3c613683de7dc8d6f193a5a8abaa5772654a7f819e5b5b9f0ac8c2bf2e864aa8

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Arakhin/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,113 @@
+Ben Yehoyada on Arakhin
+בן יהוידע על ערכין
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Ben Yehoyada on Arakhin
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+<b>And that which will be played in the days of the Messiah, "eight" (Psalms 12:1; Psalms 16:11):</b> With God's help, it appears to me that the reason is that after the arrival of the messiah, the fifty gates of understanding (<i>binah</i>) will be lit, which is the fullness of freedom, and there will be freedom from the angel of death and freedom from the subjugation of the [other nations]. And <i>binah</i> is the eighth sefirah. That is why the harp will have eight strings, as a hint to 'understanding.' And that hint is in the [word,] harp (<i>kinor</i>), which is (when moving the letters around) <i>ner kaf-vav</i> (light of 26) - such that the (four letter) name of His Existence, which has a numerical equivalent of 26, should shine completely.  

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Arakhin/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,116 @@
+Ben Yehoyada on Arakhin
+בן יהוידע על ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Ben Yehoyada on Arakhin
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+<b>And that which will be played in the days of the Messiah, "eight" (Psalms 12:1; Psalms 16:11):</b> With God's help, it appears to me that the reason is that after the arrival of the messiah, the fifty gates of understanding (<i>binah</i>) will be lit, which is the fullness of freedom, and there will be freedom from the angel of death and freedom from the subjugation of the [other nations]. And <i>binah</i> is the eighth sefirah. That is why the harp will have eight strings, as a hint to 'understanding.' And that hint is in the [word,] harp (<i>kinor</i>), which is (when moving the letters around) <i>ner kaf-vav</i> (light of 26) - such that the (four letter) name of His Existence, which has a numerical equivalent of 26, should shine completely.  

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Arakhin/Hebrew/Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897.txt

@@ -0,0 +1,296 @@
+Ben Yehoyada on Arakhin
+בן יהוידע על ערכין
+Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על ערכין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+<b>"סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה", עַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְיַד גַּבַּאי, מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. מִשֶּׁבָּאתָ לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ.</b> נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם <small>(ישעיה לב, יז)</small> דעל ידי הצדקה נשלם שם הוי־ה והיינו הפרוטה כנגד יו"ד שבשם וחמש אצבעות הנותן כנגד ה"א ראשונה וזרוע הגבאי וחמש אצבעותיו כנגד ו"ה שבשם עיין שם. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל <small>(עירובין יח:) </small>דיו לעולם שישתמש בחצי השם דהיינו שם י־ה ולכן אנחנו מזכירים שם י־ה בפינו אבל השם כולו אין רשות להזכירו.<br>ובזה מובן הטעם קודם שבאה ליד גבאי דאז אין כאן אלא חצי השם שהוא שם י־ה מותר לשנותה דהיינו שיקחנה המקדיש לצרכו או לצורך אחרים ללותה ויפרע במקומה כי מאחר דעודנה ביד המקדיש ולא קבלתם יד הגבאי אין כאן אלא חצי השם ויוכל האדם להשתמש בחצי השם אבל אם באה ליד גבאי דאז נשלם בה השם כולו אסור להשתמש בה ללותה ולפרוע במקומה כי עתה נעשה עליה קדושת השם כולו ונקרא עליה שם הוי־ה כולו.
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+<b>רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׁא'.</b> לפירוש רש"י שהביא בעין יעקב 'כּוֹבֵשׁ' רצונו לומר תופש מן העונות וכובשן במצולות ים כמו שנאמר 'יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם' <small>(מיכה ז, יט)</small> ו'נוֹשֵׁא' רצונו לומר נותן ידו למטה וכובשן למעלה כדי שיכריעו הזכיות כמו שנאמר נֹשֵׂא עָו‍ֹן <small>(מיכה ז, יח)</small>. הנה צריך להבין מאי בינייהו ועוד באיזה טעם משליך מן העונות במצולות ים? ואם יש טעם לזה ישליך הכל ולמה ישליך רק חלק מהם? וכן למאן דאמר 'נוֹשֵׁא' מה טעם יש בזה האופן?<br>ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ששני יצר הרע יש בעולם האחד נמשך ובא מכח התולדה על ידי חטא אדם הראשון נדבק זוהמת הנחש בנולדים כולם ומתהווה מזוהמת הנחש יצר הרע והשני הוא היצר הרע הבא מצד הקליפה שיש למעלה כנגד עולם הנשמות וזה נקרא בלשון חכמינו ז"ל בשם מלאך רע שעליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין <small>(קידושין ל:) </small>וכתבו שיש מיני עונות באים מן יצר הרע של התולדה ויש מיני עונות נעשים על ידי יצר הרע שהוא מלאך רע.<br>ובזה פירש הגאון רבי יהונתן ז"ל מאמר חשבון שעשה יצחק אבינו ע"ה <small>(שבת פט:) </small>לעתיד בשנות האדם שעשה סברה לומר פלגא עלי מצד עונות הנעשים מיצר הרע של התולדה ופלגא עלך מצד עונות הנעשים מיצר הרע שהוא מלאך רע עיין שם.<br>ובזה פרשתי הטעם שלוקחין ביום הכיפורים שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל <small>(ויקרא טז, ח) </small>ולכן הבבליים מתלשים בשערו ואומרין לו טול וצא טול וצא <small>(משנה יומא ו, ד)</small> שכופלים הדברים רצונו לומר טול וצא עונות שבאים מיצר הרע של התולדה וטול וצא עונות שבאים מיצר הרע שבא מן הקליפה שנקרא מלאך רע.<br>ובזה מובן טעם המאמר כאן לרבי אלעזר דאמר '<b>כּוֹבֵשׁ</b>' שלוקח מן העונות ומשליך במצולות ים והיינו שלוקח עונות הבאים מיצר הרע של התולדה שנעשה מן חומר הארץ ולזה משליך במצולות ים מקום החומר העכור ואינו לוקח כל העונות שהם הנעשים מיצר הרע דקליפה כי על אלו אין להם תירוץ וצריכין הם לתקן זה כי על כך נעשה יצר הרע זה בעולם שיהיה האדם נלחם עמו ומקבל שכר.<br>ורבי יוסי ברבי חנינא אומר '<b>נוֹשֵׁא</b>' שמגביה הכף למעלה סבירא ליה הסברה להפך כי מקיל מן העונות שנעשו מיצר הרע הנעשה מצד הקליפה מלמעלה דעל זה יש להם לטעון למה בראת אותו? אבל עונות הנעשים מצד יצר הרע שנעשה מן התולדה מכח זוהמת הנחש אין להם טענה לפטור עצמן כי יאמר להם למה חטאתם בעץ הדעת והבאתם זה לעולם! ולפי דברים אלו תבא דרשה של כל אחד היטב בפסוק צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה <small>(תהלים לו, ז) </small>דוק ותשכח.
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד. תִּשְׁעָה יְמֵי הֶחָג וְכוּ'.</b> קשא למה חזר ופרט אותם מאחר דכבר פרשם ופרטם וסגי לומר וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד?<br>ונראה לי בס"ד חזר ופירש כדי לסדר בהם הסימן של אותיות בבט"ח לרמוז דבגולה צריך לצפות לישיבת ארץ דכתיב בה וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם <small>(ויקרא כו, ה)</small> שהבטיחם השם יתברך בבטח. <b>אי נמי</b> לרמוז בגולה תלויה עמידת ישראל וקיומם בבטחון שיש להם בהקדוש ברוך הוא דאי לאו הכי איך תתקיים כבשה אחת בין שבעים זאבים ולכן אומרים בגולה 'הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל'.
+
+Daf 10b
+
+<b>סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים לְפָנָיו.</b> פירוש גם נשמות המתים נדונין מי יחזור בגלגול ובאיזה גלגול יחזור ומי ראוי להעלותו מדרגה למעלה ממדרגתו.
+<b>וְהָא חֲנֻכָּה, דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאַמְרִינָן.</b> נראה קושיא זו רופפת ביד המקשן דידע שיש לתרץ חכמים עשו חיזוק לדבריהם לדמותה לימים טובים דאורייתא ולהכי הקשה לו תחלה קושיא דראש השנה ויום הכיפורים דאלימא ליה ואחר שתרץ לו זו לא נמנע מלהקשות גם זו אף על פי שהיא רופפת לראות מה ישיב התרצן והשיב לו משום ניסא.<br>והרב בתי כהונה <small>(חלק א' בבית ועד דף יג)</small> הקשה מאי קשיא ליה והלא הלכה רווחת בישראל שנביאים תקנוה שיהיו אומרים אותה על כל פרק ועל כל צרה שלא תבא <small>(פסחים קיז.) </small>ואדקשיא ליה על הא דרבי שמעון תיקשי ליה אהך דנביאים מהך קרא דכל צרה דלא אקדיש ולא אקרי מועד? עד כאן לשונו עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דעל הא דנביאים ליכא קושיא דיש לומר הם לא תקנו לומר ההלל על כל צרה אלא רק בשעתה דהיינו בשעת הנס ולא לדורות עולם לאומרם בקבע בכל שנה ושנה על צרה דלא אקדיש ולא אקרי 'מוֹעֵד'.<br>ועוד נראה לי בס"ד הכי קא מקשי 'וְהָא חֲנֻכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי וְקָאַמְרִינָן' ואם כן יהיה בזה זלזול לראש השנה ויום הכיפורים דאקדיש בעשיית מלאכה ואקרי 'מוֹעֵד' ולא קאמרינן דנמצאת חנוכה שהיא מדרבנן עדיפה מנייהו, ולהכי ראוי שלא יאמרו משום כבוד ראש השנה ויום הכיפורים כהאי גונא אמרו הטעם שאין גומרים הלל בחול המועד של פסח מפני שביום טוב שביעי של פסח אי אפשר לומר הלל גמור מטעמא דאיתא במדרש ואם יאמרו בחול המועד הוי זלזול ליום טוב דנראה חול המועד עדיף מיניה וכמפורש טעם זה בלבוש <small>(באורח חיים בהג"ו)</small> עיין שם וכן נמי שפיר מקשי מכח האי טעמא ומשני אין כאן זלזול דחנוכה שאני דאתעביד ניסא ועל הנס אומרים ההלל.
+<b>אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה.</b> יש להקשות למה הוצרך לו��ר ארבע פעמים 'הָיָה' וסגי לומר כן אבוב של קנה חלק ודק היה במקדש מימות משה צוה המלך וכו' ובזה לא היה נצרך לומר עוד ארבע פעמים 'הָיָה'?<br>ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער בסוד הפסוק אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ וכו' <small>(תהלים פג, ב)</small> כי רחל עומדת בעולם הבריאה בחצות לילה ובפרט באשמורת עד אור הבוקר דוגמה לרחל אמנו שיושבת ומזמרת בחצות לילה עד אור הבוקר וזה הטעם שדוד המלך ע"ה היה מזמר במזמורי תהלים בחצות לילה, ולפי זה האבוב שהוא כלי זמר חשוב ומשובח הוא רומז לרחל.<br>וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי <small>(תהלים לט, ה)</small> שיש ארבע שמות אהי־ה ולאה לוקחת מהם אורות ארבעה אלפי"ן ורחל לוקחת אורות ארבע פעמים 'היה' הנשארים שעולים מספר שמונים <small>[20×4=80]</small> וזו הכונה של בשכמל"ו <small>[בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד]</small> שצריך לכוין בתיבת 'וָעֶד' <small>[80] </small>שהיא מספר ד' פעמים היה וכנזכר בספר הקדוש עץ חיים עיין שם. ולכן באבוב שרומז לרחל נקיט ביה בכונה ד' פעמים הי־ה לרמוז שהוא רומז לרחל שלוקחת אורות ד' פעמים 'היה' מארבע שמות אהי־ה.
+<b>צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְקוֹלוֹ לֹא הָיָה עָרֵב</b>. לרמוז בזה על האדם שמוכיח או מורה הלכות לאחרים אם ידבר עמהם בנחת יהיו דבריו ערבים להם ואז יהיו נשמעים וכמו שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים <small>(קהלת ט, יז)</small> וכן אמרו בגמרא על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' <small>(משנה שבת ב, ז)</small> דצריך לממרניהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה <small>(שבת לד.)</small> ולכן האביב שהוא מוציא קול היה של קנה חלק ודק והיה קולו ערב ואחר שצפוהו זהב שהוא קשה שבמיני מתכות ולא היה קולו ערב כן האדם המוכיח והמורה לבני אדם שמוציא קולו מן הקנה שלו אם יהיה דבורו בנחת רך כקנה וחלק ודק לדבר בניחותא יהיו דבריו ערבין לשומעין וממילא יהיו מתקבלים אצלם ואם ידבר בקושי אין דבריו נשמעין ומתקבלין.<br>ומן '<b>צִלְצָל וּמַכְתֶּשֶׁת</b>' ילמוד האדם להכיר ולהבין ערך מצות שעושים הראשונים כמה וכמה יגדל ערכם על מעשים טובים של האחרונים ועל זה אמרו <small>(שבת קיב:) </small>אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.
+<b>אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה <small>(מלכים א ז, מה)</small>.</b> נראה לי בס"ד הטעם דשני כלים אלו נפגמו בבית שני דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד ארבע כיתות <small>(סוטה מב.) </small>דכת מספרי לשון הרע פוגעים בתפארת שהוא סוד היצירה שמסלקין הארתו מן המלכות שהוא סוד דעשיה וידוע דבית שני היה בו עון לשון הרע ובעבור זה נחרב וידוע דהקטורת היא תיקון העשיה שכוללים בה גם תיקון היצירה לכן בתפילת העשיה בכל יום אומרים גם כן זמירות שהם תיקון היצירה לכן צִלְצָל שבו עושין זמר שהוא תיקון היצירה וּמַכְתֶּשֶׁת שבה עושין הקטורת שהוא תיקון העשיה נפגמו בבית שני ולא היה להם <b>אֲרוּכָה</b> אותיות '<b>אור כ</b>"<b>ה</b>'.<br>ובזה יובן הטעם שהיו שני כלים אלו מן נחשת, דעליהם אמר דוד נְחֹשֶׁת מְמֹרָט <small>(מלכים א' ז ,מה)</small> כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל <small>(בשער הגלגולים דף כט:)</small> דשת היה נפש דהבל ונח היה רוח דהבל עיין שם וידוע כי נפש עשיה ורוח יצירה ונח ושת הם צירוף '<b>נְחֹשֶׁת</b>' שהוא '<b>נֹחַ שֵׁת</b>' שהוא סוד יצירה עשיה ולכן שני כלים אלו שהם סוד יצירה עשיה כלולים זה בזה היו מן נחשת שהוא צירוף 'נח שת' שהם יצירה ועשיה.
+<b>"וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" <small>(עזרא ח, כז) </small>רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב.</b> יש להקשות מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא מה דהוה הוה? ואף על גב דיש לומר נחית למסבר קראי נראה לי בס"ד דיש נפקותא לענין דינא אם אחד עשה צוואה וכתב בה תתנו לפלוני מן הסודרים של משי שיש לי שנים זהב והוא היה לו סודרים שהיו כל אחד שוה זהב אחד ויש לו עוד סודרים שכל סודר שוה שני זהובים, והנה למאן דאמר תיבת שנים קאי על הכלים דמפרש כאלו אמר 'ושני כלי נחושת' גם הכא הכי קאמר תתנו לו שני כלים שכל אחד שוה זהב ולמאן דאמר השני דסבירא ליה דקאי השנים על הזהב הכי קאמר תתנו לו סודר ששוה שני זהב ואף על פי שהחשבון של הערך שוה עם כל זה לפעמים שני סודרים ששוים כל אחד זהב נמכרים זבינא חריפא יותר מסודר אחד ששוה שני זהובים.<br>אי נמי כגון שיש לו סודרים אשר ערכם כל שני סודרים בזהב אחד ויש לו סודרים חשובין יותר אשר ערכם כל אחד שני זהובים ולמאן דאמר הראשון דקאי על הכלים הכי קאמר תתנו לו מן הסודרים שיש לי שכוים כל כנים זהב אחד ולמאן דאמר השני הכי קאמר שיתנו לו סודר אחד מן הסודרים שערכם כל אחד בשנים זהב ואם כן נפקא מינה טובא לענין דינא.<br>ועוד נראה לי בס"ד נפקותא לענין דינא דראיתי להרב חק נתן ז"ל שפירש טעם לפלוגתייהו בהא פליגי מאן דאמר 'כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם' היינו משום דדייק במה שאמר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת '<b>מֻצְהָב</b>' <small>(עזרא ח, כז)</small> לשון יחיד ולא כתיב 'מוצהבות' לשון רבים משמע דכל אחד מהם שקול כשנים והא דכתיב 'שְׁנַיִם' קאי אזהב, ומאן דאמר 'שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים בְּאֶחָד כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב' דייק מלשון '<b>חֲמוּדֹת</b>' לשון רבים עד כאן לשונו.<br>נמצא חד תפש לשון תיבה ראשנה עיקר למידק מן 'מֻצְהָב' וחד תפיס לשון אחרון למידק מן 'חֲמוּדֹת' לשון רבים דנקיט באחרונה ולפי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נמצא לשון שטר סתים ואיכא למידק מיניה תרי דיוקי דסתרי אהדדי הנה למאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה הראשונה למידק מיניה ולמאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה אחרונה עיקר.
+<b>הַשִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ.</b> נראה לי בס"ד כל זה היה בהשגחה מן השמים כדי ללמדם מוסר מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר <small>(זוהר חלק ג' קסח.)</small> והיתה פתיחתו תחלה שיעור איסר שהוא ממון ללמד שיקח מזה מוסר על הממון כדי שיהיה לו מדת הסתפקות ויהיה שמח בחלקו.
+<b>מַגְרֵפָה הָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.</b> יש להקשות למה הוצרך לפרש ולומר 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' הלא חשבון זה אפילו תינוק יודע לאומרו? ונראה לי בס"ד דבא לספר הנס שנעשה בה אף על גב דתרי קלי לא משתמעי<small> (ראש השנה כז.) </small>וכאן היו '<b>מֵאָה מִינֵי זֶמֶר</b>' וכלהו משתמעי להשומע שהוא מרגיש בשמע של מאה קולות אף על פי שיוצאין בבת אחת.<br>מיהו יש להקשות דאמר רב נחמן בר יצחק '<b>מַתְנִיתִין גּוּזְמָא</b>' משמע דברי שמואל אינם גוזמא, וקשא מי הכריח לתנא לדבר בלשון גוזמא ולא נקיט כדנקיט שמואל?<br>ונראה לי בס"ד דמלבד מגריפה זו הגשמית יש עוד מגריפה רוחנית וזו הגשמית היא משל לרוחנית והענין הוא דידוע שכל הקרבנות שמקריבים בבית המקדש הם לצורך ברור ניצוצי קדושה מן הדומם צומח חי מדבר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, אך ודאי אין הבירור נעשה על ידי הקרבן עצמו שהוא בהמה אלא נעשה על ידי אור קדושה עליון השוכן וחונה בבית המקדש והוא שורה ומרחף על הקרבן ועל ידי כך נעשה הבירור של ניצוצי קדושה.<br>ולכן אם הקריב האדם קרבנות כהלכתן חוץ למקדש עביד איסורא כי חוץ למשכן ולמקדש אין אור קדושה שורה ומרחף על הקרבן וכיון שהוא מושלל מן האור אין בקרבן חשיבות כלל כי מצד עצמו הוא בהמה בזויה ורק מתעלה על ידי האור המרחף עליו והוא מתלבש בו ובלתי האור הוא כמו בהמה מתה שאין בה נשמה נמצא האור העליון השורה על הקרבן הוא עושה מלאכת הבירור של ניצוצי קדושה ולזה האור השוכן בבית המקדש שעל ידו ובכוחו נעשה הבירור קורא בשם מגריפה שבו נגרפים ניצוצי הקדושה ועולים.<br>והנה נודע שכל אור קדושה הנעתק ונמשך ממקום העליון למקום תחתון כלול מעשר ספירות וכל אחת מעשר הרי מאה ולכן במגריפה של בית המקדש עשו ציור ודמיון לאור של מעלה שכלול מעשר ועשר מעשר שבו גורפין ניצוצי קדושה שגם זו המגרפה הגשמית יש בה עשרה נקבים וכל נקב יש בו עשרה מיני זמר דנמצא יש בה מאה מיני זמר שהוא ענין שירה וזמרה והאור של מעלה שהוא כלול מעשר ספירות ועשר מעשר הרי מאה ספירות שמהם יהיה בירור ניצוצי קדושה גם בזה יש מאה זמר כי הזמר הזה של האור עניינו בירור והוא לשון כריתה כמו זְמִיר עָרִיצִים <small>(ישעיה כה, ה)</small> דכל בירור יהיה על ידי זימור ונמצא גם באור הזה יש '<b>מֵאָה מִינֵי זֶמֶר</b>' רצונו לומר מאה זימור ולכן אחר שהגיד שמואל תכונת מגריפה הגשמית שיש בבית המקדש סיים '<b>נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר</b>' כלומר נמצאת זו המגריפה היא כנגד מגריפה הרוחנית שמוציאה מאה מיני זימור כלומר מאה בירור ואמר בלשון קצר להעלים הסוד.<br>אמנם תנא דברייתא אמר דברים של משל במגריפה הגשמית שכל דבריו הם משל על המגרפה הרוחנית שהוא האור העליון השוכן וחונה בבית המקדש שבכוחו נעשה הבירור קאמר '<b>הִיא אַמָּה וְגָבוֹהַּ אַמָּה</b>' פירוש זה משל על האור הנמשך מעולם הבריאה ששם הוא מדרגת המאות ואמה אותיות מאה וזהו שאמר הִיא 'אַמָּה' בהפוך 'מֵאָה' שנמשך פנימיות שלה מן הבריאה שהוא סוד מאה 'וְגָבוֹהַּ אַמָּה' המקיף שלה גם כן מן בריאה שהוא סוד מאה 'וְקַתָּא יוֹצֵא מִמֶּנָּה' משל על אחיזת אור יצירה ועשיה 'וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ' כל אחת מוציא מאה מיני זמר נמצא מוציאה אלף מיני זמר זה התנא עשה פרטות יותר שמגיע עד אלף.
+
+Daf 11a
+
+<b>"וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם הֳ' אֱלֹקָיו", אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ שִׁירָה<small> (דברים יח, ז)</small>.</b> נראה לי בס"ד שִׁירָה - שר י־ה, עֲבוֹדָה - עבד ו"ה. נמצא השם נשלם בשניהם ולכך בשעת עבודה צריך לעשות שירה כדי ליחד השם ברוך הוא מיהו בשירה נרמז שם י־ה שהוא שם בפני עצמו אך אותיות ו"ה אינם שם בפני עצמו וזהו שאמר <b>אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם</b> כלומר שירות שנרמז בה שם הקדוש <b>הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה</b> שנרמז בה שם י־ה שהוא שם קדוש בפני עצמו.
+<b>"לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" אֵיזֶהוּ עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה <small>(דברים כח, מז)</small>.</b> נראה לי בס"ד הכונה דיליף מהכא על שירה בפה שצריכה עבודה אחרת שהיא שירה בכנור שהוא בידים ולזה אמר 'לַעֲבֹד עֲבֹדָה' תרתי.
+<b>וְתַנָּא מַיְתִּי לֵיה מֵהָכָא: "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" <small>(במדבר ז, ט)</small>.</b> נראה לא ניחא ליה לתנא למילף מפסוק שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף<small> (תהלים פא, ג) </small>בלחודיה כדיליף רבי יצחק משום דפסוק זה לאו מוכח דאיירי בלויים ורק יליף מקרא ד'לִבְנֵי קְהָת' דקאי בלויים ומפרש 'יִשָּׂאוּ' לשון שירה על סמך האי קרא של 'שְׂאוּ זִמְרָה'.
+
+Daf 11b
+
+<b>"מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל", עַל עִסְקֵי קוֹל <small>(שמות יט, יט) (דברי הימים ב' ה, יג)</small>.</b> אף על גב דזה נאמר בסיני שעדיין לא נבנה המשכן ולא נצטוו בעבודת הלוים על הדוכן, ועוד דאף על גב דמשה רבינו ע"ה היה לוי הוא לא עשה עבודת הלוים לשורר על הדוכן, נראה לי בס"ד דדריש הכי דהאלקים ענהו למשה רבינו ע"ה בשביל מצות הקול שיש ללויים אחר שהוקם המשכן והואיל והוא לוי לכן מצוה זו של לויים שעושין בקול שירה הגינה שיענהו עתה.
+<b>"וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם". מָה אַתֶּם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ, אַף הֵם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ <small>(במדבר יח, ג)</small>.</b> נראה גם מהכא יליף שירה דלויים בפה כי הכהנים יש להם שני מיני עבודה האחד בידים בהקרבה והשני בפה שהוא בברכת כהנים שגם זו אמרו רבותינו ז"ל נקראת עבודה וכיון דמדמי כהנים ולויים להדדי מוכרח שגם בלויים יש שני מיני עבודות אחת בשיר שבפה ואחת בשיר של כנור שהוא בידים.
+<b>מְגַלְגְלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב.</b> קשא לא נקיט כאן אלא חובה דתשעה באב ולא פירש זכות ליום זכאי? ונראה לי בס"ד דכפי סדר העיבור יום שחל בו תשעה באב יחול בו יום טוב ראשון של פסח וסמניך 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' <small>(שמות יב, ח)</small> וידוע דגם בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו משתדלין לכוין שיעלה קדוש החודש על פי משפט העיבור שיש לנו עתה וידוע יום טוב ראשון של פסח שהוא מכוון כנגד יום תשעה באב היה בו זכות ליום זכאי כי בו נצח יעקב אבינו ע"ה את שר עשו ובו נצח אברהם אבינו ע"ה את המלכים ובו יצאו ישראל ממצרים ובו נלחמו הכוכבים במחנה סיסרא ובו נהרגו חיל סנחריב ולכן כיון שפירש החובה ליום חייב מה שנעשה בתשעה באב ממילא מובן שהיה זכות ליום זכאי שהוא כנגד יום זה.
+<b>"יַצְמִיתֵם הֳ' אֱלֹקֵינוּ", עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְבָשׁוּם<small> (תהלים צד, כג)</small>.</b> הנה נודע כי בחרבן תמה זכות אבות וכנזכר בגמרא <small>(שבת נה.) </small>והם השלימו בתיבת 'יַצְמִיתֵם' ולא הספיקו לומר 'הֳ' אֱלֹקֵינוּ' נמצא סיימו באותיות 'תם' של תיבת 'יַצְמִיתֵם' להורות תמה זכות אבות הרמוזים בראשי תיבות <b>יַ</b>צְמִיתֵם <b>יְ</b>יָ<b> אֱ</b>לֹקֵינוּ.
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+<b>"שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ", אַל תִּקְרִי 'שֹׂבַע' אֶלָּא 'שֶׁבַע' <small>(תהלים טז, יא)</small>.</b> יובן בס"ד כי השבע יבא מן יד ויד אותיות שיש בשם הוי־ה במלוי מלואו ולזה אמר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן <small>(תהלים קמה, טז)</small> והיינו שתי ידים שהם יד באותיות י־ה ויד באותיות ו"ה וידוע השבע במספר הקדמיי הוא כ"ח כזה אבג"ד הנזכר ומספר כ"ח הוא יד ויד שמהם השובע וזהו שאמר אל תקרי 'שובע' שיהיה שובע בעולם אלא אם כן תקרי 'שפע' שיהיה השפעה שלימה מן 'שבע' שהוא י"ד וי"ד שעולים כ"ח ש��וא שבע במספר הקדמיי.
+<b>וְשֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ 'שְׁמוֹנָה' <small>(תהלים יב, א) (תהלים טז, יא)</small>.</b> נראה לי בס"ד הטעם כי אחר ביאת המשיח יאירו חמשים שערי בינה שהיא שלימא דחירותא ויהיה חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות והבינה היא ספירה שמינית לכן יהיה הכינור שמונה נימין רמז לבינה ונעשה הרמז הזה בכנור שהוא 'נר כ"ו' שיאיר שם הוי־ה בשלימות שמספרו כ"ו.
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+<b>נִמְצָא: אוֹמֵר בְּפִיו חָמוּר מִן הָעוֹשֶׂה.</b> דאומר שם רע בפיו חייב מאה שקלים ואונס דעשה מעשה חייב חמשים. הנה בזה מובן דברי חכמים שהביא השל"ה ז"ל '<b>לָשׁוֹן הָרַע אֶחָד דּוֹחֶה מֵאָה תְּשׁוּבוֹת</b>' דנקטי מספר מאה כנגד לימוד שצריך ללמוד בעל לשון הרע מן מאה שקלים שמתחייב בהם המוציא שם רע <small>(דברים כב, יט)</small>.
+<b>יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ.</b> פירש רש"י ז"ל פרנסה שנתן את המצריים פרנסה לדגים לאכלם. וקשא מהיכן נודע שנתנם פרנסה לדגים, ודילמא מעיקרא כשהטביעם היה רצונו שיפליטם הים ליבשה?<br>ונראה לי בס"ד דכתיב צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים<small> (שמות טו, י) </small>וקשא אם הכונה שגופים שלהם נתמלאו מים ולכך כבדו וצללו למטה בתוך המים הנה דבר זה הוא טבעי דכל הנטבע יהיה לו כך ולמה מזכיר דבר זה בשירה דמשמע שהיה זה בדרך נס ולכן משבחים השם יתברך על מעשה נס זה? על כן מוכרח לומר שעשה הקדוש ברוך הוא נס שנתן על גופים של מצריים מתחילת הטביעה כח כובד שמכביד על גוויות שלהם שירדו תכף למצולות ים וישארו שם עד עולם ולא יצופו על פני המים כפי הטבע כל גויה הנטבעת תרד למטה אחר שתתמלא מים אך אחר שנים או שלשה ימים תהיה קלה ותצוף על פני המים, מה שאין כן אלו מתחילת הטביעה נעשה עליהם כובד שהורידם לתחתית הים ולא יהיו צפים עד עולם.<br>והטעם שעשה השם יתברך נס זה שיהיה שורה עליהם כח כובד כדי שלא יצופו אחרי זה ויבואו קרובים שלהם ויטלום ויקברום ולכן עשה שבח זה בתוך השירה כי ירידתם למצולות ים היתה בדרך נס על ידי שנתן עליהם כח כובד שהכביד עליהם והורידם.<br>ועל כן מצא שר של ים טענה לטעון יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ? דמאחר שהניח עליהם כח כובד כדי שלא יצופו אחר ב' או ג' ימים נמצא נעשו פרנסה לדגים.
+
+Daf 15b
+
+<b>מַאי דִּכְתִיב: "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה"?<small> (תהלים קכ, ג)</small>.</b> נראה לי בס"ד כי הלשון נמשל לגפן שהוא אילן רך ועושה פירות שהם מאכל ומשקה כי הענבים הם מאכל וגם יוצא מהם יין שהוא משקה כן הלשון חיות האדם של אכילה ושתיה תלויים בו וגם נמשל לגפן מה גפן אינו מקבל נטיעה אחרת כן הלשון נברא לדבר אמת וטוב ואין ראוי לקבל נטיעה שהוא דבור רע וכזב.<br>על כן המטמא לשונו לספר בו רע הנה הוא מהפך אותיות <b>גֶּפֶן</b> הראויה ללשון לאותיות <b>נֶגֶף</b> וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל <small>(ירושלמי סוטה ח, ג)</small> בפסוק וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם <small>(תהלים יח, טו)</small> אין מהומה אלא לשון מגפה דכתיב וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה <small>(דברים ז, כג)</small> נמצא המגפה נקראת מהומה ולזה אמר על בעל לשון הרע 'מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה' <small> (תהלים קכ, ג)  </small><b>מַה וּמַה</b> הם צירוף <b>מְהוּמָה</b> זו מגפה כי הלשון שהיה נקרא בשם גֶּפֶן יתהפך לאותיות נֶגֶף שהוא מְהוּמָה.
+<b>אָמַר הַקָּ��וֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִין, וְאַתָּה מוּטָל<small> (תהלים קכ, ג)</small>.</b> יש להקשות גם הידים אינם זקופין אלא מוטלין כלשון וכן נמי הוא אבר התשמיש? ויש לומר הידים בעת שעושין מלאכה הם מתקשים ונזקפים וכן אבר התשמיש מה שאין כן הלשון עושה מלאכתו בלתי קשוי ובלתי זקיפה.
+<b>וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת; אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר.</b> הא דהוצרך לפרש אחת של עצם ואחת של בשר, כי גם מחמת זאת שהם אחת של עצם ואחת של בשר יש לאדם ללמוד תוכחת מוסר כי מה שהיו כך <b>אַחַת שֶׁל עֶצֶם</b> שיזכיר ויבין המספר לשון הרע שעל ידי כך הוא לוקח פרענות קשה של עונות חבירו בגיהנם ועצם קשה הוא רומז לפרענות ומה שהיתה <b>אַחַת שֶׁל בָּשָׂר</b> שיזכור ויבין המספר לשון הרע שהוא נותן על ידי כך כל שכר מצות שלו כי הבשר הוא כינוי לטוב עולם הבא דכתיב יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר הֳ' <small>(ישעיה סו, כג)</small>.
+<b>כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִיקָּר <small>(תהלים קכ, ג)</small>.</b> נראה לי בס"ד נקיט לשון 'עִיקָּר' רמז לפי דרכו ענין אחד דידוע שורש השינים שהם י"ו בלחי העליון וי"ו בלחי התחתון הוא רמוז באות אל"ף שציורו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן ואות וא"ו באמצע ואם תחלק אות וא"ו שבנתים לחצאין כזה <small>[הציור חסר]</small> אז תהיה צורת <b>א</b>' שני פעמים י"ו שהם י"ו שינים של לחי העליון וגם י"ו שינים של לחי התחתון וזה הרמז של שורש השינים הרמוז בציור אות א' שהוא י"ו למעלה י"ו למטה רמוז ממש בתוך אותיות <b>עִיקָּר</b> במילואם כזה עי"ן יו"ד קו"ף רי"ש שבתוך ע<b>י</b>"ן י<b>ו</b>"ד יש י"ו העליון של אות א' ובתוך ק<b>ו</b>"ף ר<b>י</b>"ש יש י"ו התחתון של אות א' ולכן האדם שעשה לו הקדוש ברוך הוא ללשון שלו בשינים שהם ט"ז וט"ז הרמוזים בציור אות א' כנזכר אם סיפר רע בלשונו נמצא כפר בזו החומה של השינים שהיא רמוזה בתוך אותיות עיקר.
+<b>כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו<small> (תהלים קא, ה)</small>.</b>  נראה לי בס"ד המספר לשון הרע גורם שיהיו נושרים כוחות האהבה מן לבבות של בני האדם שלא יהיו אוהבים זה את זה ונמצא הפך אותיות <b>לָשׁוֹן</b> לאותיות <b>נוֹשֵׁל</b> שהוא לשון נשירה כמו יִשַּׁל זֵיתֶךָ <small>(דברים כח, מ) </small>וכן נמי תואר יקר שיש ללשון כדכתיב במשלי וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת <small>(משלי כ, טו)</small> מהפך אותיות <b>יְקָר</b> לאותיות <b>קֶרִי</b> כי המספר לשון הרע נטמא בקרי.<br>ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה רמז הכתוב וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ <small>(תהלים נ, טז)</small> כי נשאת קדושת הברית וסלקת מעליך בעבור פיך שדברת לשון הרע.<br>ועל כן מאחר שמהפך אותיות לָשׁוֹן לאותיות נוֹשֵׁל ומהפך אותיות יְקָר לאותיות קֶרִי אז מדה כנגד מדה יתהפכו לו אותיות <b>עֹנֶג</b> המגיע לו מן הלשון לאותיות <b>נֶגַע</b> שאם היה לשונו טהור היה מקבל ממנו השפעה מן א־ל הוי־ה עם הנקודות שהם מספר עֹנֶג <small>[123]</small> גם עֹנֶג הוא נטרקון '<b>ע</b>דן <b>נ</b>הר <b>ג</b>ן' בסוד הכתוב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן <small>(בראשית ב, י) </small>והבן.
+<b>כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְסָקְלוֹ בָּאֶבֶן <small>(תהלים קא, ה)</small>.</b> יש להקשות למה סקילה ולא שריפה? גם למה פירש באבן, הוה ליה למימר לסקלו בסתם?<br>ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דבעל לשון הרע גורם לסלק הארת התפארת מן המלכות ולזה אמר שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ <small>(תהלים עג, ט)</small> שמים תפארת ארץ מלכות עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן הטעם שראוי לסקלו כי בחטאו עשה סילוק הארה לכן יסקל כי <b>סִילוּק</b> בהפוך אתוון <b>יִסָּקֵל</b>.<br>ואמר <b>בָּאֶבֶן </b>רמז כי סילוק זה עשאו מן המלכות שנקראת בשם אֶבֶן <small>[53] </small>שהוא מלוי הוי־ה דההי"ן <small>[יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52]</small> עם הכולל גם רמז שהיה לו להיות דומם כאבן ולא דמם.
+<b>אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה נְדוּנֶנּוּ <small>(תהלים קכ, ד)</small>.</b> נראה לי בס"ד הכונה שאתן שכר מצותיו לחבירו וזהו<b> '</b>אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה' בדברים הנפשיים 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' להעניש בגהינם בעבור עונות שעשה חבירו.<br>אי נמי קודם אותיות לשון יש מספר רס"ה שהוא מספר '<b>יָּם הַקַּדְמוֹנִי</b>' <small>[265] (זכריה יד, ח) </small>שהוא מן חמשה גבורות הראשונות כמו שאיתא  בספר מאורי אור ז"ל ועל ידי גבורה הנזכר אשמרנו 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' דאחר אותיות לשון יש מספר תק"ז כמנין '<b>מַקֵּל שְׁאוֹל</b>' <small>[507] </small>והיינו גיהנם נקרא שאול ופרענות שבו נקרא מַקֵּל חֹבְלִים <small>(אולי ע״פ זכריה יא, ז)</small>.
+<b>וְאִם עַם־הָאָרֶץ הוּא, יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" <small>(משלי טו, ד)</small>.</b> נראה לי בס"ד כל הענוים נקראים בְּנֵי אָדָם כי שלשה צדיקים ששבחם הקדוש ברוך הוא בענוה שהם <b>א</b>ברהם אבינו ע"ה ו<b>מ</b>שה רבינו ע"ה ו<b>ד</b>וד המלך ע"ה וכנזכר במדרש ואלו ראשי תיבות שלהם 'אָדָם' והלמדים ענוה מהם נקראים בְּנֵי אָדָם רצונו לומר תולדות של שלשה צדיקים שהם אדם, ואם תשבר מספר <b>רוּחַ </b><small>[214]</small> לחצאין יהיה כל חצי מספר <b>בְּנֵי אָדָם</b> <small>[107] </small>שהענוים הם נקראים בני אדם הן מבחוץ הן מבפנים וזהו 'שֶׁבֶר בְּרוּחַ'.
+<b>בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: "לָשׁוֹן תְּלִיתָאִי קְטִיל תְּלָתָא".</b> נראה לי בס"ד קרי ליה תְּלִיתָאִי כי הם חמשה מוצאות הפה שהם חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים ואם תחשוב מבפנים יהיה הלשון שלישי ואם תחשוב מבחוץ יהיה הלשון שלישי ולכן קורהו תְּלִיתָאִי ואמר 'קְטִיל תְּלָתָא' כך היה מעשה דהובאה במדרש כ"י.
+<b>הָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּקַטִּיל כְּחֵץ <small>(ירמיה ט, ז) (משלי יח, כא)</small>.</b> פירוש יש הורגים למרחוק כמו קנה רובה אך נראה בהם מראה אש וגם משמיעים קול גדול אך חץ אין נראה בו מראה אש ואינו משמיע קול גדול, וכן הלשון דומה אליו שאומר דברים שאין ניכר ונרגש בהם רעה כלל וכמו עובדי דמייתי בירושלמי באותם שנלקחו לעבודת המלך והיה בהם אחד שנקרא בן הגבן וכן אחד שנקרא יוחנן שהמספר לשון הרע מספר בהצנע שאינו נרגש בו רעה כלל.<br>וזה הטעם שמתייחס הרע ללשון ולא לשפתים כי אומרים '<b>לָשׁוֹן הָרַע</b>' והיינו כי הלשון צנוע והשפתים גלויים.
+<b>דְּבָעִי חַיֵּי בְּלִישְׁנֵיהּ, דְּבָעֵי מַיֵּית בְּלִישְׁנֵיהּ <small> (משלי יח, כא) נראה לי הכונה שיוכל הלשון להפך הדבר מרע לטוב ומטוב לרע כמו הך מעשה דחלב לביאה ואמר חלב כלבתא וחזר והפך הלשון לטוב ולכן נקרא <b>לָשׁוֹן</b> אותיות '<b>לו שן</b>' והיינו שן רצונו לומר שינוי שיכול לשנות הדברים כאשר יחפוץ.&lt;/</small></b>
+
+Daf 16a
+
+<b>כָּל מִלְּתָא דְּמִתְאַמְרָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא. מַאי טַעְמָא? חַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ.</b> קשא לפי האי טעמא אפילו אם אמרה בפני שנים נמי דינא הכי? ונראה לי בס"ד דאם אמר ראובן דבר על שמעון בפני שלשה שהם לוי ויהודה ויששכר, אמרינן ודאי לא קפיד ראובן אם ידע שמעון דבר זה יען כי אפשר שיששכר יאמר לפני זבולון דכך אמר ראובן על שמעון בפני ובפני לוי ויהודה ואם אחר כך זבולון יספר דברים אלו בפני חבירו וחבירו לחבירו מוכרח ראובן להודות על דברים אלו דכך וכך דבא על שמעון יען כי זה יתברר בעדים כי יששכר כאשר גילה הדברים האלה לזבולון אמר שאמר ראובן כן בפניו ובפני לוי ויהודה ואם יששכר חשוד מחמת שסיפר לשון הרע ילך שמעון אצל לוי ויהודה ומוכרחים שיעידו על האמת ויברר דכך וכך אמר עליו ראובן ויתבע ממנו בדין, ועל כן מוכרח לומר דראובן לא חש לזאת ולא קפיד מחמת תביעה של שמעון דאדרבה הוא רוצה שיוודע הדבר הזה והוא מברר דברים רעים אלו שדבר בעד שמעון.<br>אבל אם ראובן לא אמר באפי תלתא יש לומר דראובן שקר דבר בשמעון וחושש ממנו פן יתבע ממנו בדין אך הוא לא חשש מתביעה של שמעון שאם יתבענו יכחיש יען כי הוא לא סיפר אלא בפני שנים ואם אחד מאלו השנים הלך וסיפר דברים אלו לאדם אחר וחברך חברא אית ליה והגיעו הדברים לאוזן שמעון שאומר יהודה על ראובן שכך וכך סיפר על שמעון בפני ובפני לוי הנה זה יהודה המספר אין בדבריו כלום ואינו נאמן כיון דסיפר לשון הרע ונשאר לוי לבדו אם ישאלהו שמעון האמת יכחיש ויאמר שאין לו ידיעה מזה כי כלל ידוע הוא אין היחיד לבדו נאמן בפני עצמו וכנודע מהך עובדא דטוביה חטא וזנגוד מנגד <small>(פסחים קיג:)</small> ועל כן יוכל ראובן להכחיש וכיון דיכול להכחיש לפיכך לא קפיד ולא חושש על ספור שלו ולהכי אין לדון מזה דאם אמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא.
+<b>אָמְרוּ לֵיהּ: הַאי, מִי מִקַיְמַת? לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְכוּ'.</b> יש להקשות למה הביאו לו מאמר זה בההיא שעתא? ועוד קשה מה ראה לשבח עצמו באותה שעה?<br>ונראה לי בס"ד הוא רמז להם דהמבקר את החולה צריך שיזכיר זכיותיו כדי לעורר עליו מליצי יושר ומדת רחמים דכיון שראה שבאו לבקרו ושתקו רצה לעורר אותם בדבר ועל כן שבח עצמו לרמוז להם גם אתם עשו כמוני להזכיר שבחים שלי ולמה אתם שותקים? הלא זה הוא עיקר הביקור שיש ממנו תועלת לחולה! והשיבו לו ברמז טעם על אשר שתקו ולא דברו בשבחו מחשש המקטרגים כי כיון שהוא חולה על מטתו ויבא אדם להזכיר שבחו יתקנאו המקטרגים נמצא כונת הענין הזה דומה לכונת המאמר שאמרו 'אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ' והיינו טעמא כדי שלא יתעוררו המקטרגים לקטרג עליו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בקיר נטוי דסבירא ליה לרבנן שראוי להזכיר שבחו בלחש ובדרך רמז בתפלה ולא בפומבי ולזה אמר ולא שמיע לך מאמר זה כי מזה המאמר תבין למה שתקנו ולא דברנו בשבחך.<br>אי נמי כיון שראו שדבר בשבח עצמו אמרו בודאי עדיין לא שמיע ליה מאמר דאל יספר דהשתא ומה אחרים מוזהרים בכך הוא עצמו לא כל שכן ומחמת כן דנו בדעתם דלא שמע עדיין מאמר זה ולהכי הזכירו מאמר זה ולא אחר, ונראה כוונו לטובתו כי יש סגולה לחולה לקבל עליו מדת חסידות בדבר אחד לעשותו ואז בזכות זה יתרפא ולכן כוונו לומר תקבל עליך לשמור חסידות זו כדי שתתרפא.
+<b>עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים.</b> נראה נקיט לשון הרע ברישא כי אמרינן לעיל 'הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כּוֹפֵר בָּעִקָּר' ומצינו בעשרת הדברות נקיט הצווי על עבודה זרה ברישא ואחרי זה נקיט שפיכות דמים כי נזק לשון הרע בזה קרוב יותר וכמו שאמרו 'קְטִיל תְּלָתָא' ואחר כך נקיט שאר דברים כסדרן בעשרת הדברות.<br>והא דנקיט גזל אחר גסות הרוח משום דכלהו איירי בנגעים הבאים על גוף האדם עצמו אבל גזל וצרות עין איירי בנגעים הבאים על הבתים וכדיליף מקראי ולהכי נקטנהו לבסוף.
+
+Daf 16b
+
+<b>מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ.</b> פירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' <small>(ויקרא יט, יז)</small> אף על פי שהוא עמיתך.
+<b>תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ.</b> נראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ <small>(בראשית לז, כא) </small>שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה.<br>אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע.<br>אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.
+<b>אִם יֹאמַר לוֹ: טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ.</b> הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה.<br>ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ <small>(קהלת ו, ז)</small> וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות בכסף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו.<br>וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לק��ל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף<small> (משלי ח, י) </small>רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם.<br>וכן כאן אומרים '<b>טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ</b>' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.
+<b>שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל.</b> פירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד?<br>ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.
+<b>וְכָל־שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה.</b> קשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם <small>(משלי ח, י)</small>.
+<b>תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָא.</b> עיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד?<br>ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' <small>(ויקרא יט, יז)</small> רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש.<br>ונראה לי בס"ד הכונה '<b>תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ</b>' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו.<br>והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא '<b>עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ</b>' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו.<br>ועל זה שואל '<b>אֵיזֶה עֲדִיפָה</b>' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו?<br>ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא.<br>אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.
+<b>כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל.</b> נראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא '<b>אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה</b>' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה ��אפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה. 
+<b>מַאן דְּאָמַר: עַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" <small>(שמואל א' כ, לג)</small>.</b> עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' <small>(שמואל א' כ, כז)</small> שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.
+<b>מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מְאֻמָּנוֹת אֲבוֹתָיו? <small>(מלכים א ז, יג)</small>.</b> נראה לי בס"ד הטעם כל בעל אומנות יש לו מכירין שקורין בערבי <small>(מעאמיל) </small>שהם עושים כל עסקם על ידו וכל מה שיאריך זמן הרבה באומנות ירבו המכירין. <b>אי נמי</b> אל ישנה מאומנות אבותיו כי על פי הרוב האומנין מתפללים תמיד שיצליחו בניהם ובני בניהם באומנות ידיהם. <b>אי נמי</b> אומנות אבותיו הורגל בה מקטנותו וכיון שפתח עיניו במלאכה זו אינו קץ בה וייטב לבו בה ואז ממילא יצא מידו מלאכה כפלים.
+<b>אֲפִלּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ.</b> נראה לי בס"ד נקיט חלוקו ולא בגדו מפני דהבגד יש בו היכר בין פנים לאחור ואינו מצוי שיתהפך אבל חלוק מצוי טפי דאינו ניכר הן ביום הן בלילה.<br>אך קשא אמאי לא נקיט גלימא דרוב גלימות אין בהם היכר? ונראה לי בס"ד בגלימא אין בה טרחה ובנקל יוכל להחזירה ואין זה יסורין מה שאין כן חלוק צריך לפשוט כל בגדיו וללבשם.
+<b>אֲפִלּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִטֹּל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם.</b> פירוש שהכיס פיו צר ואיכא טרחא כשיוציא ממנו המעות וקשא אמאי לא אמר הושיט ידו להוציא שתים ועלה אחת? ונראה לי בס"ד טעות זה לא שכיח שאם עלה בידו אחת אחת הוא מרגיש מעת היות ידו בכיס ולא היה מוציאה לבדה אבל אם המציא שתים אפשר שיטעה לחשוב שהוא אוחז בשלש ומוציא ידו והנה שתים יש בהם ויצטרך לחזור להוציא אחת.<br>והא דלא אמר כגון שהיה לו בכיסו שני מטבעות קרובים זה לזה בכמותן וחשב זה המטבע שרוצה בו וחזר והשליכו והוציא השני, היינו מפני שזה דבר המצוי בעשירים דוקא שיש להם בכיס כמה מיני מטבעות אבל אופן דנקיט מצוי בעניים ובעשירים.<br>ועדיין קשא אמאי לא אמר כגון שהיה אוחז פרוטה בידו ונפלה מידו לארץ והוצרך לשחות ולקבל אותה? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק ותנא דברייתא כל אחד נקיט דבר שנעשה אצלו כן באמת והרגיש ביסורין ולכן כל חד מפרש כפי מה שנזדמן אצלו.
+<b>כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין, קִבֵּל עוֹלָמוֹ.</b> נראה לי בס"ד הטעם כי בארבעים יום יש תתק"ס <small>[960] </small>שעות ושיעור מקוה טהרה תתק"ס לוגין ולכן בארבעים יום נשלם טהרת נפש האדם שהם חודש אלול ועשרת ימי תשובה וכן ימי השובבים וכמו שכתב הרנ"ש <small>[הרב נתן שפירא] </small>ז"ל.<br>והטעם שצריך תתק"ס שעות לטהרת הנפש כי האדם בנוי מן ארבעה יסודות הן מצד גופו הן מצד נפשו וכל יסוד כלול מארבעה הרי ט"ז יסודות <small>[4×4=16]</small> ובחטא נדבק ט"ז כוחות טומאה בט"ז יסודות וצריך לבטל ט"ז כוחות טומאה אלו בששים כדין איסור דבטל בששים ולכן צריך להם תתק"ס שעות לבטלם כי ט"ז פעמים ס' הוא תתק"ס <small>[16×60=960] </small>ולכן צריך תתק"ס שעות שהם ארבעים יום בתשובה כדי לבטל ט"ז כוחות של טומאה.<br>ולכן הצדיק נקרא <b>יוֹסֵף</b> שבו רמז ביטול ט"ז כוחות טומאה בט"ז פעמים ס' ונרמז זה באותיות יוֹסֵף שהוא י"ו פ' ס' רצונו לומר ט"ז פעמים ששים של טהרה והיתר שבהם מבטל ט"ז כוחות טומאה.<br>אך אף על פי שבטלים ט"ז כוחות טומאה בששים צריך דבר אחד להפריד זוהמה שלהם מן הגוף ומן הנפש והיינו היסורין בהם נפרדת זוהמא של ט"ז כוחות טומאה מנפש ומן הגוף צריך שאלו הארבעים יום שהם שיעור טהרה של תתק"ס שעות שהם ט"ז פעמים ששים לא יעברו בלא יסורין שהם המפרידים הזוהמה של כוחות הטומאה הדבקה באדם.
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+<b>מַאי קָמַשְׁמַע לָן? מַתְנִיתִין הִיא.</b> הקשה הרב 'פתח עינים' וכי גברא דאתי לדינא לא ידין הדיין את הדין לומר פלוני חייב פלוני זכאי משום דהוא משנה? עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דתלמודא לא קאמר 'אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר' דמשמע תובע ונתבע אתו לקמיה לדינא אלא אמר 'אָתָא' והכונה דזה המוכר בא לפני רב יימר וסיפר לו מעשה שעשה שמכר נכסיו ואולי היה אותו האיש קרובו או אהובו והוא לא בא לשאול מן רב יימר כלום בדבר זה אלא סיפר לו מעשה שהיה אך רב יימר נתכוון להודיע לאותו האיש וגם לשומעין הלכה זו בדבר זה דתפילין נמי הם בכלל נכסיו וכוונתו גם כן לומר לו כמה מכוער הדבר הזה אשר עשית למכור כל נכסיך דהא לפום דינא אפילו התפילין צריך אתה לחלוץ עד שתפדהו בדמים.<br>ועל זה מקשי תלמודא מאי קא משמע לן בדין זה והלא משנה ערוכה היא דמסתמא ידע לה המוכר כי לא היה עם הארץ ומה בא ללמדו דבר חדש? ומשני מהו דתימא התם הוא דסבר וכו' כלומר אף על גב דמסתמא יודע זה דבר השנוי במשנה אך כיון דיש סברה לומר מתניתין שאני לכך בא לחדש לו דאין חילוק בזה.
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית, אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו וְכוּ' <small>(ויקרא כה, יג)</small>.</b> יש להקשות מה הלשון אומרת 'בֹּא וּרְאֵה' להיכן יבא ומה יראה? ונראה לי בס"ד דהוא דריש סמוכין על קושי העונשים של זה הסוחר בפירות שביעית אך ידוע דאיכא אמוראי דאין נוהגין לדרוש סמוכין וכמו שאמרו בגמרא אתון דלא דרשיתון סמוכין מפקי לה מהכא אנן דדרשינן סמוכין מפקי לה וכו' ולזה אמר רבי יוסי ברבי חנינא להשומע בא לבית המדרש ששם דורשין סמוכין ואז תראה כמה קשה עונשה של של שביעית דיש ללמוד מיני עונשין שלה מדרשה של שביעית.<br>ועוד נראה לי בס"ד הכונה לומר לא תקשי לי קושית התוספות שהקשו מנא ליה למדרש אלו העונשים על המסתחר בפירות שביעית ודילמא אלו נאמרו על חורש וזורע בשביעית דאסוריהו מפורש בכתוב? לזה אמר 'בֹּא וּרְאֵה' כלומר אלו העונשים שאני דורשם על המסתחר בפירות שביעית בא וראה אותם בחוש הריאות שנתקיימו ונעשו כולם באדם המסתחר בפירות שביעית דלאו 'תא שמע' בלבד קאמינא לך אלא 'תא חזי' נמי קאמינא.<br>ונראה לי בס"ד הא דקרי לה '<b>אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית</b>' לרמוז מעיקרא אינו רואה סימן ברכה ויהיה הקרן והריוח כאבק שאין בו ממש.<br>ומה שאמר לשון זה '<b>לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ</b>' מלבד טעם דנקיט תלמודא בזה נראה רמז לפי דרכו למה שאמר רבינו האר"י ז"ל כ�� עונות האדם ורפואתו בהם ניכר ונודע מן דפק האדם כאשר ניכר תחלואי הגוף מן הדפק וכנזכר בשער רוח הקודש ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק 'בִּרְכַּת אָבוֹת' על מאמר התנא כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ <small>(משנה אבות ה, יח)</small> עיין שם ולכן אמר כאן '<b>לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ</b>' כלומר שלא עשה תשובה אפילו במקצת שלא בא בדפק שבידו איזה סימן מן התיקון של הפגם.
+<b>סוֹף שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ<small> (ויקרא כה, לט) (ויקרא כה, יג)</small>.</b> נמצא שש צרות נעשים לזה המחלל קדושת השביעית וכאשר מנאם הרב עיון יעקב ז"ל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב באיוב בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע <small>(איוב ה, יט) </small>פירוש <b>בְּשֵׁשׁ צָרוֹת</b> הנזכרים <b>יַצִּילֶךָּ</b> שלא יבואו עליך שש צרות אלו בתנאי <b>שֶׁבַּשֶּׁבַע</b> היא שנה השביעית <b>לֹא יִגַּע בְּךָ רָע</b> שלא תעבור אפילו על איסור סחורה שהיא נגיעה בעלמא.
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+<b>שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה.</b> נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דחולש ולא אמר מניח או מטיל, היינו <b>חוֹלֵשׁ </b>בהפוך אתוון <b>לוֹחֵשׁ</b> דאף על פי שאין חבירו עומד לפניו בלשכה כדי שיאמר לו טול מעות אלו לפדיון הנה הטלה זו שמטיל המעות בלשכה חשיב כאלו לוחש באזנו של חבירו ואומר לו טול וצא טול וצא <small>(משנה יומא ו, ד)</small>.
+<b>אֶפְשָׁר בָּא דָוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת, בָּא שְׁלֹמֹה וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת עַד שֶׁבָּא עֶזְרָא?<small> (נחמיה ח, יז)</small>.</b> הא דנקיט דוד ושלמה דוקא ולא נקיט דורות שקדמו להם שמואל הנביא ע"ה ושאול המלך ע"ה, נראה לי בס"ד דברור הוא מה שאמר 'כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ סֻכּוֹת' היינו שלא עשו אותו בשמחה כדינו כי דין הסוכות הוא לעשותו בשמחה גדולה דלכן נקרא 'חג השמחות' והם לא היה להם שמחה שלמה בכל ימיהם מפני שכיני בישי הם האומות שהיו סביבותם דאפילו בזמן שלא היו נלחמים זה בזה איכא פחד מלחמה בליבותם וכל יום יחשבו עתה יבואו להלחם ולכן אין שמחתם שלימה, אך בימי דוד המלך ע"ה שנתן לו הקדוש ברוך הוא הצלחה גדולה במלחמה וכל מה שהיה נלחם היה גובר מפני שהוא מלך הראשון שמלך משבט יהודה שברכתו היתה 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' <small>(בראשית מט, ח)</small> היה לישראל שמחה שלימה כי הוסר הפחד הזה מליבותם כי היה ברור להם שאם נלחמים הם גוברים כי בטוחים בברכה של אבינו הזקן שבירך את יהודה 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' ולכן יש לומר שבימיו של דוד המלך ע"ה עשו סוכות בשמחה כראוי ואפילו אם תאמר שלא היתה השמחה שלימה מאחר שהיו באים ונלחמים ורק בטוחים הם על הברכה הנה בודאי בימי שלמה המלך ע"ה היתה השמחה שלימה כי ראו שהשם יתברך הניח לו מסביב אין שטן ואין פגע רע וכמפורש בכתובים<small> (מלכים א' ה, יח)</small> וכל המלכים משתחוים לו ומביאים לו מנחה, אם כן בודאי עשו סוכות כראוי בשמחה שלימה ואיך תולה עשיית סוכות בשמחה בביאת עזרא? אלא הכונה תלה זה בזה כדי להקיש ביאתם בימי עזרא וכו' למנין יובלות.<br>והא דנקיט 'סֻכּוֹת' מפני כי הוא חג הקבוע בתשרי והשמטין והיובלות מונין מן תשרי. וגם עוד שהוא ראשון למעשרות ובו מתוודים ודוי מעשר.
+<b>וְהַיְנוּ דְּקָא קַפִּיד קְרָא עִילוּיֵהּ דִּיהוֹשֻׁעַ, דִּבְכָל דּוּכְתִּי כְּתִיב: 'יְהוֹשֻׁעַ', הָכָא כְּתִיב: 'יֵשׁוּעַ' <small>(נחמיה ח, יז)</small>.</b> פירש מהרש"א ז"ל לכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה בבקשו רחמים עליו יה יושיעך מעצת המרגלים בזכותא דארץ ישראל<small> (סוטה לד:)</small> וכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים על דברי מהרש"א ז"ל הנזכר קשא דיו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה כדקאי קאי ומה שנפחת לו עתה היא אות ה'א כמבואר בכתוב ובש"ס והרב ז"ל אגב שטפיה כתבה עד כאן לשונו.<br>ולי אנא עבדא נראה ליישב דברי מהרש"א ז"ל רצונו לומר אף על גב דהיו"ד לא נחסר עם כל זה נפחת כבודה של יו"ד מחמת חסרון אות ה"א כי בהיות בשמו אות ה"א אז יש בשמו צירוף שם י־ה אשר בו ברכו משה רבינו ע"ה ואמר לו 'י־ה יושיעך מעצת המרגלים' אבל אם תחסר אות ה"א משמו נמצאת אות יו"ד היא אות פשוט כשאר אותיות ואינה אות של י־ה הקדוש.<br>ודבר זה שאני אומר רמזו רבינו מהרש"א בלשון קצרה שכתב לכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה בבקשו עליו י־ה יושיעך חדא דקדק לומר 'נפחת' ולא אמר נחסר כי באמת לא נחסר אות יו"ד משמו וכדקאי קאי ורק נפחת כבודו ועוד סיים לומר 'בבקשו עליו רחמים י־ה יושיעך' והוה סגי לומר שהוסיף לו משה רבינו ע"ה שזה מפורש בכתוב וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ <small>(במדבר יג, טז) </small>ומה לו להזכיר הדרשה שדרשו רבותינו ז"ל שאמר לו 'י‏‎־ה יושיעך' דאין צורך בזה כאן? אך בא לפרש דבריו למה נפחת כבודה של יו"ד מפני שבהוספתה ברכו 'י‏‎־ה יושיעך' נמצא נתכוון משה רבינו ע"ה בתוספת זו של אות יוד כדי להשלים בשמו שם י־ה הקדוש אשר מוצאו מצא <b>חיים</b>.<br>ומה שאמר '<b>וְאַגִין זְכוּתָא עֲלַיְהוּ כִּי סֻכָּה</b>' היינו כיון דבטלו יצר הרע של עבודה זרה נעשה יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י <small>[26+65=91]</small> הרמוז באותיות סוכה <small>[91]</small> 'כ"ו ה"ס' והאירו לישראל <b>לחיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Arakhin/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,299 @@
+Ben Yehoyada on Arakhin
+בן יהוידע על ערכין
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Arakhin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על ערכין
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+<b>"סֶלַע זוֹ לִצְדָקָה", עַד שֶׁלֹּא בָּאתָ לְיַד גַּבַּאי, מֻתָּר לְשַׁנּוֹתָהּ. מִשֶּׁבָּאתָ לְיַד גַּבַּאי, אָסוּר לְשַׁנּוֹתָהּ.</b> נראה לי בס"ד הטעם על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בפסוק וְהָיָה מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שָׁלוֹם <small>(ישעיה לב, יז)</small> דעל ידי הצדקה נשלם שם הוי־ה והיינו הפרוטה כנגד יו"ד שבשם וחמש אצבעות הנותן כנגד ה"א ראשונה וזרוע הגבאי וחמש אצבעותיו כנגד ו"ה שבשם עיין שם. וידוע דאמרו רבותינו ז"ל <small>(עירובין יח:) </small>דיו לעולם שישתמש בחצי השם דהיינו שם י־ה ולכן אנחנו מזכירים שם י־ה בפינו אבל השם כולו אין רשות להזכירו.<br>ובזה מובן הטעם קודם שבאה ליד גבאי דאז אין כאן אלא חצי השם שהוא שם י־ה מותר לשנותה דהיינו שיקחנה המקדיש לצרכו או לצורך אחרים ללותה ויפרע במקומה כי מאחר דעודנה ביד המקדיש ולא קבלתם יד הגבאי אין כאן אלא חצי השם ויוכל האדם להשתמש בחצי השם אבל אם באה ליד גבאי דאז נשלם בה השם כולו אסור להשתמש בה ללותה ולפרוע במקומה כי עתה נעשה עליה קדושת השם כולו ונקרא עליה שם הוי־ה כולו.
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+<b>רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: 'כּוֹבֵשׁ', וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: 'נוֹשֵׁא'.</b> לפירוש רש"י שהביא בעין יעקב 'כּוֹבֵשׁ' רצונו לומר תופש מן העונות וכובשן במצולות ים כמו שנאמר 'יִכְבֹּשׁ עֲו‍ֹנֹתֵינוּ וְתַשְׁלִיךְ בִּמְצֻלוֹת יָם' <small>(מיכה ז, יט)</small> ו'נוֹשֵׁא' רצונו לומר נותן ידו למטה וכובשן למעלה כדי שיכריעו הזכיות כמו שנאמר נֹשֵׂא עָו‍ֹן <small>(מיכה ז, יח)</small>. הנה צריך להבין מאי בינייהו ועוד באיזה טעם משליך מן העונות במצולות ים? ואם יש טעם לזה ישליך הכל ולמה ישליך רק חלק מהם? וכן למאן דאמר 'נוֹשֵׁא' מה טעם יש בזה האופן?<br>ונראה לי בס"ד על פי מה שאמרו המפרשים ז"ל ששני יצר הרע יש בעולם האחד נמשך ובא מכח התולדה על ידי חטא אדם הראשון נדבק זוהמת הנחש בנולדים כולם ומתהווה מזוהמת הנחש יצר הרע והשני הוא היצר הרע הבא מצד הקליפה שיש למעלה כנגד עולם הנשמות וזה נקרא בלשון חכמינו ז"ל בשם מלאך רע שעליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין <small>(קידושין ל:) </small>וכתבו שיש מיני עונות באים מן יצר הרע של התולדה ויש מיני עונות נעשים על ידי יצר הרע שהוא מלאך רע.<br>ובזה פירש הגאון רבי יהונתן ז"ל מאמר חשבון שעשה יצחק אבינו ע"ה <small>(שבת פט:) </small>לעתיד בשנות האדם שעשה סברה לומר פלגא עלי מצד עונות הנעשים מיצר הרע של התולדה ופלגא עלך מצד עונות הנעשים מיצר הרע שהוא מלאך רע עיין שם.<br>ובזה פרשתי הטעם שלוקחין ביום הכיפורים שני שעירים אחד לה' ואחד לעזאזל <small>(ויקרא טז, ח) </small>ולכן הבבליים מתלשים בשערו ואומרין לו טול וצא טול וצא <small>(משנה יומא ו, ד)</small> שכופלים הדברים רצונו לומר טול וצא עונות שבאים מיצר הרע של התולדה וטול וצא עונות שבאים מיצר הרע שבא מן הקליפה שנקרא מלאך רע.<br>ובזה מובן טעם המאמר כאן לרבי אלעזר דאמר '<b>כּוֹבֵשׁ</b>' שלוקח מן העונות ומשליך במצולות ים והיינו שלוקח עונות הבאים מיצר הר�� של התולדה שנעשה מן חומר הארץ ולזה משליך במצולות ים מקום החומר העכור ואינו לוקח כל העונות שהם הנעשים מיצר הרע דקליפה כי על אלו אין להם תירוץ וצריכין הם לתקן זה כי על כך נעשה יצר הרע זה בעולם שיהיה האדם נלחם עמו ומקבל שכר.<br>ורבי יוסי ברבי חנינא אומר '<b>נוֹשֵׁא</b>' שמגביה הכף למעלה סבירא ליה הסברה להפך כי מקיל מן העונות שנעשו מיצר הרע הנעשה מצד הקליפה מלמעלה דעל זה יש להם לטעון למה בראת אותו? אבל עונות הנעשים מצד יצר הרע שנעשה מן התולדה מכח זוהמת הנחש אין להם טענה לפטור עצמן כי יאמר להם למה חטאתם בעץ הדעת והבאתם זה לעולם! ולפי דברים אלו תבא דרשה של כל אחד היטב בפסוק צִדְקָתְךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל מִשְׁפָּטֶךָ תְּהוֹם רַבָּה <small>(תהלים לו, ז) </small>דוק ותשכח.
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד. תִּשְׁעָה יְמֵי הֶחָג וְכוּ'.</b> קשא למה חזר ופרט אותם מאחר דכבר פרשם ופרטם וסגי לומר וּבַגּוֹלָה עֶשְׂרִים וְאֶחָד?<br>ונראה לי בס"ד חזר ופירש כדי לסדר בהם הסימן של אותיות בבט"ח לרמוז דבגולה צריך לצפות לישיבת ארץ דכתיב בה וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם <small>(ויקרא כו, ה)</small> שהבטיחם השם יתברך בבטח. <b>אי נמי</b> לרמוז בגולה תלויה עמידת ישראל וקיומם בבטחון שיש להם בהקדוש ברוך הוא דאי לאו הכי איך תתקיים כבשה אחת בין שבעים זאבים ולכן אומרים בגולה 'הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל'.
+
+Daf 10b
+
+<b>סִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִים לְפָנָיו.</b> פירוש גם נשמות המתים נדונין מי יחזור בגלגול ובאיזה גלגול יחזור ומי ראוי להעלותו מדרגה למעלה ממדרגתו.
+<b>וְהָא חֲנֻכָּה, דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי, וְקָאַמְרִינָן.</b> נראה קושיא זו רופפת ביד המקשן דידע שיש לתרץ חכמים עשו חיזוק לדבריהם לדמותה לימים טובים דאורייתא ולהכי הקשה לו תחלה קושיא דראש השנה ויום הכיפורים דאלימא ליה ואחר שתרץ לו זו לא נמנע מלהקשות גם זו אף על פי שהיא רופפת לראות מה ישיב התרצן והשיב לו משום ניסא.<br>והרב בתי כהונה <small>(חלק א' בבית ועד דף יג)</small> הקשה מאי קשיא ליה והלא הלכה רווחת בישראל שנביאים תקנוה שיהיו אומרים אותה על כל פרק ועל כל צרה שלא תבא <small>(פסחים קיז.) </small>ואדקשיא ליה על הא דרבי שמעון תיקשי ליה אהך דנביאים מהך קרא דכל צרה דלא אקדיש ולא אקרי מועד? עד כאן לשונו עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דעל הא דנביאים ליכא קושיא דיש לומר הם לא תקנו לומר ההלל על כל צרה אלא רק בשעתה דהיינו בשעת הנס ולא לדורות עולם לאומרם בקבע בכל שנה ושנה על צרה דלא אקדיש ולא אקרי 'מוֹעֵד'.<br>ועוד נראה לי בס"ד הכי קא מקשי 'וְהָא חֲנֻכָּה דְּלָא הָכִי וְלָא הָכִי וְקָאַמְרִינָן' ואם כן יהיה בזה זלזול לראש השנה ויום הכיפורים דאקדיש בעשיית מלאכה ואקרי 'מוֹעֵד' ולא קאמרינן דנמצאת חנוכה שהיא מדרבנן עדיפה מנייהו, ולהכי ראוי שלא יאמרו משום כבוד ראש השנה ויום הכיפורים כהאי גונא אמרו הטעם שאין גומרים הלל בחול המועד של פסח מפני שביום טוב שביעי של פסח אי אפשר לומר הלל גמור מטעמא דאיתא במדרש ואם יאמרו בחול המועד הוי זלזול ליום טוב דנראה חול המועד עדיף מיניה וכמפורש טעם זה בלבוש <small>(באורח חיים בהג"ו)</small> עיין שם וכן נמי שפיר מקשי מכח האי טעמא ומשני אין כאן זלזול דחנוכה שאני דאתעביד ניסא ועל הנס אומרים ההלל.
+<b>אַבּוּב הָיָה בַּמִּקְדָּשׁ, חָלָק הָיָה, דַּק הָיָה, שֶׁל קָנֶה הָיָה, וּמִימוֹת מֹשֶׁה הָיָה.</b> יש להקשות למה הוצרך לומר ארבע פעמים 'הָיָה' וסגי לומר כן אבוב של קנה חלק ודק היה במקדש מימות משה צוה המלך וכו' ובזה לא היה נצרך לומר עוד ארבע פעמים 'הָיָה'?<br>ונראה לי בס"ד דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער בסוד הפסוק אֱלֹקִים אַל דֳּמִי לָךְ וכו' <small>(תהלים פג, ב)</small> כי רחל עומדת בעולם הבריאה בחצות לילה ובפרט באשמורת עד אור הבוקר דוגמה לרחל אמנו שיושבת ומזמרת בחצות לילה עד אור הבוקר וזה הטעם שדוד המלך ע"ה היה מזמר במזמורי תהלים בחצות לילה, ולפי זה האבוב שהוא כלי זמר חשוב ומשובח הוא רומז לרחל.<br>וידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד וּמִדַּת יָמַי מַה הִיא אֵדְעָה מֶה חָדֵל אָנִי <small>(תהלים לט, ה)</small> שיש ארבע שמות אהי־ה ולאה לוקחת מהם אורות ארבעה אלפי"ן ורחל לוקחת אורות ארבע פעמים 'היה' הנשארים שעולים מספר שמונים <small>[20×4=80]</small> וזו הכונה של בשכמל"ו <small>[בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד]</small> שצריך לכוין בתיבת 'וָעֶד' <small>[80] </small>שהיא מספר ד' פעמים היה וכנזכר בספר הקדוש עץ חיים עיין שם. ולכן באבוב שרומז לרחל נקיט ביה בכונה ד' פעמים הי־ה לרמוז שהוא רומז לרחל שלוקחת אורות ד' פעמים 'היה' מארבע שמות אהי־ה.
+<b>צִוָּה הַמֶּלֶךְ וְצִפּוּהוּ זָהָב וְקוֹלוֹ לֹא הָיָה עָרֵב</b>. לרמוז בזה על האדם שמוכיח או מורה הלכות לאחרים אם ידבר עמהם בנחת יהיו דבריו ערבים להם ואז יהיו נשמעים וכמו שנאמר דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים <small>(קהלת ט, יז)</small> וכן אמרו בגמרא על שלשה דברים שצריך אדם לומר בתוך ביתו מערב שבת עם חשיכה עשרתם ערבתם וכו' <small>(משנה שבת ב, ז)</small> דצריך לממרניהו בניחותא כי היכי דלקבלו מיניה <small>(שבת לד.)</small> ולכן האביב שהוא מוציא קול היה של קנה חלק ודק והיה קולו ערב ואחר שצפוהו זהב שהוא קשה שבמיני מתכות ולא היה קולו ערב כן האדם המוכיח והמורה לבני אדם שמוציא קולו מן הקנה שלו אם יהיה דבורו בנחת רך כקנה וחלק ודק לדבר בניחותא יהיו דבריו ערבין לשומעין וממילא יהיו מתקבלים אצלם ואם ידבר בקושי אין דבריו נשמעין ומתקבלין.<br>ומן '<b>צִלְצָל וּמַכְתֶּשֶׁת</b>' ילמוד האדם להכיר ולהבין ערך מצות שעושים הראשונים כמה וכמה יגדל ערכם על מעשים טובים של האחרונים ועל זה אמרו <small>(שבת קיב:) </small>אם ראשונים כמלאכים אנו כבני אדם ואם ראשונים כבני אדם אנו כחמורים.
+<b>אֵלּוּ שְׁנֵי כֵּלִים נִשְׁתַּיְּרוּ מִמִּקְדָּשׁ רִאשׁוֹן וְנִפְגְּמוּ, וְלֹא הָיָה לָהֶם אֲרוּכָה <small>(מלכים א ז, מה)</small>.</b> נראה לי בס"ד הטעם דשני כלים אלו נפגמו בבית שני דידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בסוד ארבע כיתות <small>(סוטה מב.) </small>דכת מספרי לשון הרע פוגעים בתפארת שהוא סוד היצירה שמסלקין הארתו מן המלכות שהוא סוד דעשיה וידוע דבית שני היה בו עון לשון הרע ובעבור זה נחרב וידוע דהקטורת היא תיקון העשיה שכוללים בה גם תיקון היצירה לכן בתפילת העשיה בכל יום אומרים גם כן זמירות שהם תיקון היצירה לכן צִלְצָל שבו עושין זמר שהוא תיקון היצירה וּמַכְתֶּשֶׁת שבה עושין הקטורת שהוא תיקון העשיה נפגמו בבית שני ולא היה להם <b>אֲרוּכָה</b> אותיות '<b>אור כ</b>"<b>ה</b>'.<br>ובזה יובן הטעם שהיו שני כלים אלו מן נחשת, דעליהם אמר דוד נְחֹשֶׁת מְמֹרָט <small>(מלכים א' ז ,מה)</small> כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל <small>(בשער הגלגולים דף כט:)</small> דשת היה נפש דה��ל ונח היה רוח דהבל עיין שם וידוע כי נפש עשיה ורוח יצירה ונח ושת הם צירוף '<b>נְחֹשֶׁת</b>' שהוא '<b>נֹחַ שֵׁת</b>' שהוא סוד יצירה עשיה ולכן שני כלים אלו שהם סוד יצירה עשיה כלולים זה בזה היו מן נחשת שהוא צירוף 'נח שת' שהם יצירה ועשיה.
+<b>"וּכְלֵי נְחֹשֶׁת מֻצְהָב טוֹבָה שְׁנַיִם חֲמוּדֹת כַּזָּהָב" <small>(עזרא ח, כז) </small>רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אָמַר: שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב, וְחַד אָמַר: כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם שֶׁל זָהָב.</b> יש להקשות מאי נפקא מינה מהאי פלוגתא מה דהוה הוה? ואף על גב דיש לומר נחית למסבר קראי נראה לי בס"ד דיש נפקותא לענין דינא אם אחד עשה צוואה וכתב בה תתנו לפלוני מן הסודרים של משי שיש לי שנים זהב והוא היה לו סודרים שהיו כל אחד שוה זהב אחד ויש לו עוד סודרים שכל סודר שוה שני זהובים, והנה למאן דאמר תיבת שנים קאי על הכלים דמפרש כאלו אמר 'ושני כלי נחושת' גם הכא הכי קאמר תתנו לו שני כלים שכל אחד שוה זהב ולמאן דאמר השני דסבירא ליה דקאי השנים על הזהב הכי קאמר תתנו לו סודר ששוה שני זהב ואף על פי שהחשבון של הערך שוה עם כל זה לפעמים שני סודרים ששוים כל אחד זהב נמכרים זבינא חריפא יותר מסודר אחד ששוה שני זהובים.<br>אי נמי כגון שיש לו סודרים אשר ערכם כל שני סודרים בזהב אחד ויש לו סודרים חשובין יותר אשר ערכם כל אחד שני זהובים ולמאן דאמר הראשון דקאי על הכלים הכי קאמר תתנו לו מן הסודרים שיש לי שכוים כל כנים זהב אחד ולמאן דאמר השני הכי קאמר שיתנו לו סודר אחד מן הסודרים שערכם כל אחד בשנים זהב ואם כן נפקא מינה טובא לענין דינא.<br>ועוד נראה לי בס"ד נפקותא לענין דינא דראיתי להרב חק נתן ז"ל שפירש טעם לפלוגתייהו בהא פליגי מאן דאמר 'כָּל אֶחָד וְאֶחָד שָׁקוּל כִּשְׁנַיִם' היינו משום דדייק במה שאמר וּכְלֵי נְחֹשֶׁת '<b>מֻצְהָב</b>' <small>(עזרא ח, כז)</small> לשון יחיד ולא כתיב 'מוצהבות' לשון רבים משמע דכל אחד מהם שקול כשנים והא דכתיב 'שְׁנַיִם' קאי אזהב, ומאן דאמר 'שְׁנֵיהֶם שְׁקוּלִים בְּאֶחָד כְּאֶחָד שֶׁל זָהָב' דייק מלשון '<b>חֲמוּדֹת</b>' לשון רבים עד כאן לשונו.<br>נמצא חד תפש לשון תיבה ראשנה עיקר למידק מן 'מֻצְהָב' וחד תפיס לשון אחרון למידק מן 'חֲמוּדֹת' לשון רבים דנקיט באחרונה ולפי זה נפקא מינה לענין דינא דאם נמצא לשון שטר סתים ואיכא למידק מיניה תרי דיוקי דסתרי אהדדי הנה למאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה הראשונה למידק מיניה ולמאן דאמר זה אזלינן בתר תיבה אחרונה עיקר.
+<b>הַשִׁילוֹחַ הָיָה מְקַלֵּחַ מַיִם בִּכְאִסָּר, וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ וְהִרְחִיבוּהוּ.</b> נראה לי בס"ד כל זה היה בהשגחה מן השמים כדי ללמדם מוסר מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר <small>(זוהר חלק ג' קסח.)</small> והיתה פתיחתו תחלה שיעור איסר שהוא ממון ללמד שיקח מזה מוסר על הממון כדי שיהיה לו מדת הסתפקות ויהיה שמח בחלקו.
+<b>מַגְרֵפָה הָיְתָה בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ.</b> יש להקשות למה הוצרך לפרש ולומר 'נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר' הלא חשבון זה אפילו תינוק יודע לאומרו? ונראה לי בס"ד דבא לספר הנס שנעשה בה אף על גב דתרי קלי לא משתמעי<small> (ראש השנה כז.) </small>וכאן היו '<b>מֵאָה מִינֵי זֶמֶר</b>' וכלהו משתמעי להשומע שהוא מרגיש בשמע של מאה קולות אף על פי שיוצאין בבת אחת.<br>מיהו יש להקשות דאמר רב נחמן בר יצחק '<b>מַתְנִיתִין גּוּזְמָא</b>' משמע דברי שמואל אינם גוזמא, וקשא מי הכריח לתנא לדבר בלשון גוזמא ולא נקיט כדנקיט שמואל?<br>ונראה לי בס"ד דמלבד מגריפה זו הגשמית יש עוד מגריפה רוחנית וזו הגשמית היא משל לרוחנית והענין הוא דידוע שכל הקרבנות שמקריבים בבית המקדש הם לצורך ברור ניצוצי קדושה מן הדומם צומח חי מדבר וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל, אך ודאי אין הבירור נעשה על ידי הקרבן עצמו שהוא בהמה אלא נעשה על ידי אור קדושה עליון השוכן וחונה בבית המקדש והוא שורה ומרחף על הקרבן ועל ידי כך נעשה הבירור של ניצוצי קדושה.<br>ולכן אם הקריב האדם קרבנות כהלכתן חוץ למקדש עביד איסורא כי חוץ למשכן ולמקדש אין אור קדושה שורה ומרחף על הקרבן וכיון שהוא מושלל מן האור אין בקרבן חשיבות כלל כי מצד עצמו הוא בהמה בזויה ורק מתעלה על ידי האור המרחף עליו והוא מתלבש בו ובלתי האור הוא כמו בהמה מתה שאין בה נשמה נמצא האור העליון השורה על הקרבן הוא עושה מלאכת הבירור של ניצוצי קדושה ולזה האור השוכן בבית המקדש שעל ידו ובכוחו נעשה הבירור קורא בשם מגריפה שבו נגרפים ניצוצי הקדושה ועולים.<br>והנה נודע שכל אור קדושה הנעתק ונמשך ממקום העליון למקום תחתון כלול מעשר ספירות וכל אחת מעשר הרי מאה ולכן במגריפה של בית המקדש עשו ציור ודמיון לאור של מעלה שכלול מעשר ועשר מעשר שבו גורפין ניצוצי קדושה שגם זו המגרפה הגשמית יש בה עשרה נקבים וכל נקב יש בו עשרה מיני זמר דנמצא יש בה מאה מיני זמר שהוא ענין שירה וזמרה והאור של מעלה שהוא כלול מעשר ספירות ועשר מעשר הרי מאה ספירות שמהם יהיה בירור ניצוצי קדושה גם בזה יש מאה זמר כי הזמר הזה של האור עניינו בירור והוא לשון כריתה כמו זְמִיר עָרִיצִים <small>(ישעיה כה, ה)</small> דכל בירור יהיה על ידי זימור ונמצא גם באור הזה יש '<b>מֵאָה מִינֵי זֶמֶר</b>' רצונו לומר מאה זימור ולכן אחר שהגיד שמואל תכונת מגריפה הגשמית שיש בבית המקדש סיים '<b>נִמְצֵאת כֻּלָּהּ מוֹצִיאָה מֵאָה מִינֵי זֶמֶר</b>' כלומר נמצאת זו המגריפה היא כנגד מגריפה הרוחנית שמוציאה מאה מיני זימור כלומר מאה בירור ואמר בלשון קצר להעלים הסוד.<br>אמנם תנא דברייתא אמר דברים של משל במגריפה הגשמית שכל דבריו הם משל על המגרפה הרוחנית שהוא האור העליון השוכן וחונה בבית המקדש שבכוחו נעשה הבירור קאמר '<b>הִיא אַמָּה וְגָבוֹהַּ אַמָּה</b>' פירוש זה משל על האור הנמשך מעולם הבריאה ששם הוא מדרגת המאות ואמה אותיות מאה וזהו שאמר הִיא 'אַמָּה' בהפוך 'מֵאָה' שנמשך פנימיות שלה מן הבריאה שהוא סוד מאה 'וְגָבוֹהַּ אַמָּה' המקיף שלה גם כן מן בריאה שהוא סוד מאה 'וְקַתָּא יוֹצֵא מִמֶּנָּה' משל על אחיזת אור יצירה ועשיה 'וַעֲשָׂרָה נְקָבִים הָיוּ בָּהּ' כל אחת מוציא מאה מיני זמר נמצא מוציאה אלף מיני זמר זה התנא עשה פרטות יותר שמגיע עד אלף.
+
+Daf 11a
+
+<b>"וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם הֳ' אֱלֹקָיו", אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם? הֱוֵי אוֹמֵר: זוֹ שִׁירָה<small> (דברים יח, ז)</small>.</b> נראה לי בס"ד שִׁירָה - שר י־ה, עֲבוֹדָה - עבד ו"ה. נמצא השם נשלם בשניהם ולכך בשעת עבודה צריך לעשות שירה כדי ליחד השם ברוך הוא מיהו בשירה נרמז שם י־ה שהוא שם בפני עצמו אך אותיות ו"ה אינם שם בפני עצמו וזהו שאמר <b>אֵיזוֹ שֵׁרוּת שֶׁבְּשֵׁם</b> כלומר שירות שנרמז בה שם הקדוש <b>הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה</b> שנרמז בה שם י־ה שהוא שם קדוש בפני עצמו.
+<b>"לַעֲבֹד עֲבֹדַת עֲבֹדָה" אֵיזֶהוּ עֲבוֹדָה שֶׁצְּרִיכָה עֲבוֹדָה? הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה <small>(דברים כח, מז)</small>.</b> נראה לי בס"ד הכונה דיליף מהכא על שירה בפה שצריכה עבודה אחרת שהיא שירה בכנור שהוא בידים ולזה אמר 'לַעֲבֹד עֲבֹדָה' תרתי.
+<b>וְתַנָּא מַיְתִּי לֵיה מֵהָכָא: "וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתָן, כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ" <small>(במדבר ז, ט)</small>.</b> נראה לא ניחא ליה לתנא למילף מפסוק שְׂאוּ זִמְרָה וּתְנוּ תֹף<small> (תהלים פא, ג) </small>בלחודיה כדיליף רבי יצחק משום דפסוק זה לאו מוכח דאיירי בלויים ורק יליף מקרא ד'לִבְנֵי קְהָת' דקאי בלויים ומפרש 'יִשָּׂאוּ' לשון שירה על סמך האי קרא של 'שְׂאוּ זִמְרָה'.
+
+Daf 11b
+
+<b>"מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹקִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל", עַל עִסְקֵי קוֹל <small>(שמות יט, יט) (דברי הימים ב' ה, יג)</small>.</b> אף על גב דזה נאמר בסיני שעדיין לא נבנה המשכן ולא נצטוו בעבודת הלוים על הדוכן, ועוד דאף על גב דמשה רבינו ע"ה היה לוי הוא לא עשה עבודת הלוים לשורר על הדוכן, נראה לי בס"ד דדריש הכי דהאלקים ענהו למשה רבינו ע"ה בשביל מצות הקול שיש ללויים אחר שהוקם המשכן והואיל והוא לוי לכן מצוה זו של לויים שעושין בקול שירה הגינה שיענהו עתה.
+<b>"וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם". מָה אַתֶּם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ, אַף הֵם בַּעֲבוֹדַת מִזְבֵּחַ <small>(במדבר יח, ג)</small>.</b> נראה גם מהכא יליף שירה דלויים בפה כי הכהנים יש להם שני מיני עבודה האחד בידים בהקרבה והשני בפה שהוא בברכת כהנים שגם זו אמרו רבותינו ז"ל נקראת עבודה וכיון דמדמי כהנים ולויים להדדי מוכרח שגם בלויים יש שני מיני עבודות אחת בשיר שבפה ואחת בשיר של כנור שהוא בידים.
+<b>מְגַלְגְלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּב.</b> קשא לא נקיט כאן אלא חובה דתשעה באב ולא פירש זכות ליום זכאי? ונראה לי בס"ד דכפי סדר העיבור יום שחל בו תשעה באב יחול בו יום טוב ראשון של פסח וסמניך 'עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ' <small>(שמות יב, ח)</small> וידוע דגם בזמן שהיו מקדשין על פי הראיה היו משתדלין לכוין שיעלה קדוש החודש על פי משפט העיבור שיש לנו עתה וידוע יום טוב ראשון של פסח שהוא מכוון כנגד יום תשעה באב היה בו זכות ליום זכאי כי בו נצח יעקב אבינו ע"ה את שר עשו ובו נצח אברהם אבינו ע"ה את המלכים ובו יצאו ישראל ממצרים ובו נלחמו הכוכבים במחנה סיסרא ובו נהרגו חיל סנחריב ולכן כיון שפירש החובה ליום חייב מה שנעשה בתשעה באב ממילא מובן שהיה זכות ליום זכאי שהוא כנגד יום זה.
+<b>"יַצְמִיתֵם הֳ' אֱלֹקֵינוּ", עַד שֶׁבָּאוּ אוֹיְבִים וּכְבָשׁוּם<small> (תהלים צד, כג)</small>.</b> הנה נודע כי בחרבן תמה זכות אבות וכנזכר בגמרא <small>(שבת נה.) </small>והם השלימו בתיבת 'יַצְמִיתֵם' ולא הספיקו לומר 'הֳ' אֱלֹקֵינוּ' נמצא סיימו באותיות 'תם' של תיבת 'יַצְמִיתֵם' להורות תמה זכות אבות הרמוזים בראשי תיבות <b>יַ</b>צְמִיתֵם <b>יְ</b>יָ<b> אֱ</b>לֹקֵינוּ.
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+<b>"שֹׂבַע שְׂמָחוֹת אֶת פָּנֶיךָ", אַל תִּקְרִי 'שֹׂבַע' אֶלָּא 'שֶׁבַע' <small>(תהלים טז, יא)</small>.</b> יובן בס"ד כי השבע יבא מן יד ויד אותיות שיש בשם הוי־ה במלוי מלואו ולזה אמר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן <small>(תהלים קמה, טז)</small> והיינו שתי ידים שהם יד באותיות י־ה ויד באותיות ו"ה וידוע השבע במספר הקדמיי הוא כ"ח כזה אבג"ד הנזכר ומספר כ"ח הוא יד ויד שמהם השובע וזהו שאמר אל תקרי 'שובע' שיהיה שובע בעול�� אלא אם כן תקרי 'שפע' שיהיה השפעה שלימה מן 'שבע' שהוא י"ד וי"ד שעולים כ"ח שהוא שבע במספר הקדמיי.
+<b>וְשֶׁל יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ 'שְׁמוֹנָה' <small>(תהלים יב, א) (תהלים טז, יא)</small>.</b> נראה לי בס"ד הטעם כי אחר ביאת המשיח יאירו חמשים שערי בינה שהיא שלימא דחירותא ויהיה חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות והבינה היא ספירה שמינית לכן יהיה הכינור שמונה נימין רמז לבינה ונעשה הרמז הזה בכנור שהוא 'נר כ"ו' שיאיר שם הוי־ה בשלימות שמספרו כ"ו.
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+<b>נִמְצָא: אוֹמֵר בְּפִיו חָמוּר מִן הָעוֹשֶׂה.</b> דאומר שם רע בפיו חייב מאה שקלים ואונס דעשה מעשה חייב חמשים. הנה בזה מובן דברי חכמים שהביא השל"ה ז"ל '<b>לָשׁוֹן הָרַע אֶחָד דּוֹחֶה מֵאָה תְּשׁוּבוֹת</b>' דנקטי מספר מאה כנגד לימוד שצריך ללמוד בעל לשון הרע מן מאה שקלים שמתחייב בהם המוציא שם רע <small>(דברים כב, יט)</small>.
+<b>יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה, וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ.</b> פירש רש"י ז"ל פרנסה שנתן את המצריים פרנסה לדגים לאכלם. וקשא מהיכן נודע שנתנם פרנסה לדגים, ודילמא מעיקרא כשהטביעם היה רצונו שיפליטם הים ליבשה?<br>ונראה לי בס"ד דכתיב צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים<small> (שמות טו, י) </small>וקשא אם הכונה שגופים שלהם נתמלאו מים ולכך כבדו וצללו למטה בתוך המים הנה דבר זה הוא טבעי דכל הנטבע יהיה לו כך ולמה מזכיר דבר זה בשירה דמשמע שהיה זה בדרך נס ולכן משבחים השם יתברך על מעשה נס זה? על כן מוכרח לומר שעשה הקדוש ברוך הוא נס שנתן על גופים של מצריים מתחילת הטביעה כח כובד שמכביד על גוויות שלהם שירדו תכף למצולות ים וישארו שם עד עולם ולא יצופו על פני המים כפי הטבע כל גויה הנטבעת תרד למטה אחר שתתמלא מים אך אחר שנים או שלשה ימים תהיה קלה ותצוף על פני המים, מה שאין כן אלו מתחילת הטביעה נעשה עליהם כובד שהורידם לתחתית הים ולא יהיו צפים עד עולם.<br>והטעם שעשה השם יתברך נס זה שיהיה שורה עליהם כח כובד כדי שלא יצופו אחרי זה ויבואו קרובים שלהם ויטלום ויקברום ולכן עשה שבח זה בתוך השירה כי ירידתם למצולות ים היתה בדרך נס על ידי שנתן עליהם כח כובד שהכביד עליהם והורידם.<br>ועל כן מצא שר של ים טענה לטעון יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן לוֹ רַבּוֹ מַתָּנָה וְחוֹזֵר וְנוֹטְלָהּ מִמֶּנּוּ? דמאחר שהניח עליהם כח כובד כדי שלא יצופו אחר ב' או ג' ימים נמצא נעשו פרנסה לדגים.
+
+Daf 15b
+
+<b>מַאי דִּכְתִיב: "מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה"?<small> (תהלים קכ, ג)</small>.</b> נראה לי בס"ד כי הלשון נמשל לגפן שהוא אילן רך ועושה פירות שהם מאכל ומשקה כי הענבים הם מאכל וגם יוצא מהם יין שהוא משקה כן הלשון חיות האדם של אכילה ושתיה תלויים בו וגם נמשל לגפן מה גפן אינו מקבל נטיעה אחרת כן הלשון נברא לדבר אמת וטוב ואין ראוי לקבל נטיעה שהוא דבור רע וכזב.<br>על כן המטמא לשונו לספר בו רע הנה הוא מהפך אותיות <b>גֶּפֶן</b> הראויה ללשון לאותיות <b>נֶגֶף</b> וידוע מה שאמר רבותינו ז"ל <small>(ירושלמי סוטה ח, ג)</small> בפסוק וּבְרָקִים רָב וַיְהֻמֵּם <small>(תהלים יח, טו)</small> אין מהומה אלא לשון מגפה דכתיב וְהָמָם מְהוּמָה גְדֹלָה <small>(דברים ז, כג)</small> נמצא המגפה נקראת מהומה ולזה אמר על בעל לשון הרע 'מַה יִּתֵּן לְךָ וּמַה יּוֹסִיף לָךְ לָשׁוֹן רְמִיָּה' <small> (תהלים קכ, ג)  </small><b>מַה וּמַה</b> הם צירוף <b>מְהוּמָה</b> זו מגפה כי הלשון שהיה נקרא בשם גֶּפֶן יתהפך לאותיות נֶגֶף שהוא מְהוּמָה.
+<b>אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַלָּשׁוֹן: כָּל אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם זְקוּפִין, וְאַתָּה מוּטָל<small> (תהלים קכ, ג)</small>.</b> יש להקשות גם הידים אינם זקופין אלא מוטלין כלשון וכן נמי הוא אבר התשמיש? ויש לומר הידים בעת שעושין מלאכה הם מתקשים ונזקפים וכן אבר התשמיש מה שאין כן הלשון עושה מלאכתו בלתי קשוי ובלתי זקיפה.
+<b>וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁהִקַּפְתִּי לְךָ שְׁתֵּי חוֹמוֹת; אַחַת שֶׁל עֶצֶם וְאַחַת שֶׁל בָּשָׂר.</b> הא דהוצרך לפרש אחת של עצם ואחת של בשר, כי גם מחמת זאת שהם אחת של עצם ואחת של בשר יש לאדם ללמוד תוכחת מוסר כי מה שהיו כך <b>אַחַת שֶׁל עֶצֶם</b> שיזכיר ויבין המספר לשון הרע שעל ידי כך הוא לוקח פרענות קשה של עונות חבירו בגיהנם ועצם קשה הוא רומז לפרענות ומה שהיתה <b>אַחַת שֶׁל בָּשָׂר</b> שיזכור ויבין המספר לשון הרע שהוא נותן על ידי כך כל שכר מצות שלו כי הבשר הוא כינוי לטוב עולם הבא דכתיב יָבוֹא כָל בָּשָׂר לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְפָנַי אָמַר הֳ' <small>(ישעיה סו, כג)</small>.
+<b>כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, כְּאִלּוּ כּוֹפֵר בָּעִיקָּר <small>(תהלים קכ, ג)</small>.</b> נראה לי בס"ד נקיט לשון 'עִיקָּר' רמז לפי דרכו ענין אחד דידוע שורש השינים שהם י"ו בלחי העליון וי"ו בלחי התחתון הוא רמוז באות אל"ף שציורו יו"ד מכאן ויו"ד מכאן ואות וא"ו באמצע ואם תחלק אות וא"ו שבנתים לחצאין כזה <small>[הציור חסר]</small> אז תהיה צורת <b>א</b>' שני פעמים י"ו שהם י"ו שינים של לחי העליון וגם י"ו שינים של לחי התחתון וזה הרמז של שורש השינים הרמוז בציור אות א' שהוא י"ו למעלה י"ו למטה רמוז ממש בתוך אותיות <b>עִיקָּר</b> במילואם כזה עי"ן יו"ד קו"ף רי"ש שבתוך ע<b>י</b>"ן י<b>ו</b>"ד יש י"ו העליון של אות א' ובתוך ק<b>ו</b>"ף ר<b>י</b>"ש יש י"ו התחתון של אות א' ולכן האדם שעשה לו הקדוש ברוך הוא ללשון שלו בשינים שהם ט"ז וט"ז הרמוזים בציור אות א' כנזכר אם סיפר רע בלשונו נמצא כפר בזו החומה של השינים שהיא רמוזה בתוך אותיות עיקר.
+<b>כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, נְגָעִים בָּאִים עָלָיו<small> (תהלים קא, ה)</small>.</b>  נראה לי בס"ד המספר לשון הרע גורם שיהיו נושרים כוחות האהבה מן לבבות של בני האדם שלא יהיו אוהבים זה את זה ונמצא הפך אותיות <b>לָשׁוֹן</b> לאותיות <b>נוֹשֵׁל</b> שהוא לשון נשירה כמו יִשַּׁל זֵיתֶךָ <small>(דברים כח, מ) </small>וכן נמי תואר יקר שיש ללשון כדכתיב במשלי וּכְלִי יְקָר שִׂפְתֵי דָעַת <small>(משלי כ, טו)</small> מהפך אותיות <b>יְקָר</b> לאותיות <b>קֶרִי</b> כי המספר לשון הרע נטמא בקרי.<br>ובזה פירש עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה רמז הכתוב וַתִּשָּׂא בְרִיתִי עֲלֵי פִיךָ <small>(תהלים נ, טז)</small> כי נשאת קדושת הברית וסלקת מעליך בעבור פיך שדברת לשון הרע.<br>ועל כן מאחר שמהפך אותיות לָשׁוֹן לאותיות נוֹשֵׁל ומהפך אותיות יְקָר לאותיות קֶרִי אז מדה כנגד מדה יתהפכו לו אותיות <b>עֹנֶג</b> המגיע לו מן הלשון לאותיות <b>נֶגַע</b> שאם היה לשונו טהור היה מקבל ממנו השפעה מן א־ל הוי־ה עם הנקודות שהם מספר עֹנֶג <small>[123]</small> גם עֹנֶג הוא נטרקון '<b>ע</b>דן <b>נ</b>הר <b>ג</b>ן' בסוד הכתוב וְנָהָרּ יֹצֵא מֵעֵדֶן לְהַשְׁקוֹת אֶת הַגָּן <small>(בראשית ב, י) </small>והבן.
+<b>כָּל הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע, רָאוּי לְסָקְלוֹ בָּאֶבֶן <small>(תהלים קא, ה)</small>.</b> יש להקשות למה סקילה ולא שריפה? גם למה פירש באבן, הוה לי�� למימר לסקלו בסתם?<br>ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דבעל לשון הרע גורם לסלק הארת התפארת מן המלכות ולזה אמר שַׁתּוּ בַשָּׁמַיִם פִּיהֶם וּלְשׁוֹנָם תִּהֲלַךְ בָּאָרֶץ <small>(תהלים עג, ט)</small> שמים תפארת ארץ מלכות עד כאן דבריו עיין שם. ובזה מובן הטעם שראוי לסקלו כי בחטאו עשה סילוק הארה לכן יסקל כי <b>סִילוּק</b> בהפוך אתוון <b>יִסָּקֵל</b>.<br>ואמר <b>בָּאֶבֶן </b>רמז כי סילוק זה עשאו מן המלכות שנקראת בשם אֶבֶן <small>[53] </small>שהוא מלוי הוי־ה דההי"ן <small>[יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה=52]</small> עם הכולל גם רמז שהיה לו להיות דומם כאבן ולא דמם.
+<b>אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְשַׂר שֶׁל גֵּיהִנֹּם: אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה נְדוּנֶנּוּ <small>(תהלים קכ, ד)</small>.</b> נראה לי בס"ד הכונה שאתן שכר מצותיו לחבירו וזהו<b> '</b>אֲנִי עָלָיו מִלְּמַעְלָה' בדברים הנפשיים 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' להעניש בגהינם בעבור עונות שעשה חבירו.<br>אי נמי קודם אותיות לשון יש מספר רס"ה שהוא מספר '<b>יָּם הַקַּדְמוֹנִי</b>' <small>[265] (זכריה יד, ח) </small>שהוא מן חמשה גבורות הראשונות כמו שאיתא  בספר מאורי אור ז"ל ועל ידי גבורה הנזכר אשמרנו 'וְאַתָּה עָלָיו מִלְּמַטָּה' דאחר אותיות לשון יש מספר תק"ז כמנין '<b>מַקֵּל שְׁאוֹל</b>' <small>[507] </small>והיינו גיהנם נקרא שאול ופרענות שבו נקרא מַקֵּל חֹבְלִים <small>(אולי ע״פ זכריה יא, ז)</small>.
+<b>וְאִם עַם־הָאָרֶץ הוּא, יַשְׁפִּיל דַּעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְסֶלֶף בָּהּ שֶׁבֶר בְּרוּחַ" <small>(משלי טו, ד)</small>.</b> נראה לי בס"ד כל הענוים נקראים בְּנֵי אָדָם כי שלשה צדיקים ששבחם הקדוש ברוך הוא בענוה שהם <b>א</b>ברהם אבינו ע"ה ו<b>מ</b>שה רבינו ע"ה ו<b>ד</b>וד המלך ע"ה וכנזכר במדרש ואלו ראשי תיבות שלהם 'אָדָם' והלמדים ענוה מהם נקראים בְּנֵי אָדָם רצונו לומר תולדות של שלשה צדיקים שהם אדם, ואם תשבר מספר <b>רוּחַ </b><small>[214]</small> לחצאין יהיה כל חצי מספר <b>בְּנֵי אָדָם</b> <small>[107] </small>שהענוים הם נקראים בני אדם הן מבחוץ הן מבפנים וזהו 'שֶׁבֶר בְּרוּחַ'.
+<b>בְּמַעֲרָבָא אַמְרֵי: "לָשׁוֹן תְּלִיתָאִי קְטִיל תְּלָתָא".</b> נראה לי בס"ד קרי ליה תְּלִיתָאִי כי הם חמשה מוצאות הפה שהם חיך וגרון ולשון ושינים ושפתים ואם תחשוב מבפנים יהיה הלשון שלישי ואם תחשוב מבחוץ יהיה הלשון שלישי ולכן קורהו תְּלִיתָאִי ואמר 'קְטִיל תְּלָתָא' כך היה מעשה דהובאה במדרש כ"י.
+<b>הָא קָמַשְׁמַע לָן: דְּקַטִּיל כְּחֵץ <small>(ירמיה ט, ז) (משלי יח, כא)</small>.</b> פירוש יש הורגים למרחוק כמו קנה רובה אך נראה בהם מראה אש וגם משמיעים קול גדול אך חץ אין נראה בו מראה אש ואינו משמיע קול גדול, וכן הלשון דומה אליו שאומר דברים שאין ניכר ונרגש בהם רעה כלל וכמו עובדי דמייתי בירושלמי באותם שנלקחו לעבודת המלך והיה בהם אחד שנקרא בן הגבן וכן אחד שנקרא יוחנן שהמספר לשון הרע מספר בהצנע שאינו נרגש בו רעה כלל.<br>וזה הטעם שמתייחס הרע ללשון ולא לשפתים כי אומרים '<b>לָשׁוֹן הָרַע</b>' והיינו כי הלשון צנוע והשפתים גלויים.
+<b>דְּבָעִי חַיֵּי בְּלִישְׁנֵיהּ, דְּבָעֵי מַיֵּית בְּלִישְׁנֵיהּ <small> (משלי יח, כא) נראה לי הכונה שיוכל הלשון להפך הדבר מרע לטוב ומטוב לרע כמו הך מעשה דחלב לביאה ואמר חלב כלבתא וחזר והפך הלשון לטוב ולכן נקרא <b>לָשׁוֹן</b> אותיות '<b>לו שן</b>' והיינו שן רצונו לומר שינוי שיכול לשנות הדברים כאשר יחפוץ.&lt;/</small></b>
+
+Daf 16a
+
+<b>כָּל מִלְּתָא דְּמִתְאַמְרָה בְּאַפֵּי תְּלָתָא לֵית בָּהּ מִשּׁוּם לִישְׁנָא בִּישָׁא. מַאי טַעְמָא? חַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ, וְחַבְרָא דְּחַבְרָךְ, חַבְרָא אִית לֵיהּ.</b> קשא לפי האי טעמא אפילו אם אמרה בפני שנים נמי דינא הכי? ונראה לי בס"ד דאם אמר ראובן דבר על שמעון בפני שלשה שהם לוי ויהודה ויששכר, אמרינן ודאי לא קפיד ראובן אם ידע שמעון דבר זה יען כי אפשר שיששכר יאמר לפני זבולון דכך אמר ראובן על שמעון בפני ובפני לוי ויהודה ואם אחר כך זבולון יספר דברים אלו בפני חבירו וחבירו לחבירו מוכרח ראובן להודות על דברים אלו דכך וכך דבא על שמעון יען כי זה יתברר בעדים כי יששכר כאשר גילה הדברים האלה לזבולון אמר שאמר ראובן כן בפניו ובפני לוי ויהודה ואם יששכר חשוד מחמת שסיפר לשון הרע ילך שמעון אצל לוי ויהודה ומוכרחים שיעידו על האמת ויברר דכך וכך אמר עליו ראובן ויתבע ממנו בדין, ועל כן מוכרח לומר דראובן לא חש לזאת ולא קפיד מחמת תביעה של שמעון דאדרבה הוא רוצה שיוודע הדבר הזה והוא מברר דברים רעים אלו שדבר בעד שמעון.<br>אבל אם ראובן לא אמר באפי תלתא יש לומר דראובן שקר דבר בשמעון וחושש ממנו פן יתבע ממנו בדין אך הוא לא חשש מתביעה של שמעון שאם יתבענו יכחיש יען כי הוא לא סיפר אלא בפני שנים ואם אחד מאלו השנים הלך וסיפר דברים אלו לאדם אחר וחברך חברא אית ליה והגיעו הדברים לאוזן שמעון שאומר יהודה על ראובן שכך וכך סיפר על שמעון בפני ובפני לוי הנה זה יהודה המספר אין בדבריו כלום ואינו נאמן כיון דסיפר לשון הרע ונשאר לוי לבדו אם ישאלהו שמעון האמת יכחיש ויאמר שאין לו ידיעה מזה כי כלל ידוע הוא אין היחיד לבדו נאמן בפני עצמו וכנודע מהך עובדא דטוביה חטא וזנגוד מנגד <small>(פסחים קיג:)</small> ועל כן יוכל ראובן להכחיש וכיון דיכול להכחיש לפיכך לא קפיד ולא חושש על ספור שלו ולהכי אין לדון מזה דאם אמרה באפי תלתא לית בה משום לישנא בישא.
+<b>אָמְרוּ לֵיהּ: הַאי, מִי מִקַיְמַת? לְעוֹלָם אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וְכוּ'.</b> יש להקשות למה הביאו לו מאמר זה בההיא שעתא? ועוד קשה מה ראה לשבח עצמו באותה שעה?<br>ונראה לי בס"ד הוא רמז להם דהמבקר את החולה צריך שיזכיר זכיותיו כדי לעורר עליו מליצי יושר ומדת רחמים דכיון שראה שבאו לבקרו ושתקו רצה לעורר אותם בדבר ועל כן שבח עצמו לרמוז להם גם אתם עשו כמוני להזכיר שבחים שלי ולמה אתם שותקים? הלא זה הוא עיקר הביקור שיש ממנו תועלת לחולה! והשיבו לו ברמז טעם על אשר שתקו ולא דברו בשבחו מחשש המקטרגים כי כיון שהוא חולה על מטתו ויבא אדם להזכיר שבחו יתקנאו המקטרגים נמצא כונת הענין הזה דומה לכונת המאמר שאמרו 'אַל יְסַפֵּר אָדָם בְּטוֹבָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ' והיינו טעמא כדי שלא יתעוררו המקטרגים לקטרג עליו על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בקיר נטוי דסבירא ליה לרבנן שראוי להזכיר שבחו בלחש ובדרך רמז בתפלה ולא בפומבי ולזה אמר ולא שמיע לך מאמר זה כי מזה המאמר תבין למה שתקנו ולא דברנו בשבחך.<br>אי נמי כיון שראו שדבר בשבח עצמו אמרו בודאי עדיין לא שמיע ליה מאמר דאל יספר דהשתא ומה אחרים מוזהרים בכך הוא עצמו לא כל שכן ומחמת כן דנו בדעתם דלא שמע עדיין מאמר זה ולהכי הזכירו מאמר זה ולא אחר, ונראה כוונו לטובתו כי יש סגולה לחולה לקבל עליו מדת חסידות בדבר אחד לעשותו ואז בזכות זה יתרפא ולכן כוונו לומר תקבל עליך ��שמור חסידות זו כדי שתתרפא.
+<b>עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נְגָעִים בָּאִים.</b> נראה נקיט לשון הרע ברישא כי אמרינן לעיל 'הַמְּסַפֵּר לָשׁוֹן הָרָע כּוֹפֵר בָּעִקָּר' ומצינו בעשרת הדברות נקיט הצווי על עבודה זרה ברישא ואחרי זה נקיט שפיכות דמים כי נזק לשון הרע בזה קרוב יותר וכמו שאמרו 'קְטִיל תְּלָתָא' ואחר כך נקיט שאר דברים כסדרן בעשרת הדברות.<br>והא דנקיט גזל אחר גסות הרוח משום דכלהו איירי בנגעים הבאים על גוף האדם עצמו אבל גזל וצרות עין איירי בנגעים הבאים על הבתים וכדיליף מקראי ולהכי נקטנהו לבסוף.
+
+Daf 16b
+
+<b>מִנַּיִן לָרוֹאֶה דָּבָר מְגֻנֶּה בַּחֲבֵרוֹ, שֶׁחַיָּב לְהוֹכִיחוֹ.</b> פירוש לא תימא כיון דחבירו הוא שיש אהבה עזה ביניהם י"ל שלא יוכיחנו כדי שלא תתקלקל האהבה ויהיה שנאה במקומה ושנינו גדולה אהבה לכך קא משמע לן דעם כל זה חייב להוכיחו ויהיה מה שיהיה דכתיב 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ' <small>(ויקרא יט, יז)</small> אף על פי שהוא עמיתך.
+<b>תָּמְהֵנִי אִם יֵשׁ בַּדּוֹר הַזֶּה מִי שֶׁיּוֹדֵעַ לְהוֹכִיחַ.</b> נראה אחר ששמע מן רבי טרפון שאמר אין מי שיוכל להוכיח כי המון העם עזים להשיב דברי חציפות למוכיח ולא היו מקבלים דבריו אמר זה הקלקול סיבתו מן המוכיחים עצמן שצריך המוכיח לערב עצמו בחסרונות שמוכיח הציבור בהם שלא יאמר איך תעשו כך ואיך תחטאו בכך, אלא יאמר איך נעשה כך ואיך נחטא בכך כדרך שאמר ראובן לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ <small>(בראשית לז, כא) </small>שעירב עצמו עמהם אף על פי שהוא לא עלה על לבו לעשות כן ובזה השומעים לא יתריסו כנגד המוכיח מאחר שהוא מודה שגם הוא נכשל כמותם בגנות זו וקלקול זה.<br>אי נמי החסרון יהיה מן המוכיחים כי הם לרוב קדושתם וחסידותם חם לבם על מעשים רעים שבדור וכשבאים להוכיח יצא מפיהם דברים קשים אש וגפרית על המון העם ושונין להם מסכת גהינם ועל ידי כך אין מטין אוזן לדבריהם ואפשר שיבעטו ויתריסו כנגדם אבל טוב שהמוכיח ידבר בדברי שכל להוכיח האדם מיניה וביה באומרו ראה כמה אתה אתה מקפיד בביתך על בני ביתך שלא ישנו מדבריך ושיעשו רצונך וכו' ואיך לא תבוש מחסרונות רבים שיש לך בעבודת הא־ל יתברך? ראה כמה אתה חס על גופך וממונך ואיך לא תחוס על נפשך היקרה? וכעל זה הדרך בדברים נוחים כאלו אשר ירדו חדרי בטן של השומע.<br>אי נמי הכונה שהמוכיח יסדר מוסריו בדרך משל ומליצה כדי למשוך לב השומעין להטות אזניהם אל דברי תוכחתו.
+<b>אִם יֹאמַר לוֹ: טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ, אוֹמְרִים לוֹ: טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ.</b> הדבר יפלא בדור רבי טרפון שהיו תנאים וחכמים גדולים איך אפשר שהגיע הדור למדרגה זו שהמוכיחים שהם גדולי הדור יהיו מקולקלים יותר מן המון העם שיאמרו להם טול קורה? ונראה לי בס"ד דודאי המוכיחים הם צדיקים וטובים אך המון העם הם עזים וחצופים שישיבו להם טול קורה.<br>ונראה מה שעשה המשל של המוכיח טול קסם מבין שיניך שייחס תוכחתו לשינים ומשל המשיב בעינים והוא כי כָּל עֲמַל אָדָם לְפִיהוּ <small>(קהלת ו, ז)</small> וכל מה שחוטא הוא לצורך פיהו לכן אומר לו 'טוֹל קֵיסָם מִבֵּין שִׁנֶּיךָ' לרמוז על חטאיו שהם לצורך לעיסת השינים והמשיב אמר לו 'טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ' כלומר אתה באת להוכיח אותנו על עונות שלנו מפני שעיניך נתת במטמונים דכונתך לומר כך וכך עונות יש בידכם כך וכך תעניות צריכין להתענות וכיון שאין אתם יכולים להתענות ימים רבים תפדו הצומות ב��סף ותקח ממנו כסף הפדיון ותאכל אותו.<br>וכאשר סופר בחכם אחד מוכיח שדרש לקהל שלו קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף<small> (משלי ח, י) </small>רצונו לומר אל תתנו כסף הפדיון בעבור עונותיכם אלי כדי שתאמרו עיני נתתי בממון שלכם, אלא אתם תתנו הכסף לעניים ולבעלי חובות ולתלמוד תורה בידכם.<br>וכן כאן אומרים '<b>טוֹל קוֹרָה מִבֵּין עֵינֶיךָ</b>' רצונו לומר עיניך נתת בכספינו ולכך אתה מוכיח אותנו ורמזו לו הכסף בעין כי אחר עַיִן יש אותיות כֶּסֶף.
+<b>שֶׁהָיִיתִי קוֹבֵל עָלָיו אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל.</b> פירש רש"י ז"ל כשהייתי רואה בו דבר גנאי. הדבר יפלא היתכן שימצא ברבי עקיבה דבר גנאי אחר שבהיותו בן ארבעים שנה בא ללמוד תורה מתוך דוחק ועניות מאד?<br>ונראה הכונה כי היה מלמדו שעות קצובים ביום משעה פלונית עד שעה פלונית ולפעמים היה מאחר לבוא לפניו בשעה הידועה לו מפני שהיה חוזר על לימודו בינו לבין עצמו אך רבי יוחנן בן נורי היה חושב שהוא מתעצל ומטייל וכשהיה אמר לו למה נתעכבת לא היה אמר לו שהייתי חוזר על לימודי אלא שותק ולכן היה קובל עליו אצל רבן גמליאל והיה מצוה להלקותו כי היה להם מנהג להלקות תלמיד המתעכב לבא לבית המדרש בזמן הנועד לו כך וכך מלקיות ראה כמה היה חסיד רבי עקיבה זיע"א.
+<b>וְכָל־שֶׁכֵּן שֶׁהוֹסִיף בִּי אַהֲבָה.</b> קשא הוה ליה למימר 'שֶׁהוֹסִיף עִמִּי אַהֲבָה'? ונראה לי דאל תאמר שמא בלבו היה לו שנאה ורק לפנים היה מראה אהבה לכן אמר 'מוֹסִיף בִּי אַהֲבָה' כי אני מרגיש שלבי מוסיף אהבה אליו שאני הייתי אוהב אותו יותר ואם הוא היה שונא אותי בלבו לא היה לבי אוהב אותו וכל שכן שלא היה מוסיף אהבה כי כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם אֶל הָאָדָם <small>(משלי ח, י)</small>.
+<b>תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ וַעֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ, הֵי מִינַיְהוּ עֲדִיפָא.</b> עיין פירוש רש"י ופירוש התוספות ומה שטען עליהם רבינו מהרש"א ז"ל וגם בפירושו יש קצת דוחק שפירש תוכחה לשמה שמוכיח חבירו אף על פי שמביישו וענוה שלא לשמה שאינו מוכיחו כדי שלא יתבייש, ולפי זה קשא למה שואל הי מנייהו עדיפה, ישאל על דין התוכחה אם חייב להוכיח חבירו אף על פי שמתבייש או דלמא אסור להוכיחו אם מתבייש דאם אסור להוכיחו אם יתבייש לא שייך לומר 'הי עדיפה' דמשמע שיש לו רשות להוכיחו גם אם יתבייש כיון דבזה איסורא עביד?<br>ועוד דין זה מפורש בברייתא דלעיל יָכוֹל אֲפִלּוּ פָּנָיו מִשְׁתַּנִּים? תַּלְמוּד לוֹמַר 'לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא' <small>(ויקרא יט, יז)</small> רצונו לומר אם הוא ברבים אסור להוכיחו לביישו ואם בינו לבין עצמו חייב להוכיחו אפילו אם מתבייש ולפי דברי המהרש"א ז"ל ששואל 'עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ' היינו רצונו לומר שלא הוכיחו כדי שלא יתבייש אם זה הוא בינו לבינו איסורא עבד שמנע התוכחה ממנו בשביל ביוש.<br>ונראה לי בס"ד הכונה '<b>תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ</b>' היינו שראה החכם בשמעון דבר מגונה מאד שראוי להכותו עליו ועשה כדין שהוכיחו והכהו על דבר זה וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' שעשה כדין שהכהו ולא נשא לו פנים אף על פי שהוא עשיר ואדם חשוב ואחר כך היה שמעון מתרעם ומהרהר על אותו החכם במעמד אנשים חשובים ונבחרי הקהל באומרו שעשה לו החכם בזיון שלא בדקדוק שהפריז בבזיונו להכותו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו.<br>והחכם שמע תרעומת שלו ושתק ולא הגיד לפני אותם האנשים החשובים שכך וכך עשה וכדין עשיתי לו, ובשתיקה זו נמצא שהצדיק דברי שמעון בתרעומת שלו שאמר עליו שהפריז על המדה ולא נהג עמו על פי מדת הדין וזו נקראת ענוה אצל החכם שלא רצה להצדיק עצמו ולהראות לפני אנשים החשובים שהוא הולך ומתנהג על פי קו האמת והיושר אך זו הענוה לא עשאה לשמה שלא לשבח עצמו אלא עשאה כדי לכבד את שמעון שלא ידעו השומעין שהוא מתרעם ומהרהר אחר מעשה החכם בשקר ולכן זו השתיקה ששתק החכם ולא דבר כלום לסתור תרעומת של שמעון היא '<b>עֲנָוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ</b>' שאין כונתו בשתיקה זו כדי שלא לשבח עצמו בהראותו ישרותו אלא היתה בשביל כבודו של שמעון שלא יבוש מדברי התרעומת שלו.<br>ועל זה שואל '<b>אֵיזֶה עֲדִיפָה</b>' כלומר זה החכם על איזה מהם ישובח יותר אם ישובח בעבור תוכחה לשמה שעשה בתחלה שהוכיח את שמעון והכהו על פי שורת הדין שהיה חייב בכך ולא נשא לו פנים או אם ישובח יותר על ענוה שלא לשמה שעשה באחרונה ששתק בשמעו תרעומת שמעון שהיה מערער ומהרהר אחר מעשיו באומרו שהפריז לעשות עמו יותר ממה שראוי לו כפי הדין והוא שתק ולא הגיד מעשיו של שמעון שהיה מראה לשמעון שבדין עשה עמו אף על פי שהייתה ענוה זו שלא לשמה דהיינו שלא שתק בשביל שלא רצה לשבח עצמו?<br>ועל זאת השאלה שאל תלמודא הֵיכִי וכו' והיינו שרצה לבאר ולפרש מהו ענין זאת השאלה ובאיזה גוונא הוא שואל? והביא תלמודא מעשה דרב הונא וחייא בר רב כי רב הונא היה מוכיח לחייא בר רב על דבר מגונה ומכהו כפי הדין ולא עשה לו משוא פנים בשביל שהוא בן גדולים וזו היא נקראת 'תּוֹכֵחָה לִשְׁמָהּ' ואחר כך כאשר קבל עליו חייא לפני שמואל באומרו שהוא מכהו על דבר קל שאין ראוי להכותו בעבורו דנמצא לפי דבריו לא היה רב הונא מדקדק בהנהגתו עם התלמידים ביושר אלא מפריז על המדה לעשות להם משפט יותר ממה ששורת הדין מחייבת, והנה באמת היה צריך רב הונא להשיב כך וכך עשה חייא ובעבור זאת אני מכהו ולא עשיתי לו דבר חוץ ממה ששורת הדין מחייבת והוא מתרעם עלי בחנם ולא צדק בדבריו אלו אך רב הונא לא הצדיק עצמו בדבר זה ולא סתר דברי התרעומת של חייא אלא אמר לשמואל כן אעשה מכאן ולהבא שלא אכהו יותר מן הראוי לעשות לו וזו ענוה היא שלא הצדיק עצמו כדי לשבח את עצמו שהוא אינו יוצא מגדר היושר ולא עשה דבר שלא כדין עם חייא.<br>אך ענוה זו לא היתה לשמה דהיינו לשם ענוה בשביל שלא להשביח עצמו אלא היתה תלויה בסיבה אחרת מחמת יראה שהיה ירא לעשות ביוש לזרעיה דרב להגיד הדבר לשמואל אשר בעבורו הלקוהו לחייא בריה כדי שלא יתבייש על ידו לפני שמואל יען כי אחר כך כשאמר לו שמואל 'לָמָּה לֹא אָמַרְתָּ לִי בְּפָנָיו'? השיב לו 'חַס לִי דְּלִיכְסוּף זַרְעֵיהּ דְּרַב עַל יָדָאִי' ונמצא בזו המעשה שהביא תלמודא פירש לנו האופן של השאלה דשאל 'הי מנייהו עדיפה' כאשר פרשנו האופן שהוא דומה עניינו לענין המעשה הזאת.
+<b>כִּי הָא דְּרַב הוּנָא וְחִיָּא בַּר רַב, הֲווּ יַתְבֵי קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל.</b> נראה דחייא בר רב היה עודנו קטן ואף על פי שאביו בחיים היה דרכם ללמוד לפני אחרים ולא לפני אביהם ולכך היה לומד לפני שמואל ורב הונא היה כמו ריש דוכנא לגבי שמואל ולכן היה חייא לומד גם לכני רב הונא וכיון דהיה עודנו קטן היה רב הונא חובטו ומכהו כמו שחובטין ומכין לתינוקות ויודע היה שמואל דרב הונא לא היה חובטו בחינם וכפי שורת הדין עביד ליה ומה שאמר שמואל אחר כך לרב הונא '<b>אַמַאי לָא אָמַרְתְּ לִי בְּאַפֵּיה</b>' לנסותו נתכוון לראות מה ישיב? אם יאמר בשביל כבוד רב עשה ולפי זה אם היה אביו אדם אחר לא היה חושש והוה אמר ליה באפיה או דלמא אפילו הכי לא הוה אמר ליה באפיה בשביל בושה. 
+<b>מַאן דְּאָמַר: עַד הַכָּאָה דִּכְתִיב: "לְהַכֹּתוֹ" <small>(שמואל א' כ, לג)</small>.</b> עיין מהרש"א מה שהקשה בזה. ונראה לי בס"ד דגם עתה עשה יונתן תוכחה לאביו ברמז כי שאול אמר 'מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי' <small>(שמואל א' כ, כז)</small> שלא הזכירו בשמו בשביל שהיה שונאו ויונתן השיב 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל דָּוִד מֵעִמָּדִי' שהזכירו בשמו לרמוז לאביו אין דוד שונא כאשר חשבת דלכך לא קראתו בשמו אלא הוא אוהב דראוי לקרותו בשמו ולכן אמר דוד כי לולי זה מיותר דסגי לומר 'שָׁאוּל נִשְׁאֹל נִשְׁאַל מֵעִמָּדִי' כי הם מדברים בדוד אך זכרו בשמו כדי להוכיחו שלא טוב עשה לבלתי הזכירו בשמו.
+<b>מִנַּיִן שֶׁלֹּא יְשַׁנֶּה אָדָם מְאֻמָּנוֹת אֲבוֹתָיו? <small>(מלכים א ז, יג)</small>.</b> נראה לי בס"ד הטעם כל בעל אומנות יש לו מכירין שקורין בערבי <small>(מעאמיל) </small>שהם עושים כל עסקם על ידו וכל מה שיאריך זמן הרבה באומנות ירבו המכירין. <b>אי נמי</b> אל ישנה מאומנות אבותיו כי על פי הרוב האומנין מתפללים תמיד שיצליחו בניהם ובני בניהם באומנות ידיהם. <b>אי נמי</b> אומנות אבותיו הורגל בה מקטנותו וכיון שפתח עיניו במלאכה זו אינו קץ בה וייטב לבו בה ואז ממילא יצא מידו מלאכה כפלים.
+<b>אֲפִלּוּ נֶהְפַּךְ לוֹ חֲלוּקוֹ.</b> נראה לי בס"ד נקיט חלוקו ולא בגדו מפני דהבגד יש בו היכר בין פנים לאחור ואינו מצוי שיתהפך אבל חלוק מצוי טפי דאינו ניכר הן ביום הן בלילה.<br>אך קשא אמאי לא נקיט גלימא דרוב גלימות אין בהם היכר? ונראה לי בס"ד בגלימא אין בה טרחה ובנקל יוכל להחזירה ואין זה יסורין מה שאין כן חלוק צריך לפשוט כל בגדיו וללבשם.
+<b>אֲפִלּוּ הוֹשִׁיט יָדוֹ לַכִּיס לִטֹּל שָׁלֹשׁ וְעָלוּ בְּיָדוֹ שְׁתַּיִם.</b> פירוש שהכיס פיו צר ואיכא טרחא כשיוציא ממנו המעות וקשא אמאי לא אמר הושיט ידו להוציא שתים ועלה אחת? ונראה לי בס"ד טעות זה לא שכיח שאם עלה בידו אחת אחת הוא מרגיש מעת היות ידו בכיס ולא היה מוציאה לבדה אבל אם המציא שתים אפשר שיטעה לחשוב שהוא אוחז בשלש ומוציא ידו והנה שתים יש בהם ויצטרך לחזור להוציא אחת.<br>והא דלא אמר כגון שהיה לו בכיסו שני מטבעות קרובים זה לזה בכמותן וחשב זה המטבע שרוצה בו וחזר והשליכו והוציא השני, היינו מפני שזה דבר המצוי בעשירים דוקא שיש להם בכיס כמה מיני מטבעות אבל אופן דנקיט מצוי בעניים ובעשירים.<br>ועדיין קשא אמאי לא אמר כגון שהיה אוחז פרוטה בידו ונפלה מידו לארץ והוצרך לשחות ולקבל אותה? ונראה לי בס"ד דרבי יצחק ותנא דברייתא כל אחד נקיט דבר שנעשה אצלו כן באמת והרגיש ביסורין ולכן כל חד מפרש כפי מה שנזדמן אצלו.
+<b>כָּל שֶׁעָבְרוּ עָלָיו אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא יִסּוּרִין, קִבֵּל עוֹלָמוֹ.</b> נראה לי בס"ד הטעם כי בארבעים יום יש תתק"ס <small>[960] </small>שעות ושיעור מקוה טהרה תתק"ס לוגין ולכן בארבעים יום נשלם טהרת נפש האדם שהם חודש אלול ועשרת ימי תשובה וכן ימי השובבים וכמו שכתב הרנ"ש <small>[הרב נתן שפירא] </small>ז"ל.<br>והטעם שצריך תתק"ס שעות לטהרת הנפש כי האדם בנוי מן ארבעה יסודות הן מצד גופו הן מצד נפשו וכל יסוד כלול מארבעה הרי ט"ז יסודות <small>[4×4=16]</small> ובחטא נדבק ט"ז כוחות טומאה בט"ז יסודות וצריך לבטל ט"ז כוחות טומאה אלו בששים כדין איסור דבטל בששים ולכן צריך להם תתק"ס שעות לבטלם כי ט"ז פעמים ס' הוא תתק"ס <small>[16×60=960] </small>ולכן צריך תתק"ס שעות שהם ארבעים יום בתשובה כדי לבטל ט"ז כוחות של טומאה.<br>ולכן הצדיק נקרא <b>יוֹסֵף</b> שבו רמז ביטול ט"ז כוחות טומאה בט"ז פעמים ס' ונרמז זה באותיות יוֹסֵף שהוא י"ו פ' ס' רצונו לומר ט"ז פעמים ששים של טהרה והיתר שבהם מבטל ט"ז כוחות טומאה.<br>אך אף על פי שבטלים ט"ז כוחות טומאה בששים צריך דבר אחד להפריד זוהמה שלהם מן הגוף ומן הנפש והיינו היסורין בהם נפרדת זוהמא של ט"ז כוחות טומאה מנפש ומן הגוף צריך שאלו הארבעים יום שהם שיעור טהרה של תתק"ס שעות שהם ט"ז פעמים ששים לא יעברו בלא יסורין שהם המפרידים הזוהמה של כוחות הטומאה הדבקה באדם.
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+<b>מַאי קָמַשְׁמַע לָן? מַתְנִיתִין הִיא.</b> הקשה הרב 'פתח עינים' וכי גברא דאתי לדינא לא ידין הדיין את הדין לומר פלוני חייב פלוני זכאי משום דהוא משנה? עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דתלמודא לא קאמר 'אָתוּ לְקַמֵּיהּ דְּרַב יֵימַר' דמשמע תובע ונתבע אתו לקמיה לדינא אלא אמר 'אָתָא' והכונה דזה המוכר בא לפני רב יימר וסיפר לו מעשה שעשה שמכר נכסיו ואולי היה אותו האיש קרובו או אהובו והוא לא בא לשאול מן רב יימר כלום בדבר זה אלא סיפר לו מעשה שהיה אך רב יימר נתכוון להודיע לאותו האיש וגם לשומעין הלכה זו בדבר זה דתפילין נמי הם בכלל נכסיו וכוונתו גם כן לומר לו כמה מכוער הדבר הזה אשר עשית למכור כל נכסיך דהא לפום דינא אפילו התפילין צריך אתה לחלוץ עד שתפדהו בדמים.<br>ועל זה מקשי תלמודא מאי קא משמע לן בדין זה והלא משנה ערוכה היא דמסתמא ידע לה המוכר כי לא היה עם הארץ ומה בא ללמדו דבר חדש? ומשני מהו דתימא התם הוא דסבר וכו' כלומר אף על גב דמסתמא יודע זה דבר השנוי במשנה אך כיון דיש סברה לומר מתניתין שאני לכך בא לחדש לו דאין חילוק בזה.
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+<b>בֹּא וּרְאֵה כַּמָּה קָשָׁה אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית, אָדָם נוֹשֵׂא וְנוֹתֵן בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, לְסוֹף מוֹכֵר אֶת מִטַּלְטְלָיו וְכוּ' <small>(ויקרא כה, יג)</small>.</b> יש להקשות מה הלשון אומרת 'בֹּא וּרְאֵה' להיכן יבא ומה יראה? ונראה לי בס"ד דהוא דריש סמוכין על קושי העונשים של זה הסוחר בפירות שביעית אך ידוע דאיכא אמוראי דאין נוהגין לדרוש סמוכין וכמו שאמרו בגמרא אתון דלא דרשיתון סמוכין מפקי לה מהכא אנן דדרשינן סמוכין מפקי לה וכו' ולזה אמר רבי יוסי ברבי חנינא להשומע בא לבית המדרש ששם דורשין סמוכין ואז תראה כמה קשה עונשה של של שביעית דיש ללמוד מיני עונשין שלה מדרשה של שביעית.<br>ועוד נראה לי בס"ד הכונה לומר לא תקשי לי קושית התוספות שהקשו מנא ליה למדרש אלו העונשים על המסתחר בפירות שביעית ודילמא אלו נאמרו על חורש וזורע בשביעית דאסוריהו מפורש בכתוב? לזה אמר 'בֹּא וּרְאֵה' כלומר אלו העונשים שאני דורשם על המסתחר בפירות שביעית בא וראה אותם בחוש הריאות שנתקיימו ונעשו כולם באדם המסתחר בפירות שביעית דלאו 'תא שמע' בלבד קאמינא לך אלא 'תא חזי' נמי קאמינא.<br>ונראה לי בס"ד הא דקרי לה '<b>אֲבָקָהּ שֶׁל שְׁבִיעִית</b>' לרמוז מעיקרא אינו רואה סימן ברכה ויהיה הקרן והריוח כאבק שאין בו ממש.<br>ומה שאמר לשון זה '<b>לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ</b>' מלבד טעם דנקיט תלמודא בזה נראה רמז לפי דרכו למה שאמר רבינו האר"י ז"ל כי עונות האדם ורפואתו בהם ניכר ונודע מן דפק האדם כאשר ניכר תחלואי הגוף מן הדפק וכנזכר בשער רוח הקודש ובזה פרשתי בס"ד בסה"ק 'בִּרְכַּת אָבוֹת' על מאמר התנא כָּל הַמְזַכֶּה אֶת הָרַבִּים אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ <small>(משנה אבות ה, יח)</small> עיין שם ולכן אמר כאן '<b>לֹא בָּאתָ לְיָדוֹ</b>' כלומר שלא עשה תשובה אפילו במקצת שלא בא בדפק שבידו איזה סימן מן התיקון של הפגם.
+<b>סוֹף שֶׁמּוֹכֵר אֶת עַצְמוֹ<small> (ויקרא כה, לט) (ויקרא כה, יג)</small>.</b> נמצא שש צרות נעשים לזה המחלל קדושת השביעית וכאשר מנאם הרב עיון יעקב ז"ל. ובזה יובן בס"ד רמז הכתוב באיוב בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע <small>(איוב ה, יט) </small>פירוש <b>בְּשֵׁשׁ צָרוֹת</b> הנזכרים <b>יַצִּילֶךָּ</b> שלא יבואו עליך שש צרות אלו בתנאי <b>שֶׁבַּשֶּׁבַע</b> היא שנה השביעית <b>לֹא יִגַּע בְּךָ רָע</b> שלא תעבור אפילו על איסור סחורה שהיא נגיעה בעלמא.
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+<b>שֶׁיְּהֵא חוֹלֵשׁ אֶת מָעוֹתָיו בַּלִּשְׁכָּה.</b> נראה לי בס"ד הא דנקיט לשון זה דחולש ולא אמר מניח או מטיל, היינו <b>חוֹלֵשׁ </b>בהפוך אתוון <b>לוֹחֵשׁ</b> דאף על פי שאין חבירו עומד לפניו בלשכה כדי שיאמר לו טול מעות אלו לפדיון הנה הטלה זו שמטיל המעות בלשכה חשיב כאלו לוחש באזנו של חבירו ואומר לו טול וצא טול וצא <small>(משנה יומא ו, ד)</small>.
+<b>אֶפְשָׁר בָּא דָוִד וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת, בָּא שְׁלֹמֹה וְלֹא עָשָׂה סֻכּוֹת עַד שֶׁבָּא עֶזְרָא?<small> (נחמיה ח, יז)</small>.</b> הא דנקיט דוד ושלמה דוקא ולא נקיט דורות שקדמו להם שמואל הנביא ע"ה ושאול המלך ע"ה, נראה לי בס"ד דברור הוא מה שאמר 'כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ סֻכּוֹת' היינו שלא עשו אותו בשמחה כדינו כי דין הסוכות הוא לעשותו בשמחה גדולה דלכן נקרא 'חג השמחות' והם לא היה להם שמחה שלמה בכל ימיהם מפני שכיני בישי הם האומות שהיו סביבותם דאפילו בזמן שלא היו נלחמים זה בזה איכא פחד מלחמה בליבותם וכל יום יחשבו עתה יבואו להלחם ולכן אין שמחתם שלימה, אך בימי דוד המלך ע"ה שנתן לו הקדוש ברוך הוא הצלחה גדולה במלחמה וכל מה שהיה נלחם היה גובר מפני שהוא מלך הראשון שמלך משבט יהודה שברכתו היתה 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' <small>(בראשית מט, ח)</small> היה לישראל שמחה שלימה כי הוסר הפחד הזה מליבותם כי היה ברור להם שאם נלחמים הם גוברים כי בטוחים בברכה של אבינו הזקן שבירך את יהודה 'יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ' ולכן יש לומר שבימיו של דוד המלך ע"ה עשו סוכות בשמחה כראוי ואפילו אם תאמר שלא היתה השמחה שלימה מאחר שהיו באים ונלחמים ורק בטוחים הם על הברכה הנה בודאי בימי שלמה המלך ע"ה היתה השמחה שלימה כי ראו שהשם יתברך הניח לו מסביב אין שטן ואין פגע רע וכמפורש בכתובים<small> (מלכים א' ה, יח)</small> וכל המלכים משתחוים לו ומביאים לו מנחה, אם כן בודאי עשו סוכות כראוי בשמחה שלימה ואיך תולה עשיית סוכות בשמחה בביאת עזרא? אלא הכונה תלה זה בזה כדי להקיש ביאתם בימי עזרא וכו' למנין יובלות.<br>והא דנקיט 'סֻכּוֹת' מפני כי הוא חג הקבוע בתשרי והשמטין והיובלות מונין מן תשרי. וגם עוד שהוא ראשון למעשרות ובו מתוודים ודוי מעשר.
+<b>וְהַיְנוּ דְּקָא קַפִּיד קְרָא עִילוּיֵהּ דִּיהוֹשֻׁעַ, דִּבְכָל דּוּכְתִּי כְּתִיב: 'יְהוֹשֻׁעַ', הָכָא כְּתִיב: 'יֵשׁוּעַ' <small>(נחמי�� ח, יז)</small>.</b> פירש מהרש"א ז"ל לכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה בבקשו רחמים עליו יה יושיעך מעצת המרגלים בזכותא דארץ ישראל<small> (סוטה לד:)</small> וכתב הגאון חיד"א ז"ל בפתח עינים על דברי מהרש"א ז"ל הנזכר קשא דיו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה כדקאי קאי ומה שנפחת לו עתה היא אות ה'א כמבואר בכתוב ובש"ס והרב ז"ל אגב שטפיה כתבה עד כאן לשונו.<br>ולי אנא עבדא נראה ליישב דברי מהרש"א ז"ל רצונו לומר אף על גב דהיו"ד לא נחסר עם כל זה נפחת כבודה של יו"ד מחמת חסרון אות ה"א כי בהיות בשמו אות ה"א אז יש בשמו צירוף שם י־ה אשר בו ברכו משה רבינו ע"ה ואמר לו 'י־ה יושיעך מעצת המרגלים' אבל אם תחסר אות ה"א משמו נמצאת אות יו"ד היא אות פשוט כשאר אותיות ואינה אות של י־ה הקדוש.<br>ודבר זה שאני אומר רמזו רבינו מהרש"א בלשון קצרה שכתב לכך נפחת לו היו"ד שהוסיף לו משה רבינו ע"ה בבקשו עליו י־ה יושיעך חדא דקדק לומר 'נפחת' ולא אמר נחסר כי באמת לא נחסר אות יו"ד משמו וכדקאי קאי ורק נפחת כבודו ועוד סיים לומר 'בבקשו עליו רחמים י־ה יושיעך' והוה סגי לומר שהוסיף לו משה רבינו ע"ה שזה מפורש בכתוב וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ <small>(במדבר יג, טז) </small>ומה לו להזכיר הדרשה שדרשו רבותינו ז"ל שאמר לו 'י‏‎־ה יושיעך' דאין צורך בזה כאן? אך בא לפרש דבריו למה נפחת כבודה של יו"ד מפני שבהוספתה ברכו 'י‏‎־ה יושיעך' נמצא נתכוון משה רבינו ע"ה בתוספת זו של אות יוד כדי להשלים בשמו שם י־ה הקדוש אשר מוצאו מצא <b>חיים</b>.<br>ומה שאמר '<b>וְאַגִין זְכוּתָא עֲלַיְהוּ כִּי סֻכָּה</b>' היינו כיון דבטלו יצר הרע של עבודה זרה נעשה יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י <small>[26+65=91]</small> הרמוז באותיות סוכה <small>[91]</small> 'כ"ו ה"ס' והאירו לישראל <b>לחיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Bekhorot/Hebrew/Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897.txt

@@ -0,0 +1,482 @@
+Ben Yehoyada on Bekhorot
+בן יהוידע על בכורות
+Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על בכורות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+<b>אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים 'לְוִיִּים', וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק" <small>(יחזקאל מד, טו)</small>.</b> הנה חפשתי לראות היכן נקראו כהנים לוים ומצאתי פסוק בפרשת שופטים וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם<small> (דברים יז, ט)</small> <b>ועוד</b> שם אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם <small>(דברים יז, יח)</small> <b>ועוד</b> שם לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה <small>(דברים יח, א)</small> <b>ועוד</b> בפרשת כי תצא כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם <small>(דברים כד, ח)</small> <b>ועוד</b> בספר יהושע סימן ג' וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ <small>(יהושע ג, ג) </small><b>ועוד</b> בסימן ח' נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם <small>(יהושע ח, לג)</small> <b>ועוד</b> בירמיה סימן ל"ג וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי <small>(ירמיהו לג, יח)</small> <b>ועוד</b> בדברי הימים א' הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים <small>(דברי הימים א' ט, ב)</small> <b>ועוד</b> בדברי הימים ב' סימן כ"ג וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית הֳ' בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם<small> (דברי הימים ב' כג, יח) </small><b>ועוד</b> שם בסימן למ"ד וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם <small>(דברי הימים ב' ל, כז)</small> הרי עשרה פסוקים ועם פסוק שמזכיר רבי יהושע בן לוי של ספר יחזקאל הרי אחד עשר ואולי ימצא עוד וכאן אמר שהם עשרים וארבעה, וקשה למצוא עשרים וארבעה אם נחפש ואפשר טעות הוא בגרסת הדפוס.<br>ברם הדבר יפלא דראיתי לרבינו <b>האר</b>"<b>י ז</b>"<b>ל</b> בשער הפסוקים ביחזקאל בפסוק בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ <small>(יחזקאל ב, א)</small> וזה לשונו גם בזה תבין מה שאמר לקמן 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' כי הוא תימה כי לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל ואי אפשר לומר שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש לפי שאין הלוים בני צדוק כלל ואיך קראם 'בְּנֵי צָדוֹק'? ועוד אין עבודה אלא בכהנים ולא בלוים!<br>אבל הענין מבואר במה שאמרנו כי בתחלה היתה העבודה בבכורות כי להם משפט הכהונה וכשחטאו נתנה לבני אהרן הכהנים והנה קין הוא הבכור ואלו זכה היו לו ג' עטרות הנזכר והאחת מהן היא הכהונה כמו שאמר הכתוב 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'<small> (בראשית ד, ז)</small> כמו שאמר הכתוב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם <small>(ויקרא ט, כב)</small> וכיון שחטא קין אבד בכורתו וכהונתו ונתנה להבל אחיו וכמו שהודעתיך כי אהרן הוא משורש הבל.<br>והנה קין הוא גבורות והבל חסדים ומן הראוי היה שהגבורות שהם קין הבכור הם מעולות מן החסדים, ועל כן הלוים שהם מן הגבורות של קין היה ראוי שהם יהיו כהנים ולהם כתר הכהונה והכהנים שהם משרש הבל יהיו לוים אלא שבחטאו של קין נהפך הענין על דרך מה שנודע במשה ואהרן כמו שאמרו חכמינו ז"ל בפסוק הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי <small>(שמות ד, יד)</small>.<br>ולכן לעתיד לבוא שהנשמות שהם משרש קין נטהרו מן הקליפות ונתתקנו יחזור קין ויטול בכורתו הראויה לו, ומה שעתה היו הכהנים עובדים יהיו אז הלוים עובדים בכהונה באופן שהכהנים יחזרו להיות לוים והלוים יהיו כהנים וזהו שנאמר 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' פירוש כי הכהנים אשר ישמשו בכהונה לעתיד יהיו מאותם שעתה היו לוים ואלו הלוים שעתה יהיו כהנים בני צדוק דאז יתקיים קרא דכתיב 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'.<br>ואמנם היות נבואה זו על ידי יחזקאל הנביא ע"ה לפי ששום נביא לא נתנבא בענין העבודה שלעתיד לבוא אלא הוא, לפי שהוא משרש קין שתיקן פגמו לגמרי וזכה להיות כהן לכן נתנבא על כל שאר שורש קין שהם יהיו כהנים לעתיד לבוא <b>עד כאן לשונו</b> עיין שם.<br>ולכאורה הדבר יפלא איך אמר רבינו זלה"ה לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל, והלא הכא קאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים ואנא עבדא הבאתי עשרה הפסוקים כנזכר לעיל.<br>ונראה לי בס"ד אף על גב דאיתא בכמה פסוקים הכהנים הלוים יש לפרש כונת הכתוב שאומר הכהנים והלוים דבשניהם מדבר ואין כונתו לקרות הכהנים בשם לוים ויש כיוצא בזה במקראות כמו אברהם יצחק ויעקב דחסר וא"ו ביצחק וכאלו אמר אברהם ויצחק וכן כאן רצונו לומר הכהנים והלוים ועל שניהם מדבר אך פסוק של יחזקאל דאמר  'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' אי אפשר לפרש דמדבר על שניהם דרצונו לומר והכהנים והלוים דהא קאמר 'בְּנֵי צָדוֹק' ואין הלוים בני צדוק לכן מוכרח לפרש דקרי לכהנים בשם לוים.<br>ודבר זה הוא מפורש יוצא בלשון רבינו שכתב וזה לשונו ואי אפשר לפרש ולומר שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש לפי שאין הלוים בני צדוק כלל ואיך קראם 'בְּנֵי צָדוֹק' ועוד כי אין עבודה אלא בכהנים ולא בלוים עד כאן הרי מפורש כונת רבינו האר"י ז"ל שאמר לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל היינו כי בכל מקום יש לפרש כונת הכתוב לומר הכהנים והלוים אף על גב דלא כתב וא"ו וכמו דאמר אברהם יצחק וישראל, אך כאן אי אפשר לפרש רצונו לומר 'הכהנים והלוים' והרואה יראה במקראות שזכרתי דאיכא מקום שאתה מוכרח לפרשו הכהנים הלוים בוא"ו והוא פסוק נחמיה סימן יו"ד וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים <small>(נחמיה י, כט)</small> וכאן מוכרח לפרש הכהנים והלוים בוא"ו דהכהנים אסור להם להיות שוערים ומשוררים ולכן מוכרח לפרש והלוים השוערים המשוררים.<br>מיהו הא קשיא מה שאמר בירמיה סימן ל"ג וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה<small> (ירמיה לג, יח) </small>וכאן אי אפשר לפרש והלוים דהא לוי שעבד עבודה חייב מיתה כדאיתא בערכין<small> (ערכין יא:)</small> לֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם <small>(במדבר יח, ג)</small> אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, ואם כן בעל כרחו צריך לפרש דמשתעי בכהנים בלבד וקרי להו לוים, ואם כן איך אמר רבינו ז"ל לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל, והא איכא האי קרא דמוכרח אתה לפרשו שקרא את הכהנים בשם לוים?<br>ויש ליישב דהאי קרא דיחזקאל מפורש יותר משום דקאמר 'בְּנֵי צָדוֹק' אבל אותו פסוק דירמיה סימן ל"ג הוא מדיוקא דהלכתא דקיימא לן שאסור ללוי לעבוד עבודה והכי קאמר רבינו ז"ל לא מצינו בשם מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים להדיה בפירוש אלא יחזקאל הנביא ע"ה.
+
+Daf 4b
+
+<b>בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: בְּמִצְרַיִ��, וּבַמִּדְבָּר, וּבִכְנִיסָתָן יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ.</b> נראה לי בס"ד טעם לשלשה מקומות כי הקדושה שורשה באות יו"ד דשמא קדישא שנחלקת לשלשה יודין כנזכר בזוהר <small>(ויקרא דף יא)</small> וזה לשונו ועל דא מאן דבעי למכתב שמא קדישא יו"ד בקדמיתא קוצא חד לעילא וקוצא חד באמצעיתא וקוצא חד לתתא וכו' עיין שם ולכן ברכת כהנים לישראל בשלשה פסוקים שמתחילין בשלשה יודין <small>(במדבר ו, כג-כז)</small> וזכו לשלשה שמות '<b>י</b>שראל <b>י</b>עקב <b>י</b>שורון' שמתחילין בשלשה יודי"ן ולכך בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל.
+
+Daf 5a
+
+<b>נָטַל מֶחֱצָה וְנָתַן מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר.</b> קשא הוה ליה למימר נטל מחצה ומחצה שלם לא החזיר? ונראה לי בס"ד שבא לקנתר ולומר בעל כרחו צריך לומר כדי שלא יערימו שנראין נותנין ואין נותנין וגם כדי שלא יטריחו למצוא חצאי שקל היה עושה כן שעשה לעצמו שש מאות אלף חצאי שקל ואמר שכולם יביאו שקל שלם שהוא המצוי והוא יקבל מכל אחד שקל שלם ויתן לו חצי שקל ובכהאי גונא לא יוכלו להערים ולגנוב כי נותן שקל שלם ולוקח חצי שקל ואם לא יקבל ממנו משה רבינו ע"ה שקל שלם לא יתן לו חצי שקל. ועל פי הצעה זו שעשה מדעתו אמר נתן לכל אחד חצי שקל ונטל מחצה כי נטל שקל שלם שאין בו לבעליו אלא מחצה כי זוזי כמאן דפליגי דמו ועל כן מקשי דמחצה שלם לא החזיר לבעלי המלאכה.
+
+Daf 5b
+
+<b>שֶׁאֵין לְךָ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים, טְעוּנִים מִכַּסְפָּא וְדַהֲבָא שֶׁל מִצְרַיִם.</b> נראה לי בס"ד טעם למספר צ' שהוא מספר מ"ן <small>[90] </small>והיינו ניצוצי קדושה שבררו ממצרים נקראים בשם מ"ן ובזה פירש עטרת ראשי אדוני מור אבי זלה"ה בשם 'אפיקומן' שהוא 'אפיקי מ"ן' הברורים שנעשים על ידי המצות של זאת הלילה ודחפ"ח <small>[וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן]</small>.<br>ועוד נראה לי בס"ד טעם למספר צ' כמנין מים <small>[90] </small>אשר חשבו המצריים שיכולים לאבדם במים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל <small>(סוטה יא.) </small>על פסוק הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ <small>(שמות א, י)</small> ונרמז זה בשם 'מצרים' שהוא אותיות 'צר מים'.<br>ברם הא קשיא דישראל שיצאו ממצרים כתיב בהו שש אלף רגלי ואם כל אחד היה לו צ' חמורים לובים, מהיכן הביאו כל כך חמורים שעולים למספר גדול ועצום מאד שאין הדעת סובלו? ואם נפרש הכונה על כל בעל הבית ובעל הבית דוקא ולא קאי אקרקפתא דגברי, גם כן הוא דבר גוזמא! ואם נפרש לשון גוזמא דדברו חכמים בלשון גוזמא למה נקיט מספר תשעים? ונראה לי בס"ד הכונה לקח רכוש ששוה ערכו משוי צ' חמורים לובים טעונים מכספא ודהבא. אי נמי דקאי על הגדולים והשרים שהם ראשי המשפחות.<br>ואמר '<b>כַּסְפָּא וְדַהֲבָא</b>' הרכוש מכנים אותו בשם כסף וזהב כמו שנאמר וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב <small>(תהלים קה, לז)</small> כמו שקורין כל הסעודה כולה על שם הלחם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב<small> (דניאל ה, א)</small> וכן מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם <small>(שמואל א' כ, כז)</small> וכן כאן כל רכוש הממון נקרא בשם כסף וזהב.
+<b>וְעוֹד שְׁאַלְתִּיו: מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים'? <small>(שמות יז, א)</small>.</b> קשא מה שאלה זו? אם כן ישאל על שמות כל מקומות כל מ"ב מסעות וכל שמות עיירות האמורים בספר יהושע! ועוד קשה מה השיב לו 'רְפִידִים שְׁמָהּ' וכי אינו יודע ששמה רפידים? ורק הוא שואל טעם למה נקראת כך.<br>ונראה לי בס"ד כי על הרוב כל עיר נקרא שמה בלשון יחיד והגם שיש נקראו בלשון רבים אית בהו טעמא וכמו הך דכתוב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת <small>(בראשית לג, יז)</small> והיינו דתחלה היה שמה סוכתה לשון יחיד אך בעבור דלמקנהו עשה שם סוכות קראה סֻכּוֹת לשון רבים לכן שאל <b>מַה לְּשׁוֹן</b> '<b>רְפִידִים</b>' פירוש למה נקראת רפידים בלשון רבים, אם מתחלה היתה נקראת כך בשביל איזה טעם או אם מתחלה היתה נקראת רפידה או רפיד לשון יחיד ואחר כך בעבור סיבה נקראת רפידים לשון רבים וכמו ענין שאמרנו בשם סוכתה וסוכות? והשיב לו רבי אליעזר רפידים שמה מעיקרא ומתחילתה שנקראת בלשון רבים ורבי יהושע סבירא ליה לא היה שמה מעיקרא רפידים ורק אחר שבאו ישראל שם בזמן שרפו ידיהם מן התורה קראתה התורה רפידים שהוא אותיות 'רפים יד' שרפו מן התורה המתייחסת ליד כמו שאמרו <small>(סוטה ז:) </small>יָדָיו רָב לוֹ <small>(דברים לג, ז) </small>במלחמתה של תורה וכן דרשו על 'יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת' <small>(שמואל ב' ג, לד)</small> בתורה.<br>או יובן בס"ד הוא שמע שנקראת בשם רפידים בעת שחנו בה ישראל ושאל <b>מַה לְּשׁוֹן</b> '<b>רְפִידִים</b>' אם הוא לשון פירוד שנקראת כן בעבור שהיה בישראל פירוד הלבבות או הוא לשון רפוי שרפו ידיהם מן התורה או מן איזה מצוה? והשיב לו כך היה שמה מעיקרא ואין זה נוגע לישראל, ורבי יהושע אמר ששם זה נוגע לישראל והוא לשון רפוי שרפו עצמן מדברי תורה ולכן נקראת רפידים שהם אותיות 'רף ידים' כי עסק התורה ומלחמתה יתייחס לידים כאמור ועל זה מביא שפיר הכתוב לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם <small>(ירמיה מז, ג) </small>דהיינו בעבור ביטול תורה ורפיונה כמו שאמר השם יתברך עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי<small> (ירמיה ט, יב)</small>.
+<b>מַה לְּשׁוֹן 'שִׁטִּים'? <small>(במדבר כה, א)</small>.</b> פירוש אם הוא כך שמה מעיקרא או שנקראת כן אחר שבאו ישראל בתוכה? ורבי אליעזר אמר כך שמה מעיקרא ורבי יהושע אומר לא היה שמה כך אלא אחר שבאו ישראל בתוכה וחטאו נקראת שיטים על שם מעשיהם.
+<b>עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן.</b> פירוש רש"י ז"ל דוחק ונראה לי בס"ד דגם רבי אליעזר דריש דרשה דרבי יהושע שאמר 'וַתִּקְרֶאןָ'<small> (במדבר כה, ב)</small> לשון קרי שנעשו בעלי קריין כשפגעו בהם אך בא לפרש טעמא להאי מלתא דאיך יצוייר שיראו קרי בפגעם באשה? ולכך אמר <b>עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶם</b> ולכך נתגברה תאותם עד שראו קרי.<br>ונראה שהם נתכוונו לפגוע בהם ערומות כדי שיטמאום בקרי כי בעלי הטומאה יש להם סגולה לעשות התקשרות וחיבור לאדם עמהם על ידי הוצאת שכבת זרע לבטלה כאשר אומרים העולם על בעלי החברה שקורין פרמסו"ן שמטמאים הנכנס עמהם בתחלה בטומאת זרע לבטלה שמוציא בידים ועל ידי כך עושין בנין התחברות שלהם.
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים.</b> נראה לי בס"ד 'בֵּיצָה בֵּיצָה' <small>[214] </small>עולה מספר טָהֹר <small>[214] </small>פירוש אם תראהו מטיל ביצה ביצה תטהר אותו כי הוא דג טהור.
+
+Daf 8a
+
+<b>אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הוֹאִיל וְדִבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה.</b> נראה לי בס"ד אף על גב דמה שנאמר וַיֹּאמֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ<small> (בראשית ג, יד)</small> לאו עם נחש התחתון דבר אלא עם מזלו למעלה וכן וַיֹּאמֶר הֳ' לַדָּג <small>(יונה ב, יא)</small> לאו עם דג התחתון דבר אלא עם מזלו למעלה עם כל זה כיון דבתורה נכתב הדיבור על שם התחתון נתכבדו שניהם ביתרון זה שיהיה להם דמיון עם האדם בתשמישם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל שאומרים 'וגם חרבונה זכור לטוב' מפני דאליהו זכור לטוב נדמה כדמות חרבונא ודבר.
+<b>תָּנָא: גָּמָל, אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר.</b> הנה פה עירינו בג'דאד יע"א וסביבותיה בכל ארצות הערב מצויים גמלים הרבה ושאלתי ואמרו שהם משמשין כשאר בהמות פנים כנגד אחור ואולי הטבע נשתנה בזה כמו שנשתנה בדברים אחרים כמו שפירשו רבותינו ז"ל וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם <small>(שמות א, טז) </small>שהנקבה פניה למעלה והזכר למטה ודבר זה נשתנה בזמנים אלו כידוע ובמדרש רבא בראשית פרשה ך' איתא גם כלב משמש אחור כנגד אחור ובודאי נשתנה הטבע גם בזה ועיין במאסף שנה שניה סימן קט"ו מה שכתבתי אנא עבדא שם עיין שם.
+
+Daf 8b
+
+<b>אָזַל, אַשְׁכַּח דָּרְבְּנָאֵי מִגַּוָּאִי וְדָרְבְּנָאֵי מִבְּרָאִי.</b> פירוש היה לחצר שלהם בית שער זה לפנים מזה והיו יושבים שומרים בבית שער הפנימי להרוג את היוצא מבפנים בלא רשות והיו יושבים שומרים בבית שער החיצון להרוג את הנכנס מבחוץ בלא רשות והיו פורסים אפר על האסקופה החיצונה כדי שיהא בה סימן מדריסת רגל הן מן הנכנס הן מן היוצא ואלו היה להם חק זה רק ביום שיושבים בעליית הועד שלהם שלא יוכל ליכנס זר אצלם וגם לא יוכל אחד מהם לצאת חוץ וכל יום אחר שישבו בעליית הועד פורשים אפר חדש על האסקופה כדי שיהיה שיהיה בה סימן הנזכר וזו עליית הועד שלהם יוצאה על רשות הרבים ויש בה חלונות פתוחים לרשות הרבים אשר מהם נראית האסקופה שפרוש עליה האפר.<br>מה עשה רבי יהושע? דרס בסנדלו על האפר שבאסקופה כאלו הוא נכנס וחזר והפך סנדלו ודרס בו על האפר כאלו הוא יצא ובעת שדרס לא ראוהו היושבים כי הדלת לא היה פתוח להדיה והיה חוצץ כנגד ראיית עיניהם ועשה כן והלך לו ועמד מרחוק ברשות הרבים לראות מה יעשו לאורבים, והנה אלו היושבים בעלייה שרואין כל שעה האסקופה ראו מן החלונות על האפר שבאסקופה סימן של יציאה וסימן של כניסה לכן ירדו והרגו את האורבים כולם היושבים בחיצון והיושבים בפנימי ובדעתם להביא אורבים אחרים במקומם ומה דביני וביני נשאר הפתח בלא שומרים ובא רבי יהושע בן חנניה ונכנס אין מונע.
+<b>אָמַר לְהוּ: חַכִּימַיָא דִּיהוּדָאֵי אֲנָא, וְאַתָּאִי לְמִיגְמַר חָכְמָה מִינַיְכוּ.</b> הא דהגיד להם שהוא יהודי אמר כן בחכמה כי רצונו לומר להם שאם נצחם יאכלו עמו בספינה ואם לא היה מודיעם שהוא יהודי היו חוששין שמא כישוף עושה להם באכילה אך כיון שאמר לו שהוא יהודי האמינו כי ביהודים אינו מצוי כישוף, והגיד להם שהוא חכם של היהודים כדי שיכבדו אותו וישאלו ממנו תחלה דאז ידע ערכם ועניינם וגם הוא יעשה להם שאלות כפי ערכם, והשיבו לו מאחר שאתה זקן ואתה חכם היהודים הנה אצלכם הזקנים הם יותר משובחים על כן אנן ניבעי מינך מילתא.
+<b>הַאי גַּבְרָא דְּאָזִיל בָּעִי אִיתְּתָא.</b> הנה בכל שאלות ותשובות אלו שהיו ביניהם מתחלה ועד סוף פרשתי בס"ד בהם בדרשותי ולא כתבתים פה כדי להקל בהוצאת הדפוס ואי"ה נדפיסם במקום אחר בעזה"י.
+<b>אִית בֵּיה תְּלָת צִילְמִין חָד מָטִי יָדֶיהָ אֲרֵישָׁא וכו'.</b> נראה לי ואלו המראות שראו שם הם תולדות השטן שכך נדמה להם למראה עינים דוקא חד מנח ידיה ארישיה רמז לכוחו של שטן המקטרג על חסרון המחשבה שבראש וחד מטי ידיה אלביה רמז לכוחו של שטן המקטרג על חסרון הכונה שבלב ובתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה רמז לכוחו של שטן המקטרג על קלקול המעשים שהולכים בהם לאחור ולא לפנים.<br>אי נמי חד מנח ידיה ארישיה רמז לקטרוג של שטן שמקטרג על הגאוה שיתגאה במצות וחד אלביה רמז על קטרוג שמקטרג שעושים המצות בכונה זרה לשם פניה אחרת וחד לאחוריה רמז לקטרוג בעשיית המצות שהם מצוה הבאה בעבירה דמשתתף בה השטן הוא הקליפה שהיא באחורי הקדושה.<br>ועוד נראה לי בס"ד אותם מים בלועים רמז ודוגמה למדור הקליפות שעליהם אמר דוד המלך ע"ה אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ <small>(תהלים סט, טז)</small> ונראה שם דמיון שלשה צלמים שהם כנגד נחש וס"מ ושטן וראה <b>חד מטי ידיה ארישא</b> זה נחש שכוחו באות נו"ן שבראש שמו ולעתיד ינטל ממנו כנודע וישאר חש כמו שאמרו המקובלים ז"ל וזה הטעם דנחש התחתון ארס שלו בראשו ועתה מנח ידיה רצונו לומר כוחו לרישיה הוא אות נו"ן הנזכר.<br><b>וחד מטי ידיה אליביה</b> זה כנגד סמאל דעתה הקדושה שבו היא באות א' שהוא באמצע שמו ולעתיד ינטל ממנו אות א' וישאר סמל שהם רע גמור ולא יתקיים הרע לבדו ויתבטל מאליו ולכן עליו רמוז בפרשת ואתחנן פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה <small>(דברים ד, טז)</small> ולכן מנשה שעשה הצלם בהיכל דוגמת ס"מ קראו הכתוב ביחזקאל סימן ח' בשם סמל דכתיב אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה<small> (יחזקאל ח, ג)</small> וכן בדברי הימים ב' סימן ל"ג כתיב וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹקִים <small>(דברי הימים ב' לג, ז) </small>ולכן זה הצלם היה מנח ידיה אלביה רמז לאות א' שעומד באמצע שמו כי עתה כוחו וחיותו ממנו ולעתיד יסתלק זה הכח ממנו.<br><b>ובתרא דכלהו </b>צלם השלישי <b>מחוי בידיה לאחוריה</b> זה כנגד השטן שכוחו באות נו"ן שהוא בסוף שמו ולעתיד ינטל ממנו וישאר בו ט"ש. גם עוד אמר 'מחוי בידי לאחוריה' לרמוז על מקום יניקת הסטרא אחרא שהיא מן האחור לכן מזון הקליפות צואה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על קליפת 'בית פעור' וכנזכר בספר עץ חיים.
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>יָזִיל לֵיהּ לַחֲשִׁיבוּתֵיהּ, יָזִיל לֵיהּ לְקַדְמוּתֵיהּ.</b> נראה הכונה כיון דהוא אזל בתר חשיבות של שררה של גביית המס אז חכמתו מסתלקת ויזיל לקדמותיה בזמן שעדיין לא למד תורה וחכמה ולמה נלך אצלו ללמוד ממנו מאחר דאין בידו כלום כי אבד ודאי השגת החכמה שהיה לו.<br>ובדרך רמז יש לומר יזיל לקדמותיה כי קודם אותיות 'הונא' יש אותיות 'הדם' כי קודם א' לא יש אות ואותיות הדם רמז למעות שלוקח מישראל בשביל המס דחשיב כאלו נוטל נפשם וכמו שאמרו על פסוק כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ <small>(דברים יב, כג)</small> וכן אמרו עתה יזיל לקדמותיה הוא הדם של המס שלוקח מישראל הרמוז קודם שמו.
+
+Daf 31b
+
+<b>מַאן עָקַץ לִיעַקְצֵיהּ עַקְרְבָּא.</b> פירש רש״י שמתא. הטעם דכינה אותה בשם עקרב, נראה בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש מאי עקרב עקר ביתא דשכינתא כן הכא כיון שלא אמרה בשמו עקר שמו של רב ששת בהלכה זו מן ביתא הוא בית המדרש דאין מזכירים אותה על שמו.
+<b>כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר.</b> נראה הטעם כי אותו הבל של דברי תורה שאומר החכם משמו בית המדרש הולך ונעשה רוח חיים לשכון על עצמותיו בקבר ונעשה בו חיות לפי שעה ומאחר דהשפתים הם הראשונים בפה והם מבחוץ אז חונה זה הבל הנעשה רוח חיים על השפתים ונותן בהם חיות להיות דובבות וגם עוד זוכה השפתים לזה כי שָׂפָה <small>[385] </small>גימטריא שְׁכִינָה <small>[385]</small> וזה הלימוד היה לִשְׁמָהּ - לְשֵׁם הֵ"א, שהוא סוד שכינה.
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+<b>אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו.</b> קשא איך הכחיש רבי יהושע, ומי הכריחו להכחיש חס ושלום?<br>ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתב הרב פתח עינים בברכות<small> (ברכות כז:)</small> בהך עובדא דשאל <small>(רשב"י)</small> על תפלת ערבית דקאמר התם 'עמד השואל ושאל' דדרכם היה שאין בעל השאלה שואל מן החכמים בית המדרש אלא יש אחד ממונה על דבר זה שהוא ישאל כל השאלות אשר יגידו לו השואלין.<br>ולכן כאן רבי יהושע לא ראה את רבי צדוק שואל בית המדרש ולא ידע ששאלה זו היא של רבי צדוק, אך קודם זה כששאל רבי צדוק מן רבי יהושע ואמר לו דיש לחלק בין חבר לעם הארץ לאו על כל חבר הורה כן אלא רק הורה על רבי צדוק שהיה מוחזק ומפורסם בצדקות וחסידות ואין לו חמוד ממון והוא אשר התענה ארבעים שנה על ירושלים ובודאי דיש לחלק בין דידיה לבין שאר חבירים בסתם, וכיון דשאל השואל על חבר בסתם אמר לו רבי יהושע לאו דודאי כך הוא הדין אבל רבי צדוק שאני ושאני, והנה רבן גמליאל היה מכיר בדבר זה שלא המתין עד שישיב לו רבי יהושע תשובה על שאלתו למה אמר 'הֵן' אלא תכף ומיד אמר לו 'עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ' שעשה לו בזיון אז אמר רבי יהושע אם אומר לו אני לא אמרתי 'הֵן' אלא לרבי צדוק דיש לחלק בין חבר מוחזק ומפורסם לבין חבר בסתם אז היה בוש רבן גמליאל מן הבזיון שעשה לו לרבי יהושע, על כן אמר מוטב שאשתוק ואעשה עצמי כאלו הכחשתי ובדין עשה לי רבן גמליאל כזאת כדי שלא יבוש רבן גמליאל ראה כמה היה חסיד רבי יהושע זי"ע.
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+<b>אָמַר לוֹ: אִיתִיב לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי, וְזִיל הֲדַר עוּבְדָא לְמָארֵיהּ.</b> נראה לי בס"ד בדרך בדיחות דבר עמו כי שיעור הבושה לאדם המבייש לאחרים הוא ת' זוזי כדאיתא בבבא קמא <small>(דף צ.)</small> סטרו לאחר ידו נותן לו ת' זוז וכן תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו והעביר טליתו ממנו וכן פרע ראש האשה בשוק בכולן נותן ת' זוז עיין שם.<br>וכאן אמר לו אביו <b>זִיל הֲדַר עוּבְדָא לְמָארֵיהּ</b> רצונו לומר תדרוש בציבור לומר טעות היה בידו מה שעשה בפריסת גלימא ובשביל בושה שאתה בוש בדבריך אלו שאתה אומר 'טעיתי בדין' אתן לך ת' זוז שהוא שיעור תשלומין להמתבייש.<br>אי נמי <b>הֲדַר עוּבְדָא לְמָארֵיהּ</b> שתעשה מעשה להפך בפנים אחרת כאשר יזדמן לך דבר ותשתין בלי פריסת גלימא ובעבור בושה שאתה בוש מדבר זה אתן לך ת' זוזי ובדרך בדיחות דבר עמו במנין ת' זוז.
+<b>לֹא יִהְיֶה בְּךָ עָקָר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּיתְךָ עָקוּר מִן הַתַּלְמִידִים.</b> נראה לי בס"ד אם יראו התלמידים שרבם נוהג בצניעות שלא ישתין בפני רבים לא יבואו ללמוד אצלו דחוששים שמא יזדמן להם כך ולא יהיו יכולים להשתין בדרך צנוע ונעקרים אבל אם רואין את רבם אינו מדקדק בכך ומשתין בפני רבים אין חוששין ובאים אצלו ללמוד בישיבה שלו דאם אחד מהם נזדמן לו כך ישתין ולא קפיד.<br>ומה שאמר '<b>שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּפִלָּתְךָ עֲקָרָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם</b>' פירש רש"י ז"ל כשתתפלל על בניך וקשא למה מפרש בתפלה של בנים, לימא כל תפלה בסתם? ונראה לי בס"ד משום דבהכי הוה ליה מדה כנגד מדה דאם הוא אינו מקפיד על עצמו שלא יהיה עקר נמצא מתנת הבנים אינה חשובה אצלו ולכן אם יתפלל שיתן לו הקדוש ברוך הוא בנים לא תשמע תפלתו, וכן אם יש לו בנים ומתפלל עליהם גם כן לא תשמע תפילתו כיון דאין הבנים חשובים בעיניו דהראיה אינו חושש לעקרות שבה יעדרון הבנים מה שאין כן אם קפיד שלא יהיה עקר דחשיבה מתנת הבנים בעיניו אז תקובל תפלתו בעד הבנים.
+
+Daf 45a
+
+<b>מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּבָה שְׂרֵפָה לַמֶּלֶךְ.</b> נראה גזרת מלך היתה שגזר עליהם שהם ישלקו את הזונה ולכך לפי דרכם רצו ללמוד דבר לענין הלכה שמנו את האברים שלה.
+<b>אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם.</b> קשא מה הלשון אומרת 'שֶׁמָּא' הלא הם אמרו לו בבירור באשה בדקנו? ונראה לי בס"ד כי ב' צירים וב' דלתות אלו אין נמצאים אלא באשה דעלמא הראויה להריון אבל באשה איילונית איכא איילונית שאין לה ב' צירים וב' דלתות ולכן אמר לו בלשון שאלה <b>שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה </b>דעלמא <b>בְּדַקְתֶּם</b> שיש לה ב' צירים וב' דלתות דאם יש אדם שומע דבריו אלו והוא ראה אשה איילונית שאין לה ב' צירים וב' דלתות לא יקשה על דבריו כי הוא אינו אומר כל אשה שבעולם יש לה.<br>ונראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב <b>בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ </b>'<b>עַל צַד</b>'<b> תֵּאָמַנָה</b> <small>(ישעיה ס, ד)</small> אותיות מרחוק הם 'קו רמ"ח' בשרם שהבנים כולם שלמים ברמ"ח אברים ולא יהיה בהם חסר אבר ובנתיך לא יהיו חסרים צירים ודלתות וזהו '<b>עַל צַד</b>' ראשי תיבות <b>צ</b>ירים <b>ד</b>לתות תאמנה.
+
+Daf 45b
+
+<b>כְּמוֹתְךָ יִתְמָעֲטוּ מַמְזְרֵי וּנְתִינֵי מִיִּשְׂרָאֵל.</b> נראה קללה זו של רבוי אצבעות יאותה לממזרים כי אבר התשמיש מכונה בשם <b>אֶצְבַּע</b> וכמו שאמרו רבותינו ז"ל <small>(פסחים קיב:)</small> אין כל האצבעות שוות, וזו הזונה שהולידה ממזר מלבד אצבע בעלה קבלה עוד אצבעות של אחרים לכן בדין הוא שיהיה בממזר אצבעות יתירות.<br>אי נמי התשמיש מכונה בשם <b>אֲכִילָה</b> דכתיב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן <small>(משלי ל, כ)</small> והאכילה היא באצבעות דלכן אין מקנחין בימין בשביל שאוכל בה וכנזכר בברכות <small>(ברכות סב.)</small> לכן בדין הוא שיהיה בממזר מום באצבעות שלו שהוא נוצר מן אכילה פסולה שהיא נעשית באצבעות.
+<b>מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ" <small>(עמוס ב, ט)</small>.</b> קשא אמאי לא יליף מפסוק דשמואל גבי שאול דכתיב וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הֳ' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם <small>(שמואל א' י, כג)</small> נמצא משתבח קודשא בריך הוא בבעלי קומה.<br>ונראה לי בס"ד דהתם לא היה ארוך יותר מדאי ואין הכי נמי שיעור זה שהוא שיעור קומה וחצי על שאר אדם נאה הוא ושבח הוא לו אך ארוך יותר מדאי שיעור ב' ושלש קומות גרע לכך הביא פסוק של 'גֹבַהּ אֲרָזִים' שהוא שיעור גדול.<br>מיהו קשא איך מוכח מהכא דמשתבח בקומתם, ודילמא בגנותייהו משתעי לומר שהם משונים בגובהן ומבהלים לבני אדם הרואין אותם? ונראה לי דמסיים 'וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים' ובזה בודאי בשבח משתעי ואם כן גם רישא דקרא בשבח משתעי.
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>כָּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם, 'סְלָעִין'. דִּנְבִיאִים, 'לִיטְרִין'. דִּכְתוּבִים, 'קַנְתִּירִין'..</b> נמצא הם דוגמת אותיות כסף שהם הולכים ונוספים ולזה אמר אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף <small>(משלי ב, ד)</small> וזה סימן לתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם <small>(משנה קנים ג, ו)</small>.
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+<b>הוּא פְּרָת דִּמֵעִיקָרָא <small>(בראשית ב, יד)</small>.</b> נמצא הראש היוצא מן הגן הוא ומן פרת זה נפרדים ג' נהרות ועם חלק פרת עצמו נעשו ארבעה. וכן הוא אצל יוסף הצדיק ע"ה שהוא דוגמת נהר פרת כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל יעקב אבינו ע"ה תפארת ויוסף הצדיק ע"ה יסוד שבתפארת וגוף וברית חשבינן חד נמצא יוסף הצדיק ע"ה הוא חלק מן יעקב אבינו ע"ה ממש, לכן כל השבטים שיצאו מיעקב אבינו ע"ה חשיבי כיצאו מיוסף הצדיק ע"ה דכתיב גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה <small>(תהלים עז, טז)</small> וכן הוא אומר חֹן תָּחֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף<small> (עמוס ה, טו)</small> נמצא יוסף הוא דוגמת פרת שיצאו ממנו שלשה נהרות, כן הוא חשוב שיצאו ממנו שלשה חלוקות של שבטים שהם בני לאה ובני בלהה ובני זלפה ועם מנשה ואפרים שהם מגופו ממש נעשו ד' חלקים של שבטים כמו פרת שיצאו ממנו שלשה ועם חלק שלו נעשו ארבעה נהרות ובזה יובן ברכה שברכו אביו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן <small>(בראשית מט, כב)</small> פרת כתיב כלומר אתה דומה לנהר פרת.
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+<b>בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי.</b> נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שעל ידי מעשים טובים ותורה מפשיטין את המיתה זו הקליפה שהיא דרגא דמותא שלוקחים ממנה ניצוצי הקדושה ומלבישים את החי סטרא דקדושה.
+<b>הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעָרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי.</b> נראה לי בס"ד הוצרך לזכור שם אביו שהיה שמו 'סַתְרִיאֵל' לרמוז דברים אלו שאומר אינם כפשוטן אלא הם מסתרי הא־ל יתברך 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' ידוע כי הלבונה הוא סוד אור מקיף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות וידוע מה שאמרו בזוהר סבא קדישא דמשפטים בר יוחאי ידע לאסתמרא אורחוי ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י וזה לשונו דע כי נשמות הצדיקים יש בהם שהם מבחינת אור מקיף ויש שהם מאור פנימי וכל אותם שהם מצד אור המקיף יש בהם כח לדבר בנסתרות ובסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, והנה רשב"י ע"ה היתה נשמתו מצד אור המקיף ולכן היה בה כח להלביש הדברים ולדרשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם עד כאן לשונו. וכאן רמז תלמודא על רבי ישמעאל שאמר דברים אלו שהם מסתרי הא־ל הנה הוא 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' כלומר היתה נשמתו מאור מקיף שהוא בסוד הלבונה ולכן ידע להלביש הסוד בדברים אלו.<br>וברשות מלכא עילאה קדישא נפרש בעזה"י דברים אלו על פי מה שאמר בס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בפרשת בלק הקדמה נפלאה מדברי רבינו האר"י ז"ל בענין נשמות ישראל בתחלה היו כולם כלולים בשלשה אבות ואחר כך נפרטו בשתים־עשרה שבטים ואחר כך בשבעים נפש עד שנחלקו לששים רבוא וכל מה שמתרבים החלקים והפרטים יותר יורדת מעלתם בזה, ושם מבואר שרבוי ההתחלקות בין רב למעט הוא כפי העונות והפגמים, ואמנם על כל פנים אי אפשר שיתחלקו הניצוצות יותר מששים רבוא וידוע כאשר יתחלקו לששים רבוא ניצוצות קטנים מוכרח שגם הרע שהוא הקליפה הדבוקה בהם תתחלק בשני חלקים כי זה לעומת זה עשה האלהים.<br>גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ <small>(שמואל ב' כב, מו) </small>כי הקליפות הם זכר ונקבה וכוחות רעות הנמשכות מצד הנקבה הם יורדות ומפתות את האדם לחטוא כי אין כח הפתוי נמצא אלא בנקבות שמצד לילית כמו שאמר הכתוב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' <small>(משלי ה, ג) </small>ואחר שנתפתה האדם אחריהם אז מתחברים כוחות הזכרים הנקראים מזיקין אשר בידם החרב להזיק וממיתין את האדם בר מינן, כי כן הוא טבע העולם שהזכרים עושים מלחמה ולא הנקבות ונמצא כי בבחינת הפתוי העיקר הם הנקבות וכן היה בעגלי ירבעם שהנקבה הניחה בדן וכל העם נטו אחריה יותר מעל הזכר שהיה בבית א־ל כנזכר בזוהר עיין שם.<br>ולפי מה שכתבתי לעיל דכפי התחלקות הנשמות כן יהיה בכוחות הרע של הקליפה ואין התחלקות יותר מששים רבוא לכן רבי ישמעאל הביט בשכלו הטהור וראה שכפי המעשים רעים של אותו הדור תתרבה התחלקות של הנשמות למדרגה היותר מרובה שהיא של ששים רבוא וממילא גם התחלקות הקליפה הן של הזכר הן של הנקבות גם כן תהיה לששים רבוא ולכן אמר '<b>חִזְרִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קִלְפִין</b>' נקיט זה כנגד קליפת הנקבה שממתקת לשונה בפתוי דכתיב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' וכמו שאמר רבינו ז"ל וחזרת הוא חסא שהוא מתוק ואין מר שלו ניכר כל כך ונקיט עוד רמז שני ביתוש שיש לו ששים רבוא קליפין נקיט זה כנגד קליפות הזכר שהם מזיקין ועוקצין כיתוש.<br>ואמר '<b>בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ</b>' כי הזכר הוא סמא־ל שיש בו 'מס' והוא סימן רע מלשון הִמֵּס יִמָּס<small> (שמואל ב' יז, י)</small> וכן הוא אומר וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס <small>(ישעיה יט, א)</small> לשון כדונג וכמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרות בספר שמות.
+<b>פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז בִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת עַל חוּדוֹ.</b> נראה לי בס"ד הצדיק נמשל ל'<b>אֶרֶז</b>' דכתיב  'כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה' <small>(תהלים צב, יג) </small>ו'<b>נָפַל</b>' רצונו לומר שכן ונתארח כמו עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל <small>(בראשית כה, יח)</small> '<b>וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת</b>' רמז להארת שם חב־ו <small>[16]</small> שמספרו י"ו וקרנות רצונו לומר אורות מלשון קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ<small> (חבקוק ג, ד)</small> שעברו וזרחו י"ו אורות השם הנזכר<b> עַל חוּדוֹ</b> רצונו לומר בעבור חידוד גופו בסיגופים ותעניות שעשה. או י"ו רמז לשם אבג־י דאנא בכח <small>[<b>אָ</b>נָּא, <b>בְּ</b>כֹחַ <b>גְ</b>דֻּלַּת <b>יְ</b>מִינְךָ] </small>והכל אחד.<br>אי נמי '<b>אֶרֶז</b>' תלמיד חכם אחד מחודד ומפולפל שדרש בתורה שבעל פה והכניס בדרשתו כל שמונה דרגין של תורה שבעל פה שהם הלכות של אסור ומותר וטמא וטהור וכשר ופסול וחייב וזכאי, דאלו ח' דרגין הם כפולים שהם ח' בחלק הנגלה וח' בחלק הנסתר והוא העביר כל זה בדרשה שלו.<br>אי נמי '<b>אֶרֶז</b>' רמז לשבעה מלכים שהם ז' פעמים בן <small>[52×7=364]</small> וס"ג אותיותיו ואחוריים דאב ואם <small>[44]  </small>שהם פק"ד קדמ"ת <small>[728] </small>שעולים סך אלף ר"ז <small>[364+63+44+728=1199]</small> ורמוזים בארז שהוא 'אלף ר"ז' נפל בסוד השבירה ועברו י"ו קרנות על חודו רמז לי"ו אורות של חב"ו לתיקון הנזכר.
+<b>פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים.</b> הנה בזוהר <small>(פרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רטז.) </small>איתא וזה לשונו ובגין דא אוקמוה רבנן אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד ואף על גב דאוקמוה רבנן במילין אחרנין שבעים פנים לתורה דהכי אורח דמארי דאורייתא אמרין מרגלית לתלמידהון והנך דלא אישתמודעון ביה ברמיזא אהדר לון ההוא מלה במילי שחוק כגוונא דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין ואתא ונפלת מן עופא דהוה פרח באוירא ומחת אלין שתין כרכין ומארי דליצנותא אמרו דלא אמר הוא אלא דבר נש כתב שתין כרכין ואתא ביצה דנפלת מן עופא ומחיק שתין כרכין דכתיבה, וחס ושלום דמארי דאורייתא אמרין מילין דשחוק ודברים בטלים באורייתא אלא הא אוקמוהו אפרוחים אלין מארי משנה או ביצים אלין מארי מקרא, וכגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפלי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ונפלה עמה ששים המה מלכות דאינון כריכן כגון כיצד כורכין את שמע ואינון לקבל שתין מסכתות ועלמות אין מספר וכו' עד כאן לשונו עיין שם.<br>ואפשר לרמוז בס"ד <b>בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי</b> רמז לשם ב"ן שבו היה סוד השבירה כידוע והוא סוד העשיה שמאיר בה שם א־ל אדנ־י <small>[96] </small>שעולה מספרו יוֹכְנִי <small>[96] </small><b>וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים</b> רמז לשש קצוות חג"ת נה"י <small>[חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד]</small> שכל אחת כלולה מעשר הרי ששים <b>וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים</b> רמז לסוד מספר שם אלהי־ם דיודי"ן שעולה מספר ש' <small>[אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] </small>והוא סוד ש' ד<b>ש</b>ופר כידוע.<br>והא דשאל תלמודא '<b>וּמִי שַׁדְיָא לֵיהּ</b>?' אף על גב דהשואל יודע שאין הדברים כפשוטן אלא הם דרך משל על סוד עמוק עם כל זה אמר כיון דעשה המשל הזה בביצת יוכני משמע שיש מציאות כזה בעולם שהעוף הזה ישליך ביצתו ולכך מקשי וכי היש מציאות כזה בעוף זה? ולמה עשה המשל בעוף שאין דרכו להשליך ביצתו, היה לו לעשות המשל בסתם עוף שדרכו להשליך? ומשני רב אשי גם עוף זה אם יש לו ביצה מוזרת משליך.<br>וגם בתירוץ זה של רב אשי שתירץ '<b>מוּזַרְתָּא הֲוָאִי</b>' יש כונה עמוקה השייכה לנמשל כלומר תפס המשל במין עוף זה שאינו משליך ביצתו שלא מדעת אלא משליכה בדעת ובכונה משום דהיא מזורתא ללמד דכן הוא הענין בנמשל המדבר על השבירה שהיה בכלים דב"ן שלא היה במקרה חלילה כי אם בכונה ובהשגחה וכמו שאמר רבינו זלה"ה <small>(בעץ חיים שער הכללים פרק ב')</small> דיש בזה חקירה גדולה על מה עשה ה' ככה מאחר דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך ואמר שם שתי תשובות בדבר עיין שם. נמצא הכל בכונה נעשה ולתת שכר טוב לצדיקים והשם יתברך ברחמיו יעזרינו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.
+
+Daf 58a
+
+<b>בֶּן עַזַאי אוֹמֵר: כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה.</b> נראה לי בס"ד דידוע דחכמי ישראל היו מתרעמים על בן עזאי שלא נשא אשה להרבות זרע בישראל כמו שאמרו בגמרא דאמרו על זה אתה נאה דורש ואין נאה מקיים <small>(יבמות סג:) </small>וידוע דהשום מרבה הזרע אבל לא קליפתו ולזה אמר '<b>כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עָלַי</b>' לא אמר דומים בעיני אלא אמר דומין עלי, כלומר דומין בדעתם לומר עלי שאני דומה '<b>לְקְלִפַּת הַשּׁוּם</b>' כמו דקליפת השום אינו מרבה הזרע כי אם רק השום מרבה הזרע כן אני דומה לקליפתו שאין אני מרבה זרע בישראל שלא נשאתי אשה כדי שאביא בנים וירבה זרע ישראל, והם טועין בדבר זה שבאמת אני מרבה זרע בישראל שאני מוליד נשמות על ידי לימוד שלי שהם אין יכולים לעשות כמותי בדבר זה '<b>חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה</b>' הוא רבי עקיבא שהוא יודע ומבין בדבר זה שגם הוא עוסק כמוני ומוליד כמוני יודע הוא שאין אני כקליפת השום אלא כמו השום שמרבה הזרע כן אני מוליד נשמות הרבה ומרבה זרע ישראל. והא דקראו 'קֵּרֵחַ' שזכה להשיג כל תורה שבעל פה שהיא ח' דרגין ולעשות לה קירוי וזהו קרח - קר ח' היא תורה שבעל אשר פה מוצאה מצא <b>חיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Bekhorot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,485 @@
+Ben Yehoyada on Bekhorot
+בן יהוידע על בכורות
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Bekhorot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על בכורות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+<b>אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים 'לְוִיִּים', וְזֶה אֶחָד מֵהֶם: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק" <small>(יחזקאל מד, טו)</small>.</b> הנה חפשתי לראות היכן נקראו כהנים לוים ומצאתי פסוק בפרשת שופטים וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם<small> (דברים יז, ט)</small> <b>ועוד</b> שם אֶת מִשְׁנֵה הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר מִלִּפְנֵי הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם <small>(דברים יז, יח)</small> <b>ועוד</b> שם לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה <small>(דברים יח, א)</small> <b>ועוד</b> בפרשת כי תצא כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּ אֶתְכֶם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם <small>(דברים כד, ח)</small> <b>ועוד</b> בספר יהושע סימן ג' וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם נֹשְׂאִים אֹתוֹ <small>(יהושע ג, ג) </small><b>ועוד</b> בסימן ח' נֶגֶד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם <small>(יהושע ח, לג)</small> <b>ועוד</b> בירמיה סימן ל"ג וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי <small>(ירמיהו לג, יח)</small> <b>ועוד</b> בדברי הימים א' הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהַנְּתִינִים <small>(דברי הימים א' ט, ב)</small> <b>ועוד</b> בדברי הימים ב' סימן כ"ג וַיָּשֶׂם יְהוֹיָדָע פְּקֻדֹּת בֵּית הֳ' בְּיַד הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם<small> (דברי הימים ב' כג, יח) </small><b>ועוד</b> שם בסימן למ"ד וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם <small>(דברי הימים ב' ל, כז)</small> הרי עשרה פסוקים ועם פסוק שמזכיר רבי יהושע בן לוי של ספר יחזקאל הרי אחד עשר ואולי ימצא עוד וכאן אמר שהם עשרים וארבעה, וקשה למצוא עשרים וארבעה אם נחפש ואפשר טעות הוא בגרסת הדפוס.<br>ברם הדבר יפלא דראיתי לרבינו <b>האר</b>"<b>י ז</b>"<b>ל</b> בשער הפסוקים ביחזקאל בפסוק בֶּן אָדָם עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ וַאֲדַבֵּר אֹתָךְ <small>(יחזקאל ב, א)</small> וזה לשונו גם בזה תבין מה שאמר לקמן 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' כי הוא תימה כי לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל ואי אפשר לומר שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש לפי שאין הלוים בני צדוק כלל ואיך קראם 'בְּנֵי צָדוֹק'? ועוד אין עבודה אלא בכהנים ולא בלוים!<br>אבל הענין מבואר במה שאמרנו כי בתחלה היתה העבודה בבכורות כי להם משפט הכהונה וכשחטאו נתנה לבני אהרן הכהנים והנה קין הוא הבכור ואלו זכה היו לו ג' עטרות הנזכר והאחת מהן היא הכהונה כמו שאמר הכתוב 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'<small> (בראשית ד, ז)</small> כמו שאמר הכתוב וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם <small>(ויקרא ט, כב)</small> וכיון שחטא קין אבד בכורתו וכהונתו ונתנה להבל אחיו וכמו שהודעתיך כי אהרן הוא משורש הבל.<br>והנה קין הוא גבורות והבל חסדים ומן הראוי היה שהגבורות שהם קין הבכור הם מעולות מן החסדים, ועל כן הלוים שהם מן הגבורות של קין היה ראוי שהם יהיו כהנים ולהם כתר הכהונה והכהנים שהם משרש הבל יהיו לוים אלא שבחטאו של קין נהפך הענין על דרך מה שנודע במשה ואהרן כמו שאמרו חכמינו ז"ל בפסוק הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי <small>(שמות ד, יד)</small>.<br>ולכן לעתיד לבוא שהנשמות שהם משרש קין נטהרו מן הקליפות ונתתקנו יחזור קין ויטול בכורתו הראויה לו, ומה שעתה היו הכהנים עובדים יהיו אז הלוים עובדים בכהונה באופן שהכהנים יחזרו להיות לוים והלוים יהיו כהנים וזהו שנאמר 'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' פירוש כי הכהנים אשר ישמשו בכהונה לעתיד יהיו מאותם שעתה היו לוים ואלו הלוים שעתה יהיו כהנים בני צדוק דאז יתקיים קרא דכתיב 'הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת'.<br>ואמנם היות נבואה זו על ידי יחזקאל הנביא ע"ה לפי ששום נביא לא נתנבא בענין העבודה שלעתיד לבוא אלא הוא, לפי שהוא משרש קין שתיקן פגמו לגמרי וזכה להיות כהן לכן נתנבא על כל שאר שורש קין שהם יהיו כהנים לעתיד לבוא <b>עד כאן לשונו</b> עיין שם.<br>ולכאורה הדבר יפלא איך אמר רבינו זלה"ה לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל, והלא הכא קאמר רבי יהושע בן לוי בעשרים וארבעה מקומות נקראו הכהנים לוים ואנא עבדא הבאתי עשרה הפסוקים כנזכר לעיל.<br>ונראה לי בס"ד אף על גב דאיתא בכמה פסוקים הכהנים הלוים יש לפרש כונת הכתוב שאומר הכהנים והלוים דבשניהם מדבר ואין כונתו לקרות הכהנים בשם לוים ויש כיוצא בזה במקראות כמו אברהם יצחק ויעקב דחסר וא"ו ביצחק וכאלו אמר אברהם ויצחק וכן כאן רצונו לומר הכהנים והלוים ועל שניהם מדבר אך פסוק של יחזקאל דאמר  'וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק' אי אפשר לפרש דמדבר על שניהם דרצונו לומר והכהנים והלוים דהא קאמר 'בְּנֵי צָדוֹק' ואין הלוים בני צדוק לכן מוכרח לפרש דקרי לכהנים בשם לוים.<br>ודבר זה הוא מפורש יוצא בלשון רבינו שכתב וזה לשונו ואי אפשר לפרש ולומר שהכהנים וגם הלוים יכנסו לעבוד במקדש לפי שאין הלוים בני צדוק כלל ואיך קראם 'בְּנֵי צָדוֹק' ועוד כי אין עבודה אלא בכהנים ולא בלוים עד כאן הרי מפורש כונת רבינו האר"י ז"ל שאמר לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל היינו כי בכל מקום יש לפרש כונת הכתוב לומר הכהנים והלוים אף על גב דלא כתב וא"ו וכמו דאמר אברהם יצחק וישראל, אך כאן אי אפשר לפרש רצונו לומר 'הכהנים והלוים' והרואה יראה במקראות שזכרתי דאיכא מקום שאתה מוכרח לפרשו הכהנים הלוים בוא"ו והוא פסוק נחמיה סימן יו"ד וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים <small>(נחמיה י, כט)</small> וכאן מוכרח לפרש הכהנים והלוים בוא"ו דהכהנים אסור להם להיות שוערים ומשוררים ולכן מוכרח לפרש והלוים השוערים המשוררים.<br>מיהו הא קשיא מה שאמר בירמיה סימן ל"ג וְלַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם לֹא יִכָּרֵת אִישׁ מִלְּפָנָי מַעֲלֶה עוֹלָה וּמַקְטִיר מִנְחָה<small> (ירמיה לג, יח) </small>וכאן אי אפשר לפרש והלוים דהא לוי שעבד עבודה חייב מיתה כדאיתא בערכין<small> (ערכין יא:)</small> לֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם <small>(במדבר יח, ג)</small> אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, ואם כן בעל כרחו צריך לפרש דמשתעי בכהנים בלבד וקרי להו לוים, ואם כן איך אמר רבינו ז"ל לא מצינו בשום מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים אלא יחזקאל, והא איכא האי קרא דמוכרח אתה לפרשו שקרא את הכהנים בשם לוים?<br>ויש ליישב דהאי קרא דיחזקאל מפורש יותר משום דקאמר 'בְּנֵי צָדוֹק' אבל אותו פסוק דירמיה סימן ל"ג הוא מדיוקא דהלכתא דקיימא לן שאסור ללוי לעבוד עבודה והכי קאמר רבינו ז"ל לא מצינו בשם מקום שקרא אל הכהנים בשם לוים להדיה בפירוש אלא יחזקאל הנביא ע"ה.
+
+Daf 4b
+
+<b>��ִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת קָדְשׁוּ בְּכוֹרוֹת לְיִשְׂרָאֵל: בְּמִצְרַיִם, וּבַמִּדְבָּר, וּבִכְנִיסָתָן יִשְׂרָאֵל לָאָרֶץ.</b> נראה לי בס"ד טעם לשלשה מקומות כי הקדושה שורשה באות יו"ד דשמא קדישא שנחלקת לשלשה יודין כנזכר בזוהר <small>(ויקרא דף יא)</small> וזה לשונו ועל דא מאן דבעי למכתב שמא קדישא יו"ד בקדמיתא קוצא חד לעילא וקוצא חד באמצעיתא וקוצא חד לתתא וכו' עיין שם ולכן ברכת כהנים לישראל בשלשה פסוקים שמתחילין בשלשה יודין <small>(במדבר ו, כג-כז)</small> וזכו לשלשה שמות '<b>י</b>שראל <b>י</b>עקב <b>י</b>שורון' שמתחילין בשלשה יודי"ן ולכך בשלשה מקומות קדשו בכורות לישראל.
+
+Daf 5a
+
+<b>נָטַל מֶחֱצָה וְנָתַן מֶחֱצָה, וּמֶחֱצָה שָׁלֵם לֹא הֶחֱזִיר.</b> קשא הוה ליה למימר נטל מחצה ומחצה שלם לא החזיר? ונראה לי בס"ד שבא לקנתר ולומר בעל כרחו צריך לומר כדי שלא יערימו שנראין נותנין ואין נותנין וגם כדי שלא יטריחו למצוא חצאי שקל היה עושה כן שעשה לעצמו שש מאות אלף חצאי שקל ואמר שכולם יביאו שקל שלם שהוא המצוי והוא יקבל מכל אחד שקל שלם ויתן לו חצי שקל ובכהאי גונא לא יוכלו להערים ולגנוב כי נותן שקל שלם ולוקח חצי שקל ואם לא יקבל ממנו משה רבינו ע"ה שקל שלם לא יתן לו חצי שקל. ועל פי הצעה זו שעשה מדעתו אמר נתן לכל אחד חצי שקל ונטל מחצה כי נטל שקל שלם שאין בו לבעליו אלא מחצה כי זוזי כמאן דפליגי דמו ועל כן מקשי דמחצה שלם לא החזיר לבעלי המלאכה.
+
+Daf 5b
+
+<b>שֶׁאֵין לְךָ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא הָיוּ לוֹ תִּשְׁעִים חֲמוֹרִים לוּבִים, טְעוּנִים מִכַּסְפָּא וְדַהֲבָא שֶׁל מִצְרַיִם.</b> נראה לי בס"ד טעם למספר צ' שהוא מספר מ"ן <small>[90] </small>והיינו ניצוצי קדושה שבררו ממצרים נקראים בשם מ"ן ובזה פירש עטרת ראשי אדוני מור אבי זלה"ה בשם 'אפיקומן' שהוא 'אפיקי מ"ן' הברורים שנעשים על ידי המצות של זאת הלילה ודחפ"ח <small>[וְדִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן]</small>.<br>ועוד נראה לי בס"ד טעם למספר צ' כמנין מים <small>[90] </small>אשר חשבו המצריים שיכולים לאבדם במים וכמו שאמרו רבותינו ז"ל <small>(סוטה יא.) </small>על פסוק הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ <small>(שמות א, י)</small> ונרמז זה בשם 'מצרים' שהוא אותיות 'צר מים'.<br>ברם הא קשיא דישראל שיצאו ממצרים כתיב בהו שש אלף רגלי ואם כל אחד היה לו צ' חמורים לובים, מהיכן הביאו כל כך חמורים שעולים למספר גדול ועצום מאד שאין הדעת סובלו? ואם נפרש הכונה על כל בעל הבית ובעל הבית דוקא ולא קאי אקרקפתא דגברי, גם כן הוא דבר גוזמא! ואם נפרש לשון גוזמא דדברו חכמים בלשון גוזמא למה נקיט מספר תשעים? ונראה לי בס"ד הכונה לקח רכוש ששוה ערכו משוי צ' חמורים לובים טעונים מכספא ודהבא. אי נמי דקאי על הגדולים והשרים שהם ראשי המשפחות.<br>ואמר '<b>כַּסְפָּא וְדַהֲבָא</b>' הרכוש מכנים אותו בשם כסף וזהב כמו שנאמר וַיּוֹצִיאֵם בְּכֶסֶף וְזָהָב <small>(תהלים קה, לז)</small> כמו שקורין כל הסעודה כולה על שם הלחם כמו שנאמר עֲבַד לְחֶם רַב<small> (דניאל ה, א)</small> וכן מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי אֶל הַלָּחֶם <small>(שמואל א' כ, כז)</small> וכן כאן כל רכוש הממון נקרא בשם כסף וזהב.
+<b>וְעוֹד שְׁאַלְתִּיו: מַה לְּשׁוֹן 'רְפִידִים'? <small>(שמות יז, א)</small>.</b> קשא מה שאלה זו? אם כן ישאל על שמות כל מקומות כל מ"ב מסעות וכל שמות עיירות האמורים בספר יהושע! ועוד קשה מה השיב לו 'רְפִידִים שְׁמָהּ' וכי אינו יודע ששמה רפידים? ורק הוא שואל טעם למה נקראת כך.<br>ו��ראה לי בס"ד כי על הרוב כל עיר נקרא שמה בלשון יחיד והגם שיש נקראו בלשון רבים אית בהו טעמא וכמו הך דכתוב וְיַעֲקֹב נָסַע סֻכֹּתָה וּלְמִקְנֵהוּ עָשָׂה סֻכֹּת עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם סֻכּוֹת <small>(בראשית לג, יז)</small> והיינו דתחלה היה שמה סוכתה לשון יחיד אך בעבור דלמקנהו עשה שם סוכות קראה סֻכּוֹת לשון רבים לכן שאל <b>מַה לְּשׁוֹן</b> '<b>רְפִידִים</b>' פירוש למה נקראת רפידים בלשון רבים, אם מתחלה היתה נקראת כך בשביל איזה טעם או אם מתחלה היתה נקראת רפידה או רפיד לשון יחיד ואחר כך בעבור סיבה נקראת רפידים לשון רבים וכמו ענין שאמרנו בשם סוכתה וסוכות? והשיב לו רבי אליעזר רפידים שמה מעיקרא ומתחילתה שנקראת בלשון רבים ורבי יהושע סבירא ליה לא היה שמה מעיקרא רפידים ורק אחר שבאו ישראל שם בזמן שרפו ידיהם מן התורה קראתה התורה רפידים שהוא אותיות 'רפים יד' שרפו מן התורה המתייחסת ליד כמו שאמרו <small>(סוטה ז:) </small>יָדָיו רָב לוֹ <small>(דברים לג, ז) </small>במלחמתה של תורה וכן דרשו על 'יָדֶךָ לֹא אֲסֻרוֹת' <small>(שמואל ב' ג, לד)</small> בתורה.<br>או יובן בס"ד הוא שמע שנקראת בשם רפידים בעת שחנו בה ישראל ושאל <b>מַה לְּשׁוֹן</b> '<b>רְפִידִים</b>' אם הוא לשון פירוד שנקראת כן בעבור שהיה בישראל פירוד הלבבות או הוא לשון רפוי שרפו ידיהם מן התורה או מן איזה מצוה? והשיב לו כך היה שמה מעיקרא ואין זה נוגע לישראל, ורבי יהושע אמר ששם זה נוגע לישראל והוא לשון רפוי שרפו עצמן מדברי תורה ולכן נקראת רפידים שהם אותיות 'רף ידים' כי עסק התורה ומלחמתה יתייחס לידים כאמור ועל זה מביא שפיר הכתוב לֹא הִפְנוּ אָבוֹת אֶל בָּנִים מֵרִפְיוֹן יָדָיִם <small>(ירמיה מז, ג) </small>דהיינו בעבור ביטול תורה ורפיונה כמו שאמר השם יתברך עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ? עַל עָזְבָם אֶת תּוֹרָתִי<small> (ירמיה ט, יב)</small>.
+<b>מַה לְּשׁוֹן 'שִׁטִּים'? <small>(במדבר כה, א)</small>.</b> פירוש אם הוא כך שמה מעיקרא או שנקראת כן אחר שבאו ישראל בתוכה? ורבי אליעזר אמר כך שמה מעיקרא ורבי יהושע אומר לא היה שמה כך אלא אחר שבאו ישראל בתוכה וחטאו נקראת שיטים על שם מעשיהם.
+<b>עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶן.</b> פירוש רש"י ז"ל דוחק ונראה לי בס"ד דגם רבי אליעזר דריש דרשה דרבי יהושע שאמר 'וַתִּקְרֶאןָ'<small> (במדבר כה, ב)</small> לשון קרי שנעשו בעלי קריין כשפגעו בהם אך בא לפרש טעמא להאי מלתא דאיך יצוייר שיראו קרי בפגעם באשה? ולכך אמר <b>עֲרֻמּוֹת פָּגְעוּ בָּהֶם</b> ולכך נתגברה תאותם עד שראו קרי.<br>ונראה שהם נתכוונו לפגוע בהם ערומות כדי שיטמאום בקרי כי בעלי הטומאה יש להם סגולה לעשות התקשרות וחיבור לאדם עמהם על ידי הוצאת שכבת זרע לבטלה כאשר אומרים העולם על בעלי החברה שקורין פרמסו"ן שמטמאים הנכנס עמהם בתחלה בטומאת זרע לבטלה שמוציא בידים ועל ידי כך עושין בנין התחברות שלהם.
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+<b>דָּג טָהוֹר מֵטִיל בֵּיצִים.</b> נראה לי בס"ד 'בֵּיצָה בֵּיצָה' <small>[214] </small>עולה מספר טָהֹר <small>[214] </small>פירוש אם תראהו מטיל ביצה ביצה תטהר אותו כי הוא דג טהור.
+
+Daf 8a
+
+<b>אַמְרֵי בְּמַעֲרָבָא: הוֹאִיל וְדִבְּרָה עִמָּהֶם שְׁכִינָה.</b> נראה לי בס"ד אף על גב דמה שנאמר וַיֹּאמֶר הֳ' אֱלֹקִים אֶל הַנָּחָשׁ<small> (בראשית ג, יד)</small> לאו עם נחש התחתון דבר אלא עם מזלו למעלה וכן וַיֹּאמֶר הֳ' לַדָּג <small>(יונה ב, יא)</small> לאו עם דג התחתון דבר אלא עם מזלו למעלה עם כל זה כיון דבתורה נכתב הדיבור על שם התחתון נתכבדו שניהם ביתרון זה שיהיה להם דמיון עם האדם בתשמישם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל שאומרים 'וגם חרבונה זכור לטוב' מפני דאליהו זכור לטוב נדמה כדמות חרבונא ודבר.
+<b>תָּנָא: גָּמָל, אָחוֹר כְּנֶגֶד אָחוֹר.</b> הנה פה עירינו בג'דאד יע"א וסביבותיה בכל ארצות הערב מצויים גמלים הרבה ושאלתי ואמרו שהם משמשין כשאר בהמות פנים כנגד אחור ואולי הטבע נשתנה בזה כמו שנשתנה בדברים אחרים כמו שפירשו רבותינו ז"ל וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם <small>(שמות א, טז) </small>שהנקבה פניה למעלה והזכר למטה ודבר זה נשתנה בזמנים אלו כידוע ובמדרש רבא בראשית פרשה ך' איתא גם כלב משמש אחור כנגד אחור ובודאי נשתנה הטבע גם בזה ועיין במאסף שנה שניה סימן קט"ו מה שכתבתי אנא עבדא שם עיין שם.
+
+Daf 8b
+
+<b>אָזַל, אַשְׁכַּח דָּרְבְּנָאֵי מִגַּוָּאִי וְדָרְבְּנָאֵי מִבְּרָאִי.</b> פירוש היה לחצר שלהם בית שער זה לפנים מזה והיו יושבים שומרים בבית שער הפנימי להרוג את היוצא מבפנים בלא רשות והיו יושבים שומרים בבית שער החיצון להרוג את הנכנס מבחוץ בלא רשות והיו פורסים אפר על האסקופה החיצונה כדי שיהא בה סימן מדריסת רגל הן מן הנכנס הן מן היוצא ואלו היה להם חק זה רק ביום שיושבים בעליית הועד שלהם שלא יוכל ליכנס זר אצלם וגם לא יוכל אחד מהם לצאת חוץ וכל יום אחר שישבו בעליית הועד פורשים אפר חדש על האסקופה כדי שיהיה שיהיה בה סימן הנזכר וזו עליית הועד שלהם יוצאה על רשות הרבים ויש בה חלונות פתוחים לרשות הרבים אשר מהם נראית האסקופה שפרוש עליה האפר.<br>מה עשה רבי יהושע? דרס בסנדלו על האפר שבאסקופה כאלו הוא נכנס וחזר והפך סנדלו ודרס בו על האפר כאלו הוא יצא ובעת שדרס לא ראוהו היושבים כי הדלת לא היה פתוח להדיה והיה חוצץ כנגד ראיית עיניהם ועשה כן והלך לו ועמד מרחוק ברשות הרבים לראות מה יעשו לאורבים, והנה אלו היושבים בעלייה שרואין כל שעה האסקופה ראו מן החלונות על האפר שבאסקופה סימן של יציאה וסימן של כניסה לכן ירדו והרגו את האורבים כולם היושבים בחיצון והיושבים בפנימי ובדעתם להביא אורבים אחרים במקומם ומה דביני וביני נשאר הפתח בלא שומרים ובא רבי יהושע בן חנניה ונכנס אין מונע.
+<b>אָמַר לְהוּ: חַכִּימַיָא דִּיהוּדָאֵי אֲנָא, וְאַתָּאִי לְמִיגְמַר חָכְמָה מִינַיְכוּ.</b> הא דהגיד להם שהוא יהודי אמר כן בחכמה כי רצונו לומר להם שאם נצחם יאכלו עמו בספינה ואם לא היה מודיעם שהוא יהודי היו חוששין שמא כישוף עושה להם באכילה אך כיון שאמר לו שהוא יהודי האמינו כי ביהודים אינו מצוי כישוף, והגיד להם שהוא חכם של היהודים כדי שיכבדו אותו וישאלו ממנו תחלה דאז ידע ערכם ועניינם וגם הוא יעשה להם שאלות כפי ערכם, והשיבו לו מאחר שאתה זקן ואתה חכם היהודים הנה אצלכם הזקנים הם יותר משובחים על כן אנן ניבעי מינך מילתא.
+<b>הַאי גַּבְרָא דְּאָזִיל בָּעִי אִיתְּתָא.</b> הנה בכל שאלות ותשובות אלו שהיו ביניהם מתחלה ועד סוף פרשתי בס"ד בהם בדרשותי ולא כתבתים פה כדי להקל בהוצאת הדפוס ואי"ה נדפיסם במקום אחר בעזה"י.
+<b>אִית בֵּיה תְּלָת צִילְמִין חָד מָטִי יָדֶיהָ אֲרֵישָׁא וכו'.</b> נראה לי ואלו המראות שראו שם הם תולדות השטן שכך נדמה להם למראה עינים דוקא חד מנח ידיה ארישיה רמז לכוחו של שטן המקטרג על חסרון המחשבה שבראש וחד מטי ידיה אלביה רמז לכוחו של שטן המקטרג על חסרון הכונה שבלב ובתרא דכולהו מחוי בידיה לאחוריה רמז לכוחו של שטן המקטרג על קלקול המעשים שהולכים בהם לאחור ולא לפנים.<br>אי נמי חד מנח ידיה ארישיה רמז לקטרוג של שטן שמקטרג על הגאוה שיתגאה במצות וחד אלביה רמז על קטרוג שמקטרג שעושים המצות בכונה זרה לשם פניה אחרת וחד לאחוריה רמז לקטרוג בעשיית המצות שהם מצוה הבאה בעבירה דמשתתף בה השטן הוא הקליפה שהיא באחורי הקדושה.<br>ועוד נראה לי בס"ד אותם מים בלועים רמז ודוגמה למדור הקליפות שעליהם אמר דוד המלך ע"ה אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ <small>(תהלים סט, טז)</small> ונראה שם דמיון שלשה צלמים שהם כנגד נחש וס"מ ושטן וראה <b>חד מטי ידיה ארישא</b> זה נחש שכוחו באות נו"ן שבראש שמו ולעתיד ינטל ממנו כנודע וישאר חש כמו שאמרו המקובלים ז"ל וזה הטעם דנחש התחתון ארס שלו בראשו ועתה מנח ידיה רצונו לומר כוחו לרישיה הוא אות נו"ן הנזכר.<br><b>וחד מטי ידיה אליביה</b> זה כנגד סמאל דעתה הקדושה שבו היא באות א' שהוא באמצע שמו ולעתיד ינטל ממנו אות א' וישאר סמל שהם רע גמור ולא יתקיים הרע לבדו ויתבטל מאליו ולכן עליו רמוז בפרשת ואתחנן פֶּן תַּשְׁחִתוּן וַעֲשִׂיתֶם לָכֶם פֶּסֶל תְּמוּנַת כָּל סָמֶל תַּבְנִית זָכָר אוֹ נְקֵבָה <small>(דברים ד, טז)</small> ולכן מנשה שעשה הצלם בהיכל דוגמת ס"מ קראו הכתוב ביחזקאל סימן ח' בשם סמל דכתיב אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה הַמַּקְנֶה<small> (יחזקאל ח, ג)</small> וכן בדברי הימים ב' סימן ל"ג כתיב וַיָּשֶׂם אֶת פֶּסֶל הַסֶּמֶל אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית הָאֱלֹקִים <small>(דברי הימים ב' לג, ז) </small>ולכן זה הצלם היה מנח ידיה אלביה רמז לאות א' שעומד באמצע שמו כי עתה כוחו וחיותו ממנו ולעתיד יסתלק זה הכח ממנו.<br><b>ובתרא דכלהו </b>צלם השלישי <b>מחוי בידיה לאחוריה</b> זה כנגד השטן שכוחו באות נו"ן שהוא בסוף שמו ולעתיד ינטל ממנו וישאר בו ט"ש. גם עוד אמר 'מחוי בידי לאחוריה' לרמוז על מקום יניקת הסטרא אחרא שהיא מן האחור לכן מזון הקליפות צואה וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל על קליפת 'בית פעור' וכנזכר בספר עץ חיים.
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+<b>יָזִיל לֵיהּ לַחֲשִׁיבוּתֵיהּ, יָזִיל לֵיהּ לְקַדְמוּתֵיהּ.</b> נראה הכונה כיון דהוא אזל בתר חשיבות של שררה של גביית המס אז חכמתו מסתלקת ויזיל לקדמותיה בזמן שעדיין לא למד תורה וחכמה ולמה נלך אצלו ללמוד ממנו מאחר דאין בידו כלום כי אבד ודאי השגת החכמה שהיה לו.<br>ובדרך רמז יש לומר יזיל לקדמותיה כי קודם אותיות 'הונא' יש אותיות 'הדם' כי קודם א' לא יש אות ואותיות הדם רמז למעות שלוקח מישראל בשביל המס דחשיב כאלו נוטל נפשם וכמו שאמרו על פסוק כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ <small>(דברים יב, כג)</small> וכן אמרו עתה יזיל לקדמותיה הוא הדם של המס שלוקח מישראל הרמוז קודם שמו.
+
+Daf 31b
+
+<b>מַאן עָקַץ לִיעַקְצֵיהּ עַקְרְבָּא.</b> פירש רש״י שמתא. הטעם דכינה אותה בשם עקרב, נראה בס"ד דאיתא בזוהר הקדוש מאי עקרב עקר ביתא דשכינתא כן הכא כיון שלא אמרה בשמו עקר שמו של רב ששת בהלכה זו מן ביתא הוא בית המדרש דאין מזכירים אותה על שמו.
+<b>כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאוֹמְרִים דְּבַר שְׁמוּעָה מִפִּיו בָּעוֹלָם הַזֶּה, שִׂפְתוֹתָיו דּוֹבְבוֹת בַּקֶּבֶר.</b> נראה הטעם כי אותו הבל של דברי תורה שאומר החכם משמו בית המדרש הולך ונעשה רוח חיים לשכון על עצמותיו בקבר ונעשה בו חיות לפי שעה ומאחר דהשפתים הם הראשונים בפה והם מבחוץ אז חונה זה הבל הנעשה רוח חיים על השפתים ונותן בהם חיות להיות דובבות וגם עוד זוכה השפתים לזה כי שָׂפָה <small>[385] </small>גימטריא שְׁכִינָה <small>[385]</small> וזה הלימוד היה לִשְׁמָהּ - לְשֵׁם הֵ"א, שהוא סוד שכינה.
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+<b>אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לָאו.</b> קשא איך הכחיש רבי יהושע, ומי הכריחו להכחיש חס ושלום?<br>ונראה לי בס"ד דידוע מה שכתב הרב פתח עינים בברכות<small> (ברכות כז:)</small> בהך עובדא דשאל <small>(רשב"י)</small> על תפלת ערבית דקאמר התם 'עמד השואל ושאל' דדרכם היה שאין בעל השאלה שואל מן החכמים בית המדרש אלא יש אחד ממונה על דבר זה שהוא ישאל כל השאלות אשר יגידו לו השואלין.<br>ולכן כאן רבי יהושע לא ראה את רבי צדוק שואל בית המדרש ולא ידע ששאלה זו היא של רבי צדוק, אך קודם זה כששאל רבי צדוק מן רבי יהושע ואמר לו דיש לחלק בין חבר לעם הארץ לאו על כל חבר הורה כן אלא רק הורה על רבי צדוק שהיה מוחזק ומפורסם בצדקות וחסידות ואין לו חמוד ממון והוא אשר התענה ארבעים שנה על ירושלים ובודאי דיש לחלק בין דידיה לבין שאר חבירים בסתם, וכיון דשאל השואל על חבר בסתם אמר לו רבי יהושע לאו דודאי כך הוא הדין אבל רבי צדוק שאני ושאני, והנה רבן גמליאל היה מכיר בדבר זה שלא המתין עד שישיב לו רבי יהושע תשובה על שאלתו למה אמר 'הֵן' אלא תכף ומיד אמר לו 'עֲמֹד עַל רַגְלֶיךָ' שעשה לו בזיון אז אמר רבי יהושע אם אומר לו אני לא אמרתי 'הֵן' אלא לרבי צדוק דיש לחלק בין חבר מוחזק ומפורסם לבין חבר בסתם אז היה בוש רבן גמליאל מן הבזיון שעשה לו לרבי יהושע, על כן אמר מוטב שאשתוק ואעשה עצמי כאלו הכחשתי ובדין עשה לי רבן גמליאל כזאת כדי שלא יבוש רבן גמליאל ראה כמה היה חסיד רבי יהושע זי"ע.
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+<b>אָמַר לוֹ: אִיתִיב לָךְ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּזֵי, וְזִיל הֲדַר עוּבְדָא לְמָארֵיהּ.</b> נראה לי בס"ד בדרך בדיחות דבר עמו כי שיעור הבושה לאדם המבייש לאחרים הוא ת' זוזי כדאיתא בבבא קמא <small>(דף צ.)</small> סטרו לאחר ידו נותן לו ת' זוז וכן תלש בשערו רקק והגיע בו רוקו והעביר טליתו ממנו וכן פרע ראש האשה בשוק בכולן נותן ת' זוז עיין שם.<br>וכאן אמר לו אביו <b>זִיל הֲדַר עוּבְדָא לְמָארֵיהּ</b> רצונו לומר תדרוש בציבור לומר טעות היה בידו מה שעשה בפריסת גלימא ובשביל בושה שאתה בוש בדבריך אלו שאתה אומר 'טעיתי בדין' אתן לך ת' זוז שהוא שיעור תשלומין להמתבייש.<br>אי נמי <b>הֲדַר עוּבְדָא לְמָארֵיהּ</b> שתעשה מעשה להפך בפנים אחרת כאשר יזדמן לך דבר ותשתין בלי פריסת גלימא ובעבור בושה שאתה בוש מדבר זה אתן לך ת' זוזי ובדרך בדיחות דבר עמו במנין ת' זוז.
+<b>לֹא יִהְיֶה בְּךָ עָקָר, שֶׁלֹּא יִהְיֶה בֵּיתְךָ עָקוּר מִן הַתַּלְמִידִים.</b> נראה לי בס"ד אם יראו התלמידים שרבם נוהג בצניעות שלא ישתין בפני רבים לא יבואו ללמוד אצלו דחוששים שמא יזדמן להם כך ולא יהיו יכולים להשתין בדרך צנוע ונעקרים אבל אם רואין את רבם אינו מדקדק בכך ומשתין בפני רבים אין חוששין ובאים אצלו ללמוד בישיבה שלו דאם אחד מהם נזדמן לו כך ישתין ולא קפיד.<br>ומה שאמר '<b>שֶׁלֹּא תִּהְיֶה תְּפִלָּתְךָ עֲקָרָה לִפְנֵי הַמָּקוֹם</b>' פירש רש"י ז"ל כשתתפלל על בניך וקשא למה מפרש בתפלה של בנים, לימא כל תפלה בסתם? ונראה לי בס"ד משום דבהכי הוה ליה מדה כנגד מדה דאם הוא אינו מקפיד על עצמו שלא יהיה עקר נמצא מתנת הבנים אינה חשובה אצלו ולכן אם יתפלל שיתן לו הקדוש ברוך הוא בנים לא תשמע תפלתו, וכן אם יש לו בנים ומתפלל עליהם גם כן לא תשמע תפילתו כיון דאין הבנים חשובים בעיניו דהראיה אינו חושש לעקרות שבה יעדרון הבנים מה שאין כן אם קפיד שלא יהיה עקר דחשיבה מתנת הבנים בעיניו אז תקובל תפלתו בעד הבנים.
+
+Daf 45a
+
+<b>מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁשָּׁלְקוּ זוֹנָה אַחַת שֶׁנִּתְחַיְּבָה שְׂרֵפָה לַמֶּלֶךְ.</b> נראה גזרת מלך היתה שגזר עליהם שהם ישלקו את הזונה ולכך לפי דרכם רצו ללמוד דבר לענין הלכה שמנו את האברים שלה.
+<b>אָמַר לָהֶם: שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה בְּדַקְתֶּם.</b> קשא מה הלשון אומרת 'שֶׁמָּא' הלא הם אמרו לו בבירור באשה בדקנו? ונראה לי בס"ד כי ב' צירים וב' דלתות אלו אין נמצאים אלא באשה דעלמא הראויה להריון אבל באשה איילונית איכא איילונית שאין לה ב' צירים וב' דלתות ולכן אמר לו בלשון שאלה <b>שֶׁמָּא בְּאִשָּׁה </b>דעלמא <b>בְּדַקְתֶּם</b> שיש לה ב' צירים וב' דלתות דאם יש אדם שומע דבריו אלו והוא ראה אשה איילונית שאין לה ב' צירים וב' דלתות לא יקשה על דבריו כי הוא אינו אומר כל אשה שבעולם יש לה.<br>ונראה לי בס"ד בזה רמז הכתוב <b>בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ </b>'<b>עַל צַד</b>'<b> תֵּאָמַנָה</b> <small>(ישעיה ס, ד)</small> אותיות מרחוק הם 'קו רמ"ח' בשרם שהבנים כולם שלמים ברמ"ח אברים ולא יהיה בהם חסר אבר ובנתיך לא יהיו חסרים צירים ודלתות וזהו '<b>עַל צַד</b>' ראשי תיבות <b>צ</b>ירים <b>ד</b>לתות תאמנה.
+
+Daf 45b
+
+<b>כְּמוֹתְךָ יִתְמָעֲטוּ מַמְזְרֵי וּנְתִינֵי מִיִּשְׂרָאֵל.</b> נראה קללה זו של רבוי אצבעות יאותה לממזרים כי אבר התשמיש מכונה בשם <b>אֶצְבַּע</b> וכמו שאמרו רבותינו ז"ל <small>(פסחים קיב:)</small> אין כל האצבעות שוות, וזו הזונה שהולידה ממזר מלבד אצבע בעלה קבלה עוד אצבעות של אחרים לכן בדין הוא שיהיה בממזר אצבעות יתירות.<br>אי נמי התשמיש מכונה בשם <b>אֲכִילָה</b> דכתיב אָכְלָה וּמָחֲתָה פִיהָ וְאָמְרָה לֹא פָעַלְתִּי אָוֶן <small>(משלי ל, כ)</small> והאכילה היא באצבעות דלכן אין מקנחין בימין בשביל שאוכל בה וכנזכר בברכות <small>(ברכות סב.)</small> לכן בדין הוא שיהיה בממזר מום באצבעות שלו שהוא נוצר מן אכילה פסולה שהיא נעשית באצבעות.
+<b>מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִשְׁתַּבֵּחַ בְּבַעֲלֵי קוֹמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲשֶׁר כְּגֹבַהּ אֲרָזִים גָּבְהוֹ" <small>(עמוס ב, ט)</small>.</b> קשא אמאי לא יליף מפסוק דשמואל גבי שאול דכתיב וַיִּתְיַצֵּב בְּתוֹךְ הָעָם וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל כָּל הָעָם הַרְּאִיתֶם אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ הֳ' כִּי אֵין כָּמֹהוּ בְּכָל הָעָם <small>(שמואל א' י, כג)</small> נמצא משתבח קודשא בריך הוא בבעלי קומה.<br>ונראה לי בס"ד דהתם לא היה ארוך יותר מדאי ואין הכי נמי שיעור זה שהוא שיעור קומה וחצי על שאר אדם נאה הוא ושבח הוא לו אך ארוך יותר מדאי שיעור ב' ושלש קומות גרע לכך הביא פסוק של 'גֹבַהּ אֲרָזִים' שהוא שיעור גדול.<br>מיהו קשא איך מוכח מהכא דמשתבח בקומתם, ודילמא בגנותייהו משתעי לומר שהם משונים בגובהן ומבהלים לבני אדם הרואין אותם? ונראה לי דמסיים 'וְחָסֹן הוּא כָּאַלּוֹנִים' ובזה בודאי בשבח משתעי ואם כן גם רישא דקרא בשבח משתעי.
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>כָּל כֶּסֶף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה סְתָם, 'סְלָעִין'. דִּנְבִיאִים, 'לִיטְרִין'. דִּכְתוּבִים, 'קַנְתִּירִין'..</b> נמצא הם דוגמת אותיות כסף שהם הולכים ונוספים ולזה אמר אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף <small>(משלי ב, ד)</small> וזה סימן לתלמידי חכמים העוסקים בתורה כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת עליהם <small>(משנה קנים ג, ו)</small>.
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+<b>הוּא פְּרָת דִּמֵעִיקָרָא <small>(בראשית ב, יד)</small>.</b> נמצא הראש היוצא מן הגן הוא ומן פרת זה נפרדים ג' נהרות ועם חלק פרת עצמו נעשו ארבעה. וכן הוא אצל יוסף הצדיק ע"ה שהוא דוגמת נהר פרת כי ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל יעקב אבינו ע"ה תפארת ויוסף הצדיק ע"ה יסוד שבתפארת וגוף וברית חשבינן חד נמצא יוסף הצדיק ע"ה הוא חלק מן יעקב אבינו ע"ה ממש, לכן כל השבטים שיצאו מיעקב אבינו ע"ה חשיבי כיצאו מיוסף הצדיק ע"ה דכתיב גָּאַלְתָּ בִּזְרוֹעַ עַמֶּךָ בְּנֵי יַעֲקֹב וְיוֹסֵף סֶלָה <small>(תהלים עז, טז)</small> וכן הוא אומר חֹן תָּחֹן שְׁאֵרִית יוֹסֵף<small> (עמוס ה, טו)</small> נמצא יוסף הוא דוגמת פרת שיצאו ממנו שלשה נהרות, כן הוא חשוב שיצאו ממנו שלשה חלוקות של שבטים שהם בני לאה ובני בלהה ובני זלפה ועם מנשה ואפרים שהם מגופו ממש נעשו ד' חלקים של שבטים כמו פרת שיצאו ממנו שלשה ועם חלק שלו נעשו ארבעה נהרות ובזה יובן ברכה שברכו אביו בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן <small>(בראשית מט, כב)</small> פרת כתיב כלומר אתה דומה לנהר פרת.
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+<b>בִּמְקוֹמֵנוּ מַפְשִׁיטִין אֶת הַמֵּתָה וּמַלְבִּישִׁין אֶת הַחַי.</b> נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו שעל ידי מעשים טובים ותורה מפשיטין את המיתה זו הקליפה שהיא דרגא דמותא שלוקחים ממנה ניצוצי הקדושה ומלבישים את החי סטרא דקדושה.
+<b>הֵעִיד רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן סַתְרִיאֵל מֵעָרְקַת לִבְנָה לִפְנֵי רַבִּי.</b> נראה לי בס"ד הוצרך לזכור שם אביו שהיה שמו 'סַתְרִיאֵל' לרמוז דברים אלו שאומר אינם כפשוטן אלא הם מסתרי הא־ל יתברך 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' ידוע כי הלבונה הוא סוד אור מקיף כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות וידוע מה שאמרו בזוהר סבא קדישא דמשפטים בר יוחאי ידע לאסתמרא אורחוי ופירש רבינו האר"י ז"ל בשער מאמרי רשב"י וזה לשונו דע כי נשמות הצדיקים יש בהם שהם מבחינת אור מקיף ויש שהם מאור פנימי וכל אותם שהם מצד אור המקיף יש בהם כח לדבר בנסתרות ובסודות התורה דרך כיסוי והעלם גדול כדי שלא יובנו אלא למי שראוי להבינם, והנה רשב"י ע"ה היתה נשמתו מצד אור המקיף ולכן היה בה כח להלביש הדברים ולדרשן באופן שאף אם ידרשם לרבים לא יבינום אלא מי שראוי להבינם עד כאן לשונו. וכאן רמז תלמודא על רבי ישמעאל שאמר דברים אלו שהם מסתרי הא־ל הנה הוא 'מֵעָרְקַת לִבְנָה' ��לומר היתה נשמתו מאור מקיף שהוא בסוד הלבונה ולכן ידע להלביש הסוד בדברים אלו.<br>וברשות מלכא עילאה קדישא נפרש בעזה"י דברים אלו על פי מה שאמר בס"ד בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בפרשת בלק הקדמה נפלאה מדברי רבינו האר"י ז"ל בענין נשמות ישראל בתחלה היו כולם כלולים בשלשה אבות ואחר כך נפרטו בשתים־עשרה שבטים ואחר כך בשבעים נפש עד שנחלקו לששים רבוא וכל מה שמתרבים החלקים והפרטים יותר יורדת מעלתם בזה, ושם מבואר שרבוי ההתחלקות בין רב למעט הוא כפי העונות והפגמים, ואמנם על כל פנים אי אפשר שיתחלקו הניצוצות יותר מששים רבוא וידוע כאשר יתחלקו לששים רבוא ניצוצות קטנים מוכרח שגם הרע שהוא הקליפה הדבוקה בהם תתחלק בשני חלקים כי זה לעומת זה עשה האלהים.<br>גם ידוע מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים בתהלים בפסוק בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ <small>(שמואל ב' כב, מו) </small>כי הקליפות הם זכר ונקבה וכוחות רעות הנמשכות מצד הנקבה הם יורדות ומפתות את האדם לחטוא כי אין כח הפתוי נמצא אלא בנקבות שמצד לילית כמו שאמר הכתוב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' <small>(משלי ה, ג) </small>ואחר שנתפתה האדם אחריהם אז מתחברים כוחות הזכרים הנקראים מזיקין אשר בידם החרב להזיק וממיתין את האדם בר מינן, כי כן הוא טבע העולם שהזכרים עושים מלחמה ולא הנקבות ונמצא כי בבחינת הפתוי העיקר הם הנקבות וכן היה בעגלי ירבעם שהנקבה הניחה בדן וכל העם נטו אחריה יותר מעל הזכר שהיה בבית א־ל כנזכר בזוהר עיין שם.<br>ולפי מה שכתבתי לעיל דכפי התחלקות הנשמות כן יהיה בכוחות הרע של הקליפה ואין התחלקות יותר מששים רבוא לכן רבי ישמעאל הביט בשכלו הטהור וראה שכפי המעשים רעים של אותו הדור תתרבה התחלקות של הנשמות למדרגה היותר מרובה שהיא של ששים רבוא וממילא גם התחלקות הקליפה הן של הזכר הן של הנקבות גם כן תהיה לששים רבוא ולכן אמר '<b>חִזְרִין שֶׁבִּמְקוֹמֵנוּּ יֵשׁ לָהֶם שִׁשִּׁים רִבּוֹא קִלְפִין</b>' נקיט זה כנגד קליפת הנקבה שממתקת לשונה בפתוי דכתיב 'נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתֵי זָרָה' וכמו שאמר רבינו ז"ל וחזרת הוא חסא שהוא מתוק ואין מר שלו ניכר כל כך ונקיט עוד רמז שני ביתוש שיש לו ששים רבוא קליפין נקיט זה כנגד קליפות הזכר שהם מזיקין ועוקצין כיתוש.<br>ואמר '<b>בְּבֵית הֶמְסֵס שֶׁלּוֹ</b>' כי הזכר הוא סמא־ל שיש בו 'מס' והוא סימן רע מלשון הִמֵּס יִמָּס<small> (שמואל ב' יז, י)</small> וכן הוא אומר וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס <small>(ישעיה יט, א)</small> לשון כדונג וכמו שכתבתי בסה"ק 'אַדֶּרֶת אֵלִיָּהוּ' בהפטרות בספר שמות.
+<b>פַּעַם אַחַת נָפַל אֶרֶז בִּמְקוֹמֵנוּ, וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת עַל חוּדוֹ.</b> נראה לי בס"ד הצדיק נמשל ל'<b>אֶרֶז</b>' דכתיב  'כְּאֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יִשְׂגֶּה' <small>(תהלים צב, יג) </small>ו'<b>נָפַל</b>' רצונו לומר שכן ונתארח כמו עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל <small>(בראשית כה, יח)</small> '<b>וְעָבְרוּ שִׁשָּׁה־עָשָׂר קְרָנוֹת</b>' רמז להארת שם חב־ו <small>[16]</small> שמספרו י"ו וקרנות רצונו לומר אורות מלשון קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ<small> (חבקוק ג, ד)</small> שעברו וזרחו י"ו אורות השם הנזכר<b> עַל חוּדוֹ</b> רצונו לומר בעבור חידוד גופו בסיגופים ותעניות שעשה. או י"ו רמז לשם אבג־י דאנא בכח <small>[<b>אָ</b>נָּא, <b>בְּ</b>כֹחַ <b>גְ</b>דֻּלַּת <b>יְ</b>מִינְךָ] </small>והכל אחד.<br>אי נמי '<b>אֶרֶז</b>' תלמיד חכם אחד מחודד ומפולפל שדרש בתורה שבעל פה והכניס בדרשתו כל שמ��נה דרגין של תורה שבעל פה שהם הלכות של אסור ומותר וטמא וטהור וכשר ופסול וחייב וזכאי, דאלו ח' דרגין הם כפולים שהם ח' בחלק הנגלה וח' בחלק הנסתר והוא העביר כל זה בדרשה שלו.<br>אי נמי '<b>אֶרֶז</b>' רמז לשבעה מלכים שהם ז' פעמים בן <small>[52×7=364]</small> וס"ג אותיותיו ואחוריים דאב ואם <small>[44]  </small>שהם פק"ד קדמ"ת <small>[728] </small>שעולים סך אלף ר"ז <small>[364+63+44+728=1199]</small> ורמוזים בארז שהוא 'אלף ר"ז' נפל בסוד השבירה ועברו י"ו קרנות על חודו רמז לי"ו אורות של חב"ו לתיקון הנזכר.
+<b>פַּעַם אַחַת נָפְלָה בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי, וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים.</b> הנה בזוהר <small>(פרשת פנחס ברעיא מהימנא דף רטז.) </small>איתא וזה לשונו ובגין דא אוקמוה רבנן אשה אחת ילדה במצרים ששים רבוא בכרס אחד ואף על גב דאוקמוה רבנן במילין אחרנין שבעים פנים לתורה דהכי אורח דמארי דאורייתא אמרין מרגלית לתלמידהון והנך דלא אישתמודעון ביה ברמיזא אהדר לון ההוא מלה במילי שחוק כגוונא דההוא דאמר דביצה אחת אפילת שתין כרכין ואתא ונפלת מן עופא דהוה פרח באוירא ומחת אלין שתין כרכין ומארי דליצנותא אמרו דלא אמר הוא אלא דבר נש כתב שתין כרכין ואתא ביצה דנפלת מן עופא ומחיק שתין כרכין דכתיבה, וחס ושלום דמארי דאורייתא אמרין מילין דשחוק ודברים בטלים באורייתא אלא הא אוקמוהו אפרוחים אלין מארי משנה או ביצים אלין מארי מקרא, וכגוונא דנפל ההוא ניפול דאיהו בר נפלי נפילת ביצה דאיהו אתרוג שיעורא בכביצה ובגינה אתמר ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת ונפלה עמה ששים המה מלכות דאינון כריכן כגון כיצד כורכין את שמע ואינון לקבל שתין מסכתות ועלמות אין מספר וכו' עד כאן לשונו עיין שם.<br>ואפשר לרמוז בס"ד <b>בֵּיצַת בַּר־יוֹכְנִי</b> רמז לשם ב"ן שבו היה סוד השבירה כידוע והוא סוד העשיה שמאיר בה שם א־ל אדנ־י <small>[96] </small>שעולה מספרו יוֹכְנִי <small>[96] </small><b>וְטִבְּעָה שִׁשִּׁים כְּרַכִּים</b> רמז לשש קצוות חג"ת נה"י <small>[חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד]</small> שכל אחת כלולה מעשר הרי ששים <b>וְשִׁבְּרָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֲרָזִים</b> רמז לסוד מספר שם אלהי־ם דיודי"ן שעולה מספר ש' <small>[אל״ף למ״ד ה״י יו״ד מ״ם = 300] </small>והוא סוד ש' ד<b>ש</b>ופר כידוע.<br>והא דשאל תלמודא '<b>וּמִי שַׁדְיָא לֵיהּ</b>?' אף על גב דהשואל יודע שאין הדברים כפשוטן אלא הם דרך משל על סוד עמוק עם כל זה אמר כיון דעשה המשל הזה בביצת יוכני משמע שיש מציאות כזה בעולם שהעוף הזה ישליך ביצתו ולכך מקשי וכי היש מציאות כזה בעוף זה? ולמה עשה המשל בעוף שאין דרכו להשליך ביצתו, היה לו לעשות המשל בסתם עוף שדרכו להשליך? ומשני רב אשי גם עוף זה אם יש לו ביצה מוזרת משליך.<br>וגם בתירוץ זה של רב אשי שתירץ '<b>מוּזַרְתָּא הֲוָאִי</b>' יש כונה עמוקה השייכה לנמשל כלומר תפס המשל במין עוף זה שאינו משליך ביצתו שלא מדעת אלא משליכה בדעת ובכונה משום דהיא מזורתא ללמד דכן הוא הענין בנמשל המדבר על השבירה שהיה בכלים דב"ן שלא היה במקרה חלילה כי אם בכונה ובהשגחה וכמו שאמר רבינו זלה"ה <small>(בעץ חיים שער הכללים פרק ב')</small> דיש בזה חקירה גדולה על מה עשה ה' ככה מאחר דהכל גלוי וידוע לפניו יתברך ואמר שם שתי תשובות בדבר עיין שם. נמצא הכל בכונה נעשה ולתת שכר טוב לצדיקים והשם יתברך ברחמיו יעזרינו על דבר כבוד שמו אמן כן יהי רצון.
+
+Daf 58a
+
+<b>בֶּן עַזַאי אוֹמֵר: כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עָלַי כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם, חוּ�� מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה.</b> נראה לי בס"ד דידוע דחכמי ישראל היו מתרעמים על בן עזאי שלא נשא אשה להרבות זרע בישראל כמו שאמרו בגמרא דאמרו על זה אתה נאה דורש ואין נאה מקיים <small>(יבמות סג:) </small>וידוע דהשום מרבה הזרע אבל לא קליפתו ולזה אמר '<b>כָּל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל דּוֹמִים עָלַי</b>' לא אמר דומים בעיני אלא אמר דומין עלי, כלומר דומין בדעתם לומר עלי שאני דומה '<b>לְקְלִפַּת הַשּׁוּם</b>' כמו דקליפת השום אינו מרבה הזרע כי אם רק השום מרבה הזרע כן אני דומה לקליפתו שאין אני מרבה זרע בישראל שלא נשאתי אשה כדי שאביא בנים וירבה זרע ישראל, והם טועין בדבר זה שבאמת אני מרבה זרע בישראל שאני מוליד נשמות על ידי לימוד שלי שהם אין יכולים לעשות כמותי בדבר זה '<b>חוּץ מִן הַקֵּרֵחַ הַזֶּה</b>' הוא רבי עקיבא שהוא יודע ומבין בדבר זה שגם הוא עוסק כמוני ומוליד כמוני יודע הוא שאין אני כקליפת השום אלא כמו השום שמרבה הזרע כן אני מוליד נשמות הרבה ומרבה זרע ישראל. והא דקראו 'קֵּרֵחַ' שזכה להשיג כל תורה שבעל פה שהיא ח' דרגין ולעשות לה קירוי וזהו קרח - קר ח' היא תורה שבעל אשר פה מוצאה מצא <b>חיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Berakhot/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,294 @@
+Ben Yehoyada on Berakhot
+בן יהוידע על ברכות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Ben Yehoyada on Berakhot
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+Anyone who benefits from this world without a blessing is as if they are robbing the Holy Blessed One and the Congregation of Yisra'el. It appears [correct] in my eyes that above [i.e., earlier in the Talmud {Berakhot 35a}], it had said "[one who benefits from this world without a blessing] has cursed and [nonetheless] benefited from the holinesses of the heavens" referring to the food itself that one has eaten without a blessing. But, here, [the Talmud] is speaking about the sparks of holiness that are inside the food, and, since [the eater] did not bless [the food] in order to repair [the broken, fallen holy sparks] and to raise them up, [the eater] caused the shell [of the universe's impurity/evil] to rob [the holy sparks], and therefore, the reading of this is "as if" the [non-blessing-reciting] eater themselves robbed. And since these sparks of holiness belong to the Holy lessed One, therefore, [Rabbi Chanina bar Pappa] said, "[Anyone who benefits from this world without a blessing] is as if they are robbing the Holy Blessed One and the Congregation of Yisra'el." And therefore, this is similar to Yorov'am who corrupted, and this [non-blessing-reciting eater] corrupted the sparks of holiness that are destined to be oppressed in that shell.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Berakhot/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,297 @@
+Ben Yehoyada on Berakhot
+בן יהוידע על ברכות
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Berakhot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Ben Yehoyada on Berakhot
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+Anyone who benefits from this world without a blessing is as if they are robbing the Holy Blessed One and the Congregation of Yisra'el. It appears [correct] in my eyes that above [i.e., earlier in the Talmud {Berakhot 35a}], it had said "[one who benefits from this world without a blessing] has cursed and [nonetheless] benefited from the holinesses of the heavens" referring to the food itself that one has eaten without a blessing. But, here, [the Talmud] is speaking about the sparks of holiness that are inside the food, and, since [the eater] did not bless [the food] in order to repair [the broken, fallen holy sparks] and to raise them up, [the eater] caused the shell [of the universe's impurity/evil] to rob [the holy sparks], and therefore, the reading of this is "as if" the [non-blessing-reciting] eater themselves robbed. And since these sparks of holiness belong to the Holy lessed One, therefore, [Rabbi Chanina bar Pappa] said, "[Anyone who benefits from this world without a blessing] is as if they are robbing the Holy Blessed One and the Congregation of Yisra'el." And therefore, this is similar to Yorov'am who corrupted, and this [non-blessing-reciting eater] corrupted the sparks of holiness that are destined to be oppressed in that shell.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Eduyot/Hebrew/Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897.txt

@@ -0,0 +1,61 @@
+Ben Yehoyada on Eduyot
+בן יהוידע על משנה עדיות
+Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם</b>. קראם אבות העולם על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש <small>(זוהר ג׳ רמה:)</small> 'הִלֵל וְשַׁמַּאי דַּרְגִּין דְּאַבְרָהָם וְיִצְּחָק אִינּוּן' כי הלל חסד שמאי גבורה ולכך קראם אבות העולם.
+
+Chapter 2
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+<b>הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן בְּנוֹי וּבְכחַ וּבְעשֶׁר וּבְחָכְמָה וּבְשָׁנִים</b>. קשא הוה ליה למימר האב מזכה לבן, וזוכה משמע הוא זוכה? ועוד קשה הא אמרו רבותינו ז"ל <small>(נידה טז:)</small> שהקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה בשעתה אם יהיה חכם או עשיר וכן להיפך.<br>ונראה לי בס"ד הכונה האב זוכה לעצמו תחלה בדברים בעבור הזכיה של הבן כי שירצה הקדוש ברוך הוא לזכות את הבן בנוי ובכח ובעושר וכו' מזכה את האב במקצת בדברים אלו כדי שלא תשלוט עין הרע בבן אם יהיה יפה ביותר או גיבור ביותר או עשיר ביותר כי עושר מופלג או יופי מופלג תשלוט בו עין הרע ואם יהיה האב שחור ובנו יפה ביותר תשלוט עין הרע בבן שיצא זה יפה מאד מאב שחור וכן אם יהיה עני ויהיה בנו עשיר מופלג תהו ביה אינשי בבן ביותר, וכן הענין בגבורה וכן בחכמה דכל יקר היוצא מזולל תהו ביה אינשי וממילא שולטת עין הרע מה שאין כן אם לא יהיה האב שחור ואינו עני ואינו חלש ואינו טפש אלא בינוני בדברים אלו אז אם יהיה בנו יפה או עשיר או גבור או חכם לא תהו ביה אינשי ולכן הקדוש ברוך הוא מזכה את האב תחלה בדברים אלו במקצת בעבור בנו כשיגזור על הטיפה שלו שיהיה יפה או עשיר או חכם גמור לא תהו ביה אינשי כל כך ולא תשלוט בו עין הרע.<br>ועוד יש לומר טעם אחר '<b>בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִים</b>' שאם האב הוא חכם ובנו חכם יגדל כבוד בנו כפלים וכמו שאמרו בגמרא<small> (תענית כא:)</small> מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס וכן אמרו בגמרא <small>(מנחות נג.)</small> אי בר אוריין הוא יאה ואי בר אוריין ובר אבהן יאה ויאה וכן בשנים אם האב האריך ימים ושנים הבן יהיה לבו בטוח שגם הוא יאריך ימים ושנים ואם להפך יהיה לבו של הבן דואג על עצמו ואינו חי חיים של מנוחה ושלות הלב.<br>ומה שאמרו '<b>וּבְמִסְפַּר הַדְּרוֹת לְפָנָיו</b>' פירוש בספר של הדורות אשר כתוב למעלה לא נרשם כמה שנים זה יחיה וכמה שנים זה יחיה אלא נרשם בו מספר דורות כלומר כתוב בו זה יראה שני דורות וזה יראה שלשה דורות וזה יראה ארבעה דורות ומזה לא ניכר ולא נודע כמה שנים יחיה כי אפשר שיראה הארבעה דורות במשך שבעים שנה ואפשר בפחות ואפשר ביותר.<br>נמצא בחמשה דברים האב זוכה לבנו ונראה לרמוז לכן תמצא מספר אִישׁ <small>[311]</small> יתר על מספר אִשָּׁה <small>[306] </small>חמשה ובזה יובן וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ 'בְשִׂמְחָה' <small>(תהלים סח, ד)</small> אותיות 'בחמשה' וזהו שנאמר גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ <small>(משלי כג, כד)</small> כתיב 'וְיִשְׂמַח בּוֹ' והוא ראשי תיבות למפרע <b>ח</b>כמה <b>מ</b>מון <b>ש</b>נים <b>י</b>ופי<b> ו</b>כח.
+<b>רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר מִן הַפֶּסַח עַד עֲצֶרֶת שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ <small>(יְשַׁעְיָה סו,כג)</small>.</b> מקשים לתנא קמא דסבירא ליה שנים־עשר חודש מאי דריש לסיומא דקרא דכתיב 'מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ'?<br>ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל <small>(בשער המצות בסוף פרשת ויחי)</small> וזה לשונו: ענין הנשמה שאמרו רבותינו ז"ל כל שנים־עשר חודש עולה ויורדת ולאחר שנים־עשר חודש עולה ואינה יורדת שמעתי משמו של מורי זלה"ה כי בשבוע האחרונה של שנים־עשר חודש אף על פי שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול ואז הוא תשלום השנים־עשר חודש עם כל זה בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד אף על פי שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים שנים־עשר חודש לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בגן עדן העליון כנודע אפילו בתוך השנים־עשר חודש וכיון שעלה שוב לא יורד בשביל אותם הג' או הד' ימים החסרים מחשבון שנים־עשר חודש עד כאן לשונו.<br>והנה אף על גב דרבינו ז"ל אמר זה על עליית נשמות צדיקים בגן עדן העליון אפשר לומר כהאי גונא גם על עליית הנשמות בשבת מדין גהינם דאם השנים־עשר חודש נשלמים בתוך השבוע הנה בשביל קדושת השבת מקדימים לעלות מדין גהינם לגמרי אף על פי שעדיין חסרין איזה ימים לתשלום שנים־עשר חודש ולכן כאן אחר שאמר מדי חדש בחדשו דיליף מינה דמשפטם שנים־עשר חודש אמר מדי שבת בשבתו כלומר עליה זו דסוף שנים־עשר חדש תלויה בשבת אשר בסוף שנים־עשר חדש דאם יש שבת בסוף שנים־עשר חודש אף על גב שחסר ג' וד' ימים לתשלום שנים־עשר חודש תהיה לה עליה מדין גהינם.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+
+
+
+<b>עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָה, חֲזֹר בָּךְ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִין שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשָׂךְ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל</b>. הא דנחתו למנין למנותם שהם ארבע ולא אמרו לו בסתם 'חזור בך בדברים שהיית אומר' נראה לי כונתם לומר שתחזור בארבעה דברים כולם אז נעשה אותך אב בית דין דנמתין עד שיזדמנו הלכה למעשה ותורה בהם הפך דבריך ולא סגי בשתים ושלש אף על פי שאתה תקיים השאר אחר כך.<br>מיהו קשא וכי נתכוונו לשחד אותו לומר הפך האמת לפי דעתו? ונראה לי בס"ד כי הוא אומר ששמעו מפי רבים והם אמרו ששמעו מפי רבים והנה בודאי מעתה ומעכשיו אם באה מעשה לידו לא יורה בה כפי שמועתו ולא כפי שמועתם אלא יסלק עצמו ממנה הנה הם יודעים בבירור שכך יתנהג אך הם רוצים ממנו שיעשה מעשה כשמועתם כי הם רבים ומעידים ששמעו מפי רבים ועל זה אמרו לו '<b>חֲזֹר בָּךְ</b>' שתהיה מורה ועושה מעשה כשמועתינו.<br>ועל בקשתם זאת יש לו טענה להשיב אם אני אעשה מעשה כשמועתכם אזי אבא לידי חשד שיאמר השומע ששקרתי ח"ו בתחלה במה שאמרתי ששמעתי מפי רבים דאם לא כן למה אהיה עושה מעשה הפך דברי כיון דאני אמרתי בתחלה ששמעתי מפי רבים? ואף על גב דהם גם כן אמרו כשמעו מפי רבים מאי אולמייהו? וצריך אני לעמוד בשלי! אלא ודאי שקרתי ח"ו בתחלה ולכך הודתי לבסוף כדבריהם.<br>וכיון דיש לו טענה להשיב להם כך שהוא ירא מן החשד לכך הוצרכו לומר '<b>וְנַעֲשָׂה אוֹתְךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל</b>' ולאו שוחד קא משחדי ליה ח"ו בהכי אלא אמרו לו נעשה אותך אב בית דין ואז על ידי כך בטל החשד דלא יש מי שיחשוד שאתה שקרת בתחלה ואחר כך הודית על האמת דאם אתה משקר ח"ו בדברי תורה איך יתכן שתהיה ראוי להיות אב בית דין? ואיך נמנה אותך אנחנו אב בית דין לישראל שצריך להיות מנוקה מעון כנודע בגמרא?<br>והוא השיב להם 'מוּטָב שֶׁאֶהְיֶה וְכוּ' וְלֹא לְהֵעָשׂוֹת שָׁעָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם' כלומר אף על פי שנאמר אם תעשו אותי 'אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל' בטל החשד הנה מאחר שאין אתם עושים אותי אב בית דין אלא רק אחר שיזדמנו ד' דברים אלו ואורה בהם הלכה למעשה כשמועתכם הנה ודאי לא יזדמנו ד' דברים אלו כולם ברגע אחד אלא אפשר שיהיו במשך יום או יומים או שלש ובאותו זמן שלא נגמרו הד' הוראות ההם אף על פי שהוא זמן מועט שיעור שעה אחת הנה הוא נכנס בחשד ונחשב ונעשה בעיני הבריות שהוא רשע ח"ו לפני המקום כיון דעדיין לא נעשה אב בית דין לישראל כדי שיבטל החשד.
+<b>אָמַר לוֹ: אַבָּא פַּקֵּד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ</b>. יש להקשות למה בקש זו הבקשה מאביו אחר אותם הדברים שצוהו אביו בענין ד' דברים?<br>ונראה לי בס"ד כי מקמי הכי היה חושב שכל החכמים שונאים אותו על אשר הוא יחיד וחלק עליהם שהם רבים ואם כן מנין לו חבירים שיפקדם עליו אך עתה שאמר לו אני שמעתי מפי הרבים אמר בודאי לא שנאוהו בלבם כי מאחר ששמע מפי הרבים בעל כרחו צריך לחלוק ומה שפרשו ממנו היה לעיני הרואים כדי שלא יתרבו מחלוקות בישראל אבל בלבם אוהבים אותן, ועוד נמי אמר בדעתו כיון שישמעו צוואתו זאת שציוהו ואמר לו חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר בשביל שאתה שמעת מפי היחיד והם שמעו מפי המרובים הנה בודאי אוהבים אותו עתה וחבריו נקראים לכך אמר לו פקוד עלי לחביריך, והא דלא אמר לבנו דברים אלו בזמן שהיה בריא נראה לא רצה שבנו יזלזל בכבודו לעשות הפך דבריו בחייו.<br><br><b>מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ]</b>. קשא למה לא אמר לו דברים אלו מתחלה כשאמר לו 'פַּקֵּד עָלַי'? ונראה בתחלה אמר לו 'אֵינִי מְפַקֵּד' ולא פירש לו הטעם כי נתכוון לנסותו אם יתלה הסיבה בדופי עצמו או בדופי החכמים שיאמר בשביל שהם בעלי שנאה ועברתם שמורה נצח ולמאי נפקא מינה יפקדם עליו כי אין מזה תועלת! והנה הבן היה צדיק ותלה הסיבה בדופי עצמו שאמר לו 'שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי' ואז פירש לו אביו הטעם והסיבה הוא משום דאין צורך להפקיד ד'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'.<br>ועדיין יש להקשות במאמר זה מאחר שהוא מחזיק את בנו לצדיק דהא אמר לו 'שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי' ואמר לו 'לָאו' אם כן סגי לומר לו 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ' ואין אתה צריך לצווי שלי, ולמה סיים בבא השנית שאמר 'מַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'? ונראה לי דבא ללמדו מוסר לפי דרכו אף על פי שבאמת עתה אתה צדיק ומעשיך יקרבוך בודאי עם כל זה אל תאמן בעצמך כי אפשר שיזדמן אחרי זה מעשיך ירחקוך ולכן הזהר והשמר מן יצר הרע וכמו שאמר התנא אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ <small>(משנה אבות ב, ד)</small>.<br>והנה דברי רבי עקביה בן מהללאל אלו הם מוסר גדול להשלוחים ההולכים ממדינה למדינה לקב"ץ על הגבאו"ת ומביאים עמהם מכתב צוותא דאין תועלת מן המכתבים אלא ישימו לנגד עיניהם דברי רבי עקביה 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ' ורמז לדבר מִי וָמִי הַהֹלְכִים<small> (שמות י, ח)</small> רצונו לומר אלו ההולכים ממדינה למדינה ומעיר לעיר ישימו נגד עיניהם דברים אלו 'מי' ו'מי' שהם ראשי תיבות 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'.<br>ובזה פרשתי רמז הכתוב אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ <small>(איוב לב, ז)</small> יָמִים למפרע ראשי תיבות 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ' המידות האלה הם אשר ידברו שפתי לשלוחים ההולכים ממקום למקום ושמעתי גאון אחד כתב מכתב צוותא להמהלך ממקום למקום ולא כתב בו דבר אלא רק שתי תיבות אלו מ"י ומ"י <small>[רבי יהונתן אייבשיץ להגר״א מוילנא]</small>.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+
+
+
+
+<b>רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהַשְׁווֹת אֶת הַמַּחְלְקוֹת</b>. נראה לי בס"ד דידוע שם הוי־ה חציו אותיות י־ה הם עלמא דאתכסייא וחציו השני אותיות ו"ה הוא סוד עלמא דאתגלייא ונמצא חלוקות אלו אינם שוים אך לעתיד יתעלו אותיות ו"ה להיות כמו אותיות י־ה בסוד יהי־ה הֳ' אֶחָד <small>(זכריה יד, ט)</small> נמצא החלוקות נשתוו ולזה אמר להשוות את המחלוקת רצונו לומר שתי חלוקות של השם חציו הראשון וחציו השני.<br><br><b>וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:  לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׁוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם</b>. נראה לי בס"ד כי עתה העולם נשפע מן <small>(שלשה) </small>ז' ספירות תחתונות שהם חג"ת<small> </small>נהי"מ <small>[חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] </small>ואין נשפע מן שלשה ראשונות ולכן נקרא 'עוֹלָם' אותיות <b>מול ע</b>' כי ז' ספירות התחתנות כל אחת כלולה מעשר עולה ע' שהעולם עתה הוא מול ז' ספירות שהם ע' ולעתיד ישתלשל השפע מן הכתר לכן זוכה המשיח ליקח יחידה מן הכתר בסוד ארים ימינך ואצמח פורקנך, וידוע הכתר נקודתו קמץ <small>[230] </small>שעולה מספר ר"ל ואם תניח מספר ר"ל על מספר ע' יהיה <b>ש</b>' <small> [230+70=300]</small> ואז אותיות 'עוֹלָם' יהיו אותיות 'שָׁלוֹם' וזהו שאמרו להרבות 'שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' דייקא ובזה פרשתי בס"ד מאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם <small>(ברכות סד.)</small> שיהיו אותיות 'עוֹלָם' אותיות שלום וזה יהיה על ידי עסק התורה שעל ידי כתר תורה ישתלשל שפע מן הכתר.<br>ואומרו דאליהו זכור לטוב מרבה שלום בעולם <small>(מלאכי ג, כג)</small> כי שם אליהו זכור לטוב באי"ק בכ"ר עולה מספרו 'שָׁלוֹם' <small>[376] </small>לכן הוא עושה שלום בעולם והנה אליהו במלואו כזה אל"ף למ"ד יו"ד ה"ה ו"ו <small>[227]  </small>עולה מספר זכר זכר <small>[227]</small> ומספר ברכה <small>[227] </small>ולכן הזכר ביום המילה יקבל ברכה מאליהו זכור לטוב והוא מסוגל לברכה שיברך אותנו ולכל ישראל ותהיה אצלינו ברכת אליהו תמיד והגאולה תהיה בב"א בזכות הענוה דאז יבא אליהו זכור לטוב לבשרנו ובזה יובן בס"ד שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ <small>(תהלים קלו, כג)</small> 'זכר' גימטריא 'אליהו' לנו לבשרינו על הגאולה ומפיו אנחנו <b>חיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Eduyot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,64 @@
+Ben Yehoyada on Eduyot
+בן יהוידע על משנה עדיות
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Eduyot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על משנה עדיות
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>שֶׁהֲרֵי אֲבוֹת הָעוֹלָם לֹא עָמְדוּ עַל דִּבְרֵיהֶם</b>. קראם אבות העולם על פי מה שאמרו בזוהר הקדוש <small>(זוהר ג׳ רמה:)</small> 'הִלֵל וְשַׁמַּאי דַּרְגִּין דְּאַבְרָהָם וְיִצְּחָק אִינּוּן' כי הלל חסד שמאי גבורה ולכך קראם אבות העולם.
+
+Chapter 2
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+<b>הָאָב זוֹכֶה לַבֵּן בְּנוֹי וּבְכחַ וּבְעשֶׁר וּבְחָכְמָה וּבְשָׁנִים</b>. קשא הוה ליה למימר האב מזכה לבן, וזוכה משמע הוא זוכה? ועוד קשה הא אמרו רבותינו ז"ל <small>(נידה טז:)</small> שהקדוש ברוך הוא גוזר על הטיפה בשעתה אם יהיה חכם או עשיר וכן להיפך.<br>ונראה לי בס"ד הכונה האב זוכה לעצמו תחלה בדברים בעבור הזכיה של הבן כי שירצה הקדוש ברוך הוא לזכות את הבן בנוי ובכח ובעושר וכו' מזכה את האב במקצת בדברים אלו כדי שלא תשלוט עין הרע בבן אם יהיה יפה ביותר או גיבור ביותר או עשיר ביותר כי עושר מופלג או יופי מופלג תשלוט בו עין הרע ואם יהיה האב שחור ובנו יפה ביותר תשלוט עין הרע בבן שיצא זה יפה מאד מאב שחור וכן אם יהיה עני ויהיה בנו עשיר מופלג תהו ביה אינשי בבן ביותר, וכן הענין בגבורה וכן בחכמה דכל יקר היוצא מזולל תהו ביה אינשי וממילא שולטת עין הרע מה שאין כן אם לא יהיה האב שחור ואינו עני ואינו חלש ואינו טפש אלא בינוני בדברים אלו אז אם יהיה בנו יפה או עשיר או גבור או חכם לא תהו ביה אינשי ולכן הקדוש ברוך הוא מזכה את האב תחלה בדברים אלו במקצת בעבור בנו כשיגזור על הטיפה שלו שיהיה יפה או עשיר או חכם גמור לא תהו ביה אינשי כל כך ולא תשלוט בו עין הרע.<br>ועוד יש לומר טעם אחר '<b>בְּחָכְמָה וּבְשָׁנִים</b>' שאם האב הוא חכם ובנו חכם יגדל כבוד בנו כפלים וכמו שאמרו בגמרא<small> (תענית כא:)</small> מוטב שיבא מנה בן פרס אצל מנה בן מנה ואל יבא מנה בן מנה אצל מנה בן פרס וכן אמרו בגמרא <small>(מנחות נג.)</small> אי בר אוריין הוא יאה ואי בר אוריין ובר אבהן יאה ויאה וכן בשנים אם האב האריך ימים ושנים הבן יהיה לבו בטוח שגם הוא יאריך ימים ושנים ואם להפך יהיה לבו של הבן דואג על עצמו ואינו חי חיים של מנוחה ושלות הלב.<br>ומה שאמרו '<b>וּבְמִסְפַּר הַדְּרוֹת לְפָנָיו</b>' פירוש בספר של הדורות אשר כתוב למעלה לא נרשם כמה שנים זה יחיה וכמה שנים זה יחיה אלא נרשם בו מספר דורות כלומר כתוב בו זה יראה שני דורות וזה יראה שלשה דורות וזה יראה ארבעה דורות ומזה לא ניכר ולא נודע כמה שנים יחיה כי אפשר שיראה הארבעה דורות במשך שבעים שנה ואפשר בפחות ואפשר ביותר.<br>נמצא בחמשה דברים האב זוכה לבנו ונראה לרמוז לכן תמצא מספר אִישׁ <small>[311]</small> יתר על מספר אִשָּׁה <small>[306] </small>חמשה ובזה יובן וְצַדִּיקִים יִשְׂמְחוּ יַעַלְצוּ לִפְנֵי אֱלֹקִים וְיָשִׂישׂוּ 'בְשִׂמְחָה' <small>(תהלים סח, ד)</small> אותיות 'בחמשה' וזהו שנאמר גִּיל יָגִיל אֲבִי צַדִּיק וְיוֹלֵד חָכָם יִשְׂמַח בּוֹ <small>(משלי כג, כד)</small> כתיב 'וְיִשְׂמַח בּוֹ' והוא ראשי תיבות למפרע <b>ח</b>כמה <b>מ</b>מון <b>ש</b>נים <b>י</b>ופי<b> ו</b>כח.
+<b>רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר מִן הַפֶּסַח עַד עֲצֶרֶת שֶׁנֶּאֱמַר וּמִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ <small>(יְשַׁעְיָה סו,כג)</small>.</b> מקשים לתנא קמא דסבירא ליה שנים־עשר חודש מאי דריש לסיומא דקרא דכתיב 'מִדֵּי שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ'?<br>ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו מורנו הרב רבי חיים ויטאל ז"ל <small>(בשער המצות בסוף פרשת ויחי)</small> וזה לשונו: ענין הנשמה שאמרו רבותינו ז"ל כל שנים־עשר חודש עולה ויורדת ולאחר שנים־עשר חודש עולה ואינה יורדת שמעתי משמו של מורי זלה"ה כי בשבוע האחרונה של שנים־עשר חודש אף על פי שהאדם נפטר באמצע השבוע בימי החול ואז הוא תשלום השנים־עשר חודש עם כל זה בשבת שלפני אותה השבוע אז עולה ואינה יורדת עוד אף על פי שעדיין חסרים כמה ימים מהשבוע להשלים שנים־עשר חודש לפי שביום השבת כל הנשמות עולות בגן עדן העליון כנודע אפילו בתוך השנים־עשר חודש וכיון שעלה שוב לא יורד בשביל אותם הג' או הד' ימים החסרים מחשבון שנים־עשר חודש עד כאן לשונו.<br>והנה אף על גב דרבינו ז"ל אמר זה על עליית נשמות צדיקים בגן עדן העליון אפשר לומר כהאי גונא גם על עליית הנשמות בשבת מדין גהינם דאם השנים־עשר חודש נשלמים בתוך השבוע הנה בשביל קדושת השבת מקדימים לעלות מדין גהינם לגמרי אף על פי שעדיין חסרין איזה ימים לתשלום שנים־עשר חודש ולכן כאן אחר שאמר מדי חדש בחדשו דיליף מינה דמשפטם שנים־עשר חודש אמר מדי שבת בשבתו כלומר עליה זו דסוף שנים־עשר חדש תלויה בשבת אשר בסוף שנים־עשר חדש דאם יש שבת בסוף שנים־עשר חודש אף על גב שחסר ג' וד' ימים לתשלום שנים־עשר חודש תהיה לה עליה מדין גהינם.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+
+
+
+<b>עֲקַבְיָה בֶן מַהֲלַלְאֵל הֵעִיד אַרְבָּעָה דְבָרִים. אָמְרוּ לוֹ: עֲקַבְיָה, חֲזֹר בָּךְ בְּאַרְבָּעָה דְבָרִין שֶׁהָיִיתָ אוֹמֵר, וְנַעַשָׂךְ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל</b>. הא דנחתו למנין למנותם שהם ארבע ולא אמרו לו בסתם 'חזור בך בדברים שהיית אומר' נראה לי כונתם לומר שתחזור בארבעה דברים כולם אז נעשה אותך אב בית דין דנמתין עד שיזדמנו הלכה למעשה ותורה בהם הפך דבריך ולא סגי בשתים ושלש אף על פי שאתה תקיים השאר אחר כך.<br>מיהו קשא וכי נתכוונו לשחד אותו לומר הפך האמת לפי דעתו? ונראה לי בס"ד כי הוא אומר ששמעו מפי רבים והם אמרו ששמעו מפי רבים והנה בודאי מעתה ומעכשיו אם באה מעשה לידו לא יורה בה כפי שמועתו ולא כפי שמועתם אלא יסלק עצמו ממנה הנה הם יודעים בבירור שכך יתנהג אך הם רוצים ממנו שיעשה מעשה כשמועתם כי הם רבים ומעידים ששמעו מפי רבים ועל זה אמרו לו '<b>חֲזֹר בָּךְ</b>' שתהיה מורה ועושה מעשה כשמועתינו.<br>ועל בקשתם זאת יש לו טענה להשיב אם אני אעשה מעשה כשמועתכם אזי אבא לידי חשד שיאמר השומע ששקרתי ח"ו בתחלה במה שאמרתי ששמעתי מפי רבים דאם לא כן למה אהיה עושה מעשה הפך דברי כיון דאני אמרתי בתחלה ששמעתי מפי רבים? ואף על גב דהם גם כן אמרו כשמעו מפי רבים מאי אולמייהו? וצריך אני לעמוד בשלי! אלא ודאי שקרתי ח"ו בתחלה ולכך הודתי לבסוף כדבריהם.<br>וכיון דיש לו טענה להשיב להם כך שהוא ירא מן החשד לכך הוצרכו לומר '<b>וְנַעֲשָׂה אוֹתְךָ אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל</b>' ולאו שוחד קא משחדי ליה ח"ו בהכי אלא אמרו לו נעשה אותך אב בית דין ואז על ידי כך בטל החשד דלא יש מי שיחשוד שאתה שקרת בתחלה ואחר כך הודית על האמת דאם אתה משקר ח"ו בדברי תורה איך יתכן שתהיה ראוי להיות אב בית דין? ואיך נמנה אותך אנחנו אב בית דין לישראל שצריך להיות מנוקה מעון כנודע בגמרא?<br>והוא השיב להם 'מוּטָב שֶׁאֶהְיֶה וְכוּ' וְלֹא לְהֵעָשׂוֹת שָׁ��ָה אַחַת רָשָׁע לִפְנֵי הַמָּקוֹם' כלומר אף על פי שנאמר אם תעשו אותי 'אַב בֵּית דִּין לְיִשְׂרָאֵל' בטל החשד הנה מאחר שאין אתם עושים אותי אב בית דין אלא רק אחר שיזדמנו ד' דברים אלו ואורה בהם הלכה למעשה כשמועתכם הנה ודאי לא יזדמנו ד' דברים אלו כולם ברגע אחד אלא אפשר שיהיו במשך יום או יומים או שלש ובאותו זמן שלא נגמרו הד' הוראות ההם אף על פי שהוא זמן מועט שיעור שעה אחת הנה הוא נכנס בחשד ונחשב ונעשה בעיני הבריות שהוא רשע ח"ו לפני המקום כיון דעדיין לא נעשה אב בית דין לישראל כדי שיבטל החשד.
+<b>אָמַר לוֹ: אַבָּא פַּקֵּד עָלַי לַחֲבֵרֶיךָ</b>. יש להקשות למה בקש זו הבקשה מאביו אחר אותם הדברים שצוהו אביו בענין ד' דברים?<br>ונראה לי בס"ד כי מקמי הכי היה חושב שכל החכמים שונאים אותו על אשר הוא יחיד וחלק עליהם שהם רבים ואם כן מנין לו חבירים שיפקדם עליו אך עתה שאמר לו אני שמעתי מפי הרבים אמר בודאי לא שנאוהו בלבם כי מאחר ששמע מפי הרבים בעל כרחו צריך לחלוק ומה שפרשו ממנו היה לעיני הרואים כדי שלא יתרבו מחלוקות בישראל אבל בלבם אוהבים אותן, ועוד נמי אמר בדעתו כיון שישמעו צוואתו זאת שציוהו ואמר לו חזור בך מארבעה דברים שהייתי אומר בשביל שאתה שמעת מפי היחיד והם שמעו מפי המרובים הנה בודאי אוהבים אותו עתה וחבריו נקראים לכך אמר לו פקוד עלי לחביריך, והא דלא אמר לבנו דברים אלו בזמן שהיה בריא נראה לא רצה שבנו יזלזל בכבודו לעשות הפך דבריו בחייו.<br><br><b>מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ]</b>. קשא למה לא אמר לו דברים אלו מתחלה כשאמר לו 'פַּקֵּד עָלַי'? ונראה בתחלה אמר לו 'אֵינִי מְפַקֵּד' ולא פירש לו הטעם כי נתכוון לנסותו אם יתלה הסיבה בדופי עצמו או בדופי החכמים שיאמר בשביל שהם בעלי שנאה ועברתם שמורה נצח ולמאי נפקא מינה יפקדם עליו כי אין מזה תועלת! והנה הבן היה צדיק ותלה הסיבה בדופי עצמו שאמר לו 'שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי' ואז פירש לו אביו הטעם והסיבה הוא משום דאין צורך להפקיד ד'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'.<br>ועדיין יש להקשות במאמר זה מאחר שהוא מחזיק את בנו לצדיק דהא אמר לו 'שֶׁמָּא עַוְלָה מָצָאתָ בִּי' ואמר לו 'לָאו' אם כן סגי לומר לו 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ' ואין אתה צריך לצווי שלי, ולמה סיים בבא השנית שאמר 'מַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'? ונראה לי דבא ללמדו מוסר לפי דרכו אף על פי שבאמת עתה אתה צדיק ומעשיך יקרבוך בודאי עם כל זה אל תאמן בעצמך כי אפשר שיזדמן אחרי זה מעשיך ירחקוך ולכן הזהר והשמר מן יצר הרע וכמו שאמר התנא אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ <small>(משנה אבות ב, ד)</small>.<br>והנה דברי רבי עקביה בן מהללאל אלו הם מוסר גדול להשלוחים ההולכים ממדינה למדינה לקב"ץ על הגבאו"ת ומביאים עמהם מכתב צוותא דאין תועלת מן המכתבים אלא ישימו לנגד עיניהם דברי רבי עקביה 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ' ורמז לדבר מִי וָמִי הַהֹלְכִים<small> (שמות י, ח)</small> רצונו לומר אלו ההולכים ממדינה למדינה ומעיר לעיר ישימו נגד עיניהם דברים אלו 'מי' ו'מי' שהם ראשי תיבות 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ'.<br>ובזה פרשתי רמז הכתוב אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ <small>(איוב לב, ז)</small> יָמִים למפרע ראשי תיבות 'מַעֲשֶׂיךָ יְקָרְבוּךָ וּמַעֲשֶׂיךָ יְרַחֲקוּךָ' המידות האלה הם אשר ידברו שפתי לשלוחים ההולכים ממקום למקום ושמעתי גאון אחד כתב מכתב צוותא להמהלך ממקום למקום ולא כתב בו דבר אלא רק שתי תיבות אלו מ"י ומ"י <small>[רבי יהונתן אייבשיץ להגר״א מוילנא]</small>.
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+
+
+
+
+<b>רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְהַשְׁווֹת אֶת הַמַּחְלְקוֹת</b>. נראה לי בס"ד דידוע שם הוי־ה חציו אותיות י־ה הם עלמא דאתכסייא וחציו השני אותיות ו"ה הוא סוד עלמא דאתגלייא ונמצא חלוקות אלו אינם שוים אך לעתיד יתעלו אותיות ו"ה להיות כמו אותיות י־ה בסוד יהי־ה הֳ' אֶחָד <small>(זכריה יד, ט)</small> נמצא החלוקות נשתוו ולזה אמר להשוות את המחלוקת רצונו לומר שתי חלוקות של השם חציו הראשון וחציו השני.<br><br><b>וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:  לֹא לְרַחֵק וְלֹא לְקָרֵב, אֶלָּא לַעֲשׁוֹת שָׁלוֹם בָּעוֹלָם</b>. נראה לי בס"ד כי עתה העולם נשפע מן <small>(שלשה) </small>ז' ספירות תחתונות שהם חג"ת<small> </small>נהי"מ <small>[חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות] </small>ואין נשפע מן שלשה ראשונות ולכן נקרא 'עוֹלָם' אותיות <b>מול ע</b>' כי ז' ספירות התחתנות כל אחת כלולה מעשר עולה ע' שהעולם עתה הוא מול ז' ספירות שהם ע' ולעתיד ישתלשל השפע מן הכתר לכן זוכה המשיח ליקח יחידה מן הכתר בסוד ארים ימינך ואצמח פורקנך, וידוע הכתר נקודתו קמץ <small>[230] </small>שעולה מספר ר"ל ואם תניח מספר ר"ל על מספר ע' יהיה <b>ש</b>' <small> [230+70=300]</small> ואז אותיות 'עוֹלָם' יהיו אותיות 'שָׁלוֹם' וזהו שאמרו להרבות 'שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' דייקא ובזה פרשתי בס"ד מאמר תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם <small>(ברכות סד.)</small> שיהיו אותיות 'עוֹלָם' אותיות שלום וזה יהיה על ידי עסק התורה שעל ידי כתר תורה ישתלשל שפע מן הכתר.<br>ואומרו דאליהו זכור לטוב מרבה שלום בעולם <small>(מלאכי ג, כג)</small> כי שם אליהו זכור לטוב באי"ק בכ"ר עולה מספרו 'שָׁלוֹם' <small>[376] </small>לכן הוא עושה שלום בעולם והנה אליהו במלואו כזה אל"ף למ"ד יו"ד ה"ה ו"ו <small>[227]  </small>עולה מספר זכר זכר <small>[227]</small> ומספר ברכה <small>[227] </small>ולכן הזכר ביום המילה יקבל ברכה מאליהו זכור לטוב והוא מסוגל לברכה שיברך אותנו ולכל ישראל ותהיה אצלינו ברכת אליהו תמיד והגאולה תהיה בב"א בזכות הענוה דאז יבא אליהו זכור לטוב לבשרנו ובזה יובן בס"ד שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ <small>(תהלים קלו, כג)</small> 'זכר' גימטריא 'אליהו' לנו לבשרינו על הגאולה ומפיו אנחנו <b>חיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Eruvin/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,443 @@
+Ben Yehoyada on Eruvin
+בן יהוידע על עירובין
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Ben Yehoyada on Eruvin
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Certainly, these anecdotes were not presented here in mere coincidence. Rather Rabbi Yehoshua ben Chanania arranged them in the style of parables to offer moral lessons from them. And Rabbi P. M. already explained these according to the teachings of Musar (Jewish Ethics). And it seems to me that [Rabbi Yehoshua] arranged these three parables to correspond to the three divisions of the soul known as NaRaN [Nefesh, Ruach, Neshama]. And the parable of the woman corresponds to the soul level of Neshama. The parable of the small boy corresponds to the soul level of Ruach. And the parable of the small girl corresponds to the soul level of Nefesh. For every person, even those [who appear to only have a lowly soul on the level] of Nefesh, actually contains the entire NaRaN and they enable the soul to teach knowledge and ethics to the body.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Eruvin/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,446 @@
+Ben Yehoyada on Eruvin
+בן יהוידע על עירובין
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Eruvin
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Ben Yehoyada on Eruvin
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+
+
+Daf 23b
+
+
+
+Daf 24a
+
+
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+
+
+Daf 50b
+
+
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+Certainly, these anecdotes were not presented here in mere coincidence. Rather Rabbi Yehoshua ben Chanania arranged them in the style of parables to offer moral lessons from them. And Rabbi P. M. already explained these according to the teachings of Musar (Jewish Ethics). And it seems to me that [Rabbi Yehoshua] arranged these three parables to correspond to the three divisions of the soul known as NaRaN [Nefesh, Ruach, Neshama]. And the parable of the woman corresponds to the soul level of Neshama. The parable of the small boy corresponds to the soul level of Ruach. And the parable of the small girl corresponds to the soul level of Nefesh. For every person, even those [who appear to only have a lowly soul on the level] of Nefesh, actually contains the entire NaRaN and they enable the soul to teach knowledge and ethics to the body.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Horayot/Hebrew/Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897.txt

@@ -0,0 +1,148 @@
+Ben Yehoyada on Horayot
+בן יהוידע על הוריות
+Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על הוריות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+<b>אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ.</b> נראה לי בס"ד הטעם דמדתו יתברך לדון את העולם אחר הרוב וקיימא לן בעלמא 'רוב ככל' ולכן <b>צִּבּוּר</b> למפרע <b>רוֹב צ</b>' כלומר רוב צדיקים כי צד"י צדיק כמו שאמרו בגמרא דשבת בפרק הבונה <small>(שבת קד.)</small> והיינו אם יש רוב צדיקים אז יש להם דין צבור ולכן 'אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ' דאז אם המיעוט לא קיימו לא יצא מזה תקלה שיקטרגו עליהם להעניש העולם בעבור אותם המיעוט שלא קיימו אותה דהעולם נידון אחר רובו וכאלו כולם קיימו וכאלו כולם צדיקים ועל ידי כך אותם המיעוט ילקו ושאר הציבור וכללות העולם לא ילקו.
+<b>עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּן.</b> הא דתלה הקולר בצואר, נראה לפרש בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל <small>(סנהדרין ז.) </small>לעולם יראה הדיין חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה מתחתיו, ולפי זה צריך שיהיה הדיין עיניו רואות למטה ולא למעלה ומי שתולין לו קולר בצוארו מוכרח שיהיו עיניו רואות למטה כי הקולר מכביד על ערפו ומרכין ראשו למטה לזה אמר עשרה שיושבין בדין צריכין לצייר בדעתם כאלו יש קולר תלוי בצואר כולן דאז ראשם ועיניהם מסתכלים למטה לראות כאלו חרב בין ירכותם וגיהנם פתוחה מתחתם.<br>ועוד נראה לי בס"ד ענין הקולר הזה דנקיט הכא דאמרו רבותינו ז"ל במדרש <small>(בראשית רבא פרשה יג)</small> אין קול אלא גשמים שנאמר תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ<small> (תהלים מב, ח)</small> גם אמרו רבותינו ז"ל בגמרא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוות הדין ולהפך בדין אמת חיים באים לעולם גם איתא באותיות דרבי עקיבה אין רי"ש אלא חולי ומכה שנאמר 'כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי' <small>(ישעיה א, ה)</small> נמצא העדר ומניעת הגשמים שהם מכונים בשם 'קול' וביאת החולי שמכונה בשם 'רי"ש' כל זה תלוי בצואר הדיינים שהם מסבבים העדר המטר שנקרא בשם קול וביאת החולי שרמוז באות ר' וצירוף שניהם הוא <b>קוֹלָר </b>שהוא <b>קוֹל ר</b>' וזהו שאמר עשרה שיושבים בדין צריכין לצייר ולחשוב בדעתם כי הנזק שיהיה בקול ר' שהוא עצירת הגשם וביאת החולי תלוי בצואר כולם כי הם המסבבים שתי נזקין אלו שהם צירוף קולר ואם ידונו אמת תהיה להפך שבזכותם ירד הגשם שהוא קול ויסתלק החולי שהוא ר'.<br>והא דנקיט עשרה נראה כי השלשה הם בית דין ואם כן כל היתר על שלשה כאלו ליתיה וכנטול דמי ולמה יצטרפו לענין העונש אך אם הם עשרה שיש צורך בשבעה היתרים בשביל השראת שכינה כי על ידם שכינתא שריא עלייהו להכי הקולר תלוי בצואר כולן כי כיון דהוצרכו השבעה להצטרף עם השלשה בשביל השראת שכינה יצטרפו גם לענין העונש שיהיה הקולר תלוי בצואר כולם ביחד בהשואה אחת.
+<b>מַייתֵי עֲשָׂרָה טַבָּחֵי.</b> הא דבחר במספר עשרה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב נ"ב ז"ל בשם חסד לאברהם דלכך היו מערבים בסימני הקטורת חלבנה שריחה רע עם עשרה סמנים טובים להורות כי כח רשע אחד יתבטל בעשרה צדיקים שיצטרף עמהם עיין שם, ולכן חש פן ח"ו ישגה ויתיר את האסור דנמצא כח איסור איכא בהוראה זו לכך מביא צירוף עשרה כדי שזכות העשרה יבטל כח האיסור אם ישנו באותה הוראה והיה כלא היה והוצרך לפרש ממתא מחסיא לומר שהיה מביא טבחי שהם חכמים דאפשר אלו טבחי דמתא מחסיא היו ידועים לכל שהם חכמים.
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+<b>כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחוּזָה אִקְרֵי 'קָהָל' וְכָל שֶׁאֵין לוֹ אֲחוּזָה לֹא אִקְרֵי 'קָהָל' <small>(בראשית מח, ד)</small>.</b> יש להקשות מה טעם יש בזה ולמה יגרעו כהנים ולוים משם זה של 'קהל'?<br>ונראה לי בס"ד כי כהנים לוים וישראלים כל אחד יש לו תואר אדם וכמו שאמרו אדם אתם ואמרו רבותינו ז"ל <small>(יבמות סא.) </small>אתם קרוים 'אדם' ואין העכו"ם קרוים 'אדם'. וידוע דהם בחג"ת <small>[חסד גבורה תפארת]</small> דהיינו כהן בחסד לוי בגבורה ישראל בתפארת קו האמצעי וידוע כי בקו האמצעי כלולים גם השני קוין ימין ושמאל שהם חו"ג <small>[חסד וגבורה]</small> ולכן כהן ולוי אין להם אחוזה בארץ כי רק ישראל שהם בתפארת שהוא נקרא גופא וחשיב גופא יש להם אחוזה בארץ כי גופא שליט בכל אבל כהן ולוי שהם אחוזים בימין ושמאל בלבד שהם ענפים ולבר מגופא אין להם אחוזה בגוף הארץ נמצא ישראלים יש להם תואר אדם לעצמן וכלולים בהם גם כהנים ולוים והרי בישראל כלול גם כהן ולוי שכל אחד מהם נקרא בשם 'אדם'.<br>הרי בישראל איכא תלת 'אדם' חד שלהם ושנים של כהן ולוי הכלולים בהם ושלש פעמים אדם עולה מספר קהל <small>[45×3=135]</small> ולכן כל שיש לו אחוזה בארץ מפני שהוא אחוז בגופא שהוא התפארת דמלבד שיש לו אדם לעצמו יש בו ב' פעמים אדם מצד הקוין הכלולין בו אקרי 'קהל' כי ג' פעמים אדם עולה 'קהל' וכל מי שאין לו אחוזה מפני שהוא רק אחוז בענפים שהם יד ימין ויד שמאל ואין לו אחיזה בגופא לא אקרי 'קהל' כי הוא אין לו רק תואר אדם אחד.
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+<b>בַּכֹּחַ וּבַנּוֹי בְּעֹשֶׁר וּבַחָכְמָה <small>(ויקרא כא, י)</small>.</b> יש להקשות הלא החכמה גדולה מכולם והוה ליה למימר ברישא? ונראה לי בס"ד כפי סדר ביאתם לאדם נקטינהו כי תחלת הכל יתגלה בו הכח והגבורה אחר כך נוי הפנים שהוא הזקן דכתיב 'הדרת פנים זקן' <small>(שבת קנב.) </small>כי בלא זקן נראה כמו צורת הנקבה ואין לו נוי איש ואחר שנעשה לו זקן יצא מבית הספר ויעסוק בסחורה ויתעשר כי קודם זה היה אוכל משלחן אביו ולית ליה מגרמיה מידי ואחר כך יגדל בשנים יותר וישתלם בחכמה כמו שנאמר אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה <small>(איוב לב, ז)</small>.
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>הָכָא נָמִי אֵימָא גְּזֵרָה הִיא.</b> קשא בשלמא נגעים אית בהו טעמא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דענין נגעי בתים מורה על מעלת ישראל ששלח להם הקדוש ברוך הוא סימן על חטאם בנגעי הבתים כדי שישובו, אי נמי כמו שכתב הרב אהל יעקב ז"ל להורות כי ישראל וארץ הקדושה גוף אחד הם, אבל חטא הנשיא מה טעם יש בגזרה?<br>ויש לומר כדי שיקחו העולם מוסר מזה וכדאיתא לקמן ואף על גב דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך היינו דוקא במזיד אבל בשוגג לא אתמר האי כללא.
+<b>אָמַר לֵיה כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁעוֹלֶה לַשִּׁבְעִים שָׁנָה.</b> פירוש כי הקדוש ברוך הוא ברא שני כוכבים בעולם שהם קבועים ואין זזים ממקומם והם אחד בקוטב הצפוני ואחד בקוטב הדרומי ונקראים בלשון ערבי בשם ג'ידי וכל מהלך עוברי דרכים הן בים הן ביבשה בלילה הכל הוא על ידי הכוכב הזה ובלתי כוכב זה היו תועים במהלכם בלילה ורק על ידי כוכב זה הם הולכים ובאין בלילות והיושבים בצד צפון אינם רואין אלא כוכב הצפוני, וכן אנחנו יושבי עיר בגדאד אין רואין אלא כוכב הצפוני ועליו הוא מהלך עוברי דרכים בלילות וכן היושבים בצד דרום אינם רואין אלא כוכב הדרומי דוקא ועליו הם הולכים ובאים בלילות בים וביבשה ורק אותם שהם יושבים תחת קו המשוה של מהלך השמש ותקופתו הם רואין את שני הכוכבים הנזכר האחד בשפולי השמים לצד דרום והאחד בשפולי השמים לצד צפון כנודע זה לכל.<br>והנה רבי יהושע היה חכם גדול גם בחכמת התכונה והיה יודע לפי חשבון התוכנים שיש כוכב אחד אשר כמותו ואיכות זיוו והדרו דומה ממש לצורת כוכב הנזכר לעיל שעליו הולכים כל עוברי דרכים בלילות בים וביבשה וזה הכוכב נראה במקום אחד מכוון ממש כנגד הכוכב הנזכר לעיל הנקרא בערבי ג'ידי וזה מתעה את עוברי דרכים כי דרך משל הספן רוצה לילך למקום אחד בים באופן שצריך להיות הכוכב הנזכר הנקרא ג'ידי בימין הספינה וכשרואה הכוכב הדומה לכוכב ג'ידי בשמאל הספינה חושב שזה הכוכב הוא הכוכב הנקרא ג'ידי ודן בדעתו שנהפכה הספינה והולכת בחזרה על כן מחזיר הספינה לאחור בידים ונמצא הוא תועה ומחמת כן יסתבב שיתעכב בדרך הים כמה ימים ולילות על חנם כי מתבלבל מחמת כוכב הדומה הזה.<br>ואמר שהכוכב הזה הדומה לכוכב הנזכר לעיל דרכו להתראות פעם אחת בכל שבעים שנה אך אינו ידוע באיזה חודש באותה השנה עולה וחש רבי יהושע פן יעלה באותו הזמן שהם בספינה ויטעה הספן בו ויתעה וממילא יסבב להם עכבה כמה ימים בים, לכך הביא סולת שמתקיים ימים הרבה ורבן גמליאל תמה כיון שיש לו חכמה גדולה בחכמות הטבע איך לא מצא לו פרנסה במקומו להיות נשכר ללמד ולהורות לבעלי העסקים שצריך להם דברים אלו וכיוצא בהן והשיב לו שכל זה תלוי במזל דהראיה יש פלוני ופלוני שהם חכמים גדולים בחכמות הטבע ותכונה והנדסה ואין להם לחם לאכול ואז נתן רבן גמליאל עיניו בהם להושיבם בראש כדי שיהיה להם פרנסה מן השררה שלהם.
+<b>אָמַר לֵיה כָּל כָּךְ בְּיָדֶךָ וְאַתָּה עוֹלֶה בַּסְּפִינָה.</b> מקשים וכי אם הוא חכם גדול בחכמות העולם ויש לו עסק בעיר אחרת בכרכי הים אינו יורד לספינה אלא יפרח באויר או יעזוב העסק שלו ולא ילך לשם?<br>ונראה לי בס"ד דדרכם של הולכי הים בספינה אם הם מתפחדים מן הים וגליו העצומים יורדים לירכתי הספינה כדי שלא יראו בעיניהם תוקף הים וגליו ואפשר שראה רבן גמליאל את רבי יהושע שירד לירכתי הספינה ולא עמד למעלה עם בני הספינה ואמר לו מזה מוכח שאתה מפחד הרבה מן הים וגליו ובאמת מי שהוא חכם בכל מיני חכמות לא יפחד מן הים כי יודע המקרים הטבעיים אשר תהיינה.
+<b>נָתַן עֵינָיו לְהוֹשִׁיבָם בָּרֹאשׁ.</b> מקשים מאי פרנסה יש לראש ישיבה טפי משאר חכמים? ונראה לי דאיכא הרווחה לראש ישיבה יותר בהיכא דאם אחד נדר ממון ואמר זה יהיה מתנה לראש ישיבה וחביריו וכמו שאמרו בגמרא <small>(עבודה זרה יח.)</small> על קטיעא בר שלום שאמר כל נכסיו לרבי עקיבה וחביריו ונפק רבי עקיבה ודרש ממה שנאמר 'לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו' <small>(שמות כט, כח)</small> ודרשינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו והכא נמי מחצה לו ומחצה לחביריו וכאן נמי מחצה לו מחצה לחביריו.<br>ומה שאמר להם '<b>עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם</b>' שנאמר 'אִם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה'<small> (מלכים א יב, ז)</small> הקשה בשער יוסף ז"ל אמאי לא הוכיח להם מדכתיב 'בֵּית הַחָפְשִׁית' <small>(מלכים ב' טו, ה)</small>? עיין שם. ונראה לי לא רצה להוכיח להם מפסוק המדבר בצרעת אף על גב דמשם הוי הוכחה טפי.
+
+Daf 10b
+
+<b>אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ <small>(ויקרא ד, כב)</small>.</b> מקשים העולם מנא ליה לפרש אשרי על הדור, לימא אשרי הנשיא שהוא נותן לב להביא קרבן על שגגתו?<br>ונראה לי בס"ד דהכתוב נקיט תרתי על הנשיא חדא ענין החטא שחטא וחדא ענין הבאת הקרבן והחטא נקיט לה בראשונה סמוך לאשר נשיא ואם נפרש אשרי על הנשיא משמע דמשבח ליה אתרווייהו אשרי הנשיא שיחטא ואשריו שמביא קרבן וזה לא יתכן דודאי הלואי שלא היה חוטא ולא היה מביא קרבן על כן לא דרשינן אשרי על הנשיא כלל אלא אמרינן אשרי על הדור.<br>ועוד נראה לי בס"ד דרבן יוחנן בן זכאי כיון דדריש אשרי על הדור גם הנשיא הוא נכנס בכלל השבח כי כיון דאמרת אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו כל שכן שיגיע השבח גם להנשיא עצמו שהוא המביא דהא אין השבח הזה מגיע לאנשי הדור אלא מכח שבח הנשיא דאם אין שבח לנשיא אין שבח לדור והא בהא תליא ובכלל מאתים מנה אבל אם היה דורש אשרי הנשיא אינו נכנס שבח הדור בכלל הדרשה הזאת.
+<b>וּמָה עַל שִׁגְגָתוֹ מֵבִיא קָרְבָּן צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר מִזְּדוֹנוֹ<small> (ויקרא ד, כב)</small>.</b> פירש רש"י אם על שגגתו מרגיש כל שכן שהוא מרגיש על זדונו וחוזר בתשובה. ויש לומר מאי קל וחומר הוא זה? שגגתו שאני שאם היתה שגגתו באיסור שאינו ערב לו לפי טבעו ומזגו כמו אכילת נמלים או דם וכיוצא בדברים דלא ניחא ליה בהו, הרי זה מתחרט בודאי כשנודע לו שגגתו ומביא קרבן לכפרה אבל המזיד אי אפשר להיות אלא בדבר שערב לו ועשהו וכיון דערב לו והזיד לעשותו לא יתחרט ולא יחזור בתשובה עליו!<br>ונראה לי בס"ד הכי קאמר דהמלך כבודו גדול ואם יביא קרבן צריך לזלזל בכבודו לבא כשאר הדיוטות לפני הכהן וקרבנו בידו לסמוך עליו ומבקש כפרתו מן הכהן כי תשובה של השוגג תלויה בהבאת קרבן ואינו יכול לעשות תשובה בינו לבין עצמו ואם כן יש בה זלזול מלכות ועם כל זה עשה תשובה והביא קרבן חטאת ולא הקפיד על כבוד מלכות וכל שכן שיעשה תשובה על המזיד דלא אתרו ביה וליכא מלקות וגם קרבן ליכא במזיד ואז התשובה היא לבינו לבין עצמו דאין שום אדם מכיר ויודע בו.
+<b>אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ עֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֶׂה הָרַע הַמַּגִּיעַ לַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה.</b> קשא למה 'אוֹי'? אדרבה טוב להם שרואין יסורין בעולם הזה ותהוי להו כפרה! ונראה לי דכאן איירי ברשעים דכתיב בהו 'עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה' <small>(ישעיה א, ה)</small> שמבעטים וכופרים יותר, אי נמי כיון דהם אינם מקבלים אותם לכפרה לא תהני להו ונמצא זה יצא קרח מכאן ומכאן.
+<b>אמר להו אוקימתון מסכתא פלן אעתריתו פורתא.</b> נראה לי בס"ד סמך שתי שאלות אלו יחדיו זה בזה דתרווייהו חדא נינהו, והוא כי ידוע דהממון מרחיב לבו של אדם ומפקחו בתורה וכמו שאומרים על רבנו תם שהיה מניח לפניו על השלחן כלי גדול מלא זהובים ויושב ועוסק בתורה באומרו כי הזהובים מרחיבים לב האדם ויתפקח בעסק התורה מה שאין כן אדם דחוק יהיה שכלו מבולבל ואינו מיושב בלימוד התורה, וכאן שאל אותם על מסכתא פלונית ומסכתא פלונית שהם מסכתות חמורות, ואמר לו דגמרי היטב מזה ידע דגמירי להו כלהו מסכתות ולכך רצה לדעת מהיכן בא להם סיוע זה שהצליחו בלימודם כל כך בשנים מועטות כי סתם חכם יש לו דוחק פרנסה? ועד כאן שאלם 'אעתריתו פורתא' דאפשר העושר גרם לכם הרחבת הלב כדאמרן או שמא הצלחה נסית היה לכם בעסק התורה שלמדתם הרבה גם מתוך דוחק? ואמר לו אין נתעשרנו ומזה היה עזר וסיוע לעסק התורה שהיה לנו הרחבת הלב.<br>והא דאמר אעתריתו פורתא ולא אעתריתו בסתם היינו בשביל שלא להטיל עין הרע בדבר העושר כי אם יאמר אעתריתו בסתם הוה משמע נמי עושר רב או אמר כן לפי לשון בני אדם כדכתיב יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם <small>(בראשית יח, ד)</small>.
+<b>דְּזָבְנִינַן קְטִינָא דְאַרְעָא.</b> הא דאמרו 'קטינא' כדפרשנו לעיל שלא להטיל עין הרע כי אם יאמרו ארעא סתם אפשר לומר היא קרקע גדולה רחבת ידים. <b>או יובן</b> בס"ד הוצרכנו לפרש שהיא קרקע קטנה כי הקרקע היא נגדיית לעסק התורה שצריך לאבד זמנו בה לעבדה ולשמרה ואיך עלה בידם הצלחת לימודם בתורה אם קנו קרקע, לכן אמר לו 'קטינא דארעא' כי לרוב קוטנה אין צריך לאבד זמן על עבודתה וטיפול שלה. <b>או יובן </b>אמר לו 'קטינא דארעא' ולא אמרו 'ארעא קטינא' היינו רצונם לומר שלקחו קרקע בזול מהזלים שבקרקעות ולכן לא היה צריך לה ממון סך הרבה לקנותה ולזה אמר 'קטינא' רצונו לומר מקום הדל וחלוש שבקרקע.
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+<b>תְּחִלָּתוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר לֻגִּין <small>(שמות ל, לא)</small>.</b> נראה לי בס"ד טעם למספר י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל שיצאו מן שלשה אבות כן שמן המשחה הוא י"ב לוגין שהם שלשה קבין. והא דנרמזו י"ב לוגין באותיות זה <small>[12]</small> דכתיב זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם <small>(שמות ל, לא) </small>נראה לי בס"ד כי הנס שנעשה בו תחלתו י"ב וסופו י"ב שלא חסר כלום אף על פי שנמשחו בו דברים רבים היה הנס הזה בזכות משה רבינו ע"ה שנתנבא בזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל הנביאים נתנבאו ב'כֹּה' ומשה רבינו ע"ה נתנבא ב'זֶה' דכתיב זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' <small>(במדבר ל, ב)</small>.<br>ובזה יתורץ דקדוק אחד דאמר רבי יהודה שמן המשחה שעשה משה רבנו במדבר, ומקשים למה הוצרך לפרש שעשה משה והלא לא נעשה שמן המשחה עוד על ידי זולתו? וכפי האמור ניחא דנקיט הכי להודיע מה שזכה השמן לנס זה הוא בזכות משה רבינו ע"ה אשר עשאו בידו.
+<b>הָכָא נָמִי בַּאֲפַרְסְמָא דַכְיׇא.</b> קשא אם זה אינו שמן המשחה במאי אהני להו לשכך המחלוקת? ויש לומר דהמון העם היו חושבין שזה שמן המשחה ועל ידי כך תשקוט המחלוקת כי המחלוקת היתה מהמון העם הנוטים אחר יורם.
+
+Daf 12a
+
+<b>כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים כְּמִין נֵזֶר.</b> נראה לי בס"ד הטעם דאמרו בגמרא דשבת <small>(שבת קד.) </small>נו"ן נו"ן נאמן כפוף נאמן פשוט, פירוש יהיה נאמן כפוף בעולם הזה אז הוא נאמן פשוט לעולם הבא ולכן מושחין את המלך 'כְּמִין נֵזֶר' לומר לו אם לא יהיה נאמן כפוף בעולם הזה אז יחסר מן נזר אות נו"ן כפופה וישאר אותיות זר בלבד שיהיה הוא כאדם זר במלכות שתעקר המלכות ממנו ולא תמשך לו וכל שכן לזרעו כי מלך זר מעבירין אותו.
+<b>וְאֶת הַכֹּהֲנִים כְּמִין כִּי.</b> פירש רש"י ז"ל שמתחיל למשוח באצבעו בין רסי עיניו ומושך באצבעו על הראש והולך עד שמגיע לעורף ככף יוני עד כאן. ונראה לי בס"ד הטעם בזה שיתחיל כנגד פנים ויסיים כנגד אחור, לרמוז לו שכהן גדול צריך לעשות עבודת הקודש בסלודים שיהיה לבו נרתע ברצוא ושוב שסולד לאחור מחמת גודל האימה שיהיה לו מכבוד שכינתו יתברך, והנה אותיות שלפני אותיות 'כהן' הם אותיות 'סלו' ואותיות שאחורי אותיות 'כהן' הם אותיות 'דים' הרי פנים ואחור הם צירוף 'סלודים' ולכך מושחו מצד פנים ומסיים בצד אחור לרמוז לו על זאת.<br>ועוד יובן גם כן רמז לו בזה שיביט תמיד מאין בא ויביט גם כן לאן הולך והיינו הבטה של קודם והבטה של אחור ועל ידי כך ילבש ענוה ולא יתגאה במה שרואה כפרת ישראל תלויה בו.
+<b>בַּתְּחִלָּה יוֹצְקִין שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין שֶׁמֶן בֵּין רִסֵי עֵינָיו.</b> נראה לי בס"ד דרומזים לו בזה על שתי ראיות שצריך לראות ויביט לטובת ישראל האחד היא ראיה שכלית שהיא במוח שבראשו ולכן 'יוצקין השמן על ראשו' והשני ראיה חושית וטבעית שהיא בעין החושית שלו ולכן 'נותנין שמן בין רסי עיניו'.
+<b>אִיכָּא דְאָמְרֵי יְצִיקָה עֲדִיפָה וְאִיכָּא דְאָמְרֵי מְשִׁיחָה עֲדִיפָה <small>(ויקרא ח, יב)</small>.</b> נראה לי בס"ד תרווייהו צריכי ביציקה רומזים לו יקיצה משנתו להיות לבו ער בעבודת הקודש אשר יעשה והיינו כי יציקה בהפוך אתוון יקיצה ובמשיחה רומזים לו שיעשה עבודת הקודש בשמחה כי משיחה בהפוך אתוון ישמחה.
+<b>כְּמִין שְׁתֵּי טִפּוֹת מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן <small>(תהלים קלג, ב)</small>.</b> נראה לי בס"ד נעשה נס זה לאהרן הכהן  ע"ה להעיד שהוא נמשח על פי הדיבור ולא כאשר חשבו קרח ועדתו והיה הנס בשתי טיפות כי עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר <small>(דברים יט, טו)</small> ונראה כי לכך נזדמן שקרח שהיה חולק על כהונת אהרן ע"ה היה 'בן יצהר' שהוא 'שמן' כדי שילמוד מנס שהיה בשמן ועם כל זה הוא למד אף על פי שראה בעיניו הנס בשני טיפות ד'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר'.<br>או יובן בס"ד שהיה הנס בשתי טיפות של שמן דידוע השמן רומז לחכמה שהוא אבא וידוע אהרן הכהן ע"ה הוא מבחינת שתי אחוריים הפשוטים והמלאים דיסוד אבא והם ע"ב וקפ"ד שעולים מספר אהרן <small>[72+184=256]</small> וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ולכן נעשה לו הנס בשתי טיפות השמן לרמוז לשתי הארות הנזכר שהם ע"ב וקפ"ד. <b>גם</b> יש לומר נרמז בשתים אלו על סוד הפסוק הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה <small>(שמות ו, כו)</small> הוא משה ואהרן ודו"ק.
+<b>כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת בְּעִקָּר זְקֵנוֹ.</b> פירוש רש"י ז"ל נראה דוחק עצום מאחר כי באמת הם בנס היו עומדים. ופירוש הרמ"ה ז"ל גם כן קשה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל האמתיים דאין לגלח בשום מקום מן הזקן ורק להסיר משער השפם את המעכב האכילה הוא דשרו.<br>ונראה לי כוותיה דהרמ"ה ז"ל ולא מטעמיה דלעולם 'מספר' רצונו לומר 'המגלח' ומה שעולות ויושבות בעיקר זקנו, היינו כדי שלא יגע בהם המגלח בשעה שמגלח לו ראשו שהוא עומד נגד פניו ואוחז בראשו ומגלחו דאז נדבק בזקן שלו ולכן יסתרו בעיקר הזקן שאין נראין חוצה ולא יגע בהם המגלח לא בגופו ולא במלבושיו.<br>ועוד נראה לי בס"ד 'מספר' רצונו לומר 'משמש מטתו' וכמוהו הרבה בתלמודא דקרו לתשמיש המטה בשם 'מספר' וכמו שאמרה אימא שלום על בעלה כשהוא מספר עמי וכו' <small>(נדרים כ:) </small>וכן הרבה נמצא בתלמוד לשון זה על תשמיש המטה, ומאחר כי המשמש פנים כנגד פנים יחדיו ידובקו דאז נדחקים השני טיפות אלו התלויות בזקנו לכן בשעת תשמיש עולות ויושבות בעיקר זקנו להסתר שם בתוך שער זקן כדי שלא יהיו טיפות השמן הקדוש נוגעים בבשר אשתו לכך יושבות בעיקר זקנו להתכסות שם בתוך השער, יהי רצון זכות אהרן הכהן  ע"ה יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.
+<b>שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה <small>(תהלים קלג, ג)</small>.</b> הקשה הרב עיון יעקב ז"ל מאחר דהשמן לא היה חסר כלום במה שמושחין ממנו דעדיין הוא י"ב לוגין שלמים אם כן למה חושש משום מעילה והלא אמרינן בפרק ה' דמעילה דלא מעל עד שיפגום דהיינו חסרון? עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דודאי כיון שלוקח ממנו נעשה בו חסרון בעת שלוקח אלא שעל ידי נס יהיה חוזר ומתמלא החסרון תכף ומיד וכאשר היה בקמח ושמן של הצרפית על ידי ברכת אליהו זכור לטוב ולזה אמר 'יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם' <small>(שמות ל, לא) </small>דהיינו מספר זֶה <small>[12]</small> שהוא י"ב לוגין נעשה בו תמיד הוייה חדשה שבכל פעם שלוקחין איזה שיעור ממנו מתהווה במקומו שמן חדש למלאת הפחת שנפחת ממנו.
+<b>יׇצׇתׇה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ 'כְּטַל חֶרְמוֹן' מָה טַל חֶרְמוֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה וְכוּ' <small>(תהלים קלג, ג) </small>.</b> קשא מעיקרא מה שייכות יש למעילה בטל כדי שמדמה דבר זה אליו? ולמה תפס 'טַל' יאמר גשם או מי נהרות וכיוצא?<br>ונראה לי בס"ד דידוע שהטל הוא נוטף ויורד מן האדים שעולים מן הארץ וכשיעלו למעלה יורד מהם טל וידוע מה שאמרו בגמרא קרקע בית המקדש נתקדשה עד התהום, ועל כן מאחר דקרקע בית המקדש קודש היא עד התהום איכא טעמא למימר שהטל היורד מן קרקע בית המקדש ימעלו בהם כי קודש הם אך באמת אין בו חשש מעילה ונהנים העולם מאותו הטל היורד מן אידים שעולים מקרקע הר הבית כולו.<br>והנה מצינו בזוהר הקדוש ובמדרש שאמרו רבותינו ז"ל 'חֶרְמוֹן' זה הר סיני, מה חרמון זה כל טובו נגנז בתוכו כך הר סיני וכמו שכתב בקהילת יעקב ז"ל עיין שם. ולפי זה גם בית המקדש יקרא 'חֶרְמוֹן' דטובו גנוז בתוכו ולזה אמר מה טל חרמון הוא הטל היורד מן אידים העולים מהר הבית כולו שנקרא 'חֶרְמוֹן' אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה.
+<b>אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעְיָן <small>(מלכים א א, לג)</small>.</b> נראה לי בס"ד עיקר הסימן הטוב של המלכים הוא מצד המים אשר במעיין שיש בהם רמז על גאולה תמידית מדור לדור והיינו מַיִם במילואם כזה מ"<b>ם</b> י<b>ו</b>"<b>ד</b> מ"<b>ם</b> <small>[90]</small> המלוי הוא מספר מַיִם <small>[90] </small>ותחזור ותמלא אותיות מים היוצאין מן מלוי מים ויהיה גם כן בהם מלוי מים, וכן על זה הדרך כמה וכמה וזה סימן להמלך הנמשח על המים שתהיה מלכותו לזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות.<br>והנה מה שנאמר '<b>וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן</b>' <small>(מלכים א א, לג) </small>פירש רש"י בפרק קמא דכריתות <small>(כריתות ה:)</small> גיחון זה הוא מעין קטן אצל ירושלים ולא זה הוא גיחון היוצא מעדן עיין שם. ומה שאמר הרמ"ה ז"ל שזהו גיחון היוצא מעדן זהו דבר תימה מכמה טעמי שאין צורך לפרשם, אך יתכן לומר שזה מעין הקטן שאצל ירושלים מים שלו באים מן גיחון היוצא מעדן על ידי מחילות תחת הקרקע וקים להו בכך ועל שם זה קראו את המעין הזה גם כן בשם 'גִּחוֹן' או אפשר קראוהו גיחון מפני שהמים שבו הם קשים ורודפים בטבען ועיין גט פשוט <small>(סימן קכ"ח ס"ק ל"ז)</small> שכתב שהיה גיחון נחל שוטף בימי חזקיה המלך ע"ה עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דהן אמת ששלחם דוד המלך ע"ה למשוח את שלמה על מעין זה של גיחון לסימנא טבא עם כל זה נראה כי מן השמים שמו בלבו כן לעשות רמז בזה על העתיד שבימי רחבעם תתחלק מלכות בית דוד ויבא ירבעם שהוא משבט אפרים בן יוסף שנתברך 'וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו' <small>(דברים לג, יז) </small>ויקח מידו עשרת השבטים לכן היתה משיחתו על גיחון שהוא לשון נגוח.<br>ועיין להגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים מעשה נורא שהיה בזמן מהרח"ו ז"ל בענין סתימת גיחון שסתמו חזקיהו המלך ע"ה על ידי שם ורצה ממנו שר אחד לפתחו על ידי שם וברח לדמשק בקפיצת הדרך שעשה על ידי שם ומדברי רבינו האר"י ז"ל שהגיד ל��הרח"ו ז"ל בחלום תבין שפתיחתו של גיחון נוגעת במלכות בית דוד ואתחלתא דגאולה יהיה בפתיחתו ודו"ק היטב.
+<b>לִתְלִי שְׁרָגָא בַּהֲדֵי עֲשָׂרָה יוֹמִי.</b> נראה לי בס"ד הנשמה קרויה 'נר' לכן עושין הסימן בנר אך ענין ההצלחה הנוגעת לגוף עושין הסימן בתרנגול כי התרנגול נקרא גבר שהוא שם הגוף לכך עושין העולם כפרות הזכר בתרנגול והנקבה בתרנגולת.
+<b>יְהֵא רָגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל בְּרֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוֹבְיָא.</b> נקיט לשון '<b>רָגִיל</b>' לרמוז שיעשה זה הסימן בשני ימים של ראש השנה בלילות ובימים דאז נמצא עושה זאת ארבעה פעמים וידוע לשון 'רָגִיל' לא שייך בעושה בפחות משלשה פעמים.<br>והא דנקיט '<b>קרא ורוביא</b>' ברישא ולא נקיט תמרי ברישא, מפני כי אלו הם דברים הבאים בתוך הסעודה ואינו מברך עליהם ולכן בפעם ראשונה שלוקחם בידו מן השלחן לאכלם הוא פותח פיו ואומר הבקשה של הסימן הטוב מה שאין כן תמרי צריך לברך על הפרי תחלה ולאכלו ואחר כך יקח בידו פרי שני ויאמר עליו הבקשה ואין הסימן עולה בזה כהך סימנא.
+<b>אַקִיקוֹלִי דְּמָתָא מְחַסְיָא תִּיבוּ וְכוּ' <small>(שמואל א ב, א)</small>.</b> נראה לי בס"ד כי במתא <b>מְחַסְיָא </b>המון העם הם בני תרבות ובעלי דרך ארץ ועושין כבוד לתלמידי חכמים ומכירין בכבודן מה שאין כן בפימבדיתא.<br>אי נמי במתא <b>מְחַסְיָא </b>מקום בהמות הרבה כמו שאמרו בגמרא בסוף מסכת קמא ואם כן הבשר שם שמן ובזול ויכול החכם לקנות בשר בכל יום לחזק גופו לעמל תורה מה שאין כן בפומבדיתא צריך לאכול ירקות.
+<b>דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בַּקֶּרֶן נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן<small> (שמואל א ב, א)</small>.</b> נראה לי בס"ד שמא גרים כי קרן לשון אור כמו קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ <small>(חבקוק ג, ד)</small> קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה <small>(שמות לד, כט)</small> גם אות קו"ף <small>[186] </small>של <b>קֶ</b>רֶן עולה מספר מָקוֹם <small>[186] </small>שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא כנזכר בתיקונים ונשאר אותיות '<b>נר</b>' לרמוז בשם הוי־ה ברוך הוא שהוא נר שמאיר להם ובזה יובן שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי <small>(תהלים קלב, יז)</small>.<br><b>גם</b> קֶרֶן <small>[350]</small> בגימטריא חֶסֶד לְאַבְרָהָם <small>[350]</small> <b>גם</b> קֶרֶן הוא מנגיח וממית כחרב וזה יורה על תוקף מלכות שממית את אויביו אבל פַּךְ בהפוך כַּף יורה שכופה את אויביו אבל לא ימיתם ויאבדם מן העולם נמצא יורה על רפיון מלכותו ולכן משחו אותו גם כן על 'גִּחוֹן' שהוא לשון נגוח בקרן שממית את אויביו.<br><b>ועוד</b> נראה לי בס"ד קֶרֶן <small>[1000]</small> עולה מספר אלף <small>[1000]</small> כי נו"ן דמנצפ"ך בת"ש <small>[700]</small> וזה המספר של אלפים הוא כנגד עולם האצילות אשר שם השפעה גדולה, אך 'פַּךְ' אין בו מספר אלפים אלא הוא במספר המאות בלבד שהוא כנגד הבריאה שהשפעתה קטנה מן אצילות רמז לדבר הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה <small>(שיר השירים ח, יב)</small> שנמשחת בקרן שהוא מספר אלף.<br><b>ובזה יובן</b> בס"ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת 'אֶלֶף' הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו <small>(שיר השירים ד, ד)</small> <b>ובזה יובן</b> רָמָה קַרְנִי בַּהֳ' <small>(שמואל א' ב, א)</small> ששם הוי־ה הוא בחינת אחדים עשרות מאות אלפים והנשפע מן אלפים כל שכן דנשפע מתחת האלפים גם כן.<br><b>ולזה אמר</b> הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף <small>(ישעיה ס, כב)</small> כי דוד המלך ע"ה כתיב ביה וְדָוִד הוּא הַקָּטָן <small>(שמואל א' יז, יד)</small> נמשח בקרן שהוא מספר 'אלף' מה שאין כן שאול המלך ע"ה נמשח בפך.
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+<b>שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא <small>(מלכים א א, לד)</small>.</b> קשא מנא ליה דכהן גדול עדיף, דילמא שוים הם אך כיון דשנים הם מוכרח להזכיר אחד קודם חבירו? ועוד קשא למה לא הביא מפסוק שקדם לזה דכתיב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא <small>(מלכים א' א, לב)</small>?<br>ונראה לי בס"ד חדא מתרצא בחברתה כי באמת בהזכרת שמם בזה את זה ליכא ראיה כיון דמוכרח להזכיר אותם זה אחר זה אף על גב דהם שוים ולכן לא הביא מפסוק הראשון ד'קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן' אך מפסוק השני שפיר איכא הוכחה דאי איתא דשוים הם הוה ליה להזכירם בפסוק השני נתן קודם צדוק דאז בזה ידעינן דשוים הם כיון דבמקום אחד הזכיר צדוק קודם ובמקום אחר הזכיר נתן קודם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק <small>(שמות ו, כו)</small> הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר הֳ' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וכיון דפעם מקדים לאהרן ופעם מקדים למשה ללמדך דשקולים, והכא נמי הוה ליה להזכיר בפסוק שני נתן קודם לצדוק ללמד דשקולים ושוים הם, אלא ודאי שמע מינה דכהן גדול עדיף מנביא.
+<b>מִפְּנֵי מָה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ וְחָתוּל אֵינוֹ מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ.</b> פירש הרמ"ה ז"ל האי קונו דאמר הכא אינו רצונו לומר 'בוראו' אלא רצונו לומר 'בעליו' כדכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ <small>(ישעיה א, ג)</small> וכן אמר הכתוב וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ <small>(ויקרא כה, נ)</small> וכן הדרך שהכלב מכיר את בעליו והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך ומשמרו מה שאין כן בחתול עד כאן דבריו.<br>והנה הכרת הכלבים לבעליהן ותוקף החברה והאהבה שביניהם רבו הסיפורים בהם וכולם פלאות המה פלאי פלאות ובספר תולדות הטבע הביא כמה סיפורים על זאת ובכלל הביא דבר אחד פלא על זמן היינריך מלך צרפת שהיה אוהב כלבים הרבה ויבחר בשלשה כלבים קטנים להיות הם שומרי ראשו והם אהבו מאד את אדונם ולימדום לעמוד על המשמר כאנשי חיל אצל מטתו של המלך והיה שם מונח כלי מראה השעות שהיה בו פעמון המכה בכל שעה ושעה וכאשר האחד עומד על משמרתו אז האחרים ישנים ובעת שמכה הפעמון יבא זה המקיץ ונושך לאט באוזן חבירו הנרדם להודיעו כי הגיעה עתו על פי הסדר לעמוד אחריו על המשמר וכן על זה הדרך ככה המה עומדים על משמרתם כל הלילה חליפות עד הבוקר ומעולם לא היה למלך שומרים נאמנים כמוהם.<br>ויהי היום ויבא כומר גדול להרוג את המלך בסתר ויבא אל חדר המלך למסור לידו מכתב אחד אשר זה היה לו כסות עינים למחשבתו הרעה ותרמית לבו וקם הכלב מן שלשה הכלבים הנזכרים העומדים בחדר המלך וישתער על הכומר ממקום משמרתו לגלות חטאתו הצפונה בלבבו והיה דבר זה לפלא כי הכלב הזה תמיד לא עשה רעה לכל איש הבא חדרה אל המלך והנה עתה התמרמר פתאום בחמה שפוכה התגעש וחרץ לשונו.<br>והמלך לא הרגיש להתבונן בחדוש הזה ולא שם לב מה זה ועל מה זה עשה הכלב ההוא ככה אלא אדרבה אמר לסגור את הכלבים בחדר השני כדי שימתיק סוד עם הכומר הבא אליו ולא תבלבלהו נביחת הכלב ההוא וכן עשה עבד המלך הוליך הכלבים ההם לחדר השני וסגר בעדם אך עם כל זה חמת הכלב ההוא לא שככה ויוסף לנבוח בקול גדול ולא יסף ומה דבני ובני בעת ההיא עשה הכומר מגמת לבבו ודקר את המלך בחרבו פעמים ויפול שדוד מתגולל בדמו עד כאן.<br>ועל זה הדבר הנפלא שנמצא בהרגשת הכלב אמרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שאמרו 'כֶּלֶב - כֻּלּוֹ לֵב' שהרגיש מרתיחת דם פני הכומר שבעבור שפוך דם נפש אדוניו המלך הוא בא ולכך עשה מה שעשה בהשתערותו על הכומר ובחריצת לשונו כדי שירגיש המלך ברעה הבאה אליו מאת הכומר וישמר ממנו.<br>ועוד יספר בספר הנזכר בכלל הסיפורים המדברים בנאמנות הכלבים ואהבתם לאדוניהם ובהרגשתם ושקידתם לטובת אדונם כי השר אויבר'י היה ידיד המלך קארל החמישי ויקנא בו שר אחד משרי המלך וישנא אותו בלבבו ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, אמנם כלב הנרצח לא עזב את היער ולא חדל מנבוח ולזעוק זעקת שבר עד 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' לשוב פאריזה אל בית אחד מאוהבי אדונו השר הנרצח ואך אכל שם לשובע נפשו שב שנית היערה ככה היה עושה הכלב ההוא כמה ימים עד אשר שמו אנשים לבם ללכת בעקבותיו וימצאו את גוית אדונו המת ביער ההוא.<br>ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח בהיותו עומד בין צבא חיל המלך ויתמרמר אליו בחמת רוחו וינשכהו ומהרו כל הנצבים להבריח את הכלב ולהכותו אולם לא במהרה הניסוהו ויהי מהיום ההוא ומעלה הלוך הלך הכלב ההוא לבקש את הורג אדוניו בכל מקום ויחרוץ לו לשונו וינשכהו, אז החל החשד להתעורר בלבות אנשים כי אמרו לא דבר ריק הוא ובודאי זה השר הוא אשר רצח אויבר'י אדון הכלב ההוא והשמועה באה אל המלך ויצוה המלך את השר ההוא להתיצב בין אנשי חילו ונתן אומר להביא את הכלב ההוא ויהי בבואו ויבקש את השר המרצח וישתער עליו בחרון אפו.<br>ויאמר המלך אל השר ההוא תן תודה והגד נא לי מה עשית? ויקשה את לבו וימאן להתוודות ואז חרץ המלך משפטו ויצוהו להלחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה היה לבוש שריון ובידו שוט, והנה רגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול יליל נורא ובפתע פתאום השתער בסופה ואחז בעורף אויבו בכל תעצומות עוזו וישליכהו ארצה ויתן השר ההוא את קולו בבכי ויתחנן למלטהו מן הכלב האכזרי המבקש נפשו לספותה ויודה על פשעו בקהל עם ואחרי אשר התודה חטאתו המיתוהו שמה על פי מאמר המלך לעיני כל העם עד כאן.<br>ויספר עוד ספורים נפלאים בהכרת הכלבים ונאמנותם באהבת אדוניהם לנקום נקם מאוייבי אדוניהם. על כן יפים ונכונים ונבונים דברי התלמידים של רבי אלעזר שאמר '<b>הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ</b>' שהוא רצונו לומר 'בעליו' על פי ביאור הרמ"ה ז"ל הנזכר לעיל.<br>אמנם אומרם '<b>שֶׁאֵין הֶחָתוּל מַכִּיר אֶת בְּעָלָיו</b>' הוא דבר תימה על פי הסיפורים אשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר על החתולים בהרגשתם ואהבתם וחברתם עם בעליהם ואזכיר בזה כאן סיפור אחד וממנו תדע והוא כי שם מביא מעשה אחת אשר ספר החוקר הנכבד בספרו הנקרא 'למודי טבעי נפש חיה' והוא בבית אחד מריעיו היה חתול יפה מראה אשר גדלו בנו הבכור ודאג לספק כל מחסוריו וידבק החתול מיום ליום באותו הבן ואהבהו עד מאד וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל באהבה אפילו אם הילד ההוא מרר ועצב את רוחו ולא היה נפרד מן הילד ההוא כל היום כי אם רק איזה רגעים אחדים למען עשות עבודתו לצאת ידי חובת הצידה של העכברים המוטלת עליו והיו שנים אחדות אסורים בכושרות אהבה אותו הילד והחתול.<br>ויהי היום והילד ההוא חלה מחלת האבעבועות וגם אז ��א מש החתול מאהובו החולה עד אשר בראות קרוביו התגברות החולי עליו לקחו החתול וסגרוהו בחדר לבדו ואחר איזה שעות מת הילד בר מינן והחחול נמלט ביום השני מן החדר המוסגר בו ויחפוז אל מטת רעהו אשר קוה למצאו שם ובראותו כי הנער איננו אז רץ בהול ומשמים בכל הבית ויעורר זעקת שבר עד בואו אל פתח החדר אשר שמו גוית המת בו כמנהנם לעכבו כ"ד שעות קודם קבורה, וישכב החתול אצל המת דומם ומתאבל עד אשר באו ולקחוהו בחזקה ויסגרוהו שנית.<br>ויהי אך נקבר הילד והחחול שולח חפשי ויצא מן הבית בחפזה ויתעלם וישב לבית אחר י"ד יום דל ורע תואר מאד וימאן לאכול שמה ויברח שנית בקול מר צורח אכן כאשר הצקהו הרעב היה בא יום יום לבית לעת מאכל הצהרים וישוב ללכת תמיד אחרי אכלו ולא ידע איש את מקומו עדי נמצא פעם אחת אצל קבר הילד ההוא בתוך החור אשר עשה לו לבדו בקיר החומה של הקבר וככה נתאבל על אוהבו ולא שכחו אשר עד בצאת אבות הילד המת לגור בעיר אחרת אחרי חמש שנים לא שינה את מגורו ולא רחק מקבר אוהבו לשבת במקום אחר זולתי כאשר גבר עליו מאד קור וחורף עד כאן.<br>והנה לפי הסיפור הזה ושאר סיפורים כיוצא בו מוכח שגם החתול מכיר את בעליו ואין לו שכחה ממנו ואיך יאמרו כאן שהחתול אינו מכיר את קונו? על כן נראה דטעמו של רבי אלעזר הוא אמת דסיבת שכחת החתול שאינו מכיר את קונו הוא מפני שאוכל עכברים ולכן כל חתול שאינו אוכל עכברים אלא אוכל משלחן בעליו בשר בהמה וחיה ועוף ודגים אשר יתן לו בעליו בכל יום בעת הסעודה ואינו אוכל העכברים אלא צד אותם ומשליכם אין לו שכחה מכל דבר שבעולם ותלמידי רבי אלעזר בן צדוק לא אמרו אלא על חתול האוכל בשר עכברים.
+<b>מִפְּנֵי מָה הַכֹּל מוֹשְׁלִים בְּעַכְבָּרִים.</b> נראה דקאי על החתולים למה כל החתולים שולטים בעכברים דאפילו חתול קטן שולט בעכברים רבים? והשיב מפני שסורן רע ואם לא היה נותן הקדוש ברוך הוא שליטה גדולה וחזקה עליהם מצד החתולים לא היו בני אדם יכולים לדור בעולם מפני רשעתם של עכברים וכאשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר מעשה שהיה בארץ הודו שלא נמצא בארץ ההיא חתול והיו חייהם קשים ומרים מחמת רשעת העכברים עד שבא אחד גר מארץ אחרת וחתולו בידו ובזה ניצולו וכו'.
+
+Daf 13b
+
+<b>חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד.</b> מקשים והלא בפרטן הם ששה? ועיין פתח עינים ובאר שבע. ונראה לי בס"ד כי נקיט מנין החמשה על דברים שהם אכילה ושתיה הנכנסים לתוך הגוף אך האחרונה ענין סדר רחיצה בעלמא אין זה בכלל המנין והוכרח למנקט מנין חמשה בזה כנגד מנין של חמשה היפים ללמוד ונמצא יש חמשה יפים ללימוד וחמשה להפך.<br>לכן תמצא בששה סדרי משנה יש חמשה מסכתות בלבד שמתחילים באות אל"ף והם 'פאה ופסחים וראש השנה וקמא וכלים' והיינו דאות אל"ף הוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי <small>(תהלים נה, יד)</small> וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה <small>(איוב לג, לג)</small> והיינו להורות דהלימוד יש חמשה יפים לו וחמשה להפך.
+<b>כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ לִמּוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מֵשִׁיב לִמּוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה.</b> הנה מלתא בפומייהו דרבנן אמרי '<b>אב משכח בן מפקח</b>' ונראה לי בס"ד אם תסיר מן האב שהוא הזית <small>[417]</small> מספר ז"ך <small>[27] </small>ישאר שמן <small>[390] </small>שהוא הבן. וזהו שנאמר וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית <small>(ויקרא כד, ב)</small> רצונו לומר <b>וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ</b> מספר שֶׁמֶן מן מספר <b>זַיִת</b> על ידי <b>זָךְ כָּתִית</b> לשון חסרון כמו 'כתותי מכתת שיעוריה'.<br>והנה ידוע דהזית אינו משכח אלא למי שרגיל בו, וידוע דאיכא דסבירא ליה בעלמא לא מקרי רגיל בשני פעמים אלא רק בשלשה פעמים והביא ראיות לזה, ובזה יובן בס"ד רמז המשנה <small>(משנה פאה ז, א)</small> כל הזיתים שנים אינם שכחה שלשה שכחה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים, והכונה אם רק שתי פעמים אכל אין גורמין שכחה דאין נחשב רגיל בשתים אבל שלשה פעמים חשיב רגיל ורבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים רצונו לומר אפילו רגיל יש לו תקנה שלא יגרום לו שכחה כמו שאמרו המקובלים ז"ל שיכוין בעת אכילתו השמות א־ל אלהי־ם מצפ־ץ <small>[417]</small> שעולה מספרם זַיִת <small>[417]</small>.
+<b>וְסִימָנֶיךָ קְמִיצָה.</b> כתב רבינו חיד"א ז"ל בשם הרא"ש ז"ל הא דלא אמר 'סימניך אמה' שאם תכפוף אצבע הארוך שנקרא אמה ישארו כמו כן אצבע מכאן וזרת וקמיצה מכאן משום דדרך לכפוף הקמיצה כדי לקמוץ עיין שם.<br>ואנא עבדא נראה לי בס"ד שבזה הסימן עשה בו סימן לענין אחר והיינו שלא תטעה למנקט דברי רבי יהודה על שם רבי יוסי ודברי רבי יוסי על שם רבי יהודה לכך אמר 'וסימניך קמיצה' דנמצא האחת היא בראשונה והשתים באחרונה ובזה עשה סימן שרבי יהודה שנזכר תמיד קודם רבי יוסי בכל מקום הוא אשר אמר אחת ורבי יוסי שדרכם לזכרו אחר רבי יהודה הוא אמר שתים שהם באחרונה.<br>ועוד נראה לי בס"ד דאי הוה אמר 'וסימניך אמה' היינו חושבין הסימן נאמר על דבר זה והוא דרבי יהודה דאמר אחת ולא שתים רצונו לומר דוקא אמה שהיא ארוכה ולא שתים קמיצה ואצבע שהם שכיני האמה ורבי יוסי דאמר שנים ולא שלשה רצונו לומר שנים אלו אצבע וקמיצה שכיני האמה ששניהם שוים בקומה ובאמת לא כן הוא דרבי יהודה דאמר אחת אין כונתו על אמה בלבד אלא כונתו על כל אצבע שתהיה ורק קפד שלא יהיו שתים וכן רבי יוסי סבר שנים על כל אצבע שתהיה ורק קפיד שלא יהיו שלשה אבל השתא שעשה הסימן בכך שאמר 'וסמניך קמיצה' ליכא למטעי לפרש פירוש הנזכר דאחת קאי על קמיצה דוקא דמה טעם יש בדבר זה והלא יש דוגמתה זו אצבע שהיא כמדתה וכן בדברי רבי יוסי ליכא למטעי לפרש השנים על שכיני הקמיצה דוקא שהם זרת ואמה דמה טעם שנבחרו שתים אלו והלא אין שוים במדתם ודו"ק.
+<b>אָמַר רָבָא בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם וּבִפְנֵי אֲבִיהֶם.</b> יש להקשות למאי הוצרך לפרש בחיי אביהם כיון דקאמר בפני אביהם משמע דאביהם חיים הן? ונראה לי דבלאו הכי הוה משמע אפילו שנפטר האב אם יש לו בן גדול ממלא מקומו יושב שם חשיב בחיי אביהם דהוי כאלו אביהן חי ממש ובפניו הם יושבים.
+<b>רַבִּי מֵאִיר חָכָם.</b> פירוש ראש ישיבה והוא כמו ענין הצוואה שצוה רבינו הקדוש דרבי חנינא בר חמא ישב בראש <small>(כתובות קג:)</small> והוא יש לו מעלה יותר מן אב בית דין ואין כונת רבי מאיר משום גדולה ולא הלך לבו אחר מעלות אלא כדי לחזק כבודן של תלמידי חכמים ולא יתנהגו הנשיאים בגדולה יתירה על החכמים ולכן לא אמר שיהיה הוא הנשיא אף על גב דאיהו גדול מן רבי נתן שהיה אב בית דין ואם היה רבן שמעון בן גמליאל נמלך עמהם כסדר שעשה יתכן שהיו מסכימים עמו ורק זאת היתה קשה כנגדם שעשה תיקון לכבודו ואפילו עמהם לא נמלך מיהו יש ללמד עליו זכות שלא רצה לגלות להם דבר ולתקנו על פי עצתם מפני שתקנה זו היא ממעטת בכבודן שהיה להם מכבר בסדר הקימה והעמידה.
+<b>נֵימָא לֵיה תַּנֵּי לָן עוֹקְצִין.</b> נראה לי בס"ד אמרינן בגמרא <small>(יומא פג:)</small> רבי מאיר בדיק בשמא, וכן כאן בדיק ��שמא להורות במסכתא זו דשמה 'עוקצין' נוכל לעקוץ אותו ויעלה דבר זה בידינו כאשר אנו מציירים אותו בדעתינו.
+<b>וּתְהַוֵי אַתְּ נְשִׂיא וְאָנָּא אַב בֵּית דִּין.</b> נראה לי בס"ד דאין כונתם שיעבירו אותו לגמרי עד עולם והם יהיו נשיא ואב בית דין לעולם, אלא רצונם לעשות דבר זה לפי שעה למדת ימים או שבוע עד שיסתרו החוקים שלו שעשאם בברייתא החדשה והם יסדו תיקון שלם וחזק להרבות כבודן של החכמים ואחר שיתקנו הדבר כרצונם יחזירו לו הנשיאות והם ישמשו כאשר היו בתחלה.<br>ומה שאמרו להם בחלום '<b>זילו פייסו לרבן שמעון בן גמליאל</b>' אף על פי שכונתם לשם שמים מכל מקום חטאו לו במה שעשו לו אופן שהיה בא לידי ביוש ובושת פנים חמירא טובא ורבי מאיר סבר אף על פי שחטאו לו בדבר זה כבר נתכפר להם במה שעשה להם בפועל ביוש גדול להוציאם מבית המדרש אף על פי שהם לא עשו ביוש בפועל. <b>ודע</b> כי תלמודא לא אמר שאמרו להם בחלום בפירוש אלא אמר אחזו להו דהיינו הראו להם ברמז על דבר זה.
+<b>אַסִּיקוּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אֲחֵרִים.</b> נראה מן השמים נתנו בלב רבן שמעון בן גמליאל לאסיק לרבי מאיר בשם 'אֲחֵרִים' כי בשם זה נמצא שמו הטוב כולו ונוסף אות ח' כי הוא היה חָכָם כמו שאמרו תלמודא והיינו אותיות '<b>אֲחֵרִים</b>' הם אותיות <b>מֵאִיר ח</b>' ואות ח' הוא רצונו לומר חָכָם וכמו שאמר רבי יוחנן 'רַבִּי מֵאִיר חָכָם רַבִּי נָתָן אַב בֵּית דִּין' ונמצא בשם זה של אחרים נתעלה יותר דנרמז מעלתו באות ח' ולכן אמר 'אסיקו ליה לרבי מאיר' אסיקו רצונו לומר העלו דבזה השם היה לו עליה גם '<b>אֲחֵרִים</b>' <small>[259] </small>עולה מספר '<b>יָד רָמָה</b>' <small>[259] </small>שהיה לו יד רמה במלחמתה של תורה.<br>ומה שאמר 'בקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך' אף על גב דבאמת כונתם לשם שמים ולא בקשו לעקור לגמרי אלא היתה כונתם על מנת להחזיר אמר לו כן כי לעיני הרואים כך היו דנים בדעתם ולכך הוא הקפיד הרבה ואסיק להו שם אחר כדי לפרסם הדבר שלא יבא אחרי זה אדם אחר לעשות כזאת.
+
+Daf 14a
+
+<b>חַזְיָא רָבָא לַאֲבַּיֵי דְּגָבַהּ רֵישָׁא אָמַר לוֹ נַחֲמֵנִי פְּתַח וְאֵימָא.</b> נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאביי היה משורש קין הן מצד נפשו הן מצד רוחו הן מצד נשמתו בשלשתם היה משורש קין שהוא היה הראש כי הוא היה הבכור וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם.<br>ונראה מחמת כן זכה לומר מלתא דלא מפרך כדי שישב בראש כי כן ראוי להיות לו מצד שרשו שהוא מן קין שהיה הבכור שהוא ראש ורבא חזייא לאביי ראיה שכלית וסודית שראה בסוד השורש דגבה רישא שמצד שראוי להיות לו דבר זה ואמר לו נחמני פתח ואימא רמז לו בשם נחמני על קין כי נַחֲמֵנִי <small>[158] </small>עם כולל האותיות עולה מספר קַיִן <small>[160] </small>עם כולל האותיות פירוש כיון שאתה קין לכך פתח ואימא למהוי רישא בתורת <b>חיים</b>.
+<b>רַבִּי זֵירָא וְרַבָּהּ בַּר מַתְנָה הֵי מִנַּיְהוּ עָדִיף.</b> יש להקשות דודאי הסברה מכרחת דמתון ומסיק עדיף מחריף ומקשי כי מה תועלת בקשיות אם לא יש תרוצים?<br>ונראה לי בס"ד הענין כך שזה כלל גדול בתורה דכל שמעתתא שירבו בה הקושיות יותר תתברר יותר ויוצא ממנה כמה וכמה הלכות חדשות על ידי התירוצים שיתרצו בהם הקושיות ולכן אמר ר"א הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם <small>(בתענית ז.)</small> כי ברבוי החברים וכל שכן ברבוי התלמידים ירבו הקושיות ועל ידי כך ירבו אופני הסברות אשר יתחדשו לתרץ בהם הקושיות ומכל סברה יוו��ד הלכה חדשה ונפקותא לענין דינא בעלמא.<br>ולכן אחר שנפטר ריש לקיש והביאו במקומו את רבי אלעזר בן פדת להיות משנה לרבי יוחנן בישיבה בית המדרש כי הוה אמר רבי יוחנן שמעתתא הוה אמר לו רבי אלעזר 'הא תנא דמסייע לך' ואמר לו רבי יוחנן סלקא דעתי שתהיה ממלא מקומו של ריש לקיש שהיה מקשי לי כ"ד קושיות על השמעתתא והייתי מוכרח לתרץ לו הכל ועל ידי כך רווחא שמעתתא אבל אתה אומר לי 'תנא דמסייע לך' אטו לא ידענא דשפיר קאמינא!<br>וכן הענין כאן דרבי זירא חריף ומקשי כי מרוב חריפותו מוליד קושיות הרבה בשמעתתא ורבה מרוב הרחבת שכלו מוליד סברות ולתרץ בהם הקושיות ההם ונמצא רבי זירא צריך לרבה ורבה צריך לרבי זירא ברם תלמודא מבעייא להו מי הוא הצריך לחבירו יותר שהבעיין יודע דתרווייהו צריכי זה לזה אך בעי מי הצריך יותר ומסיק בתיקו עד שיבא אליהו זכור לטוב ויאיר עינינו בתורת <b>חיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Horayot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,151 @@
+Ben Yehoyada on Horayot
+בן יהוידע על הוריות
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Horayot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על הוריות
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+
+
+Daf 3a
+
+
+
+Daf 3b
+
+<b>אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה עַל הַצִּבּוּר אֶלָּא אִם כֵּן רֹב הַצִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ.</b> נראה לי בס"ד הטעם דמדתו יתברך לדון את העולם אחר הרוב וקיימא לן בעלמא 'רוב ככל' ולכן <b>צִּבּוּר</b> למפרע <b>רוֹב צ</b>' כלומר רוב צדיקים כי צד"י צדיק כמו שאמרו בגמרא דשבת בפרק הבונה <small>(שבת קד.)</small> והיינו אם יש רוב צדיקים אז יש להם דין צבור ולכן 'אֵין גּוֹזְרִין גְּזֵרָה אֶלָּא אִם כֵּן רוֹב צִּבּוּר יְכוֹלִין לַעֲמֹד בָּהּ' דאז אם המיעוט לא קיימו לא יצא מזה תקלה שיקטרגו עליהם להעניש העולם בעבור אותם המיעוט שלא קיימו אותה דהעולם נידון אחר רובו וכאלו כולם קיימו וכאלו כולם צדיקים ועל ידי כך אותם המיעוט ילקו ושאר הציבור וכללות העולם לא ילקו.
+<b>עֲשָׂרָה שֶׁיּוֹשְׁבִין בְּדִין קוֹלָר תָּלוּי בְּצַוַּאר כֻּלָּן.</b> הא דתלה הקולר בצואר, נראה לפרש בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל <small>(סנהדרין ז.) </small>לעולם יראה הדיין חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה מתחתיו, ולפי זה צריך שיהיה הדיין עיניו רואות למטה ולא למעלה ומי שתולין לו קולר בצוארו מוכרח שיהיו עיניו רואות למטה כי הקולר מכביד על ערפו ומרכין ראשו למטה לזה אמר עשרה שיושבין בדין צריכין לצייר בדעתם כאלו יש קולר תלוי בצואר כולן דאז ראשם ועיניהם מסתכלים למטה לראות כאלו חרב בין ירכותם וגיהנם פתוחה מתחתם.<br>ועוד נראה לי בס"ד ענין הקולר הזה דנקיט הכא דאמרו רבותינו ז"ל במדרש <small>(בראשית רבא פרשה יג)</small> אין קול אלא גשמים שנאמר תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ<small> (תהלים מב, ח)</small> גם אמרו רבותינו ז"ל בגמרא אין הגשמים נעצרים אלא בשביל עוות הדין ולהפך בדין אמת חיים באים לעולם גם איתא באותיות דרבי עקיבה אין רי"ש אלא חולי ומכה שנאמר 'כָּל רֹאשׁ לָחֳלִי' <small>(ישעיה א, ה)</small> נמצא העדר ומניעת הגשמים שהם מכונים בשם 'קול' וביאת החולי שמכונה בשם 'רי"ש' כל זה תלוי בצואר הדיינים שהם מסבבים העדר המטר שנקרא בשם קול וביאת החולי שרמוז באות ר' וצירוף שניהם הוא <b>קוֹלָר </b>שהוא <b>קוֹל ר</b>' וזהו שאמר עשרה שיושבים בדין צריכין לצייר ולחשוב בדעתם כי הנזק שיהיה בקול ר' שהוא עצירת הגשם וביאת החולי תלוי בצואר כולם כי הם המסבבים שתי נזקין אלו שהם צירוף קולר ואם ידונו אמת תהיה להפך שבזכותם ירד הגשם שהוא קול ויסתלק החולי שהוא ר'.<br>והא דנקיט עשרה נראה כי השלשה הם בית דין ואם כן כל היתר על שלשה כאלו ליתיה וכנטול דמי ולמה יצטרפו לענין העונש אך אם הם עשרה שיש צורך בשבעה היתרים בשביל השראת שכינה כי על ידם שכינתא שריא עלייהו להכי הקולר תלוי בצואר כולן כי כיון דהוצרכו השבעה להצטרף עם השלשה בשביל השראת שכינה יצטרפו גם לענין העונש שיהיה הקולר תלוי בצואר כולם ביחד בהשואה אחת.
+<b>מַייתֵי עֲשָׂרָה טַבָּחֵי.</b> הא דבחר במספר עשרה, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר הרב נ"ב ז"ל בשם חסד לאברהם דלכך היו מערבים בסימני הקטורת חלבנה שריחה רע עם עשרה סמנים טובים להורות כי כח רשע אחד יתבטל בעשרה צדיקים שיצטרף עמהם עיין שם, ולכן חש פן ח"ו ישגה ויתיר את האסור דנמצא כח איסור איכא בהוראה זו לכך מביא צירוף עשרה כדי שזכות העשרה יבטל כח האיסור אם ישנו באותה הוראה והיה כלא היה והוצרך לפרש ממתא מחסיא לומר שהיה מביא טבחי שהם חכמים דאפשר אלו טבחי דמתא מחסיא היו ידועים לכל שהם חכמים.
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+<b>כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֲחוּזָה אִקְרֵי 'קָהָל' וְכָל שֶׁאֵין לוֹ אֲחוּזָה לֹא אִקְרֵי 'קָהָל' <small>(בראשית מח, ד)</small>.</b> יש להקשות מה טעם יש בזה ולמה יגרעו כהנים ולוים משם זה של 'קהל'?<br>ונראה לי בס"ד כי כהנים לוים וישראלים כל אחד יש לו תואר אדם וכמו שאמרו אדם אתם ואמרו רבותינו ז"ל <small>(יבמות סא.) </small>אתם קרוים 'אדם' ואין העכו"ם קרוים 'אדם'. וידוע דהם בחג"ת <small>[חסד גבורה תפארת]</small> דהיינו כהן בחסד לוי בגבורה ישראל בתפארת קו האמצעי וידוע כי בקו האמצעי כלולים גם השני קוין ימין ושמאל שהם חו"ג <small>[חסד וגבורה]</small> ולכן כהן ולוי אין להם אחוזה בארץ כי רק ישראל שהם בתפארת שהוא נקרא גופא וחשיב גופא יש להם אחוזה בארץ כי גופא שליט בכל אבל כהן ולוי שהם אחוזים בימין ושמאל בלבד שהם ענפים ולבר מגופא אין להם אחוזה בגוף הארץ נמצא ישראלים יש להם תואר אדם לעצמן וכלולים בהם גם כהנים ולוים והרי בישראל כלול גם כהן ולוי שכל אחד מהם נקרא בשם 'אדם'.<br>הרי בישראל איכא תלת 'אדם' חד שלהם ושנים של כהן ולוי הכלולים בהם ושלש פעמים אדם עולה מספר קהל <small>[45×3=135]</small> ולכן כל שיש לו אחוזה בארץ מפני שהוא אחוז בגופא שהוא התפארת דמלבד שיש לו אדם לעצמו יש בו ב' פעמים אדם מצד הקוין הכלולין בו אקרי 'קהל' כי ג' פעמים אדם עולה 'קהל' וכל מי שאין לו אחוזה מפני שהוא רק אחוז בענפים שהם יד ימין ויד שמאל ואין לו אחיזה בגופא לא אקרי 'קהל' כי הוא אין לו רק תואר אדם אחד.
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+<b>בַּכֹּחַ וּבַנּוֹי בְּעֹשֶׁר וּבַחָכְמָה <small>(ויקרא כא, י)</small>.</b> יש להקשות הלא החכמה גדולה מכולם והוה ליה למימר ברישא? ונראה לי בס"ד כפי סדר ביאתם לאדם נקטינהו כי תחלת הכל יתגלה בו הכח והגבורה אחר כך נוי הפנים שהוא הזקן דכתיב 'הדרת פנים זקן' <small>(שבת קנב.) </small>כי בלא זקן נראה כמו צורת הנקבה ואין לו נוי איש ואחר שנעשה לו זקן יצא מבית הספר ויעסוק בסחורה ויתעשר כי קודם זה היה אוכל משלחן אביו ולית ליה מגרמיה מידי ואחר כך יגדל בשנים יותר וישתלם בחכמה כמו שנאמר אָמַרְתִּי יָמִים יְדַבֵּרוּ וְרֹב שָׁנִים יֹדִיעוּ חָכְמָה <small>(איוב לב, ז)</small>.
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+<b>הָכָא נָמִי אֵימָא גְּזֵרָה הִיא.</b> קשא בשלמא נגעים אית בהו טעמא כמו שכתב הרמב"ן ז"ל דענין נגעי בתים מורה על מעלת ישראל ששלח להם הקדוש ברוך הוא סימן על חטאם בנגעי הבתים כדי שישובו, אי נמי כמו שכתב הרב אהל יעקב ז"ל להורות כי ישראל וארץ הקדושה גוף אחד הם, אבל חטא הנשיא מה טעם יש בגזרה?<br>ויש לומר כדי שיקחו העולם מוסר מזה וכדאיתא לקמן ואף על גב דאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה חבירך היינו דוקא במזיד אבל בשוגג לא אתמר האי כללא.
+<b>אָמַר לֵיה כּוֹכָב אֶחָד יֵשׁ שֶׁעוֹלֶה לַשִּׁבְעִים שָׁנָה.</b> פירוש כי הקדוש ברוך הוא ברא שני כוכבים בעולם שהם קבועים ואין זזים ממקומם והם אחד בקוטב הצפוני ואחד בקוטב הדרומי ונקראים בלשון ערבי בשם ג'ידי וכל מהלך עוברי דרכים הן בים הן ביבשה בלילה הכל הוא על ידי הכוכב הזה ובלתי כוכב זה היו תועים במהלכם בלילה ורק על ידי כוכב זה הם הולכים ובאין בלילות והיושבים בצד צפון אינם רואין אלא כוכב הצפוני, וכן אנחנו יושבי עיר בגדאד אין רואין אלא כוכב הצפוני ועליו הוא מהלך עוברי דרכים בלילות וכן היושבים בצד דרום אינם רואין אלא כוכב הדרומי דוקא ועליו הם הולכים ובאים בלילות בים וביבשה ורק אותם שהם יושבים תחת קו המשוה של מהלך השמש ותקופתו הם רואין את שני הכוכבים הנזכר האחד בשפולי השמים לצד דרום והאחד בשפולי השמים לצד צפון כנודע זה לכל.<br>והנה רבי יהושע היה חכם גדול גם בחכמת התכונה והיה יודע לפי חשבון התוכנים שיש כוכב אחד אשר כמותו ואיכות זיוו והדרו דומה ממש לצורת כוכב הנזכר לעיל שעליו הולכים כל עוברי דרכים בלילות בים וביבשה וזה הכוכב נראה במקום אחד מכוון ממש כנגד הכוכב הנזכר לעיל הנקרא בערבי ג'ידי וזה מתעה את עוברי דרכים כי דרך משל הספן רוצה לילך למקום אחד בים באופן שצריך להיות הכוכב הנזכר הנקרא ג'ידי בימין הספינה וכשרואה הכוכב הדומה לכוכב ג'ידי בשמאל הספינה חושב שזה הכוכב הוא הכוכב הנקרא ג'ידי ודן בדעתו שנהפכה הספינה והולכת בחזרה על כן מחזיר הספינה לאחור בידים ונמצא הוא תועה ומחמת כן יסתבב שיתעכב בדרך הים כמה ימים ולילות על חנם כי מתבלבל מחמת כוכב הדומה הזה.<br>ואמר שהכוכב הזה הדומה לכוכב הנזכר לעיל דרכו להתראות פעם אחת בכל שבעים שנה אך אינו ידוע באיזה חודש באותה השנה עולה וחש רבי יהושע פן יעלה באותו הזמן שהם בספינה ויטעה הספן בו ויתעה וממילא יסבב להם עכבה כמה ימים בים, לכך הביא סולת שמתקיים ימים הרבה ורבן גמליאל תמה כיון שיש לו חכמה גדולה בחכמות הטבע איך לא מצא לו פרנסה במקומו להיות נשכר ללמד ולהורות לבעלי העסקים שצריך להם דברים אלו וכיוצא בהן והשיב לו שכל זה תלוי במזל דהראיה יש פלוני ופלוני שהם חכמים גדולים בחכמות הטבע ותכונה והנדסה ואין להם לחם לאכול ואז נתן רבן גמליאל עיניו בהם להושיבם בראש כדי שיהיה להם פרנסה מן השררה שלהם.
+<b>אָמַר לֵיה כָּל כָּךְ בְּיָדֶךָ וְאַתָּה עוֹלֶה בַּסְּפִינָה.</b> מקשים וכי אם הוא חכם גדול בחכמות העולם ויש לו עסק בעיר אחרת בכרכי הים אינו יורד לספינה אלא יפרח באויר או יעזוב העסק שלו ולא ילך לשם?<br>ונראה לי בס"ד דדרכם של הולכי הים בספינה אם הם מתפחדים מן הים וגליו העצומים יורדים לירכתי הספינה כדי שלא יראו בעיניהם תוקף הים וגליו ואפשר שראה רבן גמליאל את רבי יהושע שירד לירכתי הספינה ולא עמד למעלה עם בני הספינה ואמר לו מזה מוכח שאתה מפחד הרבה מן הים וגליו ובאמת מי שהוא חכם בכל מיני חכמות לא יפחד מן הים כי יודע המקרים הטבעיים אשר תהיינה.
+<b>נָתַן עֵינָיו לְהוֹשִׁיבָם בָּרֹאשׁ.</b> מקשים מאי פרנסה יש לראש ישיבה טפי משאר חכמים? ונראה לי דאיכא הרווחה לראש ישיבה יותר בהיכא דאם אחד נדר ממון ואמר זה יהיה מתנה לראש ישיבה וחביריו וכמו שאמרו בגמרא <small>(עבודה זרה יח.)</small> על קטיעא בר שלום שאמר כל נכסיו לרבי עקיבה וחביריו ונפק רבי עקיבה ודרש ממה שנאמר 'לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו' <small>(שמות כט, כח)</small> ודרשינן מחצה לאהרן ומחצה לבניו והכא נמי מחצה לו ומחצה לחביריו וכאן נמי מחצה לו מחצה לחביריו.<br>ומה שאמר להם '<b>עַבְדוּת אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם</b>' שנאמר 'אִם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה'<small> (מלכים א יב, ז)</small> הקשה בשער יוסף ז"ל אמאי לא הוכיח להם מדכתיב 'בֵּית הַחָפְשִׁית' <small>(מלכים ב' טו, ה)</small>? עיין שם. ונראה לי לא רצה להוכיח להם מפסוק המדבר בצרעת אף על גב דמשם הוי הוכחה טפי.
+
+Daf 10b
+
+<b>אַשְׁרֵי הַדּוֹר שֶׁהַנָּשִׂיא שֶׁלּוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל שִׁגְגָתוֹ <small>(ויקרא ד, כב)</small>.</b> מקשים העולם מנא ליה לפרש אשרי על הדור, לימא אשרי הנשיא שהוא נותן לב להביא קרבן על שגגתו?<br>ונראה לי בס"ד דהכתוב נקיט תרתי על הנשיא חדא ענין החטא שחטא וחדא ענין הבאת הקרבן והחטא נקיט לה בראשונה סמוך לאשר נשיא ואם נפרש אשרי על הנשיא משמע דמשבח ליה אתרווייהו אשרי הנשיא שיחטא ואשריו שמביא קרבן וזה לא יתכן דודאי הלואי שלא היה חוטא ולא היה מביא קרבן על כן לא דרשינן אשרי על הנשיא כלל אלא אמרינן אשרי על הדור.<br>ועוד נראה לי בס"ד דרבן יוחנן בן זכאי כיון דדריש אשרי על הדור גם הנשיא הוא נכנס בכלל השבח כי כיון דאמרת אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו כל שכן שיגיע השבח גם להנשיא עצמו שהוא המביא דהא אין השבח הזה מגיע לאנשי הדור אלא מכח שבח הנשיא דאם אין שבח לנשיא אין שבח לדור והא בהא תליא ובכלל מאתים מנה אבל אם היה דורש אשרי הנשיא אינו נכנס שבח הדור בכלל הדרשה הזאת.
+<b>וּמָה עַל שִׁגְגָתוֹ מֵבִיא קָרְבָּן צָרִיךְ אַתָּה לוֹמַר מִזְּדוֹנוֹ<small> (ויקרא ד, כב)</small>.</b> פירש רש"י אם על שגגתו מרגיש כל שכן שהוא מרגיש על זדונו וחוזר בתשובה. ויש לומר מאי קל וחומר הוא זה? שגגתו שאני שאם היתה שגגתו באיסור שאינו ערב לו לפי טבעו ומזגו כמו אכילת נמלים או דם וכיוצא בדברים דלא ניחא ליה בהו, הרי זה מתחרט בודאי כשנודע לו שגגתו ומביא קרבן לכפרה אבל המזיד אי אפשר להיות אלא בדבר שערב לו ועשהו וכיון דערב לו והזיד לעשותו לא יתחרט ולא יחזור בתשובה עליו!<br>ונראה לי בס"ד הכי קאמר דהמלך כבודו גדול ואם יביא קרבן צריך לזלזל בכבודו לבא כשאר הדיוטות לפני הכהן וקרבנו בידו לסמוך עליו ומבקש כפרתו מן הכהן כי תשובה של השוגג תלויה בהבאת קרבן ואינו יכול לעשות תשובה בינו לבין עצמו ואם כן יש בה זלזול מלכות ועם כל זה עשה תשובה והביא קרבן חטאת ולא הקפיד על כבוד מלכות וכל שכן שיעשה תשובה על המזיד דלא אתרו ביה וליכא מלקות וגם קרבן ליכא במזיד ואז התשובה היא לבינו לבין עצמו דאין שום אדם מכיר ויודע בו.
+<b>אוֹי לָהֶם לָרְשָׁעִים שֶׁמַּגִּיעַ עֲלֵיהֶם כְּמַעֲשֶׂה הָרַע הַמַּגִּיעַ לַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה.</b> קשא למה 'אוֹי'? אדרבה טוב להם שרואין יסורין בעולם הזה ותהוי להו כפרה! ונראה לי דכאן איירי ברשעים דכתיב בהו 'עַל מֶה תֻכּוּ עוֹד תּוֹסִיפוּ סָרָה' <small>(ישעיה א, ה)</small> שמבעטים וכופרים יותר, אי נמי כיון דהם אינם מקבלים אותם לכפרה לא תהני להו ונמצא זה יצא קרח מכאן ומכאן.
+<b>אמר להו אוקימתון מסכתא פלן אעתריתו פורתא.</b> נראה לי בס"ד סמך שתי שאלות אלו יחדיו זה בזה דתרווייהו חדא נינהו, והוא כי ידוע דהממון מרחיב לבו של אדם ומפקחו בתורה וכמו שאומרים על רבנו תם שהיה מניח לפניו על השלחן כלי גדול מלא זהובים ויושב ועוסק בתורה באומרו כי הזהובים מרחיבים לב האדם ויתפקח בעסק התורה מה שאין כן אדם דחוק יהיה שכלו מבולבל ואינו מיושב בלימוד התורה, וכאן שאל אותם על מסכתא פלונית ומסכתא פלונית שהם מסכתות חמורות, ואמר לו דגמרי היטב מזה ידע דגמירי להו כלהו מסכתות ולכך רצה לדעת מהיכן בא להם סיוע זה שהצליחו בלימודם כל כך בשנים מועטות כי סתם חכם יש לו דוחק פרנסה? ועד כאן שאלם 'אעתריתו פורתא' דאפשר העושר גרם לכם הרחבת הלב כדאמרן או שמא הצלחה נסית היה לכם בעסק התורה שלמדתם הרבה גם מתוך דוחק? ואמר לו אין נתעשרנו ומזה היה עזר וסיוע לעסק התורה שהיה לנו הרחבת הלב.<br>והא דאמר אעתריתו פורתא ולא אעתריתו בסתם היינו בשביל שלא להטיל עין הרע בדבר העושר כי אם יאמר אעתריתו בסתם הוה משמע נמי עושר רב או אמר כן לפי לשון בני אדם כדכתיב יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם <small>(בראשית יח, ד)</small>.
+<b>דְּזָבְנִינַן קְטִינָא דְאַרְעָא.</b> הא דאמרו 'קטינא' כדפרשנו לעיל שלא להטיל עין הרע כי אם יאמרו ארעא סתם אפשר לומר היא קרקע גדולה רחבת ידים. <b>או יובן</b> בס"ד הוצרכנו לפרש שהיא קרקע קטנה כי הקרקע היא נגדיית לעסק התורה שצריך לאבד זמנו בה לעבדה ולשמרה ואיך עלה בידם הצלחת לימודם בתורה אם קנו קרקע, לכן אמר לו 'קטינא דארעא' כי לרוב קוטנה אין צריך לאבד זמן על עבודתה וטיפול שלה. <b>או יובן </b>אמר לו 'קטינא דארעא' ולא אמרו 'ארעא קטינא' היינו רצונם לומר שלקחו קרקע בזול מהזלים שבקרקעות ולכן לא היה צריך לה ממון סך הרבה לקנותה ולזה אמר 'קטינא' רצונו לומר מקום הדל וחלוש שבקרקע.
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+<b>תְּחִלָּתוֹ לֹא הָיָה אֶלָּא שְׁנֵים עָשָׂר לֻגִּין <small>(שמות ל, לא)</small>.</b> נראה לי בס"ד טעם למספר י"ב כנגד י"ב שבטי ישראל שיצאו מן שלשה אבות כן שמן המשחה הוא י"ב לוגין שהם שלשה קבין. והא דנרמזו י"ב לוגין באותיות זה <small>[12]</small> דכתיב זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם <small>(שמות ל, לא) </small>נראה לי בס"ד כי הנס שנעשה בו תחלתו י"ב וסופו י"ב שלא חסר כלום אף על פי שנמשחו בו דברים רבים היה הנס הזה בזכות משה רבינו ע"ה שנתנבא בזה כמו שאמרו רבותינו ז"ל כל הנביאים נתנבאו ב'כֹּה' ומשה רבינו ע"ה נתנבא ב'זֶה' דכתיב זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה הֳ' <small>(במדבר ל, ב)</small>.<br>ובזה יתורץ דקדוק אחד דאמר רבי יהודה שמן המשחה שעשה משה רבנו במדבר, ומקשים למה הוצרך לפרש שעשה משה והלא לא נעשה שמן המשחה עוד על ידי זולתו? וכפי האמור ניחא דנקיט הכי להודיע מה שזכה השמן לנס זה הוא בזכות משה רבינו ע"ה אשר עשאו בידו.
+<b>הָכָא נָמִי בַּאֲפַרְסְמָא דַכְיׇא.</b> קשא אם זה אינו שמן המשחה במאי אהני להו לשכך המחלוקת? ויש לומר דהמון העם היו חושבין שזה שמן המשחה ועל ידי כך תשקוט המחלוקת כי המחלוקת היתה מהמון העם הנוטים אחר יורם.
+
+Daf 12a
+
+<b>כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים כְּמִין נֵזֶר.</b> נראה לי בס"ד הטעם דאמרו בגמרא דשבת <small>(שבת קד.) </small>נו"ן נו"ן נאמן כפוף נאמן פשוט, פירוש יהיה נאמן כפוף בעולם הזה אז הוא נאמן פשוט לעולם הבא ולכן מושחין את המלך 'כְּמִין נֵזֶר' לומר לו אם לא יהיה נאמן כפוף בעולם הזה אז יחסר מן נזר אות נו"ן כפופה וישאר אותיות זר בלבד שיהיה הוא כאדם זר במלכות שתעקר המלכות ממנו ולא תמשך לו וכל שכן לזרעו כי מלך זר מעבירין אותו.
+<b>וְאֶת הַכֹּהֲנִים כְּמִין כִּי.</b> פירש רש"י ז"ל שמתחיל למשוח באצבעו בין רסי עיניו ומושך באצבעו על הראש והולך עד שמגיע לעורף ככף יוני עד כאן. ונראה לי בס"ד הטעם בזה שיתחיל כנגד פנים ויסיים כנגד אחור, לרמוז לו שכהן גדול צריך לעשות עבודת הקודש בסלודים שיהיה לבו נרתע ברצוא ושוב שסולד לאחור מחמת גודל האימה שיהיה לו מכבוד שכינתו יתברך, והנה אותיות שלפני אותיות 'כהן' הם אותיות 'סלו' ואותיות שאחורי אותיות 'כהן' הם אותיות 'דים' הרי פנים ואחור הם צירוף 'סלודים' ולכך מושחו מצד פנים ומסיים בצד אחור לרמוז לו על זאת.<br>ועוד יובן גם כן רמז לו בזה שיביט תמיד מאין בא ויביט גם כן לאן הולך והיינו הבטה של קודם והבטה של אחור ועל ידי כך ילבש ענוה ולא יתגאה במה שרואה כפרת ישראל תלויה בו.
+<b>בַּתְּחִלָּה יוֹצְקִין שֶׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְאַחַר כָּךְ נוֹתְנִין שֶׁמֶן בֵּין רִסֵי עֵינָיו.</b> נראה לי בס"ד דרומזים לו בזה על שתי ראיות שצריך לראות ויביט לטובת ישראל האחד היא ראיה שכלית שהיא במוח שבראשו ולכן 'יוצקין השמן על ראשו' והשני ראיה חושית וטבעית שהיא בעין החושית שלו ולכן 'נותנין שמן בין רסי עיניו'.
+<b>אִיכָּא דְאָמְרֵי יְצִיקָה עֲדִיפָה וְאִיכָּא דְאָמְרֵי מְשִׁיחָה עֲדִיפָה <small>(ויקרא ח, יב)</small>.</b> נראה לי בס"ד תרווייהו צריכי ביציקה רומזים לו יקיצה משנתו להיות לבו ער בעבודת הקודש אשר יעשה והיינו כי יציקה בהפוך אתוון יקיצה ובמשיחה רומזים לו שיעשה עבודת הקודש בשמחה כי משיחה בהפוך אתוון ישמחה.
+<b>כְּמִין שְׁתֵּי טִפּוֹת מַרְגָּלִיּוֹת הָיוּ תְּלוּיוֹת בִּזְקָנוֹ שֶׁל אַהֲרֹן <small>(תהלים קלג, ב)</small>.</b> נראה לי בס"ד נעשה נס זה לאהרן הכהן  ע"ה להעיד שהוא נמשח על פי הדיבור ולא כאשר חשבו קרח ועדתו והיה הנס בשתי טיפות כי עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר <small>(דברים יט, טו)</small> ונראה כי לכך נזדמן שקרח שהיה חולק על כהונת אהרן ע"ה היה 'בן יצהר' שהוא 'שמן' כדי שילמוד מנס שהיה בשמן ועם כל זה הוא למד אף על פי שראה בעיניו הנס בשני טיפות ד'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יָקוּם דָּבָר'.<br>או יובן בס"ד שהיה הנס בשתי טיפות של שמן דידוע השמן רומז לחכמה שהוא אבא וידוע אהרן הכהן ע"ה הוא מבחינת שתי אחוריים הפשוטים והמלאים דיסוד אבא והם ע"ב וקפ"ד שעולים מספר אהרן <small>[72+184=256]</small> וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל בשער הפסוקים ולכן נעשה לו הנס בשתי טיפות השמן לרמוז לשתי הארות הנזכר שהם ע"ב וקפ"ד. <b>גם</b> יש לומר נרמז בשתים אלו על סוד הפסוק הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה <small>(שמות ו, כו)</small> הוא משה ואהרן ודו"ק.
+<b>כְּשֶׁהוּא מְסַפֵּר עוֹלוֹת וְיוֹשְׁבוֹת בְּעִקָּר זְקֵנוֹ.</b> פירוש רש"י ז"ל נראה דוחק עצום מאחר כי באמת הם בנס היו עומדים. ופירוש הרמ"ה ז"ל גם כן קשה לפי דברי רבינו האר"י ז"ל האמתיים דאין לגלח בשום מקום מן הזקן ורק להסיר משער השפם את המעכב האכילה הוא דשרו.<br>ונראה לי כוותיה דהרמ"ה ז"ל ולא מטעמיה דלעולם 'מספר' רצונו לומר 'המגלח' ומה שעולות ויושבות בעיקר זקנו, היינו כדי שלא יגע בהם המגלח בשעה שמגלח לו ראשו שהוא עומד נגד פניו ואוחז בראשו ומגלחו דאז נדבק בזקן שלו ולכן יסתרו בעיקר הזקן שאין נראין חוצה ולא יגע בהם המגלח לא בגופו ולא במלבושיו.<br>ועוד נראה לי בס"ד 'מספר' רצונו לומר 'משמש מטתו' וכמוהו הרבה בתלמודא דקרו לתשמיש המטה בשם 'מספר' וכמו שאמרה אימא שלום על בעלה כשהוא מספר עמי וכו' <small>(נדרים כ:) </small>וכן הרבה נמצא בתלמוד לשון זה על תשמיש המטה, ומאחר כי המשמש פנים כנגד פנים יחדיו ידובקו דאז נדחקים השני טיפות אלו התלויות בזקנו לכן בשעת תשמיש עולות ויושבות בעיקר זקנו להסתר שם בתוך שער זקן כדי שלא יהיו טיפות השמן הקדוש נוגעים בבשר אשתו לכך יושבות בעיקר זקנו להתכסות שם בתוך השער, יהי רצון זכות אהרן הכהן  ע"ה יגן בעדינו אמן כן יהי רצון.
+<b>שֶׁמָּא חַס וְשָׁלוֹם מָעַלְתִּי בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה <small>(תהלים קלג, ג)</small>.</b> הקשה הרב עיון יעקב ז"ל מאחר דהשמן לא היה חסר כלום במה שמושחין ממנו דעדיין הוא י"ב לוגין שלמים אם כן למה חושש משום מעילה והלא אמרינן בפר�� ה' דמעילה דלא מעל עד שיפגום דהיינו חסרון? עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דודאי כיון שלוקח ממנו נעשה בו חסרון בעת שלוקח אלא שעל ידי נס יהיה חוזר ומתמלא החסרון תכף ומיד וכאשר היה בקמח ושמן של הצרפית על ידי ברכת אליהו זכור לטוב ולזה אמר 'יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם' <small>(שמות ל, לא) </small>דהיינו מספר זֶה <small>[12]</small> שהוא י"ב לוגין נעשה בו תמיד הוייה חדשה שבכל פעם שלוקחין איזה שיעור ממנו מתהווה במקומו שמן חדש למלאת הפחת שנפחת ממנו.
+<b>יׇצׇתׇה בַּת קוֹל וְאָמְרָה לוֹ 'כְּטַל חֶרְמוֹן' מָה טַל חֶרְמוֹן אֵין בּוֹ מְעִילָה וְכוּ' <small>(תהלים קלג, ג) </small>.</b> קשא מעיקרא מה שייכות יש למעילה בטל כדי שמדמה דבר זה אליו? ולמה תפס 'טַל' יאמר גשם או מי נהרות וכיוצא?<br>ונראה לי בס"ד דידוע שהטל הוא נוטף ויורד מן האדים שעולים מן הארץ וכשיעלו למעלה יורד מהם טל וידוע מה שאמרו בגמרא קרקע בית המקדש נתקדשה עד התהום, ועל כן מאחר דקרקע בית המקדש קודש היא עד התהום איכא טעמא למימר שהטל היורד מן קרקע בית המקדש ימעלו בהם כי קודש הם אך באמת אין בו חשש מעילה ונהנים העולם מאותו הטל היורד מן אידים שעולים מקרקע הר הבית כולו.<br>והנה מצינו בזוהר הקדוש ובמדרש שאמרו רבותינו ז"ל 'חֶרְמוֹן' זה הר סיני, מה חרמון זה כל טובו נגנז בתוכו כך הר סיני וכמו שכתב בקהילת יעקב ז"ל עיין שם. ולפי זה גם בית המקדש יקרא 'חֶרְמוֹן' דטובו גנוז בתוכו ולזה אמר מה טל חרמון הוא הטל היורד מן אידים העולים מהר הבית כולו שנקרא 'חֶרְמוֹן' אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה.
+<b>אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמְּלָכִים אֶלָּא עַל הַמַּעְיָן <small>(מלכים א א, לג)</small>.</b> נראה לי בס"ד עיקר הסימן הטוב של המלכים הוא מצד המים אשר במעיין שיש בהם רמז על גאולה תמידית מדור לדור והיינו מַיִם במילואם כזה מ"<b>ם</b> י<b>ו</b>"<b>ד</b> מ"<b>ם</b> <small>[90]</small> המלוי הוא מספר מַיִם <small>[90] </small>ותחזור ותמלא אותיות מים היוצאין מן מלוי מים ויהיה גם כן בהם מלוי מים, וכן על זה הדרך כמה וכמה וזה סימן להמלך הנמשח על המים שתהיה מלכותו לזרעו וזרע זרעו עד סוף כל הדורות.<br>והנה מה שנאמר '<b>וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן</b>' <small>(מלכים א א, לג) </small>פירש רש"י בפרק קמא דכריתות <small>(כריתות ה:)</small> גיחון זה הוא מעין קטן אצל ירושלים ולא זה הוא גיחון היוצא מעדן עיין שם. ומה שאמר הרמ"ה ז"ל שזהו גיחון היוצא מעדן זהו דבר תימה מכמה טעמי שאין צורך לפרשם, אך יתכן לומר שזה מעין הקטן שאצל ירושלים מים שלו באים מן גיחון היוצא מעדן על ידי מחילות תחת הקרקע וקים להו בכך ועל שם זה קראו את המעין הזה גם כן בשם 'גִּחוֹן' או אפשר קראוהו גיחון מפני שהמים שבו הם קשים ורודפים בטבען ועיין גט פשוט <small>(סימן קכ"ח ס"ק ל"ז)</small> שכתב שהיה גיחון נחל שוטף בימי חזקיה המלך ע"ה עיין שם.<br>ונראה לי בס"ד דהן אמת ששלחם דוד המלך ע"ה למשוח את שלמה על מעין זה של גיחון לסימנא טבא עם כל זה נראה כי מן השמים שמו בלבו כן לעשות רמז בזה על העתיד שבימי רחבעם תתחלק מלכות בית דוד ויבא ירבעם שהוא משבט אפרים בן יוסף שנתברך 'וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו' <small>(דברים לג, יז) </small>ויקח מידו עשרת השבטים לכן היתה משיחתו על גיחון שהוא לשון נגוח.<br>ועיין להגאון חיד"א ז"ל בשם הגדולים מעשה נורא שהיה בזמן מהרח"ו ז"ל בענין סתימת גיחון שסתמו חזקיהו המלך ע"ה על ידי שם ורצה ממנו שר אחד לפתחו על יד�� שם וברח לדמשק בקפיצת הדרך שעשה על ידי שם ומדברי רבינו האר"י ז"ל שהגיד למהרח"ו ז"ל בחלום תבין שפתיחתו של גיחון נוגעת במלכות בית דוד ואתחלתא דגאולה יהיה בפתיחתו ודו"ק היטב.
+<b>לִתְלִי שְׁרָגָא בַּהֲדֵי עֲשָׂרָה יוֹמִי.</b> נראה לי בס"ד הנשמה קרויה 'נר' לכן עושין הסימן בנר אך ענין ההצלחה הנוגעת לגוף עושין הסימן בתרנגול כי התרנגול נקרא גבר שהוא שם הגוף לכך עושין העולם כפרות הזכר בתרנגול והנקבה בתרנגולת.
+<b>יְהֵא רָגִיל אִינִישׁ לְמֵיכַל בְּרֵישׁ שַׁתָּא קָרָא וְרוֹבְיָא.</b> נקיט לשון '<b>רָגִיל</b>' לרמוז שיעשה זה הסימן בשני ימים של ראש השנה בלילות ובימים דאז נמצא עושה זאת ארבעה פעמים וידוע לשון 'רָגִיל' לא שייך בעושה בפחות משלשה פעמים.<br>והא דנקיט '<b>קרא ורוביא</b>' ברישא ולא נקיט תמרי ברישא, מפני כי אלו הם דברים הבאים בתוך הסעודה ואינו מברך עליהם ולכן בפעם ראשונה שלוקחם בידו מן השלחן לאכלם הוא פותח פיו ואומר הבקשה של הסימן הטוב מה שאין כן תמרי צריך לברך על הפרי תחלה ולאכלו ואחר כך יקח בידו פרי שני ויאמר עליו הבקשה ואין הסימן עולה בזה כהך סימנא.
+<b>אַקִיקוֹלִי דְּמָתָא מְחַסְיָא תִּיבוּ וְכוּ' <small>(שמואל א ב, א)</small>.</b> נראה לי בס"ד כי במתא <b>מְחַסְיָא </b>המון העם הם בני תרבות ובעלי דרך ארץ ועושין כבוד לתלמידי חכמים ומכירין בכבודן מה שאין כן בפימבדיתא.<br>אי נמי במתא <b>מְחַסְיָא </b>מקום בהמות הרבה כמו שאמרו בגמרא בסוף מסכת קמא ואם כן הבשר שם שמן ובזול ויכול החכם לקנות בשר בכל יום לחזק גופו לעמל תורה מה שאין כן בפומבדיתא צריך לאכול ירקות.
+<b>דָּוִד וּשְׁלֹמֹה שֶׁנִּמְשְׁחוּ בַּקֶּרֶן נִמְשְׁכָה מַלְכוּתָן<small> (שמואל א ב, א)</small>.</b> נראה לי בס"ד שמא גרים כי קרן לשון אור כמו קַרְנַיִם מִיָּדוֹ לוֹ <small>(חבקוק ג, ד)</small> קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה <small>(שמות לד, כט)</small> גם אות קו"ף <small>[186] </small>של <b>קֶ</b>רֶן עולה מספר מָקוֹם <small>[186] </small>שהוא מספר שם הוי־ה ברוך הוא כנזכר בתיקונים ונשאר אותיות '<b>נר</b>' לרמוז בשם הוי־ה ברוך הוא שהוא נר שמאיר להם ובזה יובן שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי <small>(תהלים קלב, יז)</small>.<br><b>גם</b> קֶרֶן <small>[350]</small> בגימטריא חֶסֶד לְאַבְרָהָם <small>[350]</small> <b>גם</b> קֶרֶן הוא מנגיח וממית כחרב וזה יורה על תוקף מלכות שממית את אויביו אבל פַּךְ בהפוך כַּף יורה שכופה את אויביו אבל לא ימיתם ויאבדם מן העולם נמצא יורה על רפיון מלכותו ולכן משחו אותו גם כן על 'גִּחוֹן' שהוא לשון נגוח בקרן שממית את אויביו.<br><b>ועוד</b> נראה לי בס"ד קֶרֶן <small>[1000]</small> עולה מספר אלף <small>[1000]</small> כי נו"ן דמנצפ"ך בת"ש <small>[700]</small> וזה המספר של אלפים הוא כנגד עולם האצילות אשר שם השפעה גדולה, אך 'פַּךְ' אין בו מספר אלפים אלא הוא במספר המאות בלבד שהוא כנגד הבריאה שהשפעתה קטנה מן אצילות רמז לדבר הָאֶלֶף לְךָ שְׁלֹמֹה <small>(שיר השירים ח, יב)</small> שנמשחת בקרן שהוא מספר אלף.<br><b>ובזה יובן</b> בס"ד כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת 'אֶלֶף' הַמָּגֵן תָּלוּי עָלָיו <small>(שיר השירים ד, ד)</small> <b>ובזה יובן</b> רָמָה קַרְנִי בַּהֳ' <small>(שמואל א' ב, א)</small> ששם הוי־ה הוא בחינת אחדים עשרות מאות אלפים והנשפע מן אלפים כל שכן דנשפע מתחת האלפים גם כן.<br><b>ולזה אמר</b> הַקָּטֹן יִהְיֶה לָאֶלֶף <small>(ישעיה ס, כב)</small> כי דוד המלך ע"ה כתיב ביה וְדָוִ�� הוּא הַקָּטָן <small>(שמואל א' יז, יד)</small> נמשח בקרן שהוא מספר 'אלף' מה שאין כן שאול המלך ע"ה נמשח בפך.
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+<b>שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא <small>(מלכים א א, לד)</small>.</b> קשא מנא ליה דכהן גדול עדיף, דילמא שוים הם אך כיון דשנים הם מוכרח להזכיר אחד קודם חבירו? ועוד קשא למה לא הביא מפסוק שקדם לזה דכתיב וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ דָּוִד קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן וּלְנָתָן הַנָּבִיא <small>(מלכים א' א, לב)</small>?<br>ונראה לי בס"ד חדא מתרצא בחברתה כי באמת בהזכרת שמם בזה את זה ליכא ראיה כיון דמוכרח להזכיר אותם זה אחר זה אף על גב דהם שוים ולכן לא הביא מפסוק הראשון ד'קִרְאוּ לִי לְצָדוֹק הַכֹּהֵן' אך מפסוק השני שפיר איכא הוכחה דאי איתא דשוים הם הוה ליה להזכירם בפסוק השני נתן קודם צדוק דאז בזה ידעינן דשוים הם כיון דבמקום אחד הזכיר צדוק קודם ובמקום אחר הזכיר נתן קודם על דרך שאמרו רבותינו ז"ל בפסוק <small>(שמות ו, כו)</small> הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר הֳ' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וכיון דפעם מקדים לאהרן ופעם מקדים למשה ללמדך דשקולים, והכא נמי הוה ליה להזכיר בפסוק שני נתן קודם לצדוק ללמד דשקולים ושוים הם, אלא ודאי שמע מינה דכהן גדול עדיף מנביא.
+<b>מִפְּנֵי מָה הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ וְחָתוּל אֵינוֹ מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ.</b> פירש הרמ"ה ז"ל האי קונו דאמר הכא אינו רצונו לומר 'בוראו' אלא רצונו לומר 'בעליו' כדכתיב יָדַע שׁוֹר קֹנֵהוּ <small>(ישעיה א, ג)</small> וכן אמר הכתוב וְחִשַּׁב עִם קֹנֵהוּ <small>(ויקרא כה, נ)</small> וכן הדרך שהכלב מכיר את בעליו והולך אחריו לכל מקום שהוא הולך ומשמרו מה שאין כן בחתול עד כאן דבריו.<br>והנה הכרת הכלבים לבעליהן ותוקף החברה והאהבה שביניהם רבו הסיפורים בהם וכולם פלאות המה פלאי פלאות ובספר תולדות הטבע הביא כמה סיפורים על זאת ובכלל הביא דבר אחד פלא על זמן היינריך מלך צרפת שהיה אוהב כלבים הרבה ויבחר בשלשה כלבים קטנים להיות הם שומרי ראשו והם אהבו מאד את אדונם ולימדום לעמוד על המשמר כאנשי חיל אצל מטתו של המלך והיה שם מונח כלי מראה השעות שהיה בו פעמון המכה בכל שעה ושעה וכאשר האחד עומד על משמרתו אז האחרים ישנים ובעת שמכה הפעמון יבא זה המקיץ ונושך לאט באוזן חבירו הנרדם להודיעו כי הגיעה עתו על פי הסדר לעמוד אחריו על המשמר וכן על זה הדרך ככה המה עומדים על משמרתם כל הלילה חליפות עד הבוקר ומעולם לא היה למלך שומרים נאמנים כמוהם.<br>ויהי היום ויבא כומר גדול להרוג את המלך בסתר ויבא אל חדר המלך למסור לידו מכתב אחד אשר זה היה לו כסות עינים למחשבתו הרעה ותרמית לבו וקם הכלב מן שלשה הכלבים הנזכרים העומדים בחדר המלך וישתער על הכומר ממקום משמרתו לגלות חטאתו הצפונה בלבבו והיה דבר זה לפלא כי הכלב הזה תמיד לא עשה רעה לכל איש הבא חדרה אל המלך והנה עתה התמרמר פתאום בחמה שפוכה התגעש וחרץ לשונו.<br>והמלך לא הרגיש להתבונן בחדוש הזה ולא שם לב מה זה ועל מה זה עשה הכלב ההוא ככה אלא אדרבה אמר לסגור את הכלבים בחדר השני כדי שימתיק סוד עם הכומר הבא אליו ולא תבלבלהו נביחת הכלב ההוא וכן עשה עבד המלך הוליך הכלבים ההם לחדר השני וסגר בעדם אך עם כל זה חמת הכלב ההוא לא שככה ויוסף לנבוח בקול גדול ולא יסף ומה דבני ובני בעת ההיא עשה הכומר מגמת לבבו ודקר את המלך בחרבו פעמים ויפול שדוד מתגולל בדמו עד כאן.<br>ועל זה הדבר הנפלא שנמצא בהרגשת הכלב אמרתי כמה גדולים דברי רבותינו ז"ל שאמרו 'כֶּלֶב - כֻּלּוֹ לֵב' שהרגיש מרתיחת דם פני הכומר שבעבור שפוך דם נפש אדוניו המלך הוא בא ולכך עשה מה שעשה בהשתערותו על הכומר ובחריצת לשונו כדי שירגיש המלך ברעה הבאה אליו מאת הכומר וישמר ממנו.<br>ועוד יספר בספר הנזכר בכלל הסיפורים המדברים בנאמנות הכלבים ואהבתם לאדוניהם ובהרגשתם ושקידתם לטובת אדונם כי השר אויבר'י היה ידיד המלך קארל החמישי ויקנא בו שר אחד משרי המלך וישנא אותו בלבבו ויהי היום וילך השר אויבר'י לשוח ביער עם כלבו וירדפהו השר ההוא על סוס קל ויהרגהו, אמנם כלב הנרצח לא עזב את היער ולא חדל מנבוח ולזעוק זעקת שבר עד 'כִּי אָכַף עָלָיו פִּיהוּ' לשוב פאריזה אל בית אחד מאוהבי אדונו השר הנרצח ואך אכל שם לשובע נפשו שב שנית היערה ככה היה עושה הכלב ההוא כמה ימים עד אשר שמו אנשים לבם ללכת בעקבותיו וימצאו את גוית אדונו המת ביער ההוא.<br>ויהי מקץ ימים ויפגוש הכלב ההוא את השר המרצח בהיותו עומד בין צבא חיל המלך ויתמרמר אליו בחמת רוחו וינשכהו ומהרו כל הנצבים להבריח את הכלב ולהכותו אולם לא במהרה הניסוהו ויהי מהיום ההוא ומעלה הלוך הלך הכלב ההוא לבקש את הורג אדוניו בכל מקום ויחרוץ לו לשונו וינשכהו, אז החל החשד להתעורר בלבות אנשים כי אמרו לא דבר ריק הוא ובודאי זה השר הוא אשר רצח אויבר'י אדון הכלב ההוא והשמועה באה אל המלך ויצוה המלך את השר ההוא להתיצב בין אנשי חילו ונתן אומר להביא את הכלב ההוא ויהי בבואו ויבקש את השר המרצח וישתער עליו בחרון אפו.<br>ויאמר המלך אל השר ההוא תן תודה והגד נא לי מה עשית? ויקשה את לבו וימאן להתוודות ואז חרץ המלך משפטו ויצוהו להלחם עם הכלב ברחוב העיר נפש מול נפש ובצאת השר ההוא המרצח למלחמה היה לבוש שריון ובידו שוט, והנה רגעים אחדים התהלך הכלב מסביב בעל ריבו חרץ לשונו ויהמה בקול יליל נורא ובפתע פתאום השתער בסופה ואחז בעורף אויבו בכל תעצומות עוזו וישליכהו ארצה ויתן השר ההוא את קולו בבכי ויתחנן למלטהו מן הכלב האכזרי המבקש נפשו לספותה ויודה על פשעו בקהל עם ואחרי אשר התודה חטאתו המיתוהו שמה על פי מאמר המלך לעיני כל העם עד כאן.<br>ויספר עוד ספורים נפלאים בהכרת הכלבים ונאמנותם באהבת אדוניהם לנקום נקם מאוייבי אדוניהם. על כן יפים ונכונים ונבונים דברי התלמידים של רבי אלעזר שאמר '<b>הַכֶּלֶב מַכִּיר אֶת קוֹנוֹ</b>' שהוא רצונו לומר 'בעליו' על פי ביאור הרמ"ה ז"ל הנזכר לעיל.<br>אמנם אומרם '<b>שֶׁאֵין הֶחָתוּל מַכִּיר אֶת בְּעָלָיו</b>' הוא דבר תימה על פי הסיפורים אשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר על החתולים בהרגשתם ואהבתם וחברתם עם בעליהם ואזכיר בזה כאן סיפור אחד וממנו תדע והוא כי שם מביא מעשה אחת אשר ספר החוקר הנכבד בספרו הנקרא 'למודי טבעי נפש חיה' והוא בבית אחד מריעיו היה חתול יפה מראה אשר גדלו בנו הבכור ודאג לספק כל מחסוריו וידבק החתול מיום ליום באותו הבן ואהבהו עד מאד וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל באהבה אפילו אם הילד ההוא מרר ועצב את רוחו ולא היה נפרד מן הילד ההוא כל היום כי אם רק איזה רגעים אחדים למען עשות עבודתו לצאת ידי חובת הצידה של העכברים המוטלת עליו והיו שנים אחדות אסורים בכושרות ��הבה אותו הילד והחתול.<br>ויהי היום והילד ההוא חלה מחלת האבעבועות וגם אז לא מש החתול מאהובו החולה עד אשר בראות קרוביו התגברות החולי עליו לקחו החתול וסגרוהו בחדר לבדו ואחר איזה שעות מת הילד בר מינן והחחול נמלט ביום השני מן החדר המוסגר בו ויחפוז אל מטת רעהו אשר קוה למצאו שם ובראותו כי הנער איננו אז רץ בהול ומשמים בכל הבית ויעורר זעקת שבר עד בואו אל פתח החדר אשר שמו גוית המת בו כמנהנם לעכבו כ"ד שעות קודם קבורה, וישכב החתול אצל המת דומם ומתאבל עד אשר באו ולקחוהו בחזקה ויסגרוהו שנית.<br>ויהי אך נקבר הילד והחחול שולח חפשי ויצא מן הבית בחפזה ויתעלם וישב לבית אחר י"ד יום דל ורע תואר מאד וימאן לאכול שמה ויברח שנית בקול מר צורח אכן כאשר הצקהו הרעב היה בא יום יום לבית לעת מאכל הצהרים וישוב ללכת תמיד אחרי אכלו ולא ידע איש את מקומו עדי נמצא פעם אחת אצל קבר הילד ההוא בתוך החור אשר עשה לו לבדו בקיר החומה של הקבר וככה נתאבל על אוהבו ולא שכחו אשר עד בצאת אבות הילד המת לגור בעיר אחרת אחרי חמש שנים לא שינה את מגורו ולא רחק מקבר אוהבו לשבת במקום אחר זולתי כאשר גבר עליו מאד קור וחורף עד כאן.<br>והנה לפי הסיפור הזה ושאר סיפורים כיוצא בו מוכח שגם החתול מכיר את בעליו ואין לו שכחה ממנו ואיך יאמרו כאן שהחתול אינו מכיר את קונו? על כן נראה דטעמו של רבי אלעזר הוא אמת דסיבת שכחת החתול שאינו מכיר את קונו הוא מפני שאוכל עכברים ולכן כל חתול שאינו אוכל עכברים אלא אוכל משלחן בעליו בשר בהמה וחיה ועוף ודגים אשר יתן לו בעליו בכל יום בעת הסעודה ואינו אוכל העכברים אלא צד אותם ומשליכם אין לו שכחה מכל דבר שבעולם ותלמידי רבי אלעזר בן צדוק לא אמרו אלא על חתול האוכל בשר עכברים.
+<b>מִפְּנֵי מָה הַכֹּל מוֹשְׁלִים בְּעַכְבָּרִים.</b> נראה דקאי על החתולים למה כל החתולים שולטים בעכברים דאפילו חתול קטן שולט בעכברים רבים? והשיב מפני שסורן רע ואם לא היה נותן הקדוש ברוך הוא שליטה גדולה וחזקה עליהם מצד החתולים לא היו בני אדם יכולים לדור בעולם מפני רשעתם של עכברים וכאשר יספר בספר תולדות הטבע הנזכר מעשה שהיה בארץ הודו שלא נמצא בארץ ההיא חתול והיו חייהם קשים ומרים מחמת רשעת העכברים עד שבא אחד גר מארץ אחרת וחתולו בידו ובזה ניצולו וכו'.
+
+Daf 13b
+
+<b>חֲמִשָּׁה דְּבָרִים מְשַׁכְּחִין אֶת הַלִּמּוּד.</b> מקשים והלא בפרטן הם ששה? ועיין פתח עינים ובאר שבע. ונראה לי בס"ד כי נקיט מנין החמשה על דברים שהם אכילה ושתיה הנכנסים לתוך הגוף אך האחרונה ענין סדר רחיצה בעלמא אין זה בכלל המנין והוכרח למנקט מנין חמשה בזה כנגד מנין של חמשה היפים ללמוד ונמצא יש חמשה יפים ללימוד וחמשה להפך.<br>לכן תמצא בששה סדרי משנה יש חמשה מסכתות בלבד שמתחילים באות אל"ף והם 'פאה ופסחים וראש השנה וקמא וכלים' והיינו דאות אל"ף הוא לשון לימוד כמו אַלּוּפִי וּמְיֻדָּעִי <small>(תהלים נה, יד)</small> וַאֲאַלֶּפְךָ חָכְמָה <small>(איוב לג, לג)</small> והיינו להורות דהלימוד יש חמשה יפים לו וחמשה להפך.
+<b>כְּשֵׁם שֶׁהַזַּיִת מְשַׁכֵּחַ לִמּוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה כָּךְ שֶׁמֶן זַיִת מֵשִׁיב לִמּוּד שֶׁל שִׁבְעִים שָׁנָה.</b> הנה מלתא בפומייהו דרבנן אמרי '<b>אב משכח בן מפקח</b>' ונראה לי בס"ד אם תסיר מן האב שהוא הזית <small>[417]</small> מספר ז"ך <small>[27] </small>ישאר שמן <small>[390] </small>שהוא הבן. וזהו שנאמר וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית <small>(ויקרא כד, ב)</small> רצונו לומר <b>וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ</b> מספר שֶׁמֶן מן מספר <b>זַיִת</b> על ידי <b>זָךְ כָּתִית</b> לשון חסרון כמו 'כתותי מכתת שיעוריה'.<br>והנה ידוע דהזית אינו משכח אלא למי שרגיל בו, וידוע דאיכא דסבירא ליה בעלמא לא מקרי רגיל בשני פעמים אלא רק בשלשה פעמים והביא ראיות לזה, ובזה יובן בס"ד רמז המשנה <small>(משנה פאה ז, א)</small> כל הזיתים שנים אינם שכחה שלשה שכחה רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים, והכונה אם רק שתי פעמים אכל אין גורמין שכחה דאין נחשב רגיל בשתים אבל שלשה פעמים חשיב רגיל ורבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים רצונו לומר אפילו רגיל יש לו תקנה שלא יגרום לו שכחה כמו שאמרו המקובלים ז"ל שיכוין בעת אכילתו השמות א־ל אלהי־ם מצפ־ץ <small>[417]</small> שעולה מספרם זַיִת <small>[417]</small>.
+<b>וְסִימָנֶיךָ קְמִיצָה.</b> כתב רבינו חיד"א ז"ל בשם הרא"ש ז"ל הא דלא אמר 'סימניך אמה' שאם תכפוף אצבע הארוך שנקרא אמה ישארו כמו כן אצבע מכאן וזרת וקמיצה מכאן משום דדרך לכפוף הקמיצה כדי לקמוץ עיין שם.<br>ואנא עבדא נראה לי בס"ד שבזה הסימן עשה בו סימן לענין אחר והיינו שלא תטעה למנקט דברי רבי יהודה על שם רבי יוסי ודברי רבי יוסי על שם רבי יהודה לכך אמר 'וסימניך קמיצה' דנמצא האחת היא בראשונה והשתים באחרונה ובזה עשה סימן שרבי יהודה שנזכר תמיד קודם רבי יוסי בכל מקום הוא אשר אמר אחת ורבי יוסי שדרכם לזכרו אחר רבי יהודה הוא אמר שתים שהם באחרונה.<br>ועוד נראה לי בס"ד דאי הוה אמר 'וסימניך אמה' היינו חושבין הסימן נאמר על דבר זה והוא דרבי יהודה דאמר אחת ולא שתים רצונו לומר דוקא אמה שהיא ארוכה ולא שתים קמיצה ואצבע שהם שכיני האמה ורבי יוסי דאמר שנים ולא שלשה רצונו לומר שנים אלו אצבע וקמיצה שכיני האמה ששניהם שוים בקומה ובאמת לא כן הוא דרבי יהודה דאמר אחת אין כונתו על אמה בלבד אלא כונתו על כל אצבע שתהיה ורק קפד שלא יהיו שתים וכן רבי יוסי סבר שנים על כל אצבע שתהיה ורק קפיד שלא יהיו שלשה אבל השתא שעשה הסימן בכך שאמר 'וסמניך קמיצה' ליכא למטעי לפרש פירוש הנזכר דאחת קאי על קמיצה דוקא דמה טעם יש בדבר זה והלא יש דוגמתה זו אצבע שהיא כמדתה וכן בדברי רבי יוסי ליכא למטעי לפרש השנים על שכיני הקמיצה דוקא שהם זרת ואמה דמה טעם שנבחרו שתים אלו והלא אין שוים במדתם ודו"ק.
+<b>אָמַר רָבָא בְּחַיֵּי אֲבִיהֶם וּבִפְנֵי אֲבִיהֶם.</b> יש להקשות למאי הוצרך לפרש בחיי אביהם כיון דקאמר בפני אביהם משמע דאביהם חיים הן? ונראה לי דבלאו הכי הוה משמע אפילו שנפטר האב אם יש לו בן גדול ממלא מקומו יושב שם חשיב בחיי אביהם דהוי כאלו אביהן חי ממש ובפניו הם יושבים.
+<b>רַבִּי מֵאִיר חָכָם.</b> פירוש ראש ישיבה והוא כמו ענין הצוואה שצוה רבינו הקדוש דרבי חנינא בר חמא ישב בראש <small>(כתובות קג:)</small> והוא יש לו מעלה יותר מן אב בית דין ואין כונת רבי מאיר משום גדולה ולא הלך לבו אחר מעלות אלא כדי לחזק כבודן של תלמידי חכמים ולא יתנהגו הנשיאים בגדולה יתירה על החכמים ולכן לא אמר שיהיה הוא הנשיא אף על גב דאיהו גדול מן רבי נתן שהיה אב בית דין ואם היה רבן שמעון בן גמליאל נמלך עמהם כסדר שעשה יתכן שהיו מסכימים עמו ורק זאת היתה קשה כנגדם שעשה תיקון לכבודו ואפילו עמהם לא נמלך מיהו יש ללמד עליו זכות שלא רצה לגלות להם דבר ולתקנו על פי עצתם מפני שתקנה זו היא ממעטת בכבודן שהיה להם מכבר בסדר הקימה והעמידה.
+<b>נֵימָא לֵיה תַּנֵּי לָן עוֹקְצִין.</b> נראה לי בס"ד אמרינן בגמרא <small>(יומא פג:)</small> רבי מאיר בדיק בשמא, וכן כאן בדיק בשמא להורות במסכתא זו דשמה 'עוקצין' נוכל לעקוץ אותו ויעלה דבר זה בידינו כאשר אנו מציירים אותו בדעתינו.
+<b>וּתְהַוֵי אַתְּ נְשִׂיא וְאָנָּא אַב בֵּית דִּין.</b> נראה לי בס"ד דאין כונתם שיעבירו אותו לגמרי עד עולם והם יהיו נשיא ואב בית דין לעולם, אלא רצונם לעשות דבר זה לפי שעה למדת ימים או שבוע עד שיסתרו החוקים שלו שעשאם בברייתא החדשה והם יסדו תיקון שלם וחזק להרבות כבודן של החכמים ואחר שיתקנו הדבר כרצונם יחזירו לו הנשיאות והם ישמשו כאשר היו בתחלה.<br>ומה שאמרו להם בחלום '<b>זילו פייסו לרבן שמעון בן גמליאל</b>' אף על פי שכונתם לשם שמים מכל מקום חטאו לו במה שעשו לו אופן שהיה בא לידי ביוש ובושת פנים חמירא טובא ורבי מאיר סבר אף על פי שחטאו לו בדבר זה כבר נתכפר להם במה שעשה להם בפועל ביוש גדול להוציאם מבית המדרש אף על פי שהם לא עשו ביוש בפועל. <b>ודע</b> כי תלמודא לא אמר שאמרו להם בחלום בפירוש אלא אמר אחזו להו דהיינו הראו להם ברמז על דבר זה.
+<b>אַסִּיקוּ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר אֲחֵרִים.</b> נראה מן השמים נתנו בלב רבן שמעון בן גמליאל לאסיק לרבי מאיר בשם 'אֲחֵרִים' כי בשם זה נמצא שמו הטוב כולו ונוסף אות ח' כי הוא היה חָכָם כמו שאמרו תלמודא והיינו אותיות '<b>אֲחֵרִים</b>' הם אותיות <b>מֵאִיר ח</b>' ואות ח' הוא רצונו לומר חָכָם וכמו שאמר רבי יוחנן 'רַבִּי מֵאִיר חָכָם רַבִּי נָתָן אַב בֵּית דִּין' ונמצא בשם זה של אחרים נתעלה יותר דנרמז מעלתו באות ח' ולכן אמר 'אסיקו ליה לרבי מאיר' אסיקו רצונו לומר העלו דבזה השם היה לו עליה גם '<b>אֲחֵרִים</b>' <small>[259] </small>עולה מספר '<b>יָד רָמָה</b>' <small>[259] </small>שהיה לו יד רמה במלחמתה של תורה.<br>ומה שאמר 'בקשו לעקור כבודך וכבוד בית אביך' אף על גב דבאמת כונתם לשם שמים ולא בקשו לעקור לגמרי אלא היתה כונתם על מנת להחזיר אמר לו כן כי לעיני הרואים כך היו דנים בדעתם ולכך הוא הקפיד הרבה ואסיק להו שם אחר כדי לפרסם הדבר שלא יבא אחרי זה אדם אחר לעשות כזאת.
+
+Daf 14a
+
+<b>חַזְיָא רָבָא לַאֲבַּיֵי דְּגָבַהּ רֵישָׁא אָמַר לוֹ נַחֲמֵנִי פְּתַח וְאֵימָא.</b> נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דאביי היה משורש קין הן מצד נפשו הן מצד רוחו הן מצד נשמתו בשלשתם היה משורש קין שהוא היה הראש כי הוא היה הבכור וכנזכר בשער הגלגולים עיין שם.<br>ונראה מחמת כן זכה לומר מלתא דלא מפרך כדי שישב בראש כי כן ראוי להיות לו מצד שרשו שהוא מן קין שהיה הבכור שהוא ראש ורבא חזייא לאביי ראיה שכלית וסודית שראה בסוד השורש דגבה רישא שמצד שראוי להיות לו דבר זה ואמר לו נחמני פתח ואימא רמז לו בשם נחמני על קין כי נַחֲמֵנִי <small>[158] </small>עם כולל האותיות עולה מספר קַיִן <small>[160] </small>עם כולל האותיות פירוש כיון שאתה קין לכך פתח ואימא למהוי רישא בתורת <b>חיים</b>.
+<b>רַבִּי זֵירָא וְרַבָּהּ בַּר מַתְנָה הֵי מִנַּיְהוּ עָדִיף.</b> יש להקשות דודאי הסברה מכרחת דמתון ומסיק עדיף מחריף ומקשי כי מה תועלת בקשיות אם לא יש תרוצים?<br>ונראה לי בס"ד הענין כך שזה כלל גדול בתורה דכל שמעתתא שירבו בה הקושיות יותר תתברר יותר ויוצא ממנה כמה וכמה הלכות חדשות על ידי התירוצים שיתרצו בהם הקושיות ולכן אמר ר"א הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם <small>(בתענית ז.)</small> כי ברבוי החברים וכל שכן ברבוי התלמידים ירבו הקושיות ועל ידי כך ירבו אופני הסברות אשר יתחדשו לתרץ בהם הקושיות ומכל סברה יוולד הלכה חדשה ונפקותא לענין דינא בעלמא.<br>ולכן אחר שנפטר ריש לקיש והביאו במקומו את רבי אלעזר בן פדת להיות משנה לרבי יוחנן בישיבה בית המדרש כי הוה אמר רבי יוחנן שמעתתא הוה אמר לו רבי אלעזר 'הא תנא דמסייע לך' ואמר לו רבי יוחנן סלקא דעתי שתהיה ממלא מקומו של ריש לקיש שהיה מקשי לי כ"ד קושיות על השמעתתא והייתי מוכרח לתרץ לו הכל ועל ידי כך רווחא שמעתתא אבל אתה אומר לי 'תנא דמסייע לך' אטו לא ידענא דשפיר קאמינא!<br>וכן הענין כאן דרבי זירא חריף ומקשי כי מרוב חריפותו מוליד קושיות הרבה בשמעתתא ורבה מרוב הרחבת שכלו מוליד סברות ולתרץ בהם הקושיות ההם ונמצא רבי זירא צריך לרבה ורבה צריך לרבי זירא ברם תלמודא מבעייא להו מי הוא הצריך לחבירו יותר שהבעיין יודע דתרווייהו צריכי זה לזה אך בעי מי הצריך יותר ומסיק בתיקו עד שיבא אליהו זכור לטוב ויאיר עינינו בתורת <b>חיים</b>.

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Nazir/Hebrew/Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897.txt

@@ -0,0 +1,547 @@
+Ben Yehoyada on Nazir
+בן יהוידע על נזיר
+Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על נזיר
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+<b><small>(שמות טו, ב)</small> "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אֲנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת.</b> נראה לי בס"ד אומרו '<b>לְפָנָיו</b>' כלומר עיקר היופי צריך להיות שאין כונתך להתפאר לפני בני אדם בנוי זה שעשית. ונראה לי אותיות אַנְוֵהוּ במילואם כזה אל־<b>ף</b> נו־<b>ן</b> וא־<b>ו</b> ה־<b>א</b> וא־<b>ו</b> אותיות אחרונות של המילוי עולין מספר <b>בְּמִצְוָה</b> <small>[143]</small> לרמוז הנוי יהיה במצוה דוקא ולא בגשמיות. גם אותיות אחרונות של מילוי מִצְוָה כזה מ־<b>ם</b> צד־<b>י</b> וא־<b>ו</b> ה־<b>א</b> עולים מספר <b>נָאֶה</b> עם הכולל <small>[58]</small> לרמוז שצריך לעשות המצוה נאה.<br>ועוד נראה לי בס"ד אומרו הִתְנָאֶה '<b>לְפָנָיו</b>' בְּמִצְווֹת כי המצות צריך לקיים אותם במחשבה ובדבור ובמעשה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. גם צריך לקיים אותם מאהבה ולא מיראה ולפי זה צריך להיות לאדם בעבודת השם יתברך אהבה דהיינו אהבה במחשבה אהבה בדיבור אהבה במעשה וג' פעמים אהבה עולים ט"ל <small>[13×3=39]</small> שהוא מספר אותיות אשר לפני שם הוי־ה ברוך הוא שהם כוז־ו <small>[39]</small> שעולין מספר ט"ל. ולזה אמר התנאה לפניו במצות 'לְפָנָיו' דייקא רוצה לומר במה שרמוז לפני שמו יתברך.<br>ועיין מה שאמר עוד בחדושינו לעיל בשבת דף קל"ג ע״ב יעוין שם. גם שם פירשתי בס"ד הסדר דנקיט בסוכה ולולב וציצית וכו' וכאן אוסיף לומר לא מבעיא ציצית שדמיו מועטין שאז גם ההידור שלו מועט אלא גם ספר תורה שדמיו יקרים דהידור שלו הוי מרובה ממילא גם כן תזהר בהידור שלו.<br>ברם הא קשיא ברישא דברייתא נקיט הנוי לאדם דאמר: הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, שהאדם יתנאה ובסיפא תלה הנוי במצוה דאמר: סֻכָּה נָאָה לוּלָב נָאֶה צִיצִית נָאָה'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שפירשתי בס"ד על פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי <small>(איוב כט, יד)</small> דצריך להבין אם הוא לבש את הצדק איך הצדק חוזר ולובש אותו דנמצא הצדק הוא הגוף והאדם הוא הלבוש?<br>ופירשתי בס"ד על פי דמיון באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאד שהיתה חביבה על בעלה הרבה והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה ובהיותם יושבים על השלחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים ולא ימכרו בפחות ויקחנה ויסתכל בה היטב ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן ת"ק זהובים ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך ת"ק זהובים ותקני אותה ותקחנה מידו ותאמר אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים ותשימנה בחיקה.<br>אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה ותמסרנה לו ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים ואם ימכרו בזה הסך אקנה ותקחנה מידו ותצניענה אצלה.<br>ואחר שעה חזרה והוציאה אותה ותאמר תחזור ותראנה היטב היטב אולי אתה טועה בערך שלה וזה לקחה ונשארה בידו עשרה רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה ותקחנה ותאמר אם כן אחזיר אותה לבעליה כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם ואי אפשר לקנותה בכך על כן אחזירה לבעליה!<br>והיא הצניעה אותה אצלה שתי שבועות ואחר כך לבשה את הטבעת הה��א באצבעה ובהיותם יושבים על השלחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאד והיא באצבעי ומפני שהיא דחוקה מאד לא אוכל להסיר אותה מידי תראנה בעודה באצבעי ותושט לו ידה ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים אם ימכרו בסך זה אני אקנה כי ערבה לו מאד.<br>ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים ואיך ימכור באלף? ותמשוך ידה מידו ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה אלף ות"ק זהובים ואני אקנה בסך זה.<br>ותמשוך ידה ותשמיט אותה מידו בחזקה ובמהירות ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור באלף ות"ק? ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר תחזור ותראנה היטב עוד הפעם דאולי אתה שוגה בערכה וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה ויאמר כן הוא כאשר דברת שזו שוה שני אלפים ויותר ואני אקנה עתה בשני אלפים וקם והביא לה שני אלפים זהובים כדי שתתן לבעל הטבעת ותקחנה.<br>אחר כך אמרה לו אשתו זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות וסוף דבר גזרת אומר שאינה שוה יותר משלש מאות! ויאמר אני מבין היטב בערך אבנים טובות ואיך יתכן שאטעה כל כך בהפרש גדול כזה בין ראייתי אותו היום לבין ראייתי יום זה?<br>ותאמר לו אשתו לא טעית! אלא בראשנה היית רואה הטבעת לבדה בפני עצמו וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר הייתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר! ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי נוסף עליה עוד חן מן החן שלי ונוסף ערכה בעיניך וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי ונתת לה ערך ב' אלפים כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו ויש לו חן אם לובש תכשיט שיתנאה בו גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע.<br>וזהו שנאמר <b>צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי</b> דבר בזה דוגמת ענין הטבעת ההיא של אותה אשה שבהיותה לבדה היה ערכה בעיני רואיה בדמים מועטים ואחר שלבשתה אותה האשה הנאה והיפה שנתייפת בה אז גם הטבעת הוסיפה יופי וחן מן יופי וחן אותה האשה אשר לבשתה וזהו צֶדֶק לָבַשְׁתִּי שנתייפיתי בו ואז גם הוא לבשני שנעשה מלבוש של חן ויופי מצדי כי האדם העושה מצוה ודאי יתנאה הוא באותה מצוה ואם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצות שעשו אחרים אף על פי שאותם אחרים עשו המצוה כמו זה באין מחסור מצד המעשה כלל דשניהם נטלו לולב אחד וישבו בסוכה אחת ולבשו ציצית אחד דהכמות שוה עם כל זה תתרבה המצוה באיכות שלה מצד הכונה והשמחה דודאי כונתו ושמחתו של צדיק זה היא יותר נכונה וגדולה מן האחר ונמצא גוף המצוה לבש יופי ונוי מן אותו צדיק.<br>ולזה אמר <b>אֶתְנָאֶה</b> '<b>לְפָנָיו</b>'<b> בְּמִצְווֹת</b>, 'לְפָנָיו' דייקא מצד הכונה והשמחה ואז מצד היופי הזה שאני מתנאה לפניו במעשה המצות אתן נוי ויופי לגוף המצות שאעשה לו סוכה נאה לולב נאה שיהיה להם יופי ונוי מצידי יותר ממצות שעשו אחרים כי מאחר שאני מתנאה במצות לפניו בקדושת הכונה והמחשבה אז ממילא יהיו המצות ההם שאני עושה נאים מכח הנוי שלי שתהיה הסוכה נאה בי��תר והלולב נאה ביותר וכן הציצית נאה וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה על אותה הטבעת.
+
+Daf 3a
+
+<b>"הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע", הֲרֵי זֶה נָזִיר! מִמַאי דְּהַדֵּין 'שִׁלּוּחַ' רִבּוּיָא הוּא? דִּכְתִיב: <small>(שיר השירים ד, יג)</small> "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". אֵימָא מִידִי דַּעֲבוּרֵי? כְּדִכְתִיב: <small>(איוב ה, י)</small> "וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת".</b> הנה בודאי הא דהוצרך המקשן להביא פסוק זה מאיוב ולא הביא פסוקים מן התורה דכתוב שלוח לשון העברה, היינו מפני דהפסוקים שכתוב בהם שלוח הם מדברים בבני אדם או בבעלי חיים שהם הולכים ולהכי שייך בהו לשון שלוח שהוא העברה אבל שער שאינו בעלי חיים דאינו הולך כבעלי חיים לא שמעינן מפסוקי תורה דשייך ביה שלוח שהוא לשון העברה לכן מביא פסוק 'שֹׁלֵחַ מַיִם' דגם הוא אינו בעלי חיים ונקיט ביה שולח שהוא לשון העברה והוי דומיא דשער שאינו בעלי חיים וכמו שכתוב באורח מישור ז"ל עיין שם וזה פשוט.<br>ומכל מקום אין להקשות למה לא הביא פסוק בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה <small>(בראשית מו, ה)</small> דהרי העגלות הם דבר דומם ואינם בעלי חיים ונקט בהו שלוח? דיש לומר כיון דדרך לקשור העגלות בבהמות שהם בעלי חיים להכי נקיט בהו לשון שלוח.<br>וכן אין להקשות דהוה ליה למימר פסוק תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ <small>(שמות טו, ז)</small>, ופסוק אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ <small>(שמות כג, כז)</small>? דיש לומר זה הוא כינוי למלאכים שיש מלאך נקרא 'חרון' ויש נקרא 'אימה' ובמלאכים שייך לשון 'שלוח' וכן וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם <small>(דברים לב, כד)</small> כיון דהשן מחובר בבהמה שהיא מהלכת שהבהמה מהלכת ואוכלת בשן שלה שייך ביה לשון שלוח והשער אף על פי שהוא מחובר באדם שהוא מהלך הנה הוא קאי על האומר 'עָלַי לְשַׁלֵּחַ' שאז הוא תולשו ועוקרו ושן האוכלת היא מחוברת בבהמה המהלכת ואוכלת ולהכי הביא פסוק 'וְשֹׁלֵחַ מַיִם' דהמים אינם בעלי חיים ונקיט בהו שלוח שהוא לשון העברה.<br>מיהו קשיא לי דהוה ליה להביא מן התורה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים <small>(בראשית לז, לב)</small> וכן בנביאים <small>(שמואל א' יד, כז)</small> וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה ושמואל ב' <small>(שמואל ב' כב, טו)</small> וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, דכל אלו אינם בעלי חיים ודמיין לשער ומים? ונראה לי בס"ד דכל דבר דלא שייך ביה גידול מוכרח לומר דשלוח הכתוב בו הוא לשון העברה ולכן לא הביא פסוק וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, ופסוק וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה, וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, דהתם לא שייך בהו גידול ומוכרח לומר דשלוח הכתוב בהם הוא לשון העברה אבל בשער דשייך ביה גידול ושייך ביה העברה מקשינן מנא ליה לפרש לשון שילוח דאתמר ביה הוא לשון גידול, תפרש ליה לשון העברה?<br>ועל זה מביא חיזוק לקושייתו מפסוק 'וְשֹׁלֵחַ מַיִם' דהמים שייך בהו גידול ושייך בהו העברה ועם כל זה שולח דאתמר גבי מים מפרשינן ליה לשון העברה ולא מפרשינן ליה לשון גידול דהכי קיימא לן בפשטיה דקרא ד'שֹׁלֵחַ מַיִם' שהוא לשון העברה דבהכי יבא פשט המקרא לנכון יותר, ואם כן תיקשי הכא נמי מנא ליה לפרש האי שילוח דגבי שער לשון גידול אימא לשון אעבורי הוא וכדאמרינן בפשטיה דקרא ד'שֹׁלֵחַ מַיִם'.
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+<b>מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: <small>(במדבר ו, יא)</small> "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצִּעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן.</b> הוא הנאת הגוף ומה צער יש לנפש במניעת האדם משתייתו? ונראה לי בס"ד כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת ניצוצי קדושה והאדם מברר הניצוצי קדושה בשתייתו ואכילתו על ידי הברכה ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש וכמו שאמרו על פסוק רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף <small>(תהלים קז, ה)</small> ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן בירור אין כאן!<br>ועוד זאת יש צער נוסף לנפש במניעתו משתיית היין כי הפגם של עץ הדעת שהיה אצל אדם וחוה אשר בעבורו באו התולדות לתקן עד סוף כל הדורות. הוא היה ביין למאן דאמר ענבים סחטה לו ושתה וידוע דכל מה שאמרו רז"ל <small>(סנהדרין ע:)</small> בדבר זה דחד אמר חטה וחד אמר תאנה היה וכן שאר דיעות כולם אמת דהא איתא והא איתא. אם כן שתיית היין יעשה האדם בו תיקון לחטא אדם הראשון המגיע לחלק נפשו והוא על ידי שישתה ויברך עליו בכונה.<br>ולכן יש כמה דברים של מצוה שקבעו אותם על היין שהם מצות קדוש שבת ויום טוב ומצות הבדלה ומצות ברכת המזון ומילה ואירוסין ונשואין וכיוצא כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון מה שנעשה ביין ועל כן זה הנודר בנזיר שאסר היין עליו ונמנע מן שתייתו עשה צער לנפשו ולכך כתיב ביה 'אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'.<br>ונראה לרמוז בס"ד במלוי אותיות <b>יַּיִן</b> <small>[י<b>ו</b>־<b>ד</b> י<b>ו</b>־<b>ד</b> נ<b>ו</b>־<b>ן</b>=76]</small> יש מספר ע"ו כמנין <b>נִיחֹחַ</b> <small>[76]</small> לרמוז שאם אדם שותהו ומכוין בו לשם שמים תהיה שתייתו מקובלת ורצויה לפני השם יתברך כריח ניחח! ולזה דקדק בעל המאמר ואמר שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, רוצה לומר מן הרמוז באותיות יַּיִן שהוא מספר נִיחֹחַ אשר ביטל זה בנזירותו.
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+<b>וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה.</b> יש להקשות למה נקיט הדמיון של העון בבשר חזיר ולא אמר 'מי שנתכוון לעלות בידו חלב ועלה בידו שומן' ועוד כיוצא בזה?<br>ונראה לי בס"ד כי החזיר מראה טלפיים שהוא טהור ובאמת הוא טמא מחמת סימן טומאה השני שיש בו. ולכן נקיט דמיון של העון בבשר חזיר כי היצר הרע דרכו כשמכשיל האדם בעבירה מראה לו תחלה צדדים של היתר דמראה לו שאינו עושה עון בכך ועוד נמי מנהגו של אדם העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולכן דימה העבירה לבשר חזיר שהחזיר מראה עצמו כהיתר דמראה טלפיו לומר שהוא טהור.<br>ועוד נראה לי בס"ד דימה העון לחזיר דאמרו רז"ל <small>[הריטב"א בקידושין מט: בשם המדרש, וברבנו בחיי פרשת שמיני יא, ד בשם מדרש תנחומא ישן שמיני יד.]</small> למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דאחר גמר התיקון יהיה נטהר וניתר לגמרי וכן העון עתיד לחזור דעל ידי תשובה מאהבה יהיו העונות זכיות ויתהפך כח המתהווה מן העון מטומאה לטהרה.<br>ודע כי מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דהיינו שיהיה נטהר וניתר אף על גב דאין מצות בטלים לעתיד לבוא היינו שבזה עושה השם יתברך חדשה שיהיו כל החזירים הנולדים מן החזירים נולדים בשני סימני טהרה שיהיו פרסותיהן סדוקות ומעלים גרה ואחר שיוולדו אלו בשני סימני טהרה ימותו החזירים הראשונים ונמצא החזיר הנמצא בעולם הוא טהור ומותר כי יש בו שני סימני טהרה.
+<b>הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!.</b> קשא דבר זה לא אצטריך לקל וחומר למילף מניה דבעי מחילה וכפרה כי דבר זה מפורש עונשו בתורה על השוגג ועל המזיד?<br>ונראה לי בס"ד דכאן איירי באוחזו בולמוס וכיוצא שצריך לאכול בשר דהותר לו לאכול בשר אסור משום פקוח נפש אמנם הוא לא היה צריך משום פקוח נפש אלא לחתיכה אחת של בשר והיו לפניו חתיכה של בשר חזיר וחתיכה של בשר טלה ואותה שעה נתאוה לאכול חתיכת בשר חזיר ועת שפשט ידו בלא כונה עלתה חתיכת בשר החזיר בידו ואכלה ולא עלתה בידו חתיכת בשר הטלה, דיש לומר אין לזה עונש דין אוכל בשר חזיר כיון דההיא שעתא הותר לו לאכול בשר החזיר אם לא היה בשר טלה מזומן לפניו.<br>ועל זה בא לומר כאן כי הסברא מחייבת להצריכו כפרה מכח הקל וחומר דאתי מכל שכן מאידך שעלה בידו בשר טלה דאין כאן איסור כלל אלא היתר מעיקרו דמחייבו הכתוב כפרה משום מחשבתו בלבד מה שאין כן זה שאכל בשר חזיר דאכיל איסורא ורק הותר לו משום פקוח נפש דיתחייב כפרה משום מחשבתו נתאווית מעיקרא לאכול בשר חזיר דהוה קמיה חתיכה דהיתר ונתאוה לאכול חתיכת חזיר אלא רק כשפשט ידו לא דקדק בכך אלא ליטול מה שיעלה בידו ועלתה בידו חתיכת בשר חזיר.
+<b>כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: <small>(ויקרא ה, יז)</small> "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ".</b> פירוש בחלוקה זו הכי קאמר דהוא נתכוון לאכול בשר טלה והיתה חתיכה מונחת לפניו שהיא אצלו ספק דאינו יודע אם זו בשר טלה או בשר חזיר ולקחה ואכלה אך קמי שמיא גליא שהיא בשר חזיר דחייב להביא אשם תלוי כמו שנאמר וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ <small>(ויקרא ה, א)</small> וכל שכן אם הוא מתחלה נתכוון לאכול בשר חזיר ואכל חתיכה זה שהיא אצלו בספק דגם כן מביא אשם דכל שכן דקרינן ביה 'וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ' כיון דמחשבתו היתה פגומה בודאי דנתאוה לאכול בשר חזיר.
+<b>עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים.</b> קשה מאי קא משמע לן? פשיטא כיון דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר דעבד איסורא ודאי צריך לומר ודוי!<br>ונראה לי דבר זה אינו סיום דבריו של איסי בן יאודה אלא תנא דברייתא קאמר לה אחר שהביא דבריו של איסי בן יאודה וקאי על מאי דנקיט ברישא דברייתא על פסוק אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ <small>(במדבר ל, יג)</small> דאיירי באשה שהפר לה בעלה ולא ידעה והיתה שותה יין דלא עבדה איסורא במעשה אלא בהרהור ומחשבה כי מחשבתה היתה באיסורא.<br>ועל זה קאמר <b>עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים</b> והיינו כי מנהגן של ישראל להזכיר בנוסח הודוי כמה דברים חמורים שהאדם יודע בעצמו שלא חטא בהם כגון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא וכתבו המפרשים ז"ל איך ישקר האדם לומר לפני ה' שחטא בכך וכך והוא לא חטא? ויש בזה כמה תירוצים ובכללם הוא תירוץ זה דאם מידי עבירה יצא, מידי הרהור לא יצא! על כן אולי הרהר בדברים של כפרנות דהוי כעובד עבודה זרה וכן אולי הרהר בערוה וכיוצא עיין שם.<br>ולפי תירוץ זה תינח אי אמרינן הרהור יש בו ממש דעל כן ראוי להתודות עליו כמעשה אבל אם אין בו ממש, ליכא רושם כלל! ואיך יעמוד לפני ה' וישקר לומר עשיתי כך וכך והוא לא עשה כלום לאו מנייהו ולא מקצתייהו? מיהו איכא למילף הרהור שבלב יש בו ממש וצריך כפרה מדין אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ. ולכן אחר אשר הביא דבר זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה גם על איסור דהוה במחשבה והרהור אמר על זה הסמך יִדְווּ הַדְּווּיִים בכל מיני איסור אפילו שלא נעשה בפועל ולא יחושו משום שקר חס ושלום!
+<b>וְזֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" <small>(הושע יד, י)</small>.</b> מקשים והלא בשוגג היה! ואיך קרי ליה פושע? ומתרצים כי ודאי חטא קודם זה איזה חטא הדומה לזה במזיד לכך נכשל בשוגג באיסור חמור כזה!<br>ובזה פרשתי בס"ד הפסוק יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב רָע לֹא יִמְאָס <small>(תהלים לו, ה)</small> רוצה לומר אם הוא <b>מִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב</b> שהוא אינו רע גמור אלא נקרא 'לֹא טוֹב' כיון דמתייצב במזיד אז סופו <b>רָע</b> גמור<b> לֹא יִמְאָס</b> טבעו ומזגו אלא הוא נכשל בו לעשותו!<br>ברם יש להקשות כיון דמפרש להאי קרא דדרכי ה' על המצות אמאי נקיט למצות בשם 'דֶּרֶךְ' והוה ליה למימר כִּי יְשָׁרִים מִצְוֹת הֳ'? ונראה לי כינה המצות בשם דֶּרֶךְ ללמד אין זמן לעשיית המצות אלא רק בעולם הזה המכונה בשם דֶּרֶךְ כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל.
+<b>מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו.</b> קשא למה הביא עצות מרחוק? יעשה הדמיון באשתו ואחותו דנקיט ברישא ויאמר אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחותו כסבור שהיא אשתו אך היא ידעה שהוא אחיה ולכן הוא שנתכוין לקיים מצות עונה באשתו 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' והיא שכיונה להבעל לאחיה 'וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' ובמשל הזה הוי דרך אחד!<br>ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה לפרש הכתוב באופן זה דהכתוב אומר <small>(הושע יד, י)</small> 'יִכָּשְׁלוּ בָם' דקרי ליה מכשול ובמשל הזה אין כאן מכשול גבי אחותו כי היא ידעה שהוא אחיה בודאי שלא נמצא איש בבית זולתו ולהכי פירש הכתוב במשל דלוט ושתי בנותיו דלוט אף על גב דאיהו פושע בצעירה כיון דידע מה שעשה לו היין בבכירה עם כל זה מכשול קרי ליה מפני כי בעת ששכב עמה היה שיכור באמת.<br>ודע כי הוה מצי למנקט מציאות אחרת דשכיחה טפי והוא אשה שראתה ספק דם נדה והתירה לעצמה בלא מראה חכם כי חשבה שהוא טהור ובאמת היא טמאה ובעלה לא ידע מזה המראה שלה ושכב עמה לקיים מצות עונה ולגבי דידיה 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' ולגבי דידה 'פֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' דפשעה שלא הראתה לחכם ועם כל זה קרי לה 'יכשלו' כי חשבה בדעתה שהוא טהור.<br>ורק נקיט דבר זה של לוט שהוא מציאות ידועה הכתובה בתורה וגם ללמד מוסר לפי דרכו דאף על פי שהם נכרים עם כל זה משום דכונתם היתה לטובה קרינן בהו 'וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם'. גם מדוייק הכתוב על בנות לוט דכתיב יֵלְכוּ בָם, כי זה היה שכרם שהלכו אחרי זה בגלגול שני בעולם הזה דהבכירה נתגלגלה ברות והצעירה נתגלגלה בנעמה העמונית ובזה מדוייק לשון יֵלְכוּ בָם.
+
+Daf 23b
+
+<b><small>(משלי יח, יט)</small> "אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז", זֶה לוֹט שֶׁפֵּרַשׁ מֵאַבְרָהָם.</b> נראה לי בס"ד דשם אַבְרָהָם הוא 'אבר מה' וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ולכן לוט כשהיה מתחבר עם אברהם היה יונק ונשפע מן אותיות 'מה' של אברהם כי לוֹט <small>[45]</small> הוא מספר מה, וכשנפרד ממנו נפרד מיניקה זו של מה וְ'<b>נִשְׁפַּע</b>' נהפכה לו לצירוף '<b>נִפְשָׁע</b>'.<b><br></b>והא דקרי לאברהם אבינו עליו השלום <b>קִּרְיַת עֹז</b> כי ז' ספירות חג"ת נהי"ם <small>[חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות]</small> הם קריה שהם נקראים שבעת ספירות הבנין ואחוזים בהם <b>א</b>ברהם <b>י</b>צחק <b>י</b>עקב <b>מ</b>שה <b>א</b>הרן <b>י</b>וסף <b>ד</b>וד <small>[76]</small> שראשי תיבות שלהם עולה ע"ו.<br>אך אברהם אבינו עליו השלום הוא חסד שהוא כפול בסוד יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ <small>(תהלים מב, ט)</small>, יוֹמָם דיקא דהוא אזיל עם כולהו יומי ואם כן אם תחשוב ראשי תיבות שלהם מתתא לעילא יהיה שם אברהם משלים מספר עז <small>[77]</small> בקריה זו דשבעה ספירות הבנין ולזה אמר עליו קִּרְיַת עֹז.
+<b><small>(משלי יח, יט)</small> "וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן", שֶׁהֵטִיל מִדְיָנִים בֵּינוֹ וּבֵין יִשְׂרָאֵל כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: <small>(דברים כג, ד)</small> "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִקְהַל ה'".</b> ופירש רש"י כבריח שנועלין בו הארמון שלא יכנם בו אדם. ויש להקשות למה עשה הדמיון לבריח ולא למנעול ברזל שנועלים בו הפתח דאי אפשר ליכנס בני אדם שם?<br>ונראה לי בס"ד כי זו המניעה היא רק לזכרים ד'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, 'מוֹאָב' וְלֹא מוֹאָבִית משום דהזכרים דרכם להיות בחוץ ולכן דרכם לקדם אך הנקבות עצורים בפנים ואין דרכם לצאת חוצה כדי לקדם. ולכן עשה הדמיון לבריח כי הוא מעכב ומונע הכניסה הכניסה מן אותם שבחוץ שאי אפשר להם ליכנס מחמת הבריח דאי אפשר להם להסירו כי הוא מונח בצד פנים של הדלת אבל להיושבים בפנים אינו מעכב ומונע כלל כי היושב בפנים כשירצה לצאת מושך הבריח ויוצא אבל מנעול הוא מעכב ומונע בין לעומדים בחוץ בין לעומדים בפנים, יען כי מנעול אינו נפתח בלא מפתח והמפתח הוא ביד בעל הבית בלבד ואחרים אינם יכולים לצאת ולהכנס אם לא יבא בעל הבית ויפתח להם נמצא העכבה היא רק לזכרים שדרכם בחוץ ולא לנקבות שדרכם בפנים ולכך עשה הדמיון בבריח.
+<b><small>(משלי יח, א)</small> "בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע", שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, דִּתְנָן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם.</b> קשה מה תוספת קלון היה לו בזה מן דברי המשנה אחר שנכתב בתורה <small>(דברים כג, ד)</small> לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי? ועוד אטו דין מצרי ואדומי לא נזכר בתורה שבעל פה?<br>ונראה לי בס"ד דאיכא טעמא במה שאמר 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, שהנקבות הותרו הוא משום כי לוט שהוא הזכר היתה כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה ולכן הרויח הנקבות של עמון ומואב לא נאסרו מה שאין כן הזכרים. ולכן בדברי רז"ל אשר מפורש דאין האיסור אלא בזכרים דאמרו 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, בזה <b>נִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ</b> של לוט כי הטעם דנאסרו הזכרים בלבד ולא הנקבות מפני שלוט כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה.
+<b>אֶלָּא אֵימָא: כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.</b> נמצא אהרן הכהן עליו השלום ויעל עליה השלום עשו עבירה לשם שמים שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י <small>[91]</small> שעולים מספר אותיות אילן <small>[91]</small> שהם ראש וסוף של שמות <b>אַ</b>הֲרֹ<b>ן יָ</b>עֵ<b>ל</b> <small>[91]</small> לרמוז כי עשו מה שעשו לשם שמים שהוא סוד אילן ולכן נרמזו אותיות אילן בראש ובסוף של שמותם להורות שכונתם מתחלת הענין ועד סופו היתה לשם שמים! ונראה לי בשם יָעֵל ראשי תיבות <b>י</b>עשו <b>ע</b>בירה <b>ל</b>שמה.<br>ואומרם <b>מִתּוֹךְ</b> '<b>שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ</b>' <b>בָּ�� לִשְׁמָהּ</b> כי תוך האותיות של שלא לשמה יש ג' יודי־ן וג' מימי־ן ולמ־ד<small> [ש<b>י</b>ן ל<b>מ</b>ד א<b>ל</b>ף ל<b>מ</b>ד ש<b>י</b>ן מ<b>ם</b> ה<b>י</b> בחשבון כזה: י+ו+ד=20 כפול שלש יודי־ן =60. מ+ם=80 כפול שלש מימי־ן=240. ל+מ+ד=74. סך הכל 60+240+74 = 374]</small> שעולה מספרם שע"ד ועם הכולל יעלו מספר לשמה <small>[375]</small> לרמוז מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.<br>והא דקרי לשרה ורבקה ורחל ולאה 'נָּשִׁים בָּאֹהֶל' <small>(שופטים ה, כד)</small> משום שיש בשמם במילואם <small>[שין ריש הא, ריש בית קוף הא, ריש חית למד, למד אלף הא]</small> ל"ו אותיות כמנין אהל <small>[36]</small>.
+<b>שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.</b> נראה לי דהיו שבע בעילות לצורך ביטול שבע כחות הטומאה שהיה בקליפתו שהם כנגד ז' שמות שיש ליצר הרע והיא בכח צדקות שלה עשתה דבר פלא כי הבעילה שהיא גשמית וטבעית היתה אצלה מרה כלענה לרוב קדושת גופה ועל כן בכל בעילה היה לה זכות גדול מצד זה ובאותו הזכות היתה מבטלת כח אחד משבעה כחות טומאה שהיה ולכן אחר השבע בעילות אז מָחֲצָה רַקָּתוֹ <small>(שופטים ה, כו)</small> שתחבה היתד בראשו והרגתו כי הוסר כחו מעליו ולכן קרי לבעילות אלו עבירה לשמה.
+
+Daf 24a
+
+<b>זָכְתָה וְקִדַּמְתָּהּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת.</b> נראה לי בס"ד טעם למספר ארבעה דורות והיא לא קדמתה אלא לילה אחת ולא ארבעה לילות? ונראה לי בס"ד הטעם כי הלילה נחלק לארבעה משמרות כדאיתא בריש ברכות <small>(ברכות ג.)</small> ארבעה משמרות הוי הלילה. אי נמי הלילה נחלק לשני חצאין והיום גם כן נחלק לשני חצאין הרי ארבעה חלוקות בלילה ויום שאחריו עד שהגיעה לילה שניה ולכך קדמתה ארבעה דורות.
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+<b>אִיבָּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי, אוֹ מִלְּעֵיל?.</b> נראה לי בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בבעיא זו מוסר יקר והוא דיש לחקור למה יש שערות באדם שהוא שער הראש גדל בו מעת שנולד ויש שערות שהם גדלים בו אחר שיגדיל ויהיה לאיש כמו שער הזקן?<br>ונראה לי בס"ד ליישב חקירה זו בהקדים מה שאמרו במדרש רבא <small>(בראשית רבה יא, ו)</small> פליספוס אחד שאל את רבי הושעיה אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? כלומר מפני מה לא נברא מהול שאז כל הנולדים ממנו יהיו נולדים בלא ערלה! אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו? כלומר לפי דבריך שאתה מחבב הערלה מפני שנולדת בה מכל מקום אתה מגלח שער הראש ומניח הזקן והלא שער הראש הוא חביב מפני שהיה עמך מעת הלידה! אמר לו הפלסוף מפני ששער הראש גדל עמו בשטות! רוצה לומר שבא לו מעת היותו קטן בלא דעת אך שער הזקן בא לו אחר שגדל ונשלם בדעת. אמר לו רבי הושעיא אם כן יסמא עיניו ויקטיע ידיו וישבר רגליו שגדלו עמו מעת היותו קטן שאין בו דעת? אמר לו וכי בעבור תשובה כזאת הזקקתי לדבר עמך שתדחה אותי בדברי הבל?! אמר לו רבי הושעיא להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למיתוק החטין צריכין להטחן ואפילו אדם צריך תיקון אחר שנברא בערלה יחתוך הערלה ויהיה שלם.<br>וצריך להבין למה חשב הפלסוף לתשובה ראשונה של רבי הושעיה דבר הבל, והלא הוא השיב לו היטב לפי דבריו שאמר הטעם משום דגדל עמו בשטות?<br>ונראה דאמר כן מפני כי החילוק הוא פשוט דעינים וידים ורגלים הם מכלל הגוף ובלעדם יהיה האדם מחוסר ואיך יקטעם בשביל שהיו עמו בעודו קטן אך השערות אין מעיקר הגוף אלא הם מותרות ולכן כיון שגדלו בשטות יש טעם להסירם ולגלחם אך שער הזקן אף על פי שגם הוא נחשב ממותרות הגוף עם כל זה כיון דגדל בזמן שהאדם נשלם בשכלו ובינתו לכן חביב הוא לאדם ולא יעבירנו.<br>ובמקום אחר ביארתי בס"ד כי שני מיני שערות אלו על הראש ועל הזקן הם מותרות הגוף נחשבים אך שער הראש הוא כנגד רבוי ההנאות והתענוגים בימי החול שאין ראוי לאדם להיות נגרר אחריהם ולכן צריך שער זה גילוח אבל שערות הזקן הם כנגד מותרות אכילה ושתיה תענוגים בשבת ויום טוב דנחשבים למצוה ולכן לא יגלח שער זקנו.<br>ובזה נפשטה חקירתנו דמפורש בזה הטעם ששער הראש גדל באדם מן הלידה בעודו קטן שאין בו דעת מפני שהוא כנגד מותרות המאוסים לפני השם יתברך אך שער הזקן גדל עמו אחר שנשלם בדעת ובתבונה מפני שהוא רומז למותרות שהם טובים לפני השם יתברך.<br>והנה ידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל שיש שני מיני יצר הרע הגורמים לאדם לחטוא האחד מצד התולדה שהוא בא מטיפת זרע של אב ואם שקשור ואחוז בהם הזוהמה שהיתה מצד התולדה מן חטא אדם וחוה ואותו כח הזוהמה הקשור בזרע האדם מסבב להחטיא את האדם. והשניה הוא היצר הרע שבא מן הקליפה שיש כנגד עולם הנשמות וזה היצר הרע נקרא בדברי רז"ל בשם 'מלאך רע' ועליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין <small>(קידושין ל:)</small>.<br>וכתבו המפרשים ז"ל שיש עונות מתהווים ונעשים מכח יצר הרע הבא מצד התולדה שהוא כח זוהמת הנחש ויש מיני עונות שנעשים מכח יצר הרע הנמשך מן הקליפה שכנגד עולם הנשמות וברור דרבוי התאוה הגופנית שהם מותרות האכילה והשתיה שרודף האדם אחריהם זה בא לו מיצר הרע הבא מצד התולדה יען כי זוהמת הנחש שדבקה בתולדה נתהווית מצד רבוי התאוה של אכילה דכתיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל <small>(בראשית ג, ו)</small>.<br>ובזה יובן רמז חז"ל בהאי בעיא דהכא דאבעי להו <b>הַאי מַזְיָא</b>, <b>מִלְּתַחַת רַבִּי אוֹ מִלְּעֵיל?</b> פירוש השער שהוא גדל עם האדם בשטות שהוא מורה על מותרות האכילה ושתיה שבחול שהם מאוסים לפני השם יתברך אם זה החטא של מותרות ורבוי תענוגים מתהווה ונעשה מלתחת, רוצה לומר מן יצר הרע שהוא מצד התולדה כמתייחס למטה? או דלמא מלעילא רבי, כלומר מן יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהוא מלמעלה כנגד עולם הנשמות? ופשיט בגמרא מלתחת רבי!
+<b>כַּד צַבְעִין סַבְיָא דִּיקְנְהוֹן, חַוְרִין עִקְבֵי נִימְהוֹן.</b> נראה דהוא הדין דמצי למפשט זה מן הצפרניים של האדם שאם האדם יצבע ידיו בצבע שקורין חינ"א וכיוצא בזה שהצפרנים קולטין הצבע ואינו יוצא לעולם אך על ידי שהם גדולים ורבים מלתחת דהיינו מעיקרן הסמוך לבשר יהיו חוורין עקביהון ובאורך הזמן שהם גדולים ונקצצים פעם אחר פעם כלה הצפורן שקלט הצבע כולו על ידי קציצות שקוצץ הגדל ממנו ואם כן גם מן הצפרנים יש הוכחה כמו הוכחה של השער אמנם משום שהוא מדבר בשערות הביא הוכחה מן השערות הנצבעין.
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>יֹאמְרוּ: מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק. תּוֹרָה, מַה תְּהֵא עָלֶיהָ?.</b> פירוש התלמידים אשר שמעו הקושיא שהקשה רבי יאודה על דברי רבי מאיר לסתור דבריו, אין מהרהרים אחר דבריו של רבי מאיר מחמת סתירה, כי יאמרו: רבי מאיר שכב ואילו היה בחיים היה מיישב דבריו ואין כאן קושיא! וגם לא יתפעלו מקושיא של אדם גדול שהוא רבי יאודה שמצא דבר לסתור דברי רבי מאיר כי יאמרו כיון שכעס לכן נעלם ממנו הישוב והישוב שיש לישב ולתרץ בו דברי רבי מאיר.<br>אך דא עקא כי רואין יוסי שתק שלא השיב תשובה לרבי יאודה על קושייתו והוא לא כעס כדי שיתעלם ממנו ישוב הקושיא אם כן תורה של רבי מאיר מה תהא עליה? כי עתה יאמרו התלמידים ודאי נסתרו דבריו אלו מחמת הקושיא של רבי יאודה דאם יש דבר ליישב דבריו למה רבי יוסי שתק ולא אמרו?!
+
+Daf 50b
+
+<b>כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה לָא אִתְקַיֵּם לֵיהּ זַרְעָא לְרַב הוּנָא.</b> עיין בקמא <small>(בבא קמא פ.)</small> שנזכר שם קללה לבנים בענין אחר? ונראה הא והא גרמא ובאחת היה זכות רב הונא מגין לעכב הפרענות וכיון שאמר זה פעם שנית נתקיימה הקללה מיהו בשלמא בגלוח הבנים שייכא הקללה לבנים אך בקמא דאיירי בענין שהיתה רועה בהמה דקה מה שייך זה לבנים ויש לומר דהבנים נמשלו לצאן וגידולם דומה למרעה הצאן שהם בהמה דקה.
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+<b>אָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּא בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבְרִיךְ.</b> נראה לי בס"ד הכונה <b>חֲטוֹף</b> ניצוצי קדושה מן האכילה והשתיה <b>וּבְרִיךְ</b> בכונה של יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י.<br>והנה עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה <small>[זכרונו לחיי העולם הבא]</small> במדרש אליהו דף ק"ך ע"ב פירש סמיכות מאמר זה של 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' עם מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' דבא מסדר התלמוד לפרש לנו דברי רב שאמר לבנו חטוף וברך באיזה אופן קאי דאל תטעה לחשוב שמצוהו בהיותו אורח יחטוף הכוס משאר אורחין ויברך הוא דודאי אין זה משורת דרך ארץ!<br>אך רב איירי בהיכא דבנו הוא בעל הבית ויש אורחים נכבדים שהם שוים זה בזה דאם ימסור כוס ברכת המזון לאורח כמשפטו דאורח מברך יצא מזה קנאה וכעס כיון דשוים יאמר האחד: למה נותן לחבירי ולא לי? לכן מיעצו אף על פי שברכת כוס ברכת המזון היא נתונה לאורח דלכולי עלמא בעל הבית בוצע ואורח מברך <small>(ברכות מו.)</small> הנה לפעמים יזדמן שאתה תחטוף כוס ברכת המזון ותברך כי בזה לא יהיה קנאה כיון דאין אתה נותנו לאורח ואין אדם מתקנא אלא מחבירו הדומה לו. ולכן אחר מאמר 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' הביא מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' כלומר צוואת רב לחייא בריה הנה היא באופן שבזה ירבה שלום עד כאן דבריו ודפח"ח <small>[ודברי פי חכם חן]</small>.<br>והנה למאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ, בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב <small>(משלי כח, כ)</small> <b>אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת</b>, פירוש העונה אמן הוא רב מבעל הברכות. ולמאן דאמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה, בזה פרשתי <small>(תהלים כא, ד)</small> <b>כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב</b>, רוצה לומר הברכות מקדמת הטוב למברך וכאלו אמר ברכות תקדמנו טוב.
+
+Daf 66b
+
+<b>אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע.</b> צריך להבין מה ענין 'בְּמַשְׁמָע' קאמר כאן? ונראה לי בס"ד דכל זה איירי בהיכא דהמסובין כולם חייבים בברכת המזון ואחד מברך וכולם יוצאים ידי חובתם בשמיעתם ולכן כפי הדין צריך שהם יענו אמן בקול כדי שישמע המברך ויוצא הוא ידי חובתם אמן בשמיעה. נמצא שקולין הם, הם יוצאים ידי חובתם בברכה על ידי שמיעה והמברך יוצא ידי חובת אמן בשמיעה.<br>ולזה אמר <b>אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן</b> '<b>בְּמַשְׁמָע</b>' כלומר שניהם צריכים לשמיעה ויוצאין ידי חובתם על ידי המשמיע ורק <b>שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה</b> מפני שהוא התחיל במצות אמירת הברכה תחלה והם אמרו האמן אחריו לכן אף על גב דהוא יש בידו שתים ברכה ואמן והם גם כן יש בידם שתים ברכה ואמן מקדמין לו השכר תחלה מדה כנגד מדה כי הוא פתח הפתח תחלה בברכה.<br>ונראה לי מאחר ששקולין הם יש לו מצות ברכה במענה פיו ומצות אמן בשמיעתו והמסובין יש להם מצות אמן במענה פיו ומצות ברכה בשמיעתם לכך אמרו חכמים <small>(ברכות מה:)</small> שלא יגביה האדם בעניית האמן את קולו יותר מן המברך אלא יהיו שוין בקול.<br>ואומרו <b>אֶחָד וְאֶחָד</b> נראה הכונה המברך עושה כונה של יחוד הוי־ה אדנ־י <small>[91]</small> בברכה בהזכרת השם שאומר בשם אדנ־י ומכוין בלבו בשם אדנ־י וגם מכוין בשם השילוב וכן העונה אמן מכוין בשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שעולים מספר אמן <small>[91]</small> הרי גם הוא מיחד שני שמות אלו בכונתו ולכן אמר<b> אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן</b> ולכן סמך לזה מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' על פי מה שאמר רבינו שמשון מאסטרפולי זלה"ה כי מן חיבור הוי־ה אדנ־י יהיה מספר שלום בחשבון ההכאה ונמצא החכמים שתקנו ברכות ואמנים שבהם יעשו הכונה של חיבור הוי־ה אדנ־י מרבים שלום בעולם שיהיה מחיבור ב' שמות הנזכר השפעת שלום.
+<b>תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: <small>(ישעיה נד, יג)</small> "וְכָל בָּנָיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".</b> נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל <small>(נידה כה:)</small> אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, וידוע מה שאמרו רז"ל <small>(נדה לא:)</small> בא זכר לעולם בא שלום לעולם. נמצא שלום כינוי לזכר וידוע מה שאמרו רז"ל <small>(סנהדרין כו:)</small> למה התורה נקראת <small>(ישעיה כח, כט)</small> 'תּוּשִׁיָּה'? בשביל דמתשת כוחו של אדם. וידוע תש כח שוהה להזריע ואינו מזריע תחלה. ולזה אמר <b>תַּלְמִידֵי חֲכָמִים</b> שהם תש כוחן ואינם מזריעים תחלה הנה הם <b>מַרְבִּים שָׁלוֹם</b> הזכרים <b>בָּעוֹלָם.</b><br>ועוד נראה לי בס"ד מלוי 'שָׁלוֹם' כזה: ש<b>י</b>־<b>נ</b> ל<b>מ</b>־<b>ד</b> ו־<b>ו</b> מ־<b>ם</b> <small>[150]</small> עולה ק"ן כמנין המלוי של 'עוֹלָם' כזה: ע<b>י</b>־<b>ן</b> ו־<b>ו</b> ל<b>מ</b>־<b>ד</b> מ־<b>ם</b> <small>[150]</small> וכל שפע של ברכה בא בצינורות של אותיות המלוי גם עוֹלָם עם האותיות עולה ק"ן ולזה אמר <b>מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם</b> בצנור שרמוז באותיות עולם.<br>ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר התנא בתלמוד <small>(תענית ז.)</small> הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ולזה אמר <b>תַּלְמִידֵי חֲכָמִים</b> רוצה לומר התלמידים <b>מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם</b> היא התורה הנקראת 'שלום' דכתיב דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם <small>(משלי ג, יז)</small> כי מן התלמידים ירבה יותר לימוד תורת <b>חיים.</b>

txt/Talmud/Bavli/Acharonim on Talmud/Ben Yehoyada/Ben Yehoyada on Nazir/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,550 @@
+Ben Yehoyada on Nazir
+בן יהוידע על נזיר
+merged
+https://www.sefaria.org/Ben_Yehoyada_on_Nazir
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Senlake edition 2019 based on Ben Yehoyada, Jerusalem, 1897
+-http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001933802/NLIl
+
+בן יהוידע על נזיר
+
+
+
+Daf 1a
+
+
+
+Daf 1b
+
+
+
+Daf 2a
+
+
+
+Daf 2b
+
+<b><small>(שמות טו, ב)</small> "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ", אֲנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת.</b> נראה לי בס"ד אומרו '<b>לְפָנָיו</b>' כלומר עיקר היופי צריך להיות שאין כונתך להתפאר לפני בני אדם בנוי זה שעשית. ונראה לי אותיות אַנְוֵהוּ במילואם כזה אל־<b>ף</b> נו־<b>ן</b> וא־<b>ו</b> ה־<b>א</b> וא־<b>ו</b> אותיות אחרונות של המילוי עולין מספר <b>בְּמִצְוָה</b> <small>[143]</small> לרמוז הנוי יהיה במצוה דוקא ולא בגשמיות. גם אותיות אחרונות של מילוי מִצְוָה כזה מ־<b>ם</b> צד־<b>י</b> וא־<b>ו</b> ה־<b>א</b> עולים מספר <b>נָאֶה</b> עם הכולל <small>[58]</small> לרמוז שצריך לעשות המצוה נאה.<br>ועוד נראה לי בס"ד אומרו הִתְנָאֶה '<b>לְפָנָיו</b>' בְּמִצְווֹת כי המצות צריך לקיים אותם במחשבה ובדבור ובמעשה כמו שכתב רבינו האר"י ז"ל בשער הגלגולים. גם צריך לקיים אותם מאהבה ולא מיראה ולפי זה צריך להיות לאדם בעבודת השם יתברך אהבה דהיינו אהבה במחשבה אהבה בדיבור אהבה במעשה וג' פעמים אהבה עולים ט"ל <small>[13×3=39]</small> שהוא מספר אותיות אשר לפני שם הוי־ה ברוך הוא שהם כוז־ו <small>[39]</small> שעולין מספר ט"ל. ולזה אמר התנאה לפניו במצות 'לְפָנָיו' דייקא רוצה לומר במה שרמוז לפני שמו יתברך.<br>ועיין מה שאמר עוד בחדושינו לעיל בשבת דף קל"ג ע״ב יעוין שם. גם שם פירשתי בס"ד הסדר דנקיט בסוכה ולולב וציצית וכו' וכאן אוסיף לומר לא מבעיא ציצית שדמיו מועטין שאז גם ההידור שלו מועט אלא גם ספר תורה שדמיו יקרים דהידור שלו הוי מרובה ממילא גם כן תזהר בהידור שלו.<br>ברם הא קשיא ברישא דברייתא נקיט הנוי לאדם דאמר: הִתְנָאֶה לְפָנָיו בְּמִצְווֹת, שהאדם יתנאה ובסיפא תלה הנוי במצוה דאמר: סֻכָּה נָאָה לוּלָב נָאֶה צִיצִית נָאָה'? ונראה לי בס"ד בהקדים מה שפירשתי בס"ד על פסוק צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי <small>(איוב כט, יד)</small> דצריך להבין אם הוא לבש את הצדק איך הצדק חוזר ולובש אותו דנמצא הצדק הוא הגוף והאדם הוא הלבוש?<br>ופירשתי בס"ד על פי דמיון באשה שהיתה יפת תואר ויפת מראה ובעלת חן מאד שהיתה חביבה על בעלה הרבה והנה יום אחד הביאו לה טבעת של אבן טובה ששוה אלף זהובים שתקנה אותה והניחה בתוך בגדה כדי שתראנה לבעלה ויקנה אותה לה ובהיותם יושבים על השלחן הוציאה הטבעת מתוך בגדה ותמסרנה לבעלה ותאמר לו שיקנה אותה בעבורה שבעליה רוצים בה אלף זהובים ולא ימכרו בפחות ויקחנה ויסתכל בה היטב ויאמר לה זו אינה שוה יותר מן ת"ק זהובים ואם ימכרו בזה הסך אני אתן לך ת"ק זהובים ותקני אותה ותקחנה מידו ותאמר אלו אין מוכרים פחות מאלף זהובים ותשימנה בחיקה.<br>אחר שעה חזרה ותוציאנה מחיקה ותמסרנה לו ותאמר תחזור להסתכל בה היטב שמא טעית בראשונה וזה חזר והסתכל בה חמש ושש רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר מארבע מאות זהובים ואם ימכרו בזה הסך אקנה ותקחנה מידו ותצניענה אצלה.<br>ואחר שעה חזרה והוציאה אותה ותאמר תחזור ותראנה היטב היטב אולי אתה טועה בערך שלה וזה לקחה ונשארה בידו עשרה רגעים ויאמר זו אינה שוה יותר משלש מאות זהובים ואם ימכרו בכך אני אקנה ואם לאו לא אקנה ותקחנה ותאמר אם כן אחזיר אותה לבעליה כי יש הפרש גדול בערך בינך לבינם ואי אפשר לקנותה בכך על כן אחז��רה לבעליה!<br>והיא הצניעה אותה אצלה שתי שבועות ואחר כך לבשה את הטבעת ההיא באצבעה ובהיותם יושבים על השלחן אמרה לבעלה בזה השבוע הביאו לי טבעת אחרת יקרה מן הראשונה מאד והיא באצבעי ומפני שהיא דחוקה מאד לא אוכל להסיר אותה מידי תראנה בעודה באצבעי ותושט לו ידה ויאחוז ידה בידו ויבט בטבעת אשר על האצבע שלה ואחר הביטו בה אמר זו שוה אלף זהובים אם ימכרו בסך זה אני אקנה כי ערבה לו מאד.<br>ותאמר לו בעל הטבעת רוצה בה שני אלפים זהובים ואיך ימכור באלף? ותמשוך ידה מידו ואחר חצי שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר ראה היטב בטבעת אולי אתה טועה בערך שלה והיא שוה יותר וזה חזר ואחז בידה ויסתכל היטב בטבעת שבאצבעה ויאמר אני רואה ששוה אלף ות"ק זהובים ואני אקנה בסך זה.<br>ותמשוך ידה ותשמיט אותה מידו בחזקה ובמהירות ותאמר בעלה רוצה שני אלפים ואיך ימכור באלף ות"ק? ואחר רבע שעה חזרה ופשטה ידה אליו ותאמר תחזור ותראנה היטב עוד הפעם דאולי אתה שוגה בערכה וחזר ותפס ידה ויסתכל בטבעת שבה ויאמר כן הוא כאשר דברת שזו שוה שני אלפים ויותר ואני אקנה עתה בשני אלפים וקם והביא לה שני אלפים זהובים כדי שתתן לבעל הטבעת ותקחנה.<br>אחר כך אמרה לו אשתו זו הטבעת שקנית היום בשני אלפים זו היא הטבעת אשר ראית קודם שני שבועות וסוף דבר גזרת אומר שאינה שוה יותר משלש מאות! ויאמר אני מבין היטב בערך אבנים טובות ואיך יתכן שאטעה כל כך בהפרש גדול כזה בין ראייתי אותו היום לבין ראייתי יום זה?<br>ותאמר לו אשתו לא טעית! אלא בראשנה היית רואה הטבעת לבדה בפני עצמו וכל מה שהיית מוסיף להסתכל בה יותר הייתה יורדת בערכה בעיניך יותר, אך בזה היום ראית את הטבעת בהיותה באצבעי ומאחר שאני אהובה אצלך ומצאתי חן בעיניך זרח מן החן שלי חן על גוף הטבעת וראית את הטבעת יקרה יותר ממראה שעבר! ואחר שחזרת וראית עוד הפעם את הטבעת בידי נוסף עליה עוד חן מן החן שלי ונוסף ערכה בעיניך וכן בפעם שלישית נוסף לה עוד חן מן החן שלי ונתת לה ערך ב' אלפים כי האדם שהוא אהוב וחביב לזולתו ויש לו חן אם לובש תכשיט שיתנאה בו גם התכשיט יתנאה יותר מכח החן הזורח על גוף הלובש אותו וזה כלל גדול בחכמת הטבע.<br>וזהו שנאמר <b>צֶדֶק לָבַשְׁתִּי וַיִּלְבָּשֵׁנִי</b> דבר בזה דוגמת ענין הטבעת ההיא של אותה אשה שבהיותה לבדה היה ערכה בעיני רואיה בדמים מועטים ואחר שלבשתה אותה האשה הנאה והיפה שנתייפת בה אז גם הטבעת הוסיפה יופי וחן מן יופי וחן אותה האשה אשר לבשתה וזהו צֶדֶק לָבַשְׁתִּי שנתייפיתי בו ואז גם הוא לבשני שנעשה מלבוש של חן ויופי מצדי כי האדם העושה מצוה ודאי יתנאה הוא באותה מצוה ואם אותו אדם הוא חביב ואהוב לפני הקדוש ברוך הוא אז המצוה ההיא שעושה תהיה חביבה ונאה יותר ממצות שעשו אחרים אף על פי שאותם אחרים עשו המצוה כמו זה באין מחסור מצד המעשה כלל דשניהם נטלו לולב אחד וישבו בסוכה אחת ולבשו ציצית אחד דהכמות שוה עם כל זה תתרבה המצוה באיכות שלה מצד הכונה והשמחה דודאי כונתו ושמחתו של צדיק זה היא יותר נכונה וגדולה מן האחר ונמצא גוף המצוה לבש יופי ונוי מן אותו צדיק.<br>ולזה אמר <b>אֶתְנָאֶה</b> '<b>לְפָנָיו</b>'<b> בְּמִצְווֹת</b>, 'לְפָנָיו' דייקא מצד הכונה והשמחה ואז מצד היופי הזה שאני מתנאה לפניו במעשה המצות אתן נוי ויופי לגוף המצות שאעשה לו סוכה נאה לולב נאה שיהיה להם יופי ונוי מצידי יותר ממצות שעשו אחרים כי מאחר שאני מתנאה במצות לפניו בקדושת הכונה והמחשבה אז ממילא יהיו המצות ההם שאני עושה נאים מכח הנוי שלי שתהיה הסוכה נאה ביותר והלולב נאה ביותר וכן הציצית נאה וכאשר אמרה אותה האשה לבעלה על אותה הטבעת.
+
+Daf 3a
+
+<b>"הֲרֵי עָלַי לְשַׁלֵּחַ פֶּרַע", הֲרֵי זֶה נָזִיר! מִמַאי דְּהַדֵּין 'שִׁלּוּחַ' רִבּוּיָא הוּא? דִּכְתִיב: <small>(שיר השירים ד, יג)</small> "שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים". אֵימָא מִידִי דַּעֲבוּרֵי? כְּדִכְתִיב: <small>(איוב ה, י)</small> "וְשֹׁלֵחַ מַיִם עַל פְּנֵי חוּצוֹת".</b> הנה בודאי הא דהוצרך המקשן להביא פסוק זה מאיוב ולא הביא פסוקים מן התורה דכתוב שלוח לשון העברה, היינו מפני דהפסוקים שכתוב בהם שלוח הם מדברים בבני אדם או בבעלי חיים שהם הולכים ולהכי שייך בהו לשון שלוח שהוא העברה אבל שער שאינו בעלי חיים דאינו הולך כבעלי חיים לא שמעינן מפסוקי תורה דשייך ביה שלוח שהוא לשון העברה לכן מביא פסוק 'שֹׁלֵחַ מַיִם' דגם הוא אינו בעלי חיים ונקיט ביה שולח שהוא לשון העברה והוי דומיא דשער שאינו בעלי חיים וכמו שכתוב באורח מישור ז"ל עיין שם וזה פשוט.<br>ומכל מקום אין להקשות למה לא הביא פסוק בָּעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח פַּרְעֹה <small>(בראשית מו, ה)</small> דהרי העגלות הם דבר דומם ואינם בעלי חיים ונקט בהו שלוח? דיש לומר כיון דדרך לקשור העגלות בבהמות שהם בעלי חיים להכי נקיט בהו לשון שלוח.<br>וכן אין להקשות דהוה ליה למימר פסוק תְּשַׁלַּח חֲרֹנְךָ <small>(שמות טו, ז)</small>, ופסוק אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ <small>(שמות כג, כז)</small>? דיש לומר זה הוא כינוי למלאכים שיש מלאך נקרא 'חרון' ויש נקרא 'אימה' ובמלאכים שייך לשון 'שלוח' וכן וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם <small>(דברים לב, כד)</small> כיון דהשן מחובר בבהמה שהיא מהלכת שהבהמה מהלכת ואוכלת בשן שלה שייך ביה לשון שלוח והשער אף על פי שהוא מחובר באדם שהוא מהלך הנה הוא קאי על האומר 'עָלַי לְשַׁלֵּחַ' שאז הוא תולשו ועוקרו ושן האוכלת היא מחוברת בבהמה המהלכת ואוכלת ולהכי הביא פסוק 'וְשֹׁלֵחַ מַיִם' דהמים אינם בעלי חיים ונקיט בהו שלוח שהוא לשון העברה.<br>מיהו קשיא לי דהוה ליה להביא מן התורה וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים <small>(בראשית לז, לב)</small> וכן בנביאים <small>(שמואל א' יד, כז)</small> וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה ושמואל ב' <small>(שמואל ב' כב, טו)</small> וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, דכל אלו אינם בעלי חיים ודמיין לשער ומים? ונראה לי בס"ד דכל דבר דלא שייך ביה גידול מוכרח לומר דשלוח הכתוב בו הוא לשון העברה ולכן לא הביא פסוק וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים, ופסוק וַיִּשְׁלַח אֶת קְצֵה הַמַּטֶּה, וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם, דהתם לא שייך בהו גידול ומוכרח לומר דשלוח הכתוב בהם הוא לשון העברה אבל בשער דשייך ביה גידול ושייך ביה העברה מקשינן מנא ליה לפרש לשון שילוח דאתמר ביה הוא לשון גידול, תפרש ליה לשון העברה?<br>ועל זה מביא חיזוק לקושייתו מפסוק 'וְשֹׁלֵחַ מַיִם' דהמים שייך בהו גידול ושייך בהו העברה ועם כל זה שולח דאתמר גבי מים מפרשינן ליה לשון העברה ולא מפרשינן ליה לשון גידול דהכי קיימא לן בפשטיה דקרא ד'שֹׁלֵחַ מַיִם' שהוא לשון העברה דבהכי יבא פשט המקרא לנכון יותר, ואם כן תיקשי הכא נמי מנא ליה לפרש האי שילוח דגבי שער לשון גידול אימא לשון אעבורי הוא וכדאמרינן בפשטיה דקרא ד'שֹׁלֵחַ מַיִם'.
+
+Daf 3b
+
+
+
+Daf 4a
+
+
+
+Daf 4b
+
+
+
+Daf 5a
+
+
+
+Daf 5b
+
+
+
+Daf 6a
+
+
+
+Daf 6b
+
+
+
+Daf 7a
+
+
+
+Daf 7b
+
+
+
+Daf 8a
+
+
+
+Daf 8b
+
+
+
+Daf 9a
+
+
+
+Daf 9b
+
+
+
+Daf 10a
+
+
+
+Daf 10b
+
+
+
+Daf 11a
+
+
+
+Daf 11b
+
+
+
+Daf 12a
+
+
+
+Daf 12b
+
+
+
+Daf 13a
+
+
+
+Daf 13b
+
+
+
+Daf 14a
+
+
+
+Daf 14b
+
+
+
+Daf 15a
+
+
+
+Daf 15b
+
+
+
+Daf 16a
+
+
+
+Daf 16b
+
+
+
+Daf 17a
+
+
+
+Daf 17b
+
+
+
+Daf 18a
+
+
+
+Daf 18b
+
+
+
+Daf 19a
+
+<b>מַה תַּלְמוּד לוֹמַר: <small>(במדבר ו, יא)</small> "וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ", וְכִי בְּאֵיזוֹ נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁצִּעֵר נַפְשׁוֹ מִן הַיַּיִן.</b> הוא הנאת הגוף ומה צער יש לנפש במניעת האדם משתייתו? ונראה לי בס"ד כי בכל מאכל ומשקה יש תערובת ניצוצי קדושה והאדם מברר הניצוצי קדושה בשתייתו ואכילתו על ידי הברכה ואלו הניצוצות הקדושה שייכים לנפש שלו והמה הנאת הנפש וכמו שאמרו על פסוק רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף <small>(תהלים קז, ה)</small> ולכן במניעת האדם מאכילה ושתיה בכל מין מאכל ומשתה יש צער לנפש מצד הבירור שהוא הנאת הנפש, דאכילה אין כאן בירור אין כאן!<br>ועוד זאת יש צער נוסף לנפש במניעתו משתיית היין כי הפגם של עץ הדעת שהיה אצל אדם וחוה אשר בעבורו באו התולדות לתקן עד סוף כל הדורות. הוא היה ביין למאן דאמר ענבים סחטה לו ושתה וידוע דכל מה שאמרו רז"ל <small>(סנהדרין ע:)</small> בדבר זה דחד אמר חטה וחד אמר תאנה היה וכן שאר דיעות כולם אמת דהא איתא והא איתא. אם כן שתיית היין יעשה האדם בו תיקון לחטא אדם הראשון המגיע לחלק נפשו והוא על ידי שישתה ויברך עליו בכונה.<br>ולכן יש כמה דברים של מצוה שקבעו אותם על היין שהם מצות קדוש שבת ויום טוב ומצות הבדלה ומצות ברכת המזון ומילה ואירוסין ונשואין וכיוצא כדי לתקן בזה חטא אדם הראשון מה שנעשה ביין ועל כן זה הנודר בנזיר שאסר היין עליו ונמנע מן שתייתו עשה צער לנפשו ולכך כתיב ביה 'אֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ'.<br>ונראה לרמוז בס"ד במלוי אותיות <b>יַּיִן</b> <small>[י<b>ו</b>־<b>ד</b> י<b>ו</b>־<b>ד</b> נ<b>ו</b>־<b>ן</b>=76]</small> יש מספר ע"ו כמנין <b>נִיחֹחַ</b> <small>[76]</small> לרמוז שאם אדם שותהו ומכוין בו לשם שמים תהיה שתייתו מקובלת ורצויה לפני השם יתברך כריח ניחח! ולזה דקדק בעל המאמר ואמר שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן, רוצה לומר מן הרמוז באותיות יַּיִן שהוא מספר נִיחֹחַ אשר ביטל זה בנזירותו.
+
+Daf 19b
+
+
+
+Daf 20a
+
+
+
+Daf 20b
+
+
+
+Daf 21a
+
+
+
+Daf 21b
+
+
+
+Daf 22a
+
+
+
+Daf 22b
+
+
+
+Daf 23a
+
+<b>וּמַה מִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר טָלֶה, טָעוּן כַּפָּרָה וּסְלִיחָה.</b> יש להקשות למה נקיט הדמיון של העון בבשר חזיר ולא אמר 'מי שנתכוון לעלות בידו חלב ועלה בידו שומן' ועוד כיוצא בזה?<br>ונראה לי בס"ד כי החזיר מראה טלפיים שהוא טהור ובאמת הוא טמא מחמת סימן טומאה השני שיש בו. ולכן נקיט דמיון של העון בבשר חזיר כי היצר הרע דרכו כשמכשיל האדם בעבירה מראה לו תחלה צדדים של היתר דמראה לו שאינו עושה עון בכך ועוד נמי מנהגו של אדם העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר ולכן דימה העבירה לבשר חזיר שהחזיר מראה עצמו כהיתר דמראה טלפיו לומר שהוא טהור.<br>ועוד נראה לי בס"ד דימה העון לחזיר דאמרו רז"ל <small>[הריטב"א בקידושין מט: בשם המדרש, וברבנו בחיי פרשת שמיני יא, ד בשם מדרש תנחומא ישן שמיני יד.]</small> למה נקרא שמו חזיר? שעתיד לחזור! דאחר גמר התיקון יהיה נטהר וניתר לגמרי וכן העון עתיד לחזור דעל ידי תשובה מאהבה יהיו העונות זכיות ויתהפך כח המתהווה מן העון מטומאה לטהרה.<br>ודע כי מה שאמרו רז"ל למה נקרא שמו חזיר? ש��תיד לחזור! דהיינו שיהיה נטהר וניתר אף על גב דאין מצות בטלים לעתיד לבוא היינו שבזה עושה השם יתברך חדשה שיהיו כל החזירים הנולדים מן החזירים נולדים בשני סימני טהרה שיהיו פרסותיהן סדוקות ומעלים גרה ואחר שיוולדו אלו בשני סימני טהרה ימותו החזירים הראשונים ונמצא החזיר הנמצא בעולם הוא טהור ומותר כי יש בו שני סימני טהרה.
+<b>הַמִּתְכַּוֵּן לַעֲלוֹת בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר וְעָלָה בְּיָדוֹ בְּשַׂר חֲזִיר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!.</b> קשא דבר זה לא אצטריך לקל וחומר למילף מניה דבעי מחילה וכפרה כי דבר זה מפורש עונשו בתורה על השוגג ועל המזיד?<br>ונראה לי בס"ד דכאן איירי באוחזו בולמוס וכיוצא שצריך לאכול בשר דהותר לו לאכול בשר אסור משום פקוח נפש אמנם הוא לא היה צריך משום פקוח נפש אלא לחתיכה אחת של בשר והיו לפניו חתיכה של בשר חזיר וחתיכה של בשר טלה ואותה שעה נתאוה לאכול חתיכת בשר חזיר ועת שפשט ידו בלא כונה עלתה חתיכת בשר החזיר בידו ואכלה ולא עלתה בידו חתיכת בשר הטלה, דיש לומר אין לזה עונש דין אוכל בשר חזיר כיון דההיא שעתא הותר לו לאכול בשר החזיר אם לא היה בשר טלה מזומן לפניו.<br>ועל זה בא לומר כאן כי הסברא מחייבת להצריכו כפרה מכח הקל וחומר דאתי מכל שכן מאידך שעלה בידו בשר טלה דאין כאן איסור כלל אלא היתר מעיקרו דמחייבו הכתוב כפרה משום מחשבתו בלבד מה שאין כן זה שאכל בשר חזיר דאכיל איסורא ורק הותר לו משום פקוח נפש דיתחייב כפרה משום מחשבתו נתאווית מעיקרא לאכול בשר חזיר דהוה קמיה חתיכה דהיתר ונתאוה לאכול חתיכת חזיר אלא רק כשפשט ידו לא דקדק בכך אלא ליטול מה שיעלה בידו ועלתה בידו חתיכת בשר חזיר.
+<b>כַּיּוֹצֵא בַּדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר: <small>(ויקרא ה, יז)</small> "וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ".</b> פירוש בחלוקה זו הכי קאמר דהוא נתכוון לאכול בשר טלה והיתה חתיכה מונחת לפניו שהיא אצלו ספק דאינו יודע אם זו בשר טלה או בשר חזיר ולקחה ואכלה אך קמי שמיא גליא שהיא בשר חזיר דחייב להביא אשם תלוי כמו שנאמר וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ <small>(ויקרא ה, א)</small> וכל שכן אם הוא מתחלה נתכוון לאכול בשר חזיר ואכל חתיכה זה שהיא אצלו בספק דגם כן מביא אשם דכל שכן דקרינן ביה 'וְנָשָׂא עֲו‍ֹנוֹ' כיון דמחשבתו היתה פגומה בודאי דנתאוה לאכול בשר חזיר.
+<b>עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים.</b> קשה מאי קא משמע לן? פשיטא כיון דנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר דעבד איסורא ודאי צריך לומר ודוי!<br>ונראה לי דבר זה אינו סיום דבריו של איסי בן יאודה אלא תנא דברייתא קאמר לה אחר שהביא דבריו של איסי בן יאודה וקאי על מאי דנקיט ברישא דברייתא על פסוק אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ <small>(במדבר ל, יג)</small> דאיירי באשה שהפר לה בעלה ולא ידעה והיתה שותה יין דלא עבדה איסורא במעשה אלא בהרהור ומחשבה כי מחשבתה היתה באיסורא.<br>ועל זה קאמר <b>עַל דָּבָר זֶה יִדְווּ הַדְּווּיִים</b> והיינו כי מנהגן של ישראל להזכיר בנוסח הודוי כמה דברים חמורים שהאדם יודע בעצמו שלא חטא בהם כגון עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים וכיוצא וכתבו המפרשים ז"ל איך ישקר האדם לומר לפני ה' שחטא בכך וכך והוא לא חטא? ויש בזה כמה תירוצים ובכללם הוא תירוץ זה דאם מידי עבירה יצא, מידי הרהור לא יצא! על כן אולי הרהר בדברים של כפרנות דהוי כעובד עבודה זרה וכן אולי הרהר בערוה וכיוצא עיין שם.<br>ולפי תירוץ זה תינח אי אמרינן הרהור יש בו ממש דעל כן ראוי להתודות עליו כמעשה אבל אם אין בו ממש, ליכא רושם כלל! ואיך יעמוד לפני ה' וישקר לומר עשיתי כך וכך והוא לא עשה כלום לאו מנייהו ולא מקצתייהו? מיהו איכא למילף הרהור שבלב יש בו ממש וצריך כפרה מדין אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ. ולכן אחר אשר הביא דבר זה ד'אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַהֳ' יִסְלַח לָהּ' דצריכה כפרה גם על איסור דהוה במחשבה והרהור אמר על זה הסמך יִדְווּ הַדְּווּיִים בכל מיני איסור אפילו שלא נעשה בפועל ולא יחושו משום שקר חס ושלום!
+<b>וְזֶה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לוֹ אֲחוֹתוֹ: "וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם" <small>(הושע יד, י)</small>.</b> מקשים והלא בשוגג היה! ואיך קרי ליה פושע? ומתרצים כי ודאי חטא קודם זה איזה חטא הדומה לזה במזיד לכך נכשל בשוגג באיסור חמור כזה!<br>ובזה פרשתי בס"ד הפסוק יִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב רָע לֹא יִמְאָס <small>(תהלים לו, ה)</small> רוצה לומר אם הוא <b>מִתְיַצֵּב עַל דֶּרֶךְ לֹא טוֹב</b> שהוא אינו רע גמור אלא נקרא 'לֹא טוֹב' כיון דמתייצב במזיד אז סופו <b>רָע</b> גמור<b> לֹא יִמְאָס</b> טבעו ומזגו אלא הוא נכשל בו לעשותו!<br>ברם יש להקשות כיון דמפרש להאי קרא דדרכי ה' על המצות אמאי נקיט למצות בשם 'דֶּרֶךְ' והוה ליה למימר כִּי יְשָׁרִים מִצְוֹת הֳ'? ונראה לי כינה המצות בשם דֶּרֶךְ ללמד אין זמן לעשיית המצות אלא רק בעולם הזה המכונה בשם דֶּרֶךְ כמו שכתב הרב עוללות אפרים ז"ל.
+<b>מָשָׁל לְלוֹט וּשְׁתֵּי בְּנוֹתָיו.</b> קשא למה הביא עצות מרחוק? יעשה הדמיון באשתו ואחותו דנקיט ברישא ויאמר אשתו ואחותו עמו בבית ובא על אחותו כסבור שהיא אשתו אך היא ידעה שהוא אחיה ולכן הוא שנתכוין לקיים מצות עונה באשתו 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' והיא שכיונה להבעל לאחיה 'וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' ובמשל הזה הוי דרך אחד!<br>ונראה לי בס"ד דלא ניחא ליה לפרש הכתוב באופן זה דהכתוב אומר <small>(הושע יד, י)</small> 'יִכָּשְׁלוּ בָם' דקרי ליה מכשול ובמשל הזה אין כאן מכשול גבי אחותו כי היא ידעה שהוא אחיה בודאי שלא נמצא איש בבית זולתו ולהכי פירש הכתוב במשל דלוט ושתי בנותיו דלוט אף על גב דאיהו פושע בצעירה כיון דידע מה שעשה לו היין בבכירה עם כל זה מכשול קרי ליה מפני כי בעת ששכב עמה היה שיכור באמת.<br>ודע כי הוה מצי למנקט מציאות אחרת דשכיחה טפי והוא אשה שראתה ספק דם נדה והתירה לעצמה בלא מראה חכם כי חשבה שהוא טהור ובאמת היא טמאה ובעלה לא ידע מזה המראה שלה ושכב עמה לקיים מצות עונה ולגבי דידיה 'צַדִּקִים יֵלְכוּ בָם' ולגבי דידה 'פֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ' דפשעה שלא הראתה לחכם ועם כל זה קרי לה 'יכשלו' כי חשבה בדעתה שהוא טהור.<br>ורק נקיט דבר זה של לוט שהוא מציאות ידועה הכתובה בתורה וגם ללמד מוסר לפי דרכו דאף על פי שהם נכרים עם כל זה משום דכונתם היתה לטובה קרינן בהו 'וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם'. גם מדוייק הכתוב על בנות לוט דכתיב יֵלְכוּ בָם, כי זה היה שכרם שהלכו אחרי זה בגלגול שני בעולם הזה דהבכירה נתגלגלה ברות והצעירה נתגלגלה בנעמה העמונית ובזה מדוייק לשון יֵלְכוּ בָם.
+
+Daf 23b
+
+<b><small>(משלי יח, יט)</small> "אָח נִפְשָׁע מִקִּרְיַת עֹז", זֶה לוֹט שֶׁפֵּרַשׁ מֵאַבְרָהָם.</b> נראה לי בס"ד דשם אַבְרָהָם הוא 'אבר מה' וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל ולכן לוט כשהיה מתחבר עם אברהם היה יונק ונשפע מן אותיות 'מה' של אברהם כי לוֹט <small>[45]</small> הוא מספר מה, וכשנפרד ממנו נפרד מיניקה זו של מה וְ'<b>נִ��ְׁפַּע</b>' נהפכה לו לצירוף '<b>נִפְשָׁע</b>'.<b><br></b>והא דקרי לאברהם אבינו עליו השלום <b>קִּרְיַת עֹז</b> כי ז' ספירות חג"ת נהי"ם <small>[חסד גבורה תפארת נצח הוד יסוד מלכות]</small> הם קריה שהם נקראים שבעת ספירות הבנין ואחוזים בהם <b>א</b>ברהם <b>י</b>צחק <b>י</b>עקב <b>מ</b>שה <b>א</b>הרן <b>י</b>וסף <b>ד</b>וד <small>[76]</small> שראשי תיבות שלהם עולה ע"ו.<br>אך אברהם אבינו עליו השלום הוא חסד שהוא כפול בסוד יוֹמָם יְצַוֶּה הֳ' חַסְדּוֹ <small>(תהלים מב, ט)</small>, יוֹמָם דיקא דהוא אזיל עם כולהו יומי ואם כן אם תחשוב ראשי תיבות שלהם מתתא לעילא יהיה שם אברהם משלים מספר עז <small>[77]</small> בקריה זו דשבעה ספירות הבנין ולזה אמר עליו קִּרְיַת עֹז.
+<b><small>(משלי יח, יט)</small> "וּמִדְיָנִים כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן", שֶׁהֵטִיל מִדְיָנִים בֵּינוֹ וּבֵין יִשְׂרָאֵל כִּבְרִיחַ אַרְמוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: <small>(דברים כג, ד)</small> "לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִקְהַל ה'".</b> ופירש רש"י כבריח שנועלין בו הארמון שלא יכנם בו אדם. ויש להקשות למה עשה הדמיון לבריח ולא למנעול ברזל שנועלים בו הפתח דאי אפשר ליכנס בני אדם שם?<br>ונראה לי בס"ד כי זו המניעה היא רק לזכרים ד'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, 'מוֹאָב' וְלֹא מוֹאָבִית משום דהזכרים דרכם להיות בחוץ ולכן דרכם לקדם אך הנקבות עצורים בפנים ואין דרכם לצאת חוצה כדי לקדם. ולכן עשה הדמיון לבריח כי הוא מעכב ומונע הכניסה הכניסה מן אותם שבחוץ שאי אפשר להם ליכנס מחמת הבריח דאי אפשר להם להסירו כי הוא מונח בצד פנים של הדלת אבל להיושבים בפנים אינו מעכב ומונע כלל כי היושב בפנים כשירצה לצאת מושך הבריח ויוצא אבל מנעול הוא מעכב ומונע בין לעומדים בחוץ בין לעומדים בפנים, יען כי מנעול אינו נפתח בלא מפתח והמפתח הוא ביד בעל הבית בלבד ואחרים אינם יכולים לצאת ולהכנס אם לא יבא בעל הבית ויפתח להם נמצא העכבה היא רק לזכרים שדרכם בחוץ ולא לנקבות שדרכם בפנים ולכך עשה הדמיון בבריח.
+<b><small>(משלי יח, א)</small> "בְּכָל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע", שֶׁנִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת, דִּתְנָן: עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי אֲסוּרִין וְאִסּוּרָן אִסּוּר עוֹלָם.</b> קשה מה תוספת קלון היה לו בזה מן דברי המשנה אחר שנכתב בתורה <small>(דברים כג, ד)</small> לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי? ועוד אטו דין מצרי ואדומי לא נזכר בתורה שבעל פה?<br>ונראה לי בס"ד דאיכא טעמא במה שאמר 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, שהנקבות הותרו הוא משום כי לוט שהוא הזכר היתה כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה ולכן הרויח הנקבות של עמון ומואב לא נאסרו מה שאין כן הזכרים. ולכן בדברי רז"ל אשר מפורש דאין האיסור אלא בזכרים דאמרו 'עַמּוֹנִי' וְלֹא עַמּוֹנִית, בזה <b>נִּתְגַּלָּה קְלוֹנוֹ</b> של לוט כי הטעם דנאסרו הזכרים בלבד ולא הנקבות מפני שלוט כונתו לרוע אבל בנותיו הנקבות היתה כונתם לטובה.
+<b>אֶלָּא אֵימָא: כְּמִצְוָה שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ.</b> נמצא אהרן הכהן עליו השלום ויעל עליה השלום עשו עבירה לשם שמים שהוא חיבור הוי־ה אדנ־י <small>[91]</small> שעולים מספר אותיות אילן <small>[91]</small> שהם ראש וסוף של שמות <b>אַ</b>הֲרֹ<b>ן יָ</b>עֵ<b>ל</b> <small>[91]</small> לרמוז כי עשו מה שעשו לשם שמים שהוא סוד אילן ולכן נרמזו אותיות אילן בראש ובסוף של שמותם להורות שכונתם מתחלת הענין ועד סופו היתה לשם שמים! ונראה לי בשם יָעֵל ראשי תיבות <b>י</b>עשו <b>ע</b>בירה <b>ל</b>שמה.<br>ואומרם <b>מִתּוֹךְ</b> '<b>שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ</b>' <b>בָּא לִשְׁמָהּ</b> כי תוך האותיות של שלא לשמה יש ג' יודי־ן וג' מימי־ן ולמ־ד<small> [ש<b>י</b>ן ל<b>מ</b>ד א<b>ל</b>ף ל<b>מ</b>ד ש<b>י</b>ן מ<b>ם</b> ה<b>י</b> בחשבון כזה: י+ו+ד=20 כפול שלש יודי־ן =60. מ+ם=80 כפול שלש מימי־ן=240. ל+מ+ד=74. סך הכל 60+240+74 = 374]</small> שעולה מספרם שע"ד ועם הכולל יעלו מספר לשמה <small>[375]</small> לרמוז מִתּוֹךְ שֶׁלֹּא לִשְׁמָהּ בָּא לִשְׁמָהּ.<br>והא דקרי לשרה ורבקה ורחל ולאה 'נָּשִׁים בָּאֹהֶל' <small>(שופטים ה, כד)</small> משום שיש בשמם במילואם <small>[שין ריש הא, ריש בית קוף הא, ריש חית למד, למד אלף הא]</small> ל"ו אותיות כמנין אהל <small>[36]</small>.
+<b>שֶׁבַע בְּעִילוֹת בָּעַל אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתָהּ שָׁעָה.</b> נראה לי דהיו שבע בעילות לצורך ביטול שבע כחות הטומאה שהיה בקליפתו שהם כנגד ז' שמות שיש ליצר הרע והיא בכח צדקות שלה עשתה דבר פלא כי הבעילה שהיא גשמית וטבעית היתה אצלה מרה כלענה לרוב קדושת גופה ועל כן בכל בעילה היה לה זכות גדול מצד זה ובאותו הזכות היתה מבטלת כח אחד משבעה כחות טומאה שהיה ולכן אחר השבע בעילות אז מָחֲצָה רַקָּתוֹ <small>(שופטים ה, כו)</small> שתחבה היתד בראשו והרגתו כי הוסר כחו מעליו ולכן קרי לבעילות אלו עבירה לשמה.
+
+Daf 24a
+
+<b>זָכְתָה וְקִדַּמְתָּהּ אַרְבָּעָה דּוֹרוֹת.</b> נראה לי בס"ד טעם למספר ארבעה דורות והיא לא קדמתה אלא לילה אחת ולא ארבעה לילות? ונראה לי בס"ד הטעם כי הלילה נחלק לארבעה משמרות כדאיתא בריש ברכות <small>(ברכות ג.)</small> ארבעה משמרות הוי הלילה. אי נמי הלילה נחלק לשני חצאין והיום גם כן נחלק לשני חצאין הרי ארבעה חלוקות בלילה ויום שאחריו עד שהגיעה לילה שניה ולכך קדמתה ארבעה דורות.
+
+Daf 24b
+
+
+
+Daf 25a
+
+
+
+Daf 25b
+
+
+
+Daf 26a
+
+
+
+Daf 26b
+
+
+
+Daf 27a
+
+
+
+Daf 27b
+
+
+
+Daf 28a
+
+
+
+Daf 28b
+
+
+
+Daf 29a
+
+
+
+Daf 29b
+
+
+
+Daf 30a
+
+
+
+Daf 30b
+
+
+
+Daf 31a
+
+
+
+Daf 31b
+
+
+
+Daf 32a
+
+
+
+Daf 32b
+
+
+
+Daf 33a
+
+
+
+Daf 33b
+
+
+
+Daf 34a
+
+
+
+Daf 34b
+
+
+
+Daf 35a
+
+
+
+Daf 35b
+
+
+
+Daf 36a
+
+
+
+Daf 36b
+
+
+
+Daf 37a
+
+
+
+Daf 37b
+
+
+
+Daf 38a
+
+
+
+Daf 38b
+
+
+
+Daf 39a
+
+<b>אִיבָּעְיָא לְהוּ: הַאי מַזְיָא, מִלְּתַחַת רַבִּי, אוֹ מִלְּעֵיל?.</b> נראה לי בס"ד רמזו חז"ל לפי דרכם בבעיא זו מוסר יקר והוא דיש לחקור למה יש שערות באדם שהוא שער הראש גדל בו מעת שנולד ויש שערות שהם גדלים בו אחר שיגדיל ויהיה לאיש כמו שער הזקן?<br>ונראה לי בס"ד ליישב חקירה זו בהקדים מה שאמרו במדרש רבא <small>(בראשית רבה יא, ו)</small> פליספוס אחד שאל את רבי הושעיה אם חביבה המילה מפני מה לא ניתנה לאדם הראשון? כלומר מפני מה לא נברא מהול שאז כל הנולדים ממנו יהיו נולדים בלא ערלה! אמר לו מפני מה אותו האיש מגלח פאת ראשו ומניח פאת זקנו? כלומר לפי דבריך שאתה מחבב הערלה מפני שנולדת בה מכל מקום אתה מגלח שער הראש ומניח הזקן והלא שער הראש הוא חביב מפני שהיה עמך מעת הלידה! אמר לו הפלסוף מפני ששער הראש גדל עמו בשטות! רוצה לומר שבא לו מעת היותו קטן בלא דעת אך שער הזקן בא לו אחר שגדל ונשלם בדעת. אמר לו רבי הושעיא אם כן יסמא עיניו ויקטיע ידיו וישבר רגליו שגדלו עמו מעת היותו קטן שאין בו דעת? אמר לו וכי בעבור תשובה כזאת הזקקתי לדבר עמך שתדחה אותי בדברי הבל?! אמר לו רבי הושעיא להוציאך חלק אי אפשר, אלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית צריכין עשיה כגון החרדל צריך למיתוק החטין צריכין להטחן ואפילו אדם צריך תיקון אחר שנברא בערלה יחתוך הערלה ויהיה שלם.<br>וצריך להבין למה חשב הפלסוף לתשוב�� ראשונה של רבי הושעיה דבר הבל, והלא הוא השיב לו היטב לפי דבריו שאמר הטעם משום דגדל עמו בשטות?<br>ונראה דאמר כן מפני כי החילוק הוא פשוט דעינים וידים ורגלים הם מכלל הגוף ובלעדם יהיה האדם מחוסר ואיך יקטעם בשביל שהיו עמו בעודו קטן אך השערות אין מעיקר הגוף אלא הם מותרות ולכן כיון שגדלו בשטות יש טעם להסירם ולגלחם אך שער הזקן אף על פי שגם הוא נחשב ממותרות הגוף עם כל זה כיון דגדל בזמן שהאדם נשלם בשכלו ובינתו לכן חביב הוא לאדם ולא יעבירנו.<br>ובמקום אחר ביארתי בס"ד כי שני מיני שערות אלו על הראש ועל הזקן הם מותרות הגוף נחשבים אך שער הראש הוא כנגד רבוי ההנאות והתענוגים בימי החול שאין ראוי לאדם להיות נגרר אחריהם ולכן צריך שער זה גילוח אבל שערות הזקן הם כנגד מותרות אכילה ושתיה תענוגים בשבת ויום טוב דנחשבים למצוה ולכן לא יגלח שער זקנו.<br>ובזה נפשטה חקירתנו דמפורש בזה הטעם ששער הראש גדל באדם מן הלידה בעודו קטן שאין בו דעת מפני שהוא כנגד מותרות המאוסים לפני השם יתברך אך שער הזקן גדל עמו אחר שנשלם בדעת ובתבונה מפני שהוא רומז למותרות שהם טובים לפני השם יתברך.<br>והנה ידוע מה שכתבו המפרשים ז"ל שיש שני מיני יצר הרע הגורמים לאדם לחטוא האחד מצד התולדה שהוא בא מטיפת זרע של אב ואם שקשור ואחוז בהם הזוהמה שהיתה מצד התולדה מן חטא אדם וחוה ואותו כח הזוהמה הקשור בזרע האדם מסבב להחטיא את האדם. והשניה הוא היצר הרע שבא מן הקליפה שיש כנגד עולם הנשמות וזה היצר הרע נקרא בדברי רז"ל בשם 'מלאך רע' ועליו אמר הקדוש ברוך הוא בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין <small>(קידושין ל:)</small>.<br>וכתבו המפרשים ז"ל שיש עונות מתהווים ונעשים מכח יצר הרע הבא מצד התולדה שהוא כח זוהמת הנחש ויש מיני עונות שנעשים מכח יצר הרע הנמשך מן הקליפה שכנגד עולם הנשמות וברור דרבוי התאוה הגופנית שהם מותרות האכילה והשתיה שרודף האדם אחריהם זה בא לו מיצר הרע הבא מצד התולדה יען כי זוהמת הנחש שדבקה בתולדה נתהווית מצד רבוי התאוה של אכילה דכתיב וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל <small>(בראשית ג, ו)</small>.<br>ובזה יובן רמז חז"ל בהאי בעיא דהכא דאבעי להו <b>הַאי מַזְיָא</b>, <b>מִלְּתַחַת רַבִּי אוֹ מִלְּעֵיל?</b> פירוש השער שהוא גדל עם האדם בשטות שהוא מורה על מותרות האכילה ושתיה שבחול שהם מאוסים לפני השם יתברך אם זה החטא של מותרות ורבוי תענוגים מתהווה ונעשה מלתחת, רוצה לומר מן יצר הרע שהוא מצד התולדה כמתייחס למטה? או דלמא מלעילא רבי, כלומר מן יצר הרע שהוא מצד הקליפה שהוא מלמעלה כנגד עולם הנשמות? ופשיט בגמרא מלתחת רבי!
+<b>כַּד צַבְעִין סַבְיָא דִּיקְנְהוֹן, חַוְרִין עִקְבֵי נִימְהוֹן.</b> נראה דהוא הדין דמצי למפשט זה מן הצפרניים של האדם שאם האדם יצבע ידיו בצבע שקורין חינ"א וכיוצא בזה שהצפרנים קולטין הצבע ואינו יוצא לעולם אך על ידי שהם גדולים ורבים מלתחת דהיינו מעיקרן הסמוך לבשר יהיו חוורין עקביהון ובאורך הזמן שהם גדולים ונקצצים פעם אחר פעם כלה הצפורן שקלט הצבע כולו על ידי קציצות שקוצץ הגדל ממנו ואם כן גם מן הצפרנים יש הוכחה כמו הוכחה של השער אמנם משום שהוא מדבר בשערות הביא הוכחה מן השערות הנצבעין.
+
+Daf 39b
+
+
+
+Daf 40a
+
+
+
+Daf 40b
+
+
+
+Daf 41a
+
+
+
+Daf 41b
+
+
+
+Daf 42a
+
+
+
+Daf 42b
+
+
+
+Daf 43a
+
+
+
+Daf 43b
+
+
+
+Daf 44a
+
+
+
+Daf 44b
+
+
+
+Daf 45a
+
+
+
+Daf 45b
+
+
+
+Daf 46a
+
+
+
+Daf 46b
+
+
+
+Daf 47a
+
+
+
+Daf 47b
+
+
+
+Daf 48a
+
+
+
+Daf 48b
+
+
+
+Daf 49a
+
+
+
+Daf 49b
+
+
+
+Daf 50a
+
+<b>יֹאמְרוּ: מֵאִיר שָׁכַב, יְהוּדָה כָּעַס, יוֹסֵי שָׁתַק. תּוֹרָה, מַה תְּהֵא עָלֶיהָ?.</b> פירוש התלמידים אשר שמעו הקושיא שהקשה רבי יאודה על דברי רבי מאיר לסתור דבריו, אין מהרהרים אחר דבריו של רבי מאיר מחמת סתירה, כי יאמרו: רבי מאיר שכב ואילו היה בחיים היה מיישב דבריו ואין כאן קושיא! וגם לא יתפעלו מקושיא של אדם גדול שהוא רבי יאודה שמצא דבר לסתור דברי רבי מאיר כי יאמרו כיון שכעס לכן נעלם ממנו הישוב והישוב שיש לישב ולתרץ בו דברי רבי מאיר.<br>אך דא עקא כי רואין יוסי שתק שלא השיב תשובה לרבי יאודה על קושייתו והוא לא כעס כדי שיתעלם ממנו ישוב הקושיא אם כן תורה של רבי מאיר מה תהא עליה? כי עתה יאמרו התלמידים ודאי נסתרו דבריו אלו מחמת הקושיא של רבי יאודה דאם יש דבר ליישב דבריו למה רבי יוסי שתק ולא אמרו?!
+
+Daf 50b
+
+<b>כּוּלְּהוּ שְׁנֵי דְּרַב אַדָא בַּר אַהֲבָה לָא אִתְקַיֵּם לֵיהּ זַרְעָא לְרַב הוּנָא.</b> עיין בקמא <small>(בבא קמא פ.)</small> שנזכר שם קללה לבנים בענין אחר? ונראה הא והא גרמא ובאחת היה זכות רב הונא מגין לעכב הפרענות וכיון שאמר זה פעם שנית נתקיימה הקללה מיהו בשלמא בגלוח הבנים שייכא הקללה לבנים אך בקמא דאיירי בענין שהיתה רועה בהמה דקה מה שייך זה לבנים ויש לומר דהבנים נמשלו לצאן וגידולם דומה למרעה הצאן שהם בהמה דקה.
+
+Daf 51a
+
+
+
+Daf 51b
+
+
+
+Daf 52a
+
+
+
+Daf 52b
+
+
+
+Daf 53a
+
+
+
+Daf 53b
+
+
+
+Daf 54a
+
+
+
+Daf 54b
+
+
+
+Daf 55a
+
+
+
+Daf 55b
+
+
+
+Daf 56a
+
+
+
+Daf 56b
+
+
+
+Daf 57a
+
+
+
+Daf 57b
+
+
+
+Daf 58a
+
+
+
+Daf 58b
+
+
+
+Daf 59a
+
+
+
+Daf 59b
+
+
+
+Daf 60a
+
+
+
+Daf 60b
+
+
+
+Daf 61a
+
+
+
+Daf 61b
+
+
+
+Daf 62a
+
+
+
+Daf 62b
+
+
+
+Daf 63a
+
+
+
+Daf 63b
+
+
+
+Daf 64a
+
+
+
+Daf 64b
+
+
+
+Daf 65a
+
+
+
+Daf 65b
+
+
+
+Daf 66a
+
+<b>אָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּא בְּרֵיהּ: חֲטוֹף וּבְרִיךְ.</b> נראה לי בס"ד הכונה <b>חֲטוֹף</b> ניצוצי קדושה מן האכילה והשתיה <b>וּבְרִיךְ</b> בכונה של יחוד שם הוי־ה ושם אדנ־י.<br>והנה עטרת ראשי הרב מור אבי זלה"ה <small>[זכרונו לחיי העולם הבא]</small> במדרש אליהו דף ק"ך ע"ב פירש סמיכות מאמר זה של 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' עם מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' דבא מסדר התלמוד לפרש לנו דברי רב שאמר לבנו חטוף וברך באיזה אופן קאי דאל תטעה לחשוב שמצוהו בהיותו אורח יחטוף הכוס משאר אורחין ויברך הוא דודאי אין זה משורת דרך ארץ!<br>אך רב איירי בהיכא דבנו הוא בעל הבית ויש אורחים נכבדים שהם שוים זה בזה דאם ימסור כוס ברכת המזון לאורח כמשפטו דאורח מברך יצא מזה קנאה וכעס כיון דשוים יאמר האחד: למה נותן לחבירי ולא לי? לכן מיעצו אף על פי שברכת כוס ברכת המזון היא נתונה לאורח דלכולי עלמא בעל הבית בוצע ואורח מברך <small>(ברכות מו.)</small> הנה לפעמים יזדמן שאתה תחטוף כוס ברכת המזון ותברך כי בזה לא יהיה קנאה כיון דאין אתה נותנו לאורח ואין אדם מתקנא אלא מחבירו הדומה לו. ולכן אחר מאמר 'חֲטוֹף וּבְרִיךְ' הביא מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' כלומר צוואת רב לחייא בריה הנה היא באופן שבזה ירבה שלום עד כאן דבריו ודפח"ח <small>[ודברי פי חכם חן]</small>.<br>והנה למאן דאמר גָּדוֹל הָעוֹנֶה אָמֵן יוֹתֵר מִן הַמְבָרֵךְ, בזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב <small>(משלי כח, כ)</small> <b>אִישׁ אֱמוּנוֹת רַב בְּרָכוֹת</b>, פירוש העונה אמן הוא רב מבעל הברכות. ולמאן דאמר אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע אֶלָּא שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה, בזה פרשתי <small>(תהלים כא, ד)</small> <b>כִּי תְקַדְּמֶנּוּ בִּרְכוֹת טוֹב</b>, רוצה לומר הברכות מקדמת הטוב למברך וכאלו אמר ברכות תקדמנו טוב.
+
+Daf 66b
+
+<b>אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן בְּמַשְׁמָע.</b> צריך להבין מה ענין 'בְּמַשְׁמָע' קאמר כאן? ונראה לי בס"ד דכל זה איירי בהיכא דהמסובין כולם חייבים בברכת המזון ואחד מברך וכולם יוצאים ידי חובתם בשמיעתם ולכן כפי הדין צריך שהם יענו אמן בקול כדי שישמע המברך ויוצא הוא ידי חובתם אמן בשמיעה. נמצא שקולין הם, הם יוצאים ידי חובתם בברכה על ידי שמיעה והמברך יוצא ידי חובת אמן בשמיעה.<br>ולזה אמר <b>אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן</b> '<b>בְּמַשְׁמָע</b>' כלומר שניהם צריכים לשמיעה ויוצאין ידי חובתם על ידי המשמיע ורק <b>שֶׁמְּמַהֲרִין לַמְבָרֵךְ תְּחִלָּה</b> מפני שהוא התחיל במצות אמירת הברכה תחלה והם אמרו האמן אחריו לכן אף על גב דהוא יש בידו שתים ברכה ואמן והם גם כן יש בידם שתים ברכה ואמן מקדמין לו השכר תחלה מדה כנגד מדה כי הוא פתח הפתח תחלה בברכה.<br>ונראה לי מאחר ששקולין הם יש לו מצות ברכה במענה פיו ומצות אמן בשמיעתו והמסובין יש להם מצות אמן במענה פיו ומצות ברכה בשמיעתם לכך אמרו חכמים <small>(ברכות מה:)</small> שלא יגביה האדם בעניית האמן את קולו יותר מן המברך אלא יהיו שוין בקול.<br>ואומרו <b>אֶחָד וְאֶחָד</b> נראה הכונה המברך עושה כונה של יחוד הוי־ה אדנ־י <small>[91]</small> בברכה בהזכרת השם שאומר בשם אדנ־י ומכוין בלבו בשם אדנ־י וגם מכוין בשם השילוב וכן העונה אמן מכוין בשם השילוב של הוי־ה אדנ־י שעולים מספר אמן <small>[91]</small> הרי גם הוא מיחד שני שמות אלו בכונתו ולכן אמר<b> אֶחָד הַמְבָרֵךְ וְאֶחָד הָעוֹנֶה אָמֵן</b> ולכן סמך לזה מאמר 'תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם' על פי מה שאמר רבינו שמשון מאסטרפולי זלה"ה כי מן חיבור הוי־ה אדנ־י יהיה מספר שלום בחשבון ההכאה ונמצא החכמים שתקנו ברכות ואמנים שבהם יעשו הכונה של חיבור הוי־ה אדנ־י מרבים שלום בעולם שיהיה מחיבור ב' שמות הנזכר השפעת שלום.
+<b>תַּלְמִידֵי חֲכָמִים מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: <small>(ישעיה נד, יג)</small> "וְכָל בָּנָיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ".</b> נראה לי בס"ד דרך הלצה דאמרו רז"ל <small>(נידה כה:)</small> אשה מזרעת תחלה יולדת זכר איש מזריע תחלה יולדת נקבה, וידוע מה שאמרו רז"ל <small>(נדה לא:)</small> בא זכר לעולם בא שלום לעולם. נמצא שלום כינוי לזכר וידוע מה שאמרו רז"ל <small>(סנהדרין כו:)</small> למה התורה נקראת <small>(ישעיה כח, כט)</small> 'תּוּשִׁיָּה'? בשביל דמתשת כוחו של אדם. וידוע תש כח שוהה להזריע ואינו מזריע תחלה. ולזה אמר <b>תַּלְמִידֵי חֲכָמִים</b> שהם תש כוחן ואינם מזריעים תחלה הנה הם <b>מַרְבִּים שָׁלוֹם</b> הזכרים <b>בָּעוֹלָם.</b><br>ועוד נראה לי בס"ד מלוי 'שָׁלוֹם' כזה: ש<b>י</b>־<b>נ</b> ל<b>מ</b>־<b>ד</b> ו־<b>ו</b> מ־<b>ם</b> <small>[150]</small> עולה ק"ן כמנין המלוי של 'עוֹלָם' כזה: ע<b>י</b>־<b>ן</b> ו־<b>ו</b> ל<b>מ</b>־<b>ד</b> מ־<b>ם</b> <small>[150]</small> וכל שפע של ברכה בא בצינורות של אותיות המלוי גם עוֹלָם עם האותיות עולה ק"ן ולזה אמר <b>מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם</b> בצנור שרמוז באותיות עולם.<br>ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר התנא בתלמוד <small>(תענית ז.)</small> הרבה תורה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכולם, ולזה אמר <b>תַּלְמִידֵי חֲכָמִים</b> רוצה לומר התלמידים <b>מַרְבִּים שָׁלוֹם בָּעוֹלָם</b> היא התורה הנקראת 'שלום' דכתיב דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם <small>(משלי ג, יז)</small> כי מן התלמידים ירבה יותר לימוד תורת <b>חיים.</b>