעל הערוך ז\"ל דכרתי הוא מין צבע שקורין הנדי ודומה לתכלת ולפיכך אמרו דמשיכיר בין זה לזה הוא זמן התחלת ק\"ש לכתחלה ומשם ואילך זמן קימה לרוב בנ\"א והכי משמע בירוש' עכ\"ל ז\"ל. וכ\"כ ג\"כ תוס' ז\"ל בחולין פ' אלו טריפות (חולין ד' מ\"ז) וכ' עוד שיש גורסין לכרתן והכל אחד ע\"כ. וגם בתוס' דפ' לולב הגזול (סוכה ד' ל\"א ע\"ב) ופי' הר\"ש שיריליו ז\"ל דר\"א מחמיר הוא שלא הגיע הזמן עד שיכיר בין תכלת לכרתי ע\"כ: \n",
+                "<b>וגומרה עד הנץ החמה. </b>מלת וגומרה ר\"ל וקורא אותה מלשון ותיקין גומרין אותה קודם הנה\"ח מעט כדי שיסיימו אותה ואת ברכותיה עם הנה\"ח ויסמכו לה התפלה משום דכתיב ייראוך עם שמש. והרמב\"ם ז\"ל מפרש שהיא דעת ר\"א והכי מוכח בגמ' ס\"פ מי שמתו גבי בבא דירד לטבול אם יכול כו' עד שלא תנץ החמה דפריך לימא תנן סתמא כר\"א ומשני אפי' תימא ר' יהושע כו' כדכתבי' התם. וברב אלפס ורבינו יונה ז\"ל משמע דל\"ג מלת וגומרה ופי' ר\"י ז\"ל עד הנה\"ח כלומר סוף זמנה לכתחלה עד שתנץ החמה כו' וכ' בס' תי\"ט דנראה דהטור א\"ח כו' וגם בתוס' דפ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ד ע\"ב). ועי' בס' לבוש החור סי' תפ\"ח. וגם הר\"י ז\"ל מחקה וכ' כן מצאתי וכן נ\"ל דהא ר\"י אינו אומר וגומר עד ג' שעות ע\"כ: \n",
+                "<b>עד ג' שעות. </b>בפי' ר\"ע ז\"ל עד סוף שעה שלישית ע\"כ. אמר המלקט כ' החכם ה\"ר אפרים אשכנזי חתנו של רש\"ל ז\"ל. עי' בגמ' דף ג' ע\"ב קדמו עיני אשמורות כו' שכן דרך מלכים לעמוד בשלש שעות שית דליליא ותרתי דיממא הו\"ל שתי משמרות. ופי' רש\"י ז\"ל ותרתי דיממא ששאר מלכים ישינים שדרכן לעמוד בשלש שעות ביום בתחלת שעה שלישית ע\"כ. ונ\"ל לפרש הגמ' לפי פי' הרמב\"ם ז\"ל ור\"ע ז\"ל כך שהם סוברין דמיעוט מן המלכים דרכן לעמוד בתחלת שעה שלישית ורובא דרובא דרכן לעמוד בסוף שעה שלישית וה\"ק דוד המע\"ה קדמו עיני שתי אשמורות אפי' לפני מיעוט המלכים שמקדימין לעמוד בתחלת שעה שלישית. ובכן מיושב מ\"ש שכן דרך מלכים לעמוד בשלש ולא אמר בתחלת שלש ולא בסוף שלש ודו\"ק עכ\"ל ז\"ל. ובס' יראים סי' י\"ג פי' עד התחלת שעה שלישית וכן דעת רבינו שמחה אבל רוב הפוסקים ז\"ל הסכימו עד סוף שעה שלישית: \n",
+                "<b>לא הפסיד כו'. </b>דעת הר\"מ ז\"ל דלא הפסיד הברכות אפי' כל היום כולו. אבל רבינו האי ז\"ל ס\"ל דוקא עד שעה ד' שהיא זמן תפלת השחר לר\"י מברך ב' לפניה וא' לאחריה. אבל מכאן ואילך הפסיד שכר הברכות. ואם ברך עובר על לא תשא ע\"כ. וכ' בספר כל בו סי' כ\"ט בשם בעל ההשלמה דהא דאמרי' הקורא מכאן ואילך לא הפסיד הברכות הה\"נ לקורא קודם זמנה מעט ולפיכך המקדים לקרותה קודם צה\"כ קרוב לתפלת המנחה לא נחוש בברכות לבטלה ע\"כ: וכ' ה\"ר רבינו יונה ז\"ל ויש לשאול מה בא להשמיענו שלא הפסיד כאדם שקורא בתורה שזה דבר פשוט הוא. ותירץ הרב ר' שלמה מן ההר ז\"ל דאתא לאשמעי' שאע\"פ שדברים שבכתב לא ניתנו לאמרם בע\"פ ושאר פסוקים אינו יכול לקרות אפ\"ה ק\"ש יכול לקרותה ע\"פ ואע\"פ שאינו קורא אותה לשם חובה. דכיון שניתנה לאמרה ע\"פ לחובה יכול לאמרה אפי' שלא לחובה כל הפעמים שירצה ע\"כ. ובירושלמי דפרקין ודפ\"ק דשבת ודפ' כל כתבי דייק ר' אבא לשנויי ארשב\"י דאמר כגון אנו שעוסקים בתלמוד תורה אפי' לק\"ש אין אנו מפסיקין דאזיל לשיטתיה דאמר בכמה דוכתי ואיתא נמי בירוש' דס\"פ בתרא דהוריות דמשנה עדיפא ממקרא דהעוסק במקרא מדה ואינה מדה ומתני' דקתני הקורא מכאן ואילך יש לו שכר לבד כקורא בתורה ודייקי' מינה הא בעונתה כקורא במשנה במי שתורתו אומנתו מיירי הלכך כיון דשקולין הן לא יחליפו משנתן בעבורה. אבל במי שאין תורתו אומנתו אף ממשנה עדיפא בעונתה ומפסיקין. ורבנן סברי דמקרא ומשנה שוין הלכך על כרחך לא תידוק הא בזמנה כמשנה אלא הא בזמנה חביבה מכל עסק תורה בין למי שתורתו אומנתו בין למי שאין תורתו אומנתו ועל דרך שכתבו תוס' ז\"ל כאן בגמ': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א כו'. </b>נלע\"ד דהא דקתני בערב כל אדם יטו ויקראו ולא קתני בערב יטו ויקראו אע\"ג דפשיטא דאכל אדם קאי אפשר לומר על צד הדוחק דה\"ק דאע\"ג דמסתמא רוב בנ\"א יגיעים ועייפים לעתותי ערב ומסתמא הן מוטין ולא ניחוש למיעוטא שאינן מוטין קמ\"ל דאפ\"ה כל אדם צריכין להטות לדעת ב\"ש וכן בבקר ודאי כולן צריכין לעמוד: \n",
+                "<b>ובה\"א כו'. </b>ומיהו מודו ב\"ה דמהלך בדרך צריך לעמוד בפסוק ראשון דבעי כונה וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו כדאי' בגמ' בר\"פ היה קורא: \n",
+                "<b>שדרך בנ\"א שוכבים. </b>פי' שדרך בנ\"א בסתם לשכב דהיינו כל הלילה כי יש בנ\"א שאינם הולכים לישן אלא סמוך לבקר. ובשעה שדרך בנ\"א לעמוד. כך מצאתי. ובעירובין דף י\"ג אמרי' מפני מה זכו ב\"ה לקבוע הלכה כמותם מפני שנוחין ועלובין היו ושונין דבריהם ודברי ב\"ש שאע\"פ שיש להם ראיה מן המקרא דורשין את המקרא של ב\"ש למה בא. במשנתינו זאת וכן גבי פלוגתא דחושב לשלוח יד בפקדון דבס\"פ המפקיד. ולא עוד אלא שמקדימין דברי ב\"ש לדבריהם כאותה ששנינו בסוכה פ\"ב מעשה שהלכו זקני ב\"ש וזקני ב\"ה. ובירוש' פ' הישן פריך או נאמר תניא חמתון סבין מנון ואקדמון (פי' התנא רבי שסדר המשנה ראה שזקני ב\"ש היו זקנים מזקני ב\"ה לכן הזכיר זקני ב\"ש קודם). ומשני הו\"ל למימר זקנינו וזקניכם (פי' שהיה לו לומר לשון של ב\"ה אלא ש\"מ שב\"ה בעצמם הזכירו דברי בית שמאי קודם): \n",
+                "<b>וסכנתי בעצמי מפני הלסטים. </b>נראה לי דה\"פ שבאו עליו לסטים כבר ושללו אותו. ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל. ונלע\"ד דהכי דייק לישנא דבעצמי כלומר בעצם גופי סכנתי אמנם כל כליו כבר נבזזו ונשללו. וגם דלא הו\"ל למתני מפני רק בלסטים אלא ודאי ה\"פ מפני הלסטים שכבר שללוני סכנתי גם בעצם גופי: \n",
+                "<b>לחוב. </b>כ' ה\"ר מנחם דילונזאנו ז\"ל לחוב בשורק ע\"כ. ודוקא מפני שהטה לכתחלה לעשות כדברי ב\"ש נתחייב מיתה אבל אם היה מתחלה מוטה אפי' ב\"ה מודו דיכול לקרות כך כמו שהוא מוטה וגם בשל שחרית אם היה עומד קורא כמו שהוא מעומד אע\"פ שאינו שליח צבור. ובירוש' דפרקין ודפ' הנחנקין ודפ' אין מעמידין גם בריש מדרש שה\"ש גרסי' דברי סופרים חביבין מדברי תורה תדע שהרי ר\"ט אילו לא קרא לא היה עובר אלא בעשה וע\"י שעבר על דברי ב\"ה נתחייב מיתה ע\"ש ופורץ גדר ישכנו נחש ע\"כ. וגם נהג ר\"ט כב\"ש גבי פירות שביעית שלא בטובה ואסתכן וכמ\"ש בשביעית פ\"ד סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשחר וכו'. </b>מפ' בירו' שהן ז' ברכות כנגד שבע ביום הללתיך וכן תמצא ג\"כ בא\"ח סי' נ\"ח בב\"י שאין פוחתין משבעה קדישים בכל יום כדמפ' להו התם שכתבו הגאונים ז\"ל שהם ע\"ש שבע ביום הללתיך ע\"ש. וכ' בס' הרוקח סי' שי\"ט שאל ר' יצחק הגר מה חטא בקר מן הערב שבערב אומרים שתי ברכות לפני ק\"ש ושתים לאחריה ובבקר רק אחת לאחריה. והשיב לו ר\"ת לפי שבשחר יש מצות ציצית משא\"כ בערב ע\"כ. ובס' לבוש תכלת רסי' נ\"ח מ\"כ ולפי שבסדר הזמן קדים הערב לבקר דכתיב ויהי ערב ויהי בקר לכך לקחו הד' שהם הרוב לערבית שהוא קודם והג' הנותרים הניחו לבקר כי זריזין מקדימין למצות ע\"כ וז\"ל ג\"כ שם בסי' רל\"ו כי מפני שערבית קודמת לשחרית דהא הלילה הולך אחר היום שיבא לקחו הרוב של השבע בתחלה ואז\"ל כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה ע\"כ: \n",
+                "<b>אחת ארוכה ואחת קצרה. </b>אשתים שלפניה קאי וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט זה פי' הרמב\"ם ז\"ל וכ' עליו הר\"ש שיריליו ז\"ל ודיקא כוותיה דלא קתני לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח שלא לפתוח אינו רשאי לפתוח ע\"כ. אבל רש\"י ז\"ל פי' דאשתים שלאחריה דערבית קאי. ור\"ת ז\"ל פי' אחת ארוכה ר\"ל בין ארוכה בין קצרה ועמ\"ש ברפ\"ה דתמיד. וז\"ל ה\"ר יונה ז\"ל בקיצור והק' טובא ה\"ר יעקב ז\"ל על פי' רש\"י ז\"ל ומש\"ה פי' אחת ארוכה ואחת קצרה ר\"ל שאם ירצה יאריך בהם שיזכיר יציאת מצרים ואם ירצה יקצר בהם שלא יזכיר בה יצ\"מ ואחת ארוכה דקתני ר\"ל בין ארוכה בין קצרה ודומה לזה מאי דאמרי' אחת בתולות ואחת בעולות שר\"ל בין בתולות בין בעולות ומ\"ש מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אינו חוזר לראש אלא מלתא באנפי נפשה היא שהברכות שהן ארוכות כגון קידוש והבדלה אין לו לקצר ממטבע שלהן כלום. ומקום שאמרו לקצר כגון ברכת בפה\"ג וכיו\"ב אין לו להאריך בהן. ומ\"ש אח\"כ לחתום אינו רשאי שלא לחתום הוא פי' מה שאמר תחלה מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר ור\"ל ברכה שהיא ארוכה וצריכה חתימה אינו רשאי לקצר כלל מהמטבע שלה מפני דאם יקצר לא יצטרך לחתום בה ואינו רשאי שיעשה בענין שלא לחתום. וברכה שהיא קצרה ואין לו לחתום בה אינו רשאי הוא להאריך במטבע ולהוסיף בה אח\"כ שא\"כ יצטרך לחתום ומקום שאמרו שלא לחתום אינו רשאי לחתום ע\"כ. עוד בפי' ר\"ע ז\"ל לחתום בברוך וכו' אמר המלקט זהו פי' רש\"י ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' לחתום ר\"ל שיפסיק במקום שאינו רשאי לפסוק ע\"כ. ונראה שפי' דבריו שיפסוק וכו' היינו נמי אף שיחתום בברוך שכן כ' בפ\"א דה' ק\"ש ועי' עוד שם בכ\"מ: \n",
+                "<b>מקום שאמרו כו'. </b>בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' ת\"ע כ' וכמו ששנינו בפ\"ק דברכות מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר לקצר אינו רשאי להאריך לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח לחתום אינו רשאי שלא לחתום ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזכירין כו'. </b>נלע\"ד דאי הוה תני זוכרין הוה משמע דסגי שיזכור בלבבו להכי תני מזכירין דבעינן שיזכור בפה. ירושלמי תמן אמרין לא יתחיל ויאמר ואם התחיל גומר ורבנן דהכא אמרין מתחיל ואינו גומר. מתניתין פליגא על רבנן דהכא מזכירין יצ\"מ בלילות. ומשני ר' בא בשם רב יהודה בשם רב שיאמר מודים אנחנו לך שהוצאתנו ממצרים ופדיתנו מבית עבדים להודות לשמך. מתני' פליגא על רבנן דתמן ויאמר אינו נוהג אלא ביום. כל פרשת ויאמר אינו נוהג אלא ביום ע\"כ: \n",
+                "<b>כבן שבעים שנה. </b>הייתי נראה זקן ולא זקן ממש אלא שהלבינו וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן מפורש בפ' תפלת השחר. והירוש' נראה דפליג אתלמודא דידן וס\"ל דזקן ממש היה. שהביא ברייתא שכתוב בה אע\"פ שנכנס לגדולה האריך ימים וקאמר עלה הדא ברייתא אמרה שהגדולה מקצרת ימים ע\"כ. ולדידיה מאי כבן ע' דקרוב לשבעים היה בן ס\"ח או ס\"ט. ומ\"מ אפי' הירושלמי מודה שכשנתמנה קטן היה ואדרבה אומר שלא היה רק בן שש עשרה כמו שמוכיח שם עלה ז'. וגם בפ\"ד דתעניות דף ס\"ז ע\"ד. והבבלי ס\"ל שהיה בן י\"ח: \n",
+                "<b>שנא' כו'. </b>נ\"ל דהאי שנאמר מדברי ר' אלעזר הוא. ה\"ר יהוסף ז\"ל. ואיני יודע מה מלמדנו שכולן דברי ר' אלעזר בשם בן זומא ות\"ק דסתם רישא דמתני' אפשר ראב\"ע. וכ' הרשב\"א ז\"ל בחדושיו עד שדרשה בן זומא כ' הראב\"ד ז\"ל תמה אני בתחלה שלא היו מזכירין יצ\"מ בלילות נמצא שלא היו אומרים לא פ' ציצית ולא אמת ואמונה א\"כ שתים לאחריה היכי משכחת לה. ונ\"ל כי מ\"ש ולא זכיתי מן התורה קאמר ולעולם היו קורין פ' ציצית ואמת ואמונה מדברי חכמים ע\"כ. ואני תמה ע\"ז על הקושיא ועל תירוצה. דודאי לא היו קורין אותה פרשה כלל ואפ\"ה היו אומרים שתים לאחריה אלא שלא היו אומרים אמת ואמונה אלא מודים אנחנו לך כדאיתא לקמן בפ' היה קורא גמרא אלו הן בין הפרקים. ולא שהיו אומרים באותו נוסח שאמרו שם שמזכירין בו יצ\"מ אלא שמשם אנו למדים שלפי הפרשיות שהיו קורין היו עושין נוסח הברכה שלאחריה ולעולם לא היו קורין פ' ויאמר כלל שאילו היו קורין לא היה אומר לא זכיתי שתאמר ולקמן בפ' היה קורא משמע שבמקצת המקומות לא היו קורין אותה כלל וה\"נ משמע בירושלמי מפני מה תקנו בשחר שתים לפניה ואחת לאחריה ובערב שתים לפניה ושתים לאחריה ואמרו כדי להשוות מדת יום למדת לילה כלומר דבשחר קורא ג' פרשיות וג' ברכות הרי שש. ובערב ב' פרשיות וד' ברכות הרי שש כדי להשוות מדת יום למדת לילה. וחד אמר משום שבע ביום הללתיך כלומר שבע ברכות. אלמא פעמים שלא היו קורין פרשה ויאמר כלל ואפ\"ה היו מברכים שתים לאחריה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>לימות המשיח. </b>נ\"א את ימות המשיח: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אם כיון לבו יצא. </b>פי' ר\"ע ז\"ל אם כיון לבו לקרות כנקודתן וכהלכתן וכו' אמר המלקט כן פי' תוס' ז\"ל וכך נראה קצת שפי' הרמב\"ם ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יונה ז\"ל הנכון דקורא להגיה ר\"ל שהיה מגיה ודרך המגיה הוא כשמביט בשני הספרים שלפניו כדי לתקן מהאחד לחבירו שפעמים מזכיר התיבות והפסוקים כמו שזה ג\"כ דרך הסופר בשעה שכותב לבטא בשפתים. ומש\"ה אמר שאם היה קורא בזה הענין מתחלה ונתכוין אח\"כ כשהגיע לפ' ק\"ש לקרות כל הפסוקים כלם כדינם יצא ע\"כ. ובירושלמי א\"ר בא זאת אומרת ברכות אינם מעכבות. פי' מדלא קתני אם כוון לבו ואמר ברכותיה יצא ודחי לה. ועי' במ\"ש בפ\"ה דתמיד סוף סי' א'. וכ' בב\"י א\"ח סוף סי' מ\"ו וז\"ל מצאתי להרשב\"א ז\"ל בתשובה וז\"ל הא דתנן היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא אם כוון לבו יצא מסתברא דחוזר ואומר ברכות בפני עצמן ואע\"פ שאינו קורא ק\"ש שהברכות לא נתקנו על ק\"ש תדע שהרי אינו מברך על קריאת שמע וכ\"כ בא\"ח משמו דהא דתנן ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא דמסתברא שחוזר ואומר ברכות בפ\"ע מן הטעם הנזכר ע\"כ. וכ' בב\"י שם סי' ס' שכ' הרא\"ש ז\"ל בשם ר\"ה גאון ז\"ל דהא דאמר בירושל' זאת אומרת ברכות אינם מעכבות היינו לומר שאין סדרם מעכב אבל מ\"מ צריך הוא לקרות את שתיהן ודייק מדקאמר הגמ' לעיל בספ\"ק לעולם דאמר אהבה רבה ולא אמר יוצר אור וכי מטא זימנא אמר ומאי ברכות אינם מעכבות לקדם אלמא סתמא דגמ' ס\"ל דסדרן אינו מעכב אבל אם לא אמר כלל מעכב. והא דדייקי' בירושל' דברכות אינם מעכבות היינו ביחיד אבל בצבור מעכבין בההיא דקתני אמר להם הממונה ע\"כ וכ\"כ הרשב\"א ז\"ל וכו' עד ומשמע מדבריהם דלמ\"ד ברכות מעכבות זו את זו כלומר שאם לא אמר אלא ברכה א' חברתה מעכבתה ואף ידי זו שבירך לא יצא הה\"נ אם קורא ק\"ש בלא ברכותיה אף ידי ק\"ש כתקנה לא יצא ולמ\"ד ברכות אינם מעכבות זא\"ז אם קרא ק\"ש בלא ברכותיה ידי ק\"ש מיהא יצא ע\"כ. ותמצא תשובת הרשב\"א ז\"ל זו בסימן מ\"ז ובסי' ס\"ט: \n",
+                "<b>ואם לאו לא יצא. </b>ס\"א ל\"ג: \n",
+                "<b>שואל מפני הכבוד ומשיב. </b>פי' ואצ\"ל שמשיב. ואין להקשות א\"כ שא\"צ לומר למה אמר אותו. כי אילו לא היה אומר אלא שואל מפני הכבוד הייתי אומר דמותר להשיב בכל אופן ע\"כ אמר ומשיב. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>מפני היראה. </b>הרשב\"א והרא\"ש ז\"ל פירשו אביו או אמו או רבו חשיב מפני היראה דכתיב איש אמו ואביו תיראו ומורא רבך כמורא שמים ע\"כ וכן פי' נימוקי יוסף בפ' יש נוחלין דף כ\"ח דעת הראב\"ד ז\"ל וכ\"ש מפני פחד סכנה. וכ' עוד הרשב\"א ז\"ל דמי שגדול ממנו בחכמה אע\"פ שאינו רבו הוי בכלל מפני היראה ע\"כ. ובירושלמי ר' ירמיה כשהיה מזדמן לו שואל ומשיב דמתני' היה מרמז ולא בדבור ממש. ור' יונה משתעי ומייתי ליה רב הונא מדכתיב ודברת בם מכאן שיש לך רשות לדבר בם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק. </b>פי' לא יפסיק כלל אפי' כדין באמצע (כך היא דעת התוס' וה\"ר יונה וגם הרא\"ש ז\"ל ודלא כהרמב\"ם ז\"ל שפי' לא יפסיק כדין בין פרק לפרק אלא כמו באמצע הפרק לשאול מפני היראה ולהשיב מפני הכבוד ע\"כ) דכתיב וה' אלהים אמת. ואחר שיאמר אמת אם יצטרך לשאול מפני היראה או להשיב מפני הכבוד יפסיק כמו באמצע שאר פרקים. ובגמ' פליגי אמוראי אם פסק מפני היראה או מפני הכבוד אחר שאמר אמת אם צריך לחזור ולומר פעם אחרת אמת אם לא. והלכתא שאינו צריך אלא מתחיל מויציב ואילך או מן המקום שפסק. ומה שכתב בס' תוי\"ט דנראה ודאי דבין אמת לויציב רשאי להפסיק כמו בין הפרקים (עיין בתוספות אנשי שם ד\"ה לאמת ויציב וכו' מה שכתב בשם הברכי יוסף ובזה סרה תמיהתו על התוספות יו\"ט) וכן כתוב בש\"ע סי' ס\"ו ע\"כ. אני ההדיוט רואה שם בש\"ע הלשון כך אבל בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק שלא להפסיק בין ה' לאמת אלא יאמר אני ה' אלהיכם אמת ואז יפסיק כדין באמצע הפרק ע\"כ והוא פסק ר\"י ז\"ל ובסמוך ארחיב ביאור עוד על סוף דברי ה\"ר יום טוב נ\"י. וכ' ה\"ר יונה ז\"ל שרוב הפוסקים הסכימו שיפסיק בק\"ש ובברכותיה לקדיש ולקדושה ולברכו ואפי' באמצע הפרק דלא גרע ממה שמפסיק מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ואפי' למודים נמי מפסיק אלא שדי כשישחה בלבד שאם יאמר יוצרנו יוצר בראשית ה\"ל הפסקה גדולה עכ\"ל בקצור מופלג. וראיתי מי שפי' שברכת אמת ויציב אינה מתחלת אלא ממלת ויציב וכן ברכת אמת ואמונה אינה מתחלת אלא ממלת ואמונה ומה שתקנו אנשי כנה\"ג מלת אמת בין בזו ובין בזו לא נתקנה אלא בשביל עמי הארץ כדי שלא יפסיקו בין ה' אלהיכם לאמת ע\"כ. ולשון מתניתין הוי תיובתיה דבין ברישא במלתיה דת\"ק בין בסיפא במלתיה דר\"י קתני בין ויאמר לאמת ויציב ולא קתני בין ויאמר לויציב וכן בכמה דוכתי בתלמודא אלא שר\"י דהלכתא כוותיה ס\"ל דאע\"פ שמלת אמת היא תחלת ברכה חשבי' לה כאילו היא מק\"ש גופא משום קרא דכתיב וה' אלהים אמת ואסור להפסיק בין מלת אלהיכם למלת אמת אע\"פ שהיא תחלת ברכה כך נלע\"ד. וכן מצאתי אח\"כ מבואר בתשובות שאלות להרב משה אלשקר ז\"ל סי' ס\"ו וכתב עוד שם בשם הרא\"ה ז\"ל דאמוראי דבגמ' בהא נמי פליגי דר\"י דאמר חוזר ואומר אמת ס\"ל דחשבי' למלת אמת כאילו היא מפרשה גופא דק\"ש הלכך אע\"פ שחתם ק\"ש במלת אמת בעינן למימר זימנא אחריתי אמת. ורבה דפליג עליה ואמר דאינו חוזר ואומר אמת ס\"ל דלא חשבי' למלת אמת כאילו היא מפרשה דק\"ש גופא ע\"כ. וע\"ש עוד וע\"ז אני תוקע עצמי הואיל וחזינא מאן גברא רבא ס\"ל כוותי דהיינו הרא\"ה ז\"ל אע\"פ שמצאתי בתחלת ס' שו\"ת למהר\"ר אלי' מזרחי ז\"ל הפך מזה שהוא מסכים לומר שמלת אמת היא מגוף הק\"ש. ומ\"מ אפי' לפי פירושי קשה קצת אמאי צריך ש\"צ לחזור שלש תיבות באלהיכם אמת סגי לתשלום רמ\"ה שהרי ק\"ש כולה עם בשכמל\"ו רמ\"ה תיבות והקהל כבר אמרו מלת אמת כדי לסמוך אלהיכם לאמת הרי רמ\"ו תיבות ועי' בשו\"ת להרלנ\"ח ז\"ל בסי' ע\"ג. ומ\"ש בס' תוס' יו\"ט דתנא דנקט אמת ויציב אשגרת לישנא הוא דנקט כמו דנקט לוהיה אם שמוע ולא אמר לוהיה בלבד יש לדחות דהתם ליכא למטעי אבל הכא דאיכא למטעי הו\"ל לתנא לאסוקי אדעתיה ולמיתני לישנא שאין בו הטעה להבנה. ועוד דהתם אפשר לומר דאצטריך למיתני בהדיא והיה אם שמוע משום דלא לישתמע והיה כי יביאך או זולתו. אבל אמת ויציב ברכה חדא היא שמתחלת כך ואין זולתה וא\"כ ליסגי דליתני אמת גרידא אלא ודאי ש\"מ כמו שפי' רא\"ה ז\"ל. ועי' בס' לבוש תכלת סי' ס\"ו סעיף ו' וסעיף ט' וסעיף יו\"ד: כתוב בפוסקים דהא דרי\"א בין ויאמר לאמת ויציב לא יפסיק היינו דוקא כשקורא הפרשיות כסדר תקנת חכמים אבל אם קרא הפרשיות שלא כסדר תקנת חכמים דלא הוי קריאה למפרע כמ\"ש ר\"ע ז\"ל בסמוך לא מיירי בהא ר\"י: \n",
+                "<b>ר' יהושע בן קרחה. </b>י\"מ דר\"ע קרוי קרחה שהיה קרח כדתניא בפ' בתרא דבכורות אמר בן עזאי כל חכמי ישראל דומין לפני כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה. והי\"ל בן ששמו יהושע כדאמרי' בספ\"ק דשבועות א\"ל יהושע בנו של ר\"ע לר\"ע. ואין נראה לר\"ת דמה שקראו בן עזאי לר\"ע קרח בבדיחותא בעלמא אין לנו לקרותו כן כל שעה דלשון גנות הוא שנא' עלה קרח עלה קרח אלא איניש אחרינא הוה ששמו קרחא וקרחא הוא שם אדם כמו קרח ונולד הרבה קודם יהושע בנו של ר\"ע כך העלו בתוס' שבת פ' שואל (שבת דף ק\"נ) והאריכו להוכיח ע\"ז ע\"ש. ורבינו נסים גאון ז\"ל פי' במגלת סתרים שהוא ראב\"ע דאמרינן בירושלמי שהיה קרח. ובפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קי\"ג) האריכו ג\"כ בזה תוס' ז\"ל וכתבו בסוף הדבור וז\"ל ועוד שפי' רבינו נסים במגלת סתרים שמצא בבראשית רבה דחוץ מן הקרח היה ראב\"ע אלא אומר ר\"ת דקרחא הוא שם אדם כמו קרח ע\"כ. וגם בפ' בתרא דבכורות דף נ\"ח כתבו כן. אבל הרגמ\"ה ורש\"י ז\"ל ראיתי בכתיבת יד שפי' שם קרחא הוא ר' עקיבא: \n",
+                "<b>למה קדמה שמע. </b>פי' למה הקדימו אותה אנשי כנה\"ג. וכ' הח' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל למה קדם גרסי' וספרים דגרסי קדמה נ\"ל טעות דהא קאמר שוהיה אם שמוע נוהג ביום ולא קאמר נוהגת ע\"כ וקשה לפע\"ד ואימא איפכא דגרסי' בסיפא נוהגת. וי\"ל סמי חדא מקמי תרי א\"נ שכך מצא הוא ברוב ספ\"י שהיה בידו: \n",
+                "<b>ויאמר אינו נוהג אלא ביום. </b>מתני' נראה דר\"ש היא דתניא בברייתא בספרי פ' שלח לך ומייתי לה בפ' התכלת (מנחות דף מ\"ג) ר\"ש פוטר הנשים מן הציצית מפני שהיא מ\"ע שהז\"ג. ורבנן פליגי עליה התם וקיי\"ל כר\"ש כמו שפסק הרי\"ף ז\"ל בריש הלק\"ט ד\"ה ציצית וגם הרא\"ש ז\"ל שם והאריך בראיות בשם ר\"ת ז\"ל: \n",
+                "<b>ויאמר אינו נוהג אלא ביום. </b>וע' מ\"ש בס\"פ דלעיל. ובגמ' בברייתא יהיב טעמא אחרינא רשב\"י ומסיק בגמ' דחדא ועוד קאמר חדא כדא\"ר יהושע בן קרחה. ועוד ראוי להקדימה משום דשמע יש בה שלשה דברים ללמוד וללמד ולעשות ללמוד דכתיב ודברת בם ללמד דכתיב ושננתם ולעשות דכתיב וקשרתם וכתבתם אבל והיה אם שמוע אין בה רק ללמד ולעשות ואם לא למד לעצמו האיך ילמד לבניו. והיה אם שמוע לויאמר שזו יש בה ללמד ולעשות ויאמר אין בה רק לעשות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא השמיע לאזנו יצא. </b>פי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מפ' במכילתא טעמיה דכתיב על לבבך אחר כוונת הלב הן הדברים ע\"כ ור\"י אומר לא יצא דכתיב שמע השמע לאזנך והוי כאילו קרינן שַׁמַּע השי\"ן פתוחה והמ\"ם דגושה כלו' שמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך והוי כמפעל הדגוש. ירושלמי תני נתפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידין ר' יוסי הדא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר\"י אומר לא יצא ע\"כ אכן בתוספתא תניא יכול יהא משמיע קולו לאזניו כבר פי' בחנה היא מדברת על לבה וקולה לא ישמע ע\"כ ומשמעות גמ' דידן כדברי הירושלמי וכן הלכה. ומסיק בגמ' דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא דהקורא לשון דיעבד הוא ודלא כר\"מ דס\"ל אפילו לכתחלה כמ\"ש בפ\"ק דתרומות סי' ב': \n",
+                "<b>קרא ולא דקדק באותיותיה. </b>אין זה הדקדוק שיתן ריוח בין הדבקים שזה דבר אחר שהוסיף רבא ואמר אח\"כ אבל הדקדוק שהזכירו במשנה הוא שלא ירפה הדגש ולא ידגיש הרפה ויזהר בקריאת האותיות שלא תבלע אות אחת בחבירתה שלא יאמר וחרף במקום וחרה אף. וכתב ר\"מ ז\"ל אפי' כשאומר אותה בלשון אחרת צריך ליזהר בכ\"ז. ה\"ר יונה ז\"ל: \n",
+                "<b>ר\"י אומר יצא. </b>ירושלמי רב שמע ר' חייא רבו גורס ר\"מ במקום ר' יוסי. ומ\"מ הלכתא כותיה דהמקל בין תשנה ר\"מ או ר\"י: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומנין. </b>ל' ה\"ר יונה. אינו דוקא אומנין דאפי' בעה\"ב קורא ג\"כ בראש האילן אלא איידי דאצטריך למימר בסיפא ומתפללין בראש הזית שאינו מותר לבעה\"ב אלא לאומנים בלבד כדי שלא יתבטלו נקט ברישא נמי האומנין: \n",
+                "<b>קוראין. </b>ומ\"מ צריכין להתבטל ממלאכתם בפרק ראשון: \n",
+                "<b>בראש האילן. </b>בירושלמי כיני מתניתין. פי' כן גרסת משנתינו הפועלין קורין בראש האילן והאומנין קורין בראש הנדבך דלא שייך אומנות בלקיטת פירות אלא אבנין קאי אומנין. ע\"כ: \n",
+                "<b>הנדבך. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מנהג בוני קירות בעפר להציב שני לוחות ומשליכין העפר באמצע וירקעו אותם בכלי עץ יד עד יאחז תבנית הקיר ויקשר ואח\"כ מסירין הלוחות ההם מן הבנין אשר בנו וזה המעשה נקרא אצל בנ\"א היום בלשון ערב טאפיי\"א והלוח האחד מאלו השנים אשר בם יבנה ויכונן הקיר קורין אותו נדבך. וזהו פי' המלה על אמתתה. וענין מ\"ש בראש הנדבך ר\"ל בראש הקיר בשעה שיהיו עושי המלאכה רוקעין וכותשין בין הלוחות הנקראין נדבך. עכ\"ל ז\"ל וכן פי' ג\"כ בפ\"כ דכלים: \n",
+                "<b>מה שאינם רשאין לעשות כן בתפלה. </b>נראה דהא דלא קתני אבל לא מתפללין ללמדנו דאם בדיעבד התפללו שם יצאו י\"ח. אלא שלכתחלה אינם רשאין אע\"פ שהבטחתן שיכוונו את לבם למקום. והיינו דוקא בשאר כל האילנות אבל בראש הזית או בראש התאנה שעליהן מרובין ויכולין לעמוד שם שלא בדוחק יכולין להתפלל כך פי' רש\"י ז\"ל. אבל בירושלמי מפ' מפני שטרחתן מרובה ופי' ה\"ר יונה ז\"ל שכיון שענפיהן מרובין יותר משאר אילנות יש טורח בעלייתן וירידתן יותר מבשאר אילנות ויתבטלו ממלאכת בעה\"ב וכ\"ה שם בר\"מ. ובפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כ\"י מצאתי מפני שטרחתן מרובה כלו' שיותר מדאי אדם טורח בנטיעתן ובקיומן ואם תצריכהו לירד ישברו הענפים והוא הפסד גדול. ע\"כ. אבל בעה\"ב צריך לרדת אפי' מראש הזית כדאיתא בברייתא בגמ' לפי שאין דעתו מיושבת עליו. וכתב הרא\"ש ז\"ל הא לאו הכי מצי להתפלל ול\"ד להא דאמרינן לא יעמוד לא ע\"ג כסא וכו' דכיון דעולה באילן לעשות מלאכתו הוי כאדם שעולה לעליה ומצי להתפלל אלא שאין דעתו מיושבת עליו ע\"כ. ורישא דנקט גבי ק\"ש אומנים לאו דוקא אלא אפי' בעה\"ב קורא בראש האילן וכדכתב ר\"י ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד מוצאי שבת. </b>ומוצ\"ש בכלל שהן ד' לילות דבתולה נשאת ליום רביעי והם ג' ימים וד' לילות וכמ\"ש ה\"ר יונה ז\"ל וע' במתני' דבר\"פ בתרא דנדה. ומ\"מ מצאתי כתוב שם בלשון הטור ז\"ל ד' ימים וד' לילות. וכתב עליו הר\"י אבוהב ז\"ל יש לתמוה שהרי אינם אלא שלשה ימים כלו' שבתולה נשאת ליום הרביעי וכבר קרא ק\"ש בשחר קודם נשואיו והשתא לא משכחת עד מוצ\"ש אלא שלשה ימים שהוא פטור וכ\"כ תהר\"י ז\"ל ואולי שבוש הוא שנפל בספרים ע\"כ. ומהרי\"ק ז\"ל כתב שם ואפשר לומר שרבינו ז\"ל סובר שכיון שעתיד לכנוס ביום ד' גם מהשחר הוא טרוד ופטור מק\"ש אע\"פ שעדיין לא כנס. ועוד י\"ל שמנהגם היה לכנוס את הבתולה בליל ד' אחר תפלת ערבית כמו שנוהגים במצרים עוד היום והשתא הוי שפיר ד' ימים וד' לילות עכ\"ל ז\"ל. וכתב בב\"י א\"ח שם סי' ע' שכתב ה\"ר מנוח בשם הראב\"ד ז\"ל דהא דפטור כונס את הבתולה היינו דוקא בלילות שהוא מתייחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב ע\"כ. ועוד כתב בשם ה\"ר מנוח דמסתברא דלא מיפטר אלא בלילות כו' אבל הרב בעל הטורים וגם הרמב\"ם ז\"ל וגם ההגהות מיימונית בשם התוס' ס\"ל דגם בימים הוא פטור: ירושלמי זאת אומרת שמותר לבעול בעילה בתחלה בשבת. ופריך תפתר באלמנה שאינו עושה חבורה ומשני והא תנינן ד' לילות אית לך למימר ד' לילות באלמנה. ופריך ומה בינה לבין הא דתנן בשבת פכ\"ב שובר את החבית לאכול ממנה גרוגרות. ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשותה כלי וכאן שמתכוין לעשותה בעולה כמי שמתכוין לעשותה כלי. ופריך מה בינה למפיס מורסא בשבת דתנן לה בפ\"ב דעדיות ומשני ואימור דבתרה ובלבד שלא יתכוין לעשות לה פה: תני לא יבעול אדם בעילה בתחלה בשבת מפני שהוא עושה חבורה ואחרים מתירין משום דלמלאכתו הוא מתכוין ומאליה נעשית חבורה. אסי אמר אסור. בנימין גנזכיה נפק ואמר משמיה דרב מותר. שמע שמואל ואיקפד עילוי ומית. קרי עלוי ברוך המקום שנגפו ועל רב קרא לא יאונה לצדיק כל און. ע\"כ. וע' בס' תי\"ט שדקדק דלילה ל' זכר. ופשוט הוא בכמה כתובים וישכב עמה בלילה הוא. בלילה ההוא נדדה וגו'. הלילה ההוא יקחהו אופל וגו'. ומפ' בגמ' דאפי' עד מוצ\"ש לא פטרו אותו אלא בטרדה כזו שהיא טרדה דמצוה אבל בטרדה שאינה של מצוה כגון שטבעה ספינתו בים אינו פטור שיש לו לישב ולכוין: ומצאתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ועד מוצ\"ש בוי\"ו וכתב עוד וז\"ל אבל בלילה הראשון בודאי לא עשה מעשה. ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שמא לא ימצאנה בתולה ואני שמעתי שמתיירא וכו' מצאתי כתוב אין גם אחד מאלו הפי' נ\"ל דאי הכי כי נמי עברו ד' לילות ליפטר דכל עוד דלא בעל אכתי לא סר פחדיה דאטו משום דעברו ד' לילות מובטח לו שלא יעשה כרות שפכה או שימצאנה בתולה. ונ\"ל שאין כוונת רז\"ל כאן באמרם טרוד מפחד אלא הכוונה שמחשבתו טרודה בדבר אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ומעשה ברבן גמליאל שקרא כו'. </b>ואית דגרסי שנשא וקרא בלילה הראשון שנשא וכו' ומלת רבינו אית דל\"ג לה בכולהו בבי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רחץ בלילה הראשון. </b>פי' דקיי\"ל דאבל אסור לרחוץ כל גופו אפילו בצונן אבל פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר. ותימה אמאי איצטריך לאשמעינן דהרחיצה היתה בלילה הראשונה למיתת אשתו. וי\"ל לאשמעינן אגב אורחיה דסבירא ליה דאנינות לילה דרבנן כדאיתא בגמ'. אבל אי הוה ס\"ל דאנינות לילה דאורייתא אה\"נ דלא היה רוחץ בחמין אפי' פניו ידיו ורגליו אע\"פ שהיה אסטניס. ופסק הרא\"ש ז\"ל כר\"ג דאנינות לילה מדרבנן שהיא דעת רבים בגמ' בברייתא בפ' טבול יום ור\"י לחודיה הוא דסבר יום מיתה תופס לילו מדאורייתא ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>אסטניס. </b>פי' ר\"ע ז\"ל לשון צנה. אמר המלקט והסמ\"ך הראשונה של אסטניס במקום צד\"י ששתי האותיות ממוצא אחד. ולפי זה הפי' רחץ היינו בחמין. ומשמע אפי' כל גופו דכיון שהוא אסטניס מצטער הרבה. (בטור י\"ד סי' שפ\"א הלשון היה רוחץ בלילה כו'): \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קבל עליו תנחומין. </b>כשחזר מבית הקברות ישב באותן מקומות שעושין שורה לאבלים והעם עשו לו שורה וכבוד כבשאר מתים בני חורין. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>לא למדתנו רבינו. </b>גרסת הגמ' ובסכ\"י למדתנו רבינו בשלשת המשניות: \n",
+                "<b>שאין מקבלין תנחומין על העבדים. </b>אלא כשם שאומרים לו על שורו ועל חמורו שמתו המקום ימלא לך חסרונך כך אומרים לו על עבדו ושפחתו שמתו המקום ימלא לך חסרונך. וכתב רשב\"א ז\"ל וא\"ת לא יהא אלא בן חורין מי מקבלין תנחומין על הרחוקים כבר פרשו בירושלמי שתלמידו של אדם חביב עליו וכן עבדו המשמשו כרצונו היה חביב עליו כבנו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כשר היה. </b>פי' שלא היה גזלן ופרוץ כשאר עבדים כנענים שהן פרוצים גם בעריות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חתן אם רצה. </b>כו' סתמא דמתני' כר\"ג דלעיל הכי אמרי' בירושלמי ואיתא נמי בירושלמי פ\"ק דשבת ורשב\"ג בריה ס\"ל דחיישינן ליוהרא אם לא היה אדם מפורסם בחסידות כר\"ג אביו שקרא ק\"ש לילה הראשון. וע' בפסחים פ' מקום שנהגו. ובגמ' דתענית פ\"ק דף יו\"ד אמר רשב\"ג תלמיד אינו עושה עצמו יחיד בדבר של שבח כגון לפרוס סודר וכיו\"ב. אבל לדבר של צער כגון להקדים להתענות על הגשמים בכלל היחידים עושה. וכתב התוס' ז\"ל כ\"מ ששנה רשב\"ג במשנתינו הלכה כמותו חוץ מערב וצידון וראיה אחרונה וכן פסק ר\"ח. ומיהו אנן שבשום פעם אין אנו מכוונים היטיב גם חתן יש לקרות דאדרבא נראה כיוהרא אם לא יקרא וכו' ע\"כ. וכתב הרי\"ף ז\"ל בפ' גט פשוט שאינו מוסכם אותו כלל. גם הר\"ן ז\"ל כתב דלא קיי\"ל כההוא כללא דאמוראי נינהו אליבא דר\"י כדאמרינן בפרק זה בורר ואיכא טובא דלית הלכתא כותיה ע\"כ. וגם בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' מ' כ' אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהם חוץ ומש\"ה גבי עורות לבובים פ\"ב דע\"ז מ\"ג פסקו בגמ' הלכה כרשב\"ג שאין סומכין לפסוק כמותו אלא במקום שיש ראיה או דמסתבר טעמיה. ובפ' המדיר תנן רשבג\"א בד\"א במומין קטנים אבל במומין גדולים כופין אותו להוציא. ואתמר עלה בגמ' אר\"י הלכה כרשב\"ג ור\"נ אמר הלכה כחכמים וקי\"ל הלכתא כרב נחמן בדיני. ובפ' הכותב תנן רשבג\"א אם מתה יירשנה ולא קיי\"ל כוותיה דבדבר שבממון תנאו קיים. ע\"כ. והכא במתני' נמי לית הלכתא כותיה וכמ\"ש ר\"ע ז\"ל והוא פסק הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל אכן ר\"ח והרא\"ש ז\"ל פסקו בכאן כרשב\"ג (וטעמא דמאן דפסק כת\"ק וגם טעמא דמאן דפסק כרשב\"ג מפורש בב\"י שם סי' ע') ובזה\"ז אפי' הפוסקים כרשב\"ג מודו כמ\"ש: \n",
+                "<b>ליטול את השם. </b>כתב במכלול עלה כ\"ד. ועם הלמ\"ד מצאנו רז\"ל שנשתמשו בחסרון פ\"א הפעל באמרם לטול למול לפול וזולתם ע\"כ. פי' לטול במקום לנטול שהיא פ\"א הפעל ששרשו נטל. למול במקום לנמול ששרשי נמל לפול במקום לנפול ששרשו נפל וכן הרבה זולת אלו. ופי' ליטול את השם לקנות שם טוב לעצמו שהוא חסיד: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מי שמתו. </b>כ' תוס' ז\"ל רש\"י גריס מי שמתו אחר תפלת השחר אבל נראה לר\"י שהוא אחר היה קורא דאיירי בסיפיה מק\"ש וכאן מתחיל נמי מפיטור ק\"ש. ובירושלמי גריס כן. ע\"כ. ונלע\"ד דאפשר דבאיזו מהדורא ראו הם ז\"ל שכתב הגרסא כן. אבל לפי מה שפי' וז\"ל מי שמתו וכו' פטור מק\"ש לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והוי דומיא דחתן דפטור משום טרדא דמצוה ע\"כ משמע קצת דגריס ליה אחר היה קורא דסליק מניה דחתן דפטור משום טרדא וכאן נמי פטור מהאי טעמא גופיה: \n",
+                "<b>מוטל לפניו. </b>והעלה הרא\"ש ז\"ל שכל המתאבלים עליו נקראין מוטל עליו לקוברו ואפילו אחותו נשואה שאינו יורשה ואפילו אינו בעיר. דלא בעינן מוטל לפניו: \n",
+                "<b>פטור מק\"ש. </b>בירושל' מפ' טעמיה א\"ר בון כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים. תוס' ז\"ל: \n",
+                "<b>ומן התפלה ומן התפילין. </b>דכל הפטור מק\"ש פטור מן התפילין כמ\"ש בר\"מ פ\"ד דהל' תפילין הי\"ג. וכ' הר' יונה ז\"ל ואפילו רצה להחמיר ע\"ע אסור וכן מוכח מן הבבלי ומן הירושל'. ודלא כהרמב\"ם ז\"ל שסובר דמי שמתו מוטל לפניו אם רצה לקרות קורא וגם הרב רש\"י ז\"ל ס\"ל הכי. וכ' ב\"י בא\"ח סי' ע\"א דכדאי הם לסמוך עליהם שלא למחות ביד הרוצה להחמיר ע\"ע היכא שי\"ל מי שישא משאו מיהת. ע\"כ: ואית דגרסי ומן התפילין ומכל מצות האמורות בתורה. אכן בירושל' ובנוסחת כ\"י אינו. וגם הרשב\"א ז\"ל לא גרס ליה: \n",
+                "<b>נושאי המטה כו'. </b>כ' הר' יונה ז\"ל ואע\"פ שיש שהות לאחרונים לקרוא בעוד שנושאין הכת השניה אפ\"ה פטורין מפני שפעמים נמלכין שאותה כת שלישית בשניים יסעו ומתוך כך אין להם להתחיל. ע\"כ: \n",
+                "<b>את שלמטה צורך בהן פטורים ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. </b>כ\"ה הגירסא הנכונה והמרדכי כ' ה\"ג רש\"י שלפני המטה צורך בהן פטורי' ושלאחר המטה אפי' צורך בהן חייבין לקרות וה\"ט דכיון שנשאו אותו אין טרודין כ\"כ במצוה ע\"כ. וגם התוס' ז\"ל דחו גרסת רש\"י ז\"ל. אך הר' יונה ז\"ל כ' את שהמטה צורך בהם פטורים בירושל' מפ' שאין זה החילוק אלא באותם שלפני המטה לבד אבל באותם שלאחר המטה מתוך כך הולכין אחר המטה מפני שלעולם אינן צריכין למטה ולעולם חייבין. ע\"כ. וע' בב\"י או\"ח ריש סי' ע\"ב והילך כל לשונו. פי' רש\"י ז\"ל וחלופיהן שכן דרך שמתחלפין לשאת לפי שהכל חפצים לזכות בו. את שלפני המטה שיתעסקו בו כשתגיע המטה אצלם. ושלאחר המטה הואיל ואין צורך בהם חייבים שכבר יצאו י\"ח מן המת ע\"כ. נראה מדבריו שהוא סובר דהא דקתני את שלמטה צורך בהן היינו שלפני המטה. והא דקתני את שאין למטה צורך בהן היינו שלאחר המטה וה\"ק נושאי המטה וחלופיהן וכו' שלפני המטה ושלאחר המטה זהו משפטם דשלפני המטה כיון שיש למטה צורך בהם פטורים ושלאחר המטה כיון שאין למטה צורך בהן חייבין. וכפי' רש\"י כתב הר' יונה בשם הירושל'. ומדברי רבינו כאן ובסי' ק\"ו נראה שהוא מפ' נושאי המטה וחלופיהן בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שהם לאחריה אם יש למטה צורך בהן אלו ואלו פטורים. ואם אין למטה צורך בהם אלו ואלו חייבין. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד מה' ק\"ש נראה שהוא מפ' דה\"ק נושאי המטה וחלופיהן וכו' בין אותם שהם לפני המטה בין אותם שלאחריה מאחר שלמטה צורך בהן פטורין. ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. ה\"ק ושאר המלוים את המת שאין למטה צורך בהם חייבים. ולענין הלכה נקיטינן כדברי הרמב\"ם ז\"ל עכ\"ל ז\"ל: עוד כ' ברבינו יונה ז\"ל דבירושל' מקשה כיון דתניא אין מוציאין את המת סמוך לק\"ש אלא יקדימו לו שעה שיעור שיוכלו להוציאו ולקוברו אמאי הוצרך לשנות במשנה נושאי המטה וחלופיהן את שהמטה צורך בהן פטורין ואת שאין למטה צורך בהן חייבין. שהרי לא יצטרכו לעולם לקרות ק\"ש בדרך. ומתרץ תפתר כגון דהוו סבירין דאית ביה עונה וטעו דלא היה בה עונה שיעור שיוכלו להוציאו ולקברו קודם שיגיע זמן ק\"ש. ע\"כ. ויש מתרצים דמתני' מיירי בדיעבד שהוציאוהו סמוך לק\"ש: \n",
+                "<b>אלו ואלו פטורין מן התפלה. </b>כ' תוספות ז\"ל אבל בק\"ש ותפילין שהן מדאורייתא חייבין ורישא דקאמר מי שמתו מוטל לפניו דפטור מן התפילין וכו' וכ\"ש דפטור מן התפלה אלא לא בעי למתני ברישא אלא החילוק שבין נושאי המטה למתו מוטל לפניו ע\"כ. משמע שלא היו גורסים הם ז\"ל במשנה ומן התפלה וכן מצאתי שמחק ג\"כ הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מלת ומן התפלה מדבריהם ז\"ל בדבור שקודם לזה. אבל הר' יונה ז\"ל כ' מי שמתו מוטל לפניו פטור מק\"ש ומן התפלה ומן התפילין נושאי המטה כו' כ\"ה הגירסא בכל הספרים המדוייקים ונראה לפ' שאע\"פ שלא שנה במשנה אלא אלו השלשה בלבד ה\"ה דפטור מכל שאר המצות אלא דתנא [אלו] שהן חמורות וכ\"ש בכל שאר המצות שאינם חמורות כ\"כ ולפיכך אמר תפלה ותפילין עם ק\"ש מפני שקבלת עול מ\"ש שלימה היא עם התפילין וגם צריך להתפלל עמהם עכ\"ל ז\"ל. ורשב\"א ז\"ל כ' דנקט הני לרבותא לומר דאע\"ג דמצי למעבדינהו ולמיקם קמיה פטור ע\"כ. משמע מדברי שניהם דל\"ג במתני' ומכל מצות האמורות בתורה כמו שכתוב בגמ' במשנה ורבינו שלמה לוריא ז\"ל נראה דגריס לה. אבל הרב בצלאל ז\"ל מחקה: \n",
+                "<b>אלו ואלו פטורים מן התפלה. </b>אפילו המלוין שאינם טוענים ולא עתידין לטעון גם הם פטורין מן התפלה כך פי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה וגם בפ\"ו דהל' תפלה. אע\"פ ששאר מלוין לא נזכרו במשנה: וכ' הר' יונה שהטעם היותר נכון הוא מפני שבתפלה צריך להתפלל מעומד ואינם יכולין לשהות כ\"כ אבל ק\"ש שיכולין לאמרה בעוד שמהלכין ודי לעמוד בפסוק ראשון שלא יתעכבו בו אלא מעט חייבין ע\"כ: \n",
+                "<b>פטורין מן התפלה. </b>פרש\"י ז\"ל דלאו דאורייתא היא ורבותי פי' לפי שיש להן עוד שהות. ול\"נ שאין זה לשון פטורין. ע\"כ וכ' הרא\"ש ז\"ל ואין להקשות על דברי (ר\"ל על דברי עצמו שפסק שם שמי שהיה אונן במוצ\"ש ולא הבדיל שחייב להבדיל למחר אחר הקבורה) מפירוש רש\"י ז\"ל דמשמע כיון שפטורין ההוא שעתא פטורין עולמית. דהא ודאי ליתא דמי לא מודה רש\"י ז\"ל דאם קברו את המת ויש שהות ביום שיוכלו להתפלל שמתפללין. וע\"כ לא פליגי רבותיו והוא אלא שלפירוש רבותיו אם הגיע זמן התפלה ויכול לעסוק ועדיין יש להן שהות להתפלל יעסקו בו ואם לאו לא יבטלו התפלה ולפי' רש\"י ז\"ל אם יעבור זמן התפלה יתעסקו בו ע\"כ. אכן הרמב\"ם ז\"ל פי' והכל פטורין מן התפלה והטעם מפני טרדת הלב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יתחילו. </b>כתב ב\"י שם דלישנא דיתחילו משמע יתחילו ויגמרו כולה וכמ\"ש מהר\"י אבוהב ז\"ל דמשמע כן מפי' רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>העומדים בשורה כו'. </b>פי' רש\"י ז\"ל בשורה שהיו מנחמים את האבל בהיקף שורה סביבותיו בשובם מן הקבר ע\"כ. ובגמ' ת\"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת ר' יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים ומחמת כבוד חייבין ופי' ה\"ר יונה ז\"ל דאית דמפרשי דר\"י לחומרא דארישא קאי וה\"ק כי אמרינן דשורה הרואה את הפנים פטורה ה\"מ באותן שבאים מחמת האבל אבל הבאים מחמת כבוד אפי' רואה את הפנים חייבת ואית דמפרשי דאסיפא קאי דאפילו בשורה שאינה רואה את הפנים אם באים מחמת האבל פטורין. ומחמת האבל אית דאמרי דקרוביו ובני משפחתו בלבד נקראין מחמת האבל. ואית דאמרי דאפילו שאר בנ\"א שבאים לנחמו נקראים מחמת האבל ופטורין ע\"כ. ובירושלמי א\"ר חנינא בראשונה היו משפחות עומדות לנחם ואבלים עוברין משרבה תחרות בצפורי שהיו מקפידין על סדר הישיבה התקין ר\"י בן חלפתא שיהו משפחות עוברות ואבלים עומדין ומתני' דקתני גבי מנחמין עומדין משנה ראשונה קודם שנשתנה המנהג. וההיא דתנינן פ\"ב דסנהדרין דרך כל העם עוברין זה אחר זה משנה אחרונה אחר שנשתנה המנהג ע\"כ וע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים וקטנים כו'. </b>פי' ר\"ת דמתני' איירי בין רישא בין סיפא בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך. וא\"ת א\"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין. וי\"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הסוכה ע\"כ. ובריש פ' המוצא תפילין מוכח דמתני' דלא כר\"מ ור\"י דתרווייהו אית להו נשים חייבות בתפילין וכמ\"ש שם תוס' ז\"ל. וגרסי' בילמדנו למה נשתתפו הנשים עם הקטנים ועם העבדים לענין המצות (הכא מיירי בעבד כנעני שמל וטבל לשם עבדות שדינו כדין אשה שהוא חייב בכל מל\"ת וגם במ\"ע שהנשים חייבות בהן. ויש עוד שני מיני עבדים כנענים אחרים. עי' במגיד משנה ס\"פ עשרים דה' שבת אכן עבד עברי חייב בכל המצות כשאר ישראל אחר לבד שמותר בשפחה כנענית) לפי שאין להם אלא לב אחד שנא' וחנה היא מדברת על לבה. אשר היא מצודים וחרמים לבה. ויקם אישה וילך אחריה לדבר על לבה. וכן הקטן אולת קשורה בלב נער. וכן העבד לבו אל אדוניו בלבד. ובירושלמי נשים מניין ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם. עבדים מניין שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב\"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר. קטנים מניין למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דמהו דתימא הואיל ואיתקש לת\"ת כו' אמר המלקט כתב ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל וצ\"ע למה לא אמר הואיל ואיתקש לתפילין כדלעיל וי\"ל דסברא הוא להקיש לחומרא ע\"כ. וכבודו במקומו מונח דלא ידענא מה קאמר ז\"ל דהא בין תקיש לתפילין בין תקיש לת\"ת הוי לקולא. אלא נראה דלהכי נקט הו\"א לאקושי לת\"ת ולא נקט הו\"א לאקושי לתפילין דיותר סמוך הוי קרא דולמדתם אותם את בניכם דמיניה ממעטינן בנותיכם מקרא דתפילין דרחוק טפי בפ' והיה אם שמוע אבל אה\"נ דהמ\"ל ה\"א לאקושי לתפילין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעל קרי כו'. </b>בין שהוא מרגיל וממשיך את הקרי ע\"ע דהיינו שמשמש את מטתו (בירושלמי פ' בתרא דיומא ודספ\"ק דתעניות אריב\"ל אין קרי אלא מתשמיש המטה. רב הונא אמר אפי' ראה עצמו ניאות בחלום ואפילו מדבר אחר פי' שלא מאשה ע\"כ) בין שראה קרי לאונסו הכל נקרא בעל קרי. ומשמע דס\"ל לתנא דמתני' דצריך טבילה לד\"ת וכן כמה תנאי ואמוראי איכא בגמ' דס\"ל דצריך טבילה לד\"ת ודלא כר\"י בן בתירא דאמר אין ד\"ת מקבלין טומאה והכי נהוג עלמא. (בס' לבוש החור ססי' תרי\"ג כתב קיי\"ל דאין טבילה בזה\"ז לבעל קרי אפילו לתפלה כיון שאינו יכול לטהר עצמו מכל וכל כגון מטומאת מת ע\"כ). וקודם ביטול התקנה אסיק רבא בגמ' (עי' בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' רי\"ט) דהכי הויא הלכתא דבריא המרגיל מ' סאה וחולה המרגיל ובריא לאונסו ט' קבין וחולה לאונסו פטור מכלום. ופי' רש\"י ז\"ל דרנב\"י דאמר דהשתא נהגינן כריב\"ב אחר רבא הוה וכותיה קי\"ל: \n",
+                "<b>מהרהר בלבו. </b>ק\"ש כשיגיע זמן כו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כך פי' רש\"י ז\"ל והכריחו לפי' זה מן הבבלי. אבל בירושלמי מפרש דבק\"ש ובהמ\"ז שהם מה\"ת כ\"ע לא פליגי דמוציא בשפתיו ולא נחלקו אלא בברכות דרבנן. וה\"פ בעל קרי מהרהר בלבו ברכות ק\"ש אבל אינו מברך בפה לא לפניה ולא לאחריה ועל המזון מברך לאחריו בפה ואינו מברך לפניו אלא בהרהור. רי\"א מברך בפה בין לפניהם בין לאחריהם ע\"כ. אבל הר\"י ז\"ל פי' ועל המזון מברך לאחריו כלומר מהרהר לאחריו. והתם בירוש' בברייתא מזכיר ר\"י בשם חכמים ות\"ק בשם ר\"מ. וכתב ה\"ר יונה ז\"ל על דרך הבבלי דר\"י בתרתי פליג בהדי רבנן חדא בברכות דת\"ק אומר שאין ק\"ש והברכות שוות ומהרהר על ק\"ש ולא על הברכות ור\"י אומר דדינם שוה ופליג עליה באידך דת\"ק היה אומר מהרהר והוא היה אומר דאפי' הברכות מוציא בפה כ\"ש ק\"ש עצמה ע\"כ. ועוד האריך עד שנראה שגם הוא אינו מסכים לפי' הירושלמי. ובגמ' מסיק דר\"י עשאה לבהמ\"ז כה' ד\"א וגבי ה' ד\"א שמעינן ליה לר\"י דאמר דבעל קרי שונה בה' ד\"א פי' שמתוך שהן הלכות פשוטות מענין ד\"א א\"צ להעמיק בהן אבל בשאר ד\"ת א\"ל להוציא בשפתיו מפני שמתוך הדבור יעמיק בהן. ומ\"מ ר\"י על עצמו היה מחמיר מלשנות אפי' ד\"א ע\"כ עם פי' רש\"י ז\"ל. וצ\"ע אמאי פי' רש\"י ז\"ל עשאה לבהמ\"ז ול\"ק סתמא עשאן דקאי אכולהו כדמשמע פשטא דמתני' דר\"י קאי בין אברכות דק\"ש בין אבהמ\"ז וכדכתיבנא בשם ה\"ר יונה ז\"ל ולא מצאתי מי שהגיה על דברי רש\"י ז\"ל מאומה והוא תימה בעיני שהרי גם בירושלמי איתא נמי ברייתא בהדיא דפליגי בה ר\"מ וחכמים דהיינו ר\"י קאמר קורא את שמע ומשמיע לאזניו ומברך לפניה ולאחריה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה עומד בתפלה. </b>הזכיר זה בכאן אפילו שאין ענין תפלה שייך לכאן מ\"מ משום ענין בעל קרי. הרי\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>לא יפסיק. </b>ירושלמי מתני' דוקא במתפלל ברבים אבל במתפלל בינו לבין עצמו מפסיק וכר\"מ שהוא ת\"ק דמתני' דלעיל. ברם כר\"י אפילו בינו לבין עצמו אינו מפסיק. ובשאין לו מים. אבל יש לו מים לטבול אפילו ר\"י מודה שהוא מפסיק: \n",
+                "<b>אלא יקצר. </b>ודייקינן טעמא דיקצר משום דהתחיל הא אם לא התחיל לא יתחיל אפילו בהרהור מדלא קאמר יקצר בדבור (פי' כ\"ז הלשון ה\"ל למיתני) או יהרהר באריכות ע\"כ עם פי' תוס' והרא\"ש ז\"ל וטעמא דהקלו בתפלה מפני שאינה אלא מדרבנן: \n",
+                "<b>עד שלא תנץ החמה. </b>לותיקין ואפילו לר' יהושע דאמר בפ\"ק עד ג' שעות וכתב ה\"ר יונה ז\"ל וכ\"ז דקדקו חכמים בק\"ש בזמנה דלכתחלה כדי שלא תעבור הנה\"ח שלא חששו למה שלא היה סומך גאולה לתפלה ולא הצריכוהו לעלות ולהתכסות אלא שיקרא בתוך המים ע\"כ ועמ\"ש בר\"פ דלעיל: \n",
+                "<b>עד שיטיל לתוכן מים. </b>פי' ר\"ע ז\"ל שיעור המים רביעית. אמר המלקט כר' זכאי (ואיתא בפ' ג' מינים (נזיר דף ל\"ז)) ל\"ש מי רגלים בתחלה ל\"ש מ\"ר בסוף וכן הלכה ודלא כמ\"ד כ\"ש ור\"ל מ\"ר שהם בכלי. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' פשט המשנה כך היא דקאי אמים הרעים דלעיל ואפילו דלא אצטריך להו אצטריך על כדומה להו ע\"כ: \n",
+                "<b>וכמה ירחיק כו'. </b>וכתב ה\"ר יונה ז\"ל ומי שקורא בלילה או סומא שאינו רואה צריך להרחיק מלא עיניו כאילו היה רואה והכי פי' בירושלמי עכ\"ל ז\"ל. ובגמ' א\"ר הונא ל\"ש אלא לאחריו אבל לפניו מלא עיניו וכן לתפלה ובירושלמי דייק מדקתני מתני' וכמה ירחיק מהם ומן הצואה ד\"א לאשמעינן נמי דצריך להרחיק ד\"א מנבלה מוסרחת דאי צואה הוי לכלוך הבא מחמת צואה כגון שכבסו במי משרה בגדים המלוכלכין בצואה הא קתני ולא במים הרעים ולא במי המשרה אלא ודאי ש\"מ לאתויי נבלה מסרחת דדינה כצואה וצריך להרחיק גם ממנה ד\"א וה\"ה לכל בני סרחון. ומשמע מתוך ירושלמי זה דכמה ירחיק מהם דקתני מתני' קאי אמים הרעים ומי המשרה ומי רגלים וכן מפורש בטור סי' פ\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זב שראה כו'. </b>טעמא דזב שראה קרי ונדה שפלטה ש\"ז הוא דצריכין טבילה הא זב שלא ראה קרי ונדה שלא פלטה ש\"ז קורין ומתפללין וא\"צ טבילה וכן פסקו רב אלפס ור\"ח והרא\"ש ז\"ל. ודע דדוקא הפולטת ש\"ז בתוך ג' ימים לשמושה הוי כאילו היא עצמה ראתה קרי וטמאה יום א' כאיש הרואה קרי אבל אם פולטת אותו לאחר ג' ימים לשמושה אינה טמאה שכבר נסרח הזרע במעיה ואינו אלא כפירשא בעלמא ונרמז בפי' ר\"ע ז\"ל. וברמב\"ם פ\"ד דהלכות תפלה סי' ה' וז\"ל לפיכך היו אומרים בזמן תקנה זו שאפילו זב שראה קרי ונדה שפלטה ש\"ז ומשמשת שראתה דם נדה צריכין טבילה לק\"ש וכן לתפלה מפני הקרי אע\"פ שהם טמאים וכן הדין נותן שאין טבילה זו מפני טהרה אלא מפני הגזרה שלא יהיו מצויין אצל נשותיהן תמיד ע\"כ. ורבותא דכולה מתני' מבוארת שאע\"פ שהם בטומאה חמורה יותר מש\"ז דלא מהניא להו טבילה השתא אפ\"ה מחייבינן להו טבילה קודם ביטול התקנה. ותו דאע\"ג דלא שייך השתא בנדה שפלטה וכו' טעמא דשלא יהיו מצויין אצל נשותיהן שהרי כיון שנטמאת ודאי לא אתו לידי תשמיש אעפ\"כ אצרכוה טבילה לתפלתה: \n",
+                "<b>ור\"י פוטר. </b>פי' ר\"ע ז\"ל אף במשמשת שראתה נדה כו'. אמר המלקט פי' אע\"פ שהשמוש דהיינו הקרי קדם לדם הנדות וכן ג\"כ תני ר\"ח בע\"ק שראה זיבה צריך טבילה ור\"י פוטר ולאו דוקא נקט רישא זב שראה קרי דאפי' איפכא בעל קרי שראה זוב פטר ר\"י אלא נראה דנקט ברישא זב שראה קרי להודיעך כוחן דרבנן דאפילו שקדמתו טומאת הזיבה אפ\"ה מחייבי ליה רבנן טבילה לקרויו לד\"ת. וסיפא נקט משמשת שראתה דם להודיעך כחו דר\"י דאע\"פ שהקרי קדם פוטרו ר\"י כדכתיבנא. ומוכח ממתני' דבע\"ק גרידא אפי' ר\"י מחייב ליה טבילה לד\"ת אלא שלענין בהמ\"ז הקל כדכתיבנא לעיל בסי' ד': \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד ד' שעות. </b>פי' לכולי עלמא אבל לותיקין עם הנץ החמה וכתב הרא\"ש ז\"ל ותחלת זמנה יראה משעלה ברק השחר והאיר פני המזרח מידי דהוה אתמיד של שחר אע\"ג דעיקר מצותה עם הנה\"ח כדכתיב ייראוך עם שמש ונ\"מ אם התפלל בזו השעה יצא ותנא לא חש לפרשו דמלתא דפשיטא היא כיון דזמן המאוחר שלה הוא בזמן התמיד הה\"נ לכל זמן המוקדם ע\"כ: \n",
+                "<b>עד הערב. </b>הכריח ה\"ר יונה ז\"ל דעד הערב האמור כאן אינו אלא עד שקיעת החמה מדאמרינן בזבחים מניין לדם שנפסל בשקיעת החמה ר\"ל דמשקיעת החמה ואילך אינו זמן זריקת דם תמיד של בין הערבים ותפלת המנחה היא כנגד תמיד של בין הערבים ועיקר התמיד הוא זריקת הדם וכי היכי שזריקת הדם אין זמנה אלא עד שקיעת החמה ה\"נ תפלת המנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד שקיעת החמה בלבד ע\"כ. והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת אמאי לא קתני גבי תפלת המנחה כל היום כמו גבי תפלת המוספין ותרצו די\"ל דזמן מוספין הוא כל היום אפילו משחרית שהרי קרבנות יכול להקריב מיד אחר התמיד א\"כ גם תפלת המוספין יכול להתפלל מיד מן הבקר משא\"כ במנחה אלא משש שעות ומחצה וה\"נ בפ\"ק דע\"ז לא ליצלי אינש תפלת המוספין בתלת שעי קמייתא בריש שתא ביחיד וכו' אלמא בשאר ימות השנה יכול להתפלל ולהכי מקדים תפלת המנחה לתפלת המוספין משום שהיא תדירה בכל יום אע\"פ שתפלת המוספין קודמת ע\"כ. וכן תירץ הר\"ר יונה ז\"ל. (אך מ\"ש שם כדאמרינן בברכות מניין לנסכים שקריבין בבוקר כו' איני יודע היכן הוא בא בזה\"ל. ומ\"מ בתמורה רפ\"ב גרסינן מניין לנסכים הבאין עם הזבח שאין קרבין אלא ביום ת\"ל ולנסכיכם ולשלמיכם מה שלמים ביום אף נסכים ביום ע\"כ. ושמא צ\"ל בקרבנות). מצאתי בס' כ\"י ישן פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל תפלת המנחה עד הערב פי' עד חשיכה שהרי תמיד של בין הערבים אע\"פ שמצותו בששה ומחצה אם לא עשה קרב והולך עד הערב. ולר\"י אינו קרב אלא עד פלג המנחה שהוא י\"א שעות חסר רביע דזהו פלג של מנחה קטנה שהיא מתשע שעות ומחצה ומנחה גדולה נקראת שש שעות ומחצה ומפלג מנחה קטנה ולמעלה לילה מיקרי ואסור לשוחטו מכאן ואילך או לזרוק דמו ואינו כשר אלא להדליק בהם את הנרות שהן גמר עבודת היום ע\"כ. ועי' בס' לבוש תכלת סי' רל\"ב: \n",
+                "<b>עד פלג המנחה. </b>תימה מנא ליה הא דבשלמא עד ט' שעות ומחצה דעד אותו זמן הוי תפלת המנחה ניחא דהיינו מנחה קטנה אבל הא מנ\"ל. וי\"ל דר\"י ס\"ל דתפלת המנחה כנגד קטרת תקנוה דכתיב תכון תפלתי קטורת לפניך. תוס' ז\"ל. וקשה לענ\"ד דהיכן מצינו שהקטרת הוא מפלג המנחה וכ\"ת שר\"ל סמוך לזמן הקטרת הא בברייתא בגמ' קאמר בהדיא רי\"א עד פלג המנחה שהרי תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. ולענ\"ד צ\"ע. או שמא צ\"ל דתפלת ערבית כנגד קטרת תקנוה ודייקי לה מסיפיה דקרא דכתיב מנתת ערב ערב היינו ערבית. ואעפ\"כ זמנה כל הלילה כנגד אברים ופדרים כדקתני בברייתא בגמ'. דו\"ק: \n",
+                "<b>עד פלג המנחה. </b>שהוא שעה ורביע קודם הלילה. והכריח בס' לבוש החור סי' רס\"ז ובמקומות אחרות שר\"ל שעה ורביע קודם שתשקע החמה ושכן הוא משמעות הגמ' בכ\"מ שהוזכר שעות כגון ד' שעות דחמץ וד' שעות דר\"י בתפלת השחר כולהו משמע דד' שעות מעת הזריחה קאמר וא\"כ ממילא שהוא כן בתפלת מנחה וערבית דקודם השקיעה ע\"כ בקיצור: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אינו יכול להחשיבו לילה ולהתפלל בו ערבית וכו'. כתב הח' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נ\"ל לקרוא בו ק\"ש של ערבית וכן לקמן בסוף ל' ר\"ע ז\"ל דקאמר ומשם ואילך יוכל להתפלל ערבית. ר\"ל ק\"ש של ערבית שהרי בתפלה אמרו מתפלל אדם של שבת בע\"ש וכו' ויש מחלוקת בדבר ע\"כ: \n",
+                "<b>אין לה קבע. </b>פי' ר\"ע ז\"ל והאי דקתני וכו' לאשמעינן דתפלת ערבית רשות ע\"כ. אמר המלקט כר' יהושע ודלא כר\"ג. וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו סי' רס\"ט ומה שהקשית תפלת הערב אין לה קבע דבמקום א' פירשו שאין לה זמן קבוע שהרי אברים ופדרים קריבים כל הלילה ובמקום אחר פירשו אין לה קבע שאינה חובה אלא רשות דאי לא ליתני תפלת הערב כל הלילה זה אינו קשה בעיני כלל דמלשון אין לה קבע תרתי שמעינן מינה דמדאמר אין לה קבע משמע שאין לה זמן קבוע ומדאמר אין לה קבע ולא קאמר תפלת הערב כל הלילה משמע שלא עשאוה קבועה כלומר לעשותה חובה כתפלות הקבועות וכדאמרינן בעלמא תקנות קבועות שנו כאן ע\"כ: \n",
+                "<b>ושל מוספין כל היום. </b>והכי סתם לן תנא בפ\"ב דמגילה והא דנקט גבי מוסף גרידא לשון רבים נלע\"ד משום דזימנין דמתרמו תרי או תלתא מוספי בהדי הדדי: \n",
+                "<b>ר\"י אומר עד ז' שעות. </b>יש ספרים דלא גרסי ליה עי' בתוס' בפירקין דף כ\"ח. וגם בירושלמי ליתיה וכן הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל לא כתבוהו וכבר דיבר בזה הח' השלם ה\"ר מנחם עזריה נר\"ו בסי' כ\"ב דספרו וגם החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כתב שברוב הספרים ל\"ג ליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלא יארע תקלה. </b>עי' במ\"ש ב\"י בשם הר\"י אבוהב ז\"ל ונלע\"ד שכפי אותו הדרך שפי' שם דה\"ק יה\"ר שלא אכשל בדבר הלכה כדי שימשך מזה שישמחו בי חבירי ועוד אני מתפלל ומבקש מלפניך שלא אומר על טמא טהור וכו' ר\"ל אע\"פ שישמחו חבירי בזה שאני אומר אם יש בו נפקותא דדינא מה לי ולשמחתם מאחר שאני והם טועין והם לא שמחו אלא מפני שחושבין שאני אומר דבר המכוון להלכה לכן אני חוזר ומתפלל שלא אומר על טהור טמא או בהפך וע\"ד זה נמי מתפרשא סיפא דולא יכשלו חבירי וכו' דו\"ק: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>העושה תפלתו קבע. </b>בגמ' מאי קבע א\"ר יעקב בר אידי א\"ר הושעיא כל שתפלתו דומה עליו כמשאוי ורבנן אמרי כל שאינו אומרה בלשון תחנונים. וכתב ה\"ר יונה בשם רבינו האי ז\"ל דרבנן סברי שאע\"פ שתפלתו דומה עליו כמשאוי ואינו מתפלל כמי שצריך הדבר אלא כמי שמתפלל מפני החיוב בלבד אפ\"ה כיון שאומרה בנחת כמי שמבקש רחמים ע\"ע הוא. ונראה דס\"ל לרבנן שאע\"פ שלא יתפלל כמי שדומה עליו כמשאוי אלא שמתפלל כמי שצריך לו הדבר ביותר אם אינו אומרה בלשון תחנונים אין תפלתו תפלה. ור' הושעיא ס\"ל בהיפך ולכתחלה בעינן לכ\"ע תרווייהו בלשון תחנונים וגם שלא תדמה עליו כמשאוי וכתב הח' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל דר\"א לעיל קאי ופליג אכולהו ואמר שאין לעשות קביעות לתפלה אם מתפלל י\"ח או מעין י\"ח העושה תפלתו קבע אין תפלתו תחנונים. ע\"כ: \n",
+                "<b>תפלה קצרה. </b>בהרבה ספרים טעו הסופרים וכתבו תפלה קצרה מעין שמונה עשרה ואינו כלום שאין זה מעין שמונה עשרה. ה\"ר יונה ז\"ל: \n",
+                "<b>ואומר הושע כו'. </b>ר\"א ור' יוסי ור\"א בר' צדוק ואחרים פליגי בברייתא עליה וקיי\"ל כאחרים דאמרי דתפלה קצרה היא צרכי עמך ישראל מרובין וכו'. וע\"ש בגמ' בברייתא כי שם גרסינן שר' יהושע אומר תפלה קצרה היא שמע שועת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא\"י ש\"ת. ונראה דתרי תנאי אליבא דר' יהושע. ולפי מה שמצאתי בגמרת כתיבת יד בברייתא מזכיר ר' יוסי קודם ר' יהושע. וז\"ל ר' יוסי אומר שמע תפלת עמך ישראל ועשה מהרה בקשתם בא\"י ש\"ת. בהא ניחא קצת דאפשר לומר דר' יהושע לדברי ר' יוסי קאמר לדידי תפלה קצרה היינו הושע ה' וכו' אלא לדידך דאמרת דתפלה קצרה שמע וכו' אודי לי מיהא דלימא שמע שועת מטעם דפי' רש\"י ז\"ל דשועה יותר מתפלה אלא דקשה קצת דהא ר' יהושע קדים טובא לר' יוסי דר' יהושע חבירו של ר\"א ור\"א רביה דר\"ע ור\"ע רביה דר' יוסי: \n",
+                "<b>העבור. </b>מ\"ש בפי' ר\"ע ז\"ל העבור של עבירה נ\"ל דיש שום טעות ושמא צ\"ל לשון עבירה. ומלבד מה שפי' בו ר\"ע ז\"ל מפרש עוד בגמ' שר\"ל אפילו בשעה שאתה מתמלא עליהם עברה כאשה עוברה והכי משמע בכל ענייני פרישת העבור כגון עוברה בעבורה עכ\"ל של רש\"י ז\"ל כפי מה שהגיהו הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל. ונראה שר\"ל בכל ענייני פרישת העבור כגון עוברה בעבורה. פי' שאתה פורש מהם בעונותיהם כאשר יפרד ויתפרש העובר בצאתו מרחם אמו. ופי' ה\"ר יונה ז\"ל ולשני הלשונות ר\"ל בכל ענין שיעשו שיעברו עבירה או שתכעוס עליהם עשה בענין שלא יצטרכו לגוי אחר אלא תראה צרכם ותספיק להם מה שצריכין כענין שהיה מתפלל כ\"ג ביוה\"כ ולא יצטרכו עמך ישראל בפרנסה זה לזה ולא לעם אחר עכ\"ל ז\"ל. ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל דבירושלמי מפרש כל שאלות שליח צבור. ע\"ש שעובר לפני התיבה עָביר לשון עוֹבֵר כמו מסור טחון בלשון משנה פרשת לשון פירוש שמפרש ש\"צ בשפתיו מה שצריכין הצבור כמו ואת פרשת הכסף ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה רוכב כו'. </b>מאן דתני רוכב על החמור לא משתבש ומאן דתני רכוב על החמור לא משתבש וכדכתיבנא במתני' דלעיל גבי מסור וטחון. אלא שבספר המכלול סוף הטור הראשון דחלק הדקדוק עלה ו' ע\"ב נראה שהיה גורס רכוב על החמור שכך כתב שם ובמשנה מצאנו רכוב ג\"כ היה רכוב על החמור אבל במקרא לא מצאנו כ\"א רוכב וכ\"נ מפי' הרמב\"ם ז\"ל ובס' לשון למודים בבנין הקל במלת פעול מצאתי ג\"כ כתוב כי מלת כי בך בטוח וכן מלת השכוני באהלים הם תארים כמו ברוך ועצום ויהיה בטוח כמו בוטח ושכון כמו שוכן וכן תמצא שנשתמשו רז\"ל במשנה בשני המשקלים האלה התוארים והוא היה רכוב על החמור שהרצון בו היה רוכב ע\"כ בקיצור והם דברים לקוחים מרד\"ק ז\"ל משם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אלא בין יש לו כו'. אמר המלקט כרבי דפליג בברייתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקרון. </b>בכל הספרים ל\"ג קרון ואפשר דדמי לחמור ולא לספינה ודו\"ק. הר\"ר יהוסף וה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל והר\"מ די לונזאנו ז\"ל גם בסכ\"י ישן מצאתי פי' לה\"ר יהונתן ז\"ל וז\"ל שם היה יושב בספינה או באסדא אחת מהן ספינה גדולה והאחת קטנה ודרך ספינה שרבים הולכים שם ועוד שהיא הולכת ברוב ואינו יכול לעכבה ולירד לפיכך יכוין את לבו כנגד בית קה\"ק ע\"כ. אבל הרמב\"ם ז\"ל אני רואה בפירושו דגריס ליה גם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וגם בגמ' בברייתא משמע קצת דמדמי הקרון לספינה דקתני השכים לישב בקרון או בספינה מתפלל ולכשיגיע זמן ק\"ש קורא וכן נראה מהטור: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל קרויין רפסודות. אמר המלקט וקרויין ג\"כ דוברות וקרויין בל' חכמים במקום אחר אבסדיא והוא ברפי\"ב דנגעים לחדא גירסא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא בחֲבַר עיר. </b>דסבירא ליה דכיון שאין בה אלא שבח כו' די שהצבור בלבד יתפללו אבל היכא שאין הצבור מתפללין אותה סבירא ליה לר\"א שחייב הוא להתפלל אותה והיינו דא\"ר יהודה משמיה כל מקום שיש חבר עיר היחיד פטור דמשמע שאם אין שם חבר עיר חייב. ה\"ר יונה ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כובד ראש. </b>בברייתא בבלי וירושלמי פליגא אמתניתין דבעינן נמי מתוך דברי תורה ולהכי נוהגין לומר זמירות ואשרי קודם תפלה ובגמ' בברייתא נמי גרסינן אין עומדין להתפלל אלא מתוך הלכה פסוקה כגון ההיא דר' זירא דבנות ישראל החמירו וכו' וה\"נ גרסינן תו בברייתא בגמ' אין עומדין להתפלל לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך שמחה כגון דברי תנחומין של תורה כגון סמוך גאולת מצרים לתפלה או סמוך לתהלה לדוד שהוא שבח ותנחומין כגון רצון יראיו יעשה וכגון שומר ה' את כל אוהביו וכתבו תוס' ז\"ל דכוותייהו קיי\"ל: \n",
+                "<b>שוהין שעה כו'. </b>כתב ה\"ר יונה ז\"ל ואע\"פ כו' הכא אינו כן אלא שעה ממש דהכי אמרי' בגמ' היו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה אחת בתפלה ושעה א' לאחר תפלה ושאלו התם כיון שכך היו שוהין בכל תפלה ותפלה תורתן ומלאכתן אימתי נעשין ומהדרינן מתוך שחסידים הן תורתן מתקיימת ומלאכתן מתברכת (ונלע\"ד דמדלא קתני היו שוהין שעה א' קודם תפלה לרמוז לנו מ\"ש בגמ' שהיו שוהין שעה א' קודם תפלה ושעה א' בתפלה וכו' וז\"ש היו שוהין שעה א' ומתפללין ג\"כ לכה\"פ שעה א' הנזכרת דו\"ק) כדי שיכוונו את לבם למקום כדי שיהי' לבם שלם בעבודת המקום ויבטלו מלבם תענוגי העוה\"ז והנאותיהם כי כשיטהרו לבם מהבלי העוה\"ז ויהיה בכוונתם רוממות ה' תהיה תפלתם רצויה ומקובלת לפני המקום ע\"כ. ואמרי' בגמ' דהאי דהיו שוהין שעה א' וכו' אסמכוה אקרא דכתיב אשרי יושבי ביתך והדר עוד יהללוך סלה: \n",
+                "<b>ואפי' נחש כו'. </b>פי' בס' לבוש תכלת סי' ק\"ד סעיף ג' וז\"ל ואפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק לדבר כגון לומר לאחר שיסירנה אבל ללכת ממקומו לנענע רגליו כדי שיפול הנחש מרגליו מותר שאין זה הפסק ע\"כ והוא לקוח מדברי ה\"ר יונה ז\"ל שאכתוב בסמוך. ובגמ' ובירושלמי דוקא נחש אבל עקרב פוסק לפי שהוא מועד להזיק יותר ולשון הירושלמי משום דמחיא בתר דמחיא. ובכ\"מ שפוסק אם שהה כדי לגמור את כולה חוזר לראש ואם לאו חוזר לתחלת הברכה שפסק בה ואם פסק בג' ראשונות חוזר לראש ואם בג' אחרונות חוזר לרצה. ובירושלמי אפילו נחש אם היה בא כנגדו מתרחק לצד אחר פי' שהוא כעוס. וכתב עוד ה\"ר יונה ז\"ל ואע\"פ שאין לו להפסיק ולדבר אפ\"ה יכול ללכת כדי שישליכנו מעליו שלא מצינו הליכה שנקראת הפסקה בשום מקום ע\"כ משמע מדבריו אע\"פ שאינו בא כנגדו דאלת\"ה מאי אתא לאשמעינן טפי מן הירושלמי. ואפשר שכשהוא בא כנגדו ס\"ל דמפסיק אפילו בדבור והיינו שכתב בסוף לשונו ומיהו היכא דאיכא סכנה מפסיק בכל ענין ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא דתני נחש בהדי מלכות במדרש ילמדנו מפרש טעמא מה ראו חכמים להקיש כריכת נחש למלכות אר\"ש בן פזי קולה כנחש ילך מה נחש מלחש והורג אף מלכות רומי מלחשת והורגת ד\"א מה הנחש הולך מעוקם אף מלכות רומי מעקמת דרכיה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתחית המתים. </b>כתב הרא\"ש ז\"ל שלא קבעו חכמים מקום להזכרה בתוך הברכה אלא אמרו מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים אלא שנהגו העולם לאמרה לפני מכלכל חיים לפי שהגשמים כלכלה ופרנסה אבל אם לא אמרה לפני מכלכל חיים בכל הברכה מקומה ע\"כ: \n",
+                "<b>ברכה רביעית כו'. </b>קודם חונן הדעת אומרה ברכה לעצמה וחותם בה המבדיל בין קודש לחול: \n",
+                "<b>ר\"א אומר כו'. </b>במס' נדה קאמר התם דר' חנניא בן גמליאל קאי בשיטתיה דר\"א אבל משום אבותיו א\"ר חנניא בן גמליאל התם דהבדלה בחונן הדעת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר יברכוך טובים ה\"ז דרך המינות. </b>יש ספרים דלא גרסי ליה הכא רק בסוף מס' מגילה בלבד אבל ה\"ר יונה ז\"ל גריס ליה וז\"ל האומר יברכוך טובים וכו' י\"מ שר\"ל הטובים שהם הצדיקים יברכו אותך אבל לא הרשעים וזהו דרך המינות שנראה שהצדיקים בלבד נבראו לכבוד ה' ולקלוסו ולא הרשעים וע\"כ אינם חייבים לברכו ואינו כן שכל מה שברא הקב\"ה לכבודו בראו וכולן חייבין לברכו. וי\"מ טובים אותם שהשפעת להם טובה שאמרה תורה ואכלת ושבעת וברכת שהשבעים יש להם לברך ולא האחרים ע\"כ. וגם בהרא\"ש ז\"ל איתיה וגם בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל כ\"י איתיה וז\"ל האומר יברכוך טובים כלומר כטוב לב האדם באכילתו דהיינו כשהוא שבע כדכתיב ונשבע לחם ונהיה טובים ה\"ז דרך המינות שאומר קרא כתיב ואכלת ושבעת וברכת אבל לא בכזית וכביצה ומצוה לברך אפילו בכזית וכביצה ע\"כ וכן פי' ג\"כ שם בפרק בתרא דמגילה: \n",
+                "<b>על קן צפור כו'. </b>עי' במ\"ש ס\"פ בתרא דקדושין ור\"פ בתרא דחולין. ובירושלמי אית תנאי תנו עד קן צפור בדלי\"ת וטעמא דמשתקין כשאומר עד שנותן קצבה למדותיו של הקב\"ה עד קן צפור הגיעו רחמיך ע\"כ ולגירסתנו דגרסי' על בלמ\"ד כבר פי' טעם א' ר\"ע ז\"ל ועוד איכא תו מאן דמפרש בגמ' מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית לומר על אלה חס ולא על שאר בריותיו: \n",
+                "<b>מודים מודים כו'. </b>וה\"נ אמרינן בגמ' גבי ק\"ש האומר שמע שמע משתקין אותו וה\"מ כדאמר מילתא ותנייה אבל הקורא פסוק מק\"ש וכופלו ה\"ז מגונה אבל שתוקי לא משתקי' ליה וה\"נ גבי מודים מודים האומר מודים אנחנו לך כולו פַעֲמָיִם ה\"ז מגונה בלבד. וי\"מ בהפך דאכפל הפסוק כולו או כל מודים משתקינן ואכפל מלה לא משתקינן: \n",
+                "<b>וטעה. </b>פי' שאינו יכול לזכור סוף הברכה בשום ענין. ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>מתחלת הברכה שטעה בה. </b>כלומר אע\"פ שלא טעה אלא בסוף צריך לחזור מתחלה שקריאת אותה הברכה כמאן דליתא דמיא. ובירושלמי מפרש דברכת יוצר אור אם טעה באופנים או מאופנים עד סוף הברכה א\"צ לחזור אלא מלאל ברוך ואילך דמשם ואילך כתחלת ברכה הוי ה\"ר יונה ז\"ל ובטור או\"ח סי' נ\"ט מפרש שצריך לחזור מן הקדושה ואילך ופי' דבריו מהר\"מ איסרלן בספר ש\"ע דהיינו שמתחיל מקדושה ואילך ע\"כ. וכתב בספר לבוש תכלת שם סי' נ\"ט סעיף ה' וז\"ל ואם טעה מקדושה ואילך אין השני צריך להתחיל אלא מקדושה ואילך דהיינו באופנים אם טעה באופנים ואם טעה משם ואילך מתחיל מלאל ברוך כו' אע\"פ שבשאר ברכות שטועים בה צריך השני להתחיל מראש הברכה שטעה הראשון שאני הכא שהקדושה חשיבא כסוף הברכה וכן אם טעה או נשתתק באופנים וכן אם טעה אחר לאל ברוך הוי פסוק ברוך כבוד ה' ממקומו כסוף ברכה שהוא שייך לפסוק של קדושה ומתחיל מלאל ברוך נ\"ל ע\"כ. ויש גורסין מתחלת הברכה שטעה זה וכ\"ה בגמ' וקאי אשליח צבור. ופי' רש\"י ז\"ל מתחלת הברכה שטעה זה. אם דלג א' מן הברכות ואמר אחרת ואינו יודע לשוב ולאחוז סדרו יתחיל העובר תחתיו אותה ברכה שדלג זה ואומר משם ולהלן ע\"כ. ופי' ה\"ר יונה ז\"ל דהא דתנן יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל אין מסירין אותו מש\"צ ע\"כ. וכתב ב\"י שם סי' קכ\"ו דמשמע מדבריו שאם טעה בברכת המינים מסלקין אותו מש\"צ. ואם טעה בכל הברכות כולם אמר רב בגמ' דאין מעלין אותו ופי' הרשב\"א ז\"ל דהיינו דוקא בשיודע לחזור למקומו שטעה הא לאו הכי מעבירין אחר תחתיו כדתנן הכא במתני' וכתב ב\"י שם שכן דעת הרמב\"ם והטור ז\"ל אכן ה\"ר יונה ז\"ל כתב דמתניתין דקתני יעבור אחר תחתיו זהו לפי שעה אבל בכאן אמר שאין מסלקין אותו מש\"צ ע\"כ. וכתב עוד הב\"י שם. ודע שבט\"ו מה' תפלה כתב הג\"מ שאם ש\"ץ כהן ועולה לדוכן לישא את כפיו צריך ליזהר שלא יעמוד אחר תחתיו להקרות ולומר שים שלום אלא מי שכוון לבו לכל התפלה עם הש\"צ ולא שח בשעה שהיה ש\"צ מתפלל ע\"כ. ושם נלמוד דכי אמרינן שהעובר לפני התיבה וטעה יעבור אחר תחתיו ויתחיל מתחלת הברכה שטעה בה היינו כשכוון לכל התפלה עם הש\"צ ולא שח בשעה שהיה ש\"ץ מתפלל הא לאו הכי צריך להתחיל מתחלת התפלה. ומיהו י\"ל דהתם שאני דאפשר לתקן מקודם שיחזיר ש\"ץ התפלה שיהיה איש א' מיוחד שיכוין לכל התפלה עם ש\"צ. ואפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה יאמר הש\"ץ עצמו שים שלום. אבל היכא דאתרמי שטעה ש\"ץ אפילו אם לא נמצא מי שכוון לכל התפלה אינו מתחיל אלא מתחלת הברכה מפני טורח צבור וזה נראה יותר דאל\"כ לא הוה משתמט חד מהפוסקים לומר דבר זה. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובר לפני התיבה. </b>ואשכחן נמי ירד ר\"י בן ברוקא לפני התיבה בפ' בתרא דר\"ה דף ל\"ב וגם בפירקין מעשה בתלמיד א' שירד לפני התיבה בפני ר\"א וכן בכמה דוכתי ותוס' בפ' במה מדליקין (שבת דף ל\"ב) כתבו אומר ר\"י דאשכחן נמי דקרי לתיבה ארון כדאמרינן תשעה וארון מצטרפין ע\"כ: \n",
+                "<b>מפני הטרוף. </b>תימה תיפוק ליה דמפסיק תפלה אם עונה אמן וי\"ל מאחר שלא אמר האי טעמא ש\"מ דעניית אמן לא חשיב הפסק מאחר שצורך תפלה הוא. תוס' ז\"ל (וברמב\"ם פי\"ד מה' נ\"כ כתב ומתחילין יברכך כו' דמשמע שמלת יברכך אינה מכלל הקריאה אכן כאן בפי' המשנה כתב ש\"צ אומר יברכך ויענו הכהנים יברכך. אכן בפירושו למשנה שבנוסח ערבי שהיא אמתית יותר. דבריו שבפי' המשנה מכוונים עם דבריו שבחבורו. קיצור מב\"י א\"ח סי' קכ\"ח): \n",
+                "<b>לא ישא את כפיו. </b>צ\"ע אם לא ישא את כפיו אם יאמר א' מן הקהל או\"א ברכנו או לא יאמרהו כלל: \n",
+                "<b>ואם הבטחתו. </b>פי' הבטחתו מנהגו. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>רשאי. </b>כדי שלא תתבטל נשיאת כפים וכתב בב\"י שם דמתני' לא נחתא למימר תקנתא ע\"י שיסיים אחר התפלה אלא במסיים הוא עצמו. אבל אה\"נ שאם המקרא כוון בכל התפלה מתחלה ועד סוף הוא מסיים שים שלום ושפיר דמי לישא כפיו הש\"צ אע\"פ שאינו מובטח ע\"כ ועי' מש\"ל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתפלל וטעה כו'. </b>היינו דוקא באבות ולא פליגי לישני דגמ' אהדדי עי' בה\"ר יונה ז\"ל וה\"ג בגמ' מוגהת המתפלל וטעה אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. איכא דמתני לה אברייתא המתפלל צריך שיכוין את לבו בכולן ואם אינו יכול לכוין את לבו בכולן יכוין את לבו באחת אהייא אמר רב ספרא משום חד דבי רבי באבות. ונלע\"ד דמדלא קתני במתני' הטועה בתפלתו סימן רע לו הוא דמשמע להו לבעלי התלמוד דקאי אברכות ראשונות די\"ח ומש\"ה קא בעו אהייא כלומר ודאי ידענא דמתני' דקתני סימן רע לו אברכות ראשונות דוקא קאי מדלא קתני הטועה בתפלתו כדכתיבנא. מיהו הא קא מיבעי לן אי קאי אכולהו ג' ראשונות או דוקא אאחת וא\"ת לאחת הי ניהי דדילמא ברכת תחית המתים או ברכת קדושת השם עדיפא. ותירץ המתרץ דלעולם לא קאי רק על ראשונה שבראשונות דהיינו ברכת אבות. ובגמ' בבבלי וירושלמי אריב\"ל אם עשו שפתותיו של אדם תנובה יהא מבושר שנשמעה תפלתו מה טעם בורא ניב שפתים שלום שלום וגו'. (ובס' הפרפראות בפ' עקב בפסוק ואתפלל אל ה'. מה' וגו' עד ובזרועך הנטויה שהוא סוף התפלה נ\"ח תיבות שמצא חן לפניו ושמע תפלתו וזהו בורא ניב שפתים נוב כתיב ע\"כ) והוא ראיה למ\"ש ר\"ח בן דוסא אם שגורה וכו' שפי' רש\"י ז\"ל ותחנתי נובעת מלבי אל פי כל מה שאני רוצה להאריך: \n",
+                "<b>ואם שליח צבור הוא. </b>הר\"מ די לונזאנו ז\"ל נקד שְלִיחַ השי\"ן בשב\"א: \n",
+                "<b>שהוא מקובל. </b>החולה מצא חן לפני ה'. \n",
+                "<b>מטורף. </b>אינו מקובל. וכתב בתוי\"ט על לשון רש\"י ז\"ל שזה שכתב כלומר התפלה כו' ע\"ש וישר הוא בעיני אבל מ\"ש שגם ר\"ע ז\"ל בלשונו לזה כוון לא נהירא. ובס' הפרפראות בפ' קרח בפסוק ויפלו על פניהם השני כתב שם. ולא התפללו כמו למעלה שלא היתה שגורה בפיהם וע\"כ אמר כי יצא הקצף כדאמר ר\"ח בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים אם אין תפלתי שגורה בפי אני יודע שהוא מטורף ע\"כ. ופי' הרב הגדול ה\"ר משה אלשיך ז\"ל בס' תהלים שזה יאמר הפסוק יהיו לרצון וגו' ר\"ל כאשר יהיו לרצון אמרי פי שהיא שגורה תפלתי והגיון לבי נכון לפניך אדע מאז כי ה' צורי וגואלי צורי להצילני מצרה שלא תבא אם הבקשה על כך וגואלי אם היא על מה שכבר עלי אם ע\"ז אבקש ע\"כ. וגם במזמור ע\"א בפסוק פי יספר צדקתך וגו' פי' שר\"ל שכאשר פי מאליו יספר צדקתך ששגורה תפלתי בפי אז אצ\"ל בעתות הידועות לתפלה שהן עת רצון כ\"א כל היום בכל עת שיהיה היא תשועתך שיודע אני שהתפלה מקובלת והתשועה ודאית אך כאשר לא ידעתי ספורות שאין תפלתי שגורה בפי שמסתתם פי שלא אדע מה אומר שזהו כי לא ידעתי ספורות אז אני יודע כי אבא בגבורות וכו' שהוא שאני בא בשתי גבורות של אדנות ושל אלהים שהם שתי בחינות דין עליונות מתוחין על הדבר וע\"כ אין תפלתי שגורה בפי. והנה אין זה רק כאשר צדקתך לבדך שהוא בהתפללי ביחיד שאזכיר צדקתך כלו' ולא צדקת י\"ג מדותיך הבלתי נאמרים רק בעשרה שברית כרותה שלא ישובו ריקם עכ\"ל ז\"ל. וגם בסוף מזמור ק\"ד בפסוק יערב עליו שיחי דרש שר\"ל שמאשר יערב עליו שיחי שניכר ששגורה בפי ראיה שאנכי אשמח בה' שיקובל שיחי. ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כיצד מברכין. </b>לא שייך להקשות תנא היכא קאי דקתני כיצד כדפריך בריש מכילתין משום דהכא סברא הוא לברך כדמסיק בגמ' דאסור ליהנות מן העוה\"ז בלא ברכה. א\"נ י\"ל דקאי אמתני' דמי שמתו דקתני בעל קרי מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וה\"נ שייך הכא לברך על כל דבר ודבר. ע\"כ קאמר הכא כיצד מברכין. תוס' ז\"ל. אבל רבינו יונה ז\"ל תירץ בגוונא אחרינא וז\"ל כיצד מברכין וכו' דרך התלמוד לדקדק בלשון כיצד לאיזה דבר חוזר כי הוא אינו נופל אלא על דבר שהוזכר מתחלה. והכא חוזר למאי דאמרי' בפ\"ק שלא לחתום אינו רשאי לחתום וקאמר עלה בגמ' כנגדן ברכת המצות והפירות ואחר שפי' ענין שאר הברכות של ק\"ש ותפלה שואל עכשיו בברכת הפירות שאינו יכול לחתום בה בברכה איזהו נוסח שלה ע\"כ. וכן פי' ה\"ר יונתן ז\"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. כיון דתנא כיצד מברכין משמע דכבר שנה חייב אדם לברך על הפירות ונראה דאקרא קאי דמחייב לברך אשבעת המינין. דכתיב ארץ חטה ושעורה וגו' ובתרייהו כתיב ואכלת ושבעת וברכת וכיון דמברך לאחריהן כ\"ש דמברך לפניהם דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ\"ש וכיון דגלי בהו רחמנא דמחייב ה\"ה באחריני. ועוד נראה נכון דהיינו דקא בעי בגמ' מנה\"מ ומתרץ דקאי אקרא דקדש הלולים מלמד שטעונין ברכה פירות האילן מכי שריין באכילה לפניהם ולאחריהם. חוץ מן היין. דמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו שמזכיר בברכה שם האילן שנתן הפרי בהדיא מה שאין בשאר פירות שאומר עץ סתם ואפילו בגפן עצמו כשאוכל ענבים אומר בפה\"ע מפני שבענבים אין ניכר חשיבות הפרי יותר מכשאוכל תפוחים או שאר פירות אלא כששותה היין ניכר מעלת הפירי. פירות הארץ. כגון קשואין ואבטיחין וכיו\"ב שהן פרי כמו גבי אילן ובאורז פליגי אמוראי. על הירקות. כגון חזרין וכרפס שאדם אוכל עשבן וירקן. ומש\"ה פליג ר\"י הכא ואמר בורא מיני דשאים. דשא הוא עשב שי\"ל קומה בקלחו וכן כתוב גלה חציר ונראה דשא שלאחר ששח החציר וכמש אז נראו בעלי דשא וכל מין ירק שאדם אוכל הם בעלי דשא כן נ\"ל נכון ואמת. והא דתני רישא לשון רבים מברכין ולבסוף לשון יחיד לאשמעי' (דלשון) [דל\"ש] רבים (ולשון) [ול\"ש] יחיד ברכתן שוה. דאין מזמנין על הפירות. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מן היין. </b>כתב הרב רבינו יונה ז\"ל חוץ מן היין מפני שהיין כיון שמחמת השינוי חשוב יותר קובע ברכה לעצמו כדמפרש בגמ' דחמרא סעיד ומשמח ומאי דכתיב ויין ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד לא בא למעט שאין היין סועד אלא ה\"ק חמרא סעיד ומשמח נהמא מיסעד סעיד שמוחי לא משמח. ע\"כ: \n",
+                "<b>שעל היין. </b>כו' ראיתי שפי' הח' ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל לדעת הירוש' דמיתורא דמתני' דקתני שעל היין אומר שמעי' דאפי' דיעבד אם אמר על היין בפה\"ע לא יצא ע\"כ: \n",
+                "<b>ועל פירות הארץ. </b>הקטניות נקראים פירות הארץ וכרוב ותרדים וחסא וכיו\"ב נקראים ירקות ה\"ר יונה ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בספ\"א מהל' כלאים ומייתי לה בקיצור בס' שו\"ע טור יו\"ד סי' רצ\"ז וז\"ל הזרעונים מתחלקים לשלשה חלקים הא' נקרא תבואה והם חמשת מיני דגן. הב' נקרא קטניות כגון הפול והאפונים והעדשים והאורז והדוחן והשומשמין והפרגין והספיר וכיו\"ב. והג' נקרא זרעוני גנה והם שאר זרעים שאינם ראויים למאכל אדם והפרי של אותו הזרע מאכל אדם כגון זרע הבצלים והשומין וזרע חציר וזרע לפת וכיו\"ב. וזרע הפשתן ה\"ה בכלל זרעוני גנה ע\"כ: \n",
+                "<b>המוציא לחם מן הארץ. </b>גמ' ת\"ר מהו אומר המוציא לחם מן הארץ ר' נחמי' אומר מוציא לחם דבעי' ברכה הגונה דמשתמעא לשעבר שהרי כבר הוציא הלחם הזה מן הארץ בשעה שהוא בא ליהנות ומוציא ודאי לכ\"ע משמע לשעבר כדכתיב אל מוציאם ממצרים וכשנאמרה פ' בלעם כבר יצאו ורבנן סברי המוציא נמי לשעבר משמע המוציא לך מים מצור החלמיש וכבר הוציא ואע\"ג דאיכא נמי קרא אחרינא דכתיב המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים ועדיין לא יצאו בגמ' מתרצי' לי' אליבייהו והלכתא כוותייהו. (ומ\"כ בס' לבוש תכלת סי' קס\"ז סעיף ב' ובמוציא כ\"ע ל\"פ דלשעבר משמע ובהמוציא פליגי ואיכא מ\"ד דלהבא משמע מ\"מ פסק הספר לומר המוציא בה\"א כדי שלא לערב מ\"ם דמוציא עם מ\"ם דהעולם ויבלע הא' ולא יהיה משמעות לשונו כלום ואע\"ג דבלחם מן איכא ג\"כ עירוב שאני התם דקרא כתיב להוציא לחם מן הארץ ומ\"מ יזהר לתת ריוח בין לחם ובין מן שלא לערב המימי\"ן ע\"כ) וצ\"ע בבפה\"ע ובבפה\"א אמאי ליכא מאן דפליג דלימא הבורא. והיה נראה לתרץ דדוקא בהמוציא פליגי עליה דר' נחמי' מטעם שפי' התו' ז\"ל בשם הירוש' כדי שלא לערב האותיו' כגון העולם מוציא ואע\"ג דבלחם מן איכא עירוב שאני התם דקרא כתיב הכי להוציא לחם מן הארץ. אמנם אח\"כ ראיתי עוד בירושל' וז\"ל על דעתיה דרב נחמן הבורא פה\"ג ועל דעתהון דרבנן בורא פה\"ג ע\"כ ומשמע משם ג\"כ דרב נחמן הוא שאמר המוציא ורבנן הם שאמרו מוציא הפך התלמוד שלנו או שמא דנחמן לחוד ונחמי' לחוד ופלוגתא אחריתי היא התם. ועי' במ\"ש לקמן פ\"ח סוף סי' ה': \n",
+                "<b>ועל הירקות כו'. </b>גמ' קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנה ע\"י האור אף ירקות שנשתנו ע\"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת שלקות מברכין עליהן בפה\"א וכתב הרא\"ש ז\"ל דהכי הלכתא: \n",
+                "<b>בורא מיני דשאים. </b>והכוסס את החטה קאמרינן בבריית' בגמ' דלרבנן מברך בפה\"א וברייתא דקתני דמברך בורא מיני זרעים מוקמי' לה כר\"י דבעי לכל מין ומין מעין ברכתו הלכך לירקות בורא מיני דשאים ולחטים דזרעים נינהו בורא מיני זרעים אבל לרבנן בין זרעים בין ירקות בפה\"א. ומשמע קצת דלר\"י ל\"ל כלל ברכת בפה\"א בירקות כמו דלרבנן לית להו כלל ברכת בורא מיני דשאים וברכת מיני זרעים ובגמ' ילפי' טעמא דר\"י מקרא דכתיב ברוך ה' יום יום וכי ביום מברכין אותו בלילה אין מברכין אותו אלא לומר לך כל יום ויום תן לו מעין ברכותיו. פי' בשבת מעין שבת וביו\"ט מעין יו\"ט הכא נמי כל מין ומין תן לו מעין ברכותיו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירך על פירות האילן בפה\"א יצא. </b>שגם האילן יונק מן האדמה ונמצא שבכלל פרי האדמה הוי ולפיכך יצא אבל כשבירך על פירות הארץ בפה\"ע לא יצא שאין שם עץ כלל. ה\"ר יונה ז\"ל. ובגמ' דר' יהודה היא כו' אבל בירושל' א\"ר יוסי דדברי הכל היא דפירות האילן בכלל פירות האדמה ואין פירות האדמה בכלל פירות העץ וכדפי' ה\"ר יונה ז\"ל. ובכסף משנה חזר בו ממ\"ש בבית יוסף שהרמב\"ם ז\"ל פסק דלא כי האי מתני' אלא בתרוייהו ס\"ל לא יצא כיון דמתני' הויא כיחידאה דהיינו ר\"י. וחזר בו מפני שמצא נוסחא בהרמב\"ם ז\"ל כלישנא דמתני' דברישא יצא ובסיפא הוא דלא יצא ע\"ש. וכנוסחא זו נמצא ג\"כ בספר צובא שהוגה מפי הרמב\"ם ז\"ל עצמו וחתימת ידו עליו: \n",
+                "<b>ועל הכל אם אמר שהכל יצא. </b>ירושל' תני ר' יוסי כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י\"ח. ופליג אמתני' דקתני ועל כולן אם אמר שהכל יצא. אבל בבבלי ר' יוחנן דהלכתא כותיה אמר דועל כולן אם אמר שהכל יצא קאי אפילו ארישא שהוזכר שם ברכת פת ויין. ור' יוסי שאמר בבריי' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכות לא יצא י\"ח דוקא כשאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה או כמה נאה תאנה זו ברוך המקום שבראה משום דהויא ברכה דלא תקינו רבנן אבל אם אמר שהנ\"ב דהויא ברכה דתקינו רבנן אפילו ר' יוסי מודה דיצא י\"ח. ור\"מ פליג עליה דר' יוסי בברייתא דאפילו באותה ברכה דלא תקינו רבנן יצא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שאין גדולו מן הארץ. </b>כגון בשר בהמה חיה ועוף וחלב וגבינה וביצים. ובבריי' בגמ' תנינן על המלח ועל הזמית פי' שלמורא בלע\"ז ועל כמיהין ופטריות אומר שהכל. ומתמה בגמ' דמדקא מני בכלל שאין גדולו כמהין ופטריות אלמא דלאו גדולי קרקע נינהו ומתרץ אביי דמרבא רבו מן ארעא אבל מינק לא ינקי מן ארעא אלא מאוירא ותני על דבר שאין יונק מן הארץ אבל גדולו מן הארץ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נובלות פירות שנפלו מן האילן קודם שנתבשלו כל צרכן וכ\"ה בפי' הרמב\"ם ז\"ל וגם ברמב\"ם שם לשונו והנובלות שהן פגין. אכן בגמ' מצאתי דמפרש דנובלות היינו בושלי כומרא ופי' רש\"י ז\"ל בושלי כומרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם ע\"כ. וגם בטור או\"ח סי' ר\"ד כ' ועל הנובלות והם מין תמרים שאינם מתבשלין על האילן ע\"כ. ובב\"י סי' ר\"ב כ' וז\"ל כתב רבינו ירוחם נובלות שהוא מין פרי ולא נגמר בשולו מברך שהכל עכ\"ל ולא דק שהרי אמרו בגמ' דנובלות היינו בושלי כמרא ופירש\"י ז\"ל בושלי כמרא כמו שרופי חמה שבשלם ושרפם החום ויבשו ותמרים הם עכ\"ל וא\"כ אינם ענין לשלא נגמרו בשולם עדיין עכ\"ל ז\"ל ועי' במ\"ש רפ\"ק דדמאי. וכ\"ה ג\"כ בש\"ע סי' ר\"ב סעיף ט' וגם בריש סי' ר\"ד וכן ג\"כ בספר לבוש תכלת שם: \n",
+                "<b>על החומץ כו' אומר שהכל. </b>כתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל שהכל נהיה בדברו. ולא אמרו היה בדברו להוציא מלבן של כופרים שאומרים אלהיכם סממנים מצא ובלשון פילוסופי היולי קדמון ולכן תקנו לומר נהיה יש מאין ואלו אמרו היה לא משמע אלא דברו היה שיהא כך בסדור כך או בצורת כך כדכתיב היה דבר המלך נחוץ ונהיה משמע שנתגשם ונעשה ונהיה האין יש בשביל דברו. ומשום ה\"ר אשר מלוניל אמרו דרוב ברכת שהכל לא נתקנה אלא על המקולקל כגון חומץ וגובאי ונובלות ואלו הדברים לא נבראו בכונה אלא נמשכו על דרך הסתר פנים ע\"ד שאמרו אין דבר רע יורד מלמעלה לכך אמרו נהיה ולא אמרו היה שהיה משמע בכונה. גובאי חגבים. והן מתחלה לא נבראו למאכל אדם וכן בשר עופות עכ\"ל ז\"ל. והקשה ה\"ר יונה ז\"ל וא\"ת והיאך מברך על החומץ כלל והא לאו בר אכילה הוא כדאמרי' ביומא שאם שתה חומץ ביוה\"כ שהוא פטור וכל דבר שאינו ראוי לאכילה קיי\"ל שאין מברכין עליו כלל כגון זנגבילא יבישתא שאינו מברך עליה כלל וכו'. ויש לתרץ דגבי חומץ אע\"פ שהוא פטור בשיעור רביעית כיון דקי\"ל שאם שתה ממנו הרבה חייב מפני שנהנה ממנו בשתייה מרובה לענין ברכה נמי לא יצא מתורת אוכל ולפיכך מברך עליו. מיהו נראה דברביעית או פחות מרביעית מברך עליו בתחלה מפני שלא יהנה מן העולם בלא ברכה ואינו מברך לבסוף כיון שאינו חשוב שתייה ביוה\"כ. אבל ביותר מזה שחשוב ביוה\"כ מברך עליו תחלה וסוף עכ\"ל ז\"ל. והרא\"ש ז\"ל תירץ דמתני' מיירי במזוג קצת דאז מיישב הדעת. א\"נ איירי בחושש בשיניו ונתן חומץ הרבה לתוך מרק ושותהו לרפואה. וחומץ עיקר מ\"מ אגב המרק אית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כדאמרי' לעיל גבי שמן זית שנתנו לתוך אניגרון ע\"כ. ובירושל' פ\"ז דתרומות אמרי' שהמגמע חומץ של תרומה לאחר טַבְּלוֹ שהוא משלם קרן וחומש. ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל לאחר טבלו כגון שהיה אוכל ירק של חולין והיה מטבל בחומץ של תרומה ושתה כדי גמיעה מן החומץ אח\"כ כדי לתת טעם אל הירק שבפיו ומשיב את הנפש ע\"כ. וכתב הח' ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל אלו לא היה חסר בירושלמי של הרא\"ש ז\"ל הלשון הזה אשר בספרינו היה מביא אותו לתירוץ הקושיא ע\"כ: \n",
+                "<b>על החלב ועל הגבינה ועל הביצים אומר שהכל. </b>אינו משנה ולא גרסינן ליה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. נראה שצ\"ל מין קללה חומץ ונובלות וגובאי וכו'. ונראה לע\"ד דל\"ג מין ביו\"ד אלא מן בלתי יו\"ד אע\"ג דגבי גובאי שייך מין ביו\"ד. אחר זמן רב באו לידי המשניות עצמו של ה\"ר יהוסף ז\"ל ומצאתי שמחק היו\"ד של מין וכתב כ\"ה בספר אחר וכן נ\"ל לגרוס וס\"א מין ונ\"ל טעות דחומץ ונובלות לאו מין של קללה הם עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו לפניו מינים כו'. </b>כתב בב\"י טור א\"ח סי' רי\"א וז\"ל וכתב הרא\"ש ז\"ל וא\"ת היכי קאמרי רבנן דחביב עדיף הא אמרי' לקמן המוקדם בפסוק מוקדם בברכה וכ\"ש שיש להקדים האמור בפסוק למין שאינו נזכר כלל בשבח הארץ. וצ\"ל דכל המוקדם דלקמן אתיא כר\"י. וכל הנך אמוראי דסברי לקמן כל המוקדם בפסוק מוקדם בברכה כר\"י ס\"ל וכן פסק בה\"ג כר\"י וכ\"כ ה\"ר יונה ז\"ל והמרדכי כתב דלרב האי ורש\"י הלכה כרבנן וגם הרשב\"א ז\"ל כתב שדעת רב האי דהלכה כרבנן ומ\"מ כתב שהתוס' והראב\"ד ז\"ל פסקו כר\"י ולזה הסכים הוא ז\"ל וגם המרדכי כתב שהר\"מ פסק כר\"י ונראה מתוך לשונו שגם הוא סובר כן וכן פסק סמ\"ג. ועוד כתב הרא\"ש ז\"ל וא\"ת מ\"ש דלר\"י כשברכתם שוה שצריך להקדים ז' המינים וכשאין ברכתן שוה א\"צ להקדים. וי\"ל דודאי כשברכתם שוה דברכת הא' פוטרת את חבירו אז מסתבר לברך על ז' המינים ולפטור את השני. אבל כשצריך לברך על כאו\"א לא שייכי זל\"ז כלל כיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון הלכך על איזו מהם שירצה יברך תחלה הלכך אם הביאו לפניו שני מינים ואין בהם מז' המינים כגון אתרוג ותפוח יברך על החביב תחלה לכ\"ע כיון שברכותיהן שוות ואם יש ביניהם ממין ז' קיי\"ל כר\"י דאמר מין ז' עדיף ויברך עליו אע\"פ שהאחר חביב לו עכ\"ל ז\"ל ואע\"פ שאח\"כ כתב ול\"נ מדלא קאמר מברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז וחביב עדיף אלמא אפילו א' מהם חביב יכול לברך על השני וכו' זהו דוקא כשאין ברכותיהן שוות וכדמפרש טעמא דכיון שצריך לברך על השני אחר אכילת הראשון אין עדיפות בחביב משום דלא שייכי זל\"ז כלל אבל כשברכותיהן שוות ודאי דלכ\"ע חביב עדיף כשאין ביניהם ממין ז'. ואע\"פ שכתב מה שתלוי לר\"י עדיפות במין ז' ולרבנן בחביב היינו דוקא כששניהם נפטרים בברכה א' דמשמע דלר\"י אינו תלוי בחביב כלל היינו דוקא כשיש ביניהם ממין ז' אבל אם אין ביניהם ממין ז' לא משוינן פלוגתא בינייהו ולכ\"ע חביב קודם כנ\"ל. עכ\"ל ז\"ל. ועי' עוד שם שנתן טעם לשבח להרמב\"ם ז\"ל שפסק כחכמים. והמרדכי י\"ל פי' אחר הפך כל דברי המפרשים ז\"ל. וכ\"כ מפ' ג\"כ בס' לבוש תכלת. ובירושל' מוקי ריב\"ל פלוגתא דר\"י ורבנן כשהיה בדעתו לאכול פת אחר הפירות דכיון דקא בעי לברך על הפת לאחרונה ה\"ל פת עיקר ופירות טפלין ומש\"ה ס\"ל לרבנן דמין ז' לא חשיב לאקדומי ואע\"ג דהאי גברא אתחיל לאכול פירות מקמי פת מ\"מ הוו להו פרפרת בעלמא ולאו אכילה חשיבה אבל אם אין בדעתו לאכול כ\"ע מודו שאם יש ביניהם ממין ז' עליו הוא מברך. א\"ר אבא צריך לברך בסוף על הפירות ומפרש התם ר' יוסי אי ריב\"ל ור' אבא פליגי ע\"ש. ומצאתי שפי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דאשמעי' ר' אבא דלר' יהודה כיון דחביב אצלו המין האחר מחייבינן ליה בברכתו אחרונה אע\"ג שהיא בורא נפשות רבות ולא תפטור אותו ברכת מעין ג' אע\"ג שאותה היא מה\"ת וחייב לברוכי על שניהם לבסוף לכ\"ע דשניהם חשובין לענין ברכה אחרונה. א' מפני שהוא מה\"ת וא' מפני שהוא חביב לו. וכיון דהכי מתפרשת מימרא דר' אבא אלמא ס\"ל באין דעתו לאכול פת פליגי ע\"כ בקצור מופלג. ובגמ' גרסי' אמר עולא מחלוקת בשברכותיהן שוות דר\"י סבר מין ז' עדיף ורבנן סברי חביב עדיף. פי' אם א' המינים חביב תדיר עליו אפילו רוצה עתה לאכול מין אחר תחלה מברך על החביב תחלה ויאכל ממנו קצת ואח\"כ יאכל מין אחר דחביב דלרבנן כמו מין ז' דלר\"י. אבל כשאין ברכותיהן שוות ד\"ה מברך ע\"ז וחוזר ומברך ע\"ז פי' רש\"י ז\"ל ואין הצנון פוטר את הזית ומתוך פי' משמע דעל איזה מהן שירצה יברך תחלה דאי צריך לברך על זית תחלה למה הוצרך לפרש שאין הצנון פוטר את הזית והלא לעולם יברך על הצנון לבסוף וכן פי' ה\"ר שמעיה בשם רב האי גאון ז\"ל כיון דלא פירש על איזה יברך תחלה וי\"ל דמסתמא יחיד מודה לרבים ויברך על איזה שירצה תחלה ולא שרבים יודו ע\"כ עם פי' הרא\"ש ז\"ל. והקשה רש\"י ז\"ל וליברך על הצנון וליפטר את הזית דהא תנן בירך על פירות האילן בפה\"א יצא ותירץ דשאני התם שאין שם אלא חד מינא וטעה ובירך בפה\"א אבל הכא כשברך בפה\"א על הצנון לא פטר את חבירו שהיה בפה\"ע אפילו בדיעבד ע\"כ. ותו איכא בגמ' מאן דמוקי פלוגתייהו דר\"י וחכמים אף בשאין ברכותיהן שוין ובלהקדים פליגי דר\"י סבר כיון דאפילו ז' המינין יש בהן דין קדימה זל\"ז כ\"ש די\"ל להקדים מין ז' לשאר מינים ורבנן סברי במקום חביב אין דין קדימה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בירך על הפרפרת כו'. </b>פי' ה\"ר יונה ז\"ל לדעת ה\"ר יצחק הזקן ז\"ל שפי' שכ\"מ שמוזכר לאחר המזון אינו אלא בימיהם דה\"פ דמתני' שמנהגם היה לאכול את הפרפרת אחר סלוק השלחן ומתוך כך הוצרך להשמיענו במשנה שאין הפת פוטרת אותו שאל\"כ הייתי אומר כיון שמנהגו לאכול אותו אחר עקירת השלחן ברכת המוציא פוטרתו שאין סלוק לפרפראות כמו שיש לפת מפני שהפת אין דרך לאכול אחר השלחן אבל הפרפראות דרך לאכלם אח\"כ וכמאן דאכיל להו בתוך הסעודה דמי וברכת הפת תפטור אותן קמ\"ל מתני' דלא אלא הפרפראות שאכל קודם המזון פוטרת אותם אבל אם לא אכל פרפרת לפני המזון אין הפת פוטרת אותם עכ\"ל ז\"ל. ונלע\"ד דלפ\"ז סיפא דמתני' דקתני בירך על הפת פטר את הפרפרת לא איירי באותו הזמן. ובטור א\"ח סי' קע\"ו מפורש פרפרת היינו פירורי פת דק דק שדבקם עם מרק או דבש: \n",
+                "<b>בש\"א כו'. </b>ירושלמי משני לה ר' יוסי דב\"ש ארישא אתו לאפלוגי דקתני ת\"ק אליבא דב\"ה בירך על הפת פטר את הפרפרת וכ\"ש מעשה קדרה דחשיב מזון טפי מפרפרת ודמי לפת ממש. ואתו ב\"ש למימר לא מבעי פרפרת דלא פטר לי' פת אלא אפילו מעשה קדרה נמי לא פטר אבל אם בירך על הפרפרת תחלה כ\"ע מודו דלא פטר לא את הפת ולא את מעשה קדירה ואיידי דתני רישא פת ופרפרת תני סיפא פת ופרפרת אבל ודאי דה\"ל למתני על הפרפרת לא פטר מעשה קדרה דהוי רבותא טפי. אבל בבבלי קאי בתיקו אי קיימי ב\"ש ארישא או אסיפא. ותימה מנין לו להרמב\"ם ז\"ל ולר\"ע ז\"ל לפרש דב\"ש קאי אסיפא אע\"ג דלכאורה הכי מסתברא. וכתב ה\"ר יונה ז\"ל הלכך אם בירך על הפת פטר את הכל ואם בירך על הפרפראות לא פטר מעשה קדרה ואם בירך על מעשה קדירה פטר את הפרפראות. ע\"כ. אח\"כ מצאתי בפי' הר\"ש שירלי\"ו ז\"ל לירוש' וז\"ל בירך על הפת פטר את הפרפרת בפרפרת שבתוך הסעודה קאמר דפרפרת טפל לפת ובירך על העיקר פטר את הטפילה בירך על הפרפרת לא פטר את הפת דאין טפל פוטר את העיקר. מעשה קדרה. כגון חלקא טרגיס טסני. ומפרש בירושל' דה\"ק אף בראשונה דהיינו בירך על הפת דיש לו כח לפת לפטור הפרפרת אפ\"ה לא פטר את מעשה קדירה. וה\"ק בירך על הפת פטר את הפרפרת ומעשה קדרה וכדברי ב\"ה. ובש\"א לא פטר מעשה קדירה לא דתחלה ולא דסוף וטעמא דב\"ש דס\"ל כר' זירא דטפשא הוא מאן דאכיל נהמא בנהמא וחשיבה מעשה קדרה עיקר ופת פרפרת הלכך לא פטרה וקיי\"ל כב\"ה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו יושבין לאכול. </b>בתוספות מוכח דל\"ג לאכול וכן בהרי\"ף וה\"ר יונה והרא\"ש ז\"ל ליתה. וכן בתוס' ר\"פ כל הבשר (חולין דף ק\"ו.) וכן בחדושי הרשב\"א ז\"ל. וז\"ל היו יושבין כל או\"א מברך לעצמו אין לפ' היו יושבין דוקא כשהיו יושבין מעיקרא לדברים אחרים ומתוך כך אכלו ולפיכך לא הוי קביעות לחבורה אבל אם היתה תחלת ישיבתן לאכילה הויא קביעות לחבורה וא' מברך לכולן. דא\"כ הו\"ל למיתני הסבו או שישבו לאכול א' מברך לכולן והיינו דאקשינן בגמ' הסבו אין ישבו לא ורמינהי היו מהלכין בדרך וכו' ישבו לאכול א' מברך לכולן. אלמא מתני' דקתני היו יושבין ה\"ה לישבו והיינו נמי דפריך מדוקיא דהסבו הסבו אין ישבו לא ולא פריך מרישא דמתני' דקתני בהדיא היו יושבין וטעמא דמלתא דלא פריך מינה כדאמרן דלא נידתי דלמא כשהיו יושבין כבר לדברים אחרים. ומיהו דוקא כשישבו סתם בלא שהסכימו בתחלה יחד לישב ולאכול הא הסכימו תחלה לישב ולאכול אע\"פ שלא הסבו אלא שישבו הוי קבע לחבורה וכדפי' ר\"נ בר יצחק מתני' וברייתא כגון דאמרי ניזיל וניכול בדוך פלן. וניזיל וניכול בדוך פלן לאו דוקא אלא כ\"ז שהסכימו ונתוועדו בעצה לאכול יחד. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>הסבו. </b>הר\"מ דילונזאנו ז\"ל נקד הֵסָבּוּ הסמ\"ך קמוצה. י\"מ הסבו מלשון הסבה שהיו רגילין לאכול בהסבה על צדיהן השמאלית. ור\"ל כשהסבו ביחד כמו שדרך לעשות באכילת קבע מצטרפין וא' מברך לכולן. ורבינו האי ז\"ל פי' הסבו מלשון סבוב ור\"ל כשישבו כולם סביב שזה מורה על הישיבה של קביעות דמתרגמינן וישבו לאכל לחם ואסחרו למיכל לחמא. ואומר רבינו יצחק דבין בברכת המוציא בין בבהמ\"ז מיירי ומביא ראיות וכו' ונכון הוא לפרש כפי משמעותו ולהעמיד המשנה בין בזה ובין בזה. ועוד אומר ר\"י כי בימים ההם שהיה השלחן והמפות לפני כאו\"א היה צריך שיסבו כדי שיצטרפו כולם אבל עכשיו שמנהגינו לאכול כולנו בשלחן א' ומפה א' א\"צ הסבה אחרת אלא בזה בלבד מצטרפין ואע\"פ שכאו\"א אוכל מככרו א' מברך לכולם בין במוציא בין בבהמ\"ז. ובירושל' אמר ריב\"ל בשבועה כן היא מתניתא באורחים שדרך לתת לכאו\"א בפ\"ע ואינם יודעים קביעותם אז אינם מצטרפין אלא כשהסבו יחד מתחלה אבל בעה\"ב עם בני הבית אפילו לא הסבו מצטרפין עם בעה\"ב. ור' חייא ס\"ל התם שאפי' בני הבית אינם מצטרפין עם בעה\"ב אלא כשהסבו. ונראה דהל' כריב\"ל דהוא בתראה טפי. ה\"ר יונה ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובהסבה נמי דמהניא היינו היכא דהסבו בכוונה לכך ומש\"ה תנא הסבו ולא תני היו מסובין ע\"כ. וראיתי להעתיק הנה לשון ב\"י בטור א\"ח סי' קס\"ז. היו יושבין וכו' פירש\"י ז\"ל היו יושבין בלא הסבת מטות שמוטין על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלים ושותין בהסבה כ\"א מברך לעצמו דאין קבע סעודה בלא הסבה. וכתב הרא\"ה ז\"ל כן היה מנהגם כשמתחברים לאכול בחבורה אחת כ\"א מסב על מטתו וכן לפי מנהגינו עכשיו לאכול בשלחן א' או בלא שלחן במפה א'. וכתב הרא\"ש ז\"ל ר\"ח פי' היו יושבין לעסק א' ונזדמן להם לאכול מברך כ\"א לעצמו אבל הסבו לאכול ולא לעסק א' מברך לכולם. וי\"מ היו יושבין זה כאן וזה כאן שלא כסדר אכילה הסבו שישבו סביבות השלחן כמו וישבו לאכל לחם דמתרגמינן ואסתחרו. ופי' רש\"י ז\"ל עיקר דלכולהו קשה מתלמידי דרב עכ\"ל ז\"ל. וכן נראה שהוא דעת התוס'. וכתבו התוס' דמתני' מיירי בין לברכת המוציא בין לבהמ\"ז וכ\"כ ה\"ר יונה והרשב\"א וגם הרא\"ש ז\"ל כתב מתני' איירי בין בברכה ראשונה בין בברכה אחרונה. בברכה ראשונה אפילו בשנים א' מברך והשני יוצא אם הסבו אבל אם לא הסבו אע\"ג דשומע כעונה אפילו אמר אמן לא יצא. ובשלשה א' מברך בהמ\"ז לכולם אם הסבו על המטות עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כל אחר מברך כו'. </b>אע\"ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ\"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שינוי מקום וצריך לברך. תוס' ז\"ל. אלא שהדבור קאי אברייתא דכיצד סדר הסבה דאיתא בגמרא ונלע\"ד דאפשר דשייך נמי אמתני' ולכן העתקתיו הנה. וכתב סמ\"ג בעשין סי' כ\"ז דיין שבתוך המזון אינו פוטר יין שלאחר המזון דיין שבא לשרות המאכל אינו פוטר אותו שבא לשתייה ע\"כ וכ\"ה בהרי\"ף ז\"ל סמוך למתני' וכ\"ה דעת כל תלמידי רב ורב כהנא ורב ששת ורבא. אבל יין שלפני המזון שהוא לשתות כתבו תוס' ז\"ל שהוא פוטר יין שבתוך הסעודה כיון שאינו אלא לשרות העיקר שהוא אותו שלפני המזון פוטרו שפיר. ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר המזון כו'. </b>כלומר אחר שסיימו מלאכול כיון דליכא סכנה ויכולין לענות אמן א' מברך וכולן יוצאין. וזה היה בימיהם שהיה מנהגם לסלק את השלחן ולאחר סילוק השלחן היו צריכין לחזור ולברך פעם אחרת שדומה כסעודה בפ\"ע. אבל אנו שאין מנהגינו לסלק את השלחן כיון שברך על היין שבתוך המזון א\"צ לחזור ולברך אח\"כ כלל אלא אם סלק דעתו שלא לשתות כלל דכ\"ז שלא סלק השלחן בתוך הסעודה מקרי. הר\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>והוא אומר על המוגמר. </b>מדקתני והוא משמע דבדאיכא דעדיף מיניה עסקינן ולפיכך הוצרך למיתני הוא לאשמעי' שאע\"פ שהיה מה\"ד שהגדול מברך תחלה בכאן אינו כן אלא אותו שנתנו לו מעלה שיברך על הפת מתחלה הוא יברך על המוגמר. גמ' עם פי' ה\"ר יונה ז\"ל. ואזיל הוא ז\"ל לטעמיה ולפירושו שאכתוב בסמוך בס\"ד. ומתני' מסייע ליה לרב דאמר כל הנוטל ידיו תחלה למים אחרונים הוא מזומן לבה\"מ שמאחר שנתנו לו מעלה א' ליטול תחלה נתן לו ג\"כ מעלת הברכה ונראה לע\"ד דהכי הוי סייעתיה דרב דכמו שבמתני' קתני דבעבור שנתנו לו מעלת ברכה א' יתנו לו ג\"כ מעלת ברכה אחרת. ה\"נ לענין בהמ\"ז אם נתנו לו מעלה ליטול ידיו למים אחרונים ראשונה יתנו לו ג\"כ מעלה לברך בהמ\"ז וה\"נ אמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות דף מ\"ז) בוצע מברך בהמ\"ז ואפי' מ\"ד דאורח מברך היינו טעמא כדי שיברך לבעה\"ב הא לאו הכי כגון שכולם בעלי הבית ודרים יחד מודה דבוצע מברך כך נלע\"ד. ור\"ע ז\"ל פי' בו פי' הרמב\"ם ז\"ל וכ\"נ קצת שפי' רש\"י ז\"ל וז\"ל והוא אומר על המוגמר אותו שבירך על היין שלאחר המזון הוא מברך על המוגמר וכו' ע\"כ. אבל בס' תוי\"ט מצאתי שכתב דיש לתמוה על הבית יוסף וכו' ע\"ש מ\"מ לא קשה כ\"כ אבית יוסף דמ\"ל שהוא לא בא אלא למעט דלא ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל כדעת הגאוני ז\"ל שפרשו דכשהביאו אותו באמצע סעודה מיירי וארישא קאי דקתני הסבו א' מברך לכולם ור\"ל אותו שבירך המוציא הוא מברך על המוגמר ואע\"פ שאין מביאין אלא לאחר סעודה כלומר אע\"פ שאין דרך להביאו אלא לאחר שסיימו לאכול קודם שיברכו בהמ\"ז ואם היו מביאין אותו באותה שעה היה אחר יכול לברך שסעודה אחרת נראית אפ\"ה עכשיו שהביאו אותו באמצע הסעודה זה שהתחילו לתת לו כבוד בהתחלת הסעודה ובירך המוציא נתן לו כבוד ג\"כ לכל שאר הדברים עד תשלום הסעודה והוא מברך על המוגמר ופוטר את האחרים. והכי משמע בירושל' בהדיא דגרסי' התם מה בין מוגמר ליין מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם דאלמא משמע דבתוך הסעודה איירי ומש\"ה בעי מה בין מוגמר ליין שביין שמביאים בתוך הסעודה כאו\"א מברך לעצמו ובמוגמר א' פוטר לכולן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין וכיון שנהנים ממנו כולם כאחד האחד מברך ופוטר את האחרים. אבל ביין כששותה האחד אין האחרים נהנים ולפיכך צריך שיברך כאו\"א לעצמו. וה\"פ דהאי ירוש' לדעת הגאונים ז\"ל. מה בין מוגמר ליין שביין צריך לברך כאו\"א מפני שהם אינם יכולים לענות אמן מפני הסכנה ובמוגמר אין אנו חוששין לסכנה בעת שיענה אמן. ומהדרינן מוגמר כולהו מריחין יין א' הוא שטועם כלו' המוגמר מיד שמביאין אותו מריחין אותו ונהנין ממנו ולפיכך אתד מברך ופוטר את כולם שאם היינו אומרים שיברך כאו\"א היו שוהין הרבה אחר שהריחו אותו ונמצא שהיו נהנים מן העולם בלא ברכה ולפיכך יותר טוב שיברך האחד ויפטור לאחרים בשמיעה בלבד ואע\"פ שלא יענו אמן משיהנה מן העוה\"ז בלא ברכה שעה גדולה כ\"כ אבל ביין אין לומר זה הטעם שהאחד בלבד טועם והאחרים אין להם הנאה ולפיכך (יש) [אין] לחוש אם שוהין הרבה וכיון שאינם יכולין לענות אמן כאו\"א מברך לעצמו. ולפי סברת הגאונים ז\"ל נמצא שאחר המזון ושאחר הסעודה פי' אחד להם שהכל ר\"ל אחר סיום המאכל קודם בהמ\"ז ואע\"פ ששינה הלשון אין בכך כלום דמשום דמעיקרא איירי ביין שהוא מזון נקט לישנא שלאחר המזון. אבל בסוף שהמוגמר אינו מזון שינה הלשון ואמר לאחר הסעודה ונראין הדברים במוגמר שמביאין בתוך הסעודה מיירי דאי במוגמר שמביאין לאחר הסעודה אמאי קאמר והוא אומר על המוגמר הל\"ל והוא אומר על היין אלא ודאי מפני שיש הפסק גדול בין ברכת המוציא ליין שלאחר הסעודה והיא כסעודה אחרת לפיכך אין מברך על היין וכי היכי שאינו מברך על היין הה\"נ שאינו מברך על המוגמר כיון שכבר נגמרה הסעודה הלכך ע\"כ כשאמר על המוגמר. על המוגמר שמביאין בתוך הסעודה קאמר עכ\"ל הר\"י ז\"ל וגם הרש\"ש ז\"ל כתב שמצא בתשובת שאלה להרי\"ף ז\"ל שהשיב כפי' ר\"ח ז\"ל שהוא פי' הגאונים ז\"ל. ותוספות ז\"ל כתבו בקיצור וז\"ל והוא אומר על המוגמר. וא\"ת מ\"ש דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושל' פריך לה ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתייה אינה באה אלא לזה אחר זה ע\"כ. ובערוך ערך גמר נראה דגורס והוא אומר על המגמר אע\"פ שאין מביאין את המגמר אלא וכו' בלתי וא\"ו וה\"ר יהוסף הגיה ס\"א המיגמר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הביאו לפניו כו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה הביאו לו והיה ראוי לדקדק מאי בתחלה דליסגי דליתני הביאו לו מליח ופת עמו כדאיתיה בקצת נוסחאות ואח\"כ ראיתי שדקדק בזה בתוי\"ט: \n",
+                "<b>זה הכלל כו'. </b>ראוי לדקדק זה הכלל לאתויי מאי דהא אין לך דבר חשוב מן הפת והא תנייה בהדיא שלפעמים שהוא טפל. וכ' בס' לבוש תכלת הא דמברכין על העיקר ופוטר את הטפלה היינו כשאוכלן ביחד וכן כשאוכל העיקר תחלה אבל אם אוכל הטפל תחלה כגון שרוצה לשתות ורוצה לאכול תחלה כדי שלא ישתה אליבא ריקניא או שאוכל גרעיני גודגדניות למתק השתייה מברך על האוכל תחלה אע\"פ שהוא טפל לשתייה כי איך יתכן שיפטרנו העיקר אח\"כ בברכתו למפרע והרי הוא נהנה כבר בלא ברכה וכשהוא מברך על האוכל תחלה אע\"פ שהוא טפל מ\"מ גורם לו טפלותו שאין מברכין עליו ברכתו הקבוע לאותו מאכל אלא שהכל. וכתב ע\"ז הב\"י וז\"ל ונ\"ל דלפי מה שאמר רבינו בסוף סי' ר\"י בשם הרא\"ש ז\"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך בו ברכה אחרת ה\"נ בשביל שבא למתק השתייה לא תשתנה ברכתו עכ\"ל ול\"נ דל\"ד זה לחסרון השיעור דהתם אין כאן שום חיוב ברכה אלא שמפני חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת ע\"ז קאמר הרא\"ש ז\"ל דבשביל חסרון השיעור לא שייך ברכה אחרת אלא לא יברך כלל אבל הכא דעכ\"פ הוא צריך לברך אלא שמן הדין היה יכול לפטרו עם ברכת העיקר ורק מטעמא דאיך יהנה מן העולם בלא ברכה והוא כבר נתהנה קודם אכילת העיקר הדעת נותן שיברך עליו תחלה ולא משום עצמו אלא משום העיקר שרוצה לאכול אח\"כ דהא אינו חפץ בו אלא בעיקר בהא אפילו הרא\"ש מודה דמחמת טפלותו תשתנה ברכתו נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אכל תאנים ענבים ורמונים. </b>פי' וה\"ה לזיתים ותמרים דלאו כי רוכלא לינקוט וליזול. ואי גרסי' ענבים ברישא ניחא דסדורא דקרא נקיט ואזיל. אלא אפילו גרסי' תאנים ברישא כמו שהוא כתוב בקצת ספרים י\"ל דלא זו אף זו קתני ולרבותא דר\"ג. כלומר לא מבעיא תאנים דמידי דזיין הוא דמברך ג' ברכות אלא אפילו ענבים דלא זייני כ\"כ כמו תאנים נמי מברך ג' ברכות והדר קתני רמון דלא מבעיא דלא זיין אלא אדרבא מעכל ואפ\"ה ס\"ל לר\"ג דמברך עליו ג' ברכות כך נלע\"ד. ובהכי נמי נראה דמיתרצא הא דלא קתני זיתים ותמרים דתמרים נמי דמו לתאנים דמיזן זייני וכיון דלא תני תמרים לא תני נמי זיתים. ומ\"מ קשה דליתני אכל א' משבעת המינים מברך אחריהם ג' ברכות או ליתני כל שהוא משבעת המינים מברך אחריו ג' ברכות. ונלע\"ד בדוחק שזה יתורץ בדקדוק א' שיש עוד לדקדק דאמאי קתני אכל לשון דיעבד דהו\"ל למיתני האוכל תאנים וענבים ורמונים מברך אחריהן ג' ברכות אלא אפשר דר\"ג מודה לחכמים דלכתחלה אין ראוי לאכול א' משאר ז' המינים שהן עץ אלא עם לחם מטעם שאמרו חכמים דארץ הפסיק הענין כמו שנכתוב בסמוך ויחיד ורבים הלכה כרבים וראוי להחמיר בלכתחלה אבל אם כבר בדיעבד אכל א' מפירות שבז' המינים יברך בהמ\"ז שלימה ולזה הקפיד ר\"ג על ר\"ע בברייתא בפרקין (דף ל\"ח) שנתן לו רשות לברך על הכותבות שהביאו לפניהם וקפץ ובירך ברכה מעין שלש חדא קפידא משום שהיה בדיעבד ועוד שהיה בפניו: \n",
+                "<b>דברי ר\"ג. </b>דס\"ל לר\"ג דואכלת ושבעת כו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט ורבנן ס\"ל ארץ אשר לא במסכנות הפסיק. כלומר כיון שמצינו שהפסיק בין קרא דארץ חטה ושעורה ובין קרא דואכלת ושבעת וברכת אינו חוזר לכל מ\"ש בפסוק של ארץ חטה. אלא אחטה ושעורה ומתוך כך הזכיר ואכלת ושבעת גבי תאכל בה לחם ללמדנו שעל הלחם בלבד חייב לברך ברכת שלשה. ור\"ג ס\"ל דקרא דארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם לא בא אלא למעוטי כוסס את החטה ולפיכך אמר לחם לאשמעי' דדוקא בלחם או בדבר שהוא מזון מברך ברכת שלשה אבל כוסס את החטה אינו מברך עליו ברכת שלשה אלא מעין שלש. והכריח ה\"ר יונה ז\"ל דברכת מעין ג' אינה אלא מדרבנן ועוד הכריח דמדר\"ג דאמר דכוסס את החטה אינו מברך ברכת שלשה אלא ברכת מעין שלש לרבנן דפליגי עליה נשמע דאינו מברך מעין ג' אלא בורא נפשות רבות. והכריחו תוס' ז\"ל בפירקין (דף ל\"ח) דלר\"ג דס\"ל דמזמנים על ז' המינים אי ס\"ל דברכה טעונה כוס היכא שאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר\"ג דמברך ברכה מעין ג' דאל\"כ וכי ל\"ל לר\"ג ברכ' א' מעין ג' בשום מקו' ע\"כ. וצ\"ע דמאי קאמרי וכי ל\"ל לר\"ג וכו' הא אית ליה לעיל בסמוך גבי כוסס את החטה וגם במ\"ש בסמוך גבי פת של אורז ודוחן. והתם בברייתא קתני ר\"י משמו של ר\"ג כל שהוא מז' המינים ולא מין דגן או מין דגן ולא עשאו פת ר\"ג אומר ג' ברכות וחכ\"א ברכה א' מעין ג' וכל שאינו לא מז' המינים ולא מין דגן כגון פת אורז ודוחן רג\"א ברכה א' מעין ג' וחכ\"א ולא כלום אלא בנ\"ר: \n",
+                "<b>ברכה אחת מעין שלש. </b>מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל משמע דל\"ג מעין ג' שפי' ומה שאמרו חכמים לברך אחר ז' המינים ברכה אחת צריך להיות בה מעין ג' ברכות ע\"כ: \n",
+                "<b>והוא מזונו. </b>פי' שקבע סעודתו עליו אבל כשלא קבע אשכחן בברייתא בגמ' שאכל ר\"ע כותבות ובירך אחריהם ברכה מעין ג'. מתוס' ז\"ל ורמזתיה לעיל בסמוך. והתם בברייתא איהו גופיה התנצל לר\"ג שהרשהו לברך דטעמא דבירך ברכה מעין ג' הוי משום דיחיד ורבים הלכה כרבים: \n",
+                "<b>השותה מים לצמאו. </b>למעוטי חנקתיה אומצא אפילו מברכה אחרונה דאי דוקא מברכה ראשונה כדעת רב פלטוי גאון ורב עמרם גאון ז\"ל אמאי איצטריך למתנייה פשיטא הא אנוס הוא אלא ודאי הא אתא למעוטי אפילו מברכה אחרונה הרא\"ש ז\"ל. וכ' בטור א\"ח סי' ר\"ד ופי' ר\"י דוקא ששותה מים לרפואה אינו מברך עליהם לפי שאינו נהנה מן המים אבל שאר משקים נהנה בשתייתן ובטעמן הלכך אם שותה אותם לרפוא' צריך לברך עליהם ע\"כ וכ' שם ב\"י שכ\"כ התוס' וה\"ר יונה והרא\"ש והמרדכי ז\"ל ע\"כ. וכן פי' ג\"כ ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n",
+                "<b>בורא נפשות רבות. </b>דס\"ל לר\"ט שאינו מברך עליהם לבסוף כלום ולפיכך היה אומר שמברך עליהם בתחלה בנ\"ר. רש\"י ז\"ל בפ\"ק דעירובין וכ\"פ ג\"כ תוס' ז\"ל וכ\"פ ג\"כ הר\"י ז\"ל אבל הרשב\"א ז\"ל בחדושיו דחה פי' זה וכתב בסוף דבריו אלא מסתברא דלא נשמע מדר\"ט לברכה שבסוף ולא כלום דדלמא בין בתחלה בין בסוף אמיא הכי מברך כדאשכחן לעיל דבריך בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא מהני בין בתחלה בין בסוף ומאן דלא ידע מברכא מברך הכין בין בתחלה בין בסוף ע\"כ: הפי' שהביא ר\"ע ז\"ל על ברכת בנ\"ר הוא פי' התוס' בעלה ל\"ח ע\"ב ובהרא\"ש דף פ\"ג ע\"א וכ\"נ מפירש\"י הכא ובסוף הפרק והוא פי' ראשון שהביא הטור בסי' ר\"ז. וכ' עוד שם ויש אומרים בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי ע\"כ. ופי' ב\"י כלומר ומלת וחסרונן דבוק עם על כל מה שבראת כלומר ברוך אתה ה' בנ\"ר. ומה שחסר לנפשות הוא מוטל על הדברים שבראת וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>שלשה שאכלו. </b>הכריח ה\"ר יונה ז\"ל דמיירי כשקבעו עצמן ביחד מתחלה להמוציא ובא להשמיענו שכיון שהם ג' והסבו מתחלה לאכול בקביעותא חייבין לזמן וההכרח האחד הביא מדקתני סיפא והשמש שאכל כזית מצטרף ואמאי אצטריך למתני שהשמש מצטרף אלא ודאי בא להשמיענו שאע\"פ ששאר בנ\"א אינם מצטרפין אלא בישיבת קבע השמש מצטרף דכמו שקבע לאכול עמהם דיינינן ליה ע\"כ. ופי' הר\"ש שירלי\"ו ז\"ל דמשום דאחד מזמן לשנים שיברכו עמו קתני לזמן ולא קתני להזדמן ע\"כ. ובתלמוד הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל מצאתי מוגה ברש\"י ז\"ל שלשה שאכלו שהסבו ודעתן לאכול זה עם זה ולהמתין לו עד שיאכל חייבין לזמן ולהכין איש לחבירו כלומר שכולן מזומנין ומכוונין לברכה אחת ולשון תלמוד הוא כן כדאמרי' במס' שבת מזמנין עובד כוכבים בשבת ואין מזמנין עובד כוכבים ביו\"ט כשמתאספים בנ\"א לדבר אחד קרי להו התלמוד זמון שמזמן א' מהם חביריו לבהמ\"ז ואומר לכולן נברך וכו' ע\"כ. ומפיק לה רב אסי בגמ' מקרא דכתיב גדלו לה' אתי דמשמע א' אומר לשנים ור' אבוה מפיק לה מקרא דכתיב כי שם ה' אקרא היחיד אומר לשנים הבו גודל לאלהינו: \n",
+                "<b>ומע\"ש והקדש שנפדו. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל התם בגמ' בבלית מפרש שנתן את הקרן ולא נתן את החומש וקמ\"ל דאין החומש מעכב ע\"כ. ובני בבל אזלי לטעמייהו דמפרשי ההיא פלוגתא דפ' הזהב דלעולם לכ\"ע כו' כדאיתא התם אבל בני מערבא דגמ' ירושלמית סברי דבהכי פליגי דמ\"ס מעכב ומ\"ס לא מעכב. ור\"י ס\"ל בירושל' דמס' מע\"ש דקיי\"ל כמ\"ד דחומש מעכב. ולדידהו טובא קמ\"ל דאע\"ג דמעכב הוי זימון. ע\"כ: \n",
+                "<b>שאכל כזית. </b>הכא סתים לן כמאן דאית ליה בסמוך דלא בעינן כביצה: \n",
+                "<b>והכותי. </b>בירושל' פריך והדין כותי לאו ס' עובד כוכבים ס' ישראל הוא ותירץ ר' אבא דפלוגתא דרבי ורשב\"ג היא דרבי אומר כותי כעובד כוכבים ורשב\"ג אומר כותי כישראל לכ\"ד ומתני' כרשב\"ג. וכתב בתוי\"ט דאע\"ג דבקרא כתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותא כו' קראום בשם אומה הנזכרת ראשונה אחר בבל ע\"כ. ואפשר עוד לומר שמה שהביא מכותא היו יותר מרובין משאר הארצות ונקראו ע\"ש הרוב: \n",
+                "<b>אבל אכל טבל כו'. </b>פי' משום דאכילת טבל לאו שמה אכילה דהא לא חזיא אף לכהן אבל תרומה דלכה\"פ חזיא לכהן האוכלה מצטרף כהן עם ישראל כיון שהכהן יכול לאכול חולין שאוכל הישראל: \n",
+                "<b>נטלה. </b>מצאתי שהר\"מ די לונזאנו ז\"ל נקד נטלה הטי\"ת בשו\"א בכ\"מ שהוא מוזכר במשנה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וצרת הכסף דבר שיש בו צורה. מדלא כתיב ונתת הכסף בכיסך. והקדש שפדאו על גבי קרקע ולא פדאו בכסף כדכתיב ונתן הכסף וקם לו. וי\"ס דכתיב ונתן כסף ערכך וגו': \n",
+                "<b>אין מזמנין. </b>עי' במ\"ש בסוף פרק קמא דדמאי אי מברכין ברכת המזון או אין מברכין כמו שאין מזמנין ועי' ג\"כ במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נשים ועבדים כו'. </b>עבדים השנויים בכ\"מ עם הנשים הם עבדים כנעניים. ומפני שראיתי מי שנסתפק בזה הוצרכתי לכותבו אע\"פ שדבר פשוט הוא וברור כשמש וגם ידוע למתחילים. וגרסי' בגמ' אמר רב אסי קטן המוטל בעריסה מזמנין עליו והתנן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהם הוא דאמר כריב\"ל דאריב\"ל אע\"פ שאמרו קטן המוטל בעריסה אין מזמנין עליו אבל עושין אותו סניף לעשרה וכי אמר רב אסי נמי לעשרה קאמר: \n",
+                "<b>עד כמה מזמנין. </b>ה\"ה בהמ\"ז בלא זימון אלא רבותא אשמעי' דאפילו על כזית מזמנין. תוס' ז\"ל וכן ברמב\"ם רפ\"א דהלכות ברכות וכן דעת כל הפוסקים וכן בשבלי הלקט סי' מ' עד כמה מזמנין פי' עד כמה יאכל ויברכו עליה בהמ\"ז ויזמנו עליה עד כזית ע\"כ עוד כתב שם ובעל יראים כתב נ\"ל דכזית לר\"מ וכביצה לר\"י שבועת גרון דאורייתא נינהו והאוכל כזית וכביצה מוציא אחרים שאכלו כדי שביעת כרס י\"ח. וז\"ל רש\"י ז\"ל עד כמה מזמנין כמה יאכל עמהם ויתחייב עמהם בזימון ונ\"מ להוציאם י\"ח אם יתנו לו הכוס לברך ע\"כ. ובגמ' רמי דר\"מ אדר\"מ ודר\"י אדר\"י ושם בפסחים ס\"פ אלו עוברין כתבתיו תדרשנו משם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה אומר נברך. </b>ס\"א בשלשה אומרים נברך בשלשה והוא אומרים וכו' וכן בכולה מתניתין. גם ברוב סכ\"י נמצא להח' הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל בשלשה והוא אומרים ברוך הוא וכו' בעשרה והוא אומרים ברוך הוא וכו' במאה והוא אומרים ברוך הוא וכו' באלף והוא אומרים ברוך הוא וכו' ברבוא והוא אומרים ברוך הוא וכו': \n",
+                "<b>אומר ברכו. </b>בגמ' אמרי' דאע\"פ שהוא רשאי לומר כשהן ד' ברכו אעפ\"כ נברך עדיף לי' כדי שלא יוציא עצמו מן הכלל. ותנינא לה במתני' דבסמוך ששה נחלקים אי אמרת בשלמא נברך עדיף מש\"ה נחלקין אא\"א ברכו עדיף אמאי ששה נחלקין אם ירצו הא מעיקרא הוו יכולין לומר ברכו והשתא תו לא אמרי אלא לאו ש\"מ דמתני' דקתני הכא בשלשה והוא אומר ברכו אף ברכו קאמר. ש\"מ. וגרסי' תו בגמ' מברכותיו של אדם ניכר אם ת\"ח הוא אם לאו ובטובו ה\"ז ת\"ח ומטובו ה\"ז בור. ובטובו חיינו ה\"ז ת\"ח ובטובו חיים ה\"ז בור. נברך שאכלנו משלו ה\"ז ת\"ח למי שאכלנו משלו ה\"ז בור: \n",
+                "<b>אחד עשרה. </b>ואחד עשר רבוא גרסי' דרבוא לשון נקבה כדכתיב משתים עשרה רבוא: \n",
+                "<b>ברבוא אומר. </b>נברך לה' אלהינו אלהי ישראל יושב הכרובים על המזון שאכלנו ברבוא וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>על המזון שאכלנו. </b>ולא קתני על המזון שאכלנו משלו ומפרש בגמ' דדוקא בעשרה הוא דיכול לומר הכי דכיון דאדכר שם שמים שאמר אלהינו מוכחא מלתא אבל בתלתא דלא אדכר שם שמים נברך שאכלנו משלו ה\"ז ת\"ח על המזון שאכלנו ה\"ז בור דמתחזי כמאן דמברך לי' למזון והדין הוא פסק ההלכה דבעשרה אם רצה לומר נברך אלהינו על המזון שאכלנו אומר. ומשמע דזה שאנו נוהגין לומר בין בזמון שלשה בין בזמון עשרה נברך שאכלנו משלו ואין אנו אומרים נברך שאכלנו ובטובו חיינו אלא אחר שאמרוהו העונים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו חוזר ואומר גם הוא ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו נלע\"ד שאם ירצה המברך לומר מתחלה ג\"כ ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו הרשות בידו והראיה מדתנן כענין שהוא מברך כך עונין אחריו ובהא משמע דאפילו ר\"ע מודה דע\"כ ל\"פ אלא אי מוסיף למאה לאלף ולרבוא אבל מלות על המזון שאכלנו דקאמר ריה\"ג קאי ג\"כ אשלשה ואעשרה דמודה בהו ר\"ע אלא דבשלשה צריך שיאמר ג\"כ מלת משלו ובעשרה א\"צ מהטעם שכתבנו אבל מלות ובטובו חיינו בין ריה\"ג בין ר\"ע מודים שנאמרים שהם במקום מלות על המזון שאכלנו הנזכרים במשנה לענין עשרה. כנלע\"ד. וכן מצאתי אח\"כ בס' לבוש התכלת שם סימן קצ\"ב שכתב בין בברכת זימון של ג' בין בברכת זימון של עשרה אומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והם עונים ואומרים ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו והוא חוזר ואומר ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ב\"ה וב\"ש בא\"י אמ\"ה וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>בביהכ\"נ. </b>שהעולה לס\"ת משהגיעו לעשרה אין חלוק בין רבים למועטים הכא נמי. והתוס' ז\"ל כתבו משמע דריה\"ג מודה בביהכ\"נ מדקאמר מה מצינו וכו' כלומר שאתה מודה לי כו' דודאי לא חלקו בין עשרה למאה בתפלה דאלו נכנסין ואלו יוצאין ולאו אדעתא דש\"ץ כו'. ומשמע דמה מצינו בביהכ\"נ דקאמר ר\"ע קאי בין אברכו דס\"ת בין אברכו דבברכות ק\"ש דשחרית ודערבית. וכתב בס' תוי\"ט שהטעם שבבהמ\"ז תקנו נברך אלהינו ובברכת התורה ה' משום כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו כו' ע\"ש. וקרא דכתיב נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו הוי תיובתיה. ועוד הקשה עליו החכם הר\"א ארחא נר\"ו מקרא דכתיב וברכת את ה' אלהיך ולא כתיב וברכת את אלהיך ועוד קשה במ\"ש והרי לא עשה כן לכל גוי כו' דאדרבא הם הם שלא רצו לקבל התורה וכדדרשו ז\"ל אקרא דכתיב וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן אלא שמאחר שלא רצו לקבלה בתחלה כתיב בהו לא עשה כן לכל גוי וכדדרשו רז\"ל. ולע\"ד נראה לומר דגבי ברכת המזון נכון תקנו לומר בשם אלהות כלומר אע\"פ שאכלנו ח\"ו לא שמננו ובעטנו אלא אלהותו ומורא שכינתו על ראשינו אבל גבי בה\"ת מסתמא במורא הוא קורא ואם כן אף על פי שיאמר בשם ההויה לא נפיק מיניה חורבא. ועוד שראוי להזכיר שם רחמים כלומר אפילו אם ח\"ו נחטא לפניו לעבור על מה שאנו מוציאים מפינו ממה שאנו קוראים בתורתו אפ\"ה ה' הטוב יכפר בעד כנלע\"ד. ובירושל' קרי ר\"י לר\"ע חכמים: \n",
+                "<b>המבורך. </b>דהשתא מכיון שהוא אומר המבורך אף הוא אינו מוציא עצמו מן הכלל. ונהגו עלמא כר' ישמעאל אע\"ג דהלכה כר\"ע דר\"ע מודה לר\"י דכי אמר המבורך טפי עדיף אלא שאין צריך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינם רשאין ליחלק. </b>בגמ' פריך מאי קמ\"ל תנינא חדא זימנא וכו' (כמ\"ש בתוי\"ט) וגם בירושלמי בריש פרקין פריך ומשני ע\"ש והובא בב\"י סי' קצ\"ג. וז\"ל תוס' ז\"ל בר\"פ הכא את אמר אין רשאין ליחלק דמשמע אם גמרו אכילתם יחד אינם רשאין ליחלק אבל האחד רשאי לגמור סעודתו ולברך קודם חבירו והכא את אמר חייבין לזמן משמע דחובת זימון עליהם ואין רשאין לגמור סעודתם זה בלא זה ומשני שמואל כאן בתחלה כאן בסוף איזהו בתחלה ואיזהו בסוף פליגי בה תרי אמוראי חד אמר נתנו דעתם לאכול זהו בתחלה אכלו כזית זהו בסוף וחד אמר אכלו כזית זהו בתחלה גמרו אכילתן זהו בסוף וה\"פ נתנו דעתם לאכול כלומר שהתחילו מתחלה לאכול ביחד זהו בתחלה אז ודאי חובת זימון עליהם אכלו כזית זהו בסוף כלומר אם האחד התחיל קודם חבירו בכזית אז ודאי אם גמרו סעודתם יחד חייבין לזמן אבל רשאין לגמור זה בלא זה ולברך ע\"כ ועי' בה\"ר יונה ז\"ל: \n",
+                "<b>ששה נחלקים. </b>ומיהו בכ\"מ דאמרי' רשאין ליחלק עדיף טפי לזמן משום דברוב עם הדרת מלך כ\"כ בס' לבוש תכלת סי' קצ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שתי חבורות </b>וכו'. גמרא תני אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן לזימון וכתבו תוס' ז\"ל וה\"ה בשני בתים ושני בנ\"א עומדין ומשמשין מזו לזו מצרפן והכי איתא בירושל' ובלבד שישמעו בהמ\"ז מפי המברך והאי דנקט במתני' בית א' משום חידוש דסיפא דאפילו בבית א' אם לאו אין מזמנין וכן בבית חתנים כשאוכלים בחופה בשני בתים ושני בנ\"א משמשין מזו לזו מצטרפין ובלבד שישמעו בהמ\"ז מפי המברך עכ\"ל ז\"ל וגם בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' צ\"ו כתב ולא תימא דוקא בבית ממש דבית א' היינו בירה א' וכמו שאמרו דקרו לבית בירה ולבירה בית וכן מבית לבית האמור בפסחים ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>עד שיתן לתוכו מים כו'. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לדעתו דר\"א טעמו כשהוא חי לא חשיב פגימה דלאו יין מקרי ולרבנן חשיב פגימה. ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכ\"א מברכין. </b>ומודים חכמים לר\"א בכוס של בהמ\"ז שאין מברכין עליו עד שיתן לתוכו מים דבעינן מצוה מן המובחר ואיתא בתוס' פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ\"ז) והתם אשתמיטתיה להרשב\"ם ז\"ל האי ומודים חכמים לר\"א אהיכא איתמר. ובברייתא פליגי נמי דר\"א אומר נוטלין לידים מן היין בזמן שהוא חי דהוי כמי פירות דשם מים עליו וחכמים אומרים אפילו כשהוא חי אין נוטלין ממנו לידים. וברש\"י בל' שני גרסא אחרת בשם ה\"ג איפכא דלרבי אליעזר כשהוא מזוג נוטלין ממנו לידים וחכמים אומרים אפילו כשהוא מזוג אין נוטלין ממנו לידים אע\"ג דרובו מים משום הפסד אוכלין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אלו דברים. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וקשה דמשמע אלו ותו לא ולקמן בירושל' בפרקין קתני בברייתא פלוגתא דשמן ערב ויין דלסוף הסעודה דלב\"ש מברך על שמן ערב תחלה ולב\"ה מברך על היין תחלה ולא תני לה במתני'. וי\"ל דבכלל דקתני במתני' בה\"א מברך על היין היא דטעמא הוא משום דיין תדיר וטעמא דב\"ה נמי התם האי נמי הוא. אבל קשה דתנן לעיל פ' כיצד מברכין בש\"א אף לא פטר מעשה קדרה ולא קתני לה הכא וי\"ל דה\"ק משום דתנינן לעיל פ' כיצד מברכין פלוגתא דב\"ש וב\"ה גבי סעודה בההיא דמעשה קדרה תני השתא הכא ואלו הדברים כולם אשר נחלקו בסעודה ומוסיף על הראשונים הוא ובתר דמסיק מילי דבהמ\"ז תני להו. ואכתי קשה דתניא בגמ' דילן פ' כיצד מברכין הביאו לפניו שמן והדס בש\"א מברך על השמן ואח\"כ מברך על ההדס ובה\"א מברך על ההדס ואח\"כ מברך על השמן וטעמא דב\"ש דשמן עדיף דזכינו לריחו ולסיכתו משא\"כ בהדס. וטעמא דב\"ה דריח השמן הוא משום עירוב ופטום הבשמים שנתנו בו כגון משחא כבישא וכ\"פ רש\"י ז\"ל והדס ריחיה בעיניה הלכך הדס עדיף. והא לא תנינן לה וי\"ל דס\"ל לתנא דמתני' כר\"ג דתניא התם דנטה דעתו בתר דעת ב\"ש וכב\"ש קיי\"ל ועוד דר\"ג מב\"ה קאתי וס\"ל כב\"ש וה\"ל חזרו ב\"ה להורות כדברי ב\"ש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בש\"א כו'. </b>בגמ' רמי דב\"ש אדב\"ש דקאמרי בברייתא הנכנס לביתו במו\"ש מברך על היין וכו' ואח\"כ אומר הבדלה אלמא דברכת היין עדיפא. ותרצו שאני עיולי יומא מאפוקי יומא עיולי יומא כמה דמקדמי' לי' עדיף טפי אפוקי יומא כמה דמאחרינן לי' עדיף טפי. והדר רמי דב\"ש אדב\"ש מסיפא דהאי ברייתא אמתני' דסוף פרקין כתבתיו שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נוטלין לידים. </b>נלע\"ד דמדלא קתני נוטלין הידים ר\"ל נוטלין מים לרחוץ הידים. וגם זה נראה הכרח טוב למ\"ש התוי\"ט: \n",
+                "<b>ואח\"כ מוזגין את הכוס. </b>מאי כוס כוס של קידוש היום. ובפי' הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל מצאתי כתוב נוטלין לידים ואח\"כ מוזגין את הכוס ביין הבא לפני המזון מיירי כדאמרי' בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ג) הסבו והביאו להם מים אע\"פ שכל או\"א כבר נטל ידו א' חוזר ונוטל שתי ידיו בא להם יין א' מברך ע\"י כולם. א\"נ בשבת ויו\"ט דמביאין יין לפני המזון וקאמר בש\"א נוטלין לידים ואח\"כ שותין אותו הכוס ואוכלין סעודתן בההיא נטילה. ובה\"א מוזגין את הכוס ושותין אותו ואח\"כ נוטלין לידים. ע\"כ. ורובו מפי' רש\"י ז\"ל בגמ': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ויחזרו המשקין ויטמאו אחורי הכוס. אמר המלקט כן פי' ג\"כ בסוף פ' בתרא דזבים ולא כן פי' בפ\"ק דשבת וכמש\"ש בס\"פ בתרא דזבים ועי' בהקדמת הרמב\"ם ז\"ל לסדר טהרות ובתוס' חגיגה דף י\"ח: \n",
+                "עוד שם וסברי ב\"ש אסור להשתמש בכוס שאחוריו טמאים. אמר המלקט ולמאי דחיישי ב\"ה מחמת אחוריו לאו חששא היא דהא אסור להשתמש בו וב\"ה סברי מותר להשתמש בו הלכך לחששא דידן איכא למיחש אבל לחששא דידכו ליכא למיחש דלא אכפת לן אם יטמאו אחוריו דהא מותר להשתמש בו. ועוד אומר בגמ' טעם לב\"ה דמש\"ה מוזגין את הכוס תחלה דבעינן תיכף לנטילה סעודה ואם אתה אומר שיטול ידיו ויקדש קודם שיאכל לא הויא סמוך לסעודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א מקנח כו'. </b>הכי מוכח בגמ' דגרסי' ברישא בבא דמקנח וכן בפי' ה\"ר יהונתן ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' בבא דמכבדין ברישא וכן בירושלמי וכן מצא הח' ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל ספרי כ\"י וכ' ונ\"ל שהטעם שסמכו שתי הנטילות זו בזו ע\"כ. ורב אלפס והרא\"ש ז\"ל השמיטו האי בבא דמקנח. ובגמ' בפי' רש\"י ז\"ל ואע\"פ שידיו מקבלין טומאה להיות שניות מן הכסת אם היא ראשונה או שנייה לטומאה ונמצא שאוכל בלא נטילה הוא יזהר שלא יגעו ידיו בכסת ע\"כ בשינוי לשון להבנת הענין כפי הנלע\"ד וא\"כ מ\"ש בפי' ר\"ע ז\"ל שמא יהיה הכסת ראשון לטומאה לאו דוקא ראשון וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל הלשון סתום וז\"ל ובש\"א שמא תהיה הכסת טמאה ונטמאו המשקין אשר במפה וכו' ואע\"ג דגם בשלחן נקט טמא סתם התם מוכרח הוא דמיירי בשלחן שני כדמוקי לי' בגמ'. אח\"כ מצאתי שגם הח' ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בפי' ר\"ע ז\"ל שני. ובירוש' מוקי לה בשלחן של שיש ושל פרקים שאינו מקבל טומאה ועי' במ\"ש בעדיות פ\"ד סי' י'. ומצאתי שכתב הח' ה\"ר מנחם דילונזאנו ז\"ל וז\"ל ול\"נ טעמא דב\"ה דאמרי על הכסת משום דאם יניחנה על השלחן יתטמאו ידים ואוכלין ידים כשמקנח בה ואוכלין שעל השלחן ואם יניחנה על הכסת לא יתטמאו אלא ידים הלכך אמרי ב\"ה על הכסת דמוטב שיתטמאו ידים בלבד ולא שיתטמאו ידים ואוכלין. ואע\"פ שדברי הר\"ע ז\"ל הם פשט דברי הגמ' לכאורה והטעם שכתבתי אני לא הוזכר בגמ' אפ\"ה נ\"ל להכריח כדברי מן הגמ' דגרסי' התם הכי קאמרי להו ב\"ה לב\"ש וכי תימרו מ\"ש גבי אוכלין דחיישינן ומ\"ש גבי ידים דלא חיישי' אפ\"ה הא עדיפא דאין נט\"י לחולין מה\"ת וכתב רש\"י ז\"ל הא עדיפא לחוש שמא יארע מקרה שישתמשו בשלחן שהוא שני לטומאה ולא יניחנה ע\"ג השלחן שלא תטמא את האוכלין מחמת המשקין שבה מלחוש שלא תטמא מחמת כסת ותחזור ותטמא את הידים עכ\"ל נראה דה\"פ הקושיא אמרו ב\"ה לב\"ש וכי תאמרו לי מה ראית שבחרת להתיר שיניחנה על הכסת ואע\"פ שיתטמאו הידים ואסרת שיניחנה על השלחן כדי לחוש שלא יתטמאו אוכלין ולמה לא עשית להיפך לבחור להתיר שיניחנה על השלחן ואע\"פ שיתטמאו אוכלין כדי לאסור שיניחנה על הכסת כדי לחוש שלא יתטמאו ידים. וזו קושיא של שטות שכשיניחנה על השלחן אינו נמלט מטומאת הידים. ור\"ע ז\"ל כתב במילתא דב\"ש וז\"ל אבל בשלחן ליכא למגזר הכי שאסור להשתמש בשלחן שני. משמע דלמאן דסבר דמותר להשתמש בשלחן שני איכא למיגזר משום ידים וזה ברור. לפיכך נלע\"ד לומר דפי' הקושיא כך הוא אמרו ב\"ה לב\"ש וכי תאמרו לן לדידכו דסבריתו מותר להשתמש בשלחן שני דאיכא למיחש משום ידים ואוכלין מ\"ש גבי אוכלין וכו' פי' דלא אדכרתון במלתייכו אלא גזרה שמא יטמאו משקין וכו' ויחזרו ויטמאו האוכלין והוה לכו לאדכורי נמי ידים ולמימר הכי גזרה שמא כו' ויטמאו ידים ואוכלין. ומשני אפ\"ה הא עדיפא כלומר אע\"ג דבודאי תרוייהו קא מיטמאין ידים ואוכלין אפ\"ה איסור טומאת אוכלין עדיפא ואנן איסורא דעדיף טפי קא משמע לן וה\"ה אידך אלא דכיון דאין נט\"י לחולין מה\"ת אנן נמי לא אדכרינן ליה. ואלת\"ה מאי אפ\"ה דקאמרי ב\"ה אלא ודאי כדפי'. מנחם דילונזאנו. עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א מכבדין כו'. </b>פי' רש\"י מכבדין את הבית מקום שאכלו שם אם הסבו ע\"ג קרקע מכבדין את הקרקע או אם הסבו ע\"ג שלחן מכבדין את השלחן ואח\"כ נוטלין מים אחרונים לידים ע\"כ. וכתבו התוס' ז\"ל בפ\"ק דסוכה (דף ג') דבסדר רב עמרם פסק בששה מקומות הלכה כב\"ש וד' מינייהו תנן להו במתני' חדא הא. ואידך בסוף פרקין מי שאכל ושכח ולא ברך בש\"א יחזור כו' ואידך דסוכה צריכה שתהא מחזקת ראשו ורובו ושלחנו דבפ\"ב דמס' סוכה (ואע\"ג דקיי\"ל דלית הלכתא כשיטה ובפ\"ק דסוכה אמר אביי רבי ור' יאשיה וכו' כמ\"ש ברפ\"ק דסוכה שאני הכא דאשכחן לרב הונא דקאמר הלכה צריכה שתהא מחזקת וכו' כדעת ב\"ש. ולא תזוז מנה) ואידך בספ\"ד דעדיות סדין בציצית ב\"ש פוטרין וב\"ה מחייבין. ואידך תרי איתנהו במנחות פרק התכלת (מנחות דף מ') כמה חוטין הוא נותן בש\"א ד' ובה\"א ג' וכמה תהא משולשלת בש\"א ד' ובה\"א ג' ע\"כ. ובגמ' דר' אושעיא מפיך בהך בבא דב\"ש לדב\"ה ודב\"ה לדב\"ש וקבע בהא נמי הלכה כב\"ה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דפירורין שאין בהן כזית מותר לאבדן ביד. אמר המלקט. ומ\"מ קשה לעניות כדמוכח בפ' כל הבשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א נר כו'. </b>ויש לשאול האיך יכול לומר שמברך ואח\"כ מבדיל דמשמע שמותר לאכול קודם הבדלה ובהדיא אמרי' אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיבדיל. וי\"ל דמ\"ש אסור לאדם שיטעום כו' זהו כשי\"ל יין לשתי כוסות להבדלה ולבהמ\"ז. שמאחר שיכול לברך בהמ\"ז על הכוס ביין הנשאר לו. טוב הוא שיבדיל קודם האכילה. וכי אמרי' הכא שאוכל קודם הבדלה מיירי במי שא\"ל אלא כוס א' בלבד ואם יבדיל עליו לא יהי' לו יין לברך בהמ\"ז. ומתוך כך התירו לו שיאכל בלא הבדלה כדי שיברך בהמ\"ז על היין. ה\"ר יונה ז\"ל. ובירושל' מפרש ונותן טעם למה הקדימו בין ב\"ש ובין ב\"ה נר קודם הכל מפני שהיו עניים ורוב הלילות היו בלא נר ועתה נשאר מעט שמן ממה שטרח לשבת ואולי תכבה מיד אם יאמר הבדלה תחלה ולא יוכל לברך בורא מאורי האש לכך הקדימוה ששאר הבדלה יכול לומר בלא נר. והרמב\"ם ז\"ל כתב ומה שהיצרך לכלול המזון עם ההבדלה. כדי ללמדך מתוך דבריו האיך יהיה הסדר אם התחיל לאכול בשבת ולא השלים עד מו\"ש ועוד שהוא כלל בראש הדברים שבין בית שמאי ובית הלל בסעודה לפיכך לא זכר מחלקותם בהבדלה עד שכלל הסעודה עם ההבדלה עכ\"ל ז\"ל. וה\"ר יונה ז\"ל דחה מאן דמפרש מתני' במי שאכל בשבת וחשכה לו. ואיכא מרבוותא שנדחקו לפרש האי מזון דמתני' בברכת המוציא ושמיעא להו מהאי מתניתין דמבדילינן אריפתא וקא מוקמי לה למתני' במו\"ש ליו\"ט דכיון דבעי למימר קידושא אריפתא משלשל לה להבדלה אבתרה והאריך הרי\"ף ז\"ל לדחות פי' זה ע\"ש. ובגמ' אמרי' זו דברי ר\"מ אבל רי\"א לא נחלקו כו'. וכתב תוס' ז\"ל בפ' ע\"פ (דף ק\"ג) דאיכא למימר דר\"י (דס\"ל הלכה כסתם משנה וס\"ל כב\"ה אליבא דר\"י) היה שונה אותה בלשון יחיד והיה שונה בה דברי ר\"מ בהדיא. ור\"ע ז\"ל הרכיב מעט סתם מתני' אליבא דר\"י כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא. והירושל' חולק על התלמוד שלנו דהתם פסקו הלכה לדעת ב\"ה דנר תחלה דהתם קתני בברייתא לדר\"י הכי על מה נחלקו על הנר ועל הבשמים שבש\"א בשמים ואח\"כ מאור ובה\"א מאור ואח\"כ בשמים וקיי\"ל כתלמודא דידן: \n",
+                "<b>שברא מאור האש. </b>גרסי' המ\"ם בנקוד שו\"א. ובירושל' בעי על דעתהון דב\"ש מי נימא נמי אשר ברא פרי הגפן ומשני יין מתחדש בכל שנה ושנה האש אינו מתחדש בכל שנה. ובגמ' אמר רב יוסף דבברא ובורא נמי כ\"ע ל\"פ דלשעבר משמע דהא כתיב יוצר אור ובורא חשך יוצר הרים ובורא רוח בורא השמים ונוטיהם. כי פליגי במאור ומאורי בלבד וכדפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מברכין כו'. </b>כתב בבית יוסף סי' רצ\"ז כתב בא\"ח בשם הרשב\"א ז\"ל כל שבירך על א' מאותם ששנינו במשנתינו שאין מברכין אפילו בדיעבד לא יצא וצריך לחזור ולברך. ע\"כ: \n",
+                "<b>של גוים. </b>כתב רד\"ק ז\"ל בשרש גוי ורבותינו ז\"ל הרגילו בלשונם לקרא לאיש אחר שאינו מישראל גוי. והיה ההרגל הזה אצלם לפי שכל איש שהיו רוצין לזכור שאינו מישראל רק מגוי אחר. ולא נברר אצלם מאיזה גוי הוא אם אדומי או ישמעאלי או משאר האומות. לפיכך היו אומרים גוי כלומר שהוא מגוי אחר שאינו מישראל ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והא דתנן בסיפא וכו'. אמר המלקט. ובירוש' משני תפתר בעבודת כוכבים של ישראל. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואשמעי' דאע\"ג דפקר ואין מאמין בה אלא להטעותם אין מברכין עליו: \n",
+                "<b>של מתים. </b>ובירושל' הדא דתימא כשנתונין למעלה ממטתו של מת אבל נתונין למטה מברכין שאני אומר לכבוד החיים הן עשויין: \n",
+                "<b>עד שיאותו לאורו. </b>ע\"ז סמכו העולם להסתכל בצפרניים בשעה שמברכין להראות שכבר יכול ליהנות ולהכיר בין מטבע למטבע כדמפרש בגמ'. ומה שנוהגין להסתכל בצפרנים יותר משאר הדברים מפני שהן בגופו ומזומנין אליו יותר. וי\"א מפני שגדלים והגדול הוא סימן ברכה נהגו להסתכל בהן לסימן טוב בהכנסת השבוע. ה\"ר יונה ז\"ל. ובירושל' ר' זעירא סמיך הא דבעינן יאותו לאורו אקרא דכתיב וירא אלהים את האור כי טוב ואח\"כ ויבדל אלהים פי' וירא היינו רמז ליאותו לאורו ויבדל היינו אח\"כ ברכה עליו. ואיכא דמפרש התם דיאותו לאו דוקא דאפילו טרקלין עשר על עשר מברכין ומאי עד שיאותו שיהא אורו ראוי ליהנות בו העומדים סמוך לו ואז מברכין עליו אפילו הרחוקים ממנו ובלבד שיראוהו. ומבואר יותר בבבלי וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שאכל כו'. </b>רשב\"ם ז\"ל פי' בפ' ע\"פ דף ק\"א דבכל ז' המינים הטעונים ברכה מעין ג' מיירי. ותוס' ז\"ל חלקו שם עליו. וכתבו דפת דוקא ושמא נמי כל מיני מזונות שיש בהן מה' מינין הוו בכלל דברים הטעונים ברכה לאחריהם במקומן ע\"כ: \n",
+                "<b>בְמקום שנזכר. </b>גרסי' הבי\"ת בשו\"א: \n",
+                "<b>עד שיתעכל המזון שבמעיו. </b>יש גורסי' במעיו בלא שי\"ן וכ\"ה בהרא\"ש ז\"ל. ויש מי שפי' בירושל' דכ\"ז שהוא צמא מחמת אותה סעודה נקרא שעדיין לא נתעכל והיא דעת ר\"ל בגמ' בבלית באכילה מרובה אבל באכילה מועטת כדי להלך ד' מילין. ור\"י אמר שם בירושל' וגם בבבלי דכ\"ז שאינו רעב מחמת אותה אכילה נקרא שעדיין לא נתעכל. ופי' ה\"ר יונה ז\"ל אבל משעה שהתחיל להיות רעב אע\"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כיון שמתחיל להתעכל כמו שנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח\"כ. ע\"כ. עוד בירושל' חד אמורא מפרש טעמא דב\"ש אלו שכח שם כיס אבנים טובות ומרגליות שמא לא היה חוזר ונוטל כיסו אף הכא יחזור למקומו ויברך וחד אמורא אמר טעמא דב\"ה אלו פועל עושה בראש הדקל או בתוך הבור שמא מטריחין עליו שיחזור למקומו ויברך אלא יברך במקום שנזכר אף כאן יברך במקום שנזכר. ובבבלי תניא א\"ל ב\"ה לב\"ש לדבריכם מי שאכל בראש הבירה ושכח וירד ולא בירך יחזור לראש הבירה ויברך א\"ל ב\"ש לב\"ה לדבריכם מי ששכח ארנקי בראש הבירה לא יעלה ויטלנה. לכבוד עצמו הוא עולה לכבוד שמים לא כ\"ש. הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כב\"ש ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב\"ה ואכליה אריא. דהא אפילו ב\"ה מודו דבמזיד יחזור למקומו ויברך דהא שכח תנן ולא תימא דנקט שכח להודיעך כחו דב\"ש. וגם רבה בב\"ח נעשה לו נס ואשכח יונה דדהבא בעבור שחזר בשוגג כדעת ב\"ש. וכתב הר\"ן בפ' ע\"פ דהא דתנן מי שאכל ושכח ולא בירך יחזור למקומו ויברך ה\"מ בשוכח אבל לכתחלה קודם שיעקור ממקומו צריך לברך. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בא להם יין לאחר המזון. </b>ובתוך המזון לא בא להם וכשגמרו סעודתן בא להם לפני בהמ\"ז. רש\"י ז\"ל: \n",
+                "<b>בש\"א כו'. </b>תמהתי שמצאתי בפי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל בא להם יין בתוך המזון ובימות החול מברך על היין תחלה מפרש בירושל' דמיירי דמזון שאכלו הוא בן ברכה קטנה כגון שאכל ירק מבושל והוא מזונן או קטנית והוא מזונן דברכה אחרונה של מזונן הוא בנ\"ר. וחיישי ב\"ש דלמא שתי מקמי דבריך בפה\"ג ואותו כוס לבהמ\"ז הוא דטעונה כוס ומש\"ה מברך ברישא בפה\"ג עכ\"ל ז\"ל ולא ידענא מאי קאמר ולא מנא לו ז\"ל שהירושלמי מפרש כך. ובגמ' פריך דהכא שמעי' להו לב\"ש דס\"ל דברכה אינה טעונה כוס ולעיל משמע דס\"ל איפכא דתנן בש\"א נר ומזון ובשמים והבדלה דאם איתא דס\"ל אינה טעונה כוס למה לא היה מבדיל על אותו כוס שי\"ל ואח\"כ יברך בהמ\"ז בלא כוס. אלא ודאי משמע דברכה טעונה כוס ומתוך כך יסדרם כולם על אותו כוס שי\"ל ואשתכח דקשיא דידהו אדידהו. ועוד דבהדיא אר\"י אליבא דב\"ש ואם אין לו אלא כוס א' במוצ\"ש מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו ובעי בגמ' לאדחוקי ולשנויי מתני' בשינויי דחיקי עד דפריך ליה והתני ר' חייא בהדיא בש\"א מברך על היין ושותהו ואח\"כ מברך בהמ\"ז פי' דבהמ\"ז אינה טעונה כוס. ומסיק אלא תרי תנאי ואליבא דב\"ש. וממילא שמעת דב\"ש שאמרו הכא מברך על היין ואח\"כ מברך על המזון ר\"ל שהרשות בידו לברך על היין תחלה. והוו ב\"ש לקולא. ובמ\"ש בגמגום בסמוך בשם הרש\"ש ז\"ל הוו ב\"ש לחומרא ושמא לזה כיון הירושל' שמצא הוא ז\"ל: \n",
+                "<b>עונין אמן אחר ישראל המברך. </b>ואע\"פ שלא שמע כל הברכה כיון ששמע שהזכיר את השם עונין אחריו אמן (הגה\"ה. ובישראל נמי צריך שישמע הברכה כי היכי דלא ליהוי כאמן יתומה ואין לו לסמוך על הענין. ה\"ר יהונתן ז\"ל. ועי' במ\"ש בסמוך בס\"פ): \n",
+                "<b>אבל אין עונין אמן אחר הכותי המברך עד שישמע כל הברכה. </b>פי' כשאינו שומע אלא הזכרת ה' בלבד אין לו לענות אמן דשמא כוונתו לעבודת כוכבים אבל כששומע כל הברכה עונה אחריו אמן דמוכחא מלתא שאין כוונתו לעבודת כוכבים כיון שאומר הברכה. וי\"א דדוקא על הכותי עונין אמן כששומע כל הברכה אבל אחר העובד כוכבים אין עונין אמן כלל דודאי אינו מתכוין אלא לעבודת כוכבי'. ועכשיו שכבר גזרו על הכותים ועשאום עובדי כוכבים גמורים אפילו ישמע כל הברכה מפיו אינו עונה אחריו אמן. ונראה למורי הרב דאפי' אחר העובד כוכבים עונין אמן כיון ששמע כל הברכה מפיו שמאחר שאנו שומעין שמברך על הדבר לשם אע\"פ שהוא אינו יודע מהו השם שהוא חושב שהעבודת כוכבים הוא הבורא אפ\"ה כיון שכוונתו לשם ואנו שומעין כל הברכה מפיו עונין אמן אחריו. והכותי בזה\"ז כמו העובד כוכבים דינו ועונין אחריו אמן כששומע כל הברכה מפיו וראיה מן הירוש' וכו' וגם מלשון הברייתא דתני' אחר הכל עונין אמן חוץ מתינוקת של בית רבן הואיל ולהתלמד הן עשויין הרי דלא מיעט אלא תינוקות שאין כוונתם לשם כלל. ע\"כ. וי\"מ דבעובד כוכבים עונה אמן אע\"פ שלא שמע כל הברכה ושכן מוכח בירוש' מפני שאין כוונתו לעבודת כוכבים. מהרא\"ש ומה\"ר יונה ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שישמע כל הברכה. </b>כתב הר\"מ ז\"ל יש מי שיקרא ישמע והענין אחד שהכוונה כו'. אמר המלקט ושמא כי הגרסא האחרת היא מה שתפס ר\"ע ז\"ל באומרו אלא אם כן שמע כל הברכה וכו'. ובבבלי ובירושל' פריך הא אחר ישראל עונין אמן אף על פי שלא שמע והתניא ענה ולא שמע לא יצא דהוי אמן יתומה. ומשני מתני' כשלא אכל כזית שלא נתחייב בברכה וכ\"ש אי לא אכל כלל דלא הוי אמן יתומה אלא כי נתחייב לברך: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הרואה מקום כו'. </b>בגמ' בברייתא יליף ר\"י דבעינן לברוכי אנוסא מקרא דכתיב ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל וגו': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ובנו ובן בנו חייבין לברך ברוך כו'. פסק ההלכה בס' ש\"ע סי' רי\"ח דכל יוצאי יריכו חייבין לברך שעשה נס לאבי במקום הזה כמ\"ש הרשב\"א ז\"ל ובעל הטורים בשם יש מפרשים. ור\"ע ז\"ל נקט כדעת הרי\"ף והרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ברוך שעקר עבודת כוכבים מארצנו. </b>מצאתי שהר\"מ דילונזאנו ז\"ל כתב מקום שנעקרה עבודה אומר ברוך שעקר עבודה מארצנו ומחק בקום עשה מלת זרה. ובירו' מתני' כשנעקרה עבודת כוכבים מכל מקומות א\"י אבל כשנעקרה ממקום א' אומר ברוך שעקר עבודת כוכבי' מן המקום הזה. תוס' ז\"ל וכך היא הנוסחא בהדי' בירו'. אמנם הרא\"ש ז\"ל נראה דלא הוה גריס בירו' רק הכי וז\"ל ירו' כשנעקרה עבודת כוכבי' ממקומה בא\"י אבל אם נעקרה ממקום אחר אומר ברוך שעקר עבודת כוכבים מן המקום הזה. וכ\"ה בטור שם. וזה נראה ג\"כ מ\"ש ה\"ר יונה ז\"ל ואם רואה אותו בחו\"ל צריך שיאמר ברוך שעקר עבודת כוכבי' מן המקום הזה. ואומר בשתיהן כשם שעקר מן המקום הזה כך תעקור מכל המקומות והשב לב עובדיהם לעבדך ע\"כ ועי' בב\"י סי' רכ\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>על הזיקין וכו'. </b>פי' הר\"ש שירלי\"ו ז\"ל זיקין מלשון זיקוקין דנור דהיינו כמו שבט של אור רץ ברקיע וכאשר הולך ורץ נבלע ע\"כ. וראיתי שכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א ועל הרוחות ועל הרעמים וס\"א על הזיקין ועל הרעמים ועל הזוועות ועל הרוחות ועל הברקים. ע\"כ:  ",
+                "<b>ועל הזועות. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' זוועות קול שאון נשמע באויר כקול ריחים סובבים לאטם. וה\"ר יונה ז\"ל פי' זוועות רוחות חזקים שעושה בשעת הגשמים ומה שחזר ושנה על הרוחות מיירי שלא בשעת הגשמים שפעמים אפי' שלא בשעת הגשמים מנשב רוח גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים והיינו ששנה זוועות אצל ברקים ורעמים מפני שהוא בשעת הגשמים כמו הברקים והרעמים ע\"כ. ומצאתי ג\"כ שפי' הר\"ש ן' תבון ז\"ל זוועות שם לברק העצום שקוראים הלועזות לנפי\"ש ע\"כ. אכן לשון הגמ' הוא כן מאי זוועות אמר רב קטינא גוהה ופירש\"י ז\"ל בלשונם קורין רעידת הארץ גוהה ע\"כ ומפרש בגמ' דבשעה שהקב\"ה זוכר את בניו ששרויין בצער בין או\"ה מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולם נשמע מסוף העולם ועד סופו והיינו גוהה:  ",
+                "<b>ועל הרוחות. </b>ירוש' מתני' כשבאין בזעם אבל כשבאין בנחת אומר ברוך עושה בראשית:  ",
+                "<b>על הנהרות. </b>לאו על כל הנהרות איירי אלא ד' הנהרות דכתיבי בקרא כמו חדקל ופרת. תוס' ז\"ל:  ",
+                "<b>אומר ברוך עושה בראשית. </b>גרסי' ול\"ג עושה מעשה בראשית וכ\"ה ג\"כ ברמב\"ם הל' ברכות פ\"י גם בספרים המוגהים:  ",
+                "<b>רי\"א כו'. </b>ולית הלכתא כותיה ולפרקים הוא דברי ר\"י. מהרמב\"ם ז\"ל אבל ברמב\"ם שם סי' ט\"ו פסק כר\"י משמע דס\"ל דר\"י לפרש אתא וכמ\"ש שם ג\"כ מהר\"י קארו ז\"ל ושם בספר שבצובא כתוב העושה את הים הגדול וע\"ש ג\"כ בב\"י סי' רכ\"ח שכ' שם בשם תשובת הרא\"ש ז\"ל [*הגה\"ה הילך תשובת הרא\"ש מועתקת כולה ממקומה סי' ד' דכלל ד' וז\"ל וששאלת על הים הגדול שאומר במשנה שמברכין עליו ברוך שעשה את הים הגדול הוא ים אוקיינוס והים הגדול שלנו שעוברים בו לא\"י ולמצרים יראה שהוא ים אוקיינוס דוקא אע\"פ שבלשון הפסוק נקראת ים שלנו הגדול כי הוא גבול מערבי של א\"י וידוע הוא כי הוא ים שלנו כי א\"י אינה יושבת על ים אוקיינוס מ\"מ הכא משמע שהוא ים אוקיינוס מדקתני רישא ועל הימים ועל הנהרות והדר תנא רי\"א הרואה את הים הגדול אומר ברוך שעשה את הים הגדול מדהזכיר ברישא ימים סתם ופי' ר\"י ים הגדול משמע דבים אוקיינוס מיירי ול\"פ את\"ק דת\"ק איירי בשאר כל הימים דכמה ימים גדולים ישנן בעולם ואתא ר\"י למימר דים הגדול י\"ל ברכה בפ\"ע ות\"ק מודה בהא דאי ר\"י הוה פליג את\"ק ונאמר דת\"ק כולל כל הימים וים אוקיינוס בכלל א\"כ הוי הלכה כסתמא דרבים ולא ראיתי בפוסקים שפסקו דאין הל' כר\"י וגם הרמב\"ם ז\"ל כ' דעל ים הגדול מברך שעשה את הים הגדול הלכך נראה דדוקא בים אוקיינוס מיירי. עכ\"ל ז\"ל. ומה שכתבתי בפנים בקיצור כך היה נראה לכאורה וכן נראה ג\"כ בש\"ע שם סי' רכ\"ח אכן מי שיעמיק בלשון השאלה יוכל להבחין שהשאלה היא אם הוא ים אוקיינוס וג\"כ ים הגדול שעוברין בו לא\"י ולמצרים והשיב שאינו אלא דוקא ים אוקיינוס כך נראה לע\"ד וכן הסכימו כמה ת\"ח ה' ישמרם אע\"פ שלשון השאלה דחוק שאין שם לא מלת אם ולא מלת וגם הים הגדול וכו' מ\"מ האמת יורה דרכו וה' יאיר עינינו בכל תורתו. אכי\"ר:] שים הגדול הוא ים אוקיינוס והוא הים שעוברין בו לא\"י ולמצרים ע\"כ וה\"ר יונה ז\"ל כ' דהא דתנן ים הגדול למעוטי ימים קטנים שהם כמו שלולית שנפרדין מן הים הגדול שאינו מברך עליהם ברכה זו ע\"כ:  ",
+                "<b>בזמן שרואה אותו. </b>יש גורסי' אימתי בזמן שהוא רואהו ס\"א שרואהו וכן מצאתיו בכל הספרים הרי\"א ז\"ל וכ' עוד ונ\"ל דקאי על הרואה מקום דלעי' בראש הפרק וצ\"ע. ע\"כ:  ",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לשון המתחיל על הגשמים וכו' שהורדת לנו וכו'. אמר המלקט וחותם בה בא\"י אל רוב ההודאות ומלת רוב ח\"ו אינה למעט כל ההודאות אלא לשון רבוי והוא תואר כמו מרוב אונים. מוגיוודו בלע\"ז. אבל בהרי\"ף ז\"ל כתוב כאן וחתים בה ברוך רוב ההודאות ואל ההודאות ושם נתן טעם ה\"ר יונה ז\"ל למה הוצרכו שניהם משום דס\"ל להרי\"ף ז\"ל דמלת רוב היא כפשטה לשון רוב ומיעוט:  ",
+                "<b>ועל בשורות טובות. </b>בירושלמי וגם בבראשית רבה סוף פרשת וירא מה ראו לסמוך בשורות טובות לגשמים ר' ברכיה בש\"ר לוי ע\"ש מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק מה שמועה טובה ברוך הטוב והמטיב אף מים קרים ברוך הטוב והמטיב:  ",
+                "<b>ועל שמועות רעות כו'. </b>אית דגרסי ועל בשורות רעות שהכל נקרא בשורה בין לטוב בין להפך וכדכתיב ויען המבשר ויאמר נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון האלהים נלקחה:  ",
+                "[*) בגוי הכת\"י לא נמצא כאן שום סימן ורק לקמן בסמוך אצל מברך על הרעה רשום סי' ג' ולא העיר על שנוי הגירסאות בזה כדרכו. אף שלכאורה גירסתו נכונה וצ\"ע שלא מצאתי מי שיגרוס כן:] [ג]  ",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לשון המתחיל בנה בית חדש וקנה כלים חדשים בין י\"ל כיו\"ב בין אין לו. אמר המלקט כותיה דר\"י ודלא כר\"מ ופסק הרי\"ף ז\"ל כר' יוחנן וכלישנא בתרא דבגמרא דבין קנה כיו\"ב בין לא קנה כיו\"ב ובין י\"ל כיו\"ב ובין אין לו צריך לברך. וראיתי מי שפי' דהא דקתני וקנה כלים חדשים ר\"ל דוקא דברים או בגדים הנלבשים אבל כגון מרבדים או יורות וקדרות וצלוחיות וכוסות וקערות וקיתוניות וכיו\"ב אין לברך עליהם בל\"ס ע\"כ ומפני שלא מצאתי בפוסקים ולא בשום מקום עד עתה מי שדבר בזה הוכרחתי להודיע ולגלות ולחוות דעתי וסברתי אף אני דנלע\"ד בבירור ובלי שום ספק דהכל שוה דכל כלי שהוא חדש אצלו ושמח בו כדעת הרא\"ש ז\"ל שהביא בס' ש\"ע סי' רכ\"ג בסתם או תכשיט או כלים שמשתמש בהן בבית כגון אותן שזכרתי ודומיהן לכה\"פ של כלי מתכת על הכל חייב לברך עליהן בודאי הגמור ואין כאן משום ספק ברכות להקל וכדתנן כלים חדשים סתמא ואע\"ג דבפ' אע\"פ בכתובות תנן המשרה את אשתו ע\"י שליש דנותן לה כלים של חמשים זוז משנה לשנה והתם ודאי הוי דוקא בגדים עכ\"ז לא אריא דהתם כדאיתיה והכא כדאיתיה כך נלע\"ד ומשמע מל' המשנה דקתני מברך שהחיינו דחובה הוא לברך וכן מוכח מל' הברייתא דפליגי בה ר\"מ ור\"י דנקטי במילתייהו לשון צריך תרווייהו בין ר\"מ בין ר\"י דהכי תניא בברייתא בגמרא בנה בית חדש וא\"ל כיו\"ב קנה כלים חדשים וא\"ל כיו\"ב צריך לברך י\"ל כיו\"ב א\"צ לברך דברי ר\"מ רי\"א בין כך ובין כך צריך לברך ע\"כ וכן משמע ג\"כ מלשון האמוראים רב הונא ור' יוחנן וכדכתיבנא אלא שצריך שייך למיתני במילי דרבנן וחייב שייך במילי דאורייתא וכדמוכח בפ' הערל (יבמות ד' ע\"ב) וכמו שפי' שם נמוקי יוסף אבל ראיתי שהביא מהרי\"ק ז\"ל בטור א\"ח סוף סי' רכ\"ג דברי התוס' בשם הגאון ז\"ל וז\"ל ודאמרי' בפ' הרואה דמברך על כלים חדשים לא סמכינן עלה דהא וכו' וגם שם הביא ד' הרשב\"א ז\"ל שבתשובה סי' רמ\"ה דבסוף דבריו ז\"ל כתוב ולפי טעם זה כל אותם שבפ' הרואה כקנה כלים חדשים ונפלה לו ירושה מאביו וכל אותם הנזכרים שם דלאו מזמן לזמן קאתו אלא במקום הנאה בלבד י\"ל דלאו בחובה אמרום אלא ברשות ע\"כ ול' הברייתא דחוק לדברי הרשב\"א ז\"ל אבל לדברי הגאון אינו דחוק שהוא לא כתב אלא דלא סמכי' עלה דמסקי' בפ' בכל מערבין דבעי' מידי דאתי מזמן לזמן ע\"כ פי' דס\"ל דכל שאינו בא מזמן לזמן כמועדות אין מברכין שהחיינו בחובה. דא\"ל דס\"ל לגאון ז\"ל דאפי' ברשות אין מברכין דא\"כ אפי' כמסקנא דבכל מערבין לא אתיא דלא הוי בית חדש וקנה כלים חדשים דתנן להו במתניתין וברייתא אפי' כקרא חדתא. אבל הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"י סתם דבריו דבין בהני דתנן הכא בפרקין דמברך עליהם שהחיינו ובין ברואה את חבירו לאחר ל' יום ובין ברואה פרי המתחדש משנה לשנה בכולהו נקט חד לישנא מברך שהחיינו וכן הטור סתם דבריו דבכולהו נקט נמי מברך שהחיינו בית חדש בסי' רכ\"ג ורואה חבירו ורואה פרי חדש ריש סי' רכ\"ה משמע דסבירא ליה דכולהו רשות דאי אפשר לומר דסבירא ליה דכולהו חובה דהא מוכח בפרק בכל מערבין דברכת שהחיינו לפרי חדש רשות דמצוה היא לבד ולא חובה. וא\"כ קשה לרב בעל תה\"ד ז\"ל שהביא מהרי\"ק ז\"ל שם סי' רכ\"ה בשמו שכתב שמי שאכל ענבים חדשים ובירך עליהם שהחיינו כשישתה אח\"כ תירוש צריך לברך שנית וכן וכו' דמשמע דחובה היא מדנקט לשון צריך וכמו שמבואר בפי' רש\"י ז\"ל בפרק היה קורא (ברכות דף ט\"ו) דכל צריך לכתחלה משמע ע\"כ. ובשלטי הגבורים כתב שם ס\"פ בכל מערבין דאף על גב דמלשון התלמוד משמע דאין שום עונש למי שלא בירך שהחיינו על פרי חדש צ\"ע אם הוא רשות אם לאו ואי רשות הוא כפטור ע\"כ. ומיהו אע\"ג דרשות דמצוה היא ולא חובה נלע\"ד דגם על ורד חדש מברך שהחיינו בראייתו [*הגה\"ה בתשובת הרשב\"א ז\"ל סימן רנ\"א השיב דמשעת הראיה מברך שהחיינו שהרי אינו מברך בזה אלא על שהגיע לאותו זמן ולא מפני שהוא שלו כבונה בית [חדש] וקנה כלים [חדשים] וכן מצאתיה מפורש בתו' ע\"כ ובתשובה שקודם לזו כ' דאינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים ע\"כ. וכן הייתי רגיל לנהוג אני ההדיוט:] או בהריחו לפי מה שנהגו העול' שלא לברך שהחיינו אלא בשעת אכילתו של הפרי מן הטעם שכתב הרא\"ש ז\"ל ס\"פ בכל מערבין וז\"ל ונהגו העולם לקבוע הברכה של שהחיינו לפרי חדש בשעה שאוכל המין החדש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעים בשעת קדוש היום. כך נלע\"ד ולסברא זו שמעתי. שהסכימו כמה מחכמי הדור יצ\"ו וכן השיב לי ג\"כ בתשובת שאלה החכם הרשום בדורו כמהר\"ר יעקב אבולעפייא זלה\"ה:  "
+            ],
+            [
+                "<b>מברך על הרעה כו'. </b>ראיתי הגירסא במשנה בין בגמרא בין בפירש\"י ז\"ל בין ברב אלפס ז\"ל מברך על הרעה מעין על הטובה ועל הטובה מעין על הרעה וכן מצא ה\"ר יהוסף ז\"ל בכל הספרים: \n",
+                "<b>היתה אשתו מעוברת כו'. </b>היינו דוקא לאחר מ' יום אבל בתוך מ' יום מפ' בגמרא דמהני רחמי אם הזריעו שניהם בב\"א. והרב אלי' המזרחי ז\"ל בפי' לרש\"י ז\"ל בפ' ויצא כתב דרב הונא בש\"ר יוסי דאמר בתנחומא דאפי' עד שתשב אשה על המשבר יתפלל אדם שתלד אשתו זכר ולא הוי תפלת שוא לפי שאינו קשה לפני השם לעשות הנקבה זכר ואת הזכר נקבה וכ\"ה מפורש ע\"י ירמיהו וכן אתה מוצא בלאה. ודאי דפליג אמתני' וברייתא אשכח ודרש כוותיה. ע\"כ: \n",
+                "<b>היה בא בדרך כו'. </b>שאם הדליקה בביתו לא תסתלק אלא הי\"ל לומר אם היא בתוך ביתי הצל את בני ביתי שלא ישרפו בתוכה. או שהי\"ל לבטוח בה' שלא נפלה בתוך ביתו. ה\"ר יהונתן ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונותן הודאה כו'. </b>הם דברי בן עזאי כדמוכח מפי' הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כשם שהוא מברך על הטובה. </b>ולא קתני כשם שהוא חייב לברך על הטובה. לומר שחייב אדם לקבל הרעה בשמחה ובטוב לבב ויכבוש כעסו וייטיב לבו כשיברך ברוך דיין האמת כמו שיעשה בשעה שמברך ברוך הטוב והמטיב. כן פי' ודקדק ה\"ר דוד ויטאל נ\"ע על פי' סוגיית הגמ' ומבואר הוא בפי' הרמב\"ם ז\"ל. ומ\"מ עיין בגמ' וז\"ל מאי כשם שמברך על הטובה אילימא כשם שמברך על הטובה הטוב והמטיב מברך על הרעה הטוב והמטיב והתנן על בשורות טובות אומר הטוב והמטיב ועל בשורות רעות אומר ברוך דיין האמת אמר רבא לא נצרכה אלא לקבולינהו בשמחה. ע\"כ. ויש מדקדקין לגרוס על הטובות ומפ' שרוצה תנא להשמיענו על רעה א' שמברך בשמחה ובטוב לבב כשם שהוא מברך בשמחה ובטוב לבב על טובות הרבה: \n",
+                "<b>שנא' ואהבת כו'. </b>בגמ' יליף לה ר' אחא משום ר' לוי מקרא דכתיב חסד ומשפט אשירה אם חסד אשירה ואם משפט אשירה. וה\"נ מייתי בגמ' קראי אחריני להאי דרשא: \n",
+                "<b>בשני יצריך. </b>מ\"כ בשם הרב המקובל האלהי כמה\"ר יצחק אשכנזי ז\"ל כי ב' בא\"ת ב\"ש היא ש' וכן עולה יצר בגימט' ש' וזהו בכל לבבך בשני יצריך ביצה\"ט וביצה\"ר. ע\"כ: \n",
+                "<b>ביצ\"ט וביצר רע. </b>ר\"ל להשיב אל לבו אהבת האל ולהאמין בו ואפי' בשעת העברה והכעס והאף שכ\"ז הוא יצה\"ר כמ\"ש בכל דרכיך דעהו ואפי' בדבר עבירה. הרמב\"ם ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יונה ז\"ל ביצ\"ט וביצ\"ר עבודת יצה\"ט היא עשיית המצות ועבודת יצה\"ר היא שיכבוש יצרו הרע המתגבר עליו וזו היא העבודה שלו מה שאדם יכול לעבוד לבורא ביצה\"ר עוד נוכל לומר שיצה\"ט היא מדת הרחמנות וכיו\"ב ויצה\"ר נברא לאכזריות וכשהאדם אינו מרחם. על הרשעים והוא אכזרי עליהם נמצא שהוא עושה מצוה גדולה ועבודת ה' עם יצה\"ר. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אפי' הוא נוטל את נפשך. </b>כתב הרב משה אלשיך ז\"ל בפ' ואתחנן דף רס\"ז וז\"ל והנה באמרו בכל נפשך אמרו רז\"ל אפי' הוא נוטל את נפשך והנה יותר היה צודק יאמרו אפי' נוטלים את נפשך ויחזור אל המעבירים את ישראל על דתם באמרם עבור ואל תהרג או תהרג. אך ע\"פ דרכם המתיקו בפיהם נועם שיח לשון למודים להשכיל להטיב את אשר יבקשו נפשו ליהרג ואל יעבור כי לא ישית לבו שהם נוטלים את נפשו כי אדרבה הוא ית' נוטל את נפשו להעלותה גם עלה על כל כבוד חופה כנודע מגדולת המקדשים את ה' באופן כי הן הוא משוש דרכו ואז טוב לו וע\"כ ישמח ויגיל וישיש בשמחה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בכל ממונך. </b>גרסי' בברייתא בגמ' תניא ר\"א אומר אם נא' בכל נפשך למה נא' בכל מאדך. ואם נאמ' בכל מאדך למה נא' בכל נפשך. אלא אם יש לך אדם שחביב עליו גופו יותר מממונו לכך נא' בכל נפשך. ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו לכך נא' בכל מאדך. ר\"ע אומר בכל נפשך אפי' נוטל את נפשך. ונלע\"ד דר\"א ס\"ל שלעולם כל העולם ודאי חביבא להו גופם יותר מממונם אמנם הוקשה לו אמאי שינה קרא למכתב הכא ובכל מאדך ולא כתיב ממונך או הונך או חילך כדכתיב בכמה קראי אלא להכי כתיב מאדך ל' מאד מאד כלו' אפי' אדם פרטי שי\"ל נכסים מרובים במאד מאד ובפרט אם טרח עליהם וסיכן עצמו בימים ובדרכים דבההוא בלבד משכחת שממונו חביב עליו יותר מגופו בפרט כשלוקחין כל רבוי ממונו מידו אעפ\"כ קא' קרא דגם בכגון ההוא גברא יהי ממונו בזוי בעיניו לגבי עבודת ואהבת ה' אלהיו. והיינו דקתני אם יש לך אדם כלו' שבדוחק ימצא מי שממונו חביב עליו יותר מגופו ואגב ההיא בבא נקט נמי ברישא אם יש לך אדם וכו' והיינו נמי טעמא דבמתני' דריש ד\"א בכל מאדך בכל מדה ומדה מדלא כתיב הונך או חילך כדכתבינן. ועוד נלע\"ד דר\"ע דקא' בכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשך ה\"פ אפי' בשעה שהם הורגים אותו ונוטלים את נפשו גם באותה שעה יאהב את בוראו ויקבל עליו עול מ\"ש ולקרא ק\"ש וכעובדא דר\"ע גופיה דאיתא הכא בגמ'. דאלת\"ה א\"כ ר\"ע היינו ר\"א. וסתמא דמתני' כר\"ע. א\"נ אפי' כר\"א אתיא אלא דנקט לישנא קלילא: \n",
+                "<b>שהוא מודד לך בכל הוי מודה לו </b>וכו' כצ\"ל: \n",
+                "<b>לא יקל אדם את ראשו כו'. </b>מפ' בפ\"ק דיבמות דנפקא לן מדכתיב ומקדשי תיראו. ומפ' התם אין לי אלא בזמן שבהמ\"ק קיים בזמן שאין בהמ\"ק קיים מניין ת\"ל את שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו מה שמירה האמורה בשבת לעולם אף מורא האמורה במקדש לעולם. ונראה דמפני שיראת המקום מצויה ברוב בנ\"א שמפני יראת העונש הם עובדין למקום ב\"ה לפיכך הקדים להזכיר אהבת המקום שהיא מעלה יתירה לעבדו מאהבה והדר תנא לעבדו מיראה ג\"כ שהוא דבר הניכר לעינים אע\"ג דמלתא דשכיחא נמי היא. ועוד דרישא מיירי במילי דברכות שהוא עיקר דיני המסכתא: ה\"ג \n",
+                "<b>מפני שהוא מכוון וכו': ורקיקה מקל וחומר. </b>ממנעל דכתיב ביה של נעלך מעל רגליך ור\"י בר' יהודה אומר אינו צריך ה\"ה אומר כי אין לבא אל שער המלך בלבוש שק. והלא דברים ק\"ו ומה שק שאינו מאוס לפני ב\"ו כך רקיקה שהיא מאוסה לפני ממ\"ה לא כ\"ש. ובגמ' א\"ר יוחנן דהא דקתני מתני' לא יקל כו' לא אמרו אלא מן הצופה ולפנים וברואה ובמקום שאין גדר מפסיק ובזמן שהשכינה שורה. ובברייתא ס\"ל לר\"י דבזמן שבהמ\"ק קיים אסור להפנות בכ\"מ ביהודה מזרח ומערב אלא צפון ודרום אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים מותר: \n",
+                "<b>כל חותְמי הברכות. </b>בנקודת שוא תחת התי\"ו גרסי' לה דקאי אשלוחי צבור כמו שאכתוב. ואי הוה קאי אחתימת הברכות הו\"ל למתני כל חתימות הברכות או לכה\"פ ליתני בכל חותָמי. כך נלע\"ד. ובירושל' וגם בנוסחת ספרי כ\"י אין שם מלת אומרים ולזו הנוסחא שייך שפיר לגרוס חותָמי התי\"ו קמוצה או חותם כמו שהוא בקצת נוסחאות. וז\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כל חותמי ברכות שבמקדש. כל כהנים שלוחי צבור שבמקדש. וקרי להו חותמי משום ששאר הברכה העם היו אומרים אותה. אבל סיום הברכה היו מניחין לשלוחי צבור המקריבין הקרבן לאמרם דהם לא היה להם מילוי לב להזכיר שם המלך הגדול הגבור והנורא. עכ\"ל ז\"ל. ופירש\"י ז\"ל מפרש בתוספתא שתקנו מן העולם ועד העולם להודיע שאין העוה\"ז לפני העוה\"ב כלום אלא כפרוזדור לפני הטרקלין כלו' הנהיגו ברכותיו בעוה\"ז כדי להיות רגילין לעולם שכולו ארוך. ע\"כ: \n",
+                "<b>ואומר אל תבוז כו'. </b>אינו על מה שהקדים כו' (כמובא בתי\"ט) רמב\"ם ז\"ל. אמנם כפי' שפי' ר\"ע ז\"ל מוכח בגמרא. וראיתי שכ' הח' הר\"ר מלכיאל אשכנזי ז\"ל וז\"ל נ\"ל דר' נתן הוא סיום הראיה של זה הפסוק כי ר\"נ פי' אותו שמותר להפר ד\"ת משום עת לעשות ש\"מ שמותר לשאול בשלום חבירו בשם אבל מהפסוק בלא ר\"נ לא יש ראיה כי הפסוק משמע עת הוא לעשות משום שהפרו תורתך ע\"כ מייתי מר' נתן שהיה דורש הפסוק מסיפיה לרישיה. ע\"כ. וז\"ל הר\"ש שירלי\"ו ז\"ל ובעל הערוך ז\"ל כתב אמרו רבנן התקינו שיהא אדם שואל בשלום חבירו בשם ואם אתה רואה שארך הזמן ונמשך הגלות אל תאמר שזו התקנה לא היתה אלא בזמן הראשונים ובימות מלכותן ועכשיו אנו נבזים ושפלים ואין אנו חייבין בתקנה זו. ת\"ש אל תבוז כי זקנה אמך ואומר עת לעשות לה' הפרו תורתך פי' דקאי אתקנה דלעי' שהתקינו שיהיו אומרין מן העולם ועד העולם כלו' מן העוה\"ז ועד העוה\"ב דבשביל כבוד המקום הפרו התיקון שהי' מקודם והוסיפו ועד העולם. ע\"כ. ר\"ל דאע\"ג דאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו אא\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין ותקנה ראשונה נביאים הראשונים הוא דתקון והיכי אתו עזרא וסייעתו לבטלה. ומשני משום צורך השעה דכבוד המקום בטלוה והיינו כדמפרש ר\"נ הפרו תורתך עת לעשות לה' כדמפרש רבא בגמ' מסיפיה לרישיה מדריש הפרו תורתך עת לעשות לה'. ופירש\"י ז\"ל הפרו תורתך עושי רצונך כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות משום דעת לעשות סייג וגדר בישראל לשמו של הקב\"ה. וה\"נ הכא. עכ\"ל ז\"ל: ובירושלמי אל תבוז כי זקנה אמך א\"ר ב\"ר בון אם נתיישנו ד\"ת בפיך אל תבזה עליהן פי' אמך היינו תורה: \n",
+                "<b>ר' נתן אומר כו'. </b>ירושלמי ר' חלקיה בש\"ר סימון העושה תורתו עתים ה\"ז מפר ברית. מ\"ט הפרו תורתך עת לעשות לה': \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ברכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ff39a30ae57f1cca7a9b01a9f426beabe86cad59
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,247 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וקורין. </b>הכא תני קורין וגבי מעשר שני קתני כיצד מתודין משום דודוי מעשר בכל לשון היא אבל גבי בכורים בלשון הקדש דבפ' אלו נאמרין תנן מקרא בכורים בלשון הקדש ווידוי מעשר בכל לשון והתם יליף לה מקראי: \n",
+                "<b>ואילו שאינם מביאין. </b>הכא מפרש למאי דסליק מיני' כי ההיא דבמה מדליקין ובמה טומנין וזימנין מפ' למאי דפתח בי' ומסיק בריש נדרים דזימנין דתני הכי וזימנין דתני הכי וליכא קפידא: \n",
+                "<b>והבריך לתוך של יחיד. </b>מפ' בירושלמי שלא מדעתו של חברו וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו מפ' בירושלמי שאינו מביא לא מזה ולא מזה שהזקנה חיה מן הילדה והילדה מן הזקנה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בזה מביא. </b>ירושלמי ר' יהודה כר' אליעזר וכו' והקשה הר\"ש ז\"ל הא דאמר עולא בס\"פ לא יחפור אילן הסמוך למצר בתוך ט\"ז אמה גזלן הוא ואינו מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפי' לרבנן יביא אע\"ג דנמשכת יניקתו עד ט\"ז אמה ע\"כ. והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולה מתני' בתוך בבי\"ת במקום לתוך בלמ\"ד גם מחק מלת וכן דבמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכורי אדמתך. </b>קרא יתירא הוא דהול\"ל ראשית בכוריך: \n",
+                "<b>האריסין והחכורות. </b>וכולי' בסוף פירקי' תנן דפליג ר' יהודה אמתני'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דע שיש ד' חלוקות אריס לשעה שאינו רגיל ואינו אומן ובהא כ\"ע מודו דאינו מביא ואריס וחכור שרגיל ואומן פלוגתא דאמוראי ומסיק דבהא נמי מודה ר' יהודה דאינו מביא כיון דמצי מסלק לי' ובהא מיירי מתני' דהכא. ובאריס לעולם דלא מצי מסלק לי' פליגי ר' יהודה ורבנן בסוף פירקי' דלר' יהודה מביא וקורא ורבנן פליגי עלי' אבל אריס דבתי אבות איכא מ\"ד דאפי' אהא פליגי רבנן ע\"כ: \n",
+                "<b>והגזלן. </b>בירושלמי מפ' אי מיירי אפי' ביאוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים. </b>בירושלמי יליף לה בג\"ש ואיתה נמי בר\"פ כל קרבנות ברייתא רבן גמליאל בר רבי אומר נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה ארץ שנאמר להלן בשבעת המינים הכתוב מדבר אף ארץ שנאמר כאן בשבעת המינים הכתוב מדבר: \n",
+                "<b>מתמרים שבהרים וכו'. </b>אע\"פ שהן מז' המינים ומתני' לכתחלה הוא דלא יביאם ובדיעבד שהביאם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן פסיל להו אפי' דיעבד דכתיב מראשית ולא כל ראשית והכי ס\"ל נמי לעולא ולריש לקיש לא אתי קרא אלא לאפסולינהו לכתחלה והכי ס\"ל נמי לרב אחא בר אבא: \n",
+                "<b>ולא מפירות שבעמקים. </b>ירושלמי תניא רשב\"ג אומר אין מביאין תמרים אלא מיריחו ואין קורין אלא על הכותבות הגסות ר\"ש בן אלעזר אומר רמוני עמקים מביאין וקורין: \n",
+                "<b>ולא מזיתי שמן שאינו מן המובחר.</b> דכתיב זית שמן זית אגורי פירש רבי חנינא שכל הזיתים גשמים יורדין עליהם והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו. ונלע\"ד דהא דלא קתני סתם ולא מזיתים שאינם מן המובחר משום דלישנא דקרא נקט א\"נ הא אתא לאשמועי' דאע\"ג דכבר הם עושין שמן יותר מחבריהם כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב זית שמן אעפ\"כ בעינן דלהוו זית אגורי דהיינו מן המובחר דלהכי דק קרא למיכתב זית שמן. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' ולא מזיתי שמן שאינו מן המחובר ונ\"ל לפ' זו הגירסא דה\"ק אין מביאין אלא מזיתי שמן שבמחובר ולא מאותן שבתלוש כי אומר בירושלמי זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ומקשה וכל הזיתים מאבדין שמנן ומשני כל הזיתים הגשמים באים עליהן והן פולטין את שמנן וכו' א\"כ אגורי יש בו שמן במחובר אבל שאר זית אין בו שמן במחובר אלא אחרי כתישה וכהא דתנן במס' מנחות פ\"ח הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הזית השלישי עוטנו לתוך הבית עד שילקה וכו' הרי אותן הזיתים אין בהן שמן במחובר אלא בתלוש עד שנרקבים ע\"כ ועל מה שפירש ר\"ע ז\"ל והוא מובחר ומשובח כתב לפי פי' זה קשה דה\"ל למיתני בסיפא גבי ואלו מביאין וקורין וכו' זיתי שמן שהן מן המובחר למה קאמר סתם זיתי שמן אבל אי גרסי' מן המחובר לא קשה כי הזיתים הטובים שיש בהן שמן במחובר נקראין זיתי שמן סתם והאחרים שאין בהן שמן במחובר נקראין זיתי כבש או זיתי שמן שאינן מן המחובר ודו\"ק עכ\"ל ז\"ל. ומתניתין מייתי לה בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ג) ופירש שם רש\"י ז\"ל ולא מפירות תבואת דגן שבעמקים שהמים לנים שם ותבואתן כחושה ומרקבת ע\"כ. ובמנחות פ' כל קרבנות איתה נמי למתניתין גם לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ושם פירש רש\"י ז\"ל בפירוש כתיבת יד תמרים שבהרים רעות הן דמתוקין יותר מדאי ופירות שבעמקים תבואה שבעמקים ע\"כ וצ\"ע אי פליג האי פירושא עם פירוש הרמב\"ם ז\"ל שפירש בסוף פירקין ואנחנו רצוננו מן התמרים רוב הדבש וכמו שפירש ג\"כ שם ר\"ע ז\"ל. ומשמע דגם מכוסמין ושבלת שועל ושיפון מביאין בכורים וכן מוכח מתוס' דבפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ו) ד\"ה אוציא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא ואינו קורא. </b>כלומר הגר דכתיב בקרא לענין הבאה הוא דרבי לי' אבל לא לקריאה וקשה לי דהכא קתני טעמא אשר נשבע ה' לאבותינו ובסיפא גבי שליח ואשה וטומטום קתני טעמא מפני שאין יכולין לומר האדמה אשר נתת לי דהא לא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו איש ולא אשה ולא טומטום וה\"נ תניא התם דגריס לא נטלו חלק בארץ מטעם פקודיו יותן נחלתו דהיינו בני פרץ וזרח וכיוצא בהן וא\"כ בקרא דאשר נתת לי סגי לתרוייהו ונראה דמשום הך קושיא מוקי לה בירושלמי בבני קני לאשמועי' דאף בני קני דנטלו חלק בארץ כדכתיב לכה אתנו והיטבנו לך ומשה כי אמר מפי הגבורה הוא דאמר וכך שנינו שנתנו להם דושנה של יריחו אפי' הכי מביאין ולא קורין ואיכא בירושלמי מ\"ד דבני קני חותן משה מביאין וקורין ומייתי לה מקרא ומתניתין דקתני דמביאין ולא קורין בגרים דעלמא והא דקא ממעט להו מטעם לאבותינו משום דבעי למיתני דין תפלה בהדה קתני לה ומתרי טעמי קממעט להו מדכתיב לאבותינו ומדכתיב לתת לנו והכי תניא בתוספתא הגרים מביאין ולא קורין ובני קני חותן משה מביאין וקורין ואע\"ג דמשמי' דר' יהודה תנינן לה אליבא דההוא אמורא רבנן נמי מודו בה: \n",
+                "<b>שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו. </b>כצ\"ל וס\"א דל\"ג כלל מלת ה': \n",
+                "<b>ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. </b>בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא הוא ה\"ר שמשון ז\"ל אבל תניא בשם ר' יהודה ומייתי לה התם בירושלמי גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל פ\"ד דהלכות בכורים סימן ג'. וז\"ל ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ ופירש כ\"מ כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחלה קודם שיאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע\"כ. והכהנים והלוים לר\"מ דבס\"פ בתרא דמסכת מעשר שני מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ וכן מצאתי ג\"כ בהגהת אשרי בברכות פ' מי שמתו. אכן הרמב\"ם ז\"ל פסק שם דמביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש: \n",
+                "<b>ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו. </b>בירוש' מפ' אי דוקא באמו בעבירה כגון איסור גיורא או בכשרות. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. </b>מילתי' דר' אליעזר שנוי' בפ' עשרה יוחסין ופליגי תנאי והתם עיקר והכא אגב גררא נקטה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דכתיב מזרע בית ישראל יקחו להם נשים וכשאמה וכו'. אמר המלקט הפסוק אינו אומר רק ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל וכו'. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל בת גרים שאבי' ואמה גריס עד שתהא אמה מישראל או אמו של הזכר וכ\"ש אביו או הגיורת אמה מישראל וכ\"ש אבי' מישראל ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל אבל לכתחלה אין מתירין לישא אותה כר' אליעזר בן יעקב עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקנה מישראל ואפי' למעלה הרבה ואז תנשא כר\"א בן יעקב לכתחלה ע\"כ וקשה לע\"ד לשון אשה דנקט ראב\"י במילתי' דהוה סגי דליתני ראב\"י אומר בת גרים לא תנשא וכו': \n",
+                "<b>אשר נתת לי ה'. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה שתי אילנות וכו'. </b>בפ' הספינה אמר רב יהודה אמר רב הי' ר\"מ אומר אפי' הלוקת פירות מן השוק מביא וקורא מ\"ט מדקתני הכא משנה יתירה דפשיטא דלר' מאיר מביא וקורא כיון דאיהו ס\"ל במתני' דהתם דהקונה שתי אילנות קנה קרקע אלא הא קמ\"ל כדאמרן ובמסקנא לא קיימא הכי אלא הא משנה יתירה אשמעי' דלר\"מ באילן אחד מספקא לי' אי קנה קרקע מן הדין אי לא כדמספקא להו לרבנן בשתי אילנות ומביא ואינו קורא ופרכינן בין לרבנן בשני אילנות בין לר\"מ באילן אחד ניחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין בעזרה ומשני דמקדיש להו ופריך תו והא בעי מיכלינהו כהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן ההקדש ומעל ומשני דפריק להו אחר שהניחן לפני המזבח והניף ומשום דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר וקא אכיל כהן טבלים מפריש להו ותרומה גדולה דידהו יהיב לה לכהן ומעשר עני דידהו לכהן עני ואף מעשר ראשון אין כאן גזל אם יתנו לכהן כר' אלעזר בן עזרי' דבתר קנסא הוי דוקא לכהן ואפי' לר' עקיבא בתר קנסא הוי אף לכהן ואי משום קריאה דאי קרי מיחזי כשיקרא ועוד דאי קרי אתי למיטעי דסבר דבכורים ודאין הן ואתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר אין לחוש דשולחן ע\"י שליח וקיימא לן במתני' דלעיל שליח מביא ואינו קורא: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר מביא וקורא. </b>דפשיטא [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב די\"ס דגרסי במילתי' דר\"מ מביא וקורא קנה אילן וקרקעו ע\"כ:] לי' דקנה קרקע וא\"ת והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מכאן לעולא דסוף לא יחפור דבעי ט\"ז אמה וי\"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לט\"ז אמה וא\"ת כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לר' יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי\"ל דה\"מ כשהקרקע קנוי לפירות לכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי אבל כאן פירות האילן קנה בלבד. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>יבש המעין נקצץ האילן מביא ואינו קורא. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"א) י\"מ לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב\"ה אלא כקובל ממה שנתן לו אדמה שאינה ראוי' לפירות ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא. </b>עיין במה שכתבתי בפ' כיצד מברכין סי' ב' וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל על מה שפירש ר\"ע ז\"ל יבש המעין שהאילן חי וכו' כתב פי' זה אינו נראה דבכמה מקומות נזכר לשון זה במסכת ב\"מ בפ' המקבל ובמקומות אחרות בכל מקום רוצה לומר אם היא בית השלהין ויבש מעין שלה אבל אילן אינו צריך למעין ע\"כ: \n",
+                "<b>מעצרת ועד החג מביא וקורא. </b>לא גרסי' לי' הכא דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' המביאין וקורין עד סוף פירקין ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ו) גרסי' לי' בלשון של ברייתא: \n",
+                "<b>ר' יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא. </b>דקסבר דפעמים מטי בציר עד חנוכה ומשכה לה שמחה עד התם אבל הרמב\"ם ז\"ל לא פירש טעם אלא דר' יהודה בן בתירא אינו תולה הקריאה בשמחה ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צריך להגי' ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניים אין חייבים עליהם חומש. </b>ר\"ש בן יהודה משום ר\"ש היא: \n",
+                "<b>נטמאו בעזרה נופץ וכו'. </b>מצאתי בספר כתיבת יד דגרסי' נטמאו בעזרה מביא ואינו קורא ונראה ששם נפל טעות. וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מפ' בירושלמי בברייתא דנופץ כלומר מנערן בכח בעזרה והסלים לכהנים ומשמע לקמן בירושלמי בפ' שני דאפי' לשריפה לא מהני מה שאין כן בתרומה ע\"כ. וכן היא גרסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בירוש' דלפעמים שאין הכהן נוטל אלא הטנא אבל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג ס\"ל דאפי' הטנא אינו נוטל מאחר שנטמאו דדריש הכי הטנא הנז' עם הבכורים כשהם ראויין וס\"ל להראב\"ד ז\"ל שם בפ\"ד דאחר שנופצם צריך להניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהוא חייב באחריותן ער שיביאם להר הבית. </b>פי' בתוספות יום טוב לאו דוקא עד הר הבית ממש אלא כלומר לבית המקדש ר\"ל עד העזרה וכתבתי במתני' דלעיל באורך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומעבר לירדן. </b>אמורי שמעבר לירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג שהן עמון ומואב וסוריא שגם היא מעבר לירדן אבל עבר הירדן מכשר וכ\"ש פריזי וגרגשי דתוך הירדן נינהו וקרא ה\"ק ויתן לנו את הארץ דהיינו ארץ שאינה זבת חלב ודבש ועוד נתן לנו ארץ חמשה עממין שהיא ארץ זבת חלב ודבש ותרי גוני ארץ קאמר ותנא דמתני' לא דריש ג\"ש דאיתא בספרי אלא אית לי' קרא דולהעלותו מן הארץ ההיא דאית בי' תלתא גווני ארץ והכי כתיב קרא וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וכו' אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וכו' והשתא אית לן לרבויי חמשה עממים דהיינו זבת חלב ודבש וארץ פריזי וגרגשי וארץ עמון ומואב וסוריא ובירושלמי מקשו לי' לר' יוסי הגלילי מקרא דואומר אעלה אתכם מעני מצרים דאית בי' תרי גווני ארץ כלומר נהי דפלגת עלן בסוריא וכיוצא בה מיהו על כרחיך כל אמורי דהיינו גרגשי ופריזי אודי לי מיהת דכתיב בהאי קרא דאעלה אתכם דהתם כתיבי ששה עממין ור' יוסי מתרץ לההוא קרא דאדרבה ה\"ק ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ואין כאן אלא האמורי של תוך הארץ וא\"כ דוקא חמשה עממים ולא אמורי כולו אלא של תוך הירדן דבעינן זבת חלב ודבש ואפשר דהנהו רבנן דמקשו לי' לר' יוסי הגלילי הן ר' עקיבא ובן ננס דבירושלמי פ' בתרא דמכלתין מפ' דר' עקיבא ובן ננס סברי דעמון ומואב פסילי להביא בכורים ונ\"ל דלדידהו כ\"ש סוריא דהא לא כבשה משה ועוד דעמון ומואב כבשן האמורי והאמורי קרינן להו ואפ\"ה פסולין ופשיטא דכ\"ש סוריא ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל מעבר הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פירקין שאינם מן המובחר אבל מעבר הירדן מעלו ע\"כ. ומצאתי כתוב בשאלות ותשובות מהר\"י קולון ז\"ל סוף שרש קכ\"ב וז\"ל ואשר הקשה מורי מרוב פלפולו על מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל וכן הסמ\"ג דמביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ואילו לענין תרומה ומעשר לא חלקו בין ערי סיחון ועוג לשאר א\"י אמת הוא כי ראיתי מתוך משנה א' דפ\"ק דמסכת בכורים וז\"ל המשנה אלו מביאים בכורים מן העצרת ועד החג מז' המינים מפירות שבהרים מתמרים שבעמקים מזיתי שמן ומעבר לירדן ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ואע\"ג דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי הגלילי ואמרי דמביאין וקורין ס\"ל דהיינו דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו לי' רבנן לר' יוסי הגלילי דפטור משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש והאי טעמא לא שייך כלל לפטור מתרומה ומעשר דדוקא גבי בכורים הוא דשייך משום דכתיב בהדיא בפרשה ארץ זבת חלב ודבש אבל גבי תרומה ומעשר לא כתבי כלל אלא דאכתי קשה קצת מנא להו לרמב\"ם וסמ\"ג ז\"ל דרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי הגלילי דמודו דמדאורייתא אין מביאין נימא דלית להו כלל טעמא דארץ זבת חלב ודבש כדמשמע לשון המשנה דאין לנו להוציא המשנה מפשטה אם לא מכח ראיי' ונלע\"ד דעיקר ראייתם מתוך ברייתא דספרי דתניא שם וז\"ל הברייתא ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן זבת חלב ודבש ונאמר להלן זבת חלב ודבש מה להלן ארץ ה' עממין אף כאן ארץ ה' עממין ר\"י הגלילי אומר אין מביאי' בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש עכ\"ל הברייתא דספרי נלע\"ד דס\"ל להרמב\"ם וסמ\"ג דאיכא בין ר' יוסי הגלילי ות\"ק דלת\"ק מביאין מדבריהם ואע\"ג דמדאורייתא פטור כדיליף לה מג\"ש ואתא ר\"י הגלילי לאוסופי דאפי' מדרבנן נמי אין מביאין כדמשמע לשון אין מביאין דמשמע אין מביאין כלל ומינה נלמוד פי' המשנה דפ\"ק דבכורים דודאי רבנן דר' יוסי נמי מודו דמדאורייתא אין מביאין כמו שכתב הסמ\"ג דפשיטא דת\"ק דפליג אר' יוסי הגלילי במתני' דפ\"ק דבכורים ות\"ק דר' יוסי הגלילי דברייתא דספרי חדא היא וחדא מילתא קאמרי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר אפילו שנים. </b>אזיל לטעמי' ואע\"ג דתנא לי' לעיל אורחי' דתנא למיתני הכי א\"נ דלכתחלה נמי קורא דומיא דשלש לת\"ק. וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בחדושיו שם פ' הספינה וא\"ת תרי בבכורים למה לי דהא מדקתני הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא מכלל דשלשה קורא איכא למימר דילמא הוא הדין לשלשה וקמ\"ל דאפי' בשנים מביא א\"נ להודיעך כחו דר\"מ לפיכך חזר ושנה אחרת ומיהו אם הי' שונה זו בלבד תחלה דקתני שלשה קורא ר\"מ אומר אפילו שנים לא הי' צריך לדבר אחר אלא ניחא לי' למיתנינהו לכולהו בהדיא ע\"כ: \n",
+                "<b>קנה אילן וקרקעו. </b>ומפ' עולא דהיינו ששה עשר אמה לכל רוח וקשה דמאי אתא לאשמועינן ונראה לפ' דדייק לן וקרקעו לומר קרקע הצריך לו ואע\"ג דהשרשים מתפשטין יותר מט\"ז ואין להקפיד אלא על מה שצריך. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף בעלי אריסות וכו'. </b>עיין במה שכתבתי לעיל סי' ב' בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ועוד כתב כאן דמכריח בירושלמי דמתני' דהכא באריס לעולם מיירי והיינו דקתני הכא בעלי אריסות וחכירות ולא תני אריסין וחכורות כדקתני בריש פירקי' ובעלי אריסות משמע שהן בעלים באריסות דלא מצי מסלק להו ובהא הוא דפליגי ר' יהודה ורבנן ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דסבר ר' יהודה אריס וחוכר יש לו קנין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה בדוי הוא ולפי דבריו הי' ראוי שר\"י יחלוק לעיל משנה ב' האריסין וכו' ובירושלמי אינו אומר כן אלא יש שם מחלוקת בדבר אם מדבר בחכירות בתי אבות כלומר חכירין או אריסין שיש להם קרקע זו בחכירות לעולם והרי הם כשותפין בקרקע אבל סתם חוכר לא ומ\"ד דלא מיירי אלא בבעלי החכירות והאריסות כלומר המחכיר שהקרקע שלו וצ\"ע היאך יביא הרי אין לו בפירות כלל ואפשר לומר שלמ\"ד שחייבים להביא א\"כ צריך הוא החוכר להניחו לקחת בכורים מן השדה ואפילו חכר סתם הוי כאילו פירש עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה והבכורים וכו'. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר כתבנוהו שם פ' אין דורשין. ועיין במ\"ש בשם רש\"י ז\"ל בס\"פ שני דחלה. ופירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל התרומה מפ' בירושלמי דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבים מיתה הזרים ול\"ש טהורים ולא שנא טמאים כולם חייבין והבכורים זר האוכלן ל\"ש טהור וטמא בטהורים ול\"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בירושלמי איכא מ\"ד דאפי' לכהנים בכרת כדמשמע פשטי' דקרא ואיכא מ\"ד דוקא בזרים הוא דכתיב ע\"כ: \n",
+                "<b>וחייבין עליהם מיתה וחומש. </b>הקשה רבינו שמשון ז\"ל דבתוספתא קתני דתרומה מדמעת וחייבין עליהם מיתה וחומש מה שא\"כ בבכורים ותירץ הוא ז\"ל דהתם מיירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני' דהכא דחייבים עליהם מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפי' קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי ע\"כ: \n",
+                "<b>ואסורין לזרים. </b>למר ה\"ק ואיסורן דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפי' כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולן יש בהן מיתה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתבו התוס' בפ' הזהב ואסורה לזרים אין לפ' דאתא לאשמועי' דאסורה אפי' ע\"י פדיון דבפ' הערל אמרי' אין לה פדיון שיירי' ע\"כ. וכן כתבו ג\"כ שם פ' הערל (יבמות דף ע\"ג) וכתבו עוד בשם הערוך בערך טעם דאסורין לזרים איצטריך לחצי שיעור למ\"ד מדרבנן ולמ\"ד מדאורייתא ע\"כ: \n",
+                "<b>והן נכסי כהן. </b>לכל מאי דתנן בסוף מכלתין ולקדש בהן את האשה וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין הוא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בירושלמי דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שא\"כ בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן: \n",
+                "<b>ועולין בא' ומאה. </b>כדילפינן מקראי בירושלמי דערלה פ' שני וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דינם הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים: \n",
+                "<b>וטעונין רחיצת ידים. </b>אפי' אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהם להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוא דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו: \n",
+                "<b>והערב שמש. </b>אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו דאילו טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפי\"א דמסכת פרה ואיתה נמי בחגיגה פ' שני: \n",
+                "<b>מה שא\"כ במעשר. </b>במעשר שני אין בו לא מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא מיירי הכא דאין לתרומה פדיון. ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיי' ולקדש בו את האשה פלוגתא דר\"מ ור' יהודה פ' שני דקדושין וקיימא לן כר\"מ דממון גבוה הוא ואפי' בדיעבד נמי לא קידש ולא בעינן אחד ומאה אלא דבטל ברוב [הגהה כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו בסי' רע\"א מה שאין כן במעשר פרישו בפ' הזהב דבטל ברוב ופי' רש\"י ז\"ל בטל ברוב דלא בעי א' ומאה ונראה מלשונו דס' כשאר האיסורין מיהא בעי ואינו מחוור בעיני דא\"כ הל\"ל משא\"כ במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית א' ומאה על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן נראית לי ראי' לדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ע\"כ:] כדתניא בתוספתא וכגון שאין בו ש\"פ דלית לי' פדיון ומיירי דנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלם ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדיי' הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידי' שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש אפי' לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי' התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון מה שא\"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בירושלמי מפ' לה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ועיין בהר\"ן ז\"ל פ' גיד הנשה דף תשי\"ד ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>מה שאין כן. </b>מלת כן מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל ממתני' וממתני' דסי' ב' וג' מרישא וסיפא וכמו שאינה בסימן ד' אכן כתב ס\"א גרסי' כן ע\"כ. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן רפ\"ט דקשיא לך בפ' שני דבכורים דקא מני ואזיל שיש בתרומה ובכורים משא\"כ במעשר ויש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה וקא מני ואזיל מה שיש בזה ואין בזה וכיון שכן הול\"ל נמי יש במעשר משא\"כ בתרומה ובכורים שהמעשר נפדה חוץ לירושלם תשובה יכול אני לתרץ לפי קושייתך דחומרי דמעשר לא קתני וכדאיתא בפ' הזהב ביש בתרומה ובכורים שעולין בא' ומאה משא\"כ במעשר ופרישו שאין כן במעשר שבטל ברוב ואקשי' ודילמא משא\"כ במעשר דלא בטיל כלל ודחינן גבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני ואע\"ג דאקשי' התם וקילי דתרומה לא קתני והא קתני והן נכסי כהן אפשר דהתם קתני האי קולא משום דבעי לאשמועינן הא דצריכא טובא לאשמועינן דהן נכסיו אפילו לקנות בהן בהמה טמאה ועבדים ושפחות ואפי' ס\"ת וכדאיתא בפ' בתרא דבכורים אבל במעשר קולי דתרומה דמפורש בתורה לא קתני אלא דעדיין אפשר לך להקשות ליתני יש במעשר שאם נטמא פודין אותו אפי' בירושלם כדר' אלעזר דא\"ר אלעזר מנין למעשר שניטמא שפודין אותו אפי' בירושלם שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ומשמע שחייב לפדותו כדי לאכול דמי פדיונו בתורת מעשר ויש לי לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלם ולאכלו שם ולא חייבה התורה להביא גופו של המעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאינו טעון הבאת מקום וה\"ד כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורי' משא\"כ בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתניא ומייתי לה בקדושין פ' האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנין במחובר לקרקע מיד משא\"כ בתרומה אלא באומר לכשיתלשו ונתלשו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסורין לאונן ור\"ש מתיר. </b>בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ו) אמרי' דר' יוסי הגלילי ס\"ל כר\"ש: \n",
+                "<b>וחייבין בביעור. </b>בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית הי' הביעור כדתנן בפ' בתרא דמעשר שני ואע\"ג דבכורים נתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שעת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפי' הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואלו בכורים ומעשר שני בין הנוטלם בין הנותנם דהיינו בעלים חייבין בביעור ובודוי כדמפ' בירושלמי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל אל יאכל בירושלים וכו' אמר המלקט נלע\"ד להגי' מליאכל בירושלם או כולו דבור אחד משוך עם מה שלמעלה הימנו וצריך להיות אלא יאכלו בירושלם כלומר וכו'. ובמה שפירש ר\"ע ז\"ל אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אינם אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן וכו' אמר המלקט זהו שלא כפירוש רש\"י וה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל ואסורין בכל שהן וכו' האי אסורין כמו אוסרין כדמפ' בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלם אוסרין בכל שהן דאפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלם והא דתנן לעיל דבכורים עולין בא' ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלם וכן הגדולין אסורין מלאכול בירושלם אלא יעלם ויאכלם בירושלם והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרען כדתנן בפ\"ט דתרומות. אף לזרים ולבהמה אין זה דברי חכמים אלא מילתי' דר\"ש [הגהה עיין בספר כריתות בלשון למודים שער ב':] והכי אמרי' בירושלמי כיני מתני' ואף לזרים ולבהמה ר\"ש מתיר והתם איתא דרבנן מודו לי' לר\"ש דבמקום שהן מותרין כגון בירושלם מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום בכורים נקט זרים ומייתי התם להאי מילתא ראיי' מן ברייתא ע\"כ בקיצור. ובסוף דבריו כתב וי\"מ דמתני' מיירי בשנתערבו בירושלם או נזרעו בירושלם ומחלקין בין בירושלם בין לחוץ לירושלם ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש ואומרו אף לזרים אף לבהמה רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה בא' ומאה כשנתערב בירושלם והודיענו שזה אסור אע\"פ שהוא כן והוא אומרו אף לזרים והשיעור [הגהה כזה הפירוש הכריח בתי\"ט:] אע\"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע\"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא לעולם מעשר שני ובכורים כשנתערב בהן שום דבר בירושלם אינו עולה בשום פנים כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלם כדבר שיש לו מתירין דגם היא ירושלם אוסרת בכל שהוא כמותם ע\"כ וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פירוש זו הבית בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלם כלומר כיון שנכנסו מעשר שני ובכורים תוך ירושלם ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלם וירושלם סבת האיסור דלא מצי למפרקי' למעשר שני דקלטוה מחיצות דאם לא היה נכנס הי' נפדה. כל שהן מפ' בירושלמי דלאו אפי' שאין בו ש\"פ קאמר אלא בין סאה דעלי' בין שאר סאין כלומר דאפי' שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך ק' של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה הסאה דנתנת לכהן שנתערבה ואפי' באלף אותו התערובת טעון מחיצה ול\"מ תערובת הסאה אלא אפי' המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפי' באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלם מטעם דבר שיש לו מתירין דקיימא לן בפ\"ק דביצה דאפי' באלף לא בטיל והא דתנן לעיל דמעשר שני לא בעינן אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לה כשנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ואין בו ש\"פ דלית בי' פדיון א\"נ שנכנס לירושלם ונפול מחיצות ונקטינן מסוגיא דבירושלמי דר\"ש פליג ארבנן בבכורים בגדולין ובתערובת דאינם טעונין לא מחיצה ולא הנייה [הגהה נראה צ\"ל אנייה או אנינה לשון אנינות:] והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמעשר שני בגדולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכ\"ע שרו גבי בכורים בגדולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור\"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה אתרעאי והיינו דאמרי' כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלם ור\"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגדוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלם ור\"ש מתיר בשניהם במעשר שני ובכורים וכי תנן אף לזרים אף לבהמה ה\"ק טעמא דר\"ש דשרי בגדולין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כ\"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז\"ל לא ביאר בזו הסוגיא כלל ותמהני עליו. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלם. </b>גם זו הבי\"ת בשביל קאמר בשביל שיש להם התר אכילה בתוך ירושלם אסורין מלאכול חוץ לירושלם ואינם נאכלים אלא בירושלם ובירושלמי פריך דהא תנן בפ\"ט דמסכת תרומות גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכן נמי בכורים ומסיק דמתני' דהכא באיסור מחיצה והך דהתם דגדוליו מותרין בהיתר זרות אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גדוליו חולין אבל מחיצה בעי משום דמי זרען. וכתבו תוס' ז\"ל פ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד) וזה לשונם הקשה ה\"ר משה נברייש דהיכי קתני ויש במעשר ובכורים מה שא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים גדוליהן אסורין לאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה מה שא\"כ בתרומה משמע דגדולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא אתי שפיר לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי לי' למימר ונראה דזרים דקתני היינו עובדי כוכבים וכן משמע בירושלמי ע\"כ. ור\"ע ז\"ל נראה שקיצר פי' הרמב\"ם ז\"ל שהעתקתי לעיל ותפסו לעיקר דזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ועיין ברבינו שלמה לוריא ז\"ל שם דף ל\"ד שכתב דהני בעלי התוס' נראה להם דוחק לפרש כפירוש הרמב\"ם ז\"ל דקאי חד אבכורים וחד אמעשר ומש\"ה פירשו מה שפירשו עיין שם. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל וצריך ליישב מאי מה שא\"כ בתרומה דאי משום דגדולי תרומה שרו חוץ לירושלם אפי' תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שא\"כ בתרומה דכבר תנא לי' טעונין הבאת מקום וי\"ל משום דהנך במקום שגדוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלם מה שא\"כ בתרומה דבמקום שגדוליהן חולין כגון גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהו שום איסור וכי ה\"ג הוו אוסרין בכל שהן דאע\"ג דזה וזה שנתערבו עולין בא' ומאה מכל מקום משכחת בבכורים שאוסרין בכל שהן דנתערבו בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויותר נכון לתרץ [אין זה מפירוש ה\"ר שמשון ז\"ל] דאין ירושלים גורמת לה ולא לגדולי' ולא לעירובי' איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכ\"ע ובפ' הערל אמרי' דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה מה שא\"כ בתרומה ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בפ\"ט דתרומות סימן ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרין את הגרן. </b>משנגמרה מלאכתו דקרוי גרן ההיא שעתא ותרומה שתרם ממנו קבעא ואסור באכילת עראי כדאיתא בירוש' פ' מי שהי' עובר במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור ומעשר שני אם הקדימו בכרי ודאי קבע ומעשר ראשון נמי אית לי' האי דינא אלא דמתני' תני מעשר סתם דהיינו מעשר שני דהוא בר זוגי' דבכורים ובירוש' קשיא לי' במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני דהקדימו בכרי והכי היא עיקר הגרסא בירוש' ול\"ג שהקדימו בשבלים וטעות סופרים הוא דשמעתין דפ' הי' עובר קשיא עלי' והתם אמרי' דאפי' תרומה נמי לא קבעא לרבנן אי לא נגמרה מלאכתו ועוד דגרן קתני וגרן נגמרה הוא כדגן מן הגרן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון ז\"ל הביא גרסת הירושלמי כדאיתה בכל דוכתא שהקדימו בשבלים ע\"ש: \n",
+                "<b>ויש להם שיעור וכו'. </b>מתני' דלא כר\"ש שהוא סובר בכורים אחד מששים וכמו שכתבתי לקמן ר\"פ בתרא ופסקו להלכה הרמב\"ם ז\"ל שם פ' שני סי' י\"ז: \n",
+                "<b>ונוהגין בכל הפירות. </b>לדברי הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"א דהלכות תרומות אתי שפיר דמדאורייתא קתני לה ולשאר מפרשים מדרבנן קתני לה עיין במ\"ש בפ\"ק דמעשרות: \n",
+                "<b>בפני הבית ושלא בפני הבית. </b>כר' יוסי דפ' הערל דאמר ירושה ראשונה ושני' יש להן שלישית אין להן ולא בטלה קדושת הארץ. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ובאריסין. </b>דלא כר' יהודה. עיין לעיל פ\"ק ראש הפרק וסוף הפרק: \n",
+                "<b>ובגזלן. </b>והוא דנתייאשו הבעלים כדמשמע בירושלמי פ\"ק דמכלתין והתם מפ' דאי האי גזלן דמתני' בלא יאוש מיירי לאיזה ענין תנינן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שא\"כ בבכורים דבגזלה שלא נתיאשו הבעלים ממנה אפי' בתרומה ובמעשר נמי לא עשה ולא כלום ומשני דאפשר לפירות לצאת בלא בכורים ואי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשר דמעשר ותרומה טובלין בגרן ואפי' בלא קריאת שם הילכך אי אפשר להפקיעם מידי תרומה ומעשר כל מי שיבוא לאכלן וכגון דמחלו שניהם הבעלים והגזלן לו ואע\"ג דשניהם אינם יכולין להקדיש מ\"מ שם טבל לא פקע ואהכי תנן דנוהגין בסקריקין ובגזלן אבל בכורים אינם טובלין את הגרן ואפשר למיכל מן הפירות קודם הפרשתן כל זמן שלא קרא שם יכול לאכלן כולן אלא דקא מבטל עשה הלכך יכול להפקיען מידי בכורים וקיימא מתני' בלא יאוש ונוהגין בסקריקון ובגזלן דקתני לא שהסקריקון והגזלן יכולין לתרום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אפי' הבעלים אין תרומתן תרומה אלא מאן דאתי לידיה מינייהו לא מצי אכיל בלא תרומה דלא מצינן לאפקועה אבל בכורים מצינן לאפקועינהו ע\"כ: \n",
+                "<b>מה שאין כן בבכורים. </b>דאין אוסרין את הגרן דאפי' הפריש בכורים לא קבעי. ואין להם שיעור כדתני סיפא עושה אדם כל שדהו בכורים ואין נוהגין אלא בז' המינים ואין נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלקיך ותנן נמי בפ' בתרא דשקלים דאפי' הקדישן בזמן הזה לא קדשו ואין נוהגין באריסין כדתנן פ\"ק דבעינן כל גדולין מאדמתך. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נקנין במחובר לקרקע. </b>כדתנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה קושרה בגמי ואומר הרי אלו בכורים ומפ' ר\"ש בתוספתא דאע\"פ שקרא להן שם במחובר אין חייבי' עליהן עד אחר תלישה והיינו טעמי' דלקמן דאמר צריך לקרוא להן שם בתלוש ושמא היינו טעמא דר\"ש דאזיל לטעמי' דתרומה קרנהו רחמנא וקריאת שם תרומה בתלוש ולרבנן בקריאת שם במחובר זר האוכלן חייב. עיין במתני' דריש פירקין. ועושה אדם כל שדהו בכורים. בירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. מה שאין כן בתרומה ובמעשר דאי קרא שם במחובר בתרומה ובמעשר לא מהני דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר והאי קרא בתלוש מיירי ועל כרחין אתי למימר דאפי' בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי משום דכתיב דגנך ומחובר לאו דגן הוא אלא ש\"מ דפסול ואפי' בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד בתלוש מיירי וקודם מירוח כן פי' ר\"י ז\"ל בפ' האומר דקדושין. ואין אדם עושה כל שדהו תרומה דתנן פ\"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום. ואין חייב באחריותן דהכהן עצמו מיטפל בהן ותניא נמי אין מביאין תרומה מגרן לעיר ומן המדבר לישוב ובמקום שחיה ובהמה אוכלין התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מפני חלול השם כדאיתא בתוספתא דתרומות פ' חמישי ובהא נמי תנא ושייר דטעונין קריאה הבעלים וראיית פנים בעזרה והשתחוואה ואפי' שליח ואפוטרופוס מה שא\"כ בתרומה ובמעשר. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ותנופה. </b>סתמא כר' אליעזר בן יעקב דפ' כל המנחות באות מצה דהלכה כמותו: \n",
+                "<b>ולינה. </b>ירושלמי א\"ר יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן כגון שהביאן שלוחו דמביא ואינו קורא אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן דבקרבן איכא ראיית פנים והשליח אע\"ג דלא הביא קרבן מ\"מ טעון תנופה עם יד הכהן וא\"כ לדידי' נמי איכא ראיית פנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר וכו'. </b>וגרסי' התם בירושלמי דתרומות ר\"פ שני כל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו פי' מן המוקף ומוקמינן לה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר נטלת מן התורה שלא מן המוקף דכתיב בה מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל ע\"כ. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' ר\"ץ שאלת מ\"ש תרומת מעשר שנטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף מתרומה גדולה תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת דאפי' תרומה נטלת דבר תורה מן הטהור על הטמא אלא מדרבנן אין תורמין לכתחלה ואם תרם תרומתו תרומה כדתנן בר\"פ שני דתרומות ואפי' תרם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה דבר תורה אלא דלכתחלה אסרו מדרבנן ובירוש' מפ' ר' יוחנן בשם ר' ינאי משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' מה שפוטר את הגרן דהיינו חטה א' אי אפשר להיות מקצת החטה טמאה ומקצתה טהורה כך לעולם יהא תורם ממה שהוא כמוהו כלומר מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופרי' התם מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מ\"מ וכתב ר\"ש ז\"ל דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרי' שמא יתרום שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא תדע מדקאמר תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא והשתא מ\"ש תרומת מעשר מתרומה גדולה אלא ודאי טעמא משום דתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף ותרומת מעשר אינה צריכה מוקף עוד תדע דכי כתיב מוקף בקרא לאו בתרומת מעשר כתיב דגרסי' בירושלמי פ' שני דתרומות מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שנטלת שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם מכל מעשרותיכם אפי' א' ביהודה וא' בגליל וממה שאתה צריך לדעת דתרי גווני מוקף יש חד שיהא מוקף לו ונוגע בו וחד אע\"פ שאינו נוגע אלא ששניהם לפניו ומוקף דתרומה גדולה כעין נוגע מגזרת הכתוב מדכתיב ממני ובתרומת מעשר דבר תורה נטלת אפי' אינם מוקפין לא בנגיעה ולא בפניו וכדדרשינן מכל מעשרותיכם אפי' אחד ביהודה וא' בגליל אלא דמדרבנן צריך תרומת מעשר לכתחלה מוקף שיהו שניהם בפניו דחיישי' דשמא נאבד ותורם מזה על זה על מה שנאבד והיינו דבשלהי פ' כל הגט פרכינן על תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודברים אלו ארוכין אלא שזהו קצרן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בשתי דרכים </b>גרסי' דתרומה לשון נקבה ותני דרך בלשון נקבה והכי איתא בפ\"ק דקדושין. ועיין במ\"ש במתני' דבסמוך. בשם הריטב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. </b>הקשה ר\"ת דבסוף כל הגט משמע דתרומת מעשר בעיא מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירץ ז\"ל דמדרבנן בעיא מוקף ועיין בתוס' דפ' כל הגט (גיטין דף ל') שהקשו אי מתני' דקתני נטלת שלא מן המוקף מדאורייתא איירי הא קתני סיפא דמתני' וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי\"ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גרנו תרומה דבעי' ראשית ששירי' נכרין וכה\"ג איכא בריש מסכת פאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ואוסרת את הגרן. </b>לאחר מירוח מלאכול אפי' אכילת עראי אע\"פ שהפריש כבר מאותו כרי תרומה גדולה מפני תרומת מעשר שבכרי אסור לאכול ממנו עראי אח\"כ מצאתי שפירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואוסרת את הגרן לאחר מירוח אם הקדים הלוי ונטל בשבלים מעשר ראשון אע\"ג דמעשר טבול הוא כדאיתא בירוש' דפ\"ק דתרומות אין לוקין עליו עד שימרחנו הלוי ואיהו הוא דקעביד הגרן ותרומת מעשר מפריש והכי מוקים לה התם ע\"כ וכך נ\"ל דמפ' לה נמי הכא בפירקי' דגרסי' התם זאת אומרת מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה דאי ס\"ד חייב בתרומה גדולה לא אשכחן תרומת מעשר אוסרת דתרומה גדולה הוא דאסרה אלא על כרחך פטור ותרומת מעשר הוא דאסרה ע\"כ. ותו גרסי' התם זאת אומרת שהפירות הטמאים חייבין בבכורים אע\"ג דנופץ כדאמרינן לעיל ולא מהניין מיחייב להפרישן כדתנן נטלת מן הטהור על הטמא בבכורים ורשאי הוא אבל אי מפריש מן הטמא מיני' ובי' כ\"ש דשפיר עביד ע\"כ עם פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אתרוג שוה וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דקדושין [וא\"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א\"כ קשה מהכא למ\"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין כו']. ויש לפרש דה\"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עלי' דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מהא דאתרוג איכא פלוגתא בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מסכת מעשר שני ודשאר דוכתי לידע אי הלכתא כמאן דסבר נטע רבעי או כמאן דתני כרם רבעי וי\"מ דאפי' מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר ונ\"מ דאי מאן דתני כרם ס\"ל דאין נטע רבעי כלל אפי' מדרבנן בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ דאינו נוהג כלל שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה\"ה בחו\"ל דרבעי נוהג מדרבנן ע\"כ. ובחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פ' כיצד מברכין כתוב די\"ל דרבי חייא ור\"ש בן רבי תנאי נינהו ופליגי ע\"כ. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים גרסי' דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול. אתרוג אילן עצמו קרוי כן. לכל דבר בריש קדושין מפ' אמאי נקט ר' אליעזר דבר ות\"ק לשון דרך ע\"כ פירוש דמפ' התם דהא קמ\"ל דדרכי' דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו. ועיין במ\"ש ברפ\"ק דקדושין. וצ\"ע מניינא למעוטי מאי: \n",
+                "<b>ולשביעית. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ע\"כ. ופירשו תוס' ז\"ל שם רפ\"ק דקדושין דלשביעית שוה לאילן פי' דבאתרוג ושאר כל אילן אזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח\"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גדל וא\"ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאין כלאים בכרם וליחשוב שוה לאילן בד' דרכים וי\"ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא\"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחת דמהאי טעמא ממעטינן תאנה ובירק נמי אין פאה נוהגת דאינו בכלל דבר המתקיים וי\"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבי' בפאה אלא השנויין בפ\"ק דפאה ובאילן האוג והחרובין וכו' ודומיהם לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים שאין בכורים אלא מז' המינין כדאיתא בספרי ובפ\"ק דמכלתין א\"כ שוה נמי לשאר אילנות עכ\"ל ז\"ל בהגהת הלשון קצת כפי עניות דעתי. וכתב הריטב\"א ז\"ל שם בקדושי' הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתה לערלה ולרבעי ולשביעית ופי' רש\"י ז\"ל (שם בסוכה) שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק והקשו עליו בתוס' א\"כ דכולהו דיני דאתרוג דשוה לאילן או לירק קתני ליתני נמי לשכחה ופאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחת וכדממעטי' מהאי טעמא תאנה ואת\"ל דס\"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגים בו כאילן ולאו קושיא היא דלא שייך למיתני שוה לאילן אלא במידי דליתי' בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתי' אלא בירר ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאנה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחת ואיכא נמי ירק שנוהגים בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלים ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוו אילן ונוהגים בהן מיהו הא קשיא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר\"ה שלו שבט כאילן ונ\"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהן ובמס' ר\"ה פירש\"י ז\"ל דה\"ק לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בשלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלבד משום דבעי למיתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מילתא דדיני' כאילן ואע\"ג דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על עניינים חלוקים שפיר שייך למימר בג' דרכים וקמא עיקר והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך א' משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למיתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוצא דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים מיתרצא נמי הא ממילא עכ\"ל ז\"ל. ועיין עליו במה שכתבתי בראש פ\"ק דקדושין. ובתוס' רי\"ד כתוב שם ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו אי קשיא דהא אמרי' בפ\"ק דר\"ה אע\"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר\"ה שלו תשרי וא\"כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר\"ה שלו תשרי כדאמרי' התם ואתרוג ר\"ה שלו שבט והי' לו לחלק גבי מעשר גופי' תשובה הרבה חילוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם ועל האתרוג מברכי' בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה אלא התנא לא בא למנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אע\"ג דכל אילנות אזלי בחר חנטה לכל דבריהם האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות ושאר חילוקיהן אינם תלויים בעבור זה לא שנאם ע\"כ: \n",
+                "<b>ולירק בדרך אחד שבשעת. </b>מלות בדרך אחד מחקן הח' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב שבכל הספרים לא מצא מלות הללו [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה סי' של\"א סעיף קכ\"ו הירק בשעת לקיטתו עשורו מפני שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקט אותו לפיכך אם נלקט וכו' עד וכן באתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר כיצד וכו' ע\"כ:]: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אתרוג שוה וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' כן ואם האמת הוא כן צ\"ע אמאי איצטריך למיהדר למיתניי' דהא אמילתי' דת\"ק קאי ר' אליעזר. וגרסי' ר' אליעזר ביו\"ד. וכתב ריב\"ם ז\"ל רבותינו חזרו ונמנו אתרוג בתר לקיטה בין לשביעית בין למעשרות פי' בין לשביעית כדתנן ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ. והכי איתה להאי ברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') וכתבתי' שם במקומה. ואיתה נמי בפ\"ק דר\"ה דף ט\"ו. והכי תניא לה התם ואיתה בתוספתא דשביעית א\"ר יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ע\"כ פי' אבטולמוס ס\"ל כר\"ג ושלש מחלוקות בדבר ור\"ש אית לי' סברא רביעית שם בפ\"ק דר\"ה וכמו שכתבתי שם בסוכה פ' לולב הגזול סימן י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים. </b>דגבי בהמה כתיב על הארץ תשפכנו כמים ובדם אדם נמי כתיב ודם חללים ישתה ובפ' בתרא דמסכת מכשירין פליגי תנאי אי דוקא דם חללים הוא דמכשיר או אפי' דם המת אבל לענין איסור כרת דאכילת דם אין בו אלא אם הוא בככר גוררו מדרבנן דלעוף ולבהמה כתיב. וכתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' ודם השרץ חסר למ\"ד ורוצה לומר ולדם שרץ ג\"כ שוה שאין חייבין עליו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי יש בו דרכים וכו'. </b>והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל ויש בו דרכים שוה לחי' ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי' ולא לבהמה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כוי נחלקו בו חכמי ישראל וכו'. אמר המלקט בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') ומאן דס\"ל התם דבריה בפני עצמה הוא ס\"ל דאין חי' מתעברת מבהמה ולא בהמה מחי' חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו דבסמוך דס\"ל דבהמה מתעברת מחי' או איפכא ורשב\"ג ס\"ל התם בברייתא דמין בהמה הוא ודאי ושל בית דושאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים וכתבו שם תוס' ז\"ל דמאן דס\"ל דאיל הבר הוא ס\"ל דודאי חי' הוא ושוחטין אותו ביום טוב ומכסין את דמו ופליג אמתני' ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל פי' כוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי ברי' בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או חיה הוא ע\"כ. אכן בפ\"ט דהלכות בכורים כתב סתם והכוי אע\"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת דרכים הרביעית ברוב ספרים ל\"ג לה וכן גבי תוספתא דאנדרוגינוס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחלבו מטמא טומאת נבלה כחיה. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וטומאתו בספק והמיטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק ע\"כ. ושם בחבורו לא מצאתי שהזכיר דין קרבן מספק אח\"כ מצאתי שמלות אלא קרבן נמחקו בתלמוד שהי' של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין חייבין עליו כרת. </b>פי' להביא חטאת קבועה ובירושלמי דייק הא אשם תלוי חייב ומתני' ר' אליעזר היא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות דדריש יש אם למסורת וגבי אשם תלוי אע\"ג דקרינן מכל מצות מ\"מ מצות כתיב ודלא כרב דאמר כל שאי אפשר לעמוד על ודאו אין מביאין על ספיקו אשם תלוי וס\"ל חלוקין עליו חביריו על ר' אליעזר ודר' אליעזר ודרב בר\"פ ספק אכל. ועיין במ\"ש בפ' שני דנדה סי' ב': \n",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' לֵיאָכֵל:] בירושלם. </b>ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אפי' בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כגון אליבא דר' ישמעאל משנכנסו לארץ דמ\"מ סתם בהמה ממעשר שני לזבחי שלמים היא: \n",
+                "<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. </b>בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע\"ט) ודף פ' מוקי לה דוקא בצבי הבא על התישה ובשה ואפי' מקצת שה קמיפלגי ר' אליעזר דפטר סבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא משום המע\"ה היינו משום דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב אם לאו כדאיתא התם ורבנן סברי שה ואפי' מקצת שה ומאי חייב בחצי מתנות ודרך אחרת נראה שיש בירושלמי. ור' אליעזר. ביו\"ד גרסי'. וכתב הר\"ן ז\"ל ר\"פ הזרוע דכוי דלרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התישה אלא ס\"ל דכוי ברי' בפני עצמה הוא ורביי' קרא לשווי' כבהמה דתניא אם שה לרבות את הכוי אבל כוי הבא מן הצבי ומן התישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ע\"כ בקיצור מופלג ואמר שכן למד מדברי הרמב\"ם ז\"ל שבפ\"ט דהלכות בכורים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משום כלאים עם החי'. </b>דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ\"ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ומתוך פירושו ז\"ל נראה קצת שהי' גורס במתני' אם אמר הריני נזיר שאין זה חי' ובהמה [הגהה גם הר\"ס ז\"ל כתב מדברי ה\"ר שמשון ז\"ל נראה שהוא גורס שאין זה חי' ובהמה ונראה שגרסא נכונה היא דהא בחלוקה של אינו שוה לא לחי' ולא לבהמה מייתינן לה עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מה שפי' המפרש ואפי' אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה וכו' קצת קשה למה יהא נזיר שהרי גבי אנדרוגינוס לא אמרי' כן לקמן אלא משום שהוא ודאי איש ואשה שהרי לא אמרו גבי אנדרוגינוס וטומאתו בספק כמו שאמרו כאן וחלבו וכו' כי גבי אנדרוגינוס אמרו סתם ומטמא בלובן כאנשים וכו' וכן אמרו ומטמא באודם כנשים ולא אמרו שטומאתו בספק ומה שכתב שאם אמר שזה אינו לא חי' ולא בהמה שהוא נזיר מספק קשה שהרי גבי אנדרוגינוס אמרו אינו נזיר ועיין בירוש' ע\"כ עוד כתב אם אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה ה\"ז נזיר כן מצאתי בכל הספרים דגרסי' ובהמה וכן נ\"ל עיקר דאי גרסי' או חי' א\"כ למה אמר שאינו שוה לחיה ולבהמה הרי הוא שוה שהרי האומר כן על החי' או על הבהמה הוי נזיר אך קשה דלקמן גבי אנדרוגינוס כיצד שוה לאנשים ולנשים וכו' אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר וצריך עיון ומה שפירש המפרש או בהמה או שאמר בהמה אינו נראה עד כאן לשונו ז\"ל:] וז\"ל שאין זה חי' ובהמה אין לפ' שזה אינו לא חי' ולא בהמה אלא ברי' ה\"ז נזיר דר' יוסי הוא דאמר דברי' הוי אלא ה\"פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז. ושאר כל דרכיו שוין לחי' ולבהמה כדמפ' ואזיל טעון שחיטה וכו' שני סימנין ולענין פרכוס דמסוכנת דינו כחי' ולא כבהמה ואע\"ג דברישא תני דרכים שוין לחי' ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו' והכא למאי דפתח בי' נקיט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט לי' לבסוף עכ\"ל ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש הריני נזיר שזה חי' ובהמה הרי זה נזיר באר התלמוד שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חי' וכן אם אמר שזו בהמה וכן אם אמר שאין זה חי' וכן אם אמר שאין זה בהמה וכן אם אמר שזה חי' ובהמה וכן אם אמר שאין זה לא חי ולא בהמה בכולן הוי נזיר מספק ע\"כ: \n",
+                "<b>הכותב חיתו וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אמרם חיתו ובהמתו הוי\"ו בכאן כאילו אמר או וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל בשמו ז\"ל. ובירושלמי מתניתין דקתני הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי דלא כרבי דתניא המקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תנינן הרובע והנרבע ממנו חייב א\"ל תניתה בסיפה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה ובבבלי פ' ואלו מותרין הלשון כך המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי ע\"כ. וראיתי להקדים התוספתא קודם פ' שלישי [ואנחנו הדפסנוה בסוף הסדר שלא להפסיק בין פרקי המשניות:] משום דדמיא למאי דסלקינן כוי יש בו דרכים וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יורד אדם בתוך שדהו. </b>נלע\"ד דאע\"ג דמן הראוי ה\"ל למיתני בתוך גנתו דהא שדה נקרא של מיני תבואה לרמוז דגם לחטים ושעורים ראוי לעשות כך בשעה שמתחילין לעשות קנה שבלת אלא שלא מצאתי מי שדבר בזה. ובירוש' תניא ר\"ש אומר הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידין עלי' כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום אחד מששים ריב\"ם צדק ז\"ל אבל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל נראה שלא הי' גורס בבא דפאה שכתב והא דלא תני פאה אע\"ג דשיעורה בששים משום דלא תני אלא מתנות כהנים ע\"כ. ועוד פי' ר\"י ב\"ר מלכי צדק ור\"ש סבר מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי ואי אתה מוצא כן אא\"כ קורא להם שם בתלוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העיירות שבמעמד. </b>כל אנשי עיירות שמתחשבין מתחום עיר של ראש המעמד שמתקבצין אנשי המעמד עמו דהיינו אותו שמשמש באותו השבוע דהיינו שמתענה אותן הימים הקבועין לו וקורא בתורה פרשיות הקבועות לו עם משמרת הכהנים שמשמשת אותו השבוע דכ\"ד משמרות כהונה הוו וכנגדן כ\"ד מעמדות והיו מתכנסות כל אותן עיירות עם ביכוריהם לעיר שיושב בה המעמד שעולה לירושלם עם משמרת הכהנים של אותו השבוע והיינו דקאמר בירושלמי ידעי' ומכיריו יהויריב ומכיריו ידעי' משמרת כהנים והיא ראשונה למשמרות כהונה ומכיריו אנשי מעמד של חסידי ישראל מכיריהן שעולין לירושלם שנפל להם בגורל אותו שבוע לעמוד על הקרבן: \n",
+                "<b>ולנין ברחובה של עיר. </b>בין בעיר שעוברין בה לדרכן בין בעיר שעוברין עד שבאין לעירו של ראש המעמד בין בעירו של ראש המעמד לנין ברחובה של עיר ובבקר מתפללין שם וכתב רבינו שמשון ז\"ל והיינו דתנן פ\"ג דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר ובגמ' מפ' דיש בו קדושה שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומוחקין מן הספרים ומעמדות משום דמה ענין מעמדות לשם ושפיר גרסי' לי' דמיירי במעמדות ההולכין עם אנשי הבכורים כדתנן הכא. ע\"כ הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ולמשכים. </b>נראה שהוא שם פי' השכמה וכמו שפירש רד\"ק ז\"ל בספר הושע על פסוק וכטל משכים הולך גם בירמי' סי' ה' סוסים מיוזנים משכים היו וכן פי' ג\"כ בשרשים שרש שכם: \n",
+                "<b>קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאין גרוגרות וצמוקים. </b>דמשקין לא היו יכולין להביא כדאמרי' בפ' העור והרוטב אלא הפרי גופי' ולפי שהיו רחוקים היו צריכין להביא דבר המתקיים: \n",
+                "<b>והשור וכו'. </b>ירוש' יחיד שנתעצל ולא בא בכינופיא מביא גדי וקרניו מצופות כסף. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' רצ\"א וז\"ל כבר ידעת שהבכורים טעונין קרבן וכמו ששנינו בפ' שני דבכורים וטעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה וקרבן ילפי' מדכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה להלן שלמים אף כאן שלמים וכשהיו העולין מרובין היו מביאין שור אחד לכולן ומקריבין אותו שלמים וזהו ששנו כאן והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב לכבוד וכשהיה העולה יחיד לא הי' מביא שור אלא גדי א' דגרסי' בירושלמי ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ע\"כ. ויש גורסים והשור הולך עמהם: \n",
+                "<b>שלחו לפניהם. </b>איש לירושלם כדי שיצאו להקבילן: \n",
+                "<b>הפחות והסגנים. </b>אית דגרסי הסגנים בלא וי\"ו: \n",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. </b>ירושלמי וכי יש קטון וגדול בישראל אלא אימא לפי רוב הנכנסין היו יוצאין כלומר אם רבים רבים ואם מעטים מעטים: \n",
+                "<b>וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם וכו'. בואכם לשלום. </b>גרסי' וי\"ס בשלום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החליל מכה. </b>כלומר איש החליל מכה כלומר יודע בניגונו לשון אחר קול החליל: \n",
+                "<b>הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר. </b>ירושלמי רב הונא אמר כיני מתני' ולקח הכהן הטנא מידו פי' ר\"י מסימפונט ז\"ל דה\"ק דלאו כדקתני מתני' היא הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר אלא משנה חסרה היא וה\"ק הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידו ודברו הלוים בשיר ע\"כ ואית תנאי תנו שלא הי' נוטלן הכהן עד אחר גמר הפרשה כדי לסמוך מתנה למתנה שהי' נותן לו הגוזלות להקריב קרבן ומתנת הבכורים סמוכה לזה וז\"ל החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל בשם הרשב\"א ז\"ל מחליף כדי לסמוך מתנה למתנה ומיד אחר שלקח הכהן הטנא מידו מיד מה שבידם נתנין לכהנים כדי לסמוך מתנה למתנה ואח\"כ ודברו הלוים בשיר ע\"כ: \n",
+                "<b>ארוממך ה' כי דליתני. </b>משום דבכינופיא גדולה נעשו דלכך תקנו שיהו באין אל עירו של מעמד כדי שיהו מתקבצין שם רבים ודמי לחנוכת הבית. וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל בפ' אין בערכין דף י\"א בכתיבת יד דהאי שיר דמתני' אינו עיקר שיר דבכורים דקאמר התם בגמרא מקרא דההוא שיר הוי עבודה בבכורים בשעת תנופה אלא הכא לשמחה בעלמא מיד כשהגיעו לעזרה ותימה הוא דלא איירי מתני' כלל בעיקר השיר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגוזלות וכו'. </b>ירושלמי תניא ר' יוסי אומר לא היו נותנין הגוזלות ע\"ג הסלים שלא ינבלו הבכורים אלא תולין חוצה לסלים וכתב ריב\"ם צדק ז\"ל דר' יוסי פליג אמתני'. ובמנחות פי' רש\"י ז\"ל ושבידם הסלים של בכורים ע\"כ. והרגמ\"ה ז\"ל פירש הסלים והפירות. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דדעת הרמב\"ם ז\"ל שהיו בידם גוזלות שהן פסולין לגבי מזבח כגון בני תורין ואנן תורין גדולים בעינן ובני יונה קטנים בעינן והנהו כיון דלא חזו לקרבן נותנין אותם מתנה לכהנים ע\"כ והראב\"ד ז\"ל שם בהשגות כתב אמר אברהם אומר אני מה שבידם ניתנין לכהנים על הפירות הוא אומר במשנה אבל גוזלות אין בידם כי אם אותם שעם הסלים ע\"כ ולמאן דמפ' דשבידם היינו הסלים ק\"ק ממתניתין דבסמוך דקתני והסלים והבכורים ניתנין לכהנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. </b>פי' ר\"ע ז\"ל שלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ע\"כ ונלפע\"ד דמכאן קשה לתוספות ז\"ל שכתבו בפ\"ק דקדושין דף ל\"ו וז\"ל דה\"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן הי' אוחז בשפתותיו כלו' בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה\"נ גבי מנחות אפכא שיד הבעלים יהי' למעלה ויד הכהן למטה ע\"כ והם עצמן ז\"ל כתבו לשון משנתנו בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ז) כמות שהוא בספרים גם בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ח) ובפ' כל המנחות (מנחות דף ס\"א) וכמו שכתבתי שם סי' ו' ושמא הם ז\"ל מפרשים וכהן מניח ידו תחתיו פי' תחת יד הבעלים ושניהם בשפתות הסל [הגהה לשון הר\"ס ז\"ל עד שגומר כל הפרשה פי' קורא הגדתי היום וכו' וקורא ג\"כ ארמי אובד אבי וגו' עד אשר נתתה לי ה' וכל זה עדיין הסל על כתפו ואח\"כ מוריד הסל ומניפו ור' יהודה סבר שמפסיק בתנופה בין הגדתי היום וגו' לארמי אובד אבי כפשט הפסוקים והא דתנן הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו וכו' הכל הוא דברי ר' יהודה ותימה גדול מהרמב\"ם ז\"ל שכתב בחבורו הגיע לארמי אובד אבי וכו' נראה מדבריו שכל זה הוא דברי ת\"ק וא\"כ לפי דבריו צ\"ל שר' יהודה סובר שאינו קורא אלא עד ארמי אובד אבי ולא יותר וזה אי אפשר דהא קרא כתיב בהדיא וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו' וצ\"ע וי\"ל דת\"ק ס\"ל דבכורים אינם טעונין תנופה כלל ור' יהודה הוא דבעי תנופה ופסק הרמב\"ם ז\"ל כר' יהודה משום דסתם לן תנא כותי' לעיל בפ' שני דקתני שהבכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה וראב\"י ס\"ל הכי בפ' כל המנחות באות מצה דתנן התם גבי ואלו טעונין תנופה הבכורים דברי ראב\"י ומשנתו קב ונקי וכן כתבו התוספות בסוכה פ' לולב וערבה דמדקאמר בגמרא התם מאן שמעת ליה דאמר תנופה ר' יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה כלל ע\"כ. מוריד הסל מכתפו כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם הגי' והניחו בצד המזבח. גם כתב ס\"א בצד המזרח:] עד שהוא גומר כל הפרשה ואחר גמר הפרשה מניף דהיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד וכשגמר התנופה מניחן בקרן דרומית וכו' וקסבר ת\"ק דוהניחו דכתיב הנחה ממש קאמר והנחה מעכבא בהו א\"נ אפשר דרבנן לא בעו תנופה כלל וכן משמע שם בפ' לולב וערבה ובפ' כל המנחות באות מצה דף ס\"א וכמו שכתבתי שם סי' ו' דר' יהודה ור\"א בן יעקב הוא דבעי לה: \n",
+                "<b>ומניחו בצד המזבח. </b>הא סתמא היא ולאו ר' יהודה בלחוד תני לה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התקינו שיהו מקרין וכו'. </b>וסמכו על המקרא וענית אין עניה אלא מפי אחרים ע\"כ מספר לקח טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקלתות של כסף וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו להביא בתמחוי של כסף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש בן ננס אומר וכו'. </b>ומשמע מתוך פי' ריב\"ם צדק ז\"ל דר\"ש בן ננס גרסי' הכא אבל מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל ממתני' דבסמוך משמע דר\"ש סתם גרסי' הכא נמי וכן משמע מתוך פי' ר\"ע ז\"ל ממתני' דבסמוך וגם משלאחרי' דו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא ידעינן רבי שמעון כמאן סבירא ליה אי סבר כר' עקיבא אי סבר כבן ננס: \n",
+                "<b>ופטור מן הדמאי. </b>כגון ע\"ה שהביא בכורים אין הכהן צריך לעשר התוספת דבכורים תפסי לי' בקדושתן ומפ' בירוש' בברייתא דאפי' מן הודאי פטורין ותנא הכא ברישא דמאי משום סיפא דעטור דהתם אשמועי' דאפי' בדמאי חייב משום דהוי מין בשאינו מינו. תניא בתוספתא מצוה להביא בשבעה כלים ואם הביאו בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים למטה וכו': \n",
+                "<b>ועיטור הבכורים חייב בדמאי. </b>משמע דהה\"נ דנאכלת בטומאה אלא דיש לדון מלשון הרמב\"ם ז\"ל אפכא מדקתני התם פ' שני דבכורים סי' י\"ח הכי הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עיטרן הרי התוספת כבכורים בד\"א כשהביא מא\"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים ואע\"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע\"כ ומשמע דסוף דבריו קאי בין אתוספת בין אעיטור דהא קרי לעיטור בלשון כלל תוספת כאשר ראית ועלה קאי דאינה נאכלת אלא בטהרה וכדמשמע פשטא דמתני' וכן עיקר ונכון בעיני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תוספת הבכורים כבכורים. </b>דפטורין מן הודאי ואסורין לזרים ולאכול חוץ לחומה ונאכלין בטהרה כך מצאתי וכך נראה מריב\"מ צדק ז\"ל אכן הרמב\"ם ז\"ל כתב שם בהלכות בכורים סי' י\"ח ואע\"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע\"כ. והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל הוא מהרמב\"ם ז\"ל אבל זה הפי' השני איני יודע מנין לו כל שכן דקושיית תוספת י\"ט עליו מבוארת מרפסא איגרי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וּלְמה אמרו. </b>הוי\"ו בשור\"ק והלמ\"ד בשב\"א גרסינן לה. כתב רש\"י ז\"ל וס\"ת אע\"פ שאינו לאכילה ולא לשכר שיבא לידי אכילה ולבי מגמגם למאי תניי' הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהם ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ואשה בכתובתה וס\"ת במס' חולין פ' הזרוע שאל רש\"י למה הוצרך לומר במשנה וס\"ת כי אם מותר לקנות אפי' בהמה טמאה כ\"ש ס\"ת ונ\"ל דבאמת לבכורים לא איצטריך אבל למעשר שני איצטריך לאשמועי' דאפי' ס\"ת אסור לקנות בו דתנן לעיל בפ' שני התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וכולי' והן נכסי כהן וכו' מה שא\"כ במעשר ועלה קאמר הכא ולמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' כי כל אלו אסורין במעשר שני דתנן אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ותנן מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו עכ\"ל ז\"ל. ובטור ח\"מ סי' צ\"ז בבית יוסף דף קי\"ז ע\"א כתוב בשם ה\"ר יהודה אלברצלוני וס\"ת קבלנו פי' דבר זה וכן ס\"ת ר\"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו ואשה בכתובתה ע\"כ והוא כפי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל. וי\"ס דגרסי ובמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' ולא מסתברא. וכתב הרש\"ש ז\"ל ואיכא למידק דגבי שביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעינן בי' הניי' כדתנן שביעית ניתנת לאכילה וכו' וגבי סיכה נמי תניא לא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ\"ט תרומה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכו' וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים תנן דהן נכסי כהן הכא ולעיל ר\"פ שני ושרי ליקח בהן עבדים וכו' ונ\"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומעשר שני תופסת דמי' הלכך אין לוקחין בדמיו מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הלכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מקנייא נפשה וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למעבד בהו אלא אכילה ודו\"ק ע\"כ. פי' הבכורים הן נכסי כהן אחר קריאה והנחה לענין דיכול לקטת מהן וכו' ומ\"מ הלוקח צריך ליזהר בקדושתן שהרי טעונין רחיצה וטעונין הניי' וכן כתב עוד הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל בשם ר\"י מסימפונט ז\"ל דכולהו חומרי דקתני לעיל ר\"פ שני איתנהו בבכורים שמכרן. בטובה במתנת חנם כלומר אע\"ג דלא מטי להו למשמרתן דקסבר ר' יהודה דקדשי גבול נינהו ובקדשי גבול בעי' מחזיקין בתורת ה'. נותנין אותן לאנשי משמר דסברי רבנן דקדשי מקדש נינהו הלכך דאנשי משמר נינהו אנשים ונשים וטף ואנשי משמר לא בעינן בהו תלמידי חכמים אלא דמודים בעבודה סגי. כקדשי המקדש דכל זבח באנפי נפשיה והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן [הגהה משמע שהי' צ\"ל בכורים דחד כנגד בכורים דחד אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד:] אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כדילפי' מקראי בפ' האיש מקדש עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אין ניתנין אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול וכו'. אמר המלקט הי' נראה דצריך למחוק מלת הכהן. גם מה שכתב ר\"ע ז\"ל ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף וכו' תימה הוא בעיני אם יחלוק ר' יהודה על המשניות הסתומות לעיל שהבכורים הם נכסי כהן ואם לא יחלוק עדיין השאלה במקומה עומדת לר' יהודה ולמה אמרו הבכורים הם נכסי כהן ודוחק לומר דקאי אלוקח דהוא צריך ליזהר בקדושתן וכדכתבינן ומ\"מ הפירוש [הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב עליו אין לשון המשנה משמע כפי' זה כלל על כן נראה לי לפ' דלאו אלעיל קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ר' יהודה אומר אין הישראל המביא את הבכורים רשאי ליתנם אלא לכהן חבר ואותו חבר יחזיק לו טובה על מה שנתנם לו ולא נתנם לכהן חבר אחר וחכמים אומרים הישראל לא יתנם לשום כהן אלא לכל המשמר כמו שאמר לעיל ומניחו בצד המזבח ויצא ואין שום כהן צריך להחזיק לו טובה ואנשי המשמר מחלקים אותם כשאר קדשים שניתנים לכל כהן בין חבר ובין שאינו חבר עכ\"ל ז\"ל:] הזה שפי' ר\"ע ז\"ל איני יודע מנין לו ושמא הוא מה שפי' הרמב\"ם ז\"ל וזה לשונו לחבר בטובה שנותנין אותם לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה והלכה כחכמים ע\"כ ומשמע דה\"פ דבריו ז\"ל דיכול הכהן שנתן לו ישראל בכורים ליתנם מתנה לכהן אחר שכמו שהן נכסיו לכל האמור ברישא גם הם נכסיו שיכול ליתנם במתנה ובתנאי שיהי' מקבל המתנה כהן חבר ואזיל לטעמי' דאמר בפ' בתרא דחלה שאסור ליתן הישראל הבכורים לכל כהן רק לכהן חבר והשתא נמי אשמעי' שגם הכהן החבר שקבלם אינו יכול ליתנם במתנה רק לכהן חבר כמותו וא\"כ הוא אין צריך למחוק מלת הכהן שבפירוש ר\"ע ז\"ל וקאי אהמקבל מתנה שאינו רשאי לקנות בהן שום דבר רק לאוכלם וכדכתיבנא ושמא דהרמב\"ם ז\"ל הוה גריס ר' יהודה אומר נותנים אותם לחבר בטובה ומ\"מ צ\"ע לדעת חכמים דאמרי דנותנין אותם לאנשי משמר אפי' שאינו חבר אם יוכל הכהן המקבלם בחלקו כקדשי המקדש לתתם לכהן זולתו אפי' שאינו מן המשמר וא\"ת שאינו יכול יקשה למה אינו יכול דמ\"ש מכל הני דקתני ברישא דלא מיסתבר למימר משום דהנך דברישא יש לו הנאה כבר בבכורים שקבל מן הישראל מה שא\"כ בנותנם מתנה לכהן אחר וא\"ת שיכול א\"כ לעולם חכמים לקולא וכפשטא דמתני' דהכא ומתני' דהתם פ' בתרא דחלה ודלא כדמשמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דפרישנא ולע\"ד צ\"ע. אחר זמן רב הגיע לידי ספר תוספת י\"ט ומצאתי שבקיצור דבריו נראה שמסכי' למה שכתבתי בפי' דברי ר\"ע ז\"ל. \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת בכורים בעזרת יוצר ועושה אורים גדולים \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "אמר המלקט כך מצאתי הנוסחא בכתיבת יד בכלל פירושי ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל [זו היא הנוסחא המוגהת שהיתה לי בילדותי על תוספתא זו דפ' אנדרוגינוס: אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים ויש בו דרכים שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים ומתעטף כאבל כאנשים ונושא אבל לא נישא כאנשים ואינו מתייחד עם הנשים ואינו ניזון עם הבנות כאנשים ואינו מספר ואינו מיטמא למתים ועובר על בל תקיף ועל בל תשחית וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים: כיצד שוה לנשים מטמא באודם כנשים ואינו מתייחד עם האנשים כנשים ואינו זוקק ליבום ואינו חולק עם הבנים ואינו חולק בקדשי המקדש כנשים ופסול מן העדות כנשים ואינו נבעל בעבירה כנשים ונפסל מן הכהונה כנשים: כיצד שוה לאנשים ולנשים חייבים על מכתו ועל קללתו כאנשים וכנשים וההורגו שוגג גולה ומזיד נהרג כאנשים וכנשים ויושבת עליו דם טמא ודם טוהר כאנשים וכנשים וחולק בקדשי הגבול כאנשים וכנשים ונוחל בכל הנחלות כאנשים וכנשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר: כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבים על ביאת מקדש על טומאתו ואין שורפין את התרומה על טומאתו ואינו נמכר כעבד ואינו נערך לא כאנשים ולא כנשים ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם הוא איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה: אכן החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל לא הגי' בפרק הזה כלל רק במלת להכריע הגי' להכריז בזיי\"ן וכתב שכן מצא. עוד כתב על הא דגרסי' בדפוס בבבא ה' אין חייבין לא על מכתו ולא על קללתו לא כאנשים וכו' כתב פי' בושת האשה מרובה מבושת האיש ועל כן חייבין על הכאת האשה וזלזולה יותר מעל הכאת האיש ואנדרוגינוס אחרי שהוא איש ואשה אין שיעור דמי הכאתו שוין לא לדמי הכאת האיש ולא לדמי הכאת האשה כי אין בושתו מרובה כבושת האשה שהרי הוא מתעטף כאנשים ובושתו מרובה משל איש וכן אין נערך לא כאיש ולא כאשה כן נ\"ל לפ' וצ\"ע ע\"כ. אחר כך מצאתי פירוש של זו התוספתא בקיצור בשם בעל הלכות גדולות וזהו. מטמא בלובן דלאיטמויי נפשי' לא בזכר תלה רחמנא. ונושא אבל לא נישא דכיון דאית לי' זכרות זכר קרינן ביה. ועובר על בל תשחית דכל חומרי דאיכא בזכר שדינן עליה. ואינו חולק בקדשי המקדש דכל זכר בבני אהרן כתיב. ונוחל בכל הנחלות במקום דלית אחא ולית אחתא. וחולק בקדשי הגבול בתרומה דרבנן. ואין חייבי' על טומאתו דכתיב מזכר עד נקבה. ואינו נערך דכתיב בערכין אם נקבה היא אם זכר הוא נקבה ודאית זכר ודאי. ואינו נמכר בעבד עברי דאין עבד עברי אלא דבר אולודי הוא דכתיב בי' אהבתי את אדוני ואמה עבריה נמי דבת בנים היא דכתיב ואם לבנו ייעדנה ואנדרוגינוס לאו בר אינסובי הוא ע\"כ:] והילך לשון פירושו ז\"ל בשם הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנדרוגינוס </b>יש בו נקבות הנקבה ויש בו זכרות הזכר: \n",
+                "<b>יש בו דרכים שוה לאנשים וכו'. </b>יפה פירשה רבינו שמשון ז\"ל והנני כותב לשונו בטעמו: \n",
+                "<b>מטמא בלובן כאנשים. </b>דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפ' בנות כותים דזוב דמי למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת: \n",
+                "<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים. </b>האי תנא סבר אנדרוגינוס ספיקא הוא כדמוכח בכולה שמעתין והשתא לאיזה ענין תני נושא אבל לא נישא אם לענין שאם קדש אשתו צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרי' בסוף הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמ' אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ומפ' התם דאין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ריש לקיש אנדרוגינוס לר' יוסי ספיקא הוא מאכילה בתרומה בזמן הזה אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן התם אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא ש\"מ דחשיב ליה זכר ודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפ\"ה אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אינו מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נשא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא מאן דמחייב עליה התם משני מקומות ולמאן דמותיב מינה התם לריש לקיש קשה דתיקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספק הוא וקתני נושא ושמא לא שמיע ליה: \n",
+                "<b>ואינו מתייחד עם הנשים. </b>משום ספק איש ויחוד אסור כדאיתא בפ' בתרא דקדושין: \n",
+                "<b>ואינו ניזון עם הבנות. </b>בנכסים מועטין כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים: \n",
+                "<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים. </b>כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכוללן לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותה בצנעא בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה כן אלא מגדלת שיער כלילית ובעי שינהיג עצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבוא להנשא אם יתראה כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפ' דתנא מספר כאיש משום פאות דהא תנא ליה סיפא: \n",
+                "<b>ואינו מיטמא למתים. </b>אם הוא כהן ולא כאשה כהנת דלא הוזהרו על כך כדדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן: \n",
+                "<b>בל תקיף. </b>הקפת הראש: \n",
+                "<b>בל תשחית. </b>פאת זקן וכולהו ילפי' בפ\"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות: \n",
+                "<b>וחייב בכל מצות וכו'. </b>ואפי' במ\"ע שהזמן גרמ' כגון שופר וסוכה ולולב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמא באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפי' בפ' שני דנדה: \n",
+                "<b>ואין זקוק ליבום. </b>כן כתוב בכל הספרים ומשמע דאיירי כשנתקדש לאחד מן האנשים ומת האיש ויש לו אחים דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאילונית דדרשינן בפ\"ק דיבמות אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת אבל אי אפשר לפרש כן דא\"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא ה\"ג ואינו זוקק ליבום כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום ואפי' הוא איש דנושא אשה מידי דהוה אסריס דתנן בפ' הערל דבין לר' אליעזר בין לר' עקיבא אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה: \n",
+                "<b>ואין חולק עם הבנים. </b>בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות כדאיתא בריש מי שמת: \n",
+                "<b>ואינו חולק בקדשי המקדש. </b>דאשה אינה חולקת אפי' בחזה ושוק דלכל בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כדדרשינן בפ' האיש מקדש א\"נ כדדריש התם איש ולא קטן וה\"ה איש ולא אשה: \n",
+                "<b>ופסול לכל עדות. </b>דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות: \n",
+                "<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים [הגה\"ה לשון החכם ה\"ר סולימאן ז\"ל ואינו נבעל בעבירה נ\"ל דה\"ק אין בו חיוב נבעל בעבירה לענין הבא עליו לא נחשוב כאילו בא על הזכור לחייבו סקילה אלא כבא על האשה ופטור ודוקא אם בא עליו דרך נקבותו ועיין ס\"פ הערל ונפסל מן הכהונה כנשים שנבעלו לפסול להן שנעשו זונות ופסולות לאכול תרומה אם הן כהנות כך זה אם הוא כהן ונבעל עכ\"ל ז\"ל:]. </b>כגון כל איסורי עריות כגון בתו ובת בתו ואחותו וכיוצא בהן ובלאו הכי משום זכר אסור ליבעל למאן דמחייב בשני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואיצטריך הכא למאן דלית ליה: \n",
+                "<b>ופסול מן הכהונה. </b>נפסל מן התרומה אם הוא כהן דבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרי' ביבמות פ' אלמנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייב על הניזקין.</b> כדתנן בפ\"ק דב\"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא: \n",
+                "<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר. </b>כנשים ימי טומאת שבועים וכאנשים ארבעים יום דטוהר הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וחמש ותראה יום שמונים ואחד: \n",
+                "<b>ונוחל בקדשי הגבול. </b>כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלא משגרין לו לביתו כדאי' בפ' נושאין על האנוסה: \n",
+                "<b>הריני נזיר שזה איש ואשה. </b>כלומר שזה איש או אשה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים על טומאתו. </b>על ביאת מקדש ואפי' ראה לובן ואודם כאחת כדאמרי' בהמפלת (דף כח):  ",
+                "<b>ואינו נערך. </b>לא כערך איש ולא כערך אשה כדדרשינן פ' המפלת:  ",
+                "<b>ואינו נמכר בעבד עברי. </b>משום דקטן אינו נמכר בעבד עברי וגדולה אינו נמכרת באמה העבריה הלכך לא אפשר:  ",
+                "<b>שאין זה איש ואשה. </b>כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:  ",
+                "<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה וכו'. </b>בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אמרי אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמ' ליתה למתני' דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דהכא דחשיב ליה ספיקא ותימה דא\"כ ר' יוסי דהכא היינו ת\"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצאת נקבה הרי היא נקבה ודאית מה שא\"כ באנדרוגינוס דלעולם הוא עומד בספק ואין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לר' יוסי שלש ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה וה\"נ שמעינן לר' יוסי גבי כוי פ' אותו ואת בנו דתניא התם ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה דיש בו שלש ספיקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ\"מ שאם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דהוי נזיר וכן באנדרוגינוס נ\"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה ה\"ז נזיל דאילו ת\"ק לא אמר אלא שאין זה איש ואשה אבל שאין זה לא איש ולא אשה אלא בריה לא קאמר ור' יוסי מוסיף דאפי' אמר הכי הוי נזיר ואפשר נמי דס\"ל לר' יוסי דההורגו נמי אינו נהרג עליו ואינו מיטמא אפי' בלובן ואודם. וה\"נ אשכחן בר\"פ בתרא דיומא למ\"ד כוי בריה בפני עצמה לא חיה ולא בהמה וכן ההוא דסוף על אלו מימין דממעט מהזכר אנדרוגינוס משום דבריה הוא והא דחשיב רב בפ' המפלת [הגה\"ה בדף כ\"ח וע\"ש בתוספות ותוסיף לקח טוב וגם בפ' הערל בסופו:] אנדרוגינוס ספיקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפים עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דילמא לא סבר לה כר' יוסי דמתניתין ולא כר' יוסי דברייתא דהא בסוף הערל פליגי ביה אמוראי אליבא דרב בקדוש [הגה\"ה פי' דתנן בכלאים פ\"ז ר' יוסי ור\"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:] איכא למ\"ד הלכה כר' יוסי ואיכא למ\"ד אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקדוש איכא נמי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרי' בס\"פ הערל אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קרא ואפי' יהא נקבה כדדרשי' את זכר משכבי אשה זה זכר שיהו בו שתי משכבות ודכוותה בס\"פ ר\"א דמילה מרבינן ליה למילה מהמול לכם כל זכר עכ\"ל רבינו שמשון ז\"ל. ע\"כ מה שמצאתי בכלל פירושי הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל אנן הוה לן מקדמת דנא נוסחת האי תוספתא מוגהת בגוונא אחרינא [וכמו שהיא כתובה בעבר שבימינך] ולהיות שקדמני רב מרבנן ביתר שאת שתרצה וישבה ופירשה וגם לבית הדפוס הובאה לזה לא העתקתי' הלא היא מצוי' בסוף ספר תשובות להחכם השלם ה\"ר מנחם עזרי' נר\"ו ה' יכפיל שכרו אמן. ובמה שכתוב בתוספתא דלעיל ואינו מתייחד עם האנשים הרמב\"ם ז\"ל בהלכות איסורי ביאה פ' כ\"ב כתב אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. וכבר תמה עליו בית יוסף בטור אבן העזר סימן כ\"ב וכתב דשמא נוסחא אחרת היתה לו להרמב\"ם ז\"ל בזה ע\"כ. וריש התוספתא הביאה בדרך כלל בפרק שני מהלכות נזירות:  ",
+                "קשר סדר זרעים לרב ה\"ר שלמה שירירליו ז\"ל  ",
+                "<b>וראיתי </b>להעתיק הנה בסוף הסדר הקשר שעשה למסכתות של סדר זה הרב רבינו שלמה שיריליו ז\"ל וז\"ל ונראה לי דתני ברכות הכא בסדר זה משום דבעי למיתני בה כיצד מברכין ושלשה שאכלו ואלו דברים דכל הני פירקי בזרעים ופירות מיירי ומשום דמיירי בברכות תני בה נמי כל מידי דברכות דתפלה וק\"ש והודאה והדר תני פאה דשעת קצירה ומן הדין כלאים איבעי לי' למתני דמצוה דזריעה היא אלא משום דתנן בה כל מתנות עניים וכתיב בה בשכחה למען יברכך ה' אלהיך ועוד משום דתנן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג\"ח ותפלה הויא עבודה תני מילי דגמילות חסדים בתרה ומכלתין דפאה ג\"ח היא ותני בתר הכי דמאי משום דתני בפרק בתרא דמסכת פאה נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו והיינו משום דלית בהו משום דמאי תני מסכת דמאי ואזיל א\"נ משום דבעי למיתני בה מאכילין את העניים דמאי ופאה מתנות עניים תני מילי דעניים בהדי הדדי ועוד דקלין שבדמאי פטורין מן המעשרות ודמי למתנות עניים דפטורין מן המעשרות וכיון דגמר מילתא דמתנות עניים דג\"ח תני כלאים דמצוה דזריעה היא ובדין היא דליתני בתרה התרומות כסדרן בכורים ותרומות ומעשרות ומעשר שני כסדר הפרשתן אלא משום דפאה מצוה במחובר היא וכלאים ושביעית נמי מצוה דמחובר הן כדכתיב שדך לא תזרע כלאים והדר תני שביעית דכתיב בה שדך לא תזרע וגו' תני להו הכי ועוד דבתר מצות פאה כתיב מצות כלאים בפרשת קדושים והדר תני תרומות ומעשרות דמצוה בתלוש הן ובדין הוא דליתני בכורים מקמי תרומות כסדר הפרשתן דהא בכורים מקמי תרומה מפריש ואיכא עלי' בל תאחר אי מקדים תרומה לבכורים אלא משום דבכורים אינם אלא בשבעת המינים ותרומות איתנהו בדגן ובאילן ובירק תני להו ברישא ועוד דתני גבי שביעית חילוק בין כשיש היתר לה לאין היתר לה ובעירובי תרומה הכי נמי ועוד דשביעית חשידי בה כהנים וספיחין של שביעין מעלין את התרומה ואם לאו ירקב ואין נותנין אותה לכהנים בדמי תרומה דכהנים חשודים אשביעית כדאיתא התם ולכך סמכו תרומות גבי שביעי' ועוד דתרומות אין תורמין ממין על שאינו מינו והיינו מטעם כלאים ותני התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן ותני לה נמי גבי תרומות תניין אהדדי והדר תני מעשרות דהיינו מעשר ראשון דכך סדר הפרשתן והדר מעשר שני כסדר הפרשתן והדר תני חלה דבוידוי מעשר כתיב בערתי הקדש מן הבית ודרשינן מן הבית זו חלה ותני ערלה בתרה ובתר ערלה תני בכורים משום דחלה קדם חיובא דילה מקמי ערלה וחיובא דערלה קדם לחיובא דבכורים דבחלה מיד בכניסתן לארץ נתחייבו כדדרשינן מבבואכם ואילו גבי ערלה תנן עת שבאו אבותינו ומצאו נטוע פטורין נטעו אע\"פ שלא כבשו חייבין ואילו בבכורים לא נתחייבו עד לאחר י\"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו כדכתיב וירישתה וישבת בה הלכך תני לבכורים לבסוף עד כאן לשונו ז\"ל:  ",
+                "<b>הדרן </b>עלך סדר זרעים. בעזרת המשלם גמול לטובים גם לרשעים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. בריך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה. ותהי התחלת העתקת פי' סדר זה בתחלת ירח מנחם. וסיומו בשבעה לירח תשרי. שנת ה' שפ\"ב ליצירה. שהם כמו חמשים יום בעזר אל נורא ואיום. הוא יתן לנו פדיום. אמן: ובעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד:  ",
+                "[סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאי' בשבת דף לא אמר ר\"ל עתך זה סדר מועד]  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dfcbc2dc8b5e5185dd6b8631a62c9a5defd43ff5
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,243 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Bikkurim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Bikkurim",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>וקורין. </b>הכא תני קורין וגבי מעשר שני קתני כיצד מתודין משום דודוי מעשר בכל לשון היא אבל גבי בכורים בלשון הקדש דבפ' אלו נאמרין תנן מקרא בכורים בלשון הקדש ווידוי מעשר בכל לשון והתם יליף לה מקראי: \n",
+                "<b>ואילו שאינם מביאין. </b>הכא מפרש למאי דסליק מיני' כי ההיא דבמה מדליקין ובמה טומנין וזימנין מפ' למאי דפתח בי' ומסיק בריש נדרים דזימנין דתני הכי וזימנין דתני הכי וליכא קפידא: \n",
+                "<b>והבריך לתוך של יחיד. </b>מפ' בירושלמי שלא מדעתו של חברו וכן המבריך מתוך של יחיד או מתוך של רבים לתוך שלו מפ' בירושלמי שאינו מביא לא מזה ולא מזה שהזקנה חיה מן הילדה והילדה מן הזקנה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר בזה מביא. </b>ירושלמי ר' יהודה כר' אליעזר וכו' והקשה הר\"ש ז\"ל הא דאמר עולא בס\"פ לא יחפור אילן הסמוך למצר בתוך ט\"ז אמה גזלן הוא ואינו מביא ממנו בכורים אמאי הא ברשות נוטע בתוך שלו ואפי' לרבנן יביא אע\"ג דנמשכת יניקתו עד ט\"ז אמה ע\"כ. והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולה מתני' בתוך בבי\"ת במקום לתוך בלמ\"ד גם מחק מלת וכן דבמתני': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בכורי אדמתך. </b>קרא יתירא הוא דהול\"ל ראשית בכוריך: \n",
+                "<b>האריסין והחכורות. </b>וכולי' בסוף פירקי' תנן דפליג ר' יהודה אמתני'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דע שיש ד' חלוקות אריס לשעה שאינו רגיל ואינו אומן ובהא כ\"ע מודו דאינו מביא ואריס וחכור שרגיל ואומן פלוגתא דאמוראי ומסיק דבהא נמי מודה ר' יהודה דאינו מביא כיון דמצי מסלק לי' ובהא מיירי מתני' דהכא. ובאריס לעולם דלא מצי מסלק לי' פליגי ר' יהודה ורבנן בסוף פירקי' דלר' יהודה מביא וקורא ורבנן פליגי עלי' אבל אריס דבתי אבות איכא מ\"ד דאפי' אהא פליגי רבנן ע\"כ: \n",
+                "<b>והגזלן. </b>בירושלמי מפ' אי מיירי אפי' ביאוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מביאין בכורים אלא משבעת המינים. </b>בירושלמי יליף לה בג\"ש ואיתה נמי בר\"פ כל קרבנות ברייתא רבן גמליאל בר רבי אומר נאמר כאן ארץ ונאמר להלן ארץ חטה ושעורה מה ארץ שנאמר להלן בשבעת המינים הכתוב מדבר אף ארץ שנאמר כאן בשבעת המינים הכתוב מדבר: \n",
+                "<b>מתמרים שבהרים וכו'. </b>אע\"פ שהן מז' המינים ומתני' לכתחלה הוא דלא יביאם ובדיעבד שהביאם פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן פסיל להו אפי' דיעבד דכתיב מראשית ולא כל ראשית והכי ס\"ל נמי לעולא ולריש לקיש לא אתי קרא אלא לאפסולינהו לכתחלה והכי ס\"ל נמי לרב אחא בר אבא: \n",
+                "<b>ולא מפירות שבעמקים. </b>ירושלמי תניא רשב\"ג אומר אין מביאין תמרים אלא מיריחו ואין קורין אלא על הכותבות הגסות ר\"ש בן אלעזר אומר רמוני עמקים מביאין וקורין: \n",
+                "<b>ולא מזיתי שמן שאינו מן המובחר.</b> דכתיב זית שמן זית אגורי פירש רבי חנינא שכל הזיתים גשמים יורדין עליהם והן פולטין את שמנן וזה הגשמים יורדין עליו והוא אוגר שמנו לתוכו. ונלע\"ד דהא דלא קתני סתם ולא מזיתים שאינם מן המובחר משום דלישנא דקרא נקט א\"נ הא אתא לאשמועי' דאע\"ג דכבר הם עושין שמן יותר מחבריהם כדמשמע מלישנא דקרא דכתיב זית שמן אעפ\"כ בעינן דלהוו זית אגורי דהיינו מן המובחר דלהכי דק קרא למיכתב זית שמן. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' ולא מזיתי שמן שאינו מן המחובר ונ\"ל לפ' זו הגירסא דה\"ק אין מביאין אלא מזיתי שמן שבמחובר ולא מאותן שבתלוש כי אומר בירושלמי זית אגורי ששמנו אגור בתוכו ומקשה וכל הזיתים מאבדין שמנן ומשני כל הזיתים הגשמים באים עליהן והן פולטין את שמנן וכו' א\"כ אגורי יש בו שמן במחובר אבל שאר זית אין בו שמן במחובר אלא אחרי כתישה וכהא דתנן במס' מנחות פ\"ח הזית הראשון מגרגרו בראש הזית וכו' הזית השלישי עוטנו לתוך הבית עד שילקה וכו' הרי אותן הזיתים אין בהן שמן במחובר אלא בתלוש עד שנרקבים ע\"כ ועל מה שפירש ר\"ע ז\"ל והוא מובחר ומשובח כתב לפי פי' זה קשה דה\"ל למיתני בסיפא גבי ואלו מביאין וקורין וכו' זיתי שמן שהן מן המובחר למה קאמר סתם זיתי שמן אבל אי גרסי' מן המחובר לא קשה כי הזיתים הטובים שיש בהן שמן במחובר נקראין זיתי שמן סתם והאחרים שאין בהן שמן במחובר נקראין זיתי כבש או זיתי שמן שאינן מן המחובר ודו\"ק עכ\"ל ז\"ל. ומתניתין מייתי לה בפסחים פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ\"ג) ופירש שם רש\"י ז\"ל ולא מפירות תבואת דגן שבעמקים שהמים לנים שם ותבואתן כחושה ומרקבת ע\"כ. ובמנחות פ' כל קרבנות איתה נמי למתניתין גם לפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ושם פירש רש\"י ז\"ל בפירוש כתיבת יד תמרים שבהרים רעות הן דמתוקין יותר מדאי ופירות שבעמקים תבואה שבעמקים ע\"כ וצ\"ע אי פליג האי פירושא עם פירוש הרמב\"ם ז\"ל שפירש בסוף פירקין ואנחנו רצוננו מן התמרים רוב הדבש וכמו שפירש ג\"כ שם ר\"ע ז\"ל. ומשמע דגם מכוסמין ושבלת שועל ושיפון מביאין בכורים וכן מוכח מתוס' דבפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ו) ד\"ה אוציא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגר מביא ואינו קורא. </b>כלומר הגר דכתיב בקרא לענין הבאה הוא דרבי לי' אבל לא לקריאה וקשה לי דהכא קתני טעמא אשר נשבע ה' לאבותינו ובסיפא גבי שליח ואשה וטומטום קתני טעמא מפני שאין יכולין לומר האדמה אשר נתת לי דהא לא נטלו חלק בארץ דממעט להו בספרי מאיש לפי פקודיו איש ולא אשה ולא טומטום וה\"נ תניא התם דגריס לא נטלו חלק בארץ מטעם פקודיו יותן נחלתו דהיינו בני פרץ וזרח וכיוצא בהן וא\"כ בקרא דאשר נתת לי סגי לתרוייהו ונראה דמשום הך קושיא מוקי לה בירושלמי בבני קני לאשמועי' דאף בני קני דנטלו חלק בארץ כדכתיב לכה אתנו והיטבנו לך ומשה כי אמר מפי הגבורה הוא דאמר וכך שנינו שנתנו להם דושנה של יריחו אפי' הכי מביאין ולא קורין ואיכא בירושלמי מ\"ד דבני קני חותן משה מביאין וקורין ומייתי לה מקרא ומתניתין דקתני דמביאין ולא קורין בגרים דעלמא והא דקא ממעט להו מטעם לאבותינו משום דבעי למיתני דין תפלה בהדה קתני לה ומתרי טעמי קממעט להו מדכתיב לאבותינו ומדכתיב לתת לנו והכי תניא בתוספתא הגרים מביאין ולא קורין ובני קני חותן משה מביאין וקורין ואע\"ג דמשמי' דר' יהודה תנינן לה אליבא דההוא אמורא רבנן נמי מודו בה: \n",
+                "<b>שאינו יכול לומר אשר נשבע ה' לאבותינו. </b>כצ\"ל וס\"א דל\"ג כלל מלת ה': \n",
+                "<b>ואם היתה אמו מישראל מביא וקורא. </b>בירושלמי פריך כלום נשבע לנקבות ולא משני מידי ושמא לא חש לשנויי דלאו פירכא הוא ה\"ר שמשון ז\"ל אבל תניא בשם ר' יהודה ומייתי לה התם בירושלמי גר עצמו מביא וקורא מה טעם כי אב המון גוים נתתיך וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל פ\"ד דהלכות בכורים סימן ג'. וז\"ל ולאברהם היתה השבועה תחלה שירשו בניו את הארץ ופירש כ\"מ כלומר אע\"פ שאברהם אב לכל העולם לא נטלו הגרים חלק בארץ מפני שבתחלה קודם שיאמר לו כי אב המון גוים נתתיך היתה השבועה וכו' נמצא שלא זכו בה אלא בניו ממש ע\"כ. והכהנים והלוים לר\"מ דבס\"פ בתרא דמסכת מעשר שני מביאין ולא קורין שלא נטלו חלק בארץ וכן מצאתי ג\"כ בהגהת אשרי בברכות פ' מי שמתו. אכן הרמב\"ם ז\"ל פסק שם דמביאין וקורין מפני שיש להם ערי מגרש: \n",
+                "<b>ואם היתה אמו מישראל אומר אלקי אבותינו. </b>בירוש' מפ' אי דוקא באמו בעבירה כגון איסור גיורא או בכשרות. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר בן יעקב אומר וכו'. </b>מילתי' דר' אליעזר שנוי' בפ' עשרה יוחסין ופליגי תנאי והתם עיקר והכא אגב גררא נקטה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דכתיב מזרע בית ישראל יקחו להם נשים וכשאמה וכו'. אמר המלקט הפסוק אינו אומר רק ואלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל וכו'. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל בת גרים שאבי' ואמה גריס עד שתהא אמה מישראל או אמו של הזכר וכ\"ש אביו או הגיורת אמה מישראל וכ\"ש אבי' מישראל ע\"כ. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל אבל לכתחלה אין מתירין לישא אותה כר' אליעזר בן יעקב עד שיהא לה אב או אם או זקן או זקנה מישראל ואפי' למעלה הרבה ואז תנשא כר\"א בן יעקב לכתחלה ע\"כ וקשה לע\"ד לשון אשה דנקט ראב\"י במילתי' דהוה סגי דליתני ראב\"י אומר בת גרים לא תנשא וכו': \n",
+                "<b>אשר נתת לי ה'. </b>גרסי': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הקונה שתי אילנות וכו'. </b>בפ' הספינה אמר רב יהודה אמר רב הי' ר\"מ אומר אפי' הלוקת פירות מן השוק מביא וקורא מ\"ט מדקתני הכא משנה יתירה דפשיטא דלר' מאיר מביא וקורא כיון דאיהו ס\"ל במתני' דהתם דהקונה שתי אילנות קנה קרקע אלא הא קמ\"ל כדאמרן ובמסקנא לא קיימא הכי אלא הא משנה יתירה אשמעי' דלר\"מ באילן אחד מספקא לי' אי קנה קרקע מן הדין אי לא כדמספקא להו לרבנן בשתי אילנות ומביא ואינו קורא ופרכינן בין לרבנן בשני אילנות בין לר\"מ באילן אחד ניחוש דילמא לאו בכורים נינהו וקמעייל חולין בעזרה ומשני דמקדיש להו ופריך תו והא בעי מיכלינהו כהן ושמא קדושת דמים יש בהן ונהנה מן ההקדש ומעל ומשני דפריק להו אחר שהניחן לפני המזבח והניף ומשום דילמא לאו בכורים נינהו וקא מפקע להו מתרומה ומעשר וקא אכיל כהן טבלים מפריש להו ותרומה גדולה דידהו יהיב לה לכהן ומעשר עני דידהו לכהן עני ואף מעשר ראשון אין כאן גזל אם יתנו לכהן כר' אלעזר בן עזרי' דבתר קנסא הוי דוקא לכהן ואפי' לר' עקיבא בתר קנסא הוי אף לכהן ואי משום קריאה דאי קרי מיחזי כשיקרא ועוד דאי קרי אתי למיטעי דסבר דבכורים ודאין הן ואתי לאפקועינהו מתרומה ומעשר אין לחוש דשולחן ע\"י שליח וקיימא לן במתני' דלעיל שליח מביא ואינו קורא: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר מביא וקורא. </b>דפשיטא [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב די\"ס דגרסי במילתי' דר\"מ מביא וקורא קנה אילן וקרקעו ע\"כ:] לי' דקנה קרקע וא\"ת והא לא קנה אלא תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלא אורה וסלו וקשיא מכאן לעולא דסוף לא יחפור דבעי ט\"ז אמה וי\"ל דהכא כשהענפים יוצאים חוץ לט\"ז אמה וא\"ת כי לא קנה קרקע נמי מביא וקורא כמו מוכר שדהו לפירות לר' יוחנן דאמר בסוף השולח קנין פירות כקנין הגוף דמי וי\"ל דה\"מ כשהקרקע קנוי לפירות לכל מה שירצה אפי' לאוקומי בה חיותא ולמשטח בה פירי אבל כאן פירות האילן קנה בלבד. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>יבש המעין נקצץ האילן מביא ואינו קורא. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"א) י\"מ לכך מביא ואינו קורא מפני שאינו נראה כמשבח להקב\"ה אלא כקובל ממה שנתן לו אדמה שאינה ראוי' לפירות ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר מביא וקורא. </b>עיין במה שכתבתי בפ' כיצד מברכין סי' ב' וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל על מה שפירש ר\"ע ז\"ל יבש המעין שהאילן חי וכו' כתב פי' זה אינו נראה דבכמה מקומות נזכר לשון זה במסכת ב\"מ בפ' המקבל ובמקומות אחרות בכל מקום רוצה לומר אם היא בית השלהין ויבש מעין שלה אבל אילן אינו צריך למעין ע\"כ: \n",
+                "<b>מעצרת ועד החג מביא וקורא. </b>לא גרסי' לי' הכא דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' המביאין וקורין עד סוף פירקין ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ו) גרסי' לי' בלשון של ברייתא: \n",
+                "<b>ר' יהודה בן בתירא אומר מביא וקורא. </b>דקסבר דפעמים מטי בציר עד חנוכה ומשכה לה שמחה עד התם אבל הרמב\"ם ז\"ל לא פירש טעם אלא דר' יהודה בן בתירא אינו תולה הקריאה בשמחה ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל צריך להגי' ואין הלכה כר' יהודה בן בתירא: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>והשניים אין חייבים עליהם חומש. </b>ר\"ש בן יהודה משום ר\"ש היא: \n",
+                "<b>נטמאו בעזרה נופץ וכו'. </b>מצאתי בספר כתיבת יד דגרסי' נטמאו בעזרה מביא ואינו קורא ונראה ששם נפל טעות. וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מפ' בירושלמי בברייתא דנופץ כלומר מנערן בכח בעזרה והסלים לכהנים ומשמע לקמן בירושלמי בפ' שני דאפי' לשריפה לא מהני מה שאין כן בתרומה ע\"כ. וכן היא גרסת הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בירוש' דלפעמים שאין הכהן נוטל אלא הטנא אבל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג ס\"ל דאפי' הטנא אינו נוטל מאחר שנטמאו דדריש הכי הטנא הנז' עם הבכורים כשהם ראויין וס\"ל להראב\"ד ז\"ל שם בפ\"ד דאחר שנופצם צריך להניחם שם עד שירקבו או עד שיתמסמסו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שהוא חייב באחריותן ער שיביאם להר הבית. </b>פי' בתוספות יום טוב לאו דוקא עד הר הבית ממש אלא כלומר לבית המקדש ר\"ל עד העזרה וכתבתי במתני' דלעיל באורך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומעבר לירדן. </b>אמורי שמעבר לירדן דהיינו ארץ סיחון ועוג שהן עמון ומואב וסוריא שגם היא מעבר לירדן אבל עבר הירדן מכשר וכ\"ש פריזי וגרגשי דתוך הירדן נינהו וקרא ה\"ק ויתן לנו את הארץ דהיינו ארץ שאינה זבת חלב ודבש ועוד נתן לנו ארץ חמשה עממין שהיא ארץ זבת חלב ודבש ותרי גוני ארץ קאמר ותנא דמתני' לא דריש ג\"ש דאיתא בספרי אלא אית לי' קרא דולהעלותו מן הארץ ההיא דאית בי' תלתא גווני ארץ והכי כתיב קרא וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו וכו' אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני וכו' והשתא אית לן לרבויי חמשה עממים דהיינו זבת חלב ודבש וארץ פריזי וגרגשי וארץ עמון ומואב וסוריא ובירושלמי מקשו לי' לר' יוסי הגלילי מקרא דואומר אעלה אתכם מעני מצרים דאית בי' תרי גווני ארץ כלומר נהי דפלגת עלן בסוריא וכיוצא בה מיהו על כרחיך כל אמורי דהיינו גרגשי ופריזי אודי לי מיהת דכתיב בהאי קרא דאעלה אתכם דהתם כתיבי ששה עממין ור' יוסי מתרץ לההוא קרא דאדרבה ה\"ק ארץ אשר היא זבת חלב ודבש ואין כאן אלא האמורי של תוך הארץ וא\"כ דוקא חמשה עממים ולא אמורי כולו אלא של תוך הירדן דבעינן זבת חלב ודבש ואפשר דהנהו רבנן דמקשו לי' לר' יוסי הגלילי הן ר' עקיבא ובן ננס דבירושלמי פ' בתרא דמכלתין מפ' דר' עקיבא ובן ננס סברי דעמון ומואב פסילי להביא בכורים ונ\"ל דלדידהו כ\"ש סוריא דהא לא כבשה משה ועוד דעמון ומואב כבשן האמורי והאמורי קרינן להו ואפ\"ה פסולין ופשיטא דכ\"ש סוריא ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל מעבר הירדן הוא דמביאין מכל הני אבל משאר מקומות לא כדתנן בריש פירקין שאינם מן המובחר אבל מעבר הירדן מעלו ע\"כ. ומצאתי כתוב בשאלות ותשובות מהר\"י קולון ז\"ל סוף שרש קכ\"ב וז\"ל ואשר הקשה מורי מרוב פלפולו על מה שכתב הרמב\"ם ז\"ל וכן הסמ\"ג דמביאין בכורים מדבריהם מערי סיחון ועוג ואילו לענין תרומה ומעשר לא חלקו בין ערי סיחון ועוג לשאר א\"י אמת הוא כי ראיתי מתוך משנה א' דפ\"ק דמסכת בכורים וז\"ל המשנה אלו מביאים בכורים מן העצרת ועד החג מז' המינים מפירות שבהרים מתמרים שבעמקים מזיתי שמן ומעבר לירדן ר' יוסי הגלילי אומר אין מביאים בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש ואע\"ג דפליגי רבנן עלי' דר' יוסי הגלילי ואמרי דמביאין וקורין ס\"ל דהיינו דוקא מדרבנן אבל מדאורייתא מודו לי' רבנן לר' יוסי הגלילי דפטור משום שאינה ארץ זבת חלב ודבש והאי טעמא לא שייך כלל לפטור מתרומה ומעשר דדוקא גבי בכורים הוא דשייך משום דכתיב בהדיא בפרשה ארץ זבת חלב ודבש אבל גבי תרומה ומעשר לא כתבי כלל אלא דאכתי קשה קצת מנא להו לרמב\"ם וסמ\"ג ז\"ל דרבנן דפליגי עלי' דר' יוסי הגלילי דמודו דמדאורייתא אין מביאין נימא דלית להו כלל טעמא דארץ זבת חלב ודבש כדמשמע לשון המשנה דאין לנו להוציא המשנה מפשטה אם לא מכח ראיי' ונלע\"ד דעיקר ראייתם מתוך ברייתא דספרי דתניא שם וז\"ל הברייתא ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש נאמר כאן זבת חלב ודבש ונאמר להלן זבת חלב ודבש מה להלן ארץ ה' עממין אף כאן ארץ ה' עממין ר\"י הגלילי אומר אין מביאי' בכורים מעבר לירדן שאינה ארץ זבת חלב ודבש עכ\"ל הברייתא דספרי נלע\"ד דס\"ל להרמב\"ם וסמ\"ג דאיכא בין ר' יוסי הגלילי ות\"ק דלת\"ק מביאין מדבריהם ואע\"ג דמדאורייתא פטור כדיליף לה מג\"ש ואתא ר\"י הגלילי לאוסופי דאפי' מדרבנן נמי אין מביאין כדמשמע לשון אין מביאין דמשמע אין מביאין כלל ומינה נלמוד פי' המשנה דפ\"ק דבכורים דודאי רבנן דר' יוסי נמי מודו דמדאורייתא אין מביאין כמו שכתב הסמ\"ג דפשיטא דת\"ק דפליג אר' יוסי הגלילי במתני' דפ\"ק דבכורים ות\"ק דר' יוסי הגלילי דברייתא דספרי חדא היא וחדא מילתא קאמרי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"מ אומר אפילו שנים. </b>אזיל לטעמי' ואע\"ג דתנא לי' לעיל אורחי' דתנא למיתני הכי א\"נ דלכתחלה נמי קורא דומיא דשלש לת\"ק. וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בחדושיו שם פ' הספינה וא\"ת תרי בבכורים למה לי דהא מדקתני הקונה ב' אילנות מביא ואינו קורא מכלל דשלשה קורא איכא למימר דילמא הוא הדין לשלשה וקמ\"ל דאפי' בשנים מביא א\"נ להודיעך כחו דר\"מ לפיכך חזר ושנה אחרת ומיהו אם הי' שונה זו בלבד תחלה דקתני שלשה קורא ר\"מ אומר אפילו שנים לא הי' צריך לדבר אחר אלא ניחא לי' למיתנינהו לכולהו בהדיא ע\"כ: \n",
+                "<b>קנה אילן וקרקעו. </b>ומפ' עולא דהיינו ששה עשר אמה לכל רוח וקשה דמאי אתא לאשמועינן ונראה לפ' דדייק לן וקרקעו לומר קרקע הצריך לו ואע\"ג דהשרשים מתפשטין יותר מט\"ז ואין להקפיד אלא על מה שצריך. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר אף בעלי אריסות וכו'. </b>עיין במה שכתבתי לעיל סי' ב' בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ועוד כתב כאן דמכריח בירושלמי דמתני' דהכא באריס לעולם מיירי והיינו דקתני הכא בעלי אריסות וחכירות ולא תני אריסין וחכורות כדקתני בריש פירקי' ובעלי אריסות משמע שהן בעלים באריסות דלא מצי מסלק להו ובהא הוא דפליגי ר' יהודה ורבנן ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דסבר ר' יהודה אריס וחוכר יש לו קנין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה בדוי הוא ולפי דבריו הי' ראוי שר\"י יחלוק לעיל משנה ב' האריסין וכו' ובירושלמי אינו אומר כן אלא יש שם מחלוקת בדבר אם מדבר בחכירות בתי אבות כלומר חכירין או אריסין שיש להם קרקע זו בחכירות לעולם והרי הם כשותפין בקרקע אבל סתם חוכר לא ומ\"ד דלא מיירי אלא בבעלי החכירות והאריסות כלומר המחכיר שהקרקע שלו וצ\"ע היאך יביא הרי אין לו בפירות כלל ואפשר לומר שלמ\"ד שחייבים להביא א\"כ צריך הוא החוכר להניחו לקחת בכורים מן השדה ואפילו חכר סתם הוי כאילו פירש עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התרומה והבכורים וכו'. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דנוטלין לידים לחולין ולמעשר כתבנוהו שם פ' אין דורשין. ועיין במ\"ש בשם רש\"י ז\"ל בס\"פ שני דחלה. ופירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל התרומה מפ' בירושלמי דבין טהורה ובין טמאה קאמר דחייבים מיתה הזרים ול\"ש טהורים ולא שנא טמאים כולם חייבין והבכורים זר האוכלן ל\"ש טהור וטמא בטהורים ול\"ש טהור וטמא בטמאים במיתה וכהן האוכל תרומה טהורה בטומאת הגוף פליגי אמוראי בירושלמי איכא מ\"ד דאפי' לכהנים בכרת כדמשמע פשטי' דקרא ואיכא מ\"ד דוקא בזרים הוא דכתיב ע\"כ: \n",
+                "<b>וחייבין עליהם מיתה וחומש. </b>הקשה רבינו שמשון ז\"ל דבתוספתא קתני דתרומה מדמעת וחייבין עליהם מיתה וחומש מה שא\"כ בבכורים ותירץ הוא ז\"ל דהתם מיירי בקריאת שם בעלמא קודם שהביאן לעזרה ומתני' דהכא דחייבים עליהם מיתה וחומש לאחר שבאו לעזרה ואפי' קודם קריאה ותנופה דלא מעכבי ע\"כ: \n",
+                "<b>ואסורין לזרים. </b>למר ה\"ק ואיסורן דתנן לעיל דיש בה מיתה היינו לזרים ולפעמים אפי' כל שהוא ולזרים ולמר רישא בין לכהנים בין לזרים והיינו בטמאים והתרומה טהורה אבל טמא שאכל טמא וטהור שאכל טמא אין איסורן שוה ולזרים אסורין בשוה דעל כולן יש בהן מיתה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתבו התוס' בפ' הזהב ואסורה לזרים אין לפ' דאתא לאשמועי' דאסורה אפי' ע\"י פדיון דבפ' הערל אמרי' אין לה פדיון שיירי' ע\"כ. וכן כתבו ג\"כ שם פ' הערל (יבמות דף ע\"ג) וכתבו עוד בשם הערוך בערך טעם דאסורין לזרים איצטריך לחצי שיעור למ\"ד מדרבנן ולמ\"ד מדאורייתא ע\"כ: \n",
+                "<b>והן נכסי כהן. </b>לכל מאי דתנן בסוף מכלתין ולקדש בהן את האשה וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל למעוטי שביעית ומעשר שני דאין יכול להוציא הדמים אלא במידי דאכילה אבל אין הכי נמי דהמזיק מתנות כהונה מקמי דאתו ליד כהן שהשליכן לאור או לים פטור דממון שאין לו תובעין הוא וכן לענין הדלקה בטומאה מפ' בירושלמי דלא שוו בכורים לתרומה דתרומה טמאה מדליקין בה מה שא\"כ בבכורים והטעם דקדשי מקדש הן: \n",
+                "<b>ועולין בא' ומאה. </b>כדילפינן מקראי בירושלמי דערלה פ' שני וכן גבי פרוסה של לחם הפנים דינם הכי ובפחות ממאה אין עולין לזר והתם קתני דשניהם צריך להרים: \n",
+                "<b>וטעונין רחיצת ידים. </b>אפי' אם אוכל פירות לפי שהשני עושה שלישי בתרומה וידים גזרו עליהם להיות שניות ואם לא נטל ידיו פוסלות את התרומה והבכורים ובדין הוא דליתני דשלישי פסול בהן אלא דבכלל הך בבא ניהו: \n",
+                "<b>והערב שמש. </b>אם נטמא טומאה דאורייתא וטבל אינו אוכל בתרומה ובכורים עד שיעריב שמשו דאילו טומאה דרבנן לא בעיא הערב שמש כדאיתא בפי\"א דמסכת פרה ואיתה נמי בחגיגה פ' שני: \n",
+                "<b>מה שא\"כ במעשר. </b>במעשר שני אין בו לא מיתה ולא חומש וכל עצמו נאכל לזרים וחומש דמוסיף בפדיונו לא מיירי הכא דאין לתרומה פדיון. ונכסי כהן נמי לא הוי לקנות בדמיו עבדים וקרקעות דלא ניתן אלא לאכילה ושתיי' ולקדש בו את האשה פלוגתא דר\"מ ור' יהודה פ' שני דקדושין וקיימא לן כר\"מ דממון גבוה הוא ואפי' בדיעבד נמי לא קידש ולא בעינן אחד ומאה אלא דבטל ברוב [הגהה כתב הרשב\"א ז\"ל בתשובותיו בסי' רע\"א מה שאין כן במעשר פרישו בפ' הזהב דבטל ברוב ופי' רש\"י ז\"ל בטל ברוב דלא בעי א' ומאה ונראה מלשונו דס' כשאר האיסורין מיהא בעי ואינו מחוור בעיני דא\"כ הל\"ל משא\"כ במעשר דבטל בששים דאילו ברוב כלומר ברביית שיעור אף תרומה ובכורים כן בטלים ברביית א' ומאה על כן נראה לי דברוב ממש קאמר כלומר חד בתרי ומכאן נראית לי ראי' לדברי האומרים דיבש ביבש חד בתרי בטל ע\"כ:] כדתניא בתוספתא וכגון שאין בו ש\"פ דלית לי' פדיון ומיירי דנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ובתוספתא מפ' גוונא אחרינא דבטל ברוב כגון שנכנס לירושלם ומפ' בפ' הזהב דנפול מחיצות דלאו בר אכילה הוא ולאו בר פדיי' הוא דקלטוה מחיצות דאי לאו הכי הוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל ואין טעון רחיצת ידי' שאין השני פוסל בו לעשות שלישי. ואינו טעון הערב שמש אפי' לטומאה דאורייתא דתנן טבל ועלה אוכל במעשר ובפ' הערל נפקא לן מקרא דכתיב ולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים הא רחץ טהור ובמעשר שני מוקי לה התם ואמרי' התם דתנא ושייר דמצי למיתני ונוהגין בכל שני שבוע ואין להם פדיון מה שא\"כ במעשר והא דמשמע ממתני' דמעשר שני לא בעי נטילת ידים בירושלמי מפ' לה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ועיין בהר\"ן ז\"ל פ' גיד הנשה דף תשי\"ד ותוסיף לקח טוב: \n",
+                "<b>מה שאין כן. </b>מלת כן מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל ממתני' וממתני' דסי' ב' וג' מרישא וסיפא וכמו שאינה בסימן ד' אכן כתב ס\"א גרסי' כן ע\"כ. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן רפ\"ט דקשיא לך בפ' שני דבכורים דקא מני ואזיל שיש בתרומה ובכורים משא\"כ במעשר ויש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה וקא מני ואזיל מה שיש בזה ואין בזה וכיון שכן הול\"ל נמי יש במעשר משא\"כ בתרומה ובכורים שהמעשר נפדה חוץ לירושלם תשובה יכול אני לתרץ לפי קושייתך דחומרי דמעשר לא קתני וכדאיתא בפ' הזהב ביש בתרומה ובכורים שעולין בא' ומאה משא\"כ במעשר ופרישו שאין כן במעשר שבטל ברוב ואקשי' ודילמא משא\"כ במעשר דלא בטיל כלל ודחינן גבי תרומה חומרי דתרומה קתני קולי דתרומה לא קתני ואע\"ג דאקשי' התם וקילי דתרומה לא קתני והא קתני והן נכסי כהן אפשר דהתם קתני האי קולא משום דבעי לאשמועינן הא דצריכא טובא לאשמועינן דהן נכסיו אפילו לקנות בהן בהמה טמאה ועבדים ושפחות ואפי' ס\"ת וכדאיתא בפ' בתרא דבכורים אבל במעשר קולי דתרומה דמפורש בתורה לא קתני אלא דעדיין אפשר לך להקשות ליתני יש במעשר שאם נטמא פודין אותו אפי' בירושלם כדר' אלעזר דא\"ר אלעזר מנין למעשר שניטמא שפודין אותו אפי' בירושלם שנאמר כי לא תוכל שאתו ואין שאת אלא אכילה שנאמר וישא משאות מאת פניו אליהם ומשמע שחייב לפדותו כדי לאכול דמי פדיונו בתורת מעשר ויש לי לומר דפדיון לא קתני לפי שפדיונו הרי הוא כגוף המעשר להביאו לירושלם ולאכלו שם ולא חייבה התורה להביא גופו של המעשר ממש אלא הוא או פדיונו והיינו דקתני ביש במעשר ובכורים משא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים טעונין הבאת מקום ואם איתא המעשר פעמים שאינו טעון הבאת מקום וה\"ד כגון שנפדה אלא שפדיונו היינו מעשר ולדידי קשיא לי הא דקתני התם יש בבכורי' משא\"כ בתרומה ובמעשר שהבכורי' נקנין במחובר לקרקע כלומר שאין התרומה והמעשר אלא בתלוש וקשיא לי והתניא ומייתי לה בקדושין פ' האומר פירות ערוגה זו מחוברין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו תלושין לא אמר כלום אבל אמר לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימין וניחא לי דבכורים נקנין במחובר לקרקע מיד משא\"כ בתרומה אלא באומר לכשיתלשו ונתלשו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואסורין לאונן ור\"ש מתיר. </b>בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ו) אמרי' דר' יוסי הגלילי ס\"ל כר\"ש: \n",
+                "<b>וחייבין בביעור. </b>בפסח של שנה רביעית ובשנה שביעית הי' הביעור כדתנן בפ' בתרא דמעשר שני ואע\"ג דבכורים נתנין בכל שנה ושנה אין צריך רק ליתנם לכהנים והכהן יכול לשמרם כל זמן שירצה עד שעת הביעור אבל בשעת הביעור בזמנו צריך לבערם מן העולם בכל מקום שהן ואפי' הכהן עצמו אם לא אכלן עדיין מה שאין כן בתרומה דלא בעיא ביעור ואלו בכורים ומעשר שני בין הנוטלם בין הנותנם דהיינו בעלים חייבין בביעור ובודוי כדמפ' בירושלמי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לשון המתחיל אל יאכל בירושלים וכו' אמר המלקט נלע\"ד להגי' מליאכל בירושלם או כולו דבור אחד משוך עם מה שלמעלה הימנו וצריך להיות אלא יאכלו בירושלם כלומר וכו'. ובמה שפירש ר\"ע ז\"ל אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אינם אוסרין בכל שהוא הואיל ויש טורח להעלותן וכו' אמר המלקט זהו שלא כפירוש רש\"י וה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל ואסורין בכל שהן וכו' האי אסורין כמו אוסרין כדמפ' בירושלמי כלומר לענין שלא לאכול אלא בירושלם אוסרין בכל שהן דאפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שיש לו מתירין דאפשר להעלותו לירושלם והא דתנן לעיל דבכורים עולין בא' ומאה כשנתערבו בחולין דלענין זרים לאו דבר שיש לו מתירין הוא והכא בבכורים שנתערבו בתרומה דליכא אלא איסור מחיצות ויש לאסור דיש לו מתירין בירושלם וכן הגדולין אסורין מלאכול בירושלם אלא יעלם ויאכלם בירושלם והמעשר אם לא ירצה להעלותו יפדה אותו בזמן זרען כדתנן בפ\"ט דתרומות. אף לזרים ולבהמה אין זה דברי חכמים אלא מילתי' דר\"ש [הגהה עיין בספר כריתות בלשון למודים שער ב':] והכי אמרי' בירושלמי כיני מתני' ואף לזרים ולבהמה ר\"ש מתיר והתם איתא דרבנן מודו לי' לר\"ש דבמקום שהן מותרין כגון בירושלם מותרין אף לזרים ולבהמה ומשום בכורים נקט זרים ומייתי התם להאי מילתא ראיי' מן ברייתא ע\"כ בקיצור. ובסוף דבריו כתב וי\"מ דמתני' מיירי בשנתערבו בירושלם או נזרעו בירושלם ומחלקין בין בירושלם בין לחוץ לירושלם ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש ואומרו אף לזרים אף לבהמה רוצה בו כי מה שנתערב בו הבכורים בכל שהוא אסור לזרים ולא נאמר כיון שהוא אסור לזרים יהי' דינו כמו דבר שאין לו מתירין ויעלה בא' ומאה כשנתערב בירושלם והודיענו שזה אסור אע\"פ שהוא כן והוא אומרו אף לזרים והשיעור [הגהה כזה הפירוש הכריח בתי\"ט:] אע\"פ שהוא אסור לזרים אוסר בכל שהוא וכמו כן המעורב ממעשר שני אע\"פ שהוא אסור להאכילו לבהמה והיו אלו החולין קודם התערובות מותרות לבהמה לא נאמר שזו התערובת חזר כמו דבר שאין לו מתירין ועולה אלא לעולם מעשר שני ובכורים כשנתערב בהן שום דבר בירושלם אינו עולה בשום פנים כיון שיכול לאכלו שם בקדושה והוא אמרם עשו ירושלם כדבר שיש לו מתירין דגם היא ירושלם אוסרת בכל שהוא כמותם ע\"כ וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פירוש זו הבית בשביל היא כלומר בשביל שנכנסו תוך מחיצות ירושלם כלומר כיון שנכנסו מעשר שני ובכורים תוך ירושלם ויצאו אוסרין תערובתן מלאכלן חוץ לחומה אלא בירושלם וירושלם סבת האיסור דלא מצי למפרקי' למעשר שני דקלטוה מחיצות דאם לא היה נכנס הי' נפדה. כל שהן מפ' בירושלמי דלאו אפי' שאין בו ש\"פ קאמר אלא בין סאה דעלי' בין שאר סאין כלומר דאפי' שהעלה סאה של בכורים שנפלה לתוך ק' של חולין שהמאה שרו לזרים ואותה הסאה דנתנת לכהן שנתערבה ואפי' באלף אותו התערובת טעון מחיצה ול\"מ תערובת הסאה אלא אפי' המאה דנאכלות לזרים שנתערבו ואפי' באלף אין נאכלות אלא תוך ירושלם מטעם דבר שיש לו מתירין דקיימא לן בפ\"ק דביצה דאפי' באלף לא בטיל והא דתנן לעיל דמעשר שני לא בעינן אחד ומאה ובטל ברובא הא אוקימנא לה כשנטמא דלית לי' תקנתא באכילה ואין בו ש\"פ דלית בי' פדיון א\"נ שנכנס לירושלם ונפול מחיצות ונקטינן מסוגיא דבירושלמי דר\"ש פליג ארבנן בבכורים בגדולין ובתערובת דאינם טעונין לא מחיצה ולא הנייה [הגהה נראה צ\"ל אנייה או אנינה לשון אנינות:] והיינו במאה סאין אבל לא בסאה דהעלאה ובמעשר שני בגדולין פליג ולא בתערובת ותוך החומה דכ\"ע שרו גבי בכורים בגדולין בין זרים בין בהמה ובחוץ לחומה אחר שנכנסו הוא דפליגי דרבנן בעו מחיצה ור\"ש לא בעי מחיצה דהא מחיצה אתרעאי והיינו דאמרי' כיני מתני' ואוסרין עירוביהן ואף לאחר עלייה מלאכול בירושלם ור\"ש מתיר דהיינו עירובין דבכורים וגדוליהן דשניהם אסורין לאכול בירושלם ור\"ש מתיר בשניהם במעשר שני ובכורים וכי תנן אף לזרים אף לבהמה ה\"ק טעמא דר\"ש דשרי בגדולין בשניהם מטעם דאף לזרים ואף לבהמה שרו כ\"ע הוא דהתיר ורבינו שמשון ז\"ל לא ביאר בזו הסוגיא כלל ותמהני עליו. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>וגדוליהן אסורין מלאכול בירושלם. </b>גם זו הבי\"ת בשביל קאמר בשביל שיש להם התר אכילה בתוך ירושלם אסורין מלאכול חוץ לירושלם ואינם נאכלים אלא בירושלם ובירושלמי פריך דהא תנן בפ\"ט דמסכת תרומות גדולי הקדש ומעשר שני חולין וכן נמי בכורים ומסיק דמתני' דהכא באיסור מחיצה והך דהתם דגדוליו מותרין בהיתר זרות אי נמי לענין דשרו בירושלים לבהמה קאמר התם גדוליו חולין אבל מחיצה בעי משום דמי זרען. וכתבו תוס' ז\"ל פ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד) וזה לשונם הקשה ה\"ר משה נברייש דהיכי קתני ויש במעשר ובכורים מה שא\"כ בתרומה שהמעשר והבכורים גדוליהן אסורין לאכול בירושלם אף לזרים ולבהמה מה שא\"כ בתרומה משמע דגדולי תרומה שרו לזרים מיהו בלאו הכי לא אתי שפיר לישנא אף לזרים דאדרבה אף לכהנים מיבעי לי' למימר ונראה דזרים דקתני היינו עובדי כוכבים וכן משמע בירושלמי ע\"כ. ור\"ע ז\"ל נראה שקיצר פי' הרמב\"ם ז\"ל שהעתקתי לעיל ותפסו לעיקר דזרים נקט משום בכורים ובהמה משום מעשר ועיין ברבינו שלמה לוריא ז\"ל שם דף ל\"ד שכתב דהני בעלי התוס' נראה להם דוחק לפרש כפירוש הרמב\"ם ז\"ל דקאי חד אבכורים וחד אמעשר ומש\"ה פירשו מה שפירשו עיין שם. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל וצריך ליישב מאי מה שא\"כ בתרומה דאי משום דגדולי תרומה שרו חוץ לירושלם אפי' תרומה עצמה שריא ולא שייך לענין זה למיתני מה שא\"כ בתרומה דכבר תנא לי' טעונין הבאת מקום וי\"ל משום דהנך במקום שגדוליהן חולין לכל דבר משכחת בהו איסורא כגון מלאכול בירושלם מה שא\"כ בתרומה דבמקום שגדוליהן חולין כגון גדולי גדולין בדבר שזרעו כלה לא משכחת בהו שום איסור וכי ה\"ג הוו אוסרין בכל שהן דאע\"ג דזה וזה שנתערבו עולין בא' ומאה מכל מקום משכחת בבכורים שאוסרין בכל שהן דנתערבו בתרומה אבל בתרומה לא משכחת בשום מקום שאוסרת בכל שהוא ויותר נכון לתרץ [אין זה מפירוש ה\"ר שמשון ז\"ל] דאין ירושלים גורמת לה ולא לגדולי' ולא לעירובי' איסור ושרי להאכילה לבהמה ולזרים לכ\"ע ובפ' הערל אמרי' דשייר אוכלן בטומאת עצמן לוקה ואסור לבער מהן בטומאה מה שא\"כ בתרומה ע\"כ. ועיין במה שכתבתי בפ\"ט דתרומות סימן ד': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוסרין את הגרן. </b>משנגמרה מלאכתו דקרוי גרן ההיא שעתא ותרומה שתרם ממנו קבעא ואסור באכילת עראי כדאיתא בירוש' פ' מי שהי' עובר במה אנן קיימין אם בכרי שנתמרח דברי הכל אסור ומעשר שני אם הקדימו בכרי ודאי קבע ומעשר ראשון נמי אית לי' האי דינא אלא דמתני' תני מעשר סתם דהיינו מעשר שני דהוא בר זוגי' דבכורים ובירוש' קשיא לי' במעשר היכי משכחת לה דאסר שהתרומה לעולם קודמת ומשני דהקדימו בכרי והכי היא עיקר הגרסא בירוש' ול\"ג שהקדימו בשבלים וטעות סופרים הוא דשמעתין דפ' הי' עובר קשיא עלי' והתם אמרי' דאפי' תרומה נמי לא קבעא לרבנן אי לא נגמרה מלאכתו ועוד דגרן קתני וגרן נגמרה הוא כדגן מן הגרן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון ז\"ל הביא גרסת הירושלמי כדאיתה בכל דוכתא שהקדימו בשבלים ע\"ש: \n",
+                "<b>ויש להם שיעור וכו'. </b>מתני' דלא כר\"ש שהוא סובר בכורים אחד מששים וכמו שכתבתי לקמן ר\"פ בתרא ופסקו להלכה הרמב\"ם ז\"ל שם פ' שני סי' י\"ז: \n",
+                "<b>ונוהגין בכל הפירות. </b>לדברי הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"א דהלכות תרומות אתי שפיר דמדאורייתא קתני לה ולשאר מפרשים מדרבנן קתני לה עיין במ\"ש בפ\"ק דמעשרות: \n",
+                "<b>בפני הבית ושלא בפני הבית. </b>כר' יוסי דפ' הערל דאמר ירושה ראשונה ושני' יש להן שלישית אין להן ולא בטלה קדושת הארץ. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ובאריסין. </b>דלא כר' יהודה. עיין לעיל פ\"ק ראש הפרק וסוף הפרק: \n",
+                "<b>ובגזלן. </b>והוא דנתייאשו הבעלים כדמשמע בירושלמי פ\"ק דמכלתין והתם מפ' דאי האי גזלן דמתני' בלא יאוש מיירי לאיזה ענין תנינן הרי אלו בתרומה ובמעשר מה שא\"כ בבכורים דבגזלה שלא נתיאשו הבעלים ממנה אפי' בתרומה ובמעשר נמי לא עשה ולא כלום ומשני דאפשר לפירות לצאת בלא בכורים ואי אפשר לפירות לצאת בלא תרומה ומעשר דמעשר ותרומה טובלין בגרן ואפי' בלא קריאת שם הילכך אי אפשר להפקיעם מידי תרומה ומעשר כל מי שיבוא לאכלן וכגון דמחלו שניהם הבעלים והגזלן לו ואע\"ג דשניהם אינם יכולין להקדיש מ\"מ שם טבל לא פקע ואהכי תנן דנוהגין בסקריקין ובגזלן אבל בכורים אינם טובלין את הגרן ואפשר למיכל מן הפירות קודם הפרשתן כל זמן שלא קרא שם יכול לאכלן כולן אלא דקא מבטל עשה הלכך יכול להפקיען מידי בכורים וקיימא מתני' בלא יאוש ונוהגין בסקריקון ובגזלן דקתני לא שהסקריקון והגזלן יכולין לתרום דקיימא לן כר' יוחנן דאמר אפי' הבעלים אין תרומתן תרומה אלא מאן דאתי לידיה מינייהו לא מצי אכיל בלא תרומה דלא מצינן לאפקועה אבל בכורים מצינן לאפקועינהו ע\"כ: \n",
+                "<b>מה שאין כן בבכורים. </b>דאין אוסרין את הגרן דאפי' הפריש בכורים לא קבעי. ואין להם שיעור כדתני סיפא עושה אדם כל שדהו בכורים ואין נוהגין אלא בז' המינים ואין נוהגין אלא בפני הבית דכתיב תביא בית ה' אלקיך ותנן נמי בפ' בתרא דשקלים דאפי' הקדישן בזמן הזה לא קדשו ואין נוהגין באריסין כדתנן פ\"ק דבעינן כל גדולין מאדמתך. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נקנין במחובר לקרקע. </b>כדתנן לקמן יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה קושרה בגמי ואומר הרי אלו בכורים ומפ' ר\"ש בתוספתא דאע\"פ שקרא להן שם במחובר אין חייבי' עליהן עד אחר תלישה והיינו טעמי' דלקמן דאמר צריך לקרוא להן שם בתלוש ושמא היינו טעמא דר\"ש דאזיל לטעמי' דתרומה קרנהו רחמנא וקריאת שם תרומה בתלוש ולרבנן בקריאת שם במחובר זר האוכלן חייב. עיין במתני' דריש פירקין. ועושה אדם כל שדהו בכורים. בירושלמי דכתיב וראשית כל בכורי כל. מה שאין כן בתרומה ובמעשר דאי קרא שם במחובר בתרומה ובמעשר לא מהני דדריש בספרי ממנו ולא מן המחובר והאי קרא בתלוש מיירי ועל כרחין אתי למימר דאפי' בדיעבד נמי אסור דאי משום לכתחלה אתא תיפוק לי משום דכתיב דגנך ומחובר לאו דגן הוא אלא ש\"מ דפסול ואפי' בדיעבד במחובר וההיא דמעשר שהקדימו בשבלין דמהני בדיעבד בתלוש מיירי וקודם מירוח כן פי' ר\"י ז\"ל בפ' האומר דקדושין. ואין אדם עושה כל שדהו תרומה דתנן פ\"ק דחלה האומר כל גרני תרומה לא אמר כלום. ואין חייב באחריותן דהכהן עצמו מיטפל בהן ותניא נמי אין מביאין תרומה מגרן לעיר ומן המדבר לישוב ובמקום שחיה ובהמה אוכלין התקינו שיהא מביא ונוטל שכרו מפני חלול השם כדאיתא בתוספתא דתרומות פ' חמישי ובהא נמי תנא ושייר דטעונין קריאה הבעלים וראיית פנים בעזרה והשתחוואה ואפי' שליח ואפוטרופוס מה שא\"כ בתרומה ובמעשר. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ותנופה. </b>סתמא כר' אליעזר בן יעקב דפ' כל המנחות באות מצה דהלכה כמותו: \n",
+                "<b>ולינה. </b>ירושלמי א\"ר יונה הדא דתימא בשאין עמהן קרבן כגון שהביאן שלוחו דמביא ואינו קורא אבל יש עמהן קרבן בלא כך טעון לינה מחמת הקרבן דבקרבן איכא ראיית פנים והשליח אע\"ג דלא הביא קרבן מ\"מ טעון תנופה עם יד הכהן וא\"כ לדידי' נמי איכא ראיית פנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תרומת מעשר וכו'. </b>וגרסי' התם בירושלמי דתרומות ר\"פ שני כל התורה כולה למידה ומלמדת חוץ מתרומת מעשר שמלמדת ואינה למידה דבתרומת מעשר כתיב ממנו פי' מן המוקף ומוקמינן לה בתרומה גדולה אבל תרומת מעשר נטלת מן התורה שלא מן המוקף דכתיב בה מכל מעשרותיכם אחד ביהודה ואחד בגליל ע\"כ. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' ר\"ץ שאלת מ\"ש תרומת מעשר שנטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף מתרומה גדולה תשובה תחלת כל דבר צריך אתה לדעת דאפי' תרומה נטלת דבר תורה מן הטהור על הטמא אלא מדרבנן אין תורמין לכתחלה ואם תרם תרומתו תרומה כדתנן בר\"פ שני דתרומות ואפי' תרם מן הטמא על הטהור תרומתו תרומה דבר תורה אלא דלכתחלה אסרו מדרבנן ובירוש' מפ' ר' יוחנן בשם ר' ינאי משום דכתיב ונחשב לכם תרומתכם כדגן מן הגרן וכמלאה מן היקב מה גרן אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור פי' מה שפוטר את הגרן דהיינו חטה א' אי אפשר להיות מקצת החטה טמאה ומקצתה טהורה כך לעולם יהא תורם ממה שהוא כמוהו כלומר מן הטהור על הטהור ומן הטמא על הטמא ופרי' התם מעתה לא תהא תרומתו תרומה ומשני ממנו אמר רחמנא דכתיב ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן מ\"מ וכתב ר\"ש ז\"ל דהאי דרשא אסמכתא בעלמא היא ועיקר טעמא משום דבעי מוקף וגזרי' שמא יתרום שלא מן המוקף משום דמסתפי דילמא נגע טהור בטמא תדע מדקאמר תרומת מעשר נטלת מן הטהור על הטמא והשתא מ\"ש תרומת מעשר מתרומה גדולה אלא ודאי טעמא משום דתרומה גדולה אינה נטלת אלא מן המוקף ותרומת מעשר אינה צריכה מוקף עוד תדע דכי כתיב מוקף בקרא לאו בתרומת מעשר כתיב דגרסי' בירושלמי פ' שני דתרומות מכל חלבו את מקדשו ממנו תרומת מעשר למדה על תרומה גדולה שנטלת מן המוקף והיא נטלת שלא מן המוקף ומנין שנטלת שלא מן המוקף מכל מעשרותיכם מכל מעשרותיכם אפי' א' ביהודה וא' בגליל וממה שאתה צריך לדעת דתרי גווני מוקף יש חד שיהא מוקף לו ונוגע בו וחד אע\"פ שאינו נוגע אלא ששניהם לפניו ומוקף דתרומה גדולה כעין נוגע מגזרת הכתוב מדכתיב ממני ובתרומת מעשר דבר תורה נטלת אפי' אינם מוקפין לא בנגיעה ולא בפניו וכדדרשינן מכל מעשרותיכם אפי' אחד ביהודה וא' בגליל אלא דמדרבנן צריך תרומת מעשר לכתחלה מוקף שיהו שניהם בפניו דחיישי' דשמא נאבד ותורם מזה על זה על מה שנאבד והיינו דבשלהי פ' כל הגט פרכינן על תרומת מעשר וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ודברים אלו ארוכין אלא שזהו קצרן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>בשתי דרכים </b>גרסי' דתרומה לשון נקבה ותני דרך בלשון נקבה והכי איתא בפ\"ק דקדושין. ועיין במ\"ש במתני' דבסמוך. בשם הריטב\"א ז\"ל: \n",
+                "<b>נטלת מן הטהור על הטמא ושלא מן המוקף. </b>הקשה ר\"ת דבסוף כל הגט משמע דתרומת מעשר בעיא מוקף דפריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף ותירץ ז\"ל דמדרבנן בעיא מוקף ועיין בתוס' דפ' כל הגט (גיטין דף ל') שהקשו אי מתני' דקתני נטלת שלא מן המוקף מדאורייתא איירי הא קתני סיפא דמתני' וצריכה שיעור כתרומה ומדאורייתא לתרומה גדולה אין לה שיעור דחטה אחת פוטרת את הכרי וי\"ל דאין לה שיעור למטה אבל יש לה שיעור למעלה דאין יכול לעשות כל גרנו תרומה דבעי' ראשית ששירי' נכרין וכה\"ג איכא בריש מסכת פאה גבי אלו דברים שאין להם שיעור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ואוסרת את הגרן. </b>לאחר מירוח מלאכול אפי' אכילת עראי אע\"פ שהפריש כבר מאותו כרי תרומה גדולה מפני תרומת מעשר שבכרי אסור לאכול ממנו עראי אח\"כ מצאתי שפירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואוסרת את הגרן לאחר מירוח אם הקדים הלוי ונטל בשבלים מעשר ראשון אע\"ג דמעשר טבול הוא כדאיתא בירוש' דפ\"ק דתרומות אין לוקין עליו עד שימרחנו הלוי ואיהו הוא דקעביד הגרן ותרומת מעשר מפריש והכי מוקים לה התם ע\"כ וכך נ\"ל דמפ' לה נמי הכא בפירקי' דגרסי' התם זאת אומרת מעשר ראשון שהקדימו בשבלים פטור מתרומה דאי ס\"ד חייב בתרומה גדולה לא אשכחן תרומת מעשר אוסרת דתרומה גדולה הוא דאסרה אלא על כרחך פטור ותרומת מעשר הוא דאסרה ע\"כ. ותו גרסי' התם זאת אומרת שהפירות הטמאים חייבין בבכורים אע\"ג דנופץ כדאמרינן לעיל ולא מהניין מיחייב להפרישן כדתנן נטלת מן הטהור על הטמא בבכורים ורשאי הוא אבל אי מפריש מן הטמא מיני' ובי' כ\"ש דשפיר עביד ע\"כ עם פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אתרוג שוה וכו'. </b>וכתבו תוס' ז\"ל בפ\"ק דקדושין [וא\"ת השתא משמע דרבעי נוהג באתרוג א\"כ קשה מהכא למ\"ד תני כרם רבעי בריש כיצד מברכין כו']. ויש לפרש דה\"ק כרם רבעי כל היכא דמצי למיתני והיכא דלא מצי למיתני לא פליגי עלי' דלא פליגי התם לומר שלא יסבור שום תנא נטע רבעי דשמא בר מהא דאתרוג איכא פלוגתא בהדיא בשום מקום ולא נחלקו אלא לסתום המשניות דסוף מסכת מעשר שני ודשאר דוכתי לידע אי הלכתא כמאן דסבר נטע רבעי או כמאן דתני כרם רבעי וי\"מ דאפי' מאן דתני כרם רבעי מודה בשאר אילנות דמדרבנן נוהג והכא מדרבנן קאמר ונ\"מ דאי מאן דתני כרם ס\"ל דאין נטע רבעי כלל אפי' מדרבנן בארץ ישראל הלכה כמותו בחוצה לארץ דאינו נוהג כלל שם ואי מדרבנן כ\"ע מודו דנוהג בשאר אילנות ה\"ה בחו\"ל דרבעי נוהג מדרבנן ע\"כ. ובחדושי הרשב\"א ז\"ל שם פ' כיצד מברכין כתוב די\"ל דרבי חייא ור\"ש בן רבי תנאי נינהו ופליגי ע\"כ. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים גרסי' דאתרוג לשון זכר כדתנן חסר כל שהוא פסול. אתרוג אילן עצמו קרוי כן. לכל דבר בריש קדושין מפ' אמאי נקט ר' אליעזר דבר ות\"ק לשון דרך ע\"כ פירוש דמפ' התם דהא קמ\"ל דדרכי' דאתרוג כירק מה ירק דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו אף אתרוג דרכו ליגדל על כל מים ובשעת לקיטתו עשורו. ועיין במ\"ש ברפ\"ק דקדושין. וצ\"ע מניינא למעוטי מאי: \n",
+                "<b>ולשביעית. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שאם נגמר בשביעית ונכנסה השמינית ועדיין האתרוג באילן אותו האתרוג הפקר כדין פירות שביעית ע\"כ. ופירשו תוס' ז\"ל שם רפ\"ק דקדושין דלשביעית שוה לאילן פי' דבאתרוג ושאר כל אילן אזלינן לגמרי בתר חנטה דאם חנט באיסור אפי' מה שגדל בהיתר אח\"כ אסור והשתא לשביעית שוה לאילן דאי הוה כירק הוה אזלינן בתר רוב גדל וא\"ת אמאי לא חשיב שהאתרוג שוה לאילן לכלאים שאין כלאים בכרם וליחשוב שוה לאילן בד' דרכים וי\"ל דלא תני אלא דשוה לאילן לילך בתר חנטה ולירק בתר לקיטה וא\"ת אמאי לא חשיב ששוה לירק בשני דרכים כגון לענין פאה דלא מיחייב אתרוג בפאה משום דאין לקיטתו כאחת דלענין פאה בעינן לקיטתו כאחת דמהאי טעמא ממעטינן תאנה ובירק נמי אין פאה נוהגת דאינו בכלל דבר המתקיים וי\"ל כיון דאיכא אילנות טובא שאין חייבי' בפאה אלא השנויין בפ\"ק דפאה ובאילן האוג והחרובין וכו' ודומיהם לא שייך למיתני שוה לירק ומהאי טעמא נמי לא קאמר שוה לירק לענין בכורים שאין בכורים אלא מז' המינין כדאיתא בספרי ובפ\"ק דמכלתין א\"כ שוה נמי לשאר אילנות עכ\"ל ז\"ל בהגהת הלשון קצת כפי עניות דעתי. וכתב הריטב\"א ז\"ל שם בקדושי' הא דתנן אתרוג שוה לאילן בג' דרכים קתני עלה בדוכתה לערלה ולרבעי ולשביעית ופי' רש\"י ז\"ל (שם בסוכה) שערלה ורבעי נוהגין בו כאילן והולכין בו לענין שביעית בתר חנטה כאילן ולא בתר לקיטה כירק והקשו עליו בתוס' א\"כ דכולהו דיני דאתרוג דשוה לאילן או לירק קתני ליתני נמי לשכחה ופאה שאין נוהגת בו כירק לפי שאין לקיטתו כאחת וכדממעטי' מהאי טעמא תאנה ואת\"ל דס\"ל להאי תנא דפאה ושכחה נוהגין בו כאילן ליתני שנוהגים בו כאילן ולאו קושיא היא דלא שייך למיתני שוה לאילן אלא במידי דליתי' בירק כלל אלא באילן ולא שייך למיתני שוה לירק אלא במידי דליתי' אלא בירר ולא באילן והכא זימנין דפאה ושכחה אינה נוהגת באילן כמו תאנה וכיוצא בו שאין לקיטתן כאחת ואיכא נמי ירק שנוהגים בו פאה ושכחה כגון מלבנות בצלים ואיכא נמי ה' המינין של תבואה דלא הוו אילן ונוהגים בהן מיהו הא קשיא אמאי לא קתני שאינו כלאים בכרם כאילן וכן שר\"ה שלו שבט כאילן ונ\"ל דלא קתני אלא דברים שנחלקו בהן ובמס' ר\"ה פירש\"י ז\"ל דה\"ק לערלה ולרבעי ולשביעית שהולכים בשלשתן אחר חנטה כאילן ולא אתא לפרושי דיני אתרוג השוה לאילן אלא דין חנטה זו בלבד משום דבעי למיתני דלגבי מעשר אזלינן בתר לקיטה כירק הא בכל שאר מילי פשיטא מילתא דדיני' כאילן ואע\"ג דחנטה דרך אחד הוא כיון שבא על עניינים חלוקים שפיר שייך למימר בג' דרכים וקמא עיקר והא דלא מייתינן הכא רישא דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשתי דרכים ולתרומה בדרך א' משום דמצי לשנויי דמשום דבעי למיתני סיפא דרכים תנא נמי רישא דרכים ובאידך תירוצא דאסיקנא דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים מיתרצא נמי הא ממילא עכ\"ל ז\"ל. ועיין עליו במה שכתבתי בראש פ\"ק דקדושין. ובתוס' רי\"ד כתוב שם ולירק בדרך אחד שבשעת לקיטתו עישורו אי קשיא דהא אמרי' בפ\"ק דר\"ה אע\"פ שבשעת לקיטתו עישורו ר\"ה שלו תשרי וא\"כ גבי מעשר נמי יש בהן חילוק דירק ר\"ה שלו תשרי כדאמרי' התם ואתרוג ר\"ה שלו שבט והי' לו לחלק גבי מעשר גופי' תשובה הרבה חילוקים יש ביניהם בלא זה שהירק כלאים בכרם והאתרוג אינו כלאים בכרם ועל האתרוג מברכי' בורא פרי העץ ועל הירק בורא פרי האדמה אלא התנא לא בא למנות חילוקיהן אלא זה בא לומר אע\"ג דכל אילנות אזלי בחר חנטה לכל דבריהם האתרוג אינו כן אלא שוה לאילן לילך בתר חנטה לענין ערלה ורבעי ושביעית ושוה לירק לילך בתר לקיטה לענין מעשר מה שאין כן בשאר אילנות ושאר חילוקיהן אינם תלויים בעבור זה לא שנאם ע\"כ: \n",
+                "<b>ולירק בדרך אחד שבשעת. </b>מלות בדרך אחד מחקן הח' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב שבכל הספרים לא מצא מלות הללו [הגהה לשון ספר הלבוש ביורה דעה סי' של\"א סעיף קכ\"ו הירק בשעת לקיטתו עשורו מפני שהוא גדל על כל מים ויונק לחות בכל עת עד שלוקט אותו לפיכך אם נלקט וכו' עד וכן באתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת לפיכך הולכין אחר לקיטתו למעשר כיצד וכו' ע\"כ:]: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר אתרוג שוה וכו'. </b>כך מצאתי מוגה וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' כן ואם האמת הוא כן צ\"ע אמאי איצטריך למיהדר למיתניי' דהא אמילתי' דת\"ק קאי ר' אליעזר. וגרסי' ר' אליעזר ביו\"ד. וכתב ריב\"ם ז\"ל רבותינו חזרו ונמנו אתרוג בתר לקיטה בין לשביעית בין למעשרות פי' בין לשביעית כדתנן ושאר כל פירות האילן כעונתן למעשרות כך עונתן לשביעית ע\"כ וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל ג\"כ. והכי איתה להאי ברייתא בפ' לולב הגזול (סוכה דף מ') וכתבתי' שם במקומה. ואיתה נמי בפ\"ק דר\"ה דף ט\"ו. והכי תניא לה התם ואיתה בתוספתא דשביעית א\"ר יוסי העיד אבטולמוס משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית ורבותינו נמנו באושא וגמרו אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית ע\"כ פי' אבטולמוס ס\"ל כר\"ג ושלש מחלוקות בדבר ור\"ש אית לי' סברא רביעית שם בפ\"ק דר\"ה וכמו שכתבתי שם בסוכה פ' לולב הגזול סימן י\"א: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שוה לדם בהמה להכשיר את הזרעים. </b>דגבי בהמה כתיב על הארץ תשפכנו כמים ובדם אדם נמי כתיב ודם חללים ישתה ובפ' בתרא דמסכת מכשירין פליגי תנאי אי דוקא דם חללים הוא דמכשיר או אפי' דם המת אבל לענין איסור כרת דאכילת דם אין בו אלא אם הוא בככר גוררו מדרבנן דלעוף ולבהמה כתיב. וכתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' ודם השרץ חסר למ\"ד ורוצה לומר ולדם שרץ ג\"כ שוה שאין חייבין עליו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כוי יש בו דרכים וכו'. </b>והגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל ויש בו דרכים שוה לחי' ולבהמה ויש בו דרכים שאינו שוה לא לחי' ולא לבהמה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כוי נחלקו בו חכמי ישראל וכו'. אמר המלקט בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ') ומאן דס\"ל התם דבריה בפני עצמה הוא ס\"ל דאין חי' מתעברת מבהמה ולא בהמה מחי' חוץ מר' אליעזר ומחלוקתו דבסמוך דס\"ל דבהמה מתעברת מחי' או איפכא ורשב\"ג ס\"ל התם בברייתא דמין בהמה הוא ודאי ושל בית דושאי היו מגדלין מהם עדרים עדרים וכתבו שם תוס' ז\"ל דמאן דס\"ל דאיל הבר הוא ס\"ל דודאי חי' הוא ושוחטין אותו ביום טוב ומכסין את דמו ופליג אמתני' ע\"כ והרמב\"ם ז\"ל פי' כוי הוא מין מורכב מן העז ומן הצבי וכן אמרו כוי ברי' בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין בהמה או חיה הוא ע\"כ. אכן בפ\"ט דהלכות בכורים כתב סתם והכוי אע\"פ שהוא ספק מפרישין ממנו כל המתנות ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת דרכים הרביעית ברוב ספרים ל\"ג לה וכן גבי תוספתא דאנדרוגינוס: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחלבו מטמא טומאת נבלה כחיה. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וטומאתו בספק והמיטמא בו אם נכנס למקדש אינו חייב כרת ולא קרבן אלא קרבן מספק ע\"כ. ושם בחבורו לא מצאתי שהזכיר דין קרבן מספק אח\"כ מצאתי שמלות אלא קרבן נמחקו בתלמוד שהי' של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין חייבין עליו כרת. </b>פי' להביא חטאת קבועה ובירושלמי דייק הא אשם תלוי חייב ומתני' ר' אליעזר היא דלא בעי חתיכה משתי חתיכות דדריש יש אם למסורת וגבי אשם תלוי אע\"ג דקרינן מכל מצות מ\"מ מצות כתיב ודלא כרב דאמר כל שאי אפשר לעמוד על ודאו אין מביאין על ספיקו אשם תלוי וס\"ל חלוקין עליו חביריו על ר' אליעזר ודר' אליעזר ודרב בר\"פ ספק אכל. ועיין במ\"ש בפ' שני דנדה סי' ב': \n",
+                "<b>ואינו נלקח בכסף מעשר לאכול [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' לֵיאָכֵל:] בירושלם. </b>ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אפי' בשעה שהיו לוקחין בהמה לבשר תאוה כגון אליבא דר' ישמעאל משנכנסו לארץ דמ\"מ סתם בהמה ממעשר שני לזבחי שלמים היא: \n",
+                "<b>וחייב בזרוע ובלחיים ובקיבה. </b>בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע\"ט) ודף פ' מוקי לה דוקא בצבי הבא על התישה ובשה ואפי' מקצת שה קמיפלגי ר' אליעזר דפטר סבר שה ולא מקצת שה והא דתלי טעמא משום המע\"ה היינו משום דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב אם לאו כדאיתא התם ורבנן סברי שה ואפי' מקצת שה ומאי חייב בחצי מתנות ודרך אחרת נראה שיש בירושלמי. ור' אליעזר. ביו\"ד גרסי'. וכתב הר\"ן ז\"ל ר\"פ הזרוע דכוי דלרבנן חייב בכולהו מתנות לאו בצבי הבא על התישה אלא ס\"ל דכוי ברי' בפני עצמה הוא ורביי' קרא לשווי' כבהמה דתניא אם שה לרבות את הכוי אבל כוי הבא מן הצבי ומן התישה אינו חייב אלא בחצי מתנות ע\"כ בקיצור מופלג ואמר שכן למד מדברי הרמב\"ם ז\"ל שבפ\"ט דהלכות בכורים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משום כלאים עם החי'. </b>דאינו נוהג ולא חורש לא עם צבי ולא עם עז דלא כמ\"ד חוששין לזרע האב אלא שמא אין חוששין והוי או כולו צבי או כולו עז הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ומתוך פירושו ז\"ל נראה קצת שהי' גורס במתני' אם אמר הריני נזיר שאין זה חי' ובהמה [הגהה גם הר\"ס ז\"ל כתב מדברי ה\"ר שמשון ז\"ל נראה שהוא גורס שאין זה חי' ובהמה ונראה שגרסא נכונה היא דהא בחלוקה של אינו שוה לא לחי' ולא לבהמה מייתינן לה עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל מה שפי' המפרש ואפי' אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה וכו' קצת קשה למה יהא נזיר שהרי גבי אנדרוגינוס לא אמרי' כן לקמן אלא משום שהוא ודאי איש ואשה שהרי לא אמרו גבי אנדרוגינוס וטומאתו בספק כמו שאמרו כאן וחלבו וכו' כי גבי אנדרוגינוס אמרו סתם ומטמא בלובן כאנשים וכו' וכן אמרו ומטמא באודם כנשים ולא אמרו שטומאתו בספק ומה שכתב שאם אמר שזה אינו לא חי' ולא בהמה שהוא נזיר מספק קשה שהרי גבי אנדרוגינוס אמרו אינו נזיר ועיין בירוש' ע\"כ עוד כתב אם אמר הריני נזיר שזה חי' ובהמה ה\"ז נזיר כן מצאתי בכל הספרים דגרסי' ובהמה וכן נ\"ל עיקר דאי גרסי' או חי' א\"כ למה אמר שאינו שוה לחיה ולבהמה הרי הוא שוה שהרי האומר כן על החי' או על הבהמה הוי נזיר אך קשה דלקמן גבי אנדרוגינוס כיצד שוה לאנשים ולנשים וכו' אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר וצריך עיון ומה שפירש המפרש או בהמה או שאמר בהמה אינו נראה עד כאן לשונו ז\"ל:] וז\"ל שאין זה חי' ובהמה אין לפ' שזה אינו לא חי' ולא בהמה אלא ברי' ה\"ז נזיר דר' יוסי הוא דאמר דברי' הוי אלא ה\"פ דאינו יכול להרביעו לא עם צבי ולא עם עז. ושאר כל דרכיו שוין לחי' ולבהמה כדמפ' ואזיל טעון שחיטה וכו' שני סימנין ולענין פרכוס דמסוכנת דינו כחי' ולא כבהמה ואע\"ג דברישא תני דרכים שוין לחי' ולבהמה מקמי שאינו שוה וכו' והכא למאי דפתח בי' נקיט ואזיל משום דפשוט הוא נקיט לי' לבסוף עכ\"ל ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש הריני נזיר שזה חי' ובהמה הרי זה נזיר באר התלמוד שהוא נזיר באיזה לשון שיאמר כלומר אם אמר הריני נזיר שזו חי' וכן אם אמר שזו בהמה וכן אם אמר שאין זה חי' וכן אם אמר שאין זה בהמה וכן אם אמר שזה חי' ובהמה וכן אם אמר שאין זה לא חי ולא בהמה בכולן הוי נזיר מספק ע\"כ: \n",
+                "<b>הכותב חיתו וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אמרם חיתו ובהמתו הוי\"ו בכאן כאילו אמר או וכו' וכדפי' ר\"ע ז\"ל בשמו ז\"ל. ובירושלמי מתניתין דקתני הכותב חיתו ובהמתו לבנו לא כתב לו את הכוי דלא כרבי דתניא המקדיש חיתו ובהמתו לא הקדיש את הכוי רבי אומר הקדיש את הכוי ר' חגי בעא קומי ר' יוסי ולמה לא תנינן הרובע והנרבע ממנו חייב א\"ל תניתה בסיפה ושאר כל דרכיו שוין לחיה ולבהמה ובבבלי פ' ואלו מותרין הלשון כך המקדיש חיתו ובהמתו הקדיש את הכוי ר' אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי ע\"כ. וראיתי להקדים התוספתא קודם פ' שלישי [ואנחנו הדפסנוה בסוף הסדר שלא להפסיק בין פרקי המשניות:] משום דדמיא למאי דסלקינן כוי יש בו דרכים וכו':\n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>יורד אדם בתוך שדהו. </b>נלע\"ד דאע\"ג דמן הראוי ה\"ל למיתני בתוך גנתו דהא שדה נקרא של מיני תבואה לרמוז דגם לחטים ושעורים ראוי לעשות כך בשעה שמתחילין לעשות קנה שבלת אלא שלא מצאתי מי שדבר בזה. ובירוש' תניא ר\"ש אומר הבכורים אחד מששים פאה אחד מששים תרומה טמאה אחד מששים תרומה שאין הבעלים מקפידין עלי' כגון תרומת הכליסין והחרובין והשעורים שבאדום אחד מששים ריב\"ם צדק ז\"ל אבל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל נראה שלא הי' גורס בבא דפאה שכתב והא דלא תני פאה אע\"ג דשיעורה בששים משום דלא תני אלא מתנות כהנים ע\"כ. ועוד פי' ר\"י ב\"ר מלכי צדק ור\"ש סבר מה בשעת הבאה פרי אף בשעת הפרשה פרי ואי אתה מוצא כן אא\"כ קורא להם שם בתלוש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל העיירות שבמעמד. </b>כל אנשי עיירות שמתחשבין מתחום עיר של ראש המעמד שמתקבצין אנשי המעמד עמו דהיינו אותו שמשמש באותו השבוע דהיינו שמתענה אותן הימים הקבועין לו וקורא בתורה פרשיות הקבועות לו עם משמרת הכהנים שמשמשת אותו השבוע דכ\"ד משמרות כהונה הוו וכנגדן כ\"ד מעמדות והיו מתכנסות כל אותן עיירות עם ביכוריהם לעיר שיושב בה המעמד שעולה לירושלם עם משמרת הכהנים של אותו השבוע והיינו דקאמר בירושלמי ידעי' ומכיריו יהויריב ומכיריו ידעי' משמרת כהנים והיא ראשונה למשמרות כהונה ומכיריו אנשי מעמד של חסידי ישראל מכיריהן שעולין לירושלם שנפל להם בגורל אותו שבוע לעמוד על הקרבן: \n",
+                "<b>ולנין ברחובה של עיר. </b>בין בעיר שעוברין בה לדרכן בין בעיר שעוברין עד שבאין לעירו של ראש המעמד בין בעירו של ראש המעמד לנין ברחובה של עיר ובבקר מתפללין שם וכתב רבינו שמשון ז\"ל והיינו דתנן פ\"ג דמגילה בני העיר שמכרו רחובה של עיר ובגמ' מפ' דיש בו קדושה שמתפללין בו בתעניות ובמעמדות ומוחקין מן הספרים ומעמדות משום דמה ענין מעמדות לשם ושפיר גרסי' לי' דמיירי במעמדות ההולכין עם אנשי הבכורים כדתנן הכא. ע\"כ הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ולמשכים. </b>נראה שהוא שם פי' השכמה וכמו שפירש רד\"ק ז\"ל בספר הושע על פסוק וכטל משכים הולך גם בירמי' סי' ה' סוסים מיוזנים משכים היו וכן פי' ג\"כ בשרשים שרש שכם: \n",
+                "<b>קומו ונעלה ציון אל ה' אלקינו. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מביאין גרוגרות וצמוקים. </b>דמשקין לא היו יכולין להביא כדאמרי' בפ' העור והרוטב אלא הפרי גופי' ולפי שהיו רחוקים היו צריכין להביא דבר המתקיים: \n",
+                "<b>והשור וכו'. </b>ירוש' יחיד שנתעצל ולא בא בכינופיא מביא גדי וקרניו מצופות כסף. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' רצ\"א וז\"ל כבר ידעת שהבכורים טעונין קרבן וכמו ששנינו בפ' שני דבכורים וטעונין קרבן ושיר ותנופה ולינה וקרבן ילפי' מדכתיב בבכורים ושמחת בכל הטוב וכתיב התם ושמחת בחגך מה להלן שלמים אף כאן שלמים וכשהיו העולין מרובין היו מביאין שור אחד לכולן ומקריבין אותו שלמים וזהו ששנו כאן והשור הולך לפניהם וקרניו מצופות זהב לכבוד וכשהיה העולה יחיד לא הי' מביא שור אלא גדי א' דגרסי' בירושלמי ר' זעירא בעי יחיד שנתעצל ולא בא מביא גדי ע\"כ. ויש גורסים והשור הולך עמהם: \n",
+                "<b>שלחו לפניהם. </b>איש לירושלם כדי שיצאו להקבילן: \n",
+                "<b>הפחות והסגנים. </b>אית דגרסי הסגנים בלא וי\"ו: \n",
+                "<b>לפי כבוד הנכנסין היו יוצאין. </b>ירושלמי וכי יש קטון וגדול בישראל אלא אימא לפי רוב הנכנסין היו יוצאין כלומר אם רבים רבים ואם מעטים מעטים: \n",
+                "<b>וכל בעלי אומניות שבירושלם עומדים מפניהם וכו'. בואכם לשלום. </b>גרסי' וי\"ס בשלום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החליל מכה. </b>כלומר איש החליל מכה כלומר יודע בניגונו לשון אחר קול החליל: \n",
+                "<b>הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר. </b>ירושלמי רב הונא אמר כיני מתני' ולקח הכהן הטנא מידו פי' ר\"י מסימפונט ז\"ל דה\"ק דלאו כדקתני מתני' היא הגיע לעזרה ודברו הלוים בשיר אלא משנה חסרה היא וה\"ק הגיע לעזרה ולקח הכהן הטנא מידו ודברו הלוים בשיר ע\"כ ואית תנאי תנו שלא הי' נוטלן הכהן עד אחר גמר הפרשה כדי לסמוך מתנה למתנה שהי' נותן לו הגוזלות להקריב קרבן ומתנת הבכורים סמוכה לזה וז\"ל החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל בשם הרשב\"א ז\"ל מחליף כדי לסמוך מתנה למתנה ומיד אחר שלקח הכהן הטנא מידו מיד מה שבידם נתנין לכהנים כדי לסמוך מתנה למתנה ואח\"כ ודברו הלוים בשיר ע\"כ: \n",
+                "<b>ארוממך ה' כי דליתני. </b>משום דבכינופיא גדולה נעשו דלכך תקנו שיהו באין אל עירו של מעמד כדי שיהו מתקבצין שם רבים ודמי לחנוכת הבית. וכתבו תוס' והרא\"ש ז\"ל בפ' אין בערכין דף י\"א בכתיבת יד דהאי שיר דמתני' אינו עיקר שיר דבכורים דקאמר התם בגמרא מקרא דההוא שיר הוי עבודה בבכורים בשעת תנופה אלא הכא לשמחה בעלמא מיד כשהגיעו לעזרה ותימה הוא דלא איירי מתני' כלל בעיקר השיר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגוזלות וכו'. </b>ירושלמי תניא ר' יוסי אומר לא היו נותנין הגוזלות ע\"ג הסלים שלא ינבלו הבכורים אלא תולין חוצה לסלים וכתב ריב\"ם צדק ז\"ל דר' יוסי פליג אמתני'. ובמנחות פי' רש\"י ז\"ל ושבידם הסלים של בכורים ע\"כ. והרגמ\"ה ז\"ל פירש הסלים והפירות. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דדעת הרמב\"ם ז\"ל שהיו בידם גוזלות שהן פסולין לגבי מזבח כגון בני תורין ואנן תורין גדולים בעינן ובני יונה קטנים בעינן והנהו כיון דלא חזו לקרבן נותנין אותם מתנה לכהנים ע\"כ והראב\"ד ז\"ל שם בהשגות כתב אמר אברהם אומר אני מה שבידם ניתנין לכהנים על הפירות הוא אומר במשנה אבל גוזלות אין בידם כי אם אותם שעם הסלים ע\"כ ולמאן דמפ' דשבידם היינו הסלים ק\"ק ממתניתין דבסמוך דקתני והסלים והבכורים ניתנין לכהנים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו. </b>פי' ר\"ע ז\"ל שלא כדברי האומר כהן מניח ידו תחת יד הבעלים ע\"כ ונלפע\"ד דמכאן קשה לתוספות ז\"ל שכתבו בפ\"ק דקדושין דף ל\"ו וז\"ל דה\"נ אשכחן גבי בכורים שהכהן הי' אוחז בשפתותיו כלו' בשפת הכלי למעלה והבעלים למטה ה\"נ גבי מנחות אפכא שיד הבעלים יהי' למעלה ויד הכהן למטה ע\"כ והם עצמן ז\"ל כתבו לשון משנתנו בפ' לולב וערבה (סוכה דף מ\"ז) כמות שהוא בספרים גם בפ' אלו הן הלוקין (מכות דף י\"ח) ובפ' כל המנחות (מנחות דף ס\"א) וכמו שכתבתי שם סי' ו' ושמא הם ז\"ל מפרשים וכהן מניח ידו תחתיו פי' תחת יד הבעלים ושניהם בשפתות הסל [הגהה לשון הר\"ס ז\"ל עד שגומר כל הפרשה פי' קורא הגדתי היום וכו' וקורא ג\"כ ארמי אובד אבי וגו' עד אשר נתתה לי ה' וכל זה עדיין הסל על כתפו ואח\"כ מוריד הסל ומניפו ור' יהודה סבר שמפסיק בתנופה בין הגדתי היום וגו' לארמי אובד אבי כפשט הפסוקים והא דתנן הגיע לארמי אובד אבי מוריד הסל מעל כתפו וכו' הכל הוא דברי ר' יהודה ותימה גדול מהרמב\"ם ז\"ל שכתב בחבורו הגיע לארמי אובד אבי וכו' נראה מדבריו שכל זה הוא דברי ת\"ק וא\"כ לפי דבריו צ\"ל שר' יהודה סובר שאינו קורא אלא עד ארמי אובד אבי ולא יותר וזה אי אפשר דהא קרא כתיב בהדיא וענית ואמרת ארמי אובד אבי וגו' וצ\"ע וי\"ל דת\"ק ס\"ל דבכורים אינם טעונין תנופה כלל ור' יהודה הוא דבעי תנופה ופסק הרמב\"ם ז\"ל כר' יהודה משום דסתם לן תנא כותי' לעיל בפ' שני דקתני שהבכורים טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה וראב\"י ס\"ל הכי בפ' כל המנחות באות מצה דתנן התם גבי ואלו טעונין תנופה הבכורים דברי ראב\"י ומשנתו קב ונקי וכן כתבו התוספות בסוכה פ' לולב וערבה דמדקאמר בגמרא התם מאן שמעת ליה דאמר תנופה ר' יהודה מכלל דרבנן לא בעו תנופה כלל ע\"כ. מוריד הסל מכתפו כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וגם הגי' והניחו בצד המזבח. גם כתב ס\"א בצד המזרח:] עד שהוא גומר כל הפרשה ואחר גמר הפרשה מניף דהיינו מוליך ומביא מעלה ומוריד וכשגמר התנופה מניחן בקרן דרומית וכו' וקסבר ת\"ק דוהניחו דכתיב הנחה ממש קאמר והנחה מעכבא בהו א\"נ אפשר דרבנן לא בעו תנופה כלל וכן משמע שם בפ' לולב וערבה ובפ' כל המנחות באות מצה דף ס\"א וכמו שכתבתי שם סי' ו' דר' יהודה ור\"א בן יעקב הוא דבעי לה: \n",
+                "<b>ומניחו בצד המזבח. </b>הא סתמא היא ולאו ר' יהודה בלחוד תני לה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התקינו שיהו מקרין וכו'. </b>וסמכו על המקרא וענית אין עניה אלא מפי אחרים ע\"כ מספר לקח טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בקלתות של כסף וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו להביא בתמחוי של כסף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש בן ננס אומר וכו'. </b>ומשמע מתוך פי' ריב\"ם צדק ז\"ל דר\"ש בן ננס גרסי' הכא אבל מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל ממתני' דבסמוך משמע דר\"ש סתם גרסי' הכא נמי וכן משמע מתוך פי' ר\"ע ז\"ל ממתני' דבסמוך וגם משלאחרי' דו\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועיטור הבכורים מין בשאינו מינו. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא ידעינן רבי שמעון כמאן סבירא ליה אי סבר כר' עקיבא אי סבר כבן ננס: \n",
+                "<b>ופטור מן הדמאי. </b>כגון ע\"ה שהביא בכורים אין הכהן צריך לעשר התוספת דבכורים תפסי לי' בקדושתן ומפ' בירוש' בברייתא דאפי' מן הודאי פטורין ותנא הכא ברישא דמאי משום סיפא דעטור דהתם אשמועי' דאפי' בדמאי חייב משום דהוי מין בשאינו מינו. תניא בתוספתא מצוה להביא בשבעה כלים ואם הביאו בכלי אחד יצא כיצד הוא עושה נותן שעורים למטה וכו': \n",
+                "<b>ועיטור הבכורים חייב בדמאי. </b>משמע דהה\"נ דנאכלת בטומאה אלא דיש לדון מלשון הרמב\"ם ז\"ל אפכא מדקתני התם פ' שני דבכורים סי' י\"ח הכי הפריש בכוריו וחזר והוסיף עליהן או עיטרן הרי התוספת כבכורים בד\"א כשהביא מא\"י אבל אם הביא מעבר הירדן או מסוריא אינה כבכורים ואע\"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע\"כ ומשמע דסוף דבריו קאי בין אתוספת בין אעיטור דהא קרי לעיטור בלשון כלל תוספת כאשר ראית ועלה קאי דאינה נאכלת אלא בטהרה וכדמשמע פשטא דמתני' וכן עיקר ונכון בעיני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תוספת הבכורים כבכורים. </b>דפטורין מן הודאי ואסורין לזרים ולאכול חוץ לחומה ונאכלין בטהרה כך מצאתי וכך נראה מריב\"מ צדק ז\"ל אכן הרמב\"ם ז\"ל כתב שם בהלכות בכורים סי' י\"ח ואע\"פ שאינה כבכורים אינה נאכלת אלא בטהרה ע\"כ. והפירוש הראשון שהביא ר\"ע ז\"ל הוא מהרמב\"ם ז\"ל אבל זה הפי' השני איני יודע מנין לו כל שכן דקושיית תוספת י\"ט עליו מבוארת מרפסא איגרי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וּלְמה אמרו. </b>הוי\"ו בשור\"ק והלמ\"ד בשב\"א גרסינן לה. כתב רש\"י ז\"ל וס\"ת אע\"פ שאינו לאכילה ולא לשכר שיבא לידי אכילה ולבי מגמגם למאי תניי' הואיל ותנא דאפי' בהמה טמאה לוקח מהם ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ואשה בכתובתה וס\"ת במס' חולין פ' הזרוע שאל רש\"י למה הוצרך לומר במשנה וס\"ת כי אם מותר לקנות אפי' בהמה טמאה כ\"ש ס\"ת ונ\"ל דבאמת לבכורים לא איצטריך אבל למעשר שני איצטריך לאשמועי' דאפי' ס\"ת אסור לקנות בו דתנן לעיל בפ' שני התרומה והבכורים חייבים עליהם מיתה וכולי' והן נכסי כהן וכו' מה שא\"כ במעשר ועלה קאמר הכא ולמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' כי כל אלו אסורין במעשר שני דתנן אין לוקחין עבדים וקרקעות ובהמה טמאה מדמי מעשר שני ותנן מעשר שני אין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו עכ\"ל ז\"ל. ובטור ח\"מ סי' צ\"ז בבית יוסף דף קי\"ז ע\"א כתוב בשם ה\"ר יהודה אלברצלוני וס\"ת קבלנו פי' דבר זה וכן ס\"ת ר\"ל שגובה אותו בעל חוב בחובו ואשה בכתובתה ע\"כ והוא כפי' ראשון שהביא ר\"ע ז\"ל. וי\"ס דגרסי ובמה אמרו הבכורים הן נכסי כהן וכו' ולא מסתברא. וכתב הרש\"ש ז\"ל ואיכא למידק דגבי שביעית אשכחן אכילה ואמרינן נמי דבעינן בי' הניי' כדתנן שביעית ניתנת לאכילה וכו' וגבי סיכה נמי תניא לא יסוך רגלו ויתן לתוך סנדלו וגבי תרומה קתני בתוספתא דתרומות פ\"ט תרומה ניתנת לאכילה ולשתי' ולסיכה לאכול דבר שדרכו לאכול וכו' ובפ' עשירי תניא גבי סיכה שמן של תרומה אין סכין בו מנעל וסנדל וגבי מעשר שני תנן דאין לוקחין בו עבדים וכו' וכן גבי שביעית תנן נמי הכי ואילו גבי תרומה ובכורים תנן דהן נכסי כהן הכא ולעיל ר\"פ שני ושרי ליקח בהן עבדים וכו' ונ\"ל תירוצא דמילתא דשביעית ומעשר שני תופסת דמי' הלכך אין לוקחין בדמיו מידי דלאו אכילה אבל גבי תרומה ובכורים אין להם פדיון הלכך מצי ליקח אשה ועבדים דאשה אוכלת אותן בקדושתן וממילא מקנייא נפשה וכן עבד דרחמנא אמר לך נתתים אבל אינהו גופייהו לא מצי הקונה למעבד בהו אלא אכילה ודו\"ק ע\"כ. פי' הבכורים הן נכסי כהן אחר קריאה והנחה לענין דיכול לקטת מהן וכו' ומ\"מ הלוקח צריך ליזהר בקדושתן שהרי טעונין רחיצה וטעונין הניי' וכן כתב עוד הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל בשם ר\"י מסימפונט ז\"ל דכולהו חומרי דקתני לעיל ר\"פ שני איתנהו בבכורים שמכרן. בטובה במתנת חנם כלומר אע\"ג דלא מטי להו למשמרתן דקסבר ר' יהודה דקדשי גבול נינהו ובקדשי גבול בעי' מחזיקין בתורת ה'. נותנין אותן לאנשי משמר דסברי רבנן דקדשי מקדש נינהו הלכך דאנשי משמר נינהו אנשים ונשים וטף ואנשי משמר לא בעינן בהו תלמידי חכמים אלא דמודים בעבודה סגי. כקדשי המקדש דכל זבח באנפי נפשיה והכא נמי בכורים דחד לעצמן ובכורים דחד לעצמן [הגהה משמע שהי' צ\"ל בכורים דחד כנגד בכורים דחד אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד:] אבל לא בכורים דחד כנגד מנחה דחד כדילפי' מקראי בפ' האיש מקדש עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אין ניתנין אלא לחבר בטובה אין הכהן יכול וכו'. אמר המלקט הי' נראה דצריך למחוק מלת הכהן. גם מה שכתב ר\"ע ז\"ל ואינו רשאי לקנות בהן דבר ואף וכו' תימה הוא בעיני אם יחלוק ר' יהודה על המשניות הסתומות לעיל שהבכורים הם נכסי כהן ואם לא יחלוק עדיין השאלה במקומה עומדת לר' יהודה ולמה אמרו הבכורים הם נכסי כהן ודוחק לומר דקאי אלוקח דהוא צריך ליזהר בקדושתן וכדכתבינן ומ\"מ הפירוש [הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב עליו אין לשון המשנה משמע כפי' זה כלל על כן נראה לי לפ' דלאו אלעיל קאי אלא מילתא באפי נפשה היא ר' יהודה אומר אין הישראל המביא את הבכורים רשאי ליתנם אלא לכהן חבר ואותו חבר יחזיק לו טובה על מה שנתנם לו ולא נתנם לכהן חבר אחר וחכמים אומרים הישראל לא יתנם לשום כהן אלא לכל המשמר כמו שאמר לעיל ומניחו בצד המזבח ויצא ואין שום כהן צריך להחזיק לו טובה ואנשי המשמר מחלקים אותם כשאר קדשים שניתנים לכל כהן בין חבר ובין שאינו חבר עכ\"ל ז\"ל:] הזה שפי' ר\"ע ז\"ל איני יודע מנין לו ושמא הוא מה שפי' הרמב\"ם ז\"ל וזה לשונו לחבר בטובה שנותנין אותם לתלמיד חכם בדרך הצדקה והחסד ואפשר לעשות כן לדעת ר' יהודה והלכה כחכמים ע\"כ ומשמע דה\"פ דבריו ז\"ל דיכול הכהן שנתן לו ישראל בכורים ליתנם מתנה לכהן אחר שכמו שהן נכסיו לכל האמור ברישא גם הם נכסיו שיכול ליתנם במתנה ובתנאי שיהי' מקבל המתנה כהן חבר ואזיל לטעמי' דאמר בפ' בתרא דחלה שאסור ליתן הישראל הבכורים לכל כהן רק לכהן חבר והשתא נמי אשמעי' שגם הכהן החבר שקבלם אינו יכול ליתנם במתנה רק לכהן חבר כמותו וא\"כ הוא אין צריך למחוק מלת הכהן שבפירוש ר\"ע ז\"ל וקאי אהמקבל מתנה שאינו רשאי לקנות בהן שום דבר רק לאוכלם וכדכתיבנא ושמא דהרמב\"ם ז\"ל הוה גריס ר' יהודה אומר נותנים אותם לחבר בטובה ומ\"מ צ\"ע לדעת חכמים דאמרי דנותנין אותם לאנשי משמר אפי' שאינו חבר אם יוכל הכהן המקבלם בחלקו כקדשי המקדש לתתם לכהן זולתו אפי' שאינו מן המשמר וא\"ת שאינו יכול יקשה למה אינו יכול דמ\"ש מכל הני דקתני ברישא דלא מיסתבר למימר משום דהנך דברישא יש לו הנאה כבר בבכורים שקבל מן הישראל מה שא\"כ בנותנם מתנה לכהן אחר וא\"ת שיכול א\"כ לעולם חכמים לקולא וכפשטא דמתני' דהכא ומתני' דהתם פ' בתרא דחלה ודלא כדמשמע מפי' הרמב\"ם ז\"ל דפרישנא ולע\"ד צ\"ע. אחר זמן רב הגיע לידי ספר תוספת י\"ט ומצאתי שבקיצור דבריו נראה שמסכי' למה שכתבתי בפי' דברי ר\"ע ז\"ל. \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת בכורים בעזרת יוצר ועושה אורים גדולים \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "אמר המלקט כך מצאתי הנוסחא בכתיבת יד בכלל פירושי ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל [זו היא הנוסחא המוגהת שהיתה לי בילדותי על תוספתא זו דפ' אנדרוגינוס: אנדרוגינוס יש בו דרכים שוה לאנשים ויש בו דרכים שוה לנשים ויש בו דרכים שוה לאנשים ולנשים ויש בו דרכים שאינו שוה לא לאנשים ולא לנשים: כיצד שוה לאנשים מטמא בלובן כאנשים ומתעטף כאבל כאנשים ונושא אבל לא נישא כאנשים ואינו מתייחד עם הנשים ואינו ניזון עם הבנות כאנשים ואינו מספר ואינו מיטמא למתים ועובר על בל תקיף ועל בל תשחית וחייב בכל מצות האמורות בתורה כאנשים: כיצד שוה לנשים מטמא באודם כנשים ואינו מתייחד עם האנשים כנשים ואינו זוקק ליבום ואינו חולק עם הבנים ואינו חולק בקדשי המקדש כנשים ופסול מן העדות כנשים ואינו נבעל בעבירה כנשים ונפסל מן הכהונה כנשים: כיצד שוה לאנשים ולנשים חייבים על מכתו ועל קללתו כאנשים וכנשים וההורגו שוגג גולה ומזיד נהרג כאנשים וכנשים ויושבת עליו דם טמא ודם טוהר כאנשים וכנשים וחולק בקדשי הגבול כאנשים וכנשים ונוחל בכל הנחלות כאנשים וכנשים ואם אמר הריני נזיר שזה איש ואשה הרי זה נזיר: כיצד אינו שוה לא לאנשים ולא לנשים אין חייבים על ביאת מקדש על טומאתו ואין שורפין את התרומה על טומאתו ואינו נמכר כעבד ואינו נערך לא כאנשים ולא כנשים ואם אמר הריני נזיר שזה לא איש ולא אשה הרי זה נזיר ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה בפני עצמה הוא ולא יכלו חכמים להכריע עליו אם הוא איש או אשה אבל טומטום אינו כן אלא ספק איש ספק אשה: אכן החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל לא הגי' בפרק הזה כלל רק במלת להכריע הגי' להכריז בזיי\"ן וכתב שכן מצא. עוד כתב על הא דגרסי' בדפוס בבבא ה' אין חייבין לא על מכתו ולא על קללתו לא כאנשים וכו' כתב פי' בושת האשה מרובה מבושת האיש ועל כן חייבין על הכאת האשה וזלזולה יותר מעל הכאת האיש ואנדרוגינוס אחרי שהוא איש ואשה אין שיעור דמי הכאתו שוין לא לדמי הכאת האיש ולא לדמי הכאת האשה כי אין בושתו מרובה כבושת האשה שהרי הוא מתעטף כאנשים ובושתו מרובה משל איש וכן אין נערך לא כאיש ולא כאשה כן נ\"ל לפ' וצ\"ע ע\"כ. אחר כך מצאתי פירוש של זו התוספתא בקיצור בשם בעל הלכות גדולות וזהו. מטמא בלובן דלאיטמויי נפשי' לא בזכר תלה רחמנא. ונושא אבל לא נישא דכיון דאית לי' זכרות זכר קרינן ביה. ועובר על בל תשחית דכל חומרי דאיכא בזכר שדינן עליה. ואינו חולק בקדשי המקדש דכל זכר בבני אהרן כתיב. ונוחל בכל הנחלות במקום דלית אחא ולית אחתא. וחולק בקדשי הגבול בתרומה דרבנן. ואין חייבי' על טומאתו דכתיב מזכר עד נקבה. ואינו נערך דכתיב בערכין אם נקבה היא אם זכר הוא נקבה ודאית זכר ודאי. ואינו נמכר בעבד עברי דאין עבד עברי אלא דבר אולודי הוא דכתיב בי' אהבתי את אדוני ואמה עבריה נמי דבת בנים היא דכתיב ואם לבנו ייעדנה ואנדרוגינוס לאו בר אינסובי הוא ע\"כ:] והילך לשון פירושו ז\"ל בשם הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אנדרוגינוס </b>יש בו נקבות הנקבה ויש בו זכרות הזכר: \n",
+                "<b>יש בו דרכים שוה לאנשים וכו'. </b>יפה פירשה רבינו שמשון ז\"ל והנני כותב לשונו בטעמו: \n",
+                "<b>מטמא בלובן כאנשים. </b>דספק איש הוא ואיש מטמא בלובן כדאמרי' בפ' בנות כותים דזוב דמי למי בצק של שעורים וללובן ביצה המוזרת: \n",
+                "<b>ונושא אבל לא נישא כאנשים. </b>האי תנא סבר אנדרוגינוס ספיקא הוא כדמוכח בכולה שמעתין והשתא לאיזה ענין תני נושא אבל לא נישא אם לענין שאם קדש אשתו צריכה גט ואם נתקדש לא בעי גט הא ספק אשה הוא אלא לענין תרומה איירי כדאמרי' בסוף הערל לריש לקיש דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אומרים אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל אוכלת בתרומה ובגמ' אמר ריש לקיש מאכילה בתרומה ואינו מאכילה בחזה ושוק ומפ' התם דאין מאכילה בתרומה בזמן חזה ושוק דקסבר ריש לקיש אנדרוגינוס לר' יוסי ספיקא הוא מאכילה בתרומה בזמן הזה אבל לא בזמן חזה ושוק דאורייתא ופריך עלה מהא דתנן התם אנדרוגינוס נושא אבל לא נישא מדקתני נושא ש\"מ דחשיב ליה זכר ודאי ומשני תני אם נשא דיעבד ואפ\"ה אבל לא נישא דיעבד דאם נישא לכהן אינו מאכילו בתרומה דרבנן והיינו טעמא דהחמירו עליו אם נשא משום דאם הוא זכר חייבין עליו סקילה כזכר לכל הפחות ממקום אחד ואיכא מאן דמחייב עליה התם משני מקומות ולמאן דמותיב מינה התם לריש לקיש קשה דתיקשי ליה ברייתא דהכא דקסבר ספק הוא וקתני נושא ושמא לא שמיע ליה: \n",
+                "<b>ואינו מתייחד עם הנשים. </b>משום ספק איש ויחוד אסור כדאיתא בפ' בתרא דקדושין: \n",
+                "<b>ואינו ניזון עם הבנות. </b>בנכסים מועטין כדאיתא בריש מי שמת שהנקבות דוחות אותו אצל הזכרים: \n",
+                "<b>ואינו נעטף ומספר כאנשים. </b>כלומר אינו נעטף כאנשים ומספר כאנשים וכוללן לפי שטעם אחד לשניהם דדרך אשה לעטוף את ראשה ולכסותה בצנעא בצעיף ואין דרך איש כן דרך איש לספר ואין דרך אשה כן אלא מגדלת שיער כלילית ובעי שינהיג עצמו בתספורת ומלבושים כעין איש שלא יבוא להנשא אם יתראה כאשה וחשו לינשא יותר מלישא כדפרישית אבל אין לפ' דתנא מספר כאיש משום פאות דהא תנא ליה סיפא: \n",
+                "<b>ואינו מיטמא למתים. </b>אם הוא כהן ולא כאשה כהנת דלא הוזהרו על כך כדדרשינן בני אהרן ולא בנות אהרן: \n",
+                "<b>בל תקיף. </b>הקפת הראש: \n",
+                "<b>בל תשחית. </b>פאת זקן וכולהו ילפי' בפ\"ק דקדושין דאנשים חייבין ונשים פטורות: \n",
+                "<b>וחייב בכל מצות וכו'. </b>ואפי' במ\"ע שהזמן גרמ' כגון שופר וסוכה ולולב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מיטמא באודם. </b>אשה מיטמאה באודם כדילפי' בפ' שני דנדה: \n",
+                "<b>ואין זקוק ליבום. </b>כן כתוב בכל הספרים ומשמע דאיירי כשנתקדש לאחד מן האנשים ומת האיש ויש לו אחים דפטור מן החליצה ומן היבום מידי דהוה אאילונית דדרשינן בפ\"ק דיבמות אשר תלד פרט לאילונית שאינה יולדת אבל אי אפשר לפרש כן דא\"כ מאי כנשים אדרבה נשים זקוקות הן אלא ה\"ג ואינו זוקק ליבום כנשים דאם אין יבם אחר אלא הוא היבמה מותרת לשוק ופטורה מן החליצה ומן היבום ואפי' הוא איש דנושא אשה מידי דהוה אסריס דתנן בפ' הערל דבין לר' אליעזר בין לר' עקיבא אין לו רפואה ולא היתה לו שעת הכושר והיינו דקתני כנשים דאין אשה זוקקת אשת אחיה: \n",
+                "<b>ואין חולק עם הבנים. </b>בנכסים מרובין שהזכרים דוחין אותו אצל הנקבות כדאיתא בריש מי שמת: \n",
+                "<b>ואינו חולק בקדשי המקדש. </b>דאשה אינה חולקת אפי' בחזה ושוק דלכל בני אהרן כתיב ולא בנות אהרן ולענין חלוקה כדדרשינן בפ' האיש מקדש א\"נ כדדריש התם איש ולא קטן וה\"ה איש ולא אשה: \n",
+                "<b>ופסול לכל עדות. </b>דאשה פסולה לעדות כדדרשינן בפרק שבועת העדות: \n",
+                "<b>ואינו נבעל בעבירה כנשים [הגה\"ה לשון החכם ה\"ר סולימאן ז\"ל ואינו נבעל בעבירה נ\"ל דה\"ק אין בו חיוב נבעל בעבירה לענין הבא עליו לא נחשוב כאילו בא על הזכור לחייבו סקילה אלא כבא על האשה ופטור ודוקא אם בא עליו דרך נקבותו ועיין ס\"פ הערל ונפסל מן הכהונה כנשים שנבעלו לפסול להן שנעשו זונות ופסולות לאכול תרומה אם הן כהנות כך זה אם הוא כהן ונבעל עכ\"ל ז\"ל:]. </b>כגון כל איסורי עריות כגון בתו ובת בתו ואחותו וכיוצא בהן ובלאו הכי משום זכר אסור ליבעל למאן דמחייב בשני מקומות בסוף הערל אלא פלוגתא הוא ואיצטריך הכא למאן דלית ליה: \n",
+                "<b>ופסול מן הכהונה. </b>נפסל מן התרומה אם הוא כהן דבת כהן שנבעלה לפסול לה פסלה כדאמרי' ביבמות פ' אלמנה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייב על הניזקין.</b> כדתנן בפ\"ק דב\"ק והנשים בכלל הנזק ויליף לה מקרא בגמרא: \n",
+                "<b>ואמו יושבת עליו דם טוהר. </b>כנשים ימי טומאת שבועים וכאנשים ארבעים יום דטוהר הכא לחומרא והכא לחומרא ומקולקלת למנינה אם תראה יום שבעים וחמש ותראה יום שמונים ואחד: \n",
+                "<b>ונוחל בקדשי הגבול. </b>כגון תרומה ותרומת מעשר וחלה אם הוא כהן ומעשר ראשון אם הוא לוי ותנא נוחל ולא תנא חולק לפי שאין חולקין לו תרומה בבית הגרנות אלא משגרין לו לביתו כדאי' בפ' נושאין על האנוסה: \n",
+                "<b>הריני נזיר שזה איש ואשה. </b>כלומר שזה איש או אשה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין חייבים על טומאתו. </b>על ביאת מקדש ואפי' ראה לובן ואודם כאחת כדאמרי' בהמפלת (דף כח):  ",
+                "<b>ואינו נערך. </b>לא כערך איש ולא כערך אשה כדדרשינן פ' המפלת:  ",
+                "<b>ואינו נמכר בעבד עברי. </b>משום דקטן אינו נמכר בעבד עברי וגדולה אינו נמכרת באמה העבריה הלכך לא אפשר:  ",
+                "<b>שאין זה איש ואשה. </b>כלומר שאין זה איש או שאין זה אשה:  ",
+                "<b>ר' יוסי אומר אנדרוגינוס בריה וכו'. </b>בסוף הערל מייתי לה אהא דתנן התם ר' יוסי ור\"ש אמרי אנדרוגינוס כהן שנשא בת ישראל מאכילה בתרומה וקאמר רב בגמ' ליתה למתני' דחשיב ליה ר' יוסי זכר מקמי ברייתא דהכא דחשיב ליה ספיקא ותימה דא\"כ ר' יוסי דהכא היינו ת\"ק ועוד מאי אבל טומטום אינו כן אלא או ספק איש או ספק אשה אנדרוגינוס נמי כן הוא ודוחק לומר דנקט אינו כן משום דטומטום ספק שלו יכול להתברר אם נקרע דאם נמצא זכר הוא זכר ודאי ואם נמצאת נקבה הרי היא נקבה ודאית מה שא\"כ באנדרוגינוס דלעולם הוא עומד בספק ואין הלשון משמע כן כלל אלא יש לפרש דאנדרוגינוס לר' יוסי שלש ספיקות יש בו ספק בריה ספק איש ספק אשה ונפקא מינה דאמו יושבת עליו לזכר ולנקבה ולנדה וה\"נ שמעינן לר' יוסי גבי כוי פ' אותו ואת בנו דתניא התם ר' יוסי אומר כוי בריה בפני עצמה הוא ולא הכריעו בו חכמים אם מין חיה הוא אם מין בהמה דיש בו שלש ספיקות ספק בריה ספק חיה ספק בהמה ונ\"מ שאם אמר הריני נזיר שאין זה לא חיה ולא בהמה דהוי נזיר וכן באנדרוגינוס נ\"מ להכי אם אמר הריני נזיר שאין זה לא איש ולא אשה ה\"ז נזיל דאילו ת\"ק לא אמר אלא שאין זה איש ואשה אבל שאין זה לא איש ולא אשה אלא בריה לא קאמר ור' יוסי מוסיף דאפי' אמר הכי הוי נזיר ואפשר נמי דס\"ל לר' יוסי דההורגו נמי אינו נהרג עליו ואינו מיטמא אפי' בלובן ואודם. וה\"נ אשכחן בר\"פ בתרא דיומא למ\"ד כוי בריה בפני עצמה לא חיה ולא בהמה וכן ההוא דסוף על אלו מימין דממעט מהזכר אנדרוגינוס משום דבריה הוא והא דחשיב רב בפ' המפלת [הגה\"ה בדף כ\"ח וע\"ש בתוספות ותוסיף לקח טוב וגם בפ' הערל בסופו:] אנדרוגינוס ספיקא דכי ראה לובן ואודם כאחת שורפים עליו את התרומה אלמא לא חשיב ליה בריה דילמא לא סבר לה כר' יוסי דמתניתין ולא כר' יוסי דברייתא דהא בסוף הערל פליגי ביה אמוראי אליבא דרב בקדוש [הגה\"ה פי' דתנן בכלאים פ\"ז ר' יוסי ור\"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:] איכא למ\"ד הלכה כר' יוסי ואיכא למ\"ד אין הלכה כר' יוסי וכי היכי דאיכא אמוראי דפליגי אליבא דרב בקדוש איכא נמי דפליגי אליבא דרב באנדרוגינוס והא דאמרי' בס\"פ הערל אמר רב אנדרוגינוס חייבין עליו סקילה משני מקומות שאני התם דרבי קרא ואפי' יהא נקבה כדדרשי' את זכר משכבי אשה זה זכר שיהו בו שתי משכבות ודכוותה בס\"פ ר\"א דמילה מרבינן ליה למילה מהמול לכם כל זכר עכ\"ל רבינו שמשון ז\"ל. ע\"כ מה שמצאתי בכלל פירושי הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל אנן הוה לן מקדמת דנא נוסחת האי תוספתא מוגהת בגוונא אחרינא [וכמו שהיא כתובה בעבר שבימינך] ולהיות שקדמני רב מרבנן ביתר שאת שתרצה וישבה ופירשה וגם לבית הדפוס הובאה לזה לא העתקתי' הלא היא מצוי' בסוף ספר תשובות להחכם השלם ה\"ר מנחם עזרי' נר\"ו ה' יכפיל שכרו אמן. ובמה שכתוב בתוספתא דלעיל ואינו מתייחד עם האנשים הרמב\"ם ז\"ל בהלכות איסורי ביאה פ' כ\"ב כתב אבל האיש מתייחד עם האנדרוגינוס ועם הטומטום. וכבר תמה עליו בית יוסף בטור אבן העזר סימן כ\"ב וכתב דשמא נוסחא אחרת היתה לו להרמב\"ם ז\"ל בזה ע\"כ. וריש התוספתא הביאה בדרך כלל בפרק שני מהלכות נזירות:  ",
+                "קשר סדר זרעים לרב ה\"ר שלמה שירירליו ז\"ל  ",
+                "<b>וראיתי </b>להעתיק הנה בסוף הסדר הקשר שעשה למסכתות של סדר זה הרב רבינו שלמה שיריליו ז\"ל וז\"ל ונראה לי דתני ברכות הכא בסדר זה משום דבעי למיתני בה כיצד מברכין ושלשה שאכלו ואלו דברים דכל הני פירקי בזרעים ופירות מיירי ומשום דמיירי בברכות תני בה נמי כל מידי דברכות דתפלה וק\"ש והודאה והדר תני פאה דשעת קצירה ומן הדין כלאים איבעי לי' למתני דמצוה דזריעה היא אלא משום דתנן בה כל מתנות עניים וכתיב בה בשכחה למען יברכך ה' אלהיך ועוד משום דתנן על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל ג\"ח ותפלה הויא עבודה תני מילי דגמילות חסדים בתרה ומכלתין דפאה ג\"ח היא ותני בתר הכי דמאי משום דתני בפרק בתרא דמסכת פאה נאמנין על הלקט ועל השכחה ועל הפאה בשעתן ועל מעשר עני בכל שנתו והיינו משום דלית בהו משום דמאי תני מסכת דמאי ואזיל א\"נ משום דבעי למיתני בה מאכילין את העניים דמאי ופאה מתנות עניים תני מילי דעניים בהדי הדדי ועוד דקלין שבדמאי פטורין מן המעשרות ודמי למתנות עניים דפטורין מן המעשרות וכיון דגמר מילתא דמתנות עניים דג\"ח תני כלאים דמצוה דזריעה היא ובדין היא דליתני בתרה התרומות כסדרן בכורים ותרומות ומעשרות ומעשר שני כסדר הפרשתן אלא משום דפאה מצוה במחובר היא וכלאים ושביעית נמי מצוה דמחובר הן כדכתיב שדך לא תזרע כלאים והדר תני שביעית דכתיב בה שדך לא תזרע וגו' תני להו הכי ועוד דבתר מצות פאה כתיב מצות כלאים בפרשת קדושים והדר תני תרומות ומעשרות דמצוה בתלוש הן ובדין הוא דליתני בכורים מקמי תרומות כסדר הפרשתן דהא בכורים מקמי תרומה מפריש ואיכא עלי' בל תאחר אי מקדים תרומה לבכורים אלא משום דבכורים אינם אלא בשבעת המינים ותרומות איתנהו בדגן ובאילן ובירק תני להו ברישא ועוד דתני גבי שביעית חילוק בין כשיש היתר לה לאין היתר לה ובעירובי תרומה הכי נמי ועוד דשביעית חשידי בה כהנים וספיחין של שביעין מעלין את התרומה ואם לאו ירקב ואין נותנין אותה לכהנים בדמי תרומה דכהנים חשודים אשביעית כדאיתא התם ולכך סמכו תרומות גבי שביעי' ועוד דתרומות אין תורמין ממין על שאינו מינו והיינו מטעם כלאים ותני התם פלוגתא דר' יהודה ורבנן ותני לה נמי גבי תרומות תניין אהדדי והדר תני מעשרות דהיינו מעשר ראשון דכך סדר הפרשתן והדר מעשר שני כסדר הפרשתן והדר תני חלה דבוידוי מעשר כתיב בערתי הקדש מן הבית ודרשינן מן הבית זו חלה ותני ערלה בתרה ובתר ערלה תני בכורים משום דחלה קדם חיובא דילה מקמי ערלה וחיובא דערלה קדם לחיובא דבכורים דבחלה מיד בכניסתן לארץ נתחייבו כדדרשינן מבבואכם ואילו גבי ערלה תנן עת שבאו אבותינו ומצאו נטוע פטורין נטעו אע\"פ שלא כבשו חייבין ואילו בבכורים לא נתחייבו עד לאחר י\"ד שנה שבע שכבשו ושבע שחלקו כדכתיב וירישתה וישבת בה הלכך תני לבכורים לבסוף עד כאן לשונו ז\"ל:  ",
+                "<b>הדרן </b>עלך סדר זרעים. בעזרת המשלם גמול לטובים גם לרשעים. ברוך ה' לעולם אמן ואמן. בריך דיהב חילא לעבדיה בר אמתיה. ותהי התחלת העתקת פי' סדר זה בתחלת ירח מנחם. וסיומו בשבעה לירח תשרי. שנת ה' שפ\"ב ליצירה. שהם כמו חמשים יום בעזר אל נורא ואיום. הוא יתן לנו פדיום. אמן: ובעזרת מי שאמר אשר לך שמה אועד. נתחיל סדר מועד. כי עת לחננה כי בא מועד:  ",
+                "[סדר מועד הוא הנקרא בלשון מקרא עת כדאי' בשבת דף לא אמר ר\"ל עתך זה סדר מועד]  "
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה ביכורים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a3ae6394c58d86ef87ed005b905f1968e02a01a8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,349 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין מוכרין. </b>ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' אין מוכרין היינו שמוכרו בדמים ואין מחליפין ר\"ל שמחליפין באוכל אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מוכרין. </b>בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך. ובירושלמי אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה וכל מעשר הארץ וכו' קדש לה'. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקיימא לן בבבא מציעא דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום והאי טעמא איצטריך לר' יהודה דס\"ל במתני' דבפ' האיש מקדש דמעשר שני ממון הדיוט הוא דאילו לר\"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפי' ממשכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא. ר' יוסי בשם ר' זעירא ור' יודן בשם ר' אילא לעולם ר' יהודה מודה למתני' וטעמא מפני פלפולו פי' הרש\"ש ז\"ל שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל. ור' יוסי בשם ר' אחא דברי הכל היא וטעמא כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו פי' שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו כאן מעות לאכילה יתבטלו עליותיו: \n",
+                "<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>מתני' כפשטה אתיא כר\"מ דס\"ל בפ' יש בכור אין מתנה כמכר ואפי' לחכמים דפליגי עליה התם מיתוקמא במזמינו על שלחנו ור' מנא אמר מתני' ר' יהודה היא דס\"ל ממון הדיוט ודלא כר\"מ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל על מה שכתב ר\"ע ז\"ל שמזמינו על השלחן כתב אין לשון המשנה משמע כן וגם בירושלמי אינו כן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר בהמה וכו'. </b>לשון החכם הר\"ס ז\"ל בבכורות פ\"ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו' כתב פי' דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה\"ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש' במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ\"ק דתמורה אמרי' לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא\"א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא בעל מום חי ושחוט. </b>בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ' טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי' דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי' בשר בהבלעה ע\"י עורו וגידו וקרניו שרי: \n",
+                "<b>ואין מקדשין בו את האשה. </b>תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע\"ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ\"מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ' האומר בגמ' דילן שרי אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן: \n",
+                "<b>הבבור וכו'. </b>בב\"ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס' ז\"ל הא לא איצטריך לאשמועי' דבבכור בזמן הזה מוקמי' לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ\"ל דמוכרין אותו חי אע\"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ\"ק דתמורה עכ\"ל ז\"ל. ועיין בתמורה פ\"ק בברייתא דאיתא התם בדף ה'. וה\"ג התם פ\"ק דתמורה דף ז' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי' בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ' כל פסולי וב\"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל ובפ\"ק דב\"ק משמע לפי המסקנא דאפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע\"כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי' התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש\"ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם: \n",
+                "<b>ומקדשין בו את האשה. </b>א\"ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי' לאחר שחיטה אבל בשם ר\"י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע\"ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ' שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ' דילן בפ' האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ\"ק דב\"ק סי' ב' בשם הרא\"ש ז\"ל דמשמע מיניה דמתני' ר' יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע\"כ ועיין במ\"ש לעיל בסמוך בשם ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>אין מחללין מעשר שני על אסימון. </b>מתני' דלא כר' דוסא דתנן בפ\"ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר' דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר: \n",
+                "<b>ולא על המעות שאינם ברשותו. </b>כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ\"ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן: \n",
+                "<b>האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. </b>הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי\"ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ\"ש. ועיין בר\"פ בכל מערבין: \n",
+                "<b>התמד. </b>עיין לעיל פ\"ה דמעשרות סי' ו' ומדברי הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל התמד עד שלא החמיץ נ\"ל לפ' דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע\"פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג\"כ אע\"פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ\"מ ע\"י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע\"פ שהמים מרובים על התמד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח חיה וכו' לא יצא העור. </b>מפרש ליה רבי אלעזר התם במנחות דרוצה לומר לא קנה מעשר וכן ר' אמי וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל אע\"ג דר' יוחנן רבם פליג עלייהו ומפ' למתני' כפשטה. ולדידהו צריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר כדקתני גבי הלוקח מים ומלח אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי לא יצא העור לחולין. וכן מצאתי אח\"כ שפירש ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. ונלע\"ד דלדידהו גרסי' בהאי בבא לא יצא העור היו\"ד והצד\"י בנקודת צירי כלומר לא יבא לצאת לחולין דמעיקרא לא חל עליה קדושת מעשר: \n",
+                "<b>לא יצא קנקן לחולין. </b>וכן ג\"כ בסיפא לא יצאו דמי הכלי כלומר וצריך לאכול כנגדן: \n",
+                "<b>סלי תאנים. </b>היא גרסת ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל שכך פירש סלי תאנים וסלי וכו' בלחין מיירי דאילו קופה של גרוגרות הא מפליג לעיל בין דרוסות לשאינם דרוסות ע\"כ וכן הוא הגרסא בירושלמי וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מים ומלח וכו'. </b>והני מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע. לא שנא שלקחן בירושלם ל\"ש חוץ לירושלם ל\"ש בשוגג ול\"ש במזיד: \n",
+                "<b>הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום. </b>וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא לפי שאין מחללין מעות על הפירות ברחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>כתב ה\"ר שמשון ז\"ל דבפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ\"ו) תניא א\"ר יהודה בד\"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים אז במזיד תעלה ותאכל במקום אבל לקחה מתחלה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ובתוספתא מסיים בה אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ע\"כ. ועיין במ\"ש שם בפ' האיש מקדש סימן ח'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל הלוקח בהמה תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין לכתחלה לא ועוד דתכחיש גופה בדרך ועוד דחיישינן לגדול עדרים והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני ואם לקח בשוגג וכו' וסתמא דמתני' ר\"מ היא למאי דגרסי' מתחללין דיעבד על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר\"מ דלא חייש דילמא יגדל מהם עדרים בדיעבד וחכמים אומרים אין מתחללין ע\"כ וקל להבין אמאי לא עריב בבא דפירות עם בבא דבהמה חדא משום דבעי לאשמועי' דהבהמה תקבר עם עורה ועוד משום דגבי בהמה איכא פלוגתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחין עבדים ושפחות וכו'. </b>ס\"א ל\"ג שפחות והתם בקדושין נמי ל\"ג שפחות: \n",
+                "<b>וקרקעות. </b>אפי' פירות המחוברין לקרקע תנן לעיל דלא קנה מעשר וכ\"ש קרקע עצמו וקושיא זו פריך לה בירוש' ומשני תרי שינויי חד מינייהו דמתני' דהכא בדרך מכירה ומש\"ה כיון שמכר לו הקרקע דרך מכירה מתחלל והמעות קנויין אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל מיירי ע\"י חלול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה\"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחלול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר וגם בגמ' דילן פריך לה ומשני לה: \n",
+                "<b>חטאות ואשמות. </b>במשניות החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וקי\"ל דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין. אמר המלקט במתני' דבס\"פ התודה: \n",
+                "<b>מצאתי </b>מוגה פה חלוקה אחרת וזו היא אין סכין כלים בשמן של מע\"ש ואם סך יאכל כנגדו זה הכלל וכו': \n",
+                "<b>כל שהוא חוץ לאכילה. </b>הא מידי דאכילה אפי' דגים וחגבים כמהין ופטריות קונה ואפי' לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדו ומתני' ר\"ע היא ודלא כר' ישמעאל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה. </b>איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ\"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה: \n",
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו'. </b>כצ\"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע\"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ\"ש ס\"פ ח' שרצים: \n",
+                "<b>דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו'. </b>פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שָמֵן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו\"ף בצירי והפ\"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר\"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה\"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח: \n",
+                "<b>זה הכלל כל ששבחו ניכר. </b>פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס\"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס\"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע\"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע\"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ\"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע\"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר אין סכין וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דר\"ש לא פליג אלא בשמן שהוא עצמו מעשר ולא בלקוח בכסף מעשר וכן מצאתי במסכת מנחות פ\"ז לא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ועיין בירוש' דקאמר כאן הביא ר\"ש פרכא מדבר שהוא מדרבנן על דבר שהוא דאורייתא נראה דהא אפי' בירושלם נמי הוי הדין כן ומתני' לא איירי אלא בירושלם דוקא דהא תנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר וחוץ לירושלם אין מבשלין קודם הפדיון וכן עיסה של מעשר שני הכל לא איירי אלא בירושלם דוקא ופירוש הדבר שנפל דבש לתוך היין והשביח היין יותר משיעור של דבש ושל סמנין הוי אותו השבח לפי חשבון וכן אם הוא להפך שנתבשלו דגים של חולין עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו הדגים כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדגים צריך לנכות את הקפלוטות ואת שיעור שבחן וכן היין ג\"כ על זה הדרך כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדבש והתבלין יכול לחשוב את השבח של היין ולחללו עליו לפי חשבון אבל בעיסה הוי כל השבח לשני ואינו משלם אלא דמי עצים וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל. וידוע כי הפירוש שהעתיק ר\"ע ז\"ל הוא להר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש כו' (כמ\"ש בתי\"ט). גם בספ\"ג דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כן פירש ולא השיגו הראב\"ד ז\"ל אמנם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב וגם זה אינו נכון כלל דעל הנאת אצבע מי חששו ואפי' כל היד נמי לא חששו ור\"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ועוד וכו' אבל הנכון לפ' משנתנו ע\"ד הירוש' וה\"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע\"ה שהוא טמא ומעגלו ע\"ג מעיו דאע\"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מעשר שני כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה דתניא סך כהן גופו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו ע\"ג מעיו ואינו חושש ור\"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במעשר שני ואפשר נמי דטעמא דר\"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא בה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במעשר שני לא גלי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ל לר\"ש ומת אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל אמר להם לא אם הקלנו בתרומה חמורה שכן הקלנו בכרשינין ובתלתן נקל במעשר שני שכן לא הקלנו בו בכרשינין ובתלתן. </b>כך מצאתי נוסחת המשנה בספר כתיבת יד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלתן של מעשר שני וכו'. </b>בפ' שני דהלכות מעשר שני סי' י\"ד חזר בו הרמב\"ם ז\"ל ממה שפירש כאן שכאן פירש תאכל צמחונין עניינו שיאכלו כשהן לחין. [הג\"ה בירוש' לא פי' כן וע\"ש ה\"ר יהוסף ז\"ל] כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו וכו' וכן פירש ג\"כ גבי כרשיני מעשר שני שג\"כ הקפיד עליהם התנא שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם אבל שם כתב תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין ע\"כ ושם השיגו הראב\"ד ז\"ל. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דמה שנראה שנשנית משנתנו לענין חומרות שיש במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין אלא לענין שאר דברים דקתני התם עכ\"ל ז\"ל ובעניות דעתי איני מבין מה הם שאר דברים דקתני הכא גבי תלתן דלא משמע דנכנסים לירושלם דקתני גבי כרשיני מעשר שני קאי נמי אתלתן אלא אם נאמר שכוון למה שאכתוב בסמוך בס\"ד בסוף דברי ה\"ר שמשון ז\"ל ובדברי הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומ\"מ עיין במה שכתבתי לקמן בפירקין סוף סימן ד'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לומר טעם למה הקלו חכמים בתרומה של כרשינין ותלתן יותר מבמעשר משום דתרומה אי אפשר לה להשתנות אבל מעשר אפשר לחללו ובמינים האלו הקלו משום שהמעשרות שלהם אינם מן התורה דאינם אוכל ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל וכולי' עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב פי' תאכל צמחונים כי אז הן ראויין לאדם ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילת האדם אבל התרומה מותר לעשות בה כל צרכו ולהאכילה לבהמתו וכן הטעם של כרשינין וצ\"ע ע\"כ. עוד כתב וז\"ל כל מעשיהן בטומאה פי' כי אינם אוכל אדם ואינם מקבלין טומאה מן התורה ע\"כ: \n",
+                "<b>תאכל צמחונין. </b>תלתן לשון נקבה היא ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע\"ג דתנן [הגהה וכתב החכם הר\"ם ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל חילק בין אם זרען חוץ לירושלם או בירושלם וכתב שאם זרען בירושלם גידוליהן מעשר שני ע\"כ:] בפ\"ט דתרומות גדולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסיקי' ומפ' הירוש' כיני מתני' מותר לאכול ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א\"נ לא חיישי' אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא ע\"כ. ובסוף דבריו ז\"ל כתב ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונים אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה ע\"כ. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פירש השתא משמע דלשון תאכל דוקא קאמר דחובה הוא דאין לאכול בתלתן דמעשר שני בזרע אלא כשהוא כמו ירק דתהא נאכלת כולה כמו יאכלו צריד דסיפא דדוקא הוא וכן תאכל נקודים והאי תלתן כשתוקש לא חזו שבלין והזירין שלה לאכילה ומש\"ה דוקא בעוד שהיא רכה הוא דאכלי לה כולה דטעם עצה ופריה שוה כדאיתא בפ' בצל. והתלמוד ירושלמי קאמר דכיני מתני' דמותרת ליאכל הוא דתנן דאינו חובה דעיקר אכילתה הקבוע לה היינו כשאר קטנית ואם רצה לאכלה בעודה רכה או מלילות הרשות בידו וכ\"ש הוא וזהו לפי המפרשים שפירשו דצמחונים היינו שנאכלת כשהיא צמחים רכים ותמיהא לי דליתני תאכל ירק כדרכו וראיתי לבעל הערוך שפירש מותר לשרות הכרשינין והתלתן במים ולהשהותן בהן עד שצומחין כדרך שעושין הפולים ואפונים ואין בזה משום הפסד מעשר שני ולדעת זה יותר כשר הוא שיאכלו בלי שרייה במים. עוד פי' לשון אחר דמשום טומאה נגעו בה דמותרת התלתן ליאכל בלחלוחיתה ולא חיישי' לידים מסואבות דדרך תלתן שלא תצמח עד שתנגב ע\"כ ולזה הפירוש נוחה דעתי בו לפרש משנתנו דאתא תלמודא לתרוצי לן איך נסמך תלתן של תרומה לתלתן של מעשר שני גבי תרומה אשמעינן דיש בה היתר חפיפה והיתר מגיגה דהיינו למסמס אותה ביד כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה מלשון ברביבים תמוגגנה והיתר שלייה נמי דהיינו שנוטלין אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומייבשין אותה בחמה כל אלו בידים מסואבות מה שאין כן במעשר שני כדתנן לעיל וחפיפה ושרייה ומגיגה ושלייה היינו בזרע. וצמחורן היינו כשיהיה ירק. ועוד היתרא דתרומה היינו בידים מסואבות והיתרא דתלתן אין שנוי בו היתר בידים מסואבות והיאך נסמך זו לזו ועוד דקתני לה נמי גבי כרשינין וגבי קולי קתני לה דקתני גבה ונכנסין וכו' ונאכלת בידים מסואבות אלא ה\"ק תנא דמתני' כששרו התלתן של מעשר שני במים אין לה קולא אחרת לאכלה בידים מסואבות אלא שתנגב ותאכל צמחונים שנותנין אותה בשמש אחר השרייה ואחר שמתנגבת צומחת צמחונין אבל קולא אחרת בידים מסואבות דהיינו חפיפה ומגיגה ושרייה כל הני אסורי לכ\"ע וזהו מותרת ליאכל צמחונין דקאמר היתר הזה גבי מעשר שני יש לה בידים מסואבות אבל היתר אחר בידים מסואבות אין לה וגבי תרומה שנינו בה קולות אחרות דהיינו לב\"ש חפיפה ולבית הלל אף מגיגה ושלייה וכי תימא אמאי לא רמו חומרא דמגיגה ושלייה וחפיפה אלא במעשר שני ולא בתרומה דהא איסור אכילתן בטומאה תרווייהו כי הדדי נינהו שתי תשובות בדבר חדא דמעשר שני לכל מסור ואם אנו מתירין בו צדדי טומאה דהיינו שלייה ומגיגה וכו' אתו למיטעי נמי אפי' בשריה מה שאין כן בתרומה דאין אוכלין אותה אלא כהנים וכהנים זריזין הן כדאמרי' בעלמא ועוד יש לומר דבשלמא גבי תרומה כתיב [הגהה עיין בפירוש ר\"ע ז\"ל בפרק בתרא דתרומות סימן ט':] נפש בה דמיניה מרבינן אכילת כרשיני תרומה לבהמה ואין טומאה מצויה בהן דלמאכל בהמה אין אדם עושה תקונים וגרסי' נמי בירושלמי פ' בתרא דחלה אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו הלכך אפי' אי טעי בתרומה בשרייה הואיל ומצי להאכילן לבהמה אין חשש אבל גבי מעשר שני דאין אוכלין הכרשינין דיליה אלא אדם דכתיב ואכלת הלכך מחמרינן גבי טומאה דילהו וצריך תקנה שלא תפול בהן טומאה כלל כנ\"ל. ומצאתי להראב\"ד ז\"ל בהשגותיו דרך אחרת אבל מ\"מ נוטה לדרכי קצת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל תרומה בש\"א וכו'. </b>כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' סי' כ\"ז פעמים מזכיר בלשון המשנה דברי תנא ואח\"כ עצם הדבר ואח\"כ משפטו כמו שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמאי שם התנא כל הנשים שם הדבר הנושא המשפט דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים וכן שמאי אומר מקב לחלה ובה\"א מקביים וכן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה ושמאי אומר ט' קבין. ופעמים מזכרת המשנה עצם הדבר ואח\"כ שם התנא ואח\"כ משפטו כמו ביצה שנולדה בי\"ט בש\"א תאכל ובה\"א לא תאכל ביצה עצם הדבר הנושא המשפט ב\"ש שם התנא תאכל משפטו ודינו הנשיא על הביצה וכן כרשיני תרומה בש\"א שורין ושפין בטהרה וכמו כל המטמאין באהל המת שנחלקו והכניסו לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים. ופעמים מזכיר שם הדבר עצמו ואח\"כ משפטו ואח\"כ שם התנא כמו אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא אוכל פרוד הוא שם דבר הנושא המשפט אינו מצטרף הוא המשפט הנשוא על האוכל ר' דוסא הוא התנא. וכן מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא מאלה שלשה פנים הנזכרים נמצאו בכמה משניות וברייתות חדלו מספר ולי אני הקטן נראה טעם המסדר לשלשה סבות כי אין לסדר המצווה לפני המצוה והשנית לסדר שני התנאים זה אצל זה והשלישית כאשר במצווה ובדינו או בשם הדבר ובדינו אין בו יוצא לשני כי אם בעצמו כלומר שהצווי בודד מזכיר שם החכם או החכמים בין שם הדבר הנושא המשפט והמשפט הנשוא כי המשפט קצר ואין זו הפסקה בין שמות החכמים החולקים אבל כאשר הצווי והמשפט יוצא לשני כלומר בלתי בודד אז אם היה שם החכם לפני דבר הצווי והמשפט יקרא הפסקה בין שמות החכמים ועל כן שמו כל המשפט והצווי לפני הזכרת שם החכם בלשון דברי פלוני ופלוני אומר כדי לסדר שני החכמים החולקים יחד ע\"פ הדברים האלה תוכל להבין טעמי שנוי הסדרים הנזכרים ע\"כ. ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "<b>כל מעשיה בטומאה. </b>היינו דוקא בידים מסואבות אבל לא טומאת הגוף: \n",
+                "<b>חוץ משרייתה. </b>מפ' בירוש' דאיכא בינייהו שולה דלב\"ש שולה בידים טהורות ולב\"ה בידים טמאות. תניא זו היא דברי ר\"מ אבל ר' יהודה אומר בש\"א כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ובה\"א כל מעשיה בטומאה חוץ משלייתה ולר' יהודה איכא בינייהו מגיגה דלב\"ה מוגג בידים טמאות. ועיין במה שכתבתי בסוף מתני' דבסמוך בשם ה\"ר שמשון ז\"ל. ומ\"מ בין לר\"מ בין לר' יהודה קשה דאמאי לא תני פלוגתא דב\"ש וב\"ה דגבי תלתן של תרומה בפ\"ק דעדויות כדתני התם פלוגתייהו דבכרשיני תרומה ובמה שכתבתי לקמן בפירקין בסי' ט' בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ניחא קצת ועיין ג\"כ במה שכתבתי במתני' דבסמוך ועיין ג\"כ במ\"ש שם בפ\"ק דעדויות סימן ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יאכלו צמחונין. </b>כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמעשר קחשיב ואזיל. וכאן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל בקיצור יאכלו צמחונין כלומר מותר לאכלן צמחונין: \n",
+                "<b>ונכנסין לירושלם ויוצאין. </b>אפי' רבנן דפליגי עליה דרשב\"ג לקמן בפ\"ג הכא מודו משום דקל הוא שהקילו בכרשינין ודוקא להוציאן לחוץ לטוחנן או לכותשן להכשירן לאכילה ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת אחת אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ\"מ קלטו להו מחיצות: \n",
+                "<b>נטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות. </b>מפ' בירוש' דכשנטמאו בעודן זרעונים מודה ר' טרפון דאין מחמירין עליהם ונפדין דהא חזו לבהמה אלא מיירי דוקא שנטמאו אחר שנעשו עיסה ואם יש לו עיסות אחרות של מעשר שני אז צריך לחלקה דמאחר שהן עיסה מסתמא חישב עליהן לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל ויוצאין פי' מותר להוציאו לאיזה צורך אבל לא שיניחו בחוץ אלא שיחזירו לירושלם אח\"כ ומטעם זה לא הוזכר דין זה למעלה בתלתן כי התלתן אין בו צורך להוציאו אבל זה צריכין לפעמים להוציאו כדי לאפותו כי אין עושין תנורים בירושלם ע\"כ. עוד כתב ז\"ל יתחלקו לעיסות דין זה לא נזכר לעיל גבי תלתן כי תלתן אין יכולין לחלקו כי אין עושין ממנו עיסה ע\"כ. עוד כתב ומאכילין פי' לבהמה והיינו דתנן ומאכילין ולא קתני ואוכלין בטומאה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים ולא מטמא אחרים. אמר המלקט מפי' הרמב\"ם ז\"ל כאן וגם מכמה מקומות בפירוש המשנה וגם מפי' ה\"ר שמשון ז\"ל משמע דדוקא לא מטמאו אחרים בפחות מכביצה אבל מקבלין טומאה בכל שהוא ועיין עוד במה שכתבתי על זה ברפ\"ה דתרומות: \n",
+                "<b>יפדו </b>ואפי' נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אתרות: \n",
+                "<b>ומאכילין בטומאה. </b>יש מי שפירש מאכילין לכהן טמא: \n",
+                "<b>שורין בטהרה. </b>כששורין אותם במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעי שרייה נמי להסיר הפסלת מהן כמו עדשים כדאיתא במסכת ביצה פ\"ק וא\"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הלכך ידיעה מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה: \n",
+                "<b>יאכלו צריד. </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין והרמב\"ם ז\"ל פי' הטחינה העבה נקראת צריד. אבל קשה לע\"ד דהכא גרסי' צריד בדלי\"ת והתם גרסי' ברי\"ש וכן פירשו הרגמ\"ה ז\"ל וגם רש\"י ז\"ל בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק\"ב) וכדאמרי' לענין שופר היה קולו עבה או צרור פי' יבש שאין קולו נשמע רונקו בלעז. אח\"כ דקדקתי בערוך ששניהם הביאם בערך צרד בדלי\"ת צריד דמתני' וצריד דמנחות וגם דשופר הביאו בסמוך להם בערך צרוד בדלי\"ת וכתב ושייך בצריד דמה המורסן עב במינו אף זה השופר עב במינו ע\"כ. וטעמא דשמאי דאע\"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו [עיין בלשון הר\"ש] הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש\"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל וגם הר\"י ז\"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינין דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור אותן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך אוכל אותן ביובש כגון קלי: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה. </b>מפ' בתוספתא ומייתי לה בירוש' דה\"ק כך היו שונין ב\"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרי בהו כלל דתניא בתוספתא כרשיני תרומה בש\"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה ר\"מ אומר בש\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה\"א כל מעשיהן בטומאה א\"ל ר' יוסי כמשנתך בבית הלל היתה משנתו של ר\"ע בבית הלל לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפי' ע\"ה ומשמע דשאר תנאים בבית הלל לא היו שונים כן אלא כמשנתנו [הגה\"ה צ\"ע לע\"ד אם אין טעות]. וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב\"ה ונראה דלא פליג ר\"ע אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם מתניתין דתלתן כי היכי דקאי ר' עקיבא עלה ועוד דר' מאיר שונה בתלתן דב\"ה בעו טהרה בשרייה ובשלייה דוקא שרו בטומאה וגבי כרשינין שונה בב\"ה דכל מעשיהן בטומאה אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק בפ' י\"ב מהלכות תרומות כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו ומשמע בירוש' בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפי' בכרשינין לאדם פליג וכ\"ש בכרשינין לבהמה וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה. ה\"ר שלמה שיריל\"ו ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון ז\"ל כ' לשון תוספתא דפלוגתא דר\"מ ור' יהודה בין דתלתן בין דכרשינין בגוונא אחרינא וכתב בסוף דבריו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין ר' יהודה היא ע\"כ. ובמה שכתב הרש\"ש ז\"ל דהרמב\"ם ז\"ל פסק כר' עקיבא בהלכות תרומות פי\"ב ז\"ל שם התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה\"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתו במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה ע\"כ. וכתב שם ג\"כ מהרי\"ק ז\"ל דהיינו כב\"ה אלא שבמה שכתב בסוף דבריו לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה פסק כר\"ע דתנן בפרק בתרא דחלה סימן ט' כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין וכבר נתן שם טעם מהרי\"ק ז\"ל למה פסק כר' עקיבא אע\"ג דרבים פליגי עליה אבל בתחלת דבריו פסק כב\"ה בין בתלתן של תרומה בין בכרשיני תרומה וכדמשמע פשטא דמתני' ומ\"מ אפשר להיות דר\"ע קאי אתרוייהו בין אכרשינין בין אתלתן ובזה מהרי\"ק ז\"ל והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל שוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' משום הפסד המעשר תקנו זה כי שמא לא ימצאו כל המעות וא\"כ יפסיד המעשר ובעבור זה תקנו שהראשון יהיה למעשר עכ\"ל ז\"ל. ירוש' א\"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח\"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו דהא בסמוך תנן דאפי' מדוחק אין מחללין כסף על כסף אבל במסקנא בירוש' עלה דמתני' דבסמוך מייתי פלוגתא דתנאי וקאמר עלה דההיא ברייתא מדברי שניהם נלמוד מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחשת וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שכתב סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפי' מעות נחשת וכו' משמע דכי קתני מתני' מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמעי' דאפי' פרוטות שמחלידות שרו מדוחק וכ\"ש כסף: \n",
+                "<b>זה הכלל. </b>לרבות קטנית חולין וקטנית מעשר שני שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדלוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני ואם חסרו לחולין ואם חפן וכו'. לפי חשבון הוא החסרון והכי איתא בתוספתא ואין צריך לדחוק ולומר דזה הכלל לסימנא בעלמא נקטיה כמו זה הכלל דבריש פירקין אע\"ג דיש כיוצא בו בגמ' בפ' הקורא עומד כמו שכתבתי שם סימן ב': \n",
+                "<b>והנבללין לפי חשבון. </b>בירושלמי מפ' דהנבללין והנחפנים קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא ומשמע מהרמב\"ם ז\"ל דגם הכא בנבללין צריך תנאי וז\"ל שם ר\"פ ששי והנבללין לפי חשבון ומתנה ואומר אם אלו שבידי הן המעשר השאר חולין ואם הם חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהם מחוללין עליהם ע\"כ. ועיין בנמקי יוסף ר\"פ הבית והעליה דפירש ההוא ירושלמי דמייתי התם דר\"ל דכי קתני מתני' אם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעינן להו לתרווייהו אלא בחדא מינייהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אע\"פ שלא חפן אלא נטל אחד אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון הלכך מעות מעשר שני וחולין שנתפזרו וליקט א' אחד לא אמרי' לפי חשבון כיון שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ליקח הרבה בבת אחת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע של מעשר שני וכו'. שנתערבו. </b>ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב עליו הר\"ס ז\"ל צ\"ע אמאי נקט חוץ לירושלם וה\"ר שמשון ז\"ל לא כתב כן ע\"כ: \n",
+                "<b>מביא בסלע מעות. </b>ירוש' תניא בן עזאי אומר בשתי סלעים צריך להביא פרוטות פי' שאם אתה מתיר לו בדמי סלע אחד שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד ועוד שישהה עליותיו שהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף אחד מן הסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מעשר שני ויהא זריז וקל לעלות שאין לו משא כבד של נחשת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואי קשיא כו'. ורש\"י ז\"ל פי' שם פ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ו) מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חלול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א לא יעשה וכו' וב\"ה מתירין. </b>קסברי הכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בפרשה וב\"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני לישנא אחרינא דב\"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירא וטבעא אפירא לא מחללינן דכתיב וצרת הכסף וב\"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא ופירא אטבעא מחללינן והתם ר\"פ הזהב פרכי' בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרו ובדרבנן פליגי דב\"ש סברי דרבנן הוא דגזרו ביה שמא ישהה עליותיו שיהיו לו סלעי מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה וב\"ה סברי לא גזרי' שמא ישהה עליותיו דכי לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק לה שאין משאן כבד היינו דקתני יעשה ולא יעשה ולא קתני לשון חלול דקסברי יש חלול. אבל חכמים החמירו עליו. אלא להך לישנא דאמרת דמדאוריי' פליגי אי משום טעמא דכסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי כיון דאיסורו דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר הכי איבעי ליה למיתני בש\"א אין סלעי מעשר שני מתחללין על דינרי זהב ובה\"א מתחללין וקאי בקושיא: \n",
+                "<b>כספן דינרי זהב. </b>כספן שהיה להם ממעות מעשר שני ואתא לאשמועי' דאפי' לכתחלה ואפי' לאדם חשוב שרו ב\"ה דרבן גמליאל מב\"ה קאתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדבית שמאי כלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע ממעות וכו'. </b>והאי הפורט ר\"ל המצרף ואיידי דתני סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכתוב במהר\"י קולון ז\"ל שרש צ\"ה דפשיטא הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד בכמה דוכתי במשנה ובגמ' מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת ואע\"ג דתנן במעשר שני פ' שני הפורט סלע ממעות מעשר שני ב\"ש אומרים בכל הסלע מעות ובה\"א בשקל כסף ובשקל מעות ואותם מעות של נחשת הם כדמשמע בהדיא ר\"פ הזהב וכן בכמה משניות שונה שם מעות שהן מעות של נחשת מ\"מ נלע\"ד דאע\"ג דבמקום דמוכיח הלשון שהן של נחשת כי התם דקתני הפורט סלע דמשמע שהוא מחליף הפרוטות של נחשת לסלע דפשיטא דסתם פרוטות של נחשת הוא שונה התנא מעות במקום פרוטות של נחשת מ\"מ היכא שהוזכרו מעות סתם יש בכללן בין מעות של כסף בין מעות של זהב דכולהו מעות איקרו ותדע דכן הוא שהרי שנינו שם פ' חמישי כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע ע\"מ להוציא יציאות מביתו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו הרי לך בהדיא דסלע קרא מעות והנה דבר פשוט הוא דסלע של כסף הוא ומזה אין צריך ראיה אלא ע\"כ צ\"ל כדפרישית ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>בש\"א בכל הסלע מעות. </b>אם בא לפורטן וכו' עד סוף פי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' וגם ה\"ר שמשון ז\"ל על פי' זה דלפי זה הטעם הוו ב\"ה לחומרא וקשה דה\"ל למתנייה בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה והיא אינה שנויה התם רק בפ\"ק דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל תירץ בעד רש\"י ז\"ל דהא דפרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דהא כמה תנאי פליגי על אותן המנויין שם ומוסיפים עליהם בפירקי אחריני אלא בעדויות כלומר בכולה מסכת הוא דקאמר אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז\"ל הוא דאי טעמא דבית הלל משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר\"מ ורבנן וכי תימא מילתא באנפי נפשה היא ליתא דהא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב\"ש וב\"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת\"ק דב\"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב\"ה ובית שמאי ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב\"ד של אחריהם הנהו תנאי וה\"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימ' דהיכי אמרי' בירושלמי דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ\"ט דרבנן לכך נראה לי דטעמא דב\"ש היינו דסברי דיכול אדם לצרף חוץ לירושלם אף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ\"ש אם יש בידו חצי סלע מֵעִין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב\"ה פליגי עלייהו בכל שיעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ\"כ בנחשת עד שיעור סלע ולא חייש בפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן לפרוקינהו יזהר עצמו מעיקרא דלא פריק כ\"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציים ויעלם לירושלם והשתא ר\"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת\"ק דבית הלל ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף דמודו ב\"ה דשרי אפ\"ה אסור משום דמשמע מב\"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ\"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשמעי' ר\"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפי' דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפ' בירוש' דדינר כסף דכ\"ע ל\"פ דחשוב הוא ואפי' יש לו פירות שוין שני דינרים אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להן מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסור ואע\"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטבעא הוא דאמר רחמנא וטבעא אטבעא לא ועל כרחך באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח בירוש' דהיכא דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומש\"ה אסור ואע\"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר כסף וחצי דינר פירות שבא להחליף ולצרף בדינר ר\"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע\"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתנא ר\"מ על דינר כסף קאמר דאסיר ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע\"ג כסף כנ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א בשקל כסף ובשקל מעות. </b>פי' רש\"י ז\"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציין כו'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לפי שיטת רש\"י ז\"ל אי נמי משום סחורה דדרך הוא להחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס\"ל לב\"ה דאסיר משום סחורה והוו ב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא ע\"כ: \n",
+                "<b>הדנין. </b>מפ' להו ספ\"ק דסנהדרין בן עזאי בן זומא חנן המצרי וחנניא בן חכינאי רב נחמן בר יצחק מוסיף אף שמעון התמני: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר שלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. </b>כך צ\"ל. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל גריס וברבעת כסף וברבעת מעות בוי\"ו ובלא יו\"ד כלל [הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב וז\"ל וברבעת כסף וכו' פי' וברובע של השקל שהוא מטבע שנקרא רבעת לוקח כסף וברבעת האחר שהוא חצי הדינר האחר לוקח פרוטות כנ\"ל וכן מצינו בתלמוד לשון זה ועמדו קנים בו ביום ברבעתים עכ\"ל ז\"ל:]. ופירש ור' עקי' מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות ע\"כ ולדידיה הוי רבעת מין מטבע שהוא חצי דינר דהיינו שלשה מעין וכן נראה שמפרש הרמב\"ם ז\"ל שכתב ור' עקיבא סבר דבשמינית סלע בלבד יחליף מעות והוא הרמב\"ם ז\"ל כתב ד' אספרי כסף איני יודע כמה אספרים יש בסלע ע\"כ. ובערוך ורבינו האיי אמר איצטרי גרסי' והן חתיכות של כסף ע\"כ אבל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כתב ד' אספרי כסף פי' דהיינו מעין בלשון יון ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד וה\"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחברי' שמאי אומר וכו' פירשתי משניות אלו לפי דרכו של רש\"י ז\"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפרש לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר והא דקתני הפורט רוצה לומר שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופירוש הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפירוש המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות היו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש\"י ז\"ל דהני תרתי מתני' קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב\"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני התם אלא אותם דלא חזרו ב\"ה והודו לב\"ש אבל הך דחזרו לא וה\"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב\"ש וב\"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל פליגי ר\"מ ורבנן עלייהו דב\"ה וכבר כתב רבינו שמשון ז\"ל דבירוש' משמע כדברי רש\"י ז\"ל ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי באבי הוכחה גמורה היא ובתוספות שנאץ חזרו והודו לרש\"י ז\"ל מן הטעם הזה ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שנויין בעדויות חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב\"ה דלא איפליגו עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב\"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם שלמעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותם שלמעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא עשרים וד' ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפליגו ב\"ש וב\"ה עלייהו אלא כולן היו שוין בדברים ההם ומחמירין היו. עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו מקצת בניו טמאים וכו'. </b>וכתוב שם בכסף משנה לפרש הירוש' ולהשיב בעד הרמב\"ם ז\"ל דלהשגת הראב\"ד ז\"ל דה\"פ מה אנן קיימין אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאין שותין מעשר שני ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מן הכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה ע\"כ. ובירוש' מפ' בטמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו פי' שיכניסו ידיהן לתוך האויר ואינם מטמאין במשא ומפורש בפ' העור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הלכך כיון דאין להם היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאים וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו. </b>על יין ששותין דאמרי' בפ' הערל דמעשר שני בין אכלו בטומאת הגוף בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש\"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאים נמי לא יכשלו לשתות מעשר שני טהור בטומאת הגוף אומר מה שהטהורין שותין ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורין היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין: \n",
+                "<b>שותין מכד אחד. </b>ואינם חוטאים הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתוב בתוס' י\"ט ודתנן שותין ר\"ל זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח\"כ הטמאים אבל הטמאים רשאין להשקות לטהורים על פי אלו התנאים ע\"כ פי' שלא יגעו ביין ושיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובד\"א בשאין אחר מערה אבל אם אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל נמצאו טמאים וטהורים שותין מכד אחד לאו דוקא מכד אחד כי אינם שותין מן הכד עצמו כי אם היה כן היו מטמאין את היין ואסור לשתותו בתורת מעשר שני אלא מיירי שמערים מן הכד לכוסן וכל אחד יש לו כוסו בפני עצמו ומיירי נמי שהן טמאים טומאת מת ולא טומאת זיבה כי הטמא טומאת זיבה מטמא את הכלי בהיסט אך כשיש אחר שמערה לכוסות מותר אפילו בטומאת זיבה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא יאמר אדם וכו'. לחלק </b>בנקודת סגול גרסי' החי\"ת והלמ\"ד וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל שאין שנוי בענין אלא נקיות לשון דבין שיאמר שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם ובין שיאמר לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל ברחו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ע\"כ. ובירוש' קאמר שהוא מהלכות של עמעום כלומר שאין לו טעם. ועיין במה שכתבתי בפ\"ח דשביעית סימן ד': \n",
+                "<b>וְשנשתם בירושלם. </b>גרסינן: \n",
+                "<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>קשה לע\"ד דהכא שייך למיתני או נותנין זה לזה מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להתרא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להתרא ונלע\"ד דבקושיא אחריתי יתורצו שתיהן והוא דהכא שייך למיתני או נותן לו מתנת חנם אלא על כרחנו צריכין אנו לומר דאשגרת לישנא דתנא לעיל רפ\"ק נקט נמי הכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהוא ממעט באכילתו. </b>גרסי' והקפידא הוא משום מעשר שני דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר ובירוש' פריך אמאי לא חשו נמי דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ומתניתין חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובת דף ע\"ו מייתי ברייתא דגרסי' בה באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפי' שם רש\"י ז\"ל. והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוס' שהקשו לרש\"י ז\"ל אינה קושיא דמתני' מודה לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעי' אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי נמי ברייתא דחייש לה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל נראה קצת דגריס במתני' שהוא ממעט באכילתם שפירש שממעט באכילת מעשר וגם ממעט באכילת תרומה וכ\"כ בחבורו ומהתם אין ראיה לומר דהכי הוה גריס במתני': \n",
+                "<b>ונותר. </b>כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהן כרת מה שא\"כ במעשר שני: \n",
+                "<b>ויוצא. </b>גרסי' ול\"ג וטמא דהא גבי מעשר שני נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל. ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפי' חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שא\"כ במעשר שני דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בר\"פ בהמה המקשה ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוס' דלא גרסי' וטמא. ור\"ש אזיל לטעמיה דתנן התם פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר\"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול: \n",
+                "<b>שכן מותרים לזרים. </b>ולית בזה מיעוט אוכלין אע\"ג דאית בהו מיעוט זמן: \n",
+                "<b>נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים. </b>ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שלא כל הדברים המטמאין את הקדש וכו'. פי' כי השלישי פסול בתרומה והרביעי בקדש כדתנן בפ' חומר בקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו מעות וכו' וְצָרַךְ להם. </b>גרסינן בלי יו\"ד ודכוותה כתבתי ג\"כ בפ\"ז דשביעית סימן ד':  ",
+                "<b>והלה. </b>יתכן שהוא מלשון הלאה וכן גם כן בלשון חכמים להלן וכמו שאתה אומר על המקום שהוא רחוק קצת ממקום זה לשון הלאה כך אתה אומר על אדם אחר נפרד מחברו שהרי הם שני גופים מוחלקין לשון הלה. כך נלע\"ד:  ",
+                "<b>ולא יאמר כן לעם הארץ. </b>מפ' בירוש' דאין מוסרין ודאי לעם הארץ שאינו נזהר בו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>פירות בירושלם ומעות במדינה. </b>כולה מתני' כשיש לו מעות וצרך להן ולחברו פירות. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>שיעלו הפירות. </b>בנקודת ציר\"י גרסי' לה ליו\"ד כמו ויֵאכלו. אך ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בספר אחד היה נקוד שיֲעלו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועברו בתוך ירושלם יחזור וכו'. </b>מפ' בירוש' א\"ר יונה בדין היה דאפי' בתים שבירושלם לא יטבילו שהן של כל ישראל וקיימא לן דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים שבירושלם לא טבלן וכ\"ש העיר גופה אלא זאת אומרת ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו מה חצר בית שמירה שלו טובלת אף זו טובלת וכל העומד ליעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוהו מחיצות: \n",
+                "<b>ר' שמעון בן יהודה אומר וכו'. </b>ובירוש' מייתי ברייתא אליבא דר\"ש בן יהודה מאי אהדרו ב\"ש לב\"ה וב\"ה לב\"ש ע\"ש. והביאה רבינו שמשון ז\"ל בלשון אחר כדאיתה בתוספתא וז\"ל ר\"ש בן יהודה אומר בשם ר' יוסי כך אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן א\"ל ב\"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות א\"ל ב\"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר פי' דתרומה ומעשר לא בעו חומה ע\"כ בקיצור. וכתב שהוא יותר עיקר וחזר ויישב גם גרסת הירוש' ע\"ש: \n",
+                "<b>שיפדה מעשר שני שלהן. </b>עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות: \n",
+                "<b>יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירוש'. </b>דקסברי ב\"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה: \n",
+                "<b>יפדה ויאכל בכל מקום. </b>דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות מדרבנן היא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אי נמי אפי' כמי שהורמו דמיין ה\"מ וכו'. אמר המלקט לשון הר\"ש ז\"ל ר\"ש בן יהודה בשם ר' יוסי סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמרה מלאכתן ואמרי ב\"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפ' בתרא דמכות ע\"כ: \n",
+                "<b>והדמאי נכנס ויוצא. </b>מפ' בירוש' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר שני של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות והכי תנן נמי בפ\"ק דדמאי ואיתה נמי בפ' הזהב ומכאן נראה כגרסת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ק דדמאי דגריס ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד ולא גרסי' ויוצא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ועיין במ\"ש שם פ\"ק דדמאי סימן ב' דהרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה מפ' דהא דקתני מתני' והדמאי נכנס ויוצא ר\"ל מע\"ש של דמאי הפך ממה שפירש בחבורו שם ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לת\"ק איצטריכא הך ואליבא דב\"ה פי' וכ\"ש לת\"ק אליבא דב\"ש ולא אתא למעוטי אלא אליבא דר\"ש בן יהודה דלא איצטרי' למתנייה דהשתא ומה טבל גמור קאמרי ב\"ה יפדה ויאכל בכל מקום כ\"ש דמאי והאי דמאי מיירי אף בשנגמרה מלאכתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שהוא עומד וכו'. </b>וצריך לדקדק בפירוש ר\"ע ז\"ל דגבי אילן פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול שם מעשר שני ולא הזכיר קדשים קלים וגבי בית הבדים פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול מעשר שני וקדשים קלים ומצאתי שכתוב בתי\"ט משום דבשר אין רגילין לאכול כו'. אכן הרא\"ש ז\"ל קודם שהזכיר בבא דבית הבדים פי' כלפנים לענין קדשים קלים ומעשר שני ושלוח מצורעים ע\"כ: \n",
+                "<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים. </b>מדאמרי' בירושלמי אבבא דבתי הבדים דהא דאמרי ב\"ה מכנגד החומה ולפנים וכו'. דהוי לחומרא משמע דהכא ברישא דוקא קתני בין לקולא בין לחומרא לקולא דלפנים נאכלין בלא פדיון ולחומרא דאין פודין שם דגבי מחיצות איכא בעלמא בין בפנים בין בחוץ חדא לקולא וחדא לחומרא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותן בפנים אינו יכול לפדותן דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים דבחוץ אינו נאכל בלא פדיון ובפנים אוכלו בלא פדיון וא\"כ פליגא אההיא דמסכת מעשרות בס\"פ המעביר דתנן התם ובירושלם הלך אחר הנוף ואמרי' התם בירוש' דאי עיקרו לפנים והעלהו דרך עיקר דכבר קלטו עיקר ומוקי לה כב\"ש דהכא. ובפ' אלו הן הגולין רמינן להו אהדדי ומשני דמתני' דהכא כרבנן ומתני' דהתם כר' יהודה ור' יהודה אית ליה גבי מעשר שני דבמערה הלך אחר פתחה ובאילן הלך אחר נופו [הגהה לשון החכם הר\"ם ז\"ל פירש ר\"ע ז\"ל והיינו דתנן במסכת מעשרות ובירושלם הלך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שם פי' דאזלי' לחומרא וע\"ש בפירושו ז\"ל וא\"כ איך יצדק עם מה שפירש כאן דאזלי' בתר החומה ואין משגיחין לא בעיקר ולא בנוף בין לקולא בין לחומרא ור\"ש ז\"ל הביא בפירושו הסוגיא דפ' אלו הן הגולין ע\"ש בפירושו וגם בפי' הרא\"ש ז\"ל ועיקר הדברים שיש שני תירוצים בגמ' תירוץ רב כהנא הוא שמשנה זאת היא רבנן וההיא דמעשרות היא ר' יהודה עוד יש תירוץ רב אשי שם בגמ' וכך פי' ר\"ש ז\"ל כולה רבנן היא ופי' הלך אחר הנוף כלומר הלך אחר החומה ואף אחר הנוף כלומר בין בנוף בין בעיקר אין משגיחין אלא בחומה כמו שכתב בכאן רבינו עובדיה ז\"ל ומה שפי' שם במעשרות הוא כפי תירוץ רב כהנא שתירץ דההיא ר' יהודה היא עכ\"ל ז\"ל:]: \n",
+                "<b>בש\"א הכל כלפנים. </b>דכשפתחן תוך ירושלם דמעשר שני הנכנס בו דרך פתחן נכנס קולטין אותו פתחן ובשפתחן לחוץ כיון דכל חללן לפנים אין דרך להניח מה שמכניסין לבית בפתח אלא להכניסו לחלל וקלטו חללן והואיל וחללן לפנים כלפנים הן ואוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני בלא פדייה וכ\"ש שאין פודין שם. מכנגד החומה ולפנים כלפנים כשכל חללן לחוץ אע\"ג דפתחן לפנים פשיטא דהן כלחוץ אלא כשחציין לפנים וחציין לחוץ ופתחן לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ להחמיר הוא דאין אוכלין שם אבל אין פודין שם להחמיר וכשפתחן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ הוא לכל דבר ומכנגד החומה ולפנים כלפנים להחמיר דאין פודין שם אבל אין אוכלין שם כיון דפתחן לחוץ הכי מפ' לה בירוש' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' בשם התוספתא דב\"ש אומרים הכל כלפנים לחומרא ר\"ל שלא יפדה בהן מעשר שני ולא יאכלנו. ועיין תו במ\"ש שם ספ\"ג דמעשרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול. </b>מפ' בתוספתא כגון לשכת בית המוקד דתנן במסכת תמיד ובמסכת מדות דארבע לשכות היו בה ושתי לשכות היו בקדש ושתים בחול וראשי פספסין היו שם להבדיל בין קדש לחול והיתה פתוחה לעזרה ופתוחה נמי לחול. מכנגד הקדש ולקדש קדש משמע דאתוכן וגגותיהן קאי אבל בירושלמי לא קאמר הכי אלא דתוכן קדש דבתר דפתחן דקדש שדינן להו ובגגותיהן תנן מכנגד הקדש ולקדש קדש ומתני' נמי דייקא דתנן ברישא דמתני' דגג בתר מקום הבנין שדינן ליה ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ותוכן קדש דקתני מתני' מפ' בירושלמי אליבא דר' עקיבא דהיינו דוקא לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ' ששי והוא הפך ממה שפירש כאן במשנה. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל בפ' איזהו מקומן מסיק בבנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלין לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין בפנים בין בחוץ. </b>בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב\"ש וב\"ה: \n",
+                "<b>בש\"א הכל יפדה ויאכל בפנים חוץ וכו'. </b>כצ\"ל. ומתני' ר' יהודה היא אבל ר\"מ מוקי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בגוונא אחרינא בתוספתא דספ\"א דמעשר שני ור\"ש בן אלעזר מוקי לפלוגתייהו בגוונא אחרינא ור' אליעזר ור' עקיבא אית להו סברות אחרות כהנהו סברות דאית ליה לכל חד מינייהו בפ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשי קדשים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובירוש' מוקי לה כגון שהכניסו ע\"מ שלא יקלטוהו מחיצות וכו'. אמר המלקט כתב ה\"ר שמשון ז\"ל והדר פריך בירושלמי אטו מעשר שני טהור שהכניסו ע\"מ שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשתו כלומר והאי נמי דבר תורה טהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר יקבר. </b>מפ' בירוש' מ\"ט דר' יהודה אמר קרא הכסף כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין קל וחומר והוא אותיב לון ק\"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו ק\"ו פריכא הוא ופי' הר\"ן ז\"ל בפ' בני העיר טעמא דר' יהודה דאמר יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה ע\"כ והוא פי' רש\"י ז\"ל שם בפסחים. ותוס' שם פ' הזהב כתבו דבספרי מפיק טעמא דר' יהודה משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא\"ת דבריש פירקי' אמרי' כסף ראשון ואפי' כסף שני וי\"ל דה\"מ כסף על כסף אבל לחלל שני פעמים פירות על כסף לא וא\"ת למה לי קרא בספרי הא טעמא אחרינא אית ליה לר' יהודה במתני' וי\"ל דאסמכתא בעלמא הוא א\"נ טרח וכתב לה קרא ע\"כ. ושם בפסחים כתבו דלר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני לכך אינו נפדה טהור בריחוק מקום ולא טמא בקירוב מקום דתרווייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה בריחוק מקום וה\"ה טמא בקירוב מקום ומתני' דפרכינן מינה בפ' איזהו מקומן דאשכחן דטפל חמור וכו' מדקתני הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה דשמעת מינה נטמא אין לא נטמא לא והיינו בריחוק מקום דכה\"ג מעשר עצמו נפדה ובענין אחר לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור בריחוק מקום תירץ ר\"י דהתם בפ' איזהו מקומן מיירי מדרבנן ע\"כ. ועיין עוד שם בפ' איזהו מקומן בדבריהם ז\"ל. ואע\"ג דמדקאמר תאמרו בלקוח וכו'. משמע דחכמים מודו ליה לר' יהודה בזה כגון זו אשכחן בפ\"ק דתמורה גבי והלא במוקדשין האומר רגלה וכו' כמו שכתבתי שם בתמורה סימן ג' ובר\"פ בהמה המקשה ע\"ש. ועיין במ\"ש לעיל פ' שני סימן ז' גבי הכסף כסף: \n",
+                "<b>הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה. </b>כדתניא בתוספתא א\"ל התחמיר בטפלה יותר מן העיקר וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבינו שמשון ז\"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם ה\"ז כאילו קנאם בירושלם דלא חזו לפדייה וטעם הדבר כיון דלקח צרכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הלכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מעשר שני ע\"כ. ובתוספתא מסיים אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושתה על בעלת מום ואינה יוצאה לחולין להגזז וליעבד והקדש אינו חל על בעל מום קבוע כדתנן בפ' שני דבכורות דכל שקדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד אמרו לו ממקום שבאת מה להלן תמימים אין נפדין ובעלי מומין נפדין אף כאן טהורין לא יפדו טמאים יפדו: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דת\"ק סבר אין פודין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל בירוש' לא קאמר כן אלא הטעם הוא דבעי העמדה והערכה אבל כשנשחט לא בעי העמדה והערכה משום דהוי כפירות ור' יוסי סובר דגם שחוט בעי' העמדה והערכה ע\"כ: \n",
+                "<b>יקבר ע\"י עורו. </b>דעשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג\"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית: רש\"א יפדה. אזיל לטעמיה דס\"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתה נמי בירוש' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופלוגתא דר\"ש ורבנן במשנת כל הקדשים שקדם מום קבוע דבפ' עשירי דחולין ובפ' שני דבכורות וכמו שכתבתי שם בחולין פ' עשירי: \n",
+                "<b>בפי' ה\"ר עובדיה ז\"ל </b>דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום וכו'. כ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל טעם זה שאמר איני יודע לישבו כי מה הטעם שאין לו ריחוק מקום הרי הוא לקוח בכסף מעשר ואינו מעשר ע\"כ: \n",
+                "<b>לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. </b>דאף על גב דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחין שנטמאו הואיל וחזי לאכילה. ר' יוסי אומר יקבר כיון דלקחו חי לשלמים ובעי העמדה והערכה אפי' שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפי' ר' יוסי מודה שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפי' מקראי בירוש' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה. הרי הוא לו כפירות ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשאיל קנקניו למע\"ש. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שלא קנה אותם בדמי מעשר אלא שנטלם מביתו ע\"כ. עוד כתב זילף לתוכן סתם וכו' משגפן קנה מעשר פי' והקנקן קדוש כל זמן שלא שתו את היין אבל אחרי ששתו את היין בודאי יצא לחולין דלא גרע מאילו קנהו בדמי המעשר שיצא לחולין אחרי ששתו את היין ע\"כ: \n",
+                "<b>זילף לתוכן סתם. </b>שהכניס לתוכן יין של טבל עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' ר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש זילף לתוכן סתם מעשר אלא שלא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה למעשר וברישא דלא פליג בין גפן ללא גפן מיירי שפירש בהדיא שהן לבד מושאלים למעשר שני וכן פירש ר\"ש ג\"כ. הרש\"ש ז\"ל. ועוד פירש ז\"ל משגפן מקדשות בכל שהן כדתנן בפ\"ג דערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן. עד שלא גפן פי' קרא שם והכי מיפרשא כולה מתני' בירושלמי. תורם מאחת על הכל בדין תורם מן המוקף מיירי ונ\"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהם בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מאחת על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחלוק חביות לא חשיב חלוק וכבית הלל דבסמוך אבל אם בא לקרות שם אחר שסתם את פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל אחת ואחת עכ\"ל ז\"ל. ואמרי' עלה בתוספתא בד\"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש ושל שמן בין גפן בין לא גפן לא קנה מעשר הקנקן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א מפתיח וכו'. </b>עיקר זו ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלם וקנה ממנו במעות מעשר שני בש\"א שפותחין הקנקנים ומערין אותם מכל מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב\"ה שאם היה דרכן למכור אותן הקנקנים סתומות ומכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפי' היו סתומות ודברי ר\"ש אמת ואין חולק הרמב\"ם ז\"ל. ובחבורו רפ\"ח מפרשה כו' כמ\"ש בתי\"ט. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב ספרים גרסי' אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ועל כן נראה לי לפ' כמו שפירשתי למטה דיצא זה הקנקן שזילף לתוכו סתם לחולין ואע\"ג דלעיל תנא לא קנה מעשר וא\"כ ה\"ל למימר גם כאן לא קנה מעשר מ\"מ לשון יצא קנקן לחולין נמי אתי שפיר כלומר אע\"פ שקרא שם לקנקן סתם מ\"מ היין דוקא נתקדש אבל הקנקן יצא לחולין עכשיו ומותר להריק היין ממנו ולהשתמש בו ואין צריך לחלל את הקנקן אם בא לחלל את היין. ואפשר לומר נמי דאיידי דתנא בסיפא לשון יצא קנקן לחולין תנא נמי ברישא הכי אך אין פירושם שוה כי זה פירושו לא קנה מעשר וזה פירושו יצא לחולין אחרי ששתו את היין ואינו תימה כי במקום שנתן מעות של מעשר שני בעבור הקנקן אין שייך לומר שיצא לחולין תכף קודם שישתו את היין אבל המשאיל אין שייך לפרשו אלא יצא לחולין תכף כי מה שיצא לחולין אחרי שתיית היין אין צ\"ל דפשוט הוא כיון שלא נתן מעות בעבורו עכ\"ל ז\"ל [הגהה בלשון ר\"ע ז\"ל הלכך בחולין נמי לא קנה מעשר הגיה החכם הר\"ם ז\"ל הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר ע\"כ. ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל יצא קנקן לחולין ואפי' הקנקנים סתומות כתב לשון הרא\"ש ז\"ל לא בעי למימר שימכור מעשר במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירוש' כדפרישית לעיל בפ\"ק דאם היה המוכר אומן יוצר כלי חרס נעשה כלוקח יין בפני עצמו וקנקן בפני עצמו ואין הקנקן יוצא לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה\"ה בגבולין אם הוא אומן לא קנה מעשר דכל היכא שבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי לא קנה מעשר והשתא ה\"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שדינו כמוכר במדה והוא רוצה שיהא דינו כהדיוט ואז דינו שיצא קנקן לחולין בירושלם השתא נמי בגבולין קנה מעשר עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב על מה שכתב ר\"ע ז\"ל ה\"ג ר' שמעון אומר וכו' צ\"ע מה דחקו לגרוס כן ע\"כ:]: \n",
+                "<b>ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין. </b>לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי כדפרישית בפ\"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח קנקן בפני עצמו ויין בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה\"ה בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפלה ליין והשתא ה\"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו ה\"ר שמשון ז\"ל. וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל מפתח ומערה לגת בירוש' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב\"ש וב\"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק\"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחלוק חביות לא שמיה חלוק דומיא דשקין בגרן ולכ\"ע אין צריך לערות. בד\"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' נ\"ל לפרשו כן בד\"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צורך להם לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הלכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחבית ללוקחה סתומה אא\"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפי' שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד. לא [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב ספרים ל\"ג מלת לא אלא ה\"ג אבל מקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ואם רצה להחמיר וכו' ע\"כ. עוד כתב הפי' יצא זה הקנקן שהשאיל אפי' משגפן לתולין כיון שהדרך הוא שנמכרין הקנקנים פתוחות והרי הקנקן נקנה בפני עצמו ואינו טפל ליין א\"כ גם כאן גבי שאלה לא הוי הקנקן טפל ליין אך לספרים דגרסי לא יצא הוי פירושו מגומגם ע\"כ:] יֵצֵא קנקן לחולין כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ\"ק דתנן לא יֵצֵא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר בירוש' דהיינו לא קנה מעשר. ה\"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכן הוא בספר ישן ולא גרסי' אבל אם רצה וכו' ונתקשה בו רבינו שמשון ז\"ל מאי למכור במדה דהא אין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין ופירש הוא פירוש דחוק מאד ואין דבריו נראין ועוד קשה דקתני בהדה ר\"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר\"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בירוש' ובתוספתא הלכך רישא נמי צריך לפרשה כן לכך הנכון דברי הראב\"ד ז\"ל שפירש בהשגותיו כך דבירושלים קיימא וה\"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מעשר שני מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה מכירה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דדרשא דביין דדרשינן בירוש' לעיל בפ\"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמעשר שני הוא וכששתה היין יצא קנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו ולקושיית מכירה שהקשה רבינו שמשון ז\"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס וא\"ת היכי תני מתני' תרי לשני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין אהדדי מעיקרא תני לא יֵצֵא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא בעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו כדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבינו שמשון ז\"ל שפירש דמלא יצא נולד יצא אתי שפיר והשתא אתי ר\"ש שפיר לאשמועי' דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מעשר שני דהמוכר לחברו חבית של יין של חולין בירושלם בדמי מעשר שני וא\"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מעשר שני שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בה יין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתנא קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע\"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בירושלמי דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ\"ק דקנה מעשר עכ\"ל ז\"ל. ובמשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מצאתי מוגה אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין וכו' ועבר הקולמוס על מלת לא. כמו שכתבתי כבר. ומצאתי שכתב עוד אבל אם רצה להחמיר וכו' נ\"ל לישב משנה זו ולומר חסורי מחסרא וה\"ק בד\"א בזמן שלא פירש אבל אם רצה להחמיר וכו' וקאי אמתני' דפ\"ק דתנן כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות לא יצא קנקן לחולין ופירושו שכיון שהוא פתוח הוי כאילו קנה הקנקן בפני עצמו במעות של מעשר ועל כן צריך לאכול כנגד הקנקן ועלה קאי האי אבל לומר שאם המוכר אמר ללוקח איני רוצה להטעותך אלא הריני מוכר לך את היין לפי מדתו והקנקן הרי הוא לך בחנם שאיני מבקש ממך אלא דמי היין לפי מדתו יצא הקנקן לחולין אחרי ששתה היין ואין צריך לאכול כנגדו. ובא ר\"ש והוסיף לומר על מה שאמרנו לעיל בד\"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' שר\"ל שהמשאיל קנקניו למעשר אע\"פ שקרא לו שם אחרי שגפן מכל מקום יצא הקנקן לחולין ובא ר\"ש לומר שאף האומר חבית זו אני מוכר וכו' יצא קנקן אע\"פ שהוא סתום ולא אמרי' שכבר הקדישו היין ויהיה אסור להוציא ממנו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוליך פירות וכו'. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גר' המוליך פירות למעשר שני בלמ\"ד ע\"כ. ודוקא כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח\"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל. ודוקא בפירות מעשר שני של ודאי אבל פירות מעשר שני של דמאי פודין אותן כשער הזול. וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל דבירושלמי מפ' דדוקא דיעבד ואפי' ממקום הזול לפדותן במקום היוקר ביוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא ע\"כ: \n",
+                "<b>יציאות. </b>כמו הוצאות. וראיתי שהח' ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היו\"ד השניה ונקד היו\"ד הראשונה בשב\"א והוי\"ו בחיר\"ק והצד\"י בקמ\"ץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פודין מעשר שני בשער הזול וכו'. </b>ובירוש' איכא תנא דס\"ל דדוקא פודין כשער הזול ולא כשער היוקר ע\"כ: \n",
+                "<b>את שדמיו ידועים נפדה על פי אחד ואת שאין דמיו ידועים נפדה על פי שלשה. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>על פי עד אחד. </b>לא גרסי' מלת עד וכן בירוש' ליתה ולא כמפרשים והכי נמי מסתברא וכמו שנכתוב בסמוך בס\"ד. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אמתני' פודין מעשר שני כשער הזול סאה של פירות מעשר כשבא לפדיותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנוני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננין דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למעשר שני כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנוני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר. כמות שהשלחני פורט כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשלחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך הוא לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צרוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק אחד וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממעשר שני שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמות שהשלחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למעשר שני כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף. אין פודין מעשר שני אכסרה בשומא בלא מדה ובלא משקל פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו כדתניא בתוספתא אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצובר זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר ופירש ר\"י ז\"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבין אדם לוקח בסלע. על פי אחד לוקח אחד בקי בשומא. על פי שלשה מפ' בירוש' על פי שלשה לקוחות דהיינו סוחרים בקיאין במקח וממכר יין שהקרים שהתחיל להחמיץ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שקרס. </b>כמו שהקריס וכ\"ה בברייתא בפ\"ק דסנהדרין די\"ד שהקריס. גרסא אחרת במתניתין שקסס מלשון פריו יקוסס. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכן הוא בכל הספרים: \n",
+                "<b>שהחליאו. </b>כמו שהחלידו הרמב\"ם ז\"ל אכן הרוב שונים שהחלידו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעה\"ב אומר וכו'. </b>ומאי דקשה אמתני' מההיא דהבעלים קודמין מפני שהן מוסיפים חומש כתבנוהו שם בערכין פ\"ח מ\"ב ובירושל' משני מפני שעל החומש יכול להערים וכדפי' ר\"ע ז\"ל וכן פי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>בסלע ואיסר. </b>האיסר הוא אחד מששה ותשעים בסלע שהרי הסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין והמעה שני פונדיונין והפונדיון שני איסרין: \n",
+                "<b>הפודה מעשר שני שלו. </b>ומצאתי שפירש ה\"ר יונה ז\"ל ר\"פ ג' שאכלו שהפודה מעשרותיו יש לו להוסיף חומש כדי שלא יערים ויפדה אותו בפחות משוויו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>ובין שניתן לו במתנה. </b>בירושלמי איכא מאן דמוקי לה בפירות שהן טבולין למעשר וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו וניתן במתנה ואיכא מאן דמוקי לה כר\"מ דאית ליה בפ' יש בכור דאין מתנה כמכר אבל התם בקדושין מסיק בפירות שהן טבולין דמודה בהן ר\"מ דאכתי לא הוו ממון גבוה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובין שניתן לו במתנה הטבל קודם שהפרישו ממנו וכו'. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה ולפי דבריו היה לו לומר בין שגדל בשדהו ובין שקנה הפירות והפריש המעשר ובמסכת קדושין פ\"א אומר בגמ' דיהיב ליה בטבלייהו ונ\"ל שכך פירושו שלא נתן לו זה המעשר שני אלא בטיבליה דקאמר ליה קודם שקרא לו שם הרי הוא לך במתנה ע\"מ שאעשה אותו מעשר על פירותי. כן נ\"ל וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושפחתו העברי'. </b>בבבלי ובירוש' דייק האי שפחתו היכי דמי אי גדולה שהביאה סימנין מאי בעיא גביה הא קנתה עצמה בסימנין ואי בקטנה קטן מי אית ליה זכייה ובבבלי משני דמתני' מיירי במעשר שני דעציץ שאינו נקוב דלא מיחייב אלא מדרבנן ומשום הכי זוכה. ובירוש' מוקי לה כרבנן דאמרי בשם רב נחמן דקטן שנותנין לו אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואיכא מאן דמשני דבשיטת הפעוטות קתני הכא דתנן בפ' הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והכא נמי גבי מעשר שני לא פלוג רבנן בזכיותיו ואפי' דאית ליה אב והא דתני סיפא אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו וכן נמי תנן בפ' חלון התם מיירי בקטן שאין לו דעת כלל כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו. ובנו ובתו הגדולים פליגי בה אמוראי בפ\"ק דב\"מ איכא מ\"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ\"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול: \n",
+                "<b>ופדה לך. </b>לעצמך בירוש' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע\"פ שפודה במעות של בעל הבית א\"נ פדה לי במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו ומפיק לה מקרא דכתיב ממעשרו חמישיתו יוסף עליו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו: \n",
+                "<b>ולא לעבדו ושפחתו הכנענים. </b>בירוש' רמי עלה דמתני' מההיא דת\"נן במציעא פ' השואל. השואל את הפרה וא\"ל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ושלחה ומתה חייב אלמא שהעבד זוכה מרבו לאחר דחשבינן ליה דעבדו של משאיל זוכה לשואל הלכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרי' דיד עבד כיד רבו דמי ומשני ר' אלעזר דהתם מיירי בעבד עברי ור' יוחנן אמר אפי' בעבד כנעני תפתר באומר לו שואל למשאיל פתח לה והיא באה מאליה דכיון דא\"ל כן הא קבלה עליה מכי יצאת מן הבית. ואיכא מאן דמשני דמתני' דהכא ודפ' חלון כר\"מ דס\"ל בפ\"ק דקדושין דאין קנין לעבד בלא רבו וההיא דהתם פ' השואל כרבנן דפליגי עליה דר\"מ התם במתני' דבקדושין וס\"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ופרכי' ואי מתני' דבפ' חלון כר' מאיר דיד עבד כיד רבו והא ר\"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר\"מ ורבנן בפ\"ק דקדושין והיכי קתני התם בעירובין וע\"י אשתו ומשני דההיא ר\"ש בן אלעזר אליבא דר\"מ דס\"ל דר\"מ עביד יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי פירות הללו. </b>של מעשר שני נתונין לך במתנה ומכיון שקנאם זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש. וחוזר ואומר הרי פירות של מעשר שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כ\"כ להפטר מן החומש. והאי גרן מוקמינן ליה התם בפ' הזהב בגרן שאינה שלו דאי בגרן שלו יתן לו בעל המעשר קרקע בחזקה ואגבן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן כדתנן בפ\"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וחברו זה יאמר הרי הפירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוי נכרי אלא ודאי דגרן אינה שלו וסודר נמי לית ליה דאי הוה ליה סודר הוה מקני ליה מעות אגב סודר ודחינן ואיכפל תנא לאשמועי' גברא ערטילאה דלית ליה ולא כלום אלא לאו ש\"מ בגרן שאינה שלו אבל סודר יש לו ואפ\"ה הפירות צריך ליתנם לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין ש\"מ וז\"ל הר\"ש ז\"ל בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות יהיב ליה להיאך ופריק דהכי עדיף טפי דה\"ל נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר ע\"כ. והני פירות איבעית למימר שלא נתנם לו בעודן טבל אלא פירות מעשר שני ממש צריך לומר דמתני' ר' יהודה דס\"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ודוקא שנתן אותם לו בטבלן וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה אלא כפשוטו הוי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משך הימנו וכו'. </b>ובקדושין פ' האיש מקדש דייקינן מדקתני ומשתכר בסלע ש\"מ דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא: \n",
+                "<b>נותן לו סלע. </b>לפי שקנאו במשיכה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל והוה משמע שהוא פי' רש\"י ז\"ל אך בפשיטות אתי פירוש ר\"ע ז\"ל כפי' הר\"ש והראב\"ד ז\"ל. ולפי זה מתני' דלא כרשב\"ג דמתני' משמע מינה דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ואיהו קאמר בברייתא לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קרא בזו ההלכה פדייה לנתינת הזהב של מעשר שני אע\"פ שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק לפי שלא הקפיד התנא על המלות כיון שהענין ידוע וזכור ע\"כ ומ\"מ ע\"ש בלשונו ז\"ל. ועל מה שפירש ר\"ע ז\"ל וצריך לפדותו כשער של עכשיו וכו' כתב עליו ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל נ\"ל שאין האמת כך ועיין בפ' האיש מקדש שהגמרא הביאה זו המשנה לשם ובזה הלשון הביאה אותה לשם נותן סלע ומשתכר סלע מפני שמעשר שני שלו ופי' רש\"י ז\"ל משך הימנו איש מחברו נותן סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרי' ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים מפני שמעשר שני שלו שמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה ובגמ' אמרי' בהדיא שזו המשנה סבר' כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ולא כר\"מ שסובר שהמעשר ממון גבוה הוא וכך הוא מוסכם בגמ' שזאת המשנה נשנית דוקא כר' יהודה ואליבא דפי' של רבינו עובדיה ז\"ל נשנית אליבא דר\"מ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ומשתכר בסלע. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שירויח הוא הסלע אחר להוציאו במה שירצה ליהנות בו שהוא חושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה עכשיו ונהנה בו בשאר צרכיו ע\"כ וזה אפשר יובן עם מה שנכתב דמתני' ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט אבל בפ\"ח דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כתב והשכר למעשר וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דכיון דאפסיקא הלכתא כר\"מ דמעשר שני ממון גבוה א\"כ לית הלכתא כזאת המשנה ולהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא ע\"כ. וכאשר פירש מתני' ר\"ע ז\"ל פירשוה ה\"ר שמשון והראב\"ד ז\"ל וכתב עוד שם מהרי\"ק ז\"ל להשיב בעד הרמב\"ם ז\"ל דהא דאמרי' בירוש' מתני' דלא כרשב\"ג וכו' לא קאי רק אסיפא דמתני' והיינו דקאמר בדרשב\"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר היא פדיונו בין להקל בין להחמיר ואילו לתנא דידן אע\"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר ע\"כ. ובמה שכתב הוא ז\"ל לדעת הרמב\"ם ז\"ל דלהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא הכי נמי נימא לפירוש ר\"ע ז\"ל שהוא פי' הנהו רבנן גאונים ותקיפי עולם ובזה נסתלקה קושיית ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>נותן לו סלע מחולין וסלע ממעשר שני שלו. </b>כך מצאתי מוגה אבל מתוך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל לא משתמע הכי: \n",
+                "<b>אם היה עם הארץ נותן לו מִדִמְיֹו. </b>גרסי' בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע\"ג דחבר ניהו תריץ מה שעם הארץ הוא למוד לאכול דעמי הארץ אוכלין דמאי דחשודין הן עליו. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וה\"ר יהוסף ז\"ל לא נקדו אכן כתב בכל הספרים מצאתי מדמיו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך לפרש. </b>לומר זהו פדיון מעשר שני ואם לאו לא יצא מעשר לחולין: \n",
+                "<b>גיטה וקדושיה. </b>פי' גיטה או קדושיה: \n",
+                "<b>דיו. </b>בגמ' גם בירוש' מפ' ובלבד שעסוקין באותו ענין. ור' אלעזר בר\"ש ס\"ל אפי' אין עסוקין באותו ענין אלא מענין לענין באותו ענין. וכתוב במהר\"י קולון ז\"ל סוף שרש קע\"א וז\"ל ואפי' לר\"ש בן אלעזר ולרבי בעינן שיהיו מדברים בענין הקדושין ממש כדגרסי' שם כתנאי רבי אומר והוא שעסוקים באותו ענין ר\"ש בן אלעזר אומר אפי' מענין לענין וכו': \n",
+                "<b>צריך לפרש. </b>זה גיטיך או זה קדושיך. וצריכא דאי תנא מעשר שני ה\"א בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקדושין דאיסור כרת הוא אימא מודי ליה לר' יהודה ואי תנא גיטין וקדושין ה\"א בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח איסר וכו' </b>[הגהה נ\"ל דה\"פ המניח איסר במדינה והלך לירושלם ואכל שם על אותו איסר פירות שוה חציו ואח\"כ הלך לעיר אחרת עם האיסר והניח את האיסר באותה העיר וחזר לירושלם ועכשיו הוא רוצה לאכול פירות בירושלם על סמך אותו האיסר אוכל עליו עוד איסר וכו'. אך צ\"ע אם שמין את האיסר במה שהוא שוה בירושלם או במה שהוא שוה במקום שהוא בו עכ\"ל הרי\"א ז\"ל. עוד כתב המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר בש\"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה פי' בודאי הוא מותר לאכול עליו אחד עשר איסר וכו' כמו שאמרנו אבל בדמאי יש לחוש שמא אותו העם הארץ נחשד על הראשונה ולא על השניה ועל כן צריך להפריש מעשר שני אחד מעשרה וה' יאיר עיני עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל יאכל עליו עד אחד עשר באיסר וכו'. כתב פי' זה אינו נכון כלל ואין דרך ושייכות לדברי המשנה עמו ונ\"ל לפרש דה\"ק המניח איסר של מעשר כלומר מי שיש לו פירות טבל באוצר והוא לוקח איסר של כסף ומניח אותו ומחלל עליו את המעשר שני של אותו האוצר כמה פירות הוא רשאי להפריש מהאוצר על סמך אותו האיסר של מעשר שני אחד עשר איסר ואחד מעשרה באיסר ואחד ממאה באיסר כלומר מותר ליקח מן האוצר פירות שהן שוין י\"א איסר ואחד מעשרה באיסר כלומר ופירות שהן שוין עשירית איסר ופירות שהן שוין אחד ממאה באיסר כי מאלה הפירות יעלה למעשר שני איסר כי התרומה כבר הופרשה מהכרי קודם שנעשה אוצר כי אסור לגרן שתעקר עד שיפרישו ממנה תרומה והרי כשהוא בא להפריש מעשר ראשון מאלה האחד עשר איסר הוא מפריש איסר ועשירית של איסר וא\"כ לא ישארו עשרה שלימים להפריש מהם מעשר שני ועל כן צריך ליטול עוד עשירית של איסר כדי שישארו עשרה שלימים להפריש מהם איסר שלם למעשר שני אך מ\"מ אפי' יש בכאן י\"א איסר ועשירית של איסר ישאר עשרה שלימים למעשר שני ע\"כ. וחסר חצי שורה:]. ויש להסתפק אם היה גורס מהרי\"ק ז\"ל בבבא דרישא דמתני' שום פלוגתא שכתוב בפ\"ח דה' מע\"ש סימן ו' וכתנא קמא: \n",
+                "<b>אוכל עליו עוד פלג. </b>משמע פלג פונדיון דהיינו איסר וכן מצאתי שפירש ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל אבל ר\"ע ז\"ל תפס בכולה מתני' פי' הרמב\"ם ז\"ל. ומפי' ה\"ר שמשון ז\"ל אין הכרח אם הוא פלג פונדיון או פלג איסר שדבריו סתומים: \n",
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני. </b>פי' ר\"ש ז\"ל והעתיקו הרא\"ש ז\"ל וז\"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע\"ה שחלל מעשר שני על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרי' עלה בירוש' דב\"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר וערבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח\"כ ערבן נמצא בידו פירות מתוקנים שוין י\"א איסרין. ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה של כל איסר ואיסר של י\"א דהיינו י\"א פעמים אחד ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י\"א הן צ\"ט ואחד ממאה באיסר דקאמר היינו אחד ממאה מלבר דהוא חד מצ\"ט מלגאו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה אחד עשר איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהן הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למע\"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר וערבן עם פירותיו וכך עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקן אחד עשר ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע\"ה אותו צבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י\"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין. בש\"א הכל עשרה כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון ואע\"פ שרואהו פודה פירות מעשר שני שמא לא הפרישו לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחלל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י\"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה [ובלשון הר\"ש ואין] דאין נאמן על הראשון עכ\"ל ז\"ל. והקשה הרא\"ש ז\"ל ולבי מהסס כיון דתיקן ע\"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א\"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז\"ל ותו קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע\"ה ועוד קשה לי דבמתני' קתני אחד ממאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין ה\"ל למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגאו ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר בירוש' בין בודאי בין בדמאי אחד עשר הן מותרין כמאן לא כת\"ק ולא כב\"ש ולא כב\"ה לכך נראה שמוכרח אני לפרש פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הירוש' כלל ונראה בעיני לפ' משנה על דרך הירוש' כן ע\"ה שהניח לבנו חבר איסר של מעשר שני וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ולמעשר שני ושמע לו שאמר קדושת מעשר שני של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפרש תנא דידן כמה פירות יהא בכרי שיכול לאכלן החבר וקתני שיכול לאכול החבר אפי' אם שוין פירות שבכרי י\"א איסר יכול לאכלן כולן ואפי' שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא אחד ממאה שבכרי ג\"כ יכול לאכול וטעמא דכיון דתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא\"כ הוו להו מתוקנים עד י\"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י\"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעי' איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שמה עשרה איסרין טבולין למעשר שני ומהן הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למעשר שני וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע\"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המעשר שני של הכרי נאמר דודאי תקנו ג\"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בירושלמי בסוף מכלתין ולקחן מן הלוי. ואחד ממאה באיסר כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו האיסר הי\"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב\"ש וב\"ה לא תימא דאחד ממאה שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק אחד ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י\"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרי' דסבר תנא דמתני' דהנאמן על השני נאמן לראשון ומחשבון סכום מעשר שני שחילל דהיינו איסר אמרי' סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואע\"ג דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים על מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא ע\"כ אם נאמן על הראשון כ\"ש על תרומתו הלכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י\"א וכ\"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לת\"ק הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא ולהכי תני בר קפרא דאע\"ג דקושטא דמילתא י\"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימין טבולין למעשר שני אלא בהכי אפ\"ה משום דלב\"ש לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י\"א דשרו ואע\"ג דלאו מכוון החשבון כי היכי דשרינן אחד ממאה דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף ה\"נ אמרי' התשיעית אכלו העכברים או נתנו לאחר ואע\"ג דעתה אין כאן אלא י\"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י\"א ושמואל פריך עלה בירוש'. הכל בעשרה בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אא\"כ אין בו פירות אלא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י\"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר כשהפירות הוו מכנוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנם לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפי' אחד עשר שריין וכדפרישית אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע\"ה אביו מע\"ה אחר אע\"ג שהפריש מעשר שני וחללו אי איכא שיעור י\"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע\"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פ\"ק דדמאי ושמא חשב לתקנו אח\"כ ולא הספיק שמת או שהלך לו כנ\"ל עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ואיני יודע טעם למה שראיתי מוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כך בש\"א בודאי י\"א וכו' והשאר נמחק ושמא תלמיד טועה הגיהו ונתלה באילן גדול וכן כמה הגהות אחרות מצאתי שם שלע\"ד לא מצאתי בהן לא טעם ולא ריח אא\"כ נאמר שכך מצא הגרסא בספרים ישנים. אחר זמן רב באו לידי המשניות שלו ומצאתי שגם שם הוגה בש\"א בודאי אחד עשר וכל השאר עבר עליו קולמוסו וכתב בחוץ בס\"א גרסי' כמו בפנים ונ\"ל שהוא שבוש עכ\"ל ז\"ל. ומ\"מ צ\"ע דאמאי לא אתנייא בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ועיין במ\"ש לעיל פ' שני סוף סימן ט': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ובה\"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד שנים ע\"כ. אמר המלקט מלת שנים אינה מובנת מפי' הרמב\"ם ז\"ל שמשם העתיק ר\"ע ז\"ל כדכתיבנא ובתוס' יום טוב הגיה אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המעות הנמצאות וכו'. </b>ובקצת נוסחאות הנמצאות בירושלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>להיות כונסין חולין בקרבן. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בקרבן בבי\"ת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא כלי וכו'. </b>ושם בגמרא הגרסא דלי\"ת דמוע ר\"ל חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהנים: \n",
+                "<b>תיו תחת תרומה. </b>ומשמע דאפי' שלא בשעת הסכנה הוי הדין כן מאחר שלפעמים עושין כן גם שלא בשעת הסכנה משום רגילות דשעת הסכנה ע\"כ מן מהר\"י קולון ז\"ל שרש קס\"א: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם. </b>ק' קהת מ' משה ד' דוד ט' טרפון ת' תחן ור' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר להו דלדידי' אפי' כתוב בו כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דמותר דאימור אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה ות\"ק סבר לא חיישי' שמא פינה. ובפ' האשה שלום איכא מ\"ד דכ\"ע חיישי' שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מ\"ס אם איתא דפינן מיגרר הוה גריר ליה לאות ומ\"ס אשתלויי אשתלי ומפ' בגמ' ירוש' דת\"ק לא פליג אלא באותו אדם עצמו אבל אם מת אין לבנו טענה ומודי לר' יוסי: \n",
+                "<b>והיא מלאה פירות. </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת והיא: \n",
+                "<b>אשתקד. </b>שנה שעברה כמו שתא קדמייתא ואשתדא ר\"ל שתא דא ובתוספתא מודה ר' יוסי שאם כתוב על פי המגופה של החבית או בנייר על פי חבית אם תרומה ה\"ז תרומה ואם מעשר ה\"ז מעשר דכיון דמצא הכי על פי המגופה ודאי לא פינה אותה דהא בכל שנה עושין לחביות מגופות חדשות. ובירוש' תניא מצא כלי כתוב עליו אל\"ף או דלי\"ת או חי\"ת או טי\"ת או רי\"ש או מ\"ם או תי\"ו כל אלו ר\"ל תרומה ולמעוטי חולין. אל\"ף דנקראת התרומה ראשית. דלי\"ת דמאי ויש בה תרומה. חי\"ת חלבו ותרומה קרויה חלב דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן. טי\"ת טובו ותרגום חלב הארץ טובא דארעא. רי\"ש ראשית דהיינו תרומה. מ\"ם מעשר ויש בו תרומה ויש לספק שמא מעשר שני הוא וטעון חומה. תי\"ו תרומה. ואם היה כתוב בו בי\"ת פ\"א שי\"ן ר\"ל מעשר שני בי\"ת ע\"ש שהוא שני. פ\"א ע\"ש דבעי פדיון. שי\"ן שקרוי שני. וכן ג\"כ אם היה כתוב עליו יו\"ד מ\"ם מעשר כמשמעו. וכן ג\"כ אם היה כתוב עליו עיר ה\"ז מעשר שני שטעון עיר. ואם היה כתוב עליו מעשר עיר סימן הוא שנפדה ונאכל בכל עיר חוץ למחיצה: \n",
+                "<b>היתה מלאה פירות תרומה. </b>מחק הר\"ר יהוסף ז\"ל מלת פירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שם. </b>כצ\"ל. ובירוש' דפירקי' ודפ\"ק דביצה איכא מאן דבעי לאוקומי מתני' כרבי דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וכן נמי ההיא מתני' דביצה דקתני שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין האי סיפא כרבי וכיון דמתני' יחידאה היא פסק הרמב\"ם ז\"ל שאם אמר לו הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין והיינו כרבנן ואיכא מאן דמוקי למתני' ככולי עלמא דכי אפליגו רבי ורבנן היינו כשהוא הניח והוא מצא דכיון דאינו זוכר כלל איכא למימר בודאי כולהו חולין אבל הכא במשנתנו אביו הניח ובנו מצא ומי יימר דאם אביו מצאם שחסרו היה נותן אל לבו ונזכר שנטל מהן והניח מהן הלכך מודו הכא דהוי השאר מעשר. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל וסתם מתני' רבי דפרק קמא דפסחים ולמ\"ד בפ\"ק דביצה מחלוקת בכיס אחד אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה נוטל מיתוקמא מתני' לכולי עלמא בשני כיסין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רְבָעִי. </b>בקמ\"ץ הבי\"ת וכדתנן בריש מסכת פרה וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל האי דתנא הכא בהאי מסכתא כרם רבעי אע\"ג דבדין הוא דבמסכת ערלה הוה ליה למתנייה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכבית הלל וטעמא משום דגמר קדש קדש ממעשר שני ובעי חומה ובעי ודוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמעשר שני אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי תני ה\"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה. בקזוזות כמו קצוצות חתיכות עפר ע\"כ ובירוש' גרסי' זוגא שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקו שאלון לר' יצחק דבחנית ליה כל מתנייתא פי' שבחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמאה כרם רבעי לבד. וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנן. פי' בברכות פ' כ\"מ דף ל\"ו פליגי ר' חייא ור\"ש [ברבי] חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי דמ\"ס כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעי פדיון בשנה הרביעית וגרסי' נטע רבעי ומ\"ס נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג\"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חלול וזהו יין. ור' יצחק רבא ס\"ל כמ\"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלין אבל באילנות שהן גבוהין ועוד שאין מסתככין ליכא חשדא. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ולענין רבעי אינו נוהג בחו\"ל אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע ואיכא דתני כרם וקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו\"ל כלל ואפי' בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ע\"כ. ומהאי טעמא נמי כתב שם דדעת הרמב\"ן ז\"ל דערלה לא נהגא בחו\"ל בהברכה והרכבה כלל משום דקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל כדמפ' פלוגתא התם ע\"ש. עוד גרסי' בירושלמי תניא כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה שמחמת הגשמים הם נימוחין ומכירין שבאותה שנה יש היתר כגון ע\"י פדיון. של ערלה שאיסורו יותר ארוך בחיוורא שהוא עפר לבן ומשמע דלא כפי' רש\"י ז\"ל שפירש חרסית כתושי רעפים. וכן דלא כהרמב\"ם ז\"ל שפירש חרסית הוא הטיט השרוף ע\"כ. ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל בחרסית באדמה שעושין ממנה כלי חרס כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל דוכי בעבור שעושין ממנו כלי חרס אינה מוציאה אלא נראה לפ' דחרסית ר\"ל שברי חרסים כתושים לעפר שאינם מגדלין צמחים מפני שנשרפו בכבשן ועל זה הדרך פי' הוא עצמו במסכת שבת בפ' המוציא יין דתנן התם חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב אלא שפירשו שם לבינה כתושה וגם זה אינו נראה דלבינה אינה נקראת חרס ותו דבפ' כסוי הדם תנן מכסין בזבל דק וכו' ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה ש\"מ דחרסית אינה לבינה כתושה עכ\"ל ז\"ל. ושל קברות שאיסורו לעולם בסיד: \n",
+                "<b>אמר רבן שמעון ב\"ג בד\"א בשביעית. </b>פי' אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ובירושלמי פריך בשלמא לרשב\"ג דאמר דאין מציינין אלא בשביעית כיון דברשות מרי עלמא קאתי ביום קאתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה כיון דגנב הוא והא לא מהני ליה מידי דלא חזי ליה לציון ומשני דמביום מציין היכן יכנס וכדכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו מיומם חתמו למו מה שיגנבו בלילה. ור' יוסי ורשב\"ג אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בפ\"ג דדמאי סימן ה': \n",
+                "<b>והצנועין וכו'. </b>בב\"ק פרק מרובה כתבו תוס' ז\"ל כרם רבעי ק\"ק דלא נקט ערלה תחלה ע\"כ. וכבר נתיישב במה שכתבתי לעיל בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. עוד כתבו שם ז\"ל והצנועין מניחין את המעות וכו'. אי שביעית נוהגת בכרם רבעי כדמשמע ממילתיה דת\"ק צ\"ל דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל ע\"כ. ופירוש והצנועים אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול: \n",
+                "<b>כל הנלקט </b>שכבר נלקט דס\"ל לרשב\"ג כר' יהודה דתניא התם פרק מרובה בתר דאפכינן לה לההיא הכי ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים שאינם לקט יהיו הפקר כדי להפטר מן המעשר ולא יכשלו עניים לאכול בלתי מעושר דבר שהוא חייב במעשר ר' יהודה אומר לעתותי ערב דוקא אומר בעל הבית כן אחר שלקטו משום דר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קאמרי אחר שנלקט דתלוש הוא ואע\"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותפיס והאי צנועין רשב\"ג קאמר ליה הכי משמע שם בפ' מרובה והכי מוכח בירוש' וי\"מ התם דהנלקט ר\"ל המתלקט ורשב\"ג אתי כר' דוסא דאמר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו עניים יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים דלא הוו לקט יהא הפקר להפטר מן המעשר דס\"ל דיש ברירה שזה הפקר ואע\"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר מכדי דינם. ועיין במה שכתבתי ר\"פ מרובה ועיין ג\"כ במסקנא שם בגמרא דמשמע דר' יהודה נמי אית ליה ברירה וטעמא דלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה ולא תיפוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רְבָעִי היה. </b>מלת היה מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל. גם מלת אחד מחקה גם מלת היה דבסוף מתני' מחקה והוגה כך ותנאי אימתי שיבנה וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים ע\"כ. והיא אחת מט' תקנות שתיקן ריב\"ז אליבא דרב פפא והן מפורשות פ' בתרא דר\"ה. ולעיל בפירקי' כתבנו דר' יצחק רבא גריס מתחלת משנה זו ואילך נטע רבעי אלא דבירושלמי עלה דמתני' משמע דדוקא בכרם תקינו הכי משום דיש בהם אכילה למזבח אבל בשאר פירות אפי' בזמן הבית נפדין ואפי' סמוך לחומה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ט: \n",
+                "<b>לוד מן המערב. </b>מתני' דקתני דמן לוד עד ירושלם מהלך יום אחד פליגא על הא דאמרינן בירושלמי בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו ואפי' תימא לית היא פליגא מְחִלות היו ונגנזו הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו בלשון הגמרא שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלם ולפי זה היה צריך לומר כדי שיתעטרו שוקי ירושלם ונראה כי כיון שהיו מחוייבין להעלות הפירות לירושלם היו מעלין עמהם מעט פירות אחרים למכור בירושלם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. </b>שיהא נפדה סמוך לחומה וריב\"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ\"ק דביצה: \n",
+                "<b>יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>שמהלך יום אחד לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד לבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי ומש\"ה הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה ובירושלמי מתמה עלה והכתיב ודם ענב תשתה חמר היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח\"כ תשתה חמר היינו יין נסכה משמע דמלכות בית דוד קודמת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי בש\"א וכו'. </b>ברמב\"ם פ\"ט דהלכות מעשר שני סי' ד' כתב דרבעי פטור מפרט ועוללות וגם מלקט ושכחה. וטעמא דב\"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב\"ג אביו בירוש' רבי סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מעשר שני דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וסבירא ליה נמי דגמרי ב\"ש קדש קדש מש\"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מעשר שני בו הלכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ורשב\"ג סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב\"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר: \n",
+                "<b>ובה\"א יש לו. </b>למ\"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דבית הלל הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מעשר שני לא ילפי' ולמ\"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דבית הלל גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במעשר שני וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי וכתבו שם תוס' ז\"ל וגם הר\"ש ז\"ל וא\"ת למה לן הלולים למשמע דאחלינהו והדר אכלינהו תיפוק לי מהך ג\"ש וי\"ל דאי מג\"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א\"נ ה\"א מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר דגמר מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר ע\"כ: \n",
+                "<b>יש לו פרט ויש לו עוללות. </b>הך בבא בין לרבי בין לרשב\"ג בכולהו שני שבוע איתה ואפי' במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דבית הלל שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב\"ש נטע רבעי ממעשר שני דס\"ל כר' יהודה נכסיו הוי ומש\"ה חייבו בחלה בירושלמי ואליבא דר' יוחנן. והוא רבנן דר\"מ דמחייבי מעשר שני בחלה בברייתא דבס\"פ חלק. ואית ביה נמי קדושין וא\"כ הה\"נ גבי מעשר שני גופיה דה\"ל למיתני הכי דלב\"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא ל\"פ ב\"ש וב\"ה אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במעשר שני ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב\"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו הוי ומש\"ה לרבי דסבר דגמרי ג\"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית דצריך חומש וביעור אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ובעוללות דלא כתיבי דכ\"ע ל\"פ ובכולהו שני פליגי בשניהם דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרווייהו כתיב קדש ובמשמעות קדש פליגי דב\"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב\"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומש\"ה ר\"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס\"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהיינו ממון גבוה ואין כאן קדושין כב\"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קדושין בין לענין חלה הוי. והעניים פודין לעצמן אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב\"א ז\"ל לא גריס ליה וכן משמע מן הירושלמי מדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני והעניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני'. כולו לגת ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה הוא וכר' מאיר עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. אבל בת\"כ פרשה ג' דפרשת קדושים גרסי' והעניים פודין וכו'. ובירוש' מפ' דלב\"ש דאמרי יש לו פרט ויש לו עוללות מחייבי בחלה בגבולין ור' יהודה ס\"ל כותייהו וכדכתבינן. ור' יהודה דפטר סוריא מנטע רבעי בסוף פ\"ג דמס' תרומות וי\"ד שנה נמי של כבוש וחלוק פטר להו מנטע רבעי בירושלמי אע\"ג דמחייבי בערלה כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו וכו' ס\"ל כבית שמאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פודין נטע רבעי. </b>וכתוב בספר לקח טוב פ' קדושים תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות ע\"כ: \n",
+                "<b>על פי שלשה. </b>כתב ה\"ר שמשון ז\"ל דשמא הכא בעו ב\"ד חשוב אע\"ג דהתם גבי מעשר שני אמרי' בשלש לקוחות אפי' אחד מהן עובד כוכבים ואפי' אחד מהם בעלים עכ\"ל ז\"ל. ועיין בסוף ספר אבודרהם ז\"ל שכתב שאחר שפודה הכרם רבעי משמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותן לדורכן בגת אבל אוכל מהן כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה ובשנה החמישית אוכל מהענבים ודורכן ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזהו שאמר הכתוב שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ע\"כ. וקצת מהגאונים פסקו שאע\"פ שפדה אותם בשנה הרביעית עכ\"ז אסור לאכול עד השנה החמישית וכבר כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהלכות מ\"א כי היא שגגת הוראה וכן ג\"כ כתב הרא\"ש ז\"ל וכן כתב ג\"כ רבינו שמשון ז\"ל בראש פירקין דתלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול דהיינו בעל הלכות גדולות והאריך שם עיין עליו: \n",
+                "<b>כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע. </b>מפ' בירוש' ליקח לו בסלע וה\"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממעשר שני דאילו גבי מעשר שני תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישאירו פירות שוין סלע וה\"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלין מתפייס ליקח לו בסלע ע\"מ שיהיו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרך לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה וזריעה זבול בצירה או לקיטה ושימור כ\"כ פירות פודה בסלע לאחר שישימו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר. מחולל על מעות: \n",
+                "<b>מכך וכך סלים בסלע. </b>כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ\"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה ותירץ רבינו שמשון ז\"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע\"כ. ויש ליתן טעם דמ\"ש האי מהאי ונראה דמעשר ימצא לוקטין הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הלכך כל היציאות ישלם מביתו ואפי' תימא אתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הלכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות חולין דעלמא כך נ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ועיין במ\"ש לעיל פ' שני סימן ח' בשם מהר\"י קולון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשוויו. </b>ס\"א כשוויו בכא\"ף: \n",
+                "<b>אם היה הכל מופקר. </b>פי' בשאר שני שבוע אם היה כל זה המין מופקר כלומר שהוא מפרי של הפקר זה הרבעי. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אין לו אלא שכר לקיטה. </b>מפ' בירוש' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הלכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה: \n",
+                "<b>הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש. </b>דומיא דמעשר שני דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערב יום טוב הראשון וכו'. </b>ועיין בפ' הזרוע (חולין דף קל\"א) שכתבו שם תוס' ז\"ל דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק בתוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ' בתרא דנדרים ואותו המתחלק בתוך הגרנות ?אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו עכ\"ל ז\"ל. וברמב\"ם פי\"א דהלכות מעשר שני נראה דגריס הוא ז\"ל ערב יו\"ט האחרון וכו'. וכן כתב שם מהרי\"ק ז\"ל והביא שם ראיה לגרסתו של הרמב\"ם ז\"ל מן הירוש' שכתבתי לקמן בתחלת סי' י'. וכן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וז\"ל ערב יום טוב הראשון של פסח היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושניה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בירושלמי דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושניה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל אחד שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר עני ולאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה בערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי ובירושלמי יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ומעשר ראשון לבעליו ללוים ומעשר עני לבעליו לעניים וקשה דהכא אמרי' דתרומה בעיא ביעור ובפ' שני דבכורים תנן ויש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור וי\"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותם עוד בבית והכהן יכול לקיימה כל זמן שירצה והתם מיירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי\"ט האחרון של פסח כדתנן הכא ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו ומע\"ש ובכורי' מתבערין מע\"ש לכל אדם ובכורי' למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהני' חייבין לבערן לסוף הרגל בכל מקום דמע\"ש ובכורי' טעונים מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם ה\"ז מבערן ומשליכן לים או שורף וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל פי\"א דהלכות מעשר שני עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד היה ביעור נותנין תרומה וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' שמעון אומר הבכורים נתנים לכהנים. </b>דסבירא ליה דהואיל ותרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים: \n",
+                "<b>והתבשיל וכו'. </b>ירושלמי הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער שמן דאין מסתפקין ממנו כ\"כ ופת חשיב. ביין ותבלין הכל מודים שהוא כמבוער יין דשותיו מרובין ותבלין דמדרבנן נינהו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א צריך לחללן על הכסף. </b>דכתיב וצרת הכסף בידך ובלבד בידך כשתגנוז ר\"ל כשתקבור בידך ובלבד שיהא כסף מה שתקבור: \n",
+                "<b>אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. </b>פי' בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן ומניח הפירות במקום עד שירקבו ומה מועיל החלול. לשון הירוש' וצרת הכסף בלבד בידך כלומר יש זמן שתצור הכסף בלבד בידך ולא פירות דהיינו בזמן הזה ע\"כ הר\"ס ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ב\"ש וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין ובה\"א כי זה הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה וכו'. </b>ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל דהא דאמרי' התם ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרשא מעמרי שבלייא וממעטני זיתייא ההוא קודם ר' עקי' ע\"כ: \n",
+                "<b>מהרו והתקינו פירותיכם. </b>נ\"ל שלא היו צריכין להזהירם שיתנו המעשרות לבעלים כי כל מי שהיה מעשר לא היה משה' אותו בביתו כי אסור לשהותו דהא איכא כהנים ולוים ועניים והמשה' עובר משום בל תאחר וצ\"ע. עד שלא תגיע פי' כי אם תגיע שעת הביעור תצטרכו לבער מעשר שני שהוא ניתן בשעת הביעור. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא באו לעונת המעשרות. </b>לאו בהבאת שליש קאמר אלא בגרנן הוא דקאמר והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בירוש' ממעטני זיתייא ומעומרי שבולייא דהיינו קודם מירוח וקודם שירד שמן לעוקא אבל פשיטא דהשבלים הביאו שליש וכן זיתים של מעטן ולשון עונה לאו דוקא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ובירוש' פריך ולאו טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת המעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הפרישן ומשני זאת אומרת דטבל קרוי קדש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח נמי קרוי קדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להן שם. </b>למעשרותיהן או בצפונן או בדרומן כלומר ומזכה אותן לבעליהן ואהא מייתי מעשה בר\"ג דשנת הביעור היתה וכבר קרא שם רבן גמליאל בצפונו או בדרומו והאי רבן גמליאל הוא בנו של רשב\"ג הנהרג אחר החרבן. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>מעשה וכו'. </b>פ\"ק דקדושין כתבו התוס' דהאי צריך לקרות להם שם היינו דחייב לברר להם בעלים למי יתנום והרש\"ש ז\"ל פי' כפשוטו ויישבו כמו שכתבתי כבר. ובפ' בתרא דערכין דף ל' הקשו תוס' ז\"ל אמאי נתקבלו שכר זה מזה ליתבו ההוא אתרא במתנה ע\"מ להחזיר או ליקנו חד לחבריה בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי\"ל דכל דבר החוזר לבעליו כגון מתנה ע\"מ להחזיר א\"נ שאלה או שכירות בכולן לא מיקנו בחליפין משום דהוי כמו טובת הנאה דאמרי' דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש\"ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה ע\"כ. וכבר דבר בזה ה\"ר שמשון ז\"ל ועיין ג\"כ בבית יוסף דחשן המשפט סוף סימן קצ\"ה שדברי התוס' ז\"ל הנזכר הביאם לפסק הלכה שם בשלחן ערוך: \n",
+                "<b>אמר ר\"ג עשור שאני עתיד וכו'. </b>מה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע\"ג דחזקה על חבר וכו' שמא קודם שיצא מביתו הודיען: \n",
+                "<b>נתון ליהושע. </b>לוי היה כדאמרי' בערכין ובספרי מעשה ב\"ר יהושע ב\"ר חנינא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א\"ל חזור בך אתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערים אלמא לוי היה ואע\"ג דקנסינהו עזרא למ\"ד קנסא לעניים נטל בתורת עני ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' בעלמא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם א\"נ היו לו מאתים זוז ואעפ\"כ מעשר דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמרי' בברכות ובחגיגה כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמ\"ד קנסא לכהנים ה\"פ בתר דקנסינהו הוי אף לכהן. ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות בן יוסף ממשנתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה וכו'. </b>ובירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול דאחר הוידוי אסור לאכול מעשר שני או נטע רבעי. ומצאתי שכתב בתוספת יו\"ט ואיחרוהו לודוי כו' ומכאן ראיה וגדולה היא אלי כו'. ונלע\"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרב' מכאן ראיה לחיובא דה\"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה ומנחה בכלל מצוה לאכול ויאכל סעודה שלישית ואח\"כ יבוא להתודות וכדעת קצת פוסקים אלא מהא ליכא למשמע מידי. ומלת האחרון מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל מספרו וכתב שכן מצא: \n",
+                "<b>בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. </b>דתרווייהו איקרו קדש דכתיב קודש הלולים וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ומשמע לעיל בירוש' דר' עקי' ס\"ל כר\"מ דשניהם ממון גבוה דאמר גבי נטע רבעי לא דברה תורה אלא כנגד היצר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו פי' שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי וכן נראה שפירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ובירוש' דייק מדלא תני בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי ש\"מ ר\"ש היא דתנן בפ' שני דמסכת בכורים וחייבין בביעור ור\"ש פוטר לבערה מן העולם אלא תנתן לכהן כתרומה והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה אינהו דבכורים איקרו תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הבכורים אבל בתוספתא מוסיף בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי דיליפו להו רבנן מקרא דכתיב בערתי הקדש הקדש העליון במשמע דפרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת ודוי מעשר: \n",
+                "<b>זה מעשר לוי. </b>בירוש' מפ' דמדקרי ליה מעשר לוי ש\"מ דקסבר האי תנא דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן ואיכא מ\"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר: \n",
+                "<b>וגם נתתיו זו תרומה וכו'. </b>ועיין ברב המזרחי בסדר כי תבא שנתן טעם למה שינה רש\"י ז\"ל לשון משנתנו שפירש שם וגם נתתיו אלו התרומות והבכורים ולא הזכיר תרומת מעשר: \n",
+                "<b>והלקט והשכחה והפאה וכו'. </b>דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מעשר עני כתיב והגר והיתום והאלמנה: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינם מעכבין את הודוי. </b>משמע שאם חסר ולא נתנם דיכול להתודות וקשה דהא אמרי' בירוש' זאת אומרת שאם נשרף טבלו אסור כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני' ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה\"פ דעל כל אחד מאלו אין מתודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע\"פ שקיימן אין עכוב בודוי לומר שלא עשה מצוה אם לא התודה דלא בעי ודוי לר\"ש אלא במעשר שני ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן ודוי ומשמע דאין להם כניסה ויציאה בודוי דאפי' לא קיימן אין הודוי מעכב עליו וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בירושלמי על זה דאיכא מ\"ד כל מצות מעכבות מלומר הודוי ואפי' אם הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ותנא דמתני' ס\"ל כמ\"ד דדוקא מצות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט שכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ\"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע\"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא\"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו. מן הבית זו חלה בדין הוא דלידרוש להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וז\"ל נ\"ל לומר טעם שאינם מעכבין כי כל אלו אינם בכלל נתינה אלא צריכין עזיבה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו'. </b>קצת קשה שהיה לו לומר אם הקדים מעשר ראשון לתרומה כמו שאמר במסכת תרומות ואפשר לתרץ כי דוקא על מעשר שני היתה החששה שיקדימו ולא על הראשון כי מי שהיה עולה לירושלם היה מפריש מעשר שלו ולוקח אותו עמו ויש שלא הפריש מעשר ראשון עדיין וע\"כ היו מפרישין מעשר שני. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. </b>ונצטווה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשי' ליתן חלב לזה וחלב לזה: \n",
+                "<b>ומלהזכיר שמך עליו. </b>בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ב) דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת השם ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל וקשה דמשמע דברכת המצות דאורייתא ונראה לפ' דאמעשר שני תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא הרש\"ש ז\"ל ואיני יודע היכן מצא הוא ז\"ל דרבא פליג עליה דאביי ובנוסחאות שלנו אינו מוזכר שם רבא ואין שם אלא דרב אמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתנן לא עברתי ממצותיך וכו' ואילו ומלכותך עליו לא קתני אמנם כך תרצו שם תוס' ז\"ל אליבא דר' יוחנן דלאו תנא כי רוכלא וה\"ר שלמה לוריא ז\"ל נראה שמצא בספר כתיבת יד אחד של גמרא ור' יוחנן תני מלהזכיר שמך ומלכותך עליו וכן משמע בהרא\"ש ז\"ל וגם בחדושי הרשב\"א ז\"ל ומ\"מ דברי רבא אינם שם ויתכן שטעות סופר הוא גם במה שכתב דמשמע דברכת המצות דאורייתא אין קושיא שכבר אפשר שהוא מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא וכמו שכתוב בתוספות יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. </b>דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין: \n",
+                "<b>הא אם הפרישו בטומאה. </b>בפ' הערל אמרי' דאם אכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרי' נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונ\"ל מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו והכא דריש ליה מדקאמר לא בערתי ושמא דה\"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומעשר שני ונטע רבעי מיקרי קדש ומהאי קרא דלא בערתי ממנו בטמא נפקא לן גם כן דאין מדליקין במעשר שני טמא אבל במעשר שני טהור מדליקין וכמו שפי' רבינו עובדיה ז\"ל פ\"ח דשביעית סי' ב': \n",
+                "<b>לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. </b>משום דאינם מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה\"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכא אלא למת מצוה דאע\"ג דדחיא לכל המצות אפ\"ה לא לקחתי לו ארון ותכריכין וכ\"ש לחי ובירושלמי דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפי' הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר ולא נתתיו לאוננים אחרים לא נתתי קא דריש דאי למת לאו בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים וא\"ת תיפוק לי דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי\"ל דאתא לרבויי ואפי' אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ\"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע הרש\"ש ז\"ל. ועיין בפירוש רבינו שמשון ז\"ל במה שהביא מפ' הערל (יבמות דף ע\"ד:) \n",
+                "<b>שָמַחְתִי וְשִמַחְתִי בו. </b>השי\"ן דושמחתי בנקודת חיר\"ק כמו ושמח את אשתו אשר לקח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקיפה ממעון קדשך. </b>בירוש' אמרי' אמר רב הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרי בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצות שכל השקפה שבתורה ארירה וישקף על פני סדום ועמרה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וגו' וכתיב וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו' וזה בלשון ברכה. עוד גרסי' בירוש' א\"ר הילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה מעתה מי שהוא מפריש מתודה מי שאינו מפריש לא יתודה ומשני כהדא דתני עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אומרים קול גבוה: \n",
+                "<b>עשינו מה שגזרת עלינו. </b>והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו: \n",
+                "<b>ה\"ג ברוב ספרים מה שהבטחתנו וברך את עמך וכו'. </b>והשאר נמחק מספרו של ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>כדי שתתן טעם בפירות. </b>וה\"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ותהא ארץ זבת חלב ודבש הרש\"ש ז\"ל. ובתוספתא דמעשר שני זבת חלב ודבש מלמד שהמעשרות נותנין טעם ריח שומן ודגן בפירות. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שתתן טעם בפירות עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו ישראל וממזרים. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. </b>פי' ר\"ע ז\"ל ויכולין להתודות על המעשרות שמביאים ממגרש הערים שלהן. הקשה הר\"ס ז\"ל למה לא יתודו אפי' על מה שמביאים מערים אחרים שקנו כמו ישראל שמכר אחוזתו וקנה קרקע אחר שמתודה והר\"ש ז\"ל לא כתב זה ע\"כ. ונראה דת\"ק דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר\"מ ור' יוסי מפ' בירוש' דר\"מ אזיל לטעמיה דאמר בס\"פ שני דמסכת מכות לא היו מעלין ללוים שכר ישראל הבא לדור אצלן או רוצח שצריך לדור שם דהא כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ור' יוסי ס\"ל כר' יהודה דפליג התם אר\"מ ואמר דמעלין להם שכר דלבית דירה ניתנו והלכך נמי סבר הכא דמתודין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוחנן כהן גדול. </b>זהו ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה כך מצאתי כתוב. ודע כי לפי זה יש טעות בתוספתא דפי\"ג דסוטה שכתוב שם אמר להם ריב\"ז וכי יש שינה וכו'. אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב ברפ\"ט דהלכות מעשר יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק. וכתב שם בכסף משנה אתא לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כ\"ג ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ע\"כ. ובהקדמת הרמב\"ם ז\"ל לסדר זה בפ' ששי כתב בפירוש יוחנן כהן גדול הוא יוחנן בן מתיתיה ע\"כ ויש אומרים שהוא ינאי המלך המוזכר בקדושין פ' האומר שהרג חכמי ישראל וכדאיתא בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ט) ותרי ינאי כהן גדול הוו. וז\"ל הריטב\"א ז\"ל בפ' האומר דקדושין דף פ\"א ע\"ב נזרקה בו מינות פי' וזו היא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמוני היה ואין ינאי זה ההוא שבפ' הבא על יבמתו דאמרי' תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאילו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר ע\"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דלשבח בטל מפני שראה מהן מפרישין ומהן אין מפרישין וריש לקיש נמי פירש דלשבח בטל וכדפירש ר\"ע ז\"ל. והא דקתני העביר ולא קתני בטל מפ' בירוש' כהדא דתניא עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אמרים קול גבוה: \n",
+                "<b>בטל את המעוררין. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום והכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו' אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה' וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. ואת הנוקפין כדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפים לשון חבטה. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>עד ימיו. </b>עד תחלת ימיו ובמסכת משקין דף י\"א מייתי לה ומאי דקשה אמתני' מההיא דהציר והצנור כתבתיו שם ס\"פ ראשון: \n",
+                "<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. </b>בירוש' מפ' לפי שהעמיד זוגות ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות ב\"ד והיה יכולת ביד ב\"ד לחפש ולבדוק בצרכי צבור ע\"כ. עוד בירוש' אמר ריב\"ל בראשונה היה מעשר מתחלק לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולויה ושליש לאוצר פי' כדכתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל שהיו גונזים אותו שם שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים א\"ר יוסי ב\"ר בון מאן דהוה סליק למידן בירושלם עד תלת איגרן הוה יהיב מן דידיה מכאן ואילך משל אוצר משבא אלעזר בן פועירה ויהודה בן פתירה והיו נוטלין אותן המעשרות בזרוע ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר ונמנעו העם בראותם זה מלהביא את המעשר עוד אל בית האוצר ועוברים על דברי הנביא והיה סֶפֶק בידו של יוחנן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית המעשר זו לגנאי והוו להו שתים רעות. את המעוררין ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה מסתברא עד סוף ימיו דאי תחלת ימיו ליתני נמי אף הוא בטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי לשבח. וכתוב בערוך ואם תאמר ניוודו אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך בטל הודוי ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשר שני. ובעה\"י שומע תפלה נתחיל מסכת חלה \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1338c8265f5a853f42fe7f6dd186ef832574389c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,345 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Maaser Sheni",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Maaser_Sheni",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>אין מוכרין. </b>ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' אין מוכרין היינו שמוכרו בדמים ואין מחליפין ר\"ל שמחליפין באוכל אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מוכרין. </b>בין הפירות עצמן בין הסלעים שנתפש קדושתו עליהם ובא למכרן במעות או בפירות בפחות בשביל טורח הדרך. ובירושלמי אין מוכרין אותו מפני שכתוב בו קדושה וכל מעשר הארץ וכו' קדש לה'. אין ממשכנין אותו מפני שכתוב בו ברכה דכתיב בפרשת ראה גבי מעשר שני כי יברכך ה' אלהיך וקיימא לן בבבא מציעא דאין ממשכנין אלא בפחות שבכלים כדכתיב יוציא אליך וכיון דכתיב ביה ברכה הוא חשוב ונכבד בעיני המקום והאי טעמא איצטריך לר' יהודה דס\"ל במתני' דבפ' האיש מקדש דמעשר שני ממון הדיוט הוא דאילו לר\"מ כיון דממון גבוה הוא פשיטא דאין ממשכנין ואפי' ממשכנו אינו משכון דלאו דידיה דהאי הוא ולאו דידיה דהאי הוא. ר' יוסי בשם ר' זעירא ור' יודן בשם ר' אילא לעולם ר' יהודה מודה למתני' וטעמא מפני פלפולו פי' הרש\"ש ז\"ל שלא יטעה נמי כי מחללו על הכסף לאכול הכסף דלא ידע דמוכרו אין המנה מחולל וכי מחללו המנה מחולל. ור' יוסי בשם ר' אחא דברי הכל היא וטעמא כדי שיהו הכל זקוקין למחיצתו פי' שלא יתבטל אדם מלעלות לירושלם דרחמנא תלי טעמא למען תלמד ליראה וגו' ואם ימצא מי שיעלה פירותיו ויתן לו כאן מעות לאכילה יתבטלו עליותיו: \n",
+                "<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>מתני' כפשטה אתיא כר\"מ דס\"ל בפ' יש בכור אין מתנה כמכר ואפי' לחכמים דפליגי עליה התם מיתוקמא במזמינו על שלחנו ור' מנא אמר מתני' ר' יהודה היא דס\"ל ממון הדיוט ודלא כר\"מ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל על מה שכתב ר\"ע ז\"ל שמזמינו על השלחן כתב אין לשון המשנה משמע כן וגם בירושלמי אינו כן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מעשר בהמה וכו'. </b>לשון החכם הר\"ס ז\"ל בבכורות פ\"ה תנן כל פסולי המוקדשים נמכרין באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר משמע הא בבית נמכרין והכא תנן דאין מעשר נמכר כלל ובגמרא מוקי לה התם במעשר של יתומים ומשום השב אבדה. אי נמי בהבלעה שמכרו כולו עורו ובשרו וגידו וחלבו וקרניו ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואיידי דבעי למיתני סיפא גבי בכור מוכרים אותו תמים חי וכו' כתב פי' דלאחר שחיטה פשיטא שאין מוכרין אותו דה\"ל קדשים קלים. ויש מחלוקת בירוש' במקדש בו לאחר שחיטה אם היא מקודשת ובפ\"ק דתמורה אמרי' לא שנו אלא בזמן הזה ולפי זה לא שייך למיתני בבכור תמים חי ושחוט דא\"א לשחוט בכור תמים בזמן הזה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא בעל מום חי ושחוט. </b>בירושלמי משמע דמדאורייתא הוא דמפ' טעמא לא חלקה תורה בין חי בין שחוט בין תם בין בעל מום אבל בפ' כל פסולי המוקדשין מסקינן דגזרה דרבנן היא ורבנן הוא דגזור לאחר שחיטה אטו לפני שחיטה כדאיתא התם ודוקא בבשר גזור שהוא דבר הנישום מחיים פי' דמחיים בני אדם שמין כמה שוה הבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בשביל הבשר אבל העור דאינו נישום מחיים לא גזור רבנן שלא ימכר ואפי' בשר בהבלעה ע\"י עורו וגידו וקרניו שרי: \n",
+                "<b>ואין מקדשין בו את האשה. </b>תניא אבל מקדשין בגידיו ובקרניו ובטלפיו ובעצמיו אע\"ג דקדושין הוי כמכר דכתיב כי יקח איש אשה מ\"מ משום דכתיב ביה ברכה ואין ברכה בלא אשה מקדשין וכיון דתרי קראי כתיבי חד מוקמינן אבשר וחד מוקמינן אעצמות ומסתברא דאיסורא מוקמינן אבשר שכל חשיבות הבהמה אינו אלא בבשר ולא בגידין ובעצמות. אבל בקדושין פ' האומר בגמ' דילן שרי אפי' בבשר דמדאורייתא יכול למכור הבשר אחר שחיטה וכדכתבינן: \n",
+                "<b>הבבור וכו'. </b>בב\"ק כתוב תם חי ולא שחוט וכתבו תוס' ז\"ל הא לא איצטריך לאשמועי' דבבכור בזמן הזה מוקמי' לה דאין שייך בו מכירה לאחר שחיטה דמיתסר בהנאה אבל קמ\"ל דמוכרין אותו חי אע\"ג דמעשר אין נמכר דנאמר בו לא ימכר ולא יגאל וכן איתא בפ\"ק דתמורה עכ\"ל ז\"ל. ועיין בתמורה פ\"ק בברייתא דאיתא התם בדף ה'. וה\"ג התם פ\"ק דתמורה דף ז' אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו דנמכר תמים חי אלא בזמן הזה הואיל ואית ליה לכהן זכייה בגויה יכול למכרו אפי' בהיותו תם בין כהן לכהן בין כהן לישראל והלוקח ימתין עד שיפול בו מום ויאכלנו דבכור בזמן הזה משנפל בו מום אין בו אלא איסור גזל אם אינו נותנו לכהן ואם הכהן מכרו לו מותר לו לאכלו במומו ואפי' עובד כוכבים מותר לאכול ממנו וכדתנן בפ' כל פסולי וב\"ה מתירין ואפי' עובד כוכבים אבל תם שחוט בזמן הזה ליכא אבל בזמן שבית המקדש קיים כיון דתם להקרבה הוא דקאי אין מוכרין אותו תמים חי דלית ליה לכהן זכייה בגויה אלא מהקטרת אימורין ואילך. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל ובפ\"ק דב\"ק משמע לפי המסקנא דאפי' ר' יוסי הגלילי מודה דלא הוי ממון בעלים בזמן שבית המקדש קיים ע\"כ. ובסמוך ארמוז עוד בזה. תו גרסי' התם אמר רב חסדא לא שנו דנמכר תם אלא כהן לכהן אבל כהן לישראל אסור מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות והאי כהן נמי מיחזי דמש\"ה מוזיל לישראל כשמוכר לו הבכור תם כי היכי דליתיב ליה בכורות שיולדו לו בעדרו דבכור תם בזמן הזה אין מי שיקננו אלא בזול דבעי לוקח לשהוייה עד שיומם הלכך הוי האי כהן דמוזיל גביה דישראל ככהן המסייע ואסור ורב אשי פליג עליה התם: \n",
+                "<b>ומקדשין בו את האשה. </b>א\"ר יהודה בן פזי בשם גרמיה בין חי בין שחוט דכתיב יהיה לך אפי' לאחר שחיטה אבל בשם ר\"י בן לוי אמר דדוקא כשהוא חי מקדשים בו דאית ליה לכהן זכייה בגויה אבל אם נשחט ונזרק דמו ע\"ג המזבח הוי קדשי מזבח ושלחן גבוה הוי ואין מקדשין בו ויליף לה מקרא דכתיב כחזה התנופה מה חזה התנופה נאכל לזכרים ולנקבות דכתיב בפ' שמיני גבי חזה התנופה אתה ובניך ובנותיך אף בבכור כן אבל לא לדבר אחר ובגמ' דילן בפ' האומר מפיק לה מקרא דכתיב לאש מה אש לאכילה אף הוא נמי הוי לאכילה ולא לדבר אחר ועיין במה שכתבתי בפ\"ק דב\"ק סי' ב' בשם הרא\"ש ז\"ל דמשמע מיניה דמתני' ר' יוסי הגלילי היא בלבד דסבירא ליה דבכור ממונו דכהן הוא לקדש בו את האשה אבל לרבנן כהן שקדש את האשה בבכור חי לא הוי מקודשת ע\"כ ועיין במ\"ש לעיל בסמוך בשם ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>אין מחללין מעשר שני על אסימון. </b>מתני' דלא כר' דוסא דתנן בפ\"ג דמסכת עדויות מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא וחכמים אוסרין וטעמיה דר' דוסא דלא דריש וצרת אלא כפשטיה שהוא נצרר בסודר: \n",
+                "<b>ולא על המעות שאינם ברשותו. </b>כגון שנפל כיסו לים הגדול אבל אם הם בביתו כיון שהם במקום המשתמר ברשותו קרינן בהו והיינו דתנן לקמן פ\"ד היה עומד בגרן ואין בידו מעות אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה חוזר ואומר הרי הן מחוללין על מעות שבבית: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>והאי דנקט הכא הלוקח דיעבד גבי בהמה לזבחי שלמים אגב חיה נקט ליה דעיקר מעשר שני לשלמים הן: \n",
+                "<b>האגוזים והשקדים יצאו קליפיהם לחולין. </b>הא אתי מקל וחומר מצאן אגב גזותיה דמרבינן ליה מבי\"ת דובצאן דהא גזה דלמיגז קיימא ומזדבנא צאן לחודיה וגיזה לחודה ויוצאה לחולין הני דלעולם נמכרין כן לא כ\"ש. ועיין בר\"פ בכל מערבין: \n",
+                "<b>התמד. </b>עיין לעיל פ\"ה דמעשרות סי' ו' ומדברי הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ז נראה דבחדא סגי או החמיץ או רמא תלתא ואשכח ארבעה. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל התמד עד שלא החמיץ נ\"ל לפ' דמייתי להאי עניינא הכא משום דלעיל קאמר שמותר לקנות בהמה שיש בה בשר ועור במעות של מעשר שני אע\"פ שהעור לבדו אסור לקנות במעות מעשר שני וכן התמד ג\"כ אע\"פ שהמים אסור לקנות בדמי מעשר שני מ\"מ ע\"י היין שיש בו מותר לקנותו והיינו כשהחמיץ שאז יש בו טעם של יין אע\"פ שהמים מרובים על התמד עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח חיה וכו' לא יצא העור. </b>מפרש ליה רבי אלעזר התם במנחות דרוצה לומר לא קנה מעשר וכן ר' אמי וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל אע\"ג דר' יוחנן רבם פליג עלייהו ומפ' למתני' כפשטה. ולדידהו צריכין אנו לומר דבדין הוא דבעי למיתני נמי הכא לא קנה מעשר כדקתני גבי הלוקח מים ומלח אלא אגב רישא דקתני יצא העור לחולין תני סיפא נמי לא יצא העור לחולין. וכן מצאתי אח\"כ שפירש ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. ונלע\"ד דלדידהו גרסי' בהאי בבא לא יצא העור היו\"ד והצד\"י בנקודת צירי כלומר לא יבא לצאת לחולין דמעיקרא לא חל עליה קדושת מעשר: \n",
+                "<b>לא יצא קנקן לחולין. </b>וכן ג\"כ בסיפא לא יצאו דמי הכלי כלומר וצריך לאכול כנגדן: \n",
+                "<b>סלי תאנים. </b>היא גרסת ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל שכך פירש סלי תאנים וסלי וכו' בלחין מיירי דאילו קופה של גרוגרות הא מפליג לעיל בין דרוסות לשאינם דרוסות ע\"כ וכן הוא הגרסא בירושלמי וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח מים ומלח וכו'. </b>והני מים ומלח ופירות המחוברין לקרקע. לא שנא שלקחן בירושלם ל\"ש חוץ לירושלם ל\"ש בשוגג ול\"ש במזיד: \n",
+                "<b>הלוקח פירות שוגג וכו' מזיד יעלו ויאכלו במקום. </b>וקתני הלוקח דיעבד אין לכתחלה לא לפי שאין מחללין מעות על הפירות ברחוק מקום דלא שרי קרא לפדות הכסף במידי דאכילה אלא תוך העיר אלא הכסף עצמו מוליכין כדכתיב וצרת הכסף בידך והלכת אל המקום ובתר הכי ונתת הכסף בכל אשר תאוה נפשך וגו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח בהמה וכו'. </b>כתב ה\"ר שמשון ז\"ל דבפ' האיש מקדש (קידושין ד' נ\"ו) תניא א\"ר יהודה בד\"א במתכוין ולקחה מתחלה לשם שלמים אז במזיד תעלה ותאכל במקום אבל לקחה מתחלה לשם חולין דמזיד דידהו מתכוין להוציא מעשר לחולין הוא בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן שוגג דמקח טעות הוא מזיד דקנסינן ליה למוכר דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב ובתוספתא מסיים בה אם היתה בעלת מום בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומם אם היו פירות טמאים בין שוגג בין מזיד יחזרו דמים למקומן ע\"כ. ועיין במ\"ש שם בפ' האיש מקדש סימן ח'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל הלוקח בהמה תמימה דחזיא לקרבן וחוץ לירושלם דיעבד אין לכתחלה לא ועוד דתכחיש גופה בדרך ועוד דחיישינן לגדול עדרים והכי תניא בהאיש מקדש בהדיא אין לוקחין בהמה ממעות מעשר שני ואם לקח בשוגג וכו' וסתמא דמתני' ר\"מ היא למאי דגרסי' מתחללין דיעבד על בהמה חיה ועוף בין חיים בין שחוטים דברי ר\"מ דלא חייש דילמא יגדל מהם עדרים בדיעבד וחכמים אומרים אין מתחללין ע\"כ וקל להבין אמאי לא עריב בבא דפירות עם בבא דבהמה חדא משום דבעי לאשמועי' דהבהמה תקבר עם עורה ועוד משום דגבי בהמה איכא פלוגתא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין לוקחין עבדים ושפחות וכו'. </b>ס\"א ל\"ג שפחות והתם בקדושין נמי ל\"ג שפחות: \n",
+                "<b>וקרקעות. </b>אפי' פירות המחוברין לקרקע תנן לעיל דלא קנה מעשר וכ\"ש קרקע עצמו וקושיא זו פריך לה בירוש' ומשני תרי שינויי חד מינייהו דמתני' דהכא בדרך מכירה ומש\"ה כיון שמכר לו הקרקע דרך מכירה מתחלל והמעות קנויין אצל המוכר והלוקח יאכל כנגדן ומתני' דלעיל מיירי ע\"י חלול שאמר הרי מעות הללו מחוללין על פירות המחוברין וה\"ה דבהמה טמאה אי קנאה בחלול דודאי אינו מתחלל אלא דוקא במקח וממכר וגם בגמ' דילן פריך לה ומשני לה: \n",
+                "<b>חטאות ואשמות. </b>במשניות החכם ה\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל נמחקו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וקי\"ל דכל דבר שהוא בא חובה אינו בא אלא מן החולין. אמר המלקט במתני' דבס\"פ התודה: \n",
+                "<b>מצאתי </b>מוגה פה חלוקה אחרת וזו היא אין סכין כלים בשמן של מע\"ש ואם סך יאכל כנגדו זה הכלל וכו': \n",
+                "<b>כל שהוא חוץ לאכילה. </b>הא מידי דאכילה אפי' דגים וחגבים כמהין ופטריות קונה ואפי' לכתחלה ואין צריך לאכול כנגדו ומתני' ר\"ע היא ודלא כר' ישמעאל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מעשר שני ניתן לאכילה וכו' לסיכה. </b>איכא מאן דיליף לה בירוש' מדכתיב ולא נתתי ממנו למת אם להביא למת ארון ותכריכין לחי הוא אסור פי' לקנות מדמי מעשר מלבושין לחי הוא אסור כ\"ש למת אלא איזהו דבר שמותר לחי ואסור למת זו סיכה: \n",
+                "<b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבד שדרכו לשתות ולסוך דבר וכו'. </b>כצ\"ל. ובברייתא מפ' כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות לא אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו אבל סך הוא את השמן נלע\"ד דהא דלא קתני אבל סך הוא בשמן אגב סיפא דבעי למיתני אבל מפטם הוא את היין ועיין במ\"ש ס\"פ ח' שרצים: \n",
+                "<b>דגים שנתבשלו עם הקפלוטות וכו'. </b>פי' בערוך כרישין שיש להם ראש שָמֵן. מצאתי מנוקד הקפלוטות הקו\"ף בצירי והפ\"א קמוצה. ובירושלמי מסיק דמתני' דלא כר' יהודה דאמר לעיל בר\"פ עשירי דתרומות גבי בצל שאינו אלא ליטול את הזוהמא וה\"ה קפלוטות בדגים ואין כאן שבח: \n",
+                "<b>זה הכלל כל ששבחו ניכר. </b>פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש דר' יוחנן ס\"ל דניכר בכמות בעינן דהיינו במדה ובמשקל וריש לקיש ס\"ל דניכר באיכות דהיינו בטעם סגי אע\"ג דלא הותירה המדה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג כפי מה שפירשו בכסף משנה כיצד השבח לפי חשבון יין של מעשר שני ששוה שלשה זוזים שנפל לתוכו דבש ותבלין שוה זוז אחד והוסיפו במדתו והשביחוהו והרי הכל שוה חמשה נמצא שהשבח הוא זוז באותו זוז יטול בעל המעשר שלשה חלקים ובעל התבלין רביע נמצא לבעל המעשר ד' זוזים פחות רביע ולבעל התבלין זוז ורביע וכן על דרך זו בשאר הדברים ע\"כ. וזה הכלל אי לא מרבינן מיניה מידי בעינן למימר דלסימנא בעלמא נקטיה וכדכתיבנא בפ' הקורא את המגילה עומד סימן ב'. וכתוב בתוספות יום טוב דהכא מיירי בשאין שבח עצים בפת פי' שאין אבוקה כנגדו כלומר שלא היה מבעיר עצים בפי התנור כנגד הפת אבל בפ\"ג דערלה משנה ה' מיירי בשאבוקה כנגדו דנמצא נהנה מן האיסור בשעה שהאיסור בעין ע\"כ בשנוי לשון ובקיצור ולפי זה נוכל לומר דזה הכלל לאתויי שאם אבוקה כנגדו השבח לפי חשבון דהיינו נמי שבחו ניכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר אין סכין וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דר\"ש לא פליג אלא בשמן שהוא עצמו מעשר ולא בלקוח בכסף מעשר וכן מצאתי במסכת מנחות פ\"ז לא יביא מחטי מעשר שני אלא ממעות מעשר שני ועיין בירוש' דקאמר כאן הביא ר\"ש פרכא מדבר שהוא מדרבנן על דבר שהוא דאורייתא נראה דהא אפי' בירושלם נמי הוי הדין כן ומתני' לא איירי אלא בירושלם דוקא דהא תנן דגים שנתבשלו עם הקפלוטות של מעשר וחוץ לירושלם אין מבשלין קודם הפדיון וכן עיסה של מעשר שני הכל לא איירי אלא בירושלם דוקא ופירוש הדבר שנפל דבש לתוך היין והשביח היין יותר משיעור של דבש ושל סמנין הוי אותו השבח לפי חשבון וכן אם הוא להפך שנתבשלו דגים של חולין עם קפלוטות של מעשר שני והשביחו הדגים כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדגים צריך לנכות את הקפלוטות ואת שיעור שבחן וכן היין ג\"כ על זה הדרך כשהוא בא לחלל מעות מעשר שני שלו על הדבש והתבלין יכול לחשוב את השבח של היין ולחללו עליו לפי חשבון אבל בעיסה הוי כל השבח לשני ואינו משלם אלא דמי עצים וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל. וידוע כי הפירוש שהעתיק ר\"ע ז\"ל הוא להר\"ש והרא\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש כו' (כמ\"ש בתי\"ט). גם בספ\"ג דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כן פירש ולא השיגו הראב\"ד ז\"ל אמנם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב וגם זה אינו נכון כלל דעל הנאת אצבע מי חששו ואפי' כל היד נמי לא חששו ור\"ש מאריה דכוליה תלמודא הוא דאמר דבר שאין מתכוין מותר ועוד וכו' אבל הנכון לפ' משנתנו ע\"ד הירוש' וה\"פ דסברי רבנן דיכול אדם בירושלם שכבר סך שמן של מעשר טהור להביא בן בתו ע\"ה שהוא טמא ומעגלו ע\"ג מעיו דאע\"ג דאסור הטמא לסוך עצמו משמן מעשר שני כשם שאסור באכילתו שאני הכא דנתבטל בהיתר דומיא דתרומה דתניא סך כהן גופו שמן של תרומה ומביא בן בתו ישראל ומעגלו ע\"ג מעיו ואינו חושש ור\"ש פליג עלייהו דאין ראיה מתרומה לכאן שהרי מצינו שקלה היא גבי תלתן וכרשינין כדלקמן מה שאין כן במעשר שני ואפשר נמי דטעמא דר\"ש דשאני תרומה דגלי רחמנא בה ומתו בו כי יחללוהו והאי הא איתחיל אבל במעשר שני לא גלי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>א\"ל לר\"ש ומת אם הקלנו בתרומה חמורה לא נקל במעשר שני הקל אמר להם לא אם הקלנו בתרומה חמורה שכן הקלנו בכרשינין ובתלתן נקל במעשר שני שכן לא הקלנו בו בכרשינין ובתלתן. </b>כך מצאתי נוסחת המשנה בספר כתיבת יד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תלתן של מעשר שני וכו'. </b>בפ' שני דהלכות מעשר שני סי' י\"ד חזר בו הרמב\"ם ז\"ל ממה שפירש כאן שכאן פירש תאכל צמחונין עניינו שיאכלו כשהן לחין. [הג\"ה בירוש' לא פי' כן וע\"ש ה\"ר יהוסף ז\"ל] כמו ירקות ואין מותר לו להניחם שיתייבשו וכו' וכן פירש ג\"כ גבי כרשיני מעשר שני שג\"כ הקפיד עליהם התנא שיאכלו צמחונים ממעות מעשר שני קודם שיתייבשו ויפסלו מאוכל אדם אבל שם כתב תלתן של מעשר שני מותר לאכלה צמחונים שכך היא ראויה לאכילה וכן כרשיני מעשר שני יאכלו צמחונין ע\"כ ושם השיגו הראב\"ד ז\"ל. וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דמה שנראה שנשנית משנתנו לענין חומרות שיש במעשר שני מבתרומה לא לענין אכילת צמחונין אלא לענין שאר דברים דקתני התם עכ\"ל ז\"ל ובעניות דעתי איני מבין מה הם שאר דברים דקתני הכא גבי תלתן דלא משמע דנכנסים לירושלם דקתני גבי כרשיני מעשר שני קאי נמי אתלתן אלא אם נאמר שכוון למה שאכתוב בסמוך בס\"ד בסוף דברי ה\"ר שמשון ז\"ל ובדברי הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומ\"מ עיין במה שכתבתי לקמן בפירקין סוף סימן ד'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לומר טעם למה הקלו חכמים בתרומה של כרשינין ותלתן יותר מבמעשר משום דתרומה אי אפשר לה להשתנות אבל מעשר אפשר לחללו ובמינים האלו הקלו משום שהמעשרות שלהם אינם מן התורה דאינם אוכל ותנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל וכולי' עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב פי' תאכל צמחונים כי אז הן ראויין לאדם ומעשר שני לא ניתן אלא לאכילת האדם אבל התרומה מותר לעשות בה כל צרכו ולהאכילה לבהמתו וכן הטעם של כרשינין וצ\"ע ע\"כ. עוד כתב וז\"ל כל מעשיהן בטומאה פי' כי אינם אוכל אדם ואינם מקבלין טומאה מן התורה ע\"כ: \n",
+                "<b>תאכל צמחונין. </b>תלתן לשון נקבה היא ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל כשזרע תלתן של מעשר שני וצמח ואע\"ג דתנן [הגהה וכתב החכם הר\"ם ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל חילק בין אם זרען חוץ לירושלם או בירושלם וכתב שאם זרען בירושלם גידוליהן מעשר שני ע\"כ:] בפ\"ט דתרומות גדולי מעשר שני חולין הא תני סיפא ופודה אותן בזמן זרען והכא בדלא פדה עסיקי' ומפ' הירוש' כיני מתני' מותר לאכול ואין חוששין משום דבר שאין דרכו לאכול א\"נ לא חיישי' אי אכיל ליה בטומאה דלאו אוכל הוא ע\"כ. ובסוף דבריו ז\"ל כתב ובזה חמור מעשר שני דלא התרנו אלא צמחונים אבל משתגדיל כל מעשיה בטהרה ע\"כ. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פירש השתא משמע דלשון תאכל דוקא קאמר דחובה הוא דאין לאכול בתלתן דמעשר שני בזרע אלא כשהוא כמו ירק דתהא נאכלת כולה כמו יאכלו צריד דסיפא דדוקא הוא וכן תאכל נקודים והאי תלתן כשתוקש לא חזו שבלין והזירין שלה לאכילה ומש\"ה דוקא בעוד שהיא רכה הוא דאכלי לה כולה דטעם עצה ופריה שוה כדאיתא בפ' בצל. והתלמוד ירושלמי קאמר דכיני מתני' דמותרת ליאכל הוא דתנן דאינו חובה דעיקר אכילתה הקבוע לה היינו כשאר קטנית ואם רצה לאכלה בעודה רכה או מלילות הרשות בידו וכ\"ש הוא וזהו לפי המפרשים שפירשו דצמחונים היינו שנאכלת כשהיא צמחים רכים ותמיהא לי דליתני תאכל ירק כדרכו וראיתי לבעל הערוך שפירש מותר לשרות הכרשינין והתלתן במים ולהשהותן בהן עד שצומחין כדרך שעושין הפולים ואפונים ואין בזה משום הפסד מעשר שני ולדעת זה יותר כשר הוא שיאכלו בלי שרייה במים. עוד פי' לשון אחר דמשום טומאה נגעו בה דמותרת התלתן ליאכל בלחלוחיתה ולא חיישי' לידים מסואבות דדרך תלתן שלא תצמח עד שתנגב ע\"כ ולזה הפירוש נוחה דעתי בו לפרש משנתנו דאתא תלמודא לתרוצי לן איך נסמך תלתן של תרומה לתלתן של מעשר שני גבי תרומה אשמעינן דיש בה היתר חפיפה והיתר מגיגה דהיינו למסמס אותה ביד כעין לתיתה של חטים כדי לרככה ולמתקה וקרויה מגיגה מלשון ברביבים תמוגגנה והיתר שלייה נמי דהיינו שנוטלין אותה מן המים של טנוף ורוחצין אותה במים ומייבשין אותה בחמה כל אלו בידים מסואבות מה שאין כן במעשר שני כדתנן לעיל וחפיפה ושרייה ומגיגה ושלייה היינו בזרע. וצמחורן היינו כשיהיה ירק. ועוד היתרא דתרומה היינו בידים מסואבות והיתרא דתלתן אין שנוי בו היתר בידים מסואבות והיאך נסמך זו לזו ועוד דקתני לה נמי גבי כרשינין וגבי קולי קתני לה דקתני גבה ונכנסין וכו' ונאכלת בידים מסואבות אלא ה\"ק תנא דמתני' כששרו התלתן של מעשר שני במים אין לה קולא אחרת לאכלה בידים מסואבות אלא שתנגב ותאכל צמחונים שנותנין אותה בשמש אחר השרייה ואחר שמתנגבת צומחת צמחונין אבל קולא אחרת בידים מסואבות דהיינו חפיפה ומגיגה ושרייה כל הני אסורי לכ\"ע וזהו מותרת ליאכל צמחונין דקאמר היתר הזה גבי מעשר שני יש לה בידים מסואבות אבל היתר אחר בידים מסואבות אין לה וגבי תרומה שנינו בה קולות אחרות דהיינו לב\"ש חפיפה ולבית הלל אף מגיגה ושלייה וכי תימא אמאי לא רמו חומרא דמגיגה ושלייה וחפיפה אלא במעשר שני ולא בתרומה דהא איסור אכילתן בטומאה תרווייהו כי הדדי נינהו שתי תשובות בדבר חדא דמעשר שני לכל מסור ואם אנו מתירין בו צדדי טומאה דהיינו שלייה ומגיגה וכו' אתו למיטעי נמי אפי' בשריה מה שאין כן בתרומה דאין אוכלין אותה אלא כהנים וכהנים זריזין הן כדאמרי' בעלמא ועוד יש לומר דבשלמא גבי תרומה כתיב [הגהה עיין בפירוש ר\"ע ז\"ל בפרק בתרא דתרומות סימן ט':] נפש בה דמיניה מרבינן אכילת כרשיני תרומה לבהמה ואין טומאה מצויה בהן דלמאכל בהמה אין אדם עושה תקונים וגרסי' נמי בירושלמי פ' בתרא דחלה אין אדם מצוי לטמא אוכלי בהמתו הלכך אפי' אי טעי בתרומה בשרייה הואיל ומצי להאכילן לבהמה אין חשש אבל גבי מעשר שני דאין אוכלין הכרשינין דיליה אלא אדם דכתיב ואכלת הלכך מחמרינן גבי טומאה דילהו וצריך תקנה שלא תפול בהן טומאה כלל כנ\"ל. ומצאתי להראב\"ד ז\"ל בהשגותיו דרך אחרת אבל מ\"מ נוטה לדרכי קצת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ושל תרומה בש\"א וכו'. </b>כתוב בספר כריתות בלשון למודים שער ב' סי' כ\"ז פעמים מזכיר בלשון המשנה דברי תנא ואח\"כ עצם הדבר ואח\"כ משפטו כמו שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן שמאי שם התנא כל הנשים שם הדבר הנושא המשפט דיין שעתן שם המשפט הנשוא על כל הנשים וכן שמאי אומר מקב לחלה ובה\"א מקביים וכן הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה ושמאי אומר ט' קבין. ופעמים מזכרת המשנה עצם הדבר ואח\"כ שם התנא ואח\"כ משפטו כמו ביצה שנולדה בי\"ט בש\"א תאכל ובה\"א לא תאכל ביצה עצם הדבר הנושא המשפט ב\"ש שם התנא תאכל משפטו ודינו הנשיא על הביצה וכן כרשיני תרומה בש\"א שורין ושפין בטהרה וכמו כל המטמאין באהל המת שנחלקו והכניסו לתוך הבית ר' דוסא בן הרכינס מטהר וחכמים מטמאים. ופעמים מזכיר שם הדבר עצמו ואח\"כ משפטו ואח\"כ שם התנא כמו אוכל פרוד אינו מצטרף דברי ר' דוסא אוכל פרוד הוא שם דבר הנושא המשפט אינו מצטרף הוא המשפט הנשוא על האוכל ר' דוסא הוא התנא. וכן מחללין מעשר שני על אסימון דברי ר' דוסא מאלה שלשה פנים הנזכרים נמצאו בכמה משניות וברייתות חדלו מספר ולי אני הקטן נראה טעם המסדר לשלשה סבות כי אין לסדר המצווה לפני המצוה והשנית לסדר שני התנאים זה אצל זה והשלישית כאשר במצווה ובדינו או בשם הדבר ובדינו אין בו יוצא לשני כי אם בעצמו כלומר שהצווי בודד מזכיר שם החכם או החכמים בין שם הדבר הנושא המשפט והמשפט הנשוא כי המשפט קצר ואין זו הפסקה בין שמות החכמים החולקים אבל כאשר הצווי והמשפט יוצא לשני כלומר בלתי בודד אז אם היה שם החכם לפני דבר הצווי והמשפט יקרא הפסקה בין שמות החכמים ועל כן שמו כל המשפט והצווי לפני הזכרת שם החכם בלשון דברי פלוני ופלוני אומר כדי לסדר שני החכמים החולקים יחד ע\"פ הדברים האלה תוכל להבין טעמי שנוי הסדרים הנזכרים ע\"כ. ועוד האריך ע\"ש: \n",
+                "<b>כל מעשיה בטומאה. </b>היינו דוקא בידים מסואבות אבל לא טומאת הגוף: \n",
+                "<b>חוץ משרייתה. </b>מפ' בירוש' דאיכא בינייהו שולה דלב\"ש שולה בידים טהורות ולב\"ה בידים טמאות. תניא זו היא דברי ר\"מ אבל ר' יהודה אומר בש\"א כל מעשיה בטהרה חוץ מחפיפתה ובה\"א כל מעשיה בטומאה חוץ משלייתה ולר' יהודה איכא בינייהו מגיגה דלב\"ה מוגג בידים טמאות. ועיין במה שכתבתי בסוף מתני' דבסמוך בשם ה\"ר שמשון ז\"ל. ומ\"מ בין לר\"מ בין לר' יהודה קשה דאמאי לא תני פלוגתא דב\"ש וב\"ה דגבי תלתן של תרומה בפ\"ק דעדויות כדתני התם פלוגתייהו דבכרשיני תרומה ובמה שכתבתי לקמן בפירקין בסי' ט' בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ניחא קצת ועיין ג\"כ במה שכתבתי במתני' דבסמוך ועיין ג\"כ במ\"ש שם בפ\"ק דעדויות סימן ז': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יאכלו צמחונין. </b>כדפרישנא גבי תלתן וקולי כרשינין דמעשר קחשיב ואזיל. וכאן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל בקיצור יאכלו צמחונין כלומר מותר לאכלן צמחונין: \n",
+                "<b>ונכנסין לירושלם ויוצאין. </b>אפי' רבנן דפליגי עליה דרשב\"ג לקמן בפ\"ג הכא מודו משום דקל הוא שהקילו בכרשינין ודוקא להוציאן לחוץ לטוחנן או לכותשן להכשירן לאכילה ולחזור אל העיר ולאכול מה שהוא צריך ולא הטריחוהו לטחון כל מה שיש לו בבת אחת אלא כפי רצונו אבל לא שיהא מותר להוציאן ולאכלן בחוץ דמ\"מ קלטו להו מחיצות: \n",
+                "<b>נטמאו ר' טרפון אומר יתחלקו לעיסות. </b>מפ' בירוש' דכשנטמאו בעודן זרעונים מודה ר' טרפון דאין מחמירין עליהם ונפדין דהא חזו לבהמה אלא מיירי דוקא שנטמאו אחר שנעשו עיסה ואם יש לו עיסות אחרות של מעשר שני אז צריך לחלקה דמאחר שהן עיסה מסתמא חישב עליהן לאדם כגון בשנת בצורת כאותה של דוד המלך. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל ויוצאין פי' מותר להוציאו לאיזה צורך אבל לא שיניחו בחוץ אלא שיחזירו לירושלם אח\"כ ומטעם זה לא הוזכר דין זה למעלה בתלתן כי התלתן אין בו צורך להוציאו אבל זה צריכין לפעמים להוציאו כדי לאפותו כי אין עושין תנורים בירושלם ע\"כ. עוד כתב ז\"ל יתחלקו לעיסות דין זה לא נזכר לעיל גבי תלתן כי תלתן אין יכולין לחלקו כי אין עושין ממנו עיסה ע\"כ. עוד כתב ומאכילין פי' לבהמה והיינו דתנן ומאכילין ולא קתני ואוכלין בטומאה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דאוכל פחות מכביצה אינו לא מיטמא מאחרים ולא מטמא אחרים. אמר המלקט מפי' הרמב\"ם ז\"ל כאן וגם מכמה מקומות בפירוש המשנה וגם מפי' ה\"ר שמשון ז\"ל משמע דדוקא לא מטמאו אחרים בפחות מכביצה אבל מקבלין טומאה בכל שהוא ועיין עוד במה שכתבתי על זה ברפ\"ה דתרומות: \n",
+                "<b>יפדו </b>ואפי' נטמאו כשהן עיסה ונמצאות לו עיסות אתרות: \n",
+                "<b>ומאכילין בטומאה. </b>יש מי שפירש מאכילין לכהן טמא: \n",
+                "<b>שורין בטהרה. </b>כששורין אותם במים לא יהא בידים מסואבות משום דיש קטניות אחרות דבעי שרייה נמי להסיר הפסלת מהן כמו עדשים כדאיתא במסכת ביצה פ\"ק וא\"כ לא מוכחא מילתא דמאכל בהמה נינהו אבל השפשוף אינו נוהג במין קטנית אחרת אלא בכרשינין הלכך ידיעה מילתא דכרשינין הוו ומאכל בהמה נינהו דשרו בטומאה: \n",
+                "<b>יאכלו צריד. </b>לשון יובש כמו צריד של מנחות בפ' שני דחולין והרמב\"ם ז\"ל פי' הטחינה העבה נקראת צריד. אבל קשה לע\"ד דהכא גרסי' צריד בדלי\"ת והתם גרסי' ברי\"ש וכן פירשו הרגמ\"ה ז\"ל וגם רש\"י ז\"ל בפ' המנחות והנסכים (מנחות דף ק\"ב) וכדאמרי' לענין שופר היה קולו עבה או צרור פי' יבש שאין קולו נשמע רונקו בלעז. אח\"כ דקדקתי בערוך ששניהם הביאם בערך צרד בדלי\"ת צריד דמתני' וצריד דמנחות וגם דשופר הביאו בסמוך להם בערך צרוד בדלי\"ת וכתב ושייך בצריד דמה המורסן עב במינו אף זה השופר עב במינו ע\"כ. וטעמא דשמאי דאע\"ג דשרינן ידים מסואבות אבל דליטמאו [עיין בלשון הר\"ש] הן עצמן לא שרי שמאי לאכלן מש\"ה אין אוכלין אלא צריד כן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל אבל הראב\"ד ז\"ל וגם הר\"י ז\"ל פירשו שישמור אותן מן ההכשר ואפי' שרייה בטהרה לא שרינין דסוף סוף מאכל אדם נינהו הלכך ישמור אותן שלא יכשירם שאם יהו מוכשרין לא יזהר בטומאתן לפיכך אוכל אותן ביובש כגון קלי: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר כל מעשיהן בטומאה. </b>מפ' בתוספתא ומייתי לה בירוש' דה\"ק כך היו שונין ב\"ה כל מעשיהן בטומאה דכיון דמאכל בהמה נינהו לא גזרי בהו כלל דתניא בתוספתא כרשיני תרומה בש\"א שורין בטהרה ושפין ומאכילין בטומאה ובה\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה דברי ר' יהודה ר\"מ אומר בש\"א שורין ושפין בטהרה ומאכילין בטומאה ובה\"א כל מעשיהן בטומאה א\"ל ר' יוסי כמשנתך בבית הלל היתה משנתו של ר\"ע בבית הלל לפיכך היה אומר ינתנו לכל כהן ואפי' ע\"ה ומשמע דשאר תנאים בבית הלל לא היו שונים כן אלא כמשנתנו [הגה\"ה צ\"ע לע\"ד אם אין טעות]. וכר' יוסי או כמשנת ר' יהודה ותלתא תנאי נינהו אליבא דב\"ה ונראה דלא פליג ר\"ע אלא דוקא בכרשינין ולא אתלתן דבעדויות לא תני לה אלא בכרשינין בלבד ולא תנינן התם מתניתין דתלתן כי היכי דקאי ר' עקיבא עלה ועוד דר' מאיר שונה בתלתן דב\"ה בעו טהרה בשרייה ובשלייה דוקא שרו בטומאה וגבי כרשינין שונה בב\"ה דכל מעשיהן בטומאה אבל הרמב\"ם ז\"ל פסק בפ' י\"ב מהלכות תרומות כר' עקיבא וכפשטה דמתני' דהכא דמשמע דר' עקיבא קאי אתרוייהו ומשמע בירוש' בפ' בתרא דחלה דכי פליג ר' עקיבא אפי' בכרשינין לאדם פליג וכ\"ש בכרשינין לבהמה וטעמא דאין טומאה מצויה באוכלי בהמה. ה\"ר שלמה שיריל\"ו ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון ז\"ל כ' לשון תוספתא דפלוגתא דר\"מ ור' יהודה בין דתלתן בין דכרשינין בגוונא אחרינא וכתב בסוף דבריו והשתא סתם מתני' בין דתלתן בין דכרשינין ר' יהודה היא ע\"כ. ובמה שכתב הרש\"ש ז\"ל דהרמב\"ם ז\"ל פסק כר' עקיבא בהלכות תרומות פי\"ב ז\"ל שם התלתן והכרשינין של תרומה הואיל ואינו מאכל אדם ה\"ז מותר לעשות כל מעשיהם בטומאה ואינו נזהר אלא בעת שרייתו במים שאם שרה אותם בטומאה הרי טימא אותם בידים אבל אחר השרייה אינו נזהר לא בעת ששף הכרשינין ולא בעת שמאכילן לבהמה לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה ע\"כ. וכתב שם ג\"כ מהרי\"ק ז\"ל דהיינו כב\"ה אלא שבמה שכתב בסוף דבריו לפיכך נותנין תרומת תלתן וכרשינין לכהן ע\"ה פסק כר\"ע דתנן בפרק בתרא דחלה סימן ט' כרשיני תרומה ר' עקיבא מתיר וחכמים אוסרין וכבר נתן שם טעם מהרי\"ק ז\"ל למה פסק כר' עקיבא אע\"ג דרבים פליגי עליה אבל בתחלת דבריו פסק כב\"ה בין בתלתן של תרומה בין בכרשיני תרומה וכדמשמע פשטא דמתני' ומ\"מ אפשר להיות דר\"ע קאי אתרוייהו בין אכרשינין בין אתלתן ובזה מהרי\"ק ז\"ל והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל שוין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מה שליקט ליקט למעשר שני עד שישלים. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' משום הפסד המעשר תקנו זה כי שמא לא ימצאו כל המעות וא\"כ יפסיד המעשר ובעבור זה תקנו שהראשון יהיה למעשר עכ\"ל ז\"ל. ירוש' א\"ר זעירא וצריך להתנות ולומר אם אלו שלמטן שני יהיו אלו שבידי תפוסין עליהן ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דלא דק ר' זעירא וצריך להביא מעות של נחשת ואח\"כ יחלל הנחשת על המעות שבידו דהא בסמוך תנן דאפי' מדוחק אין מחללין כסף על כסף אבל במסקנא בירוש' עלה דמתני' דבסמוך מייתי פלוגתא דתנאי וקאמר עלה דההיא ברייתא מדברי שניהם נלמוד מחללין כסף על כסף ואין מחללין כסף על נחשת וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שכתב סלע של מעשר שני ושל חולין שנתערבו מביא בסלע מעות ואפי' מעות נחשת וכו' משמע דכי קתני מתני' מביא מעות דהיינו פרוטות קולא אשמעי' דאפי' פרוטות שמחלידות שרו מדוחק וכ\"ש כסף: \n",
+                "<b>זה הכלל. </b>לרבות קטנית חולין וקטנית מעשר שני שנתפזרו וכן פירות ופירות אם לקטן בדלוג וחסרו ישלים מדת מעשר שני ואם חסרו לחולין ואם חפן וכו'. לפי חשבון הוא החסרון והכי איתא בתוספתא ואין צריך לדחוק ולומר דזה הכלל לסימנא בעלמא נקטיה כמו זה הכלל דבריש פירקין אע\"ג דיש כיוצא בו בגמ' בפ' הקורא עומד כמו שכתבתי שם סימן ב': \n",
+                "<b>והנבללין לפי חשבון. </b>בירושלמי מפ' דהנבללין והנחפנים קאמר כי היכי דלא תיקשי רישא אסיפא ומשמע מהרמב\"ם ז\"ל דגם הכא בנבללין צריך תנאי וז\"ל שם ר\"פ ששי והנבללין לפי חשבון ומתנה ואומר אם אלו שבידי הן המעשר השאר חולין ואם הם חולין הרי מעות המעשר בכל מקום שהם מחוללין עליהם ע\"כ. ועיין בנמקי יוסף ר\"פ הבית והעליה דפירש ההוא ירושלמי דמייתי התם דר\"ל דכי קתני מתני' אם בלל וחפן לפי חשבון לאו דבעינן להו לתרווייהו אלא בחדא מינייהו בלחוד סגי שאם בלל תחלה אע\"פ שלא חפן אלא נטל אחד אחד הולכין אחר הרוב לפי חשבון הלכך מעות מעשר שני וחולין שנתפזרו וליקט א' אחד לא אמרי' לפי חשבון כיון שמתחלה לא היו מעורבין ובשעת נטילה לא חפן ליקח הרבה בבת אחת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סלע של מעשר שני וכו'. שנתערבו. </b>ורוצה להוציא של חולין חוץ לירושלם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב עליו הר\"ס ז\"ל צ\"ע אמאי נקט חוץ לירושלם וה\"ר שמשון ז\"ל לא כתב כן ע\"כ: \n",
+                "<b>מביא בסלע מעות. </b>ירוש' תניא בן עזאי אומר בשתי סלעים צריך להביא פרוטות פי' שאם אתה מתיר לו בדמי סלע אחד שמא יצטרך הסלעים של כסף לצרכיו ונמצאו אלו שניהם מחוללין ויקיים כן שיהא קדושת המעשר על הפרוטות ויחלידו ונמצא מעשר מפסיד ועוד שישהה עליותיו שהן משא כבד ומתוך שאתה קונס אותו שיביא פרוטות בדמי שני סלעים ידחוק עצמו ויחליף אחד מן הסלעים על סלע הכסף כדי שלא יהיו שניהם קדושים בספק ולכך יחמיר על עצמו ויהא הכסף של מעשר שני ויהא זריז וקל לעלות שאין לו משא כבד של נחשת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואי קשיא כו'. ורש\"י ז\"ל פי' שם פ' הזהב (בבא מציעא דף נ\"ו) מפני שאמרו מחללין כסף על נחושת מדוחק אבל כסף על כסף לאו דרך חלול הוא ואפי' מדוחק נמי לא וכיון דאף כסף על נחשת לא התירו אלא בדוחק הלכך לא שיקיים כן שבזיון מעשר הוא ועוד שהפרוטות מחלידות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א לא יעשה וכו' וב\"ה מתירין. </b>קסברי הכסף כסף ריבה דכסף יתירי כתיבי בפרשה וב\"ש סברי הכסף כסף ראשון ולא כסף שני לישנא אחרינא דב\"ש סברי כספא טבעא ודהבא פירא וטבעא אפירא לא מחללינן דכתיב וצרת הכסף וב\"ה סברי כספא פירא ודהבא טבעא ופירא אטבעא מחללינן והתם ר\"פ הזהב פרכי' בשלמא להך לישנא דאמרת דמדאורייתא מישרא שרו ובדרבנן פליגי דב\"ש סברי דרבנן הוא דגזרו ביה שמא ישהה עליותיו שיהיו לו סלעי מעשר עד שיגיעו לדמי דינר זהב בשנה שניה שימכור מעשרות שנה הבאה וב\"ה סברי לא גזרי' שמא ישהה עליותיו דכי לא מלו נמי בדינרא אסוקי מסיק לה שאין משאן כבד היינו דקתני יעשה ולא יעשה ולא קתני לשון חלול דקסברי יש חלול. אבל חכמים החמירו עליו. אלא להך לישנא דאמרת דמדאוריי' פליגי אי משום טעמא דכסף שני אי משום דדהבא פירא הוא דהוי כיון דאיסורו דאורייתא ולא מיתפסי בקדושת מעשר הכי איבעי ליה למיתני בש\"א אין סלעי מעשר שני מתחללין על דינרי זהב ובה\"א מתחללין וקאי בקושיא: \n",
+                "<b>כספן דינרי זהב. </b>כספן שהיה להם ממעות מעשר שני ואתא לאשמועי' דאפי' לכתחלה ואפי' לאדם חשוב שרו ב\"ה דרבן גמליאל מב\"ה קאתי ועשה מעשה לעצמו ולא חש לדבית שמאי כלל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הפורט סלע ממעות וכו'. </b>והאי הפורט ר\"ל המצרף ואיידי דתני סיפא הפורט דדוקא הוא תני נמי רישא הפורט. וכתוב במהר\"י קולון ז\"ל שרש צ\"ה דפשיטא הוא דלשון מעות כולל בין מעות של נחשת בין מעות של כסף בין מעות של זהב שהרי בכל התלמוד בכמה דוכתי במשנה ובגמ' מזכיר שם מעות סתם במקום אשר אין לחלק כלל בין זהב וכסף ונחשת ואע\"ג דתנן במעשר שני פ' שני הפורט סלע ממעות מעשר שני ב\"ש אומרים בכל הסלע מעות ובה\"א בשקל כסף ובשקל מעות ואותם מעות של נחשת הם כדמשמע בהדיא ר\"פ הזהב וכן בכמה משניות שונה שם מעות שהן מעות של נחשת מ\"מ נלע\"ד דאע\"ג דבמקום דמוכיח הלשון שהן של נחשת כי התם דקתני הפורט סלע דמשמע שהוא מחליף הפרוטות של נחשת לסלע דפשיטא דסתם פרוטות של נחשת הוא שונה התנא מעות במקום פרוטות של נחשת מ\"מ היכא שהוזכרו מעות סתם יש בכללן בין מעות של כסף בין מעות של זהב דכולהו מעות איקרו ותדע דכן הוא שהרי שנינו שם פ' חמישי כיצד פודין נטע רבעי מניח הסל על פי שלשה ואומר כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע ע\"מ להוציא יציאות מביתו ומניח את המעות ואומר כל הנלקט מזה מחולל על מעות הללו הרי לך בהדיא דסלע קרא מעות והנה דבר פשוט הוא דסלע של כסף הוא ומזה אין צריך ראיה אלא ע\"כ צ\"ל כדפרישית ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>בש\"א בכל הסלע מעות. </b>אם בא לפורטן וכו' עד סוף פי' ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' רש\"י ז\"ל והקשו תוס' וגם ה\"ר שמשון ז\"ל על פי' זה דלפי זה הטעם הוו ב\"ה לחומרא וקשה דה\"ל למתנייה בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה והיא אינה שנויה התם רק בפ\"ק דאכתי לא נחת תנא לאשמועי' קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל תירץ בעד רש\"י ז\"ל דהא דפרכינן בכל דוכתא וליתנייה גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה לאו למימרא דבאותו פרק שמתחיל אלו דברים מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דוקא קאמר דליתנייה שם דהא כמה תנאי פליגי על אותן המנויין שם ומוסיפים עליהם בפירקי אחריני אלא בעדויות כלומר בכולה מסכת הוא דקאמר אבל מה שהוקשה לי בדבריו ז\"ל הוא דאי טעמא דבית הלל משום שיוקירו הפרוטות בירושלם ונמצא מעשר שני מפסיד וכו' מאי שייכא הכא פלוגתא דר\"מ ורבנן וכי תימא מילתא באנפי נפשה היא ליתא דהא בעדויות קתני לה בהדי פלוגתא דב\"ש וב\"ה דומיא דסיפא דפורט בירושלם דפליגי על ת\"ק דב\"ה כל הנהו תנאי ודמיין לריש עדויות דאשכחן רבנן דפליגי על ב\"ה ובית שמאי ואמרי לא כדברי זה ולא כדברי זה ואף שהיו ב\"ד של אחריהם הנהו תנאי וה\"נ נפרש הכא ועוד לדידיה תימ' דהיכי אמרי' בירושלמי דינר כסף ודינר פירות דברי הכל אסור מ\"ט דרבנן לכך נראה לי דטעמא דב\"ש היינו דסברי דיכול אדם לצרף חוץ לירושלם אף אם יש בידו כל סך הסלע מפרוטות ובא לצרפן בסלע שיכול וכ\"ש אם יש בידו חצי סלע מֵעִין של כסף וחצי סלע בפירות או בפרוטות דשרי לצרפן בסלע וב\"ה פליגי עלייהו בכל שיעור סלע מפרוטות כיון דעבד בזיון למעשר שני דפריק פירות כ\"כ בנחשת עד שיעור סלע ולא חייש בפרוטות מחלידות השתא שאוחז דרכו ללכת לא שרינן ליה לפרוקינהו לכולהו וכיון דלא שרינן לפרוקינהו יזהר עצמו מעיקרא דלא פריק כ\"כ פירות שיעור סלע בפרוטות נחשת וקנסינן ליה ולא יחליף אלא חצי סלע של פרוטות ויעמיד בידו חציים ויעלם לירושלם והשתא ר\"מ ורבנן דבית דינו פליגי על ת\"ק דבית הלל ביותר קלה דאפי' פירות וכסף על כסף דמודו ב\"ה דשרי אפ\"ה אסור משום דמשמע מב\"ה דדוקא הכא מחמרי משום דעבד בזיון למעשר שני כולי האי וכדפרישנא אבל כי פריק חצי סלע במעין של כסף ויש לו פירות חצי סלע דכ\"ע מודו דשרי כיון דליכא בזיון דמעשר שני ואשמעי' ר\"מ ורבנן דגם צרוף זה אסור ואפי' דינר כסף וחצי דינר פירות אסור לצרופי בכסף משום גזרה אחרת דאית להו כסף על כסף לא מחללינן כדאיתא במסכת דמאי ומפ' בירוש' דדינר כסף דכ\"ע ל\"פ דחשוב הוא ואפי' יש לו פירות שוין שני דינרים אסור להחליפן במטבע כסף דלא גריר כסף כזה אטו פירות וכן אם יש בפירות שיעור דינר חשיבי באנפי נפשייהו ולא שרינן לטפול להן מעות דכסף ולא גריר אגבייהו ואסור ואע\"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר דפירא אטבעא הוא דאמר רחמנא וטבעא אטבעא לא ועל כרחך באיסורא דאורייתא פליגי דמוכח בירוש' דהיכא דקתני אין מחללין דאיסורא דאורייתא חשיב ומש\"ה אסור ואע\"ג דכסף לא הוי אלא חצי דינר כי פליגי בחצי דינר כסף וחצי דינר פירות שבא להחליף ולצרף בדינר ר\"מ סבר אף הכא נמי לא גריר כסף גבי פירות וכסף ע\"ג כסף הוי ואסור דנגע אתקנתא דכסף על כסף וכסף דתנא ר\"מ על דינר כסף קאמר דאסיר ורבנן סברי דחצי דינר דבר מועט וגריר אטו פירות ולא חשיב אלא כמו פירות לחודייהו ע\"ג כסף כנ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובה\"א בשקל כסף ובשקל מעות. </b>פי' רש\"י ז\"ל לא יחליף בפרוטות אלא חציין כו'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לפי שיטת רש\"י ז\"ל אי נמי משום סחורה דדרך הוא להחליף כל הסלע בפרוטות דאין מפסיד אלא אדרבה מרויחין לפעמים וס\"ל לב\"ה דאסיר משום סחורה והוו ב\"ש לקולא וב\"ה לחומרא ע\"כ: \n",
+                "<b>הדנין. </b>מפ' להו ספ\"ק דסנהדרין בן עזאי בן זומא חנן המצרי וחנניא בן חכינאי רב נחמן בר יצחק מוסיף אף שמעון התמני: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר שלשה דינרי כסף וברביעית כסף ברביעית מעות. </b>כך צ\"ל. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל גריס וברבעת כסף וברבעת מעות בוי\"ו ובלא יו\"ד כלל [הגהה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב וז\"ל וברבעת כסף וכו' פי' וברובע של השקל שהוא מטבע שנקרא רבעת לוקח כסף וברבעת האחר שהוא חצי הדינר האחר לוקח פרוטות כנ\"ל וכן מצינו בתלמוד לשון זה ועמדו קנים בו ביום ברבעתים עכ\"ל ז\"ל:]. ופירש ור' עקי' מחמיר טפי ולא שרי אלא שמינית סלע בפרוטות ע\"כ ולדידיה הוי רבעת מין מטבע שהוא חצי דינר דהיינו שלשה מעין וכן נראה שמפרש הרמב\"ם ז\"ל שכתב ור' עקיבא סבר דבשמינית סלע בלבד יחליף מעות והוא הרמב\"ם ז\"ל כתב ד' אספרי כסף איני יודע כמה אספרים יש בסלע ע\"כ. ובערוך ורבינו האיי אמר איצטרי גרסי' והן חתיכות של כסף ע\"כ אבל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כתב ד' אספרי כסף פי' דהיינו מעין בלשון יון ור' טרפון לא שרי אלא שתי מעין להחליף בפרוטות לחוד וה\"ק הדינר השני של שקל השני יקח בו ד' אספרי כסף בכסף ונשארו שני מעין שיחליף בפרוטות לחוד וכל חד וחד אתי למעוטי משיעורא דחברי' שמאי אומר וכו' פירשתי משניות אלו לפי דרכו של רש\"י ז\"ל דסובר דרישא דתני ממעות הוא שיש לו פרוטות ומחליפן כדי לקבל סלע כסף והכי מפרש לה בירושלמי דמצרף הוא דבעי למימר והא דקתני הפורט רוצה לומר שמונה סכום פרוטותיו לקבל הסלע ופירוש הגמרא יש לנו לקבל דאינהו הוו בקיאי בפירוש המשניות יותר מדורות אשר באו לאחריהם ועוד דלהכי תני ממעות לומר דמעות היו בידו וסיפא לא תני ממעות דהסלע הוא דבא להחליף ועוד סובר רש\"י ז\"ל דהני תרתי מתני' קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה הוו ולא קשה דאמאי לא תני להו בפ' קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה דהא בבא דלקמן דקתני דמחמרי ב\"ה ואמרי לא שמענו אלא בבאה מן הקציר עד סוף הפרק לא קתני להו התם וטעמא דלא תני התם אלא אותם דלא חזרו ב\"ה והודו לב\"ש אבל הך דחזרו לא וה\"נ לא קתני התם אלא אותם דשאר תנאים לא חלקו עלייהו דב\"ש וב\"ה והני חלקו עליהן שמאי גופיה ושאר תנאים כגון הכא דחלקו עליהן דנין לפני חכמים וכו' ושמאי גופיה ודלעיל פליגי ר\"מ ורבנן עלייהו דב\"ה וכבר כתב רבינו שמשון ז\"ל דבירוש' משמע כדברי רש\"י ז\"ל ועוד הוכחת מחלוקת התנאים בתרי באבי הוכחה גמורה היא ובתוספות שנאץ חזרו והודו לרש\"י ז\"ל מן הטעם הזה ונקטינן השתא דאיכא תלתא גווני קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה שנויין בעדויות חדא גוונא דפליגי עלייהו תנאי דמחמרי טפי מינייהו והיינו הנהו דתנינן הכא ושנויין אגבן הנהו דפליגי עלייהו נמי דמקילין טפי מינייהו אלא שחזרו בהן והודו והדר תני חומרי דב\"ה דלא איפליגו עלייהו תנאי כלל פירקא באנפי נפשיה והדר תני פלוגתי אחריני דחומרי ב\"ה נמי נינהו אלא דהוו אליבא דחד תנא כגון ר' יהודה שהיה שונה ששה דברים על אותם שלמעלה ור' יוסי נמי היה שונה כך וכך על אותם שלמעלה ותנאי אחריני דלא מנו אלא עשרים וד' ותו לא הוו סברי דבשאר מילי לא אפליגו ב\"ש וב\"ה עלייהו אלא כולן היו שוין בדברים ההם ומחמירין היו. עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו מקצת בניו טמאים וכו'. </b>וכתוב שם בכסף משנה לפרש הירוש' ולהשיב בעד הרמב\"ם ז\"ל דלהשגת הראב\"ד ז\"ל דה\"פ מה אנן קיימין אם באומר מכבר כלומר אם באומר מעכשיו תהא מחוללת סלע זו על מה שישתו טהורים משקה מעורב ונמצאו טמאין שותין מעשר שני ואם באומר לכשישתו תהא מחוללת עליו למפרע חולין שתו שבשעה ששתו עדיין לא נתחלל והיאך יתחלל לאחר שכבר שתו אותו אלא באומר מכבר לכשישתו כלומר סמוך לעת שמתחילין לשתות תהא סלע זו מחוללת עליו דהשתא חל החלול קודם שיתחילו לשתות ולא מופלג אלא סמוך ביותר בשעה שפירש היין מן הכד לפיהם דהשתא אינו ענין לברירה ע\"כ. ובירוש' מפ' בטמאין טומאת מת דאין מטמאין כלי חרס אלא מאוירו פי' שיכניסו ידיהן לתוך האויר ואינם מטמאין במשא ומפורש בפ' העור והרוטב דהיסט מטעם משא הוא טמא הלכך כיון דאין להם היסט מצו טמאים לערות מן הכד לתוך כוסן ובלבד שלא יכניסו לתוך חללו של כלי חרס דאין כלי חרס מקבל טומאה מגבו אלא מאוירו דאילו הוו טמאים טומאת זיבה הא מטמאין בהיסטן ואין תקנה אלא שיערה אחר לטמאים וכן בפי' הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>מה שהטהורין שותין סלע זו מחוללת עליו. </b>על יין ששותין דאמרי' בפ' הערל דמעשר שני בין אכלו בטומאת הגוף בין אכלו בטומאת עצמו לוקה ויליף לה התם מקראי ומש\"ה תני הכא כדי שלא יכשלו לאכלו בטומאת עצמו וטמאים נמי לא יכשלו לשתות מעשר שני טהור בטומאת הגוף אומר מה שהטהורין שותין ממנו תהא סלע זו של מעשר מחוללת עליו ונמצא מה ששתו טהורין היה מעשר ומה ששתו טמאים היה חולין: \n",
+                "<b>שותין מכד אחד. </b>ואינם חוטאים הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתוב בתוס' י\"ט ודתנן שותין ר\"ל זה אחר זה בתחלה הטהורים ואח\"כ הטמאים אבל הטמאים רשאין להשקות לטהורים על פי אלו התנאים ע\"כ פי' שלא יגעו ביין ושיהיו טמאים בשאר טומאות מלבד זיבות ושיהיה הכלי מחרס ובד\"א בשאין אחר מערה אבל אם אחר מערה אפילו טמאים טומאת זיבה. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל נמצאו טמאים וטהורים שותין מכד אחד לאו דוקא מכד אחד כי אינם שותין מן הכד עצמו כי אם היה כן היו מטמאין את היין ואסור לשתותו בתורת מעשר שני אלא מיירי שמערים מן הכד לכוסן וכל אחד יש לו כוסו בפני עצמו ומיירי נמי שהן טמאים טומאת מת ולא טומאת זיבה כי הטמא טומאת זיבה מטמא את הכלי בהיסט אך כשיש אחר שמערה לכוסות מותר אפילו בטומאת זיבה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לא יאמר אדם וכו'. לחלק </b>בנקודת סגול גרסי' החי\"ת והלמ\"ד וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל שאין שנוי בענין אלא נקיות לשון דבין שיאמר שנאכלם שיורה שהוא יתן לו חלק מהם ובין שיאמר לחלק שיורה שהוא יתן לו חלק אבל ברחו מאמרם לחלק מפני שיהיה כמי שנתן פירות מעשר שני שכר למי שהעלם וזה אסור לפי שהוא בעצמו חייב להגיעם שם ע\"כ. ובירוש' קאמר שהוא מהלכות של עמעום כלומר שאין לו טעם. ועיין במה שכתבתי בפ\"ח דשביעית סימן ד': \n",
+                "<b>וְשנשתם בירושלם. </b>גרסינן: \n",
+                "<b>אבל נותנין זה לזה מתנת חנם. </b>קשה לע\"ד דהכא שייך למיתני או נותנין זה לזה מתנת חנם דכיון דתנא חד גוונא להתרא שייך למיתני או דהוא נמי גוונא אחרינא להתרא ונלע\"ד דבקושיא אחריתי יתורצו שתיהן והוא דהכא שייך למיתני או נותן לו מתנת חנם אלא על כרחנו צריכין אנו לומר דאשגרת לישנא דתנא לעיל רפ\"ק נקט נמי הכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מפני שהוא ממעט באכילתו. </b>גרסי' והקפידא הוא משום מעשר שני דמעיקרא שרי לזרים ולטבול יום והשתא אסיר ובירוש' פריך אמאי לא חשו נמי דהא ממעט באכילת תרומה דמעיקרא שריא לאונן וחומה נמי לא בעיא והשתא אסירא לאונן וחומה בעיא ומשני אשכח תני מפני שהוא ממעט באכילתו ובאכילתה ומתניתין חדא מינייהו נקט. ובפ' התערובת דף ע\"ו מייתי ברייתא דגרסי' בה באכילתה משמע דאתרומה קפיד כדפי' שם רש\"י ז\"ל. והיינו האי תנא דהכא דחייש אף למיעוט אכילת תרומה וקושיית התוס' שהקשו לרש\"י ז\"ל אינה קושיא דמתני' מודה לברייתא אלא דחדא מינייהו נקט והא דנקט התם ההיא ברייתא ולא נקט מתני' משום דקאי אהך ברייתא דתניא התם שביעי' אין לוקחין בדמיה תרומה מפני שממעט באכילתה ומשום דלעיל חייש לדין תרומה מייתי נמי ברייתא דחייש לה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. והרמב\"ם ז\"ל נראה קצת דגריס במתני' שהוא ממעט באכילתם שפירש שממעט באכילת מעשר וגם ממעט באכילת תרומה וכ\"כ בחבורו ומהתם אין ראיה לומר דהכי הוה גריס במתני': \n",
+                "<b>ונותר. </b>כגון אם הותיר מהן אחר שני ימים ולילה יש בהן כרת מה שא\"כ במעשר שני: \n",
+                "<b>ויוצא. </b>גרסי' ול\"ג וטמא דהא גבי מעשר שני נמי אית בהו איסור טמא בין טומאת הגוף בין טומאת עצמו כדאיתא בפ' הערל. ויוצא חוץ לחומה אסור באכילה דנפקא לן מובשר בשדה וכו' ואפי' חזר למקומו כדאיתא בזבחים מה שא\"כ במעשר שני דיוצא חוץ לחומה יכול להחזירו ושרי כדאיתא בר\"פ בהמה המקשה ושוב מצאתי בפ' התערובות בתוס' דלא גרסי' וטמא. ור\"ש אזיל לטעמיה דתנן התם פ' התערובות אשם שנתערב בשלמים ר\"ש אומר שניהם ישחטו בצפון ויאכלו כחמור שבהן אמרו לו אין מביאין קדשים לבית הפסול: \n",
+                "<b>שכן מותרים לזרים. </b>ולית בזה מיעוט אוכלין אע\"ג דאית בהו מיעוט זמן: \n",
+                "<b>נקל בתרומה שהיא אסורה לזרים. </b>ולא אשכחן דהתיר הכתוב במיעוט אוכלין. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל שלא כל הדברים המטמאין את הקדש וכו'. פי' כי השלישי פסול בתרומה והרביעי בקדש כדתנן בפ' חומר בקדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו מעות וכו' וְצָרַךְ להם. </b>גרסינן בלי יו\"ד ודכוותה כתבתי ג\"כ בפ\"ז דשביעית סימן ד':  ",
+                "<b>והלה. </b>יתכן שהוא מלשון הלאה וכן גם כן בלשון חכמים להלן וכמו שאתה אומר על המקום שהוא רחוק קצת ממקום זה לשון הלאה כך אתה אומר על אדם אחר נפרד מחברו שהרי הם שני גופים מוחלקין לשון הלה. כך נלע\"ד:  ",
+                "<b>ולא יאמר כן לעם הארץ. </b>מפ' בירוש' דאין מוסרין ודאי לעם הארץ שאינו נזהר בו:  "
+            ],
+            [
+                "<b>פירות בירושלם ומעות במדינה. </b>כולה מתני' כשיש לו מעות וצרך להן ולחברו פירות. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>שיעלו הפירות. </b>בנקודת ציר\"י גרסי' לה ליו\"ד כמו ויֵאכלו. אך ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בספר אחד היה נקוד שיֲעלו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>ועברו בתוך ירושלם יחזור וכו'. </b>מפ' בירוש' א\"ר יונה בדין היה דאפי' בתים שבירושלם לא יטבילו שהן של כל ישראל וקיימא לן דבית שאינו שלו אינו טובל לו אלא דוקא ביתו הלכך בתים שבירושלם לא טבלן וכ\"ש העיר גופה אלא זאת אומרת ירושלם עשו אותה כחצר בית שמירה שלו מה חצר בית שמירה שלו טובלת אף זו טובלת וכל העומד ליעשר כמעושר דמי וכמי שהורמו דמי וקלטוהו מחיצות: \n",
+                "<b>ר' שמעון בן יהודה אומר וכו'. </b>ובירוש' מייתי ברייתא אליבא דר\"ש בן יהודה מאי אהדרו ב\"ש לב\"ה וב\"ה לב\"ש ע\"ש. והביאה רבינו שמשון ז\"ל בלשון אחר כדאיתה בתוספתא וז\"ל ר\"ש בן יהודה אומר בשם ר' יוסי כך אמרו ב\"ה לב\"ש אי אתם מודים בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיפדה מעשר שני שלהן ויאכל בכל מקום אף פירות שנגמרה מלאכתן כיוצא בהן א\"ל ב\"ש לא אם אמרתם בפירות שלא נגמרה מלאכתן שיכול להפקירן להוציאן מידי תרומה ומעשרות א\"ל ב\"ה אף פירות שנגמרה מלאכתן יכול הוא לעשותן תרומה ומעשר על מקום אחר פי' דתרומה ומעשר לא בעו חומה ע\"כ בקיצור. וכתב שהוא יותר עיקר וחזר ויישב גם גרסת הירוש' ע\"ש: \n",
+                "<b>שיפדה מעשר שני שלהן. </b>עדיין יש לו פדייה דכיון דלא נגמרה מלאכתן כולהו מודו דלא קלטו ליה מחיצות: \n",
+                "<b>יחזור מעשר שני שלהם ויאכל בירוש'. </b>דקסברי ב\"ש כמי שהורמו דמיין וראו פני החומה ואין לו פדייה: \n",
+                "<b>יפדה ויאכל בכל מקום. </b>דכיון דהוו בטבלייהו לאו כמי שהורמו דמיין ולא קלטו ליה מחיצות דקליטת מחיצות מדרבנן היא וכי גזור רבנן כי איתיה בעיניה בטבליה לא גזור רבנן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אי נמי אפי' כמי שהורמו דמיין ה\"מ וכו'. אמר המלקט לשון הר\"ש ז\"ל ר\"ש בן יהודה בשם ר' יוסי סבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין דמוקי פלוגתייהו בנגמרה מלאכתן ואמרי ב\"ה יפדה ויאכל בכל מקום ודוקא לענין מחיצה לקלוט דרבנן אבל לענין שאר דברים סבר כמי שהורמו דמיין כדאיתא בפ' בתרא דמכות ע\"כ: \n",
+                "<b>והדמאי נכנס ויוצא. </b>מפ' בירוש' טבל של דמאי נכנס ויוצא ונפדה אבל מעשר שני של דמאי גופיה אסור להוציאו לכתחלה אלא אם יצא מותר לפדותו בחוץ דלא קלטוהו מחיצות והכי תנן נמי בפ\"ק דדמאי ואיתה נמי בפ' הזהב ומכאן נראה כגרסת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ק דדמאי דגריס ונכנס לירושלם ויצא דהיינו דיעבד ולא גרסי' ויוצא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ועיין במ\"ש שם פ\"ק דדמאי סימן ב' דהרמב\"ם ז\"ל בפירוש המשנה מפ' דהא דקתני מתני' והדמאי נכנס ויוצא ר\"ל מע\"ש של דמאי הפך ממה שפירש בחבורו שם ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לת\"ק איצטריכא הך ואליבא דב\"ה פי' וכ\"ש לת\"ק אליבא דב\"ש ולא אתא למעוטי אלא אליבא דר\"ש בן יהודה דלא איצטרי' למתנייה דהשתא ומה טבל גמור קאמרי ב\"ה יפדה ויאכל בכל מקום כ\"ש דמאי והאי דמאי מיירי אף בשנגמרה מלאכתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אילן שהוא עומד וכו'. </b>וצריך לדקדק בפירוש ר\"ע ז\"ל דגבי אילן פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול שם מעשר שני ולא הזכיר קדשים קלים וגבי בית הבדים פירש מכנגד החומה ולפנים כלפנים לאכול מעשר שני וקדשים קלים ומצאתי שכתוב בתי\"ט משום דבשר אין רגילין לאכול כו'. אכן הרא\"ש ז\"ל קודם שהזכיר בבא דבית הבדים פי' כלפנים לענין קדשים קלים ומעשר שני ושלוח מצורעים ע\"כ: \n",
+                "<b>מכנגד החומה ולפנים כלפנים. </b>מדאמרי' בירושלמי אבבא דבתי הבדים דהא דאמרי ב\"ה מכנגד החומה ולפנים וכו'. דהוי לחומרא משמע דהכא ברישא דוקא קתני בין לקולא בין לחומרא לקולא דלפנים נאכלין בלא פדיון ולחומרא דאין פודין שם דגבי מחיצות איכא בעלמא בין בפנים בין בחוץ חדא לקולא וחדא לחומרא חומר בפנים מבחוץ שבחוץ יכול לפדותן בפנים אינו יכול לפדותן דקלטי ליה מחיצות וחומר בחוץ מבפנים דבחוץ אינו נאכל בלא פדיון ובפנים אוכלו בלא פדיון וא\"כ פליגא אההיא דמסכת מעשרות בס\"פ המעביר דתנן התם ובירושלם הלך אחר הנוף ואמרי' התם בירוש' דאי עיקרו לפנים והעלהו דרך עיקר דכבר קלטו עיקר ומוקי לה כב\"ש דהכא. ובפ' אלו הן הגולין רמינן להו אהדדי ומשני דמתני' דהכא כרבנן ומתני' דהתם כר' יהודה ור' יהודה אית ליה גבי מעשר שני דבמערה הלך אחר פתחה ובאילן הלך אחר נופו [הגהה לשון החכם הר\"ם ז\"ל פירש ר\"ע ז\"ל והיינו דתנן במסכת מעשרות ובירושלם הלך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שם פי' דאזלי' לחומרא וע\"ש בפירושו ז\"ל וא\"כ איך יצדק עם מה שפירש כאן דאזלי' בתר החומה ואין משגיחין לא בעיקר ולא בנוף בין לקולא בין לחומרא ור\"ש ז\"ל הביא בפירושו הסוגיא דפ' אלו הן הגולין ע\"ש בפירושו וגם בפי' הרא\"ש ז\"ל ועיקר הדברים שיש שני תירוצים בגמ' תירוץ רב כהנא הוא שמשנה זאת היא רבנן וההיא דמעשרות היא ר' יהודה עוד יש תירוץ רב אשי שם בגמ' וכך פי' ר\"ש ז\"ל כולה רבנן היא ופי' הלך אחר הנוף כלומר הלך אחר החומה ואף אחר הנוף כלומר בין בנוף בין בעיקר אין משגיחין אלא בחומה כמו שכתב בכאן רבינו עובדיה ז\"ל ומה שפי' שם במעשרות הוא כפי תירוץ רב כהנא שתירץ דההיא ר' יהודה היא עכ\"ל ז\"ל:]: \n",
+                "<b>בש\"א הכל כלפנים. </b>דכשפתחן תוך ירושלם דמעשר שני הנכנס בו דרך פתחן נכנס קולטין אותו פתחן ובשפתחן לחוץ כיון דכל חללן לפנים אין דרך להניח מה שמכניסין לבית בפתח אלא להכניסו לחלל וקלטו חללן והואיל וחללן לפנים כלפנים הן ואוכלין שם קדשים קלים ומעשר שני בלא פדייה וכ\"ש שאין פודין שם. מכנגד החומה ולפנים כלפנים כשכל חללן לחוץ אע\"ג דפתחן לפנים פשיטא דהן כלחוץ אלא כשחציין לפנים וחציין לחוץ ופתחן לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים לכל דבר ומכנגד החומה ולחוץ כלחוץ להחמיר הוא דאין אוכלין שם אבל אין פודין שם להחמיר וכשפתחן לחוץ מכנגד החומה ולחוץ כלחוץ הוא לכל דבר ומכנגד החומה ולפנים כלפנים להחמיר דאין פודין שם אבל אין אוכלין שם כיון דפתחן לחוץ הכי מפ' לה בירוש' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' בשם התוספתא דב\"ש אומרים הכל כלפנים לחומרא ר\"ל שלא יפדה בהן מעשר שני ולא יאכלנו. ועיין תו במ\"ש שם ספ\"ג דמעשרות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בנויות בקדש ובחול ופתוחות לקדש ולחול. </b>מפ' בתוספתא כגון לשכת בית המוקד דתנן במסכת תמיד ובמסכת מדות דארבע לשכות היו בה ושתי לשכות היו בקדש ושתים בחול וראשי פספסין היו שם להבדיל בין קדש לחול והיתה פתוחה לעזרה ופתוחה נמי לחול. מכנגד הקדש ולקדש קדש משמע דאתוכן וגגותיהן קאי אבל בירושלמי לא קאמר הכי אלא דתוכן קדש דבתר דפתחן דקדש שדינן להו ובגגותיהן תנן מכנגד הקדש ולקדש קדש ומתני' נמי דייקא דתנן ברישא דמתני' דגג בתר מקום הבנין שדינן ליה ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ותוכן קדש דקתני מתני' מפ' בירושלמי אליבא דר' עקיבא דהיינו דוקא לאכילת קדשי קדשים אבל אין שוחטין שם קדשים קלים והנכנס לשם בטומאה פטור וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל שם פ' ששי והוא הפך ממה שפירש כאן במשנה. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל בפ' איזהו מקומן מסיק בבנויות בחול ופתוחות לקדש דאין שוחטין ואין חייבין והאי דאוכלין לפי שהתורה רבתה אכילות הרבה דכתיב בחצר אהל מועד יאכלוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בין בפנים בין בחוץ. </b>בין שנטמא בפנים בין שנטמא בחוץ נחלקו ב\"ש וב\"ה: \n",
+                "<b>בש\"א הכל יפדה ויאכל בפנים חוץ וכו'. </b>כצ\"ל. ומתני' ר' יהודה היא אבל ר\"מ מוקי פלוגתא דב\"ש וב\"ה בגוונא אחרינא בתוספתא דספ\"א דמעשר שני ור\"ש בן אלעזר מוקי לפלוגתייהו בגוונא אחרינא ור' אליעזר ור' עקיבא אית להו סברות אחרות כהנהו סברות דאית ליה לכל חד מינייהו בפ' בתרא דשקלים גבי בשר קדשי קדשים: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובירוש' מוקי לה כגון שהכניסו ע\"מ שלא יקלטוהו מחיצות וכו'. אמר המלקט כתב ה\"ר שמשון ז\"ל והדר פריך בירושלמי אטו מעשר שני טהור שהכניסו ע\"מ שלא תתפשנו מחיצה אין מחיצה תופשתו כלומר והאי נמי דבר תורה טהור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר יקבר. </b>מפ' בירוש' מ\"ט דר' יהודה אמר קרא הכסף כסף ראשון ולא כסף שני אלא אינון מתיבין קל וחומר והוא אותיב לון ק\"ו כלומר לדידי אית לי קרא לדידכו ק\"ו פריכא הוא ופי' הר\"ן ז\"ל בפ' בני העיר טעמא דר' יהודה דאמר יקבר משום דלא אלים למתפס פדיוניה כמעשר גופיה ע\"כ והוא פי' רש\"י ז\"ל שם בפסחים. ותוס' שם פ' הזהב כתבו דבספרי מפיק טעמא דר' יהודה משום דכתיב הכסף כסף ראשון ולא כסף שני וא\"ת דבריש פירקי' אמרי' כסף ראשון ואפי' כסף שני וי\"ל דה\"מ כסף על כסף אבל לחלל שני פעמים פירות על כסף לא וא\"ת למה לי קרא בספרי הא טעמא אחרינא אית ליה לר' יהודה במתני' וי\"ל דאסמכתא בעלמא הוא א\"נ טרח וכתב לה קרא ע\"כ. ושם בפסחים כתבו דלר' יהודה דדריש כסף ראשון ולא כסף שני לכך אינו נפדה טהור בריחוק מקום ולא טמא בקירוב מקום דתרווייהו מחד קרא נפקי מלא תוכל שאתו ורבנן לא דרשי כסף ראשון ולא כסף שני וסברי דלקוח טהור נפדה בריחוק מקום וה\"ה טמא בקירוב מקום ומתני' דפרכינן מינה בפ' איזהו מקומן דאשכחן דטפל חמור וכו' מדקתני הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא יפדה דשמעת מינה נטמא אין לא נטמא לא והיינו בריחוק מקום דכה\"ג מעשר עצמו נפדה ובענין אחר לא הוי טפל חמור מן העיקר אלמא לקוח לרבנן נמי אינו נפדה טהור בריחוק מקום תירץ ר\"י דהתם בפ' איזהו מקומן מיירי מדרבנן ע\"כ. ועיין עוד שם בפ' איזהו מקומן בדבריהם ז\"ל. ואע\"ג דמדקאמר תאמרו בלקוח וכו'. משמע דחכמים מודו ליה לר' יהודה בזה כגון זו אשכחן בפ\"ק דתמורה גבי והלא במוקדשין האומר רגלה וכו' כמו שכתבתי שם בתמורה סימן ג' ובר\"פ בהמה המקשה ע\"ש. ועיין במ\"ש לעיל פ' שני סימן ז' גבי הכסף כסף: \n",
+                "<b>הלקוח בכסף מעשר שני שנטמא אינו דין שיפדה. </b>כדתניא בתוספתא א\"ל התחמיר בטפלה יותר מן העיקר וקשיא דלדידהו נמי תיקשי מצינו טפל חמור מן העיקר דמעשר גופיה נפדה טהור בריחוק מקום ולא לקוח ותירץ רבינו שמשון ז\"ל דמעשר עצמו נפדה כדי לקנות בדמיו בירושלם צרכי סעודה כדכתיב בקרא אבל אם לקח פירות חוץ לירושלם כדי לאכלם בירושלם ה\"ז כאילו קנאם בירושלם דלא חזו לפדייה וטעם הדבר כיון דלקח צרכי סעודה מן הכסף וגלי אדעתיה דלא היה קשה בעיניו להעלותו דהא חוץ לירושלם לא מצי אכיל ליה הלכך קנסוהו דיעלהו ולא מצי פריק ליה דהוי זלזולו של מעשר שני ע\"כ. ובתוספתא מסיים אמר להם מצינו שהתמורה טפלה חמורה מן העיקר שהתמורה חלה קדושתה על בעלת מום ואינה יוצאה לחולין להגזז וליעבד והקדש אינו חל על בעל מום קבוע כדתנן בפ' שני דבכורות דכל שקדם מום קבוע להקדשן יוצא לחולין ליגזז וליעבד אמרו לו ממקום שבאת מה להלן תמימים אין נפדין ובעלי מומין נפדין אף כאן טהורין לא יפדו טמאים יפדו: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל דת\"ק סבר אין פודין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל בירוש' לא קאמר כן אלא הטעם הוא דבעי העמדה והערכה אבל כשנשחט לא בעי העמדה והערכה משום דהוי כפירות ור' יוסי סובר דגם שחוט בעי' העמדה והערכה ע\"כ: \n",
+                "<b>יקבר ע\"י עורו. </b>דעשו אותו כקדשי בדק הבית ליטען העמדה והערכה כשלקחו חי ונראה דמיירי שלקחו לשלמים אבל לא לבשר תאוה דכיון דגמרינן בג\"ש דצריך לקנות שלמים דקדשי מזבח והוא לקח חיה דלא חזיא למזבח ולדמי עורו הוא דקנאו ולפדיון הוא עומד ודנו ביה דין קדשי בדק הבית: רש\"א יפדה. אזיל לטעמיה דס\"ל פ' יש בקדשי מזבח ואיתה נמי בירוש' דקדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ומוקי התם קרא דוהעמיד והעריך גבי קדשי מזבח הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופלוגתא דר\"ש ורבנן במשנת כל הקדשים שקדם מום קבוע דבפ' עשירי דחולין ובפ' שני דבכורות וכמו שכתבתי שם בחולין פ' עשירי: \n",
+                "<b>בפי' ה\"ר עובדיה ז\"ל </b>דכיון דלקחו חי אין לו ריחוק מקום וכו'. כ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל טעם זה שאמר איני יודע לישבו כי מה הטעם שאין לו ריחוק מקום הרי הוא לקוח בכסף מעשר ואינו מעשר ע\"כ: \n",
+                "<b>לקחו חי ושחטו ונטמא יפדה. </b>דאף על גב דלקחו חי לשלמים כיון דשחטו דמי לפירות לקוחין שנטמאו הואיל וחזי לאכילה. ר' יוסי אומר יקבר כיון דלקחו חי לשלמים ובעי העמדה והערכה אפי' שחטו קנסוהו רבנן ויקבר אבל אם לקחו שחוט אפי' ר' יוסי מודה שהוא כפירות שנטמאו ופודין אותו דהא לא קנאוהו שלמים לענין העמדה והערכה ולא זכי ביה מעשר כי הוי חי ובקדשי בדק הבית נמי ילפי' מקראי בירוש' דאי אקדיש מתה דלא בעי העמדה והערכה. הרי הוא לו כפירות ובאנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשאיל קנקניו למע\"ש. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שלא קנה אותם בדמי מעשר אלא שנטלם מביתו ע\"כ. עוד כתב זילף לתוכן סתם וכו' משגפן קנה מעשר פי' והקנקן קדוש כל זמן שלא שתו את היין אבל אחרי ששתו את היין בודאי יצא לחולין דלא גרע מאילו קנהו בדמי המעשר שיצא לחולין אחרי ששתו את היין ע\"כ: \n",
+                "<b>זילף לתוכן סתם. </b>שהכניס לתוכן יין של טבל עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כן פי' ר\"ש ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פירש זילף לתוכן סתם מעשר אלא שלא פירש שנתן אותן הקנקנים בתורת שאלה למעשר וברישא דלא פליג בין גפן ללא גפן מיירי שפירש בהדיא שהן לבד מושאלים למעשר שני וכן פירש ר\"ש ג\"כ. הרש\"ש ז\"ל. ועוד פירש ז\"ל משגפן מקדשות בכל שהן כדתנן בפ\"ג דערלה וחביות סתומות בהדי דברים שאוסרין בכל שהן. עד שלא גפן פי' קרא שם והכי מיפרשא כולה מתני' בירושלמי. תורם מאחת על הכל בדין תורם מן המוקף מיירי ונ\"ל אם בא לקרות שם בחביות של יין אם עד שלא סתם את פיהם בא לקרות שם תרומה ולתורמן תורם מאחת על הכל דכיון דפתוחות הן ראויות ליערות בגת וכתורם מן הגת דמי דחלוק חביות לא חשיב חלוק וכבית הלל דבסמוך אבל אם בא לקרות שם אחר שסתם את פיהם לאו מוקף מיקרו ותורם מכל אחת ואחת עכ\"ל ז\"ל. ואמרי' עלה בתוספתא בד\"א בשל יין אבל בשל חומץ ושל ציר ושל דבש ושל שמן בין גפן בין לא גפן לא קנה מעשר הקנקן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א מפתיח וכו'. </b>עיקר זו ההלכה כי כשמכר אדם יין בירושלם וקנה ממנו במעות מעשר שני בש\"א שפותחין הקנקנים ומערין אותם מכל מה שבהן לגת ומוכר לגת ואז יצאו הקנקנים לחולין אבל אם מכר היין והוא בקנקניו לא יצא קנקן לחולין ואמרו ב\"ה שאם היה דרכן למכור אותן הקנקנים סתומות ומכרן פתוחות יצא קנקן לחולין ואינו צריך לערות ואז ימכור לפי שכיון שפתחן גילה דעתו שאין רצונו למכור הקנקן ואם מכר במדה ואמר מדת כך וכך בכך וכך דמים יצא קנקן לחולין ואפי' היו סתומות ודברי ר\"ש אמת ואין חולק הרמב\"ם ז\"ל. ובחבורו רפ\"ח מפרשה כו' כמ\"ש בתי\"ט. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב ספרים גרסי' אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ועל כן נראה לי לפ' כמו שפירשתי למטה דיצא זה הקנקן שזילף לתוכו סתם לחולין ואע\"ג דלעיל תנא לא קנה מעשר וא\"כ ה\"ל למימר גם כאן לא קנה מעשר מ\"מ לשון יצא קנקן לחולין נמי אתי שפיר כלומר אע\"פ שקרא שם לקנקן סתם מ\"מ היין דוקא נתקדש אבל הקנקן יצא לחולין עכשיו ומותר להריק היין ממנו ולהשתמש בו ואין צריך לחלל את הקנקן אם בא לחלל את היין. ואפשר לומר נמי דאיידי דתנא בסיפא לשון יצא קנקן לחולין תנא נמי ברישא הכי אך אין פירושם שוה כי זה פירושו לא קנה מעשר וזה פירושו יצא לחולין אחרי ששתו את היין ואינו תימה כי במקום שנתן מעות של מעשר שני בעבור הקנקן אין שייך לומר שיצא לחולין תכף קודם שישתו את היין אבל המשאיל אין שייך לפרשו אלא יצא לחולין תכף כי מה שיצא לחולין אחרי שתיית היין אין צ\"ל דפשוט הוא כיון שלא נתן מעות בעבורו עכ\"ל ז\"ל [הגהה בלשון ר\"ע ז\"ל הלכך בחולין נמי לא קנה מעשר הגיה החכם הר\"ם ז\"ל הלכך בגבולין נמי לא קנה מעשר ע\"כ. ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל יצא קנקן לחולין ואפי' הקנקנים סתומות כתב לשון הרא\"ש ז\"ל לא בעי למימר שימכור מעשר במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן אין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירוש' כדפרישית לעיל בפ\"ק דאם היה המוכר אומן יוצר כלי חרס נעשה כלוקח יין בפני עצמו וקנקן בפני עצמו ואין הקנקן יוצא לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה\"ה בגבולין אם הוא אומן לא קנה מעשר דכל היכא שבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי לא קנה מעשר והשתא ה\"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שדינו כמוכר במדה והוא רוצה שיהא דינו כהדיוט ואז דינו שיצא קנקן לחולין בירושלם השתא נמי בגבולין קנה מעשר עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב על מה שכתב ר\"ע ז\"ל ה\"ג ר' שמעון אומר וכו' צ\"ע מה דחקו לגרוס כן ע\"כ:]: \n",
+                "<b>ואם רצה להחמיר על עצמו למכור במדה יצא הקנקן לחולין. </b>לא בעי למימר שימכור מעשר שני במדה דאין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין דאין מוכרין אותו ואין מחליפין אותו אלא משום דאמרי' בירושלמי כדפרישית בפ\"ק דאם היה המוכר או הלוקח אומן נעשה כלוקח קנקן בפני עצמו ויין בפני עצמו ואין יוצא הקנקן לחולין מידי דהוה אמוכר במדה וה\"ה בגבולין אם הוא אומן דמשגפן קרא שם לא קנה מעשר דכל היכא דבירושלם אין הקנקן טפלה ליין בגבולין נמי אין הקנקן טפלה ליין והשתא ה\"ק אם רצה להחמיר על עצמו זה האומן שהוא כמוכר במדה שכנס היין בקנקן וגפה וקרא שם ומן הדין כיון שהוא אומן יצא הקנקן לחולין ולא קנה מעשר אלא אם רצה יכול להחמיר על עצמו ה\"ר שמשון ז\"ל. וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל מפתח ומערה לגת בירוש' פליגי אמוראי אהייא קאי פלוגתא דב\"ש וב\"ה אי אמעשר או אמילתא דתרומה דהיינו דקתני עולות בק\"א אבל אדין מוקף שהוא דין שלישי דסליק מיניה פשיטא להו דחלוק חביות לא שמיה חלוק דומיא דשקין בגרן ולכ\"ע אין צריך לערות. בד\"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' נ\"ל לפרשו כן בד\"א דכי קרא שם אחר שגפן דקנה מעשר וצריך להתפיס מעות אף כנגד הקנקן אם בא לחללו בגבולין כשהיה אותו מקום שגפן מנהגו שהקונים יין בחביות דרכן לקנותן סתומות ואין צורך להם לבודקן שמוחזק אותו מקום שהיין הוא טוב הלכך בטל הקנקן לגבי היין אבל אם המקום אינו מוחזק שיינו טוב ואין אדם בטוח בחבית ללוקחה סתומה אא\"כ בודקה ופותחה וטועמה לא מהני אפי' שקרא שם אחר שגפן ולא יצא קנקן לחולין כלומר לא קנה מעשר ואין צריך להתפיס מעות בגבולין אלא בכדי היין לחוד. לא [הגהה ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב ספרים ל\"ג מלת לא אלא ה\"ג אבל מקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין ואם רצה להחמיר וכו' ע\"כ. עוד כתב הפי' יצא זה הקנקן שהשאיל אפי' משגפן לתולין כיון שהדרך הוא שנמכרין הקנקנים פתוחות והרי הקנקן נקנה בפני עצמו ואינו טפל ליין א\"כ גם כאן גבי שאלה לא הוי הקנקן טפל ליין אך לספרים דגרסי לא יצא הוי פירושו מגומגם ע\"כ:] יֵצֵא קנקן לחולין כלומר אין צריך להוציא הקנקן לחולין דלא תפסו המעשר כדי שיצא לחולין שהרי לא נכנס ואינו יוצא מחמת פדיונו ודכוותה אשכחן בפ\"ק דתנן לא יֵצֵא העור לחולין ומפ' לה ר' אלעזר בירוש' דהיינו לא קנה מעשר. ה\"ג ואם רצה להחמיר על עצמו וכן הוא בספר ישן ולא גרסי' אבל אם רצה וכו' ונתקשה בו רבינו שמשון ז\"ל מאי למכור במדה דהא אין מעשר שני נמכר כדתנן בריש מכלתין ופירש הוא פירוש דחוק מאד ואין דבריו נראין ועוד קשה דקתני בהדה ר\"ש אומר אף וכו' משמע דדמי רישא לסיפא ויצא קנקן לחולין דקתני ר\"ש על כרחין לא קנה מעשר הוא דקאמר כדמוכח בירוש' ובתוספתא הלכך רישא נמי צריך לפרשה כן לכך הנכון דברי הראב\"ד ז\"ל שפירש בהשגותיו כך דבירושלים קיימא וה\"פ שמדקדק המוכר בירושלם היין שמוכר ללוקח שנותן לו שם מעות מעשר שני מדקדק עם הלוקח שישוו כל מעותיו של הלוקח מדות היין ואינו מבליע לו הקנקן בשיעור המעות כאילו בא למכור במדה מכירה כזאת הרי הקנקן חולין שלא חלה עליו קדושת המעות ומצי הלוקח ליקח מעות בקנקנים קודם שישתה היין ולפרוע חובו בהן דלא תפסן המעשר ולומר דנתקדשו ואינו יכול למכרן עד שישתה היין דדרשא דביין דדרשינן בירוש' לעיל בפ\"ק יש בה קולא וחומרא דלוקחין קנקן אגב יין ונתקדש ואינו יכול למכרו לקנקן ולפרוע חוב במעותיו דמעשר שני הוא וכששתה היין יצא קנקן לחולין דשמירה הוה ליין וכיון דיין אזל ליה בטל הוא ואין צורך לאכול כנגדו וכי קתני הכא יצא לחולין היינו לגבי קדושה דהתם דעד שלא ישתה היין יכול לפרוע חובו ולקושיית מכירה שהקשה רבינו שמשון ז\"ל אינה קושיא דכיון דתני מכירה ודאי בירושלם קא מיירי דמוכר חולין הוא דקא זבין ליה וביד הלוקח הוא דנתפס וא\"ת היכי תני מתני' תרי לשני הפוכות זו מזו ואינהו חדא ודמיין אהדדי מעיקרא תני לא יֵצֵא קנקן לחולין והיינו לא קנה מעשר והשתא תני יצא קנקן לחולין דהיינו לא קנה מעשר תשובתך ברישא אין שם מוכר אלא בעל היין שבא להתפיס הקדושה אין צריך להוציא קנקן לחולין ובסיפא דאיכא מוכר דרצה להחמיר על עצמו ולתת לו יין בשיעור המעות ודקדק בסך המעות ונתכוון שיהא הקנקן חולין ובדעתו יצא הקנקן חוץ מן הדמים ומתנה הוא דיהיב ליה מוכר ובערך המוכר קתני יצא כלומר המוכר הוציאו כדבריו ולצד החולין נשאר הקנקן שלא חלה עליו קדושת המעות מה שאין כן ברישא דליכא מוכר ולרבינו שמשון ז\"ל שפירש דמלא יצא נולד יצא אתי שפיר והשתא אתי ר\"ש שפיר לאשמועי' דאף יש דין אחר בלוקח יין בירושלם במעות מעשר שני דהמוכר לחברו חבית של יין של חולין בירושלם בדמי מעשר שני וא\"ל כל חבית זו אני מוכר לך בדמי מעשר שני שאתה נותן לי חוץ מקנקנה דהיינו חוץ משיעור קנקן שאני נוטל בה יין הימנה שאני מפקיד בה אצלך דלהוי חולין בשוליה לעצמי יצא קנקן לחולין כלומר יצא חבית לחולין ואגב רישא דתנא קנקן קתני הכא קנקן דכיון דמשייר לנפשיה שיעור קנקן אע\"ג דמוכרה סתומה כפתוחה דמי ויצא לחולין ולא קנה מעשר ודקדקו מכאן בירושלמי דאף אם אמר לו המוכר רביעית חולין יש לי בחבית זו יצא קנקן לחולין ולא קנה מעשר כדאיתא בתוספתא אף אם בירושלם דרכן לימכר סתומות דדוקא כשמכר לו כל יין שבחבית הוא דתנן בפ\"ק דקנה מעשר עכ\"ל ז\"ל. ובמשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל מצאתי מוגה אבל במקום שדרכן לימכר פתוחות יצא קנקן לחולין וכו' ועבר הקולמוס על מלת לא. כמו שכתבתי כבר. ומצאתי שכתב עוד אבל אם רצה להחמיר וכו' נ\"ל לישב משנה זו ולומר חסורי מחסרא וה\"ק בד\"א בזמן שלא פירש אבל אם רצה להחמיר וכו' וקאי אמתני' דפ\"ק דתנן כדי יין פתוחות או סתומות מקום שדרכן לימכר סתומות לא יצא קנקן לחולין ופירושו שכיון שהוא פתוח הוי כאילו קנה הקנקן בפני עצמו במעות של מעשר ועל כן צריך לאכול כנגד הקנקן ועלה קאי האי אבל לומר שאם המוכר אמר ללוקח איני רוצה להטעותך אלא הריני מוכר לך את היין לפי מדתו והקנקן הרי הוא לך בחנם שאיני מבקש ממך אלא דמי היין לפי מדתו יצא הקנקן לחולין אחרי ששתה היין ואין צריך לאכול כנגדו. ובא ר\"ש והוסיף לומר על מה שאמרנו לעיל בד\"א במקום שדרכן לימכר סתומות וכו' שר\"ל שהמשאיל קנקניו למעשר אע\"פ שקרא לו שם אחרי שגפן מכל מקום יצא הקנקן לחולין ובא ר\"ש לומר שאף האומר חבית זו אני מוכר וכו' יצא קנקן אע\"פ שהוא סתום ולא אמרי' שכבר הקדישו היין ויהיה אסור להוציא ממנו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המוליך פירות וכו'. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גר' המוליך פירות למעשר שני בלמ\"ד ע\"כ. ודוקא כשמוליכן לפדותן שם אבל אם הוליכן להעלותן ואח\"כ נמלך לפדותן אין כאן איסור כלל. ודוקא בפירות מעשר שני של ודאי אבל פירות מעשר שני של דמאי פודין אותן כשער הזול. וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל דבירושלמי מפ' דדוקא דיעבד ואפי' ממקום הזול לפדותן במקום היוקר ביוקר אסור לכתחלה דגזרינן הא אטו הא ע\"כ: \n",
+                "<b>יציאות. </b>כמו הוצאות. וראיתי שהח' ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק היו\"ד השניה ונקד היו\"ד הראשונה בשב\"א והוי\"ו בחיר\"ק והצד\"י בקמ\"ץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פודין מעשר שני בשער הזול וכו'. </b>ובירוש' איכא תנא דס\"ל דדוקא פודין כשער הזול ולא כשער היוקר ע\"כ: \n",
+                "<b>את שדמיו ידועים נפדה על פי אחד ואת שאין דמיו ידועים נפדה על פי שלשה. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>על פי עד אחד. </b>לא גרסי' מלת עד וכן בירוש' ליתה ולא כמפרשים והכי נמי מסתברא וכמו שנכתוב בסמוך בס\"ד. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחקה. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אמתני' פודין מעשר שני כשער הזול סאה של פירות מעשר כשבא לפדיותה בכסף אין לשערה כפי מה שירויח החנוני אלא כפי מה שיקחנה מן הגננין דדרך חנוני ליקח בזול דהיינו בין בשעת הזול בין בשעת היוקר ותניא בתוספתא הפורט דינר כסף למעשר שני כמות שהחנוני לוקח ולא כמות שהוא מוכר פי' כשבא לפרוט הסלע על פרוטות ולוקח אגודות ירק יחלל סך אגודות על סך פרוטות וסך האגודות היינו מה שהחנוני לוקח מן הגננים ולא כדרך שהוא מוכר. כמות שהשלחני פורט כשבא לחלל מעות כסף או פרוטות על סלע וכשהשלחני מחליף הסלע לפרוטות או למעות נקרא פורט ואז מקבל הפרוטות כשער בית המטבע ח' באיסר או ששה באיסר וכשרוצה להחליפן בסלעים לאנשים דרך הוא לתת מעה פחות לפורטים וכשמקבל הסלע נקרא מצרף לשון צרוף שחלקים רבים מקבץ בידו לחלק אחד וקתני הכא דאדם שיש לו מעות ממעשר שני שיעור סלע ובא לחלל המעות בסלע מונה מעות בסלע כמות שהשלחני לוקחן לעצמו דהיינו כשלוקחן מבית המטבע לפרוט ולא כמו שמוכרן והכי תניא בתוספתא המצרף דינר זהב למעשר שני כמות שהשלחני פורט ולא כמות שהוא מצרף. אין פודין מעשר שני אכסרה בשומא בלא מדה ובלא משקל פירות שהרקיבו או מעות שהחלידו כדתניא בתוספתא אין פודין מעשר שני אכסרה כיצד היו לו פירות מרקיבין ומעות מחלידין לא יאמר כמה אדם רוצה ליתן בצובר זה וכמה אדם רוצה ליתן בכרי זה אלא אומר כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כמה אדם רוצה ליקח לו מעות בדינר ופירש ר\"י ז\"ל אומר כמה מעות חלודות אדם רוצה ליקח בסלע ומחלל עליהן פירות ששוין סלע מאחר שאמרו לו כי אלו המעות שוין סלע וכן כמה פירות נרקבין אדם לוקח בסלע. על פי אחד לוקח אחד בקי בשומא. על פי שלשה מפ' בירוש' על פי שלשה לקוחות דהיינו סוחרים בקיאין במקח וממכר יין שהקרים שהתחיל להחמיץ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שקרס. </b>כמו שהקריס וכ\"ה בברייתא בפ\"ק דסנהדרין די\"ד שהקריס. גרסא אחרת במתניתין שקסס מלשון פריו יקוסס. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכן הוא בכל הספרים: \n",
+                "<b>שהחליאו. </b>כמו שהחלידו הרמב\"ם ז\"ל אכן הרוב שונים שהחלידו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעה\"ב אומר וכו'. </b>ומאי דקשה אמתני' מההיא דהבעלים קודמין מפני שהן מוסיפים חומש כתבנוהו שם בערכין פ\"ח מ\"ב ובירושל' משני מפני שעל החומש יכול להערים וכדפי' ר\"ע ז\"ל וכן פי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>בסלע ואיסר. </b>האיסר הוא אחד מששה ותשעים בסלע שהרי הסלע ד' דינרין והדינר ששה מעין והמעה שני פונדיונין והפונדיון שני איסרין: \n",
+                "<b>הפודה מעשר שני שלו. </b>ומצאתי שפירש ה\"ר יונה ז\"ל ר\"פ ג' שאכלו שהפודה מעשרותיו יש לו להוסיף חומש כדי שלא יערים ויפדה אותו בפחות משוויו דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו ע\"כ: \n",
+                "<b>ובין שניתן לו במתנה. </b>בירושלמי איכא מאן דמוקי לה בפירות שהן טבולין למעשר וקסבר מתנות שלא הורמו לאו כמי שהורמו דמיין וכל זמן שלא הורם לאו ממון גבוה הוא דאין שם מעשר עליו וניתן במתנה ואיכא מאן דמוקי לה כר\"מ דאית ליה בפ' יש בכור דאין מתנה כמכר אבל התם בקדושין מסיק בפירות שהן טבולין דמודה בהן ר\"מ דאכתי לא הוו ממון גבוה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ובין שניתן לו במתנה הטבל קודם שהפרישו ממנו וכו'. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה ולפי דבריו היה לו לומר בין שגדל בשדהו ובין שקנה הפירות והפריש המעשר ובמסכת קדושין פ\"א אומר בגמ' דיהיב ליה בטבלייהו ונ\"ל שכך פירושו שלא נתן לו זה המעשר שני אלא בטיבליה דקאמר ליה קודם שקרא לו שם הרי הוא לך במתנה ע\"מ שאעשה אותו מעשר על פירותי. כן נ\"ל וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ושפחתו העברי'. </b>בבבלי ובירוש' דייק האי שפחתו היכי דמי אי גדולה שהביאה סימנין מאי בעיא גביה הא קנתה עצמה בסימנין ואי בקטנה קטן מי אית ליה זכייה ובבבלי משני דמתני' מיירי במעשר שני דעציץ שאינו נקוב דלא מיחייב אלא מדרבנן ומשום הכי זוכה. ובירוש' מוקי לה כרבנן דאמרי בשם רב נחמן דקטן שנותנין לו אגוז ומצניעו ומחזירו לאחר זמן גזלו גזל זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים. ואיכא מאן דמשני דבשיטת הפעוטות קתני הכא דתנן בפ' הניזקין הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין והכא נמי גבי מעשר שני לא פלוג רבנן בזכיותיו ואפי' דאית ליה אב והא דתני סיפא אבל לא יאמר כן לבנו ולבתו וכן נמי תנן בפ' חלון התם מיירי בקטן שאין לו דעת כלל כגון צרור ונוטלו אגוז וזורקו. ובנו ובתו הגדולים פליגי בה אמוראי בפ\"ק דב\"מ איכא מ\"ד דגדול גדול ממש ואיכא מ\"ד כל שאינו סומך על שלחן אביו זהו גדול: \n",
+                "<b>ופדה לך. </b>לעצמך בירוש' מפ' דאו פדה לך קאמר דבחדא סגי אם פודה לעצמו אע\"פ שפודה במעות של בעל הבית א\"נ פדה לי במעות שלך שנתתי לך אינו מוסיף חומש דבעינן הוא ופדיונו משלו ומפיק לה מקרא דכתיב ממעשרו חמישיתו יוסף עליו משמע כי היכי דחומש שלו הדמים של הפדיון הן שלו: \n",
+                "<b>ולא לעבדו ושפחתו הכנענים. </b>בירוש' רמי עלה דמתני' מההיא דת\"נן במציעא פ' השואל. השואל את הפרה וא\"ל שלחה לי ביד בנך ביד עבדך ביד שלוחך ושלחה ומתה חייב אלמא שהעבד זוכה מרבו לאחר דחשבינן ליה דעבדו של משאיל זוכה לשואל הלכך כי נאנסה ברשות שואל נאנסה ובמתני' אמרי' דיד עבד כיד רבו דמי ומשני ר' אלעזר דהתם מיירי בעבד עברי ור' יוחנן אמר אפי' בעבד כנעני תפתר באומר לו שואל למשאיל פתח לה והיא באה מאליה דכיון דא\"ל כן הא קבלה עליה מכי יצאת מן הבית. ואיכא מאן דמשני דמתני' דהכא ודפ' חלון כר\"מ דס\"ל בפ\"ק דקדושין דאין קנין לעבד בלא רבו וההיא דהתם פ' השואל כרבנן דפליגי עליה דר\"מ התם במתני' דבקדושין וס\"ל דיש קנין לעבד בלא רבו ופרכי' ואי מתני' דבפ' חלון כר' מאיר דיד עבד כיד רבו והא ר\"מ נמי סבר דיד אשה כיד בעלה והיכי מצי מזכה בידה לאחרים והא לא נפיק מידו דבתרווייהו פליגי ר\"מ ורבנן בפ\"ק דקדושין והיכי קתני התם בעירובין וע\"י אשתו ומשני דההיא ר\"ש בן אלעזר אליבא דר\"מ דס\"ל דר\"מ עביד יד עבד כיד רבו ולא עביד יד אשה כיד בעלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי פירות הללו. </b>של מעשר שני נתונין לך במתנה ומכיון שקנאם זה במתנה נעשה הראשון נכרי אצלם ויכול לפדותן בלא חומש. וחוזר ואומר הרי פירות של מעשר שלך יהיו מחוללין על מעות שיש לי בבית ויקנה המעשר הזה את המעות ויצא לחולין והא דנקט אין בידו מעות היינו דאם יש בידו שם בגורן לא היה אומר התנא לעשות כן אלא המעות הללו היה מוסר לחברו ומקנה אותן לו במשיכה וחברו זה פודה את המעשר דהכי עדיף טפי שאינה נראית הערמה כ\"כ להפטר מן החומש. והאי גרן מוקמינן ליה התם בפ' הזהב בגרן שאינה שלו דאי בגרן שלו יתן לו בעל המעשר קרקע בחזקה ואגבן המעות ומשיחזיק זה בקרקע יהיו המעות קנויות לו בכל מקום שהן כדתנן בפ\"ק דקדושין נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף ובשטר ובחזקה וחברו זה יאמר הרי הפירות הללו מחוללין על מעות שיש לי בביתך דהכי עדיף דהוי נכרי אלא ודאי דגרן אינה שלו וסודר נמי לית ליה דאי הוה ליה סודר הוה מקני ליה מעות אגב סודר ודחינן ואיכפל תנא לאשמועי' גברא ערטילאה דלית ליה ולא כלום אלא לאו ש\"מ בגרן שאינה שלו אבל סודר יש לו ואפ\"ה הפירות צריך ליתנם לו במתנה שאין המעות נקנין בחליפין ש\"מ וז\"ל הר\"ש ז\"ל בריש הזהב דייק מהכא דאין מטבע נקנה בחליפין דמשמע טעמא דאין בידו מעות הא אם יש בידו מעות יהיב ליה להיאך ופריק דהכי עדיף טפי דה\"ל נכרי ואי אמרת מטבע נקנה בחליפין ניקני ליה אגב סודר ע\"כ. והני פירות איבעית למימר שלא נתנם לו בעודן טבל אלא פירות מעשר שני ממש צריך לומר דמתני' ר' יהודה דס\"ל מעשר שני ממון הדיוט הוא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ודוקא שנתן אותם לו בטבלן וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה אלא כפשוטו הוי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משך הימנו וכו'. </b>ובקדושין פ' האיש מקדש דייקינן מדקתני ומשתכר בסלע ש\"מ דסתם לן תנא כר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט הוא: \n",
+                "<b>נותן לו סלע. </b>לפי שקנאו במשיכה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל והוה משמע שהוא פי' רש\"י ז\"ל אך בפשיטות אתי פירוש ר\"ע ז\"ל כפי' הר\"ש והראב\"ד ז\"ל. ולפי זה מתני' דלא כרשב\"ג דמתני' משמע מינה דאינו פדוי אלא דוקא בשעת מתן מעות ואיהו קאמר בברייתא לעולם משיכת מעשר שני הוא פדיונו. ופי' הרמב\"ם ז\"ל קרא בזו ההלכה פדייה לנתינת הזהב של מעשר שני אע\"פ שאותן הדמים יצאו לחולין בלי ספק לפי שלא הקפיד התנא על המלות כיון שהענין ידוע וזכור ע\"כ ומ\"מ ע\"ש בלשונו ז\"ל. ועל מה שפירש ר\"ע ז\"ל וצריך לפדותו כשער של עכשיו וכו' כתב עליו ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל נ\"ל שאין האמת כך ועיין בפ' האיש מקדש שהגמרא הביאה זו המשנה לשם ובזה הלשון הביאה אותה לשם נותן סלע ומשתכר סלע מפני שמעשר שני שלו ופי' רש\"י ז\"ל משך הימנו איש מחברו נותן סלע וקנה את המעשר שמשעה שמשכו קנאו ולא אמרי' ברשות בעליו מעשר אייקר וצריך לחללו בשנים מפני שמעשר שני שלו שמעשר ממון הדיוט הוא ונקנה במשיכה ובגמ' אמרי' בהדיא שזו המשנה סבר' כר' יהודה דאמר מעשר ממון הדיוט הוא ולא כר\"מ שסובר שהמעשר ממון גבוה הוא וכך הוא מוסכם בגמ' שזאת המשנה נשנית דוקא כר' יהודה ואליבא דפי' של רבינו עובדיה ז\"ל נשנית אליבא דר\"מ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ומשתכר בסלע. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שירויח הוא הסלע אחר להוציאו במה שירצה ליהנות בו שהוא חושב אותו בשני סלעים כמו שהוא שוה עכשיו ונהנה בו בשאר צרכיו ע\"כ וזה אפשר יובן עם מה שנכתב דמתני' ר' יהודה דאמר מעשר שני ממון הדיוט אבל בפ\"ח דהלכות מעשר שני ונטע רבעי כתב והשכר למעשר וכתב שם מהרי\"ק ז\"ל דכיון דאפסיקא הלכתא כר\"מ דמעשר שני ממון גבוה א\"כ לית הלכתא כזאת המשנה ולהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא ע\"כ. וכאשר פירש מתני' ר\"ע ז\"ל פירשוה ה\"ר שמשון והראב\"ד ז\"ל וכתב עוד שם מהרי\"ק ז\"ל להשיב בעד הרמב\"ם ז\"ל דהא דאמרי' בירוש' מתני' דלא כרשב\"ג וכו' לא קאי רק אסיפא דמתני' והיינו דקאמר בדרשב\"ג לעולם כלומר בין ברישא בין בסיפא לעולם בתר שעת משיכה אזלינן דמשיכתו של מעשר היא פדיונו בין להקל בין להחמיר ואילו לתנא דידן אע\"ג דברישא אזיל בתר שעת משיכה בסיפא לא אזיל בתר שעת משיכה לגבי מעשר אלא בתר שעת פדייה להקל על המעשר ע\"כ. ובמה שכתב הוא ז\"ל לדעת הרמב\"ם ז\"ל דלהכי שינה בפירושה כי היכי דתיקום אליבא דהלכתא הכי נמי נימא לפירוש ר\"ע ז\"ל שהוא פי' הנהו רבנן גאונים ותקיפי עולם ובזה נסתלקה קושיית ה\"ר אפרים אשכנזי ז\"ל: \n",
+                "<b>נותן לו סלע מחולין וסלע ממעשר שני שלו. </b>כך מצאתי מוגה אבל מתוך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל לא משתמע הכי: \n",
+                "<b>אם היה עם הארץ נותן לו מִדִמְיֹו. </b>גרסי' בשקל ותקח מפריו וקרי ליה הכי דמאי שלו אע\"ג דחבר ניהו תריץ מה שעם הארץ הוא למוד לאכול דעמי הארץ אוכלין דמאי דחשודין הן עליו. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וה\"ר יהוסף ז\"ל לא נקדו אכן כתב בכל הספרים מצאתי מדמיו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צריך לפרש. </b>לומר זהו פדיון מעשר שני ואם לאו לא יצא מעשר לחולין: \n",
+                "<b>גיטה וקדושיה. </b>פי' גיטה או קדושיה: \n",
+                "<b>דיו. </b>בגמ' גם בירוש' מפ' ובלבד שעסוקין באותו ענין. ור' אלעזר בר\"ש ס\"ל אפי' אין עסוקין באותו ענין אלא מענין לענין באותו ענין. וכתוב במהר\"י קולון ז\"ל סוף שרש קע\"א וז\"ל ואפי' לר\"ש בן אלעזר ולרבי בעינן שיהיו מדברים בענין הקדושין ממש כדגרסי' שם כתנאי רבי אומר והוא שעסוקים באותו ענין ר\"ש בן אלעזר אומר אפי' מענין לענין וכו': \n",
+                "<b>צריך לפרש. </b>זה גיטיך או זה קדושיך. וצריכא דאי תנא מעשר שני ה\"א בהא קאמר ר' יוסי דאיסור לאו הוי אבל גבי גיטין וקדושין דאיסור כרת הוא אימא מודי ליה לר' יהודה ואי תנא גיטין וקדושין ה\"א בהא קאמר ר' יהודה אבל במעשר שני אימא מודי ליה לר' יוסי צריכא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המניח איסר וכו' </b>[הגהה נ\"ל דה\"פ המניח איסר במדינה והלך לירושלם ואכל שם על אותו איסר פירות שוה חציו ואח\"כ הלך לעיר אחרת עם האיסר והניח את האיסר באותה העיר וחזר לירושלם ועכשיו הוא רוצה לאכול פירות בירושלם על סמך אותו האיסר אוכל עליו עוד איסר וכו'. אך צ\"ע אם שמין את האיסר במה שהוא שוה בירושלם או במה שהוא שוה במקום שהוא בו עכ\"ל הרי\"א ז\"ל. עוד כתב המניח איסר של מעשר שני אוכל עליו אחד עשר איסר ואחד ממאה באיסר בש\"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה פי' בודאי הוא מותר לאכול עליו אחד עשר איסר וכו' כמו שאמרנו אבל בדמאי יש לחוש שמא אותו העם הארץ נחשד על הראשונה ולא על השניה ועל כן צריך להפריש מעשר שני אחד מעשרה וה' יאיר עיני עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל יאכל עליו עד אחד עשר באיסר וכו'. כתב פי' זה אינו נכון כלל ואין דרך ושייכות לדברי המשנה עמו ונ\"ל לפרש דה\"ק המניח איסר של מעשר כלומר מי שיש לו פירות טבל באוצר והוא לוקח איסר של כסף ומניח אותו ומחלל עליו את המעשר שני של אותו האוצר כמה פירות הוא רשאי להפריש מהאוצר על סמך אותו האיסר של מעשר שני אחד עשר איסר ואחד מעשרה באיסר ואחד ממאה באיסר כלומר מותר ליקח מן האוצר פירות שהן שוין י\"א איסר ואחד מעשרה באיסר כלומר ופירות שהן שוין עשירית איסר ופירות שהן שוין אחד ממאה באיסר כי מאלה הפירות יעלה למעשר שני איסר כי התרומה כבר הופרשה מהכרי קודם שנעשה אוצר כי אסור לגרן שתעקר עד שיפרישו ממנה תרומה והרי כשהוא בא להפריש מעשר ראשון מאלה האחד עשר איסר הוא מפריש איסר ועשירית של איסר וא\"כ לא ישארו עשרה שלימים להפריש מהם מעשר שני ועל כן צריך ליטול עוד עשירית של איסר כדי שישארו עשרה שלימים להפריש מהם איסר שלם למעשר שני אך מ\"מ אפי' יש בכאן י\"א איסר ועשירית של איסר ישאר עשרה שלימים למעשר שני ע\"כ. וחסר חצי שורה:]. ויש להסתפק אם היה גורס מהרי\"ק ז\"ל בבבא דרישא דמתני' שום פלוגתא שכתוב בפ\"ח דה' מע\"ש סימן ו' וכתנא קמא: \n",
+                "<b>אוכל עליו עוד פלג. </b>משמע פלג פונדיון דהיינו איסר וכן מצאתי שפירש ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל אבל ר\"ע ז\"ל תפס בכולה מתני' פי' הרמב\"ם ז\"ל. ומפי' ה\"ר שמשון ז\"ל אין הכרח אם הוא פלג פונדיון או פלג איסר שדבריו סתומים: \n",
+                "<b>המניח איסר של מעשר שני. </b>פי' ר\"ש ז\"ל והעתיקו הרא\"ש ז\"ל וז\"ל המניח איסר מיירי בחבר שראה ע\"ה שחלל מעשר שני על איסר ומסתמא כמו כן הפריש מעשר ראשון דאמרי' עלה בירוש' דב\"ה כר' אליעזר דאמר הנאמן על השני נאמן על הראשון הלכך כשראוהו מחלל פירות מעשר שני על איסר וערבן עם פירותיו תלינן כמו כן הפריש הראשון ותרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר ואח\"כ ערבן נמצא בידו פירות מתוקנים שוין י\"א איסרין. ואחד ממאה באיסר פי' אחד ממאה של כל איסר ואיסר של י\"א דהיינו י\"א פעמים אחד ממאה באיסר והוא תשיעית האיסר דט' פעמים י\"א הן צ\"ט ואחד ממאה באיסר דקאמר היינו אחד ממאה מלבר דהוא חד מצ\"ט מלגאו שהרי כיון שהיה לו מעשר שני שוה איסר נמצא שהיה בידו טבל שוה אחד עשר איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעית איסר עשר תשיעיות ומהן הפריש תשיעית למעשר ראשון נשארו שם עשרה איסרין טבולין למע\"ש מהן הפריש שוה איסר וחללו על איסר וערבן עם פירותיו וכך עשה למעשר ראשון הפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר ועירב הפירות עם שאר פירותיו נמצא בידו מתוקן אחד עשר ותשיעית ואם לוקח חבר מאותו ע\"ה אותו צבור של פירות צריך לתקן אותו דמאי חוץ משוה י\"א איסרין ותשיעית איסר שהן בתורת מתוקנין. בש\"א הכל עשרה כלומר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון ואע\"פ שרואהו פודה פירות מעשר שני שמא לא הפרישו לראשון וצריך החבר להפריש מעשר ראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר אם ראה החבר שהופרש אותו מעשר שחלל מפירות שהיו ודאי טבל אוכל עליו י\"א כדפרישית וכן תשיעית אלא שלא חש להאריך אבל אם בפירות דמאי עושה כן אינו אוכל כי אם עשרה [ובלשון הר\"ש ואין] דאין נאמן על הראשון עכ\"ל ז\"ל. והקשה הרא\"ש ז\"ל ולבי מהסס כיון דתיקן ע\"ה זה קצת מפירותיו ולכך אנו מאמינין לו דקצת מפירותיו מתוקנין א\"כ אותו הכרי שעירב בו אלו הפירות המתוקנין יהיה כולו בחזקת מתוקן דמה הרויח בתקון אלו הפירות מועטין וחוזר ומערבן עם הטבל זהו מה שהקשה על פירושו ז\"ל ותו קשה לי מה שייך להזכיר ודאי ודמאי בפירות שביד ע\"ה ועוד קשה לי דבמתני' קתני אחד ממאה באיסר ולפירושו אחד ממאה של כל האיסרין ה\"ל למיתני ועוד דדחיק אנפשיה לומר מלגאו ומלבר ועוד קשה טובא דלדידיה בר קפרא דאמר בירוש' בין בודאי בין בדמאי אחד עשר הן מותרין כמאן לא כת\"ק ולא כב\"ש ולא כב\"ה לכך נראה שמוכרח אני לפרש פירוש אחר במשנה זו ובקשתי בפי' הרמב\"ם ז\"ל במשניותיו וראיתי שאינו על דרך הירוש' כלל ונראה בעיני לפ' משנה על דרך הירוש' כן ע\"ה שהניח לבנו חבר איסר של מעשר שני וכגון שראה שאביו היה לו כרי טבול למעשר ראשון ולמעשר שני ושמע לו שאמר קדושת מעשר שני של כאן תהא מחוללת על איסר זו ומת או הלך לו ומפרש תנא דידן כמה פירות יהא בכרי שיכול לאכלן החבר וקתני שיכול לאכול החבר אפי' אם שוין פירות שבכרי י\"א איסר יכול לאכלן כולן ואפי' שיעור התרומת מעשר של מעשר ראשון דאסורה לזרים דהויא אחד ממאה שבכרי ג\"כ יכול לאכול וטעמא דכיון דתרומת מעשר נטלת שלא מן המוקף כדאיתא פ' אין תורמין נאמר דתרם עליו תרומת מעשר ממקום אחר וא\"כ הוו להו מתוקנים עד י\"א איסרין כיצד היה הכרי שוה י\"א איסרין ותשיעית איסר והפריש מעשרה אחד למעשר ראשון ומשוה איסר ותשיעית איסר הפריש תשיעית איסר דבאיסר יש תשע תשיעיות נמצא איסר ותשיעי' איסר עשר תשיעיות מהם הפריש תשיעית איסר למעשר ראשון נשארו שמה עשרה איסרין טבולין למעשר שני ומהן הפריש פירות שוין איסר וחללן על איסר נמצא השתא איסר כולו קדוש למעשר שני וקסבר האי תנא דנאמן על השני נאמן על הראשון ואע\"ג דלא ראה את אביו אלא שחילל המעשר שני של הכרי נאמר דודאי תקנו ג\"כ מן המעשר ראשון ואימור שנתן הדמים של מעשר ראשון ללוי כדאיתא לקמן בירושלמי בסוף מכלתין ולקחן מן הלוי. ואחד ממאה באיסר כלומר האי דשרינן ליה לחבר האיסר הנוסף דהיינו האיסר הי\"א דהיינו איסר המחלוקת שבו נחלקו ב\"ש וב\"ה לא תימא דאחד ממאה שבכרי דהיינו תרומת מעשר לא שרינן דגם חלק אחד ממאה שבכרי שיש בכאן באיסר זה הנוסף דהיינו תרומת מעשר דהיינו כשיעור עשירית איסר יכול לאכול באיסר הנוסף על העשרה נמי שרינן דעכשיו אין כאן אלא י\"א איסרין ותו לא כדתנן לקמן וכדתני בר קפרא. וטעמא משום דהא אמרי' דסבר תנא דמתני' דהנאמן על השני נאמן לראשון ומחשבון סכום מעשר שני שחילל דהיינו איסר אמרי' סך מעשר ראשון שתיקן ושמא נתן איסר לדמי מעשר ראשון ללוי ואע\"ג דהא היה לו לחוש דאין יכול לתת דמים על מעשר ראשון שוה איסר לתת עליו איסר דהא אחד ממאה שבכרי הוי תרומת מעשר ושמא טעה וחשב דסגי בנתינת דמים על אחד ממאה שבכרי באיסר שנתן ומתרץ תנא דלעולם מחזקינן ליה בנאמן ופשיטא דתרם שלא מן המוקף דהא ע\"כ אם נאמן על הראשון כ\"ש על תרומתו הלכך מצי אכיל אף אם אין בכרי פירות שוין אלא י\"א וכ\"ש אם אינו שוה אלא עשרה איסרין ותו לא והך שריותא לת\"ק הויא בין בודאי בין בדמאי וכדתני בר קפרא ולהכי תני בר קפרא דאע\"ג דקושטא דמילתא י\"א ותשיעית איסר הויין דלא אפשר שישארו עשרה שלימין טבולין למעשר שני אלא בהכי אפ\"ה משום דלב\"ש לא שרי אלא דוקא עשרה קתני בבית הלל י\"א דשרו ואע\"ג דלאו מכוון החשבון כי היכי דשרינן אחד ממאה דהיינו תרומת מעשר כיון דלא בעיא מוקף ה\"נ אמרי' התשיעית אכלו העכברים או נתנו לאחר ואע\"ג דעתה אין כאן אלא י\"א שרינן ליה ולהכי לא תני בר קפרא אלא י\"א ושמואל פריך עלה בירוש'. הכל בעשרה בין בודאי בין בדמאי אינו אוכל הכרי אא\"כ אין בו פירות אלא שיעור עשרה איסרין ולא יותר דהשתא מוכח דאין שם שיעור פירות אלא שיעור איסר למעשר שני שקרא שם והניח אבל אי הוו שיעור י\"א הא איכא הכא פירות טבולין וקסבר נאמן על השני ואין נאמן על הראשון. ובה\"א בודאי אחד עשר כשהפירות הוו מכנוסו של אביו אז אין חשוד להקדים וכיון שתקנם לשני פשיטא דנאמן על הראשון ואפי' אחד עשר שריין וכדפרישית אבל בדמאי שידע הבן החבר שלקחן ע\"ה אביו מע\"ה אחר אע\"ג שהפריש מעשר שני וחללו אי איכא שיעור י\"א איסרין אינו אוכלן דאין נאמנות לע\"ה ושמא הוטבלו עדיין למעשר ראשון ולא חש על תקונו דקיל ליה ועוד דדמאי שרי להקדים כדאיתא פ\"ק דדמאי ושמא חשב לתקנו אח\"כ ולא הספיק שמת או שהלך לו כנ\"ל עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ואיני יודע טעם למה שראיתי מוגה במשנת החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל כך בש\"א בודאי י\"א וכו' והשאר נמחק ושמא תלמיד טועה הגיהו ונתלה באילן גדול וכן כמה הגהות אחרות מצאתי שם שלע\"ד לא מצאתי בהן לא טעם ולא ריח אא\"כ נאמר שכך מצא הגרסא בספרים ישנים. אחר זמן רב באו לידי המשניות שלו ומצאתי שגם שם הוגה בש\"א בודאי אחד עשר וכל השאר עבר עליו קולמוסו וכתב בחוץ בס\"א גרסי' כמו בפנים ונ\"ל שהוא שבוש עכ\"ל ז\"ל. ומ\"מ צ\"ע דאמאי לא אתנייא בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ועיין במ\"ש לעיל פ' שני סוף סימן ט': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ובה\"א בודאי אחד עשר ובדמאי עשרה אם נשאר על האיסר של ודאי אחד מעשרה חייב לאכול עליו עוד שנים ע\"כ. אמר המלקט מלת שנים אינה מובנת מפי' הרמב\"ם ז\"ל שמשם העתיק ר\"ע ז\"ל כדכתיבנא ובתוס' יום טוב הגיה אחד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל המעות הנמצאות וכו'. </b>ובקצת נוסחאות הנמצאות בירושלם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>להיות כונסין חולין בקרבן. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בקרבן בבי\"ת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוצא כלי וכו'. </b>ושם בגמרא הגרסא דלי\"ת דמוע ר\"ל חולין ותרומה שנתערבו ואין נאכל אלא לכהנים: \n",
+                "<b>תיו תחת תרומה. </b>ומשמע דאפי' שלא בשעת הסכנה הוי הדין כן מאחר שלפעמים עושין כן גם שלא בשעת הסכנה משום רגילות דשעת הסכנה ע\"כ מן מהר\"י קולון ז\"ל שרש קס\"א: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר כלם שמות בני אדם הם. </b>ק' קהת מ' משה ד' דוד ט' טרפון ת' תחן ור' יוסי לדבריה' דרבנן קאמר להו דלדידי' אפי' כתוב בו כל התיבה שלימה הא קאמר בסיפא דמותר דאימור אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופינה ות\"ק סבר לא חיישי' שמא פינה. ובפ' האשה שלום איכא מ\"ד דכ\"ע חיישי' שמא פינן והכא בהא קמיפלגי מ\"ס אם איתא דפינן מיגרר הוה גריר ליה לאות ומ\"ס אשתלויי אשתלי ומפ' בגמ' ירוש' דת\"ק לא פליג אלא באותו אדם עצמו אבל אם מת אין לבנו טענה ומודי לר' יוסי: \n",
+                "<b>והיא מלאה פירות. </b>מחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלת והיא: \n",
+                "<b>אשתקד. </b>שנה שעברה כמו שתא קדמייתא ואשתדא ר\"ל שתא דא ובתוספתא מודה ר' יוסי שאם כתוב על פי המגופה של החבית או בנייר על פי חבית אם תרומה ה\"ז תרומה ואם מעשר ה\"ז מעשר דכיון דמצא הכי על פי המגופה ודאי לא פינה אותה דהא בכל שנה עושין לחביות מגופות חדשות. ובירוש' תניא מצא כלי כתוב עליו אל\"ף או דלי\"ת או חי\"ת או טי\"ת או רי\"ש או מ\"ם או תי\"ו כל אלו ר\"ל תרומה ולמעוטי חולין. אל\"ף דנקראת התרומה ראשית. דלי\"ת דמאי ויש בה תרומה. חי\"ת חלבו ותרומה קרויה חלב דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן. טי\"ת טובו ותרגום חלב הארץ טובא דארעא. רי\"ש ראשית דהיינו תרומה. מ\"ם מעשר ויש בו תרומה ויש לספק שמא מעשר שני הוא וטעון חומה. תי\"ו תרומה. ואם היה כתוב בו בי\"ת פ\"א שי\"ן ר\"ל מעשר שני בי\"ת ע\"ש שהוא שני. פ\"א ע\"ש דבעי פדיון. שי\"ן שקרוי שני. וכן ג\"כ אם היה כתוב עליו יו\"ד מ\"ם מעשר כמשמעו. וכן ג\"כ אם היה כתוב עליו עיר ה\"ז מעשר שני שטעון עיר. ואם היה כתוב עליו מעשר עיר סימן הוא שנפדה ונאכל בכל עיר חוץ למחיצה: \n",
+                "<b>היתה מלאה פירות תרומה. </b>מחק הר\"ר יהוסף ז\"ל מלת פירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרי שם. </b>כצ\"ל. ובירוש' דפירקי' ודפ\"ק דביצה איכא מאן דבעי לאוקומי מתני' כרבי דתניא הניח מאתים ומצא מנה מנה מונח ומנה נוטל דברי רבי וחכמים אומרים הכל חולין וכן נמי ההיא מתני' דביצה דקתני שנים ומצא שלשה אסורין שלשה ומצא שנים מותרין האי סיפא כרבי וכיון דמתני' יחידאה היא פסק הרמב\"ם ז\"ל שאם אמר לו הרי שם מאתים ונמצא מנה הרי הוא חולין והיינו כרבנן ואיכא מאן דמוקי למתני' ככולי עלמא דכי אפליגו רבי ורבנן היינו כשהוא הניח והוא מצא דכיון דאינו זוכר כלל איכא למימר בודאי כולהו חולין אבל הכא במשנתנו אביו הניח ובנו מצא ומי יימר דאם אביו מצאם שחסרו היה נותן אל לבו ונזכר שנטל מהן והניח מהן הלכך מודו הכא דהוי השאר מעשר. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל וסתם מתני' רבי דפרק קמא דפסחים ולמ\"ד בפ\"ק דביצה מחלוקת בכיס אחד אבל בשני כיסין דברי הכל מנה מונח ומנה נוטל מיתוקמא מתני' לכולי עלמא בשני כיסין ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כרם רְבָעִי. </b>בקמ\"ץ הבי\"ת וכדתנן בריש מסכת פרה וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל האי דתנא הכא בהאי מסכתא כרם רבעי אע\"ג דבדין הוא דבמסכת ערלה הוה ליה למתנייה משום דבעי למיתני ביה שיש לו חומש וכבית הלל וטעמא משום דגמר קדש קדש ממעשר שני ובעי חומה ובעי ודוי ובעי פדיון וכסף שיש בו צורה כמעשר שני אלא שאין בו לאו אלא עשה דכתיב יהיה כל פריו קדש הלולים לה' ולהכי תני ה\"נ כרם רבעי מקמי ערלה דעיקר פירקין הוא כרם רבעי ואגב תני נמי ציון דערלה. בקזוזות כמו קצוצות חתיכות עפר ע\"כ ובירוש' גרסי' זוגא שאל לרבי מה ניתני כרם רבעי או נטע רבעי אמר לון פוקו שאלון לר' יצחק דבחנית ליה כל מתנייתא פי' שבחנתי ודקדקתי עמו כל המשניות כמו שנמסרו נפקון ושאלון ליה אמר לון קדמאה כרם רבעי לבד. וממתני' קמייתא ואילך נטע רבעי תנן. פי' בברכות פ' כ\"מ דף ל\"ו פליגי ר' חייא ור\"ש [ברבי] חד תני כרם רבעי וחד תני נטע רבעי דמ\"ס כל היכא דנהיג ערלה נהיג רבעי וכולהו פירות האילן דבעולם בעי פדיון בשנה הרביעית וגרסי' נטע רבעי ומ\"ס נהי דבכולהו נהגא ערלה קדושת רבעי אינו נוהג אלא בכרם וטעמיה מפ' התם דיליף ג\"ש נאמר כאן להוסיף לכם תבואתו ונאמר להלן ותבואת הכרם מה להלן כרם אף כאן כרם ואיכא מאן דדריש ליה מהלולים דבר הטעון שירה טעון חלול וזהו יין. ור' יצחק רבא ס\"ל כמ\"ד נטע רבעי אלא דאין חשדא דעוברי דרכים שיכשלו אלא בכרמים שמסתרגין על הגדרים ולוקחין עוברי דרכים הפירות ונכשלין אבל באילנות שהן גבוהין ועוד שאין מסתככין ליכא חשדא. וכתב הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דר\"ה ולענין רבעי אינו נוהג בחו\"ל אלא בכרם אבל בשאר אילנות לא דהא איכא דתני נטע ואיכא דתני כרם וקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב בפ' עשירי מהלכות מאכלות אסורות שאין רבעי נוהג בחו\"ל כלל ואפי' בכרם אלא אוכל פירות שנה רביעית בלא פדיון כלל ע\"כ. ומהאי טעמא נמי כתב שם דדעת הרמב\"ן ז\"ל דערלה לא נהגא בחו\"ל בהברכה והרכבה כלל משום דקיימא לן דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו\"ל כדמפ' פלוגתא התם ע\"ש. עוד גרסי' בירושלמי תניא כרם רבעי מציינין אותו בקוזזות אדמה שהוא לשעה שמחמת הגשמים הם נימוחין ומכירין שבאותה שנה יש היתר כגון ע\"י פדיון. של ערלה שאיסורו יותר ארוך בחיוורא שהוא עפר לבן ומשמע דלא כפי' רש\"י ז\"ל שפירש חרסית כתושי רעפים. וכן דלא כהרמב\"ם ז\"ל שפירש חרסית הוא הטיט השרוף ע\"כ. ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל בחרסית באדמה שעושין ממנה כלי חרס כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל דוכי בעבור שעושין ממנו כלי חרס אינה מוציאה אלא נראה לפ' דחרסית ר\"ל שברי חרסים כתושים לעפר שאינם מגדלין צמחים מפני שנשרפו בכבשן ועל זה הדרך פי' הוא עצמו במסכת שבת בפ' המוציא יין דתנן התם חרסית כדי לעשות פי כור של צורפי זהב אלא שפירשו שם לבינה כתושה וגם זה אינו נראה דלבינה אינה נקראת חרס ותו דבפ' כסוי הדם תנן מכסין בזבל דק וכו' ובחרסית ובלבינה ובמגופה שכתשה ש\"מ דחרסית אינה לבינה כתושה עכ\"ל ז\"ל. ושל קברות שאיסורו לעולם בסיד: \n",
+                "<b>אמר רבן שמעון ב\"ג בד\"א בשביעית. </b>פי' אבל בשאר שני שבוע הלעיטהו לרשע וימות ובירושלמי פריך בשלמא לרשב\"ג דאמר דאין מציינין אלא בשביעית כיון דברשות מרי עלמא קאתי ביום קאתי אלא לרבנן דאמרי אף בשאר שני שבוע מציינין הא לא אתי אלא בלילה כיון דגנב הוא והא לא מהני ליה מידי דלא חזי ליה לציון ומשני דמביום מציין היכן יכנס וכדכתיב חתר בחשך בתים יומם חתמו למו מיומם חתמו למו מה שיגנבו בלילה. ור' יוסי ורשב\"ג אמרו דבר אחד וכמו שכתבתי בפ\"ג דדמאי סימן ה': \n",
+                "<b>והצנועין וכו'. </b>בב\"ק פרק מרובה כתבו תוס' ז\"ל כרם רבעי ק\"ק דלא נקט ערלה תחלה ע\"כ. וכבר נתיישב במה שכתבתי לעיל בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. עוד כתבו שם ז\"ל והצנועין מניחין את המעות וכו'. אי שביעית נוהגת בכרם רבעי כדמשמע ממילתיה דת\"ק צ\"ל דצנועים אשאר שני שבוע קיימי דאי אשביעית כיון שהיו זוכין מן ההפקר לא היו יכולין לחלל ע\"כ. ופירוש והצנועים אנשים כשרים אין מציינין שלא למנען מלאכול: \n",
+                "<b>כל הנלקט </b>שכבר נלקט דס\"ל לרשב\"ג כר' יהודה דתניא התם פרק מרובה בתר דאפכינן לה לההיא הכי ר' דוסא אומר שחרית בעל הבית אומר כל שילקטו עניים היום יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים שאינם לקט יהיו הפקר כדי להפטר מן המעשר ולא יכשלו עניים לאכול בלתי מעושר דבר שהוא חייב במעשר ר' יהודה אומר לעתותי ערב דוקא אומר בעל הבית כן אחר שלקטו משום דר' יהודה לטעמיה דלית ליה ברירה גבי ההיא דהלוקח יין מבין הכותים ובמתני' נמי סבר דצנועין כל הנלקט קאמרי אחר שנלקט דתלוש הוא ואע\"ג דליתיה ברשותיה מיפריק ותפיס והאי צנועין רשב\"ג קאמר ליה הכי משמע שם בפ' מרובה והכי מוכח בירוש' וי\"מ התם דהנלקט ר\"ל המתלקט ורשב\"ג אתי כר' דוסא דאמר שחרית בעל הבית אומר כל מה שילקטו עניים יותר מכדי דינם כגון שלשה שבלים דלא הוו לקט יהא הפקר להפטר מן המעשר דס\"ל דיש ברירה שזה הפקר ואע\"פ שאין בעל הבית יודע בשחרית דשמא לא ילקטו יותר מכדי דינם. ועיין במה שכתבתי ר\"פ מרובה ועיין ג\"כ במסקנא שם בגמרא דמשמע דר' יהודה נמי אית ליה ברירה וטעמא דלוקח יין מבין הכותים משום שמא יבקע הנוד ולא משום ברירה ולא תיפוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רְבָעִי היה. </b>מלת היה מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל. גם מלת אחד מחקה גם מלת היה דבסוף מתני' מחקה והוגה כך ותנאי אימתי שיבנה וכו' וכתב שכן מצא בכל הספרים ע\"כ. והיא אחת מט' תקנות שתיקן ריב\"ז אליבא דרב פפא והן מפורשות פ' בתרא דר\"ה. ולעיל בפירקי' כתבנו דר' יצחק רבא גריס מתחלת משנה זו ואילך נטע רבעי אלא דבירושלמי עלה דמתני' משמע דדוקא בכרם תקינו הכי משום דיש בהם אכילה למזבח אבל בשאר פירות אפי' בזמן הבית נפדין ואפי' סמוך לחומה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ט: \n",
+                "<b>לוד מן המערב. </b>מתני' דקתני דמן לוד עד ירושלם מהלך יום אחד פליגא על הא דאמרינן בירושלמי בנות לוד היו לשות עיסתן ועולות ומתפללות ויורדות עד שלא יחמיצו ואפי' תימא לית היא פליגא מְחִלות היו ונגנזו הדא הוא דכתיב גדר דרכי בגזית נתיבותי עוה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל מתוך שיאכל כל אדם נטע רבעי שלו יתמלא השוק שאר פירות. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו בלשון הגמרא שאמרו כדי לעטר שוקי ירושלם ולפי זה היה צריך לומר כדי שיתעטרו שוקי ירושלם ונראה כי כיון שהיו מחוייבין להעלות הפירות לירושלם היו מעלין עמהם מעט פירות אחרים למכור בירושלם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר משחרב בית המקדש היה התנאי הזה. </b>שיהא נפדה סמוך לחומה וריב\"ז הוא דבטלה כדאיתא בפ\"ק דביצה: \n",
+                "<b>יחזור הדבר לכמות שהיה. </b>שמהלך יום אחד לא יוכלו לפדותו וקסבר בית המקדש עתיד לבנות קודם מלכות בית דוד כדאיתא בירושלמי ומש\"ה הוצרכו לעשות תקנה מזמן אותו הדור לכשיבנה ובירושלמי מתמה עלה והכתיב ודם ענב תשתה חמר היינו ביאת המשיח דכתיב ביה פורה דרכתי לבדי ואח\"כ תשתה חמר היינו יין נסכה משמע דמלכות בית דוד קודמת: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרם רבעי בש\"א וכו'. </b>ברמב\"ם פ\"ט דהלכות מעשר שני סי' ד' כתב דרבעי פטור מפרט ועוללות וגם מלקט ושכחה. וטעמא דב\"ש גבי חומש וביעור פליגי רבי ורשב\"ג אביו בירוש' רבי סבר כיון דכתיבי בהדיא גבי מעשר שני דכתיב ואם גאל יגאל איש ממעשרו וכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר וגו' וסבירא ליה נמי דגמרי ב\"ש קדש קדש מש\"ה הוכרח לפ' דדוקא בשביעית הוא דפליגי דלא נהיג מעשר שני בו הלכך אי איתרמי כרם רבעי בשביעית לית ביה חומש וביעור ורשב\"ג סבר אף בכולהו שני נמי פליגי דב\"ש לא גמרי קדש קדש ממעשר: \n",
+                "<b>ובה\"א יש לו. </b>למ\"ד דפליגי בשביעית דוקא טעמא דבית הלל הוא דקסברי דלחומרא הוא דילפינן קדש קדש ממעשר אבל לקולא דהיינו לפוטרו מקדושתו דחומש וביעור כיון דאין נוהג בה מעשר שני לא ילפי' ולמ\"ד בכולהו שני נמי פליגי טעמייהו כדמפ' בפ' האיש מקדש דבית הלל גמרי קדש קדש נאמר בכרם רבעי קדש הלולים ונאמר במעשר שני וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש לה' מה מעשר שני יש לו חומש ויש לו ביעור דבהדיא כתיב ביה אף כרם רבעי נמי וכתבו שם תוס' ז\"ל וגם הר\"ש ז\"ל וא\"ת למה לן הלולים למשמע דאחלינהו והדר אכלינהו תיפוק לי מהך ג\"ש וי\"ל דאי מג\"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית וששית א\"נ ה\"א מאי חזית דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר דגמר מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר ע\"כ: \n",
+                "<b>יש לו פרט ויש לו עוללות. </b>הך בבא בין לרבי בין לרשב\"ג בכולהו שני שבוע איתה ואפי' במעשר שני נמי פליגי ולהודיעך כחן דבית הלל שנוייה גבי רבעי תדע דגמרי ב\"ש נטע רבעי ממעשר שני דס\"ל כר' יהודה נכסיו הוי ומש\"ה חייבו בחלה בירושלמי ואליבא דר' יוחנן. והוא רבנן דר\"מ דמחייבי מעשר שני בחלה בברייתא דבס\"פ חלק. ואית ביה נמי קדושין וא\"כ הה\"נ גבי מעשר שני גופיה דה\"ל למיתני הכי דלב\"ש יש לו פרט וכו' אלא משום דבבא דרישא שנויה גבי רבעי תנא סיפא נמי גבי כרם רבעי אבל על כרחיך הכא ל\"פ ב\"ש וב\"ה אלא במשמעות דקדש קדש דכתיבי במעשר שני ובכרם רבעי בהדיא דלא משמע להו לב\"ש דקדש משמע ממון גבוה דלעולם נכסיו הוי ומש\"ה לרבי דסבר דגמרי ג\"ש פי' דדוקא לית להו בשנה שביעית דצריך חומש וביעור אבל בשאר שני שבוע הני תרתי אית להו אבל בפרט ובעוללות דלא כתיבי דכ\"ע ל\"פ ובכולהו שני פליגי בשניהם דנכסיו גמורין נינהו דהא בתרווייהו כתיב קדש ובמשמעות קדש פליגי דב\"ה גופייהו לית להו גבי מעשר אלא מטעם משמעות קדש דמשמע ממון גבוה וב\"ש פליגי עלייהו דסברי דלא אתי לאורויי דממון גבוה הוי אלא לענין דבעי פדיון בגבולים והפדיון צריך להעלותו בירושלם כבכורים אבל לדבר אחר לא ומש\"ה ר\"מ דפליג עליה דר' יהודה היינו דס\"ל דמשמעות קדש משמע נמי דהיינו ממון גבוה ואין כאן קדושין כב\"ה בהאיש מקדש ומילתייהו בין לענין קדושין בין לענין חלה הוי. והעניים פודין לעצמן אית ספרים דגרסי ליה ואית ספרים דלא גרסי ליה ובפ' האיש מקדש אינו בשום ספר והרשב\"א ז\"ל לא גריס ליה וכן משמע מן הירושלמי מדאקשי ליה ר' זירא לרב ביבי מדיוקא דמתני' ולא מקשי ליה בפשיטותא דקתני והעניים פודין לעצמן משמע דלא גרסינן ליה במתני'. כולו לגת ואין לעניים בו כלום כדפרישית דכולו ממון גבוה הוא וכר' מאיר עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. אבל בת\"כ פרשה ג' דפרשת קדושים גרסי' והעניים פודין וכו'. ובירוש' מפ' דלב\"ש דאמרי יש לו פרט ויש לו עוללות מחייבי בחלה בגבולין ור' יהודה ס\"ל כותייהו וכדכתבינן. ור' יהודה דפטר סוריא מנטע רבעי בסוף פ\"ג דמס' תרומות וי\"ד שנה נמי של כבוש וחלוק פטר להו מנטע רבעי בירושלמי אע\"ג דמחייבי בערלה כדתנן בריש ערלה עת שבאו אבותינו וכו' ס\"ל כבית שמאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כיצד פודין נטע רבעי. </b>וכתוב בספר לקח טוב פ' קדושים תבואתו מלמד שאינו נפדה אלא תבואה שאין פודין אותו עד שיגיע לעונת המעשרות ע\"כ: \n",
+                "<b>על פי שלשה. </b>כתב ה\"ר שמשון ז\"ל דשמא הכא בעו ב\"ד חשוב אע\"ג דהתם גבי מעשר שני אמרי' בשלש לקוחות אפי' אחד מהן עובד כוכבים ואפי' אחד מהם בעלים עכ\"ל ז\"ל. ועיין בסוף ספר אבודרהם ז\"ל שכתב שאחר שפודה הכרם רבעי משמיט פירות הכרם כל אותה שנה לכל עובר ושב ולא יאסוף אותן לדורכן בגת אבל אוכל מהן כשאר כל אדם ושולח מהם דורון לכל מי שירצה ובשנה החמישית אוכל מהענבים ודורכן ועושה מהם יין ומוכרו ועושה בו כרצונו וזהו שאמר הכתוב שלש שנים יהיה לכם וגו' ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו ע\"כ. וקצת מהגאונים פסקו שאע\"פ שפדה אותם בשנה הרביעית עכ\"ז אסור לאכול עד השנה החמישית וכבר כתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' עשירי מהלכות מ\"א כי היא שגגת הוראה וכן ג\"כ כתב הרא\"ש ז\"ל וכן כתב ג\"כ רבינו שמשון ז\"ל בראש פירקין דתלמיד טועה הגיה ותלה באילן גדול דהיינו בעל הלכות גדולות והאריך שם עיין עליו: \n",
+                "<b>כמה אדם רוצה לפדות לו בסלע. </b>מפ' בירוש' ליקח לו בסלע וה\"פ דמקילין גבי נטע רבעי יותר ממעשר שני דאילו גבי מעשר שני תנן פ' המוליך המביא פירות מן הגרן לעיר השבח לשני ויציאות משלם מביתו והכא משער כדי שאחר שיפרע ההוצאות מן הפירות ישאירו פירות שוין סלע וה\"ק כמה אדם רוצה ליקח לו פירות בסלע כלומר אם היה כרם זה חולין בכמה סלין מתפייס ליקח לו בסלע ע\"מ שיהיו כל ההוצאות שאני הוצאתי שאני חייב לפועל עליו שהרי מצטרך לשכור פועלים להוצאות הכרם כגון חרישה וזריעה זבול בצירה או לקיטה ושימור כ\"כ פירות פודה בסלע לאחר שישימו השלשה כמה סלים העומדים ללקט ראוי ליקח בסלע ואומר כל הנלקט מפירות אלו אחר שיהא נלקט דאין פודין במחובר. מחולל על מעות: \n",
+                "<b>מכך וכך סלים בסלע. </b>כמו שישומו הם אם שני סלים או שלשה ואיכא למידק דהכא משמע דבכרם רבעי לעולם בעי שלשה ובפ\"ק דסנהדרין תנן נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין בשלשה ותירץ רבינו שמשון ז\"ל דאין דמיו ידועין לאו אנטע רבעי קאי דבגמ' תניא איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין יין שהקרים כדתנן לעיל ולא קתני בהדיה איזהו כרם רבעי וכו' משום דכוליה הוי אין דמיו ידועין שצריך לפחות היציאה כדתנן הכא ע\"כ. ויש ליתן טעם דמ\"ש האי מהאי ונראה דמעשר ימצא לוקטין הרבה דבשעה שלוקטו לא הוי טבל עד אחר מירוח ובהבלעה לוקטין אותו הלכך כל היציאות ישלם מביתו ואפי' תימא אתרמי והוציא הוצאות עליה באנפי נפשיה מה שאין כן בכרם רבעי שלא ימצא לוקטין אלא במעות הרבה שאין יכולין לאכול ממנו דהא במחובר הוא קדוש הלכך צריך למעט היציאות מן הפירות ולא ישערו אותן כדרך ששוין בשוק פירות חולין דעלמא כך נ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ועיין במ\"ש לעיל פ' שני סימן ח' בשם מהר\"י קולון ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובשביעית פודהו בשוויו. </b>ס\"א כשוויו בכא\"ף: \n",
+                "<b>אם היה הכל מופקר. </b>פי' בשאר שני שבוע אם היה כל זה המין מופקר כלומר שהוא מפרי של הפקר זה הרבעי. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אין לו אלא שכר לקיטה. </b>מפ' בירוש' שכר עקיצה לשון תלישה כמו עקוץ תאנה וכו' כלומר ולא יפחתו מן השווי אלא שכר תלישה ותו לא ולא שכר חמר ולא שכר כתף דכדי לזכות מן ההפקר אנן סהדי דמחיל שכר הבאתו ואינו מפזר מעות לכתפים הלכך לא יפחתו ממנו אלא שכר עקיצה: \n",
+                "<b>הפודה נטע רבעי שלו מוסיף עליו חומש. </b>דומיא דמעשר שני דכתיב ביה מעשרו ודרשינן ולא של אחר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ערב יום טוב הראשון וכו'. </b>ועיין בפ' הזרוע (חולין דף קל\"א) שכתבו שם תוס' ז\"ל דשני דיני מעשר הם אחד מתחלק בתוך הבית ואחד מתחלק בתוך הגרנות כדמשמע בפ' בתרא דנדרים ואותו המתחלק בתוך הגרנות ?אין לבעלים בו טובת הנאה אלא באותו המתחלק בתוך הבית ובספרי מפרש להו מקראי כתוב אחד אומר מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך והנחת אלמא צריך להניחו בגרן ובאין עניים ונוטלין אותו וכתוב אחר אומר כי תכלה לעשר וגו' ונתת ללוי וגו' אלמא בתוך הבית מחלקו מדכתיב ונתת הא כיצד עד הפסח שהוא זמן גשמים ואם מניחו נפסד מחלקו בתוך ביתו וזהו מעשר עני המתחלק בתוך הבית מכאן ואילך שהוא ימי הקיץ מניחו בחוץ בגרנות ועניים באין ונוטלין אותו עכ\"ל ז\"ל. וברמב\"ם פי\"א דהלכות מעשר שני נראה דגריס הוא ז\"ל ערב יו\"ט האחרון וכו'. וכן כתב שם מהרי\"ק ז\"ל והביא שם ראיה לגרסתו של הרמב\"ם ז\"ל מן הירוש' שכתבתי לקמן בתחלת סי' י'. וכן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בשם ס\"א. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וז\"ל ערב יום טוב הראשון של פסח היה מצות הביעור דאם השהה מעשרותיו של שנה ראשונה של שמטה ושניה חייב להוציאן מן הבית בשנה הרביעית כדכתיב בפרשת ראה מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך בשנה ההיא והנחת בשעריך ומפ' בירושלמי דלסוף לקיטת פירות שלישית דהיינו ברביעית מוציא מעשרות של שנה ראשונה ושניה ושלישית שהשהיתם ולא ביערתם מן הבית עתה ברביעית תוציאם ותבערם ותתן לכל אחד שלו כדכתיב ובא הלוי ויטול מעשר ראשון והגר והיתום והאלמנה ויטלו מעשר עני ולאחר שעשה הביעור בתחלת הרגל מתודה בסוף הרגל ואומר אותה פרשה בעזרה בערתי הקדש מן הבית וגו' כדכתיבי קראי ובירושלמי יליף מקראי דשתי פעמים בשבוע מתודה ומפ' בספרי טעמא ברביעית מפני מעשר עני שבשלישית ובשביעית מפני מעשר עני שבששית. ומעשר ראשון לבעליו ללוים ומעשר עני לבעליו לעניים וקשה דהכא אמרי' דתרומה בעיא ביעור ובפ' שני דבכורים תנן ויש בבכורים ובמעשר מה שאין כן בתרומה וקא חשיב ביעור וי\"ל דתרי גווני ביעור איכא ביעור דהכא היינו שצריך ליתנו לכהן ולא לשהותם עוד בבית והכהן יכול לקיימה כל זמן שירצה והתם מיירי שאוכלין אותן ומבערן מן העולם בי\"ט האחרון של פסח כדתנן הכא ומעשר שני והבכורים מתבערים בכל מקום והיינו מתבערין מן העולם ואילו תרומה לא קתני בהדייהו ומע\"ש ובכורי' מתבערין מע\"ש לכל אדם ובכורי' למי שיש לו היתר אכילתן והיינו הכהני' חייבין לבערן לסוף הרגל בכל מקום דמע\"ש ובכורי' טעונים מחיצה ובין שהן תוך מחיצתן דהיינו ירושלם בין שהן חוץ לירושלם ה\"ז מבערן ומשליכן לים או שורף וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל פי\"א דהלכות מעשר שני עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כיצד היה ביעור נותנין תרומה וכו'. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' שמעון אומר הבכורים נתנים לכהנים. </b>דסבירא ליה דהואיל ותרומה קרנהו רחמנא מה תרומה לא בעיא ביעור אף בכורים: \n",
+                "<b>והתבשיל וכו'. </b>ירושלמי הכל מודים בפת ושמן שצריך לבער שמן דאין מסתפקין ממנו כ\"כ ופת חשיב. ביין ותבלין הכל מודים שהוא כמבוער יין דשותיו מרובין ותבלין דמדרבנן נינהו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בש\"א צריך לחללן על הכסף. </b>דכתיב וצרת הכסף בידך ובלבד בידך כשתגנוז ר\"ל כשתקבור בידך ובלבד שיהא כסף מה שתקבור: \n",
+                "<b>אחד שהן כסף ואחד שהן פירות. </b>פי' בין שיחללנו על הכסף בין פירות עצמן מבערן ומניח הפירות במקום עד שירקבו ומה מועיל החלול. לשון הירוש' וצרת הכסף בלבד בידך כלומר יש זמן שתצור הכסף בלבד בידך ולא פירות דהיינו בזמן הזה ע\"כ הר\"ס ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה בזמן הזה עניינו בזמן שאין בית המקדש קיים אומרים ב\"ש וצרת הכסף בידך הכסף בלבד מעלין ובה\"א כי זה הוא כשיש שם מקום להעלות הפירות ולאכלן בו אבל בזמן הזה שאין שם מקדש הדין הוא שיבער הפירות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יהודה וכו'. </b>ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל דהא דאמרי' התם ששלח רבן גמליאל לבני גלילא עילאה ותתאה דזמן ביעורא מטא לאפרשא מעמרי שבלייא וממעטני זיתייא ההוא קודם ר' עקי' ע\"כ: \n",
+                "<b>מהרו והתקינו פירותיכם. </b>נ\"ל שלא היו צריכין להזהירם שיתנו המעשרות לבעלים כי כל מי שהיה מעשר לא היה משה' אותו בביתו כי אסור לשהותו דהא איכא כהנים ולוים ועניים והמשה' עובר משום בל תאחר וצ\"ע. עד שלא תגיע פי' כי אם תגיע שעת הביעור תצטרכו לבער מעשר שני שהוא ניתן בשעת הביעור. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>שלא באו לעונת המעשרות. </b>לאו בהבאת שליש קאמר אלא בגרנן הוא דקאמר והשתא אתי שפיר הא דאמרי' בירוש' ממעטני זיתייא ומעומרי שבולייא דהיינו קודם מירוח וקודם שירד שמן לעוקא אבל פשיטא דהשבלים הביאו שליש וכן זיתים של מעטן ולשון עונה לאו דוקא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ובירוש' פריך ולאו טבל הוא כלומר דאפי' הגיע לעונת המעשרות אמאי חייב בביעור כל זמן שלא הפרישן ומשני זאת אומרת דטבל קרוי קדש ובראשונה היו סבורין דאפי' קודם מירוח נמי קרוי קדש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו פירותיו רחוקים ממנו צריך לקרוא להן שם. </b>למעשרותיהן או בצפונן או בדרומן כלומר ומזכה אותן לבעליהן ואהא מייתי מעשה בר\"ג דשנת הביעור היתה וכבר קרא שם רבן גמליאל בצפונו או בדרומו והאי רבן גמליאל הוא בנו של רשב\"ג הנהרג אחר החרבן. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>מעשה וכו'. </b>פ\"ק דקדושין כתבו התוס' דהאי צריך לקרות להם שם היינו דחייב לברר להם בעלים למי יתנום והרש\"ש ז\"ל פי' כפשוטו ויישבו כמו שכתבתי כבר. ובפ' בתרא דערכין דף ל' הקשו תוס' ז\"ל אמאי נתקבלו שכר זה מזה ליתבו ההוא אתרא במתנה ע\"מ להחזיר או ליקנו חד לחבריה בחליפין דסודר אי נמי לישייליה ההוא אתרא ויקנה ליה בקנין סודר וי\"ל דכל דבר החוזר לבעליו כגון מתנה ע\"מ להחזיר א\"נ שאלה או שכירות בכולן לא מיקנו בחליפין משום דהוי כמו טובת הנאה דאמרי' דאינה ממונא לקנות בחליפין ומש\"ה הוצרך שיתקבלו מעות זה מזה ע\"כ. וכבר דבר בזה ה\"ר שמשון ז\"ל ועיין ג\"כ בבית יוסף דחשן המשפט סוף סימן קצ\"ה שדברי התוס' ז\"ל הנזכר הביאם לפסק הלכה שם בשלחן ערוך: \n",
+                "<b>אמר ר\"ג עשור שאני עתיד וכו'. </b>מה שהניח רבן גמליאל טבל בביתו ולא תיקן אע\"ג דחזקה על חבר וכו' שמא קודם שיצא מביתו הודיען: \n",
+                "<b>נתון ליהושע. </b>לוי היה כדאמרי' בערכין ובספרי מעשה ב\"ר יהושע ב\"ר חנינא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א\"ל חזור בך אתה מתחייב בנפשך שאתה מן המשוררין ואני מן השוערים אלמא לוי היה ואע\"ג דקנסינהו עזרא למ\"ד קנסא לעניים נטל בתורת עני ומה שלא נתן לו מעשר עני דאמרי' בעלמא הנותן מתנותיו לכהן אחד מביא רעב לעולם א\"נ היו לו מאתים זוז ואעפ\"כ מעשר דלאו דאורייתא לעני היה נוטל הואיל ומתפרנס בדוחק שהיה פחמי כדאמרי' בברכות ובחגיגה כל כך יש בידך ואתה יורד בספינה ולמ\"ד קנסא לכהנים ה\"פ בתר דקנסינהו הוי אף לכהן. ומחק ה\"ר יהוסף ז\"ל מלות בן יוסף ממשנתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במנחה וכו'. </b>ובירושלמי פריך ויתודה שחרית ומשני עד כאן מצוה לאכול דאחר הוידוי אסור לאכול מעשר שני או נטע רבעי. ומצאתי שכתב בתוספת יו\"ט ואיחרוהו לודוי כו' ומכאן ראיה וגדולה היא אלי כו'. ונלע\"ד דאי מהא לא אריא דמאן דמחייב יכול לומר דאדרב' מכאן ראיה לחיובא דה\"פ כיצד אפשר לו להתודות שחרית והרי עד המנחה ומנחה בכלל מצוה לאכול ויאכל סעודה שלישית ואח\"כ יבוא להתודות וכדעת קצת פוסקים אלא מהא ליכא למשמע מידי. ומלת האחרון מחקה ה\"ר יהוסף ז\"ל מספרו וכתב שכן מצא: \n",
+                "<b>בערתי הקדש זה מעשר שני ונטע רבעי. </b>דתרווייהו איקרו קדש דכתיב קודש הלולים וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ קדש הוא לה'. ומשמע לעיל בירוש' דר' עקי' ס\"ל כר\"מ דשניהם ממון גבוה דאמר גבי נטע רבעי לא דברה תורה אלא כנגד היצר שלא יאמר אדם הרי ד' שנים מצטער אני בו חנם לכך נאמר להוסיף לכם תבואתו פי' שיוסיף פירותיו בחמישית וישלם לכם כל אותן פירות של שנים שאבדו מכם לשמי וכן נראה שפירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ובירוש' דייק מדלא תני בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי ש\"מ ר\"ש היא דתנן בפ' שני דמסכת בכורים וחייבין בביעור ור\"ש פוטר לבערה מן העולם אלא תנתן לכהן כתרומה והא דלא תני להו בהדי תרומה ותרומת מעשר משום דבכלל תרומה אינהו דבכורים איקרו תרומה כדדרשי' ותרומת ידך אלו הבכורים אבל בתוספתא מוסיף בכורים בהדי מעשר שני ונטע רבעי דיליפו להו רבנן מקרא דכתיב בערתי הקדש הקדש העליון במשמע דפרשת בכורים כתיבא לעיל מפרשת ודוי מעשר: \n",
+                "<b>זה מעשר לוי. </b>בירוש' מפ' דמדקרי ליה מעשר לוי ש\"מ דקסבר האי תנא דמעשר ראשון ללוי ולא לכהן ואיכא מ\"ד דהיינו דתני גבה יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר: \n",
+                "<b>וגם נתתיו זו תרומה וכו'. </b>ועיין ברב המזרחי בסדר כי תבא שנתן טעם למה שינה רש\"י ז\"ל לשון משנתנו שפירש שם וגם נתתיו אלו התרומות והבכורים ולא הזכיר תרומת מעשר: \n",
+                "<b>והלקט והשכחה והפאה וכו'. </b>דבכולהו כתיב לעני ולגר וגבי מעשר עני כתיב והגר והיתום והאלמנה: \n",
+                "<b>אע\"פ שאינם מעכבין את הודוי. </b>משמע שאם חסר ולא נתנם דיכול להתודות וקשה דהא אמרי' בירוש' זאת אומרת שאם נשרף טבלו אסור כגון שהפריש מעשר שני ולא הספיק להפריש מעשר עני עד שנשרף אינו יכול להתודות דהא מתודה שהפרישו כדתנן במתני' ועוד הא קאמר ככל מצותך אשר צויתני אלא ה\"פ דעל כל אחד מאלו אין מתודין ואין מעכבין דקאמר היינו אע\"פ שקיימן אין עכוב בודוי לומר שלא עשה מצוה אם לא התודה דלא בעי ודוי לר\"ש אלא במעשר שני ונטע רבעי ולרבנן אף בבכורים. אבל קשה לי על פי' זה חדא דקתני בתוספתא דלקט שכחה ופאה אין להן ודוי ומשמע דאין להם כניסה ויציאה בודוי דאפי' לא קיימן אין הודוי מעכב עליו וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל שכתב בהלכותיו המשנה כפשטה ועוד קשה לי כיון דפליגי תנאי בירושלמי על זה דאיכא מ\"ד כל מצות מעכבות מלומר הודוי ואפי' אם הקדים תפלה של ראש לתפלה של יד ותנא דמתני' ס\"ל כמ\"ד דדוקא מצות שבפרשה מעכבין מנא להו דלקט שכחה ופאה לא מעכבי כיון דכתיב ככל מצותך אשר צויתני ונ\"ל טעמו של דבר דכיון דכתיב בפרשה בערתי הקדש מן הבית כל דאיקרי קדש הוא דמעכב וכל הטובל אע\"ג דאין בו תרומה מעכב דדרשינן ולא יחללו את קדשי בני ישראל את אשר ירימו לה' ודרשי' בפ' הנשרפין בעתידין ליתרם הכתוב מדבר ואסיקנא בפ' יש מותרות דאפי' מעשר עני נמי טביל מה שא\"כ בלקט שכחה ופאה דלא טבלי ונשרף טבלו נמי שאני דטבל היה בידו. מן הבית זו חלה בדין הוא דלידרוש להאי דרשא מקמי וגם נתתיו ללוי כסדר המקרא אלא סדר הפרשת המעשרות נקיט ואזיל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וז\"ל נ\"ל לומר טעם שאינם מעכבין כי כל אלו אינם בכלל נתינה אלא צריכין עזיבה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא אם הקדים מעשר שני לראשון וכו'. </b>קצת קשה שהיה לו לומר אם הקדים מעשר ראשון לתרומה כמו שאמר במסכת תרומות ואפשר לתרץ כי דוקא על מעשר שני היתה החששה שיקדימו ולא על הראשון כי מי שהיה עולה לירושלם היה מפריש מעשר שלו ולוקח אותו עמו ויש שלא הפריש מעשר ראשון עדיין וע\"כ היו מפרישין מעשר שני. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>לא הפרשתי ממין על שאינו מינו. </b>ונצטווה על זה מדכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש וגו' ודרשי' ליתן חלב לזה וחלב לזה: \n",
+                "<b>ומלהזכיר שמך עליו. </b>בפ' כיצד מברכין (ברכות דף מ\"ב) דייק מהכא אביי דברכה צריכה הזכרת השם ואינה צריכה מלכות מדלא קתני שמך ומלכותך עליו ורבא פליג עליה התם ואמר דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל וקשה דמשמע דברכת המצות דאורייתא ונראה לפ' דאמעשר שני תוך מחיצתו קאי דבברכה אחרונה מוקמינן לה ובשבעת המינין דברכה אחרונה שלהן דאורייתא הרש\"ש ז\"ל ואיני יודע היכן מצא הוא ז\"ל דרבא פליג עליה דאביי ובנוסחאות שלנו אינו מוזכר שם רבא ואין שם אלא דרב אמר כל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה ור' יוחנן אמר כל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה אמר אביי כותיה דרב מסתברא דתנן לא עברתי ממצותיך וכו' ואילו ומלכותך עליו לא קתני אמנם כך תרצו שם תוס' ז\"ל אליבא דר' יוחנן דלאו תנא כי רוכלא וה\"ר שלמה לוריא ז\"ל נראה שמצא בספר כתיבת יד אחד של גמרא ור' יוחנן תני מלהזכיר שמך ומלכותך עליו וכן משמע בהרא\"ש ז\"ל וגם בחדושי הרשב\"א ז\"ל ומ\"מ דברי רבא אינם שם ויתכן שטעות סופר הוא גם במה שכתב דמשמע דברכת המצות דאורייתא אין קושיא שכבר אפשר שהוא מדרבנן אלא דאסמכוה אקרא וכמו שכתוב בתוספות יום טוב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הא אם אכלו באנינות אינו יכול להתודות. </b>דנפקא לן מדכתיב ביה ואכלת שם לפני ה' אלהיך ושמחת אתה וביתך בשמחה הוא נאכל ולא באנינות וכל הני לאוין דכתיבי בהאי קרא מכח עשה הן באין: \n",
+                "<b>הא אם הפרישו בטומאה. </b>בפ' הערל אמרי' דאם אכל מעשר שני בטומאת עצמו לוקה ונפקא לן מקרא דלא תוכל לאכול בשעריך ואמרי' נמי דאם אכלו בטומאת הגוף דלוקה ונ\"ל מקרא דולא יאכל מן הקדשים כי אם רחץ בשרו במים והני לאוין דאכילה נינהו אבל איסור בהפרשה לא שמענו והכא דריש ליה מדקאמר לא בערתי ושמא דה\"ק אף הביעור שהייתי חייב להפרישו ולבערו לא עשיתי בטומאה לפי שאסור להפרישו בטומאה וטעמא משום דנוגע בו ומטמאו ונראה דאזהרה זו נפקא מכלל דכתיב בכל קדש לא תגע ומעשר שני ונטע רבעי מיקרי קדש ומהאי קרא דלא בערתי ממנו בטמא נפקא לן גם כן דאין מדליקין במעשר שני טמא אבל במעשר שני טהור מדליקין וכמו שפי' רבינו עובדיה ז\"ל פ\"ח דשביעית סי' ב': \n",
+                "<b>לא לקחתי ממנו ארון ותכריכין למת. </b>משום דאינם מידי דאכילה והתורה אמרה ואכלת ולא לסחורה ולא להפסד כדרך שנאמר בשביעית והה\"נ דלחי נמי מוזהר שלא ליקח מדמיו מלבושין דהא לא הוי מידי דאכילה אלא לא נצרכא אלא למת מצוה דאע\"ג דדחיא לכל המצות אפ\"ה לא לקחתי לו ארון ותכריכין וכ\"ש לחי ובירושלמי דריש לסיכה ולגלויי דסיכה מותרת לחי ואפי' הוי שמן טמא דבאכילה אסור בסיכה מותר ולא נתתיו לאוננים אחרים לא נתתי קא דריש דאי למת לאו בר קבולי מתנה הוא ומאי ולא נתתי אלא לא נתתי לאוננים אחרים וא\"ת תיפוק לי דמוזהר מלפני עור לא תתן מכשול דאינהו נמי מוזהרין על כך וי\"ל דאתא לרבויי ואפי' אוננים על מתים דאין להם אבלות מן התורה ואינם אוננים מן הדין ואפ\"ה מרבינן להו מדכתיב למת כל מת במשמע הרש\"ש ז\"ל. ועיין בפירוש רבינו שמשון ז\"ל במה שהביא מפ' הערל (יבמות דף ע\"ד:) \n",
+                "<b>שָמַחְתִי וְשִמַחְתִי בו. </b>השי\"ן דושמחתי בנקודת חיר\"ק כמו ושמח את אשתו אשר לקח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השקיפה ממעון קדשך. </b>בירוש' אמרי' אמר רב הונא בר אחא בשם ר' אלכסנדרי בא וראה כמה גדול כחן של עושי מצות שכל השקפה שבתורה ארירה וישקף על פני סדום ועמרה וגו' וירא והנה עלה קיטור הארץ וגו' וכתיב וישקף אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן וגו' וזה בלשון ברכה. עוד גרסי' בירוש' א\"ר הילא כעס הוא לפני המקום מי שהוא אומר עשיתי והוא לא עשה מעתה מי שהוא מפריש מתודה מי שאינו מפריש לא יתודה ומשני כהדא דתני עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אומרים קול גבוה: \n",
+                "<b>עשינו מה שגזרת עלינו. </b>והיינו דכתיב השקיפה הביטה מעשינו וברך אותנו: \n",
+                "<b>ה\"ג ברוב ספרים מה שהבטחתנו וברך את עמך וכו'. </b>והשאר נמחק מספרו של ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>כדי שתתן טעם בפירות. </b>וה\"ק קרא ברך את האדמה אשר נתת לנו כאשר נשבעת לאבותינו ותהא ארץ זבת חלב ודבש הרש\"ש ז\"ל. ובתוספתא דמעשר שני זבת חלב ודבש מלמד שהמעשרות נותנין טעם ריח שומן ודגן בפירות. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שתתן טעם בפירות עניינו שיהיו שמנות וטובות הטעם עד כאן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מכאן אמרו ישראל וממזרים. </b>כצ\"ל: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר יש להם ערי מגרש. </b>פי' ר\"ע ז\"ל ויכולין להתודות על המעשרות שמביאים ממגרש הערים שלהן. הקשה הר\"ס ז\"ל למה לא יתודו אפי' על מה שמביאים מערים אחרים שקנו כמו ישראל שמכר אחוזתו וקנה קרקע אחר שמתודה והר\"ש ז\"ל לא כתב זה ע\"כ. ונראה דת\"ק דמתני' ר' יוסי הוא וטעמא דר\"מ ור' יוסי מפ' בירוש' דר\"מ אזיל לטעמיה דאמר בס\"פ שני דמסכת מכות לא היו מעלין ללוים שכר ישראל הבא לדור אצלן או רוצח שצריך לדור שם דהא כתיב ונחלה לא יהיה לו בקרב אחיו ור' יוסי ס\"ל כר' יהודה דפליג התם אר\"מ ואמר דמעלין להם שכר דלבית דירה ניתנו והלכך נמי סבר הכא דמתודין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>יוחנן כהן גדול. </b>זהו ששימש שמנים שנה בכהונה גדולה ולבסוף נעשה צדוקי וחשמוני היה כך מצאתי כתוב. ודע כי לפי זה יש טעות בתוספתא דפי\"ג דסוטה שכתוב שם אמר להם ריב\"ז וכי יש שינה וכו'. אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב ברפ\"ט דהלכות מעשר יוחנן כהן גדול שהיה אחר שמעון הצדיק. וכתב שם בכסף משנה אתא לאפוקי שלא נאמר אותו יוחנן כ\"ג ששימש בכהונה גדולה שמנים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ע\"כ. ובהקדמת הרמב\"ם ז\"ל לסדר זה בפ' ששי כתב בפירוש יוחנן כהן גדול הוא יוחנן בן מתיתיה ע\"כ ויש אומרים שהוא ינאי המלך המוזכר בקדושין פ' האומר שהרג חכמי ישראל וכדאיתא בפ' תפלת השחר (ברכות דף כ\"ט) ותרי ינאי כהן גדול הוו. וז\"ל הריטב\"א ז\"ל בפ' האומר דקדושין דף פ\"א ע\"ב נזרקה בו מינות פי' וזו היא מינות שהיה לו בסוף דינאי זה הוא האמור בברכות שהוא יוחנן כהן גדול ששמש בכהונה גדולה ארבעים שנה ולבסוף נעשה צדוקי ומבני חשמוני היה ואין ינאי זה ההוא שבפ' הבא על יבמתו דאמרי' תרקבא דדינרי עיילא ליה מרתא בת ביתוס לינאי מלכא עד דאוקמיה ליהושע בן גמלא בכהני רברבי שאילו היה זה שהוא כהן גדול היאך היה ממנה כהן גדול אחר ע\"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דלשבח בטל מפני שראה מהן מפרישין ומהן אין מפרישין וריש לקיש נמי פירש דלשבח בטל וכדפירש ר\"ע ז\"ל. והא דקתני העביר ולא קתני בטל מפ' בירוש' כהדא דתניא עד השקיפה היו אומרים קול נמוך מכאן ואילך היו אמרים קול גבוה: \n",
+                "<b>בטל את המעוררין. </b>שהיו אומרים עורה למה תישן ה' אמר וכי יש שינה לפני המקום והכתיב הנה לא ינום ולא יישן וגו' אלא כל זמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בשלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה' וכן הוא אומר ובהמרותם תלן עיני. ואת הנוקפין כדתניא שהיו חובטין אותן במקלות להפילו לארץ ונוקפים לשון חבטה. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>עד ימיו. </b>עד תחלת ימיו ובמסכת משקין דף י\"א מייתי לה ומאי דקשה אמתני' מההיא דהציר והצנור כתבתיו שם ס\"פ ראשון: \n",
+                "<b>ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי. </b>בירוש' מפ' לפי שהעמיד זוגות ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כדתנן באבות דעד הלל הזקן כולהו זוגות הוו הראשונים הם נשיאים והשניים היו אבות ב\"ד והיה יכולת ביד ב\"ד לחפש ולבדוק בצרכי צבור ע\"כ. עוד בירוש' אמר ריב\"ל בראשונה היה מעשר מתחלק לשלשה חלקים שליש למכירי כהונה ולויה ושליש לאוצר פי' כדכתיב הביאו את המעשר אל בית האוצר ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל שהיו גונזים אותו שם שאם יבואו האויבים שיהא להם על מה לסמוך ושליש לעניים ולחברים שהיו בירושלים א\"ר יוסי ב\"ר בון מאן דהוה סליק למידן בירושלם עד תלת איגרן הוה יהיב מן דידיה מכאן ואילך משל אוצר משבא אלעזר בן פועירה ויהודה בן פתירה והיו נוטלין אותן המעשרות בזרוע ולא היו מניחין השליש ליכנס לאוצר ונמנעו העם בראותם זה מלהביא את המעשר עוד אל בית האוצר ועוברים על דברי הנביא והיה סֶפֶק בידו של יוחנן למחות ולא מיחה. והעביר הודיית המעשר זו לגנאי והוו להו שתים רעות. את המעוררין ואת הנוקפין לשבח. עד ימיו היה פטיש מכה מסתברא עד סוף ימיו דאי תחלת ימיו ליתני נמי אף הוא בטל פטיש מכה וכו' אלא דכל ימיו היה מכה הוא דתנן והא נמי לגנאי. ובימיו אין אדם צריך לשאול על הדמאי לשבח. וכתוב בערוך ואם תאמר ניוודו אשאר מעשרות כל שאין מתודין על מעשר ראשון שוב אין מתודין על שאר מעשרות לפיכך בטל הודוי ע\"כ: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשר שני. ובעה\"י שומע תפלה נתחיל מסכת חלה \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מעשר שני",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..defc66299c60324fb31ef35eb4f3ed4960a932d3
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,312 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כלל אמרו במעשרות וכו'. </b>בגמרת שבת ר\"פ כלל גדול נותן טעם אמאי לא תני כלל גדול כמו שבת ושביעי' ובר\"פ כלל גדול בשבת הארכתי ע\"ש: \n",
+                "<b>במעשרות. </b>מעשר ראשון ומעשר שני וגם מעשר עני: \n",
+                "<b>כל שהוא אוכל לאדם. </b>למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' במתני' הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל והאריך ז\"ל להכריח על פי סוגיית הירושלמי וגם ממקומות אחרות דכל אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ומכניסו לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה והביא ראיות לזה מכמה דוכתי ויישב כל הנהו דוכתי דמשמע מינייהו דזיתים [הגהה מצאתי בפי' הרמב\"ן ז\"ל לחומש בפ' ראה שכתב וז\"ל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי והוא פשוטו של מקרא כך הוא שאפי' זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהי' בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברי' ע\"כ:] וענבים ודגן הוו לבד מדאורייתא והיא דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות גם דעת רש\"י ז\"ל בפ' שני דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוס' בפ' מעשר בהמה וגם דעת ר\"ש ז\"ל והר\"ז הלוי ז\"ל וכ' בסוף דבריו ושוב מצאתי להראב\"ד ז\"ל שחזר בו וכתב בסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת ביכורים פ' שני שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע\"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקי' המלך תיקן שאר פירות כיון דאנו קורין להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל דבירוש' תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירק מדבריהם ובת\"כ בסוף פ' בחוקותי דריש ירקות למעשר מקרא ושמא פליגא אדאיסי א\"נ לפי שאינה פשוטה כאחריני ע\"כ. ושם בשבת פ' כלל גדול דייקינן ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן דכיון דתקון רבנן מעשר לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. דמעשר תאנה וירק הוי מדרבנן והנהו קראי דיליף למעשר בת\"כ מינייהו אסמכתא נינהו ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי ליה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר\"ת משום דאין לקיטתן כאחת דבר מועט הויא פאה דידי' ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום כגון ירק נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר כן פירשו תוס' ז\"ל וגם הר\"ש ז\"ל בריש פאה אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב ולא אמינא דלקיטתו כאחת בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחת ואפ\"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרוין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' בפ' הערל אלו הבכורים ואמרי' נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט בברייתא דמייתי בירושלמי אין מכניסו לקיום ממעטינן ע\"כ: \n",
+                "<b>כל שתחלתו אוכל. </b>פי' ירקות שנזרעין לירק ולא לזרע שחייבין במעשרות כדתנן בפ\"ד שכל הירקות תחלתן אוכל וסופן אוכל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שהוא שומרו להוסיף וכו'. </b>ירושלמי הא אם אינו שומרו להוסיף אינו חייב קטן וגדול ולמעט תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן דהנהו לא נטרי להו להוסיף אוכל דמתקשות כעץ הלכך פטורות ומתני' דלא כרבן גמליאל דחשיב להו אוכל ומחייבן במעשרות לקמן בפ' הכובש ועוד לאפוקי נמי מר' יהושע בן קפוסאי דמשמע בברייתא דמחייב להו במעשרות מספק קמ\"ל מתני' דפטור אפי' על הספק וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל [הגהה ז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל שאין תחלתו אוכל פי' כגון כל הפירות וכל מיני תבואה וזרעים כנזכר לקמן ע\"כ:] מפ' בירושלמי כגון כל הני דקתני בתרה מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו' תניא כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל חייב בתחלתו כגון ערוגה מליאה כרוב דהוי ירק וחזי לאכול מיד והוא מקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אח\"כ וליקט ממנו ירק חייב במעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי הפירות חייבים במעשרות. </b>לדעת הסוברים דמדאורייתא לא מיחייב רק דגן תירוש ויצהר לחודייהו הכא מדרבנן בעי לאפרושי: \n",
+                "<b>התאנים משיבחילו. </b>מפ' בירוש' דהיינו משיאדימו פיהם. ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מִשֶיִבַחֲלוֹ היו\"ד בשב\"א והבי\"ת בפת\"ח והחי\"ת בשב\"א פת\"ח וכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל וז\"ל התאנים משיבחלו וכו' כאן לא אמר וכן כיוצא בהן כי כבר אמרו במסכת שביעית פ\"ד ואין צריך לחזור ולאמרו כאן ומה שאמר כאן הוא דין תאנים משיבחלו וכן דין הענבים משהבאישו וכן דין הזיתים אע\"פ שכל אלה נזכרו שם אפשר לתרץ כי עיקר הדין הוא כאן ועל כן לא חשש אם הזכירן כאן בכלל האחרים וגם יש לומר שיש בו צורך כי גבי שביעית הזכיר ב' פרקים בכל אחד דתנן הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה בחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבים במעשרות ויש לטעות שם ועל כן חזר להזכיר זמנם כאן עכ\"ל ז\"ל. ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) גרסי' משילבינו ראשיהם וכתב הראב\"ד ז\"ל בפי' ת\"כ דאפשר ששני הסימנים בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשן העליון מלבין ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות מעשר ראשון ר\"פ שני כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראוין לאכילה אחר כ\"ד שעות משעת אסיפתן ע\"כ ויש מי שהגי' במקום מלת עד כדי ועיין בירושלמי: \n",
+                "<b>והבאושים. </b>מפ' בירושלמי משיקראו באושא וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. דהיינו כשמתחילין להתבשל ור\"י ז\"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלע\"ז נקרא החולה מלאטו והענבי' כשיתחילו להתבשל קורין להן אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלע\"ז שלנו ע\"כ: \n",
+                "<b>משימסו. </b>איכא מאן דמפ' בירושלמי משיכניסו מחצה וימסו מלשון לע\"ז חצי מיסו אחינו המסו את לבבנו באגדתא פלגון לבנא והביאו בערוך בערך מס: \n",
+                "<b>האגוזים משיעשו מגורה. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמרינן מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים. וי\"ס האגוזים והשקדים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר וכו' וכן נראה קצת ג\"כ ממה שאכתוב בסמוך אלא דלא משמע כן מכסף משנה. ובירוש' ומודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה אלצרין בערוך לא פירשו אפוסטיקין בערבי פיסטוק איצטרובלין שנוי' בפ\"ק דע\"ז ופי' רשב\"ם ז\"ל שם פנייאש בלע\"ז והן עגולין ובעלי בטן ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' שני האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה המרים פטורין לעולם ושאר כל בעלי קליפות כגון האיצטרובלין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ע\"כ וע\"ש בכסף משנה. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל מפ' בירוש' הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין משינקדו. </b>תני ר' חיננא בר פפא חרובין שלשולן כלפי מטה הוא חנטתן: \n",
+                "<b>הפרישין. </b>ספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין שהוא פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד: \n",
+                "<b>והעוזרדין. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל והחזררין בחי\"ת ושתי רישי\"ן וכ' ס\"א והעזררין בעי\"ן ושני רישי\"ן וכן בפ\"ק דכלאים סימן ד': \n",
+                "<b>משיקרחו. </b>בגמר בשולן נופל השיער כולו והם לבנים: \n",
+                "<b>וכל הלבנים. </b>מפ' בירושלמי כגון אילין מרפייתא ולא איתפרש: \n",
+                "<b>התלתן משתצמח. </b>הסכימו התוס' ז\"ל דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויין והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל פ' שני דהלכות מעשר איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו': \n",
+                "<b>התבואה והזיתים וכו'. </b>ופי' רש\"י ז\"ל שם בר\"ה דגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב ע\"כ וכתבו עליו התוס' וז\"ל דאי אפשר לומר כן חדא דא\"כ לא ליתני זיתים ולהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ\"ק דמעשרות הענבים והאובשים משיבאישו והעלו דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש וכו' כדכתיבנא לי' כבר. ועיין עוד בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל פ' שני דשביעית משנה ז'. ובירוש' רבי חיננא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש אף המשקים היוצאין מהן להכשיר אין מכשירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובירק וכו'. </b>בירושלמי פריך דלקמן בפ' בתרא תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב וכו' אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות ומתני' קתני חייבים גדולים וקטנים ומסיק ר' זירא דלעולם אפי' בירק בעינן עונת ותחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעינן בירק שליש קתני קטנים נמי חייבים ועונתן היא עד שיביא שליש עלין מובדלין זו מזו וארוכין וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל [הגה\"ה וז\"ל שם בפ' שני ושאר הירק שאינן ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה ע\"כ:]: \n",
+                "<b>התפוחים והאתרוגים. </b>ירוש' מאן דיפרש דתפוחים דקתני במתני' היינו תפוחים דעלמא ודאי דר\"ש פליג נמי עלי' דת\"ק בתפוחים ופוטר אותן ג\"כ בקוטנן כדמוכח בברייתא והא דלא נקט אלא אתרוגין אליבא דרבי עקיבא דאמר בגמרא דילן בפ' לולב הגזול דאתרוג הבוסר פסול ללולב נקט הכי ומאן דיפרש דמתני' בתפוחים קטנים שדומין לעפצין מיירי לא פליג ר\"ש בההוא מינא כדקתני בברייתא ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ' שני התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים ע\"כ. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ו) תניא אתרוג הבוסר ואפי' יש בו שיעור ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואמר רבה התם דר' עקיבא ור\"ש אמרו דבר אחד ודחי לי' אביי דילמא לא היא ע\"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא משום טעמא דבעינן הדר לענין מצוה וליכא אבל לענין מעשר כרבנן ס\"ל א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ש לענין מעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעים אינם צומחין אבל תפוחים קים לי' דאע\"פ שלא בישלו כל צרכן צומחין ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא וטעמא דת\"ק כדתני רישא כל שתחלתו וסופו אוכל ותו לא מידי דאין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר\"ש כר' עקיבא ולא רבי עקיבא סבר כר\"ש ע\"כ. ובירושלמי ג\"כ אמר ר' אלעזר אתיא דר\"ש בשיטת ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אומר אינו פרי כן ר\"ש אומר אינו פרי ומסיק מסתברא ר\"ש יודה לר' עקיבא לענין לולב דכתיב פרי עץ הדר ואינו פרי ר' עקיבא לא יודה לר\"ש דהרי מנומר והרי גדל בטפוס והרי עשוי ככדור הרי הוא פסול ללולב וחייב במעשרות: \n",
+                "<b>החייב בשקרים וכו' החייב במתוקים. </b>והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל. ובפ\"ק דחולין כתבתי דר' ישמעאל ב\"ר יוסי סבר דזה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכן הוא ג\"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ\"ח) אבל בירושלמי תניא ר' ישמעאל ב\"ר יוסי אומר משום אביו שקדים המרים אלו ואלו פטורים ומתוקים אינם חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה הירוקה שנופלת מהן והורה ר' חנינא בצפורי במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה כר' ישמעאל ב\"ר יוסי וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א דהלכות מעשר סי' ט' ובפ' שני סימן ח'. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' כי אין אוכלים בשקדים המרים אלא הקליפה שלה ועל כן כשגדלו שיבשה הקליפה הן פטורין כי אין חייב במעשר אלא הקליפה ובמתוקים הפרי חייב והקליפה פטורה ועל כן כשהן קטנים שאין עיקר אוכל שלהן אלא הקליפה הן פטורין עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרנן למעשרות. </b>ס\"א של מעשרות ומצאתי כתוב בשם רבינו יצחק מסימפונט ז\"ל הבדל בין משנה דמאימתי הפירות חייבות במעשר למתני' דמתני' קמייתא מפרש מאימתי אסור למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם הי' האילן שהוצרך לקוצצו אסור לקוצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייב הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומותר לקוצצן בשביעית ואם קצרן ומירחן אפי' העמיד ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנת איזהו גרנן מיירי דשרי אדם לאכול מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש במתני' הקשואים וכולי' ע\"כ אלא שתקנתי והגהתי הלשון כפי עניות דעתי וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייב במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונם אותן שדרכן לעשות להן קבוץ ודיגון דפירוש דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפי' גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תקון בי' דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ\"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל כי מירח אפי' אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא בפ' הפועלים ע\"כ וכתב עוד ז\"ל ועוד אני מוסיף על דברי ר\"י מסימפונט ז\"ל דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך והפירוש דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דעובד כוכבי' ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיני' דרשינן תבואה שזורעין אותה ומצמחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גבי' שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בתורת כהנים לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש ומש\"ה נקיטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שנייה של שמיטה דדינה מעשר שני ונתמרחה ע\"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כי ה\"ג עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כשיפקסו. </b>פי' הירושלמי מן די ירים פקסוסיה והוא השיער הצומח בהן ונקרא פיקס ובר\"פ שני דעוקצין קרי לי' כישות של קישות ולפעמים שנמכרין בפיקס ומש\"ה קתני דאם אינו מפקס וכו'. ושם בפ\"ק דיום טוב דף י\"ג משמע קצת מפירוש רש\"י ז\"ל דגריס ושלא פקסו משיעמיד ערימה שפי' כלומר ואם עד שלא פקסו העמידו ערימה מהן כמין כרי הוקבעו למעשר ע\"כ. ועיין במה שהקשה ותירץ ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>משישלק. </b>פי' בירוש' מן די ירים שלקוקי' ובעל הערוך ז\"ל פי' דכשנגמרים האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אלא לשון גבהות ר\"ל שיהא ניכר ירקותו קצת: \n",
+                "<b>משיעשה מוקצה. </b>שמגדישין אותו למכור בשוק כן פי' בערוך: \n",
+                "<b>ירק הנאגד משיאגד. </b>מצאתי מנוקד מהר\"מ די לונזאנו ז\"ל מִשֶיֹאגַד כמו שֶיֹאכַל. וכן ג\"כ נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל ועוד כתב וז\"ל מתני' בירק שעיקר זריעה שלו לירק אבל בדבר שזורעין אותו לזרע תנן לקמן פ\"ד אין מתעשר זרע וירק אלא השיחליים והגרגיר בלבד ע\"כ. כל עד דקתני במתני' איכא מאן דגריס לי' במ\"ם משיחפה משימלא משילקוט משימרח וכן כולם: \n",
+                "<b>כלכלה. </b>יש ירק שאין דרכו לאוגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותם בכלכלה כדתניא בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין וז\"ל החכם ה\"ר יהוסף ז\"ל כלכלה משיחפה פי' לעיל אמר זמן ירק הנאגד וכו' וכאן אומר ירק הנלקט בכלכלה שאין דרכו ליאגד והה\"נ כל הנלקט בכלכלה כגון תאנים וענבים וכו' ע\"כ. ומצאתי כתוב בספר חרדים אע\"ג דסתם כלכלה הוי של תאנים כדמשמע בפ\"ח דנדרים כתב הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בכלכלה עד שיחפה הפירות וכן כתב גם בפי' המשנה משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהן עכ\"ל ז\"ל וטעם הרב שפי' בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דבמתני' בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששנה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פירות האילן רק החרובין שפירש אח\"כ גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים הלחים ויבשים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצמוקים משיעמיד ערימה ובענבים לחים לא אמר איזהו גמר מלאכתן ועוד למה שנה יין ושמן ולא שנה זיתים וענבים עצמן אלא ע\"כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל הפירות של האילן זיתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמן. עכ\"ל החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל במוליך לביתו. </b>וה\"ה לחצרו ולגבי שוק לא אמרי' עד שהוא מגיע לשוק דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגנה ונטבלו מיד. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דהאי בד\"א אינו חוזר אלא על אלה שנזכרו לפניו וצ\"ע ונ\"ל להביא ראי' מדלא קאמר לי' בסוף הפרק אכולה מתני' ותו דהא תנן אע\"פ שמרח נוטל מן הקוטעים וכו' ותנן נמי אע\"פ שקיפה קולט מן הגת וכן תנן אע\"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ובכל אלה אין שייך לומר לא מוליך לשוק ולא מוליך לביתו כי הרי כל אלה עדיין לא נתמרחו על כן נ\"ל דאינו חוזר אלא על ירק הנאגד ועל כלכלה כי אלה אין להם גרן בשדה כי אין רגילין להניחם בשדה אלא או מוליכין אותם לשוק או לבית עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה. </b>מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע\"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ\"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר: \n",
+                "<b>משיפקלו. </b>בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב\"ש ז\"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע\"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי\"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה: \n",
+                "<b>משימרח. </b>שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח: \n",
+                "<b>הקטניות משיכבור. </b>תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ\"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואע\"פ שמרח. </b>אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה: \n",
+                "<b>מן הקוּטֵעִים. </b>נראה לע\"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי\"ת קודם הוי\"ו ואי גרסי' הוי\"ו קודם הטי\"ת צריך להיות הקו\"ף בנקודת שורק והטי\"ת בפת\"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב\"ם וגם בספ\"ד דהלכות תרומות וי\"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו\"ד אחר הקו\"ף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיַקְפה. </b>נלע\"ד דבפת\"ח היו\"ד גרסינן לה לפי הפי' שפי' רבינו שמשון ז\"ל משיסיר החרצנים וכו' וכמו שהעתיק רבינו עובדי' ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' משיקפה פי' משיעלה עליו קצף משמע דגרסי' בחיר\"ק תחת היו\"ד. וה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל פי' משיקפה שצפין החרצנים על היין שבבור ובפ' ר' ישמעאל דע\"ז דף נ\"ו ובפ' הפועלים דף צ\"ב פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם: \n",
+                "<b>אע\"פ שקפה. </b>הר\"מ די לונזאנו ז\"ל נקד שקפה הקו\"ף בחיר\"ק וכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' יו\"ד אחר הקו\"ף וכתב עוד ברוב הספרים גרסי' ומן הצנור ומכל מקום ושותה ע\"כ: \n",
+                "<b>ומבין הפצים. </b>תרגום וקרע לו חלוני ופצים לי' והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים ודוגמתו שנינו בספ\"ח דשבת חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו ובפי' הרמב\"ם ז\"ל כתוב מבין הפצים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה ע\"כ: \n",
+                "<b>חמיטה. </b>עוגה דקה מאד ודוגמתו שנינו בריש טבול יום האופה חמיטה ע\"ג חמיטה וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוי' כן תרגום המה כרעו אחמטו ע\"כ וי\"ס כתוב בהן ונותן לחמיטה ולתוך הקערה ולתוך התמחוי ופי' קערה ותמחוי שיש בהן תבשיל חם דשניהם כלי שני ואיכא מאן דס\"ל בירוש' דאפי' כלי שני אם היד סולדת אסור וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות מעשר והוא ז\"ל פי' חמיטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנין בהם המאכל כשהוא חם ע\"כ: \n",
+                "<b>כשהן רותחין. </b>הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל כשהן מרתיחין ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. </b>ירוש' על דעתי' דר' יהודה אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול משיחליקנו. </b>פי' משיחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן. לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל העיגול משיחליקנו פי' יש תאנים שהן שמנים והן נקראים דבילה והן מתדבקין היטב ועושין אותן עיגולים ואח\"כ כשפותחין את העיגול אינם נפרדין לגמרי אלא נשארים חתיכות חתיכות והן נקראים פלחי דבילה ועוד יש תאינים שאינם שמנים כל כך ומשימין אותם בחבית או במגורה ואח\"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כל אחת בפני עצמה והן נקראים גרוגרות עכ\"ל ז\"ל: בתאנים ובענבים של טבל. מפ' בירוש' שהן טבולין מדרבנן כגון שלקחן או מלחן או כבשן אבל טבל שנטבל מדאורייתא כגון שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית אף רבנן מודו. ופי' הרמב\"ם ז\"ל ולא נאמר שכשהוא מחליק בהן מכחיש אותן ומכין אותן להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין בהן ימהר בהן העיפוש וכשמושחין בענבים יקבלו לחלוחית ע\"כ ואולי רצה לומר דחיישי' אליבא דר' יהודה לתרומה שלא הופרשה עדיין שלא להפסידה ומ\"מ אין הלשון מכוון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מחליקי' בתאנים ובענבים של טבל במשקין היוצאין מתאנים וענבים של טבל עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה שהוא עצמו פי' לקמן המחליק בענבים שר\"ל שפשף הענבים אבל המשקה של ענבים מכשיר דהיינו יין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>המחליק בענבים. </b>משום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמי' תנא לי' הכא. ובשבת פ' כירה פי' רש\"י ז\"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו: \n",
+                "<b>ומגורה משיעגל. </b>עניינו כשרוצה להכניסן באוצר משיתחיל להחליקן על פי האוצר ולהשוותם ומעגילה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>נשברה החבית ונפתחה המגורה. </b>אית דגרסי ונִפְחֲתָה אמנם אני רואה שם בפ\"ג דהלכות מעשר סימן ט\"ז או נפתחה ובקצת דפוסים חסרים שם ד' מלות והגיהום מספרים מדויקים או נפתחה: \n",
+                "<b>לא יאכל מהן עראי ור' יוסי מתיר. </b>מפ' בירושלמי דת\"ק דר' יוסי הוא ר\"מ והא קמ\"ל דהלכה כר' יוסי ולא תימא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל פסק כר' מאיר ולא ידעתי למה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הי' עובר וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לדקדק מדתנן הי' עובר בשוק שמדבר במוליך לביתו. טלו לכם תאנים פי' דוקא בדבר מועט מותרין הן לאכול אבל כשהוא מתנה מרובה אסור לאכול עד שיעשר והיינו הא דתנן לקמן פ\"ד ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל וכו'. לא יאכלו מהם עראי פי' כי כיון שאמר הכניסו לבתיכם ואכלו הרי הוא כאילו אמר להן אני תיקנתים והרי אינו נאמן לתקן כראוי ובוודאי נטל מהן תרומה והתרומה קובעת בכלכלת תאנים כדתנן לקמן. אינם מתקנין אלא דמאי פי' מפני שאין עם הארץ חשוד על התרומה עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בפי' המשנה כשזה המוכר המסבב מכריז טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי לפי שנאמר לא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריז עליהן אלא לאכלן בלבד עראי והוא כנותן המתנה ואין המתנה קובעת למעשר כמו המכר ואם הביאן לביתו צריך להוציא מהן המעשרות החייבות לטבל ואם אמר טלו והכניסו לבתיכם נאמר שהם ראו פני הבית ולפיכך לא יאכל מהן עראי ואינו נאמן באמרו הכניסו לבתיכם שעניינו שהן מעושרין ולפיכך יוציא מהן חוקי הדמאי לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהן מעושרין או אמר שקר ומה שאמר לא אמר אלא כדי שיתקבצו עליהן לוקחין וכל זה כשהמוכר עם הארץ עכ\"ל ז\"ל ובחבורו הביא חילוק דאיתא בירושלמי באם רוב העם מכניסין לבתים מעשרין ודאי ואם רוב העם מכניסין לשוק אין מתקנין אלא דמאי שמא עישר ואח\"כ הביא לשוק ע\"כ. ובירושלמי אמר שמואל דמתני' ר\"מ היא דס\"ל במתני' דס\"פ יש בכור דמתנה אינה כמכר ור' יוסי אמר דדברי הכל היא מתני' דלענין מעשר מתנה אינה כמכר לכ\"ע דתרומה ומעשר בזמן הזה מדרבנן ורבנן הקלו בכי ה\"ג: \n",
+                "<b>לא יאכלו מהן עראי. </b>פי' אפי' עראי דחיישי' כיון דאמר להם כן הוי כמי שאמר להן לא תאכלו מהם כאן דטבולים הם שכבר ראו פני הבית אלא לכו לבתיכם ושם תאכלו ואין אוכלין מהן עראי: \n",
+                "<b>אינם מתקנין אלא דמאי. </b>דשמא כיון דידע דיכניסום לבתים יבוא ויעשר עליהם דקסבר שיסמכו עליו וניחא לי' לע\"ה זה שיהא לו עם החבר נחת רוח ומעשר ע\"ה על החבר דסובר שסומך עליו הילכך חבר מפריש המעשרות והן שלו אלא תרומת מעשר נותנה לכהן ומעשר שני מוליכו לירושלים כדין דמאי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אוכלים ופטורים דאימור לא ראו פני הבית. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בירושלמי מפ' דמיירי במקום שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם ונ\"ל דעל כן מותרין הן לאכול כי לעיל תנן אבל המוליך לביתו אוכל מהם עד שהוא מגיע לביתו ונ\"ל עוד דבמוליך לשוק אסור לאכול דהא כבר הוקבעו למעשרות כשלקט כל צרכו כדתנן לעיל וקאמר בירושלמי דבמוליך לשוק אינן מתקנין אלא דמאי כי אין ע\"ה חשוד למכור טבל גמור עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו יושבין בשער או בחנות וכו'. </b>פי' אנשים אחרים זולת בעל השער או בעל החנות ומי שהיה עובר בשוק אמר להם טלו וכו' ולפיכך בעל השער ובעל החנות חייבין לעשר שנמצא כאומר להם טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם כך מתבאר שם פ\"ה. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' וז\"ל ואמר טלו וכו' פי' אותו שמעביר התאנים בשוק אמר כן כנ\"ל לפרש עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב ובעל השער ובעל החנות חייבין פי' דסתם שער וחנות כלים שבתוכן שמורים הם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה פוטר עד שיחזיר את פניו או עד שישנה מקום ישיבתו. </b>דהיינו מקום שיושב בו למכור בחנות ובשער נמי ישנה מקום ישיבתו שיושב בו לראות הרבים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה פירות מן הגליל. </b>ס\"א מגליל כ\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל המעלה פירותיו שליקט משדהו בגליל כדי למכרן ביהודה ואמרי' לעיל בפ\"ק דמוליך לשוק דנטבלו הפירות מיד משום שמא ימצא לקוחות מיד וגזור רבנן שלא יאכל המוכר אטו לוקח שמא יחזור בו למכרן וקיימא לן דמקח טובל והכא כיון דאין דעתו למכרן אלא ביהודה או בירושלים אע\"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא הוטבלו ויכול לאכול מהן עראי: וכתב ר\"י ז\"ל והוא כשלקטן משעה ראשונה להוליכן למכרן ביהודה או בירושלים ואם אינו מוכרן שם מחזירן לביתו ובזה התנאי לקטן ואפי' לן בדרך או שבת אינם נטבלין ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ליקט פירות בגליל כדי למכרן ביהודה וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא לעיל תנן דמוליך למכור אסור לאכול מהם משלקט כל צרכו אלא מיירי שיש לו שדה בגליל וביתו ביהודה או שקנה בגליל במחובר לקרקע או שעולה לירושלים לרגל ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל אם קודם שהגיע ליהודה נמלך וכו'. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין הלשון משמע כן אלא פירושו שחוזר מירושלים לביתו ולוקח מירושלים עמו פירות להוליך לביתו וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>וכן ביהודה. </b>צריך להגי' וכן בחזרה. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וכן בחזרה אם הי' לו שדה ביהודה ואחר שמכר פירות גליל שם אסף פירותיו מן השדה שביהודה והוליכן לגליל כשחוזר לביתו כיון דמגמתו היא לגליל לא הוטבלו וקמ\"ל דלא גזרינן כיון שזה היה הולך ליהודה וחוזר לגליל מיחזי שהחליף סחורתו פירות בפירות וה\"ל מקח קמ\"ל דלא גזרינן: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה. </b>מפ' בירושלמי אם נמלך בדעתו לשבות ולנוח במקום אחד לילה ויום באיזה יום שיהי' הוטבלו דכשהוא שובת לילה ויום שמא יזדמנו לו שם לקוחות והכי תני לה בתוספתא בהדיא ר\"מ אומר עד שיגיע למקום השביתה ואפי' שבת ביום השני חייב לעשר. פי' דאילו הגיע השבת נטבלו דהא שבת קובעת למעשר אפי' בדבר שאינו מיוחד לשבת ואם מייחדו לשבת נטבל ונקבע למעשר אע\"פ שלא הגיע שבת כדתנן לקמן פ\"ד: \n",
+                "<b>והרוכלים המחזרין. </b>ס\"א הרוכלין והמחזרין כן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שהם מגיעין למקים הלינה. </b>מפ' בירושלמי דמקום הלינה היינו ביתו כגון אילין דכפר חנניא דאינון נפקין ומסבבין ד' וה' כפרים ובאין וישינים בבתיהם: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר הבית הראשון הוא ביתו. </b>פי' הבית הראשון שבעיר אע\"פ שלא לן שם קובע למעשר וכו' כך הגי' החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל פי' ר\"ע ז\"ל שכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שתרמן. </b>ביום טוב פ' המביא מוכח דמכ\"ש דשבת דחשיבא אכילתה דקבעה בשלא נגמרה מלאכתם אליבא דר' אליעזר. וגם הלל ס\"ל בשבת כר' אליעזר דקבעה אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין. </b>דקסברי דאין תרומה טובלת יותר משער הבית וכי היכי דאין שער הבית טובל אלא בנגמרה מלאכתו כך תרומה אינה טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>חוץ מכלכלת תאנים. </b>שאין בדעתו לעשותם גרוגרות וכיון דהשתא כמות שהן נגמרה מלאכתן נינהו חשיבא תרומתן תרומה להטביל ונקט כלכלת תאנים לאשמועי' דאפי' אם נמלך אח\"כ לעשותם גרוגרות אפ\"ה כיון דבשעה שתרמן לא הי' בדעתו כך ונגמרה מלאכתן הוו תו לא פקע ובירושלמי מוקי פלוגתייהו כגון בתמרים שתרמן והוא עתיד לדורסן או בגרוגרות והוא עתיד לדושן בחבית כדי שיעשו כמין דבילה ר' אליעזר סבר תרומה טובלתן כפירות שנגמרה מלאכתן כיון דאוכלין אותן בלא דריסה ובלא דישה ורבנן סברי אין תרומה טובלתן כפירות שלא נגמרה מלאכתן דאכתי לענין מעשרות לא נגמרה מלאכתן חשיבי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וחכמים מתירין דסברי אין תרומה טובלת אא\"כ תרם מתוך הכלכלה. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה אלא הענין הוא שחכמים אינם פוטרין אלא בדבר שהוא חסר מלאכה בעצמו של פרי כגון תאנים למוקצה וענבים לגת אז הן פטורין אע\"פ שתרמן אבל כלכלת תאנים שהמירוח שלה משיחפה שאינו מלאכה בגוף התאנים אמרי' שהתרומה קובעת כן יש בירושלמי והפי' של זה המפרש אינו נזכר כלל במשנה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כלכלת תאנים שתרמה ר\"ש מתיר. </b>ירוש' א\"ר אלעזר לאו דוקא כלכלה של תאנים דה\"ה כלכלה של כל דבר דכלכלה מוכחת עליהן שאין בדעתו לעשותם גרוגרות דאין דרך להניחן בה אלא לאכילה ואפי' פירות דאין דרך לשנותם נמי פליג ר\"ש כגון שקדים וכיוצא בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם צירף חייב. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל שר' יהודה סובר בכל אלה שמותר ליקח א' בימינו ואחת בשמאלו וכו' וצ\"ע וכן בכל מקום עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והיו תאנים. </b>י\"ס והיו תאניה: \n",
+                "<b>ולא הופרש ממנה וכו'. </b>פי' ואע\"פ שלשם הי' בעל הגן לוקטם כי לא היו מניחים שום אדם לעלות על האילנות בעבור הורדים ה\"ר יהוסף ז\"ל. וגנת ורדים זו שהיתה בירושלם מפני שהיתה מימות נביאים הראשונים הניחוה דהא קיימא לן דאין מקיימין בירושלם אילנות וכדאיתא בס\"פ מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלם חדא מינייהו אין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנת ורדים שהיו בירושלם מימות נביאים הראשונים ופי' רש\"י ז\"ל גנת ורדים כך שמה והיא היתה צריכה לקטרת והיינו כפת הירדן ע\"ש שדרך הורד ליגדל על שפת הירדן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעשרים תאנים שאבור לי. </b>גרסי' כמו בסיפ' וכן הוא בירוש' וגם ברמב\"ם פ\"ה. ומ\"מ אי גרסי' עשר לאו לענין דינא נקט עשר אלא דאורחא דמילתא כשהקונה בורר קונה ביוקר מעט יותר מן המנהג כך נלפ\"ד: \n",
+                "<b>פורט. </b>כמו פורד בדלי\"ת: \n",
+                "<b>סופת. </b>גרסי' וכן הוא בערוך וכן בע\"ז ספת לה צואה ולשון סוף הוא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון ז\"ל נראה דגריס כופף ואוכל [הגהה ואני מ\"מ סופף בב' פיפין וכן בפירקי' דלקמן סי' ט' וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכן הוא ברוב הספרים ע\"כ וכתב עוד באשכול שאבור לי מגרגר פי' כיון שהוא עצמו נוטלן מן האילן ונ\"ל דר' טרפון דלקמן פ' שלישי חולק גם בכאן וסובר שנוטל כל האשכול וצ\"ע ע\"כ:] שפירש כלומר כופף עץ שהאבטיח מחובר בו עד שהוא מגיע האבטיח לתוך פיו ונושך ואוכל שאם הי' תולשו הי' מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא לקמן בפ' ב' גבי גפן שהיא נטועה בחצר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל פורט בעוד הרמון במחובר. נראה דנקט לפרש מחובר גבי רמון לרבותא אע\"ג שהוא טורח גדול במחובר יותר מן האבטיח ומן האשכול ומטעם זה ג\"כ נקט ה\"ר שמשון ז\"ל בפירושו רמון ואבטיח ששניהם יש טורח בהם במחובר וכל שכן אשכול דאין בו טורח כלל: \n",
+                "<b>בשני אשכולות אלו. </b>כאן אומר בשני אשכולות ולעיל אמר באשכול כי בכאן בא לומר שאפי' שנים פטורים ולעיל אמר שאפי' אחד אסור ליטול את כולו. ה\"ר יהוסף ז\"ל. ועיין במה שכתבתי שם פ' ג' סי' ט' בענין זה בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל ע\"מ שאוכל תאנים. </b>בירוש' פריך אמאי תנא הכא ע\"מ אפי' שלא ע\"מ נמי דכיון דזכתה לו תורה מה צריך תנאי ומשני דלרבותי' נקטי' דאפי' אמר לו ע\"מ דהוי מקח אפ\"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה: \n",
+                "<b>שאוכל אני ובני ביתי. </b>צריך למחוק מלת ביתי. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שיש ספרים דגרסי אני ובני עמי: \n",
+                "<b>או שיאכל בני בשכרי. </b>ראיתי מוגה משכרי ולפי מה שפירשו התוס' בפ' הפועלים דף צ\"ב נראה דלא יתכן שהם ז\"ל כתבו בשכרי היינו תחתי ע\"כ. וגם רש\"י ז\"ל פי' בשכרי בשכר שקצצת לי ע\"כ ומ\"מ ודאי שהכל לפי השכר אם שכרו מרובה ודאי שאי אפשר שיאכל בנו כנגד כל שכרו: \n",
+                "<b>הוא אוכל ופטור. </b>ואע\"ג דאתני ל\"ד למקח שהתורה זכתה לו ודמי לבעל הקרקע וכתיב כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור: \n",
+                "<b>בשעת הקציעה אוכל ופטור. </b>לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>ולאחר הקציעה אוכל וחייב. </b>ואפי' באחת צריך לעשר. ובסוף פירקין פליג עלה ר' יהודה: \n",
+                "<b>שאינו אוכל מן התורה חייב. </b>צריך למחוק מלה זו של חייב וגם מלות שאינו אוכל מן התורה אית דלא גרסי להו: \n",
+                "<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור. </b>ואפי' קצץ: \n",
+                "<b>ושאינו אוכל מן התורה חייב. </b>אם קצץ להם מזונות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלופסין. </b>מין תאנים חשובין ובנות שבע מין תאנים משובחים הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובנדרים פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') גרסינן בבלופסין ומפ' מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא. וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא מתני' לדין פועלים תני לה אגב ע\"כ. ובירוש' פריך אמאי איצטריך מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה הי' עושה ביחור זה לא יאכל ביחור אחר ומשני לא צריכא שהיו שתיהן ביחור אחד כגון לבסים ובנות שבע מורכבים ביחור אחד דאפ\"ה גזור דלא ליתי למיכל בשני אילנות. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל לא יאכל בבנות שבע פי' אע\"פ שנתן לו בעל השדה רשות אסור משום מעשרות כשהוא מצרף שנים יחד כן נ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>המחליף פירות. </b>והיינו מקח: \n",
+                "<b>זה לקצות. </b>לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>זה לאכול וזה לאכול. </b>שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה וכן אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות והוי כמקח וחייב. ויש גורסין זה לוכל וזה לוכל והוא כמו לאכול אלא שהוא לשון ירושלמי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואני אוכל בקציעות שלך וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל דבר זה מגומגם כי לקצות אינו משמע לאכול בקציעות ע\"כ נ\"ל דה\"פ דמתני' המחליף עם חבירו שא\"ל קח אתה מתאנים שלי ואני אקח את שלך זה לאכול וזה לאכול כלומר ששניהם רוצים לאכלם בלי קציעה או ששניהם רוצין להניחם לעשות מהם קציעות או זה לקצות וזה לאכול חייב וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעביר תאנים וכו'. </b>פי' רש\"י ז\"ל המעביר וכו' השוטח תאנים בחצרו ע\"כ וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותם שם בחצר ועוד דבירוש' דייק הא שלא לקצות חייב ומתני' רבי ומימרא דרבי הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלם בראש גגו רבי מחייב ורבי יוסי בר יהודה פוטר ומתני' משום דלקצות אינהו מצי אכלי בחצר אלא ה\"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גרן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפי' בחצר וכ\"ש בגג דהיינו במקומו לכ\"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דרבי פטורין מלעש' דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא וכן מצאתי שפירש ר\"י עכ\"ל ז\"ל. ובערוך פי' לקצות ליבש פ\"א לקצות לעשות מהן קציעות שקציעתן זו היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהם עראי ופטורין. ופירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה כדתנן עומד אדם על המוקצה וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>בני ביתו. </b>אשתו ובירושלמי פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דקתני בהו הרי אלו לא יאכלו ומשני מיתוקמא כמ\"ד אין מזונות לאשה מד\"ת וקשה מכאן לתוספות דפ' מי שמתו (ברכות דף כ\"ה) שהקשו שם לרש\"י ז\"ל דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו. ושם ביום טוב דף ל\"ה נמי מייתי לה ותני עלה ר' יעקב [הגה\"ה עיין לעיל בירוש'] מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו אמת וצ\"ע בירוש' ע\"כ. וכתב עוד בזמן שאין להם עליו מזונות ס\"א והפועלים שעמו בזמן שיש להם עליו מזונות וכו' ואם אין להם עליו וכו' ע\"כ ומלות אוכלין ופטורין דבמתני' דהכא מחקן מן המשנה: \n",
+                "<b>אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דטעמא הוי משום דאין פורעין חוב מן הטבל וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתם הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת ונראה לפ' לשיטת הרמב\"ם ז\"ל דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקצץ להם מזונות ונותן להם מן התאנים ה\"ל כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפי' אחת אחת לא יאכלו דהא אית גרן מראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידי'. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. והוא ז\"ל ג\"כ דחה דחיי' גמורה בראי' ברורה פי' רבינו שמשון שהעתיק ר\"ע ז\"ל משום דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ע\"כ וכתב עליו דמשמע מכמה דוכתי דלאו בתר לוקח אזלינן אלא בתר רוב בני המקום וכיון דרוב בני המקום עושין קציעות חשיב לא נגמרה מלאכתו ע\"כ. ועוד נתן הוא ז\"ל טעם אחר למה לא יאכלו. ירושלמי ר' יוחנן בשם ר\"ש בן יוחי אמר היו לו שתי חצרות אחת במגדלא ואחת בטבריא העבירן בזו שבמגדלא לאוכלן בזו שבטבריא מכיון שהעבירן דרך היתר מותרין אתיא דרשב\"י כר' יוסי בר' יהודה ועדיפא מיני' דמה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד במקום פיטור פירוש כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פיטור ואשמועי' דכיון דסוף מגמתו על פיטורא אע\"ג דעבר על מקום חיובא פטור ומה דאר\"ש באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב ועתיד לעמוד שם במקום חיובא ומכיון שהעבירן דרך היתר מותר ודר' אליעזר עדיפא מן דתרויהון דתנן לעיל בפ\"ח דתרומות הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ומפ' התם בירושלמי טעמא דר\"א משום דכיון שהתחיל בהן דרך היתר שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בשעומדין לאכילה. ואם לקצות שהתחיל בגגו אפי' הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפי' להנהו כיון דהתחיל בהיתר ולענין הלכה קיימא לן כרבי מחבירו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ\"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהם עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפי' אחת דחצר חשיבא כדידהו והיינו מתני' דהפועלים. העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דבר שלא נגמרה מלאכתו. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי ורב סבר כרבי ור' אלעזר סבר כרבנן וקיימא לן כרב ואסור לאכול מהם עראי עד הגג ואין מכל זה בהלכות הרמב\"ם ז\"ל כלום. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא פועליו לשדה וכו' אוכלין ופטורין. </b>מידי דהוה אעובר בשוק דפירקין דלעיל דאמרי' מתנה אינה כמכר: \n",
+                "<b>ואם יש להן עליו מזונות אוכלין אחת אחת. </b>דלא הוי קבע כר' יהודה דלעיל בפ' שני א\"נ אפי' כר\"מ דע\"כ לא אסר ר\"מ התם אלא לפי שהקדים לו את האיסר. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא מן הסל. </b>פי' כי כבר נצטרפו שם בסל והמקח קובע עם הצרוף. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא מן המוקצה. </b>בירושלמי פריך דהא לא נגמרה מלאכתו ומאי מהני ההוא גרן אדרב' המוקצה מוכיח דלא נגמרה מלאכתן ומשני מוקצה עשו אותו כמצורף וטעמא דכיון דקצץ להם מזונות ואכיל מן המוקצה חשיב כאילו ייחד לו מה שהוא אוכל והוי נגמרה מלאכתו וגרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים וכו'. </b>פי' ר\"ע ז\"ל לעדור ולקשקש תחת הזיתים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל בירוש' אינו מפ' כן אלא מיירי ששכרו לנכש בזיתים דומיא דסיפא דבצלים ואפ\"ה סברא מתני' דאוכל אחת אחת עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב אוכל אחת אחת ופטור ס\"א אחד אחד ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם צרף חייב. </b>ירוש' תני דבי רבי אוכל כדרכו ופטור ואפי' בצרוף ובקצץ ופליג אמתני' ומוקי התם פלוגתייהו בששכרו לנכש עמו בזיתים דהיינו להקל מעל האילן הזיתים הרעים שלא יכחישו היפים והשתא הוי דומיא דסיפא לנכש בבצלים וכו': \n",
+                "<b>לנכש בבצלים. </b>י\"מ לעקור הבצלים הרעים מבין היפים ול' ניכוש מורה יותר דהיינו לתלוש העשבים הרעים כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ניכוש. </b>הוא חפירה סביב האילן הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם צֵירַף חייב. </b>תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ואוכל וצירף דקתני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא קציצות. </b>תאנים שקוצצין אותם באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבשן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומתני' מייתי לה במציעא ר\"פ אלו מציאות דכ\"א ושם הגירסא קציעות [הגהה אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בכל הספרים מצאתי קציצות בשני צדי:] בעי\"ן ומשם העתיק הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פירושו של רש\"י ז\"ל. ובתוספות יום טוב כתוב שנקראו קציעות ע\"ש המקצועות שהן המחצלאות ואני נלע\"ד דאדרב' לא נקראו אותן המחצלאות מקצועות אלא בעבור הקציעות שמייבשין עליהם והן נקראו ע\"ש שקוצעין אותן במוקצה וכמה דאת אמר המקצע מכולם טפח על טפח טמא שהוא לשון חתוך בפכ\"ז דכלים וכן תנן בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>אפילו בצד שדה קציצות. </b>בשב\"א תחת השי\"ן וציר\"י תחת הדלי\"ת שהוא סמוך. פי' אפי' מצאן אצל שדה שיש בה קציעות: \n",
+                "<b>שהיא נוטה לדרך. </b>מפ' בירושלמי דוקא לדרך משום דידע דעוברי דרכים יטלום מה שאין כן כשנוטה לשדה חבירו: \n",
+                "<b>מותרות משום גָזַל. </b>יש גורסין אין בהן משום גזל וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. וטעמא דקציצות אגב דחשיבי ממשמש בהו וידע מיד ותאנה נמי מידע ידיע דנתרא ועם נפילתה נמאסת ומפקר לה משום דלא ידיע מאיזה אילן היא אי מאילו שהן תחתיהן אי מעלמא ואיכא מאן דמפ' דכיון שהיא נופלת מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה: \n",
+                "<b>בזיתים ובחרובין. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' הזיתים והחרובין: \n",
+                "<b>ואם לאו פטור. </b>דלפעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה ע\"כ עם פי' הרש\"ש ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' גרוגרות היינו תאנים יבשים שנדרסו בחבית ונתפרדו אח\"כ ואלה הגרוגרות דמתני' אינם נכרים אם נדרסו ברגל אדם ובעבור זה הם נראין כגרוגרות או אם נדרסו בחבית ונתפרדו והרי הן גרוגרות ממש וכבר נתחייבו דתנן הגרוגרות משידוש ע\"כ. עוד כתב בכל הספרים מצאתי אם דרסו רוב אדם ואין שם מלת בני: \n",
+                "<b>מצא פלחי דבילה. </b>בירוש' מפ' לה במקום שאין רוב דורסין בבתים דאי רוב דורסין בבתים לא בעינן טעמא דדבר גמור דתיפוק לי דראו פני הבית וגם אין רוב דורסין בשדות הילכך הני פלחים כיון דאית בהו דבר גמור וספק ראיית פני הבית נטבלו אבל במקום שרוב דורסין בשדות אותם המיעוט העתידין לדרוס בבתים בטלין ואינו חייב לעשר: \n",
+                "<b>עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה. </b>לשון המשנה נקט הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג ונלע\"ד שר\"ל עד שלא גמר לכונסן ולהעמידן ערימה מוריד מהן לבהמה וכו' ומ\"מ קשה לע\"ד דהו\"ל למיתני בראש הגג בבי\"ת: \n",
+                "<b>מוריד מהם לבהמה. </b>פי' רבינו שמשון ז\"ל ולפיכך הוא מאכיל אותן לבהמתו דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמתו פי' אין רגילות להאכילן לבהמתו ואיכא מאן דמפ' דמוריד מהן לבהמה לאו דוקא דה\"ה לאדם והא דנקט בהמה כדמפ' בירושלמי לפי שאין דרך ושבח לתלמיד חכם לאכול בשוק ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' שלא עשה מהם ערימה דהיינו גרנן למעשרות ע\"כ. עוד כתב בירוש' מפ' דלר' הוי הדין הזה דוקא בחרובין שאינן אוכל אדם ע\"כ. עוד כתב מפני שהוא מחזיר את המותר פי' כי הפירות שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומי שרוצה לאכול מאותן הפירות שלא נגמרה מלאכתן כשהוא נוטלם בידו הוא גמר מלאכה שלהן שהרי הוא רוצה לאכלם ולא יש להם מלאכה אחרת עוד שהרי עתה יאכל אותם אך כשהוא מחזיר את המותר אע\"פ שנטלן מן המוקצה לאכלם עדיין לא נגמרה מלאכתן שהרי יש בהן שעתידין לחזור למקומן והרי באותם לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו שהוא נוטלם מן המוקצה וכיון שאותן לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו גם האחרים שהוא רוצה לאכול עדיין לא נגמרה מלאכתן עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא חצר וכו'. </b>כתב ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל אמסכת תרומות קאי דתנן בפ\"ח הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו' ר' יהושע אומר לא יגמור משמע דחצר מחייבא לנו והשתא מפ' איזו היא חצר וכו' כך מצאתי ע\"כ. ואיתה בתוס' פ' הפועלים דף פ\"ח והעלו שם דלר' ינאי דאמר התם אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מודה הוא דחצר קובעת מדרבנן וכן כתב ר\"ש ז\"ל בשם ר\"ת ז\"ל. ואיתה בגמ' נדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) ושם פי' רש\"י ז\"ל בוהלכה כדברי כולן להחמיר שני פירושים וז\"ל כדברי כולן להחמיר דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע\"ג דאחד פותח ואחד נועל פי' שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר' עקיבא ואע\"ג דליכא שומר ואם אומר לו מה אתה מבקש חייבת ואע\"ג דלית בה חד מכל הני לישנא אחרינא הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת פי' דקובעת למעשר ואין אוכלין מפירות הנכנסין לה עד שיתעשרו ומ\"מ להפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהי' לה שומר קבוע ע\"כ. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דמתני' קאי אריש פירקין דקתני המעביר תאנים בחצרו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן. ובירוש' תני ר\"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין לא בשני דיורין והתם מפ' מה בין שותפין לדיורין עיין בה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>כל שאין אדם בוש וכו'. </b>לעיל בפ' שני סימן ב' כתבינן דס\"ל לר' נחמי' כר' יהודה דהתם: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר שתי חצרות וכו'. </b>ירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר' עקיבא רבו א\"ל ולא כלום ודבריו ממש הן דברי ר' עקיבא. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דר' יהודה לא קאי אלעיל ולא פליג אלעיל אלא מילתא באפי נפשה קאמר ע\"כ: עוד כתב שתי חצרות פי' שתי חצרות שיש להם בתים סביבות כל חצר וחצר ע\"כ. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגגות פטורין וכו'. </b>ודוקא בגג שיש בו ד' אמות דכמו שאין הבית טובל אא\"כ יש בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות. ובירוש' גרסי' תו אפי' בגג מבוצר פי' שכל סביבותיו חצר פטרא מתני' ופרכינן בשלמא אי מיירי בכל גגין דעלמא מצינן למימר שהעלן לגג מאחורי הבית או נפלו לו בזריקה שם אבל השתא דמיירי נמי בגג מבוצר אי אפשר שבאו הפירות לגג אלא שדרך חצר הכניסן וכיון דחצר חייבת הא נטבלו ומ\"ט דמתני' ומשני מתני' מיתוקמא כר' יוסי ב\"ר יהודה בפשיטות דאמר לעיל בריש פירקין בברייתא הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו רבי מחייב ור' יוסי ב\"ר יהודה פוטר אבל לרבי לא מיתוקמא מתני' אלא כשהי' בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואח\"כ נמלך לאכלן כשהעלן בראש גגו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והעלה הפירות לגג דרך חצר וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו דלרבי החצר טובלת ואעפ\"י ששנינו למעלה המעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין היינו דוקא כשהעלן לקציעות שלא נגמרה מלאכתן אבל המעביר תאנים לאכול בגג בודאי חייב ומה שפי' הוא דעת ר' יוסי ב\"ר יהודה אלא המשנה מדברת שהעלה אותן לגג שבחצר דרך חצרו לקצות ואח\"כ נמלך לאכלן פטור כי החצר לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועיין בירוש' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריפין וכו'. </b>ובירושלמי מפ' דהבורגנין טובלין לבעלי הבורגנין דלדידהו חשיב קבע וכדתניא בית ספר ובית תלמוד טובלין לסופר וְלַמַשְנֶה אבל לאחרים לא: \n",
+                "<b>והחיצונה פטורה. </b>ואע\"ג דתנן ברישא בית שער אכסדרא אם חייבת חייבין והכא תהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותטבול למעשר בסוכה פ\"ק פריך לה גבי ענין מזוזה ומשני משום דלא קביעא כלומר לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער והכי נמי נימא לגבי מעשר. כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים דלא הוי בית בלאו הכי ובפ\"ק דיומא דף י' פריך והא כתיב והכתי בית החורף על בית הקיץ ומשני בית קיץ ובית חורף איקרו בית סתמא לא איקרו: \n",
+                "<b>כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א כל שאינה דירת החמה או דירת הגשמים וס\"א כל שאינה לא דירת החמה ולא דירת הגשמים וכו': \n",
+                "<b>סוכת החג בחג. </b>ירושלמי תניא (צריך לע\"ד עיון) רבי אומר ד' אמות אע\"פ שאין שם ד' דפנות ר\"ש אומר ד' דפנות אע\"פ שאין ד' אמות ר' יהודה אומר ד' אמות וד' דפנות תניא וכן הי' ר' יהודה מחייבה במזוזה ובעירוב מסתברא ר' יהודה יודה לאילין רבנן דאי לית בה ד' אמות וד' דפנות לא טבלא ורבנין אילין לא יודון לר' יהודה אע\"פ שיש ד' אמות וד' דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל ואע\"ג דאמרי' פ\"ק דסוכה דר\"ש ורבי ורבי יהודה כולהו ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן שיטה הוא דהויא אבל אין כל דבריהם שוין וכן כתבו הגאונים ז\"ל הלכך אע\"ג דבעי מר ד' דפנות ומר ד' אמות לא סברי דהוו בית לחיובי במזוזה ולאטבולי למעשרות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'. </b>פי' בחצר החייבת כדלעיל: \n",
+                "<b>אוכל אחת אחת. </b>אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר בבת אחת ובהא מודה ר' טרפון: \n",
+                "<b>ממלא חיקו. </b>שולי בגדיו: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>שם שאין אויר החצר קובע למעשר ומיירי שאין גובה כותלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אכן בלשון הרמב\"ם ז\"ל אין שם רק שאין אויר החצר קובע למעשר ע\"כ. ובירוש' תניא ר\"א בר\"ש אומר שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו ר\"א בר\"ש ע\"י שהיה אכלן הוי משער בגרמי'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נראה לי דר' שמעון חולק על כל מקום שיש דין זה של אוכל אחת אחת ופטור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפן שהיא נטועה בחצר. </b>החייבת דאי נעדרת ונזרעת הרי היא כגנה ואוכל בתוכה עראי. הר\"ש ז\"ל מן הירושלמי: \n",
+                "<b>נוטל את כל האשכול. </b>ירוש' א\"ר זעירא א\"ר חייא בר ווא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר דהי' אוכל באשכול או דר' טרפון עביד עקיצת האשכול כתחילתו דכיון דשריא התחלה שרי נמי למיגמר ר' אילא ר' ייסא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר או דר' טרפון עבד אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת הלכך כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אע\"ג דאית בהו כמה אכילות ומ\"ט דר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר תניא א\"ר נתן וכו' כדלעיל פ\"ח דתרומות סי' ג': \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מגרגר באשכול. </b>לעיל פ' הי' עובר גבי מקח תנן הכי ומודה התם ר' טרפון ה\"ר שמשון ז\"ל אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב וי\"ל דתני פלוגתא גבי חצר וכ\"ש גבי מקח דחצר רמוז בתורה דכתיב בשעריך א\"נ סתמא דההיא כרבי דאמר דָמִים חשיבי מחצר ע\"כ: \n",
+                "<b>מקרטם. </b>ס\"א מקרסם וכן ברמב\"ם ספ\"ד: \n",
+                "<b>אם היו נשמרין חייבין. </b>נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהן לבהמה הוו לבהמה ובירוש' ר\"פ הפיגם משמע דנשמרין דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפי' נשמרין נמי פטורין ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ\"א) מייתי לה ופריך ה\"ד אילימא דזרעינהו מתחילה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין ומסיק רב אשי שעלו מאליהן בחצר עסיקינן וסתמא לאדם וה\"ק אם החצר משמרת פירותי' חייבין ואם לאו פטורין מ\"ט דמחשבת חבור לאו שמה מחשבה וכתבו התוס' ז\"ל הא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגנה ועוד דבחצר סתמו לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללקטן עד שלא יתקשו ע\"כ. אכן הרמב\"ם ז\"ל פי' שבחצר דרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לַגַנָה אוכל כדרכו ופטור עומדת בַגַנָה. </b>כך מצאתי מנוקד הגימל בפת\"ח ודג\"ש: \n",
+                "<b>אוכל כדרכו ופטור. </b>מפ' בירושלמי אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה: \n",
+                "<b>ואם צרף חייב. </b>בעומד בחצר: \n",
+                "<b>עומדת בארץ ונוטה לחוץ לארץ או בחוץ לארץ ונוטה לארץ. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א חוצה: \n",
+                "<b>ובבתי ערי חומה. </b>מכר אילן בבתי ערי חומה י\"ס דגרסי בהו בבא דובירושלם הלך אחר הנוף קודם בבא דבערי מקלט הלך אחר הנוף וגם לא גרסי' מלת הכל בהני תרי באבי רק הלך אחר וכו': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כי היכי דבעיקרו לא מצי גואל הדם וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה ואינו דעת המשנה וצ\"ע במס' מכות פ' שני ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל לקמן במסכת מעשר שני פ' שלישי לא אמרי' כן וגם שם לא פירש כן וכן נ\"ל לפרש כאן הכל הולך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שאם הי' הנוף בפנים אע\"פ שהעיקר בחוץ דין הנוף כלפנים והה\"נ להפך שאם העיקר בפנים והנוף בחוץ דין הנוף כחוץ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובירושלים הלך אחר הנוף. </b>לענין מעשר שני ובכורים שטעונים מחיצה ומפ' בפ' אלו הן הגולין דהך מתני' ר' יהודה היא דס\"ל באילן הלך אחר נופו ולחומרא וכו' כדמפ' ר\"ע ז\"ל ובהאי פירושא מיתרצא מתני' דפ\"ג דמסכת מעשר שני המתחלת אילן דלא פליגא אמתני' דההי' רבנן היא וכתב ה\"ר שמשון ועוד י\"ל דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני וה\"ק ובירושלם הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. מכנגד החומה ולחוץ בין נוף בין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין ע\"כ וזה הפירוש תפס ה\"ר עובדי' ז\"ל שם לעיקר ובירושלמי משמע דס\"ל דובירושלם הלך אחר הנוף היינו בין לקולא בין לחומרא דגרסי' התם עלה דמתני' ובירושלם הלך אחר הנוף א\"ר חיננא והוא שעלה דרך הנוף אז בתר נוף שדינן לי' ואי נוף לחוץ חוץ הוא אבל אם עלה דרך העיקר שהוא בפנים והוציאו לחוץ כבר קלטו העיקר ואין פודין אותו ומתני' ב\"ש היא דתנינן תמן פ\"ג דמסכת מעשר שני בש\"א הכל כלפנים גבי בתי הבדים ואילן וה\"נ אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים. תני החזיר את הנוף מבפנים הכל כלפנים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש. </b>וטעמא דכבוש טובל משום דדינו כמבושל ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בשול זוטא והדר תני בשול רבא ובירוש' מפ' דבעינן שיכבוש כל צרכו אבל שולק אי בעינן עד שישלוק כל צרכו בעיא היא התם ע\"ש: \n",
+                "<b>המולח בשדה חייב. </b>כלומר אפי' בשדה שהאור טובל והמלח טובל והמקח טובל וכן התרומה והשבת והחצר וכולהו תננהו אור ומלח בהאי מתני' מקח מתני' דלעיל פ' שני האומר לחבירו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי ותרומה מתני' דפירות שתרמן שבת בפירקין מתני' דתינוקות כלכלת שבת וכו' חצר כולי' פירקין דהמעביר והרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דכולם אינם קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכולן מדרבנן אע\"ג דחצר ושבת ומקח רמיזי בקראי חצר דכתיב בשעריך שבת נמי וקראת לשבת עונג מקח גבי פועל דפטרינן לי' מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דה\"א דליחייב כיון דאכיל בשכרו ה\"ל לוקח ומהאי קרא הוה ס\"ד פרק הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאיתא פ' הפועלים וריש לקיש ס\"ל בירושלמי דחצר המשתמרת הוי כבית ומדאורייתא קבעא: \n",
+                "<b>המכמיר באדמה פטור. </b>שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכמרו ואית דגרסי המכמין באדמה תרגום לא צדה לא כמן כלומר מטמין ע\"ש שהאורב מטמין עצמו: \n",
+                "<b>המקפא לתבשיל. </b>המבשל ביין קרוי מקפא והוא הנותן יין לתוך תבשיל שצריך לו יין דוקא ובתבשיל צונן מוקי לה בירושלמי הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל המטבל בשדה ס\"א המטמין בשדה ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו וכו' כתב פי' זה אינו נראה דאין לשון המקפה לתבשיל משמע כן אלא נראה דה\"ק המקפא לתוך התבשיל כלומר שלוקח יין מן הבור ומסנן אותו דרך בגד לתוך התבשיל הוי פטור אע\"פ שע\"י הבגד הקפה את הגרעינים אפ\"ה פטור כיון שנפל לתוך התבשיל ואין בכאן יין קפוי ע\"כ: \n",
+                "<b>לקדרה חייב. </b>ירוש' א\"ר אלעזר לקדרה ריקנית היא מתני'. מתני' לא אמרה כן אלא שיש בקדרה תבשיל משמע דהא גבי תבשיל קתני לה ע\"כ וכדחיי' זו משמע דעת הרמב\"ם ז\"ל שלא כתב בלשונו אוקמתא דריקנית וז\"ל שם וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אע\"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע\"כ. אבל בפי' המשנה כתב ואמרו לקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקות שטמנו וכו'. </b>וכתב החכם הר\"ס ז\"ל עיין בפי' הר\"ש ז\"ל ושם מפורש דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היא בפירות שלקטן שלא לצורך שבת אם שבת קובעת אם לאו ושם מפורש הענין כולו ע\"כ: \n",
+                "<b>ה\"ג לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו. </b>היו\"ד בצירי והאל\"ף בקמ\"ץ והכ\"ף בשו\"א חטוף וכן ג\"כ מלת שיעשרו היו\"ד בציר\"י והעי\"ן בקמ\"ץ והשי\"ן בחטף והטעם מובן וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>כלכלת שבת. </b>ירושלמי ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אלעזר בר ינאי תפתר בכלכלה של אילן תאנה המיוחד לאכול מפירותיו בשבת מפני יופיין וטעמן ומש\"ה כיון שלקטן בכלכלה קבעה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל תאנה המיוחדת לו לאכול בשבת וליקט ממנה כלכלה לא תאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת ע\"כ ומשמע מדבריו ז\"ל דאפי' ליקט הכלכלה לאכלה בחול: וכתוב בתוס' יום טוב [כ\"ה בד\"פ וסיים שם ואולי שלפי שלא נשנית שם וקיי\"ל ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דיבמות לפ\"ז על שפסק הרמב\"ם בספ\"ה מה\"מ וז\"ל תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה וכו' כ' עלה הכ\"מ שהוא מן הירוש' כלומר דאילו משנתינו ב\"ש במקום ב\"ה הוא. אבל הרמב\"ם עצמו בפירושו כתב שזה הירושלמי הוא פי' המשנה עצמה. ועי' במס' מע\"ש פ\"ב מ\"ח ופ\"ד מ\"ח עכ\"ל שם:] תמהני אמאי לא אתנייא מתני' בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ולא דק דהא מתנייא היא התם סמוך לסוף הפרק ההוא שהוא פרק רביעי בתר בבא דסדין בציצית. אחר זמן בא לידי גם פי' חלק שני ומצאתי שכתב שם בעדויות פ\"ד סי' י' דמה שכתב כאן טעות הי' בידו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח. </b>שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב. </b>לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש\"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר\"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ונלע\"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז\"ל שם פ' המביא וז\"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא\"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ\"ש התי\"ט): \n",
+                "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר. </b>פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותין על הגת וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל דוקא על הגת הוי עראי ולא חוץ לגת. ופי' רש\"י ז\"ל ר\"א בר צדוק מחייב דס\"ל דמזיגה שמזגו במים משויא לי' קבע ולא אהני לי' עמידתו על הגת ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לפי שאינו יכול להחזיר המותר שיקלקל היין שבגת. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דאין טעם החזרה מחייב אלא המזיגה מחייבת כי היא עושה אותה קבע כי השותה עראי אינו מוזג אותו אך טעם חזרת המותר פוטר ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים על החמין חייב ועל הצונן פטור. </b>מפ' בירוש' על החמין חייב שהוא קבע דהא אינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין ואפי' על הגת שתי אסור ועל הצונן פטור שהוא עראי דיכיל הוא מחזרתי' ואפי' חוץ לגת שרי ע\"כ משמע דלא גרסי' במתני' מפני שהוא מחזיר את המותר וכן במשניות מדוייקות אינו וכן כתב הר\"ש ז\"ל ג\"כ ובכל הספרים גרסי' בפ\"ק דשבת מפני שהוא מחזיר את המותר ופירוש בעלמא הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלף וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל צ\"ע מה יש בו שמחייב במעשר או מה הוא המירוח שלו ואפשר לומר דהסרת הקליפה בשעורים או הנפוח שמנפח בחטים הוי מירוח ע\"כ: \n",
+                "<b>מקלף אחת אחת וכו'. </b>בירוש' מפ' דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא דשתים נמי פטור ושלש חייב וכן תני נמי בתוספתא בשעורים שתים פטור שלש חייב ובחטים שלש פטור ארבע חייב. ומתני' מייתי לה בי\"ט פ\"ק דף י\"ג ופי' שם רש\"י ז\"ל המקלף שעורים לאכלן קלופים חיים ע\"כ אפשר שר\"ל דכיון דאין רגילות לטרוח להבהב שעורים רבים לאכלן רק אם רוצה אוכל אחת אחת חיה בקילוף מש\"ה נקט תנא גבי שעורים מקלף ונקט נמי שעורים ולא נקט מלילות אבל הה\"נ שאם מהבהב מקלף אחת אחת ואוכל אבל גבי חטים שרגילות הוא להבהב הרבה יחד ולאכול נקט תנא מלילות של חטים וזה הטעם עצמו שמותר לנפח חטים הרבה יחד מפני שעדיין יקרא אכילת עראי אבל גבי שעורים אפי' שלש גרעינים מיקרי אכילת קבע וחייב כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי ואמר התם ביום טוב ר' אלעזר עלה דסיפא דמתני' דקתני המולל מלילות וכו' וכן לשבת פי' דעל יד על יד לא הוה מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצם בחיקו הוי תולדת דישה וחייב: \n",
+                "<b>מנפה מיד ליד. </b>ברוב הספרים מנפה בה\"א וכן ג\"כ ברמב\"ם וכן בערוך. אח\"כ מצאתי שכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל מנפה על יד על יד בה\"א גרסי' ובערוך פי' מנענע מיד ליד שתלך לה הקליפה מלשון נפה וכן גרסת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>בלא מעשר: \n",
+                "<b>לתוך חיקו. </b>בשולי בגדיו שקורין פלדאש בלעז ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בי\"ט פ\"ק מלת חיקו ושם בי\"ט דף י\"ב לענין שבת וי\"ט פי' רש\"י ז\"ל דגבי שבת גרסי' מנפה מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד ר\"ל מעט מעט אבל גבי מעשר משמע דהכל אחד ע\"ש אבל יותר נכון דגרסי' הכא נמי מיד ליד כמו גבי שבת: \n",
+                "<b>ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב. </b>הא כל ידו שריא וכר' אלעזר ודלא כהנהו אמוראי דבירוש' דסברו למימר דמנפה על יד על יד דקתני מתני' היינו דוקא בקשרי אצבעותיו והכי נמי מסיק התם בבבלי ביום טוב ר' אלעזר דכיון דמשני מנפח בידו אחת ובכל כחו בשבת ושרי: \n",
+                "<b>יַרְקָה פטור. </b>שהזרע לעולם עיקר עד שיכוין לירק: \n",
+                "<b>ר' אליעור אומר השבת וכו'. </b>ר' אליעזר ביו\"ד ומייתי לה בע\"ז פ\"ק דף ז' ומפ' התם דדוקא בְשֶבְתְ הגדל בגנה הוא דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות מודה ר' אליעזר לרבנן דאם הניחו לזרע דאין מתעשר ירק וכ\"ש זירין ורבנן פליגי עלי' וסברי דאין לך דבר שזרעו לזרע בלחוד דמתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד. ויש מנקדין שבת השי\"ן בשב\"א והבי\"ת בפת\"ח: \n",
+                "<b>שיחליים. </b>בירו\"ש בלעז ובשם רבינו הלל מצאתי שהוא רשד בערבי ובלעז משטויירסו. ובפ' בכל מערבין (עירובין דף כ\"ח) תניא השיחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרי' זרע וירק ופי' ר\"י דלהכי תני הכי ולא ערבינהו לאשמועי' דהיכא דזרעה לירק הוי ירק ומתעשר הכל לאחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ע\"כ וכן פי' הר\"ש ז\"ל ומעשר זרע היינו אחר גמר הפרי כדקיימא לן בפ\"ק דר\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>גרסי' ואית דגרסי רבן שמעון בן גמליאל: \n",
+                "<b>תמרות של תלתן. </b>הם הלולבין הרכים שמוציאין האילנות בימי ניסן וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות ויש בני אדם אוכלין אותן כן פי' בערוך וכן פי' ג\"כ רמב\"ש ז\"ל והן דברים נכונים ודלא כפי' רש\"י ז\"ל בפ' כיצד מברכין. ובפי\"א דמסכת פרה תנן בהדיא גבי אזוב דתמרות הוו אותן שלא הנצו כל עיקר: \n",
+                "<b>תמרות של תלתן. </b>אפי' שזרען לזרע מיירי כדמפ' בירוש': \n",
+                "<b>חייבות במעשר. </b>ורבנן פליגי עלי' ואמרי דאין חשובות אוכל ובטלות הן לגבי הזרע: \n",
+                "<b>רבי אליעזר אומר הצלף וכו'. </b>כתב רמב\"ש ז\"ל דמש\"ה שנה דר' אליעזר בהדי תמרות תלתן משום דר\"א ס\"ל כב\"ש דאמרי בברייתא דמייתי בירוש' דצלף הוי ירק וחשיבי תמרות אוכלא ור' עקיבא סבר כב\"ה דסברי מין אילן הוא ותמרות וקפריסין לאו פרי הוא אלא דומיא דקורא וקליפין בעלמא הן ואין חייבות הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא משמע כן פי' המשנה דבפרה פי\"א כמו שכתב הוא ז\"ל דהתם לא קתני אלא אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו: \n",
+                "<b>אביונות. </b>כתב הראב\"ע ז\"ל בפירוש ספר תהלים סימן נ\"ח וז\"ל בטרם יבינו אמר רב האי ז\"ל כי גמילת פרח העץ כמו קשור ובדברי חכמי ישראל אביונות ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והלכה כר' עקי' ע\"כ. אמר המלקט משמע אפי' בארץ וכן הדין לערלה ודוקא בחו\"ל אבל בארץ אף התמרות חייבות בערלה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים וכו'. ונוטע לתוך שלו. </b>ס\"א בתוך: \n",
+                "<b>פטור. </b>ואפי' לסתמא דפליג אר' עקיבא בפ\"ק דמסכת פאה מדתנן ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר' עקיבא הכא מודו לי' חכמים משום דשתלים לא נגמרה מלאכתן אבל התם הרי נגמרה מלאכתן וה\"נ מודה ר' עקיבא לחכמים בלפת וצנונות דבסמוך משום דהתם שרי ר' עקיבא לזרוע דהא כי מלקטן אח\"כ עושה גרן ואין נפקעין מן המעשר לעולם אבל אלו לזרע שוב אין להם גרן דליחייבו ואי שרינן לנוטען אנו מפקיעין אותן מן המעשר בידים מש\"ה מודה ר\"ע הכא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לקח במחובר לקרקע הקונה פירות כשהן מחוברין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דלא שייך לומר דרישא וסיפא מיירי בשתילין ומציעתא בפירות על כן נראה דכולה מיירי בשתילים דלעיל וה\"ק לקח שתילים במחובר לקרקע ואח\"כ חזר ואמר לקח שתילים לשלוח לחברו וכו' אך קצת קשה דלמה הוצרך לומר ששתלים פטורים הרי אפי' פירות גמורין פטורין אך אפשר לתרץ דמשום לפת וצנונות דלקמן שחייבין הוצרך לומר הדין בשתילים דפטור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לקט לשלוח לחברו פטור. </b>יש גורסין לקח לשלוח לחברו וכו' והיא גרסת הרמב\"ם ז\"ל בפירושו וגם שם פ\"ה ומטעם מקח במחובר לקרקע פוטרו כדרישא. ובירוש' דייק דהא אחר דהיינו מי שנשתלחו לו חייב לעשרן אפי' שאין כיוצא בהן נמכרין בשוק ואתא ראב\"ע למימר דדוקא אם יש כיוצא בהן נמכרין חייב מי שנשתלחו לו שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ואם לאו פטור ותני כן ר' יהודה אומר משום ר\"א בן עזרי' אף השולח לחברו עטנין ושתלין והוצני פשתן לא יאכל עד שיעשר ודאי שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אם יש כיוצא בהן וכו' פי' אם יש שתילים כיוצא בהן נמכרין לאכילה חייב ונ\"ל דראב\"ע קאי אכל אלה הבבות שבכאן וצ\"ע ע\"כ. עוד כתב ברוב הספרים גרסי' לקח לשלוח לחברו אך בס\"א גרסי' לקט וצ\"ע כי לעיל גבי פירות קאמר רבי יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל עד שיעשר אך מ\"מ אינה קושיא דכאן מיירי בשתילין שלא נגמרה שאינם עומדין לאכילה אך קצת יש ראי' דל\"ג ליקט דליקט מיירי מתוך שלו וא\"כ ה\"ל למימר עקר כמו שאמר לעיל העוקר שתלים אך אינה קושיא כל כך דשפיר שייך לשון ליקט גבי לשלח לאחרים אך לגרסא דגרסי' לקט צריך לפ' דלקט קאי אשתילים דלעיל וקשה דהפסיק הענין במה שאמר לקח במחובר דלא איירי בשתילים וצ\"ע ע\"כ. עוד כתב לקט לשלוח לחברו פטור בירושלמי משמע דהאי פטור לא קאי לענין אכילת עראי אלא הוי דומיא דרישא דהעוקר שתילין שר\"ל שפטור מלעשר ומותר לנוטען אע\"פ שלא עישר וכן בבא דלקח במחובר לקרקע הוי על זה הדרך כי ברישא אמר דין העוקר בתוך שלו ובסיפא אמר דין הלוקח משל חברו שגם הוא פטור מלעשר ואח\"כ אמר כאן דין הלוקח שתלים לשלוח לחברו שגם הוא פטור מלעשר ומותר לשלחם בטבלם לחברו אע\"פ שקנה אותם תלושים וכבר נתחייבו אפ\"ה מותר לשלחם כן נ\"ל וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לקט לשלוח לחברו פטור נראה דלא אתיא כר' יהודה דפירקין דלעיל ואפשר לומר דהכא מודה ר' יהודה משום דליקט שתילין והוי טעמא משום דלא נגמרה מלאכתן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונוטע לתוך שלו לזרע חייב. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ליקח ממנו הזרע: \n",
+                "<b>חייב. </b>דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות דלא הוו אוכל וכיון דחזו השתא לאכילה חייבין ובירוש' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא ור' יוחנן ס\"ל דבין לזרע בין לאכול חייב ולדידי' מפני שהוא גרנם דקתני מתני' ר\"ל דפעמים שתולשן בשנה שניי' שדינה מעשר שני ונוטען ועתיד לחזור ולתולשן בשלישית שדינה מעשר עני ונמצא מוציאן ממעשר שני ומכניסן למעשר עני או אי נמי איפכא מן העני לשני: \n",
+                "<b>מפני שהוא גרנן. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א כגרנן וכתב עוד פי' כי עתה הן ראויין לאכילה ואח\"כ יתקלקלו ואע\"ג דתנן במס' פאה ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח נ\"ל לחלק כי לשם לא נעקר לזרע ועל כן הוי גרנן כגורן שאר האוכלים ולא משעה שנתלש אבל הלפת וצנונות מתחלה נעקרו לכך שלא יהי' להם גרן אחר אלא זה ועל כן חייבין וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם את פירותיו וכו'. </b>ומפ' בירוש' שאפי' שמוכר שדהו עם פירותיו לא אמרן דפירות טפלה נינהו תניא ר\"ש מתיר מפני שהוא אומר לו לכהן וללוי הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך: \n",
+                "<b>ולא בשביעית. </b>כגון פירות האילן דשרו בשביעית ומוכר שדהו עם פירותיו דפירותיו הפקר הן אי נמי שמכרן בשביעית קודם עונת המעשרות. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דגם בשביעית אינו אסור אלא משבאו לעונת המעשרות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוגיו. </b>קרום של פסולת ענבים קרוי זוגין: \n",
+                "<b>להוציא מהן משקין. </b>פי' דוקא להוציא מהן משקי' אסור אבל לשרפם מותר למוכרם ע\"כ: \n",
+                "<b>שהתורם בלבו על הַקוּטַעִין. </b>דתניא בתוספתא דתרומות התורם את הגרן צריך שיכוין לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין ואם לא כוון תנאי ב\"ד הוא לתרום על הכל ודוקא בתרומה גדולה דשייך למימר דנטלת באומד. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולפי אוקמתא דפ' אלו עוברין צריכין אנו לומר דחרצנים כדי נסבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה ירק וכו'. </b>עונת המעשרות שליש גדולן: \n",
+                "<b>אם עד שלא בא לעונת המעשרות. </b>בירוש' תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל ר' עקיבא אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר' עקיבא. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך. </b>הוא בעצמו ילקוט פירותיו כשלקחה אחר שליש ולא יוריד פועלים לה דמיחזי כאילו הוא בעל הקרקע ולא פטרי רבנן התוספת במתני' אלא כשלא קנה קרקע. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>בזמן שקנה קרקע. </b>דסבר רשב\"ג דסוריא דחיובה מדרבנן בעינן תרתי קודם שליש ושיקנה הקרקע דאי לא קנה קרקע אע\"פ שקנה עד שלא בא לעונת המעשרות פטור. ובירוש' א\"ר אבין רשב\"ג בשיטת ר\"ג זקנו דתנן בפ\"ד דחלה ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ור\"ג פוטר וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל זקנו פי' אביו: \n",
+                "<b>רבי אומר אף לפי חשבון. </b>מפ' בירושלמי על רישא וכמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל והוא פי' ר\"י ורבינו שמשון ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דלא גריס אף. וז\"ל ואמר רבי שהוא חייב אע\"פ שלא קנה קרקע אבל לפי חשבון והוא חולק ג\"כ על הסתם כיצד וכו' עד והלכה כסתם בלבד. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' אלעיל קאי דתנן משבאו לעונת המעשרות ואמר רבי אינו פטור אלא אפילו לאחר שבאו לעונת המעשרות חייב להפריש לפי חשבון ואינו חולק על רשב\"ג כלל ע\"כ. וברמב\"ם פ\"א דהלכות תרומות סי' י\"ב פסק כרבי אלא דסתם שם דבריו ולא כתב בסוריא ופי' שם מהרי\"ק ז\"ל שני טעמים למה פסק כרבי הטעם האחרון הוא משום דע\"כ ל\"פ אלא בסוריא אבל בא\"י לכ\"ע הכל לפי חשבון ע\"כ אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב שהוא ז\"ל סובר דאמתני' דלעיל קאי רבי שקנה ישראל מן העובד כוכבים פירות קרקעו בארץ ישראל וסבר רבי דאם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות דהיינו שליש דאהני שליש ראשון דנוטל ממנו דמים מן השבט ושני שלישין דגדל ביד ישראל נותנם לבעליהן בלא דמים ע\"כ ואיני יודע לכוין אם נפל שום טעות בלשון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתמד וכו'. </b>ודוקא במתמד בשמרים דהיינו בזגין דאילו בחרצנים דכ\"ע ל\"פ דלאו בר עשורי הוא: \n",
+                "<b>ומצא כדי מדתו. </b>לאו דוקא לרבנן אלא להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו נמי מיחייב במעשר ואע\"ג דקיי\"ל דטבל במשהו והכא פטרי רבנן תרצו תוס' ז\"ל שם בבתרא ובחולין דהכא בשמרים אינו אלא קיוהא בעלמא וכן תירץ ג\"כ ה\"ר שמשון ז\"ל. ובירוש' מפ' דבעי ר' יהודה החמיץ וכן מפ' לה רב נחמן בספ\"ק דחולין אבל בשלא החמיץ ר' יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אפי' בשהחמיץ פליגי אבל ר' אלעזר אמר התם דס\"ל דאפי' בלא החמיץ מחייב לי' ר' יהודה במעשר. ובירושלמי דריש דמאי דף כ\"א גם שם בבבלי ר\"פ אלו עוברין רמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה בראשונה הי' חומץ שביהודה פטור מן המעשרות שהיו עושין יינם בטהרה לנסכים ולא הי' מחמיץ והיו מביאין מן התמד ועכשיו שהיין מחמיץ חייב הרי שפוטרו מן המעשר מפני שהוא הי' בא מן התמד וכאן הוא מחייבו ומשני ר' אילא טעמא דר' יהודה דפטר חומץ התמד שבארצות יהודה לא מפני שאינו יין אלא לפי שבאותן ארצות מפני הנסכים היתה ברכה מרובה והענבים מרובות והזגין והחרצנים לא היו חשובות ולפיכך התמד הבא מהן פטור ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים וזגים חשובות ומחייב בהו ר' יהודה ע\"כ אלא שבבבלי שם פרק אלו עוברין משני דהכא מיירי דוקא במתמד בשמרים וברייתא בדפורצני דלא חשיבי: \n",
+                "<b>מוציא עליו. </b>ירוש' בעי מהו מוציא לר' יהודה בכדי מדתו ולרבנן במצא ד' והוא לא רמא אלא תלתא ופשיט דדוקא מעשרות הוא דמפריש אבל תרומה לא דתנינן לעיל בפירקי' שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן ותני עלה ועל הזגין וכתבתי קצת ממנו בסמוך בשם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר. </b>פי' מחבית אחרת של יין מוציא התרומה והמעשרות לפי חשבון של היין שניתוסף על המים בתמד ואין צריך להוציא על שיעור של כל התמד כי אינו אלא מים אבל אם בא להוציא מהתמד עצמו תרומה ומעשרות בודאי צריך להוציא מכל התמד כיון שהוא מוציא תמד עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי הנמלים וכו'. </b>ברמב\"ם פ\"ג מה' מעשר סימן כ\"ג כתוב חדרי הנמלים בדלי\"ת ורי\"ש. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' חורְרֵי בב' רישי\"ן וכן הגי' במתני' דבספ\"ד דפאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי וכו'. </b>ולפי הפירוש השני שהביא ר\"ע ז\"ל נראה דגרסי' בעל בכי הבי\"ת של בעל בשב\"א והכ\"ף של בכי דגושה. וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשין בארץ ישראל דהיינו לכל אחד כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות חו\"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופסטקין ואיצטרובלין כולן אין גדלין בארץ ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מחו\"ל הם ע\"כ וכן כתב ה\"ר שמשון ז\"ל והוא דרך התוספתא: \n",
+                "<b>רכפא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל בלשון שני שהוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל העין מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא: \n",
+                "<b>אף הקוטנים. </b>פי' בערוך אחד ממיני קטניות הוא ושמו בלשון ישמעאל סגיר אל דנאב פי' שהעוקץ שלו קצר יותר מעוקץ הקרקס ע\"כ: \n",
+                "<b>ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו'. </b>ירושלמי תני עלה ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא ופי' הראב\"ד ז\"ל בת\"כ דומה כי ביקיא מין ממיני הצבעים: \n",
+                "<b>שאע\"פ שאביהן תרומה. </b>בפי' הרמב\"ם ז\"ל גם בקצת ספרים גרסינן ואע\"פ ונראה דאי נמי גרסינן שאע\"פ הוי כמו ואע\"פ כדאשכחן בריש ביצה דקאמר בגמרא שאפר כירה הוי כמו ואפר כירה ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואע\"פ שאביהן תרומה דאביהם גופי' הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגדולין נאכלין ע\"כ וכן פי' רבינו שמשון ז\"ל: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשרות. ובעזרת האחד ואין שני נתחיל מסכת מעשר שני \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..302b662bb43a16cf50e811c6f1c4e0630b7d4c66
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,308 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Maasrot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Maasrot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>כלל אמרו במעשרות וכו'. </b>בגמרת שבת ר\"פ כלל גדול נותן טעם אמאי לא תני כלל גדול כמו שבת ושביעי' ובר\"פ כלל גדול בשבת הארכתי ע\"ש: \n",
+                "<b>במעשרות. </b>מעשר ראשון ומעשר שני וגם מעשר עני: \n",
+                "<b>כל שהוא אוכל לאדם. </b>למעוטי לא הביא שליש דלא חשיב אוכל כדמפ' במתני' הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל והאריך ז\"ל להכריח על פי סוגיית הירושלמי וגם ממקומות אחרות דכל אוכל ונשמר וגדולו מן הארץ ומכניסו לקיום דמדאורייתא חייב במעשר ובתרומה והביא ראיות לזה מכמה דוכתי ויישב כל הנהו דוכתי דמשמע מינייהו דזיתים [הגהה מצאתי בפי' הרמב\"ן ז\"ל לחומש בפ' ראה שכתב וז\"ל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי והירושלמי והוא פשוטו של מקרא כך הוא שאפי' זיתים וענבים מעשר שלהן אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר ותהי' בזה נזהר שכבר טעו בו מגדולי המחברי' ע\"כ:] וענבים ודגן הוו לבד מדאורייתא והיא דעת הראב\"ד ז\"ל בהשגות גם דעת רש\"י ז\"ל בפ' שני דכתובות ובפ' הערל ובפ' העור והרוטב וכן דעת התוס' בפ' מעשר בהמה וגם דעת ר\"ש ז\"ל והר\"ז הלוי ז\"ל וכ' בסוף דבריו ושוב מצאתי להראב\"ד ז\"ל שחזר בו וכתב בסוף ימיו זה הלשון אבל שאר מינין תרומה נוהגת בהן וכן מעשרות אבל אין חייבין על תרומתן מיתה ולא על טבלן וחוץ מזה ומזה אף אם נאמר שאין חייבין מן התורה אם קרא עליהן שם יש עליהן קדושת תרומה מן התורה ומדמעת כשל תורה ובמשנת ביכורים פ' שני שנינו חומר בתרומה שאין בבכורים שהתרומה אוסרת את הגורן ונוהגת בכל הפירות מה שאין כן בבכורים וכל מה ששנו בהן דבר תורה דוק ותשכח ע\"כ. וזאת הסכמתו אנו שומעין וכיון דחזקי' המלך תיקן שאר פירות כיון דאנו קורין להם שם פשיטא דכל תרומתן ומעשרותן טובלין ולענין מיתה אין חיוב מיתה אלא בנשמר ומכניסו לקיום ואוכל וגידוליו מן הארץ כדאמרן עכ\"ל ז\"ל. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל דבירוש' תני איסי בן עקביא אומר מעשרות לירק מדבריהם ובת\"כ בסוף פ' בחוקותי דריש ירקות למעשר מקרא ושמא פליגא אדאיסי א\"נ לפי שאינה פשוטה כאחריני ע\"כ. ושם בשבת פ' כלל גדול דייקינן ואילו לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום לא תנן דכיון דתקון רבנן מעשר לא פלוג בפירות האילן ובירק בין מין למין. דמעשר תאנה וירק הוי מדרבנן והנהו קראי דיליף למעשר בת\"כ מינייהו אסמכתא נינהו ומה שלא תקנו פאה בירק ובתאנה ודדמי ליה כמו שתקנו מעשר מהן אומר ר\"ת משום דאין לקיטתן כאחת דבר מועט הויא פאה דידי' ויש הפסד לעניים בה יותר מן הריוח שמתבטלין לפי שאין יודעים זמן לקיטתן ודבר שאין מכניסו לקיום כגון ירק נמי לא חשיב ויפסידו יותר ממה שירויחו במקום אחר כן פירשו תוס' ז\"ל וגם הר\"ש ז\"ל בריש פאה אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב ולא אמינא דלקיטתו כאחת בעינן דהא תאנה אין לקיטתה כאחת ואפ\"ה רחמנא רבייה לענין בכורים ובכורים קרוין תרומה דרחמנא קרנהו תרומה דכתיב ותרומת ידך ודרשי' בפ' הערל אלו הבכורים ואמרי' נמי בהו דון מינה ומינה אלא מאי דממעטינן כעין הפרט בברייתא דמייתי בירושלמי אין מכניסו לקיום ממעטינן ע\"כ: \n",
+                "<b>כל שתחלתו אוכל. </b>פי' ירקות שנזרעין לירק ולא לזרע שחייבין במעשרות כדתנן בפ\"ד שכל הירקות תחלתן אוכל וסופן אוכל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אע\"פ שהוא שומרו להוסיף וכו'. </b>ירושלמי הא אם אינו שומרו להוסיף אינו חייב קטן וגדול ולמעט תמרות של תלתן ושל חרדל ושל פול הלבן דהנהו לא נטרי להו להוסיף אוכל דמתקשות כעץ הלכך פטורות ומתני' דלא כרבן גמליאל דחשיב להו אוכל ומחייבן במעשרות לקמן בפ' הכובש ועוד לאפוקי נמי מר' יהושע בן קפוסאי דמשמע בברייתא דמחייב להו במעשרות מספק קמ\"ל מתני' דפטור אפי' על הספק וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל [הגהה ז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל שאין תחלתו אוכל פי' כגון כל הפירות וכל מיני תבואה וזרעים כנזכר לקמן ע\"כ:] מפ' בירושלמי כגון כל הני דקתני בתרה מאימתי הפירות חייבות במעשרות וכו' תניא כל שתחלתו אוכל ואין סופו אוכל חייב בתחלתו כגון ערוגה מליאה כרוב דהוי ירק וחזי לאכול מיד והוא מקיימו לזרע בטלה דעתו ואם בא אח\"כ וליקט ממנו ירק חייב במעשר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי הפירות חייבים במעשרות. </b>לדעת הסוברים דמדאורייתא לא מיחייב רק דגן תירוש ויצהר לחודייהו הכא מדרבנן בעי לאפרושי: \n",
+                "<b>התאנים משיבחילו. </b>מפ' בירוש' דהיינו משיאדימו פיהם. ומצאתי שנקד החכם הר\"מ דילונזאנו ז\"ל מִשֶיִבַחֲלוֹ היו\"ד בשב\"א והבי\"ת בפת\"ח והחי\"ת בשב\"א פת\"ח וכ' ה\"ר יהוסף ז\"ל וז\"ל התאנים משיבחלו וכו' כאן לא אמר וכן כיוצא בהן כי כבר אמרו במסכת שביעית פ\"ד ואין צריך לחזור ולאמרו כאן ומה שאמר כאן הוא דין תאנים משיבחלו וכן דין הענבים משהבאישו וכן דין הזיתים אע\"פ שכל אלה נזכרו שם אפשר לתרץ כי עיקר הדין הוא כאן ועל כן לא חשש אם הזכירן כאן בכלל האחרים וגם יש לומר שיש בו צורך כי גבי שביעית הזכיר ב' פרקים בכל אחד דתנן הפגים משהזריחו אוכל בהן פתו בשדה בחלו כונס לתוך ביתו וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבים במעשרות ויש לטעות שם ועל כן חזר להזכיר זמנם כאן עכ\"ל ז\"ל. ובפ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) גרסי' משילבינו ראשיהם וכתב הראב\"ד ז\"ל בפי' ת\"כ דאפשר ששני הסימנים בתאנים ובתחלת בשולן פיהם התחתון מאדים וראשן העליון מלבין ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בהלכות מעשר ראשון ר\"פ שני כיצד התאנים משיעשו רכים עד שיהו ראוין לאכילה אחר כ\"ד שעות משעת אסיפתן ע\"כ ויש מי שהגי' במקום מלת עד כדי ועיין בירושלמי: \n",
+                "<b>והבאושים. </b>מפ' בירושלמי משיקראו באושא וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. דהיינו כשמתחילין להתבשל ור\"י ז\"ל פי' לחולה בלשון חכמים קורין באישא ובלע\"ז נקרא החולה מלאטו והענבי' כשיתחילו להתבשל קורין להן אובא מלאטא נמצא לחולה ולענבים המבושלים מעט שם אחד להם בירושלמי ובלע\"ז שלנו ע\"כ: \n",
+                "<b>משימסו. </b>איכא מאן דמפ' בירושלמי משיכניסו מחצה וימסו מלשון לע\"ז חצי מיסו אחינו המסו את לבבנו באגדתא פלגון לבנא והביאו בערוך בערך מס: \n",
+                "<b>האגוזים משיעשו מגורה. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל קליפות בתוך האגוז המבדילות באוכל כדאמרינן מה אגוז יש בו ד' מגורות אף ישראל היו חונים בד' דגלים. וי\"ס האגוזים והשקדים משיעשו מגורה ר' יהודה אומר וכו' וכן נראה קצת ג\"כ ממה שאכתוב בסמוך אלא דלא משמע כן מכסף משנה. ובירוש' ומודים חכמים לר' יהודה באלצרין ובאפוסטיקין ובאיצטרובלין משיעשו קליפה אלצרין בערוך לא פירשו אפוסטיקין בערבי פיסטוק איצטרובלין שנוי' בפ\"ק דע\"ז ופי' רשב\"ם ז\"ל שם פנייאש בלע\"ז והן עגולין ובעלי בטן ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ' שני האגוזים משיתפרש האוכל מהקליפה החיצונה השקדים המתוקים משתתפרש קליפתן החיצונה המרים פטורין לעולם ושאר כל בעלי קליפות כגון האיצטרובלין והלוט והבטנים משיעשו קליפה התחתונה הסמוכה לאוכל ע\"כ וע\"ש בכסף משנה. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל מפ' בירוש' הקליפה התחתונה ופירושו פרט לקליפה הירוקה החיצונה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>החרובין משינקדו. </b>תני ר' חיננא בר פפא חרובין שלשולן כלפי מטה הוא חנטתן: \n",
+                "<b>הפרישין. </b>ספרגלין ולמה נקרא שמן פרישין שאין לך מין שהוא פרוש לקדרה אלא מין זה בלבד: \n",
+                "<b>והעוזרדין. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל והחזררין בחי\"ת ושתי רישי\"ן וכ' ס\"א והעזררין בעי\"ן ושני רישי\"ן וכן בפ\"ק דכלאים סימן ד': \n",
+                "<b>משיקרחו. </b>בגמר בשולן נופל השיער כולו והם לבנים: \n",
+                "<b>וכל הלבנים. </b>מפ' בירושלמי כגון אילין מרפייתא ולא איתפרש: \n",
+                "<b>התלתן משתצמח. </b>הסכימו התוס' ז\"ל דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש של אותם פירות השנויין והא דלא קתני משיביאו שליש כדקתני גבי תבואה וזיתים משום דבכולהו אפשר ליתן בהן סימן חוץ מתבואה וזיתים וכן כתב הרמב\"ם ז\"ל פ' שני דהלכות מעשר איזהו עונת המעשרות משיגיעו הפירות להזריע ולצמוח הכל לפי מה שהוא הפרי כיצד התאנים וכו': \n",
+                "<b>התבואה והזיתים וכו'. </b>ופי' רש\"י ז\"ל שם בר\"ה דגן ותירוש קרויין תבואה כדכתיב כתבואת גרן וכתבואת יקב ע\"כ וכתבו עליו התוס' וז\"ל דאי אפשר לומר כן חדא דא\"כ לא ליתני זיתים ולהוו בכלל תבואה כמו ענבים דתרווייהו בכלל תבואת יקב נינהו ועוד דשיעור אחר תנא גבי ענבים בפ\"ק דמעשרות הענבים והאובשים משיבאישו והעלו דכל הני שיעורי דמתני' הוא הבאת שליש וכו' כדכתיבנא לי' כבר. ועיין עוד בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל פ' שני דשביעית משנה ז'. ובירוש' רבי חיננא בשם רבי זיתים וענבים שלא הביאו שליש אף המשקים היוצאין מהן להכשיר אין מכשירין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ובירק וכו'. </b>בירושלמי פריך דלקמן בפ' בתרא תנן הלוקח שדה ירק בסוריא אם עד שלא בא לעונת המעשרות חייב וכו' אלמא דגבי ירק נמי בעינן עונת המעשרות ומתני' קתני חייבים גדולים וקטנים ומסיק ר' זירא דלעולם אפי' בירק בעינן עונת ותחלתו לאו דוקא אלא בערך דלא בעינן בירק שליש קתני קטנים נמי חייבים ועונתן היא עד שיביא שליש עלין מובדלין זו מזו וארוכין וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל [הגה\"ה וז\"ל שם בפ' שני ושאר הירק שאינן ראוי לאכילה עד שיגדיל אינו חייב עד שיהא ראוי לאכילה ע\"כ:]: \n",
+                "<b>התפוחים והאתרוגים. </b>ירוש' מאן דיפרש דתפוחים דקתני במתני' היינו תפוחים דעלמא ודאי דר\"ש פליג נמי עלי' דת\"ק בתפוחים ופוטר אותן ג\"כ בקוטנן כדמוכח בברייתא והא דלא נקט אלא אתרוגין אליבא דרבי עקיבא דאמר בגמרא דילן בפ' לולב הגזול דאתרוג הבוסר פסול ללולב נקט הכי ומאן דיפרש דמתני' בתפוחים קטנים שדומין לעפצין מיירי לא פליג ר\"ש בההוא מינא כדקתני בברייתא ולשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ' שני התפוחים והאתרוגים משיתעגלו מפני שהן ראויין לאכילה כשהן קטנים ע\"כ. ובסוכה פ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ו) תניא אתרוג הבוסר ואפי' יש בו שיעור ר' עקיבא פוסל וחכמים מכשירין ואמר רבה התם דר' עקיבא ור\"ש אמרו דבר אחד ודחי לי' אביי דילמא לא היא ע\"כ לא קאמר ר' עקיבא אלא משום טעמא דבעינן הדר לענין מצוה וליכא אבל לענין מעשר כרבנן ס\"ל א\"נ ע\"כ לא קאמר ר\"ש לענין מעשר אלא משום דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך כדרך שבני אדם מוציאין לזריעה ואתרוגים קטנים שנוטעים אינם צומחין אבל תפוחים קים לי' דאע\"פ שלא בישלו כל צרכן צומחין ובקטני קטנים אפי' בתפוחים ודאי פליגי הואיל וטעמא משום מוציאין לזריעה הוא וטעמא דת\"ק כדתני רישא כל שתחלתו וסופו אוכל ותו לא מידי דאין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר\"ש כר' עקיבא ולא רבי עקיבא סבר כר\"ש ע\"כ. ובירושלמי ג\"כ אמר ר' אלעזר אתיא דר\"ש בשיטת ר' עקיבא רבו כמה דר' עקיבא אומר אינו פרי כן ר\"ש אומר אינו פרי ומסיק מסתברא ר\"ש יודה לר' עקיבא לענין לולב דכתיב פרי עץ הדר ואינו פרי ר' עקיבא לא יודה לר\"ש דהרי מנומר והרי גדל בטפוס והרי עשוי ככדור הרי הוא פסול ללולב וחייב במעשרות: \n",
+                "<b>החייב בשקרים וכו' החייב במתוקים. </b>והיינו משיעשו מגורה לרבנן ולר' יהודה משיעשו קליפה כדתנן לעיל. ובפ\"ק דחולין כתבתי דר' ישמעאל ב\"ר יוסי סבר דזה וזה לפיטור ואמרי לה זה וזה לחיוב וכן הוא ג\"כ בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ\"ח) אבל בירושלמי תניא ר' ישמעאל ב\"ר יוסי אומר משום אביו שקדים המרים אלו ואלו פטורים ומתוקים אינם חייבין עד שתפרוש קליפתן החיצונה הירוקה שנופלת מהן והורה ר' חנינא בצפורי במתוקים משתפרוש קליפה החיצונה כר' ישמעאל ב\"ר יוסי וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א דהלכות מעשר סי' ט' ובפ' שני סימן ח'. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' כי אין אוכלים בשקדים המרים אלא הקליפה שלה ועל כן כשגדלו שיבשה הקליפה הן פטורין כי אין חייב במעשר אלא הקליפה ובמתוקים הפרי חייב והקליפה פטורה ועל כן כשהן קטנים שאין עיקר אוכל שלהן אלא הקליפה הן פטורין עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזהו גרנן למעשרות. </b>ס\"א של מעשרות ומצאתי כתוב בשם רבינו יצחק מסימפונט ז\"ל הבדל בין משנה דמאימתי הפירות חייבות במעשר למתני' דמתני' קמייתא מפרש מאימתי אסור למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומאז אם הי' האילן שהוצרך לקוצצו אסור לקוצצו בשביעית ומאז אם קצרן ועשה מהן גרן נתחייב הא קודם לכן מותר למכרן למי שאינו נאמן על המעשרות ומותר לקוצצן בשביעית ואם קצרן ומירחן אפי' העמיד ערימה לא מתחייב במעשר ובמשנת איזהו גרנן מיירי דשרי אדם לאכול מפירותיו עראי ומאימתי מיתסר בהו כל חד וחד לפום מאי דפריש במתני' הקשואים וכולי' ע\"כ אלא שתקנתי והגהתי הלשון כפי עניות דעתי וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל עד השתא מיירי מתני' אימתי קרוי פרי לחייב במעשרות דהיינו שיהא קרוי אוכל או פרי דגבי מעשרות כתיב פרי מפרי העץ וכתיב ואכלת והשתא איירי בדיגונם אותן שדרכן לעשות להן קבוץ ודיגון דפירוש דיגון קיבוץ כרי כמו שפי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דביצה וגבי תבואה כתיב דגנך ואפי' גבי ירק דטבלו הוי מדרבנן תקון בי' דיגון כדתנן ירק הנאגד משיאגד וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ועד שלא נעשה דיגון תנן בפ\"ק דפאה ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח אבל כי מירח אפי' אכילת עראי נמי אסירא אי איכא ראיית חצר או בית כדאיתא בפ' הפועלים ע\"כ וכתב עוד ז\"ל ועוד אני מוסיף על דברי ר\"י מסימפונט ז\"ל דעוד יש חילוק בין מדת גרן למדת עונה דאילו עונה פטור וחיוב גרמא ותורת שנים נמי גרמא ואילו מדת גרן פיטור וחיוב גרמא ותורת שנים לא גרמא וטעמא דקראי כתיבי כתיב דגנך והפירוש דיגונך למעוטי לאו דיגון ולמעוטי דיגון ולאו דילך כגון דיגון ברשות הקדש או דהפקר או דעובד כוכבי' ואילו גבי עונה כתיב תבואת זרעך דמיני' דרשינן תבואה שזורעין אותה ומצמחת ומזרעת וכי איכא תבואת זרעך כתיב עשר לומר לך כי איכא שליש עשר וכי ליכא שליש לא תעשר ועוד כתיב גבי' שנה שנה לומר לך כי גדלו שליש בשנה זו לא תעשר עליהן בפירות שנה שעברה או שנה שלאחריה אלא כל שנה לעצמה והכי דרשינן בתורת כהנים לשלש השנים אל תיקרי לשלש אלא לשליש ומש\"ה נקיטינן דתבואה שהביאה שליש בשנה שנייה של שמיטה דדינה מעשר שני ונתמרחה ע\"י ישראל בשלישית אינה נופלת לחיוב מעשר עני אלא כדקיימא קיימא וכן בזיתים כי ה\"ג עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כשיפקסו. </b>פי' הירושלמי מן די ירים פקסוסיה והוא השיער הצומח בהן ונקרא פיקס ובר\"פ שני דעוקצין קרי לי' כישות של קישות ולפעמים שנמכרין בפיקס ומש\"ה קתני דאם אינו מפקס וכו'. ושם בפ\"ק דיום טוב דף י\"ג משמע קצת מפירוש רש\"י ז\"ל דגריס ושלא פקסו משיעמיד ערימה שפי' כלומר ואם עד שלא פקסו העמידו ערימה מהן כמין כרי הוקבעו למעשר ע\"כ. ועיין במה שהקשה ותירץ ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>משישלק. </b>פי' בירוש' מן די ירים שלקוקי' ובעל הערוך ז\"ל פי' דכשנגמרים האבטיחים הם ירוקים כעין הדבר השלוק ולדעתו פי' מן די ירים אינו לשון השלכה אלא לשון גבהות ר\"ל שיהא ניכר ירקותו קצת: \n",
+                "<b>משיעשה מוקצה. </b>שמגדישין אותו למכור בשוק כן פי' בערוך: \n",
+                "<b>ירק הנאגד משיאגד. </b>מצאתי מנוקד מהר\"מ די לונזאנו ז\"ל מִשֶיֹאגַד כמו שֶיֹאכַל. וכן ג\"כ נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל ועוד כתב וז\"ל מתני' בירק שעיקר זריעה שלו לירק אבל בדבר שזורעין אותו לזרע תנן לקמן פ\"ד אין מתעשר זרע וירק אלא השיחליים והגרגיר בלבד ע\"כ. כל עד דקתני במתני' איכא מאן דגריס לי' במ\"ם משיחפה משימלא משילקוט משימרח וכן כולם: \n",
+                "<b>כלכלה. </b>יש ירק שאין דרכו לאוגדו אלא להניחו בכלכלה כגון כוסבר ועוד נראה דמיירי בפירות האילן שנותנין אותם בכלכלה כדתניא בנדרים הנודר מן הכלכלה והיו בנות שבע לתוכה ודרך לכסותה בעלין ובהוצין וז\"ל החכם ה\"ר יהוסף ז\"ל כלכלה משיחפה פי' לעיל אמר זמן ירק הנאגד וכו' וכאן אומר ירק הנלקט בכלכלה שאין דרכו ליאגד והה\"נ כל הנלקט בכלכלה כגון תאנים וענבים וכו' ע\"כ. ומצאתי כתוב בספר חרדים אע\"ג דסתם כלכלה הוי של תאנים כדמשמע בפ\"ח דנדרים כתב הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בכלכלה עד שיחפה הפירות וכן כתב גם בפי' המשנה משיחפה פי' משיכסה כמו שדרך בני אדם האוספים את הפירות שמכסים אותם בעלי האילן ודומיהן עכ\"ל ז\"ל וטעם הרב שפי' בכלכלה שכולל כל פירות האילן היינו משום דבמתני' בא ללמדנו גמר מלאכת כל הפירות דאילן ודאדמה ואיך נאמר ששנה גמר מלאכת התאנים בלבד ולא דשאר פירות האילן רק החרובין שפירש אח\"כ גמר מלאכתן ועוד כי היכי דשנה גמר מלאכת התאנים הלחים ויבשים דקתני בסיפא הגרוגרות משידוש דהיינו תאנים יבשים וברישא כלכלה משיחפה דהיינו תאנים לחים למה בענבים לא עשה כן אלא אמר בסיפא הצמוקים משיעמיד ערימה ובענבים לחים לא אמר איזהו גמר מלאכתן ועוד למה שנה יין ושמן ולא שנה זיתים וענבים עצמן אלא ע\"כ בלשון כלכלה עד שיחפה ששנה התנא בו כלל כל הפירות של האילן זיתים וענבים ותמרים ושאר כל פירות האילן שכולן דרכן ללקטן בכלכלה רק בחרובין שאין דרכן בכך שנה גמר מלאכתן בפני עצמן. עכ\"ל החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל במוליך לביתו. </b>וה\"ה לחצרו ולגבי שוק לא אמרי' עד שהוא מגיע לשוק דלאו בדעתו הדבר תלוי שמא ימצא לקוחות מיד בפתח הגנה ונטבלו מיד. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דהאי בד\"א אינו חוזר אלא על אלה שנזכרו לפניו וצ\"ע ונ\"ל להביא ראי' מדלא קאמר לי' בסוף הפרק אכולה מתני' ותו דהא תנן אע\"פ שמרח נוטל מן הקוטעים וכו' ותנן נמי אע\"פ שקיפה קולט מן הגת וכן תנן אע\"פ שירד נוטל מן העקל וכו' ובכל אלה אין שייך לומר לא מוליך לשוק ולא מוליך לביתו כי הרי כל אלה עדיין לא נתמרחו על כן נ\"ל דאינו חוזר אלא על ירק הנאגד ועל כלכלה כי אלה אין להם גרן בשדה כי אין רגילין להניחם בשדה אלא או מוליכין אותם לשוק או לבית עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והפַרְד וכו' משיעמיד ערימה. </b>מפ' בירושלמי משיעמיד ערימה אפי' בראש גגו ואע\"ג דהעבירן דרך חצרו מקצה אינש דעתי' מינייהו שלא לאכלן עד שיצטמקו שם בראש גגו וכ\"ש אם העמיד ערימה בשדה דודאי מהני לחייבם במעשר: \n",
+                "<b>משיפקלו. </b>בקצת ספרים מצאתי כתוב משיפקילו ומפ' בירוש' מן די ירים פודגרא ופי' רמב\"ש ז\"ל שעוקרים הבצלים עם השרשים ומסירין מעליהן הקליפות הרעות והשרשים ע\"כ ופודגרא הוא חולי הרגלים. וי\"מ משיפקילו משיעשה אותן אגודה: \n",
+                "<b>משימרח. </b>שמיפה פני הכרי ברחת ומחליק אותו דומיא דממרח דרטי'. ופריך בירושלמי והא תני ר' יעקב בר סוסאי מאימתי הוא תורם את הגורן משתעקר האלה פי' בערוך אלה כמו עללתא כלומר התבואה ומשני דברייתא מיירי כשאין דעתו למרח: \n",
+                "<b>הקטניות משיכבור. </b>תניא אבל כובר הוא מקצת ותורם מן הכבור על שאינו כבור ולא הוי מן החיוב על הפיטור מ\"ט דכתיב והאלפים והעיירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו פי' מלמדי השוורים לחרוש והחמרים שהן עובדי האדמה בליל חמיץ משמע לי' בלול בעפר יאכלו וכיון דכך אוכלין הוי כגמר מלאכה. ועוד תניא בתוספתא הקטניות משיכבור ונוטל מתחת הכברה ואוכל ופסקה שם הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואע\"פ שמרח. </b>אתבואה קאי כיון דקתני וממה שבתוך התבן ועוד דאקטניות תני בירושלמי בברייתא אבל קולט הוא מתחת הכברה ואוכל כדכתיבנא לה בסמוך והפירוש דהדקין שנופלין למטה עם העפרורית אכילת עראי בהו שרי דאינם בכלל גמר מלאכה: \n",
+                "<b>מן הקוּטֵעִים. </b>נראה לע\"ד דגרסי הכא וגם לקמן בפ' בתרא סי' ד' הקטועים הטי\"ת קודם הוי\"ו ואי גרסי' הוי\"ו קודם הטי\"ת צריך להיות הקו\"ף בנקודת שורק והטי\"ת בפת\"ח ובדגש ויהי' כמו המקוטעים. והכי מסתברא טפי שכן הגירסא גם כן ברמב\"ם וגם בספ\"ד דהלכות תרומות וי\"ס שכתוב בהן הקיטעין ביו\"ד אחר הקו\"ף: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היין משיַקְפה. </b>נלע\"ד דבפת\"ח היו\"ד גרסינן לה לפי הפי' שפי' רבינו שמשון ז\"ל משיסיר החרצנים וכו' וכמו שהעתיק רבינו עובדי' ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' משיקפה פי' משיעלה עליו קצף משמע דגרסי' בחיר\"ק תחת היו\"ד. וה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל פי' משיקפה שצפין החרצנים על היין שבבור ובפ' ר' ישמעאל דע\"ז דף נ\"ו ובפ' הפועלים דף צ\"ב פליג ר' עקיבא בברייתא ואמר משישלה בחביות כדאיתא התם: \n",
+                "<b>אע\"פ שקפה. </b>הר\"מ די לונזאנו ז\"ל נקד שקפה הקו\"ף בחיר\"ק וכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' יו\"ד אחר הקו\"ף וכתב עוד ברוב הספרים גרסי' ומן הצנור ומכל מקום ושותה ע\"כ: \n",
+                "<b>ומבין הפצים. </b>תרגום וקרע לו חלוני ופצים לי' והיינו האויר שיש בין נסר לנסר והשמן יוצא מבין הנסרים ודוגמתו שנינו בספ\"ח דשבת חרס כדי ליתן בין פצים לחבירו ובפי' הרמב\"ם ז\"ל כתוב מבין הפצים עניינו מבין שני האבנים או שני העצים מעצי הגת או אבניה ע\"כ: \n",
+                "<b>חמיטה. </b>עוגה דקה מאד ודוגמתו שנינו בריש טבול יום האופה חמיטה ע\"ג חמיטה וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבשביל שהיא ארוכה ונכפלת ונכפפת קרוי' כן תרגום המה כרעו אחמטו ע\"כ וי\"ס כתוב בהן ונותן לחמיטה ולתוך הקערה ולתוך התמחוי ופי' קערה ותמחוי שיש בהן תבשיל חם דשניהם כלי שני ואיכא מאן דס\"ל בירוש' דאפי' כלי שני אם היד סולדת אסור וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ג דהלכות מעשר והוא ז\"ל פי' חמיטה ותמחוי שמות למיניהם מן הכלים שנותנין בהם המאכל כשהוא חם ע\"כ: \n",
+                "<b>כשהן רותחין. </b>הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל כשהן מרתיחין ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר לכל הוא נותן חוץ מדבר שיש בו חומץ וציר. </b>ירוש' על דעתי' דר' יהודה אם נתן שמן לתוך המלח הוי קבע כמו ציר וכן אם נתן שמן לתוך יין הוי כחומץ וקבע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיגול משיחליקנו. </b>פי' משיחליק פניו באבן או בשיש הוקבע למעשר ואסור באכילת עראי דנגמרה מלאכתו בכך וכולהו מיירי או בראה פני הבית מדאורייתא או נכנס בחצר דרך שער מדרבנן. לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל העיגול משיחליקנו פי' יש תאנים שהן שמנים והן נקראים דבילה והן מתדבקין היטב ועושין אותן עיגולים ואח\"כ כשפותחין את העיגול אינם נפרדין לגמרי אלא נשארים חתיכות חתיכות והן נקראים פלחי דבילה ועוד יש תאינים שאינם שמנים כל כך ומשימין אותם בחבית או במגורה ואח\"כ כשהחבית נשבר הן מתפרדין כל אחת בפני עצמה והן נקראים גרוגרות עכ\"ל ז\"ל: בתאנים ובענבים של טבל. מפ' בירוש' שהן טבולין מדרבנן כגון שלקחן או מלחן או כבשן אבל טבל שנטבל מדאורייתא כגון שנגמרה מלאכתו וראה פני הבית אף רבנן מודו. ופי' הרמב\"ם ז\"ל ולא נאמר שכשהוא מחליק בהן מכחיש אותן ומכין אותן להפסד מפני שכשמושחין אותן ומחליקין בהן ימהר בהן העיפוש וכשמושחין בענבים יקבלו לחלוחית ע\"כ ואולי רצה לומר דחיישי' אליבא דר' יהודה לתרומה שלא הופרשה עדיין שלא להפסידה ומ\"מ אין הלשון מכוון: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מחליקי' בתאנים ובענבים של טבל במשקין היוצאין מתאנים וענבים של טבל עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה שהוא עצמו פי' לקמן המחליק בענבים שר\"ל שפשף הענבים אבל המשקה של ענבים מכשיר דהיינו יין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>המחליק בענבים. </b>משום דרבנן אזלי לטעמייהו ור' יהודה לטעמי' תנא לי' הכא. ובשבת פ' כירה פי' רש\"י ז\"ל דבנחתום מיירי שמחליק הככרות ואין זה ענין משנתנו: \n",
+                "<b>ומגורה משיעגל. </b>עניינו כשרוצה להכניסן באוצר משיתחיל להחליקן על פי האוצר ולהשוותם ומעגילה שם הכלי המחליק שבו מחליקין הקרקע והגגות. הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>נשברה החבית ונפתחה המגורה. </b>אית דגרסי ונִפְחֲתָה אמנם אני רואה שם בפ\"ג דהלכות מעשר סימן ט\"ז או נפתחה ובקצת דפוסים חסרים שם ד' מלות והגיהום מספרים מדויקים או נפתחה: \n",
+                "<b>לא יאכל מהן עראי ור' יוסי מתיר. </b>מפ' בירושלמי דת\"ק דר' יוסי הוא ר\"מ והא קמ\"ל דהלכה כר' יוסי ולא תימא סתמא ור' יוסי הלכה כסתמא וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל והרמב\"ם ז\"ל פסק כר' מאיר ולא ידעתי למה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הי' עובר וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לדקדק מדתנן הי' עובר בשוק שמדבר במוליך לביתו. טלו לכם תאנים פי' דוקא בדבר מועט מותרין הן לאכול אבל כשהוא מתנה מרובה אסור לאכול עד שיעשר והיינו הא דתנן לקמן פ\"ד ר' יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל וכו'. לא יאכלו מהם עראי פי' כי כיון שאמר הכניסו לבתיכם ואכלו הרי הוא כאילו אמר להן אני תיקנתים והרי אינו נאמן לתקן כראוי ובוודאי נטל מהן תרומה והתרומה קובעת בכלכלת תאנים כדתנן לקמן. אינם מתקנין אלא דמאי פי' מפני שאין עם הארץ חשוד על התרומה עכ\"ל ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם בפי' המשנה כשזה המוכר המסבב מכריז טלו לכם תאנים מותר לאכול מהם עראי לפי שנאמר לא ראו פני הבית ולפיכך אין מכריז עליהן אלא לאכלן בלבד עראי והוא כנותן המתנה ואין המתנה קובעת למעשר כמו המכר ואם הביאן לביתו צריך להוציא מהן המעשרות החייבות לטבל ואם אמר טלו והכניסו לבתיכם נאמר שהם ראו פני הבית ולפיכך לא יאכל מהן עראי ואינו נאמן באמרו הכניסו לבתיכם שעניינו שהן מעושרין ולפיכך יוציא מהן חוקי הדמאי לפי שהוא ספק שמא אמר אמת באמרו שהן מעושרין או אמר שקר ומה שאמר לא אמר אלא כדי שיתקבצו עליהן לוקחין וכל זה כשהמוכר עם הארץ עכ\"ל ז\"ל ובחבורו הביא חילוק דאיתא בירושלמי באם רוב העם מכניסין לבתים מעשרין ודאי ואם רוב העם מכניסין לשוק אין מתקנין אלא דמאי שמא עישר ואח\"כ הביא לשוק ע\"כ. ובירושלמי אמר שמואל דמתני' ר\"מ היא דס\"ל במתני' דס\"פ יש בכור דמתנה אינה כמכר ור' יוסי אמר דדברי הכל היא מתני' דלענין מעשר מתנה אינה כמכר לכ\"ע דתרומה ומעשר בזמן הזה מדרבנן ורבנן הקלו בכי ה\"ג: \n",
+                "<b>לא יאכלו מהן עראי. </b>פי' אפי' עראי דחיישי' כיון דאמר להם כן הוי כמי שאמר להן לא תאכלו מהם כאן דטבולים הם שכבר ראו פני הבית אלא לכו לבתיכם ושם תאכלו ואין אוכלין מהן עראי: \n",
+                "<b>אינם מתקנין אלא דמאי. </b>דשמא כיון דידע דיכניסום לבתים יבוא ויעשר עליהם דקסבר שיסמכו עליו וניחא לי' לע\"ה זה שיהא לו עם החבר נחת רוח ומעשר ע\"ה על החבר דסובר שסומך עליו הילכך חבר מפריש המעשרות והן שלו אלא תרומת מעשר נותנה לכהן ומעשר שני מוליכו לירושלים כדין דמאי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אוכלים ופטורים דאימור לא ראו פני הבית. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בירושלמי מפ' דמיירי במקום שרוב בני אדם מכניסין לבתיהם ונ\"ל דעל כן מותרין הן לאכול כי לעיל תנן אבל המוליך לביתו אוכל מהם עד שהוא מגיע לביתו ונ\"ל עוד דבמוליך לשוק אסור לאכול דהא כבר הוקבעו למעשרות כשלקט כל צרכו כדתנן לעיל וקאמר בירושלמי דבמוליך לשוק אינן מתקנין אלא דמאי כי אין ע\"ה חשוד למכור טבל גמור עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היו יושבין בשער או בחנות וכו'. </b>פי' אנשים אחרים זולת בעל השער או בעל החנות ומי שהיה עובר בשוק אמר להם טלו וכו' ולפיכך בעל השער ובעל החנות חייבין לעשר שנמצא כאומר להם טלו והכניסו לבתיכם שהרי הם כבתיהם כך מתבאר שם פ\"ה. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' וז\"ל ואמר טלו וכו' פי' אותו שמעביר התאנים בשוק אמר כן כנ\"ל לפרש עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב ובעל השער ובעל החנות חייבין פי' דסתם שער וחנות כלים שבתוכן שמורים הם ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה פוטר עד שיחזיר את פניו או עד שישנה מקום ישיבתו. </b>דהיינו מקום שיושב בו למכור בחנות ובשער נמי ישנה מקום ישיבתו שיושב בו לראות הרבים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המעלה פירות מן הגליל. </b>ס\"א מגליל כ\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל המעלה פירותיו שליקט משדהו בגליל כדי למכרן ביהודה ואמרי' לעיל בפ\"ק דמוליך לשוק דנטבלו הפירות מיד משום שמא ימצא לקוחות מיד וגזור רבנן שלא יאכל המוכר אטו לוקח שמא יחזור בו למכרן וקיימא לן דמקח טובל והכא כיון דאין דעתו למכרן אלא ביהודה או בירושלים אע\"פ שהוא נכנס בהן לבתים ולחצרות בדרך לא הוטבלו ויכול לאכול מהן עראי: וכתב ר\"י ז\"ל והוא כשלקטן משעה ראשונה להוליכן למכרן ביהודה או בירושלים ואם אינו מוכרן שם מחזירן לביתו ובזה התנאי לקטן ואפי' לן בדרך או שבת אינם נטבלין ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ליקט פירות בגליל כדי למכרן ביהודה וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא לעיל תנן דמוליך למכור אסור לאכול מהם משלקט כל צרכו אלא מיירי שיש לו שדה בגליל וביתו ביהודה או שקנה בגליל במחובר לקרקע או שעולה לירושלים לרגל ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל אם קודם שהגיע ליהודה נמלך וכו'. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין הלשון משמע כן אלא פירושו שחוזר מירושלים לביתו ולוקח מירושלים עמו פירות להוליך לביתו וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>וכן ביהודה. </b>צריך להגי' וכן בחזרה. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וכן בחזרה אם הי' לו שדה ביהודה ואחר שמכר פירות גליל שם אסף פירותיו מן השדה שביהודה והוליכן לגליל כשחוזר לביתו כיון דמגמתו היא לגליל לא הוטבלו וקמ\"ל דלא גזרינן כיון שזה היה הולך ליהודה וחוזר לגליל מיחזי שהחליף סחורתו פירות בפירות וה\"ל מקח קמ\"ל דלא גזרינן: \n",
+                "<b>ר\"מ אומר עד שהוא מגיע למקום השביתה. </b>מפ' בירושלמי אם נמלך בדעתו לשבות ולנוח במקום אחד לילה ויום באיזה יום שיהי' הוטבלו דכשהוא שובת לילה ויום שמא יזדמנו לו שם לקוחות והכי תני לה בתוספתא בהדיא ר\"מ אומר עד שיגיע למקום השביתה ואפי' שבת ביום השני חייב לעשר. פי' דאילו הגיע השבת נטבלו דהא שבת קובעת למעשר אפי' בדבר שאינו מיוחד לשבת ואם מייחדו לשבת נטבל ונקבע למעשר אע\"פ שלא הגיע שבת כדתנן לקמן פ\"ד: \n",
+                "<b>והרוכלים המחזרין. </b>ס\"א הרוכלין והמחזרין כן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שהם מגיעין למקים הלינה. </b>מפ' בירושלמי דמקום הלינה היינו ביתו כגון אילין דכפר חנניא דאינון נפקין ומסבבין ד' וה' כפרים ובאין וישינים בבתיהם: \n",
+                "<b>ר' יהורה אומר הבית הראשון הוא ביתו. </b>פי' הבית הראשון שבעיר אע\"פ שלא לן שם קובע למעשר וכו' כך הגי' החכם הר\"ס אוחנא ז\"ל פי' ר\"ע ז\"ל שכן הוא ג\"כ בפי' הר\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פירות שתרמן. </b>ביום טוב פ' המביא מוכח דמכ\"ש דשבת דחשיבא אכילתה דקבעה בשלא נגמרה מלאכתם אליבא דר' אליעזר. וגם הלל ס\"ל בשבת כר' אליעזר דקבעה אפי' בדבר שלא נגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>וחכמים מתירין. </b>דקסברי דאין תרומה טובלת יותר משער הבית וכי היכי דאין שער הבית טובל אלא בנגמרה מלאכתו כך תרומה אינה טובלת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>חוץ מכלכלת תאנים. </b>שאין בדעתו לעשותם גרוגרות וכיון דהשתא כמות שהן נגמרה מלאכתן נינהו חשיבא תרומתן תרומה להטביל ונקט כלכלת תאנים לאשמועי' דאפי' אם נמלך אח\"כ לעשותם גרוגרות אפ\"ה כיון דבשעה שתרמן לא הי' בדעתו כך ונגמרה מלאכתן הוו תו לא פקע ובירושלמי מוקי פלוגתייהו כגון בתמרים שתרמן והוא עתיד לדורסן או בגרוגרות והוא עתיד לדושן בחבית כדי שיעשו כמין דבילה ר' אליעזר סבר תרומה טובלתן כפירות שנגמרה מלאכתן כיון דאוכלין אותן בלא דריסה ובלא דישה ורבנן סברי אין תרומה טובלתן כפירות שלא נגמרה מלאכתן דאכתי לענין מעשרות לא נגמרה מלאכתן חשיבי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל וחכמים מתירין דסברי אין תרומה טובלת אא\"כ תרם מתוך הכלכלה. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה אלא הענין הוא שחכמים אינם פוטרין אלא בדבר שהוא חסר מלאכה בעצמו של פרי כגון תאנים למוקצה וענבים לגת אז הן פטורין אע\"פ שתרמן אבל כלכלת תאנים שהמירוח שלה משיחפה שאינו מלאכה בגוף התאנים אמרי' שהתרומה קובעת כן יש בירושלמי והפי' של זה המפרש אינו נזכר כלל במשנה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>כלכלת תאנים שתרמה ר\"ש מתיר. </b>ירוש' א\"ר אלעזר לאו דוקא כלכלה של תאנים דה\"ה כלכלה של כל דבר דכלכלה מוכחת עליהן שאין בדעתו לעשותם גרוגרות דאין דרך להניחן בה אלא לאכילה ואפי' פירות דאין דרך לשנותם נמי פליג ר\"ש כגון שקדים וכיוצא בהן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם צירף חייב. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל שר' יהודה סובר בכל אלה שמותר ליקח א' בימינו ואחת בשמאלו וכו' וצ\"ע וכן בכל מקום עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>והיו תאנים. </b>י\"ס והיו תאניה: \n",
+                "<b>ולא הופרש ממנה וכו'. </b>פי' ואע\"פ שלשם הי' בעל הגן לוקטם כי לא היו מניחים שום אדם לעלות על האילנות בעבור הורדים ה\"ר יהוסף ז\"ל. וגנת ורדים זו שהיתה בירושלם מפני שהיתה מימות נביאים הראשונים הניחוה דהא קיימא לן דאין מקיימין בירושלם אילנות וכדאיתא בס\"פ מרובה עשרה דברים נאמרו בירושלם חדא מינייהו אין עושין בה גנות ופרדסות חוץ מגנת ורדים שהיו בירושלם מימות נביאים הראשונים ופי' רש\"י ז\"ל גנת ורדים כך שמה והיא היתה צריכה לקטרת והיינו כפת הירדן ע\"ש שדרך הורד ליגדל על שפת הירדן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בעשרים תאנים שאבור לי. </b>גרסי' כמו בסיפ' וכן הוא בירוש' וגם ברמב\"ם פ\"ה. ומ\"מ אי גרסי' עשר לאו לענין דינא נקט עשר אלא דאורחא דמילתא כשהקונה בורר קונה ביוקר מעט יותר מן המנהג כך נלפ\"ד: \n",
+                "<b>פורט. </b>כמו פורד בדלי\"ת: \n",
+                "<b>סופת. </b>גרסי' וכן הוא בערוך וכן בע\"ז ספת לה צואה ולשון סוף הוא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון ז\"ל נראה דגריס כופף ואוכל [הגהה ואני מ\"מ סופף בב' פיפין וכן בפירקי' דלקמן סי' ט' וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שכן הוא ברוב הספרים ע\"כ וכתב עוד באשכול שאבור לי מגרגר פי' כיון שהוא עצמו נוטלן מן האילן ונ\"ל דר' טרפון דלקמן פ' שלישי חולק גם בכאן וסובר שנוטל כל האשכול וצ\"ע ע\"כ:] שפירש כלומר כופף עץ שהאבטיח מחובר בו עד שהוא מגיע האבטיח לתוך פיו ונושך ואוכל שאם הי' תולשו הי' מתחייב ולא דמיא הך מילתא לפלוגתא דר' טרפון ור' עקיבא לקמן בפ' ב' גבי גפן שהיא נטועה בחצר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל פורט בעוד הרמון במחובר. נראה דנקט לפרש מחובר גבי רמון לרבותא אע\"ג שהוא טורח גדול במחובר יותר מן האבטיח ומן האשכול ומטעם זה ג\"כ נקט ה\"ר שמשון ז\"ל בפירושו רמון ואבטיח ששניהם יש טורח בהם במחובר וכל שכן אשכול דאין בו טורח כלל: \n",
+                "<b>בשני אשכולות אלו. </b>כאן אומר בשני אשכולות ולעיל אמר באשכול כי בכאן בא לומר שאפי' שנים פטורים ולעיל אמר שאפי' אחד אסור ליטול את כולו. ה\"ר יהוסף ז\"ל. ועיין במה שכתבתי שם פ' ג' סי' ט' בענין זה בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ל ע\"מ שאוכל תאנים. </b>בירוש' פריך אמאי תנא הכא ע\"מ אפי' שלא ע\"מ נמי דכיון דזכתה לו תורה מה צריך תנאי ומשני דלרבותי' נקטי' דאפי' אמר לו ע\"מ דהוי מקח אפ\"ה אחת אחת שרי וסתם לן תנא כר' יהודה: \n",
+                "<b>שאוכל אני ובני ביתי. </b>צריך למחוק מלת ביתי. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל שיש ספרים דגרסי אני ובני עמי: \n",
+                "<b>או שיאכל בני בשכרי. </b>ראיתי מוגה משכרי ולפי מה שפירשו התוס' בפ' הפועלים דף צ\"ב נראה דלא יתכן שהם ז\"ל כתבו בשכרי היינו תחתי ע\"כ. וגם רש\"י ז\"ל פי' בשכרי בשכר שקצצת לי ע\"כ ומ\"מ ודאי שהכל לפי השכר אם שכרו מרובה ודאי שאי אפשר שיאכל בנו כנגד כל שכרו: \n",
+                "<b>הוא אוכל ופטור. </b>ואע\"ג דאתני ל\"ד למקח שהתורה זכתה לו ודמי לבעל הקרקע וכתיב כנפשך כך נפשו של פועל מה נפשך אוכל ופטור אף פועל אוכל ופטור: \n",
+                "<b>בשעת הקציעה אוכל ופטור. </b>לפי שהוא תלוש ולא נגמרה מלאכתו: \n",
+                "<b>ולאחר הקציעה אוכל וחייב. </b>ואפי' באחת צריך לעשר. ובסוף פירקין פליג עלה ר' יהודה: \n",
+                "<b>שאינו אוכל מן התורה חייב. </b>צריך למחוק מלה זו של חייב וגם מלות שאינו אוכל מן התורה אית דלא גרסי להו: \n",
+                "<b>זה הכלל האוכל מן התורה פטור. </b>ואפי' קצץ: \n",
+                "<b>ושאינו אוכל מן התורה חייב. </b>אם קצץ להם מזונות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בלופסין. </b>מין תאנים חשובין ובנות שבע מין תאנים משובחים הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובנדרים פ' הנודר מן המבושל (נדרים דף נ') גרסינן בבלופסין ומפ' מין תאנים דעבדי מינייהו לפדא. וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא מתני' לדין פועלים תני לה אגב ע\"כ. ובירוש' פריך אמאי איצטריך מתני' הא תנינן בהשוכר את הפועלים הי' עושה בתאנים לא יאכל בענבים וכו' ותני עלה הי' עושה ביחור זה לא יאכל ביחור אחר ומשני לא צריכא שהיו שתיהן ביחור אחד כגון לבסים ובנות שבע מורכבים ביחור אחד דאפ\"ה גזור דלא ליתי למיכל בשני אילנות. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל לא יאכל בבנות שבע פי' אע\"פ שנתן לו בעל השדה רשות אסור משום מעשרות כשהוא מצרף שנים יחד כן נ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>המחליף פירות. </b>והיינו מקח: \n",
+                "<b>זה לקצות. </b>לייבשן ולעשותן קציעות דהיינו לא נגמרה ולא זו אף זו קתני. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>זה לאכול וזה לאכול. </b>שזה נוטל מזה תאנים וזה מזה וכן אם זה נוטל מזה תאנים לקצות וזה מזה לקצות והוי כמקח וחייב. ויש גורסין זה לוכל וזה לוכל והוא כמו לאכול אלא שהוא לשון ירושלמי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל ואני אוכל בקציעות שלך וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל דבר זה מגומגם כי לקצות אינו משמע לאכול בקציעות ע\"כ נ\"ל דה\"פ דמתני' המחליף עם חבירו שא\"ל קח אתה מתאנים שלי ואני אקח את שלך זה לאכול וזה לאכול כלומר ששניהם רוצים לאכלם בלי קציעה או ששניהם רוצין להניחם לעשות מהם קציעות או זה לקצות וזה לאכול חייב וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>המעביר תאנים וכו'. </b>פי' רש\"י ז\"ל המעביר וכו' השוטח תאנים בחצרו ע\"כ וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואין פי' זה נכון דאי הכי ליתני המביא תאנים לחצרו כיון דשוטח אותם שם בחצר ועוד דבירוש' דייק הא שלא לקצות חייב ומתני' רבי ומימרא דרבי הכי תנינן לה הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלם בראש גגו רבי מחייב ורבי יוסי בר יהודה פוטר ומתני' משום דלקצות אינהו מצי אכלי בחצר אלא ה\"פ המעביר תאנים הרבה בחצרו דאית בהו גרן והעבירן בחצר דרך העברה לעשותן קציעות במקום המיוחד לו בראש גגו והיינו מוקצה ותנן דבניו אוכלין סתם ואפי' בחצר וכ\"ש בגג דהיינו במקומו לכ\"ע ובחצר בניו וכו' אליבא דרבי פטורין מלעש' דאין חצר קובעת בראיית פנים אלא בדבר שנגמרה מלאכתו אבל הוא לא וכן מצאתי שפירש ר\"י עכ\"ל ז\"ל. ובערוך פי' לקצות ליבש פ\"א לקצות לעשות מהן קציעות שקציעתן זו היא גמר מלאכתן והואיל ועדיין לא עשאן קציעות אוכלין מהם עראי ופטורין. ופירות שלא נגמרה מלאכתן קרי מוקצה כדתנן עומד אדם על המוקצה וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>בני ביתו. </b>אשתו ובירושלמי פריך כיון דיש לה עליו מזונות הא דמיא לסיפא דפועלים דקתני בהו הרי אלו לא יאכלו ומשני מיתוקמא כמ\"ד אין מזונות לאשה מד\"ת וקשה מכאן לתוספות דפ' מי שמתו (ברכות דף כ\"ה) שהקשו שם לרש\"י ז\"ל דלא אשכחן אשתו דקרו בני ביתו. ושם ביום טוב דף ל\"ה נמי מייתי לה ותני עלה ר' יעקב [הגה\"ה עיין לעיל בירוש'] מחייב ור' יוסי בר יהודה פוטר: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל אבל הוא אסור לאכול אלא במקום שעושים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו אמת וצ\"ע בירוש' ע\"כ. וכתב עוד בזמן שאין להם עליו מזונות ס\"א והפועלים שעמו בזמן שיש להם עליו מזונות וכו' ואם אין להם עליו וכו' ע\"כ ומלות אוכלין ופטורין דבמתני' דהכא מחקן מן המשנה: \n",
+                "<b>אבל אם יש להם עליו מזונות הרי אלו לא יאכלו. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דטעמא הוי משום דאין פורעין חוב מן הטבל וקשיא דאכתי לא נגמרה מלאכתם הם וקתני סיפא דדבר שלא נגמרה מלאכתו דאוכלין אחת אחת ונראה לפ' לשיטת הרמב\"ם ז\"ל דלעולם לדידהו חצר דידהו חשיבא דמכח בעל הבית הוא דאתו וכיון דקצץ להם מזונות ונותן להם מן התאנים ה\"ל כאילו חילק התאנים הללו לקצות והללו לאכול עתה ולא חייל בהני דאכלי השתא שמא דלקצות ונגמרה מלאכתן נינהו וחצר של אדם קובעת לו בדבר שנגמרה מלאכתו ושם טבל חל בהן הילכך אפי' אחת אחת לא יאכלו דהא אית גרן מראיית פנים ובחצר לא מצו אכלי כלל דומיא דידי'. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. והוא ז\"ל ג\"כ דחה דחיי' גמורה בראי' ברורה פי' רבינו שמשון שהעתיק ר\"ע ז\"ל משום דלגבי לוקח חשיב כנגמרה מלאכתן שהלוקח עיניו במקחו ע\"כ וכתב עליו דמשמע מכמה דוכתי דלאו בתר לוקח אזלינן אלא בתר רוב בני המקום וכיון דרוב בני המקום עושין קציעות חשיב לא נגמרה מלאכתו ע\"כ. ועוד נתן הוא ז\"ל טעם אחר למה לא יאכלו. ירושלמי ר' יוחנן בשם ר\"ש בן יוחי אמר היו לו שתי חצרות אחת במגדלא ואחת בטבריא העבירן בזו שבמגדלא לאוכלן בזו שבטבריא מכיון שהעבירן דרך היתר מותרין אתיא דרשב\"י כר' יוסי בר' יהודה ועדיפא מיני' דמה דאמר ר' יוסי בר' יהודה בעומד במקום פיטור פירוש כגון שרוצה לאכלן על הגג ועתיד לעמוד במקום פיטור ואשמועי' דכיון דסוף מגמתו על פיטורא אע\"ג דעבר על מקום חיובא פטור ומה דאר\"ש באומד בדעתו לאכלן במקום חיוב ועתיד לעמוד שם במקום חיובא ומכיון שהעבירן דרך היתר מותר ודר' אליעזר עדיפא מן דתרויהון דתנן לעיל בפ\"ח דתרומות הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר ר' אליעזר אומר יגמור ומפ' התם בירושלמי טעמא דר\"א משום דכיון שהתחיל בהן דרך היתר שהתחיל לאכול מהן עראי בשדה בשעומדין לאכילה. ואם לקצות שהתחיל בגגו אפי' הכניסן לחצר ואכלן בחצר שרי דסבר דחצר לא קבעא אפי' להנהו כיון דהתחיל בהיתר ולענין הלכה קיימא לן כרבי מחבירו הילכך בעל הבית שהעביר תאנים בחצרו לאכלן בראש גגו וכן בניו בני דעה ואשתו וכ\"ש פועלים שהכניסום במזיד ולאכלן שם אסור לאכול מהם עראי והיינו מתני' דקתני בה תנאה דמעביר הא הכנסה ושלא לקצות כולהו מיחייבי. העבירום לקצות פועלים דפסקו להם מזונות אסורין ולא יאכלו אפי' אחת דחצר חשיבא כדידהו והיינו מתני' דהפועלים. העבירום בניו ואשתו לקצות בגג הם מותרין לאכול מהן עראי דנחית עלייהו שמא דלקצות והוי דבר שלא נגמרה מלאכתו. בעל הבית עצמו שהעבירן בחצר לקצותן בגג ובא בעל הבית לאכול מהן בחצר עראי פלוגתא דרבי ורבנן בירושלמי ורב סבר כרבי ור' אלעזר סבר כרבנן וקיימא לן כרב ואסור לאכול מהם עראי עד הגג ואין מכל זה בהלכות הרמב\"ם ז\"ל כלום. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המוציא פועליו לשדה וכו' אוכלין ופטורין. </b>מידי דהוה אעובר בשוק דפירקין דלעיל דאמרי' מתנה אינה כמכר: \n",
+                "<b>ואם יש להן עליו מזונות אוכלין אחת אחת. </b>דלא הוי קבע כר' יהודה דלעיל בפ' שני א\"נ אפי' כר\"מ דע\"כ לא אסר ר\"מ התם אלא לפי שהקדים לו את האיסר. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא מן הסל. </b>פי' כי כבר נצטרפו שם בסל והמקח קובע עם הצרוף. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ולא מן המוקצה. </b>בירושלמי פריך דהא לא נגמרה מלאכתו ומאי מהני ההוא גרן אדרב' המוקצה מוכיח דלא נגמרה מלאכתן ומשני מוקצה עשו אותו כמצורף וטעמא דכיון דקצץ להם מזונות ואכיל מן המוקצה חשיב כאילו ייחד לו מה שהוא אוכל והוי נגמרה מלאכתו וגרן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השוכר את הפועל לעשות עמו בזיתים וכו'. </b>פי' ר\"ע ז\"ל לעדור ולקשקש תחת הזיתים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל בירוש' אינו מפ' כן אלא מיירי ששכרו לנכש בזיתים דומיא דסיפא דבצלים ואפ\"ה סברא מתני' דאוכל אחת אחת עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב אוכל אחת אחת ופטור ס\"א אחד אחד ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם צרף חייב. </b>ירוש' תני דבי רבי אוכל כדרכו ופטור ואפי' בצרוף ובקצץ ופליג אמתני' ומוקי התם פלוגתייהו בששכרו לנכש עמו בזיתים דהיינו להקל מעל האילן הזיתים הרעים שלא יכחישו היפים והשתא הוי דומיא דסיפא לנכש בבצלים וכו': \n",
+                "<b>לנכש בבצלים. </b>י\"מ לעקור הבצלים הרעים מבין היפים ול' ניכוש מורה יותר דהיינו לתלוש העשבים הרעים כדפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>ניכוש. </b>הוא חפירה סביב האילן הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם צֵירַף חייב. </b>תניא בתוספתא לא יאחוז קלח בידו ויאכל אבל מקרטם עלה עלה ואוכל וצירף דקתני הכא היינו שתלש הקלח שיש בו שנים שלשה עלין. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מצא קציצות. </b>תאנים שקוצצין אותם באזמל ומוהל שלהן זב ושוטחן בשדה לייבשן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומתני' מייתי לה במציעא ר\"פ אלו מציאות דכ\"א ושם הגירסא קציעות [הגהה אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בכל הספרים מצאתי קציצות בשני צדי:] בעי\"ן ומשם העתיק הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פירושו של רש\"י ז\"ל. ובתוספות יום טוב כתוב שנקראו קציעות ע\"ש המקצועות שהן המחצלאות ואני נלע\"ד דאדרב' לא נקראו אותן המחצלאות מקצועות אלא בעבור הקציעות שמייבשין עליהם והן נקראו ע\"ש שקוצעין אותן במוקצה וכמה דאת אמר המקצע מכולם טפח על טפח טמא שהוא לשון חתוך בפכ\"ז דכלים וכן תנן בכמה דוכתי: \n",
+                "<b>אפילו בצד שדה קציצות. </b>בשב\"א תחת השי\"ן וציר\"י תחת הדלי\"ת שהוא סמוך. פי' אפי' מצאן אצל שדה שיש בה קציעות: \n",
+                "<b>שהיא נוטה לדרך. </b>מפ' בירושלמי דוקא לדרך משום דידע דעוברי דרכים יטלום מה שאין כן כשנוטה לשדה חבירו: \n",
+                "<b>מותרות משום גָזַל. </b>יש גורסין אין בהן משום גזל וכן הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. וטעמא דקציצות אגב דחשיבי ממשמש בהו וידע מיד ותאנה נמי מידע ידיע דנתרא ועם נפילתה נמאסת ומפקר לה משום דלא ידיע מאיזה אילן היא אי מאילו שהן תחתיהן אי מעלמא ואיכא מאן דמפ' דכיון שהיא נופלת מתלכלכת ונמאסת בעיניו ומפקירה: \n",
+                "<b>בזיתים ובחרובין. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' הזיתים והחרובין: \n",
+                "<b>ואם לאו פטור. </b>דלפעמים שהרגל דורסה והיא אינה דרוסה ונראית כדרוסה ע\"כ עם פי' הרש\"ש ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' גרוגרות היינו תאנים יבשים שנדרסו בחבית ונתפרדו אח\"כ ואלה הגרוגרות דמתני' אינם נכרים אם נדרסו ברגל אדם ובעבור זה הם נראין כגרוגרות או אם נדרסו בחבית ונתפרדו והרי הן גרוגרות ממש וכבר נתחייבו דתנן הגרוגרות משידוש ע\"כ. עוד כתב בכל הספרים מצאתי אם דרסו רוב אדם ואין שם מלת בני: \n",
+                "<b>מצא פלחי דבילה. </b>בירוש' מפ' לה במקום שאין רוב דורסין בבתים דאי רוב דורסין בבתים לא בעינן טעמא דדבר גמור דתיפוק לי דראו פני הבית וגם אין רוב דורסין בשדות הילכך הני פלחים כיון דאית בהו דבר גמור וספק ראיית פני הבית נטבלו אבל במקום שרוב דורסין בשדות אותם המיעוט העתידין לדרוס בבתים בטלין ואינו חייב לעשר: \n",
+                "<b>עד שלא כנסן לראש הגג מוריד מהם לבהמה. </b>לשון המשנה נקט הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ג ונלע\"ד שר\"ל עד שלא גמר לכונסן ולהעמידן ערימה מוריד מהן לבהמה וכו' ומ\"מ קשה לע\"ד דהו\"ל למיתני בראש הגג בבי\"ת: \n",
+                "<b>מוריד מהם לבהמה. </b>פי' רבינו שמשון ז\"ל ולפיכך הוא מאכיל אותן לבהמתו דלאחר שיבשו כל צרכן אין להאכילן לבהמתו פי' אין רגילות להאכילן לבהמתו ואיכא מאן דמפ' דמוריד מהן לבהמה לאו דוקא דה\"ה לאדם והא דנקט בהמה כדמפ' בירושלמי לפי שאין דרך ושבח לתלמיד חכם לאכול בשוק ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' שלא עשה מהם ערימה דהיינו גרנן למעשרות ע\"כ. עוד כתב בירוש' מפ' דלר' הוי הדין הזה דוקא בחרובין שאינן אוכל אדם ע\"כ. עוד כתב מפני שהוא מחזיר את המותר פי' כי הפירות שלא נגמרה מלאכתן לא הוקבעו ומי שרוצה לאכול מאותן הפירות שלא נגמרה מלאכתן כשהוא נוטלם בידו הוא גמר מלאכה שלהן שהרי הוא רוצה לאכלם ולא יש להם מלאכה אחרת עוד שהרי עתה יאכל אותם אך כשהוא מחזיר את המותר אע\"פ שנטלן מן המוקצה לאכלם עדיין לא נגמרה מלאכתן שהרי יש בהן שעתידין לחזור למקומן והרי באותם לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו שהוא נוטלם מן המוקצה וכיון שאותן לא נגמרה מלאכתן בנטילה שלו גם האחרים שהוא רוצה לאכול עדיין לא נגמרה מלאכתן עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>איזו היא חצר וכו'. </b>כתב ה\"ר בצלאל אשכנזי ז\"ל אמסכת תרומות קאי דתנן בפ\"ח הי' אוכל באשכול ונכנס מן הגנה לחצר וכו' ר' יהושע אומר לא יגמור משמע דחצר מחייבא לנו והשתא מפ' איזו היא חצר וכו' כך מצאתי ע\"כ. ואיתה בתוס' פ' הפועלים דף פ\"ח והעלו שם דלר' ינאי דאמר התם אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית מודה הוא דחצר קובעת מדרבנן וכן כתב ר\"ש ז\"ל בשם ר\"ת ז\"ל. ואיתה בגמ' נדה פ' יוצא דופן (נדה דף מ\"ז) ושם פי' רש\"י ז\"ל בוהלכה כדברי כולן להחמיר שני פירושים וז\"ל כדברי כולן להחמיר דאם יש בה אחד מכל אלו חייבת אם יש שם שומר חייבת כר' ישמעאל אע\"ג דאחד פותח ואחד נועל פי' שאין השומר קבוע לפתוח ולנעול אלא זה פותח וזה נועל ואי ליכא פותח ונועל חייבת כר' עקיבא ואע\"ג דליכא שומר ואם אומר לו מה אתה מבקש חייבת ואע\"ג דלית בה חד מכל הני לישנא אחרינא הלכה כדברי כולן להחמיר כיון שאין אדם בוש לאכול בתוכה חייבת פי' דקובעת למעשר ואין אוכלין מפירות הנכנסין לה עד שיתעשרו ומ\"מ להפריש מהן על טבל אחר אסור עד שיהי' לה שומר קבוע ע\"כ. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דמתני' קאי אריש פירקין דקתני המעביר תאנים בחצרו לקצות פטורין הא שלא לקצות חייבין דחצר קובעתן. ובירוש' תני ר\"ש בן אלעזר אומר משום ר' עקיבא כל שאחד פותח ואחד נועל בשני שותפין לא בשני דיורין והתם מפ' מה בין שותפין לדיורין עיין בה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>כל שאין אדם בוש וכו'. </b>לעיל בפ' שני סימן ב' כתבינן דס\"ל לר' נחמי' כר' יהודה דהתם: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר שתי חצרות וכו'. </b>ירושלמי ר' בון בר חייא בעא קומי ר' זעירא מה בא ר' יהודה להוסיף על דברי ר' עקיבא רבו א\"ל ולא כלום ודבריו ממש הן דברי ר' עקיבא. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דר' יהודה לא קאי אלעיל ולא פליג אלעיל אלא מילתא באפי נפשה קאמר ע\"כ: עוד כתב שתי חצרות פי' שתי חצרות שיש להם בתים סביבות כל חצר וחצר ע\"כ. \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הגגות פטורין וכו'. </b>ודוקא בגג שיש בו ד' אמות דכמו שאין הבית טובל אא\"כ יש בו ד' אמות על ד' אמות אף הגג אינו פוטר עד שיהא בו ד' אמות על ד' אמות. ובירוש' גרסי' תו אפי' בגג מבוצר פי' שכל סביבותיו חצר פטרא מתני' ופרכינן בשלמא אי מיירי בכל גגין דעלמא מצינן למימר שהעלן לגג מאחורי הבית או נפלו לו בזריקה שם אבל השתא דמיירי נמי בגג מבוצר אי אפשר שבאו הפירות לגג אלא שדרך חצר הכניסן וכיון דחצר חייבת הא נטבלו ומ\"ט דמתני' ומשני מתני' מיתוקמא כר' יוסי ב\"ר יהודה בפשיטות דאמר לעיל בריש פירקין בברייתא הביא תאנים מן השדה והעבירן בחצרו לאכלן בראש גגו רבי מחייב ור' יוסי ב\"ר יהודה פוטר אבל לרבי לא מיתוקמא מתני' אלא כשהי' בדעתו לעשותן מוקצה ולא נטבלו בחצר ואח\"כ נמלך לאכלן כשהעלן בראש גגו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל והעלה הפירות לגג דרך חצר וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו דלרבי החצר טובלת ואעפ\"י ששנינו למעלה המעביר תאנים בחצרו לקצות בניו ובני ביתו אוכלין היינו דוקא כשהעלן לקציעות שלא נגמרה מלאכתן אבל המעביר תאנים לאכול בגג בודאי חייב ומה שפי' הוא דעת ר' יוסי ב\"ר יהודה אלא המשנה מדברת שהעלה אותן לגג שבחצר דרך חצרו לקצות ואח\"כ נמלך לאכלן פטור כי החצר לא קבעא בדבר שלא נגמרה מלאכתו ועיין בירוש' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הצריפין וכו'. </b>ובירושלמי מפ' דהבורגנין טובלין לבעלי הבורגנין דלדידהו חשיב קבע וכדתניא בית ספר ובית תלמוד טובלין לסופר וְלַמַשְנֶה אבל לאחרים לא: \n",
+                "<b>והחיצונה פטורה. </b>ואע\"ג דתנן ברישא בית שער אכסדרא אם חייבת חייבין והכא תהוי חיצונה כבית שער לפנימית ותטבול למעשר בסוכה פ\"ק פריך לה גבי ענין מזוזה ומשני משום דלא קביעא כלומר לא זו ולא זו דבר קבוע ואין הפנימית חשובה להיות לה בית שער והכי נמי נימא לגבי מעשר. כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים דלא הוי בית בלאו הכי ובפ\"ק דיומא דף י' פריך והא כתיב והכתי בית החורף על בית הקיץ ומשני בית קיץ ובית חורף איקרו בית סתמא לא איקרו: \n",
+                "<b>כל שאינה דירת החמה ודירת הגשמים. </b>וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א כל שאינה דירת החמה או דירת הגשמים וס\"א כל שאינה לא דירת החמה ולא דירת הגשמים וכו': \n",
+                "<b>סוכת החג בחג. </b>ירושלמי תניא (צריך לע\"ד עיון) רבי אומר ד' אמות אע\"פ שאין שם ד' דפנות ר\"ש אומר ד' דפנות אע\"פ שאין ד' אמות ר' יהודה אומר ד' אמות וד' דפנות תניא וכן הי' ר' יהודה מחייבה במזוזה ובעירוב מסתברא ר' יהודה יודה לאילין רבנן דאי לית בה ד' אמות וד' דפנות לא טבלא ורבנין אילין לא יודון לר' יהודה אע\"פ שיש ד' אמות וד' דפנות שהיא פטורה מן המזוזה ואינה טובלת למעשרות וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל ואע\"ג דאמרי' פ\"ק דסוכה דר\"ש ורבי ורבי יהודה כולהו ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן שיטה הוא דהויא אבל אין כל דבריהם שוין וכן כתבו הגאונים ז\"ל הלכך אע\"ג דבעי מר ד' דפנות ומר ד' אמות לא סברי דהוו בית לחיובי במזוזה ולאטבולי למעשרות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה שהיא עומדת בחצר וכו'. </b>פי' בחצר החייבת כדלעיל: \n",
+                "<b>אוכל אחת אחת. </b>אבל שתים לא דהוי גרן וראיית פני חצר בבת אחת ובהא מודה ר' טרפון: \n",
+                "<b>ממלא חיקו. </b>שולי בגדיו: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>שם שאין אויר החצר קובע למעשר ומיירי שאין גובה כותלי החצר עולה עד כנגד נופה של תאנה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אכן בלשון הרמב\"ם ז\"ל אין שם רק שאין אויר החצר קובע למעשר ע\"כ. ובירוש' תניא ר\"א בר\"ש אומר שלש בימינו ושלש בשמאלו ושלש בפיו ר\"א בר\"ש ע\"י שהיה אכלן הוי משער בגרמי'. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נראה לי דר' שמעון חולק על כל מקום שיש דין זה של אוכל אחת אחת ופטור ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גפן שהיא נטועה בחצר. </b>החייבת דאי נעדרת ונזרעת הרי היא כגנה ואוכל בתוכה עראי. הר\"ש ז\"ל מן הירושלמי: \n",
+                "<b>נוטל את כל האשכול. </b>ירוש' א\"ר זעירא א\"ר חייא בר ווא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר דהי' אוכל באשכול או דר' טרפון עביד עקיצת האשכול כתחילתו דכיון דשריא התחלה שרי נמי למיגמר ר' אילא ר' ייסא בשם ר' יוחנן או דר' טרפון כר' אליעזר או דר' טרפון עבד אכילה שיש בה שתים ושלש אכילות כאכילה אחת הלכך כל האשכול וכל האבטיח וכל הרמון כתאנה אע\"ג דאית בהו כמה אכילות ומ\"ט דר' אליעזר משום שהתחיל בו בהיתר תניא א\"ר נתן וכו' כדלעיל פ\"ח דתרומות סי' ג': \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר מגרגר באשכול. </b>לעיל פ' הי' עובר גבי מקח תנן הכי ומודה התם ר' טרפון ה\"ר שמשון ז\"ל אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב וי\"ל דתני פלוגתא גבי חצר וכ\"ש גבי מקח דחצר רמוז בתורה דכתיב בשעריך א\"נ סתמא דההיא כרבי דאמר דָמִים חשיבי מחצר ע\"כ: \n",
+                "<b>מקרטם. </b>ס\"א מקרסם וכן ברמב\"ם ספ\"ד: \n",
+                "<b>אם היו נשמרין חייבין. </b>נשמרין לאדם דהני חישב עליהן לאדם הוו לאדם חישב עליהן לבהמה הוו לבהמה ובירוש' ר\"פ הפיגם משמע דנשמרין דקתני דחייבין היינו דוקא בחצר אבל בגנה אפי' נשמרין נמי פטורין ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ\"א) מייתי לה ופריך ה\"ד אילימא דזרעינהו מתחילה לאדם צריכא למימר אלא לאו דזרעינהו מתחלה לבהמה וקתני אם חזר ושמרן לאדם חייבין ומסיק רב אשי שעלו מאליהן בחצר עסיקינן וסתמא לאדם וה\"ק אם החצר משמרת פירותי' חייבין ואם לאו פטורין מ\"ט דמחשבת חבור לאו שמה מחשבה וכתבו התוס' ז\"ל הא דנקט שבחצר לפי מאי דמסיק שעלו מאליהן אתי שפיר משום דבחצר אין דרך לזרוע אלא בגנה ועוד דבחצר סתמו לאדם לפי שרואה ויודע מתי ללקטן עד שלא יתקשו ע\"כ. אכן הרמב\"ם ז\"ל פי' שבחצר דרך אלו העשבים שצומחין בגנות ובבתים מבלי שזרעו אותם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנה שהיא עומדת בחצר ונוטה לַגַנָה אוכל כדרכו ופטור עומדת בַגַנָה. </b>כך מצאתי מנוקד הגימל בפת\"ח ודג\"ש: \n",
+                "<b>אוכל כדרכו ופטור. </b>מפ' בירושלמי אותו הנוף הנוטה לגנה אוכל כדרכו כשעומד בגנה: \n",
+                "<b>ואם צרף חייב. </b>בעומד בחצר: \n",
+                "<b>עומדת בארץ ונוטה לחוץ לארץ או בחוץ לארץ ונוטה לארץ. </b>כך הגי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכתב ס\"א חוצה: \n",
+                "<b>ובבתי ערי חומה. </b>מכר אילן בבתי ערי חומה י\"ס דגרסי בהו בבא דובירושלם הלך אחר הנוף קודם בבא דבערי מקלט הלך אחר הנוף וגם לא גרסי' מלת הכל בהני תרי באבי רק הלך אחר וכו': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל כי היכי דבעיקרו לא מצי גואל הדם וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה ואינו דעת המשנה וצ\"ע במס' מכות פ' שני ע\"כ: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל כי היכי דבנופו לא מצי פריק וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל לקמן במסכת מעשר שני פ' שלישי לא אמרי' כן וגם שם לא פירש כן וכן נ\"ל לפרש כאן הכל הולך אחר הנוף כלומר אף אחר הנוף שאם הי' הנוף בפנים אע\"פ שהעיקר בחוץ דין הנוף כלפנים והה\"נ להפך שאם העיקר בפנים והנוף בחוץ דין הנוף כחוץ עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ובירושלים הלך אחר הנוף. </b>לענין מעשר שני ובכורים שטעונים מחיצה ומפ' בפ' אלו הן הגולין דהך מתני' ר' יהודה היא דס\"ל באילן הלך אחר נופו ולחומרא וכו' כדמפ' ר\"ע ז\"ל ובהאי פירושא מיתרצא מתני' דפ\"ג דמסכת מעשר שני המתחלת אילן דלא פליגא אמתני' דההי' רבנן היא וכתב ה\"ר שמשון ועוד י\"ל דרב אשי דמכות קאי לשנויי דלא תיקשי מתני' דמעשר שני וה\"ק ובירושלם הלך אחר הנוף דבין נוף ובין עיקר מכנגד החומה ולפנים כלפנים ואוכלין שם מעשר שני ולא פודין. מכנגד החומה ולחוץ בין נוף בין עיקר כלחוץ ופודין מעשר שני ואין אוכלין ע\"כ וזה הפירוש תפס ה\"ר עובדי' ז\"ל שם לעיקר ובירושלמי משמע דס\"ל דובירושלם הלך אחר הנוף היינו בין לקולא בין לחומרא דגרסי' התם עלה דמתני' ובירושלם הלך אחר הנוף א\"ר חיננא והוא שעלה דרך הנוף אז בתר נוף שדינן לי' ואי נוף לחוץ חוץ הוא אבל אם עלה דרך העיקר שהוא בפנים והוציאו לחוץ כבר קלטו העיקר ואין פודין אותו ומתני' ב\"ש היא דתנינן תמן פ\"ג דמסכת מעשר שני בש\"א הכל כלפנים גבי בתי הבדים ואילן וה\"נ אם עלה דרך העיקר הכל כלפנים. תני החזיר את הנוף מבפנים הכל כלפנים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הכובש. </b>וטעמא דכבוש טובל משום דדינו כמבושל ומבושל קתני דקובע כדתנן השולק ותני בשול זוטא והדר תני בשול רבא ובירוש' מפ' דבעינן שיכבוש כל צרכו אבל שולק אי בעינן עד שישלוק כל צרכו בעיא היא התם ע\"ש: \n",
+                "<b>המולח בשדה חייב. </b>כלומר אפי' בשדה שהאור טובל והמלח טובל והמקח טובל וכן התרומה והשבת והחצר וכולהו תננהו אור ומלח בהאי מתני' מקח מתני' דלעיל פ' שני האומר לחבירו הילך איסר זה וכו' ומתני' דהמחליף נמי ותרומה מתני' דפירות שתרמן שבת בפירקין מתני' דתינוקות כלכלת שבת וכו' חצר כולי' פירקין דהמעביר והרמב\"ם ז\"ל ס\"ל דכולם אינם קובעין אלא בדבר שנגמרה מלאכתו וכולן מדרבנן אע\"ג דחצר ושבת ומקח רמיזי בקראי חצר דכתיב בשעריך שבת נמי וקראת לשבת עונג מקח גבי פועל דפטרינן לי' מכנפשך מה נפשך אוכל ופטור אף נפשו של פועל אוכל ופטור דה\"א דליחייב כיון דאכיל בשכרו ה\"ל לוקח ומהאי קרא הוה ס\"ד פרק הפועלים דלוקח הוי דאורייתא ואסיקנא דלוקח דרבנן ולית לך מן התורה אלא שיראה פני הבית דרך שער כדאיתא פ' הפועלים וריש לקיש ס\"ל בירושלמי דחצר המשתמרת הוי כבית ומדאורייתא קבעא: \n",
+                "<b>המכמיר באדמה פטור. </b>שטומן הזיתים באדמה כדי שיתחממו ויתבשלו כמו כתנור נכמרו ואית דגרסי המכמין באדמה תרגום לא צדה לא כמן כלומר מטמין ע\"ש שהאורב מטמין עצמו: \n",
+                "<b>המקפא לתבשיל. </b>המבשל ביין קרוי מקפא והוא הנותן יין לתוך תבשיל שצריך לו יין דוקא ובתבשיל צונן מוקי לה בירושלמי הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל המטבל בשדה ס\"א המטמין בשדה ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואם אחר שנתן יין בתבשיל הסיר מעליו וכו' כתב פי' זה אינו נראה דאין לשון המקפה לתבשיל משמע כן אלא נראה דה\"ק המקפא לתוך התבשיל כלומר שלוקח יין מן הבור ומסנן אותו דרך בגד לתוך התבשיל הוי פטור אע\"פ שע\"י הבגד הקפה את הגרעינים אפ\"ה פטור כיון שנפל לתוך התבשיל ואין בכאן יין קפוי ע\"כ: \n",
+                "<b>לקדרה חייב. </b>ירוש' א\"ר אלעזר לקדרה ריקנית היא מתני'. מתני' לא אמרה כן אלא שיש בקדרה תבשיל משמע דהא גבי תבשיל קתני לה ע\"כ וכדחיי' זו משמע דעת הרמב\"ם ז\"ל שלא כתב בלשונו אוקמתא דריקנית וז\"ל שם וכן נוטל מן היין ונותן לקערה לתוך התבשיל צונן ואוכל אבל לא לתוך הקדרה אע\"פ שהיא צוננת מפני שהיא כבור קטן ע\"כ. אבל בפי' המשנה כתב ואמרו לקדרה חייב ואפי' אין שם לא תבשיל ולא אש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תינוקות שטמנו וכו'. </b>וכתב החכם הר\"ס ז\"ל עיין בפי' הר\"ש ז\"ל ושם מפורש דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש היא בפירות שלקטן שלא לצורך שבת אם שבת קובעת אם לאו ושם מפורש הענין כולו ע\"כ: \n",
+                "<b>ה\"ג לא יאכלו למוצאי שבת עד שיעשרו. </b>היו\"ד בצירי והאל\"ף בקמ\"ץ והכ\"ף בשו\"א חטוף וכן ג\"כ מלת שיעשרו היו\"ד בציר\"י והעי\"ן בקמ\"ץ והשי\"ן בחטף והטעם מובן וכן נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>כלכלת שבת. </b>ירושלמי ר' אלעזר בן אנטיגנוס בשם ר' אלעזר בר ינאי תפתר בכלכלה של אילן תאנה המיוחד לאכול מפירותיו בשבת מפני יופיין וטעמן ומש\"ה כיון שלקטן בכלכלה קבעה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל תאנה המיוחדת לו לאכול בשבת וליקט ממנה כלכלה לא תאכל עד שיעשר הואיל ופירות אלו מיוחדין לשבת והשבת קובעת ע\"כ ומשמע מדבריו ז\"ל דאפי' ליקט הכלכלה לאכלה בחול: וכתוב בתוס' יום טוב [כ\"ה בד\"פ וסיים שם ואולי שלפי שלא נשנית שם וקיי\"ל ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה כמ\"ש הר\"ב ברפ\"ג דיבמות לפ\"ז על שפסק הרמב\"ם בספ\"ה מה\"מ וז\"ל תאנה שהיתה מיוחדת לו לאכול פירותיה בשבת וליקט ממנה כלכלה וכו' כ' עלה הכ\"מ שהוא מן הירוש' כלומר דאילו משנתינו ב\"ש במקום ב\"ה הוא. אבל הרמב\"ם עצמו בפירושו כתב שזה הירושלמי הוא פי' המשנה עצמה. ועי' במס' מע\"ש פ\"ב מ\"ח ופ\"ד מ\"ח עכ\"ל שם:] תמהני אמאי לא אתנייא מתני' בעדויות גבי קולי ב\"ש וחומרי ב\"ה ולא דק דהא מתנייא היא התם סמוך לסוף הפרק ההוא שהוא פרק רביעי בתר בבא דסדין בציצית. אחר זמן בא לידי גם פי' חלק שני ומצאתי שכתב שם בעדויות פ\"ד סי' י' דמה שכתב כאן טעות הי' בידו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הנוטל זיתים מן המעטן טובל אחת אחת במלח. </b>שאין קובע אלא במלח וצרוף שתים אבל מלח לבדו או צרוף לבדו לא קבע: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר מן הַמְעַטֵן הטהור חייב. </b>לעשר נראה דגרסי' המעטן כמו המעבד דהיינו האומן שעוטנן ומיירי דהאדם האוכלן הוא טמא כדאיתא בפ' המביא ומש\"ה במעטן טהור חייב במלח ונתן לפניו דאין ראוי להחזיר מותרו דגברא האוכלן טִמְאַן מן המעטן הטמא פטור דשניהם טמאים וראוי להחזיר המותר וכי שקלינהו מעיקרא אדעתא למיכל פורתא ואהדורי שקלינהו ורבנן פליגי עלי' דר\"א וסברי דאפי' במעטן טמא אם מלח ונתן לפניו חייב ובירוש' מוקי פלוגתייהו בשיש לו מעטן טהור ולחברו מעטן טמא והאומן טמא ר' אליעזר סבר חשיבי כאילו אית לי' טהור וטמא דאדם מחזיר מותרו על מעטן חברו ורבנן סברי אין אדם מחזיר מותרו למעטנו של חברו הלכך אכילת קבע חשיבא וחייב. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ונלע\"ד שאינו מוכרח לגרוס מְעַטֵן כמו מעבד. ונראה שנדחק לכתוב כן כדי לרמוז מה שכתבו תוס' ז\"ל שם פ' המביא וז\"ל רישא במעטן טהור וגברא טמא דלא מצי למיהדר וא\"ת והרי נטמאו זיתי המעטן כו' (כמ\"ש התי\"ט): \n",
+                "<b>מפני שהוא מחזיר את המותר. </b>פי' כי כל דבר שלא נגמרה מלאכתו ממש אלא שיש לו דבר אחר שאסור לאכול ממנו וכשהוא יכול להחזיר את המותר פטור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שותין על הגת וכו'. </b>ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל דוקא על הגת הוי עראי ולא חוץ לגת. ופי' רש\"י ז\"ל ר\"א בר צדוק מחייב דס\"ל דמזיגה שמזגו במים משויא לי' קבע ולא אהני לי' עמידתו על הגת ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לפי שאינו יכול להחזיר המותר שיקלקל היין שבגת. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דאין טעם החזרה מחייב אלא המזיגה מחייבת כי היא עושה אותה קבע כי השותה עראי אינו מוזג אותו אך טעם חזרת המותר פוטר ע\"כ: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים על החמין חייב ועל הצונן פטור. </b>מפ' בירוש' על החמין חייב שהוא קבע דהא אינו ראוי להחזיר המותר שמקלקל היין ואפי' על הגת שתי אסור ועל הצונן פטור שהוא עראי דיכיל הוא מחזרתי' ואפי' חוץ לגת שרי ע\"כ משמע דלא גרסי' במתני' מפני שהוא מחזיר את המותר וכן במשניות מדוייקות אינו וכן כתב הר\"ש ז\"ל ג\"כ ובכל הספרים גרסי' בפ\"ק דשבת מפני שהוא מחזיר את המותר ופירוש בעלמא הוא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המקלף וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל צ\"ע מה יש בו שמחייב במעשר או מה הוא המירוח שלו ואפשר לומר דהסרת הקליפה בשעורים או הנפוח שמנפח בחטים הוי מירוח ע\"כ: \n",
+                "<b>מקלף אחת אחת וכו'. </b>בירוש' מפ' דסיפא דוקא ורישא לאו דוקא דשתים נמי פטור ושלש חייב וכן תני נמי בתוספתא בשעורים שתים פטור שלש חייב ובחטים שלש פטור ארבע חייב. ומתני' מייתי לה בי\"ט פ\"ק דף י\"ג ופי' שם רש\"י ז\"ל המקלף שעורים לאכלן קלופים חיים ע\"כ אפשר שר\"ל דכיון דאין רגילות לטרוח להבהב שעורים רבים לאכלן רק אם רוצה אוכל אחת אחת חיה בקילוף מש\"ה נקט תנא גבי שעורים מקלף ונקט נמי שעורים ולא נקט מלילות אבל הה\"נ שאם מהבהב מקלף אחת אחת ואוכל אבל גבי חטים שרגילות הוא להבהב הרבה יחד ולאכול נקט תנא מלילות של חטים וזה הטעם עצמו שמותר לנפח חטים הרבה יחד מפני שעדיין יקרא אכילת עראי אבל גבי שעורים אפי' שלש גרעינים מיקרי אכילת קבע וחייב כמו שכתבתי לעיל בשם הירושלמי ואמר התם ביום טוב ר' אלעזר עלה דסיפא דמתני' דקתני המולל מלילות וכו' וכן לשבת פי' דעל יד על יד לא הוה מפרק תולדה דדש דכלאחר יד הוא אבל משקבצם בחיקו הוי תולדת דישה וחייב: \n",
+                "<b>מנפה מיד ליד. </b>ברוב הספרים מנפה בה\"א וכן ג\"כ ברמב\"ם וכן בערוך. אח\"כ מצאתי שכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל מנפה על יד על יד בה\"א גרסי' ובערוך פי' מנענע מיד ליד שתלך לה הקליפה מלשון נפה וכן גרסת הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>ואוכל. </b>בלא מעשר: \n",
+                "<b>לתוך חיקו. </b>בשולי בגדיו שקורין פלדאש בלעז ע\"כ וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בי\"ט פ\"ק מלת חיקו ושם בי\"ט דף י\"ב לענין שבת וי\"ט פי' רש\"י ז\"ל דגבי שבת גרסי' מנפה מיד ליד וגבי יום טוב גרסי' על יד על יד ר\"ל מעט מעט אבל גבי מעשר משמע דהכל אחד ע\"ש אבל יותר נכון דגרסי' הכא נמי מיד ליד כמו גבי שבת: \n",
+                "<b>ואם ניפה ונתן לתוך חיקו חייב. </b>הא כל ידו שריא וכר' אלעזר ודלא כהנהו אמוראי דבירוש' דסברו למימר דמנפה על יד על יד דקתני מתני' היינו דוקא בקשרי אצבעותיו והכי נמי מסיק התם בבבלי ביום טוב ר' אלעזר דכיון דמשני מנפח בידו אחת ובכל כחו בשבת ושרי: \n",
+                "<b>יַרְקָה פטור. </b>שהזרע לעולם עיקר עד שיכוין לירק: \n",
+                "<b>ר' אליעור אומר השבת וכו'. </b>ר' אליעזר ביו\"ד ומייתי לה בע\"ז פ\"ק דף ז' ומפ' התם דדוקא בְשֶבְתְ הגדל בגנה הוא דראוי לאכול זרע וירק וזירין אבל הגדל בשדות מודה ר' אליעזר לרבנן דאם הניחו לזרע דאין מתעשר ירק וכ\"ש זירין ורבנן פליגי עלי' וסברי דאין לך דבר שזרעו לזרע בלחוד דמתעשר זרע וירק אלא שחליים וגרגיר בלבד. ויש מנקדין שבת השי\"ן בשב\"א והבי\"ת בפת\"ח: \n",
+                "<b>שיחליים. </b>בירו\"ש בלעז ובשם רבינו הלל מצאתי שהוא רשד בערבי ובלעז משטויירסו. ובפ' בכל מערבין (עירובין דף כ\"ח) תניא השיחליים והגרגיר שזרען לירק מתעשרין ירק וזרע זרען לזרע מתעשרי' זרע וירק ופי' ר\"י דלהכי תני הכי ולא ערבינהו לאשמועי' דהיכא דזרעה לירק הוי ירק ומתעשר הכל לאחר לקיטה כירק בין ירק בין זרע ואם זרע לזרע מתעשר הכל אחר זמן הראוי למעשר זרע ולא בתר לקיטה ע\"כ וכן פי' הר\"ש ז\"ל ומעשר זרע היינו אחר גמר הפרי כדקיימא לן בפ\"ק דר\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>גרסי' ואית דגרסי רבן שמעון בן גמליאל: \n",
+                "<b>תמרות של תלתן. </b>הם הלולבין הרכים שמוציאין האילנות בימי ניסן וכל זמן שהן זקופין למעלה כתמר קרויין תמרות ויש בני אדם אוכלין אותן כן פי' בערוך וכן פי' ג\"כ רמב\"ש ז\"ל והן דברים נכונים ודלא כפי' רש\"י ז\"ל בפ' כיצד מברכין. ובפי\"א דמסכת פרה תנן בהדיא גבי אזוב דתמרות הוו אותן שלא הנצו כל עיקר: \n",
+                "<b>תמרות של תלתן. </b>אפי' שזרען לזרע מיירי כדמפ' בירוש': \n",
+                "<b>חייבות במעשר. </b>ורבנן פליגי עלי' ואמרי דאין חשובות אוכל ובטלות הן לגבי הזרע: \n",
+                "<b>רבי אליעזר אומר הצלף וכו'. </b>כתב רמב\"ש ז\"ל דמש\"ה שנה דר' אליעזר בהדי תמרות תלתן משום דר\"א ס\"ל כב\"ש דאמרי בברייתא דמייתי בירוש' דצלף הוי ירק וחשיבי תמרות אוכלא ור' עקיבא סבר כב\"ה דסברי מין אילן הוא ותמרות וקפריסין לאו פרי הוא אלא דומיא דקורא וקליפין בעלמא הן ואין חייבות הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא משמע כן פי' המשנה דבפרה פי\"א כמו שכתב הוא ז\"ל דהתם לא קתני אלא אלו הן היונקות גבעולין שלא גמלו: \n",
+                "<b>אביונות. </b>כתב הראב\"ע ז\"ל בפירוש ספר תהלים סימן נ\"ח וז\"ל בטרם יבינו אמר רב האי ז\"ל כי גמילת פרח העץ כמו קשור ובדברי חכמי ישראל אביונות ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל והלכה כר' עקי' ע\"כ. אמר המלקט משמע אפי' בארץ וכן הדין לערלה ודוקא בחו\"ל אבל בארץ אף התמרות חייבות בערלה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>העוקר שתלים וכו'. ונוטע לתוך שלו. </b>ס\"א בתוך: \n",
+                "<b>פטור. </b>ואפי' לסתמא דפליג אר' עקיבא בפ\"ק דמסכת פאה מדתנן ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח דברי ר' עקיבא הכא מודו לי' חכמים משום דשתלים לא נגמרה מלאכתן אבל התם הרי נגמרה מלאכתן וה\"נ מודה ר' עקיבא לחכמים בלפת וצנונות דבסמוך משום דהתם שרי ר' עקיבא לזרוע דהא כי מלקטן אח\"כ עושה גרן ואין נפקעין מן המעשר לעולם אבל אלו לזרע שוב אין להם גרן דליחייבו ואי שרינן לנוטען אנו מפקיעין אותן מן המעשר בידים מש\"ה מודה ר\"ע הכא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל לקח במחובר לקרקע הקונה פירות כשהן מחוברין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דלא שייך לומר דרישא וסיפא מיירי בשתילין ומציעתא בפירות על כן נראה דכולה מיירי בשתילים דלעיל וה\"ק לקח שתילים במחובר לקרקע ואח\"כ חזר ואמר לקח שתילים לשלוח לחברו וכו' אך קצת קשה דלמה הוצרך לומר ששתלים פטורים הרי אפי' פירות גמורין פטורין אך אפשר לתרץ דמשום לפת וצנונות דלקמן שחייבין הוצרך לומר הדין בשתילים דפטור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לקט לשלוח לחברו פטור. </b>יש גורסין לקח לשלוח לחברו וכו' והיא גרסת הרמב\"ם ז\"ל בפירושו וגם שם פ\"ה ומטעם מקח במחובר לקרקע פוטרו כדרישא. ובירוש' דייק דהא אחר דהיינו מי שנשתלחו לו חייב לעשרן אפי' שאין כיוצא בהן נמכרין בשוק ואתא ראב\"ע למימר דדוקא אם יש כיוצא בהן נמכרין חייב מי שנשתלחו לו שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו ואם לאו פטור ותני כן ר' יהודה אומר משום ר\"א בן עזרי' אף השולח לחברו עטנין ושתלין והוצני פשתן לא יאכל עד שיעשר ודאי שכן דרך בני אדם משלחין לחבריהם טבלים בדברים הללו. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אם יש כיוצא בהן וכו' פי' אם יש שתילים כיוצא בהן נמכרין לאכילה חייב ונ\"ל דראב\"ע קאי אכל אלה הבבות שבכאן וצ\"ע ע\"כ. עוד כתב ברוב הספרים גרסי' לקח לשלוח לחברו אך בס\"א גרסי' לקט וצ\"ע כי לעיל גבי פירות קאמר רבי יהודה אומר אף הלוקט כלכלה לשלח לחברו לא יאכל עד שיעשר אך מ\"מ אינה קושיא דכאן מיירי בשתילין שלא נגמרה שאינם עומדין לאכילה אך קצת יש ראי' דל\"ג ליקט דליקט מיירי מתוך שלו וא\"כ ה\"ל למימר עקר כמו שאמר לעיל העוקר שתלים אך אינה קושיא כל כך דשפיר שייך לשון ליקט גבי לשלח לאחרים אך לגרסא דגרסי' לקט צריך לפ' דלקט קאי אשתילים דלעיל וקשה דהפסיק הענין במה שאמר לקח במחובר דלא איירי בשתילים וצ\"ע ע\"כ. עוד כתב לקט לשלוח לחברו פטור בירושלמי משמע דהאי פטור לא קאי לענין אכילת עראי אלא הוי דומיא דרישא דהעוקר שתילין שר\"ל שפטור מלעשר ומותר לנוטען אע\"פ שלא עישר וכן בבא דלקח במחובר לקרקע הוי על זה הדרך כי ברישא אמר דין העוקר בתוך שלו ובסיפא אמר דין הלוקח משל חברו שגם הוא פטור מלעשר ואח\"כ אמר כאן דין הלוקח שתלים לשלוח לחברו שגם הוא פטור מלעשר ומותר לשלחם בטבלם לחברו אע\"פ שקנה אותם תלושים וכבר נתחייבו אפ\"ה מותר לשלחם כן נ\"ל וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לקט לשלוח לחברו פטור נראה דלא אתיא כר' יהודה דפירקין דלעיל ואפשר לומר דהכא מודה ר' יהודה משום דליקט שתילין והוי טעמא משום דלא נגמרה מלאכתן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ונוטע לתוך שלו לזרע חייב. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ליקח ממנו הזרע: \n",
+                "<b>חייב. </b>דמפקיע מידי מעשר הוא דתנן בסוף פירקין דזרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גנה שאין נאכלין פטורין מן המעשרות דלא הוו אוכל וכיון דחזו השתא לאכילה חייבין ובירוש' פליגי אמוראי כשנטען לאכול אי פטור אי לא ור' יוחנן ס\"ל דבין לזרע בין לאכול חייב ולדידי' מפני שהוא גרנם דקתני מתני' ר\"ל דפעמים שתולשן בשנה שניי' שדינה מעשר שני ונוטען ועתיד לחזור ולתולשן בשלישית שדינה מעשר עני ונמצא מוציאן ממעשר שני ומכניסן למעשר עני או אי נמי איפכא מן העני לשני: \n",
+                "<b>מפני שהוא גרנן. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ס\"א כגרנן וכתב עוד פי' כי עתה הן ראויין לאכילה ואח\"כ יתקלקלו ואע\"ג דתנן במס' פאה ונוטל מן הגרן וזורע ופטור מן המעשרות עד שימרח נ\"ל לחלק כי לשם לא נעקר לזרע ועל כן הוי גרנן כגורן שאר האוכלים ולא משעה שנתלש אבל הלפת וצנונות מתחלה נעקרו לכך שלא יהי' להם גרן אחר אלא זה ועל כן חייבין וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא ימכור אדם את פירותיו וכו'. </b>ומפ' בירוש' שאפי' שמוכר שדהו עם פירותיו לא אמרן דפירות טפלה נינהו תניא ר\"ש מתיר מפני שהוא אומר לו לכהן וללוי הרי מכרתי את שלי צא ותבע את שלך: \n",
+                "<b>ולא בשביעית. </b>כגון פירות האילן דשרו בשביעית ומוכר שדהו עם פירותיו דפירותיו הפקר הן אי נמי שמכרן בשביעית קודם עונת המעשרות. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דגם בשביעית אינו אסור אלא משבאו לעונת המעשרות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זוגיו. </b>קרום של פסולת ענבים קרוי זוגין: \n",
+                "<b>להוציא מהן משקין. </b>פי' דוקא להוציא מהן משקי' אסור אבל לשרפם מותר למוכרם ע\"כ: \n",
+                "<b>שהתורם בלבו על הַקוּטַעִין. </b>דתניא בתוספתא דתרומות התורם את הגרן צריך שיכוין לבו על מה שבחרצנים ועל מה שבזגין ואם לא כוון תנאי ב\"ד הוא לתרום על הכל ודוקא בתרומה גדולה דשייך למימר דנטלת באומד. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולפי אוקמתא דפ' אלו עוברין צריכין אנו לומר דחרצנים כדי נסבה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הלוקח שדה ירק וכו'. </b>עונת המעשרות שליש גדולן: \n",
+                "<b>אם עד שלא בא לעונת המעשרות. </b>בירוש' תני שדה שהביאה שליש לפני העובד כוכבים ולקחה ממנו ישראל ר' עקיבא אומר התוספת פטור וחכמים מחייבין והשתא סתם מתני' ר' עקיבא. הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>ולוקט כדרכו והולך. </b>הוא בעצמו ילקוט פירותיו כשלקחה אחר שליש ולא יוריד פועלים לה דמיחזי כאילו הוא בעל הקרקע ולא פטרי רבנן התוספת במתני' אלא כשלא קנה קרקע. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>בזמן שקנה קרקע. </b>דסבר רשב\"ג דסוריא דחיובה מדרבנן בעינן תרתי קודם שליש ושיקנה הקרקע דאי לא קנה קרקע אע\"פ שקנה עד שלא בא לעונת המעשרות פטור. ובירוש' א\"ר אבין רשב\"ג בשיטת ר\"ג זקנו דתנן בפ\"ד דחלה ישראל שהיו אריסין לעובדי כוכבים בסוריא ר' אליעזר מחייב פירותיהן במעשרות ובשביעית ור\"ג פוטר וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל זקנו פי' אביו: \n",
+                "<b>רבי אומר אף לפי חשבון. </b>מפ' בירושלמי על רישא וכמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל והוא פי' ר\"י ורבינו שמשון ז\"ל אבל הרמב\"ם ז\"ל משמע קצת דלא גריס אף. וז\"ל ואמר רבי שהוא חייב אע\"פ שלא קנה קרקע אבל לפי חשבון והוא חולק ג\"כ על הסתם כיצד וכו' עד והלכה כסתם בלבד. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' אלעיל קאי דתנן משבאו לעונת המעשרות ואמר רבי אינו פטור אלא אפילו לאחר שבאו לעונת המעשרות חייב להפריש לפי חשבון ואינו חולק על רשב\"ג כלל ע\"כ. וברמב\"ם פ\"א דהלכות תרומות סי' י\"ב פסק כרבי אלא דסתם שם דבריו ולא כתב בסוריא ופי' שם מהרי\"ק ז\"ל שני טעמים למה פסק כרבי הטעם האחרון הוא משום דע\"כ ל\"פ אלא בסוריא אבל בא\"י לכ\"ע הכל לפי חשבון ע\"כ אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב שהוא ז\"ל סובר דאמתני' דלעיל קאי רבי שקנה ישראל מן העובד כוכבים פירות קרקעו בארץ ישראל וסבר רבי דאם לקחן אחר שבאו לעונת המעשרות דהיינו שליש דאהני שליש ראשון דנוטל ממנו דמים מן השבט ושני שלישין דגדל ביד ישראל נותנם לבעליהן בלא דמים ע\"כ ואיני יודע לכוין אם נפל שום טעות בלשון: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המתמד וכו'. </b>ודוקא במתמד בשמרים דהיינו בזגין דאילו בחרצנים דכ\"ע ל\"פ דלאו בר עשורי הוא: \n",
+                "<b>ומצא כדי מדתו. </b>לאו דוקא לרבנן אלא להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' בכדי מדתו נמי מיחייב במעשר ואע\"ג דקיי\"ל דטבל במשהו והכא פטרי רבנן תרצו תוס' ז\"ל שם בבתרא ובחולין דהכא בשמרים אינו אלא קיוהא בעלמא וכן תירץ ג\"כ ה\"ר שמשון ז\"ל. ובירוש' מפ' דבעי ר' יהודה החמיץ וכן מפ' לה רב נחמן בספ\"ק דחולין אבל בשלא החמיץ ר' יהודה מודה דלאו פירא הוא ורבנן אפי' בשהחמיץ פליגי אבל ר' אלעזר אמר התם דס\"ל דאפי' בלא החמיץ מחייב לי' ר' יהודה במעשר. ובירושלמי דריש דמאי דף כ\"א גם שם בבבלי ר\"פ אלו עוברין רמי דר' יהודה אדר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה בראשונה הי' חומץ שביהודה פטור מן המעשרות שהיו עושין יינם בטהרה לנסכים ולא הי' מחמיץ והיו מביאין מן התמד ועכשיו שהיין מחמיץ חייב הרי שפוטרו מן המעשר מפני שהוא הי' בא מן התמד וכאן הוא מחייבו ומשני ר' אילא טעמא דר' יהודה דפטר חומץ התמד שבארצות יהודה לא מפני שאינו יין אלא לפי שבאותן ארצות מפני הנסכים היתה ברכה מרובה והענבים מרובות והזגין והחרצנים לא היו חשובות ולפיכך התמד הבא מהן פטור ועכשיו שאין ענבים מרובות חרצנים וזגים חשובות ומחייב בהו ר' יהודה ע\"כ אלא שבבבלי שם פרק אלו עוברין משני דהכא מיירי דוקא במתמד בשמרים וברייתא בדפורצני דלא חשיבי: \n",
+                "<b>מוציא עליו. </b>ירוש' בעי מהו מוציא לר' יהודה בכדי מדתו ולרבנן במצא ד' והוא לא רמא אלא תלתא ופשיט דדוקא מעשרות הוא דמפריש אבל תרומה לא דתנינן לעיל בפירקי' שהתורם בלבו על הקוטעים ועל הצדדין ועל מה שבתוך התבן ותני עלה ועל הזגין וכתבתי קצת ממנו בסמוך בשם הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>מוציא עליו ממקום אחר. </b>פי' מחבית אחרת של יין מוציא התרומה והמעשרות לפי חשבון של היין שניתוסף על המים בתמד ואין צריך להוציא על שיעור של כל התמד כי אינו אלא מים אבל אם בא להוציא מהתמד עצמו תרומה ומעשרות בודאי צריך להוציא מכל התמד כיון שהוא מוציא תמד עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חורי הנמלים וכו'. </b>ברמב\"ם פ\"ג מה' מעשר סימן כ\"ג כתוב חדרי הנמלים בדלי\"ת ורי\"ש. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגי' חורְרֵי בב' רישי\"ן וכן הגי' במתני' דבספ\"ד דפאה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שום בעל בכי וכו'. </b>ולפי הפירוש השני שהביא ר\"ע ז\"ל נראה דגרסי' בעל בכי הבי\"ת של בעל בשב\"א והכ\"ף של בכי דגושה. וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל לפי שיש שומים ובצלים וגריסין ועדשין בארץ ישראל דהיינו לכל אחד כיוצא בו הוצרכו ליתן סימן בפטורים הבאים לארץ דלא חייבו חכמים פירות חו\"ל הבאים לארץ במעשר אלא אותן שדוגמתן בארץ אבל אלצרין ופסטקין ואיצטרובלין כולן אין גדלין בארץ ולא הוצרכו ליתן בהן סימן דודאי כולהו מיני מחו\"ל הם ע\"כ וכן כתב ה\"ר שמשון ז\"ל והוא דרך התוספתא: \n",
+                "<b>רכפא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל בלשון שני שהוא בצל שאין לו אלא גלד אחד חריף מאד כשיקרב אל העין מדמע דמעות רבות תרגום חשרת מים רכפת מיא: \n",
+                "<b>אף הקוטנים. </b>פי' בערוך אחד ממיני קטניות הוא ושמו בלשון ישמעאל סגיר אל דנאב פי' שהעוקץ שלו קצר יותר מעוקץ הקרקס ע\"כ: \n",
+                "<b>ושאר זרעוני גנה שאינן נאכלין וכו'. </b>ירושלמי תני עלה ר' יוסי אומר אף זרעוני שדה כגון זרע אסטיס וזרע קוצה וזרע ביקיא ופי' הראב\"ד ז\"ל בת\"כ דומה כי ביקיא מין ממיני הצבעים: \n",
+                "<b>שאע\"פ שאביהן תרומה. </b>בפי' הרמב\"ם ז\"ל גם בקצת ספרים גרסינן ואע\"פ ונראה דאי נמי גרסינן שאע\"פ הוי כמו ואע\"פ כדאשכחן בריש ביצה דקאמר בגמרא שאפר כירה הוי כמו ואפר כירה ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואע\"פ שאביהן תרומה דאביהם גופי' הוה תרומה ונטען לזרע ותנן בריש פירקין העוקר לפת וצנונות מתוך שלו ונוטע לתוך שלו לזרע חייב מפני שהוא גרנן והני אם עשאן תרומה ונטען בדיעבד לזרע הגדולין נאכלין ע\"כ וכן פי' רבינו שמשון ז\"ל: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת מעשרות. ובעזרת האחד ואין שני נתחיל מסכת מעשר שני \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה מעשרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..29a6d8addb62b3966eada23483f9c8696fa4900b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,522 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי חורשין שדה האילן. </b>בלא בי\"ת גרסינן וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. והחכם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פי' וז\"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר\"ע דפ\"ק דמ\"ק ודפ\"ק דר\"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר\"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר\"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר\"ע ילדה עד ר\"ה דס\"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר\"ה אלא מתקנת ב\"ש וב\"ה הכי מסקי' לה במ\"ק פ\"ק: \n",
+                "<b>עד העצרת. </b>דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב\"ש ומשו\"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב\"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב\"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב\"ה מקילין עד עצרת והוו ב\"ה לקולא ע\"כ ורש\"י והתוס' ז\"ל לא כך פירשו בפ\"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ\"ל ז\"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר\"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ\"ק דף ד' מסיק רב אשי דר\"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע\"ג דאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד אא\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס\"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים לא וכתבו התוס' ז\"ל וקא דייק ר\"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה אילנות לבית סאה. </b>בית סאה נ' על נ' דהוו להו תרי אלפי ות\"ק גרמידי ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של נ' על נ' דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן ועוד בעי' שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא ק' דרהם. באיטלקי. מפרש בפ\"ק דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערי' בה. פחות מכאן. שאינו עושה כל כך: אין חורשין {הגה\"ה פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה:}. כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו. חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות ומפ' בירוש' דכלאים פ' איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות ונראה דהה\"נ הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל ככר ר\"ל גוף מחובר כדמות ככר לחם: \n",
+                "<b>אם ראויים. </b>ר\"ל כל אחד מן השלשה אילנות: \n",
+                "<b>אורה. </b>ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפט\"ו דמס' יבמות וכן נמי במציעא פ' הפועלים דף פ\"ט. תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין {הגה\"ה מצאתי ברש\"ל ז\"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי\"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה ע\"ש ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי אלא דה\"נ מסתבר לע\"ד:} בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו' אלא שבספר אהל מועד אות הלמ\"ד מלת לקט משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אילן סרק. </b>מפ' בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית: \n",
+                "<b>ככר דבלה של ס' מנה. </b>כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי י\"ב אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה\"ם וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל או בפי' הרמב\"ם ז\"ל שהביאו ר\"ע ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ס\"ב [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ט\"ז דרכמונים והדרכמון ל\"ו גרגרי שעורים ע\"כ. ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו'. א\"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו'. מדברי הרא\"ש ז\"ל מפורש שצריך כל א' שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא מג' ועד ט'. ואם הם עשרה או יותר אע\"פ שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן. ועל עשרה קאי מ\"ש רב ביבי בירוש' דבלבד שיהיו משולשין פי' שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב\"ם ז\"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה וכן דעת הראב\"ד ז\"ל ופי' הוא ז\"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה וה\"ה אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן ולדעת הרא\"ש ז\"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ\"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא\"כ למה אין חורשין אע\"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>או שנים עושין ואחד אינו עושה. </b>בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע\"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר\"ש ז\"ל. אבל לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ג היו משלשה וכו' [ע' תי\"ט]: \n",
+                "<b>שנאמר בחריש ובקציר תשבות. </b>ת\"ק דר' ישמעאל הוא ר\"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ\"ק ובר\"ה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא\"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר\"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר\"ה ע\"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין צריך לומר. </b>י\"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז\"ל ולת\"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ\"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. </b>ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ\"ש מחו\"ל פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה\"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס\"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס\"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע\"ש אלא מדדחי שבת ש\"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש\"י ז\"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ\"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא\"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע\"י שם אפ\"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח\"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ג </b>במשנה יצא קציר העומר ול\"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל שהיא מצות עשה שאע\"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר\"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע\"כ והכי מפ' לה רבא ג\"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ונ\"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחורשין כל בית סאה בשבילן. </b>יש מפרשים עד עצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר\"ה ה\"ר שמשון ז\"ל ורש\"י ז\"ל ג\"כ פי' שם עד עצרת אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פי' דלתנא דמתני' דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת וברייתא דמייתי בירוש' דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר\"ה אע\"פ שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו ה\"ז מותר ההיא סברא כר\"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דס\"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפי' בזקנים חורשים עד ר\"ה: \n",
+                "<b>הַבַּקָר </b>כמו חמר צייד. ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר נטיעות וכו'. </b>כתב רשב\"ם ז\"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל\"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע\"כ. ירוש' ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א\"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פי' עשר נטיעות הל\"מ דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות וניתנה הלכה בנטיעות ע\"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום. ה\"ר שמשון ז\"ל: וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל בסוכה פ' לולב הגזול פירש\"י ז\"ל וז\"ל אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל א' וא' כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע\"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת פי' שם ז\"ל וז\"ל ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע\"כ וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה ועוד אם כדברי רש\"י ז\"ל שכשיהי' פחות נותנין להן כפי חשבון א\"כ מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפי' לפחות מכאן כך נותנים ואפי' לאחד וא\"כ הי' ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצ\"ע. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>היו עשויות שורה ומוקפות. </b>אית דגרסי או מוקפות וכן גרסת הראב\"ד ז\"ל בהשגות ומ\"מ הפירוש אפי' הרמב\"ם ז\"ל מודה שהוא כמו או. אלא שפירש הרמב\"ם ז\"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר\"ע ז\"ל ק\"ק דאי שורה לשון חומה ה\"ל להיות באל\"ף: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה מגומגם הרבה שהי' לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו' והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא וה\"ק היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע\"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן פי' אבל צרכן חורשין אפי' עד ר\"ה. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רשבג\"א עשרה דלועין וכו'. </b>אית דלא גרסי מלת כל במשנה וכ\"ה בירוש' וכתב הר\"ש ז\"ל והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרשב\"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' ע\"כ. ומשמע קצת מן הירוש' הזה דגרסי' מלת כל: \n",
+                "<b>חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר\"ה. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים. </b>ס\"א עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א\"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים. ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש: \n",
+                "<b>כנטיעה. </b>בין לענין חרישה בין לענין ערלה ור\"ש ור\"א בן יעקב אמרו דבר אחד דא\"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. ואיכא מאן דפסק דלא כר\"ש משום דשיטה הוא ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב\"י דמשנתו קב ונקי ס\"ל כותיה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי וכו'. </b>וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי\"ת וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שתכלה הליחה. </b>היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע\"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת\"ק דר\"ש היינו ר\"מ דפריך מאן תנא ליחה ר\"מ הוא דסתם מתני' ר\"מ ור\"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב\"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב\"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב\"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב\"ה נקטי רגל ה\"נ ר\"ש נקיט רגל דפסח ור\"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב\"ש דסתם לן דעתי' דר\"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר\"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ\"ק דתנא פלוגתא דב\"ש וב\"ה גבי אילן היינו ר\"מ וה\"ק ר\"מ בההיא ב\"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור\"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב\"ש וב\"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר\"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר\"מ בין אלבן בין אאילן: \n",
+                "<b>אר\"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. </b>ס\"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבלין ומעדרין וכו'. </b>ובירוש' מפרש בבריי' דה\"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר\"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב\"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר\"ג ובית דינו דהא תקנתא דר\"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה\"ק לת\"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ\"ש לרשב\"ג. ולרשב\"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא\"ש ז\"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב\"ג דלועין כנטיעות ורשב\"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ\"ע ע\"כ ואלו דברים למדן מה\"ר שמשון ז\"ל מפ\"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב\"ם ז\"ל מפרש הירוש' שם בפ\"ג כמו שפירשו הוא ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה אף נוטל) ות\"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין דמיון לדברי ר\"ש עם מפרקין כי ר\"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסקלין וכו'. </b>בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר\"ה. ומתני' דלקמן פ\"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי' בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי\"ט ומ\"מ קשה קצת דמסקלין הו\"ל למתני בהדי מזבלין ע\"כ ואפשר שיתורץ האי ק\"ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה: \n",
+                "<b>מקרסמין. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע\"כ. וכתב החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ' שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי' לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י\"ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מפסלין. </b>ה\"ג בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע\"כ פירשו הרב ז\"ל מלשון הירוש' דמתרגמי' ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי' לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו'. </b>לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה\"ה קרסום וכן ר\"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה\"ה קרסום וזרוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזהמין וכו'. </b>בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו\"ה קתני מתני' דוקא עד ר\"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו\"ה עד ר\"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>וקוטמין אותם. </b>פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא\"ש ז\"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב\"ם ז\"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש\"י ז\"ל פי' בהיפך: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה וקוטמין) וי\"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע\"כ: \n",
+                "<b>ומשקין אותן עד ר\"ה. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר\"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב\"ד ז\"ל בע\"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר\"ה אלא הא קמ\"ל דעד ר\"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל\"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע\"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א\"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ\"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ\"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. </b>נ\"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר\"א בן שמוע בש\"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה\"א משקה בין על הנוף בין על העיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. </b>כצ\"ל הגירסא. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי' רש\"י ז\"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע\"כ. ובירוש' פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי' והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני' גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ\"ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר\"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר\"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי' ר\"ש מתיר באלו בוי\"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה\"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל קצת מזה. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז\"ל בספר ישן. וז\"ל הר\"ש ז\"ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר\"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו' אלא אתא לאשמועי' דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת\"כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי' שפירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט ע\"כ ומשמע ממה שכתב ז\"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת\"ק בכל ענין וכדכתבינן ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע\"כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי' הכל שוין ר' יהודה ות\"ק אבל ר\"ש פליג כדפרישית במתני' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מקום שנהגו שלא לסוך. </b>ה\"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר\"ש מתיר באילן וכו' פי' לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ\"ל וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטעין ואין מבריכין וכו'. </b>ואיתא בר\"ה פ\"ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. ר' יהודה וכו' וכתבו שם תוס' ז\"ל דמשנה היא בפ' שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי' לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ\"ק דר\"ה אלא סתמא גרסי' לה ור\"מ היא דס\"ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני' הרמב\"ם ז\"ל דת\"ק ס\"ל יום אחד בשנה חשוב שנה א\"כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר\"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי' אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור' יהודה ור' יוסי ור\"ש ס\"ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי' ל' אחר זמן קליטה ע\"כ ועי' עליו שם בגמ'. ושם כתבו תוס' ז\"ל שר\"ת ז\"ל יש לו דרך אחרת בפי' הסוגי' אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל' לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי' אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה פחות) ל' דקליטה ול' דתוספת. כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל דוחק דל' המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל' יום לפני ר\"ה ע\"כ: \n",
+                "<b>יעקור. </b>ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני' דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי' לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבצלים הסריסים וכו'. </b>פי' בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי' אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע\"כ. ואיתה בר\"ה פ\"ק די\"ד. ופי' שם רש\"י ז\"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע\"כ ופי' עוד שם בלשון ראשון דמתני' מוקי לה התם בגמ' כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי' דגמ' מוקי הא מתני' כר' עקיבא דס\"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ' טעמא בתלמוד ירושלמי א\"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר\"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי' מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע\"כ. והתוס' פי' שם כלשון אחרון דרש\"י ז\"ל דכן נראה בירוש'. גם ה\"ר שמשון ז\"ל כתב דמן הירוש' הזה משמע קצת דמתני' ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי. אע\"ג דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בר\"ה פ\"ק בבריי' הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע\"כ: \n",
+                "<b>ופול המצרי. </b>לת\"ק דפליג אדר\"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר\"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה: \n",
+                "<b>פול המצרי. </b>פאשולי בלע\"ז. וכ\"כ רש\"י ז\"ל במנחות דף ל' ובר\"ה דף י\"ג ב' ובירוש' דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ\"ל הר\"מ דלונזאנו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר\"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי' בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמרות שלהם אסורות בשביעית. </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י\"ט  כ\"ה בתוי\"ט ד\"פ בד\"ה התמרות אחר מלות נ\"ל.]: \n",
+                "<b>[ומרביצין </b>כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב\"ס. ורמב\"ש ז\"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש\"י ז\"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור\"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע\"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן: \n",
+                "<b>דברי ר\"ש ראב\"י אוסר. </b>ירוש' אתיא דר\"ש כרבנן ודראב\"י כשיטתיה דתנן בפ\"ק דמ\"ק ראב\"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר\"ש. וראב\"י אוסר. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע\"כ: \n",
+                "<b>ממרסין באורז בשביעית דברי ר\"ש אבל לא מכסחין. </b>כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג\"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר\"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר\"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר\"ש אדר\"ש. וקשיא לי לפי' הרמב\"ם ז\"ל דפי' אבל לא מכסחין ר\"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע\"ד צ\"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר\"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאימתי מוציאין וכו'. </b>פי' הר\"ש ז\"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה\"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע\"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה\"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור: \n",
+                "<b>משׁיפְסְקי. </b>גרסי' הפ\"א בשב\"א והסמ\"ך בשב\"א: \n",
+                "<b>משייבש המתוק. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב\"ם ז\"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מוסיפין על האשפתות. </b>מסיק בירושלמי דאפי' בכשיעור אסרי רבנן ועלה הוא דקשרי ר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושה אדם את שדהו וכו'. </b>נ\"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע\"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר\"ש ורבנן וכ\"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו\"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר\"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ויותר מכאן דברי ר\"ש. </b>גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר\"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר\"י קארו ז\"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע\"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר\"ע ז\"ל וכך צ\"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל וא\"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר\"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ\"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ\"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר\"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר\"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי\"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר\"ש בהדייהו וכן כתב הרא\"ש ז\"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע\"כ. עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ותירוץ הרא\"ש ז\"ל הוא תירוץ הר\"ש ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>עד שיעמיק שלשה. </b>בפ\"ק דמ\"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז\"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע\"כ: \n",
+                "<b>עושה אדם את זבלו אוצר. </b>שם במ\"ק מקשה דראב\"ע אדראב\"ע דתנינן התם פ\"ק. ראב\"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע\"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר\"מ דשרי הכא להעמיק אע\"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב\"ע אע\"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע\"כ מה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>היה לו דבר מועט. </b>הרמב\"ם ז\"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר\"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות: \n",
+                "<b>ראב\"ע אומר וכו'. </b>ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה: \n",
+                "<b>או עד שיתן על הסלע. </b>צ\"ע במילתייהו דרבנן אי ס\"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ\"ע אי רבנן ור\"מ וראב\"ע כולהו ס\"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ\"ע אי ר\"ש ות\"ק דר\"מ ות\"ק דראב\"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי\"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סהר של בית סאתים. </b>היקף ששיעורו ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. ואיני יודע למה צריך לומר סהר כמו סחר בחי\"ת דהא אפי' בה\"א הוי כמו בית הסהר לחבוש אותם שלא יצאו אנה ואנה: \n",
+                "<b>עוקר שלש רוחות. </b>פי' כי כשמקום זה מלא אי אפשר לבריות לעמוד שם. ה\"ר יהוסף ז\"ל. ירושל' תני בכל עושין סהרים במחצלאות ובקש ובאבנים ואפי' שלש חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליו: \n",
+                "<b>ומוציא מן הסהר. </b>בירוש' בעי אי צריך להמתין עד שיפסיקו עובדי עבודה ולא אפשטא. ומוציא מן הסהר כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דהא לא קאי אלא ארישא דהמדייר את שדהו ובא לומר שמותר להוציאו ולא אמרי' שהוא אסור להוציאו משום דאז תהיה השדה שדיירה מזובלת אלא מותר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל הנכון לפרש שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו ומסירין העפר מעל גביו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב אא\"כ יהא שיעור המחצב כ\"כ גדול שיהא בו שלש מורביות ופי' בערוך נדבכין דהיינו שורות כמו מורביעות והעי\"ן נבלעת והשיעור דשלש מורביות הן שלש על שלש דהיינו ט' על רום שלש אמות דשיעור השלש מורביות כ\"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבנים לבנין קעביד ולא משום עודר ומה שפי' ר\"ש ז\"ל בשיעור האבנים אין נראה בעיני ע\"כ. אמר המלקט והוא רבינו שמשון ז\"ל פי' ג\"כ בסוף דלכאורה לישנא דמתני' משמע כ\"ז לשלש המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום שלש אמות וניחא טפי דלפי שהאבנים אחרות קרי להו מורביות כמו מורביות של ערבה דפ\"ד דסוכה וכן מורביות של תאנה דבפ' שני דתמיד ע\"כ אלא דברישא דמילתיה פי' מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלשה אמות אורך ורוחב על רום שלש דהיינו כ\"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורבית ומורבית ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיהיו בו שלש מורביות. </b>פי' ר\"ע ז\"ל שיהיו נגלין ונראין וכו'. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל קשה דהא לא נאמר במשנה עד שיראו בו אך לשון המשנה הוא שיהיו בו שמשמע שאינו מקפיד אלא שיהיו בו אבנים הרבה כי כשאין בו אלא מעט אבנים הרואה סובר שבודאי אינו עושה את הדבר אלא כדי לסקל את שדהו אבל כשיש בו אבנים הרבה שהוא סלע גדול בודאי שאינו חושש על הקרקע אלא על האבנים כיון שיש בו כ\"כ טורח רב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של משאוי שנים שנים. </b>שכל אבן ואבן מהעשר שתים מהן משאוי של חמור כנהוג בארץ ישראל באבנים שיקירין זווייא\"ש ואין לפרש דאדם נושא אותן שתים שתים דהיינו אבני כתף. ועוד דשתים שתים הוה לי' למתני דאבן לשון נקבה היא כדכתיב והאבן הזאת. פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מעשרה טפח או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד טפח סמוך לארץ כ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולי נראה לפ' פחות מכאן שלא היה גבוה כ\"כ ואפשר שהוא רחב הרבה הרי הוא כמחצב וצריך כ\"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה וגומם הגדר עד טפח סמוך לארץ שלא יהא מתקן הקרקע וגוממו דקתני ארישא ור\"ל גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ שאין גומתה שוה לארץ בפחות טפח כן נראה לי דאי כפי' הרמב\"ם ז\"ל ה\"ל למתני וגוממו גבוה מן הארץ טפח. בד\"א. אגדר קאי. אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית להורסו מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד גלוי היסוד. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל הוא מה שהביא כבר ר\"ע ז\"ל והוא קרוב לפי' הרמב\"ם ז\"ל. ובערוך פי' מחצב כלומר גדר קטן שהוא פחות מעשרה טפחים קרוי מחצב וכן משמע מן הירושלמי. דגרסי' בירוש' ר' חייא בר אבא שאל הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים במה אנן קיימין אם כשהיו שני נדבכין ניתני שמונה טפחים אם כשהיו שלשה ניתני י\"ב טפחים כדתנן בריש פי\"ד דמס' אהלות. ומשני א\"ר יוסי הכא נמי שלשה נדבכין שהן י\"ב טפח כדתנן התם מיהו כשבא לסתת האבן ולהושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון הסמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני להשלישי הרי עשרה טפחים בג' נדבכין. תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב ופליגא אמתני'. עוד גרסי' בירוש' תני א\"ר יהודה בד\"א דגוממו עד פחות מן הארץ טפח בזמן  לפ\"ז לא הי' להכ\"מ מה להגיה בדברי ר\"י אבל בכ\"מ מבואר שהי' הגי' לפניו בד\"א בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל אם נתכוין כו' וע\"ז הגיה שצ\"ל בזמן שנתכוין וכו' ודברי הכ\"מ אלו אינן מובנים דהר\"מ פוסק בחבור בהדיא לקולא אף שבפי' פוסק לחומרא:] שנתכוון לתקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתקון שדהו אפי' יותר מכאן מותר. אמר רשב\"ג בד\"א שלא נתכוון לתקון שדהו אבל אם נתכוון לתקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור פי' אע\"פ שמשייר יותר מטפח אמר ר' ביבי הורי ר' ייסא לקולא כר' יהודה וע' בכ\"מ פ' שני דה' שמטה ויובל שכ' דרבינו ז\"ל גורס הורי ר' ייסא לחומרא וגם הגיה שם בדברי ר' יהודה בד\"א שנתכוון לתקון שדהו אבל לא נתכוון אפי' יותר מכאן מותר ע\"כ ותימה דברישא נקט לשון יטול ובסיפא נקט נוטל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. הרי אלו ינטלו כולן. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה שהיה לו לומר הרי זה ינטל כיון דקאי אגדר ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ומניח מן הסלע בארץ וכו'. כ' קשה שהרי לא מיירי בסלע אלא בגדר לפי פירושו ואפשר דט\"ס הוא וגרסי' ומניח מן הגדר אך אם היינו מפרשים דהאי וגוממו לא קאי על מה שלפניו פחות מכאן מחצב אלא קאי ארישא דקאמר הרי אלו ינטלו ועלה קאמר וגוממו וכו' וקאי נמי על מחצב שאינו רשאי ליטלו כולו הוה מתיישב הלשון טפי וכן נראה עיקר וה\"פ דמתני' גדר שיש בו עשרה אבנים וכו'. הרי אלו העשר אבנים ינטלו ועלה קאי וגוממו וכו' כלומר ולא אותם העשרה אבנים בלבד הוא נוטל אלא גומם את כל הגדר עד פחות וכו' אלא שהפסיק באמצע בדבר אחר לפ' מה נקרא גדר ושיעור גדר עשרה טפחים כדי לומר אח\"כ על שניהם פחות מכאן מחצב כלומר אם היו האבנים הגדולים פחות ממשאוי שנים שנים או שהי' גבהו פחות מעשרה טפחים דינו כמחצב שצריך שיהא בו שלש מורביות וכו' וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב ז\"ל וז\"ל בס\"א גרסי' כאן מתני' דהמזנב גפנים וכו' דלקמן בפ\"ד משנה ו' ונ\"ל דטעות הוא שם דאף באותו ספר גרסי' לה לקמן ג\"כ ותרתי למה לי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בהם שתים של משאוי וכו'. </b>בברייתא בירושל' פליגא אמתני' ומצרכא דבכל אחת ואחת בעי' משוי של שנים שנים: \n",
+                "<b>גרגר של צרורות. </b>מפני קטנותן קרי להו הכי מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר: \n",
+                "<b>גל של אבנים. </b>גדולות ואית דגרסי גרגש בשי\"ן וכן הוא שם פרק שני  א\"ה לכאורה כוונתו אהרמב\"ם פ\"ב מה' שמטה שהראה בו מקום לפני זה ואנחנו הכנסנוהו בתוך הציונים. אבל לפנינו שם הגי' גרגר.]. ומחק הר\"ר יהוסף ז\"ל ממשנתו מלות או גל של אבנים וכתב וי\"ס אחרים דגרסי לי' וקשה דהא היינו רישא המסקל את שדהו מגל של אבנים ע\"כ. וכ' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' מפרש דהאי בבא לאו משום שביעית נקטה אלא אפי' בשאר ימות השנה אשמועי' דאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו שבבקעה משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים הרעים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ\"כ מהרה אבל אם הזרע בהרים ובטרשים מותר דטיבו חשיב לי' שמפנה המקום ע\"כ וכתבתיו אמתני' דבסמוך סי' ח' בשם הראב\"ד ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בונין מדרגות וכו'. </b>י\"מ בונה גדר סביב המים שלא יקחנו אדם כדי להשקות שדהו: \n",
+                "<b>ולא יסמוך. </b>ה\"ר שמשון ז\"ל גריס לא יסבוך בבי\"ת פי' לסתום האויר שבין אבן לאבן מלשון נאחז בסבך. והראב\"ד ז\"ל הביא שתי הנוסחאות בהשגות. וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי עפר מפני שמתקן את הארץ. והראב\"ד ז\"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אלא עושה אותה חיץ אבן על אבן ע\"כ. וכתוב שם בכסף משנה ונראה שהוא ז\"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה\"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזור עפר לגאיות ההם כדי שישוו פניהם ומ\"מ יש לתמוה למה לא חלק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים. לשביעית משפסקו גשמים כמו שחלקו במשנה וצ\"ע ע\"כ. ירוש' מהו חיץ חייץ לי' כמה דתימר והוא בונה חיץ: \n",
+                "<b>וכל אבן שהוא יכול וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אבל מה שאי אפשר לו לקחתם עד שירד בגאי אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או משלשל עצמו לקחת אותה נאמר שהוא לתקן את שדהו נתכוון. והראב\"ד ז\"ל פי' ע\"פ הירו' דמשום גזל נגעו בה וז\"ל כל אבן שכשעומד ברה\"ר יכול לפשוט את עצמו וליטול מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונה בה אבל מתוך שדה חבירו פי' מאמצעה לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא עליהם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לא יסמוך בעפר אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה דהא לא נזכר כלל למעלה מענין סכירת מקום יציאת המים והי' לו לומר הבונה סכירת מים לא יסבוך בעפר והיאך שייך לומר סתם לא יסבוך בעפר ויותר הי' נראה לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אין בונין מדרגות ערב שביעית וכו' אבל בונין בשביעית ועלה קאמר לא יסבוך בעפר שהבונה אותן המדרגות לא יסבכם בעפר ועלה קאמר עוד כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה כשהוא בונה המדרגות וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבני כתף באות מ\"מ. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל דכיון שבורר ומחפש ואינו לוקח אלא האבנים הגדולות לבד מינכר מה שא\"כ בגדר או במחיצות שנוטל גדולות וקטנות ע\"כ: \n",
+                "<b>והקובלן. </b>פי' הר\"ש וגם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהיינו שקבל לעשות בניינים בקבלנות. מביא מכל מקום אפי' פחותות מאבני כתף שאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' משדותיו שרי ואין חוששין שהוא מתכוון לתקן שדהו דמידע ידעי דלבנין קבעי דאי משדות אחרים אפי' אינו קובלן כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול ע\"כ. ומתוך זה תבין להגיה הטעות שנפל בדפוס בסוף פי' ר\"ע ז\"ל שצ\"ל ואפי' מביא משדה שלו אע\"פ שבעיקר פי' קבלן פי' כפי' הראשון שהוא אריס סמך לו ז\"ל על פי' שני דלה\"ר שמשון ז\"ל שאכתוב בסמוך בס\"ד ועל הרמב\"ם ז\"ל שכתב ג\"כ שקבלן הוא ששוכר את הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מן האבנים יביא ע\"כ. ושם בחבורו כתב אפי' אבנים גדולות ע\"כ. ומ\"מ לשון ר\"ע ז\"ל מבולבל. והילך כל לשונו של ה\"ר שמשון ז\"ל. באות מ\"מ. אפי' מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן את השדה. והקבלן. מלשון מקבלי קבולת שדרכו לעשות בניינים בקבולת. מביא מ\"מ. ואפי' פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי. דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל. וי\"מ קבלן שקבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפי' קטנות אע\"פ שהוא אריס בה ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל על פי' ר\"ע ז\"ל. פי' זה אינו נראה כלל דלא מצינו אריס שיקרא קבלן ותו דהיאך שייך לומר בו מביא מ\"מ הו\"ל למיתני מביא משדהו דבשאר שדות אין הפרש בינו לבין אחר על כן נראה דקבלן ר\"ל שקבל עליו לבנות בנין שמביא מכל מקום כלומר ואפי' מתוך שדהו כן נראה מדברי ר\"ש ז\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>באחת יד. </b>אלא בשתי ידים ור' יוסי מיקל טפי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צוברו ברה\"ר. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. אבל אינו צוברו ברשותו שלא יאמרו לזרוע עליו הוא טומנו שם ע\"כ: \n",
+                "<b>כך לא יתקנו. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל על פי' ר\"ע ז\"ל. פי' זה אינו נראה כלל דבאיזה מקום נזכר זה אלא ה\"פ כך לא יתקנו כי אי אפשר לתקן הוא העפר ברשות הרבים אם לא יקלקל תחלה ע\"כ: \n",
+                "<b>צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. </b>הכא נמי בעי בירוש' אי ממתין לכשיפסקו עובדי עבודה ולא אפשטא: \n",
+                "<b>וכן החופר בור ושיח ומערה. </b>פי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. דר\"ל דגם החופר וכו' צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואבנים. </b>לא גרסי' במתני' וכן משמע קצת מן הירושלמי. וכן נמי משמע קצת מפי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וז\"ל וכשהוא מלקט את הגס לא תלינן לי' אלא לצורך עצים דלשריפה קעביד דומיא דאבנים דאמרי' דגסים שרי דמוכח דלבנין קבעי להו וקטנים אסור כדאי' בפרקין דלעיל דמיחזי כמסקל שדהו ולהכי בעצים ועשבים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמייפה הקרקע לא שרי בשלו אלא הגס הגס אבל בשל חבירו כיון דלא חייש בתקון שדה חבירו וכדלעיל בין דקין ובין גסין שרי כדתנן לעיל גבי אבנים ומש\"ה מפרש בירוש' דהגס הגס דקתני אשלו קאי ולא אשל חבירו ע\"כ. ועיין ג\"כ ברש\"י ז\"ל ברפ\"ק דנדה. וברמב\"ם בחבורו משמע דהוה גריס ואבנים וכן ג\"כ משמע מפירושו ז\"ל. וה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מספרו מלת ואבנים וכתב וי\"ס אחרים דגרסינן ואבנים ונ\"ל דטעות הוא דהא לעיל אסר באבנים וכמה חילוקים יש בפרקין דלעיל באבנים ע\"כ: \n",
+                "<b>שלא בטובה. </b>בירוש' מסיים עלה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי דאית לי' קלא: \n",
+                "<b>ואין צורך לומר. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שנתקווצה בשביעית תזרע וכו'. </b>בירוש' פליגי אמוראי דבבל עם אמוראי דארץ ישראל תמן אמרין דמיירי בתלושין וכדפירשו רש\"י ותוס' ז\"ל בפ' כל פסולי. ורבנן דהכא אמרין שנחרש' כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה: \n",
+                "<b>תזרע למוצאי שביעית. </b>לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו: \n",
+                "<b>שנטייבה. </b>מאן דמפרש נתקווצה שניטלו קוציה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה ומאן דמפרש דנתקווצה היינו נחרשה מפרש דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית. ואמרי' התם במ\"ק ובפ' השולח ובפ' כל פסולי א\"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה מת בנו זורעה דלדידי' קנסו רבנן ולא לבריה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והוא חרש שתי פעמים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה מגומגם הרבה כי למעלה פי' שנתקווצה שניטלו קוציה משמע הא נחרשה אסור וכאן אומר דוקא שנחרשה ב\"פ. והנה הוא תפס שתי דעות שנזכרו בירוש' דאיכא מאן דאמר שנתקווצה ר\"ל שנחרשה ולדידי' מפ' נטייבה שנחרשה ב' פעמים ואיכא מ\"ד שנתקווצה ר\"ל שניטלו קוציה ולדידי' ר\"ל שנטייבה שנחרשה פעם אחת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נדיירה. </b>במה שכבר פי' ר\"ע ז\"ל כאן ולעיל פ\"ג סי' ד' נסתלק דלא קשו מתנייתא אהדדי: \n",
+                "<b>שֶנִטַיְיבָה אוֹ שֶנִדַיְירָה. </b>כך מצאתי שנקד החכם ר\"מ די לונזאנו ז\"ל שנטייבה הנו\"ן בחירי\"ק והטי\"ת בפת\"ח והיו\"ד בשב\"א ודגושה והבי\"ת קמוצ\"ה וכן מלת שֶׁנִדַיְירָה: \n",
+                "<b>אין אוכלין פירות שביעית בטובה. </b>דאי מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט. ועיין במ\"ש ברפ\"ה דעדיות: ובירוש' מייתי עובדא דר' טרפון נהג בהא מלתא כב\"ש ואסתכן כההיא דק\"ש דתנן בפ\"ק דברכות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלומן. </b>פי' בשלומן של עובדי כוכבים אע\"פ שהם כולם עוברי עבירה שאינם משמרין ז' מצות שלהם אפ\"ה שואלין בשלומן משא\"כ לישראל חוטא. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל בזיתים וכו'. </b>עי' בתי\"ט וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הסכים לפ' שהמדל הוא שעוקרם לשרפם כמו המבקיע בזית דבסמוך ואפ\"ה המחליק אסור. ירוש' תני דבית רבי נוטל אחד ומניח שניים זהו מדל ופריך והא אנן תנן המחליק שלשה זה בצד זה הא מדל נוטל שנים ומניח אחד. ומשני א\"ר יונה מתני' במדל בתחלה ומש\"ה שרי מתני' אפי' ליטול שנים ולהניח אחד ורבי מיירי שהדל כבר ועכשיו חוזר לשלוף שעדיין מוכחשת יניקתן שרינן ליטול אחד מבין שניים: \n",
+                "<b>עד שיגום. </b>צריך לדחוק ולפרש דה\"ק דאינו מותר שרוש אלא עד שיודה לגום בלבד אז מתירין לו הגימום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבקיע בזית וכו'. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל הזית רגילין לחתוך ממנו בקעיות לשרוף ואינו מזיק לאילן ע\"כ: \n",
+                "<b>אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. </b>בירוש' מפ' דהא דפליג ר' יהודה ארבנן בקציצת בתולת השקמה אינו בגומם מעם הארץ אלא משלש טפחים ולמעלה עד ט' הוא דפליגי דר' יהודה שרי עד עשרה ועשרה אסר דדרך לקצוץ הבתולה בעשרה טפחים ורבנן סברי דמשלשה עד ט' כעשרה דמי אבל פחות משלשה לכ\"ע שרי ושם בברייתא פ' הספינה גרסי' הלוקח בתולת השקמה מחברו מגביה מן הקרקע ג' טפחים וקוצץ דבג' טפחים גזעו יכול להחליף לצורך המוכר כמו שכתבתי שם בפ' הספינה סי' ד'. ופרכינן ובתולת השקמה שלשה טפחים בעי' ורמינהו אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור ר' יהודה אומר כדרכו אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ מעם הארץ הוא דקשה הא אידך מעלי לה אמר אביי שלשה טפחים ודאי מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשה קשה לה ולא עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה גבי מקח וממכר עבדי' מידי דודאי מעלי לה ופי' רשב\"ם ז\"ל או מגביה עשרה טפחים ולת\"ק איכא למימר דלית לי' האי שיעורא אלא שיעור אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור. קוצץ מלמעלה מעשרה היזק הוא לאילן ומכחישו הא אידך טפח או שני טפחים מעלי לה ואמאי קתני לעיל בברייתא שלשה טפחים במשהו סגיא. מכאן ואילך מן הקרקע עד שלשה ומשלשה עד עשרה לא מיקשה קשה כ\"כ ולא עלויי מעלי לה כ\"כ. אלא מספקא לן משום דזימנין קשה וזימנין מעלי הלכך גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשה דפשיטא לן בי' דלא ישביח בזמור זה משום דספק אסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מקטע זנבות כדי שיתעבה וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דזה ודאי אסור אלא ה\"פ שמזנב הגפנים כדי לשרפם או לדבר אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. </b>בברייתא ר' יהודה ס\"ל כר' יוסי הגלילי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ירחיק טפח מן הקרקע. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה טובא דאי הכי הול\"ל יגביה טפח כמו שאמר לעיל גבי בתולת שקמה ויותר נראה לפ' ירחיק טפח מן המקום שרגילין לזנב או לקצוץ ושייך בזה שפיר לשון ירחיק עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו. </b>בלא הרחקת טפח ובקורדום ובמגל ובמגרה ובכל מה שירצה ואקנים קאי דדמו לאילן סרק. ובירוש' תני הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג מדריג ומחליק כדרך שעושה בשאר השנים שמחליקין ומנסרין הקורות במקום העבה שבאילן באופן אחד ובמקום הדק שבאילן באופן אחר ודומה כמו מדרגות אלא מתכוון שתהא קציצתן שוה תני רשב\"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידריג להדריג יחליק וגומם מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום וכתב הר\"ש ז\"ל וגומם מעם הארץ מילתא באנפי נפשה היא ופליג אדר' עקיבא דגומם מעם הארץ אם ירצה כדקאמרי' במתני' גבי בתולת השקמה אלא שלא יקוץ בקורדום ותלתא תנאי נינהו תנא דמתני' בקציצת קורות לית לי' שינוי ותנא דברייתא אית לי' שנוי ואית לי' לא מחליק ולא מדריג אלא קציצתן שוה ורשב\"ג שרי או מדריג או מחליק ואסור בגומם בקורדום. ופריך בירוש' איכפל תנא דמתני' דהכא לאשמועי' דר' יוסי הגלילי כבית שמאי דאמרי לעיל בפרקין יגום ולא ישרש משום דחיישי לעבודה ור\"ע כב\"ה דמשרש ולא בעי הרחקה ומשני שאני מילתא דר' יוסי הגלילי דאיכא עבודה באילן ומש\"ה בעי' שנוי אבל המדל דמשרש אין עבודה באותו האילן דהא עוקרו משרשו ובשביל עודר ליכא נמי דלוקט עצים לדליקה הוא ודוקא גבי מחליק דאיכא קרקע מחזי כחורש אבל במדל לא מחזי ולעולם ר' יוסי הגלילי כב\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי אוכלין פירות האילן וכו'. </b>כתב הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל דבירוש' דייק מדקתני הכא הפגים משהזריחו וכן בסמוך גבי בוסר קתני משהביא מים ולא קתני הפגים שהזריחו וגבי בוסר שהביא מים כדקתני גבי זיתים משמע דאתא לפרושי אגב אורחא פגין ובוסר דקתני בדוכתא אחריתי והיינו מתני' דעוקצין פ\"ג דתנן התם הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאי' טומאת אוכלין ר' יוחנן בן נורי אומר משיבאו לעונת המעשרות דקשה דה\"ל למתני ר' עקיבא מטמא מיד ומטעמא דתנן בסוף פרקין ושאר כל אילן משיוציא עלין אסור לקוצצו בשביעית דבההיא שיעורא אסורין משום ערלה ואית בהו דינא דשומר לפרי אלא משום דההיא מתני' דעוקצין בפגי תאנים לחוד מיירי ושיעור פגי תאנים מפורש במתני' דהיינו משהזריחו להכי לא תני מיד הא פגין אחרים דשאר פירות כ\"ע מודו דלא חשיב פרי לטומאה עד שיבאו לעונת המעשרות ואע\"ג דחשיבי לגבי דאסור לקוצצן בשביעית מ\"מ לא הוו פירא. ולהכי שינה תנא הכא ודק בלישני' ואשמעי' אגב אורחא פירושא דההיא דעוקצין ע\"כ. ועוד גרסי' בירוש' ר' פדת בשם ר' יוחנן מודה ריב\"נ בשנה השביעית דכיון דחשיב תבואה שאוכל בהן פתו בשדה חשוב נמי לענין טומאה ור' עקיבא יליף משביעית לשאר שני שבוע. וכתב בספר קרבן אהרן וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע אם בחלו חייבין במעשרות וכדתנן בפ\"ק דמעשרות והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע וכו' ופי' וכן כיוצא בהם ר\"ל משאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פגיהם וזו היא הוראה שנתבשלו מעט יאכל מהם מעט בדרך ארעי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע כשיזריחו הפגין אז באים לעונת המעשרות ע\"כ. אלא דקשה דהא תנן בפ\"ק דמעשרות מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו משמע דהכא נמי ושאר שני שבוע קאי אבחלו דסיפא. והחכם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ובשאר וכתב כן מצאתי בכל הספרים וצ\"ל דה\"פ וכן שאר פירות כיוצא בפגים גם כן דינן כן וגם בשאר שני שבוע שחייבין במעשרות משעה שבחלו חייבין במעשרות וכן נ\"ל הגירסא הנכונה דלגי' הדפוס לא הי' לו לומר וכן כיוצא בהן כלל אלא הל\"ל ובשאר שני שבוע וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוסר משהביא מים. </b>מפרש בירוש' שכן דרך נשים מעוברות ששיניהם קהות אוכלות אותו: \n",
+                "<b>הבאיש. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוהו ע\"כ ומצאתי כתוב דנקראו בלע\"ז אובא\"ש ונהפכו האותיות בלשון: \n",
+                "<b>וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבין במעשרות. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל גירסת חייבין לפום ריהטא נראה דטעות הוא דבשלמא לעיל בפגין דהוו לשון רבים שייך שפיר לומר חייבין אבל בוסר שהוא לשון יחיד אין שייך לומר בו אלא חייב אכן נראה לתרץ לשון חייבין דקאי על הבוסר ועל כיוצא בו וכן עיקר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים שהכניסו. </b>היא גי' הירוש' כדכתבינן: \n",
+                "<b>הכניסו שליש. </b>מפרש בירוש' דשליש היינו לוג שמן וה\"נ תניא בת\"כ הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ע\"כ. והפירוש דבמקומות הרעים הן עושין שלש לוגין שמן מסאה של זיתים ובהנהו קא משער תנא ומש\"ה קרי ללוג שליש דהסאה ראוי' לעשות שלשה לוגין שמן ואכתי לא עבדא רק חד: \n",
+                "<b>וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע וכו'. </b>וכן תנן נמי בפ\"ק דמעשרות התבואה והזיתים משיכניסו שליש. והסכים הראב\"ד ז\"ל בהשגות דשליש היינו לוג ודלא כהרמב\"ם ז\"ל דמפרש דשליש הלוג היינו שליש דמתני' וז\"ל שם הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראוין לעשות כשיגמרו וזה שליש שלהן ע\"כ והוא ז\"ל גורס בירוש' מהו שליש שליש לוג. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל הכניסו שליש וכו'. בת\"כ פ' בהר סיני יש נוסחאות שגורסין הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ומדברי הראב\"ד ז\"ל נראה שגורס שם שליש ומ\"מ נראה מפירושו ששליש האמור שם היינו לוג כפי מה שאמר בירושלמי דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה היא. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל שפי' תשיעית ממה שיוציאו נראה שמפרש שליש היינו שליש לוג ועל פי מה שפירשו בירוש' מתני' בזיתים העושים ג' לוגים לסאה היינו תשיעית ומ\"מ פירוש הראב\"ד ז\"ל הוא יותר נכון לפי שהוא הולך על הסדר תחלה רביעית ואח\"כ חצי לוג ואח\"כ שליש דהיינו לוג כ\"ש כפי הנוסחא דבת\"כ הכתוב בה לוג בפירוש. ועוד נראה לדעת הרמב\"ם ז\"ל דמה שאמר בירוש' דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה לא קאי אלא אסיפא דהיינו הכניסו שליש אבל ברישא דהכניסו חצי לוג צריך לומר דמיירי בזיתים העושים הרבה לסאה שנמצא שחצי לוג בערכם הוא מעט בערך שליש לוג לאלו העושין ג' לוגין לסאה ובת\"כ משמע דקאי אכולה מתני' דקתני התם זיתים כל זמן שהן עושין ג' לוגין לסאה הכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו לוג כותש בשדה וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי אין קוצצין וכו'. </b>והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת בלאו שביעית נמי תיפוק לי דאסור משום לא תשחית את עצה וי\"ל דמיירי היכא דלא טעין קבא דלא שייך בי' לא תשחית כדאי' בפ' החובל א\"נ מיירי במעולה בדמים לעשות ממנו קורות דאז לא שייך לא תשחית את עצה ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא להפסד. ור\"י בן מלכי צדק ז\"ל פי' דמיירי באילן הסמוך לעיר דקוצץ ועתה בשנה השביעית אם ימצא אילן סמוך לעיר יקצץ בד\"א עד שלא ירד לפרי אבל משירד לפרי אין קוצצין ע\"כ: \n",
+                "<b>משיוציאו. </b>י\"מ ר\"ל את הפרי וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בברכות אבל בפסחים פי' הוצאת עלין בימי ניסן וכן עיקר דהוצאת פרי קרוי' חנטה בלשון רבותינו ומ\"מ ממה שאכתוב בסמוך מוכח בהדיא דקאי אפרי: \n",
+                "<b>משישרשרו. </b>כמו משישלשלו. ואית דגרסי משישלשלו כעין שלשלת וכל הורדה למטה קרוי' כן ותורידם בחבל תרגומו ושלשלתנון: \n",
+                "<b>משיגרעו. </b>ירוש' א\"ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים ובפ' מקום שנהגו מפ' דשיעורן כפול הלבן הר\"ש ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל בירוש' מפרש משיסחטו אותו ויצא ממנו מים מלשון כי יגרע נטפי מים ונ\"ל שהוא ע\"ד מה שנקראו המקיז דם מגרע בלשון חכמים כלומר שמטיף ממנו דם ע\"כ. ור\"ע ז\"ל העתיק פי' ראשון מהרמב\"ם ז\"ל ובודאי שהרמב\"ם ז\"ל לא אתא לפרושי טעם אחר מדעתו ז\"ל דהא שם בגמ' דברכות גרסי' אמר ר' אסי הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן וא\"כ משמע דהכי ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דמשיגדלו בו גרעינין הוי כפול הלבן ודייקי' עלה התם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר גבי ענבים בוסר הוא דאסור דהוי פרי אבל סמדר לא רבנן הוא דפליגי עלי' דר' יוסי בפ\"ק דערלה סי' ז' וקאמר דבשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי דקתני ושאר כל האילנות משיוציאו ש\"מ דבשאר אילנות מודו רבנן לר' יוסי. ועיין בטור א\"ח ריש סימן ר\"ב בבית יוסף אי הלכה כב\"ה גם בהא לענין שמברך ב\"פ העץ על כל פירות האילן משיוציא חוץ מחרובין וגפנים וזיתים: \n",
+                "<b>רובע. </b>הקב זיתים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שוח. </b>מצאתי כתוב בס' אגודה בנות שוע ס\"א בנות שוח ע\"כ. ופי' הראב\"ד ז\"ל בתו\"כ דמדכתב רחמנא שבת שבתון יהי' לארץ ריבה איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסירין למוצאי שביעית הלכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורי' בשנה שנייה של שמטה שאין פירותיהן נגמרין עד שנה שלישית ע\"כ: \n",
+                "<b>שהן עושות לשלש שנים. </b>מפ' בירוש' דבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין הפירות להתבשל אלא לאחר שלש שנים ונמצא באילן בכל שנה שלש מיני פירות של שנה זו ושל שתי שנים ושל שלש ואע\"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מנכרי כולי האי הנגמרין אלא בטעימה ומפ' ר' יונה דקושרן בחוט פי' הני בחוט לבן והני בחוט שחור והני בחוט אדום ותני שמואל תוחב בהן קסמין לסימן. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שהן עושות לשלש שנים לא הזכיר כאן הקנבוס והלוף שגם הן עושים לשלש שנים כי הן ירק ובירק לא אזלינן בתר חנטה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר הפרסיות וכו'. </b>ירוש' תני אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים ע\"כ. והקשה הרא\"ש ז\"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמרם בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין לתוך שנה שנייה ע\"כ. ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי דמר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. </b>אבל הפרסיות דין ירק יש להן דבתר לקיטה אזלינן. ותמה על זה בתוספות יום טוב דמאי טעמא לא יהא להן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית. ונלע\"ד דמשום דהוי כמילתא בלא טעמא ליכא לאקשויי הכא אמרו לו היינו ת\"ק כדמקשה בריש פרק בתרא דר\"ה ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ\"ג:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד גובה ג' טפחים. </b>מלמעלה למטה הוא דמשערינן לי' דרך משל אם הגובה שמנה טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' עד גובה שלשה ולא שלשה דשלשה אסור ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח. ורבנן פליגי עליה בשיעורא ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה עפר. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה על גובה ג' טפחים וכו' על גובה טפח. בלמ\"ד. ובירושלמי פליגי ר' יונה אמר לוף דקתני מתני' לאו דוקא דה\"ה בצלים שכן דרך לטומנם ג\"כ כדתנן בפ' ששי דפאה ור' יוסי אמר מסתברא בבצלים אפי' פחות מכאן מותר שהן חלקים ואינם צומחין כ\"כ ומש\"ה לא בעי כולי האי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוף שעברה עליו שביעית. </b>ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש\"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ\"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דר\"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ\"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע\"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ\"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס\"ד. וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. הקשה רבינו שמשון ז\"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי\"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ\"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא\"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ\"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין לעניים עמו חשבון. </b>תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז\"ל וא\"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי\"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע\"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב\"ם במשנה תורה: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע\"כ: \n",
+                "<b>פואה של עדית. </b>פי' בערוך עדית שם מקום והרמב\"ם ז\"ל פי' הפואה הטובה: \n",
+                "<b>פואה של צלעות. </b>פירש הרמב\"ם ז\"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל: \n",
+                "<b>ומודים בפואה. </b>תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב\"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ\"ל דמודו ב\"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב\"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אין נראה דא\"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל\"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר מיד. </b>ואע\"ג דבשאר ירקות מודה דאסור וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' מדלא פליג לקמן פ' ששי משנה ד': \n",
+                "<b>משירבה החדש. </b>ירושלמי תני א\"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושים ואכלנו לוף על פי ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית א\"ל ר' יוסי עמך הייתי ולא הי' אלא מוצאי הפסח וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח דהא גדלו ירקות בימות הגשמים ואין צריך להמתין עד הפסח אלא מעשה שהיה כך היה ולא כדברי הרא\"ש ורבינו שמשון ז\"ל שפירשו שירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירוש' דלא קאמר לה ר' יוסי הכי אלא דטעה ר' יהודה בין רגל לרגל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והדקר. </b>י\"ס והדקל. בלמ\"ד. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ונ\"ל דהכל א' שכן מצינו שהרי\"ש מתחלפת ללמ\"ד כגון גרעינים גלעינים: \n",
+                "<b>דקר. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב\"ם ז\"ל פי' מחרישה הוא האת: \n",
+                "<b>מגל יד. </b>מצד א' סכין ומצד א' מגל והכי מפ' בהכל שוחטין: \n",
+                "<b>זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. </b>יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא יותר מכאן מותר. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן אלא נראה לי דה\"ק לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית וצ\"ע ע\"כ. \n",
+                "<b>ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. </b>ואפילו יותר מזה ולישראל בחו\"ל ואפילו מן הקנוי בארץ. כך הוא בירושלמי וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהכי פירושא ואפי' שהכדים שמוכר לו בח\"ל הן קנויין בארץ וה\"א דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן קמ\"ל כיון שמוכרן לו בח\"ל שרי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוכר לו פירות ואפי' בשעת וכו'. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משאלת </b>וכו' \n",
+                "<b>החשודה. </b>בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי: \n",
+                "<b>וריחים ותנור. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע\"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס\"פ הנזיקין: \n",
+                "<b>ובוררת וטוחנת. </b>וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר\"ש ז\"ל. ועיין עוד במ\"ש בס\"פ הניזקין בשם התוספות: \n",
+                "<b>וטוחנת. </b>אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס\"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע\"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר\"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע\"כ וראיתי שרב אלפס ז\"ל הבליע דברי ת\"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס\"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן ק\"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש\"י ז\"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ\"ק דחולין למידק מינה דע\"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע\"כ וע\"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע\"ה ובפ\"ד דמס' ע\"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים \n",
+                "<b>וְלָתַת </b>אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא: \n",
+                "<b>מחזקין. </b>בלא יו\"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. והזי\"ן בנקודת שב\"א: \n",
+                "<b>ומחזיקין ידי גוים וכו'. </b>ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ\"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז\"ל בס\"פ הנזיקין דלמ\"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכזיב ועד וכו'. </b>ירוש' רב הונא אמר כיני מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה ומכזיב דקתני קאי אתרווייהו וכמין טבלא משולשת כמ\"ש: \n",
+                "<b>אמנה. </b>יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנוס. הרמב\"ם ז\"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן פ\"ט סי' ה'. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולה מתני' מגזיב בגימ\"ל. וכתב עוד מן הנהר נ\"ל דהיינו פרת והוא נקרא בכל מקום הנהר סתם והוא בצד ארץ ישראל לצפון ע\"כ. וכתב עוד מן הנהר ומאמנם וכו' פי' דהיינו כל חוצה לארץ ע\"כ. גם נקד מלת \n",
+                "<b>ולְפָנִים </b>הוי\"ו בשור\"ק והלמ\"ד בשב\"א והפ\"א בקמ\"ץ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ודע דעכו מארץ ישראל היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ\"ק דגיטין דעכו לצד מקצוע צפונה של ארץ ישראל קיימא וכזיב משוכה ממנה לצד צפון יותר וכולהו נגד חוט מזרח אלא שעומדין מחצי חוט מזרח ולצד צפון ובתורה כתיב דחצר עינן הוא בקרן צפונית מזרחית ואסיקנא בגיטין דרצועה נפקא מארץ ישראל ואזלא מעכו לכזיב ואיכא ארץ העמים במזרחה של הרצועה ולמעלה הימנה ואיכא נמי ארץ העמים ולמטה הימנה למערבה של הרצועה וההולך מעכו לכזיב למעלה לצד מזרחה ויש לו לצד ימינו ארץ העמים ולצד שמאלו שטח הרצועה וטהורה וההולך מעכו לכזיב לסוף הרצועה ששם כלתה לצד חלל הארץ ימינו למזרח הדרך שלו ששם שטח הרצועה וטהור ולצד שמאלו ארץ העמים. והר ההר הכתוב בפרשת מסעי דהיינו אמנום דמתני' וטורי אמנה דגמרא דבני מערבא וטורי אמנוס דגיטין הן בקרן צפונית מערבית והים הגדול עולה ומגיע אליהם וכל שפוע ששופעין לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרי' בירוש' דהוא קדוש אם יכבשוהו ישראל והיינו דתנן מטירי אמנוס ולפנים ול\"ג לחוץ וטעות ביד מי שגורס כן ונחל מצרים הוא קרן דרומית מערבית של ארץ ישראל ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים ומפרש חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי מצרים אלא מכזיב לצד דרום ומתני' מתפרשת כמין טבלא משולשת ועוד משמע ממתני' דלא כבשו כלל לא זה ולא זה כל רוחב טורי אמנוס וכל נגד שפוען וזהו צורת השמועה כדי שיתברר למראית העין % מכזיב ועד הנהר וכזיב בכלל מה שכבשו עולי מצרים ועד הנהר משמע בגמ' דהוי נחל מצרים דהוא מקצוע דרומי מערבי וכן נראה מלשון הרמב\"ם ז\"ל פ\"א מה' תרומות. ועד אמנוס לאו למימרא דאמנוס למטה מנחל מצרים דזה במקצוע דרומית מערבית וזה במקצוע צפונית מערבית אלא ה\"ק מכזיב ועד נחל מצרים דהיינו אלכסונה של כל ארץ ישראל ומכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו בקו ישר כמו שציירתי. והאי עד אמנה ולא אמנה בכלל אלא עד זוית מזרחית של ההרים אבל כל שטח שפוען ששופעין לצד הנהר של מצרים דהיינו לפנים וכל נכחן לא כבשו עולי מצרים ולא נתקדש וכ\"ש עולי בבל ומשמע ודאי דלא כבשו עולי מצרים חוץ מן הקו היורד מכזיב עד טורי אמנוס וכל אותן עיירות לא נתקדשו ושם נאכל ונעבד ולא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני מכזיב ועד אמנוס וכו' מכלל דמכזיב ולהלן לצד צפון לא ופשיטא דנאכל ונעבד והא דתנן מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד איצטריך דה\"א כיון דתני מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס נאכל אבל לא נעבד משמע דכל עיירות שהן נגד משכו של הנהר ושפוען של טורי אמנוס הכל בכלל להכי תנא מן הנהר דהיינו נגד ארץ פלשתים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד דכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ולפנים קאי נמי אומן הנהר ולפנים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד עכ\"ל ז\"ל והוא מיוסד על שרשי פי' רש\"י ז\"ל שבפרשת מסעי. ועיין בפי' הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל בצורה המצויירת שם. וכתב הר\"ש ז\"ל ואמנוס דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דההוא בגבול ארץ אדום בדרום ארץ ישראל במקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל ששם היתה ארץ אדום וזה בגבול צפון של ארץ ישראל כדכתיב בקרא. והיינו אמנה דקרא דקאמר בירושלמי לכשיגיעו גליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנאמר תשורי מראש אמנה עד כאן. ירושלמי תני איזו היא הארץ ואיזו היא ח\"ל כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנה ולחוץ ח\"ל הנסין שבים את רואה אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים מהחוט ולפנים ארץ ישראל מהחוט ולחוץ חוצה לארץ ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל שנאמר וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול והנסין שבצדדין מהן את רואה אותן כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקינוס ומנחל מצרים עד אוקינוס מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ ועיין על ברייתא זו בפ\"ק דגיטין דף ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין בתלוש. </b>אפי' אצל החשודים. עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כי אין נראה לומר שיתירו חכמים לסייע לעוברי עבירה כי אין אלו נקראים חשודין על השביעית אלא שעוברין על דברי חכמים בפרסום אלא נראה שפי' עושין בתלוש בסוריא אצל העובדי כוכבים אבל לא במחובר וכן משמע בירוש' ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל בסוף מתני' אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר כתב פי' זה קשה עד מאוד דהלא אף בארץ מותר לקצור במופקר וגם פי' הראשון מגומגם ונ\"ל דר' עקיבא פליג את\"ק וקסבר דקצירה ובצירה ומסיקה שיש להן היתר בארץ דהיינו במופקר מותר לעשותם בסוריא אצל העובד כוכבים. אע\"פ שהוא שמור וכן משמע דר' עקיבא פליג לפי שיטת התלמוד וכיוצא בזה יש במס' שבת פכ\"ג כלל אמר אבא שאול וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא במחובר. </b>הא בארץ אפי' בתלוש אסור וסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמי' כבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומן הדין הוה לן למימר דנאכל ונעבד דומיא דמן הנהר ומאמנוס ולפנים דכיון דלא כבשוהו עולי מצרים לא נתקדש אלא דרבנן גזור דלהוי שביעית נוהג בה כדי שלא יהיו הולכין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו שמטה דאדץ ישראל ויניחו ארץ ישראל וישתקעו לשם. יש ספרים דגרסי כיצד דשין. דשין וזורין וכו'. דשין ודורכין הענבים דכולהו דמו אהדדי דמפרק תולדה דדש הוא והא דתני {הגה\"ה וזה לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לפרש דלא זו אלא אף זו קתני וה\"ק לא זו שדשין וזורין שאפשר לומר שהוא מתבואת שנה שעברה אלא אפי' לדרוך מותר ולא זו דריכה בלבד שאפשר לומר שהענבים באו מח\"ל אלא אפי' לעמר מותר אע\"פ שהוא נראה לכל שהוא מאותה השדה ומשנה זו ע\"כ:} בתר וזורין ומעמרין ולא תני כסדר המלאכות כדתני פ' כלל גדול המעמר והדש והזורה נראה דהיינו טעמא דלא זו אף זו קאמר דל\"מ דזורה התבואה דאחר דישה הוא וחשיבא מלאכה בתלוש אלא אפי' מעמר דתבואה בקשיה היא ודמיא למחוברת מש\"ה תני מעמרין לבסוף ומש\"ה לא אצטריך למתני דבוררין וטוחנין דבהא ליכא למגזר אטו מחובר ופשיטא דשרי וכל מלאכה דתלוש שריא אבל לא במחובר כגון קצירה ובצירה משום דלא ליתו למשרי זריעה וחרישה וזמירה דעבודות קרקע היא וגזרו אכל מלאכה דמחובר לקרקע כן נראה לי ורבינו שמשון ז\"ל כתב ודוקא בשמור אבל לא במופקר דהא אפילו בארץ שרי כדתניא בת\"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר והרא\"ש ז\"ל כתב דבעי תנא למסמך מעמרין לאבל לא קוצרין לאשמעי' אם כבר נקצרה התבואה ושכרו לעמר מותר אבל אם שכרו לעמר כשהוא קוצר אסור וה\"פ ומעמרין אבל לא כשהוא קוצר וכן לא ידרוך כשהוא בוצר ע\"כ. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ. ר' עקיבא פליג את\"ק וקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש הילכך לא שרינן בסוריא אלא דבר שכיוצא בו מותר בארץ כדתנן בפ' בנות שוח דלא תבור ולא תטחן כן נראה לי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר. אמר המלקט מלות בארץ אפי' במופקר לא מצאתים אפי' בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל שהעתיק ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל משמו ונראה שהם תוספת באור מרבינו עובדי' ז\"ל וא\"כ צ\"ע נמרץ לע\"ד אם אין טעות ולא דבר עליהם תוי\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים שירדו וכו'. </b>וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' רפ\"ז ה\"פ דמתני' בצלים של ששית שעקרן ושתלן בשביעית וירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין ניכר מזה שמן הקרקע ינקו וגידולי איסור הן שגדלו בשביעית והרי הן אסורין ואף הבצל עצמו אסור שגידולי איסור מעלין את ההיתר והכי איתא בהדיא בירוש' דגרסי' התם בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו אבל הוריקו לא רבו מארעא והבצל בעצמו הוא שהעלה הצמחין והעלין שכן דרך הבצלים ור\"ח בן אנטיגנוס אומר אם העלין חזקין כל כך שיכולין הבצלים להתלש בעלין שלהן הן אסורין דהשתא ידעי' דמארעא קא רבו וכנגדן במוצאי שביעית אם עקר בצל של שביעית ושתלו בשמינית כיוצא בזה אם יכולין להתלש בעלין שלהן מותרין דגידולי היתר הן וקסבר דאפי' גידולי היתר מעלין את האיסור וכדאי' התם בנדרים בפ' הנודר מן הירק עכ\"ל ז\"ל. ופי' הר\"ן ז\"ל דלאו שחורין ממש אלא משום דירקות הבצל הוא לדרגא בתרא ונוטה לשחרות קצת שזה מוכיח דודאי גדלי ממי שביעית וגדוליו מבטלין את העקר ולפיכך אסורין ע\"כ. ושם דף נ\"ט שקיל וטרי אי מתני' דקתני שחורין אסורין אע\"ג דיש בהן היתר דהיינו מה שהי' כבר משנה ששית אי לא אתיא כרשב\"ג דאמר הגדל בחיוב חייב הגדל בפיטור פטור או אי מתני' דקתני שחורין אסורין היינו דוקא התוספת שניתוסף בשביעית וכולה רשב\"ג ע\"ש. ובירוש' כיני מתני' שחורין אסורין וירוקין מותרין דפי' ירוקין הכסיפו פניהם וכמושין הם ולא תימא דירוקין לשון ירק ותפיך למתני' ולמימר ירוקין אסורין ושחורין מותרין דמתני' דוקא הוא: \n",
+                "<b>אם אינם יכולים. </b>נראה דגרסת אינם הוא להרמב\"ם ז\"ל לבדו שכתב וז\"ל ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר שאם נתלשו העלין מהם ונשארו הם ולא נעקרו עם העלין יהי' דינם כדין הצומת בארץ והן כמו פירות שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>וכנגדן למוצאי שביעית וכו'. </b>פי' רש\"י והרא\"ש ז\"ל שאם היו של שביעית וצמחו בשמינית ויש להם כח בעלין מותרין דגדולי היתר חשיבי ומבטלין את העיקר של איסור ע\"כ. וכן נראה שמפרש ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל קרוב לזה. עוד פי' הרא\"ש ז\"ל והאי כנגדן לאו בשוה להן ממש דאילו גדולי איסור אוסרין בכל שהן וגידולי היתר אינם מתירין אלא ברוב אלא ה\"ק כנגדו למוצאי שביעית היתר מבטל את האיסור האי כדיני' והאי כדיני' ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל כנגד כן וכו'. נ\"ל שאין זה מדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס ע\"כ והגיה ר' חנניה. ועוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל עקרן וחזר ונטען בשמינית וכו' כתב פי' זה רחוק הרבה ובירוש' משמע שפירושו כפשוטו וצ\"ע שם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לשון ראשון צריך להגיה דתלינן בדהיתר אי נמי וכו': \n",
+                "<b>הותר האפיל. </b>אע\"פ שלא עשה כיוצא בו מכל מקום אי אפשר שלא רבה ההיתר על האיסור ועוד דרבי לטעמי' דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאי' בפ' השולח. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד כגון ירק שאינו מתקיים תרדים וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא התיר כדאיתא בירושלמי. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי שהיו מביאין ירק מח\"ל וכו'. בס\"פ הנודר מן המבושל בברייתא פליגי בה דתניא אין מביאין ירק מח\"ל לארץ חנניא בן גמליאל אומר מבאין מח\"ל לארץ מ\"ט דמ\"ד אין מביאין א\"ר ירמי' משום גוש שמא יש מעפר ח\"ל בעיקרייהו וטמא משום ספק מת ע\"כ. וטעמא דהתיר רבי מיד מפ' לה בירוש' דמס' פאה פ' כל זית דף כ'. ובב\"ב פ' מי שמת דף י\"ז גבי עובדא דהתם שהביאו לפני רבי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והי' מוצאי שביעית והוה בהון טעינא דגמלא אמר לון ולית אסור ולאו ספיחין אינון אמרו לו במוצאי ריש שתא אזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ועוד גרסי' בירוש' דמס' דמאי פ' שני דף כ\"ב רבי התיר בית שאן רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד והיו הכל מליזין עליו אמר להן בואו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחשת וכי לא עמד צדיק ממשה ועד צדקיהו להעבירו אלא אותה עטרה הניח לו הקב\"ה להתעטר בה ואנו העטרה הזאת הניח הקב\"ה לנו להתעטר בה והכא בפירקין גרסי' דכל ירק התיר רבי בר מקפלוטא מה עבדון לי' צפוראי אלבשוניה שקא וקטמא ואייתוניה קומי רבי ואמרו לי' מה חטא דן מכל ירקא ושרא לי' לון: \n",
+                "<b>אין מוציאין וכו'. </b>בתוס' פסחים שם פי' מכח קושיא דמתני' מיירי לאכילה אבל להוציא לסחורה יש סחורה שמותרת ולזה אפיק רב ספרא גרבא דחמרא מארץ ישראל לח\"ל אכן הר\"ש ז\"ל תירץ דשוגג הי' כדמשמע בגרסת רוב הספרים דגרסי' נפק מארץ ישראל לח\"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתי' ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וכן פירות שביעית צריכין ביעור דכתיב בארצך תהי' כל תבואתה לאכול ע\"כ. אמר המלקט מלת לאכול היא עיקר ראית הביעור ודע כי זה הוא סתמא אליבא דר\"ש בן אלעזר דאמר בבריי' שאם יצאו מביאן לארץ ומבערן. ועיי' בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל עם ההגה\"ה שהעתקתי עליו בספר שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ודלא כרבי דאמר מתבערין בכל מקום שהן: \n",
+                "<b>שמוציאין לסוריא. </b>כיון דנהיגי בה קצת מצות. ירוש' הוון בעין מימר דלהוציא לארץ שלא כבשוה עולי בבל דלכ\"ע מוציאין דהא לא פליגי אלא בסוריא אשכח תני ר' יהודה אומר עד כזיב מוציאין ולא כזיב בכלל דלא כבשוה עולי בבל ור\"ש אומר עד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת\"ק דמתני' ר' יהודה היא. ומצאתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולה מתני' חוץ לארץ בלא ה\"א. גם במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מביאין וכו'. </b>חשו רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוץ לארץ להביא את התרומה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקים אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים דעל כרחן מביאין אותם הבעלים לירושלים תנן בשלהי מס' חלה אריסטון הביא בכוריו מאפמיא שהיא עיר מערי סוריא וקבלו ממנו וכו': \n",
+                "<b>שמביאין מסוריא. </b>דיש מקום ליכנס בה בטהרה כדאמרינן בפרק קמא דגיטין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול וכו'. </b>בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר\"פ כלל גדול הארכתי ע\"ש. ואעפ\"כ אעתיק פה פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וז\"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש\"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה\"ה ונלע\"ד דגרסי' הַצְבָעִין הצד\"י בשב\"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי\"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה\"ה כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל יש ס\"א ומתקיים ונ\"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע\"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר\"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר\"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר\"ה וכן פירשו התוס' בפ\"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ\"ל ז\"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש\"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע\"כ: \n",
+                "<b>עלי לוף שוטה. </b>ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא: \n",
+                "<b>נץ חלב. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ\"ח פי' שהוא מחליב: \n",
+                "<b>וממין הצובעין. </b>פי' רש\"י ז\"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע\"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ\"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע\"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ\"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש\"י ז\"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ\"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע\"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>ספיחי אסטיס וקוצה. </b>תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש\"י ז\"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז\"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע\"כ. וצ\"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר\"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ\"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב\"ם ז\"ל וע' תי\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא וכו'. </b>גרסי' אבל מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שהוא גורס כל שאינו וכן ג\"כ שם בחבורו פ\"ז: \n",
+                "<b>ומתקיים בארץ. </b>פי' מהרי\"ק ז\"ל שם בפ\"ז דרבינו מפ' שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים לא קאי אלא למין הצובעין כגון הפואה והרכפא אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין בין שהן מתקיימין בין שאינם מתקיימין אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור עוד כתב שם בשם הר\"י קורקוס ז\"ל שה\"ר שמשון והתוס' והראב\"ד והרא\"ש ז\"ל כולם גורסים ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>עיקר לוף השוטה. </b>כתב ה\"ר שמשון ז\"ל מדקתני לוף שונוה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו (אם יש טעות. ק\"ל) מלוף ובירוש' תני ביה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו ולא לדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור. פקח שלו יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור ולא נתברר אי בלוף פקח איירי אי בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור ע\"כ. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל נראה דגריס הורד תני בי' תלת מלין וכו' ובמקום פקח שלו הוה גריס פיקא שלו שכן פי' פיקא שלו יש לורד למטה מעליו כמין פיקה עגולה ע\"כ אבל ה\"ר שמשון ז\"ל נראה דלא הוה גריס ברישא הורד תני בי' תלת וכו' כמו שהוא בירוש' בדפוס: \n",
+                "<b>והערקבנין. </b>פי' רבינו האי ז\"ל צמח עבה מאוד ויש בו כמו ראשי המחטין: \n",
+                "<b>והרכפא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל רכפא נקרא בקם ובלעז ברזיל. כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובירוש' בעי גבי עקרבנין ובוכריא דלא תני בהו עיקר בעלין שלהן יש ביעור או אין ביעור והתם מפ' לה: \n",
+                "<b>ר' מאיר אומר וכו'. </b>אמרו לו להן אין ביעור ק\"ו וכו'. ירושלמי תני אמר להן ר\"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו וטעמא משום דשמן או פרי עצמו מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה אבל דמים דחליפין הן לא מנכרי ואתי למעבד בהן סחורה וס\"ל לר\"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו תו דאע\"ג דדבר המתקיים לית לי' ביעור דמיו אית להו ביעור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קליפי רמון וכו'. </b>בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר\"ש שירלי\"ו ז\"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה\"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע\"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא\"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך: \n",
+                "<b>והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. </b>קשה לע\"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ\"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ\"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת\"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת\"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את\"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת\"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומכל מקום יקשה להרמב\"ם ז\"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב\"ד ז\"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ\"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג\"כ יקשה יותר למפרשים ז\"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית: \n",
+                "<b>ולא בנבלות ולא בטרפות. </b>דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ה\"ג שקץ הם לכם ומה ת\"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת\"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת\"כ ע\"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה\"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה\"ר שמשון ז\"ל ורמזו ר\"ע ז\"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע\"ג דחזיר עומד לאכילה נלע\"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דהלכות מ\"א וז\"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע\"פ שהוא אסור ה\"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ\"ל ז\"ל. וכ\"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג) ודס\"פ מרובה וכתבתיו שם ע\"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע\"ז דף ש\"ף. ובתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' ש\"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ\"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע\"כ בקיצור. ועיין ג\"כ שם סי' תפ\"ט: \n",
+                "<b>ולא יהא לוקח ירקות שדה. </b>האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר\"ש ז\"ל. ותוס' ז\"ל כתבו בר\"פ בתרא דע\"ז וא\"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה\"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה\"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לקח לעצמו וכו'. </b>וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על הפי' שהעתיק ר\"ע ז\"ל וז\"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא צרך לו. </b>בלא יו\"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז\"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכ\"ה ברמב\"ם. וי\"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו': \n",
+                "<b>מותר למכרו. </b>שם בתשובות הרשב\"א ז\"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע\"כ והתוספתא חמצאנה בפ\"ז דתוספתא דשביעית: \n",
+                "<b>צדי חיה וכו' שנתמנו. </b>לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע\"ד חכמים היינו ת\"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת\"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר\"פ חזקת הבתים וראיתי ג\"כ דברי תי\"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה\"ר שלמה שיריל\"ו ז\"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע\"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע\"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ\"ל ז\"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה\"ר מנחם עזריה נר\"ו במשנה זו סימן כ\"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר\"ש ז\"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו\"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים והחרובין. </b>לולבין קאי אתרווייהו: \n",
+                "<b>יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. </b>אית דלא גרסי לי' ולדידהו קשה דליערבינהו אבל ברמב\"ם פסק דגם יש להם ביעור וגם בספרים מדוייקים גרסי' לה. ובירושלמי פריך מלולבים דהכא דאלה ובוטנה ואטדין. אעלין דריש פרקין דלוף שוטה דהכא אמרי' גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפרקין גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע\"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפני עצמו ועלין בפני עצמן והאי כדיני' והאי כדיני' אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להן ביעור כך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל כפי מה שהעתיק ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורד והכופר והקטף. </b>נראה דה\"ר שמשון ז\"ל גריס והקטב שכתב קטב כמו קטף: \n",
+                "<b>והלוטם. </b>תמהתי שבשלשת ספרי הדפוס שם פ\"ז דה' שמטה ויובל כתיב והלוטס בסמ\"ך. וז\"ל הרש\"ש ז\"ל ובכל המשניות לא גרסי' יש להן ביעור אבל בפ\"ק דנדה מייתי לה וגריס לה התם יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ומתני' איברא דלא גרסי' לה וכבר מיבעיא לן לעיל בירושלמי בכל הני דלא תני בהון ביעור אי דייקא מתני' ותריץ דכללא היא כל שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תנא מיניה הלכך גבי ורד פשיטא דיש לו ביעור כדאמרי' לעיל בירוש' דשלשה דינים יש לו בעלין של הורד ובפיקא ובעיקר ובהדיא תניא בתוספתא דבעלי הורד יש להן ביעור והכופר האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי קטף לא פסיקא לי' לתנא למתני דבשלמא קטף דעלין או דפרי פשיטא דנושר אבל דגזע יש ממנו שאינו נושר. ומש\"ה לא תני לי' ושרע תנא מיניה ורש\"י ז\"ל גריס לי' בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע\"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר דיש להו ביעור דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמ' ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית וגם תוס' ז\"ל כתבו שם בנדה יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אע\"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בין ביעור דמיה לעצמה כדתנן בההוא פרקא בשביעית ר\"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר\"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע\"כ. והתם בנדה דף ח' מסיק דת\"ק דמתני' ר\"א היא דקסבר קטפא פירא הוי דשמעי' לי' דקאמר במס' ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור וה\"ג התם דתניא ר\"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו וא\"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו ופרכינן אי ר' אליעזר מאי אריא אילן שאינו עושה פרי כגון האי קטף שהוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ממנו אפי' אילן שהוא עושה פירות ס\"ל לר\"א דקטפו זהו פריו התם בפ\"ק דערלה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' אילן העושה פירות קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהא באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי לא שנא וכן נמי בירוש' דפרקין ודפ\"ק דערלה גרסי' א\"ר פדת ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' שמעון כר' יהושע דתנינן תמן בערלה פ\"ק א\"ר יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי א\"ל ר' זעירא לר' פדת כמה דתימר תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון א\"ר יונה ודמיא היא לכל שיש בה בתמיה והא לא דמי אהדי כלל דגבי ערלה אין אסור אלא בקטף של פרי והוא בטל אגב שרף הנוף והעיקרין ואין כ\"כ מתיקות באותו שרף כיון שמפזר גם הלחות בעיקר ובעלין דשרו גבי ערלה אבל גבי שביעית האילן עצמו כל מה שמוציא אית בי' קדושת שביעית כגון עלין ולולבין ושרף ופרי הכל אית בי' דין שביעית וא\"כ כל האילן הוא קדוש דכיון דחזי למאכל בהמה יש כאן שביעית וביעור אם כלה דאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן מה שאין כן בערלה א\"ר אבין עוד יש לך טענה אחרת דר\"ש ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור\"ש בשם גרמיה ואם איתא דחדא נינהו הו\"ל לר\"ש למימר נמי שמעתי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורד חדש וכו'. </b>נלע\"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג\"כ מדנהגא בהו שביעית ואת\"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג\"כ מס' בדק הבית דף כ\"ד שהביא שם דברי הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל ע\"ש: וכתב הב\"י יו\"ד סי' ק\"ה בשם המרדכי בכ\"מ פירש\"י ז\"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא\"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו\"ט כמבושל ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא\"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס\"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר\"ן ז\"ל בנדרים דף נ\"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב\"ד ז\"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב\"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב\"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע\"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ\"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר\"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ\"ע בירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שביעית אוסרת. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר\"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ\"ט ואם אין בה בנ\"ט מתבטל ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ\"ה שלא במינו בנ\"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז\"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז ע\"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש\"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ\"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי\"ט: \n",
+                "סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול וכו'. </b>כתבו תוס' ז\"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס\"ח) אע\"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל: \n",
+                "<b>חומרי בהמה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע\"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולסיכה. </b>דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט': \n",
+                "<b>ה\"ג </b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ\"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע\"כ: \n",
+                "<b>לא יסוך יין וחומץ. </b>פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל סך הוא את השמן. </b>כך הוא הל' ג\"כ שם ברמב\"ם וק\"ק דשפיר טפי הול\"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ\"ש שם: \n",
+                "<b>קל מהם שביעית. </b>בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר\"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ\"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו: \n",
+                "<b>שניתנה להדלקת הנר. </b>דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין. </b>קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואת\"ל דהוי הדר תנייה לאשמועי' ביה פלוגתא דב\"ש וב\"ה אבל תאנים קשה ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרי' דאתא לאשמועי' דאפי' ע\"י שנוי אסור וגלי בתאנים וה\"ה בשאר פירות דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קמ\"ל כך נלע\"ד וכן מצאתי אח\"כ שכתב קרוב לזה בתי\"ט. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מצאתי שכתב וז\"ל ולא תאנים במנין פי' אע\"פ שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפ\"ה אסור כן נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>את שדרכו לאגוד אותו בבית. </b>יש גורסין לבית והרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל שם פ' ששי דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפי' אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע\"כ בהרחבת לשון קצת. והראב\"ד ז\"ל פי' לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אא\"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע\"כ. וקרוב לזה פי' ה\"ר שמשון ז\"ל. הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפי' בבית. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל יש ס\"א דגרסי' ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק ונ\"ל דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה אלא נראה דגרסי' לבית לשוק בלמ\"ד וה\"פ כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לפועל וכו'. </b>ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע\"ז רש\"י ז\"ל וה\"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר\"פ בתרא דע\"ז:} וכן נמי מתני' דרפ\"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ\"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי\"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור\"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן: \n",
+                "<b>שכרו אסור. </b>ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית: \n",
+                "<b>כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. </b>ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל נותן הוא לבייר לשתות. </b>בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכ\"ע מותר כפשטה דמתני'. ולא לבלן אפי' ר' יוסי מודה בהא דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה: \n",
+                "<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>ואע\"פ שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ\"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים של שביעית וכו'. </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז\"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע\"כ ולזו הגרסא הסכים הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ\"ל ז\"ל. ונלע\"ד שלפי זה הגרסא \n",
+                "<b>חַרְבָּה </b>החי\"ת בפתת והרי\"ש בשב\"א והבי\"ת בקמ\"ץ והוי כמו חרבא באל\"ף שתרגום חרב חרבא. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח\"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ואין עושין זיתים. </b>מלשון ושם עשו כו' תי\"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש: \n",
+                "<b>קוטב. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו\"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה\"ר שמשון ז\"ל וכן פי' ר\"ע ז\"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת: \n",
+                "<b>טוחן. </b>הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי: \n",
+                "<b>ומכניס לבודידה. </b>בהא מודה לת\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבשלין ירק וכו'. </b>בזבחים מפ' רב יוסף דאפי' לכתחלה שרי ר' שמעון דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר\"ש הא אינהו מודי ליה התם בפ' התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אע\"פ שמביא קדשים לידי פסול והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית לי' תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר\"ש אפי' לכתחילה שרי וכן מוכיח נמי התם בגמ' ממתני' דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דברפ\"ג דמס' מעשר שני. ור\"ש אזיל לטעמי' דס\"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית ובפ\"ג דמס' מעשר שני כמו שכתבתי ובפ\"ט דמס' פסחים ובפ\"ח דמס' זבחים שהוא פ' התערובת גם שם בפ' עשירי והתם פליג עלי' ר\"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופי' הר\"ש ז\"ל שלא יביאנו לידי פסול פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע\"כ: \n",
+                "<b>והאחרון האחרון וכו'. </b>ופרי שני דרך מקח אסור דרך חלול לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. </b>דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא וכתוב בה\"ר שמשון המוגה ירושלמי א\"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה. ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פרי' ורבי' וראוי להקל ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>יאכל כנגדן. </b>כדי שלא יהא חוטא נשכר: \n",
+                "<b>אין מביאין קיני זבין וכו'. </b>דהאחד עולה למזבח ולאכל' אמר רחמנא: \n",
+                "<b>אין סכין כלי' בשמן של שביעי'. </b>דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ידלק. </b>כדין פירות שלאחר הביעור והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה ושאני בגד דחזותא מלתא היא וה\"ל כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר ידלק. </b>פי' כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר כן נ\"ל וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית וצ\"ע עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>לא אומר לכם מה ר\"א אומר בו. </b>אי אפשר לי לאמרו הרמב\"ם ז\"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א\"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כאוכל בשר חזיר. </b>דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן ובירוש' א\"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע\"ה שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי ר' חזקי' בשם ר' אחא מתיר הי' ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד וא\"כ מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקי' אזיל לטעמי'. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וה\"ר שמשון ז\"ל פי' דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע\"כ כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר\"א אומר בו. וכתבו תוס' ז\"ל בחולין פ\"ק די\"ג בפרקי ר\"א יש וכו'. ולפי פי' זה האחרון שכתבתי בשם תוס' משמע דמתני' זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות וכפי' זה מוכח מפי' הרמב\"ם ז\"ל שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתבן ובקש של שביעית מותר. </b>י\"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר\"ש ז\"ל פי' מותר לרחוץ אע\"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם מתחשב הוא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי\"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע\"כ ובחבורו כ' וז\"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע\"כ והראב\"ד ז\"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע\"כ ובכ\"מ תירץ בעד הרמב\"ם ז\"ל והביאו בתי\"ט: \n",
+                "סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפיגם. </b>אית דגרסי הפיגס בסמ\"ך: \n",
+                "<b>והירבוזין. </b>בערוך פינוגי בלע\"ז: \n",
+                "<b>השוטים. </b>מפי' הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל ולא כן משמע בפי' רש\"י ז\"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א\"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח\"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע\"כ וכ\"ה ג\"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ\"ו ובמגילה פ' שני דף י\"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות: \n",
+                "<b>כרפס שבנהרות. </b>יש מפרשים פריגיל בלע\"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ\"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע\"כ. וכ' בתי\"ט לא ידעתי מ\"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מָן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת: \n",
+                "<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ\"ל דאע\"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה\"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל פ\"ח דה' שמיטה ויובל אע\"ג דלא משמע כן מפי' רש\"י ז\"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט.) ולדעת הרמב\"ם ז\"ל צ\"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע\"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע\"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע\"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ\"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא\"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. </b>שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור\"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע\"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ\"ל ז\"ל. ובת\"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א\"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד\"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס\"ל כרבנן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל רבנן סברי גזרינן  הר\"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש\"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ\"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ\"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע\"כ ובפסחים פ\"ד דף נ\"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז\"ל וז\"ל הקשה רבינו נסים גאון ז\"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ\"ט דקתני התם ר\"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א\"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע\"כ וע\"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז\"ל. והר\"ש ז\"ל ג\"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ\"ק דברכות גרסי' ר\"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א\"ל ולית אסור א\"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א\"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס\"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס\"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס\"ל כאבוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש ארצות לבעור. </b>כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע\"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס\"ד. וקשה לע\"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע\"ד. אבל בפירוש ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע\"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה\"ה גם הר\"ר יהוסף ז\"ל ראיתי שכתב וז\"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע\"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש\"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה\"ה צ\"ע לע\"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע\"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר\"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון: \n",
+                "<b>ומבית חורון ועד הים מדינה אחת. </b>ירוש' א\"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע\"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר\"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע\"כ. ואפשר שכן ג\"כ הוא פי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אמרו שלש ארצות וכו'. </b>הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א\"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר\"ש לכאן ואם נאמר דה\"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ\"ל דקצת קשה דהול\"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ\"ע ונ\"ל דה\"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה\"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה\"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א\"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ\"ל ז\"ל. ורש\"י ז\"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר\"ע ז\"ל וכן פי' גם הרמב\"ם ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו על פי' רש\"י ז\"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר\"י דמדקאמר ר\"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת\"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור\"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע\"כ {הגה\"ה לשון החכם הר\"ס ז\"ל פי' הרמב\"ם ז\"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר\"ש ז\"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ\"ל ז\"ל:}. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ\"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד: \n",
+                "<b>לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. </b>שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי\"ת ה\"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך: \n",
+                "<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. </b>סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה\"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין על המופקר וכו'. </b>בירוש' מפ' דהאי ת\"ק ר\"ש הוא. ומאי טעמא דר\"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור\"ש הלכה כר' יוסי ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף על השמור. </b>שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן: \n",
+                "<b>אוכלין על הטפיחין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ\"ז לקח ג\"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן: \n",
+                "<b>אבל לא על הסתוניות. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע\"כ: \n",
+                "<b>ור' יהודה מתיר וכו'. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא  הגר\"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש שלשה כבשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז\"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע\"ש. וע' בקרבן אהרן על הת\"כ שם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע\"ז ה\"ר יהוסף ז\"ל וז\"ל טעם זה אינו ברור כ\"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל והלכה כר\"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה\"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י\"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע\"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה\"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר\"ש אומר וכו' ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר\"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דר\"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ\"ע ע\"כ: וכתב הרמב\"ן ז\"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור\"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד\"ס והברייתות השנויות בת\"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר\"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע\"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג\"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח': \n",
+                "<b>אוכלין ברגילה. </b>משמע קצת דכ\"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר\"ש: \n",
+                "<b>רגילה. </b>היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע\"ז: \n",
+                "<b>סנריות. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע\"ז. סנריות. בנו\"ן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט עשבים לחים וכו'. </b>ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב\"ם ז\"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה\"ר שמשון ז\"ל כתב ובירושלמי א\"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז\"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ\"ל ז\"ל. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא\"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע\"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא: \n",
+                "<b>עלי קנים ועלי גפנים. </b>ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה. </b>דגשמים תרי משמע: \n",
+                "<b>המודר הנאה מחברו וכו'. </b>ולאפוקי מרשב\"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע\"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות. </b>ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע\"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב\"ם ז\"ל שזמנה בשנה המבכרת בי\"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי\"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ\"ק דתעניות פלוגתא דר\"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א\"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי\"ז לר' יהודה וז' לר\"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ\"ע ונ\"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי\"ז במרחשון והבינונית בכ\"ג במרחשון והמאוחרת בר\"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע\"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ\"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מאימתי נהנין וכו'. </b>כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א\"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה\"ר שמשון ז\"ל. ובפ\"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש\"ש ז\"ל וז\"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ\"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה\"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע\"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ\"ש לאדם וה\"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. וכתב עוד וז\"ל ואיכא למידק מ\"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ\"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ\"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ\"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי\"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז\"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש\"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש\"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי\"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור. </b>מפרש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז\"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז\"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין. </b>גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ\"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ\"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר\"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש\"ש ולדעת ר\"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב\"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב\"ן ז\"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש\"י ז\"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש\"י ז\"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז\"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ\"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז\"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע\"כ בקיצור מופלג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפלו לו בירושה. </b>מפרש ריש לקיש בירושלמי דבפירות עבירה היא מתני' וכגון דמורישו נעל הכרס ולא הניח לעניים ליכנס לזכות בהן א\"נ שנהג בהן כדרך שאר קציר בשאר שני שבוע וקאמר ר' אליעזר כגון שנפלו לזה היורש בירושה דזכה בהן על כרחו כלומר לא מפני השתדלותו אין ראוי לקונסו כלל אלא יזכו בהן היורשין דהיינו אוכליהן ואתי שפיר דאמרי ליה רבנן אין החוטא נשכר כלומר הראשון שחטא לא תתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב\"ד ליורשים עד סוף פרוטה אחרונה ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיד הכל יהיו שוין בו. ור' יוחנן מפרש לה בפירות שביעית של היתר וכמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל שהוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל פירשו בגוונא אחרינא עיין עליו שהם ז\"ל גורסין בירוש' דר' אליעזר שמותי הוא ותנינן ברפ\"ה דמס' עדויות אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב\"ש דס\"ל כר' יהודה דאמר התם וגם לעיל פ\"ד דזו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. וה\"ר שמשון ז\"ל עצמו כתב ולא נתברר פירוש בירושלמי: ר' אליעזר. תלמיד מתלמידי ב\"ה אלא אחר שמת רבן יוחנן בן זכאי הלך לו לישיבת בית שמאי ונטה אחרי דעתם כך מצאתי וכך הוא בפי' המשנה להרמב\"ם ז\"ל וכן בירושלמי ס\"פ שני דבכורים דף ס\"ה ע\"ב גרסי' ורבן גמליאל ור' אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו וז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דשבת דף ק\"א דר' אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירוש' בפ\"ק דביצה דאע\"ג דר' אליעזר תלמידו של ריב\"ז היה וריב\"ז תלמידו של הלל כדאיתא בפ' יש נוחלין שמא חזר ושימש את שמאי או לאחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן ע\"כ. גם בספר הליכות עולם פ\"א דשער החמישי כתוב דאע\"פ שהוא תלמיד ריב\"ז קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב\"ש ע\"כ: \n",
+                "<b>אין החוטא נשכר. </b>כתב ר\"ש ז\"ל לא נתברר פירושו בירוש' ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בתמיה פי' וכי לפי דבריך אין החוטא נשכר שאתה מניחם בידו ליתנם למי שירצה כאילו היו שלו והרי הוא נשכר בזה שיתנם לאוהביו אלא לפי סברתך צ\"ל ימכרו והמעות יתחלקו לכל אדם ולא לאוהביו וצ\"ע בירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דבשביל שפירות שביעית פטורות מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה בא ללמדנו שהיא חייבת בחלה ע\"כ. והתם ספ\"ק דבכורות מפרש טעמא דגבי חלה כתיב לדורותיכם משמע אפילו בשביעית: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השביעית משמטת. </b>בה\"א גרסינן לה. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל נראה לומר דתנא הכי השביעית ולא תנא שביעית משמטת דתנינן במתני' להא דת\"ר בספרי וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת\"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה ע\"כ. ובירושלמי בעי ר' יוחנן לתרוצי מתני' דקתני דבשטר ג\"כ השביעית משמטת בשטר שאין בו אחריות וכר\"מ דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו טעות סופר הוא וכן פירשה ג\"כ שם בגיטין: \n",
+                "<b>ואם עשאו מלוה ה\"ז משמט. </b>אלמא דזקיפת מלוה כפרעון דמי כ\"כ בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן תתקפ\"ט: \n",
+                "<b>רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת. </b>בירושלמי בעי מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' נימא נמי דגבי הקפת חנות ס\"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי ויודה לו דאע\"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ\"ז דשביעית אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל דינרו והה\"נ גבי מתני' דדרכו של חנוני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע\"ג דלא זקף כזקף דמי מ\"מ מודה הוא לר' יוסי בשכר שכיר דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומש\"ה בעינן דוקא פוסקת דכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת אבל גבי חנוני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס\"ל כרבנן דשבועות דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח\"כ מקבל הדינר והכא נמי לא חשיב כזקיפה. ועיין על זה בפירוש הר\"ש ז\"ל. ותוס' ז\"ל כתבו בר\"פ אע\"פ דלר' יוסי דאית ליה כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ה\"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה אבל לרבנן אית להו דאין משמט אלא מלוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה\"ה נלע\"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ\"כ מדות חטה או דמי כ\"כ מדות שמן או יין אן דמי כ\"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא\"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ\"כ מדות חטה או כ\"כ מדות שמן ויין או כ\"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל\"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר\"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז\"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס\"ד כך נלע\"ד פשוט וברור:}: \n",
+                "<b>האונס והמפתה. </b>ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר\"מ היא דר\"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב  ד' מלות אלו כתובים בהכ\"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב\"ד ה\"ז ובכ\"מ שם ובהי\"ב ובפני משה כאן. וצ\"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש\"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב\"י שם בחשן המשפט דף פ\"ד עמוד ד': \n",
+                "<b>המלוה על המשכון. </b>ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט: \n",
+                "<b>והמוסר שטרותיו לב\"ד. </b>מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג\"כ כתב הר\"ן ז\"ל בפ' השולח דף תקע\"ב. וראיתי שהחכם ה\"ר יהוסף ז\"ל בכ\"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: ",
+                "<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר\"ן ז\"ל שם פ' השולח: ",
+                "<b>בפי' ר\"ע ז\"ל</b> והשמטת כספים בזה\"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה\"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב\"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא <small>[הגה\"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס\"ז וז\"ל ולפ\"ז אפילו מן התורה הפקר ב\"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע\"כ ושמא הוא ז\"ל סובר דאע\"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:]</small> דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה\"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס\"ז שכ' בעל התרומות בשם ה\"ר יהודה אלברצלוני ז\"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב\"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב\"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב\"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ\"ל ז\"ל וע\"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב\"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: ",
+                "<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז\"ל בר\"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע\"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז\"ל שם ברפ\"ד וה'. וז\"ל הר\"ן ז\"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי\"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו <small>[הגה\"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע\"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:]</small> בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ\"ל ז\"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע\"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג\"כ שם בבית יוסף בדף פ\"ה ע\"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי\"ן: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטרי חוב המוקדמין וכו'. </b>ושטרי מקח אפילו המאוחרין פסולין כמו שכתוב בסמוך. ובתוספתא דחולין תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט פי' כשר בגט דהיינו מאוחר פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול דהיינו מוקדם פסול בגט ופי' הר\"ן ז\"ל בפ' שני דגיטין דף תקס\"א דלדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל בפ\"א מה' גירושין דגט מאוחר פסול האי גט דקתני בהאי ברייתא גט חוב קאמר דאף שטרות נקראות גט אבל לעולם גט אשה המאוחר פסול ומשמע דהוי דינא כגט שאין בו זמן דפסול ואם נשאת הולד כשר ע\"כ בקיצור. ובפ' מי שמת מוקי לה כר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל והלכך מאוחרין כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למקני שאין כותבין אחריות לחצאין דליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר\"מ לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב דקנאי ולא כתב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר\"מ דמאוחרין פסולין דילמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין ע\"כ עם פי' רשב\"ם ז\"ל. ובפ' גט פשוט מוכח דמאוחרין כשרין היינו דלא כר' יוסי דלא מכשר מאוחרין אלא כגון שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי משום דבשאר מאוחרין נפיק מיניה חורבה כדמפ' התם דכיון דס\"ל לר' יוסי כותבין שובר ונותנין ללוה להודיעו שפרע כל חובו הלכך האי שטר מאוחר פסול דזמנין פרע כל חובו ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וה\"ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי וגרסינן התם אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מ\"ט דזימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר ליה הדרי זבינתה מינך ואמרינן התם דר' המנונא ס\"ל כר' יהודה דפליג התם אר' יוסי ואמר אין כותבין שובר דלא נפיק חורבא דמפ' התם דכיון דאין כותבין שובר לעולם אינו פרוע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר תו ליכא למיחש למידי. וכתב הר\"ן ז\"ל ברפ\"ק דר\"ה המוקדמין פסולין ולא גבי ממשעבדי ומיהו מבני חרי מיגבא גבי והכי מוכח בפ' איזהו נשך וא\"ת והיכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הן כיון שהקדימו הזמן {הגה\"ה נראה דדעתו ז\"ל נוטה לדעה הר\"י בר ששת שהביא בית יוסף בחשן משפט סי' מ\"ג דע\"כ לא אמרו דגובה מבני חרי אלא כשלא יקדימו העדים בכוונה אבל אם הקדימו בכוונה ודאי דאפילו מבני חורין לא גבי שהרי העדים פסולין שחתמו שקר. ע\"כ:} איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אינשי למיטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלא אקנייתא שאע\"פ שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי דבפ\"ק דב\"מ כל מאן דלא גמר לדרב אסי לאו רשע הוא עכ\"ל ז\"ל. ויותר מבואר ענין זה בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף ק\"ה. אבל דעת התוס' דשטר מוקדם פסול לגמרי ואפילו מבני חרי לא גבי ודקדקו כן מלשון פסולין דקתני דמשמע לגמרי: \n",
+                "<b>והמאוחרין כשרין. </b>פי' רשב\"ם ז\"ל בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר הזמן כולן בכלל מאוחרין הן וכשרין ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד לוה מחמשה. </b>כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד דחמשה נוגשים אית ליה. חמשה לוין מן אחד אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ\"ז שארצה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין פרוזבול וכו'. </b>בגיטין שם פי' רש\"י ז\"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע\"כ פירושו. והפי' שהביא ר\"ע ז\"ל הוא פי' רבינו שמשון ז\"ל וע' בהר\"ן ז\"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ\"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע\"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ\"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש\"י ז\"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז\"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב\"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ\"ל ז\"ל. וראיתי שם ברמב\"ם פ\"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים: \n",
+                "<b>כל שהוא. </b>מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב\"ם וכן בסמ\"ק סי' רנ\"ח: \n",
+                "<b>היתה לו שדה ממושכנת. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל ואע\"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב\"ם פ\"ט מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' חוצפית אומר. </b>הרא\"ש ז\"ל פ' השולח סי' ט\"ו. והלכתא כר' חוצפית: \n",
+                "<b>כותבין לאיש וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ\"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש\"י ז\"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש\"ה דחה רש\"י ז\"ל ההיא דספרי ע\"כ בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: \n",
+                "<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר\"ן ז\"ל שם פ' השולח: \n",
+                "<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב\"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: \n",
+                "<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז\"ל בר\"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע\"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז\"ל שם ברפ\"ד וה'. וז\"ל הר\"ן ז\"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי\"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו {הגה\"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע\"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:} בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ\"ל ז\"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע\"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג\"כ שם בבית יוסף בדף פ\"ה ע\"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי\"ן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל [במשנה ג] והשמטת כספים בזה\"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה\"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב\"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא {הגה\"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס\"ז וז\"ל ולפ\"ז אפילו מן התורה הפקר ב\"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע\"כ ושמא הוא ז\"ל סובר דאע\"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:} דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה\"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס\"ז שכ' בעל התרומות בשם ה\"ר יהודה אלברצלוני ז\"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב\"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב\"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב\"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ\"ל ז\"ל וע\"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: \n",
+                "<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה. </b>וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמ\"ד בפ' המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך התם מחשבה הלכך אתא לאשמועינן דכיון דנטלה ממקומה אין צריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למתני במקומה וה\"ה לכל הנך מילי עכ\"ל רשב\"ם ז\"ל בפרק המוכר את הבית: \n",
+                "<b>ומקבלת טומאה. </b>וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא בפ' המוכר את הספינה. ותוס' ז\"ל הקשו שם וא\"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר\"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דילמא אתי לאיתלופי ע\"כ. ונלע\"ד דבמה שכתבתי בשם תוס' ז\"ל מתורץ קצת דלא מצי למתני וחכמים חולקין בכולן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר חוב בשביעית. </b>פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש\"י ז\"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ\"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע\"כ וכן הוא בסמ\"ק סי' ר\"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע\"כ: \n",
+                "<b>שנאמר וזה דבר השמטה. </b>ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש\"י ז\"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע\"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם פרק השולח: \n",
+                "<b>ורצו אנשי העיר לכבדו וכו'. </b>ירושלמי א\"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר וכו'. </b>וברישא תני המחזיר חוב בשביעית דקאי אלוה שלא אמר למלוה אעפ\"כ והשתא תנא המחזיר חוב בשביעית שאמר הלוה למלוה אעפ\"כ: \n",
+                "<b>רוח חכמים נוחה הימנו. </b>רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים אמנם בפ' כל כתבי (שבת דף קכ\"א) פי' רש\"י ז\"ל אין רוח חכמים נוחה פי' נוחה עריבה ומיושבת עמו כלומר אין מתרצין במעשיו: \n",
+                "<b>הלוה מן הגר שנתגיירו וכו'. </b>יש מן הפוסקים שמפרשים דדין פקדון שביד ישראל מהגר כדין מלוה ויש מחלקין לומר דדוקא גבי הלואה שעשה לו טובה רוח חכמים נוחה הימנו שאינו משלם רעה תחת טובה אבל גבי פקדון שטרח לשמרם אע\"פ שלא יחזיר אפשר שרוח חכמים נוחה הימנו ובקדושין פ\"ק מייתי ברייתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני להו דלא פליגי וכדמפ' ר\"ע ז\"ל אלא שרש\"י ז\"ל מפ' התם בהפך דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו משום דמיחלף בישראל גמור והקשו עליו מעובדא דאיסור גיורא דבפ' מי שמת וכו' ועוד דלשון מתני' דקתני נתגיירו בניו עמו משמע דלאו בלידתו בקדושה מיירי וכמו שהאריך רבינו שמשון ז\"ל ע\"ש וגם בהר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקדושין דף תרכ\"ז: \n",
+                "<b>כל המטלטלין נקנין ממשיכה. </b>לאו דוקא. עיין במה שכתבתי בפ' שלישי דדמאי סי' ב': \n",
+                "<b>וכל המקיים את דברו. </b>בלי נתינת דמים מיירי שאם נתן דמים החוזר בו קאי במי שפרע. וכתב בס' הלבוש חשן משפט סי' קכ\"ז ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתן ולידתן שלא בקדושה דהוי זלזול גדול לבני ישראל שמקל כ\"כ בכבודן שמשוה הגר ובניו לבני ישראל אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע\"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ\"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא הקל כ\"כ בכבוד ישראל להשותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה עכ\"ל ז\"ל:\n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת שביעית ובעה\"י שוכן עליות תחתיות ורומות נתחיל מס' תרומות: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e8ee9152bc19dbd32e8e785cdc1daec4509456fd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,518 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Sheviit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Sheviit",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי חורשין שדה האילן. </b>בלא בי\"ת גרסינן וכן הגיה הר\"ר יהוסף ז\"ל. והחכם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פי' וז\"ל כל זמן שהוא יפה לפרי כל זמן שהחרישה יפה לפרי של ששית דהיינו אחר עבור עצרת קצת ומכאן ואילך לא דלצורך שביעית הוא חורש דמתני' סברא כר\"ע דפ\"ק דמ\"ק ודפ\"ק דר\"ה דדריש קרא דבחריש ובקציר תשבות לתוספת שביעית דהיינו שלשים יום לפני ר\"ה של שביעית ולית לי' לר' עקיבא הלכתא דעשר נטיעות דלהוי הלכה למשה מסיני למשרינהו עד ר\"ה אלא ממילא הוא דקא שרי ר\"ע ילדה עד ר\"ה דס\"ל דאוקומי אילנא הוא וערבה ונסוך המים בלחוד הוא דגמיר הלכתא ולא הוי איסורא דמפסח לשדה הלבן ומעצרת לשדה האילן עד לפני ר\"ה אלא מתקנת ב\"ש וב\"ה הכי מסקי' לה במ\"ק פ\"ק: \n",
+                "<b>עד העצרת. </b>דהיינו מעט קודם שיעורייהו דב\"ש ומשו\"ה תנן וקרובים דברי אלו להיות כדברי אלו לפרש טעמן דב\"ה. ובירושלמי פריך דאי הכי מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה היא ואמאי לא תני לה בעדיות שכולם נשנו לשם ואפי' הנהו דאליבא דיחיד ומשני דלא תני אלא מידי דלעולם הוי קולא לב\"ש והכא פעמים שאין גשמים מצויין ואין הליחה מצויה והוא עתיד לחרוש קודם עצרת דאי ממתין לאחר עצרת יבשי ומתים הן וב\"ה מקילין עד עצרת והוו ב\"ה לקולא ע\"כ ורש\"י והתוס' ז\"ל לא כך פירשו בפ\"ק דמועד קטן ולא דקדקו יפה עכ\"ל ז\"ל. ובירוש' ר' קרוספדאי בשם ר' יוחנן רבן גמליאל הנשיא ובית דינו התירו איסור שני פרקים הראשונים ר' יוחנן בעי לא כן תנינן אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד חבירו עד שיהי' גדול ממנו בחכמה ובמנין. ומסיק רב אחא בשם ר' יונתן בשעה שאסרו למקרא סמכו ובשעה שהתירו למקרא סמכו בשעה שאסרו למקרא סמכו בחריש ובקציר תשבות בחריש שקצירו אסור ואיזה זה חריש של ערב שביעית הנכנס לשביעית ובקציר שחרישו אסור ואיזה זה קציר של שביעית שהוא יוצא למוצאי שביעית ובשעה שהתירו למקרא סמכו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וכתיב ששת ימים תעשה מעשיך וביום השביעי תשבות מה ערב שבת בראשית את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע החמה אף ערב שבתות שנים את מותר לעשות מלאכה עד שתשקע. פי' ר\"ג זה שהתיר איסור שני פרקים הללו עם בית דינו הוא רבן גמליאל בנו של ר' יהודה הנשיא: ובמועד קטן פ\"ק דף ד' מסיק רב אשי דר\"ג ובית דינו שבטלו הני שני פרקים אע\"ג דאין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד אא\"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין היינו משום דס\"ל כר' ישמעאל דאמר הלכתא גמירי לה ולא מקרא. דקרא דבחריש ובקציר. תשבות מפיק לי' ליצא קציר העומר שהוא מצוה וכי גמירי הלכתא בזמן שבית המקדש קיים דומיא דניסוך המים אבל בזמן שאין בהמ\"ק קיים לא וכתבו התוס' ז\"ל וקא דייק ר\"ג מאי שייכא תוספת שביעית גבי ניסוך המים שניתנו למשה גבי הדדי דבכל מקום שונה הני שלשה ביחד עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני אלא ודאי למילף סמכינהו רחמנא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלשה אילנות לבית סאה. </b>בית סאה נ' על נ' דהוו להו תרי אלפי ות\"ק גרמידי ושלשה אילנות גדולים וזקנים מפוזרים בבית סאה ובתנאי שלא יהיו מקורבין יתר מכשיעור דהיינו כשאין ביניהם כדי שיהא הבקר עובר בכליו כדתנן לקמן דאז מקורבין הן וצריכין נמי שלא יהו רחוקין יותר מכשיעור וכגון שאינם תוך בית סאה תוך טבלא של נ' על נ' דבכל חד מהני גווני לא מצטרפי ואין חורשין להם אלא צרכן ועוד בעי' שיהו עושין בין כולם פירות משקל ככר של חול דהיינו ששים מנה ומשקל כל מנה ליטרא וחצי וכל ליטרא ק' דרהם. באיטלקי. מפרש בפ\"ק דקידושין גבי פרוטה דלפי שקבעה מטבע ומשקל בימי משה משערי' בה. פחות מכאן. שאינו עושה כל כך: אין חורשין {הגה\"ה פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' העצרת כדין שדה אילן אלא שאין חורשין את כל השדה:}. כל הבית סאה אלא תחת האילן וחוצה לו מלא אורה וסלו ושאר השדה הוי שדה הלבן ואין חורשין אותו אלא עד הפסח כדינו. מלא האורה וסלו. חוצה להן סביב האילנות למקום שכלים נופותיהם ולחוץ חורשין מן הקרקע כמלא המלקט וכמלא הסל ללקט פירות הנופות החיצונות ומפ' בירוש' דכלאים פ' איזהו עריס גבי מלא בוצר וסלו דשיעוריה שתי אמות ונראה דהה\"נ הכא דהיינו שיעוריה אלא התם גבי גפנים תני בוצר והכא גבי תאנים תני אורה ומשום דכולהו אילנות משער להו תנא דמתני' בתאנים כדתנן לקמן תני בכולהו לישנא דאורה עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל ככר ר\"ל גוף מחובר כדמות ככר לחם: \n",
+                "<b>אם ראויים. </b>ר\"ל כל אחד מן השלשה אילנות: \n",
+                "<b>אורה. </b>ברוב הוא מלקט התאנים דכבר נאמר על הגפן וארוה כל עוברי דרך [תהלים פ'] ואשכחן נמי דקרוי עודר כמו שכתבתי בפט\"ו דמס' יבמות וכן נמי במציעא פ' הפועלים דף פ\"ט. תניא בהדיא הפועלים שהיו עודרים בתאנים גודרין {הגה\"ה מצאתי ברש\"ל ז\"ל בפ' במה טומנין (שבת דף נ') שהגיה בשני דלתי\"ן כל קציצת תמרים קרוי גדידה ע\"ש ואין הכרח גמור לו מן הערוך שלא הביאו אלא בערך גד הרביעי אלא דה\"נ מסתבר לע\"ד:} בתמרים בוצרים בענבים מוסקין בזתים וכו' אלא שבספר אהל מועד אות הלמ\"ד מלת לקט משמע דגריס התם במציעא אורין בתאנים וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אחד אילן סרק. </b>מפ' בירושלמי טעמא מפני שהוא מעבה את הקורות שבו דאי לאו משום הכי כיון דאין פירות נראה כמתקן שדהו לצורך שביעית ודוקא עד הפרקים הנזכרים אבל מכאן ואילך הוא מתיש את כחו בחרישה שכבר כלתה הליחה ואם נתיר לו אחרי כן אף הוא יתכוון לחרוש הקרקע ולעובדה לצורך שביעית: \n",
+                "<b>ככר דבלה של ס' מנה. </b>כשתדקדק בחשבון תמצא שהן חמשה עשר ליטרין דמשקלות של זמננו זה שהרי י\"ב אוקיות בכל ליטרא וכל אוקיא היא חמשים דרה\"ם וזה אחר שתבין מה שכתבתי לעיל בסמוך בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל או בפי' הרמב\"ם ז\"ל שהביאו ר\"ע ז\"ל. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל במוגה ככר של ששים מנה שערנו באבני משקלינו ס\"ב [ליטרין] ושמונה אוקיות לא פחות ולא יותר שבכל ליטרא ששה עשר אוקיות והאונקיא ט\"ז דרכמונים והדרכמון ל\"ו גרגרי שעורים ע\"כ. ירושלמי ולמה אמרו תאנים על ידי שפירותיהן גסים כו'. א\"ר חייא בר אבא כל אילנייא עבדין שתא ומדלגין שתא והדא תאנה עבדה כל שתא. וכתב החכם הר\"ס ז\"ל אם ראויים לעשות ככר דבלה וכו'. מדברי הרא\"ש ז\"ל מפורש שצריך כל א' שיהא ראוי לעשות ככר דבלה וזה הדין הוא מג' ועד ט'. ואם הם עשרה או יותר אע\"פ שאינם עושים חורשין כל בית סאה בשבילן. ועל עשרה קאי מ\"ש רב ביבי בירוש' דבלבד שיהיו משולשין פי' שכל שלשה יעשו ככר. אבל דעת הרמב\"ם ז\"ל יראה שאין צריך אלא שכל השלש ראויין לעשות ככר דבלה וכן דעת הראב\"ד ז\"ל ופי' הוא ז\"ל דהא דאמר רב ביבי שיהיו משולשין קאי אשלש אילנות וזעירא בר חנינא דאמר מתושעים קאי אתשעה וה\"ה אחמשה וששה ושבעה דהוי מחומשים ומשותים ומשובעים וכן לכולן ולדעת הרא\"ש ז\"ל זעירא בר חנינא קאי אעשרה ופליג על רב ביבי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל היה אחד עושה ככר דבלה או שנים עושין אין חורשין להן אלא צרכן כך מצאתי הגירסא וגירסת הדפוס נ\"ל דשבוש הוא דהא אין צריך אלא שיהא שלשתם יחד עושים ככר אחד של דבלה ואין צריך שיעשה כל אחד ככר וא\"כ למה אין חורשין אע\"ג שהשנים אין עושים ותו דהא אפילו אילן סרק שאינו עושה מאומה חורשין בשבילו אלא נראה דפי' המשנה הוא כן שאם אין בשדה אלא אילן א' והוא עושה כשלשה אילנות או שנים שעושים כשלשה אין חורשין להם כל השדה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>או שנים עושין ואחד אינו עושה. </b>בעבור אותו האחד אין חורשין לכל אחד אלא צרכו דהיינו מלא אורה וסלו חוצה לו אבל אם היו עשרה או יותר אע\"פ שאינם עושים חורשין. ואמרי' עלה בירוש' רבי ביבי בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחות מחשבון משולשין כלומר שכל שלש מהם יעשו ככר דהיינו שליש ככר לכל אחד זעירא בשם ר' חנינא ובלבד שלא יפחתו מחשבון מתושעים כלומר שכל תשעה מהן יעשו ככר דהיינו תשיעית ככר לכל אחד. הר\"ש ז\"ל. אבל לשון הרמב\"ם ז\"ל שם בפ\"ג היו משלשה וכו' [ע' תי\"ט]: \n",
+                "<b>שנאמר בחריש ובקציר תשבות. </b>ת\"ק דר' ישמעאל הוא ר\"ע כדמוכח התם במכות ובמנחות ובמ\"ק ובר\"ה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה שנאמר) ארישא קאי דתנן אין חורשין להן אלא צרכן וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא לא מייתי ראיה אלא על מה שאמרו שאסור לחרוש אפי' לפני שביעית וא\"כ לא קאי אלא ארישא דפרקין דאמר שאין חורשין עד ר\"ה אלא עד העצרת ועלה קאמר שנאמר בחריש וכו' ומשום שהפסיק לפרש איזהו שדה האילן נטר עד כאן אבל לפי דברי המפ' קשה שהקשה מעט ותירץ לו הרבה ועוד שהקשה קושיא קטנה והניח את הגדולה כי הקשה מנין שאין חורשין כל הבית סאה עד העצרת והיה לו להקשות מנין שאין חורשין עד ר\"ה ע\"כ נראה לפ' דקאי אריש פירקין כמו שפירשתי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין צריך לומר. </b>י\"ס דגרסי' אין צורך לומר וכו'. וכתוב בס' לקח טוב סוף פרשת כי תשא וז\"ל ולת\"ק מדבר בתוספת שביעית שמוסיפי' מחול על הקדש וכך משמעו ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות ועבודת ששת ימים שהתרתי לך יש שנה שהחריש והקציר אסור ואצ\"ל חריש וקציר של שביעית שהרי כבר נאמר שדך לא תזרע וגומר אלא חריש של ערב שביעית עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>רבי ישמעאל אומר מה חריש וכו'. </b>ירושלמי. ר' ישמעאל כדעתי' ר' ישמעאל אומר אין העומר בא מסוריא וכ\"ש מחו\"ל פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל הכא וגם בשקלים פ' התרומה דה\"פ דבפ' ר' ישמעאל במנחות מוכחינן מהך מתני' דלר' ישמעאל כיון דדחי שבת ודאי ס\"ל דכל שלא נקצר כמצותו פסול דאי ס\"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצריה מע\"ש אלא מדדחי שבת ש\"מ נקצר שלא כמצותו פסול ופי' רש\"י ז\"ל דגבי לילה נמי מצותו בלילה ולא ביום ומפסיל וכ\"ש כשמביאין אותו מסוריא דבודאי לא יקצר בלילה של ששה עשר בניסן ויביאוהו לירושלים ביום ששה עשר אא\"כ יקצרוהו קודם זמנו. ואפילו אם תמצא לומר בגמלא פרחא או ע\"י שם אפ\"ה פסול דהא אינו כמצותו דכתיב וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר קצירה ולא של ח\"ל ואין העומר בא מסוריא היינו דאפי' בדיעבד פסול ומתני' דכל קרבנות הצבור בירוש' דשקלים מוקי לה כר' ישמעאל ובר פלוגתיה דר' ישמעאל היינו ר' יוסי בר יהודה ולית דחש לה להא דר' יוסי בר יהודה דמכשר בח\"ל: \n",
+                "<b>ה\"ג </b>במשנה יצא קציר העומר ול\"ג יצא קציר העומר שהוא מצוה דבירוש' הוא דמפרש טעמא שהוא מצוה ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל שהיא מצות עשה שאע\"פ שמצא קצור שלא לשם העומר צריך לקצור לשם העומר דכתיב וקצרתם את קצירה כדאי' במס' שבת פ' ר\"א דמילה אבל בחרישה לא שייך מצוה דאי מצא חרוש אינו חורש ע\"כ והכי מפ' לה רבא ג\"כ בפ' שני דמכות. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ונ\"ל דר' ישמעאל אינו אוסר תוספת שביעית ועל כן דריש הכי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחורשין כל בית סאה בשבילן. </b>יש מפרשים עד עצרת אבל בירושלמי קאמר בהדיא עד ר\"ה ה\"ר שמשון ז\"ל ורש\"י ז\"ל ג\"כ פי' שם עד עצרת אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פי' דלתנא דמתני' דסבר כר' עקיבא לא שרי אלא עד עצרת וברייתא דמייתי בירוש' דקתני שלשה אילנות של שלשה אנשים וקרקע של אדם אחר הרי אלו מצטרפין וחורשין כל בית סאה עד ר\"ה אע\"פ שבעל השדה חורשן מפני צורך שדהו ה\"ז מותר ההיא סברא כר\"ג ובית דינו דבטילו איסור שני פרקים דס\"ל כר' ישמעאל דעשר נטיעות הלכתא הוא והיינו בזמן המקדש ומכי בטילו אפי' בזקנים חורשים עד ר\"ה: \n",
+                "<b>הַבַּקָר </b>כמו חמר צייד. ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה כמלא) אבל פחות מכאן למיעקר קיימי וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דודאי חורשין בשבילן אך לא כל השדה כיון שאינם מתפשטים בכל השדה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עשר נטיעות וכו'. </b>כתב רשב\"ם ז\"ל בפ' חזקת (בבא בתרא ד' ל\"ז) דגבי נטיעות אשכחן עשרה לבית סאה ובאילנות אמרו שלשה לבית סאה ועל כרחך נטיעות היו מתחילה והיו עשרה לבית סאה אלא שכן דרך אילנות לנטוע הרבה ביחד בתחלה ואחר שגדלו מפזרין אותם ומיעטום לשלש לבית סאה כמו שעושים לירקות ע\"כ. ירוש' ר' חייא בר אבא בעא קומי ר' יוחנן עכשיו למה חורשין בזקנות א\"ל בשעה שניתנה הלכה לכך ניתנה שאם בקשו לחרוש יחרוש. פי' עשר נטיעות הל\"מ דחסה תורה על ממונם של ישראל שאם לא יחרוש להן מתייבשות דאין כחן יפה כזקנות וניתנה הלכה בנטיעות ע\"מ שגם בזקנות אם מבקש לחרוש יחרוש ותימה דלא קאמר משום דנמנו על שני פרקים הללו והתירום. ה\"ר שמשון ז\"ל: וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל בסוכה פ' לולב הגזול פירש\"י ז\"ל וז\"ל אבל אם אינם עשר או שאינם מפוזרות כהלכתן חורש תחת כל א' וא' כשיעור יניקתה לפי חשבון עשר לבית סאה ע\"כ. וכן בשלש אילנות זקנות שאמרו בהן שחורשין כל בית סאה בשבילם עד העצרת פי' שם ז\"ל וז\"ל ואם אינם שלשה חורש לכל אחד תחתיו לפי חשבון ע\"כ וזה דבר תימה דבזקנות תנן פחות מכאן אין חורשין להם אלא מלא אורה וסלו חוצה לו וכן בנטיעות תנן היו עשויות שורה וכו' אין חורשים להם אלא צרכן דהיינו מלא אורה וסלו ולא כפי חשבון עשר לבית סאה ועוד אם כדברי רש\"י ז\"ל שכשיהי' פחות נותנין להן כפי חשבון א\"כ מאי רבותייהו דעשר המפוזרות הרי אפי' לפחות מכאן כך נותנים ואפי' לאחד וא\"כ הי' ראוי להלכה למשה להודיענו סתם שלכל נטיעה נותנין כפי חשבון עשירית בית סאה וצ\"ע. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>היו עשויות שורה ומוקפות. </b>אית דגרסי או מוקפות וכן גרסת הראב\"ד ז\"ל בהשגות ומ\"מ הפירוש אפי' הרמב\"ם ז\"ל מודה שהוא כמו או. אלא שפירש הרמב\"ם ז\"ל שורה שיהיו בשורה אחת על קו אחד ומוקפות עטרה שהוא דומה לקשת. ולפירוש שהביא ר\"ע ז\"ל ק\"ק דאי שורה לשון חומה ה\"ל להיות באל\"ף: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. עטרה גדר סביב. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה מגומגם הרבה שהי' לו לומר גדר מה ראה לומר עטרה ונראה דהכי פירושא היו עשויות שורה וכו' כלומר אם אינם מפוזרות בכל השדה אלא שהן עשויות בשורה זה אחר זה או שהם נטועים בעיגול כעטרה אין חורשין וכו' והאי עשויות דרישא קאי גם אסיפא וה\"ק היו עשויות כשורה או שהיו עשויות מוקפות כעטרה ע\"כ. עוד כתב אין חורשין להם אלא צרכן פי' אבל צרכן חורשין אפי' עד ר\"ה. ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>רשבג\"א עשרה דלועין וכו'. </b>אית דלא גרסי מלת כל במשנה וכ\"ה בירוש' וכתב הר\"ש ז\"ל והא דתניא ג' דלועין ג' קשואין וד' נטיעות מצטרפות מוקי לה בירוש' כרשב\"ג דאמר כולן דלועין חורשין ובדלעת יונית היא מתני' ע\"כ. ומשמע קצת מן הירוש' הזה דגרסי' מלת כל: \n",
+                "<b>חורשין כל בית סאה בשבילן עד ר\"ה. </b>כצ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד אימתי נקראו וכו'. ר' יהושע אומר בת שבע שנים. </b>ס\"א עד שבע שנים. ובתוספתא מוכח דלא א\"ר יהושע עד שבע שנים אלא בזיתים. ובתאנים בני שש ובגפנים בני חמש: \n",
+                "<b>כנטיעה. </b>בין לענין חרישה בין לענין ערלה ור\"ש ור\"א בן יעקב אמרו דבר אחד דא\"ר אלעזר בן יעקב הגומם כרמו פחות מטפח חייב בערלה מפני מראית העין. דברי חכמים עד שיגום מעם הארץ. ואיכא מאן דפסק דלא כר\"ש משום דשיטה הוא ואיכא מאן דפסק כותיה משום דראב\"י דמשנתו קב ונקי ס\"ל כותיה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>עד אימתי וכו'. </b>וגם הכא גרסי' שדה הלבן בלא בי\"ת וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שתכלה הליחה. </b>היינו כל זמן שבני אדם חורשין ליטע במקשאות ובמדלעות שלהן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל מקשאות מקום זריעת הקשואין ומדלעות מקום זריעת הדלועין ע\"כ ופשוט הוא שהוא מלשון כמלונה במקשה (ישעיהו א׳:ח׳). ובירוש' מפרש דלאו דוקא דאית לי' מקשאות ומדלעות אלא אפילו לית לי' כיון דמאן דאית לי' עתיד ליטע שרי שהרואה אומר חורש כדי ליטע ומפרש תו דת\"ק דר\"ש היינו ר\"מ דפריך מאן תנא ליחה ר\"מ הוא דסתם מתני' ר\"מ ור\"מ דאמר עד שתכלה הליחה כב\"ש. דמשמע דתכלה הליחה היינו מעט אחר הפסח והיינו כב\"ש דכי היכי דבאילן נקטי ב\"ש כל זמן שהוא יפה לפרי וב\"ה נקטי רגל ה\"נ ר\"ש נקיט רגל דפסח ור\"מ נקיט כלתה ליחה. והאי דוחק גדול הוא דאכפל תנא לאשמועי' דעתייהו דב\"ש דסתם לן דעתי' דר\"מ ושנאה בלשון חכמים. ותו אמאי נקט ר\"ש שדה האילן דהא לא פליגי ביה הכא. ומסיק אלא היינו דאשמועי' תנא דמתני' דתנא דלעיל פ\"ק דתנא פלוגתא דב\"ש וב\"ה גבי אילן היינו ר\"מ וה\"ק ר\"מ בההיא ב\"ה מחמרי דעד עצרת ותו לא אבל גבי לבן כולהו מודי אהדדי דבתר ליחה אזלי' ולאו בתר רגל וכלתה ליחה היינו בתר פסח מעט. ור\"ש סבר דמעולם לא הוזכר מחלוקת בין בזו ובין בזו והכא בפסח תליא מילתא והתם בעצרת תליא מילתא ולא נחלקו ב\"ש וב\"ה בחרישת תוספת שביעית לא באילן ולא בלבן והיינו דנקיט ר\"ש בלישני' ובאילן דעד עצרת הוא משום דפליג אדר\"מ בין אלבן בין אאילן: \n",
+                "<b>אר\"ש נתת תורת כל אחד ואחד בידו. </b>ס\"א נתנה תורה שיעור לכל אחד ואחד בידו וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזבלין ומעדרין וכו'. </b>ובירוש' מפרש בבריי' דה\"ה דחורשין בשוורים ונקט תנא הכי דדרך הגננים לעדור. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא דתנן הכא דחורשין עד ר\"ה במקשאות ובמדלעות ובפירקין דלעיל סי' ז' פליגי רבנן ארשב\"ג בהא וליכא למימר דמתני' כר\"ג ובית דינו דהא תקנתא דר\"ג בתר רבי הוה וצריכינן לאוקומי דה\"ק לת\"ק בשלשה דלועין ושלשה קשואים וד' נטיעות וכ\"ש לרשב\"ג. ולרשב\"ג אי כולהו דלועין נמי חורשין ובדלעת יונית. והרא\"ש ז\"ל כתב וקשיא לי דדוקא לרשב\"ג דלועין כנטיעות ורשב\"ג לא קאמר אלא בדלועין אבל בקשואין לא קאמר אלא בשלש מקשאות ושלש מדלעות וד' נטיעות וצ\"ע ע\"כ ואלו דברים למדן מה\"ר שמשון ז\"ל מפ\"ק וכי ניים ושכיב אמרן או אחר תלאן ביני שיטי דחוץ מכבודו אין הירושלמי מתפרש כך וכו'. ובסוף דבריו כתב שגם הרמב\"ם ז\"ל מפרש הירוש' שם בפ\"ג כמו שפירשו הוא ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה אף נוטל) ות\"ק לא אמר אלא מפרקין את העלין וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין דמיון לדברי ר\"ש עם מפרקין כי ר\"ש לא התיר לפרק בשביעי' אלא שהתיר ליטול את העלה מן האשכול לבד מפני שהיא מקלקלת את האשכול ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מסקלין וכו'. </b>בירושלמי מוקי לה ר' יונה באבנים המחוברות ותחובות בקרקע דכיון דבנטילתם מזיז עפר איכא משום חורש בשביעית ולהכי לא שרינן אלא עד ר\"ה. ומתני' דלקמן פ\"ג דקתני המסקל את שדהו נוטל את העליונות ומניח את הנוגעות בארץ דהתם מתיר אפי' בשביעית עצמה דכל ההוא פירקא בשביעית מיירי. התם מיירי באבנים תלושות ואפילו הכי לא שרינן התחתונות הנוגעות בארץ מפני מראית העין וכתב בתי\"ט ומ\"מ קשה קצת דמסקלין הו\"ל למתני בהדי מזבלין ע\"כ ואפשר שיתורץ האי ק\"ק עם מה שכתבתי בשם הירושלמי משום דזבול הוי בתלוש לעולם ומסקלין דהכא מוקמינן ליה במחובר כדכתיבנא אמטו להכי חלקן זה מזה: \n",
+                "<b>מקרסמין. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל מקרסמין היינו זימור אלא שלשון קרסום באילן וזימור בכרם מלשון זמורות שמכרתין ענפים של גפן ע\"כ. וכתב החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל ויש מי שהקשה דהא בשדה איכא לשון קרסום דתנן בפ' שני דפאה שדה שקצרוה נכרים קצרוה לסטים קרסמוה נמלים והאי פירכא ליתא דכי אמרי' לשון קרסום באילן לאו למעוטי שדה אלא למעוטי כרם דבכרם לשון קרסום שלו קרוי זימור ועוד י\"ל דכשמזכירין בעבודות שאדם עושה בידו הוא דקאמר דלשון קרסום באילן ולשון זמור בכרם אבל במה שעושה בהמה שייך לשון קרסום בכל דבר כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מפסלין. </b>ה\"ג בכל הספרים אבל רש\"י ז\"ל במועד קטן גריס מפסגין ופירש אילן שנופו נוטה לכאן ולכאן קושרין אותו כדי שיעלו ענפיו למעלה ע\"כ פירשו הרב ז\"ל מלשון הירוש' דמתרגמי' ונתח אותו לנתחיו ויפסיג יתי' לפסיגוהי ונתחי האילן היינו ענפיו ומקשר ענפיו כדי שלא יתפזרו וישברו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהושע אומר כזרודה וכפסולה וכו'. </b>לאו דוקא נקט זרוד ופסול דה\"ה קרסום וכן ר\"ש דקאמר רשאי אני בפסולו לאו דוקא נקט פסול דה\"ה קרסום וזרוד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מזהמין וכו'. </b>בירוש' מוקי מתני' כרבי דאסר זיהום בשביעית ומשו\"ה קתני מתני' דוקא עד ר\"ה ברם כרבנן תניא בברייתא מזהמין ומתלעין בשביעית עצמה. וכתב הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל וכתלמודא דידן נקטינן דמתרץ מתני' אפי' כרבנן וקמפליג בין זיהום לזיהום דזיהום דברייתא דשרי רבנן אפי' בשביעית עצמה היינו כדי שלא ימות וזיהום דמתני' היינו לחזק את האילן ולהשביחו ומשו\"ה עד ר\"ה אין בשביעית לא. וכן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>וקוטמין אותם. </b>פי' בערוך תרגום אפר קטמא והקשה הרא\"ש ז\"ל דהיינו מאבקין דלעיל והרמב\"ם ז\"ל מפ' דהאי דלעיל בצמרת האילן ושל כאן בשרשים ורש\"י ז\"ל פי' בהיפך: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה וקוטמין) וי\"מ שובר הראשים כמו נקטם ראשו וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל לאו היינו מזרדין דלעיל דהכא מיירי דוקא בקטימת הראש של האילן ע\"כ: \n",
+                "<b>ומשקין אותן עד ר\"ה. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל לא בשביעית דתולדה דחורש הוי ולר' ישמעאל כי היכי דגמירי הלכתא גבי נטיעות הלכה למשה מסיני דחורשין בעשר נטיעות כל בית סאה עד ר\"ה והכא נמי כיון דנטיעות הוו משקין דאוקומי אילנא הוי ולר' עקיבא דמקרא יליף תוספת דשביעית הא קא מודה דכל אוקומי אילנא שרי ולאו בבית השלחין עסיקינן דאילו בבית השלחין אפי' בשביעית עצמה שרי כדתנן בריש מועד קטן וכתב הראב\"ד ז\"ל בע\"ז פ' ר' ישמעאל דכולה מתני' דתנא גבי נטיעות משנה שאינה צריכה היא דהא אפילו חרישה שהוא אב מלאכה בשביעית שרי לצורך נטיעות עד ר\"ה אלא הא קמ\"ל דעד ר\"ה אין בשביעית לא אי נמי לאשמעי' דגבי נטיעות הוא דשרי דכיון דבחרישה לא גזרו דהל\"מ היא כל שכן דבתולדות דידיה לא גזרו אע\"ג דאברויי אילנא הוא ובשאר אילנות אסור אלא עד העצרת דוקא הוא דשרי א\"נ בין בנטיעות בין בשאר אילנות לא גזרו על תוספת שביעית אלא בחרישה שהיא אב מלאכה ואפי' למ\"ד שאין לוקין על חרישה בשביעית מ\"מ מדאורייתא אסירא כדכתיב בחריש ובקציר תשבות אבל בשאר עבודות אילן דשביעית גופיה אינה אלא מדרבנן כדאיתא בריש מועד קטן לא גזרו עליהן ערב שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אלעזר ב\"ר צדוק אומר אף משקה הוא את הנוף וכו'. </b>נ\"א על הנוף. ירושלמי תני ר' יוסי בן כיפר משום ר\"א בן שמוע בש\"א משקה על הנוף ויורד על העיקר ובה\"א משקה בין על הנוף בין על העיקר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סכין את הפגים ומנקבין ומפטמין אותן. </b>כצ\"ל הגירסא. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומנקבין ומפטמין חדא היא ופי' רש\"י ז\"ל ממלאים את הנקבים שמן והאי נמי פטומי פירא הוא ע\"כ. ובירוש' פליגי אמוראי אי האי דקתני פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית הוי פירושא דרישא דתנן סכין את הפגין ור' יהודה אפגי שביעית שיצאו למוצאי שביעית קאי או רישא דמתני' בשל ששית שאין נכנסין לשביעית עסיקי' והשתא מפרש דינא דנכנסין לשביעית. ותנאי דבי רבי הוו גרסי במתני' גופה ואלו הן פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית וכ\"ש באין נכנסין דשרי לסוך ולנקב אותם והא דקתני מתני' לא סכין ולא מנקבין לאו אשל ערב שביעית שנכנסו לשביעית קאי אלא אשל שביעית שיצאו למוצאי שביעית לחודייהו קאי. אית דגרסי ר' שמעון מתיר באילן מפני שהוא רשאי בעבודת האילן ופירשו דר\"ש מתיר לסוך ולנקב האילן עצמו דקא סבר דאדם רשאי בעבודת האילן. דלא אסר רחמנא אלא עבודת קרקע בתולה. וליתא דהא לעיל קאסר ר\"ש בפסולו של אילן מעצרת ואילך ונראה דגרסי' ר\"ש מתיר באלו בוי\"ו וכך מצאתי בספר ישן ואפגין יוצאין קאי וה\"ק דאילן מלא פגין של שביעית ויוצאין למוצאי שביעית מותרין כל העבודות הצריכות להן כדתניא בתורת כהנים שנת שבתון יהיה לארץ כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמטה פירוש שפירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן דשנת שבתון כתיב וכן פי' ה\"ר שמשון ז\"ל קצת מזה. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. אמר המלקט כמעט שהכל מבואר בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל זולת הגירסא עצמה שמצא הרב ז\"ל בספר ישן. וז\"ל הר\"ש ז\"ל בקיצור דלא יתכן לפרש דקאי אסיכה דלעיל ר\"ש אסר בפסולו של אילן ועוד וכו' ועוד וכו' אלא אתא לאשמועי' דאילן מלא פירות שביעית מותר לעשות במוצאי שביעית כל מלאכות ועבודות הצריכות כדתניא בת\"כ שנת שבתון כיון שיצאת שביעית אע\"פ שפירותיה שמטה מותר אתה לעשות מלאכה בגופו של אילן אפי' שפירותיו אסורין עד ט\"ו בשבט ע\"כ ומשמע ממה שכתב ז\"ל עוד שם דלר' יוחנן דתני כתנאי דבי רבי ר' יהודה להחמיר אתא וארישא קאי דשרי ת\"ק בכל ענין וכדכתבינן ור' יהודה מפליג בפגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית בין מקום שנהגו לסוך למקום שנהגו שלא לסוך ע\"כ ועוד כתב שם תניא בתוספתא פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית ר' יהודה אומר מקום שנהגו לסוך אין סכין מפני שהיא עבודה מקום שנהגו שלא לסוך סכין ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית הכל שוין שאין סכין ואין מנקבין אותם פי' הכל שוין ר' יהודה ות\"ק אבל ר\"ש פליג כדפרישית במתני' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מקום שנהגו שלא לסוך. </b>ה\"ר יהוסף הגיה מקום שלא נהגו לסוך. וכתב עוד ר\"ש מתיר באילן וכו' פי' לסוך ולנקב את האילן שיש בו מפגי שביעית שנכנסו למוצאי שביעית מפני שהוא מותר בעבודת האילן במוצאי שביעית כן נ\"ל וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין נוטעין ואין מבריכין וכו'. </b>ואיתא בר\"ה פ\"ק והתם קתני ואם נטע או הבריך או הרכיב יעקור דברי ר' אלעזר. ר' יהודה וכו' וכתבו שם תוס' ז\"ל דמשנה היא בפ' שני דשביעית אבל ביבמות פרק הערל סתמא גרסי' לה. ונראה כי טעות היא שנפל שם בפ\"ק דר\"ה אלא סתמא גרסי' לה ור\"מ היא דס\"ל התם בגמרא בברייתא יום אחד בשנה חשוב שנה ובהכי אוקי פלוגתייהו דתנאי דמתני' הרמב\"ם ז\"ל דת\"ק ס\"ל יום אחד בשנה חשוב שנה א\"כ מסברא שהוא צריך שלשים ואחד יום שלשים לקליטה ויום אחד אחר קליטה כדי שתעלה לו שנה אבל הוא סובר יום שלשים עולה לכאן ולכאן ר\"ל שהוא נמנה מימי הקליטה ונמנה עם מה שאחריו ותעלה בו שנה ולא יהבינן לי' אלא יום אחד לתוספת שביעית דבכך חשובים שנה אחר זמן קליטה ור' יהודה ור' יוסי ור\"ש ס\"ל דשלשים יום בשנה שלימים הוא דחשובים שנה ולכך בעי' ל' אחר זמן קליטה ע\"כ ועי' עליו שם בגמ'. ושם כתבו תוס' ז\"ל שר\"ת ז\"ל יש לו דרך אחרת בפי' הסוגי' אשר שם שהוא מפרש לדברי האומר ל' לקליטה צריך שלשים ושלשים לענין ערלה אבל לענין שביעית לא חיישי' אלא שלא תקלוט בשביעית והובאו דבריו באורך בפי' הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. (ד\"ה פחות) ל' דקליטה ול' דתוספת. כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל דוחק דל' המשנה אינו משמע כן דהא תנן פחות מל' יום לפני ר\"ה ע\"כ: \n",
+                "<b>יעקור. </b>ואם לא עקר הפירות מותרין ומתני' דקתני יעקור היינו בסתם שלא נתברר לנו אי קלט אי לא קלט אבל אי ברי לנו שהשריש אפי' לכתחלה לא יעקור דהא קלט קודם וליכא נטיעה בשביעית: \n"
+            ],
+            [],
+            [],
+            [
+                "<b>הבצלים הסריסים וכו'. </b>פי' בערוך בצלים שנחתך ראשן כמו הסריס ולא יעשו זרע פי' אחר שמיעך זרען קודם שהוקשו כדי להתגדל ראשן ע\"כ. ואיתה בר\"ה פ\"ק די\"ד. ופי' שם רש\"י ז\"ל בצלים הסריסים שאין נעשים גדולים כשאר בצלים ע\"כ ופי' עוד שם בלשון ראשון דמתני' מוקי לה התם בגמ' כר' יוסי הגלילי דהתם בברייתא אבל בלשון שני פי' דגמ' מוקי הא מתני' כר' עקיבא דס\"ל דטעמא דירקות היינו משום שגדלין על כל מים ומפ' טעמא בתלמוד ירושלמי א\"ר מנא מכיון שמנע מהם מים שלשים יום לפני ר\"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר לשעבר דהא לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם מימי גשמים הלכך יצאו מתורת ירקות הגדלות על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפקא במי גשמים ומתעשרין לשעבר. דרכן של בצלים הסריסים למנוע מהם מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתם כדי להקשות לפיכך חלקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפי' מנע מהם לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו. ע\"כ. והתוס' פי' שם כלשון אחרון דרש\"י ז\"ל דכן נראה בירוש'. גם ה\"ר שמשון ז\"ל כתב דמן הירוש' הזה משמע קצת דמתני' ר' עקיבא היא ולא ר' יוסי הגלילי. אע\"ג דלכאורה משמע דאתיא כר' יוסי דאיהו דריש התם בר\"ה פ\"ק בבריי' הכי באספך מגרנך ומיקבך מה גורן ויקב מיוחדים שגדלים על מי שנה שעברה ומתעשרין לשעבר יצאו ירקות שגדלים על מי שנה הבאה ע\"כ: \n",
+                "<b>ופול המצרי. </b>לת\"ק דפליג אדר\"ש שזורי בין שזרעו לזרע בין שזרעו לירק ולר\"ש שזורי דוקא שזרעו לירק דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה: \n",
+                "<b>פול המצרי. </b>פאשולי בלע\"ז. וכ\"כ רש\"י ז\"ל במנחות דף ל' ובר\"ה דף י\"ג ב' ובירוש' דשבת דף ז' פול המצרי כשהוא רטוב קורין לו לוביא וכן נקראים בערבי עכ\"ל הר\"מ דלונזאנו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ופול המצרי שזרעו לירק דאי זרעו לזרע וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל קושיא זו אינה קושיא דלעיל אליבא דר\"ש שזורי נאמר אבל חכמים חולקים עליו וכן נראה דאפי' בזרעו לזרע מיירי מדלא קאמר כאן ופול המצרי שזרעו לירק אך צ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>התמרות שלהם אסורות בשביעית. </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו השמיט זו הבבא ולא ידעתי למה. מתוס' י\"ט  כ\"ה בתוי\"ט ד\"פ בד\"ה התמרות אחר מלות נ\"ל.]: \n",
+                "<b>[ומרביצין </b>כו']. ובפי' המשנה פי' דנקרא עפר לבן המקום שיש בו אילנות מרוחקות עד יהיו עשרה מהן ביותר מב\"ס. ורמב\"ש ז\"ל פי' עפר לבן לאו היינו שדה לבן אלא קרקע תיחוח ולח ויש בו אילנות ודי לו בהשקאה מועטת וכן דעת רש\"י ז\"ל שכ' בספר שופטים עפר חיור מין קרקע לח ומוכרין אותו ליוצרי כלי חרס. ור\"ש מתיר דלהרויח קרקע אסור אבל להצילו מהפסד לא ואע\"ג דטרחא הויא ודמיא לקילון דריש מועד קטן: \n",
+                "<b>דברי ר\"ש ראב\"י אוסר. </b>ירוש' אתיא דר\"ש כרבנן ודראב\"י כשיטתיה דתנן בפ\"ק דמ\"ק ראב\"י אומר מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. זרעים שלא שתו לא ישקם וחכמים מתירין בזה ובזה ובמסקנא אשכח תני מרביצין בעפר לבן בשביעית אבל לא במועד דברי ר\"ש. וראב\"י אוסר. ולשון הרמב\"ם ז\"ל בפ\"א מה' שמיטה וכן עפר הלבן מרביצין אותו במים בשביעית בשביל האילנות שלא יפסדו. ע\"כ: \n",
+                "<b>ממרסין באורז בשביעית דברי ר\"ש אבל לא מכסחין. </b>כן כתוב בספרים מדוייקים וכן הוא ג\"כ בירוש'. ותימה למה שינה לשנות הלשון כך ולא שנה ר\"ש אומר ככולהו דוכתי ושמא משום דכולא מילתא דר\"ש ואין חולק עליו. והתם בירוש' פריך דר\"ש אדר\"ש. וקשיא לי לפי' הרמב\"ם ז\"ל דפי' אבל לא מכסחין ר\"ל שאין מנכשין מאי קפריך בירוש' ולע\"ד צ\"ע אי דמי הניכוש לנטילת עלין מן האשכול אי לא: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ממרסין באורז. משקין עפר האורז וכו'. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דדוקא כשיש שם אורז אלא שהשריש לפני ר\"ה דהאי לא עבודת הקרקע אלא עבודת האורז ועל כן שרי אבל כשעושה זה לצורך הקרקע אסור ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מאימתי מוציאין וכו'. </b>פי' הר\"ש ז\"ל לאחר שהוציא אשפתו לרה\"ר כדי שיהא נישוף ברגלי אדם וברגלי בהמה כונסו למקום אחד בשדה ועושה שם אשפה גדולה עד שהוא מפזרו בשדה לזבלה. ופלוגתא בירוש' אם מותר לעשות אשפה על פתח חצרו עד שלא פסקו עובדי עבודה ע\"כ. משיפסיקו עובדי עבודה. בירוש' פריך כיון דאיכא בית השלחין דתמיד עובדין אותה ואין לה זמן מוגבל להוי אסור לעולם. ומשני בני עירו יודעין אם יש לו בית השלהין אי לאו אבל אה\"נ דאותו שיש לו בית השלהין אסור: \n",
+                "<b>משׁיפְסְקי. </b>גרסי' הפ\"א בשב\"א והסמ\"ך בשב\"א: \n",
+                "<b>משייבש המתוק. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל מתוק הוא הנקרא בערבי חנטל שבזמן ההוא מזבלין הארץ לעבודה ונקרא מתוק מפני שהוא מר כמו שיקראו לעור סגי נהור. ולשון הירושלמי פקועא דבקעתא והרמב\"ם ז\"ל נראה לו שהוא מלשון פקועות שדה שהן דלועים מרים וכן פי' בערוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין מוסיפין על האשפתות. </b>מסיק בירושלמי דאפי' בכשיעור אסרי רבנן ועלה הוא דקשרי ר\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושה אדם את שדהו וכו'. </b>נ\"ל שהפירוש של זו המשנה הוא על זה הדרך כי למעלה אמר לך עד כמה מזבלין וכו' וכא הוא שחזר לומר אותו הדין עצמו משום דבר א' שנתחדש בו דהיינו התיקון שמלמדין חכמים את הצריך להוסיף על האשפתות דהיינו שיעמיק שלשה וכו' ואע\"פ שהיה אפשר לקצר הדבר ולומר הבא להוסיף יעמיק שלשה וכו' ולא הי' צריך את המחלוקת של ר\"ש ורבנן וכ\"ש ברישא אלא משום שרבינו הקדוש לא הי' רשאי לשנות לשון רבותיו והוא למד בברייתא א' לשון המשנה הראשונה ובברייתא אחרת למד לשון המשנה הזו ולא היה רשאי לשנות הלשון והוצרך לשתיהן ועל כן כתב את שתיהן כלשונם ממש. ודו\"ק. ובא לומר גם בזו שבכל אופן מתיר ר\"ש כמו שפי' המפ' וכן הוא בירוש'. עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ויותר מכאן דברי ר\"ש. </b>גרסי'. ואית דגרסי ויותר מכאן מותר דברי ר\"ש ומלת מחצב מוחקין אותה ומהר\"י קארו ז\"ל כתב בכסף משנה בפ' שני דה' שמיטה ויובל סי' ב' ויותר מכאן מותר כו'. ופירוש יותר מכאן כלומר אפי' יותר משלש אשפתות לבית סאה מותר לעשות ע\"כ. ומתוך מה שנכתב תדע כי יש טעות בדפוס בראש פי' ר\"ע ז\"ל וכך צ\"ל יותר מכאן משלש אשפות לבית סאה וכו'. וכ' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל וא\"ת בשלמא למאן דפירש לעיל בירוש' דר\"ש דרישא שרי בפוחת מן המשפלות משיעורא שמנו חכמים בשלש אשפות וכ\"ש כי אשלים שיעורא בהו דכ\"ש דשרי להוסיף אשפה הכא אשמעי' הך מתני' בעושה בכשיעור דבעי' שלש משפלות לכל אשפה ואשפה מהשלש דבבציר משלש משפלות בהו לא שרי ר' שמעון דלא תימא דשרי בפוחת ואפי' משלש משפלות לכל אשפה ואשפה בקמייתא ואשמועי' מתני' דדוקא בעושה כשיעור דמקרי אשפה הוא דשרי ופוחת דשרי היינו פוחת מעשר משפלות לאשפה והיינו דתני תנא עושה אדם את שדהו שלש אשפתות ויותר מכאן דברי ר\"ש דבעינן דלהוי בהו בשלש שמא דאשפתות ובהכי הוא דשרי ר\"ש להוסיף יותר מכאן אלא למאן דאסיק דלעיל ברישא בעושה יותר מכשיעור במאי מצריך להו. וי\"ל דמשום דבעי לאשמועי' תקנתא דרבנן תני לדר\"ש בהדייהו וכן כתב הרא\"ש ז\"ל והאי דתני לה זימנא אחריתי משום דבעי למתני עלה מילתייהו דחכמים ע\"כ. עכ\"ל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ותירוץ הרא\"ש ז\"ל הוא תירוץ הר\"ש ז\"ל ג\"כ: \n",
+                "<b>עד שיעמיק שלשה. </b>בפ\"ק דמ\"ק דף ד' פריך והלא כשמעמיק נראה כעודר ומשני כו' עד זבלו מוכיח עליו. וכ' תוס' ז\"ל דליכא למיחש שמא מאן דחזי לחפירה לא חזי ליה לזבל שבחפירה ע\"כ: \n",
+                "<b>עושה אדם את זבלו אוצר. </b>שם במ\"ק מקשה דראב\"ע אדראב\"ע דתנינן התם פ\"ק. ראב\"ע אומר אין עושין את האמה בתחלה במועד ובשביעית וטעמא דשביעית הוי משום דמחזי כעודר והכא שרי מדקאמר עד שיעמיק ושם במקומו הארכנו ע\"ש. וההיא שינוייא דהתם מהני נמי לרבנן ולר\"מ דשרי הכא להעמיק אע\"ג דמחזי כעודר כדכתיבנא אלא דהתם נקט ראב\"ע אע\"ג דאיהו בסיפא דמתני' משום דאשכח דידי' אדידי' ובירוש' נמי משני הכא סלו ומגרפו מוכיחין עליו שכוונתו לעשות אשפה ע\"כ מה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>היה לו דבר מועט. </b>הרמב\"ם ז\"ל נראה שפי' הפתרון שני דבירוש' דר\"ל כשיהי' לו בתוך שדהו בשביעית זבל מועט מותר לו להוסיף עליו מעט מעט עד שיעשה אשפה בזמן שיהא מותר להוציא הזבלים לאשפות: \n",
+                "<b>ראב\"ע אומר וכו'. </b>ירוש' תני הכל מודים שאם היה לו שם סיד או צרורות או אבנים או גפסס מותר לשפוך שם הזבל דכל הני אינם ראויים לזריעה: \n",
+                "<b>או עד שיתן על הסלע. </b>צ\"ע במילתייהו דרבנן אי ס\"ל דלא מהני נתינה על הסלע וגם צ\"ע אי רבנן ור\"מ וראב\"ע כולהו ס\"ל דבר אחד בכל הני בבות או דילמא יש לחלק וכן נמי צ\"ע אי ר\"ש ות\"ק דר\"מ ות\"ק דראב\"ע שוו לגמרי. ומצאתי בתי\"ט שכתב או עד שיתן וכו' יע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>סהר של בית סאתים. </b>היקף ששיעורו ע' אמה ושירים על ע' אמה ושירים. ואיני יודע למה צריך לומר סהר כמו סחר בחי\"ת דהא אפי' בה\"א הוי כמו בית הסהר לחבוש אותם שלא יצאו אנה ואנה: \n",
+                "<b>עוקר שלש רוחות. </b>פי' כי כשמקום זה מלא אי אפשר לבריות לעמוד שם. ה\"ר יהוסף ז\"ל. ירושל' תני בכל עושין סהרים במחצלאות ובקש ובאבנים ואפי' שלש חבלים זה למעלה מזה ובלבד שלא יהא בין סהר לסהר כמלא סהר אותו המקום חולב בו וגוזז בו ומוליך ומביא את הצאן דרך עליו: \n",
+                "<b>ומוציא מן הסהר. </b>בירוש' בעי אי צריך להמתין עד שיפסיקו עובדי עבודה ולא אפשטא. ומוציא מן הסהר כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דהא לא קאי אלא ארישא דהמדייר את שדהו ובא לומר שמותר להוציאו ולא אמרי' שהוא אסור להוציאו משום דאז תהיה השדה שדיירה מזובלת אלא מותר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא יפתח אדם מחצב בתחלה בתוך שדהו. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל הנכון לפרש שהצור מכוסה בארץ ואין ניכר על פני השדה עד שחופרין ומגלין אותו ומסירין העפר מעל גביו וזהו לשון פתיחה וכשלא התחיל לפותחו מערב שביעית ובא לפותחו עתה בשביעית בתחלה אסור לפתוח המחצב אא\"כ יהא שיעור המחצב כ\"כ גדול שיהא בו שלש מורביות ופי' בערוך נדבכין דהיינו שורות כמו מורביעות והעי\"ן נבלעת והשיעור דשלש מורביות הן שלש על שלש דהיינו ט' על רום שלש אמות דשיעור השלש מורביות כ\"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה דכשהמחצב יש בו כל כך אבנים מידע ידעי דלצורך אבנים לבנין קעביד ולא משום עודר ומה שפי' ר\"ש ז\"ל בשיעור האבנים אין נראה בעיני ע\"כ. אמר המלקט והוא רבינו שמשון ז\"ל פי' ג\"כ בסוף דלכאורה לישנא דמתני' משמע כ\"ז לשלש המורביות ושמא כל אבן ואבן היתה של אמה על אמה ברום שלש אמות וניחא טפי דלפי שהאבנים אחרות קרי להו מורביות כמו מורביות של ערבה דפ\"ד דסוכה וכן מורביות של תאנה דבפ' שני דתמיד ע\"כ אלא דברישא דמילתיה פי' מורביות לשון נדבכין שיש בכל אחת ואחת מן המורביות שלשה אמות אורך ורוחב על רום שלש דהיינו כ\"ז אבנים של אמה על אמה לכל מורבית ומורבית ע\"כ: \n",
+                "<b>עד שיהיו בו שלש מורביות. </b>פי' ר\"ע ז\"ל שיהיו נגלין ונראין וכו'. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל קשה דהא לא נאמר במשנה עד שיראו בו אך לשון המשנה הוא שיהיו בו שמשמע שאינו מקפיד אלא שיהיו בו אבנים הרבה כי כשאין בו אלא מעט אבנים הרואה סובר שבודאי אינו עושה את הדבר אלא כדי לסקל את שדהו אבל כשיש בו אבנים הרבה שהוא סלע גדול בודאי שאינו חושש על הקרקע אלא על האבנים כיון שיש בו כ\"כ טורח רב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>של משאוי שנים שנים. </b>שכל אבן ואבן מהעשר שתים מהן משאוי של חמור כנהוג בארץ ישראל באבנים שיקירין זווייא\"ש ואין לפרש דאדם נושא אותן שתים שתים דהיינו אבני כתף. ועוד דשתים שתים הוה לי' למתני דאבן לשון נקבה היא כדכתיב והאבן הזאת. פחות מכאן מחצב. היה הגדר פחות מעשרה טפח או שהיו בו פחות מעשר אבנים או שהיו אבניו קטנות ממשוי שנים נוטל עד טפח סמוך לארץ כ\"כ הרמב\"ם ז\"ל ולי נראה לפ' פחות מכאן שלא היה גבוה כ\"כ ואפשר שהוא רחב הרבה הרי הוא כמחצב וצריך כ\"ז אבנים גבהן אמה ורחבן אמה על אמה וגומם הגדר עד טפח סמוך לארץ שלא יהא מתקן הקרקע וגוממו דקתני ארישא ור\"ל גוממו עד שיעמיק בארץ טפח והיינו פחות מן הארץ שאין גומתה שוה לארץ בפחות טפח כן נראה לי דאי כפי' הרמב\"ם ז\"ל ה\"ל למתני וגוממו גבוה מן הארץ טפח. בד\"א. אגדר קאי. אבל אם התחיל בו בגדר מערב שביעית להורסו מה שהוא רוצה יטול ונוטל עד גלוי היסוד. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל הוא מה שהביא כבר ר\"ע ז\"ל והוא קרוב לפי' הרמב\"ם ז\"ל. ובערוך פי' מחצב כלומר גדר קטן שהוא פחות מעשרה טפחים קרוי מחצב וכן משמע מן הירושלמי. דגרסי' בירוש' ר' חייא בר אבא שאל הכא את אמר שיעור גדר עשרה טפחים במה אנן קיימין אם כשהיו שני נדבכין ניתני שמונה טפחים אם כשהיו שלשה ניתני י\"ב טפחים כדתנן בריש פי\"ד דמס' אהלות. ומשני א\"ר יוסי הכא נמי שלשה נדבכין שהן י\"ב טפח כדתנן התם מיהו כשבא לסתת האבן ולהושיבה בבנין מחסר חצי טפח מלמטה וחצי טפח מלמעלה וכן בנדבך השני דנדבך הראשון הסמוך לארץ אינו מסתתו אלא השני להשלישי הרי עשרה טפחים בג' נדבכין. תני פחות מכאן אינו לא גדר ולא מחצב ופליגא אמתני'. עוד גרסי' בירוש' תני א\"ר יהודה בד\"א דגוממו עד פחות מן הארץ טפח בזמן  לפ\"ז לא הי' להכ\"מ מה להגיה בדברי ר\"י אבל בכ\"מ מבואר שהי' הגי' לפניו בד\"א בזמן שלא נתכוין לתקון שדהו אבל אם נתכוין כו' וע\"ז הגיה שצ\"ל בזמן שנתכוין וכו' ודברי הכ\"מ אלו אינן מובנים דהר\"מ פוסק בחבור בהדיא לקולא אף שבפי' פוסק לחומרא:] שנתכוון לתקון שדהו אבל אם לא נתכוין לתקון שדהו אפי' יותר מכאן מותר. אמר רשב\"ג בד\"א שלא נתכוון לתקון שדהו אבל אם נתכוון לתקון שדהו אפי' פחות מכאן אסור פי' אע\"פ שמשייר יותר מטפח אמר ר' ביבי הורי ר' ייסא לקולא כר' יהודה וע' בכ\"מ פ' שני דה' שמטה ויובל שכ' דרבינו ז\"ל גורס הורי ר' ייסא לחומרא וגם הגיה שם בדברי ר' יהודה בד\"א שנתכוון לתקון שדהו אבל לא נתכוון אפי' יותר מכאן מותר ע\"כ ותימה דברישא נקט לשון יטול ובסיפא נקט נוטל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. הרי אלו ינטלו כולן. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה שהיה לו לומר הרי זה ינטל כיון דקאי אגדר ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ומניח מן הסלע בארץ וכו'. כ' קשה שהרי לא מיירי בסלע אלא בגדר לפי פירושו ואפשר דט\"ס הוא וגרסי' ומניח מן הגדר אך אם היינו מפרשים דהאי וגוממו לא קאי על מה שלפניו פחות מכאן מחצב אלא קאי ארישא דקאמר הרי אלו ינטלו ועלה קאמר וגוממו וכו' וקאי נמי על מחצב שאינו רשאי ליטלו כולו הוה מתיישב הלשון טפי וכן נראה עיקר וה\"פ דמתני' גדר שיש בו עשרה אבנים וכו'. הרי אלו העשר אבנים ינטלו ועלה קאי וגוממו וכו' כלומר ולא אותם העשרה אבנים בלבד הוא נוטל אלא גומם את כל הגדר עד פחות וכו' אלא שהפסיק באמצע בדבר אחר לפ' מה נקרא גדר ושיעור גדר עשרה טפחים כדי לומר אח\"כ על שניהם פחות מכאן מחצב כלומר אם היו האבנים הגדולים פחות ממשאוי שנים שנים או שהי' גבהו פחות מעשרה טפחים דינו כמחצב שצריך שיהא בו שלש מורביות וכו' וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב ז\"ל וז\"ל בס\"א גרסי' כאן מתני' דהמזנב גפנים וכו' דלקמן בפ\"ד משנה ו' ונ\"ל דטעות הוא שם דאף באותו ספר גרסי' לה לקמן ג\"כ ותרתי למה לי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם יש בהם שתים של משאוי וכו'. </b>בברייתא בירושל' פליגא אמתני' ומצרכא דבכל אחת ואחת בעי' משוי של שנים שנים: \n",
+                "<b>גרגר של צרורות. </b>מפני קטנותן קרי להו הכי מלשון שנים שלשה גרגרים בראש אמיר: \n",
+                "<b>גל של אבנים. </b>גדולות ואית דגרסי גרגש בשי\"ן וכן הוא שם פרק שני  א\"ה לכאורה כוונתו אהרמב\"ם פ\"ב מה' שמטה שהראה בו מקום לפני זה ואנחנו הכנסנוהו בתוך הציונים. אבל לפנינו שם הגי' גרגר.]. ומחק הר\"ר יהוסף ז\"ל ממשנתו מלות או גל של אבנים וכתב וי\"ס אחרים דגרסי לי' וקשה דהא היינו רישא המסקל את שדהו מגל של אבנים ע\"כ. וכ' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' מפרש דהאי בבא לאו משום שביעית נקטה אלא אפי' בשאר ימות השנה אשמועי' דאסור ללקט צרורות מתוך שדה חבירו שבבקעה משום דרוצה לקיימן דכי מנכש העשבים הרעים מן הזרוע יהיב להו עלייהו כדי שלא יצמחו כ\"כ מהרה אבל אם הזרע בהרים ובטרשים מותר דטיבו חשיב לי' שמפנה המקום ע\"כ וכתבתיו אמתני' דבסמוך סי' ח' בשם הראב\"ד ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין בונין מדרגות וכו'. </b>י\"מ בונה גדר סביב המים שלא יקחנו אדם כדי להשקות שדהו: \n",
+                "<b>ולא יסמוך. </b>ה\"ר שמשון ז\"ל גריס לא יסבוך בבי\"ת פי' לסתום האויר שבין אבן לאבן מלשון נאחז בסבך. והראב\"ד ז\"ל הביא שתי הנוסחאות בהשגות. וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ולא יסבוך בעפר. מדברי הרמב\"ם ז\"ל נראה שפירושה לא ימלא הגאי עפר מפני שמתקן את הארץ. והראב\"ד ז\"ל פי' דעל המדרגה שעל שפת הגאי מיירי דכשבונה אותה בשביעית לא יעשנה בעפר מפני שמכשירה לזריעה אלא עושה אותה חיץ אבן על אבן ע\"כ. וכתוב שם בכסף משנה ונראה שהוא ז\"ל מפרש דרישא אסיפא סמיך וה\"ק כשבונים מדרגות על פי הגאיות לא יסמוך בעפר כלומר לא יחזור עפר לגאיות ההם כדי שישוו פניהם ומ\"מ יש לתמוה למה לא חלק רבינו בין ערב שביעית משפסקו גשמים. לשביעית משפסקו גשמים כמו שחלקו במשנה וצ\"ע ע\"כ. ירוש' מהו חיץ חייץ לי' כמה דתימר והוא בונה חיץ: \n",
+                "<b>וכל אבן שהוא יכול וכו'. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל אבל מה שאי אפשר לו לקחתם עד שירד בגאי אינו מותר לו לקחתם מפני שכשנראה אותו יורד או משלשל עצמו לקחת אותה נאמר שהוא לתקן את שדהו נתכוון. והראב\"ד ז\"ל פי' ע\"פ הירו' דמשום גזל נגעו בה וז\"ל כל אבן שכשעומד ברה\"ר יכול לפשוט את עצמו וליטול מתוך שדה חבירו תנטל ואין כאן משום גזל ובונה בה אבל מתוך שדה חבירו פי' מאמצעה לא מפני שהוא רוצה בקיומן דמנכש ויהיב עשבא עליהם עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לא יסמוך בעפר אם בא להיות סוכר מקום יציאת המים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה דהא לא נזכר כלל למעלה מענין סכירת מקום יציאת המים והי' לו לומר הבונה סכירת מים לא יסבוך בעפר והיאך שייך לומר סתם לא יסבוך בעפר ויותר הי' נראה לפרש דקאי אדלעיל דקאמר אין בונין מדרגות ערב שביעית וכו' אבל בונין בשביעית ועלה קאמר לא יסבוך בעפר שהבונה אותן המדרגות לא יסבכם בעפר ועלה קאמר עוד כל אבן שהוא יכול לפשוט את ידו וליטלה כשהוא בונה המדרגות וכן נראה מדברי קצת מן המפרשים ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבני כתף באות מ\"מ. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל דכיון שבורר ומחפש ואינו לוקח אלא האבנים הגדולות לבד מינכר מה שא\"כ בגדר או במחיצות שנוטל גדולות וקטנות ע\"כ: \n",
+                "<b>והקובלן. </b>פי' הר\"ש וגם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהיינו שקבל לעשות בניינים בקבלנות. מביא מכל מקום אפי' פחותות מאבני כתף שאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' משדותיו שרי ואין חוששין שהוא מתכוון לתקן שדהו דמידע ידעי דלבנין קבעי דאי משדות אחרים אפי' אינו קובלן כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה יטול ע\"כ. ומתוך זה תבין להגיה הטעות שנפל בדפוס בסוף פי' ר\"ע ז\"ל שצ\"ל ואפי' מביא משדה שלו אע\"פ שבעיקר פי' קבלן פי' כפי' הראשון שהוא אריס סמך לו ז\"ל על פי' שני דלה\"ר שמשון ז\"ל שאכתוב בסמוך בס\"ד ועל הרמב\"ם ז\"ל שכתב ג\"כ שקבלן הוא ששוכר את הארץ לעבוד אותה דינו כדין מביא מתוך של חבירו שהוא מביא מכל מקום ואיזה שיעור שיזדמן לו מן האבנים יביא ע\"כ. ושם בחבורו כתב אפי' אבנים גדולות ע\"כ. ומ\"מ לשון ר\"ע ז\"ל מבולבל. והילך כל לשונו של ה\"ר שמשון ז\"ל. באות מ\"מ. אפי' מתוך שלו דמידע ידעי דלבנין בעי להו ולא לתקן את השדה. והקבלן. מלשון מקבלי קבולת שדרכו לעשות בניינים בקבולת. מביא מ\"מ. ואפי' פחותות מאבני כתף דאין כוונתו אלא לקבץ אבנים ואפי' מביא משדות שלו שרי. דאי משדות אחרים אפי' אינו קבלן שרי כדתנן לעיל דמתוך של חבירו מה שהוא רוצה נוטל. וי\"מ קבלן שקבל שדה באריסות דלא חשיב האי שדה כשלו ונוטל ממנו אפי' קטנות אע\"פ שהוא אריס בה ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל על פי' ר\"ע ז\"ל. פי' זה אינו נראה כלל דלא מצינו אריס שיקרא קבלן ותו דהיאך שייך לומר בו מביא מ\"מ הו\"ל למיתני מביא משדהו דבשאר שדות אין הפרש בינו לבין אחר על כן נראה דקבלן ר\"ל שקבל עליו לבנות בנין שמביא מכל מקום כלומר ואפי' מתוך שדהו כן נראה מדברי ר\"ש ז\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>באחת יד. </b>אלא בשתי ידים ור' יוסי מיקל טפי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>צוברו ברה\"ר. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל. אבל אינו צוברו ברשותו שלא יאמרו לזרוע עליו הוא טומנו שם ע\"כ: \n",
+                "<b>כך לא יתקנו. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל על פי' ר\"ע ז\"ל. פי' זה אינו נראה כלל דבאיזה מקום נזכר זה אלא ה\"פ כך לא יתקנו כי אי אפשר לתקן הוא העפר ברשות הרבים אם לא יקלקל תחלה ע\"כ: \n",
+                "<b>צוברו בתוך שדהו כדרך המזבלין. </b>הכא נמי בעי בירוש' אי ממתין לכשיפסקו עובדי עבודה ולא אפשטא: \n",
+                "<b>וכן החופר בור ושיח ומערה. </b>פי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. דר\"ל דגם החופר וכו' צובר העפר לתוך שדהו כדרך המזבלין ולא יפזר שמכשיר השדה לזריעה ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>ואבנים. </b>לא גרסי' במתני' וכן משמע קצת מן הירושלמי. וכן נמי משמע קצת מפי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וז\"ל וכשהוא מלקט את הגס לא תלינן לי' אלא לצורך עצים דלשריפה קעביד דומיא דאבנים דאמרי' דגסים שרי דמוכח דלבנין קבעי להו וקטנים אסור כדאי' בפרקין דלעיל דמיחזי כמסקל שדהו ולהכי בעצים ועשבים כיון דאיכא נמי הך טעמא דמייפה הקרקע לא שרי בשלו אלא הגס הגס אבל בשל חבירו כיון דלא חייש בתקון שדה חבירו וכדלעיל בין דקין ובין גסין שרי כדתנן לעיל גבי אבנים ומש\"ה מפרש בירוש' דהגס הגס דקתני אשלו קאי ולא אשל חבירו ע\"כ. ועיין ג\"כ ברש\"י ז\"ל ברפ\"ק דנדה. וברמב\"ם בחבורו משמע דהוה גריס ואבנים וכן ג\"כ משמע מפירושו ז\"ל. וה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מספרו מלת ואבנים וכתב וי\"ס אחרים דגרסינן ואבנים ונ\"ל דטעות הוא דהא לעיל אסר באבנים וכמה חילוקים יש בפרקין דלעיל באבנים ע\"כ: \n",
+                "<b>שלא בטובה. </b>בירוש' מסיים עלה נחשדו להיות מלקטין בטובה והן אומרים שלא בטובה לקטנו התקינו שיהו מביאין מן הקרוב ומן המצוי דאית לי' קלא: \n",
+                "<b>ואין צורך לומר. </b>כך הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שדה שנתקווצה בשביעית תזרע וכו'. </b>בירוש' פליגי אמוראי דבבל עם אמוראי דארץ ישראל תמן אמרין דמיירי בתלושין וכדפירשו רש\"י ותוס' ז\"ל בפ' כל פסולי. ורבנן דהכא אמרין שנחרש' כי חרישה ראשונה היא להמית הקוצים שצמחו בתוך התבואה: \n",
+                "<b>תזרע למוצאי שביעית. </b>לפי שלא הוכנה עדיין לזריעה לא קנסוהו: \n",
+                "<b>שנטייבה. </b>מאן דמפרש נתקווצה שניטלו קוציה מפ' דנטייבה היינו שנחרשה ומאן דמפרש דנתקווצה היינו נחרשה מפרש דנטייבה היינו שנחרשה פעם שנית. ואמרי' התם במ\"ק ובפ' השולח ובפ' כל פסולי א\"ר יוסי בר חנינא נקטינן הטיבה מת בנו זורעה דלדידי' קנסו רבנן ולא לבריה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והוא חרש שתי פעמים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה מגומגם הרבה כי למעלה פי' שנתקווצה שניטלו קוציה משמע הא נחרשה אסור וכאן אומר דוקא שנחרשה ב\"פ. והנה הוא תפס שתי דעות שנזכרו בירוש' דאיכא מאן דאמר שנתקווצה ר\"ל שנחרשה ולדידי' מפ' נטייבה שנחרשה ב' פעמים ואיכא מ\"ד שנתקווצה ר\"ל שניטלו קוציה ולדידי' ר\"ל שנטייבה שנחרשה פעם אחת עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>נדיירה. </b>במה שכבר פי' ר\"ע ז\"ל כאן ולעיל פ\"ג סי' ד' נסתלק דלא קשו מתנייתא אהדדי: \n",
+                "<b>שֶנִטַיְיבָה אוֹ שֶנִדַיְירָה. </b>כך מצאתי שנקד החכם ר\"מ די לונזאנו ז\"ל שנטייבה הנו\"ן בחירי\"ק והטי\"ת בפת\"ח והיו\"ד בשב\"א ודגושה והבי\"ת קמוצ\"ה וכן מלת שֶׁנִדַיְירָה: \n",
+                "<b>אין אוכלין פירות שביעית בטובה. </b>דאי מחזיק טובה נראה דמן השמור הוא מלקט. ועיין במ\"ש ברפ\"ה דעדיות: ובירוש' מייתי עובדא דר' טרפון נהג בהא מלתא כב\"ש ואסתכן כההיא דק\"ש דתנן בפ\"ק דברכות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלומן. </b>פי' בשלומן של עובדי כוכבים אע\"פ שהם כולם עוברי עבירה שאינם משמרין ז' מצות שלהם אפ\"ה שואלין בשלומן משא\"כ לישראל חוטא. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המדל בזיתים וכו'. </b>עי' בתי\"ט וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל הסכים לפ' שהמדל הוא שעוקרם לשרפם כמו המבקיע בזית דבסמוך ואפ\"ה המחליק אסור. ירוש' תני דבית רבי נוטל אחד ומניח שניים זהו מדל ופריך והא אנן תנן המחליק שלשה זה בצד זה הא מדל נוטל שנים ומניח אחד. ומשני א\"ר יונה מתני' במדל בתחלה ומש\"ה שרי מתני' אפי' ליטול שנים ולהניח אחד ורבי מיירי שהדל כבר ועכשיו חוזר לשלוף שעדיין מוכחשת יניקתן שרינן ליטול אחד מבין שניים: \n",
+                "<b>עד שיגום. </b>צריך לדחוק ולפרש דה\"ק דאינו מותר שרוש אלא עד שיודה לגום בלבד אז מתירין לו הגימום: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המבקיע בזית וכו'. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל הזית רגילין לחתוך ממנו בקעיות לשרוף ואינו מזיק לאילן ע\"כ: \n",
+                "<b>אין קוצצין בתולת שקמה וכו'. </b>בירוש' מפ' דהא דפליג ר' יהודה ארבנן בקציצת בתולת השקמה אינו בגומם מעם הארץ אלא משלש טפחים ולמעלה עד ט' הוא דפליגי דר' יהודה שרי עד עשרה ועשרה אסר דדרך לקצוץ הבתולה בעשרה טפחים ורבנן סברי דמשלשה עד ט' כעשרה דמי אבל פחות משלשה לכ\"ע שרי ושם בברייתא פ' הספינה גרסי' הלוקח בתולת השקמה מחברו מגביה מן הקרקע ג' טפחים וקוצץ דבג' טפחים גזעו יכול להחליף לצורך המוכר כמו שכתבתי שם בפ' הספינה סי' ד'. ופרכינן ובתולת השקמה שלשה טפחים בעי' ורמינהו אין קוצצין בתולת השקמה בשביעית מפני שהיא עבודה שיגדל יותר וכתיב וכרמך לא תזמור ר' יהודה אומר כדרכו אסור אלא או מגביה עשרה טפחים או גומם מעם הארץ מעם הארץ הוא דקשה הא אידך מעלי לה אמר אביי שלשה טפחים ודאי מעלי לה מעם הארץ ודאי קשה לה מכאן ואילך לא מיקשה קשה לה ולא עלויי מעלי לה גבי שביעית עבדינן מידי דודאי קשה לה גבי מקח וממכר עבדי' מידי דודאי מעלי לה ופי' רשב\"ם ז\"ל או מגביה עשרה טפחים ולת\"ק איכא למימר דלית לי' האי שיעורא אלא שיעור אחרינא כגון משלשה ולמעלה אסור. קוצץ מלמעלה מעשרה היזק הוא לאילן ומכחישו הא אידך טפח או שני טפחים מעלי לה ואמאי קתני לעיל בברייתא שלשה טפחים במשהו סגיא. מכאן ואילך מן הקרקע עד שלשה ומשלשה עד עשרה לא מיקשה קשה כ\"כ ולא עלויי מעלי לה כ\"כ. אלא מספקא לן משום דזימנין קשה וזימנין מעלי הלכך גבי שביעית שאסור לזמור אילן כדי שיבריא עבדינן מידי דודאי קשה דפשיטא לן בי' דלא ישביח בזמור זה משום דספק אסור דאורייתא לחומרא אבל גבי מקח וממכר דעת המוכר לשייר לעצמו כדי מחיית האילן ודאי עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מקטע זנבות כדי שיתעבה וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דזה ודאי אסור אלא ה\"פ שמזנב הגפנים כדי לשרפם או לדבר אחר ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי הגלילי אומר ירחיק טפח. </b>בברייתא ר' יהודה ס\"ל כר' יוסי הגלילי: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ירחיק טפח מן הקרקע. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה טובא דאי הכי הול\"ל יגביה טפח כמו שאמר לעיל גבי בתולת שקמה ויותר נראה לפ' ירחיק טפח מן המקום שרגילין לזנב או לקצוץ ושייך בזה שפיר לשון ירחיק עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' עקיבא אומר קוצץ כדרכו. </b>בלא הרחקת טפח ובקורדום ובמגל ובמגרה ובכל מה שירצה ואקנים קאי דדמו לאילן סרק. ובירוש' תני הקוצץ בקורות לא יהא מחליק ומדריג מדריג ומחליק כדרך שעושה בשאר השנים שמחליקין ומנסרין הקורות במקום העבה שבאילן באופן אחד ובמקום הדק שבאילן באופן אחר ודומה כמו מדרגות אלא מתכוון שתהא קציצתן שוה תני רשב\"ג אומר מקום שנהגו להחליק ידריג להדריג יחליק וגומם מעם הארץ ובלבד שלא יקוץ בקורדום וכתב הר\"ש ז\"ל וגומם מעם הארץ מילתא באנפי נפשה היא ופליג אדר' עקיבא דגומם מעם הארץ אם ירצה כדקאמרי' במתני' גבי בתולת השקמה אלא שלא יקוץ בקורדום ותלתא תנאי נינהו תנא דמתני' בקציצת קורות לית לי' שינוי ותנא דברייתא אית לי' שנוי ואית לי' לא מחליק ולא מדריג אלא קציצתן שוה ורשב\"ג שרי או מדריג או מחליק ואסור בגומם בקורדום. ופריך בירוש' איכפל תנא דמתני' דהכא לאשמועי' דר' יוסי הגלילי כבית שמאי דאמרי לעיל בפרקין יגום ולא ישרש משום דחיישי לעבודה ור\"ע כב\"ה דמשרש ולא בעי הרחקה ומשני שאני מילתא דר' יוסי הגלילי דאיכא עבודה באילן ומש\"ה בעי' שנוי אבל המדל דמשרש אין עבודה באותו האילן דהא עוקרו משרשו ובשביל עודר ליכא נמי דלוקט עצים לדליקה הוא ודוקא גבי מחליק דאיכא קרקע מחזי כחורש אבל במדל לא מחזי ולעולם ר' יוסי הגלילי כב\"ה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי אוכלין פירות האילן וכו'. </b>כתב הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל דבירוש' דייק מדקתני הכא הפגים משהזריחו וכן בסמוך גבי בוסר קתני משהביא מים ולא קתני הפגים שהזריחו וגבי בוסר שהביא מים כדקתני גבי זיתים משמע דאתא לפרושי אגב אורחא פגין ובוסר דקתני בדוכתא אחריתי והיינו מתני' דעוקצין פ\"ג דתנן התם הפגין והבוסר ר' עקיבא אומר מטמאי' טומאת אוכלין ר' יוחנן בן נורי אומר משיבאו לעונת המעשרות דקשה דה\"ל למתני ר' עקיבא מטמא מיד ומטעמא דתנן בסוף פרקין ושאר כל אילן משיוציא עלין אסור לקוצצו בשביעית דבההיא שיעורא אסורין משום ערלה ואית בהו דינא דשומר לפרי אלא משום דההיא מתני' דעוקצין בפגי תאנים לחוד מיירי ושיעור פגי תאנים מפורש במתני' דהיינו משהזריחו להכי לא תני מיד הא פגין אחרים דשאר פירות כ\"ע מודו דלא חשיב פרי לטומאה עד שיבאו לעונת המעשרות ואע\"ג דחשיבי לגבי דאסור לקוצצן בשביעית מ\"מ לא הוו פירא. ולהכי שינה תנא הכא ודק בלישני' ואשמעי' אגב אורחא פירושא דההיא דעוקצין ע\"כ. ועוד גרסי' בירוש' ר' פדת בשם ר' יוחנן מודה ריב\"נ בשנה השביעית דכיון דחשיב תבואה שאוכל בהן פתו בשדה חשוב נמי לענין טומאה ור' עקיבא יליף משביעית לשאר שני שבוע. וכתב בספר קרבן אהרן וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע אם בחלו חייבין במעשרות וכדתנן בפ\"ק דמעשרות והרמב\"ם ז\"ל נראה דגריס וכן כיוצא בהן ושאר שני שבוע וכו' ופי' וכן כיוצא בהם ר\"ל משאר כל מה שיצמח באילנות שהזריחו פגיהם וזו היא הוראה שנתבשלו מעט יאכל מהם מעט בדרך ארעי וכשיגיעו לתכלית בישולם כונס אותם לתוך ביתו ושאר שני שבוע כשיזריחו הפגין אז באים לעונת המעשרות ע\"כ. אלא דקשה דהא תנן בפ\"ק דמעשרות מאימתי הפירות חייבות במעשרות התאנים משיבחילו משמע דהכא נמי ושאר שני שבוע קאי אבחלו דסיפא. והחכם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ובשאר וכתב כן מצאתי בכל הספרים וצ\"ל דה\"פ וכן שאר פירות כיוצא בפגים גם כן דינן כן וגם בשאר שני שבוע שחייבין במעשרות משעה שבחלו חייבין במעשרות וכן נ\"ל הגירסא הנכונה דלגי' הדפוס לא הי' לו לומר וכן כיוצא בהן כלל אלא הל\"ל ובשאר שני שבוע וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הבוסר משהביא מים. </b>מפרש בירוש' שכן דרך נשים מעוברות ששיניהם קהות אוכלות אותו: \n",
+                "<b>הבאיש. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל והביא על זה הענין שם באשה מפני שהוא קרוב להתעפש ולהשחת כשיניחוהו ע\"כ ומצאתי כתוב דנקראו בלע\"ז אובא\"ש ונהפכו האותיות בלשון: \n",
+                "<b>וכן כיוצא בו ובשאר שני שבוע חייבין במעשרות. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל גירסת חייבין לפום ריהטא נראה דטעות הוא דבשלמא לעיל בפגין דהוו לשון רבים שייך שפיר לומר חייבין אבל בוסר שהוא לשון יחיד אין שייך לומר בו אלא חייב אכן נראה לתרץ לשון חייבין דקאי על הבוסר ועל כיוצא בו וכן עיקר עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זיתים שהכניסו. </b>היא גי' הירוש' כדכתבינן: \n",
+                "<b>הכניסו שליש. </b>מפרש בירוש' דשליש היינו לוג שמן וה\"נ תניא בת\"כ הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ע\"כ. והפירוש דבמקומות הרעים הן עושין שלש לוגין שמן מסאה של זיתים ובהנהו קא משער תנא ומש\"ה קרי ללוג שליש דהסאה ראוי' לעשות שלשה לוגין שמן ואכתי לא עבדא רק חד: \n",
+                "<b>וכן כיוצא בהן בשאר שני שבוע וכו'. </b>וכן תנן נמי בפ\"ק דמעשרות התבואה והזיתים משיכניסו שליש. והסכים הראב\"ד ז\"ל בהשגות דשליש היינו לוג ודלא כהרמב\"ם ז\"ל דמפרש דשליש הלוג היינו שליש דמתני' וז\"ל שם הזיתים משיעשו שמן אחד מתשעה ממה שהן ראוין לעשות כשיגמרו וזה שליש שלהן ע\"כ והוא ז\"ל גורס בירוש' מהו שליש שליש לוג. וז\"ל החכם הר\"ס ז\"ל הכניסו שליש וכו'. בת\"כ פ' בהר סיני יש נוסחאות שגורסין הכניסו לוג כותש בשדה וכונס לתוך ביתו ומדברי הראב\"ד ז\"ל נראה שגורס שם שליש ומ\"מ נראה מפירושו ששליש האמור שם היינו לוג כפי מה שאמר בירושלמי דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה היא. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל שפי' תשיעית ממה שיוציאו נראה שמפרש שליש היינו שליש לוג ועל פי מה שפירשו בירוש' מתני' בזיתים העושים ג' לוגים לסאה היינו תשיעית ומ\"מ פירוש הראב\"ד ז\"ל הוא יותר נכון לפי שהוא הולך על הסדר תחלה רביעית ואח\"כ חצי לוג ואח\"כ שליש דהיינו לוג כ\"ש כפי הנוסחא דבת\"כ הכתוב בה לוג בפירוש. ועוד נראה לדעת הרמב\"ם ז\"ל דמה שאמר בירוש' דמתני' בזיתים העושים ג' לוגין לסאה לא קאי אלא אסיפא דהיינו הכניסו שליש אבל ברישא דהכניסו חצי לוג צריך לומר דמיירי בזיתים העושים הרבה לסאה שנמצא שחצי לוג בערכם הוא מעט בערך שליש לוג לאלו העושין ג' לוגין לסאה ובת\"כ משמע דקאי אכולה מתני' דקתני התם זיתים כל זמן שהן עושין ג' לוגין לסאה הכניסו רביעית לסאה פוצע ואוכל בשדה הכניסו חצי לוג כותש וסך בשדה הכניסו לוג כותש בשדה וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאימתי אין קוצצין וכו'. </b>והקשו תוס' ז\"ל וא\"ת בלאו שביעית נמי תיפוק לי דאסור משום לא תשחית את עצה וי\"ל דמיירי היכא דלא טעין קבא דלא שייך בי' לא תשחית כדאי' בפ' החובל א\"נ מיירי במעולה בדמים לעשות ממנו קורות דאז לא שייך לא תשחית את עצה ומיהו משום איסורא דשביעית איכא לאכלה ולא להפסד. ור\"י בן מלכי צדק ז\"ל פי' דמיירי באילן הסמוך לעיר דקוצץ ועתה בשנה השביעית אם ימצא אילן סמוך לעיר יקצץ בד\"א עד שלא ירד לפרי אבל משירד לפרי אין קוצצין ע\"כ: \n",
+                "<b>משיוציאו. </b>י\"מ ר\"ל את הפרי וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בברכות אבל בפסחים פי' הוצאת עלין בימי ניסן וכן עיקר דהוצאת פרי קרוי' חנטה בלשון רבותינו ומ\"מ ממה שאכתוב בסמוך מוכח בהדיא דקאי אפרי: \n",
+                "<b>משישרשרו. </b>כמו משישלשלו. ואית דגרסי משישלשלו כעין שלשלת וכל הורדה למטה קרוי' כן ותורידם בחבל תרגומו ושלשלתנון: \n",
+                "<b>משיגרעו. </b>ירוש' א\"ר יונה משיזחילו מים כמה דאת אמר כי יגרע נטפי מים ובפ' מקום שנהגו מפ' דשיעורן כפול הלבן הר\"ש ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל בירוש' מפרש משיסחטו אותו ויצא ממנו מים מלשון כי יגרע נטפי מים ונ\"ל שהוא ע\"ד מה שנקראו המקיז דם מגרע בלשון חכמים כלומר שמטיף ממנו דם ע\"כ. ור\"ע ז\"ל העתיק פי' ראשון מהרמב\"ם ז\"ל ובודאי שהרמב\"ם ז\"ל לא אתא לפרושי טעם אחר מדעתו ז\"ל דהא שם בגמ' דברכות גרסי' אמר ר' אסי הוא בוסר הוא גרוע ושיעורו כפול הלבן וא\"כ משמע דהכי ס\"ל להרמב\"ם ז\"ל דמשיגדלו בו גרעינין הוי כפול הלבן ודייקי' עלה התם בגמ' מאן שמעת לי' דאמר גבי ענבים בוסר הוא דאסור דהוי פרי אבל סמדר לא רבנן הוא דפליגי עלי' דר' יוסי בפ\"ק דערלה סי' ז' וקאמר דבשאר אילנות דמשיוציאו הוי פרי הראוי דקתני ושאר כל האילנות משיוציאו ש\"מ דבשאר אילנות מודו רבנן לר' יוסי. ועיין בטור א\"ח ריש סימן ר\"ב בבית יוסף אי הלכה כב\"ה גם בהא לענין שמברך ב\"פ העץ על כל פירות האילן משיוציא חוץ מחרובין וגפנים וזיתים: \n",
+                "<b>רובע. </b>הקב זיתים: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בנות שוח. </b>מצאתי כתוב בס' אגודה בנות שוע ס\"א בנות שוח ע\"כ. ופי' הראב\"ד ז\"ל בתו\"כ דמדכתב רחמנא שבת שבתון יהי' לארץ ריבה איסור שביעית אפי' למוצאי שביעית שאם חנטו פירותיו בשביעית אסירין למוצאי שביעית הלכך בנות שוח שחנטו פירותיו בשביעית אסורי' בשנה שנייה של שמטה שאין פירותיהן נגמרין עד שנה שלישית ע\"כ: \n",
+                "<b>שהן עושות לשלש שנים. </b>מפ' בירוש' דבכל שנה ושנה הן עושות אלא שאין נגמרין הפירות להתבשל אלא לאחר שלש שנים ונמצא באילן בכל שנה שלש מיני פירות של שנה זו ושל שתי שנים ושל שלש ואע\"פ שאלו נגמרו ואלו לא נגמרו זימנין דלא מנכרי כולי האי הנגמרין אלא בטעימה ומפ' ר' יונה דקושרן בחוט פי' הני בחוט לבן והני בחוט שחור והני בחוט אדום ותני שמואל תוחב בהן קסמין לסימן. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל שהן עושות לשלש שנים לא הזכיר כאן הקנבוס והלוף שגם הן עושים לשלש שנים כי הן ירק ובירק לא אזלינן בתר חנטה ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר הפרסיות וכו'. </b>ירוש' תני אמרו לו והרי עמך בטבריא והן עושות לשנה אחת אמר להן והרי עמכם בצפורין והן עושות לשתי שנים ע\"כ. והקשה הרא\"ש ז\"ל תימה במאי פליגי בדבר שיש לעמוד עליו אם לא נאמר דבהא פליגי ר' יהודה סבר חנטתם בשנה זו וגמרם בשנה שנייה ורבנן סברי עיקר גידולן בשנה ראשונה אלא שנמשכין לתוך שנה שנייה ע\"כ. ואין אנו צריכין לפלפול אלא דבהך ברייתא מפ' במאי פליגי דמר יליף מצפורי ומר יליף מטבריא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>אמרו לו לא אמרו אלא בנות שוח. </b>אבל הפרסיות דין ירק יש להן דבתר לקיטה אזלינן. ותמה על זה בתוספות יום טוב דמאי טעמא לא יהא להן דין שביעית כשנגמרו במוצאי שביעית. ונלע\"ד דמשום דהוי כמילתא בלא טעמא ליכא לאקשויי הכא אמרו לו היינו ת\"ק כדמקשה בריש פרק בתרא דר\"ה ובפ' המוכר פירות (בבא בתרא דף צ\"ג:) \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד גובה ג' טפחים. </b>מלמעלה למטה הוא דמשערינן לי' דרך משל אם הגובה שמנה טפחים וגם ז' וגם ו' וגם ה' וגם ד' עד גובה שלשה ולא שלשה דשלשה אסור ולרבנן כי הוי יותר מטפח שרי עד טפח ולא טפח. ורבנן פליגי עליה בשיעורא ובגובה הכרי ומודו ליה בגובה עפר. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה על גובה ג' טפחים וכו' על גובה טפח. בלמ\"ד. ובירושלמי פליגי ר' יונה אמר לוף דקתני מתני' לאו דוקא דה\"ה בצלים שכן דרך לטומנם ג\"כ כדתנן בפ' ששי דפאה ור' יוסי אמר מסתברא בבצלים אפי' פחות מכאן מותר שהן חלקים ואינם צומחין כ\"כ ומש\"ה לא בעי כולי האי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לוף שעברה עליו שביעית. </b>ונכנסה שמינית ועדיין נטוע בקרקע והגיע שעת הביעור והיינו ביעור דהיתרא כגון שכלו פירות שבשדה דאז צריך כל אדם להוציא פירות מביתו שיאכלו העניים ובההוא קיימא לן דשביעית אוסרת במינה בכל שהוא ואפי' רבו גדולין של היתר דשמינית על העיקר כיון דלאכילה בקדושת שביעית חזו. דבר שיש לו מתירין מיקרי. ומש\"ה פליגי תנאי בעלין. ובירוש' פריך דלאחר גזירת ספיחין דאיתא לקמן רפ\"ט הויא לי' עיקר איסור וגדולי היתר מעלין ומוקי לה דמשנתינו מקמי גזירה נשנית דלאחר גזירה ודאי דגדולין מעלין את העיקר כדאסיקנא בפ' הנודר מן הירק הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דר\"א סבר כר' יהודה וכו'. כ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' ומטעם זה לא נחלקו בשרש הלוף מפני שכ\"ע מודים שהוא מותר אפי' לעשירים ע\"כ. ירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן אתיא דר' יהודה כר' אליעזר ודר' יוסי כר' יהושע. אמר המלקט מה שפי' הרמב\"ם ז\"ל במשנה זו דר' יוסי אומר שאחר הביעור אינו מותר לאכלם לא לעניים ולא לעשירים הוא לפי גרסתו שגורס לקמן פ\"ט סי' ח' ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור וכמו שכתבתי שם בס\"ד. וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. הקשה רבינו שמשון ז\"ל לר' אליעזר אמאי צריך לעשות חשבון והא בירק אזלי' בתר לקיטה כו' וי\"ל דמתני' מיירי כגון דעקרוהו כו' עד כאן. ונ\"ל דלא אזלי' גבי ירק בתר לקיטה אלא לענין שנות מעשר אבל כשהעיקר הוא חתיכה דאיסורא לאו בתר לקיטה אזלי' דאיסור שבו היכן הלך אא\"כ רבו גדולין על העיקר ומשמע בפ' הנודר מן הירק דבעינן כ\"כ רבו דבטל בששים העיקר תדע דהא בצל שנטעו בכרם ונעקר הכרם קיימא לן בפ' הנודר מן הירק דאפי' רבו גדולין על עיקרו אסור ואמאי נימא ניזיל בתר לקיטה וכשנלקט הבצל הא נעקר הכרם אלא ודאי כדאמרן. עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אין לעניים עמו חשבון. </b>תני לוף שעברה עליו שביעית ר' אליעזר אומר אם עשה בארץ שלש שנים נותן לעניים רובע שתי שנים נותן לעניים שליש שנה אחת נותן לעניים מחצה וכ' רבינו שמשון ז\"ל וא\"ת והיכי משכחת לה שיחלקו עניים עם בעל הבית למחצה לשליש ולרביע הא אין עלי הלוף מתקיימין ויש להן ביעור כדתנן לקמן בפ' כלל גדול זוטא וי\"ל דמשכחת לה כגון שעקר הלוף בחורף עם העלין וטמנו בארץ כדתנן לעיל ואחר שעבר זמן הקרח חזר ונטעו והוסיף גדולין על גדולין וכן בכל שנה ושנה ע\"כ. ולא נמצא לי דין זה בחבור הרמב\"ם במשנה תורה: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שאם הוסיף צמחים בשביעית אסור לעקרו וכו'. כ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה איני יודע מנין בא דהלוף אינו אילן אלא נראה שאם הוסיף יש לו דין שביעית כבצלים שירדו עליהם גשמים דלקמן ע\"כ: \n",
+                "<b>פואה של עדית. </b>פי' בערוך עדית שם מקום והרמב\"ם ז\"ל פי' הפואה הטובה: \n",
+                "<b>פואה של צלעות. </b>פירש הרמב\"ם ז\"ל שיש לה צלעות והיא בעומק הארץ ואי אפשר לעקור אותה בכלי עץ אלא בברזל: \n",
+                "<b>ומודים בפואה. </b>תנא ומודים לפרושי דבכל פואה שרו ב\"ה בקרדומות של מתכת ולא תימא דעדית דוקא קמ\"ל דמודו ב\"ש היכא דליכא עבודת הארץ ומינה דלב\"ה לא חיישי לעבודת הארץ ובכל פואה שרינן. ובתוספתא קתני דפואה של צלעות דמקום שנהגו לחרוש יחרוש דכיון דהיא במקום סלעים וטרשין אין בו משום עבודת קרקע: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כלומר צדי השדה שאין דרך לזרוע שם. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אין נראה דא\"כ למה צריך קרדומות יקחו מארופות ותו דהל\"ל ומודים בפואה וכו' שעוקרים אותה אפי' בקרדומות ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' יהודה אומר מיד. </b>ואע\"ג דבשאר ירקות מודה דאסור וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט פי' מדלא פליג לקמן פ' ששי משנה ד': \n",
+                "<b>משירבה החדש. </b>ירושלמי תני א\"ר יהודה מעשה שהיינו בעין כושים ואכלנו לוף על פי ר' טרפון במוצאי החג של מוצאי שביעית א\"ל ר' יוסי עמך הייתי ולא הי' אלא מוצאי הפסח וכ' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא משום דירבה החדש דמתני' הוי פסח דהא גדלו ירקות בימות הגשמים ואין צריך להמתין עד הפסח אלא מעשה שהיה כך היה ולא כדברי הרא\"ש ורבינו שמשון ז\"ל שפירשו שירבה החדש היינו מן הפסח ואילך כדפי' בירוש' דלא קאמר לה ר' יוסי הכי אלא דטעה ר' יהודה בין רגל לרגל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>והדקר. </b>י\"ס והדקל. בלמ\"ד. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ונ\"ל דהכל א' שכן מצינו שהרי\"ש מתחלפת ללמ\"ד כגון גרעינים גלעינים: \n",
+                "<b>דקר. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל שהוא את בלשון מקרא כדכתיב וכתתו חרבותם לאתים. והרמב\"ם ז\"ל פי' מחרישה הוא האת: \n",
+                "<b>מגל יד. </b>מצד א' סכין ומצד א' מגל והכי מפ' בהכל שוחטין: \n",
+                "<b>זה הכלל כל שמלאכתו מיוחדת לעבירה. </b>יש ספרים דגרסי לעבודתו והיא היא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואם הביא יותר מכאן מותר. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל אין נראה לי דקאי על המביא כי מה עניינו לכאן אלא נראה לי דה\"ק לא ימכור לו בתחלה אלא זה השיעור מפני שאין דרך להביא אלא כזה השיעור ומכל מקום אם עבר הבעל הבית והביא יותר אין אנו אומרים לא ימכור כלים יותר ויאבדו אלא מותר למכור לו כלים יותר כדי שלא יפסיד פירות שביעית וצ\"ע ע\"כ. \n",
+                "<b>ומוכר לעובדי כוכבים בארץ. </b>ואפילו יותר מזה ולישראל בחו\"ל ואפילו מן הקנוי בארץ. כך הוא בירושלמי וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהכי פירושא ואפי' שהכדים שמוכר לו בח\"ל הן קנויין בארץ וה\"א דכיון דמארץ ישראל הן שמא יכנס ישראל החשוד בארץ ויראו הכדים של הארץ בידו ויחשדוהו שבארץ ישראל קנאן קמ\"ל כיון שמוכרן לו בח\"ל שרי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומוכר לו פירות ואפי' בשעת וכו'. </b>כך צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משאלת </b>וכו' \n",
+                "<b>החשודה. </b>בירושל' בעי אי חשודין לזרוע ולאכול או לזרוע לחודיה ואיכא נפקותא בדבר ולא משני מידי: \n",
+                "<b>וריחים ותנור. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל ובתנור טמא איירי דאי בתנור טהור אין לו תקנה לטהרות דחשוד אשביעית חשוד אטהרות כדאמרי' בפ' עד כמה ע\"כ. ותימה דלא תני כברה וריחים ונפה ותנור כסדר מלאכות הלחם או לכל הפחות ניתני כברה ונפה וריחים ותנור והוה מפרשי' דטעמא משום דמילי דמטלטלי נקט לחוד ומילי דמחברי חנא לחוד ושמא דנקט ברישא היותר שהוא מצוי להשאיל. ועיין במה שכתבתי בגיטין ס\"פ הנזיקין: \n",
+                "<b>ובוררת וטוחנת. </b>וכל בבא זו תנינא בפ' הניזקין והכא עיקר והתם גררא הר\"ש ז\"ל. ועיין עוד במ\"ש בס\"פ הניזקין בשם התוספות: \n",
+                "<b>וטוחנת. </b>אי בריחים של מים. מטחנת פי' מכינה צרכי טחינה. ושם ס\"פ הנזקין תניא אשת חבר טוחנת עם אשת ע\"ה בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה ר\"ש בן אלעזר אומר אף בזמן שהיא טמאה לא תטחון מפני שחברתה נותנת לה ואוכלת ע\"כ. ופי' רש\"י ז\"ל בזמן שהיא טמאה לפי שבשעת טומאה אינה ראויה ליגע באוכלין ולא בדבר המקבל טומאה ע\"כ וראיתי שרב אלפס ז\"ל הבליע דברי ת\"ק שבברייתא זו בלשון משנתנו שם ס\"פ הניזקין. אכן בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן ק\"ג כתב שבדק בנוסחאות ישנות שבסדר המשניות וכתוב בהן ובוררת וטוחנת עמה אבל אין כתוב בהן בזמן שהיא טמאה אבל לא בזמן שהיא טהורה. ולספרים דגרסי' לה ואי נמי דגרסי בברייתא בוררת אי אפשר להולמה זולתי לפי מה שפי' רש\"י ז\"ל בזמן שהיא טמאה אשת חבר שאז נזהרת מליגע וליתן לתוך פיה אבל לא בזמן שהיא טהורה שמא תטול ותתן לפיה וזה אי אפשר שאשת חבר אינה חשודה לגזול ולא להחליף ובגמ' מייתי לה בפ\"ק דחולין למידק מינה דע\"ה חשודין להחליף ואפילו לגזול. אבל אי לא גרסי אלא בוררת וטוחנת עמה זה אפשר שהרי אין כאן עדיין סיוע בדבר האסור שהרי אין התבואה עדיין מקבלת טומאה ע\"כ וע\"ש עוד שפי' שם הברייתא. ובעי בירוש' דהכא תנינן דמפני דרכי שלום בוררת וטוחנת ומרקדת עם אשת ע\"ה ובפ\"ד דמס' ע\"ז תנן נחתום שהוא עושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו ותני עלה ולא בוררין ולא טוחנין ולא מרקדין עמו ומסיק דמתני' מיירי בשלא הוכשרו והתם מיירי בששרה החטים \n",
+                "<b>וְלָתַת </b>אותם דיקא נמי דקתני הכא במתני' אבל משתטיל המים וכו' ולא קתני משגלגלה אלמא משום מים הוא: \n",
+                "<b>מחזקין. </b>בלא יו\"ד. וכן ומחזקין. כן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. והזי\"ן בנקודת שב\"א: \n",
+                "<b>ומחזיקין ידי גוים וכו'. </b>ירושל' ר' חייא ור' אמי חד אמר חרוש בה טבות ואנא נסיב לה מינך בתר שמטתא וחרינא אמר איישר מאן דאמר חרוש בה טבות מאי שואלין בשלומן איישר. ומ\"ד איישר מאי שואלין בשלומן ומשני בשלום ישראל שלום עליכם. ופירשו תוס' ז\"ל בס\"פ הנזיקין דלמ\"ד חרוש בה טבות מחזיקין ידי גוים בשביעית ושואלין בשלומן חדא מילתא הוא ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מכזיב ועד וכו'. </b>ירוש' רב הונא אמר כיני מתני' מכזיב ועד הנהר ומכזיב ועד אמנה ומכזיב דקתני קאי אתרווייהו וכמין טבלא משולשת כמ\"ש: \n",
+                "<b>אמנה. </b>יש מי שקורא אמנם והוא אמנה ויש מי שקורא אמנוס. הרמב\"ם ז\"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן פ\"ט סי' ה'. והגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולה מתני' מגזיב בגימ\"ל. וכתב עוד מן הנהר נ\"ל דהיינו פרת והוא נקרא בכל מקום הנהר סתם והוא בצד ארץ ישראל לצפון ע\"כ. וכתב עוד מן הנהר ומאמנם וכו' פי' דהיינו כל חוצה לארץ ע\"כ. גם נקד מלת \n",
+                "<b>ולְפָנִים </b>הוי\"ו בשור\"ק והלמ\"ד בשב\"א והפ\"א בקמ\"ץ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ודע דעכו מארץ ישראל היא כדכתיב בשופטים אשר לא הוריש את יושבי עכו ומשמע בפ\"ק דגיטין דעכו לצד מקצוע צפונה של ארץ ישראל קיימא וכזיב משוכה ממנה לצד צפון יותר וכולהו נגד חוט מזרח אלא שעומדין מחצי חוט מזרח ולצד צפון ובתורה כתיב דחצר עינן הוא בקרן צפונית מזרחית ואסיקנא בגיטין דרצועה נפקא מארץ ישראל ואזלא מעכו לכזיב ואיכא ארץ העמים במזרחה של הרצועה ולמעלה הימנה ואיכא נמי ארץ העמים ולמטה הימנה למערבה של הרצועה וההולך מעכו לכזיב למעלה לצד מזרחה ויש לו לצד ימינו ארץ העמים ולצד שמאלו שטח הרצועה וטהורה וההולך מעכו לכזיב לסוף הרצועה ששם כלתה לצד חלל הארץ ימינו למזרח הדרך שלו ששם שטח הרצועה וטהור ולצד שמאלו ארץ העמים. והר ההר הכתוב בפרשת מסעי דהיינו אמנום דמתני' וטורי אמנה דגמרא דבני מערבא וטורי אמנוס דגיטין הן בקרן צפונית מערבית והים הגדול עולה ומגיע אליהם וכל שפוע ששופעין לצד ארץ ישראל דהיינו לצד דרום אמרי' בירוש' דהוא קדוש אם יכבשוהו ישראל והיינו דתנן מטירי אמנוס ולפנים ול\"ג לחוץ וטעות ביד מי שגורס כן ונחל מצרים הוא קרן דרומית מערבית של ארץ ישראל ככתוב בתורה ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה דהיינו מערב וסמיך לי' וגבול ים ומפרש חוט קו של מערב ומדבר צין הוא קרן דרומית מזרחית ומשמע ממתני' דלא כבשו עולי מצרים אלא מכזיב לצד דרום ומתני' מתפרשת כמין טבלא משולשת ועוד משמע ממתני' דלא כבשו כלל לא זה ולא זה כל רוחב טורי אמנוס וכל נגד שפוען וזהו צורת השמועה כדי שיתברר למראית העין % מכזיב ועד הנהר וכזיב בכלל מה שכבשו עולי מצרים ועד הנהר משמע בגמ' דהוי נחל מצרים דהוא מקצוע דרומי מערבי וכן נראה מלשון הרמב\"ם ז\"ל פ\"א מה' תרומות. ועד אמנוס לאו למימרא דאמנוס למטה מנחל מצרים דזה במקצוע דרומית מערבית וזה במקצוע צפונית מערבית אלא ה\"ק מכזיב ועד נחל מצרים דהיינו אלכסונה של כל ארץ ישראל ומכזיב ועד טורי אמנוס דהיינו בקו ישר כמו שציירתי. והאי עד אמנה ולא אמנה בכלל אלא עד זוית מזרחית של ההרים אבל כל שטח שפוען ששופעין לצד הנהר של מצרים דהיינו לפנים וכל נכחן לא כבשו עולי מצרים ולא נתקדש וכ\"ש עולי בבל ומשמע ודאי דלא כבשו עולי מצרים חוץ מן הקו היורד מכזיב עד טורי אמנוס וכל אותן עיירות לא נתקדשו ושם נאכל ונעבד ולא איצטריך ליה למיתני דכיון דתני מכזיב ועד אמנוס וכו' מכלל דמכזיב ולהלן לצד צפון לא ופשיטא דנאכל ונעבד והא דתנן מן הנהר ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד איצטריך דה\"א כיון דתני מכזיב ועד הנהר ועד אמנוס נאכל אבל לא נעבד משמע דכל עיירות שהן נגד משכו של הנהר ושפוען של טורי אמנוס הכל בכלל להכי תנא מן הנהר דהיינו נגד ארץ פלשתים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד דכיון דלא כבשום עולי מצרים לא נתקדשו כלל ולפנים קאי נמי אומן הנהר ולפנים ומאמנוס ולפנים נאכל ונעבד עכ\"ל ז\"ל והוא מיוסד על שרשי פי' רש\"י ז\"ל שבפרשת מסעי. ועיין בפי' הרב רבינו אליה מזרחי ז\"ל בצורה המצויירת שם. וכתב הר\"ש ז\"ל ואמנוס דהכא הוא הר ההר האמור בגבולין בפרשת אלה מסעי ואין זה הר ההר שמת בו אהרן דההוא בגבול ארץ אדום בדרום ארץ ישראל במקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל ששם היתה ארץ אדום וזה בגבול צפון של ארץ ישראל כדכתיב בקרא. והיינו אמנה דקרא דקאמר בירושלמי לכשיגיעו גליות לטורי אמנום הם עתידות לומר שירה שנאמר תשורי מראש אמנה עד כאן. ירושלמי תני איזו היא הארץ ואיזו היא ח\"ל כל ששופע מטורי אמנה ולפנים ארץ ישראל מטורי אמנה ולחוץ ח\"ל הנסין שבים את רואה אותן כאילו חוט מתוח מטורי אמנה עד נחל מצרים מהחוט ולפנים ארץ ישראל מהחוט ולחוץ חוצה לארץ ר' יהודה אומר כל שהוא כנגד ארץ ישראל הרי הוא כארץ ישראל שנאמר וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול והנסין שבצדדין מהן את רואה אותן כאילו חוט מתוח מקפלוריא עד אוקינוס ומנחל מצרים עד אוקינוס מן החוט ולפנים ארץ ישראל מן החוט ולחוץ חוצה לארץ ועיין על ברייתא זו בפ\"ק דגיטין דף ח': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עושין בתלוש. </b>אפי' אצל החשודים. עכ\"ל ר\"ע ז\"ל וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כי אין נראה לומר שיתירו חכמים לסייע לעוברי עבירה כי אין אלו נקראים חשודין על השביעית אלא שעוברין על דברי חכמים בפרסום אלא נראה שפי' עושין בתלוש בסוריא אצל העובדי כוכבים אבל לא במחובר וכן משמע בירוש' ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל בסוף מתני' אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר כתב פי' זה קשה עד מאוד דהלא אף בארץ מותר לקצור במופקר וגם פי' הראשון מגומגם ונ\"ל דר' עקיבא פליג את\"ק וקסבר דקצירה ובצירה ומסיקה שיש להן היתר בארץ דהיינו במופקר מותר לעשותם בסוריא אצל העובד כוכבים. אע\"פ שהוא שמור וכן משמע דר' עקיבא פליג לפי שיטת התלמוד וכיוצא בזה יש במס' שבת פכ\"ג כלל אמר אבא שאול וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא במחובר. </b>הא בארץ אפי' בתלוש אסור וסבר האי תנא כבוש יחיד לא שמי' כבוש מדמיקל בסוריא טפי מבארץ ישראל וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומן הדין הוה לן למימר דנאכל ונעבד דומיא דמן הנהר ומאמנוס ולפנים דכיון דלא כבשוהו עולי מצרים לא נתקדש אלא דרבנן גזור דלהוי שביעית נוהג בה כדי שלא יהיו הולכין ומשתקעין שם כלומר משום דחמיר עלייהו שמטה דאדץ ישראל ויניחו ארץ ישראל וישתקעו לשם. יש ספרים דגרסי כיצד דשין. דשין וזורין וכו'. דשין ודורכין הענבים דכולהו דמו אהדדי דמפרק תולדה דדש הוא והא דתני {הגה\"ה וזה לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לפרש דלא זו אלא אף זו קתני וה\"ק לא זו שדשין וזורין שאפשר לומר שהוא מתבואת שנה שעברה אלא אפי' לדרוך מותר ולא זו דריכה בלבד שאפשר לומר שהענבים באו מח\"ל אלא אפי' לעמר מותר אע\"פ שהוא נראה לכל שהוא מאותה השדה ומשנה זו ע\"כ:} בתר וזורין ומעמרין ולא תני כסדר המלאכות כדתני פ' כלל גדול המעמר והדש והזורה נראה דהיינו טעמא דלא זו אף זו קאמר דל\"מ דזורה התבואה דאחר דישה הוא וחשיבא מלאכה בתלוש אלא אפי' מעמר דתבואה בקשיה היא ודמיא למחוברת מש\"ה תני מעמרין לבסוף ומש\"ה לא אצטריך למתני דבוררין וטוחנין דבהא ליכא למגזר אטו מחובר ופשיטא דשרי וכל מלאכה דתלוש שריא אבל לא במחובר כגון קצירה ובצירה משום דלא ליתו למשרי זריעה וחרישה וזמירה דעבודות קרקע היא וגזרו אכל מלאכה דמחובר לקרקע כן נראה לי ורבינו שמשון ז\"ל כתב ודוקא בשמור אבל לא במופקר דהא אפילו בארץ שרי כדתניא בת\"כ ואת ענבי נזיריך לא תבצור מן השמור אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המובקר והרא\"ש ז\"ל כתב דבעי תנא למסמך מעמרין לאבל לא קוצרין לאשמעי' אם כבר נקצרה התבואה ושכרו לעמר מותר אבל אם שכרו לעמר כשהוא קוצר אסור וה\"פ ומעמרין אבל לא כשהוא קוצר וכן לא ידרוך כשהוא בוצר ע\"כ. כלל אמר ר' עקיבא כל שכיוצא בו מותר בארץ. ר' עקיבא פליג את\"ק וקסבר דכבוש יחיד שמיה כבוש הילכך לא שרינן בסוריא אלא דבר שכיוצא בו מותר בארץ כדתנן בפ' בנות שוח דלא תבור ולא תטחן כן נראה לי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל במחובר אסור מדרבנן בארץ אפי' במופקר. אמר המלקט מלות בארץ אפי' במופקר לא מצאתים אפי' בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל שהעתיק ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל משמו ונראה שהם תוספת באור מרבינו עובדי' ז\"ל וא\"כ צ\"ע נמרץ לע\"ד אם אין טעות ולא דבר עליהם תוי\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בצלים שירדו וכו'. </b>וז\"ל הרשב\"א ז\"ל בתשובה סי' רפ\"ז ה\"פ דמתני' בצלים של ששית שעקרן ושתלן בשביעית וירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו אם היו העלין שלהן שחורין ניכר מזה שמן הקרקע ינקו וגידולי איסור הן שגדלו בשביעית והרי הן אסורין ואף הבצל עצמו אסור שגידולי איסור מעלין את ההיתר והכי איתא בהדיא בירוש' דגרסי' התם בצל שעקרו ושתלו מכיון שהשחיר מתעשר לפי כולו אבל הוריקו לא רבו מארעא והבצל בעצמו הוא שהעלה הצמחין והעלין שכן דרך הבצלים ור\"ח בן אנטיגנוס אומר אם העלין חזקין כל כך שיכולין הבצלים להתלש בעלין שלהן הן אסורין דהשתא ידעי' דמארעא קא רבו וכנגדן במוצאי שביעית אם עקר בצל של שביעית ושתלו בשמינית כיוצא בזה אם יכולין להתלש בעלין שלהן מותרין דגידולי היתר הן וקסבר דאפי' גידולי היתר מעלין את האיסור וכדאי' התם בנדרים בפ' הנודר מן הירק עכ\"ל ז\"ל. ופי' הר\"ן ז\"ל דלאו שחורין ממש אלא משום דירקות הבצל הוא לדרגא בתרא ונוטה לשחרות קצת שזה מוכיח דודאי גדלי ממי שביעית וגדוליו מבטלין את העקר ולפיכך אסורין ע\"כ. ושם דף נ\"ט שקיל וטרי אי מתני' דקתני שחורין אסורין אע\"ג דיש בהן היתר דהיינו מה שהי' כבר משנה ששית אי לא אתיא כרשב\"ג דאמר הגדל בחיוב חייב הגדל בפיטור פטור או אי מתני' דקתני שחורין אסורין היינו דוקא התוספת שניתוסף בשביעית וכולה רשב\"ג ע\"ש. ובירוש' כיני מתני' שחורין אסורין וירוקין מותרין דפי' ירוקין הכסיפו פניהם וכמושין הם ולא תימא דירוקין לשון ירק ותפיך למתני' ולמימר ירוקין אסורין ושחורין מותרין דמתני' דוקא הוא: \n",
+                "<b>אם אינם יכולים. </b>נראה דגרסת אינם הוא להרמב\"ם ז\"ל לבדו שכתב וז\"ל ור' חנינא בן אנטיגנוס אומר שאם נתלשו העלין מהם ונשארו הם ולא נעקרו עם העלין יהי' דינם כדין הצומת בארץ והן כמו פירות שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>וכנגדן למוצאי שביעית וכו'. </b>פי' רש\"י והרא\"ש ז\"ל שאם היו של שביעית וצמחו בשמינית ויש להם כח בעלין מותרין דגדולי היתר חשיבי ומבטלין את העיקר של איסור ע\"כ. וכן נראה שמפרש ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל קרוב לזה. עוד פי' הרא\"ש ז\"ל והאי כנגדן לאו בשוה להן ממש דאילו גדולי איסור אוסרין בכל שהן וגידולי היתר אינם מתירין אלא ברוב אלא ה\"ק כנגדו למוצאי שביעית היתר מבטל את האיסור האי כדיני' והאי כדיני' ע\"כ. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל כנגד כן וכו'. נ\"ל שאין זה מדברי ר' חנינא בן אנטיגנוס ע\"כ והגיה ר' חנניה. ועוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל עקרן וחזר ונטען בשמינית וכו' כתב פי' זה רחוק הרבה ובירוש' משמע שפירושו כפשוטו וצ\"ע שם ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לשון ראשון צריך להגיה דתלינן בדהיתר אי נמי וכו': \n",
+                "<b>הותר האפיל. </b>אע\"פ שלא עשה כיוצא בו מכל מקום אי אפשר שלא רבה ההיתר על האיסור ועוד דרבי לטעמי' דסבר דשביעית בזמן הזה מדרבנן כדאי' בפ' השולח. רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד כגון ירק שאינו מתקיים תרדים וכיוצא בו אבל בצלים ודבר שאין זרעו כלה לא התיר כדאיתא בירושלמי. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי שהיו מביאין ירק מח\"ל וכו'. בס\"פ הנודר מן המבושל בברייתא פליגי בה דתניא אין מביאין ירק מח\"ל לארץ חנניא בן גמליאל אומר מבאין מח\"ל לארץ מ\"ט דמ\"ד אין מביאין א\"ר ירמי' משום גוש שמא יש מעפר ח\"ל בעיקרייהו וטמא משום ספק מת ע\"כ. וטעמא דהתיר רבי מיד מפ' לה בירוש' דמס' פאה פ' כל זית דף כ'. ובב\"ב פ' מי שמת דף י\"ז גבי עובדא דהתם שהביאו לפני רבי תרין פוגלין מבין ריש שתא לצומא רבא והי' מוצאי שביעית והוה בהון טעינא דגמלא אמר לון ולית אסור ולאו ספיחין אינון אמרו לו במוצאי ריש שתא אזדרעון באותה שעה התיר רבי ליקח ירק במוצאי שביעית מיד ועוד גרסי' בירוש' דמס' דמאי פ' שני דף כ\"ב רבי התיר בית שאן רבי התיר קסרין רבי התיר בית גוברין רבי התיר כפר צמח רבי התיר ליקח ירק במוצאי שביעית מיד והיו הכל מליזין עליו אמר להן בואו ונדיין כתיב וכתת נחש הנחשת וכי לא עמד צדיק ממשה ועד צדקיהו להעבירו אלא אותה עטרה הניח לו הקב\"ה להתעטר בה ואנו העטרה הזאת הניח הקב\"ה לנו להתעטר בה והכא בפירקין גרסי' דכל ירק התיר רבי בר מקפלוטא מה עבדון לי' צפוראי אלבשוניה שקא וקטמא ואייתוניה קומי רבי ואמרו לי' מה חטא דן מכל ירקא ושרא לי' לון: \n",
+                "<b>אין מוציאין וכו'. </b>בתוס' פסחים שם פי' מכח קושיא דמתני' מיירי לאכילה אבל להוציא לסחורה יש סחורה שמותרת ולזה אפיק רב ספרא גרבא דחמרא מארץ ישראל לח\"ל אכן הר\"ש ז\"ל תירץ דשוגג הי' כדמשמע בגרסת רוב הספרים דגרסי' נפק מארץ ישראל לח\"ל הוה בהדי' גרבא דחמרא דשביעית משמע דלאו אדעתי' ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. וכן פירות שביעית צריכין ביעור דכתיב בארצך תהי' כל תבואתה לאכול ע\"כ. אמר המלקט מלת לאכול היא עיקר ראית הביעור ודע כי זה הוא סתמא אליבא דר\"ש בן אלעזר דאמר בבריי' שאם יצאו מביאן לארץ ומבערן. ועיי' בפי' ה\"ר שמשון ז\"ל עם ההגה\"ה שהעתקתי עליו בספר שקראתיו בנין שלמה לחכמת בצלאל. ודלא כרבי דאמר מתבערין בכל מקום שהן: \n",
+                "<b>שמוציאין לסוריא. </b>כיון דנהיגי בה קצת מצות. ירוש' הוון בעין מימר דלהוציא לארץ שלא כבשוה עולי בבל דלכ\"ע מוציאין דהא לא פליגי אלא בסוריא אשכח תני ר' יהודה אומר עד כזיב מוציאין ולא כזיב בכלל דלא כבשוה עולי בבל ור\"ש אומר עד אמנה מוציאין דהיינו כל מה שכבשו עולי מצרים ומשמע דת\"ק דמתני' ר' יהודה היא. ומצאתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל בכולה מתני' חוץ לארץ בלא ה\"א. גם במתני' דבסמוך: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>אין מביאין וכו'. </b>חשו רבנן שמא יהיו הכהנים מרדפים אחריה ויצאו חוץ לארץ להביא את התרומה שאין על הבעלים להביאה אלא מחלקים אותה לכהנים שבחוצה לארץ אבל בכורים דעל כרחן מביאין אותם הבעלים לירושלים תנן בשלהי מס' חלה אריסטון הביא בכוריו מאפמיא שהיא עיר מערי סוריא וקבלו ממנו וכו': \n",
+                "<b>שמביאין מסוריא. </b>דיש מקום ליכנס בה בטהרה כדאמרינן בפרק קמא דגיטין: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול וכו'. </b>בשבת שם נותן טעם אמאי תני כלל גדול ובשבת ר\"פ כלל גדול הארכתי ע\"ש. ואעפ\"כ אעתיק פה פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וז\"ל בשבת פ' כלל גדול מפרש טעמא הא דתני הכא כלל גדול משום דגדול עונשו ממעשר דאילו קדושת שביעית דהיינו דאין עושין בפירותיה סחורה ואין משנין דבר מדרך תשמישו ולא להפסד ולא למלוגמא איתי' בין גבי מאכל אדם בין גבי מאכל בהמה כדתנן הכא ובפרקין דלקמן למעוטי מעשר דלא נהיג אלא באוכלי אדם ומש\"ה גבי מעשר תני כלל אמרו ולא תני כלל גדול. מאכל אדם ומאכל בהמה. או מאכל בהמה כדפרישית דאפי' באוכלי בהמה נהגא קדושת שביעית כדכתיב והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וכתיב ולבהמתך וגו' הרי אוכלי אדם ואוכלי בהמה אמורי' כאן. וממין הצובעין {הגה\"ה ונלע\"ד דגרסי' הַצְבָעִין הצד\"י בשב\"א וכן הוא בקצת ספרים בלי וי\"ו:}. או ממין הצובעין דגם במיני צביעה נהגא קדושת שביעית דילפי' לי' מלכם לכל צרכיכם דכל שלצרכיהן אית להו קדושת שביעית. ואינו מתקיים בארץ {הגה\"ה כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל יש ס\"א ומתקיים ונ\"ל דטעות הוא דהא כל אלו שהוא מזכיר אינם מתקיימין כגון העלים ולקמן השרשים בודאי מתקיימין ע\"כ:}. אכולהו קאי אם אינו מתקיים בארץ. יש לו ביעור כשכלה לחיה מן השדה צריך לבער הפירות מן הבית ולשרפן וזמן ביעורן הוא עד שיכלה האחרון שבאותה מדינה לגליל כדיני' וליהודה כדיני' ולעבר הירדן כדיני' כדתנן לקמן בפ' הפיגם ואפי' צבע בגד מקליפי כמון ואגוז שנושרין מאביהן כשיגיע זמן הביעור צריך לשורפו כדתנן בפ' הגוזל קמא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ולדמיו ביעור. וזמן הדמים עד ר\"ה של מוצאי שביעית כדתנן לקמן ר\"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר\"ה וכן פירשו התוס' בפ\"ק דנדה בשמעתא דר' אליעזר ומשום דאינו מתקיים יש לו ביעור כדמפ' טעמא בפ' בא סימן דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהי' כל תבואתה לאכול כל זמן שחי' אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית למעוטי הני דכלו להו עכ\"ל ז\"ל. פי' אבל בסיפא גבי עיקר הלוף וכו' דמתקיים בארץ דלא כלה לחיה מן השדה אתה מאכיל לבהמתך ממה שבבית. וכ' החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל כלל גדול משום דקבעי למתני עוד כלל אחר תני כלל גדול והא דתנן לקמן כלל גדול אמרו בשביעית ולא קבעי למתני עוד כלל אחר נראה משום דלא אשכחן דנקט כלל אחר משום דתנא כלל גדול אלא כלל אחד דהכי נמי אמרי' בשבת משום דקא בעי למיתני עוד כלל אחר תנא כלל גדול אבל למיתני תרי כללי אגב חד דתנא בי' גדול לא אשכחן מש\"ה תני בהאיך גדול לאשמועי' דלאו אגב קמא נקטא ע\"כ: \n",
+                "<b>עלי לוף שוטה. </b>ולא תני לוף פקח משום דלוף שוטה אינו מתקיים שנובל בימות החורף ומשמע בעוקצין דמרים הם מאוד ולא מיטמו טומאת אוכלין עד שיכבשום ביין או בחומץ כדתנן התם בפ' בתרא. עולשין מר הוא כך מצאתי כתוב וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' מפרש אי נחית עלייהו שביעית בלא מתיקה או לא: \n",
+                "<b>נץ חלב. </b>הרמב\"ם ז\"ל פי' כאן מקדונס עשב ידוע אצל הרופאים ולקמן פ\"ח פי' שהוא מחליב: \n",
+                "<b>וממין הצובעין. </b>פי' רש\"י ז\"ל. יש להם שביעית שאין עושין סחורה בהם ואסור לצבוע בהן דהיינו סחורה אבל קודם זמן הביעור מותרין הן להסיקן קודם זמן הביעור דהיינו דומיא דלאכלה ע\"כ והתם בגמ' מפ' טעמא דיש במיני צבעים קדושת שביעית משום דבשעת רתיחת היורה כלה השרש וקולט הצבע נמצא דהנאתן ובעורן שוה. פ\"א צבע הנאתם ובעורם שוה דהנאתם כשלובשן ואז הוא כלה ומתבער הצבע מיום אל יום הילכך חיילא עלייהו קדושת שביעית אבל עצים עיקר הנאתם דהיינו כשנעשים גחלים להסיק בהן תנור לאפות אחר ביעורם הוא ואע\"ג דאיכא עצים שמאירים כנר אבוקה והנאתן ובעורן שוה מ\"מ סתם עצים להסקה קיימי ואף עצים דמשחן כך הכריחו תוס' לפי' רש\"י ז\"ל. וכתב בס' יראים סימן קפ\"ו וממין הצובעין פי' ולא עפר שצובעין בו שעפר שצובעין בו אין בו קדושת שביעית כדאמרי' בע\"ז כל שיש לו עיקר יש לו שביעית שאין לו עיקר אין לו שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>ספיחי אסטיס וקוצה. </b>תני ספיחי לפי שאין דרך ללוקטן בשנה שנזרעין אלא לסוף ד' או ה' שנים שהשרשים מתפשטין בארץ ומשביחין ושרש שלהן עיקר ולכל אלו מלבד קדושת שביעי' יש להן ביעור ולדמיהם ביעור כן פי' רש\"י ז\"ל בפ' כלל גדול. ופי' תוס' ז\"ל שם פ' הגוזל קמא ולדמיהן ביעור כגון שלקטן מתחילה לאכילה דיכול למוכרן ויש לשניהם ביעור להן ולדמיהן דפרי עצמו לעולם אסור כדנפקא לן מקדש תהי' לכם ע\"כ. וצ\"ע אמאי הדר תנא יש להם שביעית וכו' דבשלמא בסיפא שייך למימר דמשום מילתא דר\"מ הדר תנא לה ושמא לחזוק הענין וכמו שכתבתי בכיוצא בזה פ\"ק דתרומות סי' ו' בשם הרמב\"ם ז\"ל וע' תי\"ט: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא וכו'. </b>גרסי' אבל מתוך פי' הרמב\"ם ז\"ל נראה שהוא גורס כל שאינו וכן ג\"כ שם בחבורו פ\"ז: \n",
+                "<b>ומתקיים בארץ. </b>פי' מהרי\"ק ז\"ל שם בפ\"ז דרבינו מפ' שמה ששנינו בבבא שנית ומתקיים לא קאי אלא למין הצובעין כגון הפואה והרכפא אבל שאר דברים שאינם מאכל אדם ולא מאכל בהמה כגון עיקר הלוף השוטה ועיקר הדנדנה והעקרבנין בין שהן מתקיימין בין שאינם מתקיימין אין להם ביעור ולא לדמיהן ביעור עוד כתב שם בשם הר\"י קורקוס ז\"ל שה\"ר שמשון והתוס' והראב\"ד והרא\"ש ז\"ל כולם גורסים ועוד כלל אחר אמרו כל שהוא מאכל אדם ומאכל בהמה וממין הצובעין ומתקיים בארץ וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>עיקר לוף השוטה. </b>כתב ה\"ר שמשון ז\"ל מדקתני לוף שונוה ברישא ובסיפא ולא קתני לוף סתם משמע דחלוק עיקרו (אם יש טעות. ק\"ל) מלוף ובירוש' תני ביה תלת מילין עלין שלו יש להן שביעית ולדמיהן שביעית יש להם ביעור ולדמיהן ביעור עיקר שלו אין לו ולא לדמיו שביעית ואין לו ולא לדמיו ביעור. פקח שלו יש להם שביעית ולדמיהם שביעית אין להם ביעור ולא לדמיהם ביעור ולא נתברר אי בלוף פקח איירי אי בשאר דברים ולכאורה בהא דאיירי בהא שמעתתא ובכל ענין קשה אמאי לא תני פקח שלו בהדי הנך דאין להן ביעור ע\"כ. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל נראה דגריס הורד תני בי' תלת מלין וכו' ובמקום פקח שלו הוה גריס פיקא שלו שכן פי' פיקא שלו יש לורד למטה מעליו כמין פיקה עגולה ע\"כ אבל ה\"ר שמשון ז\"ל נראה דלא הוה גריס ברישא הורד תני בי' תלת וכו' כמו שהוא בירוש' בדפוס: \n",
+                "<b>והערקבנין. </b>פי' רבינו האי ז\"ל צמח עבה מאוד ויש בו כמו ראשי המחטין: \n",
+                "<b>והרכפא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל רכפא נקרא בקם ובלעז ברזיל. כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובירוש' בעי גבי עקרבנין ובוכריא דלא תני בהו עיקר בעלין שלהן יש ביעור או אין ביעור והתם מפ' לה: \n",
+                "<b>ר' מאיר אומר וכו'. </b>אמרו לו להן אין ביעור ק\"ו וכו'. ירושלמי תני אמר להן ר\"מ מחמיר אני בדמים מן העיקר שהשמן של שביעית מדליקין בו מכרו ולקח בו שמן אין מדליקין בו וטעמא משום דשמן או פרי עצמו מינכר ולא אתי לעשות בו סחורה אבל דמים דחליפין הן לא מנכרי ואתי למעבד בהן סחורה וס\"ל לר\"מ דכיון דמצינו חומרא בדמים נחמיר עלייהו תו דאע\"ג דדבר המתקיים לית לי' ביעור דמיו אית להו ביעור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קליפי רמון וכו'. </b>בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר\"ש שירלי\"ו ז\"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה\"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע\"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא\"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך: \n",
+                "<b>והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר. </b>קשה לע\"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק\"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ\"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ\"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת\"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת\"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את\"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת\"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומכל מקום יקשה להרמב\"ם ז\"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב\"ד ז\"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ\"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג\"כ יקשה יותר למפרשים ז\"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית: \n",
+                "<b>ולא בנבלות ולא בטרפות. </b>דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ה\"ג שקץ הם לכם ומה ת\"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת\"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת\"כ ע\"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה\"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה\"ר שמשון ז\"ל ורמזו ר\"ע ז\"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע\"ג דחזיר עומד לאכילה נלע\"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דהלכות מ\"א וז\"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע\"פ שהוא אסור ה\"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ\"ל ז\"ל. וכ\"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב\"ם ז\"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ\"ג) ודס\"פ מרובה וכתבתיו שם ע\"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע\"ז דף ש\"ף. ובתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' ש\"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ\"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע\"כ בקיצור. ועיין ג\"כ שם סי' תפ\"ט: \n",
+                "<b>ולא יהא לוקח ירקות שדה. </b>האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר\"ש ז\"ל. ותוס' ז\"ל כתבו בר\"פ בתרא דע\"ז וא\"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה\"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה\"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>לקח לעצמו וכו'. </b>וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על הפי' שהעתיק ר\"ע ז\"ל וז\"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולא צרך לו. </b>בלא יו\"ד גרסי' וכן הוא ברבינו דוד קמחי ז\"ל בשרש צרך וכן בספר מדויק וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. וכ\"ה ברמב\"ם. וי\"ס דגרסי כיוצא בו לקח בכור למשתה בנו או לרגל ולא צרך לו וכו': \n",
+                "<b>מותר למכרו. </b>שם בתשובות הרשב\"א ז\"ל מסיים בה בתוספתא שהביא ר' אומר אומר אני שלא ימכרנו אלא בדמיו ופי' שלא יראה כעושה בו סחורה ע\"כ והתוספתא חמצאנה בפ\"ז דתוספתא דשביעית: \n",
+                "<b>צדי חיה וכו' שנתמנו. </b>לשון וימן המלך: וחכמים אוסרין. תימה לע\"ד חכמים היינו ת\"ק ודוחק לומר דר' יהודה וחכמים פליגי אליבא דת\"ק כי ההיא דלא ירבה לו נשים וכההיא דחזקתן שלש שנים דר\"פ חזקת הבתים וראיתי ג\"כ דברי תי\"ט וגם בהם לא נתיישבה דעתי. וכ' ה\"ר שלמה שיריל\"ו ז\"ל שנתמנו דוקא שנזדמנו הוא דלא מצרכינן להו להפקירם אבל לחזר אחריהם ולצודן כדי למוכרן אסור דהיינו סחורה אי נמי אפי' לחזר אחריהם ללוקחן מאחרים כדי למכרן ולהשתכר אסור ואפי' שלא לחזר אחריהם ונזדמנו לו ללוקחן בזול אע\"ג דלא הוי צייד אסור ואהא פליג ר' יהודה אף מי שנתמנה לו לפי דרכו לוקח ומוכר אע\"פ שאינו צייד כיון דלא מחזר אחריהם אלא לפי דרכו באו לו לוקח ומוכרן דלא מחזי סחורה אפי' דלא צד אותן הלוקח ובלבד שלא תהא אומנתו בכך דהא מחזי כמחזר כיון דהרבה פעמים לוקח ומוכר. אומנותו. רגילותו דהא באינו צייד עסקי' ובנתמנה לו עסקי'. וחכמים אוסרין ליקח כדי למכור אף אם נזדמנו לפי דרכו דסחורה הוי עכ\"ל ז\"ל. ועיין במה שכתב החכם השלם ה\"ר מנחם עזריה נר\"ו במשנה זו סימן כ\"ט. ובירוש' משמע דר' יהודה קאי אפירות שביעית וכדפי' הר\"ש ז\"ל עיין שם ותמהתי שראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ובלבד שלא תהא אומנותו לכן בנו\"ן. וכתב שכן מצא בכל הספרים ואי הוה מגיה לכך לא הוה תמהנא. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל אלא שמצא עופות טמאים וכו' כתב קשה הלשון לוקח ומוכר אינו משמע כן. ויותר נראה נכון לפ' כפשוטו קונה מיד העובד כוכבים ומוכר ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לולבי זרדים והחרובין. </b>לולבין קאי אתרווייהו: \n",
+                "<b>יש להן ביעור ולדמיהן ביעור. </b>אית דלא גרסי לי' ולדידהו קשה דליערבינהו אבל ברמב\"ם פסק דגם יש להם ביעור וגם בספרים מדוייקים גרסי' לה. ובירושלמי פריך מלולבים דהכא דאלה ובוטנה ואטדין. אעלין דריש פרקין דלוף שוטה דהכא אמרי' גבי לולבין דאין להן ביעור לפי שאין נושרין מאביהן וברישא דפרקין גבי עלין דלוף שוטה דיש להן ביעור אע\"פ שאין נושרין מאביהן ומשני התם אין סופו להקשות והוי עיקר בפני עצמו ועלין בפני עצמן והאי כדיני' והאי כדיני' אבל לולבין דהכא סופן להקשות ולכך נעשין כאביהן ואין להן ביעור כך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל כפי מה שהעתיק ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הורד והכופר והקטף. </b>נראה דה\"ר שמשון ז\"ל גריס והקטב שכתב קטב כמו קטף: \n",
+                "<b>והלוטם. </b>תמהתי שבשלשת ספרי הדפוס שם פ\"ז דה' שמטה ויובל כתיב והלוטס בסמ\"ך. וז\"ל הרש\"ש ז\"ל ובכל המשניות לא גרסי' יש להן ביעור אבל בפ\"ק דנדה מייתי לה וגריס לה התם יש להם ביעור ולדמיהן ביעור ומתני' איברא דלא גרסי' לה וכבר מיבעיא לן לעיל בירושלמי בכל הני דלא תני בהון ביעור אי דייקא מתני' ותריץ דכללא היא כל שדרכו לישור יש לו ביעור ושאין דרכו לישור אין לו ביעור ואלו מהן שדרכן לישור ומהן שאין דרכן לישור ושרע תנא מיניה הלכך גבי ורד פשיטא דיש לו ביעור כדאמרי' לעיל בירוש' דשלשה דינים יש לו בעלין של הורד ובפיקא ובעיקר ובהדיא תניא בתוספתא דבעלי הורד יש להן ביעור והכופר האשכולות סתמן נובלות מאביהן אבל גבי קטף לא פסיקא לי' לתנא למתני דבשלמא קטף דעלין או דפרי פשיטא דנושר אבל דגזע יש ממנו שאינו נושר. ומש\"ה לא תני לי' ושרע תנא מיניה ורש\"י ז\"ל גריס לי' בנדה ופי' יש להן ביעור כשכלה לחיה מן השדה ואע\"ג דיש להן שביעית איצטריך למימר דיש להו ביעור דיש שיש לו שביעית ליאסר בסחורה ומלוגמ' ואין לו ביעור כגון דבר המתקיים בארץ כל ימי החורף שאינו כלה לחיה מן השדה אבל כל דבר שיש לו ביעור יש לו שביעית וגם תוס' ז\"ל כתבו שם בנדה יש להן ביעור ולדמיהן ביעור אע\"ג דשביעית תופסת דמיה יש חילוק בין ביעור דמיה לעצמה כדתנן בההוא פרקא בשביעית ר\"מ אומר דמיהן מתבערין עד ר\"ה אבל הן מתבערין עד הפסח ע\"כ. והתם בנדה דף ח' מסיק דת\"ק דמתני' ר\"א היא דקסבר קטפא פירא הוי דשמעי' לי' דקאמר במס' ערלה המעמיד בשרף הערלה אסור וה\"ג התם דתניא ר\"ש אומר אין לקטף שביעית וחכמים אומרים יש לקטף שביעית מפני שקטפו זהו פריו וא\"ר יוחנן מאן חכמים ר' אליעזר דאמר קטפו זהו פריו ופרכינן אי ר' אליעזר מאי אריא אילן שאינו עושה פרי כגון האי קטף שהוא מין אילן שאינו עושה פרי אלא שרף יוצא ממנו אפי' אילן שהוא עושה פירות ס\"ל לר\"א דקטפו זהו פריו התם בפ\"ק דערלה ומשני לדבריהם דרבנן קאמר להו לדידי אפי' אילן העושה פירות קטפו זהו פריו לדידכו אודו לי מיהא באילן שאינו עושה פירות דקטפו זהו פריו ורבנן אמרי לא שנא וכן נמי בירוש' דפרקין ודפ\"ק דערלה גרסי' א\"ר פדת ר' יוסא בשם ר' יוחנן דר' שמעון כר' יהושע דתנינן תמן בערלה פ\"ק א\"ר יהושע שמעתי שהמעמיד בשרף העלים ובשרף העיקרים מותר בשרף הפגים אסור מפני שהוא פרי א\"ל ר' זעירא לר' פדת כמה דתימר תמן הלכה כר' יהושע וכא אמר הלכה כר' שמעון א\"ר יונה ודמיא היא לכל שיש בה בתמיה והא לא דמי אהדי כלל דגבי ערלה אין אסור אלא בקטף של פרי והוא בטל אגב שרף הנוף והעיקרין ואין כ\"כ מתיקות באותו שרף כיון שמפזר גם הלחות בעיקר ובעלין דשרו גבי ערלה אבל גבי שביעית האילן עצמו כל מה שמוציא אית בי' קדושת שביעית כגון עלין ולולבין ושרף ופרי הכל אית בי' דין שביעית וא\"כ כל האילן הוא קדוש דכיון דחזי למאכל בהמה יש כאן שביעית וביעור אם כלה דאוכלי בהמה קדושת שביעית חלה עליהן מה שאין כן בערלה א\"ר אבין עוד יש לך טענה אחרת דר\"ש ור' יהושע לאו חדא נינהו שהרי ר' יהושע אמר דבריו מפי השמועה ור\"ש בשם גרמיה ואם איתא דחדא נינהו הו\"ל לר\"ש למימר נמי שמעתי ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ורד חדש וכו'. </b>נלע\"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג\"כ מדנהגא בהו שביעית ואת\"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג\"כ מס' בדק הבית דף כ\"ד שהביא שם דברי הראב\"ד והרשב\"א ז\"ל ע\"ש: וכתב הב\"י יו\"ד סי' ק\"ה בשם המרדכי בכ\"מ פירש\"י ז\"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא\"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו\"ט כמבושל ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא\"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס\"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר\"ן ז\"ל בנדרים דף נ\"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב\"ד ז\"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב\"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב\"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע\"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ\"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר\"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ\"ע בירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>שביעית אוסרת. </b>פי' רש\"י ז\"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר\"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ\"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ\"ט ואם אין בה בנ\"ט מתבטל ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ\"ה שלא במינו בנ\"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז\"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז ע\"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש\"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ\"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי\"ט: \n",
+                "סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>כלל גדול וכו'. </b>כתבו תוס' ז\"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס\"ח) אע\"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל: \n",
+                "<b>חומרי בהמה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע\"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולסיכה. </b>דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט': \n",
+                "<b>ה\"ג </b>לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ\"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע\"כ: \n",
+                "<b>לא יסוך יין וחומץ. </b>פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל סך הוא את השמן. </b>כך הוא הל' ג\"כ שם ברמב\"ם וק\"ק דשפיר טפי הול\"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ\"ש שם: \n",
+                "<b>קל מהם שביעית. </b>בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר\"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת\"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ\"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו: \n",
+                "<b>שניתנה להדלקת הנר. </b>דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין. </b>קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואת\"ל דהוי הדר תנייה לאשמועי' ביה פלוגתא דב\"ש וב\"ה אבל תאנים קשה ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרי' דאתא לאשמועי' דאפי' ע\"י שנוי אסור וגלי בתאנים וה\"ה בשאר פירות דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קמ\"ל כך נלע\"ד וכן מצאתי אח\"כ שכתב קרוב לזה בתי\"ט. וגם הר\"ר יהוסף ז\"ל מצאתי שכתב וז\"ל ולא תאנים במנין פי' אע\"פ שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפ\"ה אסור כן נ\"ל עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>את שדרכו לאגוד אותו בבית. </b>יש גורסין לבית והרמב\"ם ז\"ל פי' וז\"ל שם פ' ששי דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפי' אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע\"כ בהרחבת לשון קצת. והראב\"ד ז\"ל פי' לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אא\"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע\"כ. וקרוב לזה פי' ה\"ר שמשון ז\"ל. הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפי' בבית. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל יש ס\"א דגרסי' ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק ונ\"ל דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה אלא נראה דגרסי' לבית לשוק בלמ\"ד וה\"פ כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר לפועל וכו'. </b>ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע\"ז רש\"י ז\"ל וה\"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר\"פ בתרא דע\"ז:} וכן נמי מתני' דרפ\"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ\"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי\"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור\"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן: \n",
+                "<b>שכרו אסור. </b>ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית: \n",
+                "<b>כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר. </b>ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל נותן הוא לבייר לשתות. </b>בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכ\"ע מותר כפשטה דמתני'. ולא לבלן אפי' ר' יוסי מודה בהא דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה: \n",
+                "<b>ולכולן הוא נותן מתנת חנם. </b>ואע\"פ שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ\"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תאנים של שביעית וכו'. </b>הרמב\"ם ז\"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז\"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע\"כ ולזו הגרסא הסכים הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ\"ל ז\"ל. ונלע\"ד שלפי זה הגרסא \n",
+                "<b>חַרְבָּה </b>החי\"ת בפתת והרי\"ש בשב\"א והבי\"ת בקמ\"ץ והוי כמו חרבא באל\"ף שתרגום חרב חרבא. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח\"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ואין עושין זיתים. </b>מלשון ושם עשו כו' תי\"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש: \n",
+                "<b>קוטב. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו\"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה\"ר שמשון ז\"ל וכן פי' ר\"ע ז\"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת: \n",
+                "<b>טוחן. </b>הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי: \n",
+                "<b>ומכניס לבודידה. </b>בהא מודה לת\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין מבשלין ירק וכו'. </b>בזבחים מפ' רב יוסף דאפי' לכתחלה שרי ר' שמעון דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר\"ש הא אינהו מודי ליה התם בפ' התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אע\"פ שמביא קדשים לידי פסול והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית לי' תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר\"ש אפי' לכתחילה שרי וכן מוכיח נמי התם בגמ' ממתני' דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דברפ\"ג דמס' מעשר שני. ור\"ש אזיל לטעמי' דס\"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית ובפ\"ג דמס' מעשר שני כמו שכתבתי ובפ\"ט דמס' פסחים ובפ\"ח דמס' זבחים שהוא פ' התערובת גם שם בפ' עשירי והתם פליג עלי' ר\"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופי' הר\"ש ז\"ל שלא יביאנו לידי פסול פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע\"כ: \n",
+                "<b>והאחרון האחרון וכו'. </b>ופרי שני דרך מקח אסור דרך חלול לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עבדים וקרקעות ובהמה טמאה. </b>דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא וכתוב בה\"ר שמשון המוגה ירושלמי א\"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה. ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פרי' ורבי' וראוי להקל ע\"כ. ולשון הרמב\"ם ז\"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>יאכל כנגדן. </b>כדי שלא יהא חוטא נשכר: \n",
+                "<b>אין מביאין קיני זבין וכו'. </b>דהאחד עולה למזבח ולאכל' אמר רחמנא: \n",
+                "<b>אין סכין כלי' בשמן של שביעי'. </b>דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ידלק. </b>כדין פירות שלאחר הביעור והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה ושאני בגד דחזותא מלתא היא וה\"ל כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' אליעזר אומר ידלק. </b>פי' כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר כן נ\"ל וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית וצ\"ע עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>לא אומר לכם מה ר\"א אומר בו. </b>אי אפשר לי לאמרו הרמב\"ם ז\"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א\"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כאוכל בשר חזיר. </b>דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן ובירוש' א\"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע\"ה שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי ר' חזקי' בשם ר' אחא מתיר הי' ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד וא\"כ מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקי' אזיל לטעמי'. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וה\"ר שמשון ז\"ל פי' דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע\"כ כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר\"א אומר בו. וכתבו תוס' ז\"ל בחולין פ\"ק די\"ג בפרקי ר\"א יש וכו'. ולפי פי' זה האחרון שכתבתי בשם תוס' משמע דמתני' זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות וכפי' זה מוכח מפי' הרמב\"ם ז\"ל שהעתיק ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בתבן ובקש של שביעית מותר. </b>י\"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר\"ש ז\"ל פי' מותר לרחוץ אע\"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם מתחשב הוא. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי\"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע\"כ ובחבורו כ' וז\"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע\"כ והראב\"ד ז\"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע\"כ ובכ\"מ תירץ בעד הרמב\"ם ז\"ל והביאו בתי\"ט: \n",
+                "סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא. \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הפיגם. </b>אית דגרסי הפיגס בסמ\"ך: \n",
+                "<b>והירבוזין. </b>בערוך פינוגי בלע\"ז: \n",
+                "<b>השוטים. </b>מפי' הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל משמע דהשוטים קאי אירבוזין וכן ממה שנקד ה\"ר יהוסף ז\"ל ולא כן משמע בפי' רש\"י ז\"ל בפ' לולב הגזול אלא שהם שני מינים. ירוש' א\"ר חגי סרוגין וחלגלוגות ומי נכנס ראשונה המופלג בחכמה או המופלג בשנים אלו שלשה עניינים הוצרכו לשאול אותם החברים כי לא ידעו מה רוצה לומר סירוגין ומה רוצה לומר חלגלוגות אמרו נעלין ונשאל לאילן דבית רבי עלו ושאלו יצאת שפחה משל בית רבי ואמרה להן הכנסו המופלגין בשנים קודם יכנס פלוני קודם יכנס פלוני קודם ועמדו על שאלה אחת. וכיון שראו המופלגין בחכמה שהזקנים נכנסין תחלה לא רצו ליכנס מיד אחריהן דנראין טפלין אליהן אלא שהו מעט ואח\"כ נכנסו ואמרה להם מפני מה אתם נכנסין סירוגין סירוגין ולמדו דסירוגין פירושו קטועין. חד דבי ר' ינאי הוה טעין פרפחנין בחגורו ונפלו ממנו אמרה לי' רבי רבי נתפזרו חלגלוגותיך ע\"כ וכ\"ה ג\"כ בירוש' פ' שני דמגילה אבל בבבלי בראש השנה פ' שלישי דף כ\"ו ובמגילה פ' שני דף י\"ח גרסי' שמעוה לאמתא דבי רבי דאמרה לי' לההוא גברא דהוה קא מבדר פרפחני עד מתי אתה מפזר חלוגלוגות: \n",
+                "<b>כרפס שבנהרות. </b>יש מפרשים פריגיל בלע\"ז. דהיינו בקדוניש בערבי והקשה הר\"מ דילונזאנו ז\"ל דיקשה לפי' זה כי הפריגיל נשמר הוא וכ' דנ\"ל דכרפס שבנהרות בראצא בערבי ע\"כ. וכ' בתי\"ט לא ידעתי מ\"ט נקטו בברייתא כחצי איסר כו'. וגם אני הייתי תמה על זה ושמא דכל פחות מכחצי איסר קים להו לרבנן דלא חשיב בעיניה דבן אדם כדי לשומרו ולהצניעו: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. כדי מזון שלש סעודות. אמר המלקט היינו דאתמר בירוש' וגם התם פ' לולב הגזול בכדי מָן שנו ומשום כדי חייו דשלש סעודות הן מזון צורך לשבת: \n",
+                "<b>ונלקחין מכל אדם בשביעית. </b>מפ' בפ' בתרא דמעשרות דהאי מכל אדם היינו שאינו יודע אם חשוד הוא אם לאו דאילו בחשוד ודאי התנן במס' בכורות פ' עד כמה החשוד על השביעית אין לוקחין הימנו פשתן ואפי' סרוק והאי אינו יודע אם חשוד הוא אם לאו היינו עם הארץ וקמ\"ל דאע\"ג דאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ דאינו יודע להזהר בדיניהם ה\"מ כשמוכר דברים שחזקתם יש בהם שימור אבל אלו אין כיוצא בהן נשמר והוי לוקח מן המופקר ודוקא מינים אלו שלעולם חזקתן הפקר הוא שמותר למכור לו כדי מזון שלש סעודות אבל דברים שדרכן להיות נשמרין כגון תאנים וענבים וכיוצא בהן כלל כלל אינו יכול למכור לו וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל פ\"ח דה' שמיטה ויובל אע\"ג דלא משמע כן מפי' רש\"י ז\"ל דבפ' לולב הגזול (סוכה דף ל\"ט.) ולדעת הרמב\"ם ז\"ל צ\"ל דברייתא דקתני התם פ' לולב הגזול אין מוסרין דמי פירות שביעית לע\"ה יותר ממזון שלש סעודות במינים הללו דוקא מיירי כך נלע\"ד. ובירוש' פריך ולמה לא תנינן הסיאה והאזוב והקורנית ומשני דהני אצטר' לי' לאשמועי' לענין היתר ספיחין דלא תימא הואיל ורוב המינין נזרעין והייתי יכול לומר דאסירי משום עוברי עבירה דהיינו טעמא דאיסור ספיחין לפום כן צריך לומר דמותרין אבל אותן שאין דרך בני אדם לזורעם כלל אלא הן מאליהן יוצאים בהרים ובגבעות ובנהרות פשיטא דאין בהם איסור כלל אע\"פ שצמחו בשביעית והיינו דלא תנא הכא שום בעל בכי ובצל של רכפא וגריסין הקלקין והעדשים המצריות דתנן להו בפ' בתרא דמעשרות דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני במתני' אלא מידי דדרכן לזורען ואפ\"ה שרי משום דניכרין או שרובן מצויין בכל מקום אי נמי משום דלא תני הכא אלא מיני ירקות השוין בכל מקום מה שאין כן בעדשים דאין ניקחין אלא המצריות וכן שום בעל בכי מה שא\"כ בשאר שומין וכן בבצל וכן בגריסין והא דלא תני נמי זרע לוף העליון וזרע כרישין דתנן להו התם דניקחין מכל אדם בשביעית משום דלא תני הכא אלא מיני ירק והנהו דהתם זרעוני גנה שאין נאכלין הן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' יהודה אומר ספיחי חרדל מותרין. </b>שלא נחשדו עליהן עוברי עבירה פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל מותרין באכילה כי לא גזרו עליהן חכמים כמו שגזרו על שאר הספיחים כי על שאר הספיחים גזרו שיהו אסורין באכילה כדי שלא יביאו מן השמור ויאמרו ספיחין הן אבל על ספיחי חרדל לא חששו כי לא נחשדו עליהן ור\"ש סובר שכל הספיחי' לא גזרו עליהן כדי שלא יביאו משום כי כל הספיחים ניכרין כי יש הפרש בין מה שהוא ספיח שגדל מעצמו ובין מה שנחרש ונזרע וגדל ע\"י עבודה חוץ מספיחי כרוב שאין כיוצא בהן ירק אחר שאינו ניכר אם הוא ספיח אם לאו כן משמע בירושלמי עכ\"ל ז\"ל. ובת\"כ תניא הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתנו אם אין זורעין היכן הם אוספין א\"ר עקיבא מכאן סמכו על הספיחין שיהיו אסורין בשביעית וחכמים אומרים אין ספיחין אסורין מן התורה אלא מד\"ס והיינו משום עוברי עבירה ור' יהודה ס\"ל כרבנן. ופי' הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ד דה' שמיטה ויובל למה גזרו על הספיחין מפני עוברי עבירה שלא ילך ויזרע תבואה וקטניות וזרעוני גנה בתוך שדהו בסתר וכשיצמח יאכל מהן ויאמר ספיחין הן לפיכך אסרו כל הספיחין הצומחין בשביעית ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"ש אומר כל הספיחין מותרין חוץ מספיחי כרוב. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל רבנן סברי גזרינן  הר\"ש כ' כן מגמ' דפסחים לפי הגי' דהתם בברייתא רש\"א כל הספיחין אסורין חוץ מספיחי כרוב כמ\"ש בסמוך אבל לפי הגי' שלפנינו במשנה אין לדברים אלו מקום כלל וצ\"ע.] ספיחי כרוב אטו שאר ספיחין ור' שמעון סבר לא גזרינן ע\"כ ובפסחים פ\"ד דף נ\"א מייתי ברייתא דקתני אפכא ר' שמעון אומר כל הספיחין אסורין וכבר הקשו שם בתוס' ז\"ל וז\"ל הקשה רבינו נסים גאון ז\"ל דאפכא שמעינן להו במסכת שביעית פ\"ט דקתני התם ר\"ש אומר כל הספיחין מותרין וליכא למגרס התם אסורין דבירוש' מוכח בהדיא דגרסי' התם מותרין ותירץ דהתם מיירי בספיחים שגדלו בששית בהיתר ונכנסו בשביעית ונשתהו עד לאחר הביעור ולכך שאר ספיחין שרו דלא אתו לאחלופי בהנהו בשביעית דשל ערב שביעית גדולים ושל שביעית קטנים אבל של כרוב שגדלין הרבה בזמן מועט אין היכר בין הגדל בערב שביעית לגדל בשביעית והכי איתא בירוש' א\"ר שמואל בר רב יצחק כל ירק אתה יכול לעמוד עליו אם חדש הוא אם ישן הוא ברם הכא שלא ילך ויביא מן האיסור ויאמר מן האמהות הבאתי והך דשמעתין איירי בשביעית עצמה ע\"כ וע\"ש בתירוץ אחר לרבינו נסים גאון ז\"ל. והר\"ש ז\"ל ג\"כ האריך בפי' משנתינו. ובירוש' בפרקין ובפ\"ק דברכות גרסי' ר\"ש בן יוחי הוה עבר בשמיטה וחמא חד מלקט ספיחי שביעית ירקות שיצאו בששית ונכנסו לשביעית א\"ל ולית אסור א\"ל ולאו ספיחין אינון ואת הוא מתירן א\"ל ואין חבירי חלוקין עלי דס\"ל דירק בתר לקיטה אזלי' בין לקולא בין לחומרא קרי עלי' ופורץ גדר ישכנו נחש וכן הוות לי'. ובירוש' דס\"פ שני דערלה אמרי' דר' אלעזר בריה ס\"ל כאבוה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שלש ארצות לבעור. </b>כן צריך להיות גרסת המשנה ונוסחתה שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל. ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת גליל העליון וגליל התחתון והעמק. מכפר חנניה ולמעלן כל שאינו מגדל שקמין גליל העליון. ומכפר חנניה ולמטן כל שהוא מגדל שקמין גליל התחתון ותחום טברי' הוא העמק. וביהודה ההר והשפלה והעמק. ובעבר הירדן שפלת לוד והר שפלה של לוד ומבית חורון ועד הים. שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך. ומבית חורון עד הים מדינה אחת. ונלע\"ד דהר המלך הוא ההר שנזכר ברישא ביהודה וכמו שאכתוב בס\"ד. וקשה לע\"ד דהכא במתני' לא קא מפרש לא במאי דפתח בי' ולא במאי דסליק מיני' ואפשר לומר דהכא נמי בגליל דסליק מיני' קא מפ' ברישא אלא משום דבעי לאורוכי גבי עבר הירדן דשפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך וכו' שבקיה בסיפא אבל יהודה דזוטר מלתי' נקטי' ברישא כך נלע\"ד. אבל בפירוש ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מצאתי מוגה ותחום טברי' והעמק וביהודה ההר והשפלה והעמק שפלת לוד כשפלת הדרום וההר שלה כהר המלך ע\"כ. ופי' ותחום טבריא הוא עמק הגליל. והעמק בירוש' מפ' איזהו עמק שבגליל זו בקעת גינוסר וחברותיה וביהודה ההר המוזכר בתורה דכתיב בהר ובשפלה ובנגב ותניא בספרי בהר זה הר המלך ובשפלה זו שפלת דרום. והעמק בירוש' מפ' מעין גדי ועד יריחו {הגה\"ה גם הר\"ר יהוסף ז\"ל ראיתי שכתב וז\"ל נראה לי מה שלא פירש השלש ארצות של עבר הירדן כי אינה נוהגת בה שביעית בדורות הללו כי לא נכבש ע\"י עולי גולה ותנן לעיל כל שהחזיקו עולי בבל וכו' וכל שהחזיקו עולי מצרים וכו' נאכל אבל לא נעבד וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל:} ולא מפרש במתני' גבי עבר הירדן הר ושפלה ועמק ובירוש' מפרש לי' ולא תנא אלא דגליל משום דלא תימא כיון דקרוי גליל גליל חד הוא ומש\"ה קפיד ויהיב סימנא דלא תטעי ועוד {הגה\"ה צ\"ע לע\"ד אם אין טעות:} משום דבעי למתני דינין בהר ושפלה שבלוד ומדמי לי' לשפלה שביהודה והר דיהודה דתני ושפלת לוד כשפלת הדרום דהיינו שפלה דיהודה והר שלה כהר המלך דהיינו הררי יהודה ע\"כ. ובירוש' איזהו הר שבעבר הירדן תני ר\"ש בן אלעזר אומר כגון הרי מכוור וגדור וכן כיוצא בהן ושפלתה חשבון וכל עריה אשר במישור דיבון ובמות בעל ובית בעל מעון וכן כיוצא בהן כדכתיב בספר יהושע בנחלת ראובן בתר הני ויהצה וקדמות ומיפעת ועמק שלו בית הרם ובית נמרה וכן כיוצא בהן כדכ' בספר יהושע בנחלת בני גד ובעמק בית הרם ובית נמרה וסוכות וצפון יתר ממלכות סיחון מלך חשבון: \n",
+                "<b>ומבית חורון ועד הים מדינה אחת. </b>ירוש' א\"ר יוחנן עוד היא יש בה הר ושפלה ועמק מבית חורון ועד אמאום הר. מאמאום ועד לוד שפלה. מלוד ועד הים עמק. ופריך אי הכי דאית בי' הר ושפלה ועמק ניתני במתני' ד' ארצות ומשני מעורבות הן ונכנסין תוך גבולים הנזכרים במשנה. תני אין בסוריא שלש ארצות ואע\"ג דחמירא מעבר הירדן דהא אינה נעבדת ועבר הירדן דהיינו עמון ומואב דמשה נאכל ונעבד בהא קילא סוריא מעבר הירדן לענין הר ושפלה ועמק דכולה חשיבא ארץ אחת ואוכלין בה כל זמן שנמצא באיזה מקום בכולה. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וענין שאמר שפלת לוד כשפלת הדרום ר\"ל שדין שפלת לוד כדין שפלת הדרום ואוכל מפירות של שפלת לוד כל זמן שהמין ההוא נמצא בשפלת הדרום ויאכל מפירות הר שפלת לוד כל זמן שימצא כמותם בהר המלך הוא הר הגדול רב הפירות מכל הרי ארץ ישראל ע\"כ. ואפשר שכן ג\"כ הוא פי' ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ולמה אמרו שלש ארצות וכו'. </b>הואיל וג' ארצות בכל אחת הרי כאן תשע ארצות וכו'. לשון ר\"ע ז\"ל וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה מגומגם הרבה דהא נשארה קושיא גדולה מזו בידנו א\"כ למה אמרו שלש לכל א' ותו מה ענין ר\"ש לכאן ואם נאמר דה\"ק מתני' ולמה אמרו שיש שלש ארצות לכל א' הוה אתי שפיר אך נ\"ל דקצת קשה דהול\"ל ולמה אמרו וכו' שלא יהו אוכלין וכו' אלא על האחרון שבה וצ\"ע ונ\"ל דה\"ק למה אמרו שלש ארצות לביעור וה\"ה שבא לשאול גם למה אמרו שיש שלש לכל א' אלא ששאל על הראשונה וה\"ק והרי לשון הפסוק משמע שכל מקום שכלה מן השדה יבער מינו א\"כ מה זה שאמר שיש שלש ארצות לביעור ומשני שיהו אוכלין בכל אחת וכו' כלומר בא להשמיענו שאין צריך לבער עד שיכלה האחרון שבה ועל כן אמר שיש שלש ארצות שיש בכל א' שלש ארצות חלוקות עכ\"ל ז\"ל. ורש\"י ז\"ל פי' שם עד שיכלה האחרון שבה עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה וכמו שהביא ר\"ע ז\"ל וכן פי' גם הרמב\"ם ז\"ל אבל תוס' ז\"ל כתבו על פי' רש\"י ז\"ל דאין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר\"י דמדקאמר ר\"ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלת\"ק שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור\"ש נמי מודה להו ביהודה לכך נראה לפרש דאחרון שבה היינו כגון פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפלה עד שיכלה אחרון שבשפלה ע\"כ {הגה\"ה לשון החכם הר\"ס ז\"ל פי' הרמב\"ם ז\"ל שאין נפקותא במה שכל ארץ מאלו הג' ארצות מחולקות לשלש ארצות שכל השלש ארצות שיש בכל אחד כולן נחשבות כאחת וכן כתב בחבורו הגדול וקשה הרבה למה חלקום כל א' לשלש ארצות כיון שאין נפקותא כלל. אמנם הרב ר\"ש ז\"ל פי' בשם הירוש' שאין חיה שבהר גדלה בעמק ולא שבעמק גדלה בהר ועל פי זה פי' שבכל א' משלש ארצות אלו יש הר ושפלה ועמק וחיה של הר אינה הולכת לעמק ולא לשפלה וכן של העמק אינה הולכת להר ולא לשפלה וכן של שפלה אינה הולכת לא להר ולא לעמק אבל הולכת מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה. אבל חיה שביהודה אינה הולכת לעבר הירדן ולגליל אפי' מהר להר ומעמק לעמק ומשפלה לשפלה וכן של עבר הירדן אינה הולכת ליהודה ולא לגליל וכן של הגליל אינה הולכת ליהודה ולא לעבר הירדן ומעתה מבואר טעם חילוק ג' ארצות וכל א' מחולקת לשלש ואין להאריך. עכ\"ל ז\"ל:}. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל אבל הנכון הוא דלעולם בכולן הר בפני עצמו ושפלה בפני עצמו ועמק בפני עצמו ומתני' תרתי קמ\"ל חדא דאין כל ההרים שוים ולא כל השפלות שוות ולא כל העמקים שוין אלא הרים דיהודה לעצמן והרים דעבר הירדן לעצמן והרים דגליל לעצמן וכן שפלה דיהודה לעצמה ושפלה דעבר הירדן לעצמה ושפל' דגליל לעצמה וכן עמק דיהודה לעצמו ועמק דעבר הירדן לעצמו ועמק דגליל לעצמו והיינו רישא דתנן שלש ארצות לביעור יהודה ועבר הירדן והגליל ובסיפא אשמועינן דכל הפרכיא והפרכיא מתחלקת לשלש הר לחוד ושפלה לחוד ועמק לחוד והאי דינא בכל הפרכיא והפרכיא והיינו דתנן ושלש שלש ארצות לכל אחת ואחת לאשמועי' דיהודה עצמה מתחלקת לשלש וכן עבר הירדן והשתא בעי ולמה אמרו שלש ארצות שיהו אוכלין בכל אחת ואחת עד שיכלה האחרון דכל הר המלך אחת ונפקא מינה להא דאמרי' בפ' הניזקין ששים ריבוא עיירות היו לו לינאי המלך בהר המלך דכולן שיעורן אחד: \n",
+                "<b>לא אמרו ג' ארצות אלא ביהודה. </b>שגבולו גדול ולכך יש חלוק בו בין הר ושפלה ועמק אבל כל שאר הארצות הן כהר המלך דהוא דיהודה. ואי גרסינן בהר המלך בבי\"ת ה\"פ שיעור זמן כל הארצות כל זמן שיש בהר המלך: \n",
+                "<b>וכל הארצות כאחת לזיתים ולתמרים. </b>סתמא הוא וכולי עלמא ובירוש' מפרש זמן ביעור דידהו וה\"ג התם תני אף לחרובין כל הארצות כאחת. תני אוכלין על התמרים עד שיכלו מיריחו שהיא עיר התמרים כדכתיב בקעת יריחו עיר התמרים עד צוער ושם בפסחים קתני עד שיכלה האחרון שבצוער. ועל הזיתים אוכלין עד שיכלו ממרון ומגוש חלב. וכי קתני מתניתין שלש ארצות לביעור בשאר כל פירות האילן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אוכלין על המופקר וכו'. </b>בירוש' מפ' דהאי ת\"ק ר\"ש הוא. ומאי טעמא דר\"ש את הוא שגרמת לך שלא לאכול ששמרתו ועברת אעשה דתשמטנה ונטשתה ושוב אין לסמוך על אותן פירות. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כיון דבירוש' פירש דמתני' יחידאה היא לא קיימא לן כסתם יחידאה והדרינן לכללין ר' יוסי ור\"ש הלכה כר' יוסי ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אף על השמור. </b>שאלמלא שהן שמורים החיה יכולה לאכול מהן: \n",
+                "<b>אוכלין על הטפיחין. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא לשון רבים מטופח הנזכר בריש כלאים הפורקדן והטופח נקרא בערבי קורטמן ורוצה לומר הגרגרים הקשין ממיני התבואה והקטניות שאינם נזרעין ושם בחבורו פ\"ז לקח ג\"כ הדמיון בענבים קשים. אבל בירוש' מפ' טפיחים שבעכו ור' יוסי קאמר לה ופי' בערוך שהן כלי חרס הבנוים בכותלים שמקננים בהן העופות. ולפי זה ר' יוסי אזיל לטעמי' דאוכלין אף על השמור דר' יוסי הוא דתני לה כדאמרן: \n",
+                "<b>אבל לא על הסתוניות. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בין שהן ממין אילן שאינו טוען אלא פרי אחד ובין מאילן דופרא כולן אסורין ע\"כ: \n",
+                "<b>ור' יהודה מתיר וכו'. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל והכי נמי פליג ר' יהודה בדיופרא  הגר\"י לנדא מגיה כבסתוניות.] סתוניות דתניא בירוש' ר' יהודה מתיר בדיופרין והן שבכרו עד שלא יכלה הקיץ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הכובש שלשה כבשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' מקום שנהגו במגילת סתרים דרבינו נסים ז\"ל פי' דראשון היינו שניתן ראשון בכבש ואחרון היינו שניתן אחרון בכבש והכי אמרי' בירוש' מה טעם דר' אליעזר וכו' ע\"ש. וע' בקרבן אהרן על הת\"כ שם: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ר' יהושע אומר וכו' דאמר קרא מן השדה תאכלו וכו'. כ' ע\"ז ה\"ר יהוסף ז\"ל וז\"ל טעם זה אינו ברור כ\"כ ובירוש' קאמר טעם מפני שכבר נתבטל קודם הביעור כיון שבלע טעמו של האחר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>רבן גמליאל אומר וכו'. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל והלכה כר\"ג ולא מטעם שנאמר בכאן והלכה כדבריו {הגה\"ה עיין במה שכתבתי בפ' החולץ סי' י\"ג:} אלא מטעם שהוא מחמיר ע\"כ משמע שגורס במשנה והלכה כדבריו. אבל בירוש' מוכח דלא גרסי' לי' במשנה דה\"ק התם תני והלכה כדבריו משמע שהיא תוספתא וכן במשניות מדוייקות אינו כתוב ועוד מצאתי שכתוב שם הנוסחא כך כל שכלה מינו מן השדה יבער מן הבית ר\"ש אומר וכו' ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל ואפשר דר' יהושע ורבן גמליאל מודו לר\"ש מדאורייתא ולכן מקילין לענין נתינת טעם ע\"כ. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דר\"ש לא פליג אכל הני דלעיל אלא קסבר דלא דברו בירק וצ\"ע ע\"כ: וכתב הרמב\"ן ז\"ל בפי' התורה בפרשת בהר סיני דכל זה מדרש מפני שלא אמר מן השדה תביאו ותאכלו וסמך האכילה לבשדה שלא יאכלו אלא בו ויתכן שהוא סמך מדבריהם ולכך הי' ר' יהושע מקל בו ור\"ג מקל בטעמו דאולי אפי' הביעור כולו חומר מד\"ס והברייתות השנויות בת\"כ בענין הביעור אסמכתא מדרבנן ועל דרך זו תתפרש יפה משנתינו זאת וכן משנת שלש ארצות לשביעית כל שהחזיקו וכו' דהקלו באכילה לאחר הביעור יותר מן העבודה ואפשר לדברי ר\"ג שמצות הביעור מן התורה אבל הטעם כיון שנבלע מתחלה מבוער הוא ע\"כ בקיצור ומעורב משני מקומות מפירושו שעל שני פסוקים עיין עליו. ועיין ג\"כ במה שכתבתי לקמן סוף סי' ח': \n",
+                "<b>אוכלין ברגילה. </b>משמע קצת דכ\"ע תני לה וסתמא היא ולאו סיום מלתי' דר\"ש: \n",
+                "<b>רגילה. </b>היא חלגלוגות דריש פרקין וירדולאגאש בלע\"ז: \n",
+                "<b>סנריות. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל בשם הערוך קרדי דומשתקי בלע\"ז. סנריות. בנו\"ן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המלקט עשבים לחים וכו'. </b>ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל המלקט לאכילת אדם. והמגבב לאכילת בהמה. עד שייבש המתוק. פי' הרמב\"ם ז\"ל מתוק הוא חנטל לשון נקייה כמו שקורין לעור סגיא נהור. וה\"ר שמשון ז\"ל כתב ובירושלמי א\"ר מנא פקעא דבקעתא ופי' בערוך בשם רבינו דניאל כגון פקועות שדה וכן פי' רבינו האי ז\"ל ודבר תימה הוא מי סני לי' לתנא למתני פקועות כמו ששנה בבמה מדליקין שמן פקועות לכך נראה דהוא לחלוח הארץ לשון פקע כדא דכשהארץ מתייבשת היא מתבקעת עכ\"ל ז\"ל. ופי' ה\"ר יהוסף ז\"ל עד שייבש המתוק פי' כי כשייבש המתוק לא יש עוד לחים בשדה וא\"כ כלה לחיה מאותו המין בשדה ואע\"פ שיש עדיין יבשים חייב לבער ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהך ביעור הוא דאיסורא ודכולה מתני' נמי הכי הוא: \n",
+                "<b>עלי קנים ועלי גפנים. </b>ירוש' ר' אבין בשם ר' יוחנן לית כאן עלי קנים אלא עלי גפנים דעלי קנים אין להן ביעור והכי תניא בתוספתא נמי עלי קנים ועלי זיתים ועלי האוג ועלי חרובין אין להן ביעור מפני שאין מינם כלה וכן פסק הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עד הגשמים עד שתרד רביעה שנייה. </b>דגשמים תרי משמע: \n",
+                "<b>המודר הנאה מחברו וכו'. </b>ולאפוקי מרשב\"ג דאמר בפ' קונם יין דלא בעי' ירדה ממש אלא יגיע זמנה אע\"פ שלא ירדה ובירוש' מפ' כי נדר עד הגשם עד שירד גשם אחד וכן בנדרים בגמ' דילן וכמו שכתבתי שם: \n",
+                "<b>עד אימתי עניים נכנסין לפרדסות. </b>ליטול לקט שכחה ופאה ופרט ועוללות ובשאר השנים מיירי וקשה לי קצת דבזיתים לחוד תנן בפ' בתרא דפאה משתרד רביעה שנייה ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דמשם ואילך אינם יכולין ליכנס דכבר גדלה התבואה וקשה לה דוושא ע\"כ. מצאתי כתוב במשנת החכם הר\"ר סולימאן אוחנא ז\"ל וז\"ל עד שתרד רביעה שנייה פי' הרמב\"ם ז\"ל שזמנה בשנה המבכרת בי\"ז במרחשון ובשנה בינונית וכו' וקשה אם זמן רביעה שנייה בשנה המבכרת בי\"ז במרחשוון אימתי הוא זמן רביעה ראשונה ובפ\"ק דתעניות פלוגתא דר\"מ ור' יהודה ור' יוסי איזו היא רביעה וקאמר זמן הבכירה והבינונית והאפילה למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' וקאמר בגמרא בשלמא רביעה ראשונה לשאול פי' לשאול תן טל ומטר שלישית להתענות פי' אם לא ירדו גשמים עד זמן רביעה שלישית היחידים מתענים ב' וה' וב' שנייה למאי וקאמר התם לנדרים דתנן הנודר עד הגשמים וכו' א\"נ לזיתים דתנן מאימתי כל אדם מותרין וכו' כדאי' התם ולפי זה הבכירה והבינונית והאפילה דקתני היינו ראשונה ושנייה ושלישית וכל אלו נקראין יורה שיורה יש בו ג' זמנים אלו ולפי זה רביעה שנייה דתנן בכל מקום היינו בשלשה במרחשון לר' יוסי וי\"ז לר' יהודה וז' לר\"מ וזה לא ישתנה כלל ולא שייך לומר בו בשנה המבכרת כך ובשנה בינונית כך וצ\"ע ונ\"ל שטעות נפל בספרים וצריך להגיה בכל המקומות הכא ובפאה ובנדרים זמן הרביעה הבכירה בי\"ז במרחשון והבינונית בכ\"ג במרחשון והמאוחרת בר\"ח כסליו וזהו כדרך האמור בגמרא ובפ' שני מה' מתנות עניים כתב כמו שכתב בפי' המשנה וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. אבל כשנתבטל ממה שבשדה ממאכל חיה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית וכ' עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה קשה הרבה דהא אדרבה כשכלה מן השדה חייב לבער מן הבית ונראה דודאי חייב לבער כמו שאמר גבי עשבים ועלים לעיל עד שתרד רביעה שנייה אך אף אותו שמותר ליהנות בו אחר זמן הביעור הוא מותר אפי' להפסידו כיון שכבר יפסד מעצמו ע\"י הגשמים כיון שכבר ירדה הרביעה ונ\"ל דהיינו מה שכבר נתבער כבר כדינו כגון שהופקרו או מה שנתחלקו וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>מאימתי נהנין וכו'. </b>כגון לשרותו בתוך הטיט או לתתו בתוך הכר דאמרי' בירוש' תבן של שביעית אין שורין אותו בטיט תבן של שביעית אין נותנין אותו בכר. משתרד רביעה שנייה. שאז נסרח ונפסל ממאכל חיה וכיון שכלה לחיה מן השדה פקעה קדושת שביעית ממה שבבית ומותר ליהנות ממנו תני ר' אושעיא אפי' שלש שנים עד שיסרח ומשמע דברייתא דר' אושעיא פליגא אמתני' א\"נ מתני' בסתם ארצות שממהר לירקב מלחות הארץ שמתלחלחת בגשמים אבל דר' אושעיא במקום הרים וטרשים שהקרקע קשה ואין התבן ממהר לירקב ה\"ר שמשון ז\"ל. ובפ\"ק דתעניות דף ו' גרסי' הכי רב נחמן בר יצחק אמר לבער תבן וקש של שביעית דתניא עד אימתי נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית עד שתרד רביעה שנייה דכתיב ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל זמן שחיה אוכלת בשדה האכל לבהמתך בבית כַלֵה לחיה מן השדה כַלֵה לבהמתך מן הבית משמע דמרביעה שנייה ואילך אסור וקשיא אמתני' ותירץ הרש\"ש ז\"ל וז\"ל ונראה לי דהתם בהיתר אכילה לבהמה מיירי וכיון דנסרח בשדה לא חזי לבהמה ובעי ביעור דאחד אוכלי אדם ואחד אוכלי בהמה שוין והיינו דקאמר מ\"ט דכתיב ולבהמתך וגו' וה\"נ תניא בתוספתא דמכלתין פ' בתרא מאימתי פורשין מן השבלין שבשדות משתרד רביעה שנייה ע\"כ. דמשתרד רביעה שנייה פורשין מהן שלא להאכילן לבהמה וכ\"ש לאדם וה\"פ עד אימתי נהנין בתבן וקש של שביעית להאכילו לבהמה דמשם ואילך אין נהנין אבל שורפין עד שתרד וכו' ומשירדה רביעה שנייה אסור ליהנות ובעי ביעור דהיינו שריפה ובזה תקנתי כל מה שקשה לרבינו שמשון ז\"ל עכ\"ל ז\"ל. וכתב עוד וז\"ל ואיכא למידק מ\"ש הכא דתני תבן גבי קש ומ\"ש דבפרק כירה לא תני ליה ומ\"ש דלא קתני הכא גבבא גבי קש ומ\"ש התם דתני גבבא גבי קש. וי\"ל דהכא מעניינא דשביעית והתם מעניינא דהסקה דקש הוא מה שנשאר בארץ אחר הקצירה מחובר ויש לו כח להסיק תנור וחזי נמי למאכל בהמה תני ליה הכא והתם גבי הסקה ותבן דתני הכא שהוא קצות השבלים הנקצרים כמו שכתבו שם התוס' ז\"ל וגבי שביעית חזי למאכל בהמה ואין בו כח להסיק תנור ולא הוי היסק מש\"ה לא תני ליה התם ותני ליה הכא משום נהנין דהיינו ליתנו בכר וכדפרישית. וגבבא תני התם דהיינו מה שנשאר מן התבן באבוס מעורב עם הזבל דמסיקין בו המרחצאות וחזי להסקה ולא חזי למאכל בהמה ומש\"ה לא תני ליה הכא והכי מוכח בפי\"ז דכלים דתנן של בלנים בגבבא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור. </b>מפרש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דפלוגתא דר' יהודה ור' יוסי בביעור דהיתרא דהיינו משעה שהעשירים מוציאין מה שבביתם והכל אוכלין כר' יוסי דקיימא לן כוותיה מפני שעדיין יש בהרים וביערים הרחוקים וזו היא שביעית שאוסרת במינה בכל שהוא מפני שיש לה היתר בביעור מביתו וכן נראה דעת בר נחמן ז\"ל בפי' החומש ויש עוד ביעור אחר לאיסור דהיינו כשכלה פירות או ירק שביערים או במדברות כל חד וחד כמו ששיערו חכמים לירק ולזיתים ולתאנים והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז\"ל סבורין שהביעור אוסרן לגמרי וטעונים שריפה או מפרר וזורה לרוח או מטיל לים ואינו כן אלא אם עכבן בביתו אחרי הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנ\"ט לאחר הביעור שאין לה מתירין. ואפשר שהאיסור זה מדבריהם הוא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין. </b>גרסינן ומפרש טעמיה בירושלמי מקרא דכתיב ואכלו אביוני עמך ויתרם פי' וגם יתרם דהיינו העשירים שהן בעלי היתר כלומר בעלי נכסים כמו ויתרם אכלה אש וכגון שעדיין יש פירות לחיה והיינו דכתיב תאכל חית השדה כלומר כל זמן שחיה אוכלת מן השדה. אבל הרמב\"ם ז\"ל בפ\"ז מה' שמטה ויובל סי' ג' גריס ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אין אוכלין אחר הביעור ופסק שם כר' יוסי דאסור לאכול וכן כתב לעיל בפ\"ה סי' ג' ורמזתיו גם אני שם וכן הוא בספר יראים סי' קפ\"ו. אכן הירושלמי ורבינו שמשון והראב\"ד והרמב\"ן ז\"ל גורסים כגירסא שכתבתי ראשונה דגרסי' אוכלין. ובירושלמי תני ר\"ש אומר עשירים אוכלין מן האוצר ופי' הרש\"ש ולדעת ר\"ש אין יכולים העשירים לזכות במה שיפקירו אלא אוכלין מן המופקר והיינו כגון אוצר שבעיר דאוכלין מיד ב\"ד. ועיין על ברייתא זו בפי' התורה להרמב\"ן ז\"ל בפסוק ולבהמתך ולחיה. וכתב עוד שם. והכלוי הזה לא פירש רש\"י ז\"ל מהו ועניינו שיכלה הפירות אחר זמן מביתו להפקירן והוא שביעית שהזכירו חכמים בכל מקום ואין הענין שיהיו הפירות אחר זמן הביעור אסורין בהנאה ובאכילה ויהא מחוייב לאבדם שלא מנו חכמים במשנה פירות שביעית לא מן הנשרפין ולא מן הנקברין ואינו אלא שהוא צריך לבערן מרשותו ולהפקירן לעניים ולכל אדם כענין בערתי הקדש מן הבית וכן שינינו העניים אוכלין אחר הביעור אבל לא העשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים ואחד עשירים אוכלין אחר הביעור ופי' עניים כל שלקטו הפירות משדות של אחרים מן ההפקר ועשירים בעלי השדות עצמן שלקטו אותן מן השדות שלהן בהפקרן ור' יהודה אסרן להן מדבריהם מפני חשד ור' יוסי מתיר והלכה כדבריו ומצאתי לרש\"י ז\"ל שכתב במס' פסחים וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת רגלי אדם ובהמה אולי חשב הרב ז\"ל שצריך שיהא מפקירן גם לחיה ולבהמה לקיים בהם ואכלו אביוני עמך ולבהמתך ולחיה אשר בארצך והפליג ומ\"מ אינם נאסרין באכילה כלל וכבר שנו בתוספתא שביעור שביעית כביעור מעשר שני ולא שיהא בהן חילוק באיסור אכילה והרב רבינו משה והרבה מן החכמים ז\"ל סבורין שהביעור אסור לגמרי וטעונין שריפה או מפרר וזורה לרוח ומטיל לים ואינו כן כמו שנתבאר אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורין הן באכילה לגמרי וזו היא שביעית שאוסרת בנותן טעם לאחר הביעור שאין לה מתירין ואפשר שהאיסור הזה מדבריהם הוא ע\"כ בקיצור מופלג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפלו לו בירושה. </b>מפרש ריש לקיש בירושלמי דבפירות עבירה היא מתני' וכגון דמורישו נעל הכרס ולא הניח לעניים ליכנס לזכות בהן א\"נ שנהג בהן כדרך שאר קציר בשאר שני שבוע וקאמר ר' אליעזר כגון שנפלו לזה היורש בירושה דזכה בהן על כרחו כלומר לא מפני השתדלותו אין ראוי לקונסו כלל אלא יזכו בהן היורשין דהיינו אוכליהן ואתי שפיר דאמרי ליה רבנן אין החוטא נשכר כלומר הראשון שחטא לא תתקיים מחשבתו אלא ימכרו אותם ב\"ד ליורשים עד סוף פרוטה אחרונה ויתחלקו הדמים לכל ויתקיים מצות שביעית שיד הכל יהיו שוין בו. ור' יוחנן מפרש לה בפירות שביעית של היתר וכמו שהעתיק ר\"ע ז\"ל שהוא פירוש הרמב\"ם ז\"ל. אבל ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל פירשו בגוונא אחרינא עיין עליו שהם ז\"ל גורסין בירוש' דר' אליעזר שמותי הוא ותנינן ברפ\"ה דמס' עדויות אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה כדברי ב\"ש דס\"ל כר' יהודה דאמר התם וגם לעיל פ\"ד דזו מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. וה\"ר שמשון ז\"ל עצמו כתב ולא נתברר פירוש בירושלמי: ר' אליעזר. תלמיד מתלמידי ב\"ה אלא אחר שמת רבן יוחנן בן זכאי הלך לו לישיבת בית שמאי ונטה אחרי דעתם כך מצאתי וכך הוא בפי' המשנה להרמב\"ם ז\"ל וכן בירושלמי ס\"פ שני דבכורים דף ס\"ה ע\"ב גרסי' ורבן גמליאל ור' אליעזר לא מן בית הלל אינון הוו וז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ\"ק דשבת דף ק\"א דר' אליעזר שמותי הוא ופירושו מתלמידי שמאי כדמוכח בהדיא בירוש' בפ\"ק דביצה דאע\"ג דר' אליעזר תלמידו של ריב\"ז היה וריב\"ז תלמידו של הלל כדאיתא בפ' יש נוחלין שמא חזר ושימש את שמאי או לאחד מתלמידיו או שחזר ונמנה עמהן ע\"כ. גם בספר הליכות עולם פ\"א דשער החמישי כתוב דאע\"פ שהוא תלמיד ריב\"ז קים ליה לתלמודא דבכל דבריו קאי כב\"ש ע\"כ: \n",
+                "<b>אין החוטא נשכר. </b>כתב ר\"ש ז\"ל לא נתברר פירושו בירוש' ולשון לאוכליהן משמע למי שדרכן לאכול בלא ביעור עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אין החוטא נשכר. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל בתמיה פי' וכי לפי דבריך אין החוטא נשכר שאתה מניחם בידו ליתנם למי שירצה כאילו היו שלו והרי הוא נשכר בזה שיתנם לאוהביו אלא לפי סברתך צ\"ל ימכרו והמעות יתחלקו לכל אדם ולא לאוהביו וצ\"ע בירושלמי עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>האוכל מעיסת שביעית עד שלא הורמה חלתה חייב מיתה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל דבשביל שפירות שביעית פטורות מן המעשרות שמא יעלה על דעתנו שהיא פטורה מן החלה בא ללמדנו שהיא חייבת בחלה ע\"כ. והתם ספ\"ק דבכורות מפרש טעמא דגבי חלה כתיב לדורותיכם משמע אפילו בשביעית: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>השביעית משמטת. </b>בה\"א גרסינן לה. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל נראה לומר דתנא הכי השביעית ולא תנא שביעית משמטת דתנינן במתני' להא דת\"ר בספרי וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה שהיה בדין ומה שמטה שאין מוציאה עבדים משמטת מלוה יובל שמשמט עבדים אינו דין שמשמט מלוה ת\"ל וזה דבר השמטה שמטה משמטת מלוה ואין יובל משמט מלוה ע\"כ. ובירושלמי בעי ר' יוחנן לתרוצי מתני' דקתני דבשטר ג\"כ השביעית משמטת בשטר שאין בו אחריות וכר\"מ דאמר בפ' שנים אוחזין דאחריות לאו טעות סופר הוא וכן פירשה ג\"כ שם בגיטין: \n",
+                "<b>ואם עשאו מלוה ה\"ז משמט. </b>אלמא דזקיפת מלוה כפרעון דמי כ\"כ בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן תתקפ\"ט: \n",
+                "<b>רבי יוסי אומר כל מלאכה שפוסקת. </b>בירושלמי בעי מי נימא דכיון דר' יוסי נמי לא בעי זקיפה כדקתני כל מלאכה שפוסקת וכו' נימא נמי דגבי הקפת חנות ס\"ל כר' יהודה ואתו ר' יוסי ור' יהודה בחדא שיטתא ומשני לא ר' יהודה כר' יוסי ויודה לו דאע\"ג דר' יהודה לטעמיה אזיל דאמר בפ\"ז דשביעית אין דרך השולחני להיות נותן איסר עד שהוא נוטל דינרו והה\"נ גבי מתני' דדרכו של חנוני להיות בטוח ולהעמיד ממונו על הודאי ואע\"ג דלא זקף כזקף דמי מ\"מ מודה הוא לר' יוסי בשכר שכיר דבעינן פוסקת ואי לא פסקה לא דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף ומש\"ה בעינן דוקא פוסקת דכשפסקה בשביעית נתחייב בשכרו וקרינן ביה לא יגוש לפיכך משמטת דשביעית משמטת בסופה אבל בשלא פסקה בשביעית לא נתחייב עדיין ולא קרינן ביה לא יגוש לפיכך אינה משמטת אבל גבי חנוני אפשר דפליג ר' יוסי אדר' יהודה וס\"ל כרבנן דשבועות דלפעמים נותן הפרוטות תחלה ומאמין ואח\"כ מקבל הדינר והכא נמי לא חשיב כזקיפה. ועיין על זה בפירוש הר\"ש ז\"ל. ותוס' ז\"ל כתבו בר\"פ אע\"פ דלר' יוסי דאית ליה כל מלאכה שפוסקת בשביעית משמטת ה\"ה דמשמט הקפת החנות וכל מילי אפילו דלאו הלואה אבל לרבנן אית להו דאין משמט אלא מלוה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם היה החדש מעובר משמט. </b>בירושלמי מוקי לה כר' יהודה דאמר במתני' דלעיל הקפת החנות ראשונה ראשונה משמט הלכך הכא נמי כשנתעבר אלול ונמצא אותו היום סוף שביעית דהוא משמט אף על גב דליכא זקיפה כר' יהודה וכגון שחזר והקיף ממנו בו ביום דברים אחרים אבל לרבנן כל הקפת החנות אינה משמטת {הגה\"ה נלע\"ד שהמלוה לחבירו מיני פירות או מיני אוכלין מידי דלא הדר בעיניה דהוי דומיא דהלואת כסף דלא הדר בעיניה. השביעית משמטת. לא מיבעיא אם זקפו עליו במלות מעות שאמר לו דמי כ\"כ מדות חטה או דמי כ\"כ מדות שמן או יין אן דמי כ\"כ ביצים ואגוזים אתה חייב לי דהא ודאי הוי ממש זקפן במלוה ושביעית משמטתן אלא אפילו שא\"ל הרי הלויתי לך בכמה פעמים כ\"כ מדות חטה או כ\"כ מדות שמן ויין או כ\"כ ככרות לחם מיקרי נמי זקפן עליו במלוה ולא זו בלבד שזקפן עליו כדאמרינן שביעית משמטת אלא אפילו ככר לחם א' שהלוהו או ליטרא שמן או יין שהלוהו השביעית משמטת דל\"ד לשוחט את הפרה והנך דמתני' דבעינן זקפן עליו במלוה משום דהנך מעיקרא לא באו לידו בתורת מלוה אבל המלוה לחבירו ככר לחם או מדה של שמן או יין או ביצים וכיוצא בהן דמעיקרא בתורת מלוה באו לידו. ודאי שהשביעית משמטתן אם לא עשה פרוזבול דלשון כספים בהשמטה לאו דוקא אלא ר\"ל כסף או שוה כסף וכדמשמע מלישנא דקרא דכתיב כל בעל משה ידו סתם והא דלא הזכירו רז\"ל בלשונם שמטת מלוה במקום שמטת כספים משום דכוונתו למעט דוקא שמטת קרקע דשמטת קרקע אינה נוהגת אלא ביובל ושמטת כספים או שוה כסף ממידי דלא הדר בעיניה לא נהיג אלא בשביעית וכמו שיתבאר בסמוך בס\"ד כך נלע\"ד פשוט וברור:}: \n",
+                "<b>האונס והמפתה. </b>ירושלמי אמר רב יהודה אמר רב דר\"מ היא דר\"מ אמר במלוה הדבר תלוי פי' דאינו משמט אלא מלוה דמשה ידו כתיב  ד' מלות אלו כתובים בהכ\"י בין השיטין ולא ידעתי לכונם. ופ' בהשגת הראב\"ד ה\"ז ובכ\"מ שם ובהי\"ב ובפני משה כאן. וצ\"ע:] (והני מלוה בשטר הם) ומפ' בפ' שני דגיטין דהיינו שלא עמד בדין דלאו ממונא הוא דאי מודי ביה מיפטר ולא קרינן ביה לא יגוש ומש\"ה אינם משמטין אבל משעמד בדין ממונא הוא ומשמטין. ועי' בב\"י שם בחשן המשפט דף פ\"ד עמוד ד': \n",
+                "<b>המלוה על המשכון. </b>ירו' אמר שמואל ואפילו על המחט: \n",
+                "<b>והמוסר שטרותיו לב\"ד. </b>מדאורייתא אינו משמט והדר בסמוך תני פרוזבול דמדרבנן וסמכוהו לדבר תורה וכן ג\"כ כתב הר\"ן ז\"ל בפ' השולח דף תקע\"ב. וראיתי שהחכם ה\"ר יהוסף ז\"ל בכ\"מ ששנינו משמט או משמטין הגיה משמיט או משמיטין ביו\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: ",
+                "<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר\"ן ז\"ל שם פ' השולח: ",
+                "<b>בפי' ר\"ע ז\"ל</b> והשמטת כספים בזה\"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה\"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב\"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא <small>[הגה\"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס\"ז וז\"ל ולפ\"ז אפילו מן התורה הפקר ב\"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע\"כ ושמא הוא ז\"ל סובר דאע\"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:]</small> דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה\"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס\"ז שכ' בעל התרומות בשם ה\"ר יהודה אלברצלוני ז\"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב\"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב\"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב\"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ\"ל ז\"ל וע\"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: "
+            ],
+            [
+                "<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב\"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: ",
+                "<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז\"ל בר\"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע\"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז\"ל שם ברפ\"ד וה'. וז\"ל הר\"ן ז\"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי\"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו <small>[הגה\"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע\"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:]</small> בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ\"ל ז\"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע\"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג\"כ שם בבית יוסף בדף פ\"ה ע\"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי\"ן: "
+            ],
+            [
+                "<b>שטרי חוב המוקדמין וכו'. </b>ושטרי מקח אפילו המאוחרין פסולין כמו שכתוב בסמוך. ובתוספתא דחולין תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט פי' כשר בגט דהיינו מאוחר פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול דהיינו מוקדם פסול בגט ופי' הר\"ן ז\"ל בפ' שני דגיטין דף תקס\"א דלדעת הרמב\"ם ז\"ל דס\"ל בפ\"א מה' גירושין דגט מאוחר פסול האי גט דקתני בהאי ברייתא גט חוב קאמר דאף שטרות נקראות גט אבל לעולם גט אשה המאוחר פסול ומשמע דהוי דינא כגט שאין בו זמן דפסול ואם נשאת הולד כשר ע\"כ בקיצור. ובפ' מי שמת מוקי לה כר\"מ דאמר אדם מקנה דשלב\"ל והלכך מאוחרין כשרין שאם כתב בתוך השטר שום אחריות כתב דקנאי ודעתיד אנא למקני שאין כותבין אחריות לחצאין דליכא למיחש למידי וגם אם לא נכתב בו אחריות ליכא למיחש כלל דהא לר\"מ לא טריף ממשעבדי בשנים אוחזין ומיהו אם כתב דקנאי ולא כתב בהו דאקני בהא ודאי מודה ר\"מ דמאוחרין פסולין דילמא אתי למטרף קרקעות שקנה בין זמן הלואה לזמן כתיבת השטר מיהו לא שכיחא מילתא לכתוב אחריות לחצאין ע\"כ עם פי' רשב\"ם ז\"ל. ובפ' גט פשוט מוכח דמאוחרין כשרין היינו דלא כר' יוסי דלא מכשר מאוחרין אלא כגון שטר שזמנו כתוב בשבת או בעשרה בתשרי משום דבשאר מאוחרין נפיק מיניה חורבה כדמפ' התם דכיון דס\"ל לר' יוסי כותבין שובר ונותנין ללוה להודיעו שפרע כל חובו הלכך האי שטר מאוחר פסול דזמנין פרע כל חובו ואמר ליה הב לי שטראי ואמר אירכס לי וה\"ה בלא אירכס היכא דפרע חצי חובו וכתבו שובר ללוה יכול המלוה להוציא אחרי כן שטר חובו שכתוב זמנו אחר זמן השובר ויאמר ממון אחר הוא זה שלוית ממני אחרי כן ויגבה כל חובו משלם שהרי אין ידוע שהוא מאוחר אבל שטר שכתוב זמנו בשבת ועשרה בתשרי לא מצי למימר השתא הוא דיזפת מינאי וגרסינן התם אמר רב המנונא לא שנו אלא שטרי הלואה אבל שטרי מקח וממכר אפי' מאוחרין נמי פסולין מ\"ט דזימנין דמזבין ליה ארעא בניסן וכתיב ליה בתשרי ומתרמי ליה זוזי ביני ביני וזבין לה מיניה וכי מטי תשרי מפיק ליה לשטרא ואמר ליה הדרי זבינתה מינך ואמרינן התם דר' המנונא ס\"ל כר' יהודה דפליג התם אר' יוסי ואמר אין כותבין שובר דלא נפיק חורבא דמפ' התם דכיון דאין כותבין שובר לעולם אינו פרוע עד שיקח השטר ויקרענו וכיון שנקרע השטר תו ליכא למיחש למידי. וכתב הר\"ן ז\"ל ברפ\"ק דר\"ה המוקדמין פסולין ולא גבי ממשעבדי ומיהו מבני חרי מיגבא גבי והכי מוכח בפ' איזהו נשך וא\"ת והיכי גבי אפילו מבני חרי והרי העדים פסולין הן כיון שהקדימו הזמן {הגה\"ה נראה דדעתו ז\"ל נוטה לדעה הר\"י בר ששת שהביא בית יוסף בחשן משפט סי' מ\"ג דע\"כ לא אמרו דגובה מבני חרי אלא כשלא יקדימו העדים בכוונה אבל אם הקדימו בכוונה ודאי דאפילו מבני חורין לא גבי שהרי העדים פסולין שחתמו שקר. ע\"כ:} איכא למימר כגון דהוי השטר מוקדם במידי דעבידי אינשי למיטעי ביה וכגון שכתבו שטר ללוה אע\"פ שאין מלוה עמו בשטרי דלא אקנייתא שאע\"פ שאין כותבין אלא בשטרי אקנייתא וכדרב אסי דבפ\"ק דב\"מ כל מאן דלא גמר לדרב אסי לאו רשע הוא עכ\"ל ז\"ל. ויותר מבואר ענין זה בנמוקי יוסף פ' איזהו נשך דף ק\"ה. אבל דעת התוס' דשטר מוקדם פסול לגמרי ואפילו מבני חרי לא גבי ודקדקו כן מלשון פסולין דקתני דמשמע לגמרי: \n",
+                "<b>והמאוחרין כשרין. </b>פי' רשב\"ם ז\"ל בין שכתבו בשעת הלואה ואיחרו הזמן בין שלא כתבו עד לאחר הזמן כולן בכלל מאוחרין הן וכשרין ע\"כ: \n",
+                "<b>אחד לוה מחמשה. </b>כותבין פרוזבול לכל אחד ואחד דחמשה נוגשים אית ליה. חמשה לוין מן אחד אין צריך לכתוב אלא פרוזבול אחד כגון מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני שכל חוב שיש לי על פלוני ופלוני ופלוני וכו' שאגבנו כ\"ז שארצה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין כותבין פרוזבול וכו'. </b>בגיטין שם פי' רש\"י ז\"ל טעמו דלא תקון הלל אלא בזמן שהחוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע דהויא מילתא דשכיחא כדאמרינן בכמה דוכתי דבמילתא דלא שכיחא לא עבוד רבנן תקנתא ע\"כ פירושו. והפי' שהביא ר\"ע ז\"ל הוא פי' רבינו שמשון ז\"ל וע' בהר\"ן ז\"ל שם בפ' השולח שכתב ומסתברא דמאי דאמרינן מזכהו בשדהו כל שהוא שאם היה שם וצווח לא מהני שאין אדם זוכה בעל כרחו ומיהו אם לא היה שם משמע דמהני ומכאן נ\"ל דמאי דקיימא לן זכין לאדם שלא בפניו כל שהדבר בעצמו זכות אע\"פ שנמשך ממנו חוב שהוא יתר על על הזכות זכה וקנה דהא הכא כשמזכהו קרקע כל שהוא מתחייב הוא בכך שאין שביעית משמטת חובו ואפ\"ה אמרינן דמהני אלא שאפשר לדחות ולומר שאף זה מקולי פרוזבול והיכא שצווח כששמע לדברי רש\"י ז\"ל שכתב דהאי דבעינן קרקע היינו משום דבעינן שיהא החוב כשאר רוב שטרות שהן נגבין מן הקרקע וקרוב הדבר לומר דכיון דבשעת כתיבת הפרוזבול היה הקרקע בחזקתו מהני אבל לדברי רבינו שמשון ז\"ל שכתב דהיינו טעמא מפני שאז החוב כגבוי ביד ב\"ד משמע דלא מהני וכן הדין אם היה לו קרקע בשעת כתיבת פרוזבול ומכרו קודם שביעית שהדבר תלוי בסברת שני הפירושים זהו דעתי עכ\"ל ז\"ל. וראיתי שם ברמב\"ם פ\"ח שכתב אין קרקע ללוה מוכר לו המלוה כל שהוא בתוך שדהו וכן הוא בכל הדפוסים: \n",
+                "<b>כל שהוא. </b>מפ' התם בגמ' פ' השולח וכמה כל שהוא קלח של כרוב וכן פסק ברמב\"ם וכן בסמ\"ק סי' רנ\"ח: \n",
+                "<b>היתה לו שדה ממושכנת. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל ואע\"פ שהיא משכנתא דסוריא שאוכל פירות עד זמן ידוע שיסכימו עליו ואז תחזור המשכונא לממשכן ולא יפרע כלום וכן היה כותב לו במשלם שנייא אילין תיפוק ארעא דא בלא כסף ואין לו בה רשות כלל עד ישלם הזמן. ומלת בעיר דקתני מתניתין לאו דוקא וכמו שכתב שם ברמב\"ם פ\"ט מהרי\"ק ז\"ל: \n",
+                "<b>ר' חוצפית אומר. </b>הרא\"ש ז\"ל פ' השולח סי' ט\"ו. והלכתא כר' חוצפית: \n",
+                "<b>כותבין לאיש וכו'. </b>בירושלמי בעי מהו לכתוב לאפוטרופוסין על נכסי יתומין נשמועינה מן הדא כותבין לאיש על נכסי אשתו מהו לכתוב לאשה על נכסי בעלה נשמועינה מן הדא וכן ליתומין על נכסי אפוטרופים. וכתב בית יוסף שם בחשן המשפט דף פ\"ה ריש עמוד ד' דמשמע ליה לרש\"י ז\"ל ממתני' שאם היתומין הן לוין כותבין על קרקע האפוטרופוס וכן אם הם מלווין יכולין לזכות קרקע האפטרופוס ללוה ולכתוב עליו פרוזבול דכדידהו דמי אלמא איכא גוונא דבעי יתומים לכתוב פרוזבול וכיון דתנן במתני' דברי ר' חוצפית בלא שום חולק הכי קיימא לן ומש\"ה דחה רש\"י ז\"ל ההיא דספרי ע\"כ בקיצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פרוזבול אינו משמט. </b>כלומר מאחר שכתב פרוזבול. אינו משמט חובו בשביעית ואפי' השטרות ברומי: \n",
+                "<b>וגו' התקין הלל וכו'. </b>בספר כתיבת יד מצאתי עמד והתקין פרוזבול וזהו גופו של וכו'. וכן הוא בהר\"ן ז\"ל שם פ' השולח: \n",
+                "<b>מוסרני לכם. </b>שאתם תהיו נוגשים ואני לא אגוש דהשתא לא קרינן ביה לא יגוש שאינו תובעו כלום אלא מב\"ד תובעו שהפקרן היה הפקר והן יורדין לנכסיו: \n",
+                "<b>שכל חוב שיש לי. </b>כתב נמוקי יוסף ז\"ל בר\"פ ארבעה וחמשה ומדאמרינן כל חוב ולא אמרינן כל שטר חוב שמעינן דאפילו במלוה על פה כתבינן פרוזבול ע\"כ וכן מוכח בפ' השולח כמו שכתבו תוס' ז\"ל שם ברפ\"ד וה'. וז\"ל הר\"ן ז\"ל שם פרק השולח וכי תימא כיון דבמסירת שטרות סגי למה הוצרך לתקן פרוזבול וי\"ל מפני שאין הכל רוצין למסור שטרותיהם ועוד שלפעמים אינם בידן ועוד דפרוזבול מהני אף למלוה על פה ואף על גב דבמתנה בשעת הלואה על מנת שלא תשמטנו {הגה\"ה פי' שלא ישמט הוא חוב זה אפילו בשביעית דמהני משום שחייב עצמו בממון שהתורה לא חייבתו אבל אם אמר ע\"מ שלא תשמטנו שביעית לאו כל כמיניה דהוי כמתנה על מה שכתוב בתורה ותנאו בטל:} בשביעית סגי זימנין דלא דכירי עכ\"ל ז\"ל וראיתי שמה וגם שם בנמוקי יוסף הלשון כך מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינים שבמקום פלוני את כל חוב שיש לי שאגבנו וכו' ע\"כ וישר בעיני מאוד וכן הוא ג\"כ שם בבית יוסף בדף פ\"ה ע\"א. ושם בטור עצמו הלשון כך מוסרני לכם כל חוב בלא שי\"ן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל [במשנה ג] והשמטת כספים בזה\"ז דרבנן וכו' אמר המלקט רבי היא דדריש הכי בברייתא בגיטין שם. ומה שתקנו רבנן שמטת כספים בזה\"ז מפ' התם אביי טעמא דיש להם כח משום דשב ואל תעשה הוא ולרבא הוי טעמא משום דהפקר ב\"ד היה הפקר ויליף לה מקרא דכתיב כל אשר לא יבא לשלשת הימים בעצת השרים והזקנים יחרם הוא וכל רכושו ואיכא דיליף לה מקרא {הגה\"ה תמהתי שמצאתי כתוב בספר הלבוש בחשן המשפט ריש סי' ס\"ז וז\"ל ולפ\"ז אפילו מן התורה הפקר ב\"ד הי' הפקר דקרא דאלה הנחלות בתורה כתיב ע\"כ ושמא הוא ז\"ל סובר דאע\"ג דהאי קרא בספר יהושע כתיב כיון דיהושע תלמיד משה הוא ועוד דעל פיו עשה כדכתיב בפרשת מסעי אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ אלעזר הכהן ויהושע בן נון ונשיא אחד נשיא אחד ממטה תקחו אלא שבכאן רמז הקש ראשים לאבות חשיב ליה כאילו הוא כתוב בתורה:} דאלה הנחלות וגו' ראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות ה\"ל למכתב ראשי המטות אלא לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את בניהם כל מה שירצו. וכתוב בבית יוסף בחשן המשפט סי' ס\"ז שכ' בעל התרומות בשם ה\"ר יהודה אלברצלוני ז\"ל זהו נוסח השטר של הפרוזבול אנו ב\"ד החתומין כך היה שבא לפנינו פב\"פ ואמר לפנינו רבותי הרי שיש לי חובות על פלוני ופלוני והריני מוסר לכם פרוזבול ויהבית לכון במתנה בקנין ד' גרמידי מן ארעא דאית לי ועל גביהון ארשיתי יתכון למיגבא כל שטר חוב דאית לי על כל אינש ומעתה תהוו לי דייני ותגבוהו ותקבלוהו לי ואם לא תגבוהו אתם מעתה כיון שמסרתי לכם פרוזבול זה הריני גובה כל חוב שיש לי עד היום אצל כל אדם כל זמן שארצה ואנו ב\"ד כיון שראינו דבריו נכונים והואיל ומסר קדמנא מילי דפרוזבול כד אמור רבנן כתבנא וחתמנא ביום פלוני בירח פלוני לשנה פלונית הא שטרא דפרוזבלא כד נהגנא מיומי דהלל הזקן וכתיקון רבנן מיומא דנן ולעלם ומדאתעבד הדין עובדא קדמנא ייפינו כחו דלא תשמט ליה להדין פלוני כל חוב ורשו שיש לו אצל כל אדם עד יומא דנן וכן החזקנו כחו כתקנתא דרבנן והכל שריר וקיים עכ\"ל ז\"ל וע\"ש עוד אבל לא ראיתי מי שהקפיד בזמן הזה על נוסח ארוך כזה ולא על הזכרת הקנאת ד' אמות קרקע כנזכר אפילו לכתחילה: \n",
+                "<b>ואינה מקבלת טומאה במקומה. </b>וגם הדבש שבתוכה אינו מקבל טומאה דבטל לגבי כוורת ודוקא במקומה אבל אם נטלה משם אז מקבל הדבש טומאה כמ\"ד בפ' המוכר את הספינה דלא בעי מחשבה דאיכא מאן דמצריך התם מחשבה הלכך אתא לאשמועינן דכיון דנטלה ממקומה אין צריך מחשבה והלכך אצטריך הכא גבי טומאה למתני במקומה וה\"ה לכל הנך מילי עכ\"ל רשב\"ם ז\"ל בפרק המוכר את הבית: \n",
+                "<b>ומקבלת טומאה. </b>וגם הדבש דלא בעי מחשבה כדתניא בפ' המוכר את הספינה. ותוס' ז\"ל הקשו שם וא\"ת מה טעם נקט גבי טומאה במקומה דאין חילוק בין במקומה בין שלא במקומה דהא לאו מחוברת היא ואומר ר\"ת דשלא במקומה מקבלת טומאה כיון דמטלטלין אותה ממקום למקום ודמי לשאר כלים שבבית וגזרו בה רבנן טומאה דילמא אתי לאיתלופי ע\"כ. ונלע\"ד דבמה שכתבתי בשם תוס' ז\"ל מתורץ קצת דלא מצי למתני וחכמים חולקין בכולן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר חוב בשביעית. </b>פי' חוב שהיה חייב בשביעית מחזירו בשמינית דשעה אחרונה של שביעית משמטת. בגיטין שם אמרינן ותלי ליה עד דאמר הכי פי' רש\"י ז\"ל יתלהו על העץ אם גברה ידו עליו עד שיאמר לו אעפ\"כ במתנה אני נותן לך ויש שהקשה עליו וכו' ופירשו הם שרוצה לומר שיהא עיניו של מלוה תלויות כלומר יושב ומצפה ע\"כ וכן הוא בסמ\"ק סי' ר\"מ דמה שאמר בתלמוד ותלי ליה עד דאמר הכי הוא מה שאומר בירושלמי דיכול לומר בשפה רפה משמט אני והיד פשוטה לקבל ע\"כ: \n",
+                "<b>שנאמר וזה דבר השמטה. </b>ממלת וזה דרשינן דאין צריך אלא דבור ראשון וכן גבי וזה דבר הרוצח אבל רש\"י ז\"ל פי' שם פ' השולח שנאמר וזה דבר השמטה צריך לומר דבור של שמטה ע\"כ ולפי זה ארישא מהדר כמו שכתב הר\"ן ז\"ל שם פרק השולח: \n",
+                "<b>ורצו אנשי העיר לכבדו וכו'. </b>ירושלמי א\"ר יוסי זאת אומרת מי שיודע מסכתא אחת ומכבדין אותו על שתיים צריך להודיעם במסכתא אחת אני חכם ולא יותר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המחזיר וכו'. </b>וברישא תני המחזיר חוב בשביעית דקאי אלוה שלא אמר למלוה אעפ\"כ והשתא תנא המחזיר חוב בשביעית שאמר הלוה למלוה אעפ\"כ: \n",
+                "<b>רוח חכמים נוחה הימנו. </b>רוח חכמה וחסידות בקרבו דאינו רוצה ליהנות מממון אחרים אמנם בפ' כל כתבי (שבת דף קכ\"א) פי' רש\"י ז\"ל אין רוח חכמים נוחה פי' נוחה עריבה ומיושבת עמו כלומר אין מתרצין במעשיו: \n",
+                "<b>הלוה מן הגר שנתגיירו וכו'. </b>יש מן הפוסקים שמפרשים דדין פקדון שביד ישראל מהגר כדין מלוה ויש מחלקין לומר דדוקא גבי הלואה שעשה לו טובה רוח חכמים נוחה הימנו שאינו משלם רעה תחת טובה אבל גבי פקדון שטרח לשמרם אע\"פ שלא יחזיר אפשר שרוח חכמים נוחה הימנו ובקדושין פ\"ק מייתי ברייתא דקתני אין רוח חכמים נוחה הימנו ומשני להו דלא פליגי וכדמפ' ר\"ע ז\"ל אלא שרש\"י ז\"ל מפ' התם בהפך דהיכא דלידתו בקדושה רוח חכמים נוחה הימנו משום דמיחלף בישראל גמור והקשו עליו מעובדא דאיסור גיורא דבפ' מי שמת וכו' ועוד דלשון מתני' דקתני נתגיירו בניו עמו משמע דלאו בלידתו בקדושה מיירי וכמו שהאריך רבינו שמשון ז\"ל ע\"ש וגם בהר\"ן ז\"ל בפ\"ק דקדושין דף תרכ\"ז: \n",
+                "<b>כל המטלטלין נקנין ממשיכה. </b>לאו דוקא. עיין במה שכתבתי בפ' שלישי דדמאי סי' ב': \n",
+                "<b>וכל המקיים את דברו. </b>בלי נתינת דמים מיירי שאם נתן דמים החוזר בו קאי במי שפרע. וכתב בס' הלבוש חשן משפט סי' קכ\"ז ואם החזיר אין רוח חכמים נוחה הימנו כשהורתן ולידתן שלא בקדושה דהוי זלזול גדול לבני ישראל שמקל כ\"כ בכבודן שמשוה הגר ובניו לבני ישראל אבל אם היתה הורתן שלא בקדושה ולידתן בקדושה אע\"ג דמדינא גם זה אינו יורש את אביו מ\"מ אם עשה לפנים משורת הדין והחזיר לבניו רוח חכמים נוחה הימנו שעשה לפנים משורת הדין וגם לא הקל כ\"כ בכבוד ישראל להשותו להן כיון שלידתו היתה בקדושה עכ\"ל ז\"ל:\n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת שביעית ובעה\"י שוכן עליות תחתיות ורומות נתחיל מס' תרומות: \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה שביעית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3b22bd1923029d12199d55cf267c2db48ac5a6d9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,550 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לא יתרומו. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל אמרם בכל המשנה תרם כו' (הובא בתי\"ט). וז\"ל רבינו דוד קמחי ז\"ל בשרש כסס רז\"ל נשתמשו הרבה בלשון מכס באמרם הי' עובר על בית המכס וזולת זה הרבה עד שמרוב שמושם בו קבעו המ\"ם שרשית וקראו ללוקחי המכס שהוא לשון מנין מן במכסת נפשות ע\"ש שלוקחין במנין חמשית או ששית או עשירית קראוהו מוכס במקומות הרבה באמרם אין פורטין מתיבת המוכסין כמו שקבעו תי\"ו תחילה ואמרו מתחיל מתחילין ותי\"ו תרומה ואמרו תורם תורמין ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>כל עיקר ואסירא בין לכהנים בין לזרים ואם קדש בה אשה אינה מקודשת מטעם טבל. ומתני' דקתני אין תרומתן תרומה דלא כר' אליעזר דאמר התם בשבת תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי דעתו צלולה היא אי לא והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מניינא למעוטי הא דא\"ר יהודה וכו' וכן לק' במניינא דבסי' ו' וכ\"ה בפי' הרמב\"ם ז\"ל. ואני ההדיוט נלע\"ד דיתכן דמניינא דהאי מתני' הוי למעוטי חמשה דבמתני' דלק' בסי' ו' דקתני ואם תרמו תרומתן תרומה וההוא מניינא דהתם ג\"כ למעוטי הני דתנן הכא דאפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>החרש כו'. </b>בירושל' מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשים והיו כל טהרות של ירושלים נעשין על גביהן א\"ל משם ראיה שהטהרות אין צריכין מחשבה. סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסיתו והמאבד מה שנותנין לו א\"ר הונא והוא שיהו כולן בו ור' יוחנן אמר אפילו אין בו אלא אחת מהם מאן תנא קטן דלא כר' יהודה דתניא קטן שהניחו אביו במקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה דברי ר' יהודה וה\"נ תנינן בסמוך קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה אלא ר\"מ היא. וחש\"ו לא הוי תרומתן תרומה לא לפירותיהן ולא בשליחות בן דעת לתרום פירות שולחיהן. ופריך בירושלמי ויוכיח מעשה חש\"ו על מחשבתן דתנינן במכשירין שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ומשני ונחשב לכם כתיב את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירש תוס' ז\"ל בחולין פ\"ק דף י\"ג כיון שעיקר תרומה במחשבה וחש\"ו אין להם מחשבה לא מסתבר שיוכיח המעשה על מחשבתו. והדר פריך והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן בפ' שני דגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש\"ו ואמר רב הונא והוא שיהא פקח עומד על גביו ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש פי' ואין המחשבה של קטן מהני לגירושין דבן דעת. הכא הוא החושב והוא התורם פי' ואי לאו קרא דונחשב מהני. תו בעא למידק בירוש' מדקתני מתני' והתורם את שאינו שלו ולא קתני והתורם את של חבירו שאם תרם כרי שהוקדש או הופקר נמי לא הוי תרומה אע\"ג דהוי אחר מירוח ופליגי אמוראי עלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש וכו'. </b>ומסיק בגמ' ברכות פ\"ב ד' ט\"ו דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא ודלא כר\"מ דמכשר בתוספתא בגמ' אפי' לכתחלה דתני ר' יהודה בריה דר\"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ומוקמי' לה התם כר\"מ דאמר גבי ק\"ש כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ואפי' לכתחלה נמי אין צריך ואע\"ג שק\"ש מדאורי' וכ\"ש ברכות דמדרבנן. ובירוש' גרסינן למי נצרכה מתני' דקתני תרומתו תרומה אלא לר' יוסי דאע\"ג דאמר ר' יוסי בפ' היה קורא גבי ק\"ש אם לא השמיע לאזנו לא יצא קמ\"ל הכא דיצא ותרומתו תרומה אע\"פ שלא השמיע לאזנו הברכה דשאני התם דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ומשום שתבין ותדע ותשכיל מעצמך דלא נצרכה רק איחידאה לא ערבה רבי בכלל הני חמשה דתנן בסמוך דתרומתן תרומה וה\"נ קאמר רב חסדא התם בבבלי בברכות דף ט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שלא הביא וכו'. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בכל הספרים כתוב בשלהי פ' יוצא דופן אין תרומתו תרומה וגי' דהכא עיקר כדאי' בירוש' מאן תנא קטן דלא כר' יהודה והא דמייתי התם ראיה מברייתא דמקשה ולא מייתי ממתני' דהכא משום דהו\"א מדנקט ר' יהודה קטן שלא הביא שתי שערות משמע דבסמיך להבאת שתי שערות איירי אלא שעדיין לא הביא ור' יוסי לפרושי דברי ר' יהודה קאתי אבל בריי' דמקשה קתני קטן סתם משמע כל קטן ובירושלמי דיבמות פ' בית שמאי מוכח נמי דלר' יהודה תרומתו תרומה דגרסי' התם תמן תנינן קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה תני בשם ר\"מ לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות ושלש מחלוקת בדבר עכ\"ל ז\"ל ועיין תו בה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב ה\"ר שלמה ז\"ל מדקאמר ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משמע דר' יהודה סבר דאפי' קמי עונת נדרים הוי תרומה ואפי' דליכא שערות בו. ותימה דאפילו אית ביה שערות שומא הוו ונ\"ל דר' יהודה ס\"ל כבריה דאמר בפ' יוצא דופן דמתשעה ואילך הוי סימן וכיון דתרומה קילא דלנדר דמיא הלכך אפי' ליכא שערות מרבינן לה ואפילו קמי עונת נדרים: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דכתיב כדגן מן הגורן מן הגמור על הגמור וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן לקמן אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה ובכאן כ\"ע ס\"ל דאינה תרומה ומה שתירץ הוא לקמן מהיין צריך ראיה ויותר הי' נראה דהטעם הוא דזיתים ושמן הוו כתרי מינין כגון חומץ ויין דלקמן רפ\"ג אך שמן על זיתים לאכילה תורמין בתחלה דזה השמן כבר הי' זיתים ולא הוי ממין על שאינו מינו אלא מן היפה על הרע וצ\"ע בירושלמי דבירוש' משמע כפירושו שהטעם הוי משום גזל השבט והוי גזרת חכמים וצ\"ל שיש כח ביד חכמים לעשות התרומה טבל. ואפשר לומר שהטעם הוא משום שכל התורם על דעת רבנן הוא תורם וצ\"ע ע\"כ. וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בירושלמי פריך תמן תנינן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשנה היא בסוף פרקין ומסיים בה ואם תרם תרומתו תרומה והכא אמרי בית הלל אין תרומתו תרומה דזיתים על שמן היינו מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשני ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט מהו מפני גזל השבט מפני הטורח שצריך הכהן לדורכן ולעשות מהם יין ושמן ר' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים. כלומר אם ארבע סאים דזיתים עושין סאתים דשמן הי' ראוי לתרום ד' סאים על תשעים ושמונה סאין שמן והוא אינו תורם אלא סאתים ופריך הגע עצמך שתרם לפי השמן ומשני כדין הוא עביד הכין וזמן חורן לא עביד כן כלומר גזרינן דילמא לא עביד כן זימנא אחריתי עוד משני חמי תבריה לי' ואמר זה מתכוין לרבות ואני איני מתכוין לרבות ותימה מאי קמשני במתני' דשילהי פרקין נמי ניחוש לגזל ואין לומר דדוקא בזיתים ובענבים שצריך לעצרן בגת ובבד ויש טורח גדול שייך גזל השבט ולא בשאר דברים דהא פלוגתא היא בירוש' חזקי' אמר לא שנו אלא זיתים על שמן וענבים על יין הא שאר כל הדברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא זיתים על שמן וענבים על יין היא שאר כל הדברים אלמא דר' יוחנן גופיה דמשני משום גזל השבט לא מפליג. עוד תנן לקמן בפרקין אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין ולא יין על ענבים הנדרכין ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום ופריך עלה ממתני' דסוף פרקין דקתני מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו משמן על זיתים תרומתו תרומה ולא קתני תרומה ויחזור ויתרום ומשני נמי ר' אילא בשם ר' יוחנן משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלים ותימה מאי קמשני ההיא דשלהי פרקין נמי נימא דיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת והשתא הני תלת מתני' קשיין אהדדי. דמתני' דהכא קתני דזיתים על שמן וענבים על יין אין תרומתו תרומה ולקמן גבי שמן על זיתים ויין על ענבים קתני תרומה ויחזור ויתרום ובסוף פרקין קתני בכולהו תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ויש לתרץ כולם דהא דתנן בזיתים על השמן אין תרומתו תרומה בתורם זיתים וענבים שלא מדעת הכהן מפני גזל השבט אבל אם מדעת הכהן (לא). דזימנין דניחא לי' לכהן בזיתים וענבים תרומתו תרומה ולכתחלה לא שמא פעם אחרת יעשה כך שלא מדעת הכהן ור' מנא דמפרש טעמא משום דמבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים לטעמי' דאיהו אמר לקמן [הגה\"ה לשון ה\"ר שמשון ז\"ל לטעמיה דלקמן בההיא ברייתא ואמתני' דעדיות לית כאן וכו':] אמתני' א\"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים. וההיא דמדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר על דבר שנגמרה מלאכתו בשאר פירות מיירי אבל בזיתים וענבים אין תרומתו תרומה דהפסד גדול יש לכהן אם הוא תורם לפי הזיתים והענבים והא דקשה ממציעתא אסוף פרקין ומשני משום גדר מי חטאת ר' אילא מוקי למציעתא כשאין הראשונה קיימת ואמרו חכמים שיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת דעיקר טהרה שהיו עושין בגבולין היא משום סרך תרומה הלכך כשתרם מדבר שלא הי' ראוי לתרום ונאבדה הראשונה הזקיקוהו לתרום אחרת כדי שיצטרך הכהן ליטהר ולאכלה בטהרה וסיפא כשהתרומה קיימת: \n",
+                "<b>בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. </b>פי' קדשו מדומעין והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבין זה בזה וימכרו לכהן בדמי תרומה. ובה\"א אינה תרומה כלל וטבל גמור הוי ואפילו לכהן אסור ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר עכ\"ל ז\"ל עוד הקשה ה\"ר שמשון ז\"ל וא\"ת לר' מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן משום דתורם לפי הזיתים זיתים על זיתים לישתרי ואמאי תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד תני ר' אושעיא זיתים על זיתים ועתיד לכותשן ענבים על ענבים ועתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום וצריך לומר דבהני מודה ר' מנא לטעמא דגזל השבט ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם תרמו בש\"א וכו'. </b>במס' עדיות פ\"ה שנינו תורמין זיתים על שמן וענבים על יין כדברי ב\"ש ובה\"א אין תורמין וקשיא אמתני' דממתניתין משמע דפלוגתייהו בדיעבד ומהתם שמעי' דפלוגתייהו בלכתחילה וליכא למימר דההיא דהתם [פי' דמשנה דעדיות מתחלת ר' יוסי אומר ששה דברים וכו'] ר' יוסי היא ומתני' אליבא דתנא אחרינא דה\"נ משמע בירושלמי דר' מאיר אית לי' סברא אחרינא דזה לשון הברייתא וכנוסח שכתב החכם ה\"ר אליעזר אזכרי ז\"ל אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם תרומתו תרומה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר בש\"א תרומת עצמן בהן ובה\"א אין תרומתן תרומה וה\"נ אמרי' בהדיא בירוש' אשכח תני בש\"ר יוסי בש\"א תרומת עצמן בהן ובה\"א אין תרומתן תרומה. דא\"כ קשה דר' יוסי אדר' יוסי ונלאו. רעיוני למצוא תשובה שלימה לדבר ומ\"מ ראה זה מצאתי בירושלמי שר' מנא הגיה ההיא דעדיות ולא גרס תורמין זיתים על שמן וכו' רק תורמין שמן על זיתים דגבי גזל השבט מחמיר ר' יוסי וגבי גדר מי חטאת הוא דמיקל ופריך עליה דר' מנא ור' יוסי האמר תרומה ויחזור ויתרום דתניא ר' יוסי אומר בש\"א תורמין שמן על זיתים ויין על ענבים ובה\"א אין תורמין שאם תרם צריך לחזור ולתרום שנייה ומשני התם כשאין הראשונה קיימת שנאבדה והזקיקוהו לחזור ולתרום שנייה כיון שהראשונה תרמה שלא כרצון חכמים ונתנו טעם לדבריהם מפני חשש טומאה כדי שיחזור ויטהר פעם שנית ויזה עליו מטומאת מת ומתני' דעדיות מיירי כשהראשונה קיימת קורא לה שם ודיו ע\"כ מצאתי מן הירוש' עם פי' החכם ה\"ר שלמה ז\"ל ומ\"מ הקושיא עדיין במקומה עומדת דר' מנא קאי בין אמתני' דעדיות בין [כבר כתב בהג\"ה דלעיל בשם הר\"ש ז\"ל דר' מנא מגיה רק הברייתא המבואר לעיל לא המתני' דהכא וא\"כ אין כאן מקום לתמיהתו כלל ודו\"ק.] אמתני' דהכא וכמו שלראה מתוך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל והרא\"ש ז\"ל שהעתקתי לעיל ואפשר לומר דלאו דוקא נקט התם לשון לכתחלה אלא איידי דתנא רישא דהתם לשון לכתחילה נקט נמי סיפא לשון לכתחילה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניטלה תרומתו. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס שלא ניטלה תרומתו [הגה\"ה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שלא ניטלה תרומתו וכו' וכתב כן מצאתי וצ\"ע על הבריי' דספרי אם סובר שצריך שיהא טבול לתרומה גדולה כשרוצים לעשותו תרומה גדולה על מקום אחר דאי היה כן לא הוי קשה מידי כי המשנה הסוברת אין תורמין רוצה לומר שניטלה ממנו תרומה גדולה והברייתא שאמרה תורמין מדברת שלא ניטלה ממנו תרומה גדול ודו\"ק אך נ\"ל דמשנה זו אינה מדבר' בתורם מהם על מקום אחר כי זה נזכר לקמן לא מן הפטור על החיוב אלא מדברת בתורם מהן על עצמן שאינה תרומה כלל כי פטורים הם לגמרי וכן משמע בירושלמי וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל:]. וז\"ל ואמרם ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כשיהי' לוי ויהי' לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג\"כ יש לו ללוי מעשר שלקחו מן ישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אבל יוציא תרומת מעשר ואח\"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע\"כ אבל מצאתי לשונו ז\"ל מוגה כך ושיתננה לכהן שזה המעשר אע\"פ שהוא חייב בתרומת מעשר ויש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אינו חייב בתרומה גדולה וכן ג\"כ גורס הוא ז\"ל ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו. והראב\"ד ז\"ל השיגו בפ\"ה דה' תרומות סימן י\"ג ושם כתב מהרי\"ק ז\"ל דלרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע\"פ שהוא טבול לתרומה גדולה [הגהה נלע\"ד לתרומת מעשר. צ\"ל] אין תורמין ממנו וכ\"ש היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שכן אם נפדו דפשיטא דחולין גמורין הם ע\"כ ותוס' יום טוב יישב פי' הרמב\"ם ז\"ל וגירסתו בדרך אחרת ע\"ש ורמזתי קצת מדבריו לקמן פרק שני סי' ב': \n",
+                "<b>לא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב. </b>פי' דהמפריש מן הפיטור על החיוב אוכל טבל שהרי אין שם מעשר חל על מעשרותיו שאינו ראוי לכך ונמצא שלא נתקן זה שהפריש עליו והמפריש מן החיוב על הפיטור מאכיל ג\"כ טבל לכהן שהרי אין שם תרומה חלה עליו כיון שזה שהוא מפריש עליו אין צריך לכך נמצא שנותן לו מטבל זה החייב בתרומה ומאכילו לכהן על חנם וטבל במיתה אף לכהן כדאמרי' באלו הן הנשרפין: \n",
+                "<b>ולא מן התלוש על המחובר. </b>פי' רש\"י ז\"ל מחובר אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב מידי דמידגן דנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר והמחובר שהופרש עליו לא נתקן וכשיתלש צריך לתרום ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>ירושלמי על דעתיה דחזקיה במחלוקת שנויה דאיכא תנא דס\"ל דבדיעבד תרומתו תרומה על דעתיה דר' יוחנן דברי הכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האלם. </b>שומע ואינו מדבר כדכתיב וכאלם לא יפתח פיו: \n",
+                "<b>לא יתרומו וכו'. </b>מצאתי שפי' ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל וז\"ל ונראה דהא דהדר וקאמר לא יתרומו דה\"א דהא דקתני לכתחלה לא לא מהדר אלא אהנהו דלא יכלי לברוכי אבל אידך אפי' לכתחל' ואגב אידך נקטינהו להכי הדר תנא לאשמועי' דבכולהו דיעבד אין לכתחלה לא ע\"כ. ולי הדיוט נראה דמצינא לתרוצי אפכא דאי לאו דהדר ותנא בסיפא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ה\"א דהא דקתני ברישא דבדיעבד תרומתן תרומה דוקא בהנהו דלא מצו לברוכי ומשום טעמא דברכות אינם מעכבות ואגב אינך נקטינהו לכולהו אבל לעולם דשכור וסומא דמקרא ילפי' שיהא תורם מן היפה והני אינם יודעין לתרום מן היפה ה\"א דאפי' דיעבד נמי לא קמ\"ל יתורא דסיפא דאפי' שכור וסומא בדיעבד תרומתן תרומה כך נלע\"ד. ומ\"מ צריך לדקדק דה\"ל לתנא למנקט אלם וערום ובעל קרי דכולהו תלתא מחד טעמא בהדי הדדי ואפשר משום דבעל קרי היא דעת ר' מאיר ודלא כר' יהודה וכמו שכתבתי בפ\"ג דברכות סי' ד' להכי שבקיה לאחרונה ועדיין צ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא במדה וכו'. </b>דמצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וילפי' לה מקרא דונחשב וכדפי' ר\"ע ז\"ל. והא דתנן לקמן פ\"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו מיירי בתרומת מעשר: \n",
+                "<b>חציין או שלישן. </b>מצאתי במשניות מדוייקות כתיבת יד כתוב בהן או שלישיתן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שהרואה אומר במדה הוא תורם. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דמה אנו צריכין לטעם דרואה הרי הוא תורם במדה ממש וכן לקמן גבי סאה שחציה מדה אין הטעם משום גזירה אלא דהוי מדה ממש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל הנכתשין. פי' שעתיד לכותשן ולדורכן כן משמע בירוש' וקנס זה כדי שיצטרך לעשות את השמן בטהרה בעבור התרומה. ע\"כ: \n",
+                "<b>הראשונה מדמעת בפני עצמה. </b>הא דקתני בפני עצמה קל להבין כשתעיין במתני' דלקמן רפ\"ג: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דלמה יצטרך להפריש תרומה כיון שהראשונה תרומה ולקמן פ\"ה דתנן חזר והוסיף חייב במעשרות לא תנן שחייב בתרומה ע\"כ נראה דטעות סופר הוא ול\"ג תרומה וגם מה שאמר ממקום אחר אינו נראה דלמה לא יפריש ממנה מעשרות עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. דפירש אלא דרבנן הוא דגזיר דיחזור ויתרום ע\"כ. אמר המלקט פי' משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלין והכא מיירי בשאין תרומה הראשונה קיימת אבל קיימת קורא לה שם ודיו והיינו טעמא דכשאין הראשונה [קיימת] שייך גדר מי חטאת משום דעיקר מי חטאת לטהרה שהיו עושין בגבולין משום סרך תרומה ובשאין הראשונה קיימת חייבוהו לחזור ולתרום דמחמת התרומה על כרחו יטהר ויזה עליו כדי לאכלה בטהרה ומתני' דסוף פרקין דקתני תרומתו תרומה בשתרומה הראשונה קיימת וכבר כתבתי זה לעיל בסימן ד' באורך [בשם] ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל. והאי טעמא דמי חטאת קאמר לי' רשב\"ג גבי כלי מתכת דחוזרין לטומאתן הישנה בטומאת הנפש בריש פי\"א דמס' כלים וכדאי' בפ\"ק דשבת דף ט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותורמין שמן על זיתים הנכבשים וכו'. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל הנכבשין שרוצה לכובשן אע\"פ שעדיין לא כבשן עדיין ע\"כ: \n",
+                "<b>ויין על ענבים לעשותן צמוקים. </b>דכיון דעומדין לצמוקים חשיב מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. ובירוש' פריך אם תרצה לתרץ כי הייכי דלא תיקשי האי מתני' אמתני' דבסמוך דצמוקים הוי דבר שנגמרה מלאכתו והא תנן בפ\"ק דמעשרות הפרד והצמוקים והחרובין משיעמיד ערימה. ומשני ר' יוסי בשם ר' יצחק בן אלעזר אין אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כלומר יין על הענבים הנדרכות הוא דאסור הא יין על צמוקים לא דלאו יקב נינהו הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הרי שתרם. </b>יש גורסין מי שתרם: \n",
+                "<b>ונמלך לדורכן אינו צריך לחזור ולתרום. </b>הא לא נמלך תרומ' ויחזור ויתרו' הכי איתא בירושל'. וצ\"ע לע\"ד אם אינו טעות ולא הובא בהר\"ש ז\"ל ושמא דבתמיה בעלמא הוא. וראיתי שגם החכם הר\"ס ז\"ל העתיק במשנתו הירושלמי הזה כלשונו. וכתב עוד ונמלך לדורכן משמע דענבים לדורכן חשבינן להו לא נגמרה מלאכתן והכי משמע פ\"ג דמעשר שני דקתני ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת ונפקא מינה ללוקח סלי ענבים לגת מן העובדי כוכבים קרו להו נגמרה מלאכתן ביד ישראל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מדבר וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>וא\"ת מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתן תרומה. מ\"ש ממפריש חלה מן הקמח דתנן בפ' שני דחלה דאינה חלה וי\"ל דשאני הכא דרבינהו קרא כדדרשי' מקראי בפ' כל שעה מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ה\"ר שמשון ז\"ל. ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה. בשאר פירות דליכא גדר מי חטאת דאילו ביין על ענבים ושמן על זיתים תרומה ויחזור ויתרום הוא. מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה. לר' יוחנן אפי' בזיתים על שמן אלא שהוא בדעת כהן ולר' מנא ולר' חזקיה בשאר פירות דוקא ולר' חנניה הכא בתרומת מעשר עסקינן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ודוקא בשאר פירות וכו'. כתב עליו ה\"ר יוסף ז\"ל בירושלמי אינו אומר כן אלא דוקא בגורן ויקב אסור מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה או מדבר שנגמרה וכו' ודבר שלא ננמרה מלאכתו ר\"ל יין שלא קפה אבל שאר כל הפירות מותרים בתחלה כדתנן גבי ענבים לעשותן צמוקים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטהור וכו'. </b>בתרומה גדולה מיירי אבל תמ\"ע לכתחלה תורמין מן הטהור על הטמא שנא' את מקדשו ממנו טול מן המוקדש שבו כך פסק שם הרמב\"ם ז\"ל והוא בירושלמי והכי תנן נמי בפ\"ב דבכורים סי' ה' דנתרמת שלא מן המוקף ומן הטהור על הטמא ומדקתני אין תורמין מן הטהור על הטמא ולא מן הטמא על הטהור שמעי' שפיר דמצי לתרום מן הטמא על הטמא: \n",
+                "<b>ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>גרסינן הכא ולקמן גרסינן ואם תרם שוגג וכו' לשון יחיד וכך העיד ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל שמצא בספרים מדוייקים: \n",
+                "<b>העיגול של דבלה שנטמא מקצתו. </b>בירוש' פריך ומכיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא ומשני במחובר במי פירות היא מתני' דקיימא לן מי פירות כשם שאין מכשירין את האוכל לקבל טומאה כך אין מחברין וכותיה דר' עקיבא פ\"ג דטבול יום ומיירי שקרא שם תרומה לתרי ממאה שבזוית העיגול בעודן מחוברין בעיגול ואח\"כ מפרידן מן העיגול ונותנם לכהן. וכן אגודה כשנטמאת והיא אגודה אבל נטמאת והיא קלחים כיון שנאסר אז לתרום מן הקלח הטהור עליו ואע\"פ שאח\"כ עשאן אגד אחד לא הותר לתרום ממנו על הטמא והכא נמי מיירי שקרא שם תרומה במחובר. וכן נמי ה\"ה גבי עגול שאם חצי העגול נטמא ואח\"כ חבר לו חצי עגול אחר ועשה הכל גוף אחד כמופרד הוא ואין מפרישין ממנו על הטמא. וכן בערימה א\"ר חייא בר אבא ולא תימא דהאי ערימה דקתני במתני' דוקא ערימת חטים או שעורים משום דאין דרך אדם ליקח חטה אחת או שעורה אחת אלא קבוץ חטים או שעורים יחד מלא קומצו הלכך אפי' צבור גדול הוי חבור אלא מתני' אפי' בצבור גדול של קשואין או דלועין וכיוצא בהן שדרך אדם ליקח כל אחד בידו אפ\"ה הוי חבור כן פי' הירוש' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל: \n",
+                "<b>שתי ערימות אחת טהורה וא' טמאה לא יתרום מזה על זה. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל כך מצאתי והפי' מן הטהור על הטמא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעור אומר תורמין מן הטהור על הטמא. </b>והכי נמי אמר גבי חלה ס\"פ שני דחלה וחכמים פליגי עליה. ובתוספתא ספ\"ג תניא ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא א\"ר אליעזר מעשה שנפלה דליקה בגרנית של כפר סגנא ותרמו מן הטהור על הטמא א\"ל משם ראיה לא אלא שתרמו מהן עליהן ר' אלעאי אומר משום ר' אליעזר תורמין מן הטהור על הטמא אף בלח כיצד וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטמא וכו'. </b>פסק שם הרמב\"ם ז\"ל הכא כפשטא דמתני' דמיירי בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר. ואיתא ביבמות פ' האשה רבה (יבמות ד' פ\"ט) ובמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ\"ה) ברייתא ושם פליגי ר' אליעזר ור' יוסי דבין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה גם בירוש' דפרקין ודפ\"ק דמכלתין סי' ד' וגם לקמן ר\"פ ששי ומשמע קצת התם דסתם מתני' סומכוס היא. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל והיא סברת ר' נחמן בר יצחק בפסחים פ' שני דף ל\"ג אבל בפ\"ה מה' תרומות לא חילק כלל בין קודם שתגיע לעונ' המעשר ללאחר שתגיע. נראה מדבריו ז\"ל דאפי' נטמא הטבל קודם גמר מלאכה או אפי' במחובר כשהי' יבש והוכשר ונטמא כשתרם מאותו טבל על הטהור הויא תרומה דבר תורה והחכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל תירץ ונתן טעם למה חזר בו ולא ראיתי פה להאריך. ושם ג\"כ פסק הלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>שהי' לו מעשר טבל. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל י\"ס דל\"ג מלת טבל ע\"כ. וכ' עוד על מה שפי' ר\"ע ז\"ל מעשר טבל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומת מעשר כתב פי' זה קשה מאוד דאין זה נקרא טבל. ותו וכי מה עשה זה הלוי שהפריש ממנו חרומת מעשר ע\"י אחר או אפי' אם פשע במה שהוא מפריש מדבר החייב בתרומת מעשר על החייב הלא אילו לא הי' טבל לא היה רשאי להפריש ממנו שהרי הי' מן הפטור על החיוב ע\"כ נראה דמעשר טבל מיירי שלא ניטלה ממנו גם תרומה גדולה והקדימו לוי לכהן בכרי אך לספרים דל\"ג טבל צריך לפרש דקאי אטמא דלעיל וה\"ק וכן בן לוי שהי' לו מעשר והי' מפריש עליו ממעשר אחר שהוא טמא שוגג מה שעשוי עשוי וכו' ובזה מיושב לשון עליו וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טבל או שהוא טמא אע\"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טבל או שהוא טמא וכו'. אמר המלקט הי' נראה שצריך למחוק שלש מלות אלה והן טבל או שהוא משני המקומות שהן כתובות בו. וכך הי' נראה שצריך להיות אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טמא אע\"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טמא הוי שוגג קרוב למזיד. וכן ג\"כ הי' נראה [הגהה וכן מצאתי אחר זמן רב שהגיה החכם ה\"ר סולימן ז\"ל במשנתו בין בפי' הרמב\"ם ז\"ל בין בפי' ר\"ע ז\"ל:] שצריך לכתוב טמא במקום טבל שהוא כתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל בסוף פי' משנה זו בכל המקומות שכתוב טבל מדברי ר' יהודה והלאה וז\"ל וא\"ר יהודה לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל עד שיפריש ממנו אבל אם ידע שהוא טבל ואח\"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכונתו שלא הי' טבל ואח\"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ע\"כ. או לכל הפחות הי' נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל שהוא טבל טמא ולמחוק מלות או שהוא והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פי' מעשר טבל טהור שלא הוציא ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו ממקום אחר ונמצא שהטבל האחר הי' טמא. אם הי' יודע בו מתחלה. מפ' ר' יהודה לשוגג דת\"ק דהיינו שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בה מתחלה ושגג ששכח והי' סבור שטהורים הן ובירוש' מפרש דאם שגג שחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ולא עשה ולא כלום בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר עכ\"ל ז\"ל: ולפירושו ז\"ל אתי שפיר לישנא דוהיה מפריש עליו דלפירוש שהעתיק ר\"ע ז\"ל ה\"ל למתני והיה מפריש ממנו והולך ומ\"מ נלע\"ד דאינה כ\"כ קושיא דדכותה אשכחן בפ' המוכר פירות וברפ\"ק דנדה בברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך וכמו שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ב' בשם רש\"י ז\"ל ע\"ש. ואפשר ליישב בדוחק לשון טבל הכתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל דה\"פ וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אבל הלוי עדיין לא הפריש ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו פי' מטבל גמור אחר היה מפריש על זה שאינו טבול רק לתרומת מעשר שוגג מה שעשוי עשוי דלגבי שוגג חשבינן ליה מן החיוב על החיוב מזיד לא עשה כלום דלגבי מזיד חשבינן ליה מן החיוב על הפטור ר' יהודה אומר אם הי' יודע מתחל' שאותו הוא טבל גמור ושזה אינו טבל גמור אע\"פ שהוא שוגג לא עשה כלום דהוי שוגג קרוב למזיד והרי תרם מן החיוב על הפיטור ואתי שפיר גם לפי' זה מלת עליו ומ\"מ ממה שלא פי' דבריו הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בפ\"ה דה' תרומות גבי מעשר טבל דבן לוי אי הוי טעמא משום טבל משמע דמעשר טבל נמי הוי משום לתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור או משום שזה טמא ושאר מעשרותיו טהורין או שזה טהור ושאר מעשרותיו שהפריש מהן על זה טמאין. וא\"ת מה לו לתנא דמתני' לאשמועי' דאין תורמין מן הטמא על הטהור תרי זימני איכא למימר דלא זו אף זו קתני לא מבעיא טבל גמור דאם תרם מן הטמא על הטהור מזיד לא עשה כלום דאיכא נמי טעמא דפסידא דכהן מלבד טעמא דגזרה שמא יתרום שלא מן המוקף אבל גבי מעשר טבל שאינו טבול רק לתרומת מעשר דליכא טעמא דשמא יתרום שלא מן המוקף דהא שרי להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף ה\"א דמזיד נמי מה שעשה עשוי קמ\"ל. ועוד להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' גבי טבל טבול לתרומת מעשר לבד ס\"ל דאם תרם מן הטמא על הטהור והי' יודע בו מתחלה הוי שוגג קרוב למזיד מה ששכח אח\"כ ולא עשה כלום כך נלע\"ד. אע\"פ שלכאורה יש לומר דמה דקאמר ר\"ע ז\"ל שהוא טבל או שהוא טמא מלות שהוא טבל קאי אסיפא אבן לוי ומלות או שהוא טמא קאי ארישא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואתא לאשמועי' בקיצור דבריו ז\"ל דאתרווייהו פליג ר' יהודה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שהעתקתי לעיל משמע שדרך אחרת יש לו יובן למעיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן. </b>כצ\"ל. במזיד לא ישתמש בהן. טעמא לאו משום דהוי מוקצין מע\"ש דההוא מוקצה משום גזרה דרבנן ואזיל ליה ועוד דחזו להשתמש בהן לדברים טמאים או לאשתו נדה אלא טעמא משום דאפשר ליה בשאלה שישאל כלים ומשתמש והכי מוקמינן לה בפ' שני דביצה ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון קערות כוסות וצלוחיות מערים להשתמש בהן ומטבילן דבכל אלו הרואה אומר לשאוב מים בהן הוא צריך או להשתמש בהן להדיחן: \n",
+                "<b>המעשר והמבשל בשבת. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל המעשר במזיד לא יאכל אסיקנא בפ\"ב דביצה דמתני' מיירי דאית ליה פירי אחרינא לשבת דאי לית לי' אלא הני לא מדחייא עונג מקמי גזרה דרבנן ואפי' במזיד נמי יאכל: המבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו בו ביום ואע\"ג דר' מאיר אית ליה מוקצה בפ' כירה שאני הכא דמערב שבת חזי לכוס. במזיד לא יאכל. דבשול אב מלאכה הוא ואיסור סקילה וסתמא כר' מאיר כדאיתא בירוש' ע\"כ. ור\"ע ז\"ל העתיק לפרש אליבא דהלכתא מפי' הרמב\"ם ז\"ל. והרש\"ש ז\"ל כתב דבירושלמי מפרש אמאי ערבינהו מבשל בהדי מעשר לאשמועי' דמה מעשר דקעביד מעשה בשבת אף מבשל דקעביד מעשה בשבת ולמעוטי שכח קדירה ע\"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ונתבשלה בשבת. ומזיד היינו שהשהה בכוונה ע\"ג כירה וכוליה מבעוד יום דבההיא לא שנא מזיד ולא שנא שוגג איכא מ\"ד בפרק כירה דתרווייהו להיתרא ואיכא מ\"ד דתרווייהו לאיסורא מ\"ד להיתרא דמדרבנן הוא ומ\"ד לאיסורא דטעמא דמבשל בשוגג יאכל הוא דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות אבל האי דאתי לאיערומי דקיל ליה איסור דרבנן ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי בשוגג אפי' בשוגג לא יאכל ע\"כ. ובשבת ובכתובות בברייתא פליגי בהא מילתא ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן הסנדלר: \n",
+                "<b>הנוטע בשבת. </b>בברייתא בירושלמי ובפ' הנזקין בבבלי מסיים עלה דברי ר\"מ ר' יהודה אומר חילוף הדברים בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שהניית שבת עליו והתם מפרש טעמייהו וקרי התם לר\"מ רבנן משום דסתם מתני' כותיה: \n",
+                "<b>שוגג יקיים. </b>ז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל שוגג יקיים פי' כי אינו ניכר שנטעוהו בשבת אבל נטיעה של שביעית ניכרת כן נ\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו. </b>לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר ולא מעשרות. ומסיים בה הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ה שנאמר כדגן מן הגורן ע\"כ. ובס' הפרפראות סוף פ' קרח והרמותם ממנו קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן ע\"כ. ובבכורות ר\"פ מעשר בהמה (בכורות דף נ\"ג) ילפינן לה מקרא דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה וחלב היינו תרומה ומעשר כדכתיב בהרימכם את חלבו ופרכינן אשכחן תירוש ויצהר. תירוש ודגן. דגן ודגן. קל וחומר ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה. תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה הכי מייתי לה ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אפי' ע\"י דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה ע\"י דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ובעינן תו ושני מינים בעלמא מנלן ומשני הני דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מה דאורייתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה דרבנן נמי: \n",
+                "<b>כל מין חטין אחד וכו'. </b>ברייתא בפ' ראשית הגז תניא היו לו שני מיני תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חיטין אין תורמין ומעשרין מזה על זה ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי בש\"א אין תורמין ובה\"א תורמין ופי' רש\"י ז\"ל שם ות\"ק דפליג אדר' יצחק ס\"ל דלא נחלקו ב\"ה בדבר זה דתרי מיני נינהו ע\"כ א\"כ סתם מתני' ב\"ה אליבא דר' יצחק משום ר' אלעאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורמין בצל קטן. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דזה חוזר אפילו ארישא דמתני' שדוקא בשאר דברים הוי הדין כן שכשיש כהן תורם מן היפה אבל לענין חצי בצל אפי' במקום שיש כהן לא יתרום חצי בצל כי שמא לא יצטרך לו הכהן בו ביום ויופסד תיכף עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא חצי בצל גדול. </b>ואפילו שהוא טוב לאכילה יותר מהקטן ובמקום שאין שם כהן מיירי ומשום הפסד כהן חששו אבל יש שם כהן תורמין מן היפה אע\"פ שהוא חצי כיון שעומד לאכילה מיד מפי' החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל ופשוט הוא שם בברכות במסקנא אכן הרמב\"ם ז\"ל פי' דבהא פליגי דר' יהודה סבר חשוב עדיף ות\"ק סבר שלם עדיף כדקס\"ד התם בגמ'. ולכן בין בפי' המשנה בין שם בחבורו כתב בכל מקום בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן ע\"ש ופסק כת\"ק. אבל ה\"ר יונה ז\"ל פסק הלכה כר' יהודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורמין זיתי שמן. </b>העומדין להוציא שמנן וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא הזיתי שמן לא נגמרה מלאכתן ונראה דזיתי שמן גם הם רגילות לכובשם והם יותר משובחין מזיתי כבש כיון שהם שמנים ע\"כ וי\"ס שכתוב בהן אין תורמין זיתי שמן וכו' ופשיטא שהוא טעות גמור: \n",
+                "<b>ויין שאינו מבושל וכו' </b>אבל מבושל מתקיים יותר. ובירושלמי א\"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דבריש פרק בתרא דמכילתין תנן אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו משמע דמבושל יפה מן מה שאינו מבושל לר' יהודה ותירץ ר' אלעזר לא מחלפא תמן תנינן בכהן וכאן בבעלים כלומר שאינו מבושל יפה לשתיה אלא דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו אבל בעלים דצריכין לתרום מן היפה לא חיישינן במתקיים יותר. ה\"ר שמשון ז\"ל. ועי' עוד במ\"ש לקמן ריש פ' בתרא. ומצאתי שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לתרץ קושיא זו הכי דמתני' מיירי ביין שנתבשל מגתו דזה לא הוי משובח משום דהוי כמו דבש שאינו משובח כמו היין אבל משנה דהתם מיירי בכהן שיש לו יין ישן שהוא תרומה ורוצה לבשלו שאז נשאר בטעמו והוי משובח כן נ\"ל לפרש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו. </b>סימנא יהב תנא למאי דקאמר לעיל כל מין חטים אחד ולהכי קאמר כל שהוא כלאים בחבירו כדמפורש בפ\"ק דכלאים. לא יתרום מן הרע על היפה. דתרומה קרויה חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' לך נתתים ותורם מן היפה על הרע דכתיב בהרימכם את חלבו ומתרגמינן שופריה. הר\"ש שיריליו ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מן הזונין על החטין שאינם אוכל. </b>פי' מפני שאינם אוכל ובירושל' דייק הא דבר שהוא אוכל הויא תרומה מתני' ר' ישמעאל בר' יוסי דתניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה רבי אומר יין וחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התורם קישות וכו'. </b>ראיתי כתוב שם בקידושין בשם המאירי ז\"ל שמא תאמר מה בין קישות מרה שאתה מחייבו בתרומה לשקדים המרים שהן פטורין יראה הטעם ששקדים המרים מין בפני עצמו שתולדתו בכך אבל קישות שתולדתה מתוקה אלא שלאיזה סיבה נתחדש בה מרירות והראיה מה חבר עמו אבטיח ונמצא סרוח ולפיכך חייבין ואינו מן הפיטור על החיוב אלא שהוא מן הרע על היפה ותרומתו תרומה אלא שחוזר ותורם ואע\"פ שדרך כלל אמרו במס' תרומות התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ולא אמרו שיחזור ויתרום פירשו בו שכל שהוא מתכוון לכך תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום אבל כל שדעתו לתרום מן היפה ונמצאת רעה הואיל ובטעות הופרש צריך לחזור ולתרום וזהו לשון ונמצאת מרה אלא שמ\"מ תרומתו תרומה שהרי כשידע בכך ג\"כ תרומתו תרומה ויש שואלין א\"כ היאך אמרו במס' תרומות בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ שאם ידע שהיתה חומץ עד שלא נתרמה אינה תרומה והלא יין וחומץ אחד הוא וא\"ת שיין וחומץ שני מינין הן כמו שבארנו לענין תערובת יין נסך ומה תאמר לדעת גדולי המחברים שעשאוהו לענין יין נסך שני מינין ולענין תורם מזה על זה כתבו הם בפירוש שהן מין אחד ואעפ\"כ פסקו שאם היתה חומץ בשעת הפרשה אינה תרומה ואין זה אלא מן הרע על היפה ונראין הדברים שהיין כבר בדקו ומצאו יין והיה סבור שבשעת הפרשה היה יין ומאחר שבדק וגילה דעתו שאינו רוצה אלא ביפה וטעה ונזדמן לו רע אינה תרומה אבל קישות אע\"פ שמ\"מ הוא היה סבור בה שאינה מרה מ\"מ לא גלה דעתו בכך. עכ\"ל המאירי ז\"ל: \n",
+                "<b>קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח. </b>בירושל' פריך ניחא אבטיח ונמצא סרוח אלא קישות ונמצאת מרה ולאו מעיקרא מרה היא שדרך הקישות כך. והוה ליה למימר אינה תרומה כלל כמו גבי יין ונמצא חומץ. ומסיק ר' יונה לכל דבר עשו אותה כספק אוכל דמטמאה טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה מרדות אם אכלה חוץ לחומה אם הוא מעשר שני עירב בה נעשה חמר גמל ע\"כ. אבל לפי שיטה דיבמות משמע דלא עשו אותה אוכל אלא בתורם בטעות ולא בתורם במזיד דאי במזיד הוי כתורם מן הטמא על הטהור דבמזיד אין תרומתו תרומה. ה\"ר שמשון ז\"ל. ובכסף משנה שם כתב ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה או שהסריחה ואינה מרה ע\"כ: \n",
+                "<b>תרומה ויחזור ויתרום. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דתרומה הראשונה הויא תרומה מן התורה דלא דמי לזונין על החטים שאינם אוכל כלל אבל הא אוכל הוא ע\"י הדחק אבל חומץ אינו כן דמין אחר הוא אך בירושלמי אינו אומר כן ולפי זה צריך לתרץ דהא דתנן הראשונה אינה מדמעת קאי אשנייה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה. </b>רבי הוא דסבר יין וחומץ שני מינין אבל לר' ישמעאל בר' יוסי אפי' עבר במזיד ותרם מן החומץ על היין הויא תרומה ופסק הירושלמי בהא הלכה כרבי אע\"ג דר' יוסי דנמוקו עמו פליג עליה וכן נמי רבנן סבירא ליה בתוספתא פ\"ג דיין וחומץ מין אחד אלא ששם נפלה טעות ששם כתוב דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וצריך להגיה דברי רבי שרבי אומר וכו'. ועיין בה\"ר שמשון ז\"ל שהקשה מ\"ש תורם חומץ על יין לרבנן מתורם מטמא על הטהור ומאבטיח ונמצא סרוח דמשמע בהאשה רבה דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אין תרומתו תרומה והכא לרבנן איפכא דמחומץ על יין במזיד תרומתו תרומה בשוגג אין תרומתו תרומה כדמפ' איהו ז\"ל לההיא ברייתא דקתני תרומה ויחזור ויתרום וכו' ומשני להו ז\"ל שפיר וז\"ל וי\"ל דלא דמי דטמא ואבטיח תקון רבנן דלא תהא תרומה במזיד משום דלא חזו לאכילה ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בהאשה רבה או כמאן דאמר לא אמר כלום לתקן השיריים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא דניחא ליה בחלא כדאמרי' בהמוכר את הספינה והוי כמן הרע על היפה דל\"ש שוגג ול\"ש מזיד תרומתו תרומה חוץ מהיה בלבו דהוי כמפרש שלא יהא תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>אם ספק תרומה. </b>דספיקא דאורייתא לחומרא וכ\"ש דאיסורא: \n",
+                "<b>ויחזור ויתרום. </b>קישות אחרת מתוקה כמשקלה. ובירוש' תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקשות אלא תוכו כיצד הוא עושה מוסיף על החיצון שלה ותורם. ותנא דמתני' ס\"ל דגם בחיצון יש בו טעם מרירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה אחת מהן וכו'. </b>לפרש מאי דקתני ברישא דבין ראשונה בין שנייה אינה מדמעת בפני עצמה קאתי השתא וכן אם אכל זר שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן וחומשה וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה כך כתוב שם בפ\"ה דהל' תרומות ויש ממנו בירושל': \n",
+                "<b>נפלה שנייה למקום אחר. </b>כך צריך להיות: \n",
+                "<b>אינה מדמעתן. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' מדמעתן בנו\"ן וצ\"ל דקאי אחולין שנזכרו לעיל וה\"ק אינה מדמעתן לאותן חולין ויש ס\"א דגרסי' מדמעת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שתרמו וכו'. </b>פי' שלא ידע השני שהראשון תרם. ובירושל' רפ\"ק דמכלתין גרסי' אתם פרט לשותפין ופריך והא תנן השותפין שתרמו זה אחר זה וכו' ומסיק כאן להלכה כאן למעשה כלומר דיעבד אם תרמו תרומתן תרומה דשותפים לא קפדי אהדדי וחשוב כאילו תרם מדעת חבירו אבל לכתחלה לא יתרום גזרה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים תרומת הראשון תרומה. </b>כלומר ולא תרומת השני. ואית דגרסי וחכ\"א אין תרומת השני תרומה. ובירוש' מפרש דהיכא דבא השני לשאול ורוצה שתהא תרומתו קיימת לחצי חלק הכרי דהיינו חלקו ואומר דהסאה שתרם תרומה בטעות דבהא כ\"ע מודו דחצי סאה השנייה טבל טבול לכל הוא וכן ה\"ה אם בא הראשון ופירש דבריו. כי פליגי בסתמא דכיון דלא באו לשאול מסתמא אינם ממחין. וחכמים סברי תרומת הראשון תרומה אבל לא תרומת השני דסתמייהו ממתין הן שאינו רוצה שיפסיד חבירו התבואה ע\"כ. ובתמורה פ\"ק גמרא דאין תרומה אחר תרומה גרסי' מתני' מני ר\"ע דתנן השותפים שתרמו זה אחר זה ר' אליעזר אומר תרומת שניהם תרומה ר' עקיבא אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומ' ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה והקשו שם תוס' ז\"ל דהכא בפרקין קאמר ר\"ע תרומת שניהם תרומה וא\"כ קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא ותירץ ר\"י דבשמעתא דהתם מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום ומש\"ה תרומת הראשון תרומה לר\"ע שהרי מדעת חבירו תרם ומאי דקאמר אין תרומת שניהם תרומה ר\"ל אלא תרומת הראשון דומיא דולא תמורה אחר תמורה דהתם דהראשון תמורה והשני אינו תמורה והשני מה שתרם אינה כלום דכיון דנתן לחבירו רשות לתרום כבר תרם ור' אליעזר סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד לא ניחא ליה בתרומת חבירו אבל הכא במתני' בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום הלכך כל חד אדעתא דנפשיה תרם חלקו לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת ע\"כ. ורבינו שמשון ז\"ל כתב דעל כרחך גירסא דהתם משובשת. ובירושלמי במה אנן קיימין אי בשמוחין זה על זה אף ר' עקיבא מודה ואי בשאינם מוחין אף רבנן מודו אלא כן אנן קיימין בסתם ר\"ע אומר סתמא אין מוחין ורבנן אמרי סתמא מוחין. אכן הר\"ש ז\"ל נראה דגריס בירוש' מומחין שפי' מומחין פי' בקיאין לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה וה\"ל תורם שלא ברשות ומסיק דבסתם פליגי עכ\"ל ז\"ל. וברמב\"ם פ\"ד דהל' תרומות פסק אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין זה על זה ותרם הראשון כשיעור מה שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה פי' מהרי\"ק ז\"ל שהוא מפ' דמאי דקאמר ר' יוסי בסיפא דתרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם הרשה את בן ביתו. </b>וה\"ה לשותפו ומשמע דלמאי שכתבתי במתני' דלעיל בשם תוס' ז\"ל דהאי מתני' דלא כר' אליעזר. דו\"ק. ולשון ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' אפי' בן ביתו ואין צ\"ל שותפו ע\"כ. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והאי עבדו ושפחתו דתנן הכא עבריים נינהו דאי' בהו שליחות ואע\"ג דשפחה לא שייכא אלא בדלא אית לה שתי שערות דאי מייתא שתי שערות מאי בעיא גביה ואי אית (לית נראה דצ\"ל) בה שתי שערות קטנה היא ולית בה שליחות איכא לאוקומי בתרומת ירק דמדרבנן היא והכי אוקימנא בפ' התקבל מתני' טובא דכוותה ולמאי דא\"ר ינאי בפ' המביא תניין דדוקא עובד כוכבים הוא דממעטינן דאין לו שליחות משום דלא בא בברית מצות אבל עבד כנעני לא ממעטינן דכתיב גביה קבלת תורה מחוטב עציך א\"כ בר ברית הוא לדידיה מתני' אתיא כפשטה בעבד כנעני גדול דמצי לתרום בשבילו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>הדרוכות. </b>י\"מ דקאי אענבים וי\"מ דקאי אפועלים הדורכים וכן פי' בערוך ודוקא יין מפני שטומאתו מצויה לפי שהוא ראוי לשתיה אבל שמן לא הכי מוכח בירושלמי. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאין אותו מיד ולפי שמסר להם והאמינם על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה ע\"כ. ובהשגות אמר אברהם לשון המשנה כך הוא חוץ מן הדרוכות מפני שהן מטמאין את הגת מיד והפירוש מפני שהוא משקה והטומאה מצויה בו מיד משהלכו שתי וערב לפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבלו טומאה ה\"ז משובח ובודאי ניחא ליה לבעה\"ב שיתרומו קודם שידרכו בה ע\"כ. וכתב עליו הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לסייע לפי' רבינו מלשון המשנה שאמרו מפני שהן מטמאין את הגת מיד דמשמע דה\"ק שהן יכולין לטמאה מיד דלפי' הראב\"ד ז\"ל למה תלה הטומאה בפועלים ה\"ל למתני מפני שהן מקבלין טומאה מיד ע\"כ. ועיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל למשנתנו וז\"ל בטל הוא שיבטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום דרך דמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע\"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבר. ודרוכות הם דורכי הענבים בגתות ואין (נראה דצ\"ל והן) רשאין לטמא הגת כשמתחילין לדרוך מפני שיהא מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם ע\"כ. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הַדָרוֹכוֹת כך מצאתי נקוד בנכ\"י ופירושו הדורכים ודוגמתו הלקוחות ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מפני שהן מטמאין את הגת שהבעלים עמי הארץ. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין לשון המשנה משמע שהוא חוזר על הבעלים אלא על הפועלים שמטמאין את הגת מיד שהלכו בו שתי וערב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר תרומת הכרי הוה בתוכו ומעשרותיו בתוכו. </b>פי' רש\"י ז\"ל ומעשרותיו בתוכו באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא כדי להתיר סביביו. תרומת מעשר זה בתוכו. מילתא אחריתי הוא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומה שלו בתוכו. קרא שם. ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעכשיו אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לחומה ואם נטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה ע\"כ. וברמב\"ם שם מפרש שלא להתיר סביביו א\"ר שמעון אלא לומר שאינו יכול עוד להוציא תרומה ומעשרות מכרי אחר על זה אלא ממנו יוציא אותן וה\"ר שמשון ז\"ל בשם הירוש' פי' דה\"ק קרא שם. ותרומה וחולין מדומעין כאילו הפריש התרומה וחזרה ונפלה לאותו כרי וימכר הכל לכהן בדמי תרומה אם לא שישאל התרה על אותה הפרשה שכן הדין שיכול לשאול התרה על תרומתו כמו על נדרו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר הסמא. </b>בויקרא רבה [ס' אחרי מות פכ\"ג סי' ד'] מפ' אמאי קרו ליה הכי. ופי' רבינו שמשון ז\"ל דר' אלעזר מוסיף על ר\"ש דאפילו לא אמר בתוכו אלא ממנו עליו שאין שיריו נכרין אפ\"ה קרא שם ולאו דוקא נקט תרומה אלא ה\"ה למעשרות ועוד פי' אי נמי אתא ר' אלעזר למימר דתרומה דוקא לא בעינן מקום מסויים. אבל במעשר בעי' מקום מסויים ע\"כ. ואית דגרסי ר' אלעזר חסמא אומר אף האומר וכו' וכן ג\"כ במלתיה דראב\"י גרסי אף האומר וכו'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ור\"א בן יעקב סבר דאפילו גבי כרי דמעשר ואמר תרומתו עליו מסויים הוי. וס\"ל כאבא אלעזר בן גומל דבירושלמי פ\"ק דמכלתין דאמר מה תרומה גדולה במחשבה אף תרומת מעשר במחשבה אפילו לכתחלה ע\"כ. והבאתי דברי אבא אלעזר בן גומל לקמן פ' עשירי סי' ו' והביאה ג\"כ ר\"ע ז\"ל בפ\"ה דמס' דמאי סי' ב'. ובירוש' אמרי' דר\"ש אתי כב\"ש כמו דב\"ש אמרין קדשו מדומעין כדתנן לעיל פ\"ק בש\"א תרומת עצמן בהן כן נמי ר\"ש ס\"ל קדשו מדומעין ובעינן התם עד כדון באומר בתוכו אמר בו מהו ופשטינן מברייתא דפלוגתא דאיכא באומר בתוכו היא נמי באומר בו ומפרש התם טעמא דרבנן דאמרי עד שיאמר בצפונו או בדרומו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והרמותם מה תורם במסויים אף מחשב במסויים והיינו שיאמר בצפונו או בדרומו והתם מייתי ברייתא דמשמע דפליגי בה רבי ורבנן אחכמים דמתני' כמו שכתב החכם ה\"ר אליעזר ז\"ל. ע\"ש בירושל': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עובר בל\"ת. </b>בירושל' אמר ר' יוחנן דאינו לוקה על לאו זה דאסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא למאחר מליתן אותו לכהן בזמן הביעור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שיוקדמו כו' אלא יוקדמו כו' ותרומה לראשון שהיא ראשית. </b>מה שא\"כ במעשר ראשון דאע\"ג דאשכחן דאיקרי תרומה דכתיב בפרשה קרח כי את מעשר ב\"י אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים בנחלה. ראשית לא אשכחן דאיקרי. ובמכילתין מפ' טעמא והביאו רש\"י ז\"ל בריש תמורה דף ד' יוקדמו בכורים לתרומה משום דבכורים חמירי דאית להו ד' שמות ראשית ומלאה ותרומה ובכורים. ותרומה אין לה אלא שלשה שמות ראשית ודמע ותרומה. ויוקדם תרומה למעשר ראשון שאין לו אלא שני שמות כגון מעשר ותרומת מעשר. ויוקדם נמי מעשר ראשון דאית ליה שני שמות למע\"ש דאין לו אלא שם אחד כגון מעשר שני ע\"כ. ואית דגרסי שיקדמו היו\"ד בחירי\"ק והקו\"ף בפת\"ח והדל\"ת בשב\"א. והר\"מ די לונזאנו ז\"ל נקד היו\"ד בחירי\"ק והקו\"ף והדל\"ת בשב\"א: \n",
+                "<b>שהן בכורים לכל. </b>מצאתי שנקד החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל בכרים בשם ספר כתיבת יד. הבי\"ת בשב\"א. ובציר\"י הכ\"ף. עוד כ' שהן בכרים לכל פי' האי לכל חוזר למעלה וה\"ק אלא יקדמו הבכורי' לכל כי הם בכורים ועל זה הדרך מדברת כל המשנה שאמרה אח\"כ ותרומה לראשון וכו' ומע\"ר לשני וכו' גם כאן פירושו הבכורים קודמין לכל כי הם בכורים ע\"כ. עוד כ' על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ה\"ק אע\"פ שהוא עובר בל\"ת וכו' כ' פי' זה דחוק ונרא' דמייתי ראי' ממה שאמר הפסוק לא תאחר ש\"מ שמה שעש' עשוי שאל\"כ אין שייך לומר איחור וצ\"ע וכן יש בירושלמי בפירוש וכדומה לזה יש במס' תמורה פ\"א ממירין מן הבקר על הצאן וכו' שנאמר לא יחליפנו וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. </b>והוי חולין גמורים הן ומהימן לומר שכן היה בדעתו וטעה והוציא בענין אחר. שאני נהנה לזה ונהנה לזה קונם יהא מה שאני נהנה לראובן זה כלומר שלא אשא ואתן עמו ונתקל בדבורו ואמר לשמעון. לא אמר כלום. ושניהם מותרין דבעי' פיו ולבו שוין הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ואיכא מאן דס\"ל בירושלמי דמתני' דלא כב\"ש דתנן ברפ\"ה דנזיר בש\"א הקדש טעות הקדש. וכתב ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל המתכוין לומר תרומה אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההיא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר כלום התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הן ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו ע\"כ. והם דברי הר\"ן ז\"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה. </b>אית ספרים דגרסי שתרמו משלהן תרומתן תרומה. ופי' רש\"י ז\"ל תרומתן תרומה ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה. ובמנחות יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. מדמעת. אם נפלה לחולין אוסרת וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג. ור\"ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה. ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי עכ\"ל ז\"ל. והתוס' ז\"ל דחקו עצמן לומר דמיירי שגדל שליש ביד ישראל ולקחו העובד כוכבים הלכך חייב בתרומה וכתב עליהן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואינו כן כדמשמע הכא בגמ' ירושלמית דבין בתרומת גרנו בין בעובד כוכבים שלקח פירות מישראל מיירי מתני' וטעמא דמתני' היינו דהוי קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשרייא אי אקדשה עובד כוכבים הוי הקדש כדתניא בפ\"ק דחולין איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל והכא נמי אע\"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכולי עלמא ונתפסין הן דאפי' בחלת ח\"ל אמרי' הכי כדאמרי' בפ\"ק דיום טוב ות\"ק דפליג אדר\"ש היינו ר' יוסי דמייתי בירושלמי דפליג עליה בפ\"ד דזבחים דתנינן תמן קדשי עובדי כוכבים אין חייבים עליהן משום פגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור דברי ר\"ש ר' יוסי מחייב וכי פליגי ר\"י ור\"ש היינו אי חייבין עליהן חומש זרים שאכלוה או לא ואי אוסרת במאה או לא וכן בבהמת הקדש מחייב כרת השוחטה בחוץ או לא וכן בפגול וכו' אבל כ\"ע מודו דקדשה עכ\"ל ז\"ל. וכן נראה קצת שפי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל העובדי כוכבים הללו אע\"פ שאינם חייבים במצות אם עשו מהם שום דבר יש להן קצת שכר וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצוות קיימין כאשר הראה ע\"כ: \n",
+                "<b>ומעשרותן מעשר. </b>אם קראו מעשר ראשון הוי טבל וחייבין להפריש ממנו תרומת מעשר ואי מעשר שני קרא חייבין לאכלו בירושלים ובעי פדיון: והקדשן הקדש. בהמה שהקדישו הוי קדש ואין נהנין בה ואי עבר ונהנה אי חייבין אשם מעילות בה או אם שחטה בחוץ אי חייבין כרת בה בהא פליגי ר\"ש ור\"י בפ' ב\"ש בזבחים והתם מפ' טעמייהו ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי. </b>משמע דסבר ר' יהודה יש קנין לעובד כוכבים בא\"י וקשה דבמנחות פ' ר' ישמעאל שמעי' ליה לר' יהודה דאמר תורמין משל עובד כוכבים על של ישראל ומשל ישראל על של עובד כוכבים וי\"ל דלא פטר ר' יהודה הכא אלא בסוריא כדתניא וכו' ה\"ר שמשון ז\"ל. והוא עצמו ז\"ל כתב בפ\"ה דדמאי דמן הירושל' מוכח ומן התוספתא משמע דכר' יוסי ור\"ש ס\"ל דיש קנין לעובד כוכבים וכו' וכתבתיו ספ\"ד דפאה ובירושל' דפאה דף כ' ודמעשר שני דף נ\"ו א\"ר אלעזר כיני מתני' אין לעובד כוכבים כרם רבעי כל עיקר אפי' בארץ ישראל כיון שנשנית סתם ומתני' פליגא אבריי' ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ויש שם אמוראים אשר הסכימו דלא גרסי' במשנה לשון כל עיקר אלא רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי ולגרסא זו נוכל לומר שהבריי' באה לפרש המשנה דבסוריא לבד אמר ר' יהודה שאין לעובד כוכבים כרם רבעי ומינה אתה למד הא לישראל יש כרם רבעי בסוריא. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בירושל' מפרש דמיירי בפירות שקנה העובד כוכבים מישראל ע\"כ: \n",
+                "<b>תרומת העובד כוככים מדמעת. </b>ת\"ק היינו ר' יוסי כדכתבינן: \n",
+                "<b>ור\"ש פוטר. </b>פי' רש\"י ז\"ל שם בקדושין דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי ע\"כ וכמו שכתבתי לעיל בסמיך והקשו עליו תוס' ז\"ל שם דמשמע מפירושו דת\"ק ור\"ש פליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר\"י דת\"ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתם חייבת בתרומה כגון שגדלה שליש ביד ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י\"ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לוקח י\"ל דמיירי שלקחן קודם מרוח ואח\"כ מירחם ישראל ופיטורא דלוקח אינו אלא אחר מרוח וקשה דא\"כ דומיא דהכי פטר ר\"ש ומ\"ט. וי\"ל דטעמא כדאמרי במנחות דאר\"ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט לי' קרא בהדיא עכ\"ל ז\"ל וכבר כתבתי לעיל בסמוך מה שהקשה עליהם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ובירושלמי מייתי ברייתא דפליגי בה רבי ורשב\"ג ונדשמעמינה דמתני' מיירי כשתרם העובד כוכבים לפנינו דוקא. ומסיק בירושל' דאשכח ברייתא דפליג ר\"ש בין אחומש בין אדמוע דקדושה דעובד כוכבים קלה היא ואינה מדמעת וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל במנחות אסיקנא בדר\"ש דאע\"ג דסבר דמירוח העובד כוכבים פוטר אפ\"ה כי מרחינהו עובד כוכבים והפריש מהן תרומה מדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין וכי קאמר הכא אינה מדמעת היינו מדאו' אבל מדרבנן מדמעת וכן כתבו התוס' שם ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מוציא ממנו תרומה עליו. </b>י\"ס דגרסי מוציא ממנו תרומה ומעשרות עליו: \n",
+                "<b>אבל לא על מקום אחר ר' מאיר אומר אף מוציא הוא על מקום אחר וכו'. </b>כן גרסת הר\"ש ז\"ל וכדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל והיינו טעמא דכשאדם תורם כריו אי אפשר לו להוציא כל התרומה בבת אחת אלא מרים וחוזר ומרים הלכך אפי' הפסיק ביניהם יום או יומים אין לחוש דמה לי הפסק מועט ומה לי הפסק מרובה אבל מ\"מ כיון שמקצתו מתוקן אין להפריש על טבל גמור ור\"מ לא מפליג אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס אבל לא ממקום אחר וז\"ל פירושו כוונת התנא לומר כי אותו הקצת שהפריש אינו לא תרומה ולא מעשר אבל עדיין הוא טבל כמו שהי' אבל מוציא מאותו הקצת החק שהוא חייב בו ואם הפריש קצת מעשרות יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא תרומות ומעשרות ממקום אחר כמו שהוא מותר עשותו בטבל כיון שזה שהוציאו הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות ור\"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ע\"כ. והראב\"ד ז\"ל גריס כגרסת הר\"ש ז\"ל בהשגות שם בפ\"ג דה' תרומות ובפ\"א דה' מעשר סי' ט\"ו וכן מוכח בירושלמי והקשה הראב\"ד ז\"ל דלפי' הרמב\"ם ז\"ל קשה דהו\"ל למיתני מוציא ממנו תרומה עליה בל' נקבה ונלע\"ד דלא קשיא ג\"כ מלת עליו לפי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא ז\"ל יסבור דקאי אמלת מקצת שהוא ל' זכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במגורה </b>גרסי' הבי\"ת בפת\"ח והמ\"ם בשב\"א ודגש והגימ\"ל בשור\"ק והרי\"ש קמוצה: \n",
+                "<b>ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני. </b>בירוש' דפ\"ג דמס' מעשרות איכא מאן דיליף מהכא דהמעשרות ניטלות בבית ולא מן הגורן כתרומה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל עוד פי' אחר מלבד השני פירושים שהביא ר\"ע ז\"ל. ועוד פי' אחר וז\"ל ועוד יש לפרש דמיירי כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרים דר\"מ סבר מהימנינן לי' לבעל הבית שהפריש שני סאין שלימין ונאבד מה שחסר או אכלוהו עכברים ורבנן סברי דלפי חשבון הנמצא מהימן ותו לא. והרמב\"ם ז\"ל פי' כפי' האחרון שלהם דהיינו הפי' השני שהביא ר\"ע ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל מי שהיו פירותיו במגורה. פי' מי שהיו לו פירות הרבה באוצר ולא הפריש מהם כל המעשרות אלא נתן סאה אחד ללוי למעשר ראשון וסאה לעני למעשר עני והרי אלו הפירות מקצתן מתוקנין ומקצתן אינן מתוקנין וא\"ר מאיר שרשאי הוא להפריש עוד ח' סאין ולאכלם דיש ברירה שעל אלה הח' סאין הפריש כל המעשרות ור\"מ לטעמי' דלעיל קאמר גבי תרומה שמוציא ממנו למקום אחר ואנו אומרים הוברר הדבר שלא הפריש התרומה על מה שהוא נותן לתרומה על מקום אחר אלא על יתר הכרי וחכ\"א אינו מפריש אלא המעשרות שנתן הן לפי חשבון כי לא הפרישן אלא על כל הכרי ולא נאמר שלא נתן אותן אלא על אלו הח' סאין בלבד ורבנן לטעמייהו שאמרו לעיל שמוציא ממנו תרומה עליו ולא למקום אחר כן נ\"ל לפי דעת התלמוד ירושלמי ואלו הפירושים של המפרשים אינם נראים כלל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור תרומה וכו'. </b>בספר הפרפראות פ' שלח לך מראשית עריסותיכם הפסוק מתחיל במ\"ם ומסיים במ\"ם לומר לך עין יפה אחד מארבעים ע\"כ. ובירוש' כתיב ששית האיפה מחומר החטים וששיתם את האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחטים א' מששים ובשעורים א' משלשים ת\"ל וכל תרומה אשר ירימו שיהיו כל התרומות שוות וכו': \n",
+                "<b>תרם ועלה בידו אחד מס'. </b>תרם מאומד ונמצא אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום. ואפי' הי' למוד לתרום אחד ממ' או אחד מנ' כיון שעלה בידו אחד משעורי חכמים אין צריך להוסיף ואם חזר והוסיף תרומה אין שם תרומה עליו וחייב במעשרות אבל אם עלה בידו א' מששים ואחד שהוא פחות משעור הקטן שנתנו חכמים יחזור ויתרום ויוסיף כמות שהוא למוד ואותו המותר יכול לתרום במדה במשקל ובמנין דלא אמרן לתרום מאומד אלא כשתורם מתחלה אבל מן המוקף צריך לתרום ר' יהודה סבר דאף מוקף אין צריך אלא בתחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורם בבינונית אחד מחמשים. </b>דאזלי' בתר רובא דעלמא ובדין הוא דלא לתני אלא בבינונית ולא בעי תו למתני אחד מחמשים אלא משום דבעי למתני פיחת אחד מעשרה או הוסיף עשרה דתני מניינא תני נמי מניינא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>פיחת עשרה. </b>ותרם ממ' או הוסיף עשרה ותרם מס' תרומתו תרומה אפי' אתא בעה\"ב ואמר לא ניחא לי דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר לי' אנא להכי אמדתיך ה\"ר שמשון ז\"ל. וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בקדושין אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' הפך מזה פיחת עשרה אחד מששים הוסיף עשרה אחד ממ' וכן פי' תוס' ז\"ל שם בקדושין בשם יש מפרשים וק\"ל שהכל עולה לסגנון אחד. לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל פָחַת עשרה או הוסיף עשרה פי' אם במה שרצה לתרום כדעתו של בעה\"ב טעה והוסיף עשרה וכן כשתרם בבינונית כשלא ידע דעתו והוסיף או פיחת תרומתו תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כגון שנתכוין להוציא אחד ממ\"ט מתחייב זה התוספת [הגה\"ה וז\"ל ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת עניינו שנתכוין להוציא אחת ממ\"ט שמחייב זה התוס' בתרומה וכצ\"ל:] בתרומה ע\"כ. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אבל יותר מעשרה אין תרומתו תרומה ודוקא גבי שליח אבל בעה\"ב תנא בפרק אלמנה ניזונית תרם ועלה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה: \n",
+                "<b>אם נתכוין [להוסיף] אפי' אחד. </b>גרסי' לשון זכר כדתני נמי עשרה: אין תרומתו תרומה. לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד ואם נתכוין להוסיף על הבינונית אפי' אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה אלא שבספר מוגה מצאתי שהגיה אפילו אחד מארבעים ותשעה וכו'. ובירוש' פריך תמן בפ' בתרא דמעילה תנינן כולן מעלו ואפי' בעה\"ב אלמא מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר והכא קתני אין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוי ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשית שליחותו של בעה\"ב אבל במתני' הפרשתו בבת אחת עשוי' כשהוא פוחת או מוסיף ה\"ל מעביר עכ\"ל ז\"ל. והתם בירוש' מפרש אי הוה יודע דעתו של בעה\"ב ונתכוין לפחות אי הוי תרומה אי לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר. </b>ירוש' אתיא דר\"א כב\"ש דאמרו לעיל בפ\"ק קדשו מדומעין דתנן בש\"א תרומת עצמן בהן והוו להו הזיתים תרומה וחולין מעורבין כן ר' אליעזר אמר קדשו מדומעין פירות סאה עודפת דגם אם לא קרא שם למעשרות של הכרי מ\"מ קדשה התרומה אע\"ג דהיא מעורבת עם חולין הטבולין דר\"א ס\"ל כב\"ש: \n",
+                "<b>יותר מכאן יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר. </b>כך צ\"ל במתני' אבל בפי' החכם ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל גריס [הגה\"ה וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב י\"ס דגרסי אבל לא למקום אחר וצ\"ע:] אבל לא על מקום אחר וז\"ל אבל לא על מקום אחר כשיעשה אותה סאה עודפת תרומת מעשר תהי' על אותו כרי עצמו שבו ריבה לתרומה אבל לא על עשרה סאין של מעשר טבול אחרות דטעמא משום דדמי למן החיוב [הגה\"ה טפי הוה ניחא אי הוה קאמר מן הפיטור על החיוב:] על הפיטור דאע\"ג דריבה בתרומה וקדשה מ\"מ אין טבל הזה טבול כשאר טבל בעלמא דהא כבר הפריש מן הכרי תרומה ומעשר כאחת דהא י\"א נתן. ובירוש' אמרי' דר' חייא פליג אדתני רבי במתני' וטבל גמור הוא דהוי ויעשנה תרומת מעשר על מקום אחר אליבא דר' אליעזר עכ\"ל ז\"ל וכל המפרשים היה להם גירסא אחרת בירוש' שהביא הוא ז\"ל. ולשון ה\"ר יהוסף ז\"ל יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר פי' שיצרפנה עם חולין אחרים דאמר אלו החולין שהן מעורבין בזו התרומה יהו מעשר עם ט' שיעורים כמותן על אלו החולין ואלו החולין המעורבין עם התרומה שעשיתי מעשר יהי' תרומת מעשר ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי שאין תורמין שלא מן המוקף. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל. פי' זה קשה דלמה אינו יכול להקיפו ונראה דקסבר שאסור לעשותו תרומה כיון שאינו טבול לתרומה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים משערין את הכלכלה. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל משערין את המדה כדי שלא יקח לעצמו בגדולה ויתן לכהן בקטנה א\"נ לענין דינא דבשלשה זמנים אלו רשאי לשנות ולא יותר. א\"נ לענין התאנים הנלקטות דבג' זמנים אלו הפירות יפות אלו מאלו שלא יתרום מן הרע על היפה ע\"כ ור\"ע ז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל לעיקר. וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על הפי' שהעתיק ר\"ע ז\"ל פי' זה קשה מאוד דאין כאן מקומו כי כאן אינו מדבר אלא בתרומה על כן נראה דודאי בתרומה קמיירי ומודדין את הכלכלה כדי שיוכל לכוין וליתן באומד כמות שהוא למוד א' מחמשים או א' מארבעים או א' מששים כי כשמדד את הטבל ויודע כמה מדות הוא צריך להפריש הוא לוקח כלי שאינו של מדה דלא שיוכל לשער בו מדה אחת או שתי מדות בקירוב ומפריש בו תרומה כשיעור וכבר תנן לעיל אבל תורם הוא את המדוד אך זה אינו קושיא כל כך מה עניינו לכאן כי כיון שכבר סיים כל דיני הפרשת תרומה בא לומר דיני תרומת מעשר וכן יש בירושלמי אך מה שפי' שמשערין את הכלכלה ר\"ל הכלכלה שמודדין בה זה אינו נראה דמה צריך לשער הרי האחת כמו חברתה ויעשה את העשירית קדש אלא נראה לפרש שמשערין את הכלכלה שרוצה לתרום ממנה שלא יאמר כבר שיערתי אותה שאינה מקבלת אלא ק' תאנים וא\"כ אין צריך ליתן אלא עשרה לתרומת מעשר שאע\"פ ששיערה בזמן הבכורות בזמן הסיפות היא מקבלת יותר וצריך ליתן יותר וע\"כ צריך לשער עכ\"ל ז\"ל. וכתב הרש\"ש ז\"ל פי' לפירושו של הרמב\"ם ז\"ל דאם אירע שמנה מה שמחזיק בסוף הקיץ והיו בה מאה לא יאמר בשנה הבאה בזמן הבכורות כך מדתה ומעשרה כלכלות שמלקט יתן למעשר מאה בכורות דמעשרותיו מקולקלות הן דל\"ד מה שמחזיק בה עתה למה שמחזיק בה בסוף הקיץ וכן אילו ידע כמה היתה מחזקת באמצע. הקיץ והיו ק' כשילקוט י' כלכלות בסוף הקיץ לא יתן מאה תאנים למעשר אלא צריך לשערה עכשיו דאינו שוה מה שמחזקת עכשיו בסוף הקיץ למה שהיתה באמצע הקיץ מחזקת ומ\"ט משום דבעי לתרום תרומ\"ע ומעשר בצמצום ע\"כ: \n",
+                "<b>בבכורות </b>הבי\"ת בחירק כדכתיב בס' הושע ט' כבכורה בתאנה ויותר נכון לגרוס הבי\"ת בפתח וכדכתיב בס' ירמי' כ\"ד כִתְאֵנֵי הבַכוֹרוֹת הבי\"ת בפתח והכ\"ף בשורק והרי\"ש בפת': \n",
+                "<b>ובסיפות. </b>היו\"ד בקמץ נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>והשוקל משובח משלשתן. </b>ע' תי\"ט מ\"ש בשם הירושלמי ועיין מה שכתבתי בפרק ה' דדמאי סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר תרומה עולה בא' ומאה. </b>עיין במ\"ש ר\"פ שני דמס' ערלה:\n",
+                "<b> ר' יהושע אומר במאה ועוד. ועוד זה אין לו שיעור. ר' יוסי בן משולם אומר ועוד קב למאה סאה וכו'. </b>יתכן לפרש דר' יהושע לא אמר אלא סתם במאה ועוד ואח\"כ תרי תנאי פליגי אליביה. וראיתי שיש מי ששונים מלת ועוד הראשונה דבמלתיה דר' יהושע הוי\"ו בקמץ ואינו מוכרח בתוספתא קתני אמלתיה דר' יוסי בן משולם והלכה כדבריו ולא קיימא לן הכי: \n",
+                "<b>שתות למדמע. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ומה שאמר שתות למדמע כו' ואלו אמר קב למאה ולא הי' מוסיף זו התוספת היינו אומרים כו' כיון שיש שם קב יותר על המאה והודיעך כי אין הדבר כן אלא צריך שיהיה זה הקב שתות למדמע וקב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה אלא פחות מזה ותבין זה עכ\"ל ז\"ל מספר מוגה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד. </b>מדברי ר' עקיבא הוא. הרא\"ש ז\"ל. ומדתנן נפלה שחורה שחורות אסורות בלבד נפלה לבנה לבנות אסורות בלבד. למד מכאן בעל ספר החסידים ז\"ל בסימן תתנ\"א וז\"ל כיון ששחורות ולבנות שני מינים הם הרי גודגדניות אם בירך על האדומות קטנות שהחיינו ואח\"כ שחורות צריך לברך עוד על השחורות שהחיינו אע\"פ שטעמן שוה וכ\"ש אדומים גדולים ואדומים קטנים או שחורים לפי שישנם שני מינים ע\"כ בקיצור. וכן מצאתי שפסק ג\"כ בספר לבוש תכלת סימן רכ\"ה סעי' ד'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' מפרש דאיכא למ\"ד דלר' יהושע אפילו בידוע מה נפל. מעלות ואיכא למ\"ד דאין מעלות. ופליגי דלר' עקיבא אפי' ידע ולבסוף שכח אסורין דכיון דנאסרו נאסרו אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור הן מעלות זו את זו דס\"ל בירוש' דר\"ע סברא דנפשיה קאמר ולא מפרש לדברי ר' יהושע וקשיא דהיכי תנא בסיפא דמילתיה ובזו ר' יהושע מקל והתם מפרש לה עכ\"ל ז\"ל. וסיפא דמתני' ר' יהודה אליבא דר\"ע היא דלר\"מ לא חלק ר' עקיבא כלל בזה דתניא נמצאת אומר בידוע לא תעלה שאינו ידוע תעלה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה דברי ר\"מ ור' יהודה אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע לא תעלה דברי ר\"א ור' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה ור' עקיבא אומר בידוע לא תעלה בשאינו ידוע תעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>ובזו ר\"א מחמיר וכו'. </b>נ\"ל שהוצרך לומר זה כדי שלא נטעה לומר שאלה השני דינים שוין כי לפי הנראה לפום ריהטא משמע שהן שוין קמ\"ל שאינם שוין עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדורם ליטרא קציעות. </b>סתמא כר\"מ דברייתא דריש ביצה ור' יהודה פליג התם והתם קתני חבית והיינו חבית היינו כד. ה\"ר שמשון ז\"ל. ועיין בירוש' אי משמע אפכא מדריש ביצה: \n",
+                "<b>ור' יהושע אומר לא תעלה. </b>דכיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות אבל אם אין ידוע באיזה מקום בעיגול דרסה מודה ר' יהושע דיעלו וצריך טעם בין לר' אליעזר בין לר' יהושע מ\"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות ה\"ר שמשון ז\"ל. ודומה דבירוש' פריך לה ומשני ר' יוחנן דפלוגתא דתנאי היא והא דתאנים שחורות דמשנתנו אמרה חד תנא וקבל כן המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע ולדידי' גם בליטרא קציעות ר' אליעזר מחמיר ומצריך ק' פומין ור' יהושע מקל דתחתונות מעלות את העליונות וסיפא דליטרא קציעות תנא אחר אמרה שקבל כך המחלוקת של ר\"א ור' יהושע ולדידי' גם בתאנים שחורות ולבנות ר' אליעזר אומר דמעלות זו את זו ור' יהושע אוסר וכך הוא פי' לשון המשנה בזו ר\"א מחמיר ור' יהושע מקל כלומר חד תנא אמר הכי הכא וה\"ה גבי ליטרא קציעות ובזו ר\"א מקל ור\"י מחמיר כלומר ואיכא תנא אחרינא דאמר בליטרא קציעות דר\"א מקל ור\"י מחמיר וה\"ה שתנא זה יאמר גבי תאנים שחורות ר\"א מקל ור' יהושע מחמיר ע\"כ עם פי' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל. והברייתא שהביא ר' יוחנן לפרושי דפלוגתא דתנאי. היא הברייתא שכתבתי לעיל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקפאה. </b>שב אל המגורה לא אל הסאה ונשאר עדיין מן התרומה במגורה כדאי' בירוש' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. וכתב ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל ופריך בירוש' מחלפא שיטתי' דר' אליעזר תמן אמר התחתונות מעלות את העליונות וכאן אמר בקפוי אבל בארעייתא לא בתמיה ומשני שמעון בר אבא בשם כהנא דברי ר' אליעזר עשאוהו כמרבה במזיד כלומר דגרע משום דקפה דכיון דהסירה להתיר השאר ופשע לבטל איסור אין התחתון מסייעו לבטל ר' יוסי בשם ר' יוחנן עשאוה כסאה עולה מתוך מאה כלומר הא דקתני אם יש בקפוי היינו עם מה שלמטה ור\"א ור' יהושע בטעמייהו וקמ\"ל אע\"ג דקפאה מסייע תחתון לבטל ע\"כ ויש במלתי' דר' יוסי דרך אחרת להר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא העתקתיה מפני אהבת הקיצור. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל בפירושו משמע דמסקנת התלמוד דמוחלפת שיטתו של ר\"א וז\"ל א\"ר אליעזר כי כשנפלה סאה תרומה על פי מגורה ונתקבצה שם ונתעבית על פני אוצר גדול מחטים שנשער פי המגורה כולה אם יש בשטח העליון בלבד ק' סאה אז תעלה ואם לאו יהי' הכל מדומע וזה הפך ממה שאמר במה שקדם שאמר התחתונות מעלות את העליונות וכן אמרו בתלמוד מוחלפת שיטתי' דר\"א ע\"כ בקיצור. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שהביא ר\"ע ז\"ל אינו בירושלמי וכך הוא לשון הירוש' מחלפא שיטתי' דר\"א תמן הוא אומר התחתונות מעלות והכא את אומר אם יש בקפוי דוקא ומשני עשאוה כסאה עולה מתוך מאה ופי' הדבר הוא כי זה הקפוי הוא כמו סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין שאותה סאה נשארה תרומה וע\"כ גם בכאן נשאר אותו הקפוי תרומה אם אין בו מאה ואחד ע\"כ. ומ\"מ שַׁמְעַת ממה שכתבנו דלא גרסי' אם יש בקפוי מאה סאה אלא אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה ול\"ג מלות מאה סאה. ואפשר שהיא גרסת ר\"ע ז\"ל ואי גרסי' לי' יתבאר דהיינו עם מה שלמטה כדכתיבנא לפי פי' שהביא ר\"ע ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות מאה סאה ממשנתו וכתב כן מצאתי ונ\"ל דה\"פ אם יש בו כדי העלאה בקפוי תעלה וכך יש בירוש' ע\"כ. עוד כתב ור' יהושע אומר לא תעלה נ\"ל שטעמו של ר' יהושע שאומר לא תעלה הוא משום שהוא חושש שיבטלנה בידים שיקפה מן הכרי הרבה כדי להעלותה ע\"כ: \n",
+                "<b>יקפיאנה. </b>שב אל הסאה שנוטל כל התרומה דרואין אותה כאילו הן חטים ע\"ג שעורים ומוציא התרומה לעצמה שנפלה ע\"ג המגורה עם מעט מהחולין שנפלה עליהן כמי שמאסף חטים מע\"ג שעורים ותחתונים שרו אף אם אין בהן מאה כנגד התרומה והכי איתא בתוספת'. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ירוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל נראה דהאי מעלות זו את זו היינו דוקא בששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל שני ב\"א לא. וכך הוא בטור סוף סי' קי\"א. וכתב נמוקי יוסף בפ הערל דף ת\"ל דמתני' מיירי בתרומה בזמן הזה דהויא דרבנן ולפיכך הקלו בה לחשבן כאילו הן קופה אחת אע\"ג דליכא שאני אומר שהרי שתי הקופות חולין משום טעמא דמתני' מיירי בששתיהן של אדם אחד ע\"כ ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>אפי' הן בשתי עיירות וכו'. </b>דס\"ל לר\"ש כיון דשל אדם אחד הם מצטרפין דלסוף יצרפם כאחת וראיתי מי שפירש עיירות קופות גדולות עשויות למדה. ושהיא מלה בלשון ערבי. וגם בספר כף נחת כן פי' ואין להם על מי לסמוך שאפי' ברמב\"ם בפי\"ד כתוב אבל אם היו שתי הקופות בשתי עיירות אינם מצטרפות ואם כדבריהם הל\"ל שתי הקופות שתי עיירות בלתי בי\"ת. וה\"נ תנן בפ\"ה דדמאי אפי' משתי קופות אפי' משתי עיירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יוסי מעשה וכו'. </b>בא לאתויי ראיה לשתי קופות דרואין אותם כאילו הן מעורבות כדאשכחן באגודות דאמרי' תעלה אע\"פ שאין האגודות מעורבות ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל. ועוד פי' ה\"ר שמשון ז\"ל דבירוש' פריך דר' יוסי אדר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר בלול מעלה. שאינו בלול אינו מעלה. והכא קאמר ר' יוסי דאינו בלול דמעלה ומשני דס\"ל לר' יוסי דבדבר בלול בין מקפיד על תערובתו בין אינו מקפיד עולה באחד ומאה אבל בדבר שאינו בלול אם מקפיד על תערובתו אינו מעלה ואם אינו מקפיד על תערובתו מעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>שנפלה אחת מהן. </b>בכל המפרשים לא גרסי' מלת מהן. אבל ר\"ע ז\"ל נראה דגריס לה. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב הספרים גרסי' מהם ע\"כ. ויש ספרים דגרסי שנפלה אחת לתוכן חצייה חולין וחצייה תרומה וכו': \n",
+                "<b>ואמרתי לפניו תעלה. </b>ושתק ר' עקיבא והודה לדברי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה. </b>בספרי פ' קרח יליף מקל וחומר דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה דתניא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר ק\"ו האיסור מן המותר להיתר פי' הרא\"ש ז\"ל איסור מן האיסור היינו תרומה שעלתה מן הטבל דשתיהן אסורים לזרים ואותה עלייה היא תחלת התרת הטבל ק\"ו תרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה למאה תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתרת המותר. ולאו ק\"ו הוא דעלייתה מן הטבל הפרשת תרומה היא ועליית תרומה טמאה מטהורה בטול הוא ומן הדין אפי' הרמה לא צריך אלא כיון דכבר שמעי' דטהורה בטלה בקל ילפי' דטמאה נמי בטלה. ורבי קאמר ק\"ו אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים ק\"ו שתעלה תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיק תחת תבשילו מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ע\"כ: \n",
+                "<b>להקדש. </b>בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפי' בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע\"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה אחת והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מתשל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכי תימא דמיירי דאתאי לידי כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מבית אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילה במאה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל ובירוש' פריך אנפלה להקדש ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשנה היא בערכין ס\"פ שום היתומים כלומר וזו היא שעתו דמי עציו ולתקלה לא חיישי' דהקדש בדילי אינשי מיני' ומשני א\"ר חנינא תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם טמאים היו אותן החולין וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' יעלו ויאכלו ונ\"ל דטעות הוא דהא לפחות ממאה נפלו וא\"כ אינם עולין ותו דהאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין כי אין מעלין את החולין אלא את התרומה אלא ודאי לא גרסי' אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>נקודים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ככרות קטנות כל אחת פחות מכביצה. והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב נקודים ויזקוטו\"ש בלע\"ז שעושין עגולין קטנים שאין בהם כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן תרגם יונתן יבש היה נקודים הוה ככסנין ופירשו הגאונים ז\"ל פת יבשה מאוד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר\"י ז\"ל נקודים טראל\"י בלע\"ז. ילושו במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין ואין כאן אוכל וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' ט\"י פ\"ג לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ע\"כ. ובמחילה מכבודו ואני נושק ידו דמשמע מתוך דבריו ז\"ל דמי פירות דמתני' היינו אפי' שמן דבי' מיירי התם ר\"ע וא\"כ כיצד אמר במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין בשלמא אין מחברין משכחת לה אפי' בשמן כר' עקיבא. אלא שאין מכשירין. השמן לכ\"ע מכשיר כדתנן סתמא בפ' בתרא דמכשירין ולא ירדתי לסוף דעתו הנמרצת בע\"ד. וכתב ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל סאה תרומה טמאה. נקט טמאה לאשמועי' רבותא דדיוקא דהא למאה אע\"ג דטמאה היא תעלה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דכי היאך הוא רשאי לעשר תרומת מעשר כיון שנדמע ונעשה תרומה גדולה. המשנה לא אמרה אם למעשר ראשון נפלה יעשנה תרומת מעשר כמו שאמר לעיל אלא אמרה יקרא שם וכו' ע\"כ נראה דה\"ק אם טהורה היתה אותה הסאה ונפלה לחולין ימכרו לכהנים בתורת תרומה ואח\"כ אמר ואם למעשר ראשון נפלה והרי היא טבל ותרומה מעורבין שהרי מעשר ראשון אסור אפי' לכהנים בטבלו אלא הן מפרישין תרומה ומחזיקין אותה לעצמן א\"כ גם כאן אסור לכהן לאכלו כך אפי' בתורת תרומה אלא יקרא שם לתרומת מעשר שבו תחלה ואח\"כ הוא רשאי לאכלה בתורת תרומה וכן אם הוא מעשר או הקדש צריכין פדיון תחלה ואח\"כ יאכלם בתורת תרומה עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואם טמאים היו החולין והמעשר ראשון וכו' כתב קשה דלפי דבריו הי' לו לומר ואם טמאים היו החולין או המעשר ראשון או המעשר שני והקדש יאכלו ניקודים וכו' ותו דלפי דבריו מעשר ראשון לא הוי דינו כמו שאמר לעיל יקרא שם ומעשר שני או הקדש בין טמא בין טהור צריך פדיון כנזכר למעלה וכל זה הי' ראוי להתפרש במשנה והיאך שייך לכוללם בדבור אחד כשאינם שוין ותו דהיאך שייך דקאי גם אמעשר ראשון הלא הוא צריך קריאת שם לתרומת מעשר ואותה התרומת מעשר היא עצמה כבר טמאה וא\"כ מה תועלת יש במה שיאכלנה ניקודים כדי שלא תוכשר לקבל טומאה הלא טמאה היא ואסורה היא באכילה דבשלמא התרומה הטהורה שנפלה לתוכה מותרת ליאכל ניקודים כי ממה נפשך אין בה חשש איסור דאם יאכל התרומה הרי טהורה היא ואם יאכל החולין הטמאים שנעשו תרומה הרי חולין הם אבל טמאה אסורה. על כן נראה דלא קאי אלא אחולין לחוד וממעשר ראשון לא קמשתעי משום שאינו בכל ענין דמשנטלה ממנו תרומת מעשר ע\"כ מצאתי וחסר פה כמו שורה אחת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לשון המתחיל ואם טמאים. צריך להגיה שם על מקום אחר אלא מפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר וימכרנו וכו'. ומה שהקשה היא קושיתו של הרא\"ש ז\"ל ותירוצו וכתב עליו ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל והנה האריך למענית ולא הספיק ונ\"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהוא יש בהן טומאה ול\"מ דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפי' כל שהוא נמי אסור דקיי\"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האסורין שבעולם ואפי' ריש לקיש מודה דמדרבנן אסור כדאי' בפ' בתרא דיומא הלכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ונצטווינו לשמור את התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבא בה כמו שביעית עכ\"ל ז\"ל. ובמה שכתב ר\"ע ז\"ל דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דעת הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין דמקבלין טומאה בכל שהוא וכן משמע מפירושו ז\"ל כאן במתני' ועיין בדעת רש\"י ותוס' ז\"ל בפ' המצניע (שבת דף צ\"א) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ג) וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ז) ששם כתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו ממה שהי' רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פי' בהדיא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ\"ב) דלא מקבל האי בצק האי טומאה דלית בי' שיעורא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר תירום ותשרף. </b>ירוש' א\"ר סימון ר\"א כדעתיה כמה דר' אליעזר אמר תמן בפ' התערובת אברי בעלי מומין שנתערבו באברי תמימין ר\"א אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשין שאני תולה שהפסול עלה בידו והקריבו ומש\"ה מקל להקריב כל שאר הראשין שנים שנים כדמפ' בזבחים וכה\"ג א\"ר אליעזר לקמן בפרקין סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר\"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני רואה כאילו העלה סאה של תרומה. ומתני' דהכא מייתי לה בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ב) ובכל הספרים כתיב שם ר' אליעזר אומר תירום ותרקב והי' אומר ר\"ת דנקט בגמ' דידן תרקב לפרושי תשרף דמתני' דהיינו שריפה כעין רקבון בלא הנאה דאי שרית לי' בהנאה אתי למיכלה דסבור שהיא מותרת ע\"י בטול כדאמרי' רבנן תעלה ותאכל וא\"ת כיון דתרקב ואסורא בהנאה אמאי תירום הא מפ' בירוש' דהא דערלה וכלאים בטלין במאתים ואין צריך להרים ותרומה בא' ומאה וצריך להרים היינו משום גזל השבט והכא דכי קא מרים לה מיתסרא אין כאן גזל וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד) כתבו תוס' ז\"ל ואומר ר\"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה ע\"כ: \n",
+                "<b>תעלה ותאכל. </b>בפ' הלוקח בהמה פי' רש\"י ז\"ל בכתיבת יד תעלה לשון בטול הוא ולא הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בר\"פ שני דמס' ערלה התרומה ותרומת מעשר וכו' עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב לי' דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא הערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ\"ה קתני בהו לשון עלייה דתנן התם בפ' בתרא מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו באחד ומאתים עכ\"ל ז\"ל והדין עמו שפי' משום הפסד כהן כדאי' בירושלמי מפני גזל השבט ומיהו אע\"ג דעיקר התקנה היתה משום הפסד כהן נראה דלא מיפטר בדמי דעד כאן לא פליגי ר\"א ורבנן בפרקין במדומע אחר שהורם אלא דלר\"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה דאי לאו דקדשה מימנע ולא יהיב דמי. הלכך נראה לפרש תעלה עלייה ממש והאי דנקט תעלה משום שהיא בטלה בחולין מטומאה ותאכל גם היא כמו החולין ניקודים או קליות. אבל לר\"א הסאה תירום ותשרף והחולין יאכלו נקודים כדמפרש בפרק הלוקח. שלא יהא במקום אחד כביצה. כלומר כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים דאז הי' בה כביצה מתרומה טמאה ואין הטמאה יכולה ליבטל במאה של טהורים שהוכשרו שהרי היא מטמאה את הכל ומיהו אין חשש איסור בזה כיון שנתבטלה תרומה ומותרת לזרים גם טומאה אין בה אלא טעמא כדקאמר עולא בפ' הלוקח שמא יבטל קב חולין טמאה בקב ועוד מדמוע זה ואינו בטל בו כי אותו ועוד מן הטמא הוא. וא\"ת חולין טמאין שנתערבו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי\"ל כשנתבטלו מיעוט חולין טמאים ברוב חולין טהורין ליכא למיחש שמא יבטל קב חולין טמאין בקב ועוד מתערובת זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מחולין טמאין המעורבין בטהורין אלא דבטלי ברוב וכשיערב בקב ועוד קב טמאים מצא את מינו וטומאה ננערת אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע ממנה לגמרי מאחר דשרינן לאכול לזרים הכל לרבנן ולר' אליעזר המאה סאין אע\"פ שהתרומה מעורבת בהן עכ\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ותוס' פרק הלוקח בהמה בבכורות האריכו יותר מדאי בכתיבת יד שלא נמצא בדפוס אפי' מחצית לשונם. וכתבו בסוף לשונם דבכתיבת יד כי גם בבבא שאחרי כן דתנן [לקמן סי' ד'] לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף בתוספתא קתני תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכההיא דבפרק מצות חליצה גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרסי' חליצתה פסולה ובירוש' גרסי' כשרה ובפ' מקום שנהגו בראשו בההיא דכל הספיחין אסורין אין הגירסא כן בירוש' ובמשניות פ\"ט דשביעית ע\"כ. וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואע\"ג דקתני תעלה תאכל ותילוש ותתחלק בלשון נקבה לאו משום דאסאה לחודה קאי אלא דגם החולין יאכלו קליות או נקודים דתניא בפרק הלוקח בהמה דלר' אליעזר נמי אע\"ג דהסאה תירום ותשרף מ\"מ החולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו ובלבד שלא יהי' במקום אחד כביצה וא\"כ כ\"ש לרבנן דהחולין נמי יאכלו הכי וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בפ' הלוקח בהמה אלא משום דתני ר' אליעזר דינא דילי' גבי סאה תנו רבנן נמי דינא גבי סאה. ובירושלמי מפ' טעמא אחרינא אמאי חולין ותרומה אוכלין אותן נקודים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>או תתחלק לעיסות. </b>פי' כי אבדה במיעוטה ונטהרה ואפילו הכי אינו רשאי להכשירה כיון שהיתה טמאה כבר. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תעלה ותאכל נקודים. </b>בירושלמי מפרש אי החולין שאוכלין הזרים אי בעי למכלינהו נקודים אי לא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה. </b>שכן קולתן גדולה והיתרן חזקה דמותרים לזרים ומצו מפקיעין איסור תרומה טהורה אבל תרומה דלא שריא אלא לכהנים אין שריותה כל כך חזק כדי לבטל דהא כהנים נמי אכלי נבלה דהיינו מליקה ואין כאן טעם להפקיע ובירוש' מוכח לה מטעם אחר ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>תעלה תרומה החמורה. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים לא גרסי' תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר שהודו. </b>ב\"ש לב\"ה. ולא מצינו בשום מקום שחזרו ב\"ש לדברי ב\"ה אלא כאן ומשתי הוכחות מפרש לה בירוש' כאן ובפ' הישן דב\"ש הן שהודו לב\"ה חדא מדתנן בפ' שני דמס' טבול יום המערה מכלי אל כלי ונגע טבול יום בקלוח אם יש בו יעלה באחד ומאה ואי ס\"ד דב\"ה הודו לב\"ש שלא תעלה מאן תנא התם דתעלה לא ב\"ש ולא ב\"ה ואי תימא למדחי דההיא ב\"ה שנו אותה קודם שהודו לב\"ש ממתני' גופה איכא הוכחה דקתני סיפא ר\"א אומר תירום ותשרף ור' אליעזר קיי\"ל דשמותי הוא [כלומר מתלמידי ב\"ש] ש\"מ דב\"ש הוא שהודו ומתניתא נמי אמרה כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה. וכן פירשו תוס' ז\"ל מלת שמותי בשבת ר\"פ ר\"א דמילה ובפ\"ק דנדה דף ז' בשם ר\"ת ורשב\"ם ז\"ל ושכן הוא באלפא ביתא דר' מכיר. אבל קשיא לי עלה דבירוש' פרק שני דערלה גמרא דאתרוג שוה פריך ור\"ג ור\"א לא מן דבית הלל אינון אבל יש לומר דיש לתרץ במה שכתבתי בספ\"ט דמס' שביעית בשם הרמב\"ם ז\"ל והר\"ן ז\"ל ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי. </b>בריש פ' נוטל מפרש דקסבר ר\"א תרומה בעינה מחתא ואינה מעורבת ואם נפלה למקום אחר שאין שם מאה חולין מדמעתן. והיינו דקאמר לעיל סי' ב' שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וכמו שאכתוב בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר מדמעת. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מדמע בלא תי\"ו. ובפ\"ק דתמורה קתני ר\"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ע\"כ ואפשר דהתם לפרושי טעמא דר' אליעזר הוסיפו שאני אומר וכו' ול\"ג לה תוך המשנה הכא אלא כלומר ר\"א אזיל לטעמי' דאמר נמי בריש פרקין שאני אומר וכו'. וכתבו שם תוס' ז\"ל וה\"ה דמילתא דר\"א הויא אפי' אם יש בשניה מאה כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה אחת מהן קודם שנפל בשניה וצריך להעלותה מפני גזל השבט ע\"כ. ובירוש' פליגי בה איכא מ\"ד דוקא שנפל לחמש מקומות כל המדומע כגון שנפלה סאה תרומה לד' סאין של חולין דנדמעו ונפלו החמש סאין לתוך חמש מקומות כיון דאיכא למימר חד מן הסאין שנפלה לחד דוכתא הויא תרומה וכיון דלא ידעי מאי ניהו כל מקום ומקום בעי מאה של היתר כנגד הסאה שנפלה ורבנן פליגי דאין מדמע אלא לפי חשבון הלכך אין כאן תרומה אלא חמישית סאה וכנגד חמישית סאה הוא דבעי' מאה ואיכא מ\"ד דאפי' כי נפלו כולן למקום אחד בעי ר\"א מאה סאה כנגד כל סאה דהיינו ת\"ק סאין של חולין ע\"כ והוא לשון הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וז\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לפי חשבון שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעי' מאה שיעורין לבטלה בין מן החולין שנפלה בהן בין מן החולין המעורבין באותה סאה כגון אם נפל מתחלה סאה של תרומה לתוך כ\"ג סאין של חולין ונדמעו נמצא כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מעשרים וארבע שבה תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל מאותו דמוע סאה לתוך חולין אחרים אם יש שם ע\"ז לוגין מצטרפין עם כ\"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין לוג של תרומה שבה ובבא [הגה\"ה פי' דהאי בבא לר' אליעזר לא אצטריך דמכ\"ש דמתניתין דלעיל שמעת לה:] זו לרבנן אצטריכא ליה עכ\"ל ז\"ל והוא ג\"כ לשון רש\"י ז\"ל שם בתמורה: אין המדומע וכו'. כתוב בספרי הפוסקים ז\"ל דל\"פ רבנן עליה דר\"א אלא בדמוע שהוא מדרבנן וחמוץ שאין איסורו מטעם תערובת אלא מטעם גרם החמוץ והיא סברת ר\"א ממיץ דאפילו חולין ותרומה שאין איסור אלא באחד מהן אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וכ\"ש בבשר בחלב. (פשוט הוא שבפי' ר\"ע ז\"ל דבור המתחיל ואין המחומץ וכו' עד ולא מיתסרא ([לפניו הי' כתוב בר\"ב ולא מיסתרא כמו שהוא בד\"ו] כצ\"ל). ועיין במ\"ש שם פ\"ק דתמורה סי' ד' בשם התוספת והגליון: \n",
+                "<b>ואין המים שאובין פוסלין וכו'. </b>דע כי לפי הפי' שפי' ר\"ע ז\"ל כאן מתני' ראב\"י היא ולפי הפי' האחר שפי' ר\"ע ז\"ל בפ\"ק דתמורה אתיא מתניתין אליבא דיוסי בן חוני: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל. בזה הלשון עצמו צריך להגיה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור וכו'. עוד שם אא\"כ הם עשרים לוגין מים צריך להגיה עשרים סאין מים. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שהעתיק ר\"ע ז\"ל מגומגם הרבה ויותר היה נראה לפרש כגון שהיו מי גשמים מזלפין מעט בצנור ויורדין למקוה ושפך לתוכן מים שאובין פחות משלשה לוגין וירדו גם הם למקוה עם המי גשמים לא נאמר כבר נעשו גם המי גשמים שאובין כיון שנתערבו בצנור ויפסלו את המקוה אלא אינם פוסלין אלא לפי חשבון אך צ\"ע על לשון הגמרא של מסכתא תמורה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז מותרת. </b>גרסינן וכן לקמן גרסינן ה\"ז אסורה וכן הוא בכל הספרים. ה\"ר יהוזף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שתרבה תרומה על דחולין. </b>ובירוש' תניא רבתה התרומה נעשה כמרבה מזיד ופריך והא תנינן בפ\"ז דמס' מקואות מקוה שיש בו מ' סאה דהוא כשר ונתן סאה מתמד או ממי פירות ונתבטלה דאין מקוה שלם נפסל אלא בשנוי מראה ואח\"כ חזר ונטל סאה מן המקוה והשליכה לחוץ ונשארו מ' סאה מכוונות ואח\"כ נתן סאה של מי פירות והדר נטל סאה וכן עד רובו עד שנתן כ\"א סאה וכ\"א נטל ואשמועי' דכי חזר ונטל איכא למימר הא חסר לי' מקוה שהסאה שנתן אינה משלימתו שאינה ראוי' למקוה אפ\"ה כשר דמכי יהבה לגביה בטיל לי' והוו להו מ\"א כולן ראויין וכי שקל סאה פשו להו מ' ודוקא כי נתן סאה תחלה דכי נתן ה\"ל מקוה שלם אבל אפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר לי' וכי נתן משקין ה\"ל מקוה חסר דמשקים הללו אין משלימין כדתנן התם ואתמר בשם ר' יוחנן דעד רובו של מקוה דהיינו עד כ\"א סאה יכול ליתן כדאמרי' ומשמע דאפילו ברוב כשר מדלא קאמר אבל רובו פסול והכא תנינן דאילו רבתה התרומה כגון דנפלו עד חמשים ואחד סאה אסור ומשני תמן הוה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר. דמעיקרא כי נתן המשקין הי' המקוה שלם וכשנתן המשקין בטל ברוב וחזרו מים וכי הדר ונטל מים הוא דנטל ונשארו מ' סאה מים וכי הדר נתן סאה משקין לתוך המים נתן וכן לעולם ברם הכא לא נתבטלה סאה הראשונה משום דממשה שם נשאר דדבר יבש הוא וכי הדר נפיל אידך חזרה ונעורה וכל סאה וסאה צריכה מאה הלכך כי רבתה התרומה אסירא ע\"כ ויש עוד תירוץ אחר שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפלה למאה. </b>ונתבטלה אלא שראוי להעלותה מפני גזל השבט: עד שנפלה אחרת. ונמצאו שתיהן לתוך מאה של חולין: ה\"ז אסור. כדמפרש טעמא בירוש' דחוסר הרמתה מקדשתה כלומר מפני חיוב הרמתה שצריך להרימה ולא הרימה ונפלה שניה עליו קדשה דנמצאו שתי סאין לתוך מאה: ור\"ש מתיר. מפרש טעמא בירוש' ר\"ש סבר דחוסר ידיעתה מקדשתה כלומר אם לא נודע לו בין ראשונה לשניה נאסרה שאחר נפילת השניה נודע לו מן הראשונה דכבת אחת דמי ואסור אבל כיון דנודע לו בין ראשונה לשניה כיון דסופו להרים כמורם דמי ומתני' דייקא דנודע לו בנתיים דתנן ולא הספיק לו להגביהה משמע מצד שהזמן היה לו דחוק לא הספיק להגביהה אבל כבר ידע ורוצה להגביהה אבל בגמ' דילן פ' נוטל מפ' טעמא דר\"ש דס\"ל דקמייתא למאה נפלה ואחרונה נפלה למאה ואחת ורבנן סברי דכבת אחת דמי והאי לחמשין נפלה והאי לחמשין נפלה ולפי דרך זה ר\"ש סתם קאמר ל\"ש נודע לו בנתים ל\"ש לא נודע לו שרי דסוף סוף אחרונה למאה ואחד נפלה וא\"כ הא דתניא בתוספתא א\"ר אלעזר בר\"ש בד\"א בזמן שלא ידע ואח\"כ נפלה אבל אם ידע ואח\"כ נפלה מותרת שכבר עלתה על כרחך ר' אלעזר מכריע בין ר\"ש ורבנן הוא וקיי\"ל כל ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע וזה דעתו של הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ג שכתב סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל והי' לה לעלות הרי הוא כאילו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה\"ז מדומע וכאילו נפלו שתיהן כאחת ע\"כ אלא דקשיא דאשכחן במרובה דס\"ל לר\"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא\"כ ר\"א בר\"ש מפרש הוא לר\"ש אביו והירוש' צריך נמי לפרשו על זה הדרך דחוסר ידיעתה ביו זו לזו הוא דאוסרתה ואיהו שרי משום שנודע לו בנתים דכיון דעומדת לתרום כמורם דמי וזהו דעתו של הראב\"ד ז\"ל ולכך השיג עליו ואמר א\"א מה רב גובריה דעביד כיחידאה דר\"ש הוא דמפליג הכי אבל ת\"ק לא מפליג הכי אלא בין ידע בין לא ידע אסור ואשכחן בהדיא בההיא פירקא סאה תרומה שנפלה למאתים ידע בה ואח\"כ נפלה אחרת ה\"ז מותרת לפחות מכאן ה\"ז אסורה הרי לצ\"ט ומאה נפלו וידע בה ואסור וכ\"ש למאה. בפ\"ז דתוספתא תרומות עכ\"ד ז\"ל. וכבר בררתי דברי רבינו משה ז\"ל וראוי להחמיר כדברי הראב\"ד ז\"ל. והלכתא כת\"ק. ואיכא למידק דהכא משמע דהאיסור חוזר וניעור דאפי' בנודע לו בנתיים אסרי ואילו במס' ערלה תנן הערלה מעלה את הכלאים וכו' ותנן הערלה מעלה את התרומה והתרומה מעלה את הערלה משמע דהתרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהן לאחר מכאן והכא משמע דחוזר וניעור תירץ הראב\"ד ז\"ל דההיא בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל הך דהכא בתרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתוב בספר אגודה יש רוצין להוכיח מכאן דאם נתחבה כף של בשר בתוך קדרה של חלב ב' או ג' פעמים ויש ס' מכף אחת ואין בו ס' משנים או משלשה אם נודע בין כל אחד ואחד יש להתירה ואם לא נודע אסור כי הכא ויש לחלק דהתם יש שתי סאים של איסור והכא אין כאן אלא כף אח' של איסור ממה נפשך והיכא שיש שתי כפות או שלש דמי למתני' דהכא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וטחנן ופחתו. </b>אין תולין הפחת בחולין לבדן כדי לאסרן אלא כשם שפחתו החולין כך פיחתה התרומה ומותר וכן בסיפא אין תולין היתרון בחולין שבהן להתיר ומרישא שמעי' כיון דאין תולין הפחת בחולין לאסור כ\"ש דאין תולין בהן היתרון להתיר אלא משום סיפא נקטי' דסמכי' ע\"י חשיבות של חולין להתיר הרא\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ופחתו. פי' כגון שהיו החטים רעים שאכלו התולעים את תוכן ואין בהן קמח ע\"כ. עוד כתב ז\"ל כך פחתה התרומה מותר ברוב הספרים גרסי' מותר וכן לקמן גרסי' אסור ולא גרסי' וי\"ו בשניהם ובס\"א גרסי' ומותר ולקמן גרסי' ואסור ע\"כ. וז\"ל ה\"ר שמשון ז\"ל וטחנן כולו בבת אחת ופחתו לא אמרי' חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק\"א ואסור שאפי' הי' כך תו לא מיתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור וק\"ק למה לי' למימר פיחתה התרומה ע\"כ. ועיין בהר\"ן ז\"ל פרק גיד הנשה דף תשי\"ב והרמב\"ם ז\"ל כתב והעיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ע\"כ. וכך הוא ברייתא בירוש'. וה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כתב וז\"ל וטחנן ופחתו. שהוציא הטחון מהם הצרורות וחטים מרוקבות ופחתו. כך פחתה התרומה דכיון דנתבטלה נתבטלה ומש\"ה לא תנא הכא ואם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור דצרורות פסולת שבחולין מצטרף למלאת המדה ולבטל התרומה הלכך כיון דנתבטלה שוב אינה נאסרת. הותירה התרומה ואין תולין היתרון בחולין לבדן להתיר ומשום סיפא נקטיה דסמכינן על חטים יפות של חולין להתיר דשל חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן א' ומאה ואע\"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו ע\"כ וגרסי' בירוש' ולא סוף דבר שפיחתה התרומה אלא אפי' פחתו החולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר וזה פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל על ירוש' זה. לא סוף דבר שפיחתה התרומה שיכול לתלות שפיחתה דשרי אלא אפי' אינו יכול לתלות אלא דודאי פחתו החולין והתרומה בעינה וכגון שהתרומה קודם שנפלה מדדוה הרבה פעמים ועמדה על מדתה והחולין היו מדותיו טפופות ולא היו כבושות וכשחזרו ומדדום אחר שנפלה עמדו על מאה סאין שהדין נותן שהחולין פחתו או כגון שהיתה התרומה מנוקה מצרורות ונפלה לתוך החולין ואח\"כ נטלו צרורות מן החולין ובררוהו דהשתא ודאי חולין הן דפחתו והתרומה בעינה היא טוחן ומתיר ואולי אחר טחינה ימצאו מאה ואחת ע\"כ ומשמע דהרא\"ש ז\"ל בדבריו לא פליג אה\"ר שמשון ז\"ל. עוד מפרש בירוש' דאפי' לכתחלה נמי טוחן אם יודע שהחטים יפות כדי להתיר ואין כאן משום מרבה במזיד דמצינן למימר דכבושין הוו מעיקרא והשתא רווחו להו. עוד בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולאו מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים א\"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור פי' שלא יחמיר אדם על עצמו מלצרף טנופת של חולין עם החולין כדי להעלות את התרומה דכיון שחכמים הקלו לא יזוז מדבריהם ע\"כ. ואית' בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תש\"ל ובירוש' דחגיגה סוף פ\"א: \n",
+                "<b>ואם מזיד אסור. </b>הא דאמרי' בריש ביצה ובכל דוכתא בתלמוד ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייקינן לה. וכתבו תוס' ז\"ל בפ' כל שעה (פסחים דף ל') דאפי' איסורא דרבנן אין מבטלין אם יש לו לאיסור שורש מן התורה אבל דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה מבטלין והיינו דאמרי' בעלמא עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו\"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לכתחלה ע\"כ ועי' ג\"כ ברב אלפס בפ\"ק דביצה דף ר\"ף ובפי' הר\"ן ז\"ל דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה ולא כל דרבנן אלא הנהו דקאמר התם מפני שיש להם טעם להתיר עי\"ש. ובפ' גיד הנש' דף תשי\"ג ע\"א כתב הר\"ן ז\"ל בשם תוס' ז\"ל דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה וחדושיה דזרוע בשלה דקאמר בגמרא היינו שמצוה לבטלו אבל הראב\"ד ז\"ל כתב בספר איסור משהו שלו דמדקרי לי' תלמודא לזרוע בשלה חדוש ש\"מ דמאי דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ע\"כ. ומיהו אע\"ג דביטול איסור לכתחילה מדאורייתא הוא לדברי הרב ז\"ל מ\"מ אם עבר ובטלו מדאורייתא בטיל ואפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטיל ובשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין בפרק הנזקין וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטל. ומזיד נמי כתב הרמב\"ם ז\"ל דדוקא למי שבטל אותו במזיד אסור אבל לאחרים מותר וכן דעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל ז\"ל בקיצור. ובפרק אין מעמידין דף שס\"א ע\"ב העלה ז\"ל דלא אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם קרן וחומש. </b>דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ופליגי תנאי בפ' הזהב אי חומשא מלבר או מלגאו דתניא חמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו מלבר דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר וחמישיתו חומשו של קרן דהיינו מלגאו: \n",
+                "<b>אחד השותה. </b>יין: \n",
+                "<b>ואחד הסך שמן. </b>ובת\"כ מרבה סיכה מקרא ושתיה בכלל אכילה: \n",
+                "<b>וחומש חומשה. </b>אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשים תרומה כדקתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש משלם חומש על אותו החומש ובפ' הזהב דריש לי' מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוי\"ו דויסף ושדינן לי' בסוף חמישיתו ויהי' חמישיתוו בשני ווי\"ן לרבות חומשין הרבה ופליגי בת\"כ ובירוש' אם משעת הפרשה קדשי כתרומה לחייב האוכלן או עד שעת נתינה והכי תניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר\"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש: \n",
+                "<b>נעשים תרומה. </b>לענין דמוע וזולתו: \n",
+                "<b>והתשלומין תרומה. </b>בירוש' איכא פלוגתא אם כתרומה לכל דבר או לא דתניא התם תשלומי תרומה אין משלמין עליהם קרן וחומש ואינם חייבין בחלה ואין ידים וטבול יום פוסלות בהם כדרך שאין פוסלות בחולין ועוד איתא התם ר' זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין ואפשר דברייתא דהתם בת\"כ פליגא אמתני' ור' חנינא כמתני': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשים תרומה. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אין נראה דהא לקמן גבי התשלומין חולין אין שייך לפרש כן וכן גבי זה הכלל דלקמן ואמר התשלומין תרומה אין שייך לפרש כן על כן נראה דקאי אתשלומין הראשונים וגרסי' התשלומין בלא וי\"ו ואע\"פ שאומר למעלה והן נעשין תרומה חזר לומר לשון זה התשלומין תרומה איידי דנקט לי' בכל מקום עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אם רצה וכו'. </b>כתבו התוס' ז\"ל בפ' אלו נערות דהא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו שהכפרה תלויה בהפרשה ע\"כ: \n",
+                "<b>אינו מוחל. </b>דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כעין קרבן כיון דמחייב חומש דהא גוזל את חבירו ונשבע לו דמחייב חומש תנינן בהגוזל קמא דיכול למחול עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלמת קרן וחומש לעצמה. </b>ברמב\"ם פסק שאם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם והוא בירושלמי: \n",
+                "<b>קרן לבעלים. </b>דממון דכהן ויכול לקדש בו אשה כדתנן בקדושין: \n",
+                "<b>וחומש לעצמה. </b>כדתני סיפא חומש לכל כהן שירצה ונראה דנפקא לן מקרא דכתיב ונתן לכהן בפת\"ח הכהן הידוע דהיינו הבעלים את הקדש קדש שאכל ולא החומש וכיון שנשאת כהנת היא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואת אורחיו. </b>כתב הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב לתת להם סעודה ע\"כ. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכתבו עוד דמתוך הירוש' משמע הוא משלם את הקרן דקאמר ר\"מ היינו חולין מתוקנין שמוטל על הפועלים לשלם כדפריך הא ר\"מ אומר משלמין ורבנן אמרין משלמין מה ביניהון ומשני א\"ר יוחנן עיקר סעודה ביניהון ר\"מ אומר עיקר סעודה לבעל הבית ורבנין אמרין לפועלים פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר\"מ סבר על בעה\"ב לטרוח הלכך משלם כל הקרן ורבנין סברי על הפועלין לטרוח ולקנות ובעה\"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מן הקרן ור\"ל אמר טפלה ביניהון ר\"מ אומר טפלה לבעה\"ב ורבנין אמרין טפלה לפועלים פי' לר\"מ מיחייב בעה\"ב ליטפל ולקנות חולין מתוקנין לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש ופריך לר' יוחנן אליבא דר\"מ דקאמר עיקר סעודה לבעה\"ב ומש\"ה משלם כל הקרן ואמאי והרי כבר טרח והאכילן ולא הי' לו לשלם אלא דמים ומשני דההוא טורח לא חשיב טורח לפי שנפשו של אדם חתה וקצה באכילת איסור והוי כאילו לא נהנו הלכך צריך ליתן להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלום הקרן ע\"כ והוקשה לו לה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל לשון עיקר ולשון טפלה ולכך נראה לו ז\"ל לפרש השמועה בלשון אחר דעיקר סעודה ביניהון מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להם סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם. ופי' רש\"י ז\"ל וא\"ל בעה\"ב הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע\"כ. ר\"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי לי' לבעה\"ב לאתנויי ע\"מ שאין עליכם עלי סעודה הלכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה\"ב אית לי' למיהב ובעה\"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה\"ב מידי הלכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם וריש לקיש אמר טפלה ביניהון כלומר בעיקר סעודה כ\"ע לא פליגי דבעה\"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קמפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחיו בנדבת לבו ר\"מ סבר בעה\"ב מיחייב נמי בטפלה הלכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה\"ב בטפלה הלכך הם משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי זכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי תרומה. </b>שאין דמיה יקרין כחולין וגם יכול לשלם דמים ואין צריך לשלם פירות הראויין להיות קדש. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>אכלה משלם שני קרנים וחומש. </b>אם הי' שוה ד' סלעים מה שאכל בשוגג משלם ט' סלעים. ושני חומשין וקרן דסיפא הם ששה סלעים. מהרמב\"ם ז\"ל. וכ' עוד ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה אלא מפני שהוא איסור מוסיף כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכהנים וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכהנים וכאשר אירע בה איסור לכהנים הוסיף ג\"כ אותו האיסור לישראל ע\"כ. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל משלם שני חומשין צ\"ע אם החומש שהוא בעבור ההקדש הוא דמי תרומה או חומש של דמי חולין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ג ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. </b>אבל בת\"כ תני מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא ממע\"ש והקדש שלא נפדו ת\"ל ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. וכתבו ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל דבמתני' לא יתכן לגרוס כן דבלא נטלה תרומתו ולא נפדו לא היו חכמים מתירין ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ויש דוחקין ליישב גרסת תורת כהנים אף במתני' ולא ממעשר ראשון שהקדימו בשבלין ולא ניטלה הימנו תרומה גדולה ולא במע\"ש שפדאו ע\"ג אסימון וההקדש ע\"ג קרקע ולא נהירא כיון דפטור מתרומה גדולה מ\"ט דר\"מ וכן במע\"ש והקדש כיון דפדויין הן אע\"פ שלא נפדו כהלכתן ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל הי' נראה קצת דגריס בפי' המשנה כגרסת הת\"כ וכפי' שהביא הרא\"ש ז\"ל אכן כי דייקת שפיר משכחת דגריס שניטלה תרומתו ומע\"ש והקדש שנפדו וכ\"ה ג\"כ ברמב\"ם וכן גרסת הירושל'. ובספר קרבן אהרן פרשת אמור בפרק ששי כתב ואנחנו מצינו הגרסאות בהפך דבמשנה גריס שלא ניטלה תרומתו ושלא נפדו ובת\"כ גריס שניטלה ושנפדו ואח\"כ יישב ששתי הגרסאות כולן אחת ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואע\"ג דהשתא הוו כחולין המתוקנים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל דמנלן הא דאמרינן הואיל ולא הוי ראוי קודם וכו' הלא גם שאר חולין מתוקנים לא היו ראויין לכך בשעת טבלם ומ\"ש האי טבל משאר טבל ותו דבכל הספרים גרסי' שלא ניטלה תרומתו וכן ומע\"ש והקדש שלא נפדו ונ\"ל לפרש דדוקא בשלא ניטלה תרומתו או כשלא נפדו אין משלמין משום דהוו חולין שאינם מתוקנים ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו כתב פי' זה אינו נראה כלל דהא במשנה לא קאמר טעם אלא משום שאין הקדש פודה את הקדש ואי נפדו אין שייך לומר בו קדש. ותו דמאיזה טעם נאמר באלו הואיל ולא חזו קודם. יותר מבשאר חולין מתוקנים שגם הם היו טבל קודם עכ\"ל ז\"ל. ומפרש ר' יוחנן שם בירוש' דוחכמים מתירין באלו. אכולהו דקתני מתני' קאי וכן פסק שם הרמב\"ם ז\"ל ודלא כריש לקיש אבל בפי' המשנה פי' וחכמים מתירין באלו ר\"ל במע\"ש והקדש שנפדו כריש לקיש אבל שם כתב הגירסא וחכמים אומרים משלמין מכולן ע\"כ: \n",
+                "<b>שאין הקדש פודה את הקדש. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש מי שאחר נתינה יהיה קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה מדלא כתיב והקדש יתן לכהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ימתין לקשואין של מוצאי שביעית. </b>פי' לפי שאין משלמין מן ההפקר ושנוי' שם בת\"כ: \n",
+                "<b>כל שהוא ראוי להיות קדש. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ליעשות קדש. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל בפי' ת\"כ מיתחזי לי דר' עקיבא ור' אליעזר לא פליגי אלא במין על שאינו מינו אבל באוכל קשואין של ערב שביעית ורוצה לשלם קשואין של שביעית ד\"ה אין תשלומיו תשלומין שהרי אף לר' אליעזר בעינן דבר שהוא ראוי ליעשות קדש וקשואין של שביעית אינם ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים ולא שייך בהו זיקת תרומה כלל דכי הוי בשעת לקיטה הוא דמיחייבי דירק בשעת לקיטתו ואז הוי שביעית והאי דקאמר הכא על מילתי' דר' עקיבא לפיכך אכל קשואין וכו' לאו למימרא דר' אליעזר פליג עלי' ולמימר שישלם לו פירות שביעית אלא כיון דאמר קרא ונתן לכהן את הקדש וסבר ר' עקיבא קדש שאכל אבל מין על שאינו מינו לא לפיכך אכל קשואין של ערב שביעית וכלו ימתין לקשואין של מוצאי שביעית ואילו לר\"א אינו צריך להמתין עד מוצאי שביעית כלל אלא ישלם לו מיד בערב שביעית ממין אחר ע\"כ ודבריו נכונים. ובירוש' מפרש דקשואים של שביעית לאו דוקא דלאו משום איסור ספיחין בלחוד דלר' עקיבא מדאוריי' אסורין פסול להו אלא אפי' פירות היתר דשרו באכילה בשביעית כגון פירות האילן לא מצי נמי לשלומי מינייהו כדמפ' בירוש': \n",
+                "<b>קדש שאכל. </b>מין קדש שאכל אבל מן החדש על הישן מודה ר' עקיבא כדאי' בתוספתא עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל תרומה מזיד וכו'. </b>בירוש' פריך ממתני' דריש פרקין דלעיל ומהאי מתני' לריש לקיש דאמר בפרק אלו נערות חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין פי' דא\"כ אמאי תנן שאוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש ואוכל תרומה מזיד משלם קרן ומשני דכל הנך מתנייתא כר\"מ דאמר לוקה ומשלם ברפ\"ק דמס' מכות. והדר פריך אם יסבור ריש לקיש כל מתנייתא כר\"מ. קראי מי נימא דר\"מ דכתיב ואיש כי יאכל קדש. ומשני קסבר ריש לקיש שהחומש קרבן. והדר פריך אטו קרן מי הוו קרבן ומשני שהקרן קנס דתנן אינו משלם אלא חולין מתוקנים והן נעשין תרומה ותנן נמי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ולא דמי עצים חייב לו הדא אמרה שהקרן קנס. ופריך וכמה דתימא קרן קנס ודכוותה חומש קנס בתמיה ומשני אלא ריש לקיש כדעתי' כמה דו אמר תמן הכל היו בכלל לא תענה יצא ועשיתם כאשר זמם לחייבו ממון וכאן הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל יצא ואיש כי יאכל קדש בשגג' לחייבו ממון ע\"כ. ומצאתי ג\"כ בתוס' דפ' אלו נערות (כתובות דף ל' ע\"ב) שכתבו דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' פי' אע\"ג דבמזיד איכא מיתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כת כהן שנשאת לישראל. </b>בסנהדרין בד' ס\"ו איכא מ\"ד דרבי ס\"ל כר\"מ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' פריך והתנן לקמן רפ\"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר והה\"נ בת כהן שאוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה אביך השיאך לזר דה\"ה דפליגי בה ולר' יהושע פטורה בין מקרן בין מחומש דומיא דעבד מת רבך או מכרך וקיי\"ל כר' יהושע ומתני' סתמא קתני דחייבת בקרן ומני לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע ומשני הוון בענין למימר דר' יהושע לא פטר אלא בחומש ולא בקרן ומתני' בקרן מיירי ומסיק מה פליגין לשעבר שחשב הוא או היא שאוכלין בהיתר אבל מתני' להבא שאחר שנשאת ויודעת שנשאת אכלה והתם אפי' ר' יהושע מודה דמיחייבא בקרן כי מתני' ע\"כ: \n",
+                "<b>נשאת לאחד מכל הפסולין. </b>כגון חלל נתין וממזר או מצרי ואדומי עמוני ומואבי או אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה (זונה). הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>משלמת קרן וחומש. </b>בקצת ספרי כתיבת יד גרסי' התם בכריתות משלמת קרן וחומש ואשם ושם כתב רש\"י ז\"ל דלא גרסי' אשם: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים זו וזו וכו'. </b>חכמים הוא ר' יהודה כדמוכח בפרק קמא דכריתות: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. המאכיל את בניו קטנים דלאו בני חיובא נינהו כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין זה הטעם נראה עיקר דהא עבדים בני חיובא נינהו אלא הטעם הוא משום דאין להם מה לשלם אך כשיש להם מצד אחר ממון בודאי פטורין הן מטעם שאינם בני עונשין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>תרומת חוצה לארץ. </b>דמדרבנן היא באותן מקומות ששנינו בידים והן בבל ומצרים עמון ומואב. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה תרומת חוץ לארץ בלא ה\"א: \n",
+                "<b>פחות מכזית. </b>בפ' כל שעה מייתי לה ומפ' היכי דמי אי דלית בה שוה פרוטה אפי' אית בה כזית נמי ומסיק לעולם דאית בה ש\"פ ואפ\"ה דוקא אית בה כזית חייב ואי לא פטור מן החומש דכי יאכל כתיב ואין אכילה פחותה מכזית ואבא שאול פליג עלה כדאי' התם: \n",
+                "<b>והתשלומין חולין. </b>וקמ\"ל דאע\"ג דבן חומש הוא דהא בשוגג אכלה אלא דלית לי' ממון אפ\"ה כיון דליכא חומש התשלומין חולין ויכול הכהן למחול דלא חייבי' רחמנא אלא משום מזיק ממון חבירו בעלמא וכיון דמחיל מחיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל וכו'. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל סימנא יהיב למלתי'. למדו הרב ז\"ל ממה שכתבתי במגילה ר\"פ הקורא עומד. ודכוותייהו איכא טובא במשנה והביאם בתי\"ט אע\"פ שהוא עצמו פי' קצת ממה שהביא פה לסימנא במקומן פי' למאי אתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך של תרומה נפלה. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' פליגי אמוראי אי בעינן בקופה של חולין כפל מהתרומה וקסבר ריש לקיש דבעי' בקופה של חולין רוב כנגד התרומה דהשתא אפי' תמצא לומר שנפלה סאה תרומה בחולין מדאורייתא בטל ברוב כדין יבש ביבש ור' יוחנן אמר אפי' שאין בשנייה רוב דסמכינן אשאני אומר דקסבר דתרומה בזה\"ז דרבנן והכי אמרי' בפ' הערל ע\"כ. אבל בבבלי שם דף פ\"ב לא אפליגו רק אברייתא דתניא התם שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך של תרומה נפלה וחולין לתוך של חולין נפלו וכתבו תוס' והר\"ש ז\"ל דלרבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפי' בשתי קופות ושתי סאים דאיכא תרתי שאני אומר אעפ\"כ שרי בה ר' יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפי' ר\"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ולהכי לא פליגי אמתני' אלא אברייתא ע\"כ. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל לתוך ס\"א בתוך בבי\"ת ע\"כ. עוד כתב אין ידוע איזוהי של תרומה ברוב הספרים גרסי' ואין בוי\"ו. עוד כתב איזו היא של תרומה פי' לאו אנפלה קאי אלא אם יש בכאן שתי קופות ואין ידוע וכו' ועל כן נראה דלא גרסי' לעיל בריש מתני' שנפלה אלא גרסי' נפלה והפי' כשיש בכאן שתי קופות וכו' אם נפלה סאה וכו' ואין ידוע הריני אומר ואם יש בכאן ספק אחר שאין ידוע איזוהי וכו' של תרומה וכו' אכל אחת וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' יוסי פוטר. </b>דהוי כמו מדומע דפטור מן החלה כדתנן בפ\"ק דחלה אכל אחר את השנייה פטור. דאמרי' חברו הראשון אכלה: \n",
+                "<b>משלם. </b>קרן וחומש: \n",
+                "<b>כקטנה שבשתיהן. </b>לקולא דאם אינם שוות נאמר הקטנה היתה של התרומה וישלם לכהנים דמי הקטנה דמי התרומה. ובירוש' א\"ר יוחנן הא דתנן אכל אחד את שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן דמשמע הא בא אחד לשאול עליו ועל חבירו פטורין ר' יהודה היא דתנינן בפ\"ה דמס' טהרות שני שבילין וכו' ר\"י אומר אם נשאלו בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ולרבי יהודה דמטהר התם הכא נמי פטורים ע\"כ פי' דהתם נמי לא פליג ר' יהודה ור' יוסי רק בבא לישאל עליו ועל חברו וכדפי' התם כבר ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה מדמעתן. </b>דשמא היתה אותה של חולין. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וכל בבא זו דומיא דקמייתא וצריכא דאי תני רישא ה\"א אכל אחר השנייה פטור משום דהמוציא וכו' ואינ' בעולם אבל סיפא דשני התערובות בעולם ה\"א לידמע כקטנה שבשתיהן קמ\"ל ואי תנא סיפא ה\"א סיפא בדין הוא דאינה מדמעת דהא מעורבת היא השתא ומעיקרא נמי אינה ידועה אבל רישא דהא בעינה היא ואינה מעורבת אימא אכל השני את השנייה ליחייב קמ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>נוהג בה כתרומה. </b>מלת כתרומה בכ\"ף צ\"ל בכולהו תלתא בבי: \n",
+                "<b>נפלו שתיהן למקום אחד. </b>מלת אחד בדל\"ת צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. בלשון המתחיל בדבר וכו' הי' נראה שצריך להגיה וחשבינן לי' כגדולי גדולי תרומה דתנן וכו' אבל הנכון שצריך להיות כך וחשבינן לי' כגידולי מדומע דתנן וכו' והכי מוכח מה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ור' יוסי פוטר לר' יוסי אצטריך דהא כשזרע בטלה מדאורייתא ולא קנסינן לה אלא דרבנן גזור וכיון דאיכא למימר אין כאן תרומה בעולם וליחייב בחלה קמ\"ל מ\"מ ספק מדומע הוא. ובירוש' ר' זעירא בשם ר' חייא בר ווא כי אמרי' דדבר שאין זרעו כלה הגדולין מדומע היינו כי זרע השנייה עד שלא קצר הראשונה אבל אם קצר הראשונה עד שלא זרע השנייה וזרע השנייה אחר קצירת הראשונה אפי' בדבר שאין זרעו כלה הגדולין חולין מ\"ט שאין תלוש ומחובר עושין הוכיח ולומר הבא ראיה ותוכיח מי הוא המותר ותאכל דכל חדא באנפי נפשה היא ואין כאן איסור מוחזק דהוו להו כשני מינין ע\"כ. וברמב\"ם פי\"ג סי' י\"ג בדפוס כסף משנה כתוב שאין תלוש ומחובר נעשין חובה זה לזה במקום מלת הוכיח דבירושל' וכתב שם כסף משנה שיש בו טעות סופר ואולי שעל מלה זו כיון הרב ז\"ל: \n",
+                "<b>בדבר שזרעו כלה מותר. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל כאן לא אמר חייב כי כבר נודע ממה שלמעלן אלא שבא לחדש דין זה ולמעלה חדש שאינה מדמעת אלא כקטנה שבשתיהן ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באו ואמרו לה. </b>ס\"א לא גרסי' באו: \n",
+                "<b>מת בעליך או גרשך. </b>בירושלמי פריך מת בעליך ניחא אבל גירשך היכי דמי כו' ומשני רבנן אומרים כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ר' אלעזר אומר אפי' תימא כמשנה אחרונה תפתר בשאמרה לו הבא (ס\"א זכה) לי גיטי למקום פלוני והי' דרכו להביאו לאותו מקום בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו לשם בחמשה ימים והיא לא ידעה ונמצאת אוכלת בטעות ואפי' ר\"א בן שמוע דפליג התם בכשאמרה לו התקבל לי גיטי למקום פלוני דאסורה מיד מודה הוא בכשאמרה לו לשון הבאה או זכייה ושלא יהא שליח קבלה עד הגיעו למקום ההוא דאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר דמחייב קרן וחומש הכא אפי' כר\"א בן שמוע דבהא מודה: \n",
+                "<b>וכן העבד. </b>כנעני דאילו עבד עברי אינו אוכל ואפי' נרצע: \n",
+                "<b>ור' יהושע פוטר. </b>בירוש' דפרקין דלעיל מפ' דר' יהושע פטר לי' בין מקרן בין מחומש והתם בפסחים מפ' טעמי' משום דטועה בדבר מצוה דהא עשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן הי' עומד ומקריב ע\"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנלן דתניא מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ\"ד לשחרית מצאו ר\"ג א\"ל מפני מה לא באת אמש לבהמ\"ד א\"ל עבודה עבדתי א\"ל כל דבריך אינם אלא תימה עבודה בזה\"ז מנין א\"ל ה\"ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה כעבודת בהמ\"ק ופירש\"י ז\"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע\"כ עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ונודע וכו'. </b>בירושלמי מפרש שנודע בב\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן. </b>אעבד ואשה קאי ומשום דהתחילו בהיתר מתיר ר\"א לבלוע אבל ר' נתן פליג בירושלמי אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור דתניא א\"ר נתן לא שהי' ר\"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר\"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביה\"כ ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשים פי' אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל לתוך פיהם בלמ\"ד גרסי' וכן מצאתי בכל הספרים וגם בסיפא גרסי' בלמ\"ד טעם פשפש לתוך פיו ע\"כ. עוד כתב ונטמאת תרומה ברוב הספרים גרסי' ונטמאת אך בספר אחד גרסי' נטמאת ונ\"ל דהכל אחד ואפי' לספרים דגרסי ונטמאת פירושו או נטמאת דהא לקמן גרסי' בכולן טמא היית וטמאה היתה וכו' אע\"ג שגם שם ר\"ל או טמאה מ\"מ גרסי' וטמאה וא\"כ גם הכא יש לגרוס ונטמאת אע\"ג דפי' או ע\"כ. עוד כתב נודע שהוא טבל ס\"א שהיא ביו\"ד ונ\"ל לגרוס שהוא בוי\"ו מפני שאינו חוזר על הכהן האוכל תרומה אלא על כל מי שיהי' אוכל איזה מאכל ונודע לו שהוא טבל וכו' ע\"כ. עוד כתב ז\"ל על מה שפי' ר\"ע ז\"ל וכולן עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר כתב כמה קשים דברי המפרש הזה. זה כנגד זה שבכאן אמר שטעמו של ר\"א הוא משום שהתחיל בו בהיתר ולמטה הוא אומר לא שיגמור בחצר אלא יצא חוץ לחצר והיינו דברי ר' נתן שאומר שאין טעמו של ר\"א משום שהתחיל בו בהיתר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אמרו לו נטמאת. </b>ותרומה לא נטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה: ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה יאסור אפי' לטהור בעשה ובטומאה שאירעה אחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקי' למ\"ד משום דאתחיל בהיתר: \n",
+                "<b>טמא היית. </b>קודם שתאכל התרומה: \n",
+                "<b>וטמאה היתה התרומה. </b>או טמאה היתה: \n",
+                "<b>או נודע לו שהוא טבל. </b>מה שהי' אוכל או לוי שהי' אוכל מעשר ואמרו לו שלא ניטלה תרומתו וטבל הוא או מעשר שני חוץ לירושלים וחשב שהי' פדוי ואמרו לו שלא נפדה: \n",
+                "<b>או שטעם טעם פשפש. </b>בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נ\"ח) מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו ובירוש' מפרש דלאו דוקא פשפש דה\"ה כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו והי' תרומה לתוך פיו ה\"ז יפלוט ואע\"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פסול או שמעולם לא הותרה לא חיישי' להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ\"ש חולין דהא שרץ הוא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והוא פי' רש\"י ז\"ל שם בנדה. ועיין במה שכתב בית יוסף בטוי\"ד ססי' ק\"ד בשם תשוב' הרשב\"א ז\"ל. והילך קיצור מה שמצאתי בתשוב' הרשב\"א ז\"ל סי' ק\"א. דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלימה ושלא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי' היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו וכו' עד ומה ששנינו הי' אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה מסתברא לי משום דחיישי' שמא פשפש עומד בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה ע\"כ והב\"י הביאה שם כולה בשלימות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל באשכול וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ר\"א אומר יגמור פי' יגמור אפי' בחצר ואפי' בשבת כיון שהתחיל בו בהיתר ומה שפי' המפרש לא שיאכל בחצר הועתק מלשון הירושלמי אך צ\"ע בלשון הירוש' כי משמע שם שאין זה אלא דעת ר' נתן ואין נראה שזוהי דעת משנתינו פי' שאין סברא שר' יהושע יחלוק על זה וצ\"ע שם דקאמר התם מ\"ט דר\"א משום שהתחיל בו בהיתר תני ר\"נ אומר לא שהי' ר\"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר\"א אומר הלעוס כבלוע וכו' ולקמן קאמר נמי הכי מ\"ט וכו' תני ר' נתן אומר לא שהי' ר\"א אומר משום וכו' אלא שר\"א אומר ימתין עד מ\"ש וכו' משמע שדוקא ר\"נ אומר זה עכ\"ל. והקשו התוס' בפ' הפועלים לר' יוחנן דס\"ל התם דחצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר\"א וי\"ל דמיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן ע\"כ. ותני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר. וביו\"ט ס\"פ המביא פי' רש\"י ז\"ל הי' אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי הלכך מותרין דרך עראי. ונכנס מן הגנה לחצר שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשר כדמפרש בפ\"ב דמעשרות. יגמור אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור. לא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ע\"כ: \n",
+                "<b>חשיכה לילי וכו'. </b>יגמור למ\"ש. ופי' הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות בפ' ערבי פסחים דף רמ\"ט דחשכה לאו דוקא אלא ר\"ל שקיעת החמה וכן נמי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מע\"ש ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכן הא דתנן אין נותנין את הפת לתנור ע\"ש עם חשיכה וכן הא דתנן משלשלין את הפסח לתנור ע\"ש עם חשכה וכן הא דת\"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע\"ש עם חשכה וכן כי\"ב פי' חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן ובכולן ב\"ה מתירין עם השמש ע\"כ. וכן פי' ג\"כ שם הר\"ן ז\"ל. והקשו תוס' ז\"ל שם ביו\"ט מ\"ש מתינוקות שטמנו תאנים דלמ\"ש לא יאכל וי\"ל דהתם ייחדום לאכילת שבת אבל הכא לא ייחדום לשבת א\"נ כפי' רש\"י ז\"ל שם דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול דלא נגמרה מלאכתן ע\"כ. וכן פי' הר\"ש ז\"ל. ובירוש' מפרש טעמי' דר' אליעזר משום דהתחיל בה בהיתר ור' יהושע לית לי' טעמא דהתחיל בהיתר. תניא ר\"נ אומר לא שאמר ר\"א משום שהתחיל בו בהיתר אלא שר\"א אומר ימתין עד למ\"ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>חשכה לילי שבת ר' יהושע אומר יגמור. </b>כך נראה שהיא גרסת הרמב\"ם ז\"ל בהאי סיפא אבל גרסת רש\"י ז\"ל התם ביום טוב בתרי בבי ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וכן משמע שהיא גרסת תוס' והר\"ש ז\"ל גם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וכן משמע מברייתא דר\"נ וגם הרמב\"ם ז\"ל נראה שחזר בו בהלכות מעשר ס\"פ חמישי שפסק לא יגמור כר' יהושע דקי\"ל כותי' לגבי ר\"א. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב הספרים גרסי' בסיפא ר\"א אומר לא יגמור ור\"י אומר יגמור ונ\"ל דטעות הוא דמ\"ש הא מרישא דר\"א לקולא ור\"י לחומרא ע\"כ. אחר זמן ראיתי פי' הרמב\"ם ז\"ל מוגה מסכים עם גרסת רש\"י ותוס' ושאר המפרשים ז\"ל גם עם מה שפסק בחבורו. וע\"ש בכ\"מ שנתן טעם למה גבי שבת פסק שם ואם הניתן למו\"ש ה\"ז גומרן וגבי חצר שם בספ\"ד פסק אע\"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ\"ה מוגה ואפי' הניחו לאחר השבת ה\"ז לא יגמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישפך. </b>משום סכנה ואפי' לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>שלשה משקין אסורין משום גלוי וכו'. </b>בירוש' וגם שם בפ' אלו טרפות תניא חמשה אין בהן משום גלוי ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס ר\"ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי. והקשו שם תוס' ז\"ל מתני' דקתני ושאר כל המשקין מותרין מני הא אפי' רבנן דבריי' לא שרו אלא חמשה. ותרצו דה\"ה לכולן והא דנקט חמשה משום דפליג ר\"ש עלייהו אבל בשאר מודה ע\"כ: \n",
+                "<b>המים והיין והחלב. </b>מדרש תהלים סימן קל\"ו מים מנין לרוקע הארץ על המים חלב מנין שנאמר ותפתח את נאד החלב יין מנין דכתיב כל נבל ימלא יין. כתוב בטור א\"ח סי' רע\"ב וז\"ל וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי שיצא הרחש. </b>בירוש' פריך ולא חמי לי' בתמיה והא כיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קחזי לי' בחזירתו ומשני דמין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר אבל בחולין בבבלי ד' יו\"ד מתרץ כדי שישתה ויחזור לחורו כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל הרחש פי' כל דבר שיש בו ארס ולאו דוקא נחש כן נ\"ל לדקדק ממאי דקתני רחש ולא קתני נחש כדקתני לקמן ונשכת הנחש אסורה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צריך להגיה שיעור המים להיות מותרים משום גלוי וכו' או לכל הפחות צריך להיות כך שיעור המים מלהיות אסורין משום גלוי וכו': \n",
+                "<b>כדי שתאבד בהם המרה. </b>הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל ופליגי בירושלמי תנאי בהא מילתא ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת\"ק לא בעי כולי האי ור' נחמי' אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן ואפשר דת\"ק דמתני' סבר כותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע ור\"י פליג עלי' וסבר דבעי' תרתי שהמים יהיו בקרקע ולא בכלי וארבעים סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס\"ל דקרירות הקרקע ורבוי המים הוא דמבטלי אכל בכלי אפי' מרובין אין המים בכחן ולא מבטלי הארס. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וגם הרמב\"ם ז\"ל נראה שהוא סובר דר\"י לחלוק בא אבל בית יוסף כתב בטוי\"ד סי' קט\"ז דהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל נראה שהם מפרשים דר\"י לפרש דברי ת\"ק אתא וגם הר\"י בעל הטורים ז\"ל מאחר שהביא ב' הפירושים ע\"כ. וז\"ל הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל בפרק שני דע\"ז אחר שהביאו דברי ת\"ק ור\"י כתבו יש שפירשו אם המים המגולים מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהן זה השעור אסורין מפני הסכנה וי\"א חלוף שאם אין בהם זה השעור והמים נראים צלולין מותרין שאלו הי' בהם סם הי' נראה אבל אם המים מרובין אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר ע\"כ: \n",
+                "<b>בכלים כ\"ש. </b>לאיסורא קתני לה. פי' אפי' מרובין וכן פירשו כל המפרשים גם הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דמס' ע\"ז וכן פי' הר\"ש ז\"ל אלא שכתב הטעם דגזרינן אטו מועטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו הם ככר. </b>כלומר שהם גדולים הרבה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע\"ד דככר לשון קנטר כלומר אפי' הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על פי' ר\"ע ז\"ל פי' זה אין נראה דהא אח\"כ קאמר אחד גדול וכו' אלא נראה שר\"ל אפי' הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי' הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו' עכ\"ל ז\"ל. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב ה\"ג ואפי' הם ככד בדלי\"ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי' נמי בפ\"ק דר\"ה דף ט\"ו אפי' הי' האתרוג כזית ונעשה ככד ע\"כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי\"ת ולא בערך כר ברי\"ש. ומ\"מ גם ברב אלפס שם בפ' שני דע\"ז איתא ככד בדלי\"ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במתני' ככד בדלי\"ת וכתב גם הוא ז\"ל מה שהוקשה לי וז\"ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא' קטן מיותרת היא דהא קתני אפי' הם ככד ע\"כ וגם בתוס' י\"ט. ונראה ממתני' דאם דָרַך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין: \n",
+                "<b>כל שיש בו ליחה אסורה. </b>כתב הרשב\"א ז\"ל דאפי' באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע\"כ: \n",
+                "<b>ונשוכת הנחש וכו'. </b>ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וּנְשַיכַת ביו\"ד אחר השי\"ן ובניקוד ציר\"י בשי\"ן. ובירושלמי א\"ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר\"ג הוא דתנן בפ\"ט דמס' פרה ר\"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס\"ל דנחש אינו מקיא וא\"כ מתני' דקאמרה ניקורין ר\"ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע\"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשמרת וכו'. </b>ירוש' המשמרת של יין פי' שהוא כלי עשוי ככברה לסנן בו היין ע\"ג פי חבית או כלי אחר ר' יהודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אע\"פ שהיא פתוחה מלמטן אין בו משום גלוי דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת ר\"נ אומר אם היתה התחתונה מכוסה אע\"פ שהעליונה מגולה מותר מפני שארס נחש עומד בסבכה ועומד מלמעלה ואינו עובר. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דת\"ק דמתני' לית לי' דר' יהודה: \n",
+                "<b>ר' נחמי' מתיר. </b>פי' הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דע\"ז שמפני שהיא מנטפת שומע קולו ובורח. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים ל\"ג זו המשנה ע\"כ. עוד כתב המשמרת וכו' פי' כשהיין מגולה בתוך המשמרת כי הארס יוצא עם היין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנולד בה ספק טומאה. </b>הקשו תוס' חיצוניות וא\"ת ה\"ד אי ברה\"ר ספיקו טהור ואי ברה\"י ספיקו טמא וי\"ל ברה\"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפי' מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' ספיקה מסוטה כיון דא\"א לברר ע\"כ. אבל ה\"ר גרשון מ\"ה ז\"ל פי' שנולד לה ספק טומאה שנמצא שרץ בצדה ספק נגע ספק לא נגע ע\"כ. ובודאי דקשה על פירושו ז\"ל מה שכתבתי וכן ג\"כ הקשה ה\"ר שמשון ז\"ל ואסיק כדפי' ר\"ע ז\"ל וכ' דשתיהן תלויות מדאוריי' דאע\"ג דס' טומאה ברה\"י ספקו טמא מדאו' אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממ\"נ כו': \n",
+                "<b>יגלנה. </b>כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפי' של תרומה: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר אל יחדש וכו'. </b>ס\"א רשב\"ג אומר אל יחדש וכו': \n",
+                "<b>אל יחדש בה כל דבר. </b>אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה אם במקום מוצנע דס\"ל כר' אליעזר דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ובירוש' א\"ר יוסי ב\"ר בון מדברי שלשתן נלמוד דתלויה אסור לשורפה דכולהו מודו דממתינין עד שיכול בה טומאה ודלא כר\"מ דאמר רב הונא אומר הי' ר\"מ דשורפין תלוי' אפי' בשאר ימות השנה וכ\"ש בערב הפסח וטעמא דר\"מ משום תקלה שמא יאכלנה ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה. ועוד גרסי' בירושלמי תמן תנינן בפ\"ה דבכורות בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דבדי ר' יהודה וחכ\"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה\"ז לא ישחט עליו ר\"ש אומר יקיז ואע\"פ שעושה בו מום ר' אבהו בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כר\"ג פי' ר' יהוד' דאמר אע\"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר\"ג דאמר אל יחדש בה כל דבר ודרבנן דאסרי לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות כר\"א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא. ור\"ש כר' יהושע פי' ר\"ש דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזילוף. והא דתניא בשם ר\"ש יקיז ואע\"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום דס\"ל דנשחט באותו מום ופליגא אמתני' אתיא כרבי יהושע אוחרא דס\"ל דתלויה שרי לטמאה בידים ועיין במ\"ש שם בפ' כל פסולי סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנשברה בגת וכו'. </b>אית דגרסי חבית של תרומה שנשברה והכי איתא שם בפסחים פ\"ק דף ט\"ו וסוף הפרק ותוס' פ' התערובת דף ע\"ג ודפ' הקומץ רבא דף כ\"ב אבל הרמב\"ם ז\"ל לא גריס של תרומה שפי' ז\"ל החבית ר\"ל בחבית של תרומה. ובירושלמי מפ' דמתני' מיירי שאין בבור שיעור כדי להעלות התרומה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם לאו ר\"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. </b>בפ' התכלת וגם שם בפסחים מסיים בה ור\"י אומר אף יטמאנה ביד וכתב הר\"ש ז\"ל דהיינו דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' אלא שהתלמוד מקצר בלשון ותני ר\"י אומר אף יטמאנה ביד. ושם בפסחים פ\"ק דף כ' רמי ר\"א תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר' יהושע גרמא אין. בידים לא. דקאמר לעיל במתני' אם היתה מכוסה יגלנה ותו לא ורמינהו חבית שנשברה בגת העליונה וכו' ומשני שאני התם דאיכא הפסד חולין והא דלא חייש ר' יוסי אליבא דר' יהושע במתני' דספ\"ק דפסחים דאין שורפין אותן ביחד ואע\"ג דאיכא הפסד עצים משני התם אביי עלה וקאמר דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כדתניא וכו' ומייתי התם הך מתני' דחבית של שמן בלשון ברייתא ובלשון אחר ע\"ש דקתני התם חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה ר\"א לר\"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל וא\"ל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד וקתני מלת לר' יהושע בלמ\"ד ופריך עלה התם מודה ר\"י לר\"א מיבעי ליה ומשני רבא איפוך ורב הונא ברי' דר' יהושע אמר לעולם לא תיפוך והאי מודה לאו אסיפא קאי או אם לאו אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית וכו' ובכלי שתוכו טהור וגבו טמא דמהו דתימא נגזור ר' אליעזר דלא יציל בתוכו דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים קמ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין משום דבחבית של שמן שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים מודה ר\"א ור\"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ע\"כ אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל ופשוט הוא דמאי דקאמר ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ר\"ל דבהא לדברי הכל תרד בטהרה ואפי' לר\"י וכדמפ' ואזיל לא נחלקו וכו' והוא פי' בנוי על הקדמת הברייתא דבספ\"ק דפסחים שכתבתיה בסמוך. ובירוש' חברייא בשם ר\"א חבית הראשונה דהיינו פלוגתא דלעיל ברישא דתנן אליבא דר\"י דאפי' בתלוי' לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי וה\"נ אמרי' התם דהך רישא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע וחבית שנייה דהיינו מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר' מאיר דשרי לטמאות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד ע\"כ ואיכא התם מאן דפליג עלייהו ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואל יבלענה. </b>גרסינן וכן הוא במשניות מדויקות. ופירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואל יבלענה בידיו ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינם טהורות ובירושלמי מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי שהיא טמאה מדרבנן ומשום הכי קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי ר' אליעזר ואף על גב דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפילו הכי פליג ר' אליעזר אר' יהושע ע\"כ. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ואל יטמאנה בידיו וכתב פי' כדי להציל השמן שלא יבלע ויוכל להדליקו בטומאה ע\"כ. ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק וכו' כתב קשה לפי' זה דהא ותבלע תנן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל זו ועל זו. </b>כך צ\"ל. וכ' הר\"ש ז\"ל בפסחים ספ\"ק גרסי' בשני מקומות ר' יהושע אומר יטמאנה ביד והיינו הא דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' ע\"כ וכבר כתבתיו לעיל סי' ט': \n",
+                "<b>ובל תטמאה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל עניינו שאל יכוין לטומאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר עכ\"ל ז\"ל נראה מתוך פירושו ז\"ל שהוא סובר דובל תטמאה חוזר על האמור למעלה וקשה לפירושו מאי כיצד דקתני ושמא לא הי' גורס כיצד וכן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל דבכל הספרים לא גרסי' כיצד. וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמאות התרומה אע\"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר כיצד הי' עובר וכו' והאזהרה שלא לטמא את התרומה פי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דכתיב את משמרת תרומתי ע\"כ וזהו עשה דמשמרת ולאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ואל יתן לו אחת מהן ויטמא. </b>י\"ס דלא גרסי ויטמא: \n",
+                "<b>אחת מהן על הסלע. </b>יש ספרים דלא גרסי מלת מהן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ועל זו ועל זו שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכת לאבוד וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל כי ר' יהושע כבר אמר דבריו על אותה המשנה. אך האי על זו ועל זו קאי על אלה השתי בבות שלפניו דהיינו חבית שנשברה וחבית שנשפכה כי בשתיהן הזכיר דברי ר\"א לבד והשתא אשמועי' על זו ועל זו שעל שתיהן אמר ר' יהושע וכו' וכן פי' הוא בעצמו לעיל על משנה דחבית שנשברה אך בתלמוד ירוש' יש מחלוקת בדבר וצ\"ע שם עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב ואם לאו הרי אני מטמא את כולם פי' אע\"פ שגם בזה יש מחלוקת מ\"מ כ\"ע מודו שלא יתננה בידו ויטמאנה בידים ובעבור שהזכיר הדין הזכיר המחלוקת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנו אחת מכם. </b>ס\"א תנו לנו אחת מכם: \n",
+                "<b>יטמא את כולן. </b>כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא העובד כוכבים את כולן. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ואל ימסרו להם נפש אחת. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכאן כ\"ע מודו משום דמאי חזית למסור בידים את זו שמא אחרת ע\"כ. ובירוש' מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה וכן נמי תני התם דאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם ייחדו להם אחד כשבע בן בכרי ימסרוהו להם ואל יהרגו ומ\"מ אינה משנת חסידים כדמוכח התם בעובדא דר\"י בן לוי והביאו ב\"י בי\"ד סי' קנ\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורע תרומה וכו'. </b>הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דחה הפי' שפי' רבינו שמשון ז\"ל במתני' דשוגג יופך מזיד יקיים משום דהחמירו בשוגג יותר מבמזיד וכתב והנכון כפי' הרמב\"ם ז\"ל שכתב יופך מותר לו לאדם להפוך הארץ ויפסד הזרע שזרע ואם הוא מזיד יקיים עניינו שחייב להניחן כדי שיצמחו ויהיו הגדולין הצומחין תרומה ע\"כ. ור\"ע ז\"ל נראה שמפרש כפי' הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שרוב לשונו מועתק מהר\"ש ז\"ל דוק: \n",
+                "<b>ובפשתן מזיד יופך. </b>מפ' טעמא בירוש' כדי שלא יהנה בקסמין והיינו משום דעיקר פשתן לאדם היינו משום קסמין ולא משום זרע דסתם זרע פשתן לא קאי לאכילה כדאי' בריש המוכר פירות וכדי לבטל שלא תהנה מחשבתו הוא דגזור והשתא לא דמי יופך דסיפא ליופך דרישא דיופך דרישא היינו אם רצה שתהנה לו שדהו יהפך וימותו הזרעים כדי שיוכל לזרעה אבל אה\"נ אם רצה לקיים יקיים והכא על כרחו יופך וכי תימא ה\"נ נימא יקיים ולימרו דהקסמין להוו לכהן לסדינין וללבוש וי\"ל דלא מצינו שם תרומה אלא באוכל כדתנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. ואין שם תרומה נקרא על השדה כיון דעיקר זרע משום קסמין הוא עכ\"ל הרש\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ובפשתן מזיד יופך נ\"ל לפרש מדלא קאמר אפי' מזיד משמע שדוקא מזיד אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועניי כהנים. </b>ואפי' טמאים: \n",
+                "<b>בדמי תרומה. </b>והדמים שלהם שמוכרין אותה בזול דגדולי תרומה הן ותקינו דאסורין לזרים ולא חיישי רבנן לומר דילמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם דמשלך נתנו לך דכי נמי ישכחו חולין הוא דקא אכלי: \n",
+                "<b>שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם. </b>כלומר משום טעם דיאמרו דישכחו והן יתנו לתוך פיהם מזיד והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא: \n",
+                "<b>ה\"ג א\"ל ר' עקיבא א\"כ לא ילקטו אלא טהורים. </b>ול\"ג א\"ר עקיבא לא ילקטו אלא טהורים דמשמע דמודה לר\"ט ומחמיר מיניה אלא גרסי' כגירסא קמייתא וכן מוכח בירוש' דלחלוק בא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ונראה דר\"ל דלחלוק בא וס\"ל כת\"ק מאחר שאני רואה שבפי' המשנה פסק הרמב\"ם ז\"ל כר' עקיבא ושם בחיבורו ספי\"א לא הביא דברי ר\"ע אלא דברי ת\"ק משמע דר\"ע אתא לסייעי לת\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבת במעשרות. </b>מעשר ראשון ושני. וה\"ה בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנים אף לזרים כדי למכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני ליה הר\"ש ז\"ל. ונלע\"ד שאפשר שר\"ל דלא קתני לי' בהדיא אע\"ג דהא קתני מעשרו' לשון רבים. ושם ברמב\"ם ספי\"א אני רואה כתוב שני ואין כתוב מעשר עני ונראה שהוא טעות שהרי בדפוס הגדול שבמגדל עוז כתוב מעשר עני אע\"פ שבא לידי ספר מוגה וזה לא הגיהו אלא הניחו שני כמו שהוא בדפוס. וכבר יתכן לומר דאינו טעות רק קאמר מעשר שני שנוהג ברוב השנים וה\"ה למעשר עני של שנה שלישית וששית ושניהם נקראים מעשר שני אלא שהאחד שני והוא לבעה\"ב לאכלו בקדושה בירושלים והאחר מעשר שני ג\"כ אלא שהוא לעניים לאכלו בתורת חולין אלא דק\"ק דהא קאמר התם ברישא מעשרות לשון רבים וודאי דהיינו ראשון ושני והדר קאמר מעשר עני וכלישנא דמתני': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והה\"נ לתרומה. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן יש בירוש' בפירוש שהיא כחולין לכל דבר אלא שאסורה לזרים ונ\"ל דבכלל זה שאמר וחייבת במעשרות הוי נמי תרומה וכך יש כדומה לזה בכמה מקומות דקאמרי' אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל או יש קנין להפקיע מן המעשרות וכן נמי תנן במס' פאה ונותן משום פאה ופטור מן המעשרות ונותן משום הפקר וכו' ובכל המקומות האלו צ\"ל שהתרומה היא ג\"כ בכלל ע\"כ. עוד כתב ועניי כהנים נוטלים. נ\"ל דר' טרפון אינו חולק ע\"ז כי דוקא באלה שלמעלה שהן מתעסקין בלקיטתם אנו חוששין שמא ישכחו אבל בכאן אינו כן ועל כן אין לחוש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>החובט משובח. </b>יותר מן הדש: \n",
+                "<b>נותן לתוכן. </b>ס\"א בתוכן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי תרומה תרומה. </b>היא גזירה אחת מי\"ח דבר. ובירוש' דמכלתין לעיל בפ\"ז דייק גדולי תרומה תרומה הא גדולי תשלומי תרומה חולין. ופסק הרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"א דהלכות תרומות כמ\"ד התם בירוש' דהא דגדולי תרומה תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים וגדולי גדולין חולין היינו אפי' לזרים. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל והקשה במגילת סתרים דהא תניא בפ\"ק דטהרות גדולי תרומה חולין ודחק לתרץ דהתם מיירי לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה ולחייבו בתרומה ומעשרות כדתנן לעיל ועל חנם דחק דהתם מיירי לענין טומאה וטהרה שהגדולין חולין ואין בהן שלישי אע\"ג דבירוש' משמע כפירושו וכו' ע\"ש ותוס' הביאו דברי רבינו נסים גאון בעל מגילת סתרים בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד.) וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל גדולי תרומה תרומה פי' אפי' בדבר שזרעו כלה דהא טבל אינו מדבר אלא בדבר שזרעו כלה כדתנן לקמן ע\"כ: \n",
+                "<b>ותרומת חוץ לארץ. </b>כך הגיה החכם הנז': \n",
+                "<b>עוד כתב </b>גדוליהן חולין. פי' שהטבל הוי גדוליו חולין לענין שמותר לאכול ממנו עראי בלא מעשר אע\"פ שהטבל הי' אסור ע\"כ: \n",
+                "<b>והבכורים גדוליהן חולין. </b>בירוש' רמי האי מתני' אההיא דתנן בר\"פ שני דבכורים וגדוליהן אסורין ומסיק הא דתימא גדוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתימא גדוליהן מותרין היתר זרות ע\"כ מלשון כסף משנה דבפ\"ד דהלכות בכורים ובתוי\"ט כתוב דמתני' דהכא בזורע חוץ לירושלים והכי מוקי לה בירוש' ע\"כ ואני כתבתי כל זה שם באורך: \n",
+                "<b>בזמן שזרען. </b>יש ספרים כזמן שזרען בכ\"ף ורוב ספרים זרען בלא שי\"ן. ופי' כזמן שזרען כשער הראשון וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל ור' יוחנן מפ' פודה כל האוצר בדמי אותה סאה ודמי הסאה הם כשער שעומד בו ולא כשער הראשון וקמ\"ל דאפי' אם לא פדה אותן הגדולין חולין הן וכשבא לפדות אינו חייב לפדות אלא סאה אחת אותה שזרע והיינו כזמן זרען דלא הי' אלא סאה וכפי השער שעומד בו דיינינן דבזרעו כלה קמיירי ע\"כ ובירוש' מסיק הפרש בין הקדש למ\"ש דמעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הזול כמבואר ברפ\"ד דמס' מע\"ש אלא דבר שזרעו כלה נפדה בזול של השער שהוא עומד בו דבר שאין זרעו כלה נפדה בזול של השער הא' והקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אלא דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר ע\"כ. ובספר האגודה מצאתי כתוב ופודה אותן בדמיו של זרעים פי' בדמי אותו שזרע ע\"כ. והחכם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בזמן זרען יש ס\"א שהגיהו בו כזמן בכ\"ף ופי' ופודה כפי מה שהיו שוין בזמן שזרען ולא כפי מה שהן שוין עכשיו שגדלו ואי גרסינן בזמן צ\"ע ונ\"ל דה\"פ שמותר לפדותן בזמן זרען ואינו צריך להמתין עד שיגדלו ויפדה אותם אז בשוויים כיון שעתה אינם בפנינו שהרי כבר נזרעו וצ\"ע ע\"כ. וברמב\"ם פ\"ה דה' מעילה סי' י\"א הלשון כך פודה אותן בשעת זרען בכל הדפוסים גם בהלכות מע\"ש ס\"פ ששי הלשון ופודה אותו בשעת זריעתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה לגינה. </b>פי' בערוך לגינה לשון לגין ובתוספתא קתני מאה לוג משמע דלגינה לשון לוג ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולי נראה שהוא לשון ערוגה שתרגם יונתן בפסוק הלוא אם שוה פניה (ישעי' כ\"ח כ\"ה). ויקרב יתהון זרעיין זרעיין לשבטין הא כזרעי חטין על לגינין [לפנינו הגי' בתרגום חטין על בייר] שערין על שומנין וכונתין על תחומין. לגנה לשון דבר פרוץ ורחב ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין. </b>אפי' מאה לגינין של הזרע חולין ואחת של הזרע תרומה ולא ידוע הי מינייהו תרומה הכל אסור ואע\"ג דתרומה עולה באחד ומאה הכא דזרועין אין הקרקע עולה דהרי הקרקע עומד במקומו והלגינה עומדת במקומה והכי תניא בתוספתא אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה באחד ומאה תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש ר' יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאה ע\"כ. ואע\"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפשר לומר דס\"ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזור ואזיל לטעמיה דתנן נמי בפ\"ק דערלה ר\"י אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטבל גדוליו מותרין וכו'. </b>בנדרים ס\"פ הנודר מן הירק מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והתנן הטבל גדולי גדולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין ולא משמע כן מן המפרשים ז\"ל אשר שם רק משמע כן קצת מפי' המכונה שם לרש\"י ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. </b>מפ' התם בס\"פ הנודר מו הירק אליבא דר' ינאי דהא דקתני גבי טבל גדולי גדולין אסורין מיירי בשלא רבו גדולי גדולין על העיקר דהיינו גדולין אבל אם רבו גדולי גדולין על הגדולין אפי' גבי תרומה מותר. ומפ' בירוש' דעד שלש גרנות אסורין והרביעית מותרת ובתרומה דחמירא טפי מטבל דתנן גדולי תרומה תרומה ואפי' זרעו כלה כי אין זרעו כלה גרן הרביעית נמי אסורה והחמישית מותרת כדתנן גדולי גדולין חולין. ומה אית לך שלא יהו רבין גדולין על עיקרו דבההוא רביעית הוא דשריא בטבל וחמישית בתרומה בבצלים לא מצית לאוקמה דהא רבו גדולין על עיקרו ואפי' גדולין ראשונים שרו ומוקי לה בכליסין פי' מין קטניות. וי\"ס דגרסי בלשון מתני' אפי' גדולי גדולין אסירין וכ\"ה בכסף משנה פ\"ו דה' מעשר סי' ו': \n",
+                "<b>איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו'. </b>גרסי' ואע\"פ שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל כי ברוב ספרים גרסי' איזהו דבר שזרעו כלה וכו' כבר הוא עצמו הכריח שהוא טעות דהא חסיות ר\"ל שום ובצלים כדקאמר לקמן כל הנכבשים זה עם זה וכו' ותנן בסמוך המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע\"פ שפירותיו טבל וכו' ואי ס\"ד שום ובצל זרעם כלה פשיטא שמותר אפי' בשל ישראל מכ\"ש בפירות של עובד כוכבים שיש להם היתר אחר שהוא מירוח עובד כוכבים שפוטר אותן מן המעשרות ואינם טבל עכ\"ל ז\"ל ופשוט הוא: \n",
+                "<b>השום כשעורה. </b>גרסי' אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל כשעורים וכדפי' ר\"ע ז\"ל בלשון ראשון. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על פי' ר\"ע ז\"ל קשה לפי' זה האחרון דהא לא גרסי' כשעורה אלא כשעורים וזה אין שייך לפרש דבשעורה קמשתעי ע\"כ. ותמהתי שראיתי בפי' רש\"י ז\"ל בפ' כ\"ש דף ל\"ד דבר שזרעו כלה כגון חטין או צלעות שומין ע\"כ כדעת ר' יהודה וכבר תמהו עליו ג\"כ תוס' ז\"ל שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנכש כו'. </b>בפ' הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש\"ש ז\"ל ומוקי לה בירוש' כר\"ש דפ' הלוקח מן הנחתום דס\"ל יש קנין לעובד כוכבים בא\"י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר\"ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר\"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי' מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר\"ש. וכתב ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל ואית דגרסי עם הכותי ע\"כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר\"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע\"כ ואיתא התם בנדרים ופי' הרא\"ש ז\"ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ' הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי' שמא כותי זרע טבל גמור וקיי\"ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי' ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה\"נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואסורין מלאכול. </b>משום טומאה ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד) פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב\"ם שם פסק כר' יהודה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצל שנתנו לתוך העדשים. </b>מפרש בירוש' דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקי' ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הו\"ל למיתני מותרות ומש\"ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה\"נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה: ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנ\"ט. ואע\"ג דקיי\"ל דתרומה עולה באחד ומאה ה\"מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע\"ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נ\"ט עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. והר\"ש ז\"ל פי' בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נ\"ט מחותך נ\"ט ובצונן איירי ע\"כ וכתב יה\"ר יהוסף ז\"ל על פי' זה בירוש' לא קאמר הכי אלא קאמר דמתני' מיירי בבצל של חולין דוקא וע\"ש והא דקאמר בתר הכי ור\"י מתיר בצחנה וכו' ר\"ל ר\"י מתיר בצחנה אע\"פ שאינו עדשים ואע\"פ שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י מתיר בצחנה. </b>ירושלמי ומודה ר\"י בבצל של הקדש ושל ע\"ז דחוששין לטעמן דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפוח שרסקו וכו'. </b>בפ' כל המנחות אמרי' דאפי' לרבנן דפליגי התם בברייתא אר' חנינא בן גמליאל ואמרי דאין מחמיצין לשתי הלחם וללחמי תודה בתפוחים משום דלא הוי חמוץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין הכא לענין תרומה מודו דאסור דאע\"ג דלא הוי חמץ גמור חמץ נוקשא מיהא הוי. ובירוש' דפרקין ודרפ\"ק דחלה ודשבת פ' כירה ודפסחים פ' כל שעה תניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה ה\"ז אסורה ור\"י מתיר פי' דלא חשיב לי' חמוץ. ר' אחא ר' אבהו בשם ר\"י בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר כמה דר' יוסי אמר תמן בפ\"ג דשבת ולא יפקיענה בסודרין ור\"י מתיר דבשול חמי חמה אין בשולו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חמוצו חמוץ ברור: \n",
+                "<b>שעורים שנפלו וכו'. </b>תניא כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם אסורין דברי ר\"מ ר\"ש אומר לשבת אסור לפגם מותר ומתני' ר' יוחנן אמר במחלוקת ור\"ש בן לקיש אמר דברי הכל ואי' נמי בירוש' פ' בתרא דע\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרודה פת חמה וכו'. </b>עיין במה שכתבתי בשם הר\"ש ז\"ל פ\"ג דמס' מכשירין סי' ג': \n",
+                "<b>ר' יוסי מתיר. </b>ירוש' חטים מלמטן ושעורים מלמעלן כשם שאין חטים שואבות כך אין השעורים שואבות שעורים מלמטן וחטים מלמעלן כשם שהשעורים שואבות כך החטים שואבות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהסיקו בכמון. </b>ראיתי שה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בכולן כמן בלא וי\"ו: \n",
+                "<b>שאין בה טעם כמון. </b>פי' רש\"י בע\"ז ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ובפ' כלל גדול זוטא אמרינן דהנאת תרומה מותרת לזרים. ותוס' ז\"ל ג\"כ כתבו דלא אמרי' יש שבח בפת אלא דוקא באסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהם וכתב עליהם הר\"ן ז\"ל דראי' מכרחת היא ממתני' לומר דלא שייך לומר יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהן אבל מה שהביאו ג\"כ ראיה ממאי דתנן לעיל פרק שני המבשל בשבת בשוגג יאכל אע\"פ שהתבשיל נתבשל בעצים וודאי שכל העצים מוקצים הם בשבת אפי' אותן שנתלשו מאתמול ומדהתבשיל שרי ש\"מ דלא אמרי' יש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה כתב עליהם דזאת הראיה אינה מכרחת לפי שלא שמענו שבת עצים בתבשיל ע\"כ בקצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך הבור של מים. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>בשביעית. </b>בירוש' דשביעית פרק הפיגם מוקי לה ר' מנא דאיסור דקתני הכא בעץ היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעיא ביעור ואוסר בנותן טעם: \n",
+                "<b>ובכלאי הכרם. </b>כתב הר\"מ פיזנטי ז\"ל דהא דלא נקט ערלה משום דערלה וכלאי הכרם שוין בשיעורן ואסורין בהנאה ככלאי הכרם ולינקוט ערלה ולא כלאי הכרם איכא למימר דערלה דעולה ועולה במאתים ילפי' לה מכלאי הכרם דכלאי הכרם אשכחן דעולין דיליף מתרומה נאמר בתרומה מלאה ונאמר בכלאים מלאה פן תוקדש המלאה מה מלאה האמורה לגבי תרומה עולה אף מלאה האמורה לגבי כלאים עולה וכיון דכפל איסורו כפלינן עלייתו וערלה ילפי' מה כלאים אסורין בהנאה ועולין אף ערלה שאסורה בהנאה עולה ותרומה גופה דעולה מנלן דריש לה בספרי פרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד ממאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ע\"כ. וכ' בתי\"ט והא דבמשנה ו' ז' פ\"ז דשביעית כו'. ומובן הוא מפי' ה\"ר שמשון ז\"ל המוגה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי שאין העץ קדוש בתרומה. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אע\"פ שאמרו לקמן אם הפריש לא יאמר וכו' מ\"מ אין לעץ דין קדושת תרומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבילי תלתן של כלאי הכרם. </b>מפרש בירוש' אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה וכהאי שיעורא הוא דס\"ל לר\"מ בפ\"ג דערלה דאינם בטלים אפי' באלף: \n",
+                "<b>היו לו חבילי תלתן של טבל. </b>בפ\"ק דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר ג\"כ ומתני' אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר פי' רש\"י ז\"ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר. והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכחישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם ש\"מ איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עראי וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בחבורו פ\"ג דה' תרומה סי' י\"ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים ואם הפריש תמ\"ע שבלים כמו שנתנו לו ה\"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו ת\"ג ע\"כ: \n",
+                "<b>ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ. </b>כך כתוב במשניות מדויקות: \n",
+                "<b>אלא נותן העץ עם הזרע. </b>פי' הר\"ש ז\"ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פצועי חולין כו' </b>[הגהה זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. פי' המשנה כן. הכובש זיתים של חולין עם זיתים של תרומה אם כבש פצועי חולין עם פצועי תרומה וכו' אסור אבל אם כבש שלימי חולין עם פצועי תרומה וכ\"ש אם כבש עם שלימי תרומה מותר. ה\"ר יהוסף ז\"ל:]. פי' הר\"ש ז\"ל אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין ואם שלימין מותרין: \n",
+                "<b>או במי תרומה. </b>ואע\"ג דמי כבש זיתים אין בהם טעם לשבח דמוחל זיתים מתערב בהן והוא מר אלא שמתבטלת מרירותו מחמת המלח מכל מקום אוסר ובירוש' מוקי לה כר\"ש דאמר בסמוך כרוב של שקיא דהיינו של בית השלחין עם כרוב של בעל של תרומה אסור הכרוב של שקיא מפני שהוא בולע מפני שהוא רך וטעמו יפה ע\"י השקאה פעמים רבות אלמא דשל תרומה הוא דגריע ואפ\"ה אסור. ועוד מפ' התם דדוקא כשכבשן כאחת אבל זה אחר זה אפי' שלימין בשלימין אסירי והוא דהוו שלימין חולין לבסוף וטעמא דכיון דשלימין בולעין ופולטין ושוב אינם בולעין שלימין בתראי כי בלעי ברישא איסור בלעי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. </b>כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשרש ע\"א ועל ששנינו בפ\"י דמס' תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו' ומחלק עלה בירוש' בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיי\"ל דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בב\"א לזה אח\"ז עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאי' בירוש' למ\"ל כבשן לא כבשן נמי ליתסר יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ\"ץ בפי' משנת זרעים שלו וז\"ל ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א\"ר מנא מ\"ד מותר כשכבשן שניהם כאחת מ\"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אח\"ז כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי\"ל בפ' כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין ב\"א ובין לזאח\"ז וכו' עד ועוד קשיא מתני' דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין וה\"נ בכבושים ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיי\"ל בפ' כל הבשר. מיהו בזה י\"ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שכבשן גרסי' בירוש' א\"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולהי מתני' קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה וצ\"ל דשלוק פחות מבשול אע\"ג דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר\"י בנו של ריב\"ב וכו' שלוקה אוסרת ונאסרת עכ\"ל ר' שמשון משנ\"ץ ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ\"ל ז\"ל. ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי. ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר. וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירוש' הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע\"כ בקיצור ועי' עוד במ\"ש בסוף מתני': \n",
+                "<b>עשרה זין </b>גרסי'. ולא גרסי' זוז. הראב\"ד ז\"ל בת\"כ. והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא. וכן הוא הנוסח של הגרסא רפ\"ח דתוספתא דתרומות. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דל\"ג אם יש אלא ויש. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואית דגרסי עשרה זוז והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרי' בכתובות בפ' אע\"פ ע\"כ. וה\"ג בגמרא בפ' יש בכור (בכורות דף מ\"ח) בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים קתני התם בברייתא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים פי' ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע\"כ. וממה שפי' שם בת\"כ הראב\"ד ז\"ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכתב נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. וקשה לפירושו ז\"ל דהא בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט) אר\"י ב\"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו'. ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא ה\"ל למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי ועוד דבירוש' מפ' דלת\"ק עולה החשבון לתתק\"ס ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא\"כ כיצד אפשר לפרש דר' יהודה לא פליג וכן הכריח הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפי' הראב\"ד ז\"ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ואי קשיא דג טמא אפי' באלף ליתסר דהא קיי\"ל דבריה לא בטלה תירץ הוא ז\"ל וז\"ל ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים. מן בריה טמאה דיבשה. דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אע\"ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים ומשו\"ה אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו ה\"א נתערבו ואינם נכרין שרו קמ\"ל והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתתק\"ס אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפי' בעולה איכא מ\"ד דחולצו לתפוח ומש\"ה אחמירו ביה ובירוש' גרסי' אתא ר' בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפי' באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאי' בפ\"ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ\"ל ז\"ל. ועיין בס' קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג' ובהר\"ן ז\"ל פ' גיד הנשה דף תשי\"ד. וחשבון תתק\"ס מפרש בירוש' דסאה עבדא כ\"ד לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא ק' זינין. ופי' הר\"ש ז\"ל נמצא דסאתים כו' [כמ\"ש בתי\"ט]. אבל רש\"י ז\"ל פי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ\"ט) עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"א דה' עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע\"כ ועי' עוד שם. ופי' הרמב\"ם ז\"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט\"ז לקב וסאה ו' קבין לשלשת קבין מ\"ח רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נלע\"ד שאם אין צריך להיות שהן כ\"ה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל. \n",
+                "<b>דג טמא צירו אסור. </b>ולא דמי לציר חגבים טמאים ובת\"כ ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאי' בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים ופי' רש\"י ז\"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט\"ז לקב וסאה ו' קב ין לשלשת קבין מ\"ח רביעיות וכן ד' פעמים הרי קצ\"ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור קצ\"ב ונקט סאתים דהוי יותר ממא' ותשעי' ור' יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך י\"ו כגון לוג ציר טמא תוך י\"ו לוגין דהיתרא אבל יותר מי\"ו דהיתרא שרי ובטל. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל אחד מי\"ו בו הוא שש רביעיות לסאה והיינו ג\"כ מה שפי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מכ\"ד לוגין שהיא הסאה וע' במ\"ש בספ\"ק דר\"ה על מלת גרב. וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב\"א ז\"ל דבסימן ע\"ר וז\"ל ואולי נתכוונת לומר דכולה מתני' לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מי\"ו בו על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה דעל כרחי' סיפא דרישא לאו משום בטול ציר דא\"כ ה\"ל מחלוקת ת\"ק ור' יהודה ור' יוסי דת\"ק סבר בתתק\"ס ור' יהודה ברביעית בסאתים ור' יוסי אחד מי\"ו בו. וזה אינו חדא דאי אפשר שיהא בין ת\"ק לר' יהודה ור' יוסי כולי האי. ועוד שיחמיר ת\"ק בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי ועוד דא\"כ מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקי' באיסורו ובבטולו. אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי' בפ' כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר. וסיפא כל גרב בבטול גופו. וסיפא דסיפא בבטול צירו ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסי' עלה דג טמא ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו וכן פי' רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסו' נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ\"ל ע\"כ לשון התשובה. גם בתשובת סי' ר\"פ כתב וז\"ל כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי ג' משניות הן רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירוש' פרישו דתני ר' יהודה בן פזי וכו' ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן ה' סלעים בגליל זו היא לבטול גופו. וזו ת\"ק היא ולא ידענו אם יודה בה ר' יהודה שאינו מחמיר אפי' במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין ת\"ק מחמיר יוחר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא ת\"ק היא ור' יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה וסיפא בבטול ציר ר' יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור' יוסי מיקל ואמר א' מי\"ו ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ\"ל הוא תימה בעיני והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף והלא ציר בטל אפי' לר' יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד בקצ\"ב ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תתק\"ס זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב בתשובת רפ\"א וז\"ל. תשובה. איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תתק\"ס זוז ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא סאה עבדא כ\"ד לוגין לוגא עבדא ב' ליטרין ליטרא עבדא ק' זוז הרי כל זוז עבד תתק\"ס ע\"כ והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים ט' אלפים ות\"ר זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תתק\"ס לכל זוז וזוז ואני כתבתי לך פי' המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש\"י ז\"ל כל שצריך לך לפי' חילוק כל המשנה שהן כעין ג' משניות. רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירוש' שהוא אסור. ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו. וסיפא דג טמא צירו אסור. ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיי\"ל דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר כדקיי\"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי\"ג) דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו' כדאי' התם יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין וכדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ו) מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע\"כ. ועיין עוד בתשובת שצ\"ב ושצ\"ג ושצ\"ד ותמ\"ג. ובתשובת סי' תכ\"ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתני' דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתתק\"ס משא\"כ בשאר הדברים החשובים וגם שבפי' הרמב\"ם ז\"ל יש קושיות וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו. ע\"כ וכן כתב ג\"כ בסוף סי' תרע\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. </b>ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפ' לה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיע' בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירוש' לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים. וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א\"נ דכיון דקיי\"ל דלגבי איסורי אכיל' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה נבלה. לדעת הראב\"ד ז\"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כ\"ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכ\"ש צירן כדתניא בת\"כ החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ\"ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר' צדוק דמק\"ו דציר דגים טהורים ילפי'. אלא היינו דאשמועי' דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפי' ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כ\"ש ולא בעי' הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ\"ל ז\"ל. ועיין בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ג.) וכתוב בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' רפ\"ו וז\"ל תשובה. מסתברא לי דת\"ק מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במס' מכשירין ולפיכך נ\"ל דת\"ק מיירי לענין איסור ור' צדוק לענין הכשר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי איתא בירוש' דגרסי' התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפי' כל שהוא מטמא ופי' דמתני' הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפי' מציר דגים טמאים אבל הציר בפני עצמו אסור ור' צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא וכדאמרי' בבכורות פ' הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומא' הוא ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואע\"פ שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפי' מים טהורין. משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאי' התם בפ' הלוקח בהמה והיינו דקאמר הכא ר' צדוק דאפי' של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אע\"פ שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנכבשין וכו'. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כל הנכבשין כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלימין בין חתוכין או שרשי תרדים או קנרסין. וכבש של תרומ' עם של חולין ל\"ש כאחת ל\"ש זה אח\"ז ואשמועי' מתני' דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשים דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות: \n",
+                "<b>חסית של חולין וכו'. </b>אשמועי' גוונין כדאשמועי' גבי שלימין ופצועין דבעינן דפצועין להוו דחולין דוקא וה\"נ בעינן חסיות דתרומה כי היכי דלהוי איסור: \n",
+                "<b>חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר. </b>דפועל טעמו באחרי' ואחרים לא מיבלעי בי' ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. צריך להיות או נשלקין אוסרין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר וכו' </b>ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו'. כך נראה שצ\"ל לפי הפי' של הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל אלא שבפי' הר\"ש ז\"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר' עקיבא ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב\"נ ע\"ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ\"ל ז\"ל והביא כל פירושו ז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ' גיד הנשה דף תשי\"ח וכתב שם שרב אלפס והרמב\"ם ז\"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ' גיד הנשה אליבא דר\"י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי' בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע\"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ' בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע\"פ שטרוד למיפלט עם פי' הרמב\"ם ז\"ל לא קשה מידי דה\"ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע\"כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני' משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי' את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שקי ומחק האל\"ף ונקד ציר\"י וחירי\"ק. ובירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי' הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע\"ג דבר בר נ\"ט הוא ע\"כ. ועוד אמרי' התם אפי' חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ\"ע מדרבנן והקלו: \n",
+                "<b>הכבד אוסרת. </b>בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי' רש\"י ז\"ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע\"כ ופי' שם הר\"ן ז\"ל בדף תשי\"ז דה\"ק לי' ר\"י לת\"ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש\"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי\"ל דשלוקה אינה נאסרת וריב\"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ\"ע נאסרת עכ\"ל ז\"ל ועי' עוד שם בהר\"ן ז\"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא\"ה ז\"ל: \n",
+                "<b>ואינה נאסרת. </b>אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ועיין בר\"פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס' ז\"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצה שנתבלה כו' אפי' הלמון שלה. </b>הלמון בה\"א גרסינן בקצת ספרים והכי מייתי לה נמי בערוך. ובירוש' משמע דלא גרסי' במתני' \"אפילו\" אלא ה\"ג ביצה שנתבלה בתבלין אסורין הלמון שלה אסור מפני שהוא בולע וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובירוש' מפ' דכש\"כ החלבון שהוא מבחוץ דאסור ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורין לזרים. </b>במשניות דוקניות גרסי' מי כבשים ומי שלקות אסורין וכן הוא בפי' רבינו שמשון ור\"ע ז\"ל וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובירוש' פריך עלה דמתני' מההיא דתנן בפ\"ז דמס' מקואות אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והכי פריך הכא את עביד לה אוכל דקתני אסורין לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהם דקרוי אוכל דהא אין קרוי משקה אלא ז' משקין והתם גבי מקוה את עביד להו כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין ומשני כאן בקשין כאן ברכין כלומר כששהו הזיתים או הירקות בתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרי' דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדין הזיתים בקשיין ובחזקן בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוי כמו מים בעלמא. ומאי דהדר קאמר בירושלמי כאן באוכל כאן במשקה פרושי קא מפרש כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל ובקשין הוו להו משקה כמו שהיה. ורבינו שמשון ז\"ל פי' התם במס' מקואות קשין כלומר שנתעכרו המים מראיתן מחמת הכבש רכין צלולין מים בעלמא. ור' יוסי ב\"ר בון משני דתרומה תליא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים. אבל מש\"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה הלכך לענין תרומה ל\"ש קשין ול\"ש רכין אסירי ולענין מקוה ל\"ש קשין ול\"ש רכין דינם כמים ופסלו דלא אזלי' התם בתר טעמא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ורבינו מאיר ז\"ל פי' דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם. וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע\"כ. עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לתוך המורייס. </b>ס\"א בתוך: \n",
+                "<b>אבל נותנין את היין למורייס. </b>בירוש' מוקי לה ר' יוחנן דרבי היא דתניא יין למורייס רבי מתיר דלמתוקי טעמא יהבי לי' ור\"א בר\"ש אוסר דלעבורי זוהמא יהבי לי' וקא מפסיד אוכלי תרומה לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים ור\"א בר\"ש מתיר לזרים דלא הויא אכילה ומ\"מ אפי' מאן דמתיר הכא גבי תרומה אוסר מורייס של עובדי כוכבים במס' ע\"ז פרק שני משום חומרא דע\"ז דאפי' הנאתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: \n",
+                "<b>מפטמין. </b>מרקחין את הבשמים תרגום רוקח בירושלמי מפטם: \n",
+                "<b>יינומלין. </b>יין דבש ופלפלין ונלע\"ד שהוא נוטריקון יין מילי דהיינו דבש. לין ר\"ל פלפלין ע\"כ ואית דגרסי יינמלין. והוא נקרא ג\"כ קונדיטון כדאי' במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף ד\"ת כן ע\"כ. והביאו הר\"ן ז\"ל בפ' אין מעמידין דף שנ\"ח ע\"ב. ובתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תשס\"ו: \n",
+                "<b>אין מבשלין וכו'. </b>פי' הר\"ש ז\"ל אין מבשלין יין של תרומה דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>ור' יהודה מתיר מפני וכו'. </b>נראה דקאי נמי ארישא דאין מפטמין כדמשמע בירוש' שהעתקתי פ\"ח דמס' שביעית סי' ב' ומה דקשה דר' יהודה אדר' יהודה מההיא דס\"פ שני דמכילתין נכתב שם. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ד וז\"ל והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום ומנלן דבשולו משביחו דתנן ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכ\"ע אשבוחי משבח ואפי' לת\"ק דהא לא אסר אלא מפני שממעיטו. והא דתנן בפ\"ב דתרומות ולא מן המבושל על שאינו מבושל דאלמא מבושל רע דאשתני לגריעותא תרצו בירוש' בשם ר' יוחנן דההיא ר' יהודה היא דסבר שהוא משתנה לגריעותא והא דתנן בפ' בתרא ר\"י מתיר מפני שמשביחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר' יהודה וחכמים מתירין מפני שמשביחו ור\"א תירץ תמן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפין את השיטה דלכ\"ע אשבוחי משבח ומתני' דבפ' בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו לו הבעלים חי ובההוא אמרי רבנן דאין מבשלין מפני שממעיטו ממדתו ואע\"פ שמשביחו ור\"י מתיר הואיל ומשביחו אבל ההוא דפ\"ב ששנינו שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ההוא בבעלים פי' לפי שהבעלים מפרישין אותו לפי מדתו שהי' קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן פחות מן הראוי לפי מדתו של עכשיו נמצא כי לדברי ר\"א אשבוחי משבח לכ\"ע ולדברי ר\"י דמחליף השיטה משביחו לכה\"פ לרבנן וקי\"ל כוותייהו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבש תמרים. </b>בין שהפריש תמרים וזב מהם דבש בין שהפריש דבש לתרומה: \n",
+                "<b>סַתְוָנִיוֹת. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל סתְוָונִיוֹת בשני ווי\"ן. והוי\"ו הראשונה קמוצה וכן בכל מקום שנזכר במשנה. ירוש' הוו בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה דהא גזל הוא ביד הזר מה פליגין לשעבר הא בתחלה פי' משקין שזבו מן התמרים בעודם טבל אף ר' יהושע מודה דאסורין באכילה עד שיתרום והתניא דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר לא קשיא כאן שזבו משנטבלו דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהם אסורין לכתחלה וחייבין בקרן דמשקין היוצאין מן הטבל כטבל כאן כשזבו עד שלא נטבלו מותר לאכול מהן בלי הפרשת תרומה ומעשרות. ומודה ר\"א שאם עשר על התמרים כאן וכבר זבו משקין מהם אפי' באספמיא מותר ולא אמרי' דהוי טבל דהא לא עשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים. תניא ר\"נ אומר לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר\"א אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים לפי דבש ולפי תמרים ע\"כ. אבל בפי' הר\"ש ז\"ל הלשון כך תניא דבש תמרים ר\"א מחייב במעשרות אר\"נ מודה היה שזה פטור מן המעשר אבל הי' אומר ר\"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ע\"כ וכ\"ה ג\"כ בתוספתא פ\"ח דתרומות: \n",
+                "<b>וחומץ סתווניות. </b>יש גורסין וחומץ ספוניות לשון סופי ענבים: \n",
+                "<b>ר\"א מטמא משום משקה. </b>תניא ר\"נ אומר לא שר\"א מטמא משום משקה על מה נחלקו על שנפל לתוכו משקה שר\"א מטמא משום משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. על דעתיה דר\"נ ר\"מ וראב\"י ור\"א שלשתן אמרו דבר אחד ר\"מ דו אמר אין מי פירות בטלין לעולם ראב\"י דתנן בפ' בתרא דמכשירין ראב\"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא והדין ר\"א דהכא. מ\"ט דר\"א דכתיב וכל משקה מ\"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ור\"א ס\"ל דאשר ישתה מיבעי לי' פרט למשקה סרוח א\"ל חכמים משקה סרוח אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן והלכך נמי מכשירין ומודה ר\"א לחכמים במי ים הגדול שאפי' הם סרוחים מכשירין דהכתוב קורא אותם מים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ומודה ר\"א לחכמים במי תרדים ובמי שלקות שאינם מכשירין דהנהו אפי' לבהמה לא חזו ע\"כ. ובפ' כ\"מ אמר מר בר רב אשי דאין מברכין על דבש תמרים רק שהנ\"ב דזיעה בעלמא הוא דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד כדעת ר' יהושע: \n",
+                "<b>כמוני פטמים. </b>נראה דפטמים בשב\"א הפ\"א גרסי' לה דקאי אמיני בשמים ומוני דנקט ביו\"ד לשון רבים אפטמים הרבה דבעלמא. ר\"ל מוכרי הבשמים או רוקחי המרקחת. אבל בתוי\"ט כתוב כמוני פטמים מוסב על חכמים כו'. אמנם לא משמע מתוך לשון רש\"י ז\"ל דמוני דהוי לשון רבים קאי אחכמים כדפי' הוא יצ\"ו אלא דה\"פ חכמים שמנו בקצרה ובדקדוק מנו ולא כדרך הרוכלים והפטמים שמונים הבשמים שלהם בקול רם להשמיעם לקונים שפעמים מוסיפין ופעמים גורעין ופעמים מזכירין בהכרזתם שם בשמים אחרים שלא הזכירו עדיין כלל במבוי זה. ובירוש' ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב\"י אם יאמר לך אדם שמונה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם ומנו אותם חכמים שנים אילו הוה לון חורן לא הוון מנוניה: \n",
+                "<b>ושאר כל המשקין טהורין. </b>משמע אפי' מלקבל טומאת עצמן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין תמרים דבש. </b>דמפסידן הוא: \n",
+                "<b>ובמעשר שני. </b>דגבי מע\"ש כתיב ואכלת ודרשי' ולא להפסד. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>אין סופגין ארבעים משום ערלה וכו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה משם ערלה בלא וי\"ו. ובפ' העור והרוטב מוקמי' דפלוגתא דר\"א במתני' דלעיל בדון מינה ומינה דר\"א ס\"ל דון מינה ומינה דון מינה דמה בכורים משקין היוצאים מהם כמותם לענין שאם הביא ענבים ודרכן הוו בכורים דילפי' לה מרבויא דתביא מארצך אף תרומה משקה היוצא מהן כמותן. ומינה דמה בכורים אפי' שאר מינין אף תרומה נמי אפי' שאר מינין ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה. דון מינה דמה בכורים המשקין היוצאין מהם כמותם אף תרומה משקין היוצאים מהם כמותם ואוקי באתרה דמה משקה דתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחריני לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא ומתני' דקתני אין סופגין מ' משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין בכורים וכו' ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים וגמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרה מבכורים מג\"ש דפרי פרי ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מביאין בכורים משקין וכו'. </b>בירוש' מפ' דה\"ק אין עושים בכורים משקין ומיירי בכהן שניתנו לו וע\"ש. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין מטמא משום משקה. </b>גם פה מחק הוי\"ו ה\"ר יהוסף ז\"ל. והפי' משקה היוצא מן הפירות והא נמי ר' יהושע היא כדלעיל. ובירוש' דפרקין ודס\"פ בתרא דחלה מפ' דהא דתנן ואין מביאין בכורים משקין אבל אם לקטן משעה ראשונה ע\"מ להביאן משקין ודרכן יכול להביאן ומרבי לי' מקרא דתביא. תניא זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן. טמאים לא יעשו שמן. וענבים בין טמאות בין טהורות לא יעשו דברי ר\"מ ר' יעקב אומר משמו לא נחלקו ר\"א ור\"י על זיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר\"א אומר לא יעשו ור\"י אומר יעשו וענבים טהורות יעשו טמאות לא יעשו א\"ר יהודה מודים ר\"א ור' יהושע בזיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר\"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו וענבים בין טהורות בין טמאות שיעשו אמר רבי מודים ר\"א ור\"י בזיתים טהורים שיעשו וענבים טמאות וזיתים טמאות שלא יעשו ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר\"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוקצי תאנים וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל הכי פירושא דהאי מתני' עוקצי תאנים ועוקצי גרוגרות ועוקצי כליסין ועוקצי חרובין שהן תרומה כולן אסורין לזרים כן נ\"ל אך קצת קשה דה\"ל למימר וכליסין וחרובין וצ\"ע ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובערוך גריס כאן בליסין בבי\"ת. וכתב רבינו מאיר דגרסי' הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ\"ב דמעשרות הי' עושה בלובסין והן מין תאנים והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות ומפ' בירוש' במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים וכתב רמב\"ש ז\"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפי' הניית מציצה אין בו ואינו כן דלכך דקדקו במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב אע\"פ שאין בהן אוכל. אמר המלקט אבל כליסין בכ\"ף הם מין קטניות כדמשמע בירוש' פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובבבלי ס\"פ אלו טריפות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גרעיני תרומה. </b>ס\"א גלעיני בלמ\"ד: \n",
+                "<b>וכן עצמות הקדשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' המזבח מקדש דפי' ר\"ת דהכא מיירי לאחר זריקת הדם דאי קודם זריקה אפי' מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים ובעצמות קדשים הנאכלין מיירי דומיא דתרומה ויש עליהן עדיין בשר וקאמר דאם מכניסן ומצניען א\"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהן אוכל ומיפרשא בענין זה ע\"כ וכן נראה שפי' ה\"ר שמשון ז\"ל ומשום נותר הם אסורין ושכן משמע מן הירושלמי: \n",
+                "<b>המורסן מותר. </b>פירש\"י ז\"ל בפ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסולת כותשין אותן במכתשת. ובמתני' משמע דמורסן גרוע מסובין הלכך נראה כפי' רבינו מאיר ז\"ל שפי' המורסן הוא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חדשות לישנות של חדשות אסורות. והרמב\"ם ז\"ל פי' כאן ומורסן הוא העולה מן הסובין וסובין ידוע ע\"כ: \n",
+                "<b>המסלת קב או קביים לסאה. </b>שמוציא מסאה קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו ודריש לה בת\"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת\"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע\"כ ופי' הראב\"ד ז\"ל לחמו ולא קאמר לחם ש\"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע\"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין </b>כצ\"ל. וכתב הר\"ש ז\"ל דיש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן העובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכן ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות. [כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה] ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ע\"כ ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן רכ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטפח. </b>כי ההיא דתנן בפ' החובל והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה מלשון טופח ע\"מ להטפיח. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל דמדלא קתני חבית של שמן שנשברה משמע דלא מיירי שנשפכה לארץ וגם לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים מדלא קתני ונותן לתוכה חולין כדקתני בבבא דמגורה שפינה ובבבא דמערה אלא לענין איסור תרומה מיירי דלא חיישי' במה שמתייבש השמן והולך וכלה ע\"כ אלא שתקנתי הלשון כפי עניות דעתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין. </b>כך צ\"ל. אבל בספר יראים סימן קמ\"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע\"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב\"ם ז\"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה\"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע\"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק\"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע\"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק\"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע\"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע\"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע\"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב\"א ז\"ל פ' הספינה דף פ\"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע\"כ. ועי' בפי' הר\"ש ז\"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע\"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל\"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל: \n",
+                "<b>הרכינה ומיצתה. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע\"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה\"נ משני הכא בירושלמי: \n",
+                "<b>כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי. </b>מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו': \n",
+                "<b>תרומת מעשר של דמאי. </b>מש\"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרשיני תרומה. </b>אע\"ג דשריא בהנאה לישראל מדתנן מערבין לישראל בתרומה אומר ר\"ת דהנאת כלוי אסורא כשנעשית בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן בסמוך להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע\"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין מזונותיה על השוכר בין אין מזונותיה עליו ותימה דכיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש\"י ז\"ל כתב בפ\"ק דע\"ז וז\"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע\"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה המיוחדת לו לפיכך שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו וניחא ליה ואינו גזלן א\"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא הויא ממונו מאכילה ע\"כ. ששם פרה מכהן. ששאלה ממנו ושם אותה בדמים שאם תאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן וכן פי' רש\"י ז\"ל ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול עכ\"ל ז\"ל. וכן הכריח ה\"ר שמשון ז\"ל דצריך להעמידה בשואל וכן הכריח ר\"י בעל התוס' שם ר\"פ אלמנה לכה\"ג. ומלת ששם השי\"ן השנייה ג\"כ בשבלת שָׁשָם שהוא לשון שומא ולא לשון שימה. וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דע\"ז ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה נראה לר\"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע\"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד וכו' ע\"כ. ובירוש' פריך אסיפא דמתני' דקתני וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה דאמאי מאכילה בתרומה הא אילו רצה שואל לתת לו דמיה ולקחתה לעצמו אינו רשאי דהא שלשה שבועות משביעין אותו וחדא מנייהו שמא עיניו נתן בה ותני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפי' אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת\"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספי שיהא קנוי לו לגמרי משמע ומסיק דבר קפרא תני לא שנא שם ל\"ש שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה ומגיה בר קפרא למתני' ותנא דידן סבר כיון דבכולי' תלמודא אמרי' דכי קם לי' ברשותיה כדידיה דמי ה\"נ כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור ע\"כ וכפי פי' ה\"ר שלמה שיריל\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדליקין שמן שריפה וכו'. </b>הקשה ה\"ר שמשון ז\"ל תימה דבמס' שביעית פ\"ח תני בירוש' אין מדליקין שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני' ע\"כ: \n",
+                "<b>ברשות כהן. </b>פי' עניינו במאמרו ובמצותו שירשה לנו זה. הרמב\"ם ז\"ל. וה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל נראה דארכבה אתרי רכשי וז\"ל אביה מדליק ברשותה בדיעה שלה וברצונה ואפי' שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה ע\"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דברשות כהן לא קאי רק אחולין דסליק מיניה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן וכ\"ה שם ברמב\"ם ונראה דטעמא הוי דכיון דתלתא קמייתא מצוה דרבים ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוניה. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ועל גבי החולין ברשות כהן וכגון דאין בהם סכנה ע\"כ ובירוש' פליגי אמוראי אי האי שמן שריפה הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה מבית אבי אמו כהן או אפילו הוי ממונו של ישראל מגרנו ולא מסרו לכהן: \n",
+                "<b>והיא למודה. </b>ס\"א והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה. וכתוב בספר הלבוש סי' של\"א דיורה דעה סעי' י\"ט וז\"ל וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה שהוכשרה לקבל טומאה יכול לתתה בנר שנהנה הוא עם הכהן ואע\"פ שאח\"כ עומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו הואיל ובהיתר הודלק ע\"כ. והוא מהרמב\"ם ז\"ל שם פי\"א ומסיים שם עלה וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה ע\"כ: \n",
+                "<b>מדליקין בבית המשתה. </b>פי' שמן שריפה בבית המשתה של ישראל דכהנים אוכלים במשתה. ה\"ר שמשון ז\"ל. ובגדים נקיים דמפ' בירושלמי פירש הוא ז\"ל דרוצה לומר נקיים מטומאה וירא הוא שלא יטמא השמן הטמא את בגדיו הטהורין ע\"כ. ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת תרומות ובעה\"י בעל גבורות יוצר המאורות עזרה בעת צרות נתחיל מסכת מעשרות \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..94ddc224dd5a4b02a0b91ce5dde1a8f454108f61
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Melekhet Shelomoh/Seder Zeraim/Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,546 @@
+{
+    "title": "Melekhet Shelomoh on Mishnah Terumot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Melekhet_Shelomoh_on_Mishnah_Terumot",
+    "text": [
+        [
+            [
+                "<b>לא יתרומו. </b>כתב הרמב\"ם ז\"ל אמרם בכל המשנה תרם כו' (הובא בתי\"ט). וז\"ל רבינו דוד קמחי ז\"ל בשרש כסס רז\"ל נשתמשו הרבה בלשון מכס באמרם הי' עובר על בית המכס וזולת זה הרבה עד שמרוב שמושם בו קבעו המ\"ם שרשית וקראו ללוקחי המכס שהוא לשון מנין מן במכסת נפשות ע\"ש שלוקחין במנין חמשית או ששית או עשירית קראוהו מוכס במקומות הרבה באמרם אין פורטין מתיבת המוכסין כמו שקבעו תי\"ו תחילה ואמרו מתחיל מתחילין ותי\"ו תרומה ואמרו תורם תורמין ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>כל עיקר ואסירא בין לכהנים בין לזרים ואם קדש בה אשה אינה מקודשת מטעם טבל. ומתני' דקתני אין תרומתן תרומה דלא כר' אליעזר דאמר התם בשבת תרומת חרש לא תצא לחולין מפני שהוא ספק אי דעתו צלולה היא אי לא והויא תרומה ליאסר לזרים ויחזור ויתרום הפקח אחרת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מניינא למעוטי הא דא\"ר יהודה וכו' וכן לק' במניינא דבסי' ו' וכ\"ה בפי' הרמב\"ם ז\"ל. ואני ההדיוט נלע\"ד דיתכן דמניינא דהאי מתני' הוי למעוטי חמשה דבמתני' דלק' בסי' ו' דקתני ואם תרמו תרומתן תרומה וההוא מניינא דהתם ג\"כ למעוטי הני דתנן הכא דאפי' בדיעבד אין תרומתן תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>החרש כו'. </b>בירושל' מאן תנא חרש דלא כר' יהודה דתניא אמר ר' יהודה מעשה בבניו של ר' יוחנן בן גודגדא שהיו כולן חרשים והיו כל טהרות של ירושלים נעשין על גביהן א\"ל משם ראיה שהטהרות אין צריכין מחשבה. סימני שוטה היוצא בלילה והלן בבית הקברות והמקרע כסיתו והמאבד מה שנותנין לו א\"ר הונא והוא שיהו כולן בו ור' יוחנן אמר אפילו אין בו אלא אחת מהם מאן תנא קטן דלא כר' יהודה דתניא קטן שהניחו אביו במקשה והי' תורם ואביו מוכר על ידו תרומתו תרומה דברי ר' יהודה וה\"נ תנינן בסמוך קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה אלא ר\"מ היא. וחש\"ו לא הוי תרומתן תרומה לא לפירותיהן ולא בשליחות בן דעת לתרום פירות שולחיהן. ופריך בירושלמי ויוכיח מעשה חש\"ו על מחשבתן דתנינן במכשירין שיש להן מעשה ואין להן מחשבה ומשני ונחשב לכם כתיב את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירש תוס' ז\"ל בחולין פ\"ק דף י\"ג כיון שעיקר תרומה במחשבה וחש\"ו אין להם מחשבה לא מסתבר שיוכיח המעשה על מחשבתו. והדר פריך והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינן בפ' שני דגיטין הכל כשרין לכתוב את הגט אפי' חש\"ו ואמר רב הונא והוא שיהא פקח עומד על גביו ומתרץ תמן זה כותב וזה מגרש פי' ואין המחשבה של קטן מהני לגירושין דבן דעת. הכא הוא החושב והוא התורם פי' ואי לאו קרא דונחשב מהני. תו בעא למידק בירוש' מדקתני מתני' והתורם את שאינו שלו ולא קתני והתורם את של חבירו שאם תרם כרי שהוקדש או הופקר נמי לא הוי תרומה אע\"ג דהוי אחר מירוח ופליגי אמוראי עלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חרש וכו'. </b>ומסיק בגמ' ברכות פ\"ב ד' ט\"ו דמתני' ר' יהודה היא דבדיעבד אין לכתחלה לא ודלא כר\"מ דמכשר בתוספתא בגמ' אפי' לכתחלה דתני ר' יהודה בריה דר\"ש בן פזי חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחלה ומוקמי' לה התם כר\"מ דאמר גבי ק\"ש כתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך אחר כוונת הלב הן הן הדברים ואפי' לכתחלה נמי אין צריך ואע\"ג שק\"ש מדאורי' וכ\"ש ברכות דמדרבנן. ובירוש' גרסינן למי נצרכה מתני' דקתני תרומתו תרומה אלא לר' יוסי דאע\"ג דאמר ר' יוסי בפ' היה קורא גבי ק\"ש אם לא השמיע לאזנו לא יצא קמ\"ל הכא דיצא ותרומתו תרומה אע\"פ שלא השמיע לאזנו הברכה דשאני התם דכתיב שמע השמע לאזנך מה שאתה מוציא מפיך ומשום שתבין ותדע ותשכיל מעצמך דלא נצרכה רק איחידאה לא ערבה רבי בכלל הני חמשה דתנן בסמוך דתרומתן תרומה וה\"נ קאמר רב חסדא התם בבבלי בברכות דף ט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>קטן שלא הביא וכו'. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בכל הספרים כתוב בשלהי פ' יוצא דופן אין תרומתו תרומה וגי' דהכא עיקר כדאי' בירוש' מאן תנא קטן דלא כר' יהודה והא דמייתי התם ראיה מברייתא דמקשה ולא מייתי ממתני' דהכא משום דהו\"א מדנקט ר' יהודה קטן שלא הביא שתי שערות משמע דבסמיך להבאת שתי שערות איירי אלא שעדיין לא הביא ור' יוסי לפרושי דברי ר' יהודה קאתי אבל בריי' דמקשה קתני קטן סתם משמע כל קטן ובירושלמי דיבמות פ' בית שמאי מוכח נמי דלר' יהודה תרומתו תרומה דגרסי' התם תמן תנינן קטן שלא הביא שתי שערות ר' יהודה אומר תרומתו תרומה תני בשם ר\"מ לעולם אין תרומתו תרומה עד שיביא שתי שערות ושלש מחלוקת בדבר עכ\"ל ז\"ל ועיין תו בה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב ה\"ר שלמה ז\"ל מדקאמר ר' יוסי אומר אם עד שלא בא לעונת נדרים אין תרומתו תרומה משמע דר' יהודה סבר דאפי' קמי עונת נדרים הוי תרומה ואפי' דליכא שערות בו. ותימה דאפילו אית ביה שערות שומא הוו ונ\"ל דר' יהודה ס\"ל כבריה דאמר בפ' יוצא דופן דמתשעה ואילך הוי סימן וכיון דתרומה קילא דלנדר דמיא הלכך אפי' ליכא שערות מרבינן לה ואפילו קמי עונת נדרים: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. דכתיב כדגן מן הגורן מן הגמור על הגמור וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא תנן לקמן אין תורמין מדבר שנגמרה מלאכתו וכו' ולא מדבר שלא נגמרה מלאכתו וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה ובכאן כ\"ע ס\"ל דאינה תרומה ומה שתירץ הוא לקמן מהיין צריך ראיה ויותר הי' נראה דהטעם הוא דזיתים ושמן הוו כתרי מינין כגון חומץ ויין דלקמן רפ\"ג אך שמן על זיתים לאכילה תורמין בתחלה דזה השמן כבר הי' זיתים ולא הוי ממין על שאינו מינו אלא מן היפה על הרע וצ\"ע בירושלמי דבירוש' משמע כפירושו שהטעם הוי משום גזל השבט והוי גזרת חכמים וצ\"ל שיש כח ביד חכמים לעשות התרומה טבל. ואפשר לומר שהטעם הוא משום שכל התורם על דעת רבנן הוא תורם וצ\"ע ע\"כ. וכתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל בירושלמי פריך תמן תנינן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשנה היא בסוף פרקין ומסיים בה ואם תרם תרומתו תרומה והכא אמרי בית הלל אין תרומתו תרומה דזיתים על שמן היינו מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו ומשני ר' אילא בשם ר' יוחנן מפני גזל השבט מהו מפני גזל השבט מפני הטורח שצריך הכהן לדורכן ולעשות מהם יין ושמן ר' מנא לא אמר כן אלא שהוא מבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים. כלומר אם ארבע סאים דזיתים עושין סאתים דשמן הי' ראוי לתרום ד' סאים על תשעים ושמונה סאין שמן והוא אינו תורם אלא סאתים ופריך הגע עצמך שתרם לפי השמן ומשני כדין הוא עביד הכין וזמן חורן לא עביד כן כלומר גזרינן דילמא לא עביד כן זימנא אחריתי עוד משני חמי תבריה לי' ואמר זה מתכוין לרבות ואני איני מתכוין לרבות ותימה מאי קמשני במתני' דשילהי פרקין נמי ניחוש לגזל ואין לומר דדוקא בזיתים ובענבים שצריך לעצרן בגת ובבד ויש טורח גדול שייך גזל השבט ולא בשאר דברים דהא פלוגתא היא בירוש' חזקי' אמר לא שנו אלא זיתים על שמן וענבים על יין הא שאר כל הדברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא זיתים על שמן וענבים על יין היא שאר כל הדברים אלמא דר' יוחנן גופיה דמשני משום גזל השבט לא מפליג. עוד תנן לקמן בפרקין אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין ולא יין על ענבים הנדרכין ואם תרם תרומה ויחזור ויתרום ופריך עלה ממתני' דסוף פרקין דקתני מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו דהיינו משמן על זיתים תרומתו תרומה ולא קתני תרומה ויחזור ויתרום ומשני נמי ר' אילא בשם ר' יוחנן משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלים ותימה מאי קמשני ההיא דשלהי פרקין נמי נימא דיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת והשתא הני תלת מתני' קשיין אהדדי. דמתני' דהכא קתני דזיתים על שמן וענבים על יין אין תרומתו תרומה ולקמן גבי שמן על זיתים ויין על ענבים קתני תרומה ויחזור ויתרום ובסוף פרקין קתני בכולהו תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום ויש לתרץ כולם דהא דתנן בזיתים על השמן אין תרומתו תרומה בתורם זיתים וענבים שלא מדעת הכהן מפני גזל השבט אבל אם מדעת הכהן (לא). דזימנין דניחא לי' לכהן בזיתים וענבים תרומתו תרומה ולכתחלה לא שמא פעם אחרת יעשה כך שלא מדעת הכהן ור' מנא דמפרש טעמא משום דמבקש לתרום לפי השמן ואינו תורם אלא לפי הזיתים לטעמי' דאיהו אמר לקמן [הגה\"ה לשון ה\"ר שמשון ז\"ל לטעמיה דלקמן בההיא ברייתא ואמתני' דעדיות לית כאן וכו':] אמתני' א\"ר מנא לית כאן זיתים על שמן אלא שמן על זיתים. וההיא דמדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר על דבר שנגמרה מלאכתו בשאר פירות מיירי אבל בזיתים וענבים אין תרומתו תרומה דהפסד גדול יש לכהן אם הוא תורם לפי הזיתים והענבים והא דקשה ממציעתא אסוף פרקין ומשני משום גדר מי חטאת ר' אילא מוקי למציעתא כשאין הראשונה קיימת ואמרו חכמים שיחזור ויתרום משום גדר מי חטאת דעיקר טהרה שהיו עושין בגבולין היא משום סרך תרומה הלכך כשתרם מדבר שלא הי' ראוי לתרום ונאבדה הראשונה הזקיקוהו לתרום אחרת כדי שיצטרך הכהן ליטהר ולאכלה בטהרה וסיפא כשהתרומה קיימת: \n",
+                "<b>בית שמאי אומרים תרומת עצמן יש בהן. </b>פי' קדשו מדומעין והוו הזיתים חולין ותרומה מעורבין זה בזה וימכרו לכהן בדמי תרומה. ובה\"א אינה תרומה כלל וטבל גמור הוי ואפילו לכהן אסור ויכול לעשותם תרומה ומעשר על מקום אחר עכ\"ל ז\"ל עוד הקשה ה\"ר שמשון ז\"ל וא\"ת לר' מנא דמפרש טעמא דזיתים על שמן משום דתורם לפי הזיתים זיתים על זיתים לישתרי ואמאי תנן אין תורמין מדבר שלא נגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו ועוד תני ר' אושעיא זיתים על זיתים ועתיד לכותשן ענבים על ענבים ועתיד לדורכן תרומה ויחזור ויתרום וצריך לומר דבהני מודה ר' מנא לטעמא דגזל השבט ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם תרמו בש\"א וכו'. </b>במס' עדיות פ\"ה שנינו תורמין זיתים על שמן וענבים על יין כדברי ב\"ש ובה\"א אין תורמין וקשיא אמתני' דממתניתין משמע דפלוגתייהו בדיעבד ומהתם שמעי' דפלוגתייהו בלכתחילה וליכא למימר דההיא דהתם [פי' דמשנה דעדיות מתחלת ר' יוסי אומר ששה דברים וכו'] ר' יוסי היא ומתני' אליבא דתנא אחרינא דה\"נ משמע בירושלמי דר' מאיר אית לי' סברא אחרינא דזה לשון הברייתא וכנוסח שכתב החכם ה\"ר אליעזר אזכרי ז\"ל אין תורמין זיתים על שמן ולא ענבים על יין ואם תרם תרומתו תרומה דברי ר\"מ ר' יוסי אומר בש\"א תרומת עצמן בהן ובה\"א אין תרומתן תרומה וה\"נ אמרי' בהדיא בירוש' אשכח תני בש\"ר יוסי בש\"א תרומת עצמן בהן ובה\"א אין תרומתן תרומה. דא\"כ קשה דר' יוסי אדר' יוסי ונלאו. רעיוני למצוא תשובה שלימה לדבר ומ\"מ ראה זה מצאתי בירושלמי שר' מנא הגיה ההיא דעדיות ולא גרס תורמין זיתים על שמן וכו' רק תורמין שמן על זיתים דגבי גזל השבט מחמיר ר' יוסי וגבי גדר מי חטאת הוא דמיקל ופריך עליה דר' מנא ור' יוסי האמר תרומה ויחזור ויתרום דתניא ר' יוסי אומר בש\"א תורמין שמן על זיתים ויין על ענבים ובה\"א אין תורמין שאם תרם צריך לחזור ולתרום שנייה ומשני התם כשאין הראשונה קיימת שנאבדה והזקיקוהו לחזור ולתרום שנייה כיון שהראשונה תרמה שלא כרצון חכמים ונתנו טעם לדבריהם מפני חשש טומאה כדי שיחזור ויטהר פעם שנית ויזה עליו מטומאת מת ומתני' דעדיות מיירי כשהראשונה קיימת קורא לה שם ודיו ע\"כ מצאתי מן הירוש' עם פי' החכם ה\"ר שלמה ז\"ל ומ\"מ הקושיא עדיין במקומה עומדת דר' מנא קאי בין אמתני' דעדיות בין [כבר כתב בהג\"ה דלעיל בשם הר\"ש ז\"ל דר' מנא מגיה רק הברייתא המבואר לעיל לא המתני' דהכא וא\"כ אין כאן מקום לתמיהתו כלל ודו\"ק.] אמתני' דהכא וכמו שלראה מתוך פי' ה\"ר שמשון ז\"ל והרא\"ש ז\"ל שהעתקתי לעיל ואפשר לומר דלאו דוקא נקט התם לשון לכתחלה אלא איידי דתנא רישא דהתם לשון לכתחילה נקט נמי סיפא לשון לכתחילה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שניטלה תרומתו. </b>הרמב\"ם ז\"ל גריס שלא ניטלה תרומתו [הגה\"ה גם ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שלא ניטלה תרומתו וכו' וכתב כן מצאתי וצ\"ע על הבריי' דספרי אם סובר שצריך שיהא טבול לתרומה גדולה כשרוצים לעשותו תרומה גדולה על מקום אחר דאי היה כן לא הוי קשה מידי כי המשנה הסוברת אין תורמין רוצה לומר שניטלה ממנו תרומה גדולה והברייתא שאמרה תורמין מדברת שלא ניטלה ממנו תרומה גדול ודו\"ק אך נ\"ל דמשנה זו אינה מדבר' בתורם מהם על מקום אחר כי זה נזכר לקמן לא מן הפטור על החיוב אלא מדברת בתורם מהן על עצמן שאינה תרומה כלל כי פטורים הם לגמרי וכן משמע בירושלמי וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל:]. וז\"ל ואמרם ממעשר ראשון שלא ניטלה תרומתו כשיהי' לוי ויהי' לו זרע מאדמתו הוא חייב בתרומה בלי ספק וג\"כ יש לו ללוי מעשר שלקחו מן ישראל אין ראוי לו להוציא ממנו שיעור התרומה החייבת לזרעו ושיתננה לכהן לפי שיש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אבל יוציא תרומת מעשר ואח\"כ יוציא ממנו התרומה החייבת לזרעו ע\"כ אבל מצאתי לשונו ז\"ל מוגה כך ושיתננה לכהן שזה המעשר אע\"פ שהוא חייב בתרומת מעשר ויש לכהן באותו מעשר חוק וזכות והיא תרומת מעשר אינו חייב בתרומה גדולה וכן ג\"כ גורס הוא ז\"ל ולא ממעשר שני והקדש שלא נפדו. והראב\"ד ז\"ל השיגו בפ\"ה דה' תרומות סימן י\"ג ושם כתב מהרי\"ק ז\"ל דלרבותא נקט שלא ניטלה תרומתו שאע\"פ שהוא טבול לתרומה גדולה [הגהה נלע\"ד לתרומת מעשר. צ\"ל] אין תורמין ממנו וכ\"ש היכא דניטלה תרומתו דאין תורמין ממנו ועל דרך זה יתפרש מעשר שני והקדש שלא נפדו וכל שכן אם נפדו דפשיטא דחולין גמורין הם ע\"כ ותוס' יום טוב יישב פי' הרמב\"ם ז\"ל וגירסתו בדרך אחרת ע\"ש ורמזתי קצת מדבריו לקמן פרק שני סי' ב': \n",
+                "<b>לא מן החייב על הפטור ולא מן הפטור על החייב. </b>פי' דהמפריש מן הפיטור על החיוב אוכל טבל שהרי אין שם מעשר חל על מעשרותיו שאינו ראוי לכך ונמצא שלא נתקן זה שהפריש עליו והמפריש מן החיוב על הפיטור מאכיל ג\"כ טבל לכהן שהרי אין שם תרומה חלה עליו כיון שזה שהוא מפריש עליו אין צריך לכך נמצא שנותן לו מטבל זה החייב בתרומה ומאכילו לכהן על חנם וטבל במיתה אף לכהן כדאמרי' באלו הן הנשרפין: \n",
+                "<b>ולא מן התלוש על המחובר. </b>פי' רש\"י ז\"ל מחובר אינו חייב בתרומה דראשית דגנך כתיב מידי דמידגן דנאסף בכרי הלכך לא חל שם תרומה על התלוש שהופרש עליו וטבל הוא ביד כהן ויכול לתרום עליה ממקום אחר והמחובר שהופרש עליו לא נתקן וכשיתלש צריך לתרום ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם תרמו אין תרומתן תרומה. </b>ירושלמי על דעתיה דחזקיה במחלוקת שנויה דאיכא תנא דס\"ל דבדיעבד תרומתו תרומה על דעתיה דר' יוחנן דברי הכל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האלם. </b>שומע ואינו מדבר כדכתיב וכאלם לא יפתח פיו: \n",
+                "<b>לא יתרומו וכו'. </b>מצאתי שפי' ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל וז\"ל ונראה דהא דהדר וקאמר לא יתרומו דה\"א דהא דקתני לכתחלה לא לא מהדר אלא אהנהו דלא יכלי לברוכי אבל אידך אפי' לכתחל' ואגב אידך נקטינהו להכי הדר תנא לאשמועי' דבכולהו דיעבד אין לכתחלה לא ע\"כ. ולי הדיוט נראה דמצינא לתרוצי אפכא דאי לאו דהדר ותנא בסיפא לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה ה\"א דהא דקתני ברישא דבדיעבד תרומתן תרומה דוקא בהנהו דלא מצו לברוכי ומשום טעמא דברכות אינם מעכבות ואגב אינך נקטינהו לכולהו אבל לעולם דשכור וסומא דמקרא ילפי' שיהא תורם מן היפה והני אינם יודעין לתרום מן היפה ה\"א דאפי' דיעבד נמי לא קמ\"ל יתורא דסיפא דאפי' שכור וסומא בדיעבד תרומתן תרומה כך נלע\"ד. ומ\"מ צריך לדקדק דה\"ל לתנא למנקט אלם וערום ובעל קרי דכולהו תלתא מחד טעמא בהדי הדדי ואפשר משום דבעל קרי היא דעת ר' מאיר ודלא כר' יהודה וכמו שכתבתי בפ\"ג דברכות סי' ד' להכי שבקיה לאחרונה ועדיין צ\"ע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לא במדה וכו'. </b>דמצוה לתרום מאומד כדי שיתרום בעין יפה וילפי' לה מקרא דונחשב וכדפי' ר\"ע ז\"ל. והא דתנן לקמן פ\"ד המונה משובח והמודד משובח ממנו מיירי בתרומת מעשר: \n",
+                "<b>חציין או שלישן. </b>מצאתי במשניות מדוייקות כתיבת יד כתוב בהן או שלישיתן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. שהרואה אומר במדה הוא תורם. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דמה אנו צריכין לטעם דרואה הרי הוא תורם במדה ממש וכן לקמן גבי סאה שחציה מדה אין הטעם משום גזירה אלא דהוי מדה ממש ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין שמן על זיתים הנכתשין. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל הנכתשין. פי' שעתיד לכותשן ולדורכן כן משמע בירוש' וקנס זה כדי שיצטרך לעשות את השמן בטהרה בעבור התרומה. ע\"כ: \n",
+                "<b>הראשונה מדמעת בפני עצמה. </b>הא דקתני בפני עצמה קל להבין כשתעיין במתני' דלקמן רפ\"ג: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפיכך אינה נאכלת עד שיפרישו עליה תרומה ומעשרות ממקום אחר. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דלמה יצטרך להפריש תרומה כיון שהראשונה תרומה ולקמן פ\"ה דתנן חזר והוסיף חייב במעשרות לא תנן שחייב בתרומה ע\"כ נראה דטעות סופר הוא ול\"ג תרומה וגם מה שאמר ממקום אחר אינו נראה דלמה לא יפריש ממנה מעשרות עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. דפירש אלא דרבנן הוא דגזיר דיחזור ויתרום ע\"כ. אמר המלקט פי' משום גדר מי חטאת שלא יהו מי חטאת בטלין והכא מיירי בשאין תרומה הראשונה קיימת אבל קיימת קורא לה שם ודיו והיינו טעמא דכשאין הראשונה [קיימת] שייך גדר מי חטאת משום דעיקר מי חטאת לטהרה שהיו עושין בגבולין משום סרך תרומה ובשאין הראשונה קיימת חייבוהו לחזור ולתרום דמחמת התרומה על כרחו יטהר ויזה עליו כדי לאכלה בטהרה ומתני' דסוף פרקין דקתני תרומתו תרומה בשתרומה הראשונה קיימת וכבר כתבתי זה לעיל בסימן ד' באורך [בשם] ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל. והאי טעמא דמי חטאת קאמר לי' רשב\"ג גבי כלי מתכת דחוזרין לטומאתן הישנה בטומאת הנפש בריש פי\"א דמס' כלים וכדאי' בפ\"ק דשבת דף ט\"ו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ותורמין שמן על זיתים הנכבשים וכו'. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל הנכבשין שרוצה לכובשן אע\"פ שעדיין לא כבשן עדיין ע\"כ: \n",
+                "<b>ויין על ענבים לעשותן צמוקים. </b>דכיון דעומדין לצמוקים חשיב מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שנגמרה מלאכתו. ובירוש' פריך אם תרצה לתרץ כי הייכי דלא תיקשי האי מתני' אמתני' דבסמוך דצמוקים הוי דבר שנגמרה מלאכתו והא תנן בפ\"ק דמעשרות הפרד והצמוקים והחרובין משיעמיד ערימה. ומשני ר' יוסי בשם ר' יצחק בן אלעזר אין אסור לתרום מדבר שנגמרה מלאכתו על דבר שלא נגמרה מלאכתו אלא גורן ויקב בלבד כלומר יין על הענבים הנדרכות הוא דאסור הא יין על צמוקים לא דלאו יקב נינהו הר\"ש ז\"ל: \n",
+                "<b>הרי שתרם. </b>יש גורסין מי שתרם: \n",
+                "<b>ונמלך לדורכן אינו צריך לחזור ולתרום. </b>הא לא נמלך תרומ' ויחזור ויתרו' הכי איתא בירושל'. וצ\"ע לע\"ד אם אינו טעות ולא הובא בהר\"ש ז\"ל ושמא דבתמיה בעלמא הוא. וראיתי שגם החכם הר\"ס ז\"ל העתיק במשנתו הירושלמי הזה כלשונו. וכתב עוד ונמלך לדורכן משמע דענבים לדורכן חשבינן להו לא נגמרה מלאכתן והכי משמע פ\"ג דמעשר שני דקתני ושלא נגמרה מלאכתן סלי ענבים לגת ונפקא מינה ללוקח סלי ענבים לגת מן העובדי כוכבים קרו להו נגמרה מלאכתן ביד ישראל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מדבר וכו' ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>וא\"ת מדבר שלא נגמרה מלאכתו היאך תרומתן תרומה. מ\"ש ממפריש חלה מן הקמח דתנן בפ' שני דחלה דאינה חלה וי\"ל דשאני הכא דרבינהו קרא כדדרשי' מקראי בפ' כל שעה מעשר ראשון שהקדימו בשבלין פטור מתרומה גדולה ה\"ר שמשון ז\"ל. ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל מדבר שנגמרה על דבר שלא נגמרה. בשאר פירות דליכא גדר מי חטאת דאילו ביין על ענבים ושמן על זיתים תרומה ויחזור ויתרום הוא. מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה. לר' יוחנן אפי' בזיתים על שמן אלא שהוא בדעת כהן ולר' מנא ולר' חזקיה בשאר פירות דוקא ולר' חנניה הכא בתרומת מעשר עסקינן עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ודוקא בשאר פירות וכו'. כתב עליו ה\"ר יוסף ז\"ל בירושלמי אינו אומר כן אלא דוקא בגורן ויקב אסור מדבר שלא נגמרה על דבר שנגמרה או מדבר שנגמרה וכו' ודבר שלא ננמרה מלאכתו ר\"ל יין שלא קפה אבל שאר כל הפירות מותרים בתחלה כדתנן גבי ענבים לעשותן צמוקים עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטהור וכו'. </b>בתרומה גדולה מיירי אבל תמ\"ע לכתחלה תורמין מן הטהור על הטמא שנא' את מקדשו ממנו טול מן המוקדש שבו כך פסק שם הרמב\"ם ז\"ל והוא בירושלמי והכי תנן נמי בפ\"ב דבכורים סי' ה' דנתרמת שלא מן המוקף ומן הטהור על הטמא ומדקתני אין תורמין מן הטהור על הטמא ולא מן הטמא על הטהור שמעי' שפיר דמצי לתרום מן הטמא על הטמא: \n",
+                "<b>ואם תרמו תרומתן תרומה. </b>גרסינן הכא ולקמן גרסינן ואם תרם שוגג וכו' לשון יחיד וכך העיד ג\"כ ה\"ר יהוסף ז\"ל שמצא בספרים מדוייקים: \n",
+                "<b>העיגול של דבלה שנטמא מקצתו. </b>בירוש' פריך ומכיון שנטמא מקצתו אין כולו טמא ומשני במחובר במי פירות היא מתני' דקיימא לן מי פירות כשם שאין מכשירין את האוכל לקבל טומאה כך אין מחברין וכותיה דר' עקיבא פ\"ג דטבול יום ומיירי שקרא שם תרומה לתרי ממאה שבזוית העיגול בעודן מחוברין בעיגול ואח\"כ מפרידן מן העיגול ונותנם לכהן. וכן אגודה כשנטמאת והיא אגודה אבל נטמאת והיא קלחים כיון שנאסר אז לתרום מן הקלח הטהור עליו ואע\"פ שאח\"כ עשאן אגד אחד לא הותר לתרום ממנו על הטמא והכא נמי מיירי שקרא שם תרומה במחובר. וכן נמי ה\"ה גבי עגול שאם חצי העגול נטמא ואח\"כ חבר לו חצי עגול אחר ועשה הכל גוף אחד כמופרד הוא ואין מפרישין ממנו על הטמא. וכן בערימה א\"ר חייא בר אבא ולא תימא דהאי ערימה דקתני במתני' דוקא ערימת חטים או שעורים משום דאין דרך אדם ליקח חטה אחת או שעורה אחת אלא קבוץ חטים או שעורים יחד מלא קומצו הלכך אפי' צבור גדול הוי חבור אלא מתני' אפי' בצבור גדול של קשואין או דלועין וכיוצא בהן שדרך אדם ליקח כל אחד בידו אפ\"ה הוי חבור כן פי' הירוש' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל: \n",
+                "<b>שתי ערימות אחת טהורה וא' טמאה לא יתרום מזה על זה. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל כך מצאתי והפי' מן הטהור על הטמא ע\"כ: \n",
+                "<b>ר' אליעור אומר תורמין מן הטהור על הטמא. </b>והכי נמי אמר גבי חלה ס\"פ שני דחלה וחכמים פליגי עליה. ובתוספתא ספ\"ג תניא ר' אליעזר אומר תורמין מן הטהור על הטמא א\"ר אליעזר מעשה שנפלה דליקה בגרנית של כפר סגנא ותרמו מן הטהור על הטמא א\"ל משם ראיה לא אלא שתרמו מהן עליהן ר' אלעאי אומר משום ר' אליעזר תורמין מן הטהור על הטמא אף בלח כיצד וכו': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין מן הטמא וכו'. </b>פסק שם הרמב\"ם ז\"ל הכא כפשטא דמתני' דמיירי בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר. ואיתא ביבמות פ' האשה רבה (יבמות ד' פ\"ט) ובמנחות פ' הקומץ רבה (מנחות ד' כ\"ה) ברייתא ושם פליגי ר' אליעזר ור' יוסי דבין בשוגג בין במזיד תרומתו תרומה גם בירוש' דפרקין ודפ\"ק דמכלתין סי' ד' וגם לקמן ר\"פ ששי ומשמע קצת התם דסתם מתני' סומכוס היא. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הרמב\"ם ז\"ל והיא סברת ר' נחמן בר יצחק בפסחים פ' שני דף ל\"ג אבל בפ\"ה מה' תרומות לא חילק כלל בין קודם שתגיע לעונ' המעשר ללאחר שתגיע. נראה מדבריו ז\"ל דאפי' נטמא הטבל קודם גמר מלאכה או אפי' במחובר כשהי' יבש והוכשר ונטמא כשתרם מאותו טבל על הטהור הויא תרומה דבר תורה והחכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל תירץ ונתן טעם למה חזר בו ולא ראיתי פה להאריך. ושם ג\"כ פסק הלכה כר' יהודה: \n",
+                "<b>שהי' לו מעשר טבל. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל י\"ס דל\"ג מלת טבל ע\"כ. וכ' עוד על מה שפי' ר\"ע ז\"ל מעשר טבל מעשר ראשון שלא נטלה ממנו תרומת מעשר כתב פי' זה קשה מאוד דאין זה נקרא טבל. ותו וכי מה עשה זה הלוי שהפריש ממנו חרומת מעשר ע\"י אחר או אפי' אם פשע במה שהוא מפריש מדבר החייב בתרומת מעשר על החייב הלא אילו לא הי' טבל לא היה רשאי להפריש ממנו שהרי הי' מן הפטור על החיוב ע\"כ נראה דמעשר טבל מיירי שלא ניטלה ממנו גם תרומה גדולה והקדימו לוי לכהן בכרי אך לספרים דל\"ג טבל צריך לפרש דקאי אטמא דלעיל וה\"ק וכן בן לוי שהי' לו מעשר והי' מפריש עליו ממעשר אחר שהוא טמא שוגג מה שעשוי עשוי וכו' ובזה מיושב לשון עליו וצ\"ע עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טבל או שהוא טמא אע\"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טבל או שהוא טמא וכו'. אמר המלקט הי' נראה שצריך למחוק שלש מלות אלה והן טבל או שהוא משני המקומות שהן כתובות בו. וכך הי' נראה שצריך להיות אם הי' יודע בו מתחלה שהוא טמא אע\"פ שבשעה שתרם הי' שוגג ששכח שהוא טמא הוי שוגג קרוב למזיד. וכן ג\"כ הי' נראה [הגהה וכן מצאתי אחר זמן רב שהגיה החכם ה\"ר סולימן ז\"ל במשנתו בין בפי' הרמב\"ם ז\"ל בין בפי' ר\"ע ז\"ל:] שצריך לכתוב טמא במקום טבל שהוא כתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל בסוף פי' משנה זו בכל המקומות שכתוב טבל מדברי ר' יהודה והלאה וז\"ל וא\"ר יהודה לא יהי' בכאן שוגג אלא כשלא ידע כלל כי זה המעשר טבל עד שיפריש ממנו אבל אם ידע שהוא טבל ואח\"כ שכח והוציא ממנו התרומה וכונתו שלא הי' טבל ואח\"כ נזכר שהוא טבל לא עשה כלום ע\"כ. או לכל הפחות הי' נראה שצ\"ל בפי' ר\"ע ז\"ל שהוא טבל טמא ולמחוק מלות או שהוא והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל פי' מעשר טבל טהור שלא הוציא ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו ממקום אחר ונמצא שהטבל האחר הי' טמא. אם הי' יודע בו מתחלה. מפ' ר' יהודה לשוגג דת\"ק דהיינו שלא ידע בטומאה אבל אם ידע בה מתחלה ושגג ששכח והי' סבור שטהורים הן ובירוש' מפרש דאם שגג שחשב שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא קרוב למזיד ולא עשה ולא כלום בין בתרומה גדולה בין בתרומת מעשר עכ\"ל ז\"ל: ולפירושו ז\"ל אתי שפיר לישנא דוהיה מפריש עליו דלפירוש שהעתיק ר\"ע ז\"ל ה\"ל למתני והיה מפריש ממנו והולך ומ\"מ נלע\"ד דאינה כ\"כ קושיא דדכותה אשכחן בפ' המוכר פירות וברפ\"ק דנדה בברייתא דהי' בודק את החבית להיות מפריש עליה והולך וכמו שכתבתי בפ' שני דמקואות סי' ב' בשם רש\"י ז\"ל ע\"ש. ואפשר ליישב בדוחק לשון טבל הכתוב בפי' הרמב\"ם ז\"ל דה\"פ וכן בן לוי שהיה לו מעשר טבל שהופרש ממנו תרומה גדולה אבל הלוי עדיין לא הפריש ממנו תרומת מעשר והי' מפריש עליו פי' מטבל גמור אחר היה מפריש על זה שאינו טבול רק לתרומת מעשר שוגג מה שעשוי עשוי דלגבי שוגג חשבינן ליה מן החיוב על החיוב מזיד לא עשה כלום דלגבי מזיד חשבינן ליה מן החיוב על הפטור ר' יהודה אומר אם הי' יודע מתחל' שאותו הוא טבל גמור ושזה אינו טבל גמור אע\"פ שהוא שוגג לא עשה כלום דהוי שוגג קרוב למזיד והרי תרם מן החיוב על הפיטור ואתי שפיר גם לפי' זה מלת עליו ומ\"מ ממה שלא פי' דבריו הרמב\"ם ז\"ל בחבורו בפ\"ה דה' תרומות גבי מעשר טבל דבן לוי אי הוי טעמא משום טבל משמע דמעשר טבל נמי הוי משום לתא דאין תורמין מן הטמא על הטהור או משום שזה טמא ושאר מעשרותיו טהורין או שזה טהור ושאר מעשרותיו שהפריש מהן על זה טמאין. וא\"ת מה לו לתנא דמתני' לאשמועי' דאין תורמין מן הטמא על הטהור תרי זימני איכא למימר דלא זו אף זו קתני לא מבעיא טבל גמור דאם תרם מן הטמא על הטהור מזיד לא עשה כלום דאיכא נמי טעמא דפסידא דכהן מלבד טעמא דגזרה שמא יתרום שלא מן המוקף אבל גבי מעשר טבל שאינו טבול רק לתרומת מעשר דליכא טעמא דשמא יתרום שלא מן המוקף דהא שרי להפריש תרומת מעשר שלא מן המוקף ה\"א דמזיד נמי מה שעשה עשוי קמ\"ל. ועוד להודיעך כחו דר' יהודה דאפי' גבי טבל טבול לתרומת מעשר לבד ס\"ל דאם תרם מן הטמא על הטהור והי' יודע בו מתחלה הוי שוגג קרוב למזיד מה ששכח אח\"כ ולא עשה כלום כך נלע\"ד. אע\"פ שלכאורה יש לומר דמה דקאמר ר\"ע ז\"ל שהוא טבל או שהוא טמא מלות שהוא טבל קאי אסיפא אבן לוי ומלות או שהוא טמא קאי ארישא דאין תורמין מן הטמא על הטהור ואתא לאשמועי' בקיצור דבריו ז\"ל דאתרווייהו פליג ר' יהודה. ולשון הרמב\"ם ז\"ל שהעתקתי לעיל משמע שדרך אחרת יש לו יובן למעיין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המטביל כלים בשבת שוגג ישתמש בהן במזיד לא ישתמש בהן. </b>כצ\"ל. במזיד לא ישתמש בהן. טעמא לאו משום דהוי מוקצין מע\"ש דההוא מוקצה משום גזרה דרבנן ואזיל ליה ועוד דחזו להשתמש בהן לדברים טמאים או לאשתו נדה אלא טעמא משום דאפשר ליה בשאלה שישאל כלים ומשתמש והכי מוקמינן לה בפ' שני דביצה ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ובירושלמי מתני' בכלים גדולים אבל בכלים קטנים כגון קערות כוסות וצלוחיות מערים להשתמש בהן ומטבילן דבכל אלו הרואה אומר לשאוב מים בהן הוא צריך או להשתמש בהן להדיחן: \n",
+                "<b>המעשר והמבשל בשבת. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל המעשר במזיד לא יאכל אסיקנא בפ\"ב דביצה דמתני' מיירי דאית ליה פירי אחרינא לשבת דאי לית לי' אלא הני לא מדחייא עונג מקמי גזרה דרבנן ואפי' במזיד נמי יאכל: המבשל בשבת בשוגג יאכל הוא בעצמו בו ביום ואע\"ג דר' מאיר אית ליה מוקצה בפ' כירה שאני הכא דמערב שבת חזי לכוס. במזיד לא יאכל. דבשול אב מלאכה הוא ואיסור סקילה וסתמא כר' מאיר כדאיתא בירוש' ע\"כ. ור\"ע ז\"ל העתיק לפרש אליבא דהלכתא מפי' הרמב\"ם ז\"ל. והרש\"ש ז\"ל כתב דבירושלמי מפרש אמאי ערבינהו מבשל בהדי מעשר לאשמועי' דמה מעשר דקעביד מעשה בשבת אף מבשל דקעביד מעשה בשבת ולמעוטי שכח קדירה ע\"ג כירה שאינה גרופה וקטומה ונתבשלה בשבת. ומזיד היינו שהשהה בכוונה ע\"ג כירה וכוליה מבעוד יום דבההיא לא שנא מזיד ולא שנא שוגג איכא מ\"ד בפרק כירה דתרווייהו להיתרא ואיכא מ\"ד דתרווייהו לאיסורא מ\"ד להיתרא דמדרבנן הוא ומ\"ד לאיסורא דטעמא דמבשל בשוגג יאכל הוא דלא אתי לאיערומי ולעשות מזיד ולומר שוגג הייתי דלא נחשדו ישראל על השבתות אבל האי דאתי לאיערומי דקיל ליה איסור דרבנן ואתי לשהויי מזיד ויאמר שכחתי בשוגג אפי' בשוגג לא יאכל ע\"כ. ובשבת ובכתובות בברייתא פליגי בהא מילתא ר' מאיר ור' יהודה ור' יוחנן הסנדלר: \n",
+                "<b>הנוטע בשבת. </b>בברייתא בירושלמי ובפ' הנזקין בבבלי מסיים עלה דברי ר\"מ ר' יהודה אומר חילוף הדברים בשביעית בשוגג יקיים במזיד יעקור בשבת בין בשוגג בין במזיד יעקור מפני שהניית שבת עליו והתם מפרש טעמייהו וקרי התם לר\"מ רבנן משום דסתם מתני' כותיה: \n",
+                "<b>שוגג יקיים. </b>ז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל שוגג יקיים פי' כי אינו ניכר שנטעוהו בשבת אבל נטיעה של שביעית ניכרת כן נ\"ל ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין תורמין ממין על שאינו מינו. </b>לא תרומה גדולה ולא תרומת מעשר ולא מעשרות. ומסיים בה הרמב\"ם ז\"ל שם רפ\"ה שנאמר כדגן מן הגורן ע\"כ. ובס' הפרפראות סוף פ' קרח והרמותם ממנו קרי ביה ממינו שאין תורמין ממין על שאינו מינו ולא מן החדש על הישן ע\"כ. ובבכורות ר\"פ מעשר בהמה (בכורות דף נ\"ג) ילפינן לה מקרא דכתיב כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן אמרה תורה תן חלב לזה וחלב לזה וחלב היינו תרומה ומעשר כדכתיב בהרימכם את חלבו ופרכינן אשכחן תירוש ויצהר. תירוש ודגן. דגן ודגן. קל וחומר ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אין מתעשרין מזה על זה. תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ולר' יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היכי מייתי לה הכי מייתי לה ומה תירוש ויצהר שאינם כלאים זה בזה אפי' ע\"י דבר אחר אין מתעשרין מזה על זה תירוש ודגן דגן ודגן שהם כלאים זה בזה ע\"י דבר אחר אינו דין שלא יתעשרו מזה על זה. ובעינן תו ושני מינים בעלמא מנלן ומשני הני דרבנן וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון מה דאורייתא שני מינין אין מתעשרין מזה על זה דרבנן נמי: \n",
+                "<b>כל מין חטין אחד וכו'. </b>ברייתא בפ' ראשית הגז תניא היו לו שני מיני תאנים שחורות ולבנות וכן שני מיני חיטין אין תורמין ומעשרין מזה על זה ר' יצחק אומר משום ר' אלעאי בש\"א אין תורמין ובה\"א תורמין ופי' רש\"י ז\"ל שם ות\"ק דפליג אדר' יצחק ס\"ל דלא נחלקו ב\"ה בדבר זה דתרי מיני נינהו ע\"כ א\"כ סתם מתני' ב\"ה אליבא דר' יצחק משום ר' אלעאי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורמין בצל קטן. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דזה חוזר אפילו ארישא דמתני' שדוקא בשאר דברים הוי הדין כן שכשיש כהן תורם מן היפה אבל לענין חצי בצל אפי' במקום שיש כהן לא יתרום חצי בצל כי שמא לא יצטרך לו הכהן בו ביום ויופסד תיכף עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אבל לא חצי בצל גדול. </b>ואפילו שהוא טוב לאכילה יותר מהקטן ובמקום שאין שם כהן מיירי ומשום הפסד כהן חששו אבל יש שם כהן תורמין מן היפה אע\"פ שהוא חצי כיון שעומד לאכילה מיד מפי' החכם ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל ופשוט הוא שם בברכות במסקנא אכן הרמב\"ם ז\"ל פי' דבהא פליגי דר' יהודה סבר חשוב עדיף ות\"ק סבר שלם עדיף כדקס\"ד התם בגמ'. ולכן בין בפי' המשנה בין שם בחבורו כתב בכל מקום בין שיש שם כהן בין שאין שם כהן ע\"ש ופסק כת\"ק. אבל ה\"ר יונה ז\"ל פסק הלכה כר' יהודה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורמין זיתי שמן. </b>העומדין להוציא שמנן וכו' לשון ר\"ע ז\"ל. וכתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דהא הזיתי שמן לא נגמרה מלאכתן ונראה דזיתי שמן גם הם רגילות לכובשם והם יותר משובחין מזיתי כבש כיון שהם שמנים ע\"כ וי\"ס שכתוב בהן אין תורמין זיתי שמן וכו' ופשיטא שהוא טעות גמור: \n",
+                "<b>ויין שאינו מבושל וכו' </b>אבל מבושל מתקיים יותר. ובירושלמי א\"ר יוחנן מחלפא שיטתיה דר' יהודה דבריש פרק בתרא דמכילתין תנן אין מבשלין יין של תרומה מפני שהוא ממעיטו ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו משמע דמבושל יפה מן מה שאינו מבושל לר' יהודה ותירץ ר' אלעזר לא מחלפא תמן תנינן בכהן וכאן בבעלים כלומר שאינו מבושל יפה לשתיה אלא דלכהן התירו לבשל שמשביחו דמתקיים לו אבל בעלים דצריכין לתרום מן היפה לא חיישינן במתקיים יותר. ה\"ר שמשון ז\"ל. ועי' עוד במ\"ש לקמן ריש פ' בתרא. ומצאתי שכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל לתרץ קושיא זו הכי דמתני' מיירי ביין שנתבשל מגתו דזה לא הוי משובח משום דהוי כמו דבש שאינו משובח כמו היין אבל משנה דהתם מיירי בכהן שיש לו יין ישן שהוא תרומה ורוצה לבשלו שאז נשאר בטעמו והוי משובח כן נ\"ל לפרש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>זה הכלל כל שהוא כלאים בחבירו. </b>סימנא יהב תנא למאי דקאמר לעיל כל מין חטים אחד ולהכי קאמר כל שהוא כלאים בחבירו כדמפורש בפ\"ק דכלאים. לא יתרום מן הרע על היפה. דתרומה קרויה חלב כדכתיב כל חלב יצהר וגו' לך נתתים ותורם מן היפה על הרע דכתיב בהרימכם את חלבו ומתרגמינן שופריה. הר\"ש שיריליו ז\"ל: \n",
+                "<b>חוץ מן הזונין על החטין שאינם אוכל. </b>פי' מפני שאינם אוכל ובירושל' דייק הא דבר שהוא אוכל הויא תרומה מתני' ר' ישמעאל בר' יוסי דתניא ר' ישמעאל בר' יוסי אומר משום אביו תורמין מן היין על החומץ אבל לא מן החומץ על היין עבר ותרם תרומתו תרומה רבי אומר יין וחומץ שני מינין הן אין תורמין ולא מעשרין מזה על זה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>התורם קישות וכו'. </b>ראיתי כתוב שם בקידושין בשם המאירי ז\"ל שמא תאמר מה בין קישות מרה שאתה מחייבו בתרומה לשקדים המרים שהן פטורין יראה הטעם ששקדים המרים מין בפני עצמו שתולדתו בכך אבל קישות שתולדתה מתוקה אלא שלאיזה סיבה נתחדש בה מרירות והראיה מה חבר עמו אבטיח ונמצא סרוח ולפיכך חייבין ואינו מן הפיטור על החיוב אלא שהוא מן הרע על היפה ותרומתו תרומה אלא שחוזר ותורם ואע\"פ שדרך כלל אמרו במס' תרומות התורם מן הרע על היפה תרומתו תרומה ולא אמרו שיחזור ויתרום פירשו בו שכל שהוא מתכוון לכך תרומתו תרומה ואין צריך לחזור ולתרום אבל כל שדעתו לתרום מן היפה ונמצאת רעה הואיל ובטעות הופרש צריך לחזור ולתרום וזהו לשון ונמצאת מרה אלא שמ\"מ תרומתו תרומה שהרי כשידע בכך ג\"כ תרומתו תרומה ויש שואלין א\"כ היאך אמרו במס' תרומות בתורם חבית של יין ונמצאת חומץ שאם ידע שהיתה חומץ עד שלא נתרמה אינה תרומה והלא יין וחומץ אחד הוא וא\"ת שיין וחומץ שני מינין הן כמו שבארנו לענין תערובת יין נסך ומה תאמר לדעת גדולי המחברים שעשאוהו לענין יין נסך שני מינין ולענין תורם מזה על זה כתבו הם בפירוש שהן מין אחד ואעפ\"כ פסקו שאם היתה חומץ בשעת הפרשה אינה תרומה ואין זה אלא מן הרע על היפה ונראין הדברים שהיין כבר בדקו ומצאו יין והיה סבור שבשעת הפרשה היה יין ומאחר שבדק וגילה דעתו שאינו רוצה אלא ביפה וטעה ונזדמן לו רע אינה תרומה אבל קישות אע\"פ שמ\"מ הוא היה סבור בה שאינה מרה מ\"מ לא גלה דעתו בכך. עכ\"ל המאירי ז\"ל: \n",
+                "<b>קישות ונמצאת מרה אבטיח ונמצא סרוח. </b>בירושל' פריך ניחא אבטיח ונמצא סרוח אלא קישות ונמצאת מרה ולאו מעיקרא מרה היא שדרך הקישות כך. והוה ליה למימר אינה תרומה כלל כמו גבי יין ונמצא חומץ. ומסיק ר' יונה לכל דבר עשו אותה כספק אוכל דמטמאה טומאת אוכלין ושורפין אותה בטומאה וחייבין עליה חומש ולוקין עליה מרדות אם אכלה חוץ לחומה אם הוא מעשר שני עירב בה נעשה חמר גמל ע\"כ. אבל לפי שיטה דיבמות משמע דלא עשו אותה אוכל אלא בתורם בטעות ולא בתורם במזיד דאי במזיד הוי כתורם מן הטמא על הטהור דבמזיד אין תרומתו תרומה. ה\"ר שמשון ז\"ל. ובכסף משנה שם כתב ואפשר לומר עוד דנעשית מרה מחמת עיפוש שאירע בה ואינה סרוחה או שהסריחה ואינה מרה ע\"כ: \n",
+                "<b>תרומה ויחזור ויתרום. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל נ\"ל דתרומה הראשונה הויא תרומה מן התורה דלא דמי לזונין על החטים שאינם אוכל כלל אבל הא אוכל הוא ע\"י הדחק אבל חומץ אינו כן דמין אחר הוא אך בירושלמי אינו אומר כן ולפי זה צריך לתרץ דהא דתנן הראשונה אינה מדמעת קאי אשנייה עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אם ידוע שהיתה של חומץ עד שלא תרמה אינה תרומה. </b>רבי הוא דסבר יין וחומץ שני מינין אבל לר' ישמעאל בר' יוסי אפי' עבר במזיד ותרם מן החומץ על היין הויא תרומה ופסק הירושלמי בהא הלכה כרבי אע\"ג דר' יוסי דנמוקו עמו פליג עליה וכן נמי רבנן סבירא ליה בתוספתא פ\"ג דיין וחומץ מין אחד אלא ששם נפלה טעות ששם כתוב דברי ר' יוסי שר' יוסי אומר יין וחומץ שני מינים וצריך להגיה דברי רבי שרבי אומר וכו'. ועיין בה\"ר שמשון ז\"ל שהקשה מ\"ש תורם חומץ על יין לרבנן מתורם מטמא על הטהור ומאבטיח ונמצא סרוח דמשמע בהאשה רבה דבשוגג תרומתו תרומה ובמזיד אין תרומתו תרומה והכא לרבנן איפכא דמחומץ על יין במזיד תרומתו תרומה בשוגג אין תרומתו תרומה כדמפ' איהו ז\"ל לההיא ברייתא דקתני תרומה ויחזור ויתרום וכו' ומשני להו ז\"ל שפיר וז\"ל וי\"ל דלא דמי דטמא ואבטיח תקון רבנן דלא תהא תרומה במזיד משום דלא חזו לאכילה ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה כדאמרי' בהאשה רבה או כמאן דאמר לא אמר כלום לתקן השיריים אבל חומץ חזי לאכילה ואיכא דניחא ליה בחלא כדאמרי' בהמוכר את הספינה והוי כמן הרע על היפה דל\"ש שוגג ול\"ש מזיד תרומתו תרומה חוץ מהיה בלבו דהוי כמפרש שלא יהא תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>אם ספק תרומה. </b>דספיקא דאורייתא לחומרא וכ\"ש דאיסורא: \n",
+                "<b>ויחזור ויתרום. </b>קישות אחרת מתוקה כמשקלה. ובירוש' תני בשם ר' יוסי אין לך מר בקשות אלא תוכו כיצד הוא עושה מוסיף על החיצון שלה ותורם. ותנא דמתני' ס\"ל דגם בחיצון יש בו טעם מרירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>נפלה אחת מהן וכו'. </b>לפרש מאי דקתני ברישא דבין ראשונה בין שנייה אינה מדמעת בפני עצמה קאתי השתא וכן אם אכל זר שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן וחומשה וכיצד הוא עושה בשתיהן נותנן לכהן אחד ונוטל מן הכהן דמי הגדולה כך כתוב שם בפ\"ה דהל' תרומות ויש ממנו בירושל': \n",
+                "<b>נפלה שנייה למקום אחר. </b>כך צריך להיות: \n",
+                "<b>אינה מדמעתן. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' מדמעתן בנו\"ן וצ\"ל דקאי אחולין שנזכרו לעיל וה\"ק אינה מדמעתן לאותן חולין ויש ס\"א דגרסי' מדמעת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>השותפין שתרמו וכו'. </b>פי' שלא ידע השני שהראשון תרם. ובירושל' רפ\"ק דמכלתין גרסי' אתם פרט לשותפין ופריך והא תנן השותפין שתרמו זה אחר זה וכו' ומסיק כאן להלכה כאן למעשה כלומר דיעבד אם תרמו תרומתן תרומה דשותפים לא קפדי אהדדי וחשוב כאילו תרם מדעת חבירו אבל לכתחלה לא יתרום גזרה שותף דלא קפיד אטו שותף דקפיד: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים תרומת הראשון תרומה. </b>כלומר ולא תרומת השני. ואית דגרסי וחכ\"א אין תרומת השני תרומה. ובירוש' מפרש דהיכא דבא השני לשאול ורוצה שתהא תרומתו קיימת לחצי חלק הכרי דהיינו חלקו ואומר דהסאה שתרם תרומה בטעות דבהא כ\"ע מודו דחצי סאה השנייה טבל טבול לכל הוא וכן ה\"ה אם בא הראשון ופירש דבריו. כי פליגי בסתמא דכיון דלא באו לשאול מסתמא אינם ממחין. וחכמים סברי תרומת הראשון תרומה אבל לא תרומת השני דסתמייהו ממתין הן שאינו רוצה שיפסיד חבירו התבואה ע\"כ. ובתמורה פ\"ק גמרא דאין תרומה אחר תרומה גרסי' מתני' מני ר\"ע דתנן השותפים שתרמו זה אחר זה ר' אליעזר אומר תרומת שניהם תרומה ר' עקיבא אומר אין תרומת שניהם תרומה וחכמים אומרים אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומ' ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת השני תרומה והקשו שם תוס' ז\"ל דהכא בפרקין קאמר ר\"ע תרומת שניהם תרומה וא\"כ קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא ותירץ ר\"י דבשמעתא דהתם מיירי כשנתנו רשות זה לזה לתרום ומש\"ה תרומת הראשון תרומה לר\"ע שהרי מדעת חבירו תרם ומאי דקאמר אין תרומת שניהם תרומה ר\"ל אלא תרומת הראשון דומיא דולא תמורה אחר תמורה דהתם דהראשון תמורה והשני אינו תמורה והשני מה שתרם אינה כלום דכיון דנתן לחבירו רשות לתרום כבר תרם ור' אליעזר סבר דתרומת שניהם תרומה דגלי אדעתייהו דכל חד לא ניחא ליה בתרומת חבירו אבל הכא במתני' בשלא נתנו רשות זה לזה לתרום הלכך כל חד אדעתא דנפשיה תרם חלקו לפיכך תרומת שניהם תרומה מקצת ע\"כ. ורבינו שמשון ז\"ל כתב דעל כרחך גירסא דהתם משובשת. ובירושלמי במה אנן קיימין אי בשמוחין זה על זה אף ר' עקיבא מודה ואי בשאינם מוחין אף רבנן מודו אלא כן אנן קיימין בסתם ר\"ע אומר סתמא אין מוחין ורבנן אמרי סתמא מוחין. אכן הר\"ש ז\"ל נראה דגריס בירוש' מומחין שפי' מומחין פי' בקיאין לתרום דניחא ליה לשותף חבירו שיתרום כיון שהוא בקי אבל אם אינו בקי ודאי לא ניחא ליה וה\"ל תורם שלא ברשות ומסיק דבסתם פליגי עכ\"ל ז\"ל. וברמב\"ם פ\"ד דהל' תרומות פסק אם היו ממחין זה על זה תרומת השני אינה תרומה ואם לא היו ממחין זה על זה ותרם הראשון כשיעור מה שתרם חבירו אין תרומת השני תרומה ואם לא תרם הראשון כשיעור תרומת שניהם תרומה פי' מהרי\"ק ז\"ל שהוא מפ' דמאי דקאמר ר' יוסי בסיפא דתרומת השני תרומה היינו לומר דאף תרומת השני תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אבל אם הרשה את בן ביתו. </b>וה\"ה לשותפו ומשמע דלמאי שכתבתי במתני' דלעיל בשם תוס' ז\"ל דהאי מתני' דלא כר' אליעזר. דו\"ק. ולשון ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' אפי' בן ביתו ואין צ\"ל שותפו ע\"כ. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והאי עבדו ושפחתו דתנן הכא עבריים נינהו דאי' בהו שליחות ואע\"ג דשפחה לא שייכא אלא בדלא אית לה שתי שערות דאי מייתא שתי שערות מאי בעיא גביה ואי אית (לית נראה דצ\"ל) בה שתי שערות קטנה היא ולית בה שליחות איכא לאוקומי בתרומת ירק דמדרבנן היא והכי אוקימנא בפ' התקבל מתני' טובא דכוותה ולמאי דא\"ר ינאי בפ' המביא תניין דדוקא עובד כוכבים הוא דממעטינן דאין לו שליחות משום דלא בא בברית מצות אבל עבד כנעני לא ממעטינן דכתיב גביה קבלת תורה מחוטב עציך א\"כ בר ברית הוא לדידיה מתני' אתיא כפשטה בעבד כנעני גדול דמצי לתרום בשבילו עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>הדרוכות. </b>י\"מ דקאי אענבים וי\"מ דקאי אפועלים הדורכים וכן פי' בערוך ודוקא יין מפני שטומאתו מצויה לפי שהוא ראוי לשתיה אבל שמן לא הכי מוכח בירושלמי. וז\"ל הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד הפועלים אין להם רשות לתרום שלא מדעת בעל הבית חוץ מן הדורכין בגת שאם ירצו לטמא את היין הרי הן מטמאין אותו מיד ולפי שמסר להם והאמינם על כן הרי הן כשלוחין ואם תרמו תרומתן תרומה ע\"כ. ובהשגות אמר אברהם לשון המשנה כך הוא חוץ מן הדרוכות מפני שהן מטמאין את הגת מיד והפירוש מפני שהוא משקה והטומאה מצויה בו מיד משהלכו שתי וערב לפיכך הזריז לתקנו קודם שיקבלו טומאה ה\"ז משובח ובודאי ניחא ליה לבעה\"ב שיתרומו קודם שידרכו בה ע\"כ. וכתב עליו הר\"י קורקוס ז\"ל ויש לסייע לפי' רבינו מלשון המשנה שאמרו מפני שהן מטמאין את הגת מיד דמשמע דה\"ק שהן יכולין לטמאה מיד דלפי' הראב\"ד ז\"ל למה תלה הטומאה בפועלים ה\"ל למתני מפני שהן מקבלין טומאה מיד ע\"כ. ועיין בפי' הרמב\"ם ז\"ל למשנתנו וז\"ל בטל הוא שיבטל לשלוחו משליחותו ובתנאי שיהיה עובר על דעתו כגון שצוהו לתרום דרך דמיון למזרחו של כרי והוא תרם למערבו אבל אם לא עבר על דעתו מה שעשה עשוי אע\"פ שבטל כי העיקר אצלנו אין אדם מבטל שליחותו בדבר. ודרוכות הם דורכי הענבים בגתות ואין (נראה דצ\"ל והן) רשאין לטמא הגת כשמתחילין לדרוך מפני שיהא מוכשר לטומאה וכיון ששכר אותם לדרוך ומסר להם גתו הנה הניחם במקומו וקבל עליו מעשיהם ע\"כ. וכתב הר\"מ דילונזאנו ז\"ל הַדָרוֹכוֹת כך מצאתי נקוד בנכ\"י ופירושו הדורכים ודוגמתו הלקוחות ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מפני שהן מטמאין את הגת שהבעלים עמי הארץ. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין לשון המשנה משמע שהוא חוזר על הבעלים אלא על הפועלים שמטמאין את הגת מיד שהלכו בו שתי וערב ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>האומר תרומת הכרי הוה בתוכו ומעשרותיו בתוכו. </b>פי' רש\"י ז\"ל ומעשרותיו בתוכו באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא כדי להתיר סביביו. תרומת מעשר זה בתוכו. מילתא אחריתי הוא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומה שלו בתוכו. קרא שם. ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעכשיו אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לחומה ואם נטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה ע\"כ. וברמב\"ם שם מפרש שלא להתיר סביביו א\"ר שמעון אלא לומר שאינו יכול עוד להוציא תרומה ומעשרות מכרי אחר על זה אלא ממנו יוציא אותן וה\"ר שמשון ז\"ל בשם הירוש' פי' דה\"ק קרא שם. ותרומה וחולין מדומעין כאילו הפריש התרומה וחזרה ונפלה לאותו כרי וימכר הכל לכהן בדמי תרומה אם לא שישאל התרה על אותה הפרשה שכן הדין שיכול לשאול התרה על תרומתו כמו על נדרו: \n",
+                "<b>ר' אלעזר הסמא. </b>בויקרא רבה [ס' אחרי מות פכ\"ג סי' ד'] מפ' אמאי קרו ליה הכי. ופי' רבינו שמשון ז\"ל דר' אלעזר מוסיף על ר\"ש דאפילו לא אמר בתוכו אלא ממנו עליו שאין שיריו נכרין אפ\"ה קרא שם ולאו דוקא נקט תרומה אלא ה\"ה למעשרות ועוד פי' אי נמי אתא ר' אלעזר למימר דתרומה דוקא לא בעינן מקום מסויים. אבל במעשר בעי' מקום מסויים ע\"כ. ואית דגרסי ר' אלעזר חסמא אומר אף האומר וכו' וכן ג\"כ במלתיה דראב\"י גרסי אף האומר וכו'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ור\"א בן יעקב סבר דאפילו גבי כרי דמעשר ואמר תרומתו עליו מסויים הוי. וס\"ל כאבא אלעזר בן גומל דבירושלמי פ\"ק דמכלתין דאמר מה תרומה גדולה במחשבה אף תרומת מעשר במחשבה אפילו לכתחלה ע\"כ. והבאתי דברי אבא אלעזר בן גומל לקמן פ' עשירי סי' ו' והביאה ג\"כ ר\"ע ז\"ל בפ\"ה דמס' דמאי סי' ב'. ובירוש' אמרי' דר\"ש אתי כב\"ש כמו דב\"ש אמרין קדשו מדומעין כדתנן לעיל פ\"ק בש\"א תרומת עצמן בהן כן נמי ר\"ש ס\"ל קדשו מדומעין ובעינן התם עד כדון באומר בתוכו אמר בו מהו ופשטינן מברייתא דפלוגתא דאיכא באומר בתוכו היא נמי באומר בו ומפרש התם טעמא דרבנן דאמרי עד שיאמר בצפונו או בדרומו דכתיב ונחשב לכם תרומתכם והרמותם מה תורם במסויים אף מחשב במסויים והיינו שיאמר בצפונו או בדרומו והתם מייתי ברייתא דמשמע דפליגי בה רבי ורבנן אחכמים דמתני' כמו שכתב החכם ה\"ר אליעזר ז\"ל. ע\"ש בירושל': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עובר בל\"ת. </b>בירושל' אמר ר' יוחנן דאינו לוקה על לאו זה דאסמכתא בעלמא הוא דעיקר קרא למאחר מליתן אותו לכהן בזמן הביעור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומנין שיוקדמו כו' אלא יוקדמו כו' ותרומה לראשון שהיא ראשית. </b>מה שא\"כ במעשר ראשון דאע\"ג דאשכחן דאיקרי תרומה דכתיב בפרשה קרח כי את מעשר ב\"י אשר ירימו לה' תרומה נתתי ללוים בנחלה. ראשית לא אשכחן דאיקרי. ובמכילתין מפ' טעמא והביאו רש\"י ז\"ל בריש תמורה דף ד' יוקדמו בכורים לתרומה משום דבכורים חמירי דאית להו ד' שמות ראשית ומלאה ותרומה ובכורים. ותרומה אין לה אלא שלשה שמות ראשית ודמע ותרומה. ויוקדם תרומה למעשר ראשון שאין לו אלא שני שמות כגון מעשר ותרומת מעשר. ויוקדם נמי מעשר ראשון דאית ליה שני שמות למע\"ש דאין לו אלא שם אחד כגון מעשר שני ע\"כ. ואית דגרסי שיקדמו היו\"ד בחירי\"ק והקו\"ף בפת\"ח והדל\"ת בשב\"א. והר\"מ די לונזאנו ז\"ל נקד היו\"ד בחירי\"ק והקו\"ף והדל\"ת בשב\"א: \n",
+                "<b>שהן בכורים לכל. </b>מצאתי שנקד החכם הר\"ר יהוסף אשכנזי ז\"ל בכרים בשם ספר כתיבת יד. הבי\"ת בשב\"א. ובציר\"י הכ\"ף. עוד כ' שהן בכרים לכל פי' האי לכל חוזר למעלה וה\"ק אלא יקדמו הבכורי' לכל כי הם בכורים ועל זה הדרך מדברת כל המשנה שאמרה אח\"כ ותרומה לראשון וכו' ומע\"ר לשני וכו' גם כאן פירושו הבכורים קודמין לכל כי הם בכורים ע\"כ. עוד כ' על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ה\"ק אע\"פ שהוא עובר בל\"ת וכו' כ' פי' זה דחוק ונרא' דמייתי ראי' ממה שאמר הפסוק לא תאחר ש\"מ שמה שעש' עשוי שאל\"כ אין שייך לומר איחור וצ\"ע וכן יש בירושלמי בפירוש וכדומה לזה יש במס' תמורה פ\"א ממירין מן הבקר על הצאן וכו' שנאמר לא יחליפנו וכו' ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עולה ואמר שלמים לא אמר כלום. </b>והוי חולין גמורים הן ומהימן לומר שכן היה בדעתו וטעה והוציא בענין אחר. שאני נהנה לזה ונהנה לזה קונם יהא מה שאני נהנה לראובן זה כלומר שלא אשא ואתן עמו ונתקל בדבורו ואמר לשמעון. לא אמר כלום. ושניהם מותרין דבעי' פיו ולבו שוין הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ואיכא מאן דס\"ל בירושלמי דמתני' דלא כב\"ש דתנן ברפ\"ה דנזיר בש\"א הקדש טעות הקדש. וכתב ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל המתכוין לומר תרומה אפילו אי דברים שבלב לא הוו דברים גבי ההיא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידנא דזבין לא אמר כלום התם אינו טועה בדבורו אבל הכא דברים שבלב הן ומה שהוציא בשפתיו אינו כלום לפי שטעה בדבורו ע\"כ. והם דברי הר\"ן ז\"ל בפ' האיש מקדש דף תרמ\"ג: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העובד כוכבים והכותי תרומתן תרומה. </b>אית ספרים דגרסי שתרמו משלהן תרומתן תרומה. ופי' רש\"י ז\"ל תרומתן תרומה ליאסר לזרים דקסבר אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל להפקיע מן המעשרות ומירוח העובד כוכבים אינו פוטר מן התרומה. ובמנחות יליף לה טעמא מדגנך דגנך תרי זימני למעוטי דיגון עובד כוכבים ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. מדמעת. אם נפלה לחולין אוסרת וחייבין עליה חומש האוכלה בשוגג. ור\"ש פוטר דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה. ויליף לה מדגנך ולא דיגון עובד כוכבים במנחות ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי עכ\"ל ז\"ל. והתוס' ז\"ל דחקו עצמן לומר דמיירי שגדל שליש ביד ישראל ולקחו העובד כוכבים הלכך חייב בתרומה וכתב עליהן הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואינו כן כדמשמע הכא בגמ' ירושלמית דבין בתרומת גרנו בין בעובד כוכבים שלקח פירות מישראל מיירי מתני' וטעמא דמתני' היינו דהוי קדשי הפה וכי היכי דבהמת חולין דשרייא אי אקדשה עובד כוכבים הוי הקדש כדתניא בפ\"ק דחולין איש איש לרבות העובדי כוכבים שנודרין נדרים ונדבות כישראל והכא נמי אע\"ג דפירותיו חולין הוו ושרו באכילה אם קרא עליהן שם אסירי לכולי עלמא ונתפסין הן דאפי' בחלת ח\"ל אמרי' הכי כדאמרי' בפ\"ק דיום טוב ות\"ק דפליג אדר\"ש היינו ר' יוסי דמייתי בירושלמי דפליג עליה בפ\"ד דזבחים דתנינן תמן קדשי עובדי כוכבים אין חייבים עליהן משום פגול נותר וטמא והשוחטן בחוץ פטור דברי ר\"ש ר' יוסי מחייב וכי פליגי ר\"י ור\"ש היינו אי חייבין עליהן חומש זרים שאכלוה או לא ואי אוסרת במאה או לא וכן בבהמת הקדש מחייב כרת השוחטה בחוץ או לא וכן בפגול וכו' אבל כ\"ע מודו דקדשה עכ\"ל ז\"ל. וכן נראה קצת שפי' ג\"כ הרמב\"ם ז\"ל וז\"ל העובדי כוכבים הללו אע\"פ שאינם חייבים במצות אם עשו מהם שום דבר יש להן קצת שכר וכיון שהם משתתפין עמנו בשכר מעשיהן במצוות קיימין כאשר הראה ע\"כ: \n",
+                "<b>ומעשרותן מעשר. </b>אם קראו מעשר ראשון הוי טבל וחייבין להפריש ממנו תרומת מעשר ואי מעשר שני קרא חייבין לאכלו בירושלים ובעי פדיון: והקדשן הקדש. בהמה שהקדישו הוי קדש ואין נהנין בה ואי עבר ונהנה אי חייבין אשם מעילות בה או אם שחטה בחוץ אי חייבין כרת בה בהא פליגי ר\"ש ור\"י בפ' ב\"ש בזבחים והתם מפ' טעמייהו ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ע\"כ: \n",
+                "<b>רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי. </b>משמע דסבר ר' יהודה יש קנין לעובד כוכבים בא\"י וקשה דבמנחות פ' ר' ישמעאל שמעי' ליה לר' יהודה דאמר תורמין משל עובד כוכבים על של ישראל ומשל ישראל על של עובד כוכבים וי\"ל דלא פטר ר' יהודה הכא אלא בסוריא כדתניא וכו' ה\"ר שמשון ז\"ל. והוא עצמו ז\"ל כתב בפ\"ה דדמאי דמן הירושל' מוכח ומן התוספתא משמע דכר' יוסי ור\"ש ס\"ל דיש קנין לעובד כוכבים וכו' וכתבתיו ספ\"ד דפאה ובירושל' דפאה דף כ' ודמעשר שני דף נ\"ו א\"ר אלעזר כיני מתני' אין לעובד כוכבים כרם רבעי כל עיקר אפי' בארץ ישראל כיון שנשנית סתם ומתני' פליגא אבריי' ותרי תנאי אליבא דר' יהודה ויש שם אמוראים אשר הסכימו דלא גרסי' במשנה לשון כל עיקר אלא רבי יהודה אומר אין לעובד כוכבים כרם רבעי ולגרסא זו נוכל לומר שהבריי' באה לפרש המשנה דבסוריא לבד אמר ר' יהודה שאין לעובד כוכבים כרם רבעי ומינה אתה למד הא לישראל יש כרם רבעי בסוריא. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל בירושל' מפרש דמיירי בפירות שקנה העובד כוכבים מישראל ע\"כ: \n",
+                "<b>תרומת העובד כוככים מדמעת. </b>ת\"ק היינו ר' יוסי כדכתבינן: \n",
+                "<b>ור\"ש פוטר. </b>פי' רש\"י ז\"ל שם בקדושין דקסבר אין מירוח העובד כוכבים חייב בתרומה ויליף לה מדגנך ולא דגון עובד כוכבים ולדידיה ליכא מיעוט אחר מיעוט דמצריך להו צרוכי ע\"כ וכמו שכתבתי לעיל בסמיך והקשו עליו תוס' ז\"ל שם דמשמע מפירושו דת\"ק ור\"ש פליגי ביש קנין לעובד כוכבים ובפ' השולח פליגי בה אמוראי ואין סברא לומר דפליגי תנאי בפלוגתא דאמוראי לכך פי' ר\"י דת\"ק סבר דאפי' יש קנין משכחת שפיר שתבואתם חייבת בתרומה כגון שגדלה שליש ביד ישראל ואי משום מירוח העובד כוכבים דפוטר י\"ל דמיירי שמרחו ישראל ואי משום זרעך ולא לוקח י\"ל דמיירי שלקחן קודם מרוח ואח\"כ מירחם ישראל ופיטורא דלוקח אינו אלא אחר מרוח וקשה דא\"כ דומיא דהכי פטר ר\"ש ומ\"ט. וי\"ל דטעמא כדאמרי במנחות דאר\"ש קדשי עובדי כוכבים אין בהם מעילה משום דילפי' חטא חטא מתרומה ובתרומה כתיב בני ישראל ולא עובדי כוכבים אלמא ממעט לי' קרא בהדיא עכ\"ל ז\"ל וכבר כתבתי לעיל בסמוך מה שהקשה עליהם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ובירושלמי מייתי ברייתא דפליגי בה רבי ורשב\"ג ונדשמעמינה דמתני' מיירי כשתרם העובד כוכבים לפנינו דוקא. ומסיק בירושל' דאשכח ברייתא דפליג ר\"ש בין אחומש בין אדמוע דקדושה דעובד כוכבים קלה היא ואינה מדמעת וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובגמ' דילן פ' ר' ישמעאל במנחות אסיקנא בדר\"ש דאע\"ג דסבר דמירוח העובד כוכבים פוטר אפ\"ה כי מרחינהו עובד כוכבים והפריש מהן תרומה מדמעת מדרבנן משום בעלי כיסין וכי קאמר הכא אינה מדמעת היינו מדאו' אבל מדרבנן מדמעת וכן כתבו התוס' שם ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>מוציא ממנו תרומה עליו. </b>י\"ס דגרסי מוציא ממנו תרומה ומעשרות עליו: \n",
+                "<b>אבל לא על מקום אחר ר' מאיר אומר אף מוציא הוא על מקום אחר וכו'. </b>כן גרסת הר\"ש ז\"ל וכדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל והיינו טעמא דכשאדם תורם כריו אי אפשר לו להוציא כל התרומה בבת אחת אלא מרים וחוזר ומרים הלכך אפי' הפסיק ביניהם יום או יומים אין לחוש דמה לי הפסק מועט ומה לי הפסק מרובה אבל מ\"מ כיון שמקצתו מתוקן אין להפריש על טבל גמור ור\"מ לא מפליג אבל הרמב\"ם ז\"ל גריס אבל לא ממקום אחר וז\"ל פירושו כוונת התנא לומר כי אותו הקצת שהפריש אינו לא תרומה ולא מעשר אבל עדיין הוא טבל כמו שהי' אבל מוציא מאותו הקצת החק שהוא חייב בו ואם הפריש קצת מעשרות יוציא ממנו המעשר שחייב לאותו קצת ואין לו להוציא על אותו קצת שהוציא תרומות ומעשרות ממקום אחר כמו שהוא מותר עשותו בטבל כיון שזה שהוציאו הוציאו לדעת שהוא מקצת תרומה ומעשרות ור\"מ מתיר שיוציא עליו ממקום אחר ואין הפרש אצלו בין מוציא קצת תרומה ומעשרות או שאר הטבלים ע\"כ. והראב\"ד ז\"ל גריס כגרסת הר\"ש ז\"ל בהשגות שם בפ\"ג דה' תרומות ובפ\"א דה' מעשר סי' ט\"ו וכן מוכח בירושלמי והקשה הראב\"ד ז\"ל דלפי' הרמב\"ם ז\"ל קשה דהו\"ל למיתני מוציא ממנו תרומה עליה בל' נקבה ונלע\"ד דלא קשיא ג\"כ מלת עליו לפי' הרמב\"ם ז\"ל שהוא ז\"ל יסבור דקאי אמלת מקצת שהוא ל' זכר: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>במגורה </b>גרסי' הבי\"ת בפת\"ח והמ\"ם בשב\"א ודגש והגימ\"ל בשור\"ק והרי\"ש קמוצה: \n",
+                "<b>ונתן סאה לבן לוי וסאה לעני. </b>בירוש' דפ\"ג דמס' מעשרות איכא מאן דיליף מהכא דהמעשרות ניטלות בבית ולא מן הגורן כתרומה: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים אינו מפריש אלא לפי חשבון. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל עוד פי' אחר מלבד השני פירושים שהביא ר\"ע ז\"ל. ועוד פי' אחר וז\"ל ועוד יש לפרש דמיירי כגון שנתן סאה ללוי ולעני והלכו הלוי והעני ומדדום ונמצאו חסרים דר\"מ סבר מהימנינן לי' לבעל הבית שהפריש שני סאין שלימין ונאבד מה שחסר או אכלוהו עכברים ורבנן סברי דלפי חשבון הנמצא מהימן ותו לא. והרמב\"ם ז\"ל פי' כפי' האחרון שלהם דהיינו הפי' השני שהביא ר\"ע ז\"ל. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל מי שהיו פירותיו במגורה. פי' מי שהיו לו פירות הרבה באוצר ולא הפריש מהם כל המעשרות אלא נתן סאה אחד ללוי למעשר ראשון וסאה לעני למעשר עני והרי אלו הפירות מקצתן מתוקנין ומקצתן אינן מתוקנין וא\"ר מאיר שרשאי הוא להפריש עוד ח' סאין ולאכלם דיש ברירה שעל אלה הח' סאין הפריש כל המעשרות ור\"מ לטעמי' דלעיל קאמר גבי תרומה שמוציא ממנו למקום אחר ואנו אומרים הוברר הדבר שלא הפריש התרומה על מה שהוא נותן לתרומה על מקום אחר אלא על יתר הכרי וחכ\"א אינו מפריש אלא המעשרות שנתן הן לפי חשבון כי לא הפרישן אלא על כל הכרי ולא נאמר שלא נתן אותן אלא על אלו הח' סאין בלבד ורבנן לטעמייהו שאמרו לעיל שמוציא ממנו תרומה עליו ולא למקום אחר כן נ\"ל לפי דעת התלמוד ירושלמי ואלו הפירושים של המפרשים אינם נראים כלל עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שיעור תרומה וכו'. </b>בספר הפרפראות פ' שלח לך מראשית עריסותיכם הפסוק מתחיל במ\"ם ומסיים במ\"ם לומר לך עין יפה אחד מארבעים ע\"כ. ובירוש' כתיב ששית האיפה מחומר החטים וששיתם את האיפה מחומר השעורים יכול יתרום בחטים א' מששים ובשעורים א' משלשים ת\"ל וכל תרומה אשר ירימו שיהיו כל התרומות שוות וכו': \n",
+                "<b>תרם ועלה בידו אחד מס'. </b>תרם מאומד ונמצא אחד מששים תרומה ואינו צריך לתרום. ואפי' הי' למוד לתרום אחד ממ' או אחד מנ' כיון שעלה בידו אחד משעורי חכמים אין צריך להוסיף ואם חזר והוסיף תרומה אין שם תרומה עליו וחייב במעשרות אבל אם עלה בידו א' מששים ואחד שהוא פחות משעור הקטן שנתנו חכמים יחזור ויתרום ויוסיף כמות שהוא למוד ואותו המותר יכול לתרום במדה במשקל ובמנין דלא אמרן לתרום מאומד אלא כשתורם מתחלה אבל מן המוקף צריך לתרום ר' יהודה סבר דאף מוקף אין צריך אלא בתחלה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תורם בבינונית אחד מחמשים. </b>דאזלי' בתר רובא דעלמא ובדין הוא דלא לתני אלא בבינונית ולא בעי תו למתני אחד מחמשים אלא משום דבעי למתני פיחת אחד מעשרה או הוסיף עשרה דתני מניינא תני נמי מניינא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>פיחת עשרה. </b>ותרם ממ' או הוסיף עשרה ותרם מס' תרומתו תרומה אפי' אתא בעה\"ב ואמר לא ניחא לי דכיון דבאחד משיעורי חכמים תרם יכול למימר לי' אנא להכי אמדתיך ה\"ר שמשון ז\"ל. וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בקדושין אבל הרמב\"ם ז\"ל פי' הפך מזה פיחת עשרה אחד מששים הוסיף עשרה אחד ממ' וכן פי' תוס' ז\"ל שם בקדושין בשם יש מפרשים וק\"ל שהכל עולה לסגנון אחד. לשון ה\"ר יהוסף ז\"ל פָחַת עשרה או הוסיף עשרה פי' אם במה שרצה לתרום כדעתו של בעה\"ב טעה והוסיף עשרה וכן כשתרם בבינונית כשלא ידע דעתו והוסיף או פיחת תרומתו תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת אין תרומתו תרומה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל כגון שנתכוין להוציא אחד ממ\"ט מתחייב זה התוספת [הגה\"ה וז\"ל ואם נתכוין להוסיף אפי' אחת עניינו שנתכוין להוציא אחת ממ\"ט שמחייב זה התוס' בתרומה וכצ\"ל:] בתרומה ע\"כ. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה אבל יותר מעשרה אין תרומתו תרומה ודוקא גבי שליח אבל בעה\"ב תנא בפרק אלמנה ניזונית תרם ועלה בידו אפי' אחד מעשרים תרומתו תרומה: \n",
+                "<b>אם נתכוין [להוסיף] אפי' אחד. </b>גרסי' לשון זכר כדתני נמי עשרה: אין תרומתו תרומה. לשון הרמב\"ם ז\"ל שם פ\"ד ואם נתכוין להוסיף על הבינונית אפי' אחד מתשעים ותשעה אין תרומתו תרומה אלא שבספר מוגה מצאתי שהגיה אפילו אחד מארבעים ותשעה וכו'. ובירוש' פריך תמן בפ' בתרא דמעילה תנינן כולן מעלו ואפי' בעה\"ב אלמא מוסיף על דבריו הוי ולא מעביר והכא קתני אין תרומתו תרומה אלמא מעביר על דבריו הוי ומשני דגבי מעילה משנטלו חתיכה ראשונה נעשית שליחותו של בעה\"ב אבל במתני' הפרשתו בבת אחת עשוי' כשהוא פוחת או מוסיף ה\"ל מעביר עכ\"ל ז\"ל. והתם בירוש' מפרש אי הוה יודע דעתו של בעה\"ב ונתכוין לפחות אי הוי תרומה אי לא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר אחד מעשרה כתרומת מעשר. </b>ירוש' אתיא דר\"א כב\"ש דאמרו לעיל בפ\"ק קדשו מדומעין דתנן בש\"א תרומת עצמן בהן והוו להו הזיתים תרומה וחולין מעורבין כן ר' אליעזר אמר קדשו מדומעין פירות סאה עודפת דגם אם לא קרא שם למעשרות של הכרי מ\"מ קדשה התרומה אע\"ג דהיא מעורבת עם חולין הטבולין דר\"א ס\"ל כב\"ש: \n",
+                "<b>יותר מכאן יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר. </b>כך צ\"ל במתני' אבל בפי' החכם ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל גריס [הגה\"ה וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב י\"ס דגרסי אבל לא למקום אחר וצ\"ע:] אבל לא על מקום אחר וז\"ל אבל לא על מקום אחר כשיעשה אותה סאה עודפת תרומת מעשר תהי' על אותו כרי עצמו שבו ריבה לתרומה אבל לא על עשרה סאין של מעשר טבול אחרות דטעמא משום דדמי למן החיוב [הגה\"ה טפי הוה ניחא אי הוה קאמר מן הפיטור על החיוב:] על הפיטור דאע\"ג דריבה בתרומה וקדשה מ\"מ אין טבל הזה טבול כשאר טבל בעלמא דהא כבר הפריש מן הכרי תרומה ומעשר כאחת דהא י\"א נתן. ובירוש' אמרי' דר' חייא פליג אדתני רבי במתני' וטבל גמור הוא דהוי ויעשנה תרומת מעשר על מקום אחר אליבא דר' אליעזר עכ\"ל ז\"ל וכל המפרשים היה להם גירסא אחרת בירוש' שהביא הוא ז\"ל. ולשון ה\"ר יהוסף ז\"ל יעשנה תרומת מעשר על מקום אחר פי' שיצרפנה עם חולין אחרים דאמר אלו החולין שהן מעורבין בזו התרומה יהו מעשר עם ט' שיעורים כמותן על אלו החולין ואלו החולין המעורבין עם התרומה שעשיתי מעשר יהי' תרומת מעשר ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי שאין תורמין שלא מן המוקף. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל. פי' זה קשה דלמה אינו יכול להקיפו ונראה דקסבר שאסור לעשותו תרומה כיון שאינו טבול לתרומה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בשלשה פרקים משערין את הכלכלה. </b>פי' ה\"ר שמשון ז\"ל משערין את המדה כדי שלא יקח לעצמו בגדולה ויתן לכהן בקטנה א\"נ לענין דינא דבשלשה זמנים אלו רשאי לשנות ולא יותר. א\"נ לענין התאנים הנלקטות דבג' זמנים אלו הפירות יפות אלו מאלו שלא יתרום מן הרע על היפה ע\"כ ור\"ע ז\"ל תפס פי' הרמב\"ם ז\"ל לעיקר. וה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על הפי' שהעתיק ר\"ע ז\"ל פי' זה קשה מאוד דאין כאן מקומו כי כאן אינו מדבר אלא בתרומה על כן נראה דודאי בתרומה קמיירי ומודדין את הכלכלה כדי שיוכל לכוין וליתן באומד כמות שהוא למוד א' מחמשים או א' מארבעים או א' מששים כי כשמדד את הטבל ויודע כמה מדות הוא צריך להפריש הוא לוקח כלי שאינו של מדה דלא שיוכל לשער בו מדה אחת או שתי מדות בקירוב ומפריש בו תרומה כשיעור וכבר תנן לעיל אבל תורם הוא את המדוד אך זה אינו קושיא כל כך מה עניינו לכאן כי כיון שכבר סיים כל דיני הפרשת תרומה בא לומר דיני תרומת מעשר וכן יש בירושלמי אך מה שפי' שמשערין את הכלכלה ר\"ל הכלכלה שמודדין בה זה אינו נראה דמה צריך לשער הרי האחת כמו חברתה ויעשה את העשירית קדש אלא נראה לפרש שמשערין את הכלכלה שרוצה לתרום ממנה שלא יאמר כבר שיערתי אותה שאינה מקבלת אלא ק' תאנים וא\"כ אין צריך ליתן אלא עשרה לתרומת מעשר שאע\"פ ששיערה בזמן הבכורות בזמן הסיפות היא מקבלת יותר וצריך ליתן יותר וע\"כ צריך לשער עכ\"ל ז\"ל. וכתב הרש\"ש ז\"ל פי' לפירושו של הרמב\"ם ז\"ל דאם אירע שמנה מה שמחזיק בסוף הקיץ והיו בה מאה לא יאמר בשנה הבאה בזמן הבכורות כך מדתה ומעשרה כלכלות שמלקט יתן למעשר מאה בכורות דמעשרותיו מקולקלות הן דל\"ד מה שמחזיק בה עתה למה שמחזיק בה בסוף הקיץ וכן אילו ידע כמה היתה מחזקת באמצע. הקיץ והיו ק' כשילקוט י' כלכלות בסוף הקיץ לא יתן מאה תאנים למעשר אלא צריך לשערה עכשיו דאינו שוה מה שמחזקת עכשיו בסוף הקיץ למה שהיתה באמצע הקיץ מחזקת ומ\"ט משום דבעי לתרום תרומ\"ע ומעשר בצמצום ע\"כ: \n",
+                "<b>בבכורות </b>הבי\"ת בחירק כדכתיב בס' הושע ט' כבכורה בתאנה ויותר נכון לגרוס הבי\"ת בפתח וכדכתיב בס' ירמי' כ\"ד כִתְאֵנֵי הבַכוֹרוֹת הבי\"ת בפתח והכ\"ף בשורק והרי\"ש בפת': \n",
+                "<b>ובסיפות. </b>היו\"ד בקמץ נקד ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>והשוקל משובח משלשתן. </b>ע' תי\"ט מ\"ש בשם הירושלמי ועיין מה שכתבתי בפרק ה' דדמאי סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר תרומה עולה בא' ומאה. </b>עיין במ\"ש ר\"פ שני דמס' ערלה:\n",
+                "<b> ר' יהושע אומר במאה ועוד. ועוד זה אין לו שיעור. ר' יוסי בן משולם אומר ועוד קב למאה סאה וכו'. </b>יתכן לפרש דר' יהושע לא אמר אלא סתם במאה ועוד ואח\"כ תרי תנאי פליגי אליביה. וראיתי שיש מי ששונים מלת ועוד הראשונה דבמלתיה דר' יהושע הוי\"ו בקמץ ואינו מוכרח בתוספתא קתני אמלתיה דר' יוסי בן משולם והלכה כדבריו ולא קיימא לן הכי: \n",
+                "<b>שתות למדמע. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ומה שאמר שתות למדמע כו' ואלו אמר קב למאה ולא הי' מוסיף זו התוספת היינו אומרים כו' כיון שיש שם קב יותר על המאה והודיעך כי אין הדבר כן אלא צריך שיהיה זה הקב שתות למדמע וקב פחות חלק ממאה אינו שתות סאה אלא פחות מזה ותבין זה עכ\"ל ז\"ל מספר מוגה: \n"
+            ],
+            [],
+            [
+                "<b>כיצד. </b>מדברי ר' עקיבא הוא. הרא\"ש ז\"ל. ומדתנן נפלה שחורה שחורות אסורות בלבד נפלה לבנה לבנות אסורות בלבד. למד מכאן בעל ספר החסידים ז\"ל בסימן תתנ\"א וז\"ל כיון ששחורות ולבנות שני מינים הם הרי גודגדניות אם בירך על האדומות קטנות שהחיינו ואח\"כ שחורות צריך לברך עוד על השחורות שהחיינו אע\"פ שטעמן שוה וכ\"ש אדומים גדולים ואדומים קטנים או שחורים לפי שישנם שני מינים ע\"כ בקיצור. וכן מצאתי שפסק ג\"כ בספר לבוש תכלת סימן רכ\"ה סעי' ד'. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' מפרש דאיכא למ\"ד דלר' יהושע אפילו בידוע מה נפל. מעלות ואיכא למ\"ד דאין מעלות. ופליגי דלר' עקיבא אפי' ידע ולבסוף שכח אסורין דכיון דנאסרו נאסרו אבל אם אין ידוע אם שחורה נפלה או לבנה נפלה כיון דכולן בספק איסור הן מעלות זו את זו דס\"ל בירוש' דר\"ע סברא דנפשיה קאמר ולא מפרש לדברי ר' יהושע וקשיא דהיכי תנא בסיפא דמילתיה ובזו ר' יהושע מקל והתם מפרש לה עכ\"ל ז\"ל. וסיפא דמתני' ר' יהודה אליבא דר\"ע היא דלר\"מ לא חלק ר' עקיבא כלל בזה דתניא נמצאת אומר בידוע לא תעלה שאינו ידוע תעלה דברי ר' אליעזר ר' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה דברי ר\"מ ור' יהודה אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע לא תעלה דברי ר\"א ור' יהושע אומר בין בידוע בין בשאינו ידוע תעלה ור' עקיבא אומר בידוע לא תעלה בשאינו ידוע תעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>ובזו ר\"א מחמיר וכו'. </b>נ\"ל שהוצרך לומר זה כדי שלא נטעה לומר שאלה השני דינים שוין כי לפי הנראה לפום ריהטא משמע שהן שוין קמ\"ל שאינם שוין עכ\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>בדורם ליטרא קציעות. </b>סתמא כר\"מ דברייתא דריש ביצה ור' יהודה פליג התם והתם קתני חבית והיינו חבית היינו כד. ה\"ר שמשון ז\"ל. ועיין בירוש' אי משמע אפכא מדריש ביצה: \n",
+                "<b>ור' יהושע אומר לא תעלה. </b>דכיון דאינה מעורבת אין התחתונות מסייעות לבטל את העליונות אבל אם אין ידוע באיזה מקום בעיגול דרסה מודה ר' יהושע דיעלו וצריך טעם בין לר' אליעזר בין לר' יהושע מ\"ש לבנות ושחורות גדולות וקטנות מתחתונות לעליונות ה\"ר שמשון ז\"ל. ודומה דבירוש' פריך לה ומשני ר' יוחנן דפלוגתא דתנאי היא והא דתאנים שחורות דמשנתנו אמרה חד תנא וקבל כן המחלוקת של ר' אליעזר ור' יהושע ולדידי' גם בליטרא קציעות ר' אליעזר מחמיר ומצריך ק' פומין ור' יהושע מקל דתחתונות מעלות את העליונות וסיפא דליטרא קציעות תנא אחר אמרה שקבל כך המחלוקת של ר\"א ור' יהושע ולדידי' גם בתאנים שחורות ולבנות ר' אליעזר אומר דמעלות זו את זו ור' יהושע אוסר וכך הוא פי' לשון המשנה בזו ר\"א מחמיר ור' יהושע מקל כלומר חד תנא אמר הכי הכא וה\"ה גבי ליטרא קציעות ובזו ר\"א מקל ור\"י מחמיר כלומר ואיכא תנא אחרינא דאמר בליטרא קציעות דר\"א מקל ור\"י מחמיר וה\"ה שתנא זה יאמר גבי תאנים שחורות ר\"א מקל ור' יהושע מחמיר ע\"כ עם פי' החכם ה\"ר אלעזר אזכרי ז\"ל. והברייתא שהביא ר' יוחנן לפרושי דפלוגתא דתנאי. היא הברייתא שכתבתי לעיל בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וקפאה. </b>שב אל המגורה לא אל הסאה ונשאר עדיין מן התרומה במגורה כדאי' בירוש' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. וכתב ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל ופריך בירוש' מחלפא שיטתי' דר' אליעזר תמן אמר התחתונות מעלות את העליונות וכאן אמר בקפוי אבל בארעייתא לא בתמיה ומשני שמעון בר אבא בשם כהנא דברי ר' אליעזר עשאוהו כמרבה במזיד כלומר דגרע משום דקפה דכיון דהסירה להתיר השאר ופשע לבטל איסור אין התחתון מסייעו לבטל ר' יוסי בשם ר' יוחנן עשאוה כסאה עולה מתוך מאה כלומר הא דקתני אם יש בקפוי היינו עם מה שלמטה ור\"א ור' יהושע בטעמייהו וקמ\"ל אע\"ג דקפאה מסייע תחתון לבטל ע\"כ ויש במלתי' דר' יוסי דרך אחרת להר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולא העתקתיה מפני אהבת הקיצור. ומדברי הרמב\"ם ז\"ל בפירושו משמע דמסקנת התלמוד דמוחלפת שיטתו של ר\"א וז\"ל א\"ר אליעזר כי כשנפלה סאה תרומה על פי מגורה ונתקבצה שם ונתעבית על פני אוצר גדול מחטים שנשער פי המגורה כולה אם יש בשטח העליון בלבד ק' סאה אז תעלה ואם לאו יהי' הכל מדומע וזה הפך ממה שאמר במה שקדם שאמר התחתונות מעלות את העליונות וכן אמרו בתלמוד מוחלפת שיטתי' דר\"א ע\"כ בקיצור. וז\"ל ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שהביא ר\"ע ז\"ל אינו בירושלמי וכך הוא לשון הירוש' מחלפא שיטתי' דר\"א תמן הוא אומר התחתונות מעלות והכא את אומר אם יש בקפוי דוקא ומשני עשאוה כסאה עולה מתוך מאה ופי' הדבר הוא כי זה הקפוי הוא כמו סאה תרומה שנפלה למאה סאה חולין שאותה סאה נשארה תרומה וע\"כ גם בכאן נשאר אותו הקפוי תרומה אם אין בו מאה ואחד ע\"כ. ומ\"מ שַׁמְעַת ממה שכתבנו דלא גרסי' אם יש בקפוי מאה סאה אלא אם יש בקפוי תעלה באחד ומאה ול\"ג מלות מאה סאה. ואפשר שהיא גרסת ר\"ע ז\"ל ואי גרסי' לי' יתבאר דהיינו עם מה שלמטה כדכתיבנא לפי פי' שהביא ר\"ע ז\"ל. וגם ה\"ר יהוסף ז\"ל מחק מלות מאה סאה ממשנתו וכתב כן מצאתי ונ\"ל דה\"פ אם יש בו כדי העלאה בקפוי תעלה וכך יש בירוש' ע\"כ. עוד כתב ור' יהושע אומר לא תעלה נ\"ל שטעמו של ר' יהושע שאומר לא תעלה הוא משום שהוא חושש שיבטלנה בידים שיקפה מן הכרי הרבה כדי להעלותה ע\"כ: \n",
+                "<b>יקפיאנה. </b>שב אל הסאה שנוטל כל התרומה דרואין אותה כאילו הן חטים ע\"ג שעורים ומוציא התרומה לעצמה שנפלה ע\"ג המגורה עם מעט מהחולין שנפלה עליהן כמי שמאסף חטים מע\"ג שעורים ותחתונים שרו אף אם אין בהן מאה כנגד התרומה והכי איתא בתוספת'. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואין ירוע לאיזו מהן נפלה מעלות זו את זו. </b>כתבו הר\"ש והרא\"ש ז\"ל נראה דהאי מעלות זו את זו היינו דוקא בששתיהן של אדם אחד שדרכן להתפנות ולהתערב אבל שני ב\"א לא. וכך הוא בטור סוף סי' קי\"א. וכתב נמוקי יוסף בפ הערל דף ת\"ל דמתני' מיירי בתרומה בזמן הזה דהויא דרבנן ולפיכך הקלו בה לחשבן כאילו הן קופה אחת אע\"ג דליכא שאני אומר שהרי שתי הקופות חולין משום טעמא דמתני' מיירי בששתיהן של אדם אחד ע\"כ ועיין עוד שם: \n",
+                "<b>אפי' הן בשתי עיירות וכו'. </b>דס\"ל לר\"ש כיון דשל אדם אחד הם מצטרפין דלסוף יצרפם כאחת וראיתי מי שפירש עיירות קופות גדולות עשויות למדה. ושהיא מלה בלשון ערבי. וגם בספר כף נחת כן פי' ואין להם על מי לסמוך שאפי' ברמב\"ם בפי\"ד כתוב אבל אם היו שתי הקופות בשתי עיירות אינם מצטרפות ואם כדבריהם הל\"ל שתי הקופות שתי עיירות בלתי בי\"ת. וה\"נ תנן בפ\"ה דדמאי אפי' משתי קופות אפי' משתי עיירות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>א\"ר יוסי מעשה וכו'. </b>בא לאתויי ראיה לשתי קופות דרואין אותם כאילו הן מעורבות כדאשכחן באגודות דאמרי' תעלה אע\"פ שאין האגודות מעורבות ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל. ועוד פי' ה\"ר שמשון ז\"ל דבירוש' פריך דר' יוסי אדר' יוסי דתניא ר' יוסי אומר בלול מעלה. שאינו בלול אינו מעלה. והכא קאמר ר' יוסי דאינו בלול דמעלה ומשני דס\"ל לר' יוסי דבדבר בלול בין מקפיד על תערובתו בין אינו מקפיד עולה באחד ומאה אבל בדבר שאינו בלול אם מקפיד על תערובתו אינו מעלה ואם אינו מקפיד על תערובתו מעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>שנפלה אחת מהן. </b>בכל המפרשים לא גרסי' מלת מהן. אבל ר\"ע ז\"ל נראה דגריס לה. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב הספרים גרסי' מהם ע\"כ. ויש ספרים דגרסי שנפלה אחת לתוכן חצייה חולין וחצייה תרומה וכו': \n",
+                "<b>ואמרתי לפניו תעלה. </b>ושתק ר' עקיבא והודה לדברי: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>סאה תרומה טמאה. </b>בספרי פ' קרח יליף מקל וחומר דתרומה טמאה נמי עולה באחד ומאה דתניא מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו מקדשו מכאן אמרו תרומה עולה באחד ומאה אין לי אלא תרומה טהורה תרומה טמאה מנין קל וחומר אם יעלה איסור מן האיסור להיתר ק\"ו האיסור מן המותר להיתר פי' הרא\"ש ז\"ל איסור מן האיסור היינו תרומה שעלתה מן הטבל דשתיהן אסורים לזרים ואותה עלייה היא תחלת התרת הטבל ק\"ו תרומה טמאה שאסורה לכהן שנפלה למאה תרומה טהורה שמותרת לכהן שעולה ומתרת המותר. ולאו ק\"ו הוא דעלייתה מן הטבל הפרשת תרומה היא ועליית תרומה טמאה מטהורה בטול הוא ומן הדין אפי' הרמה לא צריך אלא כיון דכבר שמעי' דטהורה בטלה בקל ילפי' דטמאה נמי בטלה. ורבי קאמר ק\"ו אם תעלה תרומה טהורה שהיא אסורה לזרים מן החולין המותרים לזרים ק\"ו שתעלה תרומה טמאה שמותרת לכהן להסיק תחת תבשילו מן הטהורה שמותרת באכילה ובטלה הטמאה במיעוטה ונעשה הכל מותר ע\"כ: \n",
+                "<b>להקדש. </b>בהקדש בדק הבית מיירי מדתני סיפא יפדו דאי בהקדש מזבח אין לו פדיון דקדוש קדושת הגוף וטעמא דאפי' בפדיון לא מהני משום תרומה טמאה ואע\"ג דמן התורה בטל ברוב כיון דאסמכוה אקרא דאת מקדשו ממנו אחמירו בה ובפ' הנודר מן הירק פריך הא למאה תעלה כלומר יעלו סאה אחת והשאר מותר והא דבר שיש לו מתירין הוא דאי בעי מתשל עלה וחזרה היתר ואמאי בטלה במאה וכי תימא דמיירי דאתאי לידי כהן ולית בה שאלה והא מדקתני ואם היתה טהורה אותה סאה ימכרו לכהן מכלל דלאו ביד כהן היא וליכא למימר דבישראל שירשה מבית אבי אמו כהן מיירי דאי הכי אותה סאה אמאי לא ימכור והא ירשה ומסיק דתרומה מאי מצוה לאיתשולי עלה איכא וכדבר שאין לו מתירין דמי ולהכי בטילה במאה הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתב הרא\"ש ז\"ל ובירוש' פריך אנפלה להקדש ולא כן סברינן למימר אין להקדש אלא מקומו ושעתו ומשנה היא בערכין ס\"פ שום היתומים כלומר וזו היא שעתו דמי עציו ולתקלה לא חיישי' דהקדש בדילי אינשי מיני' ומשני א\"ר חנינא תפתר שחרב אותו מקום ולא מצא למכרו אפי' בדמי עצים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואם טמאים היו אותן החולין וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים גרסי' יעלו ויאכלו ונ\"ל דטעות הוא דהא לפחות ממאה נפלו וא\"כ אינם עולין ותו דהאיך שייך לומר יעלו דקאי אחולין כי אין מעלין את החולין אלא את התרומה אלא ודאי לא גרסי' אלא אם טמאים היו אותן החולין יאכלו נקודים וכו' ע\"כ: \n",
+                "<b>נקודים. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל ככרות קטנות כל אחת פחות מכביצה. והר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב נקודים ויזקוטו\"ש בלע\"ז שעושין עגולין קטנים שאין בהם כביצה ומנקדין אותן נקודות נקודות וכן תרגם יונתן יבש היה נקודים הוה ככסנין ופירשו הגאונים ז\"ל פת יבשה מאוד שכוססין אותו בבית המשתה וכן פי' ר\"י ז\"ל נקודים טראל\"י בלע\"ז. ילושו במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין ואין כאן אוכל וסתם לן כר' עקיבא דאמר במס' ט\"י פ\"ג לא פסל אלא מקום מגעו בלבד ע\"כ. ובמחילה מכבודו ואני נושק ידו דמשמע מתוך דבריו ז\"ל דמי פירות דמתני' היינו אפי' שמן דבי' מיירי התם ר\"ע וא\"כ כיצד אמר במי פירות שאין מכשירין ואין מחברין בשלמא אין מחברין משכחת לה אפי' בשמן כר' עקיבא. אלא שאין מכשירין. השמן לכ\"ע מכשיר כדתנן סתמא בפ' בתרא דמכשירין ולא ירדתי לסוף דעתו הנמרצת בע\"ד. וכתב ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל סאה תרומה טמאה. נקט טמאה לאשמועי' רבותא דדיוקא דהא למאה אע\"ג דטמאה היא תעלה ע\"כ: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ויעשם הלוי תרומת מעשר על טבלו. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה דכי היאך הוא רשאי לעשר תרומת מעשר כיון שנדמע ונעשה תרומה גדולה. המשנה לא אמרה אם למעשר ראשון נפלה יעשנה תרומת מעשר כמו שאמר לעיל אלא אמרה יקרא שם וכו' ע\"כ נראה דה\"ק אם טהורה היתה אותה הסאה ונפלה לחולין ימכרו לכהנים בתורת תרומה ואח\"כ אמר ואם למעשר ראשון נפלה והרי היא טבל ותרומה מעורבין שהרי מעשר ראשון אסור אפי' לכהנים בטבלו אלא הן מפרישין תרומה ומחזיקין אותה לעצמן א\"כ גם כאן אסור לכהן לאכלו כך אפי' בתורת תרומה אלא יקרא שם לתרומת מעשר שבו תחלה ואח\"כ הוא רשאי לאכלה בתורת תרומה וכן אם הוא מעשר או הקדש צריכין פדיון תחלה ואח\"כ יאכלם בתורת תרומה עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואם טמאים היו החולין והמעשר ראשון וכו' כתב קשה דלפי דבריו הי' לו לומר ואם טמאים היו החולין או המעשר ראשון או המעשר שני והקדש יאכלו ניקודים וכו' ותו דלפי דבריו מעשר ראשון לא הוי דינו כמו שאמר לעיל יקרא שם ומעשר שני או הקדש בין טמא בין טהור צריך פדיון כנזכר למעלה וכל זה הי' ראוי להתפרש במשנה והיאך שייך לכוללם בדבור אחד כשאינם שוין ותו דהיאך שייך דקאי גם אמעשר ראשון הלא הוא צריך קריאת שם לתרומת מעשר ואותה התרומת מעשר היא עצמה כבר טמאה וא\"כ מה תועלת יש במה שיאכלנה ניקודים כדי שלא תוכשר לקבל טומאה הלא טמאה היא ואסורה היא באכילה דבשלמא התרומה הטהורה שנפלה לתוכה מותרת ליאכל ניקודים כי ממה נפשך אין בה חשש איסור דאם יאכל התרומה הרי טהורה היא ואם יאכל החולין הטמאים שנעשו תרומה הרי חולין הם אבל טמאה אסורה. על כן נראה דלא קאי אלא אחולין לחוד וממעשר ראשון לא קמשתעי משום שאינו בכל ענין דמשנטלה ממנו תרומת מעשר ע\"כ מצאתי וחסר פה כמו שורה אחת: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לשון המתחיל ואם טמאים. צריך להגיה שם על מקום אחר אלא מפריש עליו תרומת מעשר ממקום אחר וימכרנו וכו'. ומה שהקשה היא קושיתו של הרא\"ש ז\"ל ותירוצו וכתב עליו ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל והנה האריך למענית ולא הספיק ונ\"ל הטעם ברור דרישא דהתרומה הויא טמאה אם נאמר תאכל קליות לא אהנינן ולא מידי דהא אוכלין שקבלו טומאה בכל שהוא יש בהן טומאה ול\"מ דבכזית איכא איסור עשה לטהור ולטמא בלא תעשה אלא אפי' כל שהוא נמי אסור דקיי\"ל כר' יוחנן דאמר חצי שיעור אסור מן התורה בכל האסורין שבעולם ואפי' ריש לקיש מודה דמדרבנן אסור כדאי' בפ' בתרא דיומא הלכך ירקבו אבל סיפא מהניא תקנתא לאכול תרומה בטהרה דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה ונצטווינו לשמור את התרומה וליזהר בה שלא להפסידה דאכילה כתיבא בה כמו שביעית עכ\"ל ז\"ל. ובמה שכתב ר\"ע ז\"ל דאין אוכל מקבל טומאה בפחות מכביצה דעת הרמב\"ם ז\"ל ברפ\"ד דהלכות טומאת אוכלין דמקבלין טומאה בכל שהוא וכן משמע מפירושו ז\"ל כאן במתני' ועיין בדעת רש\"י ותוס' ז\"ל בפ' המצניע (שבת דף צ\"א) ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ג) וגם בפ' מרובה (בבא קמא דף ע\"ז) ששם כתבו שרש\"י ז\"ל חזר בו ממה שהי' רגיל לפרש בכל מקום דאוכל פחות מכביצה מקבל טומאה מן התורה שהרי פי' בהדיא בפ' אותו ואת בנו (חולין דף פ\"ב) דלא מקבל האי בצק האי טומאה דלית בי' שיעורא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר תירום ותשרף. </b>ירוש' א\"ר סימון ר\"א כדעתיה כמה דר' אליעזר אמר תמן בפ' התערובת אברי בעלי מומין שנתערבו באברי תמימין ר\"א אומר אם קרב ראשו של אחד מהם יקרבו כל הראשין שאני תולה שהפסול עלה בידו והקריבו ומש\"ה מקל להקריב כל שאר הראשין שנים שנים כדמפ' בזבחים וכה\"ג א\"ר אליעזר לקמן בפרקין סאה של תרומה שנפלה למאה והגביהה ונפלה למקום אחר ר\"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני רואה כאילו העלה סאה של תרומה. ומתני' דהכא מייתי לה בבכורות פ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ב) ובכל הספרים כתיב שם ר' אליעזר אומר תירום ותרקב והי' אומר ר\"ת דנקט בגמ' דידן תרקב לפרושי תשרף דמתני' דהיינו שריפה כעין רקבון בלא הנאה דאי שרית לי' בהנאה אתי למיכלה דסבור שהיא מותרת ע\"י בטול כדאמרי' רבנן תעלה ותאכל וא\"ת כיון דתרקב ואסורא בהנאה אמאי תירום הא מפ' בירוש' דהא דערלה וכלאים בטלין במאתים ואין צריך להרים ותרומה בא' ומאה וצריך להרים היינו משום גזל השבט והכא דכי קא מרים לה מיתסרא אין כאן גזל וצריך לומר דלא פלוג רבנן. ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד) כתבו תוס' ז\"ל ואומר ר\"ת דבמאיסתא תשרף ויהנה ממנו בשעת שריפה ע\"כ: \n",
+                "<b>תעלה ותאכל. </b>בפ' הלוקח בהמה פי' רש\"י ז\"ל בכתיבת יד תעלה לשון בטול הוא ולא הרמה מדקתני בדר' אליעזר תירום ובדרבנן תעלה והא דתנן בר\"פ שני דמס' ערלה התרומה ותרומת מעשר וכו' עולין באחד ומאה וצריך להרים התם משום הפסד כהן ואי יהיב לי' דמי שפיר דמי ותדע דקתני סיפא הערלה וכלאי הכרם אין צריך להרים ואפ\"ה קתני בהו לשון עלייה דתנן התם בפ' בתרא מי שהיו לו חבילי תלתן של כלאי הכרם וקתני התם יעלו באחד ומאתים עכ\"ל ז\"ל והדין עמו שפי' משום הפסד כהן כדאי' בירושלמי מפני גזל השבט ומיהו אע\"ג דעיקר התקנה היתה משום הפסד כהן נראה דלא מיפטר בדמי דעד כאן לא פליגי ר\"א ורבנן בפרקין במדומע אחר שהורם אלא דלר\"א מדמע כתרומה ודאי ולרבנן לפי חשבון אבל פשיטא דקדושת תרומה יש בה דאי לאו דקדשה מימנע ולא יהיב דמי. הלכך נראה לפרש תעלה עלייה ממש והאי דנקט תעלה משום שהיא בטלה בחולין מטומאה ותאכל גם היא כמו החולין ניקודים או קליות. אבל לר\"א הסאה תירום ותשרף והחולין יאכלו נקודים כדמפרש בפרק הלוקח. שלא יהא במקום אחד כביצה. כלומר כביצה מן התרומה שהתרומה היא חלק אחד ממאה ואחד שלא יהא בעיסה מאה ואחד ביצים דאז הי' בה כביצה מתרומה טמאה ואין הטמאה יכולה ליבטל במאה של טהורים שהוכשרו שהרי היא מטמאה את הכל ומיהו אין חשש איסור בזה כיון שנתבטלה תרומה ומותרת לזרים גם טומאה אין בה אלא טעמא כדקאמר עולא בפ' הלוקח שמא יבטל קב חולין טמאה בקב ועוד מדמוע זה ואינו בטל בו כי אותו ועוד מן הטמא הוא. וא\"ת חולין טמאין שנתערבו ברוב חולין טהורין ניחוש נמי להכי וי\"ל כשנתבטלו מיעוט חולין טמאים ברוב חולין טהורין ליכא למיחש שמא יבטל קב חולין טמאין בקב ועוד מתערובת זה כי ידוע דשם טומאה לא פקע מחולין טמאין המעורבין בטהורין אלא דבטלי ברוב וכשיערב בקב ועוד קב טמאים מצא את מינו וטומאה ננערת אבל הכא סבור הוא דשם טומאה פקע ממנה לגמרי מאחר דשרינן לאכול לזרים הכל לרבנן ולר' אליעזר המאה סאין אע\"פ שהתרומה מעורבת בהן עכ\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל. ותוס' פרק הלוקח בהמה בבכורות האריכו יותר מדאי בכתיבת יד שלא נמצא בדפוס אפי' מחצית לשונם. וכתבו בסוף לשונם דבכתיבת יד כי גם בבבא שאחרי כן דתנן [לקמן סי' ד'] לאחר שהודו ר' אליעזר אומר תירום ותשרף בתוספתא קתני תירום ותרקב ואפשר דאיכא דתני הכי ואיכא דתני הכי וכההיא דבפרק מצות חליצה גבי קטנה שחלצה דבספרים שלנו גרסי' חליצתה פסולה ובירוש' גרסי' כשרה ובפ' מקום שנהגו בראשו בההיא דכל הספיחין אסורין אין הגירסא כן בירוש' ובמשניות פ\"ט דשביעית ע\"כ. וכן כתב ג\"כ הר\"ש ז\"ל. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואע\"ג דקתני תעלה תאכל ותילוש ותתחלק בלשון נקבה לאו משום דאסאה לחודה קאי אלא דגם החולין יאכלו קליות או נקודים דתניא בפרק הלוקח בהמה דלר' אליעזר נמי אע\"ג דהסאה תירום ותשרף מ\"מ החולין יאכלו נקודים או קליות או ילושו במי פירות או יתחלקו ובלבד שלא יהי' במקום אחד כביצה וא\"כ כ\"ש לרבנן דהחולין נמי יאכלו הכי וכן פי' רש\"י ז\"ל שם בפ' הלוקח בהמה אלא משום דתני ר' אליעזר דינא דילי' גבי סאה תנו רבנן נמי דינא גבי סאה. ובירושלמי מפ' טעמא אחרינא אמאי חולין ותרומה אוכלין אותן נקודים עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>או תתחלק לעיסות. </b>פי' כי אבדה במיעוטה ונטהרה ואפילו הכי אינו רשאי להכשירה כיון שהיתה טמאה כבר. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תעלה ותאכל נקודים. </b>בירושלמי מפרש אי החולין שאוכלין הזרים אי בעי למכלינהו נקודים אי לא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אם העלו החולין הקלין המותרים לזרים את הטהורה. </b>שכן קולתן גדולה והיתרן חזקה דמותרים לזרים ומצו מפקיעין איסור תרומה טהורה אבל תרומה דלא שריא אלא לכהנים אין שריותה כל כך חזק כדי לבטל דהא כהנים נמי אכלי נבלה דהיינו מליקה ואין כאן טעם להפקיע ובירוש' מוכח לה מטעם אחר ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>תעלה תרומה החמורה. </b>כ' ה\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים לא גרסי' תרומה ע\"כ: \n",
+                "<b>לאחר שהודו. </b>ב\"ש לב\"ה. ולא מצינו בשום מקום שחזרו ב\"ש לדברי ב\"ה אלא כאן ומשתי הוכחות מפרש לה בירוש' כאן ובפ' הישן דב\"ש הן שהודו לב\"ה חדא מדתנן בפ' שני דמס' טבול יום המערה מכלי אל כלי ונגע טבול יום בקלוח אם יש בו יעלה באחד ומאה ואי ס\"ד דב\"ה הודו לב\"ש שלא תעלה מאן תנא התם דתעלה לא ב\"ש ולא ב\"ה ואי תימא למדחי דההיא ב\"ה שנו אותה קודם שהודו לב\"ש ממתני' גופה איכא הוכחה דקתני סיפא ר\"א אומר תירום ותשרף ור' אליעזר קיי\"ל דשמותי הוא [כלומר מתלמידי ב\"ש] ש\"מ דב\"ש הוא שהודו ומתניתא נמי אמרה כן אחר שהודו אלו לאלו תעלה. וכן פירשו תוס' ז\"ל מלת שמותי בשבת ר\"פ ר\"א דמילה ובפ\"ק דנדה דף ז' בשם ר\"ת ורשב\"ם ז\"ל ושכן הוא באלפא ביתא דר' מכיר. אבל קשיא לי עלה דבירוש' פרק שני דערלה גמרא דאתרוג שוה פריך ור\"ג ור\"א לא מן דבית הלל אינון אבל יש לומר דיש לתרץ במה שכתבתי בספ\"ט דמס' שביעית בשם הרמב\"ם ז\"ל והר\"ן ז\"ל ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר' אליעזר אומר מדמעת כתרומה ודאי. </b>בריש פ' נוטל מפרש דקסבר ר\"א תרומה בעינה מחתא ואינה מעורבת ואם נפלה למקום אחר שאין שם מאה חולין מדמעתן. והיינו דקאמר לעיל סי' ב' שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה וכמו שאכתוב בסמוך: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"א אומר מדמעת. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה מדמע בלא תי\"ו. ובפ\"ק דתמורה קתני ר\"א אומר מדמעת כתרומה ודאי שאני אומר סאה שנפלה היא סאה שעלתה ע\"כ ואפשר דהתם לפרושי טעמא דר' אליעזר הוסיפו שאני אומר וכו' ול\"ג לה תוך המשנה הכא אלא כלומר ר\"א אזיל לטעמי' דאמר נמי בריש פרקין שאני אומר וכו'. וכתבו שם תוס' ז\"ל וה\"ה דמילתא דר\"א הויא אפי' אם יש בשניה מאה כדי לבטל מה שנפל בה כיון דלא עלתה אחת מהן קודם שנפל בשניה וצריך להעלותה מפני גזל השבט ע\"כ. ובירוש' פליגי בה איכא מ\"ד דוקא שנפל לחמש מקומות כל המדומע כגון שנפלה סאה תרומה לד' סאין של חולין דנדמעו ונפלו החמש סאין לתוך חמש מקומות כיון דאיכא למימר חד מן הסאין שנפלה לחד דוכתא הויא תרומה וכיון דלא ידעי מאי ניהו כל מקום ומקום בעי מאה של היתר כנגד הסאה שנפלה ורבנן פליגי דאין מדמע אלא לפי חשבון הלכך אין כאן תרומה אלא חמישית סאה וכנגד חמישית סאה הוא דבעי' מאה ואיכא מ\"ד דאפי' כי נפלו כולן למקום אחד בעי ר\"א מאה סאה כנגד כל סאה דהיינו ת\"ק סאין של חולין ע\"כ והוא לשון הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וז\"ל הר\"ש והרא\"ש ז\"ל לפי חשבון שיש תרומה בסאה זו של דמוע בעי' מאה שיעורין לבטלה בין מן החולין שנפלה בהן בין מן החולין המעורבין באותה סאה כגון אם נפל מתחלה סאה של תרומה לתוך כ\"ג סאין של חולין ונדמעו נמצא כל סאה וסאה שיש שם הוי אחד מעשרים וארבע שבה תרומה והיינו לוג וכשחזר ונפל מאותו דמוע סאה לתוך חולין אחרים אם יש שם ע\"ז לוגין מצטרפין עם כ\"ג לוגין שבסאה זו ומבטלין לוג של תרומה שבה ובבא [הגה\"ה פי' דהאי בבא לר' אליעזר לא אצטריך דמכ\"ש דמתניתין דלעיל שמעת לה:] זו לרבנן אצטריכא ליה עכ\"ל ז\"ל והוא ג\"כ לשון רש\"י ז\"ל שם בתמורה: אין המדומע וכו'. כתוב בספרי הפוסקים ז\"ל דל\"פ רבנן עליה דר\"א אלא בדמוע שהוא מדרבנן וחמוץ שאין איסורו מטעם תערובת אלא מטעם גרם החמוץ והיא סברת ר\"א ממיץ דאפילו חולין ותרומה שאין איסור אלא באחד מהן אמרי' חתיכה עצמה נעשית נבלה וכ\"ש בבשר בחלב. (פשוט הוא שבפי' ר\"ע ז\"ל דבור המתחיל ואין המחומץ וכו' עד ולא מיתסרא ([לפניו הי' כתוב בר\"ב ולא מיסתרא כמו שהוא בד\"ו] כצ\"ל). ועיין במ\"ש שם פ\"ק דתמורה סי' ד' בשם התוספת והגליון: \n",
+                "<b>ואין המים שאובין פוסלין וכו'. </b>דע כי לפי הפי' שפי' ר\"ע ז\"ל כאן מתני' ראב\"י היא ולפי הפי' האחר שפי' ר\"ע ז\"ל בפ\"ק דתמורה אתיא מתניתין אליבא דיוסי בן חוני: \n",
+                "עוד בפי' ר\"ע ז\"ל. בזה הלשון עצמו צריך להגיה כשהיא דרך המשכה והיה שם רוב שיעור וכו'. עוד שם אא\"כ הם עשרים לוגין מים צריך להגיה עשרים סאין מים. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה שהעתיק ר\"ע ז\"ל מגומגם הרבה ויותר היה נראה לפרש כגון שהיו מי גשמים מזלפין מעט בצנור ויורדין למקוה ושפך לתוכן מים שאובין פחות משלשה לוגין וירדו גם הם למקוה עם המי גשמים לא נאמר כבר נעשו גם המי גשמים שאובין כיון שנתערבו בצנור ויפסלו את המקוה אלא אינם פוסלין אלא לפי חשבון אך צ\"ע על לשון הגמרא של מסכתא תמורה עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ז מותרת. </b>גרסינן וכן לקמן גרסינן ה\"ז אסורה וכן הוא בכל הספרים. ה\"ר יהוזף ז\"ל: \n",
+                "<b>עד שתרבה תרומה על דחולין. </b>ובירוש' תניא רבתה התרומה נעשה כמרבה מזיד ופריך והא תנינן בפ\"ז דמס' מקואות מקוה שיש בו מ' סאה דהוא כשר ונתן סאה מתמד או ממי פירות ונתבטלה דאין מקוה שלם נפסל אלא בשנוי מראה ואח\"כ חזר ונטל סאה מן המקוה והשליכה לחוץ ונשארו מ' סאה מכוונות ואח\"כ נתן סאה של מי פירות והדר נטל סאה וכן עד רובו עד שנתן כ\"א סאה וכ\"א נטל ואשמועי' דכי חזר ונטל איכא למימר הא חסר לי' מקוה שהסאה שנתן אינה משלימתו שאינה ראוי' למקוה אפ\"ה כשר דמכי יהבה לגביה בטיל לי' והוו להו מ\"א כולן ראויין וכי שקל סאה פשו להו מ' ודוקא כי נתן סאה תחלה דכי נתן ה\"ל מקוה שלם אבל אפכא לא דכי נטל סאה ברישא חסר לי' וכי נתן משקין ה\"ל מקוה חסר דמשקים הללו אין משלימין כדתנן התם ואתמר בשם ר' יוחנן דעד רובו של מקוה דהיינו עד כ\"א סאה יכול ליתן כדאמרי' ומשמע דאפילו ברוב כשר מדלא קאמר אבל רובו פסול והכא תנינן דאילו רבתה התרומה כגון דנפלו עד חמשים ואחד סאה אסור ומשני תמן הוה בו רוב ואת מרבה עליו והוא כשר. דמעיקרא כי נתן המשקין הי' המקוה שלם וכשנתן המשקין בטל ברוב וחזרו מים וכי הדר ונטל מים הוא דנטל ונשארו מ' סאה מים וכי הדר נתן סאה משקין לתוך המים נתן וכן לעולם ברם הכא לא נתבטלה סאה הראשונה משום דממשה שם נשאר דדבר יבש הוא וכי הדר נפיל אידך חזרה ונעורה וכל סאה וסאה צריכה מאה הלכך כי רבתה התרומה אסירא ע\"כ ויש עוד תירוץ אחר שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנפלה למאה. </b>ונתבטלה אלא שראוי להעלותה מפני גזל השבט: עד שנפלה אחרת. ונמצאו שתיהן לתוך מאה של חולין: ה\"ז אסור. כדמפרש טעמא בירוש' דחוסר הרמתה מקדשתה כלומר מפני חיוב הרמתה שצריך להרימה ולא הרימה ונפלה שניה עליו קדשה דנמצאו שתי סאין לתוך מאה: ור\"ש מתיר. מפרש טעמא בירוש' ר\"ש סבר דחוסר ידיעתה מקדשתה כלומר אם לא נודע לו בין ראשונה לשניה נאסרה שאחר נפילת השניה נודע לו מן הראשונה דכבת אחת דמי ואסור אבל כיון דנודע לו בין ראשונה לשניה כיון דסופו להרים כמורם דמי ומתני' דייקא דנודע לו בנתיים דתנן ולא הספיק לו להגביהה משמע מצד שהזמן היה לו דחוק לא הספיק להגביהה אבל כבר ידע ורוצה להגביהה אבל בגמ' דילן פ' נוטל מפ' טעמא דר\"ש דס\"ל דקמייתא למאה נפלה ואחרונה נפלה למאה ואחת ורבנן סברי דכבת אחת דמי והאי לחמשין נפלה והאי לחמשין נפלה ולפי דרך זה ר\"ש סתם קאמר ל\"ש נודע לו בנתים ל\"ש לא נודע לו שרי דסוף סוף אחרונה למאה ואחד נפלה וא\"כ הא דתניא בתוספתא א\"ר אלעזר בר\"ש בד\"א בזמן שלא ידע ואח\"כ נפלה אבל אם ידע ואח\"כ נפלה מותרת שכבר עלתה על כרחך ר' אלעזר מכריע בין ר\"ש ורבנן הוא וקיי\"ל כל ששנים חולקין ואחד מכריע הלכה כדברי המכריע וזה דעתו של הרמב\"ם ז\"ל בפי\"ג שכתב סאה תרומה שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה סאה אחרת אם ידע בראשונה קודם שתפול השניה לא נדמעו אלא מפריש סאתים והשאר מותר הואיל והי' לה לעלות הרי הוא כאילו עלתה ואם לא ידע בסאה ראשונה אלא אחר שנפלה השניה ה\"ז מדומע וכאילו נפלו שתיהן כאחת ע\"כ אלא דקשיא דאשכחן במרובה דס\"ל לר\"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא\"כ ר\"א בר\"ש מפרש הוא לר\"ש אביו והירוש' צריך נמי לפרשו על זה הדרך דחוסר ידיעתה ביו זו לזו הוא דאוסרתה ואיהו שרי משום שנודע לו בנתים דכיון דעומדת לתרום כמורם דמי וזהו דעתו של הראב\"ד ז\"ל ולכך השיג עליו ואמר א\"א מה רב גובריה דעביד כיחידאה דר\"ש הוא דמפליג הכי אבל ת\"ק לא מפליג הכי אלא בין ידע בין לא ידע אסור ואשכחן בהדיא בההיא פירקא סאה תרומה שנפלה למאתים ידע בה ואח\"כ נפלה אחרת ה\"ז מותרת לפחות מכאן ה\"ז אסורה הרי לצ\"ט ומאה נפלו וידע בה ואסור וכ\"ש למאה. בפ\"ז דתוספתא תרומות עכ\"ד ז\"ל. וכבר בררתי דברי רבינו משה ז\"ל וראוי להחמיר כדברי הראב\"ד ז\"ל. והלכתא כת\"ק. ואיכא למידק דהכא משמע דהאיסור חוזר וניעור דאפי' בנודע לו בנתיים אסרי ואילו במס' ערלה תנן הערלה מעלה את הכלאים וכו' ותנן הערלה מעלה את התרומה והתרומה מעלה את הערלה משמע דהתרומה והערלה לאחר שנתבטלו נעשו היתר גמור אף לבטל איסור הבא עליהן לאחר מכאן והכא משמע דחוזר וניעור תירץ הראב\"ד ז\"ל דההיא בתרומה לגבי ערלה ולכהן שאינו צריך להרים אבל הך דהכא בתרומה לגבי חולין דישראל שצריך להרים עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וכתוב בספר אגודה יש רוצין להוכיח מכאן דאם נתחבה כף של בשר בתוך קדרה של חלב ב' או ג' פעמים ויש ס' מכף אחת ואין בו ס' משנים או משלשה אם נודע בין כל אחד ואחד יש להתירה ואם לא נודע אסור כי הכא ויש לחלק דהתם יש שתי סאים של איסור והכא אין כאן אלא כף אח' של איסור ממה נפשך והיכא שיש שתי כפות או שלש דמי למתני' דהכא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וטחנן ופחתו. </b>אין תולין הפחת בחולין לבדן כדי לאסרן אלא כשם שפחתו החולין כך פיחתה התרומה ומותר וכן בסיפא אין תולין היתרון בחולין שבהן להתיר ומרישא שמעי' כיון דאין תולין הפחת בחולין לאסור כ\"ש דאין תולין בהן היתרון להתיר אלא משום סיפא נקטי' דסמכי' ע\"י חשיבות של חולין להתיר הרא\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ופחתו. פי' כגון שהיו החטים רעים שאכלו התולעים את תוכן ואין בהן קמח ע\"כ. עוד כתב ז\"ל כך פחתה התרומה מותר ברוב הספרים גרסי' מותר וכן לקמן גרסי' אסור ולא גרסי' וי\"ו בשניהם ובס\"א גרסי' ומותר ולקמן גרסי' ואסור ע\"כ. וז\"ל ה\"ר שמשון ז\"ל וטחנן כולו בבת אחת ופחתו לא אמרי' חולין פחתו ולא התרומה ואין כאן ק\"א ואסור שאפי' הי' כך תו לא מיתסרי תדע מדלא קתני בהא רישא אם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור וק\"ק למה לי' למימר פיחתה התרומה ע\"כ. ועיין בהר\"ן ז\"ל פרק גיד הנשה דף תשי\"ב והרמב\"ם ז\"ל כתב והעיקר אצלנו שטנופת של תרומה אין מצטרפת עם התרומה לאסור את החולין אבל טנופת של חולין מצטרפת עם החולין להעלות את התרומה ע\"כ. וכך הוא ברייתא בירוש'. וה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל כתב וז\"ל וטחנן ופחתו. שהוציא הטחון מהם הצרורות וחטים מרוקבות ופחתו. כך פחתה התרומה דכיון דנתבטלה נתבטלה ומש\"ה לא תנא הכא ואם ידוע שהחטים של תרומה יפות אסור דצרורות פסולת שבחולין מצטרף למלאת המדה ולבטל התרומה הלכך כיון דנתבטלה שוב אינה נאסרת. הותירה התרומה ואין תולין היתרון בחולין לבדן להתיר ומשום סיפא נקטיה דסמכינן על חטים יפות של חולין להתיר דשל חולין הותירו ולא של תרומה ויש כאן א' ומאה ואע\"ג דמעיקרא נאסרו חזרו והותרו ע\"כ וגרסי' בירוש' ולא סוף דבר שפיחתה התרומה אלא אפי' פחתו החולין ותרומה בעינה טוחן ומתיר וזה פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל על ירוש' זה. לא סוף דבר שפיחתה התרומה שיכול לתלות שפיחתה דשרי אלא אפי' אינו יכול לתלות אלא דודאי פחתו החולין והתרומה בעינה וכגון שהתרומה קודם שנפלה מדדוה הרבה פעמים ועמדה על מדתה והחולין היו מדותיו טפופות ולא היו כבושות וכשחזרו ומדדום אחר שנפלה עמדו על מאה סאין שהדין נותן שהחולין פחתו או כגון שהיתה התרומה מנוקה מצרורות ונפלה לתוך החולין ואח\"כ נטלו צרורות מן החולין ובררוהו דהשתא ודאי חולין הן דפחתו והתרומה בעינה היא טוחן ומתיר ואולי אחר טחינה ימצאו מאה ואחת ע\"כ ומשמע דהרא\"ש ז\"ל בדבריו לא פליג אה\"ר שמשון ז\"ל. עוד מפרש בירוש' דאפי' לכתחלה נמי טוחן אם יודע שהחטים יפות כדי להתיר ואין כאן משום מרבה במזיד דמצינן למימר דכבושין הוו מעיקרא והשתא רווחו להו. עוד בירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל שריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ולאו מתני' היא בשוגג מותר במזיד אסור מתני' בתרומה אתא למימר לך אפי' שאר כל הדברים א\"ר אלעזר כשם שאסור לטהר את הטמא כך אסור לטמא את הטהור פי' שלא יחמיר אדם על עצמו מלצרף טנופת של חולין עם החולין כדי להעלות את התרומה דכיון שחכמים הקלו לא יזוז מדבריהם ע\"כ. ואית' בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תש\"ל ובירוש' דחגיגה סוף פ\"א: \n",
+                "<b>ואם מזיד אסור. </b>הא דאמרי' בריש ביצה ובכל דוכתא בתלמוד ותנן אין מבטלין איסור לכתחלה אין לשון זה שנוי בשום מקום אלא ממתני' דהכא דייקינן לה. וכתבו תוס' ז\"ל בפ' כל שעה (פסחים דף ל') דאפי' איסורא דרבנן אין מבטלין אם יש לו לאיסור שורש מן התורה אבל דבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה מבטלין והיינו דאמרי' בעלמא עצים שנשרו מן הדקל לתנור ביו\"ט מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן לכתחלה ע\"כ ועי' ג\"כ ברב אלפס בפ\"ק דביצה דף ר\"ף ובפי' הר\"ן ז\"ל דבדרבנן מבטלין איסור לכתחילה ולא כל דרבנן אלא הנהו דקאמר התם מפני שיש להם טעם להתיר עי\"ש. ובפ' גיד הנש' דף תשי\"ג ע\"א כתב הר\"ן ז\"ל בשם תוס' ז\"ל דמדאורייתא מבטלין איסור לכתחילה וחדושיה דזרוע בשלה דקאמר בגמרא היינו שמצוה לבטלו אבל הראב\"ד ז\"ל כתב בספר איסור משהו שלו דמדקרי לי' תלמודא לזרוע בשלה חדוש ש\"מ דמאי דאמרי' אין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא הוא ע\"כ. ומיהו אע\"ג דביטול איסור לכתחילה מדאורייתא הוא לדברי הרב ז\"ל מ\"מ אם עבר ובטלו מדאורייתא בטיל ואפי' במזיד ומדרבנן במזיד לא בטיל ובשוגג פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי בגיטין בפרק הנזקין וקיימא לן כר' יוסי דאמר בשוגג בטל. ומזיד נמי כתב הרמב\"ם ז\"ל דדוקא למי שבטל אותו במזיד אסור אבל לאחרים מותר וכן דעת הראב\"ד ז\"ל עכ\"ל ז\"ל בקיצור. ובפרק אין מעמידין דף שס\"א ע\"ב העלה ז\"ל דלא אמרו אין מבטלין איסור לכתחילה אלא במתכוין לערב איסור בהיתר כדי ליהנות ממנו אבל במתכוין להכשיר הכלי ואינו נהנה מן האיסור שרי ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>משלם קרן וחומש. </b>דכתיב בפרשת אמור אל הכהנים ואיש כי יאכל קדש בשגגה ויסף חמישיתו עליו ופליגי תנאי בפ' הזהב אי חומשא מלבר או מלגאו דתניא חמישיתו יוסף עליו שיהא הוא וחומשו חמשה דהיינו מלבר דברי ר' יאשי' ר' יונתן אומר וחמישיתו חומשו של קרן דהיינו מלגאו: \n",
+                "<b>אחד השותה. </b>יין: \n",
+                "<b>ואחד הסך שמן. </b>ובת\"כ מרבה סיכה מקרא ושתיה בכלל אכילה: \n",
+                "<b>וחומש חומשה. </b>אם אכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש והתשלומין נעשים תרומה כדקתני סיפא ואם חזר ואכל תשלומי החומש משלם חומש על אותו החומש ובפ' הזהב דריש לי' מדכתיב ויסף חמישיתו ושקלינן לוי\"ו דויסף ושדינן לי' בסוף חמישיתו ויהי' חמישיתוו בשני ווי\"ן לרבות חומשין הרבה ופליגי בת\"כ ובירוש' אם משעת הפרשה קדשי כתרומה לחייב האוכלן או עד שעת נתינה והכי תניא ונתן לכהן את הקדש מתנתו מקדשתו לחייב עליו חומש דברי רבי ר' אלעזר בר\"ש אומר אף הפרשתו מקדשתו לחייב עליו חומש: \n",
+                "<b>נעשים תרומה. </b>לענין דמוע וזולתו: \n",
+                "<b>והתשלומין תרומה. </b>בירוש' איכא פלוגתא אם כתרומה לכל דבר או לא דתניא התם תשלומי תרומה אין משלמין עליהם קרן וחומש ואינם חייבין בחלה ואין ידים וטבול יום פוסלות בהם כדרך שאין פוסלות בחולין ועוד איתא התם ר' זירא בשם רבי חנינא תשלומי תרומה הרי הן כתרומה לכל דבר אלא שגדוליהן חולין ואפשר דברייתא דהתם בת\"כ פליגא אמתני' ור' חנינא כמתני': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. מה שחוזר ומשלם תחתיהן גם הם נעשים תרומה. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אין נראה דהא לקמן גבי התשלומין חולין אין שייך לפרש כן וכן גבי זה הכלל דלקמן ואמר התשלומין תרומה אין שייך לפרש כן על כן נראה דקאי אתשלומין הראשונים וגרסי' התשלומין בלא וי\"ו ואע\"פ שאומר למעלה והן נעשין תרומה חזר לומר לשון זה התשלומין תרומה איידי דנקט לי' בכל מקום עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אם רצה וכו'. </b>כתבו התוס' ז\"ל בפ' אלו נערות דהא דאין הכהן יכול למחול היינו לענין שלא יהיה צריך להפריש אבל לאחר שהפריש יכול למחול לו שיהא שלו שהכפרה תלויה בהפרשה ע\"כ: \n",
+                "<b>אינו מוחל. </b>דכיון דגזרת הכתוב שחייב לשלם דבר הראוי להיות קדש ואין יכול ליפטר בדמים אין הדבר תלוי בבעלים אבל אין לומר משום דהוי כעין קרבן כיון דמחייב חומש דהא גוזל את חבירו ונשבע לו דמחייב חומש תנינן בהגוזל קמא דיכול למחול עכ\"ל הרא\"ש ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>משלמת קרן וחומש לעצמה. </b>ברמב\"ם פסק שאם לא הספיקה לשלם עד שנתגרשה בין כך ובין כך אינה משלמת לעצמה והרי היא כמי שלא נשאת לכהן מעולם והוא בירושלמי: \n",
+                "<b>קרן לבעלים. </b>דממון דכהן ויכול לקדש בו אשה כדתנן בקדושין: \n",
+                "<b>וחומש לעצמה. </b>כדתני סיפא חומש לכל כהן שירצה ונראה דנפקא לן מקרא דכתיב ונתן לכהן בפת\"ח הכהן הידוע דהיינו הבעלים את הקדש קדש שאכל ולא החומש וכיון שנשאת כהנת היא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואת אורחיו. </b>כתב הר\"ש שיריל\"ו ז\"ל מדקתני והוא משלם להם משמע דאורחיו שחייב להם קתני והיינו שעשה להם אכסניא שנתחייב לתת להם סעודה ע\"כ. ומה שפי' ר\"ע ז\"ל הוא פי' הר\"ש והרא\"ש ז\"ל וכתבו עוד דמתוך הירוש' משמע הוא משלם את הקרן דקאמר ר\"מ היינו חולין מתוקנין שמוטל על הפועלים לשלם כדפריך הא ר\"מ אומר משלמין ורבנן אמרין משלמין מה ביניהון ומשני א\"ר יוחנן עיקר סעודה ביניהון ר\"מ אומר עיקר סעודה לבעל הבית ורבנין אמרין לפועלים פי' עיקר סעודה על מי לטרוח ר\"מ סבר על בעה\"ב לטרוח הלכך משלם כל הקרן ורבנין סברי על הפועלין לטרוח ולקנות ובעה\"ב נותן להם הדמים והיינו פחות מן הקרן ור\"ל אמר טפלה ביניהון ר\"מ אומר טפלה לבעה\"ב ורבנין אמרין טפלה לפועלים פי' לר\"מ מיחייב בעה\"ב ליטפל ולקנות חולין מתוקנין לשלם התרומה שצריך לשלם דבר הראוי להיות קדש ופריך לר' יוחנן אליבא דר\"מ דקאמר עיקר סעודה לבעה\"ב ומש\"ה משלם כל הקרן ואמאי והרי כבר טרח והאכילן ולא הי' לו לשלם אלא דמים ומשני דההוא טורח לא חשיב טורח לפי שנפשו של אדם חתה וקצה באכילת איסור והוי כאילו לא נהנו הלכך צריך ליתן להם כל הקרן והם לא יפסידו כלום בתשלום הקרן ע\"כ והוקשה לו לה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל לשון עיקר ולשון טפלה ולכך נראה לו ז\"ל לפרש השמועה בלשון אחר דעיקר סעודה ביניהון מיירי באתרא דאיכא דיהבי לפועלים סעודה ואיכא דלא יהבי והוא פסק סתם ונתן להם סעודה של תרומה כגון אורז של תרומה בנדבת לבו וכן לאורחיו דלא נתחייב כלל בהדיא אלא סתם ותניא בפ' הפועלים השוכר ואמר לו כאחד וכשנים מבני העיר נותן לו כפחות שבשכירות דברי ר' יהושע וחכמים אומרים משמנין ביניהם. ופי' רש\"י ז\"ל וא\"ל בעה\"ב הרי עלי שכרך כאחד מפועלי העיר. משמנין ביניהם לא בפחות ולא ביותר אלא כמנהג המדינה בינוני ע\"כ. ר\"מ סבר אדעתא דפועלים אזלינן ואינהו סעודה חשובה בעו ואיבעי לי' לבעה\"ב לאתנויי ע\"מ שאין עליכם עלי סעודה הלכך כיון דלא אתני עיקר סעודה לבעה\"ב אית לי' למיהב ובעה\"ב מיחייב לשלם קרן דפורע חובו הוא דהוי ורבנן סברי עיקר סעודה משל פועלים הוא ולא מיחייב בעה\"ב מידי הלכך הן משלמין קרן וחומש והוא משלם להם דמי סעודה קלה דהיינו לפתן קל כגון בצל וצנון וכיוצא בו ואזלי לטעמייהו דאמרי משמנין ביניהם וריש לקיש אמר טפלה ביניהון כלומר בעיקר סעודה כ\"ע לא פליגי דבעה\"ב הוא דחייב אלא הכא בהא קמפלגי בלפתן שנתן להם שהיו פירות של תרומה הלפתן קרוי טפלה כדתנן כל שהוא עיקר ועמו טפלה ואיכא דיהבי ואיכא דלא יהבי והוא נתן להם נמי טפלה דומיא דאורחיו בנדבת לבו ר\"מ סבר בעה\"ב מיחייב נמי בטפלה הלכך הוא משלם את הקרן דהיינו עיקר וטפלה ורבנין אמרי לא מיחייב בעה\"ב בטפלה הלכך הם משלמין דמי הטפלה הקרן והחומש והוא משלם דמי עיקר הסעודה וכי קתני והוא משלם וכו' אקרן הוא דקאי זכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דמי תרומה. </b>שאין דמיה יקרין כחולין וגם יכול לשלם דמים ואין צריך לשלם פירות הראויין להיות קדש. ה\"ר שמשון ז\"ל: \n",
+                "<b>אכלה משלם שני קרנים וחומש. </b>אם הי' שוה ד' סלעים מה שאכל בשוגג משלם ט' סלעים. ושני חומשין וקרן דסיפא הם ששה סלעים. מהרמב\"ם ז\"ל. וכ' עוד ואיסור הקדש אינו מוסיף על איסור תרומה אלא מפני שהוא איסור מוסיף כי התרומה היתה אסורה לישראל ומותרת לכהנים וכיון שהקדיש אותה נאסרת לכהנים וכאשר אירע בה איסור לכהנים הוסיף ג\"כ אותו האיסור לישראל ע\"כ. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל משלם שני חומשין צ\"ע אם החומש שהוא בעבור ההקדש הוא דמי תרומה או חומש של דמי חולין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ה\"ג ולא ממעשר ראשון שניטלה תרומתו ולא ממעשר שני והקדש שנפדו. </b>אבל בת\"כ תני מנין שאין משלמין לא מן הלקט ולא מן השכחה ולא מן הפאה ולא ממעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא ממע\"ש והקדש שלא נפדו ת\"ל ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש. וכתבו ה\"ר שמשון והרא\"ש ז\"ל דבמתני' לא יתכן לגרוס כן דבלא נטלה תרומתו ולא נפדו לא היו חכמים מתירין ע\"כ. וכתב הרא\"ש ז\"ל ויש דוחקין ליישב גרסת תורת כהנים אף במתני' ולא ממעשר ראשון שהקדימו בשבלין ולא ניטלה הימנו תרומה גדולה ולא במע\"ש שפדאו ע\"ג אסימון וההקדש ע\"ג קרקע ולא נהירא כיון דפטור מתרומה גדולה מ\"ט דר\"מ וכן במע\"ש והקדש כיון דפדויין הן אע\"פ שלא נפדו כהלכתן ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל הי' נראה קצת דגריס בפי' המשנה כגרסת הת\"כ וכפי' שהביא הרא\"ש ז\"ל אכן כי דייקת שפיר משכחת דגריס שניטלה תרומתו ומע\"ש והקדש שנפדו וכ\"ה ג\"כ ברמב\"ם וכן גרסת הירושל'. ובספר קרבן אהרן פרשת אמור בפרק ששי כתב ואנחנו מצינו הגרסאות בהפך דבמשנה גריס שלא ניטלה תרומתו ושלא נפדו ובת\"כ גריס שניטלה ושנפדו ואח\"כ יישב ששתי הגרסאות כולן אחת ע\"ש: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ואע\"ג דהשתא הוו כחולין המתוקנים וכו'. כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל דמנלן הא דאמרינן הואיל ולא הוי ראוי קודם וכו' הלא גם שאר חולין מתוקנים לא היו ראויין לכך בשעת טבלם ומ\"ש האי טבל משאר טבל ותו דבכל הספרים גרסי' שלא ניטלה תרומתו וכן ומע\"ש והקדש שלא נפדו ונ\"ל לפרש דדוקא בשלא ניטלה תרומתו או כשלא נפדו אין משלמין משום דהוו חולין שאינם מתוקנים ע\"כ. עוד כתב על מה שפי' ר\"ע ז\"ל וכיון דקודם שנפדו לא חזו תו לא חזו לאחר שנפדו כתב פי' זה אינו נראה כלל דהא במשנה לא קאמר טעם אלא משום שאין הקדש פודה את הקדש ואי נפדו אין שייך לומר בו קדש. ותו דמאיזה טעם נאמר באלו הואיל ולא חזו קודם. יותר מבשאר חולין מתוקנים שגם הם היו טבל קודם עכ\"ל ז\"ל. ומפרש ר' יוחנן שם בירוש' דוחכמים מתירין באלו. אכולהו דקתני מתני' קאי וכן פסק שם הרמב\"ם ז\"ל ודלא כריש לקיש אבל בפי' המשנה פי' וחכמים מתירין באלו ר\"ל במע\"ש והקדש שנפדו כריש לקיש אבל שם כתב הגירסא וחכמים אומרים משלמין מכולן ע\"כ: \n",
+                "<b>שאין הקדש פודה את הקדש. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דכתיב ונתן לכהן את הקדש מי שאחר נתינה יהיה קדש יצאו אלו שכבר היו קדש קודם נתינה מדלא כתיב והקדש יתן לכהן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ימתין לקשואין של מוצאי שביעית. </b>פי' לפי שאין משלמין מן ההפקר ושנוי' שם בת\"כ: \n",
+                "<b>כל שהוא ראוי להיות קדש. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל ליעשות קדש. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב הראב\"ד ז\"ל בפי' ת\"כ מיתחזי לי דר' עקיבא ור' אליעזר לא פליגי אלא במין על שאינו מינו אבל באוכל קשואין של ערב שביעית ורוצה לשלם קשואין של שביעית ד\"ה אין תשלומיו תשלומין שהרי אף לר' אליעזר בעינן דבר שהוא ראוי ליעשות קדש וקשואין של שביעית אינם ראויין ליעשות תרומה על פירות אחרים ולא שייך בהו זיקת תרומה כלל דכי הוי בשעת לקיטה הוא דמיחייבי דירק בשעת לקיטתו ואז הוי שביעית והאי דקאמר הכא על מילתי' דר' עקיבא לפיכך אכל קשואין וכו' לאו למימרא דר' אליעזר פליג עלי' ולמימר שישלם לו פירות שביעית אלא כיון דאמר קרא ונתן לכהן את הקדש וסבר ר' עקיבא קדש שאכל אבל מין על שאינו מינו לא לפיכך אכל קשואין של ערב שביעית וכלו ימתין לקשואין של מוצאי שביעית ואילו לר\"א אינו צריך להמתין עד מוצאי שביעית כלל אלא ישלם לו מיד בערב שביעית ממין אחר ע\"כ ודבריו נכונים. ובירוש' מפרש דקשואים של שביעית לאו דוקא דלאו משום איסור ספיחין בלחוד דלר' עקיבא מדאוריי' אסורין פסול להו אלא אפי' פירות היתר דשרו באכילה בשביעית כגון פירות האילן לא מצי נמי לשלומי מינייהו כדמפ' בירוש': \n",
+                "<b>קדש שאכל. </b>מין קדש שאכל אבל מן החדש על הישן מודה ר' עקיבא כדאי' בתוספתא עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>האוכל תרומה מזיד וכו'. </b>בירוש' פריך ממתני' דריש פרקין דלעיל ומהאי מתני' לריש לקיש דאמר בפרק אלו נערות חייבי מלקיות שוגגין פטורין מן התשלומין פי' דא\"כ אמאי תנן שאוכל תרומה שוגג משלם קרן וחומש ואוכל תרומה מזיד משלם קרן ומשני דכל הנך מתנייתא כר\"מ דאמר לוקה ומשלם ברפ\"ק דמס' מכות. והדר פריך אם יסבור ריש לקיש כל מתנייתא כר\"מ. קראי מי נימא דר\"מ דכתיב ואיש כי יאכל קדש. ומשני קסבר ריש לקיש שהחומש קרבן. והדר פריך אטו קרן מי הוו קרבן ומשני שהקרן קנס דתנן אינו משלם אלא חולין מתוקנים והן נעשין תרומה ותנן נמי אכל תרומה טמאה משלם חולין טהורין ולא דמי עצים חייב לו הדא אמרה שהקרן קנס. ופריך וכמה דתימא קרן קנס ודכוותה חומש קנס בתמיה ומשני אלא ריש לקיש כדעתי' כמה דו אמר תמן הכל היו בכלל לא תענה יצא ועשיתם כאשר זמם לחייבו ממון וכאן הכל היו בכלל וכל זר לא יאכל יצא ואיש כי יאכל קדש בשגג' לחייבו ממון ע\"כ. ומצאתי ג\"כ בתוס' דפ' אלו נערות (כתובות דף ל' ע\"ב) שכתבו דגלי רחמנא במיתה דתרומה בשוגג דלא אמרי' קים לי' בדרבה מיני' פי' אע\"ג דבמזיד איכא מיתה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כת כהן שנשאת לישראל. </b>בסנהדרין בד' ס\"ו איכא מ\"ד דרבי ס\"ל כר\"מ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' פריך והתנן לקמן רפ\"ח האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה מת בעלך ר' אליעזר מחייב קרן וחומש ור' יהושע פוטר והה\"נ בת כהן שאוכלת בתרומה ובאו ואמרו לה אביך השיאך לזר דה\"ה דפליגי בה ולר' יהושע פטורה בין מקרן בין מחומש דומיא דעבד מת רבך או מכרך וקיי\"ל כר' יהושע ומתני' סתמא קתני דחייבת בקרן ומני לא ר' אליעזר ולא ר' יהושע ומשני הוון בענין למימר דר' יהושע לא פטר אלא בחומש ולא בקרן ומתני' בקרן מיירי ומסיק מה פליגין לשעבר שחשב הוא או היא שאוכלין בהיתר אבל מתני' להבא שאחר שנשאת ויודעת שנשאת אכלה והתם אפי' ר' יהושע מודה דמיחייבא בקרן כי מתני' ע\"כ: \n",
+                "<b>נשאת לאחד מכל הפסולין. </b>כגון חלל נתין וממזר או מצרי ואדומי עמוני ומואבי או אלמנה לכ\"ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט שהיא חללה (זונה). הרמב\"ם ז\"ל: \n",
+                "<b>משלמת קרן וחומש. </b>בקצת ספרי כתיבת יד גרסי' התם בכריתות משלמת קרן וחומש ואשם ושם כתב רש\"י ז\"ל דלא גרסי' אשם: \n",
+                "<b>וחכמים אומרים זו וזו וכו'. </b>חכמים הוא ר' יהודה כדמוכח בפרק קמא דכריתות: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. המאכיל את בניו קטנים דלאו בני חיובא נינהו כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל אין זה הטעם נראה עיקר דהא עבדים בני חיובא נינהו אלא הטעם הוא משום דאין להם מה לשלם אך כשיש להם מצד אחר ממון בודאי פטורין הן מטעם שאינם בני עונשין עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>תרומת חוצה לארץ. </b>דמדרבנן היא באותן מקומות ששנינו בידים והן בבל ומצרים עמון ומואב. וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה תרומת חוץ לארץ בלא ה\"א: \n",
+                "<b>פחות מכזית. </b>בפ' כל שעה מייתי לה ומפ' היכי דמי אי דלית בה שוה פרוטה אפי' אית בה כזית נמי ומסיק לעולם דאית בה ש\"פ ואפ\"ה דוקא אית בה כזית חייב ואי לא פטור מן החומש דכי יאכל כתיב ואין אכילה פחותה מכזית ואבא שאול פליג עלה כדאי' התם: \n",
+                "<b>והתשלומין חולין. </b>וקמ\"ל דאע\"ג דבן חומש הוא דהא בשוגג אכלה אלא דלית לי' ממון אפ\"ה כיון דליכא חומש התשלומין חולין ויכול הכהן למחול דלא חייבי' רחמנא אלא משום מזיק ממון חבירו בעלמא וכיון דמחיל מחיל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>זה הכלל וכו'. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל סימנא יהיב למלתי'. למדו הרב ז\"ל ממה שכתבתי במגילה ר\"פ הקורא עומד. ודכוותייהו איכא טובא במשנה והביאם בתי\"ט אע\"פ שהוא עצמו פי' קצת ממה שהביא פה לסימנא במקומן פי' למאי אתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך של תרומה נפלה. </b>כתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דבירוש' פליגי אמוראי אי בעינן בקופה של חולין כפל מהתרומה וקסבר ריש לקיש דבעי' בקופה של חולין רוב כנגד התרומה דהשתא אפי' תמצא לומר שנפלה סאה תרומה בחולין מדאורייתא בטל ברוב כדין יבש ביבש ור' יוחנן אמר אפי' שאין בשנייה רוב דסמכינן אשאני אומר דקסבר דתרומה בזה\"ז דרבנן והכי אמרי' בפ' הערל ע\"כ. אבל בבבלי שם דף פ\"ב לא אפליגו רק אברייתא דתניא התם שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהם שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו בתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך של תרומה נפלה וחולין לתוך של חולין נפלו וכתבו תוס' והר\"ש ז\"ל דלרבותא דר' יוחנן מייתי ברייתא דאפי' בשתי קופות ושתי סאים דאיכא תרתי שאני אומר אעפ\"כ שרי בה ר' יוחנן בלא רבייה ואפשר דבסאה אחת אפי' ר\"ל שרי בלא רבייה דסמכינן אחזקת חולין שבקופה ולהכי לא פליגי אמתני' אלא אברייתא ע\"כ. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל לתוך ס\"א בתוך בבי\"ת ע\"כ. עוד כתב אין ידוע איזוהי של תרומה ברוב הספרים גרסי' ואין בוי\"ו. עוד כתב איזו היא של תרומה פי' לאו אנפלה קאי אלא אם יש בכאן שתי קופות ואין ידוע וכו' ועל כן נראה דלא גרסי' לעיל בריש מתני' שנפלה אלא גרסי' נפלה והפי' כשיש בכאן שתי קופות וכו' אם נפלה סאה וכו' ואין ידוע הריני אומר ואם יש בכאן ספק אחר שאין ידוע איזוהי וכו' של תרומה וכו' אכל אחת וכו' עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>ור' יוסי פוטר. </b>דהוי כמו מדומע דפטור מן החלה כדתנן בפ\"ק דחלה אכל אחר את השנייה פטור. דאמרי' חברו הראשון אכלה: \n",
+                "<b>משלם. </b>קרן וחומש: \n",
+                "<b>כקטנה שבשתיהן. </b>לקולא דאם אינם שוות נאמר הקטנה היתה של התרומה וישלם לכהנים דמי הקטנה דמי התרומה. ובירוש' א\"ר יוחנן הא דתנן אכל אחד את שתיהן משלם כקטנה שבשתיהן דמשמע הא בא אחד לשאול עליו ועל חבירו פטורין ר' יהודה היא דתנינן בפ\"ה דמס' טהרות שני שבילין וכו' ר\"י אומר אם נשאלו בבת אחת טמאים בזה אחר זה טהורים ר' יוסי אומר בין כך ובין כך טמאים ולרבי יהודה דמטהר התם הכא נמי פטורים ע\"כ פי' דהתם נמי לא פליג ר' יהודה ור' יוסי רק בבא לישאל עליו ועל חברו וכדפי' התם כבר ר\"ע ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אינה מדמעתן. </b>דשמא היתה אותה של חולין. ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וכל בבא זו דומיא דקמייתא וצריכא דאי תני רישא ה\"א אכל אחר השנייה פטור משום דהמוציא וכו' ואינ' בעולם אבל סיפא דשני התערובות בעולם ה\"א לידמע כקטנה שבשתיהן קמ\"ל ואי תנא סיפא ה\"א סיפא בדין הוא דאינה מדמעת דהא מעורבת היא השתא ומעיקרא נמי אינה ידועה אבל רישא דהא בעינה היא ואינה מעורבת אימא אכל השני את השנייה ליחייב קמ\"ל ע\"כ: \n",
+                "<b>נוהג בה כתרומה. </b>מלת כתרומה בכ\"ף צ\"ל בכולהו תלתא בבי: \n",
+                "<b>נפלו שתיהן למקום אחד. </b>מלת אחד בדל\"ת צ\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. בלשון המתחיל בדבר וכו' הי' נראה שצריך להגיה וחשבינן לי' כגדולי גדולי תרומה דתנן וכו' אבל הנכון שצריך להיות כך וחשבינן לי' כגידולי מדומע דתנן וכו' והכי מוכח מה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ור' יוסי פוטר לר' יוסי אצטריך דהא כשזרע בטלה מדאורייתא ולא קנסינן לה אלא דרבנן גזור וכיון דאיכא למימר אין כאן תרומה בעולם וליחייב בחלה קמ\"ל מ\"מ ספק מדומע הוא. ובירוש' ר' זעירא בשם ר' חייא בר ווא כי אמרי' דדבר שאין זרעו כלה הגדולין מדומע היינו כי זרע השנייה עד שלא קצר הראשונה אבל אם קצר הראשונה עד שלא זרע השנייה וזרע השנייה אחר קצירת הראשונה אפי' בדבר שאין זרעו כלה הגדולין חולין מ\"ט שאין תלוש ומחובר עושין הוכיח ולומר הבא ראיה ותוכיח מי הוא המותר ותאכל דכל חדא באנפי נפשה היא ואין כאן איסור מוחזק דהוו להו כשני מינין ע\"כ. וברמב\"ם פי\"ג סי' י\"ג בדפוס כסף משנה כתוב שאין תלוש ומחובר נעשין חובה זה לזה במקום מלת הוכיח דבירושל' וכתב שם כסף משנה שיש בו טעות סופר ואולי שעל מלה זו כיון הרב ז\"ל: \n",
+                "<b>בדבר שזרעו כלה מותר. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל כאן לא אמר חייב כי כבר נודע ממה שלמעלן אלא שבא לחדש דין זה ולמעלה חדש שאינה מדמעת אלא כקטנה שבשתיהן ע\"כ: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>באו ואמרו לה. </b>ס\"א לא גרסי' באו: \n",
+                "<b>מת בעליך או גרשך. </b>בירושלמי פריך מת בעליך ניחא אבל גירשך היכי דמי כו' ומשני רבנן אומרים כמשנה ראשונה שארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה ואביה מקבל גיטה ר' אלעזר אומר אפי' תימא כמשנה אחרונה תפתר בשאמרה לו הבא (ס\"א זכה) לי גיטי למקום פלוני והי' דרכו להביאו לאותו מקום בעשרה ימים ומצא סוס רץ והביאו לשם בחמשה ימים והיא לא ידעה ונמצאת אוכלת בטעות ואפי' ר\"א בן שמוע דפליג התם בכשאמרה לו התקבל לי גיטי למקום פלוני דאסורה מיד מודה הוא בכשאמרה לו לשון הבאה או זכייה ושלא יהא שליח קבלה עד הגיעו למקום ההוא דאוכלת בתרומה עד שיגיע גט לאותו מקום דהא ודאי קפדא ואתי ר' אליעזר דמחייב קרן וחומש הכא אפי' כר\"א בן שמוע דבהא מודה: \n",
+                "<b>וכן העבד. </b>כנעני דאילו עבד עברי אינו אוכל ואפי' נרצע: \n",
+                "<b>ור' יהושע פוטר. </b>בירוש' דפרקין דלעיל מפ' דר' יהושע פטר לי' בין מקרן בין מחומש והתם בפסחים מפ' טעמי' משום דטועה בדבר מצוה דהא עשה מצוה כל דהו שהקריב קרבן וכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים ואף הנשחטין לשם פסח ר' יהושע מכשר להו בפ' תמיד נשחט ומתני' דהכא מוקמינן לה נמי בתרומה בערב הפסח דזמנה בהול. ועוד מפ' לה התם בכל ימות השנה ואכילת תרומה איקרי עבודה ועבודה של חלל בשוגג רחמנא אכשרה כדתנן לקמן הי' עומד ומקריב ע\"ג המזבח ונודע שהוא בן גרושה וכו' כל הקרבנות כולן שהקריב ר' יהושע מכשיר ותרומה דאכילתה מיקרייא עבודה מנלן דתניא מעשה בר' טרפון שלא בא אמש לבהמ\"ד לשחרית מצאו ר\"ג א\"ל מפני מה לא באת אמש לבהמ\"ד א\"ל עבודה עבדתי א\"ל כל דבריך אינם אלא תימה עבודה בזה\"ז מנין א\"ל ה\"ה אומר עבודת מתנה אתן את כהונתכם עשה אכילת תרומה כעבודת בהמ\"ק ופירש\"י ז\"ל עבודת מתנה מתנות כהונה שנתתי לכם הרי הן כעבודה ע\"כ עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ונודע וכו'. </b>בירושלמי מפרש שנודע בב\"ד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וכולן. </b>אעבד ואשה קאי ומשום דהתחילו בהיתר מתיר ר\"א לבלוע אבל ר' נתן פליג בירושלמי אמתני' ולא מפליג בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור דתניא א\"ר נתן לא שהי' ר\"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר\"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת ובפסח וביה\"כ ובנזיר ובנבלה ובטריפה ובשקצים וברמשים פי' אף בשבת כגון פירות הנושרין שלעס בפיו והן מוקצין. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל לתוך פיהם בלמ\"ד גרסי' וכן מצאתי בכל הספרים וגם בסיפא גרסי' בלמ\"ד טעם פשפש לתוך פיו ע\"כ. עוד כתב ונטמאת תרומה ברוב הספרים גרסי' ונטמאת אך בספר אחד גרסי' נטמאת ונ\"ל דהכל אחד ואפי' לספרים דגרסי ונטמאת פירושו או נטמאת דהא לקמן גרסי' בכולן טמא היית וטמאה היתה וכו' אע\"ג שגם שם ר\"ל או טמאה מ\"מ גרסי' וטמאה וא\"כ גם הכא יש לגרוס ונטמאת אע\"ג דפי' או ע\"כ. עוד כתב נודע שהוא טבל ס\"א שהיא ביו\"ד ונ\"ל לגרוס שהוא בוי\"ו מפני שאינו חוזר על הכהן האוכל תרומה אלא על כל מי שיהי' אוכל איזה מאכל ונודע לו שהוא טבל וכו' ע\"כ. עוד כתב ז\"ל על מה שפי' ר\"ע ז\"ל וכולן עבד ואשה שאכלו מתחלה בהיתר כתב כמה קשים דברי המפרש הזה. זה כנגד זה שבכאן אמר שטעמו של ר\"א הוא משום שהתחיל בו בהיתר ולמטה הוא אומר לא שיגמור בחצר אלא יצא חוץ לחצר והיינו דברי ר' נתן שאומר שאין טעמו של ר\"א משום שהתחיל בו בהיתר עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>אמרו לו נטמאת. </b>ותרומה לא נטמאה כגון דלא הוכשרה אסורה לך בלא תעשה: ונטמאת התרומה. או נטמאה התרומה יאסור אפי' לטהור בעשה ובטומאה שאירעה אחר שהכניס התרומה לתוך פיו עסקי' למ\"ד משום דאתחיל בהיתר: \n",
+                "<b>טמא היית. </b>קודם שתאכל התרומה: \n",
+                "<b>וטמאה היתה התרומה. </b>או טמאה היתה: \n",
+                "<b>או נודע לו שהוא טבל. </b>מה שהי' אוכל או לוי שהי' אוכל מעשר ואמרו לו שלא ניטלה תרומתו וטבל הוא או מעשר שני חוץ לירושלים וחשב שהי' פדוי ואמרו לו שלא נפדה: \n",
+                "<b>או שטעם טעם פשפש. </b>בנדה פרק הרואה כתם (נדה דף נ\"ח) מפ' מנא ידע וקאמר דריחו כטעמו ובירוש' מפרש דלאו דוקא פשפש דה\"ה כל דבר שנפשו של אדם חתה וקצה ממנו והי' תרומה לתוך פיו ה\"ז יפלוט ואע\"ג דפליגי לעיל גבי נטמא או נטמאת התרומה דר' אליעזר אומר יבלע ור' יהושע אומר יפלוט הכא כולהו מודו הואיל ועד שלא ניתנה לתוך פיו אירע בה פסול או שמעולם לא הותרה לא חיישי' להפסד תרומה ומשום דמאבד אוכלי תרומה נקט לה אבל כ\"ש חולין דהא שרץ הוא. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל והוא פי' רש\"י ז\"ל שם בנדה. ועיין במה שכתב בית יוסף בטוי\"ד ססי' ק\"ד בשם תשוב' הרשב\"א ז\"ל. והילך קיצור מה שמצאתי בתשוב' הרשב\"א ז\"ל סי' ק\"א. דברים ברורים אני רואה כאן שאין הבריה אוסרת בכל מה שהיא מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה והוא שתהא שלימה ושלא נפסדה צורתה הא אם נחתך ממנה אבר או אפי' היא שלימה ונתרסקה ונפסדה צורתה אבד שמה והרי היא כשאר האיסורין ובטלה ואלו דברים פשוטים לא ראיתי לכתוב ראיותיהן כי רבו וכו' עד ומה ששנינו הי' אוכל את התרומה וטעם טעם פשפש זורקה מסתברא לי משום דחיישי' שמא פשפש עומד בפני עצמו דאי אפשר לו לברור בתוך פיו ולפיכך זורקה ע\"כ והב\"י הביאה שם כולה בשלימות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>היה אוכל באשכול וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ר\"א אומר יגמור פי' יגמור אפי' בחצר ואפי' בשבת כיון שהתחיל בו בהיתר ומה שפי' המפרש לא שיאכל בחצר הועתק מלשון הירושלמי אך צ\"ע בלשון הירוש' כי משמע שם שאין זה אלא דעת ר' נתן ואין נראה שזוהי דעת משנתינו פי' שאין סברא שר' יהושע יחלוק על זה וצ\"ע שם דקאמר התם מ\"ט דר\"א משום שהתחיל בו בהיתר תני ר\"נ אומר לא שהי' ר\"א אומר משום שהתחיל בו בהיתר אלא שהי' ר\"א אומר הלעוס כבלוע וכו' ולקמן קאמר נמי הכי מ\"ט וכו' תני ר' נתן אומר לא שהי' ר\"א אומר משום וכו' אלא שר\"א אומר ימתין עד מ\"ש וכו' משמע שדוקא ר\"נ אומר זה עכ\"ל. והקשו התוס' בפ' הפועלים לר' יוחנן דס\"ל התם דחצר קובעת מדאורייתא אמאי יגמור לר\"א וי\"ל דמיירי בחצר שאין הכלים נשמרים בתוכה דלא קבעה אלא מדרבנן ע\"כ. ותני הכא הך פלוגתא משום דדמיא לדלעיל שהתחיל בהיתר. וביו\"ט ס\"פ המביא פי' רש\"י ז\"ל הי' אוכל באשכול וסתם אשכול לאו גמר מלאכה היא דסתם ענבים לדריכה קיימי הלכך מותרין דרך עראי. ונכנס מן הגנה לחצר שלקטו משם ובא לו לחצר וחצר קובעת למעשר כדמפרש בפ\"ב דמעשרות. יגמור אם רצה לגמור בחצר אכילתו יגמור. לא יגמור דקסבר חצר קובעת דבר שלא נגמרה מלאכתו ע\"כ: \n",
+                "<b>חשיכה לילי וכו'. </b>יגמור למ\"ש. ופי' הרמב\"ן ז\"ל בספר המלחמות בפ' ערבי פסחים דף רמ\"ט דחשכה לאו דוקא אלא ר\"ל שקיעת החמה וכן נמי הא דתנן השום והבוסר והמלילות שרסקן מע\"ש ר' ישמעאל אומר יגמור משתחשך וכן הא דתנן אין נותנין את הפת לתנור ע\"ש עם חשיכה וכן הא דתנן משלשלין את הפסח לתנור ע\"ש עם חשכה וכן הא דת\"ר לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמוסין ותניח לתוך התנור ע\"ש עם חשכה וכן כי\"ב פי' חשיכה בכולן שקיעת החמה כדתנן ובכולן ב\"ה מתירין עם השמש ע\"כ. וכן פי' ג\"כ שם הר\"ן ז\"ל. והקשו תוס' ז\"ל שם ביו\"ט מ\"ש מתינוקות שטמנו תאנים דלמ\"ש לא יאכל וי\"ל דהתם ייחדום לאכילת שבת אבל הכא לא ייחדום לשבת א\"נ כפי' רש\"י ז\"ל שם דהתם מיירי בתאנים דנגמרה מלאכתן אבל הכא מיירי באשכול דלא נגמרה מלאכתן ע\"כ. וכן פי' הר\"ש ז\"ל. ובירוש' מפרש טעמי' דר' אליעזר משום דהתחיל בה בהיתר ור' יהושע לית לי' טעמא דהתחיל בהיתר. תניא ר\"נ אומר לא שאמר ר\"א משום שהתחיל בו בהיתר אלא שר\"א אומר ימתין עד למ\"ש או עד שיצא חוץ לחצר ויגמור וכמו שפי' ר\"ע ז\"ל: \n",
+                "<b>חשכה לילי שבת ר' יהושע אומר יגמור. </b>כך נראה שהיא גרסת הרמב\"ם ז\"ל בהאי סיפא אבל גרסת רש\"י ז\"ל התם ביום טוב בתרי בבי ר' אליעזר אומר יגמור ור' יהושע אומר לא יגמור וכן משמע שהיא גרסת תוס' והר\"ש ז\"ל גם הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל וכן משמע מברייתא דר\"נ וגם הרמב\"ם ז\"ל נראה שחזר בו בהלכות מעשר ס\"פ חמישי שפסק לא יגמור כר' יהושע דקי\"ל כותי' לגבי ר\"א. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב ברוב הספרים גרסי' בסיפא ר\"א אומר לא יגמור ור\"י אומר יגמור ונ\"ל דטעות הוא דמ\"ש הא מרישא דר\"א לקולא ור\"י לחומרא ע\"כ. אחר זמן ראיתי פי' הרמב\"ם ז\"ל מוגה מסכים עם גרסת רש\"י ותוס' ושאר המפרשים ז\"ל גם עם מה שפסק בחבורו. וע\"ש בכ\"מ שנתן טעם למה גבי שבת פסק שם ואם הניתן למו\"ש ה\"ז גומרן וגבי חצר שם בספ\"ד פסק אע\"פ שיצא מן החצר לא יגמור עד שיעשר אלא שאני ראיתי בספר מדויק שם בספ\"ה מוגה ואפי' הניחו לאחר השבת ה\"ז לא יגמור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ישפך. </b>משום סכנה ואפי' לזילוף לא חזי דנכנס הארס ברגלים. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>שלשה משקין אסורין משום גלוי וכו'. </b>בירוש' וגם שם בפ' אלו טרפות תניא חמשה אין בהן משום גלוי ציר וחומץ שמן ודבש ומורייס ר\"ש אומר אף הן יש בהן משום גלוי. והקשו שם תוס' ז\"ל מתני' דקתני ושאר כל המשקין מותרין מני הא אפי' רבנן דבריי' לא שרו אלא חמשה. ותרצו דה\"ה לכולן והא דנקט חמשה משום דפליג ר\"ש עלייהו אבל בשאר מודה ע\"כ: \n",
+                "<b>המים והיין והחלב. </b>מדרש תהלים סימן קל\"ו מים מנין לרוקע הארץ על המים חלב מנין שנאמר ותפתח את נאד החלב יין מנין דכתיב כל נבל ימלא יין. כתוב בטור א\"ח סי' רע\"ב וז\"ל וכיון שנתן האור תחתיו והרתיח אין בו משום גלוי ולא משום יין נסך ע\"כ: \n",
+                "<b>כדי שיצא הרחש. </b>בירוש' פריך ולא חמי לי' בתמיה והא כיון דלא שהה שיעור שיכול לחזור לחורו אלא לבא לשתות ולא יותר ודאי לא אתא דאי אתא הא קחזי לי' בחזירתו ומשני דמין קטן הוא ושפיפון שמו והוא כחוט השערה ואינו ניכר אבל בחולין בבבלי ד' יו\"ד מתרץ כדי שישתה ויחזור לחורו כדפי' ר\"ע ז\"ל. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל הרחש פי' כל דבר שיש בו ארס ולאו דוקא נחש כן נ\"ל לדקדק ממאי דקתני רחש ולא קתני נחש כדקתני לקמן ונשכת הנחש אסורה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. צריך להגיה שיעור המים להיות מותרים משום גלוי וכו' או לכל הפחות צריך להיות כך שיעור המים מלהיות אסורין משום גלוי וכו': \n",
+                "<b>כדי שתאבד בהם המרה. </b>הארס ולא מפ' במתני' כמה שיעורן שתאבד בהן ותתבטל ופליגי בירושלמי תנאי בהא מילתא ומדקאמר ר' יוסי בקרקעות מ' סאה משמע דת\"ק לא בעי כולי האי ור' נחמי' אמר כדי שתהא חבית של שייטין מתמלאת מהן ואפשר דת\"ק דמתני' סבר כותי' ולא מפליג בין כלים לקרקע ור\"י פליג עלי' וסבר דבעי' תרתי שהמים יהיו בקרקע ולא בכלי וארבעים סאה דוקא ולא בפחות מכאן דס\"ל דקרירות הקרקע ורבוי המים הוא דמבטלי אכל בכלי אפי' מרובין אין המים בכחן ולא מבטלי הארס. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. וגם הרמב\"ם ז\"ל נראה שהוא סובר דר\"י לחלוק בא אבל בית יוסף כתב בטוי\"ד סי' קט\"ז דהרי\"ף והרא\"ש ז\"ל נראה שהם מפרשים דר\"י לפרש דברי ת\"ק אתא וגם הר\"י בעל הטורים ז\"ל מאחר שהביא ב' הפירושים ע\"כ. וז\"ל הרי\"ף והרא\"ש ז\"ל בפרק שני דע\"ז אחר שהביאו דברי ת\"ק ור\"י כתבו יש שפירשו אם המים המגולים מרובין כדי שתאבד בהן המרה שהיא הסם של רחש אין חוששין להם שהסם בטל בהם ואינו מזיק ואם אין בהן זה השעור אסורין מפני הסכנה וי\"א חלוף שאם אין בהם זה השעור והמים נראים צלולין מותרין שאלו הי' בהם סם הי' נראה אבל אם המים מרובין אסורין שחוששין שמא יש בהן סם ואינו ניכר ע\"כ: \n",
+                "<b>בכלים כ\"ש. </b>לאיסורא קתני לה. פי' אפי' מרובין וכן פירשו כל המפרשים גם הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דמס' ע\"ז וכן פי' הר\"ש ז\"ל אלא שכתב הטעם דגזרינן אטו מועטין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אפילו הם ככר. </b>כלומר שהם גדולים הרבה עכ\"ל ר\"ע ז\"ל. אמר המלקט נראה שהוא מלשון כר וכסת או מלשון כרי ואני היה נראה לע\"ד דככר לשון קנטר כלומר אפי' הן מרובין וכולם נקורין אסורין והשתא אתי שפיר דקתני בתר הכי אחד גדול ואחד קטן. אבל ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על פי' ר\"ע ז\"ל פי' זה אין נראה דהא אח\"כ קאמר אחד גדול וכו' אלא נראה שר\"ל אפי' הן שלימין עדיין אלא שנקרו בהן מעט אפי' הכי אסור וכל דבר שלם הוא נקרא ככר כגון ככר דבילה או כגון הא דתנן בעירובין ככר כאיסר והוא שלם וכו' עכ\"ל ז\"ל. אבל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כתב ה\"ג ואפי' הם ככד בדלי\"ת כלומר גדולים כמו כד כדאמרי' נמי בפ\"ק דר\"ה דף ט\"ו אפי' הי' האתרוג כזית ונעשה ככד ע\"כ וגם שם נפל טעות ובערוך לא מצאתי לא זו ולא זו לא בערך כד בדלי\"ת ולא בערך כר ברי\"ש. ומ\"מ גם ברב אלפס שם בפ' שני דע\"ז איתא ככד בדלי\"ת בשני הדפוסין וגם בדפוס שאלוניקי וגם הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל הגיה במתני' ככד בדלי\"ת וכתב גם הוא ז\"ל מה שהוקשה לי וז\"ל קשה קצת דהאי בבא דאחד גדול וא' קטן מיותרת היא דהא קתני אפי' הם ככד ע\"כ וגם בתוס' י\"ט. ונראה ממתני' דאם דָרַך ענבים שהיו בהן נקורין אסורין: \n",
+                "<b>כל שיש בו ליחה אסורה. </b>כתב הרשב\"א ז\"ל דאפי' באבטיח אינו אסור עד שיגיע מקום נקורו למעיה ע\"כ: \n",
+                "<b>ונשוכת הנחש וכו'. </b>ללח מדמינן לה. וראיתי שהגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל וּנְשַיכַת ביו\"ד אחר השי\"ן ובניקוד ציר\"י בשי\"ן. ובירושלמי א\"ר יהודה בן פזי מאן תנא נקורין ר\"ג הוא דתנן בפ\"ט דמס' פרה ר\"ג אומר אף הנחש מפני שהוא מקיא וקאמרי רבנן התם דחולדה פוסלת ולא נחש דס\"ל דנחש אינו מקיא וא\"כ מתני' דקאמרה ניקורין ר\"ג שנאה וטעמא משום דמקיא הארס בשעה שהוא נוקר לאכול ודחי לה דאע\"ג דלגבי מצות פליגי רבנן כגון גבי מי חטאת. לגבי סכנתא חשו כולהו לדרבן גמליאל דחמירא סכנתא מאיסורא: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המשמרת וכו'. </b>ירוש' המשמרת של יין פי' שהוא כלי עשוי ככברה לסנן בו היין ע\"ג פי חבית או כלי אחר ר' יהודה אומר אם היתה פקוקה מלמעלה אע\"פ שהיא פתוחה מלמטן אין בו משום גלוי דכיון שמנטף מתירא הנחש לבוא ונבעת ר\"נ אומר אם היתה התחתונה מכוסה אע\"פ שהעליונה מגולה מותר מפני שארס נחש עומד בסבכה ועומד מלמעלה ואינו עובר. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דת\"ק דמתני' לית לי' דר' יהודה: \n",
+                "<b>ר' נחמי' מתיר. </b>פי' הר\"ן ז\"ל בפ\"ב דע\"ז שמפני שהיא מנטפת שומע קולו ובורח. וכתב הר\"ר יהוסף ז\"ל ברוב הספרים ל\"ג זו המשנה ע\"כ. עוד כתב המשמרת וכו' פי' כשהיין מגולה בתוך המשמרת כי הארס יוצא עם היין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>שנולד בה ספק טומאה. </b>הקשו תוס' חיצוניות וא\"ת ה\"ד אי ברה\"ר ספיקו טהור ואי ברה\"י ספיקו טמא וי\"ל ברה\"ר וכגון שטומאה הזאת באה מנגע ונדה דלא ילפי' מסוטה דכל טומאה הבאה מגוף האדם לא ילפי' ספיקה מסוטה כיון דא\"א לברר ע\"כ. אבל ה\"ר גרשון מ\"ה ז\"ל פי' שנולד לה ספק טומאה שנמצא שרץ בצדה ספק נגע ספק לא נגע ע\"כ. ובודאי דקשה על פירושו ז\"ל מה שכתבתי וכן ג\"כ הקשה ה\"ר שמשון ז\"ל ואסיק כדפי' ר\"ע ז\"ל וכ' דשתיהן תלויות מדאוריי' דאע\"ג דס' טומאה ברה\"י ספקו טמא מדאו' אין לטמא שתיהן מכח זה כיון דממ\"נ כו': \n",
+                "<b>יגלנה. </b>כי היכי דלהוי בה ספק יין מגולה ותנן לעיל יין שנתגלה ישפך ואפי' של תרומה: \n",
+                "<b>ר\"ג אומר אל יחדש וכו'. </b>ס\"א רשב\"ג אומר אל יחדש וכו': \n",
+                "<b>אל יחדש בה כל דבר. </b>אלא יניחנה כמות שהיא אם במקום תורפה אם במקום מוצנע דס\"ל כר' אליעזר דשמא יבא אליהו ויטהרנה. ובירוש' א\"ר יוסי ב\"ר בון מדברי שלשתן נלמוד דתלויה אסור לשורפה דכולהו מודו דממתינין עד שיכול בה טומאה ודלא כר\"מ דאמר רב הונא אומר הי' ר\"מ דשורפין תלוי' אפי' בשאר ימות השנה וכ\"ש בערב הפסח וטעמא דר\"מ משום תקלה שמא יאכלנה ועוד דסוף סוף אזלא לאיבוד דאין יכול לאכלה. ועוד גרסי' בירושלמי תמן תנינן בפ\"ה דבכורות בכור שאחזו דם אפי' מת אין מקיזין לו דם דבדי ר' יהודה וחכ\"א יקיז ובלבד שלא יעשה בו מום ואם עשה בו מום ה\"ז לא ישחט עליו ר\"ש אומר יקיז ואע\"פ שעושה בו מום ר' אבהו בשם ר' אלעזר אתיא דר' יהודה כר\"ג פי' ר' יהוד' דאמר אע\"ג דמית ואזיל לאיבוד לא יקלקלנו ולא יתקננו כר\"ג דאמר אל יחדש בה כל דבר ודרבנן דאסרי לקלקלו ומתירין לתקנו אם יכול לעשות בלא מום יקיז שלא ימות כר\"א דאסור לגרום לה טומאה אלא מצניעה שלא תטמא. ור\"ש כר' יהושע פי' ר\"ש דשרי להטיל מום קודם שימות כדי שיראה לאכילה ובמום אחר כר' יהושע דאמר יגרום לה טומאה כדי שתראה לזילוף. והא דתניא בשם ר\"ש יקיז ואע\"פ שהוא מתכוין לעשות בו מום דס\"ל דנשחט באותו מום ופליגא אמתני' אתיא כרבי יהושע אוחרא דס\"ל דתלויה שרי לטמאה בידים ועיין במ\"ש שם בפ' כל פסולי סי' ב': \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבית שנשברה בגת וכו'. </b>אית דגרסי חבית של תרומה שנשברה והכי איתא שם בפסחים פ\"ק דף ט\"ו וסוף הפרק ותוס' פ' התערובת דף ע\"ג ודפ' הקומץ רבא דף כ\"ב אבל הרמב\"ם ז\"ל לא גריס של תרומה שפי' ז\"ל החבית ר\"ל בחבית של תרומה. ובירושלמי מפ' דמתני' מיירי שאין בבור שיעור כדי להעלות התרומה. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ואם לאו ר\"א אומר תרד ותטמא ואל יטמאנה בידיו. </b>בפ' התכלת וגם שם בפסחים מסיים בה ור\"י אומר אף יטמאנה ביד וכתב הר\"ש ז\"ל דהיינו דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' אלא שהתלמוד מקצר בלשון ותני ר\"י אומר אף יטמאנה ביד. ושם בפסחים פ\"ק דף כ' רמי ר\"א תרומה אתרומה ומשני מי אמר ר' יהושע גרמא אין. בידים לא. דקאמר לעיל במתני' אם היתה מכוסה יגלנה ותו לא ורמינהו חבית שנשברה בגת העליונה וכו' ומשני שאני התם דאיכא הפסד חולין והא דלא חייש ר' יוסי אליבא דר' יהושע במתני' דספ\"ק דפסחים דאין שורפין אותן ביחד ואע\"ג דאיכא הפסד עצים משני התם אביי עלה וקאמר דלהפסד מרובה חששו להפסד מועט לא חששו כדתניא וכו' ומייתי התם הך מתני' דחבית של שמן בלשון ברייתא ובלשון אחר ע\"ש דקתני התם חבית של שמן של תרומה שנשברה בגת העליונה ותחתיה חולין טמאין מודה ר\"א לר\"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל וא\"ל תרד ותטמא ואל יטמאנה ביד וקתני מלת לר' יהושע בלמ\"ד ופריך עלה התם מודה ר\"י לר\"א מיבעי ליה ומשני רבא איפוך ורב הונא ברי' דר' יהושע אמר לעולם לא תיפוך והאי מודה לאו אסיפא קאי או אם לאו אלא ארישא דקתני אם יכול להציל רביעית וכו' ובכלי שתוכו טהור וגבו טמא דמהו דתימא נגזור ר' אליעזר דלא יציל בתוכו דילמא נגע גבו בתרומה ומטמא לה בידים קמ\"ל: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. ולהכי קתני גבי שמן נשפכה ולא נקט כמו גבי יין משום דבחבית של שמן שנשברה בגת העליונה ובתחתונה חולין טמאים מודה ר\"א ור\"י שאם יכול להציל ממנה רביעית בטהרה יציל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ע\"כ אמר המלקט הוא פי' הר\"ש ז\"ל ופשוט הוא דמאי דקאמר ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד וכו' ר\"ל דבהא לדברי הכל תרד בטהרה ואפי' לר\"י וכדמפ' ואזיל לא נחלקו וכו' והוא פי' בנוי על הקדמת הברייתא דבספ\"ק דפסחים שכתבתיה בסמוך. ובירוש' חברייא בשם ר\"א חבית הראשונה דהיינו פלוגתא דלעיל ברישא דתנן אליבא דר\"י דאפי' בתלוי' לא שרי ר' יהושע אלא גרמא היינו אליבא דר' יוסי וה\"נ אמרי' התם דהך רישא ר' יוסי ואליבא דר' יהושע וחבית שנייה דהיינו מתני' דחבית שנשברה ר' יהושע אליבא דר' מאיר דשרי לטמאות תרומה טהורה בידים היכא דאזלא לאיבוד ע\"כ ואיכא התם מאן דפליג עלייהו ע\"ש: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ואל יבלענה. </b>גרסינן וכן הוא במשניות מדויקות. ופירש הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואל יבלענה בידיו ואל יבלענה בסמרטוט בידים שאינם טהורות ובירושלמי מפרש דבנתגלגלה בבית הפרס ושם נשפכה מיירי שהיא טמאה מדרבנן ומשום הכי קתני ואל יבלענה דמשחיתה כולה אבל אם אינו משחיתה כולה כגון בכלי שתוכו טהור ואחוריו טמאים שרי ר' אליעזר ואף על גב דגבי שמן כי מקבל לה בכלי טמא לא מפסיד כהן דיכול להדליקה אפילו הכי פליג ר' אליעזר אר' יהושע ע\"כ. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה ואל יטמאנה בידיו וכתב פי' כדי להציל השמן שלא יבלע ויוכל להדליקו בטומאה ע\"כ. ועל מה שפי' ר\"ע ז\"ל ואם לאו תרד בטהרה ואל יטמאנה ביד משום דשמן ראוי להדליק וכו' כתב קשה לפי' זה דהא ותבלע תנן ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועל זו ועל זו. </b>כך צ\"ל. וכ' הר\"ש ז\"ל בפסחים ספ\"ק גרסי' בשני מקומות ר' יהושע אומר יטמאנה ביד והיינו הא דתני סיפא ועל זו ועל זו וכו' ע\"כ וכבר כתבתיו לעיל סי' ט': \n",
+                "<b>ובל תטמאה. </b>פי' הרמב\"ם ז\"ל עניינו שאל יכוין לטומאה אבל לסייע בזה אחר שנשפכה מותר עכ\"ל ז\"ל נראה מתוך פירושו ז\"ל שהוא סובר דובל תטמאה חוזר על האמור למעלה וקשה לפירושו מאי כיצד דקתני ושמא לא הי' גורס כיצד וכן כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל דבכל הספרים לא גרסי' כיצד. וז\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובל תטמאנה כיצד. ר' יהושע דרישא קאמר לה מה שאני מוזהר שלא לטמאות התרומה אע\"ג דאיכא דוחקא כגון זה דאני מוזהר כיצד הי' עובר וכו' והאזהרה שלא לטמא את התרומה פי' רש\"י ז\"ל בפ\"ק דפסחים דכתיב את משמרת תרומתי ע\"כ וזהו עשה דמשמרת ולאו נמי איכא ופלוגתא דאמוראי היא בהדיא בפ' אלו הן הלוקין ע\"כ בקיצור: \n",
+                "<b>ואל יתן לו אחת מהן ויטמא. </b>י\"ס דלא גרסי ויטמא: \n",
+                "<b>אחת מהן על הסלע. </b>יש ספרים דלא גרסי מלת מהן: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. ועל זו ועל זו שנולד לה ספק טומאה ועל זו שהולכת לאבוד וכו' כתב עליו ה\"ר יהוסף ז\"ל פי' זה אינו נראה כלל כי ר' יהושע כבר אמר דבריו על אותה המשנה. אך האי על זו ועל זו קאי על אלה השתי בבות שלפניו דהיינו חבית שנשברה וחבית שנשפכה כי בשתיהן הזכיר דברי ר\"א לבד והשתא אשמועי' על זו ועל זו שעל שתיהן אמר ר' יהושע וכו' וכן פי' הוא בעצמו לעיל על משנה דחבית שנשברה אך בתלמוד ירוש' יש מחלוקת בדבר וצ\"ע שם עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב ואם לאו הרי אני מטמא את כולם פי' אע\"פ שגם בזה יש מחלוקת מ\"מ כ\"ע מודו שלא יתננה בידו ויטמאנה בידים ובעבור שהזכיר הדין הזכיר המחלוקת ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנו אחת מכם. </b>ס\"א תנו לנו אחת מכם: \n",
+                "<b>יטמא את כולן. </b>כלומר ימסור נפשו עליהן וימות ויטמא העובד כוכבים את כולן. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>ואל ימסרו להם נפש אחת. </b>פי' ה\"ר יהוסף ז\"ל וכאן כ\"ע מודו משום דמאי חזית למסור בידים את זו שמא אחרת ע\"כ. ובירוש' מוכח דאם ייחדו להם אחת מוסרין אותה וכן נמי תני התם דאם אמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו נהרוג את כולכם יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל ואם ייחדו להם אחד כשבע בן בכרי ימסרוהו להם ואל יהרגו ומ\"מ אינה משנת חסידים כדמוכח התם בעובדא דר\"י בן לוי והביאו ב\"י בי\"ד סי' קנ\"ז: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>הזורע תרומה וכו'. </b>הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דחה הפי' שפי' רבינו שמשון ז\"ל במתני' דשוגג יופך מזיד יקיים משום דהחמירו בשוגג יותר מבמזיד וכתב והנכון כפי' הרמב\"ם ז\"ל שכתב יופך מותר לו לאדם להפוך הארץ ויפסד הזרע שזרע ואם הוא מזיד יקיים עניינו שחייב להניחן כדי שיצמחו ויהיו הגדולין הצומחין תרומה ע\"כ. ור\"ע ז\"ל נראה שמפרש כפי' הרמב\"ם ז\"ל אע\"פ שרוב לשונו מועתק מהר\"ש ז\"ל דוק: \n",
+                "<b>ובפשתן מזיד יופך. </b>מפ' טעמא בירוש' כדי שלא יהנה בקסמין והיינו משום דעיקר פשתן לאדם היינו משום קסמין ולא משום זרע דסתם זרע פשתן לא קאי לאכילה כדאי' בריש המוכר פירות וכדי לבטל שלא תהנה מחשבתו הוא דגזור והשתא לא דמי יופך דסיפא ליופך דרישא דיופך דרישא היינו אם רצה שתהנה לו שדהו יהפך וימותו הזרעים כדי שיוכל לזרעה אבל אה\"נ אם רצה לקיים יקיים והכא על כרחו יופך וכי תימא ה\"נ נימא יקיים ולימרו דהקסמין להוו לכהן לסדינין וללבוש וי\"ל דלא מצינו שם תרומה אלא באוכל כדתנן כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. ואין שם תרומה נקרא על השדה כיון דעיקר זרע משום קסמין הוא עכ\"ל הרש\"ש ז\"ל. וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל ובפשתן מזיד יופך נ\"ל לפרש מדלא קאמר אפי' מזיד משמע שדוקא מזיד אבל שוגג אם הביאה שליש יקיים וצ\"ע ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ועניי כהנים. </b>ואפי' טמאים: \n",
+                "<b>בדמי תרומה. </b>והדמים שלהם שמוכרין אותה בזול דגדולי תרומה הן ותקינו דאסורין לזרים ולא חיישי רבנן לומר דילמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם דמשלך נתנו לך דכי נמי ישכחו חולין הוא דקא אכלי: \n",
+                "<b>שמא ישכחו ויתנו לתוך פיהם. </b>כלומר משום טעם דיאמרו דישכחו והן יתנו לתוך פיהם מזיד והוו מילי דרבנן חוכא ואטלולא: \n",
+                "<b>ה\"ג א\"ל ר' עקיבא א\"כ לא ילקטו אלא טהורים. </b>ול\"ג א\"ר עקיבא לא ילקטו אלא טהורים דמשמע דמודה לר\"ט ומחמיר מיניה אלא גרסי' כגירסא קמייתא וכן מוכח בירוש' דלחלוק בא הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ונראה דר\"ל דלחלוק בא וס\"ל כת\"ק מאחר שאני רואה שבפי' המשנה פסק הרמב\"ם ז\"ל כר' עקיבא ושם בחיבורו ספי\"א לא הביא דברי ר\"ע אלא דברי ת\"ק משמע דר\"ע אתא לסייעי לת\"ק: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>וחייבת במעשרות. </b>מעשר ראשון ושני. וה\"ה בתרומה ותרומת מעשר ולא חש להזכיר אלא דברים הניתנים אף לזרים כדי למכרם לכהן בדמי תרומה ומיהו מעשר שני אינו נמכר ולא קתני ליה הר\"ש ז\"ל. ונלע\"ד שאפשר שר\"ל דלא קתני לי' בהדיא אע\"ג דהא קתני מעשרו' לשון רבים. ושם ברמב\"ם ספי\"א אני רואה כתוב שני ואין כתוב מעשר עני ונראה שהוא טעות שהרי בדפוס הגדול שבמגדל עוז כתוב מעשר עני אע\"פ שבא לידי ספר מוגה וזה לא הגיהו אלא הניחו שני כמו שהוא בדפוס. וכבר יתכן לומר דאינו טעות רק קאמר מעשר שני שנוהג ברוב השנים וה\"ה למעשר עני של שנה שלישית וששית ושניהם נקראים מעשר שני אלא שהאחד שני והוא לבעה\"ב לאכלו בקדושה בירושלים והאחר מעשר שני ג\"כ אלא שהוא לעניים לאכלו בתורת חולין אלא דק\"ק דהא קאמר התם ברישא מעשרות לשון רבים וודאי דהיינו ראשון ושני והדר קאמר מעשר עני וכלישנא דמתני': \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. והה\"נ לתרומה. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל וכן יש בירוש' בפירוש שהיא כחולין לכל דבר אלא שאסורה לזרים ונ\"ל דבכלל זה שאמר וחייבת במעשרות הוי נמי תרומה וכך יש כדומה לזה בכמה מקומות דקאמרי' אין קנין לעובד כוכבים בארץ ישראל או יש קנין להפקיע מן המעשרות וכן נמי תנן במס' פאה ונותן משום פאה ופטור מן המעשרות ונותן משום הפקר וכו' ובכל המקומות האלו צ\"ל שהתרומה היא ג\"כ בכלל ע\"כ. עוד כתב ועניי כהנים נוטלים. נ\"ל דר' טרפון אינו חולק ע\"ז כי דוקא באלה שלמעלה שהן מתעסקין בלקיטתם אנו חוששין שמא ישכחו אבל בכאן אינו כן ועל כן אין לחוש עכ\"ל ז\"ל: \n",
+                "<b>החובט משובח. </b>יותר מן הדש: \n",
+                "<b>נותן לתוכן. </b>ס\"א בתוכן ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גדולי תרומה תרומה. </b>היא גזירה אחת מי\"ח דבר. ובירוש' דמכלתין לעיל בפ\"ז דייק גדולי תרומה תרומה הא גדולי תשלומי תרומה חולין. ופסק הרמב\"ם ז\"ל שם בפי\"א דהלכות תרומות כמ\"ד התם בירוש' דהא דגדולי תרומה תרומה הרי הן כחולין לכל דבר אלא שאסורין לזרים וגדולי גדולין חולין היינו אפי' לזרים. וכתב ה\"ר שמשון ז\"ל והקשה במגילת סתרים דהא תניא בפ\"ק דטהרות גדולי תרומה חולין ודחק לתרץ דהתם מיירי לענין לחייבו בלקט שכחה ופאה ולחייבו בתרומה ומעשרות כדתנן לעיל ועל חנם דחק דהתם מיירי לענין טומאה וטהרה שהגדולין חולין ואין בהן שלישי אע\"ג דבירוש' משמע כפירושו וכו' ע\"ש ותוס' הביאו דברי רבינו נסים גאון בעל מגילת סתרים בפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד.) וכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל גדולי תרומה תרומה פי' אפי' בדבר שזרעו כלה דהא טבל אינו מדבר אלא בדבר שזרעו כלה כדתנן לקמן ע\"כ: \n",
+                "<b>ותרומת חוץ לארץ. </b>כך הגיה החכם הנז': \n",
+                "<b>עוד כתב </b>גדוליהן חולין. פי' שהטבל הוי גדוליו חולין לענין שמותר לאכול ממנו עראי בלא מעשר אע\"פ שהטבל הי' אסור ע\"כ: \n",
+                "<b>והבכורים גדוליהן חולין. </b>בירוש' רמי האי מתני' אההיא דתנן בר\"פ שני דבכורים וגדוליהן אסורין ומסיק הא דתימא גדוליהן אסורין איסור מחיצה והא דתימא גדוליהן מותרין היתר זרות ע\"כ מלשון כסף משנה דבפ\"ד דהלכות בכורים ובתוי\"ט כתוב דמתני' דהכא בזורע חוץ לירושלים והכי מוקי לה בירוש' ע\"כ ואני כתבתי כל זה שם באורך: \n",
+                "<b>בזמן שזרען. </b>יש ספרים כזמן שזרען בכ\"ף ורוב ספרים זרען בלא שי\"ן. ופי' כזמן שזרען כשער הראשון וכתב ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל ור' יוחנן מפ' פודה כל האוצר בדמי אותה סאה ודמי הסאה הם כשער שעומד בו ולא כשער הראשון וקמ\"ל דאפי' אם לא פדה אותן הגדולין חולין הן וכשבא לפדות אינו חייב לפדות אלא סאה אחת אותה שזרע והיינו כזמן זרען דלא הי' אלא סאה וכפי השער שעומד בו דיינינן דבזרעו כלה קמיירי ע\"כ ובירוש' מסיק הפרש בין הקדש למ\"ש דמעשר שני בין בדבר שזרעו כלה בין בדבר שאין זרעו כלה נפדה כשער הזול כמבואר ברפ\"ד דמס' מע\"ש אלא דבר שזרעו כלה נפדה בזול של השער שהוא עומד בו דבר שאין זרעו כלה נפדה בזול של השער הא' והקדש בין בדבר שזרעו כלה בין אינו כלה אין לו אלא מקומו ושעתו אלא דבר שזרעו כלה פודה כל האוצר בדמי אותה סאה שזרע ודבר שאין זרעו כלה פודה כל האוצר ע\"כ. ובספר האגודה מצאתי כתוב ופודה אותן בדמיו של זרעים פי' בדמי אותו שזרע ע\"כ. והחכם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב בזמן זרען יש ס\"א שהגיהו בו כזמן בכ\"ף ופי' ופודה כפי מה שהיו שוין בזמן שזרען ולא כפי מה שהן שוין עכשיו שגדלו ואי גרסינן בזמן צ\"ע ונ\"ל דה\"פ שמותר לפדותן בזמן זרען ואינו צריך להמתין עד שיגדלו ויפדה אותם אז בשוויים כיון שעתה אינם בפנינו שהרי כבר נזרעו וצ\"ע ע\"כ. וברמב\"ם פ\"ה דה' מעילה סי' י\"א הלשון כך פודה אותן בשעת זרען בכל הדפוסים גם בהלכות מע\"ש ס\"פ ששי הלשון ופודה אותו בשעת זריעתו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מאה לגינה. </b>פי' בערוך לגינה לשון לגין ובתוספתא קתני מאה לוג משמע דלגינה לשון לוג ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ולי נראה שהוא לשון ערוגה שתרגם יונתן בפסוק הלוא אם שוה פניה (ישעי' כ\"ח כ\"ה). ויקרב יתהון זרעיין זרעיין לשבטין הא כזרעי חטין על לגינין [לפנינו הגי' בתרגום חטין על בייר] שערין על שומנין וכונתין על תחומין. לגנה לשון דבר פרוץ ורחב ע\"כ: \n",
+                "<b>אפי' מאה של חולין ואחת של תרומה כולן אסורין. </b>אפי' מאה לגינין של הזרע חולין ואחת של הזרע תרומה ולא ידוע הי מינייהו תרומה הכל אסור ואע\"ג דתרומה עולה באחד ומאה הכא דזרועין אין הקרקע עולה דהרי הקרקע עומד במקומו והלגינה עומדת במקומה והכי תניא בתוספתא אבל דבר שאין זרעו כלה לא יעלה שאין הקרקע עולה באחד ומאה תלש יעלה ובלבד שלא יתכוין לתלוש ר' יוסי אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאה ע\"כ. ואע\"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה אפשר לומר דס\"ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזור ואזיל לטעמיה דתנן נמי בפ\"ק דערלה ר\"י אומר אף יתכוין וילקוט ויעלה באחד ומאתים: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הטבל גדוליו מותרין וכו'. </b>בנדרים ס\"פ הנודר מן הירק מצאתי מוגה בתלמודו של הרב בצלאל אשכנזי ז\"ל והתנן הטבל גדולי גדולין מותרין בדבר שזרעו כלה אבל דבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין ולא משמע כן מן המפרשים ז\"ל אשר שם רק משמע כן קצת מפי' המכונה שם לרש\"י ז\"ל ע\"ש: \n",
+                "<b>אבל בדבר שאין זרעו כלה גדולי גדולין אסורין. </b>מפ' התם בס\"פ הנודר מו הירק אליבא דר' ינאי דהא דקתני גבי טבל גדולי גדולין אסורין מיירי בשלא רבו גדולי גדולין על העיקר דהיינו גדולין אבל אם רבו גדולי גדולין על הגדולין אפי' גבי תרומה מותר. ומפ' בירוש' דעד שלש גרנות אסורין והרביעית מותרת ובתרומה דחמירא טפי מטבל דתנן גדולי תרומה תרומה ואפי' זרעו כלה כי אין זרעו כלה גרן הרביעית נמי אסורה והחמישית מותרת כדתנן גדולי גדולין חולין. ומה אית לך שלא יהו רבין גדולין על עיקרו דבההוא רביעית הוא דשריא בטבל וחמישית בתרומה בבצלים לא מצית לאוקמה דהא רבו גדולין על עיקרו ואפי' גדולין ראשונים שרו ומוקי לה בכליסין פי' מין קטניות. וי\"ס דגרסי בלשון מתני' אפי' גדולי גדולין אסירין וכ\"ה בכסף משנה פ\"ו דה' מעשר סי' ו': \n",
+                "<b>איזהו דבר שאין זרעו כלה וכו'. </b>גרסי' ואע\"פ שכתב ה\"ר יהוסף ז\"ל כי ברוב ספרים גרסי' איזהו דבר שזרעו כלה וכו' כבר הוא עצמו הכריח שהוא טעות דהא חסיות ר\"ל שום ובצלים כדקאמר לקמן כל הנכבשים זה עם זה וכו' ותנן בסמוך המנכש עם העובד כוכבים בחסיות אע\"פ שפירותיו טבל וכו' ואי ס\"ד שום ובצל זרעם כלה פשיטא שמותר אפי' בשל ישראל מכ\"ש בפירות של עובד כוכבים שיש להם היתר אחר שהוא מירוח עובד כוכבים שפוטר אותן מן המעשרות ואינם טבל עכ\"ל ז\"ל ופשוט הוא: \n",
+                "<b>השום כשעורה. </b>גרסי' אבל בפי' הרמב\"ם ז\"ל כשעורים וכדפי' ר\"ע ז\"ל בלשון ראשון. אכן ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב על פי' ר\"ע ז\"ל קשה לפי' זה האחרון דהא לא גרסי' כשעורה אלא כשעורים וזה אין שייך לפרש דבשעורה קמשתעי ע\"כ. ותמהתי שראיתי בפי' רש\"י ז\"ל בפ' כ\"ש דף ל\"ד דבר שזרעו כלה כגון חטין או צלעות שומין ע\"כ כדעת ר' יהודה וכבר תמהו עליו ג\"כ תוס' ז\"ל שם: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המנכש כו'. </b>בפ' הנודר מן הירק קתני מנכש עם הכותי שהוא ודאי לא הפריש מעשר כלל ופירותיו אינם כדין דמאי אלא ודאי טבל ונראה שאותה היא ברייתא אף הרישא כמו שאכתוב בסמוך. וכתב הרש\"ש ז\"ל ומוקי לה בירוש' כר\"ש דפ' הלוקח מן הנחתום דס\"ל יש קנין לעובד כוכבים בא\"י להפקיע מידי מעשר ולא הוי טבל דאורייתא ופריך אי כר\"ש למה לי עראי אפילו קבע נמי ומשני מודה ר\"ש שהוא מפריש מעשרותיו מהלכה פי' מתקנתא דרבנן משום בעלי כיסין שהעשירים יתנו שדותיהם לעובדי כוכבים כיון דמירוח העובד כוכבים פוטר ומפקיעין אותן מן המעשרות ויפה מתפרשת כר\"ש. וכתב ה\"ר משה פיזנטי ז\"ל ואית דגרסי עם הכותי ע\"כ. ובברייתא תניא המנכש עם הכותי בחסיות אוכל מהם אכילת עראי ומעשרן ודאי ר\"ש בן אלעזר אומר אם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר ע\"כ ואיתא התם בנדרים ופי' הרא\"ש ז\"ל המנכש עם הכותי בחסיות ברייתא היא בתרומות פ' הזורע פשתן עוקר ותולש מהן כדי להרחיב לנותרים כדי שיגדלו היטב: אוכל מהן עראי. כדין פועל שאוכל במלאכתו שהוא עושה ומותר לאכול עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו למעשר ולא חיישי' שמא כותי זרע טבל גמור וקיי\"ל דגדולי טבל טבל ואסור אף באכילת עראי. ומעשרן ודאי אם בא לאכול מהם קבע. אם הי' ישראל חשוד על השביעית ויש לחוש שמא פירות אלו גדלו בשביעית. למוצאי שביעית מותרין כי נתבטלו ברוב גדולי היתר ולאו דוקא חשוד דהה\"נ אם היו פירות שביעית ודאי אלא אורחא דמילתא נקט שביד חשוד נמצאים פירות שביעית ע\"כ. ופי' הרמב\"ם ז\"ל וזכר זה הדין של חסיות בכאן למה שקדם לו זכרו והוא הלוף והשום והבצלים ע\"כ: \n",
+                "<b>ואסורין מלאכול. </b>משום טומאה ובפ' כל שעה (פסחים דף ל\"ד) פריך וכי מאחר דטהורים מליטמא אמאי אסורין מלאכול ומסיק דמעלה בעלמא כדי שלא יזרעו תרומה דאין זריעה מועלת לתרומה לטהרה כי היכי דלא מהניא להקדש לטהרו וברמב\"ם שם פסק כר' יהודה: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>בצל שנתנו לתוך העדשים. </b>מפרש בירוש' דבבצל יבש עסיקינן שיש לו קליפה יבשה שאין בה לחות ובבצל של חולין ובעדשים של תרומה עסיקי' ואוקמוה הכי משום דקתני אם שלם מותר משמע דקאי אבצל דאי אעדשים הו\"ל למיתני מותרות ומש\"ה נמי קתני לתוך העדשים ולא קתני לתוך עדשים ונראה דמודו נמי דכשהבצל של תרומה והעדשים של חולין דשרו דסבירא לן דכשם שהעדשים צופדות אותו שלא יבלע ה\"נ צופדות אותו שלא יתן והשתא אתיא סיפא דצחנה שפיר וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל בפי' המשנה: ושאר כל התבשיל בין שלם בין מחותך בנ\"ט. ואע\"ג דקיי\"ל דתרומה עולה באחד ומאה ה\"מ דהוי מין במינו אבל מין בשאינו מינו אע\"ג דליכא אלא ששים סגי דהיינו שאינו נ\"ט עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. והר\"ש ז\"ל פי' בצל של תרומה שנתנו לתוך תבשיל של עדשים של חולין שלם אינו נ\"ט מחותך נ\"ט ובצונן איירי ע\"כ וכתב יה\"ר יהוסף ז\"ל על פי' זה בירוש' לא קאמר הכי אלא קאמר דמתני' מיירי בבצל של חולין דוקא וע\"ש והא דקאמר בתר הכי ור\"י מתיר בצחנה וכו' ר\"ל ר\"י מתיר בצחנה אע\"פ שאינו עדשים ואע\"פ שהבצל הוי של תרומה כי אין שייך לומר בצחנה שהן תרומה כי הם דגים ואין שייך בם דין תרומה אך קשה אם כן יהא אסור ליתן את הבצל של תרומה בצחנה כיון שהוא מפסידו שהרי אינו אלא ליטול את הזוהמא ותנן אין נותנין דבלה וגרוגרות לתוך המורייס וצ\"ע ע\"כ: \n",
+                "<b>ר\"י מתיר בצחנה. </b>ירושלמי ומודה ר\"י בבצל של הקדש ושל ע\"ז דחוששין לטעמן דלא פליג בנתינת טעם של הבצל אלא דמיקל גבי תרומה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תפוח שרסקו וכו'. </b>בפ' כל המנחות אמרי' דאפי' לרבנן דפליגי התם בברייתא אר' חנינא בן גמליאל ואמרי דאין מחמיצין לשתי הלחם וללחמי תודה בתפוחים משום דלא הוי חמוץ מעליא דמי פירות אין מחמיצין הכא לענין תרומה מודו דאסור דאע\"ג דלא הוי חמץ גמור חמץ נוקשא מיהא הוי. ובירוש' דפרקין ודרפ\"ק דחלה ודשבת פ' כירה ודפסחים פ' כל שעה תניא תפוח שרסקו ונתנו לתוך עיסה וחמצה ה\"ז אסורה ור\"י מתיר פי' דלא חשיב לי' חמוץ. ר' אחא ר' אבהו בשם ר\"י בר חנינא מה פליגין במחמץ במימיו אבל במחמץ בגופו מותר כמה דר' יוסי אמר תמן בפ\"ג דשבת ולא יפקיענה בסודרין ור\"י מתיר דבשול חמי חמה אין בשולו תבשיל ברור כן הוא אומר הכא אין חמוצו חמוץ ברור: \n",
+                "<b>שעורים שנפלו וכו'. </b>תניא כל נותני טעם בין לשבח בין לפגם אסורין דברי ר\"מ ר\"ש אומר לשבת אסור לפגם מותר ומתני' ר' יוחנן אמר במחלוקת ור\"ש בן לקיש אמר דברי הכל ואי' נמי בירוש' פ' בתרא דע\"ז: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>הרודה פת חמה וכו'. </b>עיין במה שכתבתי בשם הר\"ש ז\"ל פ\"ג דמס' מכשירין סי' ג': \n",
+                "<b>ר' יוסי מתיר. </b>ירוש' חטים מלמטן ושעורים מלמעלן כשם שאין חטים שואבות כך אין השעורים שואבות שעורים מלמטן וחטים מלמעלן כשם שהשעורים שואבות כך החטים שואבות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>תנור שהסיקו בכמון. </b>ראיתי שה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה בכולן כמן בלא וי\"ו: \n",
+                "<b>שאין בה טעם כמון. </b>פי' רש\"י בע\"ז ואי משום דהוסק לא איכפת לן דתרומה אין איסורה איסור הנאה ובפ' כלל גדול זוטא אמרינן דהנאת תרומה מותרת לזרים. ותוס' ז\"ל ג\"כ כתבו דלא אמרי' יש שבח בפת אלא דוקא באסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהם וכתב עליהם הר\"ן ז\"ל דראי' מכרחת היא ממתני' לומר דלא שייך לומר יש שבח עצים בפת אלא דוקא באיסורי הנאה כגון קליפי ערלה ודומיהן אבל מה שהביאו ג\"כ ראיה ממאי דתנן לעיל פרק שני המבשל בשבת בשוגג יאכל אע\"פ שהתבשיל נתבשל בעצים וודאי שכל העצים מוקצים הם בשבת אפי' אותן שנתלשו מאתמול ומדהתבשיל שרי ש\"מ דלא אמרי' יש שבח עצים בפת רק באיסורי הנאה ומוקצה מותר בהנאה כתב עליהם דזאת הראיה אינה מכרחת לפי שלא שמענו שבת עצים בתבשיל ע\"כ בקצור: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>לתוך הבור של מים. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>בשביעית. </b>בירוש' דשביעית פרק הפיגם מוקי לה ר' מנא דאיסור דקתני הכא בעץ היינו שעבר זמן הביעור ויש קדושת שביעית במאכל בהמה דבעיא ביעור ואוסר בנותן טעם: \n",
+                "<b>ובכלאי הכרם. </b>כתב הר\"מ פיזנטי ז\"ל דהא דלא נקט ערלה משום דערלה וכלאי הכרם שוין בשיעורן ואסורין בהנאה ככלאי הכרם ולינקוט ערלה ולא כלאי הכרם איכא למימר דערלה דעולה ועולה במאתים ילפי' לה מכלאי הכרם דכלאי הכרם אשכחן דעולין דיליף מתרומה נאמר בתרומה מלאה ונאמר בכלאים מלאה פן תוקדש המלאה מה מלאה האמורה לגבי תרומה עולה אף מלאה האמורה לגבי כלאים עולה וכיון דכפל איסורו כפלינן עלייתו וערלה ילפי' מה כלאים אסורין בהנאה ועולין אף ערלה שאסורה בהנאה עולה ותרומה גופה דעולה מנלן דריש לה בספרי פרשת קרח מדכתיב גבי תרומת מעשר מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם נפל לתוכו הרי הוא מקדשו דהיינו אחד ממאה דמאה סאין של טבל שיעור תרומת מעשר שבו היינו סאה ע\"כ. וכ' בתי\"ט והא דבמשנה ו' ז' פ\"ז דשביעית כו'. ומובן הוא מפי' ה\"ר שמשון ז\"ל המוגה: \n",
+                "בפי' ר\"ע ז\"ל. לפי שאין העץ קדוש בתרומה. כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל אע\"פ שאמרו לקמן אם הפריש לא יאמר וכו' מ\"מ אין לעץ דין קדושת תרומה ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>חבילי תלתן של כלאי הכרם. </b>מפרש בירוש' אין חבילה פחותה מעשרים וחמשה קלחים ובעינן נמי דארבע חבילין מהן יהיו גדולים כל כך שראויין לעשות מהם מטה וכהאי שיעורא הוא דס\"ל לר\"מ בפ\"ג דערלה דאינם בטלים אפי' באלף: \n",
+                "<b>היו לו חבילי תלתן של טבל. </b>בפ\"ק דביצה מוקי לה אביי במעשר שהקדימו בשבלים והטבל טבול לתרומת מעשר ג\"כ ומתני' אבא אלעזר בן גומל דאמר תרומת מעשר נמי ניטלת באומד ויליף לה מקרא דכתיב גבי לוים ונחשב לכם תרומתכם בשתי תרומות הכתוב מדבר אחת תרומה גדולה ואחת תרומת מעשר פי' רש\"י ז\"ל כדגן מן הגורן זו תרומה גדולה תרומתכם זו תרומת מעשר. והא דקאמר כותש קנס לפי שלקח המעשר קודם הכחישה והפסיד לכהן תרומה גדולה שיש באותו מעשר ודייקי מדקתני חבילי תלתן ולא קתני תלתן סתם ש\"מ איסורייתא טבלא ואסור לאכול מהן עראי וכן פי' הרמב\"ם ז\"ל וגם בחבורו פ\"ג דה' תרומה סי' י\"ד אלא שלקח הדמיון בתבואה שקדם בן לוי ולקח המעשרות בשבלים קונסין אותו לדוש ולזרות וליתן לו מעשר מן המעשר מן הדגן ואינו חייב ליתן לו מעשר מן התבן ומן העצים ואם הפריש תמ\"ע שבלים כמו שנתנו לו ה\"ז כותש ונותן לכהן את הזרע ואת התבן ומפני מה קנסוהו לכתוש מפני שלקח המעשר שבלים והפקיע ממנו ת\"ג ע\"כ: \n",
+                "<b>ומפריש על הזרע ואינו צריך להפריש על העץ. </b>כך כתוב במשניות מדויקות: \n",
+                "<b>אלא נותן העץ עם הזרע. </b>פי' הר\"ש ז\"ל ומפריש מן העץ על העץ ומן הזרע על הזרע: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>פצועי חולין כו' </b>[הגהה זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה. פי' המשנה כן. הכובש זיתים של חולין עם זיתים של תרומה אם כבש פצועי חולין עם פצועי תרומה וכו' אסור אבל אם כבש שלימי חולין עם פצועי תרומה וכ\"ש אם כבש עם שלימי תרומה מותר. ה\"ר יהוסף ז\"ל:]. פי' הר\"ש ז\"ל אותן זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה אם זיתי חולין נפצעו אסורין ואם שלימין מותרין: \n",
+                "<b>או במי תרומה. </b>ואע\"ג דמי כבש זיתים אין בהם טעם לשבח דמוחל זיתים מתערב בהן והוא מר אלא שמתבטלת מרירותו מחמת המלח מכל מקום אוסר ובירוש' מוקי לה כר\"ש דאמר בסמוך כרוב של שקיא דהיינו של בית השלחין עם כרוב של בעל של תרומה אסור הכרוב של שקיא מפני שהוא בולע מפני שהוא רך וטעמו יפה ע\"י השקאה פעמים רבות אלמא דשל תרומה הוא דגריע ואפ\"ה אסור. ועוד מפ' התם דדוקא כשכבשן כאחת אבל זה אחר זה אפי' שלימין בשלימין אסירי והוא דהוו שלימין חולין לבסוף וטעמא דכיון דשלימין בולעין ופולטין ושוב אינם בולעין שלימין בתראי כי בלעי ברישא איסור בלעי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו'. </b>כתב מהר\"י קולון ז\"ל בשרש ע\"א ועל ששנינו בפ\"י דמס' תרומות דג טמא שכבשו עם דג טהור אסור וכו' ומחלק עלה בירוש' בין כבשו זה עם זה לכבשו בזה אחר זה ודוקא בזה אחר זה אסור וקשיא לך דהא קיי\"ל דכבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין בב\"א לזה אח\"ז עוד קשיא לך ההיא דלעיל מינה דזיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה פצועי חולין עם פצועי תרומה אסור אבל שלימי חולין עם פצועי תרומה מותר ואילו במבושל אין חילוק בין פצועין לשלימין עוד קשיא לך כיון דמיירי במליח טמא וטהור תפל כדאי' בירוש' למ\"ל כבשן לא כבשן נמי ליתסר יודע לך כי שלשה המה נפלאו מרבינו שמשון משנ\"ץ בפי' משנת זרעים שלו וז\"ל ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דברדליין דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני ר' חייא מדיחו ומותר א\"ר מנא מ\"ד מותר כשכבשן שניהם כאחת מ\"ד אסור כשכבשן זה אחר זה תדע לך שהוא כן דתנינן או במי תרומה אסור ולאו בשכבשן זה אח\"ז כלומר דמי תרומה קרוי מקום שכבשו בו זיתי תרומה ודבר תימה הוא דקיי\"ל בפ' כל הבשר כבוש הרי הוא כמבושל ומבושל אין חילוק בין ב\"א ובין לזאח\"ז וכו' עד ועוד קשיא מתני' דלעיל דמשמע דשלימי חולין לא בלעי ובמבושל אין חילוק בין שלימין לפצועין וה\"נ בכבושים ועוד כיון דמיירי בטמא מליח וטהור תפל למה לי כבשן בלא כבשן נמי ליתסר כדקיי\"ל בפ' כל הבשר. מיהו בזה י\"ל משום דאינו אלא כרותח דצלי ולקמן אמתני' דחגבים טמאים שכבשן גרסי' בירוש' א\"ר יוחנן לית נכבשין אלא נשלקין דכבוש הרי הוא כרותח משמע דאכולהי מתני' קאי כל היכא דתנן כבישא תניא שליקא במקומה וצ\"ל דשלוק פחות מבשול אע\"ג דנקט סוף בהמה המקשה עור חמור ששלקו לאו משום דאין מתרכך בבישול דאדרבה הבשול טפי משליקה ומתרכך יותר ומיהו פרק כל הבשר משמע בהדיא דשליקה טפי מבשול גבי כבד אוסרת ואינה נאסרת דפליג עלה ר\"י בנו של ריב\"ב וכו' שלוקה אוסרת ונאסרת עכ\"ל ר' שמשון משנ\"ץ ואם כי תירוצו נראה בדוחק מי אשר יבא אחר המלך בשכבר נתפרסם בכל התלמוד מעשה תקפו וגבורתו הלא הם כתובים על ספר דברי התורה אשר יסד עכ\"ל ז\"ל. ופי' ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל ומשנה חסרה דלא פירשה אם מותר אם אסור דהא האי בבא מושכת עד בגליל ודקתני דג טמא צירו אסור היינו בבא אחריתי דפליגי בה ר' יהודה ור' יוסי. ובירוש' תני ר' יהודה בן פזי דג טהור טפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור תני רבי חייא מדיחו ומותר. וגם בספר הליכות עולם בשם ספר כריתות כתב שבירוש' הוא שנחלקו בפירושה אבל המשנה לא פירשה בה לא איסור ולא היתר ע\"כ בקיצור ועי' עוד במ\"ש בסוף מתני': \n",
+                "<b>עשרה זין </b>גרסי'. ולא גרסי' זוז. הראב\"ד ז\"ל בת\"כ. והזין משקל ידוע הוא אצלם מענין טרטא ואוזיא. וכן הוא הנוסח של הגרסא רפ\"ח דתוספתא דתרומות. גם ה\"ר יהוסף ז\"ל כתב שכן מצא בכל הספרים זין. גם כתב דיש ספרים דל\"ג אם יש אלא ויש. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ואית דגרסי עשרה זוז והכל עולה לטעם אחד דעשרה זוז הם שני סלעים וחצי דהרי הזוז הוא דינר והוו חמש סלעים בגליל דמשקל של יהודה הוי כפלים כשל גליל כדאמרי' בכתובות בפ' אע\"פ ע\"כ. וה\"ג בגמרא בפ' יש בכור (בכורות דף מ\"ח) בגמרות כתיבת יד לענין חמש סלעים של בן דחציים עשרה זין שהם עשרה זוזים קתני התם בברייתא ר' יהודה אומר האחין שחלקו אם יש עשרה זין לזה ועשרה זין לזה חייבין ואם לאו פטורים פי' ואם לאו דבין הכל ליכא חמש סלעים מעזבון אביהם פטורין דחמש ולא חצי חמש ע\"כ. וממה שפי' שם בת\"כ הראב\"ד ז\"ל משמע דמושך הדין הראשון עד צירו אסור וסובר דהדין הראשון בנתערב ציר בציר נמי איירי וכתב נמי דר' יהודה לא פליג ומושך הלשון כן. דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שמחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זין ביהודה שהן חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור. ר' יהודה אומר וכו'. וקשה לפירושו ז\"ל דהא בחולין פ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ט) אר\"י ב\"ח לא כל השיעורין שוין שהרי ציר שיעורו קרוב למאתים דתנן דג טמא צירו אסור וכו'. ואם איתא היכי אתחילו מהתם לשון המשנה לא ה\"ל למימר אלא דתנן ר' יהודה אומר רביעית בסאתים אלא ודאי דמהתם מתחיל דינא דציר ורישא בעירוב גופו של דג מיירי ועוד דבירוש' מפ' דלת\"ק עולה החשבון לתתק\"ס ובר' יהודה פירשו שהוא קרוב למאתים וא\"כ כיצד אפשר לפרש דר' יהודה לא פליג וכן הכריח הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל מכח קושיות אלו גם מכח קושיות אחרות שהקשה עוד לפי' הראב\"ד ז\"ל והביא ראיה לדבריו מן התוספתא. ואי קשיא דג טמא אפי' באלף ליתסר דהא קיי\"ל דבריה לא בטלה תירץ הוא ז\"ל וז\"ל ונראה בעיני דהאי תנא סבר דשאני בריה טמאה דמים. מן בריה טמאה דיבשה. דבריה טמאה דמים הותרה מכללה דהא בריות דכלים או דבורות שיחין ומערות אע\"ג דלית בהו סנפיר וקשקשת שרו וכיון דהותרה מכללה קילא ועוד דנברא מטהור דחזי לאכילה דהיינו מים ומשו\"ה אצטריך קרא דשקץ יהיו לאסור עירוביהן דכיון דהותר מכללו ה\"א נתערבו ואינם נכרין שרו קמ\"ל והיינו טעמא דאקילו בהו רבנן בתתק\"ס אבל גיד הנשה חשיב בריה ולא בטיל משום דלא הותר מכללו דאפי' בעולה איכא מ\"ד דחולצו לתפוח ומש\"ה אחמירו ביה ובירוש' גרסי' אתא ר' בון והורה בעכברא שנתערב דג טמא עם דגים טהורין ואסרן אפי' באלף ואשכחן הוראה לאיסור כדאי' בפ\"ק דכתובות ולא רצה להקל אלא ששוין בריה טמאה דמים לבריה טמאה דיבשה וכן דעת הרמב\"ם ז\"ל לפסוק כר' בון ולא פסק המשנה הזו בהלכותיו עכ\"ל ז\"ל. ועיין בס' קרבן אהרן פרשת שמיני סוף פרשה ג' ובהר\"ן ז\"ל פ' גיד הנשה דף תשי\"ד. וחשבון תתק\"ס מפרש בירוש' דסאה עבדא כ\"ד לוגין ולוגא עביד תרתין ליטרין וליטרא עבדא ק' זינין. ופי' הר\"ש ז\"ל נמצא דסאתים כו' [כמ\"ש בתי\"ט]. אבל רש\"י ז\"ל פי' בפ' בכל מערבין (עירובין דף כ\"ט) עוכלא שמינית שבליטרא וליטרא הוא לוג ע\"כ. והרמב\"ם ז\"ל כתב בפ\"א דה' עירובין ליטרא האמורה בכל מקום מלא שתי רביעיות ועוכלא חצי רביעית ע\"כ ועי' עוד שם. ופי' הרמב\"ם ז\"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעיות נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט\"ז לקב וסאה ו' קבין לשלשת קבין מ\"ח רביעיות שהן חמשים סלעים. אמר המלקט נלע\"ד שאם אין צריך להיות שהן כ\"ה סלעים צריך לפרש שהם חמשים סלעים בגליל. \n",
+                "<b>דג טמא צירו אסור. </b>ולא דמי לציר חגבים טמאים ובת\"כ ילפי לה מדכתיב שקץ תשקצום לאסור צירן ורוטבן והיינו הזיעה היוצאה מהם דחשיבא לאסור וכיון דציר דגים טמאי' בעיניה אסור מן התורה כשנתערב ציר טמא בציר דגים טהורים פליגי בה ר' יהודה ור' יוסי עד כמה יהא אוסר ורבי יהודה סבר רביעית לסאתים ופי' רש\"י ז\"ל בפ' גיד הנשה רביעית של ציר טמא אוסר סאתים של ציר טהור וסאתים הוו להו מאתים רביעית נכי תמניא דהא קב ד' לוגין ולוג ד' רביעיות ט\"ז לקב וסאה ו' קב ין לשלשת קבין מ\"ח רביעיות וכן ד' פעמים הרי קצ\"ב ואסור אלא דצריך תוספת להיתרא על שיעור קצ\"ב ונקט סאתים דהוי יותר ממא' ותשעי' ור' יוסי סבר דאינו אוסר אלא חלק אחד מציר תוך י\"ו כגון לוג ציר טמא תוך י\"ו לוגין דהיתרא אבל יותר מי\"ו דהיתרא שרי ובטל. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ופי' הרמב\"ם ז\"ל אחד מי\"ו בו הוא שש רביעיות לסאה והיינו ג\"כ מה שפי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל דהרי שש רביעיות הם לוג וחצי מכ\"ד לוגין שהיא הסאה וע' במ\"ש בספ\"ק דר\"ה על מלת גרב. וראיתי להביא הנה רוב תשובת הרשב\"א ז\"ל דבסימן ע\"ר וז\"ל ואולי נתכוונת לומר דכולה מתני' לענין ביטול ציר וכדקתני בהדיא ולא לגופן של דגים שמא מפני ששנינו בהדיא באותה משנה מחלוקת ר' יהודה ור' יוסי בביטול הציר כדקתני דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ר' יוסי אומר אחד מי\"ו בו על זה באת לומר דכל אותה משנה אינה אלא בבטול הציר ורישא נמי דקתני דג טמא שכבשו עם דג טהור דאלמא משום כבישה לבד היא ומשום בטולו של ציר דאי משום בטולו של דג למה לי שכבשו לימא שנתערב ואם על זה באת לסמוך אגב חורפך לא עיינת בה דעל כרחי' סיפא דרישא לאו משום בטול ציר דא\"כ ה\"ל מחלוקת ת\"ק ור' יהודה ור' יוסי דת\"ק סבר בתתק\"ס ור' יהודה ברביעית בסאתים ור' יוסי אחד מי\"ו בו. וזה אינו חדא דאי אפשר שיהא בין ת\"ק לר' יהודה ור' יוסי כולי האי. ועוד שיחמיר ת\"ק בציר דרבנן דאינו אלא זיעה בעלמא כולי האי ועוד דא\"כ מאי קאמר בתר רישא דג טמא צירו אסור והא עד השתא בצירו עסיקי' באיסורו ובבטולו. אלא רישא באיסור כבישתו שאוסר את הטהור במליחתו עמו והדר איירי בבטול גופו וסיפא באיסור צירו וביטולו ושלש משניות הן רישא בנתינת טעם כשכבש דג טמא עם דג טהור דבנתינת טעם כדג טהור שמלחו עם דג טמא דמייתי' בפ' כל הבשר והכא משנה חסרה היא והכי קתני דג טהור שכבשו עם דג טמא ולא פירש אם אסור אם מותר. וסיפא כל גרב בבטול גופו. וסיפא דסיפא בבטול צירו ובירושלמי פריש רישא לאסור דגרסי' עלה דג טמא ר' יהודה בן פזי דבר דלייה דג טהור תפל שכבשו עם דג טמא מליח אסור וכל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל של עשרה זוז ביהודה שהן חמש סלעים בגליל זו משנה אחרת דמיירי בבטול גופו וכן פי' רבינו שמשון זה השתא לא מיירי באיסו' נתינת טעם דשיעורו בס' אלא בדג טמא שנתערב בתוך דגים טהורים דמיתסרי כולהו משום דבריה לא בטלה עכ\"ל ע\"כ לשון התשובה. גם בתשובת סי' ר\"פ כתב וז\"ל כבר כתבתי לך בתשובתי הראשונה כי ג' משניות הן רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור והיא חסרה שלא נתפרש בה אם להתיר אם לאסור ובירוש' פרישו דתני ר' יהודה בן פזי וכו' ומציעתא כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוזים ביהודה שהן ה' סלעים בגליל זו היא לבטול גופו. וזו ת\"ק היא ולא ידענו אם יודה בה ר' יהודה שאינו מחמיר אפי' במין במינו יותר משיעור זה כמו שאין ת\"ק מחמיר יוחר משיעור זה בבריה החמורה לבטלה בשיעור זה או שמא ת\"ק היא ור' יהודה לא מודה בה ולא מיירי בה וסיפא בבטול ציר ר' יהודה מחמיר עד רביעית בסאתים ור' יוסי מיקל ואמר א' מי\"ו ומה שאמרת אם בבטול גופו היאך אפשר דבטול גופו לא חמיר מבטול ציר עכ\"ל הוא תימה בעיני והיכן הוא חומרו של ציר כאן והיכן הוא קולו של גוף והלא ציר בטל אפי' לר' יהודה שהוא המחמיר רביעית בסאתים שהוא אחד בקצ\"ב ואילו גופו בעינן סאתים לעשרה זוז שהוא תתק\"ס זוז והיכן הוא החומרא והקולא שאמרת עכ\"ל ז\"ל. עוד כתב בתשובת רפ\"א וז\"ל. תשובה. איברא של שיעורו של עשרה זוז בסאתיים כך הוא עולה לכל זוז תתק\"ס זוז ומפורש הוא בירושלמי ולשון הירושלמי כך הוא סאה עבדא כ\"ד לוגין לוגא עבדא ב' ליטרין ליטרא עבדא ק' זוז הרי כל זוז עבד תתק\"ס ע\"כ והנה חשבון זה לפניך נמצא גרב של סאתים עושים ט' אלפים ות\"ר זוז חלקם לעשרה זוזים נמצאו תתק\"ס לכל זוז וזוז ואני כתבתי לך פי' המשנה כולה בתשובתי הראשונה כמו שפירשה רש\"י ז\"ל כל שצריך לך לפי' חילוק כל המשנה שהן כעין ג' משניות. רישא דג טמא שכבשו עם דג טהור ופירשו בירוש' שהוא אסור. ומציעתא כל גרב שהיא לענין בטול גופו. וסיפא דג טמא צירו אסור. ואם באת לשאול למה לי כבשו דכבוש הרי הוא כמבושל לתני שמלחו לבד דהא קיי\"ל דמליח הרי הוא כרותח ואפילו לא כבשו ליתסר כדקיי\"ל בפ' כל הבשר (חולין דף קי\"ג) דמייתי התם דג טמא שמלחו עם דג טהור וכו' כדאי' התם יש לומר דהכא נקט כבשו כדי לאסור את כולו ואפילו בדגים כחושים לפי שמליח אינו אלא כרותח דצלי ואינו אוסר אלא כדי קליפה בדברים הכחושים שאינם מפעפעין וכדאמרי' בפ' גיד הנשה (חולין דף צ\"ו) מדשמואל דאמר מליח הרי הוא כרותח כבוש הרי הוא כמבושל וקא פריש התם מר בר רב אשי מדכבוש הרי הוא כמבושל מליח הרי הוא כרותח דצלי ע\"כ. ועיין עוד בתשובת שצ\"ב ושצ\"ג ושצ\"ד ותמ\"ג. ובתשובת סי' תכ\"ו כתב צריכין אנו למודעי בהאי מתני' דמה ראו להתיר כאן בשעור זה דתתק\"ס משא\"כ בשאר הדברים החשובים וגם שבפי' הרמב\"ם ז\"ל יש קושיות וכבר טרחנו הרבה ונלאינו למצוא פתח לדבר זה ולא מצאנו. ע\"כ וכן כתב ג\"כ בסוף סי' תרע\"ח: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. </b>ירושלמי מהו טהור טהור מלהכשיר הא לטמא אפי' כל שהוא טמא ופי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל משום דתנן בפרק בתרא דמכשירין ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא ומפ' לה בבכורות פ' הלוקח בהמה דציר לאו בר קבולי טומאה דזיע' בעלמא הוא אלא משום דנחשדו עמי הארץ לערב בציר מחצה מים וכשנתן בו מעט מים (טמא) טהרה עוררת טומאה ונעשו המים רוב וטמאים הלכך גבי ציר חגבים טהורים דחזק הוא דבלאו (דגים) [המים] שבתוכו מציר ומתחזק כדמוכח בירוש' לעיל בסמוך הוא דאמור דנחשדו בו לערב מחצה מים משום דהציר של טהורים סובל כל כך אבל דטמאים דחלש הוא בכל שהוא מים טמא דכולו הוא מים. וחדוש הוא לומר דבלא מים דלא יכשיר דבלא מים הוא מים. א\"נ דכיון דקיי\"ל דלגבי איסורי אכיל' נבלה שאינה ראוי' לגר אינה נבלה. לדעת הראב\"ד ז\"ל דסובר דמטעם משקה סרוח הוא דאכשיר רבי צדוק כ\"ש דשרי לגבי איסור ולדידן דטעמא הוא משום מיעוטא דהוא דכתיב שקץ הוא לכם פרט לעירוביו וכ\"ש צירן כדתניא בת\"כ החדוש הוא דדמי לציר טהור שיש בו רוב מים דבכל דהו מים שיטמא ואינו בטל ברוב ור' צדוק לא בא להשמיענו טהור דכיון דאינו מציר כ\"ש דאינו מכשיר דזיעה בעלמא הוא ותו דרחמנא שרייה ולהא לא אצטריך עדות ר' צדוק דמק\"ו דציר דגים טהורים ילפי'. אלא היינו דאשמועי' דלטמא בכל שהוא מים שנופל לתוכו מטמא כמו ציר דגים טהורים ואפי' ידעינן ביה דלא נפל בו מים אלא האי כ\"ש ולא בעי' הכא טהרה עוררת טומאה כי התם עכ\"ל ז\"ל. ועיין בפ' הלוקח בהמה (בכורות דף כ\"ג.) וכתוב בתשובת הרשב\"א ז\"ל סי' רפ\"ו וז\"ל תשובה. מסתברא לי דת\"ק מיירי לענין איסור דאי לענין הכשר מאי שייכא הכא ליתניה במס' מכשירין ולפיכך נ\"ל דת\"ק מיירי לענין איסור ור' צדוק לענין הכשר ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי והכי איתא בירוש' דגרסי' התם מהו טהור מלהכשיר הא ליטמא אפי' כל שהוא מטמא ופי' דמתני' הכי חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן בתערובתן משום דזיעה בעלמא הוא וגריעה אפי' מציר דגים טמאים אבל הציר בפני עצמו אסור ור' צדוק נמי לא פליג בהא אלא מודה הוא דהציר של חגבים טמאים אסור הוא בפני עצמו וכן כל ציר הוא עצמו טהור מליטמא וכדאמרי' בבכורות פ' הלוקח בהמה ציר לאו בר קבולי טומא' הוא ולא עוד אלא נחשדו עמי הארץ לערב מחצה מים בצירן ואע\"פ שהמים שלהם טמאין אותו ציר אינו מיטמא לפי שטומאת עם הארץ דרבנן וטומאת משקין נמי דרבנן וכי גזור רבנן ברובא בפלגא לא גזור אבל אם הוסיף בו מים כל שהוא ואפי' מים טהורין. משקין טמאים שהיו מעיקרא נתעוררו ונצטרפו אל משהו מים טהורין שנפלו בו עכשיו והוו להו מים רובא ומיטמא ואף על פי שמים אלו שנפלו לבסוף טהורין אין אומרין טומאה ראשונה כיון שבטלה בטלה ושוב לא תתעורר להצטרף אל אלו שהן טהורין אלא אומרין דטהרה מעוררת את הטומאה וכדאי' התם בפ' הלוקח בהמה והיינו דקאמר הכא ר' צדוק דאפי' של חגבים טמאים טהור מלהכשיר אע\"פ שיש בתוכו מחצה מים [ואם הוסיף בו מים] כל שהוא מיטמא ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כל הנכבשין וכו'. </b>פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כל הנכבשין כגון לפתות שנותנין בחרדל וחומץ בין שלימין בין חתוכין או שרשי תרדים או קנרסין. וכבש של תרומ' עם של חולין ל\"ש כאחת ל\"ש זה אח\"ז ואשמועי' מתני' דדוקא מי זיתים דלעיל דחריפי מיבלעי אבל מי כבשים דשאר ירקות דעלמא לא חשיבי ולא מידי אלא עם החסיות: \n",
+                "<b>חסית של חולין וכו'. </b>אשמועי' גוונין כדאשמועי' גבי שלימין ופצועין דבעינן דפצועין להוו דחולין דוקא וה\"נ בעינן חסיות דתרומה כי היכי דלהוי איסור: \n",
+                "<b>חסית של חולין עם ירק של תרומה מותר. </b>דפועל טעמו באחרי' ואחרים לא מיבלעי בי' ע\"כ: \n",
+                "בסוף פי' ר\"ע ז\"ל. צריך להיות או נשלקין אוסרין: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ר\"ש אומר וכו' </b>ר' עקיבא אומר כל המתבשלין וכו'. כך נראה שצ\"ל לפי הפי' של הרמב\"ם ור\"ע ז\"ל אלא שבפי' הר\"ש ז\"ל מצאתי רשום על מלת ר' עקיבא אשר שם. ופי' הרמב\"ם ז\"ל ר\"ש נטה לדעתו דר' יוסי ואמר שאם שלק כרובים של שקיא והוו הכרובים של בעל תרומה שאסור לאכול הכרובים של שקיא שהן חולין לפי שקלחי הכרוב רפים ובולעין לחלוחית הכרובים האחרים שהן תרומה והוסיף ר' עקיבא ואמר אפי' המבושלין כמו הזרעים וזולתן כשמבשלין תרומה עם חולין לא יאסרו החולין אלא אם נתבשלו בשר עם ירק של תרומה אז יאסר הבשר לזרים לפי שהוא מושך את הירק ומתקן טעמו וזה ברור והוסיף ריב\"נ ע\"ז ואמר הכבד כשיתבשל בירק של תרומה אינו נאסר לפי שהוא פולט ואינו מושך כלל ודבריהם כולם בדיעבד אבל לכתחלה כולן אסורין עכ\"ל ז\"ל והביא כל פירושו ז\"ל הר\"ן ז\"ל בפ' גיד הנשה דף תשי\"ח וכתב שם שרב אלפס והרמב\"ם ז\"ל סוברין דכולה סוגיא דהתם בפ' גיד הנשה אליבא דר\"י בן נורי אתמר אבל רבנן פליגי עליה וסברי דכבד נאסרת ולפיכך לרבנן אין הכבד מותרת בבשול אפי' בפני עצמה אלא בחליטה בחומץ או ברותחין ולדידן דלא בקיאינן בחליטה לית להו תקנתא אלא בצלי ע\"כ. וכתב עוד שם דלמאי דמוקמינן לה בגמ' בכבדא דאיסורא דהוה קשה דהיכי תני עלה ואינה נאסרת לומר שלא תהא בולעת שמנינות דאיסורא האי כבד דהיתרא והדבר נראה לעין בהפך שהכבד בולעת שמנינות ביותר אע\"פ שטרוד למיפלט עם פי' הרמב\"ם ז\"ל לא קשה מידי דה\"ק כבד דאיסורא אוסרת ירקות של תרומה ואין כבד של היתר נאסרת מחמתן ע\"כ כוונת לשונו לפי מה שהשיגה דעתי. ותימה בעיני דממתני' משמע דשקיא הוי לשון יובש ואילו אנן מתרגמי' את גולות עליות ואת גולות תחתיות ית בית שקיא עלאה וית בית שקיא תתאה וה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה שקי ומחק האל\"ף ונקד ציר\"י וחירי\"ק. ובירוש' ר' אבהו בשם ר' יוחנן מודה ר' עקיבא לחכמים בבשר שהוא אסור פי' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל כגון בשר שנתבשל בירק חסית של תרומה והדר נפל האי בשר שבלע טעם התרומה בקדרה רותחת שיש בה בשר של חולין אפי' הבשר הזה השני אסור וכי תנן אלא עם הבשר לאו בשר הראשון עם הירק קאמר דההוא פשיטא דאסור לזרים אלא בשר שני קאמר ואע\"ג דבר בר נ\"ט הוא ע\"כ. ועוד אמרי' התם אפי' חסית בחסית דמין במינו הוא וליכא למיקם אטעמא ר' עקיבא מתיר דבטל ברוב מן התורה ועוד דתרומה של ירק לכ\"ע מדרבנן והקלו: \n",
+                "<b>הכבד אוסרת. </b>בפ' כל הבשר (חולין דף ק\"י) קאמר אביי בדחייה בעלמא דדילמא דכבד אוסרת דקתני בכבד של טריפה ומשום טעם שומן של טריפה אוסרת את כל המתבשל עמה וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ומשום דמא מבעיא לן. ואיתא נמי התם ברייתא ר' אליעזר אומר הכבד אוסרת ואינה נאסרת מפני שפולטת ואינה בולעת ר' ישמעאל בנו של ריב\"ב אומר מתובלת אוסרת ונאסרת שלוקה אוסרת ונאסרת ופי' רש\"י ז\"ל מתובלת התבלין מרככין אותה שלוקה הרבה מאד נאסרת לפי שלאחר שנגמרה פליטתה חוזרת ובולעת ע\"כ ופי' שם הר\"ן ז\"ל בדף תשי\"ז דה\"ק לי' ר\"י לת\"ק כשם שמתובלת אוסרת ונאסרת דבהא ודאי את גופך מודית כך שלוקה אוסרת ונאסרת ומש\"ה פלגינהו ר' ישמעאל בתרתי ולא ערבינהו למתני מתובלת או שלוקה אוסרת ונאסרת ומשמע דקיי\"ל דשלוקה אינה נאסרת וריב\"נ נמי סתמא קתני אוסרת ואינה נאסרת ומשמע אפילו בשלוקה ומיהו במתובלת לכ\"ע נאסרת עכ\"ל ז\"ל ועי' עוד שם בהר\"ן ז\"ל כי האריך והביא עוד שם שני פירושים במאי דתנן כבד אוסרת ואינה נאסרת והשני הוא להרא\"ה ז\"ל: \n",
+                "<b>ואינה נאסרת. </b>אם היא של בהמה כשרה ונתבשלה עם דבר אסור וכדפי' ר\"ע ז\"ל. ועיין בר\"פ כיצד צולין שנתנו טעם שם התוס' ז\"ל אמאי לא קתני גבי לב אוסר ואינו נאסר כדקתני גבי כבד: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ביצה שנתבלה כו' אפי' הלמון שלה. </b>הלמון בה\"א גרסינן בקצת ספרים והכי מייתי לה נמי בערוך. ובירוש' משמע דלא גרסי' במתני' \"אפילו\" אלא ה\"ג ביצה שנתבלה בתבלין אסורין הלמון שלה אסור מפני שהוא בולע וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובירוש' מפ' דכש\"כ החלבון שהוא מבחוץ דאסור ע\"כ: \n",
+                "<b>מי שלקות ומי כבשים של תרומה אסורין לזרים. </b>במשניות דוקניות גרסי' מי כבשים ומי שלקות אסורין וכן הוא בפי' רבינו שמשון ור\"ע ז\"ל וכן הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל. ובירוש' פריך עלה דמתני' מההיא דתנן בפ\"ז דמס' מקואות אלו פוסלין ולא מעלין המים בין טמאים בין טהורים ומי כבשים ומי שלקות והכי פריך הכא את עביד לה אוכל דקתני אסורין לזרים אלמא דמי כבשים נהפכו למיץ של הזיתים הכבושים בהם דקרוי אוכל דהא אין קרוי משקה אלא ז' משקין והתם גבי מקוה את עביד להו כמים בעלמא דאילו הוו מי פירות הא קתני דלא פוסלין ולא מעלין ומשני כאן בקשין כאן ברכין כלומר כששהו הזיתים או הירקות בתוך מי הכבישה עד שנתרככו כלומר שנפצעו בהנהו אמרי' דפעל בהן הכבישה ואסירי גבי תרומה וגבי מקוה נמי חשיבי מי פירות ולא פוסלין ולא מעלין וכי קתני גבי מקוה דפוסלין בקשין שעדיין עומדין הזיתים בקשיין ובחזקן בענין שלא פעל בהן הכבש ואז הוי כמו מים בעלמא. ומאי דהדר קאמר בירושלמי כאן באוכל כאן במשקה פרושי קא מפרש כלומר מאי נפקא לן דהוו רכין דהוו להו אוכל ובקשין הוו להו משקה כמו שהיה. ורבינו שמשון ז\"ל פי' התם במס' מקואות קשין כלומר שנתעכרו המים מראיתן מחמת הכבש רכין צלולין מים בעלמא. ור' יוסי ב\"ר בון משני דתרומה תליא איסור דילה בנתינת טעם דאוסר באכילה לזרים. אבל מש\"ה לא נפקי מתורת מים לענין מקוה הלכך לענין תרומה ל\"ש קשין ול\"ש רכין אסירי ולענין מקוה ל\"ש קשין ול\"ש רכין דינם כמים ופסלו דלא אזלי' התם בתר טעמא ואזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא ורבינו מאיר ז\"ל פי' דגבי מקוה עיקר המים פוסלין לא מפני נתינת טעם. וגבי תרומה לאו אוכלין נינהו אלא משקה שיש בו טעם תרומה ע\"כ. עכ\"ל הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n"
+            ]
+        ],
+        [
+            [
+                "<b>לתוך המורייס. </b>ס\"א בתוך: \n",
+                "<b>אבל נותנין את היין למורייס. </b>בירוש' מוקי לה ר' יוחנן דרבי היא דתניא יין למורייס רבי מתיר דלמתוקי טעמא יהבי לי' ור\"א בר\"ש אוסר דלעבורי זוהמא יהבי לי' וקא מפסיד אוכלי תרומה לפיכך אם עבר ונתנו רבי אוסר לזרים ור\"א בר\"ש מתיר לזרים דלא הויא אכילה ומ\"מ אפי' מאן דמתיר הכא גבי תרומה אוסר מורייס של עובדי כוכבים במס' ע\"ז פרק שני משום חומרא דע\"ז דאפי' הנאתה אסורה דכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם: \n",
+                "<b>מפטמין. </b>מרקחין את הבשמים תרגום רוקח בירושלמי מפטם: \n",
+                "<b>יינומלין. </b>יין דבש ופלפלין ונלע\"ד שהוא נוטריקון יין מילי דהיינו דבש. לין ר\"ל פלפלין ע\"כ ואית דגרסי יינמלין. והוא נקרא ג\"כ קונדיטון כדאי' במדרש בפרשת בחדש השלישי נמשלה תורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף ד\"ת כן ע\"כ. והביאו הר\"ן ז\"ל בפ' אין מעמידין דף שנ\"ח ע\"ב. ובתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' תשס\"ו: \n",
+                "<b>אין מבשלין וכו'. </b>פי' הר\"ש ז\"ל אין מבשלין יין של תרומה דרך לבשלו כשהוא תירוש ונותנין בו דבש ומתעלה ע\"כ: \n",
+                "<b>ור' יהודה מתיר מפני וכו'. </b>נראה דקאי נמי ארישא דאין מפטמין כדמשמע בירוש' שהעתקתי פ\"ח דמס' שביעית סי' ב' ומה דקשה דר' יהודה אדר' יהודה מההיא דס\"פ שני דמכילתין נכתב שם. וכתוב בתשובות הרשב\"א ז\"ל סי' כ\"ד וז\"ל והלכך מבושל נמי דמשביחו אומר עליו קדוש היום ומנלן דבשולו משביחו דתנן ור' יהודה מתיר מפני שמשביחו אלמא לכ\"ע אשבוחי משבח ואפי' לת\"ק דהא לא אסר אלא מפני שממעיטו. והא דתנן בפ\"ב דתרומות ולא מן המבושל על שאינו מבושל דאלמא מבושל רע דאשתני לגריעותא תרצו בירוש' בשם ר' יוחנן דההיא ר' יהודה היא דסבר שהוא משתנה לגריעותא והא דתנן בפ' בתרא ר\"י מתיר מפני שמשביחו מוחלפת השיטה היא והכי תנינן אין מבשלין יין של תרומה דברי ר' יהודה וחכמים מתירין מפני שמשביחו ור\"א תירץ תמן בכהן וכאן בבעלים כלומר אין מחליפין את השיטה דלכ\"ע אשבוחי משבח ומתני' דבפ' בתרא בכהן שבא לבשלו אחר שנתנוהו לו הבעלים חי ובההוא אמרי רבנן דאין מבשלין מפני שממעיטו ממדתו ואע\"פ שמשביחו ור\"י מתיר הואיל ומשביחו אבל ההוא דפ\"ב ששנינו שאין תורמין מן המבושל על שאינו מבושל ההוא בבעלים פי' לפי שהבעלים מפרישין אותו לפי מדתו שהי' קודם שנתבשל ולפיכך אסור לפי שנותן לכהן פחות מן הראוי לפי מדתו של עכשיו נמצא כי לדברי ר\"א אשבוחי משבח לכ\"ע ולדברי ר\"י דמחליף השיטה משביחו לכה\"פ לרבנן וקי\"ל כוותייהו עכ\"ל ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>דבש תמרים. </b>בין שהפריש תמרים וזב מהם דבש בין שהפריש דבש לתרומה: \n",
+                "<b>סַתְוָנִיוֹת. </b>הגיה ה\"ר יהוסף ז\"ל סתְוָונִיוֹת בשני ווי\"ן. והוי\"ו הראשונה קמוצה וכן בכל מקום שנזכר במשנה. ירוש' הוו בעיי מימר מה פליגין בחומש אבל בקרן אף ר' יהושע מודה דהא גזל הוא ביד הזר מה פליגין לשעבר הא בתחלה פי' משקין שזבו מן התמרים בעודם טבל אף ר' יהושע מודה דאסורין באכילה עד שיתרום והתניא דבש תמרים ר' אליעזר מחייב במעשרות ור' יהושע פוטר לא קשיא כאן שזבו משנטבלו דהיינו כשראו פני הבית כשהן פרי וזבו משקין מהם אסורין לכתחלה וחייבין בקרן דמשקין היוצאין מן הטבל כטבל כאן כשזבו עד שלא נטבלו מותר לאכול מהן בלי הפרשת תרומה ומעשרות. ומודה ר\"א שאם עשר על התמרים כאן וכבר זבו משקין מהם אפי' באספמיא מותר ולא אמרי' דהוי טבל דהא לא עשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש לפי תמרים. תניא ר\"נ אומר לא שר' אליעזר מחייב במעשרות אלא שר\"א אומר שלא יאכל מן התמרים עד שיעשר על הדבש מילתי' אמרה שהוא מעשר מן התמרים לפי דבש ולפי תמרים ע\"כ. אבל בפי' הר\"ש ז\"ל הלשון כך תניא דבש תמרים ר\"א מחייב במעשרות אר\"נ מודה היה שזה פטור מן המעשר אבל הי' אומר ר\"א לא יאכל מן הדבש עד שיתקן התמרים ע\"כ וכ\"ה ג\"כ בתוספתא פ\"ח דתרומות: \n",
+                "<b>וחומץ סתווניות. </b>יש גורסין וחומץ ספוניות לשון סופי ענבים: \n",
+                "<b>ר\"א מטמא משום משקה. </b>תניא ר\"נ אומר לא שר\"א מטמא משום משקה על מה נחלקו על שנפל לתוכו משקה שר\"א מטמא משום משקה וחכמים אומרים הולכין אחר הרוב. על דעתיה דר\"נ ר\"מ וראב\"י ור\"א שלשתן אמרו דבר אחד ר\"מ דו אמר אין מי פירות בטלין לעולם ראב\"י דתנן בפ' בתרא דמכשירין ראב\"י אומר ציר טהור שנפל לתוכו מים כל שהוא טמא והדין ר\"א דהכא. מ\"ט דר\"א דכתיב וכל משקה מ\"ט דרבנן דכתיב אשר ישתה ור\"א ס\"ל דאשר ישתה מיבעי לי' פרט למשקה סרוח א\"ל חכמים משקה סרוח אין הפרות והעופות נמנעין מלשתות מהן והלכך נמי מכשירין ומודה ר\"א לחכמים במי ים הגדול שאפי' הם סרוחים מכשירין דהכתוב קורא אותם מים שנאמר ולמקוה המים קרא ימים. ומודה ר\"א לחכמים במי תרדים ובמי שלקות שאינם מכשירין דהנהו אפי' לבהמה לא חזו ע\"כ. ובפ' כ\"מ אמר מר בר רב אשי דאין מברכין על דבש תמרים רק שהנ\"ב דזיעה בעלמא הוא דאין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים וענבים בלבד כדעת ר' יהושע: \n",
+                "<b>כמוני פטמים. </b>נראה דפטמים בשב\"א הפ\"א גרסי' לה דקאי אמיני בשמים ומוני דנקט ביו\"ד לשון רבים אפטמים הרבה דבעלמא. ר\"ל מוכרי הבשמים או רוקחי המרקחת. אבל בתוי\"ט כתוב כמוני פטמים מוסב על חכמים כו'. אמנם לא משמע מתוך לשון רש\"י ז\"ל דמוני דהוי לשון רבים קאי אחכמים כדפי' הוא יצ\"ו אלא דה\"פ חכמים שמנו בקצרה ובדקדוק מנו ולא כדרך הרוכלים והפטמים שמונים הבשמים שלהם בקול רם להשמיעם לקונים שפעמים מוסיפין ופעמים גורעין ופעמים מזכירין בהכרזתם שם בשמים אחרים שלא הזכירו עדיין כלל במבוי זה. ובירוש' ר' יוחנן בשם ר' שמעון ב\"י אם יאמר לך אדם שמונה משקים הם אמור לו הרי טל ומים מין אחד הם ומנו אותם חכמים שנים אילו הוה לון חורן לא הוון מנוניה: \n",
+                "<b>ושאר כל המשקין טהורין. </b>משמע אפי' מלקבל טומאת עצמן: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אין עושין תמרים דבש. </b>דמפסידן הוא: \n",
+                "<b>ובמעשר שני. </b>דגבי מע\"ש כתיב ואכלת ודרשי' ולא להפסד. הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל: \n",
+                "<b>אין סופגין ארבעים משום ערלה וכו'. </b>ה\"ר יהוסף ז\"ל הגיה משם ערלה בלא וי\"ו. ובפ' העור והרוטב מוקמי' דפלוגתא דר\"א במתני' דלעיל בדון מינה ומינה דר\"א ס\"ל דון מינה ומינה דון מינה דמה בכורים משקין היוצאים מהם כמותם לענין שאם הביא ענבים ודרכן הוו בכורים דילפי' לה מרבויא דתביא מארצך אף תרומה משקה היוצא מהן כמותן. ומינה דמה בכורים אפי' שאר מינין אף תרומה נמי אפי' שאר מינין ור' יהושע סבר דון מינה ואוקי באתרה. דון מינה דמה בכורים המשקין היוצאין מהם כמותם אף תרומה משקין היוצאים מהם כמותם ואוקי באתרה דמה משקה דתרומה תירוש ויצהר אין מידי אחריני לא אף משקין היוצאין מהן כמותן תירוש ויצהר אין מידי אחרינא לא ומתני' דקתני אין סופגין מ' משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ואין מביאין בכורים וכו' ר' יהושע היא דאמר בתרומה לא מיתסרי ואתו בכורים וגמרי מתרומה בהיקשא דאיקרו תרומה ואתיא ערלה וגמרה מבכורים מג\"ש דפרי פרי ע\"כ: \n",
+                "<b>אין מביאין בכורים משקין וכו'. </b>בירוש' מפ' דה\"ק אין עושים בכורים משקין ומיירי בכהן שניתנו לו וע\"ש. ה\"ר יהוסף ז\"ל: \n",
+                "<b>ואין מטמא משום משקה. </b>גם פה מחק הוי\"ו ה\"ר יהוסף ז\"ל. והפי' משקה היוצא מן הפירות והא נמי ר' יהושע היא כדלעיל. ובירוש' דפרקין ודס\"פ בתרא דחלה מפ' דהא דתנן ואין מביאין בכורים משקין אבל אם לקטן משעה ראשונה ע\"מ להביאן משקין ודרכן יכול להביאן ומרבי לי' מקרא דתביא. תניא זיתים של תרומה טהורים יעשו שמן. טמאים לא יעשו שמן. וענבים בין טמאות בין טהורות לא יעשו דברי ר\"מ ר' יעקב אומר משמו לא נחלקו ר\"א ור\"י על זיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר\"א אומר לא יעשו ור\"י אומר יעשו וענבים טהורות יעשו טמאות לא יעשו א\"ר יהודה מודים ר\"א ור' יהושע בזיתים טהורים שיעשו על מה נחלקו על הטמאים שר\"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו וענבים בין טהורות בין טמאות שיעשו אמר רבי מודים ר\"א ור\"י בזיתים טהורים שיעשו וענבים טמאות וזיתים טמאות שלא יעשו ועל מה נחלקו על ענבים טהורות שר\"א אומר לא יעשו ור' יהושע אומר יעשו: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>עוקצי תאנים וכו'. </b>כתב ה\"ר יהוסף ז\"ל הכי פירושא דהאי מתני' עוקצי תאנים ועוקצי גרוגרות ועוקצי כליסין ועוקצי חרובין שהן תרומה כולן אסורין לזרים כן נ\"ל אך קצת קשה דה\"ל למימר וכליסין וחרובין וצ\"ע ע\"כ. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ובערוך גריס כאן בליסין בבי\"ת. וכתב רבינו מאיר דגרסי' הכא והלובסין כי ההיא דלקמן פ\"ב דמעשרות הי' עושה בלובסין והן מין תאנים והעוקץ הוא העץ שתלוי בו הפרי ויש בו קצת מתיקות ומפ' בירוש' במובלעות באוכל דהיינו מן הקשר ולפנים וכתב רמב\"ש ז\"ל דמשום עוקצי חרובין הוא דאצטריך שהיוצא חוץ לעומת האוכל הוא קשה ואפי' הניית מציצה אין בו ואינו כן דלכך דקדקו במובלעות באוכל כלומר שנידונין כאוכל שיש בהן קצת טעם ולכך פירשתי מן הקשר ולפנים דהיינו לצד האוכל דכל אלו לצד האוכל משפעין וחזו לאכילה ע\"כ אבל הרמב\"ם ז\"ל כתב אע\"פ שאין בהן אוכל. אמר המלקט אבל כליסין בכ\"ף הם מין קטניות כדמשמע בירוש' פ' האשה שהיתה אוכלת בתרומה ובבבלי ס\"פ אלו טריפות: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>גרעיני תרומה. </b>ס\"א גלעיני בלמ\"ד: \n",
+                "<b>וכן עצמות הקדשים וכו'. </b>כתבו תוס' ז\"ל בפ' המזבח מקדש דפי' ר\"ת דהכא מיירי לאחר זריקת הדם דאי קודם זריקה אפי' מעילה איכא בקדשי קדשים דאין כאן שעת היתר לכהנים ובעצמות קדשים הנאכלין מיירי דומיא דתרומה ויש עליהן עדיין בשר וקאמר דאם מכניסן ומצניען א\"כ הוא מחשבן ואכתי שם קדשים עליהם ואסורין אבל משליכן בטל שם אוכל מינייהו וכן גרעיני תרומה מיירי שיש עליהן אוכל ומיפרשא בענין זה ע\"כ וכן נראה שפי' ה\"ר שמשון ז\"ל ומשום נותר הם אסורין ושכן משמע מן הירושלמי: \n",
+                "<b>המורסן מותר. </b>פירש\"י ז\"ל בפ' בתרא דכתובות מורסן הן סובין היוצאין באחרונה סובין שהמכתשת מוציאה כשלותתין חטים לסולת כותשין אותן במכתשת. ובמתני' משמע דמורסן גרוע מסובין הלכך נראה כפי' רבינו מאיר ז\"ל שפי' המורסן הוא הקליפה הגסה היוצאת קודם טחינה ולא חשיבא אוכל אבל בסובין שהוא לאחר טחינה יש חילוק בין חדשות לישנות של חדשות אסורות. והרמב\"ם ז\"ל פי' כאן ומורסן הוא העולה מן הסובין וסובין ידוע ע\"כ: \n",
+                "<b>המסלת קב או קביים לסאה. </b>שמוציא מסאה קמח של תרומה קב או קביים סלת מצניע את השאר ואינו מאבדו ודריש לה בת\"כ מדכתיב כי לחמו מסלת את החטים כל שהוא רוצה ומקנב את הירק כל שהוא רוצה יכול תהא קניבתו חול ת\"ל הוא הרי הוא בקדושתו ע\"כ ופי' הראב\"ד ז\"ל לחמו ולא קאמר לחם ש\"מ לחמו הראוי לו שאם הוא מפונק ואינו אוכל את החטים כי אם סלת גמור יכול הוא לעשות כן לאוכלי תרומה ואינו חושש להפסד תרומה ואע\"פ שהמורסן והקמח יאכילם לבהמתו כמו הכרשינין ע\"כ: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>אלא מכבד כדרכו ונותן לתוכה חולין </b>כצ\"ל. וכתב הר\"ש ז\"ל דיש ללמוד ממתני' דהני גתות שדרך בהן העובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכן ואין מחייבין אותו ללקט החרצנים שבין הגתות. [כדאשכחן במתני' המפנה חטים של תרומה מן המגורה] ונותן לתוכה חולין ונוהג בהן מנהג חולין לאכול הזרים ושלא לשמרן בטהרה דאין זה מבטל איסור לכתחלה שלא נתכוון לבטל ע\"כ ועיין בתשובות הרשב\"א ז\"ל סימן רכ\"ב: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>ומטפח. </b>כי ההיא דתנן בפ' החובל והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה מלשון טופח ע\"מ להטפיח. ה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל. ופי' ה\"ר שמשון ז\"ל דמדלא קתני חבית של שמן שנשברה משמע דלא מיירי שנשפכה לארץ וגם לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים מדלא קתני ונותן לתוכה חולין כדקתני בבבא דמגורה שפינה ובבבא דמערה אלא לענין איסור תרומה מיירי דלא חיישי' במה שמתייבש השמן והולך וכלה ע\"כ אלא שתקנתי הלשון כפי עניות דעתי: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>המערה מכד לכד וניטף שלש טפים נותן לתוכה חולין. </b>כך צ\"ל. אבל בספר יראים סימן קמ\"ו מצאתי כתוב ואין לטעות ולהביא ראיה שאין להקפיד ולבטל איסור לכתחלה בבטול טפיחת הדם דתנן בשלהי תרומות המערה מכד לכד ניטף שלש טפים ונותן לתוכה חולין דהתם בתרומה גדולה איירי שאין קדושה תלוי' אלא בדעת התורם ואמור רבנן שאין דעת התורם על טפיחת כלי אחר נטיפת שלש טפים ע\"כ. בסוף הלכות תרומות כתב הרמב\"ם ז\"ל קדרה שבישל בה תרומה לא יבשל בה חולין ואם בשל בנותן טעם ואם שטף הקדרה במים או ביין ה\"ז מותר לבשל בה בשל במקצת הכלי אין צריך לשטוף את כולו אלא שיטף את מקום הבשול בלבד ע\"כ. וכתב בתשובה לחכמי לוניל שמזו המשנה דייק שאין צריך הגעלה לכלי של תרומה כדי לבשל בו חולין אלא שטיפה בלבד וק\"ו הדברים אם היין או השמן הנשאר בדופני הכד אינו מדמע אע\"פ שאילו הרכין הכד על צדו היה מתמצה תרומה המדמעת וכל הצחצוחין הנשארים שם הן עצמן של תרומה ק\"ו הדברים לקדרה שנבלעה התרומה בחרסיה שאין בו ממש ודאי ולא הוא עין תרומה אלא המים שנתבשלה בהן התרומה הם הנבלעים בקדרה ואין לאותו היוצא אם יצא לא ממש ולא טעם ולפיכך אני אומר שאין הקדירה צריכה אלא רחיצה בלבד ולא הצרכתי רחיצה אלא מפני שהיא ע\"י האור להחמיר אבל ליתן לה חולין ע\"י צונן אינה צריכה רחיצה כמו המערה מכד אל כד ע\"כ בקצור מופלג וראיתיה בכתיבת יד באורך. ובכסף משנה העתיקה שם בקצור מעט. ובחדושי הרשב\"א ז\"ל פ' הספינה דף פ\"ז כתוב בסוף דבריו למדנו מענין המשנה שמאחר שעירה החבית וניטף ג' טפים השאר בטל הוא בדופני החבית לענין זה שמותר להרבות עליו חולין והוא בטל בהן ואינו מדמע קל הוא שהקלו חכמים בדבר מפני שאי אפשר להטריח על הצבור יותר מדאי ע\"כ. ועי' בפי' הר\"ש ז\"ל שכתב דיש ללמוד ממתני' דלעיל דקתני מגורה שפינה ממנה וכו' אין מחייבין אותו וכו' יש ללמוד דהני גתות שדרך בהן עובד כוכבים כשבא ישראל לנגבן מכבד כדרכו ואין מחייבין אותו ללקט חרצנים שבין הגתות ומיהו כוס שפינו ממנו יין נסך לא שרי למרמי בי' חמרא אע\"ג דתנן גבי חבית תרומה דלא חייבוהו לטפח ל\"ד דההיא לא איירי ברוצה לתת לתוכה חולין ולהאכיל לזרים אלא לענין איסור תרומה איירי וכו' כדכתיבנא לכולה מלתא לעיל: \n",
+                "<b>הרכינה ומיצתה. </b>מאי דקשה אמתני' מההיא דהרכינה ומיצת הרי היא של מוכר דתנן בפ' המוכר את הספינה נכתב שם דטעמא דהוי התם של מוכר מפני שמתייאש הלוקח ממנו שטורח לו להמתין עד שיתמצה אבל הכא גבי תרומה דלא שייך יאוש תנן דהוי תרומה ואסורה לזרים ע\"כ אבל אי לאו משום טעם יאוש התם נמי המצוי היה ראוי לתתו ללוקח כמו הכא שניתן לכהן וה\"נ משני הכא בירושלמי: \n",
+                "<b>כמה תהא בתרומת מעשר של דמאי. </b>מפרש בירוש' דקאי אהרכינה ומיצתה כמה תהא תרומת המצוי ויחזירנה אחד משמונה וכו' הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל. ואית דגרסי כמה יהא וכו': \n",
+                "<b>תרומת מעשר של דמאי. </b>מש\"ה תני תרומת מעשר דמצי למתני בה של דמאי דאילו תרומה גדולה ליתה בדמאי דלא נחשדו עמי הארץ עליה: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>כרשיני תרומה. </b>אע\"ג דשריא בהנאה לישראל מדתנן מערבין לישראל בתרומה אומר ר\"ת דהנאת כלוי אסורא כשנעשית בשביל ישראל כגון אכילה והדלקה וכדאסרינן בסמוך להדליק במבואות האפלין שלא ברשות כהן ה\"ר שמשון ז\"ל. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ומקשו הכא דכיון דסיפא דרישא תני אע\"פ שמזונותיה עליו וכו' משמע דברישא דרישא סתמא קתני בין מזונותיה על השוכר בין אין מזונותיה עליו ותימה דכיון דמזונותיה על השוכר דררא דממונא איכא ואמאי מאכילה תרומה שהיא ממונו של כהן והיה נראה לתרץ דמתני' בדיני תרומה הוא דקא מיירי בדררא דממונא לא קא מיירי. אבל רש\"י ז\"ל כתב בפ\"ק דע\"ז וז\"ל יאכילנה כרשיני תרומה ואע\"פ שמזונותיה על השוכר אינו גזלן אם האכילה תרומה לפי שתרומה ממון שאין לו תובעין היא שהרי נותנה לכל כהן שירצה ואם רצה היה יכול ליתנה לכהן זה שהשכיר לו פרתו ואותו כהן מסתמא ניחא ליה ומחיל אם האכילה כרשיני תרומה הרבה דמה לו להקפיד והלא אינה המיוחדת לו לפיכך שריא שיודע שנותן לבהמתו מאותן כרשינין בעין יפה יותר משאילו הויא שלו וניחא ליה ואינו גזלן א\"נ שנפלו לו מבית אבי אמו כהן והשתא הויא ממונו מאכילה ע\"כ. ששם פרה מכהן. ששאלה ממנו ושם אותה בדמים שאם תאנס או תמות משלם דמיה וכשישראל שם אותה מכהן קיימא ברשות ישראל וכשהכהן שם אותה קיימא ברשות כהן וכן פי' רש\"י ז\"ל ביבמות בפ' אלמנה לכהן גדול עכ\"ל ז\"ל. וכן הכריח ה\"ר שמשון ז\"ל דצריך להעמידה בשואל וכן הכריח ר\"י בעל התוס' שם ר\"פ אלמנה לכה\"ג. ומלת ששם השי\"ן השנייה ג\"כ בשבלת שָׁשָם שהוא לשון שומא ולא לשון שימה. וכתבו תוס' ז\"ל שם בפ\"ק דע\"ז ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה נראה לר\"י דמיירי באין מזונותיה על ישראל אלא על כהן מדלא קתני אע\"פ שמזונותיה עליו כדקתני בסיפא ועוד וכו' ע\"כ. ובירוש' פריך אסיפא דמתני' דקתני וכהן ששם פרה מישראל מאכילה כרשיני תרומה דאמאי מאכילה בתרומה הא אילו רצה שואל לתת לו דמיה ולקחתה לעצמו אינו רשאי דהא שלשה שבועות משביעין אותו וחדא מנייהו שמא עיניו נתן בה ותני מנין לכהן שקנה עבד ולישראל בו שותפות אפי' אחד ממאה שבו שאינו מאכילו בתרומה ת\"ל וכהן כי יקנה נפש קנין כספי שיהא קנוי לו לגמרי משמע ומסיק דבר קפרא תני לא שנא שם ל\"ש שכר כהן מישראל אין מאכילה בתרומה ומגיה בר קפרא למתני' ותנא דידן סבר כיון דבכולי' תלמודא אמרי' דכי קם לי' ברשותיה כדידיה דמי ה\"נ כדידיה דמי ולא חשיב ההוא דאינו יכול לעכבה לעצמו שיור ע\"כ וכפי פי' ה\"ר שלמה שיריל\"ו ז\"ל: \n"
+            ],
+            [
+                "<b>מדליקין שמן שריפה וכו'. </b>הקשה ה\"ר שמשון ז\"ל תימה דבמס' שביעית פ\"ח תני בירוש' אין מדליקין שמן שריפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות ושמא פליגא אמתני' ע\"כ: \n",
+                "<b>ברשות כהן. </b>פי' עניינו במאמרו ובמצותו שירשה לנו זה. הרמב\"ם ז\"ל. וה\"ר שלמה שירילי\"ו ז\"ל נראה דארכבה אתרי רכשי וז\"ל אביה מדליק ברשותה בדיעה שלה וברצונה ואפי' שנהנה אביה בנר דנר לאחד נר למאה ע\"כ. ובירוש' מפ' ר' יוחנן דברשות כהן לא קאי רק אחולין דסליק מיניה הא קמייתא אפי' שלא ברשות כהן וכ\"ה שם ברמב\"ם ונראה דטעמא הוי דכיון דתלתא קמייתא מצוה דרבים ניחא לי' לאינש לקיומי מצוה בין בגופי' בין בממוניה. וכתב הר\"ש שירילי\"ו ז\"ל ועל גבי החולין ברשות כהן וכגון דאין בהם סכנה ע\"כ ובירוש' פליגי אמוראי אי האי שמן שריפה הוי דוקא כגון שנפל לו לישראל בירושה מבית אבי אמו כהן או אפילו הוי ממונו של ישראל מגרנו ולא מסרו לכהן: \n",
+                "<b>והיא למודה. </b>ס\"א והיא למודה לבוא אצל אביה ומביאה שמן שריפה עמה לבית אביה. וכתוב בספר הלבוש סי' של\"א דיורה דעה סעי' י\"ט וז\"ל וכהן שאוכל אצל ישראל נותן שמן של תרומה שהוכשרה לקבל טומאה יכול לתתה בנר שנהנה הוא עם הכהן ואע\"פ שאח\"כ עומד הכהן והולך לו אין צריך לכבותו עד שיכבה מעצמו הואיל ובהיתר הודלק ע\"כ. והוא מהרמב\"ם ז\"ל שם פי\"א ומסיים שם עלה וטובל הישראל פתילה בנר הכהן ומדליק לילך בה ע\"כ: \n",
+                "<b>מדליקין בבית המשתה. </b>פי' שמן שריפה בבית המשתה של ישראל דכהנים אוכלים במשתה. ה\"ר שמשון ז\"ל. ובגדים נקיים דמפ' בירושלמי פירש הוא ז\"ל דרוצה לומר נקיים מטומאה וירא הוא שלא יטמא השמן הטמא את בגדיו הטהורין ע\"כ. ירושלמי תני בת ישראל שנכנסה להדליק מכהנת טובלת פתילה בשמן שריפה ומדלקת: \n",
+                "סליק פירקא וסליקא לה מסכת תרומות ובעה\"י בעל גבורות יוצר המאורות עזרה בעת צרות נתחיל מסכת מעשרות \n"
+            ]
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "מלאכת שלמה על משנה תרומות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Melekhet Shelomoh",
+        "Seder Zeraim"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "Mishnah",
+        "Comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file