diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75ae5dcf30c299ab751bab45a42be48c869bab2b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Kodashim/Boaz on Mishnah Tamid/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Tamid",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה תמיד",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Kodashim"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "כך כתב הרמב\"ם בפרק בתרא מבית הבחירה. ולפ\"ז צ\"ל לפענ\"ד דאעפ\"כ שומרים שם רק בלילה, וכדמשמע מסקנא דמתני'. משום דביום א\"צ שישמרו לסימן כבוד. דבל\"ז ע\"י הליכת כהנים בעבודתם אנה ואנה, כבוד אומר כולו. אבל בלילה שאין בו עבודה ורוב הכהנים העובדים ישנים, צריך להראות כבוד וגדולה להבית הקדוש ע\"י המשמורות ששומרים לבוקר שומרים לבקר, לפתוח השערים ולהתחיל שוב אז בעבודת המלך. אמנם להמפרש מסכת תמיד כאן שומרים כל היום וכל הלילה. ולענ\"ד כן משמע קרא דהחונים (על) [לפני] המשכן דיליף מינה הש\"ס שמירה בביהמ\"ק, ושם לא נזכר לילה. ונ\"ל עוד דהנך משמורות היו מתחלפין, דאחר איזה שעות בא אחר לשמור, והן הן הג' או ד' משמורות בארעא דפליגי בהו ר\"א ורבנן (ברכות ד\"ג א'). ר\"ל משמורות שבמקדש. דאי נימא דרק במשמורות מלאכים מיירי, בזה לא שייך פלוגתא. ומה\"ט נמי קאמרי' התם שהקב\"ה כ\"י מצטער על כל משמר ומשמר, על חורבן ביהמ\"ק, כמ\"ש שאוג ישאג על נוהו. מקדש מה שייכות יש לו עם כל משמור ומשמור כשיתחלף. אע\"כ כדאמרן. ובש\"ג (הי\"ז) כתב שבכל משמור של כהנים ולוים היה י' בנ\"א. ואפשר טעמו משום אין דבר שבקדושה פחות מעשרה [מגילה כ\"ג ב']. נמצא שהיה מספר הכהנים השומרים ל'. ומספר הלוים השומרים ר\"מ: ",
+            "והר\"ב כתב שכל משמר מתחלק לשבע בתי אבות. ובמחכת\"ר זהו נגד ש\"ס ערוך [מנחות דק\"ז ב']. וכך כתב רש\"י שם וביבמות [דק\"א א'], ובפסחים [דנ\"ז א'] דרק ששה בתי אבות היו בכל משמור. אח\"כ מצאתי בכתבי קודש של אחי הגאון. מהו' אליעזר זצוק\"ל שהקשה עוד בזה דברי רש\"י אהדדי שרש\"י כ' בעצמו [תענית ט\"ו ב' ד\"ה אנשי בית אב], שהיו ז' בתי אבות בכל משמור וצ\"ע. אב\"י אולם גם ברמב\"ם [פ\"י מתמידין ה'] מוכח דס\"ל דז' בתי אבות הי' בכל משמור של כהנים. וכ\"כ רכ\"מ (פ\"ג מכלי מקדש ה\"ט) שהיו ג\"כ בכל משמר לויי' ז' בתי אבות. ונ\"ל דצ\"ל לדידהו שלבית אב ששימש בשבת לא היה שופר, מדאין מטילין מעות לשופר בשבת. והשבתי לבני הגאב\"ד שליט\"א, הוכחתי שהיה רק ו' בתי אבות אינו כמו שחשבת. רק משום דפשטות לישנא דש\"ס מוכח כן. מדלא קאמר נגד ו' בתי אבות של חול. סתמא משמע וודאי טפי שלא היה שם רק ו' בתי אבות. ותו דאי כדבריך ל\"ל לש\"ס במנחות שם לומר כולהו כחזקי' לא אמרו, לאנצויי' לא חיישי'. טפי היל\"ל דלהכי לא אמרו כחזקי' משום דאכתי אתו לאנצויי מי ישמש בשבת: ",
+            "מיהו נ\"ל דאיסור נגיעתו בכלי שרת קודם קידוש אינו אלא זהירות בעלמא, דלמא אגב חביבותי' ישכח ויעבוד בלי קידוש, דמה\"ט נמי לא הפיסו בבגדי חול (כיומא כ\"ד ב'). דאי\"ל משום חשש טומאה, דהיינו שמא הוא או ידיו טמאים, ויהיו ידיו לחים, והרי המשקין שבהם. נעשו עי\"ז ראשון, ויטמאו לכלי (כרמב\"ם פ\"י מאהט\"ו). ליתא, דהרי לפני רגע טבל, וכל טבילה דמדרבנן א\"צ הע\"ש (כרש\"י ביצה די\"ח א'). ואי\"ל דאפ\"ה משום חומר טהרת כלי קודש גזרו שלא יגע שום אדם בהן אפי' טהור בלי קידוש. גם הא ליתא, דהרי לשחיטת קרבן היה צריך לכה\"פ לכתחילה סכין כלי שרת [כזבחים צ\"ז ב, ורש\"י שם צ\"ה א' ד\"ה אלא, ורמב\"ם פ\"ד מקרבנות ה\"ז ודלא כתוס' חולין [ד\"י ע\"א ד\"ה כגון]. ורק בדיעבד כשר בשחט רק בצור. והרי שחיטה כשרה לכתחילה בזר. ולא מצינו בזר שיקדש, אף שנגע בסכין של שחיטה כששוחט. אלא וודאי כדאמרן דרק בכהן גזרו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכן פי' רש\"י ותוס' [מנחות ד\"ק ע\"א]. אולם לפי מה דאמרינן [בסנהדרין די\"ט. ורש\"י שם במתני', וביומא דט\"ו ב' ודכ\"ח א'] דהסגן דהיינו המשנה לכה\"ג, הוא היה הממונה, נראה לי דצריך לומר דהסגן היה ממונה גם כן על הפייסות. והא דלא חשיב לה בירושלמי בהדי אינך דברים שהסגן משמש. וכקו' תוס' [יומא דט\"ו ב']. נ\"ל דתנא ושייר, דהרי שייר נמי, דסגן נותן הס\"ת לכה\"ג (כיומא דס\"ח ב'). ועי' מ\"ש רפ\"ג דיומא. עוד נ\"ל דבכולה מכילתן לא אשכחן שצוה הממונה בשום פעולה או עבודה, רק בה' עניינים, (א) אצל הפייסות [פ\"א מ\"ב, ופ\"ג מ\"א. ופ\"ה מ\"ב], משום דכל פייס אינו ראוי לעשות בלי ציווי מפורש מהממונה, שיראה שלא יהיה שם ערמה. (ב) וכ\"כ בצאוור או אם הגיע זמן שחיטה [פ\"ג מ\"ב]. היה צריך ציווי הממונה שלא יטעו באור הלבנה (כיומא פ\"ג מ\"א). (ג) וכ\"כ בהבאת טלה התמיד [פ\"ג מ\"ג], שלא יביאו מטלאים שאינן מבוקרין. (ד) וכ\"כ בברכו ברכה א' (פ\"ה מ\"א) מדלא עלה השמש עדיין, והקדימו ג\"כ אהבה רבה ליוצר אור (כברכות די\"א ב') לכן אין ראוי לעשות כן בלי צוויו. (ה) וכ\"כ בהקטרת הקטורת (פ\"ו מ\"ג) מפני חשיבותא, שלא שנה בה אדם מעולם (כיומא כ\"ו א'). ",
+            "אולם בציור של בית המקדש שבסוף מדות בש\"ס. וכ\"כ בציור ביהמ\"ק של רתוי\"ט במשניות סוף מדות, נראה שהיה הבית מטבחיים מוקף מחיצות ושער, סביב להעמודי ננסין שתולין בהן, והטבעות שמכניסין בהן צואר הבהמה היה מבחוץ, בין הבית מטבחיים למזבח. והנה מה שציירו הטבעות מחוץ לבית המטבחיים. נ\"ל דיפה ציירו כן, דהרי בעינן ושחט אותו על ירך המזבח. ואם יהיה מחיצת בית המטבחיים מפסיק בין מקום השחיטה למזבח, א\"כ לא ישחטנה על ירך המזבח. כדקאמרינן כה\"ג בש\"ס (זבחי' דנ\"ט א'), דמה\"ט משוך הכיור מבין המזבח לפתח ההיכל. ותו הרי מה\"ט אמרי' [זבחים נ\"ו א'] דאין שוחטין קדשים קלין בלשכות הפתוחות לקודש, מדכתיב לפני אהל מועד, למעוטי צדי צדדים כמ\"ש רש\"י, א\"כ ה\"נ טבעות. ולהכי על כרחך צ\"ל שהטבעות לא היו תוך היקף מחיצה [ועמ\"ש מדות פ\"ג סי' נ\"ב]. מיהו תמהני דא\"כ למה יכניסו להתמיד קודם שחיטה לבית המטבחיים, והרי הטבעות לשחטו בהן בחוץ היו. ותו מנ\"ל הא שהיו שם כלל מחיצות. ואדרבה מש\"ס [יומא דט\"ז ב'] דקחשיב כל רוחב העזרה לעומת המזבח. לא הזכיר המחיצות או רוחב בית המטבחיים בכלל. וגם במשנתינו אמרי' על המטבחיים, ועליו שמונה עמודים ננסין, ואי נימא שהיו מחיצות סביב לבית המטבחיים, הול\"ל והיו בתוכו שמונה וכו'. לכן נ\"ל שלא היה שם מחיצות ושער כלל, רק כל אותו מקום שהיו עליו הטבעות והשולחנות והעמודים נקרא בית המטבחיים, כמו בית הפרס (פי\"ג דאהלות), ובית רובע (פאה פ\"ג). בית צואר (שבת דמ\"ח), בית כור (ב\"ב פ\"ז מ\"א), דבכולם פירושם מקום שיש שם אותו דבר שמזכיר. ובזה מתורץ קו' תוס' לרש\"י [סוכה דל\"ו ב' ד\"ה בשבת] דבעי לאכיחי דבית הכסא משמע דמוקף מחיצות, והרי קמן דכמה דברים וקראו בית אף שאינן מוקפין מחיצות. ",
+            "כך כתב רתוי\"ט בשם הראבי\"ה (מדות פ\"ג מ\"ה). והר\"ב כתב שהיו ג' סדרים אונקלות בכל רביעיות. זו למעלה מזו, כדי לתלות בהן בהמה גדולה או קטנה. וק\"ל כיון שכבר היו העמודים נמוכים פחות מקומת איש, כדי שתהיה נוח להפשיטה כלעיל סי' ל\"ה, א\"כ ל\"ל תו סדריי אונקלות התתתונות. הרי גם בסדר האונקלות העליונות היו יכולין לתלות גם בהמה קטנה. ותו גם בהמה גדולה היו יכולין לתלותה בסדר התחתון של האונקלות. ואפ\"ה לא תסרח על הארץ, מדהיו מניחין שולי הבהמה על השולחנות שבין הננסין [כתוס' יומא ט\"ז ב' ד\"ה מן]. ותו דהרי כבר כתב הרמב\"ם (פ\"ו ממעשה הקרבנות) דגסה לא תלו כלל. ודוחק לומר דר\"ל כבשגדול או קטן, וצ\"ע. ",
+            "ותמה רתוי\"ט האיך שייך גבי תרקב שהוא מדה קבועה, מלת גדול. והרי מדתו קבוע. ולכן רצה למחוק מלת גדול. ולפענ\"ד א\"צ למחוק, דרגילין היו בב' תרקבין. א' שלא היה מחזיק רק ב' קבין, ורק מדגודשא תילתה הוה (ב\"ב דפ\"ט א'). להכי כשיגדישוהו היה מחזיק עם הבירוץ ג' קבין, ולהכי קראוהו תרקב קטן. והב' היה מחזיק ג' קבין גם כשיהיה מחוק ובלי בירוץ. והוא הנקרא תרקב גדול, מדהיה תוך חללו גדול יותר מהאחר. והשתא אילו היו לוקחים התרקב הקטן להאפר של הקטורת שהיה קביין ומחצה, וכדמסיק התנא. היה צריך עכ\"פ להגדיש חצי קב מהאפר. וחוששים שיתפזר בלכתו. להכי בחרו טפי לעשותו דומה לתרקב גדול. ",
+            "ואי\"ל ל\"ל קרא זה בשלמים, הרי ממילא פסולים מדשחטן קודם לתמיד, ואמרי' [פסחים נ\"ח ב'] העולה עולה ראשונה. י\"ל דקרא דעולה ראשונה היינו שיקריב אברי התמיד קודם לשאר הקרבנות, וקרא דפתח אצטריך שיקדים גם שחיטת תמיד לשחיטת שאר הקרבנות, אף דשחיטה לאו עבודה דהרי כשרה בזר. עוד י\"ל דקרא דהעולה שתהיה ראשונה אפי' בשחיטה, והיינו לכתחילה, אבל בדיעבד כשר מדאו' בשחטן קודם לתמיד. ורק מדרבנן פסול [כמנחות מ\"ט ב'] וכמו כן בשחטן אחר תמיד הערב. רק מדרבנן פסול. אבל בשחטן קודם שנפתח ההיכל פסול מדאורייתא [ועי' תוס' יומא דכ\"ט ב', דמתוספתא משמע דבשחטן קודם תמיד הבוקר. או אחר תמיד הערב פסול מדאורייתא. ועי' עוד תוס' פסחים דנ\"ח ב']. עוד י\"ל דקרא דפתח אוהל אצטריך לאפוקי היכא שסגר ההיכל ביום לשום צורך, ושחט שום קרבן שפסל (תוס' עירובין ד\"ב א') . אבל אי\"ל דאצטריך ב' קראי לפסלו בדיעבד, כשאין השער פתוח, דבקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים דמ\"ח ב'). נ\"ל דהכא דאין העניינים שוין. דחד קרא מצריך שיהיה התמיד ראשון, ואידך קרא מצריך שיהיו דלתות ההיכל פתוחים. לא מחשב כשינה עליו הכתוב לעכב [ועי' עוד תוס' פסחים דנ\"א ב' הנ\"ל. דבמנחות (דמ\"ט ב') משמע דלא מעכבי, ועי' בחומר בקודש פ\"ד סימן ז' י'] . "
+        ],
+        [
+            "אמר המפרש הרבה טעמים נאמרו בזה. רש\"י [יומא דס\"ב ב'] כתב דלהכי שחטוהו בטבעת שנייה כדי שתהי' הראשונה מסייעתו להאחז בה רגלי הבהמה, עכ\"ל. כוונת רבינו דמן הראוי לשחטה על טבעת הראשונה שבאות ג', כדי לקרב מקום קבלת הדם למזבח כל מה דאפשר, כדי שלא להתעכב בין קבלת הדם לזריקתו, שלא יקרוש. ואפ\"ה ישחטוה על טבעת שניי' כדי לאחוז ידיה בטבעת שבאות ג' ורגליה בטבעת השלישי. אבל ק' הרי מקום הטבעות הי' כ\"ד אמות מצפון לדרום [כיומא ט\"ז ב'], והטבעות היו מונחים בו' שורות, נמצא שיש בין השורות ה' מרחקים, ונמצא מגיע לכל מרחק ד' אמות בקירוב, והד' אמות הנותרי' יהי' למקום הטבעות בעצמן, א\"כ איך אפשר שכשיכניס צואר כבש התמיד בטבעת א', יאחיזו רגלי הכבש בטבעת שבשורה האחרת. ואת\"ל לפי מ\"ש תוס' [מנחות דפ\"ז א'] בשם הבראשית רבה שכבשי התמיד היו גדולים כל כך שכשירכבום על הגמלים, היו רגליהם נגררים על הארץ. והרי לפי מ\"ש תוס' [יומא דט\"ז ב'] על כרחך שאין זה גוזמא, יע\"ש. א\"כ וודאי אפשר שיאחזו צוארם בטבעת א', ויאחזו רגליו האחרונים בטבעת שבצדו הרחוק מטבעת הראשון ד' אמות. ואף את\"ל דהך דב\"ר שהביאו תוס' גוזמא היא, אפ\"ה היו יכולים לקשור רגלי הכבש בחבלי' ארוכים לטבעת הרחוק שבצדו. עכ\"פ ק\"ל הרי גם ידי הבהמה גם רגליה לא התפשטו כלל לפניה או לאחריה בשעת שחיטה, רק כל יד נעקד עם רגל שלאחריו נגד אמצעית בטן הבהמה, או כמו שכתב רש\"י בעצמו שנעקדים ידיה ורגליה של הבהמה לאחוריה, וכמ\"ש לעיל סי' ב'. וא\"כ איך תאחז בידיה בטבעת שלפניה בדרום. והתוס' [יומא דס\"ב ב'] כתבו דלהכי לא שחטוה על טבעת ראשונה שבקצה שורה א' באות ג. דשמא ירביץ גללים, ובעניי לא הבנתי דא\"כ מה\"ט הי' לנו להרחיק שחיטתו כל מה דאפשר מהמזבח והי' ראוי לנו לשחטו על קצה שורה האחרונה בטבעת המסומן באות ד'. ואת\"ל כיון דטבעת א' מפסיק בין הגלל למזבח לית לן בה. עכ\"פ א\"כ בכל הקרבנות נמי ניחש הכי, והרי רק התמיד שוחטין על טבעת שניי', אבל כל קרבנות היום שוחטין כל משמור בטבעת הקבוע להם אפי' בטבעת הסמוך למזבח. וביומא [דל\"ו א'] משמע דבמפסיק גוף הבהמה בין הגלל למזבח, תו לא חישיינן להטלת גלל. והכא גם בתמיד עבדינן הכי כלעיל סי' ג' ובהכי סגי. וא\"כ יכול לשחוט שפיר על טבעת הראשונה. והמפרש למסכתן והר\"ב כאן כתבו דלהכי שחטוהו בטבעת שניי'. כדי שלא יאפיל על מקום השחיטה צל המזבח שגבוה ט' אמות. הנה מלבד מה שהקשה רתוי\"ט, שבבוקר שהצל מאריך, לא יספיק ריחוק זה שהוא י\"ב אמות לגובה המזבח שהוא ט' אמות. שצלו מאריך ביותר. מלבד זה ק\"ל הרי אמרי' [עירובין נ\"ו א'] שביום היותר ארוך, חמה יוצאת בקרן צפונית מזרחית. א\"כ אז אי אפשר שיהי' צל המזבח מאפיל על כל מקום הטבעות, דצל המזבח יפול לקרן מערבית דרומית של מזבח, והטבעות היו כולן בצפון המזבח. וכן בכל השנה חמה יוצאת על פני המזרח, ואין צל המזבח נופל אלא למערב המזבח, ולא פגע ולא נגע צל המזבח במקום הטבעות. ודוחק לומר שמשום תקופת טבת שהימים קצרים, שהחמה יוצאת בקרן מזרחית דרומית, ואז באמת צל המזבח נופל בבוקר נגד מערבית צפונית של מזבח. ויכסה באמת טבעת הראשון המסומן באות ג', אבל היאך משו\"ה יתקנו שישחטו בכל עתותי השנה על טבעת שניי' מה\"ט. והרי ברוב בוקרי השנה אין המזבח מאפיל לשם. מלבד קו' רתוי\"ט הנ\"ל. ורבינו בעל המאור כתב רתוי\"ט משמו דלהכי שחטוהו על טבעת ב' דמשום דמעולם לא יצאה חמה בקרן מזרחית צפונית ולא שקעה בקרן מערבית צפונית [כעירובין נ\"ו א']. ולפיכך כשם שהחמה מופלגת קצת מהקרנות בזריחתה ובשקיעתה, כך מפליגין שחיטת התמיד מקרנות של צפון המזבח. עכ\"ל. הנה אם נתכוון רבינו בעל המאור לטבעות המסומני' באות א' וב', לא זכיתי להבין ד\"ק, דכי משום שהחמה מתקרבת בעלייתה ושקיעתה לדרום העולם, להכי מקרבין מקום שחיטת התמיד בבוקר ובערב לצפון העולם. אתמהה. אמנם לולא מסתאפינא מרבותינו הי' נ\"ל דטבעת שניי' דקאמר מתני' היינו מב' השורות שבצפון העזרה. וקרן צפונית מערבית וקרן מזרחית צפונית דנקט מתני' לאו בקרנות מזבח מיירי. רק בקרנות של רבוע מקום הטבעות מיירי, וכן משמע לשון הרמב\"ם [פ\"א תמידין הי\"א] שכתב וז\"ל נשחט על קרן צפונית מערבית של בית המטבחיים וכו'. ואי כדברי רבותינו הנ\"ל הרי נשחט על קרן מערבית דרומית של בית המטבחיים. אלא ע\"כ שהרמב\"ם ס\"ל שבבוקר שחטו התמיד בטבעת המסומן באות ה'. ובערב בטבעת שבאות ו', ומה\"ט שחטוהו על טבעת שניי' או מטעם שכ' רש\"י כלעיל, כדי לאחוז רגלי הבהמה האחרונים בחבלים בטבעת ראשון שבאות ד'. או מטעם בעל המאור הנ\"ל שכשם שהחמה מתרחקת עצמה מקרנות צפון בעלייתה ובשקיעתה לצד דרום, כך מרחיקין מקום השחיטה מקרנות צפון של בית המטבחיים, ומתקרבין יותר לצד דרום ובזה הכל מיושב על נכון בס\"ד. אולם בציור השורות של הטבעות, יש ג\"כ מקום להאריך קצת דהנה במדות [פ\"ג מ\"ה] אמרינן הטבעות היו ו' סדרים של ד' ד', וי\"א ד' של ו' ו'. ופשוט דקיי\"ל כסתמא דמתני' והיו ו' סדרים של ד' ד'. אולם המדפיסים בציור המקדש שבש\"ס ציורו כזה. נראה שהבינו שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת מצפון לדרום, וסדר השורות זה אחר זה היו ממזרח למערב. אבל בציור הנ\"ל שציירנו תראה איפכא. שכל שורה ושורה של ד' ד' מתארכת ממזרח למערב, וסדרי השורות זא\"ז היו מצפון לדרום. וזהו כהציור שיש בהמשניות לרתוי\"ט. והן אמת דאין להקשות לציור המדפיסים בש\"ס, מרש\"י יומא [דס\"ב ב' ד\"ה על טבעת שנייה] , שכתב וז\"ל, לא בטבעת שניי' שאצל המזבח וכו'. ואי כציור המדפיסים בש\"ס, היכא ס\"ד שישחטו בא' מהטבעות שאצל המזבח, הרי אצל המזבח הוא קצה של כל שורה ושורה. ואיך יקרא א' מהטבעות שם בשם שניי'. די\"ל דכוונת רש\"י דלא תימא דמלת שניי' אשורה קאי, רק אטבעת. ור\"ל דלא תימא טבעת שני' דקאמר הש\"ס, היינו טבעת הראשונה שבשורה שניי'. אלא ר\"ל טבעת שניי' שבשורה ראשונה. ואעפ\"כ לא נראה לי כציור ההוא, רק כציור רתוי\"ט. וכדמוכח מתני' דמדות [שם] שהבאנו, דהרי מדרום לצפון קחשיב תנא שם המדה, א\"כ הו' סדרים דנקט, ג\"כ הם סדר אחר סדר מדרום לצפון, וכל שורה מתארכת ממזרח למערב. וגם מדברי המפרש בש\"ס [תמיד ד\"ל ע\"ב ד\"ה על טבעת שניי'] שכתב וז\"ל, לאו בטבעת שניי' שבסדר ראשון שאצל המזבח, אלא בטבעת הראשונה של סדר השני המשוך לצד צפון, עכ\"ל. הרי מבואר באר היטיב, שסדרי השורות זא\"ז מדרום לצפון היו: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה שלא נזכר במשנתינו זו לא ברכו ולא התפללו כלל (וזה כרש\"י ברכות די\"א ב', ד\"ה וברכת כהנים ודלא כר\"ב הכא). והרי אפי' מק\"ש היו פטורים, אע\"ג דכבר הגיע זמנה משיראה ויכיר חבירו בריחוק ד' אמות. ומכ\"ש בשעה שאמר הממונה ברכו ברכה א', שכבר האיר היום טפי. והרי בשעת הדחק אפי' לכתחילה קורין אותה משעלה עמוד השחר (כא\"ח נ\"ח ג'). והרי אמירת הממונה זמן מה אחר שחיטת התמיד וזריקת דמו, ונתוח אבריו, והולכת אברים לכבש הוה, והמשך כל זה היה קרוב לשעה [כפסחים דנ\"ח א'] נמצא שבוודאי אז הגיע זמנו. דהא דאמרי' [יומא דל\"ז ב'] הקורא ק\"ש עם אנשי משמר לא יצא, היינו שלא יצא יד\"ח מצוה מהמובחר [אב\"י כ\"כ הרשב\"א בחידושיו, והובא בב\"י א\"ח נ\"ח ד\"ה מי שנאנס]. והטעם, מדראוי לקרותה לכתחילה סמוך וקודם לנץ החמה. כדי לסיים ברכה שלאחר הק\"ש עם נץ החמה ולהתפלל מיד, כדכתיב יראוך עם שמש. אבל וודאי דזמן ק\"ש כבר הגיע אז כשאמר להם הממונה. ואפ\"ה היו הכהנים פטורים ממנה, מדהיו טרודים בעסק הקרבנות פטורים אף מק\"ש דמדאורייתא. ולא עוד, אלא אפי' מתפילין פטורים היו אפי' ישראל שהיו אז במעמדן [כזבחים די\"ט א'], וכ\"ש ק\"ש דאיכא למ\"ד דק\"ש אינו רק מדרבנן וקרא דובשכבך ובקומך בד\"ת הוא דכתיב (כברכות דכ\"א א'). והן אמת דשעו עיני מני דעת להבין דברי הש\"ס הקדושים, דהיכא אפשר דנימא דקרא דובשכבך ובקומך, בכל דברי תורה מיירי, והרי האי בשכבך ובקומך בחדא מחתא מחתינהו בחד קרא עם וקשרתם לאות על ידך, וכי ס\"ד דוקשרתם נמי בכל ד\"ת מיירי. ולפענ\"ד אפשר זהו טעם של רוב הפוסקים שפסקו דק\"ש דאורייתא. דשאלו רבותינו דדלו דיילא מנ\"ל כן, ולפע\"ד י\"ל משום דהכי מסתבר מדלית לן סכינא חריפא למפסק הקרא מהדדי, לומר דובשכבך מיירי בכל ד\"ת. וקשרתם מיירי דווקא באותה פרשה [ועיין רפ\"ח בא\"ח סי' ס\"ז דפסק דב' פרשיות ראשונות דאורייתא. ובתשו' שאגת אריה (סי' ב') הוכיח דרק פרשה ראשונה דאורייתא. וע\"כ צ\"ל דאע\"ג דגם בפרשה שנייה כתיב בשכבך, עכ\"פ לא אורעה יחד כל כך עם וקשרתם ומצי שפיר למימר האי בד\"ת כתיב]. [אב\"י נ\"ל ע\"פ מ\"ד (מנחות צ\"ט ב') בשם רשב\"י, דאפי' לא קרא אדם אלא ק\"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש. א\"כ י\"ל קו' ע\"ר שליט\"א, דה\"פ דש\"ס הכא אדקאמר האי בד\"ת, ה\"ק בשקורא ק\"ש כדי ללמוד תורה ג\"כ יצא יד\"ח מצות לא ימוש. וא\"כ וודאי בק\"ש משתעי קרא, וא\"צ סכינא חריפא למפסק סיפא דקרא דוקשרתם מרישא דקרא של ודברת בם. עכ\"ל בני הגאב\"ד שליט\"א]. ויהיה איך שיהיה אם מתפילין דוודאי הוה דאורייתא פטירי מכ\"ש מק\"ש, דאיכא חד מ\"ד דהוה דרבנן. וכ\"ש דפטורים מברכת ק\"ש ותפלת י\"ח שהן וודאי דרבנן. וכל זה משום דהעוסק במצוה פטור ממצוה אפילו בדאפשר לקיים שניהן. אם לא בשאפשר לקיים שניהן בנקלות מאד [כר\"ן סוכה דמ\"א ב' ועיין א\"ח סי' ל\"ח ס\"ח ורמו\"א שם סק\"ט וי'] , והרי הכא וודאי טרודים טפי מחתן (כפ\"ב דברכות). דמחשבת הכהנים טרוד מאד בקרבנות שלא יקלקלו עבודתן, ופטורים להכי לגמרי משאר מצות. והא דאמרי' (ברכות י\"ב א') שקראו אח\"כ ברכת יוצר. היינו אם היה אפשר בנקלות. וגם בל\"ז צ\"ל דסוגיא דהתם אזלי לסברת תוס' [סוכה כ\"ה א' ד\"ה שלוחי] . דס\"ל דדוקא בשעה שעוסק במצוה פטור ממצוה אחרת בלא אפשר לקיים שניהן. אבל לבתר מעשה רב שהביא הר\"ן מרב חסדא ורב הונא שבשעה שישנים נמי אמרו שפטורים ממצות סוכה מדהלכו לקבל פני הנשיא. ש\"מ שפיר דאפי' בשעה שאינן טרודים פטורים ממצוה אחרת, דלא כתוס' הנ\"ל. והרי גם רמג\"א (א\"ח נ\"ח סק\"ה) כתב בשם הרשב\"א, דהא דמשני הש\"ס שקראו ברכת יוצר אח\"כ דחוי בעלמא הוא. ומכ\"ש שהיו הכהנים פטורים מתפלת השחר, שהיא במקום תמיד השחר (כברכות כ\"ז ב'). והרי הם הקריבוהו בעצמו. מיהו אע\"פ שהיו פטורים מק\"ש. אפ\"ה קראוה השתא, מדרצו להתפלל תפלת עבודה קודם שיקריבו האברים, שתקובל עבודתן לרצון, וגם ברכת שים שלום רצו להתפלל, שלא יארע להן מחלוקת בעניין עבודתן. להכי אמרו ק\"ש מקודם, כדי לעמוד בתפלה מתוך ד\"ת (כברכות ל\"א א'). ומדהוצרכו לומר ק\"ש, הוצרכו נמי לברך ברכת התורה מקודם. משו\"ה אמרו אהבה רבה שפוטרת ברכת התורה [כא\"ח מ\"ז ז']. ואע\"ג דעכ\"פ כשאמרוה בלא ברכת יוצר לפניה לא תהיה סמוכה לחבירתה, ולמה לא פתחוה בברוך. נ\"ל דמדנתקנה סמוכה. מותר לאמרה יחידית אף שלא תהיה פותחת בברוך [כרמג\"א סי' ס']. ואחר הק\"ש אמרו אמת ויציב. אף שהיו פטורים ממנה, אפ\"ה רצו לסמוך גאולה לתפלה: ",
+            "עוד נ\"ל דלהכי נקט בהנך ג' ברכות שברכום עם העם, ולא נקט הכי בהנך דלעיל. דבשלמא לעיל לא היה צ\"ל שלא שינו בסגנון גוף הברכה והקריאה, מדלא היה שם בל\"ז שום שנוי אפי' בהפסק הסדר, דאפי' למ\"ד (ברכות די\"א ב') דברכה ראשונה שברכו היינו יוצר אור, נמצא שהיה שנוי בהפסק שבין יוצר לקריאת הק\"ש, עכ\"פ בברכה האחת גופה שברכו לא היה הפסק ושנוי. משא\"כ הכא דבאותן ג' ברכות דנקט תנא בכולל, שינו בהפסק סדרן, דהרי בין אמת ויציב לרצה. שינו מאד הרבה שלא אמרו כל ברכות י\"ח עד רצה, וכמו כן הפסיקו בין רצה לשים שלום. שלא אמרו ברכת הודאה בינתיים, להכי קמ\"ל תנא דעכ\"פ בסיגנון גוף הברכות שברכו לא שינו. או נ\"ל דלהכי נקט הכא את העם ולא לעיל. דלעיל באמת ברכה ראשונה שברכוה, לא ברכוה בדמיון כמו שיברכוה העם, דהרי העם יברכו ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ולהכי לא פתחוה בברוך, והרי העם כשמברכין ברכה שאינה סמוכה לחבירתה. יפתחוה בברוך, משא\"כ הכהנים לא אמרו ברכת יוצר. נמצא שלא היתה אצלם ברכת אהבה רבה סמוכה לחבירתה, ואפ\"ה לא פתחיה בברוך. או נ\"ל דרק משום סיפא נקט הכא את העם. דקמ\"ל דרק בחול ברכו כל הג' ברכות בסגנון כמו שמברכין העם. משא\"כ בשבת מוסיפין בסגנון שים שלום ברכה א' למשמר היוצא, כמ\"ש בסי' ט': ",
+            "והקשה בבאר שבע. אף במצא השרץ במקום שאין חייבים כרת על הטומאה ל\"ל פסכתר, הרי כל המאוס לבני אדם, מותר להוציא, כהאי עכברתא דאשתכח בי אספרמקא דרב אשי. ואמר רב אשי נקטוה בצוצית' ואפקוה (כביצה דל\"ו ב'). ודוחק לומר דזהו דווקא בדירת חול שמצויין שם בני אדם. ליתא. דהרי בעזרת נשים נמי וודאי מצויין שם כל הנכנסין דרך שער נקנור שהוא שער עזרת ישראל [עי' רפ\"ב דמדות]. ולכאורה הי' נ\"ל דשאני הכא דלא אפשר, דהיכי נעביד, אי יטלטל השרץ להדיא, יתטמא הכהן. ואי יטלטלו עם כלי, יתטמא הכלי. ואי עם פשוטי כלי עץ שאינו מקט\"ו, הרי עכ\"פ מבטל כלי מהיכנו, כבהמה שנפלה לאמת המים דאסור לשום כלים תחת רגליה רק משום צעב\"ח (כשבת קכ\"ח ב'), וה\"נ כשמגיע עם השרץ במקום שאין רגלי בני אדם מצויין שם, מיד הו\"ל על השרץ דין מוקצה, ונעשה אותה הכלי שמונח עליו השרץ בסיס להמוקצה. וכל כי האי גוונא דוקא במקום שחייבים כרת על טומאתו לא גזרו אלא בחוץ משער עזרת ישראל. מאי אמרת הרי יכול להוציא השרץ ע\"י דבר שאינו כלי, כגון בבקעת עץ, איהו גופי' מוקצה הוא, וחוץ לשער עזרת ישראל לא שייך אין שבות במקדש. אולם כל זה ליתא. דהרי שפיר יכול להוציאו בפשוטי כלי עץ. ואין כאן ביטול כלי מהיכנו, דכל שיכול לנערו מעליו אמרי' דאין מוקצה לחצי שבת [ועי' רמג\"א רס\"ה סק\"ב, וש\"ה סקי\"א]. ורמ\"ל (פ\"ג ממקדש ה\"כ) רצה לתרץ, דלאו משום טלטול שרץ נגעו בה, רק משום הוצאה לכרמלית, דהיינו חוץ לחומת הר הבית, ומתני' מיירי קודם שנפרצו בה פרצות, ואז רק בנמצא במקום הקודש התירו. וחזר בעצמו ודחה גם תי' זה. ול\"מ נ\"ל, דבשלמא במקום הקודש לא הי' סגי לכפות עליו פסכתר, דשמא יגע פסכתר גופי' בהשרץ, והרי בהכניס כלי שנטמא בשרץ למקדש חייב ג\"כ כרת (כעירובין ק\"ד ב'), וא\"כ מה עדיף פסכתר משרץ. אבל חוץ מעזרת ישראל למה יטלטל השרץ שלא לצורך כלל, דאי משום מיאוס הרי יכול לכפות עליו פסכתר. ולא דמי כלל לאספרמקי, דלא הוה סגי בשיכפה על השרץ כלי דעכ\"פ יתמאס האספרמקי עי\"ז בשיונח עליו השרץ עד הערב, וגם אפשר שהי' צריך לאספרמקי ביו\"ט. מיהו וודאי גם בגרף של רעי, אם אפשר לכפות עליו כלי עדיף טפי דהרי אף בחצר מותר כה\"ג (כא\"ח ש\"ח ל\"ד), רק דבבית צר יהי' שם מכשול לרגלי אדם, משא\"כ בעזרת נשים דרווח טובא, וודאי הכי עדיף טפי, ולא לטלטל השרץ שלא לצורך כלל: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ותמוהין דברי הרמב\"ם, דאיהו פסק [בפ\"ד ה\"ח מתמידין] כרבנן דמפיסין מי יעלה אברים מכבש למזבח. ובהל' כלי מקדש (פ\"ה הי\"ד) כתב שכל א' וא' נותן האברים שבידו לראשון וכו'. ומאי ראשון ושני יש כאן, הרי כהן א' זכה ע\"פ פייס בכולם. ואי\"ל שכשרצה הכה\"ג להקריב לא הפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח. ליתא, דא\"כ חסרו להו פייסות, שהן הלממ\"ס, כקו' הש\"ס (יומא כ\"ו א'). ודוחק לומר דאף לרבנן שהפיסו להעלאת האברים מכבש למזבח, הפיסו לכל אבר ואבר בפני עצמו, וכמו שעשו בתחלה כשהעלו האברים מהמטבחיים לכבש. ולא תקשה דא\"כ פיישי להו פייסות טובא. די\"ל דה\"ק ד' פעמים נכנסין לפייס, וכמו שתי' הש\"ס (יומא דכ\"ה א'). דעכ\"פ לישנא דמי מעלה אברים מכבש למזבח, משמע טפי דא' זוכה להעלות כולם. ובני הגאב\"ד מהו' רב\"י שליט\"א עוררני לכל זה: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0e3a90921efd37cc32c9580154b0d89b0333c75a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Beitzah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ואף דכח לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד\"צ], ואת\"ל משום דיש מתירין מוקצה לכתחילה [כסי' תצ\"ה] עכ\"פ ק' למג\"א [תמ\"ז סק\"ב] שכ' דמה\"ט לא יבער חמץ שמצא ביו\"ט, אי משום דלא הוה בעידנא, או משום דמוקצה הוה כעשה ול\"ת, ותמוה הרי בחמץ נמי איכא עשה דתשביתו ול\"ת דבל יראה ואף דבבל יראה לא עביד מעשה, משא\"כ לא תעשה דיו\"ט קום ועשה הוא. עכ\"פ מי גרע מכסוי, דליכא רק חד עשה ואפ\"ה דחי הכא למוקצה, ועל כרחך צ\"ל דעיקר טעמא דבכסוי משום שמחת יו\"ט שיצטער שיהנה מדבר שלא נעשה בו המצוה כתקנה, לא דקדקו כולה האי, או דבל יראה קיל מדדעתו לבערו [כתוספות פסחים דכ\"ט ב']: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל קשה הא הפסולת מוקצה ואסור בטלטול. ואי\"ל מדחזי לבהמה, דא\"כ מה מקשי הש\"ס פסולת מרובה על אוכל מי איכא מאן דשרי וק' הרי חזי לבהמה. ונ\"ל מזה ראייה לתוספות [ד\"ח א'] דמותר לסלק אפר מוקצה לצורך אפייה, דטלטול לצורך אוכל נפש שרי' וכ\"כ תוספות [דכ\"ח ב'] ד\"ה גריפת, וכ\"כ ג\"כ [דל\"א ב' ד\"ה אמר] עכ\"ל. ויאמר קטין חריך שקא במחכ\"ת הגאון נ\"י, אשתמיטתיה מ\"ש רכ\"מ [פ\"ג מיו\"ט] וכ\"כ נמי רט\"ז [א\"ח תק\"י סק\"ב] דלרמב\"ם שכ' כהר\"ב הכא, ה\"פ בש\"ס, פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לברור הפסולת דטריחא מלתא דוודאי בורר האוכל בכה\"ג, יע\"ש. וגם בל\"ז יפה תפס עליו בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א. דדוקא פסולת להדיא מותר לטלטל מדחזי לבהמה אבל במעורב באוכל, האוכל החשוב לא בטל לגבי פסולת, וגם הפסולת המרובה לא בטל לגבי אוכל המועט, וכן מצאתי סעד לדברי בני הרב שליט\"א מתוספות שבת [קמ\"ב ב' ד\"ה שאוכל] וכפי שהוגה שם בגליון. ולפע\"ד דמי לבשר כשר חי דאסור לטלטלו אף דחזי לכלב, דעכ\"פ לא יתנהו לכלב, ובשר טריפה מותר לטלטלו מדעומד לעכו\"ם או לכלב. [ועמ\"ש בקופת הרוכלין מ\"ש שם בבגד שעטנז]: "
+        ],
+        [
+            "[ומ\"כ בשם תשו' מהר\"מ ר\"ב סי' תרנ\"ד דבשכח לערב מעיו\"ט אפילו ביו\"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי\"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש\"ס א\"כ ביו\"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א\"כ בשכח לא פשע, עכת\"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש\"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו\"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה\"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול\"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע\"כ דה\"ק אין ה\"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו\"ט, ואפ\"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו\"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה\"ק, אין ה\"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ\"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו\"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז\"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ\"ל דקיי\"ל כרבא, ואדרבה נ\"ל ראיה ברורה דקיי\"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש\"ס [פסחים דמ\"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו\"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו\"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש\"מ דנקט הכי מדקיי\"ל הכי. והן אמת שהר\"ן [פסחים קמ\"ו ב'] כ' בשם הרמב\"ן מדקיי\"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו\"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי\"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו\"ט. ואילה\"ק לר\"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע\"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו\"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו\"ט לשבת אסור כ\"ש מיו\"ט לחול, וא\"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו\"ט לשבת, הרי בנולד ביו\"ט מותר בחול, אע\"כ נולדה ביו\"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא\"כ לא קיי\"ל כרב חסדא רק כרבה דס\"ל הואיל, כר\"ן הנ\"ל, והרי לרבה דמקשי לר\"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע\"כ צ\"ל דס\"ל דצרכי שבת נעשין ביו\"ט רק משום הואיל, וא\"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר\"מ ר\"ב הנ\"ל. אולם הרמב\"ם [בפ\"ו מיו\"ט] כ' בפירוש דקיי\"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע\"ג דרט\"ז כ'[תקכ\"ז סקי\"ג] דבשעת הדחק קיי\"ל כרבא, עכ\"פ אפילו נימא דקיי\"ל כרבא, הרי הרא\"ש כ' דהנ\"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו\"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו\"ט, לרבא מותר לערב ביו\"ט עצמו ולא לרב אשי. אע\"כ דכה\"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די\"ז] מניח אדם ע\"ת מיו\"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו\"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע\"ג דשכח ולא פשע, עכ\"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו\"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס\"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע\"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע\"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א\"כ ה\"נ כיון דעיקר תקנת ע\"ת מעיו\"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ\"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע\"ת מעיו\"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע\"ג דבעובדא דסמיא [דט\"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע\"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע\"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א\"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג\"א תקכ\"ז סק\"ו]. אבל הא שיניח הע\"ת מעיו\"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ\"ש רש\"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו\"ט היא, להכי אין ה\"נ דגם שכחתו שמעיו\"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב\"מ דל\"ה א']. דאי\"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח\"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא\"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י\"ט ב' ותוס' שבועות ד\"ל ע\"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר\"ן [פסחים קנ\"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח\"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי\"ל כן [כא\"ח רצ\"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס\"ל אפילו בפשע מבדיל אח\"כ. ואילה\"ק מא\"ח [ק\"ח ס\"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ\"פ י\"ל דהו\"ל פשיעה ודו\"ק כך נ\"ל. ועי' רמג\"א [שם סקי\"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע\"ת ביו\"ט ב', לאו דיליה דמהר\"ם ר\"ב הנ\"ל היא, דכבר הביא כן רב\"י בטור בסוף הסי' בשם מהר\"ש ברונבורג ז\"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב\"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]: ",
+            "ומי שהוא בביהכ\"נ ונזכר שלא הניח ע\"ת, ואין לו פנאי לחזור לביתו עי' מג\"א [תקכ\"ז סק\"א] דיקנה קמחו לאחרים. ולפע\"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ\"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא\"י אמ\"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה [כא\"ח ת\"ט ס\"ט ותי\"ג]. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה. דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס\"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע\"י קטן, אף דלא ס\"ד שיברך הקטן להוציא הגדול. ועי' תמורה [פ\"ה מ\"ו] דבהיה לו קרבן בביתו ואמר שתהיה בהמה תמורה על קרבן שבביתי הו\"ל כאומר על קרבן זה שלפניו וכ\"כ אמרינן הכי [מעילה פ\"ו מ\"ב] ע\"ש. וגם אשכחנא בפודה מע\"ש, שמותר לפדותו אע\"ג שהמעות בביתו [מע\"ש פ\"ג מ\"ד ופ\"ד מ\"ה] וכ\"כ במעשה דר\"ג שאמר שהפירות יהיה מעשר אעפ\"י שלא היה אצלם [כמע\"ש פ\"ח מ\"ט]: ",
+            "עוד נ\"ל דבמאכל ומשקה רק תקון מעליא אסור כפ\"כ דשבת. ואילה\"ק היכי קאמר הכא ושוין שמשיקין, דמיירי שמי המקוה אינן יפין, וכדקאמר להדיא בש\"ס, וכלעיל, והרי במקואות [פ\"י מ\"ו] קאמרי ב\"ש אין מטבילין מים יפים ברעים, והאי הטבלה דהתם השקה היא, כמ\"ש הר\"מ והר\"ב שם, ואסרי משום שמא לא ישיק יפה, וה\"נ נימא הכא. ודוחק לומר דהא דקאמר הש\"ס הכא דמיירי שאין לו מים יפין. לעולם איירי שמי המקוה יפין רק שאינן שלו, ואין בעל המקוה רוצה ליתן לו מהן. ונ\"ל דבל\"ז ק' לב\"ש התם השקה היכא משכח\"ל. אי במי המקוה רעים, לא מהני השקה, ואי ביפים למה צריך להשיק לאלו, וכדקאמר הש\"ס הכא אע\"כ הא דאסרי ב\"ש התם להשיק יפים ברעים היינו במים סרוחים, כדאמרי' כה\"ג [ברכות כ\"ה א'], ולא יתכס במים רעים דהיינו סרוחים. ובכה\"ג ודאי חיישינן שלא ישיק יפה, או כרמב\"ם דמחשב כמין באינו מינו. אבל הכא מיירי רק שאינן יפין אבל לא שהן רעים וסרוחים]: ",
+            "כ\"כ התוי\"ט. וכ' עוד דאל\"כ הא לית להו לב\"ש מתוך. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וק' מה ענין ראוין לשתיה למתוך, מצד מתוך מהני אפי' א\"ר לשתייה, אלא דראויין עדיף מדין הואיל וי\"ל. וראיתי לרשב\"א בחי' שבת, שכ' דהא דב\"ש לית להו מתוך, כ\"ש דלית להו הואיל ע\"ש. ואף דרבה אמר [די\"ב א'] ממאי דבמתוך פליגי, משמע דרבה לית ליה מתוך ואפ\"ה ס\"ל הואיל. י\"ל דרבה אמרה דרך קושיא' אבל לדינא ס\"ל דבמתוך פליגי. וכעין זה כ' תוס' [כתובות ד\"ז א ]. אולם ק\"ל מפסחים [מ\"ו ב'], דפרכי' לרבה מהמבשל ביום טוב, דאהבערה לא לחייב, דנימא הואיל. והרי ברייתא זו כב\"ש דלית ליה מתוך [כביצה י\"ב א'], ואפי' הכי פרכי' דנימא הואיל, הרי מוכח דאף בית שמאי סבירא ליה הואיל, וצ\"ע עכלה\"ט. ויאמר העני המהפך בחררה, הן הן ממש דברי תוס' שם בפסחים. יעו\"ש. אמנם נ\"ל להצדיק רבינו הרשב\"א, דהרי זה ודאי דבהואיל ובמתוך יש בכל א' טיבותא וריעותא דלפי מ\"ש תוספות [פסחים מ\"ה ב'] דבאין שהות לזמן אורחי' ל\"ש הואיל, וכמו כן בהקרבת נדרים ונדבות ל\"ש הואיל. והרי מתוך שייך אפי' בהנך גוונא. הרי דמתוך עדיף מהואיל. אמנם יש גם ריעותא במתוך, דצריך שיהיה בגוף הפעולה צורך היום קצת [כביצה י\"ב א']. משא\"כ הואיל, אפי' אין צורך היום בגוף הפעולה כלל, אפ\"ה אמרי' הואיל. והיינו לפע\"ד כוונת הרשב\"א, שכ' דב\"ש דלית להו מתוך כ\"ש דלית ליה הואיל, ור\"ל מצד בחינה ראשונה שאמרנו. אמנם עוד יש ריעותא בהואיל דאסור לרז\"ה עכ\"פ מדרבנן [כפ\"י ביצה כ\"א א'], אבל מצד מתוך שרי לכתחילה. א\"כ גם בזה הוה ריעותא דהואיל כל שכן ממתוך. אמנם נראה לי דבלא זה אין כאן קושיא לרשב\"א, דהרי אין כל הואיל שוין, דהרי רש\"י ותוספות מחלקין בין הואיל דשכיח, ללא שכיח [עי' פסחים דמ\"ו ב'] ולפיכך י\"ל הך דנקט רשב\"א דלב\"ש דלית להו מתוך כל שכן הואיל, היינו הואיל דאורחים. משא\"כ הואיל דנקט בפסחים דהואיל דחזי לצרכי' ודאי עדיף ועדיף ממתוך, דאפי' לא חזי לצרכי' שרי, ועדיף אפי' מהואיל דאורחים, דתלי בהזדמנות. משא\"כ הבערה חזיא להדיא לבישולי' ובדעתו תליא, בכה\"ג אפי' ב\"ש מודו, מדשכיח נמי טפי מהואיל דאורחים, ואיכא סברת הואיל ומתוך: "
+        ],
+        [
+            "[כך נ\"ל כוונת רש\"י בש\"ס, ע\"ש. מיהו נ\"ל דמשו\"ה צריך נמי לטעמה דהעמדה והערכה, משום דבתמורה [דל\"א א'] לחד לישנא פודין קדשים להאכילן לכלבים, א\"כ לדידיה מתניתין מיירי רק בקדשי מזבח ומשום העמדה והערכה, כטעם קמא דרש\"י. עוד נ\"ל דאע\"ג דמתניתין ודאי בקדשים מיירי, דמדקתני סתמא ודאי משמע אפילו במסוכנת, וא\"כ ע\"כ רק בקדשים אסור לטלטלה. עכ\"פ אילה\"ק למ\"ד מודה ר\"ש בבע\"ח שמתו, למה לא אשמעינן בבהמת חולין בריאה שמתה. י\"ל דאגב גררא בעי לאשמעינן נמי הנך טעמא דאמרן, דבעי העמדה והערכה, או דאין פודין להאכילן לכלבים. או דקמ\"ל דלא מבעייא בחולין בריאה ודאי אסיר לטלטלה אלא אפילו בקדשים שיש לחוש לבזיונן כשיונחו כן, אפ\"ה אסור לפנותן]: ",
+            "[ולכאורה דלהכי שאלו תרתי. דדלמא בהמת קדשים קילא מדמתבזו, משא\"כ חלה. או חלה קילא דאיתא בשאלה, דאע\"ג דהדרא לטיבלא, טבל מינן הוא אצל שבת, דבעבר ותקנו, מתוקן [כשבת מ\"ג א'] משא\"כ בקדשים, אף למאי דקיי\"ל [נזיר ד\"ל א' וערכין כ\"ג א'] דהקדש בטעות אינו הקדש, וכך פסק הרמב\"ם [פ\"ד דנדרים ה\"ז] דבין קדשי מזבח או בדק הבית איתנהו בשאלה. עכ\"פ היינו בהקדש טעות דשור שחור ולבן [כנזיר שם], או באמר הרי עלי' דלא אתא מידי לרשות הקדש עדיין, אבל בהפריש כבר, הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר\"ה ד\"ו], והרי אפילו תרומה כשבא כבר ליד כהן ליתא בשאלה [כנדרים נ\"ט א'], א\"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [כגיטין נ\"ב א']. ואף למאי דקאמרינן בנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש קרבן, ונשאל על ראשונה, עלתה לו שנייה בראשונה, [כשבועות כ\"ח א'], ואפילו לס\"ד דש\"ס התם, עכ\"פ כשלא כיפר וגילח איתא בשאלה. י\"ל דלהכי נשאל על הנזירות קמא מדקיימי נזירות שנייה ולא פקעה הקדושה מהבהמה. ותו דהתם לא נשאל רק אנזירות, אבל קדשים גופייהו מכיון שהפרישן ליתנהו בשאלה. ואין להקשות הרי אפילו שחוטי חוץ איתנהו בשאלה [כנדרים ע\"ח א'. ואפ\"ה נ\"ל דמשכח\"ל כרת ושחטי חוץ, כגון שמת המקדיש ושחטה אחר. או ששחט קדשי צבור]. י\"ל דוקא בשכבר נשחטה בחוץ, ונאסרה עי\"ז בהנאה, תו ליתנה בי גזא דרחמנא, משא\"כ כשעדיין בקדושתה, משעה שהופרשה ליתנה בשאלה, אמנם הרשב\"ם [ב\"ב ק\"כ ע\"ב] ותוס' [כריתות י\"ג ב' ד\"ה ארבע]. ורט\"ז [י\"ד שכ\"ג], כולהו ס\"ל דדוקא בשכבר נזרק דמן ליתנה בשאלה. ואעפ\"כ נ\"ל דאצטריך לאשמעינן חלה, דלמא רק בקדשים אסור לטלטלה, משום דאין נשאלין אהקדשות רק מדוחק [כרמב\"ם סוף הל' נדרים], משא\"כ חלה. וכ\"כ מחלקין תוס' [פסחים דמ\"ו ב'] כה\"ג בין מע\"ש לחלה, יע\"ש. או נ\"ל דנקט חלה לאשמעינן דאע\"ג דרק מדרבנן אסור לבערו ביו\"ט, אטו קדשים [כתוס' שבת כ\"ד ב'], וא\"כ מדאורייתא חזי לבו ביום להסיקו תחת תבשילו, ולא מוקצה הוא, אפ\"ה אסור לטלטלה [ועי' מ\"ש בחידושי פ\"ג דכריתות סי' כ\"ד]: ",
+            "אמר המחבר משנה ו' ומשנה ז' משניות חמורות הן לעיני הכהות, דהרבה יש לדקדק בהן לע\"ד. א' כיון דהך דאין נמנין על הבהמה. בפיסוק דמים מיירי, כדקאמר בש\"ס, א\"כ ל\"ל דנקט נמנין כלל, הול\"ל אין פוסקין דמים לטבח ביו\"ט. ב' דקאמר אבל נמנין עליה מעיו\"ט. מה קמ\"ל פשיטא דמותר לפסוק דמים בחול. ג' בבא דמשנה ז' דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר וכו' מיותר לגמרי, דכבר שמעינן מרישא דאין נמנין וכו'. ד' דקאמר לא יאמר לטבח שקול לי בדינר. הרי לשקול גם בלי פיסוק דמים אסור, ול\"ל תרתי. ובקצת נוסחאות כתוב מכור לי וכו', אבל בירושלמי ובבלי וברי\"ף ורא\"ש בכולן הגירסא שקול לי וכו'. ה' כיון דבבא דאין נמנין, ובבא דלא יאמר לטבח שקול לי, שניהן ממש מענין א', למה הפסיק התנא בין הדבקים עם ב' הבבות דמשקל והשחזה. ו' בש\"ס קאמר אמתניתין דאין נמנין, מאי אין נמנין. וכו', היכא עביד. מביא ב' בהמות וכו', הרי משמע ודאי דשאלת הש\"ס היכא עביד, אסיפא קאי, דשוחטין ומחלקין ביניהן, וקשה למה לו כולי האי להביא ב' בהמות, הרי סיפא מיירי שכבר נמנו עליהן מעיו\"ט, וכדתני להדיא במתניתין, אבל נמנין עליהן מעיו\"ט. הן אמת דמרש\"י נראה דקו' הש\"ס היכא עביד היינו היכא דלא נמנו מעיו\"ט. וטפי נראה דרש\"י לא גרס כלל במתניתין אבל נמנין עליה מעיו\"ט, דהרי רש\"י ציין במתניתין אבל שוחטין וכו'. אבל אנן מחוייבים להבין דברי רבותינו בש\"ס גם לפי גרסתינו, שנתקבלה כמטבע עובר לסוחר בכל הדפוסין, ועי' ברי\"ף ור\"ן. ואפן כה וכה אל רבותי המפרשים. והנה אין דורש ואין מבקש למיעוט ידיעתי שרים עצרו במילין ויניחוני כשה תועה על הרי בשמים, כי לא הניחו לנו רבותינו דבר להניח שבר רעבון בתינו, ואיך במאורות צפעוני גמול ידו הדה. ואני בעניי עיני לשמים נטלית. והנה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, והנה עוז בידו גבורה בימינו, וישלח יד ויתמכני בימין צדקו לפרש כיד ה' הטובה עלי, ברוך אתה ה' פוקח עברים עורים]: ",
+            "[ואילה\"ק בצנעא נמי כל שאסרו חכמים בפרהסיא. אז אפי' בצנעא אסור [כביצה ד\"ט א']. י\"ל דזהו דוקא באסור בפרהסיא משום חשדא. אבל הכא אסור בפרהסיא רק מטעם שלא יקילו ביותר. להשחיז גם במשחזת המיוחדת להשחזה. ונ\"ל תו דלהכי מפסיק בהך בבא נמי בין אין נמנין להך דלא יאמר לטבח. משום דאין משחיזין קאי נמי אבבא דלעיל דשוחטין ומחלקין ביניהן. והיינו לפי מאי דקיי\"ל באוקימתא דש\"ס. דמתני' לחדדה מיירי. אבל להעביר שמנוניתא. אפילו על גבי משחזת מותר. והרי רט\"ז כתב דכל להעביר שמנוניתא אפילו במקום רואין מותר. להכי קמ\"ל הכא שפיר. אפילו שותפין שמחלקין ביניהן בסכין. דאיכם רואין טובא. אפ\"ה דוקא להשחיזה אסור במשחזת. אבל להעביר שמנוניתא מותר. ואי\"ל עכ\"פ אמאי להעביר שמנוניתא מותר ע\"ג משחזת. ניחוש שיחשידוהו שעושה כן לחדדה. דאז גם לר\"י אסור. מדהו\"ל עושה כלי. דעד כאן לא התיר ר\"י מכשירי אוכל נפש. רק לתקנם. אבל לעשות כלי למכשירי אוכלין. גם ר\"י מודה דאסור מדאורייתא. וכר\"ן הכא [ורט\"ז ק\"ט סק\"ב]. ואפילו נימא דחידוד משחזת המיוחדת לזה אינו אסור לר\"י רק מדרבנן. מדמחזי כעובדין דחול. וכן משמע מרש\"י במתניתין ובגמרא. עכ\"פ הרי גם בדרבנן חיישינן למראית עין דמה\"ט לא תצא בהמה בזוג לר\"ה. מדמחזי כמוליכה להמכר. [כמג\"א ש\"ה ס\"ו]. וכ\"כ לא ישלח מנות בג' בני אדם יחד ביו\"ט. מדמחזי כמוליכין למכור [תקט\"ז מג\"א סק\"ב]. ואי\"ל דמקח וממכר דאסמכוהו אקרא. כדאורייתא דמי. אבל בעיקרו דרבנן לא גזרי כולהו האי ליתא דהרי נר חנוכה דעיקרו דרבנן. ואפ\"ה בב' פתחים צריך להדליק בשניהן מטעם חשדא [כא\"ח תרע\"א ס\"ח]. וכ\"כ אסור לאכול בשר עוף בחלב שקדים מה\"ט [כש\"ך י\"ד פ\"ו סק\"ו]. אלמא דאפילו בדרבנן חיישינן לחשדא. ונ\"ל דשאני הכא. כיון דשותפין הן. ברבים ליכא חשדא [כר\"ה כ\"ד ב\" מג\"א רמ\"ד סק\"ח] ואפילו שנים מחשבו רבים לענין זה [כש\"ך י\"ד קמ\"א סקכ\"ז]: "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ\"כ רש\"י מתחילין להסק אף שלא זימנה להיסק דלית ליה מוקצה. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל וק' ממ\"נ אי אינו אוצר מה מוקצה יש בזה, אף דאינו עומד להסקה, מ\"מ יכול ליטל להאכיל לבהמה, ויכול לעשות בה כ\"צ אפילו לר\"י. ואי באוצר, א\"כ לדאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה. וא\"כ למה נקט רש\"י מתחילין להסק, ולא כפשוטו מתחילין להאכיל לבהמה, ומה רבותא איכא בהסקה טפי מלהאכיל לבהמה, וצ\"ע. עכ\"ל. ותעל שכבת הדל, והנה קול אומר קרא. דדלו דיילא ליפל בכון סתר פתר. גברא רבה קאחזינן, אבל קושיא לא חזינן, דמה ספק יש בדבר זה אי מתניתין מיירי באוצר או לא. ומה צ\"ע יש בדברי רבינו רש\"י זצוק\"ל. ובמחכ\"ת הגאון הגדול נ\"י אשתמיטתיה הגמרא ערוכה במקומה, דבב' הלשונות דנקט הש\"ס בתרווייהו אמרינן דמתניתין באוצר מיירי ולר\"ש דלית ליה מוקצה קמ\"ל רישא בערמת תבן אע\"ג שסתמא אצרוהו לבהמה אפ\"ה לא נאסר להסקה מטעם מוקצה. ועצים שבמוקצה דסיפא דאסירין להסקה. מיירי נמי באוצר, והיו עצים חשובין שמוקצין מחמת חסרון כיס להסקה, ובכה\"ג גם ר\"ש מודה. ולר\"י דאית ליה מוקצה, להכי עצים שבמוקצה שלא זימנן להסקה שפיר אסירין, ורישא בתבן דשרי אף שהיה באוצר, מיירי בלא חזי לבהמה ולא לבנין, ואז מסתמא אצרו להסקה. כל זה ברור בש\"ס וברש\"י בגמ' יע\"ש: ",
+            "[ואף דבכל דרבנן קיי\"ל יש ברירה [כביצה ל\"ח א'], א\"כ ה\"נ נימא למחר, הוברר הדבר שמה שלוקח הוא שהוכן מאתמול. נ\"ל ע\"פ מ\"ד [ביצה ד\"י ע\"א] דלמא משתכחין כחושים שמנים וכו' ה\"נ איכא למיחש דלמא מתחזין לי' למחר אותן שלא נתיבשו כ\"צ כאילו כבר נתיבשו, ומטלטל ושדי להו, נמצא שמטלטל שלא לצורך אותן שלא הזמין. ואע\"ג דקיי\"ל בריש מכילתן דמוקצה שרי ביו\"ט לב\"ה. היינו במוקצה דממילא, דלא דחיא בידים [ועי' רש\"י ותוס' הכא]. ובבאר אברהם תי', דאף דבכל דוכתא בדרבנן יש ברירה, הכא כיון דלענין דאו' שבו אין ברירה, דהרי אף כשאמר מכאן אני אוכל למחר, לא קבע למעשר ומותר לאכל ממנו ארעי, ע\"כ דמדאין ברירה לא מחשב דבורו קביעת מקום למעשר. וכיון דלענין דאורייתא שבו אין ברירה ה\"נ לענין דרבנן שבו, עכ\"ל. ותמהני, דהרי הכא בשביעית מיירי, שא\"צ לעשרו ותו דה\"ת ליש\"ש [פ\"ה דב\"ק] דבדאו' אין ברירה אפי' לקולא, שפיר אכיל מהן ארעי. אבל לרכ\"מ [פ\"ג מגירושין ה\"א], דהא דבדאו' אין ברירה, היינו משום ספק דאו' לחומרא, א\"כ הכא ודאי אי שרי לאכל ארעי אף שאמר מכאן אני אוכל, אין הטעם משום אין ברירה, דהרי לקולא לא אמרי' ברירה בדאו' רק משום דאין בדבורו דהשתא כלום. ולא הוקבע עדיין עי\"ז למעשר, ודוקא באמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפירש מידי, מהני [עי' מ\"ש דמאי פ\"ז]. ואי\"ל נמי כיון דדבורו דהשתא לאו כלום, להכי בכה\"ג שלא פי' מעיקרא כלום, גם בדרבנן אין ברירה [עי' תוס' גיטין כ\"ה ב' ד\"ה דר\"מ] ולהכי אסור כאן. ליתא דא\"כ למה צריך הש\"ס [לעיל ד\"י] לטעמא דמטלטל ושביק, הול\"ל משום שלא בירר מעיקרא. אע\"כ דדוקא בדאו' צריך לברר מעיקרא כב' לוגין התם, אבל הכא במוקצה דרבנן לא. אמנם בל\"ז דברי רכ\"מ צ\"ע ממ\"ד בקדושין [די\"ז ב'] ירושת גר לעכו\"ם מדרבנן, דתנן גר ועכו\"ם שירשו אביהם עכו\"ם, יכול גר לומר לעכו\"ם, טול אתה ע\"ז ואני מעות וכו'. ואם באו לידו, אסור. ואי אמרת ירושת גר לעכו\"ם דאו' כי לא בא לידו נמי חלופי ע\"ז קא שקיל. עכלה\"ג. וקשה ומה מקשה, דלמא לעולם דאו' ואפ\"ה ברישא שרי, משום דברישא האיסור הוא משום דאין ברירה. והו\"ל מה שלקח הגר כחליפי ע\"ז, והרי הכ\"מ כ' לעיל דכל אין ברירה היינו משום ספיקא מחמרינן, והרי הרמב\"ם כ' [בפ\"ט מטומאת מת] דכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א\"כ הא דבדאורייתא אין ברירה, נמי מדרבנן הוא, ולהכי מחשש שלא יחזיר לסורו הם אמרו והם אמרו. משא\"כ בסיפא דכבר אתא לידי', חלופי ע\"ז ודאי קא שקיל. הן אמת דתוס' [שם ד\"ה חליפי], הקשו מנ\"ל לרבא, דלמא לעולם דאורייתא, ואפ\"ה כשלא בא לרשותו מותר דיש ברירה ולא הוה חליפי ע\"ז. ותרצו דא\"כ אפי' בא לידו כבסיפא, נמי יהא מותר מה\"ט. עכ\"ל. ודבריהם תמוהים מאד, דהרי קיי\"ל בדאור' אין ברירה [כביצה ל\"ח א'] ודוחק לומר דקו' התוס' דהו\"ל לאוקמא הך ברייתא כמ\"ד דאף בדאור' יש ברירה, דל\"ל לאוקמא דלא כהלכתא. ואי\"ל דעכ\"פ תוס' ס\"ל דהא דע\"ז תופס דמיו, רק מדרבני הוא, ודלא כרמב\"ם [רפ\"ח מע\"ז] שכ' בפירוש דע\"ז תופס דמיו מדאור'. ותוס' ס\"ל דהך קרא דמייתי הש\"ס והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו [כע\"ז נ\"ד ב'], היינו רק אסמכתא בעלמא. וכן צ\"ל נמי להג\"ה אשרי בע\"ז פ\"ד [דנ\"ב ב'] שכ' בפירוש דחליפי ע\"ז אסור רק מדרבנן. וכיון שכן מצינו שפיר למימר דבדרבנן יש ברירה. ליתא דהרי בל\"ז ק' אהא דקאמר הש\"ס [ביצה שם] דלהכי המת בבית כל הפתחים טמאין. מדהו\"ל דאוריי', אמרי' גביה אין ברירה. וק' הרי רש\"י כ' [ביצה ד\"י ע\"א] דסוף טומאה לצאת טמא רק מדרבנן, אפי' בפתח שבוודאי יוציאוהו דרך שם. ע\"כ צ\"ל כיון דעיקרו דאוריי', כדאוריי' דמי לענין ברירה. א\"כ חליפי ע\"ז נמי, אף דנימא שהוא מדרבנן, עכ\"פ כיון דעיקר ע\"ז דאוריי', כדאוריי' דמי. ואת\"ל דתוס' מחולקין בזה ארש\"י, וס\"ל דסוף טומאה לצאת, טמא מדאוריי', וכפי הנראה גם רש\"י בעצמו מסתפק בזה דבעירובין [דס\"ח א'] כ' רש\"י בעצמו דהוה הלממ\"ס. וא\"כ כל הלממ\"ס כדאור' דמי לכל מילי [ועי' תורת השלמים מחודשין ט\"ו]. עכ\"פ הרי בהא ודאי מודו תוס' דכל עיקרו דאור' כדאור' דמי לענין ברירה, וכמ\"ש תוס' בעצמן [עירובין ל\"ז ב' ד\"ה מאן], וכן מוכח לע\"ד מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפסק הרמב\"ם [בפ\"ז דמעשר] דאין ברירה, וק' הרי מדאור' נתבטלו ב' הלוגין ברוב. אע\"כ דעיקרו דאור' כדאור' דמי [ויש לדחות]. ואילה\"ק מדאמרי' [ע\"ז דס\"ה א'] בעכו\"ם שא\"ל לישראל העבור לי ק' חביות בעד ק' פרוטות והי' חבית א' יי\"נ ביניהן שכרו שרי חוץ מפרוטה אחת, ואמאי הרי אף שסתם יינם דרבנן, עיקר יי\"נ דאור' והו\"ל כדאור'. התם לאו משום גררא דיי\"נ ממש גזרו בסתם יינם. רק משום בנותיהן כפ\"ק בשבת, ושכרו באמת מצד הדין שרי לגמרי, ורק משום קנסא אסרוהו [כע\"ז ס\"ב א']. ועכ\"פ לתוס' הנ\"ל שפיר י\"ל דחליפי ע\"ז אף דנימא דאסירין רק מדרבנן. עכ\"פ מדעיקרן דאורייתא, הול\"ל גבייהו אין ברירה. אע\"כ דקושית תוס' בקדושין הנ\"ל הוא ממש כקושייתנו לרכ\"מ, דאינהו נמי ס\"ל דהא דאין ברירה בדאור' הוא מטעם ספק, וכנ\"ל, וכיון דספק דאוריי רק מדרבנן אסור, ע\"כ הא דאין ברירה בדאורי', היינו דאסור רק מדרבנן, ושמא משו\"ה מותר בגר ונכרי, דרבנן לא גזרי גבייהו, דשמא יחזור לסורו, ולהכי גם בדאור' אמרי מה\"ט יש ברירה, ולעולם ירושת גר לנכרי מדאור'. ועכ\"פ לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעתו\"ס, שכתבו דאי משום יש ברירה מקילין ברישא, א\"כ אפי' בא לרשותו נמי יהא מותר מה\"ט דיש ברירה, ותמוה מה ברירה שייך בשכבר בא הע\"ז לרשותו, והוה חליפי ע\"ז ממש כשיחליפנו עם העכו\"ם. תדע דאל\"כ גם לרבא גופי' תקשי, דמה מתרץ דלהכי מקלינן ברישא שמא יחזור לסורו. וק' א\"כ בסיפא נמי ניקל מה\"ט. אע\"כ כיון דבסיפא כבר בא לרשותו הו\"ל חליפי ע\"ז ודאי. א\"כ לתוס' נמי נימא הכי. ומה\"ט אי אפשר לומר דלתוס' מיירי סיפא שבא הע\"ז ליד הגר בטעות דסבר שאינה ע\"ז, או דטעה וחשב דע\"ז מותר בהנאה, דאל\"כ אטו בשופטני עסקינן שיקח ע\"ז שאסורה בהנאה. וא\"כ כשנודע לו אח\"כ שע\"ז הוא, ושע\"ז אסור בהנאה, זכיי' בטעות הוה, דאיסורא לא ניחא ליה דלקני [כב\"מ דצ\"ו ב'] ולא היה ע\"ז שלו, ושפיר שייך גבה ברירה אפי' כבר אתא לידי'. ליתא דא\"כ גם לרבא ק' כיון דקנין בטעות הוא בסיפא, למה לא יהא הגר מותר ליקח א\"כ המעות כמו ברישא. ואף דגם מקח טעות אסור בע\"ז עכ\"פ מדרבנן [כע\"ו ע\"א ב']. עכ\"פ כיון דרק מדרבנן הוא, הו\"ל למשתרי גבי גר, שמא יחזור לסורו. אמנם נ\"ל דתוס' שם [ד\"ה קלא] הקשו מה יועיל שיחזור לסורו, הרי אז דינו כמומר שאינו יורש את העכו\"ם. ובמח\"כ רבותינו תירצו בדוחק [יע\"ש, ועי' בפירושי ספ\"ו דדמאי]. ולפע\"ד הא דאמרי' שיחזור לסורו אינו ר\"ל שאז נדינוהו אנחנו שיירש רק ע\"י שיפסיד ע\"י דיני התורה, ימאס בדת יהדות. א\"כ ה\"ת ברישא שלא גרם הוא לעצמו כלום משא\"כ בסיפא שגרם הוא לעצמו שזכה בע\"ז, לא ימאס עי\"ז בדת יהדות, דאיהו דאפסיד אנפשי'. מיהו כל זה לרבא שהטעם הוא משום חשש שיחזור לסורו א\"כ בסיפא אין לחוש. אבל לתוס' כיון דסיפא מיירי בזכיי' בטעות. דאינו אסור רק מדרבנן הול\"ל גבי' יש ברירה כמו ברישא. וצ\"ע. אמנם דברי רכ\"מ הנ\"ל שכ' דהא דאין ברירה בדאור' הוא רק מטעם ספק דאור' לחומרא ולפיכך לחומרא אמרי' נמי יש ברירה בדאור', תמוה לפע\"ד ממ\"ד גיטין [דמ\"ח א ] דלר' יוחנן דס\"ל אין ברירה בדאור', היכי משכח\"ל דמייתי אדם בכורים דלמא לא הגיעו לו חלקו מירושת אביו, והרי כתוב מארצך. ומאי קו', הרי לחומרא אמרי' יש ברירה בדאור'. ואת\"ל התם שאני, כיון דלענין שצריך להחזיר חלקו לאחיו אמרי' אין ברירה, לענין בכורים נמי הול\"ל אין ברירה, או דהבאת בכורים שאינו חייב, נמי קולא הוה דמייתי חולין לעזרה [כב\"ב פ\"א ותוס' חולין דק\"ל ע\"ב]. עכ\"פ ק' ממ\"ד [גיטין דכ\"ה א'] בפירוש דאפי' לקולא ס\"ל לר' יוחנן דאי ברירה בדאור'. ואת\"ל כבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א דהתם לר' יוחנן. אבל רכ\"מ כ' אליבא דר' אושעי' דקיי\"ל כוותי'. עכ\"פ הרי קיי\"ל נמי אין ברירה לקולא, בחלקו י' כנגד י' דפטורים ממעשר [כרמב\"ם פ\"ו מבכורות]. ואי\"ל דהתם מדכתיב צאנך בברור לך [כתוס' גיטין שם]. דעכ\"פ ק' נילף מנה בעלמא דאף לקולא לא נימא ברירה. אולם עכ\"פ בהא מיושב ק' רלח\"מ לרמב\"ם [פ\"ו מבכורות ה\"י] דהרמב\"ם דפסק בהא דאין ברירה מזכי שטרא לבי תרי. וע\"ש. ולפי דברינו מיושב דהכא שאני מדכתיב צאנך הברור לך. ועכ\"פ דברי רכ\"מ צ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "כתבו תוס' אף דדשיל\"מ נמי בטל באינו מינו. הכא דבאו לתקן זא\"ז כמינו יחשב. והקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל א\"כ למה בטל שאור חטין בעיסת אורז ספ\"ג דחלה, והרי סיים שם דטבל במינו במשהו. ונ\"ל דרק באיסור מצד ד\"א כתחומין נחשב כמינו ולא בטבל דאסור מצ\"ע. עכלה\"ט. ולהעטלף שלא ראה אור, היה נראה לכאורה, דהרי בל\"ז ק' להנך פוסקים דס\"ל דדשיל\"מ אפי' שלא במינו לא בטל, והרי התם בפ\"ג דחלה אמרינן להדיא דטבל בטל שלא במינו. ואי\"ל דהנך פוסקים ותוס' ביצה הנ\"ל ס\"ל, דדוקא ביצה שנולדה ביו\"ט דלמחר יהיה מותר מעצמו מיחשב דשיל\"מ, אבל טבל דאין איסורו בא רק ע\"י מעשה אדם שיפרוש תרומה, לא מיחשב דשיל\"מ מדלא ברור שיבוא התירו למחר, והא דאמרינן התם בפ\"ג דחלה דטבל לא בטל במינו, אין הטעם משום דשיל\"מ, רק משום דכהיתירו כך איסורו [כע\"ז דע\"ג ב'], והך טעמא רק במינו שייך, דרק במינו חטה אחת פוטרת הכרי, ליתא, דהרי בנדרים [דנ\"ח א'] אמרינן להדיא דטבל ודכוותיי' אף דתלוי במעשה אדם מיחשבו דשיל\"מ. ול\"מ נ\"ל דטבל שנתערב דוקא בישנם לבעלים כאן להפריש [כתו' ע\"ז דע\"ג שם], וגם שיש טבל אחר בידו להפריש ממנו על התערובות, מיחשב דשיל\"מ אבל כשאין הבעלים כאן או שאין טבל אחר להפריש ממנו, טבל מצ\"ע אין לו מתירין ואפ\"ה במינו לא בטל משום דכהיתירו כך איסורו, ובכה\"ג מיירי מתני' דחלה התם בפ\"ג. משא\"כ בנדרים דנ\"ח א', דקאמר אבל דבר שיש לו מתירין כגון טבל וכו', על כרחך מיירי בגוונא דיש לו מתירין, כגון שהבעלים כאן ושבידו להפריש ממק\"א [ועי' ר\"ן שם]. ובהא מתורץ קו' הר\"ן [נדרים דנ\"ב א'] שהקשה למה בנדר מהדבר ונתערב בטל בס', כמתני' התם, והרי נדר הוה דשיל\"מ. נ\"ל דאף דאי\"ל התם שאין הנודר כאן, דהרי רוצה לאכול, עכ\"פ י\"ל דאין חכם כאן להתירו בפתח. ובל\"ז גבי נדר אמרי' מאן יימר דמזדקק ליה חכם [כשבת מ\"ו ב']. ובהא מתורץ ג\"כ הרמב\"ם בפט\"ו ממ\"א, שכתב יראה לי דדשיל\"מ רק במינו לא בטל, והקשה הראב\"ד הרי משנה שלימה היא [ספ\"ג דחלה]. נ\"ל דסד\"א דהתם טעמא דלא בטל במינו משום כהתירו כך איסורו, קמ\"ל הרמב\"ם דאינו כן, דא\"כ בנדר נמי כל שאין כל ההכנות להתירו לא מחשב דשיל\"מ, והרי הרמב\"ם פסק [פ\"ה מנדרים הי\"ב] דנדר בכל גוונא הוא דשיל\"מ. וכן פסקינן בי\"ד [סרט\"ז ס\"י]. [א\"כ מתורץ קו' ע\"ר זצוק\"ל הנ\"ל דלפי מה דאוקמינן דהך דספ\"ג דחלה לאו משום דבר שיש לו מתירין הוא רק משום כהיתירו כך איסורו, לא מסתבר לומר דכשבא לתקן זא\"ז יהיה כמין במינו כדאמר בדשיל\"מ, דלענין כהיתירו איסורו לא מסתבר לומר הכי דהרי אסור להפריש ממין על שאינו מינו אף שבאין לתקן זא\"ז, א\"כ אדרבה כמו לענין היתירו לא מחשב כמין במינו כשבאין לתקן ה\"ה נמי לענין איסורו]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fe581a606d0515fba203bbc7e64b1f90874b1402
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Beitzah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Beitzah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Beitzah",
+    "text": [
+        [
+            "ואף דכח לחכמים לעקור דבר מהתורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד\"צ], ואת\"ל משום דיש מתירין מוקצה לכתחילה [כסי' תצ\"ה] עכ\"פ ק' למג\"א [תמ\"ז סק\"ב] שכ' דמה\"ט לא יבער חמץ שמצא ביו\"ט, אי משום דלא הוה בעידנא, או משום דמוקצה הוה כעשה ול\"ת, ותמוה הרי בחמץ נמי איכא עשה דתשביתו ול\"ת דבל יראה ואף דבבל יראה לא עביד מעשה, משא\"כ לא תעשה דיו\"ט קום ועשה הוא. עכ\"פ מי גרע מכסוי, דליכא רק חד עשה ואפ\"ה דחי הכא למוקצה, ועל כרחך צ\"ל דעיקר טעמא דבכסוי משום שמחת יו\"ט שיצטער שיהנה מדבר שלא נעשה בו המצוה כתקנה, לא דקדקו כולה האי, או דבל יראה קיל מדדעתו לבערו [כתוספות פסחים דכ\"ט ב']: ",
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל קשה הא הפסולת מוקצה ואסור בטלטול. ואי\"ל מדחזי לבהמה, דא\"כ מה מקשי הש\"ס פסולת מרובה על אוכל מי איכא מאן דשרי וק' הרי חזי לבהמה. ונ\"ל מזה ראייה לתוספות [ד\"ח א'] דמותר לסלק אפר מוקצה לצורך אפייה, דטלטול לצורך אוכל נפש שרי' וכ\"כ תוספות [דכ\"ח ב'] ד\"ה גריפת, וכ\"כ ג\"כ [דל\"א ב' ד\"ה אמר] עכ\"ל. ויאמר קטין חריך שקא במחכ\"ת הגאון נ\"י, אשתמיטתיה מ\"ש רכ\"מ [פ\"ג מיו\"ט] וכ\"כ נמי רט\"ז [א\"ח תק\"י סק\"ב] דלרמב\"ם שכ' כהר\"ב הכא, ה\"פ בש\"ס, פסולת מרובה על האוכל מי איכא מאן דשרי לברור הפסולת דטריחא מלתא דוודאי בורר האוכל בכה\"ג, יע\"ש. וגם בל\"ז יפה תפס עליו בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א. דדוקא פסולת להדיא מותר לטלטל מדחזי לבהמה אבל במעורב באוכל, האוכל החשוב לא בטל לגבי פסולת, וגם הפסולת המרובה לא בטל לגבי אוכל המועט, וכן מצאתי סעד לדברי בני הרב שליט\"א מתוספות שבת [קמ\"ב ב' ד\"ה שאוכל] וכפי שהוגה שם בגליון. ולפע\"ד דמי לבשר כשר חי דאסור לטלטלו אף דחזי לכלב, דעכ\"פ לא יתנהו לכלב, ובשר טריפה מותר לטלטלו מדעומד לעכו\"ם או לכלב. [ועמ\"ש בקופת הרוכלין מ\"ש שם בבגד שעטנז]: "
+        ],
+        [
+            "[ומ\"כ בשם תשו' מהר\"מ ר\"ב סי' תרנ\"ד דבשכח לערב מעיו\"ט אפילו ביו\"ט ב' קודם אכילה מותר לערב, מדקיי\"ל כרבא כדי שיזכור לברור מנה יפה לשבת, ועליו מקשה הש\"ס א\"כ ביו\"ט נמי, ומשני שמא יפשע, א\"כ בשכח לא פשע, עכת\"ד. ולכאורה משמע קצת מלשון הש\"ס כדבריו מדמקשי אי הכי אפילו ביו\"ט נמי, ומשני אין הכי נמי, אלא גזירה שמא יפשע. דלכאורה האי אין ה\"נ לישנא יתרתא הוא, דלא הול\"ל אלא גזירה שמא יפשע. אע\"כ דה\"ק אין ה\"נ דמהני בדיעבד אפילו ביו\"ט, ואפ\"ה לא תקנו לכתחילה עירוב ביו\"ט, משום גזירה שמא יפשע. מיהו אין כל כך הכרע בזה, דדלמא ה\"ק, אין ה\"נ דכך היה ראוי שיועיל, רק אפ\"ה תקנו דגם בדיעבד לא להני ביו\"ט דלמא פשע. מיהו ויהיה גם הפירוש כדבריו ז\"ל במלתא דרבא לא ידענא מנ\"ל דקיי\"ל כרבא, ואדרבה נ\"ל ראיה ברורה דקיי\"ל כרב אשי, דהרי סתמא דש\"ס [פסחים דמ\"ו ב'] קאמר להדיא דעירוב תבשילין הוא כדי שיהיה מותר לאפות מיו\"ט לשבת, והרי הוה סגי ליה למימר דאפילו מדרבנן מותר לאפות מיו\"ט לשבת, ועירוב תבשילין הוא כדי שיברור. אלא ש\"מ דנקט הכי מדקיי\"ל הכי. והן אמת שהר\"ן [פסחים קמ\"ו ב'] כ' בשם הרמב\"ן מדקיי\"ל כרב בפרק קמא דביצה, דשבת ויו\"ט נולדה בזה אסורה בזה אם כן לא קיי\"ל כרב חסדא דמדאורייתא צרכי שבת נעשין ביו\"ט. ואילה\"ק לר\"ן דלמא הך נולדה בזה אסורה בזה היינו מדרבנן. לפע\"ד ליתא דהרי כל עיקר אסורה דרבנן מיו\"ט לשבת, אינו רק כדי שיאמרו, מיו\"ט לשבת אסור כ\"ש מיו\"ט לחול, וא\"כ אמאי בנולדה יאסרוה מיו\"ט לשבת, הרי בנולד ביו\"ט מותר בחול, אע\"כ נולדה ביו\"ט אסורה בשבת אסור דאורייתא, וא\"כ לא קיי\"ל כרב חסדא רק כרבה דס\"ל הואיל, כר\"ן הנ\"ל, והרי לרבה דמקשי לר\"ח שם בפסחים, לדידך דאמרת לא אמרינן הואיל האיך אופין, ע\"כ צ\"ל דס\"ל דצרכי שבת נעשין ביו\"ט רק משום הואיל, וא\"כ העירוב תבשילין הוא משום כדי שיברור וזה כרבא. ויהיה בזה סייעתא למהר\"מ ר\"ב הנ\"ל. אולם הרמב\"ם [בפ\"ו מיו\"ט] כ' בפירוש דקיי\"ל כרב אשי דהוא בתרא ואע\"ג דרט\"ז כ'[תקכ\"ז סקי\"ג] דבשעת הדחק קיי\"ל כרבא, עכ\"פ אפילו נימא דקיי\"ל כרבא, הרי הרא\"ש כ' דהנ\"מ בין רבא לרב אשי בשהניח העירוב תבשילין איזה ימים קודם יו\"ט דלרב אשי מהני ולא לרבא. ולמה לא נקט הא, דכשלא עירב מעיו\"ט, לרבא מותר לערב ביו\"ט עצמו ולא לרב אשי. אע\"כ דכה\"ג גם לרבא לא מהני. תדע דהרי רבא בעצמו אמר [די\"ז] מניח אדם ע\"ת מיו\"ט לחבירו ומתני משמע ברור דהא ביו\"ט ב' עצמו לא, וטעמא דאע\"ג דשכח ולא פשע, עכ\"פ כיון דכך תקנו חכמים שיערב מעיו\"ט, כל שלא עשה כתיקון חכמים אף דלא פשע לא מהני. ואפילו אי גרסינן רבה התם, ק' דהרי רבה כרבא ס\"ל. תדע דהרי לרבא עיקר טעם הנחת ע\"ת הוא כדי שיברור מנה וכו'. והרי ברור דאפילו באמת בירר מנה יפה לשבת ולא הניח ע\"ת, ודאי צריך להקנות קמחו לאחרים, על כרחך טעמיה משום שלא עשה כתקנת חכמים. א\"כ ה\"נ כיון דעיקר תקנת ע\"ת מעיו\"ט דלמא פשע, לפיכך אפילו באמת לא פשע צריך להקנות קמחו לאחרים. ותו נ\"ל דמאן יימר דמה ששכח לערב ע\"ת מעיו\"ט דלא לחשב כפשיעה. דאע\"ג דבעובדא דסמיא [דט\"ז ב'] מוכח לכאורה דשכחה לא מחשב פשיעה, ע\"ש. התם שאני דלא היה התקנה שיניח בעצמו ע\"ת משום שכחה, רק כדי כשיברור וכו' או כדי שיאמרו אין אופין וכו', א\"כ להכי לא מחשב שכחתו ששכח באמת כפשיעה רק בשכח מחמת עצלות [ועי' רמג\"א תקכ\"ז סק\"ו]. אבל הא שיניח הע\"ת מעיו\"ט, כל עיקר התקנה היה דלמא פשע, והיינו שישכח, כמ\"ש רש\"י, אלמא דלגביה חשבו שכחה כפשיעה, אף שמחמת אונס טרדתו ביו\"ט היא, להכי אין ה\"נ דגם שכחתו שמעיו\"ט מחשב כפשיעה. והרי אשכחנא כמה שכחה דמחשב כפשיעה, כשכח היכן הניח הפקדון, מחשב שכחתו כפשיעה [כב\"מ דל\"ה א']. דאי\"ל דוקא שכחה שלא נזכר אח\"כ כי התם מחשב כפשיעה, משא\"כ הכא שנזכר, או דאסורא מממונא לא ילפינן [ברכות י\"ט ב' ותוס' שבועות ד\"ל ע\"ב]. ליתא, דהרי גם גבי אסורא כ' הר\"ן [פסחים קנ\"ה א'] בשכח להבדיל אף שנזכר אח\"כ מחשב כפשיעה ומזיד ואינו מבדיל אחר יום א'. ואף דלא קיי\"ל כן [כא\"ח רצ\"ט] לאו מטעם דלא מחשב כפשיעה, רק משום דס\"ל אפילו בפשע מבדיל אח\"כ. ואילה\"ק מא\"ח [ק\"ח ס\"ח] בשכח להתפלל דמשלים בתפלה הסמוכה. ליתא דמהתם לא מוכח רק דשכחה לא מקרי מזיד, אבל עכ\"פ י\"ל דהו\"ל פשיעה ודו\"ק כך נ\"ל. ועי' רמג\"א [שם סקי\"א] דיש פלוגתא בזה אי שכחה כפשיעה או כאונס. אחר כתבי כל זה. ראיתי דהך לעשות ע\"ת ביו\"ט ב', לאו דיליה דמהר\"ם ר\"ב הנ\"ל היא, דכבר הביא כן רב\"י בטור בסוף הסי' בשם מהר\"ש ברונבורג ז\"ל ודחה דבריו מהלכה, לכן חלילה לסמוך עליו בזה, שגם רב\"י לא הביאו בשולחן הטהור שלו]: ",
+            "ומי שהוא בביהכ\"נ ונזכר שלא הניח ע\"ת, ואין לו פנאי לחזור לביתו עי' מג\"א [תקכ\"ז סק\"א] דיקנה קמחו לאחרים. ולפע\"ד אם יש לו פת ותבשיל בביתו, יוכל גם בביהכ\"נ לומר פת ותבשיל שאקחנו כשאבוא לביתי, יהיה מעכשיו לעירוב תבשילין, בא\"י אמ\"ה וכו'. דאף שיש לו הרבה פתים בביתו, הרי בדרבנן יש ברירה [כא\"ח ת\"ט ס\"ט ותי\"ג]. ואף שאין העירוב בידו בשעת ברכה, לית לן בה. דהרי ברכת עירוב חצירות הוא בשעה שמקבצו כססי' שס\"ו, ואפילו הכי מותר לקבצו ע\"י קטן, אף דלא ס\"ד שיברך הקטן להוציא הגדול. ועי' תמורה [פ\"ה מ\"ו] דבהיה לו קרבן בביתו ואמר שתהיה בהמה תמורה על קרבן שבביתי הו\"ל כאומר על קרבן זה שלפניו וכ\"כ אמרינן הכי [מעילה פ\"ו מ\"ב] ע\"ש. וגם אשכחנא בפודה מע\"ש, שמותר לפדותו אע\"ג שהמעות בביתו [מע\"ש פ\"ג מ\"ד ופ\"ד מ\"ה] וכ\"כ במעשה דר\"ג שאמר שהפירות יהיה מעשר אעפ\"י שלא היה אצלם [כמע\"ש פ\"ח מ\"ט]: ",
+            "עוד נ\"ל דבמאכל ומשקה רק תקון מעליא אסור כפ\"כ דשבת. ואילה\"ק היכי קאמר הכא ושוין שמשיקין, דמיירי שמי המקוה אינן יפין, וכדקאמר להדיא בש\"ס, וכלעיל, והרי במקואות [פ\"י מ\"ו] קאמרי ב\"ש אין מטבילין מים יפים ברעים, והאי הטבלה דהתם השקה היא, כמ\"ש הר\"מ והר\"ב שם, ואסרי משום שמא לא ישיק יפה, וה\"נ נימא הכא. ודוחק לומר דהא דקאמר הש\"ס הכא דמיירי שאין לו מים יפין. לעולם איירי שמי המקוה יפין רק שאינן שלו, ואין בעל המקוה רוצה ליתן לו מהן. ונ\"ל דבל\"ז ק' לב\"ש התם השקה היכא משכח\"ל. אי במי המקוה רעים, לא מהני השקה, ואי ביפים למה צריך להשיק לאלו, וכדקאמר הש\"ס הכא אע\"כ הא דאסרי ב\"ש התם להשיק יפים ברעים היינו במים סרוחים, כדאמרי' כה\"ג [ברכות כ\"ה א'], ולא יתכס במים רעים דהיינו סרוחים. ובכה\"ג ודאי חיישינן שלא ישיק יפה, או כרמב\"ם דמחשב כמין באינו מינו. אבל הכא מיירי רק שאינן יפין אבל לא שהן רעים וסרוחים]: ",
+            "כ\"כ התוי\"ט. וכ' עוד דאל\"כ הא לית להו לב\"ש מתוך. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וק' מה ענין ראוין לשתיה למתוך, מצד מתוך מהני אפי' א\"ר לשתייה, אלא דראויין עדיף מדין הואיל וי\"ל. וראיתי לרשב\"א בחי' שבת, שכ' דהא דב\"ש לית להו מתוך, כ\"ש דלית להו הואיל ע\"ש. ואף דרבה אמר [די\"ב א'] ממאי דבמתוך פליגי, משמע דרבה לית ליה מתוך ואפ\"ה ס\"ל הואיל. י\"ל דרבה אמרה דרך קושיא' אבל לדינא ס\"ל דבמתוך פליגי. וכעין זה כ' תוס' [כתובות ד\"ז א ]. אולם ק\"ל מפסחים [מ\"ו ב'], דפרכי' לרבה מהמבשל ביום טוב, דאהבערה לא לחייב, דנימא הואיל. והרי ברייתא זו כב\"ש דלית ליה מתוך [כביצה י\"ב א'], ואפי' הכי פרכי' דנימא הואיל, הרי מוכח דאף בית שמאי סבירא ליה הואיל, וצ\"ע עכלה\"ט. ויאמר העני המהפך בחררה, הן הן ממש דברי תוס' שם בפסחים. יעו\"ש. אמנם נ\"ל להצדיק רבינו הרשב\"א, דהרי זה ודאי דבהואיל ובמתוך יש בכל א' טיבותא וריעותא דלפי מ\"ש תוספות [פסחים מ\"ה ב'] דבאין שהות לזמן אורחי' ל\"ש הואיל, וכמו כן בהקרבת נדרים ונדבות ל\"ש הואיל. והרי מתוך שייך אפי' בהנך גוונא. הרי דמתוך עדיף מהואיל. אמנם יש גם ריעותא במתוך, דצריך שיהיה בגוף הפעולה צורך היום קצת [כביצה י\"ב א']. משא\"כ הואיל, אפי' אין צורך היום בגוף הפעולה כלל, אפ\"ה אמרי' הואיל. והיינו לפע\"ד כוונת הרשב\"א, שכ' דב\"ש דלית להו מתוך כ\"ש דלית ליה הואיל, ור\"ל מצד בחינה ראשונה שאמרנו. אמנם עוד יש ריעותא בהואיל דאסור לרז\"ה עכ\"פ מדרבנן [כפ\"י ביצה כ\"א א'], אבל מצד מתוך שרי לכתחילה. א\"כ גם בזה הוה ריעותא דהואיל כל שכן ממתוך. אמנם נראה לי דבלא זה אין כאן קושיא לרשב\"א, דהרי אין כל הואיל שוין, דהרי רש\"י ותוספות מחלקין בין הואיל דשכיח, ללא שכיח [עי' פסחים דמ\"ו ב'] ולפיכך י\"ל הך דנקט רשב\"א דלב\"ש דלית להו מתוך כל שכן הואיל, היינו הואיל דאורחים. משא\"כ הואיל דנקט בפסחים דהואיל דחזי לצרכי' ודאי עדיף ועדיף ממתוך, דאפי' לא חזי לצרכי' שרי, ועדיף אפי' מהואיל דאורחים, דתלי בהזדמנות. משא\"כ הבערה חזיא להדיא לבישולי' ובדעתו תליא, בכה\"ג אפי' ב\"ש מודו, מדשכיח נמי טפי מהואיל דאורחים, ואיכא סברת הואיל ומתוך: "
+        ],
+        [
+            "[כך נ\"ל כוונת רש\"י בש\"ס, ע\"ש. מיהו נ\"ל דמשו\"ה צריך נמי לטעמה דהעמדה והערכה, משום דבתמורה [דל\"א א'] לחד לישנא פודין קדשים להאכילן לכלבים, א\"כ לדידיה מתניתין מיירי רק בקדשי מזבח ומשום העמדה והערכה, כטעם קמא דרש\"י. עוד נ\"ל דאע\"ג דמתניתין ודאי בקדשים מיירי, דמדקתני סתמא ודאי משמע אפילו במסוכנת, וא\"כ ע\"כ רק בקדשים אסור לטלטלה. עכ\"פ אילה\"ק למ\"ד מודה ר\"ש בבע\"ח שמתו, למה לא אשמעינן בבהמת חולין בריאה שמתה. י\"ל דאגב גררא בעי לאשמעינן נמי הנך טעמא דאמרן, דבעי העמדה והערכה, או דאין פודין להאכילן לכלבים. או דקמ\"ל דלא מבעייא בחולין בריאה ודאי אסיר לטלטלה אלא אפילו בקדשים שיש לחוש לבזיונן כשיונחו כן, אפ\"ה אסור לפנותן]: ",
+            "[ולכאורה דלהכי שאלו תרתי. דדלמא בהמת קדשים קילא מדמתבזו, משא\"כ חלה. או חלה קילא דאיתא בשאלה, דאע\"ג דהדרא לטיבלא, טבל מינן הוא אצל שבת, דבעבר ותקנו, מתוקן [כשבת מ\"ג א'] משא\"כ בקדשים, אף למאי דקיי\"ל [נזיר ד\"ל א' וערכין כ\"ג א'] דהקדש בטעות אינו הקדש, וכך פסק הרמב\"ם [פ\"ד דנדרים ה\"ז] דבין קדשי מזבח או בדק הבית איתנהו בשאלה. עכ\"פ היינו בהקדש טעות דשור שחור ולבן [כנזיר שם], או באמר הרי עלי' דלא אתא מידי לרשות הקדש עדיין, אבל בהפריש כבר, הרי כל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא [כר\"ה ד\"ו], והרי אפילו תרומה כשבא כבר ליד כהן ליתא בשאלה [כנדרים נ\"ט א'], א\"כ לא יהא כח הדיוט חמור מהקדש [כגיטין נ\"ב א']. ואף למאי דקאמרינן בנדר ב' נזירות, ומנה ראשונה והפריש קרבן, ונשאל על ראשונה, עלתה לו שנייה בראשונה, [כשבועות כ\"ח א'], ואפילו לס\"ד דש\"ס התם, עכ\"פ כשלא כיפר וגילח איתא בשאלה. י\"ל דלהכי נשאל על הנזירות קמא מדקיימי נזירות שנייה ולא פקעה הקדושה מהבהמה. ותו דהתם לא נשאל רק אנזירות, אבל קדשים גופייהו מכיון שהפרישן ליתנהו בשאלה. ואין להקשות הרי אפילו שחוטי חוץ איתנהו בשאלה [כנדרים ע\"ח א'. ואפ\"ה נ\"ל דמשכח\"ל כרת ושחטי חוץ, כגון שמת המקדיש ושחטה אחר. או ששחט קדשי צבור]. י\"ל דוקא בשכבר נשחטה בחוץ, ונאסרה עי\"ז בהנאה, תו ליתנה בי גזא דרחמנא, משא\"כ כשעדיין בקדושתה, משעה שהופרשה ליתנה בשאלה, אמנם הרשב\"ם [ב\"ב ק\"כ ע\"ב] ותוס' [כריתות י\"ג ב' ד\"ה ארבע]. ורט\"ז [י\"ד שכ\"ג], כולהו ס\"ל דדוקא בשכבר נזרק דמן ליתנה בשאלה. ואעפ\"כ נ\"ל דאצטריך לאשמעינן חלה, דלמא רק בקדשים אסור לטלטלה, משום דאין נשאלין אהקדשות רק מדוחק [כרמב\"ם סוף הל' נדרים], משא\"כ חלה. וכ\"כ מחלקין תוס' [פסחים דמ\"ו ב'] כה\"ג בין מע\"ש לחלה, יע\"ש. או נ\"ל דנקט חלה לאשמעינן דאע\"ג דרק מדרבנן אסור לבערו ביו\"ט, אטו קדשים [כתוס' שבת כ\"ד ב'], וא\"כ מדאורייתא חזי לבו ביום להסיקו תחת תבשילו, ולא מוקצה הוא, אפ\"ה אסור לטלטלה [ועי' מ\"ש בחידושי פ\"ג דכריתות סי' כ\"ד]: ",
+            "אמר המחבר משנה ו' ומשנה ז' משניות חמורות הן לעיני הכהות, דהרבה יש לדקדק בהן לע\"ד. א' כיון דהך דאין נמנין על הבהמה. בפיסוק דמים מיירי, כדקאמר בש\"ס, א\"כ ל\"ל דנקט נמנין כלל, הול\"ל אין פוסקין דמים לטבח ביו\"ט. ב' דקאמר אבל נמנין עליה מעיו\"ט. מה קמ\"ל פשיטא דמותר לפסוק דמים בחול. ג' בבא דמשנה ז' דלא יאמר אדם לטבח שקול לי בדינר וכו' מיותר לגמרי, דכבר שמעינן מרישא דאין נמנין וכו'. ד' דקאמר לא יאמר לטבח שקול לי בדינר. הרי לשקול גם בלי פיסוק דמים אסור, ול\"ל תרתי. ובקצת נוסחאות כתוב מכור לי וכו', אבל בירושלמי ובבלי וברי\"ף ורא\"ש בכולן הגירסא שקול לי וכו'. ה' כיון דבבא דאין נמנין, ובבא דלא יאמר לטבח שקול לי, שניהן ממש מענין א', למה הפסיק התנא בין הדבקים עם ב' הבבות דמשקל והשחזה. ו' בש\"ס קאמר אמתניתין דאין נמנין, מאי אין נמנין. וכו', היכא עביד. מביא ב' בהמות וכו', הרי משמע ודאי דשאלת הש\"ס היכא עביד, אסיפא קאי, דשוחטין ומחלקין ביניהן, וקשה למה לו כולי האי להביא ב' בהמות, הרי סיפא מיירי שכבר נמנו עליהן מעיו\"ט, וכדתני להדיא במתניתין, אבל נמנין עליהן מעיו\"ט. הן אמת דמרש\"י נראה דקו' הש\"ס היכא עביד היינו היכא דלא נמנו מעיו\"ט. וטפי נראה דרש\"י לא גרס כלל במתניתין אבל נמנין עליה מעיו\"ט, דהרי רש\"י ציין במתניתין אבל שוחטין וכו'. אבל אנן מחוייבים להבין דברי רבותינו בש\"ס גם לפי גרסתינו, שנתקבלה כמטבע עובר לסוחר בכל הדפוסין, ועי' ברי\"ף ור\"ן. ואפן כה וכה אל רבותי המפרשים. והנה אין דורש ואין מבקש למיעוט ידיעתי שרים עצרו במילין ויניחוני כשה תועה על הרי בשמים, כי לא הניחו לנו רבותינו דבר להניח שבר רעבון בתינו, ואיך במאורות צפעוני גמול ידו הדה. ואני בעניי עיני לשמים נטלית. והנה נפתחו השמים ואראה מראות אלהים, והנה עוז בידו גבורה בימינו, וישלח יד ויתמכני בימין צדקו לפרש כיד ה' הטובה עלי, ברוך אתה ה' פוקח עברים עורים]: ",
+            "[ואילה\"ק בצנעא נמי כל שאסרו חכמים בפרהסיא. אז אפי' בצנעא אסור [כביצה ד\"ט א']. י\"ל דזהו דוקא באסור בפרהסיא משום חשדא. אבל הכא אסור בפרהסיא רק מטעם שלא יקילו ביותר. להשחיז גם במשחזת המיוחדת להשחזה. ונ\"ל תו דלהכי מפסיק בהך בבא נמי בין אין נמנין להך דלא יאמר לטבח. משום דאין משחיזין קאי נמי אבבא דלעיל דשוחטין ומחלקין ביניהן. והיינו לפי מאי דקיי\"ל באוקימתא דש\"ס. דמתני' לחדדה מיירי. אבל להעביר שמנוניתא. אפילו על גבי משחזת מותר. והרי רט\"ז כתב דכל להעביר שמנוניתא אפילו במקום רואין מותר. להכי קמ\"ל הכא שפיר. אפילו שותפין שמחלקין ביניהן בסכין. דאיכם רואין טובא. אפ\"ה דוקא להשחיזה אסור במשחזת. אבל להעביר שמנוניתא מותר. ואי\"ל עכ\"פ אמאי להעביר שמנוניתא מותר ע\"ג משחזת. ניחוש שיחשידוהו שעושה כן לחדדה. דאז גם לר\"י אסור. מדהו\"ל עושה כלי. דעד כאן לא התיר ר\"י מכשירי אוכל נפש. רק לתקנם. אבל לעשות כלי למכשירי אוכלין. גם ר\"י מודה דאסור מדאורייתא. וכר\"ן הכא [ורט\"ז ק\"ט סק\"ב]. ואפילו נימא דחידוד משחזת המיוחדת לזה אינו אסור לר\"י רק מדרבנן. מדמחזי כעובדין דחול. וכן משמע מרש\"י במתניתין ובגמרא. עכ\"פ הרי גם בדרבנן חיישינן למראית עין דמה\"ט לא תצא בהמה בזוג לר\"ה. מדמחזי כמוליכה להמכר. [כמג\"א ש\"ה ס\"ו]. וכ\"כ לא ישלח מנות בג' בני אדם יחד ביו\"ט. מדמחזי כמוליכין למכור [תקט\"ז מג\"א סק\"ב]. ואי\"ל דמקח וממכר דאסמכוהו אקרא. כדאורייתא דמי. אבל בעיקרו דרבנן לא גזרי כולהו האי ליתא דהרי נר חנוכה דעיקרו דרבנן. ואפ\"ה בב' פתחים צריך להדליק בשניהן מטעם חשדא [כא\"ח תרע\"א ס\"ח]. וכ\"כ אסור לאכול בשר עוף בחלב שקדים מה\"ט [כש\"ך י\"ד פ\"ו סק\"ו]. אלמא דאפילו בדרבנן חיישינן לחשדא. ונ\"ל דשאני הכא. כיון דשותפין הן. ברבים ליכא חשדא [כר\"ה כ\"ד ב\" מג\"א רמ\"ד סק\"ח] ואפילו שנים מחשבו רבים לענין זה [כש\"ך י\"ד קמ\"א סקכ\"ז]: "
+        ],
+        [
+            "כ\"כ הר\"ב. וכ\"כ רש\"י מתחילין להסק אף שלא זימנה להיסק דלית ליה מוקצה. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל וק' ממ\"נ אי אינו אוצר מה מוקצה יש בזה, אף דאינו עומד להסקה, מ\"מ יכול ליטל להאכיל לבהמה, ויכול לעשות בה כ\"צ אפילו לר\"י. ואי באוצר, א\"כ לדאית ליה מוקצה אסור להאכיל ממנה לבהמה. וא\"כ למה נקט רש\"י מתחילין להסק, ולא כפשוטו מתחילין להאכיל לבהמה, ומה רבותא איכא בהסקה טפי מלהאכיל לבהמה, וצ\"ע. עכ\"ל. ותעל שכבת הדל, והנה קול אומר קרא. דדלו דיילא ליפל בכון סתר פתר. גברא רבה קאחזינן, אבל קושיא לא חזינן, דמה ספק יש בדבר זה אי מתניתין מיירי באוצר או לא. ומה צ\"ע יש בדברי רבינו רש\"י זצוק\"ל. ובמחכ\"ת הגאון הגדול נ\"י אשתמיטתיה הגמרא ערוכה במקומה, דבב' הלשונות דנקט הש\"ס בתרווייהו אמרינן דמתניתין באוצר מיירי ולר\"ש דלית ליה מוקצה קמ\"ל רישא בערמת תבן אע\"ג שסתמא אצרוהו לבהמה אפ\"ה לא נאסר להסקה מטעם מוקצה. ועצים שבמוקצה דסיפא דאסירין להסקה. מיירי נמי באוצר, והיו עצים חשובין שמוקצין מחמת חסרון כיס להסקה, ובכה\"ג גם ר\"ש מודה. ולר\"י דאית ליה מוקצה, להכי עצים שבמוקצה שלא זימנן להסקה שפיר אסירין, ורישא בתבן דשרי אף שהיה באוצר, מיירי בלא חזי לבהמה ולא לבנין, ואז מסתמא אצרו להסקה. כל זה ברור בש\"ס וברש\"י בגמ' יע\"ש: ",
+            "[ואף דבכל דרבנן קיי\"ל יש ברירה [כביצה ל\"ח א'], א\"כ ה\"נ נימא למחר, הוברר הדבר שמה שלוקח הוא שהוכן מאתמול. נ\"ל ע\"פ מ\"ד [ביצה ד\"י ע\"א] דלמא משתכחין כחושים שמנים וכו' ה\"נ איכא למיחש דלמא מתחזין לי' למחר אותן שלא נתיבשו כ\"צ כאילו כבר נתיבשו, ומטלטל ושדי להו, נמצא שמטלטל שלא לצורך אותן שלא הזמין. ואע\"ג דקיי\"ל בריש מכילתן דמוקצה שרי ביו\"ט לב\"ה. היינו במוקצה דממילא, דלא דחיא בידים [ועי' רש\"י ותוס' הכא]. ובבאר אברהם תי', דאף דבכל דוכתא בדרבנן יש ברירה, הכא כיון דלענין דאו' שבו אין ברירה, דהרי אף כשאמר מכאן אני אוכל למחר, לא קבע למעשר ומותר לאכל ממנו ארעי, ע\"כ דמדאין ברירה לא מחשב דבורו קביעת מקום למעשר. וכיון דלענין דאורייתא שבו אין ברירה ה\"נ לענין דרבנן שבו, עכ\"ל. ותמהני, דהרי הכא בשביעית מיירי, שא\"צ לעשרו ותו דה\"ת ליש\"ש [פ\"ה דב\"ק] דבדאו' אין ברירה אפי' לקולא, שפיר אכיל מהן ארעי. אבל לרכ\"מ [פ\"ג מגירושין ה\"א], דהא דבדאו' אין ברירה, היינו משום ספק דאו' לחומרא, א\"כ הכא ודאי אי שרי לאכל ארעי אף שאמר מכאן אני אוכל, אין הטעם משום אין ברירה, דהרי לקולא לא אמרי' ברירה בדאו' רק משום דאין בדבורו דהשתא כלום. ולא הוקבע עדיין עי\"ז למעשר, ודוקא באמר ב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפירש מידי, מהני [עי' מ\"ש דמאי פ\"ז]. ואי\"ל נמי כיון דדבורו דהשתא לאו כלום, להכי בכה\"ג שלא פי' מעיקרא כלום, גם בדרבנן אין ברירה [עי' תוס' גיטין כ\"ה ב' ד\"ה דר\"מ] ולהכי אסור כאן. ליתא דא\"כ למה צריך הש\"ס [לעיל ד\"י] לטעמא דמטלטל ושביק, הול\"ל משום שלא בירר מעיקרא. אע\"כ דדוקא בדאו' צריך לברר מעיקרא כב' לוגין התם, אבל הכא במוקצה דרבנן לא. אמנם בל\"ז דברי רכ\"מ צ\"ע ממ\"ד בקדושין [די\"ז ב'] ירושת גר לעכו\"ם מדרבנן, דתנן גר ועכו\"ם שירשו אביהם עכו\"ם, יכול גר לומר לעכו\"ם, טול אתה ע\"ז ואני מעות וכו'. ואם באו לידו, אסור. ואי אמרת ירושת גר לעכו\"ם דאו' כי לא בא לידו נמי חלופי ע\"ז קא שקיל. עכלה\"ג. וקשה ומה מקשה, דלמא לעולם דאו' ואפ\"ה ברישא שרי, משום דברישא האיסור הוא משום דאין ברירה. והו\"ל מה שלקח הגר כחליפי ע\"ז, והרי הכ\"מ כ' לעיל דכל אין ברירה היינו משום ספיקא מחמרינן, והרי הרמב\"ם כ' [בפ\"ט מטומאת מת] דכל ספק דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן. א\"כ הא דבדאורייתא אין ברירה, נמי מדרבנן הוא, ולהכי מחשש שלא יחזיר לסורו הם אמרו והם אמרו. משא\"כ בסיפא דכבר אתא לידי', חלופי ע\"ז ודאי קא שקיל. הן אמת דתוס' [שם ד\"ה חליפי], הקשו מנ\"ל לרבא, דלמא לעולם דאורייתא, ואפ\"ה כשלא בא לרשותו מותר דיש ברירה ולא הוה חליפי ע\"ז. ותרצו דא\"כ אפי' בא לידו כבסיפא, נמי יהא מותר מה\"ט. עכ\"ל. ודבריהם תמוהים מאד, דהרי קיי\"ל בדאור' אין ברירה [כביצה ל\"ח א'] ודוחק לומר דקו' התוס' דהו\"ל לאוקמא הך ברייתא כמ\"ד דאף בדאור' יש ברירה, דל\"ל לאוקמא דלא כהלכתא. ואי\"ל דעכ\"פ תוס' ס\"ל דהא דע\"ז תופס דמיו, רק מדרבני הוא, ודלא כרמב\"ם [רפ\"ח מע\"ז] שכ' בפירוש דע\"ז תופס דמיו מדאור'. ותוס' ס\"ל דהך קרא דמייתי הש\"ס והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהייה ממנו יהיה כמוהו [כע\"ז נ\"ד ב'], היינו רק אסמכתא בעלמא. וכן צ\"ל נמי להג\"ה אשרי בע\"ז פ\"ד [דנ\"ב ב'] שכ' בפירוש דחליפי ע\"ז אסור רק מדרבנן. וכיון שכן מצינו שפיר למימר דבדרבנן יש ברירה. ליתא דהרי בל\"ז ק' אהא דקאמר הש\"ס [ביצה שם] דלהכי המת בבית כל הפתחים טמאין. מדהו\"ל דאוריי', אמרי' גביה אין ברירה. וק' הרי רש\"י כ' [ביצה ד\"י ע\"א] דסוף טומאה לצאת טמא רק מדרבנן, אפי' בפתח שבוודאי יוציאוהו דרך שם. ע\"כ צ\"ל כיון דעיקרו דאוריי', כדאוריי' דמי לענין ברירה. א\"כ חליפי ע\"ז נמי, אף דנימא שהוא מדרבנן, עכ\"פ כיון דעיקר ע\"ז דאוריי', כדאוריי' דמי. ואת\"ל דתוס' מחולקין בזה ארש\"י, וס\"ל דסוף טומאה לצאת, טמא מדאוריי', וכפי הנראה גם רש\"י בעצמו מסתפק בזה דבעירובין [דס\"ח א'] כ' רש\"י בעצמו דהוה הלממ\"ס. וא\"כ כל הלממ\"ס כדאור' דמי לכל מילי [ועי' תורת השלמים מחודשין ט\"ו]. עכ\"פ הרי בהא ודאי מודו תוס' דכל עיקרו דאור' כדאור' דמי לענין ברירה, וכמ\"ש תוס' בעצמן [עירובין ל\"ז ב' ד\"ה מאן], וכן מוכח לע\"ד מב' לוגין שאני עתיד להפריש, דפסק הרמב\"ם [בפ\"ז דמעשר] דאין ברירה, וק' הרי מדאור' נתבטלו ב' הלוגין ברוב. אע\"כ דעיקרו דאור' כדאור' דמי [ויש לדחות]. ואילה\"ק מדאמרי' [ע\"ז דס\"ה א'] בעכו\"ם שא\"ל לישראל העבור לי ק' חביות בעד ק' פרוטות והי' חבית א' יי\"נ ביניהן שכרו שרי חוץ מפרוטה אחת, ואמאי הרי אף שסתם יינם דרבנן, עיקר יי\"נ דאור' והו\"ל כדאור'. התם לאו משום גררא דיי\"נ ממש גזרו בסתם יינם. רק משום בנותיהן כפ\"ק בשבת, ושכרו באמת מצד הדין שרי לגמרי, ורק משום קנסא אסרוהו [כע\"ז ס\"ב א']. ועכ\"פ לתוס' הנ\"ל שפיר י\"ל דחליפי ע\"ז אף דנימא דאסירין רק מדרבנן. עכ\"פ מדעיקרן דאורייתא, הול\"ל גבייהו אין ברירה. אע\"כ דקושית תוס' בקדושין הנ\"ל הוא ממש כקושייתנו לרכ\"מ, דאינהו נמי ס\"ל דהא דאין ברירה בדאור' הוא מטעם ספק, וכנ\"ל, וכיון דספק דאוריי רק מדרבנן אסור, ע\"כ הא דאין ברירה בדאורי', היינו דאסור רק מדרבנן, ושמא משו\"ה מותר בגר ונכרי, דרבנן לא גזרי גבייהו, דשמא יחזור לסורו, ולהכי גם בדאור' אמרי מה\"ט יש ברירה, ולעולם ירושת גר לנכרי מדאור'. ועכ\"פ לא זכיתי להבין תירוצם של רבותינו בעתו\"ס, שכתבו דאי משום יש ברירה מקילין ברישא, א\"כ אפי' בא לרשותו נמי יהא מותר מה\"ט דיש ברירה, ותמוה מה ברירה שייך בשכבר בא הע\"ז לרשותו, והוה חליפי ע\"ז ממש כשיחליפנו עם העכו\"ם. תדע דאל\"כ גם לרבא גופי' תקשי, דמה מתרץ דלהכי מקלינן ברישא שמא יחזור לסורו. וק' א\"כ בסיפא נמי ניקל מה\"ט. אע\"כ כיון דבסיפא כבר בא לרשותו הו\"ל חליפי ע\"ז ודאי. א\"כ לתוס' נמי נימא הכי. ומה\"ט אי אפשר לומר דלתוס' מיירי סיפא שבא הע\"ז ליד הגר בטעות דסבר שאינה ע\"ז, או דטעה וחשב דע\"ז מותר בהנאה, דאל\"כ אטו בשופטני עסקינן שיקח ע\"ז שאסורה בהנאה. וא\"כ כשנודע לו אח\"כ שע\"ז הוא, ושע\"ז אסור בהנאה, זכיי' בטעות הוה, דאיסורא לא ניחא ליה דלקני [כב\"מ דצ\"ו ב'] ולא היה ע\"ז שלו, ושפיר שייך גבה ברירה אפי' כבר אתא לידי'. ליתא דא\"כ גם לרבא ק' כיון דקנין בטעות הוא בסיפא, למה לא יהא הגר מותר ליקח א\"כ המעות כמו ברישא. ואף דגם מקח טעות אסור בע\"ז עכ\"פ מדרבנן [כע\"ו ע\"א ב']. עכ\"פ כיון דרק מדרבנן הוא, הו\"ל למשתרי גבי גר, שמא יחזור לסורו. אמנם נ\"ל דתוס' שם [ד\"ה קלא] הקשו מה יועיל שיחזור לסורו, הרי אז דינו כמומר שאינו יורש את העכו\"ם. ובמח\"כ רבותינו תירצו בדוחק [יע\"ש, ועי' בפירושי ספ\"ו דדמאי]. ולפע\"ד הא דאמרי' שיחזור לסורו אינו ר\"ל שאז נדינוהו אנחנו שיירש רק ע\"י שיפסיד ע\"י דיני התורה, ימאס בדת יהדות. א\"כ ה\"ת ברישא שלא גרם הוא לעצמו כלום משא\"כ בסיפא שגרם הוא לעצמו שזכה בע\"ז, לא ימאס עי\"ז בדת יהדות, דאיהו דאפסיד אנפשי'. מיהו כל זה לרבא שהטעם הוא משום חשש שיחזור לסורו א\"כ בסיפא אין לחוש. אבל לתוס' כיון דסיפא מיירי בזכיי' בטעות. דאינו אסור רק מדרבנן הול\"ל גבי' יש ברירה כמו ברישא. וצ\"ע. אמנם דברי רכ\"מ הנ\"ל שכ' דהא דאין ברירה בדאור' הוא רק מטעם ספק דאור' לחומרא ולפיכך לחומרא אמרי' נמי יש ברירה בדאור', תמוה לפע\"ד ממ\"ד גיטין [דמ\"ח א ] דלר' יוחנן דס\"ל אין ברירה בדאור', היכי משכח\"ל דמייתי אדם בכורים דלמא לא הגיעו לו חלקו מירושת אביו, והרי כתוב מארצך. ומאי קו', הרי לחומרא אמרי' יש ברירה בדאור'. ואת\"ל התם שאני, כיון דלענין שצריך להחזיר חלקו לאחיו אמרי' אין ברירה, לענין בכורים נמי הול\"ל אין ברירה, או דהבאת בכורים שאינו חייב, נמי קולא הוה דמייתי חולין לעזרה [כב\"ב פ\"א ותוס' חולין דק\"ל ע\"ב]. עכ\"פ ק' ממ\"ד [גיטין דכ\"ה א'] בפירוש דאפי' לקולא ס\"ל לר' יוחנן דאי ברירה בדאור'. ואת\"ל כבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א דהתם לר' יוחנן. אבל רכ\"מ כ' אליבא דר' אושעי' דקיי\"ל כוותי'. עכ\"פ הרי קיי\"ל נמי אין ברירה לקולא, בחלקו י' כנגד י' דפטורים ממעשר [כרמב\"ם פ\"ו מבכורות]. ואי\"ל דהתם מדכתיב צאנך בברור לך [כתוס' גיטין שם]. דעכ\"פ ק' נילף מנה בעלמא דאף לקולא לא נימא ברירה. אולם עכ\"פ בהא מיושב ק' רלח\"מ לרמב\"ם [פ\"ו מבכורות ה\"י] דהרמב\"ם דפסק בהא דאין ברירה מזכי שטרא לבי תרי. וע\"ש. ולפי דברינו מיושב דהכא שאני מדכתיב צאנך הברור לך. ועכ\"פ דברי רכ\"מ צ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "כתבו תוס' אף דדשיל\"מ נמי בטל באינו מינו. הכא דבאו לתקן זא\"ז כמינו יחשב. והקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל א\"כ למה בטל שאור חטין בעיסת אורז ספ\"ג דחלה, והרי סיים שם דטבל במינו במשהו. ונ\"ל דרק באיסור מצד ד\"א כתחומין נחשב כמינו ולא בטבל דאסור מצ\"ע. עכלה\"ט. ולהעטלף שלא ראה אור, היה נראה לכאורה, דהרי בל\"ז ק' להנך פוסקים דס\"ל דדשיל\"מ אפי' שלא במינו לא בטל, והרי התם בפ\"ג דחלה אמרינן להדיא דטבל בטל שלא במינו. ואי\"ל דהנך פוסקים ותוס' ביצה הנ\"ל ס\"ל, דדוקא ביצה שנולדה ביו\"ט דלמחר יהיה מותר מעצמו מיחשב דשיל\"מ, אבל טבל דאין איסורו בא רק ע\"י מעשה אדם שיפרוש תרומה, לא מיחשב דשיל\"מ מדלא ברור שיבוא התירו למחר, והא דאמרינן התם בפ\"ג דחלה דטבל לא בטל במינו, אין הטעם משום דשיל\"מ, רק משום דכהיתירו כך איסורו [כע\"ז דע\"ג ב'], והך טעמא רק במינו שייך, דרק במינו חטה אחת פוטרת הכרי, ליתא, דהרי בנדרים [דנ\"ח א'] אמרינן להדיא דטבל ודכוותיי' אף דתלוי במעשה אדם מיחשבו דשיל\"מ. ול\"מ נ\"ל דטבל שנתערב דוקא בישנם לבעלים כאן להפריש [כתו' ע\"ז דע\"ג שם], וגם שיש טבל אחר בידו להפריש ממנו על התערובות, מיחשב דשיל\"מ אבל כשאין הבעלים כאן או שאין טבל אחר להפריש ממנו, טבל מצ\"ע אין לו מתירין ואפ\"ה במינו לא בטל משום דכהיתירו כך איסורו, ובכה\"ג מיירי מתני' דחלה התם בפ\"ג. משא\"כ בנדרים דנ\"ח א', דקאמר אבל דבר שיש לו מתירין כגון טבל וכו', על כרחך מיירי בגוונא דיש לו מתירין, כגון שהבעלים כאן ושבידו להפריש ממק\"א [ועי' ר\"ן שם]. ובהא מתורץ קו' הר\"ן [נדרים דנ\"ב א'] שהקשה למה בנדר מהדבר ונתערב בטל בס', כמתני' התם, והרי נדר הוה דשיל\"מ. נ\"ל דאף דאי\"ל התם שאין הנודר כאן, דהרי רוצה לאכול, עכ\"פ י\"ל דאין חכם כאן להתירו בפתח. ובל\"ז גבי נדר אמרי' מאן יימר דמזדקק ליה חכם [כשבת מ\"ו ב']. ובהא מתורץ ג\"כ הרמב\"ם בפט\"ו ממ\"א, שכתב יראה לי דדשיל\"מ רק במינו לא בטל, והקשה הראב\"ד הרי משנה שלימה היא [ספ\"ג דחלה]. נ\"ל דסד\"א דהתם טעמא דלא בטל במינו משום כהתירו כך איסורו, קמ\"ל הרמב\"ם דאינו כן, דא\"כ בנדר נמי כל שאין כל ההכנות להתירו לא מחשב דשיל\"מ, והרי הרמב\"ם פסק [פ\"ה מנדרים הי\"ב] דנדר בכל גוונא הוא דשיל\"מ. וכן פסקינן בי\"ד [סרט\"ז ס\"י]. [א\"כ מתורץ קו' ע\"ר זצוק\"ל הנ\"ל דלפי מה דאוקמינן דהך דספ\"ג דחלה לאו משום דבר שיש לו מתירין הוא רק משום כהיתירו כך איסורו, לא מסתבר לומר דכשבא לתקן זא\"ז יהיה כמין במינו כדאמר בדשיל\"מ, דלענין כהיתירו איסורו לא מסתבר לומר הכי דהרי אסור להפריש ממין על שאינו מינו אף שבאין לתקן זא\"ז, א\"כ אדרבה כמו לענין היתירו לא מחשב כמין במינו כשבאין לתקן ה\"ה נמי לענין איסורו]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה ביצה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a66d076b1b81540cdd0edfd7b3ac89df290f2120
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Chagigah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "כ\"כ תוס'. ונ\"ל דאפ\"ה כלל ליה תנא, מדעכ\"פ נזכר כבר הלל קודם שמאי כשהיה חבירו מנחם, ומדקאמר אח\"כ דנכנס שמאי תחת מנחם, ש\"מ דשמאי שני. אולם איידי שנזכר הכא שמאי קודם להלל מטעמא דאמרן, להכי ברוב דוכתא נזכר ב\"ש קודם ב\"ה [תוס']. ואחמ\"כ דוחק. ול\"מ נ\"ל דאפשר דשמאי היה זקן יותר מהלל, וגם בני ישיבתו הוו חריפי טפי [כיבמות די\"ד א'], להכי לפעמים הי' הלל בענוותו כפוף ויושב לפניו כא' מהתלמידים [כשבת די\"ז א'], וגם בני ישיבתו אפשר מה\"ט הקדימו בענוותן דברי ב\"ש לדבריהן [כעירובין די\"ג ב']. ורבינו הקדוש שמבני בניו של הלל הי' בענותו יתירה שהי' בו [כסוטה דמ\"ט] להכי כשסידר המשניות הקדים נמי דברי ב\"ש לדברי ב\"ה. כך נ\"ל]: "
+        ],
+        [
+            "[והקשו תוס' [חולין דל\"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע\"י ברירה שיאמר הע\"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ\"ל: ונ\"ל דגם בקושיתם לא ס\"ד דמיירי שלקח הע\"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא\"כ הול\"ל וי\"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס\"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה\"ג ברירה [כתוס' גיטין כ\"ה ב'], וא\"כ הו\"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו\"ל כדשיל\"מ [כתוס' כריתות י\"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי\"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל\"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב\"ם פ\"ז ממעשר ה\"א]. והכא פסק הרמב\"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי\"א ממשכב] ואי\"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ\"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל\"ז ב']. והנה בזבחים [דפ\"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע\"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ\"ה ב' ד\"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ\"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא\"כ לתוס' זבחים הנ\"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א\"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ\"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ\"ל לישב דברי הרמב\"ם הנ\"ל, דדוקא בב' לוגין בפ\"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק\"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר\"ש רפ\"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא\"כ ברביעית קודש בפי\"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל\"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ\"א ב' ורש\"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא\"ל עכ\"פ חזי למתשל עליה כמ\"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל\"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די\"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל\"מ [כי\"ד ק\"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א\"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע\"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ונזהר בו. עכ\"פ ק' הרי בל\"ז המרדכי הנ\"ל בגיגית סותר א\"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף חולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל\"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק\"ה א']. אע\"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל\"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ\"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ\"ל [בפ\"ז ממעילה] דהו\"ל דבר שבמניין. ורכ\"מ שם תי', מדהו\"ל דשיל\"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל\"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ\"כ ק\"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ\"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו\"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ\"ל, מכ\"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ\"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה\"ג אפילו בלי דשיל\"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח\"כ הו\"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ\"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח\"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח\"כ מ\"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק\"ב. מלבד מה שבל\"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ\"ע]. ותו ק\"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו\"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב\"ק דקט\"ו ב']. ואי\"ל דעכ\"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ\"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע\"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ\"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש\"י זבחים פ\"ח א']. ואפילו לר\"ח התם דפליג ארש\"י [כתוס' שם ד\"ה מן] וס\"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ\"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר\"ח מודה דאסור לנסכים. ואת\"ל כיון דרק ע\"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו\"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע\"י קודש לא פקע קודש, והו\"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי\"ב מ\"ט] וכ\"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ\"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ\"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ\"פ בל\"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי\"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד\"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל\"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה\"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע\"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ\"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ\"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא\"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ\"ה ב' ד\"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא\"כ בכה\"ג לכ\"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ\"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ\"ש לעיל ביצה פ\"ד סי' נ\"ט], א\"כ צריך שיהי' פ\"א בספק, משא\"כ בכה\"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ\"ל]: ",
+            "ואילה\"ק הרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול [כיומא פ\"ג, מ\"ג] ובהכי סגי להחזיק ע\"ה בטהרה [כטהרות רפ\"י] י\"ל דמשום חומר דמקדש חיישי' שמא נטמא במת דצריך הזאה ג' וז'. וא\"ת עכ\"פ הרי הוה ביאה רקנית, דחייב עליה מלקות [כמנחות כ\"ז ב']. י\"ל דעכ\"פ אחר גמר כל עבודת הצבור באותו יום, רשאין לכנס להשתחוות גם הכהנים הבלתי עובדין [כתמיד כ\"ה מ\"ו]. אבל אין לומר שכל שנכנס להשתחוות לא מקרי ביאה ריקנית וכתוי\"ט [תמיד פ\"ז מ\"א], דא\"כ מה מקשי הש\"ס [יומא נ\"ג א'] הא עייל ביאה רקנית, ואצטרך לשנויי ששגג בביאה והזיד בהקטרה, ולשני לי' שנכנס להשתחוות. אלא לאו ש\"מ דרק בגמר עבודה מותר לכנס להשתחוות, והתם ליכא לאוקמא הכי, דהרי מיירי בעייל עם קטורת חסירה, והרי לא הקטיר עדיין, ולא שלמה עבודת היום עדיין]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5981efe56a8d33f2929a179e161bcce7723a35cf
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Chagigah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Chagigah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Chagigah",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "כ\"כ תוס'. ונ\"ל דאפ\"ה כלל ליה תנא, מדעכ\"פ נזכר כבר הלל קודם שמאי כשהיה חבירו מנחם, ומדקאמר אח\"כ דנכנס שמאי תחת מנחם, ש\"מ דשמאי שני. אולם איידי שנזכר הכא שמאי קודם להלל מטעמא דאמרן, להכי ברוב דוכתא נזכר ב\"ש קודם ב\"ה [תוס']. ואחמ\"כ דוחק. ול\"מ נ\"ל דאפשר דשמאי היה זקן יותר מהלל, וגם בני ישיבתו הוו חריפי טפי [כיבמות די\"ד א'], להכי לפעמים הי' הלל בענוותו כפוף ויושב לפניו כא' מהתלמידים [כשבת די\"ז א'], וגם בני ישיבתו אפשר מה\"ט הקדימו בענוותן דברי ב\"ש לדבריהן [כעירובין די\"ג ב']. ורבינו הקדוש שמבני בניו של הלל הי' בענותו יתירה שהי' בו [כסוטה דמ\"ט] להכי כשסידר המשניות הקדים נמי דברי ב\"ש לדברי ב\"ה. כך נ\"ל]: "
+        ],
+        [
+            "[והקשו תוס' [חולין דל\"ה] היאך יאכל כהן התרומה. הרי קודש מעורב בו. ותירצו ע\"י ברירה שיאמר הע\"ה רביעית שאני עתיד להפריש יהיה קודש. עכ\"ל: ונ\"ל דגם בקושיתם לא ס\"ד דמיירי שלקח הע\"ה רביעית קודש וערבו בתרומה, דאין זה משמעות הלשון בתירוצם, דא\"כ הול\"ל וי\"ל דלא מיירי בעירבו, רק באמר רביעית וכו'. רק כוונת תוס' בקושיתם, דס\"ד שאמר רביעית א' בחבית זו יהי' קודש לנסכים. דכיון שלא בירר מעיקרא לומר שאני עתיד להפריש, לפיכך אפי' למאן דאית לי' ברירה לא אמרי' בכה\"ג ברירה [כתוס' גיטין כ\"ה ב'], וא\"כ הו\"ל כאילו מעורב בו קודש, דלא בטל ברוב, דכל קודש קודם שנקרב לא בטל מדהו\"ל כדשיל\"מ [כתוס' כריתות י\"ג ב']. אמנם תרוצם תמוה, שתרצו דמשום ברירה, והרי אנן קיי\"ל בדאורייתא אין ברירה [כביצה דל\"ח א'], ואפי' בבירר מעיקרא [כרמב\"ם פ\"ז ממעשר ה\"א]. והכא פסק הרמב\"ם דרשאי הכהן לאכול התרומה [בפי\"א ממשכב] ואי\"ל מדנתבטל ברוב. ליתא דעכ\"פ עיקרו דאורייתא [כתוס' עירובין דל\"ז ב']. והנה בזבחים [דפ\"ח א'] תרצו דלא מיירי בהקדיש הע\"ה, רק שיחדה להפריש משם רביעית נסכים. וגם זה תמוה, דהנה תוס' [חגיגה כ\"ה ב' ד\"ה במטהר] הקשו דבכדים המדומעין בקודש דלא מהימן רק עד ע' יום, והקשו מ\"ש מרישא דאמרי' דבקודש מהימן לעולם. ותרצו דרישא מיירי בהקדיש בפירוש אבל סיפא מיירי דרק יחדן לנסכים. וא\"כ לתוס' זבחים הנ\"ל דרישא נמי ביחדן לנסכים מיירי, א\"כ הדרא קו' תוס' חגיגה לדוכתא דמ\"ש רישא מסיפא. ולכאורה הי' נ\"ל לישב דברי הרמב\"ם הנ\"ל, דדוקא בב' לוגין בפ\"ז דדמאי שהוא תערובות תרומה, והרי תרומה אינה בטלה רק בק\"א, כדיליף בספרי מקרא דמכל חלבו ממנו [כר\"ש רפ\"ב דערלה], ולפיכך כיון שיש תרומה בהתערובת לא אמרי' ברירה בדאורייתא. משא\"כ ברביעית קודש בפי\"א ממשכב, בטל ברוב, דלא מחשב דשיל\"מ רק בנתערב חתיכת חטאת בחתיכת חולין, דחזי למכור הכל לכהן [כיבמות דפ\"א ב' ורש\"י שם]. מה שאין כן רביעית נסכים דאסור לכהן שנתערב בחבית יין תרומה, בטל שפיר. וא\"ל עכ\"פ חזי למתשל עליה כמ\"ש לעיל, ליתא דחדא דלא גרע מהתרומה דלא מחשב דשיל\"מ דלאו מצוה לאתשולי עלי' [כנדרים די\"ט א']. ותו דהכא כיון שלא הי' האיסור לעולם בעין, לא מחשב דשיל\"מ [כי\"ד ק\"ב] וכגיגות יין שמונחים בו ענבים המוציאן יין כל השבת, דבטל היין היוצא ביין הגיגית [כמרדכי סוף פ' קמא דשבת]. אולם אחר העיון זה ליתא, דחדא דאם בטל הרביעית של נסכים בהתרומה שבחבית, א\"כ למה התרומה תהיה טהורה, הרי אין שם הקדש בחבית ואף אם נאמר כיון שהע\"ה לא ידע שהרביעית בטל מסתפי ונזהר בו. עכ\"פ ק' הרי בל\"ז המרדכי הנ\"ל בגיגית סותר א\"ע. דאדרבה כ' המרדכי [סוף חולין] דכל דבר שבא בתערובות לעולם, גם באינו דשיל\"מ לא בטל, וכיבמה שרקקה דם דלא בטל צחצוחי רוק בדם, וכשירה הרקיקה לחליצה [כיבמות ק\"ה א']. אע\"כ דוקא בגיגית, שבשעת שהי' ההיתר בעין לא הי' עדיין האיסור בעין, להכי גם דשיל\"מ בטל, מה שאין כן ברקקה דם, שהרוק והדם נולדו כא'. ובהא יתיישב אצלי קו' תוס' [מעילה כ\"א ב'], באמר פרוטה בכיס זה הקדש, דכולן קדושים. והקשו דלבטל הך פרוטה ברוב. והוצרכו לתרץ דמטבע חשוב ולא בטל, וכמו שהסביר רמ\"ל [בפ\"ז ממעילה] דהו\"ל דבר שבמניין. ורכ\"מ שם תי', מדהו\"ל דשיל\"מ. וכבר מחו לה אמוחא אהך תרוצ' דהרי גם דבר שיל\"מ רק מדרבנן לא בטל, ואיך יתחייב קרבן מעילה. וכ\"כ ק\"ל אתרוצ' דתוס', דהרי גם דבר שבמניין רק מדרבנן לא בטל. אמנם לדברינו הנ\"ל מיושב קו' התוס' שפיר, דכיון דהאיסור וההיתר שניהן היו בעין קודם שקרא שם הקדש על הפרוטה, הו\"ל כאילו נולדו ההיתר והאיסור ביחד, דאז אפילו מדאורייתא לא בטל, אפי' לקולא, וכצחצוחי רוק של היבמה הנ\"ל, מכ\"ש לחומרא כפרוטה בכיס הקדש, וכברביעית קודש בחבית הכא. ועכ\"פ הדרא קושיתן לדוכתא, דהרי הכא נולדו שניהן בתערובות כא'. ובכה\"ג אפילו בלי דשיל\"מ לא בטל. ואם כן האיך יהיה התרומה מותרת להכהן, והרי מעורב בו קודש ולא בטל. ודוחק לומר דכשהקדיש הרביעית אח\"כ הו\"ל כנולדה אז דהרי בפרוטה בכיס הקדש הנ\"ל חזינן דאפי' בהקדישה אח\"כ, כאילו היו בעין מעיקרא דנינן ליה. [אח\"כ מ\"כ קצת מדברי בכרתי סי' ק\"ב. מלבד מה שבל\"ז הניח דברי המרדכי בגיגית בצ\"ע]. ותו ק\"ל כיון דאין הכהן יכול לאכול התרומה מדמעורב בו הרביעית קודש, הו\"ל כמפריש לאבוד ואינו תרומה כלל [כב\"ק דקט\"ו ב']. ואי\"ל דעכ\"פ חזי' לכהן להקדיש כל החבית לנסכים. ליתא, דהרי תרומה לא חזי לנסכים. מדכתיב משקה לישראל מן המותר לישראל בעינן [תמורה כ\"ט א']. והרי אפילו חולין המדומעין בתרומה, אע\"ג דמדאורייתא ברובא בטיל, וחזא בכל גוונא לכהן, אפ\"ה מדאסור לזר, אסור לנסכים [כרש\"י זבחים פ\"ח א']. ואפילו לר\"ח התם דפליג ארש\"י [כתוס' שם ד\"ה מן] וס\"ל כיון דמותר בכהן, ממשקה לישראל קרי' בי', עכ\"פ הכא מדגם לכהן אסור התערובות גם ר\"ח מודה דאסור לנסכים. ואת\"ל כיון דרק ע\"י שמעורב קודש לא חזי לכהן, לא הו\"ל בכלל משקה לישראל, רק בדלא חזי לישראל מצד איסור אחר, אבל ע\"י קודש לא פקע קודש, והו\"ל כשור משורי הקדש [מנחות פי\"ב מ\"ט] וכ\"כ פרוטה בכיס זה הקדש [מעילה כ\"א ב'] ' דאמרי' דכולן קדושי' אף דלא חזי לישראל. ואף דיש לחלק קצת, עכ\"פ מסתבר דקודש אינו מעכב שיחול קודש. עכ\"פ בל\"ז לפי דעתי אין הכהן רשאי להקדיש תרומה לנסכים, דרק לאכילה ושתייה נתנה תרומה ולא להפסיד [כפי\"א דתרומות]. וכמו כן לאישים לא נתנה, דכמו שהמפריש תרומה טמאה ד\"ה שאינה קדושה, דתתן לו אמר רחמנא ולא לאורו [כפסחים דל\"ג א'], והרי לא כתב בקרא ולא לאורו, רק דהכי דייקי' מדכתיב תתן לו, והרי לא חזי' לי', אם כן ה\"נ נידק מנה תתן לו ולא לאישים. אמנם נלפע\"ד דמיירי שאמר שכשיפרישם לבסוף יהיה קודש מהשתא, ולהכי אף דהשתא אין שם תערובות, עכ\"פ כיון שמשמרו לקודש, נזהר מלטמאו, ואפ\"ה לא דמי ליחדו לקודש דהתם לא אמר מידי. רק שחישב כן בלבו, משא\"כ הכא דאמר דלכשיפריש יהי' קדוש מהשתא. וזהו כוונת תוס' חגיגה [דכ\"ה ב' ד\"ה במטהר] שהבאנו לעיל. וא\"כ בכה\"ג לכ\"ע יש ברירה. וטעם הדבר נ\"ל משום דכיון דהא דאין ברירה בדאורייתא רק מטעם ספק הוא [כמ\"ש לעיל ביצה פ\"ד סי' נ\"ט], א\"כ צריך שיהי' פ\"א בספק, משא\"כ בכה\"ג לא הי' על החבית ספק מעולם, דבעוד הרביעית בחבית, לא היה שם תערובות עדיין, שהרי אמר שלא יקדש הרביעית עד שיפרישו, וכשהפרישו לבסוף. הי' קודש למפרע כל חלק וחלק מהרביעית ההוא בכל מקום שהי' תחלה ולא נכנס בכלל ספק כלל מעולם. ואפשר זהו כוונת תוס' חולין הנ\"ל]: ",
+            "ואילה\"ק הרי אין אדם נכנס לעזרה עד שיטבול [כיומא פ\"ג, מ\"ג] ובהכי סגי להחזיק ע\"ה בטהרה [כטהרות רפ\"י] י\"ל דמשום חומר דמקדש חיישי' שמא נטמא במת דצריך הזאה ג' וז'. וא\"ת עכ\"פ הרי הוה ביאה רקנית, דחייב עליה מלקות [כמנחות כ\"ז ב']. י\"ל דעכ\"פ אחר גמר כל עבודת הצבור באותו יום, רשאין לכנס להשתחוות גם הכהנים הבלתי עובדין [כתמיד כ\"ה מ\"ו]. אבל אין לומר שכל שנכנס להשתחוות לא מקרי ביאה ריקנית וכתוי\"ט [תמיד פ\"ז מ\"א], דא\"כ מה מקשי הש\"ס [יומא נ\"ג א'] הא עייל ביאה רקנית, ואצטרך לשנויי ששגג בביאה והזיד בהקטרה, ולשני לי' שנכנס להשתחוות. אלא לאו ש\"מ דרק בגמר עבודה מותר לכנס להשתחוות, והתם ליכא לאוקמא הכי, דהרי מיירי בעייל עם קטורת חסירה, והרי לא הקטיר עדיין, ולא שלמה עבודת היום עדיין]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה חגיגה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c34043d7c4059743143288756973affcdb31c16e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,58 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Eruvin",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ונ\"ל דנקט ימעט. ולא נקט ישפיל. דקמ\"ל דבכל גוונא שממעט גובה חלל הפתח סגי. בין ע\"י שמעבה הקורה מלמטה. או אפי' ע\"י שמגביה המפתן מלמטה. דאף דבכה\"ג לא יהיה הקורה ניכר תוך המבוי רק על המפתן. עכ\"פ הרי קיי\"ל דמותר להשתמש תחת הקורה (שס\"ה ס\"ד). א\"כ א\"צ היכר תוך המבוי רק תחת הקורה. שלא יוציא משם ולהלן. ובני הרב המאוה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א רצה להביא ראיה לדברי מלחי דסגי כשאינו ניכר רק להעומדים בחוץ (כא\"ח שס\"ג ט') דנמי משום הכירא. ולי נראה שאינו ראיה. דהרי קשה אמאי באמת מהני לחי שנראה רק בחוץ הרי אינו ניכר בשעת הוצאה. אע\"כ מדראה אותו כל ימות החול כשהוא ברה\"ר ובשעה שנכנס. עי\"ז יהיה נזכר בשבת גם כשיצא אף שאינו ראוהו אז. משא\"כ בהגביה הרצפה שאינו ניכר הקורה לא בר\"ה ולא ברה\"י רק ברגע הקטנה. שהוא תחת הקורה. מנ\"ל שיזכיר א\"ע עי\"ז בשבת בשעה שירצה להוציא. לילא טעמא דאמרן: ",
+            "וכ\"כ הרע\"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא נ\"י. וז\"ל תמוה דבסוגיין (ד\"ג א') מדמינן לה לסוכה למעלה מכ' אליבי' דרבה. דטעמא דר\"י התם דשלטא בי' עינא. ומצרך צריכא ע\"ש. ותו הא בסוגיין (די\"ב ב') פרכינן לרבה ורבא דס\"ל קורה משום היכירא. מהברייתא דס\"ל לר\"י בב' צידי ר\"ה כו', ומשנינן דר\"י ס\"ל ב' מחיצות דאו' א\"כ הרי מבואר דהש\"ס ס\"ל דלר\"י ג\"כ קורה משום היכר. ובכל הסוגיא לא מצינו פלוגתא דתנאי אי קורה משום היכר או לא. וצ\"ע עכ\"ל. קרא גברא קטין חריך שקא כדברי הר\"ב כ' ג\"כ רבינו יונתן ברי\"ף ותמה על עצמך האיך ב' גדולי הדור פקו פלילה פשטותא דש\"ס ועל כרחך קו' הגאון הגדול הנ\"ל מצריכותא דעירובין (ד\"ג א') אחמ\"כ לק\"מ. דמלבד מה דמצינן למימר דרק לס\"ד קאמר הגמ' דהו\"א דר\"י ס\"ל דקורה משום הכירא. ולמעלה מכ' דוקא בסוכה דעשוי לישיבה איכא הכירא ולא במבוי שעשוי להלוך. אבל באמת טעמא דר\"י בקורה במבוי למעלה מכ'. הוא משום מחיצה. ולהכי כשר למעלה מכ' אף במבוי דעשוי להלוך וליכא היכירא. והן אמת דלפ\"ז הוה מצי הש\"ס למנקט באידך בבי בזה\"ל. ואי תנא מבוי. הו\"א דוקא במבוי מכשיר ר\"י קורה למעלה מכ'. מדהו\"ל מחיצה. משא\"כ בסוכה לא מהני סברת שיהי' כמחיצה. אלא ניחא לי' לגמ' טפי למנקט דבכה\"ג הוה טעינן אליבייהו דרבנן יע\"ש. מיהו גם בל\"ז לא מוכח מסוגיא דהתם דטעמא דר\"י באמת דקורה למעלה מכ' מנכרא. דהרי סוגיא דהתם רק אליבי' דרבה קאי דס\"ל בריש סוכה דטעמא דרבנן דפסלו סכך למעלה מכ' דבעינן למען ידעו א\"כ לא מצי לומר דטעמי' דר\"י דמכשיר התם למעלה מכ'. מדהו\"ל מחיצה. דמאי מהני סברת מחיצה גבי סכך. וע\"כ צ\"ל דטעמי' דר\"י דגם למעלה מכ' שלטא בי' עינא. אבל אנן דקיי\"ל (א\"ח תרל\"ג) דפלוגתא דסוכה למעלה מכ' הוא משום דבעינן דירת עראי ור\"י ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן (כסוכה דף ז' ב'). א\"כ ודאי מסתבר טפי למימר דר\"י דמכשיר בקורת מבוי למעלה מכ' הוא משום דאזיל לטעמי' (לקמן דצ\"ה א') דס\"ל קורה משום מחיצה ופי תקרה יורד וסותם. וכמ\"ש רבינו יהונתן. ופליגי רבנן ור\"י בפלוגתא דאמוראי לקמן (ד\"ז ב'). אי קורה משום הכירא או משום מחיצה. ומה שהקשה הגאון הנ\"ל תו מסוגיא דלקמן (די\"ב ב') דמוקמינן דר\"י ס\"ל ב' מחיצות דאו'. וקורה או לחי משום הכירא גם בהא אחמכ\"ת לק\"מ. דכפי הנראה מדברי הגאון הנ\"ל דחשב דגם לרבה פריך הש\"ס התם דס\"ל דקורה משום הכירא. אמנם מפי' רש\"י נראה דרק מלחי פריך. והיינו לרבא דוקא וכן משמע מש\"ס גופא התם. דמסתמא איתבי' בתראה הוא כמו איתבי' קדמאה. דרק לרבא מקשי הגמ'. דאל\"כ הו\"ל לאתויי איתבי' בתראה תחלה. דק' לתרווייהו. אע\"כ דהנך תרתי איתבי' רק לרבא מקשי. ובאמת ק' למה לא מקשי הגמרא גם לרבה דס\"ל דקורה משום הכירא לרבנן. א\"כ למה לר\"י עושה קורה מכאן ומכאן ומטלטל באמצע. וליכא למימר דרק ר\"י ס\"ל קורה משום מחיצה. ולרבנן קורה משום הכירא דא\"כ למה להו למפלג ברה\"ר לפלגו במבוי במפולש וכדאצטרכין למימר כה\"ג בקושיתן אליבא דרבא מלחי. וכמ\"ש רש\"י (בד\"ה לחי מכאן). אע\"כ דלרבה ל\"ק כלל. דאיכא למימר דר\"י ורבנן פליגי בהא. ורק לר\"י קורה משום מחיצה. אבל לרבנן קורה משום היכר. והא דלא פליגי במבוי מפולש. היינו משום דר\"י כלל במתני' גם לחי. והרי לרבה בלחי מודו רבנן דהוה מחיצה. אבל לרבא דס\"ל לחי וקורה תרוויייהו לרבנן משום הכירא. מקשה הגמ' שפיר. דע\"כ רבנן לא פליגי בהא עם ר\"י למימר דהוה משום הכירא. דא\"כ לפלגו במבוי מפולש וכמ\"ש רש\"י בד\"ה לחי וכלעיל. וא\"כ לדידן דקיי\"ל דלרבנן קורה משום הכירא. ולחי משום מחיצה. דמה\"ט לחי העומד מאליו כשר (כא\"ח שס\"ג) ליכא קו' כלל ממתני' דב' צידי ר\"ה. די\"ל דלמא בהא פליגי רבנן עלי' וס\"ל קורה משום הכירא והא דלא נקט פלוגתייהו במבוי היינו משום דנקט לחי וכדאמרן. אמנם יש לתמוה למה לא הקשה בגאון הנ\"ל ממה דמסקינן לקמן דצ\"ה א'. דטעמי' דר\"י דס\"ל ב' מחיצות דאו' ולא משום פי תקרה יורד וסותם. ונ\"ל דרבינו יהונתן ה\"ק משום דב' מחיצות דאורייתא ורק מדרבנן צריך ג' מחיצות. להכי פי תקרה יורד וסותם וא\"צ תקרה שלימה יע\"ש ודו\"ק: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל וזהו כסוגיין (כ\"ח א') דהא חזי למרובי בנים. מי לא תנן מערבין וכו' אמנם קשה כיון דסומכוס ס\"ל דגזרו אשבות ביה\"ש כמ\"ש הר\"ב בעצמו. א\"כ גם ת\"ק מצי ס\"ל דבעינן חזי לדידיה. רק דס\"ל דל\"ג אשבות ביה\"ש. מש\"ה מערבין דאי בעי מתשיל ומפריש מניה. והו\"ל כדידיה. ונ\"ל דדייק הש\"ס דאין זה טעם דת\"ק מדנקט סתם ולישראל בתרומה משמע אף שאין לו רק ב\"ס מצומצמות. וכעין זה כ' תוס' (ל\"א א') ד\"ה דמאי. וכן מבואר ג\"כ בסוגיין. דב\"ש ס\"ל אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וקאמר ב\"ה והרי מערבין ביו\"כ מדחזי לקטנים. א\"כ מבואר דלב\"ה מערבין בתרומה מדחזי לכהנים. וכ\"כ רש\"י הכא. ואולם בפסחים (כ\"ג ח') כ' רש\"י הטעם דאי בעי מתשיל עלה ומפריש מנה. ודבריו צ\"ע. אמנם ק' נמי אסומכוס דבעינן חזי לדידי' א\"כ ישאר קו' ב\"ה ממערבין ביו\"כ. דמה דמשני ב\"ש. התם איכא סעודה ראוי' מבעו\"י. ה\"ת לב\"ש דלא ס\"ל מתשיל גבי לנזיר ביין. אבל סומכוס דס\"ל סברת מתשיל גבי נזיר א\"כ תרומה נמי חזי מבעו\"י ע\"י מתשיל וצ\"ע. עכ\"ל. והנה קול עלה נדף מגדיא מסנקא. מ\"ש הגאון הנ\"ל דמהסוגיא (ד\"כ א') דהא חזי למרובי בנים מוכח כר\"ב. אחר מכ\"ת אדרבה משם מוכח דלא כר\"ב. דהרי בתירוץ קמא שם מוקי לה שהמערב מרובה בנים. וזה דלא כר\"ב דסגי בחזי לאחר. ואשתמיטתי' אחמ\"כ להגאון הנ\"ל שהרי תוס' (ע\"ז ד\"ז א' ד\"ה בשל) כתבו דבכל דוכתא תירוץ קמא עיקר. וכ\"כ נמי (שבועות דמ\"ז א' ד\"ה ומאן) וכ\"כ הרא\"ש (ב\"ב דנ\"ב) בשם הגאונים. וה\"נ קיי\"ל (י\"ד ססרמ\"ב) בכללי איסור והיתר. דבכל דוכתא הדיעה הראשונה עיקר. וכן הסברא נותנת. ואף את\"ל דאף דכל איבע\"א הוא כאיכא דאמרי אעפ\"כ הלכה כאיבע\"א (כמגדל עוז פ\"ד דחובל). עכ\"פ אפ\"ה טפי הו\"ל להביא ראיה לר\"ב מסוגיין (ד\"ל ע\"ב) דלא משכח לאוקמי מתני' דהכל לפי האדם וכו'. רק דאתיא כסומכוס. ש\"מ דסתמא דש\"ס ס\"ל. דלרבנן אפי' בחזי רק לאחרינהו סגי. ולימא מסייע לי' לרי\"ף שכ' הרא\"ש בשמו (ב\"ק פ\"א אות ה'). דלעולם הלכה כשנויי' בתרא. וכן סתם הרא\"ש כוותיה (ב\"ב דצ\"ח אות י\"ב). (אב\"י ועי' ברא\"ש ר\"ה פ\"ג אות ה' בשיטה דניקב וסתמו ועי' עוד ברמב\"ן מלחמות סוף תענית). ומה שהקשה הגאון הנ\"ל דנימא דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרו אשבות ביה\"ש. או לא. במחכ\"ת אי כ\"ע ס\"ל דבעינן דחזי לדידיה. וכסתמא דמתני' דכלים דהכל לפי האדם וכו' וכלעיל. ורק סומכוס ורבנן פליגי אי גזרו או לא גזרו אשבות ביה\"ש א\"כ אדמפלגי בעירוב. לפלגו בכל שבות אי גזרו או לא. ולפלגו באילן וקנה וקונדס (מ\"ג). ובנפל עליו גל (מ\"ד). דבכולהו מוקי הש\"ס כרבי. מלבד דאין זה דרך הש\"ס דנימא במסקנא דפלוגתא דהנך תנאי כהנך תנאי בחד פרקא אם אין בחד מהפלוגתות דבר חדש שאין בהפלוגתא האחרת. רק בדרך קו' אמרינן הכי בכל דוכתא. נימא הנך תנאי כהנך תנאי. וכן מסתבר. דהאיך ישמיענו בב' משניות סמוכים ב' פלוגתות ויהיו מתנאים נפרדים. ושניהן מענין א'. אמנם תמהתי ביותר. אם קו' הגאון הנ\"ל קושי' היא. לא היה צריך לצמצם כל כך בתירוצו לומר מדסתם משמע נמי דמיירי אפי' באין לו רק ב' סעודות. דהרבה רווח והצלה יש להמלט מקושיא זו. דמדסתם משמע נמי דמיירי בתרומה ביד כהן. דלא מצי למתשל עלה (כנדרים נ\"ט א'). או שכבר נאכל הנשאר. ואי יתשיל הרי אכל טבל למפרע (ח\"י תל\"ז סק\"י). או שאין בעלי' כאן שיתשילו או שאין חכם כאן להתירו. רק הגמ' נקט הכי לפי הס\"ד רק לסומכוס. דלדידיה לא הוה מצי הגמ' לאוקמה בכל הנך גוונא דהרי בל\"ז קשה למאי דס\"ד התם דמיירי בב\"ס מצומצמות. א\"כ הדרא תירץ תוס' שם (ד\"ה תרומה) להיות קושי'. דא\"כ למה נקט סומכוס דרק בחולין מערבין. הרי אפשר נמי שיערב בתרומה וביש לו יותר מב\"ש מצומצמות. אע\"כ דלס\"ד ר\"ל דמיירי שאינו רוצה לערב רק בב\"ס מצומצמות. דאז אי אפשר שיערב רק בחולין ולא בתרומה אבל אי הוה מוקי לה בתרומה ביד כהן וכו' וכדאמרן. הרי הנך גוונא לא שייכי בחולין. א\"כ ודאי הדרא תירוץ תוס' להיות קו'. דא\"כ למה נקט רק בחולין. הרי אפשר לערב גם בתרומה ובגוונא דאמרן. שהיא יותר מב\"ס. ואינה ביד כהן. ולא אכל מהנשאר. מיהו כל זה לסומכוס דנקט מלת חולין. אבל לת\"ק דרצה הגאון הנ\"ל לאוקמה באופן דלא שייך מתשל. ודאי מסתבר טפי לאוקמה בסתם תרומה שכבר קבלה הכהן או שכבר אכל קצת מהנשאר. דלהכי קיימי הפרשת תרומה. מדנוקמא במערב רק ב\"ס מצומצמות שאין כן הדרך. כמ\"ש רש\"י (בד\"ה ומאי פסקא). וקושיא ב' שהקשה הגאון הנ\"ל לרש\"י פסחים. במחכ\"ת אשתמיטתי' שכבר הקשו כן שם תוס'. ועי' במהרש\"א שם. וכדי להצדיק צדיק מעיקרא רבינו ע\"ר רש\"י זצוק\"ל. נ\"ל דא\"צ להניח קושיא זאת בצ\"ע. דלפי מה דאמרן לעיל דיש ב' תירוצים בגמ' (עירובין דכ\"ח א') דלתירוץ קמא דמוקי לה באמת במרובי בנים. על כרחך הא דמערבין בתרומה לישראל וביין לנזיר. רק משום מתשיל הוא. ואף לבתר מ\"ש הרא\"ש (ע\"ז ד\"ז) בשם רש\"י. דבשל סופרים לישנא בתרא עיקר. והכא של סופרים הוא אפ\"ה הכא ע\"כ קיי\"ל כלישנא קמא דאצטרך לטעמא דמתשיל. דהרי קיי\"ל כרבה. דאופה מיו\"ט לחול אינו לוקה (כפסחים מ\"ו ב'). דאפי' בדאו' אמרינן הואיל אפי' לקולא. א\"כ מכ\"ש הכא דמדרבנן הוא. דנימא הואיל ומתשיל ואת\"ל חומרא הוא. היכא דא\"א לאתשולי עלה. עכ\"פ מדלא מתרץ הש\"ס פסחים (כ\"ג א') דר' אביה ס\"ל כתירוץ קמא דגמ' עירובין הנ\"ל. דטעמייהו דרבנן משום מתשיל. וא\"כ לא נהנה מתרומה. על כרחך גם להך תירוצא מקשי. דעכ\"פ השתא עדיין לא מתשל. ומכ\"ש שהקושיא היא אליבא דתירוץ בתרא דעירובין (שם) דטעמי' דרבנן מדחזי לאחרינהו. דנהנה מתרומה להדיא. א\"נ נ\"ל איפכא. דהרי בל\"ז ק' קו' תו' התם. מה מקשי לר' אבוה האיך מותר לערב בתרומה. עכ\"פ הרי קיי\"ל מצות לאו להנות נתנו. ולא מחשב העירוב כהנאה. אע\"כ דקו' הש\"ס אינו מכח מה שנהנה מהמצוה רק אי נימא דתרומה אסור בהנאה. א\"כ האיך יערב באסורי הנאה שאינה שלו. א\"כ הא תינח אי נימא דסוגיא דפסחים התם ס\"ל דתירוץ דמתשיל עיקר. מקשי שפיר. דעכ\"פ קודם התשלה אינה שלו. אא\"א דטעם דחזי לאחרינהו עיקר. א\"כ מאי קושיא. כמו דצריך שיערב במילי דחזי לאכילה ואפ\"ה מערבין בגודגדניות לחשוכי בנים. מדחזי לאחרינהו. כמו כן באיסורי הנאה דתרומה. אף דלא חזי לדידי'. עכ\"פ כהנים יכולין ליהנות. להכי שפיר נקט רש\"י טעמא דמתשל. וה\"ה דהוה מצי הגמ' לתרוצי התם. דמכח התשלה מחשב כדידיה וכתירוצנו הנ\"ל. רק תירץ האמת. דבאמת מותר ליהנות מתרומה. וקושיא ג' שהניח הגאון הנ\"ל בצ\"ע לסומכוס למה למה. מערבין לגדול ליו\"כ. דליכא למימר כתירוץ ב\"ש מדאיכא סעודה ראויה מבעו\"י. דהרי בנזיר ביין מודה. וליכא גביה סעודה ראויה מבעו\"י. אע\"כ דמכח מתשיל מחשב כסעודה ראויה. א\"כ תרומה נמי נהוי מה\"ע כסעודה ראויה. לא ידענא מה קושיא. דודאי היכא דאיכא סעודה ראויה מבעו\"י להדיא. כ\"ע מודו דא\"צ שיהיה סעודה ראויה ביה\"ש. כעירוב ביו\"כ. ורק היכא דליכא סעודה ראויה מבעו\"י רק ע\"י מתשיל. ס\"ל לסומכוס. דצריך שיהיה גם ביה\"ש חזי ע\"י מתשל כיין לנזיר. דחזי ביה\"ש למתשיל לצורך שבת לשתות יין. אבל תרומה אסור למתשיל ביה\"ש. מדליכא צורך שבת כלל. וס\"ל גזרו אשבות ביה\"ש (וכתוס' ד\"ל ע\"ב ד\"ה אלא). גם אי מתשל הדרא לטבלא. אמנם ק\"ל אמאי דקאמר הש\"ס תרומה נמי שייך מתשיל. וכ\"כ לתירוצא קמא בגודגודניות. על כרחך טעמא דרבנן בתרומה משום מתשיל. ומאי מהני. הרי עכ\"פ הו\"ל ב' הואיל דלא אמרי' (כפסחים ל\"ח א'). ואת\"ל כל שבידו לא מחשב הואיל (כרש\"י שם ד\"ה או דלמא). עכ\"פ אף דע\"י מתשל מחשב כראוי לאכילה. עכ\"פ השתא אינה שלו. והאיך יערב בדבר שאינה שלו. דאף שיש לו בה טובת הנאה לתנה לכל כהן שירצה. עכ\"פ הרי קיי\"ל (קדושין נ\"ח א') דטובת הנאה אינה ממון. ורק במודר הוה ממון (כנדרים דפ\"ה) מדגם וויתור אסור במודר (כרלח\"מ פ\"ה מאישות). ואי\"ל דעכ\"פ משום דמותר ליהנות מהתרומה הנאה שאינה של כלוי (כתוס' יבמות ס\"ו ב') להכי לענין עירוב מחשב כדידיה. או דכמו דמהני סברת מתשל דלחשב כחזי לאכילה. כ\"כ מה\"ט מחשב כדידיה. ליתא דא\"כ מה מקשי בקדושין (שם) אמתני' התם איך רשאי לקדש בתרומה הרי אינה שלו. לישני ליה דמשום דמותר להנות ממנה הנאה שאינה של כלוי או משום מתשיל. מחשב כדידי'. ואי\"ל דס\"ד הא דמערבין לישראל בתרומה. מיירי בישראל שירש טבל מכהן. דמפריש התרומה והיא שלו לגמרי. שיכול למוכרה לכהן (בכורות י\"א). ליתא דהרי קיי\"ל (רמב\"ם פ\"ה מאישות ה\"ו) מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א\"כ הו\"ל ככבר בא ליד כהן שהיה אבי אביו. ותו לא מצי מתשיל עלה (כנדרים ט' א'). ונ\"ל דאע\"ג דע\"י הואיל ומתשל מחשב כדידיה ומותר לערב בו. עכ\"פ לענין קדושין (שם) ממונא בעינן. וכל עוד דלא התשיל לאו ממונא הוא. ואל תתמה שיהיה דבר כדידיה ואפ\"ה לא הוה ממונא. דהרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי לאו ממונא הוא (כפסחים ד\"ל ע\"א). ואפ\"ה מחשבה כדידיה דהגוזלו ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדהיה יכול להחזירו לנגזל (כב\"ק צ\"ח ב'). וכך כ' סמ\"ע (ח\"מ שפ\"ו). ואף דלש\"ך שם פטור. התם טעמא אחרינא הוא. משום דה\"ל גרמי חייב רק משום קנסא. וכל דלא שכיח ל\"ג אבל עכ\"פ מודה דכדידיה דמי. ואע\"ג דבהניח עירוב מחמץ שעבר עליו הפסח. ודאי לא היה עירוב. ואי מחשב כדידיה. אמאי לא. ומ\"ש מתרומה. י\"ל דבכה\"ג. ודאי בין בעירוב בין בקדש בו אשה. לא מהני. מיהו בעירוב טעמא לחוד ובקדושין טעמא לחוד. בעירוב משום דאף דכדידי' דמי עכ\"פ לא חזי לאכילה. ובקדושין אף דכדידיה הוה. עכ\"פ לא הוה ממונא (ועי' קדושין נ\"ו ב') אבל תרומה כיון דראוי לאכילה. וע\"י הואיל מחשב כדידי'. אף דאכתי לאו ממונא הוא לקדש בו אשה. אפ\"ה מותר לערב בו. דלעירוב לא בעינן שיהיה ממונא גביה. ואין להקשות לפי מ\"ש תוס' (ע\"ז ס\"ב א' ד\"ה בדמיהן) דטעמא דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת. לאו משום דלא הוה ממונא. רק משום דקדושין גופייהו מחשבו הנאה. וכשמקדש נהנה מדבר שאסרה תורה ליהנות ממנה א\"כ המקדש בתרומה אמאי אינה מקודשת הרי רשאי ליהנות ממנה. מדכתיב לכם. נ\"ל דודאי מודו רבעת\"ו דבעינן בקדושין שיהיה ממונא. ואסורי הנאה מחשבו ממונא. מדשוה אפרן פרוטה כשישרפן. רק דאסור ליהנות ממנה השתא למכרן לשרפן. משא\"כ תרומה אף דרשאי להנות ממנו עכ\"פ לא מחשב ממונא דידי'. או נ\"ל לבתר מ\"ש רמל\"מ (פ\"ה מאישות א') דאף היכא דהוה ממונא לגבי' דידי'. כל שאינו ממונא לגבי דידה. אינה מקודשת. א\"כ ה\"נ בקדשה בתרומה. אף אי נימא דמשום הואיל מחשב ממונא לגבי דידי' לענין עירוב. עכ\"פ בקדשה בה ליכא ממונא לגביה דידה. דהרי איהי לא אפשר לה לאתשולי. דאף דאי יתשיל איהו יהיה אצלה ממון. עכ\"פ מדלאו מצוה לאתשולי עלה (כנדרים נ\"ט א'). לא סמכה דעתה. דבקדושין בעינן סמכה דעתה (כקדושין ד\"ז ב'). אמנם ק\"ל א\"כ מה מקשי ש\"ס עירובין (ד\"ל ע\"ב). דכמו דבתרומה אפשר למתשל. ה\"נ בנזיר מה קו'. תרומה לאו מצוה לאתשולי. משא\"כ נזיר. מדהו\"ל כבונה במה (כנדרים ד\"י ע\"א). וי\"ל: ",
+            "ותמוהין דברי רמג\"א [ת\"ט ד'] שכ' וז\"ל דאף שנטמא העירוב ואסור לו לאכלו. עכ\"פ שרי לישראל. עכ\"ל. ותמוה. וכי אסור לכהן לאכול חולין טמאין. ומה שתי' באשל שם דכהן מוזהר מלפסל גופיה [כחולין ל\"ד ב']. במח\"כ ליתא. דהתם קאמר שפיר מי ספינן לי' בידים אוכלין טמאין שמעורבין בנזיד הדמע שהוא תרומה. דהרי ודאי נפסל גופו ע\"י שיאכל האוכלין הטמאין. ואסור לאכול עמהן התרומה שמעורב בהן. אבל שיהא כהן אסור לאכול חולין טמאין לא שמענו. ואף שרש\"י [חולין דל\"ה א'] כתב כן. הרי רבעתו\"ס [שם דל\"ד ב' ד\"ה והשלישי] הוכיחו דלא כרבינו בזה יע\"ש: ",
+            "והקשה הקשה כברזל בני הרב המאה\"נ החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט\"א. אמאי לר\"י הוה עירוב מדאין מקפיד על עירובו. נגזור ע\"ש תו עיו\"ט דעלמא אטו שבת אחר יו\"ט אי איפכא. דאז צריך להקפיד בעירובי כדי לילך בשני על עירוב זה. כלקמן בפרקן מ\"ו. וכדגזרינן כה\"ג (עירובין דל\"ד א'). נ\"ל דדווקא התם גזרי' מדאיכא חשש איסור הוצאה מרה\"ר לרה\"י דאו' משא\"כ הכא בין שמקפיד או לא מקפיד הוא רק מדרבנן. וחילי מתוס' (עירובין דל\"ד א' ד\"ה גזירה) דבכל דרבנן ל\"ג ביה\"ש ול\"ג אטו ב' יו\"ט סמוכין. ומה ששאלני החריף מהו' יוסף במ\"ש משענלאנקי נ\"י. אמאי לרבנן בדיעבד אינו ערוב. נ\"ל דה\"ט משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אפי' באיסור דרבנן (כח\"מ ר\"ח) וה\"נ אמרו רבנן לא תערב באיסורי הנאה. וכ\"ש הוא דאית בי' דררא דאיסור דאו'. ובני הרב החרוץ הנ\"ל שליט\"א הוסיף בה דברים דאף למ\"ש בפירושי פ\"ה י\"ח. דכל שחטאו מצד ד\"א. כמכירה בשבת דאיסורו מכח הזמן. ל\"א לא מהני. והרי ה\"נ הנחת העירוב אינה איסור. רק מצד ד\"א אסור שם. דהיינו משום שהמקום אסור בהנאה. י\"ל התם מכירה בשבת אינו תלוי ושייך עם הזמן. דאפשר זה בלא זה. משא\"כ הכא המקום והנחת העירוב צריכי להדדי וכל עיקר הנחת העירוב הוא שיהא שביתתו במקום הזה. וכיון דבשעת הנחת העירוב רצה שיהיה העירוב משומר אח\"כ. כבר היה הנחת העירוב בעצמו באיסור. ולהכי לא מהני. עכ\"ל בני הרב הנ\"ל: ",
+            "ונ\"ל דנתפלל כן ביום המנוחה. מדנותן לישראל לעבודת ה' ולעסוק בתורתו. כמ\"ש שבת הוא לה'. אלה מועדי ה'. והתורה היא נשק שלנו במלחמת ה'. כמ\"ש וחרב פיפיות בידם. כי ע\"י עסק התורה יוכבש היצר כמ\"ש חז\"ל אם אבן הוא נמוח (סוכה נ\"ב ב') וגם בחרב הזה נלחם ונרוויח גם כל הצלחת הארציי. לכן נתפלל שהקב\"ה יריק חניכיו ביום זה ויחזיקנו לעבודתו ית'. ולאידך פירושא נתפלל להקב\"ה שיצילנו ביום זה בפרטות שלא נצטרך לחלל שבת ויו\"ט. או נ\"ל ע\"פ מ\"ש חז\"ל (ב\"מ ע\"ז א') דבני מחוזא דעבידא דעבדו. כיון דלא עבדי חלשי. לכן נתפלל שיצילנו ה' מחולשא ויחזקנו ביום המנוחה. וזהו לפע\"ד מ\"ש חז\"ל (יבמות ק\"ב ב') ועצמותיך יחליץ. זו מעולה שבברכות. ר\"ל מדנכלל בה השפעת טובה וחוזק. והצלה מחולשה ורע. ובני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א עוררני לזה: "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל. וכ\"כ רש\"י. והקשה הדרישה (שע\"ח) אפי' בלא פתוחות לר\"ה. כיון דכל א' ערבה לעצמה. הו\"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת (כהר\"ב פ\"ו מ\"ח) ונ\"ל מדאמרינן בסוגיין דהא דב' חיצונים אסורים מיירי אף בהניחו עירובין באמצעי' בב' בתים. ופרכינן לתסרי כולן כמו ה' בחצר א'. ושכח א' ולא עירב. ומשנינן אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר. ולזה ס\"ל רש\"י דבפתוחות זל\"ז ולא לר\"ה. כיון דדריסת רגל להן זע\"ז וגם עירובן מונח באמצעי'. הו\"ל כדרי' ממש שם. ואוסרין על האמצעי': "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. והקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. למה בתחומין כל הבית כד\"א ובצואה בבית סגי במרחיק ד\"א. ואת\"ל התם בממשות האיסור תליא ולא בריחוק מקום. הרי גם ללמוד תורה לפני מת כלהבית כד\"א (כש\"ך י\"ד שד\"מ). ולבני הגאון מהו' אליעזר זצוק\"ל התם נמי אינו כממשות איסור רק משום לועג לרש. עכ\"ל אאמ\"ו זצוק\"ל: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. וז\"ל משמע דגם בבית מקורה. אם חדר מיוחד לכ\"א בפ\"ע. צריכין לערב כרתוי\"ט. וק\"ל א\"כ למה נזכר רק עירובי חצרות ומבוי. ולא ערובי בתים. ואת\"ל בית וחצר שוין בדינן. וביש ערובי חצירות א\"צ ערובי בתים. משא\"כ למבוי אפי' ביין (כא\"ח שפ\"ז) ; עכ\"פ ק\"ל למה עירוב תבשילין בכזית. דהיינו חצי כותבת. דכותבת פחות מכביצה מעט (כמג\"א תפ\"ה) וע\"ח כגרוגרת לכל א' (כמ\"ח). ועירובי תחומין ב' סעודות לכל א' (כפ\"ח) ואת\"ל ע\"ת להתיר צרכי אכילה. ושיעור אכילה בכזית (ורק שיעור שביעה כביצה (כברכות דמ\"ד). ואכילת קבע ג' ביצים לרמב\"ם וד' ביצים לרש\"י וזהו אכילת פרס (כא\"ח תרי\"ב). וליתובי דעתא שלא יהי' בענוי דיו\"כ. פחות מכותב'). משא\"כ ע\"ח שבא להתיר הוצא' להכי צריך שיעור הוצא'. דהיינו כגרוגרת (כפ\"ז דשבת) והוא שליש ביצה. מדהו\"ל י\"ח גרוגרות בב\"ס (כמ\"ח) ; משא\"כ לתחומין צריך ב\"ס כחיוב אכילה דיומו. עכ\"פ ק\"ל הרי לשבת ג\"ס בעינן ונ\"ל מדיצא בכי טוב (כרפ\"א דפסחים). א\"כ לא יצא בלילה. עכלה\"ט. ולבנו ותלמידו נראה כיון דלסעודה ג' סגי במעט יותר מכביצה כסי' רצ\"א. וכיון דלא צריך סעודה שלימה לא תקנו לה בעירוב: ",
+            "אב\"י כך פי' הר\"ן מימר' דר\"נ בש\"ס. דעי\"ז ניחא תשמישתא. וק\"ל מפסחי' (ד\"ח א') דאמרי' הא בעלאי דאין נוח תשמישתן והביא הטור (א\"ח תל\"ג) בשם הירושל' דלמעל' מי' לא ניחא תשמישתא ואת\"ל דהירושל' דהתם פליג אר\"נ דהכא. ויהי' באמת סיעתא מהכא לטור התם דפליג אירושל' ; עכ\"פ ק\"ל אמאי כ' הטור דבמקום שאין יד האדם מגעת א\"צ בדיק'. מסתמ' הכוונה מבלי שצריך לעמוד אספסל. וק' הרי הכא משמע דאפי' גבוה הרבה ניחא תשמישתא מקרי ונ\"ל דדוקא בבדיקת חמץ דמשערין בתשמיש דלעבר. אם כבר השתמש שם תוך ימות השנה. וכיון שא\"א שישתמש שם מבלי ספסל או סולם. אינו מצוי שישתמש שם. ולהכי א\"צ בדיקה. דכל שאינו רגיל א\"צ בדיקה (כרמג\"א תל\"ג סק\"ז); משא\"כ הכא אין משערין על זמן העבר. רק על להבא. והרי יכול להשתמש כך. (ונ\"ל ראי' לבני הרב המאה\"ג שליט\"א דהרי לול שבעליי' בש\"ס [דע\"ו ב'] א\"צ אפי' סולם ארעי להתירן ; ובחמץ דוקא ביש ודאי כבר בשמי קורה צריך להורידו דדלמא נפל ואתא למיכלי'. (כפסחים ד\"י ע\"ב) אבל ודאי לא ס\"ד שיצטרך לבדוק בשמי קורה): "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל וכ\"כ רש\"י. ותמהני דבר\"פ הדר מסקינן דר\"מ ס\"ל דירה בלא בעלים לאו שמה דירה. רק ישראל דכי איתא אוסר. גזרו ליתא אטו איתא. ומתני' דאף בליתא אוסר מוקי לה דאזיל ואתא ביומי'. וצ\"ע ; [אמר קטין חריך שקא רבבות הבהבות באהבות לרוכב בערבות. כי הלבשני בגדי ישע בסי' כ\"ט להצדיק דברי שלשה הרועים הרואים באמונתם. הם רבותינו רש\"י ורבינו יונתן ור\"ב. ויצא כנוגה צדקם. דבש\"ס שם לא קאמר \"גזרו ליתא אטו איתא\". כדנקט הגאון הל\"ל. רק ז\"ל הש\"ס. ישראל דכי איתא אסור. כי ליתא גזרו ביה רבנן. ר\"ל לפע\"ד גזרו שיהי' שמה דיר' מדרבנן. דשמא יבוא מע\"ש ולאו אדעתי'. משא\"כ בעובד כוכבים אם נמי יבוא ספיקא הוה שמא ילמוד ממעשיו. והו\"ל כעין ספק ספיקא. וכגזירה לגזרה דל\"ג רבנן]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כך נ\"ל דבמסקנא הדר בי' הש\"ס. ומוקי למתני' בלא מבטל והא דתצי בברייתא דמותר לרדד בתבן. היינו בשנוי וכדרבא. ומתניתין מיירי בלא שינוי. ע\"ש ודו\"ק. אמנם ק\"ל כיון דכל עיקר האיסור במדינה. הוא משום אשויי גומות כמ\"ש רש\"י בגמ' בד\"ה דלא. וכ\"כ נמי רמג\"א (שי\"ג סקי\"ז). א\"כ הרי הכבש מרוצף באבנים הי'. ובמרוצף אף במדינה ליכא משום אשויי גומו'. כאמימר דשרי זילחא (ר\"ל לרבץ העיר) במחוזא. מדהי' רצפה בכל העיר (כשבת דצ\"ה א') וכמו כן שרינן לכבד בית מרוצף (כאו\"ח של\"ז ב'). ואמאי אסרינן הכא במדינה היכא דהוה דומיא דכבש ואי\"ל דביזוק מלח גרע. דדמי למדיח. דאסור אף במרוצף. משום שנכנסין המים בין אבן לאבן. ויש חשש אשויי גומות (כתוס' שבת הנ\"ל ד\"ה שרא). וה\"נ המלח שנבזק נכנס בחריצין שבין אבן לאבן ; ליתא דא\"כ גם במקדש לתסר. דאף שאינו מתכוון עכ\"פ פ\"ר הוה. דמ\"ש מהדחת עזרה בע\"פ דשלא ברצון חכמים עשו (כפסחים דס\"ד א') ונ\"ל דמזבח שהיה בנוי מתערובת סיד וקוניא ואבנים (כזבחים דנ\"ד א'). והרי הכבש בכל דבר דמי בבניינו למזבח (כמדות פ\"ג מ\"ד) גם נקרא על שם המזבח (כזבחים דס\"ב א'). לפיכך גם אופן בניינו הי' מסיד וקוניא כגופו של מזבח. ולהכי לא הוי כרצפה. ומה\"ט כל דלא מבטל לי' להדבר שפזר במקום שפזרו. שרי. ורק במדינה משום גזירה דמחזי כבונה לא שרי רק בשינוי: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..96e292c01cf392078999d292cc66c5f4a1f80153
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Eruvin/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,54 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Eruvin",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Eruvin",
+    "text": [
+        [
+            "ונ\"ל דנקט ימעט. ולא נקט ישפיל. דקמ\"ל דבכל גוונא שממעט גובה חלל הפתח סגי. בין ע\"י שמעבה הקורה מלמטה. או אפי' ע\"י שמגביה המפתן מלמטה. דאף דבכה\"ג לא יהיה הקורה ניכר תוך המבוי רק על המפתן. עכ\"פ הרי קיי\"ל דמותר להשתמש תחת הקורה (שס\"ה ס\"ד). א\"כ א\"צ היכר תוך המבוי רק תחת הקורה. שלא יוציא משם ולהלן. ובני הרב המאוה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א רצה להביא ראיה לדברי מלחי דסגי כשאינו ניכר רק להעומדים בחוץ (כא\"ח שס\"ג ט') דנמי משום הכירא. ולי נראה שאינו ראיה. דהרי קשה אמאי באמת מהני לחי שנראה רק בחוץ הרי אינו ניכר בשעת הוצאה. אע\"כ מדראה אותו כל ימות החול כשהוא ברה\"ר ובשעה שנכנס. עי\"ז יהיה נזכר בשבת גם כשיצא אף שאינו ראוהו אז. משא\"כ בהגביה הרצפה שאינו ניכר הקורה לא בר\"ה ולא ברה\"י רק ברגע הקטנה. שהוא תחת הקורה. מנ\"ל שיזכיר א\"ע עי\"ז בשבת בשעה שירצה להוציא. לילא טעמא דאמרן: ",
+            "וכ\"כ הרע\"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא נ\"י. וז\"ל תמוה דבסוגיין (ד\"ג א') מדמינן לה לסוכה למעלה מכ' אליבי' דרבה. דטעמא דר\"י התם דשלטא בי' עינא. ומצרך צריכא ע\"ש. ותו הא בסוגיין (די\"ב ב') פרכינן לרבה ורבא דס\"ל קורה משום היכירא. מהברייתא דס\"ל לר\"י בב' צידי ר\"ה כו', ומשנינן דר\"י ס\"ל ב' מחיצות דאו' א\"כ הרי מבואר דהש\"ס ס\"ל דלר\"י ג\"כ קורה משום היכר. ובכל הסוגיא לא מצינו פלוגתא דתנאי אי קורה משום היכר או לא. וצ\"ע עכ\"ל. קרא גברא קטין חריך שקא כדברי הר\"ב כ' ג\"כ רבינו יונתן ברי\"ף ותמה על עצמך האיך ב' גדולי הדור פקו פלילה פשטותא דש\"ס ועל כרחך קו' הגאון הגדול הנ\"ל מצריכותא דעירובין (ד\"ג א') אחמ\"כ לק\"מ. דמלבד מה דמצינן למימר דרק לס\"ד קאמר הגמ' דהו\"א דר\"י ס\"ל דקורה משום הכירא. ולמעלה מכ' דוקא בסוכה דעשוי לישיבה איכא הכירא ולא במבוי שעשוי להלוך. אבל באמת טעמא דר\"י בקורה במבוי למעלה מכ'. הוא משום מחיצה. ולהכי כשר למעלה מכ' אף במבוי דעשוי להלוך וליכא היכירא. והן אמת דלפ\"ז הוה מצי הש\"ס למנקט באידך בבי בזה\"ל. ואי תנא מבוי. הו\"א דוקא במבוי מכשיר ר\"י קורה למעלה מכ'. מדהו\"ל מחיצה. משא\"כ בסוכה לא מהני סברת שיהי' כמחיצה. אלא ניחא לי' לגמ' טפי למנקט דבכה\"ג הוה טעינן אליבייהו דרבנן יע\"ש. מיהו גם בל\"ז לא מוכח מסוגיא דהתם דטעמא דר\"י באמת דקורה למעלה מכ' מנכרא. דהרי סוגיא דהתם רק אליבי' דרבה קאי דס\"ל בריש סוכה דטעמא דרבנן דפסלו סכך למעלה מכ' דבעינן למען ידעו א\"כ לא מצי לומר דטעמי' דר\"י דמכשיר התם למעלה מכ'. מדהו\"ל מחיצה. דמאי מהני סברת מחיצה גבי סכך. וע\"כ צ\"ל דטעמי' דר\"י דגם למעלה מכ' שלטא בי' עינא. אבל אנן דקיי\"ל (א\"ח תרל\"ג) דפלוגתא דסוכה למעלה מכ' הוא משום דבעינן דירת עראי ור\"י ס\"ל סוכה דירת קבע בעינן (כסוכה דף ז' ב'). א\"כ ודאי מסתבר טפי למימר דר\"י דמכשיר בקורת מבוי למעלה מכ' הוא משום דאזיל לטעמי' (לקמן דצ\"ה א') דס\"ל קורה משום מחיצה ופי תקרה יורד וסותם. וכמ\"ש רבינו יהונתן. ופליגי רבנן ור\"י בפלוגתא דאמוראי לקמן (ד\"ז ב'). אי קורה משום הכירא או משום מחיצה. ומה שהקשה הגאון הנ\"ל תו מסוגיא דלקמן (די\"ב ב') דמוקמינן דר\"י ס\"ל ב' מחיצות דאו'. וקורה או לחי משום הכירא גם בהא אחמכ\"ת לק\"מ. דכפי הנראה מדברי הגאון הנ\"ל דחשב דגם לרבה פריך הש\"ס התם דס\"ל דקורה משום הכירא. אמנם מפי' רש\"י נראה דרק מלחי פריך. והיינו לרבא דוקא וכן משמע מש\"ס גופא התם. דמסתמא איתבי' בתראה הוא כמו איתבי' קדמאה. דרק לרבא מקשי הגמ'. דאל\"כ הו\"ל לאתויי איתבי' בתראה תחלה. דק' לתרווייהו. אע\"כ דהנך תרתי איתבי' רק לרבא מקשי. ובאמת ק' למה לא מקשי הגמרא גם לרבה דס\"ל דקורה משום הכירא לרבנן. א\"כ למה לר\"י עושה קורה מכאן ומכאן ומטלטל באמצע. וליכא למימר דרק ר\"י ס\"ל קורה משום מחיצה. ולרבנן קורה משום הכירא דא\"כ למה להו למפלג ברה\"ר לפלגו במבוי במפולש וכדאצטרכין למימר כה\"ג בקושיתן אליבא דרבא מלחי. וכמ\"ש רש\"י (בד\"ה לחי מכאן). אע\"כ דלרבה ל\"ק כלל. דאיכא למימר דר\"י ורבנן פליגי בהא. ורק לר\"י קורה משום מחיצה. אבל לרבנן קורה משום היכר. והא דלא פליגי במבוי מפולש. היינו משום דר\"י כלל במתני' גם לחי. והרי לרבה בלחי מודו רבנן דהוה מחיצה. אבל לרבא דס\"ל לחי וקורה תרוויייהו לרבנן משום הכירא. מקשה הגמ' שפיר. דע\"כ רבנן לא פליגי בהא עם ר\"י למימר דהוה משום הכירא. דא\"כ לפלגו במבוי מפולש וכמ\"ש רש\"י בד\"ה לחי וכלעיל. וא\"כ לדידן דקיי\"ל דלרבנן קורה משום הכירא. ולחי משום מחיצה. דמה\"ט לחי העומד מאליו כשר (כא\"ח שס\"ג) ליכא קו' כלל ממתני' דב' צידי ר\"ה. די\"ל דלמא בהא פליגי רבנן עלי' וס\"ל קורה משום הכירא והא דלא נקט פלוגתייהו במבוי היינו משום דנקט לחי וכדאמרן. אמנם יש לתמוה למה לא הקשה בגאון הנ\"ל ממה דמסקינן לקמן דצ\"ה א'. דטעמי' דר\"י דס\"ל ב' מחיצות דאו' ולא משום פי תקרה יורד וסותם. ונ\"ל דרבינו יהונתן ה\"ק משום דב' מחיצות דאורייתא ורק מדרבנן צריך ג' מחיצות. להכי פי תקרה יורד וסותם וא\"צ תקרה שלימה יע\"ש ודו\"ק: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל וזהו כסוגיין (כ\"ח א') דהא חזי למרובי בנים. מי לא תנן מערבין וכו' אמנם קשה כיון דסומכוס ס\"ל דגזרו אשבות ביה\"ש כמ\"ש הר\"ב בעצמו. א\"כ גם ת\"ק מצי ס\"ל דבעינן חזי לדידיה. רק דס\"ל דל\"ג אשבות ביה\"ש. מש\"ה מערבין דאי בעי מתשיל ומפריש מניה. והו\"ל כדידיה. ונ\"ל דדייק הש\"ס דאין זה טעם דת\"ק מדנקט סתם ולישראל בתרומה משמע אף שאין לו רק ב\"ס מצומצמות. וכעין זה כ' תוס' (ל\"א א') ד\"ה דמאי. וכן מבואר ג\"כ בסוגיין. דב\"ש ס\"ל אין מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. וקאמר ב\"ה והרי מערבין ביו\"כ מדחזי לקטנים. א\"כ מבואר דלב\"ה מערבין בתרומה מדחזי לכהנים. וכ\"כ רש\"י הכא. ואולם בפסחים (כ\"ג ח') כ' רש\"י הטעם דאי בעי מתשיל עלה ומפריש מנה. ודבריו צ\"ע. אמנם ק' נמי אסומכוס דבעינן חזי לדידי' א\"כ ישאר קו' ב\"ה ממערבין ביו\"כ. דמה דמשני ב\"ש. התם איכא סעודה ראוי' מבעו\"י. ה\"ת לב\"ש דלא ס\"ל מתשיל גבי לנזיר ביין. אבל סומכוס דס\"ל סברת מתשיל גבי נזיר א\"כ תרומה נמי חזי מבעו\"י ע\"י מתשיל וצ\"ע. עכ\"ל. והנה קול עלה נדף מגדיא מסנקא. מ\"ש הגאון הנ\"ל דמהסוגיא (ד\"כ א') דהא חזי למרובי בנים מוכח כר\"ב. אחר מכ\"ת אדרבה משם מוכח דלא כר\"ב. דהרי בתירוץ קמא שם מוקי לה שהמערב מרובה בנים. וזה דלא כר\"ב דסגי בחזי לאחר. ואשתמיטתי' אחמ\"כ להגאון הנ\"ל שהרי תוס' (ע\"ז ד\"ז א' ד\"ה בשל) כתבו דבכל דוכתא תירוץ קמא עיקר. וכ\"כ נמי (שבועות דמ\"ז א' ד\"ה ומאן) וכ\"כ הרא\"ש (ב\"ב דנ\"ב) בשם הגאונים. וה\"נ קיי\"ל (י\"ד ססרמ\"ב) בכללי איסור והיתר. דבכל דוכתא הדיעה הראשונה עיקר. וכן הסברא נותנת. ואף את\"ל דאף דכל איבע\"א הוא כאיכא דאמרי אעפ\"כ הלכה כאיבע\"א (כמגדל עוז פ\"ד דחובל). עכ\"פ אפ\"ה טפי הו\"ל להביא ראיה לר\"ב מסוגיין (ד\"ל ע\"ב) דלא משכח לאוקמי מתני' דהכל לפי האדם וכו'. רק דאתיא כסומכוס. ש\"מ דסתמא דש\"ס ס\"ל. דלרבנן אפי' בחזי רק לאחרינהו סגי. ולימא מסייע לי' לרי\"ף שכ' הרא\"ש בשמו (ב\"ק פ\"א אות ה'). דלעולם הלכה כשנויי' בתרא. וכן סתם הרא\"ש כוותיה (ב\"ב דצ\"ח אות י\"ב). (אב\"י ועי' ברא\"ש ר\"ה פ\"ג אות ה' בשיטה דניקב וסתמו ועי' עוד ברמב\"ן מלחמות סוף תענית). ומה שהקשה הגאון הנ\"ל דנימא דפליגי בפלוגתא דרבי ורבנן אי גזרו אשבות ביה\"ש. או לא. במחכ\"ת אי כ\"ע ס\"ל דבעינן דחזי לדידיה. וכסתמא דמתני' דכלים דהכל לפי האדם וכו' וכלעיל. ורק סומכוס ורבנן פליגי אי גזרו או לא גזרו אשבות ביה\"ש א\"כ אדמפלגי בעירוב. לפלגו בכל שבות אי גזרו או לא. ולפלגו באילן וקנה וקונדס (מ\"ג). ובנפל עליו גל (מ\"ד). דבכולהו מוקי הש\"ס כרבי. מלבד דאין זה דרך הש\"ס דנימא במסקנא דפלוגתא דהנך תנאי כהנך תנאי בחד פרקא אם אין בחד מהפלוגתות דבר חדש שאין בהפלוגתא האחרת. רק בדרך קו' אמרינן הכי בכל דוכתא. נימא הנך תנאי כהנך תנאי. וכן מסתבר. דהאיך ישמיענו בב' משניות סמוכים ב' פלוגתות ויהיו מתנאים נפרדים. ושניהן מענין א'. אמנם תמהתי ביותר. אם קו' הגאון הנ\"ל קושי' היא. לא היה צריך לצמצם כל כך בתירוצו לומר מדסתם משמע נמי דמיירי אפי' באין לו רק ב' סעודות. דהרבה רווח והצלה יש להמלט מקושיא זו. דמדסתם משמע נמי דמיירי בתרומה ביד כהן. דלא מצי למתשל עלה (כנדרים נ\"ט א'). או שכבר נאכל הנשאר. ואי יתשיל הרי אכל טבל למפרע (ח\"י תל\"ז סק\"י). או שאין בעלי' כאן שיתשילו או שאין חכם כאן להתירו. רק הגמ' נקט הכי לפי הס\"ד רק לסומכוס. דלדידיה לא הוה מצי הגמ' לאוקמה בכל הנך גוונא דהרי בל\"ז קשה למאי דס\"ד התם דמיירי בב\"ס מצומצמות. א\"כ הדרא תירץ תוס' שם (ד\"ה תרומה) להיות קושי'. דא\"כ למה נקט סומכוס דרק בחולין מערבין. הרי אפשר נמי שיערב בתרומה וביש לו יותר מב\"ש מצומצמות. אע\"כ דלס\"ד ר\"ל דמיירי שאינו רוצה לערב רק בב\"ס מצומצמות. דאז אי אפשר שיערב רק בחולין ולא בתרומה אבל אי הוה מוקי לה בתרומה ביד כהן וכו' וכדאמרן. הרי הנך גוונא לא שייכי בחולין. א\"כ ודאי הדרא תירוץ תוס' להיות קו'. דא\"כ למה נקט רק בחולין. הרי אפשר לערב גם בתרומה ובגוונא דאמרן. שהיא יותר מב\"ס. ואינה ביד כהן. ולא אכל מהנשאר. מיהו כל זה לסומכוס דנקט מלת חולין. אבל לת\"ק דרצה הגאון הנ\"ל לאוקמה באופן דלא שייך מתשל. ודאי מסתבר טפי לאוקמה בסתם תרומה שכבר קבלה הכהן או שכבר אכל קצת מהנשאר. דלהכי קיימי הפרשת תרומה. מדנוקמא במערב רק ב\"ס מצומצמות שאין כן הדרך. כמ\"ש רש\"י (בד\"ה ומאי פסקא). וקושיא ב' שהקשה הגאון הנ\"ל לרש\"י פסחים. במחכ\"ת אשתמיטתי' שכבר הקשו כן שם תוס'. ועי' במהרש\"א שם. וכדי להצדיק צדיק מעיקרא רבינו ע\"ר רש\"י זצוק\"ל. נ\"ל דא\"צ להניח קושיא זאת בצ\"ע. דלפי מה דאמרן לעיל דיש ב' תירוצים בגמ' (עירובין דכ\"ח א') דלתירוץ קמא דמוקי לה באמת במרובי בנים. על כרחך הא דמערבין בתרומה לישראל וביין לנזיר. רק משום מתשיל הוא. ואף לבתר מ\"ש הרא\"ש (ע\"ז ד\"ז) בשם רש\"י. דבשל סופרים לישנא בתרא עיקר. והכא של סופרים הוא אפ\"ה הכא ע\"כ קיי\"ל כלישנא קמא דאצטרך לטעמא דמתשיל. דהרי קיי\"ל כרבה. דאופה מיו\"ט לחול אינו לוקה (כפסחים מ\"ו ב'). דאפי' בדאו' אמרינן הואיל אפי' לקולא. א\"כ מכ\"ש הכא דמדרבנן הוא. דנימא הואיל ומתשיל ואת\"ל חומרא הוא. היכא דא\"א לאתשולי עלה. עכ\"פ מדלא מתרץ הש\"ס פסחים (כ\"ג א') דר' אביה ס\"ל כתירוץ קמא דגמ' עירובין הנ\"ל. דטעמייהו דרבנן משום מתשיל. וא\"כ לא נהנה מתרומה. על כרחך גם להך תירוצא מקשי. דעכ\"פ השתא עדיין לא מתשל. ומכ\"ש שהקושיא היא אליבא דתירוץ בתרא דעירובין (שם) דטעמי' דרבנן מדחזי לאחרינהו. דנהנה מתרומה להדיא. א\"נ נ\"ל איפכא. דהרי בל\"ז ק' קו' תו' התם. מה מקשי לר' אבוה האיך מותר לערב בתרומה. עכ\"פ הרי קיי\"ל מצות לאו להנות נתנו. ולא מחשב העירוב כהנאה. אע\"כ דקו' הש\"ס אינו מכח מה שנהנה מהמצוה רק אי נימא דתרומה אסור בהנאה. א\"כ האיך יערב באסורי הנאה שאינה שלו. א\"כ הא תינח אי נימא דסוגיא דפסחים התם ס\"ל דתירוץ דמתשיל עיקר. מקשי שפיר. דעכ\"פ קודם התשלה אינה שלו. אא\"א דטעם דחזי לאחרינהו עיקר. א\"כ מאי קושיא. כמו דצריך שיערב במילי דחזי לאכילה ואפ\"ה מערבין בגודגדניות לחשוכי בנים. מדחזי לאחרינהו. כמו כן באיסורי הנאה דתרומה. אף דלא חזי לדידי'. עכ\"פ כהנים יכולין ליהנות. להכי שפיר נקט רש\"י טעמא דמתשל. וה\"ה דהוה מצי הגמ' לתרוצי התם. דמכח התשלה מחשב כדידיה וכתירוצנו הנ\"ל. רק תירץ האמת. דבאמת מותר ליהנות מתרומה. וקושיא ג' שהניח הגאון הנ\"ל בצ\"ע לסומכוס למה למה. מערבין לגדול ליו\"כ. דליכא למימר כתירוץ ב\"ש מדאיכא סעודה ראויה מבעו\"י. דהרי בנזיר ביין מודה. וליכא גביה סעודה ראויה מבעו\"י. אע\"כ דמכח מתשיל מחשב כסעודה ראויה. א\"כ תרומה נמי נהוי מה\"ע כסעודה ראויה. לא ידענא מה קושיא. דודאי היכא דאיכא סעודה ראויה מבעו\"י להדיא. כ\"ע מודו דא\"צ שיהיה סעודה ראויה ביה\"ש. כעירוב ביו\"כ. ורק היכא דליכא סעודה ראויה מבעו\"י רק ע\"י מתשיל. ס\"ל לסומכוס. דצריך שיהיה גם ביה\"ש חזי ע\"י מתשל כיין לנזיר. דחזי ביה\"ש למתשיל לצורך שבת לשתות יין. אבל תרומה אסור למתשיל ביה\"ש. מדליכא צורך שבת כלל. וס\"ל גזרו אשבות ביה\"ש (וכתוס' ד\"ל ע\"ב ד\"ה אלא). גם אי מתשל הדרא לטבלא. אמנם ק\"ל אמאי דקאמר הש\"ס תרומה נמי שייך מתשיל. וכ\"כ לתירוצא קמא בגודגודניות. על כרחך טעמא דרבנן בתרומה משום מתשיל. ומאי מהני. הרי עכ\"פ הו\"ל ב' הואיל דלא אמרי' (כפסחים ל\"ח א'). ואת\"ל כל שבידו לא מחשב הואיל (כרש\"י שם ד\"ה או דלמא). עכ\"פ אף דע\"י מתשל מחשב כראוי לאכילה. עכ\"פ השתא אינה שלו. והאיך יערב בדבר שאינה שלו. דאף שיש לו בה טובת הנאה לתנה לכל כהן שירצה. עכ\"פ הרי קיי\"ל (קדושין נ\"ח א') דטובת הנאה אינה ממון. ורק במודר הוה ממון (כנדרים דפ\"ה) מדגם וויתור אסור במודר (כרלח\"מ פ\"ה מאישות). ואי\"ל דעכ\"פ משום דמותר ליהנות מהתרומה הנאה שאינה של כלוי (כתוס' יבמות ס\"ו ב') להכי לענין עירוב מחשב כדידיה. או דכמו דמהני סברת מתשל דלחשב כחזי לאכילה. כ\"כ מה\"ט מחשב כדידיה. ליתא דא\"כ מה מקשי בקדושין (שם) אמתני' התם איך רשאי לקדש בתרומה הרי אינה שלו. לישני ליה דמשום דמותר להנות ממנה הנאה שאינה של כלוי או משום מתשיל. מחשב כדידי'. ואי\"ל דס\"ד הא דמערבין לישראל בתרומה. מיירי בישראל שירש טבל מכהן. דמפריש התרומה והיא שלו לגמרי. שיכול למוכרה לכהן (בכורות י\"א). ליתא דהרי קיי\"ל (רמב\"ם פ\"ה מאישות ה\"ו) מתנות שלא הורמו כהורמו דמי. א\"כ הו\"ל ככבר בא ליד כהן שהיה אבי אביו. ותו לא מצי מתשיל עלה (כנדרים ט' א'). ונ\"ל דאע\"ג דע\"י הואיל ומתשל מחשב כדידיה ומותר לערב בו. עכ\"פ לענין קדושין (שם) ממונא בעינן. וכל עוד דלא התשיל לאו ממונא הוא. ואל תתמה שיהיה דבר כדידיה ואפ\"ה לא הוה ממונא. דהרי חמץ שעבר עליו הפסח ודאי לאו ממונא הוא (כפסחים ד\"ל ע\"א). ואפ\"ה מחשבה כדידיה דהגוזלו ובא אחר ושרפו חייב לשלם לגזלן מדהיה יכול להחזירו לנגזל (כב\"ק צ\"ח ב'). וכך כ' סמ\"ע (ח\"מ שפ\"ו). ואף דלש\"ך שם פטור. התם טעמא אחרינא הוא. משום דה\"ל גרמי חייב רק משום קנסא. וכל דלא שכיח ל\"ג אבל עכ\"פ מודה דכדידיה דמי. ואע\"ג דבהניח עירוב מחמץ שעבר עליו הפסח. ודאי לא היה עירוב. ואי מחשב כדידיה. אמאי לא. ומ\"ש מתרומה. י\"ל דבכה\"ג. ודאי בין בעירוב בין בקדש בו אשה. לא מהני. מיהו בעירוב טעמא לחוד ובקדושין טעמא לחוד. בעירוב משום דאף דכדידי' דמי עכ\"פ לא חזי לאכילה. ובקדושין אף דכדידיה הוה. עכ\"פ לא הוה ממונא (ועי' קדושין נ\"ו ב') אבל תרומה כיון דראוי לאכילה. וע\"י הואיל מחשב כדידי'. אף דאכתי לאו ממונא הוא לקדש בו אשה. אפ\"ה מותר לערב בו. דלעירוב לא בעינן שיהיה ממונא גביה. ואין להקשות לפי מ\"ש תוס' (ע\"ז ס\"ב א' ד\"ה בדמיהן) דטעמא דמקדש באיסורי הנאה אינה מקודשת. לאו משום דלא הוה ממונא. רק משום דקדושין גופייהו מחשבו הנאה. וכשמקדש נהנה מדבר שאסרה תורה ליהנות ממנה א\"כ המקדש בתרומה אמאי אינה מקודשת הרי רשאי ליהנות ממנה. מדכתיב לכם. נ\"ל דודאי מודו רבעת\"ו דבעינן בקדושין שיהיה ממונא. ואסורי הנאה מחשבו ממונא. מדשוה אפרן פרוטה כשישרפן. רק דאסור ליהנות ממנה השתא למכרן לשרפן. משא\"כ תרומה אף דרשאי להנות ממנו עכ\"פ לא מחשב ממונא דידי'. או נ\"ל לבתר מ\"ש רמל\"מ (פ\"ה מאישות א') דאף היכא דהוה ממונא לגבי' דידי'. כל שאינו ממונא לגבי דידה. אינה מקודשת. א\"כ ה\"נ בקדשה בתרומה. אף אי נימא דמשום הואיל מחשב ממונא לגבי דידי' לענין עירוב. עכ\"פ בקדשה בה ליכא ממונא לגביה דידה. דהרי איהי לא אפשר לה לאתשולי. דאף דאי יתשיל איהו יהיה אצלה ממון. עכ\"פ מדלאו מצוה לאתשולי עלה (כנדרים נ\"ט א'). לא סמכה דעתה. דבקדושין בעינן סמכה דעתה (כקדושין ד\"ז ב'). אמנם ק\"ל א\"כ מה מקשי ש\"ס עירובין (ד\"ל ע\"ב). דכמו דבתרומה אפשר למתשל. ה\"נ בנזיר מה קו'. תרומה לאו מצוה לאתשולי. משא\"כ נזיר. מדהו\"ל כבונה במה (כנדרים ד\"י ע\"א). וי\"ל: ",
+            "ותמוהין דברי רמג\"א [ת\"ט ד'] שכ' וז\"ל דאף שנטמא העירוב ואסור לו לאכלו. עכ\"פ שרי לישראל. עכ\"ל. ותמוה. וכי אסור לכהן לאכול חולין טמאין. ומה שתי' באשל שם דכהן מוזהר מלפסל גופיה [כחולין ל\"ד ב']. במח\"כ ליתא. דהתם קאמר שפיר מי ספינן לי' בידים אוכלין טמאין שמעורבין בנזיד הדמע שהוא תרומה. דהרי ודאי נפסל גופו ע\"י שיאכל האוכלין הטמאין. ואסור לאכול עמהן התרומה שמעורב בהן. אבל שיהא כהן אסור לאכול חולין טמאין לא שמענו. ואף שרש\"י [חולין דל\"ה א'] כתב כן. הרי רבעתו\"ס [שם דל\"ד ב' ד\"ה והשלישי] הוכיחו דלא כרבינו בזה יע\"ש: ",
+            "והקשה הקשה כברזל בני הרב המאה\"נ החרוץ מהו' ברוך יצחק שליט\"א. אמאי לר\"י הוה עירוב מדאין מקפיד על עירובו. נגזור ע\"ש תו עיו\"ט דעלמא אטו שבת אחר יו\"ט אי איפכא. דאז צריך להקפיד בעירובי כדי לילך בשני על עירוב זה. כלקמן בפרקן מ\"ו. וכדגזרינן כה\"ג (עירובין דל\"ד א'). נ\"ל דדווקא התם גזרי' מדאיכא חשש איסור הוצאה מרה\"ר לרה\"י דאו' משא\"כ הכא בין שמקפיד או לא מקפיד הוא רק מדרבנן. וחילי מתוס' (עירובין דל\"ד א' ד\"ה גזירה) דבכל דרבנן ל\"ג ביה\"ש ול\"ג אטו ב' יו\"ט סמוכין. ומה ששאלני החריף מהו' יוסף במ\"ש משענלאנקי נ\"י. אמאי לרבנן בדיעבד אינו ערוב. נ\"ל דה\"ט משום דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אפי' באיסור דרבנן (כח\"מ ר\"ח) וה\"נ אמרו רבנן לא תערב באיסורי הנאה. וכ\"ש הוא דאית בי' דררא דאיסור דאו'. ובני הרב החרוץ הנ\"ל שליט\"א הוסיף בה דברים דאף למ\"ש בפירושי פ\"ה י\"ח. דכל שחטאו מצד ד\"א. כמכירה בשבת דאיסורו מכח הזמן. ל\"א לא מהני. והרי ה\"נ הנחת העירוב אינה איסור. רק מצד ד\"א אסור שם. דהיינו משום שהמקום אסור בהנאה. י\"ל התם מכירה בשבת אינו תלוי ושייך עם הזמן. דאפשר זה בלא זה. משא\"כ הכא המקום והנחת העירוב צריכי להדדי וכל עיקר הנחת העירוב הוא שיהא שביתתו במקום הזה. וכיון דבשעת הנחת העירוב רצה שיהיה העירוב משומר אח\"כ. כבר היה הנחת העירוב בעצמו באיסור. ולהכי לא מהני. עכ\"ל בני הרב הנ\"ל: ",
+            "ונ\"ל דנתפלל כן ביום המנוחה. מדנותן לישראל לעבודת ה' ולעסוק בתורתו. כמ\"ש שבת הוא לה'. אלה מועדי ה'. והתורה היא נשק שלנו במלחמת ה'. כמ\"ש וחרב פיפיות בידם. כי ע\"י עסק התורה יוכבש היצר כמ\"ש חז\"ל אם אבן הוא נמוח (סוכה נ\"ב ב') וגם בחרב הזה נלחם ונרוויח גם כל הצלחת הארציי. לכן נתפלל שהקב\"ה יריק חניכיו ביום זה ויחזיקנו לעבודתו ית'. ולאידך פירושא נתפלל להקב\"ה שיצילנו ביום זה בפרטות שלא נצטרך לחלל שבת ויו\"ט. או נ\"ל ע\"פ מ\"ש חז\"ל (ב\"מ ע\"ז א') דבני מחוזא דעבידא דעבדו. כיון דלא עבדי חלשי. לכן נתפלל שיצילנו ה' מחולשא ויחזקנו ביום המנוחה. וזהו לפע\"ד מ\"ש חז\"ל (יבמות ק\"ב ב') ועצמותיך יחליץ. זו מעולה שבברכות. ר\"ל מדנכלל בה השפעת טובה וחוזק. והצלה מחולשה ורע. ובני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א עוררני לזה: "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל. וכ\"כ רש\"י. והקשה הדרישה (שע\"ח) אפי' בלא פתוחות לר\"ה. כיון דכל א' ערבה לעצמה. הו\"ל רגל המותרת במקומה ואינה אוסרת (כהר\"ב פ\"ו מ\"ח) ונ\"ל מדאמרינן בסוגיין דהא דב' חיצונים אסורים מיירי אף בהניחו עירובין באמצעי' בב' בתים. ופרכינן לתסרי כולן כמו ה' בחצר א'. ושכח א' ולא עירב. ומשנינן אם אמרו דיורין להקל יאמרו דיורין להחמיר. ולזה ס\"ל רש\"י דבפתוחות זל\"ז ולא לר\"ה. כיון דדריסת רגל להן זע\"ז וגם עירובן מונח באמצעי'. הו\"ל כדרי' ממש שם. ואוסרין על האמצעי': "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. והקשה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. למה בתחומין כל הבית כד\"א ובצואה בבית סגי במרחיק ד\"א. ואת\"ל התם בממשות האיסור תליא ולא בריחוק מקום. הרי גם ללמוד תורה לפני מת כלהבית כד\"א (כש\"ך י\"ד שד\"מ). ולבני הגאון מהו' אליעזר זצוק\"ל התם נמי אינו כממשות איסור רק משום לועג לרש. עכ\"ל אאמ\"ו זצוק\"ל: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכ' עלה רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל. וז\"ל משמע דגם בבית מקורה. אם חדר מיוחד לכ\"א בפ\"ע. צריכין לערב כרתוי\"ט. וק\"ל א\"כ למה נזכר רק עירובי חצרות ומבוי. ולא ערובי בתים. ואת\"ל בית וחצר שוין בדינן. וביש ערובי חצירות א\"צ ערובי בתים. משא\"כ למבוי אפי' ביין (כא\"ח שפ\"ז) ; עכ\"פ ק\"ל למה עירוב תבשילין בכזית. דהיינו חצי כותבת. דכותבת פחות מכביצה מעט (כמג\"א תפ\"ה) וע\"ח כגרוגרת לכל א' (כמ\"ח). ועירובי תחומין ב' סעודות לכל א' (כפ\"ח) ואת\"ל ע\"ת להתיר צרכי אכילה. ושיעור אכילה בכזית (ורק שיעור שביעה כביצה (כברכות דמ\"ד). ואכילת קבע ג' ביצים לרמב\"ם וד' ביצים לרש\"י וזהו אכילת פרס (כא\"ח תרי\"ב). וליתובי דעתא שלא יהי' בענוי דיו\"כ. פחות מכותב'). משא\"כ ע\"ח שבא להתיר הוצא' להכי צריך שיעור הוצא'. דהיינו כגרוגרת (כפ\"ז דשבת) והוא שליש ביצה. מדהו\"ל י\"ח גרוגרות בב\"ס (כמ\"ח) ; משא\"כ לתחומין צריך ב\"ס כחיוב אכילה דיומו. עכ\"פ ק\"ל הרי לשבת ג\"ס בעינן ונ\"ל מדיצא בכי טוב (כרפ\"א דפסחים). א\"כ לא יצא בלילה. עכלה\"ט. ולבנו ותלמידו נראה כיון דלסעודה ג' סגי במעט יותר מכביצה כסי' רצ\"א. וכיון דלא צריך סעודה שלימה לא תקנו לה בעירוב: ",
+            "אב\"י כך פי' הר\"ן מימר' דר\"נ בש\"ס. דעי\"ז ניחא תשמישתא. וק\"ל מפסחי' (ד\"ח א') דאמרי' הא בעלאי דאין נוח תשמישתן והביא הטור (א\"ח תל\"ג) בשם הירושל' דלמעל' מי' לא ניחא תשמישתא ואת\"ל דהירושל' דהתם פליג אר\"נ דהכא. ויהי' באמת סיעתא מהכא לטור התם דפליג אירושל' ; עכ\"פ ק\"ל אמאי כ' הטור דבמקום שאין יד האדם מגעת א\"צ בדיק'. מסתמ' הכוונה מבלי שצריך לעמוד אספסל. וק' הרי הכא משמע דאפי' גבוה הרבה ניחא תשמישתא מקרי ונ\"ל דדוקא בבדיקת חמץ דמשערין בתשמיש דלעבר. אם כבר השתמש שם תוך ימות השנה. וכיון שא\"א שישתמש שם מבלי ספסל או סולם. אינו מצוי שישתמש שם. ולהכי א\"צ בדיקה. דכל שאינו רגיל א\"צ בדיקה (כרמג\"א תל\"ג סק\"ז); משא\"כ הכא אין משערין על זמן העבר. רק על להבא. והרי יכול להשתמש כך. (ונ\"ל ראי' לבני הרב המאה\"ג שליט\"א דהרי לול שבעליי' בש\"ס [דע\"ו ב'] א\"צ אפי' סולם ארעי להתירן ; ובחמץ דוקא ביש ודאי כבר בשמי קורה צריך להורידו דדלמא נפל ואתא למיכלי'. (כפסחים ד\"י ע\"ב) אבל ודאי לא ס\"ד שיצטרך לבדוק בשמי קורה): "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל וכ\"כ רש\"י. ותמהני דבר\"פ הדר מסקינן דר\"מ ס\"ל דירה בלא בעלים לאו שמה דירה. רק ישראל דכי איתא אוסר. גזרו ליתא אטו איתא. ומתני' דאף בליתא אוסר מוקי לה דאזיל ואתא ביומי'. וצ\"ע ; [אמר קטין חריך שקא רבבות הבהבות באהבות לרוכב בערבות. כי הלבשני בגדי ישע בסי' כ\"ט להצדיק דברי שלשה הרועים הרואים באמונתם. הם רבותינו רש\"י ורבינו יונתן ור\"ב. ויצא כנוגה צדקם. דבש\"ס שם לא קאמר \"גזרו ליתא אטו איתא\". כדנקט הגאון הל\"ל. רק ז\"ל הש\"ס. ישראל דכי איתא אסור. כי ליתא גזרו ביה רבנן. ר\"ל לפע\"ד גזרו שיהי' שמה דיר' מדרבנן. דשמא יבוא מע\"ש ולאו אדעתי'. משא\"כ בעובד כוכבים אם נמי יבוא ספיקא הוה שמא ילמוד ממעשיו. והו\"ל כעין ספק ספיקא. וכגזירה לגזרה דל\"ג רבנן]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כך נ\"ל דבמסקנא הדר בי' הש\"ס. ומוקי למתני' בלא מבטל והא דתצי בברייתא דמותר לרדד בתבן. היינו בשנוי וכדרבא. ומתניתין מיירי בלא שינוי. ע\"ש ודו\"ק. אמנם ק\"ל כיון דכל עיקר האיסור במדינה. הוא משום אשויי גומות כמ\"ש רש\"י בגמ' בד\"ה דלא. וכ\"כ נמי רמג\"א (שי\"ג סקי\"ז). א\"כ הרי הכבש מרוצף באבנים הי'. ובמרוצף אף במדינה ליכא משום אשויי גומו'. כאמימר דשרי זילחא (ר\"ל לרבץ העיר) במחוזא. מדהי' רצפה בכל העיר (כשבת דצ\"ה א') וכמו כן שרינן לכבד בית מרוצף (כאו\"ח של\"ז ב'). ואמאי אסרינן הכא במדינה היכא דהוה דומיא דכבש ואי\"ל דביזוק מלח גרע. דדמי למדיח. דאסור אף במרוצף. משום שנכנסין המים בין אבן לאבן. ויש חשש אשויי גומות (כתוס' שבת הנ\"ל ד\"ה שרא). וה\"נ המלח שנבזק נכנס בחריצין שבין אבן לאבן ; ליתא דא\"כ גם במקדש לתסר. דאף שאינו מתכוון עכ\"פ פ\"ר הוה. דמ\"ש מהדחת עזרה בע\"פ דשלא ברצון חכמים עשו (כפסחים דס\"ד א') ונ\"ל דמזבח שהיה בנוי מתערובת סיד וקוניא ואבנים (כזבחים דנ\"ד א'). והרי הכבש בכל דבר דמי בבניינו למזבח (כמדות פ\"ג מ\"ד) גם נקרא על שם המזבח (כזבחים דס\"ב א'). לפיכך גם אופן בניינו הי' מסיד וקוניא כגופו של מזבח. ולהכי לא הוי כרצפה. ומה\"ט כל דלא מבטל לי' להדבר שפזר במקום שפזרו. שרי. ורק במדינה משום גזירה דמחזי כבונה לא שרי רק בשינוי: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה עירובין",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5192be37f822a9dacfc08fed3a278e1f7ca051bc
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Megillah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל, תוס' [יבמות י\"ד א'] כתבו בשם הירושלמי דבן עיר אינו יכול להוציא אותן. מדאינו מחוייב בדבר. וכ\"כ הר\"ן דא' מבני הכפר קורא להם. ואפשר דמ\"ש הר\"ב א' מבני עיר. היינו שיהא מקרא להן והן עונין אחריו, עכלה\"ט: ותפתח הארץ את פיה ותאמר ואנכי עפר ואפר. הן אמת דאע\"ג דקיי\"ל דשומע כעונה [כסוכה ל\"ח ב']. היינו ממחוייב בדבר [כברכות ד\"כ ע\"ב]. אמנם בעיקר הדבר תוס' ורא\"ש שם למדו כן מירושלמי [פ\"ב דמגילה ה\"ג]. ושם לא נזכר רק דבן עיר אינו מוציא בן כרך. ובבן כרך שיוציא בן עיר מסתפק הירושלמי אי נימא מדאינו מחוייב בדבר אינו מוציא. או נימא דמוציא מדהכל יוצאין בי\"ד בדיעבד, והניח בספק. ומנה ילפו תוס' ורא\"ש דהא בן עיר לבן כפר וודאי אינו מוציא. אלא בן כפר קורא להן והא דתקנו רק לכפרים הנכנסין בב' וה' [כמגילה ד' ב']. לאו כדי שיקרא להן א' מבני עיר. אלא מדאין בהכ\"נ ומגילה מצויי' בכפר. אמנם לרש\"י ור\"ב נ\"ל דס\"ל מדנקט ירושלמי דוקא בן עיר וכרך ש\"מ דוקא הנהו דזמן חיובם ופטורם תלוי במקומן. להכי הוה כל א' בזמן חיובו של האחר כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא לחבירו. אבל בן כפר, שהקדימו זמנו רק מדאינו פנוי בי\"ד [כבבלי ד' ב']. הרי בכה\"ג גם בן עיר כשאינו פנוי בי\"ד מותר לקרות מקודם [כירושלמי פ\"א ה\"א]. לפיכך מחשב שפיר בר חיובא כמותו אז. דדינו שוה לבן כפר ממש. ואפשר עוד. דירושלמי לא ס\"ל הך ברייתא דתני אבוה דר\"ז [ר\"ה דכ\"ט א'] דכל הברכות אף שיצא מוציא. וכן משמע קצת ממה שהקשה הירושלמי [פ\"ג דברכות די\"א ב'] אהך ברייתא הנ\"ל מק\"ש ותפלה דלא מסתבר שיוציא בהן אחר. ולא הביא שום תירוץ על הקו'. ומדלא השיב לחלק בין ק\"ש ותפלה לשאר מילי. משמע קצת דס\"ל לירושלמי כיון דנסתר קצת מהכלל דכל הברכות וכו', נסתר כולו, ופליג אהך ברייתא. והן אמת שהר\"ן ספ\"ג דר\"ה גריס בהך ירושלמי ר' יוסא ור' יהודה הוה יתבין ואמרי לא מסתבר בק\"ש ותפלה. א\"כ י\"ל דלא פליגי אכללא דברייתא הנ\"ל רק מפרשים הברייתא דלא איירי בק\"ש ותפלה. אמנה הגי' שלפנינו, הוון מתיבין לא מסתבר וכו'. א\"כ קו' היא שהקשו על הברייתא הנ\"ל וכן פי' המפרש שם. א\"כ מדלא תירץ הקו' א\"כ פליג אברייתא הנ\"ל. אבל לבבלי דאף בתפלה אפי' כשיצא מוציא האינו בקי [כר\"ה דל\"ה א']. א\"כ י\"ל דס\"ל דוקא כשאינו מחוייב בדבר כלל אינו מוציא אחר יד\"ח [כברכות ד\"כ ע\"ב]. אבל במחוייב כשיזדמן, כבן עיר וכרך וכפר, הו\"ל כשאר מצות, גיטין וקדושין ומילת בנו ותקיעת שופר וכדומה. דבכולהון אמרי' כבכל תורה כולה שלוחו של אדם כמותו [כקידושין דמ\"א ב']. חוץ ממה שהוא חובת הגוף. כסוכה, לולב, ותפילין וכדומה. וכמ\"ש הב\"ח [א\"ח נ\"ד]. דהא דא' מוציא חבירו הוא מטעם זכייה או מטעם ערבות. ומה\"ט גם בבהמ\"ז יש פנים לומר שא' מוציא חבירו אף שלא אכל. מדערבי' זל\"ז [כרט\"ז ורמג\"א א\"ח קצ\"ז ס\"ד]. וכ\"כ קיי\"ל במגילה אע\"ג שכבר קראה מוציא אחר [כא\"ח תרצ\"ב]. והרי זה א\"א שיבוא לידי חיוב היום. מדכבר נפטר ואפ\"ה מוציא אחר. מכ\"ש בן כרך דאי בעי להיות פרוז בן יומו הרי יתחייב היום [כמגילה י\"ט א']. ומכ\"ש בן עיר שא\"צ לעקור סיכי ומשכי. רק ברצונו תליא. רק כשירצה לצאת בשיירא כבר יתחייב היום, בר חיובא מקרי. כך נ\"ל להצדיק דברי רבותינו: [אב\"י ולי הצעיר קשה דברי הגאון מהרע\"ק הנ\"ל במה שתי' דמיירי בהן עונין אחריו. דעכ\"פ בר מאירה הוא [כסוכה ל\"ח א']. ותו מה מועיל שהן עונין אחריו. זהו בהלל ובהמ\"ז דא\"צ קריאה בספר. משא\"כ מגילה צריכה קריאה בספר דוקא [כמגילה י\"ח א']: השבתי לבני הרב שליט\"א. אי משום הא ל\"ק להגאון הנ\"ל. דאי משום קושיתך הראשונה. לפע\"ד אינו בר מאירה רק בשאותן שאינן בני חיובא כלל יודעים טפי מניה. ובדבר המורגל, כהלל וכדומה. משא\"כ לבני עיר המלומדים. ובקריאת מגילה שאינה מצויה, בכה\"ג אינו בר מאירה. אי משום קו' ב' שלך. י\"ל הב\"ע שמכיר האותיות ואפ\"ה אינו יכול לקרות בלי נקוד אם לא יקראו לפניו]: ",
+            "כתב הגאון הגדול הנ\"ל וז\"ל. ק\"ל לב\"י [רמ\"ו ס\"ג] דאין מצווין על שביתת בהמה ביו\"ט. וכ\"כ הרמב\"ן בתולדות אדם אין שביתת עבד ביו\"ט [כב\"י תקכ\"ו]. א\"כ לתני דיש בי יו\"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו. וצ\"ע עכלה\"ט: ויאמר האזוב דחלש פומיה. לפעד\"נ אף דכל אין בין דוקא [כב\"ק ד\"ס ב']. עכ\"פ היינו דוקא בהך דשוין [כתענית די\"ג]. תדע דאל\"כ גם בין יו\"כ לשבת איכא ה' ענויים. ולרפרם אין עירוב והוצאה ליו\"כ [ככריתות די\"ד א']: ",
+            "כתב הרמב\"ן במלחמות סוכה פ\"א בסוגיא דסוכה ישנה, דס\"ת בעי עיבוד לשמה, משא\"כ תפילין ומזוזות. והא דלא תני לה הכא, דחומרי דתפילין ומזוזות תני ולא קולייהו. ותוס' [שבת ע\"ט ב'] הקשו דלתני דס\"ת כשר אגויל משא\"כ תומ\"ז. ותרצו דלאו מחד טעמא, דזה דינו בקלף וזה בדוכסוסטס. ומהר\"י אפאנדרי [בתשובת מהר\"י קצבי סי' ב'] הקשה, דלחשב דס\"ת כשר כתיבה שלא כסדרן. ותי' דלא חשב רק הנראה לעין. אמנם לפי תרוצינו הנ\"ל מתורצים כל הקושיות הנ\"ל, בחדא מחתא. דלא חשיב רק מה ששוין בהן. כאיסור מלאכה שאסור ביו\"כ כבשבת, רק שזה זדונו וכו', משא\"כ כל הנהו איתנהו בתדא ולא בחבירתה כלל: ",
+            "כ' רבינו אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל במה גדולה, ר\"ל נוב וגבעון דשם נקרבים רק קרבנות צבור הקבועים לזמן ולא חטאת ואשם. ונ\"ל דה\"ט משום דאין שם רק משכן ולא ארון הקודש ולוחות, דממדבר הביא אה\"מ לגלגל. ומשם לשילה. וכשנחרב בימי עלי. בא לנוב. וכשחרב ע\"י שאול המע\"ה, בא לגבעון, ומשם הביאו שלמה המע\"ה לירושלים [וסי' מ ג ש ן ג י]. אבל ארון הקודש ולוחות חזר מפלשתים לקרית יערים, ומשם למצודת ציון, ומשם לירושלים [כרש\"י פ\"ו דסוטה דל\"ג ב', וזבחים קי\"ט]. ואילה\"ק מבית שני דג\"כ חסר ארון הקודש כספ\"א דיומא, אפ\"ה הקריבו הכל. התם כבר נתקדש המקום מזמן מקדש ראשון עכלה\"ט: "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן וסיים והא דבן מברך לאביו, היינו בבן גדול. והא דמוקמינן לה [ברכות ד\"כ ע\"ב] אאכל שיעור דרבנן. היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, עכ\"ל. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל ולא זכיתי להבין, דבברכות שם אמרינן, ולטעמיך קטן בר חיובא. אלא דאכל שיעור דרבנן, דאתא דרבנן, ומפיק דרבנן. ש\"מ דבכה\"ג קטן מוציא וצ\"ע וה' יאיר עיני, עכלה\"ט. ויצפצף העטלף, ואשא עיני הטרוטות וכנפי המרוטות, ויראני ה' בחסדו כי סוד ה' ליראיו, כי כשיטת רבינו הרמב\"ן דמיירי דאכל שיעור דאורייתא כך הוא דעת הירושלמי [ספ\"ג דר\"ה ופ\"ג דסוכה ה\"ט] דמתניתין בן מברך לאביו לא מיידי באכל שיעור דרבנן, רק בעונה אחריהן. וקצת משמע טפי כרמב\"ן, מדנקט בן מברך לאביו ולא עיקר הרבותא קטן מברך לאביו, ש\"מ דברייתא בגדול מיירי. אולם כדי שלא יסתרו הירושלמי ובבלי אהדדי מכל וכל. החיוב עלינו לומר דאף לס\"ד דש\"ס ברכות הנ\"ל, דהא דקתני אשה מברכת לבעלה, שניהן מחויבים מדאורייתא, ה\"נ רישא דקתני בן מברך לאביו בשניהן מחוייבים מדאורייתא. והיינו בגדול, דאי בקטן, השתא קטן מוציא דאורייתא אשה דאורייתא מבעייא. אע\"כ דרישא בבן גדול מיירי. ונקט ליה משום דיוקא, דדוקא גדול, הא קטן אינו מוציא לאביו [אם לא שעונה אחריהן ובהא לא מיירי בבלי], ואהא קאמר הש\"ס ולטעמיך דמיירי ברייתא באכל שיעור דאורייתא, א\"כ רק דיוקא קמ\"ל רישא, פשיטא, קטן בר חיובא הוא. אלא דאכל שיעורא דרבנן וקמ\"ל באשה אע\"ג דבדידה הו\"ל ב' דרבנן מוציאה לחד דרבנן, ובקטן קמ\"ל בדיוקא כנ\"ל, היא גופה, דאף לדרבנן אינו מוציא'. דאין עליו חיוב כלל, וזה כירושלמי הנ\"ל [עי' מג\"א ססקפ\"ו]. ובכעין זה יש לישב דעת הרמב\"ן הנ\"ל. אב\"י מאוד ידעתי מך ערכי, אך לע\"ד דברי הר\"ן ישרים למאוד, וד\"ת עניים במקום זה ועשירים במק\"א. כי כדברי הר\"ן אלו ממש. כ' הר\"ן בעצמו אבל יותר מפורש בפ\"ג דסוכה [דל\"ח א'] במ\"ש בן מברך לאביו וז\"ל, ובמי שמתו שקלינן וטרינן אי נשי חייבי בבהמ\"ז מדאורייתא או מדרבנן, ובעי למפשט מהא דאשה מברכת לבעלה, אלמא דאורייתא היא. ודחי, דלמא באכל שעורא דרבנן. ולפ\"ז הא דבן מברך לאביו היינו בקטן שחיובו מדרבנן. אבל למה דקיי\"ל דאשה חייבת בבהמ\"ז מדאורייתא, מתוקמא מתניתין כפשוטו בבן גדול ובאכל שיעור דאורייתא, ותבוא לו מאירה דשלא בזימון הוא. עכ\"ל הר\"ן, א\"כ זהו בעצמו כוונת הר\"ן במגילה במ\"ש דהך אוקימתא דברכות דמוקמינן באכל שיעור דרבנן, היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, לומר שאין אשה חייבת בבהמ\"ז מדאורייתא. כוונת זה לפי הס\"ד דש\"ס אבל למה דקיי\"ל דחייבת בבהמ\"ז מדאורייתא, בבן גדול מיירי. וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו. אח\"כ עיינתי במלחמות לרמב\"ן ברכות [שם] וראיתי שכ' שם דמה דאמרינן התם קטן בר חיובא הוא גרסה מוטעת היא ולא גרסינן לה כלל. א\"כ אין כאן מקום לקושית הגאון מהרע\"ק כלל. וראיתי שוב שם ברמב\"ן שדחה דברי הירושלמי דמוקי לה בעונה אחריהן. וא\"כ צ\"ע נמי על דברי ע\"ר שליט\"א שרצה לקשר דברי הרמב\"ן עם הירושלמי. ותמוה הרי הרמב\"ן עצמו דחה דברי הירושלמי. השבתי לבני הרב שליט\"א, אתה הבולש אחר הנמושות. אני את נפשי הצלתי דאטו לא ידענא דרמב\"ן לא ס\"ל בשלימות כירושלמי. ולמה הבאה ממרחק לחמך להוכיח דרמב\"ן לא מוקי לה כירושלמי, הרי שלך לפניך, בדברינו גופן מוכח כן, דהרי הרמב\"ן מוקי לה בבן גדול והירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, וא\"כ ע\"כ בקטן מיירי. אמנם אמרתי רק דרמב\"ן בשיטת הירושלמי קאמר לה, דס\"ל לתרווייהו דהך דבן מברך לאביו באכל שיעור דאורייתא מיירי, רק דירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, ורמב\"ן מוקי לה בבן גדול. ולא הבאתי הירושלמי רק להוכיח מניה דמסתמא לא פליגי בבלי וירושלמי בגוף הדין, דהרי לירושלמי אף דס\"ל נשים בבהמ\"ז דרבנן, ע\"כ וודאי ס\"ל דקטן אינו מוציא אפילו לאוכל שיעור דרבנן, דאל\"כ ל\"ל לאוקמה בעונה אחריהן, לוקמא באכל שיעור דרבנן. אע\"כ דס\"ל לירושלמי דאף לאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא הקטן, והרי אפשר לפרש דגם גמ' דילן בבבלי ס\"ל כן. וזה כרמב\"ן. וא\"כ כפא דחייטיה נגרא בגווה נשרף חרדלא, דאדרבה אדידך בני שליט\"א ק', דמי לא יודע דאי נימא נשים בבהמ\"ז דאורייתא, א\"כ וודאי האי בן מברך בגדול מיירי, ואין כאן מקום לקושית הגאון הנ\"ל. אבל אמינא דאפילו נימא דהך איבעייא אי נשי בבהמ\"ז דאורייתא או דרבנן לא איפשטא. וכדכתב באמת הבעל המאור, אפ\"ה אין להקשות ארמב\"ן מהסוגיא דיש לפרשה דס\"ל כרמב\"ן דקטן אינו מוציא לאוכל שיעור דרבנן. אמנם ק\"ל, דעכ\"פ הכא משמע דאף במצוה דרבנן איכא חנוך [וכ\"ה בא\"ח ק\"ז, ובמג\"א שמ\"ג], והרי בש\"ס חגיגה [ד\"ו ע\"א] אמרינן דהיכא דגדול פטור מדאורייתא, בקטן ל\"ג בה רבנן. ונ\"ל דזה דוקא במצוות ראייה דטריחא מלתא שיעלה הקטן מירושלים להר הבית, וכמו שפטרו חינוך בק\"ש, מדטריחא להקיצו [כא\"ח ע']. או י\"ל דדוקא בפטור מדאורייתא מצד שנוי שבגופו, משא\"כ בפטור מדאורייתא מצד המצוה בעצמה, קטן חייב, דאל\"כ לא יתחנך בה לעולם. רק היכא דטריחא מלתא טובא כק\"ש הנ\"ל, אז במקום צערא ל\"ג רבנן [ככתובות ד\"ס ע\"א]: ",
+            "כ' עלה הגאון הנ\"ל וז\"ל, כתב בחי' הרשב\"א, אף דמוסף לא קרב קודם תמיד השחר ולא אחר תמיד של בין הערביים [עי' ר\"ב רפ\"ה דפסחים], מ\"מ הכשר דמוספין כל היום, אלא דדבר אחר מעכב. או דאפשר בדיעבד אם הקדימן לדשחר או איחרן לדערב כשר. עכלה\"ג. והנה קול עלה נדף, לכאורה משמע מלשון רשב\"א זה, דוקא מוספין כשרים בדיעבד ולא שאר דברים. אבל המעיין [מנחות דמ\"ט ב'] יראה דעשה דהשלמה לכל הקרבנות אינו פוסל בדיעבד. ואפילו לתוס' שם [ד\"ה תלמוד] דעכ\"פ פסול מדרבנן, עכ\"פ לא אוקמוה דבריהם בשעת הדחק. וכך כ' רבינו ברטנורה [מנחות פ\"ד מ\"ד] דהשלמה אינו רק למצוה. ועי' עוד [פסחים דס\"א א'] במתניתין שם ודו\"ק. [ועי' תוס' שם דנ\"ח ב'] ד\"ה העולה. ועי' רמל\"מ [ס\"א מתמידין ה\"ג שהאריך בעניין זה]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48ec98c52dcf50f1d9158800a72e424b0e154092
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Megillah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,35 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Megillah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Megillah",
+    "text": [
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל, תוס' [יבמות י\"ד א'] כתבו בשם הירושלמי דבן עיר אינו יכול להוציא אותן. מדאינו מחוייב בדבר. וכ\"כ הר\"ן דא' מבני הכפר קורא להם. ואפשר דמ\"ש הר\"ב א' מבני עיר. היינו שיהא מקרא להן והן עונין אחריו, עכלה\"ט: ותפתח הארץ את פיה ותאמר ואנכי עפר ואפר. הן אמת דאע\"ג דקיי\"ל דשומע כעונה [כסוכה ל\"ח ב']. היינו ממחוייב בדבר [כברכות ד\"כ ע\"ב]. אמנם בעיקר הדבר תוס' ורא\"ש שם למדו כן מירושלמי [פ\"ב דמגילה ה\"ג]. ושם לא נזכר רק דבן עיר אינו מוציא בן כרך. ובבן כרך שיוציא בן עיר מסתפק הירושלמי אי נימא מדאינו מחוייב בדבר אינו מוציא. או נימא דמוציא מדהכל יוצאין בי\"ד בדיעבד, והניח בספק. ומנה ילפו תוס' ורא\"ש דהא בן עיר לבן כפר וודאי אינו מוציא. אלא בן כפר קורא להן והא דתקנו רק לכפרים הנכנסין בב' וה' [כמגילה ד' ב']. לאו כדי שיקרא להן א' מבני עיר. אלא מדאין בהכ\"נ ומגילה מצויי' בכפר. אמנם לרש\"י ור\"ב נ\"ל דס\"ל מדנקט ירושלמי דוקא בן עיר וכרך ש\"מ דוקא הנהו דזמן חיובם ופטורם תלוי במקומן. להכי הוה כל א' בזמן חיובו של האחר כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא לחבירו. אבל בן כפר, שהקדימו זמנו רק מדאינו פנוי בי\"ד [כבבלי ד' ב']. הרי בכה\"ג גם בן עיר כשאינו פנוי בי\"ד מותר לקרות מקודם [כירושלמי פ\"א ה\"א]. לפיכך מחשב שפיר בר חיובא כמותו אז. דדינו שוה לבן כפר ממש. ואפשר עוד. דירושלמי לא ס\"ל הך ברייתא דתני אבוה דר\"ז [ר\"ה דכ\"ט א'] דכל הברכות אף שיצא מוציא. וכן משמע קצת ממה שהקשה הירושלמי [פ\"ג דברכות די\"א ב'] אהך ברייתא הנ\"ל מק\"ש ותפלה דלא מסתבר שיוציא בהן אחר. ולא הביא שום תירוץ על הקו'. ומדלא השיב לחלק בין ק\"ש ותפלה לשאר מילי. משמע קצת דס\"ל לירושלמי כיון דנסתר קצת מהכלל דכל הברכות וכו', נסתר כולו, ופליג אהך ברייתא. והן אמת שהר\"ן ספ\"ג דר\"ה גריס בהך ירושלמי ר' יוסא ור' יהודה הוה יתבין ואמרי לא מסתבר בק\"ש ותפלה. א\"כ י\"ל דלא פליגי אכללא דברייתא הנ\"ל רק מפרשים הברייתא דלא איירי בק\"ש ותפלה. אמנה הגי' שלפנינו, הוון מתיבין לא מסתבר וכו'. א\"כ קו' היא שהקשו על הברייתא הנ\"ל וכן פי' המפרש שם. א\"כ מדלא תירץ הקו' א\"כ פליג אברייתא הנ\"ל. אבל לבבלי דאף בתפלה אפי' כשיצא מוציא האינו בקי [כר\"ה דל\"ה א']. א\"כ י\"ל דס\"ל דוקא כשאינו מחוייב בדבר כלל אינו מוציא אחר יד\"ח [כברכות ד\"כ ע\"ב]. אבל במחוייב כשיזדמן, כבן עיר וכרך וכפר, הו\"ל כשאר מצות, גיטין וקדושין ומילת בנו ותקיעת שופר וכדומה. דבכולהון אמרי' כבכל תורה כולה שלוחו של אדם כמותו [כקידושין דמ\"א ב']. חוץ ממה שהוא חובת הגוף. כסוכה, לולב, ותפילין וכדומה. וכמ\"ש הב\"ח [א\"ח נ\"ד]. דהא דא' מוציא חבירו הוא מטעם זכייה או מטעם ערבות. ומה\"ט גם בבהמ\"ז יש פנים לומר שא' מוציא חבירו אף שלא אכל. מדערבי' זל\"ז [כרט\"ז ורמג\"א א\"ח קצ\"ז ס\"ד]. וכ\"כ קיי\"ל במגילה אע\"ג שכבר קראה מוציא אחר [כא\"ח תרצ\"ב]. והרי זה א\"א שיבוא לידי חיוב היום. מדכבר נפטר ואפ\"ה מוציא אחר. מכ\"ש בן כרך דאי בעי להיות פרוז בן יומו הרי יתחייב היום [כמגילה י\"ט א']. ומכ\"ש בן עיר שא\"צ לעקור סיכי ומשכי. רק ברצונו תליא. רק כשירצה לצאת בשיירא כבר יתחייב היום, בר חיובא מקרי. כך נ\"ל להצדיק דברי רבותינו: [אב\"י ולי הצעיר קשה דברי הגאון מהרע\"ק הנ\"ל במה שתי' דמיירי בהן עונין אחריו. דעכ\"פ בר מאירה הוא [כסוכה ל\"ח א']. ותו מה מועיל שהן עונין אחריו. זהו בהלל ובהמ\"ז דא\"צ קריאה בספר. משא\"כ מגילה צריכה קריאה בספר דוקא [כמגילה י\"ח א']: השבתי לבני הרב שליט\"א. אי משום הא ל\"ק להגאון הנ\"ל. דאי משום קושיתך הראשונה. לפע\"ד אינו בר מאירה רק בשאותן שאינן בני חיובא כלל יודעים טפי מניה. ובדבר המורגל, כהלל וכדומה. משא\"כ לבני עיר המלומדים. ובקריאת מגילה שאינה מצויה, בכה\"ג אינו בר מאירה. אי משום קו' ב' שלך. י\"ל הב\"ע שמכיר האותיות ואפ\"ה אינו יכול לקרות בלי נקוד אם לא יקראו לפניו]: ",
+            "כתב הגאון הגדול הנ\"ל וז\"ל. ק\"ל לב\"י [רמ\"ו ס\"ג] דאין מצווין על שביתת בהמה ביו\"ט. וכ\"כ הרמב\"ן בתולדות אדם אין שביתת עבד ביו\"ט [כב\"י תקכ\"ו]. א\"כ לתני דיש בי יו\"ט לשבת שביתת בהמתו ועבדו. וצ\"ע עכלה\"ט: ויאמר האזוב דחלש פומיה. לפעד\"נ אף דכל אין בין דוקא [כב\"ק ד\"ס ב']. עכ\"פ היינו דוקא בהך דשוין [כתענית די\"ג]. תדע דאל\"כ גם בין יו\"כ לשבת איכא ה' ענויים. ולרפרם אין עירוב והוצאה ליו\"כ [ככריתות די\"ד א']: ",
+            "כתב הרמב\"ן במלחמות סוכה פ\"א בסוגיא דסוכה ישנה, דס\"ת בעי עיבוד לשמה, משא\"כ תפילין ומזוזות. והא דלא תני לה הכא, דחומרי דתפילין ומזוזות תני ולא קולייהו. ותוס' [שבת ע\"ט ב'] הקשו דלתני דס\"ת כשר אגויל משא\"כ תומ\"ז. ותרצו דלאו מחד טעמא, דזה דינו בקלף וזה בדוכסוסטס. ומהר\"י אפאנדרי [בתשובת מהר\"י קצבי סי' ב'] הקשה, דלחשב דס\"ת כשר כתיבה שלא כסדרן. ותי' דלא חשב רק הנראה לעין. אמנם לפי תרוצינו הנ\"ל מתורצים כל הקושיות הנ\"ל, בחדא מחתא. דלא חשיב רק מה ששוין בהן. כאיסור מלאכה שאסור ביו\"כ כבשבת, רק שזה זדונו וכו', משא\"כ כל הנהו איתנהו בתדא ולא בחבירתה כלל: ",
+            "כ' רבינו אאמ\"ו זצוק\"ל וז\"ל במה גדולה, ר\"ל נוב וגבעון דשם נקרבים רק קרבנות צבור הקבועים לזמן ולא חטאת ואשם. ונ\"ל דה\"ט משום דאין שם רק משכן ולא ארון הקודש ולוחות, דממדבר הביא אה\"מ לגלגל. ומשם לשילה. וכשנחרב בימי עלי. בא לנוב. וכשחרב ע\"י שאול המע\"ה, בא לגבעון, ומשם הביאו שלמה המע\"ה לירושלים [וסי' מ ג ש ן ג י]. אבל ארון הקודש ולוחות חזר מפלשתים לקרית יערים, ומשם למצודת ציון, ומשם לירושלים [כרש\"י פ\"ו דסוטה דל\"ג ב', וזבחים קי\"ט]. ואילה\"ק מבית שני דג\"כ חסר ארון הקודש כספ\"א דיומא, אפ\"ה הקריבו הכל. התם כבר נתקדש המקום מזמן מקדש ראשון עכלה\"ט: "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ן בשם הרמב\"ן וסיים והא דבן מברך לאביו, היינו בבן גדול. והא דמוקמינן לה [ברכות ד\"כ ע\"ב] אאכל שיעור דרבנן. היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, עכ\"ל. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל ולא זכיתי להבין, דבברכות שם אמרינן, ולטעמיך קטן בר חיובא. אלא דאכל שיעור דרבנן, דאתא דרבנן, ומפיק דרבנן. ש\"מ דבכה\"ג קטן מוציא וצ\"ע וה' יאיר עיני, עכלה\"ט. ויצפצף העטלף, ואשא עיני הטרוטות וכנפי המרוטות, ויראני ה' בחסדו כי סוד ה' ליראיו, כי כשיטת רבינו הרמב\"ן דמיירי דאכל שיעור דאורייתא כך הוא דעת הירושלמי [ספ\"ג דר\"ה ופ\"ג דסוכה ה\"ט] דמתניתין בן מברך לאביו לא מיידי באכל שיעור דרבנן, רק בעונה אחריהן. וקצת משמע טפי כרמב\"ן, מדנקט בן מברך לאביו ולא עיקר הרבותא קטן מברך לאביו, ש\"מ דברייתא בגדול מיירי. אולם כדי שלא יסתרו הירושלמי ובבלי אהדדי מכל וכל. החיוב עלינו לומר דאף לס\"ד דש\"ס ברכות הנ\"ל, דהא דקתני אשה מברכת לבעלה, שניהן מחויבים מדאורייתא, ה\"נ רישא דקתני בן מברך לאביו בשניהן מחוייבים מדאורייתא. והיינו בגדול, דאי בקטן, השתא קטן מוציא דאורייתא אשה דאורייתא מבעייא. אע\"כ דרישא בבן גדול מיירי. ונקט ליה משום דיוקא, דדוקא גדול, הא קטן אינו מוציא לאביו [אם לא שעונה אחריהן ובהא לא מיירי בבלי], ואהא קאמר הש\"ס ולטעמיך דמיירי ברייתא באכל שיעור דאורייתא, א\"כ רק דיוקא קמ\"ל רישא, פשיטא, קטן בר חיובא הוא. אלא דאכל שיעורא דרבנן וקמ\"ל באשה אע\"ג דבדידה הו\"ל ב' דרבנן מוציאה לחד דרבנן, ובקטן קמ\"ל בדיוקא כנ\"ל, היא גופה, דאף לדרבנן אינו מוציא'. דאין עליו חיוב כלל, וזה כירושלמי הנ\"ל [עי' מג\"א ססקפ\"ו]. ובכעין זה יש לישב דעת הרמב\"ן הנ\"ל. אב\"י מאוד ידעתי מך ערכי, אך לע\"ד דברי הר\"ן ישרים למאוד, וד\"ת עניים במקום זה ועשירים במק\"א. כי כדברי הר\"ן אלו ממש. כ' הר\"ן בעצמו אבל יותר מפורש בפ\"ג דסוכה [דל\"ח א'] במ\"ש בן מברך לאביו וז\"ל, ובמי שמתו שקלינן וטרינן אי נשי חייבי בבהמ\"ז מדאורייתא או מדרבנן, ובעי למפשט מהא דאשה מברכת לבעלה, אלמא דאורייתא היא. ודחי, דלמא באכל שעורא דרבנן. ולפ\"ז הא דבן מברך לאביו היינו בקטן שחיובו מדרבנן. אבל למה דקיי\"ל דאשה חייבת בבהמ\"ז מדאורייתא, מתוקמא מתניתין כפשוטו בבן גדול ובאכל שיעור דאורייתא, ותבוא לו מאירה דשלא בזימון הוא. עכ\"ל הר\"ן, א\"כ זהו בעצמו כוונת הר\"ן במגילה במ\"ש דהך אוקימתא דברכות דמוקמינן באכל שיעור דרבנן, היינו רק משום אשה מברכת לבעלה, לומר שאין אשה חייבת בבהמ\"ז מדאורייתא. כוונת זה לפי הס\"ד דש\"ס אבל למה דקיי\"ל דחייבת בבהמ\"ז מדאורייתא, בבן גדול מיירי. וכ\"כ הרשב\"א בחידושיו. אח\"כ עיינתי במלחמות לרמב\"ן ברכות [שם] וראיתי שכ' שם דמה דאמרינן התם קטן בר חיובא הוא גרסה מוטעת היא ולא גרסינן לה כלל. א\"כ אין כאן מקום לקושית הגאון מהרע\"ק כלל. וראיתי שוב שם ברמב\"ן שדחה דברי הירושלמי דמוקי לה בעונה אחריהן. וא\"כ צ\"ע נמי על דברי ע\"ר שליט\"א שרצה לקשר דברי הרמב\"ן עם הירושלמי. ותמוה הרי הרמב\"ן עצמו דחה דברי הירושלמי. השבתי לבני הרב שליט\"א, אתה הבולש אחר הנמושות. אני את נפשי הצלתי דאטו לא ידענא דרמב\"ן לא ס\"ל בשלימות כירושלמי. ולמה הבאה ממרחק לחמך להוכיח דרמב\"ן לא מוקי לה כירושלמי, הרי שלך לפניך, בדברינו גופן מוכח כן, דהרי הרמב\"ן מוקי לה בבן גדול והירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, וא\"כ ע\"כ בקטן מיירי. אמנם אמרתי רק דרמב\"ן בשיטת הירושלמי קאמר לה, דס\"ל לתרווייהו דהך דבן מברך לאביו באכל שיעור דאורייתא מיירי, רק דירושלמי מוקי לה בעונה אחריהן, ורמב\"ן מוקי לה בבן גדול. ולא הבאתי הירושלמי רק להוכיח מניה דמסתמא לא פליגי בבלי וירושלמי בגוף הדין, דהרי לירושלמי אף דס\"ל נשים בבהמ\"ז דרבנן, ע\"כ וודאי ס\"ל דקטן אינו מוציא אפילו לאוכל שיעור דרבנן, דאל\"כ ל\"ל לאוקמה בעונה אחריהן, לוקמא באכל שיעור דרבנן. אע\"כ דס\"ל לירושלמי דאף לאוכל שיעור דרבנן אינו מוציא הקטן, והרי אפשר לפרש דגם גמ' דילן בבבלי ס\"ל כן. וזה כרמב\"ן. וא\"כ כפא דחייטיה נגרא בגווה נשרף חרדלא, דאדרבה אדידך בני שליט\"א ק', דמי לא יודע דאי נימא נשים בבהמ\"ז דאורייתא, א\"כ וודאי האי בן מברך בגדול מיירי, ואין כאן מקום לקושית הגאון הנ\"ל. אבל אמינא דאפילו נימא דהך איבעייא אי נשי בבהמ\"ז דאורייתא או דרבנן לא איפשטא. וכדכתב באמת הבעל המאור, אפ\"ה אין להקשות ארמב\"ן מהסוגיא דיש לפרשה דס\"ל כרמב\"ן דקטן אינו מוציא לאוכל שיעור דרבנן. אמנם ק\"ל, דעכ\"פ הכא משמע דאף במצוה דרבנן איכא חנוך [וכ\"ה בא\"ח ק\"ז, ובמג\"א שמ\"ג], והרי בש\"ס חגיגה [ד\"ו ע\"א] אמרינן דהיכא דגדול פטור מדאורייתא, בקטן ל\"ג בה רבנן. ונ\"ל דזה דוקא במצוות ראייה דטריחא מלתא שיעלה הקטן מירושלים להר הבית, וכמו שפטרו חינוך בק\"ש, מדטריחא להקיצו [כא\"ח ע']. או י\"ל דדוקא בפטור מדאורייתא מצד שנוי שבגופו, משא\"כ בפטור מדאורייתא מצד המצוה בעצמה, קטן חייב, דאל\"כ לא יתחנך בה לעולם. רק היכא דטריחא מלתא טובא כק\"ש הנ\"ל, אז במקום צערא ל\"ג רבנן [ככתובות ד\"ס ע\"א]: ",
+            "כ' עלה הגאון הנ\"ל וז\"ל, כתב בחי' הרשב\"א, אף דמוסף לא קרב קודם תמיד השחר ולא אחר תמיד של בין הערביים [עי' ר\"ב רפ\"ה דפסחים], מ\"מ הכשר דמוספין כל היום, אלא דדבר אחר מעכב. או דאפשר בדיעבד אם הקדימן לדשחר או איחרן לדערב כשר. עכלה\"ג. והנה קול עלה נדף, לכאורה משמע מלשון רשב\"א זה, דוקא מוספין כשרים בדיעבד ולא שאר דברים. אבל המעיין [מנחות דמ\"ט ב'] יראה דעשה דהשלמה לכל הקרבנות אינו פוסל בדיעבד. ואפילו לתוס' שם [ד\"ה תלמוד] דעכ\"פ פסול מדרבנן, עכ\"פ לא אוקמוה דבריהם בשעת הדחק. וכך כ' רבינו ברטנורה [מנחות פ\"ד מ\"ד] דהשלמה אינו רק למצוה. ועי' עוד [פסחים דס\"א א'] במתניתין שם ודו\"ק. [ועי' תוס' שם דנ\"ח ב'] ד\"ה העולה. ועי' רמל\"מ [ס\"א מתמידין ה\"ג שהאריך בעניין זה]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מגילה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1b3c9d9d94062b611a9f07df93bbf7239d17c3f8
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Moed Katan",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ומה\"ט רצו להוכיח, דאין לקדש לבנה ביו\"ט [כא\"ח תכ\"ו]. ולולא מסתאפינא נ\"ל דלא מסתבר, דא\"כ כל שמחה יהיה אסור ביו\"ט, אע\"כ כיון דהא דאין מערבין שמחה בשמחה מבניין ביהמ\"ק ילפינן [כמ\"ק ד\"ט א'], א\"כ דומיא דכוותיה בעינן, דהוה שמחה יתירתא כיום שנבראו בו שמים וארץ [כמגילה י' ע\"ב], וה\"ה אשה דהוה נמי שמחה יתירתא, שמחת קיום המצוה. ושמחת הנאת הגוף. משא\"כ יין דכתיב נמי גביה שמחה, ויין ישמח לבב אנוש, אבל אינו רק הנאת הגוף אבל לא קיום מצוה דאורייתא. להכי לא די שלא נאסר ביו\"ט, אבל מצוה מד\"ס לשתותו ביו\"ט [כפסחים ע\"א א']. וכ\"כ נטילת לולב. דכתיב גביה ושמחתם לפני ה' אלהיכם, אבל מדאינו רק מצוה ולא הנאת הגוף, נצטווינו עליו. ולא תימא דוקא הנהו דלא אפשר מקודם, אלא אפילו כל מצות התורה שנותנין שמחה בלב המקיימן, כמ\"ש שש אנכי על אמרתיך. עכ\"פ מדאין בהן גם הנאת הגוף. שרי לקיימן ביו\"ט. ומכ\"ש קדוש הלבנה שאינה רק מדרבנן, ולא כתיב גבה שמחה בקרא. מכ\"ש דשרי ביו\"ט. ויש שרצו לאסרו לקדשה בשבת ויו\"ט, משום שנהנה ומברך על מה שחוץ לתחום כמ\"ש האחרונים. ואני בעניי לא הבנתי, מ\"ש מרעמים וברקים שמברכין עליהן בשבת ויו\"ט. ותו דהיכן מצינו נדנוד איסור לברך על מה שהוא חוץ לתחום, והרי אפילו נימא יש תחומים למעלה מי'. מותר אפילו לשתות ממי גשמים, מדמיא ניידי ולא קנו שביתה [כעירובין מ\"ו א']. ה\"נ הלבנה ואורה מירד ניידי תמיד, כ\"ש דמותר, דמצות לאו להנות נתנו [כר\"ה דכ\"ח א']. אבל באמת יש טעם אחר בדרך הנעלם. ועכ\"פ ביש רק חשש קל שלא יוכלו לקדשה אח\"כ, שרי לקדשה בשבת ויו\"ט, ולא להחמיץ המצוה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ודברי רש\"י כאן תמוהין דז\"ל, נזיר טמא כשעלה מטומאתו ושוב אינו משמר נזרו ומגלח, עכ\"ל. וכפי הנראה לרש\"י דהאי \"מטומאתו\". אנזיר נמי קאי. וצ\"ע מי דחקו לרבינו לומר כן מה שאינו במשמע הלשון, דאל\"כ הול\"ל \"מטומאתן\" ולמה לא פי' כפשוטו, בנזיר טהור שמגלח כששלם נזירותו, וכ\"כ הר\"ן ואת\"ל דלרש\"י הוה ק\"ל זו ואצ\"ל זו הוה, דמה הנשאל לחכם, שאין גלותו מצוה, והי' יכול להתיר מקודם, כרי\"ף ורמב\"ם, אפ\"ה שרי, מכ\"ש נזיר ששלמו ימי נזירותו בחוה\"מ דגלוחו מצוה. ולא היה יכול לגלח מקודם אע\"כ דמיירי בנזיר שמגלח אחר טומאתו, דקמ\"ל רבותא אפי' זה שלא נזהר מלהטמא וגרם לעצמו הגלוח בחוה\"מ, אפ\"ה שרי. והדר נקט מצורע, דלא תימא דנשאל לחכם ונזיר עכ\"פ גרמו קצת הגלוח ע\"י דבורם שקבלו בנדר. קמ\"ל אפי' מצורע דלא גרם כלל, אפ\"ה דוקא בלא היה לו פנאי שרי, וכדמסיים רש\"י להדיא. עכ\"פ גם זה מאד תמוה דבש\"ס [די\"ז ב'] אמרי' בפי'. דנזיר ומצורע אפי' היה להן פנאי שרי שלא ישהו קרבנות [וגם בזה תמוהים שם דברי רש\"י [די\"ד ב' ד\"ה נגזר] שכתב, דחיישינן שיקריבום ביו\"ט. ולמה לא פי' כפשוטו דחיישי' שישתמש בהקרבנות, כמו שפי' בכל דוכתא. [ביצה די\"ח א', וד\"כ ע\"ב], וכן פי' רש\"י גופא לקמן די\"ז ב' סתם]. ותו מזה שכ' רש\"י דכשעלה נזיר מטומאתו שוב אינו משמר נזרו. במח\"כ רבינו זה אינו, דוודאי צריך לשמור נזירותו, רק שמגלח גלוח נזירות טומאה ועי' נזיר דט\"ז ב' ותוס' שם די\"ז א' ד\"ה הגה\"ה מי שהיה וכו' וצ\"ע]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e6e9a2cd0eb8e29b5309beb67d5f8f2dee1e917d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Moed Katan/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,32 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Moed Katan",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Moed_Katan",
+    "text": [
+        [
+            "ומה\"ט רצו להוכיח, דאין לקדש לבנה ביו\"ט [כא\"ח תכ\"ו]. ולולא מסתאפינא נ\"ל דלא מסתבר, דא\"כ כל שמחה יהיה אסור ביו\"ט, אע\"כ כיון דהא דאין מערבין שמחה בשמחה מבניין ביהמ\"ק ילפינן [כמ\"ק ד\"ט א'], א\"כ דומיא דכוותיה בעינן, דהוה שמחה יתירתא כיום שנבראו בו שמים וארץ [כמגילה י' ע\"ב], וה\"ה אשה דהוה נמי שמחה יתירתא, שמחת קיום המצוה. ושמחת הנאת הגוף. משא\"כ יין דכתיב נמי גביה שמחה, ויין ישמח לבב אנוש, אבל אינו רק הנאת הגוף אבל לא קיום מצוה דאורייתא. להכי לא די שלא נאסר ביו\"ט, אבל מצוה מד\"ס לשתותו ביו\"ט [כפסחים ע\"א א']. וכ\"כ נטילת לולב. דכתיב גביה ושמחתם לפני ה' אלהיכם, אבל מדאינו רק מצוה ולא הנאת הגוף, נצטווינו עליו. ולא תימא דוקא הנהו דלא אפשר מקודם, אלא אפילו כל מצות התורה שנותנין שמחה בלב המקיימן, כמ\"ש שש אנכי על אמרתיך. עכ\"פ מדאין בהן גם הנאת הגוף. שרי לקיימן ביו\"ט. ומכ\"ש קדוש הלבנה שאינה רק מדרבנן, ולא כתיב גבה שמחה בקרא. מכ\"ש דשרי ביו\"ט. ויש שרצו לאסרו לקדשה בשבת ויו\"ט, משום שנהנה ומברך על מה שחוץ לתחום כמ\"ש האחרונים. ואני בעניי לא הבנתי, מ\"ש מרעמים וברקים שמברכין עליהן בשבת ויו\"ט. ותו דהיכן מצינו נדנוד איסור לברך על מה שהוא חוץ לתחום, והרי אפילו נימא יש תחומים למעלה מי'. מותר אפילו לשתות ממי גשמים, מדמיא ניידי ולא קנו שביתה [כעירובין מ\"ו א']. ה\"נ הלבנה ואורה מירד ניידי תמיד, כ\"ש דמותר, דמצות לאו להנות נתנו [כר\"ה דכ\"ח א']. אבל באמת יש טעם אחר בדרך הנעלם. ועכ\"פ ביש רק חשש קל שלא יוכלו לקדשה אח\"כ, שרי לקדשה בשבת ויו\"ט, ולא להחמיץ המצוה: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ודברי רש\"י כאן תמוהין דז\"ל, נזיר טמא כשעלה מטומאתו ושוב אינו משמר נזרו ומגלח, עכ\"ל. וכפי הנראה לרש\"י דהאי \"מטומאתו\". אנזיר נמי קאי. וצ\"ע מי דחקו לרבינו לומר כן מה שאינו במשמע הלשון, דאל\"כ הול\"ל \"מטומאתן\" ולמה לא פי' כפשוטו, בנזיר טהור שמגלח כששלם נזירותו, וכ\"כ הר\"ן ואת\"ל דלרש\"י הוה ק\"ל זו ואצ\"ל זו הוה, דמה הנשאל לחכם, שאין גלותו מצוה, והי' יכול להתיר מקודם, כרי\"ף ורמב\"ם, אפ\"ה שרי, מכ\"ש נזיר ששלמו ימי נזירותו בחוה\"מ דגלוחו מצוה. ולא היה יכול לגלח מקודם אע\"כ דמיירי בנזיר שמגלח אחר טומאתו, דקמ\"ל רבותא אפי' זה שלא נזהר מלהטמא וגרם לעצמו הגלוח בחוה\"מ, אפ\"ה שרי. והדר נקט מצורע, דלא תימא דנשאל לחכם ונזיר עכ\"פ גרמו קצת הגלוח ע\"י דבורם שקבלו בנדר. קמ\"ל אפי' מצורע דלא גרם כלל, אפ\"ה דוקא בלא היה לו פנאי שרי, וכדמסיים רש\"י להדיא. עכ\"פ גם זה מאד תמוה דבש\"ס [די\"ז ב'] אמרי' בפי'. דנזיר ומצורע אפי' היה להן פנאי שרי שלא ישהו קרבנות [וגם בזה תמוהים שם דברי רש\"י [די\"ד ב' ד\"ה נגזר] שכתב, דחיישינן שיקריבום ביו\"ט. ולמה לא פי' כפשוטו דחיישי' שישתמש בהקרבנות, כמו שפי' בכל דוכתא. [ביצה די\"ח א', וד\"כ ע\"ב], וכן פי' רש\"י גופא לקמן די\"ז ב' סתם]. ותו מזה שכ' רש\"י דכשעלה נזיר מטומאתו שוב אינו משמר נזרו. במח\"כ רבינו זה אינו, דוודאי צריך לשמור נזירותו, רק שמגלח גלוח נזירות טומאה ועי' נזיר דט\"ז ב' ותוס' שם די\"ז א' ד\"ה הגה\"ה מי שהיה וכו' וצ\"ע]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מועד קטן",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5b0f223b06ad3947148c5e8dc20a1fc47b4207c4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,65 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Pesachim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י ואף דהמשהה כדי לבער אינו עובר כבר תי' ע\"ר אאמ\"ו הגנ\"י לקמן סוף פ\"ג. אמנם לרמג\"א (רסי' תמ\"ג) אינו עובר על ב\"י עד הלילה, ולמגדל עוז מו' שעות ולמעלה עבר. וכן הוכיח ת\"י (רתמ\"ג) מרש\"י ב\"ק דר\"ט ב'. ואני הוכחתי כן מרש\"י פסחי' ג\"כ (ד\"ו ב') ד\"ה דאר\"א וכו' להתחייב עליהן, וד\"ז ד\"ה כיון וכו' עבר עליה, עכ\"ל. ואני תמה על רבינו מהרש\"א (ד\"י ע\"ב) ברש\"י ד\"ה לאחר המועד, דלרש\"י אינו עובר עד הלילה, והרי רש\"י כ' בהיפוך. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א, יש ליישב דלענין עשה דתשביתו כ' רש\"י דחייב ועבר, וכן צריך נמי לפרש בש\"ס דעשאן כברשותו: ",
+            "כך הוא מסקנת הש\"ס. ואעפ\"כ ק' הלשון במתני', דלמה נקט ר\"י לישנא כי הך. דמשמע טפי שבודק באמת ג\"פ וחו למה הדרו ונקטו תו רבנן לא בדק אור וכו' הרי בכה\"ג גם ר\"י מודה ולא הו\"ל למימר רק וחכ\"א אף בתוך המועד ולאחר המועד בודק אם לא בדק מקודם ונ\"ל דלמסקנא נקט ר\"י כי הך לישנא לאשמעי' אגב, דאפילו בדק כדינו, ואח\"כ נאבד שם ודאי חמץ, אפ\"ה דוקא קודם הביעור יבדק ולא אח\"כ ואי\"ל מה רבותא, הרי בין שימצא או לא ימצא מה לי ודאי נאבד או ספק י\"ל דעכ\"פ טפי רמי עליה חיוב בדיקה בודאי חמץ, והרי שמא יאכלנו אינו רק ספק, ולהכי קמ\"ל דאפילו בכה\"ג לא אמרי' אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה ורבנן קמ\"ל דאפילו מחשש ספק חמץ. כגון שלא בדק אור י\"ד, אפ\"ה מותר לבדוק אחר זמן הביעור ודו\"ק: ",
+            "מ\"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל, בשער המלך פ\"ד ה\"ב מגירושין הקשה. הא בת\"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ\"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ\"ל דכיון דת\"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ\"ה א' ד\"ה כך], א\"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל\"ה א'] ל\"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י\"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו\"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק\"ל למ\"ד אין אוכל מטמא אוכל מה\"ת, שפיר ק' קו' שעה\"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה\"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ\"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא\"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ\"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ\"ל לשיטתו, דה\"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל\"ש יו\"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו\"ל לש\"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע\"ג דאינו רק מדרבנן, עכ\"פ פסול מה\"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ\"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ\"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד\"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע\"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב\"י מלבד זה תי' הגאון נ\"י דחוק במח\"כ דמה יענה לרמב\"ם רפ\"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ\"מ מתוס' ר\"פ כיצד מברכין ד\"ה דבר ע\"ש]. גם מה שתי' בשעה\"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע\"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב\"ם וכן משמע קצת מחו' [ב\"ק דע\"ז ב' ד\"ה והלא] ותמהני א\"כ מה מקשה הש\"ס [יבמות ק\"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א\"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא\"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה\"מ, הרי סנדל מנוגע ג\"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב\"ם ואת\"ל דלהכי לא מנאן הרמב\"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק\"ב וק\"ג], ובכה\"ג כבר כתב הרמב\"ם בספר המצות [בשורש י\"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע\"ש א\"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י\"ל משו\"ה לא מנאן הרמב\"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ\"ב וקצ\"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה\"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע\"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה\"ע קכ\"ד ס\"א וח\"מ וב\"ש שם], א\"כ מ\"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס\"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ\"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא\"כ ת\"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל\"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ\"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ\"ה דאסור בהנאה גם שלכד\"הנ [כפסחים כ\"ה א']. ואי\"ל א\"כ האיך יליף ר\"מ שמותר לשרוף ת\"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא\"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל\"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די\"ל דלמא ר\"ח לא ס\"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר\"מ לשטתיה דס\"ל כל העומד וכו', מנ\"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש\"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ\"ל לתרץ כדתירץ הש\"ס [מנחות ק\"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו\"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל\"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ\"ל. אבל אין להקשות האיך משכח\"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ\"ל] וליכא למימר דכוונת הש\"ס דהו\"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא\"פ חייב [ככריתות י\"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ\"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא\"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ\"ל די\"ל דעפרא הוא ואעפ\"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ\"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה\"נ עכ\"פ נהנה [ככריתות די\"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די\"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ\"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ\"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד\"ו ב']: ",
+            "כך נ\"ל פי' משנה חמורה זאת. ועי' מ\"ש רש\"י (ש\"ס דט\"ו ב' ד\"ה ור' יוסי). ואי\"ל א\"כ דר' חנינא מיירי אפילו בבשר שנטמא רק מב' דרבנן, שמותר להוסיף בטומאתו, א\"כ ודאי קולא היא טפי מהך דר\"ע. דשמן דר\"ע טמא ממש היה קודם שישרפו בנר, ומה מוסיף ר\"ע על הך דר' חנינא. כבר תירץ בירושלמי דר\"ע נמי מיירי שהשמן נטמא בטבול יום מטומאה דרבנן, וא\"כ השמן ג\"כ היה טהור גמור מדאו'. אמנם א\"כ צ\"ע לע\"ד לרש\"י שבת (די\"ג ב'), וביצה (די\"ח א'), שכל טימאה דרבנן א\"צ הערב שמש (ועי' מ\"ש פ\"ח סי' כ\"ה), וכן מוכח לענ\"ד מש\"ס דילן (שבת די\"ד ב'), אדמקשי טבול יום דאי, הוא, ולא משני הב\"ע בטבול יום מטומאת גויי' וכדומה טומאה דרבנן. ש\"מ דבטומאה דרבנן ליכא טבול יום, דהרי א\"צ הערב שמש. א\"כ מה יתרץ הבבלי לקושית הירושלמי הנ\"ל. נ\"ל דהבבלי ס\"ל כיון דמדאו' אין אוכל מטמא אוכל, א\"כ בדר' חנינא אין מוסיף טומאה על טומאתו כל כך, דמה לי טומאה שע\"י תרי דרבנן או טומאה דחד דרבנן משא\"כ הך דר\"ע, ודאי שפיר מוסיף על טומאתו מדאורייתא כשישרפנו בנר שיגדיל עי\"ז טומאה דאו', א\"כ שפיר מוסיף ר\"ע אהך דר' חנינא] "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל. ק\"ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר\"י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה\"נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג\"כ בבל תותירו, ואפ\"ה ס\"ל לר\"י בפרק בתרא דתמור' דיקברו אח\"ז מצאתי קו' זו בנ\"ב בשם א\"ד הגאון מהר\"ל זצ\"ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק\"ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ' תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, \"וילפינן\" מה מצינו דהבעור יהי' בשריפה, וצע\"ג, עכלה\"ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי' זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי', אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי' נימא דתליא זה בזה, ק', הרי נותר דלא כ' גבי' תשביתו ואפ\"ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה\"ג באשם תלוי אמנם גם בל\"ז אחמ\"כ הגאון הנ\"ל אין ממשות בקו' זו רק אם נימא דילפותא דר' יודא הוא \"מה מצינו\". נוכל לומר הפרכא הנ\"ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש\"י [דכ\"ז ב' ד\"ה ודנו] כ' דילפותא דר\"י היא מכח ג\"ש, דלא כתוס' [שם ד\"ה אין] שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא\"כ מנ\"ל דר\"ב ס\"ל כתוס', והרי מסתבר כרש\"י, דהרי אי נימא כתוס' דהילפותא היא מה מצינו, ק' נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית' כשלמד בק\"ו, כ\"ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש\"י לנו כן בדבריו הקדושי' [ע\"ש], דעל כרחך הילפות' היא ג\"ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא [ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה\"ג חרב פיפיות מהו' ברוך יצחק שליט\"א וז\"ל לא זכיתי להבין, דעכ\"פ לרש\"י לשטתי' [סוכה דל\"א ח' ד\"ה לא מקשינן] ר\"י ס\"ל מכל הי\"ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק\"ו. א\"כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי' כל דין וכו', דאיהו לשטתי' אזיל ואף דתוס' שם דחו דברי רש\"י, עכ\"פ לרש\"י אין הוכח' בזה השבתי לבני הנ\"ל. עכ\"פ מנ\"ל דר\"ב ס\"ל כרש\"י התם, כדי שנקשה עליו]. ותו ק' דאי נימא דילפותא דר\"י מה מצינו הוא, א\"כ מה מהדרו לי' רבנן לר\"י דס\"ל אשם תלוי בקבורה, עכ\"פ קשיא לדידהו דס\"ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס' [ד\"ה אמרו]. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס\"ל מעוט' דלעיל [דכ\"ד א'], הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ\"פ ק' האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר\"י. אע\"כ דילפותא דר\"י היא ג\"ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג\"ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר\"י אליבא דנפשיה דס\"ל הך ג\"ש. ותו הרי לר\"ב ע\"כ צ\"ל דס\"ל דילפותא דר\"י ג\"ש היא, דאל\"כ ק' דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א\"צ שריפה, וכמ\"ש רתוי\"ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר\"י מה מצינו היא, א\"כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי\"ל דאשם תלוי בשריפה. אע\"כ דילפותא דר\"י ג\"ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי\"ל שפיר כוותיהו דחמץ א\"צ שריפה, ואפ\"ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת\"ל אף דלא קבלו מרבם הך ג\"ש דר' יודא, עכ\"פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י\"ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו [כמ\"ש הפני יהושע הכא דכ\"ז ב' בד\"ה תוס' ד\"ה אמרו], דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא\"כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר' יודא לשטתיה ס\"ל דחמץ לאח\"פ אסור מדאורייתא. וא\"כ כיון דילפותא דר\"י מלא תותירו הוא מכח ג\"ש, א\"כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר\"ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג\"ש שלך [וכן כחב הפני יהושע הנ\"ל בד\"ה הנ\"ל], וע\"כ צ\"ל נמי דהך ג\"ש של לא תותיר מופנה הוא עכ\"פ מצד אחד, דאל\"כ לכ\"ע לא ילפינן מנה כלל [כנדה דכ\"ב ב'], והרי במופנה מצד א' ס\"ל לר\"ע [נזיר דמ\"ח ב' תוס' שם ד\"ה ולאחותו] דלמדין ואין משיבין, והרי קיי\"ל כר\"ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר' אליעזר רבו של ר\"ע הוה [כפסחים די\"א], ואפ\"ה הלכה כר\"ע בפלוגתתיה עם רבו ר\"א כברכות [דל\"ו א']. וא\"כ כ\"ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א' [בנזיר שם] דבעל פלוגתא הוא ר' ישמעאל, דחבירו דר\"ע היה [כסנהדרין דנ\"א ב'], א\"כ הלכה כר\"ע דבמופנה מצ\"א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות [ד\"ע ע\"א], דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא [דפ\"א א'] דהמלאכה הוא המלמד, ואפ\"ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א\"כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג\"ש היא. והוכחנו ג\"כ דעכ\"פ על כרחך מופנה מצד א' היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א' למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה [ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ\"ל]. א\"כ במח\"כ הגאון הנ\"ל ננפח בידן, דאזלא לה צע\"ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג\"ש זאת. אמנם גם קו' הראשונה של הגאון הנ\"ל לפע\"ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר\"ב הך ילפותא בתרייתא דר\"י, מדהוה שריף ר' יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג\"ש, דיש כמה ג\"ש בש\"ס דלא נאמרו הל\"מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס' [קדושין ד\"כ ע\"ב ד\"ה גאולתו]. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר\"י מהק\"ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו'. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר\"י מג\"ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע\"ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר\"י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א', דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ\"ל דבל\"ז ק', כיון דלרש\"י הך ילפותא בתרייתא ג\"ש נינהו א\"כ כיון דר' יודא קבל ג\"ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק\"ו ותו מה פרכו לי' אק\"ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס\"ל דאפילו כה\"ג גמרינן ק\"ו [כסוכה דל\"ו ב'] אלא ע\"כ דר\"י ג\"ש נקט בקדמיתא, וה\"ק להו לרבנן, בשלומא ג\"ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג\"ש מעצמו, אלא ק\"ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי' כה\"ג [פסחי' ס\"ו א'], ואמרו לי' ק\"ו פריכא היא. ואיהו ס\"ל דאהני ק\"ו ואהני ג\"ש [כב\"ק ד\"י ב'], אהני ק\"ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג\"ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו', אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק\"ו טרח וכ' לי' קרא: [ב] ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ' אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל, וז\"ל, מסקנא, דלר\"י אצטריך דסד\"א מדלר\"י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו'. ותמוה האיך תלי הא בהא [אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ\"פ למה נקט הש\"ס דסד\"א בהדי דשריף לתהני מנה ] ונ\"ל ממ\"ש הר\"ן פ\"ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא [ע\"ז ס\"ו] מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א\"כ ה\"נ סד\"א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ\"ל. ואי\"ל א\"כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י\"ל דקמ\"ל לר\"י אף דא\"א זולת שריפה שפיר סד\"א דשרי קמ\"ל, עכ\"ל אאמ\"ו זצוק\"ל. [ויצא כברק חצו של בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א, וז\"ל אב\"י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי' הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי' מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ' הר\"ן דפ\"ר מותר באיסור הנא', היינו אליבא דר\"ש, וכמ\"ש מפורש בר\"ן שם והרי כאן אליבא דר\"י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט\"א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע\"ר זצוק\"ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל\"ק כלל, די\"ל כסברת עטרת ראשינו זצוק\"ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר\"י יותר מפ\"ר לר\"ש, דכמו דפ\"ר לר\"ש מותר באיסור הנא', ה\"נ שאינו מתכוון לר\"י בהנא' שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג\"כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע\"ר זצוק\"ל, דה\"ק דעכ\"פ מדצריך לשרפו לר\"י הו\"ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר\"י שרי [פסחים כ\"ה ב'] סד\"א כאביי, קמ\"ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא' בקלות. משא\"כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו\"ק. אולם לולא מסתאפינ' אמינא לתרץ הקו' של ע\"ר זצוק\"ל ממ\"ד [תמור' ל\"ד א'] דנשרפין אפרן מותר. א\"כ סד\"א מדמקיל ר\"י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה [ד\"ד ב'], וכרבנן דשרו אפי' באבוקה כנגדה פסחים [כ\"ז ב'], קמ\"ל דהכא אסור: ",
+            "ונ\"ל דא\"צ תנא לפרש כן הכא במרור, מדכבר תנא לכולהו לעיל במצה דלא יצא מדהו\"ל מהב\"בע, א\"כ ה\"נ במרור. ואפי' במרור בז\"הז, דג\"כ אינו רק מדרבנן [כפסחי' ק\"כ ע\"א], והרי במצוה דרבנן שרי מהב\"בע, כלעיל. עכ\"פ מצה ומרור הוקשו אהדדי דהפוסל בזה פוסל באידך [כפסחים ל\"ט ב']. והנה באמת בש\"ס קאמר טעמא דלא יצא בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז\"י תאכל עליו מצות, ודרשינן סמוכין דלא יצא יד\"ח מצה רק בשיש בו איסור חמץ, ולא בשיש בו איסור אחר. רק דאנן לא מצינן למימר הכי, דהרי הך טעמא דנקט תנא דברייתא אינו רק לר\"ש דס\"ל אין איסור חל על איסור כלל, וכדאוקמוה בש\"ס. אבל לדידן דקיי\"ל דאיסור חל על איסור, כשהאיסור הב' כולל או מוסיף או בת אחת [כרמב\"ם פ\"ד משגגות] א\"כ שפיר חל איסור חמץ על איסור טבל, מדהו\"ל חמץ איסור כולל, דחמץ חל נמי על שאר מאכלי' שאינן טבל, א\"כ ע\"כ הטעם במתני' דאינו יוצא יד\"ח בטבל היינו מדהו\"ל מהב\"בע, וכר\"ן הנ\"ל סי' ל\"ג. וכן משמע נמי מסוגיא דש\"ס, דאהא דתני במתני' ולא בטבל, מקשי בש\"ס לעיל פשיטא. ואצטרך לתרץ דקמ\"ל דאפי' טבל דרבנן. ואי טעמא דאיסור טבל אינו רק מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ק' מאי פשטותא. וכי כ\"ע כר\"ש ס\"ל דאין איסור חל על איסור. אע\"כ דרק תנא דברייתא דנקט קרא דלא תאכל עליו חמץ, ע\"כ דלא מחשב למצת טבל מהב\"בע, מדאין מצוה בא ע\"י עבירה. אבל לתנא דמתני' שפיר מצינן למימר דטעמיה משום מצוה הב\"בע וכדאמרן ומקשי שפיר פשיטא. ואי\"להק דא\"כ נדרש סמוכין איפכא, דכל שיש בו איסור חמץ יש בו עשה דמצה ואפי' בטבל, דהרי אפי' ר' יודא דלא דריש סמוכין, במשנה תורה דריש [כיבמות ד\"ד א' וברכות כ\"א ב']. י\"ל דהיינו בלא אפשר למדרש הסמוכין למלתא אחריתא. משא\"כ הכא מדהו\"ל מהב\"בע דרשינן להאי סמוכין לכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה [כפסחי' דמ\"ג ב']. ואי\"ל דכמו דאמרי' אין הקש למחצה [כריתו' כ\"ב ב'] כ\"כ אומרי' אין סמוכין למחצה. ליתא, דהרי ר' יודא דדריש סמוכין במשנה תורה, ואפ\"ה לא דרש סמוכין כל שעה שישנו וכו' [כפסחים דף כ\"ח, ב'], אע\"כ דאמרי' יש סמוכין למחצה. אמנם ק\"ל לטעמ' דלא יצא בהנך מדהו\"ל מהב\"בע, ניתי עשה דמצה ונדחי ל\"ת דטבל. ואי\"ל כמ\"ש תוס' קדושין [דל\"ח א'] שהקשו בשם הירושלמי דלדחי עשה דמצה לל\"ת דחדש, ותרצו משום דמצה הו\"ל עשה דלפני הדיבור ולא דחי לל\"ת שאחר הדיבור. א\"כ ה\"נ מה\"ט לא דחי לטבל. ליתא, דע\"כ ירושלמי לשטתי' אזיל דס\"ל דעשה שקודם הדיבור קיל, וכמ\"ש תוס' בשמו [מ\"ק ד\"כ ע\"א בד\"ה מה חג], אבל לפי ש\"ס דלן מצוה דלפני הדבור חמור, כדמוכח [חגיגה ד\"ו א'] דקאמרינן התם דחגיגה ב' כסף, ועדיפא מעולת ראיי' בהא, משום דחגיגה ישנה לפני הדבור. וכמו כן אמרי' בהדיא [ביבמות ד\"ה ב'] דעשה שלפני הדבור חמור. ואי\"ל נמי כאידך תי' התוס' שם, דבחדש מה\"ט לא דחי עשה דמצה לל\"ת דחדש, דגזרי' כזית ראשון אטו כזית ב'. והרי הך גזירה גם ש\"ס דלן ס\"ל כדמוכח [יבמות ד\"כ ע\"ב] דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביא' שניי' א\"כ ה\"נ מה\"ט לא דחי ל\"ת דטבל. ליתא, דאינו יוצא דנקט בדיעבד משמע [כמגיל' די\"ט ב'] ואי משום גזירה, אמאי לא יצא בדיעבד [ועי' תוס' הכא ד\"ה יוצאין] דהרי בגזיר' ביא' ראשונה אטו ביא' ב', נמי אם בעלה קנה [וכש\"ס יבמו' שם]. ומה\"ט אי אפשר נמי לומר דהכא מיירי באפשר לקיים שניהן במצה אחרת, ובכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת [כשבת קל\"ג א']. דליתא. דאינו יוצא משמע בכל גוונא ואפי' בדיעבד וכדאמרן, דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד\"ב]. ואי\"ל נמי דלהכי בכל הנהו דמתני' לא דחי עשה לל\"ת, משום דכולהו דנקט תנא טבל וכו' ומעשר שני אפשר להם בתקון דהרי טבל וכו' אפשר שיעשר, ובמע\"ש וכו' אפשר שיפדו, לפיכך הו\"ל כאפשר לקיים שניהן [כשבת לעיל] דבכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת. ליתא, דמדקפסיק ותנא משמע דבכל גוונ' מיירי, דבמע\"ש והקדש, מי לא מצי מיירי שאין בידו דבר הראוי לפדות בהן, והרי באין בידו, אף שאפשר לא מחשב כאפשר לקיים שניהן [כסוגיא דשבת הנ\"ל ודו\"ק]. ובטבל וכו' מלבד שביו\"ט איירי שאסור לתקנו [כביצה ל\"ו ב'], מי לא מצי איירי בשאין לו רק כזית מצומצם, שא\"א להפריש ממנו תרומתו דא\"כ בציר לי' שעור' [וכעירובין ד\"ל ע\"ב]. ואי\"ל בכזית מצומצם בל\"ז לא נפיק, מדהו\"ל גזל השבט דהרי חלקו של כהן מעורב בו, ומדהוא גזל יש בו עשה ול\"ת דהשב תשיבם, ואינן נדחין מעשה גרדא. ליתא, דהרי קיי\"ל דלא מחשב' כחלקו של כהן עד אחר שהורמו [כחולין ק\"ל ע\"ב]. ואי\"ל דעכ\"פ אף שאינו כגזל מהכהן, עכ\"פ אינו כשלו, וא\"כ בכזית מצומצם שאינו כולו שלו, לא נפיק, מדבעינן במצה לכם [וכפסחים דל\"ח א' תוס' ד\"ה אתיא]. עכ\"פ משכח\"ל שישראל ירש אותו כזית מצומצם מאבי אמו כהן, דמפריש כל מעשרותיו והן שלו ואעפ\"כ אסור לאכלן, [כבכורות די\"א ב'] וא\"כ כל הכזית הוא שלו, ואעפ\"כ אין בידו להפרישו מדבצר לי' שעור'. וא\"כ לא הוה אפשר לקיים שמהן, ואפ\"ה לא נפיק, ואמאי, ניתי עשה ולדחי ל\"ת. ואי\"ל דהא דעשה דוחה ל\"ת היינו רק בליכא איסור דחצי שיעור, כגון כלאי' בציצית וכדומה. משא\"כ במאכלות הרי קיי\"ל ח\"ש אסור מן התורה [כיומא דע\"ד א'] וא\"כ בעידנא דקעביד אסור' עדיין לא קיים המצוה, ובכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת [כביצה ד\"ח ב']. ליתא דהא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש דס\"ל ח\"ש מותר מן התורה מאי איכא למימר. ותו גם לר' יוחנן ק' דהרי גם במילה בצרעת בעידנא דמיעקר לאו דקצץ הבהרת עדיין לא קיים המצוה עד שפרע, ואפ\"ה אמר רחמנא דנדחי. וע\"כ צ\"ל כפסקי תוס' זבחים [סי' ס\"ט], דכל היכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו, לא בעינן בעידנא, ובזה מתורץ קו' הר\"ן קידושין [דרי\"א ב'] שכ' דאף דעיקר ביאת יבמה להקים זרע הוא, הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, א\"כ לא הוה בעידנ', ומתרץ דעכ\"פ אפשר שתתעבר כגון במיעכ' באצבע. ועי' בתוס' יבמות [ד\"כ ע\"ב] שתרצו באופן אחר. ולפסקי תוס' הנ\"ל ל\"ק כלל, דמדלא אפשר בלא\"ה, כבעידנ' דמי. וכן נ\"ל ראי' מסוגיא [דיבמות ד\"ו ע\"א] יכול יהי' בניין ביהמ\"ק דוחה שבת וכו' ודו\"ק, א\"כ ה\"נ בהנך דמתני'. ותו. מי לא איירי דבלע הכזית בבת א' דיצא [כפסחים קט\"ו ב'], דבכה\"ג בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה, ולדחי ללאו. ואי\"ל כמי דאין עשה דוחה ל\"ת דכרת, מדלא דמי לל\"ת דכלאים בציצית [כיבמות ד\"ג ב']. כ\"כ מה\"ט אין עשה דוחה ל\"ת של טבל שהיא במיתה [כסנהדרין דפ\"ג]. ליתא דהרי מדנקט מתני' סתם טבל, כלל בה כל טבל שבעולם, דהיינו בטבול למעשר ראשון או שני או עני, וכן פסק באמת הרמב\"ם [פ\"ו ממצה ה\"ז], ואמאי, והרי לרמב\"ם [פ\"י ממאכלות אסורות ה\"כ] אינו חייב מיתה רק אטבול לת\"ג. ואפי' לרש\"י שם ולר\"ן [נדרים דפ\"ד ב'] דעל כל טבל חייב מיתה, וכ\"כ תוס' שם ביבמות שנראים כמסתפקים בזה. עכ\"פ הרי בש\"ס קאמר דמתני' קמ\"ל אפי' טבל דרבנן. ואי\"ל דאע\"ג דבכל עשה ול\"ת דאוריי', עשה דוחה ל\"ת. עכ\"פ בחד מנייהו דרבנן, הדין איפכא, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא\"ת ולא בקום ועשה [כיבמות פ\"ט א']. עכ\"פ ק\"ל הרי נקט במתני' מעשר שני והקדש שלא נפדו, שאינן רק בלאו לחודא, ואפ\"ה אינן נדחין מהעשה דמצה. [אחר איזה שני' ראיתי שהגאון בעל ש\"א נגע בכמה דברים שדברנו בזה, והלך בדרך אחרת, וגם פה כתב שמע\"ש בגבולין הוה עשה ול\"ת, דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך הרי ל\"ת, וסיפא דקרא כי אם לפני ד\"א תאכלנו, לפני ד' אין, במקום אחר לא, והו\"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ\"ל. ובמח\"כ הגדול מלבד שהרמב\"ם בספר המצות [ל\"ת קמ\"א] לא מנה רק הלאו ואפי' העשה בעצמה שיאכל בירושלי' לא מנה, מדהוה רק חלק מהמצוה כמו שהשריש לנו שם בשורש ז' שאין למנות כל חלק מחלקי המצוה לעשה או לל\"ת, וכ\"כ ג\"כ הגאון מגילת אסתר [שם דע\"ט ב'] ואיך נמנה הלאו הבא מכלל העשה. ותו כבר כ' הגאון מגי\"א הנ\"ל במצוה ב' שתמה הרמב\"ן על הרמב\"ם שהשמיט לאו הבא מכלל עשה בתרומה טמאה [שם]. ותי' שכל לאו הבא מכלל עשה אינו ממש עשה, רק דקמ\"ל דאין לוקין על לאו כזה. וכן מסתבר לכע\"ד, דא\"כ השב תשיבם נמי לאו הבא מכלל עשה כשמתעלם, וכדומה לרוב, וא\"כ נפישו להו עשה שלא מנאן הרמב\"ם. אמנם נ\"ל דטעמ' דלא נפיק בטבל ואינך משום דמצה הראוי'. לז' בעינן [כפסחים דל\"ח ב'] וזאת אינה ראוי' לז' מצד איסור טבל שבו, ואפי' טבל דרבנן, עכ\"פ מדקאמרה תורה שצריך שיהי' ראוי לז', והך מדאינו ראוי מצד איסור דרבנן, לא נפיק בה. ובהא מתורץ קו' רלח\"מ לרמב\"ם בפ\"ו ממצה ה\"ז יע\"ש. ועי' מ\"ש בס\"ד בפ\"ג דסוכה: "
+        ],
+        [
+            "[מ\"ג וכ' אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל. וז\"ל אף דר\"א מתלמידי ב\"ש דס\"ל אין נשאלין על ההקדש, התם להחמיר ולא להקל. ושאלני מהו' מאיר הרי במשהה כדי לבער אינו עובר [כתו' דכ\"ט]. ונ\"ל דהתם כשאין תקנה אחרת והכא תקנה בצונן [אמרה אסקופה הנדרסת תחת עפרות קדשו של ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל, ולא זכיתי להבין דיברי קדשו של ע\"ר זצוק\"ל, דכמו דהכא לר\"א מחשב תקנה שיאפנה, ולב\"ב שיניחנה בצונן וימנענה שלא תחמיץ. כ\"כ התם נמי אין לך תקנה גדולה מזו שימנע מלפדותה. וכמודשרי התם לפדות החמץ שיהיה שלו על הסמך שלא יעבור בב\"י מדדעתו לבערו, ה\"נ וכ\"ש דלשתרי הכא שאינו עושה דבר, רק מניחה להחלה להחמיץ, על סמך שלא יעבור בב\"י מטעם הנ\"ל. אמנם קו', זו כבר נזכרת בתשו' שאגת אריה [סי' כ\"א]. ומכח קו' זו ואחרות שם דוחה דברי התוס' הנ\"ל מההלכה. ולפעד\"נ ליישב, דבל\"ז ק' לתוס' שם שכתבו דלהכי המשהה כדי לבערו אינו עובר, משום דבל יראה ניתק לעשה. ותמהני וכי לאו דגזל דנמי ניתק לעשה [כחולין קמ\"א א'], וכי מה\"ט מותר לגזול במתכוין להשיב, דמי גרע מגניבה, ע\"מ לשלם כפל, דאסור [כב\"מ דס\"א ב'], וה\"נ בגזל אף דמחזיר לבסוף, צערא בשעתא מי לית לי' [כסנהדרין דנ\"ז א'] וכי מותר ליקח האם על הבנים מה\"ט מדמתכוון לשלוח האם אח\"כ, כי הכא דלתוס' מותר לפדות החמץ מההקדש על דעת שיבערנו לבסוף. והרי כל לאו הניתק לעשה, מהני רק דלא ללקי עלה, אבל לא שיעבור עליו לכתחילה. אלא ע\"כ הכי כוונת תוס'. דלריה\"ג דס\"ל תמה ע\"ע האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, דתשביתו היינו באופן שיהנה ממנו. א\"כ מלשון זה משמע דמותר לקיימו כל ז' כדי ליהנות ממנו. א\"כ על כרחך הא דכתבה תורה לא יראה לך, היינו באינו מבערו לבסוף, אבל כשדעתו לבערו לבסוף ע\"ז ליכא לאו דבל יראה. א\"כ להכי שפיר מותר לקנותו לכתחילה כדי לבערו, דהרי ע\"ז ליכא לאו. אבל לדידן דס\"ל דבל יראה היינו אפי' בשדעתו לבערו, אע\"ג דודאי ניתק לעשה [כלקמן צ\"ח א'] עכ\"פ היינו דוקא דלא ללקי עליו, אבל אסירא ודאי איכא [אב\"י ולתי' ע\"ר מתורץ לי מה דק\"ל מתוס' [פסחים ד\"ו ב'] ד\"ה ודעתי' עלוי' דמאנו במה שפי' רש\"י שדעתי' עלוי' וחס עליה מלשורפה, וק' היכא יסתרו דברי עצמן דבמשהה כדי לבערן אינו עובר. ולפי ע\"ר נ\"י ניחא, דהתם לריה\"ג והכא לרבנן ודו\"ק]. ואפי' לרמג\"א [תמ\"ו] דגם לדידן המשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, נ\"ל דהיינו ודאי דוקא בכבר נזדמן ברשותו וכמ\"ש שם המג\"א בריש סק\"ב דאינו עובר משום דאונס הוא. אבל שישתדל לקנותו כדי לבערו, וודאי אסור, והרי הכא שלש הבצק ויודע ודאי שיחמיץ הו\"ל כקונה חמץ כדי לבערו לבסוף דודאי אסור אפי' לר' יהושע. לולא טעמו שאין החמץ שלו. כך נלפע\"ד]. עוד כ' ע\"ר הגאון זצוק\"ל וז\"ל, אך ק\"ל אם כל צונן מעכב חימוץ, למה צריך מים שלנו, בשאר צונני' סגי. ואת\"ל בנתחמץ בשפשוף ידי' בליש' צריך צונן טפי, עכ\"פ למה נאסר ארבא דטבע בחישתא [כא\"ח תס\"ח]. ואף דתי' הטור שם לחלק בין עיסה לדגן, הול\"ל דהתם נתחמץ משהעלה מהמים. ואת\"ל דכוונת הטור דהו\"ל להשהות החטין במים עד אחר הפסח. עכ\"פ מלבד קו' התוספות דמהכ\"ח יתשיל והרי עי\"ז יעבור, ק\"ל נמי לנדור ע\"ד הרבים דלא יתשיל. ונ\"ל דנהי שלא יתשיל, עכ\"פ מדמהני בדיעבד, כדידי' דמי. ולפ\"ז גם קושית ח\"י שם ליתא, ע\"ש. ואף דמהני הפקר וביטל, אף דבידו לחזור ולזכות בו, ולא אמרי' הואיל וכו'. שאני הכא בחלה דאגידא ביה לתקן אכילתו [או נראה לבו\"ת דכל שמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל רק בדשכיח. שיבואו [כתו' ד\"ה רבה]. אבל הואיל ואי בעי מתשיל, דיבור אינו מעשה]: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י ולפעד\"נ לתרץ לפי מה שדחו תוס' דברי רש\"י [דנ\"ב ב' ד\"ה מתבערין. ואיננו ברש\"י לפנינו] דביעור היינו שיתנם למרמס לחיה ולבהמה, אלא ר\"ל שנותנן לעניים, א\"כ גם בזה ליכא שנוי מחלוקת, דפוק חזי כמה נותר מתנות בעולם. והרי זה פשוט שא\"צ לומר להם שמחמת הביעור הוא נותן, כדי שלא יחזיקו לו טובה, דליתא, דהרי אוכלין בטובה [כשביעית פ\"ד]: ",
+            "כך כ' מג\"א ורט\"ז, דפסקו כרמב\"ם. ואין להקשות לרמב\"ם דהאי מושיבין שובכין לאו בביצים מיירי, א\"כ מה מקשה הש\"ס דלמה לי סיפא השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעי', ומאי קושי', הרי האי מחזירין דסיפא על כרחך בביצים מיירי, כדמוכח סוגיין, ורישא בתרנגול ותרנגולת. ונ\"ל דלרמב\"ם האי השתא אותובי מותבינן דקאמר הש\"ס, לאו ארישא קאי, רק אסיפא דסיפא. דקאמר תנא אם מתה מושיבין אחרת וכו', והכי מקשי השתא אותובי וכו' שמחזיר אחרת, אפ\"ה שרי. אהדורי וכו' שברחה ומחזיר לה גופה כ\"ש דשרי. אמנם עכ\"פ לפ\"ז דחיק לן מה דמשני הש\"ס סיפא מיירי בחוה\"מ. הרי בבא דאם מתה מושיבין וכו' נמי סיפא היא. והול\"ל מציעתא מיירי בחוה\"מ. ונ\"ל דמשו\"ה נטה רש\"י מפי' זה ופירש דמושיבין שובכין. ר\"ל תרנגולת על ביצים, וכן פסק רח\"י שם כרש\"י. ולפ\"ז ישוב קו' הש\"ס וכן תרוצו הכל על נכון]: ",
+            "היינו כרמ\"א בשם י\"א בסי' ר\"מ סי\"ח. מיהו לרמב\"ם, ולרב\"י שם דס\"ל כרמב\"ם דחייב בכבודו ובמוראו אף שאביו רשע גמור. נ\"ל דהיינו דוקא בחייו אבל לאחר מיתה כיון דאפי' באינו רשע הו\"ל לפע\"ד רק מדרבנן והא ראי' דהר אפי' מקלל לאחר מיתה לא הי' חייב אי לאו דרביא קרא [סנהדרין דפ\"ה ב'], להכי ברשע לא גזרו. [אב\"י ואין לתרץ בזה קו' הטור שם ארמב\"ם מב\"ק [צ\"ד ב'] בהניח להן אביהם גזילה מסוימת, מחזירין משום כבוד אביהן, ומקשי הש\"ס קרי בי' ונשיא בעמך ל\"ת בעושה מעשה עמך וכו', הרי דברשע גמור מותר לבזותו. עכ\"ל הטור, ומה קו' הרי הרמב\"ם רק מחיים קאמר. ליתא, דקו' הטור רק מקרא דונשיא בעמך, דמשמע וודאי דאף בחיים פטור מכבודו. ולפע\"ד בל\"ז יש לחלק בין שב וא\"ת לקום ועשה כי הכא ודו\"ק]: "
+        ],
+        [
+            "ולא שייך בהא אי עביד לא מהני. דכל שחטאו מצד דבר אחר, ולא בהמעשה גופי', לא אמרינן דלא מהני כמו השוחט בשבת ויו\"כ דשחיטתו כשירה [ועי' ח\"מ ר\"ח בסמ\"ע ורט\"ז שם]. אב\"י כיוון ע\"ר שליט\"א למהרי\"ט בתשו' [ח\"א ס\"ט]. אולם תוס' כאן כתבו דלהכי כשר הפסח מדלא שינה עליו הכ' לעכב. אולם תמהני איך נשמט מרבותינו הירושלמי שהביא רמל\"מ [פ\"א מק\"פ ה\"ה], שכ' דכשר משום דזבחי קריא רחמנא. והרי מהך ירושל' מוכח דסברא דמהרי\"ט ליתא דא\"כ ל\"ל קרא דזבחי. וגם לרבעתוס' ק' דע\"כ בכה\"ג א\"צ דלשני עליו הכתוב, דאל\"כ ל\"ל קרא. וצ\"ע: השבתי לבני המאה\"ג החרוץ שליט\"א, אתה בעל החץ, בעל כנפים כנץ, מתחת פטישך זה יצא גץ, שלא יבעירני ולא יזיקני ופרחי נץ וגם הנה העץ. לא לדידי ק' ולא לרבעתוס' ולמהרי\"ט ק' מירושל' זה שהבאת. דהן אמת שרמ\"ל פי' הירושל' כמו שכתבת. אולם, לחולדה הדרה בעקרי הבתים כמוני, דרך אחרת בירושלמי הנ\"ל. דכוונת חזקי', דלעולם הפסח פסול, דלא כרב שמואל. ואפ\"ה לקה מדקראו הכ' זבחי. למימרא דאף שנפסל, זבחי מקרי דללקי עלה. ועתה ננפח בידן דאזלה לה קושיתך כאזלא גירש וכפירושי זה מסתבר. כדי שיהיו דברי חזקי' כדברי ר' מנא, דשניה ס\"ל שפסול. והן אמת שגם רבעתוס' בתמורה ד\"ד ב' פי' הירושלמן כרמ\"ל הנ\"ל. אולם כבר ידעינן דלאו כל דברי רבעתוס' בכל דוכתי בחדא מחתי מחתינהו. ואולם תירוץ ריב\"א בכאן דלהכי כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט\"א, שאזני כגדי מסנקא, צר כקופא דמחטא מלמיעל פילא לתמן. הן דבריהם הקדושים אלו. דלפע\"ד נראה דדוקא בכל עשה שבקדשים צריך הכתוב לשנות דלעכב [כתוס' מנחות ל\"ח א'] משא\"כ בלא תעשה א\"צ הכתוב לשנות, דבל\"ז מעכב, דכל מילי דאמר רחמנא, ל\"ת אי עביד לא מהני, והכא הרי ל\"ת הוא. ואגב אודיעך, דלפי סברתינו במלתא דא\"ר ל\"ת מתורץ אצלי קושיא עצומה במנחות [נ\"ג א'] דמקשי רבינא, ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא עלי' בלאו ואיפסולי לא מפסיל עכלה\"ק, ותמוה הרי קיי\"ל כרבא, דכל מלתא דא\"ר וכו' לא מהני. ולפי דרכינו ניחא, דכיון דהיכא דלא מפסל מצד המעשה בעצמה, רק מצד ד\"א לא הוה בכלל כל מלתא דא\"ר וכו', א\"כ מכ\"ש התם דלא צותה תורה כלל שלא נקריב מנחה מחומצת. רק שלא נחמיצנה, א\"כ הו\"ל כלאו דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ב\"צ, דלא ס\"ד שיפסלו מהקרבה עי\"ז: ",
+            "ושאר כל הזבחים, כ' הר\"ב דכתיב זבחי. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל. תוס' יומא [כ\"ט א'] הקשו, הא בלא\"ה פטור, דהקרבן פסול מדשחטו בזמן פסח דהוא אחר תמיד הערבים. ותי' דעשה דהשלמה רק לכתחילה ובדיעבד כשר הקרבן. ותמיהני הרי זמן פסח לאחר חצות ובשחט הפסח קודם התמיד כשר, א\"כ מה קו', הרי י\"ל דמיירי דאם שחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד על חמץ אצטריך קרא לפטרו. וצ\"ע, עכלה\"ט. אמר המחבר גם אני ת\"ל כבר הרגשתי זה בפירושי לעיל כ\"ז. אמנם לפע\"ד יש להצדיק רבעתוס'. דס\"ל דבשחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד, לא אצטריך תנא לאשמעי' דפטור, דהרי אפי' תמיד ששחט אחריהם על החמץ ליכא דמחייב רק ר' יודא, ורק משום דכתיב זבחי המיוחד. אע\"כ דמיירי בשחטן לאחר התמיד, וסד\"א דחייב מדשחטן בזמן פסח, דחייב ג\"כ עליו בשחטו על החמץ. וכן משמע מלשונם, שכתבו בזמן פסח. ולהכי מקשו שפיר הרי בל\"ז פטור מדפסולין משום עשה דהשלמה. ול\"ל זבחי. אב\"י אמנם תמהני ארבעתו' דלמא מיירי במחוסרי כפורים שמקריבין גם אחר התמיד [כפסחי' דנ\"ט א']. השבתי לבני שליט\"א זה אין במשמע בשאר כל הזבחים שאמרה המשנה: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט לרמב\"ם, וכך נ\"ל. ותוס' כתבו דטעמיי' דרבנן משום הסדקין שבין הרובדין דאשווי גומות וק\"ל א\"כ דאו' היא [כשבת דע\"ג ב'] ופ\"ר הוא, ולמה באמת הקילו הכהנים ולמה לא מיחו בידם חכמים אע\"כ שהרובדין ישבו סמוכי' יחד בדוחק בלי סדק בין זל\"ז. מיהו אי\"ל לתוס' דעכ\"פ הו\"ל פ\"ר דלא ניחא ליה דלערוך שרי אפי' לכתחילה (כמג\"א שי\"ד ס\"ק ה') דא\"כ למה באמת שלא ברצון חכמים היה אע\"כ הוה ניחא להו בהפ\"ר כדי שיתנקו הדמים שם יפה. ואילה\"ק בין למר או למר הרי אמימר שרי זילחא במחוזא מדהי' העיר מרוצף באבנים [כשבת דצ\"ה א'] י\"ל דכבר תירצו תוס' שם ויש לחלק בין מרבץ הבית כי התם, למדיח ברבוי מים דוודאי עביד גומא, ועי' מ\"ש בס\"ד עירובין פ\"י צ\"ה]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ורתוי\"ט כ' דאפי' נימא דמדאו' אין בריר' בדאוריי', אפ\"ה כמו דאמרי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כמו כן כל המצוה לשלוחו לעשות מצוה. כי הכא שצוהו לשחוט פסח, סמיך לאיזה שירצה ב\"ד. ותמהני, בקדושין שאני, דאמר בשעת קדושין דמקדש' כדת משה וישראל, דהיינו כדעת ב\"ד כרש\"י ותוס' [גיטין ד\"לג א'], ומנ\"ל בדוכתי אחרית'. ולרמב\"ם כל אדם. שאינו מקפיד איזה יאכל, דינו כמלך, והא דאוקמ' הש\"ס במלך דמסתמא לא קפיד]: ",
+            "הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, הרי רבי שמעון ס\"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי [כמנחות ק\"ב ב']. עכלה\"ט. אמרה בקי, במחכ\"ת הגאון הגדול הנ\"ל, אשתמיטתי' גמרא ערוכה [ב\"ק ע\"ו ב'], דלר\"ש דוקא משנראה לזריקה, דהיינו משנתקבל כל הדם בכוס [כתוס' שם ד\"ה כל] אז הו\"ל כזרוק, א\"כ בהא פליג את\"ק, דלת\"ק נמנין עד שישחט, ולר\"ש עד שיתקבל בכוס. ואאמ\"ו רבינו הגאון הגדול זצוק\"ל הקשה לרמב\"ם, דס\"ל דהא דאמרי' במשנה א' דחציו עבד אינו אוכל כלל, היינו כמשנה אחרונה דמחוייב לשחררו [דלא כרש\"י דפי' איפכא]. וק' עכ\"פ נימא כל העומד לשחרר כמשוחרר דמי, ויאכל משל עצמו. עכלה\"ט. ויען הצל, לולא דאימת ארי על המפגיע, אפשר י\"ל דרמב\"ם ס\"ל כתוס' [ב\"ק ע\"ו ב' ד\"ה והלא]. דלא אמרי' לר\"ש כל העומד לעשות כעשוי דמי. רק בדאיכא מצוה דאורייתא לעשות, יע\"ש. אמנם מאן יהיב לן מעפרא קדישא שתחת כפות רגלי קדשו של ע\"ר זצוק\"ל ונמלא לעיינן. דהדבר צריך תלמוד לפנים. ולפני ולפנים, להבין דברי ר\"ש דס\"ל בכל דוכתא כל העומד לעשות כעשוי דמי, א\"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בכל דיני התורה הקדושה, דבכל מקום שתלתה תורה פעולה, שלא תעשה עד שיעשה כעולה אחרת, נימא אם אין מניעה לפעול' המסבבת להתיר הפעולה האחרת, דהו\"ל דוגמת דם זריקה שנתקבל כבר בכוס [כמ\"ש לעיל בשם תוס' ב\"ק], הו\"ל כעשוי. למשל התורה אמרה כל ערל לא יאכל בו, וכ\"כ כל טמא לא יאכל קודש, הכי נימא בשאין מניעה להמולו ולהטבילו, דכל העומד למול ולטבול, כמל וכטבול דמי, ויהי' מותר לאכול קדשי'. ואף אם ת\"ל דר\"ש לא קאמר רק בשהתחיל כבר בפעולת הזריקה, כש\"ס ב\"ק הנ\"ל [ומנחות ע\"ט א']. עכ\"פ ה\"נ נימא הכא בשהתחיל למול אף שלא פרע עדיין, או כשירד כבר למים לטבול, יהיה מותר לאכול פסח וקדשי'. ואת\"ל בערל וטמא דיש ריעותא בגוף לא כעשוי דמי. עכ\"פ ק\"ל בזריקה גופה, דאמרי' [פסחים נ\"ט ב'] דכהנים אסורים לאכול קדשים קודם זריקת דמן, האם נימא דמשנתקבל הדם בכוס מותרים לאכול הבשר. ואף לבתר מ\"ש תוס' [חולין ד\"פ ע\"ב ד\"ה דכמה וב\"ק הנ\"ל]. דאף ר\"ש לא ס\"ל כל העומד וכו' רק בשיש מצוה לעשות כן, ולא בשאין מצוה, וכ\"ש כשאסור לעשות. עכ\"פ כל הנהו שהבאנו לעיל מצוה נינהו. ומה מקשי בפסחים [נ\"ט ב'] והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין, כהנים לא מצי אכיל בשר. הרי עכ\"פ כיון דכבר העלה האימורין לראש המזבח ולא מתסרא מלתא. נימא דהו\"ל כאילו כבר נתקטרו, ויהיו הכהנים מותרים לאכול בשר. וכמו כן אמרינן [מעילה ד\"ז ב'] דבקדשים קלים אין מעילה רק אחר זריקת דמן, ובקדשי קדשים רק קודם זריקה. וכי ס\"ד דלר\"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. יהיה הדין בהיפוך. ואת\"ל דוקא לחומרא אמר ר\"ש כזרוק דמי, כגון גנב בהמה והקדישה ושחטה תמימה בפנים, אע\"ג דבשעת שחיטה לא הותרה עדיין עד שיוזרק דמה אפ\"ה כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולא מחשב שחיטה שאינה ראוייה, וחייב בד' וה' [כב\"ק ע\"ו ב'] וכמו כן בחטאת שנאבדה והפריש אחרת תחתיה. ונמצאת הראשונה אחר שכבר נתקבל דם השניי' בכוס, אמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכאילו נמצאת החטאת הראשונה אחר זריקת דמיה ותמות [כתמורה כ\"ב ב'], בכל אלו לחומרא אמר ר\"ש כזרוק דמי, אבל לקולא שיהי' הבשר מותר באכילה קודם הזריקה, לא אמרינן כזרוק דמי. ליתא דהרי בנסכים שאין מתקדשין רק בשחיטת הזבח וזריקתו, ואם שחט הזבח וקבל דמו בכוס, ואח\"כ נשפך דם הזבח אמרי' כזרוק דמי משעה שנתקבל הדם בכוס, ומותר לנסך הנסכים [מנחות דע\"ט ב'] הרי דאפי' לקולא אמרי' כזרוק דמי. ואי\"ל דוקא להקל בגוף אחר אמרי' כזרוק דמי, כדמקלינן בנסכים משום דדם הקרבן כזרוק דמי, אבל להקל בגוף הקרבן בעצמו, לאכול הבשר קודם זריקה. לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי בשר פרה האדומה ובשר נותר, שעומדין להשרף שיתבטל אז מהן קבלת טומאת אוכלין, אמרי' דאפי' לא נשרפו עדיין, כשרופין דמי, ואינן מקבלין טומאת אוכלין [כמנחות ק\"ב ב']. הרי דאפי' לקולא ואפי' באותו גוף בעצמו שמחוסר בו המעשה, אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. ואת\"ל אף לענין קבלת טומאה מחשב כגוף אחר. ה\"ט כיון דמגוף אחר מתסמא, להכי אמרי' דכשרוף דמי' אבל לאכול הבשר גופי' הו\"ל טפי באותו גוף, ולא אמרי' כזרוק דמי. ליתא. מדאמרינן [פסחים די\"ג ב']. דתודה שנתקבל דמה בכוס ונשפך, דנתקדש הלחם למפסל כשנשפך הדם אח\"כ, דאף דאין הלחם מקודש רק בזריקת הדם, עכ\"פ כיון שנתקבל בכוס כזרוק דמי לענין שיפסל, וכ' שם רש\"י [ד\"ה כזרוק] דאבל לאשתרויי לא משתרי עד דזריק, הרי דאפי' בגוף אחר, לענין אכילה ל\"א כזרוק דמי. ואדרבה מתוס' שם [ד\"ה כל] משמע דטפי מסתבר למימר בגופי' דזבח דכזרוק דמי, טפי מדנימא כן בגוף אחר. ואין לחלק בין אכילות לדבר אחר, דלענין לאכול הבשר או הלחם שבגלל תודה לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי אשם חלוי שנתקבל דמו בכוס, ונודע לו שלא חטא, אמרי' [בכריתות דכ\"ד ב'] דלולא שבשעת שחיטה כבר הי' עומד להוודע שלא חטא [ור\"ל דמה\"ט לא דמי לנשפך הדם לעיל, שבשעת שחיטה לא הי' עדיין עומד להשפך אח\"כ], הוה אמרי' גבי' משנתקבל בכוס דכזרוק דמי, ויהיה מותר לאכול האשם תלוי ההוא כאילו נודע אחר זריקה, א\"כ ק' שפיר מה\"ט גופי' יהיה מותר לאכול כל קרבן קודם זריקת דמו ועי' בש\"ג בגליון הרי\"ף ב\"מ דקל\"ג א' שכתב דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכעשוי דמי. ובמחכ\"ר עדיין לא נתרפאו בזה כל קושיותינו. גם רבעתו\"ס [סוטה כ\"ה ב'] וב\"ק [צ\"ה ב'] וב\"ב [מ\"ב ב'] הניחו מקצוע דבר זה בש\"ס בצ\"ע. על כרחך צ\"ל דלא לכל אמר ר\"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי, דהיכא דפירשה תורה דלא, כגון כל ערל לא יאכל בו וכל טמא לא יאכל בו, וכמו כן לענין שיאכלו הבשר קודם זריקה, הרי כתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל [כפסחים דע\"ו ב'], וכמו כן הקטרת אימורין קודם אכילת בשר, בפירוש אמרה תורה והקטיר הכהן ואח\"כ והי' החזה לאהרן [כפסחים דנ\"ט ב'] בכל הנהו אמרי', שאני הנהו דגלי בהו קרא דלא אמרי'. כזרוק דמי, וכיון דאיכא מילי טובא דגלי בהו קרא כן, הו\"ל טפי מג' כתובים הבאים כאחד דלכ\"ע לא גמרי' מנייהו [כקידושין דל\"ה ב']. א\"כ מתורץ קו' תוס' [פסחים י\"ג ב' ד\"ה כל] שהקשו בזרק דמן שלא לשמן, נימא נמי כזרוק דמי. נ\"ל דהתם גלי קרא לענין הזבח גופיה דלאו כזרוק דמי [כזבחים ד\"ד א'] א\"כ ה\"ה לענין הלחם שהוא גלל תודה. וכ\"כ מתורץ קושיתם [חולין דפ\"א ב' ד\"ה הואיל] שהקשו דנימא לר\"ש דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים מדמצוה לשחטן נימא כשחוטין דמו. ואת\"ל עכ\"פ צריך שיקובל הדם בכוס, וכ\"ש כשלא נשחטו עדיין עכ\"פ שעיר המשתלח יק\"ט אוכלין בחייו מדמצוה לדחותו לצוק נימא כדחוי דמי. ולפי דרכנו גם הא לא ק', דלבתר שאמרה תורה כל מאכל אשר יאכל, דאמק\"ט רק הראוי למאכל אדם, ומה\"ט כל בע\"ח אמק\"ט [כחולין דע\"ה א'] א\"כ הנך אע\"ג דכשחוטין ודחויין לצוק דמי, עכ\"פ לא חזי עדיין להקרא מאכל, ולא עדיפי מפירות מחוברין דאמק\"ט מדלא מחשבו מאכל, וכ\"כ לא עדיף משליל חולין [דע\"ז א'] דאע\"ג דודאי שחוט הוא אפ\"ה אמק\"ט מדאינו מאכל. וא\"כ גם קו' הגאון הגדול מהרע\"ק נ\"י הנ\"ל מתורצת שהקשה לר\"ש דנימא הכא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואחמכ\"ת ליתא, דעכ\"פ מודה ר\"ש דצריך לזרוק והרי א\"כ יש הויתה דשה עוד, והכא בפסח גלי קרא דכל עוד שיש הויתה דשה נמנין עליו, כדאמרי' בש\"ס הכא. וא\"כ גם קו' ע\"ר הגזצוק\"ל מתורצת דכיון דמן הדין של תורה עבדו הוא ואינו אוכל משום פסח רק כשימנהו רבו [כרכ\"מ פ\"ב מפסח הי\"ג ורמל\"מ שם], ורק למשנה אחרונה אפקעינהו רבנן לשעבודיה, ובמשנה ראשונה לא אפקעו לשעבודיה להכי כיון דמדאורייתא אינו אוכל בלי המנאת רבו. הרי גלי רחמנא להדיא שיהיה הפסח נאכל למנויו דוקא, ובכה\"ג לא אמרי' דכמשוחרר דמי. ואגב נטע פה גרגר א' ממגילת סתרים שחננו ה', דמצינו ג' מיני פלוגתות בענין זה, פלוגתא דר\"מ ורבנן [סנהדרין דט\"ו א'] ר\"מ ס\"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אף דליכא מצוה [כתוס' סוטה כ\"ה ב' ד\"ה לא]. ור\"ש ס\"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, דוקא בדאיכא מצוה לזרוק [כתוס' חולין ד\"פ ע\"ב ד\"ה דכמה]. ור' זירא ס\"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כמנחות ק\"ג וחולין פ\"ג ב'], היינו רק באותו ענין דא\"צ לבלול, משא\"כ לר\"ש אפי' לענין אחר דמותר לאכול הבשר בנודע לו שחטא קודם שנזרק באשם תלוי]: ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ הרי כל מחוסר כפורי' צריך טבילה לאכילת קדשים אחר שקרבו קרבנותיו [כחגיגה כ\"א א']. וא\"כ אף שמוסר קרבנותיו לב\"ד ניחש שמא יפשע מלטבול קודם הערב, ויפסול הפסח. י\"ל כיון דטבילה זו רק מדרבנן היא, וא\"צ הערב שמש, דכל טבילה מדרבנן א\"צ הערב שמש [כמ\"ש פ\"א סי' לד] א\"כ יכול לטבול גם בלילה קודם שיאכל [תוס'] ואף שכבר קרב תמיד של בין הערביים, מותרים הב\"ד להקריב היום חטאת העוף שחייב. דמדאין למזבח אלא דמה, ליכא גבי' עשה דהשלמה. ואפי' מצורע שהוא מחוסר כפורים, שמביא בהמות, אפ\"ה עשה דפסח שהוא בכרת דוחה עשה דהשלמה שאינה בכרת: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "נ\"ל משום דביציאת מצרים היו ג' מניעות שלא יגאלו. הא' מצד עצמן. שהיו רעים וחטאים לה' מאוד כמו המצריים, כמ\"ש חז\"ל [ש\"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו. ואמרינן [סנהדרין ק\"ג ב'] ועבר בים צרה שמיכה עבר בים בין חומות המים ופסלו בזרועו. ומלבד זה דתן ואבירם ואביזרייהו כולן היו שם, וכולן היו מטונפים ומגואלין בכל תועבות מצרים. כמו שכתוב [דברים ד'] להוציא גוי מקרב גוי, דנראה לי דרצונו לומר מהקרביים ממש. שהיו ישראל במצרים כעצמים בבטן המלאה. וכעובר ירך אמו, דטבע א' לאם ולעובר. ומפני מניעה זו לא היו ראוים להגאל. מניעה ב' מצד הזמן. שהיתה גזירה קדומה שישארו במצרים ת' שנה, ועדיין לא היו שם רק רד\"ו שנים. מניעה הג', מצד הטבע, שהיו כבושים ורדויים תחת יד מצרים אומה חזקה וקשה, ומררו חייהם עד למאוד, עד שלא היו יכולים להגביה ראשם, ואיך יקווה לאיש שעם בזוי ושסוי כזאת יצאו כשה מתחת פרסות ארי טורף. אמנם הקב\"ה ברוב רחמיו הפך הג' מניעות הנ\"ל שאדרבה יהיו כולן סבות למהר גאולתם וכל מניעה ומניעה דחתה חבירתה. דאדרבה מפני שהיו ישראל רעים וחטאים הוצרכו להגאל קודם זמנם. דלולי נשארו כפי זמן הקבוע. היו נשחתים ומתועבים עד אין מרפא, ולבלי להגאל עוד, לכן הוצרכו להגאל קודם זמן הקבוע. ומפני שהי' גאולתן קודם זמן הראוי. להכי היו צריכים המצריים למרר חייהם, כדי שישלים קושי שעבוד את זמן החסר מהראוי. נמצא שגם מרירות השעבוד חסד גדול הי'. לכן צותה התורה הקדושה לעשות זכר לג' עניינים אלו ע\"י ג' דברים שהן שוים לג' העניינים הנ\"ל בג' מיני ההשתוות. דהיינו פסח על שם שפסח וכו', הוא השתוות השם עם מניעה הא'. מפני שאז כשהיה הקב\"ה עובר בגלגלי סופה בתוך מצרים וטרוף זרוע אף קדקד. וסביביו נסערה מאוד, היו ישראל ראויים להיות מוכים ונרמסים, תחת שעטת פרסות אביריו ואעפ\"כ הוא בחסדו ובחמלתו פרס כנפי רחמיו עליהם גנון והמליט. כגבור בוסס במלחמה. ותולעה מתעקמת לפני רגליו, והוא בחן ובחסד חס עליו מלדורסו, ופוסח עליו ברחמים רבים. עוד צותנו תה\"ק, לאכל מצה, על שום שלא הספיק וכו', שהוא השתוות התואר עם מניעה הב' שגם המצה נעשית בחפזון, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב\"ה לגאלם, וע\"י שנתגרשו ממצרים וטלטלו העיס' נשבת החימוץ. והוצרך להאפת מצה, דהיינו קודם זמן הראיי לחימוץ עיסה. כמו כן ישראל ע\"י טלטולם וטרדתם בלי מנוח מעבודת הפרך, לא תקן עיסתם כראוי לעבודת ה' [עי' ברכות י\"ז א] ומהחשש שלא יתטנפו ויתקלקלו ביותר, הוצרך הקב\"ה לאפות עיסתם מהר ולהוציאם קודם זמן הגזירה. עוד נצטוו לאכל מרור על שום שמררו המצריים חיי אבותינו, והוא השתוות הטעם עם מניעה הג', שכמו המרור בתחלתו חריפותו יימר לחיך אוכלו, וכנחש ישך לשון הטועמו, ואעפ\"כ אכילתו טוב לבריאות הגוף ולעכל מהר מזונות קשים שבמעיים. כמו כן קושי השעבוד ודאי רע ומר הי' לשיות הנדחים ההם, אבל עכ\"פ הי' לטוב להם לעכל מהר הגזירה הקשה להשאר שם ת' שנים, וע\"י קושי השעבוד מהרו ויצאו קודם זמנן. או נ\"ל דג' מיני השתוות הללו של פסח, מצה, ומרור, מרמזים לג' דברים שעל ידן נמהר גאולת ישראל ממצרים. הא' מצד הקב\"ה ורחמיו יתברך ומשמרו הברית וההבטחה אשר נשבע לאאע\"ה, נגד זה נצטוו לעשות פסח שהיא שוה בשם עם מה שפסח הקב\"ה ברחמיו על בתי ישראל במצרים. הב' מצד ישראל, דאע\"ג שהיו רעים אז כמו שאמרנו. עכ\"פ עדיין לא החמיץ עיסתם לגמרי, והיו רק כחולה מסוכן שיש עדיין תרופה למכתו. ופוק חזי מה עלתה בהן, שהרי זכו למה שלא זכה שום דור, שהרי זכו לומר זה אלי, ולראות גלוי שכינה בהר סיני, וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל [סוטה ד\"ז ע\"ב] ולכן על שם זה נצטוו במצה, שהוא שוה בתואר עם מעמד ישראל אז. דהרי ידוע דעיסה ובצק הן משל לגוף, שנלוש גם הוא מכמה מינים יחד, והשאור הוא משל היצ\"ה שבו, וכמו שאחז\"ל [ברכות י\"ז א'] רבש\"ע גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', ר\"ל השאור שבגוף. ולכן קאמר שכמו שעיסת המצה לא החמיצה, כך לא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ בתועבות מצרים, עד שנגלה עליהן הקב\"ה. וכן במצה כתיב ויאפו את הבצק, שנגאלו קודם שהחמיץ גם הוא. הג' מצד פרעה ברשעתו משום שמררו המצרים חיי אבותינו יותר מהנגזר עליהן ועל לא דבר, ואיך יהיה צדיק מט לפני רשע, ולכן היה הדין נותן, שגם אם לא היה הקב\"ה מבטיח לאאע\"ה לעמוד לימין בניו, עכ\"פ שופט כל הארץ ראוי שיעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו. ועל שם זה נצטוו במרור שהוא שווי במרירות עם כאבם, שאין בני אדם יכולים לאכלו מבלי שיוריד דמעות מעיני טועמיו. כמו כן קצרה רוח ישראל תחת מרירות עבודת מצריים וענויים. עד שעם עינים מלאות דמעות צעקו אל ה' מושיעם. או נ\"ל לפרש באופן אחר. דידוע דכל מה שיארע לו לאדם תלוי בג' דברים. במזל, בצדקתו, ובעשייתו. ובמצרים היו כולם לריעותא, דמזלה, היא תעודה העליונה הנסתרה, [עי\"י בפירושינו סוף קדושין] הי' גרוע מאד. בא וראה מה שאמר פרעה, ראו כי רעה נגד פניכם. וידוע מה שדרשו חז\"ל על זה, שהכוכב שבתאי המירה על כליון והשבתה רעה חרב הרג ואבדון, הי' מכונן נגדם מטחוי חציו השנונים, ואם לא נתקיים כולו נתקיים קצתו, שבמדבר הזה נפלו פגריהם וימותו. ולא די בזה, אלא שמזל מצרים אז הי' לפי מחשבתם בגרם המעלות, שחשבו להם לפטראן מזל טלה [ולכן עבדוהו] והוא הי' אז עולה. שבניסן בכל יום מזל טלה מתחיל לעלות [כר\"ה י\"א ב'], והקב\"ה הפך כל המערכה, שמפלתם הגדולה אז היה בא בחצי החודש ממש בחצי ליל ט\"ו, בשעה שחשבו שמזלם בתקפו וחזקתו. ולכן היו אצטגניני פרעה מציצין אם תהיה מכת בכורות בחצות או אחר חצות, [ברכות ד\"ט א']. ולהכי צוה הקב\"ה לשחוט טלה הפסח, להורותם שאין ממש במזל לכשירצה האדון הזה ית' לדלג על ההרים. ואם משום צדקת ישראל גם הוא הי' משקל גרוע, ולא יכול להכריע כף המאזניים לטובתם. דכבגד עידים היה צדקתם, רעים וחטאים מגואלין בכל תועבות וכמש\"ל. ולכן נצטוו לאכול מצה שהיא דומה למעמדם אז, שאין לה טעם וריח, ולא תואר לחם ולא הדר לה. ואם משום כח ידם ומעשיהם, להשתדל בכחם לצאת, כבר היה מטה ידם ורד עד מאוד. ואדרבה יד מצרים היתה הלוך ותעוז על ישראל, כדכתיב וימררו את חייהם. והקב\"ה ברוב רחמיו וחסדיו ית' לא חשש לכל הכרעות האלו. וגאלם בכח ידו החזקה וברצונו הפשוט, וינטלם וינשאם, וכדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה [והארכתי בזה בדרשותי]: ",
+            "ונ\"ל על פי מה שכתבו חז\"ל [פסחים קי\"ח א'], דאומרים הלל זה מפני שיש בו חמשה דברים הללו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. תחיית המתים, ביאת המשיח. והן לפע\"ד מכוונים נגד חמשה הצלחות הישראלי, אשר בהן נכללות כל הצלחות האנושי האפשרות, והן: א) שלימות הגוף, בבריאותו וחזקו ועינוגו: ב) שלימות הקניין, בממון ובעושר ובנכסים. ג) שלימות החכמה, אשר תורתינו הקדושה עומדת לכל החכמות בראש פינה, כחמה בין הכוכבים, וכמ\"ש, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ד) שלימות שכר הרוחני, להנשמה, וזהו שנקרא תחיית המתים ] ועי' מ\"ש בפירושי בריש פרק חלק במאמר \"אור החיים\"]. ה) שלימות הכבוד האמיתי. והנה ביציאת מצרים זכו לכל היקרות והעטרות הללו. זכו לשלמות הגוף שנשתחררו מלעבוד עוד בחמת פרך. אח\"כ זכו ע\"י קריעת ים סוף לשלימות העושר, דגדול היה ביזת הים יותר מהשלל שהביאו אתם ממצרים [תנחומא בשלח]. אח\"כ זכו לשלימות החכמה, בשניתן להם הכלי חמדה היא חה\"ק. אח\"כ יזכו ע\"י זכיות מדריגות הראשונים לשלימות שכר הרוחני שנכלל בשם תחיית המתים. ובקץ ימים יזכו גם לשלמות הכבוד בביאת המשיח, שיראו עולמם בחייהם. וכמ\"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, היינו יראת הכבוד. ונאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דקאמר תנא הכא. דמשום דהקב\"ה הוציאנו מעבדות לחירות, ר\"ל היציאה מעבדות הגוף שבמצרים לחירות. ומיגון ועוני שחששו לו אצל הים סוף, כשאמר פרעה תורישמו ידי, וזמם לשלול ממונם, ומשצעקו בנ\"י אל ה' נהפך להם לשמחה, ששרו השירה מתוך עושר ששללו מאויביהם, ומתוך שמחה ורוחב לב. ומאבל שהיה להם כשהשליכו בניהם ליאור, נהפך להם ליו\"ט בחג העצרת, שקבלו בו תה\"ק, ופסק מהם כח המות [לולא שחטאו אח\"כ בעגל כע\"ז ד\"ה א']. ומאפילה של קבר שהיו מוכנים להם במצרים שלפי דרך הטבע תתם הנפש הבהמי בקבר האפול. אבל להם נהפך האפילה הזאת לאור גדול, כי שם בעה\"ב לא ישקע שמשם לעולם. ולא תתשך אורם ע\"י ענני הקריות כבעה\"ז, והוא תחיית המתים. ומשעבוד שמשועבדים לשלם תמיד השטר חוב הישן, שחתם א\"ע אאע\"ה עליו להיות בניו גרים גרורים בארץ כל ימי עולם, כמ\"ש ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך בארץ לא להם [דר\"ל לע\"ד], שא\"ל הקב\"ה בזמן שכרת עמו הברית, שלא יחשוב אאע\"ה מחמת שכרת הקב\"ה עמו ברית להיות לו ולזרעו אחריו לאלהים, יחיו זרעו בעולמם תמיד בהצלחה ועושר וכבוד. לכן אמר לו הקב\"ה, לא כן, רק לנסיון הובא האדם לעולם, וביותר צריכים אומה זו להתנסות. ולכן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך על הארץ, שאינה שלהם, לא לבד שיהיה רוב ימיהם בעולם כלו בצער שהם דחופים וסחופים אלא גם מנות תה\"ק תעשה אותם כגרים בארץ ואינם רשאין לאכול כל מה שירצו ואינן רשאין לעשות מה שירצו, ומתי שירצו, רק מה שירשה להן בע\"הב ית' ואינם בכלל עם הארץ, כי הם עם השמים, וצריך כל א' לעמוד כמלאך אש על הארץ, וראשו בשמים, ולא ישוב מפני כל. ולכן באמת עברו עליהם רוב ימי עולם בצער וגירות. ולא זכו לגאולה שלימה כל ימיהם עוד]. אבל אז בביאת המשיח יזכו שיפסוק השעבוד הנ\"ל. ולכל אלו זכו ע\"י יציאת מצרים, לכן נאמר לפניו ההלל שנזכר בו ה' דברים היקרים הללו, להודות לה' על מתנותיו המפוארות אלו שנתן לנו: ",
+            "ונ\"ל דאע\"ג דנראה שהמלות נסתרסו הרבה ממה שהן במקורם בלשון יון. אבל חז\"ל שהם הם בעלי לשון הקדש כרמב\"ם ריש תרומות כך דרכם בקדש. שכשקבלו מלה יונית לתוך לשונינו הקדושה. הכריחוה להתיהד תחלה, לכן שבשו המלה במקורה בכוונה, והסבו לקרותה באופן אחר, דהיינו כפי הנאות לפרשה ע\"פ דרך לשונו הקדושה, כדאמרי' [שבת דע\"ז ב'] דרגא דרך גג מתכילתא מתי תכלא דא. וכמו כן אסימן רפ\"ד דב\"מ, ביונית נקרא אסימייאס, וקראוהו אסימן נוטריקן אי סימן כדברי בני הרב המופלג מהורר משה מרדכי שליט\"א, וכמו כן המסס, נקרא בלשון לטינא הומסוס, והסבו לקרותו המסוס, על שם העברי כמסוס נוסס, וכמו כן ארמון, שנקרה בלשון יון טראכלוס, הסבו שמו לקרותו טרקלין, נוטריקון טרוק גלי, ר\"ל פתח סתום [ועי' מ\"ש עירובין פ\"ו בפרושי סי' לא]. וכמו כן הכא קרבו מלת פטיירא, ועשו ממנו הפעיל בעברית ואמרו אין מפטירין, כדי לפרשו על דרך הנפטר מחבירו, ומצאנוהו גם בלשון הקודש, כי לא פטר יהוידע [ד\"ה ב כג], וכמו כן מלות עפי פייגאן הסיבוהו לקרותה אפיקומן. כדי שיהיה נאות לנוטריקון אפיקו מן, ר\"ל הוציאו מזון רך וענוג כמו מן, ושמור זה]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..48a3ba4c7db2561a61f61968fb465ff7d577698d
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Pesachim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,61 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Pesachim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Pesachim",
+    "text": [
+        [
+            "אב\"י ואף דהמשהה כדי לבער אינו עובר כבר תי' ע\"ר אאמ\"ו הגנ\"י לקמן סוף פ\"ג. אמנם לרמג\"א (רסי' תמ\"ג) אינו עובר על ב\"י עד הלילה, ולמגדל עוז מו' שעות ולמעלה עבר. וכן הוכיח ת\"י (רתמ\"ג) מרש\"י ב\"ק דר\"ט ב'. ואני הוכחתי כן מרש\"י פסחי' ג\"כ (ד\"ו ב') ד\"ה דאר\"א וכו' להתחייב עליהן, וד\"ז ד\"ה כיון וכו' עבר עליה, עכ\"ל. ואני תמה על רבינו מהרש\"א (ד\"י ע\"ב) ברש\"י ד\"ה לאחר המועד, דלרש\"י אינו עובר עד הלילה, והרי רש\"י כ' בהיפוך. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א, יש ליישב דלענין עשה דתשביתו כ' רש\"י דחייב ועבר, וכן צריך נמי לפרש בש\"ס דעשאן כברשותו: ",
+            "כך הוא מסקנת הש\"ס. ואעפ\"כ ק' הלשון במתני', דלמה נקט ר\"י לישנא כי הך. דמשמע טפי שבודק באמת ג\"פ וחו למה הדרו ונקטו תו רבנן לא בדק אור וכו' הרי בכה\"ג גם ר\"י מודה ולא הו\"ל למימר רק וחכ\"א אף בתוך המועד ולאחר המועד בודק אם לא בדק מקודם ונ\"ל דלמסקנא נקט ר\"י כי הך לישנא לאשמעי' אגב, דאפילו בדק כדינו, ואח\"כ נאבד שם ודאי חמץ, אפ\"ה דוקא קודם הביעור יבדק ולא אח\"כ ואי\"ל מה רבותא, הרי בין שימצא או לא ימצא מה לי ודאי נאבד או ספק י\"ל דעכ\"פ טפי רמי עליה חיוב בדיקה בודאי חמץ, והרי שמא יאכלנו אינו רק ספק, ולהכי קמ\"ל דאפילו בכה\"ג לא אמרי' אין ספק אכילה מוציא מידי ודאי חיוב בדיקה ורבנן קמ\"ל דאפילו מחשש ספק חמץ. כגון שלא בדק אור י\"ד, אפ\"ה מותר לבדוק אחר זמן הביעור ודו\"ק: ",
+            "מ\"ו. כ' הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל, בשער המלך פ\"ד ה\"ב מגירושין הקשה. הא בת\"ט דקאי לשרפה כתותי מכתת שעוריה, והוה כפחות מכביצה דאינו מטמא, וכמו שהקשה תוס' [סוטה כ\"ה ב'] מערלה וכלאי כרם דמטמאין ונ\"ל דכיון דת\"ט רק מדרבנן בשריפה [כתו' שבת כ\"ה א' ד\"ה כך], א\"כ לגבי דאו' לא מכתת שעורי'. והא דהקשו תוס' [סוכה ל\"ה א'] ל\"ל בתרומה טמאה דאסור לאתרוג מצוה מדאין בו היתר אכילה, נימא כתותי וכו' י\"ל דכוונתם דהא גם טעם היתר אכילה רק מדרבנן, דהרי תרומת פירות מדרבנן, ומן התורה יש בו היתר אכילה, ומשו\"ה הקשו שפיר הרי בלא זה פסול מדרבנן משום כתותי. אך ק\"ל למ\"ד אין אוכל מטמא אוכל מה\"ת, שפיר ק' קו' שעה\"מ, דהרי לגבי דרבנן מכתת שעוריה. ולא יטמא להתרומה הטהורה עכלה\"ט. והנה קול דממה, מאפטרוזא נאלמה, מה שהקשה הגאון, הנ\"ל לשטתיה, דלהכי תרומה טמאה מטמאה, דלגבי שיטמא לאוכל אחר, דהוה דאו' לא מכתת שעוריה, מדא\"צ לשרפו רק מדרבנן, והקשה מתוס' סוכה הנ\"ל שהקשו דנימא כתותי מכתת, ואמאי הרי לגבי דאורייתא לא מכתת נ\"ל לשיטתו, דה\"ק תוס', דקא פסיק ותנא תרומה טמאה פסול ל\"ש יו\"ט א' או ב', והרי מטעם היתר אכילה משום לכם לא פסול רק ביום א', והו\"ל לש\"ס למנקט נמי משום כתותי, דאע\"ג דאינו רק מדרבנן, עכ\"פ פסול מה\"ט גם ביום ב', דאתא רבנן ומפקע דרבנן. אולם כל עיקר תירוץ הגאון הנ\"ל תמוה, דתמך יתדותיו אתוס' שבת הנ\"ל, והרי רבעתו' שם לא החליטו דשריפת תרומה טמאה מד\"ס, ורק מסופקים שם בזה, ע\"ש. ומה נענה להך תי' שם שכתבו דמדאורייתא צריכים תרומה טמאה שריפה, מדאיקרי קודש [אב\"י מלבד זה תי' הגאון נ\"י דחוק במח\"כ דמה יענה לרמב\"ם רפ\"ב דתרומות, דפסק דתרומות פירות מדאורייתא וכ\"מ מתוס' ר\"פ כיצד מברכין ד\"ה דבר ע\"ש]. גם מה שתי' בשעה\"מ דדוקא בדבר המפורש בתורה שמצותה בשריפה אמרי' כתותי, כפגול נותר וע\"ז, ולא בערלה וכלאי כרם ותרומה, שלא נמנה מצות שריפתן במניין המצות לרמב\"ם וכן משמע קצת מחו' [ב\"ק דע\"ז ב' ד\"ה והלא] ותמהני א\"כ מה מקשה הש\"ס [יבמות ק\"ג ב'] אהא דקאמרי' בחלצה בסנדל מנוגע, דחליצה פסולה משום כתותי, א\"כ למה הבא לבית מנוגע נטמא בביאה, והרי בעינן והבא אל הבית וליכא, דכתותי וכו' ומה מקשה, בנעל כ' ושרף, משא\"כ בבית ותו ק' מהתם לשעה\"מ, הרי סנדל מנוגע ג\"כ לא נמנה מצות שריפתו במניין המצות לרמב\"ם ואת\"ל דלהכי לא מנאן הרמב\"ם, משום ששריפת בגד ונתיצת בית המנוגעין, הוא רק חלק מחלקי המצוות שנזכרו בכללן. בעשין [ק\"ב וק\"ג], ובכה\"ג כבר כתב הרמב\"ם בספר המצות [בשורש י\"א] דאין למנות כל חלקי המצוה בכלל מניין המצות, ע\"ש א\"כ שריפת ערלה וכלאי כרם ותרומה טמאה נמי י\"ל משו\"ה לא מנאן הרמב\"ם, מדשריפתן הוא חלק מחלקי מצותן, שכבר נמנו מצותן בכללן [בלא תעשה קצ\"ב וקצ\"ג] והדרא קושיתו לדוכתא. גם אין לתרץ קו' של שעה\"מ דרק להחמיר אמרינן כתותי ולא להקל, כי הכא דע\"י דנימא כתותי לא תטמא התרומה הטמאה למאכל אחר, ליתא, דהרי עיקר הטעם דכתותי הוא משום דכל העומד לשרוף כשרוף דמי [כאה\"ע קכ\"ד ס\"א וח\"מ וב\"ש שם], א\"כ מ\"ש להקל או להחמיר וכן מוכח, דהרי בבית מנוגע ס\"ד ביבמות דאמרינן כתותי, לולא שמיעטו קרא, אף דהוה להקל אמנם נ\"ל דוקא באם מצותו בהשחת שרוף וכלה, דאסור בהנאה, אמרינן כתותי, משא\"כ ת\"ט דרשאי להסיקו תחת תבשילו [כפסחים ל\"ב א'] וכן משמע בתוס' [סוטה כ\"ה ב'], שכתבו דרק באסור הנאה מודו רבנן דכל העומד לשרוף וכו', ועל כן לא מצאו תוס' שם מקום להקשות על זה רק מכ\"ה דאסור בהנאה גם שלכד\"הנ [כפסחים כ\"ה א']. ואי\"ל א\"כ האיך יליף ר\"מ שמותר לשרוף ת\"ט עם טמאה, משריפת קדשים שנטמא, הרי בקדשים אסור בהנאה, ואמרינן כתותי, משא\"כ תרומה טמאה ליכא גבה כתותי, ומטמא שפיר להטהורה. בשלמא לרבי חנינא גופי' ל\"ק היכא מוסיפין טומא' על טומאתו, הרי יש בו כתותי. די\"ל דלמא ר\"ח לא ס\"ל כל העומד לשרוף כשרוף דמי אלא ר\"מ לשטתיה דס\"ל כל העומד וכו', מנ\"ל למילף לשרוף תרומה טהורה עם הטמאה, דלמא מש\"ה לא נמנעו הכהנים מלשרוף קדשים מדהוה כתותי וכו' נ\"ל לתרץ כדתירץ הש\"ס [מנחות ק\"ב ב'] אדמקשי התם אי נימא כתותי, פרה ונותר איך מטמאי טו\"א. ומשני חיבת הקודש מכשרתן לטמא אף דלית בהו שעורא. דאף דרק לטמויי גופא, הוה דאורייתא [כחולין ל\"ו א'] אבל שיטמא אחרים ספיקא הוה.. היינו שהספק הוה אי דאורייתא או דרבנן, אבל מדרבנן ודאי חיבת הקודש מהני אף לטמא אחרים, כמבואר בסוגיות הנ\"ל. אבל אין להקשות האיך משכח\"ל כרת אאכילת פגול ונותר דחמץ בפסח, הרי כל העומד לשרוף כשרוף דמי [כמנחות הנ\"ל] וליכא למימר דכוונת הש\"ס דהו\"ל כמפורר שאינו מטמא מדלית בי' שעורא בכל פרור, אבל לעניין אכילה, הרי אפילו באוכל פרורי איסור כזית בכדא\"פ חייב [ככריתות י\"ב ב']. ליתא, דודאי פשטותא דסוגיא דמנחות הנ\"ל דקאמר עפרא בעלמא הוא, משמע ודאי דכשרוף ממש דנינן ליה. וא\"כ אוכל פיגול וכו' אמאי חייב עפרא בעלמא קאכיל נ\"ל די\"ל דעפרא הוא ואעפ\"כ תורה חייב עליו. דומיא דגיד הנשה [כחולין צ\"ב ב'] ולא גרע ממתעסק בחלבים ועריות שחייב שכן נהנה. ה\"נ עכ\"פ נהנה [ככריתות די\"ט ב']: ובהא מתורץ קושית העולם היכא אפשר שיעבור על בל יראה, הרי עפרא בעלמא הוא די\"ל דעפרא הוא ותורה חייב עליו וכ\"ש אם רק נאמר כל העומד לשרוף כמפורר דמי. הרי בפרורים מכונסים. חייב עליהן בבל יראה [כפסחי' דמ\"ה ב'] ורק פרורי' מפוזרי' לא חשיבי [כפסחי' ד\"ו ב']: ",
+            "כך נ\"ל פי' משנה חמורה זאת. ועי' מ\"ש רש\"י (ש\"ס דט\"ו ב' ד\"ה ור' יוסי). ואי\"ל א\"כ דר' חנינא מיירי אפילו בבשר שנטמא רק מב' דרבנן, שמותר להוסיף בטומאתו, א\"כ ודאי קולא היא טפי מהך דר\"ע. דשמן דר\"ע טמא ממש היה קודם שישרפו בנר, ומה מוסיף ר\"ע על הך דר' חנינא. כבר תירץ בירושלמי דר\"ע נמי מיירי שהשמן נטמא בטבול יום מטומאה דרבנן, וא\"כ השמן ג\"כ היה טהור גמור מדאו'. אמנם א\"כ צ\"ע לע\"ד לרש\"י שבת (די\"ג ב'), וביצה (די\"ח א'), שכל טימאה דרבנן א\"צ הערב שמש (ועי' מ\"ש פ\"ח סי' כ\"ה), וכן מוכח לענ\"ד מש\"ס דילן (שבת די\"ד ב'), אדמקשי טבול יום דאי, הוא, ולא משני הב\"ע בטבול יום מטומאת גויי' וכדומה טומאה דרבנן. ש\"מ דבטומאה דרבנן ליכא טבול יום, דהרי א\"צ הערב שמש. א\"כ מה יתרץ הבבלי לקושית הירושלמי הנ\"ל. נ\"ל דהבבלי ס\"ל כיון דמדאו' אין אוכל מטמא אוכל, א\"כ בדר' חנינא אין מוסיף טומאה על טומאתו כל כך, דמה לי טומאה שע\"י תרי דרבנן או טומאה דחד דרבנן משא\"כ הך דר\"ע, ודאי שפיר מוסיף על טומאתו מדאורייתא כשישרפנו בנר שיגדיל עי\"ז טומאה דאו', א\"כ שפיר מוסיף ר\"ע אהך דר' חנינא] "
+        ],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, וז\"ל. ק\"ל הא מסקינן דמכח פרכא דחלב שור הנסקל יוכיח חזר ר\"י ודן דין אחר, דיליף מה מצינו חמץ מנותר. דשניהן בבל תותירו וה\"נ ישוו בשריפה. ורבנן השיבו אשם תלוי וחטאת עוף ספק יוכיחו, שהן ג\"כ בבל תותירו, ואפ\"ה ס\"ל לר\"י בפרק בתרא דתמור' דיקברו אח\"ז מצאתי קו' זו בנ\"ב בשם א\"ד הגאון מהר\"ל זצ\"ל. ובההיא דהשיבו רבנן חטאת עוף ספק יוכיח, ק\"ל מה לחטאת עוף שאין בו מצות ביעור מהעולם, והקבורה הוא מחשש תקלה, אבל בחמץ כ' תשביתו, דצריך לבערו מהעולם, \"וילפינן\" מה מצינו דהבעור יהי' בשריפה, וצע\"ג, עכלה\"ט. ויקרא האזוב בקיר, לא אובין קושי' זו, וכי השריפה והבעור הא בהא תליי', אדרבה הנשרפים אפרן מותר, ואינן מתבערין מהעולם ותו, אפי' נימא דתליא זה בזה, ק', הרי נותר דלא כ' גבי' תשביתו ואפ\"ה צריך שריפה, ולמה לא נימא כה\"ג באשם תלוי אמנם גם בל\"ז אחמ\"כ הגאון הנ\"ל אין ממשות בקו' זו רק אם נימא דילפותא דר' יודא הוא \"מה מצינו\". נוכל לומר הפרכא הנ\"ל מה לחטאת עוף שאין לו בעור, אבל הרי רש\"י [דכ\"ז ב' ד\"ה ודנו] כ' דילפותא דר\"י היא מכח ג\"ש, דלא כתוס' [שם ד\"ה אין] שכתבו דהילפותא הוא מה מצינו, וא\"כ מנ\"ל דר\"ב ס\"ל כתוס', והרי מסתבר כרש\"י, דהרי אי נימא כתוס' דהילפותא היא מה מצינו, ק' נהדרו ליה רבנן כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין, כדהדרו ליה בקדמית' כשלמד בק\"ו, כ\"ש שיש להשיב כן כדיליף במה מצינו וכבר רמז רש\"י לנו כן בדבריו הקדושי' [ע\"ש], דעל כרחך הילפות' היא ג\"ש, וגמרינן בין לקולא בין לחומרא [ויפה אגרי בי גירא בזה בני הרב המאה\"ג חרב פיפיות מהו' ברוך יצחק שליט\"א וז\"ל לא זכיתי להבין, דעכ\"פ לרש\"י לשטתי' [סוכה דל\"א ח' ד\"ה לא מקשינן] ר\"י ס\"ל מכל הי\"ג מדות לא ניתן לדרוש רק ק\"ו. א\"כ גם מה מצינו הוא בקבלה, ולא מצו רבנן למהדר לי' כל דין וכו', דאיהו לשטתי' אזיל ואף דתוס' שם דחו דברי רש\"י, עכ\"פ לרש\"י אין הוכח' בזה השבתי לבני הנ\"ל. עכ\"פ מנ\"ל דר\"ב ס\"ל כרש\"י התם, כדי שנקשה עליו]. ותו ק' דאי נימא דילפותא דר\"י מה מצינו הוא, א\"כ מה מהדרו לי' רבנן לר\"י דס\"ל אשם תלוי בקבורה, עכ\"פ קשיא לדידהו דס\"ל אשם תלוי בשריפה, אין פרכתם פרכא, וכן הקשו תוס' [ד\"ה אמרו]. ואפילו נימא כתרוצם, דרבנן ס\"ל מעוט' דלעיל [דכ\"ד א'], הנותר בשריפה ואין כל אסורים שבתורה בשריפה. עכ\"פ ק' האיך שבקו רבנן להשיב תשובה זו שהיא אליבא דנפשייהו, והשיבו תשובה שהיא רק אליבא דר\"י. אע\"כ דילפותא דר\"י היא ג\"ש ולהכי לא חשו להשיב על דבריו אליבא דנפשייהו, כיון דג\"ש אין אדם דן מעצמו והם לא קבלוה מרבם, והשיבו רק לר\"י אליבא דנפשיה דס\"ל הך ג\"ש. ותו הרי לר\"ב ע\"כ צ\"ל דס\"ל דילפותא דר\"י ג\"ש היא, דאל\"כ ק' דידיה אדידיה, דאיהו פסק בשלהי תמורה כרבנן, דחמץ א\"צ שריפה, וכמ\"ש רתוי\"ט כאן בשמו, ופסק נמי שם בסוף המסכתא כרבנן דאשם תלוי בשריפה. ואי נימא דילפותא דר\"י מה מצינו היא, א\"כ מה פרכא יפרכוהו רבין על המה מצינו מאשם תלוי לשטתייהו, וכדקיי\"ל דאשם תלוי בשריפה. אע\"כ דילפותא דר\"י ג\"ש היא, ורבנן לא קבלוה מרבם, ולהכי קיי\"ל שפיר כוותיהו דחמץ א\"צ שריפה, ואפ\"ה איפשר שפיר למפסק דאשם תלוי בשריפה. ואת\"ל אף דלא קבלו מרבם הך ג\"ש דר' יודא, עכ\"פ נגמרו אינהו דחמץ בשריפה במה מצינו בנוחר. י\"ל דלהכי לא דנו מה מצינו זה, משום דהוה תחילתו להחמיר וסופו להקל. אי נמי, משום דאית להו פרכא אהך מה מצינו [כמ\"ש הפני יהושע הכא דכ\"ז ב' בד\"ה תוס' ד\"ה אמרו], דמה לנותר שאין היתר לאיסורו. משא\"כ חמץ יש היתר לאיסורו אחר פסח מדאורייתא, ורק ר' יודא לשטתיה ס\"ל דחמץ לאח\"פ אסור מדאורייתא. וא\"כ כיון דילפותא דר\"י מלא תותירו הוא מכח ג\"ש, א\"כ תשובה שהשיבו לו חכמים מאשם תלוי נמי ר\"ל שראוי שיהיה בשריפה מכח ג\"ש שלך [וכן כחב הפני יהושע הנ\"ל בד\"ה הנ\"ל], וע\"כ צ\"ל נמי דהך ג\"ש של לא תותיר מופנה הוא עכ\"פ מצד אחד, דאל\"כ לכ\"ע לא ילפינן מנה כלל [כנדה דכ\"ב ב'], והרי במופנה מצד א' ס\"ל לר\"ע [נזיר דמ\"ח ב' תוס' שם ד\"ה ולאחותו] דלמדין ואין משיבין, והרי קיי\"ל כר\"ע מחבירו, ואפילו נגד רבו, דהרי ר' אליעזר רבו של ר\"ע הוה [כפסחים די\"א], ואפ\"ה הלכה כר\"ע בפלוגתתיה עם רבו ר\"א כברכות [דל\"ו א']. וא\"כ כ\"ש בהך פלוגתא אי נילף במופנה מצד א' [בנזיר שם] דבעל פלוגתא הוא ר' ישמעאל, דחבירו דר\"ע היה [כסנהדרין דנ\"א ב'], א\"כ הלכה כר\"ע דבמופנה מצ\"א למדין ואין משיבין. בין כשהלמוד מופנה כנזיר שם, ובין כשהמלמד מופנה, כיבמות [ד\"ע ע\"א], דפסח הוא המלמד. וכמו כן ביומא [דפ\"א א'] דהמלאכה הוא המלמד, ואפ\"ה אמרינן גבייהו דהוה להו מופנה דלמדין ואין משיבין. א\"כ כיון דהוכחנו דילפותא דרבנן ג\"ש היא. והוכחנו ג\"כ דעכ\"פ על כרחך מופנה מצד א' היה. והוכחנו שלישית דבמופנה מצד א' למדין ואין משיבין אפילו כשהמלמד מופנה [ודלא כרבינו פרץ בשיטה דנזיר הנ\"ל]. א\"כ במח\"כ הגאון הנ\"ל ננפח בידן, דאזלא לה צע\"ג שהקשה, דאין לפרך שום פרכא אג\"ש זאת. אמנם גם קו' הראשונה של הגאון הנ\"ל לפע\"ד מתורצת בפשיטות דלהכי לא נקט הר\"ב הך ילפותא בתרייתא דר\"י, מדהוה שריף ר' יודא בה חרדלא, ושתיק, שתיקותיה כהודאה דמיא שחזר בו מהך ג\"ש, דיש כמה ג\"ש בש\"ס דלא נאמרו הל\"מס, ורק כעין ילמד סתום מהמפורש, כתוס' [קדושין ד\"כ ע\"ב ד\"ה גאולתו]. וכמו כן לא נקט ילפותא קדמיתא דר\"י מהק\"ו, מדהשיבו לו יפה, כל דין שאתה דן תחלתו להחמיר וכו'. ועל כרחך עיקר ילפותיה דר\"י מג\"ש מצעיתא היא, דשניהן אסורים בהנאה וענוש כרת, ואע\"ג שהשיבו לו חכמים חלב של שור הנסקל יוכיח, אפשר דר\"י לא חשיב לה פרכא, מדאין איסור ההנאה והכרת שבחלב של שור הנסקל, מכח איסור א', דהכרת הוא מכח החלב, וההנאה שבו הוא מטעם נסקל. או נ\"ל דבל\"ז ק', כיון דלרש\"י הך ילפותא בתרייתא ג\"ש נינהו א\"כ כיון דר' יודא קבל ג\"ש מרבותיו, למה פרכינהו לרבנן תחלה מק\"ו ותו מה פרכו לי' אק\"ו דיליף מדתחלתו להחמיר, וסופו להקל, הרי איהו ס\"ל דאפילו כה\"ג גמרינן ק\"ו [כסוכה דל\"ו ב'] אלא ע\"כ דר\"י ג\"ש נקט בקדמיתא, וה\"ק להו לרבנן, בשלומא ג\"ש לא גמריתו, דאין אדם דן ג\"ש מעצמו, אלא ק\"ו איבעי לכו למידן, כדקאמרי' כה\"ג [פסחי' ס\"ו א'], ואמרו לי' ק\"ו פריכא היא. ואיהו ס\"ל דאהני ק\"ו ואהני ג\"ש [כב\"ק ד\"י ב'], אהני ק\"ו, דלא נימא חלב שור נסקל יוכיח, ואהני ג\"ש דלא נימא כל דין שתחלתו להחמיר וכו', אינו דין. מלבד מה דאיכא למימר מלתא דאתיא מק\"ו טרח וכ' לי' קרא: [ב] ולא יסיק בו תנור וכיריים, וכ' אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל, וז\"ל, מסקנא, דלר\"י אצטריך דסד\"א מדלר\"י מצותה בשריפה יתהנה מנה וכו'. ותמוה האיך תלי הא בהא [אמר בנו ותלמידו, דאין לומר משום דכל הנשרפין אפרן מותר, כשלהי תמורה. דעכ\"פ למה נקט הש\"ס דסד\"א בהדי דשריף לתהני מנה ] ונ\"ל ממ\"ש הר\"ן פ\"ז דחולין בסוגיא דריחא, דכשאינו מתכוון לא נאסר פסיק רישא, רק בנאסר מצד מלאכה, ולא בנאסר מצד הנאה. תדע מדשרי להריח בבת תיהא [ע\"ז ס\"ו] מדלא מכוון להריח רק לבדקו. א\"כ ה\"נ סד\"א דבהדי דמסיקו בתנור, שרי הנאתו בחימם, דפסיק רישא בהנאה שרי, קמ\"ל. ואי\"ל א\"כ גם לרבנן כן, דהשבתתו בכל דבר, גם בשרפו כן י\"ל דקמ\"ל לר\"י אף דא\"א זולת שריפה שפיר סד\"א דשרי קמ\"ל, עכ\"ל אאמ\"ו זצוק\"ל. [ויצא כברק חצו של בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א, וז\"ל אב\"י, בעוונותי לא זכיתי לירד לעמקן של דברי' הקדושים אלו, חדא הרי הכא מכוון להחם ומאי ראי' מבת תיהא דשם אינו מתכוון כלל להנאה. שנית, הא דכ' הר\"ן דפ\"ר מותר באיסור הנא', היינו אליבא דר\"ש, וכמ\"ש מפורש בר\"ן שם והרי כאן אליבא דר\"י קיימינן. השבתי, בני בבת עיני שליט\"א, מה יקחך לבך, הכי תרצה להתגרות גם באריה דבי עלאי דנורא דחילא לא די לך שלא תחמול ולא תכסה עלי, אלא גם על ע\"ר זצוק\"ל יצאת בחרבך ובקשתך. אולם יושב בשמים ישחק, דל\"ק כלל, די\"ל כסברת עטרת ראשינו זצוק\"ל. דלא חמיר שאינו מתכוון לר\"י יותר מפ\"ר לר\"ש, דכמו דפ\"ר לר\"ש מותר באיסור הנא', ה\"נ שאינו מתכוון לר\"י בהנא' שרי. ואם בשביל קושיתך הראשונה דהכא מתכוון הוא ליהנות. ג\"כ לא ידעתי לך עוונות שלא תבין צוף דבש אמרי נועם של ע\"ר זצוק\"ל, דה\"ק דעכ\"פ מדצריך לשרפו לר\"י הו\"ל כלא אפשר ומתכוון דלאביי אליבא דר\"י שרי [פסחים כ\"ה ב'] סד\"א כאביי, קמ\"ל כרבא. ולאביי יש לחלק דהתם לא אפשר להפרד מההנא' בקלות. משא\"כ הכא אינו רק לא אפשר לבלי לגרום החמום, אבל אפשר שיצא. ודו\"ק. אולם לולא מסתאפינ' אמינא לתרץ הקו' של ע\"ר זצוק\"ל ממ\"ד [תמור' ל\"ד א'] דנשרפין אפרן מותר. א\"כ סד\"א מדמקיל ר\"י שישרפנו נימא נמי שיקיל בהא דבהדי שישרפנו יהנה ממנו דמקלי קלי אסור, כביצה [ד\"ד ב'], וכרבנן דשרו אפי' באבוקה כנגדה פסחים [כ\"ז ב'], קמ\"ל דהכא אסור: ",
+            "ונ\"ל דא\"צ תנא לפרש כן הכא במרור, מדכבר תנא לכולהו לעיל במצה דלא יצא מדהו\"ל מהב\"בע, א\"כ ה\"נ במרור. ואפי' במרור בז\"הז, דג\"כ אינו רק מדרבנן [כפסחי' ק\"כ ע\"א], והרי במצוה דרבנן שרי מהב\"בע, כלעיל. עכ\"פ מצה ומרור הוקשו אהדדי דהפוסל בזה פוסל באידך [כפסחים ל\"ט ב']. והנה באמת בש\"ס קאמר טעמא דלא יצא בטבל מדכתיב לא תאכל עליו חמץ ז\"י תאכל עליו מצות, ודרשינן סמוכין דלא יצא יד\"ח מצה רק בשיש בו איסור חמץ, ולא בשיש בו איסור אחר. רק דאנן לא מצינן למימר הכי, דהרי הך טעמא דנקט תנא דברייתא אינו רק לר\"ש דס\"ל אין איסור חל על איסור כלל, וכדאוקמוה בש\"ס. אבל לדידן דקיי\"ל דאיסור חל על איסור, כשהאיסור הב' כולל או מוסיף או בת אחת [כרמב\"ם פ\"ד משגגות] א\"כ שפיר חל איסור חמץ על איסור טבל, מדהו\"ל חמץ איסור כולל, דחמץ חל נמי על שאר מאכלי' שאינן טבל, א\"כ ע\"כ הטעם במתני' דאינו יוצא יד\"ח בטבל היינו מדהו\"ל מהב\"בע, וכר\"ן הנ\"ל סי' ל\"ג. וכן משמע נמי מסוגיא דש\"ס, דאהא דתני במתני' ולא בטבל, מקשי בש\"ס לעיל פשיטא. ואצטרך לתרץ דקמ\"ל דאפי' טבל דרבנן. ואי טעמא דאיסור טבל אינו רק מקרא דלא תאכל עליו חמץ, ק' מאי פשטותא. וכי כ\"ע כר\"ש ס\"ל דאין איסור חל על איסור. אע\"כ דרק תנא דברייתא דנקט קרא דלא תאכל עליו חמץ, ע\"כ דלא מחשב למצת טבל מהב\"בע, מדאין מצוה בא ע\"י עבירה. אבל לתנא דמתני' שפיר מצינן למימר דטעמיה משום מצוה הב\"בע וכדאמרן ומקשי שפיר פשיטא. ואי\"להק דא\"כ נדרש סמוכין איפכא, דכל שיש בו איסור חמץ יש בו עשה דמצה ואפי' בטבל, דהרי אפי' ר' יודא דלא דריש סמוכין, במשנה תורה דריש [כיבמות ד\"ד א' וברכות כ\"א ב']. י\"ל דהיינו בלא אפשר למדרש הסמוכין למלתא אחריתא. משא\"כ הכא מדהו\"ל מהב\"בע דרשינן להאי סמוכין לכל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה [כפסחי' דמ\"ג ב']. ואי\"ל דכמו דאמרי' אין הקש למחצה [כריתו' כ\"ב ב'] כ\"כ אומרי' אין סמוכין למחצה. ליתא, דהרי ר' יודא דדריש סמוכין במשנה תורה, ואפ\"ה לא דרש סמוכין כל שעה שישנו וכו' [כפסחים דף כ\"ח, ב'], אע\"כ דאמרי' יש סמוכין למחצה. אמנם ק\"ל לטעמ' דלא יצא בהנך מדהו\"ל מהב\"בע, ניתי עשה דמצה ונדחי ל\"ת דטבל. ואי\"ל כמ\"ש תוס' קדושין [דל\"ח א'] שהקשו בשם הירושלמי דלדחי עשה דמצה לל\"ת דחדש, ותרצו משום דמצה הו\"ל עשה דלפני הדיבור ולא דחי לל\"ת שאחר הדיבור. א\"כ ה\"נ מה\"ט לא דחי לטבל. ליתא, דע\"כ ירושלמי לשטתי' אזיל דס\"ל דעשה שקודם הדיבור קיל, וכמ\"ש תוס' בשמו [מ\"ק ד\"כ ע\"א בד\"ה מה חג], אבל לפי ש\"ס דלן מצוה דלפני הדבור חמור, כדמוכח [חגיגה ד\"ו א'] דקאמרינן התם דחגיגה ב' כסף, ועדיפא מעולת ראיי' בהא, משום דחגיגה ישנה לפני הדבור. וכמו כן אמרי' בהדיא [ביבמות ד\"ה ב'] דעשה שלפני הדבור חמור. ואי\"ל נמי כאידך תי' התוס' שם, דבחדש מה\"ט לא דחי עשה דמצה לל\"ת דחדש, דגזרי' כזית ראשון אטו כזית ב'. והרי הך גזירה גם ש\"ס דלן ס\"ל כדמוכח [יבמות ד\"כ ע\"ב] דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביא' שניי' א\"כ ה\"נ מה\"ט לא דחי ל\"ת דטבל. ליתא, דאינו יוצא דנקט בדיעבד משמע [כמגיל' די\"ט ב'] ואי משום גזירה, אמאי לא יצא בדיעבד [ועי' תוס' הכא ד\"ה יוצאין] דהרי בגזיר' ביא' ראשונה אטו ביא' ב', נמי אם בעלה קנה [וכש\"ס יבמו' שם]. ומה\"ט אי אפשר נמי לומר דהכא מיירי באפשר לקיים שניהן במצה אחרת, ובכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת [כשבת קל\"ג א']. דליתא. דאינו יוצא משמע בכל גוונא ואפי' בדיעבד וכדאמרן, דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני [כתמורה ד\"ב]. ואי\"ל נמי דלהכי בכל הנהו דמתני' לא דחי עשה לל\"ת, משום דכולהו דנקט תנא טבל וכו' ומעשר שני אפשר להם בתקון דהרי טבל וכו' אפשר שיעשר, ובמע\"ש וכו' אפשר שיפדו, לפיכך הו\"ל כאפשר לקיים שניהן [כשבת לעיל] דבכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת. ליתא, דמדקפסיק ותנא משמע דבכל גוונ' מיירי, דבמע\"ש והקדש, מי לא מצי מיירי שאין בידו דבר הראוי לפדות בהן, והרי באין בידו, אף שאפשר לא מחשב כאפשר לקיים שניהן [כסוגיא דשבת הנ\"ל ודו\"ק]. ובטבל וכו' מלבד שביו\"ט איירי שאסור לתקנו [כביצה ל\"ו ב'], מי לא מצי איירי בשאין לו רק כזית מצומצם, שא\"א להפריש ממנו תרומתו דא\"כ בציר לי' שעור' [וכעירובין ד\"ל ע\"ב]. ואי\"ל בכזית מצומצם בל\"ז לא נפיק, מדהו\"ל גזל השבט דהרי חלקו של כהן מעורב בו, ומדהוא גזל יש בו עשה ול\"ת דהשב תשיבם, ואינן נדחין מעשה גרדא. ליתא, דהרי קיי\"ל דלא מחשב' כחלקו של כהן עד אחר שהורמו [כחולין ק\"ל ע\"ב]. ואי\"ל דעכ\"פ אף שאינו כגזל מהכהן, עכ\"פ אינו כשלו, וא\"כ בכזית מצומצם שאינו כולו שלו, לא נפיק, מדבעינן במצה לכם [וכפסחים דל\"ח א' תוס' ד\"ה אתיא]. עכ\"פ משכח\"ל שישראל ירש אותו כזית מצומצם מאבי אמו כהן, דמפריש כל מעשרותיו והן שלו ואעפ\"כ אסור לאכלן, [כבכורות די\"א ב'] וא\"כ כל הכזית הוא שלו, ואעפ\"כ אין בידו להפרישו מדבצר לי' שעור'. וא\"כ לא הוה אפשר לקיים שמהן, ואפ\"ה לא נפיק, ואמאי, ניתי עשה ולדחי ל\"ת. ואי\"ל דהא דעשה דוחה ל\"ת היינו רק בליכא איסור דחצי שיעור, כגון כלאי' בציצית וכדומה. משא\"כ במאכלות הרי קיי\"ל ח\"ש אסור מן התורה [כיומא דע\"ד א'] וא\"כ בעידנא דקעביד אסור' עדיין לא קיים המצוה, ובכה\"ג לא דחי עשה לל\"ת [כביצה ד\"ח ב']. ליתא דהא תינח לר' יוחנן אלא לריש לקיש דס\"ל ח\"ש מותר מן התורה מאי איכא למימר. ותו גם לר' יוחנן ק' דהרי גם במילה בצרעת בעידנא דמיעקר לאו דקצץ הבהרת עדיין לא קיים המצוה עד שפרע, ואפ\"ה אמר רחמנא דנדחי. וע\"כ צ\"ל כפסקי תוס' זבחים [סי' ס\"ט], דכל היכא דלא אפשר לקיים העשה מבלי שיעבור על הלאו, לא בעינן בעידנא, ובזה מתורץ קו' הר\"ן קידושין [דרי\"א ב'] שכ' דאף דעיקר ביאת יבמה להקים זרע הוא, הרי אין אשה מתעברת מביאה ראשונה, א\"כ לא הוה בעידנ', ומתרץ דעכ\"פ אפשר שתתעבר כגון במיעכ' באצבע. ועי' בתוס' יבמות [ד\"כ ע\"ב] שתרצו באופן אחר. ולפסקי תוס' הנ\"ל ל\"ק כלל, דמדלא אפשר בלא\"ה, כבעידנ' דמי. וכן נ\"ל ראי' מסוגיא [דיבמות ד\"ו ע\"א] יכול יהי' בניין ביהמ\"ק דוחה שבת וכו' ודו\"ק, א\"כ ה\"נ בהנך דמתני'. ותו. מי לא איירי דבלע הכזית בבת א' דיצא [כפסחים קט\"ו ב'], דבכה\"ג בעידנא דמעיקר לאו קיים העשה, ולדחי ללאו. ואי\"ל כמי דאין עשה דוחה ל\"ת דכרת, מדלא דמי לל\"ת דכלאים בציצית [כיבמות ד\"ג ב']. כ\"כ מה\"ט אין עשה דוחה ל\"ת של טבל שהיא במיתה [כסנהדרין דפ\"ג]. ליתא דהרי מדנקט מתני' סתם טבל, כלל בה כל טבל שבעולם, דהיינו בטבול למעשר ראשון או שני או עני, וכן פסק באמת הרמב\"ם [פ\"ו ממצה ה\"ז], ואמאי, והרי לרמב\"ם [פ\"י ממאכלות אסורות ה\"כ] אינו חייב מיתה רק אטבול לת\"ג. ואפי' לרש\"י שם ולר\"ן [נדרים דפ\"ד ב'] דעל כל טבל חייב מיתה, וכ\"כ תוס' שם ביבמות שנראים כמסתפקים בזה. עכ\"פ הרי בש\"ס קאמר דמתני' קמ\"ל אפי' טבל דרבנן. ואי\"ל דאע\"ג דבכל עשה ול\"ת דאוריי', עשה דוחה ל\"ת. עכ\"פ בחד מנייהו דרבנן, הדין איפכא, דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בשב וא\"ת ולא בקום ועשה [כיבמות פ\"ט א']. עכ\"פ ק\"ל הרי נקט במתני' מעשר שני והקדש שלא נפדו, שאינן רק בלאו לחודא, ואפ\"ה אינן נדחין מהעשה דמצה. [אחר איזה שני' ראיתי שהגאון בעל ש\"א נגע בכמה דברים שדברנו בזה, והלך בדרך אחרת, וגם פה כתב שמע\"ש בגבולין הוה עשה ול\"ת, דכתיב לא תוכל לאכל בשעריך הרי ל\"ת, וסיפא דקרא כי אם לפני ד\"א תאכלנו, לפני ד' אין, במקום אחר לא, והו\"ל לאו הבא מכלל עשה עשה. עכ\"ל. ובמח\"כ הגדול מלבד שהרמב\"ם בספר המצות [ל\"ת קמ\"א] לא מנה רק הלאו ואפי' העשה בעצמה שיאכל בירושלי' לא מנה, מדהוה רק חלק מהמצוה כמו שהשריש לנו שם בשורש ז' שאין למנות כל חלק מחלקי המצוה לעשה או לל\"ת, וכ\"כ ג\"כ הגאון מגילת אסתר [שם דע\"ט ב'] ואיך נמנה הלאו הבא מכלל העשה. ותו כבר כ' הגאון מגי\"א הנ\"ל במצוה ב' שתמה הרמב\"ן על הרמב\"ם שהשמיט לאו הבא מכלל עשה בתרומה טמאה [שם]. ותי' שכל לאו הבא מכלל עשה אינו ממש עשה, רק דקמ\"ל דאין לוקין על לאו כזה. וכן מסתבר לכע\"ד, דא\"כ השב תשיבם נמי לאו הבא מכלל עשה כשמתעלם, וכדומה לרוב, וא\"כ נפישו להו עשה שלא מנאן הרמב\"ם. אמנם נ\"ל דטעמ' דלא נפיק בטבל ואינך משום דמצה הראוי'. לז' בעינן [כפסחים דל\"ח ב'] וזאת אינה ראוי' לז' מצד איסור טבל שבו, ואפי' טבל דרבנן, עכ\"פ מדקאמרה תורה שצריך שיהי' ראוי לז', והך מדאינו ראוי מצד איסור דרבנן, לא נפיק בה. ובהא מתורץ קו' רלח\"מ לרמב\"ם בפ\"ו ממצה ה\"ז יע\"ש. ועי' מ\"ש בס\"ד בפ\"ג דסוכה: "
+        ],
+        [
+            "[מ\"ג וכ' אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל. וז\"ל אף דר\"א מתלמידי ב\"ש דס\"ל אין נשאלין על ההקדש, התם להחמיר ולא להקל. ושאלני מהו' מאיר הרי במשהה כדי לבער אינו עובר [כתו' דכ\"ט]. ונ\"ל דהתם כשאין תקנה אחרת והכא תקנה בצונן [אמרה אסקופה הנדרסת תחת עפרות קדשו של ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל, ולא זכיתי להבין דיברי קדשו של ע\"ר זצוק\"ל, דכמו דהכא לר\"א מחשב תקנה שיאפנה, ולב\"ב שיניחנה בצונן וימנענה שלא תחמיץ. כ\"כ התם נמי אין לך תקנה גדולה מזו שימנע מלפדותה. וכמודשרי התם לפדות החמץ שיהיה שלו על הסמך שלא יעבור בב\"י מדדעתו לבערו, ה\"נ וכ\"ש דלשתרי הכא שאינו עושה דבר, רק מניחה להחלה להחמיץ, על סמך שלא יעבור בב\"י מטעם הנ\"ל. אמנם קו', זו כבר נזכרת בתשו' שאגת אריה [סי' כ\"א]. ומכח קו' זו ואחרות שם דוחה דברי התוס' הנ\"ל מההלכה. ולפעד\"נ ליישב, דבל\"ז ק' לתוס' שם שכתבו דלהכי המשהה כדי לבערו אינו עובר, משום דבל יראה ניתק לעשה. ותמהני וכי לאו דגזל דנמי ניתק לעשה [כחולין קמ\"א א'], וכי מה\"ט מותר לגזול במתכוין להשיב, דמי גרע מגניבה, ע\"מ לשלם כפל, דאסור [כב\"מ דס\"א ב'], וה\"נ בגזל אף דמחזיר לבסוף, צערא בשעתא מי לית לי' [כסנהדרין דנ\"ז א'] וכי מותר ליקח האם על הבנים מה\"ט מדמתכוון לשלוח האם אח\"כ, כי הכא דלתוס' מותר לפדות החמץ מההקדש על דעת שיבערנו לבסוף. והרי כל לאו הניתק לעשה, מהני רק דלא ללקי עלה, אבל לא שיעבור עליו לכתחילה. אלא ע\"כ הכי כוונת תוס'. דלריה\"ג דס\"ל תמה ע\"ע האיך חמץ אסור בהנאה כל שבעה, דתשביתו היינו באופן שיהנה ממנו. א\"כ מלשון זה משמע דמותר לקיימו כל ז' כדי ליהנות ממנו. א\"כ על כרחך הא דכתבה תורה לא יראה לך, היינו באינו מבערו לבסוף, אבל כשדעתו לבערו לבסוף ע\"ז ליכא לאו דבל יראה. א\"כ להכי שפיר מותר לקנותו לכתחילה כדי לבערו, דהרי ע\"ז ליכא לאו. אבל לדידן דס\"ל דבל יראה היינו אפי' בשדעתו לבערו, אע\"ג דודאי ניתק לעשה [כלקמן צ\"ח א'] עכ\"פ היינו דוקא דלא ללקי עליו, אבל אסירא ודאי איכא [אב\"י ולתי' ע\"ר מתורץ לי מה דק\"ל מתוס' [פסחים ד\"ו ב'] ד\"ה ודעתי' עלוי' דמאנו במה שפי' רש\"י שדעתי' עלוי' וחס עליה מלשורפה, וק' היכא יסתרו דברי עצמן דבמשהה כדי לבערן אינו עובר. ולפי ע\"ר נ\"י ניחא, דהתם לריה\"ג והכא לרבנן ודו\"ק]. ואפי' לרמג\"א [תמ\"ו] דגם לדידן המשהה חמץ כדי לבערו אינו עובר עליו, נ\"ל דהיינו ודאי דוקא בכבר נזדמן ברשותו וכמ\"ש שם המג\"א בריש סק\"ב דאינו עובר משום דאונס הוא. אבל שישתדל לקנותו כדי לבערו, וודאי אסור, והרי הכא שלש הבצק ויודע ודאי שיחמיץ הו\"ל כקונה חמץ כדי לבערו לבסוף דודאי אסור אפי' לר' יהושע. לולא טעמו שאין החמץ שלו. כך נלפע\"ד]. עוד כ' ע\"ר הגאון זצוק\"ל וז\"ל, אך ק\"ל אם כל צונן מעכב חימוץ, למה צריך מים שלנו, בשאר צונני' סגי. ואת\"ל בנתחמץ בשפשוף ידי' בליש' צריך צונן טפי, עכ\"פ למה נאסר ארבא דטבע בחישתא [כא\"ח תס\"ח]. ואף דתי' הטור שם לחלק בין עיסה לדגן, הול\"ל דהתם נתחמץ משהעלה מהמים. ואת\"ל דכוונת הטור דהו\"ל להשהות החטין במים עד אחר הפסח. עכ\"פ מלבד קו' התוספות דמהכ\"ח יתשיל והרי עי\"ז יעבור, ק\"ל נמי לנדור ע\"ד הרבים דלא יתשיל. ונ\"ל דנהי שלא יתשיל, עכ\"פ מדמהני בדיעבד, כדידי' דמי. ולפ\"ז גם קושית ח\"י שם ליתא, ע\"ש. ואף דמהני הפקר וביטל, אף דבידו לחזור ולזכות בו, ולא אמרי' הואיל וכו'. שאני הכא בחלה דאגידא ביה לתקן אכילתו [או נראה לבו\"ת דכל שמחוסר מעשה לא אמרי' הואיל רק בדשכיח. שיבואו [כתו' ד\"ה רבה]. אבל הואיל ואי בעי מתשיל, דיבור אינו מעשה]: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י ולפעד\"נ לתרץ לפי מה שדחו תוס' דברי רש\"י [דנ\"ב ב' ד\"ה מתבערין. ואיננו ברש\"י לפנינו] דביעור היינו שיתנם למרמס לחיה ולבהמה, אלא ר\"ל שנותנן לעניים, א\"כ גם בזה ליכא שנוי מחלוקת, דפוק חזי כמה נותר מתנות בעולם. והרי זה פשוט שא\"צ לומר להם שמחמת הביעור הוא נותן, כדי שלא יחזיקו לו טובה, דליתא, דהרי אוכלין בטובה [כשביעית פ\"ד]: ",
+            "כך כ' מג\"א ורט\"ז, דפסקו כרמב\"ם. ואין להקשות לרמב\"ם דהאי מושיבין שובכין לאו בביצים מיירי, א\"כ מה מקשה הש\"ס דלמה לי סיפא השתא אותובי מותבינן אהדורי מבעי', ומאי קושי', הרי האי מחזירין דסיפא על כרחך בביצים מיירי, כדמוכח סוגיין, ורישא בתרנגול ותרנגולת. ונ\"ל דלרמב\"ם האי השתא אותובי מותבינן דקאמר הש\"ס, לאו ארישא קאי, רק אסיפא דסיפא. דקאמר תנא אם מתה מושיבין אחרת וכו', והכי מקשי השתא אותובי וכו' שמחזיר אחרת, אפ\"ה שרי. אהדורי וכו' שברחה ומחזיר לה גופה כ\"ש דשרי. אמנם עכ\"פ לפ\"ז דחיק לן מה דמשני הש\"ס סיפא מיירי בחוה\"מ. הרי בבא דאם מתה מושיבין וכו' נמי סיפא היא. והול\"ל מציעתא מיירי בחוה\"מ. ונ\"ל דמשו\"ה נטה רש\"י מפי' זה ופירש דמושיבין שובכין. ר\"ל תרנגולת על ביצים, וכן פסק רח\"י שם כרש\"י. ולפ\"ז ישוב קו' הש\"ס וכן תרוצו הכל על נכון]: ",
+            "היינו כרמ\"א בשם י\"א בסי' ר\"מ סי\"ח. מיהו לרמב\"ם, ולרב\"י שם דס\"ל כרמב\"ם דחייב בכבודו ובמוראו אף שאביו רשע גמור. נ\"ל דהיינו דוקא בחייו אבל לאחר מיתה כיון דאפי' באינו רשע הו\"ל לפע\"ד רק מדרבנן והא ראי' דהר אפי' מקלל לאחר מיתה לא הי' חייב אי לאו דרביא קרא [סנהדרין דפ\"ה ב'], להכי ברשע לא גזרו. [אב\"י ואין לתרץ בזה קו' הטור שם ארמב\"ם מב\"ק [צ\"ד ב'] בהניח להן אביהם גזילה מסוימת, מחזירין משום כבוד אביהן, ומקשי הש\"ס קרי בי' ונשיא בעמך ל\"ת בעושה מעשה עמך וכו', הרי דברשע גמור מותר לבזותו. עכ\"ל הטור, ומה קו' הרי הרמב\"ם רק מחיים קאמר. ליתא, דקו' הטור רק מקרא דונשיא בעמך, דמשמע וודאי דאף בחיים פטור מכבודו. ולפע\"ד בל\"ז יש לחלק בין שב וא\"ת לקום ועשה כי הכא ודו\"ק]: "
+        ],
+        [
+            "ולא שייך בהא אי עביד לא מהני. דכל שחטאו מצד דבר אחר, ולא בהמעשה גופי', לא אמרינן דלא מהני כמו השוחט בשבת ויו\"כ דשחיטתו כשירה [ועי' ח\"מ ר\"ח בסמ\"ע ורט\"ז שם]. אב\"י כיוון ע\"ר שליט\"א למהרי\"ט בתשו' [ח\"א ס\"ט]. אולם תוס' כאן כתבו דלהכי כשר הפסח מדלא שינה עליו הכ' לעכב. אולם תמהני איך נשמט מרבותינו הירושלמי שהביא רמל\"מ [פ\"א מק\"פ ה\"ה], שכ' דכשר משום דזבחי קריא רחמנא. והרי מהך ירושל' מוכח דסברא דמהרי\"ט ליתא דא\"כ ל\"ל קרא דזבחי. וגם לרבעתוס' ק' דע\"כ בכה\"ג א\"צ דלשני עליו הכתוב, דאל\"כ ל\"ל קרא. וצ\"ע: השבתי לבני המאה\"ג החרוץ שליט\"א, אתה בעל החץ, בעל כנפים כנץ, מתחת פטישך זה יצא גץ, שלא יבעירני ולא יזיקני ופרחי נץ וגם הנה העץ. לא לדידי ק' ולא לרבעתוס' ולמהרי\"ט ק' מירושל' זה שהבאת. דהן אמת שרמ\"ל פי' הירושל' כמו שכתבת. אולם, לחולדה הדרה בעקרי הבתים כמוני, דרך אחרת בירושלמי הנ\"ל. דכוונת חזקי', דלעולם הפסח פסול, דלא כרב שמואל. ואפ\"ה לקה מדקראו הכ' זבחי. למימרא דאף שנפסל, זבחי מקרי דללקי עלה. ועתה ננפח בידן דאזלה לה קושיתך כאזלא גירש וכפירושי זה מסתבר. כדי שיהיו דברי חזקי' כדברי ר' מנא, דשניה ס\"ל שפסול. והן אמת שגם רבעתוס' בתמורה ד\"ד ב' פי' הירושלמן כרמ\"ל הנ\"ל. אולם כבר ידעינן דלאו כל דברי רבעתוס' בכל דוכתי בחדא מחתי מחתינהו. ואולם תירוץ ריב\"א בכאן דלהכי כשר מדלא שינה עליו הכתוב לעכב לא אכחד ממך בני בבת עיני שליט\"א, שאזני כגדי מסנקא, צר כקופא דמחטא מלמיעל פילא לתמן. הן דבריהם הקדושים אלו. דלפע\"ד נראה דדוקא בכל עשה שבקדשים צריך הכתוב לשנות דלעכב [כתוס' מנחות ל\"ח א'] משא\"כ בלא תעשה א\"צ הכתוב לשנות, דבל\"ז מעכב, דכל מילי דאמר רחמנא, ל\"ת אי עביד לא מהני, והכא הרי ל\"ת הוא. ואגב אודיעך, דלפי סברתינו במלתא דא\"ר ל\"ת מתורץ אצלי קושיא עצומה במנחות [נ\"ג א'] דמקשי רבינא, ואימא לא תאפה חמץ למיקם גברא עלי' בלאו ואיפסולי לא מפסיל עכלה\"ק, ותמוה הרי קיי\"ל כרבא, דכל מלתא דא\"ר וכו' לא מהני. ולפי דרכינו ניחא, דכיון דהיכא דלא מפסל מצד המעשה בעצמה, רק מצד ד\"א לא הוה בכלל כל מלתא דא\"ר וכו', א\"כ מכ\"ש התם דלא צותה תורה כלל שלא נקריב מנחה מחומצת. רק שלא נחמיצנה, א\"כ הו\"ל כלאו דלא תעבוד בבכור שורך ולא תגוז ב\"צ, דלא ס\"ד שיפסלו מהקרבה עי\"ז: ",
+            "ושאר כל הזבחים, כ' הר\"ב דכתיב זבחי. וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל. תוס' יומא [כ\"ט א'] הקשו, הא בלא\"ה פטור, דהקרבן פסול מדשחטו בזמן פסח דהוא אחר תמיד הערבים. ותי' דעשה דהשלמה רק לכתחילה ובדיעבד כשר הקרבן. ותמיהני הרי זמן פסח לאחר חצות ובשחט הפסח קודם התמיד כשר, א\"כ מה קו', הרי י\"ל דמיירי דאם שחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד על חמץ אצטריך קרא לפטרו. וצ\"ע, עכלה\"ט. אמר המחבר גם אני ת\"ל כבר הרגשתי זה בפירושי לעיל כ\"ז. אמנם לפע\"ד יש להצדיק רבעתוס'. דס\"ל דבשחט שאר זבחים אחר חצות קודם התמיד, לא אצטריך תנא לאשמעי' דפטור, דהרי אפי' תמיד ששחט אחריהם על החמץ ליכא דמחייב רק ר' יודא, ורק משום דכתיב זבחי המיוחד. אע\"כ דמיירי בשחטן לאחר התמיד, וסד\"א דחייב מדשחטן בזמן פסח, דחייב ג\"כ עליו בשחטו על החמץ. וכן משמע מלשונם, שכתבו בזמן פסח. ולהכי מקשו שפיר הרי בל\"ז פטור מדפסולין משום עשה דהשלמה. ול\"ל זבחי. אב\"י אמנם תמהני ארבעתו' דלמא מיירי במחוסרי כפורים שמקריבין גם אחר התמיד [כפסחי' דנ\"ט א']. השבתי לבני שליט\"א זה אין במשמע בשאר כל הזבחים שאמרה המשנה: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט לרמב\"ם, וכך נ\"ל. ותוס' כתבו דטעמיי' דרבנן משום הסדקין שבין הרובדין דאשווי גומות וק\"ל א\"כ דאו' היא [כשבת דע\"ג ב'] ופ\"ר הוא, ולמה באמת הקילו הכהנים ולמה לא מיחו בידם חכמים אע\"כ שהרובדין ישבו סמוכי' יחד בדוחק בלי סדק בין זל\"ז. מיהו אי\"ל לתוס' דעכ\"פ הו\"ל פ\"ר דלא ניחא ליה דלערוך שרי אפי' לכתחילה (כמג\"א שי\"ד ס\"ק ה') דא\"כ למה באמת שלא ברצון חכמים היה אע\"כ הוה ניחא להו בהפ\"ר כדי שיתנקו הדמים שם יפה. ואילה\"ק בין למר או למר הרי אמימר שרי זילחא במחוזא מדהי' העיר מרוצף באבנים [כשבת דצ\"ה א'] י\"ל דכבר תירצו תוס' שם ויש לחלק בין מרבץ הבית כי התם, למדיח ברבוי מים דוודאי עביד גומא, ועי' מ\"ש בס\"ד עירובין פ\"י צ\"ה]: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ורתוי\"ט כ' דאפי' נימא דמדאו' אין בריר' בדאוריי', אפ\"ה כמו דאמרי' כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. כמו כן כל המצוה לשלוחו לעשות מצוה. כי הכא שצוהו לשחוט פסח, סמיך לאיזה שירצה ב\"ד. ותמהני, בקדושין שאני, דאמר בשעת קדושין דמקדש' כדת משה וישראל, דהיינו כדעת ב\"ד כרש\"י ותוס' [גיטין ד\"לג א'], ומנ\"ל בדוכתי אחרית'. ולרמב\"ם כל אדם. שאינו מקפיד איזה יאכל, דינו כמלך, והא דאוקמ' הש\"ס במלך דמסתמא לא קפיד]: ",
+            "הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א, הרי רבי שמעון ס\"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי [כמנחות ק\"ב ב']. עכלה\"ט. אמרה בקי, במחכ\"ת הגאון הגדול הנ\"ל, אשתמיטתי' גמרא ערוכה [ב\"ק ע\"ו ב'], דלר\"ש דוקא משנראה לזריקה, דהיינו משנתקבל כל הדם בכוס [כתוס' שם ד\"ה כל] אז הו\"ל כזרוק, א\"כ בהא פליג את\"ק, דלת\"ק נמנין עד שישחט, ולר\"ש עד שיתקבל בכוס. ואאמ\"ו רבינו הגאון הגדול זצוק\"ל הקשה לרמב\"ם, דס\"ל דהא דאמרי' במשנה א' דחציו עבד אינו אוכל כלל, היינו כמשנה אחרונה דמחוייב לשחררו [דלא כרש\"י דפי' איפכא]. וק' עכ\"פ נימא כל העומד לשחרר כמשוחרר דמי, ויאכל משל עצמו. עכלה\"ט. ויען הצל, לולא דאימת ארי על המפגיע, אפשר י\"ל דרמב\"ם ס\"ל כתוס' [ב\"ק ע\"ו ב' ד\"ה והלא]. דלא אמרי' לר\"ש כל העומד לעשות כעשוי דמי. רק בדאיכא מצוה דאורייתא לעשות, יע\"ש. אמנם מאן יהיב לן מעפרא קדישא שתחת כפות רגלי קדשו של ע\"ר זצוק\"ל ונמלא לעיינן. דהדבר צריך תלמוד לפנים. ולפני ולפנים, להבין דברי ר\"ש דס\"ל בכל דוכתא כל העומד לעשות כעשוי דמי, א\"כ לא מצינו ידינו ורגלינו בכל דיני התורה הקדושה, דבכל מקום שתלתה תורה פעולה, שלא תעשה עד שיעשה כעולה אחרת, נימא אם אין מניעה לפעול' המסבבת להתיר הפעולה האחרת, דהו\"ל דוגמת דם זריקה שנתקבל כבר בכוס [כמ\"ש לעיל בשם תוס' ב\"ק], הו\"ל כעשוי. למשל התורה אמרה כל ערל לא יאכל בו, וכ\"כ כל טמא לא יאכל קודש, הכי נימא בשאין מניעה להמולו ולהטבילו, דכל העומד למול ולטבול, כמל וכטבול דמי, ויהי' מותר לאכול קדשי'. ואף אם ת\"ל דר\"ש לא קאמר רק בשהתחיל כבר בפעולת הזריקה, כש\"ס ב\"ק הנ\"ל [ומנחות ע\"ט א']. עכ\"פ ה\"נ נימא הכא בשהתחיל למול אף שלא פרע עדיין, או כשירד כבר למים לטבול, יהיה מותר לאכול פסח וקדשי'. ואת\"ל בערל וטמא דיש ריעותא בגוף לא כעשוי דמי. עכ\"פ ק\"ל בזריקה גופה, דאמרי' [פסחים נ\"ט ב'] דכהנים אסורים לאכול קדשים קודם זריקת דמן, האם נימא דמשנתקבל הדם בכוס מותרים לאכול הבשר. ואף לבתר מ\"ש תוס' [חולין ד\"פ ע\"ב ד\"ה דכמה וב\"ק הנ\"ל]. דאף ר\"ש לא ס\"ל כל העומד וכו' רק בשיש מצוה לעשות כן, ולא בשאין מצוה, וכ\"ש כשאסור לעשות. עכ\"פ כל הנהו שהבאנו לעיל מצוה נינהו. ומה מקשי בפסחים [נ\"ט ב'] והא כל כמה דלא מתקטרי אימורין, כהנים לא מצי אכיל בשר. הרי עכ\"פ כיון דכבר העלה האימורין לראש המזבח ולא מתסרא מלתא. נימא דהו\"ל כאילו כבר נתקטרו, ויהיו הכהנים מותרים לאכול בשר. וכמו כן אמרינן [מעילה ד\"ז ב'] דבקדשים קלים אין מעילה רק אחר זריקת דמן, ובקדשי קדשים רק קודם זריקה. וכי ס\"ד דלר\"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי. יהיה הדין בהיפוך. ואת\"ל דוקא לחומרא אמר ר\"ש כזרוק דמי, כגון גנב בהמה והקדישה ושחטה תמימה בפנים, אע\"ג דבשעת שחיטה לא הותרה עדיין עד שיוזרק דמה אפ\"ה כל העומד לזרוק כזרוק דמי, ולא מחשב שחיטה שאינה ראוייה, וחייב בד' וה' [כב\"ק ע\"ו ב'] וכמו כן בחטאת שנאבדה והפריש אחרת תחתיה. ונמצאת הראשונה אחר שכבר נתקבל דם השניי' בכוס, אמרי' כל העומד לזרוק כזרוק דמי, וכאילו נמצאת החטאת הראשונה אחר זריקת דמיה ותמות [כתמורה כ\"ב ב'], בכל אלו לחומרא אמר ר\"ש כזרוק דמי, אבל לקולא שיהי' הבשר מותר באכילה קודם הזריקה, לא אמרינן כזרוק דמי. ליתא דהרי בנסכים שאין מתקדשין רק בשחיטת הזבח וזריקתו, ואם שחט הזבח וקבל דמו בכוס, ואח\"כ נשפך דם הזבח אמרי' כזרוק דמי משעה שנתקבל הדם בכוס, ומותר לנסך הנסכים [מנחות דע\"ט ב'] הרי דאפי' לקולא אמרי' כזרוק דמי. ואי\"ל דוקא להקל בגוף אחר אמרי' כזרוק דמי, כדמקלינן בנסכים משום דדם הקרבן כזרוק דמי, אבל להקל בגוף הקרבן בעצמו, לאכול הבשר קודם זריקה. לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי בשר פרה האדומה ובשר נותר, שעומדין להשרף שיתבטל אז מהן קבלת טומאת אוכלין, אמרי' דאפי' לא נשרפו עדיין, כשרופין דמי, ואינן מקבלין טומאת אוכלין [כמנחות ק\"ב ב']. הרי דאפי' לקולא ואפי' באותו גוף בעצמו שמחוסר בו המעשה, אמרינן כל העומד להעשות כעשוי דמי. ואת\"ל אף לענין קבלת טומאה מחשב כגוף אחר. ה\"ט כיון דמגוף אחר מתסמא, להכי אמרי' דכשרוף דמי' אבל לאכול הבשר גופי' הו\"ל טפי באותו גוף, ולא אמרי' כזרוק דמי. ליתא. מדאמרינן [פסחים די\"ג ב']. דתודה שנתקבל דמה בכוס ונשפך, דנתקדש הלחם למפסל כשנשפך הדם אח\"כ, דאף דאין הלחם מקודש רק בזריקת הדם, עכ\"פ כיון שנתקבל בכוס כזרוק דמי לענין שיפסל, וכ' שם רש\"י [ד\"ה כזרוק] דאבל לאשתרויי לא משתרי עד דזריק, הרי דאפי' בגוף אחר, לענין אכילה ל\"א כזרוק דמי. ואדרבה מתוס' שם [ד\"ה כל] משמע דטפי מסתבר למימר בגופי' דזבח דכזרוק דמי, טפי מדנימא כן בגוף אחר. ואין לחלק בין אכילות לדבר אחר, דלענין לאכול הבשר או הלחם שבגלל תודה לא אמרי' כזרוק דמי. ליתא, דהרי אשם חלוי שנתקבל דמו בכוס, ונודע לו שלא חטא, אמרי' [בכריתות דכ\"ד ב'] דלולא שבשעת שחיטה כבר הי' עומד להוודע שלא חטא [ור\"ל דמה\"ט לא דמי לנשפך הדם לעיל, שבשעת שחיטה לא הי' עדיין עומד להשפך אח\"כ], הוה אמרי' גבי' משנתקבל בכוס דכזרוק דמי, ויהיה מותר לאכול האשם תלוי ההוא כאילו נודע אחר זריקה, א\"כ ק' שפיר מה\"ט גופי' יהיה מותר לאכול כל קרבן קודם זריקת דמו ועי' בש\"ג בגליון הרי\"ף ב\"מ דקל\"ג א' שכתב דהיכא דחסר מעשה באותו ענין ואין בידו לעשותו לא אמרינן דכעשוי דמי. ובמחכ\"ר עדיין לא נתרפאו בזה כל קושיותינו. גם רבעתו\"ס [סוטה כ\"ה ב'] וב\"ק [צ\"ה ב'] וב\"ב [מ\"ב ב'] הניחו מקצוע דבר זה בש\"ס בצ\"ע. על כרחך צ\"ל דלא לכל אמר ר\"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי, דהיכא דפירשה תורה דלא, כגון כל ערל לא יאכל בו וכל טמא לא יאכל בו, וכמו כן לענין שיאכלו הבשר קודם זריקה, הרי כתיב ודם זבחיך ישפך והדר והבשר תאכל [כפסחים דע\"ו ב'], וכמו כן הקטרת אימורין קודם אכילת בשר, בפירוש אמרה תורה והקטיר הכהן ואח\"כ והי' החזה לאהרן [כפסחים דנ\"ט ב'] בכל הנהו אמרי', שאני הנהו דגלי בהו קרא דלא אמרי'. כזרוק דמי, וכיון דאיכא מילי טובא דגלי בהו קרא כן, הו\"ל טפי מג' כתובים הבאים כאחד דלכ\"ע לא גמרי' מנייהו [כקידושין דל\"ה ב']. א\"כ מתורץ קו' תוס' [פסחים י\"ג ב' ד\"ה כל] שהקשו בזרק דמן שלא לשמן, נימא נמי כזרוק דמי. נ\"ל דהתם גלי קרא לענין הזבח גופיה דלאו כזרוק דמי [כזבחים ד\"ד א'] א\"כ ה\"ה לענין הלחם שהוא גלל תודה. וכ\"כ מתורץ קושיתם [חולין דפ\"א ב' ד\"ה הואיל] שהקשו דנימא לר\"ש דכל הקדשים יקבלו טומאה מחיים מדמצוה לשחטן נימא כשחוטין דמו. ואת\"ל עכ\"פ צריך שיקובל הדם בכוס, וכ\"ש כשלא נשחטו עדיין עכ\"פ שעיר המשתלח יק\"ט אוכלין בחייו מדמצוה לדחותו לצוק נימא כדחוי דמי. ולפי דרכנו גם הא לא ק', דלבתר שאמרה תורה כל מאכל אשר יאכל, דאמק\"ט רק הראוי למאכל אדם, ומה\"ט כל בע\"ח אמק\"ט [כחולין דע\"ה א'] א\"כ הנך אע\"ג דכשחוטין ודחויין לצוק דמי, עכ\"פ לא חזי עדיין להקרא מאכל, ולא עדיפי מפירות מחוברין דאמק\"ט מדלא מחשבו מאכל, וכ\"כ לא עדיף משליל חולין [דע\"ז א'] דאע\"ג דודאי שחוט הוא אפ\"ה אמק\"ט מדאינו מאכל. וא\"כ גם קו' הגאון הגדול מהרע\"ק נ\"י הנ\"ל מתורצת שהקשה לר\"ש דנימא הכא כל העומד ליזרק כזרוק דמי, ואחמכ\"ת ליתא, דעכ\"פ מודה ר\"ש דצריך לזרוק והרי א\"כ יש הויתה דשה עוד, והכא בפסח גלי קרא דכל עוד שיש הויתה דשה נמנין עליו, כדאמרי' בש\"ס הכא. וא\"כ גם קו' ע\"ר הגזצוק\"ל מתורצת דכיון דמן הדין של תורה עבדו הוא ואינו אוכל משום פסח רק כשימנהו רבו [כרכ\"מ פ\"ב מפסח הי\"ג ורמל\"מ שם], ורק למשנה אחרונה אפקעינהו רבנן לשעבודיה, ובמשנה ראשונה לא אפקעו לשעבודיה להכי כיון דמדאורייתא אינו אוכל בלי המנאת רבו. הרי גלי רחמנא להדיא שיהיה הפסח נאכל למנויו דוקא, ובכה\"ג לא אמרי' דכמשוחרר דמי. ואגב נטע פה גרגר א' ממגילת סתרים שחננו ה', דמצינו ג' מיני פלוגתות בענין זה, פלוגתא דר\"מ ורבנן [סנהדרין דט\"ו א'] ר\"מ ס\"ל כל העומד לגזוז כגזוז דמי, אף דליכא מצוה [כתוס' סוטה כ\"ה ב' ד\"ה לא]. ור\"ש ס\"ל כל העומד לזרוק כזרוק דמי, דוקא בדאיכא מצוה לזרוק [כתוס' חולין ד\"פ ע\"ב ד\"ה דכמה]. ור' זירא ס\"ל כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כמנחות ק\"ג וחולין פ\"ג ב'], היינו רק באותו ענין דא\"צ לבלול, משא\"כ לר\"ש אפי' לענין אחר דמותר לאכול הבשר בנודע לו שחטא קודם שנזרק באשם תלוי]: ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ הרי כל מחוסר כפורי' צריך טבילה לאכילת קדשים אחר שקרבו קרבנותיו [כחגיגה כ\"א א']. וא\"כ אף שמוסר קרבנותיו לב\"ד ניחש שמא יפשע מלטבול קודם הערב, ויפסול הפסח. י\"ל כיון דטבילה זו רק מדרבנן היא, וא\"צ הערב שמש, דכל טבילה מדרבנן א\"צ הערב שמש [כמ\"ש פ\"א סי' לד] א\"כ יכול לטבול גם בלילה קודם שיאכל [תוס'] ואף שכבר קרב תמיד של בין הערביים, מותרים הב\"ד להקריב היום חטאת העוף שחייב. דמדאין למזבח אלא דמה, ליכא גבי' עשה דהשלמה. ואפי' מצורע שהוא מחוסר כפורים, שמביא בהמות, אפ\"ה עשה דפסח שהוא בכרת דוחה עשה דהשלמה שאינה בכרת: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "נ\"ל משום דביציאת מצרים היו ג' מניעות שלא יגאלו. הא' מצד עצמן. שהיו רעים וחטאים לה' מאוד כמו המצריים, כמ\"ש חז\"ל [ש\"ר] שאמרו המלאכים, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה מה נשתנו אלו מאלו. ואמרינן [סנהדרין ק\"ג ב'] ועבר בים צרה שמיכה עבר בים בין חומות המים ופסלו בזרועו. ומלבד זה דתן ואבירם ואביזרייהו כולן היו שם, וכולן היו מטונפים ומגואלין בכל תועבות מצרים. כמו שכתוב [דברים ד'] להוציא גוי מקרב גוי, דנראה לי דרצונו לומר מהקרביים ממש. שהיו ישראל במצרים כעצמים בבטן המלאה. וכעובר ירך אמו, דטבע א' לאם ולעובר. ומפני מניעה זו לא היו ראוים להגאל. מניעה ב' מצד הזמן. שהיתה גזירה קדומה שישארו במצרים ת' שנה, ועדיין לא היו שם רק רד\"ו שנים. מניעה הג', מצד הטבע, שהיו כבושים ורדויים תחת יד מצרים אומה חזקה וקשה, ומררו חייהם עד למאוד, עד שלא היו יכולים להגביה ראשם, ואיך יקווה לאיש שעם בזוי ושסוי כזאת יצאו כשה מתחת פרסות ארי טורף. אמנם הקב\"ה ברוב רחמיו הפך הג' מניעות הנ\"ל שאדרבה יהיו כולן סבות למהר גאולתם וכל מניעה ומניעה דחתה חבירתה. דאדרבה מפני שהיו ישראל רעים וחטאים הוצרכו להגאל קודם זמנם. דלולי נשארו כפי זמן הקבוע. היו נשחתים ומתועבים עד אין מרפא, ולבלי להגאל עוד, לכן הוצרכו להגאל קודם זמן הקבוע. ומפני שהי' גאולתן קודם זמן הראוי. להכי היו צריכים המצריים למרר חייהם, כדי שישלים קושי שעבוד את זמן החסר מהראוי. נמצא שגם מרירות השעבוד חסד גדול הי'. לכן צותה התורה הקדושה לעשות זכר לג' עניינים אלו ע\"י ג' דברים שהן שוים לג' העניינים הנ\"ל בג' מיני ההשתוות. דהיינו פסח על שם שפסח וכו', הוא השתוות השם עם מניעה הא'. מפני שאז כשהיה הקב\"ה עובר בגלגלי סופה בתוך מצרים וטרוף זרוע אף קדקד. וסביביו נסערה מאוד, היו ישראל ראויים להיות מוכים ונרמסים, תחת שעטת פרסות אביריו ואעפ\"כ הוא בחסדו ובחמלתו פרס כנפי רחמיו עליהם גנון והמליט. כגבור בוסס במלחמה. ותולעה מתעקמת לפני רגליו, והוא בחן ובחסד חס עליו מלדורסו, ופוסח עליו ברחמים רבים. עוד צותנו תה\"ק, לאכל מצה, על שום שלא הספיק וכו', שהוא השתוות התואר עם מניעה הב' שגם המצה נעשית בחפזון, שהרי לא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם הקב\"ה לגאלם, וע\"י שנתגרשו ממצרים וטלטלו העיס' נשבת החימוץ. והוצרך להאפת מצה, דהיינו קודם זמן הראיי לחימוץ עיסה. כמו כן ישראל ע\"י טלטולם וטרדתם בלי מנוח מעבודת הפרך, לא תקן עיסתם כראוי לעבודת ה' [עי' ברכות י\"ז א] ומהחשש שלא יתטנפו ויתקלקלו ביותר, הוצרך הקב\"ה לאפות עיסתם מהר ולהוציאם קודם זמן הגזירה. עוד נצטוו לאכל מרור על שום שמררו המצריים חיי אבותינו, והוא השתוות הטעם עם מניעה הג', שכמו המרור בתחלתו חריפותו יימר לחיך אוכלו, וכנחש ישך לשון הטועמו, ואעפ\"כ אכילתו טוב לבריאות הגוף ולעכל מהר מזונות קשים שבמעיים. כמו כן קושי השעבוד ודאי רע ומר הי' לשיות הנדחים ההם, אבל עכ\"פ הי' לטוב להם לעכל מהר הגזירה הקשה להשאר שם ת' שנים, וע\"י קושי השעבוד מהרו ויצאו קודם זמנן. או נ\"ל דג' מיני השתוות הללו של פסח, מצה, ומרור, מרמזים לג' דברים שעל ידן נמהר גאולת ישראל ממצרים. הא' מצד הקב\"ה ורחמיו יתברך ומשמרו הברית וההבטחה אשר נשבע לאאע\"ה, נגד זה נצטוו לעשות פסח שהיא שוה בשם עם מה שפסח הקב\"ה ברחמיו על בתי ישראל במצרים. הב' מצד ישראל, דאע\"ג שהיו רעים אז כמו שאמרנו. עכ\"פ עדיין לא החמיץ עיסתם לגמרי, והיו רק כחולה מסוכן שיש עדיין תרופה למכתו. ופוק חזי מה עלתה בהן, שהרי זכו למה שלא זכה שום דור, שהרי זכו לומר זה אלי, ולראות גלוי שכינה בהר סיני, וראתה שפחה על הים יותר ממה שראה יחזקאל [סוטה ד\"ז ע\"ב] ולכן על שם זה נצטוו במצה, שהוא שוה בתואר עם מעמד ישראל אז. דהרי ידוע דעיסה ובצק הן משל לגוף, שנלוש גם הוא מכמה מינים יחד, והשאור הוא משל היצ\"ה שבו, וכמו שאחז\"ל [ברכות י\"ז א'] רבש\"ע גלוי וידוע וכו' ומי מעכב שאור שבעיסה וכו', ר\"ל השאור שבגוף. ולכן קאמר שכמו שעיסת המצה לא החמיצה, כך לא הספיק בצקם של אבותינו במצרים להחמיץ בתועבות מצרים, עד שנגלה עליהן הקב\"ה. וכן במצה כתיב ויאפו את הבצק, שנגאלו קודם שהחמיץ גם הוא. הג' מצד פרעה ברשעתו משום שמררו המצרים חיי אבותינו יותר מהנגזר עליהן ועל לא דבר, ואיך יהיה צדיק מט לפני רשע, ולכן היה הדין נותן, שגם אם לא היה הקב\"ה מבטיח לאאע\"ה לעמוד לימין בניו, עכ\"פ שופט כל הארץ ראוי שיעמוד לימין אביון להושיעו משופטי נפשו. ועל שם זה נצטוו במרור שהוא שווי במרירות עם כאבם, שאין בני אדם יכולים לאכלו מבלי שיוריד דמעות מעיני טועמיו. כמו כן קצרה רוח ישראל תחת מרירות עבודת מצריים וענויים. עד שעם עינים מלאות דמעות צעקו אל ה' מושיעם. או נ\"ל לפרש באופן אחר. דידוע דכל מה שיארע לו לאדם תלוי בג' דברים. במזל, בצדקתו, ובעשייתו. ובמצרים היו כולם לריעותא, דמזלה, היא תעודה העליונה הנסתרה, [עי\"י בפירושינו סוף קדושין] הי' גרוע מאד. בא וראה מה שאמר פרעה, ראו כי רעה נגד פניכם. וידוע מה שדרשו חז\"ל על זה, שהכוכב שבתאי המירה על כליון והשבתה רעה חרב הרג ואבדון, הי' מכונן נגדם מטחוי חציו השנונים, ואם לא נתקיים כולו נתקיים קצתו, שבמדבר הזה נפלו פגריהם וימותו. ולא די בזה, אלא שמזל מצרים אז הי' לפי מחשבתם בגרם המעלות, שחשבו להם לפטראן מזל טלה [ולכן עבדוהו] והוא הי' אז עולה. שבניסן בכל יום מזל טלה מתחיל לעלות [כר\"ה י\"א ב'], והקב\"ה הפך כל המערכה, שמפלתם הגדולה אז היה בא בחצי החודש ממש בחצי ליל ט\"ו, בשעה שחשבו שמזלם בתקפו וחזקתו. ולכן היו אצטגניני פרעה מציצין אם תהיה מכת בכורות בחצות או אחר חצות, [ברכות ד\"ט א']. ולהכי צוה הקב\"ה לשחוט טלה הפסח, להורותם שאין ממש במזל לכשירצה האדון הזה ית' לדלג על ההרים. ואם משום צדקת ישראל גם הוא הי' משקל גרוע, ולא יכול להכריע כף המאזניים לטובתם. דכבגד עידים היה צדקתם, רעים וחטאים מגואלין בכל תועבות וכמש\"ל. ולכן נצטוו לאכול מצה שהיא דומה למעמדם אז, שאין לה טעם וריח, ולא תואר לחם ולא הדר לה. ואם משום כח ידם ומעשיהם, להשתדל בכחם לצאת, כבר היה מטה ידם ורד עד מאוד. ואדרבה יד מצרים היתה הלוך ותעוז על ישראל, כדכתיב וימררו את חייהם. והקב\"ה ברוב רחמיו וחסדיו ית' לא חשש לכל הכרעות האלו. וגאלם בכח ידו החזקה וברצונו הפשוט, וינטלם וינשאם, וכדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה [והארכתי בזה בדרשותי]: ",
+            "ונ\"ל על פי מה שכתבו חז\"ל [פסחים קי\"ח א'], דאומרים הלל זה מפני שיש בו חמשה דברים הללו, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה. תחיית המתים, ביאת המשיח. והן לפע\"ד מכוונים נגד חמשה הצלחות הישראלי, אשר בהן נכללות כל הצלחות האנושי האפשרות, והן: א) שלימות הגוף, בבריאותו וחזקו ועינוגו: ב) שלימות הקניין, בממון ובעושר ובנכסים. ג) שלימות החכמה, אשר תורתינו הקדושה עומדת לכל החכמות בראש פינה, כחמה בין הכוכבים, וכמ\"ש, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. ד) שלימות שכר הרוחני, להנשמה, וזהו שנקרא תחיית המתים ] ועי' מ\"ש בפירושי בריש פרק חלק במאמר \"אור החיים\"]. ה) שלימות הכבוד האמיתי. והנה ביציאת מצרים זכו לכל היקרות והעטרות הללו. זכו לשלמות הגוף שנשתחררו מלעבוד עוד בחמת פרך. אח\"כ זכו ע\"י קריעת ים סוף לשלימות העושר, דגדול היה ביזת הים יותר מהשלל שהביאו אתם ממצרים [תנחומא בשלח]. אח\"כ זכו לשלימות החכמה, בשניתן להם הכלי חמדה היא חה\"ק. אח\"כ יזכו ע\"י זכיות מדריגות הראשונים לשלימות שכר הרוחני שנכלל בשם תחיית המתים. ובקץ ימים יזכו גם לשלמות הכבוד בביאת המשיח, שיראו עולמם בחייהם. וכמ\"ש, וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, היינו יראת הכבוד. ונאמר קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח. והיינו דקאמר תנא הכא. דמשום דהקב\"ה הוציאנו מעבדות לחירות, ר\"ל היציאה מעבדות הגוף שבמצרים לחירות. ומיגון ועוני שחששו לו אצל הים סוף, כשאמר פרעה תורישמו ידי, וזמם לשלול ממונם, ומשצעקו בנ\"י אל ה' נהפך להם לשמחה, ששרו השירה מתוך עושר ששללו מאויביהם, ומתוך שמחה ורוחב לב. ומאבל שהיה להם כשהשליכו בניהם ליאור, נהפך להם ליו\"ט בחג העצרת, שקבלו בו תה\"ק, ופסק מהם כח המות [לולא שחטאו אח\"כ בעגל כע\"ז ד\"ה א']. ומאפילה של קבר שהיו מוכנים להם במצרים שלפי דרך הטבע תתם הנפש הבהמי בקבר האפול. אבל להם נהפך האפילה הזאת לאור גדול, כי שם בעה\"ב לא ישקע שמשם לעולם. ולא תתשך אורם ע\"י ענני הקריות כבעה\"ז, והוא תחיית המתים. ומשעבוד שמשועבדים לשלם תמיד השטר חוב הישן, שחתם א\"ע אאע\"ה עליו להיות בניו גרים גרורים בארץ כל ימי עולם, כמ\"ש ידוע תדע כי גר יהי' זרעיך בארץ לא להם [דר\"ל לע\"ד], שא\"ל הקב\"ה בזמן שכרת עמו הברית, שלא יחשוב אאע\"ה מחמת שכרת הקב\"ה עמו ברית להיות לו ולזרעו אחריו לאלהים, יחיו זרעו בעולמם תמיד בהצלחה ועושר וכבוד. לכן אמר לו הקב\"ה, לא כן, רק לנסיון הובא האדם לעולם, וביותר צריכים אומה זו להתנסות. ולכן ידוע תדע כי גר יהיה זרעך על הארץ, שאינה שלהם, לא לבד שיהיה רוב ימיהם בעולם כלו בצער שהם דחופים וסחופים אלא גם מנות תה\"ק תעשה אותם כגרים בארץ ואינם רשאין לאכול כל מה שירצו ואינן רשאין לעשות מה שירצו, ומתי שירצו, רק מה שירשה להן בע\"הב ית' ואינם בכלל עם הארץ, כי הם עם השמים, וצריך כל א' לעמוד כמלאך אש על הארץ, וראשו בשמים, ולא ישוב מפני כל. ולכן באמת עברו עליהם רוב ימי עולם בצער וגירות. ולא זכו לגאולה שלימה כל ימיהם עוד]. אבל אז בביאת המשיח יזכו שיפסוק השעבוד הנ\"ל. ולכל אלו זכו ע\"י יציאת מצרים, לכן נאמר לפניו ההלל שנזכר בו ה' דברים היקרים הללו, להודות לה' על מתנותיו המפוארות אלו שנתן לנו: ",
+            "ונ\"ל דאע\"ג דנראה שהמלות נסתרסו הרבה ממה שהן במקורם בלשון יון. אבל חז\"ל שהם הם בעלי לשון הקדש כרמב\"ם ריש תרומות כך דרכם בקדש. שכשקבלו מלה יונית לתוך לשונינו הקדושה. הכריחוה להתיהד תחלה, לכן שבשו המלה במקורה בכוונה, והסבו לקרותה באופן אחר, דהיינו כפי הנאות לפרשה ע\"פ דרך לשונו הקדושה, כדאמרי' [שבת דע\"ז ב'] דרגא דרך גג מתכילתא מתי תכלא דא. וכמו כן אסימן רפ\"ד דב\"מ, ביונית נקרא אסימייאס, וקראוהו אסימן נוטריקן אי סימן כדברי בני הרב המופלג מהורר משה מרדכי שליט\"א, וכמו כן המסס, נקרא בלשון לטינא הומסוס, והסבו לקרותו המסוס, על שם העברי כמסוס נוסס, וכמו כן ארמון, שנקרה בלשון יון טראכלוס, הסבו שמו לקרותו טרקלין, נוטריקון טרוק גלי, ר\"ל פתח סתום [ועי' מ\"ש עירובין פ\"ו בפרושי סי' לא]. וכמו כן הכא קרבו מלת פטיירא, ועשו ממנו הפעיל בעברית ואמרו אין מפטירין, כדי לפרשו על דרך הנפטר מחבירו, ומצאנוהו גם בלשון הקודש, כי לא פטר יהוידע [ד\"ה ב כג], וכמו כן מלות עפי פייגאן הסיבוהו לקרותה אפיקומן. כדי שיהיה נאות לנוטריקון אפיקו מן, ר\"ל הוציאו מזון רך וענוג כמו מן, ושמור זה]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה פסחים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1e5ddbab274eebd27a18a45ae6023c86cbfc8489
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "[ובזה מתורץ קושית רבינו בטורי אבן. שהקשה מה כלל הוא זה. בשלומא בממון אפילו להחזיק אינן נאמנים. כגון ב' אומרים פלוני לוה מפלוני ק'. והנך אומרים לא לוה. אין בדבריהם כלים. אלא בדיני נפשות הכי ס\"ד שכשיעידו ב' עדים שפלוני הרג, והנך אומרים לא הרג. נהרגהו הרי מדאורייתא כשירים הן. ולפע\"ד גם בל\"ז קשה דגם בממון משכח\"ל דאין אשה כשרה והן כשירים להעדות. וכגון להריע שטרא אפומא. דמי גריעי הנך דכשרין מדאו' מבת רב חסדא [כתובות דפ\"ה א']. ולפי דברנו ניחא. דהא דנחוש לדבריהן. ולא נעשה מעשה. לא מחשב כשרין לה: ",
+            "[מכאן נ\"ל ראי' חזקה דהילוך בשבת עדיף מרכיבה. אפילו חוץ מי\"ב מיל. דהרי מתניתין במהלך לילה ויום מיירי. ודלא כרמג\"א [רס\"ו סק\"ד]. ואי\"ל שאני חמור דנמוך. דרגלי אדם למטה מי\"ט [עי' שבת פכ\"ד סי' ג']. וכן משמע קצת מדנקט חמור ולא בהמה סתם. עכ\"פ על כרחך רק אורחא דמלתא נקט חמור. דאל\"כ כמו דאשמעינן מתניתין הקל הקל בהילוך נגד רכיבה הו\"ל לאשמעי' נמי הקל הקל ברכיבת סוס וגמל דעדיף טפי. אלא ש\"מ דבכל גוונא הילוך עדיף]: ",
+            "ונ\"ל דמשום טלטול המזונות לר\"ה אצטריך קרא, דאל\"כ תחומין דרבנן, ואפי' חוץ לי\"ב מיל י\"א דרבנן [כא\"ח ת\"ו]. אמנם, אילה\"ק מ\"ש ממילה דכתיב נמי ביום אפי' בשבת [כשבת קל\"ב א' ]. ואפ\"ה ספק כגון נולד ביה\"ש לא דחי, א\"כ ה\"נ דלמא דוקא בודאי אין עדים בב\"ד מחללין, ולא במסופק, והרי לעיל [מ\"ו] אפי' בודאי יש עדים שם מחללין משום ספק שמא יכשלו לע\"ל. ואת\"ל עכ\"פ ספק דאורייתא לא גרע מודאי דרבנן דהיכא דהוי עשה דרבים דחי לאיסור דאורייתא [כברכות דל\"ז ב'], וה\"נ עשה דרבים ניהו לקדש ע\"פ ראייה. ליתא, דדוקא לעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן דרבים דמשחרר עבדו עובר אעשה, אבל ל\"ת אין כח ביד חכמים לעקור רק בשב וא\"ת [כיבמות ד\"כ ע\"ב], וכ\"ש חלול שבת דהוא איסור כרת, דאפילו עשה דאורייתא לא דחי ללאו של כרת [כיבמות ד\"ד א']. ותו שבת ויו\"ט עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה [כפסחים דפ\"ד א']. ונ\"ל דהכא שאני דגלי קרא דאפילו ספק ניחל שבתא. דאל\"כ, אין לך שום עדות החודש דליחל עלה שבתא, שלא יהא ספק שמא לא יצטרכו שם. להכי לא גמרינן מנה] [ועי' תוי\"ט הכא]: "
+        ],
+        [
+            "[ואע\"ג דאמרינן [מ\"ק כ\"ט א' וברכות דס\"ד] דאל יאמר \"בשלום כ\"א לשלום\". נ\"ל ע\"פ מ\"ש הכותב סוף ברבות דהחילוק בין בשלום ללשלום, דבשלום משמע השלימות שבו לא יוסיף ולא יגרע. משא\"כ לשלום משמע שהשלום למולו, והוא מתקרב אליו ומוסיף שלימות. ומה\"ט נ\"ל דהנפטר מהמת לא יאמר לך לשלום דהרי זה א\"א שיוסיף שם שלימות דהיום לעשותן כתוב [כע\"ז ד\"ג א'.]. אבל יאמר לו לך בשלום כלומר יה\"ר שידנוך בעה\"ב כאילו כבר השגת השלימות הראוי. משא\"כ הנפטר מהחי, כשיאמר לו לך בשלום הוא מקללו, שלא יוסיף שלימות. אבל יאמר לו לך לשלום, שתמיד תוסיף שלימות. א\"כ יש חלוק גדול בין הליכה לביאה, דר\"ג שבא אצלו ר\"י, אילו א\"ל בא לשלום, מחזי כיוהרא וכמגדפו שאינו שלם עדיין, וע\"י שיבא אצלו יוסיף שלימות. אבל א\"ל בא בשלום, ר\"ל בשלימות שיש בך תבוא אצלי ובשלימות שבך קיימת דברי וגזירתי. וא\"ת עכ\"פ היאך הורה ר' דוסא שרשאי לילך הרי אמרינן הוריות פ\"א דבהורו ב\"ד וידע א' מהן שטעו, ואפ\"ה עשה עמהן חייב חטאת והרי ר' דוסא לא ידע מילפותא דר\"ע דקאמר בש\"ס אתם אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', אלא טעמא אחרינא קאמר אם באין אנו וכו', א\"כ בכל הוראות ב\"ד שידע א' שטעה נמי נימא הכי. ונ\"ל דהתם בהוריות היינו ביודע שטעו הב\"ד בדין אבל הכא לא בדין טעות חשדו לרבן גמליאל, דהרי דבר פשוט היה האיך מעידין על אשה שילדה וכו'. אלא חשדוהו שמפני שכבר קידש החדש ע\"פ העדים וכמש\"כ לעיל [סי' מ\"א] להכי מפני הבושה לא בעי שווייה נפשיה הדרנא, או אולי יש לו טעם אחר לקיים הקידוש דמעיקרא, וכאשר היה באמת, דאחשבוניה סמיך, והיינו דקאמר ליה ר' דוסא אם באין אנו לדון וכו', ור\"ל והיאך נחשוד אותו ולא נדונו לכף זכות, ור' יהושע אהא סמיך טפי לילך, מאילפותא דר\"ע, שהוא לימוד חדש]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כך פירש הרמב\"ם הכא, ובפ\"ב משופר. ונ\"ל דלהכי לא נקט תנא בירושלים. לאשמעינן דגזירה שמא יעבירנה. גזירה ישנה היתה, דאף בזמן שהיה המקדש בנוב וגבעון, לא היו תוקעין רק בהעיר שהיה המקדש שם ולא במקום אחר. ותו נ\"ל דגם לרש\"י כן, דבכל ירושלים תוקעים, ומ\"ש רש\"י דבמקדש דוקא, היינו לס\"ד דש\"ס [ד\"ל ע\"א], אילימא כדקתני וכו'. אבל במסקנא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', נ\"ל מדלא קאמר אלא חסורי מחסרא וכו', ש\"מ דהא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', היינו פירושא דבמקדש היו תוקעין. ואף לבתר מ\"ש רש\"י בגמרא, וז\"ל והא מלתא מחסרא ממתניתין. כוונתו דבמשנה לא נזכר שתוקעין יחידין. וזה שמסיים רש\"י. ומבעייא לן לתרוצי הכי, עכ\"ל. מיהו קצת ק' א\"כ דס\"ד דמקשן מקדש ממש, א\"כ ל\"ל לש\"ס לאקשויי, זאת מבעייא ליה, הרי בל\"ז המשנה תמוה דתחלה אמר רק במקדש תוקעין, והדר קאמר דאפילו הרואה ושומעת תוקעת. וי\"ל. אב\"י כוונת ע\"ר נ\"י שכתב וי\"ל, ר\"ל לפמ\"ש תוס' ר\"פ ד\"ה אבל דהא דקתני כל עיר נוכל לאוקמה אחר החורבן ע\"ש]: ",
+            "כך נ\"ל, ומצינו דוגמתו בפ\"ק דשבת דתינוקת מותרים לקרות לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטו דאימת רבן עליהן, דכתב הרשב\"א שם דאפילו שלא בפני רבן מותרים לקרות מה\"ט [וכמג\"א ער\"ה סק\"ז]. ומה\"ט מותר נמי לקרות ביו\"כ לאור הנר, דאימת זמן יו\"כ עליו. ה\"נ אימת זמן ב\"ד ואימת מקדש עליו. ורבותי כתבו הטעם דב\"ד יזהירו את העם שלא יעבירו. ותמהני א\"כ אמאי מותר שלא בפני ב\"ד. וגם מ\"ש יבנה מירושלים, דביבנה מותר רק בפני ב\"ר. כדקאמר בש\"ס. וי\"ל. והא דגזרו בשופר שמא יעבירנו, ולא גזרו נמי בלולב, דהרי ניטל בגבולין בזמן שבית המקדש ביום ראשון אפילו בשבת [כסוכה פ\"ד מ\"ב]. תקיעת שופר שאני דלא כ\"ע ידעי לתקוע, ויש לגזור טפי שיעבירנו בשבת כשילך ללמוד לתקוע. והא דלא גזרו במילה בשבת שיעבור הסכין כשילך ללמוד למול. י\"ל דהכא שאני דכ\"ע טרידי ולא מדכר חד לחבריה. ובפסח בשבת נמי ל\"ג שיוציא הסכין. דנ\"ל דבצורך עבודה וודאי אין שבות במקדש [ועי' סוכה פ\"ד סי' י']. ועוד דכיון דכהנים רבים במקדש הבקיאין בשחיטה, אין חוששין שילך לחוץ אצל בקי ללמד. או נ\"ל דכל המצויין אצל מילה ושחיטה מומחין הן, וא\"צ שילך אצל בקי ללמוד]: ",
+            "ותמוה דברי הר\"ב דמשמע מדבריו דרישא וסיפא מיירי במחונך והוא נגד הש\"ס. ואי\"ל כבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א דדוקא ברייתא דנקט תחלה מתעסקין ואת\"כ אין מעכבין, מוקמינן כאן בהגיע לחינוך כאן בלא הגיע, משא\"כ במשנתינו דנקטה תחלה אין מעכבין. ובסוף תני אבל מתעסקין, ע\"כ ר\"ל אבל גם מלמדין, כרתוי\"ט. ליתא דא\"כ המשנה מיירי רק במחונך, ומה תנ\"ה דנקט הש\"ס איכא. ותו למה שבק תנא מלמתני האיסורא דלא הגיע לחינוך ותנא רק ההיתרא, דהגיע לחינוך. וצ\"ע: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..75fd47f7fb9c6d14aee12efd7f20b76b3e308729
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Rosh Hashanah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,39 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Rosh Hashanah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Rosh_Hashanah",
+    "text": [
+        [
+            "[ובזה מתורץ קושית רבינו בטורי אבן. שהקשה מה כלל הוא זה. בשלומא בממון אפילו להחזיק אינן נאמנים. כגון ב' אומרים פלוני לוה מפלוני ק'. והנך אומרים לא לוה. אין בדבריהם כלים. אלא בדיני נפשות הכי ס\"ד שכשיעידו ב' עדים שפלוני הרג, והנך אומרים לא הרג. נהרגהו הרי מדאורייתא כשירים הן. ולפע\"ד גם בל\"ז קשה דגם בממון משכח\"ל דאין אשה כשרה והן כשירים להעדות. וכגון להריע שטרא אפומא. דמי גריעי הנך דכשרין מדאו' מבת רב חסדא [כתובות דפ\"ה א']. ולפי דברנו ניחא. דהא דנחוש לדבריהן. ולא נעשה מעשה. לא מחשב כשרין לה: ",
+            "[מכאן נ\"ל ראי' חזקה דהילוך בשבת עדיף מרכיבה. אפילו חוץ מי\"ב מיל. דהרי מתניתין במהלך לילה ויום מיירי. ודלא כרמג\"א [רס\"ו סק\"ד]. ואי\"ל שאני חמור דנמוך. דרגלי אדם למטה מי\"ט [עי' שבת פכ\"ד סי' ג']. וכן משמע קצת מדנקט חמור ולא בהמה סתם. עכ\"פ על כרחך רק אורחא דמלתא נקט חמור. דאל\"כ כמו דאשמעינן מתניתין הקל הקל בהילוך נגד רכיבה הו\"ל לאשמעי' נמי הקל הקל ברכיבת סוס וגמל דעדיף טפי. אלא ש\"מ דבכל גוונא הילוך עדיף]: ",
+            "ונ\"ל דמשום טלטול המזונות לר\"ה אצטריך קרא, דאל\"כ תחומין דרבנן, ואפי' חוץ לי\"ב מיל י\"א דרבנן [כא\"ח ת\"ו]. אמנם, אילה\"ק מ\"ש ממילה דכתיב נמי ביום אפי' בשבת [כשבת קל\"ב א' ]. ואפ\"ה ספק כגון נולד ביה\"ש לא דחי, א\"כ ה\"נ דלמא דוקא בודאי אין עדים בב\"ד מחללין, ולא במסופק, והרי לעיל [מ\"ו] אפי' בודאי יש עדים שם מחללין משום ספק שמא יכשלו לע\"ל. ואת\"ל עכ\"פ ספק דאורייתא לא גרע מודאי דרבנן דהיכא דהוי עשה דרבים דחי לאיסור דאורייתא [כברכות דל\"ז ב'], וה\"נ עשה דרבים ניהו לקדש ע\"פ ראייה. ליתא, דדוקא לעשה דאורייתא דחי עשה דרבנן דרבים דמשחרר עבדו עובר אעשה, אבל ל\"ת אין כח ביד חכמים לעקור רק בשב וא\"ת [כיבמות ד\"כ ע\"ב], וכ\"ש חלול שבת דהוא איסור כרת, דאפילו עשה דאורייתא לא דחי ללאו של כרת [כיבמות ד\"ד א']. ותו שבת ויו\"ט עשה ול\"ת הוא ואין עשה דוחה ל\"ת ועשה [כפסחים דפ\"ד א']. ונ\"ל דהכא שאני דגלי קרא דאפילו ספק ניחל שבתא. דאל\"כ, אין לך שום עדות החודש דליחל עלה שבתא, שלא יהא ספק שמא לא יצטרכו שם. להכי לא גמרינן מנה] [ועי' תוי\"ט הכא]: "
+        ],
+        [
+            "[ואע\"ג דאמרינן [מ\"ק כ\"ט א' וברכות דס\"ד] דאל יאמר \"בשלום כ\"א לשלום\". נ\"ל ע\"פ מ\"ש הכותב סוף ברבות דהחילוק בין בשלום ללשלום, דבשלום משמע השלימות שבו לא יוסיף ולא יגרע. משא\"כ לשלום משמע שהשלום למולו, והוא מתקרב אליו ומוסיף שלימות. ומה\"ט נ\"ל דהנפטר מהמת לא יאמר לך לשלום דהרי זה א\"א שיוסיף שם שלימות דהיום לעשותן כתוב [כע\"ז ד\"ג א'.]. אבל יאמר לו לך בשלום כלומר יה\"ר שידנוך בעה\"ב כאילו כבר השגת השלימות הראוי. משא\"כ הנפטר מהחי, כשיאמר לו לך בשלום הוא מקללו, שלא יוסיף שלימות. אבל יאמר לו לך לשלום, שתמיד תוסיף שלימות. א\"כ יש חלוק גדול בין הליכה לביאה, דר\"ג שבא אצלו ר\"י, אילו א\"ל בא לשלום, מחזי כיוהרא וכמגדפו שאינו שלם עדיין, וע\"י שיבא אצלו יוסיף שלימות. אבל א\"ל בא בשלום, ר\"ל בשלימות שיש בך תבוא אצלי ובשלימות שבך קיימת דברי וגזירתי. וא\"ת עכ\"פ היאך הורה ר' דוסא שרשאי לילך הרי אמרינן הוריות פ\"א דבהורו ב\"ד וידע א' מהן שטעו, ואפ\"ה עשה עמהן חייב חטאת והרי ר' דוסא לא ידע מילפותא דר\"ע דקאמר בש\"ס אתם אתם, אתם אפילו שוגגין וכו', אלא טעמא אחרינא קאמר אם באין אנו וכו', א\"כ בכל הוראות ב\"ד שידע א' שטעה נמי נימא הכי. ונ\"ל דהתם בהוריות היינו ביודע שטעו הב\"ד בדין אבל הכא לא בדין טעות חשדו לרבן גמליאל, דהרי דבר פשוט היה האיך מעידין על אשה שילדה וכו'. אלא חשדוהו שמפני שכבר קידש החדש ע\"פ העדים וכמש\"כ לעיל [סי' מ\"א] להכי מפני הבושה לא בעי שווייה נפשיה הדרנא, או אולי יש לו טעם אחר לקיים הקידוש דמעיקרא, וכאשר היה באמת, דאחשבוניה סמיך, והיינו דקאמר ליה ר' דוסא אם באין אנו לדון וכו', ור\"ל והיאך נחשוד אותו ולא נדונו לכף זכות, ור' יהושע אהא סמיך טפי לילך, מאילפותא דר\"ע, שהוא לימוד חדש]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כך פירש הרמב\"ם הכא, ובפ\"ב משופר. ונ\"ל דלהכי לא נקט תנא בירושלים. לאשמעינן דגזירה שמא יעבירנה. גזירה ישנה היתה, דאף בזמן שהיה המקדש בנוב וגבעון, לא היו תוקעין רק בהעיר שהיה המקדש שם ולא במקום אחר. ותו נ\"ל דגם לרש\"י כן, דבכל ירושלים תוקעים, ומ\"ש רש\"י דבמקדש דוקא, היינו לס\"ד דש\"ס [ד\"ל ע\"א], אילימא כדקתני וכו'. אבל במסקנא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', נ\"ל מדלא קאמר אלא חסורי מחסרא וכו', ש\"מ דהא דקאמר אלא דבירושלים תוקעין וכו', היינו פירושא דבמקדש היו תוקעין. ואף לבתר מ\"ש רש\"י בגמרא, וז\"ל והא מלתא מחסרא ממתניתין. כוונתו דבמשנה לא נזכר שתוקעין יחידין. וזה שמסיים רש\"י. ומבעייא לן לתרוצי הכי, עכ\"ל. מיהו קצת ק' א\"כ דס\"ד דמקשן מקדש ממש, א\"כ ל\"ל לש\"ס לאקשויי, זאת מבעייא ליה, הרי בל\"ז המשנה תמוה דתחלה אמר רק במקדש תוקעין, והדר קאמר דאפילו הרואה ושומעת תוקעת. וי\"ל. אב\"י כוונת ע\"ר נ\"י שכתב וי\"ל, ר\"ל לפמ\"ש תוס' ר\"פ ד\"ה אבל דהא דקתני כל עיר נוכל לאוקמה אחר החורבן ע\"ש]: ",
+            "כך נ\"ל, ומצינו דוגמתו בפ\"ק דשבת דתינוקת מותרים לקרות לאור הנר בשבת, ולא חיישינן שמא יטו דאימת רבן עליהן, דכתב הרשב\"א שם דאפילו שלא בפני רבן מותרים לקרות מה\"ט [וכמג\"א ער\"ה סק\"ז]. ומה\"ט מותר נמי לקרות ביו\"כ לאור הנר, דאימת זמן יו\"כ עליו. ה\"נ אימת זמן ב\"ד ואימת מקדש עליו. ורבותי כתבו הטעם דב\"ד יזהירו את העם שלא יעבירו. ותמהני א\"כ אמאי מותר שלא בפני ב\"ד. וגם מ\"ש יבנה מירושלים, דביבנה מותר רק בפני ב\"ר. כדקאמר בש\"ס. וי\"ל. והא דגזרו בשופר שמא יעבירנו, ולא גזרו נמי בלולב, דהרי ניטל בגבולין בזמן שבית המקדש ביום ראשון אפילו בשבת [כסוכה פ\"ד מ\"ב]. תקיעת שופר שאני דלא כ\"ע ידעי לתקוע, ויש לגזור טפי שיעבירנו בשבת כשילך ללמוד לתקוע. והא דלא גזרו במילה בשבת שיעבור הסכין כשילך ללמוד למול. י\"ל דהכא שאני דכ\"ע טרידי ולא מדכר חד לחבריה. ובפסח בשבת נמי ל\"ג שיוציא הסכין. דנ\"ל דבצורך עבודה וודאי אין שבות במקדש [ועי' סוכה פ\"ד סי' י']. ועוד דכיון דכהנים רבים במקדש הבקיאין בשחיטה, אין חוששין שילך לחוץ אצל בקי ללמד. או נ\"ל דכל המצויין אצל מילה ושחיטה מומחין הן, וא\"צ שילך אצל בקי ללמוד]: ",
+            "ותמוה דברי הר\"ב דמשמע מדבריו דרישא וסיפא מיירי במחונך והוא נגד הש\"ס. ואי\"ל כבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א דדוקא ברייתא דנקט תחלה מתעסקין ואת\"כ אין מעכבין, מוקמינן כאן בהגיע לחינוך כאן בלא הגיע, משא\"כ במשנתינו דנקטה תחלה אין מעכבין. ובסוף תני אבל מתעסקין, ע\"כ ר\"ל אבל גם מלמדין, כרתוי\"ט. ליתא דא\"כ המשנה מיירי רק במחונך, ומה תנ\"ה דנקט הש\"ס איכא. ותו למה שבק תנא מלמתני האיסורא דלא הגיע לחינוך ותנא רק ההיתרא, דהגיע לחינוך. וצ\"ע: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה ראש השנה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c07f95085d8b3444f4f367ffc8539c3f76876417
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,95 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Shabbat",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. והוסיף וז\"ל או שנטל [וכו'] והניח ברה\"ר. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל קשה למסקנת הש\"ס דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. וא\"כ ה\"נ הנחה. א\"כ אף בלא הניח בקרקע. מיד שהוציא ידו לרשות שגופו שם. הוה כהנחת חפץ. ואף דגם רש\"י כתב כן. י\"ל שכך דרכו בקודש לפרש לפי הס\"ד (כתוי\"ט פאה פ\"א מ\"ב). ואף דלתוס' ישנים האבעיא רק לענין עקירה. אבל הנחה ודאי הוה. מ\"מ י\"ל דרש\"י לא ס\"ל כן. אבל לר\"ב ק'. וצ\"ע. עכ\"ל. ותמהני מאד על דברי הגאון הנ\"ל. דהרי לקמן (דצ\"ב א') אמרי'. דמתני' איירי בלמעלה מג' דפטור בהנחה דיד [א) צ\"ע דהתם מיירי רק דפשט ידו לחוץ וכאן ידו וגופו ברשות אחת הן ועי' רמב\"ם פי\"ג ה\"ב וה\"ו.]. ועי' עוד תוס' כתובות (דל\"א ב' ד\"ה רב אשי): ",
+            "ועי' תוי\"ט. וכתב עליו הגאון הנ\"ל וז\"ל. ויש נ\"מ למה דקיי\"ל דמומר לד\"א אינו מומר לכל התורה. חוץ ממומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכתב בית הלל סי' ב' אפילו מומר לחלל שבת מדרבנן. א\"כ היכא דפטור אבל אסור מצד שבת. עכ\"פ כשהיה בפרהסיא הוה מומר לכה\"ת. משום הכי קאמר. דמצד שבת פטור ומותר. אבל אי משום דעבר אלפני עור. אין חלוק בין אם הל\"ע הוא על שבת או על איסור אחר. הרי עבר רק אלפני עור. ואינו מומר לכה\"ת. עכ\"ל: [אב\"י כבר כ' השמ\"ח דמומר לחלל שבת מומר לכה\"ת. דוקא בדאורייתא. לא בדרבנן. דלא כב\"ה. ועי' בפ\"ח י\"ד בקו\"א ס\"ב. ובפ\"מ לא\"ח בפתיחה חלק ד'. אכן בל\"ז אני תמה על הגאון הנ\"ל. למה הוצרך להביא ממרחק לחמו. ראיה מהב\"ה. והלא דין מפורש הוא בא\"ח (שפ\"ה ס\"ג). דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא. אפי' אינו מחלל רק בדרבנן הרי הוא כעובד כוכבים]. ",
+            "ולש\"ך בי\"ד (קנ\"א ו') מותר למכור איסור למומר. בשיכול לקנותו במקום אחר. ולא הבנתי דבריו. דמ\"ש מומר מישראל כשר דחייב להפרישו. כש\"ך שם. והרי מומר ג\"כ אף שחטא ישראל הוא: [אב\"י באמת כתב כן המרדכי בפירוש רפ\"ק דע\"ז. וז\"ל פסק בסמ\"ג דאסור ליתן יי\"נ למומר. דאעפ\"י שחטא ישראל הוא. ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. ע\"כ. וכ\"כ תוס' שם (ד\"ו ב'). דמומר כישראל גמור חשבינן ליה. רק דגם בישראל ביכול ליטלו בלי סיועתו. אינו חייב להפרישו. א\"כ תימה על הש\"ך שהפריד בין הדבקים. וכתב שאף למרדכי ותוס'. בישראל אפי' יכול לטלו בלי סיועתו אסור להושיט לו. והרי גם במומר כך ה\"ה. וע\"כ צ\"ל דתוס' ורא\"ש שכתבו כאן בשבת דאף ביכול לטלו אסור מדרבנן חולקים על תוס' ומרדכי בע\"ז. וכרמ\"א בי\"ד קנ\"א שכ' דעתם בשם י\"א. ונ\"ל עוד ראיה דאף לתוס' ורא\"ש כאן אף במומר אסור עכ\"פ מדרבנן. דאי כש\"ך דמותר לגמרי. א\"כ מה דוחקא לאוקמי מתני' דשבת דקתני פטור ומותר. דמיירי בעובד כוכבים. והרי עדיין ק' א\"כ האיך שייך העני חייב. וצריך לדחוקי כרא\"ש דלסימנא בעלמא נקטי'. דאי הוה ישראל היה חייב. לוקמי בפשיטות דאיירי במומר. אע\"כ דאף במומר אסור מדרבנן כבשאר ישראל]. ותרצתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א. אי משום הא לא תסייען. דהרי הך מומר שכ' הש\"ך דליכא לפני עור. היינו מומר להכעיס. והוא גרע מעני עובד כוכבים דחייב לפרנסו. ומומר לעבודת כוכבים אסור לפרנסו (כי\"ד רנ\"א ב'). מיהו מ\"מ ק\"ל. למאי דאוקמינן למתני' הכא בעני עובד כוכבים. הרי אסור ליתן לעובד כוכבים כשודאי יוציאו לרה\"ר (כדמשמע שבת י\"ט א') ואף דברישא הכא עובד כוכבים בעצמו לקח. עכ\"פ בסיפא ישראל נתנו לו [ב) תמוה וצ\"ע.] וצ\"ל דמיירי שהחפץ של עובד כוכבים. דאז ליכא איסור. אפילו נראה כנותן לו ע\"מ להוציא. או י\"ל דלעולם בישראל מיירי. והכא לענין שבת קאמר פטור ומותר. ולא לענין איסור לפני עור: ",
+            "הקשה אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל. וז\"ל לרש\"י (ד\"ג א') ד\"ה פטור אבל אסור. ולרא\"ש רפ\"א. דעקירה בלי הנחה או להיפך מדרבנן. ונ\"מ להקל בשעת הדחק לצורך מילה [אב\"י כלומר. אף למה שפסק בא\"ח (סי' שמ\"ה ס\"ז) דגם האידנא אף שאין ס' רבוא בוקעין ברחוב. איכא רה\"ר. מ\"מ מותר לומר לעובד כוכבים להוציא התינוק מהבית ויטלטלנו אח\"כ הישראל פחות פחות מד' אמות. ואח\"כ מכניסו העובד כוכבים מרה\"ר לבהכ\"נ. דהרי עקירה בלי הנחה הוה שבות. ואמירה לעובד כוכבים ג\"כ שבות. ושבות דשבות במקום מצוה ל\"ג כסי' ש\"ז ס\"ה]. וכך כ' ג\"כ רט\"ז (סי' רס\"ו סק\"ד. וסס\"י של\"א). וק\"ל מ\"ש מח\"ש דאסור מדאורייתא מדחזי לאצטרופי. ה\"נ כשעוקר חזי לאצטרופי להניח. ונ\"ל דדוקא בחד שמא אסור מדחזי לאצטרופי. ואילה\"ק דעכ\"פ להוי כב' שעשו. דזה שיכול חייב (כלקמן פ\"י) וה\"נ העוקר יכול להניח והמניח א\"י לעקור. י\"ל דשאני הכא דהעוקר לא סייע בהנחה. אמנם ק\"ל לרשב\"ל דחצי שיעור מותר מה\"ת (כיומא דע\"ד א'). הרי כ' בעשותה. בעשה כולה ולא מקצתה (כשבת צ\"ב ב'). ומדמיעטו מקרבן ש\"מ דחייב. ודוחק לומר דהיינו בפעולות אסורות ולא באכילות אסורות. דמ\"ש. ואת\"ל דדוקא בעשו שנים מלאכה ביחד צריך התם הך קרא. משא\"כ באכל או עשה באמת רק חצי שיעור. ליתא. דהרי אפי' בלא נעשה רק חצי המלאכה. נמי מצריך קרא ועשה אחת. עד שיעשה כולה. למעוטי מקרבן (כשבת ק\"ג ב'). ונ\"ל. דהתם רק מדכתיב מאחת. דמשמע אפי' חצי'. מצריך קרא דעשה אחת. אבל באמת פטור לגמרי. עכ\"ל אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. ונאום עבדא קמי מרא. שפתותיו נוטפות מרה. מ\"ש אאמ\"ו הגזצוק\"ל על קושיא הראשונה מח\"ש. דרק מחד שמא אסור ח\"ש. נ\"ל כוונתו הקדושה. דרק כשהאיסור הוא מין א' שייך ח\"ש. אבל כל שנעשה האיסור ע\"י ב' דברים. כל שלא נעשה ב' הדברים יחד אין כאן איסור כלל. ולא שייך בזה ח\"ש. תדע דאל\"כ בשר וחלב. צמר ופשתים. שור וחמור. מים וגרעין בחמץ. וכי ס\"ד שיהא כל א' לבד אסור מטעם ח\"ש וה\"נ עקירה והנחה. ואפ\"ה אסרו חכמים עקירה בלי הנחה. משום דלא לגמרי דמי לבו\"ח ואינך. משום דהנך באמת ב' דברים. משא\"כ עקירה והנחה אינן רק ב' פעולות בגוף א'. ודמי לח\"ש. אמנם ק\"ל ממ\"ד בשבת (דמ\"ה א') בקוץ ברה\"ר מטלטלו פחות פחות מד' אמות. וק\"ל מ\"ש מהא דאמרי' ריש מי שהחשיך דנותן כיסו לעובד כוכבים. ובאין עובד כוכבים נותנו ע\"ג חמורו. ואמרי' שם בגמ' דעוד א' היתה ולא רצו חכמים לגלותה. משום כבוד אלדים הסתר דבר. וק' למה גלוה בקוץ ברה\"ר. ואת\"ל כיון דפחות פחות מד\"א רק מדרבנן אסור. א\"כ דוקא בקוץ דאיכא צערא גופו ל\"ג בה רבנן (ככתובות ד\"ס ע\"א). אבל בכיסו. דליכא אלא הפסד ממונו. אף דגם במקום פסידא ל\"ג רבנן (כלשם). עכ\"פ אינו שוה בכל דוכתא לצערא דגופא (כב\"ק פ\"ח מ\"ז). ואיכא דוכתא דבמקום צערא ל\"ג ובמקום פסידא גזרו. עכ\"פ למה יהיה פחות פחות מד\"א שרי בצערא דגופא. הרי אסור מן התורה. מדהו\"ל ח\"ש במין א'. ואת\"ל דח\"ש שייך רק באכילות ולא בפעולות. כמ\"ש השאגת ארי' (סי' פ\"א) לענין בל יראה. דאינו אסור בח\"ש. וכדאשכחן בבצק שבסדקי עריבה (פסחים דמ\"ה א). לפע\"ד יש לחלק. דדוקא בבל יראה. דאף בשיעור שלם לא לקי. אי משום דניתק לעשה (כפסחים צ\"ה א'). אי משום דאין בו מעשה (כרמב\"ם פ\"א מחמץ ומצה). ולהכי מדקיל איסורי' גם ח\"ש שלו קיל ומותר לכתחילה. אבל שאר כעולות גם ח\"ש מהן אסור מדאו' דמ\"ש מאכילות. אמנם נ\"ל. לבתר מ\"ש רפ\"מ בי\"ד בהקדמה לתערובות. ב' פירושי' בחזי לאצטרופי. אי משום דאם יאכל תוך כדא\"פ עוד ח\"ש. ילקה גם על ח\"ש הראשון שיצטרף לזה. או משום דחצי זית וחצי זית הוא שיעור שלם. ואני הטעמתי הטעם הב'. דכוונתו דאי נימא דח\"ש מותר מה\"ת. א\"כ למה בו\"ח חדוש דכל חדא וחדא שרי ובהדי הדדי אסור (פסחים דמ\"ד ב'). ומאי חדושא הרי כל איסור כך הוא. כל חלק וחלק שבו שרי ובהדדי אסור. אלא ש\"מ דבאמת בכל איסורי' כל ח\"ש שבו שם איסור דאורייתא עליו מדחזי לאצטרופי בשם איסור ולהכי אסור מה\"ת. אולם הנ\"מ בין הנך ב' טעמי' הוא. בכל איסור שהוא מכח הזמן. כגון דעשה חצי מלאכה בבין השמשות במוצאי שבת. או באכל ח\"ש או עשה חצי מלאכה במוצאי יו\"כ או אכל ח\"ש חמץ במוצאי פסח. לטעם א' פטור. ולטעם ב' חייב. והנה לפי הגמ' הנ\"ל דפחות פחות מד\"א מותר מדאו' ע\"כ מוכח כטעם א'. דח\"ש אסור רק משום דחזי לאצטרופי לח\"ש שאח\"כ. א\"כ בהולכה פחות פחות מד\"א כיון שכבר עשה הנחה. א\"א שיצטרף לו עוד ההולכה שאח\"כ. וכ\"כ עקירה בלי הנחה. כיון שאחר שעקר לקחה אחר מידו. תו א\"א שיצטרף לו הנחה. ושרי. ורק מדרבנן אסור מדדמי לח\"ש. ובני הרב המאה\"ג מהרב\"י שליט\"א תירץ. דשאני איסורי דמלאכת שבת. דכיון דממשכן ילפינן להו (כשבת ד\"צ ועירובין די\"ז). וא\"כ עקירה או הנחה לחוד. כיון דאין שם מלאכה עליו מותר לגמרי מדאורייתא: ",
+            "מ\"ש הר\"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי\"ף (ב\"י א\"ח רנ\"ב). ולפ\"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא\"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי\"ל כרמב\"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא\"ח רנ\"ב וש\"א). להכי שפיר נקט מה\"ט (בא\"ח רנ\"ב) \"לא יצא אדם\" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק\"ל לפי\"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת\"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ\"פ קשה באו\"ח רנ\"ב. דנקט אדם. א\"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא\"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד\"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ\"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע\"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע\"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא\"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב\"י מיהו האידנא דליכא רה\"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג\"א רנ\"ב סקכ\"ג). ואעפ\"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ\"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]: ",
+            "כתב הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל. לא ידענא למה נקט מתני' לא יפלה כליו. לנקט סתמא. דלהוי משמע גם פלוי ראש אסור שמא יטה. וכדקתני בברייתא אין פולין ואין קורין. וכ\"כ הרמב\"ם. מיהו י\"ל דנקט כליו לרבותא דדיוקא. דוקא בלילה אסור. אבל ביום אפי' כליו דיש שם פרעושין. והו\"ל למיחש שמא יהרגן. כמו דאסרינן מה\"ט להרוג כנים בבגדיו שמא יהרוג שם פרעוש. וכנים שבראשו מותר להרוג מדאין מצוי שם פרעוש. אמנם עדיין ק\"ק. האבעיי' דגמ' דלא יפלה. אי היינו ביום. דמתני' כר\"א דהורג כנה חייב וק' א\"כ אמאי נקט כליו. הו\"ל למנקט סתם. דמשמע חדוש טפי. דאפי' פלוי ראש אסור. ותו ק' טפי בש\"ע (רס\"י ער\"ה) דנקט סתם אין פולין. וביאר הרמ\"א. דר\"ל לבער כנים מהבגדים. וק' למה נקט הרמ\"א בדיוק בגדים. ובלבוש באמת השמיט הגהה זו. ואולי י\"ל דפלוי הראש שהוא ע\"י אחר. אם ימשוך האחר ידו להטות. ירגיש זה ויזכירנו. ואף דהב\"ח ס\"ל דב' קורין דוקא לדבר מצוה. י\"ל דפלוי ראש מדא\"א רק ע\"י אחר מעיקרא ל\"ג עלה. ועדיין צ\"ע. עכ\"ל הגאון הגדול הנ\"ל: אמנם לי המחבר נראה לתרץ. דלהכי נקטה מתני' כליו דקמ\"ל דאפי' כליו שצריך להם לשבת. וסד\"א כיון דאין פולין לכ\"ע אפי' לר\"א רק מד\"ס הוא ולהכי רק כלים אחרים אסור לפלות. אבל כליו שצריך לשבת. כיון דאיכא תרתי. משום צערא (ככתובות ד\"ס ע\"א) ומשום כבוד הבריות (כברכות די\"ט ב'). סד\"א דל\"ג בה רבנן. וכמו דל\"ג לטלטל מוקצה ומלהוציא מרה\"י לכרמלית כדי להתקנח. משום כבוד הבריות (כא\"ח סס\"י שי\"ב). קמ\"ל דאפ\"ה אסור הכא. משום דלא ברי שירחשו למעלה ויתבזה בעיני הבריות. גם אין כל צער שוה שלא יגזרו בה רבנן. וא\"כ מתורץ אף קו' ב' של הגאון. לס\"ד דאבעיי' דלא יפלה מיירי ביום. ואתיא כר\"א דמחייב אהריגת כנה אפי' של ראש. דיליף מאלים (כלקמן בש\"ס ק\"ז ב']. ואפשר דמה\"ט נמי נקט רמ\"א בגדים דמשמע אפי' בגדים שצריך להם בשבת. ומ\"ש הגאון הנ\"ל דמי שמניח א\"ע לפלות ראשו ע\"י אחר. הו\"ל המתפלה כמשמרו שלא יטה. לפע\"ד לא דמי כלל. דהתם יושב ומשמרו שלא יטה. אבל זה אינו מרגיש רק סילק ידו מראשו. ושמא לדבר אחר סילק. ותו תפס עליו גם הרב בני המאה\"ג מהרב\"י שליט\"א הגאבדק\"ק לאנדסבערג. דאי כיושב ומשמרו דיינינן להמתפלה. א\"כ גם לב\"ח שרי. ועד כאן קאסר הב\"ח רק בשניהן פולין. דאין א' משגיח על חבירו וכמ\"ש הרט\"ז (סער\"ה סק\"ג): ",
+            "אב\"י כך כ' הר\"ב. דלהכי נקט זב וזבה. אף דתשמיש קשה להן. אכן בגמ' אמרי' תניא רשב\"א אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה. רק לא יאכל הזב עם הזבה. ופירש\"י. שלא הוצרכו לכך. שכולן אוכלין חוליהן בטהרה. ובל\"ז לא אכלו עם נשותיהן טמאות. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א. לא כי. דברי הרב מזוקקים הן. דאף לש\"ס ק' דהו\"ל עכ\"פ למנקט לא יאכל הטמא עם הזבה. אע\"כ דנקט' מתני' זב אף דגם לו קשה הבעילה. אפ\"ה חיישינן. [אלא דש\"ס מדייק דעכ\"פ הו\"ל לאשמעינן במתני' שלא יאכל טהור עם אשתו הטמאה שלא מזיבה ונדה רק משאר טומאות. דמדגיסי אהדדי שמא תגע ותטמא טהרות שיאכל. ש\"מ דהיו זהירין בל\"ז לאכול בטהרה. תדע מדקאמר רשב\"א דהו\"ל למתני לא יאכל הטהור עם הטמאה. ולא קאמר דהו\"ל למתני לא יאכל הטהור עם הזבה. ש\"מ כדאמרן]: ",
+            "ואע\"ג דהעובר על דברי ב\"ה חייב מיתה (כברכות פ\"א מ\"ג) ואי\"ל משום דהכא שב ואל תעשה הוא. או כבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א. שתי' דהכא שאני. דלא מוכחא מלתא דחייש לחומרא דב\"ש. דשמא כדי למהר כביסתן הוא עושה. מש\"ה שרי. ליתא. דהרי במי ששכח לברך בהמ\"ז במקום שאכל (ברכות פ\"ח מ\"ז) אמרי' התם בגמ' דהאי תלמידא דעבד כב\"ש. ואשכח ארנקי. אף דחזרה למקום אכילתו קום ועשה הוא. וגם מוכחא מלתא. דחוזר למקומו רק לברך. וכב\"ש. ואפ\"ה שרי. ונ\"ל דמזה מוכח כרא\"ש דבכלים לכובס או בחזרה למקום אכילתו גם ב\"ה מודו דעדיף טפי. רק שלא הטריחוהו חכמים. משא\"כ בהטייה דק\"ש. כיון דב\"ה לא דרשו קרא דובשכבך דלהוי בהטייה. מה עדיפותא לקרות בהטייה ואדרבה בעמידה עדיף טפי. להעיד מלכות שמים ככל עדות בעמידה: "
+        ],
+        [
+            "וכן כ' הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מו\"ה עקיבא שליט\"א וז\"ל. טעם הא' כ' הרמב\"ם פ\"ו משבת (אמר המחבר גם רש\"י כ\"כ דכ\"א א'). וטעם ב' כ' הרמב\"ם בפירושו. וק\"ל לטעם ב' למה אסור להדליק מהן נר חנוכה בשבת. למ\"ד מותר להשתמש לאורה. וצ\"ע. קרא הקורא בהרים לפע\"ד אין זו קושי' ואדרבה טפי מהתם נ\"ל ראי' לרמב\"ם בפירושו. ואי לטעם קמא שמא יטה. ק' מדכלל וקאמר (שבת כ\"א א') שכל שמנים שאין מדליקין בשבת. אין מדליקין בחנוכה. מדסתם משמע דכלל נמי שמנים שריחן רע. ואמאי הרי בהנך אין הטעם שמא יטה. רק שמא יניחנו ויצא (כשבת כ\"ה ב'). וא\"כ אמאי לא ידליקן בחנוכה בשבת. אע\"כ כיון דהא דנר בשבת במקום סעודה חובה. הוא רק שלא יאכל בחושך (כתוס' בשבת כ\"ה ב'). וכיון דלהך מ\"ד מותר להשתמש בנר חנוכה. א\"כ א\"צ נר אחר במקום סעודה וכשיהי' ריחו רע יניחנו יוצא ויאכל בחושך. א\"כ ה\"ה נמי כשלא ידלק יפה חיישי' שיניחנו ויצא: ",
+            "[*ותמוה היכא אשכחן כה\"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ\"ה בעשאו בזמן ידוע הו\"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו\"ל מצוה. אפ\"ה בעשאה בזמן הנ\"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ\"ה כשהדליקו לכבוד יו\"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע\"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ\"ה כשמדליקו לכבוד יו\"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק\"ו. וא\"כ ה\"נ נימא ק\"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו\"ט ושבת. ק\"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ\"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו\"ט ושבת. ואת\"ל דה\"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד\"ח). ליתא דא\"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש\"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע\"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש\"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי\"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק\"ג ב') דאין לומר בהמ\"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע\"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ\"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י\"ל התם הבהמ\"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב\"א בהכוס. משא\"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע\"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ\"ה כיון דתכליתן דומין זל\"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל\"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא\"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א\"כ כ\"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס\"ד מדציונו הקב\"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא\"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת\"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע\"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע\"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא\"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו\"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו\"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ\"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ\"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו\"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו\"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו\"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה\"ט כמשא דחבילה. עכ\"פ הרי ע\"כ הש\"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל\"כ לא הוה שתק הש\"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ\"ל דה\"ט דש\"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו\"ט רק מה שהוא לצורך יו\"ט לבד. או לצורך שבת ע\"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו\"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע\"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו\"ט. לצורך אכילתן. אע\"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ\"ט ל\"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו\"ט. משא\"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו\"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה\"ג לא שרי רחמנא ביו\"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש\"ס. שריפת תרומה עשה ויו\"ט עשה ול\"ת. ודו\"ק. ועי' ברמג\"א סי' קמ\"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב\"ם ב' בנ\"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס\"ד שב' בנ\"א יאסרו להניח תפלין כאחת: ",
+            "וכן כ' הר\"ב ע\"ש וכ' הגאון הנ\"ל. וז\"ל ותוס' ביצה (דכ\"ב) כ' דאין ר\"נ דממהר הכבוי. דא\"כ לא הו\"ל רק גרם כבוי (עי' לקמן פט\"ז מ\"ה). רק ר\"ל בשעה שמסתפק מכהה אורו. מדמתמעט השמן. וכ' הרא\"ש א\"כ בשפופרת שע\"פ הנר. שכשיסתפק לא יכהה הנר. לשתרי. דהרי התם אינו רק ממהר הכבוי. אלא העיקר דלא מקרי גרם כיבוי. רק באינו נוגע בנר עצמו: ",
+            "והר\"ב כ' טעם איסור נפט משום דעף. ולפע\"ד למד כן מש\"ס שהזכיר טעם זה בנפט לבן. דמש\"ה גם בחול אסור. ולפע\"ד מדנקט מתני' נפט סתם להתירא. ולא חייש לסכנה. ש\"מ דלא פליג מתני' וברייתא. דמדנקט ברייתא נפט לבן. ש\"מ דאיכא אחר שאינו לבן ואינו עף. ובו איירי תנא דשרי אף שריחו רע. וכמ\"ש הר\"ב גופי' לעיל. וכן מצאתי בירושלמי אית תנא דתני מדליקין בנפט. ואית תני אין מדליקין בנפט. מ\"ד מדליקין באוכמי. ומ\"ד אין מדליקין בחוורא. דהיא סכנה. הרי מוכח כדברינו. מיהו לדידן כל נפט אסור כמו עטרן. מדשניהן ריחן רע ומה\"ט נ\"ל ג\"כ שהשמיט הטור (שם) מלהזכיר נפט. דמדנקט כבר עטרן דאסור מדריחו רע. ה\"ה כל שמן שריחו רע. דאטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזל. אלא ה\"ה כל דדמי לי': ",
+            "וכן כ' הר\"ב. וכ' הגאון הנ\"ל בשם ליקוטי מהרי\"ל. שהוא מל' היגאה גמא בלא בצה (איוב ח'). ור\"ל קנה אגם. [*ואני המחבר לא הבנתי דהרי קרא דהיגאה גמא ר\"ל היגדל קנה בלי אחו. וא\"כ אין יכולין ליתן שמן בשפופרת אחו שהרי מנוקבת היא בקצה. והול\"ל לא יסתום ויקוב. אב\"י ול\"מ נ\"ל דכונת המהרי\"ל לפרש המשנה דלא יקוב ר\"ל שעושה חלל בקנה סתומה מהאגם ע\"י שלוקח מתוכה הככיי. ליתן בתוכה השמן. או דמיירי בקנה שיש בה שרש למטה. וסתימה כעין קשר מלמעלה וחותך הסתימות האלו לנקב אותה מצד זה וזה]: ",
+            "וכן כתב הר\"ב. וכתב הגאון הנ\"ל וז\"ל. וכ\"כ רש\"י. ולפ\"ז מה דקאמר חוץ מהפתילה לא קאי את\"ק. דבחס אפתילה נמי פוטר ר\"י. אלא ה\"ק חוץ מהפתילה. דפעמים חייב במתכוון לעשות פחם. אמנם צ\"ע דלמא הא דקאמר הש\"ס בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ר\"ל שלא הבהבה מבעו\"י ולהכי אף דמכבה השתא מדחס על הפתילה. מ\"מ מדרצונו שידליק אח\"כ הפתילה. ניחא לי' בפחם שתהא נוח לידלק. ואף דאין מתכוון עכ\"פ הו\"ל פ\"ר דניחא לי'. דחייב אף לר\"ש כלקמן (דק\"ג א') בתלש עולשין לאכילה בפחות מגרוגרת בארעא דידי'. חייב משום *)בונה. מדהו\"ל פ\"ר דניח\"ל מכ\"ש הכא דמכוון לכבות. ומדניח\"ל בכבוי. הו\"ל פ\"ר וחייב. וצ\"ע עכ\"ל. אמר המחבר א\"כ מאי האי דקאמר הש\"ס (דל\"א ב') תדע דקאמר שהוא עושה ולא מפני שנעשה פחם. ולפי פי' הגאון הנ\"ל עדיין ק'. דמדלא התכוון לפחם הול\"ל שהוא נעשה. אמנם הא דלא מתרץ הש\"ס באמת הכי. נ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' הכא ד\"ה וסותר. דכיבוי לחוס אפתילה לא היה במשכן. ולקמן (דצ\"ד א' ד\"ה ר\"ש). כ' דכל דלא הוה במשכן הו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה. ולפי מ\"ש תוס' לקמן (דמ\"א ב') ד\"ה מיחם דבמלאכה שא\"צ לגופה אפי' פ\"ר פטור. וכ\"כ רכ\"מ פ\"א דשבת לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאצל\"ג. א\"כ לא דמי הך דהכא בפתילה. להך דעולשין לקמן (דק\"ג א'). דהתם כיון דהוה במשכן. לא אפשר למפטרי' רק משום דבר שאינו מתכוון. ולהכי בדהוה פ\"ר דניח\"ל חייב. משא\"כ הך דהכא דלא הוה במשכן. הו\"ל שפיר מלאכה שאצל\"ג דפטור פ\"ר. ולהכי לא סגי לש\"ס לומר שיהא חייב רק במכבה עכשיו לעשות פחם. וכמ\"ש רש\"י ור\"ן הכא. ואפילו לרש\"י לשטתיה דמלאכה שאין צריך לגופה היינו באין צריך לאותה מלאכה שיתחייב עלה. נ\"ל לפמ\"ש השלטי גבורים (ס\"פ האורג). דכל מעשה שעושה עמה ג\"כ דבר היתר. אע\"ג דהוה פ\"ר דניחא לי'. כסוגר פתח וצבי נצוד בבית. פטור. וכ\"כ כל שאפשר לעשות המעשה בלי פ\"ר. אף דהוה פ\"ר שרי. עכ\"ל. וכן נראה ראי' לדבריו מע\"ז (די\"ב) בנתפזרו מעות לפני ע\"ז. לולא מ\"ע מותר לשתות ולהגביה מעותיו. אף דהוה פ\"ר. אע\"כ משום דעשה היתר עמו. או משום דאפשר להגביה מעותיו בלי פ\"ר. כשיחזיר אחוריו לע\"ז. או כשתנטל הע\"ז מכאן. א\"כ ה\"נ הי' אפשר לעשות הכבוי כחס על הפתילה שלא היה פ\"ר לעשות פחם. דהיינו בהיתה מהובהבת מבעו\"י. או בצריך לפתילה לדבר אחר ולא לחזור ולהדליקה. להכי פ\"ר כי האי פטור. משא\"כ לקמן בעולשין א\"א שיתלוש אם לא ייפה הקרקע. להכי בדהוה פ\"ר חייב. מיהו נ\"ל דבע\"ז לעיל משו\"ה מותר אף דהוה פ\"ר. כסברת ר\"ן (חולין דרצ\"א א') דמשו\"ה מוכרי כסות. לובשין הכלאים. ובלבד שלא יתכוונו להנצל מחמה או מגשמים. אף דהוה פ\"ר. דדוקא בנאסר משום מלאכה אסור פ\"ר. ולא בנאסר משום הנאה. וע\"כ טעמא דמלתא. דהנאה שאני דתלי' רק בכוונתו. דרק במתכוון נהנה. והרי לא נתכוון. ע\"כ ע\"ז נמי תלי' רק בכוונתו (כסנהדרין דס\"א א'). ולהכי לא דמי לשבת שהמלאכה גופא אסור. ולהכי בפ\"ר הו\"ל כמתכוון לעשות מלאכה. משא\"כ בע\"ז אין השתחואה אסור רק במתכוון לע\"ז. ורק הכוונה אסורה. ולהכי בלא התכוון אף דהוא פ\"ר שרי. ודו\"ק: ",
+            "תמוה במתני'. למה נקט בכפל. ונ\"ל ע\"פ מה שמסתפק רמג\"א (שמ\"ב) אי ביה\"ש של מוצאי שבת נמי ל\"ג שבות שלצורך מצוה. דמספיקא לא פקעה הקדושה. להכי נקט הכא בכפל. דבין ביה\"ש שבע\"ש. דמסופק שמא כבר החשיך. או ביה\"ש שבמוצאי שבת דמסופק שמא עדיין אין חשיכה. בתרוייהו אסור לעשר ודאי ושרי בדמאי. [אב\"י כוון א\"מ הגאון נ\"י להמגיה לת\"ח]: ",
+            "מיהו לכאורה נ\"ל ראיה לתוס' (עירובין ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפרוש) דמתני' דלא כהלכתא. וכרבנן דס\"ל דגזרו אשבות ביה\"ש. דאי כרבי דל\"ג אשבות. ומיירי בא\"צ כלעיל. א\"כ למה בסיפא בדמאי מותר להפריש שלא לצורך כלל. ואת\"ל בדמאי מדהפרשתו רק מדרבנן. הו\"ל דוגמת שבות דשבות. דמותר אף שלא לצורך כלל. עכ\"פ ק\"ל למה נקט דוקא הנך שלשה שבותין. הול\"ל ספק חשיכה סא\"ח. אין עושין שבות שלא לצורך כלל. אע\"כ דמתני' כרבנן. דאפי' לצורך אסור שבות ביה\"ש. ונקט שפיר הנך שלשה. אף ע\"ג דכולהו צרכי שבת נינהו. דמעשר לאכילה. וטבילה לתשמיש כלים. ונרות לצורך מאור. אפ\"ה אין שבות נדחה אפי' לצורך שבת. אמנם נ\"ל דלא לחנם נקט התנא כלים ונרות ל\"ר. לגלויי דמיירי בא\"צ לדחות השבות כ\"א להרווחה בעלמא. להשתמש בכלים ונרות רבים. וכ\"כ מעשר בכה\"ג מיירי. בא\"צ לו רק להרווחה בעלמא. ובכה\"ג לכ\"ע גזרו אשבות ביה\"ש. עד שיהיה לו צורך ממש לדחות השבות: "
+        ],
+        [
+            "כ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. ק' דמ\"מ נגזור שמא יגיס דחייב משום מבשל. ועי' חי' רשב\"א פ\"ק במאי דאמרי' בעקורה וטוחה. דלפי תרוצו בתרא. מיירי הכא בנתבשל כמאכל ב\"ד. ואז אף כשיגיס א\"ח משום מבשל. לפ\"ז בלא הגיע למאב\"ד אסור להשהות אף בגרוף. ומזה תמוה לי על דבריו בחי' כאן. דהאריך אי מותר להשהות בגרוף בלא הגיע למאב\"ד. אי חיישינן לחתוי. ולא העיר שמא יגיס. ודוחק לומר דסמך א\"ע אמ\"ש בפ\"ק דבאינה טוחה אסור שמא יגיס. והכא בטוחה מיירי. ואפ\"ה איכא חשש דיחתה. עכ\"ל. אמר המחבר ת\"ל כי כבר אשכחנא מרגניתא דא. וכוונתי לדעת קדושים לעיל סי' ה'. ולפמ\"ש מוכח לקרב בב' ידים מה שדחה הגאון הנ\"ל באמת הבנין שבידו. דע\"כ רשב\"א כך דעתו: ",
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל ז\"ל. תמוה דבתבשיל לבד פליגי. ונ\"ל דתבשיל לרבותא דהיתר בגרוף וקטום. וחמין לרבותא דאיסור. בלא גרוף וקטום עכ\"ל: ",
+            "וכתבו התוס' דמ\"ב ב' ד\"ה לכל. דדוקא תבלין אין מתבשלין בכ\"ר לר\"י. אבל בשאר מילי מודה. עכ\"ל. והקשה אדם המעלה הקשה כברזל. ה\"נ הרב המאה\"ג החרוץ מהו' ליזר מדריזן שליט\"א. דזה נגד משנה ערוכה פ\"א דמעשר מ\"ז. דגם בשמן ס\"ל לר\"י דאינו מתבשל בכ\"ר רק בחומץ וציר. עכ\"ל. והשבתיו ב' תשובות בדבר. חדא הרי כל עיקר חילוק של תבלין משאר מילי. אינו רק מדבאין למתק לא מחזי כמבשל. וכמ\"ש תוס' (לעיל ל\"ט א' ד\"ה כל). והרי שמן ג\"כ בא למתק. והרי הרמב\"ם בפ\"ב דערלה מ\"י כ' בפירוש דגם שמן בכלל תבלין. (ועי' תוס' מ\"ק די\"ג ב' ד\"ה בתבלין). ותו אף לפי דעת מעלתו דתבלין דהכא תבלין ממש. והן לבד קשין לבשל. עכ\"פ מי דמי אור דקובע למעשר רק מד\"ס (כרמב\"ם פ\"ג ה\"ג ופ\"ד ה\"ב דמעשר). לבישול שבת דאורייתא. והרי באמת אמרי בירושלמי (רפ\"ד דמעשר). דדוקא בכובש כ\"צ ובשלוק דוקא בשלוק כ\"צ. קובע למעשר. ע\"כ. וא\"כ וכי ס\"ד דבשבת נמי בעי בישול כ\"צ. וטעם חילוק דיניהן נ\"ל. משום דקביעת אור ודומיו למעשר. הוא משום דאז נגמר מלאכתו. ולכן בעי בישול גמור. משא\"כ בשבת סגי כשהיא מלאכת מחשבת בין לקולא בין לחומרא (כביצה י\"ג ב'). מיהו כל זה לשיטת מעלתו נ\"י. אבל תמהני איך העלים עימו השנונים מלחקור מה בעי רבעתו\"ס בזה. ומה נ\"מ מה ס\"ל לר\"י והרי לא קיי\"ל כוותיה. ואעתיק לכ\"מ ידידי נ\"י מ\"ש זה כמה בגליון ש\"ס שלי. וז\"ל שם. נ\"ל דכוונת תוס' דאל\"כ האיך לא פליג ר\"י בכל מתני' דלעיל באנטיכי ומיחם. ואי\"ל דבאמת ר\"י אכולהו קאי. ליתא דהרי לעיל (דמ\"א ב') אדרבה מוקמינן מתני' דמיחם כר\"י. אע\"כ כדבריהם. א\"כ בזה יתישב יפה קו' רפ\"מ. דמ\"ש תוס' תבלין דוקא. לאו לאפוקי שאר מיני קאתי. רק לאפוקי אנטיכי ומיחם דלעיל. וטעם דבריהם נ\"ל דדוקא בנתן דבר קר לחם. והוא דבר לח שמתערב יפה. מתבטל החמימות. משא\"כ אנטיכי הכל חם. ומשא\"כ מיחם אף שנותן לתוכו צוננים. נחושתן עומד לעצמו ואינו מתערב. כדקאמר ר\"נ לעיל מפני שנחושתה מחממתה: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י אף דרמב\"ם ור\"ב פרשו דדוקא לחין מחמת עצמן. לא מחמת דבר אחר. זהו לשיטת רש\"י בגמ' (דמ\"ט א') דלחין מחמת עצמן מחמם טפי מלחין מחמת דבר אחר. אמנם אאמ\"ו גאון ישראל שליט\"א. הלך אחר פסק ההלכה (בא\"ח רנ\"ז מג\"א סק\"י) דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור. וע\"כ כ' סתם ולא חילק. וגם רמב\"ם חזר בו ממ\"ש בפירושו. דכ' בפ\"ד משבת ה\"א. וז\"ל. לחים אפילו מחמת עצמן. אלמא דמחמת עצמן גרע ממחמת דבר אחר: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל שזה אינו אותו לוד שבחלק בנימין (כמגילה ד\"ד א'). שהיתה בגבול מערב א\"י סמוך לגבול ח\"ל (כגיטין רפ\"א מ\"א). ושם הי' ב\"ד של ר\"א (כסנהדרין דל\"ב ב'). והיתה כמהלך יום מירושלים (כמעשר שני פ\"ה מ\"ב). ונקרא כעת המקום ההוא לאדא. אבל הך דהכא הרי אמרי' בגמ' שהוא חמרא לובא. וכ' תוס' דלובא הוא מצרים. ונקרא כ\"כ בתנ\"ך (דה\"ב י\"ב ג'. ונחום ג' ט') וכן עוד היום יש מדינה בדרומית מצרים שנקראת לִבְיֶען. והיא הנקראת לפנים לוד. וכן אשכחנא בישעי' (ס\"ו פי\"ט) ובירמיה (מ\"ו פ\"ט) וביחזקאל (כ\"ז פ\"י ול' פ\"ה). וכן כתיב ומצרים ילד את לודים (בראשית י' פי\"ג). ושם הי' מושב גזלנים (פסחים י\"ב ב'). והיו אוכלים בשר אדם (כרש\"י שבת ד\"י ע\"א). ולהם מכר א\"ע ריש לקיש קודם שחזר בתשובה (כגיטין דמ\"ז א'). אמנם אותו לוד שנזכר בתורה (בראשית י' פכ\"ב) בבני שם. לוד שלישי הי'. באזיען הקטנה שנקרא כעת לידייען. והוא מח\"ל: ",
+            "וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל אבל לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך. כ' תוס' דליכא רק במחמר בהמתו ואני מסופק אם נשים מצווין בשביתת בהמה. היכא דליכא משום מחמר. דהרי הוה רק עשה. ומ\"ע שהז\"ג נשים פטורות. ואף דחייבות בקידוש מהיקישא דזכור ושמור. י\"ל דוקא קידוש. דהוא זכירה. אבל מ\"ע דשבת י\"ל דפטירי. וער\"ן פ' כל כתבי. שכ' דכל מילי דשבת נשים שוין לאנשים. ועב\"י ססרצ\"א. וצ\"ע לדינא. עכ\"ל. אמר המחבר במחכ\"ת הגאון הנ\"ל אשתמיטתיה המשנה דשלהי פרקן מפרת שכנתו של ראב\"ע. ודוחק לומר דלהגאון הנ\"ל רק מדרבנן היתה אסורה. מלבד שזה דוחק גדול. דהרי דומיא דפרת איש נקט לה דאסור מדאורייתא. וגם הגאון הנ\"ל לא התכוון לזה. מדלא הזכיר המשנה הנ\"ל ולומר דהתם רק מדרבנן מיירי. תו ק' למה נרחיק הפלוגתות. דהרי לראב\"ע ודאי שרי לגמרי אפי' לאיש (כפ\"ב דביצה). וכן משמע נמי בירושלמי דפליג ארבנן ושרי לגמרי. וע\"כ דס\"ל כשמואל (שבת נ\"ב א') דלנוי מותר לגמרי. וא\"כ רבנן אף דס\"ל כדקיי\"ל (א\"ח ש\"ה סי\"ז) דאף לנוי אסור מדאורייתא. עכ\"פ איך יחמירו עוד דאף דבכל דוכתא לא מצינו שהחמירו באשה בעשה שהז\"ג. הכא גם באשה החמירו. זו פלוגתא כפולה ורחוקה היא. ותו דא\"כ כשלא מחה בה למה נקראת על שמו. שיהיה שקול כאילו הוא עצמו עשה כן. הרי בדידה הוה רק מדרבנן. ובדידיה אסור מדאורייתא. ואיך יוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בכפל. ואף דבירושלמי י\"א דשל אשתו היתה. לפ\"ז י\"ל דמה שקנתה אשה קנה בעלה. עכ\"פ בגמ' דילן משמע טפי דשל שכנתו ממש היתה ואי לא פליג הירושלמי אגמרא דילן אפשר שאח\"כ נשאה. וגם להך ירושלמי לא התכוון הגאון הנ\"ל. דהרי לא זכר המשנה כלל. ותו ק' למה באמת ראב\"ע לא מחה בה. דאף דלדידיה שרי. הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי\"ל משום דראב\"ע גם הוא מפי רבים שמע. ומה\"ט לא חזר בו (כעדיות פ\"ה מ\"ז). ליתא. דאדרבה משם ראי' דרק הוא בעצמו מה\"ט לא חזר משמועתו. אבל לאחר אסור לעשות כיחיד נגד רבים. דהרי עקביא קאמר התם לבנו אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים. מוטב להניח דברי היחיד ולעשות כמרובים. אע\"כ דידע שלא תשמע לו. ולהכי לא אמר לה ולא מידי. דבכה\"ג ס\"ל דאפי' בדאורייתא א\"צ למחות. דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין (כביצה ד\"ל ע\"א). ואפשר דראב\"ע ורבנן פליגי בפלוגתא אי תוכחה עד נזיפה או עד הכאה (כערכין דט\"ז ב'). רק מדשתק הנשיא לא היה בידם למחות כלל. ויהיה איך שיהיה הא תינח אי לרבנן שביתת בהמה של אשה דאו'. להכי קראוה על שמו דס\"ל כדקיי\"ל (א\"ח תר\"ח) דבדבר המפורש בתורה. אפילו בדידע שלא ישמע לו. אפ\"ה מחויב למחות עד הכאה וקללה. אבל אי נימא דלרבנן אשה רק מדרבנן מצווה על שביתת בהמתה. א\"כ למה קראוה על שמו. הרי גם לדידהו לא הי' צריך למחות. ככל מילי דרבנן או שאינו מפורש בתורה (כביצה הנ\"ל ותוס' שם). גם בל\"ז לא ידענא מה יכריחנו להוציא משנה דפרה ממשמעותא דכולא פרקן. דכולו מדאורייתא קמיירי. וה\"נ באשה: "
+        ],
+        [
+            "וק\"ל הרי אסור משום מראית עין. מדמחזי כפרועת ראש. דאפי' בחצר עכ\"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב\"ש אה\"ע קט\"ו סק\"ט). והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין (כא\"ח ש\"ה סי\"א ותרע\"א ס\"ח. וי\"ד פ\"ז ש\"ך סק\"ו). ואי\"ל דהכא בבתולה מיירי. דהרי בש\"ס (דס\"ד ב') קאמר הטעם שהתירו לה אלו שלא תתגנה על בעלה. וליכא למימר נמי דמיירי הכא במכוסים השערות בשבכה. וע\"י שיתעבה השבכה. תראה כבעלת בשר וכמו כן צ\"ל ביבמות (קט\"ז ב') ע\"ש. ובכה\"ג אפי' ברה\"ר שרי. דומיא דנזמי אוזן לעיל י\"ב. זהו דוחק. ונ\"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי (כב\"ש שם). ובהא מיושב קו' תוס' במכילתין (דנ\"ז ב') ד\"ה אין. דלמה לא נקט ברישא דברה\"ר אסור פאה. ולדברינו מיושב שפיר. דלהכי לא נקט לה התם משום דבל\"ז אסור. מיהו לדברי תוס' שם. נ\"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט. וניכר ע\"י השבכה שאינן שערותיה (ועי' מג\"א ע\"ה סק\"ה. ועטרת זקנים ואשל שם סק\"ה. ותשו' ב\"ש סי' י\"ז. ובד\"מ א\"ח סי' ש\"ג ז'. ובמשבצות שם סק\"ט ובשלטי גבורים כאן בפרקן): "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ורש\"י ור\"ב כ' יין חלב ודבש. ושאלני י\"נ מהו' אברהם ראטענשטיין שליט\"א למה לא הזכירו ג\"כ שמן ומים. ונ\"ל דמסתבר לרש\"י ור\"ב ור\"ן. דר\"ש לא פליג אהך כללא דאביי (דע\"ח א') דכל דשכיח ול\"ש. אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא. ושכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח החמור. דזהו מלתא דמסתבר. להכי רק ביין וחלב פליג וס\"ל דבבציר מרביעית לא חשיב לאכילה. ובדבש נמי פליג אהך סברא דת\"ק דמדאין ראוי דבר אחר לכתית. דלחשב מה\"ט רפואת הכתית שכיח (כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה דבש). אלא ס\"ל לר\"ש דעכ\"פ אכילת אדם מחשב טפי שכיח מרפואת בהמה. אבל אשמן לא פליג. דמדלא חזי כלל לאכילה בעינא (כברכות ל\"ה ב'). אכילתו אפי' רק לא שכיח לא מקרי. והא ראי' דבש\"ס (כאן דע\"ח א') לא מייתי כלל דהטעם דמשערין בשמן בסיכה. משום דסיכתו שכיח ואכילתו לא שכיח. ש\"מ דמדלא חזי בעינא אפי' לא שכיח לא מקרי. ואע\"ג דחזי לאכילה ע\"י אניגרון. ל\"א דנשער כה\"ג. וכבתבלין כדי לתבל ביצה קלה (כפ\"ט מ\"ה). דהתם תבלין לא חזי כלל בעינא. משא\"כ בשמן דחזי לסיכה בעינא. מודה ר\"ש דמשערין בסיכה דשכיח. וכ\"כ במים לשוף הקילור מודה ר\"ש. דמדשניהן לצורך אדם מחשבו תרויי' שכיח. ומשערי' לחומרא כדי קילור. אולם אפשר עוד. דרש\"י ודעימי' נקטו הנך. דאפילו אהנך דרישא פליג. וכ\"ש שמן ומים דסמוך לדברי ר\"ש. דפליג עלייהו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כתב רתוי\"ט דלהכי פסק הרמב\"ם דכזית מנבילה חייב. מדחזי לכלבים. וק\"ל א\"כ הול\"ל כמלא פי כלב (כפ\"ז מ\"ד). ואת\"ל משום דנפיש משיעור טומאה להכי אזלינן לחומרא. ליתא דהרי לרתוי\"ט משום טומאה לחוד פטור דהו\"ל א\"צ לגופה. [ועי' פ\"ט ל\"ט]. ורק מדצריך נמי לכלב חייב. א\"כ לצטרך כמלא פי כלב. ונ\"ל דה\"ק דמשום טומאה לא זריק לה. ולהכי אפי' בפחות ממלא פי כלב מצניעו לכלב. אב\"י אמנם תמהני ארתוי\"ט. במ\"ש בסוף דבריו וז\"ל ובאמת נמי (כלומר אף דטעמא משום דמצניעין אותו לקברו). אפ\"ה פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ופטור כשהוציאו. ע\"כ. וק\"ל הרי הרמב\"ם (פי\"ח משבת) פסק כרב ששת. דכשהוציא חצי זית מזית שלם חייב. וס\"ל דמתני' דמשמע דאחצי זית פטור. מיירי בהוציא חצי זית מזית ומחצה. דלא הועילו מעשיו. וא\"כ איך כתב רתוי\"ט אליבא דרמב\"ם דפטור אחצי זית. ממ\"נ היכא מיירי. אי בכזית ומחצה. ל\"ל טעם דאין מצווה לקברו תיפוק לי' דלא הועילו מעשיו. ואי בכזית מצומצם. אף אחצי זית חייב. ואת\"ל דבכזית ומחצה מיירי. וסד\"א דאפ\"ה חייב בחצי זית. אף דלא הועיל במעשיו. עכ\"פ הרי מצניעין אותו לקברו. להכי קאמר דעל חצי זית אינו מצווה לקברו. עכ\"פ ק\"ל כקושית רמ\"ל (הל' אבל פי\"ד הכ\"א). דאף אכזית אין חיוב קבורה. וכדאמרי' בירושלמי דנזיר. כי קבור תקברנו. מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (וע\"ש שהביא בשם הירושלמי דמתני' דהכא מיירי בעובד כוכבים מת דמותר בהנאה. ולרשב\"א וריטב\"א והרא\"ה שכתבו דגם עובד כוכבים מת אסור בהנאה. איכא לאוקמא מתני' דהכא בעור המת. דאינו אסור בהנאה (כתוס' נדה דכ\"ה. ותשובת רשב\"א שס\"ה). תו קשה על רתוי\"ט. דאי טעמא דלהכי כזית ממת חייב משום דמצניעין אותו לקברו. א\"כ בנטל חצי זית מזית מצומצם אמאי חייב. הרי עכ\"פ אין מצניעין אותו לקברו. ומשום טומאה אינו חייב. דהרי לרמב\"ם בהמוציא משמשי עבודת כוכבים פטור. וכקושית רתוי\"ט. ותו דלרתוי\"ט שהזכיר הטעם שמצניעין אותו לקברו. הרי טעם זה לא הוזכר כלל בגמרא וברמב\"ם. ועיקר חסר מהספר. [ול\"מ נ\"ל. דבאמת עיקר הטעם משום טומאה. וכדמוכח פשטותא דגמרא ולישנא דרמב\"ם. והא דפטיר הרמב\"ם במשמשי עבודת כוכבים. ה\"ט משום דעיקר טומאתן אינו רק מד\"ס (כרמב\"ם פ\"ו ה\"א מאהט\"ו). עכ\"פ אינו נחשב תיקון כ\"כ בהוצאתן להיות נחשב עי\"ז. משא\"כ בכזית מנבילה וכו'. טומאתן הוא מדאורייתא. שפיר נחשב העברתן תיקון גדול ומחשב הוצאה]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל וכ\"כ רש\"י ותמהני מנ\"ל הא. הרי מדתני בברייתא רק שש. שהוא תיבה. אבל אא דאינו תיבה כלל לא. רק דהש\"ס ר\"ל דר\"ש מחייב גם בזה. ומדדחי לה בסוף לא מצאנו מאן דמחייב באא. וכ\"כ הה\"מ פי\"א. דרמב\"ם ס\"ל באא פטור ודוחק לומר דמתני' משום דסתמא תני \"משם אחד\" משמע דבכל ענין חייב. וצ\"ע. ענא גדי מסנקא הנה רש\"י ור\"ן ור\"ב כל הנביאים פה א' פי' דשם א' דמתני' ר\"ל ב' אלפין. ולכן ראוי לנו להדחק כסומכוס לפנים ולפני ולפנים לקיים דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים ושמותיהן אנו מזכירין לברכה. ומצאתי דאתי לידי משמע מוציא מיד משמע. שתורת אמת היתה בפיהם. מדאמרינן לעיל (שבת ע\"ה ב') כ' אות א' גדולה כשתים פטור. משמע ודאי ברור דהא ב' אותיות שוות ממש אף שאינן תיבה א'. חייב. דאל\"כ לאשמעינן רבותא טפי. וכן בדין. דהרי הא דפטור באות א' גדולה. הוא משום דלא הוה דומיא דמשכן שהיו כותבין ב' אותיות א' בקרש זה וא' בקרש שבצדו כדי לזווגן כמ\"ש רש\"י התם (בד\"ה כתב). וכדי לזווגן. מסתמא כתבו ב' אותיות דומות. וא\"כ ע\"כ ליכא מאן דס\"ל כן רק ת\"ק דמתני' דידן. והא דקאמר משם א'. היינו אא. דחי נימא דת\"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס\"ל. ורק בשש. תת. מחייב. א\"כ סוגי' דאות אחת גדולה כב'. דמשמע מנה דבב' אלפין חייב. אמאן תרמיי'. ותו נ\"ל. דמסוגיין גופא נמי יש להוכיח דת\"ק דמתני' בב' אלפין מחייב. דאי נימא דת\"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס\"ל. ודוקא בשש תת מחייב. א\"כ מה מקשה ר' יודא אדר' יודא לחוד. הו\"ל להקשות גם ת\"ק את\"ק אהדדי. והכי הול\"ל. והא איפכא שמעינן להו. דת\"ק דברייתא ס\"ל כר' יודא דמתני'. ור' יודא דברייתא ס\"ל כת\"ק דמתני'. אלא ודאי ת\"ק דמתני' ור' יודא דברייתא רחוקים זמ\"ז כממזרח למערב. דר' יודא דברייתא ס\"ל דוקא בשש תת חייב. ות\"ק דברייתא ס\"ל דוקא בשם משמואל חייב. ות\"ק דמתני' מדנקט סתמא \"משם אחד\". משמע ודאי דס\"ל דאפילו בכתב אא נמי מחייב. וכן מוכח בירושלמי הכא. וז\"ל. בכל לשון אפי' אלף אלפא. משמע ודאי כ\"ש אלף אלף דחייב. מיהו אנן כר' יודא דברייתא קיי\"ל (כרמב\"ם פי\"א משבת). וטעמי' נ\"ל. דאע\"ג דר' יודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי (כעירובין דמ\"ו ב'). ומלבד זה הרי ר' יוסי נמוקו עמו (כגיטין דס\"ז א') עכ\"פ היינו נגד יחיד. ולא נגד רבים (כרתוי\"ט פ\"ה דמע\"ש מ\"ב). וכן כ' ג\"כ הר\"ן (נדרים דפ\"א א ) ע\"ש. א\"כ הכא כולהו תנאי דמתני' ודברייתא פליגי עליה דר' יוסי דסגי בב' רשימות בעלמא. ולהכי לא קיי\"ל כוותי'. וגם כר' יודא דמתני' אי אפשר דקיי\"ל. מדס\"ל סתום ועשאו פתוח כשר. וכדקאמר בש\"ס. וזו אינה הלכה. א\"כ לא נשאר לן רק ת\"ק דסתם מתני' דהוא ר\"מ (כסנהדרין דפ\"ו א') דס\"ל באא נמי מחייב. ור' יודא דברייתא דס\"ל דוקא בשש תת מחייב. ור\"מ ור' יודא הלכה כר' יודא (כעירובין דמ\"ו ב' הנ\"ל): ",
+            "וכ\"כ רתוי\"ט וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל וק\"ל הא אינו מתקיים במקום אחר. דבכותב שם במם פתוח א\"א לקיימו לתיבה שלימה. ואינו דומה לאורג ב' חוטין מבגד גדול. דמתקיים במקום אחר. ברוצה לארוג רק ב' חוטין. ודמי לזה גד מגדיאל. ואף דאמרי' בסוגין דר' יודא ס\"ל סתם ועשאו פתוח כשר. הרי אנן לא קיי\"ל כן. וצ\"ע. ותו ק\"ל למ\"ש הרמב\"ם וז\"ל ויארוג כל השבת ויהיה פטור. משמע דלמדין כן מסברא. והוא תמוה. דבברייתא ילפינן כן רק מקרא דמאחת מהנה. ועל התוי\"ט קשה דסיים ומבואר בברייתא. לא הבנתי. דאי אגוף הדין. הא מבואר במתני' שם קטן משם גדול. ואי על טעם הרמב\"ם. הרי בברייתא לא נזכר טעם זה. רק דיליף מקרא וצ\"ע. עכלה\"ט. אמרה פורצידא דתותי קלא במימי דלה דלה. הנה בקו' הראשונה מריסי עיני הגאון ניכר דלאו אדר' יודא מקשי. דהרי לר' יודא ודאי מתקיים במק\"א. דהרי ס\"ל סתומה שעשאה פתוחה כשירה. אע\"כ דהגאון לא הקשה רק אתוי\"ט שכ' בשם הרמב\"ם אמלתא דר\"י. וז\"ל וזה הדבר אמת. והי' סבור הגאון דאשם משמעון קאי. וע\"ז מקשה הרי אין האמת כדברי ר\"י. דהרי קיי\"ל סתומה שעשאה פתוחה פסול. נמצא שאינו מתקיים במק\"א. ולפעד\"נ דמ\"ש הרמב\"ם וזה אמת. לא קאי אפתוחה וסתומה. רק על מ\"ש ר\"י דא\"צ שיכתוב כל המלה. ועלה קאמר וזה אמת. דבהא קיי\"ל כוותי' דר\"י. ולא זו בלבד בהא דכתיבה. אלא בכל המלאכות. במתכוון לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קצת ממנה חייב (כרמב\"ם פ\"א משבת הי\"ד). ובאמת לכאורה יש לתמוה במה דקאמר הש\"ס (לעיל דצ\"ז ב') בס\"ד דהתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב. דהיינו שם משמעון ע\"כ. וק' הרי בשם משמעון חייב רק משום דס\"ל לר\"י דסתומות שעשאן פתוחות כשר. אבל לדידן דקיי\"ל סתומות ועשאן פתוחות פסול. א\"כ בשם משמעון פטור. וכן יש לתמוה במ\"ש המ\"מ (פ\"ח משבת הי\"ב) בשם הראב\"ד. דבשם משמעון חייב. ע\"ש. אמנם לפעד\"נ דרק לסימנא בעלמא נקטו הש\"ס וגם הראב\"ד שם משמעון. אבל באמת הכוונה על סוף דברי ר\"י. נח מנחור גד מגדיאל. דבהנך דכוותיי' קיי\"ל כוותי' דר\"י וכמש\"ל. וכן דרך הש\"ס בכמה דוכתי. כמ\"ש תוס' (כתובות ד\"מ ע\"א ד\"ה כגון מילה ע\"ש). ומה שהקשה הגאון תו. דמדברי הרמב\"ם משמע דמכח הסברא אמרי' דאף שנתכוון לארוג כל הבגד חייב כשארג ב' חוטין. והקשה הרי בש\"ס יליף לה מקרא מאחת מהנה. על זה אשיב לא ידענא מי הגיד לו להגאון נ\"י שהרמב\"ם אומר זה מכח סברא. והרי אפשר שפיר לומר דמ\"ש הרמב\"ם בסוף דבריו וז\"ל. \"וזה שקר\" ר\"ל מטעם דכתיב מאחת מהנה. וגם בל\"ז אצטריך קרא ואצטריך סברא. דאל\"כ למה בארג ב' חוטין מבגד גדול חייב. ובנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' פטור. אע\"כ משום דמסתבר הכי והכי (כשבת דצ\"ז ב'). ואין למדין מאחת מהנה רק מה דמסתבר למילף מינה. ואף דלרמב\"ם (פי\"ג משבת הכ\"א) בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' באמת ג\"כ חייב משום שהי' לרמב\"ם גי' אחרת בש\"ס שם. וכמ\"ש המ\"מ שם. עכ\"פ הרי יש בש\"ס פלוגתא בדרשא דמאחת מהנה. דלת\"ק אתא למעוטי שא\"צ לכתוב כל השם. ולר\"ש ממעט קרא דא\"צ שיארג כל הבגד. ולר' יוסי אתא קרא למימר דפעמים שחייב אחת על הנה. דהיינו על כל המלאכות. ופעמים חייב אחת על כל א' וא'. וכל מ\"ד מה דמסתבר לי' דריש. וא\"כ יפה כתב הרמב\"ם דאנן קיי\"ל כהך מ\"ד דמסתבר לי' שא\"צ שיעשה כל מה שהתכוון. וא\"כ ננפח בידן דאזלה לה גם קו' השלישית של הגאון לרתוי\"ט דיפה כ' רתוי\"ט דכדברי הרמב\"ם מבואר בברייתא. ר\"ל דבברייתא מבואר מאיזה קרא ילפינן הך סברא שכ' הרמב\"ם: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כתב אאמ\"ו הגאון הגדול זצוק\"ל. וז\"ל הק' רתוי\"ט למה חובל חייב בנצרר הדם כבסי' ג' הרי אין חובל חייב רק בצריך לדם כסי' ח'. ותירץ דבמתכוון שיצא דם סגי. אף דלא נתקיים מחשבתו. וכמתכוון לארוג ק' אמה. דחייב משארג רק ב' חוטין. ובמח\"כ דרבינו. התם עכ\"פ נגמר שיעורו (וכ\"כ י\"ל לעיל פי\"א סי\"ג). רק נ\"ל דהא דחובל חייב רק בצריך לדם. היינו אליבא דר\"י דס\"ל מלאכות שאצל\"ג חייב לפיכך משכחת לה שיהיה מתקן בחובל. כשצריך לדם לכלבו. ובא\"צ לדם פטור. משום דמקלקל הוא. אבל הא דחייב בחובל אף בשרק נצרר הדם. היינו אליבא דר\"ש. דס\"ל דמלאכה שאצל\"ג פטור. ולהכי מקלקל בחבורה חייב. וא\"צ שיהיה צריך לדם. וגם פ\"ח דב\"ק מ\"ה לר\"י ח\"מ כקלב\"מ. [אב\"י עי' שבת (דק\"ו א') ורש\"י שם כי משם מבואר כמ\"ש אא\"ז מ\"ו הגזצוק\"ל. ומה שרמז רבינו על פ\"ח דב\"ק. היינו לפמ\"ש שם הרע\"ב דטעמא דחייב בחובל. היינו משום דאף שהוא מקלקל. מתקן הוא יצרו. היינו נמי כר\"י דס\"ל מלאכה שאצל\"ג חייב. אבל לר\"ש א\"צ שיתקן כלל בחבורה ואפ\"ה חייב. וכסנהדרין (דפ\"ה). והא דצריך טעם מפרק וצובע אליבא דר\"ש. י\"ל דאע\"ג דס\"ל דמקלקל בחבורה חייב. עכ\"פ צריך שיהי' להחובל שם מלאכה מה מהל\"ט מלאכות. ובהא מתורץ עוד. מ\"ש התוי\"ט שם עוד. מהא דכ' הר\"ב דקיי\"ל כל המקלקלים פטורים. דהאי לאו כללא. ובאמת לפמ\"ש כללא הוא. דהרי הר\"ב כ' זה אליבא דר\"י. ולדידי' הא אמרינן בגמ' כל המקלקלין פטורים אפי' חובל ומבעיר. גם מתורץ בזה מה שהקשה התוי\"ט ד\"ה שלא. דלמה לא כתבו דבבא זו דלא כהלכה. י\"ל דה\"ט משום דממילא שמעינן לה. מכח מה שהעלה לבסיף דקיי\"ל כר\"י]: שוב הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. לחד טעמא דחובל חייב משום מפרק. דהוא תולדה דדש. ק' א\"כ למה כ' הרמב\"ם פי\"א. דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה. ולא כ' ג\"כ חייב משום מפרק הדם. כמו אחובל. ואת\"ל דמיירי בשוחט וא\"צ לכלבו. מ\"מ הרי בחובל להזיק פטור רק משום דמקלקל והא בשחיטה לא מקלקל (כוונתו דלהכי אפי' בא\"צ לכלבו לתחייב) ודוחק לומר דמיירי בשחט ולא יצא דם או שיצא פחות מכגרוגרות. דפטור בדש. וצ\"ע. עכ\"ל. ואנא פורתא דגונדריתא קעבידנא דלפע\"ד א\"צ להדחק כן. אלא שוחט מיירי בא\"צ לכלבו. ומה שהקשה הגאון על זה דעכ\"פ לתחייב מדעכ\"פ אינו מקלקל. במח\"כ ליתא. דהא דחובל פטור בא\"צ הדם לכלבו. היינו משום דמקלקל הוא במה שמפרק הדם. וא\"כ בשחיטה נמי אע\"ג דמתקן הוא בשחיטתו להתיר הבשר. עכ\"פ אינו מתקן במה שמפרק הדם. והרי כל עיקר פי' הגאון הנ\"ל הוא שיתחייב בשוחט משום מפרק. והרי בזה שמפרק הדם שיצא בשחיטה ג\"כ מזיק הוא לטבח שיקל הבשר עי\"ז (כחולין דקי\"ג א'): "
+        ],
+        [
+            "וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל ק\"ל דהא דקושרין יריעות הוא לס\"ד. ולבתר מסקינן שכן צדי חלזון וכו' ל\"צ תו להך שכן קושרין חוטי יריעות דבצד חלזון גופא משכח\"ל קשירה והתרה. והר\"ב גופי' בפרק כלל גדול כ' על שניהן שכן צדי חלזון. וצ\"ע. עכ\"ל. והיה כאוב מארץ קול עלה נידף אישות ברי' שאין לה עינים. הר\"ב לישנא דרש\"י נקט ואתא. שכן כ' רש\"י הכא בלשונו הטהור. וכי ס\"ד דאשתמיטתא לרבותינו שניהן מסקנא דסוגיא הנ\"ל. אולם לפע\"ד אין אנו צריכים לומר דרש\"י כתב כאן לפי הס\"ד. כדרכו בקודש. רק דבל\"ז ק' ויש לדקדק בסוגיא דשבת (דע\"ד ב'). מה נ\"מ אי נימא דבמסקנא דגמ' דיליף שכן צדי חלזון. הדר נמי בקושר ממאי דבעי למילף מתחילה מקושרי יריעות. או דנימא דרק מתיר צריך למילף מרשת. אבל קושר במלתא קמייתא קאי. דיליף מקושר יריעות. ומה נ\"מ אי יליף קושר מקושרי יריעות או מקושר רשתי חלזון. ע\"כ צ\"ל משום דלרי\"ף ורמב\"ם אינו חייב רק בקשר קיימא והוא מעשה אומן (כרט\"ז א\"ח שי\"ז סק\"א). א\"כ י\"ל דבס\"ד בגמ'. הו\"א דחייב נמי אקשר קיימא אפי' אינו מעשה אומן כקשירת חוט שנפסק ביריעה. ולמסקנא מדיליף מקושר חוטי רשת. אינו חייב רק בקשר אומן. ודייק הש\"ס כן שגם קשר ילפינן מרשת. ומדנקט קושר ומתיר כי הדדי. ש\"מ דבחד גוף מיירי. ור\"ל ברשת. וכן מוכח לכאורה מלשון הגמ' דבמסקנא הדר נמי מקושר בילפותא קמייתא. מדנקט במסקנא שכן צדי חלזון קושר ומתיר. מיהו רש\"י לשיטתיה. דס\"ל דבקשר קיימא אף שאינו מעשה אומן חייב. דחיק ומוקי אנפשיה דהא דנקיט במסקנא שכן קושר. ה\"פ דאינו חייב רק במתיר ע\"מ לקשור. וכ\"כ רש\"י שם להדיא ועי' תוס' שם. ורתוי\"ט (פ\"ז מ\"ב ד\"ה והמתיר): "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אב\"י עי' סי' ש\"ג סי\"ט. ואילה\"ק מלקמן מ\"ה דמותר לטלטל שברי כלים. אף דלענין טומאה לא הוו מנא כשנשבר. ואי\"ל כמ\"ש תוס' (שבת מ\"ט ב' וקכ\"ג א') דבשברי כלים מהני עכ\"פ לטומאה כשמיחדן למלאכה משא\"כ במחט לא מהני בי' יחוד אא\"כ עשה בו שום שינוי ותקון למיתוח. ליתא. דעכ\"פ ק' עור לח אמאי אינו מתטלטל. הרי מהני בי' יחוד לענין טומאה. ע\"כ צ\"ל כמ\"ש תוס' (זבחים צ\"ד א') דדוקא שברי כלים. דרגילים להשתמש בהן תשמיש אחר. להכי שרי לטלטלן. משא\"כ במחט דכשניטל עוקצה רגילים לזרקה בין גרוטאות. וכגמ' כאן. וכן העלה רמג\"א בסי' ש\"ח סקכ\"ד: "
+        ],
+        [
+            "ובגמ' מקשינן מכדי תנא קוראין לה חכמה. מחללין עליה שבת לאתויי מאי ומשני להדליק לה הנר. והדר מקשי הא נמי פשיטא. פקוח נפש דוחה השבת. ומשני ל\"צ בסומא. וא\"צ רק ליתובא דעתה. ואפ\"ה מחללינן. ורתוי\"ט רצה להוכיח מכאן די\"ב מיל דאורייתא. דאל\"כ מה מקשה לאתויי מאי. הרי סיפא צריכה וצריכה דאפילו בדאורייתא מחללינן. ולפעד\"נ דלא הועיל רבינו. דא\"כ מה משני להדליק הנר. הרי כיון דגם בס\"ד תחומין דאורייתא מאי איכא בין תחומין להדלקת הנר. והגמ' לא הדר מקשי אהך תירוץ קמא. רק פשיטא פקוח נפש דחי שבת. והו\"ל להקשות הא תו ל\"ל ואת\"ל עכ\"פ אף דתחומין דאורייתא. עכ\"פ אין חייב מיתה עליו. וא\"כ קמ\"ל טובא דאפילו בחיוב סקילה מחללינן. עכ\"פ ק\"ל אפילו אי תחומין דאורייתא הוה מצי לאקשויי מיד ארישא פשיטא. פ\"נ דוחה שבת. אלא ע\"כ כרבינו ט\"ז (ש\"ל ב') דמילדת קורין לה אפילו בספק שתלד. א\"כ אכה\"ג ליכא לאקשויי פשיטא. דדוקא בשכבר היא בסכנה ספק שתנצל או לא מספיקא מחללין שבת. אבל בספק שתלד וכי כשיכאיב לה טבורה. מספק נחלל שבת דשמא תלד השתא זה אינו פשיטא כל כך. א\"כ נסתר ראיית רבתוי\"ט. דלעולם מצינן למימר דתחומין דרבנן. רק דס\"ד דמקשן דסיפא דומיא דרישא. דכיון דרק ספק הוא שמא תלד. רק בדרבנן מחללינן עליה השבת. ולהכי מקשי לאתויי מאי. ומשני. דסיפא מיירי בצריכה ודאי להדלקת הנר. דבצריכה ודאי מחללינן אף בדאורייתא. ואהא הדר תו מקשי כיון דודאי צריכה פשיטא. פיקוח נפש דוחה אפילו איסור דאורייתא. ומשני דקמ\"ל בסומא דסבורה דצריכה. או צ\"ל דלעולם תחומין דרבנן. ואפ\"ה לא ק' קושי' רתוי\"ט. דהרי הגמ' לא מקשי \"הא תו ל\"ל\" אלא \"לאתויי מאי\" ור\"ל דמדייק הגמ' מדשני תנא בלישניה. דברישא קאמר קורין לה ובסיפא קאמר ומחללין עליה. דמלת עליה משמע לרבות דבר שאירע בה שבעבור זה מחללין שבת עוד טפי מבתחומין ומה ניהו דבר שנתרבה בה. ומשני דברישא בספק לידה מחללין רק מדרבנן אבל סיפא דצריכה ודאי להדליק נר. מחללין אף בדאורייתא. א\"נ נ\"ל דבל\"ז קשה לרתוי\"ט אם כדבריו מנ\"ל לש\"ס באמת להוכיח דמדמדליקין נר לסומא אף שא\"צ לנר רק להניח דעתה. הרי י\"ל דטובא קמ\"ל מתני' וברייתא דאפילו באיסור סקילה מחללינן ודוקא בצריך לה. אלא לעולם תחומין דרבנן ואפ\"ה גמ' מקשי שפיר דהרי הגמ' לא קאמר מכדי תנא קורין לה חכמה. אלא מכדי תנא מילדין וקורין. א\"כ ה\"ק הרי מילדין וקורין תרווייהו מדרבנן. ול\"ל תרווייהו. אע\"כ דמלת קורין ר\"ל אפילו יש בקריאה חילול דאורייתא כגון לכתוב לה שתבוא. תדע מדקאמר וקורין לה. ולא קאמר מביאין לה חכמה. ש\"מ דבקריאה עצמה יש חילול שבת. ועל זה מקשי הגמ' שפיר א\"כ מה קמ\"ל תו במחללין: "
+        ],
+        [
+            "ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבה ע\"י המציצה אפשר שיסתכן. שע\"י המציצה יתפרצו נקבי (הפארען) וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית ע\"י (העבער). דאחר ששאף הרוח שבמינקת (העבער). מיץ היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ (בההעבער). ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע (כמג\"א קע\"ג א'. וקע\"ט ח'. ובי\"ד שט\"ז ג'. ובאה\"ע קנ\"ו). ולכאורה הי' נראה לשמוע בקולם בכל כה\"ג. דהרי אפי' בכריתות ומיתות ב\"ד. שומעין לרופאין (כשבת קכ\"ט א'. ויומא פ\"ב א'. ונדה כ\"ב ב') ואפי' להקל. מכ\"ש כשנחוש רק משום סכנה. והם בקיאין בחששת סכנה יותר ממנו. ונקל גם בחילול שבת למצוץ ואעפ\"כ נ\"ל לבלי לזוז מדברי רז\"ל. דלא דמי לרחיצה לקמן סי' ל\"ב שאין מחללין השתא משנשתנה הטבע. דהתם שאני דע\"י שנשתנה הטבע אין בו צורך כלל השתא. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע\"י המציצה ניצל התינוק מצביית הגיד. אלא שבארצות הצפוניים אינו מסוכן כל כך צביית הגיד כבארצות בבל החמים. ואעפ\"כ אפשר שיסתכן ע\"י הצבייה. ואף שלפי דברי הרופאים יכול להציל הצבייה ע\"י שיניחו עליו כל חצי שעה מטלית שנשרה במי (עקסטראקטום). או במים קרים. עכ\"פ כיון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני. אין לנו אלא דברי חז\"ל. דהרי אפי' בדברי תורה כשאין נפקא מנה שיעשה כן או כן. היו הראשונים מקפידין לעשות כדברי רבותיהם. כרבא דהוה מהדר אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומא דרב הונא (כפסחים קי\"ד ב'). ואעפ\"כ נ\"ל שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאד בשבת. דבגמרא לא קאמר. רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל (כשבת קל\"ג ב') גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו. כדי לקמט ולצמצם נקבי הפארען שפתח במציצתו: ",
+            "ורמג\"א תקפ\"ט ב' כתב בשם הרי\"ף. שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה. ולא מצאתי כן ברי\"ף. גם הדבר בעצמו רחוק ממושג אנושי. איך אפשר שישתנה פניו ככרום ולהתהוות פעם כך ופעם כך. ואפשר שכוונת רמג\"א דפעם כח הזכרות שבו גובר. ופעם כח הנקבות. מדיש לו זכרות ונקבות כשמו כן הוא. דאנדרו בלשון יון איש. וגינוס אשה. וחדשים מקרוב כתבו המתחכמים (בקאנפערזאטיאנסלעקסיקאן) שאינו בנמצא כלל. ואני אומר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. לכתוב הכחשה על דבר מפורסם. ועיני ראו ולא זר. זה בכמו י\"ב שנים מלתי בעצמי ילד כזה שהי' לו גיד זכרות כהוגן. רק שלא הי' נקב בראש הגיד. רק שממקום הראוי לנקב הי' נמשך בליטה בעור בכמו חוט לאורך הגיד עד למטה באמצע הכיס שבו הביצים ובין ב' הביצים הי' נקבות כראוי. ומשם השתין. וגם הגיד הי' מתקשה כשמשמשו בו. וזה בכמו ט\"ו שנים הביא לפני קצב א' כבש לשאול עליו אם כשר הוא בעבור שהראני בו זכרות למטה ככל האילים ונקבות סמוך לאחורים ככל הרחלות. וטומטום לא היה צריך תנא לאשמעינן דאי קודם שנקרע העור שע\"ג הערוה פשיטא דאסור דשמא כשיקרע העור ימצא שהוא נקבה ונמצא שחילל שבת. ואי לאחר שנקרע פשיטא דמותר למולו לכתחילה בשבת כשאר זכר אף שאינו מוליד:"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c4def13b84ec90eeee493b176192f07d19819010
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shabbat/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,91 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Shabbat",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Shabbat",
+    "text": [
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב. והוסיף וז\"ל או שנטל [וכו'] והניח ברה\"ר. וכתב עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל קשה למסקנת הש\"ס דעקירת גופו כעקירת חפץ ממקומו דמי. וא\"כ ה\"נ הנחה. א\"כ אף בלא הניח בקרקע. מיד שהוציא ידו לרשות שגופו שם. הוה כהנחת חפץ. ואף דגם רש\"י כתב כן. י\"ל שכך דרכו בקודש לפרש לפי הס\"ד (כתוי\"ט פאה פ\"א מ\"ב). ואף דלתוס' ישנים האבעיא רק לענין עקירה. אבל הנחה ודאי הוה. מ\"מ י\"ל דרש\"י לא ס\"ל כן. אבל לר\"ב ק'. וצ\"ע. עכ\"ל. ותמהני מאד על דברי הגאון הנ\"ל. דהרי לקמן (דצ\"ב א') אמרי'. דמתני' איירי בלמעלה מג' דפטור בהנחה דיד [א) צ\"ע דהתם מיירי רק דפשט ידו לחוץ וכאן ידו וגופו ברשות אחת הן ועי' רמב\"ם פי\"ג ה\"ב וה\"ו.]. ועי' עוד תוס' כתובות (דל\"א ב' ד\"ה רב אשי): ",
+            "ועי' תוי\"ט. וכתב עליו הגאון הנ\"ל וז\"ל. ויש נ\"מ למה דקיי\"ל דמומר לד\"א אינו מומר לכל התורה. חוץ ממומר לחלל שבתות בפרהסיא. וכתב בית הלל סי' ב' אפילו מומר לחלל שבת מדרבנן. א\"כ היכא דפטור אבל אסור מצד שבת. עכ\"פ כשהיה בפרהסיא הוה מומר לכה\"ת. משום הכי קאמר. דמצד שבת פטור ומותר. אבל אי משום דעבר אלפני עור. אין חלוק בין אם הל\"ע הוא על שבת או על איסור אחר. הרי עבר רק אלפני עור. ואינו מומר לכה\"ת. עכ\"ל: [אב\"י כבר כ' השמ\"ח דמומר לחלל שבת מומר לכה\"ת. דוקא בדאורייתא. לא בדרבנן. דלא כב\"ה. ועי' בפ\"ח י\"ד בקו\"א ס\"ב. ובפ\"מ לא\"ח בפתיחה חלק ד'. אכן בל\"ז אני תמה על הגאון הנ\"ל. למה הוצרך להביא ממרחק לחמו. ראיה מהב\"ה. והלא דין מפורש הוא בא\"ח (שפ\"ה ס\"ג). דישראל מומר לחלל שבת בפרהסיא. אפי' אינו מחלל רק בדרבנן הרי הוא כעובד כוכבים]. ",
+            "ולש\"ך בי\"ד (קנ\"א ו') מותר למכור איסור למומר. בשיכול לקנותו במקום אחר. ולא הבנתי דבריו. דמ\"ש מומר מישראל כשר דחייב להפרישו. כש\"ך שם. והרי מומר ג\"כ אף שחטא ישראל הוא: [אב\"י באמת כתב כן המרדכי בפירוש רפ\"ק דע\"ז. וז\"ל פסק בסמ\"ג דאסור ליתן יי\"נ למומר. דאעפ\"י שחטא ישראל הוא. ודוקא בקאי בתרי עברי דנהרא. ע\"כ. וכ\"כ תוס' שם (ד\"ו ב'). דמומר כישראל גמור חשבינן ליה. רק דגם בישראל ביכול ליטלו בלי סיועתו. אינו חייב להפרישו. א\"כ תימה על הש\"ך שהפריד בין הדבקים. וכתב שאף למרדכי ותוס'. בישראל אפי' יכול לטלו בלי סיועתו אסור להושיט לו. והרי גם במומר כך ה\"ה. וע\"כ צ\"ל דתוס' ורא\"ש שכתבו כאן בשבת דאף ביכול לטלו אסור מדרבנן חולקים על תוס' ומרדכי בע\"ז. וכרמ\"א בי\"ד קנ\"א שכ' דעתם בשם י\"א. ונ\"ל עוד ראיה דאף לתוס' ורא\"ש כאן אף במומר אסור עכ\"פ מדרבנן. דאי כש\"ך דמותר לגמרי. א\"כ מה דוחקא לאוקמי מתני' דשבת דקתני פטור ומותר. דמיירי בעובד כוכבים. והרי עדיין ק' א\"כ האיך שייך העני חייב. וצריך לדחוקי כרא\"ש דלסימנא בעלמא נקטי'. דאי הוה ישראל היה חייב. לוקמי בפשיטות דאיירי במומר. אע\"כ דאף במומר אסור מדרבנן כבשאר ישראל]. ותרצתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א. אי משום הא לא תסייען. דהרי הך מומר שכ' הש\"ך דליכא לפני עור. היינו מומר להכעיס. והוא גרע מעני עובד כוכבים דחייב לפרנסו. ומומר לעבודת כוכבים אסור לפרנסו (כי\"ד רנ\"א ב'). מיהו מ\"מ ק\"ל. למאי דאוקמינן למתני' הכא בעני עובד כוכבים. הרי אסור ליתן לעובד כוכבים כשודאי יוציאו לרה\"ר (כדמשמע שבת י\"ט א') ואף דברישא הכא עובד כוכבים בעצמו לקח. עכ\"פ בסיפא ישראל נתנו לו [ב) תמוה וצ\"ע.] וצ\"ל דמיירי שהחפץ של עובד כוכבים. דאז ליכא איסור. אפילו נראה כנותן לו ע\"מ להוציא. או י\"ל דלעולם בישראל מיירי. והכא לענין שבת קאמר פטור ומותר. ולא לענין איסור לפני עור: ",
+            "הקשה אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל. וז\"ל לרש\"י (ד\"ג א') ד\"ה פטור אבל אסור. ולרא\"ש רפ\"א. דעקירה בלי הנחה או להיפך מדרבנן. ונ\"מ להקל בשעת הדחק לצורך מילה [אב\"י כלומר. אף למה שפסק בא\"ח (סי' שמ\"ה ס\"ז) דגם האידנא אף שאין ס' רבוא בוקעין ברחוב. איכא רה\"ר. מ\"מ מותר לומר לעובד כוכבים להוציא התינוק מהבית ויטלטלנו אח\"כ הישראל פחות פחות מד' אמות. ואח\"כ מכניסו העובד כוכבים מרה\"ר לבהכ\"נ. דהרי עקירה בלי הנחה הוה שבות. ואמירה לעובד כוכבים ג\"כ שבות. ושבות דשבות במקום מצוה ל\"ג כסי' ש\"ז ס\"ה]. וכך כ' ג\"כ רט\"ז (סי' רס\"ו סק\"ד. וסס\"י של\"א). וק\"ל מ\"ש מח\"ש דאסור מדאורייתא מדחזי לאצטרופי. ה\"נ כשעוקר חזי לאצטרופי להניח. ונ\"ל דדוקא בחד שמא אסור מדחזי לאצטרופי. ואילה\"ק דעכ\"פ להוי כב' שעשו. דזה שיכול חייב (כלקמן פ\"י) וה\"נ העוקר יכול להניח והמניח א\"י לעקור. י\"ל דשאני הכא דהעוקר לא סייע בהנחה. אמנם ק\"ל לרשב\"ל דחצי שיעור מותר מה\"ת (כיומא דע\"ד א'). הרי כ' בעשותה. בעשה כולה ולא מקצתה (כשבת צ\"ב ב'). ומדמיעטו מקרבן ש\"מ דחייב. ודוחק לומר דהיינו בפעולות אסורות ולא באכילות אסורות. דמ\"ש. ואת\"ל דדוקא בעשו שנים מלאכה ביחד צריך התם הך קרא. משא\"כ באכל או עשה באמת רק חצי שיעור. ליתא. דהרי אפי' בלא נעשה רק חצי המלאכה. נמי מצריך קרא ועשה אחת. עד שיעשה כולה. למעוטי מקרבן (כשבת ק\"ג ב'). ונ\"ל. דהתם רק מדכתיב מאחת. דמשמע אפי' חצי'. מצריך קרא דעשה אחת. אבל באמת פטור לגמרי. עכ\"ל אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. ונאום עבדא קמי מרא. שפתותיו נוטפות מרה. מ\"ש אאמ\"ו הגזצוק\"ל על קושיא הראשונה מח\"ש. דרק מחד שמא אסור ח\"ש. נ\"ל כוונתו הקדושה. דרק כשהאיסור הוא מין א' שייך ח\"ש. אבל כל שנעשה האיסור ע\"י ב' דברים. כל שלא נעשה ב' הדברים יחד אין כאן איסור כלל. ולא שייך בזה ח\"ש. תדע דאל\"כ בשר וחלב. צמר ופשתים. שור וחמור. מים וגרעין בחמץ. וכי ס\"ד שיהא כל א' לבד אסור מטעם ח\"ש וה\"נ עקירה והנחה. ואפ\"ה אסרו חכמים עקירה בלי הנחה. משום דלא לגמרי דמי לבו\"ח ואינך. משום דהנך באמת ב' דברים. משא\"כ עקירה והנחה אינן רק ב' פעולות בגוף א'. ודמי לח\"ש. אמנם ק\"ל ממ\"ד בשבת (דמ\"ה א') בקוץ ברה\"ר מטלטלו פחות פחות מד' אמות. וק\"ל מ\"ש מהא דאמרי' ריש מי שהחשיך דנותן כיסו לעובד כוכבים. ובאין עובד כוכבים נותנו ע\"ג חמורו. ואמרי' שם בגמ' דעוד א' היתה ולא רצו חכמים לגלותה. משום כבוד אלדים הסתר דבר. וק' למה גלוה בקוץ ברה\"ר. ואת\"ל כיון דפחות פחות מד\"א רק מדרבנן אסור. א\"כ דוקא בקוץ דאיכא צערא גופו ל\"ג בה רבנן (ככתובות ד\"ס ע\"א). אבל בכיסו. דליכא אלא הפסד ממונו. אף דגם במקום פסידא ל\"ג רבנן (כלשם). עכ\"פ אינו שוה בכל דוכתא לצערא דגופא (כב\"ק פ\"ח מ\"ז). ואיכא דוכתא דבמקום צערא ל\"ג ובמקום פסידא גזרו. עכ\"פ למה יהיה פחות פחות מד\"א שרי בצערא דגופא. הרי אסור מן התורה. מדהו\"ל ח\"ש במין א'. ואת\"ל דח\"ש שייך רק באכילות ולא בפעולות. כמ\"ש השאגת ארי' (סי' פ\"א) לענין בל יראה. דאינו אסור בח\"ש. וכדאשכחן בבצק שבסדקי עריבה (פסחים דמ\"ה א). לפע\"ד יש לחלק. דדוקא בבל יראה. דאף בשיעור שלם לא לקי. אי משום דניתק לעשה (כפסחים צ\"ה א'). אי משום דאין בו מעשה (כרמב\"ם פ\"א מחמץ ומצה). ולהכי מדקיל איסורי' גם ח\"ש שלו קיל ומותר לכתחילה. אבל שאר כעולות גם ח\"ש מהן אסור מדאו' דמ\"ש מאכילות. אמנם נ\"ל. לבתר מ\"ש רפ\"מ בי\"ד בהקדמה לתערובות. ב' פירושי' בחזי לאצטרופי. אי משום דאם יאכל תוך כדא\"פ עוד ח\"ש. ילקה גם על ח\"ש הראשון שיצטרף לזה. או משום דחצי זית וחצי זית הוא שיעור שלם. ואני הטעמתי הטעם הב'. דכוונתו דאי נימא דח\"ש מותר מה\"ת. א\"כ למה בו\"ח חדוש דכל חדא וחדא שרי ובהדי הדדי אסור (פסחים דמ\"ד ב'). ומאי חדושא הרי כל איסור כך הוא. כל חלק וחלק שבו שרי ובהדדי אסור. אלא ש\"מ דבאמת בכל איסורי' כל ח\"ש שבו שם איסור דאורייתא עליו מדחזי לאצטרופי בשם איסור ולהכי אסור מה\"ת. אולם הנ\"מ בין הנך ב' טעמי' הוא. בכל איסור שהוא מכח הזמן. כגון דעשה חצי מלאכה בבין השמשות במוצאי שבת. או באכל ח\"ש או עשה חצי מלאכה במוצאי יו\"כ או אכל ח\"ש חמץ במוצאי פסח. לטעם א' פטור. ולטעם ב' חייב. והנה לפי הגמ' הנ\"ל דפחות פחות מד\"א מותר מדאו' ע\"כ מוכח כטעם א'. דח\"ש אסור רק משום דחזי לאצטרופי לח\"ש שאח\"כ. א\"כ בהולכה פחות פחות מד\"א כיון שכבר עשה הנחה. א\"א שיצטרף לו עוד ההולכה שאח\"כ. וכ\"כ עקירה בלי הנחה. כיון שאחר שעקר לקחה אחר מידו. תו א\"א שיצטרף לו הנחה. ושרי. ורק מדרבנן אסור מדדמי לח\"ש. ובני הרב המאה\"ג מהרב\"י שליט\"א תירץ. דשאני איסורי דמלאכת שבת. דכיון דממשכן ילפינן להו (כשבת ד\"צ ועירובין די\"ז). וא\"כ עקירה או הנחה לחוד. כיון דאין שם מלאכה עליו מותר לגמרי מדאורייתא: ",
+            "מ\"ש הר\"ב דמיירי אפילו שהמחט תחוב בבגדו. הוא דעת הרי\"ף (ב\"י א\"ח רנ\"ב). ולפ\"ז שפיר נקט חייט דוקא. משום דרצה תנא למנקט מתני' סתמא. שיתחייב בכל גוונא שיוציא. והרי זה דוקא באומן. דאורחיה לצאת בתחובה בבגדו. משא\"כ אדם אחר אינו חייב רק בהוציאה בידו. אמנם אנן דקיי\"ל כרמב\"ם דאפי' אומן רק בהוציאה בידו חייב (כא\"ח רנ\"ב וש\"א). להכי שפיר נקט מה\"ט (בא\"ח רנ\"ב) \"לא יצא אדם\" וכו'. ולא נקט חייט. אולם ק\"ל לפי\"ז למה באמת נקט מתני' חייט ולבלר. ואת\"ל אורחא דמלתא נקט. דאורחא דחייט לצאת במחט. עכ\"פ קשה באו\"ח רנ\"ב. דנקט אדם. א\"כ מה אריא מחט וקולמוס דנקט. אפי' שאר מילי נמי לא יוציא. וא\"א לומר דשאר מילי באמת מותר להוציא. דליתא דהרי בגמ' קאמר דדוקא תפילין מותר להוציא מדממשמש בהן כל שעה. ולפעד\"נ דחייט ולבלר ומחט וקולמוס כולהו דוקא נינהו דדוקא הנך דאורחייהו למנקט להו כל שעה חיישינן דלמא אשתלי. וכ\"כ תפילין. מדהם עליו כל שעה. לולא טעם דמשמוש בהן כל שעה. וע\"י שבשבת אסור ללבשן יזכור ע\"י המשמוש ששבת היום. היה אסור ללבשן ולצאת בהן. משא\"כ מילי אחרינא בכל גוונא שרי. [אב\"י מיהו האידנא דליכא רה\"ר אף במחט וקולמס מותר לצאת סמוך לחשיכה דאם נגזר שישכח ויצא מחשיכה. הוה גזירה לגזירה (כמג\"א רנ\"ב סקכ\"ג). ואעפ\"כ מצוה למשמש אדם כליו. סמוך לחשיכה. דאף דליכא חשש שיוציא מ\"מ שמא יש אצלו דבר מוקצה]: ",
+            "כתב הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל. לא ידענא למה נקט מתני' לא יפלה כליו. לנקט סתמא. דלהוי משמע גם פלוי ראש אסור שמא יטה. וכדקתני בברייתא אין פולין ואין קורין. וכ\"כ הרמב\"ם. מיהו י\"ל דנקט כליו לרבותא דדיוקא. דוקא בלילה אסור. אבל ביום אפי' כליו דיש שם פרעושין. והו\"ל למיחש שמא יהרגן. כמו דאסרינן מה\"ט להרוג כנים בבגדיו שמא יהרוג שם פרעוש. וכנים שבראשו מותר להרוג מדאין מצוי שם פרעוש. אמנם עדיין ק\"ק. האבעיי' דגמ' דלא יפלה. אי היינו ביום. דמתני' כר\"א דהורג כנה חייב וק' א\"כ אמאי נקט כליו. הו\"ל למנקט סתם. דמשמע חדוש טפי. דאפי' פלוי ראש אסור. ותו ק' טפי בש\"ע (רס\"י ער\"ה) דנקט סתם אין פולין. וביאר הרמ\"א. דר\"ל לבער כנים מהבגדים. וק' למה נקט הרמ\"א בדיוק בגדים. ובלבוש באמת השמיט הגהה זו. ואולי י\"ל דפלוי הראש שהוא ע\"י אחר. אם ימשוך האחר ידו להטות. ירגיש זה ויזכירנו. ואף דהב\"ח ס\"ל דב' קורין דוקא לדבר מצוה. י\"ל דפלוי ראש מדא\"א רק ע\"י אחר מעיקרא ל\"ג עלה. ועדיין צ\"ע. עכ\"ל הגאון הגדול הנ\"ל: אמנם לי המחבר נראה לתרץ. דלהכי נקטה מתני' כליו דקמ\"ל דאפי' כליו שצריך להם לשבת. וסד\"א כיון דאין פולין לכ\"ע אפי' לר\"א רק מד\"ס הוא ולהכי רק כלים אחרים אסור לפלות. אבל כליו שצריך לשבת. כיון דאיכא תרתי. משום צערא (ככתובות ד\"ס ע\"א) ומשום כבוד הבריות (כברכות די\"ט ב'). סד\"א דל\"ג בה רבנן. וכמו דל\"ג לטלטל מוקצה ומלהוציא מרה\"י לכרמלית כדי להתקנח. משום כבוד הבריות (כא\"ח סס\"י שי\"ב). קמ\"ל דאפ\"ה אסור הכא. משום דלא ברי שירחשו למעלה ויתבזה בעיני הבריות. גם אין כל צער שוה שלא יגזרו בה רבנן. וא\"כ מתורץ אף קו' ב' של הגאון. לס\"ד דאבעיי' דלא יפלה מיירי ביום. ואתיא כר\"א דמחייב אהריגת כנה אפי' של ראש. דיליף מאלים (כלקמן בש\"ס ק\"ז ב']. ואפשר דמה\"ט נמי נקט רמ\"א בגדים דמשמע אפי' בגדים שצריך להם בשבת. ומ\"ש הגאון הנ\"ל דמי שמניח א\"ע לפלות ראשו ע\"י אחר. הו\"ל המתפלה כמשמרו שלא יטה. לפע\"ד לא דמי כלל. דהתם יושב ומשמרו שלא יטה. אבל זה אינו מרגיש רק סילק ידו מראשו. ושמא לדבר אחר סילק. ותו תפס עליו גם הרב בני המאה\"ג מהרב\"י שליט\"א הגאבדק\"ק לאנדסבערג. דאי כיושב ומשמרו דיינינן להמתפלה. א\"כ גם לב\"ח שרי. ועד כאן קאסר הב\"ח רק בשניהן פולין. דאין א' משגיח על חבירו וכמ\"ש הרט\"ז (סער\"ה סק\"ג): ",
+            "אב\"י כך כ' הר\"ב. דלהכי נקט זב וזבה. אף דתשמיש קשה להן. אכן בגמ' אמרי' תניא רשב\"א אומר בא וראה עד היכן פרצה טהרה בישראל. שלא שנינו לא יאכל הטהור עם הטמאה. רק לא יאכל הזב עם הזבה. ופירש\"י. שלא הוצרכו לכך. שכולן אוכלין חוליהן בטהרה. ובל\"ז לא אכלו עם נשותיהן טמאות. השבתי לבני הרב המאה\"ג שליט\"א. לא כי. דברי הרב מזוקקים הן. דאף לש\"ס ק' דהו\"ל עכ\"פ למנקט לא יאכל הטמא עם הזבה. אע\"כ דנקט' מתני' זב אף דגם לו קשה הבעילה. אפ\"ה חיישינן. [אלא דש\"ס מדייק דעכ\"פ הו\"ל לאשמעינן במתני' שלא יאכל טהור עם אשתו הטמאה שלא מזיבה ונדה רק משאר טומאות. דמדגיסי אהדדי שמא תגע ותטמא טהרות שיאכל. ש\"מ דהיו זהירין בל\"ז לאכול בטהרה. תדע מדקאמר רשב\"א דהו\"ל למתני לא יאכל הטהור עם הטמאה. ולא קאמר דהו\"ל למתני לא יאכל הטהור עם הזבה. ש\"מ כדאמרן]: ",
+            "ואע\"ג דהעובר על דברי ב\"ה חייב מיתה (כברכות פ\"א מ\"ג) ואי\"ל משום דהכא שב ואל תעשה הוא. או כבני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א. שתי' דהכא שאני. דלא מוכחא מלתא דחייש לחומרא דב\"ש. דשמא כדי למהר כביסתן הוא עושה. מש\"ה שרי. ליתא. דהרי במי ששכח לברך בהמ\"ז במקום שאכל (ברכות פ\"ח מ\"ז) אמרי' התם בגמ' דהאי תלמידא דעבד כב\"ש. ואשכח ארנקי. אף דחזרה למקום אכילתו קום ועשה הוא. וגם מוכחא מלתא. דחוזר למקומו רק לברך. וכב\"ש. ואפ\"ה שרי. ונ\"ל דמזה מוכח כרא\"ש דבכלים לכובס או בחזרה למקום אכילתו גם ב\"ה מודו דעדיף טפי. רק שלא הטריחוהו חכמים. משא\"כ בהטייה דק\"ש. כיון דב\"ה לא דרשו קרא דובשכבך דלהוי בהטייה. מה עדיפותא לקרות בהטייה ואדרבה בעמידה עדיף טפי. להעיד מלכות שמים ככל עדות בעמידה: "
+        ],
+        [
+            "וכן כ' הר\"ב. וכ' עלה הגאון הגדול מו\"ה עקיבא שליט\"א וז\"ל. טעם הא' כ' הרמב\"ם פ\"ו משבת (אמר המחבר גם רש\"י כ\"כ דכ\"א א'). וטעם ב' כ' הרמב\"ם בפירושו. וק\"ל לטעם ב' למה אסור להדליק מהן נר חנוכה בשבת. למ\"ד מותר להשתמש לאורה. וצ\"ע. קרא הקורא בהרים לפע\"ד אין זו קושי' ואדרבה טפי מהתם נ\"ל ראי' לרמב\"ם בפירושו. ואי לטעם קמא שמא יטה. ק' מדכלל וקאמר (שבת כ\"א א') שכל שמנים שאין מדליקין בשבת. אין מדליקין בחנוכה. מדסתם משמע דכלל נמי שמנים שריחן רע. ואמאי הרי בהנך אין הטעם שמא יטה. רק שמא יניחנו ויצא (כשבת כ\"ה ב'). וא\"כ אמאי לא ידליקן בחנוכה בשבת. אע\"כ כיון דהא דנר בשבת במקום סעודה חובה. הוא רק שלא יאכל בחושך (כתוס' בשבת כ\"ה ב'). וכיון דלהך מ\"ד מותר להשתמש בנר חנוכה. א\"כ א\"צ נר אחר במקום סעודה וכשיהי' ריחו רע יניחנו יוצא ויאכל בחושך. א\"כ ה\"ה נמי כשלא ידלק יפה חיישי' שיניחנו ויצא: ",
+            "[*ותמוה היכא אשכחן כה\"ג. דכשהמעשה בעצמו אינו מצוה אפ\"ה בעשאו בזמן ידוע הו\"ל מצוה. וכשאותו המעשה בעצמה הו\"ל מצוה. אפ\"ה בעשאה בזמן הנ\"ל יחשב לו לעון אשר חטא. כי הכא דהדלקת נר משמן חולין בשום זמן אינה מצוה כלל. ואפ\"ה כשהדליקו לכבוד יו\"ט או שבת. מצוה חשובה היא. אבל כשהדליק הנר משמן שרפה. אע\"ג דבכל זמן כשמדליקו עושה מצוה. וכדקאמר בגמ' הכא. אפ\"ה כשמדליקו לכבוד יו\"ט או שבת. עבירה יחשב לו. אתמהה. והרי בכל התורה כולה. רשות ניתן לדרוש ק\"ו. וא\"כ ה\"נ נימא ק\"ו. אם נר של חול מצוה היא להדליקו לכבוד יו\"ט ושבת. ק\"ו לנר של מצוה דהיינו נר שמן שריפה שמצוה להדליקו בכל השנה. מכ\"ש שיהי' מצוה להדליקו בלכבוד יו\"ט ושבת. ואת\"ל דה\"ט דאסור מדאין עושין מצות חבילות חבילות (כסוטה ד\"ח). ליתא דא\"כ תקשי דבכל הטעמים שהזכיר הש\"ס למה לא הזכיר הא דאסור משום חבילות חבילות. אע\"כ משום מאי דמסיק התם דזהו דוקא בשאדם א' עושה ב' פעולות כאחת. כגון כהן שמשקה ב' סוטות או מטהר ב' מצורעים כאחת. וכדמסיק התם בש\"ס אבל בשעושה פעולה א'. ועי\"ז יקיים ב' מצות. אין כאן איסור משום חבילות מצוה. ואף לבתר מה דאמרינן (פסחים ק\"ג ב') דאין לומר בהמ\"ז וקידוש אכוס א' מדאין עושין מצות חבילות. אלמא דאע\"ג דחד גברא וגם כוס א' הוא אפ\"ה מקרי חבילות מדיש לו ב' תכליתים. י\"ל התם הבהמ\"ז והקידוש המה עניינים נפרדים. והם מחשבו כב' פעולות שנעשים בב\"א בהכוס. משא\"כ בשנעשה באמת רק פעולה א' שבה ב' תכליתים. והרי עדיפא מינה אמרינן התם. דאפי' קידוש והבדלה מותר לאמרן על כוס א'. דאע\"ג דודאי תרי מילי נינהו. אפ\"ה כיון דתכליתן דומין זל\"ז דהיינו להבדיל בין יום ליום שלאחריו. לא מחשבו חבילות [ולא דמי לב' סוטות דודאי השקאתן דומה זל\"ז. התם ב' פעולות נינהו. משא\"כ הכא כוס א' הוא ודוק]. א\"כ כ\"ש הכא דודאי רק הדלקה א' שעולה לכאן ולכאן. אין כאן חשש חבילה. דוכי ס\"ד מדציונו הקב\"ה לקום מפני שיבה. וגם מפני זקן שקנה חכמה. וא\"כ מפני שניהן כאחת. או מפני שיבה שהוא ת\"ח. יהיה כעושה ב' מצות חבילות. אלא ע\"כ שכל שהמעשה א' לא מחשב חבילות. ואע\"ג דקצת יש לחלק דהתם לא אפשר. והרי אמרינן בפסחים שם דהיכא דלא אפשר עושין מצות חבילות. משא\"כ הכא הרי אפשר להדליק לכבוד יו\"ט ושבת מנר אחר. ליתא דמגמ' כאן מוכח דאפי' בשאין לו נר חול אסור להדליק בשמן שריפה ביו\"ט. ודוחק לומר דהדלקה דהכא מחשב כבהמ\"ז וקידוש דקאמר בגמ' פסחים הנ\"ל דחרי מילי נינהו. מדתכליתן אינו דומה. והכא נמי במדליק שמן שריפה ביו\"ט. דההדלקה לכבוד שבת ויו\"ט ההארה היא המצוה. והמצוה לשריפת תרומה טמאה. ההעברה מהעולם היא המצוה. והו\"ל כעושה ב' פעולות וצוויים כאחת ומחשב מה\"ט כמשא דחבילה. עכ\"פ הרי ע\"כ הש\"ס לא נראה לו זאת לסברא דאל\"כ לא הוה שתק הש\"ס מלהביא טעם זה דמחשב חבילה. אלא נ\"ל דה\"ט דש\"ס. דאין מותר לעשות מלאכה ביו\"ט רק מה שהוא לצורך יו\"ט לבד. או לצורך שבת ע\"י עירוב תבשילין. אבל אם לבד צורך יו\"ט יש בהמלאכה עוד תיקון לדבר אחר. אסור. אע\"ג דפשוט דהכהנים היו רשאין לבשל בשר קדשים של יו\"ט. לצורך אכילתן. אע\"ג דיש בזה תיקון לבשר הקרבן לקיים המצוה ואכלו אתם אשר כפר בהם (שמות כ\"ט ל\"ג). התם גם התיקון הוא הנאת הנפש. דהיינו האכילה. דוגמת האכילה שלצורך יו\"ט. משא\"כ הכא הרי יש סברא שאמרנו לעיל. דצורך יו\"ט היינו ההארה. וקיום המצוה היינו הביעור מהעולם. וכה\"ג לא שרי רחמנא ביו\"ט וצריך לכוון זה במאי דקאמר הש\"ס. שריפת תרומה עשה ויו\"ט עשה ול\"ת. ודו\"ק. ועי' ברמג\"א סי' קמ\"ז שדבריו תמוהים שכתב דלרמב\"ם ב' בנ\"א אסורים לעשות ב' מצות דומית כאחת. ותמוה וכי ס\"ד שב' בנ\"א יאסרו להניח תפלין כאחת: ",
+            "וכן כ' הר\"ב ע\"ש וכ' הגאון הנ\"ל. וז\"ל ותוס' ביצה (דכ\"ב) כ' דאין ר\"נ דממהר הכבוי. דא\"כ לא הו\"ל רק גרם כבוי (עי' לקמן פט\"ז מ\"ה). רק ר\"ל בשעה שמסתפק מכהה אורו. מדמתמעט השמן. וכ' הרא\"ש א\"כ בשפופרת שע\"פ הנר. שכשיסתפק לא יכהה הנר. לשתרי. דהרי התם אינו רק ממהר הכבוי. אלא העיקר דלא מקרי גרם כיבוי. רק באינו נוגע בנר עצמו: ",
+            "והר\"ב כ' טעם איסור נפט משום דעף. ולפע\"ד למד כן מש\"ס שהזכיר טעם זה בנפט לבן. דמש\"ה גם בחול אסור. ולפע\"ד מדנקט מתני' נפט סתם להתירא. ולא חייש לסכנה. ש\"מ דלא פליג מתני' וברייתא. דמדנקט ברייתא נפט לבן. ש\"מ דאיכא אחר שאינו לבן ואינו עף. ובו איירי תנא דשרי אף שריחו רע. וכמ\"ש הר\"ב גופי' לעיל. וכן מצאתי בירושלמי אית תנא דתני מדליקין בנפט. ואית תני אין מדליקין בנפט. מ\"ד מדליקין באוכמי. ומ\"ד אין מדליקין בחוורא. דהיא סכנה. הרי מוכח כדברינו. מיהו לדידן כל נפט אסור כמו עטרן. מדשניהן ריחן רע ומה\"ט נ\"ל ג\"כ שהשמיט הטור (שם) מלהזכיר נפט. דמדנקט כבר עטרן דאסור מדריחו רע. ה\"ה כל שמן שריחו רע. דאטו תנא כי רוכלא לחשיב וליזל. אלא ה\"ה כל דדמי לי': ",
+            "וכן כ' הר\"ב. וכ' הגאון הנ\"ל בשם ליקוטי מהרי\"ל. שהוא מל' היגאה גמא בלא בצה (איוב ח'). ור\"ל קנה אגם. [*ואני המחבר לא הבנתי דהרי קרא דהיגאה גמא ר\"ל היגדל קנה בלי אחו. וא\"כ אין יכולין ליתן שמן בשפופרת אחו שהרי מנוקבת היא בקצה. והול\"ל לא יסתום ויקוב. אב\"י ול\"מ נ\"ל דכונת המהרי\"ל לפרש המשנה דלא יקוב ר\"ל שעושה חלל בקנה סתומה מהאגם ע\"י שלוקח מתוכה הככיי. ליתן בתוכה השמן. או דמיירי בקנה שיש בה שרש למטה. וסתימה כעין קשר מלמעלה וחותך הסתימות האלו לנקב אותה מצד זה וזה]: ",
+            "וכן כתב הר\"ב. וכתב הגאון הנ\"ל וז\"ל. וכ\"כ רש\"י. ולפ\"ז מה דקאמר חוץ מהפתילה לא קאי את\"ק. דבחס אפתילה נמי פוטר ר\"י. אלא ה\"ק חוץ מהפתילה. דפעמים חייב במתכוון לעשות פחם. אמנם צ\"ע דלמא הא דקאמר הש\"ס בפתילה שצריך להבהבה עסקינן. ר\"ל שלא הבהבה מבעו\"י ולהכי אף דמכבה השתא מדחס על הפתילה. מ\"מ מדרצונו שידליק אח\"כ הפתילה. ניחא לי' בפחם שתהא נוח לידלק. ואף דאין מתכוון עכ\"פ הו\"ל פ\"ר דניחא לי'. דחייב אף לר\"ש כלקמן (דק\"ג א') בתלש עולשין לאכילה בפחות מגרוגרת בארעא דידי'. חייב משום *)בונה. מדהו\"ל פ\"ר דניח\"ל מכ\"ש הכא דמכוון לכבות. ומדניח\"ל בכבוי. הו\"ל פ\"ר וחייב. וצ\"ע עכ\"ל. אמר המחבר א\"כ מאי האי דקאמר הש\"ס (דל\"א ב') תדע דקאמר שהוא עושה ולא מפני שנעשה פחם. ולפי פי' הגאון הנ\"ל עדיין ק'. דמדלא התכוון לפחם הול\"ל שהוא נעשה. אמנם הא דלא מתרץ הש\"ס באמת הכי. נ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' הכא ד\"ה וסותר. דכיבוי לחוס אפתילה לא היה במשכן. ולקמן (דצ\"ד א' ד\"ה ר\"ש). כ' דכל דלא הוה במשכן הו\"ל מלאכה שא\"צ לגופה. ולפי מ\"ש תוס' לקמן (דמ\"א ב') ד\"ה מיחם דבמלאכה שא\"צ לגופה אפי' פ\"ר פטור. וכ\"כ רכ\"מ פ\"א דשבת לחלק בין דבר שאין מתכוון למלאכה שאצל\"ג. א\"כ לא דמי הך דהכא בפתילה. להך דעולשין לקמן (דק\"ג א'). דהתם כיון דהוה במשכן. לא אפשר למפטרי' רק משום דבר שאינו מתכוון. ולהכי בדהוה פ\"ר דניח\"ל חייב. משא\"כ הך דהכא דלא הוה במשכן. הו\"ל שפיר מלאכה שאצל\"ג דפטור פ\"ר. ולהכי לא סגי לש\"ס לומר שיהא חייב רק במכבה עכשיו לעשות פחם. וכמ\"ש רש\"י ור\"ן הכא. ואפילו לרש\"י לשטתיה דמלאכה שאין צריך לגופה היינו באין צריך לאותה מלאכה שיתחייב עלה. נ\"ל לפמ\"ש השלטי גבורים (ס\"פ האורג). דכל מעשה שעושה עמה ג\"כ דבר היתר. אע\"ג דהוה פ\"ר דניחא לי'. כסוגר פתח וצבי נצוד בבית. פטור. וכ\"כ כל שאפשר לעשות המעשה בלי פ\"ר. אף דהוה פ\"ר שרי. עכ\"ל. וכן נראה ראי' לדבריו מע\"ז (די\"ב) בנתפזרו מעות לפני ע\"ז. לולא מ\"ע מותר לשתות ולהגביה מעותיו. אף דהוה פ\"ר. אע\"כ משום דעשה היתר עמו. או משום דאפשר להגביה מעותיו בלי פ\"ר. כשיחזיר אחוריו לע\"ז. או כשתנטל הע\"ז מכאן. א\"כ ה\"נ הי' אפשר לעשות הכבוי כחס על הפתילה שלא היה פ\"ר לעשות פחם. דהיינו בהיתה מהובהבת מבעו\"י. או בצריך לפתילה לדבר אחר ולא לחזור ולהדליקה. להכי פ\"ר כי האי פטור. משא\"כ לקמן בעולשין א\"א שיתלוש אם לא ייפה הקרקע. להכי בדהוה פ\"ר חייב. מיהו נ\"ל דבע\"ז לעיל משו\"ה מותר אף דהוה פ\"ר. כסברת ר\"ן (חולין דרצ\"א א') דמשו\"ה מוכרי כסות. לובשין הכלאים. ובלבד שלא יתכוונו להנצל מחמה או מגשמים. אף דהוה פ\"ר. דדוקא בנאסר משום מלאכה אסור פ\"ר. ולא בנאסר משום הנאה. וע\"כ טעמא דמלתא. דהנאה שאני דתלי' רק בכוונתו. דרק במתכוון נהנה. והרי לא נתכוון. ע\"כ ע\"ז נמי תלי' רק בכוונתו (כסנהדרין דס\"א א'). ולהכי לא דמי לשבת שהמלאכה גופא אסור. ולהכי בפ\"ר הו\"ל כמתכוון לעשות מלאכה. משא\"כ בע\"ז אין השתחואה אסור רק במתכוון לע\"ז. ורק הכוונה אסורה. ולהכי בלא התכוון אף דהוא פ\"ר שרי. ודו\"ק: ",
+            "תמוה במתני'. למה נקט בכפל. ונ\"ל ע\"פ מה שמסתפק רמג\"א (שמ\"ב) אי ביה\"ש של מוצאי שבת נמי ל\"ג שבות שלצורך מצוה. דמספיקא לא פקעה הקדושה. להכי נקט הכא בכפל. דבין ביה\"ש שבע\"ש. דמסופק שמא כבר החשיך. או ביה\"ש שבמוצאי שבת דמסופק שמא עדיין אין חשיכה. בתרוייהו אסור לעשר ודאי ושרי בדמאי. [אב\"י כוון א\"מ הגאון נ\"י להמגיה לת\"ח]: ",
+            "מיהו לכאורה נ\"ל ראיה לתוס' (עירובין ד\"ל ע\"ב ד\"ה ולפרוש) דמתני' דלא כהלכתא. וכרבנן דס\"ל דגזרו אשבות ביה\"ש. דאי כרבי דל\"ג אשבות. ומיירי בא\"צ כלעיל. א\"כ למה בסיפא בדמאי מותר להפריש שלא לצורך כלל. ואת\"ל בדמאי מדהפרשתו רק מדרבנן. הו\"ל דוגמת שבות דשבות. דמותר אף שלא לצורך כלל. עכ\"פ ק\"ל למה נקט דוקא הנך שלשה שבותין. הול\"ל ספק חשיכה סא\"ח. אין עושין שבות שלא לצורך כלל. אע\"כ דמתני' כרבנן. דאפי' לצורך אסור שבות ביה\"ש. ונקט שפיר הנך שלשה. אף ע\"ג דכולהו צרכי שבת נינהו. דמעשר לאכילה. וטבילה לתשמיש כלים. ונרות לצורך מאור. אפ\"ה אין שבות נדחה אפי' לצורך שבת. אמנם נ\"ל דלא לחנם נקט התנא כלים ונרות ל\"ר. לגלויי דמיירי בא\"צ לדחות השבות כ\"א להרווחה בעלמא. להשתמש בכלים ונרות רבים. וכ\"כ מעשר בכה\"ג מיירי. בא\"צ לו רק להרווחה בעלמא. ובכה\"ג לכ\"ע גזרו אשבות ביה\"ש. עד שיהיה לו צורך ממש לדחות השבות: "
+        ],
+        [
+            "כ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. ק' דמ\"מ נגזור שמא יגיס דחייב משום מבשל. ועי' חי' רשב\"א פ\"ק במאי דאמרי' בעקורה וטוחה. דלפי תרוצו בתרא. מיירי הכא בנתבשל כמאכל ב\"ד. ואז אף כשיגיס א\"ח משום מבשל. לפ\"ז בלא הגיע למאב\"ד אסור להשהות אף בגרוף. ומזה תמוה לי על דבריו בחי' כאן. דהאריך אי מותר להשהות בגרוף בלא הגיע למאב\"ד. אי חיישינן לחתוי. ולא העיר שמא יגיס. ודוחק לומר דסמך א\"ע אמ\"ש בפ\"ק דבאינה טוחה אסור שמא יגיס. והכא בטוחה מיירי. ואפ\"ה איכא חשש דיחתה. עכ\"ל. אמר המחבר ת\"ל כי כבר אשכחנא מרגניתא דא. וכוונתי לדעת קדושים לעיל סי' ה'. ולפמ\"ש מוכח לקרב בב' ידים מה שדחה הגאון הנ\"ל באמת הבנין שבידו. דע\"כ רשב\"א כך דעתו: ",
+            "כ' רבינו הגאון אאמ\"ו זצוק\"ל ז\"ל. תמוה דבתבשיל לבד פליגי. ונ\"ל דתבשיל לרבותא דהיתר בגרוף וקטום. וחמין לרבותא דאיסור. בלא גרוף וקטום עכ\"ל: ",
+            "וכתבו התוס' דמ\"ב ב' ד\"ה לכל. דדוקא תבלין אין מתבשלין בכ\"ר לר\"י. אבל בשאר מילי מודה. עכ\"ל. והקשה אדם המעלה הקשה כברזל. ה\"נ הרב המאה\"ג החרוץ מהו' ליזר מדריזן שליט\"א. דזה נגד משנה ערוכה פ\"א דמעשר מ\"ז. דגם בשמן ס\"ל לר\"י דאינו מתבשל בכ\"ר רק בחומץ וציר. עכ\"ל. והשבתיו ב' תשובות בדבר. חדא הרי כל עיקר חילוק של תבלין משאר מילי. אינו רק מדבאין למתק לא מחזי כמבשל. וכמ\"ש תוס' (לעיל ל\"ט א' ד\"ה כל). והרי שמן ג\"כ בא למתק. והרי הרמב\"ם בפ\"ב דערלה מ\"י כ' בפירוש דגם שמן בכלל תבלין. (ועי' תוס' מ\"ק די\"ג ב' ד\"ה בתבלין). ותו אף לפי דעת מעלתו דתבלין דהכא תבלין ממש. והן לבד קשין לבשל. עכ\"פ מי דמי אור דקובע למעשר רק מד\"ס (כרמב\"ם פ\"ג ה\"ג ופ\"ד ה\"ב דמעשר). לבישול שבת דאורייתא. והרי באמת אמרי בירושלמי (רפ\"ד דמעשר). דדוקא בכובש כ\"צ ובשלוק דוקא בשלוק כ\"צ. קובע למעשר. ע\"כ. וא\"כ וכי ס\"ד דבשבת נמי בעי בישול כ\"צ. וטעם חילוק דיניהן נ\"ל. משום דקביעת אור ודומיו למעשר. הוא משום דאז נגמר מלאכתו. ולכן בעי בישול גמור. משא\"כ בשבת סגי כשהיא מלאכת מחשבת בין לקולא בין לחומרא (כביצה י\"ג ב'). מיהו כל זה לשיטת מעלתו נ\"י. אבל תמהני איך העלים עימו השנונים מלחקור מה בעי רבעתו\"ס בזה. ומה נ\"מ מה ס\"ל לר\"י והרי לא קיי\"ל כוותיה. ואעתיק לכ\"מ ידידי נ\"י מ\"ש זה כמה בגליון ש\"ס שלי. וז\"ל שם. נ\"ל דכוונת תוס' דאל\"כ האיך לא פליג ר\"י בכל מתני' דלעיל באנטיכי ומיחם. ואי\"ל דבאמת ר\"י אכולהו קאי. ליתא דהרי לעיל (דמ\"א ב') אדרבה מוקמינן מתני' דמיחם כר\"י. אע\"כ כדבריהם. א\"כ בזה יתישב יפה קו' רפ\"מ. דמ\"ש תוס' תבלין דוקא. לאו לאפוקי שאר מיני קאתי. רק לאפוקי אנטיכי ומיחם דלעיל. וטעם דבריהם נ\"ל דדוקא בנתן דבר קר לחם. והוא דבר לח שמתערב יפה. מתבטל החמימות. משא\"כ אנטיכי הכל חם. ומשא\"כ מיחם אף שנותן לתוכו צוננים. נחושתן עומד לעצמו ואינו מתערב. כדקאמר ר\"נ לעיל מפני שנחושתה מחממתה: "
+        ],
+        [
+            "אב\"י אף דרמב\"ם ור\"ב פרשו דדוקא לחין מחמת עצמן. לא מחמת דבר אחר. זהו לשיטת רש\"י בגמ' (דמ\"ט א') דלחין מחמת עצמן מחמם טפי מלחין מחמת דבר אחר. אמנם אאמ\"ו גאון ישראל שליט\"א. הלך אחר פסק ההלכה (בא\"ח רנ\"ז מג\"א סק\"י) דאפי' לחין מחמת דבר אחר אסור. וע\"כ כ' סתם ולא חילק. וגם רמב\"ם חזר בו ממ\"ש בפירושו. דכ' בפ\"ד משבת ה\"א. וז\"ל. לחים אפילו מחמת עצמן. אלמא דמחמת עצמן גרע ממחמת דבר אחר: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל שזה אינו אותו לוד שבחלק בנימין (כמגילה ד\"ד א'). שהיתה בגבול מערב א\"י סמוך לגבול ח\"ל (כגיטין רפ\"א מ\"א). ושם הי' ב\"ד של ר\"א (כסנהדרין דל\"ב ב'). והיתה כמהלך יום מירושלים (כמעשר שני פ\"ה מ\"ב). ונקרא כעת המקום ההוא לאדא. אבל הך דהכא הרי אמרי' בגמ' שהוא חמרא לובא. וכ' תוס' דלובא הוא מצרים. ונקרא כ\"כ בתנ\"ך (דה\"ב י\"ב ג'. ונחום ג' ט') וכן עוד היום יש מדינה בדרומית מצרים שנקראת לִבְיֶען. והיא הנקראת לפנים לוד. וכן אשכחנא בישעי' (ס\"ו פי\"ט) ובירמיה (מ\"ו פ\"ט) וביחזקאל (כ\"ז פ\"י ול' פ\"ה). וכן כתיב ומצרים ילד את לודים (בראשית י' פי\"ג). ושם הי' מושב גזלנים (פסחים י\"ב ב'). והיו אוכלים בשר אדם (כרש\"י שבת ד\"י ע\"א). ולהם מכר א\"ע ריש לקיש קודם שחזר בתשובה (כגיטין דמ\"ז א'). אמנם אותו לוד שנזכר בתורה (בראשית י' פכ\"ב) בבני שם. לוד שלישי הי'. באזיען הקטנה שנקרא כעת לידייען. והוא מח\"ל: ",
+            "וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל אבל לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובהמתך. כ' תוס' דליכא רק במחמר בהמתו ואני מסופק אם נשים מצווין בשביתת בהמה. היכא דליכא משום מחמר. דהרי הוה רק עשה. ומ\"ע שהז\"ג נשים פטורות. ואף דחייבות בקידוש מהיקישא דזכור ושמור. י\"ל דוקא קידוש. דהוא זכירה. אבל מ\"ע דשבת י\"ל דפטירי. וער\"ן פ' כל כתבי. שכ' דכל מילי דשבת נשים שוין לאנשים. ועב\"י ססרצ\"א. וצ\"ע לדינא. עכ\"ל. אמר המחבר במחכ\"ת הגאון הנ\"ל אשתמיטתיה המשנה דשלהי פרקן מפרת שכנתו של ראב\"ע. ודוחק לומר דלהגאון הנ\"ל רק מדרבנן היתה אסורה. מלבד שזה דוחק גדול. דהרי דומיא דפרת איש נקט לה דאסור מדאורייתא. וגם הגאון הנ\"ל לא התכוון לזה. מדלא הזכיר המשנה הנ\"ל ולומר דהתם רק מדרבנן מיירי. תו ק' למה נרחיק הפלוגתות. דהרי לראב\"ע ודאי שרי לגמרי אפי' לאיש (כפ\"ב דביצה). וכן משמע נמי בירושלמי דפליג ארבנן ושרי לגמרי. וע\"כ דס\"ל כשמואל (שבת נ\"ב א') דלנוי מותר לגמרי. וא\"כ רבנן אף דס\"ל כדקיי\"ל (א\"ח ש\"ה סי\"ז) דאף לנוי אסור מדאורייתא. עכ\"פ איך יחמירו עוד דאף דבכל דוכתא לא מצינו שהחמירו באשה בעשה שהז\"ג. הכא גם באשה החמירו. זו פלוגתא כפולה ורחוקה היא. ותו דא\"כ כשלא מחה בה למה נקראת על שמו. שיהיה שקול כאילו הוא עצמו עשה כן. הרי בדידה הוה רק מדרבנן. ובדידיה אסור מדאורייתא. ואיך יוציאו לעז על אותו צדיק שחטא בכפל. ואף דבירושלמי י\"א דשל אשתו היתה. לפ\"ז י\"ל דמה שקנתה אשה קנה בעלה. עכ\"פ בגמ' דילן משמע טפי דשל שכנתו ממש היתה ואי לא פליג הירושלמי אגמרא דילן אפשר שאח\"כ נשאה. וגם להך ירושלמי לא התכוון הגאון הנ\"ל. דהרי לא זכר המשנה כלל. ותו ק' למה באמת ראב\"ע לא מחה בה. דאף דלדידיה שרי. הרי יחיד ורבים הלכה כרבים. ואי\"ל משום דראב\"ע גם הוא מפי רבים שמע. ומה\"ט לא חזר בו (כעדיות פ\"ה מ\"ז). ליתא. דאדרבה משם ראי' דרק הוא בעצמו מה\"ט לא חזר משמועתו. אבל לאחר אסור לעשות כיחיד נגד רבים. דהרי עקביא קאמר התם לבנו אתה שמעת מפי היחיד ומפי המרובים. מוטב להניח דברי היחיד ולעשות כמרובים. אע\"כ דידע שלא תשמע לו. ולהכי לא אמר לה ולא מידי. דבכה\"ג ס\"ל דאפי' בדאורייתא א\"צ למחות. דאמרינן מוטב שיהיו שוגגין ולא מזידין (כביצה ד\"ל ע\"א). ואפשר דראב\"ע ורבנן פליגי בפלוגתא אי תוכחה עד נזיפה או עד הכאה (כערכין דט\"ז ב'). רק מדשתק הנשיא לא היה בידם למחות כלל. ויהיה איך שיהיה הא תינח אי לרבנן שביתת בהמה של אשה דאו'. להכי קראוה על שמו דס\"ל כדקיי\"ל (א\"ח תר\"ח) דבדבר המפורש בתורה. אפילו בדידע שלא ישמע לו. אפ\"ה מחויב למחות עד הכאה וקללה. אבל אי נימא דלרבנן אשה רק מדרבנן מצווה על שביתת בהמתה. א\"כ למה קראוה על שמו. הרי גם לדידהו לא הי' צריך למחות. ככל מילי דרבנן או שאינו מפורש בתורה (כביצה הנ\"ל ותוס' שם). גם בל\"ז לא ידענא מה יכריחנו להוציא משנה דפרה ממשמעותא דכולא פרקן. דכולו מדאורייתא קמיירי. וה\"נ באשה: "
+        ],
+        [
+            "וק\"ל הרי אסור משום מראית עין. מדמחזי כפרועת ראש. דאפי' בחצר עכ\"פ כעוברת על דת יהדות הוה (כב\"ש אה\"ע קט\"ו סק\"ט). והרי אפי' באיסור דרבנן אסור משום מראית עין (כא\"ח ש\"ה סי\"א ותרע\"א ס\"ח. וי\"ד פ\"ז ש\"ך סק\"ו). ואי\"ל דהכא בבתולה מיירי. דהרי בש\"ס (דס\"ד ב') קאמר הטעם שהתירו לה אלו שלא תתגנה על בעלה. וליכא למימר נמי דמיירי הכא במכוסים השערות בשבכה. וע\"י שיתעבה השבכה. תראה כבעלת בשר וכמו כן צ\"ל ביבמות (קט\"ז ב') ע\"ש. ובכה\"ג אפי' ברה\"ר שרי. דומיא דנזמי אוזן לעיל י\"ב. זהו דוחק. ונ\"ל דמיירי הכא בחצר שאין רבים בוקעין בו דשרי (כב\"ש שם). ובהא מיושב קו' תוס' במכילתין (דנ\"ז ב') ד\"ה אין. דלמה לא נקט ברישא דברה\"ר אסור פאה. ולדברינו מיושב שפיר. דלהכי לא נקט לה התם משום דבל\"ז אסור. מיהו לדברי תוס' שם. נ\"ל דמיירי הכא בלובשתן על השבכה רק לקישוט. וניכר ע\"י השבכה שאינן שערותיה (ועי' מג\"א ע\"ה סק\"ה. ועטרת זקנים ואשל שם סק\"ה. ותשו' ב\"ש סי' י\"ז. ובד\"מ א\"ח סי' ש\"ג ז'. ובמשבצות שם סק\"ט ובשלטי גבורים כאן בפרקן): "
+        ],
+        [],
+        [
+            "ורש\"י ור\"ב כ' יין חלב ודבש. ושאלני י\"נ מהו' אברהם ראטענשטיין שליט\"א למה לא הזכירו ג\"כ שמן ומים. ונ\"ל דמסתבר לרש\"י ור\"ב ור\"ן. דר\"ש לא פליג אהך כללא דאביי (דע\"ח א') דכל דשכיח ול\"ש. אזלינן בתר דשכיח אפי' לקולא. ושכיח ושכיח אזלינן בתר שכיח החמור. דזהו מלתא דמסתבר. להכי רק ביין וחלב פליג וס\"ל דבבציר מרביעית לא חשיב לאכילה. ובדבש נמי פליג אהך סברא דת\"ק דמדאין ראוי דבר אחר לכתית. דלחשב מה\"ט רפואת הכתית שכיח (כמ\"ש רש\"י שם ד\"ה דבש). אלא ס\"ל לר\"ש דעכ\"פ אכילת אדם מחשב טפי שכיח מרפואת בהמה. אבל אשמן לא פליג. דמדלא חזי כלל לאכילה בעינא (כברכות ל\"ה ב'). אכילתו אפי' רק לא שכיח לא מקרי. והא ראי' דבש\"ס (כאן דע\"ח א') לא מייתי כלל דהטעם דמשערין בשמן בסיכה. משום דסיכתו שכיח ואכילתו לא שכיח. ש\"מ דמדלא חזי בעינא אפי' לא שכיח לא מקרי. ואע\"ג דחזי לאכילה ע\"י אניגרון. ל\"א דנשער כה\"ג. וכבתבלין כדי לתבל ביצה קלה (כפ\"ט מ\"ה). דהתם תבלין לא חזי כלל בעינא. משא\"כ בשמן דחזי לסיכה בעינא. מודה ר\"ש דמשערין בסיכה דשכיח. וכ\"כ במים לשוף הקילור מודה ר\"ש. דמדשניהן לצורך אדם מחשבו תרויי' שכיח. ומשערי' לחומרא כדי קילור. אולם אפשר עוד. דרש\"י ודעימי' נקטו הנך. דאפילו אהנך דרישא פליג. וכ\"ש שמן ומים דסמוך לדברי ר\"ש. דפליג עלייהו: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כתב רתוי\"ט דלהכי פסק הרמב\"ם דכזית מנבילה חייב. מדחזי לכלבים. וק\"ל א\"כ הול\"ל כמלא פי כלב (כפ\"ז מ\"ד). ואת\"ל משום דנפיש משיעור טומאה להכי אזלינן לחומרא. ליתא דהרי לרתוי\"ט משום טומאה לחוד פטור דהו\"ל א\"צ לגופה. [ועי' פ\"ט ל\"ט]. ורק מדצריך נמי לכלב חייב. א\"כ לצטרך כמלא פי כלב. ונ\"ל דה\"ק דמשום טומאה לא זריק לה. ולהכי אפי' בפחות ממלא פי כלב מצניעו לכלב. אב\"י אמנם תמהני ארתוי\"ט. במ\"ש בסוף דבריו וז\"ל ובאמת נמי (כלומר אף דטעמא משום דמצניעין אותו לקברו). אפ\"ה פחות מכזית אינו מצווה לקברו. ופטור כשהוציאו. ע\"כ. וק\"ל הרי הרמב\"ם (פי\"ח משבת) פסק כרב ששת. דכשהוציא חצי זית מזית שלם חייב. וס\"ל דמתני' דמשמע דאחצי זית פטור. מיירי בהוציא חצי זית מזית ומחצה. דלא הועילו מעשיו. וא\"כ איך כתב רתוי\"ט אליבא דרמב\"ם דפטור אחצי זית. ממ\"נ היכא מיירי. אי בכזית ומחצה. ל\"ל טעם דאין מצווה לקברו תיפוק לי' דלא הועילו מעשיו. ואי בכזית מצומצם. אף אחצי זית חייב. ואת\"ל דבכזית ומחצה מיירי. וסד\"א דאפ\"ה חייב בחצי זית. אף דלא הועיל במעשיו. עכ\"פ הרי מצניעין אותו לקברו. להכי קאמר דעל חצי זית אינו מצווה לקברו. עכ\"פ ק\"ל כקושית רמ\"ל (הל' אבל פי\"ד הכ\"א). דאף אכזית אין חיוב קבורה. וכדאמרי' בירושלמי דנזיר. כי קבור תקברנו. מכאן שאינו נעשה מת מצוה עד שיהא ראשו ורובו (וע\"ש שהביא בשם הירושלמי דמתני' דהכא מיירי בעובד כוכבים מת דמותר בהנאה. ולרשב\"א וריטב\"א והרא\"ה שכתבו דגם עובד כוכבים מת אסור בהנאה. איכא לאוקמא מתני' דהכא בעור המת. דאינו אסור בהנאה (כתוס' נדה דכ\"ה. ותשובת רשב\"א שס\"ה). תו קשה על רתוי\"ט. דאי טעמא דלהכי כזית ממת חייב משום דמצניעין אותו לקברו. א\"כ בנטל חצי זית מזית מצומצם אמאי חייב. הרי עכ\"פ אין מצניעין אותו לקברו. ומשום טומאה אינו חייב. דהרי לרמב\"ם בהמוציא משמשי עבודת כוכבים פטור. וכקושית רתוי\"ט. ותו דלרתוי\"ט שהזכיר הטעם שמצניעין אותו לקברו. הרי טעם זה לא הוזכר כלל בגמרא וברמב\"ם. ועיקר חסר מהספר. [ול\"מ נ\"ל. דבאמת עיקר הטעם משום טומאה. וכדמוכח פשטותא דגמרא ולישנא דרמב\"ם. והא דפטיר הרמב\"ם במשמשי עבודת כוכבים. ה\"ט משום דעיקר טומאתן אינו רק מד\"ס (כרמב\"ם פ\"ו ה\"א מאהט\"ו). עכ\"פ אינו נחשב תיקון כ\"כ בהוצאתן להיות נחשב עי\"ז. משא\"כ בכזית מנבילה וכו'. טומאתן הוא מדאורייתא. שפיר נחשב העברתן תיקון גדול ומחשב הוצאה]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "וכ\"כ הר\"ב וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט\"א וז\"ל וכ\"כ רש\"י ותמהני מנ\"ל הא. הרי מדתני בברייתא רק שש. שהוא תיבה. אבל אא דאינו תיבה כלל לא. רק דהש\"ס ר\"ל דר\"ש מחייב גם בזה. ומדדחי לה בסוף לא מצאנו מאן דמחייב באא. וכ\"כ הה\"מ פי\"א. דרמב\"ם ס\"ל באא פטור ודוחק לומר דמתני' משום דסתמא תני \"משם אחד\" משמע דבכל ענין חייב. וצ\"ע. ענא גדי מסנקא הנה רש\"י ור\"ן ור\"ב כל הנביאים פה א' פי' דשם א' דמתני' ר\"ל ב' אלפין. ולכן ראוי לנו להדחק כסומכוס לפנים ולפני ולפנים לקיים דברי רבותינו אשר מימיהם אנו שותים ושמותיהן אנו מזכירין לברכה. ומצאתי דאתי לידי משמע מוציא מיד משמע. שתורת אמת היתה בפיהם. מדאמרינן לעיל (שבת ע\"ה ב') כ' אות א' גדולה כשתים פטור. משמע ודאי ברור דהא ב' אותיות שוות ממש אף שאינן תיבה א'. חייב. דאל\"כ לאשמעינן רבותא טפי. וכן בדין. דהרי הא דפטור באות א' גדולה. הוא משום דלא הוה דומיא דמשכן שהיו כותבין ב' אותיות א' בקרש זה וא' בקרש שבצדו כדי לזווגן כמ\"ש רש\"י התם (בד\"ה כתב). וכדי לזווגן. מסתמא כתבו ב' אותיות דומות. וא\"כ ע\"כ ליכא מאן דס\"ל כן רק ת\"ק דמתני' דידן. והא דקאמר משם א'. היינו אא. דחי נימא דת\"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס\"ל. ורק בשש. תת. מחייב. א\"כ סוגי' דאות אחת גדולה כב'. דמשמע מנה דבב' אלפין חייב. אמאן תרמיי'. ותו נ\"ל. דמסוגיין גופא נמי יש להוכיח דת\"ק דמתני' בב' אלפין מחייב. דאי נימא דת\"ק דמתני' כר' יודא דברייתא ס\"ל. ודוקא בשש תת מחייב. א\"כ מה מקשה ר' יודא אדר' יודא לחוד. הו\"ל להקשות גם ת\"ק את\"ק אהדדי. והכי הול\"ל. והא איפכא שמעינן להו. דת\"ק דברייתא ס\"ל כר' יודא דמתני'. ור' יודא דברייתא ס\"ל כת\"ק דמתני'. אלא ודאי ת\"ק דמתני' ור' יודא דברייתא רחוקים זמ\"ז כממזרח למערב. דר' יודא דברייתא ס\"ל דוקא בשש תת חייב. ות\"ק דברייתא ס\"ל דוקא בשם משמואל חייב. ות\"ק דמתני' מדנקט סתמא \"משם אחד\". משמע ודאי דס\"ל דאפילו בכתב אא נמי מחייב. וכן מוכח בירושלמי הכא. וז\"ל. בכל לשון אפי' אלף אלפא. משמע ודאי כ\"ש אלף אלף דחייב. מיהו אנן כר' יודא דברייתא קיי\"ל (כרמב\"ם פי\"א משבת). וטעמי' נ\"ל. דאע\"ג דר' יודא ור' יוסי הלכה כר' יוסי (כעירובין דמ\"ו ב'). ומלבד זה הרי ר' יוסי נמוקו עמו (כגיטין דס\"ז א') עכ\"פ היינו נגד יחיד. ולא נגד רבים (כרתוי\"ט פ\"ה דמע\"ש מ\"ב). וכן כ' ג\"כ הר\"ן (נדרים דפ\"א א ) ע\"ש. א\"כ הכא כולהו תנאי דמתני' ודברייתא פליגי עליה דר' יוסי דסגי בב' רשימות בעלמא. ולהכי לא קיי\"ל כוותי'. וגם כר' יודא דמתני' אי אפשר דקיי\"ל. מדס\"ל סתום ועשאו פתוח כשר. וכדקאמר בש\"ס. וזו אינה הלכה. א\"כ לא נשאר לן רק ת\"ק דסתם מתני' דהוא ר\"מ (כסנהדרין דפ\"ו א') דס\"ל באא נמי מחייב. ור' יודא דברייתא דס\"ל דוקא בשש תת מחייב. ור\"מ ור' יודא הלכה כר' יודא (כעירובין דמ\"ו ב' הנ\"ל): ",
+            "וכ\"כ רתוי\"ט וכ' עלה הגאון מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל וק\"ל הא אינו מתקיים במקום אחר. דבכותב שם במם פתוח א\"א לקיימו לתיבה שלימה. ואינו דומה לאורג ב' חוטין מבגד גדול. דמתקיים במקום אחר. ברוצה לארוג רק ב' חוטין. ודמי לזה גד מגדיאל. ואף דאמרי' בסוגין דר' יודא ס\"ל סתם ועשאו פתוח כשר. הרי אנן לא קיי\"ל כן. וצ\"ע. ותו ק\"ל למ\"ש הרמב\"ם וז\"ל ויארוג כל השבת ויהיה פטור. משמע דלמדין כן מסברא. והוא תמוה. דבברייתא ילפינן כן רק מקרא דמאחת מהנה. ועל התוי\"ט קשה דסיים ומבואר בברייתא. לא הבנתי. דאי אגוף הדין. הא מבואר במתני' שם קטן משם גדול. ואי על טעם הרמב\"ם. הרי בברייתא לא נזכר טעם זה. רק דיליף מקרא וצ\"ע. עכלה\"ט. אמרה פורצידא דתותי קלא במימי דלה דלה. הנה בקו' הראשונה מריסי עיני הגאון ניכר דלאו אדר' יודא מקשי. דהרי לר' יודא ודאי מתקיים במק\"א. דהרי ס\"ל סתומה שעשאה פתוחה כשירה. אע\"כ דהגאון לא הקשה רק אתוי\"ט שכ' בשם הרמב\"ם אמלתא דר\"י. וז\"ל וזה הדבר אמת. והי' סבור הגאון דאשם משמעון קאי. וע\"ז מקשה הרי אין האמת כדברי ר\"י. דהרי קיי\"ל סתומה שעשאה פתוחה פסול. נמצא שאינו מתקיים במק\"א. ולפעד\"נ דמ\"ש הרמב\"ם וזה אמת. לא קאי אפתוחה וסתומה. רק על מ\"ש ר\"י דא\"צ שיכתוב כל המלה. ועלה קאמר וזה אמת. דבהא קיי\"ל כוותי' דר\"י. ולא זו בלבד בהא דכתיבה. אלא בכל המלאכות. במתכוון לעשות מלאכה גדולה ועשה רק קצת ממנה חייב (כרמב\"ם פ\"א משבת הי\"ד). ובאמת לכאורה יש לתמוה במה דקאמר הש\"ס (לעיל דצ\"ז ב') בס\"ד דהתכוון לזרוק ח' וזרק ד' חייב. דהיינו שם משמעון ע\"כ. וק' הרי בשם משמעון חייב רק משום דס\"ל לר\"י דסתומות שעשאן פתוחות כשר. אבל לדידן דקיי\"ל סתומות ועשאן פתוחות פסול. א\"כ בשם משמעון פטור. וכן יש לתמוה במ\"ש המ\"מ (פ\"ח משבת הי\"ב) בשם הראב\"ד. דבשם משמעון חייב. ע\"ש. אמנם לפעד\"נ דרק לסימנא בעלמא נקטו הש\"ס וגם הראב\"ד שם משמעון. אבל באמת הכוונה על סוף דברי ר\"י. נח מנחור גד מגדיאל. דבהנך דכוותיי' קיי\"ל כוותי' דר\"י וכמש\"ל. וכן דרך הש\"ס בכמה דוכתי. כמ\"ש תוס' (כתובות ד\"מ ע\"א ד\"ה כגון מילה ע\"ש). ומה שהקשה הגאון תו. דמדברי הרמב\"ם משמע דמכח הסברא אמרי' דאף שנתכוון לארוג כל הבגד חייב כשארג ב' חוטין. והקשה הרי בש\"ס יליף לה מקרא מאחת מהנה. על זה אשיב לא ידענא מי הגיד לו להגאון נ\"י שהרמב\"ם אומר זה מכח סברא. והרי אפשר שפיר לומר דמ\"ש הרמב\"ם בסוף דבריו וז\"ל. \"וזה שקר\" ר\"ל מטעם דכתיב מאחת מהנה. וגם בל\"ז אצטריך קרא ואצטריך סברא. דאל\"כ למה בארג ב' חוטין מבגד גדול חייב. ובנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' פטור. אע\"כ משום דמסתבר הכי והכי (כשבת דצ\"ז ב'). ואין למדין מאחת מהנה רק מה דמסתבר למילף מינה. ואף דלרמב\"ם (פי\"ג משבת הכ\"א) בנתכוון לזרוק ח' וזרק ד' באמת ג\"כ חייב משום שהי' לרמב\"ם גי' אחרת בש\"ס שם. וכמ\"ש המ\"מ שם. עכ\"פ הרי יש בש\"ס פלוגתא בדרשא דמאחת מהנה. דלת\"ק אתא למעוטי שא\"צ לכתוב כל השם. ולר\"ש ממעט קרא דא\"צ שיארג כל הבגד. ולר' יוסי אתא קרא למימר דפעמים שחייב אחת על הנה. דהיינו על כל המלאכות. ופעמים חייב אחת על כל א' וא'. וכל מ\"ד מה דמסתבר לי' דריש. וא\"כ יפה כתב הרמב\"ם דאנן קיי\"ל כהך מ\"ד דמסתבר לי' שא\"צ שיעשה כל מה שהתכוון. וא\"כ ננפח בידן דאזלה לה גם קו' השלישית של הגאון לרתוי\"ט דיפה כ' רתוי\"ט דכדברי הרמב\"ם מבואר בברייתא. ר\"ל דבברייתא מבואר מאיזה קרא ילפינן הך סברא שכ' הרמב\"ם: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כתב אאמ\"ו הגאון הגדול זצוק\"ל. וז\"ל הק' רתוי\"ט למה חובל חייב בנצרר הדם כבסי' ג' הרי אין חובל חייב רק בצריך לדם כסי' ח'. ותירץ דבמתכוון שיצא דם סגי. אף דלא נתקיים מחשבתו. וכמתכוון לארוג ק' אמה. דחייב משארג רק ב' חוטין. ובמח\"כ דרבינו. התם עכ\"פ נגמר שיעורו (וכ\"כ י\"ל לעיל פי\"א סי\"ג). רק נ\"ל דהא דחובל חייב רק בצריך לדם. היינו אליבא דר\"י דס\"ל מלאכות שאצל\"ג חייב לפיכך משכחת לה שיהיה מתקן בחובל. כשצריך לדם לכלבו. ובא\"צ לדם פטור. משום דמקלקל הוא. אבל הא דחייב בחובל אף בשרק נצרר הדם. היינו אליבא דר\"ש. דס\"ל דמלאכה שאצל\"ג פטור. ולהכי מקלקל בחבורה חייב. וא\"צ שיהיה צריך לדם. וגם פ\"ח דב\"ק מ\"ה לר\"י ח\"מ כקלב\"מ. [אב\"י עי' שבת (דק\"ו א') ורש\"י שם כי משם מבואר כמ\"ש אא\"ז מ\"ו הגזצוק\"ל. ומה שרמז רבינו על פ\"ח דב\"ק. היינו לפמ\"ש שם הרע\"ב דטעמא דחייב בחובל. היינו משום דאף שהוא מקלקל. מתקן הוא יצרו. היינו נמי כר\"י דס\"ל מלאכה שאצל\"ג חייב. אבל לר\"ש א\"צ שיתקן כלל בחבורה ואפ\"ה חייב. וכסנהדרין (דפ\"ה). והא דצריך טעם מפרק וצובע אליבא דר\"ש. י\"ל דאע\"ג דס\"ל דמקלקל בחבורה חייב. עכ\"פ צריך שיהי' להחובל שם מלאכה מה מהל\"ט מלאכות. ובהא מתורץ עוד. מ\"ש התוי\"ט שם עוד. מהא דכ' הר\"ב דקיי\"ל כל המקלקלים פטורים. דהאי לאו כללא. ובאמת לפמ\"ש כללא הוא. דהרי הר\"ב כ' זה אליבא דר\"י. ולדידי' הא אמרינן בגמ' כל המקלקלין פטורים אפי' חובל ומבעיר. גם מתורץ בזה מה שהקשה התוי\"ט ד\"ה שלא. דלמה לא כתבו דבבא זו דלא כהלכה. י\"ל דה\"ט משום דממילא שמעינן לה. מכח מה שהעלה לבסיף דקיי\"ל כר\"י]: שוב הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. לחד טעמא דחובל חייב משום מפרק. דהוא תולדה דדש. ק' א\"כ למה כ' הרמב\"ם פי\"א. דשוחט חייב רק משום נטילת נשמה. ולא כ' ג\"כ חייב משום מפרק הדם. כמו אחובל. ואת\"ל דמיירי בשוחט וא\"צ לכלבו. מ\"מ הרי בחובל להזיק פטור רק משום דמקלקל והא בשחיטה לא מקלקל (כוונתו דלהכי אפי' בא\"צ לכלבו לתחייב) ודוחק לומר דמיירי בשחט ולא יצא דם או שיצא פחות מכגרוגרות. דפטור בדש. וצ\"ע. עכ\"ל. ואנא פורתא דגונדריתא קעבידנא דלפע\"ד א\"צ להדחק כן. אלא שוחט מיירי בא\"צ לכלבו. ומה שהקשה הגאון על זה דעכ\"פ לתחייב מדעכ\"פ אינו מקלקל. במח\"כ ליתא. דהא דחובל פטור בא\"צ הדם לכלבו. היינו משום דמקלקל הוא במה שמפרק הדם. וא\"כ בשחיטה נמי אע\"ג דמתקן הוא בשחיטתו להתיר הבשר. עכ\"פ אינו מתקן במה שמפרק הדם. והרי כל עיקר פי' הגאון הנ\"ל הוא שיתחייב בשוחט משום מפרק. והרי בזה שמפרק הדם שיצא בשחיטה ג\"כ מזיק הוא לטבח שיקל הבשר עי\"ז (כחולין דקי\"ג א'): "
+        ],
+        [
+            "וכ' עלה הגאון הגדול מהו' עקיבא שליט\"א. וז\"ל ק\"ל דהא דקושרין יריעות הוא לס\"ד. ולבתר מסקינן שכן צדי חלזון וכו' ל\"צ תו להך שכן קושרין חוטי יריעות דבצד חלזון גופא משכח\"ל קשירה והתרה. והר\"ב גופי' בפרק כלל גדול כ' על שניהן שכן צדי חלזון. וצ\"ע. עכ\"ל. והיה כאוב מארץ קול עלה נידף אישות ברי' שאין לה עינים. הר\"ב לישנא דרש\"י נקט ואתא. שכן כ' רש\"י הכא בלשונו הטהור. וכי ס\"ד דאשתמיטתא לרבותינו שניהן מסקנא דסוגיא הנ\"ל. אולם לפע\"ד אין אנו צריכים לומר דרש\"י כתב כאן לפי הס\"ד. כדרכו בקודש. רק דבל\"ז ק' ויש לדקדק בסוגיא דשבת (דע\"ד ב'). מה נ\"מ אי נימא דבמסקנא דגמ' דיליף שכן צדי חלזון. הדר נמי בקושר ממאי דבעי למילף מתחילה מקושרי יריעות. או דנימא דרק מתיר צריך למילף מרשת. אבל קושר במלתא קמייתא קאי. דיליף מקושר יריעות. ומה נ\"מ אי יליף קושר מקושרי יריעות או מקושר רשתי חלזון. ע\"כ צ\"ל משום דלרי\"ף ורמב\"ם אינו חייב רק בקשר קיימא והוא מעשה אומן (כרט\"ז א\"ח שי\"ז סק\"א). א\"כ י\"ל דבס\"ד בגמ'. הו\"א דחייב נמי אקשר קיימא אפי' אינו מעשה אומן כקשירת חוט שנפסק ביריעה. ולמסקנא מדיליף מקושר חוטי רשת. אינו חייב רק בקשר אומן. ודייק הש\"ס כן שגם קשר ילפינן מרשת. ומדנקט קושר ומתיר כי הדדי. ש\"מ דבחד גוף מיירי. ור\"ל ברשת. וכן מוכח לכאורה מלשון הגמ' דבמסקנא הדר נמי מקושר בילפותא קמייתא. מדנקט במסקנא שכן צדי חלזון קושר ומתיר. מיהו רש\"י לשיטתיה. דס\"ל דבקשר קיימא אף שאינו מעשה אומן חייב. דחיק ומוקי אנפשיה דהא דנקיט במסקנא שכן קושר. ה\"פ דאינו חייב רק במתיר ע\"מ לקשור. וכ\"כ רש\"י שם להדיא ועי' תוס' שם. ורתוי\"ט (פ\"ז מ\"ב ד\"ה והמתיר): "
+        ],
+        [],
+        [
+            "אב\"י עי' סי' ש\"ג סי\"ט. ואילה\"ק מלקמן מ\"ה דמותר לטלטל שברי כלים. אף דלענין טומאה לא הוו מנא כשנשבר. ואי\"ל כמ\"ש תוס' (שבת מ\"ט ב' וקכ\"ג א') דבשברי כלים מהני עכ\"פ לטומאה כשמיחדן למלאכה משא\"כ במחט לא מהני בי' יחוד אא\"כ עשה בו שום שינוי ותקון למיתוח. ליתא. דעכ\"פ ק' עור לח אמאי אינו מתטלטל. הרי מהני בי' יחוד לענין טומאה. ע\"כ צ\"ל כמ\"ש תוס' (זבחים צ\"ד א') דדוקא שברי כלים. דרגילים להשתמש בהן תשמיש אחר. להכי שרי לטלטלן. משא\"כ במחט דכשניטל עוקצה רגילים לזרקה בין גרוטאות. וכגמ' כאן. וכן העלה רמג\"א בסי' ש\"ח סקכ\"ד: "
+        ],
+        [
+            "ובגמ' מקשינן מכדי תנא קוראין לה חכמה. מחללין עליה שבת לאתויי מאי ומשני להדליק לה הנר. והדר מקשי הא נמי פשיטא. פקוח נפש דוחה השבת. ומשני ל\"צ בסומא. וא\"צ רק ליתובא דעתה. ואפ\"ה מחללינן. ורתוי\"ט רצה להוכיח מכאן די\"ב מיל דאורייתא. דאל\"כ מה מקשה לאתויי מאי. הרי סיפא צריכה וצריכה דאפילו בדאורייתא מחללינן. ולפעד\"נ דלא הועיל רבינו. דא\"כ מה משני להדליק הנר. הרי כיון דגם בס\"ד תחומין דאורייתא מאי איכא בין תחומין להדלקת הנר. והגמ' לא הדר מקשי אהך תירוץ קמא. רק פשיטא פקוח נפש דחי שבת. והו\"ל להקשות הא תו ל\"ל ואת\"ל עכ\"פ אף דתחומין דאורייתא. עכ\"פ אין חייב מיתה עליו. וא\"כ קמ\"ל טובא דאפילו בחיוב סקילה מחללינן. עכ\"פ ק\"ל אפילו אי תחומין דאורייתא הוה מצי לאקשויי מיד ארישא פשיטא. פ\"נ דוחה שבת. אלא ע\"כ כרבינו ט\"ז (ש\"ל ב') דמילדת קורין לה אפילו בספק שתלד. א\"כ אכה\"ג ליכא לאקשויי פשיטא. דדוקא בשכבר היא בסכנה ספק שתנצל או לא מספיקא מחללין שבת. אבל בספק שתלד וכי כשיכאיב לה טבורה. מספק נחלל שבת דשמא תלד השתא זה אינו פשיטא כל כך. א\"כ נסתר ראיית רבתוי\"ט. דלעולם מצינן למימר דתחומין דרבנן. רק דס\"ד דמקשן דסיפא דומיא דרישא. דכיון דרק ספק הוא שמא תלד. רק בדרבנן מחללינן עליה השבת. ולהכי מקשי לאתויי מאי. ומשני. דסיפא מיירי בצריכה ודאי להדלקת הנר. דבצריכה ודאי מחללינן אף בדאורייתא. ואהא הדר תו מקשי כיון דודאי צריכה פשיטא. פיקוח נפש דוחה אפילו איסור דאורייתא. ומשני דקמ\"ל בסומא דסבורה דצריכה. או צ\"ל דלעולם תחומין דרבנן. ואפ\"ה לא ק' קושי' רתוי\"ט. דהרי הגמ' לא מקשי \"הא תו ל\"ל\" אלא \"לאתויי מאי\" ור\"ל דמדייק הגמ' מדשני תנא בלישניה. דברישא קאמר קורין לה ובסיפא קאמר ומחללין עליה. דמלת עליה משמע לרבות דבר שאירע בה שבעבור זה מחללין שבת עוד טפי מבתחומין ומה ניהו דבר שנתרבה בה. ומשני דברישא בספק לידה מחללין רק מדרבנן אבל סיפא דצריכה ודאי להדליק נר. מחללין אף בדאורייתא. א\"נ נ\"ל דבל\"ז קשה לרתוי\"ט אם כדבריו מנ\"ל לש\"ס באמת להוכיח דמדמדליקין נר לסומא אף שא\"צ לנר רק להניח דעתה. הרי י\"ל דטובא קמ\"ל מתני' וברייתא דאפילו באיסור סקילה מחללינן ודוקא בצריך לה. אלא לעולם תחומין דרבנן ואפ\"ה גמ' מקשי שפיר דהרי הגמ' לא קאמר מכדי תנא קורין לה חכמה. אלא מכדי תנא מילדין וקורין. א\"כ ה\"ק הרי מילדין וקורין תרווייהו מדרבנן. ול\"ל תרווייהו. אע\"כ דמלת קורין ר\"ל אפילו יש בקריאה חילול דאורייתא כגון לכתוב לה שתבוא. תדע מדקאמר וקורין לה. ולא קאמר מביאין לה חכמה. ש\"מ דבקריאה עצמה יש חילול שבת. ועל זה מקשי הגמ' שפיר א\"כ מה קמ\"ל תו במחללין: "
+        ],
+        [
+            "ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו. אדרבה ע\"י המציצה אפשר שיסתכן. שע\"י המציצה יתפרצו נקבי (הפארען) וישפעו דם אחר המילה. כמוצץ יין שבחבית ע\"י (העבער). דאחר ששאף הרוח שבמינקת (העבער). מיץ היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ (בההעבער). ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמ'. דבכמה דברים נשתנה הטבע (כמג\"א קע\"ג א'. וקע\"ט ח'. ובי\"ד שט\"ז ג'. ובאה\"ע קנ\"ו). ולכאורה הי' נראה לשמוע בקולם בכל כה\"ג. דהרי אפי' בכריתות ומיתות ב\"ד. שומעין לרופאין (כשבת קכ\"ט א'. ויומא פ\"ב א'. ונדה כ\"ב ב') ואפי' להקל. מכ\"ש כשנחוש רק משום סכנה. והם בקיאין בחששת סכנה יותר ממנו. ונקל גם בחילול שבת למצוץ ואעפ\"כ נ\"ל לבלי לזוז מדברי רז\"ל. דלא דמי לרחיצה לקמן סי' ל\"ב שאין מחללין השתא משנשתנה הטבע. דהתם שאני דע\"י שנשתנה הטבע אין בו צורך כלל השתא. אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע\"י המציצה ניצל התינוק מצביית הגיד. אלא שבארצות הצפוניים אינו מסוכן כל כך צביית הגיד כבארצות בבל החמים. ואעפ\"כ אפשר שיסתכן ע\"י הצבייה. ואף שלפי דברי הרופאים יכול להציל הצבייה ע\"י שיניחו עליו כל חצי שעה מטלית שנשרה במי (עקסטראקטום). או במים קרים. עכ\"פ כיון דגם לפי דבריהם גם מציצה מהני. אין לנו אלא דברי חז\"ל. דהרי אפי' בדברי תורה כשאין נפקא מנה שיעשה כן או כן. היו הראשונים מקפידין לעשות כדברי רבותיהם. כרבא דהוה מהדר אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומא דרב הונא (כפסחים קי\"ד ב'). ואעפ\"כ נ\"ל שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאד בשבת. דבגמרא לא קאמר. רק האי אומנא דלא מייץ. משמע דלא מייץ כלל (כשבת קל\"ג ב') גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו. כדי לקמט ולצמצם נקבי הפארען שפתח במציצתו: ",
+            "ורמג\"א תקפ\"ט ב' כתב בשם הרי\"ף. שפעם הוא זכר ופעם הוא נקבה. ולא מצאתי כן ברי\"ף. גם הדבר בעצמו רחוק ממושג אנושי. איך אפשר שישתנה פניו ככרום ולהתהוות פעם כך ופעם כך. ואפשר שכוונת רמג\"א דפעם כח הזכרות שבו גובר. ופעם כח הנקבות. מדיש לו זכרות ונקבות כשמו כן הוא. דאנדרו בלשון יון איש. וגינוס אשה. וחדשים מקרוב כתבו המתחכמים (בקאנפערזאטיאנסלעקסיקאן) שאינו בנמצא כלל. ואני אומר אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. לכתוב הכחשה על דבר מפורסם. ועיני ראו ולא זר. זה בכמו י\"ב שנים מלתי בעצמי ילד כזה שהי' לו גיד זכרות כהוגן. רק שלא הי' נקב בראש הגיד. רק שממקום הראוי לנקב הי' נמשך בליטה בעור בכמו חוט לאורך הגיד עד למטה באמצע הכיס שבו הביצים ובין ב' הביצים הי' נקבות כראוי. ומשם השתין. וגם הגיד הי' מתקשה כשמשמשו בו. וזה בכמו ט\"ו שנים הביא לפני קצב א' כבש לשאול עליו אם כשר הוא בעבור שהראני בו זכרות למטה ככל האילים ונקבות סמוך לאחורים ככל הרחלות. וטומטום לא היה צריך תנא לאשמעינן דאי קודם שנקרע העור שע\"ג הערוה פשיטא דאסור דשמא כשיקרע העור ימצא שהוא נקבה ונמצא שחילל שבת. ואי לאחר שנקרע פשיטא דמותר למולו לכתחילה בשבת כשאר זכר אף שאינו מוליד:"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה שבת",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1aaefa02ca9b412bea6b2ade46d4d16c85e0024e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,57 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Shekalim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "ואילה\"ק ל\"ל להירושלמי לומר דס\"ל דיש מעילה בשיריים הול\"ל דלהכי מעל משום דבדאו' אין ברירה ואת\"ל הרי סתם מתני' ר\"מ וכדאוקמא הירושלמי באמת, והרי ר\"מ ס\"ל אף בדאו' יש ברירה [כסוכה דכ\"ג ב']. ליתא דכבר כתבו תוס' שם דבדלא פי' והתנה מעיקר' גם ר\"מ מספקא לי' אם יש ברירה, וא\"כ הרי ספיקא דאו' מדאורייתא לחומר' כהר\"ן ספ\"ג דקדושין וא\"כ שפיר מייתי קרבן ואת\"ל דספק בברירה שאני, דהרי איסור דברירה היינו רק משום ספק [כרכ\"מ פ\"ג מגירושין ה\"א] וא\"כ כשנתחבר אליו עוד ספק. הדר הו\"ל כעין ס\"ס ואף דמחמרינן גבה הו\"ל רק מדרבנן, ואפי' למה שהוכחנו בס\"ד [סוף פ\"ג דביצה] דלא כרכ\"מ עכ\"פ דלמא הירושלמי ס\"ל כרמב\"ם דספק דאור' רק מדרבנן אסור כמ\"ש רפ\"ח בריש כללי ס\"ס בי\"ד סי' ק\"י עכ\"פ ל\"ל לירושלמי לאוקמי למתניתין כר\"מ דלמא כרבנן דס\"ל כדקיי\"ל בכל דוכתי דבדאו' אין ברירה, ונ\"ל דמכאן מוכח כמ\"ש בס\"ד בדוכתא אחריתי דאף דקיי\"ל בדאו' אין ברירה, היינו מדרבנן אמרינן בדאו' אין ברירה: ",
+            "ואילה\"ק לב\"ה עכ\"פ להוי כפרוטה בכיס זה הקדש. דלא בטל ברובא, משום דפרוטה דבר שבמנין [כמעילה כ\"א ב' ותוס' שם, ועי' רמל\"מ שם], גם בל\"ז מנ\"ל דהכא מיירי ברוב היתר. ואי\"ל דהתם שכבר ההקדש מבורר, לא שייך לומר על פרוטה אחת דהיא הפרוטה שהקדיש, דכל שנתברר כבר האיסור לא שייך ברירה [כתוס' תמורה ד\"ל ע\"א], והרי כל שנתברר האיסור אפילו היה איסור דרבנן אם לא הי' בתערובות לא אמרינן אותו שאבד הוא שנמצא, כדאשכחן בקבר, דלא אמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא [כפסחים ד\"י ע\"א]. משא\"כ הכא לא נתברר האיסור קודם שנתערב, ליתא, דהרי קיי\"ל דבדאו' אין ברירה [כיומא דנ\"ד ב' וביצה דל\"ח א']. ותו הרי הכא נמי נתברר האיסור כשכינס כבר כדי שקל קודם שהוסיף המותר רק שהוא לא נודע לו ברירת האיסור, וא\"כ למה מתיר ב\"ה כאן המותר, ודוחק לומר דמיירי במכיר הפרוטות שצירף בסוף, או דבאמת יתן המותר בשביל אדם אחר שחייב שקל, ליתא, דטפי משמע שהמותר עצמו חולין גמורים. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' [גיטין דכ\"ה ב'] ד\"ה דברי ר\"מ, דהיכא דפירש מתחלה שלא יהיה הקדש עד שיפרישנו, בכה\"ג יש ברירה אפילו בדאו' א\"כ הכא על כרחך בלא הקדיש השקל עדיין מיירי כולה פרקא דאל\"כ אמאי לעיל במ\"ב צריך שיהיה נתרמה התרומה, למעל מיד, אע\"כ דבלא הקדישו עדיין מיירי, הכא נמי על כרחך הא דקאמרי' הקדש טעות, לאו דוקא, אלא דבר שהכין להקדיש]: ",
+            "[כך נ\"ל דעת רתוי\"ט. דלדידי' בכינס לנזירים ידועים הרי יפול לנדבה, כבסיפא. ע\"כ דהכא מיירי בכינס לנזירים דעלמא ואפ\"ה שייך לשון מותר, דמיירי שקיצב מניין הנזירים דעלמא, או שאין בהמעות כשיעור קרבן נזיר]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ואי\"ל אף שקנה הנלקט ימסרנו לצבור יפה יפה, כדאמרינן בשקלי נשים [פ\"א מ\"ה]. דנ\"ל פי' יפה יפה, דר\"ל מה שירצו ב\"ד יעשו, וא\"כ הא תינח בשקלים, שאין הן עצמן קרבים, רק שקונים בעדם הבהמות, ואפשר נמי שיזדמנו אותן השקלים לשירי הלשכה, שייך שפיר גבייהו מסירה יפה יפה, אבל הכא השומר יודע שאין להם תבואה אחרת אם לא יקריבו זו, אי אפשר שימסרה יפה יפה. ומה\"ט בבגדי כהונה [יומא דל\"ה ב'], ובידות הכלים [שם, דל\"ז א'], ובעצי כהנים [תענית דכ\"ח א'] סגי בשימסרו יפה יפה לצבור, מדהיה להם אחרות, או י\"ל דהנך שאינן רק מכשירי קרבן. וא\"צ מדאו' שיהיו משל צבור, ומדהוה רק מדרבנן. להכי לא חיישינן שלא ימסרום יפה יפה. ועי' תוס' יומא [דל\"ח ב'], שתרצו. דבכתונת של כוה\"ג שאני, דכוה\"ג שגדול בתורה יודע למסור יפה, וק\"ל ידות הכלים ועצי כהנים שהבאנו לעיל]: "
+        ],
+        [
+            "[וזהו לע\"ד כוונת הירושלמי. ועי' חוס' מנחות ס\"ד ב' ד\"ה אמר. וי\"א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו שנקראו כך, וק\"ל פתחי' זה מרדכי. ואת\"ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי, וכך כ' תוס' ב\"ק [דצ\"ד ב'] דכמה משניות היו קודם רבי, רק רבי סדרם, וכן מוכח לע\"ד במ\"ק [די\"א א'] דאמרינן כאן קודם גזירה, א\"כ נשנת המשנה קודם יוחנן כה\"ג שגזר הגזירה, והוא חי זמן רב קודם רבי. א\"כ זהו ממש כדברינו הנ\"ל שבימי מרדכי, היו הראשונים שנתמנו, והרי אז נשנת המשנה. ומתורץ ג\"כ בזה קו' תוס' מנחות הנ\"ל, דתימה שהאריך מרדכי ימים כל כך, וליתא, דהרי בימיו נשנת המשנה]: ",
+            "[עוד נ\"ל דלהכי כתבו עגל ולא כתבו שור, שלא יטעו לומר דוקא בשור אמרה תורה שיעור זה מדכתבה תורה גבי נסכים מלת שור אבל בעגל יתנו פחות, או שיטעו לומר שעגל אינו ראוי להקרבה כלל, והרי שור בן יומו קראוי שור [כב\"ק דס\"ה ב']. ובאיל כתבו זכר, שלא יטעו לקרותו איל בקמץ שהוא חיה, מדלא היו מורגלים בהברת הנקודות [ככוזרי ג' ל\"א]. וכמו כן בכבש כתבו גדי, שלא יטעו כיששכר מכפר ברקאי דכבש מעולה טפי מעז [כבפסחים דנ\"ז ב']. ולמצורע המתטהר קראו חוטא, כדי לעוררו לתשובה, דעל ז' דברי' נגעים באים [כעירכין דט\"ז א']: "
+        ],
+        [
+            "[ועל שם כך נקרא יאשיהו, ר\"ל כבר נתיאש הקב\"ה כ\"י מהם. וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה ע\"פ מה שאירע בימיהם. שאול ע\"ש ששאלו העם מלך, וגם הוא היה רק נשאל להם משבט אחר, כי לא הבשילו אשכלות שבט יהודה עדיין, ופרשת אשימה עלי מלך אכלוהו ישראל פגה, כי קודם לזמן הראוי שאלוהו. דוד ע\"ש דודיו ואהבתו לעמו, כאמרו תהי ידך בי ובבית אבי, לא כשאול שהתאכזר להרוג עיר ואם בישראל מנער ועד זקן. שלמה ע\"ש השלום שהיה בימיו. ירבעם ירב עם שעשו ריב ומרידה על ידו. רחבעם רע חב עם, או רחב עם, שנתרחבו מתחת צמצום אחדות מלכות בית דוד. אסא, ע\"ש הרופאים אשר דרש [ד\"ה ב' ט\"ז]. יהושפט ע\"ש משפטי ה' אשר העמיד בכל עיר, ויאמר להשופטים אשר העמיד ראו מה אתם עושים כי לה' תשפוטו [ד\"ה ב' י\"ט]. אחזיהו, אחזו יהוא כי נשבה מיהוא, יואש, שכבר היה מיואש זרע בית דוד, דסברו כולם כי השמידה אותם עתליה. אמציהו, כי אמצו ה' נגד אדום [ד\"ה ב' כ\"ה]. עזריה, ע\"ש שעזרו אלהים [ד\"ה ב' כ\"ו ז'], ונקרא ג\"כ עוזיה, ע\"ש עז יה, כי היה הרעש בימיו. יחזקיהו, ע\"ש שחזקהו ד' נגד סנחריב ומחליו. מנשה, כי נשה ממקומו לשוב [שם ל\"ג פי\"ג]. יהויקים, כי הקים ה' אויביו עליו להשחית. צדקיהו, כי צדיק היה [כערכין די\"ז א'], והצדיק דין שמים עליו לומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא, והארכתי קצת בזה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא]: "
+        ],
+        [
+            "[כך כ' הר\"ב. אמנם בעניותן לא ידענא מנ\"ל. ואדרבה מדסתם הירושלמי וגם הרמב\"ם בפ\"ג משקלים, שכתב סתם קרוב וכו' יפלו לנדבה, ש\"מ דבכל גוונא מיירי. ולפעד\"נ דאפילו השתא איכא רובא בחד שופר, ולפ\"ז איכא למימר דמדחזינן דרוב המעות שהובאו היום, שקלים או נדבה הוו, גם זה הנמצא היה מהם, עכ\"פ כיון דאין הר הבית עשוי להתכבד [רש\"י פסחים ד\"ז א'] להכי אמרינן שמא בשעה שנאבד היה רוב בתיבה האחרת]: ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ שמא נאבד מהשקלים כשהכניסום ללשכה. י\"ל כיון דחייב באחריותן כלעיל פ\"ב, מזהר זהיר בהו שלא יאבדו עד שיבואו ללשכה. וכ\"כ אין להקשות ניחוש שהן ממעות שהכניסו להטילן לשופרות של קינין, שהקדישום בעלים מיד כשהפרישום. י\"ל דמעות הלשכה רובא נינהו טפי ממעות הקינין. ואין להקשות עוד אמאי דאמרינן לעיל במ\"א לחלק בין נמצא קרוב לשופר זה או לשופר זה הרי מעות הלשכה רובא הוה וניזל בתרי'. נ\"ל דמיירי דהשופרות הנ\"ל עמדו במקום שלא היו מצוי רגל בני אדם המוציאין המעות מהלשכה, ובכה\"ג כ\"ע מודו דלא אזלינן בתר רובא רק בתר קרוב [וכתוס' ב\"ב דכ\"ג ב' ד\"ה ביושבת ]. אמנם לתוס' [פסחים ד\"ז א' וב\"מ דכ\"ו א'], תלינן הכא שהן מעות חולין ממש, שהכניסום הבאים בעזרה, ואפילו נמצא שם ברגל שרוב המעות שבירושלים מעשר, עכ\"פ אזלינן בתר רובא יומי דשתא, ואמרינן דמקמי הרגל נאבד שם מעות חולין, ואע\"ג דאסור להכניס מעות חולין לעזרה, היינו בפרהסיא דמחזי כמוליכן שם לסחורה, אבל בצנעא שרי. ולפי דבריהם צ\"ל דהא דלא תלינן שהן ממעות של לשכה, משום דמעות חולין רובא ניהו נגד מעות הלשכה. אמנם ק\"ל לדבריהם א\"כ מה מקשי הירושלמי, דהרי מעות שקלים קודש הן, עכ\"פ מעות חולין שהכניסו רובא נינהו]: ",
+            "[ולתוס' חגיגה דכ\"א א\" ד\"ה האונן, שכתבו דמשמע מהכא שעולה תקרב וחטאת תאכל. ודבריהם תמוהים דהרי מפורש שיצאו לבית השריפה. וכבר הקשו לי כן משם הגאון בגדי כהונה ז\"ל. ונ\"ל דלתוס' אין הטעם שישרפו משום היסח הדעת רק משום שמא עבר זמן אכילתן. תדע מדלא נקטה מתני' רבותא טפי, ונימא בשר חטאת ועולה שנאבד לעזרה, אברים שנמצאו הרי הן עולות וכו', דהו\"ל רבותא טפי דאף דליכא חשש שעבר זמנו, דהרי ידעינן מתי נאבד אפילו הכי פסול משום היסח הדעת. ואי\"ל משום דכה\"ג פלוגתא דרשב\"ג ורבנן הוא [פסחים ד\"י ע\"א] בקבר שאבד הוא קבר שנמצא. ליתא דהכא שאני דצורתו מוכחת דאותו שאבד הוא אותו שנמצא שמכירו. אע\"כ דטעם הפסול הכא משום חשש עבר זמנו, אבל היסח הדעת אינו פסול רק בישנו בידו ואינו משמרו [כפסחים ל\"ד א'], ולא בנאבד וכן משמע נמי בירושלמי הכא ורמב\"ם [פי\"ט מפהמ\"ק], דטעם דמתני' דפסול משום חשש עבור זמן אכילתו, יע\"ש. א\"כ יפה כתבו תוס' דמשמע מהכא דבדליכא הך חששא אינו נפסל משום היסח הדעת, מדלא נקט רבותא טפי]: "
+        ],
+        [
+            "[ואילה\"ק הרי רישא וסיפא סתרי אהדדי דמבבא דבדרך ירידה טמא, משמע דבשאר דוכתי דליכא הוכח' לטומ' טהור, ומסיפא בדרך עליי' טהור, משמע דוקא באיכא הוכחה לטהרה טהור, הא בשאר דוכתי טמאי'. י\"ל דסיפא ממעט רק מבואות קטנות, שעולין וגם יורדין דרך שם, במצאן שם טמאין, משא\"כ בשאר העיר טהורין [פסחים י\"ט ב']. והא דנקט בסיפא דרך עלי', והרי אפילו בכל דוכתא דליכא הוכחה לטהרה נמי טהור. וטפי הו\"ל למנקט בסיפא, שלא בדרך ירידה טהור, והוה נמי ממעט מבואות הקטנות שעולין ויורדין דרך שם. נ\"ל משום דמתני' ר\"מ היא דחייש למיעוטא, להכי קמ\"ל רבותא דאפילו בדרך עליי' נמי טהור, אף דבדרך המקוה נאבד, לא נימא סמוך מיעוטא שטועין ומורידין בדרך עליי' לחזקת טומאה של הכלים, ואתרע לה רובא שעולין בדרך זה, וקודם שטבל נאבד, קמ\"ל דהכא שאני דהו\"ל מיעוטא דמיעוטא, ובכה\"ג גם ר\"מ מודה [כע\"ז דל\"ד ב']. והיינו נמי מה דסיים תנא וקאמר, \"שלא כדרך\" וכו', ור\"ל דמה\"ט לא חיישינן שטעה בהליכתו, ולפיכך הו\"ל מיעוטא דמיעוטא. ומכ\"ש במצא בעור דטהור]: ",
+            "[ותמיהני שאם נחלק כ' אמה לע\"ב נימין, כיון שכל אמת כלים בת ה' טפחים [כמנחות צ\"ז א'] יגיע לכל חוט שתי שבנימא 7/18 1] טפח, וא\"כ איך אפשר שיהיה הפרוכת עביה טפח. וכ\"ש למה דאמרינן בכתובות [דס\"ד] דחוט ערב כפול מהשתי, א\"כ איך אפשר דחוט שתי שהוא 7/18 1 טפח, והערב שעביו לפ\"ז 7/9 2 יהיה משניהן יחד אריג שעביו טפח. וכמו כן ק' לי\"א דלקמן דעל פ\"ב רבוא חוטי שתי נארגת, על כרחך הא דאמרינן לעיל דעל ע\"ב נימין נארגת, היינו שהיה בכל נימא אחת מונחים יותר מרבוא חוטין, א\"כ כיון שיש בכל 7/18 1 טפח יותר מרבוא חוטין, ע\"כ שהיו חוטי השתי דקין מאוד, ואיך יהיה עובי הפרוכת טפח כיון שחוטי השחי דק כל כך. ואת\"ל שהיו כל הרבוא חוטין שמונחין בכל נימא שזורין יחד לחוט א', א\"כ יהיה הפרוכת בעביו יותר מטפח וכלעיל. ונ\"ל דעשוהו חתיכות ארוכות, ובכל חתיכה היו ע\"ב נימין באריגה כנ\"ל והחוטים היו דקין מאוד ושזורין יחד, עד שכל נימת השתי היו בעובי שליש טפח, וחוט הערב היה עביו ב' שלישי טפח, כדי שכשיארגום יחד יהיה עובי הפרוכת טפח, וחזרו וחפרו החתיכות לארכן יחד]: ",
+            "כך פירשתי לפי דעת רבותינו המפרשים, אמנם תמהני מאד, דאע\"ג דקיי\"ל אין עניות במקום עשירות, היינו שלא להקפיד על הרווחה דהקדש [ככתובות ק\"ז א']. או שלא להקפיד על הפסד מועט, כדאמרינן דפי נירות המנורה נמי היה צריך זהב טהור, אף דאשחורי משחיר, מטעם אין עניות וכו' [כמנחות דפ\"ח ב']. וכמו כן מה\"ט היו נותנין שמן בנרות מעט יותר מהראוי [כמנחות פ\"ט א']. ומה\"ט נמי. כתונת שנטשטש מאד, אין מכבסין אותו [כזבחים פ\"ח ב']. ומה\"ט נמי הכינו צבע לצבוע יריעות המשכן מעט יותר מהנצרך [כשבת ק\"ב ב'], דבכולן אינו רק הפסד מועט, דלא חששו לו במקדש, מטעם דאין עניות במקום עשירות, וגם בהא יש מ\"ד דגם בהפסד מועט, התורה חסה על ממון ישראל [כמנחות דפ\"ט א']. דנ\"ל דפליגי אי ילפינן הקדש משל הדיוט, דבהדיוט לכ\"ע אפילו להפסד מועט חששו [כרש\"י חולין דמ\"ט ב' וב\"ק קי\"ז], דילפינן מפנוי פכין קטנים מבית המנוגע, שאינו רק הפסד מועט, רק היכא שיצטרך לעשות עי\"ז חטא, לא חששו להפסד מועט [כשבת קנ\"ד ב', ופסחים דט\"ו ב' וד\"כ ע\"ב]. אבל בהפסד מרובה לכ\"ע גם במקדש חששו לו, דתורה חסה על ממונם של ישראל, כדאמרינן [יומא מ\"ד ב'] דמה\"ט בכל יום חותה בשל מחתה כסף, ולא בשל זהב, שלא יתחרך השל זהב באש. ומה\"ט לחם הפנים א\"צ סולת נקי, מדבאין בכל שבת כ\"ד עשרונים יהיה הוצאה מרובה [כמנחות ע\"ו ב'] ומה\"ט לא היה צריך שמן כתית למנחות [כמנחות פ\"ו ב'] דבכולן ע\"י רבויין יחשב כהפסד מרובה, מכ\"ש הפסד מרובה מאוד כזה, ב' פרוכת שנקנו בעד קס\"ד רבוא דנרי זהב יגנזום בכל שנה על לא דבר, שהרי שם במקום הקדושה והטהרה והנקיות המופלגת, לא היה מצוי שם שום טשטוש ולכלוך, שאפילו הכה\"ג כשנכנס לק\"ק ביו\"כ לא היה צריך ליגע בו, שהפרוכת במקום פתיחתו היה נקרס בקרס זהב לאחריו [כיומא פ\"ה מ\"א] וא\"צ ליגע בו כלל, וגם אבק אינו מצוי שם מדמרוצף בשיש או זהב, והרי אפילו בהר הבית לא היה מצוי אבק, מדאין נכנס בו במנעל [כלעיל פ\"ז מ\"ב] ומכ\"ש בהיכל וק\"ק, שאין רגל אדם מצוי שם כל כך, וא\"כ למה יפסידו הסך העצום הוא על מנן, דהרי כשסילקום משם היו צריכין גניזה. ולולא מסתאפינא מרבותי היה נ\"ל, דהא דקאמר דשתים עושין בכל שנה, ולא קאמר חולין, אלא ר\"ל דמשך זמן שנה כולה היה צריך למלאכת ב' פרוכת. או דר\"ל לפי מאי דאמרינן [חגיגה פ\"ג], דאחר כל רגל היו מעבירין על טהרות העזרה, מפני כהני ע\"ה שנכנסו להשתחוות ונגעו בכלים, ולפיכך כל הכלים שבמקדש היו להן שניים, קמ\"ל הכא דגם בפרוכת כן, שהיו צריכין ב' לשנה כשיסירו הראשון \"ובכל שנה\" דקאמר כמו לכל שנה, או נ\"ל \"דעושין\" ר\"ל תולין, דב' פעמים בשנה תלו אחרת בפסח וסוכות, בעברו ימי מועד רבים, ורגלי הע\"ה היו מצויין שם, משא\"כ עצרת רק יום א'. ולא היה צריכין לטבול בפסח וסוכות רק הפרוכת החיצון שכנגד עבר ההיכל, והוא אותו שתלוהו ב' פעמים בשנה, אבל אותו שלעבר צד ק\"ק לא היה צריך לסלקו, מדלא נגע שם ע\"ה מעולם. אחר כתבי זה האיר הקב\"ה עיני וראיתי דברי המפרש במסכת מדות [דכ\"ט ב'], ד\"ה ושתים עושין וכו', וז\"ל שהיו מתעסקין בכל שנה, ונוטלין אותן מן הפתח ומניחין אחרת כנגד הפתח, עכ\"ל. כמדומה התכוון לב' הפירושים שזכרנו, רק שערבובי דברים יש בהן, וכן צ\"ל לפע\"ד, שהיו מתעסקין בהן שנה כולה, או ר\"ל שנוטלין אלו מהפתח וכו']: ",
+            "ולפי דברינו הנ\"ל [בבועז ג']. שפיר נקט בתר ב' עושין בכל שנה, דש' כהנים טובלין אותה, מדהיו טובלין אותה אחר הרגל. והגאון רבינו אלי' זצוק\"ל כ' דמדאורך הפרוכת מ' ורחבה כ' הו\"ל סביב ק\"כ אמה, ואמות כלים בת ה' טפחים, הו\"ל סביב ת\"ר טפחים, ומדרצו הכל לזכות במצוה, אחזוהו ש' כהנים כל א' בב' ידיו, דהו\"ל נמי ת\"ר טפחים. אמנם תמהני הרי בש\"ס [חולין צ' ע\"ב, ותמיד כ\"ט ב'] אמרי' בפירוש דגוזמא הוא [אב\"י ול\"מ נ\"ל דכונת הגאון רק שהמספר של ג' מאות הוא מכוון באופן נפלא אל מציאות הדבר וע\"כ היה באפשר בפעם מן הפעמים שיהיה כן, לא שבאמת היה תמיד כן כנראה מלשון המשנה שעל זה אמרה הגמרא גוזמא]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..fa1e52e3791a760243eecdba7d10a56c3bec293c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Shekalim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,53 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Shekalim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Shekalim",
+    "text": [
+        [],
+        [
+            "ואילה\"ק ל\"ל להירושלמי לומר דס\"ל דיש מעילה בשיריים הול\"ל דלהכי מעל משום דבדאו' אין ברירה ואת\"ל הרי סתם מתני' ר\"מ וכדאוקמא הירושלמי באמת, והרי ר\"מ ס\"ל אף בדאו' יש ברירה [כסוכה דכ\"ג ב']. ליתא דכבר כתבו תוס' שם דבדלא פי' והתנה מעיקר' גם ר\"מ מספקא לי' אם יש ברירה, וא\"כ הרי ספיקא דאו' מדאורייתא לחומר' כהר\"ן ספ\"ג דקדושין וא\"כ שפיר מייתי קרבן ואת\"ל דספק בברירה שאני, דהרי איסור דברירה היינו רק משום ספק [כרכ\"מ פ\"ג מגירושין ה\"א] וא\"כ כשנתחבר אליו עוד ספק. הדר הו\"ל כעין ס\"ס ואף דמחמרינן גבה הו\"ל רק מדרבנן, ואפי' למה שהוכחנו בס\"ד [סוף פ\"ג דביצה] דלא כרכ\"מ עכ\"פ דלמא הירושלמי ס\"ל כרמב\"ם דספק דאור' רק מדרבנן אסור כמ\"ש רפ\"ח בריש כללי ס\"ס בי\"ד סי' ק\"י עכ\"פ ל\"ל לירושלמי לאוקמי למתניתין כר\"מ דלמא כרבנן דס\"ל כדקיי\"ל בכל דוכתי דבדאו' אין ברירה, ונ\"ל דמכאן מוכח כמ\"ש בס\"ד בדוכתא אחריתי דאף דקיי\"ל בדאו' אין ברירה, היינו מדרבנן אמרינן בדאו' אין ברירה: ",
+            "ואילה\"ק לב\"ה עכ\"פ להוי כפרוטה בכיס זה הקדש. דלא בטל ברובא, משום דפרוטה דבר שבמנין [כמעילה כ\"א ב' ותוס' שם, ועי' רמל\"מ שם], גם בל\"ז מנ\"ל דהכא מיירי ברוב היתר. ואי\"ל דהתם שכבר ההקדש מבורר, לא שייך לומר על פרוטה אחת דהיא הפרוטה שהקדיש, דכל שנתברר כבר האיסור לא שייך ברירה [כתוס' תמורה ד\"ל ע\"א], והרי כל שנתברר האיסור אפילו היה איסור דרבנן אם לא הי' בתערובות לא אמרינן אותו שאבד הוא שנמצא, כדאשכחן בקבר, דלא אמרי' קבר שאבד הוא קבר שנמצא [כפסחים ד\"י ע\"א]. משא\"כ הכא לא נתברר האיסור קודם שנתערב, ליתא, דהרי קיי\"ל דבדאו' אין ברירה [כיומא דנ\"ד ב' וביצה דל\"ח א']. ותו הרי הכא נמי נתברר האיסור כשכינס כבר כדי שקל קודם שהוסיף המותר רק שהוא לא נודע לו ברירת האיסור, וא\"כ למה מתיר ב\"ה כאן המותר, ודוחק לומר דמיירי במכיר הפרוטות שצירף בסוף, או דבאמת יתן המותר בשביל אדם אחר שחייב שקל, ליתא, דטפי משמע שהמותר עצמו חולין גמורים. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' [גיטין דכ\"ה ב'] ד\"ה דברי ר\"מ, דהיכא דפירש מתחלה שלא יהיה הקדש עד שיפרישנו, בכה\"ג יש ברירה אפילו בדאו' א\"כ הכא על כרחך בלא הקדיש השקל עדיין מיירי כולה פרקא דאל\"כ אמאי לעיל במ\"ב צריך שיהיה נתרמה התרומה, למעל מיד, אע\"כ דבלא הקדישו עדיין מיירי, הכא נמי על כרחך הא דקאמרי' הקדש טעות, לאו דוקא, אלא דבר שהכין להקדיש]: ",
+            "[כך נ\"ל דעת רתוי\"ט. דלדידי' בכינס לנזירים ידועים הרי יפול לנדבה, כבסיפא. ע\"כ דהכא מיירי בכינס לנזירים דעלמא ואפ\"ה שייך לשון מותר, דמיירי שקיצב מניין הנזירים דעלמא, או שאין בהמעות כשיעור קרבן נזיר]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ואי\"ל אף שקנה הנלקט ימסרנו לצבור יפה יפה, כדאמרינן בשקלי נשים [פ\"א מ\"ה]. דנ\"ל פי' יפה יפה, דר\"ל מה שירצו ב\"ד יעשו, וא\"כ הא תינח בשקלים, שאין הן עצמן קרבים, רק שקונים בעדם הבהמות, ואפשר נמי שיזדמנו אותן השקלים לשירי הלשכה, שייך שפיר גבייהו מסירה יפה יפה, אבל הכא השומר יודע שאין להם תבואה אחרת אם לא יקריבו זו, אי אפשר שימסרה יפה יפה. ומה\"ט בבגדי כהונה [יומא דל\"ה ב'], ובידות הכלים [שם, דל\"ז א'], ובעצי כהנים [תענית דכ\"ח א'] סגי בשימסרו יפה יפה לצבור, מדהיה להם אחרות, או י\"ל דהנך שאינן רק מכשירי קרבן. וא\"צ מדאו' שיהיו משל צבור, ומדהוה רק מדרבנן. להכי לא חיישינן שלא ימסרום יפה יפה. ועי' תוס' יומא [דל\"ח ב'], שתרצו. דבכתונת של כוה\"ג שאני, דכוה\"ג שגדול בתורה יודע למסור יפה, וק\"ל ידות הכלים ועצי כהנים שהבאנו לעיל]: "
+        ],
+        [
+            "[וזהו לע\"ד כוונת הירושלמי. ועי' חוס' מנחות ס\"ד ב' ד\"ה אמר. וי\"א דהתנא מנה אותן שהיו בדורו שנקראו כך, וק\"ל פתחי' זה מרדכי. ואת\"ל דהמשנה באמת כבר היתה מזמן מרדכי, וכך כ' תוס' ב\"ק [דצ\"ד ב'] דכמה משניות היו קודם רבי, רק רבי סדרם, וכן מוכח לע\"ד במ\"ק [די\"א א'] דאמרינן כאן קודם גזירה, א\"כ נשנת המשנה קודם יוחנן כה\"ג שגזר הגזירה, והוא חי זמן רב קודם רבי. א\"כ זהו ממש כדברינו הנ\"ל שבימי מרדכי, היו הראשונים שנתמנו, והרי אז נשנת המשנה. ומתורץ ג\"כ בזה קו' תוס' מנחות הנ\"ל, דתימה שהאריך מרדכי ימים כל כך, וליתא, דהרי בימיו נשנת המשנה]: ",
+            "[עוד נ\"ל דלהכי כתבו עגל ולא כתבו שור, שלא יטעו לומר דוקא בשור אמרה תורה שיעור זה מדכתבה תורה גבי נסכים מלת שור אבל בעגל יתנו פחות, או שיטעו לומר שעגל אינו ראוי להקרבה כלל, והרי שור בן יומו קראוי שור [כב\"ק דס\"ה ב']. ובאיל כתבו זכר, שלא יטעו לקרותו איל בקמץ שהוא חיה, מדלא היו מורגלים בהברת הנקודות [ככוזרי ג' ל\"א]. וכמו כן בכבש כתבו גדי, שלא יטעו כיששכר מכפר ברקאי דכבש מעולה טפי מעז [כבפסחים דנ\"ז ב']. ולמצורע המתטהר קראו חוטא, כדי לעוררו לתשובה, דעל ז' דברי' נגעים באים [כעירכין דט\"ז א']: "
+        ],
+        [
+            "[ועל שם כך נקרא יאשיהו, ר\"ל כבר נתיאש הקב\"ה כ\"י מהם. וכמו כן רוב המלכים כשתדקדק בהם, תמצא ששמם מורה ע\"פ מה שאירע בימיהם. שאול ע\"ש ששאלו העם מלך, וגם הוא היה רק נשאל להם משבט אחר, כי לא הבשילו אשכלות שבט יהודה עדיין, ופרשת אשימה עלי מלך אכלוהו ישראל פגה, כי קודם לזמן הראוי שאלוהו. דוד ע\"ש דודיו ואהבתו לעמו, כאמרו תהי ידך בי ובבית אבי, לא כשאול שהתאכזר להרוג עיר ואם בישראל מנער ועד זקן. שלמה ע\"ש השלום שהיה בימיו. ירבעם ירב עם שעשו ריב ומרידה על ידו. רחבעם רע חב עם, או רחב עם, שנתרחבו מתחת צמצום אחדות מלכות בית דוד. אסא, ע\"ש הרופאים אשר דרש [ד\"ה ב' ט\"ז]. יהושפט ע\"ש משפטי ה' אשר העמיד בכל עיר, ויאמר להשופטים אשר העמיד ראו מה אתם עושים כי לה' תשפוטו [ד\"ה ב' י\"ט]. אחזיהו, אחזו יהוא כי נשבה מיהוא, יואש, שכבר היה מיואש זרע בית דוד, דסברו כולם כי השמידה אותם עתליה. אמציהו, כי אמצו ה' נגד אדום [ד\"ה ב' כ\"ה]. עזריה, ע\"ש שעזרו אלהים [ד\"ה ב' כ\"ו ז'], ונקרא ג\"כ עוזיה, ע\"ש עז יה, כי היה הרעש בימיו. יחזקיהו, ע\"ש שחזקהו ד' נגד סנחריב ומחליו. מנשה, כי נשה ממקומו לשוב [שם ל\"ג פי\"ג]. יהויקים, כי הקים ה' אויביו עליו להשחית. צדקיהו, כי צדיק היה [כערכין די\"ז א'], והצדיק דין שמים עליו לומר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי. וכפי הנראה נקרא שם המלכים ביום לדתם על פי נביא, והארכתי קצת בזה כאן אף שאינו מקומו, לבעבור כי פלא הוא]: "
+        ],
+        [
+            "[כך כ' הר\"ב. אמנם בעניותן לא ידענא מנ\"ל. ואדרבה מדסתם הירושלמי וגם הרמב\"ם בפ\"ג משקלים, שכתב סתם קרוב וכו' יפלו לנדבה, ש\"מ דבכל גוונא מיירי. ולפעד\"נ דאפילו השתא איכא רובא בחד שופר, ולפ\"ז איכא למימר דמדחזינן דרוב המעות שהובאו היום, שקלים או נדבה הוו, גם זה הנמצא היה מהם, עכ\"פ כיון דאין הר הבית עשוי להתכבד [רש\"י פסחים ד\"ז א'] להכי אמרינן שמא בשעה שנאבד היה רוב בתיבה האחרת]: ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ שמא נאבד מהשקלים כשהכניסום ללשכה. י\"ל כיון דחייב באחריותן כלעיל פ\"ב, מזהר זהיר בהו שלא יאבדו עד שיבואו ללשכה. וכ\"כ אין להקשות ניחוש שהן ממעות שהכניסו להטילן לשופרות של קינין, שהקדישום בעלים מיד כשהפרישום. י\"ל דמעות הלשכה רובא נינהו טפי ממעות הקינין. ואין להקשות עוד אמאי דאמרינן לעיל במ\"א לחלק בין נמצא קרוב לשופר זה או לשופר זה הרי מעות הלשכה רובא הוה וניזל בתרי'. נ\"ל דמיירי דהשופרות הנ\"ל עמדו במקום שלא היו מצוי רגל בני אדם המוציאין המעות מהלשכה, ובכה\"ג כ\"ע מודו דלא אזלינן בתר רובא רק בתר קרוב [וכתוס' ב\"ב דכ\"ג ב' ד\"ה ביושבת ]. אמנם לתוס' [פסחים ד\"ז א' וב\"מ דכ\"ו א'], תלינן הכא שהן מעות חולין ממש, שהכניסום הבאים בעזרה, ואפילו נמצא שם ברגל שרוב המעות שבירושלים מעשר, עכ\"פ אזלינן בתר רובא יומי דשתא, ואמרינן דמקמי הרגל נאבד שם מעות חולין, ואע\"ג דאסור להכניס מעות חולין לעזרה, היינו בפרהסיא דמחזי כמוליכן שם לסחורה, אבל בצנעא שרי. ולפי דבריהם צ\"ל דהא דלא תלינן שהן ממעות של לשכה, משום דמעות חולין רובא ניהו נגד מעות הלשכה. אמנם ק\"ל לדבריהם א\"כ מה מקשי הירושלמי, דהרי מעות שקלים קודש הן, עכ\"פ מעות חולין שהכניסו רובא נינהו]: ",
+            "[ולתוס' חגיגה דכ\"א א\" ד\"ה האונן, שכתבו דמשמע מהכא שעולה תקרב וחטאת תאכל. ודבריהם תמוהים דהרי מפורש שיצאו לבית השריפה. וכבר הקשו לי כן משם הגאון בגדי כהונה ז\"ל. ונ\"ל דלתוס' אין הטעם שישרפו משום היסח הדעת רק משום שמא עבר זמן אכילתן. תדע מדלא נקטה מתני' רבותא טפי, ונימא בשר חטאת ועולה שנאבד לעזרה, אברים שנמצאו הרי הן עולות וכו', דהו\"ל רבותא טפי דאף דליכא חשש שעבר זמנו, דהרי ידעינן מתי נאבד אפילו הכי פסול משום היסח הדעת. ואי\"ל משום דכה\"ג פלוגתא דרשב\"ג ורבנן הוא [פסחים ד\"י ע\"א] בקבר שאבד הוא קבר שנמצא. ליתא דהכא שאני דצורתו מוכחת דאותו שאבד הוא אותו שנמצא שמכירו. אע\"כ דטעם הפסול הכא משום חשש עבר זמנו, אבל היסח הדעת אינו פסול רק בישנו בידו ואינו משמרו [כפסחים ל\"ד א'], ולא בנאבד וכן משמע נמי בירושלמי הכא ורמב\"ם [פי\"ט מפהמ\"ק], דטעם דמתני' דפסול משום חשש עבור זמן אכילתו, יע\"ש. א\"כ יפה כתבו תוס' דמשמע מהכא דבדליכא הך חששא אינו נפסל משום היסח הדעת, מדלא נקט רבותא טפי]: "
+        ],
+        [
+            "[ואילה\"ק הרי רישא וסיפא סתרי אהדדי דמבבא דבדרך ירידה טמא, משמע דבשאר דוכתי דליכא הוכח' לטומ' טהור, ומסיפא בדרך עליי' טהור, משמע דוקא באיכא הוכחה לטהרה טהור, הא בשאר דוכתי טמאי'. י\"ל דסיפא ממעט רק מבואות קטנות, שעולין וגם יורדין דרך שם, במצאן שם טמאין, משא\"כ בשאר העיר טהורין [פסחים י\"ט ב']. והא דנקט בסיפא דרך עלי', והרי אפילו בכל דוכתא דליכא הוכחה לטהרה נמי טהור. וטפי הו\"ל למנקט בסיפא, שלא בדרך ירידה טהור, והוה נמי ממעט מבואות הקטנות שעולין ויורדין דרך שם. נ\"ל משום דמתני' ר\"מ היא דחייש למיעוטא, להכי קמ\"ל רבותא דאפילו בדרך עליי' נמי טהור, אף דבדרך המקוה נאבד, לא נימא סמוך מיעוטא שטועין ומורידין בדרך עליי' לחזקת טומאה של הכלים, ואתרע לה רובא שעולין בדרך זה, וקודם שטבל נאבד, קמ\"ל דהכא שאני דהו\"ל מיעוטא דמיעוטא, ובכה\"ג גם ר\"מ מודה [כע\"ז דל\"ד ב']. והיינו נמי מה דסיים תנא וקאמר, \"שלא כדרך\" וכו', ור\"ל דמה\"ט לא חיישינן שטעה בהליכתו, ולפיכך הו\"ל מיעוטא דמיעוטא. ומכ\"ש במצא בעור דטהור]: ",
+            "[ותמיהני שאם נחלק כ' אמה לע\"ב נימין, כיון שכל אמת כלים בת ה' טפחים [כמנחות צ\"ז א'] יגיע לכל חוט שתי שבנימא 7/18 1] טפח, וא\"כ איך אפשר שיהיה הפרוכת עביה טפח. וכ\"ש למה דאמרינן בכתובות [דס\"ד] דחוט ערב כפול מהשתי, א\"כ איך אפשר דחוט שתי שהוא 7/18 1 טפח, והערב שעביו לפ\"ז 7/9 2 יהיה משניהן יחד אריג שעביו טפח. וכמו כן ק' לי\"א דלקמן דעל פ\"ב רבוא חוטי שתי נארגת, על כרחך הא דאמרינן לעיל דעל ע\"ב נימין נארגת, היינו שהיה בכל נימא אחת מונחים יותר מרבוא חוטין, א\"כ כיון שיש בכל 7/18 1 טפח יותר מרבוא חוטין, ע\"כ שהיו חוטי השתי דקין מאוד, ואיך יהיה עובי הפרוכת טפח כיון שחוטי השחי דק כל כך. ואת\"ל שהיו כל הרבוא חוטין שמונחין בכל נימא שזורין יחד לחוט א', א\"כ יהיה הפרוכת בעביו יותר מטפח וכלעיל. ונ\"ל דעשוהו חתיכות ארוכות, ובכל חתיכה היו ע\"ב נימין באריגה כנ\"ל והחוטים היו דקין מאוד ושזורין יחד, עד שכל נימת השתי היו בעובי שליש טפח, וחוט הערב היה עביו ב' שלישי טפח, כדי שכשיארגום יחד יהיה עובי הפרוכת טפח, וחזרו וחפרו החתיכות לארכן יחד]: ",
+            "כך פירשתי לפי דעת רבותינו המפרשים, אמנם תמהני מאד, דאע\"ג דקיי\"ל אין עניות במקום עשירות, היינו שלא להקפיד על הרווחה דהקדש [ככתובות ק\"ז א']. או שלא להקפיד על הפסד מועט, כדאמרינן דפי נירות המנורה נמי היה צריך זהב טהור, אף דאשחורי משחיר, מטעם אין עניות וכו' [כמנחות דפ\"ח ב']. וכמו כן מה\"ט היו נותנין שמן בנרות מעט יותר מהראוי [כמנחות פ\"ט א']. ומה\"ט נמי. כתונת שנטשטש מאד, אין מכבסין אותו [כזבחים פ\"ח ב']. ומה\"ט נמי הכינו צבע לצבוע יריעות המשכן מעט יותר מהנצרך [כשבת ק\"ב ב'], דבכולן אינו רק הפסד מועט, דלא חששו לו במקדש, מטעם דאין עניות במקום עשירות, וגם בהא יש מ\"ד דגם בהפסד מועט, התורה חסה על ממון ישראל [כמנחות דפ\"ט א']. דנ\"ל דפליגי אי ילפינן הקדש משל הדיוט, דבהדיוט לכ\"ע אפילו להפסד מועט חששו [כרש\"י חולין דמ\"ט ב' וב\"ק קי\"ז], דילפינן מפנוי פכין קטנים מבית המנוגע, שאינו רק הפסד מועט, רק היכא שיצטרך לעשות עי\"ז חטא, לא חששו להפסד מועט [כשבת קנ\"ד ב', ופסחים דט\"ו ב' וד\"כ ע\"ב]. אבל בהפסד מרובה לכ\"ע גם במקדש חששו לו, דתורה חסה על ממונם של ישראל, כדאמרינן [יומא מ\"ד ב'] דמה\"ט בכל יום חותה בשל מחתה כסף, ולא בשל זהב, שלא יתחרך השל זהב באש. ומה\"ט לחם הפנים א\"צ סולת נקי, מדבאין בכל שבת כ\"ד עשרונים יהיה הוצאה מרובה [כמנחות ע\"ו ב'] ומה\"ט לא היה צריך שמן כתית למנחות [כמנחות פ\"ו ב'] דבכולן ע\"י רבויין יחשב כהפסד מרובה, מכ\"ש הפסד מרובה מאוד כזה, ב' פרוכת שנקנו בעד קס\"ד רבוא דנרי זהב יגנזום בכל שנה על לא דבר, שהרי שם במקום הקדושה והטהרה והנקיות המופלגת, לא היה מצוי שם שום טשטוש ולכלוך, שאפילו הכה\"ג כשנכנס לק\"ק ביו\"כ לא היה צריך ליגע בו, שהפרוכת במקום פתיחתו היה נקרס בקרס זהב לאחריו [כיומא פ\"ה מ\"א] וא\"צ ליגע בו כלל, וגם אבק אינו מצוי שם מדמרוצף בשיש או זהב, והרי אפילו בהר הבית לא היה מצוי אבק, מדאין נכנס בו במנעל [כלעיל פ\"ז מ\"ב] ומכ\"ש בהיכל וק\"ק, שאין רגל אדם מצוי שם כל כך, וא\"כ למה יפסידו הסך העצום הוא על מנן, דהרי כשסילקום משם היו צריכין גניזה. ולולא מסתאפינא מרבותי היה נ\"ל, דהא דקאמר דשתים עושין בכל שנה, ולא קאמר חולין, אלא ר\"ל דמשך זמן שנה כולה היה צריך למלאכת ב' פרוכת. או דר\"ל לפי מאי דאמרינן [חגיגה פ\"ג], דאחר כל רגל היו מעבירין על טהרות העזרה, מפני כהני ע\"ה שנכנסו להשתחוות ונגעו בכלים, ולפיכך כל הכלים שבמקדש היו להן שניים, קמ\"ל הכא דגם בפרוכת כן, שהיו צריכין ב' לשנה כשיסירו הראשון \"ובכל שנה\" דקאמר כמו לכל שנה, או נ\"ל \"דעושין\" ר\"ל תולין, דב' פעמים בשנה תלו אחרת בפסח וסוכות, בעברו ימי מועד רבים, ורגלי הע\"ה היו מצויין שם, משא\"כ עצרת רק יום א'. ולא היה צריכין לטבול בפסח וסוכות רק הפרוכת החיצון שכנגד עבר ההיכל, והוא אותו שתלוהו ב' פעמים בשנה, אבל אותו שלעבר צד ק\"ק לא היה צריך לסלקו, מדלא נגע שם ע\"ה מעולם. אחר כתבי זה האיר הקב\"ה עיני וראיתי דברי המפרש במסכת מדות [דכ\"ט ב'], ד\"ה ושתים עושין וכו', וז\"ל שהיו מתעסקין בכל שנה, ונוטלין אותן מן הפתח ומניחין אחרת כנגד הפתח, עכ\"ל. כמדומה התכוון לב' הפירושים שזכרנו, רק שערבובי דברים יש בהן, וכן צ\"ל לפע\"ד, שהיו מתעסקין בהן שנה כולה, או ר\"ל שנוטלין אלו מהפתח וכו']: ",
+            "ולפי דברינו הנ\"ל [בבועז ג']. שפיר נקט בתר ב' עושין בכל שנה, דש' כהנים טובלין אותה, מדהיו טובלין אותה אחר הרגל. והגאון רבינו אלי' זצוק\"ל כ' דמדאורך הפרוכת מ' ורחבה כ' הו\"ל סביב ק\"כ אמה, ואמות כלים בת ה' טפחים, הו\"ל סביב ת\"ר טפחים, ומדרצו הכל לזכות במצוה, אחזוהו ש' כהנים כל א' בב' ידיו, דהו\"ל נמי ת\"ר טפחים. אמנם תמהני הרי בש\"ס [חולין צ' ע\"ב, ותמיד כ\"ט ב'] אמרי' בפירוש דגוזמא הוא [אב\"י ול\"מ נ\"ל דכונת הגאון רק שהמספר של ג' מאות הוא מכוון באופן נפלא אל מציאות הדבר וע\"כ היה באפשר בפעם מן הפעמים שיהיה כן, לא שבאמת היה תמיד כן כנראה מלשון המשנה שעל זה אמרה הגמרא גוזמא]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה שקלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..c58ad1a845bee13da256d3c72ea677b3e2d8e46a
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Sukkah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "כתב אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל, וז\"ל ק\"ל מדאין ממעטין ביו\"ט משום מתקן, הרי קיי\"ל כרבא [תמורה ד' ב'] דכל דא\"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני. וזה גם באיסור דרבנן [ככתובות דפ\"א ב'] כיון דא\"ר לא לזבן וכו' ואע\"ג דאמר רבא אמר רחמנא, אינו ממעט רק איסור דעצמו שע\"י נדר, [כש\"ך] בי\"ד. ואת\"ל כשלא נאסרה מעצמו רק מכח היום מהני [וכט\"ז ת\"מ סי' ר\"ח]. [ולפע\"ד בו\"ת בהא מתורץ הא דתנן לעיל [פ\"ב מ\"ג] אין עולין לה ביו\"ט, שכ' הר\"ן דאם עלה יצא. ומה\"ט השוחט בשבת ויו\"כ שחיטתו כשירה, כפ\"א דחולין]. עכ\"פ למסקנא [דל\"ג ב:]. בנראה אחר כניסת יו\"ט, והושחר ביו\"ט דנדחה, ואח\"כ נשרו, אינו חוזר ונראה, ק\"ל מ\"ש מנתן לפסול יחזיר לכשר [זבחים פ\"ג מ\"ב]. ואת\"ל התם בידו לתקן. ולא מקרי דחוי, משא\"כ הכא אין ממעטין ביו\"ט. עכ\"פ למה בנתן דם למים נפסל לזריקה, אף שיש בו מראה דם, דעכ\"פ נראה ונדחה אחו\"נ, מדאפשר בקרבן אחר [כפ\"ו דחולין מ\"ה, וזבחים פ\"ח מ\"ו] ור\"ל דמה\"ט לא דמי למצות כסוי. דחייב לכסות בכה\"ג. דהתם אין לתקן מצות כסוי בעוף זה, עכ\"פ ק\"ל בדם קרבן נמי, מדבידו להוסיף דם לא לחשב דחוי. ונ\"ל דהתם נשתנה צבעו בינתים. ונדחה לגמרי. ולר\"י [זבחים די\"ב וקדושין ד\"ז] דגם דחוי מעיקרא פוסל, ע\"כ ר\"ל משהקדיש, עכלה\"ט: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5b7cf5d9d2a91d746e69b78a112be3fff69393ed
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Sukkah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,30 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Sukkah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Sukkah",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "כתב אאמ\"ו רבינו הגאון זצוק\"ל, וז\"ל ק\"ל מדאין ממעטין ביו\"ט משום מתקן, הרי קיי\"ל כרבא [תמורה ד' ב'] דכל דא\"ר לא תעביד, אי עביד לא מהני. וזה גם באיסור דרבנן [ככתובות דפ\"א ב'] כיון דא\"ר לא לזבן וכו' ואע\"ג דאמר רבא אמר רחמנא, אינו ממעט רק איסור דעצמו שע\"י נדר, [כש\"ך] בי\"ד. ואת\"ל כשלא נאסרה מעצמו רק מכח היום מהני [וכט\"ז ת\"מ סי' ר\"ח]. [ולפע\"ד בו\"ת בהא מתורץ הא דתנן לעיל [פ\"ב מ\"ג] אין עולין לה ביו\"ט, שכ' הר\"ן דאם עלה יצא. ומה\"ט השוחט בשבת ויו\"כ שחיטתו כשירה, כפ\"א דחולין]. עכ\"פ למסקנא [דל\"ג ב:]. בנראה אחר כניסת יו\"ט, והושחר ביו\"ט דנדחה, ואח\"כ נשרו, אינו חוזר ונראה, ק\"ל מ\"ש מנתן לפסול יחזיר לכשר [זבחים פ\"ג מ\"ב]. ואת\"ל התם בידו לתקן. ולא מקרי דחוי, משא\"כ הכא אין ממעטין ביו\"ט. עכ\"פ למה בנתן דם למים נפסל לזריקה, אף שיש בו מראה דם, דעכ\"פ נראה ונדחה אחו\"נ, מדאפשר בקרבן אחר [כפ\"ו דחולין מ\"ה, וזבחים פ\"ח מ\"ו] ור\"ל דמה\"ט לא דמי למצות כסוי. דחייב לכסות בכה\"ג. דהתם אין לתקן מצות כסוי בעוף זה, עכ\"פ ק\"ל בדם קרבן נמי, מדבידו להוסיף דם לא לחשב דחוי. ונ\"ל דהתם נשתנה צבעו בינתים. ונדחה לגמרי. ולר\"י [זבחים די\"ב וקדושין ד\"ז] דגם דחוי מעיקרא פוסל, ע\"כ ר\"ל משהקדיש, עכלה\"ט: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה סוכה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5fc71799ff00799225dba040caabde78e4885266
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,38 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Taanit",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "והיינו להך לישנא דש\"ס [ד\"ד ב'] דשאלה לחוד והזכרה לחוד. ור\"ל אף שמזכיר משה\"ר, אפ\"ה ביום חול שלאחריו אינו שואל ותן טל ומטר. א\"כ מה\"ט בסוף פלוגתת ר\"א ור\"י קודם שהזכיר דברי ר' יודא, קאמר תנא אין שואלין וכו' דר\"ל רק ר\"א ור' יהושע ס\"ל הכי, משא\"כ לר' יודא אית תנא דס\"ל לר' יודא דתיכף כשמתחיל להזכיר משה\"ר, ישאל ביום חול שלאחריו. כש\"ס שם [ד\"ד ב']. מיהו לאידך לישנא [שם], דלר\"א ור' יהושע שאלה והזכרה חדא מלתא היא, ור\"ל תיכף כשמזכיר ביו\"ט מתחיל מיד לשאל ביום חול שלאחריו. א\"כ מ\"ש מתניתין אין שואלין וכו', אינו לר\"א דהרי ר\"א ס\"ל דמזכיר ביום א' דחג, ואיך ישאל בחוהמ\"ס אחריו, שהוא סי' קללה, והרי ר\"א בעצמו אמר אף אני לא אמרתי לשאל אלא להזכיר. אלא ר' יהושע קא\"ל, וה\"ק א\"כ לעולם יהיה מזכיר, אלא אין שואלין הגשמים אלא סמוך לגשמים, ומדשאלה והזכרה חדא מלתא, להכי לא יזכיר רק ביום אחרון של חג, ומיד ביום חול שלאחריו ישאל. א\"כ מה\"ט נקט לה תנא להך אין שואלין מקמי מלתא דר' יודא, דלר' יודא אית תנא דס\"ל אליביה דשאלה והזכרה לאו חדא מלתא היא. ומה\"ט נ\"ל נמי דלא הזכירו ר\"א ורבי יהושע עד אימתי יזכיר, כמו שאמר אליבא דר' יודא, דפשיטא דסופה כתחלתה, דפוסק שניהן ביום א' דפסח, והרי כל עיקר טעמא דר' יהושע דפליג אר\"א וס\"ל שלא להתחיל ביום א' דסוכות, הוא רק מדגשמים בחג סי' קללה, א\"כ בהפסקה כ\"ע מודו דמפסיק שניהן ביום א' דפסח, וכדקאמר בש\"ס לחד מ\"ד אליבא דר' יודא]: "
+        ],
+        [
+            "[ואין להקשות למה לא קרי תנא נהך קרא דיונה דלעיל נמי דברי קבלה. דנ\"ל דהתם איכא למימר דילמא עכו\"ם שאני, שאינו מועיל להם עד שישובו ממש. או התם שאני דחטאם רבה מאוד. וגם כבר נגזרה גזירה. לפיכך אינה ראיה גמורה לכאן. משא\"כ דברי יואל שהיה תוכחה לבני דורו במכת רעבון דדמי ממש לצרת גשמים, שפיר קרי להו דברי קבלה, שדבריו נתקבלו לעניינינו. ומה שתירץ רש\"י דקרא דיונה שאני דאין צווי בקרא רק ספור דברים. ק\"ל מב\"ק [ד\"ב ב'], דקרי לקרא דויעש לו צדקיהו קרני ברזל, דברי קבלה, אף דהתם ג\"כ אינו צווי. [אב\"י וכ\"כ חגיגה ד\"י ע\"ב, ור\"ה ד\"ז א', ונדה כ\"ג א' וכ\"כ במסכת סופרים פי\"ח ה\"ג אם שהרא\"ש ר\"ה פ\"ד סוף אות ג' גרס דברי הנביאים, עכ\"פ הב\"י בטא\"ח ססי' תקצ\"א גרס בשם הרמב\"ן שם דברי קבלה. וכ\"כ חולין קל\"ז א'. בכל דוכתי הנ\"ל גרסינן דברי קבלה. אף שאינו צוויי] אע\"כ כדברינו, דהתם נמי ראיה גמורה היא דלשון נגיחה היינו בקרן וכל שהוא ראיה גמורה קרי ליה דברי קבלה]: "
+        ],
+        [
+            "ותמוהים דברי רש\"י שם וז\"ל, מתענה ומשלים דאם לאו נראה כמתנה עם קונו, אם תעבור אתענה, ואם לאו לא אתענה. עכ\"ל, ואתמהה. ורבינו ישעיה פיק ז\"ל הגיה דצ\"ל להיפך אם לא תעבור אתענה וכו' ול\"נ לקיים גי' הספר. דבל\"ז ק' על רש\"י שם שכ' וה\"ה במת החולה, והכי קיי\"ל [תקס\"ט], וק' מנ\"ל לרש\"י הא. אע\"כ דהאי ועברה דרישא ר\"ל שבאמת עברה הצרה על ראשו, והכי דייק לשוא, מדל\"ק וניצל. לפ\"ז לא היה צריך רש\"י לתת טעם למה כשנתרפא צריך להתענות, דפשיטא דהרי צריך לקיים נדרו, אבל כשמת סד\"א קבלה בטעות הוה וא\"צ להתענות, על זה כתב רש\"י דאפ\"ה אם לא יתענה נראה כמתנה עם קונו. והרי כשם שמברך ומודה על הטוב כך מברך על הרעה, מדנדמה רע רק בעיני אדם: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..3eb86d899607d2046523c3a9c14afb2c33a4f62e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Taanit/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,34 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Taanit",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Taanit",
+    "text": [
+        [
+            "והיינו להך לישנא דש\"ס [ד\"ד ב'] דשאלה לחוד והזכרה לחוד. ור\"ל אף שמזכיר משה\"ר, אפ\"ה ביום חול שלאחריו אינו שואל ותן טל ומטר. א\"כ מה\"ט בסוף פלוגתת ר\"א ור\"י קודם שהזכיר דברי ר' יודא, קאמר תנא אין שואלין וכו' דר\"ל רק ר\"א ור' יהושע ס\"ל הכי, משא\"כ לר' יודא אית תנא דס\"ל לר' יודא דתיכף כשמתחיל להזכיר משה\"ר, ישאל ביום חול שלאחריו. כש\"ס שם [ד\"ד ב']. מיהו לאידך לישנא [שם], דלר\"א ור' יהושע שאלה והזכרה חדא מלתא היא, ור\"ל תיכף כשמזכיר ביו\"ט מתחיל מיד לשאל ביום חול שלאחריו. א\"כ מ\"ש מתניתין אין שואלין וכו', אינו לר\"א דהרי ר\"א ס\"ל דמזכיר ביום א' דחג, ואיך ישאל בחוהמ\"ס אחריו, שהוא סי' קללה, והרי ר\"א בעצמו אמר אף אני לא אמרתי לשאל אלא להזכיר. אלא ר' יהושע קא\"ל, וה\"ק א\"כ לעולם יהיה מזכיר, אלא אין שואלין הגשמים אלא סמוך לגשמים, ומדשאלה והזכרה חדא מלתא, להכי לא יזכיר רק ביום אחרון של חג, ומיד ביום חול שלאחריו ישאל. א\"כ מה\"ט נקט לה תנא להך אין שואלין מקמי מלתא דר' יודא, דלר' יודא אית תנא דס\"ל אליביה דשאלה והזכרה לאו חדא מלתא היא. ומה\"ט נ\"ל נמי דלא הזכירו ר\"א ורבי יהושע עד אימתי יזכיר, כמו שאמר אליבא דר' יודא, דפשיטא דסופה כתחלתה, דפוסק שניהן ביום א' דפסח, והרי כל עיקר טעמא דר' יהושע דפליג אר\"א וס\"ל שלא להתחיל ביום א' דסוכות, הוא רק מדגשמים בחג סי' קללה, א\"כ בהפסקה כ\"ע מודו דמפסיק שניהן ביום א' דפסח, וכדקאמר בש\"ס לחד מ\"ד אליבא דר' יודא]: "
+        ],
+        [
+            "[ואין להקשות למה לא קרי תנא נהך קרא דיונה דלעיל נמי דברי קבלה. דנ\"ל דהתם איכא למימר דילמא עכו\"ם שאני, שאינו מועיל להם עד שישובו ממש. או התם שאני דחטאם רבה מאוד. וגם כבר נגזרה גזירה. לפיכך אינה ראיה גמורה לכאן. משא\"כ דברי יואל שהיה תוכחה לבני דורו במכת רעבון דדמי ממש לצרת גשמים, שפיר קרי להו דברי קבלה, שדבריו נתקבלו לעניינינו. ומה שתירץ רש\"י דקרא דיונה שאני דאין צווי בקרא רק ספור דברים. ק\"ל מב\"ק [ד\"ב ב'], דקרי לקרא דויעש לו צדקיהו קרני ברזל, דברי קבלה, אף דהתם ג\"כ אינו צווי. [אב\"י וכ\"כ חגיגה ד\"י ע\"ב, ור\"ה ד\"ז א', ונדה כ\"ג א' וכ\"כ במסכת סופרים פי\"ח ה\"ג אם שהרא\"ש ר\"ה פ\"ד סוף אות ג' גרס דברי הנביאים, עכ\"פ הב\"י בטא\"ח ססי' תקצ\"א גרס בשם הרמב\"ן שם דברי קבלה. וכ\"כ חולין קל\"ז א'. בכל דוכתי הנ\"ל גרסינן דברי קבלה. אף שאינו צוויי] אע\"כ כדברינו, דהתם נמי ראיה גמורה היא דלשון נגיחה היינו בקרן וכל שהוא ראיה גמורה קרי ליה דברי קבלה]: "
+        ],
+        [
+            "ותמוהים דברי רש\"י שם וז\"ל, מתענה ומשלים דאם לאו נראה כמתנה עם קונו, אם תעבור אתענה, ואם לאו לא אתענה. עכ\"ל, ואתמהה. ורבינו ישעיה פיק ז\"ל הגיה דצ\"ל להיפך אם לא תעבור אתענה וכו' ול\"נ לקיים גי' הספר. דבל\"ז ק' על רש\"י שם שכ' וה\"ה במת החולה, והכי קיי\"ל [תקס\"ט], וק' מנ\"ל לרש\"י הא. אע\"כ דהאי ועברה דרישא ר\"ל שבאמת עברה הצרה על ראשו, והכי דייק לשוא, מדל\"ק וניצל. לפ\"ז לא היה צריך רש\"י לתת טעם למה כשנתרפא צריך להתענות, דפשיטא דהרי צריך לקיים נדרו, אבל כשמת סד\"א קבלה בטעות הוה וא\"צ להתענות, על זה כתב רש\"י דאפ\"ה אם לא יתענה נראה כמתנה עם קונו. והרי כשם שמברך ומודה על הטוב כך מברך על הרעה, מדנדמה רע רק בעיני אדם: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה תענית",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..8aa32d10834641c27569d1fa1ac7c44a7accf0c9
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,36 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Boaz on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "בועז על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "",
+            "",
+            "And from this, it appears to me that it is permitted to give an inoculation against smallpox, even though one in a thousand will die as a result of the inoculation, nevertheless, if the smallpox is left untreated, the danger to life is much more imminent. Therefore one is permitted to put themselves in a distant (less likely) danger in order to save themselves from a closer (more likely) danger..."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..a4b337224e81112d8465b28cd8d5bf024c1a132c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Yoma",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "",
+            "",
+            "And from this, it appears to me that it is permitted to give an inoculation against smallpox, even though one in a thousand will die as a result of the inoculation, nevertheless, if the smallpox is left untreated, the danger to life is much more imminent. Therefore one is permitted to put themselves in a distant (less likely) danger in order to save themselves from a closer (more likely) danger..."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0789b19775aab0558549dade60a337234ef8be51
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,52 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Yoma",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וא\"ת דהכא אמרי' בש\"ס [די\"ג] דרבנן לא חיישי למיתה דמיתה לא שכיח, והרי בכתובות [דפ\"ג ב'] אמרי' בפירוש דמיתה שכיחא: ואת\"ל דהתם רק אמדינן דעת הבעל כך, דכל אדם פשוטי כך חושב. ומה\"ט נמי אמרי' בגיטין [דפ\"ה א'] דמיתה שכיחא, ר\"ל דאמדינן דעת בעל המגרש כך. אבל דנתקן אנן תקנה מחשש זה, אמרי' מיתה לא שכיח. עכ\"פ ק' מדאמרי' בגיטין [ד\"ל ע\"ב] דתקנו רבנן תקנתא מחשש מיתה. טפי מחשש עשירות. ומשום דמיתה שכיח' טפי מעשירות. ואת\"ל דהתם לא קאמר רק דמיתה מצוי טפי מעשירות. אבל עכ\"פ תרווייהו לא שכיחי. עכ\"פ ק' מ\"ש התם דעבדו רבנן תקנתא. ככשנתן מעות לעני בעד מעשר עני שיפריש לו. תקנו שכשימות העני יפריש המעשר בחזקת עניי ישראל. והיינו משום דחששו להפסד הבעה\"ב. ומ\"ש הכא דלא עשו תקנה לחשש שתמות אשתו שיפסיד הכה\"ג עי\"ז עבודתו ביה\"כ. ואת\"ל התם לא תקנו רק שכשימות העני יעשה הבעה\"ב כמו שכתבנו אבל הכא לא רצו לתקן דמחשש שמא תמות יעשה השתא שום מעשה. עכ\"פ הרי האומר לאשתו הרי את מגורשת שעה א' קודם מיתתי. אסורה בתרומה מיד. הרי דעבדו רבנן תקנתא השתא מכל ימי חייו מחשש שימות להבא בקרוב [כגיטין כ\"ח א']. ודוחק לחלק בין לעשות מעשה כי הכא למניעת מעשה כי התם. אלא נ\"ל דהכא אם נחוש חשש זה. יצטרך כל שנה ושנה לקדשה רק על איזה ימים. וכשלא תמות מחזי כל שנה לבסוף כאחוכי ואטלולי. ואפ\"ה בטומא' חששו כה\"ג כל שנה. מדעושין כן כל שנה כדי שיהי' נזהר טפי. מדרואה צרתו בצדו: ",
+            "[והא דהוצרכו להשביעו בכל שנה. ולא הוה סגי בשבועה א' כשיתמנה לכוה\"ג. ה\"ט להטיל עליו אימה יתירתה בכל שנה. והא דהוצרכו להשביעו כלל. והרי יכלו להעמיד עליו שומר בפשפש [כגיטין נ\"ד ב']. נ\"ל דה\"ט שלא לביישו. והרי בל\"ז זהו כבודו שיהי' במקום הקודש בצניעות מופלג וביחידות [כמ\"ש תוי\"ט תמיד פ\"ז מ\"א]. ותו דפן לא יחוש לשומר שבפשפש ויקטיר מבחוץ. ותו משום דאסור השומר עכ\"פ מדרבנן לזון עיניו מק\"ק [כפסחים כ\"ו א'] דמדאו' רק שלא לצורך אסור. ומדרבנן אפי' לצורך. ומה שהקשה בני הרב המאוה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א. א\"כ למה התירו לגלל הפרוכת להראות הכרובי' המעורין זב\"ז [כיומא נ\"ד א']. נ\"ל כיון דלצורך רק מדרבנן אסור. א\"כ לצורך גדול להראות חבת הקב\"ה לישראל לא גזרו]: ",
+            "[ולפענ\"ד דקראו לפניו. דוקא הנך ג'. משום דידוע בחכמת [רהעטאריק] [היא המודיעה כל הכללים הנצרכים לדורש ברבים באיזה אופן יוכל אדם לכבוש ע\"י דבריו אוזן ולב שומעיו. להטותם לשמוע דבריו]. שע\"י ג' מיני דיבור ישנסו ויתחדדו מחשבות השומעים. לשמוע בחביבו' דברי המדבר. אם כשהם על דרך חקירה ולימוד [דידאקטיש. בעלעהרענד בל\"א]. או על דרך הערת ורכיכת ההרגשות. [פאטהעטיש. ריהרענד בל\"א]. או ע\"י נעימות שעשוע סיפורים יפים. [עסטהעטיש. אונטערהאלטענד] בל\"א. ובלתי ספק גם דרשות הכוה\"ג ביו\"כ היו בא' מאלו או מכל הג' ביחד. ולהכי בקריאה שאחר דרשתו. בקשו למשוך גם לבו בג' אלו. דהנה באיוב זרזו מחשבותיו להתפלא בעסקי החקירות. ובקריאת עזרא. בקשו לרכך לבבו והרגשותיו. לחשוב בכמה עמל ויגיעה ועוני בנו אז המקדש. ועי\"ז יתאמץ בכל כח לידע כמה צריך לדקדק בענייני עבודתו. לבלי להפסיד כל יגיעת אבותיו. ובקריאת דברי הימים ישתעשע מחשבותיו בסיפורי מעשיות ומלחמות ועניינים שוני'. וע\"י שיעסקו ויטרדו מחשבותיו בג' אלו. בהשכלה. וברחמנות. ובעונג. תעוף שינה מעיניו]: "
+        ],
+        [
+            "ומה שהקשו לדבריו מירושלמי דקאמר וניחש שמא לאוהבו או לקרובו. ר\"ל שמא הממונה יטול המצנפת באופן שיזכה אוהבו או קרובו. ואי נימא ככסף משנה שהממונה לא ידע המניין שהסכימו. הרי אין בידו טובו. נ\"ל דירושלמי קאי אמאי דקאמר מקמי הכי. אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ור\"ל שלא לבזות שאר הכהני'. ועל זה מקשה הירושלמי. וניחש שמא לאוהבו יסיר המצנפת. כדי לכבדו שיתחיל ממנו המנין. ומשני שעמדו מכובלין. ר\"ל שעמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד. ולא הכיר למי יגביה המצנפת: ",
+            "דמדהיה הפייס בלשכת הגזית. שהוא חדר מקורה. אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגלוי ראש. ולהכי לצורך מותר [כמג\"א ב' סק\"ו] אמנם מ\"ש תוי\"ט הכא. דלרמב\"ם שכ' [בפ\"ד מתמידין] נוטל מצנפתו ומחזירו. ר\"ל לאלתר. לא זכיתי להבין דאם מחזירו לאלתר. א\"כ לא הי' נטילת המצנפת סימן רק ממי יתחילו למנות. וא\"כ ל\"ל נטילת המצנפת כלל. הי' לו להממונה להורות באצבע. או לומר בפה ממי יתחילו למנות. אע\"כ דנטילת המצנפת היה לסימן שמא יארע קלקול בשעת המנין. ויצטרכו להתחיל למנות מחדש. וכשיסתפקו ממי התחיל המנין. יראו כולן הסימן שבראשו שאין בו מצנפת. ואי כרתוי\"ט שמחזירו מיד בראשו. ק' שמא ישכחו גם זאת. ממי נפל המצנפת. ומה סימן הי' להן אז. וכן משמע בירוש' הכא. שהסימן הי' ממי התחילו למנות. דקאמר מגביה מצנפתו של א'. והן יודעין שממנו הי' הפייס מתחיל. עכ\"ל. מדקאמר הירושלמי \"היה\" ולא קאמר \"יהיה\", משמע דהסימן היה שמא יארע קלקול במנין. וידעו ממי \"היה\" הפייס מתחיל. וכן משמע נמי מתוס' כאן [דכ\"ה א' ד\"ה והא]. שכתבו דלהכי לא הפיסו בעזרה. מדגנאי לעמוד שם בגלוי ראש. עכ\"ל. משמע מדבריהן. שכל זמן הפייס עומד בגלוי ראש. דאל\"כ אין כאן גנאי ברגע קטנה שגלו ראשו. ואי נימא דלרמב\"ם לא היה עומד בגלוי ראש בזמן הפייס. ואפ\"ה לא יחלוק על הירושלמי הנ\"ל דקאמר היה. נ\"ל טפי. דמ\"ש הרמב\"ם נוטל מצנפתו ומחזירו. ר\"ל שמהפך ומחזר אחורי המצנפת של כהן למול פניו. כדי שיהיה להן לסימן עד אחר הפייס. וכדאמרי' במ\"ק [דכ\"ו ב'] מחזירו לאחוריו. יע\"ש. אמנם לכאורה נ\"ע לע\"ד. למה הוצרכו לכל הטורח הזה. ולא עשו קלפי וגורלות. וכמו שהטילו חלשים על המנות במקדש [כשבת פכ\"ג מ\"ב]. ונ\"ל משום דכל גורל אפשר בב' אופנים או שיכתבו שמות האנשים על הפתקאות שבקלפי. ואדם א' יוציא פתקא פתקא מהקלפי. וכל העולה ראשון יזכה ראשון וכן שני וכו'. אמנם גורל כזה טריחא מלתא טובא במקדש. שיהיו צריכים לכתוב בכל יום שמות אחרים. שבכל יום מתחדש בית אב אחר. לכן בחרו לעשות גורל באופן אחר. דהיינו שסידרו כל המנות בדרך א' ב' וכו'. והניחו בקלפי פתקאות שכתוב עליהן א' ב' כפי סדר החלקים. ויטול כל אחד מהכהנים פתקא א' ויזכה כל א' בחלק שרשום כפי הפתקא שהעלה. והא תינח במנות. שנחלקו כפי מספר הכהנים שהיו שם. גם כל החלקים כמעט היו שוין. שלא יהי' כעין קוביא. א\"כ אין נ\"מ מי יעלה פתקאו תחלה. אבל בעבודת התמיד. שלא זכו בו רק י\"ג כהנים [כמ\"ג]. ואפ\"ה היה צריך להניח פתקאות בקלפי כפי מנין הכהנים ורק על י\"ג מהן יהיה כתוב מי שוחט מי זורק וכו'. ושאר הפתקאות יהיו חלקין. א\"כ יהיה שוב קטטה בין הכהנים. מי יטול הפתקא ראשון. בעוד שודאי כל הי\"ג פתקאות המזכין מונחין שם. להכי בחרו טפי לפייס בתמיד ע\"י מנין כנ\"ל. ולפע\"ד זהו פי' הירושלמי. דקאמר על מתניתן. תנא אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ר\"ל להכי בחרו לפייס ע\"י מניין. כדי שלא יצטרכו לשאל ממי נתחיל. ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "מ\"ה שתפג צינתן. כ' רבינו אאמ\"ו הגזצוק\"ל וז\"ל. זהו כר\"ש דפוטר באינו מתכוון לחיסום. והק' תוס' הרי מודה ר\"ש בפסיק רישא. נ\"ל מדנעשה אחר שסילק ידו שרי. כניצוד אחר שסילק ידו [כמג\"א שט\"ז]. ואף דהתם שאני דמחוסר ביאת ניצד. משא\"כ כשאינו מחוסר מעשה מדמחייב באפיי' אף דנאפה אחר שסילק ידו [כשבת ד\"ד א']. התם מכוון לאפותו. משא\"כ הכא לא מכוון לחיסום: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "[כך כ' הרמב\"ם פ\"ג מיו\"כ דבנחלש מותר לאכול. וק\"ל ואמאי הרי שילוח אחר שנזרק הדם אינו מעכב [כיומא ס\"ה א'] א\"כ לא יאכל ולא ישלחו, דהאיך ידחה עשה דשלוח ל\"ת דכרת דאכילה. ותו ק' אם נחלש הרי אפשר לשלחו ע\"י אחר, דוגמת חלה משלחו [כיומא ס\"ו ב']. ודוחק לומר דהכא בנסתכן מחמת הלוכו משכבר מיירי, דזה פשיטא. וגם מה אומרים לו שייך הכא. אלא נ\"ל דאע\"ג דשילוח גופיה, או שיהיה הוא משלח תרוויי' לא מעכבי, היינו בא\"א כלל אבל באפשר שישלח הוא עצמו, בפירוש רבתה תורה עתי אפי' בשבת אפי' בטומאה דנכנס בטומאה לעזרה [שם] אף שהוא ג\"כ בכרת, והרי אפשר ע\"י אחר. א\"כ ה\"ה נמי עתי בצריך לאכול דמותר, דמ\"ש הא מהא, הרי כולן בכרת ומותרין. ואילה\"ק א\"כ מצאנו דעשה דוחה ל\"ת שיש בה כרת, והרי אמרי' ביבמות [ד\"ג ב'] דל\"ת ביבמה שיש בה כרת לא דחי. נ\"ל דכל שאמרה תורה בפירוש שיעשה כן, כי הכא שאמרה תורה עתי אפי' בשבת וכו', לא מקרי עשה דוחה ל\"ת, תדע, דאל\"כ הרי אשכחנן יותר ממאתים עשה שדוחין ל\"ת במקדש, שמקריבין תמידין בשבת שהוא בסקילה וכרת. וכ\"כ יבום גופיה עשה דוחה ל\"ת שבכרת. אלא ודאי כדאמרן. ועי' תוס' שם ד\"ה ל\"ת]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כתב אאמ\"ו רבינו הגאון הגדול זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל למה באכילה ושתיי' חטאת אחת [כמ\"ג וכפ\"ו דכריתות מ\"ד]. דיוה\"כ אינו מכפר לחיובי חטאת ואשם וודאי. ואילו לשיעור אין שניהם מצטרפין. ונ\"ל דלהשלים השיעור, בשעורין שוה תליא כרפ\"ב דערלה ופ\"ד דמעילה. רק מקבל טומאת מדרס, מצטרפין כקל שבשניהן [כפ\"ד דמעילה מ\"ו], מדהו\"ל בנטמא ולא במטמא. אבו\"ת אף דאויר פחות מג' מצטרף לשיעור סוכה, אף דאויר לחודא פסול לסוכה. וכ\"כ טיט הנרוק מצטרף לטבילה. אף דהטובל בו לא עלתה לו טבילה [כסוכה די\"ט ב']. נ\"ל דהתם מטעם ביטול אייתינן עלה דמחשב הכל כמים וכן משמע בערוך ערך טט, דמה\"ט מטהר: ",
+            "וכל שנשכו כלב שוטה או שאר בהמה וחיה משוגעים, הוא חולה מסוכן מאוד. ורפואתו קשה. ובאשר שלשון חכמים מרפא [ככתובות דק\"ג א']. לכן ראיתי להודיע כאן איזה דברים שמצאתי כתוב שצריך לעשות להחולה ביני ביני שיקראו לרופא קודם שנראה הסימנים בהחולה שאינו יכול לבלוע שום דבר מחמת כאב גרונו ומקום הנשיכה יתראה אדמדם תכלת. ביני ביני יתנו לו [מאייוואורם לאטווערג] שמצוי בכל [אפאטהעקע] טהעעלעפפעל פאלל בשחרית וכ\"כ בערב. ואם יורגש שעי\"ז יכאיב לו הורדת השתן, יתנו לו לאכל ולשתות דברים שיש בהן [שליים] רב [כהאפערגריטצע, ואלטהעוואורצעל] שנתבשל במים וכדומה. וישמור א\"ע מכל מאכל ומשקה המחמם כשכר ויי\"ש [וקאפפע] וכדומה, וגם מכעס ומחרדה ודאגה וכדומה, גם יראו להרבות לו זיע, כרוססיש [שוויטצבאד] מחומם ככל כחו, ויכריכוהו [בפלאנעלל] היטב וישכיבוהו כך תחת כרים עבים ויניחו לו לשתות [טהעע] אם העשוי [מזאססאבריללע], שכל זה מרבה הזיע, רק ישתמר מאד לבלי להתקרר אחר זיעתו. גם מצאתי בשם הרופא ופראפעססאר ברונגאטעללי מעיר [פארמא באיטאליען], שישתמש החולה כזה, [אינערליך ואייסערליך קאנצענטרירטע זאלצזיירע, וישתה הנשוך ממים הללו גם ירחצו הנשיכה כמה פעמים ביום עם מים הללו. וכתב הרופא הגדול הנ\"ל שריפא במים הללו נשוכים רבים, ואפי' לא התחילו להשתמש בהן עד אחר עבור ימים רבים מעת שנישוך ושהרפואה בחונה ובדוקה. אבל צריך להתעסק ברפואה הזאת ימים רבים תכופים. אבל זה צריך שיעשה הכל על פי רופא מומחה, כדי לשער כמות צורך דקדוק במים את מים השורפים כאש הנ\"ל]: ",
+            "ומזה נ\"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען, אף שא' מאלף מת ע\"י האינאקולאטיאן עכ\"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס א\"ע בסכנה רחוקה כדי להציל א\"ע מסכנה קרובה. וראיה ברורה לדברי ממ\"ש רב\"י בטור ח\"מ סוף סי' תכ\"ו בשם הירושלמי דחייב אדם להכניס א\"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, והרי ברואה חבירו טובע בנהר אינו מוחלט ודאי שיטבע אם לא יציל הוא. וכי לא אפשר שינצל ממקום אחר. ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס א\"ע בספק סכנה, מכ\"ש שיהיה רשות בידו להציל את גוף עצמו ע\"י הכנסו א\"ע לספק סכנה. ואף לרי\"ף ורמב\"ם וטור שלא הביאו הך ירושלמי י\"ל היינו מדס\"ל כר' יוסי נדרים ד\"פ ע\"ב, דחייך קודם לחיי חבירו, אבל להצלת גוף עצמו, אע\"ג שאינו חיוב רשאי. דהרי גם לרי\"ף ורמב\"ם י\"ל דאע\"ג דאינו חיוב למסור א\"ע עבור חבירו עכ\"פ רשאי הוא. ועי' עוד (אהלות ספ\"ז) דבא\"א שינצל הולד ע\"י מיתת אמו, מותר להמית הולד כדי להציל האם, ולא חיישינן לחיי שעה של ולד. אמנם ק\"ל א\"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק\"ד] והכי קיי\"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר\"ן נדרים ד\"מ ע\"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואי\"ל דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו\"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל\"ב ב']: ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע\"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ\"ה שרי, וק' מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ\"ש הכא דהו\"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו כדי שימות מהר. נ\"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו. אף שממשיכם טפי, אפ\"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל' היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ\"ה נ\"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך, אסור לטלטלו. דאין לדמותו לאמתה דרבי. דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא\"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים אסור, מדמקרב מיתתו עי\"ז. והרי כ\"ש הוא מפקוח הגל. שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ\"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו. וכן מצאתי בספר חסידים [סי' תשכ\"ב] דאסור. ואילה\"ק ולאו הוא משאול המלך ע\"ה שאמר לנושא כליו עמוד ודקרני פן יפגעוני הערלים. אלמא דאפילו להמיתו להדיא שרי כדי להנצל מיסורין, מכ\"ש הכא דאין ספק קירוב מיתתו מוציא מידי וודאי הקלת יסוריו כשיטלטלוהו כמו שחפץ. י\"ל חדא מאן לימא לן דשפיר עביד שאול והרי אמרינן [ע\"ז די\"ח א'] מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו ותו דהתם וודאי יתעללו בו הערלים, ואף דבושה קיל מיסורין, דהרי אדם רשאי לבייש א\"ע ואינו רשאי לחבול בעצמו [כב\"ק צ\"א ב']. ורק פגם משפחה גרע טפי מיסורין [כב\"ק צ\"ג א']. עכ\"פ קרוב לוודאי שהפלשתים ייסרוהו ג\"כ כשיפול בידם, והוה תרתי יסורין ובושה. ועי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו פ\"ו דסנהדרין מ\"ג. משא\"כ בגוסס אעפ\"י שחשש שע\"י שיטלטלוהו יקילו יסוריו, אולי מטעה טעה ותונבא נקט ליה ולהכי שב ואל תעשה עדיף. אמנם ק\"ל בהנך ב' בני חוזאי דשחטיה חד לחבריה, ועולא שהיא ירא מהרוצח א\"ל יאות עבדת, ופרע ליה בית השחיטה. ר\"ל שימהר מיתתו [כר\"ן נדרים כ\"ב א']. וק\"ל כיון דחיישינן לחיי שעה הו\"ל כא\"ל שיהרגנו. ואף דעולא חשש שאם לא יאמר לו כן יהרגנו, הרי אמרינן [פסחים כ\"ה ב'] בהך ארמאי דא\"ל לישראל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך, וא\"ל רבא לקטלך ולא תקטל, דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי. א\"כ כ\"ש הכא שלא א\"ל הרוצח לעולא שכשלא יצדיקו יהרגנו, מכ\"ש שלא הו\"ל לעולא לומר להרוצח שימהר להמיתו מיראת שיהרגנו. ואת\"ל דוקא לעשות מעשה בעצמו שיהרג לפלניא א\"ל רבא לקטלך ולא תקטול, אבל הכא בעולא דרק גרמא בעלמא הוא שימהר הרוצח להמיתו, אינו מחוייב למסור נפשו בשביל הך אמירה. ליתא דהרי בהך מעשה דרבא בפסחים כלעיל, אם אעפ\"כ היה הישראל הורגו לחבירו, פשיטא דהיה פטור. דדינו ככל יהרג ואל יעבור, דאם אעפ\"כ עבר, פטור מדיני אדם, כיון דמחמת אונס עשה וחייב רק בדיני שמים [כרמב\"ם פ\"ה מיסודי תורה ה\"ד]. וה\"נ באומר לחבירו שיהרוג לפלוני כמעשה דרבא, משלח חייב מיתה בידי שמים לכ\"ע [כרמב\"ם פ\"ב מרוצח], ולשמאי הזקן חייב מיתת ב\"ד, [כקדושין דמ\"ג א'] א\"כ כמו ההורג מחמת אונס, חייב למסור את נפשו, שלא יתחייב מיתת שמים, כמו כן וכ\"ש לומר לחבירו שיהרוג לפלוני, מחוייב למסור נפשו כדי שלא יתחייב מיתה לשמים. וכיון דחיישינן לחיי שעה הו\"ל עולא שאמר לקרב מיתת חבירו כאילו אומר לו להרגו, וחייב למסור נפשו עבור זה, וא\"כ האיך א\"ל עולא כן מחשש שיהרגנו. ואי\"ל דדוקא במעשה דרבא דעשה מעשה בידים חייב מיתה בידי שמים אף בעשה באונס. אבל בלא עשה מעשה בידים רק הוה אמירה. אז רק בלא אונס חייב מיתה בידי שמים, אבל אם עשה באונס פטור לגמרי, וכיון דפטור לגמרי אינו מחוייב למסור נפשו עבור זה, ורשאי אפילו לומר ליה להדיא שיהרגנו, אם מתירא שכשלא יאמר כן יהרגנו. ליתא, דודאי אפילו אמירה אסירה [כספ\"ח דתרומות] וירושלמי שם. ותו בעולא רק חשש בעלמא הוה, שמא אם לא יאמר כן יהרגנו. ונ\"ל דאיכא למימר דאע\"ג דקיי\"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו. וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו, הוה שרי מה\"ט, וכ\"ש בדבור, שאינו רק גרמא בעלמא, הרי בגרם קיי\"ל כר' יוסי דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו [כנדרים ד\"פ ע\"ב] דהרי ר' יוסי נמוקו עמו [כגיטין ס\"ז א'] ואפילו נגד רבים [כתוס' תענית דכ\"ח א']. דנ\"ל ראי' לדבריהם, מדמקשו הש\"ס [בכורות ל\"ז א'] פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני, סד\"א ר\"י נמוקו עמו, קמ\"ל, א\"כ מדלא קאמר סד\"א ר\"י נמוקו עמו אפילו נגד רבים, קמ\"ל. ש\"מ דבכל דוכתא קיי\"ל כר' יוסי אפילו נגד רבים, רק התם לא קיי\"ל כוותיה. ותמוהים דברי רתוי\"ט [מעשר שני פ\"ה מ\"ב, וסוף מסכת תרומות], שכ' דרק נגד יחיד קיי\"ל כוותיה. וגם בתשו' חו\"י [דצ\"ד ב'] הקשה ליה קושיות אחרות יע\"ש. ועי' ר\"ן [שבועות ש\"ב ע\"ב] ואי\"להק מזה אר\"ן [נדרים פ\"א א'] שכ' דקיי\"ל כרבנן לגבי ר' יוסי. נ\"ל דהתם סמיך הר\"ן אהא דשמואל משמי' דלוי דס\"ל התם כרבנן. אבל בכל דוכתא ס\"ל לר\"ן דקי\"ל כר' יוסי אפי' נגד רבים, וה\"נ בכביסתו שקודמת לחיי חבירו. ואף דיש לחלק דהתם בכביסה הגרם היה רק מניעה שלא יתן לחבירו, משא\"כ הכא במעשה דעולא גרם ע\"י דבורו שיעשה מעשה ויקצר חייו, מלבד דהתם וודאי מתבטל כביסת עצמו, משא\"כ הכא ספק וחשש לבד היה. אפ\"ה לא דייקינן כל כך בחיי שעה]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..9590046378bd129809557de140f737ad8df21451
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Moed/Boaz on Mishnah Yoma/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,48 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Yoma",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Yoma",
+    "text": [
+        [
+            "וא\"ת דהכא אמרי' בש\"ס [די\"ג] דרבנן לא חיישי למיתה דמיתה לא שכיח, והרי בכתובות [דפ\"ג ב'] אמרי' בפירוש דמיתה שכיחא: ואת\"ל דהתם רק אמדינן דעת הבעל כך, דכל אדם פשוטי כך חושב. ומה\"ט נמי אמרי' בגיטין [דפ\"ה א'] דמיתה שכיחא, ר\"ל דאמדינן דעת בעל המגרש כך. אבל דנתקן אנן תקנה מחשש זה, אמרי' מיתה לא שכיח. עכ\"פ ק' מדאמרי' בגיטין [ד\"ל ע\"ב] דתקנו רבנן תקנתא מחשש מיתה. טפי מחשש עשירות. ומשום דמיתה שכיח' טפי מעשירות. ואת\"ל דהתם לא קאמר רק דמיתה מצוי טפי מעשירות. אבל עכ\"פ תרווייהו לא שכיחי. עכ\"פ ק' מ\"ש התם דעבדו רבנן תקנתא. ככשנתן מעות לעני בעד מעשר עני שיפריש לו. תקנו שכשימות העני יפריש המעשר בחזקת עניי ישראל. והיינו משום דחששו להפסד הבעה\"ב. ומ\"ש הכא דלא עשו תקנה לחשש שתמות אשתו שיפסיד הכה\"ג עי\"ז עבודתו ביה\"כ. ואת\"ל התם לא תקנו רק שכשימות העני יעשה הבעה\"ב כמו שכתבנו אבל הכא לא רצו לתקן דמחשש שמא תמות יעשה השתא שום מעשה. עכ\"פ הרי האומר לאשתו הרי את מגורשת שעה א' קודם מיתתי. אסורה בתרומה מיד. הרי דעבדו רבנן תקנתא השתא מכל ימי חייו מחשש שימות להבא בקרוב [כגיטין כ\"ח א']. ודוחק לחלק בין לעשות מעשה כי הכא למניעת מעשה כי התם. אלא נ\"ל דהכא אם נחוש חשש זה. יצטרך כל שנה ושנה לקדשה רק על איזה ימים. וכשלא תמות מחזי כל שנה לבסוף כאחוכי ואטלולי. ואפ\"ה בטומא' חששו כה\"ג כל שנה. מדעושין כן כל שנה כדי שיהי' נזהר טפי. מדרואה צרתו בצדו: ",
+            "[והא דהוצרכו להשביעו בכל שנה. ולא הוה סגי בשבועה א' כשיתמנה לכוה\"ג. ה\"ט להטיל עליו אימה יתירתה בכל שנה. והא דהוצרכו להשביעו כלל. והרי יכלו להעמיד עליו שומר בפשפש [כגיטין נ\"ד ב']. נ\"ל דה\"ט שלא לביישו. והרי בל\"ז זהו כבודו שיהי' במקום הקודש בצניעות מופלג וביחידות [כמ\"ש תוי\"ט תמיד פ\"ז מ\"א]. ותו דפן לא יחוש לשומר שבפשפש ויקטיר מבחוץ. ותו משום דאסור השומר עכ\"פ מדרבנן לזון עיניו מק\"ק [כפסחים כ\"ו א'] דמדאו' רק שלא לצורך אסור. ומדרבנן אפי' לצורך. ומה שהקשה בני הרב המאוה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א. א\"כ למה התירו לגלל הפרוכת להראות הכרובי' המעורין זב\"ז [כיומא נ\"ד א']. נ\"ל כיון דלצורך רק מדרבנן אסור. א\"כ לצורך גדול להראות חבת הקב\"ה לישראל לא גזרו]: ",
+            "[ולפענ\"ד דקראו לפניו. דוקא הנך ג'. משום דידוע בחכמת [רהעטאריק] [היא המודיעה כל הכללים הנצרכים לדורש ברבים באיזה אופן יוכל אדם לכבוש ע\"י דבריו אוזן ולב שומעיו. להטותם לשמוע דבריו]. שע\"י ג' מיני דיבור ישנסו ויתחדדו מחשבות השומעים. לשמוע בחביבו' דברי המדבר. אם כשהם על דרך חקירה ולימוד [דידאקטיש. בעלעהרענד בל\"א]. או על דרך הערת ורכיכת ההרגשות. [פאטהעטיש. ריהרענד בל\"א]. או ע\"י נעימות שעשוע סיפורים יפים. [עסטהעטיש. אונטערהאלטענד] בל\"א. ובלתי ספק גם דרשות הכוה\"ג ביו\"כ היו בא' מאלו או מכל הג' ביחד. ולהכי בקריאה שאחר דרשתו. בקשו למשוך גם לבו בג' אלו. דהנה באיוב זרזו מחשבותיו להתפלא בעסקי החקירות. ובקריאת עזרא. בקשו לרכך לבבו והרגשותיו. לחשוב בכמה עמל ויגיעה ועוני בנו אז המקדש. ועי\"ז יתאמץ בכל כח לידע כמה צריך לדקדק בענייני עבודתו. לבלי להפסיד כל יגיעת אבותיו. ובקריאת דברי הימים ישתעשע מחשבותיו בסיפורי מעשיות ומלחמות ועניינים שוני'. וע\"י שיעסקו ויטרדו מחשבותיו בג' אלו. בהשכלה. וברחמנות. ובעונג. תעוף שינה מעיניו]: "
+        ],
+        [
+            "ומה שהקשו לדבריו מירושלמי דקאמר וניחש שמא לאוהבו או לקרובו. ר\"ל שמא הממונה יטול המצנפת באופן שיזכה אוהבו או קרובו. ואי נימא ככסף משנה שהממונה לא ידע המניין שהסכימו. הרי אין בידו טובו. נ\"ל דירושלמי קאי אמאי דקאמר מקמי הכי. אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ור\"ל שלא לבזות שאר הכהני'. ועל זה מקשה הירושלמי. וניחש שמא לאוהבו יסיר המצנפת. כדי לכבדו שיתחיל ממנו המנין. ומשני שעמדו מכובלין. ר\"ל שעמדו קשורים ותכופים וסמוכים יחד. ולא הכיר למי יגביה המצנפת: ",
+            "דמדהיה הפייס בלשכת הגזית. שהוא חדר מקורה. אינו רק חומרא בעלמא לעמוד שם בגלוי ראש. ולהכי לצורך מותר [כמג\"א ב' סק\"ו] אמנם מ\"ש תוי\"ט הכא. דלרמב\"ם שכ' [בפ\"ד מתמידין] נוטל מצנפתו ומחזירו. ר\"ל לאלתר. לא זכיתי להבין דאם מחזירו לאלתר. א\"כ לא הי' נטילת המצנפת סימן רק ממי יתחילו למנות. וא\"כ ל\"ל נטילת המצנפת כלל. הי' לו להממונה להורות באצבע. או לומר בפה ממי יתחילו למנות. אע\"כ דנטילת המצנפת היה לסימן שמא יארע קלקול בשעת המנין. ויצטרכו להתחיל למנות מחדש. וכשיסתפקו ממי התחיל המנין. יראו כולן הסימן שבראשו שאין בו מצנפת. ואי כרתוי\"ט שמחזירו מיד בראשו. ק' שמא ישכחו גם זאת. ממי נפל המצנפת. ומה סימן הי' להן אז. וכן משמע בירוש' הכא. שהסימן הי' ממי התחילו למנות. דקאמר מגביה מצנפתו של א'. והן יודעין שממנו הי' הפייס מתחיל. עכ\"ל. מדקאמר הירושלמי \"היה\" ולא קאמר \"יהיה\", משמע דהסימן היה שמא יארע קלקול במנין. וידעו ממי \"היה\" הפייס מתחיל. וכן משמע נמי מתוס' כאן [דכ\"ה א' ד\"ה והא]. שכתבו דלהכי לא הפיסו בעזרה. מדגנאי לעמוד שם בגלוי ראש. עכ\"ל. משמע מדבריהן. שכל זמן הפייס עומד בגלוי ראש. דאל\"כ אין כאן גנאי ברגע קטנה שגלו ראשו. ואי נימא דלרמב\"ם לא היה עומד בגלוי ראש בזמן הפייס. ואפ\"ה לא יחלוק על הירושלמי הנ\"ל דקאמר היה. נ\"ל טפי. דמ\"ש הרמב\"ם נוטל מצנפתו ומחזירו. ר\"ל שמהפך ומחזר אחורי המצנפת של כהן למול פניו. כדי שיהיה להן לסימן עד אחר הפייס. וכדאמרי' במ\"ק [דכ\"ו ב'] מחזירו לאחוריו. יע\"ש. אמנם לכאורה נ\"ע לע\"ד. למה הוצרכו לכל הטורח הזה. ולא עשו קלפי וגורלות. וכמו שהטילו חלשים על המנות במקדש [כשבת פכ\"ג מ\"ב]. ונ\"ל משום דכל גורל אפשר בב' אופנים או שיכתבו שמות האנשים על הפתקאות שבקלפי. ואדם א' יוציא פתקא פתקא מהקלפי. וכל העולה ראשון יזכה ראשון וכן שני וכו'. אמנם גורל כזה טריחא מלתא טובא במקדש. שיהיו צריכים לכתוב בכל יום שמות אחרים. שבכל יום מתחדש בית אב אחר. לכן בחרו לעשות גורל באופן אחר. דהיינו שסידרו כל המנות בדרך א' ב' וכו'. והניחו בקלפי פתקאות שכתוב עליהן א' ב' כפי סדר החלקים. ויטול כל אחד מהכהנים פתקא א' ויזכה כל א' בחלק שרשום כפי הפתקא שהעלה. והא תינח במנות. שנחלקו כפי מספר הכהנים שהיו שם. גם כל החלקים כמעט היו שוין. שלא יהי' כעין קוביא. א\"כ אין נ\"מ מי יעלה פתקאו תחלה. אבל בעבודת התמיד. שלא זכו בו רק י\"ג כהנים [כמ\"ג]. ואפ\"ה היה צריך להניח פתקאות בקלפי כפי מנין הכהנים ורק על י\"ג מהן יהיה כתוב מי שוחט מי זורק וכו'. ושאר הפתקאות יהיו חלקין. א\"כ יהיה שוב קטטה בין הכהנים. מי יטול הפתקא ראשון. בעוד שודאי כל הי\"ג פתקאות המזכין מונחין שם. להכי בחרו טפי לפייס בתמיד ע\"י מנין כנ\"ל. ולפע\"ד זהו פי' הירושלמי. דקאמר על מתניתן. תנא אין אומרין ממי [נתחיל] במקדש. ר\"ל להכי בחרו לפייס ע\"י מניין. כדי שלא יצטרכו לשאל ממי נתחיל. ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "מ\"ה שתפג צינתן. כ' רבינו אאמ\"ו הגזצוק\"ל וז\"ל. זהו כר\"ש דפוטר באינו מתכוון לחיסום. והק' תוס' הרי מודה ר\"ש בפסיק רישא. נ\"ל מדנעשה אחר שסילק ידו שרי. כניצוד אחר שסילק ידו [כמג\"א שט\"ז]. ואף דהתם שאני דמחוסר ביאת ניצד. משא\"כ כשאינו מחוסר מעשה מדמחייב באפיי' אף דנאפה אחר שסילק ידו [כשבת ד\"ד א']. התם מכוון לאפותו. משא\"כ הכא לא מכוון לחיסום: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "[כך כ' הרמב\"ם פ\"ג מיו\"כ דבנחלש מותר לאכול. וק\"ל ואמאי הרי שילוח אחר שנזרק הדם אינו מעכב [כיומא ס\"ה א'] א\"כ לא יאכל ולא ישלחו, דהאיך ידחה עשה דשלוח ל\"ת דכרת דאכילה. ותו ק' אם נחלש הרי אפשר לשלחו ע\"י אחר, דוגמת חלה משלחו [כיומא ס\"ו ב']. ודוחק לומר דהכא בנסתכן מחמת הלוכו משכבר מיירי, דזה פשיטא. וגם מה אומרים לו שייך הכא. אלא נ\"ל דאע\"ג דשילוח גופיה, או שיהיה הוא משלח תרוויי' לא מעכבי, היינו בא\"א כלל אבל באפשר שישלח הוא עצמו, בפירוש רבתה תורה עתי אפי' בשבת אפי' בטומאה דנכנס בטומאה לעזרה [שם] אף שהוא ג\"כ בכרת, והרי אפשר ע\"י אחר. א\"כ ה\"ה נמי עתי בצריך לאכול דמותר, דמ\"ש הא מהא, הרי כולן בכרת ומותרין. ואילה\"ק א\"כ מצאנו דעשה דוחה ל\"ת שיש בה כרת, והרי אמרי' ביבמות [ד\"ג ב'] דל\"ת ביבמה שיש בה כרת לא דחי. נ\"ל דכל שאמרה תורה בפירוש שיעשה כן, כי הכא שאמרה תורה עתי אפי' בשבת וכו', לא מקרי עשה דוחה ל\"ת, תדע, דאל\"כ הרי אשכחנן יותר ממאתים עשה שדוחין ל\"ת במקדש, שמקריבין תמידין בשבת שהוא בסקילה וכרת. וכ\"כ יבום גופיה עשה דוחה ל\"ת שבכרת. אלא ודאי כדאמרן. ועי' תוס' שם ד\"ה ל\"ת]: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "כתב אאמ\"ו רבינו הגאון הגדול זצוק\"ל וז\"ל ק\"ל למה באכילה ושתיי' חטאת אחת [כמ\"ג וכפ\"ו דכריתות מ\"ד]. דיוה\"כ אינו מכפר לחיובי חטאת ואשם וודאי. ואילו לשיעור אין שניהם מצטרפין. ונ\"ל דלהשלים השיעור, בשעורין שוה תליא כרפ\"ב דערלה ופ\"ד דמעילה. רק מקבל טומאת מדרס, מצטרפין כקל שבשניהן [כפ\"ד דמעילה מ\"ו], מדהו\"ל בנטמא ולא במטמא. אבו\"ת אף דאויר פחות מג' מצטרף לשיעור סוכה, אף דאויר לחודא פסול לסוכה. וכ\"כ טיט הנרוק מצטרף לטבילה. אף דהטובל בו לא עלתה לו טבילה [כסוכה די\"ט ב']. נ\"ל דהתם מטעם ביטול אייתינן עלה דמחשב הכל כמים וכן משמע בערוך ערך טט, דמה\"ט מטהר: ",
+            "וכל שנשכו כלב שוטה או שאר בהמה וחיה משוגעים, הוא חולה מסוכן מאוד. ורפואתו קשה. ובאשר שלשון חכמים מרפא [ככתובות דק\"ג א']. לכן ראיתי להודיע כאן איזה דברים שמצאתי כתוב שצריך לעשות להחולה ביני ביני שיקראו לרופא קודם שנראה הסימנים בהחולה שאינו יכול לבלוע שום דבר מחמת כאב גרונו ומקום הנשיכה יתראה אדמדם תכלת. ביני ביני יתנו לו [מאייוואורם לאטווערג] שמצוי בכל [אפאטהעקע] טהעעלעפפעל פאלל בשחרית וכ\"כ בערב. ואם יורגש שעי\"ז יכאיב לו הורדת השתן, יתנו לו לאכל ולשתות דברים שיש בהן [שליים] רב [כהאפערגריטצע, ואלטהעוואורצעל] שנתבשל במים וכדומה. וישמור א\"ע מכל מאכל ומשקה המחמם כשכר ויי\"ש [וקאפפע] וכדומה, וגם מכעס ומחרדה ודאגה וכדומה, גם יראו להרבות לו זיע, כרוססיש [שוויטצבאד] מחומם ככל כחו, ויכריכוהו [בפלאנעלל] היטב וישכיבוהו כך תחת כרים עבים ויניחו לו לשתות [טהעע] אם העשוי [מזאססאבריללע], שכל זה מרבה הזיע, רק ישתמר מאד לבלי להתקרר אחר זיעתו. גם מצאתי בשם הרופא ופראפעססאר ברונגאטעללי מעיר [פארמא באיטאליען], שישתמש החולה כזה, [אינערליך ואייסערליך קאנצענטרירטע זאלצזיירע, וישתה הנשוך ממים הללו גם ירחצו הנשיכה כמה פעמים ביום עם מים הללו. וכתב הרופא הגדול הנ\"ל שריפא במים הללו נשוכים רבים, ואפי' לא התחילו להשתמש בהן עד אחר עבור ימים רבים מעת שנישוך ושהרפואה בחונה ובדוקה. אבל צריך להתעסק ברפואה הזאת ימים רבים תכופים. אבל זה צריך שיעשה הכל על פי רופא מומחה, כדי לשער כמות צורך דקדוק במים את מים השורפים כאש הנ\"ל]: ",
+            "ומזה נ\"ל היתר לעשות אינאקולאטיאן של פאקקען, אף שא' מאלף מת ע\"י האינאקולאטיאן עכ\"פ שאם יתהוו בו הפאקקען הטבעיים הסכנה קרובה יותר, ולכן רשאי להכניס א\"ע בסכנה רחוקה כדי להציל א\"ע מסכנה קרובה. וראיה ברורה לדברי ממ\"ש רב\"י בטור ח\"מ סוף סי' תכ\"ו בשם הירושלמי דחייב אדם להכניס א\"ע בספק סכנה כדי להציל חבירו מודאי סכנה, והרי ברואה חבירו טובע בנהר אינו מוחלט ודאי שיטבע אם לא יציל הוא. וכי לא אפשר שינצל ממקום אחר. ואם להציל חבירו יש חיוב להכניס א\"ע בספק סכנה, מכ\"ש שיהיה רשות בידו להציל את גוף עצמו ע\"י הכנסו א\"ע לספק סכנה. ואף לרי\"ף ורמב\"ם וטור שלא הביאו הך ירושלמי י\"ל היינו מדס\"ל כר' יוסי נדרים ד\"פ ע\"ב, דחייך קודם לחיי חבירו, אבל להצלת גוף עצמו, אע\"ג שאינו חיוב רשאי. דהרי גם לרי\"ף ורמב\"ם י\"ל דאע\"ג דאינו חיוב למסור א\"ע עבור חבירו עכ\"פ רשאי הוא. ועי' עוד (אהלות ספ\"ז) דבא\"א שינצל הולד ע\"י מיתת אמו, מותר להמית הולד כדי להציל האם, ולא חיישינן לחיי שעה של ולד. אמנם ק\"ל א\"כ האיך התפללה אמתא דבי רבי על רבי בחליו שימות כדי שלא יצטער ביסוריו [ככתובות ק\"ד] והכי קיי\"ל בכל חולה דמותר להתפלל שימות היכא דמצטער טובא [כר\"ן נדרים ד\"מ ע\"א] ואמאי לא חיישי' לחיי שעה. ואי\"ל דהתם במצטער טובא, צער גדול חמור ממיתה כחנניה משו\"ע דאלמלא נגדוהו פלחו לצלמא [ככתובות ל\"ב ב']: ליתא דהרי הכא נמי מי שנפלה עליו מפולת, וימות תוך שעה ושתים, וודאי ע\"י שיפרוק ממנו המפולת ממשיך כאיבו טפי ואפ\"ה שרי, וק' מה באמתא דעבדה מעשה להתפלל שיתקצרו חייו, שרי, מכ\"ש הכא דהו\"ל להיות שב ואל תעשה לבלי לסלק ולפקח מעליו כדי שימות מהר. נ\"ל דפקוח שאני, דבשהסיר מעליו האבנים וודאי הקיל יסוריו. אף שממשיכם טפי, אפ\"ה טוב לו שימות לאט לאט ממה שיתקצר חייו וימות מיתה קשה תחת משא האבנים. אבל במעשה דרבי, אדרבה אם לא התפלל' היו היסורין מתגברין והולכין. ואפ\"ה נ\"ל בגוסס שמבקש שיטלטלוהו באמרו שמצטער בשכבו כך, אסור לטלטלו. דאין לדמותו לאמתה דרבי. דלא עשתה מעשה ממש, רק שהתפללה, משא\"כ בגוסס שיעשה מעשה בידים אסור, מדמקרב מיתתו עי\"ז. והרי כ\"ש הוא מפקוח הגל. שעושין מעשה להיפך להמשיך יסוריו, כדי להאריך חייו. מכ\"ש דאין עושין מעשה להקל יסוריו ולקצר חייו. וכן מצאתי בספר חסידים [סי' תשכ\"ב] דאסור. ואילה\"ק ולאו הוא משאול המלך ע\"ה שאמר לנושא כליו עמוד ודקרני פן יפגעוני הערלים. אלמא דאפילו להמיתו להדיא שרי כדי להנצל מיסורין, מכ\"ש הכא דאין ספק קירוב מיתתו מוציא מידי וודאי הקלת יסוריו כשיטלטלוהו כמו שחפץ. י\"ל חדא מאן לימא לן דשפיר עביד שאול והרי אמרינן [ע\"ז די\"ח א'] מוטב שיטלנה מי שנתנה ואל יחבול הוא בעצמו ותו דהתם וודאי יתעללו בו הערלים, ואף דבושה קיל מיסורין, דהרי אדם רשאי לבייש א\"ע ואינו רשאי לחבול בעצמו [כב\"ק צ\"א ב']. ורק פגם משפחה גרע טפי מיסורין [כב\"ק צ\"ג א']. עכ\"פ קרוב לוודאי שהפלשתים ייסרוהו ג\"כ כשיפול בידם, והוה תרתי יסורין ובושה. ועי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו פ\"ו דסנהדרין מ\"ג. משא\"כ בגוסס אעפ\"י שחשש שע\"י שיטלטלוהו יקילו יסוריו, אולי מטעה טעה ותונבא נקט ליה ולהכי שב ואל תעשה עדיף. אמנם ק\"ל בהנך ב' בני חוזאי דשחטיה חד לחבריה, ועולא שהיא ירא מהרוצח א\"ל יאות עבדת, ופרע ליה בית השחיטה. ר\"ל שימהר מיתתו [כר\"ן נדרים כ\"ב א']. וק\"ל כיון דחיישינן לחיי שעה הו\"ל כא\"ל שיהרגנו. ואף דעולא חשש שאם לא יאמר לו כן יהרגנו, הרי אמרינן [פסחים כ\"ה ב'] בהך ארמאי דא\"ל לישראל קטליה לפלניא, ואי לא קטלינא לך, וא\"ל רבא לקטלך ולא תקטל, דמאי חזית דדמך סומק טפי דלמא דמא דחברך סומק טפי. א\"כ כ\"ש הכא שלא א\"ל הרוצח לעולא שכשלא יצדיקו יהרגנו, מכ\"ש שלא הו\"ל לעולא לומר להרוצח שימהר להמיתו מיראת שיהרגנו. ואת\"ל דוקא לעשות מעשה בעצמו שיהרג לפלניא א\"ל רבא לקטלך ולא תקטול, אבל הכא בעולא דרק גרמא בעלמא הוא שימהר הרוצח להמיתו, אינו מחוייב למסור נפשו בשביל הך אמירה. ליתא דהרי בהך מעשה דרבא בפסחים כלעיל, אם אעפ\"כ היה הישראל הורגו לחבירו, פשיטא דהיה פטור. דדינו ככל יהרג ואל יעבור, דאם אעפ\"כ עבר, פטור מדיני אדם, כיון דמחמת אונס עשה וחייב רק בדיני שמים [כרמב\"ם פ\"ה מיסודי תורה ה\"ד]. וה\"נ באומר לחבירו שיהרוג לפלוני כמעשה דרבא, משלח חייב מיתה בידי שמים לכ\"ע [כרמב\"ם פ\"ב מרוצח], ולשמאי הזקן חייב מיתת ב\"ד, [כקדושין דמ\"ג א'] א\"כ כמו ההורג מחמת אונס, חייב למסור את נפשו, שלא יתחייב מיתת שמים, כמו כן וכ\"ש לומר לחבירו שיהרוג לפלוני, מחוייב למסור נפשו כדי שלא יתחייב מיתה לשמים. וכיון דחיישינן לחיי שעה הו\"ל עולא שאמר לקרב מיתת חבירו כאילו אומר לו להרגו, וחייב למסור נפשו עבור זה, וא\"כ האיך א\"ל עולא כן מחשש שיהרגנו. ואי\"ל דדוקא במעשה דרבא דעשה מעשה בידים חייב מיתה בידי שמים אף בעשה באונס. אבל בלא עשה מעשה בידים רק הוה אמירה. אז רק בלא אונס חייב מיתה בידי שמים, אבל אם עשה באונס פטור לגמרי, וכיון דפטור לגמרי אינו מחוייב למסור נפשו עבור זה, ורשאי אפילו לומר ליה להדיא שיהרגנו, אם מתירא שכשלא יאמר כן יהרגנו. ליתא, דודאי אפילו אמירה אסירה [כספ\"ח דתרומות] וירושלמי שם. ותו בעולא רק חשש בעלמא הוה, שמא אם לא יאמר כן יהרגנו. ונ\"ל דאיכא למימר דאע\"ג דקיי\"ל דחיישינן לחיי שעה היינו באין חיי קיום כנגדו, אבל ביש חיי קיום כנגדו. וודאי דדם חיי קיום שלו סומק טפי מדם חיי שעה של חבירו שאינו סומק כל כך, ואפי' ספק חיי קיום עדיף מוודאי חיי שעה, ויכול להציל את עצמו בו. ואפשר דאפילו בהיה צריך עולא לעשות מעשה בעצמו, הוה שרי מה\"ט, וכ\"ש בדבור, שאינו רק גרמא בעלמא, הרי בגרם קיי\"ל כר' יוסי דאפילו כביסתו קודם לחיי חבירו [כנדרים ד\"פ ע\"ב] דהרי ר' יוסי נמוקו עמו [כגיטין ס\"ז א'] ואפילו נגד רבים [כתוס' תענית דכ\"ח א']. דנ\"ל ראי' לדבריהם, מדמקשו הש\"ס [בכורות ל\"ז א'] פשיטא יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני, סד\"א ר\"י נמוקו עמו, קמ\"ל, א\"כ מדלא קאמר סד\"א ר\"י נמוקו עמו אפילו נגד רבים, קמ\"ל. ש\"מ דבכל דוכתא קיי\"ל כר' יוסי אפילו נגד רבים, רק התם לא קיי\"ל כוותיה. ותמוהים דברי רתוי\"ט [מעשר שני פ\"ה מ\"ב, וסוף מסכת תרומות], שכ' דרק נגד יחיד קיי\"ל כוותיה. וגם בתשו' חו\"י [דצ\"ד ב'] הקשה ליה קושיות אחרות יע\"ש. ועי' ר\"ן [שבועות ש\"ב ע\"ב] ואי\"להק מזה אר\"ן [נדרים פ\"א א'] שכ' דקיי\"ל כרבנן לגבי ר' יוסי. נ\"ל דהתם סמיך הר\"ן אהא דשמואל משמי' דלוי דס\"ל התם כרבנן. אבל בכל דוכתא ס\"ל לר\"ן דקי\"ל כר' יוסי אפי' נגד רבים, וה\"נ בכביסתו שקודמת לחיי חבירו. ואף דיש לחלק דהתם בכביסה הגרם היה רק מניעה שלא יתן לחבירו, משא\"כ הכא במעשה דעולא גרם ע\"י דבורו שיעשה מעשה ויקצר חייו, מלבד דהתם וודאי מתבטל כביסת עצמו, משא\"כ הכא ספק וחשש לבד היה. אפ\"ה לא דייקינן כל כך בחיי שעה]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה יומא",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Moed"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..14d13295c32bfb28f7e520e6db4928a3d46d074f
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Eduyot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Eduyot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ובמגילת סתרים שלי כתבתי שיש בזה ג' חילוקים (א) כל דבר שידוע שהוא מותר מן התורה. ואפ\"ה אסרוהו משום סיג שלא יבוא לאיסור דאורייתא. כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב, משום סיג שלא יבואו להתיר גם בשר בהמה בחלב. וכ\"כ סתם יינם, שנאסר משום סיג בנותיהן. וכ\"כ אסרו לעשות מלאכה בע\"פ מחצות ולמעלה, לסיג שיתבטל מלעשות הפסח, והאידנא ליכא פסח [מג\"א תס\"ח] וכ\"כ יו\"ט שני [ביצה ד\"ד ב'] אע\"ג דהאידנא בקאינן בקביע דירחא, ורחוק הדבר שישכח כל הדור הקביעות, אפ\"ה מדנאסר משום סיג שלא יבואו לאיסור דאירייתא כשישכחו הקביעות, להכי בכל כה\"ג אפילו הב\"ד האחרון גדול מהראשון אינן יכולים לבטל תקנת הראשונים [רמב\"ם פ\"ב מממרים]. (ב) כל דבר שתיקנו הב\"ד תקנה. כגון שתקנו שתוך מהלך יום סביב לירושלים יעלו פירות מע\"ש ממש לירושלים [כביצה ד\"ה א']. וכ\"כ הלל שתיקן פרוזבל [גיטין דל\"ו ב']. וכ\"כ מה שתיקנו ב\"ש וב\"ה שלא לחרוש בערב שביעית מעצרת ואילך [מ\"ק ד\"ג ב']. בכל כה\"ג דוקא כשהב\"ד האחרון גדול מהראשון בחכמה וגם במניין חכמי הדור, יכולים לבטל תקנת הראשונים. (ג) אולם כל שנאסר רק מטעם חשש, כגון שאסרו בזמן תכלת, ציצית בטלית פשתן, מחשש שיתכסה בה בלילה [מנחות ד\"מ ע\"ב], והאידנא ליכא תכלת. וכ\"כ אסרו משקין מגולין, מחשש ששתה מהן נחש [ע\"ז ד\"ל] והאידנא אין נחשים מצויין [כי\"ד קט\"ז]. וכ\"כ אסרו משי עם צמר. מחשש שיתחלף לו משי בפשתן [כלאים פ\"ט מ\"ב], והאידנא הכל בקיאין במשי [כי\"ד תצ\"ח]. וכ\"כ אין מספקין ואין מרקדין בשבת ויו\"ט מחשש שמא יתקן כלי שיר [ביצה דל\"ו ב'], והאידנא אין בקיאין בכלי שיר [א\"ח של\"ט ס\"ג]. בכל כה\"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו ואינו מצוי אופן האיסור, אז אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל דברי ב\"ד הגדול הקדום. והחילוק בין סיג לחשש הוא, סיג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג. ויו\"ט שני שחשבנוהו בכלל סיג, אע\"ג דאם. גם ישכחו הקביעות לא יעברו עכ\"פ במזיד. אפ\"ה לא דמי לכסות לילה ומשי הנ\"ל, דהנך היינו שידמה בעיניו להיתר גמור ויעבור בשוגג. משא\"כ יו\"ט שני חיישינן שכשישכח סוד העיבור וידע שיש כאן ספק איסור דאורייתא ואעפ\"כ יעשה מלאכה. וחלב של עכו\"ם אף שג\"כ לא נאסר רק מטעם חשש חלב טמא, והאידנא אין חלב טמא מצוי [כי\"ד קט\"ו]. צ\"ל דהתם ר\"ל דאינו מצוי כל כך למחשב מחצה על מחצה ככל ספק השקול, אבל עכ\"פ מחשב מיעוט המצוי טפי מנחשים בזה\"ז וכדומה. וכן שמעתי שרגילין לעשות כן לחזירה שמתו ילדיה [ועי' רמג\"א תר\"ץ סקכ\"ב]. "
+        ],
+        [
+            "ותמוהין לי בזה דברי תוס' [חולין ד\"ב ב' ד\"ה דליתא]. שהקשה בש\"ס שם למה בטמא ששחט מוקדשין צריך אחרי' רואין אותו שלא נגע. נשיילי' לשוחט. ומתרץ הש\"ס, דליתא קמן דנשיילי'. והקשה בתוס' למה באין אחרי' רואין אותו נטמא הקרבן, הרי עזרה ר\"ה וכל ספק טומאה בר\"ה טהור. ותרנו דאי איירי בבמה אתא שפיר, דהו\"ל ר\"הי. ותמהני מאוד היכי אתא שפיר. דעכ\"פ מדאזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע, והרי הנוגע שהיא הבהמה הוה אין בו דעת לשאול ב). ואי\"ל דהא דאמרי' כל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ר\"ל אפי' כשמטלטל האדם רק את המגיע ולא את הנוגע. ליתא, דא\"כ היכי אמרי' בסוטה, [שם] דבאין בו דעת לשאול אזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע. הרי אי אפשר שיהיה הנוגע דשאבד\"ל ולא המגיע, רק ע\"י אדם שמגיען יחד. דבכה\"ג אמרי' התם דלא אזלינן בתרה. וצ\"ע]. והא דנקט והידים טהרות. והרי אם נחוש שנגעו הידים בהמחט נטמא כל גופו. היינו מדיש לחוש נמי שנגעו הידים בבשר שוודאי נטמא, וקמ\"ל דא\"צ לטובלן דלא גזרו על טוטאת ידים במקדש: ",
+            "והא דמוקי לה [פסחים ד\"כ ע\"א] בהעביר הקרבן סמוך לשחיטה במים, וכשהפשיט נטף ממים שבעור על הבשר, והוכשר הבשר עי\"ז לקבל טומאה מהמחט, ויחזור ויעשה ראשון ושני. אילה\"ק ומה צריך לזה הרי תיבת הקודש הכשירתו. י\"ל דאוקימתא דפסחים הנ\"ל היינו אי נימא דחיבת הקודש אינו עושה ראשון ושני. אמנם לרמב\"ם [פ\"י מטומאת אוכלין], גם שיקבל טומאת עצמו אין חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, ומוקי למתני' דידן באמת בהעבירם במים. ונתקשה בו הראב\"ד הרי בחולין [שם] מסתפק רק אם חיבת החודש עושה ראשון ושני, אבל לטומאת עצמו, קאמר התם בפירוש דהוי דאו. ומה שתי' הכ\"מ דרמב\"ם ס\"ל כרב יוסף התם דהוא בתראה לגבי ר\"ל, ואיהו ס\"ל דחובת הקודש רק מדרבנן. כבר תמה עליו רתוי\"ט כאן. דזה רק מאביי ורבא ואילך [כרא\"ש פ\"ק דב\"מ אות מ\"ט]. ולפעד\"נ דאי נימא כי\"א דכל היכא דפליג אביי או רבא עם חד מקמאי. אין הלכה כתלמיד במקום הרב [כמ\"ש הרי\"ף ב\"ק ד\"ט ב], א\"כ י\"ל דט\"ס יש ברכ\"מ, וצ\"ל דרמב\"ם ס\"ל כרב יוסף דהוא רביה דאביי. ואיהו ס\"ל דחיבת הקודש מדרבנן. אמנם מלבד זה אני תמה על ב' רבותינו אלה, האיך פירשו הסיגיא [חולין דל\"ו ב] הנ\"ל. דהנה ריש לקיש אבעי' ליה התם אי מונין מחמת חיבת הקדיש ראשון ושני אי לא. ובעי ר\"א למפשט ליה, מדתניא מכל אוכל אשר יאכל. אוכל שבא במים מכשיר. ושלא בא במים אינו מכשיר. ור\"ל דליכא למימר דאינו מכשיר כלל, דהרי כבר אתרבי מוהבשר וגו' דגם חיבת הקודש מכשיר, אע\"כ צ\"ל דהא דקאמר הברייתא שאינו בא במים אינו מכשיר, ר\"ל לעשות ראשון ושני. ואהא משני *)(ר' יוחנן) דקרא דמכל אוכל וגו' לגופה אצטריך. לשרצים ולמת. ואהא קאמר הש\"ס מתיב רב יוסף וכו'. והנה בפי' מתיב רב יוסף זה, יש לפנינו ב' דרכים, או דקאי על ריש לקיש. כלומר מאי מבע\"ל אי חיבת הקודש עושה ר\"וש או לא, הרי לא גרע משחיטה דעושה ר\"וש, וכ\"כ מקשי ר' זירא דחיבת הקודש לא גרע מבוצר לגת דג\"כ עושה ר\"וש. ולתרווייהו משיב אביי. דמהנך לא מוכח רק דעושה ר\"וש מדרבנן, כשחיטה וכבוצר לגת דג\"כ אין עושין רו\"ש רק מדרבנן. זהו הפי' הא' בסוגיא. אולם אם נפרש כן. א\"כ ק' מה הדר קאמר רב יוסף לאביי אמינא לך וכו' דר\"ל מדמהדרת לי ולר\"ז דחיבת הקודש עושה ר\"וש דרבנן. א\"כ מאי מבע\"ל לר\"ל. ומהדר ליה אביי. דאבעיי' דר\"ל היינו אם עושה ר\"וש דאוריי'. וקשה ומה צורך לש\"ס לכל כפילות דברים הנ\"ל ללא צורך, דפשיטא מדמהדר ליה אביי כבר לעיל לר' יוסף ולר\"ז, דמשחיטה ומבוצר לגת לא מוכח רק דחיבת הקודש עושה ר\"וש מדרבנן, מוכח ממילא כבר מדבריו. דמהנך לא אפשטה אבעיי' דר\"ל דאיהו בעי אי תבת הקודש עושה ר\"וש דאורייתא. לכן מסתבר טפי דמתיב רב יוסף לא קאי אאבעיי' דר\"ל, אלא אברייתא קאי דקאמרה אוכל הבא במים וכו'. וכן משמע לישנא דרב יוסף ודר' זירא, דקאמרו ברבעיי' דידהו, והא לאו אוכל הבא במים הוא ור\"ל היכא קאמרה הברייתא דאוכל שאינו בא במים אינו מכשיר, דע\"כ ר\"ל שאין עושין ר\"וש, והרי שחיטה ובוצר לגת לא באו במים ואפ\"ה עושין ר\"וש. והשיב להן אביי דהייינו מדרבנן עושין ראשון ושני, וברייתא דקאמר דשלא בא במים אינו מכשיר לעשות ר\"וש. היינו מדאורייתא, ואהא הדר תו רב יוסף וקאמר לאביי אם כדבריך א\"כ מה מבע\"ל לר\"ל אם חיבת הקודש עושה ר\"וש או לא. דס\"ד דרב יוסף, דריש לקיש מסתפק דלמא אינו עושה רו\"ש כלל, והרי לדברי אביי מוכח דעכ\"פ עUשה ר\"וש מדרבנן, דהרי חיבת הקודש לא גרע משחיטה ובוצר לגת. ועל זה משיב לו אביי דאבעיי' דר\"ל היינו אי חבת הקודש שהכשרו מדאו', עושה ר\"וש מדאורייתא, דעדיף משחיטה ובוצר לגת, שהכשרן גופיה מדרבנן. ואהא מסיק הש\"ס, דמכלל דכ\"ע ס\"ל חיבת הקודש שהכשרו מדאורייתא. עושה רו\"ש מדאירייתא דעדיף משחיטה ובוצר לגת שהכשירן גופיה מדרבנן, ואהא מסיק תו הש\"ס דמכלל דכ\"ע ס\"ל חיבת הקודש לטומאת עצמו, מכשיר מדאו' מדכתיב והבשר. א\"כ בין לפי' הסוגיא שהבאנו תחלה, בין לפי' הב', לא זכיתי לראות שום מקום רמז דס\"ל לרב יוסף דהכשר חיבת הקודש לטומאת עצמו, הוה דרבנן. ואי משום דמדמו חיבת הקודש לשחיטה ובוצר לגת לעניין ר\"וש, נימא נמי דדמו להדדי גם לעניין קבלת טומאת עצמן, דהוו דרבנן. ליתא. דילמא מתוך כ\"ש קאמרו רב יוסף ור\"ז, דמה שחיטה ובוצר לגת דהכשרן לטומאת עצמן גופיה מדרבנן, אפ\"ה עושין רו\"ש, כ\"ש חיבת הקודש דהכשרו לטומאת עצמו דאו', מכ\"ש דעושה ר\"וש עכ\"פ דרבנן. ע\"כ דברי רבינו הרמב\"ם נשארים בצ\"ע, דהרי אין שום מ\"ד דפליג אחיבת החודש לטומאת עצמו דהכשרו לאו דאו'. ואם נאמר דלרמב\"ם, ר\"א דפשט חבעיי' דר\"ל מקרא דכל האוכל וכו', ס\"ל דדוקא אוכל הבא במים מכשיר, ולא חיבת הקודש מכשיר כלל מדאו'. ליתא דא\"כ מה מקשה הש\"ס לר\"א, אטו רשב\"ל לית ליה דאוכל הבא במים דוקא מכשיר. מאי קו', הרי ע\"כ לית ליה לרשב\"ל דמים דוקא, דהרי לדידיה גם חיבת הקודש מכשיר מדאורייתא. ואהא שפיר פליג ר\"א דא\"כ מה ממעט קרא דכל האוכל. אע\"כ כדאמרן, דכל הפלפול שבין ר\"א ור\"ל הוא רק לעניין אי מהני הכשר חיבת הקודש לעניין לעשות רו\"ש, אבל לעניין דלהני לק\"ט עצמו, לכ\"ע דאורייתא. ודברי רבינו הרמב\"ם נשארים בצ\"ע, אם לא שנאמר שהיה לרמב\"ם גירסא אחרת בש\"ס. ומה שעוררני בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א דאפשר דסמך הרמב\"ם אסוגיא דפסחים [דל\"ה א'] דקאמר התם בפירוש דילפוחא דברייתא מוהבשר לרבות עצים ולבונה, אינו אלא מעלה בעלמא, ופי' רש\"י שם, מדרבנן. וכ\"כ בזבחים [דמ\"ו ב'] אמרינן נמי, לפסילי בעלמא, ופי' רש\"י שם דקרא אסמכתא בעלמא הוא. עכ\"ל בני הרב שליט\"א. לפע\"ד מכל זה אין כאן ראיה לרמב\"ם, דמפסחים וזבחים הנ\"ל לא מוכח רק דהא דמרבינן מקרא דוהבשר דגם עצים ולבונה אע\"ג שאינן בני קבלת טומאה, אפ\"ה חיבת הקודש יחשיבה כאילו היו בני קבלת טומאה, זהו אסמכתא בעלמא, דדלמא קרא לא מרבי רק מאכל שראוי לק\"ט, אבל מנ\"ל שיעשה חיבת הקודש ב' פעולות, *)שעצים ולבונה יהיו נחשבים כבני קבלת טומאה, וחשיבם נמי כמאכל שהוכשר. כל זה הוא כוונת הש\"ס בב' מקומות הנ\"ל. אבל מה שהוא באמת מאכל, וודאי ילפינן שפיר מוהבשר שיהיה נחשב ע\"י חיבת הקודש כאילו הוכשר. תדע, דאל\"כ קרא דוהבשר ל\"ל: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ומ\"ש רתוי\"ט דהא מלתא נמי חומרא לב\"ה היא ככל פרקן, דהרי מחמיר לגבי עניים. והקשה בתוס' חדשים, א\"כ ב\"ש מחמרי להיפך גבי בעה\"ב. ותירץ הוא דהחומרא לב\"ה, דדינו כמע\"ש שאין מקדש בו אשה [כקידושין נ\"ד ב']. ותמהני דנמדד לו כמדתו לרתוי\"ט, אבל במדה יותר טפופה, דאי לעניין קדושין, וודאי יש חומר טפי לב\"ש דמתקדשת ונאסרה לעלמא, יותר מחומרת ב\"ה דאינה מתקדשת בו. וכעין זה הקשו תוס' קידושין [דס\"ח א' ד\"ה לחומרא], ותירוצם לא שייך הכא. ולפעד\"נ כיון דפלוגתייהו דלב\"ש חולין גמורים הם, רק צריכים פדיון מדכתיב הלולים אחליה והדר אכליה, וב\"ה ילפי קודש קודש ממעשר, דהוי כמעשר שני. א\"כ בלא קידושין יש כמה וכמה חומרות במעשר, שאין מוכרין ואין ממשכנין אותו וכדומה, וגם בירושלים יש כמה חומרות בדמי מעשר, שאינו קונה שם בהן רק פרי מפרי וגדולו מהארץ וכדומה, שכולן לב\"ש אינן נוהגין בדמי רבעי. ואף שגם לב\"ה מסתעפים כמה קולות. עכ\"פ עיקרא דמלתא דאקרי קודש חומרא היא. אמנם במשנה ב' דבה\"א שכחה נ\"ל דמחשב חומרא לב\"ה. מדהו\"ל חומרא לבעה\"ב, דאי\"ל דלהוי כשאר דיני ממונות דלא שייך גבייהו חומרא, משום דמה שהוא חומרא למר הוה קולא למר, ומה\"ט נ\"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן, ודו\"ק [ועי' תוס' ב\"מ ד\"כ ע\"ב]. ליתא, דהיינו בב' בנ\"א מיוחדין. משא\"כ הכא רק הבעה\"ב מיוחד וניכר לנו וידוע חומרא שעליו שיוציא מחזקתו. אבל עניים אינן מיוחדין ונכרים לנו, דהרי יכול ליתן לכל מי שירצה. והרי עדיפא מנה אשכחנא בערכין [דכ\"ז ב'] דב\"ש ס\"ל אין מוסיף חומש על עלויו, ולב\"ה מוסיף, ומקשינן ולתנייה גבי מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה, מדהו\"ל חומרא נגד בעה\"ב המוחזק, אף דבאיפכא הו\"ל לב\"ש חומרא להקדש, ויש לו תובעין מהגבאי. מכ\"ש הכא שאין העני יכול לתבוע בדין מדמצי א\"ל לחבירך אתן]: ",
+            "וק\"ל דמהכא משמע דצריך המתיר להודיעו להאוסר, כדי שלא יכשל לפי דעתו, אף שלפי דעת המתיר מותרין לגמרי, ואף דלדעתו אין כאן משום לפני עור לא תתן מכשל, אפ\"ה אסור, דלא כמהר\"ל בן חביב בתשובה [סי' קכ\"א], וק' הרי בחולין [דקי\"א] פליגי, דלרב דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח, ולשמואל מותר. ואמרינן התם דר' אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, והביאו לפניו דגים שעלו בכותח ולא אכל. א\"ל שמואל, לרבך [ר\"ל לרב] יהבי ליה ואכיל ואת לא תיכל. אתא לקמיה דרב, א\"ל הדר ביה מר משמעתתא. א\"ל חס לי דלספי לי מידי דלא סבירא לי, עכ\"ל הגמ'. א\"כ חס לן נמי לומר ששמואל אמר שקר לר\"א שהאכילו לרב אע\"כ שהאכילו לרב ולא הודיעו שעלו בקערה, וק' שפיר וכי רשאי היה שמואל להאכילו. וי\"ל דהא דקאמר שמואל לר\"א לרבך יהבי ליה ואכל, לא שנתן לו במכוון. אלא שקרה כך שאכלן רב אצל שמואל, מבלי שידע שמואל שעלו בקערה. והביא אח\"כ ראיה לר\"א דשריין, דאל\"כ השתא בהמתן של צדיקים וכו' צדיקים עצמן לא כ\"ש [כחולין ד\"ה ב']. ור\"א לא הבין דברי שמואל, וחשב שהאכילו במכוון ורב הדר בו. והשיב לו רב דחס ליה לשמואל להכשילו, רק דלא הבין דברי שמואל, אלא שקרה כך, והביא ראיה מדהזדמן שאכלתים ש\"מ דשריין. ול\"מ היה נ\"ל דהא שהשיב רב חס ליה וכו', ר\"ל מה אתה מסתפק שהאכילני מידי דלא ס\"ל, וודאי הדרני בי. אלא שרש\"י לא פירש כן. ובדברינו יתורץ קושית תוס' שם שהקשו אמאי דקאמר התם הך דרב לא בפירוש איתמר הרי אין לך בפירוש יותר מזה שאמר חס לי, ותירצו במח\"כ בדוחק, והיו יכולין לתרץ אולי מחמיר על עצמו היה. אמנם לפי דברינו מתורץ בפשיטות. מיהו נ\"ל טפי דהא דהודיעו ב\"ש לב\"ה וב\"ה לב\"ש הכא, ר\"ל מתורת חסידות, ולא מצד דינא, דאל\"כ מה קמ\"ל. וכן משמע לישנא ביבמות [די\"ד ב'] דקאמר דמודעי אהדדי, ללמדך שחיבה וריעות נהגו זל\"ז. ואי מדינא אסור, מהיכא מוכח שחיבה וריעות נוהגת ביניהן. ומזה נ\"ל ראיה לספר חסידים [סי' תק\"ן] ותשובת שערי אפרים [סי' צ\"ז וצ\"ח] דאשה שאירעה אבל ולא ידעה, מותר בעלה לשמש עמה, דכ\"ש הוא מהך דהכא: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "[כך כ' הרמב\"ם [בפ\"א מתרומות ה\"ו, ופ\"ו מבית הבחירה ה\"ל]. וכך פירש רתוי\"ט כאן דבריו. ואילה\"ק א\"כ ל\"ל לרמב\"ם לחלק בין ירושלים לשאר א\"י, דהרי ירושלים נמי החזיקו ברצון כורש, ודינה ככל א\"י. י\"ל דירושלים ומקדש מדלא זזה שכינה משם לא היה צריך עזרא לקדשן [וכמ\"ש שם אות י\"ד], ושאר א\"י היה צריך עזרא לקדשה בחזקה ודוחק. אמנם הראב\"ד [בפ\"ו מבחירה] כתב שנתגלה לו בוד ה' ליראיו. [וכענין זה כתב גם בפ\"ח מלולב ה\"ה, ע\"ש] שרק שאר א\"י שכבשו עולי בבל נתקדשה ע\"י עזרא, אבל ירושלים ומקדש לא קדשן אלא לשעתן, לפיכך הנכנס עתה לשם. אינו חייב כרת. אמנם מהו הארץ שכבשו עולי בבל. כבר פירש וביאר הרמב\"ם בפ\"א מתרומות ע\"ש]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0f27f02a6c3dab0fb5e56be9faacb4265274ae51
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Eduyot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Eduyot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Eduyot",
+    "text": [
+        [
+            "ובמגילת סתרים שלי כתבתי שיש בזה ג' חילוקים (א) כל דבר שידוע שהוא מותר מן התורה. ואפ\"ה אסרוהו משום סיג שלא יבוא לאיסור דאורייתא. כגון בשר עוף שאסרוהו בחלב, משום סיג שלא יבואו להתיר גם בשר בהמה בחלב. וכ\"כ סתם יינם, שנאסר משום סיג בנותיהן. וכ\"כ אסרו לעשות מלאכה בע\"פ מחצות ולמעלה, לסיג שיתבטל מלעשות הפסח, והאידנא ליכא פסח [מג\"א תס\"ח] וכ\"כ יו\"ט שני [ביצה ד\"ד ב'] אע\"ג דהאידנא בקאינן בקביע דירחא, ורחוק הדבר שישכח כל הדור הקביעות, אפ\"ה מדנאסר משום סיג שלא יבואו לאיסור דאירייתא כשישכחו הקביעות, להכי בכל כה\"ג אפילו הב\"ד האחרון גדול מהראשון אינן יכולים לבטל תקנת הראשונים [רמב\"ם פ\"ב מממרים]. (ב) כל דבר שתיקנו הב\"ד תקנה. כגון שתקנו שתוך מהלך יום סביב לירושלים יעלו פירות מע\"ש ממש לירושלים [כביצה ד\"ה א']. וכ\"כ הלל שתיקן פרוזבל [גיטין דל\"ו ב']. וכ\"כ מה שתיקנו ב\"ש וב\"ה שלא לחרוש בערב שביעית מעצרת ואילך [מ\"ק ד\"ג ב']. בכל כה\"ג דוקא כשהב\"ד האחרון גדול מהראשון בחכמה וגם במניין חכמי הדור, יכולים לבטל תקנת הראשונים. (ג) אולם כל שנאסר רק מטעם חשש, כגון שאסרו בזמן תכלת, ציצית בטלית פשתן, מחשש שיתכסה בה בלילה [מנחות ד\"מ ע\"ב], והאידנא ליכא תכלת. וכ\"כ אסרו משקין מגולין, מחשש ששתה מהן נחש [ע\"ז ד\"ל] והאידנא אין נחשים מצויין [כי\"ד קט\"ז]. וכ\"כ אסרו משי עם צמר. מחשש שיתחלף לו משי בפשתן [כלאים פ\"ט מ\"ב], והאידנא הכל בקיאין במשי [כי\"ד תצ\"ח]. וכ\"כ אין מספקין ואין מרקדין בשבת ויו\"ט מחשש שמא יתקן כלי שיר [ביצה דל\"ו ב'], והאידנא אין בקיאין בכלי שיר [א\"ח של\"ט ס\"ג]. בכל כה\"ג בפסק הטעם שבעבורו אסרו ואינו מצוי אופן האיסור, אז אפילו ב\"ד קטן יכול לבטל דברי ב\"ד הגדול הקדום. והחילוק בין סיג לחשש הוא, סיג היינו שלא יעבור במזיד, וחשש היינו שחששו שיחטא בשוגג. ויו\"ט שני שחשבנוהו בכלל סיג, אע\"ג דאם. גם ישכחו הקביעות לא יעברו עכ\"פ במזיד. אפ\"ה לא דמי לכסות לילה ומשי הנ\"ל, דהנך היינו שידמה בעיניו להיתר גמור ויעבור בשוגג. משא\"כ יו\"ט שני חיישינן שכשישכח סוד העיבור וידע שיש כאן ספק איסור דאורייתא ואעפ\"כ יעשה מלאכה. וחלב של עכו\"ם אף שג\"כ לא נאסר רק מטעם חשש חלב טמא, והאידנא אין חלב טמא מצוי [כי\"ד קט\"ו]. צ\"ל דהתם ר\"ל דאינו מצוי כל כך למחשב מחצה על מחצה ככל ספק השקול, אבל עכ\"פ מחשב מיעוט המצוי טפי מנחשים בזה\"ז וכדומה. וכן שמעתי שרגילין לעשות כן לחזירה שמתו ילדיה [ועי' רמג\"א תר\"ץ סקכ\"ב]. "
+        ],
+        [
+            "ותמוהין לי בזה דברי תוס' [חולין ד\"ב ב' ד\"ה דליתא]. שהקשה בש\"ס שם למה בטמא ששחט מוקדשין צריך אחרי' רואין אותו שלא נגע. נשיילי' לשוחט. ומתרץ הש\"ס, דליתא קמן דנשיילי'. והקשה בתוס' למה באין אחרי' רואין אותו נטמא הקרבן, הרי עזרה ר\"ה וכל ספק טומאה בר\"ה טהור. ותרנו דאי איירי בבמה אתא שפיר, דהו\"ל ר\"הי. ותמהני מאוד היכי אתא שפיר. דעכ\"פ מדאזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע, והרי הנוגע שהיא הבהמה הוה אין בו דעת לשאול ב). ואי\"ל דהא דאמרי' כל ספק טומאה הבאה בידי אדם נשאלין עליה ר\"ל אפי' כשמטלטל האדם רק את המגיע ולא את הנוגע. ליתא, דא\"כ היכי אמרי' בסוטה, [שם] דבאין בו דעת לשאול אזלינן בתר נוגע ולא בתר מגיע. הרי אי אפשר שיהיה הנוגע דשאבד\"ל ולא המגיע, רק ע\"י אדם שמגיען יחד. דבכה\"ג אמרי' התם דלא אזלינן בתרה. וצ\"ע]. והא דנקט והידים טהרות. והרי אם נחוש שנגעו הידים בהמחט נטמא כל גופו. היינו מדיש לחוש נמי שנגעו הידים בבשר שוודאי נטמא, וקמ\"ל דא\"צ לטובלן דלא גזרו על טוטאת ידים במקדש: ",
+            "והא דמוקי לה [פסחים ד\"כ ע\"א] בהעביר הקרבן סמוך לשחיטה במים, וכשהפשיט נטף ממים שבעור על הבשר, והוכשר הבשר עי\"ז לקבל טומאה מהמחט, ויחזור ויעשה ראשון ושני. אילה\"ק ומה צריך לזה הרי תיבת הקודש הכשירתו. י\"ל דאוקימתא דפסחים הנ\"ל היינו אי נימא דחיבת הקודש אינו עושה ראשון ושני. אמנם לרמב\"ם [פ\"י מטומאת אוכלין], גם שיקבל טומאת עצמו אין חיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן, ומוקי למתני' דידן באמת בהעבירם במים. ונתקשה בו הראב\"ד הרי בחולין [שם] מסתפק רק אם חיבת החודש עושה ראשון ושני, אבל לטומאת עצמו, קאמר התם בפירוש דהוי דאו. ומה שתי' הכ\"מ דרמב\"ם ס\"ל כרב יוסף התם דהוא בתראה לגבי ר\"ל, ואיהו ס\"ל דחובת הקודש רק מדרבנן. כבר תמה עליו רתוי\"ט כאן. דזה רק מאביי ורבא ואילך [כרא\"ש פ\"ק דב\"מ אות מ\"ט]. ולפעד\"נ דאי נימא כי\"א דכל היכא דפליג אביי או רבא עם חד מקמאי. אין הלכה כתלמיד במקום הרב [כמ\"ש הרי\"ף ב\"ק ד\"ט ב], א\"כ י\"ל דט\"ס יש ברכ\"מ, וצ\"ל דרמב\"ם ס\"ל כרב יוסף דהוא רביה דאביי. ואיהו ס\"ל דחיבת הקודש מדרבנן. אמנם מלבד זה אני תמה על ב' רבותינו אלה, האיך פירשו הסיגיא [חולין דל\"ו ב] הנ\"ל. דהנה ריש לקיש אבעי' ליה התם אי מונין מחמת חיבת הקדיש ראשון ושני אי לא. ובעי ר\"א למפשט ליה, מדתניא מכל אוכל אשר יאכל. אוכל שבא במים מכשיר. ושלא בא במים אינו מכשיר. ור\"ל דליכא למימר דאינו מכשיר כלל, דהרי כבר אתרבי מוהבשר וגו' דגם חיבת הקודש מכשיר, אע\"כ צ\"ל דהא דקאמר הברייתא שאינו בא במים אינו מכשיר, ר\"ל לעשות ראשון ושני. ואהא משני *)(ר' יוחנן) דקרא דמכל אוכל וגו' לגופה אצטריך. לשרצים ולמת. ואהא קאמר הש\"ס מתיב רב יוסף וכו'. והנה בפי' מתיב רב יוסף זה, יש לפנינו ב' דרכים, או דקאי על ריש לקיש. כלומר מאי מבע\"ל אי חיבת הקודש עושה ר\"וש או לא, הרי לא גרע משחיטה דעושה ר\"וש, וכ\"כ מקשי ר' זירא דחיבת הקודש לא גרע מבוצר לגת דג\"כ עושה ר\"וש. ולתרווייהו משיב אביי. דמהנך לא מוכח רק דעושה ר\"וש מדרבנן, כשחיטה וכבוצר לגת דג\"כ אין עושין רו\"ש רק מדרבנן. זהו הפי' הא' בסוגיא. אולם אם נפרש כן. א\"כ ק' מה הדר קאמר רב יוסף לאביי אמינא לך וכו' דר\"ל מדמהדרת לי ולר\"ז דחיבת הקודש עושה ר\"וש דרבנן. א\"כ מאי מבע\"ל לר\"ל. ומהדר ליה אביי. דאבעיי' דר\"ל היינו אם עושה ר\"וש דאוריי'. וקשה ומה צורך לש\"ס לכל כפילות דברים הנ\"ל ללא צורך, דפשיטא מדמהדר ליה אביי כבר לעיל לר' יוסף ולר\"ז, דמשחיטה ומבוצר לגת לא מוכח רק דחיבת הקודש עושה ר\"וש מדרבנן, מוכח ממילא כבר מדבריו. דמהנך לא אפשטה אבעיי' דר\"ל דאיהו בעי אי תבת הקודש עושה ר\"וש דאורייתא. לכן מסתבר טפי דמתיב רב יוסף לא קאי אאבעיי' דר\"ל, אלא אברייתא קאי דקאמרה אוכל הבא במים וכו'. וכן משמע לישנא דרב יוסף ודר' זירא, דקאמרו ברבעיי' דידהו, והא לאו אוכל הבא במים הוא ור\"ל היכא קאמרה הברייתא דאוכל שאינו בא במים אינו מכשיר, דע\"כ ר\"ל שאין עושין ר\"וש, והרי שחיטה ובוצר לגת לא באו במים ואפ\"ה עושין ר\"וש. והשיב להן אביי דהייינו מדרבנן עושין ראשון ושני, וברייתא דקאמר דשלא בא במים אינו מכשיר לעשות ר\"וש. היינו מדאורייתא, ואהא הדר תו רב יוסף וקאמר לאביי אם כדבריך א\"כ מה מבע\"ל לר\"ל אם חיבת הקודש עושה ר\"וש או לא. דס\"ד דרב יוסף, דריש לקיש מסתפק דלמא אינו עושה רו\"ש כלל, והרי לדברי אביי מוכח דעכ\"פ עUשה ר\"וש מדרבנן, דהרי חיבת הקודש לא גרע משחיטה ובוצר לגת. ועל זה משיב לו אביי דאבעיי' דר\"ל היינו אי חבת הקודש שהכשרו מדאו', עושה ר\"וש מדאורייתא, דעדיף משחיטה ובוצר לגת, שהכשרן גופיה מדרבנן. ואהא מסיק הש\"ס, דמכלל דכ\"ע ס\"ל חיבת הקודש שהכשרו מדאורייתא. עושה רו\"ש מדאירייתא דעדיף משחיטה ובוצר לגת שהכשירן גופיה מדרבנן, ואהא מסיק תו הש\"ס דמכלל דכ\"ע ס\"ל חיבת הקודש לטומאת עצמו, מכשיר מדאו' מדכתיב והבשר. א\"כ בין לפי' הסוגיא שהבאנו תחלה, בין לפי' הב', לא זכיתי לראות שום מקום רמז דס\"ל לרב יוסף דהכשר חיבת הקודש לטומאת עצמו, הוה דרבנן. ואי משום דמדמו חיבת הקודש לשחיטה ובוצר לגת לעניין ר\"וש, נימא נמי דדמו להדדי גם לעניין קבלת טומאת עצמן, דהוו דרבנן. ליתא. דילמא מתוך כ\"ש קאמרו רב יוסף ור\"ז, דמה שחיטה ובוצר לגת דהכשרן לטומאת עצמן גופיה מדרבנן, אפ\"ה עושין רו\"ש, כ\"ש חיבת הקודש דהכשרו לטומאת עצמו דאו', מכ\"ש דעושה ר\"וש עכ\"פ דרבנן. ע\"כ דברי רבינו הרמב\"ם נשארים בצ\"ע, דהרי אין שום מ\"ד דפליג אחיבת החודש לטומאת עצמו דהכשרו לאו דאו'. ואם נאמר דלרמב\"ם, ר\"א דפשט חבעיי' דר\"ל מקרא דכל האוכל וכו', ס\"ל דדוקא אוכל הבא במים מכשיר, ולא חיבת הקודש מכשיר כלל מדאו'. ליתא דא\"כ מה מקשה הש\"ס לר\"א, אטו רשב\"ל לית ליה דאוכל הבא במים דוקא מכשיר. מאי קו', הרי ע\"כ לית ליה לרשב\"ל דמים דוקא, דהרי לדידיה גם חיבת הקודש מכשיר מדאורייתא. ואהא שפיר פליג ר\"א דא\"כ מה ממעט קרא דכל האוכל. אע\"כ כדאמרן, דכל הפלפול שבין ר\"א ור\"ל הוא רק לעניין אי מהני הכשר חיבת הקודש לעניין לעשות רו\"ש, אבל לעניין דלהני לק\"ט עצמו, לכ\"ע דאורייתא. ודברי רבינו הרמב\"ם נשארים בצ\"ע, אם לא שנאמר שהיה לרמב\"ם גירסא אחרת בש\"ס. ומה שעוררני בני הרב המאה\"ג מהו' ברוך יצחק שליט\"א דאפשר דסמך הרמב\"ם אסוגיא דפסחים [דל\"ה א'] דקאמר התם בפירוש דילפוחא דברייתא מוהבשר לרבות עצים ולבונה, אינו אלא מעלה בעלמא, ופי' רש\"י שם, מדרבנן. וכ\"כ בזבחים [דמ\"ו ב'] אמרינן נמי, לפסילי בעלמא, ופי' רש\"י שם דקרא אסמכתא בעלמא הוא. עכ\"ל בני הרב שליט\"א. לפע\"ד מכל זה אין כאן ראיה לרמב\"ם, דמפסחים וזבחים הנ\"ל לא מוכח רק דהא דמרבינן מקרא דוהבשר דגם עצים ולבונה אע\"ג שאינן בני קבלת טומאה, אפ\"ה חיבת הקודש יחשיבה כאילו היו בני קבלת טומאה, זהו אסמכתא בעלמא, דדלמא קרא לא מרבי רק מאכל שראוי לק\"ט, אבל מנ\"ל שיעשה חיבת הקודש ב' פעולות, *)שעצים ולבונה יהיו נחשבים כבני קבלת טומאה, וחשיבם נמי כמאכל שהוכשר. כל זה הוא כוונת הש\"ס בב' מקומות הנ\"ל. אבל מה שהוא באמת מאכל, וודאי ילפינן שפיר מוהבשר שיהיה נחשב ע\"י חיבת הקודש כאילו הוכשר. תדע, דאל\"כ קרא דוהבשר ל\"ל: "
+        ],
+        [],
+        [
+            "[ומ\"ש רתוי\"ט דהא מלתא נמי חומרא לב\"ה היא ככל פרקן, דהרי מחמיר לגבי עניים. והקשה בתוס' חדשים, א\"כ ב\"ש מחמרי להיפך גבי בעה\"ב. ותירץ הוא דהחומרא לב\"ה, דדינו כמע\"ש שאין מקדש בו אשה [כקידושין נ\"ד ב']. ותמהני דנמדד לו כמדתו לרתוי\"ט, אבל במדה יותר טפופה, דאי לעניין קדושין, וודאי יש חומר טפי לב\"ש דמתקדשת ונאסרה לעלמא, יותר מחומרת ב\"ה דאינה מתקדשת בו. וכעין זה הקשו תוס' קידושין [דס\"ח א' ד\"ה לחומרא], ותירוצם לא שייך הכא. ולפעד\"נ כיון דפלוגתייהו דלב\"ש חולין גמורים הם, רק צריכים פדיון מדכתיב הלולים אחליה והדר אכליה, וב\"ה ילפי קודש קודש ממעשר, דהוי כמעשר שני. א\"כ בלא קידושין יש כמה וכמה חומרות במעשר, שאין מוכרין ואין ממשכנין אותו וכדומה, וגם בירושלים יש כמה חומרות בדמי מעשר, שאינו קונה שם בהן רק פרי מפרי וגדולו מהארץ וכדומה, שכולן לב\"ש אינן נוהגין בדמי רבעי. ואף שגם לב\"ה מסתעפים כמה קולות. עכ\"פ עיקרא דמלתא דאקרי קודש חומרא היא. אמנם במשנה ב' דבה\"א שכחה נ\"ל דמחשב חומרא לב\"ה. מדהו\"ל חומרא לבעה\"ב, דאי\"ל דלהוי כשאר דיני ממונות דלא שייך גבייהו חומרא, משום דמה שהוא חומרא למר הוה קולא למר, ומה\"ט נ\"ל דממונא מאיסורא לא ילפינן, ודו\"ק [ועי' תוס' ב\"מ ד\"כ ע\"ב]. ליתא, דהיינו בב' בנ\"א מיוחדין. משא\"כ הכא רק הבעה\"ב מיוחד וניכר לנו וידוע חומרא שעליו שיוציא מחזקתו. אבל עניים אינן מיוחדין ונכרים לנו, דהרי יכול ליתן לכל מי שירצה. והרי עדיפא מנה אשכחנא בערכין [דכ\"ז ב'] דב\"ש ס\"ל אין מוסיף חומש על עלויו, ולב\"ה מוסיף, ומקשינן ולתנייה גבי מקולי ב\"ש ומחומרי ב\"ה, מדהו\"ל חומרא נגד בעה\"ב המוחזק, אף דבאיפכא הו\"ל לב\"ש חומרא להקדש, ויש לו תובעין מהגבאי. מכ\"ש הכא שאין העני יכול לתבוע בדין מדמצי א\"ל לחבירך אתן]: ",
+            "וק\"ל דמהכא משמע דצריך המתיר להודיעו להאוסר, כדי שלא יכשל לפי דעתו, אף שלפי דעת המתיר מותרין לגמרי, ואף דלדעתו אין כאן משום לפני עור לא תתן מכשל, אפ\"ה אסור, דלא כמהר\"ל בן חביב בתשובה [סי' קכ\"א], וק' הרי בחולין [דקי\"א] פליגי, דלרב דגים שעלו בקערה אסור לאכלן בכותח, ולשמואל מותר. ואמרינן התם דר' אלעזר הוה קאים קמיה דמר שמואל, והביאו לפניו דגים שעלו בכותח ולא אכל. א\"ל שמואל, לרבך [ר\"ל לרב] יהבי ליה ואכיל ואת לא תיכל. אתא לקמיה דרב, א\"ל הדר ביה מר משמעתתא. א\"ל חס לי דלספי לי מידי דלא סבירא לי, עכ\"ל הגמ'. א\"כ חס לן נמי לומר ששמואל אמר שקר לר\"א שהאכילו לרב אע\"כ שהאכילו לרב ולא הודיעו שעלו בקערה, וק' שפיר וכי רשאי היה שמואל להאכילו. וי\"ל דהא דקאמר שמואל לר\"א לרבך יהבי ליה ואכל, לא שנתן לו במכוון. אלא שקרה כך שאכלן רב אצל שמואל, מבלי שידע שמואל שעלו בקערה. והביא אח\"כ ראיה לר\"א דשריין, דאל\"כ השתא בהמתן של צדיקים וכו' צדיקים עצמן לא כ\"ש [כחולין ד\"ה ב']. ור\"א לא הבין דברי שמואל, וחשב שהאכילו במכוון ורב הדר בו. והשיב לו רב דחס ליה לשמואל להכשילו, רק דלא הבין דברי שמואל, אלא שקרה כך, והביא ראיה מדהזדמן שאכלתים ש\"מ דשריין. ול\"מ היה נ\"ל דהא שהשיב רב חס ליה וכו', ר\"ל מה אתה מסתפק שהאכילני מידי דלא ס\"ל, וודאי הדרני בי. אלא שרש\"י לא פירש כן. ובדברינו יתורץ קושית תוס' שם שהקשו אמאי דקאמר התם הך דרב לא בפירוש איתמר הרי אין לך בפירוש יותר מזה שאמר חס לי, ותירצו במח\"כ בדוחק, והיו יכולין לתרץ אולי מחמיר על עצמו היה. אמנם לפי דברינו מתורץ בפשיטות. מיהו נ\"ל טפי דהא דהודיעו ב\"ש לב\"ה וב\"ה לב\"ש הכא, ר\"ל מתורת חסידות, ולא מצד דינא, דאל\"כ מה קמ\"ל. וכן משמע לישנא ביבמות [די\"ד ב'] דקאמר דמודעי אהדדי, ללמדך שחיבה וריעות נהגו זל\"ז. ואי מדינא אסור, מהיכא מוכח שחיבה וריעות נוהגת ביניהן. ומזה נ\"ל ראיה לספר חסידים [סי' תק\"ן] ותשובת שערי אפרים [סי' צ\"ז וצ\"ח] דאשה שאירעה אבל ולא ידעה, מותר בעלה לשמש עמה, דכ\"ש הוא מהך דהכא: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [],
+        [
+            "[כך כ' הרמב\"ם [בפ\"א מתרומות ה\"ו, ופ\"ו מבית הבחירה ה\"ל]. וכך פירש רתוי\"ט כאן דבריו. ואילה\"ק א\"כ ל\"ל לרמב\"ם לחלק בין ירושלים לשאר א\"י, דהרי ירושלים נמי החזיקו ברצון כורש, ודינה ככל א\"י. י\"ל דירושלים ומקדש מדלא זזה שכינה משם לא היה צריך עזרא לקדשן [וכמ\"ש שם אות י\"ד], ושאר א\"י היה צריך עזרא לקדשה בחזקה ודוחק. אמנם הראב\"ד [בפ\"ו מבחירה] כתב שנתגלה לו בוד ה' ליראיו. [וכענין זה כתב גם בפ\"ח מלולב ה\"ה, ע\"ש] שרק שאר א\"י שכבשו עולי בבל נתקדשה ע\"י עזרא, אבל ירושלים ומקדש לא קדשן אלא לשעתן, לפיכך הנכנס עתה לשם. אינו חייב כרת. אמנם מהו הארץ שכבשו עולי בבל. כבר פירש וביאר הרמב\"ם בפ\"א מתרומות ע\"ש]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה עדיות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Makkot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Makkot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..7b7191311b528334319f958eda72010e125d9413
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Makkot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,47 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Makkot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ושאלני הרב החרוץ המאה\"ג מה\"ו ליזר מדריזן זצ\"ל דלמא טעם הרמב\"ם דלקי, משום דאף דא\"א לחייבו מלקות משום כאשר זמם, מדנפטר מכאשר עשה, עכ\"פ מתחייב מלקות משום לאו דלא תענה. כדאשכחן בעדות דבן גרושה, דכשהוזם מדאינו נענש מכאשר זמם, לקי משום לא תענה, ה\"נ נימא הכא. השבתיו דנ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' [שבת קנ\"ד א'], דאין לוקין על לאו דלא תענה, מדנכלל בו גם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד, ורק בבן גרושה או בהעידוהו לגלות, דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם, ונמצא שלא נכלל לאזהרת מיתת ב\"ד, להכי מיד בשעת עדותו כבר נתחייב מלקות מהלאו דלא תענה, עכת\"ד תוס'. א\"כ בכל עד שרצה לחייב לאדם מלקות, לא לקי משום לא תענה. מדאיצטריך לאזהרה לכאשר זמם. ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם. אפ\"ה לא נתחייב למפרע. ואילה\"ק הרי לר\"א [ב\"ק דע\"ד ב'], עד שהוכחש לוקה משום לא תענה, אף דבשעת הגדה היה צריך הלאו דלא תענה לכאשר זמם שהיא אזהרה מיתת ב\"ד, ולא אמרינן כיון דפקע דהרי לא הוזם לא מתחייב למפרע. נ\"ל דעכ\"פ כמו דלר\"א לקי בכל גוונא בין שהוזם אח\"כ או לא [דאל\"כ לשני הש\"ס התם דהא דלר\"א לקי היינו בלא הוזם], כ\"כ לר' יוחנן דקיי\"ל התם כוותיה, עד שהוכחש לא לקי אף שאי אפשר להזימו אח\"כ, כגון שנעשו העדים טריפה אח\"כ. ועל כרחך ה\"ט, משום דבשעת הגדת העדות לא נתחייבו מלקות על הלאו דלא תענה לא הדרי להתחייב למפרע, והיינו כדברינו, משום דבשעת הגדה פטורים היו. וכך כ' נמי ע\"ר רש\"י [סנהדרין דפ\"ז ב' ד\"ה דאי]: "
+        ],
+        [
+            "ומסיים בש\"ס, דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם. אר\"א שהיו עוקבין [ר\"ל אורבין] להורג נפשות. ותמוה הרי ערי מקלט רק לשוגג. ונדחק רבינו מהרש\"א לתרץ, משום דבתחלה א' שוגג וא' מזיד גולה [כלקמן מ\"ז]. וגם זה תמוה וכי עבדינן תקנתא לרשיעא. ונ\"ל דבל\"ז ק' מזה דמסיים הש\"ס, שהיו עוקבין להורג נפשות [כ\"כ בדפוס סלוויטא], והול\"ל להרוג נפשות. אע\"כ ה\"ק הש\"ס, מדכתיב פן יחם לבבו, ובגלעד שהיו מרי נפש ומחוממי לב טפי, היו עוקבין ואורבין להורג נפשות, ויהיה שוגג או מזיד, חוזרין אחריו להרגו. להכי היו צריכים נמי הרבה ערי מקלט, למהר להנצל שמה. וברוך ה' שהאיר עיני בזה: ",
+            "וק\"ל לפמ\"ש תוס' [ב\"מ ד\"ל ע\"ב ד\"ה הא], דבכל דוכתא עשה השוה בכל דחי עשה שאינו שוה בכל. וכן מסתבר, מדלא שייך למימר גבייהו מאי אולמא וכו'. א\"כ למה הכא לא דחי עשה דעליית לרגל או פסח דכרת, דשוין בכל להך עשה של המתחייב גלות דלא שייך רק גביה. ואת\"ל כיון דהך עשה דבמקלטו ישב שייך גביה כל אדם כשיתחייב גלות, לא מחשב כאינו שוה בכל, ורק עשה דכהן דלא שייך גביה ישראל כלל, הו\"ל אינו שוה בכל [כנזיר דנ\"ח ב']. עכ\"פ ק' הרי בכל דוכתא עשה חמור דוחה עשה הקל [כתוס' פסחים נ\"ט א'], וכ\"כ עשה דרבים דאורייתא דחי עשה דיחיד, ותרווייהו אפילו אינו בעידנא [עמג\"א תמ\"ו סק\"ב]. א\"כ למה הכא כל מצות עשה בעולם לא דחי לעשה דגלות. ונ\"ל לפי מ\"ד [ב\"מ ד\"ל ע\"ב], דאין עשה דהשבת אבידה דוחה עשה ול\"ת, אף בעשה ול\"ת דכהנים דקילא דאינן שוה בכל. א\"כ כ\"ש תרי עשה דאין נדחין מחד עשה, אף דהתרי עשה קילי. דהרי לעניין דחייה, עשה חמור מל\"ת. א\"כ בהגולה נמי איכא כמה עשה. והשיבו אותו אל עיר מקלטו, וישב בה, בעיר מקלטו ישב. אמנם תמיהני הרי כללא אמרינן דרק ג\"ד, ע\"ז ג\"ע ש\"ד עומדים בפני פיקוח נפש [כסנהדרין ע\"ד א']. ואת\"ל דזהו דוקא להצלת חיי עצמו, ולא להצלת אדם אחר. ליתא דהרי אפילו לחלל שבת מותר כדי להציל נפש, מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם [כיומא דפ\"ה ב'] דמשמע שמותר לעבור כל עבירה שבעולם כדי להציל חבירו. והרי כל המקיים נפש אחת מישראל הו\"ל כאילו קיים עולם מלא [כסנהדרין ל\"ז א'], ואיך לא יהיה מותר לזה לעבור על איזה עשות כדי להציל כל ישראל אם הוא כיואב בן צרויה וכדומה. ודוחק לומר דאע\"ג דהוא מחמת העשות הנ\"ל מותר לצאת, עכ\"פ מותר גואל הדם להרגו, וכיון שכן אינו מחוייב וגם אינו רשאי להכניס א\"ע לספק סכנה כדי להציל חבירו מוודאי סכנה [כח\"מ תכ\"ו], וזהו האיסור דרמי עליה. ליתא, דמלבד שהדבר מודחק בפני עצמו, דבמשנה לא קאמר הך טעמא, בל\"ז ק' נמי וכי אינו מחוייב להכניס א\"ע לספק סכנה כדי להציל כל ישראל, וכי אסור לישראל לסגור הדלת בעד גואל הדם עד שיציל הלה כל ישראל. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ומהו מכת מרדות. לערוך [ערך מרד], ר\"ל שעל שמרד בדברי חכמים מכין אותו בלא מניין ובלא מספר ובלא אומד כבמלקות, רק כפי הנראה לב\"ד. וכן כ' הרמב\"ם בפי' משניות [נזיר פ\"ד מ\"ג]. וקרוב לזה כתב הר\"ן [שלהי מכות] וז\"ל יכוהו באפסר [צוים] בל\"א, כפול לשנים, ובלי מנין רק כפי שודא דדייני, דהיינו כפי שיראו הב\"ד צורך שעה. אולם בסנהדרין [ד\"ז ב'] משמע שהכוהו במקל. ובכתובות כתב הר\"ן [ברי\"ף שם ד\"פ ע\"א], דבכל עבירה נמשכת, שעובר עדיין על איסור דבריהם, מכין אותו עד שתצא נפשו. אבל בשיכוהו על שכבר עבר על דבריהם, לא מסתבר שיכוהו יותר ממלקות דאורייתא, רק כפי אומד הב\"ד, ואין מדקדקין במנין וברצועה איך שתהא. וק\"ל להר\"ן דבכל עבירה נמשכת גם באיסור דרבנן מכין אותו עד שת\"נ, א\"כ למה נקט הש\"ס [כתובות דפ\"ו א'] דוקא בלולב וסוכה שהן דאורייתא, דמכין כך, הרי גם בדרבנן דינא הכי. ונ\"ל דהתם קמ\"ל דאפילו על שלא עשה בפועל, בהא דוקא בדאורייתא יכוהו כך, משא\"כ בעשה דרבנן לא. אבל הר\"ן מיירי בעובר בהמשך בפועל אל\"ת דרבנן, אבל בעשה דרבנן, כגון שאינו רוצה להדליק נר חנוכה לא יכוהו כך. והן אמת שבעירובין [דכ\"א ב'] קאמר דרק בדאורייתא יש חלוק בין עשה לל\"ת, אבל בדברי סופרים לא ולא ילפינן דרבנן מדאורייתא דהרי בדאורייתא עשה דוחה ל\"ת ולא איפכא ובדרבנן ל\"ת דידהו דחי עשה דאורייתא דיש כח לחכמים לעקור דבר מה\"ת בשב וא\"ת כלולב ושופר ומגילה, ולא איפכא. ואפ\"ה אין משם הוכחה דדלמא לענין חיוב מיתה ביד\"ש קאמר שאין חילוק בדרבנן בין עשה לל\"ת. אבל לענין מרדות י\"ל דיש ביניהן חילוק. מיהו מכתובות [דפ\"ו א'] משמע דגם בעשה דרבנן מכין עד שתצא נפשו [ועתוס' שם]. א\"כ צ\"ל דסוכה ולולב דנקט ל\"ד, אלא ה\"ה עשה דרבנן. ולפי דברי הר\"ן הנ\"ל דדוקא בעבירה נמשכת מכין עד שתצא נפשו, א\"כ הא דקאמר הירושלמי [נזיר פ\"ד ה\"ג] אמתני' שלא ידעה האשה שהפר לה בעל ושתתה, דמכין אותה עד שתצא נפשה, והרי עונשה זה ודאי מדרבנן הוא, דהרי לא עברה אלאו ולא אעשה, רק מדכתיב ביה כפרה. ואמאי, והרי ודאי אינו עבירה נמשכת, דהרי נוכל להודיעה שהפר לה בעלה, ואמאי בעבירה זאת ענשוה יותר מחיובי מיתת ב\"ד, דהרי מכות שאין להן קצבה חמור ממיתה, דאלמלי נגדוה לחמש\"ו פלחו לצלמא [ככתובות ל\"ג ב' ותוס' שם]. ע\"כ צ\"ל דירושלמי ה\"ק דבאם נראה לב\"ד צורך שעה להכותה עד שתצא נפשה, רשאים. וא\"כ מיושבים נמי כה\"ג דברי הרמב\"ם [פ\"י מהל' חמץ] שכ' שכל מכות מרדות הוא עד שתצא נפשו, ותמהו שם על דבריו. ולפע\"ד ה\"ק דרשאין להכותו עד שתצא נפשו, אם רואין שעלולין כך. וכן אמרינן [יבמות ד\"צ ע\"ב] ב\"ד מכין ועונשין מיתה שלא מן הדין למגדר מילתא. וכדברי ר\"ן הנ\"ל כתבו נמי תוס' בדרך אפשר [נזיר ד\"כ ע\"ב ד\"ה ר' יודה]. אולם בריב\"ש [תשו' צ'], כ' בשם תוס' דמכות מרדות, הוא ל\"ט כשל תורה, רק שאינן חזקות כמותן, והביאו ראיה מקידושין [דכ\"ח] הקורא לחבירו ממזר, סופג מ', והרי רש\"י כ' שם דקנסא דרבנן הוא. ועי' פר\"ח [א\"ח תע\"א סק\"ב]. אמנם רמג\"א [תצ\"ו סק\"ב], כתב בשם מהרא\"י, דמכות מרדות הוא י\"ג הכאות, שליש מלקות התורה. וכן כתב בתשובת תשב\"ץ: ",
+            "ונ\"ל דבלא הורם ממנו. מעשר ראשון, גם לרמב\"ם חייב מיתה, דהרי מדלא הפריש מע\"ר, לא הפריש עדיין ת\"מע, שנקרא קודש וחייב עליו מיתה. אבל בעבר והפריש ת\"מע קודם למעשר, והרי הוא טבול רק למע\"ר נל\"פ דלרמב\"ם פטור ממיתה אף שלא הזכירו הרמב\"ם. דהרי אפשר לישראל להפריש ת\"מע רק שלא יקדים להפרישו קודם המעשר [כרמב\"ם פ\"ג מתרומות]. והרי כל סברת הרמב\"ם הוא למעט מעשר עני מדלא נקרא קודש. והרי גם מעשר ראשון אינו נקרא קודש. ולר\"ן נדרים [דפ\"ד ע\"ב ד\"ה וחכמים], אפי' בטבול רק למעשר עני חייב עליו מיתה ביד\"ש כשאכלו. ולדבריו ק\"ל. בשלומ' לרמב\"ם נקט הכא שפיר רק הנך, לאשמועינן דבנלקה נפטר ממיתה ביד\"ש, דלא עדיף מביד\"ש מכרת. אלא לר\"ן למה נקט רק ת\"ג ות\"מע, הרי אפי' בטבול למעשר עני דינא הכי. ואי\"ל דנכלל בטבל דנקט ברישא א\"כ ת\"מע נמי לא ננקט מה\"ט. וצ\"ע: ",
+            "אמנם לפמ\"ש תוס' [ב\"ק דצ\"ד ב'] דהמשניות היו קודם רבי, רק רבי סדרן. וכן מוכח לע\"ד במ\"ק [די\"א א'] דקאמר כאן קודם גזירה וכו'. א\"כ נשנת המשנה קודם יוחנן כוה\"ג שגזר הגזירה. והוא עצמו הי' חי זמן רב קודם רבי. וכ\"כ א\"ר יוסי שחי זמן רב קודם רבי אשריך כלים שיצאת בטהרה, א\"כ כל מסכת כלים כבר סדורה היתה בימיו. וכ\"כ אמרי' [ע\"ז די\"ד ב'] גמירי דע\"ז דאא\"עה ת' פרקי הוה. אלמא שהמשניות כבר היו סדורות בלשנן. רק רבי סדרן בפרקים, ובסדורן זא\"ז. ומ\"כ דכל משנה שאין בה מחלוקת כך היתה מסורה בלשונה וכהווייתה ממשרע\"ה. ומה\"ט אמרי' פרק איזה מקומן בכל יום מדאין שם שום חולק. כך נמסרה לנו בלשונה ממשרע\"ה מפי הגבורה, א\"כ מה\"ט נ\"ל דשפיר נקט התם והכא קלעים, משום דבימי משרע\"ה רק קלעים היו. כך נלפע\"ד: ",
+            "אמר המפרש במלת גם שהוספתי, מתורץ קו' רכ\"מ לרמב\"ם שכ' דעשה דצפורי מצורע אינו דוחה לל\"ת ועשה דשלוח הקן. והקשה, הרי קודם לקיחת האם אינו רק לאו דלא תקח, וכאשר אח\"כ כבר לקחה, אינו רק עשה. ולדברינו ל\"ק דעשה דשלח לעולם משמע. בין קודם או אחר שלקח משמע, מיהו בל\"ז לא הבנתי דמי הגיד לו לרבינו כ\"מ דכל עשה שאינו דוחה ל\"ת ועשה היינו דווקא בשחלין הל\"ת ועשה יחד. וא\"כ הכא כשלוקח האם עובר על הל\"ת, וכשאינו משלחה אח\"כ, יעבור על העשה. א\"כ ע\"י שירצה לקיים עשה דצפרי מצורע יצטרך לעבור על ל\"ת ועשה, ומה לי אם חלין כאחת או לא, עכ\"פ יעבור על שניהם: ",
+            "דאף דקיי\"ל כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה [כרמב\"ם פט\"ז מסנהדרין]. אפ\"ה בהא קיי\"ל כר\"ל דבקיימו ולא קיימו תלוי חיוב כל לאו שניתק לעשה, אף דהא בהא תליא, [כמכות דט\"וב ורמב\"ם פי\"ג משחיטה], משום דמקושית שבש\"ס [חולין קמ\"א א'] מוכח דקיי\"ל קיימו ולא קיימו. מה\"ט לא קשה נמי הרי בכל דוכתא קיי\"ל כר\"י לגבי ר\"ל לבר מחלת [כיבמות ל\"ו א']. די\"ל שאני הא. דסתמא דגמ' חולין הנ\"ל ס\"ל כוותיה. וכעין זה תי' תוס' [ע\"ז דע\"א א' ד\"ה רב אשי]: מיהו אילה\"ק היכא אפשר לן למסבר בהא כר\"ל, הא טעמיה דר\"ל דס\"ל שמתה מאליה חייב היינו משום דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין [כמכות דט\"ז א']. אבל אנן הא קיי\"ל לאו שאין בו מעשה פטור [כרמב\"ם פט\"ז מסנהדרין], והרי הכא לאו שאין בו מעשה הוא, שהיה לו לשלחה קודם שמתה ולא שלחה. י\"ל דכבר נגמר חיובו כשלקחה ועבר על הלאו, רק שהי' אפשר לו לתקן כשישלח, וכשמתה אזל תיקונו [ועמ\"ש סנהדרין פ\"ט סי' כ\"ב]: ",
+            "והקשה בכ\"מ בפ\"י מכלאים הרי לא עשה מעשה. ותירץ בשם הר\"ן דמדעשה מעשה מתחילה סגי. ונ\"ל ראי' דהרי אשכחנא עדיפא מנה, דאפי בעשה מעשה בשעה שלא היה בר חיוב. חייב עליה אח\"כ, דהרי ההולך לקברות בשידה, ונדר שם בנזיר ובא אחר ופרע המעזיבה מעל גביה והוא שהה שם אח\"כ כדי השתחוויי, חייב לכ\"ע [כשבועות די\"ז], אף שכל מעשהו רק ההילוך להקברות. והרי הלך בשעה שלא היה בר חיוב. וכעין זה כתבו תוס' שם [ד\"ה או]. ובהא מתורץ מה דק\"ל [שבת ד\"ד א'] דבעי רב ביבי בהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. וק\"ל מ\"ש מחולין [דט\"ז א'] באשקיל על חברו בידקא דמיא, ומת דפטור אכח שני. דגרמא בעלמא הוא. א\"כ ה\"נ הרי בכח חמימות הראשון כשהדביק הלחם, עדיין לא נאפה, עד שבא כח החמימות השני, ולא עשה המדביק כלום, דמ\"ש בידקא דמיא או בידקא דנורא. אע\"כ כר\"ן. דכל שהי' מעשה בתחלתו כמעשה בשעת מעשה דמי. א\"כ בשלומא בהדבקת פת, אף שבשעת אפיי' לא עביד מעשה, עכ\"פ תחלתו היה במעשה כשהדביק. משא\"כ בבידקא דמיא, לאו מעשה עביד, אלא הסיר המניעה. ודי לנו לחייבו בכח ראשון. מדגירא דיליה הוא. משא\"כ כח ב' גרמא ממש הוא ופטור. אמנם ק\"ל דהא תינח לתי' קמא של תוס' [שבועות די\"ז א'], שכתבו דת\"ק דרב ביבי דס\"ל בהוציא בית אונקלי חייב, לא פליג ארב אשי דמחייב בשהה כדי לפשוט וללבוש, ואילה\"ק לתירוצם זה א\"כ למה צריך רב בבי לאוקמא בהוציא בית אונקלי ממש, הרי אפי' רק בשהה סגי. נ\"ל די\"ל דס\"ל דבשהה צריך שישהה כדי לפשוט וללבוש כל המלבוש, ולא סגי בשהה כדי לפשוט ולהכניס האונקלי. אלא לפי תירוצם הב' שם, דרב ביבי לא ס\"ל הך דרב אשי דלסגי במעשה מתחלתו, א\"כ קושיתינו חוזר וניער איך קאמר רב ביבי [בשבת ד\"ד] שיש כאן בהדביק פת בתנור חיוב סקילה, הרי לא עשה מעשה כלל, אלא שנאפה מעצמו. ומעשה דהדבקה בתחלתו לא מהני לדידי' לחיובי'. אבל אילה\"ק בל\"ז לרב ביבי אי נימא דס\"ל דמעשה שמתחלתו לא מהני, א\"כ אופה שהוא מאבות מלאכות, ומבשל שהוא תולדת אופה היכא משכח\"ל דחייב בשבת. י\"ל דמשכח\"ל באחז האור או הבצק או הקדירה בידו אצל האש, עד שנאפה או שנתבשל. אבל הכא בהדביק פת והלך לו, לדידיה חיוב סקילה היכא משכח\"ל. ונ\"ל דאף לתירוץ ב' של רבתוס' בשבועות הנ\"ל יש לחלק, דדוקא באל תלבש אל תלבש שאין הלבישה שקודם ההתראה צריכה שתצטרף ללבישה שאחר ההתראה, וכל אחת לבישה בפ\"ע היא, להכי לבישה שנייה פעולה אחרת היא בלי מעשה מתחלתו, להכי ס\"ל לרב ביבי דאינו מועיל מעשה שקודם ההתראה להמעשה שאחרי ההתראה. משא\"כ הכא בהדביק פת, חמימות שמקודם לבד, לא הועילו כלום, לולא בידקא של החמימות השניי' שבא אחר ההדבקה, שע\"י שניהן נאפה הפת, להכי שפיר מהני המעשה שבתחילת האפיי' אף לרב ביבי. ואדרבה לתי' קמא של תוס' ק\"ל, מדאמרי' [מ\"ק ד\"ב ב'] במנכש בשבת לרב יוסף חייב משום זורע, ולרבה משום חורש. ומקשי הש\"ס לרבה מדתני', המנכש ומחפה בכלאים לוקה, ור\"ע אומר אף המקיים. ואי מנכש חייב משום חורש, חרישה בכלאים מי אסר. ומשני. משום מקיים. ומקשי תו והא מדקתני סיפא ר\"ע אומר אף המקיים, ש\"מ דרישא לאו משום מקיים. ומשני כולה ר\"ע היא. וקשה לתי' קמא של תוס' מה מקשי, לשני דרישא נמי משום מקיים, רק דבהא פליגי, דל\"ע אף ברואה כלאים בשדהו סגי דלחייב. וכדפי' רש\"י התם, וכן נ\"ל כדברי רבינו, דהרי ר\"ע ס\"ל [כריתות ד\"ג ב'] דא\"צ מעשה, אבל ת\"ק מצריך מעשה מתחלתה, כמנכש. ואפי' לרש\"י ותוס' [ע\"ז דס\"ד א'], דלר\"ע מקיים היינו שעשה גדר, נמי י\"ל דלמא איפכא פליגי, דלת\"ק בעשה מעשה מתחלתו סגי. ולר\"ע צריך מעשה בשעת הקיום, שעושה גדר סביב הכלאים. ואף דר\"ע ס\"ל [כריתות שם], דא\"צ מעשה, ע\"כ צ\"ל לתוס' ורש\"י הנ\"ל דהיינו רק לעניין קרבן. וכן מוכח נמי מתוס' שם [ד\"ה הואיל], אבל לעניין מלקות בעי מעשה בשעת הקיום. אע\"כ דליכא למ\"ד דמעשה מתחלתו להני לחיובו. ונ\"ל דבל\"ז ק\"ל מדאמרי' [סנהדרין דס\"ה א'] דידעוני גרע מאוב, מדאין בידעוני מעשה, דאף דמכניס תחלה עצם לפיו, זה לא מחשב מעשה, מדאין מדבר בכישופו רק אחר שהכניסו, וכן פי' רש\"י התם [ד\"ה ריש לקיש אמר]. ואי כר\"ן ותירוץ קמא של תוס' הנ\"ל הרי ביש מעשה מתחלתו סגי. אע\"כ דהא דצריך מעשה במלקות היינו דילפינן מלאו דחסימה [כפסחים מ\"א ב'] והתם המעשה גופה איסור הוא. ולהכי בכל דוכתא דחייב במעשה מחתלתו, היינו דוקא בדומה ללאו ודחסימה שיש בהמעשה שבתחלה מעשה שיש בה חיוב. כנכנס לקברות, כלובש כלאים וכאופה בשבת, רק שלא היה אז התראה. וכשהתרו בו אח\"כ, אף שאינו עושה אח\"כ מעשה חייב. משא\"כ במנכש בכלאים, כיון דלא חייב על הניכוש, רק על הקיום, לא מחשב מעשה דלחייב עלה אח\"כ. וה\"נ בידעוני, מדלא חייב על הכנסת העצם בפיו רק על הדיבור שאח\"כ, לא מחשב מעשה דלחייב עלה אח\"כ. אולם ל\"מ מרבותינו, הו\"א דבשעטנז לא בעי מעשה, מדכתיב לא יעלה עליך. ולא כתיב לא תעלה עליך, והרי בהלבישו אחר נמי חייב מה\"ט [וכתשובת הלכות קטנות סי' ל\"ו]: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט הרי בל\"ז מעל בשור. במח\"כ רבינו, הרי הש\"ס מוקי לה בשור בכור, והרי בקדשים קלין אין בהן מעילה רק באימורין אחר זריקת דמן [כמעילה ד\"ו א']. והא דלא הוכיח הש\"ס מהא, דמתני' מיירי מבכור שור. היינו משום דבל\"ז י\"ל קושית רתוי\"ט. די\"ל דמיירי שהיה מעילת שניהן רק בפרוטה, דלא חייב משור לחודא, מדאין מעילה בפחות מפרוטה. אמנם לפי הש\"ס דמוקמינן חמור דמתני' נמי בפטר חמור, וכדפי' רש\"י באמת במשנה, אילה\"ק הרי בפטר חמור נמי לית ביה מעילה. רק דאסור בהנאה [כבכורות ד\"ט ב']. י\"ל דחמור דנקט מתני' לאו דוקא, אלא שור ושה קאמר, וכן כתב רש\"י הכא. או דבפטר חמור נמי לקי משום לא תעבוד. ואע\"ג דשור וחמור מחד לאו נפקו, לקי ב' משום דגופין מחולקין [ככריתות דט\"ו] אף דהכא בפעולה א' נעשו שניהן. ולא דמי לחלב וחלב, או דג ויין, דהכא גם שמות מחולקים [ועי' חולין דפ\"ב ב']: ",
+            "[ואי\"ל א\"כ לחייב עלה ב', דהרי קיי\"ל דבזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, חייב ב', משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם [כתוס' פסחים דמ\"ז א']. נ\"ל אפשר האי תנא ס\"ל דכלאי זרעים אינן רק מדרבנן כרש\"י [בכורות דנ\"ד א']. עונ\"ל דמלשון המשנה משמע, שכבר היה כרם נטוע, וזרע שם כלאים חטה ושעורה במפולת יד וחייב רק משום כלאי זרעים, והיא גופה קמ\"ל דאע\"ג שזרען בכרם אינו לוקה גם משום כלאי כרם, מדלא היה במפולת יד עמן, גם לא חיפה כל הג' יחד [כרמב\"ם רפ\"ה מכלאים]. מיהו הרמב\"ם באמת הכא חשיב תרתי. לאו דזרעים ודכרם. ובקדשים לעיל לא חשיב רק חדא, דלא חשיב לאו דמעילה, מדהיה תנא צריך לפרש שנהנה בפרוטה, ולא רצה להאריך. והא דנקט תנא מוקדשין לשון רבים, והרי א\"צ שיהיה רק שור הקדש לחוד. לאו דוקא. אב\"י ל\"מ מע\"ר שליט\"א, נ\"ל דמוקדשין דוקא. דאי בשור הקדש וחמור חולין, ל\"ל חמור, אפי' בשור ושור חייב משום כלאים. דחולין עם קדשים כלאים הוה, כש\"ס כאן [דכ\"ב א', ועי' ברש\"י שם ד\"ה המרביע]. וכן פסק נמי הרמב\"ם [פ\"ט מכלאים הי\"א]. ואילה\"ק א\"כ למה באמת לא נקט המשנה כן. י\"ל דה\"ט דלא רצה תנא להאריך בלישני, שור הקדש ושור חולין, ומזה נ\"ל ראיה למ\"ש הר\"ן. [נדרים ד\"נ ב'], והובא ג\"כ ברט\"ז [בי\"ד ק\"ב סק\"ה], דלרבנן להכי בדם בדם הוה כמין באינו מינו, משום דזה אסור וזה מותר. והרי מצינו דוגמתו הכא בכלאים אף ששניהן מין א' בטבע, אפ\"ה מדדיניהן חלוקין מחשבו כמין בא\"מ. גם לא ידענא מה התמיה רבינו הריב\"ן בעל הפירוש הש\"ס בשלהי מכות, בהך סוגיא בד\"ה המרביע וכו', בסוף דבריו כתב וז\"ל, וזה תימה, כונתו ז\"ל שלא מצינו דוגמתו. ולפע\"ד מה תימה יש, הרי מצינו דוגמתו בדם ודם לרבנן. עכ\"ל בני הרב המאה\"ג שליט\"א הגאב\"דקק לאנדסבערג]: ",
+            "והקשני אדם הקשה כברזל ה\"נ י\"נ הגאב\"דקק ק\"ב מהו' יעקב צבי שליט\"א, וז\"ל הא לקי נמי משום לא יחל דברו, כמ\"ש הרמב\"ם ריש הל' נזירות, וא\"כ תשעה לאוין נינהו. השבתי לו, ולמה לא הקשה מעלת י\"נ נ\"י לעיל מנה במשנה, היה שותה יין כל היום אינו [חייב] אלא אחת, והרי לרמב\"ם ריש נזירות הנ\"ל, עכ\"פ חייב ב'. אמנם לפעד\"נ למאי דמסיק הש\"ס דהאי תנא לית ליה איסור חל על איסור ואפי' בכולל דאל\"כ לתני שבועה בכולל בהדייהו, א\"כ צריך ליישב האיך חלו זע\"ז הנך ח' לאוין דנקט תנא. וע\"כ צ\"ל כרמב\"ם בפי' המשניות. דבכל הלאוין דמתני' לא שייך אין אחע\"א, דכל לאו הוא בגוף אחר, ור\"ל דבכור שור הוא בגוף אחר, ופטר חמור הוא ג\"כ לאו בגוף אחר. ולאו דכלאי בהמה בהדי הדדי קאתו עם הנך לאוי דלעיל כשנולדו. ולאו דכלאי כרם על גוף אחר, דהיינו הזרעים שנזרעו, ולאו דשביעית על גוף הקרקע, שהוא ג\"כ גוף אחר. ולאו דיו\"ט צ\"ל דרמב\"ם ס\"ל דמיירי בר\"ה של שביעית, דאז בהדי הדדי קאתו שביעית ויו\"ט. ולאו דכהונה על גוף אדם, שהוא ג\"כ גוף אחר. אמנם עדיין לא הביננו הרמב\"ם איך יחול איסור נזיר על כהונה. וע\"כ צ\"ל דלרמב\"ם מיירי שהזירו אביו בעודו קטן, אז חל עליו הנזירות אף כשגדל, וכמ\"ש הר\"ב ספ\"ג דסוטה. וגם דברי הרמב\"ם [בפ\"ב דנזירות] יש לפרש דס\"ל כר\"ב בזה, דלא כתב שם רק שיכול להזירו עד שיגדיל. אבל שפיר י\"ל דס\"ל לרמב\"ם דאותו נזירות שהזירו כשהיה קטן מתקיים גם אח\"כ. וא\"כ כשהגדיל בר\"ה של שביעית, חל יו\"ט ושביעית וכהונה ונזירות בפעם א' [ועי' יבמות דל\"ג א']. א\"כ מתורץ גם קושית מהרי\"ץ י\"נ נ\"י, דהרי בכה\"ג ליכא גם בל יחל דברו, שהרי לא דיבר כלום. ומה\"ט י\"ל נמי קושיתי דלעיל מהי' שותה יין כל היום דאינו חייב רק א', ולא נקט תנא לאו דלא יחל דברו, משום דלא פסיקא ליה, דמי לא מצי איירי בהזירו אביו בקטנותו. אולם גם בל\"ז יש לתרץ הקושיא דמשו\"ה לא נקט תנא הכא והתם לאו דלא יחל דברו, משום דתנא ושייר [ובפרט התם דלא אתי תנא לאטפויי בלאוי]. וכך כתב תוס' במכילתן [דכ\"ב א', ד\"ה מתקיף]. ואע\"ג דקאמרי בגמ' תנא תני שמונה ואת אמרת תני ושייר אין הכוונה הכא דמדתני מנין ע\"כ לא תני ושייר, אלא ר\"ל דהתנא נקט כל השמונה, וביניהן יו\"ט, וכיון דנקט יו\"ט, אם איתא דמחייב איו\"ט ב' הו\"ל למנות ב' של יו\"ט, דביו\"ט לא שייך שייר, כיון דנקטי', [כך נ\"ל פירוש דברי בעתוס', דאל\"כ הרי במבשל ביו\"ט נמי נקט מניין, לוקה חמש]. מיהו הא תינח יו\"ט דנקטי' תנא, הו\"ל למתני ב' הלאוין דכתיבי גביה. אבל לאו דבל יחל דברו לא כתיב בנזיר, רק מהיקישא דנדר נזיר יליף לה [כנדרים ד\"ג א']. וכיון דלא כתיב בפירוש בנזיר, מצינן שפיר למימר דתני ושייר לי': וכמו כן צ\"ל לר' חנניא בן חכינאי דנקט הלובש כלאים ג\"כ במתני', ולא חש לתשובת ת\"ק דאינו מן השם של חרישה. וקשה לדבריו דא\"כ הו\"ל למתני נמי דאכל איסור באותה שעה. ואי\"ל משום דבאכילה אינו מוכרח שיאכל אז איסור משא\"כ לבוש על כרחך כך הוא הדרך שיחרוש כשהוא לבוש. ליתא. דא\"כ מה מקשי עולא בש\"ס וללקי נמי משום זורע ביו\"ט. וכי מוכרח שיזרע אז. ואת\"ל דה\"ק, דכמו כשחיפה ע\"י חרישה הו\"ל כזורע לעניין כלאים, ה\"נ הו\"ל כזורע לעניין יו\"ט כמ\"ש רש\"י באמת בגמ'. ליתא, דאע\"ג דר\"ע היא דס\"ל המקיים כלאים בכרם לוקה [וכדקאמר בש\"ס], ור\"ע מחייב אף בלאו שאין בו מעשה [ככריתות ד\"ג ב'], עכ\"פ היינו רק בכלאים, דדייק הכי. מדהוה מצי למנקט בהמתך לא תרביע ושדך לא תזרע כלאים. או הוה מצי למנקט, כלאים לא תרביע בהמתך ולא תזרע שדך, ש\"מ דלהכי סמך כלאים לשדך, כדי שנבין נמי משמיעותא דקרא, כלאים שדך לא, ר\"ל אפי' בלא זרעתו לא תניחנו. וא\"כ ה\"נ מחפה. והכי נמי אמרי' במ\"ק [ד\"ב ב'] דמחפה בכלאים לוקה משום מקיים. ועל כרחך מטעמא דאמרן. אבל בשבת או ביו\"ט, וכי ס\"ד דס\"ל לר\"ע דבשבת ויו\"ט יהיה צריך לעקור ולתלוש מקודם כל השדות והגינות כדי שלא יתחייב כשיקיימן. על כרחך דלא מחייב בשבת אמקיים לר\"ע, א\"כ לא מחייב נמי אמחפה לרבנן. אע\"כ דקושית עולא לאו אמחפה בכלאים קאי, אלא דעולא ק\"ל דהו\"ל למנקט דבהדי דחרש זרע. וא\"כ קשה שפיר קושיתנו וכי מוכרח לזרוע בשעת חרישה. על כרחך צ\"ל דאע\"ג דאין הדרך כן מקשי דהו\"ל למתני זורע, מדהוא מאותו עניין של חרישה. א\"כ לר\"ח בן חכינאי דנקט נמי לובש כלאיים אע\"ג שאינו מעניין של חרישה, הו\"ל למנקט נמי אוכל. אע\"כ כדאמרן, דבכל מילי דלא נקט מהם קצת במתני', י\"ל תני ושייר ודו\"ק]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ecaee35d054b89ed7825dda036f9642e0edd62c4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Makkot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,43 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Makkot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Makkot",
+    "text": [
+        [
+            "ושאלני הרב החרוץ המאה\"ג מה\"ו ליזר מדריזן זצ\"ל דלמא טעם הרמב\"ם דלקי, משום דאף דא\"א לחייבו מלקות משום כאשר זמם, מדנפטר מכאשר עשה, עכ\"פ מתחייב מלקות משום לאו דלא תענה. כדאשכחן בעדות דבן גרושה, דכשהוזם מדאינו נענש מכאשר זמם, לקי משום לא תענה, ה\"נ נימא הכא. השבתיו דנ\"ל ע\"פ מ\"ש תוס' [שבת קנ\"ד א'], דאין לוקין על לאו דלא תענה, מדנכלל בו גם לאו שניתן לאזהרת מיתת ב\"ד, ורק בבן גרושה או בהעידוהו לגלות, דלא צריך הלאו דלא תענה לאזהרה לכאשר זמם, ונמצא שלא נכלל לאזהרת מיתת ב\"ד, להכי מיד בשעת עדותו כבר נתחייב מלקות מהלאו דלא תענה, עכת\"ד תוס'. א\"כ בכל עד שרצה לחייב לאדם מלקות, לא לקי משום לא תענה. מדאיצטריך לאזהרה לכאשר זמם. ואף דכשהלקוהו להלה פקע כאשר זמם. אפ\"ה לא נתחייב למפרע. ואילה\"ק הרי לר\"א [ב\"ק דע\"ד ב'], עד שהוכחש לוקה משום לא תענה, אף דבשעת הגדה היה צריך הלאו דלא תענה לכאשר זמם שהיא אזהרה מיתת ב\"ד, ולא אמרינן כיון דפקע דהרי לא הוזם לא מתחייב למפרע. נ\"ל דעכ\"פ כמו דלר\"א לקי בכל גוונא בין שהוזם אח\"כ או לא [דאל\"כ לשני הש\"ס התם דהא דלר\"א לקי היינו בלא הוזם], כ\"כ לר' יוחנן דקיי\"ל התם כוותיה, עד שהוכחש לא לקי אף שאי אפשר להזימו אח\"כ, כגון שנעשו העדים טריפה אח\"כ. ועל כרחך ה\"ט, משום דבשעת הגדת העדות לא נתחייבו מלקות על הלאו דלא תענה לא הדרי להתחייב למפרע, והיינו כדברינו, משום דבשעת הגדה פטורים היו. וכך כ' נמי ע\"ר רש\"י [סנהדרין דפ\"ז ב' ד\"ה דאי]: "
+        ],
+        [
+            "ומסיים בש\"ס, דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם. אר\"א שהיו עוקבין [ר\"ל אורבין] להורג נפשות. ותמוה הרי ערי מקלט רק לשוגג. ונדחק רבינו מהרש\"א לתרץ, משום דבתחלה א' שוגג וא' מזיד גולה [כלקמן מ\"ז]. וגם זה תמוה וכי עבדינן תקנתא לרשיעא. ונ\"ל דבל\"ז ק' מזה דמסיים הש\"ס, שהיו עוקבין להורג נפשות [כ\"כ בדפוס סלוויטא], והול\"ל להרוג נפשות. אע\"כ ה\"ק הש\"ס, מדכתיב פן יחם לבבו, ובגלעד שהיו מרי נפש ומחוממי לב טפי, היו עוקבין ואורבין להורג נפשות, ויהיה שוגג או מזיד, חוזרין אחריו להרגו. להכי היו צריכים נמי הרבה ערי מקלט, למהר להנצל שמה. וברוך ה' שהאיר עיני בזה: ",
+            "וק\"ל לפמ\"ש תוס' [ב\"מ ד\"ל ע\"ב ד\"ה הא], דבכל דוכתא עשה השוה בכל דחי עשה שאינו שוה בכל. וכן מסתבר, מדלא שייך למימר גבייהו מאי אולמא וכו'. א\"כ למה הכא לא דחי עשה דעליית לרגל או פסח דכרת, דשוין בכל להך עשה של המתחייב גלות דלא שייך רק גביה. ואת\"ל כיון דהך עשה דבמקלטו ישב שייך גביה כל אדם כשיתחייב גלות, לא מחשב כאינו שוה בכל, ורק עשה דכהן דלא שייך גביה ישראל כלל, הו\"ל אינו שוה בכל [כנזיר דנ\"ח ב']. עכ\"פ ק' הרי בכל דוכתא עשה חמור דוחה עשה הקל [כתוס' פסחים נ\"ט א'], וכ\"כ עשה דרבים דאורייתא דחי עשה דיחיד, ותרווייהו אפילו אינו בעידנא [עמג\"א תמ\"ו סק\"ב]. א\"כ למה הכא כל מצות עשה בעולם לא דחי לעשה דגלות. ונ\"ל לפי מ\"ד [ב\"מ ד\"ל ע\"ב], דאין עשה דהשבת אבידה דוחה עשה ול\"ת, אף בעשה ול\"ת דכהנים דקילא דאינן שוה בכל. א\"כ כ\"ש תרי עשה דאין נדחין מחד עשה, אף דהתרי עשה קילי. דהרי לעניין דחייה, עשה חמור מל\"ת. א\"כ בהגולה נמי איכא כמה עשה. והשיבו אותו אל עיר מקלטו, וישב בה, בעיר מקלטו ישב. אמנם תמיהני הרי כללא אמרינן דרק ג\"ד, ע\"ז ג\"ע ש\"ד עומדים בפני פיקוח נפש [כסנהדרין ע\"ד א']. ואת\"ל דזהו דוקא להצלת חיי עצמו, ולא להצלת אדם אחר. ליתא דהרי אפילו לחלל שבת מותר כדי להציל נפש, מדכתיב וחי בהם ולא שימות בהם [כיומא דפ\"ה ב'] דמשמע שמותר לעבור כל עבירה שבעולם כדי להציל חבירו. והרי כל המקיים נפש אחת מישראל הו\"ל כאילו קיים עולם מלא [כסנהדרין ל\"ז א'], ואיך לא יהיה מותר לזה לעבור על איזה עשות כדי להציל כל ישראל אם הוא כיואב בן צרויה וכדומה. ודוחק לומר דאע\"ג דהוא מחמת העשות הנ\"ל מותר לצאת, עכ\"פ מותר גואל הדם להרגו, וכיון שכן אינו מחוייב וגם אינו רשאי להכניס א\"ע לספק סכנה כדי להציל חבירו מוודאי סכנה [כח\"מ תכ\"ו], וזהו האיסור דרמי עליה. ליתא, דמלבד שהדבר מודחק בפני עצמו, דבמשנה לא קאמר הך טעמא, בל\"ז ק' נמי וכי אינו מחוייב להכניס א\"ע לספק סכנה כדי להציל כל ישראל, וכי אסור לישראל לסגור הדלת בעד גואל הדם עד שיציל הלה כל ישראל. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ומהו מכת מרדות. לערוך [ערך מרד], ר\"ל שעל שמרד בדברי חכמים מכין אותו בלא מניין ובלא מספר ובלא אומד כבמלקות, רק כפי הנראה לב\"ד. וכן כ' הרמב\"ם בפי' משניות [נזיר פ\"ד מ\"ג]. וקרוב לזה כתב הר\"ן [שלהי מכות] וז\"ל יכוהו באפסר [צוים] בל\"א, כפול לשנים, ובלי מנין רק כפי שודא דדייני, דהיינו כפי שיראו הב\"ד צורך שעה. אולם בסנהדרין [ד\"ז ב'] משמע שהכוהו במקל. ובכתובות כתב הר\"ן [ברי\"ף שם ד\"פ ע\"א], דבכל עבירה נמשכת, שעובר עדיין על איסור דבריהם, מכין אותו עד שתצא נפשו. אבל בשיכוהו על שכבר עבר על דבריהם, לא מסתבר שיכוהו יותר ממלקות דאורייתא, רק כפי אומד הב\"ד, ואין מדקדקין במנין וברצועה איך שתהא. וק\"ל להר\"ן דבכל עבירה נמשכת גם באיסור דרבנן מכין אותו עד שת\"נ, א\"כ למה נקט הש\"ס [כתובות דפ\"ו א'] דוקא בלולב וסוכה שהן דאורייתא, דמכין כך, הרי גם בדרבנן דינא הכי. ונ\"ל דהתם קמ\"ל דאפילו על שלא עשה בפועל, בהא דוקא בדאורייתא יכוהו כך, משא\"כ בעשה דרבנן לא. אבל הר\"ן מיירי בעובר בהמשך בפועל אל\"ת דרבנן, אבל בעשה דרבנן, כגון שאינו רוצה להדליק נר חנוכה לא יכוהו כך. והן אמת שבעירובין [דכ\"א ב'] קאמר דרק בדאורייתא יש חלוק בין עשה לל\"ת, אבל בדברי סופרים לא ולא ילפינן דרבנן מדאורייתא דהרי בדאורייתא עשה דוחה ל\"ת ולא איפכא ובדרבנן ל\"ת דידהו דחי עשה דאורייתא דיש כח לחכמים לעקור דבר מה\"ת בשב וא\"ת כלולב ושופר ומגילה, ולא איפכא. ואפ\"ה אין משם הוכחה דדלמא לענין חיוב מיתה ביד\"ש קאמר שאין חילוק בדרבנן בין עשה לל\"ת. אבל לענין מרדות י\"ל דיש ביניהן חילוק. מיהו מכתובות [דפ\"ו א'] משמע דגם בעשה דרבנן מכין עד שתצא נפשו [ועתוס' שם]. א\"כ צ\"ל דסוכה ולולב דנקט ל\"ד, אלא ה\"ה עשה דרבנן. ולפי דברי הר\"ן הנ\"ל דדוקא בעבירה נמשכת מכין עד שתצא נפשו, א\"כ הא דקאמר הירושלמי [נזיר פ\"ד ה\"ג] אמתני' שלא ידעה האשה שהפר לה בעל ושתתה, דמכין אותה עד שתצא נפשה, והרי עונשה זה ודאי מדרבנן הוא, דהרי לא עברה אלאו ולא אעשה, רק מדכתיב ביה כפרה. ואמאי, והרי ודאי אינו עבירה נמשכת, דהרי נוכל להודיעה שהפר לה בעלה, ואמאי בעבירה זאת ענשוה יותר מחיובי מיתת ב\"ד, דהרי מכות שאין להן קצבה חמור ממיתה, דאלמלי נגדוה לחמש\"ו פלחו לצלמא [ככתובות ל\"ג ב' ותוס' שם]. ע\"כ צ\"ל דירושלמי ה\"ק דבאם נראה לב\"ד צורך שעה להכותה עד שתצא נפשה, רשאים. וא\"כ מיושבים נמי כה\"ג דברי הרמב\"ם [פ\"י מהל' חמץ] שכ' שכל מכות מרדות הוא עד שתצא נפשו, ותמהו שם על דבריו. ולפע\"ד ה\"ק דרשאין להכותו עד שתצא נפשו, אם רואין שעלולין כך. וכן אמרינן [יבמות ד\"צ ע\"ב] ב\"ד מכין ועונשין מיתה שלא מן הדין למגדר מילתא. וכדברי ר\"ן הנ\"ל כתבו נמי תוס' בדרך אפשר [נזיר ד\"כ ע\"ב ד\"ה ר' יודה]. אולם בריב\"ש [תשו' צ'], כ' בשם תוס' דמכות מרדות, הוא ל\"ט כשל תורה, רק שאינן חזקות כמותן, והביאו ראיה מקידושין [דכ\"ח] הקורא לחבירו ממזר, סופג מ', והרי רש\"י כ' שם דקנסא דרבנן הוא. ועי' פר\"ח [א\"ח תע\"א סק\"ב]. אמנם רמג\"א [תצ\"ו סק\"ב], כתב בשם מהרא\"י, דמכות מרדות הוא י\"ג הכאות, שליש מלקות התורה. וכן כתב בתשובת תשב\"ץ: ",
+            "ונ\"ל דבלא הורם ממנו. מעשר ראשון, גם לרמב\"ם חייב מיתה, דהרי מדלא הפריש מע\"ר, לא הפריש עדיין ת\"מע, שנקרא קודש וחייב עליו מיתה. אבל בעבר והפריש ת\"מע קודם למעשר, והרי הוא טבול רק למע\"ר נל\"פ דלרמב\"ם פטור ממיתה אף שלא הזכירו הרמב\"ם. דהרי אפשר לישראל להפריש ת\"מע רק שלא יקדים להפרישו קודם המעשר [כרמב\"ם פ\"ג מתרומות]. והרי כל סברת הרמב\"ם הוא למעט מעשר עני מדלא נקרא קודש. והרי גם מעשר ראשון אינו נקרא קודש. ולר\"ן נדרים [דפ\"ד ע\"ב ד\"ה וחכמים], אפי' בטבול רק למעשר עני חייב עליו מיתה ביד\"ש כשאכלו. ולדבריו ק\"ל. בשלומ' לרמב\"ם נקט הכא שפיר רק הנך, לאשמועינן דבנלקה נפטר ממיתה ביד\"ש, דלא עדיף מביד\"ש מכרת. אלא לר\"ן למה נקט רק ת\"ג ות\"מע, הרי אפי' בטבול למעשר עני דינא הכי. ואי\"ל דנכלל בטבל דנקט ברישא א\"כ ת\"מע נמי לא ננקט מה\"ט. וצ\"ע: ",
+            "אמנם לפמ\"ש תוס' [ב\"ק דצ\"ד ב'] דהמשניות היו קודם רבי, רק רבי סדרן. וכן מוכח לע\"ד במ\"ק [די\"א א'] דקאמר כאן קודם גזירה וכו'. א\"כ נשנת המשנה קודם יוחנן כוה\"ג שגזר הגזירה. והוא עצמו הי' חי זמן רב קודם רבי. וכ\"כ א\"ר יוסי שחי זמן רב קודם רבי אשריך כלים שיצאת בטהרה, א\"כ כל מסכת כלים כבר סדורה היתה בימיו. וכ\"כ אמרי' [ע\"ז די\"ד ב'] גמירי דע\"ז דאא\"עה ת' פרקי הוה. אלמא שהמשניות כבר היו סדורות בלשנן. רק רבי סדרן בפרקים, ובסדורן זא\"ז. ומ\"כ דכל משנה שאין בה מחלוקת כך היתה מסורה בלשונה וכהווייתה ממשרע\"ה. ומה\"ט אמרי' פרק איזה מקומן בכל יום מדאין שם שום חולק. כך נמסרה לנו בלשונה ממשרע\"ה מפי הגבורה, א\"כ מה\"ט נ\"ל דשפיר נקט התם והכא קלעים, משום דבימי משרע\"ה רק קלעים היו. כך נלפע\"ד: ",
+            "אמר המפרש במלת גם שהוספתי, מתורץ קו' רכ\"מ לרמב\"ם שכ' דעשה דצפורי מצורע אינו דוחה לל\"ת ועשה דשלוח הקן. והקשה, הרי קודם לקיחת האם אינו רק לאו דלא תקח, וכאשר אח\"כ כבר לקחה, אינו רק עשה. ולדברינו ל\"ק דעשה דשלח לעולם משמע. בין קודם או אחר שלקח משמע, מיהו בל\"ז לא הבנתי דמי הגיד לו לרבינו כ\"מ דכל עשה שאינו דוחה ל\"ת ועשה היינו דווקא בשחלין הל\"ת ועשה יחד. וא\"כ הכא כשלוקח האם עובר על הל\"ת, וכשאינו משלחה אח\"כ, יעבור על העשה. א\"כ ע\"י שירצה לקיים עשה דצפרי מצורע יצטרך לעבור על ל\"ת ועשה, ומה לי אם חלין כאחת או לא, עכ\"פ יעבור על שניהם: ",
+            "דאף דקיי\"ל כר' יוחנן דהתראת ספק שמה התראה [כרמב\"ם פט\"ז מסנהדרין]. אפ\"ה בהא קיי\"ל כר\"ל דבקיימו ולא קיימו תלוי חיוב כל לאו שניתק לעשה, אף דהא בהא תליא, [כמכות דט\"וב ורמב\"ם פי\"ג משחיטה], משום דמקושית שבש\"ס [חולין קמ\"א א'] מוכח דקיי\"ל קיימו ולא קיימו. מה\"ט לא קשה נמי הרי בכל דוכתא קיי\"ל כר\"י לגבי ר\"ל לבר מחלת [כיבמות ל\"ו א']. די\"ל שאני הא. דסתמא דגמ' חולין הנ\"ל ס\"ל כוותיה. וכעין זה תי' תוס' [ע\"ז דע\"א א' ד\"ה רב אשי]: מיהו אילה\"ק היכא אפשר לן למסבר בהא כר\"ל, הא טעמיה דר\"ל דס\"ל שמתה מאליה חייב היינו משום דס\"ל לאו שאין בו מעשה לוקין [כמכות דט\"ז א']. אבל אנן הא קיי\"ל לאו שאין בו מעשה פטור [כרמב\"ם פט\"ז מסנהדרין], והרי הכא לאו שאין בו מעשה הוא, שהיה לו לשלחה קודם שמתה ולא שלחה. י\"ל דכבר נגמר חיובו כשלקחה ועבר על הלאו, רק שהי' אפשר לו לתקן כשישלח, וכשמתה אזל תיקונו [ועמ\"ש סנהדרין פ\"ט סי' כ\"ב]: ",
+            "והקשה בכ\"מ בפ\"י מכלאים הרי לא עשה מעשה. ותירץ בשם הר\"ן דמדעשה מעשה מתחילה סגי. ונ\"ל ראי' דהרי אשכחנא עדיפא מנה, דאפי בעשה מעשה בשעה שלא היה בר חיוב. חייב עליה אח\"כ, דהרי ההולך לקברות בשידה, ונדר שם בנזיר ובא אחר ופרע המעזיבה מעל גביה והוא שהה שם אח\"כ כדי השתחוויי, חייב לכ\"ע [כשבועות די\"ז], אף שכל מעשהו רק ההילוך להקברות. והרי הלך בשעה שלא היה בר חיוב. וכעין זה כתבו תוס' שם [ד\"ה או]. ובהא מתורץ מה דק\"ל [שבת ד\"ד א'] דבעי רב ביבי בהדביק פת בתנור אם התירו לו לרדותה קודם שיבוא לידי איסור סקילה. וק\"ל מ\"ש מחולין [דט\"ז א'] באשקיל על חברו בידקא דמיא, ומת דפטור אכח שני. דגרמא בעלמא הוא. א\"כ ה\"נ הרי בכח חמימות הראשון כשהדביק הלחם, עדיין לא נאפה, עד שבא כח החמימות השני, ולא עשה המדביק כלום, דמ\"ש בידקא דמיא או בידקא דנורא. אע\"כ כר\"ן. דכל שהי' מעשה בתחלתו כמעשה בשעת מעשה דמי. א\"כ בשלומא בהדבקת פת, אף שבשעת אפיי' לא עביד מעשה, עכ\"פ תחלתו היה במעשה כשהדביק. משא\"כ בבידקא דמיא, לאו מעשה עביד, אלא הסיר המניעה. ודי לנו לחייבו בכח ראשון. מדגירא דיליה הוא. משא\"כ כח ב' גרמא ממש הוא ופטור. אמנם ק\"ל דהא תינח לתי' קמא של תוס' [שבועות די\"ז א'], שכתבו דת\"ק דרב ביבי דס\"ל בהוציא בית אונקלי חייב, לא פליג ארב אשי דמחייב בשהה כדי לפשוט וללבוש, ואילה\"ק לתירוצם זה א\"כ למה צריך רב בבי לאוקמא בהוציא בית אונקלי ממש, הרי אפי' רק בשהה סגי. נ\"ל די\"ל דס\"ל דבשהה צריך שישהה כדי לפשוט וללבוש כל המלבוש, ולא סגי בשהה כדי לפשוט ולהכניס האונקלי. אלא לפי תירוצם הב' שם, דרב ביבי לא ס\"ל הך דרב אשי דלסגי במעשה מתחלתו, א\"כ קושיתינו חוזר וניער איך קאמר רב ביבי [בשבת ד\"ד] שיש כאן בהדביק פת בתנור חיוב סקילה, הרי לא עשה מעשה כלל, אלא שנאפה מעצמו. ומעשה דהדבקה בתחלתו לא מהני לדידי' לחיובי'. אבל אילה\"ק בל\"ז לרב ביבי אי נימא דס\"ל דמעשה שמתחלתו לא מהני, א\"כ אופה שהוא מאבות מלאכות, ומבשל שהוא תולדת אופה היכא משכח\"ל דחייב בשבת. י\"ל דמשכח\"ל באחז האור או הבצק או הקדירה בידו אצל האש, עד שנאפה או שנתבשל. אבל הכא בהדביק פת והלך לו, לדידיה חיוב סקילה היכא משכח\"ל. ונ\"ל דאף לתירוץ ב' של רבתוס' בשבועות הנ\"ל יש לחלק, דדוקא באל תלבש אל תלבש שאין הלבישה שקודם ההתראה צריכה שתצטרף ללבישה שאחר ההתראה, וכל אחת לבישה בפ\"ע היא, להכי לבישה שנייה פעולה אחרת היא בלי מעשה מתחלתו, להכי ס\"ל לרב ביבי דאינו מועיל מעשה שקודם ההתראה להמעשה שאחרי ההתראה. משא\"כ הכא בהדביק פת, חמימות שמקודם לבד, לא הועילו כלום, לולא בידקא של החמימות השניי' שבא אחר ההדבקה, שע\"י שניהן נאפה הפת, להכי שפיר מהני המעשה שבתחילת האפיי' אף לרב ביבי. ואדרבה לתי' קמא של תוס' ק\"ל, מדאמרי' [מ\"ק ד\"ב ב'] במנכש בשבת לרב יוסף חייב משום זורע, ולרבה משום חורש. ומקשי הש\"ס לרבה מדתני', המנכש ומחפה בכלאים לוקה, ור\"ע אומר אף המקיים. ואי מנכש חייב משום חורש, חרישה בכלאים מי אסר. ומשני. משום מקיים. ומקשי תו והא מדקתני סיפא ר\"ע אומר אף המקיים, ש\"מ דרישא לאו משום מקיים. ומשני כולה ר\"ע היא. וקשה לתי' קמא של תוס' מה מקשי, לשני דרישא נמי משום מקיים, רק דבהא פליגי, דל\"ע אף ברואה כלאים בשדהו סגי דלחייב. וכדפי' רש\"י התם, וכן נ\"ל כדברי רבינו, דהרי ר\"ע ס\"ל [כריתות ד\"ג ב'] דא\"צ מעשה, אבל ת\"ק מצריך מעשה מתחלתה, כמנכש. ואפי' לרש\"י ותוס' [ע\"ז דס\"ד א'], דלר\"ע מקיים היינו שעשה גדר, נמי י\"ל דלמא איפכא פליגי, דלת\"ק בעשה מעשה מתחלתו סגי. ולר\"ע צריך מעשה בשעת הקיום, שעושה גדר סביב הכלאים. ואף דר\"ע ס\"ל [כריתות שם], דא\"צ מעשה, ע\"כ צ\"ל לתוס' ורש\"י הנ\"ל דהיינו רק לעניין קרבן. וכן מוכח נמי מתוס' שם [ד\"ה הואיל], אבל לעניין מלקות בעי מעשה בשעת הקיום. אע\"כ דליכא למ\"ד דמעשה מתחלתו להני לחיובו. ונ\"ל דבל\"ז ק\"ל מדאמרי' [סנהדרין דס\"ה א'] דידעוני גרע מאוב, מדאין בידעוני מעשה, דאף דמכניס תחלה עצם לפיו, זה לא מחשב מעשה, מדאין מדבר בכישופו רק אחר שהכניסו, וכן פי' רש\"י התם [ד\"ה ריש לקיש אמר]. ואי כר\"ן ותירוץ קמא של תוס' הנ\"ל הרי ביש מעשה מתחלתו סגי. אע\"כ דהא דצריך מעשה במלקות היינו דילפינן מלאו דחסימה [כפסחים מ\"א ב'] והתם המעשה גופה איסור הוא. ולהכי בכל דוכתא דחייב במעשה מחתלתו, היינו דוקא בדומה ללאו ודחסימה שיש בהמעשה שבתחלה מעשה שיש בה חיוב. כנכנס לקברות, כלובש כלאים וכאופה בשבת, רק שלא היה אז התראה. וכשהתרו בו אח\"כ, אף שאינו עושה אח\"כ מעשה חייב. משא\"כ במנכש בכלאים, כיון דלא חייב על הניכוש, רק על הקיום, לא מחשב מעשה דלחייב עלה אח\"כ. וה\"נ בידעוני, מדלא חייב על הכנסת העצם בפיו רק על הדיבור שאח\"כ, לא מחשב מעשה דלחייב עלה אח\"כ. אולם ל\"מ מרבותינו, הו\"א דבשעטנז לא בעי מעשה, מדכתיב לא יעלה עליך. ולא כתיב לא תעלה עליך, והרי בהלבישו אחר נמי חייב מה\"ט [וכתשובת הלכות קטנות סי' ל\"ו]: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט הרי בל\"ז מעל בשור. במח\"כ רבינו, הרי הש\"ס מוקי לה בשור בכור, והרי בקדשים קלין אין בהן מעילה רק באימורין אחר זריקת דמן [כמעילה ד\"ו א']. והא דלא הוכיח הש\"ס מהא, דמתני' מיירי מבכור שור. היינו משום דבל\"ז י\"ל קושית רתוי\"ט. די\"ל דמיירי שהיה מעילת שניהן רק בפרוטה, דלא חייב משור לחודא, מדאין מעילה בפחות מפרוטה. אמנם לפי הש\"ס דמוקמינן חמור דמתני' נמי בפטר חמור, וכדפי' רש\"י באמת במשנה, אילה\"ק הרי בפטר חמור נמי לית ביה מעילה. רק דאסור בהנאה [כבכורות ד\"ט ב']. י\"ל דחמור דנקט מתני' לאו דוקא, אלא שור ושה קאמר, וכן כתב רש\"י הכא. או דבפטר חמור נמי לקי משום לא תעבוד. ואע\"ג דשור וחמור מחד לאו נפקו, לקי ב' משום דגופין מחולקין [ככריתות דט\"ו] אף דהכא בפעולה א' נעשו שניהן. ולא דמי לחלב וחלב, או דג ויין, דהכא גם שמות מחולקים [ועי' חולין דפ\"ב ב']: ",
+            "[ואי\"ל א\"כ לחייב עלה ב', דהרי קיי\"ל דבזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, חייב ב', משום כלאי זרעים ומשום כלאי כרם [כתוס' פסחים דמ\"ז א']. נ\"ל אפשר האי תנא ס\"ל דכלאי זרעים אינן רק מדרבנן כרש\"י [בכורות דנ\"ד א']. עונ\"ל דמלשון המשנה משמע, שכבר היה כרם נטוע, וזרע שם כלאים חטה ושעורה במפולת יד וחייב רק משום כלאי זרעים, והיא גופה קמ\"ל דאע\"ג שזרען בכרם אינו לוקה גם משום כלאי כרם, מדלא היה במפולת יד עמן, גם לא חיפה כל הג' יחד [כרמב\"ם רפ\"ה מכלאים]. מיהו הרמב\"ם באמת הכא חשיב תרתי. לאו דזרעים ודכרם. ובקדשים לעיל לא חשיב רק חדא, דלא חשיב לאו דמעילה, מדהיה תנא צריך לפרש שנהנה בפרוטה, ולא רצה להאריך. והא דנקט תנא מוקדשין לשון רבים, והרי א\"צ שיהיה רק שור הקדש לחוד. לאו דוקא. אב\"י ל\"מ מע\"ר שליט\"א, נ\"ל דמוקדשין דוקא. דאי בשור הקדש וחמור חולין, ל\"ל חמור, אפי' בשור ושור חייב משום כלאים. דחולין עם קדשים כלאים הוה, כש\"ס כאן [דכ\"ב א', ועי' ברש\"י שם ד\"ה המרביע]. וכן פסק נמי הרמב\"ם [פ\"ט מכלאים הי\"א]. ואילה\"ק א\"כ למה באמת לא נקט המשנה כן. י\"ל דה\"ט דלא רצה תנא להאריך בלישני, שור הקדש ושור חולין, ומזה נ\"ל ראיה למ\"ש הר\"ן. [נדרים ד\"נ ב'], והובא ג\"כ ברט\"ז [בי\"ד ק\"ב סק\"ה], דלרבנן להכי בדם בדם הוה כמין באינו מינו, משום דזה אסור וזה מותר. והרי מצינו דוגמתו הכא בכלאים אף ששניהן מין א' בטבע, אפ\"ה מדדיניהן חלוקין מחשבו כמין בא\"מ. גם לא ידענא מה התמיה רבינו הריב\"ן בעל הפירוש הש\"ס בשלהי מכות, בהך סוגיא בד\"ה המרביע וכו', בסוף דבריו כתב וז\"ל, וזה תימה, כונתו ז\"ל שלא מצינו דוגמתו. ולפע\"ד מה תימה יש, הרי מצינו דוגמתו בדם ודם לרבנן. עכ\"ל בני הרב המאה\"ג שליט\"א הגאב\"דקק לאנדסבערג]: ",
+            "והקשני אדם הקשה כברזל ה\"נ י\"נ הגאב\"דקק ק\"ב מהו' יעקב צבי שליט\"א, וז\"ל הא לקי נמי משום לא יחל דברו, כמ\"ש הרמב\"ם ריש הל' נזירות, וא\"כ תשעה לאוין נינהו. השבתי לו, ולמה לא הקשה מעלת י\"נ נ\"י לעיל מנה במשנה, היה שותה יין כל היום אינו [חייב] אלא אחת, והרי לרמב\"ם ריש נזירות הנ\"ל, עכ\"פ חייב ב'. אמנם לפעד\"נ למאי דמסיק הש\"ס דהאי תנא לית ליה איסור חל על איסור ואפי' בכולל דאל\"כ לתני שבועה בכולל בהדייהו, א\"כ צריך ליישב האיך חלו זע\"ז הנך ח' לאוין דנקט תנא. וע\"כ צ\"ל כרמב\"ם בפי' המשניות. דבכל הלאוין דמתני' לא שייך אין אחע\"א, דכל לאו הוא בגוף אחר, ור\"ל דבכור שור הוא בגוף אחר, ופטר חמור הוא ג\"כ לאו בגוף אחר. ולאו דכלאי בהמה בהדי הדדי קאתו עם הנך לאוי דלעיל כשנולדו. ולאו דכלאי כרם על גוף אחר, דהיינו הזרעים שנזרעו, ולאו דשביעית על גוף הקרקע, שהוא ג\"כ גוף אחר. ולאו דיו\"ט צ\"ל דרמב\"ם ס\"ל דמיירי בר\"ה של שביעית, דאז בהדי הדדי קאתו שביעית ויו\"ט. ולאו דכהונה על גוף אדם, שהוא ג\"כ גוף אחר. אמנם עדיין לא הביננו הרמב\"ם איך יחול איסור נזיר על כהונה. וע\"כ צ\"ל דלרמב\"ם מיירי שהזירו אביו בעודו קטן, אז חל עליו הנזירות אף כשגדל, וכמ\"ש הר\"ב ספ\"ג דסוטה. וגם דברי הרמב\"ם [בפ\"ב דנזירות] יש לפרש דס\"ל כר\"ב בזה, דלא כתב שם רק שיכול להזירו עד שיגדיל. אבל שפיר י\"ל דס\"ל לרמב\"ם דאותו נזירות שהזירו כשהיה קטן מתקיים גם אח\"כ. וא\"כ כשהגדיל בר\"ה של שביעית, חל יו\"ט ושביעית וכהונה ונזירות בפעם א' [ועי' יבמות דל\"ג א']. א\"כ מתורץ גם קושית מהרי\"ץ י\"נ נ\"י, דהרי בכה\"ג ליכא גם בל יחל דברו, שהרי לא דיבר כלום. ומה\"ט י\"ל נמי קושיתי דלעיל מהי' שותה יין כל היום דאינו חייב רק א', ולא נקט תנא לאו דלא יחל דברו, משום דלא פסיקא ליה, דמי לא מצי איירי בהזירו אביו בקטנותו. אולם גם בל\"ז יש לתרץ הקושיא דמשו\"ה לא נקט תנא הכא והתם לאו דלא יחל דברו, משום דתנא ושייר [ובפרט התם דלא אתי תנא לאטפויי בלאוי]. וכך כתב תוס' במכילתן [דכ\"ב א', ד\"ה מתקיף]. ואע\"ג דקאמרי בגמ' תנא תני שמונה ואת אמרת תני ושייר אין הכוונה הכא דמדתני מנין ע\"כ לא תני ושייר, אלא ר\"ל דהתנא נקט כל השמונה, וביניהן יו\"ט, וכיון דנקט יו\"ט, אם איתא דמחייב איו\"ט ב' הו\"ל למנות ב' של יו\"ט, דביו\"ט לא שייך שייר, כיון דנקטי', [כך נ\"ל פירוש דברי בעתוס', דאל\"כ הרי במבשל ביו\"ט נמי נקט מניין, לוקה חמש]. מיהו הא תינח יו\"ט דנקטי' תנא, הו\"ל למתני ב' הלאוין דכתיבי גביה. אבל לאו דבל יחל דברו לא כתיב בנזיר, רק מהיקישא דנדר נזיר יליף לה [כנדרים ד\"ג א']. וכיון דלא כתיב בפירוש בנזיר, מצינן שפיר למימר דתני ושייר לי': וכמו כן צ\"ל לר' חנניא בן חכינאי דנקט הלובש כלאים ג\"כ במתני', ולא חש לתשובת ת\"ק דאינו מן השם של חרישה. וקשה לדבריו דא\"כ הו\"ל למתני נמי דאכל איסור באותה שעה. ואי\"ל משום דבאכילה אינו מוכרח שיאכל אז איסור משא\"כ לבוש על כרחך כך הוא הדרך שיחרוש כשהוא לבוש. ליתא. דא\"כ מה מקשי עולא בש\"ס וללקי נמי משום זורע ביו\"ט. וכי מוכרח שיזרע אז. ואת\"ל דה\"ק, דכמו כשחיפה ע\"י חרישה הו\"ל כזורע לעניין כלאים, ה\"נ הו\"ל כזורע לעניין יו\"ט כמ\"ש רש\"י באמת בגמ'. ליתא, דאע\"ג דר\"ע היא דס\"ל המקיים כלאים בכרם לוקה [וכדקאמר בש\"ס], ור\"ע מחייב אף בלאו שאין בו מעשה [ככריתות ד\"ג ב'], עכ\"פ היינו רק בכלאים, דדייק הכי. מדהוה מצי למנקט בהמתך לא תרביע ושדך לא תזרע כלאים. או הוה מצי למנקט, כלאים לא תרביע בהמתך ולא תזרע שדך, ש\"מ דלהכי סמך כלאים לשדך, כדי שנבין נמי משמיעותא דקרא, כלאים שדך לא, ר\"ל אפי' בלא זרעתו לא תניחנו. וא\"כ ה\"נ מחפה. והכי נמי אמרי' במ\"ק [ד\"ב ב'] דמחפה בכלאים לוקה משום מקיים. ועל כרחך מטעמא דאמרן. אבל בשבת או ביו\"ט, וכי ס\"ד דס\"ל לר\"ע דבשבת ויו\"ט יהיה צריך לעקור ולתלוש מקודם כל השדות והגינות כדי שלא יתחייב כשיקיימן. על כרחך דלא מחייב בשבת אמקיים לר\"ע, א\"כ לא מחייב נמי אמחפה לרבנן. אע\"כ דקושית עולא לאו אמחפה בכלאים קאי, אלא דעולא ק\"ל דהו\"ל למנקט דבהדי דחרש זרע. וא\"כ קשה שפיר קושיתנו וכי מוכרח לזרוע בשעת חרישה. על כרחך צ\"ל דאע\"ג דאין הדרך כן מקשי דהו\"ל למתני זורע, מדהוא מאותו עניין של חרישה. א\"כ לר\"ח בן חכינאי דנקט נמי לובש כלאיים אע\"ג שאינו מעניין של חרישה, הו\"ל למנקט נמי אוכל. אע\"כ כדאמרן, דבכל מילי דלא נקט מהם קצת במתני', י\"ל תני ושייר ודו\"ק]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מכות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Shevuot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Shevuot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..5cf0a857ae62fac1b8170db5b05bb26a49542928
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Shevuot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,66 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Shevuot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "ונ\"ל דלהכי שני תנא מסדרא דקרא, דבקרא [סוף פרשת ויקרא] נקט להרע תחלה, ותנא נקט להרע לבסוף. משום, דקרא נקט להיטיב לבסוף לרבותא, אף דבכה\"ג פטור ממלקות אם עבר מדהו\"ל לאו שאין בו מעשה. אפ\"ה חייב קרבן עולה ויורד. משא\"כ במשנה מדרצה למנקט נמי שאכלתי ושלא אכלתי, ובה הוה רבותא איפכא, דלא מבעיא באכלתי, וודאי הוה שבועת בטוי ולא שבועת שוא, דאף שיש עדים שלא אכל, עכ\"פ לא ראינו אין ראיה. אלא אפילו בנשבע שלא אכל ויש עדים שאכל. סד\"א דהוה כשבועת שוא, קמ\"ל דכל שאינו מפורסם לג' בני אדם שאכל, שבועת בטוי הוה *). ועוד יש לדקדק דשינה התנא מסדרא דקרא גם בדבר אחר, דבקרא נזכר תחלה שבועת עדות, ואח\"כ טומאת מקדש וקדשיו, ואח\"כ בטוי, ואח\"כ פקדון. והתנא נקט תחלה טומאת מקדש וקדשיו, ואח\"כ בטוי, עדות, פקדון. ונ\"ל דקרא נקט תחלה יחד הנך ג' שהן בקרבן עולה ויורד. רק הפסיק בין עדות לבטוי עם טומאה מקדש וקדשיו, אע\"ג דעדות ובטוי שניהן שבועות ודמו אהדדי. ה\"ט משום דשניהן שבועות ואילו הוה נקט להו סמוכין, אפשר למטעי דונעלם דכתיב בבטוי אעדות נמי קאי והרי באמת בעדות חייב במזיד כבשוגג. להכי אקדים קרא ונקט תחלה שבועת העדות שהוא רע לשמים ולבריות, ולהכי הוה דינו לחוד, שחייב מזיד כשוגג. והדר נקט טומאת מקדש וקדשיו וסמיך ליה בטוי, דג\"כ שוו אהדדי, שאינן רק רע לשמים, וחייב עליהן רק בשוגג [כש\"ס כ\"ה ב']. וסמך כל הנך ג' יחד, מדחייב על כולן עולה ויורד. אבל פקדון שדינו מיוחד שחייב אשם, יחדה לו תורה פרשה אחרת. משא\"כ תנא דידן, תחלה נקט טומאת מקדש וקדשיו, מדזוטר מלייהו פסק ושדי להו [כש\"ס ד\"ג א']. והדר נקט סמוך לה בטוי דדמי לטומאת מקדש וקדשיו דתרווייהו חייבים קרבן רק בשוגג, ותרווייהו חטא שבין אדם למקום. והדר סמיך לה עדות לבטוי, דשתיהן שבועות נינהו, ושתיהן בקרבן עולה ויורד. ובסוף נקט פקדון שדינו מחולק מכל הנך דלעיל לענין אשם, כמ\"ש לעיל. ואפ\"ה סמוך לה לעדות, מדדמי ליה, דבשניהן חייב מזיד כשוגג. דבשניהן לא נאמר ונעלם, ודמו נמי תרווייהו אהדדי דשתיהן חטא לשמים ולבריות: ",
+            "ואילה\"ק הרי בנזיר נמי מביא קרבן על דבורו בסוף נזירתו אף שלא חטא בדיבורו, דהרי לא קיי\"ל דנזיר חוטא הוה מדהו\"ל שיטה דקאמרי הכי [כנדרים ד\"י ע\"א], ואין הלכה כשיטה. י\"ל עכ\"פ אינו מביאו על שעבר על דיבורו, רק להתירו במה שאסר ע\"ע. ואף שבנזיר שנטמא מביא קרבן על שעבר על דיבורו. התם מביא קרבן על שעשה מעשה, משא\"כ בשבועה אפילו בשלא עשה מעשה, דהיינו כשנשבע שאוכל ולא אכל נמי חייב קרבן. ואף דבמעל בהקדש, אף שלא עשה מעשה מביא קרבן על דבורו, דהרי המשאיל קרדום הקדש לחבירו, וא\"ל שיקחנה בשאלה, הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה [כב\"מ דצ\"ט א'], ומשכח\"ל בלי שום מעשה אפילו של שואל, כגון דקיימא קרדום בחצירו דשואל, דמיד שאמר לו שתהיה שאולה לו קנאה [כב\"מ צ\"ד ב'], ועל אמירתו שיקחנו דהו\"ל מדבר וחוטא לא היה חייב קרבן לולא דיבור שהקדישו. נמצא שעל דיבור שהקדישו שאין בו חטא, ואין מעשה חטא אחריו, ואפ\"ה חייב קרבן מעילה. [כך נ\"ל פי' קושית הש\"ס, ומתורץ תמיהת תוס' שהקשו דאמאי לא משני דמעילה צריך מעשה. ולפי דברינו מיושב שפיר. מיהו גם בל\"ז ק' לתוס' דאם אאמירה שהקדיש קאי קושית הש\"ס, א\"כ הרי גם אמירתו א\"צ, דהרי משכח\"ל בהקדישו אחר]. וי\"ל מעילה שאני דאסרו אכ\"ע. משא\"כ שיאסור בדיבורו רק על עצמו, ויביא קרבן כשיעבור בלי מעשה, לא משכח\"ל רק בבטוי. אמנם ק\"ל, הרי וודאי כמו דפליגי בשלא אוכל פליגי נמי בשאוכל דאי כשאוכל כ\"ע מודו דצריך כזית, א\"כ ל\"ל לרבנן לאקשויי לר\"ע היכן מצינו בעלמא וכו', הו\"ל לאקשויי מנה ובה, מ\"ש שלא אוכל משאוכל. ואי משום דבאוכל כ\"ע מודו דסגי בכ\"ש, א\"כ ה\"ל לר\"ע להשיבם מנה ובה, היכן מצינו בשום עשה שבתורה שנפטר בכ\"ש כי הכא. אע\"כ דגם בשאוכל פליגי אי סגי באכל כ\"ש. וכן משמע בגמ' [דכ\"ב א'] דקאמר מחלוקת בשלא אוכל, אבל בשלא אטעם, כ\"ע ס\"ל דסגי בכ\"ש. ומדלא אשכח שם מידי דמודו בה רק בשלא אטעם, ש\"מ דבכל גוונא פליגי. דאע\"ג דבנשבע שיאכל ואכל עפר מודו רבנן דנפטר, דהא אחשביה [כשבועות דכ\"ד א']. שאני התם, דמדעפר אינה בת אכילה כלל, ואפ\"ה אכלו, וודאי כוונתו לאחשביה לקיים שבועתו. אבל בנשבע שיאכל ואכל חצי שיעור, לא יצא לרבנן. אם כן ק\"ל למה באמת נקטה משנה פלוגתייהו בשלא אוכל, ולא נקט פלוגתייהו בגוויה דרישא דפתח בה, דהיינו בשבועה שאוכל, ור\"ע לקולא דפוטר א\"ע בכ\"ש, ורבנן לחומרא. ואת\"ל דהאי חייב דקאמר ר\"ע, ר\"ל בהיה מזיד חייב אפילו מלקות. וא\"כ משו\"ה מדרצה לאשמעינן דלר\"ע אפילו מלקות חייב באכל כ\"ש. לפיכך לא מצי למנקט בנשבע שיאכל ואכל כ\"ש. דלר\"ע פטור ולרבנן חייב. דהרי בכה\"ג אפילו לא אכל כלל, פטור לכ\"ע ממלקות. אי משום התראת ספק, או משום לאו שאין בו מעשה [כריש מכילתן ד\"ג ב']. ואפילו לר\"ע דס\"ל [כריתות ד\"ג א'], דכל לאו א\"צ מעשה, עכ\"פ ס\"ל דמעשה זוטא בעינן [כסנהדרין דס\"ה א']. עכ\"פ ק\"ל דהו\"ל למנקט פלוגתייהו בשאכלתי ולא אכלתי, דסמיך הך גוונא ברישא לפלוגתא דר\"ע ורבנן. ואי נימא דבלשעבר כ\"ע מודו דשמה אכילה, א\"כ היכא קאמרו רבנן היכא מצינו כ\"ש חייב, הרי מצינו שפיר לשעבר. ואי בלשעבר כ\"ע מודו דלא שמה אכילה, א\"כ מה מהדר להו ר\"ע היכן מצינו מדבר ומביא קרבן, הרי עכ\"פ מצינו בלשעבר שג\"כ מדבר ומביא קרבן ואפ\"ה שיעורו בכזית. ולכאורה היה נ\"ל דבלשעבר נמי פליגי רק נקט מלתא דכתב בקרא להדיא. או נ\"ל דמהא מוכח כרמב\"ם [בפ\"ד משבועות] דאף דלרבנן בנשבע שלא אוכל ואכל כ\"ש פטור, עכ\"פ איסורא איכא, ככל חצי שיעור מדחזי לאצטרופי [כרמ\"ל שם]. להכי נקט תנא כה\"ג ולא בשעבר, לאשמעינן דרק בחייב פליגי, ואיסורא מיהא איכא לכ\"ע. אבל אי\"ל הרי לשעבר על כרחך כ\"ע מודו דל\"ש אכילה. מטעם דהיכן מצינו אוכל כ\"ש חייב, דאהא ליכא להשיב, דהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן וכו', דיש להשיב כקו' הש\"ס לקמן הרי מגדף, דליכא להשיב גם על זה כתירוץ הש\"ס, התם מדבר וחוטא, ליתא דהרי לשעבר נמי מדבר וחוטא הוא. הא בורכא, דשאני מגדף דהדיבור בעצמו חטא, משא\"כ הנשבע לשקר בשעבר אין הדיבור בעצמו חטא, לולא שאכל מקודם: ",
+            "הכי אמרינן בש\"ס. וק\"ל כיון דבמשנה קאמר לאיש פלוני, א\"כ למה הו\"ל מושבע ועומד מהר סיני, וכי מחוייב ליתן צדקה דוקא לעני זה. ומ\"ש מכהנים ולויים אלו נהנים לי, יתן מעשרותיו לאחרים [נדרים דפ\"ג ב']. ונ\"ל דהכי מקשי הש\"ס, דמדקאמר שבועה שלא אתן צדקה לפלוני, על כרחך מיירי במחוייב ליתן לו, וכגון שיש ביכולתו ליתן לו, ואין עני אחר לפניו רק זה המבקש ממנו שיתן לו, או שיודע שנצרך לו. דאי בשאין ביכולתו, או שיש עני אחר לפניו, א\"כ אין זה צדקה כיון שאינו מחוייב ליתן כך, והרי הוא נשבע רק על הצדקה. אלא ע\"כ שבאמת מחוייב ליתן לו. ואהא מקשי הרי מושבע ועומד הוא. מיהו הא דמשני בש\"ס דמיירי במתנה לעשיר, לאו דוקא, דה\"ה מתנה לעני, ור\"ל בנתן כבר כראוי [כי\"ד רמ\"ט]: ",
+            "הכי אמרינן בש\"ס. והקשו תוס' שם [דכ\"ה ע\"א ד\"ה איני]. לס\"ד דשלא יישן ר\"ל לעולם, הו\"ל להקשות כך בריש פירקן בדקאמר שבועה שלא אוכל. ותרצו דבאכילה ליכא למטעי דלעולם קאמר עכ\"ל. ותמוה דמ\"ש משינה. ואי\"ל דכוונתם, דבשלא אוכל וודאי לא נתכוון לעולם, מדאיכא לפעמים אכילה דמצוה, והו\"ל נשבע לבטל המצוה. ליתא, דהרי בנשבע שלא אוכל מצה, ואכל מצה בלילי פסח חייב, ולא אמרינן דאין כוונתו על מצת מצוה [כירושלמי שהביא תוס' במכילתן דכ\"ד א' ד\"ה אלא]. ודוחק לחלק דהתם מדפירש מצה מסתמא נתכוון לאותה של מצוה. אמנם נ\"ל ע\"פ מ\"ש הר\"ן הכא, דבנשבע שלא יאכל חודש ימים, דלא הו\"ל שבועת שוא, דלא דמי לשינה שאין הוא עצמו בידו. משא\"כ באכילה. בדידיה תלי, כשירצה לא יאכל, וכשיסכן באמת יהיה מותר לאכל קצת לקיום חייו. עכ\"ל. ולפ\"ז אפשר לומר דהכי כוונת תוס', דהרי לפ\"ז בנשבע בפירוש שלא יאכל אף שיסתכן, אין השבועה חלה, מדהו\"ל נשבע לבטל המצוה [כרא\"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ג'. וב\"ק פ\"ח מ\"ו וכתובות פ\"ז מ\"י]. ולא דמי לנשבע שלא יאכל מצה דחל בכולל כלעיל. דהכא שאני, דאפילו חל נדחה מחשש פקוח נפש, משא\"כ במצה דמצוה. א\"כ כ\"ש באמר סתם שלא אוכל, אמרינן דמדלא חל אלעולם מחשש נשבע לבטל מצוה והרי גם כשישבע כן יחוייב לעבור לבסוף. בכה\"ג וודאי לא נתכוון כלל אלעולם, רק כל זמן שאפשר להתקיים. אמנם עוד תרצו תוס', דהתם אפשר שפיר שאמר שלא אוכל לעולם, בנשבע על ככר שלפניו. ותמהני דאי התם בכה\"ג מיירי, הדרא קו' הש\"ס התם [דכ\"ג ב'] לדוכתא, דא\"כ פת פת ל\"ל. דהרי כמו דמוקי רב פפא התם במשקין בסיפא. דבמונחים לפניו ולא קאמר אלו ש\"מ לחלק. כ\"כ באוכלין נמי, וודאי במונחין לפניו כוונתו לחלק, ופת פת ל\"ל. ונ\"ל דבל\"ז ק' אפילו לא נימא כרבעתו\"ס. ק' למה לא מוקי הש\"ס התם אוכלין דרישא נמי במונחין לפניו. אע\"כ דוקא במשקין דלא מצי למימר פת פת, להכי במונחים לפניו אמרינן דמדלא קאמר אלו, ש\"מ לחלק. משא\"כ במאכל אפילו מונח לפניו, אף דיש הוכחה מדלא קאמר אלו ש\"מ לחלק, עכ\"פ איכא הוכחה נמי איפכא. מדלא קאמר פת פת, ש\"מ למפטר נפשיה מאחרינא קאתי. להכי איצטריך למוקמא בדקאמר באמת פת פת. ומתורץ ג\"כ קושיתינו לתוס'. אולם מה שרצה רבינו ת\"ח לתרץ קו' התוס', דשבועה שלא אוכל, אפילו כוונתו לעולם, לא הוה שוא, מדאפשר לאדם להתקיים בשתייה, דאף דשתייה בכלל אכילה [כלעיל סימן ז'], זהו דוקא בקבע זמן לאכילה, אבל בדקאמר סתמא, אמרינן מדא\"א להתקיים, וודאי כוונתו אאכילה לבד. ותמהני מה יענה רבינו בשבועה שלא אוכל ושלא אשתה במשנה א', דחייב ב', ואמאי הרי מדקאמר סתם לעולם תאמר, והו\"ל שבועה שוא. וצ\"ע: ",
+            "ותמוה דהאי שהיה בדין דקאמר מיותר לגמרי. ונ\"ל דנקט הכי, דלא תקשה מאי קמ\"ל בנשבע לקיים ולא קיים. דבשלמא לבטל ולא ביטל קמ\"ל דדוקא לעניין קרבן פטור, אבל עכ\"פ חייב מלקות משום שוא, אבל בקיים ולא קיים, הרי וודאי פטור ממלקות וכ\"ש מקרבן, ולמה ליה למתנייה. אהא קאמר שהיה בדין שיתחייב קרבן מכת ק\"ו. או נ\"ל דנקט הכי, דלא תימא דהאי לקיים מיירי רק בנשבע לקיים לא תעשה, ולא חייל. משום דאין איסור חל על איסור. והרי באמת הא ליתא, דהרי בהא גם ר' יהודה מודה דפטור [כתוס' ד\"ה לקיים]. להכי קאמר שהיה בדין וכו', דמדיליף חיובא מק\"ו. תו ליכא למימר דקאי אנשבע על לא תעשה, דהרי אין איסור חל על איסור מקרא נפקא לן [חולין ק\"ג א' וקי\"ג ב']. א\"כ וכי אהני ק\"ו לבטולי קרא. אע\"כ דמיירי ת\"ק נמי אפילו בנשבע לקיים עשה דפטור. ושפיר שייך ק\"ו: ",
+            "כך הוא גירסת הרי\"ף ותוס'. ובש\"ס בבלי וירושלמי ובמשניות גרסינן שלא אוכל וב' פעמים שלא אוכלנה. וקאמר בגמ' דנקט הכי, לאשמעינן דאפילו בכה\"ג, חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא, שאם התיר חכם ראשונה, מצאה שבועה ב' מקום לחול וחייב עלה. וכתבו תוס' דנראה דל\"ג ב' פעמים שלא אוכלנה, ואפ\"ה שמעינן להך דוקיא דגמ', דמדלא קאמר תנא \"חייב אחת\" רק \"אינו חייב אלא אחת\" ש\"מ דשבועה ב' ג\"כ איתא, רק שאינו חייב עלה. ונ\"ל דלש\"ס דגרס ב\"פ שלא אוכלנה, לרבותא תני לה, דלא מבעיי שלא אוכל ושלא אוכלנה, דשבועה ב' לא דמי כלל לשבועה א' ולא נכלל בה, רק סתר אותה, דהרי שלא אוכלנה, משמע אבל קצת ממנו אוכל, אלא שלא היתה יכולה לחול, להכי וודאי אמרינן בנשאל על הראשונה חלה ב'. אלא אפילו בשלא אוכלנה ושלא אוכלנה דשבועה ב' נכללת בקמא, אפ\"ה שבועה איכא, ואי משכח רווחה חיילא. ואי\"ל אי הך רבותא אתא תנא לאשמועינן, לא הוה צריך למנקט ב\"פ שלא אוכלנה, רק ננקט ב' שבועות קמייתא בהן. רק מדבכה\"ג הוה דינא איפכא, דבאמר תחלה שאוכלנה לככר זו, והדר שאוכל חייב רק אחת. ובאמר תחלה שאוכל ככר זו, והדר שאוכלנה, באמת חייב שתים. [ועי תוס' דכ\"ט ב']. לפיכך ננקט במתניתין דבשאוכלנה והדר שאוכל, חייב רק אחת, ובכה\"ג אשמעינן נמי הך רבותא דלעיל שפיר, דאע\"ג דבכה\"ג וודאי נכללת שבועה ב' בא', ואפ\"ה חיובא ליכא שבועה איכא, ולא צריך למתני תו שלא אוכלנה פעם ב'. ודוחק לומר דחיובא דמלקות אתא לאשמעינן, ובהן ליכא מלקות, מדהו\"ל לאו שאין בו מעשה, רק קרבן איכא. ליתא, דפשיטא דכמו דהדר חל בהן משתמע נמי דחל נמי בלאו וחייב מלקות. נ\"ל דלהכי נקט מתני' בלאו, לאשמעינן רבותא לעניין פטורא. דלא נימא, דכשאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה, כשאכל כזית קמא כבר עבר אשבועה ראשונה, וכשאכל אח\"כ כולה עבר אשבועה ב'. ולחייב תרתי, קמ\"ל. אבל אי הוה נקט שאוכלנה ושאוכל, וודאי פשיטא דכשלא אכלה חיילי ב' חיובי השבועות כאחד. ופשיטא דחייב רק א'. ורק בנשבע שיאכלנה, ואח\"כ נשבע שיאכל ככר זו היום. אז חלו ב' השבועות זא\"ז, ולא רצה להאריך. עוד י\"ל דלהכי לא נקט ב' פעמים בהן, דהרי פשוט דבגוונא דנקטה מתניתין אינו חייב אשנייה משום שוא, דכיון דשנייה מתלי תלי, א\"כ אין כאן שוא. א\"כ אי הוה תני ב\"פ בהן, שאינו חייב אלא אחת, היינו קרבן א', דהרי בנשבע בהן פטור ממלקות, כריש מכילתן [ד' ג' ב'], והוה סד\"א דשנייה עכ\"פ שוא הוה, ואף דמדיוקא שמעינן שפיר דפטור מקרבן, עכ\"פ סד\"א דחייב עלה מלקות כבכל שוא. להכי נקט שלא אוכלנה ב\"פ. דא\"כ חייב דקאמר מתניתין גם אמלקות קאי, ושמעינן שפיר מדיוקא, דאשנייה פטור לגמרי, דאין כאן שוא כלל וכדאמרן. ולפי דברינו הנ\"ל בכוונת גירסא דש\"ס מתורץ נמי הא דלא נקט הך כפילא ברישא. דהיינו שנשבע שלא אוכל שלא אוכל, כדנקט כה\"ג [בנדרים די\"ח] והדר לנקט שלא אוכלנה. וכבר הרגישו כן רבותינו. אמנם לפמ\"ש לעיל יתישב, דאי הוה נקט הכי, סד\"א דוקא בכה\"ג בנשאל אשבועה א' חלה ב', משום דבתר הב' פעמים שלא אוכל הדר אמר שלא אוכלנה, ש\"מ דהתכוון בשבועה שנייה שלא אוכל, דאכזית ב' משתבע. תדע מדנשבע אח\"כ שלא אוכלנה על כל הככר, ור\"ל הנשאר אחר ב' הזיתים. אבל באמר ושלא אוכל שלא אוכלנה, שלא אוכלנה, דוודאי נכללת שבועה ג' בב', סד\"א דלא חלה כלל. קמ\"ל. אבל בסוגיא דנדרים דלא נקט בתר הב\"פ שלא אוכל ג\"כ בשבועה שלא אוכלנה, מצינן שפיר למידק גם מהב\"פ שלא אוכל דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. ועי' בר\"ן בגמ': ",
+            "והקשו תוס' דהרי שניהן בטוי, דשאוכל משמע כזית, ושלא אוכלנה משמע כולה, וכלעיל. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש הר\"ן [דרצ\"ז ב'] דבאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, נשבע על כל כזית וכזית שבה. ומה\"ט נ\"ל נמי דמשו\"ה לא אמר לעיל [משנה ז'], שבועה שלא אוכל \"מככר זה\", דאז לא היה חייב רק אכזית קמא, שנשאר אחר אכילתו קצת מהככר, נמצא דבשאמר אח\"כ שלא יאכלנה שבועה אחרת הוה וחיילא שבועה שנייה בכולל. דלא דמי לתשע ועשר [בש\"ס כ\"ח ב ]. דהתם מדלא קאמר אלו, על כל תשע ותשע הוא נשבע, ואין כאן כולל [ועי' תוס' שם ד\"ה שבועה]. להכי נקט באמר ככר זה, שאז התחייב כבר על כל זית שבה, ואין כאן כולל, וכמש\"ל. וא\"כ, הכא עכ\"פ שפיר הוה מצי למימר מככר זה, דהרי לא אמר בתר הכי רק בהיפוך משבועה א'. ומדלא קאמר הכי ש\"מ דגם בשבועתו הראשונה התכוון שיאכל כל הככר והו\"ל שבועה שלא אוכלנה שאמר אח\"כ, שפיר שבועת שוא. מיהו גם לפ\"ז י\"ל דהכא מיירי באין בככר רק כזית. עוד י\"ל דשאוכל לבד משמע כזית. אבל הכא דאמר ב' השבועות סמוכות ומשתמע בהפוך, אי רק על כזית נתכוון בשבועה קמייתא הו\"ל לפרש יותר: ",
+            "ותמהני דטפי הו\"ל לתנא למנקט תרווייהו בלהבא, דהו\"ל שלא אוכל בטוי, ושלא אניח תפילין שוא. בשלמא לשמואל [ש\"ס כ\"ה א]. דכל דליתא בלהבא הו\"ל שוא ולא בטוי, א\"כ שלא הנחתי תפילין נמי מדליתא להבא הו\"ל שוא, אבל הרי קיי\"ל כרב התם [כי\"ד רל\"ז ס\"א]: ונ\"ל מכאן ראיה לרמב\"ן [י\"ד ססר\"ו] דנדר בלשון שבועה מהני. א\"כ אי הוה נקט להבא. היה צריך תנא לחלק דכשהמאכל והתפילין של המשביע, אפי' לא ענה אמן, לקי [כר\"ן נדרים דט\"ו א'] דאע\"ג דשבועה לא הוה עד שיוציא מפיו, נדר בלשון שבועה מיהו הוה, והרי יכול לאסור שלו על חבירו. ומהא נ\"ל ראיה נמי לרמב\"ם [פ\"ה ד'] שפירש רט\"ז דבריו כעניננו [כי\"ד קל\"ז סק\"ז]. אמנם ק\"ל למה לא נקט תנא כפשוטה, משביעך אני שאכלת ושהנחת תפילין וענה אמן חייב. ואת\"ל רבותא קמ\"ל, אפי' אמר המעשה קודם השבועה, דלא סלקא אדעתי' אז שישביעהו, אפ\"ה בהשביעוהו אח\"כ חייב. או דקמ\"ל דאפי' הזכיר המעשה קודם השבועה דוקא בענה אמן חייב ולא בהשיב לא אכלתי. עכ\"פ למה נקט תרי גוונא בבטוי. דגם במצוה כל לשעבר בטוי הוה [כרמב\"ם פ\"ה משבועות], טפי הו\"ל למנקט חד בשוא, שראיתי גמל פורח באויר, או שלא ישנתי ג' ימים. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והקשה הרמב\"ן מה קמ\"ל הכא, קרוב כבר תנינן בריש פרקן. וכמו כן עד מפי עד כבר תנינן בסנהדרין [פ\"ג מ\"ו]. ותי' דאצטריך הכא לאשמעינן אפי' האמינוהו הבעלי דבר. אולם לפמ\"ש לעיל [סי' א'] גם הא כבר שמעינן ממשנה א'. לפיכך נ\"ל דקמ\"ל הך דסימן מ\"ז. או נ\"ל דקמ\"ל דאפילו מבטוי פטורים, לא מבעיי' ברישא שהשביען הוא, הרי מושבע מאחרים פטור בבטוי רק בענה אמן [וכלעיל פ\"ג סי' נג]. אלא אפילו בסיפא שנשבעו הן בעצמן, עכ\"פ מדקאמרו שאין אנו יודעין לך עדות, והרי אמרו אמת, דמדאין יכולין להעיד לו עדות, נמצא שאין יודעין לו עדות. רק יודעין הדבר: ",
+            "ותמהני א\"כ למה צריך לומר בכפל משביע אני עליכם בשבועה בה', והרי סגי בשיאמר משביע אני עליכם בה' והרי אפי' לא אמר רק, בה' שתעידוני, סגי והו\"ל שבועה, כמרי דכולה לא טעימנא [נדרים דכ\"ב ב']. ולא לבד לרמב\"ם דס\"ל [בפ\"ב] דאפילו שבועת בטוי צריך שם. לחיוב מלקות וקרבן, ודאי קשיא, אלא גם לדידן [י\"ד רל\"ז] דגם מלת שבועה בלי שם הוה שבועת בטוי. א\"כ אין ראיה ממרי דכולה וכו', ק' דעכ\"פ למה צריך לומר משביע אני עליכם בשבועה, דהוה כפילות לשון. וכך אמרי' בירושלמי במשביע אני עליכם חייב אפי' לא הזכיר מלת שבועה. וצ\"ל דנקט מלת בשבועה גבי משביע אני, איידי אוסרכם וכובלכם אני. מיהו לרמב\"ם קשה וצ\"ע. אמנם ברש\"י בגמרא משמע דהא דקאמר אביי. משביע אני כו' בשבועה. לא דקאמר מלת בשבועה אלא ר\"ל בשם, וא\"כ קמ\"ל רישא אע\"ג דקאמר משביע צ\"ל שם וקמ\"ל סיפא אע\"ג דלא הזכיר שבועה: ",
+            "והקשו תוס' הרי ההוגה השם באותיותיו אין לו חלע\"הב, ור\"ל לפע\"ד א\"כ כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ונדחקו אחמ\"כ לומר כיון שאינו מתכוין לשם מותר. ר\"ל כיון דעיקר כוונתו כדי להשביע בו. הו\"ל כדבר שאינו מתכוין. ולפעד\"נ לפמ\"ש תוס' [ע\"ז די\"ח א'] וכ\"כ רש\"י התם, דהוגה היינו שמשתמש בשם מ\"ב, א\"כ לק\"מ. וכן מסתבר לפע\"ד, דאל\"כ קשה הא דאמרי' [פסחים ד\"נ ע\"א] דרבא סבר למדרש השם ככתבו בפרקיה עד דדרש ליה האי סבא דלעלם כתיב, קשה וכי רבא נעלמה ממנו המשנה דכל ישראל וכו' דהוגה השם אין לו חלע\"הב [ועי' פירושנו בסנהדרין פ\"י סי' י], ודוחק לומר דרבא טעי וסבר דהוגה היינו שמשתמש בשם מ\"ב. עד דאתא האי סבא ותני ליה לעלם כתיב. דמוכח דהוגה היינו שקוראו כנקודתו. ותו קשה רחב\"ת [שם בע\"ז] דאמרי' דלהתלמד עביד, מאי להתלמד שייך בשיקראנו כנקודתו. הא אפי' תנוקות של בית רבן יודעין. אע\"כ הוגה השם. היינו שמשתמש בשם מ\"ב. ומלבד זה נוכל לתרץ קושיתם. דאפשר לומר דמתני' מיירי במשביעו בשם יה, או באותיות יו\"ד הי ויו הי דוודאי לא גרע מכנוי. וכן משמע מדפטרי רבנן במקלל בכולן. ",
+            "ותמהני שלא הזכיר תנא אל, אלוה, אלהים, ואת\"ל דבכה\"ג מצו סהדי למפטר נפשייהו דסברי דע\"ז קאמר [כש\"ס דכ\"ט א']. ליתא. דא\"כ בהוי\"ה נמי מצינו שנקרא בו ע\"ז [וכתוס' שם]. ואת\"ל בהויה רק מיעוטא דמיעוטא הוא שנקרא בו ע\"ז, והרי אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא. למיעוטא דמיעוטא לא חייש [כע\"ז דל\"ד ב'], ולהכי לא מצי סהדי למפטר בהא. עכ\"פ קשה דא\"כ הו\"ל למשרע\"ה להשביע לישראל בשם הויה [עי' ש\"ס דכ\"ט א']. ותו קשה א\"כ למה בסיפא במתניתין באמר יכך אלדים חייב, אמאי הרי מצו פטר נפשייהו דסברי בע\"ז קאמר. אע\"כ דבין בשם הויה או בשם אלדים לא מצו פטרי נפשיה בטענת דבע\"ז קאמר, מדאסור להשביע בשם ע\"ז, רק בש\"ס קאמר התם דמשרע\"ה חשש שיורו היתר לעצמן אף שבאמת לא יועיל. א\"כ הדרי קושיתן לדוכתא, דלמה לא הזכירה המשנה אינך שמות שאינן נמחקים. וצ\"ל דרק לדוגמא נקטה משנה הנך ד' שמות, וכדנקט ד' כנויין חנון ורחום וכו' לדוגמא: ",
+            "ואף דר\"מ ס\"ל דצריך תנאי כפול בכל מילי [כקידושין פ\"ג מ\"ד], ה\"מ בממונא, אבל באיסור א\"צ. ואף דבנדרים אסורא הוא, ואפ\"ה מצריך ר\"מ תנאי כפול [כנדרים פ\"א מ\"ג]. תירץ הר\"ן דנדרים מדאסר חפצא עליו, הו\"ל כאיסור דאית ביה ממונא. ומה\"ט בקידושין וגט צריך ת\"כ, עכ\"ל. ותמהני דגט שכל עיקר עניינו איסורא, וכ\"כ נדרים כל עיקר עניינו שאוסר א\"ע בדבר, יחשבו ממונא, ושבועת העדות שכל עיקר עניינו ממון יחשב איסורא בלא ממונא. ולולא מסתאפינא היה נ\"ל דכיון דכל דיני תנאי מתנאי ב\"ג וב\"ר ילפינן [כקידושין דס\"א א'] וכלעיל. א\"כ הא דבעינן ת\"כ ושאר דיני תנאי, דוקא במחייב עצמו בשום דבר לעשות או לבלי לעשות, די\"ל כל דלא כפלי' לתנאי' לא בדוקא התנה, ולהכי התנאי בטל והמעשה קיים, וה\"ט דנדר, גט, וקידושין. משא\"כ בשבועת העדות שאין המשביע מתחייב א\"ע בשום דבר, רק שמתכוון להשביעם שיעידוהו, וכי ס\"ד שכוונתו שאף כשלא יעידוהו יתברכו, האי דישנא להאי פרדשנא, גם קוב לא יקבנו גם ברך לא יברכנו, והרי כל עיקר כוונתו להשביען, והרי שמעינן לי' לר\"מ דס\"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד\"ה א']. ומה\"ט לא בעי הכא נמי הן קודם ללאו, כדחזינן במשנה: "
+        ],
+        [
+            "ותמהני לפמ\"ש הר\"ב לעיל פ\"ד מ\"ו, ורמב\"ם (פ\"ט משבועות ה\"ה) דבשבועות עדות מה\"ט חייב באנסת בתי משום בושת ופגם שהן ממונא, וכן קיי\"ל באמת דמשביע עדי קנס פטור (כרמב\"ם שם), א\"כ אדפליג ר\"ש הכא בפקדון, מכ\"ש דהו\"ל לאפלוגי לעיל (בפ\"ד מ\"ו) בשבועת העדות. דהתם וודאי טפי מסתבר שתובע שיעידוהו על הקנס, מחששתו שמא יקדים הנתבע ויודה. ואת\"ל התם גם ר\"ש מודה. עכ\"פ ק' מאי מסתפק הש\"ס לעיל (דל\"ג ע\"א) אי משביע עדי קנס חייבים או פטורים, נידק מדלא מייתי תנא התם פלוגתא דר\"ש ורבנן באנסת, ש\"מ טפי דהתם אפילו ר\"ש מודה דחייב דאפילו קנס קתבע משביע עדי קנס נמי חייב (ועי' תוס' שם ד\"ה או). ודוחק לומר דבאמת דלמא גם בעדות פליג ר\"ש רק רבותא קמ\"ל דאפילו בפקדון דלא מסתבר שיתבענו קודם שבאו עדים, אפ\"ה פליג ר\"ש. או י\"ל משום דבל\"ז ק' למה לא נקט תנא פלוגתא דר\"מ ורבנן בחטה ושעורה נמי לעיל (פ\"ד מ\"ה). אע\"כ דכל הפלוגתות דבשני הפרקים נטר להו התנא עד לבסוף. עכ\"פ ק' היכא ס\"ד דר\"ש לומר שעיקר תביעתו הקנס אטו בשופטני עסקינן, הרי כשיתבענו קנס, בין שיודה או לא יודה, יהיה פטור מלשלם. דהרי אפילו ראה עדים ממשמשין ובאין והודה, קיי\"ל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים, אפילו בכה\"ג פטור, בהתחייב עצמו בכלום (כב\"ק דע\"ד ב' ורמב\"ם פ\"ג מגניבה) והכא נמי כשיודה שאנס בתו התחייב א\"ע בבושת ופגם שהן ממונא, והיכא ס\"ד שיתבענו הקנס. אמנם נ\"ל מדקיי\"ל דשבועת פקדון שייכא אפילו שלא בב\"ד (כלעיל משנה א'), משא\"כ שבועת העדות אינה רק בב\"ד (כלעיל פ\"ד מ\"א). והרי מאי דקיי\"ל מודה בקנס שיש בו ממון ואח\"כ באו עדים פטור, היינו רק בהודה בב\"ד. דב' לטיבותא בעינן, שיתחייב ממון בהודאתו. ושיהיה הודאתו בב\"ד. אבל בהודה קנס שאין בו ממון אפילו הודה בב\"ד, או שהתחייב בהודאתו ממון, רק שהודה שלא בב\"ד, בתרווייהו אם באו עדים אח\"כ חייב לשלם. (כרמב\"ם שם). א\"כ קושיות הנ\"ל מתורצים על נכון, דבשבועת הפקדון הכא, ע\"כ מיירי שתבעו חוץ לב\"ד שישלם לו, והיה להתובע עדים, דסבר אם יודה ויתן לי מוטב, ואם ירצה לפטור א\"ע ע\"י כפירתו או ע\"י הודאתו, אביא עליו עדים בב\"ד, דהרי מודה שלא בב\"ד בקנס, ואח\"כ באו עדים, חייב לשלם (כרמב\"ם שם), בכה\"ג פטר ליה ר\"ש בהשביעו וכפר חוץ לב\"ד, מדעכ\"פ היה יכול לפטור א\"ע כשיודה בב\"ד לפיכך אינו ממון עדיין, משא\"כ לעיל בפ\"ד בעדים, דע\"כ רק בהשביעם בב\"ד מיירי וכדאמרן, ועל כרחך הנתבע עומד שם דאל\"כ אין מקבלין עדות שלא בפני בע\"ד ופטורים מקרבן, שהרי לא הועיל עדותן (כח\"מ כ\"ח ט\"ו), וכיון שעל כרחך הבע\"ד שם, מסתבר שירא התובע להזכיר דבר מהקנס, דלמא עי\"ז יקדים הנתבע ויודה קודם שיעידו העדים, להכי בעדות גם ר\"ש מודה דוודאי דעתיה אבושת ופגם. אמנם אין לדקדק למה לא נקט הכא חובל בשבת ויו\"כ ואינך דתני גבי שבועת עדות. י\"ל דלא צריך דמשבועת עדות שמעינן להו נמי גבי פקדון, ורק לדוגמא נקט אונס ומפתה לאשמעינן פלוגתא דר\"ש ורבנן: "
+        ],
+        [
+            "ושיעור ב' מעין, הוא כסף נקי במשקל ל\"ב שעורות בינוניות. ופרוטה הוא כסף נקי במשקל חצי שעורה [מיהו פרוטי דכספא לא היה להם [ככתובות דק\"י ע\"ב]. ולמעדני מלך [ברכות פ\"ג אות פ] ל\"ב שעורות הן שלישית קווינט. וכן כתב ג\"כ בדברי חמודות [בכורות פ\"ח אות יט]. נמצא צ\"ו שעורות שהם דינר הן קווינט שלם. ולרט\"ז [בי\"ד ש\"ה ס\"א], צ\"א שעורות ומחצה הן קווינט שלם. ואני שקלתי, והיה ק\"ו גרעיני שעורים בינונים א' קווינט בערלינער. ושיעור שוויין לפי מטבע שלנו. הסמ\"ע [ח\"מ פ\"ח ס\"ק ב'] כתב שסלע הוא ב' [זילבערגראשען פרייסיש]. ודינר, הוא חצי [זילבער גראשען], שהוא ג' [פאלנישע גראשען]. ונמצא ב' מעין שהן שליש דינר, הן ב' [פפענניג פרייסיש]. או א' [פאלנישען גראשען]. ולפי שדינר הוא קצ\"ב פרוטות [כקידושין די\"ב א']. א\"כ ב' מעין שהן שליש דינר הן ס\"ד פרוטות. א\"כ פרוטה הוא 1/64 [מפאלנישען גראשען] או 1/82 [מפרייסישען פפענניג]. ותמה הסמ\"ע איך דבר קל כזה יחשב ממון להשביע עליו ולקדש בו אשה. ותירץ שבזמן חכמי הש\"ס היה הכסף ביוקר והפירות בזול, וכ' עוד דלפ\"ז השתא לא סגי בהכי לשבועה ולקידושין, והניח בצ\"ע. הנה מ\"ש סמ\"ע שבזמן הש\"ס היה הכסף ביוקר והפירות בזול, כך כתבו ג\"כ התוס' [מנחות ק\"ז ע\"ב ד\"ה כבש], וכן אמרינן [ב\"מ דנ\"ה א'] פרה זו בה' סלעים טלית זה בה' סלעים, והרי ה' סלעים הן לפי חשבון זה י' [זילבער גראשען]. או ב' זהובים [פאלניש]. ואין לך זול גדול יותר מזה. וכן הסברא נותנת לע\"ד. דהרי בכל יום ויום מתרבה הכסף בעולם ע\"י שיתנו לכסף מוצא [בבערג ווערק] שחופרים אותו מתחת מעמקי ארץ, ומדמתרבה הכסף, לכן לא יהיה נחשב כל כך כהמאכלים בזמן הקודם, ויתיקרו. דאף שגם גדולי הארץ נתרבו יותר מאשר לפנים, עכ\"פ גם האוכלים נתרבו עכשיו יותר מעובדי האדמה. ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. וזה סיבת היוקר עכשיו, דבכל מקום שהכסף יותר מצוי מהמאכלים, אז המאכלים ביוקר, כישיבת כרכים שקשה מה\"ט לפע\"ד [כתובות ק\"י ע\"ב]. ובמקום שהמאכלים רבים מהמעות. אז הכל שם בזול, כבכל עיר קטנה וענייה, והמאכלים רבים והאוכלים מועטים. ובהא מתורץ אצלי קו' התוס' [שבועות דמ\"ד ב' ד\"ה התקבלת], שתמהו רבותינו איך השתנה כל כך שיווי הכסף, שבזמן הש\"ס נתנו בעד [קווינט] זהב. כ\"ה [קווינט] כסף, ובזמנם של תוס' נתנו בעד [קווינט] זהב, י' [קווינט] כסף ועי' עוד תוס' כתובות [דצ\"ט א' ד\"ה נתן]. ולדברינו מתורץ, דזה הכל לפי רבוי הנמצא [בבערגווערק] במחפורת. דאם מצאו זהב יותר. נתיקר הכסף. וכשנמצא כסף יותר, יתיקר הזהב. והרי בזמנינו שוב נתיקר הזהב יותר מבזמן התוס', דהרי נותנים בעד י\"ז [קווינט בראנדזילבער], שהוא וודאי כסף נקי, א' [דוקאטען] שהוא א' [קווינט] בקירוב. אמנם מה שהניח הסמ\"ע בצ\"ע אם השתא סגי בפרוטה כזאת לשבועה וקידושין. תמהני מאוד מה מסתפק רבינו בזה, ואיך החליט דינו, הרי פי' חז\"ל ברור מללו [קידושין די\"ב א'], סבר ר' יוסף למימר פרוטה כל דהו, [פירש רש\"י לפי מה שהדורות פוחתין או מוסיפין אותה], ומקשי והתניא א' מח' מאיסר אטלקי. ומחליט הש\"ס שם שאינו כן. אלמא דהפרוטה קצוב ועומד בכל עת בשוה. איברא גם על שיעור השיוויי שכ' הסמ\"ע הנ\"ל והוציא דבריו מרמ\"א [י\"ד סי' ש\"ה] ק\"ל. דהרי ידוע שהדינר הוא משקל צ\"ו שעורות, ולהמעדני יו\"ט הנ\"ל הן א' קווינט. וא\"כ אם צ\"ו שעורות שהוא דינר, יהיה משקלו קווינט, לפ\"ז סלע שהוא ד' דינר, יהיה משקלו לאטה א' כסף. ולפי דברי רמ\"א וסמ\"ע הנ\"ל שהסלע שוה ב' [זילבער גראשען] במעות שלנו. ק' היתכן שלאטה א' כסף נקי יהיה נמכר בעד ב' [זילבער גראשען]. וקרוב יותר לומר כדברי חמודות הנ\"ל שה' סלעים של פדיון הבן הן קרוב לג' רייכס טהאלער, שכל ר\"ט היה בימיו א' לאטה וחצי, וכן שקלתיו בזמנינו, והיה משקלו א' לאטה וחצי בערלינער. נמצא יהיה הסלע י\"ח [זילבער גראשען]. ו הדינר ד' [זילבער גראשען] וחצי. וב' מעין שהן שליש דינר יהיה א' [זילבער גראשען] וחצי. והפרוטה שהוא חלק ס\"ד מן א' [זילבער גראשען] וחצי, יהיה 9/82 מן [פרייסישען פפענניג], או 9/64 שהוא 1/7 בקירוב מן [פאלנישען גראשען]. ולש\"ך [י\"ד ש\"ה] סלע הוא קרוב לב' ר\"ט. והגאון רבינו אליהו ווילנא זצוק\"ל כתב [בי\"ד ש\"ה ובאה\"ע סי' ס\"ו] שה' סלעים של פדיון הבן הן ה' ר\"ט שלנו, וצא וחשוב שיהיה לפ\"ז ב' מעין ב' זילבערגראשען וחצי שהן ל' פפענניג. ופרוטה יהיה בכמו חצי פפענניג פרייסיש בקירוב: ",
+            "ואי\"ל בלא זה פטור, דבפקדון אפילו אינו בידו לפני ב\"ד שייך גביה הילך, משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא, והרי כל הילך פטור משדא\"ו (כח\"מ פ\"ז). י\"ל דמיירי שנתעפשו הפירות ומודה שחייב דמיהן. ואי\"ל עכ\"פ מדטעין נתבע איני יודע כמה היה, והרי עכ\"פ מודה שמסר לו מידי שאינו חסר משוה פרוטה. ולהוי כטוענו ק' ומודה נ', ועל נ' האחרים אמר איני יודע, דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם [כח\"מ ע\"ה י\"ט]. ואי\"ל דהכא שאני מדלא הודה בפירוש פרוטה. ליתא, דהרי בהפקיד גביה כיס מעות ונאבד, והמפקיד אומר ר' היו. והנפקד משיב דינרין היו בו אבל איני יודע כמה, אמרינן מתוך שא\"י לשבע משלם, אף שאינו מודה פרוטה בפירוש (כח\"מ רצ\"ח א'). י\"ל התם דנאבד הכיס, ע\"כ צריכין אנו לדון רק כפי הודאתו, ואינה פחות מפרוטה, והו\"ל שפיר מתוך שאיל\"מ. אבל הכא שהן כאן מעופשין, לא נחשב תשובתו הודאה כלל, רק כמראה מקום שנוכל לעמוד עליו כמה הפקיד בידו, דהרי איתנהו להפירות עדיין בעולם, רק שהן מקולקלין (ש\"ך ח\"מ ע\"ב סק\"נ): ",
+            "ולכאורה כולה משנה שאינה צריכא היא דמי לא ידעינן בין במלוה בין בלוה דכופר הכל פטור ומב\"מ חייב כמשנה א' בפרקן. ונ\"ל דרישא דרישא דלוה כופר הכל קמ\"ל דפטור משבועה אע\"ג דליכא גביה סברא דאין אדם מעיז פניו בפני בע\"ח מדידע שמשקר דהרי המלוה לא קים ליה בגוויה, בשיווי המשכון, [כב\"מ ל\"ה א'] קמ\"ל דאפ\"ה כל כופר הכל רחמנא פטריה [ודלא כרש\"י ב\"ק ק\"ז א', ועי' תוספת כתובות י\"ח א' ד\"ה חזקה ודו\"ק]. וסיפא דרישא דלוה מודה במקצת קמ\"ל דלא נימא דנהוי לוה כאומר נ' ידענא שאיני חייב לך ואידך נ' מסתפיקנא אם חייבנא לך, דשמא איתא למשכן גבך ואיני חייב לשלם לך עד שתחזר משכוני קמ\"ל כר\"ן [שבועות דש\"י ע\"ב] דהך רק עיקול הוא, אבל עכ\"פ חייב לשלם. וברישא דסיפא קמ\"ל במלוה כופר הכל דפטור, דסד\"א מדליכא גביה סברת אינו יכול להעיז בפני בע\"ח, דהרי לא עשה לו טובה, ולהכי להוי כפקדון הכופר הכל חייב שבועה [לרש\"י ב\"ק ק\"ז א']. ואפילו לתוס' הנ\"ל בכתובות דס\"ל דאינו יכול להעיז היינו מדחבירו מכיר שמשקר במזיד, הכא שאני שהלוה יתלה שהמלוה לא קים ליה בגביה ולא בקי באומד, קמ\"ל דגם כופר הכל זה פטור משבועה. וסיפא דסיפא קמ\"ל במלוה מודה במקצת חייב, אע\"ג דאית ליה שפיר מגו דכפר הכל, ויכול להעיז כנ\"ל, אפ\"ה כל מודה במקצת התורה חייבתו. מיהו באומר המלוה איני יודע כמה היה שוה. ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו ויכלול בה שמסופק בשויה, ופטור. דהרי הו\"ל כאיני יודע אם נתחייבתי כלום. ובמאמינו לוה שנאבד, או שיש למלוה עדים שנאבד, נשבע המלוה רק היסת שמסופק בשווייה ופטור. אמנם באומר המלוה שיודע שהמשכן היה שוה יותר מהחוב, אבל אינו יודע כמה, הו\"ל מלוה מחוייב שבועה, שהרי הודה במקצת ששוה קצת יותר מחובו. ואינו יכול לשבע, מדמסופק כמה היה שוה, ולהכי ישלם כדברי הלוה, רק הלוה יקבל בחרם שהאמת כדבריו [וי\"ח]. רק בהודה הלוה שלא ראה המלוה המשכן, מדהיה צרור וחתום, פטור המלוה, דכל שידוע מתחלה שאין הנתבע יודע, לא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לשבע משלם. ומה\"ט בעיזי דאכלי חושלא ונתבע מסופק כמה הפסידו [ב\"ב דל\"ו]. וכ\"כ בשור שנגח הפרה, ומזיק מסופק כמה הפסיד [ב\"ק מ\"ו א'], בכולן מדידוע שהנתבע מסופק לא הו\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם [כך מסיק הש\"ך בסי' ע\"ב סקנ\"ח]. ובתבעו זה את זה, דהמלוה אומר שהמשכון שוה פחות מחובו, ולוה אומר ששוה יותר, המלוה נשבע ב' שבועותיו כלעיל, והלוה נשבע היסת שהוא כדבריו ופטורים. ובמאמינו לוה למלוה שנאבד, אז גם המלוה ישבע תחלה רק היסת שהיה שוה פחות מחובו. ואי\"ל הרי לפי מ\"ש לעיל סי' נ\"ה כל שנשבע הלוה, צריך מלוה שישבע תחילה שאינו ברשותו, אפילו מאמינו שנאבד, י\"ל הכא ליכא למיחש שיוציא המלוה המשכן, דאם היה בידו היה מוציאו לאלתר כדי להנצל מהיסת: ",
+            "אמרינן בש\"ס (ב\"מ דל\"ד ב') א\"ר הונא משביעין לכל שומר שירצה לשלם, שבועה שאינה ברשותו. ומקשינן מהך מתני' דתני בה ד' בבי. ב' בבי קמאי, בלוה, בהיה הלוה כופר הכל. פטור משבועה, ובמודה במקצת חייב. והדר תני ב' בבי במלוה, בכפר הכל פטור. ובמב\"מ חייב. ומסיים מי נשבע מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. אהייא, אי לימא אסיפא, תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, דמב\"מ. אלא אסיפא דרישא, דלוה מב\"מ ואמרי רבנן דלשתבע מלוה, דשמא וכו'. ואקשינן אי נימא כדרב הונא דנשבע נפקד שאינה ברשותו, היכא אפשר אח\"כ שיוציא הפקדון. עכ\"ל הש\"ס, וק\"ל לרב\"י (ח\"מ ע\"ב ג') דכשהפקיד המלוה המשכן אצל הלוה שישמור חנם, חייב המלוה עליו כש\"ש כשנגנב או נאבד אצל הלוה. (ודלא כב\"ח שם דחולק), א\"כ מה מקשי הש\"ס לרב הונא, אדרבה ממתני' מוכח כרב הונא, דמדקאמר בסיפא דרישא דהיכא דלוה מב\"מ שישבע לוה, ולא חיישינן כבסיפא שמא יוציא הלה הפקדון, ש\"מ משום דאי אפשר שיוציאנו, שהרי המלוה ישבע שאיני ברשותו, וכרב הונא. והא דקאמר בסיפא מי נשבע מי שהפקדון אצלו, אסיפא דסיפא קאי, כפשטותא דהמשך המשנה, וה\"ק, דכשהמלוה מב\"מ, מי נשבע. מי שהפקדון אצלו. ר\"ל דהא דיש חיוב השבועה על המלוה, דוקא כשהמשכון הוא אצלו, אז נשבע הוא. אבל כשחזר והפקידו אצל הלוה, כיון דלוה א\"צ לשבע שאינו ברשותו, דהרי גביה ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה, לפיכך לא ישבע מלוה כמה היה שוה, דשמא אחר שישבע מלוה יוציא לוה הפקדון. וכן מסתבר לישנא דמתני', דקאמר מי שהפקדון אצלו וכו', ויוצא הלה הפקדון. והרי אנן ממשכן איירינן. ותו מי תני שם מלוה או לוה, שיהיה צריך שיאמר מי שהפקדון וכו'. אע\"כ כדברינו דקאי אתרווייהו. ואמרו לי שכבר נתקשה בזה הגאון בעל ב\"ש האחרון. ולא ראיתיו. אמנם לכאורה היה נ\"ל ממ\"ד בש\"ס בתר הכי, רישא דסיפא דהיינו מלוה כופר הכל ק' לרב הונא, דלמה פטור, לשתבע ע\"י גלגול כמה היה שוה, מדמשתבע בל\"ז שאינו ברשותו. ומתרץ במאמינו שאינו ברשותו. ומקשי תו, ונהמני' נמי כמה שוה. ומתרץ לא קים ליה בגווה. ונהמני' מלוה ללוה דקים ליה בגווה. ומתרץ מלוה מקיים בלוה וסלף בוגדים ישדם, ולוה במלוה ותומת ישרים תנחם. עכ\"ל הש\"ס. א\"כ אי נימא דסיפא דסיפא מיירי בהפקיד מלוה המשכן ללוה, א\"כ כולה מתני' ורישא דרישא נמי מיירי בהכי. וא\"כ הדרא תו קו' הש\"ס לדוכתא, למה ברישא בלוה כופר הכל, בכל גוונא פטור הלוה משבועה כמה היה שוה, הרי איכא בשחזר המלוה והפקידו אצל הלוה, דמחוייב לוה שבועה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בה כדי לכפור הכל, וא\"כ לשתבע נמי ע\"י גלגול כמה היה שוה. דליכא למימר שמאמינו מלוה ללוה שאינו ברשותו, דא\"כ יאמינו ג\"כ כמה שוה. ואי\"ל כתירץ הש\"ס דלא קים ליה בגווה. דהרי לוה קים ליה בשוויה של משכן, אע\"כ רישא איירי בלא החזיר המשכון, א\"כ ע\"כ כולה מתני' וסיפא דסיפא נמי מיירי בהכי, דמאן פליג לן רישא מסיפא. ומקשה שפיר ממ\"נ לרב הונא. אבל ק' דה\"ת לאביי ורב אשי התם דמוקי לכולה מתני' ביש לחוש בדאיתא למשכן, אלא לרבא ורב יוסף, דס\"ל דכולה מתני' מיירי שיש עדים שנשרף או נגנב המשכן, א\"כ לא נצטריך כלל לבוא לכל הסברות שתהא במאמינו, כמ\"ש תוס' שם, דהרי בכה\"ג ליכא גלגול כלל, מדיש עדים אעיקר שבועה שנשרף ושאינו ברשותו, א\"כ הדרא קושיתן לדוכתא. דלמא לעולם הך מי נשבע וכו' קאי אסיפא ולאשמעינן הדין היכא דהדרה מלוה ללוה המשכון, ולא נצטרך נמי לומר שיש עדים שנגנבה. ואת\"ל עכ\"פ מדק' רישא דסיפא לרב הונא, נצטרך לבוא לכל התירוצים שאמרנו. ליתא דוכי בל\"ז לא מצינן לאוקמי לרישא שיש עדים שנגנבה, רק דמרווחינן טפי דלוקמה מי נשבע אסיפא דסיפא דסמיך לה, וניחא נמי לישנא דפקדון דבהדרה מלוה למשכן ללוה מיירי, ומנ\"ל לש\"ס להקשות דאם איתא לדרב הונא דמשתבע מלוה שאב\"ר היכא מפיק לה. ליתא די\"ל באמת מה\"ט ישבע ליה ברישא, מדכבר נשבע מלוה שאב\"ר. ואי נמי נאמר דרישא נמי בהחזירו מלוה ללוה, א\"כ וודאי מצי לוה לאשתבועי כמה היה שוה. ותו דגם לאביי ורב אשי לא ניחא, דליכא למימר דמדסיפא דסיפא בהחזירה, רישא דרישא נמי בהחזירה, דא\"כ כולה מתני' מיירי בהחזיר מלוה ללוה המשכון. א\"כ ע\"כ פטור דרישא דסיפא אלוה קאי, דליכא למימר דקאי אמלוה, דהרי אפילו במלוה מב\"מ אם החזירו אינו נשבע, כבסיפא דסיפא. אע\"כ אלוה קאי, ואתמהה, וכי משום דמלוה כופר הכל, יפטור לוה משבועה כמה שוה ע\"י גלגול. ותו מה פטור שייך גבי לוה, הרי הוא תובע ממלוה. אע\"כ דלאו כולה מתני' בחדא מחתא מחתינן, רק סיפא דסיפא מיירי בהחזירה. וק' שפיר קושיתינו הנ\"ל דנוקמא הכי ולא נצטרך לדחוקי נפשן. אמנם נ\"ל דהנה אאמ\"ו ע\"ר רבינו הגאון זצוק\"ל הקשה, למה ש\"ש שנשבע שנאנס גובה שכרו (כב\"מ דנ\"ח וש\"ך ש\"ג), דלמא האמינתו תורה בשדא\"ו רק לפטור ולא לגבות. ואת\"ל משום דחיוב שכרו וודאי, וספק שמא לא נאנס, להכי אין ספק מוציא מידי וודאי. עכ\"פ לב\"י וש\"ך הנ\"ל, בחזר ש\"ש והפקיד לבעלים, ישבעו בעלים ויטלו מהשומר שכר מנ\"ל שנאמנים בעלים בשבועה ליטול, והרי קרא כ' ולקח בעליו ולא ישלם. ולפע\"ד בו\"ת נראה לתרץ קושית ע\"ר זצוק\"ל. ממה שהקשה הר\"ן בשם הרמב\"ן (בשבועות דש\"י ע\"ב) בסיפא דרישא דלוה מב\"מ דמי הלואה שיתר על המשכון, אמאי ישבע לוה שדא\"ו, הרי אי איתא למשכון ביד המלוה, וודאי א\"צ לפרוע עד שיוציא המלוה המשכון, א\"כ להוי לוה כטוען נ' וודאי לית לך. ואידך נ' לא ידענא אי אית לך, דדלמא משכוני גבך הוא, ואיני חייב לך כלום, והרי בכה\"ג וודאי פטור משדא\"ו. ותירץ כיון דמודה בעיקר החוב, דהרי אפילו ישנו להמשכון ביד המלוה, עכ\"פ חייב לוה למלוה גם לדברי לוה, דהרי מב\"מ, רק שא\"צ לשלם עד שיחזיר המשכון, להכי מחשב שפיר מב\"מ. עכ\"ל הר\"ן. א\"כ מתורץ קו' ע\"ר זצוק\"ל דוודאי כיון שנאבד מחויב ש\"ש לשלם לבעלים שהפקידו אצלו, ואע\"ג שא\"צ לשלם עד שישבע שלא פשע. הא רק עיקול הוא. ומלתא אחריתא ניהו ולא מחשב על ידו נשבע ונוטל. ולפ\"ז גם קושיתינו הנ\"ל לרב\"י מתורצת, דה\"ת בלוה מב\"מ דהיינו בסיפא דרישא, יפה תירץ הר\"ן דאף שהמשכון בידו של מלוה, עכ\"פ כיון שלוה מב\"מ, חייב לשלם, רק שיוכל לעקל מלשלם הדינר שמודה עד שיחזיר לו משכונו. אבל בסיפא דסיפא שהמלוה מב\"מ, אי נימא דמיירי שהחזירה המלוה והפקידו ללוה, א\"כ במודה מלוה במקצת, אינו חייב שבועה כלל, דהרי ק' קו' הרמב\"ן דהו\"ל כנ' וודאי איני חייב לך, דהיינו מה שהוא נגד דמי ההלואה. ומה שהמשכן שוה יותר על ההלואה איני יודע אם אני חייב לך, דשמא המשכן איתא גבך ואיני חייב לך כלום. וליכא לתרוצי כתירוץ הרמב\"ן דכיון דמב\"מ א\"כ וודאי חייב לשלם, ומה שמעקל מלשלם מלתא אחריתא היא. ליתא, דאם המשכון ביד הלוה וודאי פטור המלוה מכלום. ואפילו בשבועת הלוה לא ס\"ד שיגבה לוה, דשמא משכון גביה הוא, ואיך ישבע לגבות. וק' שפיר קו' אאמ\"ו ע\"ר הגאון זצוק\"ל. לפיכך ליכא לאוקמא בהכי: "
+        ],
+        [
+            "ועי' מ\"ש ב\"מ פ\"ט מ\"יב, ובש\"ס מקשינן לרמב\"ח דס\"ל דבאין עדים שעשה מלאכתו, דמהימן במגו דלא שכרתיך מעולם. ומקשינן א\"כ שבועת השומרין היכא משכח\"ל, נהימן לומר נאנסו במגו דלא היה דברים מעולם. והקשו תוס' [ד\"ה \"מתוך\" השני] למה לא הקשה קושיתו למאי דאמרי' מגו בכל התורה כולה. ותירצו דכל עיקר קושית הש\"ס הוא, דאי נימא מגו ממעיז לאינו מעיז, א\"כ בשומר נמי, דאף דכשאומר נאנסו אינו מעיז, וכשיאמר להד\"מ יצטרך להעיז. אפ\"ה נימא מגו, דהרי ה\"נ כשאומר נתתי שכרך, אינו מעיז, דידינוהו ששכח, וכשיטעון להד\"מ מעיז. והר\"ן [דש\"יג ב'] הוס ף בה דברים, דהא דלא מקשה ממ\"במ דנהימן במגו דכופר הכל, די\"ל התם משו\"ה חייבתו תורה שבועה. דמדמ\"במ רגלים לדבר דאשתמוטי משתמט, עכ\"ל. וק\"ל הרי כל עיקר קושית הש\"ס הוא לרמב\"ח, והרי איהו ס\"ל דד' שומרים א\"צ שבועה רק בהודה במקצת וכפר במקצת ואחת נאנסה [כב\"מ ד\"ה א'], א\"כ מה מקשי לדידיה, דלמא משו\"ה חייב שומר שבועה משום אשתמוטי וכר\"ן. ואת\"ל עכ\"פ שבועה שאינה ברשותי לא שייך גבה אשתמיט. [כרש\"י ב\"מ ד\"ו א']. עכ\"פ ק\"ל אי נימא דכל דאיכא סברת אשתמוטי לא מהני מגו, א\"כ הדרא קו' הר\"ן לדוכתא, דכמו במודה במקצת מחייבינן שבועה מחשש אשתמוטי, כ\"כ בשכיר במתניתן, אף דאין עדים, ראוי לחייב לבע\"הב שבועה מחשש אשתמוטי, דאף דאית ליה מגו, ירא לומר לא היו דברים מעולם שיעיז, דניחא ליה טפי לומר נתתי לך שכרך. שיתלה שכיר בשכח השתא ויזכר לאחר זמנו, ואיכא שפיר ע\"י טענתו רגלים לדבר, כמו במודה במקצת, ומדאינו יכול לשבע ישבע שכיר. ואפי' את\"ל דדוקא במד\"במ מחשב רגלים לדבר טפי משכרתיך ופרעתיך. עכ\"פ ק\"ל מה משני הש\"ס דאפקיד גבי' בשטר. וק\"ל אי בשטר, הו\"ל הך דמודה בה כפירת שעבוד קרקעות [כב\"מ ד\"ד ב']. ואף דרמב\"ח ס\"ל דוקא בכפירת קרקעות פטור משבועה, ולא בכפירת שיעבוד קרקעות [ככתובות דפ\"ז ב']. עכ\"פ באינו יכול לכפור, ודאי פטור ליה מטעם הילך, והכא מדאיכא שטר אינו יכול לכפור. ואת\"ל מדמצי לומר נאנסו אשניהן, משו\"ה לא מחשב הילך, דהרי שפיר יכול לכפור הכל בכה\"ג. ליתא. דא' כ אית ליה נמי מגו אף כשהפקיד בשטר, דעל אותן שנים שנכתבו בשטר היה טוען שנאנסו, ואאידך שבלא שטר יכפור, והרי לרמב\"ח לא מחייב שומר שבועה עד דאיכא הודאה. ואת\"ל דהך מגו של השומר, מדיש שטר ואינו יכול להעיז ויש רגלים לדבר הוה ליה כמודה במקצת דלא אמרינן גביה מגו דכפר הכל דאינו יכול להעיז, ואשתמוטי קמשתמיט. וה\"נ אי טען נאנס' אתרווייהו ואידך כפר, הו\"ל ככופר הכל. עכ\"פ ק\"ל, כיון דודאי הך דכפירה אינה מוזכרת בשטר, דאל\"כ האיך מצי כפר ליה. וא\"כ ליהמן עכ\"פ במגו דהוה טעין אהך דכפירה נמי נאנסה. ואת\"ל דמיירי דקיימי הך דכפירה קמן [כתוס' ב\"ק דק\"ז א']. תמוה מאד דבריהן. דהרי בב\"מ [צ\"ח א'] אמרינן בפירוש לרמב\"ח ג' פרות מסרתי לך, ומתו כולן בעידן שאילה. ותו ק\"ל אמאי שהקשו עוד שם, דאף דקיימי כפירה קמן ליהמן במגו דהוה מודה להך דכפירה, והוה כפר לאידך דטען פשעתי. וא\"כ הו\"ל הילך והוה פטור. ותירצו דהילך הו\"ל ככופר הכל, ומודה במקצת במגו דכופר הכל לא אמרי' עכ\"ל. וק' הרי וודאי הא דמודה מקצת אינו נאמן במגו דכופר הכל, ה\"ט מדרגלים לדבר דאשתמוטי קמשתמט, וכלעיל. והכא בהילך מאי אשתמוטי איכא טפי במודה בהך דליתא קמן, מאילו מודה הך דליתא קמן. אע\"כ דכוונתם דמשו\"ה אין מודה במקצת נאמן במגו דכופר הכל, מדאינו יכול להעיז, והכא נמי אם יודה הך דאיתא קמן, שפיר יהיה העזה לכפור כל השאר שאין המשאיל רואה. וכן כתבו בפירוש שם. ואפ\"ה לא הועילו רבע\"תוס', דעכ\"פ קשה לרמב\"ח לשטתיה הדרא קו' לדוכתא, דהרי איהו ס\"ל הכא מגו דהעז' לאפטורי משבועה כל דלא שייך אשתמוטי. וצ\"ע: ",
+            "וק\"ל ל\"ל לר\"י הודאה, הרי מדאין העדים יודעים כמה הוציא. לפחות היה כלי א', וא\"כ להוי כתובעו ק', וכופר הכל, ועדים מעידים שחייב נ', דחייב ש\"דא (כב\"מ ד\"ג א']. ואת\"ל ר\"י לא ס\"ל הך ק\"ו דב\"מ וס\"ל דעדים אין מחייבין שבועה, מדאיכא למפרך מה לעדים שכן ישנן בהזמה [כלשם ד\"ד א']: עכ\"פ קשה דת\"ק דידן על כרחך דס\"ל כר' חייא התם, דעדים מחייבין שבועה, והכא מדאינו יכול לשבע מדחטף והו\"ל גזלן, משלם. דאי נימא רק בנגזל ס\"ל לרבנן הכי, א\"כ יהיה התם דינא דר' חייא דעדים מחייבין שבועה, דלא כמאן. וא\"כ בשלמא אי כל עיקר שבועה בנגזל הכא, הוא מתקנת חכמים, שפיר צריך לאשמעי' הך בבא. אלא לפי מה שהוכחנו שיש כאן שבועה דאו', רק שחכמים תקנוה שישבענה תובע, משום דהנתבע גזלן. א\"כ ל\"צ לאשמועינן הך בבא כלל, הרי כ\"ש הוא מחשוד על השבועה בסיפא דנשבע שכנגדו אף שאינו חשוד בממון זה, מכ\"ש הכא שהנתבע חשוד באותו ממון, מכ\"ש שכנגדו נשבע ונוטל. ואי\"ל דבבא דנגזל מיירי בשהחזיר הגזלן אותן הכלי' שראו העדים שהוציא [כתוספות שבועות מ\"ו א' ד\"ה בטענו], ובכה\"ג כל עיקר השבועה היא מצד התקנה. לכאורה זה דוחק. דהרי מתני' סתמא קתני וגם הפוסקים סתמו ולא הזכירו דבר מזה, ואת\"ל כיון דשבועת דעדים רק מק\"ו מהודאת פיו שמעינן לה. א\"כ לא עדיף מנה. והרי באמר הוא דברי העדים שהוציא ואינו יודע מה הוציא, ואידך תובע כלי זו וזו הוצאת, הרי בכה\"נ מדטענו כלים ידועים הו\"ל כטוענו חיטין, ואידך שמשיב אינו יודע אם אלו או אחרים, ה\"ל כמשיב איני יודע אם חטין או שעורין, ובכה\"ג פסקינן דפטור לגמרי [כח\"מ פ\"ח י\"ז]. ואפ\"ה תקנו הכא בגזלן דחייב. ליתא, דחדא הרי גם בחיטין ושעורין בכה\"ג פסק הש\"ך [ח\"מ פ\"ח י\"ב]. דבאמרו עדים שאינן יודעין מה לקח, אם חטין או שעורין, חייב שבועה. ותו דאפי' לגבי נתבע גופיה נ\"ל דדוקא באומר בפירוש איני יודע אם חיטין או שעורי' לקחתי, דבכה\"ג נמי שייך טעמא דמשטה או מחילה. אבל באמר יודע אני שנטלתי, אבל איני יודע מה נטלתי, וודאי בכה\"ג לא שייך לא מחילה ולא משטה [ועי' ח\"מ צ' ס\"י]. רק נ\"ל די\"ל דלעולם בבא דנגזל מיירי במחוייב שבועה ע\"י העדים. ואפ\"ה אצטריך לאשמיעינן, דקמ\"ל דאף שלא ראו שגזל, והוא טוען אף שנכנסתי למשכנו חזרתי בי, וכלים שהוצאתי שלי היו, אפ\"ה מצד התקנה ישבע נגזל ונוטל [כסמ\"ע צ' סק\"ג]. ובסיפא בחשוד קמ\"ל אף שאינו חשוד לאותו ממון, אפ\"ה שכנגדו נשבע ונוטל: ",
+            "והנה בח\"מ סי' צ\"ב פליגי, דלרב\"י קיי\"ל כרי\"ף, דבשניהן חשודין מתוך שאיל\"מ. ולרמ\"א קיי\"ל כרא\"ש ומרדכי דיחלוקו. וק\"ל לרמ\"א, הרי הנתבע חייב ש\"דא, ושכנגדו חייב רק היסת, ובכל דוכתא חמיר ש\"דאו טפי מהיסת לענין נחתינן לנכסיה, ולענין משאיל\"מ, ולשאר עניינים. וא\"כ למה הכא יחלוקו בשוה המחוייב ש\"דאו עם המחוייב רק היסת. ונ\"ל מדאמרי' בש\"ס [דמ\"ז א], דבהא דאמרי' במתניתן חזרה שבועה למקומה, פליגי, דרבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני ופטור, ורבותינו שבא\"י ס\"ל חזרה שבועה למחוייב לה. ומשאיל\"מ. ואמרי' תו דרבותינו שבבבל רב ושמואל, דתנן, וכן היתומים מהיתומים לא יפרעו רק בשבועה. ואמרו רב ושמואל דמתני' מיירי דוקא במת מלוה ואח\"כ לוה, אבל במת לוה ואח\"כ מלוה. כבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה, ומדאין יכולין יורשי מלוה לשבע השבועה עצמה שהיה חייב אביהן, פטירי יורשי לוה מלשלם, א\"כ ה\"נ בב' חשודין מדא\"י התובע לשבע פטור. ולכאורה קשה דאדרבה, דכמו דבמת לוה תחלה. בעל השבועה דהיינו המלוה, שאינו יכול לשבע, מפסיד, ה\"נ בב' חשודין, שהנתבע שהוא בעל עיקר השבועה, מתוך שאי\"ל יפסיד וישלם. ואי\"ל דהוכחת הש\"ס, דכמו דהתם המחוייב שבועה דרבנן שאינו יכול לשבע מפסיד, ה\"נ בב' חשודין אף שאין מחוייב התובע רק שבועה דרבנן, כשאינו יכול לשבע מפסיד. ליתא, דלמא שאני הכא בב' חשודין, דכל עיקר שבועת התובע, רק מדאינו יכול נתבע לשבע, ודלמא בכה\"ג גם רב ושמואל מודו דאף דגם תובע א\"י לשבע, ישלם הנתבע. ואת\"ל הרי בל\"ז קשה מנ\"ל לרב ושמואל דמשנה וכן היתומים במת מלוה תחלה דוקא מיירי, הרי מתני' סתמא קתני, דמשמע אפי' מת לוה תחלה, אפ\"ה יורשי מלוה נוטלין מיהת בשבועת היורשין, אף שאין יכולין לשבע שבועת אביהן. וא\"כ תידק מנה לפי סברת הש\"ס דכמו דהתם מתוך שאיל\"מ, כ\"כ בב' חשודים נמי נימא משאיל\"מ. אע\"כ דאין כוונת הש\"ס למילף דינא דב' חשודים שיהיה שוה לדין מת לוה תחלה. דהרי יש לחלק כדאמרן, רק איפכא יליף, דינא דמת לוה תחלה מדין דב' חשודין. וה\"ק, בשלמא אי ס\"ל לרב ושמואל בב' חשודים דמתוך שאין התובע יכול לשבע מפסיד, איכא שפיר למימר דמנה ילפי רב ושמואל בק\"ו דין דמת לוה תחלה, דמה בב' חשודים, דנתחייב גם הנתבע שבועה דאו', וכל עיקר שבועת התובע הוא רק מדלא היה יכול הנתבע לשבע, אפ\"ה מדאין יכול תובע לשבע מפסיד. מכ\"ש במת לוה תחלה, דשבועה רק אתובע רמי, מכ\"ש שראוי לומר שכשלא יכיל תובע לשבע יפסיד, אלא אי אמרת דבב' חשודים ישלם הנתבע, הרי איכא ק\"ו איפכא, מה התם בב' חשודין דטוען הנתבע ברי, וגם ליכא גביה חיוב ממון כלל רק חיוב שבועה, אפ\"ה מי שנתחייב עיקר השבועה מפסיד, מכ\"ש במת לוה תחילה דלא טען נתבע ברי, וגם איכא גביה חיוב ממון, רק שצריך תובע לישבע לטלו, מכ\"ש דכשאי\"ל ישלם הנתבע. ואת\"ל בב' חשודי' מגרע גרע, דאף דטעין נתבע ברי, עכ\"פ כל עיקר שבועת תובע רק מכח נתבע שאינו יכול לשבע בא. עכ\"פ מנ\"ל לרב ושמואל לאוקמא סתמא דמתני במת מלוה תחלה דוקא. אע\"כ דה\"ט, משום דס\"ל בב' חשודין דחזרה שבועה לסיני ופטור, וא\"כ ילפי שפיר מנה איך הוא הדין במת לוה תחלה בק\"ו וכדאמרן. וא\"כ על כרחך דמתני' ביתומים במת מלוה תחלה מיירי. עכ\"פ קשה כיון דלפי דברינו רב ושמואל לא ילפי הך דינא דב' חשודים מבבא דיתומים במתני', רק טעמא דנפשייהו קאמרי, א\"כ מנא להו בב' חשודין דבאינן יכולין שניהן לשבע דמפסיד התובע הרי מדעיקר שבועה אנתבע רמי, טפי מסתבר שיפסיד הוא וכרבותינו שבא\"י דס\"ל משאי\"ל. ונ\"ל מדיש להסתפק בהא דאמרי' דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, הר\"ז תקנת חכמים, אבל האיך היה הדין מדאו', אי דפטור החשוד לגמרי או משאיל\"מ. ונראה דתליא זה בב' תרוצי תוס' [ב\"מ ד\"ה א'], שהקשו מ\"ש גבי חשוד דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל, ומ\"ש גבי נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרי' משאיל\"מ. ותרצו ב' תרוצים, או דאי בחשוד נימא משאיל\"מ, לא שבקת חיי' לחשוד, דכל עולם יביאוהו לידי שבועה. משא\"כ בטוען איני יודע. אי נמי, בשלמא בטוען א\"י. יאמר לו אידך שבועה דאו' אית לי גבך, או השבע או שלם. אבל בחשוד הרי הוא ברצון ישבע אם נניחנו, לכך א\"צ עכ\"פ לשלם עד שישבע כנגדו. ולפ\"ז ספיקתינו הנ\"ל תלי' בב' תרוצי תוס' אלו. דהרי בדבר זה אין שום ספק, דבנ' לא ידענא, וודאי מדאו' מתוך שאיל\"מ וכש\"ס הכא, מקרא שבועת ה' תהיה בין שניהן. ורק בחשוד יש לן להסתפק האיך דינו מדאו'. וא\"כ אי נימא כתירוץ קמא של תוס' דמשום כדי חייו תקנו בחשוד שישבע כנגדו. א\"כ לולא הך טעמא. דהיינו מדאו', יהיה דין חשוד שוה לדין נ' לא ידענא, דבתרווייהו אמרי' מדאו' משאיל\"מ. משא\"כ לתי' ב' של תוס' דחשוד שאני דטוען ברי. א\"כ י\"ל מה\"ט נמי רק בנ' ידענא ונ' לא ידענא מדטוען שמא. חייב מדאו' לשלם, אבל חשוד דטוען ברי, והוא רוצה לשבע, רק אנן לא שבקינן ליה, מהיכא תיתא ניפק מני' ממונא מדאורייתא. הרי גם לא מצינו שקנסתו תורה. אלא וודאי מדרוצה לשבע, מדאו' פטור, רק רבנן קנסוה שישבע כנגדו ויטול. א\"כ י\"ל דרב ושמואל ורבי אבא בהנך ב' תרוצי תוס' פליגי, דלר' אבא כל חשוד מדאו' חייב לשלם. רק משום כדי חייו תקנו חכמים שלא יטול הלה רק בשבועה. אבל בב' חשודים דליכא למיחש משום כדי חייו, דאטו כ\"ע חשודים, ותו דמעצמו גם בלי תקנתינו החשוד נזהר מחשוד שכנגדו שלא יכפר לו הכל, וא\"כ ליכא למיחש גבי חשוד הנתבע משום כד\"ח, להכי נוטל שכנגדו בלי שבועה. אבל רב ושמואל ס\"ל כאידך תי' תוס' דכל חשוד מדאו' פטור לגמרי, ורק רבנן קנסוהו. ולהכי ה\"מ באין שכנגדו חשוד. אבל בשגם כנגדו חשוד, מסתבר יותר לקנוס למוציא מדנקנס למחזיק. להכי קאמרו דחזרו שבועה לסיני ופטור. וא\"כ י\"ל נמי דרמ\"א והפוסקים הנ\"ל דס\"ל בב' חשודים יחלוקו, ה\"ט משום דמסופקים בהנך ב' תרוצי תוס' הנ\"ל, ולהכי שפיר קאמרי יחלוקו]: ",
+            "ואי\"להק מי הם האלו ואלו הללו, הרי רק בצד א' יש הפועלים והבן, ובצד הב' אינו רק חנווני יחידי. ותו האיך קאמר אלו ואלו, הרי רק צד א' אפשר שישבע לשוא. ואת\"ל דאלו ואלו קאי אב' מיני משפטים שנזכרו במשנה לעיל, דהיינו משפט הראשון של הבן והחנווני, ומשפט הב' של הפועלים והחנוני, בכל משפט ומשפט יש א' מהן שוודאי משקר, ויצא שבועת שוא מביניהן ושניהן נענשים עליה [כשבועות דמ\"ז ב'] להכי שכיר נקט אלו ואלו. ליתא דהרי אוקימנא לעיל דנקט תנא בן לאשמעינן דאע\"ג שאין האב משביע הבן אפ\"ה צריך חנווני לשבע להאב. א\"כ בכה\"ג לא ישבע החנווני לשקר וודאי. ולהכי נ\"ל דלעולם אלו ואלו אב' מיני משפטים הנ\"ל קאי, וה\"ק בן ננס לרבנן, מה טעמייכו דאמריתו שיטלו אלו בשבועה, הרי לא דמו כלל דאינך דתנינן לעיל שנוטלים בשבועה, דכולהו משום דרגלים לדבר, אבל הנך מה רגלים לדבר כדבריהם. על כרחך משום דבפועלים מדהו\"ל כאיני יודע אם פרעתיך, ובחנווני אע\"ג דדמי לאיני יודע אם הלוותני, עכ\"פ מדנתן ברשותו, מצי א\"ל אנת הוא דקלקלת דלא אמרת בסהדי הב לי', כדאמרי' כה\"ג [בב\"מ ד\"ג א']. א\"כ מה\"ט ראוי שיטלו כל א' בלא שבועה כלל, ואע\"ג שכל אחד מכחיש חבירו, לא מחשב כעד א', דהרי כל א' נוגע בעדות הוא. וכיון דכל א' ראוי שיטול בלא שבועה, הו\"ל שבועת שוא לגבי חנווני ופועלים דהיינו לבטלה, כנשבע על אבן שהוא אבן, דהרי גם בלי השבועה צריך לפרוע לכל אחד: ",
+            "והנה בסוגיא דשכיר [שבועות דמ\"ה ב] אמרי', לא שנו דשכיר בזמנו נשבע ונוטל, אלא ששכרו בעדים, אבל בשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך, מהימן נמי לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. והקשו תוס' היכא מהימן במגו, הרי כל טענה דחשבינן לה כספק לא מהימן במגו. דאמרי' דאינו רוצה לשקר. ותרצו דזהו רק באמרי' דטעה וחושב שכדבריו כן הוא, כמת בעלי במלחמה, דאמרי' שהיא חושבת שבאמת מת במלחמה, ולהכי לא מהימנה במגו שאמרה דמת על מטתו. אבל הכא לא חשבינן לבע\"הב ששכח לגמרי וסובר שבאמת פרע, אלא חשבינן ליה כמסתפק, ואפ\"ה הוא טוען שפרע באמת, ומדמחזקינן ליה לטוען שקר להכי שפיר אית ליה מגו [כך כוונת תוס']. אמנם בסוגיא דפוגמת [כתובות דפ\"ז ב'] אמרי' דלהכי פוגמת כתובתה תשבע, דפרע דייק, דמפרע לא דייק, ורמי רבנן שבועה עלה כי היכא דתידק. הקשו שם, הרי בשכיר נמי מחזקינן לבע\"הב ששכח, ואפ\"ה כשאין עדים ששכרו מהימן במגו, א\"כ ה\"נ פוגמת להמנינה במגו דלא פגמה. והניחו בקושיא. ונ\"ל דלהכי לא תרצו דבפוגמת שאני, דמחזקינן לה דשכחה לגמרי, וסברה שטוענת אמת. ובכה\"ג דמי לגמרי למת בעלי במלחמה דלא מהני לה מגו, וכמ\"ש תוס' בשבועות הנ\"ל. ליתא, דא\"כ היכא רמינן שבועה עלה, הרי מדסברה שהאמת כדבריה, תשבע לשקר. אולם נ\"ל לתרץ קושיתם, דבל\"ז ק\"ל, מאי שנא פוגמת דאמרי' דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידוק, א\"כ בשכיר נמי דמחזקינן ליה לבעה\"ב ששכח, נרמי שבועה עליה ויידוק. ואי\"ל דבשכיר שאני, משום כדי חייו, דאע\"ג דבש\"ס מקשי ומשום כד\"ח דשכיר מפסדינן ליה לבעה\"ב, היינו לפי הס\"ד שאין שום חיוב על הב\"ב. אבל למסקנא דקאמר דמסתבר שלא יפטור בעה\"ב מכל וכל, דהרי טרוד בפועליו, א\"כ מה\"ט שפיר אפשר לומר דמשום כדי חייב דשכיר מהפכינן השבועה עליו. ליתא דא\"כ מה מקשי הש\"ס, אי הכי אפי' קצץ נמי וכו'. ומה קושיא, הרי בקציצה ליכא חשש כדי חייו [עי' ר\"ן שם]. ונ\"ל דעק\"ל דהתם בפוגמת אמרי' דפרע דייק. והרי הכא בשכיר הבעה\"ב הוא הפורע, ואפ\"ה מחזקינן ליה ללא דייק. אע\"כ צ\"ל דהא דאמרי' בפוגמת דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידק, אין הכוונה דמכח השבועה תידק השתא בשעת שבועה, אלא שע\"י שתדע בתחלה שצריכה לשבע בסוף כשיהיה לה הכחשה עמו, תדייק מתחלה שפיר בשעת פרעון. וא\"כ ה\"ת התם, אבל גבי שכיר, אע\"ג דיידוק בעה\"ב שפיר בשעת פרעון, דהרי דפרע דייק, עכ\"פ אח\"כ טרדת פועלים ישכיחנו ולא מהני דייקי שלו שבשעת פרעון. ואע\"ג שלפי דברי תוס' הנ\"ל מסתפק בפרעון, ואיך ירצה לישבע כשהוא מסופק. י\"ל דעכ\"פ דעתו נוטה טפי שהאמת כדבריו ושנשבע באמת ולא יפרוש משום השבועה. א\"כ גם קושית רבעתוס' בפוגמת מתורצת שפיר, דכיון דזכינו לדין דהאי דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידוק, אינו ר\"ל כי היכא דתידק בשעת שבועה רק בשעת פרעון, א\"כ ה\"ת אי נימא דלבסוף לא תטול רק בשבועה, מה\"ט תדייק בשעת פרעון, מדיודעת שצריכה לישבע בסוף. אלא אי נימא כקו' התוס', שתהיה בסוף נאמנת במגו לאפטורי משבועה, הדרא חששתינו לדוכתא דעי\"ז לא תדייק בתחלה ודו\"ק: ",
+            "ובש\"ס מציין אדקאמר ברישא ואלו נשבעין שלא בטענה, ומקשה אטו בשופטני עסקינן. נ\"ל דר\"ל דסד\"א דשלא בטענה דקאמר, היינו שלא טענו חבירו כלל. ואע\"ג דקאמר בסיפא מה אתה טוענני, סד\"א דר\"ל שהנתבע מתחיל לומר להתובע מה יש לך לטעון עלי, וזה מעשה שטות הוא שיאמר לו כן. ומשני דהא דקאמר ברישא שלא בטענה, ר\"ל שלא בטענת ברי, רק שהתובע התחיל לומר להנתבע שחושדו. והא דמסיים תנא מה אתה טוענני ר\"ל רבותא קמ\"ל, דאע\"ג שלא התחיל התובע לתבעו, רק שהנתבע הרגיש שחושדו והתחיל הוא לומר לו מה אתה טוענני. או ר\"ל דהרבותא הוא אע\"ג שלא השיב לו התובע אח\"כ בפירוש שחושדו, רק א\"ל השבע לי. אפ\"ה צריך לשבע. וכ\"ש באמר לו בפירוש שחושדו דמשבעינן ליה אנן. ואי נימא דלא כרט\"ז [ל\"ג ס\"א], אלא אפי' אם אין רגליים לדבר מצד דבר אחר לחשדו, אפ\"ה משביעו, דסגי ברגלים לדבר מדהוא שותפו או אריסו וכדומה [ועי' סי' ע\"ה סי\"ז]. א\"כ י\"ל דמתני' מיירי בא\"ל תחילה שחושדו, ולא הוזכר במשנה. רק דה\"ק מה אתה טוענני, ר\"ל הרי אין לך רגלים לדבר והוכחה לחשדני והוא משיבו רצוני שתשבע לי, דאע\"ג שאין לי הוכחה הריני חושדך. אפ\"ה חייב. ",
+            "ומכאן נ\"ל ראיה לרש\"י במאי דפליגי רש\"י וגאונים, [כמ\"ש הר\"ן שבועות דש\"ד א'], דלגאונים שייך הילך אפי' במלוה. ולרש\"י דוקא בפקדון ולא במלוה. ונ\"ל דפלוגתייהו, דלרש\"י להכי במלוה לא שייך הילך, דממ\"נ אי נתן למלוה המקצת קודם שאמר אין לך בידי רק נ', כ\"ע מודים דכופר הכל הוא, ואפי' לרב ששת דס\"ל הילך חייב [כב\"מ ד\"ד א'] אפ\"ה בכה\"ג פטור. ואי באמר אחר שתבעו אין לך בידי רק נ' והילך ונתנן לו מיד. זה לכ\"ע מודה במקצת גמור הוא, ואפי' לרב נחמן [שם] דס\"ל הילך פטור, אפ\"ה בכה\"ג חייב שבועה, דבשעת הודאה כבר נתחייב לו שבועה, ולהכי אף שאח\"כ נתן לו המקצת שהודה, לא נפטר מהשבועה שכבר נתחייב בה. ולהכי לרש\"י לא משכח\"ל פטורה דהילך. רק אם בשעת ההודאה היה הנשאר עדין ביד הלוה, ואפ\"ה יהיה ברשות המלוה. והיינו בפקדון דוקא. ובהא פליגי ר\"נ ור\"ש, אי מחשב כופר הכל או לא. אבל להגאונים דס\"ל דגם בהלואה שייך הילך, ע\"כ דס\"ל אף אם אחר שהודה במקצת, נותן בשעת ההודאה, מה שהודה, מחשב לר\"נ ככופר הכל. אמנם הר\"ן הכא הקשה. אדקאמר תנא שביעית משמטת שבועה, הרי מדנשמט המקצת שהודה, פשיטא דכופר הכל הוא ופטור. ותירץ דלא מיירי תנא הכא בהודה לו אחר שביעית מהלואה שקודם שביעית. רק מיירי שכבר קודם שביעית הודה לו מקצת, ונתחייב שבועה. עכ\"ל. א\"כ ה\"ת לרש\"י דאפי' אם קודם שנשבע נתן לו מה שהודה, אפ\"ה מדנתחייב כבר שבועה בשעת הודאתו, לא יפטור א\"ע אח\"כ כשישלם מה שהודה, א\"כ שפיר אצטריך לאשמעינן הכא. דאילו בשביעית שנשמטה ונעקרה ההלואה לגמרי מעיקרו, פטור. אלא אי נימא כהגאונים, הדרא קו' לדוכתא, דהרי אפי' אם פרע המקצת שהודה שלא נעקרה ההלואה מעיקרא, אפ\"ה פטור משבועה, מכ\"ש בהפקעת שביעית שנעקרה ההלואה מעיקרא, מכ\"ש דפטור משבועה, ומאי קמ\"ל מתני'. ואת\"ל הכא בשביעית ה\"ט משום דלא נתן מעות ממש שהודה, סד\"א דמגרע גרע. או משום דלא נפקע המקצת שהודה תוך כדי דבור מהודאת פיו, רק לאחר זמן כשחל שביעית, להכי לא מחשב ככופר הכל. ליתא דא\"כ ק' איפכא לרב ששת דס\"ל הילך חייב, מה בשביעית הכא, דלא פרע ממש, וגם הפקעת ההלואה היתה לאחר זמן רב משהודה, אפ\"ה פטור משבועה, מכ\"ש באומר לו תוך כדי דיבור משהודה הילך, וגם פרע ממש מקצת שהודה, מכ\"ש דהול\"ל דפטור. אע\"כ דפלוגתייהו דר\"נ ור\"ש הוא רק בפקדון, ובסברא דלעיל פליגי כרש\"י, ולהכי שאני שביעית מהילך. אמנם ק\"ל הרי רש\"י ס\"ל [ב\"ק דק\"ז א] כופר הכל בפקדון חייב שבועה, ואמאי פטר ר\"נ בהילך. וא\"כ הרי רש\"י סתר א\"ע. וצ\"ע. ונ\"ל די\"ל דדוקא בכופר הכל ממש בפקדון אמרינן מדיכול להעיז חייב שבועה, משא\"כ האומר הילך דחזינן דלא היה יכול להעיז לכפור הכל דהרי אומר ליה על המקצת הילך, להכי על השאר שכפר הכל פטור אע\"ג שהוא פקדון. ואעפ\"כ לא זכיתי להבין מנ\"ל לרש\"י דבפקדון אפי' כופר הכל חייב שבועה דאו', והתורה רק כי הוא זה אמרה, דהיינו מודה במקצת דוקא. וצ\"ע: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..0d1f6f8c90af48fad6ecc2e9fb9bcd65866e41e6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Mishnah Shevuot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,62 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Shevuot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Shevuot",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "ונ\"ל דלהכי שני תנא מסדרא דקרא, דבקרא [סוף פרשת ויקרא] נקט להרע תחלה, ותנא נקט להרע לבסוף. משום, דקרא נקט להיטיב לבסוף לרבותא, אף דבכה\"ג פטור ממלקות אם עבר מדהו\"ל לאו שאין בו מעשה. אפ\"ה חייב קרבן עולה ויורד. משא\"כ במשנה מדרצה למנקט נמי שאכלתי ושלא אכלתי, ובה הוה רבותא איפכא, דלא מבעיא באכלתי, וודאי הוה שבועת בטוי ולא שבועת שוא, דאף שיש עדים שלא אכל, עכ\"פ לא ראינו אין ראיה. אלא אפילו בנשבע שלא אכל ויש עדים שאכל. סד\"א דהוה כשבועת שוא, קמ\"ל דכל שאינו מפורסם לג' בני אדם שאכל, שבועת בטוי הוה *). ועוד יש לדקדק דשינה התנא מסדרא דקרא גם בדבר אחר, דבקרא נזכר תחלה שבועת עדות, ואח\"כ טומאת מקדש וקדשיו, ואח\"כ בטוי, ואח\"כ פקדון. והתנא נקט תחלה טומאת מקדש וקדשיו, ואח\"כ בטוי, עדות, פקדון. ונ\"ל דקרא נקט תחלה יחד הנך ג' שהן בקרבן עולה ויורד. רק הפסיק בין עדות לבטוי עם טומאה מקדש וקדשיו, אע\"ג דעדות ובטוי שניהן שבועות ודמו אהדדי. ה\"ט משום דשניהן שבועות ואילו הוה נקט להו סמוכין, אפשר למטעי דונעלם דכתיב בבטוי אעדות נמי קאי והרי באמת בעדות חייב במזיד כבשוגג. להכי אקדים קרא ונקט תחלה שבועת העדות שהוא רע לשמים ולבריות, ולהכי הוה דינו לחוד, שחייב מזיד כשוגג. והדר נקט טומאת מקדש וקדשיו וסמיך ליה בטוי, דג\"כ שוו אהדדי, שאינן רק רע לשמים, וחייב עליהן רק בשוגג [כש\"ס כ\"ה ב']. וסמך כל הנך ג' יחד, מדחייב על כולן עולה ויורד. אבל פקדון שדינו מיוחד שחייב אשם, יחדה לו תורה פרשה אחרת. משא\"כ תנא דידן, תחלה נקט טומאת מקדש וקדשיו, מדזוטר מלייהו פסק ושדי להו [כש\"ס ד\"ג א']. והדר נקט סמוך לה בטוי דדמי לטומאת מקדש וקדשיו דתרווייהו חייבים קרבן רק בשוגג, ותרווייהו חטא שבין אדם למקום. והדר סמיך לה עדות לבטוי, דשתיהן שבועות נינהו, ושתיהן בקרבן עולה ויורד. ובסוף נקט פקדון שדינו מחולק מכל הנך דלעיל לענין אשם, כמ\"ש לעיל. ואפ\"ה סמוך לה לעדות, מדדמי ליה, דבשניהן חייב מזיד כשוגג. דבשניהן לא נאמר ונעלם, ודמו נמי תרווייהו אהדדי דשתיהן חטא לשמים ולבריות: ",
+            "ואילה\"ק הרי בנזיר נמי מביא קרבן על דבורו בסוף נזירתו אף שלא חטא בדיבורו, דהרי לא קיי\"ל דנזיר חוטא הוה מדהו\"ל שיטה דקאמרי הכי [כנדרים ד\"י ע\"א], ואין הלכה כשיטה. י\"ל עכ\"פ אינו מביאו על שעבר על דיבורו, רק להתירו במה שאסר ע\"ע. ואף שבנזיר שנטמא מביא קרבן על שעבר על דיבורו. התם מביא קרבן על שעשה מעשה, משא\"כ בשבועה אפילו בשלא עשה מעשה, דהיינו כשנשבע שאוכל ולא אכל נמי חייב קרבן. ואף דבמעל בהקדש, אף שלא עשה מעשה מביא קרבן על דבורו, דהרי המשאיל קרדום הקדש לחבירו, וא\"ל שיקחנה בשאלה, הוא מעל וחבירו מותר לבקע בו לכתחילה [כב\"מ דצ\"ט א'], ומשכח\"ל בלי שום מעשה אפילו של שואל, כגון דקיימא קרדום בחצירו דשואל, דמיד שאמר לו שתהיה שאולה לו קנאה [כב\"מ צ\"ד ב'], ועל אמירתו שיקחנו דהו\"ל מדבר וחוטא לא היה חייב קרבן לולא דיבור שהקדישו. נמצא שעל דיבור שהקדישו שאין בו חטא, ואין מעשה חטא אחריו, ואפ\"ה חייב קרבן מעילה. [כך נ\"ל פי' קושית הש\"ס, ומתורץ תמיהת תוס' שהקשו דאמאי לא משני דמעילה צריך מעשה. ולפי דברינו מיושב שפיר. מיהו גם בל\"ז ק' לתוס' דאם אאמירה שהקדיש קאי קושית הש\"ס, א\"כ הרי גם אמירתו א\"צ, דהרי משכח\"ל בהקדישו אחר]. וי\"ל מעילה שאני דאסרו אכ\"ע. משא\"כ שיאסור בדיבורו רק על עצמו, ויביא קרבן כשיעבור בלי מעשה, לא משכח\"ל רק בבטוי. אמנם ק\"ל, הרי וודאי כמו דפליגי בשלא אוכל פליגי נמי בשאוכל דאי כשאוכל כ\"ע מודו דצריך כזית, א\"כ ל\"ל לרבנן לאקשויי לר\"ע היכן מצינו בעלמא וכו', הו\"ל לאקשויי מנה ובה, מ\"ש שלא אוכל משאוכל. ואי משום דבאוכל כ\"ע מודו דסגי בכ\"ש, א\"כ ה\"ל לר\"ע להשיבם מנה ובה, היכן מצינו בשום עשה שבתורה שנפטר בכ\"ש כי הכא. אע\"כ דגם בשאוכל פליגי אי סגי באכל כ\"ש. וכן משמע בגמ' [דכ\"ב א'] דקאמר מחלוקת בשלא אוכל, אבל בשלא אטעם, כ\"ע ס\"ל דסגי בכ\"ש. ומדלא אשכח שם מידי דמודו בה רק בשלא אטעם, ש\"מ דבכל גוונא פליגי. דאע\"ג דבנשבע שיאכל ואכל עפר מודו רבנן דנפטר, דהא אחשביה [כשבועות דכ\"ד א']. שאני התם, דמדעפר אינה בת אכילה כלל, ואפ\"ה אכלו, וודאי כוונתו לאחשביה לקיים שבועתו. אבל בנשבע שיאכל ואכל חצי שיעור, לא יצא לרבנן. אם כן ק\"ל למה באמת נקטה משנה פלוגתייהו בשלא אוכל, ולא נקט פלוגתייהו בגוויה דרישא דפתח בה, דהיינו בשבועה שאוכל, ור\"ע לקולא דפוטר א\"ע בכ\"ש, ורבנן לחומרא. ואת\"ל דהאי חייב דקאמר ר\"ע, ר\"ל בהיה מזיד חייב אפילו מלקות. וא\"כ משו\"ה מדרצה לאשמעינן דלר\"ע אפילו מלקות חייב באכל כ\"ש. לפיכך לא מצי למנקט בנשבע שיאכל ואכל כ\"ש. דלר\"ע פטור ולרבנן חייב. דהרי בכה\"ג אפילו לא אכל כלל, פטור לכ\"ע ממלקות. אי משום התראת ספק, או משום לאו שאין בו מעשה [כריש מכילתן ד\"ג ב']. ואפילו לר\"ע דס\"ל [כריתות ד\"ג א'], דכל לאו א\"צ מעשה, עכ\"פ ס\"ל דמעשה זוטא בעינן [כסנהדרין דס\"ה א']. עכ\"פ ק\"ל דהו\"ל למנקט פלוגתייהו בשאכלתי ולא אכלתי, דסמיך הך גוונא ברישא לפלוגתא דר\"ע ורבנן. ואי נימא דבלשעבר כ\"ע מודו דשמה אכילה, א\"כ היכא קאמרו רבנן היכא מצינו כ\"ש חייב, הרי מצינו שפיר לשעבר. ואי בלשעבר כ\"ע מודו דלא שמה אכילה, א\"כ מה מהדר להו ר\"ע היכן מצינו מדבר ומביא קרבן, הרי עכ\"פ מצינו בלשעבר שג\"כ מדבר ומביא קרבן ואפ\"ה שיעורו בכזית. ולכאורה היה נ\"ל דבלשעבר נמי פליגי רק נקט מלתא דכתב בקרא להדיא. או נ\"ל דמהא מוכח כרמב\"ם [בפ\"ד משבועות] דאף דלרבנן בנשבע שלא אוכל ואכל כ\"ש פטור, עכ\"פ איסורא איכא, ככל חצי שיעור מדחזי לאצטרופי [כרמ\"ל שם]. להכי נקט תנא כה\"ג ולא בשעבר, לאשמעינן דרק בחייב פליגי, ואיסורא מיהא איכא לכ\"ע. אבל אי\"ל הרי לשעבר על כרחך כ\"ע מודו דל\"ש אכילה. מטעם דהיכן מצינו אוכל כ\"ש חייב, דאהא ליכא להשיב, דהיכן מצינו מדבר ומביא קרבן וכו', דיש להשיב כקו' הש\"ס לקמן הרי מגדף, דליכא להשיב גם על זה כתירוץ הש\"ס, התם מדבר וחוטא, ליתא דהרי לשעבר נמי מדבר וחוטא הוא. הא בורכא, דשאני מגדף דהדיבור בעצמו חטא, משא\"כ הנשבע לשקר בשעבר אין הדיבור בעצמו חטא, לולא שאכל מקודם: ",
+            "הכי אמרינן בש\"ס. וק\"ל כיון דבמשנה קאמר לאיש פלוני, א\"כ למה הו\"ל מושבע ועומד מהר סיני, וכי מחוייב ליתן צדקה דוקא לעני זה. ומ\"ש מכהנים ולויים אלו נהנים לי, יתן מעשרותיו לאחרים [נדרים דפ\"ג ב']. ונ\"ל דהכי מקשי הש\"ס, דמדקאמר שבועה שלא אתן צדקה לפלוני, על כרחך מיירי במחוייב ליתן לו, וכגון שיש ביכולתו ליתן לו, ואין עני אחר לפניו רק זה המבקש ממנו שיתן לו, או שיודע שנצרך לו. דאי בשאין ביכולתו, או שיש עני אחר לפניו, א\"כ אין זה צדקה כיון שאינו מחוייב ליתן כך, והרי הוא נשבע רק על הצדקה. אלא ע\"כ שבאמת מחוייב ליתן לו. ואהא מקשי הרי מושבע ועומד הוא. מיהו הא דמשני בש\"ס דמיירי במתנה לעשיר, לאו דוקא, דה\"ה מתנה לעני, ור\"ל בנתן כבר כראוי [כי\"ד רמ\"ט]: ",
+            "הכי אמרינן בש\"ס. והקשו תוס' שם [דכ\"ה ע\"א ד\"ה איני]. לס\"ד דשלא יישן ר\"ל לעולם, הו\"ל להקשות כך בריש פירקן בדקאמר שבועה שלא אוכל. ותרצו דבאכילה ליכא למטעי דלעולם קאמר עכ\"ל. ותמוה דמ\"ש משינה. ואי\"ל דכוונתם, דבשלא אוכל וודאי לא נתכוון לעולם, מדאיכא לפעמים אכילה דמצוה, והו\"ל נשבע לבטל המצוה. ליתא, דהרי בנשבע שלא אוכל מצה, ואכל מצה בלילי פסח חייב, ולא אמרינן דאין כוונתו על מצת מצוה [כירושלמי שהביא תוס' במכילתן דכ\"ד א' ד\"ה אלא]. ודוחק לחלק דהתם מדפירש מצה מסתמא נתכוון לאותה של מצוה. אמנם נ\"ל ע\"פ מ\"ש הר\"ן הכא, דבנשבע שלא יאכל חודש ימים, דלא הו\"ל שבועת שוא, דלא דמי לשינה שאין הוא עצמו בידו. משא\"כ באכילה. בדידיה תלי, כשירצה לא יאכל, וכשיסכן באמת יהיה מותר לאכל קצת לקיום חייו. עכ\"ל. ולפ\"ז אפשר לומר דהכי כוונת תוס', דהרי לפ\"ז בנשבע בפירוש שלא יאכל אף שיסתכן, אין השבועה חלה, מדהו\"ל נשבע לבטל המצוה [כרא\"ש פרק נערה שנתפתתה סי' ג'. וב\"ק פ\"ח מ\"ו וכתובות פ\"ז מ\"י]. ולא דמי לנשבע שלא יאכל מצה דחל בכולל כלעיל. דהכא שאני, דאפילו חל נדחה מחשש פקוח נפש, משא\"כ במצה דמצוה. א\"כ כ\"ש באמר סתם שלא אוכל, אמרינן דמדלא חל אלעולם מחשש נשבע לבטל מצוה והרי גם כשישבע כן יחוייב לעבור לבסוף. בכה\"ג וודאי לא נתכוון כלל אלעולם, רק כל זמן שאפשר להתקיים. אמנם עוד תרצו תוס', דהתם אפשר שפיר שאמר שלא אוכל לעולם, בנשבע על ככר שלפניו. ותמהני דאי התם בכה\"ג מיירי, הדרא קו' הש\"ס התם [דכ\"ג ב'] לדוכתא, דא\"כ פת פת ל\"ל. דהרי כמו דמוקי רב פפא התם במשקין בסיפא. דבמונחים לפניו ולא קאמר אלו ש\"מ לחלק. כ\"כ באוכלין נמי, וודאי במונחין לפניו כוונתו לחלק, ופת פת ל\"ל. ונ\"ל דבל\"ז ק' אפילו לא נימא כרבעתו\"ס. ק' למה לא מוקי הש\"ס התם אוכלין דרישא נמי במונחין לפניו. אע\"כ דוקא במשקין דלא מצי למימר פת פת, להכי במונחים לפניו אמרינן דמדלא קאמר אלו, ש\"מ לחלק. משא\"כ במאכל אפילו מונח לפניו, אף דיש הוכחה מדלא קאמר אלו ש\"מ לחלק, עכ\"פ איכא הוכחה נמי איפכא. מדלא קאמר פת פת, ש\"מ למפטר נפשיה מאחרינא קאתי. להכי איצטריך למוקמא בדקאמר באמת פת פת. ומתורץ ג\"כ קושיתינו לתוס'. אולם מה שרצה רבינו ת\"ח לתרץ קו' התוס', דשבועה שלא אוכל, אפילו כוונתו לעולם, לא הוה שוא, מדאפשר לאדם להתקיים בשתייה, דאף דשתייה בכלל אכילה [כלעיל סימן ז'], זהו דוקא בקבע זמן לאכילה, אבל בדקאמר סתמא, אמרינן מדא\"א להתקיים, וודאי כוונתו אאכילה לבד. ותמהני מה יענה רבינו בשבועה שלא אוכל ושלא אשתה במשנה א', דחייב ב', ואמאי הרי מדקאמר סתם לעולם תאמר, והו\"ל שבועה שוא. וצ\"ע: ",
+            "ותמוה דהאי שהיה בדין דקאמר מיותר לגמרי. ונ\"ל דנקט הכי, דלא תקשה מאי קמ\"ל בנשבע לקיים ולא קיים. דבשלמא לבטל ולא ביטל קמ\"ל דדוקא לעניין קרבן פטור, אבל עכ\"פ חייב מלקות משום שוא, אבל בקיים ולא קיים, הרי וודאי פטור ממלקות וכ\"ש מקרבן, ולמה ליה למתנייה. אהא קאמר שהיה בדין שיתחייב קרבן מכת ק\"ו. או נ\"ל דנקט הכי, דלא תימא דהאי לקיים מיירי רק בנשבע לקיים לא תעשה, ולא חייל. משום דאין איסור חל על איסור. והרי באמת הא ליתא, דהרי בהא גם ר' יהודה מודה דפטור [כתוס' ד\"ה לקיים]. להכי קאמר שהיה בדין וכו', דמדיליף חיובא מק\"ו. תו ליכא למימר דקאי אנשבע על לא תעשה, דהרי אין איסור חל על איסור מקרא נפקא לן [חולין ק\"ג א' וקי\"ג ב']. א\"כ וכי אהני ק\"ו לבטולי קרא. אע\"כ דמיירי ת\"ק נמי אפילו בנשבע לקיים עשה דפטור. ושפיר שייך ק\"ו: ",
+            "כך הוא גירסת הרי\"ף ותוס'. ובש\"ס בבלי וירושלמי ובמשניות גרסינן שלא אוכל וב' פעמים שלא אוכלנה. וקאמר בגמ' דנקט הכי, לאשמעינן דאפילו בכה\"ג, חיובא הוא דליכא, הא שבועה איכא, שאם התיר חכם ראשונה, מצאה שבועה ב' מקום לחול וחייב עלה. וכתבו תוס' דנראה דל\"ג ב' פעמים שלא אוכלנה, ואפ\"ה שמעינן להך דוקיא דגמ', דמדלא קאמר תנא \"חייב אחת\" רק \"אינו חייב אלא אחת\" ש\"מ דשבועה ב' ג\"כ איתא, רק שאינו חייב עלה. ונ\"ל דלש\"ס דגרס ב\"פ שלא אוכלנה, לרבותא תני לה, דלא מבעיי שלא אוכל ושלא אוכלנה, דשבועה ב' לא דמי כלל לשבועה א' ולא נכלל בה, רק סתר אותה, דהרי שלא אוכלנה, משמע אבל קצת ממנו אוכל, אלא שלא היתה יכולה לחול, להכי וודאי אמרינן בנשאל על הראשונה חלה ב'. אלא אפילו בשלא אוכלנה ושלא אוכלנה דשבועה ב' נכללת בקמא, אפ\"ה שבועה איכא, ואי משכח רווחה חיילא. ואי\"ל אי הך רבותא אתא תנא לאשמועינן, לא הוה צריך למנקט ב\"פ שלא אוכלנה, רק ננקט ב' שבועות קמייתא בהן. רק מדבכה\"ג הוה דינא איפכא, דבאמר תחלה שאוכלנה לככר זו, והדר שאוכל חייב רק אחת. ובאמר תחלה שאוכל ככר זו, והדר שאוכלנה, באמת חייב שתים. [ועי תוס' דכ\"ט ב']. לפיכך ננקט במתניתין דבשאוכלנה והדר שאוכל, חייב רק אחת, ובכה\"ג אשמעינן נמי הך רבותא דלעיל שפיר, דאע\"ג דבכה\"ג וודאי נכללת שבועה ב' בא', ואפ\"ה חיובא ליכא שבועה איכא, ולא צריך למתני תו שלא אוכלנה פעם ב'. ודוחק לומר דחיובא דמלקות אתא לאשמעינן, ובהן ליכא מלקות, מדהו\"ל לאו שאין בו מעשה, רק קרבן איכא. ליתא, דפשיטא דכמו דהדר חל בהן משתמע נמי דחל נמי בלאו וחייב מלקות. נ\"ל דלהכי נקט מתני' בלאו, לאשמעינן רבותא לעניין פטורא. דלא נימא, דכשאמר שלא אוכל והדר שלא אוכלנה, כשאכל כזית קמא כבר עבר אשבועה ראשונה, וכשאכל אח\"כ כולה עבר אשבועה ב'. ולחייב תרתי, קמ\"ל. אבל אי הוה נקט שאוכלנה ושאוכל, וודאי פשיטא דכשלא אכלה חיילי ב' חיובי השבועות כאחד. ופשיטא דחייב רק א'. ורק בנשבע שיאכלנה, ואח\"כ נשבע שיאכל ככר זו היום. אז חלו ב' השבועות זא\"ז, ולא רצה להאריך. עוד י\"ל דלהכי לא נקט ב' פעמים בהן, דהרי פשוט דבגוונא דנקטה מתניתין אינו חייב אשנייה משום שוא, דכיון דשנייה מתלי תלי, א\"כ אין כאן שוא. א\"כ אי הוה תני ב\"פ בהן, שאינו חייב אלא אחת, היינו קרבן א', דהרי בנשבע בהן פטור ממלקות, כריש מכילתן [ד' ג' ב'], והוה סד\"א דשנייה עכ\"פ שוא הוה, ואף דמדיוקא שמעינן שפיר דפטור מקרבן, עכ\"פ סד\"א דחייב עלה מלקות כבכל שוא. להכי נקט שלא אוכלנה ב\"פ. דא\"כ חייב דקאמר מתניתין גם אמלקות קאי, ושמעינן שפיר מדיוקא, דאשנייה פטור לגמרי, דאין כאן שוא כלל וכדאמרן. ולפי דברינו הנ\"ל בכוונת גירסא דש\"ס מתורץ נמי הא דלא נקט הך כפילא ברישא. דהיינו שנשבע שלא אוכל שלא אוכל, כדנקט כה\"ג [בנדרים די\"ח] והדר לנקט שלא אוכלנה. וכבר הרגישו כן רבותינו. אמנם לפמ\"ש לעיל יתישב, דאי הוה נקט הכי, סד\"א דוקא בכה\"ג בנשאל אשבועה א' חלה ב', משום דבתר הב' פעמים שלא אוכל הדר אמר שלא אוכלנה, ש\"מ דהתכוון בשבועה שנייה שלא אוכל, דאכזית ב' משתבע. תדע מדנשבע אח\"כ שלא אוכלנה על כל הככר, ור\"ל הנשאר אחר ב' הזיתים. אבל באמר ושלא אוכל שלא אוכלנה, שלא אוכלנה, דוודאי נכללת שבועה ג' בב', סד\"א דלא חלה כלל. קמ\"ל. אבל בסוגיא דנדרים דלא נקט בתר הב\"פ שלא אוכל ג\"כ בשבועה שלא אוכלנה, מצינן שפיר למידק גם מהב\"פ שלא אוכל דחיובא הוא דליכא הא איסורא איכא. ועי' בר\"ן בגמ': ",
+            "והקשו תוס' דהרי שניהן בטוי, דשאוכל משמע כזית, ושלא אוכלנה משמע כולה, וכלעיל. ונ\"ל ע\"פ מ\"ש הר\"ן [דרצ\"ז ב'] דבאמר שבועה שלא אוכל ככר זה, נשבע על כל כזית וכזית שבה. ומה\"ט נ\"ל נמי דמשו\"ה לא אמר לעיל [משנה ז'], שבועה שלא אוכל \"מככר זה\", דאז לא היה חייב רק אכזית קמא, שנשאר אחר אכילתו קצת מהככר, נמצא דבשאמר אח\"כ שלא יאכלנה שבועה אחרת הוה וחיילא שבועה שנייה בכולל. דלא דמי לתשע ועשר [בש\"ס כ\"ח ב ]. דהתם מדלא קאמר אלו, על כל תשע ותשע הוא נשבע, ואין כאן כולל [ועי' תוס' שם ד\"ה שבועה]. להכי נקט באמר ככר זה, שאז התחייב כבר על כל זית שבה, ואין כאן כולל, וכמש\"ל. וא\"כ, הכא עכ\"פ שפיר הוה מצי למימר מככר זה, דהרי לא אמר בתר הכי רק בהיפוך משבועה א'. ומדלא קאמר הכי ש\"מ דגם בשבועתו הראשונה התכוון שיאכל כל הככר והו\"ל שבועה שלא אוכלנה שאמר אח\"כ, שפיר שבועת שוא. מיהו גם לפ\"ז י\"ל דהכא מיירי באין בככר רק כזית. עוד י\"ל דשאוכל לבד משמע כזית. אבל הכא דאמר ב' השבועות סמוכות ומשתמע בהפוך, אי רק על כזית נתכוון בשבועה קמייתא הו\"ל לפרש יותר: ",
+            "ותמהני דטפי הו\"ל לתנא למנקט תרווייהו בלהבא, דהו\"ל שלא אוכל בטוי, ושלא אניח תפילין שוא. בשלמא לשמואל [ש\"ס כ\"ה א]. דכל דליתא בלהבא הו\"ל שוא ולא בטוי, א\"כ שלא הנחתי תפילין נמי מדליתא להבא הו\"ל שוא, אבל הרי קיי\"ל כרב התם [כי\"ד רל\"ז ס\"א]: ונ\"ל מכאן ראיה לרמב\"ן [י\"ד ססר\"ו] דנדר בלשון שבועה מהני. א\"כ אי הוה נקט להבא. היה צריך תנא לחלק דכשהמאכל והתפילין של המשביע, אפי' לא ענה אמן, לקי [כר\"ן נדרים דט\"ו א'] דאע\"ג דשבועה לא הוה עד שיוציא מפיו, נדר בלשון שבועה מיהו הוה, והרי יכול לאסור שלו על חבירו. ומהא נ\"ל ראיה נמי לרמב\"ם [פ\"ה ד'] שפירש רט\"ז דבריו כעניננו [כי\"ד קל\"ז סק\"ז]. אמנם ק\"ל למה לא נקט תנא כפשוטה, משביעך אני שאכלת ושהנחת תפילין וענה אמן חייב. ואת\"ל רבותא קמ\"ל, אפי' אמר המעשה קודם השבועה, דלא סלקא אדעתי' אז שישביעהו, אפ\"ה בהשביעוהו אח\"כ חייב. או דקמ\"ל דאפי' הזכיר המעשה קודם השבועה דוקא בענה אמן חייב ולא בהשיב לא אכלתי. עכ\"פ למה נקט תרי גוונא בבטוי. דגם במצוה כל לשעבר בטוי הוה [כרמב\"ם פ\"ה משבועות], טפי הו\"ל למנקט חד בשוא, שראיתי גמל פורח באויר, או שלא ישנתי ג' ימים. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והקשה הרמב\"ן מה קמ\"ל הכא, קרוב כבר תנינן בריש פרקן. וכמו כן עד מפי עד כבר תנינן בסנהדרין [פ\"ג מ\"ו]. ותי' דאצטריך הכא לאשמעינן אפי' האמינוהו הבעלי דבר. אולם לפמ\"ש לעיל [סי' א'] גם הא כבר שמעינן ממשנה א'. לפיכך נ\"ל דקמ\"ל הך דסימן מ\"ז. או נ\"ל דקמ\"ל דאפילו מבטוי פטורים, לא מבעיי' ברישא שהשביען הוא, הרי מושבע מאחרים פטור בבטוי רק בענה אמן [וכלעיל פ\"ג סי' נג]. אלא אפילו בסיפא שנשבעו הן בעצמן, עכ\"פ מדקאמרו שאין אנו יודעין לך עדות, והרי אמרו אמת, דמדאין יכולין להעיד לו עדות, נמצא שאין יודעין לו עדות. רק יודעין הדבר: ",
+            "ותמהני א\"כ למה צריך לומר בכפל משביע אני עליכם בשבועה בה', והרי סגי בשיאמר משביע אני עליכם בה' והרי אפי' לא אמר רק, בה' שתעידוני, סגי והו\"ל שבועה, כמרי דכולה לא טעימנא [נדרים דכ\"ב ב']. ולא לבד לרמב\"ם דס\"ל [בפ\"ב] דאפילו שבועת בטוי צריך שם. לחיוב מלקות וקרבן, ודאי קשיא, אלא גם לדידן [י\"ד רל\"ז] דגם מלת שבועה בלי שם הוה שבועת בטוי. א\"כ אין ראיה ממרי דכולה וכו', ק' דעכ\"פ למה צריך לומר משביע אני עליכם בשבועה, דהוה כפילות לשון. וכך אמרי' בירושלמי במשביע אני עליכם חייב אפי' לא הזכיר מלת שבועה. וצ\"ל דנקט מלת בשבועה גבי משביע אני, איידי אוסרכם וכובלכם אני. מיהו לרמב\"ם קשה וצ\"ע. אמנם ברש\"י בגמרא משמע דהא דקאמר אביי. משביע אני כו' בשבועה. לא דקאמר מלת בשבועה אלא ר\"ל בשם, וא\"כ קמ\"ל רישא אע\"ג דקאמר משביע צ\"ל שם וקמ\"ל סיפא אע\"ג דלא הזכיר שבועה: ",
+            "והקשו תוס' הרי ההוגה השם באותיותיו אין לו חלע\"הב, ור\"ל לפע\"ד א\"כ כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ונדחקו אחמ\"כ לומר כיון שאינו מתכוין לשם מותר. ר\"ל כיון דעיקר כוונתו כדי להשביע בו. הו\"ל כדבר שאינו מתכוין. ולפעד\"נ לפמ\"ש תוס' [ע\"ז די\"ח א'] וכ\"כ רש\"י התם, דהוגה היינו שמשתמש בשם מ\"ב, א\"כ לק\"מ. וכן מסתבר לפע\"ד, דאל\"כ קשה הא דאמרי' [פסחים ד\"נ ע\"א] דרבא סבר למדרש השם ככתבו בפרקיה עד דדרש ליה האי סבא דלעלם כתיב, קשה וכי רבא נעלמה ממנו המשנה דכל ישראל וכו' דהוגה השם אין לו חלע\"הב [ועי' פירושנו בסנהדרין פ\"י סי' י], ודוחק לומר דרבא טעי וסבר דהוגה היינו שמשתמש בשם מ\"ב. עד דאתא האי סבא ותני ליה לעלם כתיב. דמוכח דהוגה היינו שקוראו כנקודתו. ותו קשה רחב\"ת [שם בע\"ז] דאמרי' דלהתלמד עביד, מאי להתלמד שייך בשיקראנו כנקודתו. הא אפי' תנוקות של בית רבן יודעין. אע\"כ הוגה השם. היינו שמשתמש בשם מ\"ב. ומלבד זה נוכל לתרץ קושיתם. דאפשר לומר דמתני' מיירי במשביעו בשם יה, או באותיות יו\"ד הי ויו הי דוודאי לא גרע מכנוי. וכן משמע מדפטרי רבנן במקלל בכולן. ",
+            "ותמהני שלא הזכיר תנא אל, אלוה, אלהים, ואת\"ל דבכה\"ג מצו סהדי למפטר נפשייהו דסברי דע\"ז קאמר [כש\"ס דכ\"ט א']. ליתא. דא\"כ בהוי\"ה נמי מצינו שנקרא בו ע\"ז [וכתוס' שם]. ואת\"ל בהויה רק מיעוטא דמיעוטא הוא שנקרא בו ע\"ז, והרי אפי' ר\"מ דחייש למיעוטא. למיעוטא דמיעוטא לא חייש [כע\"ז דל\"ד ב'], ולהכי לא מצי סהדי למפטר בהא. עכ\"פ קשה דא\"כ הו\"ל למשרע\"ה להשביע לישראל בשם הויה [עי' ש\"ס דכ\"ט א']. ותו קשה א\"כ למה בסיפא במתניתין באמר יכך אלדים חייב, אמאי הרי מצו פטר נפשייהו דסברי בע\"ז קאמר. אע\"כ דבין בשם הויה או בשם אלדים לא מצו פטרי נפשיה בטענת דבע\"ז קאמר, מדאסור להשביע בשם ע\"ז, רק בש\"ס קאמר התם דמשרע\"ה חשש שיורו היתר לעצמן אף שבאמת לא יועיל. א\"כ הדרי קושיתן לדוכתא, דלמה לא הזכירה המשנה אינך שמות שאינן נמחקים. וצ\"ל דרק לדוגמא נקטה משנה הנך ד' שמות, וכדנקט ד' כנויין חנון ורחום וכו' לדוגמא: ",
+            "ואף דר\"מ ס\"ל דצריך תנאי כפול בכל מילי [כקידושין פ\"ג מ\"ד], ה\"מ בממונא, אבל באיסור א\"צ. ואף דבנדרים אסורא הוא, ואפ\"ה מצריך ר\"מ תנאי כפול [כנדרים פ\"א מ\"ג]. תירץ הר\"ן דנדרים מדאסר חפצא עליו, הו\"ל כאיסור דאית ביה ממונא. ומה\"ט בקידושין וגט צריך ת\"כ, עכ\"ל. ותמהני דגט שכל עיקר עניינו איסורא, וכ\"כ נדרים כל עיקר עניינו שאוסר א\"ע בדבר, יחשבו ממונא, ושבועת העדות שכל עיקר עניינו ממון יחשב איסורא בלא ממונא. ולולא מסתאפינא היה נ\"ל דכיון דכל דיני תנאי מתנאי ב\"ג וב\"ר ילפינן [כקידושין דס\"א א'] וכלעיל. א\"כ הא דבעינן ת\"כ ושאר דיני תנאי, דוקא במחייב עצמו בשום דבר לעשות או לבלי לעשות, די\"ל כל דלא כפלי' לתנאי' לא בדוקא התנה, ולהכי התנאי בטל והמעשה קיים, וה\"ט דנדר, גט, וקידושין. משא\"כ בשבועת העדות שאין המשביע מתחייב א\"ע בשום דבר, רק שמתכוון להשביעם שיעידוהו, וכי ס\"ד שכוונתו שאף כשלא יעידוהו יתברכו, האי דישנא להאי פרדשנא, גם קוב לא יקבנו גם ברך לא יברכנו, והרי כל עיקר כוונתו להשביען, והרי שמעינן לי' לר\"מ דס\"ל אין אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד\"ה א']. ומה\"ט לא בעי הכא נמי הן קודם ללאו, כדחזינן במשנה: "
+        ],
+        [
+            "ותמהני לפמ\"ש הר\"ב לעיל פ\"ד מ\"ו, ורמב\"ם (פ\"ט משבועות ה\"ה) דבשבועות עדות מה\"ט חייב באנסת בתי משום בושת ופגם שהן ממונא, וכן קיי\"ל באמת דמשביע עדי קנס פטור (כרמב\"ם שם), א\"כ אדפליג ר\"ש הכא בפקדון, מכ\"ש דהו\"ל לאפלוגי לעיל (בפ\"ד מ\"ו) בשבועת העדות. דהתם וודאי טפי מסתבר שתובע שיעידוהו על הקנס, מחששתו שמא יקדים הנתבע ויודה. ואת\"ל התם גם ר\"ש מודה. עכ\"פ ק' מאי מסתפק הש\"ס לעיל (דל\"ג ע\"א) אי משביע עדי קנס חייבים או פטורים, נידק מדלא מייתי תנא התם פלוגתא דר\"ש ורבנן באנסת, ש\"מ טפי דהתם אפילו ר\"ש מודה דחייב דאפילו קנס קתבע משביע עדי קנס נמי חייב (ועי' תוס' שם ד\"ה או). ודוחק לומר דבאמת דלמא גם בעדות פליג ר\"ש רק רבותא קמ\"ל דאפילו בפקדון דלא מסתבר שיתבענו קודם שבאו עדים, אפ\"ה פליג ר\"ש. או י\"ל משום דבל\"ז ק' למה לא נקט תנא פלוגתא דר\"מ ורבנן בחטה ושעורה נמי לעיל (פ\"ד מ\"ה). אע\"כ דכל הפלוגתות דבשני הפרקים נטר להו התנא עד לבסוף. עכ\"פ ק' היכא ס\"ד דר\"ש לומר שעיקר תביעתו הקנס אטו בשופטני עסקינן, הרי כשיתבענו קנס, בין שיודה או לא יודה, יהיה פטור מלשלם. דהרי אפילו ראה עדים ממשמשין ובאין והודה, קיי\"ל מודה בקנס ואח\"כ באו עדים, אפילו בכה\"ג פטור, בהתחייב עצמו בכלום (כב\"ק דע\"ד ב' ורמב\"ם פ\"ג מגניבה) והכא נמי כשיודה שאנס בתו התחייב א\"ע בבושת ופגם שהן ממונא, והיכא ס\"ד שיתבענו הקנס. אמנם נ\"ל מדקיי\"ל דשבועת פקדון שייכא אפילו שלא בב\"ד (כלעיל משנה א'), משא\"כ שבועת העדות אינה רק בב\"ד (כלעיל פ\"ד מ\"א). והרי מאי דקיי\"ל מודה בקנס שיש בו ממון ואח\"כ באו עדים פטור, היינו רק בהודה בב\"ד. דב' לטיבותא בעינן, שיתחייב ממון בהודאתו. ושיהיה הודאתו בב\"ד. אבל בהודה קנס שאין בו ממון אפילו הודה בב\"ד, או שהתחייב בהודאתו ממון, רק שהודה שלא בב\"ד, בתרווייהו אם באו עדים אח\"כ חייב לשלם. (כרמב\"ם שם). א\"כ קושיות הנ\"ל מתורצים על נכון, דבשבועת הפקדון הכא, ע\"כ מיירי שתבעו חוץ לב\"ד שישלם לו, והיה להתובע עדים, דסבר אם יודה ויתן לי מוטב, ואם ירצה לפטור א\"ע ע\"י כפירתו או ע\"י הודאתו, אביא עליו עדים בב\"ד, דהרי מודה שלא בב\"ד בקנס, ואח\"כ באו עדים, חייב לשלם (כרמב\"ם שם), בכה\"ג פטר ליה ר\"ש בהשביעו וכפר חוץ לב\"ד, מדעכ\"פ היה יכול לפטור א\"ע כשיודה בב\"ד לפיכך אינו ממון עדיין, משא\"כ לעיל בפ\"ד בעדים, דע\"כ רק בהשביעם בב\"ד מיירי וכדאמרן, ועל כרחך הנתבע עומד שם דאל\"כ אין מקבלין עדות שלא בפני בע\"ד ופטורים מקרבן, שהרי לא הועיל עדותן (כח\"מ כ\"ח ט\"ו), וכיון שעל כרחך הבע\"ד שם, מסתבר שירא התובע להזכיר דבר מהקנס, דלמא עי\"ז יקדים הנתבע ויודה קודם שיעידו העדים, להכי בעדות גם ר\"ש מודה דוודאי דעתיה אבושת ופגם. אמנם אין לדקדק למה לא נקט הכא חובל בשבת ויו\"כ ואינך דתני גבי שבועת עדות. י\"ל דלא צריך דמשבועת עדות שמעינן להו נמי גבי פקדון, ורק לדוגמא נקט אונס ומפתה לאשמעינן פלוגתא דר\"ש ורבנן: "
+        ],
+        [
+            "ושיעור ב' מעין, הוא כסף נקי במשקל ל\"ב שעורות בינוניות. ופרוטה הוא כסף נקי במשקל חצי שעורה [מיהו פרוטי דכספא לא היה להם [ככתובות דק\"י ע\"ב]. ולמעדני מלך [ברכות פ\"ג אות פ] ל\"ב שעורות הן שלישית קווינט. וכן כתב ג\"כ בדברי חמודות [בכורות פ\"ח אות יט]. נמצא צ\"ו שעורות שהם דינר הן קווינט שלם. ולרט\"ז [בי\"ד ש\"ה ס\"א], צ\"א שעורות ומחצה הן קווינט שלם. ואני שקלתי, והיה ק\"ו גרעיני שעורים בינונים א' קווינט בערלינער. ושיעור שוויין לפי מטבע שלנו. הסמ\"ע [ח\"מ פ\"ח ס\"ק ב'] כתב שסלע הוא ב' [זילבערגראשען פרייסיש]. ודינר, הוא חצי [זילבער גראשען], שהוא ג' [פאלנישע גראשען]. ונמצא ב' מעין שהן שליש דינר, הן ב' [פפענניג פרייסיש]. או א' [פאלנישען גראשען]. ולפי שדינר הוא קצ\"ב פרוטות [כקידושין די\"ב א']. א\"כ ב' מעין שהן שליש דינר הן ס\"ד פרוטות. א\"כ פרוטה הוא 1/64 [מפאלנישען גראשען] או 1/82 [מפרייסישען פפענניג]. ותמה הסמ\"ע איך דבר קל כזה יחשב ממון להשביע עליו ולקדש בו אשה. ותירץ שבזמן חכמי הש\"ס היה הכסף ביוקר והפירות בזול, וכ' עוד דלפ\"ז השתא לא סגי בהכי לשבועה ולקידושין, והניח בצ\"ע. הנה מ\"ש סמ\"ע שבזמן הש\"ס היה הכסף ביוקר והפירות בזול, כך כתבו ג\"כ התוס' [מנחות ק\"ז ע\"ב ד\"ה כבש], וכן אמרינן [ב\"מ דנ\"ה א'] פרה זו בה' סלעים טלית זה בה' סלעים, והרי ה' סלעים הן לפי חשבון זה י' [זילבער גראשען]. או ב' זהובים [פאלניש]. ואין לך זול גדול יותר מזה. וכן הסברא נותנת לע\"ד. דהרי בכל יום ויום מתרבה הכסף בעולם ע\"י שיתנו לכסף מוצא [בבערג ווערק] שחופרים אותו מתחת מעמקי ארץ, ומדמתרבה הכסף, לכן לא יהיה נחשב כל כך כהמאכלים בזמן הקודם, ויתיקרו. דאף שגם גדולי הארץ נתרבו יותר מאשר לפנים, עכ\"פ גם האוכלים נתרבו עכשיו יותר מעובדי האדמה. ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. וזה סיבת היוקר עכשיו, דבכל מקום שהכסף יותר מצוי מהמאכלים, אז המאכלים ביוקר, כישיבת כרכים שקשה מה\"ט לפע\"ד [כתובות ק\"י ע\"ב]. ובמקום שהמאכלים רבים מהמעות. אז הכל שם בזול, כבכל עיר קטנה וענייה, והמאכלים רבים והאוכלים מועטים. ובהא מתורץ אצלי קו' התוס' [שבועות דמ\"ד ב' ד\"ה התקבלת], שתמהו רבותינו איך השתנה כל כך שיווי הכסף, שבזמן הש\"ס נתנו בעד [קווינט] זהב. כ\"ה [קווינט] כסף, ובזמנם של תוס' נתנו בעד [קווינט] זהב, י' [קווינט] כסף ועי' עוד תוס' כתובות [דצ\"ט א' ד\"ה נתן]. ולדברינו מתורץ, דזה הכל לפי רבוי הנמצא [בבערגווערק] במחפורת. דאם מצאו זהב יותר. נתיקר הכסף. וכשנמצא כסף יותר, יתיקר הזהב. והרי בזמנינו שוב נתיקר הזהב יותר מבזמן התוס', דהרי נותנים בעד י\"ז [קווינט בראנדזילבער], שהוא וודאי כסף נקי, א' [דוקאטען] שהוא א' [קווינט] בקירוב. אמנם מה שהניח הסמ\"ע בצ\"ע אם השתא סגי בפרוטה כזאת לשבועה וקידושין. תמהני מאוד מה מסתפק רבינו בזה, ואיך החליט דינו, הרי פי' חז\"ל ברור מללו [קידושין די\"ב א'], סבר ר' יוסף למימר פרוטה כל דהו, [פירש רש\"י לפי מה שהדורות פוחתין או מוסיפין אותה], ומקשי והתניא א' מח' מאיסר אטלקי. ומחליט הש\"ס שם שאינו כן. אלמא דהפרוטה קצוב ועומד בכל עת בשוה. איברא גם על שיעור השיוויי שכ' הסמ\"ע הנ\"ל והוציא דבריו מרמ\"א [י\"ד סי' ש\"ה] ק\"ל. דהרי ידוע שהדינר הוא משקל צ\"ו שעורות, ולהמעדני יו\"ט הנ\"ל הן א' קווינט. וא\"כ אם צ\"ו שעורות שהוא דינר, יהיה משקלו קווינט, לפ\"ז סלע שהוא ד' דינר, יהיה משקלו לאטה א' כסף. ולפי דברי רמ\"א וסמ\"ע הנ\"ל שהסלע שוה ב' [זילבער גראשען] במעות שלנו. ק' היתכן שלאטה א' כסף נקי יהיה נמכר בעד ב' [זילבער גראשען]. וקרוב יותר לומר כדברי חמודות הנ\"ל שה' סלעים של פדיון הבן הן קרוב לג' רייכס טהאלער, שכל ר\"ט היה בימיו א' לאטה וחצי, וכן שקלתיו בזמנינו, והיה משקלו א' לאטה וחצי בערלינער. נמצא יהיה הסלע י\"ח [זילבער גראשען]. ו הדינר ד' [זילבער גראשען] וחצי. וב' מעין שהן שליש דינר יהיה א' [זילבער גראשען] וחצי. והפרוטה שהוא חלק ס\"ד מן א' [זילבער גראשען] וחצי, יהיה 9/82 מן [פרייסישען פפענניג], או 9/64 שהוא 1/7 בקירוב מן [פאלנישען גראשען]. ולש\"ך [י\"ד ש\"ה] סלע הוא קרוב לב' ר\"ט. והגאון רבינו אליהו ווילנא זצוק\"ל כתב [בי\"ד ש\"ה ובאה\"ע סי' ס\"ו] שה' סלעים של פדיון הבן הן ה' ר\"ט שלנו, וצא וחשוב שיהיה לפ\"ז ב' מעין ב' זילבערגראשען וחצי שהן ל' פפענניג. ופרוטה יהיה בכמו חצי פפענניג פרייסיש בקירוב: ",
+            "ואי\"ל בלא זה פטור, דבפקדון אפילו אינו בידו לפני ב\"ד שייך גביה הילך, משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא, והרי כל הילך פטור משדא\"ו (כח\"מ פ\"ז). י\"ל דמיירי שנתעפשו הפירות ומודה שחייב דמיהן. ואי\"ל עכ\"פ מדטעין נתבע איני יודע כמה היה, והרי עכ\"פ מודה שמסר לו מידי שאינו חסר משוה פרוטה. ולהוי כטוענו ק' ומודה נ', ועל נ' האחרים אמר איני יודע, דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם [כח\"מ ע\"ה י\"ט]. ואי\"ל דהכא שאני מדלא הודה בפירוש פרוטה. ליתא, דהרי בהפקיד גביה כיס מעות ונאבד, והמפקיד אומר ר' היו. והנפקד משיב דינרין היו בו אבל איני יודע כמה, אמרינן מתוך שא\"י לשבע משלם, אף שאינו מודה פרוטה בפירוש (כח\"מ רצ\"ח א'). י\"ל התם דנאבד הכיס, ע\"כ צריכין אנו לדון רק כפי הודאתו, ואינה פחות מפרוטה, והו\"ל שפיר מתוך שאיל\"מ. אבל הכא שהן כאן מעופשין, לא נחשב תשובתו הודאה כלל, רק כמראה מקום שנוכל לעמוד עליו כמה הפקיד בידו, דהרי איתנהו להפירות עדיין בעולם, רק שהן מקולקלין (ש\"ך ח\"מ ע\"ב סק\"נ): ",
+            "ולכאורה כולה משנה שאינה צריכא היא דמי לא ידעינן בין במלוה בין בלוה דכופר הכל פטור ומב\"מ חייב כמשנה א' בפרקן. ונ\"ל דרישא דרישא דלוה כופר הכל קמ\"ל דפטור משבועה אע\"ג דליכא גביה סברא דאין אדם מעיז פניו בפני בע\"ח מדידע שמשקר דהרי המלוה לא קים ליה בגוויה, בשיווי המשכון, [כב\"מ ל\"ה א'] קמ\"ל דאפ\"ה כל כופר הכל רחמנא פטריה [ודלא כרש\"י ב\"ק ק\"ז א', ועי' תוספת כתובות י\"ח א' ד\"ה חזקה ודו\"ק]. וסיפא דרישא דלוה מודה במקצת קמ\"ל דלא נימא דנהוי לוה כאומר נ' ידענא שאיני חייב לך ואידך נ' מסתפיקנא אם חייבנא לך, דשמא איתא למשכן גבך ואיני חייב לשלם לך עד שתחזר משכוני קמ\"ל כר\"ן [שבועות דש\"י ע\"ב] דהך רק עיקול הוא, אבל עכ\"פ חייב לשלם. וברישא דסיפא קמ\"ל במלוה כופר הכל דפטור, דסד\"א מדליכא גביה סברת אינו יכול להעיז בפני בע\"ח, דהרי לא עשה לו טובה, ולהכי להוי כפקדון הכופר הכל חייב שבועה [לרש\"י ב\"ק ק\"ז א']. ואפילו לתוס' הנ\"ל בכתובות דס\"ל דאינו יכול להעיז היינו מדחבירו מכיר שמשקר במזיד, הכא שאני שהלוה יתלה שהמלוה לא קים ליה בגביה ולא בקי באומד, קמ\"ל דגם כופר הכל זה פטור משבועה. וסיפא דסיפא קמ\"ל במלוה מודה במקצת חייב, אע\"ג דאית ליה שפיר מגו דכפר הכל, ויכול להעיז כנ\"ל, אפ\"ה כל מודה במקצת התורה חייבתו. מיהו באומר המלוה איני יודע כמה היה שוה. ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו ויכלול בה שמסופק בשויה, ופטור. דהרי הו\"ל כאיני יודע אם נתחייבתי כלום. ובמאמינו לוה שנאבד, או שיש למלוה עדים שנאבד, נשבע המלוה רק היסת שמסופק בשווייה ופטור. אמנם באומר המלוה שיודע שהמשכן היה שוה יותר מהחוב, אבל אינו יודע כמה, הו\"ל מלוה מחוייב שבועה, שהרי הודה במקצת ששוה קצת יותר מחובו. ואינו יכול לשבע, מדמסופק כמה היה שוה, ולהכי ישלם כדברי הלוה, רק הלוה יקבל בחרם שהאמת כדבריו [וי\"ח]. רק בהודה הלוה שלא ראה המלוה המשכן, מדהיה צרור וחתום, פטור המלוה, דכל שידוע מתחלה שאין הנתבע יודע, לא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לשבע משלם. ומה\"ט בעיזי דאכלי חושלא ונתבע מסופק כמה הפסידו [ב\"ב דל\"ו]. וכ\"כ בשור שנגח הפרה, ומזיק מסופק כמה הפסיד [ב\"ק מ\"ו א'], בכולן מדידוע שהנתבע מסופק לא הו\"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם [כך מסיק הש\"ך בסי' ע\"ב סקנ\"ח]. ובתבעו זה את זה, דהמלוה אומר שהמשכון שוה פחות מחובו, ולוה אומר ששוה יותר, המלוה נשבע ב' שבועותיו כלעיל, והלוה נשבע היסת שהוא כדבריו ופטורים. ובמאמינו לוה למלוה שנאבד, אז גם המלוה ישבע תחלה רק היסת שהיה שוה פחות מחובו. ואי\"ל הרי לפי מ\"ש לעיל סי' נ\"ה כל שנשבע הלוה, צריך מלוה שישבע תחילה שאינו ברשותו, אפילו מאמינו שנאבד, י\"ל הכא ליכא למיחש שיוציא המלוה המשכן, דאם היה בידו היה מוציאו לאלתר כדי להנצל מהיסת: ",
+            "אמרינן בש\"ס (ב\"מ דל\"ד ב') א\"ר הונא משביעין לכל שומר שירצה לשלם, שבועה שאינה ברשותו. ומקשינן מהך מתני' דתני בה ד' בבי. ב' בבי קמאי, בלוה, בהיה הלוה כופר הכל. פטור משבועה, ובמודה במקצת חייב. והדר תני ב' בבי במלוה, בכפר הכל פטור. ובמב\"מ חייב. ומסיים מי נשבע מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. אהייא, אי לימא אסיפא, תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, דמב\"מ. אלא אסיפא דרישא, דלוה מב\"מ ואמרי רבנן דלשתבע מלוה, דשמא וכו'. ואקשינן אי נימא כדרב הונא דנשבע נפקד שאינה ברשותו, היכא אפשר אח\"כ שיוציא הפקדון. עכ\"ל הש\"ס, וק\"ל לרב\"י (ח\"מ ע\"ב ג') דכשהפקיד המלוה המשכן אצל הלוה שישמור חנם, חייב המלוה עליו כש\"ש כשנגנב או נאבד אצל הלוה. (ודלא כב\"ח שם דחולק), א\"כ מה מקשי הש\"ס לרב הונא, אדרבה ממתני' מוכח כרב הונא, דמדקאמר בסיפא דרישא דהיכא דלוה מב\"מ שישבע לוה, ולא חיישינן כבסיפא שמא יוציא הלה הפקדון, ש\"מ משום דאי אפשר שיוציאנו, שהרי המלוה ישבע שאיני ברשותו, וכרב הונא. והא דקאמר בסיפא מי נשבע מי שהפקדון אצלו, אסיפא דסיפא קאי, כפשטותא דהמשך המשנה, וה\"ק, דכשהמלוה מב\"מ, מי נשבע. מי שהפקדון אצלו. ר\"ל דהא דיש חיוב השבועה על המלוה, דוקא כשהמשכון הוא אצלו, אז נשבע הוא. אבל כשחזר והפקידו אצל הלוה, כיון דלוה א\"צ לשבע שאינו ברשותו, דהרי גביה ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה, לפיכך לא ישבע מלוה כמה היה שוה, דשמא אחר שישבע מלוה יוציא לוה הפקדון. וכן מסתבר לישנא דמתני', דקאמר מי שהפקדון אצלו וכו', ויוצא הלה הפקדון. והרי אנן ממשכן איירינן. ותו מי תני שם מלוה או לוה, שיהיה צריך שיאמר מי שהפקדון וכו'. אע\"כ כדברינו דקאי אתרווייהו. ואמרו לי שכבר נתקשה בזה הגאון בעל ב\"ש האחרון. ולא ראיתיו. אמנם לכאורה היה נ\"ל ממ\"ד בש\"ס בתר הכי, רישא דסיפא דהיינו מלוה כופר הכל ק' לרב הונא, דלמה פטור, לשתבע ע\"י גלגול כמה היה שוה, מדמשתבע בל\"ז שאינו ברשותו. ומתרץ במאמינו שאינו ברשותו. ומקשי תו, ונהמני' נמי כמה שוה. ומתרץ לא קים ליה בגווה. ונהמני' מלוה ללוה דקים ליה בגווה. ומתרץ מלוה מקיים בלוה וסלף בוגדים ישדם, ולוה במלוה ותומת ישרים תנחם. עכ\"ל הש\"ס. א\"כ אי נימא דסיפא דסיפא מיירי בהפקיד מלוה המשכן ללוה, א\"כ כולה מתני' ורישא דרישא נמי מיירי בהכי. וא\"כ הדרא תו קו' הש\"ס לדוכתא, למה ברישא בלוה כופר הכל, בכל גוונא פטור הלוה משבועה כמה היה שוה, הרי איכא בשחזר המלוה והפקידו אצל הלוה, דמחוייב לוה שבועה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בה כדי לכפור הכל, וא\"כ לשתבע נמי ע\"י גלגול כמה היה שוה. דליכא למימר שמאמינו מלוה ללוה שאינו ברשותו, דא\"כ יאמינו ג\"כ כמה שוה. ואי\"ל כתירץ הש\"ס דלא קים ליה בגווה. דהרי לוה קים ליה בשוויה של משכן, אע\"כ רישא איירי בלא החזיר המשכון, א\"כ ע\"כ כולה מתני' וסיפא דסיפא נמי מיירי בהכי, דמאן פליג לן רישא מסיפא. ומקשה שפיר ממ\"נ לרב הונא. אבל ק' דה\"ת לאביי ורב אשי התם דמוקי לכולה מתני' ביש לחוש בדאיתא למשכן, אלא לרבא ורב יוסף, דס\"ל דכולה מתני' מיירי שיש עדים שנשרף או נגנב המשכן, א\"כ לא נצטריך כלל לבוא לכל הסברות שתהא במאמינו, כמ\"ש תוס' שם, דהרי בכה\"ג ליכא גלגול כלל, מדיש עדים אעיקר שבועה שנשרף ושאינו ברשותו, א\"כ הדרא קושיתן לדוכתא. דלמא לעולם הך מי נשבע וכו' קאי אסיפא ולאשמעינן הדין היכא דהדרה מלוה ללוה המשכון, ולא נצטרך נמי לומר שיש עדים שנגנבה. ואת\"ל עכ\"פ מדק' רישא דסיפא לרב הונא, נצטרך לבוא לכל התירוצים שאמרנו. ליתא דוכי בל\"ז לא מצינן לאוקמי לרישא שיש עדים שנגנבה, רק דמרווחינן טפי דלוקמה מי נשבע אסיפא דסיפא דסמיך לה, וניחא נמי לישנא דפקדון דבהדרה מלוה למשכן ללוה מיירי, ומנ\"ל לש\"ס להקשות דאם איתא לדרב הונא דמשתבע מלוה שאב\"ר היכא מפיק לה. ליתא די\"ל באמת מה\"ט ישבע ליה ברישא, מדכבר נשבע מלוה שאב\"ר. ואי נמי נאמר דרישא נמי בהחזירו מלוה ללוה, א\"כ וודאי מצי לוה לאשתבועי כמה היה שוה. ותו דגם לאביי ורב אשי לא ניחא, דליכא למימר דמדסיפא דסיפא בהחזירה, רישא דרישא נמי בהחזירה, דא\"כ כולה מתני' מיירי בהחזיר מלוה ללוה המשכון. א\"כ ע\"כ פטור דרישא דסיפא אלוה קאי, דליכא למימר דקאי אמלוה, דהרי אפילו במלוה מב\"מ אם החזירו אינו נשבע, כבסיפא דסיפא. אע\"כ אלוה קאי, ואתמהה, וכי משום דמלוה כופר הכל, יפטור לוה משבועה כמה שוה ע\"י גלגול. ותו מה פטור שייך גבי לוה, הרי הוא תובע ממלוה. אע\"כ דלאו כולה מתני' בחדא מחתא מחתינן, רק סיפא דסיפא מיירי בהחזירה. וק' שפיר קושיתינו הנ\"ל דנוקמא הכי ולא נצטרך לדחוקי נפשן. אמנם נ\"ל דהנה אאמ\"ו ע\"ר רבינו הגאון זצוק\"ל הקשה, למה ש\"ש שנשבע שנאנס גובה שכרו (כב\"מ דנ\"ח וש\"ך ש\"ג), דלמא האמינתו תורה בשדא\"ו רק לפטור ולא לגבות. ואת\"ל משום דחיוב שכרו וודאי, וספק שמא לא נאנס, להכי אין ספק מוציא מידי וודאי. עכ\"פ לב\"י וש\"ך הנ\"ל, בחזר ש\"ש והפקיד לבעלים, ישבעו בעלים ויטלו מהשומר שכר מנ\"ל שנאמנים בעלים בשבועה ליטול, והרי קרא כ' ולקח בעליו ולא ישלם. ולפע\"ד בו\"ת נראה לתרץ קושית ע\"ר זצוק\"ל. ממה שהקשה הר\"ן בשם הרמב\"ן (בשבועות דש\"י ע\"ב) בסיפא דרישא דלוה מב\"מ דמי הלואה שיתר על המשכון, אמאי ישבע לוה שדא\"ו, הרי אי איתא למשכון ביד המלוה, וודאי א\"צ לפרוע עד שיוציא המלוה המשכון, א\"כ להוי לוה כטוען נ' וודאי לית לך. ואידך נ' לא ידענא אי אית לך, דדלמא משכוני גבך הוא, ואיני חייב לך כלום, והרי בכה\"ג וודאי פטור משדא\"ו. ותירץ כיון דמודה בעיקר החוב, דהרי אפילו ישנו להמשכון ביד המלוה, עכ\"פ חייב לוה למלוה גם לדברי לוה, דהרי מב\"מ, רק שא\"צ לשלם עד שיחזיר המשכון, להכי מחשב שפיר מב\"מ. עכ\"ל הר\"ן. א\"כ מתורץ קו' ע\"ר זצוק\"ל דוודאי כיון שנאבד מחויב ש\"ש לשלם לבעלים שהפקידו אצלו, ואע\"ג שא\"צ לשלם עד שישבע שלא פשע. הא רק עיקול הוא. ומלתא אחריתא ניהו ולא מחשב על ידו נשבע ונוטל. ולפ\"ז גם קושיתינו הנ\"ל לרב\"י מתורצת, דה\"ת בלוה מב\"מ דהיינו בסיפא דרישא, יפה תירץ הר\"ן דאף שהמשכון בידו של מלוה, עכ\"פ כיון שלוה מב\"מ, חייב לשלם, רק שיוכל לעקל מלשלם הדינר שמודה עד שיחזיר לו משכונו. אבל בסיפא דסיפא שהמלוה מב\"מ, אי נימא דמיירי שהחזירה המלוה והפקידו ללוה, א\"כ במודה מלוה במקצת, אינו חייב שבועה כלל, דהרי ק' קו' הרמב\"ן דהו\"ל כנ' וודאי איני חייב לך, דהיינו מה שהוא נגד דמי ההלואה. ומה שהמשכן שוה יותר על ההלואה איני יודע אם אני חייב לך, דשמא המשכן איתא גבך ואיני חייב לך כלום. וליכא לתרוצי כתירוץ הרמב\"ן דכיון דמב\"מ א\"כ וודאי חייב לשלם, ומה שמעקל מלשלם מלתא אחריתא היא. ליתא, דאם המשכון ביד הלוה וודאי פטור המלוה מכלום. ואפילו בשבועת הלוה לא ס\"ד שיגבה לוה, דשמא משכון גביה הוא, ואיך ישבע לגבות. וק' שפיר קו' אאמ\"ו ע\"ר הגאון זצוק\"ל. לפיכך ליכא לאוקמא בהכי: "
+        ],
+        [
+            "ועי' מ\"ש ב\"מ פ\"ט מ\"יב, ובש\"ס מקשינן לרמב\"ח דס\"ל דבאין עדים שעשה מלאכתו, דמהימן במגו דלא שכרתיך מעולם. ומקשינן א\"כ שבועת השומרין היכא משכח\"ל, נהימן לומר נאנסו במגו דלא היה דברים מעולם. והקשו תוס' [ד\"ה \"מתוך\" השני] למה לא הקשה קושיתו למאי דאמרי' מגו בכל התורה כולה. ותירצו דכל עיקר קושית הש\"ס הוא, דאי נימא מגו ממעיז לאינו מעיז, א\"כ בשומר נמי, דאף דכשאומר נאנסו אינו מעיז, וכשיאמר להד\"מ יצטרך להעיז. אפ\"ה נימא מגו, דהרי ה\"נ כשאומר נתתי שכרך, אינו מעיז, דידינוהו ששכח, וכשיטעון להד\"מ מעיז. והר\"ן [דש\"יג ב'] הוס ף בה דברים, דהא דלא מקשה ממ\"במ דנהימן במגו דכופר הכל, די\"ל התם משו\"ה חייבתו תורה שבועה. דמדמ\"במ רגלים לדבר דאשתמוטי משתמט, עכ\"ל. וק\"ל הרי כל עיקר קושית הש\"ס הוא לרמב\"ח, והרי איהו ס\"ל דד' שומרים א\"צ שבועה רק בהודה במקצת וכפר במקצת ואחת נאנסה [כב\"מ ד\"ה א'], א\"כ מה מקשי לדידיה, דלמא משו\"ה חייב שומר שבועה משום אשתמוטי וכר\"ן. ואת\"ל עכ\"פ שבועה שאינה ברשותי לא שייך גבה אשתמיט. [כרש\"י ב\"מ ד\"ו א']. עכ\"פ ק\"ל אי נימא דכל דאיכא סברת אשתמוטי לא מהני מגו, א\"כ הדרא קו' הר\"ן לדוכתא, דכמו במודה במקצת מחייבינן שבועה מחשש אשתמוטי, כ\"כ בשכיר במתניתן, אף דאין עדים, ראוי לחייב לבע\"הב שבועה מחשש אשתמוטי, דאף דאית ליה מגו, ירא לומר לא היו דברים מעולם שיעיז, דניחא ליה טפי לומר נתתי לך שכרך. שיתלה שכיר בשכח השתא ויזכר לאחר זמנו, ואיכא שפיר ע\"י טענתו רגלים לדבר, כמו במודה במקצת, ומדאינו יכול לשבע ישבע שכיר. ואפי' את\"ל דדוקא במד\"במ מחשב רגלים לדבר טפי משכרתיך ופרעתיך. עכ\"פ ק\"ל מה משני הש\"ס דאפקיד גבי' בשטר. וק\"ל אי בשטר, הו\"ל הך דמודה בה כפירת שעבוד קרקעות [כב\"מ ד\"ד ב']. ואף דרמב\"ח ס\"ל דוקא בכפירת קרקעות פטור משבועה, ולא בכפירת שיעבוד קרקעות [ככתובות דפ\"ז ב']. עכ\"פ באינו יכול לכפור, ודאי פטור ליה מטעם הילך, והכא מדאיכא שטר אינו יכול לכפור. ואת\"ל מדמצי לומר נאנסו אשניהן, משו\"ה לא מחשב הילך, דהרי שפיר יכול לכפור הכל בכה\"ג. ליתא. דא' כ אית ליה נמי מגו אף כשהפקיד בשטר, דעל אותן שנים שנכתבו בשטר היה טוען שנאנסו, ואאידך שבלא שטר יכפור, והרי לרמב\"ח לא מחייב שומר שבועה עד דאיכא הודאה. ואת\"ל דהך מגו של השומר, מדיש שטר ואינו יכול להעיז ויש רגלים לדבר הוה ליה כמודה במקצת דלא אמרינן גביה מגו דכפר הכל דאינו יכול להעיז, ואשתמוטי קמשתמיט. וה\"נ אי טען נאנס' אתרווייהו ואידך כפר, הו\"ל ככופר הכל. עכ\"פ ק\"ל, כיון דודאי הך דכפירה אינה מוזכרת בשטר, דאל\"כ האיך מצי כפר ליה. וא\"כ ליהמן עכ\"פ במגו דהוה טעין אהך דכפירה נמי נאנסה. ואת\"ל דמיירי דקיימי הך דכפירה קמן [כתוס' ב\"ק דק\"ז א']. תמוה מאד דבריהן. דהרי בב\"מ [צ\"ח א'] אמרינן בפירוש לרמב\"ח ג' פרות מסרתי לך, ומתו כולן בעידן שאילה. ותו ק\"ל אמאי שהקשו עוד שם, דאף דקיימי כפירה קמן ליהמן במגו דהוה מודה להך דכפירה, והוה כפר לאידך דטען פשעתי. וא\"כ הו\"ל הילך והוה פטור. ותירצו דהילך הו\"ל ככופר הכל, ומודה במקצת במגו דכופר הכל לא אמרי' עכ\"ל. וק' הרי וודאי הא דמודה מקצת אינו נאמן במגו דכופר הכל, ה\"ט מדרגלים לדבר דאשתמוטי קמשתמט, וכלעיל. והכא בהילך מאי אשתמוטי איכא טפי במודה בהך דליתא קמן, מאילו מודה הך דליתא קמן. אע\"כ דכוונתם דמשו\"ה אין מודה במקצת נאמן במגו דכופר הכל, מדאינו יכול להעיז, והכא נמי אם יודה הך דאיתא קמן, שפיר יהיה העזה לכפור כל השאר שאין המשאיל רואה. וכן כתבו בפירוש שם. ואפ\"ה לא הועילו רבע\"תוס', דעכ\"פ קשה לרמב\"ח לשטתיה הדרא קו' לדוכתא, דהרי איהו ס\"ל הכא מגו דהעז' לאפטורי משבועה כל דלא שייך אשתמוטי. וצ\"ע: ",
+            "וק\"ל ל\"ל לר\"י הודאה, הרי מדאין העדים יודעים כמה הוציא. לפחות היה כלי א', וא\"כ להוי כתובעו ק', וכופר הכל, ועדים מעידים שחייב נ', דחייב ש\"דא (כב\"מ ד\"ג א']. ואת\"ל ר\"י לא ס\"ל הך ק\"ו דב\"מ וס\"ל דעדים אין מחייבין שבועה, מדאיכא למפרך מה לעדים שכן ישנן בהזמה [כלשם ד\"ד א']: עכ\"פ קשה דת\"ק דידן על כרחך דס\"ל כר' חייא התם, דעדים מחייבין שבועה, והכא מדאינו יכול לשבע מדחטף והו\"ל גזלן, משלם. דאי נימא רק בנגזל ס\"ל לרבנן הכי, א\"כ יהיה התם דינא דר' חייא דעדים מחייבין שבועה, דלא כמאן. וא\"כ בשלמא אי כל עיקר שבועה בנגזל הכא, הוא מתקנת חכמים, שפיר צריך לאשמעי' הך בבא. אלא לפי מה שהוכחנו שיש כאן שבועה דאו', רק שחכמים תקנוה שישבענה תובע, משום דהנתבע גזלן. א\"כ ל\"צ לאשמועינן הך בבא כלל, הרי כ\"ש הוא מחשוד על השבועה בסיפא דנשבע שכנגדו אף שאינו חשוד בממון זה, מכ\"ש הכא שהנתבע חשוד באותו ממון, מכ\"ש שכנגדו נשבע ונוטל. ואי\"ל דבבא דנגזל מיירי בשהחזיר הגזלן אותן הכלי' שראו העדים שהוציא [כתוספות שבועות מ\"ו א' ד\"ה בטענו], ובכה\"ג כל עיקר השבועה היא מצד התקנה. לכאורה זה דוחק. דהרי מתני' סתמא קתני וגם הפוסקים סתמו ולא הזכירו דבר מזה, ואת\"ל כיון דשבועת דעדים רק מק\"ו מהודאת פיו שמעינן לה. א\"כ לא עדיף מנה. והרי באמר הוא דברי העדים שהוציא ואינו יודע מה הוציא, ואידך תובע כלי זו וזו הוצאת, הרי בכה\"נ מדטענו כלים ידועים הו\"ל כטוענו חיטין, ואידך שמשיב אינו יודע אם אלו או אחרים, ה\"ל כמשיב איני יודע אם חטין או שעורין, ובכה\"ג פסקינן דפטור לגמרי [כח\"מ פ\"ח י\"ז]. ואפ\"ה תקנו הכא בגזלן דחייב. ליתא, דחדא הרי גם בחיטין ושעורין בכה\"ג פסק הש\"ך [ח\"מ פ\"ח י\"ב]. דבאמרו עדים שאינן יודעין מה לקח, אם חטין או שעורין, חייב שבועה. ותו דאפי' לגבי נתבע גופיה נ\"ל דדוקא באומר בפירוש איני יודע אם חיטין או שעורי' לקחתי, דבכה\"ג נמי שייך טעמא דמשטה או מחילה. אבל באמר יודע אני שנטלתי, אבל איני יודע מה נטלתי, וודאי בכה\"ג לא שייך לא מחילה ולא משטה [ועי' ח\"מ צ' ס\"י]. רק נ\"ל די\"ל דלעולם בבא דנגזל מיירי במחוייב שבועה ע\"י העדים. ואפ\"ה אצטריך לאשמיעינן, דקמ\"ל דאף שלא ראו שגזל, והוא טוען אף שנכנסתי למשכנו חזרתי בי, וכלים שהוצאתי שלי היו, אפ\"ה מצד התקנה ישבע נגזל ונוטל [כסמ\"ע צ' סק\"ג]. ובסיפא בחשוד קמ\"ל אף שאינו חשוד לאותו ממון, אפ\"ה שכנגדו נשבע ונוטל: ",
+            "והנה בח\"מ סי' צ\"ב פליגי, דלרב\"י קיי\"ל כרי\"ף, דבשניהן חשודין מתוך שאיל\"מ. ולרמ\"א קיי\"ל כרא\"ש ומרדכי דיחלוקו. וק\"ל לרמ\"א, הרי הנתבע חייב ש\"דא, ושכנגדו חייב רק היסת, ובכל דוכתא חמיר ש\"דאו טפי מהיסת לענין נחתינן לנכסיה, ולענין משאיל\"מ, ולשאר עניינים. וא\"כ למה הכא יחלוקו בשוה המחוייב ש\"דאו עם המחוייב רק היסת. ונ\"ל מדאמרי' בש\"ס [דמ\"ז א], דבהא דאמרי' במתניתן חזרה שבועה למקומה, פליגי, דרבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני ופטור, ורבותינו שבא\"י ס\"ל חזרה שבועה למחוייב לה. ומשאיל\"מ. ואמרי' תו דרבותינו שבבבל רב ושמואל, דתנן, וכן היתומים מהיתומים לא יפרעו רק בשבועה. ואמרו רב ושמואל דמתני' מיירי דוקא במת מלוה ואח\"כ לוה, אבל במת לוה ואח\"כ מלוה. כבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה, ומדאין יכולין יורשי מלוה לשבע השבועה עצמה שהיה חייב אביהן, פטירי יורשי לוה מלשלם, א\"כ ה\"נ בב' חשודין מדא\"י התובע לשבע פטור. ולכאורה קשה דאדרבה, דכמו דבמת לוה תחלה. בעל השבועה דהיינו המלוה, שאינו יכול לשבע, מפסיד, ה\"נ בב' חשודין, שהנתבע שהוא בעל עיקר השבועה, מתוך שאי\"ל יפסיד וישלם. ואי\"ל דהוכחת הש\"ס, דכמו דהתם המחוייב שבועה דרבנן שאינו יכול לשבע מפסיד, ה\"נ בב' חשודין אף שאין מחוייב התובע רק שבועה דרבנן, כשאינו יכול לשבע מפסיד. ליתא, דלמא שאני הכא בב' חשודין, דכל עיקר שבועת התובע, רק מדאינו יכול נתבע לשבע, ודלמא בכה\"ג גם רב ושמואל מודו דאף דגם תובע א\"י לשבע, ישלם הנתבע. ואת\"ל הרי בל\"ז קשה מנ\"ל לרב ושמואל דמשנה וכן היתומים במת מלוה תחלה דוקא מיירי, הרי מתני' סתמא קתני, דמשמע אפי' מת לוה תחלה, אפ\"ה יורשי מלוה נוטלין מיהת בשבועת היורשין, אף שאין יכולין לשבע שבועת אביהן. וא\"כ תידק מנה לפי סברת הש\"ס דכמו דהתם מתוך שאיל\"מ, כ\"כ בב' חשודים נמי נימא משאיל\"מ. אע\"כ דאין כוונת הש\"ס למילף דינא דב' חשודים שיהיה שוה לדין מת לוה תחלה. דהרי יש לחלק כדאמרן, רק איפכא יליף, דינא דמת לוה תחלה מדין דב' חשודין. וה\"ק, בשלמא אי ס\"ל לרב ושמואל בב' חשודים דמתוך שאין התובע יכול לשבע מפסיד, איכא שפיר למימר דמנה ילפי רב ושמואל בק\"ו דין דמת לוה תחלה, דמה בב' חשודים, דנתחייב גם הנתבע שבועה דאו', וכל עיקר שבועת התובע הוא רק מדלא היה יכול הנתבע לשבע, אפ\"ה מדאין יכול תובע לשבע מפסיד. מכ\"ש במת לוה תחלה, דשבועה רק אתובע רמי, מכ\"ש שראוי לומר שכשלא יכיל תובע לשבע יפסיד, אלא אי אמרת דבב' חשודים ישלם הנתבע, הרי איכא ק\"ו איפכא, מה התם בב' חשודין דטוען הנתבע ברי, וגם ליכא גביה חיוב ממון כלל רק חיוב שבועה, אפ\"ה מי שנתחייב עיקר השבועה מפסיד, מכ\"ש במת לוה תחילה דלא טען נתבע ברי, וגם איכא גביה חיוב ממון, רק שצריך תובע לישבע לטלו, מכ\"ש דכשאי\"ל ישלם הנתבע. ואת\"ל בב' חשודי' מגרע גרע, דאף דטעין נתבע ברי, עכ\"פ כל עיקר שבועת תובע רק מכח נתבע שאינו יכול לשבע בא. עכ\"פ מנ\"ל לרב ושמואל לאוקמא סתמא דמתני במת מלוה תחלה דוקא. אע\"כ דה\"ט, משום דס\"ל בב' חשודין דחזרה שבועה לסיני ופטור, וא\"כ ילפי שפיר מנה איך הוא הדין במת לוה תחלה בק\"ו וכדאמרן. וא\"כ על כרחך דמתני' ביתומים במת מלוה תחלה מיירי. עכ\"פ קשה כיון דלפי דברינו רב ושמואל לא ילפי הך דינא דב' חשודים מבבא דיתומים במתני', רק טעמא דנפשייהו קאמרי, א\"כ מנא להו בב' חשודין דבאינן יכולין שניהן לשבע דמפסיד התובע הרי מדעיקר שבועה אנתבע רמי, טפי מסתבר שיפסיד הוא וכרבותינו שבא\"י דס\"ל משאי\"ל. ונ\"ל מדיש להסתפק בהא דאמרי' דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, הר\"ז תקנת חכמים, אבל האיך היה הדין מדאו', אי דפטור החשוד לגמרי או משאיל\"מ. ונראה דתליא זה בב' תרוצי תוס' [ב\"מ ד\"ה א'], שהקשו מ\"ש גבי חשוד דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל, ומ\"ש גבי נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרי' משאיל\"מ. ותרצו ב' תרוצים, או דאי בחשוד נימא משאיל\"מ, לא שבקת חיי' לחשוד, דכל עולם יביאוהו לידי שבועה. משא\"כ בטוען איני יודע. אי נמי, בשלמא בטוען א\"י. יאמר לו אידך שבועה דאו' אית לי גבך, או השבע או שלם. אבל בחשוד הרי הוא ברצון ישבע אם נניחנו, לכך א\"צ עכ\"פ לשלם עד שישבע כנגדו. ולפ\"ז ספיקתינו הנ\"ל תלי' בב' תרוצי תוס' אלו. דהרי בדבר זה אין שום ספק, דבנ' לא ידענא, וודאי מדאו' מתוך שאיל\"מ וכש\"ס הכא, מקרא שבועת ה' תהיה בין שניהן. ורק בחשוד יש לן להסתפק האיך דינו מדאו'. וא\"כ אי נימא כתירוץ קמא של תוס' דמשום כדי חייו תקנו בחשוד שישבע כנגדו. א\"כ לולא הך טעמא. דהיינו מדאו', יהיה דין חשוד שוה לדין נ' לא ידענא, דבתרווייהו אמרי' מדאו' משאיל\"מ. משא\"כ לתי' ב' של תוס' דחשוד שאני דטוען ברי. א\"כ י\"ל מה\"ט נמי רק בנ' ידענא ונ' לא ידענא מדטוען שמא. חייב מדאו' לשלם, אבל חשוד דטוען ברי, והוא רוצה לשבע, רק אנן לא שבקינן ליה, מהיכא תיתא ניפק מני' ממונא מדאורייתא. הרי גם לא מצינו שקנסתו תורה. אלא וודאי מדרוצה לשבע, מדאו' פטור, רק רבנן קנסוה שישבע כנגדו ויטול. א\"כ י\"ל דרב ושמואל ורבי אבא בהנך ב' תרוצי תוס' פליגי, דלר' אבא כל חשוד מדאו' חייב לשלם. רק משום כדי חייו תקנו חכמים שלא יטול הלה רק בשבועה. אבל בב' חשודים דליכא למיחש משום כדי חייו, דאטו כ\"ע חשודים, ותו דמעצמו גם בלי תקנתינו החשוד נזהר מחשוד שכנגדו שלא יכפר לו הכל, וא\"כ ליכא למיחש גבי חשוד הנתבע משום כד\"ח, להכי נוטל שכנגדו בלי שבועה. אבל רב ושמואל ס\"ל כאידך תי' תוס' דכל חשוד מדאו' פטור לגמרי, ורק רבנן קנסוהו. ולהכי ה\"מ באין שכנגדו חשוד. אבל בשגם כנגדו חשוד, מסתבר יותר לקנוס למוציא מדנקנס למחזיק. להכי קאמרו דחזרו שבועה לסיני ופטור. וא\"כ י\"ל נמי דרמ\"א והפוסקים הנ\"ל דס\"ל בב' חשודים יחלוקו, ה\"ט משום דמסופקים בהנך ב' תרוצי תוס' הנ\"ל, ולהכי שפיר קאמרי יחלוקו]: ",
+            "ואי\"להק מי הם האלו ואלו הללו, הרי רק בצד א' יש הפועלים והבן, ובצד הב' אינו רק חנווני יחידי. ותו האיך קאמר אלו ואלו, הרי רק צד א' אפשר שישבע לשוא. ואת\"ל דאלו ואלו קאי אב' מיני משפטים שנזכרו במשנה לעיל, דהיינו משפט הראשון של הבן והחנווני, ומשפט הב' של הפועלים והחנוני, בכל משפט ומשפט יש א' מהן שוודאי משקר, ויצא שבועת שוא מביניהן ושניהן נענשים עליה [כשבועות דמ\"ז ב'] להכי שכיר נקט אלו ואלו. ליתא דהרי אוקימנא לעיל דנקט תנא בן לאשמעינן דאע\"ג שאין האב משביע הבן אפ\"ה צריך חנווני לשבע להאב. א\"כ בכה\"ג לא ישבע החנווני לשקר וודאי. ולהכי נ\"ל דלעולם אלו ואלו אב' מיני משפטים הנ\"ל קאי, וה\"ק בן ננס לרבנן, מה טעמייכו דאמריתו שיטלו אלו בשבועה, הרי לא דמו כלל דאינך דתנינן לעיל שנוטלים בשבועה, דכולהו משום דרגלים לדבר, אבל הנך מה רגלים לדבר כדבריהם. על כרחך משום דבפועלים מדהו\"ל כאיני יודע אם פרעתיך, ובחנווני אע\"ג דדמי לאיני יודע אם הלוותני, עכ\"פ מדנתן ברשותו, מצי א\"ל אנת הוא דקלקלת דלא אמרת בסהדי הב לי', כדאמרי' כה\"ג [בב\"מ ד\"ג א']. א\"כ מה\"ט ראוי שיטלו כל א' בלא שבועה כלל, ואע\"ג שכל אחד מכחיש חבירו, לא מחשב כעד א', דהרי כל א' נוגע בעדות הוא. וכיון דכל א' ראוי שיטול בלא שבועה, הו\"ל שבועת שוא לגבי חנווני ופועלים דהיינו לבטלה, כנשבע על אבן שהוא אבן, דהרי גם בלי השבועה צריך לפרוע לכל אחד: ",
+            "והנה בסוגיא דשכיר [שבועות דמ\"ה ב] אמרי', לא שנו דשכיר בזמנו נשבע ונוטל, אלא ששכרו בעדים, אבל בשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך, מהימן נמי לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. והקשו תוס' היכא מהימן במגו, הרי כל טענה דחשבינן לה כספק לא מהימן במגו. דאמרי' דאינו רוצה לשקר. ותרצו דזהו רק באמרי' דטעה וחושב שכדבריו כן הוא, כמת בעלי במלחמה, דאמרי' שהיא חושבת שבאמת מת במלחמה, ולהכי לא מהימנה במגו שאמרה דמת על מטתו. אבל הכא לא חשבינן לבע\"הב ששכח לגמרי וסובר שבאמת פרע, אלא חשבינן ליה כמסתפק, ואפ\"ה הוא טוען שפרע באמת, ומדמחזקינן ליה לטוען שקר להכי שפיר אית ליה מגו [כך כוונת תוס']. אמנם בסוגיא דפוגמת [כתובות דפ\"ז ב'] אמרי' דלהכי פוגמת כתובתה תשבע, דפרע דייק, דמפרע לא דייק, ורמי רבנן שבועה עלה כי היכא דתידק. הקשו שם, הרי בשכיר נמי מחזקינן לבע\"הב ששכח, ואפ\"ה כשאין עדים ששכרו מהימן במגו, א\"כ ה\"נ פוגמת להמנינה במגו דלא פגמה. והניחו בקושיא. ונ\"ל דלהכי לא תרצו דבפוגמת שאני, דמחזקינן לה דשכחה לגמרי, וסברה שטוענת אמת. ובכה\"ג דמי לגמרי למת בעלי במלחמה דלא מהני לה מגו, וכמ\"ש תוס' בשבועות הנ\"ל. ליתא, דא\"כ היכא רמינן שבועה עלה, הרי מדסברה שהאמת כדבריה, תשבע לשקר. אולם נ\"ל לתרץ קושיתם, דבל\"ז ק\"ל, מאי שנא פוגמת דאמרי' דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידוק, א\"כ בשכיר נמי דמחזקינן ליה לבעה\"ב ששכח, נרמי שבועה עליה ויידוק. ואי\"ל דבשכיר שאני, משום כדי חייו, דאע\"ג דבש\"ס מקשי ומשום כד\"ח דשכיר מפסדינן ליה לבעה\"ב, היינו לפי הס\"ד שאין שום חיוב על הב\"ב. אבל למסקנא דקאמר דמסתבר שלא יפטור בעה\"ב מכל וכל, דהרי טרוד בפועליו, א\"כ מה\"ט שפיר אפשר לומר דמשום כדי חייב דשכיר מהפכינן השבועה עליו. ליתא דא\"כ מה מקשי הש\"ס, אי הכי אפי' קצץ נמי וכו'. ומה קושיא, הרי בקציצה ליכא חשש כדי חייו [עי' ר\"ן שם]. ונ\"ל דעק\"ל דהתם בפוגמת אמרי' דפרע דייק. והרי הכא בשכיר הבעה\"ב הוא הפורע, ואפ\"ה מחזקינן ליה ללא דייק. אע\"כ צ\"ל דהא דאמרי' בפוגמת דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידק, אין הכוונה דמכח השבועה תידק השתא בשעת שבועה, אלא שע\"י שתדע בתחלה שצריכה לשבע בסוף כשיהיה לה הכחשה עמו, תדייק מתחלה שפיר בשעת פרעון. וא\"כ ה\"ת התם, אבל גבי שכיר, אע\"ג דיידוק בעה\"ב שפיר בשעת פרעון, דהרי דפרע דייק, עכ\"פ אח\"כ טרדת פועלים ישכיחנו ולא מהני דייקי שלו שבשעת פרעון. ואע\"ג שלפי דברי תוס' הנ\"ל מסתפק בפרעון, ואיך ירצה לישבע כשהוא מסופק. י\"ל דעכ\"פ דעתו נוטה טפי שהאמת כדבריו ושנשבע באמת ולא יפרוש משום השבועה. א\"כ גם קושית רבעתוס' בפוגמת מתורצת שפיר, דכיון דזכינו לדין דהאי דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידוק, אינו ר\"ל כי היכא דתידק בשעת שבועה רק בשעת פרעון, א\"כ ה\"ת אי נימא דלבסוף לא תטול רק בשבועה, מה\"ט תדייק בשעת פרעון, מדיודעת שצריכה לישבע בסוף. אלא אי נימא כקו' התוס', שתהיה בסוף נאמנת במגו לאפטורי משבועה, הדרא חששתינו לדוכתא דעי\"ז לא תדייק בתחלה ודו\"ק: ",
+            "ובש\"ס מציין אדקאמר ברישא ואלו נשבעין שלא בטענה, ומקשה אטו בשופטני עסקינן. נ\"ל דר\"ל דסד\"א דשלא בטענה דקאמר, היינו שלא טענו חבירו כלל. ואע\"ג דקאמר בסיפא מה אתה טוענני, סד\"א דר\"ל שהנתבע מתחיל לומר להתובע מה יש לך לטעון עלי, וזה מעשה שטות הוא שיאמר לו כן. ומשני דהא דקאמר ברישא שלא בטענה, ר\"ל שלא בטענת ברי, רק שהתובע התחיל לומר להנתבע שחושדו. והא דמסיים תנא מה אתה טוענני ר\"ל רבותא קמ\"ל, דאע\"ג שלא התחיל התובע לתבעו, רק שהנתבע הרגיש שחושדו והתחיל הוא לומר לו מה אתה טוענני. או ר\"ל דהרבותא הוא אע\"ג שלא השיב לו התובע אח\"כ בפירוש שחושדו, רק א\"ל השבע לי. אפ\"ה צריך לשבע. וכ\"ש באמר לו בפירוש שחושדו דמשבעינן ליה אנן. ואי נימא דלא כרט\"ז [ל\"ג ס\"א], אלא אפי' אם אין רגליים לדבר מצד דבר אחר לחשדו, אפ\"ה משביעו, דסגי ברגלים לדבר מדהוא שותפו או אריסו וכדומה [ועי' סי' ע\"ה סי\"ז]. א\"כ י\"ל דמתני' מיירי בא\"ל תחילה שחושדו, ולא הוזכר במשנה. רק דה\"ק מה אתה טוענני, ר\"ל הרי אין לך רגלים לדבר והוכחה לחשדני והוא משיבו רצוני שתשבע לי, דאע\"ג שאין לי הוכחה הריני חושדך. אפ\"ה חייב. ",
+            "ומכאן נ\"ל ראיה לרש\"י במאי דפליגי רש\"י וגאונים, [כמ\"ש הר\"ן שבועות דש\"ד א'], דלגאונים שייך הילך אפי' במלוה. ולרש\"י דוקא בפקדון ולא במלוה. ונ\"ל דפלוגתייהו, דלרש\"י להכי במלוה לא שייך הילך, דממ\"נ אי נתן למלוה המקצת קודם שאמר אין לך בידי רק נ', כ\"ע מודים דכופר הכל הוא, ואפי' לרב ששת דס\"ל הילך חייב [כב\"מ ד\"ד א'] אפ\"ה בכה\"ג פטור. ואי באמר אחר שתבעו אין לך בידי רק נ' והילך ונתנן לו מיד. זה לכ\"ע מודה במקצת גמור הוא, ואפי' לרב נחמן [שם] דס\"ל הילך פטור, אפ\"ה בכה\"ג חייב שבועה, דבשעת הודאה כבר נתחייב לו שבועה, ולהכי אף שאח\"כ נתן לו המקצת שהודה, לא נפטר מהשבועה שכבר נתחייב בה. ולהכי לרש\"י לא משכח\"ל פטורה דהילך. רק אם בשעת ההודאה היה הנשאר עדין ביד הלוה, ואפ\"ה יהיה ברשות המלוה. והיינו בפקדון דוקא. ובהא פליגי ר\"נ ור\"ש, אי מחשב כופר הכל או לא. אבל להגאונים דס\"ל דגם בהלואה שייך הילך, ע\"כ דס\"ל אף אם אחר שהודה במקצת, נותן בשעת ההודאה, מה שהודה, מחשב לר\"נ ככופר הכל. אמנם הר\"ן הכא הקשה. אדקאמר תנא שביעית משמטת שבועה, הרי מדנשמט המקצת שהודה, פשיטא דכופר הכל הוא ופטור. ותירץ דלא מיירי תנא הכא בהודה לו אחר שביעית מהלואה שקודם שביעית. רק מיירי שכבר קודם שביעית הודה לו מקצת, ונתחייב שבועה. עכ\"ל. א\"כ ה\"ת לרש\"י דאפי' אם קודם שנשבע נתן לו מה שהודה, אפ\"ה מדנתחייב כבר שבועה בשעת הודאתו, לא יפטור א\"ע אח\"כ כשישלם מה שהודה, א\"כ שפיר אצטריך לאשמעינן הכא. דאילו בשביעית שנשמטה ונעקרה ההלואה לגמרי מעיקרו, פטור. אלא אי נימא כהגאונים, הדרא קו' לדוכתא, דהרי אפי' אם פרע המקצת שהודה שלא נעקרה ההלואה מעיקרא, אפ\"ה פטור משבועה, מכ\"ש בהפקעת שביעית שנעקרה ההלואה מעיקרא, מכ\"ש דפטור משבועה, ומאי קמ\"ל מתני'. ואת\"ל הכא בשביעית ה\"ט משום דלא נתן מעות ממש שהודה, סד\"א דמגרע גרע. או משום דלא נפקע המקצת שהודה תוך כדי דבור מהודאת פיו, רק לאחר זמן כשחל שביעית, להכי לא מחשב ככופר הכל. ליתא דא\"כ ק' איפכא לרב ששת דס\"ל הילך חייב, מה בשביעית הכא, דלא פרע ממש, וגם הפקעת ההלואה היתה לאחר זמן רב משהודה, אפ\"ה פטור משבועה, מכ\"ש באומר לו תוך כדי דיבור משהודה הילך, וגם פרע ממש מקצת שהודה, מכ\"ש דהול\"ל דפטור. אע\"כ דפלוגתייהו דר\"נ ור\"ש הוא רק בפקדון, ובסברא דלעיל פליגי כרש\"י, ולהכי שאני שביעית מהילך. אמנם ק\"ל הרי רש\"י ס\"ל [ב\"ק דק\"ז א] כופר הכל בפקדון חייב שבועה, ואמאי פטר ר\"נ בהילך. וא\"כ הרי רש\"י סתר א\"ע. וצ\"ע. ונ\"ל די\"ל דדוקא בכופר הכל ממש בפקדון אמרינן מדיכול להעיז חייב שבועה, משא\"כ האומר הילך דחזינן דלא היה יכול להעיז לכפור הכל דהרי אומר ליה על המקצת הילך, להכי על השאר שכפר הכל פטור אע\"ג שהוא פקדון. ואעפ\"כ לא זכיתי להבין מנ\"ל לרש\"י דבפקדון אפי' כופר הכל חייב שבועה דאו', והתורה רק כי הוא זה אמרה, דהיינו מודה במקצת דוקא. וצ\"ע: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה שבועות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/English/Sefaria Community Translation.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/English/Sefaria Community Translation.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..31eb54ee98d2b483c250a3b7d6a11d1d8e6c4256
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/English/Sefaria Community Translation.json	
@@ -0,0 +1,29 @@
+{
+    "language": "en",
+    "title": "Boaz on Pirkei Avot",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org",
+    "versionTitle": "Sefaria Community Translation",
+    "actualLanguage": "en",
+    "languageFamilyName": "english",
+    "isBaseText": false,
+    "isSource": false,
+    "direction": "ltr",
+    "heTitle": "בועז על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "Says the commentator, \"And since it has come to us, we will say something that it is a commandment (important) to publicize\": From way back, I found this statement of the Sages, may their memory be blessed, in Yevamot 61a to be difficult. As we say over there,  \"You (the Jewish people) are called men (<i>adam</i>) but gentiles are not called men.\" It is difficult. As would it enter our minds that the Sages, may their memory be blessed, would say about a gentile that has God's image - as we have explained - that he is considered only like an animal? Moreover - if so, what is this that the Holy One, blessed be He, said (Exodus 19:5), \"And you shall be a treasure for Me among all the nations?\" And if all of the nations are only like animals of the field, this statement would only be as if He was saying, \"And you shall be a treasure for Me from all the animals and from all the monkeys that are similar in their appearance to men.\" Furthermore - if so, all of their actions are like the actions of animals, that are not subject to reward and punishment. But behold, this thing contradicts what we have established [to be true] - gentiles have a share in the world to come (Sanhedrin 105, Mishneh Torah, Laws of Kings and Wars 8)! And see that even without the holy voice of the Rabbis, may their memory be blessed, who told us so - we would know this thing from the perspective of the intellect. For surely the Lord is just in all of His ways, and kind in all of His deeds. And we see how many of their pious ones - besides that they recognize the Author of creation, and believe that the holy Torah is divine - do kindnesses even to the Israelites. And some of them did great good to all of those that come to the world: Like the pious [Edward] Jenner, who invented the vaccine for smallpox, through which many myriads of people have been saved from disease, death and defects; and [Francis] Drake who brought the potato to Europe, which relieved famine several times; and [Johannes] Gutenberg who invented the printing press. And some of them were not rewarded at all in this world, like the pious [Johann] Reuchlin who exposed himself to death to save the Talmuds from burning, as had been commanded by [the Holy Roman] Emperor Maximilian in the year (5262) [5269] (1509) through the incitement of the apostate [Johannes] Pfefferkorn - may his bones be crushed - and the priests who joined together, in the way of the success of the wicked. And this Reuchlin that we mentioned threw himself against them and - through his arguments - convinced the emperor to take back his aforementioned commands. And because of that, he was mostly persecuted; and his enemies, the priests, embittered his life and pressed him - until he died from the pressure upon him, with a broken heart. And would it enter your mind that these great deeds would not be rewarded in the world to come behind the curtain, God forbid? For behold the Holy One, blessed be He, does not deprive any creature of its reward. And if you would find to say about even these pious men mentioned: That even though they kept the seven commandments of the Noahides (Sanhedrin 56b), their status is nevertheless not like that of resident aliens (<i>gerei toshav</i>) since they were not accepted in front of three Torah scholars (Avodah Zarah 64b) - and besides that, we only accept resident aliens at at time when we practice the jubilee (Arakhin 29a); since they have not done acts of Esau, they have a share in the world to come regardless (Avodah Zarah 10). In any event, it is difficult. As behold, it is simple [that the law is] that even the [dead body] of even their most pious one does not make a tent impure, because they are not called men (<i>adam</i>). And it is a good question - why not? Behold he has the image of God, and he was righteous and pious in his deeds, and he also has a share in the world to come. If so, why is he not called a man? If so, why are they not called <i>adam</i>? Indeed, something else that is difficult for me is about what was written by Tosafot mentioned above, that they are nevertheless called, the man. And this is a wonder - for if they are not included in men, how is it proper to call them, the man - with a definite object? And Amoraim (later scholars) in the Talmud likewise wrote (Gittin 47b) that gentiles are also included in, \"and He gave the earth to the sons of man (Adam)\" (Psalms 115:16). And this is a wonder! For if their ancestors were not included in, men, how could they be included in the sons of man? However God enlightened my eyes [to see] that the Sages, may their memory be blessed, said something great with this. For if we look at the condition of the Jews today and we look at the condition of the other nations today, we see that there are two big differences between them: For behold, when the Israelites were in Egypt, all who came to the world - both Israel and the other nations - were like orphans without a father; they all dwelt together in a thick darkness, and did not know God. And it was not only Pharaoh who said (Exodus 5:2), \"I have not known the Lord.\" Rather even the Israelites did know their Father in heaven at all, to the point that our teacher, Moses, peace be upon him, needed to ask the Holy One, blessed be He (Exodus 3:13), \"[when] they ask me, 'What is His name?' what shall I say to them?\" And even when they crossed the Red Sea, their faith was still weak with them, such that there was an idol in their bosom at that time, as it is written (Sanhedrin 103b) on the verse (Zechariah 10:11), \"And he shall pass through the sea with affliction\" - that the idol of Micha went through the sea. It is shown from here that they were [still] immersed in all of the filth of the extreme abominations, like the Egyptians and like their practices. And they did not at all know about their obligations to God, to their fellows and to themselves. And all the more so was it like this with the other nations. As the worship of even the most understanding of them - such as the Greeks and the like - was made up of extreme abominations; to the ox and the donkey together and to the other animals of the forests and the beasts of the thousand mountains. And they would pray to plants and to trees - to sticks and stones - and to mountains and rivers, as if they were gods. They would also sacrifice their sons and daughters to demons; and all of their mountains would bring up the smoke of the blood of man. So God remembered the whole world and His covenant with His servant, Abraham; and he chose his descendants after him to be like priests and teachers to the rest of those that come to the world. And God, as it were, descended from the heavens to within Egypt - the land of wisdom at that time - among the people of the redeemer and the disgusting one, and opened their sealed eyes with pincers, by striking Pharaoh and his land with great and awesome plagues before their eyes. And when he was placed beneath the rod, they heard that they yelled out to him from the Heavens (Exodus 8:18), \"in order that you shall know that I am the Lord in the midst of the earth\" (providence); (Exodus 9:14) \"so that you will know that there is none like Me in all of the earth\" (omnipotence); (Exodus 9:29) \"in order that you shall know that the earth is God's\" (reward and punishment). Then the foolish children opened their eyes and saw who was the 'Ruler of the palace.' And what was still lacking in their knowledge of God, the more discerning were able to peek at with great power at the splitting of the Red Sea. Then they pointed with the finger upon Him, and said (Exodus 15:2), \"This is my God, and I will embellish him.\" \"And they trusted the Lord and Moses, His servant\" (Exodus 14:31). But it was still not enough for them; until He revealed Himself with great fanfare and a wondrous and awesome display upon Mount Sinai. And among the flames of fire reaching to the heart of the skies, the darkness, the cloud and the mist, He broadcast His commandments, His statutes and His teachings - including all of the obligations of man. He also taught them afterwards the arrangements of proper conduct regarding the division of the camps, cleanliness, the groupings, the sounding of the horns, the holy vessels and that which is similar - in such a way that that the whole reason for their success in this world and in the world to come was not known to them from their own intellect, but only through the glorious Holy One, blessed be He, Himself. But it was not so with the other nations. That even though then throughout that whole time that the Holy One, blessed be He, drew Israel close, to perfect them, the vision of all [the others] that came into the world was one of laying down in a slumber of stupidity and in a chaos of awful abominations; nevertheless all that they grasped afterwards of the causes for success in this world and the next world, came to them by themselves - in such a way that we can say that they made themselves. For they have drawn and learned much from the Torah of God - the well of the Jews - in the long time from then until now; and they learned much about the obligations of man, and etiquette and ethics through the passage of time and from science. From the light of the intellect piercing through to them, little by little, a brightening light continues to grow brighter; to the point that if we look at the worst of the nations today, they are nevertheless superior to the most superior one of thousands of years ago, which does not reach the ankles of the former. And it was only in much time and with great effort that they made themselves. It comes out that the Israelites and the other nations each have one unique advantage. The advantage of the nations over Israel is that they made themselves from their own free choice and, literally, from their own efforts. And this is certainly an advantage over Israel, who were pulled up by the corners of their heads by the effort of God, in order to perfect them - so they cannot claim the credit for themselves. For in everything that God distinguished them, in order to perfect them - it was from the hand of God that was with them, and it was only in the merit of their forefathers. Yet there is nevertheless also a unique advantage to the Israelites: For everything that the nations grasped, they only grasped with their intellect. Hence there are many commandments of the Torah - which are much more elevated than the human intellect, such as the statutes of the Torah - that they still do not do, because they do not understand them [until the end of days, when God will pour forth His spirit upon all flesh]. Moreover because all that they have grasped has only been from the human intellect - therefore, whoever among them has been negligent from opening his eyes over the course of time, is still mired in the filth of the early abominations, like most of the residents of Africa. And in Asia and in America as well, there are many nations that still walk in darkness and worship mute idols and sacrifice their children to demons - like their ancestors from time immemorial. For they have not known the Lord and have not become familiar with His teachings. Not so Israel. They keep all of the statutes of the Torah, even those beyond human intellect. And also the whole people - from small to big - lives by its faith. Both the fool and the ignoramus will nurse from the breasts of the Torah of the Lord, and it will force him to open his eyes, to see the path of life. And this is [the meaning of] the verse (Isaiah 43:21), \"I have created this nation for Me\" - meaning, I made them, as it is written (Psalms 100:3), \"He made us, and we are His.\" Therefore (Isaiah 43:21, cont.), \"they will speak My praise\" - it is fitting that they should praise Me - and not that they should boast about themselves from this. And it also states (Isaiah 60:21), \"And all of your people are righteous\" - that even the fools among them will \"inherit the land\" of the living; like an inheritance, without effort. And all of this is because they are \"the shoot of My plantings\" - that I created Myself, and I also made them - and \"the work of My hands in which I glory.\" According to this - with regards to Israel's advantage and perfection, it is like the model of Adam (the first man). As when any person comes to the world, he is created with a lack of knowledge - until time, study and intellect open up the wrinkles [of his brain] to make him into a man. Not so the first man - he was created in his stature and his character (Rosh Hashanah 11a). And immediately when he had the breath of life breathed into him, he was a talking spirit with intellect and knowledge - knowing all of his obligations. And that is because he was also the same as the Israelites in his properties. As he was surely also the creation of the palms of the Holy One, blessed be He, Himself - like them. And behold that anytime the circumstances and actions of the son are similar to the circumstances and actions of his father, he is called by his father's name. As it is written (Leviticus 16:3), \"Thus shall Aaron come to the holy\" - which means to say any high priest from his descendants after him. And likewise is it written (Malakhi 2:4), \"to have my covenant with Levi,\" which is meaning to say all of his descendants after him. And likewise is it written (Hosea 3:5), \"and will seek the Lord, their God, and David, their king,\" which is meaning to say, the king that is from [David's] descendants. And likewise is it written (Ezekiel 37:24), \"And My servant, David, shall be king over them,\" the intention of which is about the messianic king, who is from his descendants. And likewise is our holy nation called by the name, Israel, for the name of their forefather - not only because all of his offspring were intact, and no other nation came from him - but also because everything that happened to this old man, Israel, to suffer persecutions and bad events from his youth until the days of his old age; likewise, \"Since my youth they have often assailed me, let Israel now declare\" (indicating that the history of the Jews has been like the life experience of Israel). Therefore are they called by his name. And according to this, it is incorrect to call all those that come to the world by the name, men (<i>adam</i>) - for the first man was called like this because he was created from the dirt (<i>adamah</i>); but behold, all of his descendants were created from flesh and blood! But it is only fitting to call the Israelites this name - not for their [own] glory, but rather because their source and the perfection they reached was from the Holy One, blessed be He, Himself, and not from their own efforts, like Adam. And therefore every place in the Torah where it is stated, men (<i>adam</i>), the intention is only to the Israelites - such as (Leviticus 1:2). \"When men sacrifice,\" which is only speaking about Israelites. As we say (Chullin 13b), \"'From you' and not all of you, to exclude an apostate; 'from you' - among you I distinguished, but not among the nations. And the Talmud required another verse of (Leviticus 22:18) \"any man (<i>ish</i>)\" to also accept [sacrifices from] vows and gifts from the gentiles. But the name, men (<i>adam</i>) is not fitting for them. For they made themselves with much effort; so, regarding this, they are not similar  to Adam at all. But any place where it is written, people (literally, the children of Adam), the nations of the world are also included - for all of them are the children and grandchildren of Adam, just like us. And likewise every time it is written, the man (<i>ha'adam</i>), with a definite article - it is certainly not Adam's name, in that Adam was actually his name. And surely no definite article ever comes before an actual name; such that we could not say, the Abraham, the Isaac or the Israel. Likewise can we not say that the man (<i>ha'adam</i>) is referring to Adam. But rather it is clear that in this way (with the definite article), its meaning is <i>mentsch</i> in the language of Ashkenaz (German). And [man] is called <i>adam</i> [only] as a borrowed [and not exact] term. And in this sense, the nations are certainly included - as they are all thinking creations with the image of God, like us. What comes out of our words is that that which only Israelites are called, men <i>adam</i>, is not such a great praise. It only testifies about them that it is not they, themselves, that removed the thick shell from [their] sealed heart; but rather it was only because they were like clay in the hand of the Craftsman, blessed be He."
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/English/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/English/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..00c3cedbe5f1b678c8b7abf227ad16eea04a2179
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/English/merged.json	
@@ -0,0 +1,30 @@
+{
+    "title": "Boaz on Pirkei Avot",
+    "language": "en",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [],
+        [],
+        [
+            "Says the commentator, \"And since it has come to us, we will say something that it is a commandment (important) to publicize\": From way back, I found this statement of the Sages, may their memory be blessed, in Yevamot 61a to be difficult. As we say over there,  \"You (the Jewish people) are called men (<i>adam</i>) but gentiles are not called men.\" It is difficult. As would it enter our minds that the Sages, may their memory be blessed, would say about a gentile that has God's image - as we have explained - that he is considered only like an animal? Moreover - if so, what is this that the Holy One, blessed be He, said (Exodus 19:5), \"And you shall be a treasure for Me among all the nations?\" And if all of the nations are only like animals of the field, this statement would only be as if He was saying, \"And you shall be a treasure for Me from all the animals and from all the monkeys that are similar in their appearance to men.\" Furthermore - if so, all of their actions are like the actions of animals, that are not subject to reward and punishment. But behold, this thing contradicts what we have established [to be true] - gentiles have a share in the world to come (Sanhedrin 105, Mishneh Torah, Laws of Kings and Wars 8)! And see that even without the holy voice of the Rabbis, may their memory be blessed, who told us so - we would know this thing from the perspective of the intellect. For surely the Lord is just in all of His ways, and kind in all of His deeds. And we see how many of their pious ones - besides that they recognize the Author of creation, and believe that the holy Torah is divine - do kindnesses even to the Israelites. And some of them did great good to all of those that come to the world: Like the pious [Edward] Jenner, who invented the vaccine for smallpox, through which many myriads of people have been saved from disease, death and defects; and [Francis] Drake who brought the potato to Europe, which relieved famine several times; and [Johannes] Gutenberg who invented the printing press. And some of them were not rewarded at all in this world, like the pious [Johann] Reuchlin who exposed himself to death to save the Talmuds from burning, as had been commanded by [the Holy Roman] Emperor Maximilian in the year (5262) [5269] (1509) through the incitement of the apostate [Johannes] Pfefferkorn - may his bones be crushed - and the priests who joined together, in the way of the success of the wicked. And this Reuchlin that we mentioned threw himself against them and - through his arguments - convinced the emperor to take back his aforementioned commands. And because of that, he was mostly persecuted; and his enemies, the priests, embittered his life and pressed him - until he died from the pressure upon him, with a broken heart. And would it enter your mind that these great deeds would not be rewarded in the world to come behind the curtain, God forbid? For behold the Holy One, blessed be He, does not deprive any creature of its reward. And if you would find to say about even these pious men mentioned: That even though they kept the seven commandments of the Noahides (Sanhedrin 56b), their status is nevertheless not like that of resident aliens (<i>gerei toshav</i>) since they were not accepted in front of three Torah scholars (Avodah Zarah 64b) - and besides that, we only accept resident aliens at at time when we practice the jubilee (Arakhin 29a); since they have not done acts of Esau, they have a share in the world to come regardless (Avodah Zarah 10). In any event, it is difficult. As behold, it is simple [that the law is] that even the [dead body] of even their most pious one does not make a tent impure, because they are not called men (<i>adam</i>). And it is a good question - why not? Behold he has the image of God, and he was righteous and pious in his deeds, and he also has a share in the world to come. If so, why is he not called a man? If so, why are they not called <i>adam</i>? Indeed, something else that is difficult for me is about what was written by Tosafot mentioned above, that they are nevertheless called, the man. And this is a wonder - for if they are not included in men, how is it proper to call them, the man - with a definite object? And Amoraim (later scholars) in the Talmud likewise wrote (Gittin 47b) that gentiles are also included in, \"and He gave the earth to the sons of man (Adam)\" (Psalms 115:16). And this is a wonder! For if their ancestors were not included in, men, how could they be included in the sons of man? However God enlightened my eyes [to see] that the Sages, may their memory be blessed, said something great with this. For if we look at the condition of the Jews today and we look at the condition of the other nations today, we see that there are two big differences between them: For behold, when the Israelites were in Egypt, all who came to the world - both Israel and the other nations - were like orphans without a father; they all dwelt together in a thick darkness, and did not know God. And it was not only Pharaoh who said (Exodus 5:2), \"I have not known the Lord.\" Rather even the Israelites did know their Father in heaven at all, to the point that our teacher, Moses, peace be upon him, needed to ask the Holy One, blessed be He (Exodus 3:13), \"[when] they ask me, 'What is His name?' what shall I say to them?\" And even when they crossed the Red Sea, their faith was still weak with them, such that there was an idol in their bosom at that time, as it is written (Sanhedrin 103b) on the verse (Zechariah 10:11), \"And he shall pass through the sea with affliction\" - that the idol of Micha went through the sea. It is shown from here that they were [still] immersed in all of the filth of the extreme abominations, like the Egyptians and like their practices. And they did not at all know about their obligations to God, to their fellows and to themselves. And all the more so was it like this with the other nations. As the worship of even the most understanding of them - such as the Greeks and the like - was made up of extreme abominations; to the ox and the donkey together and to the other animals of the forests and the beasts of the thousand mountains. And they would pray to plants and to trees - to sticks and stones - and to mountains and rivers, as if they were gods. They would also sacrifice their sons and daughters to demons; and all of their mountains would bring up the smoke of the blood of man. So God remembered the whole world and His covenant with His servant, Abraham; and he chose his descendants after him to be like priests and teachers to the rest of those that come to the world. And God, as it were, descended from the heavens to within Egypt - the land of wisdom at that time - among the people of the redeemer and the disgusting one, and opened their sealed eyes with pincers, by striking Pharaoh and his land with great and awesome plagues before their eyes. And when he was placed beneath the rod, they heard that they yelled out to him from the Heavens (Exodus 8:18), \"in order that you shall know that I am the Lord in the midst of the earth\" (providence); (Exodus 9:14) \"so that you will know that there is none like Me in all of the earth\" (omnipotence); (Exodus 9:29) \"in order that you shall know that the earth is God's\" (reward and punishment). Then the foolish children opened their eyes and saw who was the 'Ruler of the palace.' And what was still lacking in their knowledge of God, the more discerning were able to peek at with great power at the splitting of the Red Sea. Then they pointed with the finger upon Him, and said (Exodus 15:2), \"This is my God, and I will embellish him.\" \"And they trusted the Lord and Moses, His servant\" (Exodus 14:31). But it was still not enough for them; until He revealed Himself with great fanfare and a wondrous and awesome display upon Mount Sinai. And among the flames of fire reaching to the heart of the skies, the darkness, the cloud and the mist, He broadcast His commandments, His statutes and His teachings - including all of the obligations of man. He also taught them afterwards the arrangements of proper conduct regarding the division of the camps, cleanliness, the groupings, the sounding of the horns, the holy vessels and that which is similar - in such a way that that the whole reason for their success in this world and in the world to come was not known to them from their own intellect, but only through the glorious Holy One, blessed be He, Himself. But it was not so with the other nations. That even though then throughout that whole time that the Holy One, blessed be He, drew Israel close, to perfect them, the vision of all [the others] that came into the world was one of laying down in a slumber of stupidity and in a chaos of awful abominations; nevertheless all that they grasped afterwards of the causes for success in this world and the next world, came to them by themselves - in such a way that we can say that they made themselves. For they have drawn and learned much from the Torah of God - the well of the Jews - in the long time from then until now; and they learned much about the obligations of man, and etiquette and ethics through the passage of time and from science. From the light of the intellect piercing through to them, little by little, a brightening light continues to grow brighter; to the point that if we look at the worst of the nations today, they are nevertheless superior to the most superior one of thousands of years ago, which does not reach the ankles of the former. And it was only in much time and with great effort that they made themselves. It comes out that the Israelites and the other nations each have one unique advantage. The advantage of the nations over Israel is that they made themselves from their own free choice and, literally, from their own efforts. And this is certainly an advantage over Israel, who were pulled up by the corners of their heads by the effort of God, in order to perfect them - so they cannot claim the credit for themselves. For in everything that God distinguished them, in order to perfect them - it was from the hand of God that was with them, and it was only in the merit of their forefathers. Yet there is nevertheless also a unique advantage to the Israelites: For everything that the nations grasped, they only grasped with their intellect. Hence there are many commandments of the Torah - which are much more elevated than the human intellect, such as the statutes of the Torah - that they still do not do, because they do not understand them [until the end of days, when God will pour forth His spirit upon all flesh]. Moreover because all that they have grasped has only been from the human intellect - therefore, whoever among them has been negligent from opening his eyes over the course of time, is still mired in the filth of the early abominations, like most of the residents of Africa. And in Asia and in America as well, there are many nations that still walk in darkness and worship mute idols and sacrifice their children to demons - like their ancestors from time immemorial. For they have not known the Lord and have not become familiar with His teachings. Not so Israel. They keep all of the statutes of the Torah, even those beyond human intellect. And also the whole people - from small to big - lives by its faith. Both the fool and the ignoramus will nurse from the breasts of the Torah of the Lord, and it will force him to open his eyes, to see the path of life. And this is [the meaning of] the verse (Isaiah 43:21), \"I have created this nation for Me\" - meaning, I made them, as it is written (Psalms 100:3), \"He made us, and we are His.\" Therefore (Isaiah 43:21, cont.), \"they will speak My praise\" - it is fitting that they should praise Me - and not that they should boast about themselves from this. And it also states (Isaiah 60:21), \"And all of your people are righteous\" - that even the fools among them will \"inherit the land\" of the living; like an inheritance, without effort. And all of this is because they are \"the shoot of My plantings\" - that I created Myself, and I also made them - and \"the work of My hands in which I glory.\" According to this - with regards to Israel's advantage and perfection, it is like the model of Adam (the first man). As when any person comes to the world, he is created with a lack of knowledge - until time, study and intellect open up the wrinkles [of his brain] to make him into a man. Not so the first man - he was created in his stature and his character (Rosh Hashanah 11a). And immediately when he had the breath of life breathed into him, he was a talking spirit with intellect and knowledge - knowing all of his obligations. And that is because he was also the same as the Israelites in his properties. As he was surely also the creation of the palms of the Holy One, blessed be He, Himself - like them. And behold that anytime the circumstances and actions of the son are similar to the circumstances and actions of his father, he is called by his father's name. As it is written (Leviticus 16:3), \"Thus shall Aaron come to the holy\" - which means to say any high priest from his descendants after him. And likewise is it written (Malakhi 2:4), \"to have my covenant with Levi,\" which is meaning to say all of his descendants after him. And likewise is it written (Hosea 3:5), \"and will seek the Lord, their God, and David, their king,\" which is meaning to say, the king that is from [David's] descendants. And likewise is it written (Ezekiel 37:24), \"And My servant, David, shall be king over them,\" the intention of which is about the messianic king, who is from his descendants. And likewise is our holy nation called by the name, Israel, for the name of their forefather - not only because all of his offspring were intact, and no other nation came from him - but also because everything that happened to this old man, Israel, to suffer persecutions and bad events from his youth until the days of his old age; likewise, \"Since my youth they have often assailed me, let Israel now declare\" (indicating that the history of the Jews has been like the life experience of Israel). Therefore are they called by his name. And according to this, it is incorrect to call all those that come to the world by the name, men (<i>adam</i>) - for the first man was called like this because he was created from the dirt (<i>adamah</i>); but behold, all of his descendants were created from flesh and blood! But it is only fitting to call the Israelites this name - not for their [own] glory, but rather because their source and the perfection they reached was from the Holy One, blessed be He, Himself, and not from their own efforts, like Adam. And therefore every place in the Torah where it is stated, men (<i>adam</i>), the intention is only to the Israelites - such as (Leviticus 1:2). \"When men sacrifice,\" which is only speaking about Israelites. As we say (Chullin 13b), \"'From you' and not all of you, to exclude an apostate; 'from you' - among you I distinguished, but not among the nations. And the Talmud required another verse of (Leviticus 22:18) \"any man (<i>ish</i>)\" to also accept [sacrifices from] vows and gifts from the gentiles. But the name, men (<i>adam</i>) is not fitting for them. For they made themselves with much effort; so, regarding this, they are not similar  to Adam at all. But any place where it is written, people (literally, the children of Adam), the nations of the world are also included - for all of them are the children and grandchildren of Adam, just like us. And likewise every time it is written, the man (<i>ha'adam</i>), with a definite article - it is certainly not Adam's name, in that Adam was actually his name. And surely no definite article ever comes before an actual name; such that we could not say, the Abraham, the Isaac or the Israel. Likewise can we not say that the man (<i>ha'adam</i>) is referring to Adam. But rather it is clear that in this way (with the definite article), its meaning is <i>mentsch</i> in the language of Ashkenaz (German). And [man] is called <i>adam</i> [only] as a borrowed [and not exact] term. And in this sense, the nations are certainly included - as they are all thinking creations with the image of God, like us. What comes out of our words is that that which only Israelites are called, men <i>adam</i>, is not such a great praise. It only testifies about them that it is not they, themselves, that removed the thick shell from [their] sealed heart; but rather it was only because they were like clay in the hand of the Craftsman, blessed be He."
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Sefaria Community Translation",
+            "https://www.sefaria.org"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1398fb3f58455aa43d488411c3688b9acc4e0bea
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Nezikin/Boaz on Pirkei Avot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,45 @@
+{
+    "title": "Boaz on Pirkei Avot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Pirkei_Avot",
+    "text": [
+        [
+            "וכלל בזה ה' כללים להצלחות תלמוד ולזכרון. והם (א) שלא תלמוד דרך עראי, בין עראי ועצלות הגוף דהיינו דרך שכיבה, או יושב פרקדון, ידא אפותא דרגא לשינתא [פסחים קי\"ב א'] או לטמון ידו בצלחת בחורף. וקרו לי' בר מיחם תנורא [פסחים מ\"ט א'], דכולן מיישנים המחשבות לבלי להבין הדבר יפה. וכ\"ש לבלי לאכול או להתעסק במלאכה בשעת הלימוד. ובין עראי של המחשבות, לחשוב בדברים אחרים בשעה שלומד. ואין לך דבר שמרטט ומבלה ההשגה והשכל והזכרון, כפיזור המחשבות. ולכן תקנה לזה שילמוד בקול, שעי\"ז יתפזרו שאר המחשבות. ומלבד זה, הלימוד בקול עושה רושם בנפש טפי ונשאר יותר בהזכרון, וה\"נ אמרינן [עירובין נ\"ד ב'] בהאי תלמיד דהוה גרס בלחישא, לאחר ג' שנים שכח תלמודו. וביותר מזיק להזכרון מחשבת הדאגות, כמשחז\"ל [סנהדרין כ\"ו א'] מחשבה מועלת לד\"ת, ופי' רש\"י דאגה משכחת הלימוד. וכן אמרי' נמי [מנחות ק\"ב ב] , דלא הוה ידע להשיבו על שאלתו מדהוה סמיך אפלטירא. ואמרו עוד [עירובין ס\"ה א], שמעתתא בעי צילותא. ולא די מחשבת יגון, אלא אפי' מחשבת שמחה יתירה ג\"כ מזיק לשכל ולזכרון מה שלומד אז. וכדאמרינן [ביצה כ\"א א] אני היום סמכוני באשישות ובעא מנאי מלתא דבעי טעמא. אולם השמחה בהדבר עצמו שלומד, הוא הוא המחזק כח השכל והזכרון, כמ\"ש בחוקותיך אשתעשע, ר\"ל כשיהיה לי למודי לשעשוע ונחת אז לא אשכח דבריך. ועל כל אלה אמר, עשה תורתך קבע ולא עראי. (ב) יש ג\"כ במשמעות מלת קבע, עניין מנוחה, ור\"ל מנוחת הנפש. שלא ילמוד במקום המולה ממדבריים רבים או קול דופק, או שאר עניין מרעיש, שכל אלו משביתים ההבנה והתפיסה והזכרון. רק יהי' לו מקום התבודדת והשקטה ללימודו, דזה מועיל מאד להבנה ולזכרון בעהש\"י. ולכן טוב שילמוד בחדר מרווח ויפה, עם רבוי חלונות. וגם בספר יפה. ודפוס נאה [כפסחים קי\"ב א'], כי כל אלה, יתנו מנוחה ושמחה להנפש ומרחיבין דעת האדם [כברכות נ\"ז ב'] להניח לו מעצבו, ועי\"ז ישתרשו בלבו הדברים היטב. (ג) יש ג\"כ במשמעות מלת קבע, עניין המשך, שלא יהא לימודו פסקי פסקי, ללמוד מעט ולהפסיק, ללמוד מעט ולהפסיק, כי ההפסקות הללו משמשות להשכיח הלימוד. ומה\"ט לא יהיה סדר לימודו בעניינים הרבה ליום, רק יהיה קבוע ומוחזק לכל היותר בג' עניינים, כמשחז\"ל [עירובין נ\"ד ב'] העושה תורתו חבילות חבילות מתמעט. דע\"י שידלוג הרבה מעניין לעניין, לא יהיה תנאי למה שלמד להשתרש יפה בהנפש, שכל מחשבה דוחקת חבירתה, ונבערו שניהן יחדיו. ואפי' בעניין א' לא ישנה מדפוס לדפוס, ומחדר לחדר, או אפי' ממקום למקום באותו חדר. ואפי' רק מזמן לזמן לא ישנה אלא יהא רגיל לקבוע שעה מיוחד קבוע ללימוד זה, ושעה אחרת מיוחדת ללימוד האחר. כי כל סידור נאות יחזק כח הזכרון, וכל שנוי יחלישו. (ד) יש נמי במשמעות מלת קבע, עניין חוזק ובירור, שתעשה חיזוק ללימודך, ולא תזוז מהעניין עד שתרגיש שהוא קבוע בך כבמסמר, וגם בהיר לפניך בלי שום עימום וגמגום. ואז תחזור עליו כרגע יפה יפה בע\"פ, עד שיהי' שגור בכיך בלי עיון בספר. וכמ\"ש החכם חזור חזור ואל תצטרך לבלזור. ואחר שבועות שתים שוב תנסה א\"ע, אם עוד תזכור הכל או קצת מהעניין. וכשתצטרך, תשקיף שוב קצת בספר ותשוב לחזור בע\"פ. כי בחון ומנוסה שגם הזכרון מונח תחת ההרגל, וביותר מועיל ההרגל זה בימי הילדות, לכן טוב להרגיל הילד לחזור בע\"פ מה שלמד. ומ\"כ דאם ירצה אדם לדרוש ברבים וכדומה, יחזור על העניין בעיון היטב איזה פעמים בלילה תיכף וסמוך ללכתו לישן, דאז לא יהיה הדבר נדחק מעניין אחר שיחשוב אח\"כ. ושוב בבוקר תיכף ומיד לקומו שוב יחזור עליו איזה פעמים ויהיה ככותב על נייר חדש, שלא ימחק כ\"כ מהרה. וכולו האי ואולי, דלאוקמא גירסא סיעתא דשמיא [כמגילה ד\"ו ב']. (ה) ואפשר עוד דכלל תנא במלת קבע לשון חטיפה, כמו היקבע אדם אלהים [ר\"ה כ\"ו ב']. ור\"ל מדצרכי הגוף מרובים, לכן במורגל שכשישב ללמוד יזדמנו לפניו בטולים, לכן יחטף א\"ע בחזקה מבין המון טרדותיו וילך למקום צנוע שא\"א לבוא שם עליו בטולין. והבא לטהר מסייעין לו [יומא דל\"ח ב'] [ועי' עוד לקמן פ\"ב סי' ל\"י ובסי' קכ\"ט]: "
+        ],
+        [
+            "ונקרא בכל מקום רבי סתם. מדהיה רבן של כל ישראל [כרשב\"ם ב\"ב ד\"נ א']. דמפני שינק מדד א' עם אנטונינוס פיאוס [כתוס' ע\"ז ד\"י ע\"ב], לכן אהבו זל\"ז מאד, ותמכו הקיסר לפרנסת החכמים מאוצרותיו [כע\"ז שם], גם בעצמו היה עשיר גדול יותר ממלך פרס [כב\"מ דפ\"ד א' וגיטין נ\"ט]. וע\"י כן היה ביכלתו לאסוף כל גדולי הדור וליתן פרנסתן [כר\"ש סוף תרומות ועירובין נ\"ג ב'], ואמר כ\"א לפניו בבהמ\"ד מה ששמע מרבותיו, וסידר רבי דבריהן בששה סדרי משנה בכתב [כך כתב רמב\"ם בהקדמתו ליד החזקה]. ולולא שעשה כן, כבר נשתכחה תורה מישראל ח\"ו. [אולם מרש\"י [ב\"מ דל\"ג א'] משמע שרבי לא סידר המשנה רק בע\"פ, שהרי רש\"י כתב שם שהמשנה והגמ' לא נכתבו עד דורות האחרונים]. ובתוס' [ב\"ק צ\"ד ב'] כ' שהמשניות היו קודם רבי, רק שרבי סדרם. והא דאמרי' [ע\"ז ד\"ו ב'] אין סדר למשנה היינו רק לענין סתם ואח\"כ מחלוקת דרבי הי' לומד עם תלמידיו כל מסכת שהיו חפצים. ולפעמים בחרו להקדים המאוחר בהסדר. אבל רבי לא סידר רק המסכתות זא\"ז, אבל כל מסכת סדורה הי' כבר, כסוף כלים]. ונקרא גם רבינו הקדוש, מדנהג בחסידות יתירה, שלא שלח ידו ערומה למטה מחגורו [כשבת קי\"ח]: ",
+            "ואפשר עוד דלעניין חזרה על הלימוד קאמר. דחובה על כל הרוצה להצליח בלימודו, לחזור איזה פעמים על כל עניין שלומד, וכמאמר חז\"ל תנא מני' מ' זמנין ודמי לי' כמנח בכיסתיה [מגילה ד\"ז ע\"ב], דמלבד שע\"י החזרה הרבה פעמים, מבין הדבר יותר, וכמו שדרשו חז\"ל [ברכות ס\"ג ב'] על הפסוק הסכת ושמע ישראל, דתורה נמשלה לבשר דכל מה שהאדם כוססו יותר, מוצא בו טעם יותר. [ובדרך זה פי' מ\"ש חז\"ל [פסחים מ\"ט ב'] כל הלומד תורה בפני ע\"ה כאילו בועל ארוסתו בפניו, שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה, א\"ת מורשה אלא מאורסה. דנ\"ל דמה\"ט נמשלה תורה לארוסה, דכמו ארוסה צנועה אין דרכה להראות פנימיות הוד יפיה, ולגלות מצפוני סודותיה לארוס שלה, עד שתהיה גיסה עמו טפי, וכל עוד שתבוא עמו יחד יותר, יאבד מראה נכריותו בעיניה אחת לאחת עד שלבסוף כשתהיה נשואה לו, אז תגלה לעיניו כל סתרי יפיה והיו שניהן ערומים יחד ולא יתבוששו, מה שאינו ראוי לעשות כן לעיני נכרי. כן דרך המשתדל פעם ראשונה להתעסק בענין מה בתה\"ק אז פעם ראשונה ושנייה היא מתראה בעיניו כנכרייה והיא מתנכרת ולא תניח לו עדיין להשקיף על יפיה הפנימי וסודותיה הנעלמים תחת מסך דביר משכבה, עד שיחזיר להתעסק עמה פעמים הרבה כל עוד יותר אחת לאחת, תיקרהו אהבתה ותגלה לעיניו סודות תעלומותיה והוד יפיה אשר עין לא ראתה. עד שלבסוף כאשר זכה שתקרא כבר תורתו [כע\"ז י\"ט א'] אז מדבר אשה לאיש, ויפתחו עליו ארובות השמים ותחזינה עיניו כל מסתוריה יחד. ולכן יפה אמרו חז\"ל הלומד תורה בפני ע\"ה, אשר בקמטיה טמונים אגדות ומעשייות שח\"ו לומר שהם מובנים כפשוטם, וידוע שאין תוכן כברן וסודות קדושות טמונים בהן, והע\"ה אף שיקיים מצות התורה, הוא רק כארוס לה, והמראה לו מסתוריה דברים שכסה עתיק יומין, הרי זה כבועל ארוסתו בפניו, שמה שיהיה בין הנשואין בסתר לעונג וכבוד שיתראו זה לזה, יהיה בעיני נכרי הזה לבוז, שילגלג עליהן. וכמ\"ש החכם באזני כסיל לא תדבר חכמה וגו']. וגם מועיל יותר לזכרון, וכל לימוד בלי חזרה הוא כזרע בלי מטר. וביחוד דבר זה הוא חובה על כל מחבר ספר, לעשות מהדורא על החיבור. ולפשפש בסדקיו ובזויות העמומים והכהים. ומי לנו גדול מרז\"ל, והרי גם רב אשי עשה מהדורא על הש\"ס [כב\"ב קנ\"ז ב']. וכמדומה לי שמסכתות נדרים, נזיר, ערכין. כריתות, תמורה, מעילה, תמיד, נחטפה השעה ולא נעשה עליהן מהדורא, ולכן באמת לשון מסכתות הללו אינן כסגנון שאר הש\"ס [ועי' תוס' נדרים ד\"ז ע\"א]. ולכן הזהיר התנא שלא יתעצל אדם בחזרת לימודו לדחותו מיום ליום, והיינו דקאמר לכשאפנה אשנה, ר\"ל כמ\"ש שחייב לשנותה למגילה ביום דהיינו לחזרה [כמגילה ד\"ד א'] ה\"נ יתעצל מלחזור לימוד עד שיהיה לו פנאי: ",
+            "שלשול הנשיאים כך הוא. שמעון הצדיק היה הנשיא הראשון, ואחריו אנטיגנוס, יוסי בן יועזר. רבי יהושע בן פרחיה, רבי יהודה בן טבאי, שמעיה חבירו של אבטליון. אלו הששה נזכר שלשולם בפ\"ק דמכילתן ובחגיגה [פ\"ב מ\"ב]. אח\"כ נתמנו בנשיאות ר' יהודה בן בתירא ואחיו ר' יהושע בן בתירא, [וכמדומה שלא האריכו ימים בנשיאות, ולהכי לא נזכר נשיאותם במשנה]. וכשעלה הלל מבבל, שהיה תלמיד שמעיה ואבטליון, מחלו לו בני בתירא נשיאותם. ע\"י מעשה שהיה [כפסחים ס\"ו א']. ואחריו רבן שמעון בנו. ואחריו רבן גמליאל בנו, הוא רבן גמלאיל הזקן. ואחריו רשב\"ג בנו. אלו הג' מזרע הלל, ונהגו נשיאתן ק' שנים האחרונים קודם חורבן הבית [כשבת ט\"ו א'] . ונהרג רשב\"ג זה ביבנה בזמן החורבן, והוא א' מעשרה הרוגי מלכות. ונתמנה רבן יוחנן זכאי תלמיד הלל [כסוכה דכ\"ח א'] . ונ\"ל דלהכי לא מינו לנשיא את רבן גמליאל בן רשב\"ג הנהרג, מיד אחר שנהרג אביו. משום גזירת המלכות שהיה עדיין על כל בית אביו שנגזר על כולן הריגה, לולא שבקש רבן יוחנן בן זכאי מהקיסר להחיותם, ונעתר לו [כגיטין נ\"ו ב']. או משום שהיה רבן גמליאל בשעת הריגת אביו עדיין ילד רך [כמשמע מתוס' ביצה דכ\"ג א' ד\"ה תליסר] . ונהג רבן יוחנן נשיאותו מ' שנה, מן קודם חורבן עד לאחריו [כר\"ה ל\"א ב']. ולכל הפחות היה נוהג נשיאות שנה או שנתיים אחר החורבן [תוס' שבת נ\"ד ב' ד\"ה הוה]. [ואחמכ\"ר רוב שנות נשיאת ריב\"ז כמעט כולם היו אחר החורבן דהרי ק' שנים האחרונים של ביהמ\"ק היה הנשיאות להלל וזרעו [כשבת ט\"ו א']. ותו נ\"ל דבק' שנים הללו, נהג בהן הלל נשיאותו ס' שנה או יותר, דהרי ריב\"ז תלמיד הלל היה [כסוכה כ\"ב א'] ולמד מ' שנה [כר\"ה ל\"א ב'], ותיכף כשגמר מ' שנות לימודו, עלה לנשיאות ולימד מ' שנה, דא\"כ לכה\"פ שנה או שנתיים לפני הלל למד, ול\"ח או ל\"ט שנה הנשארים למד לפני שמעון וגמליאל, ושמעון מזרע הלל, וא\"כ את\"ל שהלל מת קודם מ' לפני החורבן, וא\"כ ריב\"ז התחיל ללמוד עוד איזה שנים קודם לזה לפני הלל, וא\"כ כלו ימי מ' שנות למודו כמה שנים קודם החורבן, ותיכף נהג נשיאותו בפני הבית, וא\"כ האיך אמרי' בשבת [ט\"ו א'] דק' שנה האחרונים של ביהמ\"ק היו מיוחדים לנשיאות הלל וזרעו. אלא ע\"כ שהלל חי עד מ' לפני החורבן. וריב\"ז למד אצלו שנה או שנתים וכשכלו מ' שנות למודו שנה או שנתים קודם החורבן, אוקמוהו לנשיאות, ומדהיו ימי נשיאותו לפני הבית רק שנה א' או ב' להכי לא חשב להו בשבת בשנים האחרונים של ביהמ\"ק]. אחריו מינו את רבן גמליאל בן רשב\"ג הנהרג. הוא ר\"ג שהיה לו מחלוקת עם ר' יהושע בעניין תפלת ערבית [ברכות כ\"ז ב], הוא רבי יהושע בן חנניה שהיה לוי משורר בביהמ\"ק על הדוכן [כעירובין די\"א ב], הוא ר' יהושע שהי' אב\"ד בימי רבן גמליאל [כב\"ק דע\"ד ב'], גם הוא סתם רבי יהושע שבש\"ס והיה תוכן גדול [כהוריות ד\"י א'] ואפ\"ה היה עני גדול, ובעל מלאכה לעשות מחטין [ירושלמי ברכות די\"ד ב'] והיה כבן בית אצל הקיסר [ברכות נ\"ו א' וחולין נ\"ט א', ותענית ד\"ז א' ובשאר דוכתי טובא]. והיה לו לרבן גמלואל ג\"כ מחלוקת עם גיסו ר\"א בן הורקנס [כב\"מ דנ\"ט ב'], הוא ר\"א הגדול שנזכר בכל מקום במשנה סתם בשם ר\"א. ושניהן, ר\"א ור' יהושע היו תלמידי רבן יוחנן בן זכאי [גיטין דנ\"ו א']. והיה רבי יהושע תמיד באהבה בחברת ר\"ג [כמע\"ש פ\"ה מ\"ט. ועירובין פ\"ד מ\"א, וכריתות פ\"ג מ\"ז, וסוכה דמ\"א ב', והוריות ד\"י ע\"ב], עד האי מעשה שנחלקו בתפלת ערבית רשות, שנתהווה ביניהן מחלוקת גדולה, והושיבו לראב\"ע עמו בנשיאות [כברכות כ\"ז ב']. וכשנפטר רבן גמליאל זה, מנו בנשיאות את בנו, הוא רשב\"ג השני. הוא רשב\"ג שהיה לו מחלוקת עם ר\"מ ור' נתן תלמידי ר\"ע [הוריות י\"ג ב']. הוא רשב\"ג שהלכה כמותו בכל מקום [כב\"ב קע\"ד א'] ורק הלכה כרבי בנו נגדו [כרש\"י סנהדרין כ\"ג ב' ורא\"ש אלו מגלחין סי' ע\"ט]. וכשנפטר רשב\"ג זה, מנו בנו ר' יהודה הנשיא תחתיו, הוא רבינו הקדוש. ואחריו נתמנה בנו רבן גמליאל [כתובות דק\"ג ע\"ב]. ומסופק הש\"ס אם היה ר\"ש אחיו נשיא אחריו [כגיטין דט\"ו א']. ואחריו נתמנה ר' יהודה נשיאה תלמיד רב אמי, והוא היה כבר בתחלת האמוראים [כע\"ז דל\"ג ב'. ותוס' ר\"ה ד\"כ ע\"א]. ואחריו נתמנה הלל בנו. והוא היה כבר בסוף כל האמוראים אחר אביי ורבא. וכפי הנראה. ר\"י נשיאה אביו האריך ימים הרבה מתחלת האמוראים עד סופן. וגזרה המלכות גזירה בימי הלל הזה שכל הסומך יהרג. ולכן היה הוא הנשיא האחרון, עשירי להלל הראשון. וכשראה הנשיא הזה שיפוצו הגליות. להן כתב המסורה לתורה, ומסר להכל גם העברונות לחשבון המועדות, שעד ימיו היה בסוד להנשיא ובית דינו, והיו מקדשין ע\"פ ראייה, ובא הוא ומסר להכל החשבון. אבל אותו הלל שתקן הפרוזבל. הלל הראשון היה [כרש\"י גיטין דל\"ו א' ד\"ה בשביעית בזה\"ז]. ובכל זה שגה מהר\"מ קונץ בהקדמתו למשניות שנדפסו בהעתקה אשכנזית בווין שנת תקע\"ז] . "
+        ],
+        [
+            "אמר המפרש ואגב דאתא לידן, נימא בה מלתא שמצוה לפרסמו, דמימי נתקשיתי במאמר זה של חז\"ל ביבמות [שם], דאמרי' התם אתם קרויין אדם ואין אה\"ע קרויין אדם. דק' וכי ס\"ד שחז\"ל יאמרו על עכו\"ם שיש לו צלם אלהים כפי שביררנו, שיהיה נחשב רק כבהמה. ותו, דא\"כ מה זה דקאמר קב\"ה והייתם לי סגולה מכל העמים. ואי כל העמים רק כבהמות הארץ המה, לא יהי' מאמר זה רק כאומר והייתם לי סגולה מכל הבהמות ומכל הקופים שדומין בתמונתם לאדם. ותו, דא\"כ יהיה כל מעשיהם מעשה בהמה. שאינו בעלת שכר ועונש, והרי דבר זה סותר למה דקיי\"ל חסידי אוה\"ע יש להן חלעה\"ב [כסנהדרין ק\"ה ורמב\"ם פ\"ח ממלכים]. והרי גם לולא פה קדוש של רז\"ל שאמרו לנו כן, כבר היינו יודעים דבר זה מצד השכל, דהרי צדיק ה' בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. ואנחנו רואים כמה מחסידיהן שמלבד שמכירין יוצר בראשית. ומאמינין בתה\"ק שהיא אלהית, ועושין ג\"ח גם לישראל, וכמה מהן שהיטיבו ביותר לכל באי עולם, כהחסיד יענער שהמציא הפאקקענאימפפונג, שעל ידה ניצולים כמה רבבות בני אדם מחולי וממיתה וממומין, ודראקא שהביא הקארטאפפעל לאייראפא, שמעכב כמה פעמים הרעב. וגוטענבערג שהמציא את הדפוס. וכמה מהן שלא נשתלמו כלל בעה\"ז, כהחסיד רייכלין שהערה למות נפשו להציל שריפת השסי\"ן שנצטווה מהקיסר מאקסימיליאן בשנת רס\"ב ע\"י הסתת המומר פפעפפערקארן ש\"ט עם הכומרים קשר של רשעים שלו. ורייכלין הנ\"ל השליך נפשו מנגד, ובטענותיו הכריע לב הקיסר ליקח ציוויו הנ\"ל לחזרה, ועי\"ז רדפוהו רובו וימררוהו אייביו הכומרים ודחקוהו עד שמת בדוחקו ובשבירת לבו. וכי ס\"ד שכל המעשים הגדולים האלו לא ישולמו לעה\"ב לאחר הפרגוד ח\"ו והרי הקב\"ה אין מקפח שכר כל בריה. ואת\"ל דאף אלו החסידים הנ\"ל אע\"ג שקיימו הז' מצות של בני נח [כסנהדרין נ\"ו ב], אפ\"ה אין דינם כגרי תושב, מדלא קבלום בפני ג' חבירים [כע\"ז דס\"ד ב]. ובל\"ז ג\"כ אין מקבלין גרי תושב רק בזמן שהיובל נוהג [כערכין כ\"ט א]. אפ\"ה מדלא עשו מעשה עשו. יש להם חלעה\"ב [כע\"ז ד\"י]. עכ\"פ ק' דהרי זה פשוט שגם היותר חסיד שלהן אינו מטמא באוהל, מדלא נקרא אדם. וק' שפיר אמאי, הרי יש לו צלם אלהים, וגם צדיק וחסיד במעשיו היה, ויש לו ג\"כ חלעה\"ב. א\"כ למה לא יקרא אדם. אמנם עוד ק\"ל אמאי שכתבו תוס' הנ\"ל דעכ\"פ מקרי האדם. ותמוה דאם אינן בכלל אדם איך יהיה נאות להן שם האדם בהא הידיעה. וכ\"כ אמריי בש\"ס [בגיטין דמ\"ז ב], דבכלל והארץ נתן לבני אדם, נכללו ג\"כ עכו\"ם. ותמוה, דאם אבותיהן אינן בכלל אדם, איך יכללו הם בכלל בני אדם. אולם האיר ה' עיני, שדבר גדול אחז\"ל בזה. דכשנתבונן היטב מעמד ישראל עכשו, ומעמד שאר האומות עכשו. נראה שיש ביניהן ב' חילוקים גדולים. דהנה אז כשהיו ישראל במצרים. היו כל באי העולם כישראל כשאר אומות, כיתומים ואין אב, בחשיכה אפילה שכנו כולם יחד. ולא ידעו את ה'. ולא פרעה בלבד אמר לא ידעתי את ה', אלא אפי' ישראל לא הכירו את אביהם שבשמים כלל, עד שהוצרך משרע\"ה לשאל להקב\"ה והיה כי יאמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ואפי' כשעברו אח\"כ בים סוף, עדיין היתה האמונה רפופה בידם, והיתה ע\"ז באותה שעה בחיקם. כמ\"ש [סנהדרין ק\"ג ב'] על פסוק ועבר בים צרה, שפסל של מיכה עבר בים. מזה מוכח שהיו אז משוקעים בכל טינופי תועבות נמרצות כמצריים וכמנהגיהם, ולא ידעו כלל מחיוביהם לה' ולחביריהם, ולעצמן. וכ\"ש שהיו כן שאר האומות, שאפי' היותר נבונים מהם, כיוונים וכדומה. היו כל עבודתם תועבות נמרצות, לשור ולחמור יחדו, ולשאר חיתו יער ובהמות בהררי אלף, ומתפללים לצמחים ולאילנות לעץ ולאבן, להרים ונהרות, כאילו הם אלהות, גם בניהם ובנותיהם יזבחו לשדים וכל הרריהם העלו עשן מדם אדם. ויזכר אלהים את העולם כולו, ואת בריתו את אברהם עבדו, ויבחר בזרעו אחריו שיהיו הם ככהנים ומלמדין לשאר באי עולם. וירד ה' כ\"י מן השמים בתוככי מצרים, ארץ החכמה בזמן ההיא, בין העם הגואל ומגואל, ויפתח בצבת עיניהם האטומים, בהכותו את פרעה ואת ארצו במכות גדולות ונוראות לעיניהם. ובהיותו מונח תחת השבט, שמעו הם שצעקו אליו מן השמים, למען תדע כי אני ה' בקרב הארץ [השגחה]. בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ [יכולת]. למען תדע כי לה' הארץ [שכר ועונש]. אז פתחו הבנים הסכלים עיניהם, וראו מי הוא המנהיג לבירה. ומה שחסר להם עוד בידיעת ה' ודרכיו, הציצו המשכיליים ביתר עוז בקריעת. ים סוף, אז הורו באצבע עליו, ואמרו זה אלי ואנוהו, ויאמינו בה' ובמשה עבדו. ועוד לא הי' די. עד שהתגלה עליהן בפומבי גדול במראה נפלאה ונוראה על סיני. ומבין להבות אש עד לב השמים חושך ענן וערפל השמיעם מצותיו חוקותיו ותורותיו, הכוללים כל חיובי האדם. גם למדם אח\"כ סדורי הנהגות ישרות, בחלוק המחנות, ובנקיות, ודגלים, וחצוצרות התרועה. וכלי הקודש וכדומה. באופן שכל סבת הצלחתם בזה ובבא לא נודע להם מכח סכלם, רק ע\"י הקב\"ה בכבודו ובעצמו. אבל לא כן שאר האומות. דאף דאז בכל הזמן ההוא שקרב הקב\"ה את ישראל להשלמתן, עדיין היו כל באי עולם הוזים שוכבים בתרדמת אולת ובתהום תועבות נוראות. עכ\"פ כל מה שהשיגו אח\"כ בסבות הצלחתם בזה ובבא, נתהווה להם ע\"י הם עצמן, באופן שנוכל לומר הן עשו את עצמן. דהרבה שאבו ולמדו מתורת ה' באר הישראלי, בזמן הרב מאז ועד עתה. והרבה מחיובי האדם ומדרך המדות והמוסר, למדו ע\"י אורך הזמן והטבע. ע\"י שבקע עליהן אור השכל מעט מעט כאור נוגה הולך ואור. עד שכשנסתכל היום על היותר גרוע שבאומות, אפ\"ה הוא מובחר יותר גם מהמוברר שבהן שלפני זה אלפים שנה שלא יגיע לקרסוליו. ורק בזמן רב, ובטרחה רבה עשו הן את עצמן. נמצא שיש לישראל ולהאומות האחרות, לכל א' מעלה לבדיית. המעלה לאומות על ישראל, שהן בבחירתם החפשית ובכח עצמן ממש עשו את עצמן, וזה וודאי יותר מעלה מאשר לישראל, שנמשכו בפאת ראשם בכח אלהים להשלמתן. ואין להם להחזיק טובה לעצמן, דמה שהפליא ה' להשלים אותן יד ה' היתה עמם בכל אלה, ורק בזכות אבותיהם. אמנם אעפ\"כ יש מעלה לבדיית ג\"כ לישראל דהאומות ע\"י שכל מה שהשיגו לא השיגו רק בכח שכלם, לכן יש מצות רבות בתורה שמרוממים מאד משכל האנושי, ככל חוקי התורה, עדיין לא יעשום כי לא יבינום [עד אחרית הימים כשישפוך ה' רוחו על כל בשר]. ועוד דמשום שכל מה שהשיגו, לא השיגו רק בשכל אנושי, לכן מי ומי מהם שהתרשל מלפתוח עיניו באורך הזמן. עדיין הוא שקוע בטנוף תועבות הראשונות. כרוב תושבי אפריקא, וגם באזיען ואמעריקא יש אומות רבות הולכות עדיין בחשכה ועובדים אלילים אלמים וזובחים בניהם לשדים כאבותיהם מעולם. כי לא ידעו את ה' ואת תורתו לא הכירו. לא כן ישראל, הם שומרים כל חוקי התורה אף אותן שלמעלה משכל האנושי. וגם כל העם מקטן ועד גדול באמונתו יחיו, כסכל כבער מנעוריו יינק שדי תורת ה', והיא תכריחו לפתוח עיניו לראות דרך החיים. וזהו שאמר הכתוב ע ם זו יצרתי לי. ר\"ל אני עשיתים, כמ\"ש הוא עשנו ולא אנחנו, לכן תהלתי יספרו, אותי נאה שישבחו. ולא שיתפארו את עצמן בזה. וכן הוא אומר ועמך כול ם צדיקים דאפי' הסכלים שבהם לעולם יירשו ארץ החיים. כירושה בלי יגיעה. וכל זה מפני שהם נצר מטעי, שאני בעצמי יצרתיו אף עשיתיו, ומעשה ידיהם להתפאר. לפ\"ז יש להם לישראל בעניין מעלתם והשלמתן, דוגמא לאדם הראשון. דכל אדם כשבא לעולם, הוא נברא חסר דעת, עד שהזמן והלימוד והשכל יתפתחו קמטיהם בו לעשותו איש. לא כן אדם הראשון בקומתו וצביונו נברא [ר\"ה י\"א א'] , ותיכף כשנפחו בו רוח חיים, הוה לרוח ממללא בהשכל ודעת, יודע חיוביו כולם. וזה, מפני שג\"כ היה שוה במשפטיו עם ישראל, שהרי גם הוא היה יציר כפיו של הקב\"ה בעצמו כמוהם. והנה כל שמקרה הבן ומעשיו, דומין למקריות ומעשה אביו, יקראוהו בשם אביו, כמ\"ש בזאת יבוא אהרן אל הקודש, דר\"ל כל כה\"ג שמזרעו אחריו, וכ\"כ להיות בריתי את לוי [מלאכי ב' פ\"ד], דר\"ל כל זרעו אחריו. וכ\"כ ובקשו את ה' אלהיהם ודוד מלכם [הושע ג'] , דר\"ל המלך שהוא מזרעו, וכ\"כ ועבדי דוד מלך עליהם [יחזקאל ל\"ז], שהכוונה על מלך המשיח שהוא מזרעו. וכ\"כ נקראת אומתינו הקדושה בשם ישראל על שם אביהם, לא בלבד מפני שכל מטתו שלימה, ולא יצא ממנו שום אומה אחרת. כ\"א גם מפני שכל מה שקרה לאבינו הזקן הזה. לסבול רדיפות ומרעין בישין מנעוריו עד ימי זקנתו. כ\"כ רבות צררוני מנעורי יאמר נא ישראל וגו'. לכן נקראו על שמו. ולפ\"ז אין נכון לקרוא לכל באי עולם בשם אדם, דאדה\"ר היה נקרא כך מדנוצר מאדמה, אבל כל זרעו הרי מבשר ודם נוצרו. אבל רק ישראל נאות להם שם זה, לא בעבור כבודם, רק מדמקרותם והשלמתן השיגו מידי הקב\"ה בעצמו כמו אדה\"ר ולא מכח עצמן. ולפיכך כל מקום שנאמר בתורה אדם הכוונה רק על ישראל. כמו אדם כי יקריב, דמיירי רק בישראל, כדאמרי' [חולין די\"ג ב'], מכם ולא כולכם. להוציא מומר. מכם, בכם חלקתי ולא באומות. ואצטרך בש\"ס קרא אחרינא, דאיש איש לקבל נדרים ונדבות גם מאומות. אבל שם אדם. אין נאות להן, דהם בטרחה רבה עשו את עצמן, ואין דומין כלל בזה לאדה\"ר. אבל כל מקום שכתוב בני אדם גם אומות העולם בכלל, שכולן בניו ונכדיו של אדה\"ר הן כמונו. וכ\"כ כל מקום שכתוב האדם בהא הידיעה וודאי זה אינו שם של אדה\"ר. בהיה שם עצם פרטי שלו אדם. דהרי כל שם עצם פרטי לא יבוא לעולם בהא הידיעה, כמו דלא נוכל לומר האברהם היצחק והישראל, כ\"כ לא נוכל לומר האדם על שם אדה\"ר. אלא וודאי דבכה\"ג פירושו [מענש] בל\"א. ונקרא בהשאלת הלשון אדם. ובכה\"ג וודאי גם האומות בכלל, שכולן הם בריאות שכליות עם צלם אלהים כמונו. היוצא מדברינו שמה שנקרא רק הישראלי אדם אינו להם שם של שבח כל כך, רק מעיד עליהם שלא הם בעצמן קלפו הקליפה הגסה מהלב האטום, אלא בעבור שהיו כחומר ביד היוצר ב\"ה: ",
+            "זהו מדרש פלאי. והארכתי לפרשו בספרי הארוך למסכת זו [ראשי אבות] . וכאן לקצר אני צריך. ונאמר דידוע למשכילים כי כל העולם והברואים מהיותר קטן עד היותר גדול שבו, עם כל אבריהם ומעשיהם והרכבת יסודותיהם, עומדים קשורים ואחוזים יחד בסידור ושלשול נפלא [ועי' לעיל פ\"ב סי' י\"א] ראכפארט בל\"א, כולן מתאימות זו בזו כגלגלי [אוהרווערק], כל א' צריך לחבירו וחבירו לחבירו. וכולן אליו והוא אליהם, עמוק עמוק מאד הרבה יותר מהשגת האדם, עד שכמה דברים ידומה לעינינו שהיה יכולים להבראות באופן אחר יותר טוב, למשל שיהיה לאדם כנפים ככנפי החסידה, ולסוס יהיה מושב רך על גביו, וכדומה הרבה. אבל כל שאלות כאלה אין בהם תבונה, ונאותים רק לקוצר שכלינו, שאין לנו הבטה כללית סבובית על כלל בניין העולם והאיך משוער כל אבר נגד חבירו וכל ברי' נגד חברתה. אבל הקב\"ה ה' אלהים הוא יודע, שהוא עצמות החכמה. עשה כל אבר שבגוף. לפי יחוס שאר אברי הברי' שנברא בו האבר. ועשה כל ברייה לפי יחוס חביריו הברואים, והכל בכללן לפי הנאות לכל אחד שישיגו כולה הצלחתן בזה ובבא. ועל זה אמר דוד (תהלים ק\"ד כ\"ד) מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית. ואיוב ביאר עמקה יותר. ואמר (איוב כ\"ח י\"ב) והחכמה מאין תמצא ואיה מקום בינה, אלהים הבין דרכה והוא ידע מקומה. וא\"כ כיון שסידור הברואים. ושלשולן והרכבתם ויחוסם יחד הכל נבנה באופן שיהיה נאות להאדם להשיג שלימות ההצלחה. ושלימות ההצלחה א\"א שישיג האדם רק ע\"י שמירת החיובים לה', ולחבירו. ולעצמו. ואלה החיובים הם הרשומים בתורת אלהים חי, לכל מין אדם לפי מדריגתה, כאנשים, נשים, כהנים, לויים, ישראלים ובלתי ישראלים, כל א' נרשמים בתורה מעשיו שעל ידן ישיג הצלחתו. א\"כ היה צריך הקב\"ה לסדר בחכמתו הנשגבה בניין כל בריה ובריה אבריו והרכבת יסודותיו, והכל יחד, כפי הנאות לאדם למעשיו שיעשה כפי התורה שרק על ידן ישיג הצלחתו שאמרנו, מדזה היא מטחוי הבורא בה בבריאת העולם. וזהו עומק כוונת המדרש הנ\"ל, בתורתו ראה, ר\"ל שהתבונן הקב\"ה עסק הפעולות שחייבתן התורה ועד כמה מחוייב ויכול האדם למלאות חיובו בהן. וברא את העולם. ר\"ל לפיהן הרבה את שלימות סידור הבריאה, כל א' בתמונתו תארו וטבעו, שיהיה כל א' סבה לחבירו, וחבירו לחבירו, עד למעלה למעלה מהשגתינו עד להפלא. "
+        ],
+        [
+            "אולם לפע\"ד אפשר דכלל נמי תנא בלימוד הזה שאמר איזהו חכם הלומד מכל אדם, ר\"ל דבכל אדם שיפגש ילמד ממנו, שיתבונן היטב על כל ענייניו, שאם הם בהשכל ובמוסר, יתמה על נוי שלהן וילמדם ממנו. ואם ימצא חטא סכלות וחסרון בדבריו ותנועותיו, מלבושיו או מעשיו, יראה איך נמבזה ונמאס העושה כן, ויהיה נזהר ונשמר לעצמו מלעשות כמוהו. וכן בכל מדה נכונה, כעס. וגאוה, קמצנות, וזוללות. ושכרות, ועצלות, וכדומה. ועליו אמר שהמע\"ה [משלי כ\"ד פ\"ל] על שדה איש עצל עברתי ועל כרס חסר לב. ר\"ל הצצתי על המתעצל מלהשלים נפשו בין בשעוסק בדברים שהן צרכיו, כחורש שדהו, ובין כשעוסק בתענוגיו, כנוטע כרמו, הצצתי הגידולין שנתהוו בעצלותו בשדהו ובכרמו, וארא והנה עלה כולו קמשונים וגו' ואחזה ואשית לבי וגו'. וכ\"כ כשיפגע אדם באוהבו, וישבחהו בדבר מה. יתבונן היטב על עצמו, אם לא יטעה בו אוהבו לשבחו בדבר שאין בו, ויתעמל שיהיה השבח ההוא ראוי לו. אמנם ביותר יש לו להמשכיל להשגיח על דברי שונאו שמחרפו ומגדפו וירים בקולו. אז יעשה אזנו כאפרכסת להקשיב היטב ברוח שקט על כל גדוף קטן וגדול שיאמרו לו אלו המוכיחים הנאמנים. ועל זה אמרתי פ\"א בדרשותי, על הפסוקים כל גוים סבבוני וגו' סבוני גם סבבוני וגו' סבוני כדבורים וגו', הארכתי לפרש ג' מיני אויבים שיש לו לאדם. ופה נפרש רק כת אויבים השלישי, שהם כדבורים מביאים דבש לכוורתינו וקול רעש שיעשה בדעכם כאש קוצים בקול חרופיהם וגדופיהם סביב לנו, בזה היה אור במושבותינו דבזה ייטיבו לנו אויבינו יותר מאוהבינו. כי האוהבים שלנו. על כל פשעינו תכסה אהבתם. ולפיכך חסרונותינו הגדולים יראו כקטנים, ויתרונותינו הקטנים יראו כגדולים, כי עינם כהה מאור האהבה, והתבוננותם משוכר מיין ידידותם לנו. ועי\"ז יישנו על ברכיהם השתדלותינו להשלים א\"ע. אולם אלה שונאינו הם המלמדים הנאמנים, לא יקחו עלה זית על פיהם, וכל חסרונותינו בשפתם ברור מללו. לכן כי יפגשך אחי, אויב מר היורה זיקים חצים ומות סביבך. החרש. לא תתקוטט עמו, למען לא יתעכר בענן הכעס אספקלריא ההתבוננת אצלך. שמע, והקשב יפה על כל דבריו, הן אמת, יאמר לך כמה דברים שאינן בך. אבל מבינות לדבריו, תשמע ג\"כ עניינים אשר אם בעל נפש אתה. תאמר בפנימיותיך, בזה צדקו דבריו, זה החסרון ישנו בי. ואם כי כל נקודה קטנה שבחסרונותיך יגדילוהו כבזכוכית המגדיל. תשמח על זה, כדי שתדע איך שהבריות כבר ידעוהו, תתעמל להסירו מעליך. ובזה פירשתי הפסוק ותבט עיני בשורי, ר\"ל כשאבוא בין בנ\"א זרים שלא יכירוני עדיין, ועי\"ז הם מביטים על כל תנועותי ועל דברי, למען לשפוט עלי ועל מדותי, תבט גם עיני עליהם, איזה פרצוף פנים יעשה עלי, למען אדע לתקן את אשר חסר בי עדיין. אולם בקמים עלי מרעים מרעימים בגידופיהם, לא אענה אותם, אבל רק תשמענה אזני יפה לקול אלה המלמדים הגדולים. ועי\"ז צדיק כתמר יפרח, הפירות שלא גדלו בי עדיין. מעליא רזיא לאילנא, והיה דברי אלה המקניטים כגשם נדבות עלי. ויציץ נפשי ציץ ופרחים חדשים לכונן דרכי, ויגמול שקדי מדות יקרות, וכארז בלבנון ישגה: ",
+            "ולשון גולה, היינו שיעזוב אביו ואמו ומשפחתו וכל מחמדי רווח הצטרכותיו, וילך למקום שיחסרו לו כל אלה. ואף כי קשה הפרידה הזאת כמנתק תינוק משדי אמו, לטובתו היא. דדבר מסוגל הוא להצלחת האדם, דכמו שהעשב לא יצליח במקום שנזרע תחלה, רק הגנן יעקרו ממקום שנזרע תחלה ונטענו במקום אחר, כן האדם לא יצליח, הן במדות, הן בתורה [והן בכבודו], רק במקום שאינו מקום מולדתו. וזה לג' טעמים, א) דהרבה שעשוע ילדות וחבירים ששמחו נפשו בשחרית ימיו, מוכרח לעזבם ברצותו לעלות בסולם ההשכלה. ובביתו ההרגל יכריחו לבלי לפרוש מהם. ב) בבית אביו ישאר תמיד ילד, דבשבתו על חיק אבותיו. רחמי יולדיו ישכרוהו באהבתם, ויישנוהו על ברכי תפנוקיהם, וישכח גם הוא תכליתו להתחזק להיות איש. ג) הדבר ידוע שהאדם יתאמץ יותר לעשות טוב מתוך חפשיות. ממה שיעשה ע\"י הכרח מאחרי'. אולם בעודו בבית אביו. לא תתאמץ נפש הבן המשכיל להשגיח על עצמו להתעלות בגרם המעלות, בידעו כי אבותיו ישגיחו עליו, וידריכוהו במתג ורסן תוכחותיהם, אולם אעפ\"כ יצר לב האדם רע מנעוריו, וכעיר פרא לפעמים לא אבה לעצתם, ותוכחת נאץ לבו. אבל בראותו את עצמו עזוב לעצמו מכל משגיח ומדריך ואין לו מי שיזרזנו למלאכתו, אם עיני שכל לו יפתחם ויזדרז למלאכתו ויט שכמו לסבול עול הזהב, להצליח א\"ע בעצמו. ויהו שאמר הכתוב [איוב ח' פי\"ח] , אם יבלענו ממקומו, וכיחש בו לא ראיתיך הן הוא משוש דרכו ומעפר אחר יצמחו. [אמר יצמחו לשון רבים, שלא כרישא דקרא המתחיל בלשון יחיד. אבל ר\"ל הרי רוב הגידולים יצמחו רק מעפר אחר, וכדברינו הנ\"ל]. *)מריחמים יפריח (ר\"ל כשלא יהיה לו מים ממש, שישפכו אבותיו על תלמי לבו יום יום, ולא ישאר לו רק ריח מים כאשר ירעב לדברי תוכחותיהם במכתבים שיכתבו לו אבותיו וגם אשר ישאר בזכרונו מדברי תוכחותיהם, מהזמן אשר היה תחת צל כנפיהם. ריח זכרון זה יפעל בו יותר מגוף המים, ויוציא עליו פרחי המדע) ועשה קציר כמו נטע (ר\"ל כאילן שיעקרוהו ויקצרוהו ממקומו ויושיבוהו במקום אחר. ושם יעשה פרי יותר). וכן מצינו באאע\"ה שאמר לו הקב\"ה לך לך וגו', וכן משרע\"ה הסיב הקב\"ה שיעזוב מקום מולדתו, ובארץ אחרת גדלו. וכן מצינו ברבותינו חכמי הש\"ס. דאף שהיו חכמים רבים במקומותם, אפ\"ה עזבום והלכו לבי רב (ככתובות דס\"ב ב). וזהו שאמר הכתוב. (אם) אבי ואמי יעזבוני (אז) וה' יאספני: "
+        ],
+        [
+            "מיהו נ\"ל דהנ\"מ בדידעי ליה. אבל שרי ליה לצ\"מ לאודועי אנפשיה באתרא דלא ידעי ליה (כנדרים דס\"ב). ומה\"ט שדר ליה שמואל לר' יוחנן י\"ג גמלי ספק טריפתא [כחולין צ\"ה ב']. וכ\"כ רשאי הרב להטעות תלמידיו בתשובותיו (כברכות דל\"ג ב'). אמנם הא דבעי רבא*) (חולין ד\"ע ע\"א) כרכו בסיב מהו וכו'. בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו. הדביק ב' רחמים ויצא מזל\"ז. וכדומה בש\"ס. נ\"ל דאף דממש אי אפשר שיקרה כך, אפ\"ה אין אלו שאלות של הבל ח\"ו, ולא דמי להך דמנחות (דל\"ז א') ששאל פלימי מרבי באדם שיש לו ב' ראשים באיזה יניח תפילין, דא\"ל או קום גלי או קבל עלך שמתא. וכ\"כ בר' ירמיה שהיה רגיל לשאול דברים שאינן במציאות (ר\"ה די\"ג א' וסוטה דט\"ז א') וכדומה, וכדבעי ברגלו א' תוך נ' אמה ורגלו א' חוץ לנ' אמה, ואפקוהו מבי מדרשא (כב\"ב דכ\"ג ב'), ולא הדר עיילוהו עד שדבר בהכנעה יתירה, אני איני כדאי ששלחתם אלי (כב\"ב קס\"ה ב') . דכל הנהו אגב שיטפא שאלו שלא כהוגן אבל בעיי דרבא הנ\"ל, לא משום דרצה לידע הדין בהנך גוונא, רק רצה לידע טעם הדין בכל פטר רחם, אי תלה בשפת רחם, או בחלל, או באותו וולד או בגוונא אחריתא. וכ\"כ בהך דאמרינן (יבמות נ\"ד א') דבעי בנפל מהגג ונתקע ביבמתו. ונתפקרו בה המינים שבזמנינו. אבל לא הציצו אלה הרשעים אורה של תורה, דהרי חזינן מהש\"ס הנ\"ל דהוה מענשי מאד למאן דבעי דבר שאינו במציאות. רק גם התם לא רצה לידע הדין בהך גוונא, רק רצה לידע אם ביאה קונה ביבמה אפילו בלא התכוון לשום ביאה בעולם: ",
+            "והר\"ב כ' דה\"פ דכשפוסק הדין מסברא לא יאמר כך שמעתי מרבי' ונתקשה עליו רתוי\"ט, הרי בל\"ז אסור לשקר, מכ\"ש כשפוסק דין, הרי אפשר שיש סתירה לסברתו ונמצא מכשיל הרבים. עכ\"ל. ולפע\"ד ק' איפכא, דהרי התירו פרושים הדבר, ואדרבה יעצו לעשות כן, וכדאמרינן (פסחים קי\"ב א') אם תרצה להחנק, התלה באילן גדול. ואת\"ל התם ר\"ל שילמוד לפני רב גדול ויאמר שמועותיו משמו כמ\"ש רשב\"ם, התם. עכ\"פ ק\"ל הרי רב פפא אמר בשם רבא דהלכה כב\"ה, אף דידע שלא אמר כן (כברכות דמ\"ג ב'). וא\"כ ק' לר\"ב שכתב שאין זה מדת חכם, וכ\"ש לרתוי\"ט שכתב דאיסורא נמי איכא. אמנם נ\"ל דבל\"ז ק\"ל היכא הוה רב פפא רשאי לעשוח כן, הרי אמרינן (ברכות כ\"ז ב') דכל האומר דבר בשם רבו מה שלא שמע ממנו, גורם לשכינה שתסתלק מישראל. ואת\"ל משום כיסופא שלא יתבייש על מה שעשה ולאו אדעתיה, שרי לעשות כן, דהרי גדול כבוד הבריות שדוחה ל\"ת שבתורה (כברכות די\"ט ב'). עכ\"פ ק\"ל מהך דאפכוה ושדרוה קמיה דרב, ואמרו סברת קרנא כאילו אמרה שמואל (כקידושין דמ\"ד ב'). ואת\"ל התם רק לשעה עשו כן כדי לבחון דעתו, ורצו להודיעו בתר הכי מאן אמרה. עכ\"פ ק\"ל משמואל דאמר מלתא דרבי בשם רבנן, מדהוה ס\"ל דבהא הלכה כרבי (פסחים כ\"ז א'). ואת\"ל כיון דהזכיר שם רבנן, והרי רבי נמי בכלל רבנן, וכיון דקיי\"ל כוותיה שרי לכנותו כך*), כדאשכחנא כמה זמנין דנקיט רבי גופיה מלתא דיחיד בשם חכמים כי היכא דליקו כוותיה. עכ\"פ ק\"ל ממ\"ד (חולין קי\"א ב'). דשמואל אמר לר\"א מלתא בשם רב, ורב לא אמרה (עי' מ\"ש עדיות פ\"ד סי' נ\"ד). ונ\"ל כיון דעיקר הטעם דאסור לומר כן, הוא משום דשמא יש לפקפק על דבר זה שאומר ונמצא מבזה רבו (כמ\"ש בדברי חמודות ברכות פ\"ד אות כ\"ד). א\"כ כשברור לו שהלכה כן, שרי לומר בשם רבו כדי ליתן חיזוק להדבר. וכ\"כ באומר בשם איש גדול שאינו רבו, ויש לו שום צורך בדבר, אפילו אין ברור לו שכן הלכה, שרי, דאע\"ג דעי\"ז אפשר שיפחת כבוד חבירו, והרי אסור להתכבד בקלון חבירו. אפ\"ה רק ספק גרמא בעלמא הוא ושרי. ודו\"ק]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה אבות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Nezikin"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..54f25a82f0406262ccc03014b764af7f16be8792
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Kelim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,306 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Kelim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וא\"ת האיך אפשר לומר שבשעה שמחובר לטומאה יהיה אב. וכשיפרוש ממנה יהי' ראשון. וכי טומאת אב שהי' בו בתחלה להיכן הלכה כשפירש מהטומאה. וכדמקשה כה\"ג בש\"ס (פסחים דל\"ג ב'). וי\"ל הך טומאת אב שהיה בו בשעה שמחובר לטומאה. לאו טומאת עצמו היא רק טומאת הנבילה שנשאה דהו\"ל כאילו מחוברת בהנושא. וכאילו הנוגע בהנושא נגע בהנבילה עצמה. ובכה\"ג צריך נמי לתרץ לקמן פי\"ט מ\"ה. ופי\"ח מ\"ז. ובזבים פ\"ה מ\"ב. ועוד בכמה דוכתי. דבכולהו מחלקינן בטומאה בין קודם או אחר שפירש מהטומאה. והא דנקט מטמא בגדים דמשמע רק בגדים שלובשן. דקשה ולמה לא נקט כפשוטו מטמא כלים שנוגע. י\"ל דלישנא דקרא נקט דכתיב יכבס בגדיו. ובעי נמי לאשמעינן. דדוקא כלי שהוא דומיא דבגד. מטמא באותה שעה ולאפוקי אדם וכ\"ח. וכתורת כהנים שהביא הר\"ב (פ\"ה דזבים מ\"ה. ועתוי\"ט שם): אולם לרבינו הרא\"ש (פ\"ה דזבים מ\"א) שכתב דכל המטמא בגדים. אין חילוק בין פנימיים לחיצוניים. דאע\"ג שלא נגע בהן בגופיה טמאים. א\"כ נ\"ל לפ\"ז דלהכי שפיר נקט מטמא בגדים. לאשמעינן דאפילו בגדים החיצונים שלא נגע גופן בהן טמאים (ועמ\"ש בס\"ד בזבים פ\"ה) דמסתבר כרבינו הרא\"ש (אף שמדברי שארי רבותינו לא משמע כן) והן אמת שגם רבינו מאור עינינו רש\"י זצוק\"ל עמד בזה. למה נקט בכל דוכתא מטמא בגדים. ורצה לומר מטעם זה (ב\"ב ד\"ט ב') דדוקא בגדים שלבש מטמא. ולא בגדים וכלים שנגען מבלי שלבשן. אבל רבעתו\"ס שם דחו דעת זה בראיות ברורות. אמנם מה שכתב הר\"ב דדוקא אדם שנשאן נטמא. אבל כלים ואוכלין ומשקין שהי' טומאה על גביהן. ולא נגעה בהן טהורין. וכתב ע\"ז הגאון הגדול מו\"ה עקיבא זצוק\"ל וז\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם בשם הספרא. וכ\"כ רש\"י (שבת פ\"ג ב' ד\"ה כרעו הן) אולם רש\"י עצמו כתב (נדה נ\"ד סוף ע\"ב) וז\"ל שם. אבל דם נדה מטמא את שתחתיה משום משא. להיות ראשון אף שלא נגע בו. עכ\"ל. הרי מבואר דכלי נטמא במשא. וצ\"ע. עכ\"ל הגאון הנ\"ל: והקשיתי לו א\"כ למה לא התמיה על רש\"י ממשנה ערוכה (פ\"ה דזבים מ\"ב) דקאמר להדיא. כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ ממרכב ומשכב ואדם. וכ\"כ מעובדא דחגיגה (דכ\"ג א') שהניח רצועה על פה החביות. ונפלה לתוך החביות ונטמא. ול\"ל נפלה לתוך. הרי ממילא נטמא החביות ממשא המדרס. אע\"כ מ\"ש רש\"י את שתחתיו ר\"ל אדם שתחת הדם נדה. דרק אדם ראוי להיות טמא כשנשא טומאה. להכי בנשא דם נדה נעשה ראשון לאחר שפירש מהטומאה. תדע דהרי כן מוכיח נמי לשון רש\"י דרק אאדם קאי דאי אכלי הול\"ל \"אבל מטמא אותו\". ור\"ל הכלי דנקט ליה מקמי' הכי דאינו נעשה אב כמשכב שתחת נדה. ותו דאי אכלי מה ראיה מייתי רש\"י מפ\"א דכלים מ\"ג. והרי התם לא נזכר כלל דכלי נטמא במשא. אע\"כ כדאמרן דרק אאדם קאי: והשבני הגאון הנ\"ל וז\"ל לענ\"ד את שתחתיו משמע כל שתחתיו. והא דלא נקט רש\"י \"אבל מטמא אותו\". ה\"ט מדסד\"א דדוקא משכב נטמא במשא. ומ\"ש מר ידידי הרב נ\"י מפ\"ה דזבים ימחול לי. דאין זה משנה ערוכה. דהרי ר\"ת (עירובין דכ\"ז) פי' משנה זו. דכל שהזב נישא עליו טהור. היינו מטומאה חמורה. אבל טמא טומאה קלה. ומה שהקשה מר מחגיגה. י\"ל כיון דחביות כ\"ח אינו נטמא במגע ע\"ג. ה\"נ אינו נטמא במשא ע\"ג. ומ\"ש ידידי מהראיה דמייתי רש\"י מפ\"א דכלים. נ\"ל דראיית רש\"י אינו רק דדם נדה מטמא במשא. עכ\"ל הגאון זצוק\"ל: ויען הננס להשיב דבר דבור על אופניו דמ\"ש הגאון ז\"ל דאת שתחתיו משמע כל שתחתיו. לפענ\"ד א\"א לומר כן. דא\"כ אוכלין ומשקין נמי נטמאו בנשאו לטומאה. והא ליתא. דהרי אפילו זב דחמור דמטמא למשכבות שתחתיו כשהן ראויין למשכב ועושה אותן אב הטומאה. אפ\"ה אמ\"ט לאוכלין ומשקין שתחתיו כשלא נגע בהן (כרמב\"ם פ\"ו ממשכב). ומ\"ש עוד הגאון ז\"ל דהמשנה פ\"ה דזבים. אינה משנה ערוכה. דלר\"ת כל שהזב נישא עליו טהור היינו רק מטומאה חמורה. ע\"ז אמר שומר. הרי תוס' שם דחו דברי ר\"ת אלו בשתי ידים. ומ\"ש הגאון עוד דסוגיא דחגיגה י\"ל דכמו דכ\"ח אמ\"ט ע\"ג במגע כ\"כ אמ\"ט שם במשא. נ\"ל דכוונת הגאון ז\"ל אע\"ג שהרצועה הטמאה היתה מונחת על השפה של החביות. נמצא שנגעה גם בקצה השפה שכלפי פנים. עכ\"פ הרי כבר כתב הרמב\"ם (פי\"ג מכלים ה\"ח) דכל משפה פנימית ולחוץ דינו כע\"ג. ומדהוקשו מגע ומשא אהדדי מדכתיב והנוגע והנושא כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא (כפ\"ט דחולין מ\"ה). אמנם במחכה\"ר דברים אלו הם מגדל הפורח באויר. דהרי קיי\"ל דב' חצאי שיעור המחוברין בקיסום אין מצטרפין לטמא הנוגע בא' מהן. ואפי' כשמחוברין אז כאחד טהור. ואפי\"ה בנשאן כאחד נטמא (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ ה\"ה). ותו דהרי בנדה (דמ\"ב ב') אמרינן בפירוש בבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. וכ\"כ תרווד רקב מטמא במשא ולא במגע (כרפ\"ב דאהלות). אלמא דגם מה שאינו מטמא במגע מטמא עכ\"פ במשא. אע\"כ דהיקישא דמשא למגע אינו רק לענין המקום. דהיינו בא\"א כלל ליגע בטומאה שבפנים. דהיינו מוח שבקולית סתומה מכל צד שא\"א ליגע שם בהמוח. לפיכך אמ\"ט גם בנשאו. אבל ודאי יש כמה דברים שאמ\"ט במגע אבל מטמאין במשא. ותו מדפליגי ר\"י ורע\"ק התם רק בנבילה. וס\"ל לרע\"ק דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט נמי במשא. והרי באהלות (פ\"ב מ\"ז) ס\"ל לרע\"ק דעצם כשעורה שנחלקה מטמא במשא ולא במגע (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ וכרתוי\"ט שם) א\"כ מוכח דרק בנבילה הוקש ולא בשאר טומאות. וכן משמע נמי לשון הרמב\"ם (פ\"ב מאה\"ט הי\"א) ע\"ש. ועי' מ\"ש בס\"ד בפירושנו באהלות (פ\"ב) ודו\"ק. ואם נאמר דכוונת הגאון ז\"ל לאו אהיקש. רק דמסתבר שיהיו כל הטומאות שוות בכלי חרס. גם הא ליתא. דא\"כ הא דאמרינן (שבת פ\"ד א') דילפינן מקרא דאין כ\"ח נטמא במדרס. וקשה לי ל\"ל קרא. סברא הוא. הרי אין מדרס שייך באויר כ\"ח והרי לפי דברי הגאון כל טומאות שבכ\"ח צריך שיהיו שווין. אולם גם אם ניתן להגאון ז\"ל פירושו ברש\"י הנ\"ל דמ\"ש רש\"י את שתחתיו. היינו כלי שתחת דם הנדה. אפ\"ה לא ק' דברי רש\"י אהדדי כקו' הגזצוק\"ל. די\"ל דדוקא דם נדה קאמר רש\"י דמטמא כלי שתחתיו. ומהטעם שכתב רש\"י בעצמו שם מדהוקש לנדה. אבל בשאר אה\"ט מודה דאין כלי שתחתיו נטמא בשלא נגעה בו. ומ\"ש הגאון עוד דהראי' דמייתי רש\"י מפ\"א דכלים היינו רק דדם נדה מטמא במשא. אנא נפשי כתבא יהבית דבעניותן יש כאן עיון מאד. דהנה במשנה ג' בפרקן קאמר למעלה מהן בועל נדה שעושה מצע תחתון כעליון. ר\"ל דמצע תחתון שלו שוה בדינו להמכסה עליון שלו. ששניהן דינן כעליונו של זב. דאינן נעשין רק ראשון לטומאה. והרי משכב דתני בבבא זו ודאי היינו כלי. וא\"כ מבואר הדבר היטב דרק בועל נדה מטמא כלי שתחתיו אף שלא נגע בו. אבל שרץ ונבילה ואינך אבות שנזכרו לעיל מיניה במשנה א' וב' אין כלי שתחתיהן טמא כשלא נגעו בו. ותמוה לפ\"ז סוגיא (בנדה ס\"ט ב') דאמרינן זב וזבה שמתו מטמאין במשא. מקשה הש\"ס. אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ואצטריך הש\"ס לדחוקא בתירוצים דבמשא דקאמר היינו מסמא. וק' לפי דברינו הנ\"ל דכל כלי אינו נטמא בשהיה הטומאה עליה. חוץ בזב וזבה. וע\"כ צ\"ל דס\"ד דמקשן דבמשא דמתניתין היינו בשנשא אדם את הזב שמת. ולהכי מקשה שפיר. אטו כל מת מי לא מטמא במשא דהיינו בשנשאו אדם. ולהכי אצטריך לדחוקי דבמשא דקתני היינו במסמא דבכה\"ג רק זב מטמא ולא מת. וק' ל\"ל לש\"ס לדחוקי כולי האי ולטייט מלת במשא שבמתניתין. לימא דבמשא דקתני היינו לענין כלי שתחתיו. דבשאר מת אינו מטמא לכלי שתחתיו כשאינו מאהיל עליו. אבל זב וזבה מטמאין לכלי שתחתיהן כשמת כמו בחייהן. וביותר תמוהין דברי רש\"י התם (בד\"ה כדכתיב) שכתב להדיא דמיירי שיש כלי תחת המסמא דבשאר מת אמ\"ט שאין זה משא. עכ\"ל. משמע ודאי דאי לא הוה מסמא. רק דבר אחר חוצץ בין המת להכלי היה הכלי נטמא במשא. והרי הוכחנו לעיל במשנה ג' דלא שייך משא בשאר טומאות. ואת\"ל לחלק דס\"ל דדוקא מת מטמא לכלי שתחתיו במשא ולא שרץ ונבילה. לא ידענא איזה שורש נמצא מנ\"ל לחלק בהכי. וגם הרמב\"ם (טומ\"מ פ\"ו הי\"ד) שפתיו ברור מללו דגם במת לא שייך טומאת משא בכלי שתחתיו. וכן הר\"ב כאן מ\"ב קאמר בכלל דלא שייך טומאת משא בכלי שתחת שום אה\"ט. ושם בנדה (פ\"י מ\"ד) נקט ואתא לישנא דרש\"י ממש דמיירי ביש כלי תחת המסמא משמע דבלא מסמא הי' נטמא הכלי שתחת המת. הרי אפי' נימא דרש\"י אזיל לשיטתי' הנ\"ל (נדה נ\"ד סוף ע\"ב) דכל כלי שתחת טומאה נטמא. ק' דעכ\"פ מי הכריח לרבינו בסוגיא דזב וזבה שמתו לאוקמי מסמא דמתני' בכלי. ולא כפשוטי' באדם. אבל להר\"ב ז\"ל גדלה מדורת התימה דהרי סותר דברי עצמו. וצ\"ע גדול (ועי' מ\"ש בזה נדה פ\"י שהארכנו בזה בס\"ד): ",
+            "וכן אמרינן בתוספתא (פ\"ה דזבים) וכן פסק נמי הרמב\"ם (באה\"ט פ\"ו הי\"ג). ולכאורה נראה ראי' לזה מש\"ס (בכורות כ\"ג א') דקאמרינן דאפר פרה שנחערב באפר מקלה דאי רוב אפר מקלה אמק\"ט במגע ולמה לא נקט טפי מי חטאת שנתערבו במים דעלמא דהרי תערובות כזה מצוי טפי מתערובות אפר פרה באפר מקלה. אלא ש\"מ דכל תערובות שבמים אפי' יהיה הרוב ממים דעלמא אפ\"ה כל שמעורב בהן כדי הזיה מי חטאת מטמא אפי' רק במגע. מדא\"א בהן מגע בלא משא. ומה שהקשה ע\"ז רכ\"מ בשם הר\"י קורקס (שם) דעכ\"פ משכחת לי' בהן מגע בלי משא כשנקרשו המים בקור. במחכ\"ר אי בשנקרשו הרי אז דינן כאוכל שנגע במשקין (כרפ\"ג דטהרות) דאינו נעשה הכא רק ראשון ואינו מטמא לאדם כלל. אבל כ\"ז בורכא. דאפ\"ה הוה מצי שפיר למנקט שנתערבו מי חטאת ברוב מים דעלמא דאמ\"ט במגע. ואפ\"ה לא תקשי דהרי עכ\"פ נטמא משום נושא מי חטאת. י\"ל דאפ\"ה יש נ\"מ בשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין שאינן נפסלין שאינן נטמאין בנשאו לאהט\"ו (כתוספתא פ\"ה דזבים). ותו דבפירוש תנינן (תוספתא פ\"ח דפרה) דמי חטאת שנתערבו ברוב מים דעלמא גם במשא אמ\"ט (ועי' מ\"ש בזה בס\"ד פ\"ט דפרה \"בבועז\" סי' ח' שהארכנו שם בכל זה): ",
+            "והא דנקט הש\"ס (נדה לב ב') כעליונו של זב. לאו דוקא. דגם הוא לא חמיר מעליונו של בועל נדה עצמו. רק משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי מעליונו של בועל נדה. להכי ניחא לי' טפי לתמוך דינו דבועל נדה אמה דכתיב בפירוש בקרא. א\"נ קמ\"ל דעכ\"פ אין עליונו של בועל נדה קיל מתחתונו כדאשכחן בזב: ",
+            "והא דלא נקט שוה מגען למשאן. כלישנא דנקט בסיפא גבי משכב ומושב. נ\"ל משום דהא פשיטא דכולן שוה מגען למשאן. מדכולן דבר לח. שא\"א שיגע בהן מבלי שיסיטן ולפיכך אי הוה תני הך לישנא לא הוה מטפי כלום אבועל נדה דתני מקמי הכי. דהרי גם הוא שוה מגעו למשאו שבשניהן אמ\"ט בגדים וכלים כלל. להכי ניחא לי' טפי למנקט עיקר המעלה שיש להנך אבועל נדה שהם מטמאין בגדים במגע ובמשא. הא בועל נדה אמ\"ט בגדים בין בנגעו או נשאו להבועל ולרמב\"ם לעיל סי' י\"ז דגם בועל נדה. אדם הנוגעו או הנושאו מטמא בגדים. פשיטא דלא הוה מצי למיתני הכי ששוה מגען למשאן. דא\"כ מה מעלה יש בהן נגד בועל נדה. אבל קאמר שהן מטמאין במגע. ר\"ל בכל שהוא מטמאין במגע ובמשא וכמו שכתב הרמב\"ם להדיא (בפ\"א ממשכב) משא\"כ בועל נדה אמ\"ט עד שישא את כולו. עוי\"ל דלהכי לא נקט הכא שוה מגען למשאן. מדבעי למתני בתר הכי מרכב דלכ\"ע אמ\"ט אדם לטמא בגדים דרק הנוגע בו נטמא. ורק אדם הנושאו מטמא לכלים שנגע אז (כרמב\"ם פ\"ו ממשכב ה\"ב): ",
+            "ומ\"ש הר\"ב ורתוי\"ט דמיירי. דכשתפס הזב בהאבן. נטמא המרכב שתחת האבן. תמוה. דהרי צריך שיהי' נשוי רוב הזב על הכלי שתחתיו (כזבים פ\"ה מ\"ה). וכי ס\"ד שיהי' מרכב חמור ממושב בזה. וצ\"ע [אב\"י וכרע\"ב ורתוי\"ט. כתב ג\"כ הרב\"א ועי' זבים פ\"ה מ\"ב ברתוי\"ט ד\"ה אצבעו. ושם מ\"ד ברע\"ב ד\"ה מקצת ודו\"ק]: ",
+            "מיהו לרתוי\"ט (נדה פ\"י מ\"ז ד\"ה אינה) ס\"ל להרמב\"ם דקודם הבאת קרבנותיהן אפילו רצו רק ליגע בקודש צריכין טבילה אחרת אבל לאכול קודש לא מהני אז טבילתן. ואחר הבאת קרבנותיהן מותרין ליגע ולאכול קודש בלי טבילה כלל. מיהו תני קודש מדאקדמה קרא בכל קודש לא תגע. אבל ה\"ה כניסה למקדש: ",
+            "ונ\"ל דאע\"ג דברוב חזר להיות דתני בפרקן. אפשר השני בלי הראשון. ואפ\"ה תני חזר, עכ\"פ במוסגר ומוחלט דאפשר למטעי גבייהו. דקדק התנא בלישניה טפי. עוד נ\"ל דלהכי לעיל בהנך דקתני למעלה מהן. לא נקט כמה דברים דנקט במשנה זו. משום דלעיל לא נקט רק מה שזה למעלה מזה בחומר הטומאה אבל הכא נקט תו גם מה שזה למעלה מזה בחיובא דגברא: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דלעולם רבנן. רק תנא דמתניתין בא\"י קאי (כשבת ע\"ג ב') ולהכי הך דקאמר א\"י מקודשת מכל הארצות לא קחשיב לה. רק הוא כמו הקדמה. כדי לאשמעינן במאי איירי. ומסיק שפיר בתר הכי דבא\"י עצמה שהיא קדושה יש יו\"ד מדריגות בקדושתה (וכן נראה דעת הרמב\"ם בחירה פ\"ז הל' י\"ג וע\"ש) א\"נ נ\"ל דהא דקאמר י' קדושות הן ר\"ל י' מקומות הן ששוין לענין קדושה מלטמאותן ואעפ\"כ יש בקדושתן מדריגות מדריגות. אבל בשאר א\"י לא מצינו בה קדושה לענין טומאה טפי מבחו\"ל. דהא דבחו\"ל אוירה ועפרה טמא גזירה מאוחרת היה (כשבת ט\"ו ב') והא דמצינו (בעמוס ז' י\"ז) שנקראת חו\"ל אדמה טמאה. וכ\"כ (ביהושע כ\"ב י\"ט) אם טמאה ארץ אחוזתכם. לאו היינו טומאה ממש. אלא לשון תיעוב ושנאוי. וכדאשכחן כי טמא את דינה (בראשית ל\"ד ה') ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה' י\"ג) בכור בהמה טמאה (במדבר י\"ח ט\"ו). טמאת השם (יחזקאל כ\"ב פ\"ה) וטימאו את שם קדשי (יחזקאל מ\"ג ח') וכדומה הרבה. שכולן אין משמעותן טומאה ממש. רק לשון שנאה ותועבה הוא. וה\"נ נקראת חו\"ל ארץ טמאה. ר\"ל ארץ שנואה שאינה חביבה לפני הקב\"ה כא\"י. דכתיב בה ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה [אב\"י ועי' לרמב\"ם במ\"נ ח\"ג פמ\"ז הנה התבאר שמלת טומאה נאמרת בשיתוף וכו']: ",
+            "כך פירשו רבותינו. ול\"מ היה נ\"ל דמדקאמר לתוכה ולא בתוכה. משמע טפי. דאפילו לא מת באותה עיר. רק שכשמוליכין אותו לקברו רוצים להעבירו דרך העיר. אף שיכולין להוליכו לביה\"ק בדרך אחר שקרוב יותר. אפ\"ה רשאין להוליכו ולהעבירו דרך העיר. אע\"ג שהוא רחוק יותר ומה\"ט נקט שפיר לשון מסבבין ולא נקט מכניסין (ערתוי\"ט) היינו כדי לאשמעינן דשרי אף שהוא דרך סיבוב. מדרחוק טפי. אולם מרבינו הרמב\"ם (בחירה פ\"ז הי\"ג) לא משמע כן: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ב. וכך מ\"כ בתוס' ישנים (שבת טז א). וק\"ל ע\"ז מפנס ומשפך לקמן (פ\"ד מ\"ב) [אב\"י לדעתי צ\"ל מ\"ד ותו לא] וכן מסילון חרס שאמק\"ט (כפרקן מ\"ג) ועוד טובא במכילתין שנזכרו כמה מיני כ\"ח שיש להן תוך בלי ב\"ק והן טהורין. וכפי הנראה למדו רבותינו כן. מדילפי מתנור דאפילו תלוי בצואר גמל מק\"ט (כשבת קכ\"ה א). והרי אז יש לו תוך ואין לו ב\"ק. ואפ\"ה מק\"ט. ומינה למדו רבותינו. דה\"ה בשאר כלים. ול\"מ היה נ\"ל דתנור שאני. דאפילו היה בו תרתי לטיבותא שאין לו ב\"ק. וגם תוך אין לו. אפ\"ה מק\"ט. וכדמוכח לקמן (פ\"ו מ\"א וב' וע\"ש). וגם אם הוא מחובר בקרקע. רבייה קרא דלק\"ט (כשבת קכ\"ה א'). אולם מהרמב\"ם (פי\"ח מכלים ה\"א) מבואר להדיא דכל כ\"ח שאין לו ב\"ק או אפי' יש לו ב\"ק ואינו עשוי לקבלה אמק\"ט [אב\"י ועי' רתוי\"ט ד\"ה פשוטיהן מ\"ש בשם הר\"ש דלהכי כ\"ח שאין לו ב\"ק טמא שמתחלה לכך נעשה להיות מטה על צדה ולפ\"ז יש לכוון דעת הרע\"ב והר\"ש והרמב\"ם לדעה אחת ודו\"ק]. א\"כ י\"ל דתנור שאני מדכך דרך קבלתו. להדביק הפת בכותליו. וא\"ת א\"כ יהיה דין כל כלי חרס שוה לדין שאר כלים לענין פשוט שיש לו תוך בלי שוליים. וא\"כ למה לא כלל תנא נמי כ\"ח בהדי אינך כלים. נ\"ל דה\"ט. משום דכ\"ח כולל נמי תנור. והרי תנור כל תוך גם בלי ב\"ק מק\"ט. ונ\"ל עוד דמה\"ט נמי לא קאמר בסיפא בכ\"ח. דגם פשוט בלי ב\"ק טמא. דהיינו ההיפוך מהרישא. ונוקמא בתוך בלי ב\"ק. היינו משום דמלת כ\"ח משמע כל כ\"ח אפילו דלא תנור והרי אינך אמקט\"ו רק ביש לו ב\"ק. א\"נ נ\"ל דלהכי לא כלל ברישא כ\"ח בהדי אינך כלים. משום דהנך דתני ברישא פשוטיהן טהורים. היינו רק משאר טומאות. אבל עכ\"פ מטמאין טומאת מדרס (כסי' ה') אבל פשוטי כ\"ח גם טומאת מדרס אין בפשוטי כ\"ח. ואפילו מד\"ס (כרמב\"ם פ\"א מכלים ה\"ח). ובתוס' ישנים הנ\"ל תרצו. דלהכי לא כלל ברישא כ\"ח בהדי אינך. משום דהנך מקבליהן מק\"ט אפילו מגבן אבל כ\"ח אינו מק\"ט מגבו בשום גוונא: ",
+            "וא\"ת ל\"ל קרא להך מלתא. הרי בל\"ז כ\"ח אינו נעשה אה\"ט אפי' נטמא ממת ממש (כעירובין ק\"ד ב') וכלי אמק\"ט רק מאה\"ט (כב\"ק ד\"ב ב') וא\"כ אפי' נגע הכלי הפנימי בתוכו של כ\"ח הטמא לא נטמא י\"ל דהא דאין כלי מק\"ט רק מאה\"ט. רק מהך קרא ילפינן לה. מדלא נטמא מאויר כ\"ח. וכ\"כ רש\"י שם בסוגיא דשבת סוף ע\"ב וע\"ש. ואין לחלק ולומר עכ\"פ מנ\"ל. דלמא רק באויר לא נטמא. מדלא חשבינן לחיצון כמליא טומאה. אבל מנ\"ל דגם בנגע בתוך הכלי שלא יתטמא מדאין החיצון אה\"ט י\"ל הרי אויר כ\"ח מטמא כמגע בשאר כלים. והרי אפילו היה הכלי הפנימי עם השרץ ביחד תלויה בתוך אויר החיצון. אפ\"ה היה רק החיצון טמא. אף שלא נגע בו השרץ. והפנימי אף שנגע באותו שעה בתוכו של חיצון. כל שלא נגע בהשרץ טהור (כלקמן פ\"ח מ\"ד: ",
+            "וכתב רתוי\"ט דטעמיה מדמקיש משכבו לו מה הוא דאית ליה טהרה במקוה וכו' משא\"כ כלי חרס שאין לו שום טהרה כשנטמא. וכתב עלה הגאון מהו' עקיבא זצוק\"ל [באות יד] וז\"ל. וכן הוא בשבת [דפ\"ד א'] ותמוהין דברי רש\"י [עירובין ק\"ד ב'. ובכורות ל\"ח א'] שכתב דלהכי אין כ\"ח מק\"ט מדרס. מדלא חזי למדרס. מדנשבר כשישב עליו. וצ\"ע עכלה\"ט. קרא הגבר גם בב\"ק (דכ\"ה ב') מצאתי שכ' רש\"י דכ\"ח משו\"ה אמק\"ט. מדמסתמא נשבר כשישב עליו. וכיון שרבינו רש\"י כ\"כ בחוט המשולש. בלתי ספק היה לו טעם בדבר. והיינו משום דעק\"ל על רש\"י דהא תינח כ\"ח דק שנשבר כשישב עליו. אבל כ\"ח עב וחזק שאינו נשבר ע\"י ישיבתו מנ\"ל שלא יהא מק\"ט מדרס. אע\"כ דלרש\"י ודאי נמי צריך ליה הך היקישא דש\"ס הנ\"ל. רק דמהך היקישא לחודא לא הוה ממעטינן רק דלא להוי אה\"ט לטמא אדם וכלים. דבהאי קרא רק כבוס בגדים כתיב. ותו דהרי בקרא דלעיל מינה כתיב כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. דכולל כל הכלים. וכדקאמר נמי בסוגיא דשבת (שם). וא\"כ מדסתרו קראי אהדדי. נימא דקרא בתרא אתא לאגמורן שלא יטמא אדם וכלים. וקרא קמא דכל המשכב אשמעינן שיהיה עכ\"פ אב הטומאה לענין ראשון ושני. ואל תתמה דהרי אשכחן דכותיה באוכלין ומשקין (כרש\"י פסחים די\"ז א' ד\"ה רבינא) וכ\"כ במשכב מצורע (רש\"י פסחים ס\"ז ב' ד\"ה זב) וא\"כ דלמא הכא נמי הכי. והר באמת לר' אילעי שם בסוגיא דשבת הנ\"ל שהשיב לר' חנינא רחמנא ליצלן מדעתך. ע\"כ דלדידיה הא דכ\"ח אמק\"ט מדרס יליף מטעמא דרבא שם. דהיינו מדכתיב אשר אין צמיד פתיל עליו (ע\"ש). א\"כ לדידהו ודאי קשה קראי אהדדי דכתיב כל המשכב. וכתיב משכבו ומקיש משכבו לו. וכדמקשי באמת הש\"ס התם לעיל. אע\"כ דר' אלעי ורבא באמת ס\"ל כתירוצינו הנ\"ל. דכ\"ח עכ\"פ יתטמא כאה\"ט. ע\"י מדרס הזב לענין ראשון ושני. ולהכי כ' כל המשכב. ואם כך נימא לר' אלעי. למה לא נימא לר' חנינא דקי\"ל כוותיה נמי כה\"ג. ואת\"ל דא\"א לומר כן. מדהוה כ\"ח דבר שהיה בכלל קרא קמא דכל המשכב ויצא לידן בדבר החדש בקרא בתרא דכתיב משכבו דומיא דלו. דא\"צ כיבוס בגדים ואי אתה יכול להחזירו לכללו קמא שיחשב עכ\"פ אב לענין ראשון ושני. ליתא. דהיינו דוקא בסותר הדבר החדש לכלל קמא (כתוס' זבחים מ\"ט א') משא\"כ הכא הרי לא סתר קרא בתרא לקמא כלל. דכבוס בגדים בקרא קמא לא כתיב כלל. וא\"כ מדמתישבין בזה שפיר הנך ב' קראי. א\"כ מנ\"ל לומר שכ\"ח כשהוא משכב לא יהיה כלל אה\"ט. אפילו למנין ראשון ושני. להכי כתב רש\"י דעיקר טעמא דילפינן מהך קרא דמשכבו. שכ\"ח לא יטמא מדרס היינו משום דסתם כ\"ח נשבר כשישב עליו. וא\"כ סתם כ\"ח לא נכלל כלל בקרא קמא דכל המשכב. וא\"כ ע\"כ מדאפיק קרא בתרא משכבו דומיא דלו. גם כלי חרס הראוי לשכיבה. מדעכ\"פ אין לו טהרה במקוה. א\"כ בא זה ולימד על זה. לאשמעינן דגם קרא קמא לא איירי בשום כ\"ח מדאין לו טהרה במקוה. וכמו קרא בתרא: ",
+            "כך נלע\"ד. אולם הר\"ש והר\"ב פירשו דאבוב אין לו דפנות. וקשה א\"כ גם בלי נקבים אמק\"ט ואת\"ל דאורחא דמלתא נקט דאבוב מנוקב כדי שיצלה עליו הבשר מהר. א\"כ כיון דאית ביה תרתי שאין בו דפנות וגם מנוקב. ל\"ל לתנא למנקטיה כלל. הרי כ\"ש הוא מטבלא בלי לזבז. ותו דאי בעי למנקט כלי שאין לו דפנות כלל. טפי הו\"ל למנקט סרידה שהוא לוח חרס בלי אגף (כלקמן פ\"ח מ\"ג) וי\"ל דסרידה אינה כלי אלא בעי למנקט דאפילו כלי אמק\"ט. ומנוקב נקט לרבותא. דאע\"ג שהוא מנוקב אפ\"ה צריך שיהיה בלי דפנות. דאל\"כ לא היה מועיל נקיבתו שלא יק\"ט דלא גרע מטיטרוס דמק\"ט אף שמנוקב. מדדרך תשמישו הוא כך (וכמשנה ו') ורק זה מדהוא פשוטי כ\"ח אמק\"ט (ועמ\"ש רפ\"ט דאהלות). אולם מפי' הרמב\"ם והערוך משמע כדברנו בפירושינו. וע\"כ צריך לחלק בין אבוב לטיטרוס. דטיטרוס נקביו קטנים מאד. וגם אינם מרובים כ\"כ כבאבוב. וע\"ש. וגם מערכין (פ\"ב מ\"ג) נראה שאבוב שהיה כלי שיר היה קנה חלול מנוקב. א\"כ מסתמא גם אבוב שהיה עשוי לקלות בתוכו היה ג\"כ כלי חלול מנוקב. וגם במנחות (פ\"י מ\"ד) מדקאמר נתנוהו לאבוב ולא קאמר הנחוהו על אבוב. משמע שלא היה כלי פשוט בלי דפנות אלא כלי עם ב\"ק: ",
+            "ודע דמזחילה. מרזב. וסילון. וצינור. כולן כלים ארוכין הן להזחיל בהן מים ממקום למקום אלא דמזחילה ומרזב שניהן אין להן רק שוליים וב' דפנות לכל ארכן. ופנים שלמעלה מגולה. ופתוח מב' קצוותיו כדי שבאחד מהקצוות יכנסו המים ויצאו מהקצה הב'. אלא דמזחילה היא ארוכה. בכדי להניח אותה ולחברה לכל אורך שפת הגג לקבל לתוכו כל הגשמים שירדו על הגג. אבל מרזב. הוא קצר הרבה מהמזחילה. והוא נוטריקן מר זב. כלומר שם זב הטפה. דטפה נקראת בלה\"ק מר. וכדכתיב מר מדלי. ומפני שהמרזב קצר נוח לו לבעה\"ב לתלותו פעם בקצה זה של המזחילה ופעם בקצהו השני (כן מוכח בב\"ב פ\"ג מ\"ו. ועמ\"ש בס\"ד שם). אולם סילון וצינור תמונתן כעין קנים חלולין. רק דסילון ארוך וצינור קצר. וכדאמרינן (שבת ל\"ט ב') סילון שהעבירוהו תוך מים חמין ואסרוהו משום הטמנה. הרי שהוא כקנה שלימה מוקפת מכל עבריה שפתוח מב' קצוות. דהרי אין שייך הטמנה אם היה פניה של מעלה מגולה כמזחילה ומרזב (כא\"ח רנ\"ג ס\"א) ועוד דאילו היה פני הסילון שלמעלה מגולה הרי היו מתערבין מים הצוננים שבתוכה עם מי טבריא החמין שאין ראויין לשתיה. וכ\"כ צינור שהוא קצר מסילון ג\"כ מוקף סביב כל חללו. וכדאמרינן כתובות (ד\"ס א') דכשעלו בו בפיו קשקשין ממעכן ברגליו. ופי' רש\"י שע\"י הקשקשין נסתם הצינור. וכיון שע\"י הקשקשין אפשר שיסתם הצנור. ע\"כ שגם הוא חללו מוקף סביב ואפשר שפיר שיסתם חללו וכן נמי אמרינן (ברכות י\"ח ב') צינורא דדשא. והוא כעין קנה קטנה וקצרה שמשימין אחת מהן במשקוף הפתח. והשניה בהמפתן כנגד זה שתחבו בהמשקוף שבאלו ב' הצנורות סובבים ב' צירים שבדלת בשפתו שלמעלה ושלמטה. אלמא דכל קנה קצרה וחלולה צנור קרי לה: ",
+            "ונ\"ל דמצינו דוגמתו במכשירין (פ\"ד מ\"ג) בכפה קערה על הכותל שלא ילקה הכותל מהמי גשמים דאע\"ג דרוצה שירדו הגשמים לתוכה. אפ\"ה מדלא ניחא ליה בהגשמים מצ\"ע לא מחשב כקבלה. ולא דמי לקסיא של זורי גרנות שעשוי לקבל המוץ. דג\"כ הוא רק להציל דבר אחר מהמוץ ואפ\"ה מק\"ט (כפט\"ז מ\"ו. וע' הראב\"ד ורש\"י שהביא רתוי\"ט שם) יש לומר התם יודע בוודאי שיבוא המוץ משא\"כ הכא: ",
+            "והא דלא רצו לגזור אפכא. דכשנטמא תוכו לא נטמא גבו ויהיה לפ\"ז שפיר היכרא שטומאתו מד\"ס. ולא היו אז צריכין לגזור טומאה בגב כ\"ח שאין שם טומאה כלל אפי' ממעיינות. ה\"ט משום דתוך הכלי שם עיקר תשמישו. להכי לא רצו להקל בטומאתו כל כך. ולכאורה היה משמע מהרמב\"ם (פי\"ג מכלים ה\"ד) דרק בכ\"ח אמרינן דבנטמא גבו במשקין לא נטמא תוכו. אבל בהלכות אה\"ט (פ\"ז) שפתי רבינו בעצמו ברור מללו. דגם בשאר כלים הדין כך (ועי' ראב\"ד שם) נמצא דיש לשרץ ולמשקין טמאים לכל אחד חומרא וקולא בטומאת גב כלי חרס. חומרא דשרץ דבנגע בב\"ק שבאחורי כ\"ח נטמא כל הכלי (כריש פרקן) משא\"כ משקין טמאין אין חילוק בין שיש שם ב\"ק באחורי הכלי או אין שם ב\"ק. בנגעו המשקין בכל מקום מגבו. לא נטמא אלא גבו ולא תוכו. וחומרא דמשקין טמאים דמטמאו לגב כ\"ח אפי' במקום שאין שם ב\"ק מגבו. אבל שרץ אמ\"ט לגב כ\"ח רק בנגע במקום הב\"ק שבגבו. אבל מעיינות הזב יש בו ב' החומרות דבנגע בגב כ\"ח אפילו במקום שאין שם ב\"ק במקום מגען. אפ\"ה עכ\"פ נטמא הכ\"ח מגבו. מדלא גרע משאר משקין טמאים. וחומרא שניה. דבנגע בגב כ\"ח במקום הב\"ק שבהגב נטמא כל הכלי משום דלא גרעו מעיינות משרץ. דבנגע בהב\"ק שבהגב נטמא גם תוכו. מיהו כ\"ז בכ\"ח. אבל בשאר כלים חמיר שרץ ממשקין טמאין ב' חומרות. דשרץ שנגע בגב הכלי בכל מקום. בין שיש או שאין ב\"ק במקום מגעו. נטמא כל הכלי כאילו נגע השרץ מתוכו. וחומרא שניה. דאפי' אין להכלי ההוא ב\"ק כלל. כגון שהוא כלי פשוט. אפ\"ה בכל מקום שנגע בו השרץ. נטמא כולו. אבל משקין טמאין יש בהן ב' קולות כנגדן בשאר כלים. קולא א'. דבנטמא גבן בכל מקום בין שיש או שאין ב\"ק במקום מגען לא נטמא תוך הכלי כמו בכ\"ח הנ\"ל. קולא ב'. דאמ\"ט לשום כלי מגבו רק ביש תוך להכלי (וכפכ\"ה לקמן) ונ\"ל דמה\"ט נמי קאמר במשנתינו כל שאין לו תוך בכ\"ח אמק\"ט מגבו. וקשה למה קאמר בכל\"ח דוקא. הרי גם בשאר כלים הדין כך. ותי' רתוי\"ט דאין ה\"נ. רק מדאיירי כולה פרקן בכ\"ח נקט הכא נמי בכ\"ח. אולם לפי נתחינו הענין הנ\"ל בס\"ד. שפיר נקט כ\"ח דוקא. דהרי בכלל זה כל שאין לו תוך וכו'. לא הוזכר שום דבר במה נטמא. משמע בין בנטמא בשרץ או במשקין טמאין. והרי זה דוקא בכ\"ח דרק בו אין חילוק בין שנגע שרץ או משקין טמאין בהגב. אם אין תוך להכלי לא נטמא הגב כשנגעו שם. אבל שאר כלים נהי דבנגע בו משקין טמאין בהגב לא נטמא בשאין לו תוך. עכ\"פ שרץ שנגע בפשוטי כלים שאין לו תוך כולו טמא: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הרמב\"ם והר\"ב. וקאי עניא אבבא וטרף. על שלא זכה להבין בזה דברי רבותינו הקדושים דאי כדבריהם מה קמ\"ל מתניתין. פשיטא דכל כלי חרס שיש לו ב\"ק מק\"ט. ושאין לו ב\"ק אמק\"ט. ותו כי גם הלשון דחוק. דנימא דמה דקאמר תנא. את שהוא גומר בה. היינו אותו הכלי שמעמיד עליו הכ\"ח. דתמוה וכי העמדת הכ\"ח על הדף ההוא יהיה גמר הכלי. והר\"ש פי' דלא אאבנים קאי משנתינו. רק אכ\"ח שנעשה על האבנים קאי תנא. ומלת מגופה דקאמר. ר\"ל ביצת הטיט שעושה ממנו הכ\"ח. וה\"ק אם חתיכת הטיט ההוא שעושה ממנו הכ\"ח. עדיין הוא פותח בו. דהיינו שלא פתחו עדיין כראוי. ודעתו להרחיב חללו עוד יותר. טהורה. מדהו\"ל גולם כ\"ח שאמק\"ט. אבל את שגומר בה. דהיינו כשדעת הקדר להניחה כך כמו שהוא בפה הצר טמאה (כצ\"ל). עכל\"ר. אולם כל אשר עינים לו יראה שפי' זה מוקשה יותר מפי' הראשון שהבאנו מלבד שאין זה במשמעות לשון המשנה כ\"א בדוחק. יהיה כ\"ז דלא כהלכתא. דהרי קי\"ל דכ\"ח לא מחשבא נגמר מלאכתו. ואמק\"ט עד שיצרפנו בכבשן (וכפ\"ה מ\"א. וכביצה ל\"ב א') וכן העיר גם רבינו הר\"ש בעצמו על פי' זה. ותו דאי כפי' זה. א\"כ יהיה הך דינא דגמר מלאכת כ\"ח כפסוקא יתמי בין כל הנך דיני שבמשנה. שמלפניו ושלאחריו. במ\"ג ד' ה' ו'. דכולן לענין ב\"ק תנינהו. והאיך פתק ושדא באמצען דין גמר מלאכת כ\"ח שאין לו שייכות כלל לא לשלפניו ולא לשאחריו. ותשאני רוח מלפני ה'. וארד אל בית היוצר. וארא והנה הוא עושה כלי על האבנים. וזאת חזיתי ואספרה שכשרוצה לעשות חלול הכלי. מושיב ביצת הטיט על האבנים שלפניו שתוארו כעין ראש עגול. ובהראש ההוא מחובר גלגל תחתיו. והוא דורך ברגלו על הגלגל הזה. ועי\"ז יסתובב האבנים שלמעלה מהגלגל ועי\"ז הסיבוב יתהוה חלול הקדירה שאוחז בה היוצר בשעת הסיבוב. כמין גומא שנעשה מהאבנים בתוך ביצת הטיט. ואח\"כ כשרוצה להחליק פני החיצון של הקדירה. לוקח טס מתכות חד. ויקרב חידודו לצד החיצון של דופן הקדירה היושבת עדיין על האבנים. ושוב ידרוך ברגלו על הגלגל שתחת האבנים ועי\"ז שוב יסתובב האבנים עם גולם הקדירה היושבת עליו. ובסבובו יעבור כל פני החיצון של הקדירה סמוך לחדודו של טס הנ\"ל. שאוחזו היוצר בידו סמוך לדופן הקדירה כל עוד שיסתובב האבנים עם הקדירה. ועי\"ז יהיה גם פני החיצון של דופן הקדירה חלק ויפה. ובראותי כן. אז האיר ה' עיני להבין דברי משנתינו בלי שום גמגום. דל\"מ היה נ\"ל. דלשני פעולות הנ\"ל. דהיינו לעשות חלול שבתוך הקדירה. ושוב להחליק פני החיצון של הקדירה. היה להיוצר בזמן המשנה ב' כלים. וכל א' מהן נקרא מגופה. מדהיה בכל א' מהן גומא בגגו. כדי לתחוב אצבעו לתוכו כשאחזו. וכעין מגופת החבית שהיה לו ג\"כ גומא בגגו לבית אחיזה (כפ\"י מ\"ג) אולם האבנים שלהן לא היה כמין ראש כאותו שלנו. אלא היה לו חלול. שבתוכו מניח ביצת הטיט. ומדביקו בתוך חלול האבנים. ולוקח מגופה הראשונה ואוחזו באצבעו בהגומא שבגגו. ומכניס המגופה תוך חלול האבנים שביצת הטיט מונח בתוכה. וכשידרוך ברגלו בהגלגל שתחת האבנים. יסתובב האבנים עם ביצת הטיט שבתוכה סביב להמגופה שאוחזו באצבעו. ועי\"ז הסיבוב יתהוה חלול פנימית הקדירה חלק ויפה. ועל זאת המגופה הראשונה קאמר תנא \"את שהוא פותח בה\" ר\"ל אותה המגופה שעושה עמה פתח וחלול הקדירה חלק ויפה מבפנים אף שיש למגופה זו ב\"ק להכנסת האצבע. וכדאמרן אפ\"ה אמק\"ט. מדלא מחשב ב\"ק משום זה. וכב\"ק שבחביות שבשולי המחץ לעיל. שוב היה להיוצר. כלי שני תמורת הטס החד שמשתמש בו היוצר השתא להחליק פני החיצון של הקדירה. אבל בזמן המשנה. לאחר שעשה חלול פנימית הכלי במגופה הראשונה וכדאמרן. הוציא הקדירה מחלול האבנים שישבה בה. והושיבה בפה חללה כלפי מטה. על גבי דפוס אחר שעשוי כמין ראש של עץ. שגם הדפוס הזה היה מחובר בהגלגל שלמטה ממנו. וכופה על אחורי כלי זה המגופה השניה. וגם בה יש בית אחיזה למעלה כדי לאחזה באצבעו בשעה שיסובב הדפוס עם הקדירה שעליה ע\"י הגלגל שתתת הדפוס. והקדר דורך ברגלו על הגלגל הנ\"ל. ועי\"ז יסתובב הדפוס עם הקדירה שעליו. תוך המגופה השניה הזאת. וע\"י סבוב הזה יתהוו גם פני הקדירה החיצונית חלק ויפה. ועל זאת המגופה השניה קאמר תנא \"ואת שהוא גומר בה טמא\" ר\"ל המגופה השניה שהוא גומר בה תקון הכלי. מק\"ט. לא מפני בית האצבע שבראשה אלא מפני הב\"ק שכופה על חיצונית דופני הקדירה. וקמ\"ל דלא מחשב ב\"ק זה כתשמישי כלים (פט\"ז מ\"ז) שאמק\"ט. דהרי אז כשמחליק עם מגופה זו פנים החיצונים של הקדירה. אז אין על הקדירה שם כלי. ולפיכך הו\"ל מגופה זו ככל כלי מלאכה כשיש לו ב\"ק מק\"ט. וברוך ה' שהאיר עיני להבין משנה זו בלי שום פקפוק נשאר: ",
+            "ואאמ\"ו הגזצוק\"ל כ' דאשתמיטתיה לרתוי\"ט משנה זו. והא גם פסחים בזזו בז. דגם אנא קטין חריך שקא אשכחנא דגם רבינו סדרי טהרה סי' צ'. וגם הגאון חיי אדם בתשובה שהביא בסוף ספרו לא\"ח. תפסו לרתוי\"ט ממשנה זו. ולפע\"ד גם מפרה (פ\"י מ\"ו) משמע נמי כן דמדלא נקט לגין העשוי מנייר משמע ודאי דרק חתיכת נייר אמק\"ט (וכזבים פ\"ה מ\"ה) אבל כלי העשוי מנייר הרי מדעשוי מעשבים שהן גדולי ארץ מק\"ט כשאר כלי עץ וכדכלל לן הרמב\"ם (פ\"א דכלים הי\"ג) דכל הגדול מארץ כלי הנעשה ממנו דינו ככלי עץ. ואמק\"ט רק כשיש לו ב\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם בפי' (רמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"א) דנייר שיש בו ב\"ק מק\"ט. ואע\"ג דלקמן (פ\"י מ\"ד) משמע דנייר אמק\"ט דהרי הציל שם כשימרחו ע\"פ הכלי. ואע\"ג דאין בהנייר התם ב\"ק. עכ\"פ ודאי לא גרע מעור רך. דכשראוי לכרוך בו שום דבר מק\"ט (כתוס' שבת ס\"ג ב' ד\"ה מנין) י\"ל דהתם ע\"כ בשאין בהנייר כשיעור לק\"ט מיירי. תדע מדנקט ליה תנא התם לנייר בין מטלית לעור. דשניהן ע\"כ בשאין בהן שיעור לק\"ט מיירי וכמ\"ש שם. א\"כ מסתבר דנייר נמי בכה\"ג מיירי שאין בו כשיעור לק\"ט. ושיעור נייר פשוט לק\"ט לפע\"ד לאו כמפץ דשיעורו ו' על ו\"ט (כפכ\"ז מ\"ב) אע\"ג דשניהן מעשבים עשויין. והיה מן הראוי שיהיה שיעורן שוה. עכ\"פ י\"ל שאני מפץ דעשוי לישיבה והרי גברא באמתא יתיב (כסוכה ד\"ז ב') ולהכי צריך ו' על ו' טפחים. אבל נייר י\"ל דשיעורו כדי לצור ע\"פ צלוחית קטן. כשיעורו להוצאת שבת דהכי אורחא (כשבת פ\"ח מ\"ב) והרי תנינן נמי (שבת ע\"ט א') הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת. אלמא דשיעורי שבת וטומאה שוין. אמנם ק\"ל למה נקט תנא דוקא כסוי כדי יין ושמן וניירות. ולא נקט סתם ובקיצור כל כסוי אף שיש לו ב\"ק אמק\"ט. כבכבכב (לעיל סי' ל\"ח). והר\"ב כתב דהנך כיסויין דנקט יש להן ב\"ק. וקמ\"ל דאפ\"ה אמק\"ט. מדמשתמש כסוי ואינו עשוי לקבלה. אבל אפ\"ה עדיין יש לדקדק דכיון דכל עיקר הרבותא הוא מדיש להן ב\"ק. ל\"ל הארכת לשון כל כך. וטפי הו\"ל דעת שפתיו ברור מללו אם אמור יאמר בקיצור כל כסוי אף שיש לו ב\"ק טהור. ותו דניירות דקאמר תנא. דר\"ל שהכסוי הוא מנייר שמכסה בו החביות. קשה מה שייכות לכסוי נייר הכא בין דיני כ\"ח. טפי הו\"ל לאשמעינן דין כסוי העשוי מנייר לקמן (פי\"ז) בין שאר דיני כלי צמחים. ובפרט לרתוי\"ט דס\"ל דכלי נייר אינו מק\"ט א\"כ מה אירי' כסוי מנייר אפילו משאר מילי נמי כל כסוי אמק\"ט. ומה איריא כסוי מנייר. אפי' כלי בית קיבול ממש מנייר הרי אמק\"ט. אולם ל\"מ היה נ\"ל דמלות ניירות דקאמר תנא לא קאי אכסויין רק אחביות העשויות מנייר. וכל כסויין דקאמר היינו כסוי של חרס. כמו כל הכלים דנקט סתם בפרקן. וגם בהם לא פי' תנא דבכ\"ח מיירי. משום דזה פשוט דעד פ\"ט בכ\"ח איירינן. וגם ודאי ביש להכסויין ב\"ק מיירי. והא דנקט כדי יין וכדי שמן. היינו משום דדרך להפוך הכדין במרתף. ולהעמיד ראש הכד כלפי מטה. כדרכנו גם בזמנינו כך להעמיד הבוטעלין של יין שלנו במרתף צוארן כלפי מטה כדי שלא יפיגו ריחן. אבל בזמן המשנה עשו חביות גם מנייר עב וחזק מאד. דוגמת קארטע עבה שלנו. ולפיכך אף שכל חבית שעשוי מחרס ועץ אינו ממהר להפיג ריח היין שבתוכו כל כך אפ\"ה בחרו בנייר מדאין נוח להשתבר. ואפ\"ה מדשולי החביות מנייר. חושש כשינוח כובד כל המשקין על השוליים. יתרככו השוליים עי\"ז. ולהכי עשו להחבית כסוי חרס. וכפוהו שיהיה ראש החבית כלפי מטה. ועפתו שפת הכסוי סביב בהחבית. ועי\"ז יהיו כל כובד היין על כסוי של חרס ולא יתרכך הנייר. ולהכי ס\"ד דהנך כסויין מדדרכן לקבל כשיהפוך החביות והכדין במרתף. הו\"ל בית קיבול שלהן כעשוי לקבל. קמ\"ל: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו. דגיסטרא נוטריקון. גיסי תרי. ור\"ל כ\"ח שנחלק לשנים. ותמהני א\"כ דפנות הכלים הן והרי אמרינן בפרה (פ\"ה מ\"ה) דאין מקדשין בדפנות. ובגיסטרא אמרינן (שבת צ\"ו ב') דגיסטרא כשירה לקידוש מי חטאת. וי\"ל ב' מיני גיסטרא הן. והא דאמרינן דגיסטרא כלי הוא למי חטאת. אין דורשין בו נוטריקין זה. אלא הוא כלי שנפגם שפתה או שניטל אזנה. אבל הר\"ש והר\"ב קמ\"ל דגם כ\"ח שנחלק לב' אף דאינו כלי לקידוש אפ\"ה מק\"ט. ונ\"ל דעכ\"פ גיסטרא כזו מדאינו כלי לקידוש מק\"ט רק מד\"ס. אמנם חז\"ל השאילו מלת גסטרא לכל דבר שנחלק לב' חלקים. ואפי' מעורין עדיין (כחולין כ\"א א') ועי' רש\"י שם (ד\"ה גסטרא. וד\"ה טמאים) ועי' עוד (חולין נ\"ב א'. וקכ\"ד א') בכולהו הנך ודאי משמעותיה גיסי תרי: ",
+            "אמרה בקי בר יומא. כך פירשתי ע\"ד הר\"ב אף שאין זה לשונו ממש. עכ\"פ כך נ\"ל כונתו. והגם כי הבבא קמא של הממ\"נ. דהיינו לשער הכלי כפי מה שהוא אחר שישים אצבעו על פיו למעלה. לכאורה הם דברי מותר. דהרי גם ראב\"צ לא משער הכלי בכה\"ג. אפ\"ה נקיטנא בשפולי גלימא דרבינו הר\"ב לפרש דבריו על אופניו. אולם שעו עיני מלהבין הבבא השניה שכ' הר\"ב. שאם נשער הטיטרוס כפי מה שהוא כשמסיר אצבעו מפיו שלמעלה. הרי גם אז אינו מוציא רק מעט מעט עכלה\"ט וזה תמוה. דהרי ראב\"צ מטהר. משום דכשמסיר אצבעו יהיה נקוב בכונס משקה. וכי פליגי במציאות אם טיטרוס נקוב בכונס משקה או לא. ותו למה לא קאמר רבי יוסי טעם אמיתי שלו. דהיינו מדאינו נקוב בכונס משקה. ותו למה קאמר רבי יוסי מפני שהוא כמוציא בכ\"ף הדמיון. טפי הול\"ל מפני שהוא מוציא רק פרוטות. ותשוטט הדבורה הרכה כה וכה בגן ה' בין יערות הדבש של רבותינו המפרשים. ובכולם לא מצאה היונה העניה העלובה מנוח להבין דברי המשנה הקדושה כראוי. אולם הנני מהנמלים עם לא עז. וכקטע יוצא בקב שלו בין הגבורים בוסים במלחמה. וכה הראני ה' דל\"מ היה נ\"ל. דטיטרוס לכ\"ע לא משערינן ליה רק כפי מה שהוא אחר שימת האצבע עליו למעלה דהרי אפילו מקבל אז יפה לא מחשב מה\"ט ב\"ק. דהלכה כר\"ע מחבירו דס\"ל לעיל (במ\"ד) דצריך שיהיה בהכלי עצמו בית קבול בלי סיועת דבר אחר. אלא ודאי לכ\"ע משערינן להטיטרוס כפי מה שמקבל בלי שימת האצבע רק דבהא פליגי. דלראב\"צ אע\"ג דכל נקב ונקב שבהטיטרוס. אינו גדול ככונס משקה. אפ\"ה מדמנוקב הרבה. וכשיניחנו כך זמן מועט יצאו כל המשקין שבהטיטרוס להכי חשבינן ליה כנקוב בכונס משקה ואמק\"ט. ולר' יוסי אף שהכלי זה מוציא בזמן מועט כל מה שבתוכו. אפ\"ה כיון שכל נקב ונקב שבו אינו גדול ואינו מוציא רק מעט מעט מקבל טומאה. והיינו דקאמר מפני שהוא כמוציא פרוטות בכ\"ף הדמיון. ר\"ל אף דטיטרוס זה אינו מוציא פרוטות. רק מוציא כל מה שבתוכו בזמן מועט. אפ\"ה דיינינן ליה ככלי שמוציא רק פרוטות. דכל נקב ונקב דיינינן ליה בפ\"ע. והוא מוציא רק מעט מעט. ומה\"ט נמי לא הוה מצי ר' יוסי למימר מפני שאינו נקוב בכונס משקה. משום דאז לא הוה ידעינן עיקר פלוגתתן. דהרי גם ראב\"צ ס\"ל דאינו נקוב בכונס משקה. רק כל עיקר פלוגתתן הוא אי משום דבזמן מועט יוציא כל המשקין. יחשב ככונס משקה או לא. אבל אין להק' מ\"ש טיטרוס מאבוב לעיל. דאע\"ג שאינו נקוב כשיעור. אפ\"ה מדמנוקב הרבה הו\"ל כפשוטי כ\"ח. נ\"ל דהתם שאני דכל שטתו מנוקב כך. להכי ככלי פשוט דמי. משא\"כ הכא רק שוליו מנוקבים. א\"נ י\"ל דהתם אף שאינו נקוב כשיעור זית (כספ\"ט) עכ\"פ כולו מנוקב טפי וטפי מכונס משקה. להכי חשבינן ליה ככלי פשוט. משא\"כ הכא שנקביו דקין מאד. מהני לכ\"ע סברת שימת האצבע על פיו שאז אינו מוציא כלל. שלא יחשב כשאר פשוטי כלים: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלקמן שלהי פ\"י בהעמיד קערות זו תוך זו וקערה עליונה מנוקבת בכונס משקה דאז אפילו שפתותיהן שוות. טומאה יוצאה דרך הנקב מזו לזו. א\"כ כ\"ש הכא שע\"י הלזבז העודף בית קבול של כולן פרוץ מזו לזו ואוירן מעורב מזה לזה. וא\"כ הוה ליה למימר דאפילו אינן מחוברין כולן בהטבלא. אפ\"ה כיון שהלזבז עודף יק\"ט כולן כשנטמא א' מהקערות אף שלא עברה הטומאה דרך הלזבז. וכגון שירד השרץ חי לאחד מהקערות ומת שם. נ\"ל דשאני התם. דמשום שהכלי העליון נקוב בכונס משקה. לא מחשב תו כלי לחצוץ בפני הטומאה [אב\"י ואע\"פ דגבי טומאת מת אדרבא אין כלי חוצץ. הכא כיון דאין כלי נטמא מאויר כלי חרס שפיר חוצץ] וכמאן דליתא דמי. והו\"ל כאילו יש השרץ באויר התחתון הא למה זה דומה לקדירה בתנור ושרץ בתנור שכשלא בא השרץ באויר הקדירה. הקדירה טהורה (כפ\"ח מ\"ד): ",
+            "כך כתב הר\"ב. והקשה עליו הגאון הגדול מו\"ה עקיבא זצוק\"ל דטעם זה לא שייך בסיפא בבית תבלין של עץ דלא נטמא מאוירו. אולם הר\"ש כתב דע\"י שהלזביז עודף מחשב כולו ככלי א' ורק הרמב\"ם הכא כתב כל' הר\"ב ובסיפא כ' גם הוא כל' הר\"ש. וצ\"ע עכלה\"ט. ולפע\"ד נראה דמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב אבתריה שהן מגופה. זהו כסברת הר\"ש. שע\"י הלבזבז הוה הכל ככלי א'. דאי\"ל דמשום דמחוברין דא\"כ גם בלא לזבז נמי. אע\"כ תרוויהו טעמי צריכי ברישא ובסיפא. דבנטמא מאוירו לא סגי שיטמאו ג\"כ שאר הקערות כשאינן מגופה. דאין כלי נטמא מאויר כ\"ח (שבת קל\"ח ב') אלא הכא הלבזבז עושה הכל כגופה. ואפילו הוה ככלי א'. אכתי לא הוה ליה למיטמי הכל כשלא נכנס באויר הלזבז. כלקמן ספ\"ד. דבאמצעית עודפת אז כשהשרץ ממנה ולפנים. אף שלא נכנס באויר החיצונה. אפ\"ה נטמא החיצונה. ועל כרחך מדהוה הכל ככלי א'. ואפ\"ה בהיה השרץ ממנה ולחוץ. טהורה הפנימית. מדנחשב כגב דטפל אינו גורר להעיקר. אע\"כ הכא שאני. שהלזבז העודף עושה כל שבפנימיותו ככלי א'. וכ\"כ בסיפא הכא צריך לתרתי טעמי. דהרי מיירי במשקין דאמ\"ט לכולן רק בנגעו מתוכו. דאל\"כ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. אלא הכא מדלזבז עודף נעשה כל מה שבאויר פנימי ממנו כתוך א' ודו\"ק: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. ותמהני דמה בכך. והיכן מצינו דוגמתו שכשהדבר שמשים לתוכו בולט מתוכו לא יחשב ב\"ק בשביל זה. וגם רתוי\"ט תמה על גוף המשנה למה דייק תנא ותני רק בהך דמק\"ט באויר. ול\"מ היה נ\"ל דהא קמ\"ל דאף שברוב הפעמים יושב הנר תוך הב\"ק של המושב להכי סד\"א דנהוי כב\"ק העשוי למלאות דקיי\"ל דלא שמיה ב\"ק. וכחותם אלמוג לקמן (פי\"ג מ\"ו ותוס' שבת נ\"ב ב' ד\"ה היא. ורמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג) ואע\"ג דבש\"ס סוכה (די\"ב ב' ותוס' שם וברמב\"ם פ\"ה מסוכה) קי\"ל דשמיה ב\"ק. נ\"ל דהתם הרי ע\"כ מיירי בשלא נתמלא עדיין. דאל\"כ הרי בל\"ז אסור לסכך בחיצים שהן מק\"ט. רק שעשוי למלאותן [אב\"י ול\"מ מקדושת מרן יש לחלק בין ב\"ק העשוי למלאות ע\"י כלי וחפץ כחץ ואלמוג. ובין עשוי למלאות ע\"י דבר שעומד למאכל או להאיר, תדע דאל\"כ הרי כל ב\"ק עשוי למלאות לאותו הדבר שמיוחד לו. ומה שתמה ע\"ר זצוק\"ל דהיכן מצינו דוגמתו שכשהדבר בולט וכו'. ל\"מ י\"ל דכאן דמיוחד לקבל הנר ורוב הנר מבחוץ סד\"א דלא הוי ב\"ק]. ומה\"ט לא ק' נמי מתפילין (לקמן פי\"ח מ\"ח) אף דאין לך מלוי עולמית יותר מפרשיות של תפילין בהבתים. ואפ\"ה מק\"ט. ע\"כ צ\"ל דהתם נמי מדפרשה אחת גדולה וא' קטנה. והתיקין משום הדור מצוה צריך שיהיו שוין באורך ורוחב וגובה. ולהכי יש מהפרשיות שאין ממלאין כל החלול של התיקין. ולהכי מחשב שפיר ב\"ק. ועוד נ\"ל דהתם נמי מאן יימר דמיירי בשכבר הפרשיות בתוכן. דלמא כשהתיקין עדיין ריקנין. ולהכי מחשבו שפיר ב\"ק [אב\"י ועי' מקואות פ\"י מ\"ב] אבל הכא שהכן מכונן תמיד להושיב הנר בתוך חללו ורק שלפעמים מסירו משם כרגע וחוזר להחזירו לשם בקביעות. סד\"א דלא גרע ממלבני בני לוי (לקמן פי\"ח מ\"ג) דהרי גם שם חולצין אותן כל בוקר בנסעם לדרכן מהמטה ששאלו. ואפ\"ה מחשבו ב\"ק העשוי למלאות. וה\"נ נימא במושב הלאמפע דלא נחשב ב\"ק מה\"ט סד\"א דהכא שאני. מדעכ\"פ מתטלטלת הלאמפע על ידו של הכן. להכי הו\"ל הכן כבית יד ללאמפע. וכל יד מק\"ט מגע ואמ\"ט באויר (כפ\"ד מ\"ג) והיינו משום דידות כלים מק\"ט מדאו' (כחולין קי\"ח א'). עכ\"פ דלחשבו חיבור להכלי הוא מד\"ס (וערכ\"מ ורמל\"מ פי\"ז מכלים) ולפיכך עבדו בה היכירא דלא נשרף על טומאתו תרומה וקדשים (כשבת מ\"ח ב'). דאי\"ל דלא שייך טומאת יד רק במחובר היד לכלי ממש בחוזק. ליתא. דחצר חלקה שאינה מודבקת בכירה ואפ\"ה החצר מק\"ט במגע משום יד (כלקמן פ\"ז מ\"ג וד') וא\"כ ה\"נ במושב הלאמפע אף שאינה מחוברת ללאמפע. עכ\"פ מדמתטלטלת הלאמכע על ידו. הו\"ל המושב בית יד להלאמפע. ומטמא במגע ולא באויר. קמ\"ל דעכ\"פ כיון דהרבה פעמים מוציא הלאמפע מהב\"ק של המושב להשתמש בהלאמפע בלי המושב. להכי גרע טפי ממושב כירה שאינו מוציא הכירה מהחצר כ\"א לעתים רחוקים. וגם גרע טפי מנבלי בני לוי דאינו מוציאן מכרעי המטה. אלא כדי לתחוב בהן כרעי מטות אחרות. אלא דמי טפי לתיקי פרשיות התפילין הנ\"ל שג\"כ מוציא לפעמים הפרשיות מהתיקין כדי לבדקן מדמתקלקלין מזיעה (כרמג\"א ססל\"ט) ולהכי שמיה ב\"ק ולא ה\"ל כיד רק ה\"ל ככלי ב\"ק אחר שמק\"ט גם מאוירו. וגם לא נחשב כמשמשי כלי שאמק\"ט. מדמשמש להכלי בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה דאז כגוף הכלי דמי (כפט\"ז מ\"ז). "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דרק בחבית פליגי. אבל בשאר כ\"ח לכ\"ע בזיתים ומשנה דידן בשאר כלים מיירי. וכן משמע מהרמב\"ם (פכ\"ב מטו\"מ. ופי\"ט מכלים ה\"א וג'). ומ\"ש עוד הר\"ש והר\"ב. שכ\"ח שניקב כזית ושוב יחדו לרמונים. וכ\"ש בהיה מיוחד בתחלה לרמונים מק\"ט עד שינקב כמוציא רמון. ואח\"כ אמק\"ט שוב כלל. וכך כתבו נמי רש\"י ותוס' (שבת צ\"ה ב'. ועוד בתוס' עירובין דף ד' ב'). וכאן העני עומד בחוץ ושואל לבעה\"ב בפנים. שלא זכיתי להבין לפ\"ז. דמי סני ליה להתנא למנקט הך שיעורא דרמון בשמיוחד לרמונים. אמנם הרמב\"ם (בפי\"ט מכלים) פסק דבניקב כ\"ח כזית אמק\"ט עוד כלל. רק דאפ\"ה מחשב כלי עדיין להציל על מה שבתוכו באהל המת. כשסתמו בצמיד פתיל. עד שנפחת רובו (או כמוציא רמון כצ\"ל) כמו שבארנו (בפכ\"ב מטו\"מ כצ\"ל): ואין להקשות להרמב\"ם. הרי בפירוש אמר רבא דעד שינקב כמוציא רמון עדיין כלי הוא לקבל רמונים (כשבת דצה\"ב) נ\"ל דה\"ט דלהרמב\"ם הוה ק\"ל קושיית התוס' שם. דאי לטומאה נמי משערינן ברמונים. א\"כ הא דאמר רב אסי התם שמעתי דכ\"ח שיעורו כמוציא רמון. והשיב לו רבא שמא לא שמעת אלא לענין צמיד פתיל ול\"ל כך הול\"ל דהיינו במיוחד לרמונים. אע\"כ דלרבא כל כ\"ח לענין טומאה אפי' במיוחד לרמונים או אפילו לכל פרי גדול שבעולם. אפ\"ה בניקב בכמוציא זית נטהר לגמרי. וכדמשמע נמי מפרקן שלא הוזכר שיעור רמון. ומזה מוכח דהא דקאמר רבא. ועדיין כלי הוא לקבל רמונים היינו לענין צמ\"פ ובכלי קטן. וכדפירש רבא בעצמו אח\"כ לדברי רב אסי. ולפענ\"ד מוכח כן גם מצד אחר דאי נימא דשיעור רמון שהזכיר רבא היינו לענין טומאה כר\"ש ור\"ב. א\"כ למה מנה רבא חמש בכ\"ח. והרי ו' הן. דהרי מנה עוד נפחת רובו. ובשלמא להרמב\"ם. דרמון ונפחת רובו שניהן לענין צמ\"פ מתני לה. א\"כ יש לומר כיון דזה בכלי קטן. וזה בכלי גדול. להכי רק ה' הוה בכל חד. אבל לרבותינו הנ\"ל דס\"ל דרמון לא בכלי קטן ולענין צמ\"פ. רק לענין טומאה ק' שפיר. והן אמת שכבר העירו רבעתו\"ס שם בקושיא זו ותרצוהו. אבל הרואה יראה כמה הוצרכו להדחק בתירוצם: אולם אי קשיא הא ק\"ל ארמב\"ם. דאי נימא דשיעור רמון שהזכיר רבא היינו לענין צמ\"פ. א\"כ למה פתק ושדי רבא ותני. ו א ם ה ק י פ ו ב צ מ \" פ וכו' בין שיעור רמון לשיעור נפחת רובו. הרי טפי הול\"ל ולענין צמ\"פ שיעורו ברמון אי בנפחת רובו וע\"ש. ואת\"ל דרמב\"ם ס\"ל כרש\"י שם דכל כלי שנסתם פיו בצמ\"פ אף שיש לו נקב פתוח במקום אחר. אפ\"ה אין טומאה נכנסת דרך הנקב. רק דרך פתח הכלי (כרש\"י שם ד\"ה ואם היה). ורק בנפחת רוב הכלי. אז דין הפחת כפתח ואינו מציל תו בצמ\"פ עד שיסתום כולו. ולפ\"ז להכי לא מצי רבא למנקט. ואם הקיפו בצמ\"פ שיעורו ברמון דאז הוה משמע דכשהנקב כרמון. עדיין מהני כשסתם זה הנקב בצמ\"פ. והרי הא ליתא. דהרי כשניקב כרימון עדיין שם נקב עליו. וא\"צ לסתמו כלל. וסגי בשסתם רק פה הכלי בצמ\"פ ומציל. אלא להכי נקט רק ואם הקיפו בצמ\"פ. סמוך למאי דקאמר נפחת רובו. דבנפחת רובו באמת צריך לסתום בצמ\"פ גם הפחת ההוא: אבל א\"א לומר כן דהרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו דפליג ארש\"י בהא. דהרי כ' בעצמו (פכ\"ב מטו\"מ) דלענין צמ\"פ אפי' נסדק או ניקב הכלי בכזית צריך שיסתום כל סדק ונקב שבו. והיינו כשיטת התוס' (שבת צ\"ו א') וכן כ' הר\"ש (כלים פ\"ט מ\"ח) דג' מדריגת בצמ\"פ. א) כל נקב שאינו מבטל טומאה מכלי דהיינו כשהכלי עשוי לאוכלין. ואין בהנקב כזית או בעשוי למשקין. ואין בהנקב ככונס משקה. אז א\"צ לסתום הנקב. ואפ\"ה מציל באהל המת בצמ\"פ. ודוקא בשלא עשה הנקב בכונה כדי להיות פתח להכלי להכניס ולהוציא דרך שם. ב) וכל נקב שמבטל טומאה מהכלי כגון בעשוי לאוכלין וניקב בכמוציא זית. ובעשוי למשקין וניקב בכונס משקה. או שהיה הנקב קטן מזה השיעור. אבל עשאו בכונה כדי להיות פתח להכלי. כל נקבים כאלו צריך לסתום כולם אם יצילו בצמ\"פ. ג) אולם נקב שלא עשאו בכונה וניקב כמוציא רמון בכלי גדול או בכלי קטן ונפחת רובו. אפי' סתמן אין מציל בצמ\"פ מדהו\"ל כגבלו בטיט. וכן נראה דעת הרמב\"ם שהבאנו: א\"כ ק' הרמב\"ם דידיה אדידיה. דבפי\"ט מכלים משמע מדבריו. דבניקב כאגוז אמק\"ט כלל עוד. והרי בפכ\"ב מטו\"מ משמע מדבריו דס\"ל כרבא דקאמר בפירוש בסוגיא דשבת הנ\"ל. דבניקב כזית עדיין כלי הוא לקבל רמונים. דליכא למימר דלענין צמ\"פ קאמר. ליתא. דא\"כ למה לא הקדים לומר ואם הקיפו בצמ\"פ כמו שהקדים אנפחת רובו: וע\"כ צריך לדחוק דלרמב\"ם אף אי נימא דהא דקאמר רבא ועדיין הוא כלי לקבל רמונים. היינו דכשיחדו אח\"כ לרמונים מק\"ט. אפ\"ה מדהשיב אח\"כ רבא לרב אסי שמא לא שמעת אלא לצמ\"פ. ולא השיב דהיינו ביחדו לרמונים. כדהקשו שם תוס' באמת. ע\"כ דהדר בי' רבא והכי קיי\"ל מדמסתבר מפרקן כוותיה. מדלא נקט תנא שיעור דרמון כלל בפרקן: ",
+            "כ\"כ רבינו הגאון רב\"א זצוק\"ל. והנה מגוית הארי רדינו הדבש דאילו לרתוי\"ט שכתב דגרוגרת גדול מאגוז. תמוה דהרי מדמשער ר\"י באגוז. ע\"כ מיירי שמיוחד גם לאגוזים דודאי לא מסתבר שנשער לדידיה במין שאין מיוחד לו כלל. וא\"כ ק' לר\"י למה לא ניזל גבי' לחומרא ככל העשוי לכך ולכך במשנה א'. וכ\"ש אי נימא דמיירי שאינו מיוחד לאגוזים כלל. ודאי ק' טפי היאך נשער לקולא כאגוז שאין משתמשין בהן בהחבית כלל: ואת\"ל מדמיוחד גם לזיתים. תפסינן שיעור הממוצע בגודל בין הג' מינין דהיינו אגוז. וכן משמע מר' תוי\"ט. היא גופא ק'. מ\"ש במיוחד לב' מינין דאזלינן לחומרא ומשערין בשיעור היותר גדול. ומ\"ש במיוחד לג' מינין שנשער בממוצע ולא ניזל בי' ג\"כ לחומרא. וגם אי\"ל דלהכי משער ר\"י באגוז מדהיה מצוי טפי להשתמש בהחבית אגוזים. ליתא. דא\"כ מ\"ט דר\"ש להחמיר לשער שיק\"ט עד שינקב כגרוגרת. וגם מדברי הר\"ב משמע שחבית היה מיוחד טפי לגרוגרות. וצ\"ע: אולם גם בדברי רבינו רב\"א זצוק\"ל לא נחה דעת ננס עני כמוני. דק' לדבריו. דמ\"ש הכא במיוחד לגרוגרות ואגוזים משערין לר\"ש בגרוגרת שקטן מאגוז. ומקלינן. משום דרוב תשמישו בגרוגרות. א\"כ ה\"נ הו\"ל לר\"ש לשער לקמן בפך טפי וצרצור בכונס משקה ולא בזרעונים משום דג' כלים הללו ודאי מיוחדין טפי למשקה מלזרעונים. והרי מ\"ש חביות דאזל בתר רוב תשמישו בגרוגרות לקולא. ומ\"ש הנך ג' כלים דלא אזלינן בתר רוב תשמישו לקולא. ואי\"ל דג' כלים הללו משתמשין טפי לזרעונים מלמשקה. ואזל ר\"ש בתר רוב תשמיש הכלי בין לקולא ובין לחומרא. לקולא בגרוגרת ואגוז ולחומרא בזרעונים וכונס משקה. ליתא. דא\"כ ודאי ק' לת\"ק דר\"ש בפך טפי וצרצור. דלמה מיקל לשער בכונס משקה שאין מצוי להשתמש בהן בהנך ג' כלים. וכי גרע רוב תשמיש מהעשוי לכך ולכך. דאזלינן לחומרא. וצ\"ע. ולרתוי\"ט יש ליישב קצת מלקמן פי\"ז מ\"ז. וא\"כ לר\"י אם היה מיוחד רק לגרוגרות משערינן בקטנה שבא\"י שהיא קטנה מאגוז. אבל מדמיוחד נמי לאגוז משערינן באגוז. ואעפ\"כ מיקל טפי מר\"ש דמשער בגרוגרת בינונית שבא\"י שגדול מאגוז: ",
+            "וכתב הר\"ש והר\"ב אבתרי' דשיעורו דק מכונס מים. ותמה ע\"ז רתוי\"ט מכמה משניות דמשמע איפכא. וגם לאישות כמוני מתנגד דבר זה להחוש. ואין לומר שכונת רבותינו דאע\"ג דשמן ודאי עב טפי ממים עכ\"פ ע\"י שמנונית שבו מתפשט טפי גם דרך נקב קטן. ליתא. דאדרבא מוכח (פ\"ג דב\"מ מ\"ח) דיין מתפשט בבליעתו טפי משמן. וגם לא ידענא מי ומה הכריח רבותינו לכך. ולא נימא דבאמת שיעור כונס שמן גדול משל מים. וצ\"ע: ",
+            "כך כתב הר\"ש. ונ\"ל דלפ\"ז שפיר נקט לעיל כלי נחושת שזפתן. דאבל כ\"ח אפי' יחדן ליין אמק\"ט לר\"ע שהלכה כמותו מחבירו. אולם תמהני הרי מהני לצמ\"פ אף ששפת הכלי והכסוי שלם. אלמא אף שלא במקום שבירה מהודק שפיר. ואפשר דהתם רק קאמר דמחשב סתימה. אבל לעולם אינו חיבור. ותו דהכא צריך שע\"י זפת זה שסתם בו יתחשב להיות כלי. להכי צריך שיהיה לו קיום כמו דופן הכלי עצמו וזה אינו רק כשממורח במקום שבירה. אבל בצמ\"פ הנ\"ל הרי סגי בסתימה כל דהו. אף שאינו מתקיים לזמן מרובה. תדע דהרי גם סתימה של צואה ושמרים נמי מהני התם. וכל דבר המתמרח. אף שאין מתקיים לזמן מרובה ולא פסל רק בעץ ועופרת שאין מתדבקין כלל. וכ\"כ מגופה שמדובק במרוח בחביות ודאי מחשב סתימה. ואפ\"ה לא מחשב חיבור (כמשנה ו'): "
+        ],
+        [
+            "ותמוהין דברי הר\"ש ורתוי\"ט המעתיק דבריו שכתבו דדוקא בגיסטרא שנתרועעה קאמרה מתניתין דסגי בשמוציא משקין. אבל בשניקבה. הרי גסטרא זו מחבית שמיוחדת לאוכלין באה. ולפיכך שיעור נקיבתו בכמוציא זית. וקשה והרי בסוגיא דשבת שם אמרינן סתמא דכל גיסטרא שיעורה בנקיבתה בכמוציא משקין. ואין לדחוק ולומר דהתם מיירי במיוחדת למשקין. ליתא. דא\"כ מ\"ש גיסטרא המיוחדת למשקין שניקבה שגרוע מכלי שלם שניקב. דבכלי שלם שניקב צריך כמכניס משקה ובגיסטרא שלה שניקב סגי בכמוציא משקה. ומ\"ש גיסטרא מכלי המיוחד לאוכלין ששיעור נקיבתן יהיה בשוה שניהן בכמוציא זית. וגם סתמא דמתניתין משמע דאפי' במיוחדת הגיסטרא לאוכלין שיעור נקבה במוציא משקין אף שתזר ונסתם (כפ\"ג מ\"ג). וגם הטעם דאין שירין לשירין שייך בין לגיסטרא שנתרועעה או שנתנקבה וגם מהרמב\"ם (פי\"ט מכלים ה\"ט) משמע כן דאין חלוק בין נקבה או נתרועעה. וע\"ש היטב. ואעפ\"כ נקט במשנה נתרועעה. משום רישא בחבית. דאיצטרך למנקט נתרועעה דאע\"ג דאינה מכניס רק מוציא משקה אפ\"ה אמק\"ט. ואין להביא ראיה להר\"ש דכל נקב שבגיסטרא של כלי העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זית מהא דאמרי' במשנתינו דאמרי' דצריך שיהיה החלול שבין העוקצין כמוציא זית. ליתא. דהתם רק לענין שלא יטמאו העוקצין באויר בעינן הך שיעורו. ולפיכך אפי' בעשוי הגיסטרא למשקה בעינן שיעורו כך. אבל לענין שיתבטל הטומאה לגמרי מהגיסטרא. אפי' בבאה מכלי העשוי לאוכלין שיעורו בשניקבה בשוליו כמוציא משקה. והיינו משום דכל גסטרא אפי' מכלי העשוי לאוכלין. אינה עשויה אלא לקבל משקין כרמב\"ם הנ\"ל שכתב כן באר היטב: ",
+            "נ\"ל דהא דקאמר הכל טהור. דהיינו כל מה שיש חוץ משפה הפנימית טהור רק מלקבל טומאה שם באויר. וגם אפי' בנטמא הב\"ק הפנימי דכל הכלי טמא. אפ\"ה אין הב\"ק החיצון מטמא שוב רק לטהרות שנגעו שם. ולא לטהרות שנתלו שם באויר הב\"ק החיצון. אבל עכ\"פ לא גרעו הנך ב\"ק שמחוץ לשפה הפנימית בין שפה לשפה משאר ב\"ק שבאחורי כלי. דבנגע שם שרץ נטמא גם ב\"ק הפנימי. ורק בנתלה שם שרץ בבית קיבול החיצון. כולו טהור. ככל ב\"ק שבאחורי כלי דמק\"ט. ומטמא במגע ולא באויר. וכן הוא לשון הרמב\"ם (פי\"ג מכלים הי\"א) הפנימית עודפת. כל האוכלין ומשקין שבאויר החיצוניות טהורות (משמע ודאי הא האוכלין שנגעו שם נטמאו). ואם אמצעית עודפת ונטמא אוירה. ממנה ולפנים טמא וממנה ולחוץ טהור. ואם חיצונה עודפת ונטמא אוירה הכל טמא. היו שוות. כל שנטמא אוירה טמאה. והשאר טהור. והנה אין ספק דמדכייל הרמב\"ם לכולהו הך דינא. ש\"מ דטהור דנקט בסוף הוא כטהור דנקט ברישא. דהיינו שאוירו אמק\"ט. אבל מק\"ט שם במגע. וכמו שפירש הרמב\"ם בעצמו וילמד תחתון מעליון. וא\"ת בפנימית עודפת. אמאי אוירים החיצוניות אמק\"ט מאוירן. ומ\"ש מטבלא שבה קבועה קערות (פ\"ב מ\"ז) דבנטמא אחד מהן לא נטמא חבירו. משמע הא הוא עצמו מק\"ט מאוירו. ואת\"ל שאני הכא דע\"י השפה הגבוה שיש להפנימית. עי\"ז נחשב רק חלול הפנימי לעיקר הב\"ק. וכל שחוצה לו כגב הכלי. עכ\"פ ק' מסיפא בשוות. דטהור דסיפא הו\"ל כטהור דרישא. דבנטמא חלול הפנימי. אז החלול החיצון נידון כב\"ק שבאחורי כלי שמטמא לטהרות שם במגע ולא באויר. וק' מ\"ש זה מקערות שבטבלא. שאין הקערות תלויות זה בזה כלל. דבנטמא א' מהן חבירו טהור גמור ואמ\"ט שם לטהרות אפי' במגע. יש לומר הכא שהב\"ק החיצון מקיף להפנימי עי\"ז מחשב פנימי שפיר עיקר הכלי. והשאר גבו. כל שאין שפה החיצון גבוה ממנו שמצרפו. אבל התם כל ב\"ק שבטבלא עומד לעצמו. וכ\"כ לקמן (פ\"ח מ\"ו) ב\"ק שמזה ומזה להקרץ שמפסיק בהתנור אין אחד בטל לגבי חבירו: ",
+            "וא\"ת הרי אויר חלול האמצעי מעורב הוא. ומאן פליג לן ולומר שחציו מק\"ט. וחציו אמק\"ט. ותו הרי כל שמעורב אויר טהור עם אויר טמא נטמא גם אויר הטהור (כהר\"ב אהלות פ\"ט מט\"ז ד\"ה והחבית טמא). ואת\"ל הרי כבר כתבנו שם בס\"ד (בבועז סי' י\"ט) דדוקא כשאויר הטהור למעלה או למטה מאויר הטמא מתפשטת טומאה מזל\"ז. אבל מן הצד אין מתפשטת אם אין אהל מחברן. ליתא. דהרי (כלים פ\"ז מ\"ג) אמרינן דתחת השפוד טמא. ולמעלה מהשפוד טהור. הרי דגם במעורבין ב' אוירים זה ע\"ג זה ג\"כ אמ\"ט זל\"ז. יש לומר שאני טומאת מת מטומאת שרץ. דטומאת מת מתפשטת ממעלה למטה ולהיפך אפי' באין אהל ע\"ג וגם למן הצד מתפשטת כשיש אהל. אבל בטומאת שרץ. בין כשב' האוירים סמוכים זל\"ז מלמעלה למטה או למן הצד. אין עירוב האוירים מטמא זה לזה אפי' יש אהל שמערבן וכן מוכח מלקמן (פ\"ח מ\"ו). אבל אין לומר דחולקין האמצעי דקאמר ר\"י. היינו דחולקין עובי שפה אמצעית גופה. והיינו לענין אם נפלו משקין טמאין בראש עובי הדופן של השפה. דבנפלו על חצי עובי של צד פנים הו\"ל כאילו נפלו לתוך הכלי ונטמא כל הכלי. ובנפלו על חצי עביו של צד חוץ. מחשב כנפלו על גבו. ונטמא רק גבו ולא תוכו (וכריב\"נ לעיל פ\"ב סי' פ\"ב) וכן היה משמע נמי לכאורה לישנא דמתני' דמדקאמר חולקין האמצעית לשון נקיבה. ודאי משמע דאשפה קאי דבלשון נקיבה נאמרה. דאי אריוח ואויר. הול\"ל חולקין האמצעי ל\"ז. אבל א\"א לומר כן. דא\"כ הוה משמע דאם נפלו המשקין על ראש חצי עובי שכלפי פנים. ס\"ל לר\"י דהו\"ל כנפל לתוך הכלי. וזה תמוה וכי עדיף משקין משרץ דאורייתא. לענין לחשוב השפה כתוכו לטמא כל הכלי. והרי רחמנא אמר אשר יפול מהן אל תוכו. ושפה אינה תוכה. ואע\"ג דהחמירו במשקין טפי משרץ לטמא גם בשנפלו על אחוריו. הרי מיד עשו היכר בזה. דבנטמא אחוריו לא נטמא תוכו. אבל שיחמירו גם בזה במשקין טפי משרץ. שיהיה במשקין השפה כלפנים לטמא כולו. ודאי לא מסתבר כלל וכלל. ואת\"ל דמה דקאמר ר\"י חולקין האמצעית. אינו לענין קבלת טומאה. רק לענין לטמא אחרים. ר\"ל אם נטמא תוך הכלי במשקין. אזי כל טהרות שנגעו בראש השפה בחצי העובי שכלפי פנים טמאים. גם זה ליתא. דא\"כ היינו ממש פלוגתא דריב\"נ ורבנן (לעיל פ\"ב מ\"ז). ואפושי בפלוגתא דדא ודא אחת היא למה לי הול\"ל לעיל ריב\"נ ור\"י אומרים חולקין עביו. ותו אי בחולקין עובי דופן השפה פליגי. ל\"ל דנקט שלש שפיות. בתרי שפיות סגי. ולפלוגי בדופן המפסיק בין ב' החללים. אלא ודאי דבדופן המפסיק ובחלול האמצעי פליגי דלרבנן כל שמשפה פנימי ולפנים טהור. ולר\"י חולקין החלול האמצעי. ואמצעית דנקט לאו דוקא ואריוח קאי וכדאמרן. וגם בפירש הגאון רב\"א זצוק\"ל משמע כדברינו: ",
+            "ונ\"ל דמהא מוכח דגם רבינו הגאון זצוק\"ל ס\"ל כמ\"ש לעיל (ס\"ב) לחלק בין שפיות לקערות משום דהכא החיצונות מקיפות להפנימית. מחשבו גבו נגד הפנימית שהיא עיקר הכלי. "
+        ],
+        [
+            "כך כתבו תוס' (נדה כ\"ו ב') לפרש מלת גדול וקטן שבמשנתינו. דאל\"כ כל תנור שרוצה לעשותו עדיין גדול. וכבר עשה בו גובה פחות מד\"ט אמאי לא יק\"ט. וכי גרע מקטן דסגי לי' בטפח: ולפענ\"ד אי משום הא לא קשה. דכבר נשמר רבינו רש\"י ז\"ל מזה (שם. וגם בחולין קכ\"ד א') שכתב דקטן היינו בשעשאו לקטן לשחק בו. וא\"כ בשהתכון לעשותו יותר גדול. אינו נותנו לקטן לשחק בו. ולמלתיה עדיין לא חזי. להכי אמק\"ט עדיין. ונ\"ל עוד דרש\"י פי' כן ע\"פ מה דאמרינן התם בנדה. תנור בנות טפח. דלרש\"י ר\"ל תנור של בנות קטנות שיעורו טפח. אבל לתוס' מלת בנות הוא סמוך למלת טפח שאחריה. ור\"ל כמו בן כרך ובן עיר. וכ\"כ כלים בנות קבול. וה\"נ ר\"ל שכן עושין תנורים שגבהן טפח. ולכאורה היה נראה כתוס'. דלרש\"י ק' מה דמקשה בחולין שם. בציר מטפח למה חזי. וק' הרי לרש\"י גם תנור טפח לא חזי רק לצחוק תנוקות. וכי מה איכפת להו לתינוקות בשחוק שלהן אם התנור שלהן גבוה טפח או מעט פחות מזה. אולם בתוספתא (כלים ב\"ק פ\"ד) מפורש כרש\"י. וצ\"ל דפחות מגובה טפח אין התינוקות יכולים לאפות בהן ולא מחשב תו תנור כלל: ",
+            "כך נ\"ל כוונת הש\"ס (חולין קכ\"ד א') דמעיקרא הוה ס\"ד התם. דושיריו ברובו דקאמר רבנן הכא במשנתינו אקטן בן טפח קאי. וע\"ז מקשה הש\"ס פחות מטפח למאי חזי. ומשני אביי דושיריו ברובו אגדול קאי. ומקשינן תו. בגדול הרי מודו רבנן. ומתרץ כאן בבן ט' כאן בבן ז'. ולרש\"י שם הגי' הפוכה. כאן בבן ז' כאן בבן ט' ופי' הא דמודו רבנן לר\"מ במתני' דבגדול צריך שיור גובה ד\"ט. היינו בתנור שהיה בתחלתו בן ז' דלא הוה רובו ד\"ט. אפ\"ה צריך שישתייר ממנו ד\"ט דלקבל טומאה. והא דאמרו חכמים ושיוריו ברובו ופי' אביי דהיינו בגדול. היינו בשהיה תחלת גבהו ט' טפחים. אז לא סגי בשישתייר ממנו ד\"ט. רק צריך שישתייר ממנו רוב גובה של אותו תנור. וכוונת רבינו דאזלינן הכא והכא לקולא. אם ד\"ט הוא יותר מרוב גבהו. אמק\"ט עד שישאר בו גובה ד\"ט. ואם רוב גבהו הוא יותר מד\"ט אמק\"ט עד שישאר בו רובו. וא\"כ בשהיה התנור מתחלה פחות מז' טפחים. וכגון שהיה גבוה ה' או ו' טפחים. נמי צריך בשישתייר ד' טפחים. ולא סגי בשישתייר רובו. ובהיה מתחלה בגובה. ב'. ג'. ד'. בהנך לא שייך שיור כלל. ובעניי לא זכיתי להבין יפה דברי רבינו רש\"י מאור עינינו. דעכ\"פ גם הנהו לא גרעי מאילו היה מתחלה רק גובה טפח דמק\"ט. וה\"נ בשנשאר רוב גובה מתנורי ב'. ג'. ד'. אמאי לא יטמא. והרי ראוי לאפות בו כבתחלתו. ותו דאע\"ג דלפי פי' רבינו זה יתיישב שפיר הא דקאמר אביי דושיריו ברובו דמתניתין אגדול קאי. דהרי בן ט' גדול מבן ז'. אבל היאך מוקמינן לפ\"ז להך בד\"א בגדול דקאמר מתניתין. דלרש\"י היינו בבן ז'. וק' והרי בד\"א בגדול משמע כל שהוא גדול. והרי בן ז'. לא לבד שאינו היותר גדול. אלא גם הוא קטן מבן ט'. דהרי בהנך ב' תנורים איירינן בהו. והיאך שייך למיקרי' גדול. ותו הרי לרש\"י כל עוד שהתנור גדול יותר. צריך שישתייר ממנו יותר. דהרי בבן ז' סגי בשישתייר ד\"ט ובבן ט' צריך שישתייר רובו. וא\"כ הו\"ל להש\"ס למנקט הכא והכא רבותא. בבבא דשיור ד\"ט למה נקט בן ז'. הרי אפי' בבן ה' וו' דזוטר מז' צריך נמי שישתייר ד\"ט. וכ\"כ בבבא דצריך שיור רוב. הרי זה פשוט דמדס\"ל לרש\"י דבב' שיעורים הנ\"ל. דהיינו ד\"ט ורוב. משערינן תמיד בשיעור היותר גדול. א\"כ בהיה התנור בן ח' נמי משערין בשיעור היותר גדול. והיינו בד\"ט ומשהו שזהו רובו של ח'. וא\"כ למה נקט בן ט' צריך שישתייר ממנו רוב. הרי אפי' בן ח' דזוטר מיניה נמי צריך רוב. אולם להר\"ש והר\"ב הגי' נכונה כפי שהוא לפנינו בש\"ס. כאן בבן ט'. וכאן בבן ז'. ופי' הא דאמרינן במתניתין דבגדול סגי בד\"ט. היינו בהיה התנור בן ט'. והא דקאמר אח\"כ דסגי ברוב. היינו בתנור בן ז'. והיינו דאזלינן הכא והכא לחומרא. לשער תמיד בב' השיעורים בשיעור היותר קטן. וא\"כ בשהיה התנור מתחלה גבוה. ב'. ג'. ד'. ה' ו'. בכל הנהו סגי שנשאר מכל אחד הרוב ממה שהיה תחלה. רק שיהיה הרוב ההוא טפח. ולפ\"ז נקט שפיר הא בבן ז'. ר\"ל מן ב' ולמעלה עד ז'. סגי בשישאר רוב. וה\"ה בז' ומחצה. רק דבמחצה לא קמיירי. וא\"ת א\"כ הו\"ל למנקט דפחות מבן ז' נמי סגי ליה בשישאר רובו אע\"ג שאין רובו כ\"כ כהרוב מז'. יש לומר כיון דכל הפחותים מבן ז' אין שיעורן שוה אלא כל א' צריך שיור רוב לפי מה שהיה תחלה. א\"כ אין כאן רבותא מבן ב' או בן ז'. וכ\"כ בבבא ב' דסגי בד\"ט. נקט שפיר בן ט'. דבדין הוא דהו\"ל למנקט רבותא דאפי' היה בן נ' או ק' בגובה. אפ\"ה סגי בנשאר גובה ד\"ט. אלא מדהוא מדה שאינה כלה. תפשת מרובה לא תפשת. ואפ\"ה נקט בבן ט' רבותא נגד בן ח'. אע\"ג דבבן ח' נמי סגי בשנשאר ממנו ד\"ט. אפ\"ה אילו הוה נקט בבן ח' דסגי בשנשאר ממנו ד\"ט. סד\"א מדהו\"ל חציו. להכי קמ\"ל רבותא טפי דאפי' בבן ט' סגי. בשנשאר ממנו ד\"ט אף שהוא פחות מחציו. והנה הרמב\"ם (רפט\"ז מכלים) לא הביא כלל מאוקימתא דז' וט'. אלא כתב סתם. דתנור גדול שיעורו בד\"ט. והקטן שיעורו ברובו. ולפע\"ד מוכח מזה דס\"ל כהר\"ש הנ\"ל. והיינו דקאמר סתם תנור גדול. ר\"ל כל שהוא גדול. ואפי' גבוה ק' אמה. בכולהו סגי בשנשאר ממנו ד\"ט. וכל שהוא קטן מזה. שאין ברוב גבהו ד\"ט. והיינו שלא היה תחלה גבהו ח' סגי בשנשאר רוב גבהו. וזהו ממש כדברינו בדעת הר\"ש. ולפ\"ז מיושבת שטתינו בחולין שם בלי שום גמגום. וא\"צ לדחוק כלל לומר דמלת גדול דקתני במשנתינו היינו שהריוח גדול. וקטן היינו שהריוח קטן. וכמש\"ל בשם רבותינו סי' ד'. דבל\"ז בס\"ד ממילא רווחא שמעתתא. דה\"ק המשנה. תנור תחלתו ד'. ושיריו ד'. ר\"ל כל תנור כשהתחיל לבנות ממנו ד\"ט. אף שדעתו להגביהו עוד יותר. אם הסיקו אז כדי לאפות בו סופגנין כבר מק\"ט. ואם היה גבוה יותר מד\"ט ונשבר ממנו קצת מגבהו. אם נשאר ממנו גובה ד\"ט מק\"ט. דברי ר\"מ. וחכ\"א בד\"א בגדול. ר\"ל בד\"א בהיה בדעתו לבנות תנור שרוב גבהו הוא יותר גדול מגובה ד\"ט. או שכבר גמר תנור שרוב גבהו. יותר גדול מד\"ט. אז סגי בשהוא גבוה השתא ד\"ט ולא סגי בפחות מזה. אבל בקטן. ר\"ל אבל בשהיה רוב גבהו קטן מד\"ט. אז אם בונהו השתא סגי בשהתחיל השתא לבנות ממנו טפח א'. אזי מק\"ט כבר. ושיורו ברובו. והוה ס\"ד דש\"ס דשיורו ברובו דקאמרי רבנן. קאי אתנור טפח. דסיימי מיניה. ולהכי מקשה. תנור טפח למאי חזי. ומשני אביי. דשיורו ברובו היינו בגדול. וגם בהא ס\"ד דש\"ס דגדול דקאמר אביי. היינו בשהיה רוב גבהו גדול מד\"ט. ובהא קאמרי רבנן דצריך שישתייר ממנו רוב גבהו. ומשו\"ה מקשה הש\"ס תו. והרי בגדול כה\"ג מודו רבנן לר\"מ דסגי בד\"ט. ומשני הא בבן ט' הא בבן ז'. ר\"ל לעולם ושיורו ברובו דקאמרי רבנן אקטן קאי. כלומר בשרוב גובה התנור הקטן הוא פחות מד\"ט. ומאי דמוקי אביי לושיוריו ברובו דמתניתין בגדול. לאו בשרובו גדול מד\"ט. רק שהוא גדול יותר ממה דס\"ד דמקשן. דהרי המקשן היה סבור דשיור רובו היינו רוב טפח. וע\"ז השיב לו אביי בגדול. ר\"ל דשיור רוב דקאמרי רבנן במתניתין. היינו בשרוב גבהו הוא גדול יותר. דהיינו שהוא גדול טפח או יותר ואפי' הוא בן ז' שהוא הרוב היותר גדול מכל הרובין הפחותין מד'. בכולהו סגי בשנשאר רוב גבהו ודו\"ק. ועי' בדברי רבינו תורת חיים שם בשבת. שאחמ\"כ הדחיק א\"ע מאד שם בפי' הסוגיא והוצרך למחוק הקו' בש\"ס. ולדברינו בס\"ד אנחנו שם בדרך המלך נלך. אולם עדיין לא נחה דעתי להבין דברי אלהים חיים. דעדיין יש להקשות ל\"ל להש\"ס לדחוק ולומר. הא בבן ט'. הא בבן ז'. הול\"ל דה\"ק חכמים. בד\"א בגדול ר\"ל בשרצה לבנות או בשכבר בנה תנור שגדול מד\"ט ולמעלה. ואפי' עד ק' ואלף. בכולהו סגי בשהתחיל בגבהו ד\"ט. או בשנשאר ממנו גובה ד\"ט אחר שנשבר. אבל בקטן. ר\"ל אבל בשרצה לבנות תנור שקטן מד\"ט סגי בשהתחיל בו טפח. ושיורו ברובו. ר\"ל ושיורו של תנור שקטן מד\"ט בגובה. סגי בשנשאר ממנו רוב גבהו. ובלבד שישאר מגבהו טפח. דבפחות מזה לא חזי למידי. ואת\"ל. א\"כ קשה. דא\"כ יהיה סופו חמור מתחלתו. דתחלתו אמק\"ט עד שיהא גבהו ד\"ט. ובסופו נימא דסגי בשנשאר רוב גבהו אף דלא הוה ד\"ט. יש לומר כבר הקשו שם תוס' כך בשבת ובחולין וכבר יישבו הר\"ש והר\"ב בטוב טעם ודעת קושיא זו דהוה ק' גם לפי שטתי' דרבותינו. שפירשו דתנור שגבוה מט' טפחים ולמעלה סגי בד' טפחים. ובגבוה ז' או פחות מזה סגי ברובו. וכמש\"ל בשמם. גם לפ\"ז ק' קושית התוס' הנ\"ל. ותרצו דבבן ז' או למטה מז'. כיון שכבר היה תנור שהשתמש בו. להכי אף שנתקלקל ואינו ראוי כל כך. מדאינו גבוה ד\"ט. אפ\"ה משתמש בו והולך. א\"כ ה\"נ הוה מצינן למימר אי הוה מתרץ הש\"ס כפי מ\"ש לעיל. אע\"כ מדלא מוקי הש\"ס כדברינו הנ\"ל. היינו מדלא ניחא ליה להש\"ס בהך סברא שכתב הר\"ש והר\"ב דמדכבר השתמש בו אינו זורקו אף שאינו ראוי כל כך. וא\"כ אי אפשר נמי לפרש כפי' הר\"ש והר\"ב. דבבן ט' סגי בשנשאר ד\"ט. דהרי גם לפי שיטה זו יהיה ק' קושית תוס' הנ\"ל. ולימא מסייע להו לרש\"י ותוס' שהפכו הגירסא. ובבן ז' צריך שיור ד\"ט. ובבן ט' צריך רוב ודו\"ק היטב. ויתברך אבינו שבשמים שחנני לברר כל זה ונחני בדרך אמת: ",
+            "ונ\"ל טעמיה דבשלמא שאר כ\"ח תשמישן גם בלח. וכ\"ש קדירות לא סגי להו ההסקה שניסק בשעה שמבשל בהן. דהרי תשמישן מבפנים. וההיסק שניסק בשעה שמבשל בהן הוא מבחוץ. ולהכי צריך היסק יפה בכבשן מקודם שישתמש בהן. אבל תנור עשוי לאפות בו פת. ואפשר שפיר שיוסק התנור עי\"ז יפה גם כשלא יהיה מצורף בכבשן. ותו הרי היסקו ותשמישו במקום א' הוא. דהיינו שניהן מבפנים להכי סגי ליה בהיסק מועט. לפ\"ז להרמב\"ם כ\"ש צירוף בכבשן לבד מחשב נגמר מלאכתו. אולם להר\"ש והר\"ב בתנור להכי לא סגי ליה בצירוף כבשן. משום שאחר הצירוף שוב יטפלו בטיט כדי לעבותו לשמור חומו (ואין מטפלו קודם צירוף בכבשן. דאז מחמת עביו ביותר לא יצורף יפה) להכי צריך היסק גם אחר הטיפול. והנה מלשון זה של הר\"ש והר\"ב משמע דתרתי בעינן. דהיינו צירוף בכבשן. וגם היסק לסופגנין. אלא שרתוי\"ט כתב בשם הר\"ש שפי' כבר בתחלת המשנה דהיסק לסופגנין לבד מהני. ורק בצירוף בכבשן לבד לא מהני. אמנם הר\"ב דלא פי' כן משמע טפי דס\"ל דתרתי בעינן וכדאמרן. ולא תקשי לדידי' מיורות הערביים (מ\"י) דא\"א שצרפו בכבשן ואפ\"ה מק\"ט. י\"ל מאן יימר דדיינינן לה כתנור. אולי אינו עשוי רק להעמיד בתוכה קדירה לבשל כבכירה דלכ\"ע סגי כשיסיקנה לבשל בה ביצה קלה (כמ\"ב). ולפ\"ז הא דקאמר בס\"פ דלעיל. דכל שאר כ\"ח צריך צירוף בכבשן. וסיים והוא גמר מלאכתן. והרי הך סיום דברי מותר ניהו אלא לדיוקא נקטי לכל מר כדאית ליה להרמב\"ם והר\"ש ה\"ק דוקא שאר כ\"ח רק בצירוף בכבשן נגמר מלאכתו. הא בתנור סגי בהסקה לסופגנין. ולהר\"ב ה\"ק דוקא שאר כ\"ח. סגי ליה בצירוף שיחשב נגמר מלאכתו. הא תנור צריך תרתי. אלא דק\"ל להר\"ב. וגם להר\"ש הא דקאמר משיסקנו. טפי הול\"ל עד שיסיקנו. ולהר\"ב ק' טפי הא דאמרינן (ביצה ל\"ד א') דאין אופין בתנור חדש ביו\"ט גזירה שמא יפחת. משמע הא בקדירה חדשה מותר לבשל. וכן פסקינן (בא\"ח רסי' תק\"ז ובסס\"י תק\"ב) דמדינא רק תנור חדש אסור. ורק נהגו לבלי לבשל גם בקדירה חדשה. וקשה בשלמא להרמב\"ם והר\"ש דסגי לתנור חדש בהסקה לסופגנין. שפיר איכא למיחש גביה שיפקע טפי מבקדירה שהוסקה בכבשן היסק גדול. ואם בהכבשן לא פקע. היאך יפקע השתא בהיסק לבישול. אלא להר\"ב דבתנור תרתי בעינן קשה. וכי מפני זה מגרע גרע מקדירה. וי\"ל: ",
+            "וא\"ת בין לר\"מ ובין לר\"ש ממ\"נ. אי מחשבו חיבור זל\"ז מ\"ש מטירת התנור דאמרינן לעיל דאפי' באינה גבוה ד\"ט אפ\"ה כשמחוברת לתנור. לכ\"ע הן חיבור זה לזה. אפי' נטמא א' מהן באויר. ואי אינן חיבור זל\"ז מ\"ש מקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דלכ\"ע אע\"ג שאינן חיבור זל\"ז להטמא כ\"א כשנטמא חבירו. עכ\"פ יש לכל אחד טומאת עצמו אפי' כשנטמא רק באויר. ולרמב\"ם נראה דהנך אמק\"ט מאויר ע\"ש כלים פי\"ז. ונ\"ל דלכל כ\"ח שיש לו ב' ב\"ק יש ג' מדריגות. א) בצריכין הב' ב\"ק לגוף א' ולתשמיש א'. וכגון טירת התנור דצריך להושיב שם הלחם כשיורידוהו מהתנור מאפייתו נמצא דהתנור והטירות שניהן צריכין לאפיית הלחם בכה\"ג לכ\"ע שניהן דינן כב\"ק א' להטמא כ\"א כשנטמא חבירו אפי' באויר. ב) ובאין תשמיש של ב\"ק א' תלוי בב\"ק חבירו כלל. כגון קערות שבטבלא שאין האכילה שבזה תלוי באכילה שבב\"ק חבירו. לכ\"ע גם טומאתן אינו תלוי זב\"ז. רק כ\"א מק\"ט לעצמו אפי' באויר. ככל ב' ב\"ק המובדלים לגמרי זה מזה. ג) אולם כשצריכין שניהן לגוף א'. אבל לב' תשמישין מופרדין שבאותו גוף. כגון פך וחביריו. שהפך והכירה שניהן צריכין להקדירה. אבל הכירה לבשל. והפך לתבל. ושניהן לקדירה. בהא פליגי. דלר\"מ שניהן חיבור זל\"ז מד\"ס. ולהכי חשבינן להו מחוברין עכ\"פ למגע ולר\"ש אף דלענין טומאה אינן חיבור זה לזה עכ\"פ מדמחובר הפך להתנור והתנור מחובר בקרקע. הרי כל ב\"ק שמחובר בקרקע אמק\"ט. חוץ מתנור והרי הנך אין דינן כתנור. וטהורין. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד לקמן פי\"ב סי' ל\"ח ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת לת\"ק למה צריך שיגיע החתך עד לארץ. ומ\"ש מחתכו חוליות לרחבו (כמ\"ח) דסגי בשנשאר פחות מד\"ט מגובה התנור. וה\"נ תסגי בשיגיע החתך שלארכו עד פחות מד\"ט סמוך לארץ. יש לומר דהכא שכל גובה התנור שלם, אם היה נשאר משוליו אפי' פחות מגובה ד\"ט לא נתבטל שם תנור ממנו. רק הו\"ל כתנור שנסדק שלא נטהר רק כשהסדק רחב כמלא כוש (כפ\"ט מ\"ח). וא\"ת עכ\"פ למה לן להטריחו כולי האי. לחתוך ג' חתוכין. ועד הארץ. ולגרור טפילתו. טפי הול\"ל שיעשה בו נקב ככוש. ואת\"ל דמיירי דניחא לי' טפי לעשות חתוכין דקין. מלנקבו כשיעור כוש. עכ\"פ וכי כעורה תקנת נקיבת שיעור כוש דלא נקט לה הכא. מדודאי יש דניחא ליה בתקנה זו מתקנת החתוכין וגרירת הטיפול. וי\"ל דנקב כשיעור כוש דתני התם. היינו רק תקנה דלא לקבל טומאה להבא. אבל הכא שכבר נטמא התנור. לא סגי ליה לטהרו כשינקבו אפי' בנקב גדול מכוש. דהתורה אמרה תנור וכריים יותץ. דדוקא נתיצה מטהרו ולא נקיבה וקאמר הכא דבחתכו לג' חלקים וגרד הטפילה היינו נתיצתו. תדע דהרי בחלקו לב' בסיפא. אמרינן דהגדול טמא. דמשמע אפי' ניטל משם לגמרי חלק הקטן. ואמאי הרי בניטל משם חלקי הקטן. אפי' אלף כושין יצאו משם אע\"כ דנקב ככוש לא מהני רק דלא לק\"ט להבא ולא לבטל ממנו טומאה דמעיקרא. ומה\"ט לר\"ש בסיפא גם בחתוכין וגרידה לא סגי ליה. עד שינתקנו לגמרי ממקום חבורו. דס\"ל נתיצה מעליא בעינן. גם אין להק' כיון דבתנור טמא ובבית מנוגע בשניהן הצריכה תורה נתיצה. למה בתנור בשחתכו לג' סגי. ונטהר לגמרי. ובבית צריך לנתוץ כולו. וכל זית שמעציו אבניו ועפרו מטמא במגע משא וביאה (כפי\"ג דנגעים). י\"ל התם אמרה תורה ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. משמע ודאי דצריך לנתוץ כל א' וא' בכלל ובפרט. ומדקאמר קרא אח\"כ שיוציא הכל אל מקום טמא. מוכח נמי דגם אחר נתיצה נשאר בטומאתו. והיינו מדטומאתו מעצמו ובעצמו. אבל תנור שנטמא רק ע\"י מגע או מאויר מגוף אחר טמא. אמרה תורה רק תנור וכירים יותץ. משמע שא\"צ לנתצו רק עד שלא יהא שם תנור וכירים עליו. וקבלנו שבג' חתוכין כהנך נתבטל שם תנור ממנו. ומדאין טומאתו בגופו. פרחה אח\"כ טומאה ממנו. לפ\"ז יש ג' חילוקים בביטול טומאה מתנור (א) לבטל מתנור חרס טומאה דלהבא שלא יקבל טומאה סגי בשינקב כשיעור כוש (כפ\"ט מ\"ח). (ב) ולבטל מתנור חרס טומאה דלשעבר צריך ג' חתיכות וגירוד הטפילה. (ג) אמנם בתנור מתכות בין לבטל ממנו טומאה דלהבא או דלשעבר. סגי בנקב כמוציא אור (כפ\"ה מי\"א): ",
+            "ונ\"ל דלפמ\"ש חז\"ל (יומא כ\"ג א') כל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו' מה\"ט קראוהו לתנור זה עכנאי מדנקמו על ידו בר\"א וברכוהו. והביאו כל טהרות שטיהר וטימאום. והכל עשו מנקמת ה' דאורייתא הוא דמרתחא בהו (כספ\"ד דב\"מ). ואין לתמוה הרי כמה וכמה מחלוקת היו בין התנאים הראשונים. ולא נקמו ממנו כל כך. ועקביא (עדיות פ\"ה מ\"ו). לא מפני שחלק עליהן ברכוהו רק מדקאמר דוגמא השקוהו וע\"ש. והרי גם ר\"א גדול בדורו היה. וכדמוכח ספ\"ד מיתות. ואיך לא חששו לכבודו. יש לומר דכבר כתב בחידושי רמב\"ן כפ\"ד דב\"מ דר\"א שאני שהיה מחזיק במחלוקת. והורה בעירו נגד דעת הרבים. והתורה אמרה. אחרי רבים להטות. וכתב עוד שאילו היה בזמן הבית היה נידון כזקן ממרא. וכ\"כ נמי נ\"י ספ\"ד דב\"מ. ול\"מ. היה נ\"ל משום שנעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ כדבריו חששו דלא לגררו כ\"ע אבתרי'. עי\"ז הוצרכו להדפו ולרודפו בשצף קצף כדי להודיע לכל דאעפ\"כ אין פונים בכל זה. דאחר שהתורה אמרה. אחרי רבים להטות. א\"כ השתא לא בשמים היא. אבל יש לתמוה איך אחר עבור שעת הכעס לא התירו לו נדרו מפני כבוד תורתו. וגם ר\"א איך לא בא בעצמו לבקשם שיתירו לו. והרי מסתמא אחר שברכוהו לא היה מחזיק בדבריו. ואף שלא חזר בו מדבריו. דמימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו (כסוכה כ\"ח א'. וזה דלא כנ\"י בשם הרמב\"ן הנ\"ל שהיה ר\"א אומר באותה מעשה כך נראה בעיני). ולפיכך לא היה יכול ללמד לתלמידיו באיפן אחר ממה שקבל מרבותיו. עכ\"פ ח\"ו לומר שהיה מורה למעשה כדבריו. ולעבור על דברי תורה שצותה אחרי רבים להטות. והגם שהוא עצמו מדשמע מרבים אפשר דהיה רשאי לעשות כדבריו (כעדיות פ\"ה מ\"ז) עכ\"פ לאחרים ודאי לא היה מביא לידי חטא. ולא הורה נגד דעת רבים. וא\"כ כיון שלא הורה לעשות מעשה כדבריו. אין בו חטא משפט מות (כסנהדרין פי\"א מ\"ב) ואיך ח\"ו נוציא לעז על צדיק זה לומר שעשה שלא כתורה. וא\"כ מה חרי אף הגדול הזה לבלי להתיר לו נדרו. ויש לומר. מדקיי\"ל המנודה לנשיא מנודה לכל ישראל. והרי רשב\"ג שהיה גיסו אף הוא היה מהמברכים והוא מת אחר אותו מעשה. וכדקאמר התם. ולפיכך אף דקיי\"ל דכשמת המנדה באים ג' אחרים ומתירין (כיורה דעה של\"ד) י\"ל דאפ\"ה נשיא שאני וחלקו אינו מופר (עי' מ\"ק ט\"ז א') וכן משמע מהך עובדא דחד צורבא מרבנן (מ\"ק י\"ג א') דאמרו לי' גברא רבא כר\"י ליכא הכא דלשרי לך. והא דצוח ר' יהושע אחר גויעתו הותר הנדר הותר הנדר. ואיך יתירו חלק הנשיא רשב\"ג. י\"ל כיון דכל עיקר טעם דברכוהו היינו כי היכא דלא לגררו אבתריה. וכיון שאחר שנפטר מעולמו אזלה לי' חשש הברכה. בכה\"ג יכול ב\"ד לבטל דברי ב\"ד חבירו. אפילו האחרון קטן מהראשון (כמ\"ש בס\"ד פ\"א דעדיות סוף משנה ה') כ\"כ וכ\"ש שהיו יכולין להתיר נדר הנשיא. ומה\"ט נמי לא סקלו ארונו (כעדיות פ\"ה מ\"ו) מדהותר הנדר: ",
+            "והר\"ב פי' דפטפוטי' הן הרגלים שעשה להכירה. וא\"כ צ\"ל שע\"י הפטפוטין שעשה נסתם הנקב והפגם. וכן פי' באמת הר\"ב. דאל\"כ מהיכא תיתא נימא דע\"י הרגלים שעשה תחת הכירה הנקובה. תחזור לכלל כלי לק\"ט. נמצא דלפי פי' הרמב\"ם שהבאנו ביכין. דהפטפוטין הן בראש הכירה. הא דהדר תנא ומפרש גם בכירה ניקב נפגם נסדק ולא אסתגי ליה במאי דכבר אמר וכן בכירה. היינו רק מדבא להשמיענו דין פטפוטין שהושיבן למעלה על שפת הכירה. דבתנור לא שמעינן רק דמוסיף שהוא סביב לכל ד' דפנות התנור מחשב כתנור חדש. להכי איצטרך לאשמועינן גבי כירה לעומתו בפטפוטין. אע\"ג שאינן מקיפין כל ד' דפנות הכירה. אפ\"ה נחשבי' ככירה חדשה. אבל סתימת נקבי הכירה ע\"י הטפילה לא אצטריך תנא לאשמועינן דמהני. דפשיטא דכמו דמהני סתימתן ע\"י טפילה בתנור. ה\"נ מהני גבי כירה. אבל להר\"ב הוא איפכא דאדרבא מוסיף בכירה לא איצטריך לאשמועינן תנא דנחשב ככירה חדשה. דפשיטא. מ\"ש ממוסיף תנור. רק הא דנקט תו בכירה ניקב. נפגם נסדק. היינו לאשמועינן דין סתימת הנקבים ע\"י הפטפוטין. דלא דמי לסתימת נקבי התנור ע\"י טיפול שהוא על פני כולו. משא\"כ סתימה ע\"י פטפוטין הוא רק נקביו. וגם בהם לא תחב הטיט תוך הנקב. אלא שהפטפוט עובר ממעל להנקב. וקמ\"ל דאפ\"ה מחשב סתימה. אלא דק\"ל לפי' הר\"ב. דהרי בכל דוכתא משמעות מלת פגם גבי כלי. היינו שנשבר קצת משפתו. ורק בנשבר ונשרו מהכלי שוליים שלו נפחת קרי לה (כלקמן רפ\"ז). וא\"כ איך ע\"י שעשה להכירים רגלים למטה. יסתם הפגם שנפגם שפת הכירה למעלה. ותו אי נימא נמי דפגם משמע למטה. א\"כ היינו ניקב היינו נפגם. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והן אמת דפשטות לשון המשנה משמע כן. מדלא קאמר בקיצור. ג' פטפוטין שחיברן בארץ בטיט. אלא דלפ\"ז ק\"ל סיפא בעשה ב' אבנים כירה וחברן בטיט וכו'. ובשלמא אי הך חברן בטיט. ר\"ל שחברן בארץ שפיר שייך למתני עלה. א' בטיט וא' שלא בטיט. אלא אי נימא דהך חברן בטיט. ר\"ל שחיבר ראשן יחד בטיט א\"כ איך אפשר למתני עלה א' בטיט וכו'. ומ\"ש הר\"ב להשמר מקו' זו. דדברי ר\"י היא דבעי ג' אבנים. במחכ\"ר כמה דוחק יש בפי' זה. דא\"כ הול\"ל ב' בטיט וא' שלא בטיט. ותו וכי שבק תנא מלפרש מלתייהו דרבנן בלא חיבר הב' מה דינן. ומפרש מלתי' דר\"י דלא קיי\"ל כוותיה. ואפי' נימא דלהך י\"א הנ\"ל תרתי בעינן. שיהא מחוברין כ\"א בארץ בטיט. וגם מחוברין בראשן יחד בטיט. עכ\"פ היכא קאמר במשנה ג'. דבנטלה האמצעי אם יכול לשפות וכו' טמא. הרי הך לישנא משמע ודאי דלא פרח מינה הטומאה הקודמת. וגם מק\"ט להבא. וק' בשלמא טומאה דלשעבר שפיר י\"ל דכיון דעדיין יכול לשפות עליה וכו' אכתי לא קיים בה דין נתיצה שצותה תורה בה. אלא דלקבל טומאה להבא אמאי. הרי מדניטל האמצעי אין ב' החיצונים מחוברין בראשן יחד. ודוחק דמדאוקימנה לה באבנים גדולות וחלקות. לפיכך כמו דמה\"ט א\"צ ג' אבנים וסגי בב'. כ\"כ מה\"ט א\"צ נמי שיהיו מחוברין בראשן. אבל י\"ל כהרמב\"ם (פט\"ו מכלים הי\"ז) דבחד מהנך חיבורין סגי. או שחברן בארץ או שחברן בראשן. ולפ\"ז י\"ל דמשנתינו או או קתני. ר\"ל או שעשה ג' פטפוטין בארץ. דהיינו שתקען וקבען בארץ. דזה ודאי פשוט שכשתקען תוך הארץ וקבען שם א\"צ מרוח בטיט. אלא רק כשמושבן על רצפת הארץ צריך שידביקן בטיט. או חברן בטיט להיות שופת עליהן. והיינו שחיבר ראשיהן יחד בטיט. דשם הוא מקום השפיתה: <br>(א*) ולרמב\"ם (שם) דבמסמרי ברזל אפי' חיבר ראשן יחד בטיט אמק\"ט. צ\"ל דהא דנקט בתוספתא דרך כלל דבין בפטפוטין ובין במסמרים. בחיברן מק\"ט. לא מיירי בחיברן בארץ. דהרי נקט בתוספתא נתנן בארץ. דמשמע דרק הושיבן בארץ ולא חיברן בה. אלא ר\"ל חיבר רק ראשן יחד בטיט. והא כדאיתא. והא כדאיתא. דפטפוטין הו\"ל כתנור תלוש של חרס שמק\"ט. ובמסמרין דקאמרה תוספתא דמק\"ט בחיברן בראשן היינו שמק\"ט ככלי מתכות במגע ולא באויר. ומ\"ש תו בתוספתא ר\"י מטהר עד שיחברן זל\"ז בטיט היינו שיחבר הפטפוטין בכל גבהן זל\"ז מקרקעיתן עד ראשן יחד. וכן פי' גם הר\"ש: ",
+            "וקשה הרי כירת אבן. וכירת ברזל דינן שוה (וכדמוכח סוף פ\"ה) וא\"כ מ\"ש יתידות ברזל מאבנים. והן אמת דמהרמב\"ם (פט\"ו מכלים הי\"א) משמע דהכא שאני דמיירי דמרחם בטיט. ואפשר זהו כונת התנא דקאמר העושה ב' אבנים כירה. ולא קאמר כבמסמרי' הקובע ב' אבנים להיות שופת עליהן. משמע קצת במלת העושה. היינו שמירח פני האבן בטיט כתמונת כירה. ואע\"ג דלעיל (ספ\"ה) משמע דע\"י טיפול אין דינו כחרס רק בהטפיל תנור נקוב. י\"ל דהכא דהטפילו מבפנים ומבחוץ. אפי' כשהכירה שלימה נידון כחרס. א\"נ התם שכבר היה כירה שלימה מקודם לא נתבטל מדינו שבתחלה ע\"י הטיפול אבל הכא שעדיין לא היה עליו שם כירה מעולם. רק שהיו ג' אבנים תקועים ע\"י הטיפול נידון מהשתא ככירת חרס. אלא דק\"ל אי המרוח שעל פניו מבטל פנימיותו. א\"כ לפלוג וליתני בדידה. דהיינו במסמרים או באבנים גופייהו. או לכללינהו יחד (כדלעיל ספ\"ה) ולחלק בין מרח או לא מרח פניהן בטיט. ואת\"ל דהיא גופה קמ\"ל דבמסמרים לא מהני מרוח. קשה מ\"ש מסמרים מאבנים. ותו קשה דא\"כ למה נקט בסיפא חיבר א' בטיט וא' שלא בטיט טהורה. לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' חיבר שניהן בארץ בטיט. כל שלא מירח פני א' מהן בטיט טהורה. דהרי זה ודאי רבותא טפי מלא דיבק א' מהן בארץ. ול\"מ היה נ\"ל דדוקא בהיה תחלה כירה כבר אז שוין כירת מתכת ואבן בדינם. אבל אם השתא רוצה לעשותן כירה. אז דוקא מסמרים שהן כלי מתכות מתחלה. לפיכך אע\"ג שחיברן בארץ לא נתבטל עי\"ז שם כלי מתכות מהן. אבל אבנים שלא היו מתחלה כלי. לפיכך כשקבען בארץ בטיט. הן הן ככל כירה שעושין אותה מאבנים וטיט ודינן ככל כירת חרס לאחר שהוסק: ",
+            "כך כתב הר\"ש ונושא כליו הר\"ב ז\"ל. ושאבו רבותינו מים קדושים אלו מת\"כ דקאמר הך טעמא. ובעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא בסלע שהוא קרקע עולם שפיר לא שייך נתיצה. אבל כותל בית אמאי לא. והרי כתיב ונתץ את הבית. ועליה ועל האבן נמי. אמאי לא שייך נתיצה גבה. דלא מיבעי לפי מ\"ש ביכין (סי' ט\"ו) דר\"ל שהאבן שאינו מחובר בטיט תקעו וקבעו לתוך הקרקע. ודאי שייך גבי' נתיצה כשיסיעו וינתקו ממקומו שתקוע שם. וכדמקיים מצות נתיצה בבית מנוגע. אלא אפי' נימא כהר\"ש דמיירי שהאבן האחר תלוש לגמרי. ולפיכך לא שייך גבי' נתיצה דהרי נתוץ ועומד הוא. ונימא נמי דאע\"ג דסגי בשינתוץ רק אבן א'. וכדמוכח במשנה ג' דא\"צ לנתוץ כולו. עכ\"פ צריך שיהיה כולו ראוי לנתיצה. עכ\"פ קשה דהרי בשבת (קכ\"ה א') אמרינן דלרבנן דקיי\"ל כותייהו נקט קרא יותץ לרבותא דאפי' כשהוא מחובר אפ\"ה מק\"ט ויותץ. ולא תימא סדנא דארעא חד הוא וא\"כ כ\"ש תלוש לגמרי. ובל\"ז הרי אמרינן התם דבשכבר הוסק אז לכ\"ע אפי' תלוש לגמרי מק\"ט ולדעת רבותינו ק' הרי בתלוש לא שייך נתיצה. דהרי נתוץ ועומד הוא. והיאך אפשר שיק\"ט. ואפי' נדחק לומר. דדוקא כשכולו תלוש או כולו מחובר. שייך גבי' נתיצה. במחובר כשיסיענו ממקומו. ובתלוש כשיהרסו לחלקים. אבל כשרק חלק אחד ממנו מחובר. כולו אינו בכלל יותץ. דצריך שיהיה נתיצת כל חלקיו באופן א'. ליתא. דא\"כ ל\"ל לרבנן התם לומר דצריך מלת יותץ לחומרא. מדסד\"א דתנור מחובר אמק\"ט. טפי הול\"ל דצריך מלת יותץ לקולא דאם חלק א' מחובר וחלק א' תלוש אמק\"ט. מדאין התלוש בכלל נתיצה דמחובר. וכסברת רבותינו. ותו הרי עדיפא מינה אשכחן במשנה ג' בפרקן בנטמא א' מהחיצונית וכו'. שקצת דופן א\"צ נתיצה כלל אפ\"ה האחרת מק\"ט. וצריך נתיצה. ואף דיש לחלק קצת. ול\"מ היה נ\"ל דאין כונת הת\"כ דבתלוש או בכותל לא שייך נתיצה. כדעת רבותינו ז\"ל אלא כונת הת\"כ דדוקא כשיש מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. אע\"ג שבאמת א\"צ לנתוץ כולו. אבל הנך דמשנתינו. אין מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבו. דהרי אפי' נימא דכשסמך אבן שחיברו בטיט לאבן אתר שתקעו בקרקע שלא לשם כירה. או שסמכו לסלע או לכותל בית. והתכוון להשתמש בשניהן כבכירה. יטמא האבן והסלע והכותל כל עוד שהאבן השני עדיין מחובר. עכ\"פ לא מסתבר לומר דבהנך שלא עשאן מתחלה מחוברין ע\"ד כירה שיהיה אפשר לקיים בהן מצות נתיצה. וכשינתץ אותן יהיה האבן השני טהור. והרי עיקרן לאו לאותה כירה עשויין. ואין הטפל מבטל העיקר (כפכ\"ב מ\"ח). ומש\"ה מדאין שייך דין נתיצה בכל חלק וחלק מהכירה. גם בהאבן המחובר אין בו דין כירה שאמרה תורה. ולא דמי כלל לנטמא א' מהחיצונית במשנה ג'. דהתם עכ\"פ החלק מהאמצעית ששייך לכירה זו צריך נתיצה. גם אילה\"ק מנטלה האמצעית דבאין יכול לשפות על ב' החיצוניות טהורה. וכמשנה ג'. אלמא דא\"צ לנתוץ כולו. י\"ל דהרי כבר אמרנו דאף שאין צריך לנתוץ כולו. עכ\"פ בעינן שיהיה אפשר לקיים מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. מיהו ודאי ממלת יותץ ילפינן ג\"כ דצריך שיהיה דבר שיוכל לנתצו. דמה\"ט מטהרינן כירת אבן ומתכת. מדלא שייך בהו נתיצה. וכמ\"ש הר\"ש לעיל (פ\"ה מי\"א) בשם הת\"כ. רק דהנך דמשנתינו לאו מה\"ט טהורין. רק מדאין בהן מצות נתיצה. ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלעיל בניטלה הטהורה. הוחלטה האמצעית לטומאה. והרי פשיטא דמיירי התם אף בשאין כולה צריך להטמאה. חדא מדנקט סתמא. ועוד דאי בשצריך להטמאה. גם בלא ניטלה הטהורה היה כולה טמאה. אלא ודאי דאף מה שא\"צ להשפיתה בהאבן האמצעי להכירה הטמאה. כולה טמא. והיאך אמרינן הכא דמה שא\"צ לב' הטמאות נשאר בטהרתו. ואת\"ל התם שאני דעשה מעשה שנטל החיצון הטהור דבשעה שהעתיק האבן הטהור שבצד אבן האמצעי. הו\"ל כאילו חיבר חצי הטהור שבאמצעי להחצי השני של כירה הטמאה. ומדחיבר בידים דבר אל הטמא. אף שהדבר שנתחבר אינו נצרך אל הטמא. אפ\"ה כל המחובר אל הטמא טמא. אבל בהיה מחובר להדבר קודם שנטמא. אינו נטמא עמו רק כשנצרכו זל\"ז. עכ\"פ ק' מסוף פרקן בב' אבנים שהיו כירה ונטמאו כל א' כולה. והיכא איירי אי בשהיה כל א' מהאבנים רק רוחב טפח. א\"כ היכא קאמר דבשסמך אח\"כ אבן בצדה. נטהר חצי הטמאה. הרי האבן כולו צריך להטמאה. אע\"כ בשהיה בכל א' מהאבנים הראשונים מהכירה שנטמאה ב' טפחים. ולהכי כשהסמיך לו אבן אחר בצדו. נטהר חצי האבן האמצעי. ואפ\"ה קודם שהסמיך לו האבן בצדו היה כל האבן טמא. אף שהוא רחב ב' טפחים. דהיינו יותר מהצריך לתשמיש הכירה הטמאה וי\"ל דהא דקאמר בתוספתא שיעור שפיתה הוא טפח. היינו שאינו יותר מטפח. דרק תוך טפח מחלקינן בין נצרך לתשמיש הטמא או לא. דבנצרך לתשמיש הכירה הטמאה. אז נטמא עם הכירה הטמאה. ובאינו נצרך להכירה הטמאה טמא. ולפיכך הא דאמרינן בס\"פ כירה שנטמאו ב' אבניו כל האבן טמא. היינו בשאין האבן רק טפח. ולהכי כל עוד שלא הסמיך אבן בצד א' מהטמא אמרינן דכל האבן הטמא שיש בו טפח כולו נצרך להכירה הטמאה. וכולו טמא. אבל אחר שהסמיך אבן אחר בצד האבן הטמא. אמרינן דגלי דעתיה שא\"צ מהאבן הטמא רק חציו של צד הכירה הטמאה. וכשחזר וסלקו להטהור. הדר גלי דעתיה שנצרך כולו לשפיתת הטמאה. אבל מה שהוא יתר מטפח. אבל הסמיך היתר ההוא בידים ממש אחר שנטמא הכירה. לא אמרינן דגלי אדעתיה שנצרך לו להכירה. ונשאר בטהרתו מדהוא יתר מטפח. ומצינו דוגמתו בכרע טמא מדרס. כולה טמא מדרס (כלים פי\"ח מ\"ז) ואע\"ג שאין נצרכין זל\"ז. דהרי ארוכה וב' כרעים ראוי למסמכה אגודא (כסוכה ט\"ז א') אפ\"ה מדעשה מעשה וחברה לכרע להמטה גלי דעתיה דצריך לה. והו\"ל חיבור. וכי ס\"ד שכשחיבר להכרע קופה שיהיה כולה טמא מדרס. אלא מדא\"צ כלל. אפי' עשה מעשה חיבור אחר שנטמאה. אינה חיבור: ",
+            "ונ\"ל עוד דמדלא נקט הכא כשהחזיר האמצעית מרחה בטיט. וכדנקט בסיפא לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא. ש\"מ דלענין ביטול טומאה. אפי' לא מירח בטיט האמצעית כשהחזירה. אפ\"ה הו\"ל עכ\"פ כנתץ הכירה הגדולה. ולא דמי לכל כירה גדולה שנטמאה דלא ס\"ד שכשיניח אבן באמציעותה תהיה כנתצה. דהכא שאני שכבר היה שם אותו אבן. דמסתמא שכשהחזירו בטלו להשאר שם לעולם. (ועי' אהלות פט\"ו מ\"ז) וסוכה (ד' א'): ",
+            "וא\"ת מה קמ\"ל הרי ק\"ו הוא מריש מ\"ג. דמה התם שהאבן האמצעי היה חציה טהורה. אפ\"ה כשניטל אח\"כ החיצונה. הוחלטה האמצעית כולה לטומאה. מכ\"ש הכא שהיה כ\"א מהאבנים הראשונים בתחלה כולה טמאה ורק ע\"י שסמך לה אבן מכאן ומכאן נטהר לכ\"א חציו. מכ\"ש דנימא שכשחזר והסיר ב' החיצונית שיוחזרו ב' האמצעיים לטומאתן. י\"ל דאי ממ\"ג סד\"א דהכא שאני דמשעה שהסמיך לה אבן מכאן ומכאן מבחוץ הו\"ל כנתץ חציה וכלעיל סי' ל\"ו ולא תחזור לטומאתה ממילא כשיסלק האבן שבצדה. קמ\"ל. ומה\"ט נמי נ\"ל דנקט במשנתינו שסמך לזו אבן מכאן ולזו אבן מכאן. ול\"ל דנקט כולה האי. הרי גם בסמך רק אבן א' מצד אחד הוה סגי ליה לאשמועינן הך דינא. דפשיטא דה\"ה בהסמיך גם בצד השני. אלא דבעי למנקט רבותא טפי. דלא תימא דוקא בשסמך לה רק אבן א' מצד א' שנשאר עכ\"פ אבן א' כולה לטומאה להכי כשחזר ונטל האבן שהסמיך. גררה האבן שכולה טמאה להאבן שבצדה שהיתה חצי טמאה לחזור להיות כחבירתה כולה טמאה. דמסתמא כשיעור ששופת על זו שופת על זו. אבל כשהסמיך אבן מכאן ואבן מכאן. דהו\"ל כנתץ מכל א' מהן חציה בשעה שהניח הב' אבנים בב' צדיה. ולא נשאר כאן עוד אבן שכולה טמא. להכי אף כשנטל אח\"כ ב' החיצונות. אפ\"ה ישארו ב' הראשונות בטהרת חציותן קמ\"ל. אבל לא מסתבר לומר דלהכי נקט שהסמיך ב' אבנים. כדי לאשמועינן. דבכה\"ג דוקא בשנטלו ב' החצונות חזרו ב' האמצעיות לטומאתן. הא כשניטל רק א' מב' החצונית. הרי נשאר האבן שבצדה חציה טהורה וחציה טמאה ותהי' גם זו כן. אף שניטל החיצונה מצדה. ליתא. דמה שייכות יש לאבן שבצפון לאבן שבדרום. אותה שבצפון יש כירה טהורה בצדה. אבל זו הרי ניטל האבן שבצדה: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש והר\"ב כתבו שהדיכון מיוחד להושיב שם קדירות רותחות כשיסירם מהכירה. וקשה א\"כ מ\"ש מטירת התנור (לעיל פ\"ה מ\"ג) שמיוחד ג\"כ להושיב שם הלחם כשיוציאו מהתנור. ואמרינן התם דאפי' מחובר בהתנור רק בג' אבנים הו\"ל חיבור לו. א\"כ כ\"ש הכא שכל הדוך מחובר להכירה. וי\"ל התם הטירה הוא על גג התנור. והו\"ל כמותו. משא\"כ הכא הדוך הוא בצד הכירה. וגם אין מחובר להכירה רק בצד א'. אף שדופן האמצעי הוא הכירה בעצמה. אפ\"ה אינו חיבור לו. אמנם לפמ\"ש בפנים דדיכון מיוחד להושיב שם קדירות רקניות. נמצא אין תשמישו כלל כתשמיש הכירה. וא\"צ תשמישו לתשמיש הכירה אגוד כלל הו\"ל שפיר כקערות שבטבלא (לעיל פ\"ב) דאינן חיבור זל\"ז (עי' מ\"ש בבועז פ\"ה סי' ג'): ",
+            "ולא דמי לטירת התנור (פ\"ה מ\"ג) דהכא שאני דע\"י שכפה הסל לא נתבטל מהסל שם כלי דמעיקרא ומה\"ט לא דמי נמי לחצר הכירה בפרקן (משנה ג'): ",
+            "ולא דמי להך דלעיל (פ\"ד מ\"ב) בשפיות של קערות. וכ\"כ בקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וה\"נ נהוי כב' כירות שסמוכין ומחוברין זל\"ז שכשנטמא א' לא נטמא חבירו (כפ\"ו מ\"ב). י\"ל דהתם תשמיש של כל בית קיבול אינו אגוד בחבירו. אבל הכא תשמיש של זה וזה אגודים יחד לאש א' שבכירה (ועי' פ\"ה בועז סי' ג'). מה\"ט לא דמי נמי לדיכון לעיל דאינו חיבור כלל להכירה דהתם תשמישו משונה לגמרי מתשמיש הכירה. וכמש\"ל סי' י' ועי' מ\"ש הר\"מ כאן: ",
+            "וא\"ת מ\"ש זו מטירת התנור (פ\"ה מ\"ג) דבמחוברת רק בג' אבנים הוה חיבור לתנור. ואפי' אינה גבוה כותלה. כגובה התנור. וה\"נ הכא. הול\"ל כיון דמחוברת חצר בכירה להכי אפי' אינה גבוה כשיעור כירה. הו\"ל ככירה. וי\"ל התם כל עיקר הטעם דמחשבו חיבור זל\"ז היינו רק מדמסייע תשמיש של א' לתשמיש חבירו. דהיינו להעמיד בהטירה הלחם שאפה בהתנור. אבל הכא דהחצר עשוי לבשל בו קדירה לבדית. בדין הוא שיהיה כקערות שבטבלא שאינן חיבור זל\"ז כלל. רק מדאדוקין שניהן לאש א' מחשבו חיבור (וכמש\"ל סי' כ\"ו) להכי כשאינו גבוה גא\"צ כשיעור כירה. לא חזי לבשל שם ומוכח שלא עשאה לכך רק להיות יד לכירה לטלטלה על ידה. להכי אף שמחוברת הו\"ל ככל יד מחוברת: ",
+            "ולכאורה היה נראה דלתרוייהו פי' הנ\"ל שהביאן הר\"ש. ר\"ש לטעמי' דס\"ל (רפ\"ו דב\"ק) באכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים. וטעמי' מדס\"ל כל העומד לקצור כקצור דמי וכמ\"ש תוס' (כתובות דנ\"א א' ד\"ה סוף) ומזה מוכח דמ\"ש בס\"ד בפירושינו (ספ\"ח דפסחים) בשם רבעתו\"ס (חולין פ' ב') דרק היכא דאיכא מצוה ס\"ל לר\"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי. לאו דוקא מצוה אלא בכל דוכתא שעל כרחך יעשה הדבר ההוא בסוף ס\"ל לר\"ש דכעשוי דמי. א\"כ ה\"נ מדגדולים הפטפוטין ביותר ומעכבין הבישול ע\"ג הכירה. בודאי עומדין להקצץ בסוף וכקצוצין דמי. רק דלפי' קמא שהביא הר\"ש. צ\"ל דרק מה שהוא יותר מהראוי ס\"ל לר\"ש דכקצוץ דמי. ולפי' בתרא. אמרינן דמדלא חזי כמו שהוא כולו עומד לקצוץ: אלא דא\"כ יהיה לנו ראיה מוכרחת לפי' בתרא של הר\"ש. דאלת\"ה ק' למה פליג עליה ר\"מ. והרי איהו נמי ס\"ל (סנהדרין ט\"ו א') דכל העומד לעשות כעשוי דמי. אלא ע\"כ כפי' בתרא הנ\"ל דלר\"ש כל שהפטפוטין גדולים יותר מהראוי כולו כקצוץ דמי. ולפיכך ר\"מ לטעמיה (חולין דע\"ג) שכשיד הכלי יותר מהראוי. דוקא אותו קצת שהוא יותר מהראוי כקצוץ דמי. וא\"צ לטובלו. א\"כ ה\"נ הכא מחלק בין אותו קצת שלמטה מג' אצבעות ובין אותו שלמעלה מהן. אלא שעדיין יש לדקדק. דלמה התם ס\"ל לר\"מ דאותו שלמעלה מהראוי א\"צ טבילה אלמא דס\"ל דכקצוץ לגמרי דמי אותו קצת שהוא יותר מהראוי. א\"כ ה\"נ הול\"ל הכא דעכ\"פ מה שלמעלה מג' אצבעות אמק\"ט כלל. והרי קאמר דלמעלה מג' אצבעות מטמא עכ\"פ כיד דהיינו במגע ולא באויר. ואת\"ל דמ\"ש ר\"מ דלמעלה מגא\"צ מטמא במגע ולא באויר. היינו דבנגע שם טומאה נטמא הכירה אבל הוא עצמו אינו מתטמא כלל. ליתא דמלבד דאיפכא שמעינן לה (חולין קי\"ח א') השתא עיולי טומאה מעייל אפוקי טומאה מיבעי ואיך נדחק לומר הכא שיתטמא הכירה על ידי נגיעתו בטומאה והוא עצמו לא יטמא. וגם בלא זה קשה כיון דר\"מ ס\"ל דאותו קצת שהוא יותר מהראוי כקצוץ לגמרי דמי. א\"כ האיך יתטמא הכירה בשנגע טומאה באותו קצת. הרי לא מחשב מחובר אליו כלל. אלא נ\"ל דהתם בחולין. ארוך יותר מהראוי לשיעור יד ולהכי מחשב כקצוץ לגמרי. אבל הכא אף שהוא ארוך יותר מהראוי לשיעור שפיתה. עכ\"פ אכתי חזי ליד. וק\"ק לי דהרי לעיל (פ\"ה מ\"ב) אמרינן דיד כירה אינה רק גא\"צ (וע\"ש סי' כ') וצ\"ל דהתם רק שיעור דלמטה קחשיב אבל למעלה מזה אפי' ארוך הרבה חזי ליד כירה. ושרק בתנור אמרינן התם והשאר טהור. אבל אי\"ל דהתם רק בשהיד מן הצד כשהוא יותר מגא\"צ נכשלים בו רגלי בני הבית ולמקציי' קאי. אבל הכא שהן ע\"ג הכירה אפילו ארוך הרבה אין בו מכשול ומחשב יד. ליתא. דהרי בכפופים לחוץ בסיפא דהו\"ל כבולט מהצד. ואפ\"ה לר\"מ מחשב יד: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ב שפי' מלת כנה ליניאל. וכך פי' נמי לקמן (ספי\"ב) וכפי סדרי דברי רבינו הר\"ב ונתישבה כמה דקדוקים וקושיות שהקשה רתוי\"ט על דבריו. אולם אעפ\"כ לא זכיתי להבין לפ\"ז מה שאמרה המשנה למקום הכנה טמא. והרי לא מסתבר שימדוד בהליניאל מבפנים מהפטפוטין מכל פטפוט לחבירו. דא\"כ אם יהיו הפטפוטין עבים יתקצר הריוח שבין הפטפוטין ע\"י מדידה כזו מאד והיכא ס\"ד שיהיה דבריך לשיעורין. להקל כשהפטפוטין עבים לצד הכירה. ולהחמיר כשהן דקין. אע\"כ שמניח הליניאל בחוץ ממקום הפטפוטין. מכל פטפוט לחבירו. וא\"כ יש לתמוה למה מקום הכנה טמא והרי הוא מונח חוץ מהגא\"צ מהכירה. ועוד יש לדקדק למה נקט הכא כנה. ולא שימדוד בשפוד כלעיל מ\"ג והיינו מדמצוי אצל התנור וכמש\"ל. ולפיכך לולא מסתפינא נ\"ל טפי פי' הרמב\"ם שפי' מלת כנה דהיינו בסיס (כמו הכיור וכנו) שעשוי כטבעת עגול. ועושין אותו כדי להניחו ע\"ג ראשי הפטפוטין ועליו מושיב הקדירה. והבסיס הזה רחב קצת. יותר משולי הקדירה כדי שתשב עליו הקדירה יפה. ולפ\"ז כך פי' דברי המשנה. כיצד משערין אותן גא\"צ בהריוח שבין הפטפוטין דהרי הפטפוטין עומדין כעין סגול ואם נמדוד מפטפוט לחבירו ע\"י שפוד וכדומה. הרי יתקצר עי\"ז שיעור גא\"צ בהריוח שבין הפטפוטין. ע\"ז משיב ר\"ג מניח הבסיס הנ\"ל שהוא כטבעת עגול בין הפטפוטין ועי\"ז יהיה שיעור גא\"צ בשוה סביב לכל צד. [ואל תתמה על מלת ביניהן. דהול\"ל עליהן. די\"ל דמשום דמה שבהפטפוטין יתר מגא\"צ מתעקם ובולט למן הצד משפת גג הכירה ולחוץ. לפיכך כשרוצה לכוון במדידת הרווח שבין פטפוט לחבירו שיהיה גם הוא רק גא\"צ צריך להושיב הכנה על צד הפנימי של הפטפוטין דהיינו במקום שכלה מדת הגא\"צ והיינו שפיר מלת ביניהן. דהיינו מבפנים להם]. וקאמר תו ומקום הכנה טמא. ר\"ל מקום הטבעת בעצמו טמא. משום דהוא עצמו נתפס תוך השיעור של גא\"צ. מיהו רבנן ס\"ל דאין מודדין הריוח ההוא בעיגול. שכן יוכרח כשימדדו ע\"י הכנה. רק מודדין עם שפוד או כדומה לה מפטפוט לחבירו. ואע\"ג שעי\"ז יתקצר מדת התפשטות מקום קבלת טומאה בהריוח שבין הפטפוטין דשם ע\"י מדידתן בשפוד לא יהיה שיעור גא\"צ משפת גג הכירה. אפ\"ה מדהאויר ההוא טמא רק מד\"ס. מקלינן ביה. והיינו דמסיים הרמב\"ם הכא בפירושו. וז\"ל וקיי\"ל כרבנן. ואין מדקדקין בכל זה מדטומאת ריוח זה מד\"ס עכ\"ל. אולם פשיטא דלדעת רבנן דמודדין בשפוד או בשאר דבר שוה. מקום השפוד הוא כלחוץ וטהור: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת א\"כ בתנור ונסר ברישא נמי לפלוג ר\"א מהך ק\"ו. דהרי גם הם מצילין באהל המת (כאהלות פט\"ו מ\"ד) וי\"ל דהנה כלל גדול בק\"ו. דאע\"ג דק\"ו לכ\"ע אדם דנו מעצמו (ועי' סוכה ל\"א א'. ברש\"י ותוס' שם) אפ\"ה אין זה כעיר פרוצה אין חומה. דרק במסתבר קצת לומר הקולא. או החומרא ההיא בהלמוד. אז לבד ילפינן ליה ואם לא אין לנו. תדע דאלת\"ה א\"כ יהיו בכל המצות הקולות והחומרות שוות. דנימא מה א' שיש בה קולא פלונית אפ\"ה יש בה חומרא זה. מכ\"ש ב' שאין בה קולא פלונית הנ\"ל. מכ\"ש שנחמיר בה אותה שבחבירתה. או מאן יימר לן דלא נידון איפכא לקולא. ודו\"ק (ועי' ברמל\"מ רפ\"ה מחמץ ורפ\"ט משביעית במיני ק\"ו דמייתי התם ודו\"ק). אע\"כ כדאמרן דלא ילפינן שום ק\"ו. רק כשבלא זה מסתבר קצת להחמיר או להקל בשניהן בשוה. ואל\"כ לכ\"ע אמרינן אוקי כל חד באתרי'. והיכא דגלי גלי. והיכא דלא גלי לא גלי. ומצאתי בת בוקתא לסברתינו הנ\"ל ברבינו של\"ה (דף תד\"ב בד\"ה היכא דגלי) במ\"ש בשם ר\"י קומפיטון. וע\"ש. ולפ\"ז ברישא מה\"ט לא יליף ר\"א דנחייצי נסרים בתנור בשרץ בק\"ו מאהל המת. די\"ל שאני אהל שמצוי שיעשה אדם מחיצה באמצע אהלו ויחלקנו לב' אהלים. משא\"כ בכלי לא מצינו במורגל שיחלק אדם ריוח הקטן שבתוך הכלי. ע\"י מחיצה שיעשה באמצע. אבל בסיפא שאין הכורת מציל משום מחיצה. רק מדמקיף סביב להשרץ. ודאי מסתבר דכמו דמחשיב מקיף לענין טומאת מת. ה\"נ אית לן למימר דמחשב מקיף נמי בטומאת שרץ. אולם מה שכתב הר\"ן (נדרים דפ\"ח א' בד\"ה ר\"מ). דהיכא דלא מסתבר. גם במה מצינו לא גמרינן ב' דברים מהדדי. ק\"ל על דברי רבינו מפסחים (ע\"ה א') דקאמר בחד תירוצא דגמרינן מינה. ובלישנא בתרא אמרינן שאני הכא דגלי קרא. ועי' תוס' חולין (ק\"א ב' ד\"ה תלמוד) וע\"כ צריך לחלק בין ק\"ו למה מצינו. דבק\"ו אין שום דבר מצוה שאין בה קולא וחומרא שאין לו שום שייכות בחבירתה. משא\"כ ילפותא דמה מצינו עדיף שאינו מצוי שיהיה ב' מצות שוין בדבר א' ודו\"ק: ",
+            "ונ\"ל דלא נקט הך וכן וכו' ברישא. דהיינו בהיתה פחותה. ה\"ט משום דרק התם שייך למתני אף שפקוקה בקש. שהוא מין כורת. אפ\"ה אינו סותם מה שאין כן הכא דמיירי בשלימה וודאי קמ\"ל קופה אע\"ג שפיה רחב יותר מכוורת אפ\"ה מציל על מה שבתוכה כשפיה למעלה מהתנור. מכח סברת תוך תוכו. דדוקא לענין צמ\"פ. רק כ\"ח שאמק\"ט מגבו מציל מטומאת שרץ. אבל לענין תוך תוכו כ\"ח ושאר כלים שוין. ונ\"ל עוד. דגם כלי מתכות מציל מסברת תוך תוכו. והא דלא נקט ליה תנא. היינו רק מדבעי למתני סיפא. דכשניקבו. אז העשוי לאוכלין שיעורו וכו'. והרי בכלי מתכות שיעור נקיבתו לפי מה שהוא (כרפי\"ד): ",
+            "כך כתב הרמב\"ם (פ\"כ מטו\"מ ה\"ד) ואף דבאהלות (פי\"א מ\"ז) לא הוזכרו רק עופות ודגים. נ\"ל דה\"ט דהרמב\"ם דסמך א\"ע אמשנה דפרה (פ\"ט מ\"ה) בפרה ששתתה מי חטאת נקט נמי מעל\"ע. א\"כ מהא שמעינן דהא דנקט באהלות רק עופות ודגים. היינו רק משום ר\"ש התם דפליג וס\"ל דדוקא בהנך סגי בכדי שיתן על האור וישרף. אבל בבהמה וחיה מודה דבעי מעת לעת. ותו דהתם בעי לאשמועינן רבותא אליבא דריב\"ב דקיי\"ל כוותיה. ואיהו ס\"ל דאפי' בהנך צריך מעת לעת וכ\"ש בבהמה וחיה. ואע\"ג דאכתי לא שמעינן חיה בשום דוכתא. היינו משום דזה פשוט. דעכול כל מהלכי ד' שוה במעל\"ע כמו בפרה הנ\"ל ורק כלב צריך לעיכולו ג' ימים. מטעם שנזכר בשבת (קנ\"ה ב'). מיהו כל זה לענין טומאה אבל לענין איסור אין הדבר תלוי בזמן הבליעה. אלא בשנחסר השתא ממה שהיה בגודל בשעה שנאכל. חשיב כמעוכל אף שלא לעסו. ובנמצא שלם כמו שבלעו. אף בלעסו אסור [עש\"ך ובט\"ז י\"ד ס\"ס פ\"ג. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד ח\"א דבכורות סי' י\"ד. ומ\"ש בפירושינו ספ\"ו דתמורה ושם הארכנו]. אבל דברי הר\"ב כאן תמוהין דדייק וכ' הכא לענין טומאה דמעל\"ע. זהו שיעור עיכול בעוף משמע אבל לא בשאר בע\"ח. והרי קמן במשנה חבילות ראיות דבכל המינין כך הדין. וצ\"ע: ",
+            "כך פי' הר\"ש והר\"ב ולפע\"ד קטין חריך שקא. לישנא דמתניתין דקאמר והקרץ בה\"א הידיעה ולא קאמר וקרץ בינתים. לכאורה לא משמע כדעת רבותינו. וגם בל\"ז מי סני לישנא לומר ומחיצה בינתים כדמורגל בש\"ס. ול\"מ היה נ\"ל שהקרץ הוא כלי בפ\"ע והוא כמין חרב חד של עץ או חרס פשוט שאמק\"ט. ורגילין להניחו באמצע הבית שאור. כדי שיהיה מוכן לחתוך עמו חתיכות מהבצק שילושו. (כלקמן פט\"ו מ\"ב) והניח זה הכלי תוך הבית שאור. באופן שהיה חוצץ מתחתית הבית שאור עד הכסוי שעל גביו. וא\"כ קמ\"ל תרתי. חדא אף שאין מחיצה זו קבועה. ולא דמי לנסרים ויריעות לעיל שאינו חוצץ (כמ\"א) דהתם ה\"ט מדאין דרך לחצוץ התנור בנסרים ויריעות ולא מבטל להו שם. משא\"כ קורץ זה. זהו מקומו תמיד. ורק כשצריך לו לפעמים נוטלו ומחזירו לשם מיד. ולהכי חוצץ דאע\"ג דאמ\"צ מכ\"ח רק כלי (וכמ\"ז)והרי קרץ אינו כלי. אפ\"ה כיון דברוב פעמים מקום קביעת הקרץ שם הוא. להכי כגוף הבית שאור דמי. וכאחד מדפנותיו. ואע\"ג שאינו מחובר בו לא גרע מחצר הכירה שג\"כ אינה מחוברת לכירה. ואדרבא מופרשת מהכירה לגמרי. ואפ\"ה מדצריך להכירה. נחשב ככלי א' עם הכירה (כפ\"ז מ\"ד). ותו קמ\"ל דאע\"ג דיש סדקים סביב בין הקורץ לדפנות הבית שאור. אפ\"ה מהני הצמ\"פ שלמעלה על כל או\"א וכמש\"ל בשם רש\"י (עי' פ\"ג סי' ג'): ",
+            "מיהו פשוט שגם אותו חלק של הבית שאור שהשאור מונח שם. ג\"כ טהור. וכ\"ש לפי פי' רבותינו הנ\"ל שהן ב' חללים ממש. לא גרע מקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. ומה\"ט גם בלא היה שם צמ\"פ עליהן. ג\"כ היה החלק ההוא טהור. ואע\"ג דהכא ב' חללי הבית שאור הם תוך חלול התנור שנטמא. אפ\"ה לא דמי לקערות שבטבלא הנ\"ל שכשלזבז הטבלא עודף דהכל טמא. דהכא שאני שאין החללים מחוברין להתנור. ואין כלי נטמא מאויר כ\"ח. והו\"ל כקדירה ריקנית בתנור לעיל (מ\"ד) וכ\"כ בלפסין לקמן (ספ\"י) והרי ה\"נ ב' הב\"ק כב' כלים נפרדים חשבת להו. משא\"כ בטבלא ולזביז עודף כיון שכל הקערות מחוברין בהטבלא. ובהטבלא יש לזבז עודף הוא מצרפן לב\"ק א'. דדמי לכ\"ח עם ג' שפיות. וחצונה עודפת דהוא מצרפן להחשב ב\"ק א'. להכי הכא שנחשבין כב' כלים נפרדין גם בלי צמ\"פ היה ניצל הכלי האחר. ורק משום השאור נקט הכא צמיד פתיל. אבל בהסיפא כשזית ממת מונח שם ונטמא הבית. ודאי גם החלק של הבית שאור שהשאור מונח שם נטמא כשאינו סתום בצמיד פתיל: <br>(ה*) ורב\"א פי' דהא דקאמר אם יש שם פותח טפח. ר\"ל אם יש שם בכל הכלי פותח טפח. אז כל הב' חללים טמאין. מדהוה שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ\"ח. עכלה\"ט. ולפ\"ז מצי הך בבא קאי גם אשרץ שנמצא שם דהרי גם בטומאת שרץ אין חולקין אהלים (כלעיל סוף מ\"א). ולכאורה מדקאמר הגאון שיש בכל הכלי פ\"ט. משמע דדוקא בכה\"ג דהו\"ל שיעור אהל. ואם יחלקו יבטל הכ\"ח מלהיות אהל. להכי אין חולקין אהל שבכ\"ח הא אם היה יותר בכ\"א מטע\"ט אמרינן דמחלקין. אבל א\"א לומר כן דהרי במשנה א' שהתנור גדול מאד. ואפ\"ה קאמרו רבנן דאין חוצצין אהלים בכ\"ח. ותו דא\"כ הול\"ל במשנה אם אין שם רק פ\"ט. אע\"כ דכל שיש בו פ\"ט או יותר אין חולקין אהלים בכ\"ח. ורק רישא דחולקין מיירי בשאין בב' הב\"ק יחד פ\"ט. רק סיפא דמשנה ז' ק\"ל דמסיים נמי תנא אם יש שם פ\"ט. ואם נפרשו נמי כפי' הגאון ברישא. דהיינו שיש חלול טע\"ט בהתנור עם עין התנור. א\"כ רישא דמשנה ז' שם. ע\"כ באין בהתנור טע\"ט. ותמוה הרי בכה\"ג מאי אריא משפה ולחוץ טהור. הרי אפי' נמצא השרץ תוך חלול התנור טהור. דכל תנור שהוא פחות מטע\"ט אמק\"ט כלל כרפ\"ה. ועכ\"פ נ\"ל ראיה שגם הגאון זצוק\"ל כדברינו ס\"ל דמיירי הכא שהקרץ הוא כלי בפ\"ע. דאי ס\"ל כהר\"ש והר\"ב שהוא מחיצה קבוע באמצע הבית שאור. א\"כ תקשי להגאון מ\"ש הכא מקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דמסתמא ודאי משמע אפי' מחזיק כל קערה טע\"ט. ולכל הפחות בשמחזיקין כל הקערות יחד טע\"ט. ואפ\"ה כל שהמחיצה שבין קערה לחבירתה קבוע חייץ. אע\"כ דהכא שאני שהוא באמת חלול א'. רק שחצצו בקרץ מטולטל. ולהכי כל שיש בכל חלול הבית שאור טע\"ט אין חולקין תוך הכ\"ח ולא חייץ ומצטרפי: ",
+            "נ\"ל דמדלא כללינהו תנא לבור סתמא. ושל עושי זכוכית בחד בבא. וכדכליל בסיפא כל הטהורין בחד בבא. מהא שמעינן דבור גרסינן. ור\"ל בור סתמא שאינו מיוחד לשום דבר. ומה\"ט נקט ברישא שיש בו ובסיפא אם יש בו. והיינו משום דברישא שהבור לא נעשה לשום תשמיש מיוחד. ויש בו שפיתה. הו\"ל כולה ככירה. ולהכי כל הבור מק\"ט. מדלא גרע מתנור בן דינאי (פ\"ה מ\"י) ולהכי נקיט שפיר שיש בו שפיתה כדי דלהוי בור ושפיתה חדא מלתא. ויהיה קאי מלת טמא דנקט בתר הכי. אבור כולו. אבל בסיפא בבור שעשאו להתיך זכוכית. לא מסתבר שיהיה בטל עיקר לגבי טפל. דהיינו הבור של זכוכית לגבי השפיתה ויהיה כולו מק\"ט. להכי נקט שפיר אם יש בו. כדי לחלק בין הבור להשפיתה. ויהיה קאי מלת טמא רק אשפיתה דמסיק מינה. דהיא לבד מק\"ט. אבל לא הבור עצמה: ",
+            "והא דלא נקט שרץ כדנקט לעיל בכולה פרקין. נ\"ל דרבותא קמ\"ל הכא דלא מיבעי מגע שרץ או מגע שאר אה\"ט שהן אה\"ט מצד עצמן. ודאי גזרינן במשקין שנטמאו מאה\"ט ההוא שיהיו מטמאין כלי מגזירת משקה של זב וזבה שיצאו מהן. שהן ג\"כ אה\"ט מצ\"ע. אלא אפי' היה עיקר הטומאה שטימא להמשקין הללו. רק אה\"ט מצד נגיעה כאדם שנגע במת. דסד\"א דמדלא דמי לזב וזבה שהוא אה\"ט מצ\"ע. לא גזרינן במשקין הבאין מכחו שיטמאו כלי קמ\"ל. א\"נ י\"ל דלהכי נקט הכא מגע טמא מת כי היכא דנידק טפי דדוקא מגע טמא מת צריך שיהיה המשקין תוך פיו. דאל\"כ גוף האדם לא היה מטמא התנור דאין כלי מק\"ט רק מאה\"ט והרי הן רק ראשון. הא טמא מת או זב גופיה שהכניסו ראשן לאויר התנור. א\"צ שיהיו המשקין בפיו. דבלא זה הן עצמן מטמאין כ\"ח באויר. אע\"ג דרק בשרץ כתיב בהדיא שיטמא כ\"ח באויר. הוא הדין אב הטומאה אחרת: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. ול\"מ היה נ\"ל דלאו בכדי נקט אוכלין. רק לרבותא נקטינהו. דאע\"ג שהיו המשקין מעורבין באוכלין בתוך פיו. וגם מסתמא אכילה מרובה משתיה (כמגילה י\"ב א') ולהכי סד\"א דבטלו המשקין ברוב האוכלין שבתוך פיו. ולא מקרי תו משקין קמ\"ל. א\"נ דר\"ל אם לעס האוכלין מחשב הרוק שע\"ג כתלוש ואו או קתני: ",
+            "ולרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין ה\"ח) ודאי איצטריך סיפא. מדמוקי לסיפא כשהתנור טמא וידיה טהורות וכשהכניסתן לאויר התנור הטמא נטמאו הידים באוירו כשנטמא התנור באב הטומאה (כפ\"ג דידים) ובנחבלה והכניסה האצבע עם הדם לתוך פיה. נטמא התרומה שבתוך פיה מהדם. אף שלא נגע האצבע שם בהתרומה. וכ\"כ בנכות ומצצה הרוק על אצבעה. נחשב הרוק כתלוש על האצבע ונעשה משקה ונטמא מהאצבע. וחזר וטימא התרומה שבפיה. והראב\"ד צווח על גירסת הרמב\"ם זו. ולפע\"ד הוכרח הרמב\"ם לאוקמה בתנור טמא ואשה טהורה. דאי בתנור טהור ואשה טמאה. ממ\"נ אי שהאשה היא אב הטומאה. ל\"ל רוק ודם הרי בלא זה נטמא התנור כשהושיטה ידיה לתוכו לגרפו. ואי בשהאשה היא ולד הטומאה. היאך אפשר שיטמא התנור מהדם והרוק. הרי הרמב\"ם ס\"ל (אה\"ט פ\"ז ה\"א) דרק משקין שנטמאו מאה\"ט מדדמי לה למעיינות הזב מטמאין כלים. אבל לא משקין שנטמאו מולד מטמאין כלים. ונ\"ל עוד דמה\"ט מוקי רמב\"ם לרישא (פ\"י מאוכלין ה\"ה) בנדה שנטף חלב מדדיה. אבל תמיה קיימת על הרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין ה\"ח) דמוקי לסיפא דמשנתינו שהיה דבילה של תרומה בפה האשה. וק' ול\"ל הרי גם חולין מק\"ט ממשקין חולין. וגם לא ידענא האיך יתישב עפ\"י הרמב\"ם (מ\"י) מגע טמא מת שמשקין תוך פיו. והכניס ראשו לתנור הטהור. היאך יטמאו המשקין שבפיו להתנור. ואפשר שהרמב\"ם גרס שם טמא מת שמשקין בפיו. וכן נראה במ\"ש (פי\"ד מכלים ה\"ה) שכתב אדם טמא. ועכ\"פ יש לתמוה על רכ\"מ שהביא שם משנתינו בלשונה. ולא העיר על זה. דהרמב\"ם על כרחך גירסא אחרת היה לו (ועי' מ\"ש ביכין בפרקן סי' ל\"ז): "
+        ],
+        [
+            "והא דלא פי' הרמב\"ם הכא כן. וכדפי' רתוי\"ט בשמו כן לקמן (מ\"ג) נ\"ל דלהרמב\"ם מתניתין קשיתי' דלמה לא נקט תנא הכא ב' אופני הענין. דאם הבצק נוגע בהן טמא. ואם לאו טהור. כדנקט בבא שאחר זו אם בטמא טמאין ואם בטהור טהורין. אע\"כ משום דהכא גם אם אין הבצק נוגע בהן אין במוחלט שיהיה התנור טהור. רק אם אבידת המחט והטבעת היה קודם השבת התנור. דאז אפשר שפיר לומר כדלקמן סי' ה'. דתלינן שהיו שם קודם הושבת התנור. אבל אם התנור הושב קודם אבידת הטבעת והמחט הטמאים. אז אפי' אין הבצק נוגע בהן נטמא התנור. דהרי ודאי דרך אוירו נפלו לשם. מיהו ה\"מ בהכיר המחט הטמא שהיא טמאה. ויודע מתי נאבדה. אבל אי מיירי במחט מעלמא שנמצאה שלא ידע מי ומתי נאבדה. אז בכל גוונא כשאין הבצק נוגע בה טהור התנור בהחלט דמדלא ידע מתי שפיר איכא לתלות שהיתה בהרצפה קודם שהושב שם התנור. א\"כ שפיר יש להקשות למה לא נקט התנא האופן הב' דכשאין הבצק הנוגע טהור. אע\"כ דמתניתין במחט וטבעת שודאי טמאין איירי. והיינו שהן שלו וידע שנטמאו. וא\"ת עכ\"פ למה נקט תנא בכה\"ג. טפי הו\"ל למנקט במחט וטבעת שנמצאו. ושפיר היה מצי למימר שאם אין הבצק נוגע בהן טהור. י\"ל דבעי לאשמעינן רבותא דאפי' בטומאה ודאית של מחט. אינו טמא רק באפשר לבצק ליגע שם. דאל\"כ אפשר שיטהר. דהיינו במסופק אם הושיבו התנור קודם או אחר אבידת המחט. ודו\"ק (עי' סי' ל'): ",
+            "וא\"ת פשיטא דהרי בין שבטלו או לא בטלו לגבי התנור נטמאו גם הם להתנור. מדכולן היו מונחים באהל המת. וי\"ל דקמ\"ל דאפי' עומד התנור בפתח של אהל המת. וצד של הטיפול שהמחט בתוכו הוא חוץ מהאהל. וסד\"א דלא בטלו לגבי התנור. והו\"ל כאילו הם בחוץ מאהל המת. ואע\"ג דעכ\"פ נגע בהתנור הטמאה אפ\"ה כיון שהתנור הוא כ\"ח שא\"א שיהיה אב והרי אין כלי מק\"ט רק מאב א\"כ יהיו המחט והטבעת נשארין בטהרתן. קמ\"ל דעכ\"פ כיון דבטלו לגבי התנור. נטמאו עמו. ולהר\"ש ה\"ק אם בטמא. ר\"ל אם התנור גם אם לא היה באהל המת. היינו מחזיקין אותו בחזקת טמא. וכגון שהוא של ע\"ה. טמאין הכלים שבתוכו. דכלי ע\"ה אינו מציל בצמ\"פ. ולשיטתיה אזיל. וכלקמן סי' כ\"ה ועי\"ש: ",
+            "מיהו אין להק' כיון שהמינקת נטמא ונעשה אה\"ט. תחזור ותטמא גם החבית שהיא באוירה. ואי\"ל כיון דטומאת המינקת רק מאהל המת. והרי האהל עצמו לא טימא החבית. ואיך יטמא המינקת שהיא הטומאה הבאה מכח האהל. הרי זה אומר החבית להמינקת מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. דמה בכך. הרי כקן מצאה ידינו בכל סדר טהרות דוגמות רבות כאלה (כלעיל פ\"ח מ\"ד. ובטהרות פ\"ח מ\"ז ועוד בדוכתי טובא) הרי דאף די\"ל כן. אפ\"ה הדין דין אמת. י\"ל הכא א\"א שיטמא המינקת להחבית. דהרי רק לע\"ה טהרנו החבית. והרי לדידיה ודאי הציל החביות להמינקת שלא יחזור ויטמא החביות. ואף למ\"ד דגם בחבר הדין כך. וא\"כ עכ\"פ לחבר מתוך אותה גזירה תתפשט נמי הטומאה מהמינקת להחבית י\"ל דעכ\"פ הרי כל עיקר הגזירה בהחבר הוא רק אטו ע\"ה. וא\"כ ממ\"נ בין שנדון החבית כאילו היא של חבר. כאשר היא באמת. או שנדונה כאילו היא של ע\"ה. א\"א להמינקת לטמא החביות. דהרי בין כך או כך הצילה החבית להמינקת. ודי לן בחומרא יתירה שהחמרנו לטמא המינקת. גם כשהכל של חבר. אבל רק על עצמה גזרו בהמינקת. ולא על ההתפשטות הטומאה ממנה. ודו\"ק: ",
+            "ואע\"ג דכל שאתה יכול להרבות ספק ספיקות ברה\"י טמא (כטהרות פ\"ו מ\"ד). והרי הכא סתמא תנור ברה\"י קאי. ואמאי טהור. י\"ל דעכ\"פ בין דניזל בתר נוגע דהיינו התנור. או בתר מגע דהיינו השרץ. אין בזה ובזה דעת לשאול. ובכה\"ג אף ברה\"י ספיקו טהור (עי' סוטה דכט\"א): ",
+            "והא דקחשיב תנא כי רוכלא גם לפת וגמי. היינו כדי לאשמעינן פלוגתא דר\"ש בב' אלו. ולראב\"ד (פי\"ד דכלים). וכ\"כ לרב\"א הכא. הך דסוף משקה לצאת דקאמר תנא. ר\"ל שאצל האש יפלטו מעצמן המשקין שבהן. והן אמת דלישנא דסוף משקה לצאת טפי משמע כפי' זה. ואפ\"ה נ\"ל דהר\"ש היה מוכרח לפרש הכא. דר\"ל העשויין להכניס ולהוציא. דלהראב\"ד ורב\"א ק' הרי הכא סתמא במשקין קלין מיירי שאינן אה\"ט. וא\"כ הול\"ל דצריך שיצאו ממש. וכלקמן סי' ל\"ח. אע\"כ דהכא שאני דעשויין להכניס ולהוציא. וככנוסין בכלי דמי: ",
+            "כך נ\"ל ולפ\"ז ע\"כ צ\"ל דלפת וגמי נמי מיירי שבלעו משקין ממקום אחר. אבל אי\"ל דלפת וגמי מיירי במשקין שיש בגופן. ומיירי הכא שנטמא הלפת. והיו בו שיעור כביצה. כדי לטמא המשקין שבגופו וגמי נמי מיירי שיחדו להשתמש בו בכלי. ועי\"ז קבל טומאה. דלת\"ק משקין שבגופו מפקד פקידי (כפסחים ל\"ג ב') ומטמאו להתנור מדהיו באוירו. ולר\"ש משקין שבתוכן מבלע בליעי. ולהכי כל עוד שהן בתוכן כמאכל דמי ואינו מטמא להתנור. ליתא. דאפי' נדונם כמשקה. כל שאינן מז' משקין אמק\"ט ואין מטמאין (כרמב\"ם פ\"א מאוכלין): ",
+            "ואע\"ג דבנמצאו בטפילות התנור טהורים. דמדבלועין בכותל התנור בטלו לגבי כותל (וכמ\"א) וכ\"כ בנמצאו בלועי במגופת החבית כנגד פיה טהורין. דמדהן בלועין במהגופה הו\"ל כמגופה ואמק\"ט. וא\"כ ה\"נ נימא דמדבלועין בהכוש והלבינה שאמק\"ט. בטלו לגבייהו ולא נטמאו באהל המת. י\"ל התם ה\"ט דמטהרינן המחט. משום דהא דנימא דמחט שמונח תוך עובי הכותל יהיה כמונח בתוך התנור היינו רק מדרבנן. וגם הא דכ\"ח אמ\"צ בצמ\"פ על כלי שטף הוא ג\"כ דרבנן. ולהכי הו\"ל חומרא יתירתא בדרבנן ולא גזרינן. א\"נ נ\"ל משום דהא שיהיה כלי בעובי כותל התנור נילש בטיט שלו. הוא מלתא דלא שכיחא שלא הרגיש בו היוצר כשעשה התנור. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י\"ט א'). אמנם קשה לי מ\"ש הכא דאמרינן דהטבעת או מחט שבמגופה או בכותל התנור בטל לגבי התנור. והו\"ל כהטיט. ומ\"ש בטומאה בכותל בית (אהלות פ\"ו מ\"ג) דאמרינן דמחציה ולפנים הבית טמא. ואמאי. ונימא גם התם דבטל לגבי כותל ואינו מטמא כלל. ודוחק לומר דטומאת אדם מת אינו מבזהו כל כך דלהוי כעפרא בעלמא (ועי' קצת דוגמא לזה אהלות פ\"ד סמ\"ב). וי\"ל דוקא בכלי טמא אמרינן דבטל כעפר כשנילש עמו. ולא בגוף הטומאה בעצמה. וחילי ממי חטאת טמאין (פרה פ\"ט מ\"ה) דאפי' נגבלו ונתערבו לגמרי בטיט. לא בטלו אגב הטיט. מכ\"ש כשהטומאה מונחת בעינא תוך הכותל. ואע\"ג דבש\"ס (נדה כ\"ז ב') אמרינן דמחוי ולד בטל בדם לידה. ואי\"ל דהתם ה\"ט מדנתבטל קודם שבא לכלל טומאה לא עדיף מדבר שיש לו מתירין דג\"כ לא בטל. ואפ\"ה בנתערב קודם שנתהווה מיתבטל (כרמג\"א ש\"כ סק\"ה). ליתא. חדא דהרי המרדכי (חולין פ\"י) כתב ממש להיפך דכשנולד בתערובות לא שייך ביטול. ותו הרי אמרינן (בכורות כ\"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. אלמא גם בשהיה בעין תחלה שייך בטול בטומאה עצמה. וי\"ל דכל זה היינו בביטול ברוב מנין. אבל דלהוי בטל כעפרא מדמסובב בעפר. לא. דהרי ניכר במקומו. אמנם להראב\"ד (פ\"כ מטו\"מ) כל בלוע אפי' מדבר שאינו בע\"ח ניצל באהל המת. ואפ\"ה דוקא בשאין אדם יכול להוציאו בקלות ממקום שנבלע. ומה\"ט בבלוע בטפילה ובמגופה ניצל. אבל הכא שבלוע בכוש ובמלמד. כך דרכן לעשות בהן נקב לתחבן שם. ופעמים ירד להשתקע שם ובקלות יכול להוציאן (וע\"כ גם לבינה מיירי בכה\"ג) ולהכי אין מצילין. והר\"ש והר\"ב הכא כהרמב\"ם ס\"ל. דבלוע שאינו מבע\"ח אינו מציל. ולדידהו ע\"כ צ\"ל דבלוע בטפילה ובמגופה ניצולין לא מטעם בלוע רק מטעם צמ\"פ וכמש\"ל ומשנתינו כאן קמ\"ל. מדסד\"א כיון דהצינורא טמון מכל צד בדבר המקיפו ניצל כבצמ\"פ. קמ\"ל דבאין תוך למקום הצינורא הו\"ל כגבלן בטיט או ככרכן בסיב דלא ס\"ד שינצלו עי\"ז באהל המת כך הוא תוכן דברי רבותינו. וק\"ל הרי כל נקב קטן שנעשה בידי אדם אינו מציל בצמ\"פ (כרתוי\"ט פ\"ח מ\"ו ד\"ה אם) והרי הכא נמי במקום שנבלע הצינורא. יש בהכוש נקב שנעשה בידי אדם. וא\"כ אפי' היה לו תוך לא היה ניצל בצמ\"פ. ואת\"ל דדוקא בנקב שאינו עשוי למלאות מעכב בצמ\"פ. אבל נקב שבכוש שעשוי למלאות כמו ב\"ק העשוי למלאות לא שמיה ב\"ק (רמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג) כ\"כ נקב העשוי למלאות לא שמיה נקב. א\"נ דאע\"ג דכל נקב כ\"ש בעשוי בידי אדם אינו מציל בצמ\"פ. היינו רק בנקב פתוח. אבל הנקב שבכוש שאינו רק לתחוב שם צנורא דקה. ולפיכך הנקב צר מאד ולא מחשב כנקב פתוח. עכ\"פ ק\"ל דה\"ת להר\"ש דס\"ל דכלי חבר ניצל בצמ\"פ. איכא לאוקמא הכא בצינורא של חבר. ולהכי אילו היה במקום הנקב תוך היה ניצל כבצמ\"פ. אלא להרב דס\"ל לעיל (מ\"ב) דגם כלי שטף של חבר אינו ניצל בצמ\"פ א\"כ הא תינח בטפילה ובטיפול י\"ל דמדנגבלו תוך טיט הכותל והמגופה כגוף הכותל דמי ונצולו. אלא הכא שכתב הר\"ב שאין נצולין משום דאין שם תוך. הרי אפי' היה שם תוך לא היו נצולין. וצ\"ע. אבל אילה\"ק בל\"ז להר\"ש והר\"ב דנהי דכוש ומלמד פשוטי כלי עץ. וכל כה\"ג רק במשמשין לאדם וכלים ביחד מק\"ט מדרבנן. א\"כ הכוש והמלמד שאין משתמשין כך. אמק\"ט מצ\"ע כלל. עכ\"פ מדתוחבין שם הצינורא הרי הו\"ל עץ המשמש את המתכת דדינו ככלי מתכות ומק\"ט (כפי\"ב מ\"ב) ואיך יציל הכא על הצינורא. י\"ל הרי כבר תנינן התם וכולן אחת אחת בפני עצמן טהורין. וא\"כ הכא דנבלע הצנורא לתוכה. תו לא חזי למילתה. וכמופרש מהצנורא דמי: ",
+            "ויש לעיין בזה טובא במשנה זו. דהן אמת פשוט שכל השיעורים שנזכרו בפרקן בזה אינן הלממ\"ס אלא שיעורי חכמים הן. אם מחשב נקב או פתח. ולפיכך אף דאין להקשות מה ראו חכמים לשער בנקב סרידה בשליש טפח. ובנקב שבעין שיעורו לכ\"ע בכוש. שהוא ודאי פחות יותר משליש טפח. די\"ל דבכל כה\"ג כל שיעורי חכמים כך הוא. לפי אומד דעתם הקדושה. שראו לשער בכך. ובכל כי הא במופלא ממך לא תדרוש ואיך נעיז פנינו לשאול מה טעם יש לרבותינו בדבר לחלק בין השיעורין של זה וזה. ובפרט דהכא מסתבר קצת גם לפי קוצר דעתינו דראוי שלא יהיה שיעור נקיבת שניהן שוה. דבסרידה שהיא בעליונו של תנור כל נקב שיש שם הוא משום פתח. משום דפתח התנור בעליונו הוא. ולפיכך כל נקב שם צריך מרחב רב אבל בעין שהוא מן הצד שבתנור. שיערו בביטול צמ\"פ שם בשיעור נקב. שהוא פחות משיעור פתח (ועי' שבת צ\"ו א' תוס' ד\"ה לעיל). אולם אי קשה הא קשה לי. למה לא השוו חכמים מדותיהן במרוח שבזה ושבזה. דמ\"ש במרוח של סרידה. שהחמירו רבנן בנקיבתו יותב מנקיבת הסרידה עצמה. ומ\"ש במרוח של עין שהקילו בנקיבתו יותר מנקיבת העין שבצדו. וכ\"כ יש להקשות לר\"י איפכא. ותו מ\"ש בנתנקב סרידה גופה דמחמיר בה ר\"י טפי מחכמים. דלדידהו שיעור נקיבתו לרבנן נכנס. ולר\"י סגי בשלא נכנס. ומ\"ש בנקב עין דמקיל בה ר\"י טפי מחכמים דלדידהו סגי שם בשנכנס שלא דולק ולר\"י צריך שיעור נקיבתו בשנכנס דולק. והמותי ראיתי אור כמלא מחט סדקית. אשר הראני ה' כפי הראוי לעיני הטרוטות. דנלפענ\"ד לפמ\"ש לעיל דלרבנן דוקא בנקב שבסרידה שהוא בעליונו של תנור. להכי כל נקב שבעליונו של תנור. משום פתח הוא. להכי צריך נקב מרווח. אבל נקב שבעין שהוא מן הצד. רק מטעם נקב. מתבטל הצמ\"פ. להכי סגי בכ\"ש. וכמש\"ל בשם תוס'. ולר\"י דוקא בנקב סרידה ששיעור נקיבתו גדול דהיינו שליש טפח. להכי די לן בקולא זו. ולא נקל ביה טפי שיצטרך נכנס. אלא סגי בשקרוב להיות כשיעורו הראוי. דהיינו אפי' בשלא נכנס. אבל בעין. דמחמרינן בה בחד צד ששיעור נקיבתו קטן. דהיינו כמלא כוש. להכי מקלינן בה בחד צד. ואמרינן שצריך שיהיה נכנס דולק. ולרבנן כל מקום שמקלינן בשיעור הנקב. כברישא. מקלינן נמי בכניסת השיעור. וכל מקום שמחמרינן בשיעור הנקב כבסיפא. מחמרינן נמי בהכנסת השיעור. אמנם פלוגתתם במרוח כאן וכאן. לרבנן דוקא במרוח של סרידה שהיא בעליונו של תנור. שהחמימות עולה לשם ומתייבש טיט המרוח מהר. ועי\"ז כרגע יתרחב הנקב עד שיהיה כשיעור הראוי לו. להכי ס\"ל דסגי שם אפי' כשהוא רק קרוב לשיעור הראוי. דהיינו במרדע שלא נכנס. וכמו שמצינו ששיערו בטריפות סרכת הריאה. דמדסופה לנקוב כנקוב דמי (חולין מ\"ז א' ותוס' שם) משא\"כ במרוח העין שהמרוח מהצד של תנור שאין חמימות התנור עולה לשם כ\"כ בחוזק כמו למעלה. וגם שיעור הנקב שם בל\"ז זוטר בשיעוריה. להכי אדרבא הקילו בנקיבתו. שיהיה קצת יותר מהשיעור הראוי שם. דאל\"כ מדהטיט רך והנקב קטן יכול לסתמו בקלות ע\"י שימעך אצבעו שם וכל זה לרבנן. אבל לר\"י איפכא מסתברא. דדוקא בסרידה מחמרינן במרוח שם יותר מבסרידה עצמה. משום דהשיעור בהן גדול כשליש טפח להכי דוקא בסרידה עצמה שהוא חרס קשה. ולא יסתם נקב שבו בקלות. להכי אמרינן דסגי בה כשהנקב שבה קרוב לכשיעור הראוי. אבל בנקב שבמרוח שם. מדיכול לסתמו בנקלות ע\"י מיעוך אצבעו על הטיט להכי צריך שיהיה הנקב מרווח בכדי שיכנס שם המרדע. דאז לא יסתם הנקב ע\"י מיעוך אצבעו. דאל\"כ כפתח סתום דמי. משא\"כ בעין ובמרוח שבו. רק בעין עצמו דשיעור נקיבתו זוטר. דהיינו כמלא כוש. והחרס קשה ולא יתרחב נקב שבו מעצמו. יותר ממה שהוא. להכי מצריך שיהיה כשיעור שיכנס שם הכוש דולק. אבל במרוח שם. מדבל\"ז כרגע יתיבש ויתרחב הנקב שבו יותר בכדי להכניס שם כוש דק דולק. שא\"צ התיבשות רב להכנסתו. להכי גם כשקרב הנקב להיות כשיעורו. סגי בהכי. ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "ולרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ ה\"ג) אפי' כשאינו ממורח בטיט בקרקע מציל כלי כפוי על שתחתיו. אם חלול הכלי הוא טפח על טפח. דאז מציל מטעם אהל. וכן אוקמא רתוי\"ט למשנתינו. וגם באהלות (פ\"ה מ\"ו ד\"ה טהור שאין) כתב כן. אבל כ\"ח דלא שייך שיציל מטעם אהל. רק משום צמ\"פ. להכי גם לת\"ק דר\"א אפי' ממורח בטיט בארץ אמ\"צ מדכתיב צמ\"פ עליו. ולא שצמ\"פ תחתיו או מהצד. כך כתב הרמב\"ם שם. ואני בעניי לא זכיתי להבין לפ\"ז דברי התוספתא (ב\"ק דכלים פ\"ז) דמייתי פלוגתייהו דרבנן ור\"א בחבית שמרחה שפתותיה בטיט בקרקע דלרבנן מציל. ור\"א ס\"ל דכפוי אמ\"צ. והרי כל חביות של חרס הוא אלמא דגם בכ\"ח פליגי. ועכ\"פ בממורח בקרקע מציל לרבנן. אבל אילה\"ק לרמב\"ם דס\"ל דלרבנן בשאר כלים אפי' אינו ממורח מציל כשהוא כפוי. א\"כ מה השיב ר\"א דכפוי אינו מציל משום דכתיב צמ\"פ עליו ולא ע\"ג. וכמ\"ש הר\"ב בשם ספרי. ומה קושיא הרי רבנן לא מצרכי בכפוי צמ\"פ כלל. י\"ל דר\"א ס\"ל דגם בשאר כלים לא שייך שיצילו משום אהל. ואין להם מקום שיצילו רק מטעם צמ\"פ. ולהכי קאמר שפיר דבכפוי אפי' ממורח בקרקע בטיט אמ\"צ. משום דצמ\"פ עליו כתיב ולא ע\"ג: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלעיל (פ\"ט סמ\"א) דמחט טהורה שבמגופה שבחבית המוקפת צמ\"פ באהל המת דאע\"ג שהמחט בולט לתוך החבית. אם יש תחתיה טיט כקליפת השום. נחשבת כטיט המגופה ונשארת בטהרתה ופשיטא דה\"ה בהיה איפכא שנמצאת מחט טמאה במגופת החבית. ובחבית טהרות. כל שיש קליפת השום תחת המחט. נחשבת כטיט המגופה. ונשארת החבית בטהרתה. וא\"כ ה\"נ אע\"ג שבית האצבע שבהמגופה בולט לתוך החבית. עכ\"פ כיון שהשרץ שבהמגופה שבחבית מוקף מכל צד מטיט של הבית אצבע. נדונו כטיט המגופה. ונטהר החבית. ואת\"ל הכא שאני דמיירי בשרץ. והרי כבר הוכחנו בס\"ד (לעיל פ\"ט בבועז סי' ז') דבטומאה עצמה לא אמרינן דבטל לגבי טיט. ליתא. דמה נענה בסיפא הכא בשרץ בחבית וטהרות במגופה טמאין. ואמאי נימא כיון שטהרות הללו שבבית האצבע. מוקפין בטיט סביב. נחשבינהו כטיט שאמק\"ט. י\"ל התם רק במוגבל לגמרי תוך הטיט שבמגופה. אמרינן דבטל לגבי טיט. אבל הכא שהשרץ רק מונח תוך חלול שבמגופה לא בטל לגבי מגופה דלחשב כמותה. וגם מגופה אינה כלי שינצל מסברת תוך תוכו. לפיכך כמונח בחבית דמי. וטמאה. מיהו כל זה במגופה. דאע\"ג דאינה כלי ממש. עכ\"פ שם כלי חרס פשוט יש עליה. ואע\"ג שיש לה ב\"ק להאצבע. לא מחשב ב\"ק (כלעיל פ\"ב מ\"ג) אבל שרץ או מחט אה\"ט שמוגבל בטיט ממש ומונח תוך החבית אע\"ג שמוגבל שם תוך הטיט. וכ\"ש במונח תוך חלול שבאמצע גולם הטיט. והגולם מונח תוך החבית. או ששרץ מונח תוך החבית. ומחט טהור או מאכלים טהורין מוגבלין תוך גולם הטיט או מונחים תוך החלול שבאמצע הגולם. והגולם מונח תוך החבית. אין הטיט חוצץ ולא מגין על הטהרה (ועי' הר\"ש ספ\"ט דכלים). לפ\"ז יש ד' חלוקים בזה. א) כלי שתוך כלי. ופה הפנימי למעלה מפה החיצון אם שרץ או אב הטומאה אחרת מונח תוך א' מהן. וטהרות בשניה. הטהרות טהורות מסברת תוך תוכו. ב) ואם כלי הפנימי הוא פשוטי כ\"ח שאמק\"ט כלל. כגון מגופה או סרידה יש חילוק דאם הטהרה או הטומאה מוגבלת תוך הטיט של הכ\"ח הפשוט הפנימי. אז ככלי הפשוט בעצמו דמי. ואין הטהרה שבתוכו נטמא מהטומאה שבתוך הכלי החיצון. ולא הטומאה שנגבל בתוכו מטמא להטהרו' שבחיצון. שכיון שנגבל בתוך הפנימי ואין נראה בחיצון בטל לגבי הכלי הפנימי וכגוף הכלי דמי. [ונראה דגם במונח המגופה כולה תוך החבית. והטומאה או הטהרה כולה בלוע בתוכה נמי דינא הכי (ועי' פ\"ט בבועז סי' ז')]. ג) ואם יש ריוח במקום הטומאה או הטהרה שבתוך הכ\"ח הפשוט הפנימי הנ\"ל. אז אפי' פה הפנימי למעלה מפה החיצון. כיון שתחתית החלול שבפנימי בולט לתוך אויר החיצון. והפנימי אינו כלי ממש אין שולי כלי הפנימי חוצצין מלהוציא או מלהכניס טומאה. ד) אולם אם הפנימי אין עליו שם כלי כלל אלא שהטומאה או הטהרה שתוך החיצון מוגבל בטיט ממש. או שהטומאה או הטהרה מונח תוך כלי שניקב כמוציא רימון. אע\"ג שמירח וסתם הנקב ההוא וכל הנקב שבפנימי זה. וכולו תלוי תוך כלי חיצון. אז אפי' אין במקום הטומאה או הטהרה ריוח תוך הטיט או תוך הכלי שניקב כמוציא רימון. אין הפנימי חוצץ כלל מלהכניס או להוציא טומאה. ונ\"ל עוד דנקט הך דינא הכא. באמצע דיני צמ\"פ. כדי דנילף מדין השרץ דין דכזית ממת דאם כזית ממת מונח בחבית וטהרות בחלול שבמגופה. אף שהמגופה סתום מכל צד בצמ\"פ. ושניהן מונחין באהל. אין צמ\"פ שבמגופה מציל מדאין מגופה כלל: ",
+            "וא\"ת הרי שיעור נקב בחבית קיי\"ל שהוא כמוציא אגוזים לטומאה (כפ\"ג מ\"ב). וכיון שכן. ה\"ה להציל בצמ\"פ. כל שאין הנקב גדול כמוציא אגוז א\"צ סתימה. דהרי פריחת טומאה מכלי. והצרכת צמ\"פ דינן שוה (כרפ\"ג וסוף פ\"ט). ואדרבא חזינן דגם כשפרח הטומאה מהכלי אפ\"ה מהני לה צמ\"פ (כרמב\"ם פכ\"ב מטו\"מ ה\"ג) מכ\"ש כשהנקב בהכלי הוא שעדיין מק\"ט עמו. דהול\"ל שא\"צ נקב ההוא סתימה. וא\"כ היאך נימא הכא דהנקב שאינו מפריח מהחבית קב\"ט. יהיה צריך סתימת צמ\"פ. י\"ל כיון דנקבי הפקעת והכדור נעשים ע\"י אדם שכרך החוט. הו\"ל כנקב ביד אדם דשיעורו בכ\"ש. שצריך לסתמו (כלעיל ספ\"ט). ולרכ\"מ (פכ\"א מטו\"מ ה\"ב) לא אמרינן דנקב הנעשה בידי אדם. גם אם הוא כ\"ש צריך לסתמו. היינו רק בהיה כלי שלם. ונקבו אדם בכונה. אבל כשעשה תחלה כלי עם נקבים ורוצה להשתמש בו כך. לא נקרא נקב שנעשה בידי אדם. ודינו כשאר נקב שנעשה ממילא. וכן מוכח לפע\"ד כדברי רבינו מכורת מחולחלת (בכל פ\"ט דאהלות) שנעשו הנקבים בהכורת בידי אדם. ומדנעשו בו בתחלה אין הטומאה נכנסת לתוכו דרך הנקבים ההם. א\"כ קשה למה צריך הכא לסתום נקבי הכדור הקטנים שסתם בה החבית. צ\"ל דוקא נקב שבכלי עצמו בעי שיעורא. אבל נקב שבסתימה עצמה. אפי' כ\"ש מעכב. וכן מוכח מכל צמ\"פ שנזכרו בפרקן מ\"ד ה' ו' (ועי' פ\"ט מ\"ז. ובפירושינו שם ודו\"ק): ",
+            "כך פירשתי על דרך הר\"ש והר\"ב. ומדלא חילקו בין שהכלי גדול או קטן. ובין שנקלף מהחרס הרבה או מעט. ש\"מ דמיירי בין בכלי גדול או קטן. ואפי' נתנקב ע\"י הקליפה זו הכלי עצמו כמוציא רמון ויותר. אפ\"ה מדסתם תחתיו בזפת מהני. ואע\"ג דבשבת (דצה\"ב) אמרינן דבזוטרי שניקב כרימון וברברבי ברובא (וי\"א איפכא) לא מהני ליה תו סתימה. י\"ל דהכא שאני. דהו\"ל סתימה דמעיקרא קודם שנתהווה הנקב ולא בטל שם כלי מעליה מעולם. ולכאורה היה נ\"ל ראיה לזה מלעיל (פ\"ג מ\"ג ומ\"ד). דבלא בטל שם כלי מעליה אז החרס הנשבר ממנו. מק\"ט כשאר גיסטרא. ה\"נ מה\"ט מהני סתימה דמעיקרא. גם אם ניקב אח\"כ כמוציא רימון. ואעפ\"כ יש לדחות. דלא דמי כעוכלא לדני. דהתם כבר נתקן הכלי לגמרי קודם שנשבר ממנו הגיסטרא ושפיר הו\"ל כגיסטרא מכלי שלם. אבל הכא מנ\"ל לומר דסתימה דמעיקרא שלא היה בו תקון הכלי. להני לתקון הכלי גם אחר שיתנקב. ואנן לא מצינן גבי כה\"ג מעליותא רק לענין טריפות (חולין מ\"ח א') אבל לא לענין טומאה. דהרי עכ\"פ השתא נתנקב כמוציא רימון דלא מהני ליה שום סתימה מדנתבטל מתורת כלי. ואדרבה כמעט יש קצת ראיה מגיסטרא דלעיל איפכא. דלא להני סתימת הזפת לנקוב במוציא רמון. וטפי נ\"ל דהר\"ש לשטתיה אזיל. דחילק לעיל (פ\"ט מ\"ח) וס\"ל דסוגיא דשבת הנ\"ל מיירי בניקבו בידים אז בנתנקב במוציא רימון לא מהני ליה תו סתימה. מדניקב נקב גדול כזה בכונה בטלו לגמרי מתורת כלי. והו\"ל סתימתו שאח\"כ כאוכלין שגבלן בטיט. דלא ס\"ד שינצלו ע\"י גיבול זה שסגורין בו כבצמ\"פ דהרי אין מציל בצמ\"פ רק כלי (כפרה פ\"ה מ\"ה). אבל בניקבו ממילא. אפי' כשהנקב כמוציא רמון. אפ\"ה מהני סתימת הנקב שינצל בצמ\"פ. וסמך הר\"ש א\"ע על התוספתא (ב\"ק דכלים פ\"ז) דבנפחת כמוציא רימון ונסתם בטיט מציל בצמ\"פ. מיהו נ\"ל מדלא חילק הרמב\"ם (שם רפכ\"ב מטו\"מ) בין ניקב מכוון או ממילא. ש\"מ דס\"ל לרבינו דמסוגיא דשבת הנ\"ל מוכח. דתוספתא הנ\"ל משבשתא היא. ולהכי לא מייתי לה הש\"ס. ולא קיי\"ל כוותה. וכן כתב הרא\"ש (חולין פ\"ב אות ו'. ופרק יו\"כ אות ה') בשם רי\"ץ גאות. דכל תוספתא דלא מייתי בגמ' ודאי משבשתא היא. וכ\"ש תוספתא הנ\"ל דאשכחינן הפוכה בש\"ס. וא\"כ קשה לן להניח דעתינו הענייה בפירוש הר\"ש. והיאך נפרש משנתינו. ומה\"ט א\"א נמי לומר דסוגיא דשבת מיירי בנסתמה בטיט. אז לא מהני כשתנקב כמוציא רימון. משא\"כ בנסתם בזפת. הו\"ל לגמרי ככלי שלם. וכן משמע נמי מתוספתא (ב\"ק דכלים פ\"ו) וכדפי' רב\"א בזר זהב שם. אולם גם תוספתא זו לא הובאה בש\"ס ובהרמב\"ם שם. ומזה משמע דגם מינה לא ילפינן הלכתא. אולם הרא\"ש פי' שנשבר שפת החבית סביב ונקלף מעל הזפת שבפנים ממקום השפה. והניח הכסוי על השפה שמהזפת. ולא על שפת החבית. ולהכי אין הצמ\"פ מציל. מדכתיב צמ\"פ עליו משמע על הכלי. והיינו לר\"י. וקשה שפה מאן דכר שמיה במשנה. שנתקלפה קתני משמע כולה. וקרוב לזה פי' הרמב\"ם (ספכ\"ב מטו\"מ) דר\"ל שנקלף כל דפני החבית סביב. ונשאר רק דפני הזפת סביב. והניח הכסוי על שפת דפני הזפת והדביקו בהזפת של דפנות. נמצא שהכסוי מחובר בהכלי תחת הכסוי. וע\"ז הקשה הראב\"ד דא\"כ לא הול\"ל נקלפה. אלא שנשברה. ולפיכך פי' הוא ז\"ל דמיירי שהיה החבית זפות מבפנים. ונתקלף הזפת כולו מבפנים. ונמצא שהזפת עומד ככלי שלם תוך החבית שמחרס. וס\"ל לר\"י דבכה\"ג לא מהני צמ\"פ שהוא בהכלי שחוצה לו. אם אין צמ\"פ לכלי הזפת שבפנים. ואנכי תולעת ולא איש לא זכיתי כלל להבין דברי רבינו בזה. חדא דלו יהא שיהיה הזפת הנקלף. שבבית קבול שלו כנוס היין בפנים. נחשב ככלי פתוח ובו יין. והכלי הזה עומד פתוח תוך כלי אחר שמוקף צמ\"פ. אטו מי לא יציל החיצון ע\"י הצמ\"פ שבו על כל שבתוכו. והרי כללא תנינן (במ\"א) על הכל מצילין וכו' חוץ מעל דבר שיש לו טהרה במקוה ומגזירת ע\"ה. וכ\"ש הכא שהזפת המקיף היין. אע\"ג שהוא כלי שאמק\"ט (כמ\"ש בס\"ד פ\"ג סי' נ\"ג) ומדהוא פתוח כליתא דמי. ואיך לא ינצל היין מה שבתוך הזפת ע\"י הצמ\"פ שעל הכלי החיצון. ותו דלדברי רבינו הראב\"ד אין לזה ענין עם קבותים שגפסן עם השפה ואיך אירעו ב' דברים אלו יחד לומר דבשניהן פליגי ר\"י ורבנן. וזחלתי ואירא מחוות דעי לפני רבותינו הקדושים. כי לולא יראתי שירצצו את מוחי. הוה אמינא. דמדנקט במשנה ו' חבית שנקבה והכא תני סתם חבית. משמע טפי דמשנתינו בחבית שלימה מיירי. וכהראב\"ד. ודלא כרבותינו הרמב\"ם והר\"ש והרא\"ש והר\"ב. רק דמיירי בזפותה מבחוץ שלא תפלוט היין כי כך היה דרכם (כלעיל פ\"ג מ\"ז). ומיירי הכא שנקלף ונפל כל הזפת מעל גבי הכלי. ולא נשאר רק הזפת שמול הסדק שבין הכסוי להכלי. והיינו דקאמר והזפת שלה עומד ר\"ל הזפת שראוי לסתימה שלה. דהיינו בפיה. שם לבדו נשאר עומד בהסדק שבין הכסוי להכלי. וכ\"כ קבותים של מורייס. שהן קנקנים שפיהן צר. ודרכן לסתמן בלי כסוי. אלא גפסן עם השפה. ר\"ל שמרח גפס תוך פה הכלי בשוה לשפת הפה. ואין בכלי זה כסוי כלל רק שהגפס הוא מגופה שלה. בהנך חרתי פליגי ר\"י ורבנן. דלר\"י אמצ\"ל מדכתיב אשר צמ\"פ עליו. ולא בצדו ולרבנן עליו גם בצדו משמע. וכדכתיב ועליו מטה מנשה. והיינו ממש כפלוגתא דרבי ורבנן (מנחות דס\"ב א' וע\"ש דצ\"ו א') דקיי\"ל התם והכא כרבנן. ואע\"ג דבסוגיא דסוכה (ד\"ז ב') פסקינן דוסכות על הארון את הפרוכת. היינו על ממש. דלא כר' יאשי' דס\"ל דהיינו בצדו. נ\"ל דהתם טעמא אחרינא איכא מדכתיב וסכות על. ודאי מלת וסכות מוכיח דהאי על דהתם. על ממש משמע. מיהו בהיה הסתימה למטה משפת פה החבית. ושפה החיצון של הכלי נשאר מגולה. לכ\"ע אמצ\"ל. דודאי עליו אינו משמע למטה הימנו. וכן תנינן בתוספתא בהדיא (ב\"ק דכלים פ\"ז) למדייק שם. וזה דלא כרבינו הר\"ב. וכל ענין זה חנני ה' והאיר עיני בו בעת דכאי החלי. ונתבשלה קדירה זו אצל אש הקדחת אשר היתה לפני ובי בוערת ונפשי הענייה סוערה והיא מתנכרת. במזימותי אשר אז הלוך וטפוף תלכנה בסמרת. ומחשבותי רטוטים כעדר צאן ענייה עלי צוקי הרים מפוזרת. וראה זה מצאתי אמרה קהלת משוררת. העלתי מעמקי תהום מרגניתא מסוגרת. ועל זאת נפשי בכפי תמיד לאבי שבשמים כבכנור מזמרת. ותהלות אלי לעד בפני כצפור מבין עפאים משוררת. ואומר עד הגל הזה. ועד השיר והשבח. ויהי לאות לעד כצנצנת מן בק\"ק לשם ה' למשמרת: ",
+            "כך נ\"ל ורבינו הר\"ש כ' דקמ\"ל דאע\"ג דבתוספתא (פ\"ה דאהלות) ס\"ל לאבא חלפתא דנסר הנתון על עין התנור אינו מציל. אפ\"ה קמ\"ל הכא דדוקא התם דלאו אורחא. אבל נסר על פה תנור אורחא הוא. ולא זכיתי להבין מה דמיון בין זה לזה. הרי התם באין צמ\"פ מיירי. גם בלא זה לא קיי\"ל כאבא חלפתא התם: ",
+            "כך מוכח לפענ\"ד. דאל\"כ ק' מ\"ש רישא דנקט התנאי שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. ומ\"ש סיפא דנקט תנאי אחר שאין בין הסרידה לחדש רוחב טפח. בשלמא בסיפא דמיירי שהחדש עומד תוך הישן. והסרידה מונחת ע\"ג הישן. לא הוה מצי למנקט אם כשינטל הישן הסרידה נופלת לתוך החדש. דהרי זה דבר שא\"א. דכיון דהחדש תוך הישן. א\"כ רוחב פה הישן הוא יותר מרוחב פה החדש. והיאך אפשר שהסרידה שמכסה פה הישן הרחב. יפול לתוך פה החדש הקטן ממנו. אלא ברישא דמיירי שהישן עומד תוך החדש. והסרידה מכסה פה הישן. דקאמר עלה שבאם כשינטל הישן לא יפול הסרידה לתוך החדש. אז הכל טהור. ר\"ל כל מה שבתוך החדש. ק' ממ\"נ היכי מיירי אי בשפה הישן למטה מפה החדש החיצון. א\"כ כיון שפה הישן הפנימי הוא קטן מפה החיצון. איך אפשר שהסרידה שמכסה רק פה פנימי הקטן. לא תפול לתוך פה החיצון הגדול כשיטלו הישן מתחת הסרידה ואי נימא דמיירי שפה החדש החיצון אינו רחב כל כך כחללו שבפנים. ולהכי קאמר שפיר בסיפא דרישא. שכשישוער שכשינטל הסרידה ישאר מונח על פה החיצין ולא יפול לתוכו. אמרינן גוד אסיק. ויהיה כל מה שתוך החיצון טהור. מדהו\"ל כמונחת הסרידה ע\"ג החדש. ליתא. דהרי בכה\"ג תקרת החיצון מפסיק בין הסרידה לאויר שע\"ג החיצון. ובכה\"ג לא אמרינן גוד אסיק (כאהלות פי\"ב). ואין לנו לומר אלא דמיירי שהישן הקטן שמונח תוך הגדול. שפת פיו בולט ויוצא מתוך פה החדש. והסרידה שמונחת על פה הקטן הזה מתפשט סביב מעל פה הקטן עד שיתפשט גם על כל פה החדש החיצון סביב. א\"כ ק' כיון שכן שפה הישן הפנימי הוא למעלה מפה החדש החיצון. והסרידה שע\"ג פה הפנימי מסככת גם שפת פה החיצון. א\"כ היכא סתם תנא וקאמר שכל שהוא כן הכל טהור. הו\"ל נמי לחלק כמו בסיפא. דאם יש טפח בין תחתית הסרידה לפה החדש. אע\"ג שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. יהיה כל מה שבתוך החדש טמא. דהרי הטומאה נכנסת לתוכה דרך אויר הטפח שבין סרידה לפה התנור החדש. ואע\"ג דלקמן (פי\"א מ\"ה באהלות) אמרינן דגם כשפרח המנורה נראה מבחוץ שבולטת מבין דופן כפישה לדות. אפ\"ה ניצל המנורה וכל אשר בדות. הרי כבר כתבנו התם בס\"ד. דזהו רק באין אויר טפח בין שפת כפישה לשפת דות. וכגון שאין הפרח שבמנורה עב טפח. אבל בשיש שם אויר טפח. ודאי לא עדיף דות שם. ותנור חדש כאן מאהל ממש. שטומאה נכנסת לו דרך פתח טפח. ואפשר שזה הכריח לרמב\"ם לגרוס ברישא שהסרידה מונח על החיצון. ורק נתמך מעט מהישן הפנימי (ע\"ש פכ\"א מטו\"מ ה\"ט). אבל לגירסתינו אין לנו אלא לומר שפה הישן ופה החדש עומדים בשטח שוה. ולפיכך אפשר שהסרידה נתמכת רק על הישן. וממלא פה החיצון. או שנתמכת גם על כותלי החיצון החדש: ",
+            "וא\"ת אפי' יהיה יותר מטפח ביניהן. עכ\"פ הרי מדאמרינן שהתנור החדש יציל מטעם אהל. ע\"כ שחללו הוא טפח על טפח. וא\"כ הסרידה שמכסהו כולו על כרחך שגם הוא רחב טע\"ט. וכל כה\"ג אמרינן חביט רמי או גוד אסיק אפי' במרוחקין הרבה. וכדאמרינן (אהלות פי\"ב מ\"ה) כשקורות עליונות נגד אויר החחתונות דאפי' יש ביניהן גובה הרבה אמרינן חביט רמי. וי\"ל דהתם שאני דאמרינן חביט רמי שיהיה דינן כאהל א' שתתפשט הטומאה תחת כולן. כשהטומאה תחת א' מהן. אבל הכא דמצרכינן שיהיה הכלי שתחת הסרידה כסתום. צריך שלא יהיה ריוח בין עליון לתחתון טפח. משום דאנן חשבינן להתנור הישן לגמרי כמאן דליתא דהרי הוא מק\"ט. וא\"כ אם הסרידה תלויה ממעל להחדש. ומרוחק ממנו טפח. הרי נכנס טומאת הבית שהתנור עומד בתוכו. דרך אותו טפח (כאהלות פ\"ט מ\"ט) וע\"ש: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט נמי הדר ונקט. בעליונה ותחתונה עודפת. והרי ודאי בהכי איירינן לעיל מינה. אלא בעי למנקט עיקר הרבותא. דלא מיבעי כשהשרץ המטמא בתחתונה. ותחתונה עודפת. כל פנימית שמשקין בתוכה טמא. משום שהשרץ שהוא עיקר הטומאה מונח תוך חלול החיצון ממש. והרי החיצון כולל בתוכו גם המשקין שבתוך הפנימית. אלא אפי' כשרק המשקין הם תוך חלול החיצונית. ועיקר הטומאה מונח תוך חלול לבדיי בפנימית. אפ\"ה כיון שהחיצונה עודפת. נחשב כאילו השרץ והמשקין מונחים תוך חלול החיצונה. ולרב\"א להכי הדר ונקט כן בסיפא. דלא תימא דהך סיפא דכל שיש בו משקה וכו'. אכולהו בבי דלעיל במתניתין קאי. ואף אבבא דשרץ בתחתונה דאמרינן ברישא דהיא טמאה וכולן טהורות. סד\"א דגם בהא ביש משקין בא' מהן. נטמאה. קמ\"ל דדוקא בעליונה ותחתונה. דמיירי בכולן שלימות. אמרינן דביש משקה טופח בא' מהן טימאו המשקין להכלי. אבל בבא דשרץ בתחתונה. דמיירי בנקובות. איכא ממ\"נ. וכלעיל: "
+        ],
+        [
+            "זה הטעם האחרון הזכירו הרמב\"ם בפירושו. ונ\"ל דע\"כ צ\"ל דאי מדלא הוקש בקרא דשק. עכ\"פ סד\"א דעכ\"פ איכא ק\"ו מגולמי כלי עץ דטמאין ואפ\"ה פשוטין טהורין. מכ\"ש כלי מתכות דגולמיו טהורין. מכ\"ש שפשוטיו טהורין (עי' ספי\"ב. ופט\"ז מ\"ה). להכי צריך תו קרא בתרא שהוקשו טומאה וטהרת איסור. והרי היקש ודאי עדיף מק\"ו (ועי' רש\"י ותוס' סוכה ל\"א א'): ",
+            "ונ\"ל דה\"ה בהוזה בג' וז'. ואח\"כ נטהר בשבירה וחזר ונתקן. לר\"ג אינו חוזר לטומאה ישנה דמדהוזה ליכא למיגזר מידי. ולרבנן עכ\"פ יש חשש שכחת הע\"ש. וחוזר לטומאה ישנה. אבל אם גם הוזה ג' וז' והיה לו אח\"כ הע\"ש אחר שנתקן, רק שלא הטבילו. אף דבכה\"ג ודאי ליכא למיחש למידי. ואפ\"ה משמע סתמא דש\"ס דלא מהני. ולא פלוג רבנן בתקנתייהו (ועי' שבת דט\"ז. א'): ",
+            "אמרה בקי. מה\"ט פירשנו לעיל בסובב עגלה שהוא טס עב של ברזל ששליבות גלגלי העגלה תחובות בהטס ההוא בעצמו. וכן משמע הלשון סובב של גלגל. דאי נימא שהיא הטס שמצפין בו גלגלי העגלה הול\"ל צפוי סובב של גלגל. ותו ק' דל\"ל למתניה כלל. דהרי כבר נכלל בכלל כל הצפויין הכא. אע\"כ דסובב זה אינו צפוי. אלא הוא עצמו חלק הגלגל הוא: ",
+            "ואע\"ג דודאי מק\"ט. אגב הכלי משום יד (כחולין קי\"ח א'. ותוס' שם ע\"ב ד\"ה מעיקרא) י\"ל דאפ\"ה כיון דחזרה לטומאה ישנה הוא רק מד\"ס. להכי רק בגוף הכלי גזרו. ולא בידות. דאע\"ג דידות מק\"ט מדאורייתא עכ\"פ אינן גוף הכלי. והרי מצינו דהקילו בטומאת ידות מה\"ט לענין טומאת משקין (כרמב\"ם רפכ\"ח מכלים). עוד נ\"ל דלהכי אוגני וידות כלים לא גזרינן בהו טומאה ישינה. דהרי הן עצמן פשוטי כלי מתכות הן. והרי מה\"ט אין לחוש בהן שינקבום כדי לטהרן דאפי' ינקבום ישארו בתשמישן ובטומאתן. וכיון דליכא למגזר בהו שינקבם לטהרן. לא חששו נמי שיתיכן כולן מחדש. דכולה האי וודאי לא טרח. ורק בכלי שמתטהר בנקיבה גזרו נמי משום לא פלוג גם בהתיכו כולו מחדש (כשבת ט\"ז ב') משא\"כ בידות ואוגנין ליכא למגזר כלל שיבקש לטהרן בלי הזאת מי חטאת. מה אמרת. הרי עכ\"פ יש לחוש שינקב גוף הכלי כדי לטהר גם האוגן. ליתא. דהרי גוף הכלי מדאינה ממין מתכות לא גזרו בה שינקבה כלעיל סי' ד': ",
+            "ונ\"ל דקמ\"ל ברזל טהור. אע\"ג דהו\"ל מין במינו דלר\"י לא בטל. אפ\"ה כשהרוב מברזל טהור טהור. משום דגם לר\"י מין במינו יבש ביבש בטל (כתוס' זבחים ע\"ג א' ד\"ה ר\"י). והדר נקט חלמא. דלא מיבעיא ברישא דברזל שחוק הטהור ודאי לאו מק\"ט הוא. אלא אפי' חלמון ביצה שהוא מאכל ובר קבלת טומאה. להכי סד\"א שאפי' הרוב שבתערובות מן חלמון הטהור. עכ\"פ מדהוא בר קב\"ט. גזרו בו רבנן שיחזור הברזל המעורב בו לטוי\"ש ואף שהוא המועט. קמ\"ל. והדר נקט גללים. דאף דגללים אמק\"ט כלל ולהכי סד\"א אף שהברזל השחוק רוב. אפ\"ה כיון שכשנסיר פרורי הגללים מבין חלקי הברזל השחוק בשעה שיהיה כבר כלי יחד. לא יהיה כלי שלם לפיכך לא יק\"ט. קמ\"ל. ורבותינו פירשו דבבא זו לא איירי בטוי\"ש. רק מיירי בעירוב חלמא. והיינו טיט עם גללים. ועשה כלי מהתערובות. ולפ\"ז צ\"ל דוכן דנקט תנא. היינו דר\"ל דגם בהא אזלינן בתר רובא דלק\"ט. וכן כתב גם הר\"ב. והתימה עליו. דבסיפא בקלוסטרא שוב פי' דאיירי בטוי\"ש. וק' א\"כ למה פתק תנא ושדא בבא דחלמא בינייהו דלא איירי בטוי\"ש. והן אמת דלדינא אין נפ\"מ כלל בין פירושינו לפי' הר\"ב. דלכל הב' פירושים בין בהא ובין בהא אזלינן בתר רובא. אלא דמלבד קו' הנ\"ל לפי' רבותינו ק' נמי לשון וכן דנקט תנא. דיותר יתיישב לפי פירושינו. וגם זה אמת שבהתוספתא פ\"א דב\"ק במכילתין מצינו דין זה שפירשו רבותינו במשנה. ואעפ\"כ אין הכרח שנפרש משנתינו כן. ובפרט דלא מסתבר דאיירי משנתינו בזה וגם כבר נשמע מבבא דברזל טמא עם טהור ועיקר מקומו במכשירין (פ\"ב): ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הרמב\"ם ורב\"א ז\"ל. אמנם הר\"ש והרא\"ש כתבו דמתניתין מיירי בברזל טמא שצפהו על גוף הכלי שעשוי מברזל טהור. ונ\"ל דסברתם של רבותינו. דאע\"ג דברזל שצפהו על עץ. לדידהו מקבל טומאה היינו דוקא בעץ המצופה ממתכת. דמדאיצטריך קרא בשולחן המקדש למקריי' עץ. ש\"מ דבשאר כלי עץ המצופה ממתכות דינו כמתכות. אבל כלי עץ המצופה משיש. או מתכות המצופה ממתכות. בטל הצפוי לגבי עיקר הכלי. אולם מה שהקשה הר\"ש והרא\"ש על הרמב\"ם מסוגיא דחגיגה הנ\"ל. כבר יישב רכ\"מ בשם ר\"י קורקס ז\"ל בטוב טעם ודעת (פ\"ד דכלים ה\"ד): ",
+            "ומצינו דוגמתו הרבה במשנה. וכ\"כ במכילתין (פי\"ב מ\"ז מצינו כן). אמנם מדהפסיק בינייהו עם פין ופורנא. להכי היה נ\"ל לכאורה דה\"ט. כדי דלא נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה להכי פלגינהו תנא מהדדי. לאשמעינן דרק לענין שבת פליגי. ואע\"ג דרק אביי ס\"ל הך סברא. אבל לרבא דקיי\"ל כוותיה לגבי אביי לבר מביע\"ל קג\"ם. ס\"ל דשבת דמי לטומאה (כשבת קכ\"ג א') דקאמר התם מדלגבי טומאה לאו מנא הוא. לגבי שבת נמי לאו מנא הוא. י\"ל דרבא לא קאמר אלא מדלגבי טומאה מקלינן בהך כלי ואמרינן דלאו כלי הוא ואמק\"ט. מכ\"ש לענין שבת נימא הכי לחומרא דלא הוה כלי ואסור לטלטלו. אבל היכא דלענין טומאה מחמרינן. ואמרינן שהוא כלי ומק\"ט י\"ל דעכ\"פ דלענין שבת נמי אמרינן לחומרא דלא הוה כלי. ואפשר נמי דספוקי מספקא לי' ואזיל הכא והכא לחומרא. ואע\"ג דבשבת (ד\"ס א') גבי טבעת. דמשמע מתני' דהתם דביש עליה חותם מק\"ט מדהו\"ל כלי תכשיט דאיש. ולפי דברינו הנ\"ל ל\"ל לרבא לדחוקי כ\"כ. הול\"ל כפשוטה. דבמ\"ח דפרקן רק לענין טומאה הוה מנא. אבל לענין שבת לא הוה מנא וכדמתרץ באמת רנב\"י התם. י\"ל דלרבא אפי' בלא קרא דכל כלי מעשה היה טבעת שיש עליה חותם מק\"ט מדהו\"ל תכשיט לאיש. עוד י\"ל דלהכי מוקי לה רבא לטבעת שיש עלי' חותם במ\"ח דמק\"ט מדהוא תכשיט לאיש. היינו משום דמתחיל במשנה. ואלו הן תכשיטי נשים. וכבר איצטרכינן לדחוקי נפשן לומר דלצדדין קתני דביש עליה חותם מק\"ט. מדהוא תכשיט איש. ואיך נדחק תו טפי לומר דביש עליה חותם לאו תכשיט הוא כלל. ואפ\"ה מק\"ט מדהוה עכ\"פ כלי מעשה. וא\"כ תקשי א\"כ למה כללי' תנא בהדי תכשיטין ולצדדין קתני להכי ניח' לי' טפי לרבא לאוקמי למתניתין דמק\"ט. מדהוא באמת תכשיט איש. אבל לפי האמת מודה רבא שיש כלי דהוה מנא לענין טומאה ולא לענין שבת. ואזלינן הכא והכא לחומרא. ולפ\"ז י\"ל דר' יהושע ור\"ט במתניתין דידן לא פליגי את\"ק. ותרווייהו ס\"ל דלענין טומאה הוה מנא. אמנם הר\"ב הכא כ' ממש להיפך מדברינו בדרך שמא. שכתב די\"ל דכמו דפליגי ר\"י ור\"ט לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. וא\"ת לדברי רבינו אלו א\"כ הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם. והרי הרמב\"ם (פ\"י מכלים הי\"א) פסק כסתמא דרישא. י\"ל דהא דאמרינן אין הלכה כסתם. אין הכונה דבכה\"ג. תמיד ההלכה כההיפך מהסתם. רק ר\"ל מדקיי\"ל כר' יוחנן (יבמות מ\"ב ב') דהלכה כסתם משנה. רק בשיש סתם ואח\"כ מחלוקת. אין הכלל הנ\"ל מוחלט. אלא אפשר שיהיה כן ההלכה. ואפשר שלא יהיה כן. וכן כ' נמי רתוי\"ט לעיל (פ\"י מ\"א ד\"ה ועצמות). אולם מתוס' (חולין ק\"ד ב' ד\"ה ר' יוסי) לכאורה לא משמע כן. וע\"ש. אבל אי ק' הא ק\"ל על הר\"ב דמדמה טומאה לשבת. והרי ר\"ט הכא קאמר דקלוסטור מותרת להתטלטל בשבת מדהו\"ל כלי. והרי בתוספתא שהביא הר\"ש כ' בפירוש דר\"ט מטהר מלק\"ט. אלמא לענין טומאה לא הוה כלי. והרי לפנינו דשבת וטומאה לאו בחדא מחתא מחתינהו. שוב האיר ה' עיני. וראיתי שדברי הר\"ב לקוחין מפי' הרא\"ש. רק שהרא\"ש לא כ' כהר\"ב שמסתפק בזה. אלא כ' כן בהחלט. דלהכי אשמעינן פלוגתייהו דבשבת הכא. לאשמעינן דכי היכא דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. והביא הרא\"ש ראיה לזה מתוספתא שגירסתה בהפך מהגירסא שהביא הר\"ש. דלהרא\"ש גרסינן ר\"ט מטמא וחכמים מטהרין. וכן הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו (פ\"ק דב\"מ בכלים) וכן נראה שהיה גי' הרמב\"ם כן. דהרי בהלכות כלים פסק לענין טומאה דהוה כלי ומק\"ט. וכמש\"ל. וכן פסק נמי לענין שבת (בפכ\"ו משבת) כר' יוסי (עירובין ק\"א א') והוא דעת ר\"ט הכא דקלוסטר מותרת להתטלטל. אלמא לדידיה דלר' יוסי ולר\"ט שבת וטומאה שוין. דבשניהן דינו ככלי. מיהו בתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו אלי' ווילנא זצוק\"ל. מצאתי כאן גי' שלישית. דגרס ר\"ט מתיר וחכמים אוסרים. וכן מוכח קצת. נמצא שהתוספתא כמתניתין רק לענין שבת מיירי. ולענד\"נ דמוכח קצת כגי' זו מדמסיים בתוספתא זו. ברוריה אמרה שומטה מפתח זה ותולה בחבירתה. ש\"מ דגם פלוגתייהו דר\"ט וחכמים דמקמי הכי לענין שבת איתמר. דאל\"כ הול\"ל בשבת שומטה וכו'. דהרי לא איירי מקמי הכי כלל משבת. וא\"כ אי נימא דכמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה כדעת רבינו הרא\"ש. טפי הו\"ל להתוספתא למנקט פלוגתייהו לענין טומאה. דהיינו מה דשייר במתניתין. (כביצה ד\"ו ב' ותוס' שם). ותו ק' לרבינו הרא\"ש. דאי נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. גם במשנתינו קשה. דטפי הו\"ל למנקט פלוגתייהו הכא לענין טומאה מדאיירי בכל מכילתין בהנך מילי. ואת\"ל דה\"ט משום דכד אתשל בי מדרשא לענין שבת אתשל (כחולין נ\"ב ב') עכ\"פ למה הפסיק ביני ביני. דקליסטרא עם דיני פין ופורנא וכמש\"ל. לכן יפה עשה רבינו הר\"ב שלא כ' בהחלט. כדעת רבינו הרא\"ש. רק כ' דשמא כמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה וטהרה. אמנם לרב\"א הכא. ר' יהושע ור\"ט תרווייהו ס\"ל כר' יוסי (עירובין ק\"א א') דקלוסטר מתטלטלת בשבת. רק פלוגתייהו הכא בחצר שאינה מעורבת. דאינו רשאי לטלטל בה כלי הבתים. ר' יהושע ס\"ל דמנא דבתים הוא. ואינו רשאי לטלטלו בחצר רק מן הצד. ור\"ט ס\"ל דמנא דחצר הוא. ומתטלטל להדיא. עד כאן תוכן ד\"ק. וכן מסתבר לענ\"ד. מדהזכירה המשנה מלת חצר. ולפ\"ז פלוגתייהו הכא לענין שבת לא תלי כלל אהדדי עם דיני טומאה וטהרה דלענין טומאה ודאי כלי הוא: ",
+            "כף כ' רב\"א. ונ\"ל דלא תקשי לרבינו א\"כ למה לא נקט ת\"ק רבותא טפי ברישא. דגם כלים שבין עקרב לרסן טמאים. ותו בשלמא אי לת\"ק פרומביא עצמה טהורה. לא תקשי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דהרי ברישא משמע דרק עקרב מק\"ט. ולא פרומביא. ומלחיים בסיפא משמע איפכא. די\"ל דבכל כה\"ג אמרינן נעשה (כביצה כ\"ד ב'. וקידושין ד\"ה ב') וה\"נ מצינן למימר בדיוקא דרישא. הא פרומביא נעשה כלחיים וטהור. אלא לרב\"א דס\"ל דלת\"ק באמת גם פרומביא טמא. קשיין אהדדי דיוקא דרישא וסיפא. ולמה לא נקט ברישא רבותא טפי דאפי' פרומביא טמאה. י\"ל דמשו\"ה לא נקט ברישא פרומביא משום דפרומביא הוא של עור. וכולה פרקן רק בשל מתכות קמיירי. מיהו למ\"ד דגם פרומביא טמאה. ס\"ל דאף דודאי תשמישי בהמה הוא. עכ\"פ גם הוא מסייע לעכב הבהמה שלא תרוץ מאד. ומשו\"ה מחשב תשמיש אדם (כראב\"ד): ",
+            "ולא מחשב החוליא כשברי כלים. וככרע שניטל ממטה מדרס. שהוא טהור. ורק כשיחזירו חוזר לטוי\"ש (פי\"ח מ\"ז. ע' רא\"ש שם) דהכא שאני דבנקל ימצא חוט למתחו עליו. ולהכי דמי טפי להך דהיכא שהדיוט יכול להחזירו. דאז בעודן מותרים מק\"ט (כפכ\"ו מ\"א). אולם כ\"ז תמוה מאד. דממ\"נ היכא מיירי מתניתין. אי כשהחוט ממתכות והחוליות מרגליות. בהא נימא ר\"א דאפי' טבעת א' טמא. הרי אבן אמק\"ט. ואי\"ל דהכא בשיעור החוט פליגי. דלת\"ק צריך כמלוא צואר. ולר\"א סגי כשהוא כשיעור טבעת א'. ליתא. דהרי ר\"א אפי' טבעת א' קאמר ולא כשיעור טבעת א'. ואי נימא דהכא מיירי כשהחוט מפשתן. והחוליות ממתכות. ונפסק החוט הרי בכה\"ג תני ברישא דגם טבעת א' טמא לכ\"ע. והכא מצריך ת\"ק כמלא צואר. והנה רבינו הרא\"ש פי' דהכא בחוט מתכות וחוליות שבו מרגליות פליגי. ואם היה החוט שלם אז אפי' אין בו טבעת כלל מק\"ט כלעיל במשנה. משום דבכך מתקשטין בו. מיהו הכא שהחוט אינו שלם פליגי בשיריו. דלת\"ק צריך שנשאר ממנו כמלוא צואר של קטנה. וכולו מלא מרגליות. ולר\"א אם החוט כמלוא צואר קטנה. סגי ביש בו רק טבעת א'. ואחמכ\"ר גם זה דוחק קצת. דהרי ר\"א לא הזכיר משיעור החוט כלל. אולם גם בל\"ז נ\"ל. דהרי בכל מקום שמצינו מלת שיר ושיריים בש\"ס. משמעותו שנתבלה הדבר ע\"י תשמישו ולא נשתייר רק זה המקצת. כגון שיורי תנור (לעיל רפ\"ה) ושירי מטלנית (שבת קכ\"ה א') ושיורי אגודת אזוב (ספי\"א דפרה) ושיורי גרדומי ציצית (מנחות ל\"ט א') וכ\"כ שיירי הדם היה שופך (זבחים רפ\"ה) דבכולן משמעות המלה שנאבד ונתבלה קצת מהדבר ולא נשאר רק מה שלפנינו. וגם מ\"ש (פרה פ\"ג מי\"א) כרכן בשיירי הלשון. ר\"ל שהצמר שהונח סמוך לשאר הג' מינין. נתבטל ממנו שם לשון. ומה שהצמר ארוך יותר מהם הוא שיור הלשון. אבל הכא שהחוט מתכת נפסק לשנים. מי סני ליה לתנא למנקט קטלא שנפסקה. דהרי ב' חלקי הפסיקות הן לפנינו. וכדנקט לשון פסיקות בנגעים (פי\"א מ\"ח). ועוד יש לדקדק דלעיל במשנה קרי תנא לאותן דברים שנמתחו על החוט. בשם חוליות. ומ\"ש הכא דקרי להו טבעות. לכן ל\"מ מרבותי היה נ\"ל דשירי דקאמר הכא אינו לשון שיור ושיריים. רק כהך דקאמר עשה לי שירים נזמים וטבעות (קדושין מ\"ח א') וכ\"כ כל בעלי שיר יוצאין בשיר (שבת רפ\"ה) דפי' רש\"י שהוא התרגום מאצעדה והוא שלשלת העשוי מטבעות הרבה קטנות משולבות אשה אל אחותה. לפעמים הוא קשוט סביב לצואר (כרש\"י רפ\"ה דשבת) ולפעמים הוא קשוט סביב היד והזרוע (כרש\"י בבא קמא צ\"ט א') דשם פירש\"י דשירים היינו צמיד. והרי צמיד הוא קשוט היד. וכמ\"ש והצמידים על ידיה. וכן פירש\"י נמי (ישעיה ג' פי\"ט) על מלת והשירות. דהיינו צמידי הזרוע. וכן תרגום יונתן שם שירי ידיא. וכן מצינו באמת במקרא. (שמואל ב' א' פ\"י) ואצעדה אשר על זרועו. אלמא דקשוט סביב היד הוא. ובחומש במדבר (ל\"א פ\"כ) פירש\"י דהיינו קשוט הרגל. ועל כרחך שפירש כן רבינו מלשון צעד. והנראה לי מכל זה שהרבה מיני שלשלת של קישוט היה להם. יש שקשרו סביב הצואר. ויש סביב הזרוע. ויש שקשרו משוק לשוק. כדי לקשט האשה בצעדים קצרים ע\"י שקשרו השלשלת משוק לשוק. וכולן נקראים בעברי צעדה או אצעדה. ובארמית נקרא שירין או שירים. ומלת קטלא פירשו רבותינו בש\"ס (שבת נ\"ט ב') מאי קטלא. מנקטא פארי. ופירש\"י התם דפארי הינו ברוסטלאטץ בל\"א. והוא תכשיט מוזהב שתולה על החזה. ומחזקת אותו ע\"י הקטלא שקושרת על הפארי סביב להצואר. וכן אסמכינהו קרא (ישעיה ג' פ\"כ) הפארים והצעדות. דר\"ל הפארים והצעדות שהן השירים שאוחזין הפארים וא\"כ הא דקאמר הכא ושירי קטלא. ר\"ל השלשלת שמשתמשין בה לקטלא. דהיינו סביב להצואר. והוא כולו עשוי מטבעות קטנות מחוברות יחד וכדאמרן. מיהו לעיל בחוליות מתכות מתוחות על חוט פשתן. החוליות ההם גדולות. ולכ\"ע ראוי כל אחד מהן לקשוט. ולהכי קאמר שפיר הטעם. שכל א' וא' כלי בפ\"ע הוא. ר\"ל מדהוא גדול ראוי כל אחד לקשוט והו\"ל כלי. אבל בהך בבא דפליגי בה ת\"ק ור\"א שכל השלשלת הוא רצוף מטבעות קטנות. אין טבעת א' מהן ראוי לקשוט. להכי מצריך ת\"ק שיהיה בו כדי לקשט סביב כל צואר ילדה קטנה. ור\"א ס\"ל דגם בזה סגי בטבעת א'. מטעם שכן תולין לפעמים בצואר ילדה קטנה. אף שאין מורגלין בכך. ולהכי לא שייך לומר בו כלישנא דלעיל. מפני שהוא כלי. דמדאין מורגלין ללבשן כך. לא נאות לו שם כלי. עכ\"פ מדלפעמים מקשטין בו ילדה קטנה להכי מק\"ט: "
+        ],
+        [
+            "מזה מוכח דלא כהר\"ב שפי' שהוא אשפת החצים. דמ\"נ אי יש להאשפה ב\"ק. פשיטא דמק\"ט אפי' היה כלי עץ. ואי באין בו ב\"ק אמאי מק\"ט. הרי אין לו שם בפ\"ע. אע\"כ כהרמב\"ם שהוא המטרה. ומדמחובר להקשת דינו כהקשת. אולם ל\"מ היה נ\"ל דקורת החצים. היינו מטה קטן של עץ. שהחץ תחוב בו כשיורה החץ. ולפיכך מדמחובר להחץ שמק\"ט (כלקמן מ\"ב) דינו כהחץ. דהו\"ל כעץ המשמש למתכת (כסוף מ\"ב). ואע\"ג דבסוכה (די\"ב ב') אמרינן דהמטות ההן כשאין להן ב\"ק. אלא נתחבין בהב\"ק שבחץ אמק\"ט. י\"ל דהיינו רק בשעה שאינן מחוברין להחץ. אבל הכא בשעה שמחובר להעץ מיירי. מיהו מדקאמר קורת לשון יחיד. וחצים לשון רבים. משמע קצת טפי כהרמב\"ם. ולא כדברינו. ועוד דלא חילק במשנה בין זכרים לנקיבות: ",
+            "ואע\"ג דלעיל (ספי\"א) בנזם. אותו חלק שעשוי כקדירה מק\"ט מדיש בו ב\"ק. אע\"ג שאין משתמשין בב\"ק הקטן ההוא. י\"ל התם אין הב\"ק ההוא עשוי ארעי לכלי אחר רק לנוי של הכלי ההוא בעצמו. אבל הכא הב\"ק שבאחוריו הוא עשוי רק ארעי לעיקר הב\"ק שבהכלי לפניו ולהמשא שבו. ולפיכך די לו שיקבל טומאה כשמחוברין יחד ולא כשנפרד מעיקר הב\"ק. ולפי מה שכתבתי שם י\"ל התם נמי עשוי לב\"ק לבשמים: ",
+            "וא\"ת קדירה שבנזם נמי אין לה שם בפ\"ע. ואפ\"ה מק\"ט מדיש בו ב\"ק. אף שאינו משתמש כלל בב\"ק ההוא (כלעיל ספי\"א) ומ\"ש הכא. ואת\"ל התם שאני שהקדירה הוא כלי בפ\"ע. להכי אף שאינו משתמש בב\"ק ההוא. אפ\"ה חשיב כלי. אבל הכא שהכסוי טפל וארעי להטנא. אין ב\"ק שבו חשיב למשווייה כלי. ליתא. דהך סברא רק ר\"י ס\"ל לעיל במשנתינו. וכמ\"ש בפנים (סי' כ\"ח) והרי לא קיי\"ל כר\"י התם. והכא הרי קיי\"ל כרבנן. י\"ל דכסוי שאני כיון דברוב פעמים משתמש כפוי. אינו חשוב כיש בו ב\"ק (כפ\"ב מ\"ג וה'). א\"נ י\"ל כמש\"ל דגם בקדירה שבנזם נותנת לתוכו בשמים: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ פשוטי כ\"מ הוא. ואין לו שם בפ\"ע. דדלת שם כולל לבית ולמגדל. ואמאי יקבל טומאה. וי\"ל דהא דפשוטי כ\"מ אמק\"ט כשאין להן שם בפ\"ע. היינו רק כשהן חלק לעיקר הכלי. ולהכי מכנה עליו שם הכלי ההוא. אבל הכא דמיוחד לתשמיש חשוב. חשבינן ליה ככלי בפ\"ע שא\"צ לו שם בפ\"ע. וראיה לדבר זה. מעקרב בית הבד שבמשנתינו שג\"כ יש להקשות אמאי יק\"ט. הרי אין לו שם בפ\"ע. דיש נמי עקרב לפרומביא (פי\"א מ\"ה) וכ\"כ מסמר הגרע וגרדי בפרקן (מ\"ד) כולן כלי בפ\"ע הן. ואינן נקראין ע\"ש כלי אחר רק על שם בעל מלאכתן. א\"כ כ\"כ י\"ל הכא בדלת אף שיסמנוה לקרותה דלת של רופאים לא הו\"ל מהאי טעמא כאין לו שם בפ\"ע: ",
+            "ואפשר דגם הכא משו\"ה כלל תנא הך ד' ביחד. לאשמעינן דכולהו ד' מחד טעמא מטמא להו ר\"ג דכאבוה ס\"ל דאזל בתר מיעוטא וחשיב להולד נפל אף דנפלים מיעוטא (כשבת קל\"ה ב'). וה\"נ בכסוי טני וגולמין. לפעמים משתמש בהן. וכ\"כ תלוי המגרדת לפעמים מוציאו. וגם טבלא לפעמים מתרמי שחלקו חלקים שוין. ורבנן ס\"ל דא\"א לצמצם במדידה (ועי' חולין כ\"ח ב' תוס' ד\"ה לפי): "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דקמ\"ל קרדום הכא ולא במ\"ב בין שאר מיני כלים דוגמתו. שכל א' עשוי לב' תשמישין ה\"ט משום דבית בקועו של קרדום צריך לעושפו. והוא צד שבו עוקץ שבהקרדום. שכשרוצה לבקוע עץ קשה מנקבו תחלה בנקבים רבים עם עושפו. ואז אח\"כ יתבקע יותר בקלות. לפ\"ז הבקוע והעושפו. שניהן נצרכין לתשמיש א'. ולהכי דמי טפי לחרחור שנפגם שע\"י פגימתו אינו יכול לחפור בו יפה. ולהכי נקט לתרווייהו בהדי הדדי. דאע\"ג דבשניהן כשנתקלקל. נדחק קצת במלאכתו הראשונה אפ\"ה מק\"ט: ",
+            "אבל רוחב הסיט. הוא כרוחב שבין אצבע לגודל. והוא סיט כפול שהזכירו חז\"ל (פי\"ג דשבת מ\"ד) כך כ' הרמב\"ם בשם אביו ז\"ל. ונ\"ל דבנשארו ב' שניים ביחד שאינן כמלא סיט בדעתו תליא. וכדמדויק ברישא. או נ\"ל דבנשארו ב' ב' ביחד דוקא כשכל המגירה עשוי כך מק\"ט. אף שחסר א' בין כל ב' וב'. אבל בנשאר מלוא סיט במקום א' רצופות. אפי' חסרו לגמרי שאר השניים בכל אורך המגירה כולה מק\"ט משום יד: ",
+            "ורבותינו פירשו דחפין היינו שן. ולא ידענא א\"כ למה שני תנא בלישניה. דהכא קרי לה חפין. ובסיפא קרי לה שן שבמפתח. ותו תמוה מדאמרינן בשבת (דפ\"א א') דחפי פותחות טהורין. ואי נימא כרש\"י (שם בשבת) וכהר\"ב הכא דחפי היינו שן. קשה הרי משנה ערוכה לפנינו הכא בסיפא דאמרינן בפירוש דשן של פותחת ושל מפתח טמאין. וגם בל\"ז אי גרסינן הכא הפין (ערתוי\"ט) א\"כ ודאי מסתבר טפי וטפי לפרש הכא כדברינו שאינו השן עצמו. אלא הוא החלק שבמפתח. שבו השן קבוע. דהרי לעיל (פי\"א מ\"ד) פי' הר\"ש דהפין הוא כעין קשת שקבוע בהמסגר. א\"כ ה\"נ החלק שבו השן הוא עם השן כמראה הקשת. כזה: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש פי' דסימרו היינו שעשה בקצה התחתון של המקל מסמר שלא תאכלנו הקרקע. ותמהני דא\"כ הו\"ל כמתכת המשמש להעץ (פי\"ג מ\"ו). ותו דא\"כ מ\"ש משפופרת מינקת לקמן במשנה. והן אמת שבהתוספתא שהביא הר\"ש (כלים ב\"מ פ\"ד) גרסינן כדברי הר\"ש ואולם בהתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו רב\"א זצוק\"ל ה\"ג אם כדי שלא תאכלנו הקרקע טהור. ואם כדי להכות בו טמא. ואפשר דלהר\"ש וגירסותיו הנ\"ל. דוקא כשהמתכות משמש להעץ תשמיש שא\"צ לו כל כך אבל הכא שמשמש לו כדי שלא תאכלנו הקרקע להמקל. ודאי צריך וצריך הוא להמקל. ותשמיש חשוב הוא והו\"ל כשאר כלי תשמישי אדם שמק\"ט. וחילי דלא גרע משלשלת של סיטונות (פי\"ב מ\"א) וכ\"כ אונקלי שבקנה מאזנים של סרוקת (פי\"ב מ\"ב) דלא דיינינן להשלשלת ולהאונקלי כמתכת המשמש לעץ. וכ\"כ כסוי כלי שאמק\"ט. רק מדאין לו שם בפ\"ע (כפי\"א מ\"ב) ולא מדהו\"ל כמתכת המשמש לעץ. אע\"כ דכל שמשתמש תשמיש חשוב. כתשמיש בפ\"ע הוא. שצריך להאדם. והו\"ל כשאר כלי תשמיש. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש ממינקת לקמן. י\"ל דרק הסימיר שבקצה המקל צריך להמקל שלא תאכלנו הקרקע בקצהו. אבל מינקת שיש לו שם ב\"ק ומקיף קצת שטח ארכו של מקל בתחתיתו. שם לא יאכלנו הקרקע. ורק מוכח דכולו לנוי בעלמא עביד לה להכי שפיר הו\"ל כמתכות המשמש להעץ. שיהיה המקל נראה נאה. ומשום ב\"ק אינו מקבל טומאה. מדעשוי למלאותו: ",
+            "ותמוה דוכי גרע מקרדום מעצד ומקדח (פי\"ג מ\"ג וד'). דוכי מדמשתמשין בו לחטוב או לנקב בו עץ יהי דינו כמתכות המשמש לעץ. ולא שמעינן בשום דוכתא. שיהיה דין הכלי כמתכות המשמש לעץ. רק כשהמתכת הוא חלק מן כלי העץ (כפי\"ג מ\"ו). ולא כשהכלי כולו כ\"מ ומחתכין עמו עץ. והרמב\"ם בפירושו כאן כתב דלהכי שלשלת של עצים אמק\"ט. מדאין לו שם בפ\"ע. וכן כ' הרא\"ש כאן. וגם על זה ק'. א\"כ יתידות אהלים ומשוחות אמאי מק\"ט. וכ\"כ ק' מכמה משניות אחרות במכילתין אשר מזה הוכחתי דדוקא בכלי המשתמש בבית לכל אדם והוא טפל לכלי אחר. וכגון לעיל (פי\"א מ\"ה וח') דלחיים טהורין. מדאין להן שם בפ\"ע. מדיש לחיי פרומביא ולחיי קסדא. והן משתמשין לכל אדם. וכ\"כ פיקה של פלך מקרי מה\"ט אין לו שם בפ\"ע (שם מ\"ו) מדיש כמה מיני פיקה בבית. אבל כל כלי בעלי מלאכה או עסק כגון דקר של חרש. וכ\"כ יתידות אהלים ויתידות המשוחות. ושלשלת המשוחות אף שיש דקר ויתד ושלשלת שמשתמשין בו גם לד\"א. עכ\"פ בין אותן בעלי המלאכה והמתעסקים. גם כשיכנו שם הכלי בסתם כל אדם יודע למה יתכוונו ולהכי הו\"ל כיש לו שם בפ\"ע. אולם הרמב\"ם (בפ\"ט מכלים הט\"ו) טעמא דר\"ב כאן נקט ואזיל. לכן מוכרחני לומר דדוקא בשעושה עם כ\"מ מלאכה בהעץ לא מקרי מתכת המשמש עץ. אבל בשאוגד עם השלשלת את אגודת עצים. זו אינה מלאכה ולא מחשב להקרא כלי מעשה שיק\"ט. ומקרי שפיר מתכת משמש לעץ. ומצינו דוגמתו. דהרי מטפחות שהוא אריג שמק\"ט. ואפ\"ה ביחדו לכרוך בו כלי אמק\"ט (כפכ\"ד מי\"ד) וכ\"כ עור הרי מק\"ט. ובעשאו חפוי לכלים אמק\"ט (כפכ\"ו מ\"ו). וה\"נ בשלשלת מתכות שמק\"ט. ואם עשאו לכרוך בו עצים אמק\"ט. [וכ\"כ מצינו ג\"כ בחמור וחפוי המטה טהורים מה\"ט (פי\"ח מ\"ג)]: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. וצ\"ל שהבול מחובר להמפוח. דאל\"כ הו\"ל פשוטי כ\"ע המשמש רק לכלים ואמאי יק\"ט. ומ\"ש מחמור המטה שאמק\"ט (פי\"ח מ\"ג) והרי כל פשוטי כלי עץ אמק\"ט רק במשמש לאדם וכלים (כרמב\"ם פ\"ד מכלים) ואי מיירי שיש להבול ב\"ק. א\"כ מה קמ\"ל. אולם לכאורה יותר נראה דעת הרמב\"ם שהוא עשוי מעשת מתכות ובול עץ מחוברין יחד. והנפח רוכב על הקצה של עץ. כעל החמור. ומניח הברזל המלובן על העשת של ברזל שמחובר בו בקצהו השניה. ומקיש עליו בקורנס. ולפ\"ז קמ\"ל שפיר דהעץ שבו דינו ככ\"מ. מדהו\"ל כעץ המשמש למתכות: ",
+            "כל זה פירשתי על דעת הרמב\"ם. ורב\"א ז\"ל הקשה עליו במה שכ' דהעול הוא הדייקסיל. והרי בכולהו קראי משמע דעול היינו דבר שמונח על הצואר. לכן נראה יותר פי' הר\"ש שאותו המרובע שמכניסין בו צואר השור בחרשו בזה מיירי תנא. והוא כתמונה זו ואתה תחזה שיש בו ב' מוטות המסומנות באות א. והם מונחים א' ממעל לצואר הבהמה. וא' למטה מצוארה ועוד יש בו ב' מוטות אחרות המסומנות באות ב. והן תחובין במוטות שלמעלה ושלמטה הנ\"ל. והם מזה ומזה לצואר הבהמה. ואותן ב' המוטות המסומנים באות א. הם הנקראים ביחוד עול. וב' מוטות אחרות שמצדדי הבהמה המסומנות באות ב. הם נקראים. קטרב. אולם בהמוט שלמעלה בהעול יש נקב בכל א' מב' קצוותיו כמסומן באות. ג'. ובהנקבים הללו קושרין רצועות מזה ומזה להבהמה. כדי להטותה על ידן לימין או לשמאל. ומקום הנקבים הללו נקרא כנפים. מדהן בולטין מזה ומזה להעול ככנפים. והן הן הנקבים שבעול שנזכרו לקמן (פכ\"א מ\"ב) ועוד יש בא' מהמוטות שמימין או שבשמאל בצואר הבהמה כעין טבעת ברזל. ולתוכו תוחבין הדייקסעל. והוא המסומן באות ד'. והטבעת הזה נקרא סומך. מפני שעל ידו נסמך ונתקרב העול שבצואר הבהמה עם העגלה. כך נ\"ל לפרש ע\"ד הר\"ש. וגם במ\"ש הרמב\"ם שקערורית העגלה הוא הנקרא תמחויין. גם בזה לא בחר רבינו רב\"א זצוק\"ל. מדכולה מתניתין לא מיירי בהעגלה עצמה. רק מהדברים שמחוברין להעגלה. וגם לדידי ק\"ל איך יקרא התנא לחלול העגלה בשם תמחויות בלשון רבים. והוא רק חלול א'. ולפיכך גם בזה נראין דברי הר\"ש שפי' שהתמחויין הם ג\"כ חלק מהעול. והן כמין ב' קערות קטנות. א' לצד הראש. וא' לצד הגוף של הבהמה עכ\"ל הר\"ש. ונ\"ל פי' הדברים. שהן כמין ב' מרזבות קטנות קבועות בתוך חלול העול. א' במוט שלמעלה לנוח על צוארה למעלה שלא ידחקנה המוט שלמעלה. וכ\"כ יש מרזב קטנה על המוט שלמטה מול צוארה שלא תתחכך צוארה במוט התחתון וכמו שמסומנין באות ה': ",
+            "ונ\"ל דכ\"ש הזוג החיצון של הפעמון ודאי מק\"ט. שהרי יש לו ב\"ק. אלא קמ\"ל עינבל דאע\"ג שאין לו ב\"ק מק\"ט מדרביא קרא (כשבת דנ\"ח) ועי' רא\"ש כאן. אמנם רבעתו\"ס (בשבת דנ\"ט א' ד\"ה הוא) כתבו דהחיצון אמק\"ט אף שמקבל. מדאינו עשוי לקבל. [וגם משתמש כפוי. ועי' הר\"ב פ\"ב מ\"ג ורתוי\"ט שם מ\"ה] וצ\"ל לפי דבריהם דאף ששניהן יחד משמיעין קול. עכ\"פ רק העינבל שע\"י תנועתו נשמע הקול הוא לחודא דרביא קרא: ",
+            "וא\"ת הרי כל המסמרות טהורין מדאין להן שם בפ\"ע (כרמב\"ם פ\"י מכלים). וי\"ל דהיינו רק במשמש לכלי אחר ככסויי כלים לעיל. וכדומה אבל מסמרות הללו שמתברים פרקי העגלה. הן משתמשין תשמיש חשוב לעצמן להכי אף שאין להם שם בפ\"ע מק\"ט. וכדחזינן בכסוי מיחם לעיל סוף מ\"ג. ועוד נ\"ל דהנך שנזכרו במשנתינו. כולן אף במפורקין מק\"ט. מדחשובין כלים לעצמן. אבל במחוברין גם אותן שנזכרו במשנה ה' מק\"ט. דכל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב): ",
+            "כך כתב רש\"י (שבת נ\"ט א') וק' מ\"ש מברזל שתחת צואר בהמה דמק\"ט. מדמגין צואר בהמה (כמשנה ד') וה\"נ נימא כאן הכי. וי\"ל דברזל שתחת צוארה כיון דמחובר בהעול. ומועיל לה במשיכתה בעול והמשא לא גרע מהעול גופא. שהוא ג\"כ לבוש הבהמה. אפ\"ה מק\"ט מדמועיל להמשא. משא\"כ סנדלה שעשו רק שלא יכאיבו רגליה. צרכי בהמה הוא ואמק\"ט: "
+        ],
+        [
+            "ול\"מ נ\"ל. דמדלא מייתי פלוגתא דר\"ש לעיל דשל בעל הבית טהור. שמע מינה דר' שמעון אנפרץ מרוח אחד קאי. ולשון התקינו דמשמע שעשה בו מעשה (כלעיל פי\"ב מ\"ה) ה\"ק אם פרץ בו רוח א'. כדי לקרוץ עליו הבצק. שכן דרך הקורץ לבלי לגפף הצד של הסרידה שהוא לפניו וסמוך לגוף האדם הקורץ. כדי שלא יעכב הגפוף את ידיו במלאכתו. ולפיכך עי\"ז נעשה בו צורת כלי. ורבנן ס\"ל דדוקא בהוסיף בו דבר מחשב מעשה להחשיבו כל'. ולא בקלקול מה שהיה בתחלה: ",
+            "וקשה טובא דמהכא ומנבלי לוי לעיל ומכמה מילי דפרקן משמע דכל ב\"ק שאינו עשוי לקבלה. לא מחשב ב\"ק. וכן מפורש במשנה ה' בפרקן העשוי לקבלה וכו'. והרי בנזם כקדירה לעיל (פ\"א מ\"ט) אמרינן דמק\"ט משום ב\"ק שבו. אף שאינו עשוי לקבלה. דמי יתן לתוך ב\"ק קטן כזה כלום. ואת\"ל דהתם דוקא בכ\"מ שגם פשוטיו מק\"ט. להכי גם ב\"ק שלו אפי' אינו עשוי לקבלה מק\"ט. והא דקאמר התם במשנה משום ב\"ק. ר\"ל דע\"י ב\"ק שבו מחשב כלי. והו\"ל ככ\"מ פשוט ומק\"ט (ועמ\"ש בס\"ד בהלכתא גבירתא לעיל ספי\"ב) אבל בשאר כלי שפשוטיו אמק\"ט. אז דוקא בב\"ק העשוי לקבלה מק\"ט. עכ\"פ ק' הא דתנינן לקמן (פי\"ז מט\"ו) כל שיש לו ב\"ק מ\"מ טמא. הרי מזה מוכח דגם בשאר כלים אפי' אינו עשוי לקבלה מק\"ט. הן אמת דבהך דעכבר כ' הרמב\"ם (בפ\"ה מכלים) דטהורה מדאין לה ב\"ק. אבל מה יענה עדיין רבינו הרמב\"ם בנבלי בני לוי ובשאר מילי בפרקן. דמוכח בהן להדיא שיש להן ב\"ק. ואפ\"ה מדאינו משתמש בב\"ק ההוא אמק\"ט. והרי זה סותר להך משנה דכל שיש ב\"ק מ\"מ טמא. וגם בל\"ז לא זכיתי להבין דברי רבינו. דאי נבלי שירה ומצודת העכבר מיירי באין לו ב\"ק. מה קמ\"ל תנא. דוכי לא שמעינן עדיין דפשוטי כ\"ע טהורין. וגם מ\"ש הנהו דנקט. הרי כל פשוטי כ\"ע טהורין. וגם מדברי הגאון רב\"א זצוק\"ל נראה דס\"ל דמצודת עכבר מיירי ביש לה ב\"ק. דהרי כ' דלהכי מצודת עכבר טהורה. מדא\"צ לב\"ק שבו רק שתהרג בתוכה. ויזרקנה ולא נעשית לקבלה. משמע בבירור שיש לה ב\"ק. ומדאינו עשוי לקבלה אמק\"ט. אמנם ל\"מ היה נ\"ל דהא דתנינן לקמן העושה ב\"ק מ\"מ וכו'. הך כללא ודאי לאו דוקא הוא. וראה מי העומד על יד ימיני. דהרי רבינו הר\"ש ג\"כ אומר כן. שכ' דמדתנינן דכלי גללים ואבנים והעשויין מבריות הים. אפי' יש להן ב\"ק אמק\"ט. ש\"מ דהך כללא דמשנתינו לאו דוקא. א\"כ י\"ל דהך כללא. גם בשאר כלים לא כייל כל ב\"ק שבעולם. רק כייל בכל הכלים אפי' ב\"ק הקטן מאד שאינו מיוחד לשום דבר. וכקדירת נזם שאמרנו. שאינו עשוי לשום דבר. אפ\"ה מק\"ט. אבל היכא שמיוחד הב\"ק ההוא לשום דבר. אלא שע\"י תשמיש זה אין בו די לקבל טומאה. וכגון נבלי בני לוי שב\"ק עשוי רק לבסומי קלא. וכשאר כלים שם שב\"ק שלהן עשוי לכינוס. או מצודת העכבר שב\"ק שלו הוא רק כדי להרוג העכבר בתוכה ולזרקה. זה לא מחשב ב\"ק שיהיה מק\"ט על ידו. וכן מוכח קצת מהרמב\"ם (פ\"ב מכלים) שם כתב דאם יש ב\"ק כל שהוא מקבל טומאה ולא הזכיר התנאי שיהיה עשוי לקבלה. דשם מיירי באינו עשוי לקבל שום דבר. אולם שם (פ\"ה סוף הלכה א') שהזכיר כמה מיני כלים שיש להן בית קיבול לתכלית מה. אבל לא לקבל שום דבר. וכגון נבלי בני לוי. ובטנין וכדומה. שם הזכיר הרמב\"ם תנאי זה שכל שלא עשוי לקבלה טהור ודו\"ק. והקב\"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו באור תורתו הקדושה: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמדקאמר משיסרג ולא עד שיסרג. ש\"מ שהיו עושין הסירוג קודם השיפשוף וגמר שלא לשוף טמא דקאמר ת\"ק היינו דעכ\"פ שכבר סרגה כולה. ועלה קאמר ר\"מ דמשיסרג בה ג' בתים מק\"ט. דאז חזיה כבר לשכיבת קטן. ולרבנן עכ\"פ מדמיוחד המטה לגדול. הרי לגדול לא חזיה בהסירוג של ג' בתים. אבל בעריסה לא פליגי. מדאינו מסרגו בחבלים רק מניח דף קטן בשוליו. או תולה שם עור (כלים פכ\"ו מ\"ה). או שבאמת מסרגו רק בג' בתים כדסגי ליה לקטן. ולהכי לכ\"ע צריך גמר סירוגו. אבל בלא גמר שלא לשוף. אז לכ\"ע בין במטה בין בעריסה אמק\"ט עד שישפשפנו: ",
+            "והיינו דקאמר עלה ר\"י משיעשה אזניו. דהברת מִשָֹׁ קודם מלת הפעל משמע להקדים. והכי אמרינן בפירוש בש\"ס (ב\"מ פ\"ח ב') ור\"ל הכא שא\"צ עניבות וגם אזניים כדקאמר ת\"ק. רק סגי באזניו לחוד. ורתוי\"ט פי' דקחותיו היינו מסגרי. מלשון פקח קוח שפירושו פתח הסגרם. ובמחכ\"ר א\"א לומר כן. דילמוד עליו ריעו קטבוליא בסיפא שהוא מכסה של שולחן או של מטה. וקאמר עלה ר\"י משיעשה קחותיו ומה סגירה שייך בכלי זה. ודוחק לומר דהיינו החוטין שסוגרו סביב המטה והשולחן דהרי זה אינו סוגר א\"ע בהחוטין אלא קשרן סביבו. ותו דאי כרתוי\"ט. א\"כ מאי האי דקאמר ר\"י משיעשה אזניו והרי אזנים לא הזכיר ת\"ק כלל. וגם בל\"ז במלת פקח קוח פי' רד\"ק דר\"ל לקוחים מהגלות: ",
+            "וא\"ת לפי מ\"ש שהוא השירם. הרי ע\"כ צ\"ל דמחשב עשוי לקבלה. משום דהשירם ההוא מקבל המוץ. וק' ומ\"ש ממצודת עכבר סוף פט\"ו. שכ' רב\"א דלא מחשב עשוי לקבלה. מדאינו חפץ בהעכבר והרי ה\"נ הרי אינו חפץ בהמוץ שיקבל השירם. וי\"ל דהכא שאני דרוצה להגן בזה על עיניו באותה שעה שיקבל השירם המוץ. ולפיכך מחשב עשוי לקבלה: ",
+            "וא\"ת למה לא יחשב עשוי לקבלה. מדמקבל הזיעה. וכמו העשוי לקבל המוץ. ודוחק לומר דמדנבלע הזיעה ולא ניכר קבלתו. מה\"ט לא מחשב עשוי לקבלה. וכ\"ש דק' אי נימא דהיינו שמקנח בו הזיעה להתקרר. א\"כ ודאי ראוי שיק\"ט. דמ\"ש ממטפחת (כפכ\"ד מי\"ד). ול\"מ נ\"ל דבעשוי שלא יזיקנו המוץ לעיניו. הו\"ל כשאר מלבוש שהוא צרכי הגוף. משא\"כ בעשוי שלא יטנף הדבר שאוחז הו\"ל רק כתשמישי כלים בשעת מלאכה שאמק\"ט כמשנה ז': ",
+            "כך פי' רב\"א דאי\"ל דמיירי בנרתק ספר כפי' הר\"מ והר\"ב. הרי בפירוש אמרינן בתוספתא דמק\"ט. ול\"מ היה נ\"ל דדחוקי מלתא טובא דנימא כפי' רבינו דמלת ספר דנקט תנא היינו תיק הספר. לכן ניחא לן לפרש כהר\"מ והר\"ב דאנגלי דמתניתין היינו תיק הספר. ולא תקשי הך דתוספתא. דההיא מיירי רק בתיק שמכניס בו הספר גם בעת שלא ילמוד בו ולהכי מק\"ט. אבל אנגלין דמתניתין היינו אותו תיק שעשוי להכניס בו קצה הספר בשעה שלומד בו. שלא יתלכלך הספר במשמוש הידים בעת למודו. נמצא דהוה אותו תיק כמשמשי כלים בשעת מלאכתן דאמק\"ט. א\"נ דמתניתין מיירי במכניס הספר מן הצד (כסוף פרקן): ",
+            "ודוקא בפשוטין. אבל ביש בהן ב\"ק טמא בכל ענין. ולפ\"ז תיקן ונרתיקן דקאמר תנא. נ\"ל דע\"כ מיירי באין להן ב\"ק. רק הן כלים שאין להם שולים. או שהן תכריך שכורכין הכלי בהן. וכן בית מזוזה דנקט. היינו קנה חלול שפתוח בב' קצותיו מפולש שתוחבין לתוכה המזוזה. דשלש מדות בפשוטי כלי עץ א) במשמש לאדם בלבד. כגון סולם וכדומה אמק\"ט כלל. ב) ובמשמש לכלים לבד. יש חילוק. אם משמש להכלי בין בשעה שמשתמש האדם בעיקר הכלי ובין בשעה שאין האדם משתמש בעיקר הכלי. אז מק\"ט. ואם אין הכלי ההוא משתמש להעיקר הכלי רק בשעת מלאכה בעיקר הכלי וכ\"ש במשמש להכי רק שלא בשעת מלאכה. אמק\"ט כלל. ג) ואם הפשוטי כלי משמש לאדם וכלים. כגון שולחן שסומך עליו האדם וגם מניח עליו כליו. מק\"ט מדרבנן. מדהוא דומיא דשק. שמניחין לתוכו כלי תשמישו ויושב עליו האדם כך. מיהו למדרס כל פשוטי כ\"ע מק\"ט (רמב\"ם רפ\"ה מכלים). וא\"ת א\"כ היכא משכחת ליה פשוטי כ\"ע שלא יק\"ט. הרי עכ\"פ מק\"ט מדרס. וכל המק\"ט מדרס מקבל כל שאר הטומאות (כנדה פ\"ו מ\"ג). י\"ל דמשכחת ליה דאין בו כשיעור מדרס. או באין מיוחד למדרס שא\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו: ",
+            "ורתוי\"ט כתב דלהכי כל הנך דמתניתין מק\"ט. מדכולן צריכין להכלים גם שלא בשעת מלאכה. ואנא בעניי שותא דמרן לא ידענא. דאדרבא כל הנך לא נצרך להן רק שלא בשעת תשמיש עיקר הכלי דכשמפנה הכלי. מניחו ושומרו תוך התיק. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דגבבא הוא הקנה העב שנשאר מהשבולת מחובר בארץ לאחר שקצרו השבולת וזה מדהוא גס מיוחד להיסק. דחלק הדק שבשבולת למעלה לא חזי כל כך להיסק. דתיכף בהריחו אש יתלהב ויתהווה אפר. ולהכי נקרא הגס גבבא. שהוא לשון לקוט. מדנגבב ונלקט מהארץ כשיעקרוהו עם השורש אחת הנה ואחת הנה. דחלקים העליונות של השבולת. מילא כפו קוצר הרבה מהם בזרועו ויקצרן הרבה ביחד. וכשיקצרו זה החלק הגס מן הקרקע נקרא קש (כמ\"ש רפ\"ג דשבת) ע\"ש קשיותו בעביו. אבל אותו חלק הסמוך להשבולת ונקצר עמה הוא דק ורך. וחזי למאכל בהמה. וגם לשכיבת אדם ע\"ג. ולהכי לאחר שדשו התבואה מהשבולת שבראשו נקרא תבן. ובזה נבין מ\"ש בעבודת פרך שבמצרים לקושש קש לתבן מדרגילין ליקח תבן רך לגבלו בטיט לבנין כדי להקל על המגבלו בהטיט. אולם כאשר פרעה ברשעתו אמר. תבן לא ינתן לכם. הוצרכו ללקט הקש במקום גדולו בשדות שהניחוהו שם בעלי השדות. מדאינו חשוב כל כך וחזי רק להיסק. לכן נשאר שם בהשדה כהפקר. ועקרוהו אלו האומללים. וגבלוהו בהטיט תחת התבן: ",
+            "ובזה יתישב נמי לשון הרמב\"ם (פ\"ז דכלים ה\"ו) דכתב וז\"ל. החמת שיעורו במוציא פקעיות שתי. ואם אינו יכול לקבל פקעיות שתי. הואיל ומקבל של ערב מק\"ט עד שיתנקב רובו. עכל\"ר. וע\"כ ה\"פ ואם אינו יכול לקבל פקעיות של שתי. ר\"ל אם מתחלה כשהיה שלם לא היה נאות לשום לתוכו פקעיות של שתי. וכגון שעשו בו מתחלה נקבים גדולים שיצאו מתוכן פקעיות של שתי. לא תימא דהו\"ל ככלי שבור מתחלתו ולא יקב\"ט. אלא הואיל ומקבל עכ\"פ פקעיות של ערב. שהן גדולים משל שתי. לפיכך ככלי שלם נחשב עד שינקב כשיעור רוב הכלי. ובאופן זה כתב ג\"כ שם (פ\"ו ה\"ח) בית קערות שאינו מקבל קערות (ר\"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל קערות) הואיל ומקבל תמחויין מק\"ט. בית רעי שאינו מקבל משקין (ר\"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל משקין) הואיל ומקבל רעי מק\"ט (ר\"ל אינו נטהר עד שינקב כמוציא רעי) והיינו ממש כדברינו בזה. בא\"י חונן הדעת: ",
+            "ולהר\"ב שיעורא דמתני' לחומרא. וה\"ק תנא. רמונים שאמרו. דברקב כמוציא רימון טהור. וכר\"פ. היינו בג' אחוזין זב\"ז. שמונחין בכלי. והן מחוברין בענף א'. דאז ע\"י חיבורן יחד לא יצא א' מהן כל כך בקלות. ולהכי אין הכלי מתטהר עד שינקב נקב הרחב ביותר. ולפעד\"נ לפ\"ז דחיקא לן מלת רמונים בלשון רבים דקאמר תנא. אלא הול\"ל רמון שאמרו. וכדקאמר לקמן מ\"ה. דבשלמא לפירושינו ה\"ק. רמונים שאמרו ר\"ל להכי קאמרינן במשנה א'. כלי בעה\"ב שיעורן ברמונים. לשון רבים. משום דבהחזקת הכלי מיירי. מדצריך שיחזיק הכלי ג' רמונים בצמצום אלא לפי' הר\"ב ק' מה השיב דלהכי קאמר תנא לשון רבים רמונים מדצריך שיהיו ג' רמונים אחוזים זה בזה. עדיין קשה למה קאמר רמונים הרי לא מאחיזת רמונים קאמר במשנה א'. אלא מיירי משיעור החזקת הכלי או משיעור גודל הנקב. ותו דלשון אחוזים דקאמר תנא ג\"כ אינו מתישב יפה כפי פי' הר\"ב. דטפי הו\"ל להתנא למימר ג' בעוקץ א'. כדנקט התנא בהך לישנא (במנחות ס\"ד א'). גם אין לפרש מלת אחוזין. דר\"ל שיציאת שלשתן יהיה אחוז זה בזה. דהיינו שיצאו כל הג' תכופין זה אחר זה. וכמ\"ש רתוי\"ט בשם התוס'. דכבר דחה הר\"ש פי' זה מסוגיא דשבת (קי\"ב ב'). ומדברי הרמב\"ם (פ\"ו מכלים) אין הכרע היאך פי' רבינו המשנה. מדנקט ממש כלשון המשנה רק מדנקט הרמב\"ם שם. רמון שאמרו. ולא נקט רמונים שאמרו משמע קצת נוטה לדברי הר\"ב. אמנם. אנן בעניותן לישב דברי אלהים חיים במשנה באנו כפי היותר נאות בהלשון. וקרובים דברינו לא' מפי' הראב\"ד שם: ",
+            "ומ\"ש שם בש\"ס ניקב כמוציא זית וסתמו. וחזר וניקב בצד הסתימה כמוציא זית וסתמו עד שהשלים הסתימה לכמוציא רמון. מהו. לכאורה משמע דמדנקט ב' פעמים זית. ש\"מ דשיעור רמון הוא כב' זיתים. והיינו מדלא קאמר וחזר ונקבו עד שהשלימו וכו'. אבל הא בורכא. דא\"כ הול\"ל למנקט האי והשלימו לכרמון קודם דנקט סתימה שניה. והכי הול\"ל. וחזר וניקב כמוציא זית. שהשלימו לרמון וסתמו. ותו דהרי הכא תנינן דכלי שמחזיק רובע אינו יכול לקבל רמונים. והרי רובע הקב מחזיק ו' ביצים. וזית הוא מעט פחות מחצי ביצה (כמג\"א א\"ח תפ\"ה סק\"ב) ואי נימא דשיעור רמון הוא רק כב' זיתים. דהיינו לכל היותר כגודל ביצה. איך כלי שמחזיק ו' ביצים לא יחזיק ג' רמונים שהם כשיעור ג' ביצים. ודוחק לומר דרובע וחצי רובע אינן מחזיקין רמונים. ע\"י תמונת המדה שהיה צר וארוך. דמסתמא כל המדות הללו היו שוין בתמונתן משום גודשא תלתא (שבת ל\"ה א') ואנו בעינינו ראינו כמה רמונים. והם גדולים ככמה ביצים. אלא נ\"ל דה\"ק הש\"ס ניקב בכמוציא זית וסתמו. וכן עשה כמה פעמים עד שהשלים הסתימה בכמוציא רמון: ",
+            "ונ\"ל דלהכי יחדו להאמה של כלים צד צפון. משום דכלים קדישי טפי מבנין (כמעילה י\"ח ב') וצד צפון שבמקדש ג\"כ היה קדוש טפי לענין שחיטת קדשי קדשים (ועי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו מדות פ\"א מ\"ה). ונ\"ל עוד דהא דמחזירין בזה ובזה בגדולה. לא שבאמת היו הכלים והבנין במדתם יתירים מאמת בינוני. דא\"כ הרי לא עשו הכל בהמדה שאמרה התורה. והרי כתיב הכל מיד ד' עלי השכיל (כזבחים ס\"ב א') והיה אסור לשנות. אלא ה\"ק שחשבו עם האומנין שכרן לא לפי אמות בינוני שעשו. רק לפי האמות הגדולות שהיו בחומה שבנו. ונוטלין דקאמר ר\"ל פוסקין. וה\"ה שהיו יכולים להתנות עם האומנין כמה יקבלו בעד כל אמה שבכלי פחות חצי אצבע. ובבנין בעד כל אמה שבו פחות אצבע. והאומנים יעשו בזה ובזה אמות בינונית. וא\"כ לא היו צריכין במקדש רק אמה אחת בינונית. דהרי רק בהתנאי שהתנו עם האומנים יהיה חילוק בין כלים לבנין. ואעפ\"כ עשו כן כדי שלא ישכחו מלהתנות כן. תדע דהרי בכל דוכתי קיי\"ל דבידי אדם אפשר לצמצם (עי' תוס' חולין כ\"ח ב') והכא חששו שמא אעפ\"כ יטעו בכמלא נימא. אע\"כ דחששו מאד לאיסור מעילה. אמנם ק' מ\"ש חשש מעילה טפי מחשש שמא לא עשו כפי המדה שצותה התורה. א\"כ לא קיימו המצוה כלל. ואת\"ל התם א\"א. לעשות תיקון לזה. אמרינן דלא נתנה תורה למה\"ש (קדושין נ\"ד א') אבל לענין מעילה הרי יכולין לצדד החשש ע\"י התנאי. עכ\"פ ק' מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי עכ\"פ אפשר שיהנו מהקדש בשיעשו דופן הכלי דק קצת יותר מהראוי. ומ\"ש ההנאה מעובי הדופן או מהמשך הדופן. וצ\"ל שבאמת התנו עמהן ג\"כ כמה ישקלו הכלים. כאשר באמת הוצרכו לעשות כן בכלי זהב קטנים שלא היה בהן מדה קבועה. כגון מזרקות וכוסות וכדומה. וגם בהן החזירו במשקל יותר ממה שהתנו: ",
+            "אבל לעירובי חצירות ושתופי מבואות. אע\"ג דגם בהנהו בעי ב' סעודות (כעירובין פ\"ז מ\"ח) אפ\"ה כ\"ע מודו בהו דישערו בסעודה קבועה. דהיינו ו' או ח' ביצים (כרמב\"ם או כרש\"י). דכך הוא שיעור סעודה לרוב אדם (כפאה פ\"ח מ\"ז). והא דאין משערין בהנך נמי כבתחומין לפי האדם האוכל. דהיינו כבשבת או כבחול. ה\"ט משום דבהנך לא אפשר. דבשלמא בתחומין כ\"א מניח עירובו לעצמו. להכי אפשר לשער לפי האדם המניח העירוב. אבל עירובי חצירות ושתופי מבואות שהרבה בני אדם משותפים בעירוב א'. ומהן יש אוכל הרבה ויש מעט. להכי א\"א לשער לפי המניחין. מה\"ט שיערו גביה בסעודה קבועה. וכדאמרן: ",
+            "מיהו אע\"ג דקיי\"ל כר\"י לגבי ר\"מ אפ\"ה מודה ר\"י דרוויחא לבסימא שכיחי (וכדמוכח במגילה ד\"ז ב') רק ר\"י ס\"ל דאפ\"ה בשבת דאכל ג' סעודות אפי' בסים תבשילא אפ\"ה אינו אוכל כל כך הרבה כבסעודת חול אף דלא בסים כל כך: ",
+            "ותמוה לכאורה דוכי פליגי במציאות. והרי בקל יכול להתברר מתי אדם אוכל טפי. ותו הרי מסתבר כר\"מ דרוויחא לבסימא שכיחא (כמגילה ד\"ז ב'). ואת\"ל דלא פליגי במציאות. רק ר\"מ משער לפי מה דמצי אכל. ור\"י משער לפי מה דאכל באמת. וכמ\"ש רבינו ב\"י באמת (א\"ח רצ\"א) שהחכם עיניו בראשו לבלי ימלא כריסו בסעודת שחרית בפרטות. עכ\"פ ק' כיון דשניהן מקילין לשער בסעודה קטנה מה לי אם נאמר שהיא כסעודת שבת או של חול. הרי בין כך וכך בסעודה קטנה משערינן. ולמה נקט להו תנא בלשון פלוגתא. ונ\"ל דלעולם תרוייהו ס\"ל דכיון דעיקר טעמא שבשבת אוכל אדם טפי. הוא רק משום שאז אוכל מעדנים. א\"כ עני שאין לו מעדנים לכ\"ע אוכל בשבת פחות מבחול והיינו מדאוכל ג' סעודות. וא\"כ מדמשערין בכל אדם לפי אכלו. א\"כ אם הוא עשיר יהיה לרבי מאיר קולא שישערו בסעודתו לחול דאילו בשבת היה אוכל העשיר טפי ולר\"י יהיה חומרא דס\"ל שישערו בסעודתו לשבת. ואולם אם הוא עני אז יהיה לר\"י קולא שישערו בסעודתו לשבת. דאכל אז פחות מבחול. מדאכל שלש סעודות. ורבי מאיר דסבירא ליה שגם בו משערין כסעודתו בחול. אם כן יהיה על ידי זה חומרא. והיינו דקאמר זה וזה מתכוונין להקל. ולא קאמר זה וזה מקילין. דהרי באמת יש לכל חד קולא וחומרא וכדאמרן. רק שניהן מתכוונים להקל. רבי מאיר מיקל לעשיר. ור\"י מיקל לעני: אבל עיקר פלוגתתן היינו דלר\"מ מדמניח העירוב בחול. להכי משערינן בסעודת חול. דהרי בשעת חול צריך שיקנה העירוב. ולר\"י כיון דלצורך שבת מניחו להכי משערין בסעודת שבת. אמנם ק' מה אלו ואלו דנקט. הרי ר\"מ ור\"י דפליגי. רק יחידים נינהו. ונ\"ל לכאורה דאלו ואלו דקאמר תנא. היינו ר\"מ ור\"י דרישא שמשערין לפי האדם האוכל. ור\"ש ורבי יוחנן דסיפא שמשערין לפי הככר. שני כתות אלו. מתכוונין אלו ואלו להקל והא דלא קאמר הכי בסוף המשנה. ה\"ט. משום דאז לא היינו יודעין מאן הנך אלו ואלו דנקט תנא. דהרי הם ב' בעלי פלוגתא נפרדין להכי הפסיק בין הנך ב' מיני פלוגתות. וקאמר אלו ואלו. ר\"ל אלו שמשערין לפי האדם. ואלו שמשערין לפי הככר. כולן מתכוונים להקל. מיהו מצינו דוגמתו (שלהי מ\"ק) דקאמר בראש חודש וחנוכה ופורים וכו' בזה ובזה. הרי דפתח בג' וסיים בב': ",
+            "והא דלא נקט נמי גריס של כתמי אשה. דהרי גם הנך כך הוא שיעורן (כנדה פ\"ח מ\"ב). ה\"ט דהתם אם נמצא גריס גדול מקלקי רשאי לשער בו (כי\"ד ק\"צ ס\"ה) והיינו משום דכל שיעורי חכמים להחמיר. ונ\"ל משום דשיעורין בכל מקום הללמ\"ס (סוכה ד\"ו א') וכל הלממ\"ס דינה כדאו' (רמב\"ם טו\"מ פ\"ב ה\"י) חוץ משיעורי כתם (שמד\"ס) דאזלינן גביה לקולא (כנדה נ\"ח ב'): ",
+            "ואע\"ג דפונדיון הוא חלק מ\"ח שבסלע. וא\"כ איך אפשר שיהיה גודל שניהן שוה. ודוחק לומר שקיסר נערא הקטין הסלעים כל כך עד שיהיה הסלע כחלק מ\"ח בגדלו ממה שהיה בתחלה. אלא נ\"ל דפונדיון הוא מטבע נחושת שהיה גדול כסלע כסף. והרי גם דנרי נחושת היה להן (כקידושין ד\"ח א'). והא דמייתי תנא כל כך סימנים הרבה. והרי במלא מקדח לחוד כבר מסומן הדבר יפה. נ\"ל דה\"ט. כדי שלא נטעה לומר. דכמלא מקדח וחסומו שנינו. ובו נשער. והרי הוא גדול מכסלע. שבו משערין ב\"ש בגלגולת שחסרה (כבכורות ל\"ח ח'). קמ\"ל דהכא סלע ומקדח חד שיעורא הוא. ורק אינך סימני דנקט תנא ודאי היינו טעמא מדאיכא דידע בהאי ולא ידע באידך: ",
+            "כך נלפע\"ד. ותמוהין בזה דברי הרמב\"ם (רפי\"א דנגעים) שכ' שפי' הגדל מהארץ. מדידוע שרוב הבעה\"ח יתהוו מהצמחים. האי לישנא משמע שמתפרנסין מצמחים. וזה תמוה דהרי ידוע דגם הדגים אוכלין עשבים. וכן נמצא במעיהן. עשבים שאכלו במים. וכן אמרינן (עירובין כ\"ז ב') דמה\"ט מחשבו דגים גדולי קרקע. (עי' רש\"י שם). ואע\"ג דפסחים ל\"ט א' אמרינן דלא מחשבו דגים גדולי קרקע. י\"ל דעכ\"פ אינן גדולי קרקע כמצה וע\"ש. אבל עכ\"פ גדלים הם מהקרקע כשאר הבע\"ח שהזכיר הרמב\"ם. והגם שי\"ל דעכ\"פ קים להו לרבנן שיוכלו להתקיים גם ממים לבד. עכ\"פ לפי דברי רבינו מה קאמר התנא טעם למעט כלב המים. מפני שבורח ליבשה. הרי בריחתו לא מהני לן מידי רק אכילתו מגדולי ארץ. אע\"כ כדברינו דגדולו מארץ. ר\"ל מדורו הוא בארץ: "
+        ],
+        [
+            "ולרב\"א ז\"ל ה\"פ. שאם השידה מחזקת מ\"ס ועומדת באהל המת. אז רק היא טהורה. ולא המוכני. שאינה מחזקת מ\"ס. וק' דא\"כ אינה ניצלת הול\"ל. ותו דזה כבר נכלל ברישא במ\"ש אינה חיבור לה. דסתמא ודאי משמע בין לקולא ובין לחומרא. ותו קשה מקמרון לקמן (מ\"ב) דקאמר התם ואינו נמדד עמה. וקשה ולמה לא נקט התנא גם התם הנהו תרתי. וצ\"ע: ",
+            "כך כתבו הר\"מ והר\"ב. ונ\"ל דכונת רבותינו. שהשידה בפ\"ע אמק\"ט. מדאינה יכולה לעמוד בפ\"ע וגם הקמרון אינו קבוע בה. ולפיכך הו\"ל כשידה שאינה מקבלת רק ע\"י הטייה במ\"ג. דלא מחשב עי\"ז כב\"ק דאי בקבוע זה בזה במסמרים. מה נ\"מ שאינה עומדת כשהיא לבדה. הרי עכ\"פ ע\"י שקבוע לה הקמרון עומדת יפה על מכונה. ונעשת כלי א' עמה: ",
+            "כך היא גירסת הר\"ב. וכך הוא פירושו. ולפ\"ז א\"א דמיירי דלאחר שניטל הרגל אינו מקבל אפי' כ\"ש רק ע\"י הטייה. ליתא. דהרי זה לא נזכר ברישא. אלא הכי הול\"ל אע\"ג שמקבלין שלא כדרכן טהורין אלא מיירי דלאחר שניטל הרגל מקבל קצת בלי הטייה. ואפ\"ה אמק\"ט. מדנשבר הרגל ואינו מקבל כ\"כ הרבה כבתחלה. הרי נשחת צורת הכלי. ובכה\"ג אף שמקבל גם השתא קצת אמק\"ט. חוץ מכ\"ח דהו\"ל בכה\"ג מק\"ט משום גסטרא (כרמב\"ם פי\"ח מכלים ה\"י). ואי גרסינן ושאינן. ונפרש כפי' קמא. יש קצת דוחק. דנצטרך לומר דהאי אעפ\"י שמקבלין. ר\"ל אעפ\"י שמקבלין מעט. ונצטרך תו לומר דהאי שאין מקבלין כדרכן ר\"ל שאינן מחזיקים מ\"ס כדרכן. ומאן יהיב לן סכינא חריפא למפסק ב' בבי דסמיכי אהדדי. ולא נאמר שבדיבור א' נאמר. אולם לפע\"ד ילק פשוט ויעף היה נראה דה\"ק תנא. אע\"ג שמקבלין טהורין. ר\"ל אע\"ג שאם גם אחר נטילת הרגל היה מקבל מ\"ס. טהורין. ככל שאר כלי המחזקת מ\"ס שאמק\"ט. אפ\"ה שאינן מקבלן כדרכן ר\"ל אותן כלים שאחר נטילת רגלן אינן מקבלין מ\"ס כדרכן. רק ע\"י הטיי' ר' יוסי מטמא. דהחזקת מ\"ס ע\"י הטיי' לאו שמה קבלה למ\"ס. דנחשביני' כאהל. אלא הו\"ל ככלי שאינו מחזיק מ\"ס: ",
+            "ולהר\"ש מלבנות הן כעין רגלים קטנים חלולין עם ב\"ק. שתוחבין לתוכן רגלי המטה שלא יתקלקלו מלחלוחית הקרקע. ובני לוי נושאין עמהן אלה המלבנות כדי שלא ימנעו בני אדם במלונם להשאיל להם מטות מחשש שיתקלקלו רגלי המטה. ולפ\"ז צ\"ל. דאע\"ג שכל שיש לו ב\"ק מכל מקום טמא (כפי\"ז מט\"ו) הכא שאני מדהו\"ל ב\"ק העשוי למלאות. דלא מחשב ב\"ק (כרמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג). א\"נ י\"ל דלהר\"ש המלבנין באמת אין להן ב\"ק רק הן כעין קנים חלולים שהחלול שבתוכן רחב מלמעלה בכדי תחיבת רגל המטה לתוכו. וקצר מלמטה כדי שלא יגע רגל המטה בקרקע. וא\"כ מדאין להמלבן שולים. הו\"ל כיש לו תוך בלי ב\"ק. שאמק\"ט רק בכ\"ח (כהר\"ב רפ\"ב) וכמש\"ל. ובין כך וכך רק מלבני בני לוי שאינן שייכין למטה מיוחדת אמק\"ט. אבל שאר מלבנין מדשייכין למטה מיוחדת כאברי מטה טמאה שנתפרק דמי. ונשאר בטומאתן (כסוף פרקן). וא\"ת עכ\"פ אם טומאת המלבן ברישא היינו מדשייכין למטה מיוחדת מ\"ש מחמור וחפוי דג\"כ שייכים למטה מיוחדת. ואפ\"ה חשבינן להו כפשוטי כ\"ע המשמש רק לכלים ואמק\"ט. וא\"כ הנך מלבנות נמי למה יק\"ט. הרי אין לה ב\"ק ומשמשין רק להמטה. ודוחק לומר דחמור וחפוי נמי מיירי באינן מיוחדין למטה ידועה. ליתא. דא\"כ לפלוג ולתני בדידה בחמור וחפוי גופייהו בין מיוחדין למטה ידועה או לא. וי\"ל מלבנין שאני שרגלי המטה נתחבין לתוכן בחוזק. להכי בששייכי למטה ידועה. כאברי המטה הן חשובים. אבל חמור וחפוי. שהן רק מונחים על תחת המטה. רק כמשמשי המטה חשובין. שגם בשאינן מחוברין יחד נקרא משמש (כלעיל פי\"ד מ\"ג) אבל לא מחשב מה\"ט כאברי מטה עצמה. וכן מוכח דכל כלי שתחוב תוך כלי אחר. אף שאינן קבועים יחד במסמרים ככלי א' חשובין. וכדחזינן לעיל במוכני של שידה (סי' ט\"ו) ורק ברגיל מאד להפרידן צריך שיקבעם במסמרים (כסי' י\"ח). אמנם קצת ק\"ל להר\"ש דאי מלבנות הן רק כדי לבלי יתקלקלו רגלי המטה. א\"כ למה יצטרכו תו לשונות (כמ\"ד) ואם כדי שלא יתרקבו המלבנות. א\"כ אין לדבר סוף ותו אי חיישי לקלקול של המלבנות טפי מלקלקול הלשונות. יניחו לשונות על לשונות. ולא יקחו מלבנות כלל. ותו מדנקט לשון יחיד מלבן. ולא נקט מלבנות שנתנן ע\"ג לשונות. משמע טפי כפירושינו בפנים סי' ל\"ג. וכך נוטין גם דברי הר\"מ כאן כדברינו בס\"ד: ",
+            "ולהר\"ש הנ\"ל הלשונות הם לוחות שמעמידין עליהן המלבנים הנ\"ל. ולר\"מ ור\"י מק\"ט. משום דגם הם מתטלטלין עם המטה. ולר' יוסי ור\"ש אמק\"ט משום דברוב פעמים מסירין אותן מתחת המלבנות והו\"ל כפשוטי כ\"ע בפ\"ע. וכך צריך לפרש נמי דברי הר\"ב ועי' הרמב\"ם (פ\"ד מכלים ה\"ב) שדבריו נוטין לפי' בפנים: ",
+            "כך נלפע\"ד פי' המשנה כפי שלמדתי מהרמב\"ם (פכ\"ו מכלים) מהלכה ט' שם עד סוף הפרק. וכרכ\"מ שם. וכן משמע נמי מסוגיא דסוכה (דט\"ו ב' ותוס' שם ד\"ה ארוכה).מיהו מ\"ש תוס' שם. דסוגיא דהתם דארוכה וב' כרעיים מק\"ט. אתיא כר' נחמיה במשנתינו. במחכ\"ר לפע\"ד א\"א לומר כן. דא\"כ ל\"ל דמייתי הש\"ס התם אהך סוגיא מימרא דרב חנן. הרי איהו אמר מלתיה אליבא דרבנן דר\"א דסוף פרקן. דקאמרו מטמאת אברים. טפי הו\"ל לש\"ס למימר הא מני ר' נחמיה היא דקאמר בפירוש במשנתינו דבנשאר ארוכה וב\"כ נשארת בטומאתה. א\"כ כ\"ש דמק\"ט גם להבא. אע\"כ דלא תלי הך פלוגתא דרבנן ור' נחמיה בהך פלוגתא דרבנן ור\"א דסוף פרקן. דאפי' רבנן דר\"נ מצו סברי כרבנן דר\"א דמק\"ט מכאן ולהבא. רק דס\"ל דטומאה ישנה נתבטל ממנה כל זמן שלא חזר וחברן יחד. וכן פסק הרמב\"ם (פכ\"ו מכלים) כהנך ב' רבנן. וערכ\"מ שם. אולם רב\"א זצוק\"ל פי' דניטלו קצרה וארוכה דמתניתין מיירי בניטל ואינו יכול להחזירה. והו\"ל כנשברה לקמן (מ\"ט). ור\"ל דרישא דניטל קצרה וב' כרעיים. מיירי אפי' בנשברה. וניטל ארוכה ב\"כ בסיפא מיירי דוקא בנשברה. מיהו לפע\"ד מלישנא דמתני'. דנקט הכא במשנה ה' מלת נטלה. ובמשנה ו' נקט מלת נשברה משמע טפי דמשנתינו רק בנטלה מיירי. דהיינו בקצרה דרישא. דוקא בנטלה. ובארוכה בסיפא אפי' בנטלה. שעדיין היא בעולם ויכול להחזירה. אפ\"ה כל זמן שלא החזירה נתבטל טומאה ישנה שבה: ",
+            "וכך נוטין דברי הרמב\"ם (פכ\"ו מכלים) דנקט כלישנא דמתניתין ממש. בבבא דלעיל ניטלו. ובבבא דנן נשברה. ולרב\"א דאוקי למשנה ה' דלעיל דמיירי בנשברה. נ\"ל דלדבריו צ\"ל דרק בנשברה ארוכה וב\"כ לעיל. אף שנתקנה אין בה טוי\"ש. אבל הכא שנשברה ארוכה בלי ב\"כ אז עכ\"פ בנתקנה חוזרת לטוי\"ש: ",
+            "והר\"ב פי' דמיירי שדרס הזב על הכרע. ותמוה הרי גם הטומאה שהיה בהכרע כשהיתה בהמטה. פרחה מינה כשנתפרקה (כדמוכח ממ\"ה דלעיל) ע\"כ מדהו\"ל כשברי כלים. א\"כ איך תטמא כשדרס עליה הזב. אפי' נוקי לה ביש בהכרע שיעור מדרס. הרי עכ\"פ חתיכת עץ בעלמא הוא והרי בסוכה (דט\"ו) מקשי הש\"ס אברי מטה שנתפרקו למאי חזו. וה\"נ כרע זה שנתפרק למאי חזי. וכ\"כ הרמב\"ם (פכ\"ה מכלים ה\"י) דאם דרך הזב על בול עץ לא נטמא מדרס. וכן הדין בכל אברי כלי גם לענין שאר טומאות כשנתפרקו אמק\"ט. רק בדחזו למלאכתן עדיין. וכש\"ס סוכה הנ\"ל (ועי' רכ\"מ ספ\"ו דכלים). וכן מוכח נמי מלקמן (פי\"ט מ\"ו) דנקט מטה עם מזרון שנגע בהן מת. ופירשו מהדדי. שניהן טמאין טומאת ז'. וק' דלמה לא נקט נמי מטה שנגע בה מת. ופירש ממנה כרע שניהן טטו\"ז. ואי\"ל דמזרון לרבותא נקט. אף שאינו מגוף המטה. אפ\"ה טמא טו\"ז. דאדרבא כרע רבותא טפי. דאע\"ג דלעצמו לא חזי לכלום ואינו רק שבור הכלי. אפ\"ה מק\"ט ונשאר בטומאתו. אע\"כ דרק מזרון דגם כשפירש שם כלי עליו. נשאר בטומאתו. אבל לא כרע עץ. גם טומאתו פרחה ממנו בשעה שהופרש מהמטה. וא\"כ כ\"ש שאמק\"ט להבא כל עוד שעומד מופרש: ",
+            "נמצא שמטה זו חמורה מהכרע. שהכרע כל זמן שמפורד מהמטה אין בה טומאה כלל. והמטה שהיא תולדתה עכ\"פ טמאה מגע מדרס גם כשמופרדת מהכרע. ואפ\"ה לא תנא הכא שהנוגע במטה אומר להמטה מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני כדתני לעיל (פ\"ח מ\"ד ופ\"ח דפרה מ\"ב ג. ד. ה. ו. ז) היינו משום דבהנך כולהו נשאר האב על תכונת טומאתו כבתחילה. ואפ\"ה אין בו כח כתולדתו. משא\"כ הכא חולשת האב נתהוה ע\"י שנתפרק הכרע. תדע דאל\"כ כל כלי טמא שנגע באוכל. ואחר שנשבר הכלי הטמא נגע האוכל שנטמא באוכל אחר. שנעשה האוכל זה שני. הכי גם בזה יאמר כן האוכל השני להאוכל הראשון. ונ\"ל עוד דנקט הכא כרע לרבותא דאע\"ג שהוא רק דבר מועט. אפ\"ה כל המטה שנתחברה לו דינו כהכרע בהטומאה. וכ\"ש בניטל ארוכה או קצרה. וחברן למטה טהורה. כולה נטמאת כהמחובר לה. ורק דבניטלה קצרה וב\"כ. אז הנשאר מהמטה שניטל הקצרה ממנה נשאר בטומאתה הישנה. ובניטל ארוכה וב\"כ אז הנשאר טהור כרבנן לעיל במשנה יו\"ד: ",
+            "ולעיל פי\"ג סוף מ\"ב פי' הר\"ב דשן של מעדר הוא כלי חפירה. וכן מצינו בכתוב ובמשנה (פאה פ\"ב מ\"ב) וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. וכאן פי' הר\"ב שהוא כלי להפוך עמה השבלים (וזה נקרא בש\"ס בשם עתר. כסוכה די\"ד א') ואפשר דמעדר חזיא לחפירה ולהפוך השבלים: ",
+            "ולפ\"ז יתורץ מה דק' במשנתינו. הרי כולה משנה שא\"צ היא. דהרי כבר שמעינן כולה ממשנה ז' בכרע מדרס. אע\"כ דקמ\"ל הכא. דאע\"ג דבתפלה כשנתקלקל א' לא חזי הנשאר למידי. אפ\"ה מחשב כלי ב\"ק ומק\"ט: ",
+            "כתב ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל דמדמהני לה תקון. ש\"מ דתפילין א\"צ שיהיה מעור א' עכלה\"ט. וכ\"כ גם הגאון רב\"א זצוק\"ל. וכן משמע מהערוך כפי שהביא רתוי\"ט משמו. דלהכי נקרא כל בית קציצה. מדקצץ כל בית מחברתו. משמע קצת שכל בית קצוץ לגמרי מחבירו. אולם כפין עניא ולא ידע. דמאן יימר דכשר. ואפ\"ה מקבל טומאה מדיש לו ב\"ק מכל מקום. ותו מאן יימר דהמצריך תפילין מעור א'. מצריך נמי שלא יהא קרע או סדק בהבית. ודלמא נמי הכא מיירי בכה\"ג. והרי רק התיר קציצה וכו' קאמר. וחזר ותקנה. דהיינו שחזר והסגיר המותר. אבל לא שהוסיף לו עוד עור אחר. ותו דלמא רק לבסוף מהני ולא בתחלה. וכאיזוב (פי\"א דפרה) ועי' א\"ח סי' י\"א סעיף ד' ורס\"י י\"ב וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל דמדלא נקט תנא בקיצור. התיר ג' קציצות ותקנן כולן טמאין טמא מת. מהא שמעינן לכאורה דדוקא בהתירן ותקנן אחת אחת זא\"ז. אבל בהתיר ג' ביחד. אז אין הרוב הטהורין בטלין לגבי הך חד הקיים. ולכן הן טמאין רק כמגע טמא מת. מדנוגעין בהך דקיים. אלא דלפ\"ז ק' מכרע לעיל סי' נ\"ו. דאי\"ל דהתם שאני שהחלק הנשאר אחר נטילת הכרע עדיין קיים. ליתא. דרק התם צריך כן. מדכרע לא חזי למידי בלי מטה. משא\"כ הכא קציצה הנשארת משום ב\"ק טמאה. לכן נ\"ל דבאמת גם בהתיר ג' קציצות ביחד. ג\"כ כולן טמאין טומאת מת. רק דאפ\"ה נקט שתיקן כל חד חד ביני ביני. לרבותא דהתיר הרביעית. דאע\"ג שהתיר ג' הראשונות רק אחת אחת. אפ\"ה כשהתיר אח\"כ הרביעית. כולה טהורה מט\"מ. וכן מה\"ט לא נקט בסיפא בהתרה שנייה. חזר והתיר שנים כאחת ותקנן. אלא בעי לאשמעינן רבותא בחזר והתיר השלישית. דאע\"ג דב' הראשונות התירן רק א' א'. אפ\"ה כשחזר והתיר השלישית כולן טהורין לגמרי. וא\"ת לפ\"ז ק' מ\"ש ממ\"ו. דבנשברו ב' ארוכות. ואח\"כ תקנן ביחד. טהורה כולה מטוי\"ש. י\"ל דמה\"ט באמת מקדים תנא למיתני הבבא תפלה ד' כלים. כלומר דתפילין שאני שהן ד' כלים נפרדין. משא\"כ מטה. כולה כלי א' היא. בנשברו ב' ארוכות הו\"ל כולה ככלי שבור: ",
+            "כל זה פירשתי ע\"ד הרמב\"ם דס\"ל דכל כלי שנגע במת הוא אבי אבות. להכי ע\"כ הכא מיירי שנגעו התפילין בכלי שנגע במת. אבל להראב\"ד ור\"ש והרא\"ש דס\"ל דרק כ\"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. ומתניתין דאהלות (פ\"ב מ\"ב) אע\"ג דסתמא קתני. אפ\"ה רק אפשר קאמר. והיינו בכ\"מ. א\"כ מצי איירי הכא כשנטמאו התפילין במת עצמו. ואפ\"ה נעשין רק אב. וכן משמע פשטותא דמתניתין דקאמר טמא מת. דמשמע טפי שנטמא במת עצמו. אולם גם לדידהו יש לדקדק למה שני תנא בלישניה ונקט לעיל בהכרע היה טמא טו\"ז. והרי אפי' נגע הכרע בהמת עצמו. אפ\"ה אינו נעשה רק אב. מדאינו כ\"מ. י\"ל דבאמת גם בהכי מיירי. רק נקט טו\"ז. מדבעי למתני סיפא כשפירשה אז המטה טמא טומאת ערב. מיהו יש לדקדק דגם הכא הומ\"ל כשהתיר הרביעית פעם ראשונה. טהור מטו\"ז אבל טמאה טומאת ערב. וי\"ל דמכרע שמעינן לה: ",
+            "וא\"ת למה נקט נגנב חציה. ננקט רבותא טפי. דאפי' נגנב רק ארוכה בלי ב' כרעים. עכ\"פ מדהו\"ל כנשברה. נתבטל מהנשאר טוי\"ש כ\"ז שלא חזר ותקנה וכלעיל משנה ו'. והרי לתוס' (סוכה ט\"ו ב' ד\"ה בארוכה) אפי' בנשבר רק קצת מהמטה נתבטל מהנשאר טוי\"ש. רק דמקבלת טומאה מכאן ולהבא. י\"ל דנקט חציה משום סיפא. דכשהחזירוה. אז דוקא כשניטל כל חציה. נתבטל ממנה טוי\"ש. מדעכ\"פ בתחילה לא היה דעתו להחזירה. אבל בניטל מתחלה רק מקצת פחות מחציה. אף שלא היה דעתו מתחלה להחזירה. אפ\"ה אם אח\"כ החזירה חוזרת לטוי\"ש. וכדחזינן לעיל במשנה ו' בנשברה ארוכה בלי ב\"כ כשחזרה ונתקנה חוזרת לטומאה ישנה. ודו\"ק: ",
+            "כך פי' רש\"י (סוכה ט\"ז א'). וכך משמע נמי פשטות סוגיא דשמעתתא התם. ואפ\"ה נראה דהא דבעי התם. למאי חזי. ומשני כגון שנשאר מחובר ארוכה וב\"כ. קושית הש\"ס רק אמקבלת טומאה כשהיא אברים קאי. ואיצטריך לאוקמיה במחוברת וכו'. אבל בטבילה אפי' לא נשאר מחובר ארוכה וב' כרעים אפ\"ה מועיל לה טבילה. וטעמא דמלתא. דבשלמא בטומאה צריך שיהיה שום צורך בדבר הנטמא בשעה שנטמא. אבל בטבילה. הרי כל עיקר הטבילה רק כדי שישתמש בה בטהרה אח\"כ כשיתחברו. והרי אז יהיו כל האברים טבולים. וכך משמע נמי מהרמב\"ם (פכ\"ו מכלים). ואע\"ג דכשכל האברים מחוברין יחד. צריך לטבול כל המטה כאחת (כי\"ד רסי' קצ\"ח) הכא שאני דהם גופיפ נפרדיפ. תדע דהרי גם בשיש ארוכה ושתי כרעים צריכת לחלק בהכי. אולם מהתוספתא משמע טפי כפי' הר\"ב דר\"א דס\"ל מטמא חבילה. ר\"ל מחוברים. בנטמא א' נטמא חבירו. ומטהרת חבילה ר\"ל אם הטביל ממנה ב' אברים מחוברין יחדיו. כשם שבשלימה אין חוצץ מקום חיבור האברים. כך במפורקת אין מקום חיבור ב' אברים חוצצין. ולרבנן במחוברים ב' אברים אם נטמא א' לא נטמא חבירו. ובטבלן יחד. חוצץ מקום חיבורן. ולא דמי לשלימה. וכבר כתבנו דמש\"ס הנ\"ל ומלשון משנתינו משמע טפי כרש\"י. וכבר ידענו שברייתא שלא הובא בש\"ס. י\"ל משבשתא היא ולא סמכינן עלה (הרא\"ש חולין פ\"ב דף ל' ע\"ב. והרשב\"ם ב\"ב דס\"ו א'. ועי' ב\"י א\"ח סי' תרי\"ג): "
+        ],
+        [
+            "אמנם דברי הר\"ב תמוהין. שבד\"ה והנוגע בחבלים גרסינן כ' וז\"ל דמפרק מטה מיירי שאין במטה ארוכה וב\"כ. עכ\"ל. וכוונת רבינו. דאל\"כ לפי גרסתו דגרס והנוגע. א\"כ גם מפרק לחודא טהור. והרי ע\"ז ק' ואמאי. והרי נגע המפרק בהארוכה וב\"כ שהן אה\"ט ומטמאין לאדם הנוגע בהן. וע\"ז תי' רבינו דמיירי שאין במטה ארוכה וב\"כ. ותמוה הרי גדולה מזו מצאנו. אפי' נשאר ארוכה וב\"כ. ומחובר עמהן ב' הקצרות שמזה ומזה. ג\"כ פסק הר\"ב לעיל (פי\"ח מ\"ה) כרבנן שהוא טהור וא\"כ מה קושיא. ותו דבד\"ה והנוגע בחבלים גרסינן. כתב הר\"ב וז\"ל. דמכיון שפירקה אין החבלים חיבור. וזה ג\"כ תמוה. דויהיו ג\"כ החבלים חיבור להאברים המפורקין כיון שהאברים טהורים מה מזיק שהחבלים מחוברין להן. ותו ק' דמדבריו משמע דכל שאין בהמטה ארוכה וב\"כ. אינו טמא. והרי הר\"ב בעצמו כתב לעיל (פי\"ח מ\"ז) דאפי' כרע א' שדרס עליו הזב נטמא א\"כ כ\"ש שלא פרחה ממנו טומאת מדרס שהיתה עליו משכבר בהיה ראוי למדרס. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת מ\"ש הכא מבכל דוכתא לענין שבת (שבת פט\"ו מ\"א). וגם לענין כלאים (יו\"ד סי' ש') אמרינן דקשר של קיימא הוה חיבור. י\"ל אסורי מטומאה לא ילפינן (יבמות ק\"ג ב') דבטומאות וטהרות הלכתא גמירי להו. דאפי' קשר של קיימא לא הוה חיבור. וכן משמע מתוספתא שהביא הר\"ש כאן. דרק תפר הוה חיבור. וכן מוכח מלקמן (פכ\"ו מ\"ד) דאפי' קשר של קיימא אם אפשר להתירו בקלות אינו חיבור. ועי' עוד במקואות (פ\"י מ\"ה). ואע\"ג דלקמן (פ\"כ מ\"ה) ס\"ל לב\"ה משיקשור. י\"ל דהיינו דעי\"ז מחשב שנוי אבל לא שעי\"ז יחשב חיבור. שוב ראיתי דגם ממקומו הוא מוכרע. דהרי החבל הכא אינו חיבור להמטה עד שיסרג בה ג' בתים. ואין מועיל קשר של קיימא שקשור בו החבל בהמטה: ",
+            "וא\"ת הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). וי\"ל היינו בשאמת חשוב מחובר. אבל הכא הרי אין הקשר חשוב מחובר (כסי' ב') מיהו כל מה שאינו צריך לסירוג המטה. אפי' מהקשר ולפנים טהור. וחילי מלקמן (פ\"כ מ\"ג) ואשכחן נמי דכוותיה במקואות (פ\"י מ\"ה) דכל העומד לחתוך כחתוך דמי (כחולין דע\"ג א'): ",
+            "וא\"ת הרי לעיל (פי\"ד מ\"ג) אמרינן דחבל דלי גדול רק עד ד\"ט הו\"ל חיבור. וכשארוך יותר מזה. לא חזי להעלות בו הדלי מהבאר העמוק. וכמ\"ש שם בשם רב\"א. והרי מטה גדולה יותר מדלי וכבדה יותר מדלי וא\"כ קשה תרתי. חדא למה הכא במטה כשהוא פחות מה\"ט אינו חיבור. הרי בדלי אמרינן דגם בד\"ט חזי לשלשל בו. ואת\"ל דבפחות מגובה ה\"ט שמגג לעלייה א\"צ לשלשל אלא מושיטו למטה. עכ\"פ למה הכא במטה כשהוא יותר מה' עד י\"ט חזיא לשלשל. ושם בדלי אמרינן כשהוא יותר מד\"ט לא חזיא לשלשל והרי מטה כבידה טובא מדלי. ואיך יהיה זה נאות למשא כבד ולא למשא קל. וי\"ל דדלי שאני דצריך לו להורדה וגם להעלאה. ולפיכך כשארוך יותר מד\"ט אף דחזי לשלשל בו למטה אפי' משא כבד יותר מדלי. עכ\"פ לא חזי להעלות בו אפי' משא קל כדלי. משא\"כ הכא במטה. איפכא אף דלא חזי להעלות בו המטה מעלייה לגג כשהוא יותר מד\"ט. עכ\"פ חזי לשלשל בו מגג לעלייה. ולכן מניח החבל הזה במטה להשתמש בו כשיצטרך לשלשלה למטה. ומזה לכאורה מוכח דלא כרבותינו הר\"ש והר\"ב שכתבו שמשלשל בה המטה להטבילה. וק' הרי א\"כ צריך שוב להעלותה מהמקוה. והרי אפי' דלי הקל אינו נאות להעלותו בחבל שהוא טפי מד\"ט. מיהו מלת שלשול לא ק' לדברי רבותינו. דמצאנוהו גם גבי ממטה למעלה (כסוכה פ\"א מ\"ט). רק קושיתינו היאך יהיה חבל זה נאות להעלות דלי הקל ולא מטה הכבידה. והנה רבינו הרא\"ש הטעים יותר דברי הר\"ש כדרכו. שכ' וז\"ל וכשמטבילה עם המטה צריך להטביל גם החבל עד י\"ט. וחוץ לי\"ט טהור. עכלה\"ט. וכוונת רבינו דמשום דצריך להטביל עד שם. להכי עד שם הו\"ל חיבור. ולא זכיתי לידע מנ\"ל לרבינו הא דעד י\"ט צריך להטביל. ותו דא\"כ הרי בדלי גדול אמרינן דעד ד\"ט צריך להטביל (כמקואות פ\"י מ\"ה) ומי גרע מטה מדלי. הרי בלתי ספק גם במטה צריך להטביל כשהחבל ד\"ט. וא\"כ למה אמרינן במתניתין דעד ה\"ט אינו חיבור לטמאה. ואי כוונת רבינו לא לענין להחשב חיבור. אלא דמדהוא טמא עד י\"ט צריך להטביל עד שם. זה היה דבר פשוט מאד וא\"צ להאמר וצ\"ע: ",
+            "מיהו מדלא מחלק במזרון שבמטה כבחבל לעיל. משמע דמזרון שחשוב טפי מחבל לכ\"ע אפי' פחות מה\"ט הו\"ל חיבור להמטה. וכן משמע לשון כ\"ש דקאמר ר\"מ. דהיינו בין רב או מעט. וכן משמע נמי מסתימות פירוש רבותינו. אמנם מדהפסיק תנא בדיני שירי מזרון. בין דיני מזרון שכרוך למטה. היה נ\"ל לכאורה ל\"מ מרבותינו. דשירי מזרון דנקט. לאו היינו כשירי אזוב (פרה ספי\"א) וכ\"כ לעיל (פ\"ה סמ\"א) שירי תנור דהיינו אחר שנתקלקל. רק היינו מה שנשאר מהמזרון מדולדל שאין בו כדי כריכה. אז דוקא כשהוא ז\"ט רגיל לחתכו. משום כדי לעשות ממנו חבק לחמור. ולא בפחות מזה. ומצינו לשון שירי. גם בדבר המדולדל כמו כורכן בשירי הלשון (פרה פ\"ג מי\"א): ",
+            "כך נ\"ל. ודלא כמשמע לכאורה מהרמב\"ם כאן. שחבשו בו גם ממעל לגב החמור. וזה תמוה. דהרי לפי חשבון שמסרו לנו חז\"ל (סוכה דז\"ב) דכל שיש בהקיפו ג\"ט יש ברחבו טפח. א\"כ אם יהיה מזרון בת ז\"ט ראוי להקיף בו גוף החמור. ע\"כ שיהיה עביו של החמור רק קצת יותר מב\"ט. אתמהה: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ מקום נגיעת ב' חלקי המזרון זב\"ז מגע בית הסתרים היא. והרי כבר שמעינן ליה לר' יוסי (פכ\"ז מ\"ט) דמגע ביהס\"ת אינו מטמא. ואת\"ל דעכ\"פ בשעת פרישתן מהדדי מק\"ט זה מזה (כחולין ע\"ב ב') ליתא דא\"כ בעודו מחובר עכ\"פ אמק\"ט. והרי לישנא דמתניתין משמע דמיד טמא כראשון. ואי\"ל דהכא שאני משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכרבינא (שם) ולהכי לא מחשב מגע ביהס\"ת. ליתא. דהרי ע\"כ ר' יוסי דלקמן לא ס\"ל כן. ודוק. ותו לא ידענא ג\"כ למה נחשב החלק שחוץ מי\"ט עומד לחתוך מהחלק שתוך י\"ט. אי משום דעד י\"ט חזי לפסח ולשלשול. א\"כ מ\"ש גבי חבל דאמרינן (במ\"ג) דהחוץ מי\"ט טהור לגמרי. ומ\"ש גבי מזרון דאמרינן שהחלק שחוץ מי\"ט יהיה כראשון. הרי אם בחבל שבודאי אינו חושש מלחתכו לשנים. אפ\"ה אמרינן שהחלק שחוץ מי\"ט לכ\"ע טהור לגמרי. ולאו כחתוך דמי והו\"ל מגע ביהס\"ת בין ב' החלקים כ\"ש במזרון. ואפי' תימא דבחבל לאו משום מגע ביהס\"ת מטהרין החלק שחוץ מי\"ט רק משום דחבל אמק\"ט אם לא אגב המטה. עכ\"פ במזרון אף דמקבל טומאה עכ\"פ מדחשוב ודאי נזהר מלחתכו לשנים (כלעיל סי' כ\"ג) הול\"ל דאינו כחתוך והו\"ל מגע ביהס\"ת שטהור לגמרי. אמנם נ\"ל דטומאת החלק שחוץ מי\"ט לאו משום דנגע בהחלק האחר שבמזרון תוך הי\"ט. אלא אדרבא מדנזהר מלחתוך ב' החלקים הללו זה מזה. להכי כגוף א' חשבינן להו. רק משום שהחלק שחוץ מי\"ט רחוק מהמטה. להכי חשבינן לאותו חלק שחוץ מי\"ט כאילו נגע במטה ופירש ממנה. ומה\"ט אצטריך הך מתני' כלל. והרי כבר שמעינן לה ממשנה קמא. היינו רק לאשמעינן הך סברא דר' יוסי. דמה שהוא יותר מי\"ט. עכ\"פ נעשה ראשון ומטעמא דאמרן. והא דאשמעינן הך דינא במשא הזב דוקא. והרי גם בשאר טומאות ג\"כ הדין כך. היינו רק לאשמעינן רבותא. דאע\"ג דבמזרון לא שייך טומאת משא הזב. כדבעינן למימר לקמן (סי' ל\"ה) אפ\"ה בעודו מחובר למטה דינו כמטה לטמא במשא: ",
+            "כך פירשתי ע\"פ דעת רבותינו הר\"ש ורא\"ש ורב\"א. דכולהו ס\"ל דמזרון לא חזי למדרס. וכן מפורש בתוספתא (פ\"ט דב\"מ דכלים) וא\"כ מדברי כולם נלמד. דהך בבא דברי הכל היא. דע\"כ לא פליג ר\"מ ברישא ואינו מחלק בין תוך או חוץ מי\"ט. היינו רק לענין שיהיה כולו מחשב חיבור להמטה. ויתטמא באותה טומאה שנטמאת בה המטה. אבל שיהיה חשוב כהמטה עצמה להתטמא כשדרס עליו הזב. בהא גם ר\"מ מודה. דרק עד י\"ט נעשה מדרס כשנישא עליו הזב. אמנם להר\"ב גרסינן טמאה וטהורה. ואמטה קאי. ולדידיה. מזרון ודאי נטמא במדרס אף כשאינו מחובר למטה כלל. רק קמ\"ל הכא דבמחובר למטה. אז בנישא על י\"ט שסמוכין למטה נטמא המטה. ובנישא בחוץ מי\"ט המטה טהורה. א\"כ לדברי רבינו הר\"ב. הך בבא רק ר' יוסי היא. אבל לר\"מ כולה הו\"ל חיבור להמטה. וקשה לפ\"ז דמ\"ש דנקט בהך בבא רק דעת ר' יוסי. ואת\"ל דגם להר\"ב בהך בבא גם ר\"מ מודה. דרק ברישא ס\"ל לר\"מ דכל המזרון טפל להמטה. שיתטמא המזרון כשנטמא המטה. משא\"כ הכא שיהיה המטה טפל להמזרון. שתתטמא כשנטמא המזרון בכה\"ג רק תוך י\"ט אמרינן כן ולא בחוץ מי\"ט. וכן הסברא נותנת. מדלא פי' הר\"ב בדברי ר\"מ. דנישא הזב על המטה ועל המזרון דקאמר. ר\"ל בין שמשא הזב על המטה או על המזרון. המזרון הו\"ל כולו חיבור להמטה. ובנישא הזב על המטה ועל המזרון דקאמר ר' יוסי. שם הו\"ל להר\"ב לפרש דהיינו שנישא על המטה שכרוך עליה מזרון. וא\"כ לא יהיה לנו במשנתינו שום חסרון מדעת ר\"מ. אע\"כ דבבא דסיפא בנישא הזב על המזרון עצמו ד\"ה היא. וגם ר\"מ ס\"ל שיש בזה חילוק בין תוך או חוץ מי\"ט. וכדאמרן. עכ\"פ ק' להר\"ב דכמו בנישא הזב על המטה אמרינן דחלק המזרון שחוץ מי\"ט מהמטה. מדרחוק מעיקר הטומאה. הו\"ל החלק ההוא כאילו נגע בהמטה ופירש ממנו. והו\"ל ראשון וכמ\"ש לעיל. ה\"נ הול\"ל הכא בשנישא הזב על חלק המזרון שהוא חוץ מי\"ט. שיהיה המטה כאילו נגעה בעיקר הטומאה ופירש. ותהיה המטה לכל הפחות טמא טומאת ערב. ותו דאכתי לא שמעינן בדברי הר\"ב בנישא הזב על חוץ מי\"ט שבמזרון מאי דינו של חלק המזרון שתוך הי\"ט. אי נימא שטהור לגמרי. מדנגעו ב' חלקים אהדדי רק בבית הסתרים א\"כ לא היה צריך תנא לאשמעינן דהמטה טהורה. הרי כיון שהחלק של מזרון שמפסיק בין חלק המזרון הטמא טהור היאך תקפוץ הטומאה כנמיי' ממעל לחלק מזרון הטהור. ולהתפס בהמטה. ואי נימא שאותו החלק שהוא תוך י\"ט מהמטה. מדהוא גוף אחד עם חלק הטמא. לפיכך כולו נעשה אב הטומאה. א\"כ היכא תיסק אדעתן דאעפ\"כ תהיה המטה טהורה לגמרי. הרי נגעה המטה באה\"ט שלא בבית הסתרים ולכל הפחות ראוי שתהי' המטה טמא טומאת ערב. וצ\"ע. אמנם גם בלא זה מכל פרקן מוכח דהמזרון לא לבד אותו חלק שסמוך למטה. שמיוחד לפסח ולשלשול המטה ואומרים לזב שיושב עליו עמוד ונמ\"ל ולפיכך אינו ראוי למדרס. אלא גם שאר המזרון מוכח דאינו מטמא מדרס. ודלא כרבינו הר\"ב. חדא מדנקט תנא כל הנך דינא במשא הזב דוקא (וכמ\"ש סוף סי' ז') ועוד מדנקט במשנה ה'. מטה שהיתה טמאה מדרס. ולא נקט רבותא טפי. מזרון שהיה טמא מדרס וחברה למטה. וכדבעינן למימר לקמן: ",
+            "והא דלא נקט רבותא איפכא. מזרון שהיה טמא מדרס שחברו למטה. כולו טמא מדרס. פירש. הוא טמא מדרס. והמטה מגע מדרס. דהרי ודאי דינא הכי לכאורה דמ\"ש מכרע לעיל (פי\"ח מ\"ז). ואפי' למאי שהוכחנו לעיל בס\"ד כהר\"ש ורא\"ש ורב\"א דמזרון אמק\"ט מדרס. אפ\"ה הוה מצי למנקט בכה\"ג וכגון שהיה המזרון כרוך למטה ונטמא במדרס עמה. וכשפירש מהמטה הטמאה. אע\"ג דאז אינו רק ראשון (וכלעיל סי' כ\"ח) עכ\"פ נשאר טומאת מדרס חופף על המזרון. שכשיחברנו תו אפי' למטה טהורה. תהיה המטה הב' כולה טמאה מדרס. וככרע לעיל. י\"ל דדוקא כרע שמיוחד רק למטה. לפיכך כשפירש עכ\"פ מדחזי להחזירו עדיין. להכי עדיין טומאת מדרס חופף עליו. ככל אברי כלי שנתפרקו. אבל מזרון דטפי מיוחד לתשמישין אחרים. ולא למטה שנתרועעה. והרי מה\"ט אמק\"ט מדרס כ\"ז שמפורד מהמטה. מדאומרים עמוד ונמ\"ל. להכי כשפירש מהמטה שנטמא עמה במדרס. פרח ממנה לגמרי הטומאה הקודמת ביני ביני. רק דטמא עדיין מגע מדרס. מדהו\"ל עכ\"פ כלי למילי אחרינא להכי מק\"ט מהמטה בשעה שפירש ממנו. (ועי' לקמן פכ\"ד בבועז סי' ד' תירץ ע\"ז באופן אחר). ומה\"ט לקמן במ\"ו בנטמא במת. הרי גם כשפירש המזרון מהמטה כלי הוא. ומק\"ט מת. להכי גם כשפירש מהמטה נשאר בטומאת ז' שקבל בעודו בחבורין עם המטה: ",
+            "ונראה דלהכי לא נקט נטמא במת כדנקט במשנה ו'. דא\"כ נעשה המטה אבי אבות. והמזרון אף כשפירש הו\"ל אב ככלים (פ\"א דאהלות מ\"ב) והיינו כרמב\"ם. אולם לרבותינו שהזכרנו ביבקש דעת סי' ח'. דס\"ל דרק כלי מתכות שנגע במת נעשה אבי אבות. צ\"ל דאי הוה תני נטמא במת. וכרך לה מזרון הרי זה טמא טו\"ז. הוה סד\"א דכל עוד שלא כרך להמטה המזרון לחזק פרקיה יחד לא יהא טמא טומאת שבעה קא משמע לן: ",
+            "ומה\"ט לא נקט נמי. מטה שנטמאת מדרס. פירש מזרן מעליה. שניהן טמאין מדרס. ה\"ט משום דבכה\"ג ודאי נתבטל מהמזרון טומאת מדרס. משום דמזרון לא חזי למדרס. דלא דמי לכרע (פי\"ח מ\"ז) דג\"כ לא חזי למדרס. ואפ\"ה כשפירשה ממטת המדרס. עכ\"פ כשחיברה למטה טהורה חוזרת לטומאת המדרס. התם כל כרע מיוחד רק למטה. להכי אף כשפירשה. עדיין הטומאה חופפת עליה. מדעתיד ודאי להחזירה. אבל הכא סתם מזרון מיוחד לתשמיש אחר וכמ\"ש לעיל סי' ל\"ז לפיכך כשפירש. אף שחזר וחברה למטה טהורה. אין שניהן טמאין רק מגע מדרס. מדנגע המזרון בהמטה הראשונה. והרי הא כבר תנא לה: ",
+            "וא\"ת למה לא תקבל טומאת מדרס כבתחלה. דהרי יכול להפכה ולישב על א' מהצדדים. דמי גרע מעריבה שנסדקה (פ\"כ מ\"ב) דחל עליה טומאה מדרס מחדש. מכ\"ש הכא שראוי שתשאר בטומאת מדרס כבתחילה. י\"ל דהכא שהישיבה ע\"ג טפילה. לא יהפוך עבור זה התיבה משום שע\"י הפיכתו ישתנה פתיחת הפתח של תשמיש העיקרי. שלא יהיה אז כבתחלה: ",
+            "ואפשר עוד דתיבה שעשוייה להניח בתוכה מלבושים ושאר חפצים גסים. לא תתטהר בשניקבה כמוציא רימון. וכקופת הגננים ששעורן כאגודת ירק (וכרפי\"ז) אלא צריך לטהרתה שיפלו כל שוליה. ולהכי נמי נקט סתם נפחתו. וא\"כ נקט שפיר הך בבא לרבותא דר\"מ. דאף דהשתא נתבטל לגמרי תשמיש שבתוכה. ובטל העיקר לגמרי. ואפ\"ה לא בטל הטפל. והדר נקט משפלת. דסגי לה בשניקבה במוציא רמון. וכדמפרש התנא. נקטא תו לרבותא דרבנן. דאע\"ג דאכתי חזי תשמיש שבתוכה לדברים שהם גדולים מרמון. אפ\"ה אמרינן גבה. דכשבטל העיקר בטל הטפילה: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת הרי כשירצה לפתוח השק והמרצופין ואינך שבמשנתינו. יאמר לו עמוד ונמ\"ל כבתיבה שפתחה למעלה (כפי\"ט מ\"ז) ואמאי יטמא מדרס. ואפי' נדחק ונאמר דהנהו כולהו פתחן בצדן. עכ\"פ הרי כשיצטרך להריק מה שבתוך הנך כלים. יאמרו להיושב עמוד ונמ\"ל להוציא מה שבתוכן. והיאך יוכלו להוציא בשהוא יושב ומכביד עליהן. י\"ל דהתם בתיבה אין זמן ארוך מיוחד לבלי לפתוח התיבה ביני ביני. לפיכך אפי' יחדה לישב ע\"ג. הרי כל עת שישב עליה. יכלו לומר לו עמוד ונמ\"ל כשירצו לפתוח התיבה. אבל הנך כלים שקבוע להן זמן ארוך לבלי לפתחן כשהסחורה בתוכן בדרך. לפיכך מתחלה עשאו אותן לב' עניינים להשתמש בתוכן ולישב ע\"ג. ורק בשקין ומרצופין שזמן פתיחתן לזמן מרובה מאד להכי בנפחתו עכ\"פ מק\"ט מדרס. דהתשמיש שבתוכן והישיבה שעל גביהן שניהן עיקריים. משא\"כ קלוסטרא וחביריו שאין פתיחתן קבוע לזמן ארוך כל כך. לפיכך רק תשמיש שבתוכן הוא עיקר. והישיבה שע\"ג רק טפל הוא. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש קלוסטרא דסגי ליה לישיבה החזקת ד' קבין. ומ\"ש חמת דמצרכינן לישיבה שע\"ג החזקת ו' קבין. והרי כולן מעור ואפי' אילו לא היו כלים סגי בהו למדרס ה' על ה' טפחים (כלקמן פכ\"ז מ\"ב) ובשהן כלים סגי בפחות מזה. וכמש\"ל. י\"ל לפי מה שבארנו בס\"ד לעיל דלהכי הני מק\"ט מדרס. מדיש זמן מיוחד לתשמישן וביני ביני לא יאמרו להיושב ע\"ג עמוד ונמ\"ל. א\"כ דוקא במחזיק כל אחד כמדה הראויה לתשמישה. והרי התשמיש ההוא קבוע לו זמן. א\"כ מק\"ט מדרס שפיר ביני ביני. אבל כשאין הכלי מחזיק כפי מדה הראוייה לתשמישה. א\"כ יהיה צריך ליחדו לתשמיש אחר שבביתו. והתשמיש ההוא אין קבוע לו זמן. כתיבה שבבית וכדומה. וכשישב עליו יאמרו לו עונמ\"ל ואמק\"ט מדרס: ",
+            "כך פירשתי לדעת הר\"מ הכא והר\"ש רפ\"ד דכלים שכתבו דמיירי הכא בעריבה שרגילין ללוש בה ג\"כ. ונ\"ל דהוכיח כן דמיירי בהכי. מדקאמר בת\"כ (שהביא הר\"ש רפ\"ד דידים) דמרבה אני עריבה דמשמשת ישיבה עם מלאכתה. ור\"ל דמשו\"ה עדיין תורת כלי עליה. אלמא דמיירי בעריבה שגם אחר שנסדקה עדיין חזיא לשום מלאכה. אלא שהישיבה עליה עיקר. וא\"כ דמיירי שהעריבה גם אחר שנסדקה חזיא ללישה. שפיר קמ\"ל מתניתין רבותא. דאע\"ג דאכתי חזיא השתא ללישה כדמעיקרא. אפ\"ה מדאינו לש בה רק ארעי אין א\"ל להיושב עליה עמונמ\"ל. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש מתיבה שפתחה מלמעלה (פי\"ט מ\"ז) דאע\"ג שנפחתה לגמרי למטה אפ\"ה אמק\"ט מדרס עד שיעשה בה מעשה לישיבה. י\"ל דהכא מדא\"א שישתמש בה לישב עליה עד שיכפה אותה על פיה. וכמ\"ש הר\"מ הכא. א\"כ כשישב עליה הזב הרי עשה בה קצת מעשה לישיבה: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט למה לא תני הכא טמא מדרס. וכדקתני בכל דוכתא. נ\"ל דה\"ט. דאי הוה תני הכא טמא מדרס וכלעיל. סד\"א דר\"ל גם כשנטמא במדרס בשעה שנסדקה. אז כשנסתמה וחזרה ונפתחה הסדק. תחזור לטומאה ישנה שבה. להכי קמ\"ל דרק מקבלת מדרס. דהיינו להבא. אבל מדרס שבתחלה כבר פרח ממנה כשנתפחה. ונ\"ל עוד דמטעם זה לא נקט הכא הניחה בחמה ונסדקה. כדנקט כה\"ג במאכל (מנחות דנג\"ב) דקמ\"ל הכא רבותא. דאף דדרך קדים להתנשא אחר הגשם. אפ\"ה רק מקבלת מדרס להבא אבל אינה חוזרת לטומאה ישנה: ",
+            "וכך כ' הר\"ש כאן. אולם הר\"ב כתב שהקלונס קבוע בארץ. ותמוה דא\"כ בשלמא ברישא ל\"ק כיון שהקלונס מחובר בקרקע היאך יק\"ט הדיוסטר שמחובר בהקלונס. די\"ל דכיון דגם כשחיבר הדיוסטר להקלונס אכתי חזי הדיוסטר לתשמיש קמא. להכי אין הדיוסטר נחשב כמחובר לקרקע. מדהו\"ל כקבעו ולא בנה עליו (לקמן מ\"ה) אבל סיפא קשה. דקאמר בשעשה בקלונס עצמו דיוסטר. אז גם הקלונס מקבל טומאה. ואמאי והרי הקלונס ודאי מחובר לקרקע הוא. וצ\"ע: ",
+            "כך נ\"ל פי' התוספתא דקאמרה וכמה מקום הישיבה טפח. והר\"ב כאן פי' דאלא מקומו דקאמר משנה היינו צורך מקום הישיבה. משמע לכאורה דרק מקום המושב בעצמו מק\"ט ולא סביב לו. ומ\"ש בתוספתא וכמה צורך מקום הישיבה טפח. ר\"ל דכשחקק בו פחות מטפח אמק\"ט. דאין מושב פחות מטפח (כפכ\"ז מ\"ד). אבל לפע\"ד נל\"פ דהא דרוחב טפח סגי למושב. היינו רק על דבר פשוט. אבל היתכן שחקק ברוחב טפח יהיה ראוי לישב בתוך החקק. ותו גם לישנא דמתניתין לא משמע כפירושו. דאי רק חלול מקום הישיבה נטמא הול\"ל אין טמא אלא מושבו. ומדקאמר מלת מקומו משמע טפי דגם קצת מהקלונס עצמו סביב להחלול נטמא והיינו דמפרש בתוספתא דרק עד טפח בעובי הקלונס סביב החלול נטמא. ותו דאי נפרש כפי דברי הר\"ב שהתוספתא רק לפרש שיעור חלול מקום הישיבה קאמר. א\"כ מסתבר לומר לפ\"ז דס\"ל להתוספתא דכשחקק מקום הישיבה טפח או כל הקלונס בארכו ועביו נטמא. והרי הא ודאי ליתא. דמדקאמר אין טמא אלא וכו' משמע ודאי דלמעוטי קאתי בהתפשטות שטח הקלונס. אלא ודאי כדאמרן. דמשנה קאמרה דאין טמא אלא מקום הכסא. ומה דשייר במתניתין לפרש כמה שיעור מקום הכסא בהקלונס. מפרש בתוספתא שהוא עובי טפח סביב חלול המושב. אמנם ק\"ל הרי הכא בקלונס תלוש מיירי. והרי כל המחובר לדבר המק\"ט מק\"ט כמותו (כפי\"ב מ\"ב) ולמה א\"כ לא יק\"ט הקלונס שמחובר כולו למקום הישיבה. ודוחק לומר דמיירי שעתיד לקצץ משם מקום הכסא. דאז אמק\"ט (כפי\"ט סי' כ\"ג) דהרי סתמא קתני הכא. אלא נ\"ל דהא דכל המחובר לטמא טמא. היינו רק כששניהן צריכין זה לזה לשום תשמיש. משא\"כ הכא אין שאר הקלונס נצרך כלל להישיבה. וחילי לחלק כן. דהרי במגורות ותורמל (לעיל פי\"ט מ\"ז) קאמרינן דבנפחת א' מהן אינן חיבור זל\"ז ועל כרחך מדכל א' עשוי לתשמיש בפ\"ע. וכן מוכח נמי מכמה משניות (לקמן ספכ\"ט). ואע\"ג דלענין משקין כל שא\"צ להכלי מחשב עכ\"פ כאחורי הכלי (כמרדע פכ\"ה מ\"ב) אלמא דאע\"ג דא\"צ לתשמיש הכלי מחשב כאחוריו שצריך להם. והו\"ל חיבור. י\"ל התם עכ\"פ יש בו צורך קצת להתשמיש אף שאפשר בלעדו. ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת בשלמא בתיבה שפתחה למעלה (לעיל פי\"ט מ\"ז) דאמרינן דמשום דא\"ל עונמ\"ל אמק\"ט מדרס. אין להקשות ע\"ז. מ\"ש מקלוסטר ותורמל בריש פרקן דמק\"ט מדרס מדחזי לישב עליהן ביני ביני. והרי גם בתיבה הנ\"ל אף דבשעה שיפתחנה לא חזי לישיבה. אפ\"ה ביני ביני חזיא לישיבה. י\"ל דכיון דבתיבה אין זמן קבוע מיוחד לפתיחתה כל שעה. וגם מתחילה לא עשה בהתיבה שום מעשה שיוכח מינה דבעי לה ג\"כ לישיבה. להכי אמרינן דלא עשה אותה כלל לישיבה. אלא הו\"ל כאילו כפה הזב סל או סאה וישב עלה. דממעטינן לה בת\"כ שהביא הר\"ש (רפ\"ד דידים) שאמק\"ט מדרס. אבל הכא דעבד בהקורה מעשה רבה. שחקק בהקורה מקום מושב. מי גרע מתורמל וקלוסטר לעיל. דלא עשה בהן מעשה כלל לישיבה. וגם עכ\"פ בשעת מלאכתן לא חזיא לישב עליהן. ואפ\"ה מדחזי עכ\"פ לישיבה ביני ביני מק\"ט מדרס. וה\"נ בקורה שחקקו הכא נימא כן. וי\"ל דקלוסטר ותורמל וכו' כולם כלי דרך הם. שאין מצוי לאדם בנסעו בדרכו כסא לישב עליו. להכי מתחלה מיוחדין ביני ביני לכל אדם לישיבה. אבל הכא שאין אדם מצוי בבית הבד רק בשעת עצירת זיתיו. ואז זאת הקורה ממתנת כל שעה למלאכה שיעשה בה. שפיר א\"ל להיושב עליה עמונמ\"ל. ואע\"ג שאדם זה עשה בה מושב. בטלה דעתו אצל כל אדם. דאפי' מעשה לא מהני בה כל עוד דחזיא למלאכתה העיקרית: ",
+            "כל זה פירשתי ע\"ד הר\"ש דמוקי לבבא זו שניקבה בכמוציא רימון. וקבעה בכותל כשהיא נקובה. וכך כתב גם הרמב\"ם (פכ\"ו מכלים ה\"ח). אבל אי\"ל דבעריבה שלימה מיירי. ורק שעשה תחלה לאבוס בהמה. ליתא. דא\"כ ל\"ל דקאמר ועשאה. הול\"ל אבוס בהמה שמחובר בכותל. וגם אי\"ל דהאי עשאה אדלעיל קאי. דהיינו בעריבה שניקבה. והאי עשאה ר\"ל שחזר וסתם הפחת ג\"כ ליתא. דאי בשסתמה. הרי משסתמה כלי מעליא הוה כמעיקרא. דרק לענין צמיד פתיל בכ\"ח תיכף כשינקב במוציא רימון לא מהני סתימה בטיט. מדהו\"ל כאוכלין שגבלן בטיט (כתוס' שבת צו\"א ד\"ה לעיל) אבל שאר כלים שסתמן יפה או אפי' כ\"ח כשסתמן בזפת. מהני שפיר שיחזור להיות כלי לק\"ט להבא. ורק טוי\"ש נתבטל ממנה דפנים חדשות בא לכאן (כעירובין כ\"ד א') ואי דקמ\"ל דאע\"ג שקבעה בכותל מק\"ט. גם הא פשיטא. דלבטל טומאה מכלי שלם צריך שיבנה עליו (כלקמן מ\"ה). אמנם אי קשיא הא ק\"ל אהך מתניתין. אמאי אבוס יקב\"ט. הרי תשמישי בהמה אמק\"ט וכלעיל (רפי\"ב) וא\"ל דעכ\"פ ביש להן ב\"ק אפי' של בהמה מק\"ט. וכדתנינן (פי\"ז מט\"ו) העושה ב\"ק מ\"מ מק\"ט. ליתא. דהרי סנדל בהמה של מתכות אמרינן בי' (שבת נ\"ט א') דלהכי מק\"ט מדשותה אדם בהן מים במלחמה. משמע להדיא דאי לאו הכי אע\"ג שיש לו ב\"ק אמק\"ט. וא\"א נמי לומר דדוקא טבעת שהוא תכשיט בהמה וכלים אמק\"ט. אבל שאר כלי בהמה מק\"ט. ליתא. דהרי רש\"י (בשבת נ\"ט א') כ' בד\"ה סנדל בהמה. שהוא עשוי שלא תתנזק בפרסותיה. ושם מיד בסמוך כ' רש\"י וז\"ל אי משום בהמה. הרי אין תכשיט לבהמה. עכ\"ל. אלמא דתכשיט לאו דוקא. אלא כל דבר שצריך להבהמה תכשיט קרי לה. וכ\"כ אמרינן שם בש\"ס. הנפ\"מ בין הטעמים דקאמר התם למה הסנדל יק\"ט. דהיינו במאוס. וא\"כ הרי גם במאוס שאינו קישוט. ואפ\"ה תכשיט קרי לה ואינו מטמא. וכ\"כ מוכח נמי דהרי תכשיטי בהמה וכלים בחדא מחתא מחתינהו תנא לעיל (רפי\"ב) והרי בפירוש אמרינן לעיל (פט\"ז מ\"ז) דתשמיש כלי אמק\"ט. וא\"כ ה\"נ תשמישי בהמה. אף שאינן לה לתכשיט. ודוחק לומר דאבוס שאני מדמשתמשת נמי לאדם. להאכיל בה לפועלים (כנדרים מ\"א ב'). אלא י\"ל דהא דכלי בהמה אמק\"ט. היינו מה שאפשר לה בלעדי הכלי ההוא. ועושה לה רק לנוי (כלעיל פי\"ד מ\"ה) או לנחת רוח לה. או כדי להצילה מנזק (כסנדל בהמה וכדומה). אבל כל כלי שעושה האדם לצורך תשמישו בה. שפיר הו\"ל כלי תשמיש אדם. וכי משום שגם הבהמה משתמשת בה מגרע גרע. אלא מק\"ט כשאר כלי תשמיש של אדם. וכן מבואר בש\"ס חילוק זה (בשבת נ\"ב א') דמקשי הש\"ס אמאי טבעת שבשיר בהמה מק\"ט. הרי הו\"ל תשמישי בהמה. ומתרץ רב יוסף דה\"ט משום דאדם מושך בהן לבהמה. הרי מבואר הדבר דגם כלי בהמה שיש בהן צורך לאדם מק\"ט. ומה\"ט נמי אמרינן התם דמקל ודרבן מק\"ט. מדנצרכים לאדם להשתמש בהן לבהמה. וכ\"כ אמרינן לעיל(פי\"ט מ\"ג) דמזרון שהוא חבק לחמור מק\"ט. והיינו ע\"כ מדהוא לצורך אדם לחגור המשא על החמור. וגדולה מזה מצאנו. דאפי' מלבושי בהמה ממש. כעול ואינך דחשיב לעיל (פי\"ד מ\"ד) כולן מק\"ט. וע\"כ הטעם. משום דאדם משתמש בהן לבהמה. הו\"ל כשאר תשמישי כליו של אדם. א\"כ ה\"ה וכ\"ש אבוס. שא\"צ לבהמה כלל. שהיא יכולה לאכול המספוא. אם יהא מונח ע\"ג קרקע ממש. ורק האדם עושה אותה לצרכו שלא יתפזר המספוא א\"כ לתשמיש האדם הוא עשוי ושפיר מק\"ט. ומה\"ט גם קלוסטר בר\"פ מק\"ט. ועי' מ\"ש שם בס\"ד: ",
+            "ונ\"ל דהיינו כב\"ה לעיל (פי\"ד מ\"ב) דס\"ל במינקת שחברו במקל אמק\"ט. דהרי גם התם מדתחב קצה המקל בהמינקת. בטולה בטלי לתשמיש המינקת שבתחלה. אבל אילה\"ק למה צריך ביטול תשמיש קמא תסגי בחברם ביחד דהרי כל המחובר לטהור טהור (כפרק י\"ב משנה ב'). י\"ל התם בחברם מתחלה יחד קודם שהיה בר תשמיש לבדו. ובלא זה הכא יש בהקערה תשמיש לבדיי שאינו שייך לתשמיש המגדל. דמי טפי לתורמל שניקב שהכיס שלו טמא (פרק י\"ט משנה ח'): ",
+            "ואם תאמר הרי קשיא לכולי תנאי. דהכא הרי חיברו במחובר לקרקע. והאיך סגי בתיקון כזה. הרי אמרינן לעיל בכופת ומחצלת. דכל שנתחבר לקרקע צריך קבעו ובנה עליו. י\"ל התם אין הכופת והמחצלת צריכי' כלל להבנין הקבוע דלאחר שנגמר הכיפה והומרח המעזיבה הרי יכול להסיר הכופת והמחצלת מתחתם אבל הכא הוילון צריך להמסך של הפתח. לפיכך הו\"ל כחלק מהכותל. וכ\"כ בעשאו קלע לספינה. הרי ספינה צריכה להקלע. והוה הקלע כמותה. דדמי טפי למינקת שבמקל (פי\"ב מ\"ב): ",
+            "וכתב אאמ\"י הגזצוק\"ל. וזלה\"ט ואע\"ג דגברא באמתא יתיב (כסוכה ד\"ז ב') היינו ברחבו. אבל הכא הרי אסור לשכוב אפרקדן (כברכות י\"ג ב'): ",
+            "ודברי הר\"ב תמוהים. שכ' שתמונת כי יוונית היא כעין כ הפוכה שלנו. דהיינו שיעשה לה ג' קנים מג' רוחות. ולא זכיתי להבין הפיכה זו למה. ותו למה לא קאמר תנא כעין כ' שלנו. ותו היכי דמי. אי שיהיה הג' קנים בג' שפתות המחצלת. א\"כ למה לא יהיה יכול אדם לשכוב באמצע רווח חלול הכ'. ואי שהניח הקנים בתמונת כי יונית באמצע המחצלת. באופן שיעכבו להשוכב לארכה או לרחבה. א\"כ מה אריא כי אפי' שאר אות נמי. וגם לא פירשו לנו רבותינו במה פליגי ת\"ק וחכמים. והנראה לפע\"ד כפי שפירשנו בס\"ד. דברי חכמים בנחת נשמעים: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשו רבותינו. ותמהני א\"כ מ\"ש מחוט הנ\"ל. הרי שניהן אינן עשויין לקיימן. ותו למה נקרא זה כפול. ול\"מ היה נ\"ל. דכפול שע\"ג ארגמן. הוא נמי חוט כברישא. רק דברישא. מדלא תפרו ממעל לארגמן רק דרך ארעי שלא יתלכלך הארגמן שתחתיו. והרי כשיגמור אריגת הבגד יסירו מעל הארגמן. להכי אין האורג תופרו רק לאורך או לרוחב הציור. כדי שיתכסה רק ציור הארגמן שתחתיו. משא\"כ כשתופרו כדי ליפות הציור שיברק צבע הארגמן מבין החורים שבין חוט לחוט שתפר כמציץ מן החרכים. ומתכוין לקיים החוט שתפר ממעל לארגמן. אז דרכו לתפור החוט ממעל להארגמן שתי וערב. ומניח ריוח בין חוט שתופר לחוט שבצדו. ועי\"ז יהיה כעין חרכים קטנים בין החוטין. ומדתפרו שתי וערב. שפיר נקרא מה\"ט כפול ומדעשאו לקיימו כך. שפיר הו\"ל חבור. וכן משמע מהרמב\"ם הכא. וגם מחיבורו (כלים פ\"כ הט\"ו): ",
+            "וא\"ת ממ\"נ מאיזה מקום יבוא טומאה לכאן. הרי חוט אמק\"ט (כלעיל סי' י\"ד) והפיקה אפי' הוא של מתכות אמק\"ט (כפי\"א מ\"ו). י\"ל דהא דאמרינן לעיל דפיקה אמק\"ט. היינו באינה מחוברת לכוש ברזל. משום שאינה כלי כלל. דאפי' כפשוטי כלי מתכות אינו נידון. וכמו שפירשנו שם בס\"ד. אבל הכא מיירי במחוברת להכוש. ואז שפיר מחשבה כלי. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש פיקה מאימה ואשוויי' שאינן חיבור להצמר והחוטים שע\"ג. י\"ל הנך תמיד אינן מכוסים לגמרי מהדבר הכרוך עליהן. משא\"כ הכא בפיקה הרי מיירי שכולה מכוסה מהחוט הנטווה הכרוך עליה. ומה\"ט בכובד עליון וכו' דג\"כ אין מכוסים אינן חיבור להחוטים: ",
+            "וא\"ת ומי עדיפי הנך ממקל שתחבו ארעי בקורדם. שאע\"ג שאינן מיוחדין להיות יחד. אפ\"ה בשעת מלאכתן הוה חיבור זל\"ז (כפ\"כ מ\"ג). וגם בל\"ז ק' הכא. הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). וי\"ל דהתם בשעת מלאכה תחוב המקל מהודק מאד בהקורדם. כדי שלא ישמט בבקעו בו. אבל הכא גם בשעת מלאכה אינן מהודקין אהדדי. ומה\"ט לא חשיב כמה כלים שבעגלה פשוטה. דחשיב להו לעיל (פי\"ד מ\"ד) והיינו משום דהנך דהתם רפויין ביותר בהעול טפי מהנך דהכא. ולא ס\"ד שיהיו חיבור להעגלה. וכ\"כ לא חשיב התם כמה כלים שבעגלת המחרישה דחשיב להו הכא. ה\"ט משום דהתם לא חשיב רק כ\"מ שבעגלה משא\"כ הנך דהכא כולם כלי עץ הן. מיהו כל זה כששני הכלים הן ב' אברים של כלי שמהודקין זל\"ז או לא. אז דוקא במשמשין זל\"ז הו\"ל חיבור. אבל כשב' הכלים הן שניהן בגוש עץ א'. אז אפילו אין משמשין זה לזה. כשנטמא א' נטמא חבירו. וכב' קערות החקוקין בשולחן (פ\"ב מ\"ז): "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת עכ\"פ הרי יכול לתמכו בכותל. כדאמרינן במטה (פי\"ח מ\"ה וסוכה ט\"ז א'). י\"ל דשאני מטה שאדם ישן ונח בתוכה. משא\"כ שולחן שאדם אוכל בצדו ותומך א\"ע עליו ובקל ינענעו ממקומו ולהך גירסא דגרס בניטל א' מרגלי ספסל טהור. צ\"ל דגם ספסל שיושב עליו והוא ער ומתנענע א\"ע תמיד כשיתמכו אגודא חושש שיפול: ",
+            "וא\"ת מ\"ש קערה ושידה דמודי בהו ב\"ש דהוה חיבור. ומ\"ש מינקת במקל. וכסא בעריבה דפליגי בה. י\"ל דה\"ט. דקערה לא דמי למינקת. דקערה הרי מיירי שקבעה במסמרים בהשידה. אבל מינקת מיירי שלא חברה. רק תחב בה המקל. וגם קערה לא דמי לכסא. דקערה הרי קבעה הפוכה בהשידה. והרי עי\"ז מצ\"ע לא חזיא לתשמיש קמא. להכי קביעתה בשידה ביטל תשמיש קמא שלה. משא\"כ כסא שקבעה בעריבה. מצ\"ע עדיין חזיא לתשמיש קמא. ורק מצד עמוד ונמ\"ל לא חזיא לתשמיש דמעיקרא. להכי לא ביטל קביעתה בהעריבה תשמישו דמעיקרא. וא\"ת עכ\"פ לב\"ה קשה. מ\"ש הכא כסא בעריבה מכופת בנדבך (פ\"כ מ\"ה) דלכ\"ע לא סגי ליה בקבעו במסמרים לחוד. י\"ל התם אכתי חזי כופת לישיבה. אבל הכא הרי א\"ל עמוד ונמ\"ל. ודמי טפי הכא לסדין (שם מ\"ו) דקבעו לחוד. או עוד בפחות מזה מתבטל מלק\"ט מדרס. וה\"ט משום דסדין ג\"כ בשקבעו לא חזי תו לתשמיש קמא. וא\"ת אכתי קשה לב\"ה מ\"ש הכא מכסא שקבע בקורות בית הבד (שם מ\"ג) דלכ\"ע בקביעות לחוד לא נתבטל מלקבל טומאה מדרס (וכקושית רתוי\"ט). י\"ל דכסא בקורה שאני שלא התכוון לבטל ישיבתו שעל הכסא אחר שקבעו בקורות בית הבד. משא\"כ הכא שקבע הכסא בעריבה. ודאי התכוון להניח עליו הככרות שילוש בהעריבה עי\"ז נתבטל ישיבתו עליו כמעיקרא. לכן דינו ככופת בנדבך שקבעו ובנה עליו. דמדביטל ישיבתו תו אמק\"ט מדרס. אמנם לרכ\"מ (פכ\"ה מכלים) גם לב\"ה. ב' הכלים. דהיינו הכסא והעריבה כל א' מק\"ט כבתחלה רק דלא מחשבו חיבור זל\"ז: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מקורת הבד שחקק בה כסא שאמק\"ט מדרס מטעם שא\"ל עמונמ\"ל (כפ\"כ מ\"ג) ולא פליג שמאי והרי הכא נמי כן. ולמה פליג שמאי. י\"ל דהכא מיירי שמיד בתחלה כשעשה העריבה. חקק בה מן הצד הכסא ומדעשה כן מתחלה ס\"ל לשמאי דדמי לשקין ומרצופין (רפ\"כ) דאמרינן דמדעשאן תחלה לב' דברים יחד מק\"ט מדרס. כ\"ש הכא דעשה ממש בהעריבה תמונת כסא. ודאי גלי אדעתיה שביני ביני בשעה שאינו לש בה תהיה לישיבה. ומק\"ט מדרס. ואע\"ג דבשעה שלש בה א\"ל עמונמ\"ל. הרי בשקין ומרצופין נמי בשעה שימלאום יא\"ל עונמ\"ל. אע\"כ כיון דיש זמן דלא יא\"ל כן. מק\"ט מדרס. ה\"נ הכא כן. ורבנן ס\"ל דוקא שקין ומרצופין שברוב פעמים יסעו עמם בדרך ולא יא\"ל להיושב עמונמ\"ל להכי שפיר מק\"ט מדרס משא\"כ עריבה שבבית כל שעה ושעה עימדת ללישה ויא\"ל עמונמ\"ל. א\"נ י\"ל התם בכסא שחקקו בקורות בית הבד. הרי אין אדם מצוי בבית הבד. רק בשעת עצירת הזיתים. והרי אז א\"ל להיושב עמוד ונמ\"ל. אבל הכא העריבה מצויה בבית גם שלא בשעת לישה (ועמ\"ש בזה פ\"כ סי' נ\"א). והא דהפסיק תנא בהך בבא דכסא שקבעו בעריבה בין דיני דנטלו חפויו שבמשנה ד' לדיני נטלו חפויו שבמ\"ה ו'. ה\"ט מדבעי למסמך פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה שבכסא: ",
+            "והרי זה כ\"ש מעריבה שמחזקת מב' לוגין ועד ט' קבין שנסדקה שמק\"ט מדרס. מדיכול להפכה לישיבה (כפ\"כ מ\"ב) והרי הישיבה בתחלה עליה לא היתה רק ארעי. ואפ\"ה מדנסדקה ופקע ממנה תשמיש קבע שלה. חזר ישיבת ארעי שלה להיות תשמיש קבע. כ\"ש הכא שהכסא גם מתחלה היה מיוחד לישיבה. על צד אחר. אין זה פנים חדשות. כשיהפכנו השתא לישב על צד אחר שבו ולא פקע ממנו קבלת טומאת מדרס שהיה כבר עליו תחלה: ",
+            "ודמיא הך דינא לעריבה (פ\"כ מ\"ב) שהיתה עיקרה לרחיצת רגלים. ותשמיש הלישה היה טפל בה וכשנסדקה לא חזיא תו לעיקר התשמיש. אף דחזיא עדיין ללישה. אפ\"ה מק\"ט מדרס. ומאן דפליג אדר\"י אפשר דס\"ל דרק התם לחומרא אמרינן דמדבטל העיקר וכו'. אבל לא כי הכא דלקולא. א\"נ דוקא התם דמדנדסקה גם ללישה לא חזיא רק מדוחק. להכי בטל גם הטפל הזה. משא\"כ הכא. כיון דנשאר כשיעור מושב לכל אדם. להכי לא בטל הטפל הזה מדחזי השתא לכל אדם וכמעיקרא. ולהכי גם משום ב\"ק מק\"ט. מיהו לעיל (ספי\"ט) ס\"ל לחכמים דבכל גוונא אמרינן בטל עיקר בטל טפילה. ואפי' לקולא. להכי קיי\"ל נמי כר\"י דהכא: ",
+            "וא\"ת והרי כל הכסויין טהורין (כלעיל פי\"ד מ\"ג). ואת\"ל התם באין להם ב\"ק. ליתא. דא\"כ כסוי מיחם התם אמאי מק\"ט. הרי כולהו באין להן ב\"ק מיירי. ותנן נמי (פי\"ב מ\"ג). כסוי טני של מתכות חכמים מטהרין. ותו הרי אפי' כ\"ח דחמיר דמק\"ט. ומטמא מאוירו. ואפ\"ה תנן גביה (פ\"ב מ\"ג) כל המשתמש כפוי בכ\"ח אמק\"ט. י\"ל כל הנך מיירי בשאין הכסוי מחובר לגוף הכלי. לפיכך אף שיש לו ב\"ק אמק\"ט. ודמי להך כללא דכללינן (ספט\"ז) דכל העשוי לחפוי טהור. משא\"כ הכא מיירי דמחובר הכסוי להב\"ק. ולפיכך הב\"ק שבכסוי אף שמשתמש כפוי אפ\"ה מחשב כב\"ק ממש אגב הב\"ק שבגוף הכלי שמחובר לו: ",
+            "וא\"ת ק' דר\"י אדר\"י ורבנן אדרבנן. דהרי לעיל (פ\"ד מ\"א) בחבית שנחלקה לב' עריבות. ר\"י מטהר וחכמים מטמאין. ובשלמא דר\"י אדר\"י אפשר לתרוצי. דהתם ס\"ל לר\"י דגיסטרא אמק\"ט רק בנשארו כל שוליה. משא\"כ בכלי שטף כל שנשאר ב\"ק ס\"ל דמק\"ט. אלא דרבנן אדרבנן קשיא. י\"ל דדוקא התם בכ\"ח מטמאי רבנן משום דהו\"ל עכ\"פ גיסטרא. דהחמירו בה רבנן בכ\"ח. מדהחמיר' ביה תורה דלק\"ט גם מאוירו וגם במחובר לקרקע. ככירה ותנור. אבל הכא בכלי שטף דקילא טומאתו לא מצינו גביה גיסטרא: ",
+            "כך פירשתי לדעת הר\"ש והר\"ב. אמנם מפי' הר\"מ משמע דאמק\"ט כלל. דכשלא חקק בו הו\"ל פשוטי כ\"ע שאין לו צורת כלי. וכן כתב בפירוש בחיבורו (פכ\"ו ה\"י). וצ\"ל לפ\"ז דלא תקשה מארובות. דהתם מדצבען חזי למלתיה. ושפיר עשאן כלי עי\"ז. וגם בלי צביעה היה קצת תואר כלי על ארובה אבל הכא כופת הוא רק בול עץ. וגם כשצבעו הו\"ל כשאר בול עץ שצבעו. דלא מחשב עי\"ז כלי: ",
+            "ורבינו הר\"ב הרכיב פה דברי הר\"ם והר\"ש. ולא זכיתי להבינם כלל. שכתב שהוא סל קטן מערבה ואוכלין עליו לחם ולא ידענא מה נפ\"מ אם יאכל ומה יאכלו עליו. ואנן רק שיהיה לו ב\"ק. ושיהיה ראוי לישיבה בעינן. ותו אם הוא סל מערבה. א\"כ גם דפנותיו הם מערבה. וא\"כ גם כשהוסר העור נשאר ב\"ק שלו כמעיקרא. ואי בשאין הדפנות מגודלין מערבה. וכדמסיק דכשהוסר העור אין בו דפנות. א\"כ האיך שייך בזה לקרותו בשם סל מערבה. שרק השולים המועטין הן מהם. ולא בשם סל של עור שכל ד' הדפנות עשויין רק מעור. ותו אי עשוי לאכול ע\"ג היאך יטמא מדרס הרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. וצ\"ע: ",
+            "ותמוהין דברי הר\"ב. שכתב דרק הרגלים טמאין ולא הספסל. וזה תימא. דודאי אילו היה הרגל כלי היה מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אבל הרי הרגל לבד אינו כלי. ואפי' נפרק ודרס עליו הזב אמק\"ט רק בעתיד להחזירו (כספי\"ח). ואף דהכא הרי מוחזר ועומד הוא. התם עתיד להחזירו לדבר המק\"ט. אבל הכא שמחזירו לספסל אבן שאמק\"ט. א\"כ ממ\"נ אי חשבינן להרגל כעיקר הכלי. א\"כ היאך אפשר לטהר. האבן שבספסל. הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). ואי חשבינן להדף של אבן שבהספסל לעיקר הכלי. א\"כ היאך נטמא הרגל הרי כל המחובר לטהור טהור (שם). אולם דברי הר\"מ שמהם הוציא הר\"ב פירושו זה יש לכונס ממש לפירושינו בפנים. וכן בחיבורו (פכ\"ה מכלים ה\"ה) דבריו נוטין ממש כדברינו: ",
+            "כך הם דברי הר\"ב. ולא הבנתי דבריו הללו כלל. והרי מש\"ס (ברכות ד\"ס ע\"א) נראה שהיה תחת הקרשים מים רותחין עמוקים. שכשהאדם נופל לשם מיד מת. ובהקרשים היו נקבים שהאד העולה לשם מהרותחין שתחת הקרשים מזיעין הבני אדם שרוחצין על הקרשים. וא\"כ איך אפשר שכשישבו על הקרשים ינצלו הבגדים מטנוף. ותו אם גם יהיה כך ושזה יהיה טעם דרבנן. א\"כ מ\"ט דר\"ע דפליג דכיון דאין המושב רק דרך ארעי איך יטמא משום מדרס. או מה טעמא דרבנן דמקילי כיון דע\"כ מושב לנוח הוא מה לי ארעי או קבע. הרי ישיבת הסתת ודאי רק בשא\"א לו להשתמש בכסא אחר. ואפ\"ה מטמא מדרס. אלא נ\"ל דה\"ק שאינן עשויין ר\"ל שאינן מחוברין יחד בשעם. רק כדי שיהיו המים מהלכין תחתיהן שלא יבצבצו הרותחין מבין הסדקין למעלה על הנסרים במקום שבני אדם הולכין שם יחף ויכוו. [אלא שהאד יעלה לשם דרך הנקבים הגדולים שבקרשים מן הצד במקום שאין בני אדם באים לשם] ורבנן לטעמייהו לעיל סי' נ\"ו. דבעינן שיעשה מעשה רבה. דמוכח לישיבה. משא\"כ הכא הרי הדפין אין מטמאין מדרס. רק מדשגמן והשגימה לא היתה בהן כמעשה לישיבה. רק כדי שלא יכוו הבנ\"א. ואינו מעשה המוכיח לישיבה: "
+        ],
+        [
+            "ותמוה איך כדור וחביריו כשהן שלמין יק\"ט. הרי הם פשוטי כלי עור שכשאין להם שיעור מדרס דהיינו ה' על ה' טפחים (כפכ\"ז מ\"ב) אינן מק\"ט כשמשמש רק לאדם. או אפי' כשמשמש לאדם וכלים. אבל רק בשעת מלאכה (כלעיל רפט\"ו ופט\"ז סי' פ'). ואי\"ל דהנך דהכא מדיש להן חלול בפנים אינן כפשוטי כלי עור. דהרי יש להן תוך וב\"ק. ליתא. דהרי חללן סגור בתפירות סביב ושמעינן לעיל (פ\"ב סי' מ') בחבית של שייטין דחלול הסגור מכל צד ל\"ש ב\"ק. ואת\"ל התם אין החלול עשוי למלאותו. משא\"כ הנך דהכא. ליתא. דאדרבה מדעשוי למלאותו בדבר שלא יוציאו משם לעולם. קיי\"ל דל\"ש ב\"ק. (כרמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג). ולימא מסייע ליה להרמב\"ן שהביאו רמל\"מ (פ\"ד מכלים ה\"א) דפסק דב\"ק העשוי למלאות שמיה ב\"ק. ואי\"ל דרמב\"ם דס\"ל דב\"ק העשוי למלאות ל\"ש ב\"ק ס\"ל דמתניתין דהכא אתיא כר\"א דשמיה ב\"ק. אבל חכמים פליגי עליה וס\"ל דל\"ש ב\"ק. וכן כ' באמת רש\"י (סנהדרין ס\"ח א'. ועי' בר\"ש לקמן פכ\"ו מ\"ב). ליתא דהרי הרמב\"ם דס\"ל דל\"ש ב\"ק. ואיהו בכבודו ובעצמו פסק (בפ\"ז דכלים הט\"ו) כסתם מתניתין דהכא. וי\"ל דרמב\"ם ס\"ל דהא דב\"ק העשוי למלאות ל\"ש ב\"ק. היינו באינו עשוי לפתחו לעולם. משא\"כ הנך דמתניתין מדעשוי לפתחן לפרקים. דהיינו כשיתדחק המוכין שבתוכן יחד ויתרוקן הב\"ק בזויותיו. מוציא המוכין ומשרביטן. כדי שכשיחזירם לתוך כיסן יתמלא כל החלול מהמוכין. וכ\"כ תפילין. אף שאין חייבים לבדקן לעולם (כא\"ח סי' ל\"ט) עכ\"פ הרי אפ\"ה מצוה לבדקן לפרקים (כמג\"א שם) משו\"ה מחשבו ב\"ק: ",
+            "וא\"ת כיון שהמוכין בעצמו אמק\"ט. האיך יק\"ט אגב הב\"ק. דבשלמא בעוד האוכף תפור סביב הרי המוכין שבתוכו נצרך לתשמישו. ובכל כה\"ג אמרינן כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). אבל לאחר שנפתח האוכף. ותו לא חזי המוכין שבתוכו להשתמש עם האוכף. דאל\"כ ל\"ל טעמא מפני שהתפר מחברו הרי בלא זה כיון דחזי עדיין לתשמישו שבתחלה. פשוט דג\"כ מק\"ט כאילו לא נקרע. אע\"כ בלא חזי השתא לתשמישו שבתחלה. וא\"כ אף שהמוכין מחובר להעור של האוכף. אמאי המוכין יקבל טומאה אגב הב\"ק. הרי אין צריכין זל\"ז כלל. ומ\"ש מארגזים שבתיבה שנפחתה. ותורמל וחמת שנפחת ב\"ק א' בהן. שאע\"ג שהב\"ק השלם מק\"ט. אפ\"ה הב\"ק הנפחת שמחובר אל השלם. אינו חיבור לו ואינו מק\"ט עמו (כלעיל פי\"ט מ\"ז וח'). ואת\"ל דהכא כיון שמחובר המוכין בתפר עם האוכף. עדיין חזי לתשמישו שבתחלה. ולהכי מק\"ט. עכ\"פ ק' למהר\"ם שכ' רתוי\"ט הכא בשמו דתפר מחברו דקאמר הכא. ואין ר\"ל שתפור בהאוכף. רק ר\"ל שאינו רגיל להוציא מה שבתוכו. דנהי דלא ק' אפירוש זה. דא\"כ הו\"ל ב\"ק העשוי למלאות לעולם ואמק\"ט כלל. וכמש\"ל. די\"ל דאוכף שאני. דאפי' אין לו ב\"ק הרי יש בו שיעור מדרס. ובכה\"ג אפי' פשוטי כלי עץ ועורכיון דמק\"ט מדרס. נטמא גם משאר טומאות (כנדה פ\"ו מ\"ג). אבל קשה גם לפי' זה. מה מהני שהמוכין הוא תוך האוכף. ואינו רגיל להוציאו משם לעולם. הרי גם ארגזים שבתיבה וכיסין שבתורמל. אינו רגיל לנתקן זמ\"ז. ואפ\"ה לא מחשבו חיבור זל\"ז. י\"ל התם אף כשכולן שלמין אין תשמיש של זה צריך לשל זה. ולפיכך אף שבזמן שכולן שלמין. כשנטמא א' נטמא חבירו. מדכולן בני קב\"ט נינהו. עכ\"פ בנפחת א' מהן לא נטמא הנפחת כשנטמא השלם. דאינו חיבור לו. מדא\"צ לו כלל. ולמגזייא מהתם קיימא. אבל הכא דתשמיש האוכף כשהוא שלם צריך להמוכין שבתוכו. לפיכך אף דהשתא נפחת התפר. אפ\"ה כיון דצריך האוכף להמוכין. ודאי שוב יתקנו. לא גרע מכרע שבמטה שמטמאת איברים בעתיד להחזירה (כפי\"ח מ\"ז וט'). כ\"ש הכא שבאמת עדיין תפורין יחד. או עכ\"פ מחוברין יחד. דמחשב כולו ככלי א' ומק\"ט יחד ככלי א' (ועי' מ\"ש בס\"ד פכ\"ד סי' פ\"ה). וא\"ת עכ\"פ ק' לב' הפירושים. דכיון שתשמישן א'. וכל א' צריך לחבירו. א\"כ למה צרכינן להטעם שהתפר מחברו. הרי גם בל\"ז נמי. מדעתיד להחזירן מק\"ט. דוכי ס\"ד דמנורה של פרקים (פי\"א מ\"ז) ואברי המטה (פי\"ח מ\"ה) ושאר כלי בעלת אברים המחוברין כולן יחד. לא יק\"ט מדרגיל לפרקן זמ\"ז. ואת\"ל התם הכלי שלם. משא\"כ הכא הרי נפתח התפר. ליתא דהרי התם גם בשמפורקין מקב\"ט האבר (כספי\"ח) וכ\"ש הכא שהמוכין עדיין תחוב תוך הכיס. וי\"ל התם נפרקו אברי הכלי זמ\"ז שלא בדרך קלקול. אבל הכא שנפרד חבורן דרך קלקול. להכי דוקא בתפורין ממש יחד או בשאינו רגיל להוציאן הוה חיבור זה לזה: ",
+            "ומרכב לתוס' עירובין (דכ\"ז א') ולרב\"א ריש כלים. היינו כל דבר שיושב עליו בפיסוק רגלים וכן משמע לכאורה דעת הרמב\"ם בפירושו. וגם בחיבורו (פ\"ו ממושב) דממשיל משלים הוא. וקאמר כגון מרדעת החמור. א\"כ לדעת רבותינו הנ\"ל גזירת הכ' הוא. דכשיושב עליו בפיסוק רגלים. יהיה טומאתו קלה משאם ישב על המושב ברגלים מחוברין יחד. ר\"ל בין כלי שמיוחד לתשמיש זה או זה. דבאמת אין חילוק בין ישיבתו או רכיבתו של זב. אלא במה שהכלי מיוחד לו (כספ\"ב דזבים) אולם לרש\"י (עירובין שם) ולר\"ש ורא\"ש והר\"ב (פ\"א דכלים מ\"ג) מרכב היינו דבר המחזק הרכיבה. בין שהוא התפוס של המרכב. דהיינו החגורה שתופס בב' טבעות שבאוכף מזה ומזה. וחוגר בה הבהמה מתחת בטנה. ומהדק עי\"ז האוכף שע\"ג הבהמה. ונקרא בל\"א זאטטעלבאגען. וה\"ה הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל בל\"א. וכ\"כ הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ\"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין ב' הסמוכות הנ\"ל שבאוכף מרוחקין זמ\"ז. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. וכל ג' מיני כלים הנ\"ל. דהיינו החגורה. והשטייגבעגעל. והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. י\"ל דמה\"ט הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי. אבל הנך מדמסייעים עכ\"פ לרכיבה חות דרגא בטומאתו. נמצא שאינו גזירת הכתוב. וכן משמע בש\"ס עירובין שם. וכן נ\"ל נמי להוכיח ממשנתינו. מדאיצטריך לפרש דמרכב היינו זריז מדוכה ועביט וכו' ולמה דוקא הנך. טפי הו\"ל למנקט בקיצור. כל שיושב עליו בפיסוק רגלים. אע\"כ דרק הכלים המסייעים לרכיבה דינן כמרבב. והיינו חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות שתוחבין באוכף וכמש\"ל. ולהכי איצטריך תנא לפרש דרק בזריז ומדוכה ועביט. רק בהנך יהיה חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות נחשבות רק מסייעים לרכיבה ודינן כמרכב. הא במחוברות לשאר אוכפין. נסמכין עליהן ממש. ודינן כמושב ור' יוסי ס\"ל דגם שטייגבעגעל שבטפיטון דינו כמושב משום שעומד עליו בקומפאן (ועי' ביבקש דעת ססי' כ\"ח) ונ\"ל דגם לדיעה הראשונה שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. עכ\"פ גם ג' הכלים הנ\"ל שמחוברין להאוכף ומסייעים לרכיבה. גם הם דינן כמרכב. דכל המחובר לטמא טמא כמוהו (כלעיל פי\"ב מ\"ב) ויתורגם מלת מרכב בל\"א רייטצייג. וכך נוטין דברי הר\"ב (מ\"ב ד\"ה טפיטון) שכ' שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. אלא שבמחכ\"ת סותר א\"ע. דלעיל (פ\"א מ\"ג) כתב בפירוש דרק התפוס שבאוכף (ר\"ל השטייגבעגעל) נקרא מרכב. אבל אוכף עצמו נקרא מושב. אם לא שנאמר דאוכף שזכר שם. היינו אוכף שיושבים עליו ברגלים מחוברין. כמו שרגילין בכה\"ג לרכב על הגמלים. וכ\"כ אוכף שרוכבות עליו הנשים על הסוסים. שיושבות על האוכף ברגלים מחוברות יחד. ואפ\"ה התפוס של אוכף כזה. דהיינו השטייגבעגעל אף שמחובר לאוכף שאין יושבים עליו בפיסוק רגלים. אפ\"ה התפוס שמסייע להיושב טמא משום מרכב. מיהו רש\"י הנ\"ל ושאר רבותינו שזכרנו ודאי ס\"ל דרק ג' מיני כלים הנ\"ל נקראים מרכב. אבל אוכף אע\"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. נקרא מושב. ולפ\"ז מה דקאמר הכא. דעביט וטפיטין ואוכף טמאין משום מרכב. אין ר\"ל הן עצמן. דהרי לרבותינו הנ\"ל אפי' הך שיושב עליהן בפיסוק רגלים מושב הוה. אלא ר\"ל הסמוכות שבאלו שמחוברין בהנך מטמאין משום מרכב. והא דנקט סמוכות שבהנך. היינו משום דכל שיושב עליו בלי פיסוק רגלים אין רגיל להיות בו סמוכות. מדבל\"ז יושב מכונן. ורק באוכף וכדומה שיושב עליו בפיסוק רגלים שבקל ישמט מעל הבהמה רגילין לחבר בהאוכף סמוכות לחזק רכיבתו. ואע\"ג שמחובר האוכף עם השטייגבעגעל יחד. אפ\"ה כיון שכל א' משתמש תשמיש אחר. להכי כל א' יש לו טומאה בפ\"ע. והא דתנן (פי\"ב מ\"ב) כל המחובר לטמא טמא. היינו בששניהן עשויין לתשמיש א'. ולא בשכל א' משתמש למין תשמיש אחר. דלא כטבלא מלא קערות (פ\"ב מ\"ז) וכבר הערנו בזה במקום אחר. וכל זה דלא כרתוי\"ט (פ\"א מ\"ג) שכ' דצ\"ל שאין הסמוכות מחוברין בהאוכף. וראייה לדברי מלעיל (פי\"ט מ\"ד) בנישא הזב על המטה שמזרון בו. דקיי\"ל כר' יוסי. דמי\"ט ולפנים מטמא ב' ופוסל א'. ומי\"ט ולחוץ מטמא א' ופוסל א'. הרי אף שכולו גוף א'. אפ\"ה חלוקין בדין טומאתן. מכ\"ש הכא. שהן באמת ב' כלים מיוחדין כל אחד לתשמיש אחר. אלא שמחוברין יחד. ולפי דברינו הנ\"ל בישב הזב בפיסוק רגלים על האוכף. אף דמדחוברין יחד האוכף וג' כלי סמוכין שלו. נטמאו כולן אף שלא נגע בהסמוכות. עכ\"פ רק האוכף שישב עליו הזב נעשה מושב. אבל הסמוכות שמחוברות בו. לא נעשו רק ראשון. מדנגעו במושב. והיינו דוגמת המזרון שחוץ מי\"ט הנ\"ל. נמצא שא\"א שהסמוכות יתטמאו משום מושב רק בשתמך הזב א\"ע עליהן. או דלמא אדרבה מדמינן סמוכות למזרון באידך גיסא. ומשו\"ה כשישב הזב על האוכף נעשו הסמוכות המחוברות לו אה\"ט. דבשלמא מזרון שהוא עצמו לא חזי למדרס (ועי' מ\"ש בס\"ד פי\"ט בבועז סי' ח'). לפיכך מדהוא מחובר להמדרס. דיינינן ליה כאילו ישב עליו הזב. ונעשה ראשון. מדעכ\"פ נגע בהמזרון. אבל הכא כשישב על האוכף שהסמוכות מחוברות בו. חשבינן ליה כאילו ישב על הסמוכות. לפיכך האוכף נעשה מושב. והסמוכות נעשו מרכב. ואי\"ל מ\"ש סמוכות שמחוברות לאוכף שלא נעשו מושב כהאוכף. רק נעשו מרכב שקל ממושב. ומ\"ש ממזרון הנ\"ל תוך י\"ט מהמטה. שכשישב הזב על המטה נעשה המזרון מושב. י\"ל התם כל תוך י\"ט מהמטה. בטל המזרון לגבי המטה. והרי הוא כחלק מחלקי המטה. אבל הכא התורה אמרה שהמרכב לא יהיה נטמא בטומאת המושב. עוד נ\"ל דאף לבתר מ\"ש הרמב\"ם (רפ\"ו ממושבות) דל\"ש שישב על המשכב או שכב על המושב נעשה מדרס לא תידק מינה. הא בישב או נתלה על המרכב. לא נעשה מדרס. והיינו משום דא\"ל עמוד ונמ\"ל. דהרי לא נעשה רק שיתמוך עליו הרוכב. לפיכך אינו נעשה מדרס רק בשתמך באמת הרוכב רגליו עליו ליתא דהרי בפירוש תנינן לעיל פ\"ק דמרכב מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אע\"כ לאו דוקא נקט הרמב\"ם משכב ומושב דבכל גונא נעשו מדרס. אלא גם מרכב כן בכל גונא שנתמך עליו גוף הזב נעשה מדרס. ורק זה נ\"ל דבישב הזב על האוכף שתלוי בו הסמוכות אף שלא פגע ולא נגע בהסמוכות. אפ\"ה כיון שמחוברין יחד נעשה גס הסמוכות מדרס. אבל לא בטומאת מושב. רק בטומאת מרכב. וכמש\"ל. ולא זכיתי למצוא גלוי עדיין לדין זה: ",
+            "כך פירשתי ע\"פ ב\"ר (פל\"ג) דאמרינן התם ריב\"ל סליק לרומי. חזא תמן עמודין מכוסין בטפיטין (ספיטין ט\"ס הוא שם) וכו'. מזה נראה שהן יריעות מצויירות. וכן נקראין אצלינו טאפעטען בל\"א. וכ' בערוך שהן כעין יריעות שתולין בכותלין. ומכסין בהם הסוסים לנוי. מיהו נ\"ל דהכא לא מיירי במכסה בה גב הסוס. ועליו חובשין האוכף כמו שעושין בשאבראק שלנו. דא\"כ פשיטא דמטמא משום מרכב. ואי דאתא לאשמועינן רבותא אליבא דר' יוסי דאע\"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. אפ\"ה מחשב מושב. א\"כ מ\"ש טפיטון דנקט. ומ\"ש סוס דנקט. לאשמעינן דינא דילי' בכל אוכף שאע\"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים אפ\"ה מחשב מושב. אלא נ\"ל דקמ\"ל מדסד\"א דכיון דאין מכסין בו הסוס רק לקשטו. ואין עיקר כוונתו לנוח על גביו. הו\"ל נויי בהמה שאמק\"ט (כרפי\"ב) קמ\"ל. א\"נ דמיירי הכא דהטפיטון תלוי בב' צדדי הבהמה. ומחוברין בשפה התחתון של האוכף. והר\"ב כתב כאן דטפיטון היינו אוכף. ולא ידענא מי סני לשון אוכף מטפיטון. ותו מה קמ\"ל דפשיטא דמטמא משום מושב. ותו א\"כ מ\"ט דת\"ק דפליג עליה הרי הר\"ב בעצמו כ' (בפ\"א דכלים מ\"ג) דכל שיושב עליו אפי' בפיסוק רגלים נקרא מושב: ",
+            "ותמוה מ\"ט דר' יוסי. הרי כסא כלה וחיה חזו שפיר לישיבה. וגם כסא כובס. מ\"ש מישיבת הסתת (פכ\"ב מ\"ח) דאע\"ג דעשוי רק למלאכתו אפ\"ה מק\"ט מדרס. ובתוס' חדשים כ' דטעמא דר' יוסי דכיון דמיוחד רק לכלה וחיה וכובס הו\"ל כאינו מיוחד לישיבה לכל אדם וא\"ל להיושב עונמ\"ל. ותמהני א\"כ בישיבת הסתת נמי נימא הכי וגם מעולם לא שמענו עונמ\"ל כזה. רק מישיבה למלאכה. אבל לא מישיבה לישיבה אחרת. שנאמר להיושב עמוד מדנרצה להושיב עליו אדם אחר. ותו דלפי דברי תוס' חדשים. א\"כ כ\"ש כסא שאינו שלו שאמק\"ט מדרס. מדא\"ל הבעה\"ב להזב עמוד ואשב אני עליו. וכן קיי\"ל באמת. מדאמרינן ב\"ק (דסו\"ב) משכבו ולא הגזול ואמרינן בת\"כ יכול נמעט גם הגנוב. ת\"ל טמא. ומה ראית. מרבה אני גנוב שנתיאשו בעלים ממנו וכו'. א\"כ נראה ברור דכל כסא דלא נתיאשו בעלים ממנו. הו\"ל כשל אחר שאמק\"ט מושב. וכן כתב הרמב\"ם מפורש (פכ\"ד מכלים ה\"ז) דכסא שאינו שלו אמק\"ט מדרס. א\"כ הא דפליגי הכא בכסא כלה וחיה וכובס. בישב אדם אחר ק' ממ\"נ היכא איירי אי בשהכסא שייך לכלה וחיה וכובס. וישב עליו אדם אחר. מ\"ט דרבנן דמטמאי. הרי גם כל כסא שישב עליו אדם שאינו שלו לא נעשה מדרס עי\"ז. ואי מיירי בשהכסא שייך לאותו שישב עליו כשהוא זב. ורק שיחדו לכלה חיה וכובס. קשה מ\"ט דר' יוסי דמטהר בשישב עליו בעל הכסא. וכי ס\"ד דבעל הכסא שהכסא שלו לא יעשהו מדרס. והנך שאין הכסא שלהן רק יחדוהו להן יעשוהו מדרס. ואת\"ל דפליגי במשמעות מלת משכבו. דלת\"ק משמע דסגי בשהכסא שלו. אע\"ג דמיוחד לישיבת אחר. או בשישב עליו האדם האחר שמיוחד לו הכסא. אע\"ג שאינו שלו. ולפיכך בין שישב עליו בעל הכסא או אותו אדם שמיוחד לו הכסא. נטמא מדרס. ור' יוסי ס\"ל דמשמעות מלת משכבו תרתי משמע. שיהא שלו. ושלא יהיה מיוחד רק לאדם אחר. ולפיכך הנך ג' כסאות בין שישב עליו בעל הכסא או האדם שאינו שלו אבל מיוחד לו. לא נעשה הכסא מדרס. ולהכי תנא קמא ורבי יוסי סתמא קאמרי מר מטמא לכל אדם ומר מטהר לכל אדם. עכ\"פ קשה הרי ישיבת הסתת (פרק כ\"ב משנה ח') נמי ע\"כ בכה\"ג מיירי שהישיבה שייך לאדם אחר. ואפ\"ה מטמאינן להישיבה בין בשישב עליו בעל הישיבה או המסתת. ולמה לא פליג גם התם ר' יוסי. ודוחק לומר דבאמת גם התם פליג. ויהיה סתם ואח\"כ מחלוקת. וכבר כתבנו במקום אחר. דאע\"ג דבכה\"ג קיי\"ל דאין הלכה כסתם. היינו דלא נימא דהלכה כך מדנאמר בלשון סתם. אבל אפ\"ה אפשר שיהיה הלכה כך מהוכחה אחרת. וכי הכא דאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. אפי' נגד ר' יוסי דנימוקו עמו (ועי' בכורות דל\"ז א') עכ\"פ ק' אי הכי למה נקט התם סתת בסתמא. והכא כובס וחביריו בפלוגתא. וכי אין זה הכרעה שיש חילוק בין הך דהתם דכ\"ע מודו בה דנעשה מדרס להנך דהכא דפליגי בה. ורבינו הרא\"ש ז\"ל כ' דטעמא דר' יוסי הכא דאמק\"ט מדרס היינו מדמיוחד רק לישיבה לפרקים רחוקים. הו\"ל כאינו מיוחד לישיבה. ולא זכיתי להבין ד\"ק. ושותא דרבינו לא ידענא. דהא תינח כלה וחיה. אבל אמאי מטהר ר' יוסי גם בכסא כובס. אף דמצוי שישב עליו. ואי\"ל דישיבת כובס פשוט דטהור לר' יוסי. דמידי דהוה כתיבה שפתחה למעלה (פי\"ט מ\"ז). וה\"נ כשירצה להניח תחתיו בגדים. א\"ל להיושב עמונמ\"ל. ליתא דא\"כ מ\"ט דרבנן דפליגי עליה ומטמאו. אע\"כ דהכא שאני ושאני מתיבה. דאם א\"ל עמוד היינו רק כדי שיחזור וישב שם כדי להכביד על הבגדים שתחתיו. אמנם ל\"מ היה נ\"ל דטעמא דר' יוסי דכל מושב שאינו לנוח רק לכבוד. או ללידה כפי הנאות להמילדת ליקח ממנה הולד או בשעשוי הכסא לכבוש תחתיו בגדים. מדכולן אינן לנוח אינן בכלל מושב דקרא. ולפיכך אפי' הכסא הוא של הכלה וכו'. והן עצמן יושבין עליהן. לא נעשה מדרס. אבל מושב סתת. הרי מדיכול לסתת מבלי שישב עליו ודאי המושב לנוח עביד. והו\"ל כשאר כסא. ולהכי לכ\"ע מטמא מדרס [וע\"כ צ\"ל דתרכוס של ספרין ובסיס של סופרין שנזכרו במשנה ה' ו' בפכ\"ד. ועוד אינך מושבות של בעלי מלאכות שנזכרו שם. כולן שיערו חכמים דישיבתן הוא לנוח. כמושב המסתת]. והנה אגב דאתא לידן נימא בה מלתא. דלכאורה היה נ\"ל דדוקא גזול ממעטינן בסוגיא דב\"ק הנ\"ל שלא יהא הגזלן מטמאו במדרס. מדיושב עליו שלא ברצון בעלים. הא בישב עליו אדם אחר שאינו בעליו. אע\"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו אפ\"ה כיון דמסתמא אין הבעלים מקפידין כשישב עליו אדם. וכ\"ש כשהכסא שאול או שכור. דהרי אז הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. הו\"ל הכסא באותה שעה שישב עליו כשלו. ונעשה שפיר מדרס. וא\"כ י\"ל דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הכא. היינו בישב עליו אדם אחר שלא הרשוהו בעלים בפירוש. דלרבנן אע\"ג דכבר יחדוהו הבעלים לכלה וכו'. אפ\"ה אינן מקפידין בשישב עליו לפעמים אדם אחר. וככסא אחר דמי. ולר' יוסי כיון שיחדו בפירוש לכלה וחיה וכובס. וגם תמונת ג' כסאות הללו מוכיחות למי נעשו. להכי בישב אדם עליהן בלי רשות בעלים בפירוש. אמרינן מסתמא כלא הרשהו דמי. וכישב על כסא שאינו שלו הוה. ולא עשהו מדרס. אבל מושב סתת מסתמא אין הבעלים מקפידין בשישב אדם עליו בשעה שאין צריכים להמושב. ולהכי לכ\"ע כל אדם עושהו מדרס. ואת\"ל אי גם כשאין הכסא של זב. כל שאין הבעלים מקפידין על ישיבת אותו אדם. גם הוא עושהו מדרס. אע\"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. א\"כ למה מרבה בת\"כ רק גנוב שנתיאשו הבעלים ממנו הו\"ל לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' כל כסא שאינו שלו דבודאי לא נתיאשו הבעלים ממנו. אפ\"ה עושהו האחר מדרס. י\"ל דאידך רבותא קמ\"ל דלא מבעי כל כסא של אחר. דודאי אין הבעלים מקפידין בשישב אדם אחר עליו. ודאי יטמאן אותו אדם במדרס. אלא אפי' גנב. דודאי בעלים מקפידין על ישיבתו עליו. אפ\"ה עושהו הגנב מדרס. דמדנתיאשו הבעלים ממנו. הו\"ל ככסא של גנב. ואעפ\"כ יש לעיין בזה. דוכי ולא הגזול כתיב בתורה. משכבו אמר רחמנא. וכל שאין המשכב שלו. אע\"ג דלא קפיד הבעה\"ב בשישב אדם אחר. עכ\"פ מדאין הכסא של האדם היושב. לא קרינן ביה משכבו. ואינו עושהו מדרס. וכן משמע פשטות לשון הרמב\"ם הנ\"ל. דכל שאין הכסא שלו אמק\"ט מדרס. וסתמא נקט. משמע בין שהרשוהו או לא הרשוהו לישב עליו. ולא עוד אפי' בהשאילו הכסא. אע\"ג דהרשהו לישב עליו. אפ\"ה מדעכ\"פ אינו שלו י\"ל דאמ\"ט מדרס. דמ\"ש מד' מיני שבלולב. דמדכתיב גבייהו לכם. ממעטינן שאול וגזול. ומאי אולמא הך מיעוט דמלת לכם התם ממיעוט דמלת משכבו. דנימא דבהשאילו הכסא יהיה כשלו ויעשהו מדרס. ואפשר עוד דאפי' בכסא ששכרו ג\"כ אינו עושהו מדרס. וגם בד' מינים בלולב. ג\"כ אינן כשלו. דאע\"ג דקיי\"ל שכירות ליומא ממכר הוא (כב\"מ נו\"ב) אפ\"ה הרי כבר כתבו תוס' שם (ובע\"ז טו\"א) דהיינו רק לענין אונאה. ואע\"ג דקיי\"ל דגם לענין שיקנה לו חצירו סגי בששכר החצר (כח\"מ קצ\"ח ס\"ה) אלמא דגם לשאר מילי דיינינן לשכירות כשלו. י\"ל דהרי כבר כתב הש\"ך (ח\"מ שי\"ג) בשם נ\"י וריב\"ש דגם התם רק לענין ההנאה של שכירות דהיינו דתקנה לו חצר המושכר למציאה שבתוכה. הו\"ל כקנוי לו החצר. אבל לא לענין גוף הדבר. וא\"כ ס\"ה לענין מדרס וד' מינים שבלולב דבעינן שיהיה גוף הדבר ממש כשלו. גרע וגרע ממתנה ע\"מ להחזיר דאז באותה שעה הוה ממש נשלו. משא\"כ שאול ושכור. וכן משמע פשטות לשון הרמב\"ם הנ\"ל דנקט סתם דכל משכב ומושב שאינו שלו אמק\"ט מדרס. משמע ודאי דגם שאול ושכור ממעטינן להו ממלת משכבו. וא\"ת לפ\"ז א\"כ למה נקט הש\"ס משכבו ולא הגזול. ולא נקט רבותא טפי. דאפי' שאול ושכור. אע\"ג שהתרצה הבעלים שישב עליו אפ\"ה אמק\"ט מדרס. י\"ל דנקט גזלן וגנב התם וכ\"כ לקמן (פכ\"ו מ\"ח) לאפוקי מדעת ר\"ש בסיפא התם. דס\"ל דסתם גזילה מיאש. אבל אינו מיאש גניבה. קמ\"ל הכא איפכא. אבל באמת אפי' שאול ושכור שיושב עליו מדעת בעלים. ג\"כ אמק\"ט מדרס. אמנם ק\"ל מדאמרינן (נדה ל\"ג ב) דמתניתין התם דקתני אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה. מיירי בכותי שדרס על בגדי חבר ונגע הבגד בתרומה. דנטמאה התרומה ואינה נשרפת מדהו\"ל רק ספק טמא. וק' היאך אפשר שתהיה התרומה טמאה מדנגעה בספק מדרס. הרי הו\"ל משכב שאינו שלו ולא נעשה מדרס כלל. ואי\"ל דעכ\"פ נטמאה התרומה מדנגעה בבגד שנגע בספק זב. ליתא. דהרי אמתניתין דהתם קאי דקתני בה ואין חייבין עליו על ביאת מקדש. ואי משום מגעו מאי איריא ספק בועל נדה. הרי אפילו ודאי זב אין חייבין כשהכניסו במקדש בגד שנגע. מדהו\"ל הבגד רק ראשון (רמב\"ם פ\"ג מביאת מקדש) תדע דהרי הש\"ס נקט שדרס על בגדי חבר (ועי' תוס' שם בנדה ד\"ה שדרס). ולכאורה היה אפשר לתרץ ממה שהקשו תוס' (ב\"ק דסו\"ב ד\"ה שגזל) כדומה לזה. אמאי דקאמר הש\"ס משכבו למעוטי גזול. והרי תנינן (חגיגה פ\"ג מ\"ו) בגנבים שנכנסו לתוך הבית. דביש עמהן עובד כוכבים או אשה אז כל המשכבות שבבית טמאין. אלמא דאף משכב שאינו שלו נעשה מדרס. ותרצו דעכ\"פ טמא מדרבנן. ובזה יש לישב נמי דברי הרמב\"ם. דלא תקשי דידיה אדידיה. דהרי פסק (בפכ\"ד מכלים) במושב שאינו שלו שאינו מק\"ט מדרס. ורבינו בכבודו ובעצמו שוב פסק (פי\"ב ממשכבות הי\"ב) הך דשלהי חגיגה הנ\"ל דביש עמהן אשה נטמאו המשכבות. אע\"כ דהא דקאמר נטמאו היינו רק מדרבנן. ואע\"ג שזה קצת דוחק. שלא פירש לנו רבינו עדיין בשום דוכתא ובפרטות בהלכות כלים הנ\"ל דגם משכב שאינו שלו עכ\"פ טמא מדרבנן. הרי גם בלא זה צריך לדחוק בדברי הרמב\"ם שם ברישא (בפי\"ב ממשכבות) דקאמר דבאין עמהן עובד כוכבי' או אשה אז כל כ\"ח הסתום בצמיד פתיל והמושבות כולן טהורים. והרי זה א\"א שיהיו המושבות טהורות דהרי עכ\"פ נטמאו ממגען. אע\"כ לצדדין קתני. דהכ\"ח עם צמ\"פ טהור לגמרי. אבל המושבות טהורים מלהיות אב כמדרס הזב. אבל עכ\"פ טמאין במגע ע\"ה. ורבינו דרכו בקודש דמחוי לן במחוג וסומך אמבין. אמנם קושייתנו מסוגיא דנדה הנ\"ל א\"א לתרץ כתירוץ התוס' דעכ\"פ בגד החבר שדרס עליו הכותי טמא מדרבנן. דא\"כ לא הוה צריך לאשמעינן במתניתין דאין חייבין עליו על ביאת מקדש וכו'. ותו דא\"כ ל\"ל לש\"ס למנקט התם כמה ס\"ס דלא לשרוף עלה התרומה. הרי אפי' נימא דהחמירו בטומאה דרבנן זו עכ\"פ בחד ספיקא סגי מדהו\"ל ספק דרבנן ולקולא. אע\"כ דה\"ט משום דמסתמא לא קפיד אינש בהכי בשישב או יעמוד אדם אחר על דבר שהוא מושב שלו. אם רק אין בדעתו לגזלו. ושפיר שייך בו משכבו. ואפשר נמי דהך דשלהי חגיגה ה\"ט דאף דכניסת הגנבים לבית הוא בלי רצון בעה\"ב. עכ\"פ ישיבת הגנב על הכסא לא קפיד ביה בעה\"ב. ובכה\"ג צריך לתרץ ולישב כמה משניות (טהרות פ\"ה מ\"ז וח' ופ\"ח מ\"א וב'. ופ\"ג מ\"א ועוד משניות טובא) דבכולהו דחיקא לפע\"ד טובא לאוקמינהו דטמאין מדרבנן: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ב. וא\"ת הרי לקמן (פכ\"ז מ\"ב) אמרינן דעור בין למדרס ובין לשאר טומאות צריך שיהיה בו ה' על ה' טפחים. וי\"ל דהתם היינו בנקרע מכלי גדול של עור בלי כוונה. אבל בקצצו מתחלה כך בכוונה. אז למדרס סגי בטפח על טפח (שם משנה ד') ולשאר טומאות בכ\"ש סגי (וכראב\"ד פכ\"ג מכלים ה\"ג) מיהו להרמב\"ם שם דלא מחלק כה\"ג צ\"ל דמיירי דהרצועות רחבות ג' אצבעות: ",
+            "וא\"ת הרי אין לך דבר קדוש קדושת הגוף טפי מתפילין. וג\"כ אסורים לכל תשמיש חול. ואפי' רק אזמנינהו להיות תפילין. מדהן קדושה עצמה (כסנהדרין מח א'). ואפ\"ה תנינן דמק\"ט (פי\"ח מ\"ח) ומ\"ש תפילין ממטפחות נבלי בני לוי. ואי\"ל תפילין שאני דאע\"ג דלא חזו לתשמיש חול. אפ\"ה אינן אסורי הנאה. ולא חמירי קדושתייהו כמטפחות נבלי בני לוי שהן קדשי מקדש. והרי רשאי למכור תפיליו (ערכין פ\"ו מ\"ג) להכי מק\"ט. ליתא. דהרי גם במטפחות מצויירות של ספרים דאמק\"ט (כפכ\"ח מ\"ד) כ' הר\"ב וגם הרמב\"ם (פכ\"ב מכלים ה\"ו) דלהכי אינן מק\"ט מדאינן מיוחדין לתשמישי חול. וק' וכי עדיפי הנך מתפילין דאע\"ג דאינן מיוחדין לתשמיש חול והן קדושין בעצמן. ממטפחות ספרים שאינן רק תשמישי קדושה. ואת\"ל תפילין שאני דאע\"ג שאין מיוחדין לתשמיש חול. אפ\"ה מדיש להן ב\"ק מק\"ט. דהרי כבר תנינן כל שיש לו ב\"ק מ\"מ טמא (פי\"ז מט\"ו) וסתמא ודאי משמע אפי' אינו מיוחד לתשמיש חול. עכ\"פ מדעשוי לקבלה מק\"ט. אבל מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחת ספרים. שאין להן ב\"ק. ואמק\"ט רק מדהן כלי העשוי לתשמישן. ולהכי כיון דאינן עשויין לתשמיש אדם לעניני חול אמק\"ט. ליתא דהרי בפירוש תנינן (חגיגה פ\"ג מ\"ז) דמעבירין על טהרת העזרה ומטבילין כל כלי מטולטל שבמקדש. בין שיש או אין לו ב\"ק. ואפי' שולחן שהוא פשוטי כלי עץ היה ראוי לטובלו. לולא טעמא אחרינ' דקאמר התם. וכ\"כ מטבילין הפרוכת (שקלים פ\"ח מ\"ד) אע\"ג דכולן אסורים לתשמיש הדיוט. אלמא דתשמיש גבוה חשוב תשמיש שיק\"ט עי\"ז. וכ\"ש מטפחות נבלי בני לוי ומטפחות מצויירות של ספרים דהול\"ל דלק\"ט. [ועי' תוס' ביצה די\"ד ב' ד\"ה מפני שרצו לתרץ דלהכי פרוכת טמא דחיישינן שמא האהיל על מת. וזה תמוה. מת מה בעי התם. הרי לא טבלוהו רק משום חשש מגע כהנים ע\"ה וככל כלי מקדש שטבלום אחר הרגל רק מהאי טעמא]. אלא נ\"ל דדוקא כל דבר שיש עליו שם כלי ממש. בין שיש לו ב\"ק או לא מק\"ט מדאו'. אבל דבר שאין עליו צורת כלי. טהור לגמרי (כרמב\"ם ספ\"ב מכלים) ומה\"ט כל העשוי לחפוי אמק\"ט (כספט\"ז) והיינו מדאין עליו צורת כלי כלל. ואפ\"ה בעשוי לכריכה. דהיינו לכרוך בו כלי אחר מכל הצדדים. להכי מדדמי לב\"ק גזרו בה רבנן שיק\"ט מד\"ס (וכדלעיל סי' מ\"ה) מיהו הא דמטמאינן לכל כלי שהוא לתשמיש קדושה כגון כלי ביהמ\"ק או תפילין. וכדאמרן היינו ג\"כ רק מדרבנן דמדאו' אמק\"ט. רק כלי שהוא לצורך אדם. ומה\"ט כל כלי שעשוי לתשמיש בהמה וכלים טהור. (כרפי\"ב) ולפיכך כיון דטומאת כלי תשמישי קדושה הוא רק מד\"ס. להכי דוקא בדבר שקבלת טומאתו בתשמישי חול הוא מדאו'. גזרו בה רבנן גם במשמש לקדושה. אבל דבר העשוי רק לכריכה. כגון מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחות מצויירות של ספרים הואיל דגם בעשויה לתשמישי חול אמק\"ט רק מדרבנן. להכי בעשוי לתשמיש קדושה הו\"ל תרי דרבנן. וכגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן ואמק\"ט כלל. וכ\"ש בכלי מקדש. דבל\"ז אין שבות במקדש רק בדברים מועטים (כפסחים סה א' ותוס' שם ד\"ה המכבד) וגם טומאה במקדש מלתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו בה רבנן (כביצה די\"ח א'). ואפשר עוד דלהכי רק מטפחת נבלי בני לוי אמק\"ט. משום דשאר נבלים אין עושין להם מטפחות רק תיק שמניחין את הנבל לתוכו שלא בשעת מלאכה ולהכי אמק\"ט (בפט\"ז מ\"ז). אבל בני לוי לא היה עשוי לנבליהן תיק רק מטפחות כדי לאחוז בו הנבל גם בשעת מלאכה. דהיינו בשעה שמזמרים בהנבל. מדחששו שלא יתלכלך הנבל במשמוש הידים. והו\"ל כמשמש משמשי כלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. וסד\"א דמה\"ט יקב\"ט (כפט\"ז מ\"ז). קמ\"ל דעכ\"פ כיין דכורכין את הנבל רק כדי להצילו מזיעה ולכלוך הידים אמק\"ט (כפט\"ז מ\"ו). והר\"ש גם הוא כתב דרק הלוים היו רגילים ליקח מטפחת לכרוך בו נבליהן. אבל נבלי חול היו כורכין בעור ותיק (כדלעיל פט\"ז מ\"ז) ולא כתב טעם בדבר מה נשתנו אלו מאלו: ",
+            "ותמוה דהרי גם בב' בבות דרישא ג\"כ הולכין אחר הפנימי. וכדקתני מהוהא על הבריי' וקטנה על הגדולה. ונ\"ל דהאי על על דרישא לאו דוקא. אלא כמו ועליו מטה מנשה. שהוא לשון אצל וה\"נ ר\"ל שחברן יחד בין שזו או זו בפנים. וכן מוכח בסיפא. דקאמר כף מאזנים שטליי' על שולי המיחם. הרי שכף מאזנים בחוץ. והיאך מסיים עלה אם מבפנים. אע\"כ דמלת על במשנתינו לשון אצל הוא. ושפיר הדר מפרש אם מבפנים וכו'. ולפיכך תוכן משנתינו דבריאות הוא חשיבות יותר מגודל או פנימי. דאפי' האחרת יותר גדול. וגם היא פנימית. אפ\"ה הולכין אחר הבריאה. ואם אין כאן חשיבות בריאת לאחת יותר מלחברתה. הולכין אחר חשיבות הגודל. ואם גם בגודל אין חשיבות לאחת טפי מלחברתה. אז הולכין אחר חשיבות הפנימי. אמנם להרמב\"ם (פכ\"ז מכלים הי\"ז) ולהרא\"ש הכא. הא דקתני בכל הג' בבות דהולכין אחר העיקר. היינו שכששניהן טמאין וחיברן יחד. ונתנקב העיקר כמוציא רימון אע\"פ שהטפל הטמא סותם נקב של העיקר. אפ\"ה שניהן טהורין (עי' רכ\"מ שם). וא\"ת מ\"ש הכא ממגורות שבתיבה. וכיסין שבתורמל (לעיל ספי\"ט) דאמרינן דאפילו בנתנקב הגדולה אין הקטנה חיבור לה. ונשארת לק\"ט כבתחלה. ולמה לא ניזל גם התם בתר חשיבות הבריאת של הקטנה. ויהיה גם הגדול מק\"ט. ואי\"ל דהכא שאני שכשהושיבן זה לתוך זה נעשו ככלי א'. ליתא דא\"כ למה באין חשיבות בריאות אזלינן בתר גודל. וכמש\"ל. ומ\"ש מכרע טמא שחיברו למטה טהורה לא אזלינן בתר גודל. ושניהן טמאין (כפי\"ח מ\"ז). וכך הקשה הראב\"ד על הרמב\"ם שם בדוגמת זה. ונ\"ל דהתם שאני דמדא\"א להשתמש בעיקר המטה בלי הכרע. הו\"ל שניהן עקריים. ואזלינן לחומרא. עוי\"ל דהכא שאני ממגורות שבתיבה וכיסין שבתורמל. דהכא ע\"י הדבקתן יחד נסתם הנקב שבחברתה ועי\"ז אפשר לחבירתה לק\"ט מהשתא. לפיכך כשהבריאה ממש טמאה נעשת חבירתה חיבור לה וטמאה גם היא. משא\"כ התם במגורות וכיסין שאותו שניקב לא נסתם נקב שבו. וכ\"ש דאי נימא כפירוש קמא. דהכא מיירי בב' קופות שלמין. ודאי לא ק' ממגורות וכיסין שהבאנו לעיל. למה הכא אזלינן בתר חשיבות גודל. ולא ניזל ג\"כ בתר גודל במגורת וכיסין. די\"ל דהכא שאני דב' הקופות שלמין. להכי אזלינן בתר הך שהיא עיקרית טפי מחבירתה. מיהו נל\"פ דאף לרמב\"ם בשנתנקב העיקר בכמוציא רימון קודם שחברן יחד. אף שכשחזר וחיברן יחד נסתם הנקב ע\"י חיבורן. ודאי פרחה מיניה הטומאה הישנה. ושניהן טהורין (ועי' שבת קי\"ב ב'): אמנם מה שהקשה הראב\"ד שם להרמב\"ם דמה מהני שניקב בכמוציא רמון. הרי חזר וסתמו. לא זכיתי להבין. דהרי דברי הש\"ס ברור מלל (שם בשבת קי\"ב ב') דרק בניקב בכמוציא זית אם חזר ונסתם חוזר לטוי\"ש. אבל כשניקב במוציא רימון. אפי' בחזר וסותמו פנים חדשות בא לכאן. ופרחה לה טוי\"ש מינה. וכפי הנראה הבין הראב\"ד דהרמב\"ם ס\"ל דגם להבא אין העיקר נטמא בנטמא הטפל. ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פכ\"ג סי' ו':",
+            "ולפ\"ז אפשר נמי דלהכי נקט לעיל (פי\"ט מ\"ה) במטה שהי' טמא וחיבר לה מזרין. כולה טמא. ולא נקט איפכא שהיה המזרון טמא וחיברו למטה. דמ\"ש מכרע טמא שחיברו למטה שכולה טמא (בפי\"ח מ\"ז). אע\"כ מזרון במטה שאני. דכבר היתה המטה שלימה והוה חזיא לתשמיש דהשתא גם בלי חיבור המזרון לפיכך אם היה איפכא. שהיה המזרון טמא וחיברו למטה היו שניהן טהורין. דוגמת כף מאזנים שטליי' על היורה בחוץ הכא: "
+        ],
+        [
+            "כך נ\"ל פי' הר\"ש והר\"ב. שכתבו וז\"ל. דבנפלו משקין טמאין על החרחר לא נטמא רק ז' טפחים ואם על הדרבן לא נטמא רק ד\"ט. משמע מדברי רבותינו. מדלא נקטו רבותא טפי דבנפלו משקין טמאין על הז' או על הד'. נטמא בכל א' גם עיקר הכלי עמו. ש\"מ דבכה\"ג באמת גוף הכלי טהור. דהשיעורים שהזכיר התנא כל אחד נחשב אחוריים לעיקר הכלי הסמוך לו. אולם הרמב\"ם בחיבורו (פכ\"ח). נקט ממש לשון הר\"ש. רק מוסיף בה דברים. דז\"ל דבנפלו על הריוח שבין ז' לד'. אותו הריוח לבד טמא עכל\"ר. מזה הלשון משמע לכאורה דבנפל על ז' וד' נטמא החרחר והדרבן. דאל\"כ למה נקט שנפל על הריוח. ולא נקט רבותא טפי דבנפל על ז' וד' לא נטמא החרחר והדרבן אע\"ג דשייכי אהדדי כל טפל להעיקר שלו. או לכללינהו יחד. דבאם נפל על כל הריוח שבין חרחר לדרבן. הריוח לבד טמא. מיהו י\"ל דלעולם ס\"ל להרמב\"ם כהר\"ש והר\"ב. דז' וד' הם כאחוריים לחרחר ודרבן. ובנפלו משקין על הז' וד' לא נטמא חרחר ודרבן. ואפ\"ה לא כללינהו רמב\"ם לז' וד' בהדי הריוח דבעי לאשמעינן מלתא אחריחא שלא הזכירו הר\"ש והר\"ב. דהיינו שהז' והד' אף דמחשבו כאחוריים לחרחר ודרבן. אפ\"ה עכ\"פ מחשבו כחוך נגד הריוח שביניהן. דבנפל על הריוח לא נטמא הז' והד' וכ\"ש דחרחר ודרבן לא נטמא עי\"ז. וממילא משתמע דבנפל על ז' וד'. אף דחרחר ודרבן לא נטמא. דלגבייהו מחשבו הז' והד' כאחוריים. אפ\"ה עכ\"פ הריוח שבין הז' לד' נטמא. דלגבי הריוח מחשבו הז' והד' כתוך. וא\"כ להכי לא הוה מצי הרמב\"ם למכלל ז' וד' בהדי ריוח שביניהן. מדחלוקין בדינן מהריוח. וכן משמע לכאורה מפי' רבינו במשנתינו כאן שכתב בפירוש דהז' והד' הן התוך נגד הריוח שביניהן שהוא האחוריים. דבנטמא הריוח לא נטמא ז' וד'. משמע דהא אם נטמא ד' וז' נטמא הריוח. ואע\"ג דבחיבורו כ' דבנטמא חרחר ודרבן לא נטמא הריוח. היינו רק משום דהריוח אין לו שייכות כלל עם חרחר ודרבן. אבל עכ\"פ מדסמוכין לז' וד'. מחשבו כאחוריים לגבייהו. דבנטמא ז' וד' נטמא גם הריוח שביניהן מדמחשבו כתוך להריוח. נמצא שהר\"ש והרמב\"ם בחדא שיטה אזלו. דתרווייהו ס\"ל דהז' והד' מחשבו כאחוריים נגד חרחר ודרבן. ורק בפי' המשנה מחולקים. דלהר\"ש הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דהז' והד' מחשבו אחוריים והחרחר ודרבן מחשבו תוך. ומהריוח שביניהן לא מיירי תנא. ולרמב\"ם בפירושו הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דכל א' מהן עם הסמוך לו מחשב תוך. וממילא משתמע דהריוח שביניהן אחוריים. רק מדין הז' והד' נגד גוף הכלי מהא לא איירי תנא. רק הוא הוא הנזכר בתוספתא. וכך כתב גם רמל\"מ שם דהכי ס\"ל להרמב\"ם. ול\"מ היה נ\"ל דמסתבר טפי כפי' הרמב\"ם למשנתינו. והיינו מדנקט התנא בלשונו. מרדע יש לו אחוריים ותוך. ומדלא נקט חרחר ודרבן יש להן אחוריים ותוך. משמע דלא מיירי מדין עצמן. דמדניכר עד היכן הברזל. להכי גם לר\"מ יש שם אחוריים ותוך. אבל בהמרדע דהיינו כל מקל העץ המחבר החרחר והדרבן. שאין היכר בין הז' והד' ובין הריוח שביניהן. בהא לבד מיירי תנא דפליגי בי' ר\"מ ור\"י. ולפ\"ז יש ג' חילוקי דינים בכל המרדע עם חרחר ודרבן שבו. (א) חרחר שנטמא במשקין טמאין. בין לר\"מ ובין לר\"י נטמאו ז\"ט שבמרדע הסמוכים לחרחר. וכ\"כ בנטמא הדרבן במשקין טמאין נטמאו הד' טפחים שבמרדע הסמוכין להדרבן. אבל בין בזה או בזה לא נטמא הריוח שבין ז' לד'. וכ\"ש דבנטמא חרחר לא נטמא דרבן וד\"ט שעמו. וכ\"כ איפכא. בכל הא לא פליגי. (ב) וכ\"כ לא פליגי בנטמא ז' או ד' במשקין. לא נטמא חרחר ודרבן וגם בנטמא ז' לא נטמא ד'. ובנטמא ד' לא נטמא ז'. וכ\"כ מודו דבנטמ' ז' או ד'. נטמא הריוח שבין ז' לד'. לר\"מ מדאין במרדע אחוריים ותוך. ולר\"י משום דהריוח מחשב כאחוריים להז' והד': (ג) ורק בהא לבד פליגי ר\"מ ור\"י בנטמא הריוח במשקין. לר\"י רק הוא נטמא ולא שאר הכלי. משום שנחשב הריוח כאחוריים. אבל לר\"מ בכה\"ג כל המרדע טמא. והיינו רק המקל. מדאין בו אחוריים ותוך. אבל חרחר ודרבן לכ\"ע לא נטמאו. דהרי רק במרדע איירי תנא ובו לבד קאמר ר\"מ שאין לו אחוריים ותוך: ",
+            "ולפ\"ז לדברינו הנ\"ל דמשנתינו מיירי ביש להכלי ב' ב\"ק א' ליין וא' לשמן. אילה\"ק להרא\"ש למה נקט יין ושמן שהן ב' מינין הרי גם במין א' כך הדין. דאותו שרגיל למדוד בו הוא העיקר. ואידך הוא הטפל. וא\"כ הול\"ל בקיצור. מדת הלח. נ\"ל דלרבותא נקט ב' מינין. דאפ\"ה מחשב כל א' טפל לחבירו. ולא אמרינן דכל א' עיקר בפ\"ע הוא כחרחר. ודרבן דהכא שאני דעכ\"פ לענין מדידה משותפין הן: ",
+            "כך נ\"ל לפרש לדעת הרמב\"ם (פכ\"ח מכלים) דפסק כר\"י. ומפרש דבריו דבנטמא א' נטמא חבירו. ול\"מ היה נ\"ל דאין להם אחוריים ותוך דקאמר ר\"י הכא. היינו דאין בהן דין אחוריים ותוך. דלא שייכי אהדדי כלל אלא כל א' מחשב כתוך לעצמו. דדינן ממש כחרחר ודרבן לעיל. דבנטמא א' לא נטמא חבירו ולא מחלק ר\"י בין עיקר לטפל. ולפירוש זה נוטין דברי הר\"ש והרא\"ש. אולם ממשנה ו' בפרקן. משמע קצת דכל היכא דתני אין להם אחוריים ותוך. היינו שכולו טמא. מיהו בין כך או כך תתיישב יפה לישנא דתוספתא בענייננו זה (ב\"ב דכלים פ\"ג) באופן שתהיה התוספתא אליבא דכו\"ע (וערמל\"מ במקום הנ\"ל שנתקשה בה) וז\"ל התוספתא. זומא ליסטרן. נפלו אל תוכה [ר\"ל תוך חללו של כף] כולו טמא [לר\"מ כולו טמא. היינו כל הזומיליסטרן. משום דהכף מחשב עיקר תשמישו של הזומיליסטרן והו\"ל כנפלו אל תוכו של כל הכלי. ולר\"י ג\"כ כולו טמא. משום דבמיני תשמישי הזומיליסטרן כבגוף א' דמי. ולפירוש השני הנ\"ל. הא דקאמר בתוספתא הכא כולו טמא. היינו דכל הכף טמא אפי' מאחוריו. אבל המזלג נשאר בטהרתו] נפלו על אחוריו [היינו על אחורי הכף] אין טמא אלא אחוריה. תוכה והמזלג והיד טהורין [כל זה מצי שפיר אתא ככ\"ע. דהרי בבא זו לא נזכר במשנה כלל דאע\"ג דבמשנתינו קאמר ר\"י זומיליסטרין אין לו אחוריים ותוך. היינו רק לענין כף ומזלג אהדדי. ולא במה שהוא באמת אחורי הכלי. דזה ודאי לא גרע מכל הכלים. דכל מה שהוא חוץ מחלול תוכה מחשב אחוריים. וה\"נ הכא] נפלו על המזלג [הכא לא מצי תנא למנקט חילק כבכף. דהיינו בנפלו על תוכה או על גבה. דבמזלג ב' צדדיו הן שוין] חולקין היד. המשמש לטמא [היינו להמזלג שנפל עליו המשקה הטמא] טמא. המשמש לטהור [היינו להכף] טהור [לר\"מ אתיא הך בבא כפשוטי כוותיה. דהרי ר\"מ ס\"ל דיש לזומיליסטרן אחוריים ותוך. ומסתבר דמזלג שאינו משתמש בה רק לפרקים כשירא שיקדיח חתיכתו בהקדירה. להכי יהפך הבשר בקלחת. מה\"ט נחשב המזלג כאחוריים. אבל לר\"י לפי' קמא הנ\"ל שהוא כרבינו הרמב\"ם. צריך כאן לדחוק קצת. דאע\"ג דס\"ל לר\"י במתניתין דבנפל על המזלג נטמא הכף. אפ\"ה קרי לה בתוספתא ליד של הכף. משמש את הטהור. דאע\"ג דהכף באמת טמא. אפ\"ה קרי לה טהור. ור\"ל שטהור מצד עצמו. מדלא נפלו עליו משקין טמאין להדיא. וס\"ל לר\"י דאע\"ג דהכף נטמא ע\"י שנפלו משקין טמאין על המזלג. היינו רק משום דמחשבו ב' התשמישין שבב' הקצוות כתשמיש א'. ונטמא א' אגב גררא של חבירו. אבל לא אלים גררא ההוא. שיטמא גם אחורי חבירו כאילו נפלו על גוף חבירו להדיא. אולם לפירוש השני. רווח לן עלמא. בפירושן התוספתא אליבא דר\"י. דה\"ק המשמש לכף טהור. וכ\"ש כף עצמו שטהור. מדמיוחד לתשמיש לבד. וגם רחוק טפי ממקום הטומאה והיינו בין לר\"מ ובין לר\"י וכדאמרן] נפלו על היד [ר\"ל על הריוח שבין הכף להמזלג. ונ\"ל עוד דהך בבא קאי גם אמרדע. דתני לה בתוספתא מקמי זומיליסטרין. והיינו שנפל על הריוח שבין ז' לד'] מקנחו והוא טהור [והיינו נמי בין בזומיליסטרין ובין במרדע אליבא דכ\"ע וכדאמרן]: ",
+            "כך כתב רמל\"מ שם. מיהו לפע\"ד אפשר שבשאר כלי שיש לו אחוריים ותוך ממש. מודה ר\"ש שצריך לטבול כולו דהחלק של הכלי שנטמא צריך שיטביל כולו במים כאחת. כספרא שהביא הרא\"ש (פ\"ז דמקואות מ\"ז) מהקישא דכתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש. מה ביאת שמש כולו כאחת בלי הפסק אף ביאת מים בלי הפסק כולו כאחת. [והמשנה שם משמע דה\"ה בכלים. צריך שיטביל כולו כאחת. ולא זכיתי לידע למה לא הזכיר הרמב\"ם (ריש הל' מקואות) דין זה רק באדם ולא בכלים. וגם בש\"ע לא הוזכר דין זה רק בטבילת אדם (ביו\"ד סי' קכ\"א) ושם הביא הב\"י הילפותא דת\"כ הנ\"ל. אבל בטבילת כלים (ביו\"ד ק\"כ) נשמט שצריך להטביל הכלי כולו בבת אחת והלא כך רווחה הלכה בישראל. וכדמוכח נמי ממשנה הנ\"ל. ועל כרחך מדהוקשו כל חייבי טבילות זה לזה מדכתיב אך במי נדה יתחטא. שיהיה טבילת כלי כטבילת נדה (כע\"ז דעה\"ב) ואף דהך קרא רק בכלי מדין כתיב. ה\"ה בשאר כלים טמאין. דין טבילתן שוה לטבילת נדה לכל מילי. ורק לענין טבילה במ' סאה. זהו רק בכלי מדין היה גזירת הכתוב שצריכים גם כלים מ\"ס (כתוס' שם) משא\"כ בשאר כלים טמאין יש הלממ\"ס דסגי ברביעית (כרש\"י פסחים י\"ז ב') אבל לשאר מילי דדיני טבילה כלי שוה לאדם בכל מילי. וה\"ה לענין שיצטרך בשניהן להטביל כולו כאחת. וא\"כ יש לתמוה למה שרים עצרו במלין. ה\"נ הרמב\"ם והש\"ע מלהשמיענו דין זה. ובשלמא להרמב\"ם יש ליישב קצת שסמך א\"ע אמאי דמשמע כן כבר מדבריו (ספ\"ח דמקואות) אבל לש\"ע נשארת התמי' קיימת. מדלא שמעינן ליה עדיין בשום דוכתא. שצריך שיטביל גם כלי כולה כאחת. ואפשר י\"ל דדוקא כלי שנטמא טומאה דאורייתא צריך לטבול כולו כאחת. אבל בנטמא ממשקין שהוא טומאה דרבנן. והקילו גביה טומאה זו שנטמא רק גבו. דלא כשאר טומאה דאורייתא. ולהכי נמי הקילו גבי טבילתה שא\"צ לטבול כולו. דהרי כן משמע בש\"ס (זבחים ע\"ח א') דקאמר בפירוש דכשנטמא כלי מגבו א\"צ לטבול תוכו רק בשיש בתוכו מי חטאת. שיש לחוש אם נקל לו לטבול רק גבו. יחוס מלהטביל שפתו יפה. מחשש שיתערבו מי מקוה עם מי חטאת שבתוכו ויפסלו. א\"כ מבואר ודאי שכשהכלי ריקן א\"צ לטבול רק גבו [ועתוס' שם ורמב\"ם פ\"ג ממקואות ה\"ט. דנ\"ל משם דלרמב\"ם גם בשהכלי מלא משאר משקין חס מלהפסידן ולא מהני ליה טבילת גב. ועי' ראב\"ד שם] וא\"כ י\"ל דגם הגב עצמו שצריך להטבילו. א\"צ להטביל כולו כאחת עכ\"פ. וא\"כ י\"ל דלהכי לא הביא בשו\"ע יו\"ד ק\"כ דין זה דכלי צריך טבילה כאחת. דהרי כל טבילות שנזכרו התם אינן לטהר טומאה. ואינה אלא מדרבנן (כרמב\"ם מאכלות פי\"ז) וכיון שכן באמת אין צריך לטבלו כאחת וצריך עיון: ",
+            "ולר\"י התם לפי פי' קמא במדת יין ושמן (לעיל סי' י\"ח) דאמרינן דס\"ל לר\"י התם בנטמא א' נטמא חבירו. נ\"ל דצ\"ל התם כסברת הרא\"ש. דהתם רק במדת הלח מיירי. דאז כשימדוד בצד הא'. יתלחלח גם הצד הב'. להכי כולו כתוך א' דמי. משא\"כ הכא ברובע וחצי רובע. הרי הנך הם רובע הקב וחצי רובע הקב. שהן מדת היבש. לא שייכי אהדדי כלל. וה\"ט נמי בבית התבלין (פ\"ב מ\"ד). אולם לפי' השני שלנו לעיל (סי' י\"ח) לא צרכינן לכל זה. דבל\"ז לא קשה כלל מהכא. דהרי גם התם ס\"ל לר\"י דבנטמא א' לא נטמא חבירו: ",
+            "ורתוי\"ט פי' דארישא קאי. דקאמרינן דבנטמא א' לא נטמא השני עלה קאמר הכא דעכ\"פ צריך להטביל כולו. ולא זכיתי להבין ד\"ק. דהשתא כשנטמא גבו של כלי והוא ריקן א\"צ להטביל תוכו. וכמש\"ל מסוגיא דזבחים הנ\"ל וכ\"ש כשנטמא רק א' מב' הב\"ק. שהרי אז גם אחורי הבית קיבול השני טהורים הם למה אצטריכינן להטביל תוכו של שני וצ\"ע: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש והר\"ב. אמנם ק\"ל לפ\"ז א\"כ בחרחור ודרבן לעיל סי' יא שכפי הנראה לר\"ש ור\"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. מנגבו והוא טהור. וק' ואמאי. והרי אין לחרחור ודרבן ב\"ק. ואי\"ל דבאמת להר\"ש והר\"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. הו\"ל כנפלו על אחוריים. דעכ\"פ נטמאו הן עצמן. ליתא. דהרי כבר כתבנו דלהר\"ש והר\"ב הד' והז' מחשבו כאחוריים. ואי נימא דגם הריוח שביניהן מחשב כאחוריים. מה לי ד' וז' דנקטו הרי כל המרדע שבין חרחור ודרבן כולו דינו כאחוריים. ותו א\"כ למה כשנטמא חרחור ודרבן לא נטמא מהאחוריים רק ד' וז' הרי כולו הוא אחוריים. וי\"ל דס\"ל לרבותינו דהריוח שביניהם מחשב כאחוריים לעצמן. א\"נ י\"ל דמדמספקי' באותו ריוח לאיזו צד נשדיי' אם לחרחור אם לדרבן משו\"ה כיון דטומאת משקין לכלי רק מדרבנן הוא אזלי' לקולא וטהור [ועי' רמל\"מ רפכ\"ח מכלים] אמנם להרמב\"ם והרא\"ש הכא מלת המקבלים אכני כלים עצמן ודכוותייהו קאי. ורבותא קמ\"ל דאף שיש להן עצמן ב\"ק. אפ\"ה לא חשיב ב\"ק שלהן להביא טומאה על עצמן רק מנגבן. וכל הכלי טהור. מיהו לשיטה זו קשה לכאורה מהרמב\"ם (פכ\"ח מכלים) שכתב דבנפלו. משקין על הריוח שבין ז' לד' אין טמא אלא הריוח. ואמאי והרי כל יד אפי' של כלי ב\"ק סגי לה בניגוב. וי\"ל דס\"ל להרמב\"ם דהריוח ההוא אין דינו כיד אלא כאחוריים לד' וז'. וכמש\"ל סי' י\"א. דאע\"ג דכל יד שאין לו ב\"ק בנפלו משקין עליו כולו טמא. אפ\"ה באחוריים אף שאין בו ב\"ק בנפלו משקין עליו רק הוא טמא: ",
+            "וכן אשכחן למלה זאת ג\"כ בחסרון האל\"ף בפ\"ק דתמיד. הממונה אומר להן הצביעו. שר\"ל האצביעו. כלומר הושיטו אצבעותיכם למניין. ויש גורסים בית הצביטה. וכ\"ה הגי' בגמ' (חגיגה דכ\"ב ב') ומפרש התם שהוא לשון השטה. כמו ויצבט לה קלי. והיא היא. דלשני הגירסאות הוא מקום אחיזת הכלי באצבע בשעה שמושיטה לאחרים. ונ\"ל דהיינו דמפרש התם בחגיגה. ר' יוחנן אמר. מקום שנקיי הדעת צובעין שם (ועי' רש\"י וערוך שם). ול\"מ נ\"ל דר\"ל אוחזין שם באצבע. דמחמת שהן נקיי הדעת וכל דבריהן בהשכל. להכי כשרוצים להושיט לחביריהן כלי. אין אוחזין בשפת הכלי. כדי שלא יצטרכו לתחוב אצבען לתוך חללו של כלי שהמשקה שם וימאס בו חבירו מלשתותו. גם אין אוחזין בגב הכלי פן ישמט הכלי מידם. אלא אוחזין את הכלי בבית אחיזה זה: ",
+            "אבל אי\"ל דה\"פ. דלר\"ט עריבה גדולה מק\"ט בבית הצביעה. דמדהוא כבד צריך שיאחזנו גם שם כשיטלטלנה. וכ\"כ כוסות לר\"ע. שחושש שישפך המשקין על השולחן. אבל שאר כלים קטנים אמק\"ט כלל בבית הצביטה. דמדאינו רגיל לאחזו רק שם. להכי הו\"ל כשאר ידות דאמרינן בהו לעיל (מ\"ו). דבנפלו עליהן משקין מקנחן והן טהורים. ליתא. דא\"כ מה דקאמר בתר הכי ר\"מ ור' יוסי דלידים לבד יש צביטה. ואי ר\"ט ור\"ע לחומרא קאמרו. ה\"נ ר\"מ ור\"י. וס\"ל דרק לענין טומאת הידים. אמרינן דבנטמא מקום א' בהכלי נטמא חבירו ומטמא להידים ומחמרינן. אבל בנגעו אוכלין לחין או משקין במקום האחר לא נטמאו. והא ודאי ליתא דהרי טומאת ידים ודאי קיל מטומאת אוכלין ומשקין: ",
+            "כך פירשתי עפ\"י דעת הר\"ב ושאר רבותינו המפרשים. אמנם תמהני דא\"כ יהיה בבא ג' רק כפילות הדברים מבבא ב'. וגם בבא ד' יהיה סותר לגמרי לבבא א'. דבבא ג' דקאמר שהמעשה מוציא מיד מעשה הוא הוא ממש מ\"ש בבבא ב' שאין עולין מידי טומאתן רק בשינוי מעשה. ובבא ד' דקאמר. ומחשבה אינה מוציאה לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה. הרי מדסתם משמע דאפי' לחומרא אין המחשבה מוציאה. דהיינו בחישב עליה תחלה שתהיה לבהמה. ואח\"כ חישב עליה לאדם. לא מהני מחשבה שנייה להוריד לה הטומאה. והרי בבבא א' אמרינן. דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה. וכ\"כ קשה נמי לרש\"י (קדושין נ\"ט א' ושבת ק\"ב ב') ויש לישב. דבבא ד' א\"א דמיירי שהיתה מחשבה ראשונה לקולא ומחשבה שניה לחומרא. דא\"כ לא הועיל מחשבה ראשונה כלום. דגם בלא מחשבה טהורה היתה ואין כאן הוצאת מחשבה מידי מחשבה. אמנם ל\"מ נ\"ל דבבא ג' וד' מפרשי לבבא ב'. דקאמר אין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. והרי בהך לישנא איכא למטעי בה לחומרא או לקולא. לחומרא. דסד\"א דבבא ב' קאי אבבא א'. בירד לטומאה במחשבה. אהא קאמר בבבא ב' דיוצא מטומאה ע\"י מעשה. הא בירד לטומאה ע\"י מעשה. אין מעשה מבטל מעשה. עד שישתמש בה מעשה ממש המטהרת אחר שעשאה לכך. להכי קאמר בבבא ג' שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה. ומדאיכא תו למטעי בבבא ב' לקולא דסד\"א דהא דקאמר בבבא ב' דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. היינו רק כשירד תחלה בטומאה ע\"י מעשה אז צריך אח\"כ שוב מעשה לטהרה להוציא מידי מעשה לטומאה. אבל בירדה תחלה לטומאה במחשבה מחשבה שניה מוציא מידי טומאה שבמחשבה ראשונה. להכי קאמר תו בבא ד' ומחשבה אינה מוציאה אפי' מידי מחשבה. או נ\"ל דבבבא ד' קמ\"ל. מדסד\"א דהא דקאמר דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה היינו בנטמא באמת תחלה אז צריך דוקא מעשה לטהרתן. אבל בלא נטמאו ממש. רק שהיה עליהן תחלה תורת קבלת טומאה. סגי במחשבה לחוד לטהרתו. להכי קאמר מחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. דאפי' בהיה עליהן תחלה רק תורת קבלת טומאה אין מחשבה לטהרה מהני עד שיעשה בה מעשה. אמנם מלת מחשבה שנזכר במשנתינו. היינו שיחדה בדיבור לכך. מדאמרינן עלה בקדושין (דנ\"ט ב'). לא אתא דיבור ומבטל מעשה. כך כתב רתוי\"ט הכא. ולפענ\"ד אין משם ראיה. דהתם קושטא דמלתא נקט. מדמסתבר דאפי' דיבור לא מבטל מעשה. אבל בדליכא כאן מעשה כלל. אלא שחישב לטומאה. במחשבה ממש לחוד סגי. ומרש\"י קדושין [ד' מ\"א ב' ד\"ה שכן ישנן. ושם ד' מ\"ב ב' ד\"ה לחייב על המחשבה] כל מקום שנזכר מלת מחשבה. היינו מחשבה ממש. וכן משמע נמי מתוס' (חולין דל\"ט א' ד\"ה זביחה). אמנם התוס' (ב\"מ דמ\"ג ב' ד\"ה החושב) כתבו דמחשבה בכל מקום היינו דיבור. ועי' עוד בתוס' (חולין די\"ב ב' ד\"ה ותבעי). אולם רמל\"מ (רפי\"ג מפסוהמ\"ק) כ' דמדברי הרמב\"ם משמע בכל דוכתא. דמחשבה שבקדשים היינו מחשבה לחוד ושכ\"כ הרב החינוך (בפ' צו). רק אפ\"ה בכמה דוכתא כתבו רבותינו רש\"י ותוס' דמחשבה שנזכר בכל מקום היינו דיבור דוקא. נמצא שהלכה זו רפופה בידינו. ומה שרצה המגיה שם בהרמב\"ם הנ\"ל להקשות להרמב\"ם מדאמרינן בזבחים (דכ\"ט) דהחושב בקדשים לוקה. ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא ואי במחשבה לחוד סגי. מלקות היכא משכחת ליה. ננפח בידן. דבמח\"כ אין כאן קישיא כלל. דדלמא התם מיירי שאמר כן בפירוש בפני עדים. אף דלפסל הקרבן סגי במחשבה לחוד. משא\"כ בכובש נבואתו. דגם ביה מקשה הש\"ס (ס\"פ הנחנקין) אטו מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי. לא מצי הש\"ס לתרוצי שאמר בפני עדים שכובש נבואתו. דמאן יימר שנראה אליו ד' (ועי' מ\"ש פ\"ט דפרה מ\"ד): "
+        ],
+        [
+            "כך נ\"ל. אמנם כל רואה יראה שזאת המשנה קשת הבנה. ורבותינו המפרשים כאן מאד צמצמו בפירושם לנו. וחלצו לשד מפי יונקיהן הערומים. דכולם פירשו דמטמאים ומטהרים שלא באומן דקאמרה מתניתין. ר\"ל אפי' הוציא הדיוט החבל מהנקבים או הכניסו. מתטהר ומתטמא עי\"ז. אלא דא\"כ ק' טובא. דשפיר קאמר ר' יוסי. והרי כל הכלים וכו'. דוכי ס\"ד דס\"ל לת\"ק דשאר הכלים שקלקלם או תקנם הדיוט לא יתטהרו או יתטמאו עי\"ז. הרי ודאי אין חילוק מי היה המקלקל או המתקן. וא\"כ מ\"ש סנדל עמקי וכיס דנקט ת\"ק. ואת\"ל דת\"ק נקט הנך לרבותא. דאע\"ג דבהנך בקל יכול להכניס החבל בהנקבים. אפ\"ה לא אמרינן שגם קודם הכנסת החבל יהיה כאילו אינו חסר מעשה אומן. ויק\"ט גם בלי הכנסת החבל. להכי קמ\"ל מתטמאין שלא באומן. דאע\"ג שאין הכנסת החבל מעשה אומן. אפ\"ה אמק\"ט מקודם רק עד אחר שהכניס החבל. וכ\"כ במתטהרין שלא באומן קמ\"ל. דאף דכבר נחית להו טומאה. וכבר נטמאו בשעה שהיה החבל בהנקבים. והוציא החבל. לא אמרינן דלא נטהרו עי\"ז. מדבקל יכול להחזיר ולהכניסו. להכי קמ\"ל מתטהרין ע\"י מעשה זה. אף שאינו מעשה אומן. ליתא. דא\"כ דת\"ק רק לרבותא נקט הכי. א\"כ מה קאמר ר\"י אף כפיפה. ורשב\"ג קאמר אף לדיקי. מה ענין הנך להנך שזכר ת\"ק. הרי כפיפה ודאי צריך אומנות יתירה לחזור ולתקנה טפי מסנדל וכיס. וכדקאמר ר' יוסי שאף האומן לא יכול לתקנה. וא\"כ מה אף דקאמרו ר\"י ורשב\"ג. והרי כ\"ש הן מסנדל וכיס. ותו מה השיב ר' יוסי. והלא כל הכלים וכו'. הרי גם ת\"ק מודה בזה ורק לרבותא נקטו סנדל וכיס. ותו דהרי ר' יוסי סותר א\"ע תוך כדי דיבור. דבתחלה קאמר והרי כל הכלים מתטמאין ומתטהרין וכו'. והדר קאמר לא אמרו רק בכפיפה מצרית וכו'. והנלפע\"ד ע\"פ מ\"ש הר\"ב לעיל (רפי\"ט) במטה שנתפרקה דאף דהאיברים המפורקין נתבטל מהן הטומאה הקדומה עי\"ז. וגם אמק\"ט כל זמן שהן מפורקין. אפ\"ה כשיחזיר ויחבר האברים שנתפרקו חוזרים לטוי\"ש. ואע\"ג דקיי\"ל כחכמים (ספי\"ח) דמטה מטמאת אברים. היינו בשנשאר יחד ארוכה וב\"כ וכמ\"ש בס\"ד התם בפירושינו. ואילה\"ק על זה מקני מנורה (פי\"א מ\"ז)דאמרינן דאמק\"ט מדאין להם שם בפ\"ע משמע הא לאו הכי הוה מק\"ט. אף שאינו רק אבר מהמנורה. וי\"ל התם בכלי מתכות דוקא. דגם פשוטיהן מק\"ט. וגם קמ\"ל התם דאפי' היה יכול להשתמש בהקנה שנתפרקה. אפ\"ה מדאין להקנה שם בפ\"ע אמק\"ט. א\"כ י\"ל הכא דת\"ק ס\"ל דבשאר כלים דוקא כשחסר בהן מעשה אומן לתקונם אמק\"ט. ורק מתטמאין ומתטהרין ע\"י שיתקן או יקלקל המעשה ההוא. אבל כשחסר מהן מעשה שא\"צ אומן. דוגמת סנדל וכיס דנקט. וכגון אברי מטה או שאר כלי שנתפרקו. שאפשר להדיוט בקל להחזירן. בכה\"ג אף דכל עוד שהן מפורקין נטהרו מטומאה דמעיקרא וגם אמק\"ט אז. עכ\"פ אם נטמא הכלי כשהיו מחוברין יחד ואח\"כ נתפרק. וחזר וחיבר הפרקים חוזר לטוי\"ש וכמש\"ל. וכל זה בשאר כלים דדרך לפרק אברי המטה וקני מנורה וכדומה. ולשוב להחזיר שוב פרקי אבריה יחד. להכי לא הו\"ל ע\"י פירוקה כאילו נתבטל מהמטה ומהמנורה צורת כלי. שכשיחזר ויתקנה נאמר פנים חדשות באו לכאן ולא תחזור לטוי\"ש. אלא שבשעה שמפורקת טומאתן נשארה תלויה. שכשיחזיר פרקיה יחד תחזיר לטוי\"ש שנטמאה קודם שנתפרקה. אבל כפיפה מצרית ולדיקי ס\"ל להת\"ק דאף דצריך אומנות להחזיר החבל שבנקביו טפי מבסנדל וכיס. אפ\"ה מדעכ\"פ גם כשהוסר החבל מהכפיפה ולדיקי עדיין נשאר עליהן צורת כלי קצת מדאין מתפשטין יפה. עד שגם כשיוסר החבל מנקבי השפה שלהן נשאר בהן קצת שקוע עדיין באמצע. להכי לא דמו לסנדל וכיס. רק דינן כמטה ומנורה הנ\"ל. דאף דבשעה שמתח והוציא ממנה החבל פרח מינה הטומאה עכ\"פ כשיחזור ויכנס החבל בהנקבים. חוזר נטוי\"ש. ור\"י ס\"ל אף בכפיפה כשהוסר החבל שבשפתותיה דינה כסנדל וכיס. ונטהרה לגמרי מטוי\"ש. דאף דנשאר עליה קצת צורת כלי גם אחר שהוסר החבל עכ\"פ מדצריך טרחא רבא להחזיר החבל לנקביה. להכי לא דמי למטה ומנורה שבקל יחזיר יחד אבריהן שנתפרקו. דמה\"ט כששוב נתחברו יחד חוזרין לטוי\"ש. אבל כפיפה כשהוסר חבל שלה ממנה. הו\"ל כאילו נתנקב שום כלי נקב המטהרה. דאף שעדיין נשאר על הכלי ההוא צורתה גם אחר שניקבה. עכ\"פ מדצריך מעשה אומן לתקנה. אם תקנה מקרי פנים חדשות ואינו חוזר לטוי\"ש [רק בכ\"מ וכדאמרן] והרי ה\"נ בכפיפה צריך אומן להחזיר החבל. ולפיכך אף אחר שהחזירה אינה חוזרת לטוי\"ש. ורשב\"ג אומר אף לדיקי. דאף שא\"צ טרחא כ\"כ כבכפיפה להחזיר החבל אחר שהוסר. אפ\"ה מתטהרת לגמרי ע\"י הסרת החבל. אע\"ג שגם הוא גם אחר שהוסר החבל עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו ע\"י השקוע קצת שנשאר באמצע. עכ\"פ מדצריך טרחה ואומנות קצת להחזיר החבל. אמרינן שכשחזר והכניס החבל פנים חדשות בא לכאן ואינו חוזר לטוי\"ש. וקאמר שפיר עלה ר' יוסי. והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא ע\"י אומנות. וכפירוק מטה ומנורה לעיל. ואפ\"ה כשהחזיר הפרקים חוזרין לטוי\"ש. ומ\"ש סנדל וכיס שכשהוסר מהן החבל שיטהר לגמרי מטוי\"ש. גם כשיחזיר לו החבל. והיאך מודיתו כולהו לת\"ק בסנדל וכיס. אלא כך הוא הדין. דאלו ר\"ל סנדל וכיס אע\"פ שהן מותרין טמאין ונשארו בטומאתן דגריעי טפי ממטה ומנורה מפורקין. דאף דא\"צ להחזרתן אומן. עכ\"פ צריך טרחא רבה להחזיר פרקיהן להכי עכ\"פ בשעה שהן מפורקין נתבטל טומאתן. אבל החזרת חבל בסנדל וכיס. שהוא קל מאד להדיוט. להכי אף בשעה שהן מפורקין נשארו בטומאתן. ולא אמרו דנטהר לגמרי גם כשיחזור להכניס החבל ואינו חוזר לטוי\"ש רק בכפיפה. שאף האומן אינו יכול להחזירה רק בטרחא רב'. והו\"ל תרתי לטיבותא. שצריך אומן וטרחא. להכי עדיף טפי ממטה דליכא גבה חדא לטיבותא דאית בה טרחא להחזירה. אבל עכ\"פ מדאין צריך אומן לחזרתה. להכי כשחזר וחיברה חוזרת לטוי\"ש. אבל סנדל לדיקי אף שצריך אומן. עכ\"פ א\"צ בו טרחא להאומן להחזירו אית ביה נמי רק חדא לטיבותא להכי ראוי להיות דינו כמטה הנ\"ל שבשעה שמפורק עכ\"פ יהיה טהור. אבל מדנשאר קצת צורת כלי עליו גם כשהוסר החבל. ע\"י השקיע שנשאר באמצע. להכי גם הוא דינו כסנדל וכיס. דלא פרח טומאה ממנו כלל גם בשעה שהוסר החבל. כלל הדברים לר' יוסי דקיי\"ל כותיה כל כלי שנתפרק יש בו ד' חלוקים. (א) אם נתפרק או נתקלקל שום כלי. ויש בתקונו תרתי לטיבותא. דהיינו שצריך מעשה אומן לתקנו. וגם יש טרחא להאומן עד שיתקנו. וכגון כפיפה שהוסר החבל מנקבי שפתו. או כלי שניקב נקב המטהרו. זה קלקול גמור הוא. ולפיכך אע\"ג שחזר ונתקן נשאר בטהרתו ואינו חוזר לטוי\"ש. (ב) וביש בתקנתו ב' לריעותא. דהיינו שא\"צ מעשה אומן לתקנו. וגם א\"צ טרחא לההדיוט לתקנו. כגון סנדל עמקי וכיס שהוסר החבל שבנקבי שפתותיהן. שבקל יכול ההדיוט להחזירו. בכה\"ג אפי' בשעה שהוא מקולקל עדיין הוא בטומאתו. (ג) וביש בתקנתו חדא לריעותא וחדא לטיבותא. שא\"צ אומן לתקנו. אבל טרחתו מרובה. כמטה שנתפרקה. או שצריך אומן אבל א\"צ לו טרחא בתקנתו. אז בשעה שהוא מקולקל נטהר וכשחזר ונתקן חוזר לטוי\"ש. (ד) רק אפי' בכה\"ג. דהיינו בחדא לריעותא וחדא לטיבותא. אם בשעת קלקולו עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו. דהיינו כסנדל לדיקי. דאף לאחר שהוסר החבל שבשפתו. אעפ\"כ עדיין נשאר קצת שקוע באמצעיתו. אז דינו כב' לריעותא הנ\"ל דאף קודם תיקונו נשאר בטוי\"ש שבו: ",
+            "ובזה יובנו דברי הרמב\"ם (פ\"ז מכלים ה\"ט וי') דנקט ג' בבי. (א) סנדל עמקי וכיס שנצית. אע\"ג שכשהן מותרין [ר\"ל שהוציאו הרצועות מתוך הלולאות. ונתפשט ג\"כ עור הכיס] אין עליהן עוד צורת כלי [ר\"ל דהרי הוא אז רק כחתיכת עור פשוט. רק שהרצועות עדיין נשארו תלויות בו] אפ\"ה מק\"ט. מדיכול ההדיוט להחזירן [והיינו כר' יוסי במשנה א']. (ב) וכן אם נטמאו [ר\"ל הסנדל והכיס] והסיר הרצועות מהן [ר\"ל שניתקן לגמרי הרצועות מהסנדל והכיס] ונפסד צורתן [ר\"ל ע\"י שניתק הרצועות מהן לגמרי וגם נפשט העור. נעשה לגמרי כחתיכת עור בעלמא בלי שום צורת כיס] הרי הן טהורין. אע\"ג שאפשר להחזירן שלא באומן [לעיל נקט רבינו מדיכול ההדיוט להחזירן. ר\"ל להחזיר הרצועות בלולאות הוא מעשה הדיוט ממש. אבל הכא נקט שיכול להחזירן שלא באומן. ר\"ל אף שא\"צ מעשה אומן ממש לתקנו. עכ\"פ צריך אומנות יתירה מההדיוט לחזור לתפור הרצועות במקום הראוי להם משו\"ה] אמק\"ט [והיינו בבא ב' במשנה ב' דאתיא ככ\"ע. והא דנקט הרמב\"ם מלת וכן. והא לא דמי רישא לסיפא. דהתם טמא והכא טהור. י\"ל דהיינו משום דהכא והתם תרווייהו בהוסרו הרצועות ונפשט העור מיירי. רק דהתם נשארו עדיין הרצועות מחוברות בהכלי. אבל הכא מיירי שנתנתקו הרצועות לגמרי מהכיס]. (ג) כיס של שנצין שנטלו שנציו [היינו נמי שנתנתקו ממנו רצועותיו לגמרי. אבל עדיין נשאר הב\"ק של הכיס] עדיין הוא מק\"ט. שהרי הוא מקבל [גם זאת הבבא הוא אליבא דכו\"ע. והוא בבא א' דמשנה ב']. נפשט. וחזר להיות עור פשוט. טהור [אע\"ג דכבר השמיענו כן רבינו לעיל. אפ\"ה אצטריך לבבא זו. דהרי לעיל מיירי שנפשט ואח\"כ נתקו ממנו גם הרצועות. נמצא שנתיקת הרצועות שביטל מהכיס תורת כלי. וצריך לתיקונו אומנות יתירה. לחזור ולתפור בו הרצועות משו\"ה נטהר הכיס מלק\"ט. אבל הכא נקט רבינו רבותא טפי. דאע\"ג שנתנתקו הרצועות בעוד היה הב\"ק. ואח\"כ נפשט העור. נמצא שהפשטת העור הוא שביטל תורת כלי מהכיס. והרי זה ודאי יכול להתקן ע\"י הדיוט לחזור ולכפוף העור סביב כדי שיהיה לו ב\"ק כבתחלה. אפ\"ה מדנתקו לגמרי גם הרצועות. להכי אמק\"ט]. אולם להר\"ש והרא\"ש והר\"ב שיטה אחרת בזה. דלדידהו בלא נתנתקו הרצועות. לכ\"ע מק\"ט עדיין. ורק בנתנתקו הרצועות פליגי במשנה א'. אבל משנה ב'. אוקמוה דלרבנן מק\"ט. היכא שלא נתקו לגמרי. ולר' יוסי אפי' נתקו לגמרי מק\"ט. מדלא נתפשט עור הכיס ג\"כ. ובעניי מדנקט במשנה ב' לשון נטלו. מה דלא נקט כן במשנה א'. משמע טפי דמשנה ב' רק בנתקו לגמרי מיירי דלא כמשנה א' וגם בל\"ז לא יכולתי לכוון דברי רבותינו לדברי הרמב\"ם בחיבורו. דלפי פי' הזה. צ\"ל דמה שמחלק הרמב\"ם בחיבורו בין נתקו הרצועות ללא נתקו. ע\"כ מדפסק כרבנן. והרי בפירושו כאן פסק כר' יוסי. וכן פסק הר\"ב כאן. וכן בדין. דהרי ר' יוסי נימוקו עמו (כגיטין ס\"ז א') ואפי' נגד רבים (כעירובין י\"ד ב') וכ\"כ תוס' (תענית כ\"ח א' ד\"ה אי ר\"מ). וזה דלא כרתוי\"ט (מעש\"ש פ\"ב מ\"ב) שכ' דנגד רבים אין הלכה כוותיה וזהו תמוה מהראיות שהבאנו. וגם רבינו חו\"י בתשובותיו (ד' צ\"ה ב') תמה על רתוי\"ט הנ\"ל מסוגיא דגיטין (ד' ס\"ז א'). ואילה\"ק לזה מדאמרינן בש\"ס (בכורות ד' ל\"ז א') אין הלכה כר' יוסי. ומקשינן פשיטא. יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני סד\"א ר' יוסי נימוקו עמו קמ\"ל. ע\"כ לשון הש\"ס. וא\"כ הרי מבורר דלפי מסקנא זו כך הוא הלכה. דאין הלכה כמותו נגד רבים. ליתא. דאדרבה מהתם מוכח איפכא. דמדלא קאמר סד\"א ר' יוסי נימוקו עמו גם נגד רבים קמ\"ל. ש\"מ דבאמת דכפי המסקנא כך הוא בכל דוכתא דקיי\"ל כר' יוסי גם נגד רבים. ורק הך דינא דהתם יוצא מן הכלל. והרי כבר כתב הרשב\"א בתשובה (סי' תרפ\"ח) דכל כללי הלכה כפלוני. אינן דוקא. דיש מהן שיוצאין מהכלל. וכן כתב גם הרשב\"ם (ב\"ב קל\"ג ב' ד\"ה ת\"ש) וכבר כתבנו מזה במכילתין לעיל. ולכאורה י\"ל דאף אם נימא דלא כרתוי\"ט. אלא דגם נגד רבים הלכה כר' יוסי. אפ\"ה י\"ל דלהרמב\"ם בחיבורו חזר בו מפירושו כאן דפסק כר' יוסי. דאע\"ג דשמעינן בש\"ס דהלכה כר' יוסי גם נגד רבים. הרי כבר כתב מהרי\"ק (שורש קס\"ה) דכל כללי דכייל הש\"ס לומר הלכה כפלוני. היינו רק בדברים הנוהגין בזה\"ז. וכן משמע נמי קצת מתוס' (שבת ד\"ע ע\"ב ד\"ה נודע) ומשו\"ה אף דבכל דוכתא פוסק הרמב\"ם כר' יוסי. הכא היה נראה לו לומר הלכה כרבנן שהן רבים. אבל באמת א\"א לומר כן. דהרי גם כרבנן לא אתו דברי הרמב\"ם. דהרי לפי דברי רבותינו הנ\"ל. ס\"ל לרבנן במשנה ב' דאפי' לא נתנתקו הרצועות לגמרי אפ\"ה בנפשט עור הכיס טהור. והרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו דדוקא בנפסד צורתן לגמרי. דהיינו שנתנתקו הרצועות מהכיס. אז דוקא בנתפשט עור הכיס טהור. אע\"כ לרבינו הרמב\"ם רוח אחרת אתו בפי' המשנה. דלא כרבותינו הנ\"ל: ",
+            "כך כ' בתוספתא (ב\"ב דכלים פ\"ד). ונל\"פ דכ\"ש אם שפת פנימי עודף בנטמא פנימי נטמאחיצון ולא איפכא. אמנם תמוה מלעיל (ספכ\"ד) דאמרינן ממש להיפוך. דנהי דלא קשה דהתם אמרינן דבשפתותיהן שוות וטומאה בפנימית גם חיצונה טמא. והכא אמרינן דבכה\"ג אינם שייכים זל\"ז. י\"ל התם בטומאה דאורייתא משא\"כ הכא טומאת משקין דרבנן. אבל קשה דהתם אמרינן דחשיבת גובה השפה עדיף מחשיבת פנימי. ומחשב פנימי טפל לחיצון בדאוריי'. והכא אמרינן דכששפת חיצון גבוה מפנימי. מחשב הפנימי עיקר. דכשנטמא הוא מחשב חיצון כטפל לו ונטמא עמו. ולא איפכא. ואת\"ל דלהכי נטמא גם החיצון ששפתו עודף עם הפנימי שהטומאה בתוכו. מדמחוברים יחד. והתוך של זה ושל זה מחשבו כתוך א'. ליתא. דא\"כ כשהמשקה תוך העודף של החיצון הו\"ל נמי לטמא הפנימי. ובל\"ז תמוה דוכי משום דשפת חיצון גבוה מהפנימי מגרע גרע מאלו היה שוה להפנימי. ואם בטומאה דאורייתא אמרי' דחשיבת עודף עדיף מחשיבות פנימי (כספכ\"ד) מכ\"ש דהול\"ל כן הכא בטומאת משקין דרבנן. ואין לדמות הכא כלל ללפסין זו בתוך זו וחיצון עודף דכשטומאה בפנימי גם חיצון טמא (כלעיל ספ\"י) שאני ושאני דהתם הרי בכ\"ח מיירי דנטמא כשהטומאה באוירו. ולהכי כשהטומאה בפנימי והחיצון עודף. הרי הגיע הטומאה גם לאויר חיצון ונטמא גם החיצון אף שהחיצון אינו מחובר כלל להפנימי. אבל הכא הרי בב' כיסי עור מיירי. ואין כאן חשש מטומאה תוך אויר. רק מחשש מגע תוך ורק תוכו של עיקר הכלי מחשב תוך ולא של הטפל. א\"כ ודאי מסחבר טפי שנחשוב אותו ששפתו עודף לעיקר הכלי. ולא אותו שבתוכו ושפתו נמוך. ול\"מ היה נ\"ל דיש ט\"ס בתוספ' וכצ\"ל אם היה שפת פנימי עודף על החיצון. אז בנטמא פנימי וכו'. ור\"ל דאף דלעיל (ספכ\"ד) חזינן דסגי בחשיבות גובה השפה לחוד. שיהיה האחר נחשב לו כטפל. היינו רק בטומאה דאוריי' מחמרינן אבל הכא מדטומאת משקין דרבנן. להכי דוקא בשיש ב' חשיבות בכלי א'. שהוא פנימי וגם שפתו גבוה טפי מהחיצון אז מחשב החיצון טפל לו. אמנם הר\"ש כאן וגם הרמב\"ם בחיבורו (פכ\"ד ה\"ה מכלים) נקטו כלשון התוספתא שלפנינו. ורק שגם לפי גי' זו יש ט\"ס שם בהרמב\"ם. במ\"ש אבל בנטמא א' מהן בשרץ לא נטמא חבירו. עכל\"ר. האי מלת לא. לא הוא. וצריך למחקו. דא\"כ תמוה מפ\"ב דכלים מ\"ז. ועי' רכ\"מ שם שהיה לו ג\"כ גי' אחרת בהרמב\"ם. וא\"כ לפי דעת רבותינו שתפסו גירסת התוספתא שלפנינו לעיקר על כרחינו צריך לנו ליישב דלא תקשי להתוספתא מלעיל (ספכ\"ד) דחשיבת גובה השפה עדיף טפי מחשיבות פנימי. דשאני הכא. משום דכיון דכל עיקר מה שנרצה לידע ע\"י חשיבות של א' מהן. היינו דע\"י החשיבות מוכח שהוא התוך והשני אחוריים. א\"כ בשלמא כששניהן שפתותיהן שוות. הו\"ל שפיר כב' כלים בגוף א' ושניהן עקריים. וכרובע וחצי רובע לעיל (פכ\"ה מ\"ד) דאמרינן דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ\"כ במרדע (פכ\"ה מ\"ב). אבל כששפת חיצון גבוה יותר מפנימי. א\"כ מוכח וניכר עי\"ז שהוא העיקר. וששייכו תרווייהו אהדדי. וע\"י נמיכת הפנימי ניכר שהוא התוך. ולפיכך כשנטמא פנימי נטמא חיצון. אבל התם בפכ\"ד. הרי לא מאחוריים ותוך מיירי התם רק שע\"י החשיבות שבא' מחשב הוא כעיקר ואידך כטפל. אמרו לנו חז\"ל דחשיבות גובה השפה עדיף מחשיבות הפנימי. אחר כתבי כל זה. ראה זה מצאתי שרבינו הרא\"ש בפירושו כאן הביא גירסת התוספתא כפי שהגהנו לעיל. ואומר שישו בני מעי. אם ספיקות שלכם כך וכו'. וכדמומה שהרא\"ש הגיה התוספתא כך מכח קושייתנו הנ\"ל. ואעפ\"כ כבר ישבנו בס\"ד גם הגי' שבידינו שהיא כפי דעת הר\"ש והרמב\"ם: ",
+            "וק' מזה לתוס' שבת (ס\"ג ב'). שכתבו שכל עור רך. סגי בשיש בו כדי לצרור בו מרגלית. ואי\"ל דהכא בעור קשה מיירי. ליתא. דא\"כ איך אפשר לצרור בו מעות. וי\"ל דלרבעתוס' הא דמטהרי רבנן היינו רק מהטומאה דלשעבר. מדנתבטל הב\"ק דמקודם. אבל עכ\"פ גם לרבנן מק\"ט להבא. מדחזי מהשתא לב\"ק חדש לצרור בו מרגלית בשייחדו לכך. והו\"ל השתא כפנים חדשות. ואף על פי כן קצת קשה דמ\"ש הך משינה לשמו (פכ\"ח מ\"ה). וי\"ל: ",
+            "וכן אמרינן נמי לעיל (פכ\"ד סי' ע\"ב). וק' הרי במעילה (י\"ח א') אמרינן דבקיצע עור פשוט בכוונה. מק\"ט בכ\"ש. מדחזי לאחיזה. ומפרש התם שקוצצי תאנים כורכין מטלית כזה על ידיהן שלא יתלכלכו. וקשה מ\"ש קוצצי תאנים מקוצצי קוצים. הרי בין כך וכך קצצו בכוונה לתשמישו. ואמאי טהור. ובשלמא להרמב\"ם (פכ\"ג מכלים) דמצריך עכ\"פ שיהיה בהעור גע\"ג אצבעות. י\"ל דהכא מיירי שאין בו כזה השיעור. אלא להראב\"ד שם. דהתם בכ\"ש ממש סגי ק' שפיר מהכא. ויש לדחוק דהתם מיירי בשיש בו עכ\"פ צורת כלי. א\"נ דהתם מיירי בעור רך. אלא דא\"כ למה צריך כדי אחיזה. תוס' הנ\"ל: ",
+            "כך כתבו הר\"ש והר\"ב. וא\"ת ל\"ל ב\"ק הרי בל\"ז מסתמא קצען בכוונה והרי צורת כלי עליהן. וי\"ל אי משום צורת כלי. אמק\"ט רק מדרבנן. אבל מדיש בו ב\"ק מק\"ט מדאורייתא. ומה\"ט נמי פליג להו תנא משרוולין דסיפא דמק\"ט רק מדיש בהן צורת כלי. דהו\"ל רק טומאה דרבנן. וא\"ת עכ\"פ כיון דהכא מק\"ט מדיש להן ב\"ק. א\"כ מה קמ\"ל. הרי כבר תנינן (פי\"ז מט\"ו) כל שיש לו ב\"ק מ\"מ טמא. י\"ל דקמ\"ל דאף דהב\"ק שבאבנט ובברכייר אינו עשוי לקבלה. אפ\"ה מק\"ט (ועמ\"ש בס\"ד לעיל פט\"ו סי' ע\"ו). ולהר\"ש והר\"ב דס\"ל דהכא מה\"ט מק\"ט מדיש להן ב\"ק. צ\"ל אף שהב\"ק קטן מאד. וכלעיל (ספי\"א). אולם להרמב\"ם בחיבורו (פ\"ז ה\"ד מכלים) זון וברכייר מק\"ט. מדיש בהן צורת כלי. ולפ\"ז צ\"ל דאפ\"ה לא כללן תנא בהדי שרוולין. משום דהנך לפעמים יש בהן טומאה דאורייתא דהיינו ביש בהן ב\"ק: ",
+            "אולם גם מזה ק' כלעיל (סי' כ\"ז). דעכ\"פ אף שאין לו ב\"ק. ויהיה כפשוטי כלי עור שקצצו בכוונה לתשמישו והרי יש בהכיסין צורת כלי. ולמה לא יק\"ט. דבשלמא להרמב\"ם הנ\"ל. דמצריך לכל פשוטי כלי עור אף שקצצו בכוונה. אפ\"ה צריך שיהיה בו גע\"ג אצבעות. י\"ל דהכא מיירי שאין כיסין אלו ארוכים רק כדי להכניס בהן קצת מראשי אצבעות. אלא להראב\"ד הנ\"ל דבכ\"ש ממש סגי ק' וצ\"ע: ",
+            "והא דתנן לעיל (פכ\"ד מט\"ו) דשל קייצים טהור. היינו באינו עשוי לקבלה רק ללקט קוצים גופייהו. א\"נ התם מיירי בשל קייצים. דהיינו מיבשי פירות. ולובשן כדי שלא יתלכלכו ידיו בהפכו בהן התאנים שפלטו דבשן על פניהן. ורב\"א הכא גריס של קוצים. והתם גריס של קייצים: ",
+            "ותמוה הרי לא חזי למידי. ורמ\"ל (פ\"ז מכלים ה\"ב) מוקי לה בשחזר ותקנה. ובהא אף הרמב\"ם מודה. אבל גם זה תמוה. דא\"כ מה קמ\"ל פשיטא. ותו דא\"כ גם בנפסק עקיבו בסיפא מיירי בשחזר ותיקנו ואמאי כתב שם הר\"ש דבטל מתורת כלי וטהור אפי' להבא. ונ\"ל דכוונת רמ\"ל דמיירי שתיקן רק אזן א' אחר שנפסק גם הב'. דאז חזי קצת וכמש\"ל סי' ל\"ט: ",
+            "ונ\"ל דלא סתרי אהדדי מהך דלעיל. דלר\"ב דוקא לעיל שנפסקו האזנים ס\"ל דאמק\"ט. מדא\"א שינעול סנדל בלי אזנים ורצועות. דמיד כשינעלו ישמט ויפול מרגלו (כרש\"י שבת קי\"ב א' ד\"ה אפסיק). אבל הנך דהכא אפשר שפיר לנעלו גם בלעדן כשיהדקו ברצועות שבאזניו. להכי כשיחדו לנעלו כך מק\"ט עכ\"פ להבא. ולר\"ש דוקא בנפסק אזן א' (וכרמל\"מ הנ\"ל) מק\"ט להבא. מדאפשר להשתמש בו כך וכלעיל סי' ל\"ט. אבל בשניתק העקב או החוטם. או נפסקו. אפי' יחדו לתשמישו לא מהני. דבטלה דעתו אצל כל אדם. מדיש גנאי לצאת בו. ולהכי אמק\"ט כלל: ",
+            "ובזה תבין היטב סוגיא דיבמות (דק\"ב ב') דרק במנעל מחשבו קשור הרצועות מעל דמעל. אמנם רש\"י שם (ד\"ה וארקתא) כ' דבסנדל רצועותיו הם בגובה העקב סמוך לפיו וע\"ש: ",
+            "ולכאורה היה נ\"ל דדוקא במנעל שעורו רך. וכשנקרע רוב שפת החוטם לא חזי ללובשו דמה שנשאר עדיין שלם מהחוטם מדהוא רך הוא מתקפל ונשמט מראשי אצבעות הרגל. אבל בסנדל שעורו קשה. תנינן לעיל דדוקא בנתחלק כל עור החוטם לשנים נתבטל ממנו שם סנדל מדגנאי הוא לצאת משא\"כ כשנפחת רק רוב שפת החוטם שלו. אף שלא נשאר רוב גבהו שלם. אפ\"ה מדעורו קשה. עדיין נאחז הוא בהרגל והולמו בהקצת שנשאר מהחוטם שלם. ומה\"ט דוקא במנעל אמרינן ביבמות (ד' ק\"ב א') שלא תחלוץ בו. גזירה משום דמנעל מרופט. ר\"ל דלהכי לא תחלוץ בו שמא תחלוץ במנעל משנקרע הרוב משפת חוטמו. והרי אז לא מיקרי תו נעל. משא\"כ בסנדל לא גזרינן כה\"ג. דאפי' יקרע רוב שפת חוטמו. אפ\"ה אכתי חזי ללובשו. ושפיר מקרי נעל. אולם א\"א לומר כן. דבתוספתא (פ\"ד דב\"ב דכלים) נראה להדיא דאין חילוק בין מנעל לסנדל לענין נפסק רוב החוטם. דבשניהן נתבטל מתורת כלי. וא\"כ צ\"ל דלהכי נקט רק במנעל רוב החוטם. דסנדל מדהוא קשה. לאו אורחא שיפחת ויקרע רובו רק קצתו. רק אפשר שישתבר העור ההוא. וכשישתבר נשבר כל ארכו לשנים. וכך צ\"ל נמי לרש\"י (יבמות ק\"ב א') שמפירושו נראה שם. דדוקא במנעל גזרינן אטו מרופט. דמדהוא רך. עדיין יכול הוא לקשור הרצועות ממעל להעור הנקרע ההוא. ומיתב אכרעיה שפיר. אבל סנדל שעורו קשה. אם נפחת העור. לא מצי ליישבו יפה על רגלו דמלבד שחוטמו קצר. ועי\"ז הרצועות שהן מזה ומזה באמצע אורך הסנדל. לא יחזיקו הקרעים שבחוטם יחד כשיקשרם. ועוד דמדעור החוטם הקרוע קשה. אפי' יקשור הרצועות ממעל להעור הקרוע. אפ\"ה העור הקשה של הקרעים ידחקו הרגל. זה תוכן דברי רבינו רש\"י שם. א\"כ מבואר הדבר דסנדל שנקרע רוב חוטמו גרוע טפי ממנעל שנקרע רוב חוטמו ודו\"ק: ",
+            "והא דמשמע בירושלמי (פ\"ו דכלאים) דאית תנא דתני איפכא צרור שעה טמא צרור עולם טהור הוא תמוה. והר\"ש כאן הביא ירושלמי זה ולא פי' בו כלום. וגם בעל קרבן עדה כף ישים לפיו והניחו בלי פירוש. ונ\"ל דס\"ל להך תנא דמתניתין מיירי בנוד שלם שנפחו וצרר פיו. כדי לישב עליו רך. וכן עושין בימינו נוסעי ארחות שאינן רוצין לטלטל עמם כרים וכסתות. מביאים עמם נוד כזה שנופחים אותו חציו בלילה וישנים עליו רך וענוג ובבוקר פותחים פיו הצרור. וכשיצא הרוח יכרוך ויקפל הנוד וישימהו באמתחתו (וכ\"כ בספר הברית ח\"א דמה\"ב) ולהכי קאמר הכא שפיר צרור שעה טמא. מדלא ביטל ב\"ק שלו. אבל צרור עולם אמק\"ט. מדכבר ביטל ב\"ק שלו (כרפכ\"ג). ואפ\"ה אמק\"ט מדרס עד שיעשה בו מעשה רבה. שיהיה מוכיח שהוא לישיבה ולשכיבה כלעיל בכופת (פכ\"ב מ\"ט) שצריך שיחוק בו מקום לישיבה. וה\"נ כיון דנוד זה לא נעשה לישיבה רק לתת לתוכו משקין רק הוא רוצה ליחדו לישיבה. צריך שיעשה בו מעשה לבטל תשמישו דמעיקרא. א\"נ י\"ל דס\"ל להך תנא דמתני' מיירי בנוד נפוח. אם הוא צרור לעולם אמק\"ט. מדאין לו ב\"ק וכדאמרן. אבל צרור שעה דהיינו שמורה השעות. והיינו כמ\"ש הערוך (בערך צר הראשון) שיש חמת כדמות פסל. ונותנין בידו כ\"ד אבנים. ונותנין תחת הפסל ספל נחושת. וע\"י מאשינערי שבתוך הפסל. כל שעה ושעה מכ\"ד שעות היום. נפתח הנוד הזה. והוא זורק אבן א' לתוך הספל שתחתיו. וקולו נשמע בכל העיר: ",
+            "כך הוכרחתי לפרש ע\"ד הר\"ש והר\"ב דהכא מיירי ביש להעור ב\"ק. אמנם ק\"ל דמ\"ש ב\"ק של משקלות לב\"ק של מרגליות (לעיל מ\"ב) הרי גם מרגליות אמק\"ט אפי' בחרוזים על מתכות (כפי\"א מ\"ח) ואפ\"ה העור שצררוהו בו כשיש לו ב\"ק מק\"ט. ולא אמרינן שלא יהא הטפל חמור מהעיקר. ואי\"ל דשאני התם מדמוציא המרגליות לפעמים מהצרור לפיכך שפיר מחשב ב\"ק ואינו טפל כלל להמרגליות משא\"כ הכא מיירי בשצורר המשקולת לעולם בהעור. והו\"ל ב\"ק העשוי למלאות לעולם דל\"ש ב\"ק. ואפי' תימא דמחשב ב\"ק (ערמל\"מ פ\"ב ה\"ג מכלים) עכ\"פ הכא מדצורר בו המשקולת לעולם מחשב שפיר כטפל למשקולת ואמק\"ט. ליתא. דא\"כ מ\"ט דת\"ק דמטמא. ותו דהרי בפירוש תנינא לעיל (פי\"ב מ\"ח) דמשקולת מק\"ט. ודוחק לומר דהתם במשקולת של מתכת. והכא במשקולת אבן. אולם ל\"מ היה נ\"ל דהכא מיירי שאין להעור ב\"ק. ואפ\"ה חשיב ליה תנא קמא כיש לו ב\"ק מדבכל שעה חוזר וכורך המשקולת בתוכו אחר ששקל בו ומתקיים ב\"ק שלו. והו\"ל כצרור מרגלית לעיל (מ\"ב). ולר' יוסי לא דמי דבמרגלית נשאר בהעור זמן מרובה. להכי מחשב שפיר ב\"ק. משא\"כ משקולת מוציאו כל שעה ששוקל להכי לא מחשב ב\"ק. ומהרא\"ש נמי משמע שאין להעור ב\"ק. שכ' דלהכי חפוי של משקולת טמא. מדמניחין העור תמיד על המשקולת. והעור בטל לגבי מתכות עכל\"ר. ור\"ל דס\"ל להרא\"ש דמשקלות הו\"ל פשוטי כלי מתכות. ועור הפשוט שכורכין בו המשקלות הנ\"ל כעץ המחובר למתכות דמק\"ט (כפי\"ג מ\"ו). ור' יוסי ס\"ל דדוקא התם בטל עץ לגבי מתכות מדמחובר בו משא\"כ הכא דרק כרוך הוא בו. אמק\"ט וטהור: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ב כ' הכא דכל הנך דמני הכא אינו טמא רק כשהוא טפח על טפח. וזה תמוה דממ\"נ אי אינו כלי אפי' הוא מאה טפחים אמק\"ט. ואי הוא כלי אפי' הוא קטן ודק מאד כמחט נטמא. ורק להביא טומאה תחתיו ממקום למקום צריך מדאורייתא טפח על טפח. ורק הנושאו ממעל לטומאה נטמא מד\"ס גם כשהדבר המאהיל הוא רק שליש טפח. ובזה מ\"ש הנך אפי' כל מילי. ואפי' דבר שאמק\"ט כלל כאבן או בריות המים. הדין כך וצ\"ע: ",
+            "ובסוגיא דהתם אמרינן. מוסיף עליו השק שמטמא משום אריג. ומקשינן אטו בגד אמ\"ט משום אריג. ומשני ה\"ק. מוסיף השק אבגד. דאע\"ג שאינו אריג מק\"ט. ערש\"י שם. ול\"מ היה נ\"ל דה\"פ. דהאי מטמא משום אריג דנקט תנא דברייתא. לאו אשק קאי רק אבגד. וה\"ק מוסיף שק אבגד [שבגד מטמא רק כשהוא אריג. ושק] אע\"ג שאין אריג רק קלוע כ\"ש מק\"ט. שכן וכו'. א\"כ משמע ברור דהא בגד אמק\"ט כשהוא קלוע כ\"ש. והא דתנינן בעדיות (פ\"ג מ\"ד) כל הקלועין מבגד מק\"ט. היינו ביש בו גע\"ג אצבעות. ומזה נ\"ל דשטריקעראי שלנו שהיא מלאכת נשים שעושין בה פוזמקאות שטרימפפע בל\"א. מדהוא רק קלוע. שמוציאין עניבה אחת מתוך עניבה אחרת שבצדה. דוקא כשהקלוע ההוא הוא גע\"ג אצבעות מק\"ט. אבל כשאינו כשיעור כך. אמק\"ט משום אריג. מדאינו אריג רק קליעה. וה\"ה לבדין שנקרא פליש\"ט בל\"א שעושין ממנו כובעין. אם נעשה מצמר או פשתן. אינו מק\"ט רק בשיש בהן גע\"ג אצבעות. משום דרק אריג מטמא בכ\"ש בבגד. וזה אינו אריג. אבל בשק. וכגון שהדביק שערות בע\"ח יחד ועשאן פלישט כעין האר זאלען שלנו או הוט שלנו שנעשה משערות ארנבת. או בקלע משערות כעין צלצול קטן שקורין בענדכען בל\"א. בכולן אף שאינן רק כ\"ש מק\"ט כשק (ועי' רמב\"ם כלים פ\"א ופכ\"ב): ",
+            "וק' ה\"ת להרמב\"ם (פכ\"ב מכלים ה\"ג) דעור ומפץ שעשה מהן כלי שלם צריך שיהיה לכה\"פ גדול כגע\"ג אצבעות. אבל להראב\"ד שם דגם הנך כשהן כלי שלם סגי בכ\"ש. א\"כ ק' מה מוסיף עליהן שק שמטמא בכ\"ש. וי\"ל דגם להראב\"ד. דוקא כשהן חתיכת עור או חתיכת עץ שתתכן בכוונה ועשאן כלי שלם. מק\"ט בכ\"ש אפי' הוא כלי פשוט ובלי ב\"ק. אבל כשהן אריג כלי שלם אמק\"ט. רק בשק ובבגד: ",
+            "ולהראב\"ד שם. לשאר טומאות. כולהו במשהו סגי. וכן משמע פשטות לישנא דש\"ס (מעילה י\"ח א') אמנם אם ארג כלי שלם בלי ב\"ק מצמר או פשתן או קנבוס או משי. גם לרמב\"ם שיעורו בכל שהוא (כרמב\"ם פ\"א מכלים הי\"א ופכ\"ב ה\"א) וממשנה א' בפרקן מוכח דגם בארוג משער כלי שלם בלי ב\"ק שיעורו בכל שהוא. וכמ\"ש בס\"ד לעיל: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת א\"כ מ\"ש מרישא בג' על ג' אצבעות שנתנו בכדור דודאי לא נתמעטו. ואפ\"ה טהור לגמרי. י\"ל התם כדור עור מקיף המטלית מכל צד. להכי דוקא כשיש בהמטלית גע\"ג טפחים שהוא חשוב מצד עצמו. לפיכך אף שמוקף מכל צד מהעור. כמונח בקופסא דמי ולא בטליה. אבל אם אין בהמטלית רק גע\"ג אצבעות שאינן חשובים כ\"כ. להכי כשמונחים תוך עור של הכדור טמונים בתוכו. בטול' בטליה וכאינו בעולם דמי. משום הכי אמק\"ט כלל. מה שאין כן בכרך וקיפל המטלית של גע\"ג טפחים יחד ועשאן כדור. כבבא זו. אע\"ג דהתפר בטליה להמטלית מתורת גע\"ג טפחים עכ\"פ הרי הכדור בעצמו עדיין רחב גע\"ג אצבעות שיעור לקבל טומאה והוא גלוי להכי מקבל שפיר טומאת מגע משאר טומאות. אמם להראב\"ד [פכ\"ב מכלים הכ\"ו] אפי' גע\"ג טפחים שקפלו ותפרו ככדור. כבר בטלו מתורת בגד וטהור לגמרי. וא\"ת דקשה להראב\"ד הרי קיפול לבד מבטל להמטלית מתורת בגד (כשבת כ\"ת ב') וא\"כ ל\"ל בכאן תפר. י\"ל התם נתקצר משיעורו ע\"י הקיפול עד פחות מגע\"ג אצבעות. והרי גם גע\"ג אצבעות שנתקצר משיעורו ע\"י הקיפול. נתבטל מלקבל טומאה. מה שאין כן הכא שנשאר שיעור גע\"ג אצבעות לפיכך דוקא כשגם תפרו. אז נתבטל טומאה דמעיקרא ודלהבא ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מכרע מדרס שחברה למטה שכולה טמאה מדרס [כפי\"ח מ\"ז] ואת\"ל התם כרע ומטה שניהן מין א' הן. ולפיכך דמי למטלית בבגד הכא בסיפא. דהתם והכא אמרינן כשנתחברו יחד וא' מהן מדרס. כולו נעשה מדרס. משא\"כ הכא מטלית וקופה מדהן ב' מינין. לפיכך כשנתחברו. עדיין לא מחשבו כגוף א'. דנימא דכל הקופה נהוי מדרס כהמטלית הקטן שהניח עליו. עכ\"פ ק' הרי גם מזרן ומטה ב' מינין נפרדין הן ואפ\"ה אמרינן דמזרן שחיברו למטה שטמאה מדרס. גם הוא נטמא מדרס [כפי\"ט מ\"ה]. וי\"ל התם הדבר שנתחבר להמדרס חזי גם הוא למדרס. משא\"כ הכא קופה לא אפשר שתהיה מדרס. מדא\"ל עמוד ונמ\"ל. ואף למ\"ש [פי\"ט סי' ל\"ו] לדעת כמה מרבותינו דמזרון לא חזי למדרס. ואפ\"ה כשחברה למטה נעשה גם הוא מדרס. י\"ל התם המטה הוא עיקר הכלי והוא טמא מדרס. והמזרן שהוא טפל לו. בטל לגבי עיקר ונעשה גם הוא מדרס. משא\"כ הכא הקופה הוא עיקר הכלי והוא טהור ממדרס. לפיכך המטלית שהוא טפל לגבי קופה. אין העיקר בטל לגבי טפל. אלא טפל בטל לגבי עיקר. להיות גם הוא ראשון כהעיקר. דאף לקולא אמרינן דבטל טפל לגבי עיקר [כלעיל ספי\"ט]. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש הכא דמטמאין הקופה משום מגע מדרס. ומ\"ש לעיל [ספכ\"ד] בחיבר כף מאזנים במיחם דאזלינן בתר גודל ונטהר המיחם. ואמאי והרי עכ\"פ נגע בהכף קודם שחברן יחד. י\"ל התם מיירי שהכף נטמא בשרץ וכדומה. שהוא רק ראשון ואמ\"ט כלי. משא\"כ הכא המטלית הוא אב מדנעשה מדרס. עוד נ\"ל דמ\"ש הר\"ב לקמן [מ\"ז] בטלייה על הבגד דמיירי במטלית גע\"ג טפחים שטמא מדרס. וכך כתב גם הרמב\"ם [פכ\"ג מכלים ה\"ה] לכאורה היה נראה דה\"ה בגעגא\"צ שנטמא במת ושרץ. דהרי תנא סתמא נקט בתר רישא דהתם דמפרש בה דמיירי במטלית געגא\"צ. ורק רבותינו נקטו מדרס לרבותא דצד א' ודו\"ק. אבל באמת א\"א לומר כן. דאי מיירי בכל הטומאות הו\"ל למיזל בתר גודל [כלעיל פכ\"ד מי\"ז]. ואי\"ל דאין ה\"נ. ומאי דאמרינן התם דבב' צדדים הוה חיבור. היינו דאז אזלינן בתר גודל וטהור. ליתא דא\"כ עכ\"פ ק' מהכא [מ\"ו] במטלית מדרס שטלייה על הבגד הטהור. דכולה טמא מדרס. וק' ואמאי ונימא דניזל בתר גודל וטהור. אלא ע\"כ דדוקא בשהיתה המטלית גע\"ג טפחים ונטמא מדרס. וחברה לבגד שראוי למדרס. לא אזלינן בתר גודל. מדשניהן משתמשין לישב על שניהן ביחד. אבל בבריא שטלייה על הבריאה וכו' [ספכ\"ד] דכשטלה חיצונה על הפנימית. נתבטל ב\"ק של חיצונה. והרי רק משום ב\"ק נטמאה. אז אזלינן בתר גודל. דנתשב ב\"ק של פנימית שהוא יחשב כב\"ק של גדולה. וא\"כ לקמן [מ\"ז] אילו מטלית גע\"ג אצבעות שנטמא משאר טומאות. וחברה לבגד. כיון שאין המטלית והבגד שוות בקבלת טומאתן. אזלינן בתר גודל ודו\"ק. וא\"ת עכ\"פ ק' מ\"ש בבריה שטליה על הבריה [ספכ\"ד] דאזלינן בתר גודל בין לקולא ובין לחומרא. ומ\"ש בכרע מדרס שחברה למטה. דאמרינן דכולה טמאה מדרס. ולא אמרינן דניזל בתר גודל. וי\"ל לפמ\"ש בס\"ד [פי\"ח סי' נ\"ג] דכרע דהתם מיירי שנתפרק ממטה שלימה שהיתה טמאה מדרס. והרי ע\"כ מיירי התם שבשעה שנתחבר כרע זה במטה החדשה עדיין היתה המטה הישנה שממנה ניטל כרע זה. עדיין קיימת. דאי בנשתברה המטה הראשונה. גם הכרע היה נטהר בכל מקום שהוא. דהכל הולך אחר הישנות [כפי\"ח מ\"ו ומ\"ט]. וא\"כ מתורץ קושיתנו דשאני כרע. שא\"א שיהיה כהמטה החדשה שנתחברה לו. רק כהישנה שנטמא הכרע עמו. וכיון שעל כרחך נשאר הכרע בטומאתו. להכי כשחברה למטה החדשה נעשה עמו גוף א'. וכולה טמאה מדרס. אף שהמטה גדול מהכרע. הרי א\"א שיתבטל הכרע לגבי המטה. והרי כל המחובר לטמא טמא [כפי\"ב מ\"ב] אבל בבריה שטליה על הבריה. שכשחברן יחד לא נשאר שום חלק מהקטנה בטומאה הראשונה. לפיכך כשחברן יחד. בטלה קטנה לגבי גדולה. ופרח טומאה מהקטנה. וגכ. להר\"ב [פי\"ח מ\"ז] שכתב דהתם מיירי שהכרע נטמא ע\"י שדרס עליו הזב. יש לתרץ. דכיון דהכרע והמטה החדשה שניהן ראויין למדרס. הו\"ל כי הכא במטלית גע\"ג טפחים שחברה לבגד הכא דלא אזלינן גבה בתר גודל: ",
+            "ולהר\"ב וי\"א מלל הוא חוטי השתי שמשאיר האורג בסוף הבגד שלא הושלך ביניהן חוט הערב. ובהנך ס\"ל לרבנן דאע\"ג שהחוטין של שתי הללו אמק\"ט מגע. אפ\"ה מצטרפין הם לשיעור גע\"ג אצבעות. אם הן בעצמן רק ב' אצבעות. ויש לדקדק. דא\"כ היינו נומי סדין [דרפכ\"ט] ומ\"ט קרי ליה הכא מלל. ואי\"ל הרי התם פי' רבותינו דמיירי בששיירן לבלי לארגן עוד. ולהכי קרי להו נומי. דהיינו חוטין. משא\"כ הכא מיירי שהוסר הערב מבין חוטי השתי ונמלל מביניהן. ולהכי קרי להו מלל. ליתא דהרי בכה\"ג אפי' ניטל רק חוט א' מבין חוטי השתי פרח טומאה מינה [כפכ\"ז מ\"ח]. גם אי\"ל דהכא מיירי בשרוצה להשליך עוד חוט ערב בין חוטי השתי ואע\"ג דבכה\"ג ודאי מק\"ט. ככל שתי העומד (רפכ\"א) היכי ס\"ד דר\"ש שלא יצטרף להשלים השיעור. י\"ל דהא דשתי העומד מק\"ט היינו במתוח בכסא האריגה. משא\"כ הכא. ואפ\"ה קמ\"ל דמצטרף להשלים השיעור מיהו מלשון הר\"ב הכא משמע דמיירי הכא בשרוצה לשיירן לבלי להשליך ביניהן חוט הערב. כמו הך דרפכ\"ט. וא\"ת מ\"ש התם ששיעורן שש אצבעות. והכא יהיה שעורו סגי בב' אצבעות י\"ל התם לענין חיבור. דכיון שיש בהבגד עצמו כשיעור לק\"ט אמרינן דעד ו' אצבעות הו\"ל חיבור. אבל הכא לענין צירוף שאין בהבגד שיעור לק\"ט. לפיכך רק עד ב' אצבעות מצטרף להשלים השיעור לחכמים ולא טפי: ",
+            "וקשה ממ\"נ אם אין בהתחלה כשיעור. פשיטא שאמק\"ט. ואי ביש כבר בההתחלה גע\"ג אצבעות. אמאי לא יק\"ט. ומ\"ש מבגד שארג בו גע\"ג אצבעות דאף שלא גמרו עד אח\"כ מק\"ט מגע (כפכ\"ז מ\"ח). וי\"ל דדוקא אריג מק\"ט כשכבר ההתחלה הוא כשיעור. מדכבר חוטי השתי מתוחים ועומדים. שהרי גם הם לבד מק\"ט (כפכ\"א מ\"א). משא\"כ סבכה שהוא מעשה מחט בקלוע געשטריקט בל\"א להכי אמק\"ט עד שיגמור. והן הן דברי הרמב\"ם (פכ\"ב הי\"ב) ואע\"ג דבשבת (ס\"ד א') משמע דצמר ופשתן רק באריג מק\"ט ולא בקלוע. י\"ל דהכא בסבכה שאינו מצמר ופשתן מיירי. ולפ\"ז שטרומפף שלנו מצמר ופשתן אמק\"ט: "
+        ],
+        [
+            "ויש לדקדק למה להו לסיידים ולציירים לבדוק אחר שוויי הכותל. אחר שכבר בדקוה הבונים בחוט משקולת. וכי ע\"י שסיידו וציירו הכותל חזרה ונתעקמה אחר הבדיקה של הבונים. ולא עוד אלא שיצטרך להמסייד ולהצייר חבל משקולת בלי שיעור באורך יותר מהבונים שיש שיעור לחוט משקולת שלהן. וי\"ל דבשלמא בוני החומה קים להו לרבנן דבכל י\"ב טפחים בודקים אם בנו בשוה. דאם ימצאו עקמימות בהן סותרים אותן הי\"ב טפחים ויחזרו ויתקנוה כראוי מחדש. וכן נגרי עץ בודקין פסקי פסקי מה שבנו. רק משום דעמודי העץ והנסרים שבכותל הם בטבען שוין בלי עקמימות. להכי מסתפקים בבדיקות שיוויי הכותל אחר בניית כל י\"ח י\"ח טפחים. אבל המסייד והמצייר. שכל מלאכתן הוא אחר שנגמר כל גובה הכותל שכבר נבדקה פסקי פסקי כל י\"ב י\"ב טפחים. או אחר כל י\"ח י\"ח טפחים. ומצאו שכל פסקי פסקי שבכותל שוה הוא בפני עצמו אבל אעפ\"כ חוששין אלו אולי אין הי\"ב או הי\"ח העליונים שוין להתחתונים. ואולי א' מהן בולט טפי מחבירו לפנים או לאחור. והרי ע\"י עקמימות זה לא יהא לובן סיד שבמקום הנמוך שבכותל שוה במראה הלובן של הסיד שבמקום הגבוה שבכותל. וכ\"ש שע\"י העיקום שבשום מקום שבכותל יקלקלו הציורים שיצייר המצייר על הכותל. לכן יש גם להם חוט משקלות למדוד כל הפסקי פסקי ביחד לבדוק אם אין פסקי א' בולט טפי מחברתה. אולם מפני שבודקין כל גובה הכותל בפעם א'. לכן אין לחוט משקולת שלהן שיעור. דהכל לפי גובה הכותל. וכשיראו שפסקי א' מהי\"ב או י\"ח טפחים בולט מעט מחבירו. אז מפני שהעקמימות ההוא רק מעט הוא. יטיחו מעט טיט על מקום הנמוך כדי להשוותו עם מקום הגבוה שבכותל. כדי שכשיסיידו ויציירו אח\"כ הכותל יהיה המראה מקובלת לעין הרואה: "
+        ],
+        [
+            "ורתוי\"ט כתב דלהרמב\"ם אספקלריא היינו ברילל בל\"א. ובמח\"כ רבינו הגדול. זו שגיאה כפולה היא. חדא דבימי חכמי המשנה לא הומצא עדיין עשיית הברי ללען. ובכל הש\"ס לא נזכר שמץ דבר ממנה. כי הומצאה זמן רב אחריהם. מן אלכסנדר ספינא בשנת ה\"א וס' לב\"ע. ואפי' בימי הרמב\"ם עדיין לא היתה מצויה. דהרמב\"ם היה חי באמצע מאה העשירית לאלף החמישי. וגם פערשפעקטיף לא היתה עדיין בימי חכמי הש\"ס כי זאת הומצאה מן צאכאריוס יאנזאהן במיעדלבורג בשנת ה\"א ת\"ס בערך. ומה שנמצא בש\"ס (עירובין מ\"ג ב') שהיה לו לר' גמליאל שפופרת שצופה אלפים אמה. כבר כתב הרמב\"ם שם שלא היתה של זכוכית רק של נחשת ובה בריח כמו שיש לחכמי אסטראנאמי וע\"ש. ותו קשה אם נפרש כרתוי\"ט דאספקלריא היינו ברילל. היאך יתכן לפ\"ז סיפא דמתניתין דקאמר תמחוי שעשאה אספקלריא. והיאך אפשר לעשות מן תמחוי בריללע. וגם לשון הרמב\"ם עצמו שהביא רתוי\"ט שכ' וז\"ל שהנראה באספקליא אינו נראה במקומו האמיתי. ולא בשיעורו האמיתי עכ\"ל. וקשה וכי הנראה בבריללע אינו נראה במקומו האמיתי. וגם בשיעורו האמיתי נראה כל דבר ע\"י בריללע. זולת כשנראה הדבר ע\"י זכוכית המגדיל או המקטין. וזה מזיק לעין הרואה כידוע לחכמי אפטיק והרופאים. אולם אלו ב' מדות שמנה הרמב\"ם באספקלריא. הם הם רק בשפיגעל שהאדם שבבואה שלו נראה בשפיגעל. אם הוא במזרח נראה בבואה שלו במערב. ואם פניו לצפון. נראה כאילו פניו לדרום. וכמו כן הדבר הנראה בו אינו כפי שיעורו האמיתי. שעינו הימיני נראה בשפיגעל כאילו הוא בשמאל הבבואה. ומלבד כל אלה מבואר הדבר שהוא לשון יוונית. ספעקולאריא שפירושו זכוכית או שפיגעל. והייינו מה שאמרו חז\"ל (יבמות מ\"ט ב') כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה. ורק משה רבינו עליו השלום ראה באספקלריא המאירה. ר\"ל עצמות אלקותו ית' אי אפשר לשום ילוד אשה לראותו. ואפי' משה רבינו ע\"ה בעצמו. דגם בו כתיב ופני לא יראו. אלא כל ישראל לא ראו רק כמו הבבואה של עצמותו יתברך. אלא שמרע\"ה ראה כביכול הבבואה ההיא ברורה כל האפשר לראות. משא\"כ שאר הנביאים [אמנם לעיל פי\"ד מ\"ו קראו תנא לשפיגעל בשם מראה. והוא לשון הקודש ממש]: ",
+            "ואעניד עטרות לי דברי ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל פה קדוש יאמר דבר זה דהכי קאמר ר' יוסי. דהרי קשה למה איצטריך לאשמעינן כלל. דאפרכס של זכוכית טהור. הרי מדקאמר כבר לעיל (ספי\"ד) דאפרכס של מתכות טמא. והיינו מדאין צריך שיהיה לו ב\"ק. א\"כ ממילא שמעינן דהא אפרכס של זכוכית טהור. דהרי זכוכית אמק\"ט רק בשיש לו בית קיבול [והרי אפי' אפרכס הנעשה מעץ. מדאין לו ב\"ק אינו מקבל טומאה. דהרי אפי' כלי חרס שיש לו תוך בלי בית קיבול אינו מקבל טומאה (כפ\"ב סי' ל\"ה)]. אלא להכי נקטיה מדרצה לסיים בטהרה. וגם מלת כלים שהוא שם המסכת. הוא מורכב מב' הברות כל ים מעיד על ב' ענינים המדוברים בה. ומסיים בטהרה. דכל מק\"ט. מדהכל נוצר מעפר וכל שממנה מקבל טומאה. וים אינו מקבל טומאה דכל הנברא ממים טהור (כפי\"ז מי\"ג) עד כאן לשון ע\"ר זהב טהור. אולם מכאן משמע שכל מסכת ומסכת כבר היה סדורה קודם רבי דהרי ר' יוסי היה בהדור שלפני רבי (ככתובות ד' ק\"ג ע\"ב) וכן משמע נמי בביצה (ד' ל\"ב ע\"א) דמשני הש\"ס להזיע וקודם גזירה. וכ\"כ במ\"ק (ד' י\"א ע\"א) דקאמר כאן קודם גזירה. א\"כ יש לפנינו משניות שנשנו גם קודם יוחנן כהן גדול שהוא גזר אותה גזירה. והוא היה חי זמן רב קודם רבי כמה מאות שנים (ועי' תוס' ב\"ק ד' צ\"ד ע\"ב) ורק סדר המסכתות זו אחר זו. הוא הוא שסידר רבי. וזהו גם כוונת רש\"י (ב\"מ ד' ל\"ג ע\"ב) ע\"ש. אולם זה פשוט שכמה משניות נתוספו ע\"י רבי מחכמי הדורות של התנאים האחרונים שהיו לפני רבי. ושהיו בימיו. ורבינו הקדוש אסף כל גדולי חכמי דורו וכל אחד ואחד העיד מה ששמע מרבותיו. ואמר גם דעתו במה שלא נזכר במשניות הקודמים. וכולן גם הם שלבן וסדרן רבי במקום הנאות להן בין משניות הקודמין (ועמ\"ש בס\"ד בפירושינו רפ\"ב דאבות) וכן אמרינן בירושלמי (שבת רפט\"ז הלכה א') ששיקע רבי כמה משניות בין הקודמין וע\"ש. ואל תתמה. שהרי כמה משניות כבר בימי אברהם אבינו ע\"ה כבר נשנו. וכדאמרינן בע\"ז (די\"ד ע\"ב) ע\"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקא הוה. מכל זה מוכח דכבר היה המשניות קודם רבי אלא דמהכא נמי מוכח שגם סדר כל מסכת ומסכת כבר קודם רבי היה (ועי' רמב\"ם בהקדמתו לסדר זרעים) ולהכי שפיר כבר ר' יוסי אמר אשריך כלים שיצאתה בטהרה: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..38f8c2cdbf38f20dd73ad9f792e512b825036dd0
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Kelim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,302 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Kelim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Kelim",
+    "text": [
+        [
+            "וא\"ת האיך אפשר לומר שבשעה שמחובר לטומאה יהיה אב. וכשיפרוש ממנה יהי' ראשון. וכי טומאת אב שהי' בו בתחלה להיכן הלכה כשפירש מהטומאה. וכדמקשה כה\"ג בש\"ס (פסחים דל\"ג ב'). וי\"ל הך טומאת אב שהיה בו בשעה שמחובר לטומאה. לאו טומאת עצמו היא רק טומאת הנבילה שנשאה דהו\"ל כאילו מחוברת בהנושא. וכאילו הנוגע בהנושא נגע בהנבילה עצמה. ובכה\"ג צריך נמי לתרץ לקמן פי\"ט מ\"ה. ופי\"ח מ\"ז. ובזבים פ\"ה מ\"ב. ועוד בכמה דוכתי. דבכולהו מחלקינן בטומאה בין קודם או אחר שפירש מהטומאה. והא דנקט מטמא בגדים דמשמע רק בגדים שלובשן. דקשה ולמה לא נקט כפשוטו מטמא כלים שנוגע. י\"ל דלישנא דקרא נקט דכתיב יכבס בגדיו. ובעי נמי לאשמעינן. דדוקא כלי שהוא דומיא דבגד. מטמא באותה שעה ולאפוקי אדם וכ\"ח. וכתורת כהנים שהביא הר\"ב (פ\"ה דזבים מ\"ה. ועתוי\"ט שם): אולם לרבינו הרא\"ש (פ\"ה דזבים מ\"א) שכתב דכל המטמא בגדים. אין חילוק בין פנימיים לחיצוניים. דאע\"ג שלא נגע בהן בגופיה טמאים. א\"כ נ\"ל לפ\"ז דלהכי שפיר נקט מטמא בגדים. לאשמעינן דאפילו בגדים החיצונים שלא נגע גופן בהן טמאים (ועמ\"ש בס\"ד בזבים פ\"ה) דמסתבר כרבינו הרא\"ש (אף שמדברי שארי רבותינו לא משמע כן) והן אמת שגם רבינו מאור עינינו רש\"י זצוק\"ל עמד בזה. למה נקט בכל דוכתא מטמא בגדים. ורצה לומר מטעם זה (ב\"ב ד\"ט ב') דדוקא בגדים שלבש מטמא. ולא בגדים וכלים שנגען מבלי שלבשן. אבל רבעתו\"ס שם דחו דעת זה בראיות ברורות. אמנם מה שכתב הר\"ב דדוקא אדם שנשאן נטמא. אבל כלים ואוכלין ומשקין שהי' טומאה על גביהן. ולא נגעה בהן טהורין. וכתב ע\"ז הגאון הגדול מו\"ה עקיבא זצוק\"ל וז\"ל. וכ\"כ הרמב\"ם בשם הספרא. וכ\"כ רש\"י (שבת פ\"ג ב' ד\"ה כרעו הן) אולם רש\"י עצמו כתב (נדה נ\"ד סוף ע\"ב) וז\"ל שם. אבל דם נדה מטמא את שתחתיה משום משא. להיות ראשון אף שלא נגע בו. עכ\"ל. הרי מבואר דכלי נטמא במשא. וצ\"ע. עכ\"ל הגאון הנ\"ל: והקשיתי לו א\"כ למה לא התמיה על רש\"י ממשנה ערוכה (פ\"ה דזבים מ\"ב) דקאמר להדיא. כל שהזב נישא עליו טהור. חוץ ממרכב ומשכב ואדם. וכ\"כ מעובדא דחגיגה (דכ\"ג א') שהניח רצועה על פה החביות. ונפלה לתוך החביות ונטמא. ול\"ל נפלה לתוך. הרי ממילא נטמא החביות ממשא המדרס. אע\"כ מ\"ש רש\"י את שתחתיו ר\"ל אדם שתחת הדם נדה. דרק אדם ראוי להיות טמא כשנשא טומאה. להכי בנשא דם נדה נעשה ראשון לאחר שפירש מהטומאה. תדע דהרי כן מוכיח נמי לשון רש\"י דרק אאדם קאי דאי אכלי הול\"ל \"אבל מטמא אותו\". ור\"ל הכלי דנקט ליה מקמי' הכי דאינו נעשה אב כמשכב שתחת נדה. ותו דאי אכלי מה ראיה מייתי רש\"י מפ\"א דכלים מ\"ג. והרי התם לא נזכר כלל דכלי נטמא במשא. אע\"כ כדאמרן דרק אאדם קאי: והשבני הגאון הנ\"ל וז\"ל לענ\"ד את שתחתיו משמע כל שתחתיו. והא דלא נקט רש\"י \"אבל מטמא אותו\". ה\"ט מדסד\"א דדוקא משכב נטמא במשא. ומ\"ש מר ידידי הרב נ\"י מפ\"ה דזבים ימחול לי. דאין זה משנה ערוכה. דהרי ר\"ת (עירובין דכ\"ז) פי' משנה זו. דכל שהזב נישא עליו טהור. היינו מטומאה חמורה. אבל טמא טומאה קלה. ומה שהקשה מר מחגיגה. י\"ל כיון דחביות כ\"ח אינו נטמא במגע ע\"ג. ה\"נ אינו נטמא במשא ע\"ג. ומ\"ש ידידי מהראיה דמייתי רש\"י מפ\"א דכלים. נ\"ל דראיית רש\"י אינו רק דדם נדה מטמא במשא. עכ\"ל הגאון זצוק\"ל: ויען הננס להשיב דבר דבור על אופניו דמ\"ש הגאון ז\"ל דאת שתחתיו משמע כל שתחתיו. לפענ\"ד א\"א לומר כן. דא\"כ אוכלין ומשקין נמי נטמאו בנשאו לטומאה. והא ליתא. דהרי אפילו זב דחמור דמטמא למשכבות שתחתיו כשהן ראויין למשכב ועושה אותן אב הטומאה. אפ\"ה אמ\"ט לאוכלין ומשקין שתחתיו כשלא נגע בהן (כרמב\"ם פ\"ו ממשכב). ומ\"ש עוד הגאון ז\"ל דהמשנה פ\"ה דזבים. אינה משנה ערוכה. דלר\"ת כל שהזב נישא עליו טהור היינו רק מטומאה חמורה. ע\"ז אמר שומר. הרי תוס' שם דחו דברי ר\"ת אלו בשתי ידים. ומ\"ש הגאון עוד דסוגיא דחגיגה י\"ל דכמו דכ\"ח אמ\"ט ע\"ג במגע כ\"כ אמ\"ט שם במשא. נ\"ל דכוונת הגאון ז\"ל אע\"ג שהרצועה הטמאה היתה מונחת על השפה של החביות. נמצא שנגעה גם בקצה השפה שכלפי פנים. עכ\"פ הרי כבר כתב הרמב\"ם (פי\"ג מכלים ה\"ח) דכל משפה פנימית ולחוץ דינו כע\"ג. ומדהוקשו מגע ומשא אהדדי מדכתיב והנוגע והנושא כל שלא בא לכלל מגע לא בא לכלל משא (כפ\"ט דחולין מ\"ה). אמנם במחכה\"ר דברים אלו הם מגדל הפורח באויר. דהרי קיי\"ל דב' חצאי שיעור המחוברין בקיסום אין מצטרפין לטמא הנוגע בא' מהן. ואפי' כשמחוברין אז כאחד טהור. ואפי\"ה בנשאן כאחד נטמא (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ ה\"ה). ותו דהרי בנדה (דמ\"ב ב') אמרינן בפירוש בבית הסתרים נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא. וכ\"כ תרווד רקב מטמא במשא ולא במגע (כרפ\"ב דאהלות). אלמא דגם מה שאינו מטמא במגע מטמא עכ\"פ במשא. אע\"כ דהיקישא דמשא למגע אינו רק לענין המקום. דהיינו בא\"א כלל ליגע בטומאה שבפנים. דהיינו מוח שבקולית סתומה מכל צד שא\"א ליגע שם בהמוח. לפיכך אמ\"ט גם בנשאו. אבל ודאי יש כמה דברים שאמ\"ט במגע אבל מטמאין במשא. ותו מדפליגי ר\"י ורע\"ק התם רק בנבילה. וס\"ל לרע\"ק דכל שאמ\"ט במגע אמ\"ט נמי במשא. והרי באהלות (פ\"ב מ\"ז) ס\"ל לרע\"ק דעצם כשעורה שנחלקה מטמא במשא ולא במגע (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ וכרתוי\"ט שם) א\"כ מוכח דרק בנבילה הוקש ולא בשאר טומאות. וכן משמע נמי לשון הרמב\"ם (פ\"ב מאה\"ט הי\"א) ע\"ש. ועי' מ\"ש בס\"ד בפירושנו באהלות (פ\"ב) ודו\"ק. ואם נאמר דכוונת הגאון ז\"ל לאו אהיקש. רק דמסתבר שיהיו כל הטומאות שוות בכלי חרס. גם הא ליתא. דא\"כ הא דאמרינן (שבת פ\"ד א') דילפינן מקרא דאין כ\"ח נטמא במדרס. וקשה לי ל\"ל קרא. סברא הוא. הרי אין מדרס שייך באויר כ\"ח והרי לפי דברי הגאון כל טומאות שבכ\"ח צריך שיהיו שווין. אולם גם אם ניתן להגאון ז\"ל פירושו ברש\"י הנ\"ל דמ\"ש רש\"י את שתחתיו. היינו כלי שתחת דם הנדה. אפ\"ה לא ק' דברי רש\"י אהדדי כקו' הגזצוק\"ל. די\"ל דדוקא דם נדה קאמר רש\"י דמטמא כלי שתחתיו. ומהטעם שכתב רש\"י בעצמו שם מדהוקש לנדה. אבל בשאר אה\"ט מודה דאין כלי שתחתיו נטמא בשלא נגעה בו. ומ\"ש הגאון עוד דהראי' דמייתי רש\"י מפ\"א דכלים היינו רק דדם נדה מטמא במשא. אנא נפשי כתבא יהבית דבעניותן יש כאן עיון מאד. דהנה במשנה ג' בפרקן קאמר למעלה מהן בועל נדה שעושה מצע תחתון כעליון. ר\"ל דמצע תחתון שלו שוה בדינו להמכסה עליון שלו. ששניהן דינן כעליונו של זב. דאינן נעשין רק ראשון לטומאה. והרי משכב דתני בבבא זו ודאי היינו כלי. וא\"כ מבואר הדבר היטב דרק בועל נדה מטמא כלי שתחתיו אף שלא נגע בו. אבל שרץ ונבילה ואינך אבות שנזכרו לעיל מיניה במשנה א' וב' אין כלי שתחתיהן טמא כשלא נגעו בו. ותמוה לפ\"ז סוגיא (בנדה ס\"ט ב') דאמרינן זב וזבה שמתו מטמאין במשא. מקשה הש\"ס. אטו כל מת מי לא מטמא במשא. ואצטריך הש\"ס לדחוקא בתירוצים דבמשא דקאמר היינו מסמא. וק' לפי דברינו הנ\"ל דכל כלי אינו נטמא בשהיה הטומאה עליה. חוץ בזב וזבה. וע\"כ צ\"ל דס\"ד דמקשן דבמשא דמתניתין היינו בשנשא אדם את הזב שמת. ולהכי מקשה שפיר. אטו כל מת מי לא מטמא במשא דהיינו בשנשאו אדם. ולהכי אצטריך לדחוקי דבמשא דקתני היינו במסמא דבכה\"ג רק זב מטמא ולא מת. וק' ל\"ל לש\"ס לדחוקי כולי האי ולטייט מלת במשא שבמתניתין. לימא דבמשא דקתני היינו לענין כלי שתחתיו. דבשאר מת אינו מטמא לכלי שתחתיו כשאינו מאהיל עליו. אבל זב וזבה מטמאין לכלי שתחתיהן כשמת כמו בחייהן. וביותר תמוהין דברי רש\"י התם (בד\"ה כדכתיב) שכתב להדיא דמיירי שיש כלי תחת המסמא דבשאר מת אמ\"ט שאין זה משא. עכ\"ל. משמע ודאי דאי לא הוה מסמא. רק דבר אחר חוצץ בין המת להכלי היה הכלי נטמא במשא. והרי הוכחנו לעיל במשנה ג' דלא שייך משא בשאר טומאות. ואת\"ל לחלק דס\"ל דדוקא מת מטמא לכלי שתחתיו במשא ולא שרץ ונבילה. לא ידענא איזה שורש נמצא מנ\"ל לחלק בהכי. וגם הרמב\"ם (טומ\"מ פ\"ו הי\"ד) שפתיו ברור מללו דגם במת לא שייך טומאת משא בכלי שתחתיו. וכן הר\"ב כאן מ\"ב קאמר בכלל דלא שייך טומאת משא בכלי שתחת שום אה\"ט. ושם בנדה (פ\"י מ\"ד) נקט ואתא לישנא דרש\"י ממש דמיירי ביש כלי תחת המסמא משמע דבלא מסמא הי' נטמא הכלי שתחת המת. הרי אפי' נימא דרש\"י אזיל לשיטתי' הנ\"ל (נדה נ\"ד סוף ע\"ב) דכל כלי שתחת טומאה נטמא. ק' דעכ\"פ מי הכריח לרבינו בסוגיא דזב וזבה שמתו לאוקמי מסמא דמתני' בכלי. ולא כפשוטי' באדם. אבל להר\"ב ז\"ל גדלה מדורת התימה דהרי סותר דברי עצמו. וצ\"ע גדול (ועי' מ\"ש בזה נדה פ\"י שהארכנו בזה בס\"ד): ",
+            "וכן אמרינן בתוספתא (פ\"ה דזבים) וכן פסק נמי הרמב\"ם (באה\"ט פ\"ו הי\"ג). ולכאורה נראה ראי' לזה מש\"ס (בכורות כ\"ג א') דקאמרינן דאפר פרה שנחערב באפר מקלה דאי רוב אפר מקלה אמק\"ט במגע ולמה לא נקט טפי מי חטאת שנתערבו במים דעלמא דהרי תערובות כזה מצוי טפי מתערובות אפר פרה באפר מקלה. אלא ש\"מ דכל תערובות שבמים אפי' יהיה הרוב ממים דעלמא אפ\"ה כל שמעורב בהן כדי הזיה מי חטאת מטמא אפי' רק במגע. מדא\"א בהן מגע בלא משא. ומה שהקשה ע\"ז רכ\"מ בשם הר\"י קורקס (שם) דעכ\"פ משכחת לי' בהן מגע בלי משא כשנקרשו המים בקור. במחכ\"ר אי בשנקרשו הרי אז דינן כאוכל שנגע במשקין (כרפ\"ג דטהרות) דאינו נעשה הכא רק ראשון ואינו מטמא לאדם כלל. אבל כ\"ז בורכא. דאפ\"ה הוה מצי שפיר למנקט שנתערבו מי חטאת ברוב מים דעלמא דאמ\"ט במגע. ואפ\"ה לא תקשי דהרי עכ\"פ נטמא משום נושא מי חטאת. י\"ל דאפ\"ה יש נ\"מ בשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין שאינן נפסלין שאינן נטמאין בנשאו לאהט\"ו (כתוספתא פ\"ה דזבים). ותו דבפירוש תנינן (תוספתא פ\"ח דפרה) דמי חטאת שנתערבו ברוב מים דעלמא גם במשא אמ\"ט (ועי' מ\"ש בזה בס\"ד פ\"ט דפרה \"בבועז\" סי' ח' שהארכנו שם בכל זה): ",
+            "והא דנקט הש\"ס (נדה לב ב') כעליונו של זב. לאו דוקא. דגם הוא לא חמיר מעליונו של בועל נדה עצמו. רק משום דעליונו של זב מפורש בקרא טפי מעליונו של בועל נדה. להכי ניחא לי' טפי לתמוך דינו דבועל נדה אמה דכתיב בפירוש בקרא. א\"נ קמ\"ל דעכ\"פ אין עליונו של בועל נדה קיל מתחתונו כדאשכחן בזב: ",
+            "והא דלא נקט שוה מגען למשאן. כלישנא דנקט בסיפא גבי משכב ומושב. נ\"ל משום דהא פשיטא דכולן שוה מגען למשאן. מדכולן דבר לח. שא\"א שיגע בהן מבלי שיסיטן ולפיכך אי הוה תני הך לישנא לא הוה מטפי כלום אבועל נדה דתני מקמי הכי. דהרי גם הוא שוה מגעו למשאו שבשניהן אמ\"ט בגדים וכלים כלל. להכי ניחא לי' טפי למנקט עיקר המעלה שיש להנך אבועל נדה שהם מטמאין בגדים במגע ובמשא. הא בועל נדה אמ\"ט בגדים בין בנגעו או נשאו להבועל ולרמב\"ם לעיל סי' י\"ז דגם בועל נדה. אדם הנוגעו או הנושאו מטמא בגדים. פשיטא דלא הוה מצי למיתני הכי ששוה מגען למשאן. דא\"כ מה מעלה יש בהן נגד בועל נדה. אבל קאמר שהן מטמאין במגע. ר\"ל בכל שהוא מטמאין במגע ובמשא וכמו שכתב הרמב\"ם להדיא (בפ\"א ממשכב) משא\"כ בועל נדה אמ\"ט עד שישא את כולו. עוי\"ל דלהכי לא נקט הכא שוה מגען למשאן. מדבעי למתני בתר הכי מרכב דלכ\"ע אמ\"ט אדם לטמא בגדים דרק הנוגע בו נטמא. ורק אדם הנושאו מטמא לכלים שנגע אז (כרמב\"ם פ\"ו ממשכב ה\"ב): ",
+            "ומ\"ש הר\"ב ורתוי\"ט דמיירי. דכשתפס הזב בהאבן. נטמא המרכב שתחת האבן. תמוה. דהרי צריך שיהי' נשוי רוב הזב על הכלי שתחתיו (כזבים פ\"ה מ\"ה). וכי ס\"ד שיהי' מרכב חמור ממושב בזה. וצ\"ע [אב\"י וכרע\"ב ורתוי\"ט. כתב ג\"כ הרב\"א ועי' זבים פ\"ה מ\"ב ברתוי\"ט ד\"ה אצבעו. ושם מ\"ד ברע\"ב ד\"ה מקצת ודו\"ק]: ",
+            "מיהו לרתוי\"ט (נדה פ\"י מ\"ז ד\"ה אינה) ס\"ל להרמב\"ם דקודם הבאת קרבנותיהן אפילו רצו רק ליגע בקודש צריכין טבילה אחרת אבל לאכול קודש לא מהני אז טבילתן. ואחר הבאת קרבנותיהן מותרין ליגע ולאכול קודש בלי טבילה כלל. מיהו תני קודש מדאקדמה קרא בכל קודש לא תגע. אבל ה\"ה כניסה למקדש: ",
+            "ונ\"ל דאע\"ג דברוב חזר להיות דתני בפרקן. אפשר השני בלי הראשון. ואפ\"ה תני חזר, עכ\"פ במוסגר ומוחלט דאפשר למטעי גבייהו. דקדק התנא בלישניה טפי. עוד נ\"ל דלהכי לעיל בהנך דקתני למעלה מהן. לא נקט כמה דברים דנקט במשנה זו. משום דלעיל לא נקט רק מה שזה למעלה מזה בחומר הטומאה אבל הכא נקט תו גם מה שזה למעלה מזה בחיובא דגברא: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דלעולם רבנן. רק תנא דמתניתין בא\"י קאי (כשבת ע\"ג ב') ולהכי הך דקאמר א\"י מקודשת מכל הארצות לא קחשיב לה. רק הוא כמו הקדמה. כדי לאשמעינן במאי איירי. ומסיק שפיר בתר הכי דבא\"י עצמה שהיא קדושה יש יו\"ד מדריגות בקדושתה (וכן נראה דעת הרמב\"ם בחירה פ\"ז הל' י\"ג וע\"ש) א\"נ נ\"ל דהא דקאמר י' קדושות הן ר\"ל י' מקומות הן ששוין לענין קדושה מלטמאותן ואעפ\"כ יש בקדושתן מדריגות מדריגות. אבל בשאר א\"י לא מצינו בה קדושה לענין טומאה טפי מבחו\"ל. דהא דבחו\"ל אוירה ועפרה טמא גזירה מאוחרת היה (כשבת ט\"ו ב') והא דמצינו (בעמוס ז' י\"ז) שנקראת חו\"ל אדמה טמאה. וכ\"כ (ביהושע כ\"ב י\"ט) אם טמאה ארץ אחוזתכם. לאו היינו טומאה ממש. אלא לשון תיעוב ושנאוי. וכדאשכחן כי טמא את דינה (בראשית ל\"ד ה') ונסתרה והיא נטמאה (במדבר ה' י\"ג) בכור בהמה טמאה (במדבר י\"ח ט\"ו). טמאת השם (יחזקאל כ\"ב פ\"ה) וטימאו את שם קדשי (יחזקאל מ\"ג ח') וכדומה הרבה. שכולן אין משמעותן טומאה ממש. רק לשון שנאה ותועבה הוא. וה\"נ נקראת חו\"ל ארץ טמאה. ר\"ל ארץ שנואה שאינה חביבה לפני הקב\"ה כא\"י. דכתיב בה ארץ אשר עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה [אב\"י ועי' לרמב\"ם במ\"נ ח\"ג פמ\"ז הנה התבאר שמלת טומאה נאמרת בשיתוף וכו']: ",
+            "כך פירשו רבותינו. ול\"מ היה נ\"ל דמדקאמר לתוכה ולא בתוכה. משמע טפי. דאפילו לא מת באותה עיר. רק שכשמוליכין אותו לקברו רוצים להעבירו דרך העיר. אף שיכולין להוליכו לביה\"ק בדרך אחר שקרוב יותר. אפ\"ה רשאין להוליכו ולהעבירו דרך העיר. אע\"ג שהוא רחוק יותר ומה\"ט נקט שפיר לשון מסבבין ולא נקט מכניסין (ערתוי\"ט) היינו כדי לאשמעינן דשרי אף שהוא דרך סיבוב. מדרחוק טפי. אולם מרבינו הרמב\"ם (בחירה פ\"ז הי\"ג) לא משמע כן: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ב. וכך מ\"כ בתוס' ישנים (שבת טז א). וק\"ל ע\"ז מפנס ומשפך לקמן (פ\"ד מ\"ב) [אב\"י לדעתי צ\"ל מ\"ד ותו לא] וכן מסילון חרס שאמק\"ט (כפרקן מ\"ג) ועוד טובא במכילתין שנזכרו כמה מיני כ\"ח שיש להן תוך בלי ב\"ק והן טהורין. וכפי הנראה למדו רבותינו כן. מדילפי מתנור דאפילו תלוי בצואר גמל מק\"ט (כשבת קכ\"ה א). והרי אז יש לו תוך ואין לו ב\"ק. ואפ\"ה מק\"ט. ומינה למדו רבותינו. דה\"ה בשאר כלים. ול\"מ היה נ\"ל דתנור שאני. דאפילו היה בו תרתי לטיבותא שאין לו ב\"ק. וגם תוך אין לו. אפ\"ה מק\"ט. וכדמוכח לקמן (פ\"ו מ\"א וב' וע\"ש). וגם אם הוא מחובר בקרקע. רבייה קרא דלק\"ט (כשבת קכ\"ה א'). אולם מהרמב\"ם (פי\"ח מכלים ה\"א) מבואר להדיא דכל כ\"ח שאין לו ב\"ק או אפי' יש לו ב\"ק ואינו עשוי לקבלה אמק\"ט [אב\"י ועי' רתוי\"ט ד\"ה פשוטיהן מ\"ש בשם הר\"ש דלהכי כ\"ח שאין לו ב\"ק טמא שמתחלה לכך נעשה להיות מטה על צדה ולפ\"ז יש לכוון דעת הרע\"ב והר\"ש והרמב\"ם לדעה אחת ודו\"ק]. א\"כ י\"ל דתנור שאני מדכך דרך קבלתו. להדביק הפת בכותליו. וא\"ת א\"כ יהיה דין כל כלי חרס שוה לדין שאר כלים לענין פשוט שיש לו תוך בלי שוליים. וא\"כ למה לא כלל תנא נמי כ\"ח בהדי אינך כלים. נ\"ל דה\"ט. משום דכ\"ח כולל נמי תנור. והרי תנור כל תוך גם בלי ב\"ק מק\"ט. ונ\"ל עוד דמה\"ט נמי לא קאמר בסיפא בכ\"ח. דגם פשוט בלי ב\"ק טמא. דהיינו ההיפוך מהרישא. ונוקמא בתוך בלי ב\"ק. היינו משום דמלת כ\"ח משמע כל כ\"ח אפילו דלא תנור והרי אינך אמקט\"ו רק ביש לו ב\"ק. א\"נ נ\"ל דלהכי לא כלל ברישא כ\"ח בהדי אינך כלים. משום דהנך דתני ברישא פשוטיהן טהורים. היינו רק משאר טומאות. אבל עכ\"פ מטמאין טומאת מדרס (כסי' ה') אבל פשוטי כ\"ח גם טומאת מדרס אין בפשוטי כ\"ח. ואפילו מד\"ס (כרמב\"ם פ\"א מכלים ה\"ח). ובתוס' ישנים הנ\"ל תרצו. דלהכי לא כלל ברישא כ\"ח בהדי אינך. משום דהנך מקבליהן מק\"ט אפילו מגבן אבל כ\"ח אינו מק\"ט מגבו בשום גוונא: ",
+            "וא\"ת ל\"ל קרא להך מלתא. הרי בל\"ז כ\"ח אינו נעשה אה\"ט אפי' נטמא ממת ממש (כעירובין ק\"ד ב') וכלי אמק\"ט רק מאה\"ט (כב\"ק ד\"ב ב') וא\"כ אפי' נגע הכלי הפנימי בתוכו של כ\"ח הטמא לא נטמא י\"ל דהא דאין כלי מק\"ט רק מאה\"ט. רק מהך קרא ילפינן לה. מדלא נטמא מאויר כ\"ח. וכ\"כ רש\"י שם בסוגיא דשבת סוף ע\"ב וע\"ש. ואין לחלק ולומר עכ\"פ מנ\"ל. דלמא רק באויר לא נטמא. מדלא חשבינן לחיצון כמליא טומאה. אבל מנ\"ל דגם בנגע בתוך הכלי שלא יתטמא מדאין החיצון אה\"ט י\"ל הרי אויר כ\"ח מטמא כמגע בשאר כלים. והרי אפילו היה הכלי הפנימי עם השרץ ביחד תלויה בתוך אויר החיצון. אפ\"ה היה רק החיצון טמא. אף שלא נגע בו השרץ. והפנימי אף שנגע באותו שעה בתוכו של חיצון. כל שלא נגע בהשרץ טהור (כלקמן פ\"ח מ\"ד: ",
+            "וכתב רתוי\"ט דטעמיה מדמקיש משכבו לו מה הוא דאית ליה טהרה במקוה וכו' משא\"כ כלי חרס שאין לו שום טהרה כשנטמא. וכתב עלה הגאון מהו' עקיבא זצוק\"ל [באות יד] וז\"ל. וכן הוא בשבת [דפ\"ד א'] ותמוהין דברי רש\"י [עירובין ק\"ד ב'. ובכורות ל\"ח א'] שכתב דלהכי אין כ\"ח מק\"ט מדרס. מדלא חזי למדרס. מדנשבר כשישב עליו. וצ\"ע עכלה\"ט. קרא הגבר גם בב\"ק (דכ\"ה ב') מצאתי שכ' רש\"י דכ\"ח משו\"ה אמק\"ט. מדמסתמא נשבר כשישב עליו. וכיון שרבינו רש\"י כ\"כ בחוט המשולש. בלתי ספק היה לו טעם בדבר. והיינו משום דעק\"ל על רש\"י דהא תינח כ\"ח דק שנשבר כשישב עליו. אבל כ\"ח עב וחזק שאינו נשבר ע\"י ישיבתו מנ\"ל שלא יהא מק\"ט מדרס. אע\"כ דלרש\"י ודאי נמי צריך ליה הך היקישא דש\"ס הנ\"ל. רק דמהך היקישא לחודא לא הוה ממעטינן רק דלא להוי אה\"ט לטמא אדם וכלים. דבהאי קרא רק כבוס בגדים כתיב. ותו דהרי בקרא דלעיל מינה כתיב כל המשכב אשר ישכב עליו יטמא. דכולל כל הכלים. וכדקאמר נמי בסוגיא דשבת (שם). וא\"כ מדסתרו קראי אהדדי. נימא דקרא בתרא אתא לאגמורן שלא יטמא אדם וכלים. וקרא קמא דכל המשכב אשמעינן שיהיה עכ\"פ אב הטומאה לענין ראשון ושני. ואל תתמה דהרי אשכחן דכותיה באוכלין ומשקין (כרש\"י פסחים די\"ז א' ד\"ה רבינא) וכ\"כ במשכב מצורע (רש\"י פסחים ס\"ז ב' ד\"ה זב) וא\"כ דלמא הכא נמי הכי. והר באמת לר' אילעי שם בסוגיא דשבת הנ\"ל שהשיב לר' חנינא רחמנא ליצלן מדעתך. ע\"כ דלדידיה הא דכ\"ח אמק\"ט מדרס יליף מטעמא דרבא שם. דהיינו מדכתיב אשר אין צמיד פתיל עליו (ע\"ש). א\"כ לדידהו ודאי קשה קראי אהדדי דכתיב כל המשכב. וכתיב משכבו ומקיש משכבו לו. וכדמקשי באמת הש\"ס התם לעיל. אע\"כ דר' אלעי ורבא באמת ס\"ל כתירוצינו הנ\"ל. דכ\"ח עכ\"פ יתטמא כאה\"ט. ע\"י מדרס הזב לענין ראשון ושני. ולהכי כ' כל המשכב. ואם כך נימא לר' אלעי. למה לא נימא לר' חנינא דקי\"ל כוותיה נמי כה\"ג. ואת\"ל דא\"א לומר כן. מדהוה כ\"ח דבר שהיה בכלל קרא קמא דכל המשכב ויצא לידן בדבר החדש בקרא בתרא דכתיב משכבו דומיא דלו. דא\"צ כיבוס בגדים ואי אתה יכול להחזירו לכללו קמא שיחשב עכ\"פ אב לענין ראשון ושני. ליתא. דהיינו דוקא בסותר הדבר החדש לכלל קמא (כתוס' זבחים מ\"ט א') משא\"כ הכא הרי לא סתר קרא בתרא לקמא כלל. דכבוס בגדים בקרא קמא לא כתיב כלל. וא\"כ מדמתישבין בזה שפיר הנך ב' קראי. א\"כ מנ\"ל לומר שכ\"ח כשהוא משכב לא יהיה כלל אה\"ט. אפילו למנין ראשון ושני. להכי כתב רש\"י דעיקר טעמא דילפינן מהך קרא דמשכבו. שכ\"ח לא יטמא מדרס היינו משום דסתם כ\"ח נשבר כשישב עליו. וא\"כ סתם כ\"ח לא נכלל כלל בקרא קמא דכל המשכב. וא\"כ ע\"כ מדאפיק קרא בתרא משכבו דומיא דלו. גם כלי חרס הראוי לשכיבה. מדעכ\"פ אין לו טהרה במקוה. א\"כ בא זה ולימד על זה. לאשמעינן דגם קרא קמא לא איירי בשום כ\"ח מדאין לו טהרה במקוה. וכמו קרא בתרא: ",
+            "כך נלע\"ד. אולם הר\"ש והר\"ב פירשו דאבוב אין לו דפנות. וקשה א\"כ גם בלי נקבים אמק\"ט ואת\"ל דאורחא דמלתא נקט דאבוב מנוקב כדי שיצלה עליו הבשר מהר. א\"כ כיון דאית ביה תרתי שאין בו דפנות וגם מנוקב. ל\"ל לתנא למנקטיה כלל. הרי כ\"ש הוא מטבלא בלי לזבז. ותו דאי בעי למנקט כלי שאין לו דפנות כלל. טפי הו\"ל למנקט סרידה שהוא לוח חרס בלי אגף (כלקמן פ\"ח מ\"ג) וי\"ל דסרידה אינה כלי אלא בעי למנקט דאפילו כלי אמק\"ט. ומנוקב נקט לרבותא. דאע\"ג שהוא מנוקב אפ\"ה צריך שיהיה בלי דפנות. דאל\"כ לא היה מועיל נקיבתו שלא יק\"ט דלא גרע מטיטרוס דמק\"ט אף שמנוקב. מדדרך תשמישו הוא כך (וכמשנה ו') ורק זה מדהוא פשוטי כ\"ח אמק\"ט (ועמ\"ש רפ\"ט דאהלות). אולם מפי' הרמב\"ם והערוך משמע כדברנו בפירושינו. וע\"כ צריך לחלק בין אבוב לטיטרוס. דטיטרוס נקביו קטנים מאד. וגם אינם מרובים כ\"כ כבאבוב. וע\"ש. וגם מערכין (פ\"ב מ\"ג) נראה שאבוב שהיה כלי שיר היה קנה חלול מנוקב. א\"כ מסתמא גם אבוב שהיה עשוי לקלות בתוכו היה ג\"כ כלי חלול מנוקב. וגם במנחות (פ\"י מ\"ד) מדקאמר נתנוהו לאבוב ולא קאמר הנחוהו על אבוב. משמע שלא היה כלי פשוט בלי דפנות אלא כלי עם ב\"ק: ",
+            "ודע דמזחילה. מרזב. וסילון. וצינור. כולן כלים ארוכין הן להזחיל בהן מים ממקום למקום אלא דמזחילה ומרזב שניהן אין להן רק שוליים וב' דפנות לכל ארכן. ופנים שלמעלה מגולה. ופתוח מב' קצוותיו כדי שבאחד מהקצוות יכנסו המים ויצאו מהקצה הב'. אלא דמזחילה היא ארוכה. בכדי להניח אותה ולחברה לכל אורך שפת הגג לקבל לתוכו כל הגשמים שירדו על הגג. אבל מרזב. הוא קצר הרבה מהמזחילה. והוא נוטריקן מר זב. כלומר שם זב הטפה. דטפה נקראת בלה\"ק מר. וכדכתיב מר מדלי. ומפני שהמרזב קצר נוח לו לבעה\"ב לתלותו פעם בקצה זה של המזחילה ופעם בקצהו השני (כן מוכח בב\"ב פ\"ג מ\"ו. ועמ\"ש בס\"ד שם). אולם סילון וצינור תמונתן כעין קנים חלולין. רק דסילון ארוך וצינור קצר. וכדאמרינן (שבת ל\"ט ב') סילון שהעבירוהו תוך מים חמין ואסרוהו משום הטמנה. הרי שהוא כקנה שלימה מוקפת מכל עבריה שפתוח מב' קצוות. דהרי אין שייך הטמנה אם היה פניה של מעלה מגולה כמזחילה ומרזב (כא\"ח רנ\"ג ס\"א) ועוד דאילו היה פני הסילון שלמעלה מגולה הרי היו מתערבין מים הצוננים שבתוכה עם מי טבריא החמין שאין ראויין לשתיה. וכ\"כ צינור שהוא קצר מסילון ג\"כ מוקף סביב כל חללו. וכדאמרינן כתובות (ד\"ס א') דכשעלו בו בפיו קשקשין ממעכן ברגליו. ופי' רש\"י שע\"י הקשקשין נסתם הצינור. וכיון שע\"י הקשקשין אפשר שיסתם הצנור. ע\"כ שגם הוא חללו מוקף סביב ואפשר שפיר שיסתם חללו וכן נמי אמרינן (ברכות י\"ח ב') צינורא דדשא. והוא כעין קנה קטנה וקצרה שמשימין אחת מהן במשקוף הפתח. והשניה בהמפתן כנגד זה שתחבו בהמשקוף שבאלו ב' הצנורות סובבים ב' צירים שבדלת בשפתו שלמעלה ושלמטה. אלמא דכל קנה קצרה וחלולה צנור קרי לה: ",
+            "ונ\"ל דמצינו דוגמתו במכשירין (פ\"ד מ\"ג) בכפה קערה על הכותל שלא ילקה הכותל מהמי גשמים דאע\"ג דרוצה שירדו הגשמים לתוכה. אפ\"ה מדלא ניחא ליה בהגשמים מצ\"ע לא מחשב כקבלה. ולא דמי לקסיא של זורי גרנות שעשוי לקבל המוץ. דג\"כ הוא רק להציל דבר אחר מהמוץ ואפ\"ה מק\"ט (כפט\"ז מ\"ו. וע' הראב\"ד ורש\"י שהביא רתוי\"ט שם) יש לומר התם יודע בוודאי שיבוא המוץ משא\"כ הכא: ",
+            "והא דלא רצו לגזור אפכא. דכשנטמא תוכו לא נטמא גבו ויהיה לפ\"ז שפיר היכרא שטומאתו מד\"ס. ולא היו אז צריכין לגזור טומאה בגב כ\"ח שאין שם טומאה כלל אפי' ממעיינות. ה\"ט משום דתוך הכלי שם עיקר תשמישו. להכי לא רצו להקל בטומאתו כל כך. ולכאורה היה משמע מהרמב\"ם (פי\"ג מכלים ה\"ד) דרק בכ\"ח אמרינן דבנטמא גבו במשקין לא נטמא תוכו. אבל בהלכות אה\"ט (פ\"ז) שפתי רבינו בעצמו ברור מללו. דגם בשאר כלים הדין כך (ועי' ראב\"ד שם) נמצא דיש לשרץ ולמשקין טמאים לכל אחד חומרא וקולא בטומאת גב כלי חרס. חומרא דשרץ דבנגע בב\"ק שבאחורי כ\"ח נטמא כל הכלי (כריש פרקן) משא\"כ משקין טמאין אין חילוק בין שיש שם ב\"ק באחורי הכלי או אין שם ב\"ק. בנגעו המשקין בכל מקום מגבו. לא נטמא אלא גבו ולא תוכו. וחומרא דמשקין טמאים דמטמאו לגב כ\"ח אפי' במקום שאין שם ב\"ק מגבו. אבל שרץ אמ\"ט לגב כ\"ח רק בנגע במקום הב\"ק שבגבו. אבל מעיינות הזב יש בו ב' החומרות דבנגע בגב כ\"ח אפילו במקום שאין שם ב\"ק במקום מגען. אפ\"ה עכ\"פ נטמא הכ\"ח מגבו. מדלא גרע משאר משקין טמאים. וחומרא שניה. דבנגע בגב כ\"ח במקום הב\"ק שבהגב נטמא כל הכלי משום דלא גרעו מעיינות משרץ. דבנגע בהב\"ק שבהגב נטמא גם תוכו. מיהו כ\"ז בכ\"ח. אבל בשאר כלים חמיר שרץ ממשקין טמאין ב' חומרות. דשרץ שנגע בגב הכלי בכל מקום. בין שיש או שאין ב\"ק במקום מגעו. נטמא כל הכלי כאילו נגע השרץ מתוכו. וחומרא שניה. דאפי' אין להכלי ההוא ב\"ק כלל. כגון שהוא כלי פשוט. אפ\"ה בכל מקום שנגע בו השרץ. נטמא כולו. אבל משקין טמאין יש בהן ב' קולות כנגדן בשאר כלים. קולא א'. דבנטמא גבן בכל מקום בין שיש או שאין ב\"ק במקום מגען לא נטמא תוך הכלי כמו בכ\"ח הנ\"ל. קולא ב'. דאמ\"ט לשום כלי מגבו רק ביש תוך להכלי (וכפכ\"ה לקמן) ונ\"ל דמה\"ט נמי קאמר במשנתינו כל שאין לו תוך בכ\"ח אמק\"ט מגבו. וקשה למה קאמר בכל\"ח דוקא. הרי גם בשאר כלים הדין כך. ותי' רתוי\"ט דאין ה\"נ. רק מדאיירי כולה פרקן בכ\"ח נקט הכא נמי בכ\"ח. אולם לפי נתחינו הענין הנ\"ל בס\"ד. שפיר נקט כ\"ח דוקא. דהרי בכלל זה כל שאין לו תוך וכו'. לא הוזכר שום דבר במה נטמא. משמע בין בנטמא בשרץ או במשקין טמאין. והרי זה דוקא בכ\"ח דרק בו אין חילוק בין שנגע שרץ או משקין טמאין בהגב. אם אין תוך להכלי לא נטמא הגב כשנגעו שם. אבל שאר כלים נהי דבנגע בו משקין טמאין בהגב לא נטמא בשאין לו תוך. עכ\"פ שרץ שנגע בפשוטי כלים שאין לו תוך כולו טמא: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הרמב\"ם והר\"ב. וקאי עניא אבבא וטרף. על שלא זכה להבין בזה דברי רבותינו הקדושים דאי כדבריהם מה קמ\"ל מתניתין. פשיטא דכל כלי חרס שיש לו ב\"ק מק\"ט. ושאין לו ב\"ק אמק\"ט. ותו כי גם הלשון דחוק. דנימא דמה דקאמר תנא. את שהוא גומר בה. היינו אותו הכלי שמעמיד עליו הכ\"ח. דתמוה וכי העמדת הכ\"ח על הדף ההוא יהיה גמר הכלי. והר\"ש פי' דלא אאבנים קאי משנתינו. רק אכ\"ח שנעשה על האבנים קאי תנא. ומלת מגופה דקאמר. ר\"ל ביצת הטיט שעושה ממנו הכ\"ח. וה\"ק אם חתיכת הטיט ההוא שעושה ממנו הכ\"ח. עדיין הוא פותח בו. דהיינו שלא פתחו עדיין כראוי. ודעתו להרחיב חללו עוד יותר. טהורה. מדהו\"ל גולם כ\"ח שאמק\"ט. אבל את שגומר בה. דהיינו כשדעת הקדר להניחה כך כמו שהוא בפה הצר טמאה (כצ\"ל). עכל\"ר. אולם כל אשר עינים לו יראה שפי' זה מוקשה יותר מפי' הראשון שהבאנו מלבד שאין זה במשמעות לשון המשנה כ\"א בדוחק. יהיה כ\"ז דלא כהלכתא. דהרי קי\"ל דכ\"ח לא מחשבא נגמר מלאכתו. ואמק\"ט עד שיצרפנו בכבשן (וכפ\"ה מ\"א. וכביצה ל\"ב א') וכן העיר גם רבינו הר\"ש בעצמו על פי' זה. ותו דאי כפי' זה. א\"כ יהיה הך דינא דגמר מלאכת כ\"ח כפסוקא יתמי בין כל הנך דיני שבמשנה. שמלפניו ושלאחריו. במ\"ג ד' ה' ו'. דכולן לענין ב\"ק תנינהו. והאיך פתק ושדא באמצען דין גמר מלאכת כ\"ח שאין לו שייכות כלל לא לשלפניו ולא לשאחריו. ותשאני רוח מלפני ה'. וארד אל בית היוצר. וארא והנה הוא עושה כלי על האבנים. וזאת חזיתי ואספרה שכשרוצה לעשות חלול הכלי. מושיב ביצת הטיט על האבנים שלפניו שתוארו כעין ראש עגול. ובהראש ההוא מחובר גלגל תחתיו. והוא דורך ברגלו על הגלגל הזה. ועי\"ז יסתובב האבנים שלמעלה מהגלגל ועי\"ז הסיבוב יתהוה חלול הקדירה שאוחז בה היוצר בשעת הסיבוב. כמין גומא שנעשה מהאבנים בתוך ביצת הטיט. ואח\"כ כשרוצה להחליק פני החיצון של הקדירה. לוקח טס מתכות חד. ויקרב חידודו לצד החיצון של דופן הקדירה היושבת עדיין על האבנים. ושוב ידרוך ברגלו על הגלגל שתחת האבנים ועי\"ז שוב יסתובב האבנים עם גולם הקדירה היושבת עליו. ובסבובו יעבור כל פני החיצון של הקדירה סמוך לחדודו של טס הנ\"ל. שאוחזו היוצר בידו סמוך לדופן הקדירה כל עוד שיסתובב האבנים עם הקדירה. ועי\"ז יהיה גם פני החיצון של דופן הקדירה חלק ויפה. ובראותי כן. אז האיר ה' עיני להבין דברי משנתינו בלי שום גמגום. דל\"מ היה נ\"ל. דלשני פעולות הנ\"ל. דהיינו לעשות חלול שבתוך הקדירה. ושוב להחליק פני החיצון של הקדירה. היה להיוצר בזמן המשנה ב' כלים. וכל א' מהן נקרא מגופה. מדהיה בכל א' מהן גומא בגגו. כדי לתחוב אצבעו לתוכו כשאחזו. וכעין מגופת החבית שהיה לו ג\"כ גומא בגגו לבית אחיזה (כפ\"י מ\"ג) אולם האבנים שלהן לא היה כמין ראש כאותו שלנו. אלא היה לו חלול. שבתוכו מניח ביצת הטיט. ומדביקו בתוך חלול האבנים. ולוקח מגופה הראשונה ואוחזו באצבעו בהגומא שבגגו. ומכניס המגופה תוך חלול האבנים שביצת הטיט מונח בתוכה. וכשידרוך ברגלו בהגלגל שתחת האבנים. יסתובב האבנים עם ביצת הטיט שבתוכה סביב להמגופה שאוחזו באצבעו. ועי\"ז הסיבוב יתהוה חלול פנימית הקדירה חלק ויפה. ועל זאת המגופה הראשונה קאמר תנא \"את שהוא פותח בה\" ר\"ל אותה המגופה שעושה עמה פתח וחלול הקדירה חלק ויפה מבפנים אף שיש למגופה זו ב\"ק להכנסת האצבע. וכדאמרן אפ\"ה אמק\"ט. מדלא מחשב ב\"ק משום זה. וכב\"ק שבחביות שבשולי המחץ לעיל. שוב היה להיוצר. כלי שני תמורת הטס החד שמשתמש בו היוצר השתא להחליק פני החיצון של הקדירה. אבל בזמן המשנה. לאחר שעשה חלול פנימית הכלי במגופה הראשונה וכדאמרן. הוציא הקדירה מחלול האבנים שישבה בה. והושיבה בפה חללה כלפי מטה. על גבי דפוס אחר שעשוי כמין ראש של עץ. שגם הדפוס הזה היה מחובר בהגלגל שלמטה ממנו. וכופה על אחורי כלי זה המגופה השניה. וגם בה יש בית אחיזה למעלה כדי לאחזה באצבעו בשעה שיסובב הדפוס עם הקדירה שעליה ע\"י הגלגל שתתת הדפוס. והקדר דורך ברגלו על הגלגל הנ\"ל. ועי\"ז יסתובב הדפוס עם הקדירה שעליו. תוך המגופה השניה הזאת. וע\"י סבוב הזה יתהוו גם פני הקדירה החיצונית חלק ויפה. ועל זאת המגופה השניה קאמר תנא \"ואת שהוא גומר בה טמא\" ר\"ל המגופה השניה שהוא גומר בה תקון הכלי. מק\"ט. לא מפני בית האצבע שבראשה אלא מפני הב\"ק שכופה על חיצונית דופני הקדירה. וקמ\"ל דלא מחשב ב\"ק זה כתשמישי כלים (פט\"ז מ\"ז) שאמק\"ט. דהרי אז כשמחליק עם מגופה זו פנים החיצונים של הקדירה. אז אין על הקדירה שם כלי. ולפיכך הו\"ל מגופה זו ככל כלי מלאכה כשיש לו ב\"ק מק\"ט. וברוך ה' שהאיר עיני להבין משנה זו בלי שום פקפוק נשאר: ",
+            "ואאמ\"ו הגזצוק\"ל כ' דאשתמיטתיה לרתוי\"ט משנה זו. והא גם פסחים בזזו בז. דגם אנא קטין חריך שקא אשכחנא דגם רבינו סדרי טהרה סי' צ'. וגם הגאון חיי אדם בתשובה שהביא בסוף ספרו לא\"ח. תפסו לרתוי\"ט ממשנה זו. ולפע\"ד גם מפרה (פ\"י מ\"ו) משמע נמי כן דמדלא נקט לגין העשוי מנייר משמע ודאי דרק חתיכת נייר אמק\"ט (וכזבים פ\"ה מ\"ה) אבל כלי העשוי מנייר הרי מדעשוי מעשבים שהן גדולי ארץ מק\"ט כשאר כלי עץ וכדכלל לן הרמב\"ם (פ\"א דכלים הי\"ג) דכל הגדול מארץ כלי הנעשה ממנו דינו ככלי עץ. ואמק\"ט רק כשיש לו ב\"ק. וכ\"כ הרמב\"ם בפי' (רמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"א) דנייר שיש בו ב\"ק מק\"ט. ואע\"ג דלקמן (פ\"י מ\"ד) משמע דנייר אמק\"ט דהרי הציל שם כשימרחו ע\"פ הכלי. ואע\"ג דאין בהנייר התם ב\"ק. עכ\"פ ודאי לא גרע מעור רך. דכשראוי לכרוך בו שום דבר מק\"ט (כתוס' שבת ס\"ג ב' ד\"ה מנין) י\"ל דהתם ע\"כ בשאין בהנייר כשיעור לק\"ט מיירי. תדע מדנקט ליה תנא התם לנייר בין מטלית לעור. דשניהן ע\"כ בשאין בהן שיעור לק\"ט מיירי וכמ\"ש שם. א\"כ מסתבר דנייר נמי בכה\"ג מיירי שאין בו כשיעור לק\"ט. ושיעור נייר פשוט לק\"ט לפע\"ד לאו כמפץ דשיעורו ו' על ו\"ט (כפכ\"ז מ\"ב) אע\"ג דשניהן מעשבים עשויין. והיה מן הראוי שיהיה שיעורן שוה. עכ\"פ י\"ל שאני מפץ דעשוי לישיבה והרי גברא באמתא יתיב (כסוכה ד\"ז ב') ולהכי צריך ו' על ו' טפחים. אבל נייר י\"ל דשיעורו כדי לצור ע\"פ צלוחית קטן. כשיעורו להוצאת שבת דהכי אורחא (כשבת פ\"ח מ\"ב) והרי תנינן נמי (שבת ע\"ט א') הבגד והשק והעור כשיעורן לטומאה כך שיעורן להוצאת שבת. אלמא דשיעורי שבת וטומאה שוין. אמנם ק\"ל למה נקט תנא דוקא כסוי כדי יין ושמן וניירות. ולא נקט סתם ובקיצור כל כסוי אף שיש לו ב\"ק אמק\"ט. כבכבכב (לעיל סי' ל\"ח). והר\"ב כתב דהנך כיסויין דנקט יש להן ב\"ק. וקמ\"ל דאפ\"ה אמק\"ט. מדמשתמש כסוי ואינו עשוי לקבלה. אבל אפ\"ה עדיין יש לדקדק דכיון דכל עיקר הרבותא הוא מדיש להן ב\"ק. ל\"ל הארכת לשון כל כך. וטפי הו\"ל דעת שפתיו ברור מללו אם אמור יאמר בקיצור כל כסוי אף שיש לו ב\"ק טהור. ותו דניירות דקאמר תנא. דר\"ל שהכסוי הוא מנייר שמכסה בו החביות. קשה מה שייכות לכסוי נייר הכא בין דיני כ\"ח. טפי הו\"ל לאשמעינן דין כסוי העשוי מנייר לקמן (פי\"ז) בין שאר דיני כלי צמחים. ובפרט לרתוי\"ט דס\"ל דכלי נייר אינו מק\"ט א\"כ מה אירי' כסוי מנייר אפילו משאר מילי נמי כל כסוי אמק\"ט. ומה איריא כסוי מנייר. אפי' כלי בית קיבול ממש מנייר הרי אמק\"ט. אולם ל\"מ היה נ\"ל דמלות ניירות דקאמר תנא לא קאי אכסויין רק אחביות העשויות מנייר. וכל כסויין דקאמר היינו כסוי של חרס. כמו כל הכלים דנקט סתם בפרקן. וגם בהם לא פי' תנא דבכ\"ח מיירי. משום דזה פשוט דעד פ\"ט בכ\"ח איירינן. וגם ודאי ביש להכסויין ב\"ק מיירי. והא דנקט כדי יין וכדי שמן. היינו משום דדרך להפוך הכדין במרתף. ולהעמיד ראש הכד כלפי מטה. כדרכנו גם בזמנינו כך להעמיד הבוטעלין של יין שלנו במרתף צוארן כלפי מטה כדי שלא יפיגו ריחן. אבל בזמן המשנה עשו חביות גם מנייר עב וחזק מאד. דוגמת קארטע עבה שלנו. ולפיכך אף שכל חבית שעשוי מחרס ועץ אינו ממהר להפיג ריח היין שבתוכו כל כך אפ\"ה בחרו בנייר מדאין נוח להשתבר. ואפ\"ה מדשולי החביות מנייר. חושש כשינוח כובד כל המשקין על השוליים. יתרככו השוליים עי\"ז. ולהכי עשו להחבית כסוי חרס. וכפוהו שיהיה ראש החבית כלפי מטה. ועפתו שפת הכסוי סביב בהחבית. ועי\"ז יהיו כל כובד היין על כסוי של חרס ולא יתרכך הנייר. ולהכי ס\"ד דהנך כסויין מדדרכן לקבל כשיהפוך החביות והכדין במרתף. הו\"ל בית קיבול שלהן כעשוי לקבל. קמ\"ל: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו. דגיסטרא נוטריקון. גיסי תרי. ור\"ל כ\"ח שנחלק לשנים. ותמהני א\"כ דפנות הכלים הן והרי אמרינן בפרה (פ\"ה מ\"ה) דאין מקדשין בדפנות. ובגיסטרא אמרינן (שבת צ\"ו ב') דגיסטרא כשירה לקידוש מי חטאת. וי\"ל ב' מיני גיסטרא הן. והא דאמרינן דגיסטרא כלי הוא למי חטאת. אין דורשין בו נוטריקין זה. אלא הוא כלי שנפגם שפתה או שניטל אזנה. אבל הר\"ש והר\"ב קמ\"ל דגם כ\"ח שנחלק לב' אף דאינו כלי לקידוש אפ\"ה מק\"ט. ונ\"ל דעכ\"פ גיסטרא כזו מדאינו כלי לקידוש מק\"ט רק מד\"ס. אמנם חז\"ל השאילו מלת גסטרא לכל דבר שנחלק לב' חלקים. ואפי' מעורין עדיין (כחולין כ\"א א') ועי' רש\"י שם (ד\"ה גסטרא. וד\"ה טמאים) ועי' עוד (חולין נ\"ב א'. וקכ\"ד א') בכולהו הנך ודאי משמעותיה גיסי תרי: ",
+            "אמרה בקי בר יומא. כך פירשתי ע\"ד הר\"ב אף שאין זה לשונו ממש. עכ\"פ כך נ\"ל כונתו. והגם כי הבבא קמא של הממ\"נ. דהיינו לשער הכלי כפי מה שהוא אחר שישים אצבעו על פיו למעלה. לכאורה הם דברי מותר. דהרי גם ראב\"צ לא משער הכלי בכה\"ג. אפ\"ה נקיטנא בשפולי גלימא דרבינו הר\"ב לפרש דבריו על אופניו. אולם שעו עיני מלהבין הבבא השניה שכ' הר\"ב. שאם נשער הטיטרוס כפי מה שהוא כשמסיר אצבעו מפיו שלמעלה. הרי גם אז אינו מוציא רק מעט מעט עכלה\"ט וזה תמוה. דהרי ראב\"צ מטהר. משום דכשמסיר אצבעו יהיה נקוב בכונס משקה. וכי פליגי במציאות אם טיטרוס נקוב בכונס משקה או לא. ותו למה לא קאמר רבי יוסי טעם אמיתי שלו. דהיינו מדאינו נקוב בכונס משקה. ותו למה קאמר רבי יוסי מפני שהוא כמוציא בכ\"ף הדמיון. טפי הול\"ל מפני שהוא מוציא רק פרוטות. ותשוטט הדבורה הרכה כה וכה בגן ה' בין יערות הדבש של רבותינו המפרשים. ובכולם לא מצאה היונה העניה העלובה מנוח להבין דברי המשנה הקדושה כראוי. אולם הנני מהנמלים עם לא עז. וכקטע יוצא בקב שלו בין הגבורים בוסים במלחמה. וכה הראני ה' דל\"מ היה נ\"ל. דטיטרוס לכ\"ע לא משערינן ליה רק כפי מה שהוא אחר שימת האצבע עליו למעלה דהרי אפילו מקבל אז יפה לא מחשב מה\"ט ב\"ק. דהלכה כר\"ע מחבירו דס\"ל לעיל (במ\"ד) דצריך שיהיה בהכלי עצמו בית קבול בלי סיועת דבר אחר. אלא ודאי לכ\"ע משערינן להטיטרוס כפי מה שמקבל בלי שימת האצבע רק דבהא פליגי. דלראב\"צ אע\"ג דכל נקב ונקב שבהטיטרוס. אינו גדול ככונס משקה. אפ\"ה מדמנוקב הרבה. וכשיניחנו כך זמן מועט יצאו כל המשקין שבהטיטרוס להכי חשבינן ליה כנקוב בכונס משקה ואמק\"ט. ולר' יוסי אף שהכלי זה מוציא בזמן מועט כל מה שבתוכו. אפ\"ה כיון שכל נקב ונקב שבו אינו גדול ואינו מוציא רק מעט מעט מקבל טומאה. והיינו דקאמר מפני שהוא כמוציא פרוטות בכ\"ף הדמיון. ר\"ל אף דטיטרוס זה אינו מוציא פרוטות. רק מוציא כל מה שבתוכו בזמן מועט. אפ\"ה דיינינן ליה ככלי שמוציא רק פרוטות. דכל נקב ונקב דיינינן ליה בפ\"ע. והוא מוציא רק מעט מעט. ומה\"ט נמי לא הוה מצי ר' יוסי למימר מפני שאינו נקוב בכונס משקה. משום דאז לא הוה ידעינן עיקר פלוגתתן. דהרי גם ראב\"צ ס\"ל דאינו נקוב בכונס משקה. רק כל עיקר פלוגתתן הוא אי משום דבזמן מועט יוציא כל המשקין. יחשב ככונס משקה או לא. אבל אין להק' מ\"ש טיטרוס מאבוב לעיל. דאע\"ג שאינו נקוב כשיעור. אפ\"ה מדמנוקב הרבה הו\"ל כפשוטי כ\"ח. נ\"ל דהתם שאני דכל שטתו מנוקב כך. להכי ככלי פשוט דמי. משא\"כ הכא רק שוליו מנוקבים. א\"נ י\"ל דהתם אף שאינו נקוב כשיעור זית (כספ\"ט) עכ\"פ כולו מנוקב טפי וטפי מכונס משקה. להכי חשבינן ליה ככלי פשוט. משא\"כ הכא שנקביו דקין מאד. מהני לכ\"ע סברת שימת האצבע על פיו שאז אינו מוציא כלל. שלא יחשב כשאר פשוטי כלים: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלקמן שלהי פ\"י בהעמיד קערות זו תוך זו וקערה עליונה מנוקבת בכונס משקה דאז אפילו שפתותיהן שוות. טומאה יוצאה דרך הנקב מזו לזו. א\"כ כ\"ש הכא שע\"י הלזבז העודף בית קבול של כולן פרוץ מזו לזו ואוירן מעורב מזה לזה. וא\"כ הוה ליה למימר דאפילו אינן מחוברין כולן בהטבלא. אפ\"ה כיון שהלזבז עודף יק\"ט כולן כשנטמא א' מהקערות אף שלא עברה הטומאה דרך הלזבז. וכגון שירד השרץ חי לאחד מהקערות ומת שם. נ\"ל דשאני התם. דמשום שהכלי העליון נקוב בכונס משקה. לא מחשב תו כלי לחצוץ בפני הטומאה [אב\"י ואע\"פ דגבי טומאת מת אדרבא אין כלי חוצץ. הכא כיון דאין כלי נטמא מאויר כלי חרס שפיר חוצץ] וכמאן דליתא דמי. והו\"ל כאילו יש השרץ באויר התחתון הא למה זה דומה לקדירה בתנור ושרץ בתנור שכשלא בא השרץ באויר הקדירה. הקדירה טהורה (כפ\"ח מ\"ד): ",
+            "כך כתב הר\"ב. והקשה עליו הגאון הגדול מו\"ה עקיבא זצוק\"ל דטעם זה לא שייך בסיפא בבית תבלין של עץ דלא נטמא מאוירו. אולם הר\"ש כתב דע\"י שהלזביז עודף מחשב כולו ככלי א' ורק הרמב\"ם הכא כתב כל' הר\"ב ובסיפא כ' גם הוא כל' הר\"ש. וצ\"ע עכלה\"ט. ולפע\"ד נראה דמ\"ש הרמב\"ם והר\"ב אבתריה שהן מגופה. זהו כסברת הר\"ש. שע\"י הלבזבז הוה הכל ככלי א'. דאי\"ל דמשום דמחוברין דא\"כ גם בלא לזבז נמי. אע\"כ תרוויהו טעמי צריכי ברישא ובסיפא. דבנטמא מאוירו לא סגי שיטמאו ג\"כ שאר הקערות כשאינן מגופה. דאין כלי נטמא מאויר כ\"ח (שבת קל\"ח ב') אלא הכא הלבזבז עושה הכל כגופה. ואפילו הוה ככלי א'. אכתי לא הוה ליה למיטמי הכל כשלא נכנס באויר הלזבז. כלקמן ספ\"ד. דבאמצעית עודפת אז כשהשרץ ממנה ולפנים. אף שלא נכנס באויר החיצונה. אפ\"ה נטמא החיצונה. ועל כרחך מדהוה הכל ככלי א'. ואפ\"ה בהיה השרץ ממנה ולחוץ. טהורה הפנימית. מדנחשב כגב דטפל אינו גורר להעיקר. אע\"כ הכא שאני. שהלזבז העודף עושה כל שבפנימיותו ככלי א'. וכ\"כ בסיפא הכא צריך לתרתי טעמי. דהרי מיירי במשקין דאמ\"ט לכולן רק בנגעו מתוכו. דאל\"כ בנטמא גבו לא נטמא תוכו. אלא הכא מדלזבז עודף נעשה כל מה שבאויר פנימי ממנו כתוך א' ודו\"ק: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. ותמהני דמה בכך. והיכן מצינו דוגמתו שכשהדבר שמשים לתוכו בולט מתוכו לא יחשב ב\"ק בשביל זה. וגם רתוי\"ט תמה על גוף המשנה למה דייק תנא ותני רק בהך דמק\"ט באויר. ול\"מ היה נ\"ל דהא קמ\"ל דאף שברוב הפעמים יושב הנר תוך הב\"ק של המושב להכי סד\"א דנהוי כב\"ק העשוי למלאות דקיי\"ל דלא שמיה ב\"ק. וכחותם אלמוג לקמן (פי\"ג מ\"ו ותוס' שבת נ\"ב ב' ד\"ה היא. ורמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג) ואע\"ג דבש\"ס סוכה (די\"ב ב' ותוס' שם וברמב\"ם פ\"ה מסוכה) קי\"ל דשמיה ב\"ק. נ\"ל דהתם הרי ע\"כ מיירי בשלא נתמלא עדיין. דאל\"כ הרי בל\"ז אסור לסכך בחיצים שהן מק\"ט. רק שעשוי למלאותן [אב\"י ול\"מ מקדושת מרן יש לחלק בין ב\"ק העשוי למלאות ע\"י כלי וחפץ כחץ ואלמוג. ובין עשוי למלאות ע\"י דבר שעומד למאכל או להאיר, תדע דאל\"כ הרי כל ב\"ק עשוי למלאות לאותו הדבר שמיוחד לו. ומה שתמה ע\"ר זצוק\"ל דהיכן מצינו דוגמתו שכשהדבר בולט וכו'. ל\"מ י\"ל דכאן דמיוחד לקבל הנר ורוב הנר מבחוץ סד\"א דלא הוי ב\"ק]. ומה\"ט לא ק' נמי מתפילין (לקמן פי\"ח מ\"ח) אף דאין לך מלוי עולמית יותר מפרשיות של תפילין בהבתים. ואפ\"ה מק\"ט. ע\"כ צ\"ל דהתם נמי מדפרשה אחת גדולה וא' קטנה. והתיקין משום הדור מצוה צריך שיהיו שוין באורך ורוחב וגובה. ולהכי יש מהפרשיות שאין ממלאין כל החלול של התיקין. ולהכי מחשב שפיר ב\"ק. ועוד נ\"ל דהתם נמי מאן יימר דמיירי בשכבר הפרשיות בתוכן. דלמא כשהתיקין עדיין ריקנין. ולהכי מחשבו שפיר ב\"ק [אב\"י ועי' מקואות פ\"י מ\"ב] אבל הכא שהכן מכונן תמיד להושיב הנר בתוך חללו ורק שלפעמים מסירו משם כרגע וחוזר להחזירו לשם בקביעות. סד\"א דלא גרע ממלבני בני לוי (לקמן פי\"ח מ\"ג) דהרי גם שם חולצין אותן כל בוקר בנסעם לדרכן מהמטה ששאלו. ואפ\"ה מחשבו ב\"ק העשוי למלאות. וה\"נ נימא במושב הלאמפע דלא נחשב ב\"ק מה\"ט סד\"א דהכא שאני. מדעכ\"פ מתטלטלת הלאמפע על ידו של הכן. להכי הו\"ל הכן כבית יד ללאמפע. וכל יד מק\"ט מגע ואמ\"ט באויר (כפ\"ד מ\"ג) והיינו משום דידות כלים מק\"ט מדאו' (כחולין קי\"ח א'). עכ\"פ דלחשבו חיבור להכלי הוא מד\"ס (וערכ\"מ ורמל\"מ פי\"ז מכלים) ולפיכך עבדו בה היכירא דלא נשרף על טומאתו תרומה וקדשים (כשבת מ\"ח ב'). דאי\"ל דלא שייך טומאת יד רק במחובר היד לכלי ממש בחוזק. ליתא. דחצר חלקה שאינה מודבקת בכירה ואפ\"ה החצר מק\"ט במגע משום יד (כלקמן פ\"ז מ\"ג וד') וא\"כ ה\"נ במושב הלאמפע אף שאינה מחוברת ללאמפע. עכ\"פ מדמתטלטלת הלאמכע על ידו. הו\"ל המושב בית יד להלאמפע. ומטמא במגע ולא באויר. קמ\"ל דעכ\"פ כיון דהרבה פעמים מוציא הלאמפע מהב\"ק של המושב להשתמש בהלאמפע בלי המושב. להכי גרע טפי ממושב כירה שאינו מוציא הכירה מהחצר כ\"א לעתים רחוקים. וגם גרע טפי מנבלי בני לוי דאינו מוציאן מכרעי המטה. אלא כדי לתחוב בהן כרעי מטות אחרות. אלא דמי טפי לתיקי פרשיות התפילין הנ\"ל שג\"כ מוציא לפעמים הפרשיות מהתיקין כדי לבדקן מדמתקלקלין מזיעה (כרמג\"א ססל\"ט) ולהכי שמיה ב\"ק ולא ה\"ל כיד רק ה\"ל ככלי ב\"ק אחר שמק\"ט גם מאוירו. וגם לא נחשב כמשמשי כלי שאמק\"ט. מדמשמש להכלי בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה דאז כגוף הכלי דמי (כפט\"ז מ\"ז). "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דרק בחבית פליגי. אבל בשאר כ\"ח לכ\"ע בזיתים ומשנה דידן בשאר כלים מיירי. וכן משמע מהרמב\"ם (פכ\"ב מטו\"מ. ופי\"ט מכלים ה\"א וג'). ומ\"ש עוד הר\"ש והר\"ב. שכ\"ח שניקב כזית ושוב יחדו לרמונים. וכ\"ש בהיה מיוחד בתחלה לרמונים מק\"ט עד שינקב כמוציא רמון. ואח\"כ אמק\"ט שוב כלל. וכך כתבו נמי רש\"י ותוס' (שבת צ\"ה ב'. ועוד בתוס' עירובין דף ד' ב'). וכאן העני עומד בחוץ ושואל לבעה\"ב בפנים. שלא זכיתי להבין לפ\"ז. דמי סני ליה להתנא למנקט הך שיעורא דרמון בשמיוחד לרמונים. אמנם הרמב\"ם (בפי\"ט מכלים) פסק דבניקב כ\"ח כזית אמק\"ט עוד כלל. רק דאפ\"ה מחשב כלי עדיין להציל על מה שבתוכו באהל המת. כשסתמו בצמיד פתיל. עד שנפחת רובו (או כמוציא רמון כצ\"ל) כמו שבארנו (בפכ\"ב מטו\"מ כצ\"ל): ואין להקשות להרמב\"ם. הרי בפירוש אמר רבא דעד שינקב כמוציא רמון עדיין כלי הוא לקבל רמונים (כשבת דצה\"ב) נ\"ל דה\"ט דלהרמב\"ם הוה ק\"ל קושיית התוס' שם. דאי לטומאה נמי משערינן ברמונים. א\"כ הא דאמר רב אסי התם שמעתי דכ\"ח שיעורו כמוציא רמון. והשיב לו רבא שמא לא שמעת אלא לענין צמיד פתיל ול\"ל כך הול\"ל דהיינו במיוחד לרמונים. אע\"כ דלרבא כל כ\"ח לענין טומאה אפי' במיוחד לרמונים או אפילו לכל פרי גדול שבעולם. אפ\"ה בניקב בכמוציא זית נטהר לגמרי. וכדמשמע נמי מפרקן שלא הוזכר שיעור רמון. ומזה מוכח דהא דקאמר רבא. ועדיין כלי הוא לקבל רמונים היינו לענין צמ\"פ ובכלי קטן. וכדפירש רבא בעצמו אח\"כ לדברי רב אסי. ולפענ\"ד מוכח כן גם מצד אחר דאי נימא דשיעור רמון שהזכיר רבא היינו לענין טומאה כר\"ש ור\"ב. א\"כ למה מנה רבא חמש בכ\"ח. והרי ו' הן. דהרי מנה עוד נפחת רובו. ובשלמא להרמב\"ם. דרמון ונפחת רובו שניהן לענין צמ\"פ מתני לה. א\"כ יש לומר כיון דזה בכלי קטן. וזה בכלי גדול. להכי רק ה' הוה בכל חד. אבל לרבותינו הנ\"ל דס\"ל דרמון לא בכלי קטן ולענין צמ\"פ. רק לענין טומאה ק' שפיר. והן אמת שכבר העירו רבעתו\"ס שם בקושיא זו ותרצוהו. אבל הרואה יראה כמה הוצרכו להדחק בתירוצם: אולם אי קשיא הא ק\"ל ארמב\"ם. דאי נימא דשיעור רמון שהזכיר רבא היינו לענין צמ\"פ. א\"כ למה פתק ושדי רבא ותני. ו א ם ה ק י פ ו ב צ מ \" פ וכו' בין שיעור רמון לשיעור נפחת רובו. הרי טפי הול\"ל ולענין צמ\"פ שיעורו ברמון אי בנפחת רובו וע\"ש. ואת\"ל דרמב\"ם ס\"ל כרש\"י שם דכל כלי שנסתם פיו בצמ\"פ אף שיש לו נקב פתוח במקום אחר. אפ\"ה אין טומאה נכנסת דרך הנקב. רק דרך פתח הכלי (כרש\"י שם ד\"ה ואם היה). ורק בנפחת רוב הכלי. אז דין הפחת כפתח ואינו מציל תו בצמ\"פ עד שיסתום כולו. ולפ\"ז להכי לא מצי רבא למנקט. ואם הקיפו בצמ\"פ שיעורו ברמון דאז הוה משמע דכשהנקב כרמון. עדיין מהני כשסתם זה הנקב בצמ\"פ. והרי הא ליתא. דהרי כשניקב כרימון עדיין שם נקב עליו. וא\"צ לסתמו כלל. וסגי בשסתם רק פה הכלי בצמ\"פ ומציל. אלא להכי נקט רק ואם הקיפו בצמ\"פ. סמוך למאי דקאמר נפחת רובו. דבנפחת רובו באמת צריך לסתום בצמ\"פ גם הפחת ההוא: אבל א\"א לומר כן דהרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו דפליג ארש\"י בהא. דהרי כ' בעצמו (פכ\"ב מטו\"מ) דלענין צמ\"פ אפי' נסדק או ניקב הכלי בכזית צריך שיסתום כל סדק ונקב שבו. והיינו כשיטת התוס' (שבת צ\"ו א') וכן כ' הר\"ש (כלים פ\"ט מ\"ח) דג' מדריגת בצמ\"פ. א) כל נקב שאינו מבטל טומאה מכלי דהיינו כשהכלי עשוי לאוכלין. ואין בהנקב כזית או בעשוי למשקין. ואין בהנקב ככונס משקה. אז א\"צ לסתום הנקב. ואפ\"ה מציל באהל המת בצמ\"פ. ודוקא בשלא עשה הנקב בכונה כדי להיות פתח להכלי להכניס ולהוציא דרך שם. ב) וכל נקב שמבטל טומאה מהכלי כגון בעשוי לאוכלין וניקב בכמוציא זית. ובעשוי למשקין וניקב בכונס משקה. או שהיה הנקב קטן מזה השיעור. אבל עשאו בכונה כדי להיות פתח להכלי. כל נקבים כאלו צריך לסתום כולם אם יצילו בצמ\"פ. ג) אולם נקב שלא עשאו בכונה וניקב כמוציא רמון בכלי גדול או בכלי קטן ונפחת רובו. אפי' סתמן אין מציל בצמ\"פ מדהו\"ל כגבלו בטיט. וכן נראה דעת הרמב\"ם שהבאנו: א\"כ ק' הרמב\"ם דידיה אדידיה. דבפי\"ט מכלים משמע מדבריו. דבניקב כאגוז אמק\"ט כלל עוד. והרי בפכ\"ב מטו\"מ משמע מדבריו דס\"ל כרבא דקאמר בפירוש בסוגיא דשבת הנ\"ל. דבניקב כזית עדיין כלי הוא לקבל רמונים. דליכא למימר דלענין צמ\"פ קאמר. ליתא. דא\"כ למה לא הקדים לומר ואם הקיפו בצמ\"פ כמו שהקדים אנפחת רובו: וע\"כ צריך לדחוק דלרמב\"ם אף אי נימא דהא דקאמר רבא ועדיין הוא כלי לקבל רמונים. היינו דכשיחדו אח\"כ לרמונים מק\"ט. אפ\"ה מדהשיב אח\"כ רבא לרב אסי שמא לא שמעת אלא לצמ\"פ. ולא השיב דהיינו ביחדו לרמונים. כדהקשו שם תוס' באמת. ע\"כ דהדר בי' רבא והכי קיי\"ל מדמסתבר מפרקן כוותיה. מדלא נקט תנא שיעור דרמון כלל בפרקן: ",
+            "כ\"כ רבינו הגאון רב\"א זצוק\"ל. והנה מגוית הארי רדינו הדבש דאילו לרתוי\"ט שכתב דגרוגרת גדול מאגוז. תמוה דהרי מדמשער ר\"י באגוז. ע\"כ מיירי שמיוחד גם לאגוזים דודאי לא מסתבר שנשער לדידיה במין שאין מיוחד לו כלל. וא\"כ ק' לר\"י למה לא ניזל גבי' לחומרא ככל העשוי לכך ולכך במשנה א'. וכ\"ש אי נימא דמיירי שאינו מיוחד לאגוזים כלל. ודאי ק' טפי היאך נשער לקולא כאגוז שאין משתמשין בהן בהחבית כלל: ואת\"ל מדמיוחד גם לזיתים. תפסינן שיעור הממוצע בגודל בין הג' מינין דהיינו אגוז. וכן משמע מר' תוי\"ט. היא גופא ק'. מ\"ש במיוחד לב' מינין דאזלינן לחומרא ומשערין בשיעור היותר גדול. ומ\"ש במיוחד לג' מינין שנשער בממוצע ולא ניזל בי' ג\"כ לחומרא. וגם אי\"ל דלהכי משער ר\"י באגוז מדהיה מצוי טפי להשתמש בהחבית אגוזים. ליתא. דא\"כ מ\"ט דר\"ש להחמיר לשער שיק\"ט עד שינקב כגרוגרת. וגם מדברי הר\"ב משמע שחבית היה מיוחד טפי לגרוגרות. וצ\"ע: אולם גם בדברי רבינו רב\"א זצוק\"ל לא נחה דעת ננס עני כמוני. דק' לדבריו. דמ\"ש הכא במיוחד לגרוגרות ואגוזים משערין לר\"ש בגרוגרת שקטן מאגוז. ומקלינן. משום דרוב תשמישו בגרוגרות. א\"כ ה\"נ הו\"ל לר\"ש לשער לקמן בפך טפי וצרצור בכונס משקה ולא בזרעונים משום דג' כלים הללו ודאי מיוחדין טפי למשקה מלזרעונים. והרי מ\"ש חביות דאזל בתר רוב תשמישו בגרוגרות לקולא. ומ\"ש הנך ג' כלים דלא אזלינן בתר רוב תשמישו לקולא. ואי\"ל דג' כלים הללו משתמשין טפי לזרעונים מלמשקה. ואזל ר\"ש בתר רוב תשמיש הכלי בין לקולא ובין לחומרא. לקולא בגרוגרת ואגוז ולחומרא בזרעונים וכונס משקה. ליתא. דא\"כ ודאי ק' לת\"ק דר\"ש בפך טפי וצרצור. דלמה מיקל לשער בכונס משקה שאין מצוי להשתמש בהן בהנך ג' כלים. וכי גרע רוב תשמיש מהעשוי לכך ולכך. דאזלינן לחומרא. וצ\"ע. ולרתוי\"ט יש ליישב קצת מלקמן פי\"ז מ\"ז. וא\"כ לר\"י אם היה מיוחד רק לגרוגרות משערינן בקטנה שבא\"י שהיא קטנה מאגוז. אבל מדמיוחד נמי לאגוז משערינן באגוז. ואעפ\"כ מיקל טפי מר\"ש דמשער בגרוגרת בינונית שבא\"י שגדול מאגוז: ",
+            "וכתב הר\"ש והר\"ב אבתרי' דשיעורו דק מכונס מים. ותמה ע\"ז רתוי\"ט מכמה משניות דמשמע איפכא. וגם לאישות כמוני מתנגד דבר זה להחוש. ואין לומר שכונת רבותינו דאע\"ג דשמן ודאי עב טפי ממים עכ\"פ ע\"י שמנונית שבו מתפשט טפי גם דרך נקב קטן. ליתא. דאדרבא מוכח (פ\"ג דב\"מ מ\"ח) דיין מתפשט בבליעתו טפי משמן. וגם לא ידענא מי ומה הכריח רבותינו לכך. ולא נימא דבאמת שיעור כונס שמן גדול משל מים. וצ\"ע: ",
+            "כך כתב הר\"ש. ונ\"ל דלפ\"ז שפיר נקט לעיל כלי נחושת שזפתן. דאבל כ\"ח אפי' יחדן ליין אמק\"ט לר\"ע שהלכה כמותו מחבירו. אולם תמהני הרי מהני לצמ\"פ אף ששפת הכלי והכסוי שלם. אלמא אף שלא במקום שבירה מהודק שפיר. ואפשר דהתם רק קאמר דמחשב סתימה. אבל לעולם אינו חיבור. ותו דהכא צריך שע\"י זפת זה שסתם בו יתחשב להיות כלי. להכי צריך שיהיה לו קיום כמו דופן הכלי עצמו וזה אינו רק כשממורח במקום שבירה. אבל בצמ\"פ הנ\"ל הרי סגי בסתימה כל דהו. אף שאינו מתקיים לזמן מרובה. תדע דהרי גם סתימה של צואה ושמרים נמי מהני התם. וכל דבר המתמרח. אף שאין מתקיים לזמן מרובה ולא פסל רק בעץ ועופרת שאין מתדבקין כלל. וכ\"כ מגופה שמדובק במרוח בחביות ודאי מחשב סתימה. ואפ\"ה לא מחשב חיבור (כמשנה ו'): "
+        ],
+        [
+            "ותמוהין דברי הר\"ש ורתוי\"ט המעתיק דבריו שכתבו דדוקא בגיסטרא שנתרועעה קאמרה מתניתין דסגי בשמוציא משקין. אבל בשניקבה. הרי גסטרא זו מחבית שמיוחדת לאוכלין באה. ולפיכך שיעור נקיבתו בכמוציא זית. וקשה והרי בסוגיא דשבת שם אמרינן סתמא דכל גיסטרא שיעורה בנקיבתה בכמוציא משקין. ואין לדחוק ולומר דהתם מיירי במיוחדת למשקין. ליתא. דא\"כ מ\"ש גיסטרא המיוחדת למשקין שניקבה שגרוע מכלי שלם שניקב. דבכלי שלם שניקב צריך כמכניס משקה ובגיסטרא שלה שניקב סגי בכמוציא משקה. ומ\"ש גיסטרא מכלי המיוחד לאוכלין ששיעור נקיבתן יהיה בשוה שניהן בכמוציא זית. וגם סתמא דמתניתין משמע דאפי' במיוחדת הגיסטרא לאוכלין שיעור נקבה במוציא משקין אף שתזר ונסתם (כפ\"ג מ\"ג). וגם הטעם דאין שירין לשירין שייך בין לגיסטרא שנתרועעה או שנתנקבה וגם מהרמב\"ם (פי\"ט מכלים ה\"ט) משמע כן דאין חלוק בין נקבה או נתרועעה. וע\"ש היטב. ואעפ\"כ נקט במשנה נתרועעה. משום רישא בחבית. דאיצטרך למנקט נתרועעה דאע\"ג דאינה מכניס רק מוציא משקה אפ\"ה אמק\"ט. ואין להביא ראיה להר\"ש דכל נקב שבגיסטרא של כלי העשוי לאוכלין שיעורו במוציא זית מהא דאמרי' במשנתינו דאמרי' דצריך שיהיה החלול שבין העוקצין כמוציא זית. ליתא. דהתם רק לענין שלא יטמאו העוקצין באויר בעינן הך שיעורו. ולפיכך אפי' בעשוי הגיסטרא למשקה בעינן שיעורו כך. אבל לענין שיתבטל הטומאה לגמרי מהגיסטרא. אפי' בבאה מכלי העשוי לאוכלין שיעורו בשניקבה בשוליו כמוציא משקה. והיינו משום דכל גסטרא אפי' מכלי העשוי לאוכלין. אינה עשויה אלא לקבל משקין כרמב\"ם הנ\"ל שכתב כן באר היטב: ",
+            "נ\"ל דהא דקאמר הכל טהור. דהיינו כל מה שיש חוץ משפה הפנימית טהור רק מלקבל טומאה שם באויר. וגם אפי' בנטמא הב\"ק הפנימי דכל הכלי טמא. אפ\"ה אין הב\"ק החיצון מטמא שוב רק לטהרות שנגעו שם. ולא לטהרות שנתלו שם באויר הב\"ק החיצון. אבל עכ\"פ לא גרעו הנך ב\"ק שמחוץ לשפה הפנימית בין שפה לשפה משאר ב\"ק שבאחורי כלי. דבנגע שם שרץ נטמא גם ב\"ק הפנימי. ורק בנתלה שם שרץ בבית קיבול החיצון. כולו טהור. ככל ב\"ק שבאחורי כלי דמק\"ט. ומטמא במגע ולא באויר. וכן הוא לשון הרמב\"ם (פי\"ג מכלים הי\"א) הפנימית עודפת. כל האוכלין ומשקין שבאויר החיצוניות טהורות (משמע ודאי הא האוכלין שנגעו שם נטמאו). ואם אמצעית עודפת ונטמא אוירה. ממנה ולפנים טמא וממנה ולחוץ טהור. ואם חיצונה עודפת ונטמא אוירה הכל טמא. היו שוות. כל שנטמא אוירה טמאה. והשאר טהור. והנה אין ספק דמדכייל הרמב\"ם לכולהו הך דינא. ש\"מ דטהור דנקט בסוף הוא כטהור דנקט ברישא. דהיינו שאוירו אמק\"ט. אבל מק\"ט שם במגע. וכמו שפירש הרמב\"ם בעצמו וילמד תחתון מעליון. וא\"ת בפנימית עודפת. אמאי אוירים החיצוניות אמק\"ט מאוירן. ומ\"ש מטבלא שבה קבועה קערות (פ\"ב מ\"ז) דבנטמא אחד מהן לא נטמא חבירו. משמע הא הוא עצמו מק\"ט מאוירו. ואת\"ל שאני הכא דע\"י השפה הגבוה שיש להפנימית. עי\"ז נחשב רק חלול הפנימי לעיקר הב\"ק. וכל שחוצה לו כגב הכלי. עכ\"פ ק' מסיפא בשוות. דטהור דסיפא הו\"ל כטהור דרישא. דבנטמא חלול הפנימי. אז החלול החיצון נידון כב\"ק שבאחורי כלי שמטמא לטהרות שם במגע ולא באויר. וק' מ\"ש זה מקערות שבטבלא. שאין הקערות תלויות זה בזה כלל. דבנטמא א' מהן חבירו טהור גמור ואמ\"ט שם לטהרות אפי' במגע. יש לומר הכא שהב\"ק החיצון מקיף להפנימי עי\"ז מחשב פנימי שפיר עיקר הכלי. והשאר גבו. כל שאין שפה החיצון גבוה ממנו שמצרפו. אבל התם כל ב\"ק שבטבלא עומד לעצמו. וכ\"כ לקמן (פ\"ח מ\"ו) ב\"ק שמזה ומזה להקרץ שמפסיק בהתנור אין אחד בטל לגבי חבירו: ",
+            "וא\"ת הרי אויר חלול האמצעי מעורב הוא. ומאן פליג לן ולומר שחציו מק\"ט. וחציו אמק\"ט. ותו הרי כל שמעורב אויר טהור עם אויר טמא נטמא גם אויר הטהור (כהר\"ב אהלות פ\"ט מט\"ז ד\"ה והחבית טמא). ואת\"ל הרי כבר כתבנו שם בס\"ד (בבועז סי' י\"ט) דדוקא כשאויר הטהור למעלה או למטה מאויר הטמא מתפשטת טומאה מזל\"ז. אבל מן הצד אין מתפשטת אם אין אהל מחברן. ליתא. דהרי (כלים פ\"ז מ\"ג) אמרינן דתחת השפוד טמא. ולמעלה מהשפוד טהור. הרי דגם במעורבין ב' אוירים זה ע\"ג זה ג\"כ אמ\"ט זל\"ז. יש לומר שאני טומאת מת מטומאת שרץ. דטומאת מת מתפשטת ממעלה למטה ולהיפך אפי' באין אהל ע\"ג וגם למן הצד מתפשטת כשיש אהל. אבל בטומאת שרץ. בין כשב' האוירים סמוכים זל\"ז מלמעלה למטה או למן הצד. אין עירוב האוירים מטמא זה לזה אפי' יש אהל שמערבן וכן מוכח מלקמן (פ\"ח מ\"ו). אבל אין לומר דחולקין האמצעי דקאמר ר\"י. היינו דחולקין עובי שפה אמצעית גופה. והיינו לענין אם נפלו משקין טמאין בראש עובי הדופן של השפה. דבנפלו על חצי עובי של צד פנים הו\"ל כאילו נפלו לתוך הכלי ונטמא כל הכלי. ובנפלו על חצי עביו של צד חוץ. מחשב כנפלו על גבו. ונטמא רק גבו ולא תוכו (וכריב\"נ לעיל פ\"ב סי' פ\"ב) וכן היה משמע נמי לכאורה לישנא דמתני' דמדקאמר חולקין האמצעית לשון נקיבה. ודאי משמע דאשפה קאי דבלשון נקיבה נאמרה. דאי אריוח ואויר. הול\"ל חולקין האמצעי ל\"ז. אבל א\"א לומר כן. דא\"כ הוה משמע דאם נפלו המשקין על ראש חצי עובי שכלפי פנים. ס\"ל לר\"י דהו\"ל כנפל לתוך הכלי. וזה תמוה וכי עדיף משקין משרץ דאורייתא. לענין לחשוב השפה כתוכו לטמא כל הכלי. והרי רחמנא אמר אשר יפול מהן אל תוכו. ושפה אינה תוכה. ואע\"ג דהחמירו במשקין טפי משרץ לטמא גם בשנפלו על אחוריו. הרי מיד עשו היכר בזה. דבנטמא אחוריו לא נטמא תוכו. אבל שיחמירו גם בזה במשקין טפי משרץ. שיהיה במשקין השפה כלפנים לטמא כולו. ודאי לא מסתבר כלל וכלל. ואת\"ל דמה דקאמר ר\"י חולקין האמצעית. אינו לענין קבלת טומאה. רק לענין לטמא אחרים. ר\"ל אם נטמא תוך הכלי במשקין. אזי כל טהרות שנגעו בראש השפה בחצי העובי שכלפי פנים טמאים. גם זה ליתא. דא\"כ היינו ממש פלוגתא דריב\"נ ורבנן (לעיל פ\"ב מ\"ז). ואפושי בפלוגתא דדא ודא אחת היא למה לי הול\"ל לעיל ריב\"נ ור\"י אומרים חולקין עביו. ותו אי בחולקין עובי דופן השפה פליגי. ל\"ל דנקט שלש שפיות. בתרי שפיות סגי. ולפלוגי בדופן המפסיק בין ב' החללים. אלא ודאי דבדופן המפסיק ובחלול האמצעי פליגי דלרבנן כל שמשפה פנימי ולפנים טהור. ולר\"י חולקין החלול האמצעי. ואמצעית דנקט לאו דוקא ואריוח קאי וכדאמרן. וגם בפירש הגאון רב\"א זצוק\"ל משמע כדברינו: ",
+            "ונ\"ל דמהא מוכח דגם רבינו הגאון זצוק\"ל ס\"ל כמ\"ש לעיל (ס\"ב) לחלק בין שפיות לקערות משום דהכא החיצונות מקיפות להפנימית. מחשבו גבו נגד הפנימית שהיא עיקר הכלי. "
+        ],
+        [
+            "כך כתבו תוס' (נדה כ\"ו ב') לפרש מלת גדול וקטן שבמשנתינו. דאל\"כ כל תנור שרוצה לעשותו עדיין גדול. וכבר עשה בו גובה פחות מד\"ט אמאי לא יק\"ט. וכי גרע מקטן דסגי לי' בטפח: ולפענ\"ד אי משום הא לא קשה. דכבר נשמר רבינו רש\"י ז\"ל מזה (שם. וגם בחולין קכ\"ד א') שכתב דקטן היינו בשעשאו לקטן לשחק בו. וא\"כ בשהתכון לעשותו יותר גדול. אינו נותנו לקטן לשחק בו. ולמלתיה עדיין לא חזי. להכי אמק\"ט עדיין. ונ\"ל עוד דרש\"י פי' כן ע\"פ מה דאמרינן התם בנדה. תנור בנות טפח. דלרש\"י ר\"ל תנור של בנות קטנות שיעורו טפח. אבל לתוס' מלת בנות הוא סמוך למלת טפח שאחריה. ור\"ל כמו בן כרך ובן עיר. וכ\"כ כלים בנות קבול. וה\"נ ר\"ל שכן עושין תנורים שגבהן טפח. ולכאורה היה נראה כתוס'. דלרש\"י ק' מה דמקשה בחולין שם. בציר מטפח למה חזי. וק' הרי לרש\"י גם תנור טפח לא חזי רק לצחוק תנוקות. וכי מה איכפת להו לתינוקות בשחוק שלהן אם התנור שלהן גבוה טפח או מעט פחות מזה. אולם בתוספתא (כלים ב\"ק פ\"ד) מפורש כרש\"י. וצ\"ל דפחות מגובה טפח אין התינוקות יכולים לאפות בהן ולא מחשב תו תנור כלל: ",
+            "כך נ\"ל כוונת הש\"ס (חולין קכ\"ד א') דמעיקרא הוה ס\"ד התם. דושיריו ברובו דקאמר רבנן הכא במשנתינו אקטן בן טפח קאי. וע\"ז מקשה הש\"ס פחות מטפח למאי חזי. ומשני אביי דושיריו ברובו אגדול קאי. ומקשינן תו. בגדול הרי מודו רבנן. ומתרץ כאן בבן ט' כאן בבן ז'. ולרש\"י שם הגי' הפוכה. כאן בבן ז' כאן בבן ט' ופי' הא דמודו רבנן לר\"מ במתני' דבגדול צריך שיור גובה ד\"ט. היינו בתנור שהיה בתחלתו בן ז' דלא הוה רובו ד\"ט. אפ\"ה צריך שישתייר ממנו ד\"ט דלקבל טומאה. והא דאמרו חכמים ושיוריו ברובו ופי' אביי דהיינו בגדול. היינו בשהיה תחלת גבהו ט' טפחים. אז לא סגי בשישתייר ממנו ד\"ט. רק צריך שישתייר ממנו רוב גובה של אותו תנור. וכוונת רבינו דאזלינן הכא והכא לקולא. אם ד\"ט הוא יותר מרוב גבהו. אמק\"ט עד שישאר בו גובה ד\"ט. ואם רוב גבהו הוא יותר מד\"ט אמק\"ט עד שישאר בו רובו. וא\"כ בשהיה התנור מתחלה פחות מז' טפחים. וכגון שהיה גבוה ה' או ו' טפחים. נמי צריך בשישתייר ד' טפחים. ולא סגי בשישתייר רובו. ובהיה מתחלה בגובה. ב'. ג'. ד'. בהנך לא שייך שיור כלל. ובעניי לא זכיתי להבין יפה דברי רבינו רש\"י מאור עינינו. דעכ\"פ גם הנהו לא גרעי מאילו היה מתחלה רק גובה טפח דמק\"ט. וה\"נ בשנשאר רוב גובה מתנורי ב'. ג'. ד'. אמאי לא יטמא. והרי ראוי לאפות בו כבתחלתו. ותו דאע\"ג דלפי פי' רבינו זה יתיישב שפיר הא דקאמר אביי דושיריו ברובו דמתניתין אגדול קאי. דהרי בן ט' גדול מבן ז'. אבל היאך מוקמינן לפ\"ז להך בד\"א בגדול דקאמר מתניתין. דלרש\"י היינו בבן ז'. וק' והרי בד\"א בגדול משמע כל שהוא גדול. והרי בן ז'. לא לבד שאינו היותר גדול. אלא גם הוא קטן מבן ט'. דהרי בהנך ב' תנורים איירינן בהו. והיאך שייך למיקרי' גדול. ותו הרי לרש\"י כל עוד שהתנור גדול יותר. צריך שישתייר ממנו יותר. דהרי בבן ז' סגי בשישתייר ד\"ט ובבן ט' צריך שישתייר רובו. וא\"כ הו\"ל להש\"ס למנקט הכא והכא רבותא. בבבא דשיור ד\"ט למה נקט בן ז'. הרי אפי' בבן ה' וו' דזוטר מז' צריך נמי שישתייר ד\"ט. וכ\"כ בבבא דצריך שיור רוב. הרי זה פשוט דמדס\"ל לרש\"י דבב' שיעורים הנ\"ל. דהיינו ד\"ט ורוב. משערינן תמיד בשיעור היותר גדול. א\"כ בהיה התנור בן ח' נמי משערין בשיעור היותר גדול. והיינו בד\"ט ומשהו שזהו רובו של ח'. וא\"כ למה נקט בן ט' צריך שישתייר ממנו רוב. הרי אפי' בן ח' דזוטר מיניה נמי צריך רוב. אולם להר\"ש והר\"ב הגי' נכונה כפי שהוא לפנינו בש\"ס. כאן בבן ט'. וכאן בבן ז'. ופי' הא דאמרינן במתניתין דבגדול סגי בד\"ט. היינו בהיה התנור בן ט'. והא דקאמר אח\"כ דסגי ברוב. היינו בתנור בן ז'. והיינו דאזלינן הכא והכא לחומרא. לשער תמיד בב' השיעורים בשיעור היותר קטן. וא\"כ בשהיה התנור מתחלה גבוה. ב'. ג'. ד'. ה' ו'. בכל הנהו סגי שנשאר מכל אחד הרוב ממה שהיה תחלה. רק שיהיה הרוב ההוא טפח. ולפ\"ז נקט שפיר הא בבן ז'. ר\"ל מן ב' ולמעלה עד ז'. סגי בשישאר רוב. וה\"ה בז' ומחצה. רק דבמחצה לא קמיירי. וא\"ת א\"כ הו\"ל למנקט דפחות מבן ז' נמי סגי ליה בשישאר רובו אע\"ג שאין רובו כ\"כ כהרוב מז'. יש לומר כיון דכל הפחותים מבן ז' אין שיעורן שוה אלא כל א' צריך שיור רוב לפי מה שהיה תחלה. א\"כ אין כאן רבותא מבן ב' או בן ז'. וכ\"כ בבבא ב' דסגי בד\"ט. נקט שפיר בן ט'. דבדין הוא דהו\"ל למנקט רבותא דאפי' היה בן נ' או ק' בגובה. אפ\"ה סגי בנשאר גובה ד\"ט. אלא מדהוא מדה שאינה כלה. תפשת מרובה לא תפשת. ואפ\"ה נקט בבן ט' רבותא נגד בן ח'. אע\"ג דבבן ח' נמי סגי בשנשאר ממנו ד\"ט. אפ\"ה אילו הוה נקט בבן ח' דסגי בשנשאר ממנו ד\"ט. סד\"א מדהו\"ל חציו. להכי קמ\"ל רבותא טפי דאפי' בבן ט' סגי. בשנשאר ממנו ד\"ט אף שהוא פחות מחציו. והנה הרמב\"ם (רפט\"ז מכלים) לא הביא כלל מאוקימתא דז' וט'. אלא כתב סתם. דתנור גדול שיעורו בד\"ט. והקטן שיעורו ברובו. ולפע\"ד מוכח מזה דס\"ל כהר\"ש הנ\"ל. והיינו דקאמר סתם תנור גדול. ר\"ל כל שהוא גדול. ואפי' גבוה ק' אמה. בכולהו סגי בשנשאר ממנו ד\"ט. וכל שהוא קטן מזה. שאין ברוב גבהו ד\"ט. והיינו שלא היה תחלה גבהו ח' סגי בשנשאר רוב גבהו. וזהו ממש כדברינו בדעת הר\"ש. ולפ\"ז מיושבת שטתינו בחולין שם בלי שום גמגום. וא\"צ לדחוק כלל לומר דמלת גדול דקתני במשנתינו היינו שהריוח גדול. וקטן היינו שהריוח קטן. וכמש\"ל בשם רבותינו סי' ד'. דבל\"ז בס\"ד ממילא רווחא שמעתתא. דה\"ק המשנה. תנור תחלתו ד'. ושיריו ד'. ר\"ל כל תנור כשהתחיל לבנות ממנו ד\"ט. אף שדעתו להגביהו עוד יותר. אם הסיקו אז כדי לאפות בו סופגנין כבר מק\"ט. ואם היה גבוה יותר מד\"ט ונשבר ממנו קצת מגבהו. אם נשאר ממנו גובה ד\"ט מק\"ט. דברי ר\"מ. וחכ\"א בד\"א בגדול. ר\"ל בד\"א בהיה בדעתו לבנות תנור שרוב גבהו הוא יותר גדול מגובה ד\"ט. או שכבר גמר תנור שרוב גבהו. יותר גדול מד\"ט. אז סגי בשהוא גבוה השתא ד\"ט ולא סגי בפחות מזה. אבל בקטן. ר\"ל אבל בשהיה רוב גבהו קטן מד\"ט. אז אם בונהו השתא סגי בשהתחיל השתא לבנות ממנו טפח א'. אזי מק\"ט כבר. ושיורו ברובו. והוה ס\"ד דש\"ס דשיורו ברובו דקאמרי רבנן. קאי אתנור טפח. דסיימי מיניה. ולהכי מקשה. תנור טפח למאי חזי. ומשני אביי. דשיורו ברובו היינו בגדול. וגם בהא ס\"ד דש\"ס דגדול דקאמר אביי. היינו בשהיה רוב גבהו גדול מד\"ט. ובהא קאמרי רבנן דצריך שישתייר ממנו רוב גבהו. ומשו\"ה מקשה הש\"ס תו. והרי בגדול כה\"ג מודו רבנן לר\"מ דסגי בד\"ט. ומשני הא בבן ט' הא בבן ז'. ר\"ל לעולם ושיורו ברובו דקאמרי רבנן אקטן קאי. כלומר בשרוב גובה התנור הקטן הוא פחות מד\"ט. ומאי דמוקי אביי לושיוריו ברובו דמתניתין בגדול. לאו בשרובו גדול מד\"ט. רק שהוא גדול יותר ממה דס\"ד דמקשן. דהרי המקשן היה סבור דשיור רובו היינו רוב טפח. וע\"ז השיב לו אביי בגדול. ר\"ל דשיור רוב דקאמרי רבנן במתניתין. היינו בשרוב גבהו הוא גדול יותר. דהיינו שהוא גדול טפח או יותר ואפי' הוא בן ז' שהוא הרוב היותר גדול מכל הרובין הפחותין מד'. בכולהו סגי בשנשאר רוב גבהו ודו\"ק. ועי' בדברי רבינו תורת חיים שם בשבת. שאחמ\"כ הדחיק א\"ע מאד שם בפי' הסוגיא והוצרך למחוק הקו' בש\"ס. ולדברינו בס\"ד אנחנו שם בדרך המלך נלך. אולם עדיין לא נחה דעתי להבין דברי אלהים חיים. דעדיין יש להקשות ל\"ל להש\"ס לדחוק ולומר. הא בבן ט'. הא בבן ז'. הול\"ל דה\"ק חכמים. בד\"א בגדול ר\"ל בשרצה לבנות או בשכבר בנה תנור שגדול מד\"ט ולמעלה. ואפי' עד ק' ואלף. בכולהו סגי בשהתחיל בגבהו ד\"ט. או בשנשאר ממנו גובה ד\"ט אחר שנשבר. אבל בקטן. ר\"ל אבל בשרצה לבנות תנור שקטן מד\"ט סגי בשהתחיל בו טפח. ושיורו ברובו. ר\"ל ושיורו של תנור שקטן מד\"ט בגובה. סגי בשנשאר ממנו רוב גבהו. ובלבד שישאר מגבהו טפח. דבפחות מזה לא חזי למידי. ואת\"ל. א\"כ קשה. דא\"כ יהיה סופו חמור מתחלתו. דתחלתו אמק\"ט עד שיהא גבהו ד\"ט. ובסופו נימא דסגי בשנשאר רוב גבהו אף דלא הוה ד\"ט. יש לומר כבר הקשו שם תוס' כך בשבת ובחולין וכבר יישבו הר\"ש והר\"ב בטוב טעם ודעת קושיא זו דהוה ק' גם לפי שטתי' דרבותינו. שפירשו דתנור שגבוה מט' טפחים ולמעלה סגי בד' טפחים. ובגבוה ז' או פחות מזה סגי ברובו. וכמש\"ל בשמם. גם לפ\"ז ק' קושית התוס' הנ\"ל. ותרצו דבבן ז' או למטה מז'. כיון שכבר היה תנור שהשתמש בו. להכי אף שנתקלקל ואינו ראוי כל כך. מדאינו גבוה ד\"ט. אפ\"ה משתמש בו והולך. א\"כ ה\"נ הוה מצינן למימר אי הוה מתרץ הש\"ס כפי מ\"ש לעיל. אע\"כ מדלא מוקי הש\"ס כדברינו הנ\"ל. היינו מדלא ניחא ליה להש\"ס בהך סברא שכתב הר\"ש והר\"ב דמדכבר השתמש בו אינו זורקו אף שאינו ראוי כל כך. וא\"כ אי אפשר נמי לפרש כפי' הר\"ש והר\"ב. דבבן ט' סגי בשנשאר ד\"ט. דהרי גם לפי שיטה זו יהיה ק' קושית תוס' הנ\"ל. ולימא מסייע להו לרש\"י ותוס' שהפכו הגירסא. ובבן ז' צריך שיור ד\"ט. ובבן ט' צריך רוב ודו\"ק היטב. ויתברך אבינו שבשמים שחנני לברר כל זה ונחני בדרך אמת: ",
+            "ונ\"ל טעמיה דבשלמא שאר כ\"ח תשמישן גם בלח. וכ\"ש קדירות לא סגי להו ההסקה שניסק בשעה שמבשל בהן. דהרי תשמישן מבפנים. וההיסק שניסק בשעה שמבשל בהן הוא מבחוץ. ולהכי צריך היסק יפה בכבשן מקודם שישתמש בהן. אבל תנור עשוי לאפות בו פת. ואפשר שפיר שיוסק התנור עי\"ז יפה גם כשלא יהיה מצורף בכבשן. ותו הרי היסקו ותשמישו במקום א' הוא. דהיינו שניהן מבפנים להכי סגי ליה בהיסק מועט. לפ\"ז להרמב\"ם כ\"ש צירוף בכבשן לבד מחשב נגמר מלאכתו. אולם להר\"ש והר\"ב בתנור להכי לא סגי ליה בצירוף כבשן. משום שאחר הצירוף שוב יטפלו בטיט כדי לעבותו לשמור חומו (ואין מטפלו קודם צירוף בכבשן. דאז מחמת עביו ביותר לא יצורף יפה) להכי צריך היסק גם אחר הטיפול. והנה מלשון זה של הר\"ש והר\"ב משמע דתרתי בעינן. דהיינו צירוף בכבשן. וגם היסק לסופגנין. אלא שרתוי\"ט כתב בשם הר\"ש שפי' כבר בתחלת המשנה דהיסק לסופגנין לבד מהני. ורק בצירוף בכבשן לבד לא מהני. אמנם הר\"ב דלא פי' כן משמע טפי דס\"ל דתרתי בעינן וכדאמרן. ולא תקשי לדידי' מיורות הערביים (מ\"י) דא\"א שצרפו בכבשן ואפ\"ה מק\"ט. י\"ל מאן יימר דדיינינן לה כתנור. אולי אינו עשוי רק להעמיד בתוכה קדירה לבשל כבכירה דלכ\"ע סגי כשיסיקנה לבשל בה ביצה קלה (כמ\"ב). ולפ\"ז הא דקאמר בס\"פ דלעיל. דכל שאר כ\"ח צריך צירוף בכבשן. וסיים והוא גמר מלאכתן. והרי הך סיום דברי מותר ניהו אלא לדיוקא נקטי לכל מר כדאית ליה להרמב\"ם והר\"ש ה\"ק דוקא שאר כ\"ח רק בצירוף בכבשן נגמר מלאכתו. הא בתנור סגי בהסקה לסופגנין. ולהר\"ב ה\"ק דוקא שאר כ\"ח. סגי ליה בצירוף שיחשב נגמר מלאכתו. הא תנור צריך תרתי. אלא דק\"ל להר\"ב. וגם להר\"ש הא דקאמר משיסקנו. טפי הול\"ל עד שיסיקנו. ולהר\"ב ק' טפי הא דאמרינן (ביצה ל\"ד א') דאין אופין בתנור חדש ביו\"ט גזירה שמא יפחת. משמע הא בקדירה חדשה מותר לבשל. וכן פסקינן (בא\"ח רסי' תק\"ז ובסס\"י תק\"ב) דמדינא רק תנור חדש אסור. ורק נהגו לבלי לבשל גם בקדירה חדשה. וקשה בשלמא להרמב\"ם והר\"ש דסגי לתנור חדש בהסקה לסופגנין. שפיר איכא למיחש גביה שיפקע טפי מבקדירה שהוסקה בכבשן היסק גדול. ואם בהכבשן לא פקע. היאך יפקע השתא בהיסק לבישול. אלא להר\"ב דבתנור תרתי בעינן קשה. וכי מפני זה מגרע גרע מקדירה. וי\"ל: ",
+            "וא\"ת בין לר\"מ ובין לר\"ש ממ\"נ. אי מחשבו חיבור זל\"ז מ\"ש מטירת התנור דאמרינן לעיל דאפי' באינה גבוה ד\"ט אפ\"ה כשמחוברת לתנור. לכ\"ע הן חיבור זה לזה. אפי' נטמא א' מהן באויר. ואי אינן חיבור זל\"ז מ\"ש מקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דלכ\"ע אע\"ג שאינן חיבור זל\"ז להטמא כ\"א כשנטמא חבירו. עכ\"פ יש לכל אחד טומאת עצמו אפי' כשנטמא רק באויר. ולרמב\"ם נראה דהנך אמק\"ט מאויר ע\"ש כלים פי\"ז. ונ\"ל דלכל כ\"ח שיש לו ב' ב\"ק יש ג' מדריגות. א) בצריכין הב' ב\"ק לגוף א' ולתשמיש א'. וכגון טירת התנור דצריך להושיב שם הלחם כשיורידוהו מהתנור מאפייתו נמצא דהתנור והטירות שניהן צריכין לאפיית הלחם בכה\"ג לכ\"ע שניהן דינן כב\"ק א' להטמא כ\"א כשנטמא חבירו אפי' באויר. ב) ובאין תשמיש של ב\"ק א' תלוי בב\"ק חבירו כלל. כגון קערות שבטבלא שאין האכילה שבזה תלוי באכילה שבב\"ק חבירו. לכ\"ע גם טומאתן אינו תלוי זב\"ז. רק כ\"א מק\"ט לעצמו אפי' באויר. ככל ב' ב\"ק המובדלים לגמרי זה מזה. ג) אולם כשצריכין שניהן לגוף א'. אבל לב' תשמישין מופרדין שבאותו גוף. כגון פך וחביריו. שהפך והכירה שניהן צריכין להקדירה. אבל הכירה לבשל. והפך לתבל. ושניהן לקדירה. בהא פליגי. דלר\"מ שניהן חיבור זל\"ז מד\"ס. ולהכי חשבינן להו מחוברין עכ\"פ למגע ולר\"ש אף דלענין טומאה אינן חיבור זה לזה עכ\"פ מדמחובר הפך להתנור והתנור מחובר בקרקע. הרי כל ב\"ק שמחובר בקרקע אמק\"ט. חוץ מתנור והרי הנך אין דינן כתנור. וטהורין. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד לקמן פי\"ב סי' ל\"ח ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת לת\"ק למה צריך שיגיע החתך עד לארץ. ומ\"ש מחתכו חוליות לרחבו (כמ\"ח) דסגי בשנשאר פחות מד\"ט מגובה התנור. וה\"נ תסגי בשיגיע החתך שלארכו עד פחות מד\"ט סמוך לארץ. יש לומר דהכא שכל גובה התנור שלם, אם היה נשאר משוליו אפי' פחות מגובה ד\"ט לא נתבטל שם תנור ממנו. רק הו\"ל כתנור שנסדק שלא נטהר רק כשהסדק רחב כמלא כוש (כפ\"ט מ\"ח). וא\"ת עכ\"פ למה לן להטריחו כולי האי. לחתוך ג' חתוכין. ועד הארץ. ולגרור טפילתו. טפי הול\"ל שיעשה בו נקב ככוש. ואת\"ל דמיירי דניחא לי' טפי לעשות חתוכין דקין. מלנקבו כשיעור כוש. עכ\"פ וכי כעורה תקנת נקיבת שיעור כוש דלא נקט לה הכא. מדודאי יש דניחא ליה בתקנה זו מתקנת החתוכין וגרירת הטיפול. וי\"ל דנקב כשיעור כוש דתני התם. היינו רק תקנה דלא לקבל טומאה להבא. אבל הכא שכבר נטמא התנור. לא סגי ליה לטהרו כשינקבו אפי' בנקב גדול מכוש. דהתורה אמרה תנור וכריים יותץ. דדוקא נתיצה מטהרו ולא נקיבה וקאמר הכא דבחתכו לג' חלקים וגרד הטפילה היינו נתיצתו. תדע דהרי בחלקו לב' בסיפא. אמרינן דהגדול טמא. דמשמע אפי' ניטל משם לגמרי חלק הקטן. ואמאי הרי בניטל משם חלקי הקטן. אפי' אלף כושין יצאו משם אע\"כ דנקב ככוש לא מהני רק דלא לק\"ט להבא ולא לבטל ממנו טומאה דמעיקרא. ומה\"ט לר\"ש בסיפא גם בחתוכין וגרידה לא סגי ליה. עד שינתקנו לגמרי ממקום חבורו. דס\"ל נתיצה מעליא בעינן. גם אין להק' כיון דבתנור טמא ובבית מנוגע בשניהן הצריכה תורה נתיצה. למה בתנור בשחתכו לג' סגי. ונטהר לגמרי. ובבית צריך לנתוץ כולו. וכל זית שמעציו אבניו ועפרו מטמא במגע משא וביאה (כפי\"ג דנגעים). י\"ל התם אמרה תורה ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. משמע ודאי דצריך לנתוץ כל א' וא' בכלל ובפרט. ומדקאמר קרא אח\"כ שיוציא הכל אל מקום טמא. מוכח נמי דגם אחר נתיצה נשאר בטומאתו. והיינו מדטומאתו מעצמו ובעצמו. אבל תנור שנטמא רק ע\"י מגע או מאויר מגוף אחר טמא. אמרה תורה רק תנור וכירים יותץ. משמע שא\"צ לנתצו רק עד שלא יהא שם תנור וכירים עליו. וקבלנו שבג' חתוכין כהנך נתבטל שם תנור ממנו. ומדאין טומאתו בגופו. פרחה אח\"כ טומאה ממנו. לפ\"ז יש ג' חילוקים בביטול טומאה מתנור (א) לבטל מתנור חרס טומאה דלהבא שלא יקבל טומאה סגי בשינקב כשיעור כוש (כפ\"ט מ\"ח). (ב) ולבטל מתנור חרס טומאה דלשעבר צריך ג' חתיכות וגירוד הטפילה. (ג) אמנם בתנור מתכות בין לבטל ממנו טומאה דלהבא או דלשעבר. סגי בנקב כמוציא אור (כפ\"ה מי\"א): ",
+            "ונ\"ל דלפמ\"ש חז\"ל (יומא כ\"ג א') כל ת\"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו' מה\"ט קראוהו לתנור זה עכנאי מדנקמו על ידו בר\"א וברכוהו. והביאו כל טהרות שטיהר וטימאום. והכל עשו מנקמת ה' דאורייתא הוא דמרתחא בהו (כספ\"ד דב\"מ). ואין לתמוה הרי כמה וכמה מחלוקת היו בין התנאים הראשונים. ולא נקמו ממנו כל כך. ועקביא (עדיות פ\"ה מ\"ו). לא מפני שחלק עליהן ברכוהו רק מדקאמר דוגמא השקוהו וע\"ש. והרי גם ר\"א גדול בדורו היה. וכדמוכח ספ\"ד מיתות. ואיך לא חששו לכבודו. יש לומר דכבר כתב בחידושי רמב\"ן כפ\"ד דב\"מ דר\"א שאני שהיה מחזיק במחלוקת. והורה בעירו נגד דעת הרבים. והתורה אמרה. אחרי רבים להטות. וכתב עוד שאילו היה בזמן הבית היה נידון כזקן ממרא. וכ\"כ נמי נ\"י ספ\"ד דב\"מ. ול\"מ. היה נ\"ל משום שנעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ כדבריו חששו דלא לגררו כ\"ע אבתרי'. עי\"ז הוצרכו להדפו ולרודפו בשצף קצף כדי להודיע לכל דאעפ\"כ אין פונים בכל זה. דאחר שהתורה אמרה. אחרי רבים להטות. א\"כ השתא לא בשמים היא. אבל יש לתמוה איך אחר עבור שעת הכעס לא התירו לו נדרו מפני כבוד תורתו. וגם ר\"א איך לא בא בעצמו לבקשם שיתירו לו. והרי מסתמא אחר שברכוהו לא היה מחזיק בדבריו. ואף שלא חזר בו מדבריו. דמימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו (כסוכה כ\"ח א'. וזה דלא כנ\"י בשם הרמב\"ן הנ\"ל שהיה ר\"א אומר באותה מעשה כך נראה בעיני). ולפיכך לא היה יכול ללמד לתלמידיו באיפן אחר ממה שקבל מרבותיו. עכ\"פ ח\"ו לומר שהיה מורה למעשה כדבריו. ולעבור על דברי תורה שצותה אחרי רבים להטות. והגם שהוא עצמו מדשמע מרבים אפשר דהיה רשאי לעשות כדבריו (כעדיות פ\"ה מ\"ז) עכ\"פ לאחרים ודאי לא היה מביא לידי חטא. ולא הורה נגד דעת רבים. וא\"כ כיון שלא הורה לעשות מעשה כדבריו. אין בו חטא משפט מות (כסנהדרין פי\"א מ\"ב) ואיך ח\"ו נוציא לעז על צדיק זה לומר שעשה שלא כתורה. וא\"כ מה חרי אף הגדול הזה לבלי להתיר לו נדרו. ויש לומר. מדקיי\"ל המנודה לנשיא מנודה לכל ישראל. והרי רשב\"ג שהיה גיסו אף הוא היה מהמברכים והוא מת אחר אותו מעשה. וכדקאמר התם. ולפיכך אף דקיי\"ל דכשמת המנדה באים ג' אחרים ומתירין (כיורה דעה של\"ד) י\"ל דאפ\"ה נשיא שאני וחלקו אינו מופר (עי' מ\"ק ט\"ז א') וכן משמע מהך עובדא דחד צורבא מרבנן (מ\"ק י\"ג א') דאמרו לי' גברא רבא כר\"י ליכא הכא דלשרי לך. והא דצוח ר' יהושע אחר גויעתו הותר הנדר הותר הנדר. ואיך יתירו חלק הנשיא רשב\"ג. י\"ל כיון דכל עיקר טעם דברכוהו היינו כי היכא דלא לגררו אבתריה. וכיון שאחר שנפטר מעולמו אזלה לי' חשש הברכה. בכה\"ג יכול ב\"ד לבטל דברי ב\"ד חבירו. אפילו האחרון קטן מהראשון (כמ\"ש בס\"ד פ\"א דעדיות סוף משנה ה') כ\"כ וכ\"ש שהיו יכולין להתיר נדר הנשיא. ומה\"ט נמי לא סקלו ארונו (כעדיות פ\"ה מ\"ו) מדהותר הנדר: ",
+            "והר\"ב פי' דפטפוטי' הן הרגלים שעשה להכירה. וא\"כ צ\"ל שע\"י הפטפוטין שעשה נסתם הנקב והפגם. וכן פי' באמת הר\"ב. דאל\"כ מהיכא תיתא נימא דע\"י הרגלים שעשה תחת הכירה הנקובה. תחזור לכלל כלי לק\"ט. נמצא דלפי פי' הרמב\"ם שהבאנו ביכין. דהפטפוטין הן בראש הכירה. הא דהדר תנא ומפרש גם בכירה ניקב נפגם נסדק ולא אסתגי ליה במאי דכבר אמר וכן בכירה. היינו רק מדבא להשמיענו דין פטפוטין שהושיבן למעלה על שפת הכירה. דבתנור לא שמעינן רק דמוסיף שהוא סביב לכל ד' דפנות התנור מחשב כתנור חדש. להכי איצטרך לאשמועינן גבי כירה לעומתו בפטפוטין. אע\"ג שאינן מקיפין כל ד' דפנות הכירה. אפ\"ה נחשבי' ככירה חדשה. אבל סתימת נקבי הכירה ע\"י הטפילה לא אצטריך תנא לאשמועינן דמהני. דפשיטא דכמו דמהני סתימתן ע\"י טפילה בתנור. ה\"נ מהני גבי כירה. אבל להר\"ב הוא איפכא דאדרבא מוסיף בכירה לא איצטריך לאשמועינן תנא דנחשב ככירה חדשה. דפשיטא. מ\"ש ממוסיף תנור. רק הא דנקט תו בכירה ניקב. נפגם נסדק. היינו לאשמועינן דין סתימת הנקבים ע\"י הפטפוטין. דלא דמי לסתימת נקבי התנור ע\"י טיפול שהוא על פני כולו. משא\"כ סתימה ע\"י פטפוטין הוא רק נקביו. וגם בהם לא תחב הטיט תוך הנקב. אלא שהפטפוט עובר ממעל להנקב. וקמ\"ל דאפ\"ה מחשב סתימה. אלא דק\"ל לפי' הר\"ב. דהרי בכל דוכתא משמעות מלת פגם גבי כלי. היינו שנשבר קצת משפתו. ורק בנשבר ונשרו מהכלי שוליים שלו נפחת קרי לה (כלקמן רפ\"ז). וא\"כ איך ע\"י שעשה להכירים רגלים למטה. יסתם הפגם שנפגם שפת הכירה למעלה. ותו אי נימא נמי דפגם משמע למטה. א\"כ היינו ניקב היינו נפגם. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והן אמת דפשטות לשון המשנה משמע כן. מדלא קאמר בקיצור. ג' פטפוטין שחיברן בארץ בטיט. אלא דלפ\"ז ק\"ל סיפא בעשה ב' אבנים כירה וחברן בטיט וכו'. ובשלמא אי הך חברן בטיט. ר\"ל שחברן בארץ שפיר שייך למתני עלה. א' בטיט וא' שלא בטיט. אלא אי נימא דהך חברן בטיט. ר\"ל שחיבר ראשן יחד בטיט א\"כ איך אפשר למתני עלה א' בטיט וכו'. ומ\"ש הר\"ב להשמר מקו' זו. דדברי ר\"י היא דבעי ג' אבנים. במחכ\"ר כמה דוחק יש בפי' זה. דא\"כ הול\"ל ב' בטיט וא' שלא בטיט. ותו וכי שבק תנא מלפרש מלתייהו דרבנן בלא חיבר הב' מה דינן. ומפרש מלתי' דר\"י דלא קיי\"ל כוותיה. ואפי' נימא דלהך י\"א הנ\"ל תרתי בעינן. שיהא מחוברין כ\"א בארץ בטיט. וגם מחוברין בראשן יחד בטיט. עכ\"פ היכא קאמר במשנה ג'. דבנטלה האמצעי אם יכול לשפות וכו' טמא. הרי הך לישנא משמע ודאי דלא פרח מינה הטומאה הקודמת. וגם מק\"ט להבא. וק' בשלמא טומאה דלשעבר שפיר י\"ל דכיון דעדיין יכול לשפות עליה וכו' אכתי לא קיים בה דין נתיצה שצותה תורה בה. אלא דלקבל טומאה להבא אמאי. הרי מדניטל האמצעי אין ב' החיצונים מחוברין בראשן יחד. ודוחק דמדאוקימנה לה באבנים גדולות וחלקות. לפיכך כמו דמה\"ט א\"צ ג' אבנים וסגי בב'. כ\"כ מה\"ט א\"צ נמי שיהיו מחוברין בראשן. אבל י\"ל כהרמב\"ם (פט\"ו מכלים הי\"ז) דבחד מהנך חיבורין סגי. או שחברן בארץ או שחברן בראשן. ולפ\"ז י\"ל דמשנתינו או או קתני. ר\"ל או שעשה ג' פטפוטין בארץ. דהיינו שתקען וקבען בארץ. דזה ודאי פשוט שכשתקען תוך הארץ וקבען שם א\"צ מרוח בטיט. אלא רק כשמושבן על רצפת הארץ צריך שידביקן בטיט. או חברן בטיט להיות שופת עליהן. והיינו שחיבר ראשיהן יחד בטיט. דשם הוא מקום השפיתה: <br>(א*) ולרמב\"ם (שם) דבמסמרי ברזל אפי' חיבר ראשן יחד בטיט אמק\"ט. צ\"ל דהא דנקט בתוספתא דרך כלל דבין בפטפוטין ובין במסמרים. בחיברן מק\"ט. לא מיירי בחיברן בארץ. דהרי נקט בתוספתא נתנן בארץ. דמשמע דרק הושיבן בארץ ולא חיברן בה. אלא ר\"ל חיבר רק ראשן יחד בטיט. והא כדאיתא. והא כדאיתא. דפטפוטין הו\"ל כתנור תלוש של חרס שמק\"ט. ובמסמרין דקאמרה תוספתא דמק\"ט בחיברן בראשן היינו שמק\"ט ככלי מתכות במגע ולא באויר. ומ\"ש תו בתוספתא ר\"י מטהר עד שיחברן זל\"ז בטיט היינו שיחבר הפטפוטין בכל גבהן זל\"ז מקרקעיתן עד ראשן יחד. וכן פי' גם הר\"ש: ",
+            "וקשה הרי כירת אבן. וכירת ברזל דינן שוה (וכדמוכח סוף פ\"ה) וא\"כ מ\"ש יתידות ברזל מאבנים. והן אמת דמהרמב\"ם (פט\"ו מכלים הי\"א) משמע דהכא שאני דמיירי דמרחם בטיט. ואפשר זהו כונת התנא דקאמר העושה ב' אבנים כירה. ולא קאמר כבמסמרי' הקובע ב' אבנים להיות שופת עליהן. משמע קצת במלת העושה. היינו שמירח פני האבן בטיט כתמונת כירה. ואע\"ג דלעיל (ספ\"ה) משמע דע\"י טיפול אין דינו כחרס רק בהטפיל תנור נקוב. י\"ל דהכא דהטפילו מבפנים ומבחוץ. אפי' כשהכירה שלימה נידון כחרס. א\"נ התם שכבר היה כירה שלימה מקודם לא נתבטל מדינו שבתחלה ע\"י הטיפול אבל הכא שעדיין לא היה עליו שם כירה מעולם. רק שהיו ג' אבנים תקועים ע\"י הטיפול נידון מהשתא ככירת חרס. אלא דק\"ל אי המרוח שעל פניו מבטל פנימיותו. א\"כ לפלוג וליתני בדידה. דהיינו במסמרים או באבנים גופייהו. או לכללינהו יחד (כדלעיל ספ\"ה) ולחלק בין מרח או לא מרח פניהן בטיט. ואת\"ל דהיא גופה קמ\"ל דבמסמרים לא מהני מרוח. קשה מ\"ש מסמרים מאבנים. ותו קשה דא\"כ למה נקט בסיפא חיבר א' בטיט וא' שלא בטיט טהורה. לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' חיבר שניהן בארץ בטיט. כל שלא מירח פני א' מהן בטיט טהורה. דהרי זה ודאי רבותא טפי מלא דיבק א' מהן בארץ. ול\"מ היה נ\"ל דדוקא בהיה תחלה כירה כבר אז שוין כירת מתכת ואבן בדינם. אבל אם השתא רוצה לעשותן כירה. אז דוקא מסמרים שהן כלי מתכות מתחלה. לפיכך אע\"ג שחיברן בארץ לא נתבטל עי\"ז שם כלי מתכות מהן. אבל אבנים שלא היו מתחלה כלי. לפיכך כשקבען בארץ בטיט. הן הן ככל כירה שעושין אותה מאבנים וטיט ודינן ככל כירת חרס לאחר שהוסק: ",
+            "כך כתב הר\"ש ונושא כליו הר\"ב ז\"ל. ושאבו רבותינו מים קדושים אלו מת\"כ דקאמר הך טעמא. ובעניי לא זכיתי להבין. דבשלמא בסלע שהוא קרקע עולם שפיר לא שייך נתיצה. אבל כותל בית אמאי לא. והרי כתיב ונתץ את הבית. ועליה ועל האבן נמי. אמאי לא שייך נתיצה גבה. דלא מיבעי לפי מ\"ש ביכין (סי' ט\"ו) דר\"ל שהאבן שאינו מחובר בטיט תקעו וקבעו לתוך הקרקע. ודאי שייך גבי' נתיצה כשיסיעו וינתקו ממקומו שתקוע שם. וכדמקיים מצות נתיצה בבית מנוגע. אלא אפי' נימא כהר\"ש דמיירי שהאבן האחר תלוש לגמרי. ולפיכך לא שייך גבי' נתיצה דהרי נתוץ ועומד הוא. ונימא נמי דאע\"ג דסגי בשינתוץ רק אבן א'. וכדמוכח במשנה ג' דא\"צ לנתוץ כולו. עכ\"פ צריך שיהיה כולו ראוי לנתיצה. עכ\"פ קשה דהרי בשבת (קכ\"ה א') אמרינן דלרבנן דקיי\"ל כותייהו נקט קרא יותץ לרבותא דאפי' כשהוא מחובר אפ\"ה מק\"ט ויותץ. ולא תימא סדנא דארעא חד הוא וא\"כ כ\"ש תלוש לגמרי. ובל\"ז הרי אמרינן התם דבשכבר הוסק אז לכ\"ע אפי' תלוש לגמרי מק\"ט ולדעת רבותינו ק' הרי בתלוש לא שייך נתיצה. דהרי נתוץ ועומד הוא. והיאך אפשר שיק\"ט. ואפי' נדחק לומר. דדוקא כשכולו תלוש או כולו מחובר. שייך גבי' נתיצה. במחובר כשיסיענו ממקומו. ובתלוש כשיהרסו לחלקים. אבל כשרק חלק אחד ממנו מחובר. כולו אינו בכלל יותץ. דצריך שיהיה נתיצת כל חלקיו באופן א'. ליתא. דא\"כ ל\"ל לרבנן התם לומר דצריך מלת יותץ לחומרא. מדסד\"א דתנור מחובר אמק\"ט. טפי הול\"ל דצריך מלת יותץ לקולא דאם חלק א' מחובר וחלק א' תלוש אמק\"ט. מדאין התלוש בכלל נתיצה דמחובר. וכסברת רבותינו. ותו הרי עדיפא מינה אשכחן במשנה ג' בפרקן בנטמא א' מהחיצונית וכו'. שקצת דופן א\"צ נתיצה כלל אפ\"ה האחרת מק\"ט. וצריך נתיצה. ואף דיש לחלק קצת. ול\"מ היה נ\"ל דאין כונת הת\"כ דבתלוש או בכותל לא שייך נתיצה. כדעת רבותינו ז\"ל אלא כונת הת\"כ דדוקא כשיש מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. אע\"ג שבאמת א\"צ לנתוץ כולו. אבל הנך דמשנתינו. אין מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבו. דהרי אפי' נימא דכשסמך אבן שחיברו בטיט לאבן אתר שתקעו בקרקע שלא לשם כירה. או שסמכו לסלע או לכותל בית. והתכוון להשתמש בשניהן כבכירה. יטמא האבן והסלע והכותל כל עוד שהאבן השני עדיין מחובר. עכ\"פ לא מסתבר לומר דבהנך שלא עשאן מתחלה מחוברין ע\"ד כירה שיהיה אפשר לקיים בהן מצות נתיצה. וכשינתץ אותן יהיה האבן השני טהור. והרי עיקרן לאו לאותה כירה עשויין. ואין הטפל מבטל העיקר (כפכ\"ב מ\"ח). ומש\"ה מדאין שייך דין נתיצה בכל חלק וחלק מהכירה. גם בהאבן המחובר אין בו דין כירה שאמרה תורה. ולא דמי כלל לנטמא א' מהחיצונית במשנה ג'. דהתם עכ\"פ החלק מהאמצעית ששייך לכירה זו צריך נתיצה. גם אילה\"ק מנטלה האמצעית דבאין יכול לשפות על ב' החיצוניות טהורה. וכמשנה ג'. אלמא דא\"צ לנתוץ כולו. י\"ל דהרי כבר אמרנו דאף שאין צריך לנתוץ כולו. עכ\"פ בעינן שיהיה אפשר לקיים מצות נתיצה בכל חלק וחלק שבכירה. מיהו ודאי ממלת יותץ ילפינן ג\"כ דצריך שיהיה דבר שיוכל לנתצו. דמה\"ט מטהרינן כירת אבן ומתכת. מדלא שייך בהו נתיצה. וכמ\"ש הר\"ש לעיל (פ\"ה מי\"א) בשם הת\"כ. רק דהנך דמשנתינו לאו מה\"ט טהורין. רק מדאין בהן מצות נתיצה. ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלעיל בניטלה הטהורה. הוחלטה האמצעית לטומאה. והרי פשיטא דמיירי התם אף בשאין כולה צריך להטמאה. חדא מדנקט סתמא. ועוד דאי בשצריך להטמאה. גם בלא ניטלה הטהורה היה כולה טמאה. אלא ודאי דאף מה שא\"צ להשפיתה בהאבן האמצעי להכירה הטמאה. כולה טמא. והיאך אמרינן הכא דמה שא\"צ לב' הטמאות נשאר בטהרתו. ואת\"ל התם שאני דעשה מעשה שנטל החיצון הטהור דבשעה שהעתיק האבן הטהור שבצד אבן האמצעי. הו\"ל כאילו חיבר חצי הטהור שבאמצעי להחצי השני של כירה הטמאה. ומדחיבר בידים דבר אל הטמא. אף שהדבר שנתחבר אינו נצרך אל הטמא. אפ\"ה כל המחובר אל הטמא טמא. אבל בהיה מחובר להדבר קודם שנטמא. אינו נטמא עמו רק כשנצרכו זל\"ז. עכ\"פ ק' מסוף פרקן בב' אבנים שהיו כירה ונטמאו כל א' כולה. והיכא איירי אי בשהיה כל א' מהאבנים רק רוחב טפח. א\"כ היכא קאמר דבשסמך אח\"כ אבן בצדה. נטהר חצי הטמאה. הרי האבן כולו צריך להטמאה. אע\"כ בשהיה בכל א' מהאבנים הראשונים מהכירה שנטמאה ב' טפחים. ולהכי כשהסמיך לו אבן אחר בצדו. נטהר חצי האבן האמצעי. ואפ\"ה קודם שהסמיך לו האבן בצדו היה כל האבן טמא. אף שהוא רחב ב' טפחים. דהיינו יותר מהצריך לתשמיש הכירה הטמאה וי\"ל דהא דקאמר בתוספתא שיעור שפיתה הוא טפח. היינו שאינו יותר מטפח. דרק תוך טפח מחלקינן בין נצרך לתשמיש הטמא או לא. דבנצרך לתשמיש הכירה הטמאה. אז נטמא עם הכירה הטמאה. ובאינו נצרך להכירה הטמאה טמא. ולפיכך הא דאמרינן בס\"פ כירה שנטמאו ב' אבניו כל האבן טמא. היינו בשאין האבן רק טפח. ולהכי כל עוד שלא הסמיך אבן בצד א' מהטמא אמרינן דכל האבן הטמא שיש בו טפח כולו נצרך להכירה הטמאה. וכולו טמא. אבל אחר שהסמיך אבן אחר בצד האבן הטמא. אמרינן דגלי דעתיה שא\"צ מהאבן הטמא רק חציו של צד הכירה הטמאה. וכשחזר וסלקו להטהור. הדר גלי דעתיה שנצרך כולו לשפיתת הטמאה. אבל מה שהוא יתר מטפח. אבל הסמיך היתר ההוא בידים ממש אחר שנטמא הכירה. לא אמרינן דגלי אדעתיה שנצרך לו להכירה. ונשאר בטהרתו מדהוא יתר מטפח. ומצינו דוגמתו בכרע טמא מדרס. כולה טמא מדרס (כלים פי\"ח מ\"ז) ואע\"ג שאין נצרכין זל\"ז. דהרי ארוכה וב' כרעים ראוי למסמכה אגודא (כסוכה ט\"ז א') אפ\"ה מדעשה מעשה וחברה לכרע להמטה גלי דעתיה דצריך לה. והו\"ל חיבור. וכי ס\"ד שכשחיבר להכרע קופה שיהיה כולה טמא מדרס. אלא מדא\"צ כלל. אפי' עשה מעשה חיבור אחר שנטמאה. אינה חיבור: ",
+            "ונ\"ל עוד דמדלא נקט הכא כשהחזיר האמצעית מרחה בטיט. וכדנקט בסיפא לענין קבלת טומאה מכאן ולהבא. ש\"מ דלענין ביטול טומאה. אפי' לא מירח בטיט האמצעית כשהחזירה. אפ\"ה הו\"ל עכ\"פ כנתץ הכירה הגדולה. ולא דמי לכל כירה גדולה שנטמאה דלא ס\"ד שכשיניח אבן באמציעותה תהיה כנתצה. דהכא שאני שכבר היה שם אותו אבן. דמסתמא שכשהחזירו בטלו להשאר שם לעולם. (ועי' אהלות פט\"ו מ\"ז) וסוכה (ד' א'): ",
+            "וא\"ת מה קמ\"ל הרי ק\"ו הוא מריש מ\"ג. דמה התם שהאבן האמצעי היה חציה טהורה. אפ\"ה כשניטל אח\"כ החיצונה. הוחלטה האמצעית כולה לטומאה. מכ\"ש הכא שהיה כ\"א מהאבנים הראשונים בתחלה כולה טמאה ורק ע\"י שסמך לה אבן מכאן ומכאן נטהר לכ\"א חציו. מכ\"ש דנימא שכשחזר והסיר ב' החיצונית שיוחזרו ב' האמצעיים לטומאתן. י\"ל דאי ממ\"ג סד\"א דהכא שאני דמשעה שהסמיך לה אבן מכאן ומכאן מבחוץ הו\"ל כנתץ חציה וכלעיל סי' ל\"ו ולא תחזור לטומאתה ממילא כשיסלק האבן שבצדה. קמ\"ל. ומה\"ט נמי נ\"ל דנקט במשנתינו שסמך לזו אבן מכאן ולזו אבן מכאן. ול\"ל דנקט כולה האי. הרי גם בסמך רק אבן א' מצד אחד הוה סגי ליה לאשמועינן הך דינא. דפשיטא דה\"ה בהסמיך גם בצד השני. אלא דבעי למנקט רבותא טפי. דלא תימא דוקא בשסמך לה רק אבן א' מצד א' שנשאר עכ\"פ אבן א' כולה לטומאה להכי כשחזר ונטל האבן שהסמיך. גררה האבן שכולה טמאה להאבן שבצדה שהיתה חצי טמאה לחזור להיות כחבירתה כולה טמאה. דמסתמא כשיעור ששופת על זו שופת על זו. אבל כשהסמיך אבן מכאן ואבן מכאן. דהו\"ל כנתץ מכל א' מהן חציה בשעה שהניח הב' אבנים בב' צדיה. ולא נשאר כאן עוד אבן שכולה טמא. להכי אף כשנטל אח\"כ ב' החיצונות. אפ\"ה ישארו ב' הראשונות בטהרת חציותן קמ\"ל. אבל לא מסתבר לומר דלהכי נקט שהסמיך ב' אבנים. כדי לאשמועינן. דבכה\"ג דוקא בשנטלו ב' החצונות חזרו ב' האמצעיות לטומאתן. הא כשניטל רק א' מב' החצונית. הרי נשאר האבן שבצדה חציה טהורה וחציה טמאה ותהי' גם זו כן. אף שניטל החיצונה מצדה. ליתא. דמה שייכות יש לאבן שבצפון לאבן שבדרום. אותה שבצפון יש כירה טהורה בצדה. אבל זו הרי ניטל האבן שבצדה: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש והר\"ב כתבו שהדיכון מיוחד להושיב שם קדירות רותחות כשיסירם מהכירה. וקשה א\"כ מ\"ש מטירת התנור (לעיל פ\"ה מ\"ג) שמיוחד ג\"כ להושיב שם הלחם כשיוציאו מהתנור. ואמרינן התם דאפי' מחובר בהתנור רק בג' אבנים הו\"ל חיבור לו. א\"כ כ\"ש הכא שכל הדוך מחובר להכירה. וי\"ל התם הטירה הוא על גג התנור. והו\"ל כמותו. משא\"כ הכא הדוך הוא בצד הכירה. וגם אין מחובר להכירה רק בצד א'. אף שדופן האמצעי הוא הכירה בעצמה. אפ\"ה אינו חיבור לו. אמנם לפמ\"ש בפנים דדיכון מיוחד להושיב שם קדירות רקניות. נמצא אין תשמישו כלל כתשמיש הכירה. וא\"צ תשמישו לתשמיש הכירה אגוד כלל הו\"ל שפיר כקערות שבטבלא (לעיל פ\"ב) דאינן חיבור זל\"ז (עי' מ\"ש בבועז פ\"ה סי' ג'): ",
+            "ולא דמי לטירת התנור (פ\"ה מ\"ג) דהכא שאני דע\"י שכפה הסל לא נתבטל מהסל שם כלי דמעיקרא ומה\"ט לא דמי נמי לחצר הכירה בפרקן (משנה ג'): ",
+            "ולא דמי להך דלעיל (פ\"ד מ\"ב) בשפיות של קערות. וכ\"כ בקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וה\"נ נהוי כב' כירות שסמוכין ומחוברין זל\"ז שכשנטמא א' לא נטמא חבירו (כפ\"ו מ\"ב). י\"ל דהתם תשמיש של כל בית קיבול אינו אגוד בחבירו. אבל הכא תשמיש של זה וזה אגודים יחד לאש א' שבכירה (ועי' פ\"ה בועז סי' ג'). מה\"ט לא דמי נמי לדיכון לעיל דאינו חיבור כלל להכירה דהתם תשמישו משונה לגמרי מתשמיש הכירה. וכמש\"ל סי' י' ועי' מ\"ש הר\"מ כאן: ",
+            "וא\"ת מ\"ש זו מטירת התנור (פ\"ה מ\"ג) דבמחוברת רק בג' אבנים הוה חיבור לתנור. ואפי' אינה גבוה כותלה. כגובה התנור. וה\"נ הכא. הול\"ל כיון דמחוברת חצר בכירה להכי אפי' אינה גבוה כשיעור כירה. הו\"ל ככירה. וי\"ל התם כל עיקר הטעם דמחשבו חיבור זל\"ז היינו רק מדמסייע תשמיש של א' לתשמיש חבירו. דהיינו להעמיד בהטירה הלחם שאפה בהתנור. אבל הכא דהחצר עשוי לבשל בו קדירה לבדית. בדין הוא שיהיה כקערות שבטבלא שאינן חיבור זל\"ז כלל. רק מדאדוקין שניהן לאש א' מחשבו חיבור (וכמש\"ל סי' כ\"ו) להכי כשאינו גבוה גא\"צ כשיעור כירה. לא חזי לבשל שם ומוכח שלא עשאה לכך רק להיות יד לכירה לטלטלה על ידה. להכי אף שמחוברת הו\"ל ככל יד מחוברת: ",
+            "ולכאורה היה נראה דלתרוייהו פי' הנ\"ל שהביאן הר\"ש. ר\"ש לטעמי' דס\"ל (רפ\"ו דב\"ק) באכלה פירות גמורים משלם פירות גמורים. וטעמי' מדס\"ל כל העומד לקצור כקצור דמי וכמ\"ש תוס' (כתובות דנ\"א א' ד\"ה סוף) ומזה מוכח דמ\"ש בס\"ד בפירושינו (ספ\"ח דפסחים) בשם רבעתו\"ס (חולין פ' ב') דרק היכא דאיכא מצוה ס\"ל לר\"ש כל העומד להעשות כעשוי דמי. לאו דוקא מצוה אלא בכל דוכתא שעל כרחך יעשה הדבר ההוא בסוף ס\"ל לר\"ש דכעשוי דמי. א\"כ ה\"נ מדגדולים הפטפוטין ביותר ומעכבין הבישול ע\"ג הכירה. בודאי עומדין להקצץ בסוף וכקצוצין דמי. רק דלפי' קמא שהביא הר\"ש. צ\"ל דרק מה שהוא יותר מהראוי ס\"ל לר\"ש דכקצוץ דמי. ולפי' בתרא. אמרינן דמדלא חזי כמו שהוא כולו עומד לקצוץ: אלא דא\"כ יהיה לנו ראיה מוכרחת לפי' בתרא של הר\"ש. דאלת\"ה ק' למה פליג עליה ר\"מ. והרי איהו נמי ס\"ל (סנהדרין ט\"ו א') דכל העומד לעשות כעשוי דמי. אלא ע\"כ כפי' בתרא הנ\"ל דלר\"ש כל שהפטפוטין גדולים יותר מהראוי כולו כקצוץ דמי. ולפיכך ר\"מ לטעמיה (חולין דע\"ג) שכשיד הכלי יותר מהראוי. דוקא אותו קצת שהוא יותר מהראוי כקצוץ דמי. וא\"צ לטובלו. א\"כ ה\"נ הכא מחלק בין אותו קצת שלמטה מג' אצבעות ובין אותו שלמעלה מהן. אלא שעדיין יש לדקדק. דלמה התם ס\"ל לר\"מ דאותו שלמעלה מהראוי א\"צ טבילה אלמא דס\"ל דכקצוץ לגמרי דמי אותו קצת שהוא יותר מהראוי. א\"כ ה\"נ הול\"ל הכא דעכ\"פ מה שלמעלה מג' אצבעות אמק\"ט כלל. והרי קאמר דלמעלה מג' אצבעות מטמא עכ\"פ כיד דהיינו במגע ולא באויר. ואת\"ל דמ\"ש ר\"מ דלמעלה מגא\"צ מטמא במגע ולא באויר. היינו דבנגע שם טומאה נטמא הכירה אבל הוא עצמו אינו מתטמא כלל. ליתא דמלבד דאיפכא שמעינן לה (חולין קי\"ח א') השתא עיולי טומאה מעייל אפוקי טומאה מיבעי ואיך נדחק לומר הכא שיתטמא הכירה על ידי נגיעתו בטומאה והוא עצמו לא יטמא. וגם בלא זה קשה כיון דר\"מ ס\"ל דאותו קצת שהוא יותר מהראוי כקצוץ לגמרי דמי. א\"כ האיך יתטמא הכירה בשנגע טומאה באותו קצת. הרי לא מחשב מחובר אליו כלל. אלא נ\"ל דהתם בחולין. ארוך יותר מהראוי לשיעור יד ולהכי מחשב כקצוץ לגמרי. אבל הכא אף שהוא ארוך יותר מהראוי לשיעור שפיתה. עכ\"פ אכתי חזי ליד. וק\"ק לי דהרי לעיל (פ\"ה מ\"ב) אמרינן דיד כירה אינה רק גא\"צ (וע\"ש סי' כ') וצ\"ל דהתם רק שיעור דלמטה קחשיב אבל למעלה מזה אפי' ארוך הרבה חזי ליד כירה. ושרק בתנור אמרינן התם והשאר טהור. אבל אי\"ל דהתם רק בשהיד מן הצד כשהוא יותר מגא\"צ נכשלים בו רגלי בני הבית ולמקציי' קאי. אבל הכא שהן ע\"ג הכירה אפילו ארוך הרבה אין בו מכשול ומחשב יד. ליתא. דהרי בכפופים לחוץ בסיפא דהו\"ל כבולט מהצד. ואפ\"ה לר\"מ מחשב יד: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ב שפי' מלת כנה ליניאל. וכך פי' נמי לקמן (ספי\"ב) וכפי סדרי דברי רבינו הר\"ב ונתישבה כמה דקדוקים וקושיות שהקשה רתוי\"ט על דבריו. אולם אעפ\"כ לא זכיתי להבין לפ\"ז מה שאמרה המשנה למקום הכנה טמא. והרי לא מסתבר שימדוד בהליניאל מבפנים מהפטפוטין מכל פטפוט לחבירו. דא\"כ אם יהיו הפטפוטין עבים יתקצר הריוח שבין הפטפוטין ע\"י מדידה כזו מאד והיכא ס\"ד שיהיה דבריך לשיעורין. להקל כשהפטפוטין עבים לצד הכירה. ולהחמיר כשהן דקין. אע\"כ שמניח הליניאל בחוץ ממקום הפטפוטין. מכל פטפוט לחבירו. וא\"כ יש לתמוה למה מקום הכנה טמא והרי הוא מונח חוץ מהגא\"צ מהכירה. ועוד יש לדקדק למה נקט הכא כנה. ולא שימדוד בשפוד כלעיל מ\"ג והיינו מדמצוי אצל התנור וכמש\"ל. ולפיכך לולא מסתפינא נ\"ל טפי פי' הרמב\"ם שפי' מלת כנה דהיינו בסיס (כמו הכיור וכנו) שעשוי כטבעת עגול. ועושין אותו כדי להניחו ע\"ג ראשי הפטפוטין ועליו מושיב הקדירה. והבסיס הזה רחב קצת. יותר משולי הקדירה כדי שתשב עליו הקדירה יפה. ולפ\"ז כך פי' דברי המשנה. כיצד משערין אותן גא\"צ בהריוח שבין הפטפוטין דהרי הפטפוטין עומדין כעין סגול ואם נמדוד מפטפוט לחבירו ע\"י שפוד וכדומה. הרי יתקצר עי\"ז שיעור גא\"צ בהריוח שבין הפטפוטין. ע\"ז משיב ר\"ג מניח הבסיס הנ\"ל שהוא כטבעת עגול בין הפטפוטין ועי\"ז יהיה שיעור גא\"צ בשוה סביב לכל צד. [ואל תתמה על מלת ביניהן. דהול\"ל עליהן. די\"ל דמשום דמה שבהפטפוטין יתר מגא\"צ מתעקם ובולט למן הצד משפת גג הכירה ולחוץ. לפיכך כשרוצה לכוון במדידת הרווח שבין פטפוט לחבירו שיהיה גם הוא רק גא\"צ צריך להושיב הכנה על צד הפנימי של הפטפוטין דהיינו במקום שכלה מדת הגא\"צ והיינו שפיר מלת ביניהן. דהיינו מבפנים להם]. וקאמר תו ומקום הכנה טמא. ר\"ל מקום הטבעת בעצמו טמא. משום דהוא עצמו נתפס תוך השיעור של גא\"צ. מיהו רבנן ס\"ל דאין מודדין הריוח ההוא בעיגול. שכן יוכרח כשימדדו ע\"י הכנה. רק מודדין עם שפוד או כדומה לה מפטפוט לחבירו. ואע\"ג שעי\"ז יתקצר מדת התפשטות מקום קבלת טומאה בהריוח שבין הפטפוטין דשם ע\"י מדידתן בשפוד לא יהיה שיעור גא\"צ משפת גג הכירה. אפ\"ה מדהאויר ההוא טמא רק מד\"ס. מקלינן ביה. והיינו דמסיים הרמב\"ם הכא בפירושו. וז\"ל וקיי\"ל כרבנן. ואין מדקדקין בכל זה מדטומאת ריוח זה מד\"ס עכ\"ל. אולם פשיטא דלדעת רבנן דמודדין בשפוד או בשאר דבר שוה. מקום השפוד הוא כלחוץ וטהור: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת א\"כ בתנור ונסר ברישא נמי לפלוג ר\"א מהך ק\"ו. דהרי גם הם מצילין באהל המת (כאהלות פט\"ו מ\"ד) וי\"ל דהנה כלל גדול בק\"ו. דאע\"ג דק\"ו לכ\"ע אדם דנו מעצמו (ועי' סוכה ל\"א א'. ברש\"י ותוס' שם) אפ\"ה אין זה כעיר פרוצה אין חומה. דרק במסתבר קצת לומר הקולא. או החומרא ההיא בהלמוד. אז לבד ילפינן ליה ואם לא אין לנו. תדע דאלת\"ה א\"כ יהיו בכל המצות הקולות והחומרות שוות. דנימא מה א' שיש בה קולא פלונית אפ\"ה יש בה חומרא זה. מכ\"ש ב' שאין בה קולא פלונית הנ\"ל. מכ\"ש שנחמיר בה אותה שבחבירתה. או מאן יימר לן דלא נידון איפכא לקולא. ודו\"ק (ועי' ברמל\"מ רפ\"ה מחמץ ורפ\"ט משביעית במיני ק\"ו דמייתי התם ודו\"ק). אע\"כ כדאמרן דלא ילפינן שום ק\"ו. רק כשבלא זה מסתבר קצת להחמיר או להקל בשניהן בשוה. ואל\"כ לכ\"ע אמרינן אוקי כל חד באתרי'. והיכא דגלי גלי. והיכא דלא גלי לא גלי. ומצאתי בת בוקתא לסברתינו הנ\"ל ברבינו של\"ה (דף תד\"ב בד\"ה היכא דגלי) במ\"ש בשם ר\"י קומפיטון. וע\"ש. ולפ\"ז ברישא מה\"ט לא יליף ר\"א דנחייצי נסרים בתנור בשרץ בק\"ו מאהל המת. די\"ל שאני אהל שמצוי שיעשה אדם מחיצה באמצע אהלו ויחלקנו לב' אהלים. משא\"כ בכלי לא מצינו במורגל שיחלק אדם ריוח הקטן שבתוך הכלי. ע\"י מחיצה שיעשה באמצע. אבל בסיפא שאין הכורת מציל משום מחיצה. רק מדמקיף סביב להשרץ. ודאי מסתבר דכמו דמחשיב מקיף לענין טומאת מת. ה\"נ אית לן למימר דמחשב מקיף נמי בטומאת שרץ. אולם מה שכתב הר\"ן (נדרים דפ\"ח א' בד\"ה ר\"מ). דהיכא דלא מסתבר. גם במה מצינו לא גמרינן ב' דברים מהדדי. ק\"ל על דברי רבינו מפסחים (ע\"ה א') דקאמר בחד תירוצא דגמרינן מינה. ובלישנא בתרא אמרינן שאני הכא דגלי קרא. ועי' תוס' חולין (ק\"א ב' ד\"ה תלמוד) וע\"כ צריך לחלק בין ק\"ו למה מצינו. דבק\"ו אין שום דבר מצוה שאין בה קולא וחומרא שאין לו שום שייכות בחבירתה. משא\"כ ילפותא דמה מצינו עדיף שאינו מצוי שיהיה ב' מצות שוין בדבר א' ודו\"ק: ",
+            "ונ\"ל דלא נקט הך וכן וכו' ברישא. דהיינו בהיתה פחותה. ה\"ט משום דרק התם שייך למתני אף שפקוקה בקש. שהוא מין כורת. אפ\"ה אינו סותם מה שאין כן הכא דמיירי בשלימה וודאי קמ\"ל קופה אע\"ג שפיה רחב יותר מכוורת אפ\"ה מציל על מה שבתוכה כשפיה למעלה מהתנור. מכח סברת תוך תוכו. דדוקא לענין צמ\"פ. רק כ\"ח שאמק\"ט מגבו מציל מטומאת שרץ. אבל לענין תוך תוכו כ\"ח ושאר כלים שוין. ונ\"ל עוד. דגם כלי מתכות מציל מסברת תוך תוכו. והא דלא נקט ליה תנא. היינו רק מדבעי למתני סיפא. דכשניקבו. אז העשוי לאוכלין שיעורו וכו'. והרי בכלי מתכות שיעור נקיבתו לפי מה שהוא (כרפי\"ד): ",
+            "כך כתב הרמב\"ם (פ\"כ מטו\"מ ה\"ד) ואף דבאהלות (פי\"א מ\"ז) לא הוזכרו רק עופות ודגים. נ\"ל דה\"ט דהרמב\"ם דסמך א\"ע אמשנה דפרה (פ\"ט מ\"ה) בפרה ששתתה מי חטאת נקט נמי מעל\"ע. א\"כ מהא שמעינן דהא דנקט באהלות רק עופות ודגים. היינו רק משום ר\"ש התם דפליג וס\"ל דדוקא בהנך סגי בכדי שיתן על האור וישרף. אבל בבהמה וחיה מודה דבעי מעת לעת. ותו דהתם בעי לאשמועינן רבותא אליבא דריב\"ב דקיי\"ל כוותיה. ואיהו ס\"ל דאפי' בהנך צריך מעת לעת וכ\"ש בבהמה וחיה. ואע\"ג דאכתי לא שמעינן חיה בשום דוכתא. היינו משום דזה פשוט. דעכול כל מהלכי ד' שוה במעל\"ע כמו בפרה הנ\"ל ורק כלב צריך לעיכולו ג' ימים. מטעם שנזכר בשבת (קנ\"ה ב'). מיהו כל זה לענין טומאה אבל לענין איסור אין הדבר תלוי בזמן הבליעה. אלא בשנחסר השתא ממה שהיה בגודל בשעה שנאכל. חשיב כמעוכל אף שלא לעסו. ובנמצא שלם כמו שבלעו. אף בלעסו אסור [עש\"ך ובט\"ז י\"ד ס\"ס פ\"ג. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד ח\"א דבכורות סי' י\"ד. ומ\"ש בפירושינו ספ\"ו דתמורה ושם הארכנו]. אבל דברי הר\"ב כאן תמוהין דדייק וכ' הכא לענין טומאה דמעל\"ע. זהו שיעור עיכול בעוף משמע אבל לא בשאר בע\"ח. והרי קמן במשנה חבילות ראיות דבכל המינין כך הדין. וצ\"ע: ",
+            "כך פי' הר\"ש והר\"ב ולפע\"ד קטין חריך שקא. לישנא דמתניתין דקאמר והקרץ בה\"א הידיעה ולא קאמר וקרץ בינתים. לכאורה לא משמע כדעת רבותינו. וגם בל\"ז מי סני לישנא לומר ומחיצה בינתים כדמורגל בש\"ס. ול\"מ היה נ\"ל שהקרץ הוא כלי בפ\"ע והוא כמין חרב חד של עץ או חרס פשוט שאמק\"ט. ורגילין להניחו באמצע הבית שאור. כדי שיהיה מוכן לחתוך עמו חתיכות מהבצק שילושו. (כלקמן פט\"ו מ\"ב) והניח זה הכלי תוך הבית שאור. באופן שהיה חוצץ מתחתית הבית שאור עד הכסוי שעל גביו. וא\"כ קמ\"ל תרתי. חדא אף שאין מחיצה זו קבועה. ולא דמי לנסרים ויריעות לעיל שאינו חוצץ (כמ\"א) דהתם ה\"ט מדאין דרך לחצוץ התנור בנסרים ויריעות ולא מבטל להו שם. משא\"כ קורץ זה. זהו מקומו תמיד. ורק כשצריך לו לפעמים נוטלו ומחזירו לשם מיד. ולהכי חוצץ דאע\"ג דאמ\"צ מכ\"ח רק כלי (וכמ\"ז)והרי קרץ אינו כלי. אפ\"ה כיון דברוב פעמים מקום קביעת הקרץ שם הוא. להכי כגוף הבית שאור דמי. וכאחד מדפנותיו. ואע\"ג שאינו מחובר בו לא גרע מחצר הכירה שג\"כ אינה מחוברת לכירה. ואדרבא מופרשת מהכירה לגמרי. ואפ\"ה מדצריך להכירה. נחשב ככלי א' עם הכירה (כפ\"ז מ\"ד). ותו קמ\"ל דאע\"ג דיש סדקים סביב בין הקורץ לדפנות הבית שאור. אפ\"ה מהני הצמ\"פ שלמעלה על כל או\"א וכמש\"ל בשם רש\"י (עי' פ\"ג סי' ג'): ",
+            "מיהו פשוט שגם אותו חלק של הבית שאור שהשאור מונח שם. ג\"כ טהור. וכ\"ש לפי פי' רבותינו הנ\"ל שהן ב' חללים ממש. לא גרע מקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דבנטמא א' לא נטמא חבירו. ומה\"ט גם בלא היה שם צמ\"פ עליהן. ג\"כ היה החלק ההוא טהור. ואע\"ג דהכא ב' חללי הבית שאור הם תוך חלול התנור שנטמא. אפ\"ה לא דמי לקערות שבטבלא הנ\"ל שכשלזבז הטבלא עודף דהכל טמא. דהכא שאני שאין החללים מחוברין להתנור. ואין כלי נטמא מאויר כ\"ח. והו\"ל כקדירה ריקנית בתנור לעיל (מ\"ד) וכ\"כ בלפסין לקמן (ספ\"י) והרי ה\"נ ב' הב\"ק כב' כלים נפרדים חשבת להו. משא\"כ בטבלא ולזביז עודף כיון שכל הקערות מחוברין בהטבלא. ובהטבלא יש לזבז עודף הוא מצרפן לב\"ק א'. דדמי לכ\"ח עם ג' שפיות. וחצונה עודפת דהוא מצרפן להחשב ב\"ק א'. להכי הכא שנחשבין כב' כלים נפרדין גם בלי צמ\"פ היה ניצל הכלי האחר. ורק משום השאור נקט הכא צמיד פתיל. אבל בהסיפא כשזית ממת מונח שם ונטמא הבית. ודאי גם החלק של הבית שאור שהשאור מונח שם נטמא כשאינו סתום בצמיד פתיל: <br>(ה*) ורב\"א פי' דהא דקאמר אם יש שם פותח טפח. ר\"ל אם יש שם בכל הכלי פותח טפח. אז כל הב' חללים טמאין. מדהוה שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ\"ח. עכלה\"ט. ולפ\"ז מצי הך בבא קאי גם אשרץ שנמצא שם דהרי גם בטומאת שרץ אין חולקין אהלים (כלעיל סוף מ\"א). ולכאורה מדקאמר הגאון שיש בכל הכלי פ\"ט. משמע דדוקא בכה\"ג דהו\"ל שיעור אהל. ואם יחלקו יבטל הכ\"ח מלהיות אהל. להכי אין חולקין אהל שבכ\"ח הא אם היה יותר בכ\"א מטע\"ט אמרינן דמחלקין. אבל א\"א לומר כן דהרי במשנה א' שהתנור גדול מאד. ואפ\"ה קאמרו רבנן דאין חוצצין אהלים בכ\"ח. ותו דא\"כ הול\"ל במשנה אם אין שם רק פ\"ט. אע\"כ דכל שיש בו פ\"ט או יותר אין חולקין אהלים בכ\"ח. ורק רישא דחולקין מיירי בשאין בב' הב\"ק יחד פ\"ט. רק סיפא דמשנה ז' ק\"ל דמסיים נמי תנא אם יש שם פ\"ט. ואם נפרשו נמי כפי' הגאון ברישא. דהיינו שיש חלול טע\"ט בהתנור עם עין התנור. א\"כ רישא דמשנה ז' שם. ע\"כ באין בהתנור טע\"ט. ותמוה הרי בכה\"ג מאי אריא משפה ולחוץ טהור. הרי אפי' נמצא השרץ תוך חלול התנור טהור. דכל תנור שהוא פחות מטע\"ט אמק\"ט כלל כרפ\"ה. ועכ\"פ נ\"ל ראיה שגם הגאון זצוק\"ל כדברינו ס\"ל דמיירי הכא שהקרץ הוא כלי בפ\"ע. דאי ס\"ל כהר\"ש והר\"ב שהוא מחיצה קבוע באמצע הבית שאור. א\"כ תקשי להגאון מ\"ש הכא מקערות שבטבלא (פ\"ב מ\"ז) דמסתמא ודאי משמע אפי' מחזיק כל קערה טע\"ט. ולכל הפחות בשמחזיקין כל הקערות יחד טע\"ט. ואפ\"ה כל שהמחיצה שבין קערה לחבירתה קבוע חייץ. אע\"כ דהכא שאני שהוא באמת חלול א'. רק שחצצו בקרץ מטולטל. ולהכי כל שיש בכל חלול הבית שאור טע\"ט אין חולקין תוך הכ\"ח ולא חייץ ומצטרפי: ",
+            "נ\"ל דמדלא כללינהו תנא לבור סתמא. ושל עושי זכוכית בחד בבא. וכדכליל בסיפא כל הטהורין בחד בבא. מהא שמעינן דבור גרסינן. ור\"ל בור סתמא שאינו מיוחד לשום דבר. ומה\"ט נקט ברישא שיש בו ובסיפא אם יש בו. והיינו משום דברישא שהבור לא נעשה לשום תשמיש מיוחד. ויש בו שפיתה. הו\"ל כולה ככירה. ולהכי כל הבור מק\"ט. מדלא גרע מתנור בן דינאי (פ\"ה מ\"י) ולהכי נקיט שפיר שיש בו שפיתה כדי דלהוי בור ושפיתה חדא מלתא. ויהיה קאי מלת טמא דנקט בתר הכי. אבור כולו. אבל בסיפא בבור שעשאו להתיך זכוכית. לא מסתבר שיהיה בטל עיקר לגבי טפל. דהיינו הבור של זכוכית לגבי השפיתה ויהיה כולו מק\"ט. להכי נקט שפיר אם יש בו. כדי לחלק בין הבור להשפיתה. ויהיה קאי מלת טמא רק אשפיתה דמסיק מינה. דהיא לבד מק\"ט. אבל לא הבור עצמה: ",
+            "והא דלא נקט שרץ כדנקט לעיל בכולה פרקין. נ\"ל דרבותא קמ\"ל הכא דלא מיבעי מגע שרץ או מגע שאר אה\"ט שהן אה\"ט מצד עצמן. ודאי גזרינן במשקין שנטמאו מאה\"ט ההוא שיהיו מטמאין כלי מגזירת משקה של זב וזבה שיצאו מהן. שהן ג\"כ אה\"ט מצ\"ע. אלא אפי' היה עיקר הטומאה שטימא להמשקין הללו. רק אה\"ט מצד נגיעה כאדם שנגע במת. דסד\"א דמדלא דמי לזב וזבה שהוא אה\"ט מצ\"ע. לא גזרינן במשקין הבאין מכחו שיטמאו כלי קמ\"ל. א\"נ י\"ל דלהכי נקט הכא מגע טמא מת כי היכא דנידק טפי דדוקא מגע טמא מת צריך שיהיה המשקין תוך פיו. דאל\"כ גוף האדם לא היה מטמא התנור דאין כלי מק\"ט רק מאה\"ט והרי הן רק ראשון. הא טמא מת או זב גופיה שהכניסו ראשן לאויר התנור. א\"צ שיהיו המשקין בפיו. דבלא זה הן עצמן מטמאין כ\"ח באויר. אע\"ג דרק בשרץ כתיב בהדיא שיטמא כ\"ח באויר. הוא הדין אב הטומאה אחרת: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. ול\"מ היה נ\"ל דלאו בכדי נקט אוכלין. רק לרבותא נקטינהו. דאע\"ג שהיו המשקין מעורבין באוכלין בתוך פיו. וגם מסתמא אכילה מרובה משתיה (כמגילה י\"ב א') ולהכי סד\"א דבטלו המשקין ברוב האוכלין שבתוך פיו. ולא מקרי תו משקין קמ\"ל. א\"נ דר\"ל אם לעס האוכלין מחשב הרוק שע\"ג כתלוש ואו או קתני: ",
+            "ולרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין ה\"ח) ודאי איצטריך סיפא. מדמוקי לסיפא כשהתנור טמא וידיה טהורות וכשהכניסתן לאויר התנור הטמא נטמאו הידים באוירו כשנטמא התנור באב הטומאה (כפ\"ג דידים) ובנחבלה והכניסה האצבע עם הדם לתוך פיה. נטמא התרומה שבתוך פיה מהדם. אף שלא נגע האצבע שם בהתרומה. וכ\"כ בנכות ומצצה הרוק על אצבעה. נחשב הרוק כתלוש על האצבע ונעשה משקה ונטמא מהאצבע. וחזר וטימא התרומה שבפיה. והראב\"ד צווח על גירסת הרמב\"ם זו. ולפע\"ד הוכרח הרמב\"ם לאוקמה בתנור טמא ואשה טהורה. דאי בתנור טהור ואשה טמאה. ממ\"נ אי שהאשה היא אב הטומאה. ל\"ל רוק ודם הרי בלא זה נטמא התנור כשהושיטה ידיה לתוכו לגרפו. ואי בשהאשה היא ולד הטומאה. היאך אפשר שיטמא התנור מהדם והרוק. הרי הרמב\"ם ס\"ל (אה\"ט פ\"ז ה\"א) דרק משקין שנטמאו מאה\"ט מדדמי לה למעיינות הזב מטמאין כלים. אבל לא משקין שנטמאו מולד מטמאין כלים. ונ\"ל עוד דמה\"ט מוקי רמב\"ם לרישא (פ\"י מאוכלין ה\"ה) בנדה שנטף חלב מדדיה. אבל תמיה קיימת על הרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין ה\"ח) דמוקי לסיפא דמשנתינו שהיה דבילה של תרומה בפה האשה. וק' ול\"ל הרי גם חולין מק\"ט ממשקין חולין. וגם לא ידענא האיך יתישב עפ\"י הרמב\"ם (מ\"י) מגע טמא מת שמשקין תוך פיו. והכניס ראשו לתנור הטהור. היאך יטמאו המשקין שבפיו להתנור. ואפשר שהרמב\"ם גרס שם טמא מת שמשקין בפיו. וכן נראה במ\"ש (פי\"ד מכלים ה\"ה) שכתב אדם טמא. ועכ\"פ יש לתמוה על רכ\"מ שהביא שם משנתינו בלשונה. ולא העיר על זה. דהרמב\"ם על כרחך גירסא אחרת היה לו (ועי' מ\"ש ביכין בפרקן סי' ל\"ז): "
+        ],
+        [
+            "והא דלא פי' הרמב\"ם הכא כן. וכדפי' רתוי\"ט בשמו כן לקמן (מ\"ג) נ\"ל דלהרמב\"ם מתניתין קשיתי' דלמה לא נקט תנא הכא ב' אופני הענין. דאם הבצק נוגע בהן טמא. ואם לאו טהור. כדנקט בבא שאחר זו אם בטמא טמאין ואם בטהור טהורין. אע\"כ משום דהכא גם אם אין הבצק נוגע בהן אין במוחלט שיהיה התנור טהור. רק אם אבידת המחט והטבעת היה קודם השבת התנור. דאז אפשר שפיר לומר כדלקמן סי' ה'. דתלינן שהיו שם קודם הושבת התנור. אבל אם התנור הושב קודם אבידת הטבעת והמחט הטמאים. אז אפי' אין הבצק נוגע בהן נטמא התנור. דהרי ודאי דרך אוירו נפלו לשם. מיהו ה\"מ בהכיר המחט הטמא שהיא טמאה. ויודע מתי נאבדה. אבל אי מיירי במחט מעלמא שנמצאה שלא ידע מי ומתי נאבדה. אז בכל גוונא כשאין הבצק נוגע בה טהור התנור בהחלט דמדלא ידע מתי שפיר איכא לתלות שהיתה בהרצפה קודם שהושב שם התנור. א\"כ שפיר יש להקשות למה לא נקט התנא האופן הב' דכשאין הבצק הנוגע טהור. אע\"כ דמתניתין במחט וטבעת שודאי טמאין איירי. והיינו שהן שלו וידע שנטמאו. וא\"ת עכ\"פ למה נקט תנא בכה\"ג. טפי הו\"ל למנקט במחט וטבעת שנמצאו. ושפיר היה מצי למימר שאם אין הבצק נוגע בהן טהור. י\"ל דבעי לאשמעינן רבותא דאפי' בטומאה ודאית של מחט. אינו טמא רק באפשר לבצק ליגע שם. דאל\"כ אפשר שיטהר. דהיינו במסופק אם הושיבו התנור קודם או אחר אבידת המחט. ודו\"ק (עי' סי' ל'): ",
+            "וא\"ת פשיטא דהרי בין שבטלו או לא בטלו לגבי התנור נטמאו גם הם להתנור. מדכולן היו מונחים באהל המת. וי\"ל דקמ\"ל דאפי' עומד התנור בפתח של אהל המת. וצד של הטיפול שהמחט בתוכו הוא חוץ מהאהל. וסד\"א דלא בטלו לגבי התנור. והו\"ל כאילו הם בחוץ מאהל המת. ואע\"ג דעכ\"פ נגע בהתנור הטמאה אפ\"ה כיון שהתנור הוא כ\"ח שא\"א שיהיה אב והרי אין כלי מק\"ט רק מאב א\"כ יהיו המחט והטבעת נשארין בטהרתן. קמ\"ל דעכ\"פ כיון דבטלו לגבי התנור. נטמאו עמו. ולהר\"ש ה\"ק אם בטמא. ר\"ל אם התנור גם אם לא היה באהל המת. היינו מחזיקין אותו בחזקת טמא. וכגון שהוא של ע\"ה. טמאין הכלים שבתוכו. דכלי ע\"ה אינו מציל בצמ\"פ. ולשיטתיה אזיל. וכלקמן סי' כ\"ה ועי\"ש: ",
+            "מיהו אין להק' כיון שהמינקת נטמא ונעשה אה\"ט. תחזור ותטמא גם החבית שהיא באוירה. ואי\"ל כיון דטומאת המינקת רק מאהל המת. והרי האהל עצמו לא טימא החבית. ואיך יטמא המינקת שהיא הטומאה הבאה מכח האהל. הרי זה אומר החבית להמינקת מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. דמה בכך. הרי כקן מצאה ידינו בכל סדר טהרות דוגמות רבות כאלה (כלעיל פ\"ח מ\"ד. ובטהרות פ\"ח מ\"ז ועוד בדוכתי טובא) הרי דאף די\"ל כן. אפ\"ה הדין דין אמת. י\"ל הכא א\"א שיטמא המינקת להחבית. דהרי רק לע\"ה טהרנו החבית. והרי לדידיה ודאי הציל החביות להמינקת שלא יחזור ויטמא החביות. ואף למ\"ד דגם בחבר הדין כך. וא\"כ עכ\"פ לחבר מתוך אותה גזירה תתפשט נמי הטומאה מהמינקת להחבית י\"ל דעכ\"פ הרי כל עיקר הגזירה בהחבר הוא רק אטו ע\"ה. וא\"כ ממ\"נ בין שנדון החבית כאילו היא של חבר. כאשר היא באמת. או שנדונה כאילו היא של ע\"ה. א\"א להמינקת לטמא החביות. דהרי בין כך או כך הצילה החבית להמינקת. ודי לן בחומרא יתירה שהחמרנו לטמא המינקת. גם כשהכל של חבר. אבל רק על עצמה גזרו בהמינקת. ולא על ההתפשטות הטומאה ממנה. ודו\"ק: ",
+            "ואע\"ג דכל שאתה יכול להרבות ספק ספיקות ברה\"י טמא (כטהרות פ\"ו מ\"ד). והרי הכא סתמא תנור ברה\"י קאי. ואמאי טהור. י\"ל דעכ\"פ בין דניזל בתר נוגע דהיינו התנור. או בתר מגע דהיינו השרץ. אין בזה ובזה דעת לשאול. ובכה\"ג אף ברה\"י ספיקו טהור (עי' סוטה דכט\"א): ",
+            "והא דקחשיב תנא כי רוכלא גם לפת וגמי. היינו כדי לאשמעינן פלוגתא דר\"ש בב' אלו. ולראב\"ד (פי\"ד דכלים). וכ\"כ לרב\"א הכא. הך דסוף משקה לצאת דקאמר תנא. ר\"ל שאצל האש יפלטו מעצמן המשקין שבהן. והן אמת דלישנא דסוף משקה לצאת טפי משמע כפי' זה. ואפ\"ה נ\"ל דהר\"ש היה מוכרח לפרש הכא. דר\"ל העשויין להכניס ולהוציא. דלהראב\"ד ורב\"א ק' הרי הכא סתמא במשקין קלין מיירי שאינן אה\"ט. וא\"כ הול\"ל דצריך שיצאו ממש. וכלקמן סי' ל\"ח. אע\"כ דהכא שאני דעשויין להכניס ולהוציא. וככנוסין בכלי דמי: ",
+            "כך נ\"ל ולפ\"ז ע\"כ צ\"ל דלפת וגמי נמי מיירי שבלעו משקין ממקום אחר. אבל אי\"ל דלפת וגמי מיירי במשקין שיש בגופן. ומיירי הכא שנטמא הלפת. והיו בו שיעור כביצה. כדי לטמא המשקין שבגופו וגמי נמי מיירי שיחדו להשתמש בו בכלי. ועי\"ז קבל טומאה. דלת\"ק משקין שבגופו מפקד פקידי (כפסחים ל\"ג ב') ומטמאו להתנור מדהיו באוירו. ולר\"ש משקין שבתוכן מבלע בליעי. ולהכי כל עוד שהן בתוכן כמאכל דמי ואינו מטמא להתנור. ליתא. דאפי' נדונם כמשקה. כל שאינן מז' משקין אמק\"ט ואין מטמאין (כרמב\"ם פ\"א מאוכלין): ",
+            "ואע\"ג דבנמצאו בטפילות התנור טהורים. דמדבלועין בכותל התנור בטלו לגבי כותל (וכמ\"א) וכ\"כ בנמצאו בלועי במגופת החבית כנגד פיה טהורין. דמדהן בלועין במהגופה הו\"ל כמגופה ואמק\"ט. וא\"כ ה\"נ נימא דמדבלועין בהכוש והלבינה שאמק\"ט. בטלו לגבייהו ולא נטמאו באהל המת. י\"ל התם ה\"ט דמטהרינן המחט. משום דהא דנימא דמחט שמונח תוך עובי הכותל יהיה כמונח בתוך התנור היינו רק מדרבנן. וגם הא דכ\"ח אמ\"צ בצמ\"פ על כלי שטף הוא ג\"כ דרבנן. ולהכי הו\"ל חומרא יתירתא בדרבנן ולא גזרינן. א\"נ נ\"ל משום דהא שיהיה כלי בעובי כותל התנור נילש בטיט שלו. הוא מלתא דלא שכיחא שלא הרגיש בו היוצר כשעשה התנור. וכל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י\"ט א'). אמנם קשה לי מ\"ש הכא דאמרינן דהטבעת או מחט שבמגופה או בכותל התנור בטל לגבי התנור. והו\"ל כהטיט. ומ\"ש בטומאה בכותל בית (אהלות פ\"ו מ\"ג) דאמרינן דמחציה ולפנים הבית טמא. ואמאי. ונימא גם התם דבטל לגבי כותל ואינו מטמא כלל. ודוחק לומר דטומאת אדם מת אינו מבזהו כל כך דלהוי כעפרא בעלמא (ועי' קצת דוגמא לזה אהלות פ\"ד סמ\"ב). וי\"ל דוקא בכלי טמא אמרינן דבטל כעפר כשנילש עמו. ולא בגוף הטומאה בעצמה. וחילי ממי חטאת טמאין (פרה פ\"ט מ\"ה) דאפי' נגבלו ונתערבו לגמרי בטיט. לא בטלו אגב הטיט. מכ\"ש כשהטומאה מונחת בעינא תוך הכותל. ואע\"ג דבש\"ס (נדה כ\"ז ב') אמרינן דמחוי ולד בטל בדם לידה. ואי\"ל דהתם ה\"ט מדנתבטל קודם שבא לכלל טומאה לא עדיף מדבר שיש לו מתירין דג\"כ לא בטל. ואפ\"ה בנתערב קודם שנתהווה מיתבטל (כרמג\"א ש\"כ סק\"ה). ליתא. חדא דהרי המרדכי (חולין פ\"י) כתב ממש להיפך דכשנולד בתערובות לא שייך ביטול. ותו הרי אמרינן (בכורות כ\"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. אלמא גם בשהיה בעין תחלה שייך בטול בטומאה עצמה. וי\"ל דכל זה היינו בביטול ברוב מנין. אבל דלהוי בטל כעפרא מדמסובב בעפר. לא. דהרי ניכר במקומו. אמנם להראב\"ד (פ\"כ מטו\"מ) כל בלוע אפי' מדבר שאינו בע\"ח ניצל באהל המת. ואפ\"ה דוקא בשאין אדם יכול להוציאו בקלות ממקום שנבלע. ומה\"ט בבלוע בטפילה ובמגופה ניצל. אבל הכא שבלוע בכוש ובמלמד. כך דרכן לעשות בהן נקב לתחבן שם. ופעמים ירד להשתקע שם ובקלות יכול להוציאן (וע\"כ גם לבינה מיירי בכה\"ג) ולהכי אין מצילין. והר\"ש והר\"ב הכא כהרמב\"ם ס\"ל. דבלוע שאינו מבע\"ח אינו מציל. ולדידהו ע\"כ צ\"ל דבלוע בטפילה ובמגופה ניצולין לא מטעם בלוע רק מטעם צמ\"פ וכמש\"ל ומשנתינו כאן קמ\"ל. מדסד\"א כיון דהצינורא טמון מכל צד בדבר המקיפו ניצל כבצמ\"פ. קמ\"ל דבאין תוך למקום הצינורא הו\"ל כגבלן בטיט או ככרכן בסיב דלא ס\"ד שינצלו עי\"ז באהל המת כך הוא תוכן דברי רבותינו. וק\"ל הרי כל נקב קטן שנעשה בידי אדם אינו מציל בצמ\"פ (כרתוי\"ט פ\"ח מ\"ו ד\"ה אם) והרי הכא נמי במקום שנבלע הצינורא. יש בהכוש נקב שנעשה בידי אדם. וא\"כ אפי' היה לו תוך לא היה ניצל בצמ\"פ. ואת\"ל דדוקא בנקב שאינו עשוי למלאות מעכב בצמ\"פ. אבל נקב שבכוש שעשוי למלאות כמו ב\"ק העשוי למלאות לא שמיה ב\"ק (רמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג) כ\"כ נקב העשוי למלאות לא שמיה נקב. א\"נ דאע\"ג דכל נקב כ\"ש בעשוי בידי אדם אינו מציל בצמ\"פ. היינו רק בנקב פתוח. אבל הנקב שבכוש שאינו רק לתחוב שם צנורא דקה. ולפיכך הנקב צר מאד ולא מחשב כנקב פתוח. עכ\"פ ק\"ל דה\"ת להר\"ש דס\"ל דכלי חבר ניצל בצמ\"פ. איכא לאוקמא הכא בצינורא של חבר. ולהכי אילו היה במקום הנקב תוך היה ניצל כבצמ\"פ. אלא להרב דס\"ל לעיל (מ\"ב) דגם כלי שטף של חבר אינו ניצל בצמ\"פ א\"כ הא תינח בטפילה ובטיפול י\"ל דמדנגבלו תוך טיט הכותל והמגופה כגוף הכותל דמי ונצולו. אלא הכא שכתב הר\"ב שאין נצולין משום דאין שם תוך. הרי אפי' היה שם תוך לא היו נצולין. וצ\"ע. אבל אילה\"ק בל\"ז להר\"ש והר\"ב דנהי דכוש ומלמד פשוטי כלי עץ. וכל כה\"ג רק במשמשין לאדם וכלים ביחד מק\"ט מדרבנן. א\"כ הכוש והמלמד שאין משתמשין כך. אמק\"ט מצ\"ע כלל. עכ\"פ מדתוחבין שם הצינורא הרי הו\"ל עץ המשמש את המתכת דדינו ככלי מתכות ומק\"ט (כפי\"ב מ\"ב) ואיך יציל הכא על הצינורא. י\"ל הרי כבר תנינן התם וכולן אחת אחת בפני עצמן טהורין. וא\"כ הכא דנבלע הצנורא לתוכה. תו לא חזי למילתה. וכמופרש מהצנורא דמי: ",
+            "ויש לעיין בזה טובא במשנה זו. דהן אמת פשוט שכל השיעורים שנזכרו בפרקן בזה אינן הלממ\"ס אלא שיעורי חכמים הן. אם מחשב נקב או פתח. ולפיכך אף דאין להקשות מה ראו חכמים לשער בנקב סרידה בשליש טפח. ובנקב שבעין שיעורו לכ\"ע בכוש. שהוא ודאי פחות יותר משליש טפח. די\"ל דבכל כה\"ג כל שיעורי חכמים כך הוא. לפי אומד דעתם הקדושה. שראו לשער בכך. ובכל כי הא במופלא ממך לא תדרוש ואיך נעיז פנינו לשאול מה טעם יש לרבותינו בדבר לחלק בין השיעורין של זה וזה. ובפרט דהכא מסתבר קצת גם לפי קוצר דעתינו דראוי שלא יהיה שיעור נקיבת שניהן שוה. דבסרידה שהיא בעליונו של תנור כל נקב שיש שם הוא משום פתח. משום דפתח התנור בעליונו הוא. ולפיכך כל נקב שם צריך מרחב רב אבל בעין שהוא מן הצד שבתנור. שיערו בביטול צמ\"פ שם בשיעור נקב. שהוא פחות משיעור פתח (ועי' שבת צ\"ו א' תוס' ד\"ה לעיל). אולם אי קשה הא קשה לי. למה לא השוו חכמים מדותיהן במרוח שבזה ושבזה. דמ\"ש במרוח של סרידה. שהחמירו רבנן בנקיבתו יותב מנקיבת הסרידה עצמה. ומ\"ש במרוח של עין שהקילו בנקיבתו יותר מנקיבת העין שבצדו. וכ\"כ יש להקשות לר\"י איפכא. ותו מ\"ש בנתנקב סרידה גופה דמחמיר בה ר\"י טפי מחכמים. דלדידהו שיעור נקיבתו לרבנן נכנס. ולר\"י סגי בשלא נכנס. ומ\"ש בנקב עין דמקיל בה ר\"י טפי מחכמים דלדידהו סגי שם בשנכנס שלא דולק ולר\"י צריך שיעור נקיבתו בשנכנס דולק. והמותי ראיתי אור כמלא מחט סדקית. אשר הראני ה' כפי הראוי לעיני הטרוטות. דנלפענ\"ד לפמ\"ש לעיל דלרבנן דוקא בנקב שבסרידה שהוא בעליונו של תנור. להכי כל נקב שבעליונו של תנור. משום פתח הוא. להכי צריך נקב מרווח. אבל נקב שבעין שהוא מן הצד. רק מטעם נקב. מתבטל הצמ\"פ. להכי סגי בכ\"ש. וכמש\"ל בשם תוס'. ולר\"י דוקא בנקב סרידה ששיעור נקיבתו גדול דהיינו שליש טפח. להכי די לן בקולא זו. ולא נקל ביה טפי שיצטרך נכנס. אלא סגי בשקרוב להיות כשיעורו הראוי. דהיינו אפי' בשלא נכנס. אבל בעין. דמחמרינן בה בחד צד ששיעור נקיבתו קטן. דהיינו כמלא כוש. להכי מקלינן בה בחד צד. ואמרינן שצריך שיהיה נכנס דולק. ולרבנן כל מקום שמקלינן בשיעור הנקב. כברישא. מקלינן נמי בכניסת השיעור. וכל מקום שמחמרינן בשיעור הנקב כבסיפא. מחמרינן נמי בהכנסת השיעור. אמנם פלוגתתם במרוח כאן וכאן. לרבנן דוקא במרוח של סרידה שהיא בעליונו של תנור. שהחמימות עולה לשם ומתייבש טיט המרוח מהר. ועי\"ז כרגע יתרחב הנקב עד שיהיה כשיעור הראוי לו. להכי ס\"ל דסגי שם אפי' כשהוא רק קרוב לשיעור הראוי. דהיינו במרדע שלא נכנס. וכמו שמצינו ששיערו בטריפות סרכת הריאה. דמדסופה לנקוב כנקוב דמי (חולין מ\"ז א' ותוס' שם) משא\"כ במרוח העין שהמרוח מהצד של תנור שאין חמימות התנור עולה לשם כ\"כ בחוזק כמו למעלה. וגם שיעור הנקב שם בל\"ז זוטר בשיעוריה. להכי אדרבא הקילו בנקיבתו. שיהיה קצת יותר מהשיעור הראוי שם. דאל\"כ מדהטיט רך והנקב קטן יכול לסתמו בקלות ע\"י שימעך אצבעו שם וכל זה לרבנן. אבל לר\"י איפכא מסתברא. דדוקא בסרידה מחמרינן במרוח שם יותר מבסרידה עצמה. משום דהשיעור בהן גדול כשליש טפח להכי דוקא בסרידה עצמה שהוא חרס קשה. ולא יסתם נקב שבו בקלות. להכי אמרינן דסגי בה כשהנקב שבה קרוב לכשיעור הראוי. אבל בנקב שבמרוח שם. מדיכול לסתמו בנקלות ע\"י מיעוך אצבעו על הטיט להכי צריך שיהיה הנקב מרווח בכדי שיכנס שם המרדע. דאז לא יסתם הנקב ע\"י מיעוך אצבעו. דאל\"כ כפתח סתום דמי. משא\"כ בעין ובמרוח שבו. רק בעין עצמו דשיעור נקיבתו זוטר. דהיינו כמלא כוש. והחרס קשה ולא יתרחב נקב שבו מעצמו. יותר ממה שהוא. להכי מצריך שיהיה כשיעור שיכנס שם הכוש דולק. אבל במרוח שם. מדבל\"ז כרגע יתיבש ויתרחב הנקב שבו יותר בכדי להכניס שם כוש דק דולק. שא\"צ התיבשות רב להכנסתו. להכי גם כשקרב הנקב להיות כשיעורו. סגי בהכי. ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "ולרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ ה\"ג) אפי' כשאינו ממורח בטיט בקרקע מציל כלי כפוי על שתחתיו. אם חלול הכלי הוא טפח על טפח. דאז מציל מטעם אהל. וכן אוקמא רתוי\"ט למשנתינו. וגם באהלות (פ\"ה מ\"ו ד\"ה טהור שאין) כתב כן. אבל כ\"ח דלא שייך שיציל מטעם אהל. רק משום צמ\"פ. להכי גם לת\"ק דר\"א אפי' ממורח בטיט בארץ אמ\"צ מדכתיב צמ\"פ עליו. ולא שצמ\"פ תחתיו או מהצד. כך כתב הרמב\"ם שם. ואני בעניי לא זכיתי להבין לפ\"ז דברי התוספתא (ב\"ק דכלים פ\"ז) דמייתי פלוגתייהו דרבנן ור\"א בחבית שמרחה שפתותיה בטיט בקרקע דלרבנן מציל. ור\"א ס\"ל דכפוי אמ\"צ. והרי כל חביות של חרס הוא אלמא דגם בכ\"ח פליגי. ועכ\"פ בממורח בקרקע מציל לרבנן. אבל אילה\"ק לרמב\"ם דס\"ל דלרבנן בשאר כלים אפי' אינו ממורח מציל כשהוא כפוי. א\"כ מה השיב ר\"א דכפוי אינו מציל משום דכתיב צמ\"פ עליו ולא ע\"ג. וכמ\"ש הר\"ב בשם ספרי. ומה קושיא הרי רבנן לא מצרכי בכפוי צמ\"פ כלל. י\"ל דר\"א ס\"ל דגם בשאר כלים לא שייך שיצילו משום אהל. ואין להם מקום שיצילו רק מטעם צמ\"פ. ולהכי קאמר שפיר דבכפוי אפי' ממורח בקרקע בטיט אמ\"צ. משום דצמ\"פ עליו כתיב ולא ע\"ג: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלעיל (פ\"ט סמ\"א) דמחט טהורה שבמגופה שבחבית המוקפת צמ\"פ באהל המת דאע\"ג שהמחט בולט לתוך החבית. אם יש תחתיה טיט כקליפת השום. נחשבת כטיט המגופה ונשארת בטהרתה ופשיטא דה\"ה בהיה איפכא שנמצאת מחט טמאה במגופת החבית. ובחבית טהרות. כל שיש קליפת השום תחת המחט. נחשבת כטיט המגופה. ונשארת החבית בטהרתה. וא\"כ ה\"נ אע\"ג שבית האצבע שבהמגופה בולט לתוך החבית. עכ\"פ כיון שהשרץ שבהמגופה שבחבית מוקף מכל צד מטיט של הבית אצבע. נדונו כטיט המגופה. ונטהר החבית. ואת\"ל הכא שאני דמיירי בשרץ. והרי כבר הוכחנו בס\"ד (לעיל פ\"ט בבועז סי' ז') דבטומאה עצמה לא אמרינן דבטל לגבי טיט. ליתא. דמה נענה בסיפא הכא בשרץ בחבית וטהרות במגופה טמאין. ואמאי נימא כיון שטהרות הללו שבבית האצבע. מוקפין בטיט סביב. נחשבינהו כטיט שאמק\"ט. י\"ל התם רק במוגבל לגמרי תוך הטיט שבמגופה. אמרינן דבטל לגבי טיט. אבל הכא שהשרץ רק מונח תוך חלול שבמגופה לא בטל לגבי מגופה דלחשב כמותה. וגם מגופה אינה כלי שינצל מסברת תוך תוכו. לפיכך כמונח בחבית דמי. וטמאה. מיהו כל זה במגופה. דאע\"ג דאינה כלי ממש. עכ\"פ שם כלי חרס פשוט יש עליה. ואע\"ג שיש לה ב\"ק להאצבע. לא מחשב ב\"ק (כלעיל פ\"ב מ\"ג) אבל שרץ או מחט אה\"ט שמוגבל בטיט ממש ומונח תוך החבית אע\"ג שמוגבל שם תוך הטיט. וכ\"ש במונח תוך חלול שבאמצע גולם הטיט. והגולם מונח תוך החבית. או ששרץ מונח תוך החבית. ומחט טהור או מאכלים טהורין מוגבלין תוך גולם הטיט או מונחים תוך החלול שבאמצע הגולם. והגולם מונח תוך החבית. אין הטיט חוצץ ולא מגין על הטהרה (ועי' הר\"ש ספ\"ט דכלים). לפ\"ז יש ד' חלוקים בזה. א) כלי שתוך כלי. ופה הפנימי למעלה מפה החיצון אם שרץ או אב הטומאה אחרת מונח תוך א' מהן. וטהרות בשניה. הטהרות טהורות מסברת תוך תוכו. ב) ואם כלי הפנימי הוא פשוטי כ\"ח שאמק\"ט כלל. כגון מגופה או סרידה יש חילוק דאם הטהרה או הטומאה מוגבלת תוך הטיט של הכ\"ח הפשוט הפנימי. אז ככלי הפשוט בעצמו דמי. ואין הטהרה שבתוכו נטמא מהטומאה שבתוך הכלי החיצון. ולא הטומאה שנגבל בתוכו מטמא להטהרו' שבחיצון. שכיון שנגבל בתוך הפנימי ואין נראה בחיצון בטל לגבי הכלי הפנימי וכגוף הכלי דמי. [ונראה דגם במונח המגופה כולה תוך החבית. והטומאה או הטהרה כולה בלוע בתוכה נמי דינא הכי (ועי' פ\"ט בבועז סי' ז')]. ג) ואם יש ריוח במקום הטומאה או הטהרה שבתוך הכ\"ח הפשוט הפנימי הנ\"ל. אז אפי' פה הפנימי למעלה מפה החיצון. כיון שתחתית החלול שבפנימי בולט לתוך אויר החיצון. והפנימי אינו כלי ממש אין שולי כלי הפנימי חוצצין מלהוציא או מלהכניס טומאה. ד) אולם אם הפנימי אין עליו שם כלי כלל אלא שהטומאה או הטהרה שתוך החיצון מוגבל בטיט ממש. או שהטומאה או הטהרה מונח תוך כלי שניקב כמוציא רימון. אע\"ג שמירח וסתם הנקב ההוא וכל הנקב שבפנימי זה. וכולו תלוי תוך כלי חיצון. אז אפי' אין במקום הטומאה או הטהרה ריוח תוך הטיט או תוך הכלי שניקב כמוציא רימון. אין הפנימי חוצץ כלל מלהכניס או להוציא טומאה. ונ\"ל עוד דנקט הך דינא הכא. באמצע דיני צמ\"פ. כדי דנילף מדין השרץ דין דכזית ממת דאם כזית ממת מונח בחבית וטהרות בחלול שבמגופה. אף שהמגופה סתום מכל צד בצמ\"פ. ושניהן מונחין באהל. אין צמ\"פ שבמגופה מציל מדאין מגופה כלל: ",
+            "וא\"ת הרי שיעור נקב בחבית קיי\"ל שהוא כמוציא אגוזים לטומאה (כפ\"ג מ\"ב). וכיון שכן. ה\"ה להציל בצמ\"פ. כל שאין הנקב גדול כמוציא אגוז א\"צ סתימה. דהרי פריחת טומאה מכלי. והצרכת צמ\"פ דינן שוה (כרפ\"ג וסוף פ\"ט). ואדרבא חזינן דגם כשפרח הטומאה מהכלי אפ\"ה מהני לה צמ\"פ (כרמב\"ם פכ\"ב מטו\"מ ה\"ג) מכ\"ש כשהנקב בהכלי הוא שעדיין מק\"ט עמו. דהול\"ל שא\"צ נקב ההוא סתימה. וא\"כ היאך נימא הכא דהנקב שאינו מפריח מהחבית קב\"ט. יהיה צריך סתימת צמ\"פ. י\"ל כיון דנקבי הפקעת והכדור נעשים ע\"י אדם שכרך החוט. הו\"ל כנקב ביד אדם דשיעורו בכ\"ש. שצריך לסתמו (כלעיל ספ\"ט). ולרכ\"מ (פכ\"א מטו\"מ ה\"ב) לא אמרינן דנקב הנעשה בידי אדם. גם אם הוא כ\"ש צריך לסתמו. היינו רק בהיה כלי שלם. ונקבו אדם בכונה. אבל כשעשה תחלה כלי עם נקבים ורוצה להשתמש בו כך. לא נקרא נקב שנעשה בידי אדם. ודינו כשאר נקב שנעשה ממילא. וכן מוכח לפע\"ד כדברי רבינו מכורת מחולחלת (בכל פ\"ט דאהלות) שנעשו הנקבים בהכורת בידי אדם. ומדנעשו בו בתחלה אין הטומאה נכנסת לתוכו דרך הנקבים ההם. א\"כ קשה למה צריך הכא לסתום נקבי הכדור הקטנים שסתם בה החבית. צ\"ל דוקא נקב שבכלי עצמו בעי שיעורא. אבל נקב שבסתימה עצמה. אפי' כ\"ש מעכב. וכן מוכח מכל צמ\"פ שנזכרו בפרקן מ\"ד ה' ו' (ועי' פ\"ט מ\"ז. ובפירושינו שם ודו\"ק): ",
+            "כך פירשתי על דרך הר\"ש והר\"ב. ומדלא חילקו בין שהכלי גדול או קטן. ובין שנקלף מהחרס הרבה או מעט. ש\"מ דמיירי בין בכלי גדול או קטן. ואפי' נתנקב ע\"י הקליפה זו הכלי עצמו כמוציא רמון ויותר. אפ\"ה מדסתם תחתיו בזפת מהני. ואע\"ג דבשבת (דצה\"ב) אמרינן דבזוטרי שניקב כרימון וברברבי ברובא (וי\"א איפכא) לא מהני ליה תו סתימה. י\"ל דהכא שאני. דהו\"ל סתימה דמעיקרא קודם שנתהווה הנקב ולא בטל שם כלי מעליה מעולם. ולכאורה היה נ\"ל ראיה לזה מלעיל (פ\"ג מ\"ג ומ\"ד). דבלא בטל שם כלי מעליה אז החרס הנשבר ממנו. מק\"ט כשאר גיסטרא. ה\"נ מה\"ט מהני סתימה דמעיקרא. גם אם ניקב אח\"כ כמוציא רימון. ואעפ\"כ יש לדחות. דלא דמי כעוכלא לדני. דהתם כבר נתקן הכלי לגמרי קודם שנשבר ממנו הגיסטרא ושפיר הו\"ל כגיסטרא מכלי שלם. אבל הכא מנ\"ל לומר דסתימה דמעיקרא שלא היה בו תקון הכלי. להני לתקון הכלי גם אחר שיתנקב. ואנן לא מצינן גבי כה\"ג מעליותא רק לענין טריפות (חולין מ\"ח א') אבל לא לענין טומאה. דהרי עכ\"פ השתא נתנקב כמוציא רימון דלא מהני ליה שום סתימה מדנתבטל מתורת כלי. ואדרבה כמעט יש קצת ראיה מגיסטרא דלעיל איפכא. דלא להני סתימת הזפת לנקוב במוציא רמון. וטפי נ\"ל דהר\"ש לשטתיה אזיל. דחילק לעיל (פ\"ט מ\"ח) וס\"ל דסוגיא דשבת הנ\"ל מיירי בניקבו בידים אז בנתנקב במוציא רימון לא מהני ליה תו סתימה. מדניקב נקב גדול כזה בכונה בטלו לגמרי מתורת כלי. והו\"ל סתימתו שאח\"כ כאוכלין שגבלן בטיט. דלא ס\"ד שינצלו ע\"י גיבול זה שסגורין בו כבצמ\"פ דהרי אין מציל בצמ\"פ רק כלי (כפרה פ\"ה מ\"ה). אבל בניקבו ממילא. אפי' כשהנקב כמוציא רמון. אפ\"ה מהני סתימת הנקב שינצל בצמ\"פ. וסמך הר\"ש א\"ע על התוספתא (ב\"ק דכלים פ\"ז) דבנפחת כמוציא רימון ונסתם בטיט מציל בצמ\"פ. מיהו נ\"ל מדלא חילק הרמב\"ם (שם רפכ\"ב מטו\"מ) בין ניקב מכוון או ממילא. ש\"מ דס\"ל לרבינו דמסוגיא דשבת הנ\"ל מוכח. דתוספתא הנ\"ל משבשתא היא. ולהכי לא מייתי לה הש\"ס. ולא קיי\"ל כוותה. וכן כתב הרא\"ש (חולין פ\"ב אות ו'. ופרק יו\"כ אות ה') בשם רי\"ץ גאות. דכל תוספתא דלא מייתי בגמ' ודאי משבשתא היא. וכ\"ש תוספתא הנ\"ל דאשכחינן הפוכה בש\"ס. וא\"כ קשה לן להניח דעתינו הענייה בפירוש הר\"ש. והיאך נפרש משנתינו. ומה\"ט א\"א נמי לומר דסוגיא דשבת מיירי בנסתמה בטיט. אז לא מהני כשתנקב כמוציא רימון. משא\"כ בנסתם בזפת. הו\"ל לגמרי ככלי שלם. וכן משמע נמי מתוספתא (ב\"ק דכלים פ\"ו) וכדפי' רב\"א בזר זהב שם. אולם גם תוספתא זו לא הובאה בש\"ס ובהרמב\"ם שם. ומזה משמע דגם מינה לא ילפינן הלכתא. אולם הרא\"ש פי' שנשבר שפת החבית סביב ונקלף מעל הזפת שבפנים ממקום השפה. והניח הכסוי על השפה שמהזפת. ולא על שפת החבית. ולהכי אין הצמ\"פ מציל. מדכתיב צמ\"פ עליו משמע על הכלי. והיינו לר\"י. וקשה שפה מאן דכר שמיה במשנה. שנתקלפה קתני משמע כולה. וקרוב לזה פי' הרמב\"ם (ספכ\"ב מטו\"מ) דר\"ל שנקלף כל דפני החבית סביב. ונשאר רק דפני הזפת סביב. והניח הכסוי על שפת דפני הזפת והדביקו בהזפת של דפנות. נמצא שהכסוי מחובר בהכלי תחת הכסוי. וע\"ז הקשה הראב\"ד דא\"כ לא הול\"ל נקלפה. אלא שנשברה. ולפיכך פי' הוא ז\"ל דמיירי שהיה החבית זפות מבפנים. ונתקלף הזפת כולו מבפנים. ונמצא שהזפת עומד ככלי שלם תוך החבית שמחרס. וס\"ל לר\"י דבכה\"ג לא מהני צמ\"פ שהוא בהכלי שחוצה לו. אם אין צמ\"פ לכלי הזפת שבפנים. ואנכי תולעת ולא איש לא זכיתי כלל להבין דברי רבינו בזה. חדא דלו יהא שיהיה הזפת הנקלף. שבבית קבול שלו כנוס היין בפנים. נחשב ככלי פתוח ובו יין. והכלי הזה עומד פתוח תוך כלי אחר שמוקף צמ\"פ. אטו מי לא יציל החיצון ע\"י הצמ\"פ שבו על כל שבתוכו. והרי כללא תנינן (במ\"א) על הכל מצילין וכו' חוץ מעל דבר שיש לו טהרה במקוה ומגזירת ע\"ה. וכ\"ש הכא שהזפת המקיף היין. אע\"ג שהוא כלי שאמק\"ט (כמ\"ש בס\"ד פ\"ג סי' נ\"ג) ומדהוא פתוח כליתא דמי. ואיך לא ינצל היין מה שבתוך הזפת ע\"י הצמ\"פ שעל הכלי החיצון. ותו דלדברי רבינו הראב\"ד אין לזה ענין עם קבותים שגפסן עם השפה ואיך אירעו ב' דברים אלו יחד לומר דבשניהן פליגי ר\"י ורבנן. וזחלתי ואירא מחוות דעי לפני רבותינו הקדושים. כי לולא יראתי שירצצו את מוחי. הוה אמינא. דמדנקט במשנה ו' חבית שנקבה והכא תני סתם חבית. משמע טפי דמשנתינו בחבית שלימה מיירי. וכהראב\"ד. ודלא כרבותינו הרמב\"ם והר\"ש והרא\"ש והר\"ב. רק דמיירי בזפותה מבחוץ שלא תפלוט היין כי כך היה דרכם (כלעיל פ\"ג מ\"ז). ומיירי הכא שנקלף ונפל כל הזפת מעל גבי הכלי. ולא נשאר רק הזפת שמול הסדק שבין הכסוי להכלי. והיינו דקאמר והזפת שלה עומד ר\"ל הזפת שראוי לסתימה שלה. דהיינו בפיה. שם לבדו נשאר עומד בהסדק שבין הכסוי להכלי. וכ\"כ קבותים של מורייס. שהן קנקנים שפיהן צר. ודרכן לסתמן בלי כסוי. אלא גפסן עם השפה. ר\"ל שמרח גפס תוך פה הכלי בשוה לשפת הפה. ואין בכלי זה כסוי כלל רק שהגפס הוא מגופה שלה. בהנך חרתי פליגי ר\"י ורבנן. דלר\"י אמצ\"ל מדכתיב אשר צמ\"פ עליו. ולא בצדו ולרבנן עליו גם בצדו משמע. וכדכתיב ועליו מטה מנשה. והיינו ממש כפלוגתא דרבי ורבנן (מנחות דס\"ב א' וע\"ש דצ\"ו א') דקיי\"ל התם והכא כרבנן. ואע\"ג דבסוגיא דסוכה (ד\"ז ב') פסקינן דוסכות על הארון את הפרוכת. היינו על ממש. דלא כר' יאשי' דס\"ל דהיינו בצדו. נ\"ל דהתם טעמא אחרינא איכא מדכתיב וסכות על. ודאי מלת וסכות מוכיח דהאי על דהתם. על ממש משמע. מיהו בהיה הסתימה למטה משפת פה החבית. ושפה החיצון של הכלי נשאר מגולה. לכ\"ע אמצ\"ל. דודאי עליו אינו משמע למטה הימנו. וכן תנינן בתוספתא בהדיא (ב\"ק דכלים פ\"ז) למדייק שם. וזה דלא כרבינו הר\"ב. וכל ענין זה חנני ה' והאיר עיני בו בעת דכאי החלי. ונתבשלה קדירה זו אצל אש הקדחת אשר היתה לפני ובי בוערת ונפשי הענייה סוערה והיא מתנכרת. במזימותי אשר אז הלוך וטפוף תלכנה בסמרת. ומחשבותי רטוטים כעדר צאן ענייה עלי צוקי הרים מפוזרת. וראה זה מצאתי אמרה קהלת משוררת. העלתי מעמקי תהום מרגניתא מסוגרת. ועל זאת נפשי בכפי תמיד לאבי שבשמים כבכנור מזמרת. ותהלות אלי לעד בפני כצפור מבין עפאים משוררת. ואומר עד הגל הזה. ועד השיר והשבח. ויהי לאות לעד כצנצנת מן בק\"ק לשם ה' למשמרת: ",
+            "כך נ\"ל ורבינו הר\"ש כ' דקמ\"ל דאע\"ג דבתוספתא (פ\"ה דאהלות) ס\"ל לאבא חלפתא דנסר הנתון על עין התנור אינו מציל. אפ\"ה קמ\"ל הכא דדוקא התם דלאו אורחא. אבל נסר על פה תנור אורחא הוא. ולא זכיתי להבין מה דמיון בין זה לזה. הרי התם באין צמ\"פ מיירי. גם בלא זה לא קיי\"ל כאבא חלפתא התם: ",
+            "כך מוכח לפענ\"ד. דאל\"כ ק' מ\"ש רישא דנקט התנאי שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. ומ\"ש סיפא דנקט תנאי אחר שאין בין הסרידה לחדש רוחב טפח. בשלמא בסיפא דמיירי שהחדש עומד תוך הישן. והסרידה מונחת ע\"ג הישן. לא הוה מצי למנקט אם כשינטל הישן הסרידה נופלת לתוך החדש. דהרי זה דבר שא\"א. דכיון דהחדש תוך הישן. א\"כ רוחב פה הישן הוא יותר מרוחב פה החדש. והיאך אפשר שהסרידה שמכסה פה הישן הרחב. יפול לתוך פה החדש הקטן ממנו. אלא ברישא דמיירי שהישן עומד תוך החדש. והסרידה מכסה פה הישן. דקאמר עלה שבאם כשינטל הישן לא יפול הסרידה לתוך החדש. אז הכל טהור. ר\"ל כל מה שבתוך החדש. ק' ממ\"נ היכי מיירי אי בשפה הישן למטה מפה החדש החיצון. א\"כ כיון שפה הישן הפנימי הוא קטן מפה החיצון. איך אפשר שהסרידה שמכסה רק פה פנימי הקטן. לא תפול לתוך פה החיצון הגדול כשיטלו הישן מתחת הסרידה ואי נימא דמיירי שפה החדש החיצון אינו רחב כל כך כחללו שבפנים. ולהכי קאמר שפיר בסיפא דרישא. שכשישוער שכשינטל הסרידה ישאר מונח על פה החיצין ולא יפול לתוכו. אמרינן גוד אסיק. ויהיה כל מה שתוך החיצון טהור. מדהו\"ל כמונחת הסרידה ע\"ג החדש. ליתא. דהרי בכה\"ג תקרת החיצון מפסיק בין הסרידה לאויר שע\"ג החיצון. ובכה\"ג לא אמרינן גוד אסיק (כאהלות פי\"ב). ואין לנו לומר אלא דמיירי שהישן הקטן שמונח תוך הגדול. שפת פיו בולט ויוצא מתוך פה החדש. והסרידה שמונחת על פה הקטן הזה מתפשט סביב מעל פה הקטן עד שיתפשט גם על כל פה החדש החיצון סביב. א\"כ ק' כיון שכן שפה הישן הפנימי הוא למעלה מפה החדש החיצון. והסרידה שע\"ג פה הפנימי מסככת גם שפת פה החיצון. א\"כ היכא סתם תנא וקאמר שכל שהוא כן הכל טהור. הו\"ל נמי לחלק כמו בסיפא. דאם יש טפח בין תחתית הסרידה לפה החדש. אע\"ג שאין הסרידה נופלת לתוך החדש. יהיה כל מה שבתוך החדש טמא. דהרי הטומאה נכנסת לתוכה דרך אויר הטפח שבין סרידה לפה התנור החדש. ואע\"ג דלקמן (פי\"א מ\"ה באהלות) אמרינן דגם כשפרח המנורה נראה מבחוץ שבולטת מבין דופן כפישה לדות. אפ\"ה ניצל המנורה וכל אשר בדות. הרי כבר כתבנו התם בס\"ד. דזהו רק באין אויר טפח בין שפת כפישה לשפת דות. וכגון שאין הפרח שבמנורה עב טפח. אבל בשיש שם אויר טפח. ודאי לא עדיף דות שם. ותנור חדש כאן מאהל ממש. שטומאה נכנסת לו דרך פתח טפח. ואפשר שזה הכריח לרמב\"ם לגרוס ברישא שהסרידה מונח על החיצון. ורק נתמך מעט מהישן הפנימי (ע\"ש פכ\"א מטו\"מ ה\"ט). אבל לגירסתינו אין לנו אלא לומר שפה הישן ופה החדש עומדים בשטח שוה. ולפיכך אפשר שהסרידה נתמכת רק על הישן. וממלא פה החיצון. או שנתמכת גם על כותלי החיצון החדש: ",
+            "וא\"ת אפי' יהיה יותר מטפח ביניהן. עכ\"פ הרי מדאמרינן שהתנור החדש יציל מטעם אהל. ע\"כ שחללו הוא טפח על טפח. וא\"כ הסרידה שמכסהו כולו על כרחך שגם הוא רחב טע\"ט. וכל כה\"ג אמרינן חביט רמי או גוד אסיק אפי' במרוחקין הרבה. וכדאמרינן (אהלות פי\"ב מ\"ה) כשקורות עליונות נגד אויר החחתונות דאפי' יש ביניהן גובה הרבה אמרינן חביט רמי. וי\"ל דהתם שאני דאמרינן חביט רמי שיהיה דינן כאהל א' שתתפשט הטומאה תחת כולן. כשהטומאה תחת א' מהן. אבל הכא דמצרכינן שיהיה הכלי שתחת הסרידה כסתום. צריך שלא יהיה ריוח בין עליון לתחתון טפח. משום דאנן חשבינן להתנור הישן לגמרי כמאן דליתא דהרי הוא מק\"ט. וא\"כ אם הסרידה תלויה ממעל להחדש. ומרוחק ממנו טפח. הרי נכנס טומאת הבית שהתנור עומד בתוכו. דרך אותו טפח (כאהלות פ\"ט מ\"ט) וע\"ש: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט נמי הדר ונקט. בעליונה ותחתונה עודפת. והרי ודאי בהכי איירינן לעיל מינה. אלא בעי למנקט עיקר הרבותא. דלא מיבעי כשהשרץ המטמא בתחתונה. ותחתונה עודפת. כל פנימית שמשקין בתוכה טמא. משום שהשרץ שהוא עיקר הטומאה מונח תוך חלול החיצון ממש. והרי החיצון כולל בתוכו גם המשקין שבתוך הפנימית. אלא אפי' כשרק המשקין הם תוך חלול החיצונית. ועיקר הטומאה מונח תוך חלול לבדיי בפנימית. אפ\"ה כיון שהחיצונה עודפת. נחשב כאילו השרץ והמשקין מונחים תוך חלול החיצונה. ולרב\"א להכי הדר ונקט כן בסיפא. דלא תימא דהך סיפא דכל שיש בו משקה וכו'. אכולהו בבי דלעיל במתניתין קאי. ואף אבבא דשרץ בתחתונה דאמרינן ברישא דהיא טמאה וכולן טהורות. סד\"א דגם בהא ביש משקין בא' מהן. נטמאה. קמ\"ל דדוקא בעליונה ותחתונה. דמיירי בכולן שלימות. אמרינן דביש משקה טופח בא' מהן טימאו המשקין להכלי. אבל בבא דשרץ בתחתונה. דמיירי בנקובות. איכא ממ\"נ. וכלעיל: "
+        ],
+        [
+            "זה הטעם האחרון הזכירו הרמב\"ם בפירושו. ונ\"ל דע\"כ צ\"ל דאי מדלא הוקש בקרא דשק. עכ\"פ סד\"א דעכ\"פ איכא ק\"ו מגולמי כלי עץ דטמאין ואפ\"ה פשוטין טהורין. מכ\"ש כלי מתכות דגולמיו טהורין. מכ\"ש שפשוטיו טהורין (עי' ספי\"ב. ופט\"ז מ\"ה). להכי צריך תו קרא בתרא שהוקשו טומאה וטהרת איסור. והרי היקש ודאי עדיף מק\"ו (ועי' רש\"י ותוס' סוכה ל\"א א'): ",
+            "ונ\"ל דה\"ה בהוזה בג' וז'. ואח\"כ נטהר בשבירה וחזר ונתקן. לר\"ג אינו חוזר לטומאה ישנה דמדהוזה ליכא למיגזר מידי. ולרבנן עכ\"פ יש חשש שכחת הע\"ש. וחוזר לטומאה ישנה. אבל אם גם הוזה ג' וז' והיה לו אח\"כ הע\"ש אחר שנתקן, רק שלא הטבילו. אף דבכה\"ג ודאי ליכא למיחש למידי. ואפ\"ה משמע סתמא דש\"ס דלא מהני. ולא פלוג רבנן בתקנתייהו (ועי' שבת דט\"ז. א'): ",
+            "אמרה בקי. מה\"ט פירשנו לעיל בסובב עגלה שהוא טס עב של ברזל ששליבות גלגלי העגלה תחובות בהטס ההוא בעצמו. וכן משמע הלשון סובב של גלגל. דאי נימא שהיא הטס שמצפין בו גלגלי העגלה הול\"ל צפוי סובב של גלגל. ותו ק' דל\"ל למתניה כלל. דהרי כבר נכלל בכלל כל הצפויין הכא. אע\"כ דסובב זה אינו צפוי. אלא הוא עצמו חלק הגלגל הוא: ",
+            "ואע\"ג דודאי מק\"ט. אגב הכלי משום יד (כחולין קי\"ח א'. ותוס' שם ע\"ב ד\"ה מעיקרא) י\"ל דאפ\"ה כיון דחזרה לטומאה ישנה הוא רק מד\"ס. להכי רק בגוף הכלי גזרו. ולא בידות. דאע\"ג דידות מק\"ט מדאורייתא עכ\"פ אינן גוף הכלי. והרי מצינו דהקילו בטומאת ידות מה\"ט לענין טומאת משקין (כרמב\"ם רפכ\"ח מכלים). עוד נ\"ל דלהכי אוגני וידות כלים לא גזרינן בהו טומאה ישינה. דהרי הן עצמן פשוטי כלי מתכות הן. והרי מה\"ט אין לחוש בהן שינקבום כדי לטהרן דאפי' ינקבום ישארו בתשמישן ובטומאתן. וכיון דליכא למגזר בהו שינקבם לטהרן. לא חששו נמי שיתיכן כולן מחדש. דכולה האי וודאי לא טרח. ורק בכלי שמתטהר בנקיבה גזרו נמי משום לא פלוג גם בהתיכו כולו מחדש (כשבת ט\"ז ב') משא\"כ בידות ואוגנין ליכא למגזר כלל שיבקש לטהרן בלי הזאת מי חטאת. מה אמרת. הרי עכ\"פ יש לחוש שינקב גוף הכלי כדי לטהר גם האוגן. ליתא. דהרי גוף הכלי מדאינה ממין מתכות לא גזרו בה שינקבה כלעיל סי' ד': ",
+            "ונ\"ל דקמ\"ל ברזל טהור. אע\"ג דהו\"ל מין במינו דלר\"י לא בטל. אפ\"ה כשהרוב מברזל טהור טהור. משום דגם לר\"י מין במינו יבש ביבש בטל (כתוס' זבחים ע\"ג א' ד\"ה ר\"י). והדר נקט חלמא. דלא מיבעיא ברישא דברזל שחוק הטהור ודאי לאו מק\"ט הוא. אלא אפי' חלמון ביצה שהוא מאכל ובר קבלת טומאה. להכי סד\"א שאפי' הרוב שבתערובות מן חלמון הטהור. עכ\"פ מדהוא בר קב\"ט. גזרו בו רבנן שיחזור הברזל המעורב בו לטוי\"ש ואף שהוא המועט. קמ\"ל. והדר נקט גללים. דאף דגללים אמק\"ט כלל ולהכי סד\"א אף שהברזל השחוק רוב. אפ\"ה כיון שכשנסיר פרורי הגללים מבין חלקי הברזל השחוק בשעה שיהיה כבר כלי יחד. לא יהיה כלי שלם לפיכך לא יק\"ט. קמ\"ל. ורבותינו פירשו דבבא זו לא איירי בטוי\"ש. רק מיירי בעירוב חלמא. והיינו טיט עם גללים. ועשה כלי מהתערובות. ולפ\"ז צ\"ל דוכן דנקט תנא. היינו דר\"ל דגם בהא אזלינן בתר רובא דלק\"ט. וכן כתב גם הר\"ב. והתימה עליו. דבסיפא בקלוסטרא שוב פי' דאיירי בטוי\"ש. וק' א\"כ למה פתק תנא ושדא בבא דחלמא בינייהו דלא איירי בטוי\"ש. והן אמת דלדינא אין נפ\"מ כלל בין פירושינו לפי' הר\"ב. דלכל הב' פירושים בין בהא ובין בהא אזלינן בתר רובא. אלא דמלבד קו' הנ\"ל לפי' רבותינו ק' נמי לשון וכן דנקט תנא. דיותר יתיישב לפי פירושינו. וגם זה אמת שבהתוספתא פ\"א דב\"ק במכילתין מצינו דין זה שפירשו רבותינו במשנה. ואעפ\"כ אין הכרח שנפרש משנתינו כן. ובפרט דלא מסתבר דאיירי משנתינו בזה וגם כבר נשמע מבבא דברזל טמא עם טהור ועיקר מקומו במכשירין (פ\"ב): ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הרמב\"ם ורב\"א ז\"ל. אמנם הר\"ש והרא\"ש כתבו דמתניתין מיירי בברזל טמא שצפהו על גוף הכלי שעשוי מברזל טהור. ונ\"ל דסברתם של רבותינו. דאע\"ג דברזל שצפהו על עץ. לדידהו מקבל טומאה היינו דוקא בעץ המצופה ממתכת. דמדאיצטריך קרא בשולחן המקדש למקריי' עץ. ש\"מ דבשאר כלי עץ המצופה ממתכות דינו כמתכות. אבל כלי עץ המצופה משיש. או מתכות המצופה ממתכות. בטל הצפוי לגבי עיקר הכלי. אולם מה שהקשה הר\"ש והרא\"ש על הרמב\"ם מסוגיא דחגיגה הנ\"ל. כבר יישב רכ\"מ בשם ר\"י קורקס ז\"ל בטוב טעם ודעת (פ\"ד דכלים ה\"ד): ",
+            "ומצינו דוגמתו הרבה במשנה. וכ\"כ במכילתין (פי\"ב מ\"ז מצינו כן). אמנם מדהפסיק בינייהו עם פין ופורנא. להכי היה נ\"ל לכאורה דה\"ט. כדי דלא נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה להכי פלגינהו תנא מהדדי. לאשמעינן דרק לענין שבת פליגי. ואע\"ג דרק אביי ס\"ל הך סברא. אבל לרבא דקיי\"ל כוותיה לגבי אביי לבר מביע\"ל קג\"ם. ס\"ל דשבת דמי לטומאה (כשבת קכ\"ג א') דקאמר התם מדלגבי טומאה לאו מנא הוא. לגבי שבת נמי לאו מנא הוא. י\"ל דרבא לא קאמר אלא מדלגבי טומאה מקלינן בהך כלי ואמרינן דלאו כלי הוא ואמק\"ט. מכ\"ש לענין שבת נימא הכי לחומרא דלא הוה כלי ואסור לטלטלו. אבל היכא דלענין טומאה מחמרינן. ואמרינן שהוא כלי ומק\"ט י\"ל דעכ\"פ דלענין שבת נמי אמרינן לחומרא דלא הוה כלי. ואפשר נמי דספוקי מספקא לי' ואזיל הכא והכא לחומרא. ואע\"ג דבשבת (ד\"ס א') גבי טבעת. דמשמע מתני' דהתם דביש עליה חותם מק\"ט מדהו\"ל כלי תכשיט דאיש. ולפי דברינו הנ\"ל ל\"ל לרבא לדחוקי כ\"כ. הול\"ל כפשוטה. דבמ\"ח דפרקן רק לענין טומאה הוה מנא. אבל לענין שבת לא הוה מנא וכדמתרץ באמת רנב\"י התם. י\"ל דלרבא אפי' בלא קרא דכל כלי מעשה היה טבעת שיש עליה חותם מק\"ט מדהו\"ל תכשיט לאיש. עוד י\"ל דלהכי מוקי לה רבא לטבעת שיש עלי' חותם במ\"ח דמק\"ט מדהוא תכשיט לאיש. היינו משום דמתחיל במשנה. ואלו הן תכשיטי נשים. וכבר איצטרכינן לדחוקי נפשן לומר דלצדדין קתני דביש עליה חותם מק\"ט. מדהוא תכשיט איש. ואיך נדחק תו טפי לומר דביש עליה חותם לאו תכשיט הוא כלל. ואפ\"ה מק\"ט מדהוה עכ\"פ כלי מעשה. וא\"כ תקשי א\"כ למה כללי' תנא בהדי תכשיטין ולצדדין קתני להכי ניח' לי' טפי לרבא לאוקמי למתניתין דמק\"ט. מדהוא באמת תכשיט איש. אבל לפי האמת מודה רבא שיש כלי דהוה מנא לענין טומאה ולא לענין שבת. ואזלינן הכא והכא לחומרא. ולפ\"ז י\"ל דר' יהושע ור\"ט במתניתין דידן לא פליגי את\"ק. ותרווייהו ס\"ל דלענין טומאה הוה מנא. אמנם הר\"ב הכא כ' ממש להיפך מדברינו בדרך שמא. שכתב די\"ל דכמו דפליגי ר\"י ור\"ט לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. וא\"ת לדברי רבינו אלו א\"כ הו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם. והרי הרמב\"ם (פ\"י מכלים הי\"א) פסק כסתמא דרישא. י\"ל דהא דאמרינן אין הלכה כסתם. אין הכונה דבכה\"ג. תמיד ההלכה כההיפך מהסתם. רק ר\"ל מדקיי\"ל כר' יוחנן (יבמות מ\"ב ב') דהלכה כסתם משנה. רק בשיש סתם ואח\"כ מחלוקת. אין הכלל הנ\"ל מוחלט. אלא אפשר שיהיה כן ההלכה. ואפשר שלא יהיה כן. וכן כ' נמי רתוי\"ט לעיל (פ\"י מ\"א ד\"ה ועצמות). אולם מתוס' (חולין ק\"ד ב' ד\"ה ר' יוסי) לכאורה לא משמע כן. וע\"ש. אבל אי ק' הא ק\"ל על הר\"ב דמדמה טומאה לשבת. והרי ר\"ט הכא קאמר דקלוסטור מותרת להתטלטל בשבת מדהו\"ל כלי. והרי בתוספתא שהביא הר\"ש כ' בפירוש דר\"ט מטהר מלק\"ט. אלמא לענין טומאה לא הוה כלי. והרי לפנינו דשבת וטומאה לאו בחדא מחתא מחתינהו. שוב האיר ה' עיני. וראיתי שדברי הר\"ב לקוחין מפי' הרא\"ש. רק שהרא\"ש לא כ' כהר\"ב שמסתפק בזה. אלא כ' כן בהחלט. דלהכי אשמעינן פלוגתייהו דבשבת הכא. לאשמעינן דכי היכא דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. והביא הרא\"ש ראיה לזה מתוספתא שגירסתה בהפך מהגירסא שהביא הר\"ש. דלהרא\"ש גרסינן ר\"ט מטמא וחכמים מטהרין. וכן הוא הגירסא בתוספתא שלפנינו (פ\"ק דב\"מ בכלים) וכן נראה שהיה גי' הרמב\"ם כן. דהרי בהלכות כלים פסק לענין טומאה דהוה כלי ומק\"ט. וכמש\"ל. וכן פסק נמי לענין שבת (בפכ\"ו משבת) כר' יוסי (עירובין ק\"א א') והוא דעת ר\"ט הכא דקלוסטר מותרת להתטלטל. אלמא לדידיה דלר' יוסי ולר\"ט שבת וטומאה שוין. דבשניהן דינו ככלי. מיהו בתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו אלי' ווילנא זצוק\"ל. מצאתי כאן גי' שלישית. דגרס ר\"ט מתיר וחכמים אוסרים. וכן מוכח קצת. נמצא שהתוספתא כמתניתין רק לענין שבת מיירי. ולענד\"נ דמוכח קצת כגי' זו מדמסיים בתוספתא זו. ברוריה אמרה שומטה מפתח זה ותולה בחבירתה. ש\"מ דגם פלוגתייהו דר\"ט וחכמים דמקמי הכי לענין שבת איתמר. דאל\"כ הול\"ל בשבת שומטה וכו'. דהרי לא איירי מקמי הכי כלל משבת. וא\"כ אי נימא דכמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה כדעת רבינו הרא\"ש. טפי הו\"ל להתוספתא למנקט פלוגתייהו לענין טומאה. דהיינו מה דשייר במתניתין. (כביצה ד\"ו ב' ותוס' שם). ותו ק' לרבינו הרא\"ש. דאי נימא דכמו דפליגי לענין שבת פליגי נמי לענין טומאה. גם במשנתינו קשה. דטפי הו\"ל למנקט פלוגתייהו הכא לענין טומאה מדאיירי בכל מכילתין בהנך מילי. ואת\"ל דה\"ט משום דכד אתשל בי מדרשא לענין שבת אתשל (כחולין נ\"ב ב') עכ\"פ למה הפסיק ביני ביני. דקליסטרא עם דיני פין ופורנא וכמש\"ל. לכן יפה עשה רבינו הר\"ב שלא כ' בהחלט. כדעת רבינו הרא\"ש. רק כ' דשמא כמו דפליגי בשבת פליגי נמי בטומאה וטהרה. אמנם לרב\"א הכא. ר' יהושע ור\"ט תרווייהו ס\"ל כר' יוסי (עירובין ק\"א א') דקלוסטר מתטלטלת בשבת. רק פלוגתייהו הכא בחצר שאינה מעורבת. דאינו רשאי לטלטל בה כלי הבתים. ר' יהושע ס\"ל דמנא דבתים הוא. ואינו רשאי לטלטלו בחצר רק מן הצד. ור\"ט ס\"ל דמנא דחצר הוא. ומתטלטל להדיא. עד כאן תוכן ד\"ק. וכן מסתבר לענ\"ד. מדהזכירה המשנה מלת חצר. ולפ\"ז פלוגתייהו הכא לענין שבת לא תלי כלל אהדדי עם דיני טומאה וטהרה דלענין טומאה ודאי כלי הוא: ",
+            "כף כ' רב\"א. ונ\"ל דלא תקשי לרבינו א\"כ למה לא נקט ת\"ק רבותא טפי ברישא. דגם כלים שבין עקרב לרסן טמאים. ותו בשלמא אי לת\"ק פרומביא עצמה טהורה. לא תקשי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דהרי ברישא משמע דרק עקרב מק\"ט. ולא פרומביא. ומלחיים בסיפא משמע איפכא. די\"ל דבכל כה\"ג אמרינן נעשה (כביצה כ\"ד ב'. וקידושין ד\"ה ב') וה\"נ מצינן למימר בדיוקא דרישא. הא פרומביא נעשה כלחיים וטהור. אלא לרב\"א דס\"ל דלת\"ק באמת גם פרומביא טמא. קשיין אהדדי דיוקא דרישא וסיפא. ולמה לא נקט ברישא רבותא טפי דאפי' פרומביא טמאה. י\"ל דמשו\"ה לא נקט ברישא פרומביא משום דפרומביא הוא של עור. וכולה פרקן רק בשל מתכות קמיירי. מיהו למ\"ד דגם פרומביא טמאה. ס\"ל דאף דודאי תשמישי בהמה הוא. עכ\"פ גם הוא מסייע לעכב הבהמה שלא תרוץ מאד. ומשו\"ה מחשב תשמיש אדם (כראב\"ד): ",
+            "ולא מחשב החוליא כשברי כלים. וככרע שניטל ממטה מדרס. שהוא טהור. ורק כשיחזירו חוזר לטוי\"ש (פי\"ח מ\"ז. ע' רא\"ש שם) דהכא שאני דבנקל ימצא חוט למתחו עליו. ולהכי דמי טפי להך דהיכא שהדיוט יכול להחזירו. דאז בעודן מותרים מק\"ט (כפכ\"ו מ\"א). אולם כ\"ז תמוה מאד. דממ\"נ היכא מיירי מתניתין. אי כשהחוט ממתכות והחוליות מרגליות. בהא נימא ר\"א דאפי' טבעת א' טמא. הרי אבן אמק\"ט. ואי\"ל דהכא בשיעור החוט פליגי. דלת\"ק צריך כמלוא צואר. ולר\"א סגי כשהוא כשיעור טבעת א'. ליתא. דהרי ר\"א אפי' טבעת א' קאמר ולא כשיעור טבעת א'. ואי נימא דהכא מיירי כשהחוט מפשתן. והחוליות ממתכות. ונפסק החוט הרי בכה\"ג תני ברישא דגם טבעת א' טמא לכ\"ע. והכא מצריך ת\"ק כמלא צואר. והנה רבינו הרא\"ש פי' דהכא בחוט מתכות וחוליות שבו מרגליות פליגי. ואם היה החוט שלם אז אפי' אין בו טבעת כלל מק\"ט כלעיל במשנה. משום דבכך מתקשטין בו. מיהו הכא שהחוט אינו שלם פליגי בשיריו. דלת\"ק צריך שנשאר ממנו כמלוא צואר של קטנה. וכולו מלא מרגליות. ולר\"א אם החוט כמלוא צואר קטנה. סגי ביש בו רק טבעת א'. ואחמכ\"ר גם זה דוחק קצת. דהרי ר\"א לא הזכיר משיעור החוט כלל. אולם גם בל\"ז נ\"ל. דהרי בכל מקום שמצינו מלת שיר ושיריים בש\"ס. משמעותו שנתבלה הדבר ע\"י תשמישו ולא נשתייר רק זה המקצת. כגון שיורי תנור (לעיל רפ\"ה) ושירי מטלנית (שבת קכ\"ה א') ושיורי אגודת אזוב (ספי\"א דפרה) ושיורי גרדומי ציצית (מנחות ל\"ט א') וכ\"כ שיירי הדם היה שופך (זבחים רפ\"ה) דבכולן משמעות המלה שנאבד ונתבלה קצת מהדבר ולא נשאר רק מה שלפנינו. וגם מ\"ש (פרה פ\"ג מי\"א) כרכן בשיירי הלשון. ר\"ל שהצמר שהונח סמוך לשאר הג' מינין. נתבטל ממנו שם לשון. ומה שהצמר ארוך יותר מהם הוא שיור הלשון. אבל הכא שהחוט מתכת נפסק לשנים. מי סני ליה לתנא למנקט קטלא שנפסקה. דהרי ב' חלקי הפסיקות הן לפנינו. וכדנקט לשון פסיקות בנגעים (פי\"א מ\"ח). ועוד יש לדקדק דלעיל במשנה קרי תנא לאותן דברים שנמתחו על החוט. בשם חוליות. ומ\"ש הכא דקרי להו טבעות. לכן ל\"מ מרבותי היה נ\"ל דשירי דקאמר הכא אינו לשון שיור ושיריים. רק כהך דקאמר עשה לי שירים נזמים וטבעות (קדושין מ\"ח א') וכ\"כ כל בעלי שיר יוצאין בשיר (שבת רפ\"ה) דפי' רש\"י שהוא התרגום מאצעדה והוא שלשלת העשוי מטבעות הרבה קטנות משולבות אשה אל אחותה. לפעמים הוא קשוט סביב לצואר (כרש\"י רפ\"ה דשבת) ולפעמים הוא קשוט סביב היד והזרוע (כרש\"י בבא קמא צ\"ט א') דשם פירש\"י דשירים היינו צמיד. והרי צמיד הוא קשוט היד. וכמ\"ש והצמידים על ידיה. וכן פירש\"י נמי (ישעיה ג' פי\"ט) על מלת והשירות. דהיינו צמידי הזרוע. וכן תרגום יונתן שם שירי ידיא. וכן מצינו באמת במקרא. (שמואל ב' א' פ\"י) ואצעדה אשר על זרועו. אלמא דקשוט סביב היד הוא. ובחומש במדבר (ל\"א פ\"כ) פירש\"י דהיינו קשוט הרגל. ועל כרחך שפירש כן רבינו מלשון צעד. והנראה לי מכל זה שהרבה מיני שלשלת של קישוט היה להם. יש שקשרו סביב הצואר. ויש סביב הזרוע. ויש שקשרו משוק לשוק. כדי לקשט האשה בצעדים קצרים ע\"י שקשרו השלשלת משוק לשוק. וכולן נקראים בעברי צעדה או אצעדה. ובארמית נקרא שירין או שירים. ומלת קטלא פירשו רבותינו בש\"ס (שבת נ\"ט ב') מאי קטלא. מנקטא פארי. ופירש\"י התם דפארי הינו ברוסטלאטץ בל\"א. והוא תכשיט מוזהב שתולה על החזה. ומחזקת אותו ע\"י הקטלא שקושרת על הפארי סביב להצואר. וכן אסמכינהו קרא (ישעיה ג' פ\"כ) הפארים והצעדות. דר\"ל הפארים והצעדות שהן השירים שאוחזין הפארים וא\"כ הא דקאמר הכא ושירי קטלא. ר\"ל השלשלת שמשתמשין בה לקטלא. דהיינו סביב להצואר. והוא כולו עשוי מטבעות קטנות מחוברות יחד וכדאמרן. מיהו לעיל בחוליות מתכות מתוחות על חוט פשתן. החוליות ההם גדולות. ולכ\"ע ראוי כל אחד מהן לקשוט. ולהכי קאמר שפיר הטעם. שכל א' וא' כלי בפ\"ע הוא. ר\"ל מדהוא גדול ראוי כל אחד לקשוט והו\"ל כלי. אבל בהך בבא דפליגי בה ת\"ק ור\"א שכל השלשלת הוא רצוף מטבעות קטנות. אין טבעת א' מהן ראוי לקשוט. להכי מצריך ת\"ק שיהיה בו כדי לקשט סביב כל צואר ילדה קטנה. ור\"א ס\"ל דגם בזה סגי בטבעת א'. מטעם שכן תולין לפעמים בצואר ילדה קטנה. אף שאין מורגלין בכך. ולהכי לא שייך לומר בו כלישנא דלעיל. מפני שהוא כלי. דמדאין מורגלין ללבשן כך. לא נאות לו שם כלי. עכ\"פ מדלפעמים מקשטין בו ילדה קטנה להכי מק\"ט: "
+        ],
+        [
+            "מזה מוכח דלא כהר\"ב שפי' שהוא אשפת החצים. דמ\"נ אי יש להאשפה ב\"ק. פשיטא דמק\"ט אפי' היה כלי עץ. ואי באין בו ב\"ק אמאי מק\"ט. הרי אין לו שם בפ\"ע. אע\"כ כהרמב\"ם שהוא המטרה. ומדמחובר להקשת דינו כהקשת. אולם ל\"מ היה נ\"ל דקורת החצים. היינו מטה קטן של עץ. שהחץ תחוב בו כשיורה החץ. ולפיכך מדמחובר להחץ שמק\"ט (כלקמן מ\"ב) דינו כהחץ. דהו\"ל כעץ המשמש למתכת (כסוף מ\"ב). ואע\"ג דבסוכה (די\"ב ב') אמרינן דהמטות ההן כשאין להן ב\"ק. אלא נתחבין בהב\"ק שבחץ אמק\"ט. י\"ל דהיינו רק בשעה שאינן מחוברין להחץ. אבל הכא בשעה שמחובר להעץ מיירי. מיהו מדקאמר קורת לשון יחיד. וחצים לשון רבים. משמע קצת טפי כהרמב\"ם. ולא כדברינו. ועוד דלא חילק במשנה בין זכרים לנקיבות: ",
+            "ואע\"ג דלעיל (ספי\"א) בנזם. אותו חלק שעשוי כקדירה מק\"ט מדיש בו ב\"ק. אע\"ג שאין משתמשין בב\"ק הקטן ההוא. י\"ל התם אין הב\"ק ההוא עשוי ארעי לכלי אחר רק לנוי של הכלי ההוא בעצמו. אבל הכא הב\"ק שבאחוריו הוא עשוי רק ארעי לעיקר הב\"ק שבהכלי לפניו ולהמשא שבו. ולפיכך די לו שיקבל טומאה כשמחוברין יחד ולא כשנפרד מעיקר הב\"ק. ולפי מה שכתבתי שם י\"ל התם נמי עשוי לב\"ק לבשמים: ",
+            "וא\"ת קדירה שבנזם נמי אין לה שם בפ\"ע. ואפ\"ה מק\"ט מדיש בו ב\"ק. אף שאינו משתמש כלל בב\"ק ההוא (כלעיל ספי\"א) ומ\"ש הכא. ואת\"ל התם שאני שהקדירה הוא כלי בפ\"ע. להכי אף שאינו משתמש בב\"ק ההוא. אפ\"ה חשיב כלי. אבל הכא שהכסוי טפל וארעי להטנא. אין ב\"ק שבו חשיב למשווייה כלי. ליתא. דהך סברא רק ר\"י ס\"ל לעיל במשנתינו. וכמ\"ש בפנים (סי' כ\"ח) והרי לא קיי\"ל כר\"י התם. והכא הרי קיי\"ל כרבנן. י\"ל דכסוי שאני כיון דברוב פעמים משתמש כפוי. אינו חשוב כיש בו ב\"ק (כפ\"ב מ\"ג וה'). א\"נ י\"ל כמש\"ל דגם בקדירה שבנזם נותנת לתוכו בשמים: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ פשוטי כ\"מ הוא. ואין לו שם בפ\"ע. דדלת שם כולל לבית ולמגדל. ואמאי יקבל טומאה. וי\"ל דהא דפשוטי כ\"מ אמק\"ט כשאין להן שם בפ\"ע. היינו רק כשהן חלק לעיקר הכלי. ולהכי מכנה עליו שם הכלי ההוא. אבל הכא דמיוחד לתשמיש חשוב. חשבינן ליה ככלי בפ\"ע שא\"צ לו שם בפ\"ע. וראיה לדבר זה. מעקרב בית הבד שבמשנתינו שג\"כ יש להקשות אמאי יק\"ט. הרי אין לו שם בפ\"ע. דיש נמי עקרב לפרומביא (פי\"א מ\"ה) וכ\"כ מסמר הגרע וגרדי בפרקן (מ\"ד) כולן כלי בפ\"ע הן. ואינן נקראין ע\"ש כלי אחר רק על שם בעל מלאכתן. א\"כ כ\"כ י\"ל הכא בדלת אף שיסמנוה לקרותה דלת של רופאים לא הו\"ל מהאי טעמא כאין לו שם בפ\"ע: ",
+            "ואפשר דגם הכא משו\"ה כלל תנא הך ד' ביחד. לאשמעינן דכולהו ד' מחד טעמא מטמא להו ר\"ג דכאבוה ס\"ל דאזל בתר מיעוטא וחשיב להולד נפל אף דנפלים מיעוטא (כשבת קל\"ה ב'). וה\"נ בכסוי טני וגולמין. לפעמים משתמש בהן. וכ\"כ תלוי המגרדת לפעמים מוציאו. וגם טבלא לפעמים מתרמי שחלקו חלקים שוין. ורבנן ס\"ל דא\"א לצמצם במדידה (ועי' חולין כ\"ח ב' תוס' ד\"ה לפי): "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דקמ\"ל קרדום הכא ולא במ\"ב בין שאר מיני כלים דוגמתו. שכל א' עשוי לב' תשמישין ה\"ט משום דבית בקועו של קרדום צריך לעושפו. והוא צד שבו עוקץ שבהקרדום. שכשרוצה לבקוע עץ קשה מנקבו תחלה בנקבים רבים עם עושפו. ואז אח\"כ יתבקע יותר בקלות. לפ\"ז הבקוע והעושפו. שניהן נצרכין לתשמיש א'. ולהכי דמי טפי לחרחור שנפגם שע\"י פגימתו אינו יכול לחפור בו יפה. ולהכי נקט לתרווייהו בהדי הדדי. דאע\"ג דבשניהן כשנתקלקל. נדחק קצת במלאכתו הראשונה אפ\"ה מק\"ט: ",
+            "אבל רוחב הסיט. הוא כרוחב שבין אצבע לגודל. והוא סיט כפול שהזכירו חז\"ל (פי\"ג דשבת מ\"ד) כך כ' הרמב\"ם בשם אביו ז\"ל. ונ\"ל דבנשארו ב' שניים ביחד שאינן כמלא סיט בדעתו תליא. וכדמדויק ברישא. או נ\"ל דבנשארו ב' ב' ביחד דוקא כשכל המגירה עשוי כך מק\"ט. אף שחסר א' בין כל ב' וב'. אבל בנשאר מלוא סיט במקום א' רצופות. אפי' חסרו לגמרי שאר השניים בכל אורך המגירה כולה מק\"ט משום יד: ",
+            "ורבותינו פירשו דחפין היינו שן. ולא ידענא א\"כ למה שני תנא בלישניה. דהכא קרי לה חפין. ובסיפא קרי לה שן שבמפתח. ותו תמוה מדאמרינן בשבת (דפ\"א א') דחפי פותחות טהורין. ואי נימא כרש\"י (שם בשבת) וכהר\"ב הכא דחפי היינו שן. קשה הרי משנה ערוכה לפנינו הכא בסיפא דאמרינן בפירוש דשן של פותחת ושל מפתח טמאין. וגם בל\"ז אי גרסינן הכא הפין (ערתוי\"ט) א\"כ ודאי מסתבר טפי וטפי לפרש הכא כדברינו שאינו השן עצמו. אלא הוא החלק שבמפתח. שבו השן קבוע. דהרי לעיל (פי\"א מ\"ד) פי' הר\"ש דהפין הוא כעין קשת שקבוע בהמסגר. א\"כ ה\"נ החלק שבו השן הוא עם השן כמראה הקשת. כזה: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש פי' דסימרו היינו שעשה בקצה התחתון של המקל מסמר שלא תאכלנו הקרקע. ותמהני דא\"כ הו\"ל כמתכת המשמש להעץ (פי\"ג מ\"ו). ותו דא\"כ מ\"ש משפופרת מינקת לקמן במשנה. והן אמת שבהתוספתא שהביא הר\"ש (כלים ב\"מ פ\"ד) גרסינן כדברי הר\"ש ואולם בהתוספתא עם פי' זר זהב מרבינו רב\"א זצוק\"ל ה\"ג אם כדי שלא תאכלנו הקרקע טהור. ואם כדי להכות בו טמא. ואפשר דלהר\"ש וגירסותיו הנ\"ל. דוקא כשהמתכות משמש להעץ תשמיש שא\"צ לו כל כך אבל הכא שמשמש לו כדי שלא תאכלנו הקרקע להמקל. ודאי צריך וצריך הוא להמקל. ותשמיש חשוב הוא והו\"ל כשאר כלי תשמישי אדם שמק\"ט. וחילי דלא גרע משלשלת של סיטונות (פי\"ב מ\"א) וכ\"כ אונקלי שבקנה מאזנים של סרוקת (פי\"ב מ\"ב) דלא דיינינן להשלשלת ולהאונקלי כמתכת המשמש לעץ. וכ\"כ כסוי כלי שאמק\"ט. רק מדאין לו שם בפ\"ע (כפי\"א מ\"ב) ולא מדהו\"ל כמתכת המשמש לעץ. אע\"כ דכל שמשתמש תשמיש חשוב. כתשמיש בפ\"ע הוא. שצריך להאדם. והו\"ל כשאר כלי תשמיש. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש ממינקת לקמן. י\"ל דרק הסימיר שבקצה המקל צריך להמקל שלא תאכלנו הקרקע בקצהו. אבל מינקת שיש לו שם ב\"ק ומקיף קצת שטח ארכו של מקל בתחתיתו. שם לא יאכלנו הקרקע. ורק מוכח דכולו לנוי בעלמא עביד לה להכי שפיר הו\"ל כמתכות המשמש להעץ. שיהיה המקל נראה נאה. ומשום ב\"ק אינו מקבל טומאה. מדעשוי למלאותו: ",
+            "ותמוה דוכי גרע מקרדום מעצד ומקדח (פי\"ג מ\"ג וד'). דוכי מדמשתמשין בו לחטוב או לנקב בו עץ יהי דינו כמתכות המשמש לעץ. ולא שמעינן בשום דוכתא. שיהיה דין הכלי כמתכות המשמש לעץ. רק כשהמתכת הוא חלק מן כלי העץ (כפי\"ג מ\"ו). ולא כשהכלי כולו כ\"מ ומחתכין עמו עץ. והרמב\"ם בפירושו כאן כתב דלהכי שלשלת של עצים אמק\"ט. מדאין לו שם בפ\"ע. וכן כ' הרא\"ש כאן. וגם על זה ק'. א\"כ יתידות אהלים ומשוחות אמאי מק\"ט. וכ\"כ ק' מכמה משניות אחרות במכילתין אשר מזה הוכחתי דדוקא בכלי המשתמש בבית לכל אדם והוא טפל לכלי אחר. וכגון לעיל (פי\"א מ\"ה וח') דלחיים טהורין. מדאין להן שם בפ\"ע. מדיש לחיי פרומביא ולחיי קסדא. והן משתמשין לכל אדם. וכ\"כ פיקה של פלך מקרי מה\"ט אין לו שם בפ\"ע (שם מ\"ו) מדיש כמה מיני פיקה בבית. אבל כל כלי בעלי מלאכה או עסק כגון דקר של חרש. וכ\"כ יתידות אהלים ויתידות המשוחות. ושלשלת המשוחות אף שיש דקר ויתד ושלשלת שמשתמשין בו גם לד\"א. עכ\"פ בין אותן בעלי המלאכה והמתעסקים. גם כשיכנו שם הכלי בסתם כל אדם יודע למה יתכוונו ולהכי הו\"ל כיש לו שם בפ\"ע. אולם הרמב\"ם (בפ\"ט מכלים הט\"ו) טעמא דר\"ב כאן נקט ואזיל. לכן מוכרחני לומר דדוקא בשעושה עם כ\"מ מלאכה בהעץ לא מקרי מתכת המשמש עץ. אבל בשאוגד עם השלשלת את אגודת עצים. זו אינה מלאכה ולא מחשב להקרא כלי מעשה שיק\"ט. ומקרי שפיר מתכת משמש לעץ. ומצינו דוגמתו. דהרי מטפחות שהוא אריג שמק\"ט. ואפ\"ה ביחדו לכרוך בו כלי אמק\"ט (כפכ\"ד מי\"ד) וכ\"כ עור הרי מק\"ט. ובעשאו חפוי לכלים אמק\"ט (כפכ\"ו מ\"ו). וה\"נ בשלשלת מתכות שמק\"ט. ואם עשאו לכרוך בו עצים אמק\"ט. [וכ\"כ מצינו ג\"כ בחמור וחפוי המטה טהורים מה\"ט (פי\"ח מ\"ג)]: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. וצ\"ל שהבול מחובר להמפוח. דאל\"כ הו\"ל פשוטי כ\"ע המשמש רק לכלים ואמאי יק\"ט. ומ\"ש מחמור המטה שאמק\"ט (פי\"ח מ\"ג) והרי כל פשוטי כלי עץ אמק\"ט רק במשמש לאדם וכלים (כרמב\"ם פ\"ד מכלים) ואי מיירי שיש להבול ב\"ק. א\"כ מה קמ\"ל. אולם לכאורה יותר נראה דעת הרמב\"ם שהוא עשוי מעשת מתכות ובול עץ מחוברין יחד. והנפח רוכב על הקצה של עץ. כעל החמור. ומניח הברזל המלובן על העשת של ברזל שמחובר בו בקצהו השניה. ומקיש עליו בקורנס. ולפ\"ז קמ\"ל שפיר דהעץ שבו דינו ככ\"מ. מדהו\"ל כעץ המשמש למתכות: ",
+            "כל זה פירשתי על דעת הרמב\"ם. ורב\"א ז\"ל הקשה עליו במה שכ' דהעול הוא הדייקסיל. והרי בכולהו קראי משמע דעול היינו דבר שמונח על הצואר. לכן נראה יותר פי' הר\"ש שאותו המרובע שמכניסין בו צואר השור בחרשו בזה מיירי תנא. והוא כתמונה זו ואתה תחזה שיש בו ב' מוטות המסומנות באות א. והם מונחים א' ממעל לצואר הבהמה. וא' למטה מצוארה ועוד יש בו ב' מוטות אחרות המסומנות באות ב. והן תחובין במוטות שלמעלה ושלמטה הנ\"ל. והם מזה ומזה לצואר הבהמה. ואותן ב' המוטות המסומנים באות א. הם הנקראים ביחוד עול. וב' מוטות אחרות שמצדדי הבהמה המסומנות באות ב. הם נקראים. קטרב. אולם בהמוט שלמעלה בהעול יש נקב בכל א' מב' קצוותיו כמסומן באות. ג'. ובהנקבים הללו קושרין רצועות מזה ומזה להבהמה. כדי להטותה על ידן לימין או לשמאל. ומקום הנקבים הללו נקרא כנפים. מדהן בולטין מזה ומזה להעול ככנפים. והן הן הנקבים שבעול שנזכרו לקמן (פכ\"א מ\"ב) ועוד יש בא' מהמוטות שמימין או שבשמאל בצואר הבהמה כעין טבעת ברזל. ולתוכו תוחבין הדייקסעל. והוא המסומן באות ד'. והטבעת הזה נקרא סומך. מפני שעל ידו נסמך ונתקרב העול שבצואר הבהמה עם העגלה. כך נ\"ל לפרש ע\"ד הר\"ש. וגם במ\"ש הרמב\"ם שקערורית העגלה הוא הנקרא תמחויין. גם בזה לא בחר רבינו רב\"א זצוק\"ל. מדכולה מתניתין לא מיירי בהעגלה עצמה. רק מהדברים שמחוברין להעגלה. וגם לדידי ק\"ל איך יקרא התנא לחלול העגלה בשם תמחויות בלשון רבים. והוא רק חלול א'. ולפיכך גם בזה נראין דברי הר\"ש שפי' שהתמחויין הם ג\"כ חלק מהעול. והן כמין ב' קערות קטנות. א' לצד הראש. וא' לצד הגוף של הבהמה עכ\"ל הר\"ש. ונ\"ל פי' הדברים. שהן כמין ב' מרזבות קטנות קבועות בתוך חלול העול. א' במוט שלמעלה לנוח על צוארה למעלה שלא ידחקנה המוט שלמעלה. וכ\"כ יש מרזב קטנה על המוט שלמטה מול צוארה שלא תתחכך צוארה במוט התחתון וכמו שמסומנין באות ה': ",
+            "ונ\"ל דכ\"ש הזוג החיצון של הפעמון ודאי מק\"ט. שהרי יש לו ב\"ק. אלא קמ\"ל עינבל דאע\"ג שאין לו ב\"ק מק\"ט מדרביא קרא (כשבת דנ\"ח) ועי' רא\"ש כאן. אמנם רבעתו\"ס (בשבת דנ\"ט א' ד\"ה הוא) כתבו דהחיצון אמק\"ט אף שמקבל. מדאינו עשוי לקבל. [וגם משתמש כפוי. ועי' הר\"ב פ\"ב מ\"ג ורתוי\"ט שם מ\"ה] וצ\"ל לפי דבריהם דאף ששניהן יחד משמיעין קול. עכ\"פ רק העינבל שע\"י תנועתו נשמע הקול הוא לחודא דרביא קרא: ",
+            "וא\"ת הרי כל המסמרות טהורין מדאין להן שם בפ\"ע (כרמב\"ם פ\"י מכלים). וי\"ל דהיינו רק במשמש לכלי אחר ככסויי כלים לעיל. וכדומה אבל מסמרות הללו שמתברים פרקי העגלה. הן משתמשין תשמיש חשוב לעצמן להכי אף שאין להם שם בפ\"ע מק\"ט. וכדחזינן בכסוי מיחם לעיל סוף מ\"ג. ועוד נ\"ל דהנך שנזכרו במשנתינו. כולן אף במפורקין מק\"ט. מדחשובין כלים לעצמן. אבל במחוברין גם אותן שנזכרו במשנה ה' מק\"ט. דכל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב): ",
+            "כך כתב רש\"י (שבת נ\"ט א') וק' מ\"ש מברזל שתחת צואר בהמה דמק\"ט. מדמגין צואר בהמה (כמשנה ד') וה\"נ נימא כאן הכי. וי\"ל דברזל שתחת צוארה כיון דמחובר בהעול. ומועיל לה במשיכתה בעול והמשא לא גרע מהעול גופא. שהוא ג\"כ לבוש הבהמה. אפ\"ה מק\"ט מדמועיל להמשא. משא\"כ סנדלה שעשו רק שלא יכאיבו רגליה. צרכי בהמה הוא ואמק\"ט: "
+        ],
+        [
+            "ול\"מ נ\"ל. דמדלא מייתי פלוגתא דר\"ש לעיל דשל בעל הבית טהור. שמע מינה דר' שמעון אנפרץ מרוח אחד קאי. ולשון התקינו דמשמע שעשה בו מעשה (כלעיל פי\"ב מ\"ה) ה\"ק אם פרץ בו רוח א'. כדי לקרוץ עליו הבצק. שכן דרך הקורץ לבלי לגפף הצד של הסרידה שהוא לפניו וסמוך לגוף האדם הקורץ. כדי שלא יעכב הגפוף את ידיו במלאכתו. ולפיכך עי\"ז נעשה בו צורת כלי. ורבנן ס\"ל דדוקא בהוסיף בו דבר מחשב מעשה להחשיבו כל'. ולא בקלקול מה שהיה בתחלה: ",
+            "וקשה טובא דמהכא ומנבלי לוי לעיל ומכמה מילי דפרקן משמע דכל ב\"ק שאינו עשוי לקבלה. לא מחשב ב\"ק. וכן מפורש במשנה ה' בפרקן העשוי לקבלה וכו'. והרי בנזם כקדירה לעיל (פ\"א מ\"ט) אמרינן דמק\"ט משום ב\"ק שבו. אף שאינו עשוי לקבלה. דמי יתן לתוך ב\"ק קטן כזה כלום. ואת\"ל דהתם דוקא בכ\"מ שגם פשוטיו מק\"ט. להכי גם ב\"ק שלו אפי' אינו עשוי לקבלה מק\"ט. והא דקאמר התם במשנה משום ב\"ק. ר\"ל דע\"י ב\"ק שבו מחשב כלי. והו\"ל ככ\"מ פשוט ומק\"ט (ועמ\"ש בס\"ד בהלכתא גבירתא לעיל ספי\"ב) אבל בשאר כלי שפשוטיו אמק\"ט. אז דוקא בב\"ק העשוי לקבלה מק\"ט. עכ\"פ ק' הא דתנינן לקמן (פי\"ז מט\"ו) כל שיש לו ב\"ק מ\"מ טמא. הרי מזה מוכח דגם בשאר כלים אפי' אינו עשוי לקבלה מק\"ט. הן אמת דבהך דעכבר כ' הרמב\"ם (בפ\"ה מכלים) דטהורה מדאין לה ב\"ק. אבל מה יענה עדיין רבינו הרמב\"ם בנבלי בני לוי ובשאר מילי בפרקן. דמוכח בהן להדיא שיש להן ב\"ק. ואפ\"ה מדאינו משתמש בב\"ק ההוא אמק\"ט. והרי זה סותר להך משנה דכל שיש ב\"ק מ\"מ טמא. וגם בל\"ז לא זכיתי להבין דברי רבינו. דאי נבלי שירה ומצודת העכבר מיירי באין לו ב\"ק. מה קמ\"ל תנא. דוכי לא שמעינן עדיין דפשוטי כ\"ע טהורין. וגם מ\"ש הנהו דנקט. הרי כל פשוטי כ\"ע טהורין. וגם מדברי הגאון רב\"א זצוק\"ל נראה דס\"ל דמצודת עכבר מיירי ביש לה ב\"ק. דהרי כ' דלהכי מצודת עכבר טהורה. מדא\"צ לב\"ק שבו רק שתהרג בתוכה. ויזרקנה ולא נעשית לקבלה. משמע בבירור שיש לה ב\"ק. ומדאינו עשוי לקבלה אמק\"ט. אמנם ל\"מ היה נ\"ל דהא דתנינן לקמן העושה ב\"ק מ\"מ וכו'. הך כללא ודאי לאו דוקא הוא. וראה מי העומד על יד ימיני. דהרי רבינו הר\"ש ג\"כ אומר כן. שכ' דמדתנינן דכלי גללים ואבנים והעשויין מבריות הים. אפי' יש להן ב\"ק אמק\"ט. ש\"מ דהך כללא דמשנתינו לאו דוקא. א\"כ י\"ל דהך כללא. גם בשאר כלים לא כייל כל ב\"ק שבעולם. רק כייל בכל הכלים אפי' ב\"ק הקטן מאד שאינו מיוחד לשום דבר. וכקדירת נזם שאמרנו. שאינו עשוי לשום דבר. אפ\"ה מק\"ט. אבל היכא שמיוחד הב\"ק ההוא לשום דבר. אלא שע\"י תשמיש זה אין בו די לקבל טומאה. וכגון נבלי בני לוי שב\"ק עשוי רק לבסומי קלא. וכשאר כלים שם שב\"ק שלהן עשוי לכינוס. או מצודת העכבר שב\"ק שלו הוא רק כדי להרוג העכבר בתוכה ולזרקה. זה לא מחשב ב\"ק שיהיה מק\"ט על ידו. וכן מוכח קצת מהרמב\"ם (פ\"ב מכלים) שם כתב דאם יש ב\"ק כל שהוא מקבל טומאה ולא הזכיר התנאי שיהיה עשוי לקבלה. דשם מיירי באינו עשוי לקבל שום דבר. אולם שם (פ\"ה סוף הלכה א') שהזכיר כמה מיני כלים שיש להן בית קיבול לתכלית מה. אבל לא לקבל שום דבר. וכגון נבלי בני לוי. ובטנין וכדומה. שם הזכיר הרמב\"ם תנאי זה שכל שלא עשוי לקבלה טהור ודו\"ק. והקב\"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו באור תורתו הקדושה: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמדקאמר משיסרג ולא עד שיסרג. ש\"מ שהיו עושין הסירוג קודם השיפשוף וגמר שלא לשוף טמא דקאמר ת\"ק היינו דעכ\"פ שכבר סרגה כולה. ועלה קאמר ר\"מ דמשיסרג בה ג' בתים מק\"ט. דאז חזיה כבר לשכיבת קטן. ולרבנן עכ\"פ מדמיוחד המטה לגדול. הרי לגדול לא חזיה בהסירוג של ג' בתים. אבל בעריסה לא פליגי. מדאינו מסרגו בחבלים רק מניח דף קטן בשוליו. או תולה שם עור (כלים פכ\"ו מ\"ה). או שבאמת מסרגו רק בג' בתים כדסגי ליה לקטן. ולהכי לכ\"ע צריך גמר סירוגו. אבל בלא גמר שלא לשוף. אז לכ\"ע בין במטה בין בעריסה אמק\"ט עד שישפשפנו: ",
+            "והיינו דקאמר עלה ר\"י משיעשה אזניו. דהברת מִשָֹׁ קודם מלת הפעל משמע להקדים. והכי אמרינן בפירוש בש\"ס (ב\"מ פ\"ח ב') ור\"ל הכא שא\"צ עניבות וגם אזניים כדקאמר ת\"ק. רק סגי באזניו לחוד. ורתוי\"ט פי' דקחותיו היינו מסגרי. מלשון פקח קוח שפירושו פתח הסגרם. ובמחכ\"ר א\"א לומר כן. דילמוד עליו ריעו קטבוליא בסיפא שהוא מכסה של שולחן או של מטה. וקאמר עלה ר\"י משיעשה קחותיו ומה סגירה שייך בכלי זה. ודוחק לומר דהיינו החוטין שסוגרו סביב המטה והשולחן דהרי זה אינו סוגר א\"ע בהחוטין אלא קשרן סביבו. ותו דאי כרתוי\"ט. א\"כ מאי האי דקאמר ר\"י משיעשה אזניו והרי אזנים לא הזכיר ת\"ק כלל. וגם בל\"ז במלת פקח קוח פי' רד\"ק דר\"ל לקוחים מהגלות: ",
+            "וא\"ת לפי מ\"ש שהוא השירם. הרי ע\"כ צ\"ל דמחשב עשוי לקבלה. משום דהשירם ההוא מקבל המוץ. וק' ומ\"ש ממצודת עכבר סוף פט\"ו. שכ' רב\"א דלא מחשב עשוי לקבלה. מדאינו חפץ בהעכבר והרי ה\"נ הרי אינו חפץ בהמוץ שיקבל השירם. וי\"ל דהכא שאני דרוצה להגן בזה על עיניו באותה שעה שיקבל השירם המוץ. ולפיכך מחשב עשוי לקבלה: ",
+            "וא\"ת למה לא יחשב עשוי לקבלה. מדמקבל הזיעה. וכמו העשוי לקבל המוץ. ודוחק לומר דמדנבלע הזיעה ולא ניכר קבלתו. מה\"ט לא מחשב עשוי לקבלה. וכ\"ש דק' אי נימא דהיינו שמקנח בו הזיעה להתקרר. א\"כ ודאי ראוי שיק\"ט. דמ\"ש ממטפחת (כפכ\"ד מי\"ד). ול\"מ נ\"ל דבעשוי שלא יזיקנו המוץ לעיניו. הו\"ל כשאר מלבוש שהוא צרכי הגוף. משא\"כ בעשוי שלא יטנף הדבר שאוחז הו\"ל רק כתשמישי כלים בשעת מלאכה שאמק\"ט כמשנה ז': ",
+            "כך פי' רב\"א דאי\"ל דמיירי בנרתק ספר כפי' הר\"מ והר\"ב. הרי בפירוש אמרינן בתוספתא דמק\"ט. ול\"מ היה נ\"ל דדחוקי מלתא טובא דנימא כפי' רבינו דמלת ספר דנקט תנא היינו תיק הספר. לכן ניחא לן לפרש כהר\"מ והר\"ב דאנגלי דמתניתין היינו תיק הספר. ולא תקשי הך דתוספתא. דההיא מיירי רק בתיק שמכניס בו הספר גם בעת שלא ילמוד בו ולהכי מק\"ט. אבל אנגלין דמתניתין היינו אותו תיק שעשוי להכניס בו קצה הספר בשעה שלומד בו. שלא יתלכלך הספר במשמוש הידים בעת למודו. נמצא דהוה אותו תיק כמשמשי כלים בשעת מלאכתן דאמק\"ט. א\"נ דמתניתין מיירי במכניס הספר מן הצד (כסוף פרקן): ",
+            "ודוקא בפשוטין. אבל ביש בהן ב\"ק טמא בכל ענין. ולפ\"ז תיקן ונרתיקן דקאמר תנא. נ\"ל דע\"כ מיירי באין להן ב\"ק. רק הן כלים שאין להם שולים. או שהן תכריך שכורכין הכלי בהן. וכן בית מזוזה דנקט. היינו קנה חלול שפתוח בב' קצותיו מפולש שתוחבין לתוכה המזוזה. דשלש מדות בפשוטי כלי עץ א) במשמש לאדם בלבד. כגון סולם וכדומה אמק\"ט כלל. ב) ובמשמש לכלים לבד. יש חילוק. אם משמש להכלי בין בשעה שמשתמש האדם בעיקר הכלי ובין בשעה שאין האדם משתמש בעיקר הכלי. אז מק\"ט. ואם אין הכלי ההוא משתמש להעיקר הכלי רק בשעת מלאכה בעיקר הכלי וכ\"ש במשמש להכי רק שלא בשעת מלאכה. אמק\"ט כלל. ג) ואם הפשוטי כלי משמש לאדם וכלים. כגון שולחן שסומך עליו האדם וגם מניח עליו כליו. מק\"ט מדרבנן. מדהוא דומיא דשק. שמניחין לתוכו כלי תשמישו ויושב עליו האדם כך. מיהו למדרס כל פשוטי כ\"ע מק\"ט (רמב\"ם רפ\"ה מכלים). וא\"ת א\"כ היכא משכחת ליה פשוטי כ\"ע שלא יק\"ט. הרי עכ\"פ מק\"ט מדרס. וכל המק\"ט מדרס מקבל כל שאר הטומאות (כנדה פ\"ו מ\"ג). י\"ל דמשכחת ליה דאין בו כשיעור מדרס. או באין מיוחד למדרס שא\"ל עמוד ונעשה מלאכתנו: ",
+            "ורתוי\"ט כתב דלהכי כל הנך דמתניתין מק\"ט. מדכולן צריכין להכלים גם שלא בשעת מלאכה. ואנא בעניי שותא דמרן לא ידענא. דאדרבא כל הנך לא נצרך להן רק שלא בשעת תשמיש עיקר הכלי דכשמפנה הכלי. מניחו ושומרו תוך התיק. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דגבבא הוא הקנה העב שנשאר מהשבולת מחובר בארץ לאחר שקצרו השבולת וזה מדהוא גס מיוחד להיסק. דחלק הדק שבשבולת למעלה לא חזי כל כך להיסק. דתיכף בהריחו אש יתלהב ויתהווה אפר. ולהכי נקרא הגס גבבא. שהוא לשון לקוט. מדנגבב ונלקט מהארץ כשיעקרוהו עם השורש אחת הנה ואחת הנה. דחלקים העליונות של השבולת. מילא כפו קוצר הרבה מהם בזרועו ויקצרן הרבה ביחד. וכשיקצרו זה החלק הגס מן הקרקע נקרא קש (כמ\"ש רפ\"ג דשבת) ע\"ש קשיותו בעביו. אבל אותו חלק הסמוך להשבולת ונקצר עמה הוא דק ורך. וחזי למאכל בהמה. וגם לשכיבת אדם ע\"ג. ולהכי לאחר שדשו התבואה מהשבולת שבראשו נקרא תבן. ובזה נבין מ\"ש בעבודת פרך שבמצרים לקושש קש לתבן מדרגילין ליקח תבן רך לגבלו בטיט לבנין כדי להקל על המגבלו בהטיט. אולם כאשר פרעה ברשעתו אמר. תבן לא ינתן לכם. הוצרכו ללקט הקש במקום גדולו בשדות שהניחוהו שם בעלי השדות. מדאינו חשוב כל כך וחזי רק להיסק. לכן נשאר שם בהשדה כהפקר. ועקרוהו אלו האומללים. וגבלוהו בהטיט תחת התבן: ",
+            "ובזה יתישב נמי לשון הרמב\"ם (פ\"ז דכלים ה\"ו) דכתב וז\"ל. החמת שיעורו במוציא פקעיות שתי. ואם אינו יכול לקבל פקעיות שתי. הואיל ומקבל של ערב מק\"ט עד שיתנקב רובו. עכל\"ר. וע\"כ ה\"פ ואם אינו יכול לקבל פקעיות של שתי. ר\"ל אם מתחלה כשהיה שלם לא היה נאות לשום לתוכו פקעיות של שתי. וכגון שעשו בו מתחלה נקבים גדולים שיצאו מתוכן פקעיות של שתי. לא תימא דהו\"ל ככלי שבור מתחלתו ולא יקב\"ט. אלא הואיל ומקבל עכ\"פ פקעיות של ערב. שהן גדולים משל שתי. לפיכך ככלי שלם נחשב עד שינקב כשיעור רוב הכלי. ובאופן זה כתב ג\"כ שם (פ\"ו ה\"ח) בית קערות שאינו מקבל קערות (ר\"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל קערות) הואיל ומקבל תמחויין מק\"ט. בית רעי שאינו מקבל משקין (ר\"ל שמתחלה לא היה נאות לקבל משקין) הואיל ומקבל רעי מק\"ט (ר\"ל אינו נטהר עד שינקב כמוציא רעי) והיינו ממש כדברינו בזה. בא\"י חונן הדעת: ",
+            "ולהר\"ב שיעורא דמתני' לחומרא. וה\"ק תנא. רמונים שאמרו. דברקב כמוציא רימון טהור. וכר\"פ. היינו בג' אחוזין זב\"ז. שמונחין בכלי. והן מחוברין בענף א'. דאז ע\"י חיבורן יחד לא יצא א' מהן כל כך בקלות. ולהכי אין הכלי מתטהר עד שינקב נקב הרחב ביותר. ולפעד\"נ לפ\"ז דחיקא לן מלת רמונים בלשון רבים דקאמר תנא. אלא הול\"ל רמון שאמרו. וכדקאמר לקמן מ\"ה. דבשלמא לפירושינו ה\"ק. רמונים שאמרו ר\"ל להכי קאמרינן במשנה א'. כלי בעה\"ב שיעורן ברמונים. לשון רבים. משום דבהחזקת הכלי מיירי. מדצריך שיחזיק הכלי ג' רמונים בצמצום אלא לפי' הר\"ב ק' מה השיב דלהכי קאמר תנא לשון רבים רמונים מדצריך שיהיו ג' רמונים אחוזים זה בזה. עדיין קשה למה קאמר רמונים הרי לא מאחיזת רמונים קאמר במשנה א'. אלא מיירי משיעור החזקת הכלי או משיעור גודל הנקב. ותו דלשון אחוזים דקאמר תנא ג\"כ אינו מתישב יפה כפי פי' הר\"ב. דטפי הו\"ל להתנא למימר ג' בעוקץ א'. כדנקט התנא בהך לישנא (במנחות ס\"ד א'). גם אין לפרש מלת אחוזין. דר\"ל שיציאת שלשתן יהיה אחוז זה בזה. דהיינו שיצאו כל הג' תכופין זה אחר זה. וכמ\"ש רתוי\"ט בשם התוס'. דכבר דחה הר\"ש פי' זה מסוגיא דשבת (קי\"ב ב'). ומדברי הרמב\"ם (פ\"ו מכלים) אין הכרע היאך פי' רבינו המשנה. מדנקט ממש כלשון המשנה רק מדנקט הרמב\"ם שם. רמון שאמרו. ולא נקט רמונים שאמרו משמע קצת נוטה לדברי הר\"ב. אמנם. אנן בעניותן לישב דברי אלהים חיים במשנה באנו כפי היותר נאות בהלשון. וקרובים דברינו לא' מפי' הראב\"ד שם: ",
+            "ומ\"ש שם בש\"ס ניקב כמוציא זית וסתמו. וחזר וניקב בצד הסתימה כמוציא זית וסתמו עד שהשלים הסתימה לכמוציא רמון. מהו. לכאורה משמע דמדנקט ב' פעמים זית. ש\"מ דשיעור רמון הוא כב' זיתים. והיינו מדלא קאמר וחזר ונקבו עד שהשלימו וכו'. אבל הא בורכא. דא\"כ הול\"ל למנקט האי והשלימו לכרמון קודם דנקט סתימה שניה. והכי הול\"ל. וחזר וניקב כמוציא זית. שהשלימו לרמון וסתמו. ותו דהרי הכא תנינן דכלי שמחזיק רובע אינו יכול לקבל רמונים. והרי רובע הקב מחזיק ו' ביצים. וזית הוא מעט פחות מחצי ביצה (כמג\"א א\"ח תפ\"ה סק\"ב) ואי נימא דשיעור רמון הוא רק כב' זיתים. דהיינו לכל היותר כגודל ביצה. איך כלי שמחזיק ו' ביצים לא יחזיק ג' רמונים שהם כשיעור ג' ביצים. ודוחק לומר דרובע וחצי רובע אינן מחזיקין רמונים. ע\"י תמונת המדה שהיה צר וארוך. דמסתמא כל המדות הללו היו שוין בתמונתן משום גודשא תלתא (שבת ל\"ה א') ואנו בעינינו ראינו כמה רמונים. והם גדולים ככמה ביצים. אלא נ\"ל דה\"ק הש\"ס ניקב בכמוציא זית וסתמו. וכן עשה כמה פעמים עד שהשלים הסתימה בכמוציא רמון: ",
+            "ונ\"ל דלהכי יחדו להאמה של כלים צד צפון. משום דכלים קדישי טפי מבנין (כמעילה י\"ח ב') וצד צפון שבמקדש ג\"כ היה קדוש טפי לענין שחיטת קדשי קדשים (ועי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו מדות פ\"א מ\"ה). ונ\"ל עוד דהא דמחזירין בזה ובזה בגדולה. לא שבאמת היו הכלים והבנין במדתם יתירים מאמת בינוני. דא\"כ הרי לא עשו הכל בהמדה שאמרה התורה. והרי כתיב הכל מיד ד' עלי השכיל (כזבחים ס\"ב א') והיה אסור לשנות. אלא ה\"ק שחשבו עם האומנין שכרן לא לפי אמות בינוני שעשו. רק לפי האמות הגדולות שהיו בחומה שבנו. ונוטלין דקאמר ר\"ל פוסקין. וה\"ה שהיו יכולים להתנות עם האומנין כמה יקבלו בעד כל אמה שבכלי פחות חצי אצבע. ובבנין בעד כל אמה שבו פחות אצבע. והאומנים יעשו בזה ובזה אמות בינונית. וא\"כ לא היו צריכין במקדש רק אמה אחת בינונית. דהרי רק בהתנאי שהתנו עם האומנים יהיה חילוק בין כלים לבנין. ואעפ\"כ עשו כן כדי שלא ישכחו מלהתנות כן. תדע דהרי בכל דוכתי קיי\"ל דבידי אדם אפשר לצמצם (עי' תוס' חולין כ\"ח ב') והכא חששו שמא אעפ\"כ יטעו בכמלא נימא. אע\"כ דחששו מאד לאיסור מעילה. אמנם ק' מ\"ש חשש מעילה טפי מחשש שמא לא עשו כפי המדה שצותה התורה. א\"כ לא קיימו המצוה כלל. ואת\"ל התם א\"א. לעשות תיקון לזה. אמרינן דלא נתנה תורה למה\"ש (קדושין נ\"ד א') אבל לענין מעילה הרי יכולין לצדד החשש ע\"י התנאי. עכ\"פ ק' מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי עכ\"פ אפשר שיהנו מהקדש בשיעשו דופן הכלי דק קצת יותר מהראוי. ומ\"ש ההנאה מעובי הדופן או מהמשך הדופן. וצ\"ל שבאמת התנו עמהן ג\"כ כמה ישקלו הכלים. כאשר באמת הוצרכו לעשות כן בכלי זהב קטנים שלא היה בהן מדה קבועה. כגון מזרקות וכוסות וכדומה. וגם בהן החזירו במשקל יותר ממה שהתנו: ",
+            "אבל לעירובי חצירות ושתופי מבואות. אע\"ג דגם בהנהו בעי ב' סעודות (כעירובין פ\"ז מ\"ח) אפ\"ה כ\"ע מודו בהו דישערו בסעודה קבועה. דהיינו ו' או ח' ביצים (כרמב\"ם או כרש\"י). דכך הוא שיעור סעודה לרוב אדם (כפאה פ\"ח מ\"ז). והא דאין משערין בהנך נמי כבתחומין לפי האדם האוכל. דהיינו כבשבת או כבחול. ה\"ט משום דבהנך לא אפשר. דבשלמא בתחומין כ\"א מניח עירובו לעצמו. להכי אפשר לשער לפי האדם המניח העירוב. אבל עירובי חצירות ושתופי מבואות שהרבה בני אדם משותפים בעירוב א'. ומהן יש אוכל הרבה ויש מעט. להכי א\"א לשער לפי המניחין. מה\"ט שיערו גביה בסעודה קבועה. וכדאמרן: ",
+            "מיהו אע\"ג דקיי\"ל כר\"י לגבי ר\"מ אפ\"ה מודה ר\"י דרוויחא לבסימא שכיחי (וכדמוכח במגילה ד\"ז ב') רק ר\"י ס\"ל דאפ\"ה בשבת דאכל ג' סעודות אפי' בסים תבשילא אפ\"ה אינו אוכל כל כך הרבה כבסעודת חול אף דלא בסים כל כך: ",
+            "ותמוה לכאורה דוכי פליגי במציאות. והרי בקל יכול להתברר מתי אדם אוכל טפי. ותו הרי מסתבר כר\"מ דרוויחא לבסימא שכיחא (כמגילה ד\"ז ב'). ואת\"ל דלא פליגי במציאות. רק ר\"מ משער לפי מה דמצי אכל. ור\"י משער לפי מה דאכל באמת. וכמ\"ש רבינו ב\"י באמת (א\"ח רצ\"א) שהחכם עיניו בראשו לבלי ימלא כריסו בסעודת שחרית בפרטות. עכ\"פ ק' כיון דשניהן מקילין לשער בסעודה קטנה מה לי אם נאמר שהיא כסעודת שבת או של חול. הרי בין כך וכך בסעודה קטנה משערינן. ולמה נקט להו תנא בלשון פלוגתא. ונ\"ל דלעולם תרוייהו ס\"ל דכיון דעיקר טעמא שבשבת אוכל אדם טפי. הוא רק משום שאז אוכל מעדנים. א\"כ עני שאין לו מעדנים לכ\"ע אוכל בשבת פחות מבחול והיינו מדאוכל ג' סעודות. וא\"כ מדמשערין בכל אדם לפי אכלו. א\"כ אם הוא עשיר יהיה לרבי מאיר קולא שישערו בסעודתו לחול דאילו בשבת היה אוכל העשיר טפי ולר\"י יהיה חומרא דס\"ל שישערו בסעודתו לשבת. ואולם אם הוא עני אז יהיה לר\"י קולא שישערו בסעודתו לשבת. דאכל אז פחות מבחול. מדאכל שלש סעודות. ורבי מאיר דסבירא ליה שגם בו משערין כסעודתו בחול. אם כן יהיה על ידי זה חומרא. והיינו דקאמר זה וזה מתכוונין להקל. ולא קאמר זה וזה מקילין. דהרי באמת יש לכל חד קולא וחומרא וכדאמרן. רק שניהן מתכוונים להקל. רבי מאיר מיקל לעשיר. ור\"י מיקל לעני: אבל עיקר פלוגתתן היינו דלר\"מ מדמניח העירוב בחול. להכי משערינן בסעודת חול. דהרי בשעת חול צריך שיקנה העירוב. ולר\"י כיון דלצורך שבת מניחו להכי משערין בסעודת שבת. אמנם ק' מה אלו ואלו דנקט. הרי ר\"מ ור\"י דפליגי. רק יחידים נינהו. ונ\"ל לכאורה דאלו ואלו דקאמר תנא. היינו ר\"מ ור\"י דרישא שמשערין לפי האדם האוכל. ור\"ש ורבי יוחנן דסיפא שמשערין לפי הככר. שני כתות אלו. מתכוונין אלו ואלו להקל והא דלא קאמר הכי בסוף המשנה. ה\"ט. משום דאז לא היינו יודעין מאן הנך אלו ואלו דנקט תנא. דהרי הם ב' בעלי פלוגתא נפרדין להכי הפסיק בין הנך ב' מיני פלוגתות. וקאמר אלו ואלו. ר\"ל אלו שמשערין לפי האדם. ואלו שמשערין לפי הככר. כולן מתכוונים להקל. מיהו מצינו דוגמתו (שלהי מ\"ק) דקאמר בראש חודש וחנוכה ופורים וכו' בזה ובזה. הרי דפתח בג' וסיים בב': ",
+            "והא דלא נקט נמי גריס של כתמי אשה. דהרי גם הנך כך הוא שיעורן (כנדה פ\"ח מ\"ב). ה\"ט דהתם אם נמצא גריס גדול מקלקי רשאי לשער בו (כי\"ד ק\"צ ס\"ה) והיינו משום דכל שיעורי חכמים להחמיר. ונ\"ל משום דשיעורין בכל מקום הללמ\"ס (סוכה ד\"ו א') וכל הלממ\"ס דינה כדאו' (רמב\"ם טו\"מ פ\"ב ה\"י) חוץ משיעורי כתם (שמד\"ס) דאזלינן גביה לקולא (כנדה נ\"ח ב'): ",
+            "ואע\"ג דפונדיון הוא חלק מ\"ח שבסלע. וא\"כ איך אפשר שיהיה גודל שניהן שוה. ודוחק לומר שקיסר נערא הקטין הסלעים כל כך עד שיהיה הסלע כחלק מ\"ח בגדלו ממה שהיה בתחלה. אלא נ\"ל דפונדיון הוא מטבע נחושת שהיה גדול כסלע כסף. והרי גם דנרי נחושת היה להן (כקידושין ד\"ח א'). והא דמייתי תנא כל כך סימנים הרבה. והרי במלא מקדח לחוד כבר מסומן הדבר יפה. נ\"ל דה\"ט. כדי שלא נטעה לומר. דכמלא מקדח וחסומו שנינו. ובו נשער. והרי הוא גדול מכסלע. שבו משערין ב\"ש בגלגולת שחסרה (כבכורות ל\"ח ח'). קמ\"ל דהכא סלע ומקדח חד שיעורא הוא. ורק אינך סימני דנקט תנא ודאי היינו טעמא מדאיכא דידע בהאי ולא ידע באידך: ",
+            "כך נלפע\"ד. ותמוהין בזה דברי הרמב\"ם (רפי\"א דנגעים) שכ' שפי' הגדל מהארץ. מדידוע שרוב הבעה\"ח יתהוו מהצמחים. האי לישנא משמע שמתפרנסין מצמחים. וזה תמוה דהרי ידוע דגם הדגים אוכלין עשבים. וכן נמצא במעיהן. עשבים שאכלו במים. וכן אמרינן (עירובין כ\"ז ב') דמה\"ט מחשבו דגים גדולי קרקע. (עי' רש\"י שם). ואע\"ג דפסחים ל\"ט א' אמרינן דלא מחשבו דגים גדולי קרקע. י\"ל דעכ\"פ אינן גדולי קרקע כמצה וע\"ש. אבל עכ\"פ גדלים הם מהקרקע כשאר הבע\"ח שהזכיר הרמב\"ם. והגם שי\"ל דעכ\"פ קים להו לרבנן שיוכלו להתקיים גם ממים לבד. עכ\"פ לפי דברי רבינו מה קאמר התנא טעם למעט כלב המים. מפני שבורח ליבשה. הרי בריחתו לא מהני לן מידי רק אכילתו מגדולי ארץ. אע\"כ כדברינו דגדולו מארץ. ר\"ל מדורו הוא בארץ: "
+        ],
+        [
+            "ולרב\"א ז\"ל ה\"פ. שאם השידה מחזקת מ\"ס ועומדת באהל המת. אז רק היא טהורה. ולא המוכני. שאינה מחזקת מ\"ס. וק' דא\"כ אינה ניצלת הול\"ל. ותו דזה כבר נכלל ברישא במ\"ש אינה חיבור לה. דסתמא ודאי משמע בין לקולא ובין לחומרא. ותו קשה מקמרון לקמן (מ\"ב) דקאמר התם ואינו נמדד עמה. וקשה ולמה לא נקט התנא גם התם הנהו תרתי. וצ\"ע: ",
+            "כך כתבו הר\"מ והר\"ב. ונ\"ל דכונת רבותינו. שהשידה בפ\"ע אמק\"ט. מדאינה יכולה לעמוד בפ\"ע וגם הקמרון אינו קבוע בה. ולפיכך הו\"ל כשידה שאינה מקבלת רק ע\"י הטייה במ\"ג. דלא מחשב עי\"ז כב\"ק דאי בקבוע זה בזה במסמרים. מה נ\"מ שאינה עומדת כשהיא לבדה. הרי עכ\"פ ע\"י שקבוע לה הקמרון עומדת יפה על מכונה. ונעשת כלי א' עמה: ",
+            "כך היא גירסת הר\"ב. וכך הוא פירושו. ולפ\"ז א\"א דמיירי דלאחר שניטל הרגל אינו מקבל אפי' כ\"ש רק ע\"י הטייה. ליתא. דהרי זה לא נזכר ברישא. אלא הכי הול\"ל אע\"ג שמקבלין שלא כדרכן טהורין אלא מיירי דלאחר שניטל הרגל מקבל קצת בלי הטייה. ואפ\"ה אמק\"ט. מדנשבר הרגל ואינו מקבל כ\"כ הרבה כבתחלה. הרי נשחת צורת הכלי. ובכה\"ג אף שמקבל גם השתא קצת אמק\"ט. חוץ מכ\"ח דהו\"ל בכה\"ג מק\"ט משום גסטרא (כרמב\"ם פי\"ח מכלים ה\"י). ואי גרסינן ושאינן. ונפרש כפי' קמא. יש קצת דוחק. דנצטרך לומר דהאי אעפ\"י שמקבלין. ר\"ל אעפ\"י שמקבלין מעט. ונצטרך תו לומר דהאי שאין מקבלין כדרכן ר\"ל שאינן מחזיקים מ\"ס כדרכן. ומאן יהיב לן סכינא חריפא למפסק ב' בבי דסמיכי אהדדי. ולא נאמר שבדיבור א' נאמר. אולם לפע\"ד ילק פשוט ויעף היה נראה דה\"ק תנא. אע\"ג שמקבלין טהורין. ר\"ל אע\"ג שאם גם אחר נטילת הרגל היה מקבל מ\"ס. טהורין. ככל שאר כלי המחזקת מ\"ס שאמק\"ט. אפ\"ה שאינן מקבלן כדרכן ר\"ל אותן כלים שאחר נטילת רגלן אינן מקבלין מ\"ס כדרכן. רק ע\"י הטיי' ר' יוסי מטמא. דהחזקת מ\"ס ע\"י הטיי' לאו שמה קבלה למ\"ס. דנחשביני' כאהל. אלא הו\"ל ככלי שאינו מחזיק מ\"ס: ",
+            "ולהר\"ש מלבנות הן כעין רגלים קטנים חלולין עם ב\"ק. שתוחבין לתוכן רגלי המטה שלא יתקלקלו מלחלוחית הקרקע. ובני לוי נושאין עמהן אלה המלבנות כדי שלא ימנעו בני אדם במלונם להשאיל להם מטות מחשש שיתקלקלו רגלי המטה. ולפ\"ז צ\"ל. דאע\"ג שכל שיש לו ב\"ק מכל מקום טמא (כפי\"ז מט\"ו) הכא שאני מדהו\"ל ב\"ק העשוי למלאות. דלא מחשב ב\"ק (כרמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג). א\"נ י\"ל דלהר\"ש המלבנין באמת אין להן ב\"ק רק הן כעין קנים חלולים שהחלול שבתוכן רחב מלמעלה בכדי תחיבת רגל המטה לתוכו. וקצר מלמטה כדי שלא יגע רגל המטה בקרקע. וא\"כ מדאין להמלבן שולים. הו\"ל כיש לו תוך בלי ב\"ק. שאמק\"ט רק בכ\"ח (כהר\"ב רפ\"ב) וכמש\"ל. ובין כך וכך רק מלבני בני לוי שאינן שייכין למטה מיוחדת אמק\"ט. אבל שאר מלבנין מדשייכין למטה מיוחדת כאברי מטה טמאה שנתפרק דמי. ונשאר בטומאתן (כסוף פרקן). וא\"ת עכ\"פ אם טומאת המלבן ברישא היינו מדשייכין למטה מיוחדת מ\"ש מחמור וחפוי דג\"כ שייכים למטה מיוחדת. ואפ\"ה חשבינן להו כפשוטי כ\"ע המשמש רק לכלים ואמק\"ט. וא\"כ הנך מלבנות נמי למה יק\"ט. הרי אין לה ב\"ק ומשמשין רק להמטה. ודוחק לומר דחמור וחפוי נמי מיירי באינן מיוחדין למטה ידועה. ליתא. דא\"כ לפלוג ולתני בדידה בחמור וחפוי גופייהו בין מיוחדין למטה ידועה או לא. וי\"ל מלבנין שאני שרגלי המטה נתחבין לתוכן בחוזק. להכי בששייכי למטה ידועה. כאברי המטה הן חשובים. אבל חמור וחפוי. שהן רק מונחים על תחת המטה. רק כמשמשי המטה חשובין. שגם בשאינן מחוברין יחד נקרא משמש (כלעיל פי\"ד מ\"ג) אבל לא מחשב מה\"ט כאברי מטה עצמה. וכן מוכח דכל כלי שתחוב תוך כלי אחר. אף שאינן קבועים יחד במסמרים ככלי א' חשובין. וכדחזינן לעיל במוכני של שידה (סי' ט\"ו) ורק ברגיל מאד להפרידן צריך שיקבעם במסמרים (כסי' י\"ח). אמנם קצת ק\"ל להר\"ש דאי מלבנות הן רק כדי לבלי יתקלקלו רגלי המטה. א\"כ למה יצטרכו תו לשונות (כמ\"ד) ואם כדי שלא יתרקבו המלבנות. א\"כ אין לדבר סוף ותו אי חיישי לקלקול של המלבנות טפי מלקלקול הלשונות. יניחו לשונות על לשונות. ולא יקחו מלבנות כלל. ותו מדנקט לשון יחיד מלבן. ולא נקט מלבנות שנתנן ע\"ג לשונות. משמע טפי כפירושינו בפנים סי' ל\"ג. וכך נוטין גם דברי הר\"מ כאן כדברינו בס\"ד: ",
+            "ולהר\"ש הנ\"ל הלשונות הם לוחות שמעמידין עליהן המלבנים הנ\"ל. ולר\"מ ור\"י מק\"ט. משום דגם הם מתטלטלין עם המטה. ולר' יוסי ור\"ש אמק\"ט משום דברוב פעמים מסירין אותן מתחת המלבנות והו\"ל כפשוטי כ\"ע בפ\"ע. וכך צריך לפרש נמי דברי הר\"ב ועי' הרמב\"ם (פ\"ד מכלים ה\"ב) שדבריו נוטין לפי' בפנים: ",
+            "כך נלפע\"ד פי' המשנה כפי שלמדתי מהרמב\"ם (פכ\"ו מכלים) מהלכה ט' שם עד סוף הפרק. וכרכ\"מ שם. וכן משמע נמי מסוגיא דסוכה (דט\"ו ב' ותוס' שם ד\"ה ארוכה).מיהו מ\"ש תוס' שם. דסוגיא דהתם דארוכה וב' כרעיים מק\"ט. אתיא כר' נחמיה במשנתינו. במחכ\"ר לפע\"ד א\"א לומר כן. דא\"כ ל\"ל דמייתי הש\"ס התם אהך סוגיא מימרא דרב חנן. הרי איהו אמר מלתיה אליבא דרבנן דר\"א דסוף פרקן. דקאמרו מטמאת אברים. טפי הו\"ל לש\"ס למימר הא מני ר' נחמיה היא דקאמר בפירוש במשנתינו דבנשאר ארוכה וב\"כ נשארת בטומאתה. א\"כ כ\"ש דמק\"ט גם להבא. אע\"כ דלא תלי הך פלוגתא דרבנן ור' נחמיה בהך פלוגתא דרבנן ור\"א דסוף פרקן. דאפי' רבנן דר\"נ מצו סברי כרבנן דר\"א דמק\"ט מכאן ולהבא. רק דס\"ל דטומאה ישנה נתבטל ממנה כל זמן שלא חזר וחברן יחד. וכן פסק הרמב\"ם (פכ\"ו מכלים) כהנך ב' רבנן. וערכ\"מ שם. אולם רב\"א זצוק\"ל פי' דניטלו קצרה וארוכה דמתניתין מיירי בניטל ואינו יכול להחזירה. והו\"ל כנשברה לקמן (מ\"ט). ור\"ל דרישא דניטל קצרה וב' כרעיים. מיירי אפי' בנשברה. וניטל ארוכה ב\"כ בסיפא מיירי דוקא בנשברה. מיהו לפע\"ד מלישנא דמתני'. דנקט הכא במשנה ה' מלת נטלה. ובמשנה ו' נקט מלת נשברה משמע טפי דמשנתינו רק בנטלה מיירי. דהיינו בקצרה דרישא. דוקא בנטלה. ובארוכה בסיפא אפי' בנטלה. שעדיין היא בעולם ויכול להחזירה. אפ\"ה כל זמן שלא החזירה נתבטל טומאה ישנה שבה: ",
+            "וכך נוטין דברי הרמב\"ם (פכ\"ו מכלים) דנקט כלישנא דמתניתין ממש. בבבא דלעיל ניטלו. ובבבא דנן נשברה. ולרב\"א דאוקי למשנה ה' דלעיל דמיירי בנשברה. נ\"ל דלדבריו צ\"ל דרק בנשברה ארוכה וב\"כ לעיל. אף שנתקנה אין בה טוי\"ש. אבל הכא שנשברה ארוכה בלי ב\"כ אז עכ\"פ בנתקנה חוזרת לטוי\"ש: ",
+            "והר\"ב פי' דמיירי שדרס הזב על הכרע. ותמוה הרי גם הטומאה שהיה בהכרע כשהיתה בהמטה. פרחה מינה כשנתפרקה (כדמוכח ממ\"ה דלעיל) ע\"כ מדהו\"ל כשברי כלים. א\"כ איך תטמא כשדרס עליה הזב. אפי' נוקי לה ביש בהכרע שיעור מדרס. הרי עכ\"פ חתיכת עץ בעלמא הוא והרי בסוכה (דט\"ו) מקשי הש\"ס אברי מטה שנתפרקו למאי חזו. וה\"נ כרע זה שנתפרק למאי חזי. וכ\"כ הרמב\"ם (פכ\"ה מכלים ה\"י) דאם דרך הזב על בול עץ לא נטמא מדרס. וכן הדין בכל אברי כלי גם לענין שאר טומאות כשנתפרקו אמק\"ט. רק בדחזו למלאכתן עדיין. וכש\"ס סוכה הנ\"ל (ועי' רכ\"מ ספ\"ו דכלים). וכן מוכח נמי מלקמן (פי\"ט מ\"ו) דנקט מטה עם מזרון שנגע בהן מת. ופירשו מהדדי. שניהן טמאין טומאת ז'. וק' דלמה לא נקט נמי מטה שנגע בה מת. ופירש ממנה כרע שניהן טטו\"ז. ואי\"ל דמזרון לרבותא נקט. אף שאינו מגוף המטה. אפ\"ה טמא טו\"ז. דאדרבא כרע רבותא טפי. דאע\"ג דלעצמו לא חזי לכלום ואינו רק שבור הכלי. אפ\"ה מק\"ט ונשאר בטומאתו. אע\"כ דרק מזרון דגם כשפירש שם כלי עליו. נשאר בטומאתו. אבל לא כרע עץ. גם טומאתו פרחה ממנו בשעה שהופרש מהמטה. וא\"כ כ\"ש שאמק\"ט להבא כל עוד שעומד מופרש: ",
+            "נמצא שמטה זו חמורה מהכרע. שהכרע כל זמן שמפורד מהמטה אין בה טומאה כלל. והמטה שהיא תולדתה עכ\"פ טמאה מגע מדרס גם כשמופרדת מהכרע. ואפ\"ה לא תנא הכא שהנוגע במטה אומר להמטה מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני כדתני לעיל (פ\"ח מ\"ד ופ\"ח דפרה מ\"ב ג. ד. ה. ו. ז) היינו משום דבהנך כולהו נשאר האב על תכונת טומאתו כבתחילה. ואפ\"ה אין בו כח כתולדתו. משא\"כ הכא חולשת האב נתהוה ע\"י שנתפרק הכרע. תדע דאל\"כ כל כלי טמא שנגע באוכל. ואחר שנשבר הכלי הטמא נגע האוכל שנטמא באוכל אחר. שנעשה האוכל זה שני. הכי גם בזה יאמר כן האוכל השני להאוכל הראשון. ונ\"ל עוד דנקט הכא כרע לרבותא דאע\"ג שהוא רק דבר מועט. אפ\"ה כל המטה שנתחברה לו דינו כהכרע בהטומאה. וכ\"ש בניטל ארוכה או קצרה. וחברן למטה טהורה. כולה נטמאת כהמחובר לה. ורק דבניטלה קצרה וב\"כ. אז הנשאר מהמטה שניטל הקצרה ממנה נשאר בטומאתה הישנה. ובניטל ארוכה וב\"כ אז הנשאר טהור כרבנן לעיל במשנה יו\"ד: ",
+            "ולעיל פי\"ג סוף מ\"ב פי' הר\"ב דשן של מעדר הוא כלי חפירה. וכן מצינו בכתוב ובמשנה (פאה פ\"ב מ\"ב) וכל ההרים אשר במעדר יעדרון. וכאן פי' הר\"ב שהוא כלי להפוך עמה השבלים (וזה נקרא בש\"ס בשם עתר. כסוכה די\"ד א') ואפשר דמעדר חזיא לחפירה ולהפוך השבלים: ",
+            "ולפ\"ז יתורץ מה דק' במשנתינו. הרי כולה משנה שא\"צ היא. דהרי כבר שמעינן כולה ממשנה ז' בכרע מדרס. אע\"כ דקמ\"ל הכא. דאע\"ג דבתפלה כשנתקלקל א' לא חזי הנשאר למידי. אפ\"ה מחשב כלי ב\"ק ומק\"ט: ",
+            "כתב ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל דמדמהני לה תקון. ש\"מ דתפילין א\"צ שיהיה מעור א' עכלה\"ט. וכ\"כ גם הגאון רב\"א זצוק\"ל. וכן משמע מהערוך כפי שהביא רתוי\"ט משמו. דלהכי נקרא כל בית קציצה. מדקצץ כל בית מחברתו. משמע קצת שכל בית קצוץ לגמרי מחבירו. אולם כפין עניא ולא ידע. דמאן יימר דכשר. ואפ\"ה מקבל טומאה מדיש לו ב\"ק מכל מקום. ותו מאן יימר דהמצריך תפילין מעור א'. מצריך נמי שלא יהא קרע או סדק בהבית. ודלמא נמי הכא מיירי בכה\"ג. והרי רק התיר קציצה וכו' קאמר. וחזר ותקנה. דהיינו שחזר והסגיר המותר. אבל לא שהוסיף לו עוד עור אחר. ותו דלמא רק לבסוף מהני ולא בתחלה. וכאיזוב (פי\"א דפרה) ועי' א\"ח סי' י\"א סעיף ד' ורס\"י י\"ב וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל דמדלא נקט תנא בקיצור. התיר ג' קציצות ותקנן כולן טמאין טמא מת. מהא שמעינן לכאורה דדוקא בהתירן ותקנן אחת אחת זא\"ז. אבל בהתיר ג' ביחד. אז אין הרוב הטהורין בטלין לגבי הך חד הקיים. ולכן הן טמאין רק כמגע טמא מת. מדנוגעין בהך דקיים. אלא דלפ\"ז ק' מכרע לעיל סי' נ\"ו. דאי\"ל דהתם שאני שהחלק הנשאר אחר נטילת הכרע עדיין קיים. ליתא. דרק התם צריך כן. מדכרע לא חזי למידי בלי מטה. משא\"כ הכא קציצה הנשארת משום ב\"ק טמאה. לכן נ\"ל דבאמת גם בהתיר ג' קציצות ביחד. ג\"כ כולן טמאין טומאת מת. רק דאפ\"ה נקט שתיקן כל חד חד ביני ביני. לרבותא דהתיר הרביעית. דאע\"ג שהתיר ג' הראשונות רק אחת אחת. אפ\"ה כשהתיר אח\"כ הרביעית. כולה טהורה מט\"מ. וכן מה\"ט לא נקט בסיפא בהתרה שנייה. חזר והתיר שנים כאחת ותקנן. אלא בעי לאשמעינן רבותא בחזר והתיר השלישית. דאע\"ג דב' הראשונות התירן רק א' א'. אפ\"ה כשחזר והתיר השלישית כולן טהורין לגמרי. וא\"ת לפ\"ז ק' מ\"ש ממ\"ו. דבנשברו ב' ארוכות. ואח\"כ תקנן ביחד. טהורה כולה מטוי\"ש. י\"ל דמה\"ט באמת מקדים תנא למיתני הבבא תפלה ד' כלים. כלומר דתפילין שאני שהן ד' כלים נפרדין. משא\"כ מטה. כולה כלי א' היא. בנשברו ב' ארוכות הו\"ל כולה ככלי שבור: ",
+            "כל זה פירשתי ע\"ד הרמב\"ם דס\"ל דכל כלי שנגע במת הוא אבי אבות. להכי ע\"כ הכא מיירי שנגעו התפילין בכלי שנגע במת. אבל להראב\"ד ור\"ש והרא\"ש דס\"ל דרק כ\"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. ומתניתין דאהלות (פ\"ב מ\"ב) אע\"ג דסתמא קתני. אפ\"ה רק אפשר קאמר. והיינו בכ\"מ. א\"כ מצי איירי הכא כשנטמאו התפילין במת עצמו. ואפ\"ה נעשין רק אב. וכן משמע פשטותא דמתניתין דקאמר טמא מת. דמשמע טפי שנטמא במת עצמו. אולם גם לדידהו יש לדקדק למה שני תנא בלישניה ונקט לעיל בהכרע היה טמא טו\"ז. והרי אפי' נגע הכרע בהמת עצמו. אפ\"ה אינו נעשה רק אב. מדאינו כ\"מ. י\"ל דבאמת גם בהכי מיירי. רק נקט טו\"ז. מדבעי למתני סיפא כשפירשה אז המטה טמא טומאת ערב. מיהו יש לדקדק דגם הכא הומ\"ל כשהתיר הרביעית פעם ראשונה. טהור מטו\"ז אבל טמאה טומאת ערב. וי\"ל דמכרע שמעינן לה: ",
+            "וא\"ת למה נקט נגנב חציה. ננקט רבותא טפי. דאפי' נגנב רק ארוכה בלי ב' כרעים. עכ\"פ מדהו\"ל כנשברה. נתבטל מהנשאר טוי\"ש כ\"ז שלא חזר ותקנה וכלעיל משנה ו'. והרי לתוס' (סוכה ט\"ו ב' ד\"ה בארוכה) אפי' בנשבר רק קצת מהמטה נתבטל מהנשאר טוי\"ש. רק דמקבלת טומאה מכאן ולהבא. י\"ל דנקט חציה משום סיפא. דכשהחזירוה. אז דוקא כשניטל כל חציה. נתבטל ממנה טוי\"ש. מדעכ\"פ בתחילה לא היה דעתו להחזירה. אבל בניטל מתחלה רק מקצת פחות מחציה. אף שלא היה דעתו מתחלה להחזירה. אפ\"ה אם אח\"כ החזירה חוזרת לטוי\"ש. וכדחזינן לעיל במשנה ו' בנשברה ארוכה בלי ב\"כ כשחזרה ונתקנה חוזרת לטומאה ישנה. ודו\"ק: ",
+            "כך פי' רש\"י (סוכה ט\"ז א'). וכך משמע נמי פשטות סוגיא דשמעתתא התם. ואפ\"ה נראה דהא דבעי התם. למאי חזי. ומשני כגון שנשאר מחובר ארוכה וב\"כ. קושית הש\"ס רק אמקבלת טומאה כשהיא אברים קאי. ואיצטריך לאוקמיה במחוברת וכו'. אבל בטבילה אפי' לא נשאר מחובר ארוכה וב' כרעים אפ\"ה מועיל לה טבילה. וטעמא דמלתא. דבשלמא בטומאה צריך שיהיה שום צורך בדבר הנטמא בשעה שנטמא. אבל בטבילה. הרי כל עיקר הטבילה רק כדי שישתמש בה בטהרה אח\"כ כשיתחברו. והרי אז יהיו כל האברים טבולים. וכך משמע נמי מהרמב\"ם (פכ\"ו מכלים). ואע\"ג דכשכל האברים מחוברין יחד. צריך לטבול כל המטה כאחת (כי\"ד רסי' קצ\"ח) הכא שאני דהם גופיפ נפרדיפ. תדע דהרי גם בשיש ארוכה ושתי כרעים צריכת לחלק בהכי. אולם מהתוספתא משמע טפי כפי' הר\"ב דר\"א דס\"ל מטמא חבילה. ר\"ל מחוברים. בנטמא א' נטמא חבירו. ומטהרת חבילה ר\"ל אם הטביל ממנה ב' אברים מחוברין יחדיו. כשם שבשלימה אין חוצץ מקום חיבור האברים. כך במפורקת אין מקום חיבור ב' אברים חוצצין. ולרבנן במחוברים ב' אברים אם נטמא א' לא נטמא חבירו. ובטבלן יחד. חוצץ מקום חיבורן. ולא דמי לשלימה. וכבר כתבנו דמש\"ס הנ\"ל ומלשון משנתינו משמע טפי כרש\"י. וכבר ידענו שברייתא שלא הובא בש\"ס. י\"ל משבשתא היא ולא סמכינן עלה (הרא\"ש חולין פ\"ב דף ל' ע\"ב. והרשב\"ם ב\"ב דס\"ו א'. ועי' ב\"י א\"ח סי' תרי\"ג): "
+        ],
+        [
+            "אמנם דברי הר\"ב תמוהין. שבד\"ה והנוגע בחבלים גרסינן כ' וז\"ל דמפרק מטה מיירי שאין במטה ארוכה וב\"כ. עכ\"ל. וכוונת רבינו. דאל\"כ לפי גרסתו דגרס והנוגע. א\"כ גם מפרק לחודא טהור. והרי ע\"ז ק' ואמאי. והרי נגע המפרק בהארוכה וב\"כ שהן אה\"ט ומטמאין לאדם הנוגע בהן. וע\"ז תי' רבינו דמיירי שאין במטה ארוכה וב\"כ. ותמוה הרי גדולה מזו מצאנו. אפי' נשאר ארוכה וב\"כ. ומחובר עמהן ב' הקצרות שמזה ומזה. ג\"כ פסק הר\"ב לעיל (פי\"ח מ\"ה) כרבנן שהוא טהור וא\"כ מה קושיא. ותו דבד\"ה והנוגע בחבלים גרסינן. כתב הר\"ב וז\"ל. דמכיון שפירקה אין החבלים חיבור. וזה ג\"כ תמוה. דויהיו ג\"כ החבלים חיבור להאברים המפורקין כיון שהאברים טהורים מה מזיק שהחבלים מחוברין להן. ותו ק' דמדבריו משמע דכל שאין בהמטה ארוכה וב\"כ. אינו טמא. והרי הר\"ב בעצמו כתב לעיל (פי\"ח מ\"ז) דאפי' כרע א' שדרס עליו הזב נטמא א\"כ כ\"ש שלא פרחה ממנו טומאת מדרס שהיתה עליו משכבר בהיה ראוי למדרס. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת מ\"ש הכא מבכל דוכתא לענין שבת (שבת פט\"ו מ\"א). וגם לענין כלאים (יו\"ד סי' ש') אמרינן דקשר של קיימא הוה חיבור. י\"ל אסורי מטומאה לא ילפינן (יבמות ק\"ג ב') דבטומאות וטהרות הלכתא גמירי להו. דאפי' קשר של קיימא לא הוה חיבור. וכן משמע מתוספתא שהביא הר\"ש כאן. דרק תפר הוה חיבור. וכן מוכח מלקמן (פכ\"ו מ\"ד) דאפי' קשר של קיימא אם אפשר להתירו בקלות אינו חיבור. ועי' עוד במקואות (פ\"י מ\"ה). ואע\"ג דלקמן (פ\"כ מ\"ה) ס\"ל לב\"ה משיקשור. י\"ל דהיינו דעי\"ז מחשב שנוי אבל לא שעי\"ז יחשב חיבור. שוב ראיתי דגם ממקומו הוא מוכרע. דהרי החבל הכא אינו חיבור להמטה עד שיסרג בה ג' בתים. ואין מועיל קשר של קיימא שקשור בו החבל בהמטה: ",
+            "וא\"ת הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). וי\"ל היינו בשאמת חשוב מחובר. אבל הכא הרי אין הקשר חשוב מחובר (כסי' ב') מיהו כל מה שאינו צריך לסירוג המטה. אפי' מהקשר ולפנים טהור. וחילי מלקמן (פ\"כ מ\"ג) ואשכחן נמי דכוותיה במקואות (פ\"י מ\"ה) דכל העומד לחתוך כחתוך דמי (כחולין דע\"ג א'): ",
+            "וא\"ת הרי לעיל (פי\"ד מ\"ג) אמרינן דחבל דלי גדול רק עד ד\"ט הו\"ל חיבור. וכשארוך יותר מזה. לא חזי להעלות בו הדלי מהבאר העמוק. וכמ\"ש שם בשם רב\"א. והרי מטה גדולה יותר מדלי וכבדה יותר מדלי וא\"כ קשה תרתי. חדא למה הכא במטה כשהוא פחות מה\"ט אינו חיבור. הרי בדלי אמרינן דגם בד\"ט חזי לשלשל בו. ואת\"ל דבפחות מגובה ה\"ט שמגג לעלייה א\"צ לשלשל אלא מושיטו למטה. עכ\"פ למה הכא במטה כשהוא יותר מה' עד י\"ט חזיא לשלשל. ושם בדלי אמרינן כשהוא יותר מד\"ט לא חזיא לשלשל והרי מטה כבידה טובא מדלי. ואיך יהיה זה נאות למשא כבד ולא למשא קל. וי\"ל דדלי שאני דצריך לו להורדה וגם להעלאה. ולפיכך כשארוך יותר מד\"ט אף דחזי לשלשל בו למטה אפי' משא כבד יותר מדלי. עכ\"פ לא חזי להעלות בו אפי' משא קל כדלי. משא\"כ הכא במטה. איפכא אף דלא חזי להעלות בו המטה מעלייה לגג כשהוא יותר מד\"ט. עכ\"פ חזי לשלשל בו מגג לעלייה. ולכן מניח החבל הזה במטה להשתמש בו כשיצטרך לשלשלה למטה. ומזה לכאורה מוכח דלא כרבותינו הר\"ש והר\"ב שכתבו שמשלשל בה המטה להטבילה. וק' הרי א\"כ צריך שוב להעלותה מהמקוה. והרי אפי' דלי הקל אינו נאות להעלותו בחבל שהוא טפי מד\"ט. מיהו מלת שלשול לא ק' לדברי רבותינו. דמצאנוהו גם גבי ממטה למעלה (כסוכה פ\"א מ\"ט). רק קושיתינו היאך יהיה חבל זה נאות להעלות דלי הקל ולא מטה הכבידה. והנה רבינו הרא\"ש הטעים יותר דברי הר\"ש כדרכו. שכ' וז\"ל וכשמטבילה עם המטה צריך להטביל גם החבל עד י\"ט. וחוץ לי\"ט טהור. עכלה\"ט. וכוונת רבינו דמשום דצריך להטביל עד שם. להכי עד שם הו\"ל חיבור. ולא זכיתי לידע מנ\"ל לרבינו הא דעד י\"ט צריך להטביל. ותו דא\"כ הרי בדלי גדול אמרינן דעד ד\"ט צריך להטביל (כמקואות פ\"י מ\"ה) ומי גרע מטה מדלי. הרי בלתי ספק גם במטה צריך להטביל כשהחבל ד\"ט. וא\"כ למה אמרינן במתניתין דעד ה\"ט אינו חיבור לטמאה. ואי כוונת רבינו לא לענין להחשב חיבור. אלא דמדהוא טמא עד י\"ט צריך להטביל עד שם. זה היה דבר פשוט מאד וא\"צ להאמר וצ\"ע: ",
+            "מיהו מדלא מחלק במזרון שבמטה כבחבל לעיל. משמע דמזרון שחשוב טפי מחבל לכ\"ע אפי' פחות מה\"ט הו\"ל חיבור להמטה. וכן משמע לשון כ\"ש דקאמר ר\"מ. דהיינו בין רב או מעט. וכן משמע נמי מסתימות פירוש רבותינו. אמנם מדהפסיק תנא בדיני שירי מזרון. בין דיני מזרון שכרוך למטה. היה נ\"ל לכאורה ל\"מ מרבותינו. דשירי מזרון דנקט. לאו היינו כשירי אזוב (פרה ספי\"א) וכ\"כ לעיל (פ\"ה סמ\"א) שירי תנור דהיינו אחר שנתקלקל. רק היינו מה שנשאר מהמזרון מדולדל שאין בו כדי כריכה. אז דוקא כשהוא ז\"ט רגיל לחתכו. משום כדי לעשות ממנו חבק לחמור. ולא בפחות מזה. ומצינו לשון שירי. גם בדבר המדולדל כמו כורכן בשירי הלשון (פרה פ\"ג מי\"א): ",
+            "כך נ\"ל. ודלא כמשמע לכאורה מהרמב\"ם כאן. שחבשו בו גם ממעל לגב החמור. וזה תמוה. דהרי לפי חשבון שמסרו לנו חז\"ל (סוכה דז\"ב) דכל שיש בהקיפו ג\"ט יש ברחבו טפח. א\"כ אם יהיה מזרון בת ז\"ט ראוי להקיף בו גוף החמור. ע\"כ שיהיה עביו של החמור רק קצת יותר מב\"ט. אתמהה: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ מקום נגיעת ב' חלקי המזרון זב\"ז מגע בית הסתרים היא. והרי כבר שמעינן ליה לר' יוסי (פכ\"ז מ\"ט) דמגע ביהס\"ת אינו מטמא. ואת\"ל דעכ\"פ בשעת פרישתן מהדדי מק\"ט זה מזה (כחולין ע\"ב ב') ליתא דא\"כ בעודו מחובר עכ\"פ אמק\"ט. והרי לישנא דמתניתין משמע דמיד טמא כראשון. ואי\"ל דהכא שאני משום דכל העומד לחתוך כחתוך דמי. וכרבינא (שם) ולהכי לא מחשב מגע ביהס\"ת. ליתא. דהרי ע\"כ ר' יוסי דלקמן לא ס\"ל כן. ודוק. ותו לא ידענא ג\"כ למה נחשב החלק שחוץ מי\"ט עומד לחתוך מהחלק שתוך י\"ט. אי משום דעד י\"ט חזי לפסח ולשלשול. א\"כ מ\"ש גבי חבל דאמרינן (במ\"ג) דהחוץ מי\"ט טהור לגמרי. ומ\"ש גבי מזרון דאמרינן שהחלק שחוץ מי\"ט יהיה כראשון. הרי אם בחבל שבודאי אינו חושש מלחתכו לשנים. אפ\"ה אמרינן שהחלק שחוץ מי\"ט לכ\"ע טהור לגמרי. ולאו כחתוך דמי והו\"ל מגע ביהס\"ת בין ב' החלקים כ\"ש במזרון. ואפי' תימא דבחבל לאו משום מגע ביהס\"ת מטהרין החלק שחוץ מי\"ט רק משום דחבל אמק\"ט אם לא אגב המטה. עכ\"פ במזרון אף דמקבל טומאה עכ\"פ מדחשוב ודאי נזהר מלחתכו לשנים (כלעיל סי' כ\"ג) הול\"ל דאינו כחתוך והו\"ל מגע ביהס\"ת שטהור לגמרי. אמנם נ\"ל דטומאת החלק שחוץ מי\"ט לאו משום דנגע בהחלק האחר שבמזרון תוך הי\"ט. אלא אדרבא מדנזהר מלחתוך ב' החלקים הללו זה מזה. להכי כגוף א' חשבינן להו. רק משום שהחלק שחוץ מי\"ט רחוק מהמטה. להכי חשבינן לאותו חלק שחוץ מי\"ט כאילו נגע במטה ופירש ממנה. ומה\"ט אצטריך הך מתני' כלל. והרי כבר שמעינן לה ממשנה קמא. היינו רק לאשמעינן הך סברא דר' יוסי. דמה שהוא יותר מי\"ט. עכ\"פ נעשה ראשון ומטעמא דאמרן. והא דאשמעינן הך דינא במשא הזב דוקא. והרי גם בשאר טומאות ג\"כ הדין כך. היינו רק לאשמעינן רבותא. דאע\"ג דבמזרון לא שייך טומאת משא הזב. כדבעינן למימר לקמן (סי' ל\"ה) אפ\"ה בעודו מחובר למטה דינו כמטה לטמא במשא: ",
+            "כך פירשתי ע\"פ דעת רבותינו הר\"ש ורא\"ש ורב\"א. דכולהו ס\"ל דמזרון לא חזי למדרס. וכן מפורש בתוספתא (פ\"ט דב\"מ דכלים) וא\"כ מדברי כולם נלמד. דהך בבא דברי הכל היא. דע\"כ לא פליג ר\"מ ברישא ואינו מחלק בין תוך או חוץ מי\"ט. היינו רק לענין שיהיה כולו מחשב חיבור להמטה. ויתטמא באותה טומאה שנטמאת בה המטה. אבל שיהיה חשוב כהמטה עצמה להתטמא כשדרס עליו הזב. בהא גם ר\"מ מודה. דרק עד י\"ט נעשה מדרס כשנישא עליו הזב. אמנם להר\"ב גרסינן טמאה וטהורה. ואמטה קאי. ולדידיה. מזרון ודאי נטמא במדרס אף כשאינו מחובר למטה כלל. רק קמ\"ל הכא דבמחובר למטה. אז בנישא על י\"ט שסמוכין למטה נטמא המטה. ובנישא בחוץ מי\"ט המטה טהורה. א\"כ לדברי רבינו הר\"ב. הך בבא רק ר' יוסי היא. אבל לר\"מ כולה הו\"ל חיבור להמטה. וקשה לפ\"ז דמ\"ש דנקט בהך בבא רק דעת ר' יוסי. ואת\"ל דגם להר\"ב בהך בבא גם ר\"מ מודה. דרק ברישא ס\"ל לר\"מ דכל המזרון טפל להמטה. שיתטמא המזרון כשנטמא המטה. משא\"כ הכא שיהיה המטה טפל להמזרון. שתתטמא כשנטמא המזרון בכה\"ג רק תוך י\"ט אמרינן כן ולא בחוץ מי\"ט. וכן הסברא נותנת. מדלא פי' הר\"ב בדברי ר\"מ. דנישא הזב על המטה ועל המזרון דקאמר. ר\"ל בין שמשא הזב על המטה או על המזרון. המזרון הו\"ל כולו חיבור להמטה. ובנישא הזב על המטה ועל המזרון דקאמר ר' יוסי. שם הו\"ל להר\"ב לפרש דהיינו שנישא על המטה שכרוך עליה מזרון. וא\"כ לא יהיה לנו במשנתינו שום חסרון מדעת ר\"מ. אע\"כ דבבא דסיפא בנישא הזב על המזרון עצמו ד\"ה היא. וגם ר\"מ ס\"ל שיש בזה חילוק בין תוך או חוץ מי\"ט. וכדאמרן. עכ\"פ ק' להר\"ב דכמו בנישא הזב על המטה אמרינן דחלק המזרון שחוץ מי\"ט מהמטה. מדרחוק מעיקר הטומאה. הו\"ל החלק ההוא כאילו נגע בהמטה ופירש ממנו. והו\"ל ראשון וכמ\"ש לעיל. ה\"נ הול\"ל הכא בשנישא הזב על חלק המזרון שהוא חוץ מי\"ט. שיהיה המטה כאילו נגעה בעיקר הטומאה ופירש. ותהיה המטה לכל הפחות טמא טומאת ערב. ותו דאכתי לא שמעינן בדברי הר\"ב בנישא הזב על חוץ מי\"ט שבמזרון מאי דינו של חלק המזרון שתוך הי\"ט. אי נימא שטהור לגמרי. מדנגעו ב' חלקים אהדדי רק בבית הסתרים א\"כ לא היה צריך תנא לאשמעינן דהמטה טהורה. הרי כיון שהחלק של מזרון שמפסיק בין חלק המזרון הטמא טהור היאך תקפוץ הטומאה כנמיי' ממעל לחלק מזרון הטהור. ולהתפס בהמטה. ואי נימא שאותו החלק שהוא תוך י\"ט מהמטה. מדהוא גוף אחד עם חלק הטמא. לפיכך כולו נעשה אב הטומאה. א\"כ היכא תיסק אדעתן דאעפ\"כ תהיה המטה טהורה לגמרי. הרי נגעה המטה באה\"ט שלא בבית הסתרים ולכל הפחות ראוי שתהי' המטה טמא טומאת ערב. וצ\"ע. אמנם גם בלא זה מכל פרקן מוכח דהמזרון לא לבד אותו חלק שסמוך למטה. שמיוחד לפסח ולשלשול המטה ואומרים לזב שיושב עליו עמוד ונמ\"ל ולפיכך אינו ראוי למדרס. אלא גם שאר המזרון מוכח דאינו מטמא מדרס. ודלא כרבינו הר\"ב. חדא מדנקט תנא כל הנך דינא במשא הזב דוקא (וכמ\"ש סוף סי' ז') ועוד מדנקט במשנה ה'. מטה שהיתה טמאה מדרס. ולא נקט רבותא טפי. מזרון שהיה טמא מדרס וחברה למטה. וכדבעינן למימר לקמן: ",
+            "והא דלא נקט רבותא איפכא. מזרון שהיה טמא מדרס שחברו למטה. כולו טמא מדרס. פירש. הוא טמא מדרס. והמטה מגע מדרס. דהרי ודאי דינא הכי לכאורה דמ\"ש מכרע לעיל (פי\"ח מ\"ז). ואפי' למאי שהוכחנו לעיל בס\"ד כהר\"ש ורא\"ש ורב\"א דמזרון אמק\"ט מדרס. אפ\"ה הוה מצי למנקט בכה\"ג וכגון שהיה המזרון כרוך למטה ונטמא במדרס עמה. וכשפירש מהמטה הטמאה. אע\"ג דאז אינו רק ראשון (וכלעיל סי' כ\"ח) עכ\"פ נשאר טומאת מדרס חופף על המזרון. שכשיחברנו תו אפי' למטה טהורה. תהיה המטה הב' כולה טמאה מדרס. וככרע לעיל. י\"ל דדוקא כרע שמיוחד רק למטה. לפיכך כשפירש עכ\"פ מדחזי להחזירו עדיין. להכי עדיין טומאת מדרס חופף עליו. ככל אברי כלי שנתפרקו. אבל מזרון דטפי מיוחד לתשמישין אחרים. ולא למטה שנתרועעה. והרי מה\"ט אמק\"ט מדרס כ\"ז שמפורד מהמטה. מדאומרים עמוד ונמ\"ל. להכי כשפירש מהמטה שנטמא עמה במדרס. פרח ממנה לגמרי הטומאה הקודמת ביני ביני. רק דטמא עדיין מגע מדרס. מדהו\"ל עכ\"פ כלי למילי אחרינא להכי מק\"ט מהמטה בשעה שפירש ממנו. (ועי' לקמן פכ\"ד בבועז סי' ד' תירץ ע\"ז באופן אחר). ומה\"ט לקמן במ\"ו בנטמא במת. הרי גם כשפירש המזרון מהמטה כלי הוא. ומק\"ט מת. להכי גם כשפירש מהמטה נשאר בטומאת ז' שקבל בעודו בחבורין עם המטה: ",
+            "ונראה דלהכי לא נקט נטמא במת כדנקט במשנה ו'. דא\"כ נעשה המטה אבי אבות. והמזרון אף כשפירש הו\"ל אב ככלים (פ\"א דאהלות מ\"ב) והיינו כרמב\"ם. אולם לרבותינו שהזכרנו ביבקש דעת סי' ח'. דס\"ל דרק כלי מתכות שנגע במת נעשה אבי אבות. צ\"ל דאי הוה תני נטמא במת. וכרך לה מזרון הרי זה טמא טו\"ז. הוה סד\"א דכל עוד שלא כרך להמטה המזרון לחזק פרקיה יחד לא יהא טמא טומאת שבעה קא משמע לן: ",
+            "ומה\"ט לא נקט נמי. מטה שנטמאת מדרס. פירש מזרן מעליה. שניהן טמאין מדרס. ה\"ט משום דבכה\"ג ודאי נתבטל מהמזרון טומאת מדרס. משום דמזרון לא חזי למדרס. דלא דמי לכרע (פי\"ח מ\"ז) דג\"כ לא חזי למדרס. ואפ\"ה כשפירשה ממטת המדרס. עכ\"פ כשחיברה למטה טהורה חוזרת לטומאת המדרס. התם כל כרע מיוחד רק למטה. להכי אף כשפירשה. עדיין הטומאה חופפת עליה. מדעתיד ודאי להחזירה. אבל הכא סתם מזרון מיוחד לתשמיש אחר וכמ\"ש לעיל סי' ל\"ז לפיכך כשפירש. אף שחזר וחברה למטה טהורה. אין שניהן טמאין רק מגע מדרס. מדנגע המזרון בהמטה הראשונה. והרי הא כבר תנא לה: ",
+            "וא\"ת למה לא תקבל טומאת מדרס כבתחלה. דהרי יכול להפכה ולישב על א' מהצדדים. דמי גרע מעריבה שנסדקה (פ\"כ מ\"ב) דחל עליה טומאה מדרס מחדש. מכ\"ש הכא שראוי שתשאר בטומאת מדרס כבתחילה. י\"ל דהכא שהישיבה ע\"ג טפילה. לא יהפוך עבור זה התיבה משום שע\"י הפיכתו ישתנה פתיחת הפתח של תשמיש העיקרי. שלא יהיה אז כבתחלה: ",
+            "ואפשר עוד דתיבה שעשוייה להניח בתוכה מלבושים ושאר חפצים גסים. לא תתטהר בשניקבה כמוציא רימון. וכקופת הגננים ששעורן כאגודת ירק (וכרפי\"ז) אלא צריך לטהרתה שיפלו כל שוליה. ולהכי נמי נקט סתם נפחתו. וא\"כ נקט שפיר הך בבא לרבותא דר\"מ. דאף דהשתא נתבטל לגמרי תשמיש שבתוכה. ובטל העיקר לגמרי. ואפ\"ה לא בטל הטפל. והדר נקט משפלת. דסגי לה בשניקבה במוציא רמון. וכדמפרש התנא. נקטא תו לרבותא דרבנן. דאע\"ג דאכתי חזי תשמיש שבתוכה לדברים שהם גדולים מרמון. אפ\"ה אמרינן גבה. דכשבטל העיקר בטל הטפילה: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת הרי כשירצה לפתוח השק והמרצופין ואינך שבמשנתינו. יאמר לו עמוד ונמ\"ל כבתיבה שפתחה למעלה (כפי\"ט מ\"ז) ואמאי יטמא מדרס. ואפי' נדחק ונאמר דהנהו כולהו פתחן בצדן. עכ\"פ הרי כשיצטרך להריק מה שבתוך הנך כלים. יאמרו להיושב עמוד ונמ\"ל להוציא מה שבתוכן. והיאך יוכלו להוציא בשהוא יושב ומכביד עליהן. י\"ל דהתם בתיבה אין זמן ארוך מיוחד לבלי לפתוח התיבה ביני ביני. לפיכך אפי' יחדה לישב ע\"ג. הרי כל עת שישב עליה. יכלו לומר לו עמוד ונמ\"ל כשירצו לפתוח התיבה. אבל הנך כלים שקבוע להן זמן ארוך לבלי לפתחן כשהסחורה בתוכן בדרך. לפיכך מתחלה עשאו אותן לב' עניינים להשתמש בתוכן ולישב ע\"ג. ורק בשקין ומרצופין שזמן פתיחתן לזמן מרובה מאד להכי בנפחתו עכ\"פ מק\"ט מדרס. דהתשמיש שבתוכן והישיבה שעל גביהן שניהן עיקריים. משא\"כ קלוסטרא וחביריו שאין פתיחתן קבוע לזמן ארוך כל כך. לפיכך רק תשמיש שבתוכן הוא עיקר. והישיבה שע\"ג רק טפל הוא. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש קלוסטרא דסגי ליה לישיבה החזקת ד' קבין. ומ\"ש חמת דמצרכינן לישיבה שע\"ג החזקת ו' קבין. והרי כולן מעור ואפי' אילו לא היו כלים סגי בהו למדרס ה' על ה' טפחים (כלקמן פכ\"ז מ\"ב) ובשהן כלים סגי בפחות מזה. וכמש\"ל. י\"ל לפי מה שבארנו בס\"ד לעיל דלהכי הני מק\"ט מדרס. מדיש זמן מיוחד לתשמישן וביני ביני לא יאמרו להיושב ע\"ג עמוד ונמ\"ל. א\"כ דוקא במחזיק כל אחד כמדה הראויה לתשמישה. והרי התשמיש ההוא קבוע לו זמן. א\"כ מק\"ט מדרס שפיר ביני ביני. אבל כשאין הכלי מחזיק כפי מדה הראוייה לתשמישה. א\"כ יהיה צריך ליחדו לתשמיש אחר שבביתו. והתשמיש ההוא אין קבוע לו זמן. כתיבה שבבית וכדומה. וכשישב עליו יאמרו לו עונמ\"ל ואמק\"ט מדרס: ",
+            "כך פירשתי לדעת הר\"מ הכא והר\"ש רפ\"ד דכלים שכתבו דמיירי הכא בעריבה שרגילין ללוש בה ג\"כ. ונ\"ל דהוכיח כן דמיירי בהכי. מדקאמר בת\"כ (שהביא הר\"ש רפ\"ד דידים) דמרבה אני עריבה דמשמשת ישיבה עם מלאכתה. ור\"ל דמשו\"ה עדיין תורת כלי עליה. אלמא דמיירי בעריבה שגם אחר שנסדקה עדיין חזיא לשום מלאכה. אלא שהישיבה עליה עיקר. וא\"כ דמיירי שהעריבה גם אחר שנסדקה חזיא ללישה. שפיר קמ\"ל מתניתין רבותא. דאע\"ג דאכתי חזיא השתא ללישה כדמעיקרא. אפ\"ה מדאינו לש בה רק ארעי אין א\"ל להיושב עליה עמונמ\"ל. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש מתיבה שפתחה מלמעלה (פי\"ט מ\"ז) דאע\"ג שנפחתה לגמרי למטה אפ\"ה אמק\"ט מדרס עד שיעשה בה מעשה לישיבה. י\"ל דהכא מדא\"א שישתמש בה לישב עליה עד שיכפה אותה על פיה. וכמ\"ש הר\"מ הכא. א\"כ כשישב עליה הזב הרי עשה בה קצת מעשה לישיבה: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט למה לא תני הכא טמא מדרס. וכדקתני בכל דוכתא. נ\"ל דה\"ט. דאי הוה תני הכא טמא מדרס וכלעיל. סד\"א דר\"ל גם כשנטמא במדרס בשעה שנסדקה. אז כשנסתמה וחזרה ונפתחה הסדק. תחזור לטומאה ישנה שבה. להכי קמ\"ל דרק מקבלת מדרס. דהיינו להבא. אבל מדרס שבתחלה כבר פרח ממנה כשנתפחה. ונ\"ל עוד דמטעם זה לא נקט הכא הניחה בחמה ונסדקה. כדנקט כה\"ג במאכל (מנחות דנג\"ב) דקמ\"ל הכא רבותא. דאף דדרך קדים להתנשא אחר הגשם. אפ\"ה רק מקבלת מדרס להבא אבל אינה חוזרת לטומאה ישנה: ",
+            "וכך כ' הר\"ש כאן. אולם הר\"ב כתב שהקלונס קבוע בארץ. ותמוה דא\"כ בשלמא ברישא ל\"ק כיון שהקלונס מחובר בקרקע היאך יק\"ט הדיוסטר שמחובר בהקלונס. די\"ל דכיון דגם כשחיבר הדיוסטר להקלונס אכתי חזי הדיוסטר לתשמיש קמא. להכי אין הדיוסטר נחשב כמחובר לקרקע. מדהו\"ל כקבעו ולא בנה עליו (לקמן מ\"ה) אבל סיפא קשה. דקאמר בשעשה בקלונס עצמו דיוסטר. אז גם הקלונס מקבל טומאה. ואמאי והרי הקלונס ודאי מחובר לקרקע הוא. וצ\"ע: ",
+            "כך נ\"ל פי' התוספתא דקאמרה וכמה מקום הישיבה טפח. והר\"ב כאן פי' דאלא מקומו דקאמר משנה היינו צורך מקום הישיבה. משמע לכאורה דרק מקום המושב בעצמו מק\"ט ולא סביב לו. ומ\"ש בתוספתא וכמה צורך מקום הישיבה טפח. ר\"ל דכשחקק בו פחות מטפח אמק\"ט. דאין מושב פחות מטפח (כפכ\"ז מ\"ד). אבל לפע\"ד נל\"פ דהא דרוחב טפח סגי למושב. היינו רק על דבר פשוט. אבל היתכן שחקק ברוחב טפח יהיה ראוי לישב בתוך החקק. ותו גם לישנא דמתניתין לא משמע כפירושו. דאי רק חלול מקום הישיבה נטמא הול\"ל אין טמא אלא מושבו. ומדקאמר מלת מקומו משמע טפי דגם קצת מהקלונס עצמו סביב להחלול נטמא והיינו דמפרש בתוספתא דרק עד טפח בעובי הקלונס סביב החלול נטמא. ותו דאי נפרש כפי דברי הר\"ב שהתוספתא רק לפרש שיעור חלול מקום הישיבה קאמר. א\"כ מסתבר לומר לפ\"ז דס\"ל להתוספתא דכשחקק מקום הישיבה טפח או כל הקלונס בארכו ועביו נטמא. והרי הא ודאי ליתא. דמדקאמר אין טמא אלא וכו' משמע ודאי דלמעוטי קאתי בהתפשטות שטח הקלונס. אלא ודאי כדאמרן. דמשנה קאמרה דאין טמא אלא מקום הכסא. ומה דשייר במתניתין לפרש כמה שיעור מקום הכסא בהקלונס. מפרש בתוספתא שהוא עובי טפח סביב חלול המושב. אמנם ק\"ל הרי הכא בקלונס תלוש מיירי. והרי כל המחובר לדבר המק\"ט מק\"ט כמותו (כפי\"ב מ\"ב) ולמה א\"כ לא יק\"ט הקלונס שמחובר כולו למקום הישיבה. ודוחק לומר דמיירי שעתיד לקצץ משם מקום הכסא. דאז אמק\"ט (כפי\"ט סי' כ\"ג) דהרי סתמא קתני הכא. אלא נ\"ל דהא דכל המחובר לטמא טמא. היינו רק כששניהן צריכין זה לזה לשום תשמיש. משא\"כ הכא אין שאר הקלונס נצרך כלל להישיבה. וחילי לחלק כן. דהרי במגורות ותורמל (לעיל פי\"ט מ\"ז) קאמרינן דבנפחת א' מהן אינן חיבור זל\"ז ועל כרחך מדכל א' עשוי לתשמיש בפ\"ע. וכן מוכח נמי מכמה משניות (לקמן ספכ\"ט). ואע\"ג דלענין משקין כל שא\"צ להכלי מחשב עכ\"פ כאחורי הכלי (כמרדע פכ\"ה מ\"ב) אלמא דאע\"ג דא\"צ לתשמיש הכלי מחשב כאחוריו שצריך להם. והו\"ל חיבור. י\"ל התם עכ\"פ יש בו צורך קצת להתשמיש אף שאפשר בלעדו. ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת בשלמא בתיבה שפתחה למעלה (לעיל פי\"ט מ\"ז) דאמרינן דמשום דא\"ל עונמ\"ל אמק\"ט מדרס. אין להקשות ע\"ז. מ\"ש מקלוסטר ותורמל בריש פרקן דמק\"ט מדרס מדחזי לישב עליהן ביני ביני. והרי גם בתיבה הנ\"ל אף דבשעה שיפתחנה לא חזי לישיבה. אפ\"ה ביני ביני חזיא לישיבה. י\"ל דכיון דבתיבה אין זמן קבוע מיוחד לפתיחתה כל שעה. וגם מתחילה לא עשה בהתיבה שום מעשה שיוכח מינה דבעי לה ג\"כ לישיבה. להכי אמרינן דלא עשה אותה כלל לישיבה. אלא הו\"ל כאילו כפה הזב סל או סאה וישב עלה. דממעטינן לה בת\"כ שהביא הר\"ש (רפ\"ד דידים) שאמק\"ט מדרס. אבל הכא דעבד בהקורה מעשה רבה. שחקק בהקורה מקום מושב. מי גרע מתורמל וקלוסטר לעיל. דלא עשה בהן מעשה כלל לישיבה. וגם עכ\"פ בשעת מלאכתן לא חזיא לישב עליהן. ואפ\"ה מדחזי עכ\"פ לישיבה ביני ביני מק\"ט מדרס. וה\"נ בקורה שחקקו הכא נימא כן. וי\"ל דקלוסטר ותורמל וכו' כולם כלי דרך הם. שאין מצוי לאדם בנסעו בדרכו כסא לישב עליו. להכי מתחלה מיוחדין ביני ביני לכל אדם לישיבה. אבל הכא שאין אדם מצוי בבית הבד רק בשעת עצירת זיתיו. ואז זאת הקורה ממתנת כל שעה למלאכה שיעשה בה. שפיר א\"ל להיושב עליה עמונמ\"ל. ואע\"ג שאדם זה עשה בה מושב. בטלה דעתו אצל כל אדם. דאפי' מעשה לא מהני בה כל עוד דחזיא למלאכתה העיקרית: ",
+            "כל זה פירשתי ע\"ד הר\"ש דמוקי לבבא זו שניקבה בכמוציא רימון. וקבעה בכותל כשהיא נקובה. וכך כתב גם הרמב\"ם (פכ\"ו מכלים ה\"ח). אבל אי\"ל דבעריבה שלימה מיירי. ורק שעשה תחלה לאבוס בהמה. ליתא. דא\"כ ל\"ל דקאמר ועשאה. הול\"ל אבוס בהמה שמחובר בכותל. וגם אי\"ל דהאי עשאה אדלעיל קאי. דהיינו בעריבה שניקבה. והאי עשאה ר\"ל שחזר וסתם הפחת ג\"כ ליתא. דאי בשסתמה. הרי משסתמה כלי מעליא הוה כמעיקרא. דרק לענין צמיד פתיל בכ\"ח תיכף כשינקב במוציא רימון לא מהני סתימה בטיט. מדהו\"ל כאוכלין שגבלן בטיט (כתוס' שבת צו\"א ד\"ה לעיל) אבל שאר כלים שסתמן יפה או אפי' כ\"ח כשסתמן בזפת. מהני שפיר שיחזור להיות כלי לק\"ט להבא. ורק טוי\"ש נתבטל ממנה דפנים חדשות בא לכאן (כעירובין כ\"ד א') ואי דקמ\"ל דאע\"ג שקבעה בכותל מק\"ט. גם הא פשיטא. דלבטל טומאה מכלי שלם צריך שיבנה עליו (כלקמן מ\"ה). אמנם אי קשיא הא ק\"ל אהך מתניתין. אמאי אבוס יקב\"ט. הרי תשמישי בהמה אמק\"ט וכלעיל (רפי\"ב) וא\"ל דעכ\"פ ביש להן ב\"ק אפי' של בהמה מק\"ט. וכדתנינן (פי\"ז מט\"ו) העושה ב\"ק מ\"מ מק\"ט. ליתא. דהרי סנדל בהמה של מתכות אמרינן בי' (שבת נ\"ט א') דלהכי מק\"ט מדשותה אדם בהן מים במלחמה. משמע להדיא דאי לאו הכי אע\"ג שיש לו ב\"ק אמק\"ט. וא\"א נמי לומר דדוקא טבעת שהוא תכשיט בהמה וכלים אמק\"ט. אבל שאר כלי בהמה מק\"ט. ליתא. דהרי רש\"י (בשבת נ\"ט א') כ' בד\"ה סנדל בהמה. שהוא עשוי שלא תתנזק בפרסותיה. ושם מיד בסמוך כ' רש\"י וז\"ל אי משום בהמה. הרי אין תכשיט לבהמה. עכ\"ל. אלמא דתכשיט לאו דוקא. אלא כל דבר שצריך להבהמה תכשיט קרי לה. וכ\"כ אמרינן שם בש\"ס. הנפ\"מ בין הטעמים דקאמר התם למה הסנדל יק\"ט. דהיינו במאוס. וא\"כ הרי גם במאוס שאינו קישוט. ואפ\"ה תכשיט קרי לה ואינו מטמא. וכ\"כ מוכח נמי דהרי תכשיטי בהמה וכלים בחדא מחתא מחתינהו תנא לעיל (רפי\"ב) והרי בפירוש אמרינן לעיל (פט\"ז מ\"ז) דתשמיש כלי אמק\"ט. וא\"כ ה\"נ תשמישי בהמה. אף שאינן לה לתכשיט. ודוחק לומר דאבוס שאני מדמשתמשת נמי לאדם. להאכיל בה לפועלים (כנדרים מ\"א ב'). אלא י\"ל דהא דכלי בהמה אמק\"ט. היינו מה שאפשר לה בלעדי הכלי ההוא. ועושה לה רק לנוי (כלעיל פי\"ד מ\"ה) או לנחת רוח לה. או כדי להצילה מנזק (כסנדל בהמה וכדומה). אבל כל כלי שעושה האדם לצורך תשמישו בה. שפיר הו\"ל כלי תשמיש אדם. וכי משום שגם הבהמה משתמשת בה מגרע גרע. אלא מק\"ט כשאר כלי תשמיש של אדם. וכן מבואר בש\"ס חילוק זה (בשבת נ\"ב א') דמקשי הש\"ס אמאי טבעת שבשיר בהמה מק\"ט. הרי הו\"ל תשמישי בהמה. ומתרץ רב יוסף דה\"ט משום דאדם מושך בהן לבהמה. הרי מבואר הדבר דגם כלי בהמה שיש בהן צורך לאדם מק\"ט. ומה\"ט נמי אמרינן התם דמקל ודרבן מק\"ט. מדנצרכים לאדם להשתמש בהן לבהמה. וכ\"כ אמרינן לעיל(פי\"ט מ\"ג) דמזרון שהוא חבק לחמור מק\"ט. והיינו ע\"כ מדהוא לצורך אדם לחגור המשא על החמור. וגדולה מזה מצאנו. דאפי' מלבושי בהמה ממש. כעול ואינך דחשיב לעיל (פי\"ד מ\"ד) כולן מק\"ט. וע\"כ הטעם. משום דאדם משתמש בהן לבהמה. הו\"ל כשאר תשמישי כליו של אדם. א\"כ ה\"ה וכ\"ש אבוס. שא\"צ לבהמה כלל. שהיא יכולה לאכול המספוא. אם יהא מונח ע\"ג קרקע ממש. ורק האדם עושה אותה לצרכו שלא יתפזר המספוא א\"כ לתשמיש האדם הוא עשוי ושפיר מק\"ט. ומה\"ט גם קלוסטר בר\"פ מק\"ט. ועי' מ\"ש שם בס\"ד: ",
+            "ונ\"ל דהיינו כב\"ה לעיל (פי\"ד מ\"ב) דס\"ל במינקת שחברו במקל אמק\"ט. דהרי גם התם מדתחב קצה המקל בהמינקת. בטולה בטלי לתשמיש המינקת שבתחלה. אבל אילה\"ק למה צריך ביטול תשמיש קמא תסגי בחברם ביחד דהרי כל המחובר לטהור טהור (כפרק י\"ב משנה ב'). י\"ל התם בחברם מתחלה יחד קודם שהיה בר תשמיש לבדו. ובלא זה הכא יש בהקערה תשמיש לבדיי שאינו שייך לתשמיש המגדל. דמי טפי לתורמל שניקב שהכיס שלו טמא (פרק י\"ט משנה ח'): ",
+            "ואם תאמר הרי קשיא לכולי תנאי. דהכא הרי חיברו במחובר לקרקע. והאיך סגי בתיקון כזה. הרי אמרינן לעיל בכופת ומחצלת. דכל שנתחבר לקרקע צריך קבעו ובנה עליו. י\"ל התם אין הכופת והמחצלת צריכי' כלל להבנין הקבוע דלאחר שנגמר הכיפה והומרח המעזיבה הרי יכול להסיר הכופת והמחצלת מתחתם אבל הכא הוילון צריך להמסך של הפתח. לפיכך הו\"ל כחלק מהכותל. וכ\"כ בעשאו קלע לספינה. הרי ספינה צריכה להקלע. והוה הקלע כמותה. דדמי טפי למינקת שבמקל (פי\"ב מ\"ב): ",
+            "וכתב אאמ\"י הגזצוק\"ל. וזלה\"ט ואע\"ג דגברא באמתא יתיב (כסוכה ד\"ז ב') היינו ברחבו. אבל הכא הרי אסור לשכוב אפרקדן (כברכות י\"ג ב'): ",
+            "ודברי הר\"ב תמוהים. שכ' שתמונת כי יוונית היא כעין כ הפוכה שלנו. דהיינו שיעשה לה ג' קנים מג' רוחות. ולא זכיתי להבין הפיכה זו למה. ותו למה לא קאמר תנא כעין כ' שלנו. ותו היכי דמי. אי שיהיה הג' קנים בג' שפתות המחצלת. א\"כ למה לא יהיה יכול אדם לשכוב באמצע רווח חלול הכ'. ואי שהניח הקנים בתמונת כי יונית באמצע המחצלת. באופן שיעכבו להשוכב לארכה או לרחבה. א\"כ מה אריא כי אפי' שאר אות נמי. וגם לא פירשו לנו רבותינו במה פליגי ת\"ק וחכמים. והנראה לפע\"ד כפי שפירשנו בס\"ד. דברי חכמים בנחת נשמעים: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשו רבותינו. ותמהני א\"כ מ\"ש מחוט הנ\"ל. הרי שניהן אינן עשויין לקיימן. ותו למה נקרא זה כפול. ול\"מ היה נ\"ל. דכפול שע\"ג ארגמן. הוא נמי חוט כברישא. רק דברישא. מדלא תפרו ממעל לארגמן רק דרך ארעי שלא יתלכלך הארגמן שתחתיו. והרי כשיגמור אריגת הבגד יסירו מעל הארגמן. להכי אין האורג תופרו רק לאורך או לרוחב הציור. כדי שיתכסה רק ציור הארגמן שתחתיו. משא\"כ כשתופרו כדי ליפות הציור שיברק צבע הארגמן מבין החורים שבין חוט לחוט שתפר כמציץ מן החרכים. ומתכוין לקיים החוט שתפר ממעל לארגמן. אז דרכו לתפור החוט ממעל להארגמן שתי וערב. ומניח ריוח בין חוט שתופר לחוט שבצדו. ועי\"ז יהיה כעין חרכים קטנים בין החוטין. ומדתפרו שתי וערב. שפיר נקרא מה\"ט כפול ומדעשאו לקיימו כך. שפיר הו\"ל חבור. וכן משמע מהרמב\"ם הכא. וגם מחיבורו (כלים פ\"כ הט\"ו): ",
+            "וא\"ת ממ\"נ מאיזה מקום יבוא טומאה לכאן. הרי חוט אמק\"ט (כלעיל סי' י\"ד) והפיקה אפי' הוא של מתכות אמק\"ט (כפי\"א מ\"ו). י\"ל דהא דאמרינן לעיל דפיקה אמק\"ט. היינו באינה מחוברת לכוש ברזל. משום שאינה כלי כלל. דאפי' כפשוטי כלי מתכות אינו נידון. וכמו שפירשנו שם בס\"ד. אבל הכא מיירי במחוברת להכוש. ואז שפיר מחשבה כלי. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש פיקה מאימה ואשוויי' שאינן חיבור להצמר והחוטים שע\"ג. י\"ל הנך תמיד אינן מכוסים לגמרי מהדבר הכרוך עליהן. משא\"כ הכא בפיקה הרי מיירי שכולה מכוסה מהחוט הנטווה הכרוך עליה. ומה\"ט בכובד עליון וכו' דג\"כ אין מכוסים אינן חיבור להחוטים: ",
+            "וא\"ת ומי עדיפי הנך ממקל שתחבו ארעי בקורדם. שאע\"ג שאינן מיוחדין להיות יחד. אפ\"ה בשעת מלאכתן הוה חיבור זל\"ז (כפ\"כ מ\"ג). וגם בל\"ז ק' הכא. הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). וי\"ל דהתם בשעת מלאכה תחוב המקל מהודק מאד בהקורדם. כדי שלא ישמט בבקעו בו. אבל הכא גם בשעת מלאכה אינן מהודקין אהדדי. ומה\"ט לא חשיב כמה כלים שבעגלה פשוטה. דחשיב להו לעיל (פי\"ד מ\"ד) והיינו משום דהנך דהתם רפויין ביותר בהעול טפי מהנך דהכא. ולא ס\"ד שיהיו חיבור להעגלה. וכ\"כ לא חשיב התם כמה כלים שבעגלת המחרישה דחשיב להו הכא. ה\"ט משום דהתם לא חשיב רק כ\"מ שבעגלה משא\"כ הנך דהכא כולם כלי עץ הן. מיהו כל זה כששני הכלים הן ב' אברים של כלי שמהודקין זל\"ז או לא. אז דוקא במשמשין זל\"ז הו\"ל חיבור. אבל כשב' הכלים הן שניהן בגוש עץ א'. אז אפילו אין משמשין זה לזה. כשנטמא א' נטמא חבירו. וכב' קערות החקוקין בשולחן (פ\"ב מ\"ז): "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת עכ\"פ הרי יכול לתמכו בכותל. כדאמרינן במטה (פי\"ח מ\"ה וסוכה ט\"ז א'). י\"ל דשאני מטה שאדם ישן ונח בתוכה. משא\"כ שולחן שאדם אוכל בצדו ותומך א\"ע עליו ובקל ינענעו ממקומו ולהך גירסא דגרס בניטל א' מרגלי ספסל טהור. צ\"ל דגם ספסל שיושב עליו והוא ער ומתנענע א\"ע תמיד כשיתמכו אגודא חושש שיפול: ",
+            "וא\"ת מ\"ש קערה ושידה דמודי בהו ב\"ש דהוה חיבור. ומ\"ש מינקת במקל. וכסא בעריבה דפליגי בה. י\"ל דה\"ט. דקערה לא דמי למינקת. דקערה הרי מיירי שקבעה במסמרים בהשידה. אבל מינקת מיירי שלא חברה. רק תחב בה המקל. וגם קערה לא דמי לכסא. דקערה הרי קבעה הפוכה בהשידה. והרי עי\"ז מצ\"ע לא חזיא לתשמיש קמא. להכי קביעתה בשידה ביטל תשמיש קמא שלה. משא\"כ כסא שקבעה בעריבה. מצ\"ע עדיין חזיא לתשמיש קמא. ורק מצד עמוד ונמ\"ל לא חזיא לתשמיש דמעיקרא. להכי לא ביטל קביעתה בהעריבה תשמישו דמעיקרא. וא\"ת עכ\"פ לב\"ה קשה. מ\"ש הכא כסא בעריבה מכופת בנדבך (פ\"כ מ\"ה) דלכ\"ע לא סגי ליה בקבעו במסמרים לחוד. י\"ל התם אכתי חזי כופת לישיבה. אבל הכא הרי א\"ל עמוד ונמ\"ל. ודמי טפי הכא לסדין (שם מ\"ו) דקבעו לחוד. או עוד בפחות מזה מתבטל מלק\"ט מדרס. וה\"ט משום דסדין ג\"כ בשקבעו לא חזי תו לתשמיש קמא. וא\"ת אכתי קשה לב\"ה מ\"ש הכא מכסא שקבע בקורות בית הבד (שם מ\"ג) דלכ\"ע בקביעות לחוד לא נתבטל מלקבל טומאה מדרס (וכקושית רתוי\"ט). י\"ל דכסא בקורה שאני שלא התכוון לבטל ישיבתו שעל הכסא אחר שקבעו בקורות בית הבד. משא\"כ הכא שקבע הכסא בעריבה. ודאי התכוון להניח עליו הככרות שילוש בהעריבה עי\"ז נתבטל ישיבתו עליו כמעיקרא. לכן דינו ככופת בנדבך שקבעו ובנה עליו. דמדביטל ישיבתו תו אמק\"ט מדרס. אמנם לרכ\"מ (פכ\"ה מכלים) גם לב\"ה. ב' הכלים. דהיינו הכסא והעריבה כל א' מק\"ט כבתחלה רק דלא מחשבו חיבור זל\"ז: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מקורת הבד שחקק בה כסא שאמק\"ט מדרס מטעם שא\"ל עמונמ\"ל (כפ\"כ מ\"ג) ולא פליג שמאי והרי הכא נמי כן. ולמה פליג שמאי. י\"ל דהכא מיירי שמיד בתחלה כשעשה העריבה. חקק בה מן הצד הכסא ומדעשה כן מתחלה ס\"ל לשמאי דדמי לשקין ומרצופין (רפ\"כ) דאמרינן דמדעשאן תחלה לב' דברים יחד מק\"ט מדרס. כ\"ש הכא דעשה ממש בהעריבה תמונת כסא. ודאי גלי אדעתיה שביני ביני בשעה שאינו לש בה תהיה לישיבה. ומק\"ט מדרס. ואע\"ג דבשעה שלש בה א\"ל עמונמ\"ל. הרי בשקין ומרצופין נמי בשעה שימלאום יא\"ל עונמ\"ל. אע\"כ כיון דיש זמן דלא יא\"ל כן. מק\"ט מדרס. ה\"נ הכא כן. ורבנן ס\"ל דוקא שקין ומרצופין שברוב פעמים יסעו עמם בדרך ולא יא\"ל להיושב עמונמ\"ל להכי שפיר מק\"ט מדרס משא\"כ עריבה שבבית כל שעה ושעה עימדת ללישה ויא\"ל עמונמ\"ל. א\"נ י\"ל התם בכסא שחקקו בקורות בית הבד. הרי אין אדם מצוי בבית הבד. רק בשעת עצירת הזיתים. והרי אז א\"ל להיושב עמוד ונמ\"ל. אבל הכא העריבה מצויה בבית גם שלא בשעת לישה (ועמ\"ש בזה פ\"כ סי' נ\"א). והא דהפסיק תנא בהך בבא דכסא שקבעו בעריבה בין דיני דנטלו חפויו שבמשנה ד' לדיני נטלו חפויו שבמ\"ה ו'. ה\"ט מדבעי למסמך פלוגתייהו דב\"ש וב\"ה שבכסא: ",
+            "והרי זה כ\"ש מעריבה שמחזקת מב' לוגין ועד ט' קבין שנסדקה שמק\"ט מדרס. מדיכול להפכה לישיבה (כפ\"כ מ\"ב) והרי הישיבה בתחלה עליה לא היתה רק ארעי. ואפ\"ה מדנסדקה ופקע ממנה תשמיש קבע שלה. חזר ישיבת ארעי שלה להיות תשמיש קבע. כ\"ש הכא שהכסא גם מתחלה היה מיוחד לישיבה. על צד אחר. אין זה פנים חדשות. כשיהפכנו השתא לישב על צד אחר שבו ולא פקע ממנו קבלת טומאת מדרס שהיה כבר עליו תחלה: ",
+            "ודמיא הך דינא לעריבה (פ\"כ מ\"ב) שהיתה עיקרה לרחיצת רגלים. ותשמיש הלישה היה טפל בה וכשנסדקה לא חזיא תו לעיקר התשמיש. אף דחזיא עדיין ללישה. אפ\"ה מק\"ט מדרס. ומאן דפליג אדר\"י אפשר דס\"ל דרק התם לחומרא אמרינן דמדבטל העיקר וכו'. אבל לא כי הכא דלקולא. א\"נ דוקא התם דמדנדסקה גם ללישה לא חזיא רק מדוחק. להכי בטל גם הטפל הזה. משא\"כ הכא. כיון דנשאר כשיעור מושב לכל אדם. להכי לא בטל הטפל הזה מדחזי השתא לכל אדם וכמעיקרא. ולהכי גם משום ב\"ק מק\"ט. מיהו לעיל (ספי\"ט) ס\"ל לחכמים דבכל גוונא אמרינן בטל עיקר בטל טפילה. ואפי' לקולא. להכי קיי\"ל נמי כר\"י דהכא: ",
+            "וא\"ת והרי כל הכסויין טהורין (כלעיל פי\"ד מ\"ג). ואת\"ל התם באין להם ב\"ק. ליתא. דא\"כ כסוי מיחם התם אמאי מק\"ט. הרי כולהו באין להן ב\"ק מיירי. ותנן נמי (פי\"ב מ\"ג). כסוי טני של מתכות חכמים מטהרין. ותו הרי אפי' כ\"ח דחמיר דמק\"ט. ומטמא מאוירו. ואפ\"ה תנן גביה (פ\"ב מ\"ג) כל המשתמש כפוי בכ\"ח אמק\"ט. י\"ל כל הנך מיירי בשאין הכסוי מחובר לגוף הכלי. לפיכך אף שיש לו ב\"ק אמק\"ט. ודמי להך כללא דכללינן (ספט\"ז) דכל העשוי לחפוי טהור. משא\"כ הכא מיירי דמחובר הכסוי להב\"ק. ולפיכך הב\"ק שבכסוי אף שמשתמש כפוי אפ\"ה מחשב כב\"ק ממש אגב הב\"ק שבגוף הכלי שמחובר לו: ",
+            "וא\"ת ק' דר\"י אדר\"י ורבנן אדרבנן. דהרי לעיל (פ\"ד מ\"א) בחבית שנחלקה לב' עריבות. ר\"י מטהר וחכמים מטמאין. ובשלמא דר\"י אדר\"י אפשר לתרוצי. דהתם ס\"ל לר\"י דגיסטרא אמק\"ט רק בנשארו כל שוליה. משא\"כ בכלי שטף כל שנשאר ב\"ק ס\"ל דמק\"ט. אלא דרבנן אדרבנן קשיא. י\"ל דדוקא התם בכ\"ח מטמאי רבנן משום דהו\"ל עכ\"פ גיסטרא. דהחמירו בה רבנן בכ\"ח. מדהחמיר' ביה תורה דלק\"ט גם מאוירו וגם במחובר לקרקע. ככירה ותנור. אבל הכא בכלי שטף דקילא טומאתו לא מצינו גביה גיסטרא: ",
+            "כך פירשתי לדעת הר\"ש והר\"ב. אמנם מפי' הר\"מ משמע דאמק\"ט כלל. דכשלא חקק בו הו\"ל פשוטי כ\"ע שאין לו צורת כלי. וכן כתב בפירוש בחיבורו (פכ\"ו ה\"י). וצ\"ל לפ\"ז דלא תקשה מארובות. דהתם מדצבען חזי למלתיה. ושפיר עשאן כלי עי\"ז. וגם בלי צביעה היה קצת תואר כלי על ארובה אבל הכא כופת הוא רק בול עץ. וגם כשצבעו הו\"ל כשאר בול עץ שצבעו. דלא מחשב עי\"ז כלי: ",
+            "ורבינו הר\"ב הרכיב פה דברי הר\"ם והר\"ש. ולא זכיתי להבינם כלל. שכתב שהוא סל קטן מערבה ואוכלין עליו לחם ולא ידענא מה נפ\"מ אם יאכל ומה יאכלו עליו. ואנן רק שיהיה לו ב\"ק. ושיהיה ראוי לישיבה בעינן. ותו אם הוא סל מערבה. א\"כ גם דפנותיו הם מערבה. וא\"כ גם כשהוסר העור נשאר ב\"ק שלו כמעיקרא. ואי בשאין הדפנות מגודלין מערבה. וכדמסיק דכשהוסר העור אין בו דפנות. א\"כ האיך שייך בזה לקרותו בשם סל מערבה. שרק השולים המועטין הן מהם. ולא בשם סל של עור שכל ד' הדפנות עשויין רק מעור. ותו אי עשוי לאכול ע\"ג היאך יטמא מדרס הרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. וצ\"ע: ",
+            "ותמוהין דברי הר\"ב. שכתב דרק הרגלים טמאין ולא הספסל. וזה תימא. דודאי אילו היה הרגל כלי היה מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אבל הרי הרגל לבד אינו כלי. ואפי' נפרק ודרס עליו הזב אמק\"ט רק בעתיד להחזירו (כספי\"ח). ואף דהכא הרי מוחזר ועומד הוא. התם עתיד להחזירו לדבר המק\"ט. אבל הכא שמחזירו לספסל אבן שאמק\"ט. א\"כ ממ\"נ אי חשבינן להרגל כעיקר הכלי. א\"כ היאך אפשר לטהר. האבן שבספסל. הרי כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). ואי חשבינן להדף של אבן שבהספסל לעיקר הכלי. א\"כ היאך נטמא הרגל הרי כל המחובר לטהור טהור (שם). אולם דברי הר\"מ שמהם הוציא הר\"ב פירושו זה יש לכונס ממש לפירושינו בפנים. וכן בחיבורו (פכ\"ה מכלים ה\"ה) דבריו נוטין ממש כדברינו: ",
+            "כך הם דברי הר\"ב. ולא הבנתי דבריו הללו כלל. והרי מש\"ס (ברכות ד\"ס ע\"א) נראה שהיה תחת הקרשים מים רותחין עמוקים. שכשהאדם נופל לשם מיד מת. ובהקרשים היו נקבים שהאד העולה לשם מהרותחין שתחת הקרשים מזיעין הבני אדם שרוחצין על הקרשים. וא\"כ איך אפשר שכשישבו על הקרשים ינצלו הבגדים מטנוף. ותו אם גם יהיה כך ושזה יהיה טעם דרבנן. א\"כ מ\"ט דר\"ע דפליג דכיון דאין המושב רק דרך ארעי איך יטמא משום מדרס. או מה טעמא דרבנן דמקילי כיון דע\"כ מושב לנוח הוא מה לי ארעי או קבע. הרי ישיבת הסתת ודאי רק בשא\"א לו להשתמש בכסא אחר. ואפ\"ה מטמא מדרס. אלא נ\"ל דה\"ק שאינן עשויין ר\"ל שאינן מחוברין יחד בשעם. רק כדי שיהיו המים מהלכין תחתיהן שלא יבצבצו הרותחין מבין הסדקין למעלה על הנסרים במקום שבני אדם הולכין שם יחף ויכוו. [אלא שהאד יעלה לשם דרך הנקבים הגדולים שבקרשים מן הצד במקום שאין בני אדם באים לשם] ורבנן לטעמייהו לעיל סי' נ\"ו. דבעינן שיעשה מעשה רבה. דמוכח לישיבה. משא\"כ הכא הרי הדפין אין מטמאין מדרס. רק מדשגמן והשגימה לא היתה בהן כמעשה לישיבה. רק כדי שלא יכוו הבנ\"א. ואינו מעשה המוכיח לישיבה: "
+        ],
+        [
+            "ותמוה איך כדור וחביריו כשהן שלמין יק\"ט. הרי הם פשוטי כלי עור שכשאין להם שיעור מדרס דהיינו ה' על ה' טפחים (כפכ\"ז מ\"ב) אינן מק\"ט כשמשמש רק לאדם. או אפי' כשמשמש לאדם וכלים. אבל רק בשעת מלאכה (כלעיל רפט\"ו ופט\"ז סי' פ'). ואי\"ל דהנך דהכא מדיש להן חלול בפנים אינן כפשוטי כלי עור. דהרי יש להן תוך וב\"ק. ליתא. דהרי חללן סגור בתפירות סביב ושמעינן לעיל (פ\"ב סי' מ') בחבית של שייטין דחלול הסגור מכל צד ל\"ש ב\"ק. ואת\"ל התם אין החלול עשוי למלאותו. משא\"כ הנך דהכא. ליתא. דאדרבה מדעשוי למלאותו בדבר שלא יוציאו משם לעולם. קיי\"ל דל\"ש ב\"ק. (כרמב\"ם פ\"ב מכלים ה\"ג). ולימא מסייע ליה להרמב\"ן שהביאו רמל\"מ (פ\"ד מכלים ה\"א) דפסק דב\"ק העשוי למלאות שמיה ב\"ק. ואי\"ל דרמב\"ם דס\"ל דב\"ק העשוי למלאות ל\"ש ב\"ק ס\"ל דמתניתין דהכא אתיא כר\"א דשמיה ב\"ק. אבל חכמים פליגי עליה וס\"ל דל\"ש ב\"ק. וכן כ' באמת רש\"י (סנהדרין ס\"ח א'. ועי' בר\"ש לקמן פכ\"ו מ\"ב). ליתא דהרי הרמב\"ם דס\"ל דל\"ש ב\"ק. ואיהו בכבודו ובעצמו פסק (בפ\"ז דכלים הט\"ו) כסתם מתניתין דהכא. וי\"ל דרמב\"ם ס\"ל דהא דב\"ק העשוי למלאות ל\"ש ב\"ק. היינו באינו עשוי לפתחו לעולם. משא\"כ הנך דמתניתין מדעשוי לפתחן לפרקים. דהיינו כשיתדחק המוכין שבתוכן יחד ויתרוקן הב\"ק בזויותיו. מוציא המוכין ומשרביטן. כדי שכשיחזירם לתוך כיסן יתמלא כל החלול מהמוכין. וכ\"כ תפילין. אף שאין חייבים לבדקן לעולם (כא\"ח סי' ל\"ט) עכ\"פ הרי אפ\"ה מצוה לבדקן לפרקים (כמג\"א שם) משו\"ה מחשבו ב\"ק: ",
+            "וא\"ת כיון שהמוכין בעצמו אמק\"ט. האיך יק\"ט אגב הב\"ק. דבשלמא בעוד האוכף תפור סביב הרי המוכין שבתוכו נצרך לתשמישו. ובכל כה\"ג אמרינן כל המחובר לטמא טמא (כפי\"ב מ\"ב). אבל לאחר שנפתח האוכף. ותו לא חזי המוכין שבתוכו להשתמש עם האוכף. דאל\"כ ל\"ל טעמא מפני שהתפר מחברו הרי בלא זה כיון דחזי עדיין לתשמישו שבתחלה. פשוט דג\"כ מק\"ט כאילו לא נקרע. אע\"כ בלא חזי השתא לתשמישו שבתחלה. וא\"כ אף שהמוכין מחובר להעור של האוכף. אמאי המוכין יקבל טומאה אגב הב\"ק. הרי אין צריכין זל\"ז כלל. ומ\"ש מארגזים שבתיבה שנפחתה. ותורמל וחמת שנפחת ב\"ק א' בהן. שאע\"ג שהב\"ק השלם מק\"ט. אפ\"ה הב\"ק הנפחת שמחובר אל השלם. אינו חיבור לו ואינו מק\"ט עמו (כלעיל פי\"ט מ\"ז וח'). ואת\"ל דהכא כיון שמחובר המוכין בתפר עם האוכף. עדיין חזי לתשמישו שבתחלה. ולהכי מק\"ט. עכ\"פ ק' למהר\"ם שכ' רתוי\"ט הכא בשמו דתפר מחברו דקאמר הכא. ואין ר\"ל שתפור בהאוכף. רק ר\"ל שאינו רגיל להוציא מה שבתוכו. דנהי דלא ק' אפירוש זה. דא\"כ הו\"ל ב\"ק העשוי למלאות לעולם ואמק\"ט כלל. וכמש\"ל. די\"ל דאוכף שאני. דאפי' אין לו ב\"ק הרי יש בו שיעור מדרס. ובכה\"ג אפי' פשוטי כלי עץ ועורכיון דמק\"ט מדרס. נטמא גם משאר טומאות (כנדה פ\"ו מ\"ג). אבל קשה גם לפי' זה. מה מהני שהמוכין הוא תוך האוכף. ואינו רגיל להוציאו משם לעולם. הרי גם ארגזים שבתיבה וכיסין שבתורמל. אינו רגיל לנתקן זמ\"ז. ואפ\"ה לא מחשבו חיבור זל\"ז. י\"ל התם אף כשכולן שלמין אין תשמיש של זה צריך לשל זה. ולפיכך אף שבזמן שכולן שלמין. כשנטמא א' נטמא חבירו. מדכולן בני קב\"ט נינהו. עכ\"פ בנפחת א' מהן לא נטמא הנפחת כשנטמא השלם. דאינו חיבור לו. מדא\"צ לו כלל. ולמגזייא מהתם קיימא. אבל הכא דתשמיש האוכף כשהוא שלם צריך להמוכין שבתוכו. לפיכך אף דהשתא נפחת התפר. אפ\"ה כיון דצריך האוכף להמוכין. ודאי שוב יתקנו. לא גרע מכרע שבמטה שמטמאת איברים בעתיד להחזירה (כפי\"ח מ\"ז וט'). כ\"ש הכא שבאמת עדיין תפורין יחד. או עכ\"פ מחוברין יחד. דמחשב כולו ככלי א' ומק\"ט יחד ככלי א' (ועי' מ\"ש בס\"ד פכ\"ד סי' פ\"ה). וא\"ת עכ\"פ ק' לב' הפירושים. דכיון שתשמישן א'. וכל א' צריך לחבירו. א\"כ למה צרכינן להטעם שהתפר מחברו. הרי גם בל\"ז נמי. מדעתיד להחזירן מק\"ט. דוכי ס\"ד דמנורה של פרקים (פי\"א מ\"ז) ואברי המטה (פי\"ח מ\"ה) ושאר כלי בעלת אברים המחוברין כולן יחד. לא יק\"ט מדרגיל לפרקן זמ\"ז. ואת\"ל התם הכלי שלם. משא\"כ הכא הרי נפתח התפר. ליתא דהרי התם גם בשמפורקין מקב\"ט האבר (כספי\"ח) וכ\"ש הכא שהמוכין עדיין תחוב תוך הכיס. וי\"ל התם נפרקו אברי הכלי זמ\"ז שלא בדרך קלקול. אבל הכא שנפרד חבורן דרך קלקול. להכי דוקא בתפורין ממש יחד או בשאינו רגיל להוציאן הוה חיבור זה לזה: ",
+            "ומרכב לתוס' עירובין (דכ\"ז א') ולרב\"א ריש כלים. היינו כל דבר שיושב עליו בפיסוק רגלים וכן משמע לכאורה דעת הרמב\"ם בפירושו. וגם בחיבורו (פ\"ו ממושב) דממשיל משלים הוא. וקאמר כגון מרדעת החמור. א\"כ לדעת רבותינו הנ\"ל גזירת הכ' הוא. דכשיושב עליו בפיסוק רגלים. יהיה טומאתו קלה משאם ישב על המושב ברגלים מחוברין יחד. ר\"ל בין כלי שמיוחד לתשמיש זה או זה. דבאמת אין חילוק בין ישיבתו או רכיבתו של זב. אלא במה שהכלי מיוחד לו (כספ\"ב דזבים) אולם לרש\"י (עירובין שם) ולר\"ש ורא\"ש והר\"ב (פ\"א דכלים מ\"ג) מרכב היינו דבר המחזק הרכיבה. בין שהוא התפוס של המרכב. דהיינו החגורה שתופס בב' טבעות שבאוכף מזה ומזה. וחוגר בה הבהמה מתחת בטנה. ומהדק עי\"ז האוכף שע\"ג הבהמה. ונקרא בל\"א זאטטעלבאגען. וה\"ה הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל בל\"א. וכ\"כ הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ\"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין ב' הסמוכות הנ\"ל שבאוכף מרוחקין זמ\"ז. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. וכל ג' מיני כלים הנ\"ל. דהיינו החגורה. והשטייגבעגעל. והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. י\"ל דמה\"ט הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי. אבל הנך מדמסייעים עכ\"פ לרכיבה חות דרגא בטומאתו. נמצא שאינו גזירת הכתוב. וכן משמע בש\"ס עירובין שם. וכן נ\"ל נמי להוכיח ממשנתינו. מדאיצטריך לפרש דמרכב היינו זריז מדוכה ועביט וכו' ולמה דוקא הנך. טפי הו\"ל למנקט בקיצור. כל שיושב עליו בפיסוק רגלים. אע\"כ דרק הכלים המסייעים לרכיבה דינן כמרבב. והיינו חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות שתוחבין באוכף וכמש\"ל. ולהכי איצטריך תנא לפרש דרק בזריז ומדוכה ועביט. רק בהנך יהיה חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות נחשבות רק מסייעים לרכיבה ודינן כמרכב. הא במחוברות לשאר אוכפין. נסמכין עליהן ממש. ודינן כמושב ור' יוסי ס\"ל דגם שטייגבעגעל שבטפיטון דינו כמושב משום שעומד עליו בקומפאן (ועי' ביבקש דעת ססי' כ\"ח) ונ\"ל דגם לדיעה הראשונה שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. עכ\"פ גם ג' הכלים הנ\"ל שמחוברין להאוכף ומסייעים לרכיבה. גם הם דינן כמרכב. דכל המחובר לטמא טמא כמוהו (כלעיל פי\"ב מ\"ב) ויתורגם מלת מרכב בל\"א רייטצייג. וכך נוטין דברי הר\"ב (מ\"ב ד\"ה טפיטון) שכ' שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. אלא שבמחכ\"ת סותר א\"ע. דלעיל (פ\"א מ\"ג) כתב בפירוש דרק התפוס שבאוכף (ר\"ל השטייגבעגעל) נקרא מרכב. אבל אוכף עצמו נקרא מושב. אם לא שנאמר דאוכף שזכר שם. היינו אוכף שיושבים עליו ברגלים מחוברין. כמו שרגילין בכה\"ג לרכב על הגמלים. וכ\"כ אוכף שרוכבות עליו הנשים על הסוסים. שיושבות על האוכף ברגלים מחוברות יחד. ואפ\"ה התפוס של אוכף כזה. דהיינו השטייגבעגעל אף שמחובר לאוכף שאין יושבים עליו בפיסוק רגלים. אפ\"ה התפוס שמסייע להיושב טמא משום מרכב. מיהו רש\"י הנ\"ל ושאר רבותינו שזכרנו ודאי ס\"ל דרק ג' מיני כלים הנ\"ל נקראים מרכב. אבל אוכף אע\"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. נקרא מושב. ולפ\"ז מה דקאמר הכא. דעביט וטפיטין ואוכף טמאין משום מרכב. אין ר\"ל הן עצמן. דהרי לרבותינו הנ\"ל אפי' הך שיושב עליהן בפיסוק רגלים מושב הוה. אלא ר\"ל הסמוכות שבאלו שמחוברין בהנך מטמאין משום מרכב. והא דנקט סמוכות שבהנך. היינו משום דכל שיושב עליו בלי פיסוק רגלים אין רגיל להיות בו סמוכות. מדבל\"ז יושב מכונן. ורק באוכף וכדומה שיושב עליו בפיסוק רגלים שבקל ישמט מעל הבהמה רגילין לחבר בהאוכף סמוכות לחזק רכיבתו. ואע\"ג שמחובר האוכף עם השטייגבעגעל יחד. אפ\"ה כיון שכל א' משתמש תשמיש אחר. להכי כל א' יש לו טומאה בפ\"ע. והא דתנן (פי\"ב מ\"ב) כל המחובר לטמא טמא. היינו בששניהן עשויין לתשמיש א'. ולא בשכל א' משתמש למין תשמיש אחר. דלא כטבלא מלא קערות (פ\"ב מ\"ז) וכבר הערנו בזה במקום אחר. וכל זה דלא כרתוי\"ט (פ\"א מ\"ג) שכ' דצ\"ל שאין הסמוכות מחוברין בהאוכף. וראייה לדברי מלעיל (פי\"ט מ\"ד) בנישא הזב על המטה שמזרון בו. דקיי\"ל כר' יוסי. דמי\"ט ולפנים מטמא ב' ופוסל א'. ומי\"ט ולחוץ מטמא א' ופוסל א'. הרי אף שכולו גוף א'. אפ\"ה חלוקין בדין טומאתן. מכ\"ש הכא. שהן באמת ב' כלים מיוחדין כל אחד לתשמיש אחר. אלא שמחוברין יחד. ולפי דברינו הנ\"ל בישב הזב בפיסוק רגלים על האוכף. אף דמדחוברין יחד האוכף וג' כלי סמוכין שלו. נטמאו כולן אף שלא נגע בהסמוכות. עכ\"פ רק האוכף שישב עליו הזב נעשה מושב. אבל הסמוכות שמחוברות בו. לא נעשו רק ראשון. מדנגעו במושב. והיינו דוגמת המזרון שחוץ מי\"ט הנ\"ל. נמצא שא\"א שהסמוכות יתטמאו משום מושב רק בשתמך הזב א\"ע עליהן. או דלמא אדרבה מדמינן סמוכות למזרון באידך גיסא. ומשו\"ה כשישב הזב על האוכף נעשו הסמוכות המחוברות לו אה\"ט. דבשלמא מזרון שהוא עצמו לא חזי למדרס (ועי' מ\"ש בס\"ד פי\"ט בבועז סי' ח'). לפיכך מדהוא מחובר להמדרס. דיינינן ליה כאילו ישב עליו הזב. ונעשה ראשון. מדעכ\"פ נגע בהמזרון. אבל הכא כשישב על האוכף שהסמוכות מחוברות בו. חשבינן ליה כאילו ישב על הסמוכות. לפיכך האוכף נעשה מושב. והסמוכות נעשו מרכב. ואי\"ל מ\"ש סמוכות שמחוברות לאוכף שלא נעשו מושב כהאוכף. רק נעשו מרכב שקל ממושב. ומ\"ש ממזרון הנ\"ל תוך י\"ט מהמטה. שכשישב הזב על המטה נעשה המזרון מושב. י\"ל התם כל תוך י\"ט מהמטה. בטל המזרון לגבי המטה. והרי הוא כחלק מחלקי המטה. אבל הכא התורה אמרה שהמרכב לא יהיה נטמא בטומאת המושב. עוד נ\"ל דאף לבתר מ\"ש הרמב\"ם (רפ\"ו ממושבות) דל\"ש שישב על המשכב או שכב על המושב נעשה מדרס לא תידק מינה. הא בישב או נתלה על המרכב. לא נעשה מדרס. והיינו משום דא\"ל עמוד ונמ\"ל. דהרי לא נעשה רק שיתמוך עליו הרוכב. לפיכך אינו נעשה מדרס רק בשתמך באמת הרוכב רגליו עליו ליתא דהרי בפירוש תנינן לעיל פ\"ק דמרכב מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אע\"כ לאו דוקא נקט הרמב\"ם משכב ומושב דבכל גונא נעשו מדרס. אלא גם מרכב כן בכל גונא שנתמך עליו גוף הזב נעשה מדרס. ורק זה נ\"ל דבישב הזב על האוכף שתלוי בו הסמוכות אף שלא פגע ולא נגע בהסמוכות. אפ\"ה כיון שמחוברין יחד נעשה גס הסמוכות מדרס. אבל לא בטומאת מושב. רק בטומאת מרכב. וכמש\"ל. ולא זכיתי למצוא גלוי עדיין לדין זה: ",
+            "כך פירשתי ע\"פ ב\"ר (פל\"ג) דאמרינן התם ריב\"ל סליק לרומי. חזא תמן עמודין מכוסין בטפיטין (ספיטין ט\"ס הוא שם) וכו'. מזה נראה שהן יריעות מצויירות. וכן נקראין אצלינו טאפעטען בל\"א. וכ' בערוך שהן כעין יריעות שתולין בכותלין. ומכסין בהם הסוסים לנוי. מיהו נ\"ל דהכא לא מיירי במכסה בה גב הסוס. ועליו חובשין האוכף כמו שעושין בשאבראק שלנו. דא\"כ פשיטא דמטמא משום מרכב. ואי דאתא לאשמועינן רבותא אליבא דר' יוסי דאע\"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. אפ\"ה מחשב מושב. א\"כ מ\"ש טפיטון דנקט. ומ\"ש סוס דנקט. לאשמעינן דינא דילי' בכל אוכף שאע\"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים אפ\"ה מחשב מושב. אלא נ\"ל דקמ\"ל מדסד\"א דכיון דאין מכסין בו הסוס רק לקשטו. ואין עיקר כוונתו לנוח על גביו. הו\"ל נויי בהמה שאמק\"ט (כרפי\"ב) קמ\"ל. א\"נ דמיירי הכא דהטפיטון תלוי בב' צדדי הבהמה. ומחוברין בשפה התחתון של האוכף. והר\"ב כתב כאן דטפיטון היינו אוכף. ולא ידענא מי סני לשון אוכף מטפיטון. ותו מה קמ\"ל דפשיטא דמטמא משום מושב. ותו א\"כ מ\"ט דת\"ק דפליג עליה הרי הר\"ב בעצמו כ' (בפ\"א דכלים מ\"ג) דכל שיושב עליו אפי' בפיסוק רגלים נקרא מושב: ",
+            "ותמוה מ\"ט דר' יוסי. הרי כסא כלה וחיה חזו שפיר לישיבה. וגם כסא כובס. מ\"ש מישיבת הסתת (פכ\"ב מ\"ח) דאע\"ג דעשוי רק למלאכתו אפ\"ה מק\"ט מדרס. ובתוס' חדשים כ' דטעמא דר' יוסי דכיון דמיוחד רק לכלה וחיה וכובס הו\"ל כאינו מיוחד לישיבה לכל אדם וא\"ל להיושב עונמ\"ל. ותמהני א\"כ בישיבת הסתת נמי נימא הכי וגם מעולם לא שמענו עונמ\"ל כזה. רק מישיבה למלאכה. אבל לא מישיבה לישיבה אחרת. שנאמר להיושב עמוד מדנרצה להושיב עליו אדם אחר. ותו דלפי דברי תוס' חדשים. א\"כ כ\"ש כסא שאינו שלו שאמק\"ט מדרס. מדא\"ל הבעה\"ב להזב עמוד ואשב אני עליו. וכן קיי\"ל באמת. מדאמרינן ב\"ק (דסו\"ב) משכבו ולא הגזול ואמרינן בת\"כ יכול נמעט גם הגנוב. ת\"ל טמא. ומה ראית. מרבה אני גנוב שנתיאשו בעלים ממנו וכו'. א\"כ נראה ברור דכל כסא דלא נתיאשו בעלים ממנו. הו\"ל כשל אחר שאמק\"ט מושב. וכן כתב הרמב\"ם מפורש (פכ\"ד מכלים ה\"ז) דכסא שאינו שלו אמק\"ט מדרס. א\"כ הא דפליגי הכא בכסא כלה וחיה וכובס. בישב אדם אחר ק' ממ\"נ היכא איירי אי בשהכסא שייך לכלה וחיה וכובס. וישב עליו אדם אחר. מ\"ט דרבנן דמטמאי. הרי גם כל כסא שישב עליו אדם שאינו שלו לא נעשה מדרס עי\"ז. ואי מיירי בשהכסא שייך לאותו שישב עליו כשהוא זב. ורק שיחדו לכלה חיה וכובס. קשה מ\"ט דר' יוסי דמטהר בשישב עליו בעל הכסא. וכי ס\"ד דבעל הכסא שהכסא שלו לא יעשהו מדרס. והנך שאין הכסא שלהן רק יחדוהו להן יעשוהו מדרס. ואת\"ל דפליגי במשמעות מלת משכבו. דלת\"ק משמע דסגי בשהכסא שלו. אע\"ג דמיוחד לישיבת אחר. או בשישב עליו האדם האחר שמיוחד לו הכסא. אע\"ג שאינו שלו. ולפיכך בין שישב עליו בעל הכסא או אותו אדם שמיוחד לו הכסא. נטמא מדרס. ור' יוסי ס\"ל דמשמעות מלת משכבו תרתי משמע. שיהא שלו. ושלא יהיה מיוחד רק לאדם אחר. ולפיכך הנך ג' כסאות בין שישב עליו בעל הכסא או האדם שאינו שלו אבל מיוחד לו. לא נעשה הכסא מדרס. ולהכי תנא קמא ורבי יוסי סתמא קאמרי מר מטמא לכל אדם ומר מטהר לכל אדם. עכ\"פ קשה הרי ישיבת הסתת (פרק כ\"ב משנה ח') נמי ע\"כ בכה\"ג מיירי שהישיבה שייך לאדם אחר. ואפ\"ה מטמאינן להישיבה בין בשישב עליו בעל הישיבה או המסתת. ולמה לא פליג גם התם ר' יוסי. ודוחק לומר דבאמת גם התם פליג. ויהיה סתם ואח\"כ מחלוקת. וכבר כתבנו במקום אחר. דאע\"ג דבכה\"ג קיי\"ל דאין הלכה כסתם. היינו דלא נימא דהלכה כך מדנאמר בלשון סתם. אבל אפ\"ה אפשר שיהיה הלכה כך מהוכחה אחרת. וכי הכא דאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. אפי' נגד ר' יוסי דנימוקו עמו (ועי' בכורות דל\"ז א') עכ\"פ ק' אי הכי למה נקט התם סתת בסתמא. והכא כובס וחביריו בפלוגתא. וכי אין זה הכרעה שיש חילוק בין הך דהתם דכ\"ע מודו בה דנעשה מדרס להנך דהכא דפליגי בה. ורבינו הרא\"ש ז\"ל כ' דטעמא דר' יוסי הכא דאמק\"ט מדרס היינו מדמיוחד רק לישיבה לפרקים רחוקים. הו\"ל כאינו מיוחד לישיבה. ולא זכיתי להבין ד\"ק. ושותא דרבינו לא ידענא. דהא תינח כלה וחיה. אבל אמאי מטהר ר' יוסי גם בכסא כובס. אף דמצוי שישב עליו. ואי\"ל דישיבת כובס פשוט דטהור לר' יוסי. דמידי דהוה כתיבה שפתחה למעלה (פי\"ט מ\"ז). וה\"נ כשירצה להניח תחתיו בגדים. א\"ל להיושב עמונמ\"ל. ליתא דא\"כ מ\"ט דרבנן דפליגי עליה ומטמאו. אע\"כ דהכא שאני ושאני מתיבה. דאם א\"ל עמוד היינו רק כדי שיחזור וישב שם כדי להכביד על הבגדים שתחתיו. אמנם ל\"מ היה נ\"ל דטעמא דר' יוסי דכל מושב שאינו לנוח רק לכבוד. או ללידה כפי הנאות להמילדת ליקח ממנה הולד או בשעשוי הכסא לכבוש תחתיו בגדים. מדכולן אינן לנוח אינן בכלל מושב דקרא. ולפיכך אפי' הכסא הוא של הכלה וכו'. והן עצמן יושבין עליהן. לא נעשה מדרס. אבל מושב סתת. הרי מדיכול לסתת מבלי שישב עליו ודאי המושב לנוח עביד. והו\"ל כשאר כסא. ולהכי לכ\"ע מטמא מדרס [וע\"כ צ\"ל דתרכוס של ספרין ובסיס של סופרין שנזכרו במשנה ה' ו' בפכ\"ד. ועוד אינך מושבות של בעלי מלאכות שנזכרו שם. כולן שיערו חכמים דישיבתן הוא לנוח. כמושב המסתת]. והנה אגב דאתא לידן נימא בה מלתא. דלכאורה היה נ\"ל דדוקא גזול ממעטינן בסוגיא דב\"ק הנ\"ל שלא יהא הגזלן מטמאו במדרס. מדיושב עליו שלא ברצון בעלים. הא בישב עליו אדם אחר שאינו בעליו. אע\"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו אפ\"ה כיון דמסתמא אין הבעלים מקפידין כשישב עליו אדם. וכ\"ש כשהכסא שאול או שכור. דהרי אז הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. הו\"ל הכסא באותה שעה שישב עליו כשלו. ונעשה שפיר מדרס. וא\"כ י\"ל דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הכא. היינו בישב עליו אדם אחר שלא הרשוהו בעלים בפירוש. דלרבנן אע\"ג דכבר יחדוהו הבעלים לכלה וכו'. אפ\"ה אינן מקפידין בשישב עליו לפעמים אדם אחר. וככסא אחר דמי. ולר' יוסי כיון שיחדו בפירוש לכלה וחיה וכובס. וגם תמונת ג' כסאות הללו מוכיחות למי נעשו. להכי בישב אדם עליהן בלי רשות בעלים בפירוש. אמרינן מסתמא כלא הרשהו דמי. וכישב על כסא שאינו שלו הוה. ולא עשהו מדרס. אבל מושב סתת מסתמא אין הבעלים מקפידין בשישב אדם עליו בשעה שאין צריכים להמושב. ולהכי לכ\"ע כל אדם עושהו מדרס. ואת\"ל אי גם כשאין הכסא של זב. כל שאין הבעלים מקפידין על ישיבת אותו אדם. גם הוא עושהו מדרס. אע\"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. א\"כ למה מרבה בת\"כ רק גנוב שנתיאשו הבעלים ממנו הו\"ל לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' כל כסא שאינו שלו דבודאי לא נתיאשו הבעלים ממנו. אפ\"ה עושהו האחר מדרס. י\"ל דאידך רבותא קמ\"ל דלא מבעי כל כסא של אחר. דודאי אין הבעלים מקפידין בשישב אדם אחר עליו. ודאי יטמאן אותו אדם במדרס. אלא אפי' גנב. דודאי בעלים מקפידין על ישיבתו עליו. אפ\"ה עושהו הגנב מדרס. דמדנתיאשו הבעלים ממנו. הו\"ל ככסא של גנב. ואעפ\"כ יש לעיין בזה. דוכי ולא הגזול כתיב בתורה. משכבו אמר רחמנא. וכל שאין המשכב שלו. אע\"ג דלא קפיד הבעה\"ב בשישב אדם אחר. עכ\"פ מדאין הכסא של האדם היושב. לא קרינן ביה משכבו. ואינו עושהו מדרס. וכן משמע פשטות לשון הרמב\"ם הנ\"ל. דכל שאין הכסא שלו אמק\"ט מדרס. וסתמא נקט. משמע בין שהרשוהו או לא הרשוהו לישב עליו. ולא עוד אפי' בהשאילו הכסא. אע\"ג דהרשהו לישב עליו. אפ\"ה מדעכ\"פ אינו שלו י\"ל דאמ\"ט מדרס. דמ\"ש מד' מיני שבלולב. דמדכתיב גבייהו לכם. ממעטינן שאול וגזול. ומאי אולמא הך מיעוט דמלת לכם התם ממיעוט דמלת משכבו. דנימא דבהשאילו הכסא יהיה כשלו ויעשהו מדרס. ואפשר עוד דאפי' בכסא ששכרו ג\"כ אינו עושהו מדרס. וגם בד' מינים בלולב. ג\"כ אינן כשלו. דאע\"ג דקיי\"ל שכירות ליומא ממכר הוא (כב\"מ נו\"ב) אפ\"ה הרי כבר כתבו תוס' שם (ובע\"ז טו\"א) דהיינו רק לענין אונאה. ואע\"ג דקיי\"ל דגם לענין שיקנה לו חצירו סגי בששכר החצר (כח\"מ קצ\"ח ס\"ה) אלמא דגם לשאר מילי דיינינן לשכירות כשלו. י\"ל דהרי כבר כתב הש\"ך (ח\"מ שי\"ג) בשם נ\"י וריב\"ש דגם התם רק לענין ההנאה של שכירות דהיינו דתקנה לו חצר המושכר למציאה שבתוכה. הו\"ל כקנוי לו החצר. אבל לא לענין גוף הדבר. וא\"כ ס\"ה לענין מדרס וד' מינים שבלולב דבעינן שיהיה גוף הדבר ממש כשלו. גרע וגרע ממתנה ע\"מ להחזיר דאז באותה שעה הוה ממש נשלו. משא\"כ שאול ושכור. וכן משמע פשטות לשון הרמב\"ם הנ\"ל דנקט סתם דכל משכב ומושב שאינו שלו אמק\"ט מדרס. משמע ודאי דגם שאול ושכור ממעטינן להו ממלת משכבו. וא\"ת לפ\"ז א\"כ למה נקט הש\"ס משכבו ולא הגזול. ולא נקט רבותא טפי. דאפי' שאול ושכור. אע\"ג שהתרצה הבעלים שישב עליו אפ\"ה אמק\"ט מדרס. י\"ל דנקט גזלן וגנב התם וכ\"כ לקמן (פכ\"ו מ\"ח) לאפוקי מדעת ר\"ש בסיפא התם. דס\"ל דסתם גזילה מיאש. אבל אינו מיאש גניבה. קמ\"ל הכא איפכא. אבל באמת אפי' שאול ושכור שיושב עליו מדעת בעלים. ג\"כ אמק\"ט מדרס. אמנם ק\"ל מדאמרינן (נדה ל\"ג ב) דמתניתין התם דקתני אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה. מיירי בכותי שדרס על בגדי חבר ונגע הבגד בתרומה. דנטמאה התרומה ואינה נשרפת מדהו\"ל רק ספק טמא. וק' היאך אפשר שתהיה התרומה טמאה מדנגעה בספק מדרס. הרי הו\"ל משכב שאינו שלו ולא נעשה מדרס כלל. ואי\"ל דעכ\"פ נטמאה התרומה מדנגעה בבגד שנגע בספק זב. ליתא. דהרי אמתניתין דהתם קאי דקתני בה ואין חייבין עליו על ביאת מקדש. ואי משום מגעו מאי איריא ספק בועל נדה. הרי אפילו ודאי זב אין חייבין כשהכניסו במקדש בגד שנגע. מדהו\"ל הבגד רק ראשון (רמב\"ם פ\"ג מביאת מקדש) תדע דהרי הש\"ס נקט שדרס על בגדי חבר (ועי' תוס' שם בנדה ד\"ה שדרס). ולכאורה היה אפשר לתרץ ממה שהקשו תוס' (ב\"ק דסו\"ב ד\"ה שגזל) כדומה לזה. אמאי דקאמר הש\"ס משכבו למעוטי גזול. והרי תנינן (חגיגה פ\"ג מ\"ו) בגנבים שנכנסו לתוך הבית. דביש עמהן עובד כוכבים או אשה אז כל המשכבות שבבית טמאין. אלמא דאף משכב שאינו שלו נעשה מדרס. ותרצו דעכ\"פ טמא מדרבנן. ובזה יש לישב נמי דברי הרמב\"ם. דלא תקשי דידיה אדידיה. דהרי פסק (בפכ\"ד מכלים) במושב שאינו שלו שאינו מק\"ט מדרס. ורבינו בכבודו ובעצמו שוב פסק (פי\"ב ממשכבות הי\"ב) הך דשלהי חגיגה הנ\"ל דביש עמהן אשה נטמאו המשכבות. אע\"כ דהא דקאמר נטמאו היינו רק מדרבנן. ואע\"ג שזה קצת דוחק. שלא פירש לנו רבינו עדיין בשום דוכתא ובפרטות בהלכות כלים הנ\"ל דגם משכב שאינו שלו עכ\"פ טמא מדרבנן. הרי גם בלא זה צריך לדחוק בדברי הרמב\"ם שם ברישא (בפי\"ב ממשכבות) דקאמר דבאין עמהן עובד כוכבי' או אשה אז כל כ\"ח הסתום בצמיד פתיל והמושבות כולן טהורים. והרי זה א\"א שיהיו המושבות טהורות דהרי עכ\"פ נטמאו ממגען. אע\"כ לצדדין קתני. דהכ\"ח עם צמ\"פ טהור לגמרי. אבל המושבות טהורים מלהיות אב כמדרס הזב. אבל עכ\"פ טמאין במגע ע\"ה. ורבינו דרכו בקודש דמחוי לן במחוג וסומך אמבין. אמנם קושייתנו מסוגיא דנדה הנ\"ל א\"א לתרץ כתירוץ התוס' דעכ\"פ בגד החבר שדרס עליו הכותי טמא מדרבנן. דא\"כ לא הוה צריך לאשמעינן במתניתין דאין חייבין עליו על ביאת מקדש וכו'. ותו דא\"כ ל\"ל לש\"ס למנקט התם כמה ס\"ס דלא לשרוף עלה התרומה. הרי אפי' נימא דהחמירו בטומאה דרבנן זו עכ\"פ בחד ספיקא סגי מדהו\"ל ספק דרבנן ולקולא. אע\"כ דה\"ט משום דמסתמא לא קפיד אינש בהכי בשישב או יעמוד אדם אחר על דבר שהוא מושב שלו. אם רק אין בדעתו לגזלו. ושפיר שייך בו משכבו. ואפשר נמי דהך דשלהי חגיגה ה\"ט דאף דכניסת הגנבים לבית הוא בלי רצון בעה\"ב. עכ\"פ ישיבת הגנב על הכסא לא קפיד ביה בעה\"ב. ובכה\"ג צריך לתרץ ולישב כמה משניות (טהרות פ\"ה מ\"ז וח' ופ\"ח מ\"א וב'. ופ\"ג מ\"א ועוד משניות טובא) דבכולהו דחיקא לפע\"ד טובא לאוקמינהו דטמאין מדרבנן: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ב. וא\"ת הרי לקמן (פכ\"ז מ\"ב) אמרינן דעור בין למדרס ובין לשאר טומאות צריך שיהיה בו ה' על ה' טפחים. וי\"ל דהתם היינו בנקרע מכלי גדול של עור בלי כוונה. אבל בקצצו מתחלה כך בכוונה. אז למדרס סגי בטפח על טפח (שם משנה ד') ולשאר טומאות בכ\"ש סגי (וכראב\"ד פכ\"ג מכלים ה\"ג) מיהו להרמב\"ם שם דלא מחלק כה\"ג צ\"ל דמיירי דהרצועות רחבות ג' אצבעות: ",
+            "וא\"ת הרי אין לך דבר קדוש קדושת הגוף טפי מתפילין. וג\"כ אסורים לכל תשמיש חול. ואפי' רק אזמנינהו להיות תפילין. מדהן קדושה עצמה (כסנהדרין מח א'). ואפ\"ה תנינן דמק\"ט (פי\"ח מ\"ח) ומ\"ש תפילין ממטפחות נבלי בני לוי. ואי\"ל תפילין שאני דאע\"ג דלא חזו לתשמיש חול. אפ\"ה אינן אסורי הנאה. ולא חמירי קדושתייהו כמטפחות נבלי בני לוי שהן קדשי מקדש. והרי רשאי למכור תפיליו (ערכין פ\"ו מ\"ג) להכי מק\"ט. ליתא. דהרי גם במטפחות מצויירות של ספרים דאמק\"ט (כפכ\"ח מ\"ד) כ' הר\"ב וגם הרמב\"ם (פכ\"ב מכלים ה\"ו) דלהכי אינן מק\"ט מדאינן מיוחדין לתשמישי חול. וק' וכי עדיפי הנך מתפילין דאע\"ג דאינן מיוחדין לתשמיש חול והן קדושין בעצמן. ממטפחות ספרים שאינן רק תשמישי קדושה. ואת\"ל תפילין שאני דאע\"ג שאין מיוחדין לתשמיש חול. אפ\"ה מדיש להן ב\"ק מק\"ט. דהרי כבר תנינן כל שיש לו ב\"ק מ\"מ טמא (פי\"ז מט\"ו) וסתמא ודאי משמע אפי' אינו מיוחד לתשמיש חול. עכ\"פ מדעשוי לקבלה מק\"ט. אבל מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחת ספרים. שאין להן ב\"ק. ואמק\"ט רק מדהן כלי העשוי לתשמישן. ולהכי כיון דאינן עשויין לתשמיש אדם לעניני חול אמק\"ט. ליתא דהרי בפירוש תנינן (חגיגה פ\"ג מ\"ז) דמעבירין על טהרת העזרה ומטבילין כל כלי מטולטל שבמקדש. בין שיש או אין לו ב\"ק. ואפי' שולחן שהוא פשוטי כלי עץ היה ראוי לטובלו. לולא טעמא אחרינ' דקאמר התם. וכ\"כ מטבילין הפרוכת (שקלים פ\"ח מ\"ד) אע\"ג דכולן אסורים לתשמיש הדיוט. אלמא דתשמיש גבוה חשוב תשמיש שיק\"ט עי\"ז. וכ\"ש מטפחות נבלי בני לוי ומטפחות מצויירות של ספרים דהול\"ל דלק\"ט. [ועי' תוס' ביצה די\"ד ב' ד\"ה מפני שרצו לתרץ דלהכי פרוכת טמא דחיישינן שמא האהיל על מת. וזה תמוה. מת מה בעי התם. הרי לא טבלוהו רק משום חשש מגע כהנים ע\"ה וככל כלי מקדש שטבלום אחר הרגל רק מהאי טעמא]. אלא נ\"ל דדוקא כל דבר שיש עליו שם כלי ממש. בין שיש לו ב\"ק או לא מק\"ט מדאו'. אבל דבר שאין עליו צורת כלי. טהור לגמרי (כרמב\"ם ספ\"ב מכלים) ומה\"ט כל העשוי לחפוי אמק\"ט (כספט\"ז) והיינו מדאין עליו צורת כלי כלל. ואפ\"ה בעשוי לכריכה. דהיינו לכרוך בו כלי אחר מכל הצדדים. להכי מדדמי לב\"ק גזרו בה רבנן שיק\"ט מד\"ס (וכדלעיל סי' מ\"ה) מיהו הא דמטמאינן לכל כלי שהוא לתשמיש קדושה כגון כלי ביהמ\"ק או תפילין. וכדאמרן היינו ג\"כ רק מדרבנן דמדאו' אמק\"ט. רק כלי שהוא לצורך אדם. ומה\"ט כל כלי שעשוי לתשמיש בהמה וכלים טהור. (כרפי\"ב) ולפיכך כיון דטומאת כלי תשמישי קדושה הוא רק מד\"ס. להכי דוקא בדבר שקבלת טומאתו בתשמישי חול הוא מדאו'. גזרו בה רבנן גם במשמש לקדושה. אבל דבר העשוי רק לכריכה. כגון מטפחות נבלי בני לוי. ומטפחות מצויירות של ספרים הואיל דגם בעשויה לתשמישי חול אמק\"ט רק מדרבנן. להכי בעשוי לתשמיש קדושה הו\"ל תרי דרבנן. וכגזירה לגזירה דלא גזרו בה רבנן ואמק\"ט כלל. וכ\"ש בכלי מקדש. דבל\"ז אין שבות במקדש רק בדברים מועטים (כפסחים סה א' ותוס' שם ד\"ה המכבד) וגם טומאה במקדש מלתא דלא שכיחא היא. ולא גזרו בה רבנן (כביצה די\"ח א'). ואפשר עוד דלהכי רק מטפחת נבלי בני לוי אמק\"ט. משום דשאר נבלים אין עושין להם מטפחות רק תיק שמניחין את הנבל לתוכו שלא בשעת מלאכה ולהכי אמק\"ט (בפט\"ז מ\"ז). אבל בני לוי לא היה עשוי לנבליהן תיק רק מטפחות כדי לאחוז בו הנבל גם בשעת מלאכה. דהיינו בשעה שמזמרים בהנבל. מדחששו שלא יתלכלך הנבל במשמוש הידים. והו\"ל כמשמש משמשי כלים בשעת מלאכה ושלא בשעת מלאכה. וסד\"א דמה\"ט יקב\"ט (כפט\"ז מ\"ז). קמ\"ל דעכ\"פ כיין דכורכין את הנבל רק כדי להצילו מזיעה ולכלוך הידים אמק\"ט (כפט\"ז מ\"ו). והר\"ש גם הוא כתב דרק הלוים היו רגילים ליקח מטפחת לכרוך בו נבליהן. אבל נבלי חול היו כורכין בעור ותיק (כדלעיל פט\"ז מ\"ז) ולא כתב טעם בדבר מה נשתנו אלו מאלו: ",
+            "ותמוה דהרי גם בב' בבות דרישא ג\"כ הולכין אחר הפנימי. וכדקתני מהוהא על הבריי' וקטנה על הגדולה. ונ\"ל דהאי על על דרישא לאו דוקא. אלא כמו ועליו מטה מנשה. שהוא לשון אצל וה\"נ ר\"ל שחברן יחד בין שזו או זו בפנים. וכן מוכח בסיפא. דקאמר כף מאזנים שטליי' על שולי המיחם. הרי שכף מאזנים בחוץ. והיאך מסיים עלה אם מבפנים. אע\"כ דמלת על במשנתינו לשון אצל הוא. ושפיר הדר מפרש אם מבפנים וכו'. ולפיכך תוכן משנתינו דבריאות הוא חשיבות יותר מגודל או פנימי. דאפי' האחרת יותר גדול. וגם היא פנימית. אפ\"ה הולכין אחר הבריאה. ואם אין כאן חשיבות בריאת לאחת יותר מלחברתה. הולכין אחר חשיבות הגודל. ואם גם בגודל אין חשיבות לאחת טפי מלחברתה. אז הולכין אחר חשיבות הפנימי. אמנם להרמב\"ם (פכ\"ז מכלים הי\"ז) ולהרא\"ש הכא. הא דקתני בכל הג' בבות דהולכין אחר העיקר. היינו שכששניהן טמאין וחיברן יחד. ונתנקב העיקר כמוציא רימון אע\"פ שהטפל הטמא סותם נקב של העיקר. אפ\"ה שניהן טהורין (עי' רכ\"מ שם). וא\"ת מ\"ש הכא ממגורות שבתיבה. וכיסין שבתורמל (לעיל ספי\"ט) דאמרינן דאפילו בנתנקב הגדולה אין הקטנה חיבור לה. ונשארת לק\"ט כבתחלה. ולמה לא ניזל גם התם בתר חשיבות הבריאת של הקטנה. ויהיה גם הגדול מק\"ט. ואי\"ל דהכא שאני שכשהושיבן זה לתוך זה נעשו ככלי א'. ליתא דא\"כ למה באין חשיבות בריאות אזלינן בתר גודל. וכמש\"ל. ומ\"ש מכרע טמא שחיברו למטה טהורה לא אזלינן בתר גודל. ושניהן טמאין (כפי\"ח מ\"ז). וכך הקשה הראב\"ד על הרמב\"ם שם בדוגמת זה. ונ\"ל דהתם שאני דמדא\"א להשתמש בעיקר המטה בלי הכרע. הו\"ל שניהן עקריים. ואזלינן לחומרא. עוי\"ל דהכא שאני ממגורות שבתיבה וכיסין שבתורמל. דהכא ע\"י הדבקתן יחד נסתם הנקב שבחברתה ועי\"ז אפשר לחבירתה לק\"ט מהשתא. לפיכך כשהבריאה ממש טמאה נעשת חבירתה חיבור לה וטמאה גם היא. משא\"כ התם במגורות וכיסין שאותו שניקב לא נסתם נקב שבו. וכ\"ש דאי נימא כפירוש קמא. דהכא מיירי בב' קופות שלמין. ודאי לא ק' ממגורות וכיסין שהבאנו לעיל. למה הכא אזלינן בתר חשיבות גודל. ולא ניזל ג\"כ בתר גודל במגורת וכיסין. די\"ל דהכא שאני דב' הקופות שלמין. להכי אזלינן בתר הך שהיא עיקרית טפי מחבירתה. מיהו נל\"פ דאף לרמב\"ם בשנתנקב העיקר בכמוציא רימון קודם שחברן יחד. אף שכשחזר וחיברן יחד נסתם הנקב ע\"י חיבורן. ודאי פרחה מיניה הטומאה הישנה. ושניהן טהורין (ועי' שבת קי\"ב ב'): אמנם מה שהקשה הראב\"ד שם להרמב\"ם דמה מהני שניקב בכמוציא רמון. הרי חזר וסתמו. לא זכיתי להבין. דהרי דברי הש\"ס ברור מלל (שם בשבת קי\"ב ב') דרק בניקב בכמוציא זית אם חזר ונסתם חוזר לטוי\"ש. אבל כשניקב במוציא רימון. אפי' בחזר וסותמו פנים חדשות בא לכאן. ופרחה לה טוי\"ש מינה. וכפי הנראה הבין הראב\"ד דהרמב\"ם ס\"ל דגם להבא אין העיקר נטמא בנטמא הטפל. ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פכ\"ג סי' ו':",
+            "ולפ\"ז אפשר נמי דלהכי נקט לעיל (פי\"ט מ\"ה) במטה שהי' טמא וחיבר לה מזרין. כולה טמא. ולא נקט איפכא שהיה המזרון טמא וחיברו למטה. דמ\"ש מכרע טמא שחיברו למטה שכולה טמא (בפי\"ח מ\"ז). אע\"כ מזרון במטה שאני. דכבר היתה המטה שלימה והוה חזיא לתשמיש דהשתא גם בלי חיבור המזרון לפיכך אם היה איפכא. שהיה המזרון טמא וחיברו למטה היו שניהן טהורין. דוגמת כף מאזנים שטליי' על היורה בחוץ הכא: "
+        ],
+        [
+            "כך נ\"ל פי' הר\"ש והר\"ב. שכתבו וז\"ל. דבנפלו משקין טמאין על החרחר לא נטמא רק ז' טפחים ואם על הדרבן לא נטמא רק ד\"ט. משמע מדברי רבותינו. מדלא נקטו רבותא טפי דבנפלו משקין טמאין על הז' או על הד'. נטמא בכל א' גם עיקר הכלי עמו. ש\"מ דבכה\"ג באמת גוף הכלי טהור. דהשיעורים שהזכיר התנא כל אחד נחשב אחוריים לעיקר הכלי הסמוך לו. אולם הרמב\"ם בחיבורו (פכ\"ח). נקט ממש לשון הר\"ש. רק מוסיף בה דברים. דז\"ל דבנפלו על הריוח שבין ז' לד'. אותו הריוח לבד טמא עכל\"ר. מזה הלשון משמע לכאורה דבנפל על ז' וד' נטמא החרחר והדרבן. דאל\"כ למה נקט שנפל על הריוח. ולא נקט רבותא טפי דבנפל על ז' וד' לא נטמא החרחר והדרבן אע\"ג דשייכי אהדדי כל טפל להעיקר שלו. או לכללינהו יחד. דבאם נפל על כל הריוח שבין חרחר לדרבן. הריוח לבד טמא. מיהו י\"ל דלעולם ס\"ל להרמב\"ם כהר\"ש והר\"ב. דז' וד' הם כאחוריים לחרחר ודרבן. ובנפלו משקין על הז' וד' לא נטמא חרחר ודרבן. ואפ\"ה לא כללינהו רמב\"ם לז' וד' בהדי הריוח דבעי לאשמעינן מלתא אחריחא שלא הזכירו הר\"ש והר\"ב. דהיינו שהז' והד' אף דמחשבו כאחוריים לחרחר ודרבן. אפ\"ה עכ\"פ מחשבו כחוך נגד הריוח שביניהן. דבנפל על הריוח לא נטמא הז' והד' וכ\"ש דחרחר ודרבן לא נטמא עי\"ז. וממילא משתמע דבנפל על ז' וד'. אף דחרחר ודרבן לא נטמא. דלגבייהו מחשבו הז' והד' כאחוריים. אפ\"ה עכ\"פ הריוח שבין הז' לד' נטמא. דלגבי הריוח מחשבו הז' והד' כתוך. וא\"כ להכי לא הוה מצי הרמב\"ם למכלל ז' וד' בהדי ריוח שביניהן. מדחלוקין בדינן מהריוח. וכן משמע לכאורה מפי' רבינו במשנתינו כאן שכתב בפירוש דהז' והד' הן התוך נגד הריוח שביניהן שהוא האחוריים. דבנטמא הריוח לא נטמא ז' וד'. משמע דהא אם נטמא ד' וז' נטמא הריוח. ואע\"ג דבחיבורו כ' דבנטמא חרחר ודרבן לא נטמא הריוח. היינו רק משום דהריוח אין לו שייכות כלל עם חרחר ודרבן. אבל עכ\"פ מדסמוכין לז' וד'. מחשבו כאחוריים לגבייהו. דבנטמא ז' וד' נטמא גם הריוח שביניהן מדמחשבו כתוך להריוח. נמצא שהר\"ש והרמב\"ם בחדא שיטה אזלו. דתרווייהו ס\"ל דהז' והד' מחשבו כאחוריים נגד חרחר ודרבן. ורק בפי' המשנה מחולקים. דלהר\"ש הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דהז' והד' מחשבו אחוריים והחרחר ודרבן מחשבו תוך. ומהריוח שביניהן לא מיירי תנא. ולרמב\"ם בפירושו הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דכל א' מהן עם הסמוך לו מחשב תוך. וממילא משתמע דהריוח שביניהן אחוריים. רק מדין הז' והד' נגד גוף הכלי מהא לא איירי תנא. רק הוא הוא הנזכר בתוספתא. וכך כתב גם רמל\"מ שם דהכי ס\"ל להרמב\"ם. ול\"מ היה נ\"ל דמסתבר טפי כפי' הרמב\"ם למשנתינו. והיינו מדנקט התנא בלשונו. מרדע יש לו אחוריים ותוך. ומדלא נקט חרחר ודרבן יש להן אחוריים ותוך. משמע דלא מיירי מדין עצמן. דמדניכר עד היכן הברזל. להכי גם לר\"מ יש שם אחוריים ותוך. אבל בהמרדע דהיינו כל מקל העץ המחבר החרחר והדרבן. שאין היכר בין הז' והד' ובין הריוח שביניהן. בהא לבד מיירי תנא דפליגי בי' ר\"מ ור\"י. ולפ\"ז יש ג' חילוקי דינים בכל המרדע עם חרחר ודרבן שבו. (א) חרחר שנטמא במשקין טמאין. בין לר\"מ ובין לר\"י נטמאו ז\"ט שבמרדע הסמוכים לחרחר. וכ\"כ בנטמא הדרבן במשקין טמאין נטמאו הד' טפחים שבמרדע הסמוכין להדרבן. אבל בין בזה או בזה לא נטמא הריוח שבין ז' לד'. וכ\"ש דבנטמא חרחר לא נטמא דרבן וד\"ט שעמו. וכ\"כ איפכא. בכל הא לא פליגי. (ב) וכ\"כ לא פליגי בנטמא ז' או ד' במשקין. לא נטמא חרחר ודרבן וגם בנטמא ז' לא נטמא ד'. ובנטמא ד' לא נטמא ז'. וכ\"כ מודו דבנטמ' ז' או ד'. נטמא הריוח שבין ז' לד'. לר\"מ מדאין במרדע אחוריים ותוך. ולר\"י משום דהריוח מחשב כאחוריים להז' והד': (ג) ורק בהא לבד פליגי ר\"מ ור\"י בנטמא הריוח במשקין. לר\"י רק הוא נטמא ולא שאר הכלי. משום שנחשב הריוח כאחוריים. אבל לר\"מ בכה\"ג כל המרדע טמא. והיינו רק המקל. מדאין בו אחוריים ותוך. אבל חרחר ודרבן לכ\"ע לא נטמאו. דהרי רק במרדע איירי תנא ובו לבד קאמר ר\"מ שאין לו אחוריים ותוך: ",
+            "ולפ\"ז לדברינו הנ\"ל דמשנתינו מיירי ביש להכלי ב' ב\"ק א' ליין וא' לשמן. אילה\"ק להרא\"ש למה נקט יין ושמן שהן ב' מינין הרי גם במין א' כך הדין. דאותו שרגיל למדוד בו הוא העיקר. ואידך הוא הטפל. וא\"כ הול\"ל בקיצור. מדת הלח. נ\"ל דלרבותא נקט ב' מינין. דאפ\"ה מחשב כל א' טפל לחבירו. ולא אמרינן דכל א' עיקר בפ\"ע הוא כחרחר. ודרבן דהכא שאני דעכ\"פ לענין מדידה משותפין הן: ",
+            "כך נ\"ל לפרש לדעת הרמב\"ם (פכ\"ח מכלים) דפסק כר\"י. ומפרש דבריו דבנטמא א' נטמא חבירו. ול\"מ היה נ\"ל דאין להם אחוריים ותוך דקאמר ר\"י הכא. היינו דאין בהן דין אחוריים ותוך. דלא שייכי אהדדי כלל אלא כל א' מחשב כתוך לעצמו. דדינן ממש כחרחר ודרבן לעיל. דבנטמא א' לא נטמא חבירו ולא מחלק ר\"י בין עיקר לטפל. ולפירוש זה נוטין דברי הר\"ש והרא\"ש. אולם ממשנה ו' בפרקן. משמע קצת דכל היכא דתני אין להם אחוריים ותוך. היינו שכולו טמא. מיהו בין כך או כך תתיישב יפה לישנא דתוספתא בענייננו זה (ב\"ב דכלים פ\"ג) באופן שתהיה התוספתא אליבא דכו\"ע (וערמל\"מ במקום הנ\"ל שנתקשה בה) וז\"ל התוספתא. זומא ליסטרן. נפלו אל תוכה [ר\"ל תוך חללו של כף] כולו טמא [לר\"מ כולו טמא. היינו כל הזומיליסטרן. משום דהכף מחשב עיקר תשמישו של הזומיליסטרן והו\"ל כנפלו אל תוכו של כל הכלי. ולר\"י ג\"כ כולו טמא. משום דבמיני תשמישי הזומיליסטרן כבגוף א' דמי. ולפירוש השני הנ\"ל. הא דקאמר בתוספתא הכא כולו טמא. היינו דכל הכף טמא אפי' מאחוריו. אבל המזלג נשאר בטהרתו] נפלו על אחוריו [היינו על אחורי הכף] אין טמא אלא אחוריה. תוכה והמזלג והיד טהורין [כל זה מצי שפיר אתא ככ\"ע. דהרי בבא זו לא נזכר במשנה כלל דאע\"ג דבמשנתינו קאמר ר\"י זומיליסטרין אין לו אחוריים ותוך. היינו רק לענין כף ומזלג אהדדי. ולא במה שהוא באמת אחורי הכלי. דזה ודאי לא גרע מכל הכלים. דכל מה שהוא חוץ מחלול תוכה מחשב אחוריים. וה\"נ הכא] נפלו על המזלג [הכא לא מצי תנא למנקט חילק כבכף. דהיינו בנפלו על תוכה או על גבה. דבמזלג ב' צדדיו הן שוין] חולקין היד. המשמש לטמא [היינו להמזלג שנפל עליו המשקה הטמא] טמא. המשמש לטהור [היינו להכף] טהור [לר\"מ אתיא הך בבא כפשוטי כוותיה. דהרי ר\"מ ס\"ל דיש לזומיליסטרן אחוריים ותוך. ומסתבר דמזלג שאינו משתמש בה רק לפרקים כשירא שיקדיח חתיכתו בהקדירה. להכי יהפך הבשר בקלחת. מה\"ט נחשב המזלג כאחוריים. אבל לר\"י לפי' קמא הנ\"ל שהוא כרבינו הרמב\"ם. צריך כאן לדחוק קצת. דאע\"ג דס\"ל לר\"י במתניתין דבנפל על המזלג נטמא הכף. אפ\"ה קרי לה בתוספתא ליד של הכף. משמש את הטהור. דאע\"ג דהכף באמת טמא. אפ\"ה קרי לה טהור. ור\"ל שטהור מצד עצמו. מדלא נפלו עליו משקין טמאין להדיא. וס\"ל לר\"י דאע\"ג דהכף נטמא ע\"י שנפלו משקין טמאין על המזלג. היינו רק משום דמחשבו ב' התשמישין שבב' הקצוות כתשמיש א'. ונטמא א' אגב גררא של חבירו. אבל לא אלים גררא ההוא. שיטמא גם אחורי חבירו כאילו נפלו על גוף חבירו להדיא. אולם לפירוש השני. רווח לן עלמא. בפירושן התוספתא אליבא דר\"י. דה\"ק המשמש לכף טהור. וכ\"ש כף עצמו שטהור. מדמיוחד לתשמיש לבד. וגם רחוק טפי ממקום הטומאה והיינו בין לר\"מ ובין לר\"י וכדאמרן] נפלו על היד [ר\"ל על הריוח שבין הכף להמזלג. ונ\"ל עוד דהך בבא קאי גם אמרדע. דתני לה בתוספתא מקמי זומיליסטרין. והיינו שנפל על הריוח שבין ז' לד'] מקנחו והוא טהור [והיינו נמי בין בזומיליסטרין ובין במרדע אליבא דכ\"ע וכדאמרן]: ",
+            "כך כתב רמל\"מ שם. מיהו לפע\"ד אפשר שבשאר כלי שיש לו אחוריים ותוך ממש. מודה ר\"ש שצריך לטבול כולו דהחלק של הכלי שנטמא צריך שיטביל כולו במים כאחת. כספרא שהביא הרא\"ש (פ\"ז דמקואות מ\"ז) מהקישא דכתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש. מה ביאת שמש כולו כאחת בלי הפסק אף ביאת מים בלי הפסק כולו כאחת. [והמשנה שם משמע דה\"ה בכלים. צריך שיטביל כולו כאחת. ולא זכיתי לידע למה לא הזכיר הרמב\"ם (ריש הל' מקואות) דין זה רק באדם ולא בכלים. וגם בש\"ע לא הוזכר דין זה רק בטבילת אדם (ביו\"ד סי' קכ\"א) ושם הביא הב\"י הילפותא דת\"כ הנ\"ל. אבל בטבילת כלים (ביו\"ד ק\"כ) נשמט שצריך להטביל הכלי כולו בבת אחת והלא כך רווחה הלכה בישראל. וכדמוכח נמי ממשנה הנ\"ל. ועל כרחך מדהוקשו כל חייבי טבילות זה לזה מדכתיב אך במי נדה יתחטא. שיהיה טבילת כלי כטבילת נדה (כע\"ז דעה\"ב) ואף דהך קרא רק בכלי מדין כתיב. ה\"ה בשאר כלים טמאין. דין טבילתן שוה לטבילת נדה לכל מילי. ורק לענין טבילה במ' סאה. זהו רק בכלי מדין היה גזירת הכתוב שצריכים גם כלים מ\"ס (כתוס' שם) משא\"כ בשאר כלים טמאין יש הלממ\"ס דסגי ברביעית (כרש\"י פסחים י\"ז ב') אבל לשאר מילי דדיני טבילה כלי שוה לאדם בכל מילי. וה\"ה לענין שיצטרך בשניהן להטביל כולו כאחת. וא\"כ יש לתמוה למה שרים עצרו במלין. ה\"נ הרמב\"ם והש\"ע מלהשמיענו דין זה. ובשלמא להרמב\"ם יש ליישב קצת שסמך א\"ע אמאי דמשמע כן כבר מדבריו (ספ\"ח דמקואות) אבל לש\"ע נשארת התמי' קיימת. מדלא שמעינן ליה עדיין בשום דוכתא. שצריך שיטביל גם כלי כולה כאחת. ואפשר י\"ל דדוקא כלי שנטמא טומאה דאורייתא צריך לטבול כולו כאחת. אבל בנטמא ממשקין שהוא טומאה דרבנן. והקילו גביה טומאה זו שנטמא רק גבו. דלא כשאר טומאה דאורייתא. ולהכי נמי הקילו גבי טבילתה שא\"צ לטבול כולו. דהרי כן משמע בש\"ס (זבחים ע\"ח א') דקאמר בפירוש דכשנטמא כלי מגבו א\"צ לטבול תוכו רק בשיש בתוכו מי חטאת. שיש לחוש אם נקל לו לטבול רק גבו. יחוס מלהטביל שפתו יפה. מחשש שיתערבו מי מקוה עם מי חטאת שבתוכו ויפסלו. א\"כ מבואר ודאי שכשהכלי ריקן א\"צ לטבול רק גבו [ועתוס' שם ורמב\"ם פ\"ג ממקואות ה\"ט. דנ\"ל משם דלרמב\"ם גם בשהכלי מלא משאר משקין חס מלהפסידן ולא מהני ליה טבילת גב. ועי' ראב\"ד שם] וא\"כ י\"ל דגם הגב עצמו שצריך להטבילו. א\"צ להטביל כולו כאחת עכ\"פ. וא\"כ י\"ל דלהכי לא הביא בשו\"ע יו\"ד ק\"כ דין זה דכלי צריך טבילה כאחת. דהרי כל טבילות שנזכרו התם אינן לטהר טומאה. ואינה אלא מדרבנן (כרמב\"ם מאכלות פי\"ז) וכיון שכן באמת אין צריך לטבלו כאחת וצריך עיון: ",
+            "ולר\"י התם לפי פי' קמא במדת יין ושמן (לעיל סי' י\"ח) דאמרינן דס\"ל לר\"י התם בנטמא א' נטמא חבירו. נ\"ל דצ\"ל התם כסברת הרא\"ש. דהתם רק במדת הלח מיירי. דאז כשימדוד בצד הא'. יתלחלח גם הצד הב'. להכי כולו כתוך א' דמי. משא\"כ הכא ברובע וחצי רובע. הרי הנך הם רובע הקב וחצי רובע הקב. שהן מדת היבש. לא שייכי אהדדי כלל. וה\"ט נמי בבית התבלין (פ\"ב מ\"ד). אולם לפי' השני שלנו לעיל (סי' י\"ח) לא צרכינן לכל זה. דבל\"ז לא קשה כלל מהכא. דהרי גם התם ס\"ל לר\"י דבנטמא א' לא נטמא חבירו: ",
+            "ורתוי\"ט פי' דארישא קאי. דקאמרינן דבנטמא א' לא נטמא השני עלה קאמר הכא דעכ\"פ צריך להטביל כולו. ולא זכיתי להבין ד\"ק. דהשתא כשנטמא גבו של כלי והוא ריקן א\"צ להטביל תוכו. וכמש\"ל מסוגיא דזבחים הנ\"ל וכ\"ש כשנטמא רק א' מב' הב\"ק. שהרי אז גם אחורי הבית קיבול השני טהורים הם למה אצטריכינן להטביל תוכו של שני וצ\"ע: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש והר\"ב. אמנם ק\"ל לפ\"ז א\"כ בחרחור ודרבן לעיל סי' יא שכפי הנראה לר\"ש ור\"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. מנגבו והוא טהור. וק' ואמאי. והרי אין לחרחור ודרבן ב\"ק. ואי\"ל דבאמת להר\"ש והר\"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. הו\"ל כנפלו על אחוריים. דעכ\"פ נטמאו הן עצמן. ליתא. דהרי כבר כתבנו דלהר\"ש והר\"ב הד' והז' מחשבו כאחוריים. ואי נימא דגם הריוח שביניהן מחשב כאחוריים. מה לי ד' וז' דנקטו הרי כל המרדע שבין חרחור ודרבן כולו דינו כאחוריים. ותו א\"כ למה כשנטמא חרחור ודרבן לא נטמא מהאחוריים רק ד' וז' הרי כולו הוא אחוריים. וי\"ל דס\"ל לרבותינו דהריוח שביניהם מחשב כאחוריים לעצמן. א\"נ י\"ל דמדמספקי' באותו ריוח לאיזו צד נשדיי' אם לחרחור אם לדרבן משו\"ה כיון דטומאת משקין לכלי רק מדרבנן הוא אזלי' לקולא וטהור [ועי' רמל\"מ רפכ\"ח מכלים] אמנם להרמב\"ם והרא\"ש הכא מלת המקבלים אכני כלים עצמן ודכוותייהו קאי. ורבותא קמ\"ל דאף שיש להן עצמן ב\"ק. אפ\"ה לא חשיב ב\"ק שלהן להביא טומאה על עצמן רק מנגבן. וכל הכלי טהור. מיהו לשיטה זו קשה לכאורה מהרמב\"ם (פכ\"ח מכלים) שכתב דבנפלו. משקין על הריוח שבין ז' לד' אין טמא אלא הריוח. ואמאי והרי כל יד אפי' של כלי ב\"ק סגי לה בניגוב. וי\"ל דס\"ל להרמב\"ם דהריוח ההוא אין דינו כיד אלא כאחוריים לד' וז'. וכמש\"ל סי' י\"א. דאע\"ג דכל יד שאין לו ב\"ק בנפלו משקין עליו כולו טמא. אפ\"ה באחוריים אף שאין בו ב\"ק בנפלו משקין עליו רק הוא טמא: ",
+            "וכן אשכחן למלה זאת ג\"כ בחסרון האל\"ף בפ\"ק דתמיד. הממונה אומר להן הצביעו. שר\"ל האצביעו. כלומר הושיטו אצבעותיכם למניין. ויש גורסים בית הצביטה. וכ\"ה הגי' בגמ' (חגיגה דכ\"ב ב') ומפרש התם שהוא לשון השטה. כמו ויצבט לה קלי. והיא היא. דלשני הגירסאות הוא מקום אחיזת הכלי באצבע בשעה שמושיטה לאחרים. ונ\"ל דהיינו דמפרש התם בחגיגה. ר' יוחנן אמר. מקום שנקיי הדעת צובעין שם (ועי' רש\"י וערוך שם). ול\"מ נ\"ל דר\"ל אוחזין שם באצבע. דמחמת שהן נקיי הדעת וכל דבריהן בהשכל. להכי כשרוצים להושיט לחביריהן כלי. אין אוחזין בשפת הכלי. כדי שלא יצטרכו לתחוב אצבען לתוך חללו של כלי שהמשקה שם וימאס בו חבירו מלשתותו. גם אין אוחזין בגב הכלי פן ישמט הכלי מידם. אלא אוחזין את הכלי בבית אחיזה זה: ",
+            "אבל אי\"ל דה\"פ. דלר\"ט עריבה גדולה מק\"ט בבית הצביעה. דמדהוא כבד צריך שיאחזנו גם שם כשיטלטלנה. וכ\"כ כוסות לר\"ע. שחושש שישפך המשקין על השולחן. אבל שאר כלים קטנים אמק\"ט כלל בבית הצביטה. דמדאינו רגיל לאחזו רק שם. להכי הו\"ל כשאר ידות דאמרינן בהו לעיל (מ\"ו). דבנפלו עליהן משקין מקנחן והן טהורים. ליתא. דא\"כ מה דקאמר בתר הכי ר\"מ ור' יוסי דלידים לבד יש צביטה. ואי ר\"ט ור\"ע לחומרא קאמרו. ה\"נ ר\"מ ור\"י. וס\"ל דרק לענין טומאת הידים. אמרינן דבנטמא מקום א' בהכלי נטמא חבירו ומטמא להידים ומחמרינן. אבל בנגעו אוכלין לחין או משקין במקום האחר לא נטמאו. והא ודאי ליתא דהרי טומאת ידים ודאי קיל מטומאת אוכלין ומשקין: ",
+            "כך פירשתי עפ\"י דעת הר\"ב ושאר רבותינו המפרשים. אמנם תמהני דא\"כ יהיה בבא ג' רק כפילות הדברים מבבא ב'. וגם בבא ד' יהיה סותר לגמרי לבבא א'. דבבא ג' דקאמר שהמעשה מוציא מיד מעשה הוא הוא ממש מ\"ש בבבא ב' שאין עולין מידי טומאתן רק בשינוי מעשה. ובבא ד' דקאמר. ומחשבה אינה מוציאה לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה. הרי מדסתם משמע דאפי' לחומרא אין המחשבה מוציאה. דהיינו בחישב עליה תחלה שתהיה לבהמה. ואח\"כ חישב עליה לאדם. לא מהני מחשבה שנייה להוריד לה הטומאה. והרי בבבא א' אמרינן. דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה. וכ\"כ קשה נמי לרש\"י (קדושין נ\"ט א' ושבת ק\"ב ב') ויש לישב. דבבא ד' א\"א דמיירי שהיתה מחשבה ראשונה לקולא ומחשבה שניה לחומרא. דא\"כ לא הועיל מחשבה ראשונה כלום. דגם בלא מחשבה טהורה היתה ואין כאן הוצאת מחשבה מידי מחשבה. אמנם ל\"מ נ\"ל דבבא ג' וד' מפרשי לבבא ב'. דקאמר אין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. והרי בהך לישנא איכא למטעי בה לחומרא או לקולא. לחומרא. דסד\"א דבבא ב' קאי אבבא א'. בירד לטומאה במחשבה. אהא קאמר בבבא ב' דיוצא מטומאה ע\"י מעשה. הא בירד לטומאה ע\"י מעשה. אין מעשה מבטל מעשה. עד שישתמש בה מעשה ממש המטהרת אחר שעשאה לכך. להכי קאמר בבבא ג' שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה. ומדאיכא תו למטעי בבבא ב' לקולא דסד\"א דהא דקאמר בבבא ב' דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. היינו רק כשירד תחלה בטומאה ע\"י מעשה אז צריך אח\"כ שוב מעשה לטהרה להוציא מידי מעשה לטומאה. אבל בירדה תחלה לטומאה במחשבה מחשבה שניה מוציא מידי טומאה שבמחשבה ראשונה. להכי קאמר תו בבא ד' ומחשבה אינה מוציאה אפי' מידי מחשבה. או נ\"ל דבבבא ד' קמ\"ל. מדסד\"א דהא דקאמר דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה היינו בנטמא באמת תחלה אז צריך דוקא מעשה לטהרתן. אבל בלא נטמאו ממש. רק שהיה עליהן תחלה תורת קבלת טומאה. סגי במחשבה לחוד לטהרתו. להכי קאמר מחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. דאפי' בהיה עליהן תחלה רק תורת קבלת טומאה אין מחשבה לטהרה מהני עד שיעשה בה מעשה. אמנם מלת מחשבה שנזכר במשנתינו. היינו שיחדה בדיבור לכך. מדאמרינן עלה בקדושין (דנ\"ט ב'). לא אתא דיבור ומבטל מעשה. כך כתב רתוי\"ט הכא. ולפענ\"ד אין משם ראיה. דהתם קושטא דמלתא נקט. מדמסתבר דאפי' דיבור לא מבטל מעשה. אבל בדליכא כאן מעשה כלל. אלא שחישב לטומאה. במחשבה ממש לחוד סגי. ומרש\"י קדושין [ד' מ\"א ב' ד\"ה שכן ישנן. ושם ד' מ\"ב ב' ד\"ה לחייב על המחשבה] כל מקום שנזכר מלת מחשבה. היינו מחשבה ממש. וכן משמע נמי מתוס' (חולין דל\"ט א' ד\"ה זביחה). אמנם התוס' (ב\"מ דמ\"ג ב' ד\"ה החושב) כתבו דמחשבה בכל מקום היינו דיבור. ועי' עוד בתוס' (חולין די\"ב ב' ד\"ה ותבעי). אולם רמל\"מ (רפי\"ג מפסוהמ\"ק) כ' דמדברי הרמב\"ם משמע בכל דוכתא. דמחשבה שבקדשים היינו מחשבה לחוד ושכ\"כ הרב החינוך (בפ' צו). רק אפ\"ה בכמה דוכתא כתבו רבותינו רש\"י ותוס' דמחשבה שנזכר בכל מקום היינו דיבור דוקא. נמצא שהלכה זו רפופה בידינו. ומה שרצה המגיה שם בהרמב\"ם הנ\"ל להקשות להרמב\"ם מדאמרינן בזבחים (דכ\"ט) דהחושב בקדשים לוקה. ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא ואי במחשבה לחוד סגי. מלקות היכא משכחת ליה. ננפח בידן. דבמח\"כ אין כאן קישיא כלל. דדלמא התם מיירי שאמר כן בפירוש בפני עדים. אף דלפסל הקרבן סגי במחשבה לחוד. משא\"כ בכובש נבואתו. דגם ביה מקשה הש\"ס (ס\"פ הנחנקין) אטו מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי. לא מצי הש\"ס לתרוצי שאמר בפני עדים שכובש נבואתו. דמאן יימר שנראה אליו ד' (ועי' מ\"ש פ\"ט דפרה מ\"ד): "
+        ],
+        [
+            "כך נ\"ל. אמנם כל רואה יראה שזאת המשנה קשת הבנה. ורבותינו המפרשים כאן מאד צמצמו בפירושם לנו. וחלצו לשד מפי יונקיהן הערומים. דכולם פירשו דמטמאים ומטהרים שלא באומן דקאמרה מתניתין. ר\"ל אפי' הוציא הדיוט החבל מהנקבים או הכניסו. מתטהר ומתטמא עי\"ז. אלא דא\"כ ק' טובא. דשפיר קאמר ר' יוסי. והרי כל הכלים וכו'. דוכי ס\"ד דס\"ל לת\"ק דשאר הכלים שקלקלם או תקנם הדיוט לא יתטהרו או יתטמאו עי\"ז. הרי ודאי אין חילוק מי היה המקלקל או המתקן. וא\"כ מ\"ש סנדל עמקי וכיס דנקט ת\"ק. ואת\"ל דת\"ק נקט הנך לרבותא. דאע\"ג דבהנך בקל יכול להכניס החבל בהנקבים. אפ\"ה לא אמרינן שגם קודם הכנסת החבל יהיה כאילו אינו חסר מעשה אומן. ויק\"ט גם בלי הכנסת החבל. להכי קמ\"ל מתטמאין שלא באומן. דאע\"ג שאין הכנסת החבל מעשה אומן. אפ\"ה אמק\"ט מקודם רק עד אחר שהכניס החבל. וכ\"כ במתטהרין שלא באומן קמ\"ל. דאף דכבר נחית להו טומאה. וכבר נטמאו בשעה שהיה החבל בהנקבים. והוציא החבל. לא אמרינן דלא נטהרו עי\"ז. מדבקל יכול להחזיר ולהכניסו. להכי קמ\"ל מתטהרין ע\"י מעשה זה. אף שאינו מעשה אומן. ליתא. דא\"כ דת\"ק רק לרבותא נקט הכי. א\"כ מה קאמר ר\"י אף כפיפה. ורשב\"ג קאמר אף לדיקי. מה ענין הנך להנך שזכר ת\"ק. הרי כפיפה ודאי צריך אומנות יתירה לחזור ולתקנה טפי מסנדל וכיס. וכדקאמר ר' יוסי שאף האומן לא יכול לתקנה. וא\"כ מה אף דקאמרו ר\"י ורשב\"ג. והרי כ\"ש הן מסנדל וכיס. ותו מה השיב ר' יוסי. והלא כל הכלים וכו'. הרי גם ת\"ק מודה בזה ורק לרבותא נקטו סנדל וכיס. ותו דהרי ר' יוסי סותר א\"ע תוך כדי דיבור. דבתחלה קאמר והרי כל הכלים מתטמאין ומתטהרין וכו'. והדר קאמר לא אמרו רק בכפיפה מצרית וכו'. והנלפע\"ד ע\"פ מ\"ש הר\"ב לעיל (רפי\"ט) במטה שנתפרקה דאף דהאיברים המפורקין נתבטל מהן הטומאה הקדומה עי\"ז. וגם אמק\"ט כל זמן שהן מפורקין. אפ\"ה כשיחזיר ויחבר האברים שנתפרקו חוזרים לטוי\"ש. ואע\"ג דקיי\"ל כחכמים (ספי\"ח) דמטה מטמאת אברים. היינו בשנשאר יחד ארוכה וב\"כ וכמ\"ש בס\"ד התם בפירושינו. ואילה\"ק על זה מקני מנורה (פי\"א מ\"ז)דאמרינן דאמק\"ט מדאין להם שם בפ\"ע משמע הא לאו הכי הוה מק\"ט. אף שאינו רק אבר מהמנורה. וי\"ל התם בכלי מתכות דוקא. דגם פשוטיהן מק\"ט. וגם קמ\"ל התם דאפי' היה יכול להשתמש בהקנה שנתפרקה. אפ\"ה מדאין להקנה שם בפ\"ע אמק\"ט. א\"כ י\"ל הכא דת\"ק ס\"ל דבשאר כלים דוקא כשחסר בהן מעשה אומן לתקונם אמק\"ט. ורק מתטמאין ומתטהרין ע\"י שיתקן או יקלקל המעשה ההוא. אבל כשחסר מהן מעשה שא\"צ אומן. דוגמת סנדל וכיס דנקט. וכגון אברי מטה או שאר כלי שנתפרקו. שאפשר להדיוט בקל להחזירן. בכה\"ג אף דכל עוד שהן מפורקין נטהרו מטומאה דמעיקרא וגם אמק\"ט אז. עכ\"פ אם נטמא הכלי כשהיו מחוברין יחד ואח\"כ נתפרק. וחזר וחיבר הפרקים חוזר לטוי\"ש וכמש\"ל. וכל זה בשאר כלים דדרך לפרק אברי המטה וקני מנורה וכדומה. ולשוב להחזיר שוב פרקי אבריה יחד. להכי לא הו\"ל ע\"י פירוקה כאילו נתבטל מהמטה ומהמנורה צורת כלי. שכשיחזר ויתקנה נאמר פנים חדשות באו לכאן ולא תחזור לטוי\"ש. אלא שבשעה שמפורקת טומאתן נשארה תלויה. שכשיחזיר פרקיה יחד תחזיר לטוי\"ש שנטמאה קודם שנתפרקה. אבל כפיפה מצרית ולדיקי ס\"ל להת\"ק דאף דצריך אומנות להחזיר החבל שבנקביו טפי מבסנדל וכיס. אפ\"ה מדעכ\"פ גם כשהוסר החבל מהכפיפה ולדיקי עדיין נשאר עליהן צורת כלי קצת מדאין מתפשטין יפה. עד שגם כשיוסר החבל מנקבי השפה שלהן נשאר בהן קצת שקוע עדיין באמצע. להכי לא דמו לסנדל וכיס. רק דינן כמטה ומנורה הנ\"ל. דאף דבשעה שמתח והוציא ממנה החבל פרח מינה הטומאה עכ\"פ כשיחזור ויכנס החבל בהנקבים. חוזר נטוי\"ש. ור\"י ס\"ל אף בכפיפה כשהוסר החבל שבשפתותיה דינה כסנדל וכיס. ונטהרה לגמרי מטוי\"ש. דאף דנשאר עליה קצת צורת כלי גם אחר שהוסר החבל עכ\"פ מדצריך טרחא רבא להחזיר החבל לנקביה. להכי לא דמי למטה ומנורה שבקל יחזיר יחד אבריהן שנתפרקו. דמה\"ט כששוב נתחברו יחד חוזרין לטוי\"ש. אבל כפיפה כשהוסר חבל שלה ממנה. הו\"ל כאילו נתנקב שום כלי נקב המטהרה. דאף שעדיין נשאר על הכלי ההוא צורתה גם אחר שניקבה. עכ\"פ מדצריך מעשה אומן לתקנה. אם תקנה מקרי פנים חדשות ואינו חוזר לטוי\"ש [רק בכ\"מ וכדאמרן] והרי ה\"נ בכפיפה צריך אומן להחזיר החבל. ולפיכך אף אחר שהחזירה אינה חוזרת לטוי\"ש. ורשב\"ג אומר אף לדיקי. דאף שא\"צ טרחא כ\"כ כבכפיפה להחזיר החבל אחר שהוסר. אפ\"ה מתטהרת לגמרי ע\"י הסרת החבל. אע\"ג שגם הוא גם אחר שהוסר החבל עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו ע\"י השקוע קצת שנשאר באמצע. עכ\"פ מדצריך טרחה ואומנות קצת להחזיר החבל. אמרינן שכשחזר והכניס החבל פנים חדשות בא לכאן ואינו חוזר לטוי\"ש. וקאמר שפיר עלה ר' יוסי. והלא כל הכלים מתטמאין ומתטהרין שלא ע\"י אומנות. וכפירוק מטה ומנורה לעיל. ואפ\"ה כשהחזיר הפרקים חוזרין לטוי\"ש. ומ\"ש סנדל וכיס שכשהוסר מהן החבל שיטהר לגמרי מטוי\"ש. גם כשיחזיר לו החבל. והיאך מודיתו כולהו לת\"ק בסנדל וכיס. אלא כך הוא הדין. דאלו ר\"ל סנדל וכיס אע\"פ שהן מותרין טמאין ונשארו בטומאתן דגריעי טפי ממטה ומנורה מפורקין. דאף דא\"צ להחזרתן אומן. עכ\"פ צריך טרחא רבה להחזיר פרקיהן להכי עכ\"פ בשעה שהן מפורקין נתבטל טומאתן. אבל החזרת חבל בסנדל וכיס. שהוא קל מאד להדיוט. להכי אף בשעה שהן מפורקין נשארו בטומאתן. ולא אמרו דנטהר לגמרי גם כשיחזור להכניס החבל ואינו חוזר לטוי\"ש רק בכפיפה. שאף האומן אינו יכול להחזירה רק בטרחא רב'. והו\"ל תרתי לטיבותא. שצריך אומן וטרחא. להכי עדיף טפי ממטה דליכא גבה חדא לטיבותא דאית בה טרחא להחזירה. אבל עכ\"פ מדאין צריך אומן לחזרתה. להכי כשחזר וחיברה חוזרת לטוי\"ש. אבל סנדל לדיקי אף שצריך אומן. עכ\"פ א\"צ בו טרחא להאומן להחזירו אית ביה נמי רק חדא לטיבותא להכי ראוי להיות דינו כמטה הנ\"ל שבשעה שמפורק עכ\"פ יהיה טהור. אבל מדנשאר קצת צורת כלי עליו גם כשהוסר החבל. ע\"י השקיע שנשאר באמצע. להכי גם הוא דינו כסנדל וכיס. דלא פרח טומאה ממנו כלל גם בשעה שהוסר החבל. כלל הדברים לר' יוסי דקיי\"ל כותיה כל כלי שנתפרק יש בו ד' חלוקים. (א) אם נתפרק או נתקלקל שום כלי. ויש בתקונו תרתי לטיבותא. דהיינו שצריך מעשה אומן לתקנו. וגם יש טרחא להאומן עד שיתקנו. וכגון כפיפה שהוסר החבל מנקבי שפתו. או כלי שניקב נקב המטהרו. זה קלקול גמור הוא. ולפיכך אע\"ג שחזר ונתקן נשאר בטהרתו ואינו חוזר לטוי\"ש. (ב) וביש בתקנתו ב' לריעותא. דהיינו שא\"צ מעשה אומן לתקנו. וגם א\"צ טרחא לההדיוט לתקנו. כגון סנדל עמקי וכיס שהוסר החבל שבנקבי שפתותיהן. שבקל יכול ההדיוט להחזירו. בכה\"ג אפי' בשעה שהוא מקולקל עדיין הוא בטומאתו. (ג) וביש בתקנתו חדא לריעותא וחדא לטיבותא. שא\"צ אומן לתקנו. אבל טרחתו מרובה. כמטה שנתפרקה. או שצריך אומן אבל א\"צ לו טרחא בתקנתו. אז בשעה שהוא מקולקל נטהר וכשחזר ונתקן חוזר לטוי\"ש. (ד) רק אפי' בכה\"ג. דהיינו בחדא לריעותא וחדא לטיבותא. אם בשעת קלקולו עדיין נשאר קצת צורת כלי עליו. דהיינו כסנדל לדיקי. דאף לאחר שהוסר החבל שבשפתו. אעפ\"כ עדיין נשאר קצת שקוע באמצעיתו. אז דינו כב' לריעותא הנ\"ל דאף קודם תיקונו נשאר בטוי\"ש שבו: ",
+            "ובזה יובנו דברי הרמב\"ם (פ\"ז מכלים ה\"ט וי') דנקט ג' בבי. (א) סנדל עמקי וכיס שנצית. אע\"ג שכשהן מותרין [ר\"ל שהוציאו הרצועות מתוך הלולאות. ונתפשט ג\"כ עור הכיס] אין עליהן עוד צורת כלי [ר\"ל דהרי הוא אז רק כחתיכת עור פשוט. רק שהרצועות עדיין נשארו תלויות בו] אפ\"ה מק\"ט. מדיכול ההדיוט להחזירן [והיינו כר' יוסי במשנה א']. (ב) וכן אם נטמאו [ר\"ל הסנדל והכיס] והסיר הרצועות מהן [ר\"ל שניתקן לגמרי הרצועות מהסנדל והכיס] ונפסד צורתן [ר\"ל ע\"י שניתק הרצועות מהן לגמרי וגם נפשט העור. נעשה לגמרי כחתיכת עור בעלמא בלי שום צורת כיס] הרי הן טהורין. אע\"ג שאפשר להחזירן שלא באומן [לעיל נקט רבינו מדיכול ההדיוט להחזירן. ר\"ל להחזיר הרצועות בלולאות הוא מעשה הדיוט ממש. אבל הכא נקט שיכול להחזירן שלא באומן. ר\"ל אף שא\"צ מעשה אומן ממש לתקנו. עכ\"פ צריך אומנות יתירה מההדיוט לחזור לתפור הרצועות במקום הראוי להם משו\"ה] אמק\"ט [והיינו בבא ב' במשנה ב' דאתיא ככ\"ע. והא דנקט הרמב\"ם מלת וכן. והא לא דמי רישא לסיפא. דהתם טמא והכא טהור. י\"ל דהיינו משום דהכא והתם תרווייהו בהוסרו הרצועות ונפשט העור מיירי. רק דהתם נשארו עדיין הרצועות מחוברות בהכלי. אבל הכא מיירי שנתנתקו הרצועות לגמרי מהכיס]. (ג) כיס של שנצין שנטלו שנציו [היינו נמי שנתנתקו ממנו רצועותיו לגמרי. אבל עדיין נשאר הב\"ק של הכיס] עדיין הוא מק\"ט. שהרי הוא מקבל [גם זאת הבבא הוא אליבא דכו\"ע. והוא בבא א' דמשנה ב']. נפשט. וחזר להיות עור פשוט. טהור [אע\"ג דכבר השמיענו כן רבינו לעיל. אפ\"ה אצטריך לבבא זו. דהרי לעיל מיירי שנפשט ואח\"כ נתקו ממנו גם הרצועות. נמצא שנתיקת הרצועות שביטל מהכיס תורת כלי. וצריך לתיקונו אומנות יתירה. לחזור ולתפור בו הרצועות משו\"ה נטהר הכיס מלק\"ט. אבל הכא נקט רבינו רבותא טפי. דאע\"ג שנתנתקו הרצועות בעוד היה הב\"ק. ואח\"כ נפשט העור. נמצא שהפשטת העור הוא שביטל תורת כלי מהכיס. והרי זה ודאי יכול להתקן ע\"י הדיוט לחזור ולכפוף העור סביב כדי שיהיה לו ב\"ק כבתחלה. אפ\"ה מדנתקו לגמרי גם הרצועות. להכי אמק\"ט]. אולם להר\"ש והרא\"ש והר\"ב שיטה אחרת בזה. דלדידהו בלא נתנתקו הרצועות. לכ\"ע מק\"ט עדיין. ורק בנתנתקו הרצועות פליגי במשנה א'. אבל משנה ב'. אוקמוה דלרבנן מק\"ט. היכא שלא נתקו לגמרי. ולר' יוסי אפי' נתקו לגמרי מק\"ט. מדלא נתפשט עור הכיס ג\"כ. ובעניי מדנקט במשנה ב' לשון נטלו. מה דלא נקט כן במשנה א'. משמע טפי דמשנה ב' רק בנתקו לגמרי מיירי דלא כמשנה א' וגם בל\"ז לא יכולתי לכוון דברי רבותינו לדברי הרמב\"ם בחיבורו. דלפי פי' הזה. צ\"ל דמה שמחלק הרמב\"ם בחיבורו בין נתקו הרצועות ללא נתקו. ע\"כ מדפסק כרבנן. והרי בפירושו כאן פסק כר' יוסי. וכן פסק הר\"ב כאן. וכן בדין. דהרי ר' יוסי נימוקו עמו (כגיטין ס\"ז א') ואפי' נגד רבים (כעירובין י\"ד ב') וכ\"כ תוס' (תענית כ\"ח א' ד\"ה אי ר\"מ). וזה דלא כרתוי\"ט (מעש\"ש פ\"ב מ\"ב) שכ' דנגד רבים אין הלכה כוותיה וזהו תמוה מהראיות שהבאנו. וגם רבינו חו\"י בתשובותיו (ד' צ\"ה ב') תמה על רתוי\"ט הנ\"ל מסוגיא דגיטין (ד' ס\"ז א'). ואילה\"ק לזה מדאמרינן בש\"ס (בכורות ד' ל\"ז א') אין הלכה כר' יוסי. ומקשינן פשיטא. יחיד ורבים הלכה כרבים. ומשני סד\"א ר' יוסי נימוקו עמו קמ\"ל. ע\"כ לשון הש\"ס. וא\"כ הרי מבורר דלפי מסקנא זו כך הוא הלכה. דאין הלכה כמותו נגד רבים. ליתא. דאדרבה מהתם מוכח איפכא. דמדלא קאמר סד\"א ר' יוסי נימוקו עמו גם נגד רבים קמ\"ל. ש\"מ דבאמת דכפי המסקנא כך הוא בכל דוכתא דקיי\"ל כר' יוסי גם נגד רבים. ורק הך דינא דהתם יוצא מן הכלל. והרי כבר כתב הרשב\"א בתשובה (סי' תרפ\"ח) דכל כללי הלכה כפלוני. אינן דוקא. דיש מהן שיוצאין מהכלל. וכן כתב גם הרשב\"ם (ב\"ב קל\"ג ב' ד\"ה ת\"ש) וכבר כתבנו מזה במכילתין לעיל. ולכאורה י\"ל דאף אם נימא דלא כרתוי\"ט. אלא דגם נגד רבים הלכה כר' יוסי. אפ\"ה י\"ל דלהרמב\"ם בחיבורו חזר בו מפירושו כאן דפסק כר' יוסי. דאע\"ג דשמעינן בש\"ס דהלכה כר' יוסי גם נגד רבים. הרי כבר כתב מהרי\"ק (שורש קס\"ה) דכל כללי דכייל הש\"ס לומר הלכה כפלוני. היינו רק בדברים הנוהגין בזה\"ז. וכן משמע נמי קצת מתוס' (שבת ד\"ע ע\"ב ד\"ה נודע) ומשו\"ה אף דבכל דוכתא פוסק הרמב\"ם כר' יוסי. הכא היה נראה לו לומר הלכה כרבנן שהן רבים. אבל באמת א\"א לומר כן. דהרי גם כרבנן לא אתו דברי הרמב\"ם. דהרי לפי דברי רבותינו הנ\"ל. ס\"ל לרבנן במשנה ב' דאפי' לא נתנתקו הרצועות לגמרי אפ\"ה בנפשט עור הכיס טהור. והרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו דדוקא בנפסד צורתן לגמרי. דהיינו שנתנתקו הרצועות מהכיס. אז דוקא בנתפשט עור הכיס טהור. אע\"כ לרבינו הרמב\"ם רוח אחרת אתו בפי' המשנה. דלא כרבותינו הנ\"ל: ",
+            "כך כ' בתוספתא (ב\"ב דכלים פ\"ד). ונל\"פ דכ\"ש אם שפת פנימי עודף בנטמא פנימי נטמאחיצון ולא איפכא. אמנם תמוה מלעיל (ספכ\"ד) דאמרינן ממש להיפוך. דנהי דלא קשה דהתם אמרינן דבשפתותיהן שוות וטומאה בפנימית גם חיצונה טמא. והכא אמרינן דבכה\"ג אינם שייכים זל\"ז. י\"ל התם בטומאה דאורייתא משא\"כ הכא טומאת משקין דרבנן. אבל קשה דהתם אמרינן דחשיבת גובה השפה עדיף מחשיבת פנימי. ומחשב פנימי טפל לחיצון בדאוריי'. והכא אמרינן דכששפת חיצון גבוה מפנימי. מחשב הפנימי עיקר. דכשנטמא הוא מחשב חיצון כטפל לו ונטמא עמו. ולא איפכא. ואת\"ל דלהכי נטמא גם החיצון ששפתו עודף עם הפנימי שהטומאה בתוכו. מדמחוברים יחד. והתוך של זה ושל זה מחשבו כתוך א'. ליתא. דא\"כ כשהמשקה תוך העודף של החיצון הו\"ל נמי לטמא הפנימי. ובל\"ז תמוה דוכי משום דשפת חיצון גבוה מהפנימי מגרע גרע מאלו היה שוה להפנימי. ואם בטומאה דאורייתא אמרי' דחשיבת עודף עדיף מחשיבות פנימי (כספכ\"ד) מכ\"ש דהול\"ל כן הכא בטומאת משקין דרבנן. ואין לדמות הכא כלל ללפסין זו בתוך זו וחיצון עודף דכשטומאה בפנימי גם חיצון טמא (כלעיל ספ\"י) שאני ושאני דהתם הרי בכ\"ח מיירי דנטמא כשהטומאה באוירו. ולהכי כשהטומאה בפנימי והחיצון עודף. הרי הגיע הטומאה גם לאויר חיצון ונטמא גם החיצון אף שהחיצון אינו מחובר כלל להפנימי. אבל הכא הרי בב' כיסי עור מיירי. ואין כאן חשש מטומאה תוך אויר. רק מחשש מגע תוך ורק תוכו של עיקר הכלי מחשב תוך ולא של הטפל. א\"כ ודאי מסחבר טפי שנחשוב אותו ששפתו עודף לעיקר הכלי. ולא אותו שבתוכו ושפתו נמוך. ול\"מ היה נ\"ל דיש ט\"ס בתוספ' וכצ\"ל אם היה שפת פנימי עודף על החיצון. אז בנטמא פנימי וכו'. ור\"ל דאף דלעיל (ספכ\"ד) חזינן דסגי בחשיבות גובה השפה לחוד. שיהיה האחר נחשב לו כטפל. היינו רק בטומאה דאוריי' מחמרינן אבל הכא מדטומאת משקין דרבנן. להכי דוקא בשיש ב' חשיבות בכלי א'. שהוא פנימי וגם שפתו גבוה טפי מהחיצון אז מחשב החיצון טפל לו. אמנם הר\"ש כאן וגם הרמב\"ם בחיבורו (פכ\"ד ה\"ה מכלים) נקטו כלשון התוספתא שלפנינו. ורק שגם לפי גי' זו יש ט\"ס שם בהרמב\"ם. במ\"ש אבל בנטמא א' מהן בשרץ לא נטמא חבירו. עכל\"ר. האי מלת לא. לא הוא. וצריך למחקו. דא\"כ תמוה מפ\"ב דכלים מ\"ז. ועי' רכ\"מ שם שהיה לו ג\"כ גי' אחרת בהרמב\"ם. וא\"כ לפי דעת רבותינו שתפסו גירסת התוספתא שלפנינו לעיקר על כרחינו צריך לנו ליישב דלא תקשי להתוספתא מלעיל (ספכ\"ד) דחשיבת גובה השפה עדיף טפי מחשיבות פנימי. דשאני הכא. משום דכיון דכל עיקר מה שנרצה לידע ע\"י חשיבות של א' מהן. היינו דע\"י החשיבות מוכח שהוא התוך והשני אחוריים. א\"כ בשלמא כששניהן שפתותיהן שוות. הו\"ל שפיר כב' כלים בגוף א' ושניהן עקריים. וכרובע וחצי רובע לעיל (פכ\"ה מ\"ד) דאמרינן דבנטמא א' לא נטמא חבירו. וכ\"כ במרדע (פכ\"ה מ\"ב). אבל כששפת חיצון גבוה יותר מפנימי. א\"כ מוכח וניכר עי\"ז שהוא העיקר. וששייכו תרווייהו אהדדי. וע\"י נמיכת הפנימי ניכר שהוא התוך. ולפיכך כשנטמא פנימי נטמא חיצון. אבל התם בפכ\"ד. הרי לא מאחוריים ותוך מיירי התם רק שע\"י החשיבות שבא' מחשב הוא כעיקר ואידך כטפל. אמרו לנו חז\"ל דחשיבות גובה השפה עדיף מחשיבות הפנימי. אחר כתבי כל זה. ראה זה מצאתי שרבינו הרא\"ש בפירושו כאן הביא גירסת התוספתא כפי שהגהנו לעיל. ואומר שישו בני מעי. אם ספיקות שלכם כך וכו'. וכדמומה שהרא\"ש הגיה התוספתא כך מכח קושייתנו הנ\"ל. ואעפ\"כ כבר ישבנו בס\"ד גם הגי' שבידינו שהיא כפי דעת הר\"ש והרמב\"ם: ",
+            "וק' מזה לתוס' שבת (ס\"ג ב'). שכתבו שכל עור רך. סגי בשיש בו כדי לצרור בו מרגלית. ואי\"ל דהכא בעור קשה מיירי. ליתא. דא\"כ איך אפשר לצרור בו מעות. וי\"ל דלרבעתוס' הא דמטהרי רבנן היינו רק מהטומאה דלשעבר. מדנתבטל הב\"ק דמקודם. אבל עכ\"פ גם לרבנן מק\"ט להבא. מדחזי מהשתא לב\"ק חדש לצרור בו מרגלית בשייחדו לכך. והו\"ל השתא כפנים חדשות. ואף על פי כן קצת קשה דמ\"ש הך משינה לשמו (פכ\"ח מ\"ה). וי\"ל: ",
+            "וכן אמרינן נמי לעיל (פכ\"ד סי' ע\"ב). וק' הרי במעילה (י\"ח א') אמרינן דבקיצע עור פשוט בכוונה. מק\"ט בכ\"ש. מדחזי לאחיזה. ומפרש התם שקוצצי תאנים כורכין מטלית כזה על ידיהן שלא יתלכלכו. וקשה מ\"ש קוצצי תאנים מקוצצי קוצים. הרי בין כך וכך קצצו בכוונה לתשמישו. ואמאי טהור. ובשלמא להרמב\"ם (פכ\"ג מכלים) דמצריך עכ\"פ שיהיה בהעור גע\"ג אצבעות. י\"ל דהכא מיירי שאין בו כזה השיעור. אלא להראב\"ד שם. דהתם בכ\"ש ממש סגי ק' שפיר מהכא. ויש לדחוק דהתם מיירי בשיש בו עכ\"פ צורת כלי. א\"נ דהתם מיירי בעור רך. אלא דא\"כ למה צריך כדי אחיזה. תוס' הנ\"ל: ",
+            "כך כתבו הר\"ש והר\"ב. וא\"ת ל\"ל ב\"ק הרי בל\"ז מסתמא קצען בכוונה והרי צורת כלי עליהן. וי\"ל אי משום צורת כלי. אמק\"ט רק מדרבנן. אבל מדיש בו ב\"ק מק\"ט מדאורייתא. ומה\"ט נמי פליג להו תנא משרוולין דסיפא דמק\"ט רק מדיש בהן צורת כלי. דהו\"ל רק טומאה דרבנן. וא\"ת עכ\"פ כיון דהכא מק\"ט מדיש להן ב\"ק. א\"כ מה קמ\"ל. הרי כבר תנינן (פי\"ז מט\"ו) כל שיש לו ב\"ק מ\"מ טמא. י\"ל דקמ\"ל דאף דהב\"ק שבאבנט ובברכייר אינו עשוי לקבלה. אפ\"ה מק\"ט (ועמ\"ש בס\"ד לעיל פט\"ו סי' ע\"ו). ולהר\"ש והר\"ב דס\"ל דהכא מה\"ט מק\"ט מדיש להן ב\"ק. צ\"ל אף שהב\"ק קטן מאד. וכלעיל (ספי\"א). אולם להרמב\"ם בחיבורו (פ\"ז ה\"ד מכלים) זון וברכייר מק\"ט. מדיש בהן צורת כלי. ולפ\"ז צ\"ל דאפ\"ה לא כללן תנא בהדי שרוולין. משום דהנך לפעמים יש בהן טומאה דאורייתא דהיינו ביש בהן ב\"ק: ",
+            "אולם גם מזה ק' כלעיל (סי' כ\"ז). דעכ\"פ אף שאין לו ב\"ק. ויהיה כפשוטי כלי עור שקצצו בכוונה לתשמישו והרי יש בהכיסין צורת כלי. ולמה לא יק\"ט. דבשלמא להרמב\"ם הנ\"ל. דמצריך לכל פשוטי כלי עור אף שקצצו בכוונה. אפ\"ה צריך שיהיה בו גע\"ג אצבעות. י\"ל דהכא מיירי שאין כיסין אלו ארוכים רק כדי להכניס בהן קצת מראשי אצבעות. אלא להראב\"ד הנ\"ל דבכ\"ש ממש סגי ק' וצ\"ע: ",
+            "והא דתנן לעיל (פכ\"ד מט\"ו) דשל קייצים טהור. היינו באינו עשוי לקבלה רק ללקט קוצים גופייהו. א\"נ התם מיירי בשל קייצים. דהיינו מיבשי פירות. ולובשן כדי שלא יתלכלכו ידיו בהפכו בהן התאנים שפלטו דבשן על פניהן. ורב\"א הכא גריס של קוצים. והתם גריס של קייצים: ",
+            "ותמוה הרי לא חזי למידי. ורמ\"ל (פ\"ז מכלים ה\"ב) מוקי לה בשחזר ותקנה. ובהא אף הרמב\"ם מודה. אבל גם זה תמוה. דא\"כ מה קמ\"ל פשיטא. ותו דא\"כ גם בנפסק עקיבו בסיפא מיירי בשחזר ותיקנו ואמאי כתב שם הר\"ש דבטל מתורת כלי וטהור אפי' להבא. ונ\"ל דכוונת רמ\"ל דמיירי שתיקן רק אזן א' אחר שנפסק גם הב'. דאז חזי קצת וכמש\"ל סי' ל\"ט: ",
+            "ונ\"ל דלא סתרי אהדדי מהך דלעיל. דלר\"ב דוקא לעיל שנפסקו האזנים ס\"ל דאמק\"ט. מדא\"א שינעול סנדל בלי אזנים ורצועות. דמיד כשינעלו ישמט ויפול מרגלו (כרש\"י שבת קי\"ב א' ד\"ה אפסיק). אבל הנך דהכא אפשר שפיר לנעלו גם בלעדן כשיהדקו ברצועות שבאזניו. להכי כשיחדו לנעלו כך מק\"ט עכ\"פ להבא. ולר\"ש דוקא בנפסק אזן א' (וכרמל\"מ הנ\"ל) מק\"ט להבא. מדאפשר להשתמש בו כך וכלעיל סי' ל\"ט. אבל בשניתק העקב או החוטם. או נפסקו. אפי' יחדו לתשמישו לא מהני. דבטלה דעתו אצל כל אדם. מדיש גנאי לצאת בו. ולהכי אמק\"ט כלל: ",
+            "ובזה תבין היטב סוגיא דיבמות (דק\"ב ב') דרק במנעל מחשבו קשור הרצועות מעל דמעל. אמנם רש\"י שם (ד\"ה וארקתא) כ' דבסנדל רצועותיו הם בגובה העקב סמוך לפיו וע\"ש: ",
+            "ולכאורה היה נ\"ל דדוקא במנעל שעורו רך. וכשנקרע רוב שפת החוטם לא חזי ללובשו דמה שנשאר עדיין שלם מהחוטם מדהוא רך הוא מתקפל ונשמט מראשי אצבעות הרגל. אבל בסנדל שעורו קשה. תנינן לעיל דדוקא בנתחלק כל עור החוטם לשנים נתבטל ממנו שם סנדל מדגנאי הוא לצאת משא\"כ כשנפחת רק רוב שפת החוטם שלו. אף שלא נשאר רוב גבהו שלם. אפ\"ה מדעורו קשה. עדיין נאחז הוא בהרגל והולמו בהקצת שנשאר מהחוטם שלם. ומה\"ט דוקא במנעל אמרינן ביבמות (ד' ק\"ב א') שלא תחלוץ בו. גזירה משום דמנעל מרופט. ר\"ל דלהכי לא תחלוץ בו שמא תחלוץ במנעל משנקרע הרוב משפת חוטמו. והרי אז לא מיקרי תו נעל. משא\"כ בסנדל לא גזרינן כה\"ג. דאפי' יקרע רוב שפת חוטמו. אפ\"ה אכתי חזי ללובשו. ושפיר מקרי נעל. אולם א\"א לומר כן. דבתוספתא (פ\"ד דב\"ב דכלים) נראה להדיא דאין חילוק בין מנעל לסנדל לענין נפסק רוב החוטם. דבשניהן נתבטל מתורת כלי. וא\"כ צ\"ל דלהכי נקט רק במנעל רוב החוטם. דסנדל מדהוא קשה. לאו אורחא שיפחת ויקרע רובו רק קצתו. רק אפשר שישתבר העור ההוא. וכשישתבר נשבר כל ארכו לשנים. וכך צ\"ל נמי לרש\"י (יבמות ק\"ב א') שמפירושו נראה שם. דדוקא במנעל גזרינן אטו מרופט. דמדהוא רך. עדיין יכול הוא לקשור הרצועות ממעל להעור הנקרע ההוא. ומיתב אכרעיה שפיר. אבל סנדל שעורו קשה. אם נפחת העור. לא מצי ליישבו יפה על רגלו דמלבד שחוטמו קצר. ועי\"ז הרצועות שהן מזה ומזה באמצע אורך הסנדל. לא יחזיקו הקרעים שבחוטם יחד כשיקשרם. ועוד דמדעור החוטם הקרוע קשה. אפי' יקשור הרצועות ממעל להעור הקרוע. אפ\"ה העור הקשה של הקרעים ידחקו הרגל. זה תוכן דברי רבינו רש\"י שם. א\"כ מבואר הדבר דסנדל שנקרע רוב חוטמו גרוע טפי ממנעל שנקרע רוב חוטמו ודו\"ק: ",
+            "והא דמשמע בירושלמי (פ\"ו דכלאים) דאית תנא דתני איפכא צרור שעה טמא צרור עולם טהור הוא תמוה. והר\"ש כאן הביא ירושלמי זה ולא פי' בו כלום. וגם בעל קרבן עדה כף ישים לפיו והניחו בלי פירוש. ונ\"ל דס\"ל להך תנא דמתניתין מיירי בנוד שלם שנפחו וצרר פיו. כדי לישב עליו רך. וכן עושין בימינו נוסעי ארחות שאינן רוצין לטלטל עמם כרים וכסתות. מביאים עמם נוד כזה שנופחים אותו חציו בלילה וישנים עליו רך וענוג ובבוקר פותחים פיו הצרור. וכשיצא הרוח יכרוך ויקפל הנוד וישימהו באמתחתו (וכ\"כ בספר הברית ח\"א דמה\"ב) ולהכי קאמר הכא שפיר צרור שעה טמא. מדלא ביטל ב\"ק שלו. אבל צרור עולם אמק\"ט. מדכבר ביטל ב\"ק שלו (כרפכ\"ג). ואפ\"ה אמק\"ט מדרס עד שיעשה בו מעשה רבה. שיהיה מוכיח שהוא לישיבה ולשכיבה כלעיל בכופת (פכ\"ב מ\"ט) שצריך שיחוק בו מקום לישיבה. וה\"נ כיון דנוד זה לא נעשה לישיבה רק לתת לתוכו משקין רק הוא רוצה ליחדו לישיבה. צריך שיעשה בו מעשה לבטל תשמישו דמעיקרא. א\"נ י\"ל דס\"ל להך תנא דמתני' מיירי בנוד נפוח. אם הוא צרור לעולם אמק\"ט. מדאין לו ב\"ק וכדאמרן. אבל צרור שעה דהיינו שמורה השעות. והיינו כמ\"ש הערוך (בערך צר הראשון) שיש חמת כדמות פסל. ונותנין בידו כ\"ד אבנים. ונותנין תחת הפסל ספל נחושת. וע\"י מאשינערי שבתוך הפסל. כל שעה ושעה מכ\"ד שעות היום. נפתח הנוד הזה. והוא זורק אבן א' לתוך הספל שתחתיו. וקולו נשמע בכל העיר: ",
+            "כך הוכרחתי לפרש ע\"ד הר\"ש והר\"ב דהכא מיירי ביש להעור ב\"ק. אמנם ק\"ל דמ\"ש ב\"ק של משקלות לב\"ק של מרגליות (לעיל מ\"ב) הרי גם מרגליות אמק\"ט אפי' בחרוזים על מתכות (כפי\"א מ\"ח) ואפ\"ה העור שצררוהו בו כשיש לו ב\"ק מק\"ט. ולא אמרינן שלא יהא הטפל חמור מהעיקר. ואי\"ל דשאני התם מדמוציא המרגליות לפעמים מהצרור לפיכך שפיר מחשב ב\"ק ואינו טפל כלל להמרגליות משא\"כ הכא מיירי בשצורר המשקולת לעולם בהעור. והו\"ל ב\"ק העשוי למלאות לעולם דל\"ש ב\"ק. ואפי' תימא דמחשב ב\"ק (ערמל\"מ פ\"ב ה\"ג מכלים) עכ\"פ הכא מדצורר בו המשקולת לעולם מחשב שפיר כטפל למשקולת ואמק\"ט. ליתא. דא\"כ מ\"ט דת\"ק דמטמא. ותו דהרי בפירוש תנינא לעיל (פי\"ב מ\"ח) דמשקולת מק\"ט. ודוחק לומר דהתם במשקולת של מתכת. והכא במשקולת אבן. אולם ל\"מ היה נ\"ל דהכא מיירי שאין להעור ב\"ק. ואפ\"ה חשיב ליה תנא קמא כיש לו ב\"ק מדבכל שעה חוזר וכורך המשקולת בתוכו אחר ששקל בו ומתקיים ב\"ק שלו. והו\"ל כצרור מרגלית לעיל (מ\"ב). ולר' יוסי לא דמי דבמרגלית נשאר בהעור זמן מרובה. להכי מחשב שפיר ב\"ק. משא\"כ משקולת מוציאו כל שעה ששוקל להכי לא מחשב ב\"ק. ומהרא\"ש נמי משמע שאין להעור ב\"ק. שכ' דלהכי חפוי של משקולת טמא. מדמניחין העור תמיד על המשקולת. והעור בטל לגבי מתכות עכל\"ר. ור\"ל דס\"ל להרא\"ש דמשקלות הו\"ל פשוטי כלי מתכות. ועור הפשוט שכורכין בו המשקלות הנ\"ל כעץ המחובר למתכות דמק\"ט (כפי\"ג מ\"ו). ור' יוסי ס\"ל דדוקא התם בטל עץ לגבי מתכות מדמחובר בו משא\"כ הכא דרק כרוך הוא בו. אמק\"ט וטהור: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ב כ' הכא דכל הנך דמני הכא אינו טמא רק כשהוא טפח על טפח. וזה תמוה דממ\"נ אי אינו כלי אפי' הוא מאה טפחים אמק\"ט. ואי הוא כלי אפי' הוא קטן ודק מאד כמחט נטמא. ורק להביא טומאה תחתיו ממקום למקום צריך מדאורייתא טפח על טפח. ורק הנושאו ממעל לטומאה נטמא מד\"ס גם כשהדבר המאהיל הוא רק שליש טפח. ובזה מ\"ש הנך אפי' כל מילי. ואפי' דבר שאמק\"ט כלל כאבן או בריות המים. הדין כך וצ\"ע: ",
+            "ובסוגיא דהתם אמרינן. מוסיף עליו השק שמטמא משום אריג. ומקשינן אטו בגד אמ\"ט משום אריג. ומשני ה\"ק. מוסיף השק אבגד. דאע\"ג שאינו אריג מק\"ט. ערש\"י שם. ול\"מ היה נ\"ל דה\"פ. דהאי מטמא משום אריג דנקט תנא דברייתא. לאו אשק קאי רק אבגד. וה\"ק מוסיף שק אבגד [שבגד מטמא רק כשהוא אריג. ושק] אע\"ג שאין אריג רק קלוע כ\"ש מק\"ט. שכן וכו'. א\"כ משמע ברור דהא בגד אמק\"ט כשהוא קלוע כ\"ש. והא דתנינן בעדיות (פ\"ג מ\"ד) כל הקלועין מבגד מק\"ט. היינו ביש בו גע\"ג אצבעות. ומזה נ\"ל דשטריקעראי שלנו שהיא מלאכת נשים שעושין בה פוזמקאות שטרימפפע בל\"א. מדהוא רק קלוע. שמוציאין עניבה אחת מתוך עניבה אחרת שבצדה. דוקא כשהקלוע ההוא הוא גע\"ג אצבעות מק\"ט. אבל כשאינו כשיעור כך. אמק\"ט משום אריג. מדאינו אריג רק קליעה. וה\"ה לבדין שנקרא פליש\"ט בל\"א שעושין ממנו כובעין. אם נעשה מצמר או פשתן. אינו מק\"ט רק בשיש בהן גע\"ג אצבעות. משום דרק אריג מטמא בכ\"ש בבגד. וזה אינו אריג. אבל בשק. וכגון שהדביק שערות בע\"ח יחד ועשאן פלישט כעין האר זאלען שלנו או הוט שלנו שנעשה משערות ארנבת. או בקלע משערות כעין צלצול קטן שקורין בענדכען בל\"א. בכולן אף שאינן רק כ\"ש מק\"ט כשק (ועי' רמב\"ם כלים פ\"א ופכ\"ב): ",
+            "וק' ה\"ת להרמב\"ם (פכ\"ב מכלים ה\"ג) דעור ומפץ שעשה מהן כלי שלם צריך שיהיה לכה\"פ גדול כגע\"ג אצבעות. אבל להראב\"ד שם דגם הנך כשהן כלי שלם סגי בכ\"ש. א\"כ ק' מה מוסיף עליהן שק שמטמא בכ\"ש. וי\"ל דגם להראב\"ד. דוקא כשהן חתיכת עור או חתיכת עץ שתתכן בכוונה ועשאן כלי שלם. מק\"ט בכ\"ש אפי' הוא כלי פשוט ובלי ב\"ק. אבל כשהן אריג כלי שלם אמק\"ט. רק בשק ובבגד: ",
+            "ולהראב\"ד שם. לשאר טומאות. כולהו במשהו סגי. וכן משמע פשטות לישנא דש\"ס (מעילה י\"ח א') אמנם אם ארג כלי שלם בלי ב\"ק מצמר או פשתן או קנבוס או משי. גם לרמב\"ם שיעורו בכל שהוא (כרמב\"ם פ\"א מכלים הי\"א ופכ\"ב ה\"א) וממשנה א' בפרקן מוכח דגם בארוג משער כלי שלם בלי ב\"ק שיעורו בכל שהוא. וכמ\"ש בס\"ד לעיל: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת א\"כ מ\"ש מרישא בג' על ג' אצבעות שנתנו בכדור דודאי לא נתמעטו. ואפ\"ה טהור לגמרי. י\"ל התם כדור עור מקיף המטלית מכל צד. להכי דוקא כשיש בהמטלית גע\"ג טפחים שהוא חשוב מצד עצמו. לפיכך אף שמוקף מכל צד מהעור. כמונח בקופסא דמי ולא בטליה. אבל אם אין בהמטלית רק גע\"ג אצבעות שאינן חשובים כ\"כ. להכי כשמונחים תוך עור של הכדור טמונים בתוכו. בטול' בטליה וכאינו בעולם דמי. משום הכי אמק\"ט כלל. מה שאין כן בכרך וקיפל המטלית של גע\"ג טפחים יחד ועשאן כדור. כבבא זו. אע\"ג דהתפר בטליה להמטלית מתורת גע\"ג טפחים עכ\"פ הרי הכדור בעצמו עדיין רחב גע\"ג אצבעות שיעור לקבל טומאה והוא גלוי להכי מקבל שפיר טומאת מגע משאר טומאות. אמם להראב\"ד [פכ\"ב מכלים הכ\"ו] אפי' גע\"ג טפחים שקפלו ותפרו ככדור. כבר בטלו מתורת בגד וטהור לגמרי. וא\"ת דקשה להראב\"ד הרי קיפול לבד מבטל להמטלית מתורת בגד (כשבת כ\"ת ב') וא\"כ ל\"ל בכאן תפר. י\"ל התם נתקצר משיעורו ע\"י הקיפול עד פחות מגע\"ג אצבעות. והרי גם גע\"ג אצבעות שנתקצר משיעורו ע\"י הקיפול. נתבטל מלקבל טומאה. מה שאין כן הכא שנשאר שיעור גע\"ג אצבעות לפיכך דוקא כשגם תפרו. אז נתבטל טומאה דמעיקרא ודלהבא ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מכרע מדרס שחברה למטה שכולה טמאה מדרס [כפי\"ח מ\"ז] ואת\"ל התם כרע ומטה שניהן מין א' הן. ולפיכך דמי למטלית בבגד הכא בסיפא. דהתם והכא אמרינן כשנתחברו יחד וא' מהן מדרס. כולו נעשה מדרס. משא\"כ הכא מטלית וקופה מדהן ב' מינין. לפיכך כשנתחברו. עדיין לא מחשבו כגוף א'. דנימא דכל הקופה נהוי מדרס כהמטלית הקטן שהניח עליו. עכ\"פ ק' הרי גם מזרן ומטה ב' מינין נפרדין הן ואפ\"ה אמרינן דמזרן שחיברו למטה שטמאה מדרס. גם הוא נטמא מדרס [כפי\"ט מ\"ה]. וי\"ל התם הדבר שנתחבר להמדרס חזי גם הוא למדרס. משא\"כ הכא קופה לא אפשר שתהיה מדרס. מדא\"ל עמוד ונמ\"ל. ואף למ\"ש [פי\"ט סי' ל\"ו] לדעת כמה מרבותינו דמזרון לא חזי למדרס. ואפ\"ה כשחברה למטה נעשה גם הוא מדרס. י\"ל התם המטה הוא עיקר הכלי והוא טמא מדרס. והמזרן שהוא טפל לו. בטל לגבי עיקר ונעשה גם הוא מדרס. משא\"כ הכא הקופה הוא עיקר הכלי והוא טהור ממדרס. לפיכך המטלית שהוא טפל לגבי קופה. אין העיקר בטל לגבי טפל. אלא טפל בטל לגבי עיקר. להיות גם הוא ראשון כהעיקר. דאף לקולא אמרינן דבטל טפל לגבי עיקר [כלעיל ספי\"ט]. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש הכא דמטמאין הקופה משום מגע מדרס. ומ\"ש לעיל [ספכ\"ד] בחיבר כף מאזנים במיחם דאזלינן בתר גודל ונטהר המיחם. ואמאי והרי עכ\"פ נגע בהכף קודם שחברן יחד. י\"ל התם מיירי שהכף נטמא בשרץ וכדומה. שהוא רק ראשון ואמ\"ט כלי. משא\"כ הכא המטלית הוא אב מדנעשה מדרס. עוד נ\"ל דמ\"ש הר\"ב לקמן [מ\"ז] בטלייה על הבגד דמיירי במטלית גע\"ג טפחים שטמא מדרס. וכך כתב גם הרמב\"ם [פכ\"ג מכלים ה\"ה] לכאורה היה נראה דה\"ה בגעגא\"צ שנטמא במת ושרץ. דהרי תנא סתמא נקט בתר רישא דהתם דמפרש בה דמיירי במטלית געגא\"צ. ורק רבותינו נקטו מדרס לרבותא דצד א' ודו\"ק. אבל באמת א\"א לומר כן. דאי מיירי בכל הטומאות הו\"ל למיזל בתר גודל [כלעיל פכ\"ד מי\"ז]. ואי\"ל דאין ה\"נ. ומאי דאמרינן התם דבב' צדדים הוה חיבור. היינו דאז אזלינן בתר גודל וטהור. ליתא דא\"כ עכ\"פ ק' מהכא [מ\"ו] במטלית מדרס שטלייה על הבגד הטהור. דכולה טמא מדרס. וק' ואמאי ונימא דניזל בתר גודל וטהור. אלא ע\"כ דדוקא בשהיתה המטלית גע\"ג טפחים ונטמא מדרס. וחברה לבגד שראוי למדרס. לא אזלינן בתר גודל. מדשניהן משתמשין לישב על שניהן ביחד. אבל בבריא שטלייה על הבריאה וכו' [ספכ\"ד] דכשטלה חיצונה על הפנימית. נתבטל ב\"ק של חיצונה. והרי רק משום ב\"ק נטמאה. אז אזלינן בתר גודל. דנתשב ב\"ק של פנימית שהוא יחשב כב\"ק של גדולה. וא\"כ לקמן [מ\"ז] אילו מטלית גע\"ג אצבעות שנטמא משאר טומאות. וחברה לבגד. כיון שאין המטלית והבגד שוות בקבלת טומאתן. אזלינן בתר גודל ודו\"ק. וא\"ת עכ\"פ ק' מ\"ש בבריה שטליה על הבריה [ספכ\"ד] דאזלינן בתר גודל בין לקולא ובין לחומרא. ומ\"ש בכרע מדרס שחברה למטה. דאמרינן דכולה טמאה מדרס. ולא אמרינן דניזל בתר גודל. וי\"ל לפמ\"ש בס\"ד [פי\"ח סי' נ\"ג] דכרע דהתם מיירי שנתפרק ממטה שלימה שהיתה טמאה מדרס. והרי ע\"כ מיירי התם שבשעה שנתחבר כרע זה במטה החדשה עדיין היתה המטה הישנה שממנה ניטל כרע זה. עדיין קיימת. דאי בנשתברה המטה הראשונה. גם הכרע היה נטהר בכל מקום שהוא. דהכל הולך אחר הישנות [כפי\"ח מ\"ו ומ\"ט]. וא\"כ מתורץ קושיתנו דשאני כרע. שא\"א שיהיה כהמטה החדשה שנתחברה לו. רק כהישנה שנטמא הכרע עמו. וכיון שעל כרחך נשאר הכרע בטומאתו. להכי כשחברה למטה החדשה נעשה עמו גוף א'. וכולה טמאה מדרס. אף שהמטה גדול מהכרע. הרי א\"א שיתבטל הכרע לגבי המטה. והרי כל המחובר לטמא טמא [כפי\"ב מ\"ב] אבל בבריה שטליה על הבריה. שכשחברן יחד לא נשאר שום חלק מהקטנה בטומאה הראשונה. לפיכך כשחברן יחד. בטלה קטנה לגבי גדולה. ופרח טומאה מהקטנה. וגכ. להר\"ב [פי\"ח מ\"ז] שכתב דהתם מיירי שהכרע נטמא ע\"י שדרס עליו הזב. יש לתרץ. דכיון דהכרע והמטה החדשה שניהן ראויין למדרס. הו\"ל כי הכא במטלית גע\"ג טפחים שחברה לבגד הכא דלא אזלינן גבה בתר גודל: ",
+            "ולהר\"ב וי\"א מלל הוא חוטי השתי שמשאיר האורג בסוף הבגד שלא הושלך ביניהן חוט הערב. ובהנך ס\"ל לרבנן דאע\"ג שהחוטין של שתי הללו אמק\"ט מגע. אפ\"ה מצטרפין הם לשיעור גע\"ג אצבעות. אם הן בעצמן רק ב' אצבעות. ויש לדקדק. דא\"כ היינו נומי סדין [דרפכ\"ט] ומ\"ט קרי ליה הכא מלל. ואי\"ל הרי התם פי' רבותינו דמיירי בששיירן לבלי לארגן עוד. ולהכי קרי להו נומי. דהיינו חוטין. משא\"כ הכא מיירי שהוסר הערב מבין חוטי השתי ונמלל מביניהן. ולהכי קרי להו מלל. ליתא דהרי בכה\"ג אפי' ניטל רק חוט א' מבין חוטי השתי פרח טומאה מינה [כפכ\"ז מ\"ח]. גם אי\"ל דהכא מיירי בשרוצה להשליך עוד חוט ערב בין חוטי השתי ואע\"ג דבכה\"ג ודאי מק\"ט. ככל שתי העומד (רפכ\"א) היכי ס\"ד דר\"ש שלא יצטרף להשלים השיעור. י\"ל דהא דשתי העומד מק\"ט היינו במתוח בכסא האריגה. משא\"כ הכא. ואפ\"ה קמ\"ל דמצטרף להשלים השיעור מיהו מלשון הר\"ב הכא משמע דמיירי הכא בשרוצה לשיירן לבלי להשליך ביניהן חוט הערב. כמו הך דרפכ\"ט. וא\"ת מ\"ש התם ששיעורן שש אצבעות. והכא יהיה שעורו סגי בב' אצבעות י\"ל התם לענין חיבור. דכיון שיש בהבגד עצמו כשיעור לק\"ט אמרינן דעד ו' אצבעות הו\"ל חיבור. אבל הכא לענין צירוף שאין בהבגד שיעור לק\"ט. לפיכך רק עד ב' אצבעות מצטרף להשלים השיעור לחכמים ולא טפי: ",
+            "וקשה ממ\"נ אם אין בהתחלה כשיעור. פשיטא שאמק\"ט. ואי ביש כבר בההתחלה גע\"ג אצבעות. אמאי לא יק\"ט. ומ\"ש מבגד שארג בו גע\"ג אצבעות דאף שלא גמרו עד אח\"כ מק\"ט מגע (כפכ\"ז מ\"ח). וי\"ל דדוקא אריג מק\"ט כשכבר ההתחלה הוא כשיעור. מדכבר חוטי השתי מתוחים ועומדים. שהרי גם הם לבד מק\"ט (כפכ\"א מ\"א). משא\"כ סבכה שהוא מעשה מחט בקלוע געשטריקט בל\"א להכי אמק\"ט עד שיגמור. והן הן דברי הרמב\"ם (פכ\"ב הי\"ב) ואע\"ג דבשבת (ס\"ד א') משמע דצמר ופשתן רק באריג מק\"ט ולא בקלוע. י\"ל דהכא בסבכה שאינו מצמר ופשתן מיירי. ולפ\"ז שטרומפף שלנו מצמר ופשתן אמק\"ט: "
+        ],
+        [
+            "ויש לדקדק למה להו לסיידים ולציירים לבדוק אחר שוויי הכותל. אחר שכבר בדקוה הבונים בחוט משקולת. וכי ע\"י שסיידו וציירו הכותל חזרה ונתעקמה אחר הבדיקה של הבונים. ולא עוד אלא שיצטרך להמסייד ולהצייר חבל משקולת בלי שיעור באורך יותר מהבונים שיש שיעור לחוט משקולת שלהן. וי\"ל דבשלמא בוני החומה קים להו לרבנן דבכל י\"ב טפחים בודקים אם בנו בשוה. דאם ימצאו עקמימות בהן סותרים אותן הי\"ב טפחים ויחזרו ויתקנוה כראוי מחדש. וכן נגרי עץ בודקין פסקי פסקי מה שבנו. רק משום דעמודי העץ והנסרים שבכותל הם בטבען שוין בלי עקמימות. להכי מסתפקים בבדיקות שיוויי הכותל אחר בניית כל י\"ח י\"ח טפחים. אבל המסייד והמצייר. שכל מלאכתן הוא אחר שנגמר כל גובה הכותל שכבר נבדקה פסקי פסקי כל י\"ב י\"ב טפחים. או אחר כל י\"ח י\"ח טפחים. ומצאו שכל פסקי פסקי שבכותל שוה הוא בפני עצמו אבל אעפ\"כ חוששין אלו אולי אין הי\"ב או הי\"ח העליונים שוין להתחתונים. ואולי א' מהן בולט טפי מחבירו לפנים או לאחור. והרי ע\"י עקמימות זה לא יהא לובן סיד שבמקום הנמוך שבכותל שוה במראה הלובן של הסיד שבמקום הגבוה שבכותל. וכ\"ש שע\"י העיקום שבשום מקום שבכותל יקלקלו הציורים שיצייר המצייר על הכותל. לכן יש גם להם חוט משקלות למדוד כל הפסקי פסקי ביחד לבדוק אם אין פסקי א' בולט טפי מחברתה. אולם מפני שבודקין כל גובה הכותל בפעם א'. לכן אין לחוט משקולת שלהן שיעור. דהכל לפי גובה הכותל. וכשיראו שפסקי א' מהי\"ב או י\"ח טפחים בולט מעט מחבירו. אז מפני שהעקמימות ההוא רק מעט הוא. יטיחו מעט טיט על מקום הנמוך כדי להשוותו עם מקום הגבוה שבכותל. כדי שכשיסיידו ויציירו אח\"כ הכותל יהיה המראה מקובלת לעין הרואה: "
+        ],
+        [
+            "ורתוי\"ט כתב דלהרמב\"ם אספקלריא היינו ברילל בל\"א. ובמח\"כ רבינו הגדול. זו שגיאה כפולה היא. חדא דבימי חכמי המשנה לא הומצא עדיין עשיית הברי ללען. ובכל הש\"ס לא נזכר שמץ דבר ממנה. כי הומצאה זמן רב אחריהם. מן אלכסנדר ספינא בשנת ה\"א וס' לב\"ע. ואפי' בימי הרמב\"ם עדיין לא היתה מצויה. דהרמב\"ם היה חי באמצע מאה העשירית לאלף החמישי. וגם פערשפעקטיף לא היתה עדיין בימי חכמי הש\"ס כי זאת הומצאה מן צאכאריוס יאנזאהן במיעדלבורג בשנת ה\"א ת\"ס בערך. ומה שנמצא בש\"ס (עירובין מ\"ג ב') שהיה לו לר' גמליאל שפופרת שצופה אלפים אמה. כבר כתב הרמב\"ם שם שלא היתה של זכוכית רק של נחשת ובה בריח כמו שיש לחכמי אסטראנאמי וע\"ש. ותו קשה אם נפרש כרתוי\"ט דאספקלריא היינו ברילל. היאך יתכן לפ\"ז סיפא דמתניתין דקאמר תמחוי שעשאה אספקלריא. והיאך אפשר לעשות מן תמחוי בריללע. וגם לשון הרמב\"ם עצמו שהביא רתוי\"ט שכ' וז\"ל שהנראה באספקליא אינו נראה במקומו האמיתי. ולא בשיעורו האמיתי עכ\"ל. וקשה וכי הנראה בבריללע אינו נראה במקומו האמיתי. וגם בשיעורו האמיתי נראה כל דבר ע\"י בריללע. זולת כשנראה הדבר ע\"י זכוכית המגדיל או המקטין. וזה מזיק לעין הרואה כידוע לחכמי אפטיק והרופאים. אולם אלו ב' מדות שמנה הרמב\"ם באספקלריא. הם הם רק בשפיגעל שהאדם שבבואה שלו נראה בשפיגעל. אם הוא במזרח נראה בבואה שלו במערב. ואם פניו לצפון. נראה כאילו פניו לדרום. וכמו כן הדבר הנראה בו אינו כפי שיעורו האמיתי. שעינו הימיני נראה בשפיגעל כאילו הוא בשמאל הבבואה. ומלבד כל אלה מבואר הדבר שהוא לשון יוונית. ספעקולאריא שפירושו זכוכית או שפיגעל. והייינו מה שאמרו חז\"ל (יבמות מ\"ט ב') כל הנביאים ראו באספקלריא שאינה מאירה. ורק משה רבינו עליו השלום ראה באספקלריא המאירה. ר\"ל עצמות אלקותו ית' אי אפשר לשום ילוד אשה לראותו. ואפי' משה רבינו ע\"ה בעצמו. דגם בו כתיב ופני לא יראו. אלא כל ישראל לא ראו רק כמו הבבואה של עצמותו יתברך. אלא שמרע\"ה ראה כביכול הבבואה ההיא ברורה כל האפשר לראות. משא\"כ שאר הנביאים [אמנם לעיל פי\"ד מ\"ו קראו תנא לשפיגעל בשם מראה. והוא לשון הקודש ממש]: ",
+            "ואעניד עטרות לי דברי ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל פה קדוש יאמר דבר זה דהכי קאמר ר' יוסי. דהרי קשה למה איצטריך לאשמעינן כלל. דאפרכס של זכוכית טהור. הרי מדקאמר כבר לעיל (ספי\"ד) דאפרכס של מתכות טמא. והיינו מדאין צריך שיהיה לו ב\"ק. א\"כ ממילא שמעינן דהא אפרכס של זכוכית טהור. דהרי זכוכית אמק\"ט רק בשיש לו בית קיבול [והרי אפי' אפרכס הנעשה מעץ. מדאין לו ב\"ק אינו מקבל טומאה. דהרי אפי' כלי חרס שיש לו תוך בלי בית קיבול אינו מקבל טומאה (כפ\"ב סי' ל\"ה)]. אלא להכי נקטיה מדרצה לסיים בטהרה. וגם מלת כלים שהוא שם המסכת. הוא מורכב מב' הברות כל ים מעיד על ב' ענינים המדוברים בה. ומסיים בטהרה. דכל מק\"ט. מדהכל נוצר מעפר וכל שממנה מקבל טומאה. וים אינו מקבל טומאה דכל הנברא ממים טהור (כפי\"ז מי\"ג) עד כאן לשון ע\"ר זהב טהור. אולם מכאן משמע שכל מסכת ומסכת כבר היה סדורה קודם רבי דהרי ר' יוסי היה בהדור שלפני רבי (ככתובות ד' ק\"ג ע\"ב) וכן משמע נמי בביצה (ד' ל\"ב ע\"א) דמשני הש\"ס להזיע וקודם גזירה. וכ\"כ במ\"ק (ד' י\"א ע\"א) דקאמר כאן קודם גזירה. א\"כ יש לפנינו משניות שנשנו גם קודם יוחנן כהן גדול שהוא גזר אותה גזירה. והוא היה חי זמן רב קודם רבי כמה מאות שנים (ועי' תוס' ב\"ק ד' צ\"ד ע\"ב) ורק סדר המסכתות זו אחר זו. הוא הוא שסידר רבי. וזהו גם כוונת רש\"י (ב\"מ ד' ל\"ג ע\"ב) ע\"ש. אולם זה פשוט שכמה משניות נתוספו ע\"י רבי מחכמי הדורות של התנאים האחרונים שהיו לפני רבי. ושהיו בימיו. ורבינו הקדוש אסף כל גדולי חכמי דורו וכל אחד ואחד העיד מה ששמע מרבותיו. ואמר גם דעתו במה שלא נזכר במשניות הקודמים. וכולן גם הם שלבן וסדרן רבי במקום הנאות להן בין משניות הקודמין (ועמ\"ש בס\"ד בפירושינו רפ\"ב דאבות) וכן אמרינן בירושלמי (שבת רפט\"ז הלכה א') ששיקע רבי כמה משניות בין הקודמין וע\"ש. ואל תתמה. שהרי כמה משניות כבר בימי אברהם אבינו ע\"ה כבר נשנו. וכדאמרינן בע\"ז (די\"ד ע\"ב) ע\"ז דאברהם אבינו ד' מאה פירקא הוה. מכל זה מוכח דכבר היה המשניות קודם רבי אלא דמהכא נמי מוכח שגם סדר כל מסכת ומסכת כבר קודם רבי היה (ועי' רמב\"ם בהקדמתו לסדר זרעים) ולהכי שפיר כבר ר' יוסי אמר אשריך כלים שיצאתה בטהרה: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה כלים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..b87208b3855807613758b43056ea699b37da0c63
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Mikvaot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,136 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Mikvaot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ולרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין) גם שאובין. כל שהן מחוברין בקרקע אמקט\"ו. וגם שאובין שנטמאו ונתחברו בקרקע. אמ\"ט לאחרים עד שיהא נגיעת הטומאה בהטהרה בכוונה. וכן פי' רבינו בכאן. וכבר תמה עליו הראב\"ד שם. אולם ל\"מ להכניס ראשי בין הררי עשתרות קרנים. היה נ\"ל ראיה אלימתא להרמב\"ם מש\"ס פסחים (דף י\"ז ב'). דאמרי' דמשקין דבי מטבחיא כשהן בקרקע טהורין. ואמר רב פפא. והוא בדהוה רביעית. דחזי להטביל בו מחטין וצינורות מדאורייתא. ור\"ל ולהכי במי מטבחיא דכן. דאין שבות במקדש. הרי משקין בי מטבחיא כבר תלושין הן (כתוס' שם ד\"ה אלא). ואפ\"ה לולא שבטלוה לטבילה ברביעית בשאובין. היו כשרים אפילו לטבול בהן. אפי' מדרבנן אע\"ג שהן שאובין. ורק לטבול בהן בטלו. ולא לענין שלא יקבלו טומאה. ולפ\"ז גם לרמב\"ם. עכ\"פ אם השאובין פחות מרביעית והן בקרקע מק\"ט. וכן משמע מרמב\"ם שם. שלא הזכיר רק פחות ממ' סאה. ודו\"ק. ואת\"ל גם לרמב\"ם היאך אפשר להטביל בהן מחטין וצינורות. הרי הרמב\"ם בכבודו ובעצמו כתב (שם) דכשמתכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי נטמאו השאובין שבקרקע. וא\"כ כשמטביל בהן המחטין. ודאי מתכוון שיגעו המחטין במים. ונטמאו המים. והיאך אפשר שיתטהרו המחטין בהן. י\"ל דלרמב\"ם דוקא במתכוון שיגעו אהדדי לצורך עצמו. וכגון שמתכוון להדיח המחט בהמים. אבל במתכוון לצורך מצוה. לאו כתשמישו דמי. דמצות לאו ליהנות ניתנו (כר\"ה כ\"ח א'). והרי גדולה מזו כתב הרמב\"ם (שם) דבעבר הטמא ברגליו במים. טהורים. והיינו משום דאינו מתכוון ליגע בהמים בעצם רק רוצה לבוא מעבר זה לעבר זה (וערכ\"מ שם). וא\"כ ה\"נ וכ\"ש שאין לו צורך בעצם המים כלל. ורק לטהר המחט הוא מתכוון. ואין להקשות (מפי\"ב דפרה סוף מ\"ד). ל\"ל לטעם שנעשה מצוותן. הרי בלא זה מדמחוברין בקרקע. ולא התכוונו לדרוס עליהן. אמ\"ט אחרים. י\"ל התם מי חטאת יש בגוף עצמו טומאה. ולפיכך אף שמחוברין לקרקע. ולא התכוון ליגע בהן מטמאין אחרים. ככל הטומאות שמטמאין בין שנגע בהן לרצון או שלא לרצון: ",
+            "והר\"ב לא הזכיר כלל סברתינו דבלח בלח יש בילה. ולפיכך כתב דחיישינן שמא שתה הטפה הטמאה שנפלה. וק\"ל א\"כ מידי ספיקא לא נפקא. דשמא לא שתה אותה. והרי ספק משקין לטמא אחרים טהור (כפ\"ד דטהרות מ\"ט) וכ\"ש ברה\"ר הו\"ל ספק טומאה ברה\"ר טהור. אמנם גם לדברינו ק\"ל למה לא תתבטל הטפה הטמאה ברביעית מים טהורים ששתה. דהרי גם בטומאה שייך ביטול ברוב כדאמרינן (מנחות כ\"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. ואת\"ל התם לא בשנגעו זה בזה מיירי. רק בשיש כאן ג' חתיכות וא' מהן נבילה ונגע בא' מהן. דמדאזלינן בתר רובא טהור. וכן משמע לכאורה מרש\"י שם (ד\"ה כל שאפשר) אבל הכא מדנגעו המשקין הטמאין בטהורין. נטמא הכל. ליתא דהרי גם סאה תרומה טמאה בטילה בק' טהורות אף שהוכשרו (כתרומות פ\"ה מ\"ד). ותו הרי גם טומאה שנתערב לח בלח. כמי רגלים של טהור וטמא שנתערבו. ג\"כ מצינו בהן ביטול (כמכשירין פ\"ב מ\"ג). ולא לבד בהנך דטומאתן מדרבנן. אלא אפי' בטומאה דאורייתא מצינו ביטול ברוב בלח בלח שנתערבו. כדאמרי' (בכורות כ\"ב א') בהמה שהפילה חררת דם. בטל חררת הנבילה ברוב דם לידה וגנונים שיצא עמה. ואינה מטמאה במגע ומשא. והרי התם על כרחך בשנימוחה החררה מיירי. אלא שקרושה קצת. דאי לא נמוחה מה ביטול ברוב שייך בה. לשקל החררה שעומדת לבדה בלי תערובות. אלא ודאי שנימוחה. ורק משום דגם כזית בשר נבילה שנימוח מטמא במגע ומשא דהרי גם נצל שהוא מכזית בשר המת מטמא גם באהל (כרפ\"ב דאהלות). וכ\"כ אמרינן (נזיר ד' נ' ע\"א). דאפי' נצל מבהמה דהיינו שכבר נפסד ונרקב. סלקא בתיקו אם יטמא במגע ומשא. א\"כ כ\"ש חררה מנפל שלא נמוח עדיין לגמרי כנצל. ודאי מטמא במגע ומשא. להכי קאמר דעכ\"פ כשנתבטל ברוב אינו מטמא. ועכ\"פ שמעינן מהתם דגם בטומאה דאורייתא שנתערב בלח בלח שייך ביטול (ועי' רמל\"מ פ\"א ממשכב הי\"ד). ונ\"ל דודאי גם בטומאה שנתערב לח בלח שייך ביטול ברוב. וכליתא דמי. ולהכי אפילו בנשא כל התערובות לא נטמא. ורק חתיכת נבילה שנתערב ברוב גושים של שחוטה מטמא במשא. משום דיש ממשות כזית נבילה בעין בהתערובת. והרי נשאו כשנשא כל התערובות. וכן כ' רכ\"מ בשם ר\"י קורקס (ספ\"א מאה\"ט). אבל כל זה לענין לטמא לאדם שנגע או נשא התערובות. בשכבר כל הלח מעורב ונתבטל. אבל התערובות עצמו עכ\"פ טמא. דהרי באותו הרגע שנגע הלח הטמא בלח הטהור כשנפל לתוכו קודם שנתערב כולו. כבר נטמא הלח הטהור מלח הטמא. שנגעו יחד ברגע ההוא ולפיכך בחררה הנ\"ל שנתבטלה בדם וגנונים שעמה. וכ\"כ חתיכת נבילה שנתערב ברוב חתיכות שתוטה. אפילו נגעה הנבילה בחתיכת השחוטה. אף דאין התערובות מטמא כנבילה עצמה מדנתבטלה ברוב. עכ\"פ מטמאו החתיכות כולן מדנגעו בנבילה. ויהיו כולן כראשון לטומאה דהרי לכה\"פ נגע בנבילה. אלא שעכ\"פ אין התערובות הזה מטמא אדם. דאדם אין מקבל טומאה רק מאב הטומאה (כב\"ק דף ב' ב'). והרי חשבינן בשעת מגעו בהתערובות כאילו אין כאן אב הטומאה. אבל כולן נעשין ראשון לטומאה. ולפיכך במשנתינו נמי כיון שנטמאו המים הטהורים מהטמאים. ונעשה כל התערובות ראשון. השותה מהן רביעית נפסל גופו כסוף זבים (ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דטהרות סי' י' ודו\"ק). אמנם בכל זה עדיין לא אורו עיני להבין משנתינו הקדושה. דהרי באותו הרגע שנגעה הטפה במי הגבא. לא היה מי הגבא בני קבט\"ו. מדהיו אז מחוברין. וכיון שלא נטמאו מי הגבא. ודאי מבטלין הטפה. וא\"כ אח\"כ כשתלש הרביעית מהגבא לשתותו. כבר נתבטלה הטפה בהתערובות. והיאך אפשר שיטמא השותה את הרביעית. דאי\"ל שכשנתלש הרביעית אז המגע שנגע בו הטפה הטמאה בעוד הרביעית במחובר חוזר וניער ונטמא. ליתא דוכי ס\"ד דשרץ שנגע בפרי מחובר. שכשנתלש הפרי אח\"כ ויוכשר יהיה מגע הטומאה שנגע בו בעודו במחובר וקודם שהוכשר. חוזר וניער בו אח\"כ. ויתטמא הפרי. ואת\"ל דהכא לא דמי למגע שרץ במחובר שאינו חוזר וניעור כשיתלש. משום שכשיתלש הפרי אין להמגע כלל בעולם. משא\"כ טפה טמאה שנתערבה. אף דחשבינן לשעורא כליתא. וכדמוכח מהפילה חררה שאמ\"ט במשא. מדאין שיעור כזית נבילה כאן. עכ\"פ מדיש בילה בלח בלח. א\"כ בכל חלקי מי הגבא מעורב קצת מטפה הטמאה. וכשיתלש הרביעית יהיה נחשב כאילו השתא נגע משהו מהטפה הטמאה ברביעית. ליתא דא\"כ במי רגלים טמאין למה אזלינן גבייהו בתר רובא (כמכשירין פ\"ב מ\"ג). אלא נ\"ל דאע\"ג דבעוד המי גבא במחובר לא נטמאו מהטפה. אפ\"ה לא בטלו להטפה דכל במחובר לא שייך ביטול (כרש\"י גיטין נ\"ד ב'). ולא תימא דדוקא בגוש בגוש. דכל א' עומד במקומו אמרינן כן. ומשום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא אפי' בלח. דהרי גם חבית שאובין שנפל לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה (כמכות דף ד' א'). וכך הוא גרסת רש\"י שם. וכך גרס גם הרמב\"ם (פ\"ו דמקואות ה\"י). וע\"כ מיירי בשהושקו המים שבחבית עם מי הים. וא\"כ נתערבו לח בלח. ומה שהקשה רמל\"מ (שם) הרי הוטהרו כולן בהשקה. וכן הקשו רבעהתו\"ס שם. כבר תרצנו בס\"ד במקום אחר. דהשקה בכלי לא מהני רק לסלק טומאתן. אבל לא לענין לטבול בהן. והרי ע\"כ מיירי בטבל א\"ע למעלה מפה החבית. דאילו תוך החבית בעצמו אפי' חבית ריקה שנפלה לתוך הים. לא מהני טבילה בתוכה. וכדקיי\"ל כראב\"ד (י\"ד קצ\"ח סל\"א). ודוחק לומר דמיירי הכא בחבית אבן וכדומה שאמק\"ט. אלא ע\"כ דמיירי בטובל א\"ע למעלה מפה החבית. ואפ\"ה לא עלתה לו טבילה. דאף למעלה מפיה מחשב שאובין כמים שבתוכה. דרק בטבו\"י דאיקליש טומאתו (כמעילה דף ח' ב'). הקילו דלא חשבינן למעל' מפיה כתוכה (כטבו\"י פ\"ב מ\"ו). ועכ\"פ ק' הרי השאובין שלמעלה מפ ה ודאי מעורבין עם מי הים. ובלח בלח יש בילה. ונבטלו ברוב. ואע\"ג דמי הים קוו וקיימו הרי גם בלח בלח שנתערב תוך כלי נתבטל. אע\"ג דג\"כ קוו וקיימו תוך הכלי. אע\"כ שגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול. ואף לרבותינו בעלי התוס' (מכות שם) דגרסי' חבית יין שנפל לים הגדול. היינו רק משום דס\"ל. דאילו היו מים שאובין. היו נטהרים בהשקה. ולא משום דנתבטלו ברוב. ואדרבה מדלא הקשו להגרסא דגרס מים דהרי נתבטל ברוב. ש\"מ דס\"ל כדברינו דכיון שהים במחובר לא שייך ביטול ברוב. ובל\"ז גם לפי גרסתם דגרסי חבית יין וכו'. קשה דהרי גם יין נתבטל ברוב (עי' י\"ד קל\"ד ס\"ה). אלא לאו ש\"מ דכ\"ע ס\"ל דגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול ברוב. ואין להקשות מדאמרינן (שבת ס\"ה ב') נוטפין שרבו על הזוחלין. ול\"ל רבו. הרי גם מיעוט לא נתבטל במחובר. י\"ל שאני התם דאם היו רק מיעוט. אמרי' דנשטפו והלכו להן. וא\"כ הכא שנפלה הטפה לתוך מי הגבא שאין בו מ' סאה. דבכה\"ג לא שייך בה השקה. וגם ברוב לא נתבטל מדהן במחובר. לפיכך כשנתלש הרביעית נטמא ממקצת הטפה הטמאה שמעורב בו. ואף דבאותו הרגע היה הרביעית תלוש. ולמה לא תתבטל אז הטפה הטמאה. י\"ל הרי מצינו דוגמתו דכל היכא שהטומאה והביטול באין כאחד, טומאה קדמה וחלה. כדאמרינן (חולין ע\"ב ב') בג' על ג' הבא מבגד גדול. דבשעת פרישתו נטמא מאביהו. והכא נמי הכי. אמנם כל זה להראב\"ד ולהפוסקים דס\"ל כוותיה. אבל להרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין) שהבאנו בס\"ד דבריו לעיל סי' ב' אין אנחנו צריכים לכל זה. דהרי ס\"ל דבין שאובין או שאינן שאובין. אף שכשהן בקרקע חשובין כמחוברין. אפ\"ה כשמתכוון שיגע הטומאה והטהרה אהדדי מקבל טומאה. א\"כ הכא כיון ששתה הטמא במי הגבא ודאי התכוון ליגע בהמים שבגבא ונטמא כל המים שבגבא גם בעודן מחוברין בקרקע מגוף האדם הטמא ששתה. וגם רש\"י ע\"כ ס\"ל כהרמב\"ם בזה. דאילו לפי דברינו הנ\"ל דהא דאמרינן דנבילה בטילה בשחוטה שלא תטמא במגע. היינו רק שהאדם שנגע בהתערובות לא יטמא מדנחשבי' כל חתיכות התערובות רק כנוגעין בנבילה. וכאילו אין בהתערובות חתיכות הנבילה כלל דכבר נתבטל. משמע הא למאכל ודאי מטמא התערובות. וקשה והרי מרש\"י (מנחות כ\"ג א' ד\"ה כל שאפשר) משמע להדיא דגם לאוכל אין התערובות מטמא. וגם דברי רכ\"מ בענין זה תמוהין. שכתב (בספ\"א מאהט\"ו) בשם הר\"י קורקס דהא דנבילה בטילה בשחוטה. לא מיירי בנגע הטהור רק בא' מהחתיכות. אלא אפילו בשנגע בכולן. ואפ\"ה אינו מתטמא דרק בשנשא כל החתיכות נטמא. מדעכ\"פ נשא כזית נבילה. משא\"כ בשנגען אפי' נגע כולן לא נטמא. דאותו מקום שבאדם שנגע חתיכה זו לא נגע חתיכה זו. עכלה\"ט. וזה תמוה דהרי אפילו נגע בפירורי נבילה שכולן יחד כזית. אמרינן דמגע ומגע מצטרפין ונטמא (כרמב\"ם פי\"ד מטו\"מ הי\"ד). וא\"כ כ\"ש הכא שמעורב כאן כזית שלם נבילה שנגע בו. ויהיה הנגיעה באיזה מקום שירצה. ומ\"ש מגע ממשא. דהרי גם במגע א\"צ שיגע בכולן. רק משום הספק שמא לא נגע בנבילה. ובנגע בכולן אין כאן ספק. ואפי' בנגע בהן זא\"ז. שיש ספק בכל מגע ומגע בפני עצמו. עכ\"פ אחרי שנגע בכולן הרי נטמא בודאי (ועי' טהרות פ\"ה מ\"ד). וכ\"ש בנגע כולן כאחת. אלא צ\"ל כתו' (בכורות כ\"ג א' ד\"ה נבילה) דמיירי שנגע רק בא' מהחתיכות [או אפי' בב' מהג'] ואפי' ברה\"י. ואפ\"ה טהור דמדנתבטל הנבילה תלינן דנגע בב' השחוטות. ולא דמי לט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהן. ונגע בא' מהן. דברה\"י ספיק' טמא (ככתובות ט\"ו א') דהתם מדניכר הטומאה במקומה הו\"ל קבוע דאוריי' (כש\"ך י\"ד סי' ק\"י ס\"ק ט\"ו) ולא בטל ברוב. וכן מוכח כרבעתו\"ס מסיפא דאמרינן שחוטה אינה בטילה בנבילה. והרי זה וודאי ברה\"ר איירי (כתוס' מנחות כ\"ג א'). דאי ברה\"י לענין מה קאמר שאינו מתבטל. הרי אפי' במחצה על מחצה ברה\"י. כל ספק טומאה ברה\"י טמא כודאי. ושורפין עליו את התרומה (כתוס' נדה ד' ב' א'). אלא ודאי ברה\"ר מיירי. דבנגע בא' מהן לא דיינינן ליה כרובא. מדא\"א לשחוטה שתעשה נבילה. רק הו\"ל כספק טומאה ברה\"ר וטהור. משמע הא ברה\"י הרי אפי' במחצה על מחצה נבילה ושחוטה טמא. וכ\"ש הכא דהרוב נבילה. וא\"כ אי נימא כרבינו ר\"י קורקס. דרישא בנגע בכולן מיירי. ע\"כ דה\"נ בסיפא מיירי בנגע בכולן וא\"כ מ\"ש רה\"ר או רה\"י. הרי בין כך ובין כך הוה ודאי בטומאה. ולענין מה נימא שחוטה אינה בטילה בנבילה. אע\"כ מוכח כתוס' הנ\"ל. דרק בנגע בקצת מנין החתיכות מיירי (ועי' בתשובות חו\"י סי' ק\"ז מה שהקשה לדעת בסוגיא דמכות הנ\"ל). ",
+            "כך פירשתי על דעת הר\"ש והר\"ב. ואין להקשות דא\"כ דמשום המשקין שנטמאו ע\"ו הככר. הרי הן תחלה. ומטמאין אף לככר חולין. ול\"ל דנקט תרומה. נ\"ל דלרבותא נקט תרומה. דאע\"ג דצריכה טהרה לתרומה. אפ\"ה דוקא בהדיח טמא. הא לא הדיח טהור. א\"נ משום משנה ו' נקט גם במשניות הקודמות תרומה. לאשמעינן דהתם אפי' בתרומה. ואפילו הדיח הככר. אפ\"ה טהור. ולהרמב\"ם כאן ובחבורו (פט\"ו מאוכלין) אם הדיח גרסינן. ר\"ל אם הדיח ידיו קודם שהוציא עמהן הככר. הרי כשהוציא ידיו מהמים אחר שהדיחן. הו\"ל המים שעל ידיו כתלושין. ונטמאו ממקצת טפה הטמאה שמעורב בהן. וא\"כ נטמאו ידיו ממשקין הטמאין. קודם שהוציא הככר מהמים. ונעשו שני' (כרפ\"ג דידים). ולפיכך אפי' קינח ידיו ממים הטמאים קודם שהוציא הככר מהמים. אפ\"ה נטמא הככר. כך הבנתי מדברי הרמב\"ם דאפי' נתיבשו ידיו קודם שהוציא הככר מיירי. וגם התוספתא דריש מכילתן נוטה טפי לפי' הרמב\"ם הנ\"ל. דקאמר התם מפני מה אם הדיח טמא. הוכשרו מים שבידיו. ונטמאו וטימאו הככר. ואין להקשות א\"כ ל\"ל דנקט שהדיח ידיו. והוצרך עי\"ז למנקט ככר תרומה. הו\"ל למנקט שהדיח הככר. ונטמא אף ככר חולין. י\"ל דמשום רבותא דסיפא נקט גם בהך משנה תרומה וכמש\"ל לדעת הר\"ש והר\"ב. אמנם ק\"ל לרמב\"ם דאי משנתינו מטומאת ידים מיירי. ל\"ל דנקט דנפל לשם הככר. הול\"ל אם הדיח ידיו ונגע בהן ככר תרומה טימאו. ואת\"ל דגם בהא רבותא קמ\"ל דאע\"ג שנפל הככר לאותן המים ולא טמאוהו. אפ\"ה כשהוציא הככר בהידים שנטמאו באותן המים נטמא. ולא יאמר הככר להידים מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני. עכ\"פ כיון דעיקר טומאת הככר הוא מדהוציאו באותן הידים שנטמאו כשהדיחן איך יהיה העיקר חסר מהספר. שלא נזכר במשנה כלל שהוציאו באותן הידים: ",
+            "ולהרמב\"ם הנ\"ל אף שכבר נטמאו המי גבא במקומן כששתה מהן הטמא. אפ\"ה לא נטמא עדיין ככר התרומה. כשנפלה מעצמה לתוכן. דס\"ל להרמב\"ם דכל שהמים בקרקע תרתי בעי. דבין לענין שיתטמאו או לענין שיטמאו אחרים. צריך שיכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי. אמנם תמהני מאד. דהרי רבינו בעצמו פסק (בפ\"ו דמקואות ה\"י) דשאובין שנפלו לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וככר תרומה שנפל לשם נטמא. מדנטמאו המים מהטובל. והיינו כרש\"י (מכות דף ד' א'). וקשה ואמאי נהי דנטמאו המים מהטובל מדהתכוון שיגע גופו הטמא בהמים. עכ\"פ הרי לא התכוון שיגעו המים שוב בהככר. שמעצמו נפל להמים. וגם לשאר רבותינו ובראשם הראב\"ד שחולקים על הרמב\"ם בדינו הנ\"ל. קשה דהכא בנפל הככר מעצמו לשם לכ\"ע לא נטמא רק כשהדיח. ואיך א\"כ יפרנסו סוגיא דמכות הנ\"ל דאפי' לא הדיח אפ\"ה תיכף כשנפל הככר לשם נטמא. ומה חילוק יש בנפל לתוך המים שנתערבו בהן מים טמאין מרובין או מועטין. הרי כל עוד שלא הדיח בהן לא נטמאו. ואיך יטמאו הככר. וצריך לדחוק ולומר דהא דקאמר התם שהככר טמא. היינו בהודח וכי הכא. וי\"ל דלרבותינו הכא מיירי בשמי הגבא מי גשמים. דמחשבו כמחוברין ואמק\"ט בעודן בקרקע. ולהכי דוקא בהדיח שהתכוון לתלשן טמא. אבל התם שהן שאובין. מקבלין טומאה במקומן. ולהכי א\"צ שידיח דתיכף כשנפל הככר אפי' שלא בכוונה נטמא: ",
+            "ולא דמי לכלי טמא לעיל. דהכא מיירי שלא חזרה הטפה. וכגון שהמת עדיין שם. ומש\"ה תנן הלך ולא תנן עבר מדמיירי ששתה בעוד שהטמא שם. לא חזרה הטפה לתוך המים כשהוציאו. כך כתב אאמ\"ו עטרת ראשי הגאון זצוק\"ל. ונ\"ל דזה רק להראב\"ד ודעימיה (כפט\"ו מאוכלין). אבל להרמב\"ם שם דאפי' מים מחוברים מקבלין טומא' כשהתכוון שיגע הטומא' בטהרה. וכמש\"ל. בלא זה לא דמי לכלי הנ\"ל. דבכלי שאב ברצון. משא\"כ מת מעצמו נפל לשם. וכ\"כ בעבר הטמא שם. אין כוונתו ליגע בהמים דטפי הוה ניחא ליה לעבור בלי מים. ובהא מתורץ גם קושיית הראב\"ד להרמב\"ם שם. ולפיכך אפילו יצא הטמא העובר מתוך המים. או הוציאו המת מהמים. אפ\"ה השותה טהור וכן פירש הרא\"ש כאן בפירוש: ",
+            "וכן נ\"ל עוד דנקט כל הנהו. בור שיח וכו' דמ\"ש הנהו ממי גבאים. והרי כולן ממי גשמים הם. וכי ס\"ד דמדנשתנה תמונת הגומא שנתכנסו שם ישתנה דינן. אלא נ\"ל דנקטינהו כולהו. דאף דכולן נעשין בידי אדם. בתמונות שונות. אפ\"ה לא מחשבו כיש בהן תפיסת יד אדם למהוו תלושין (ועי' ת\"כ שהביא בתשובת מהרי\"ק סי' נ\"ו). והא דלא נקט כולהו במשנה א' מי גבאים מי בורות וכו'. נ\"ל דה\"ט כדי שלא נטעה לומר דשש מעלות במקואות דקאמר אמי גבאים מי בורות וכו' קאי. דאינהו נמי ו' במספר נינהו. א\"נ נ\"ל דממלת מי גבאים מתחיל בבא חדשה. ור\"ל דבכל הנך משניות דלעיל. דבודאי שתה מהן טמא או מילא בכלי טמא וכו'. פשיטא דאין חילוק בין מי גבאים למי בורות שיחין וכו'. דמ\"ש הא מהא. והרי כולן מי גשמים הן. וגם ודאי שתה מהן טמא. ומה חילוק יש בין זה לזה. אבל השתא דרצה לאשמעינן הדין במים שמוצא בדרך. אם נחוש בהן לשתיית טמא או למילוי כלי טמא מהן. וכדמסיק. ולהכי ס\"ד דדוקא במי גבאים חיישינן כן. אבל במי שיח. דארכה מעיד שעשוי לכביסה לכמה בני אדם שעומדים לכבס זה אצל זה. וכ\"כ במי מערה ומי מקוה. שעומדין לטבילה ולרחיצה. בכל הנך סד\"א מדמאיסי לא חיישינן בהן לשתיית בני אדם. קמ\"ל דאפ\"ה עוברי דרך מדאניסי רגילין לשתות גם מהנך. וחיישינן להו בטומאה. והא דהפסיק תנא עם מי תמצית בין מי מערות למקואות. והרי הנך תרי שניהן עשוין בעומק ולטבילה. והיאך הפסיקינהו תנא עם מי תמצית שאין לו דמיון עמהן כלל. מדהוא מי גשמים שנתכנסו מאליהן על קרקע שוה. נ\"ל דה\"ט משום דלא רצה תנא לסיים בתר כולהו עם מי גבאים שפסקו. כדי שלא נטעה לומר דמלת שפסקו דנקט בתר מי תמציות. אכולהו קאי. והרי באמת באינך אפי' לא פסקו כך דינן. וכמש\"ל. להכי נקט מקואות לבסוף. לאשמעינן דכמו במקואות לא בעינן שפסקו. ה\"נ באינך דלעיל: ",
+            "כך פירשתי על דעת הרמב\"ם (רפ\"ט דמקואות). אולם הר\"מ והר\"ש והר\"ב כאן פירשו דמותר ללוש ולבשל בהן חלה ממש. ותמהני א\"כ מה קמ\"ל תו לנט\"י. דאם לחלה שהיא דאורייתא כשירים. מכ\"ש לנט\"י דרבנן לתרומה. ואת\"ל דלדיוקא נקטה. דהא לטבילת ידים לקודש לא. עכ\"פ קשה למה נקט חלה ולא תרומה דקדמה לחלה. וכדנקט במשנה ו'. ועטרת ראשי אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל כתב דחלה דנקט היינו לחלה בזמן הזה שהיא דרבנן (כנדה ד' מ\"ז). אבל לתרומה דאוריי' לא. אבל הנך דלקמן משנה ו' כשרים אפי' לתרומה דאוריי'. ולפענ\"ד בנו ותלמידו נראה דהיינו לשיטת הראב\"ד (ספ\"א מתרומה) דס\"ל דרק חלה בזמן הזה דרבנן. הא תרומה בזמן הזה בארץ ישראל דאוריי'. אבל להרמב\"ם שם. הרי אידי ואידי בזמן הזה אפי' בארץ ישראל רק מדרבנן. ולפיכך הרמב\"ם לשיטתיה פי' רפ\"ט דמקואות דהכא מיירי רק בטבול לחלה: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו שלא פסק הקלוח שיורד לתוכן מההרים. ונתבטל הטפה הטמאה עי\"ז. ולא זכיתי להבין דאי משום ביטול. היאך מסיים כאן דכשירים גם לתרומה ולעיל סוף משנה ה' אמרינן דלב\"ה בכה\"ג שרבו ונתבטל כשירים לחלה דהיינו להרמב\"ם רק לטבול לחלה. אבל לתרומה לא. ואם כי רבותינו לשיטתייהו דפירשו שם דהיינו לחלה ממש. ולדידהו חלה ותרומה שוין. א\"כ מיותרת בבא דהכא לגמרי. והא מה מעלה יש בין בבא זו מבבא קמא דלעיל. ותו דלעיל תנא לה בפלוגתא. והכא נקט לה בסתמא. ולא דמי הא למחלוקת ואח\"כ סתם שמצוי בסדר המשנה. דהיינו בצריך להסתם לענין אחר שלא נזכר בהמחלוקת. רק שגם הענין שבסתם תלוי בהך שבמחלוקת דנקט לעיל מינה. משא\"כ הכא אינו רק חוזר ושונה הדין בעצמו כסתם מה שכבר נזכר במחלוקת בסמוך לה לעיל מינה. זה לא מצינו. ואי\"ל דמ\"ש הר\"ב לעיל במ\"ה בד\"ה כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתני'. עכלה\"ט. היינו היכא שלא רבו וכ\"נ דנקט לה הרמב\"ם (רפ\"ט ממקואות). אלא דהרמב\"ם ז\"ל קאמר דכשירים רק לטבול לחלה. כמ\"ש והבין גם רתוי\"ט שם מדבריו. ואולם להר\"ש והר\"ב שפי' לעיל דכשירים אפי' לחלה ממש. א\"כ תהיה משנתינו כאן וודאי משנה שא\"צ. דאם אפילו כשלא רבו כשירים לחלה ולתרומה. כ\"ש כאן שרבו מהקלוח היורד מההרים. ותו הרי אא\"ל דהר\"ב ס\"ל דכשירים לחלה ממש היינו בשלא רבו. דהרי בנפל בהן ככר תרומ' והדיח. טמא אפי' בדיע'. וא\"כ היאך יהיו כשרי' לחלה ממש אפי' לכתחלה. ואף שי\"ל דהתם בששטפו רק קצת להלאה. אבל הכא מיירי בשלא פסקו ושטפו למרחוק. עכ\"פ הרי הר\"ב בעצמו לאפי' כך מלת שלא פסקו. וגם בל\"ז גם פשטא דלישנא של משנתינו לא משמע כדברי רבותינו. דלעיל קרי לה שרבו. והכא קרי לה שלא פסקו. וגם מלת שלא פסקו בעצמו משמע טפי דהמי תמצית בעצמן לא פסקו. דהיינו מלהזחיל למרחוק. ואילו לדברי רבותינו הול\"ל שלא פסק קלוח שיורד להן: ",
+            "ואין להקשות מ\"ש לענין אשבורן דדיינינן לה כמקוה. ומ\"ש לענין כ\"ש דדיינינן ליה כמעיין. תי' רב\"י בשם הר\"ן (בטור יו\"ד סי' ר\"א ד' קע\"ט ע\"ג) דה\"ק. מעין זה שריבה עליו שאובין. יש בו מקום שמטהר רק באשבורן והיינו במקום שזוחל השתא מחמת שריבה עליו שאובין. ולא היה זוחל שם בתחלה. ושם ודאי צריך ג\"כ לטבילה מ' סאה. ויש שוב בו מקום דמטהר בכ\"ש. והיינו באותו מקום שהיה המעין זוחל שם בתחלה. ושם ודאי דמטהר בין באשבורן ובין בזוחלין. מדדינן שם כמעיין ורבינו ב\"י סמך בב' ידיו פי' זה. ודחה דברי מהרי\"ק. אולם מה יעשה תולעה קטנה כמוני. אם לבי צפון משכל. ולא אוכל להסתפק בפירוש זה. דאם מעין זה עכ\"פ במקום מוצאו מטהר בזוחלין ובכ\"ש. הא מה מעלה יש למי מוכין עליו. דמיירי בשלא נתערב בשאובין ומטהר בזוחלין ובכ\"ש. ותו מ\"ש רישא דנקט רק חומרא דאשבורן. ומ\"ש סיפא דנקט רק קולא דכ\"ש. ותו דמי לא מצי איירי שהמעין הקטן הזה הוא בעמק. שהכותלים שיקיפוה עומדים זקופין שאף כשירבו עליו שאובין רבים. אפ\"ה לא יתפשטו המים בצדדין רק בגובה. ואיה חילוק מקומות בזה האופן. שיהא בצד זה דינו כמקוה. ובצד זה דינו כמעין. אלא ל\"מ נ\"ל דדוקא לענין שיטהרו בכ\"ש דינו כדין מעין. כמו שהיה מעיקרא. דהרי גם השתא שזחלו לתוכן מי גשמים מרובין. אפ\"ה לא נשתנו טפי ממעיקרא. דהרי כיון דבלח בלח יש בילה (כר\"ה י\"ג ב'). א\"כ בכל מקום שהתפשטו שם המים המעורבין. יש שם כ\"ש ממי המעין. להכי בכל מקום שהתפשטו מטהרין בכ\"ש המי מעין שיש שם. אבל לענין זוחלין. הרי השתנו השתא המים מעיקרא. דע\"י שזחלו לתוכן מי גשמים מרובין התפשטו זחילתן טפי למרחוק. לפיכך גם במקום זחילתן דמעיקרא אין מטהרין רק באשבורן דאין זו הזחילה שהיה לה תחלה (ועי' לקמן פ\"ה מ\"ג): "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות להרי\"ף והרמב\"ם והמרדכי ותוס' (פסחים י\"ז ב') דס\"ל דמ' סאה שבקרקע אפי' כולם שאובין כשר מדאורייתא ורק מד\"ס פסול אטו שאובין שבכלי. א\"כ למה לא נקט תנא נמי ב' מקואות א' שאוב וא' כשירה. וטבל באחת מהן טהור. אפי' בנטמא באב הטומאה. מדהו\"ל ספק דרבנן. י\"ל אפי' אי נימא דכולה שאובין דרבנן יהי' טמא הטובל שם. מדטמא ודאי היה. אין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה (כלעיל סי' ב') לולא שנטמא בולד. והא דלא נקט הכי ברישא. היינו משום דהוה בכלל ספק טבל ספק לא טבל. דהטובל בשאובין כלא טבל דמי. ובזה יתורץ נמי אף לדידן דקיי\"ל (יו\"ד ר\"א ס\"ג) דכולהו שאובין פסול מדאורייתא. עכ\"פ יש שאובין דפסולין רק מדרבנן (כהר\"ן שבועות רצ\"א א') ולמה לא נקט תנא ספק כהך. דטהור. אע\"כ דכל שנטמא באב הטומאה אפי' יש בהמקוה ספק פסול דרבנן. טמא ונכלל ברישא בספק טבל: ",
+            "מיהו נ\"ל דבהושקה א' מהן למקוה כשירה. גם שניה הוכשרה. דהרי יש לתלות שלאותה שהושקה נפלו. ואפשר דבהושלמה א' מהן במים כשירים שלא בהשקה. ג\"כ היא כשירה. דכיון שיש לזו מעלה טפי מחברתה. תלינן שלחברתה נפל. ואם הושלמה אח\"כ גם השניה. או חוזרת הראשונה לפסולה. הא למה זה דומה. לג' נשים ששכבו במטה אחת. ונמצא דם במטה. דבבדקה אחת מהן ומצאה את עצמה טהורה. היא טהורה וחברותיה טמאות. וכשחזרו ובדקו את עצמן כולן ומצאו טהורות כולן טמאות (כנדה פ\"ט מ\"ה). ועוד נ\"ל דהא דקאמר הכא פסולות. היינו לכתחלה. אבל בטבל בא' מהן ועשה טהרות. טהורות. דהרי יש לו במה לתלות שלאותה שלא טבל בה נפלו. הא בלא עשה טהרות. הרי יש לו חזקת טומאה. ומקואות שכיחי. וכ\"ש בטבלו שנים. זה בזו והאחר באחרת. אפי' עשו שניהן טהרות. כולן תלויות. ולא מחלקינן הכא בין שנשאלו כאחת או בזה אחר זה. כבב' ככרות (טהרות פ\"ה מ\"ו). דהכא שאני שיש לכל א' חזקת טומאה: ",
+            "ואין להקשות כיון דרק מסופק הוא אם הגיעו המים להגומא קודם שנפלו לשם מ' סאה מי גשמים. וא\"כ מ\"ש מבבא ב' במשנה ג' שבודאי נפלו לשם הג' לוגין. וכיון דאינו יודע אם היו אז בה מ' סאה דכשר. ודוחק לומר דהכא שאני דהרוב מג' לוגין ודאי נפלו קודם שנתהוו מ' סאה. דליתא דעכ\"פ הלוג הג' הוא הפוסל. והרי בו יש ספק אם נפל למ' סאה או לפחות ממ' סאה. ומ\"ש מלעיל. י\"ל דהכא שאני דכבר הוחזקו הג' לוגין תוך גומת המקוה קודם שירדו לתוכה מ' סאה מים כשרים. והיינו כל מה דקמ\"ל הך בבא: ",
+            "ונ\"ל דדמי הכא לאביק שבמרחץ לקמן (פ\"ו מ\"י). ואין להקשות עכ\"פ תיכף בתחלת נגיעת המי שאובין להכשרים קודם שנתערבו כולן יחד. הרי כבר הוטהרו השאובין בהשקה (כשם ש\"ך סק\"ג). י\"ל השקה לא מהני רק בהושק למ' סאה כשרים (ולי\"א גם בהושק למ' סאה מים כשרים. לא מהני לפסולין השקה (ר\"א סנ\"ג). וגם בהמשכה לא הוכשרו השאובין כאן. מדצריך שימשכו ממקומן ג' טפחים (ר\"א סמ\"ה). ואין להקשות עוד מ\"ש ג' גומות מג' כלים שבכל א' לוג. שכשהפסיק הראשון קודם שהתחיל הב' אינן מצטרפין (כפ\"ג מ\"ד). י\"ל הכא שאני שכבר היו מתחלה הג' לוגין יחד תוך חלול הבור. מיהו נ\"ל דאפ\"ה מדנקט ג' גומות דוקא. משמע הא ד' וה' גומות. אפי' ודאי הגיעו המים להגומא העליונה קודם שנתהוו למ' סאה. כשר. דלא גרע מד' וה' כלים שבהן ג' לוגין שנפלו למקוה חסירה. דכשלא התכוון לרבות כשר (כפ\"ג מ\"ד) והרי הכא נמי לא התכוון לרבות: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הרא\"ש הכא. וכך פי' הרמב\"ם (פ\"ה ממקואות) דדוקא בעקר הטיט לגמרי מהקרקע. מחשבו מים שבתוכו תלושין. ודלא כמשמע לכאור' מהר\"ש והר\"ב דסגי כשתלשו מהמים אף שלא נתלש מהקרקע. וליתא דוכי גרע ממים עצמן. שכשזלפן וגררם בידו ע\"ג קרקע ממקום למקום. דלא מחשבו שאובין עי\"ז (כתוספתא ועי' ש\"ך י\"ד ר\"א סק\"נ): ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ למה יצטרך לשבר הקנקנים. הרי יכול להוריד הקנקנים למטה וימשיך המים שבתוכן לתוך הבור דאע\"ג דבהמשכה צריך שיהי' רוב המ' סאה כשירים תחלה בבור. הרי הכא בלא זה גם כשישברם יהי' צריך להמתין אח\"כ ולא יוכשרו עד שירדו אח\"כ רוב המ\"ס כשרים. א\"כ למה יפסיד קנקניו. ימתין עד שירדו מ\"ס כשרים. וימשיך אח\"כ מי הקנקנים להבור. י\"ל דמיירי שאינו רוצה להטריח את עצמו להוריד הקנקנים למטה. והרי המשכה על הגג ועל הכתלים לא מהני כי אם על גבי קרקע ממש (כש\"ך ר\"א סקי\"ז). א\"נ מיירי שהקרקע שלמטה סביב לבור קשה. והרי לכתחלה צריך המשכה על גבי קרקע הראוי לבלוע מים (ר\"א סמ\"ה ומ\"ו). א\"נ מיירי שהקרקע שסביב להבור הוא של חבירו. ואין לו לבעל הבור רק דריסת רגל דרך שם. ובעל הקרקע מוחה בו מלהמשיך מים על גבי קרקעו: ",
+            "וכפי הנראה מי\"ד הנ\"ל משמע דאם בשעה שהעלה הקנקנים לא היה עונת גשמים רק בהיר בשחקים. ואח\"כ התקדרו השמים בעבים. והמטירו ונתמלאו הקנקנים גם ר\"א מודה לר' יהושע. דשם מפורש אליבא דר' יהושע דקיי\"ל כוותיה. דאפי' כשעונת גשמים הוא שהי' יודע בשעה שהניח הקנקנים שאפשר שירדו גשמים ויתמלאו אפ\"ה כשירים. א\"כ אם בכה\"ג פליגי. ש\"מ דבלא היה עונת גשמים כ\"ע מודו (ועי' שבת ט\"ז ב'). ועוד נ\"ל דהא דקתני ישברם או יכפם. נהי דלא תקשי. הרי עבר משום בל תשחית דלקי עלה מכת מרדות (כב\"ק צ\"א ב' ורמב\"ם הלכות מלכי' פ\"ו ה\"י) די\"ל דכל שעושה לצורך אדם ליכא בל תשחית. ולא לבד לצורך גופו. דהא פשיטא דאמרינן בל תשחית דגופו עדיף (כשבת קכ\"ט א' ושם ק\"מ ע\"ב). אלא אפי' לצורך תקון בגדיו וכדומה ליכא למיחש במתקנן ע\"י קלקול דבר אחר משום בל תשחית. הא למה זה דומה לקורע ע\"מ לתפור. והכי אשכחן ביאניב' דנפל בכתנא דר' חייא. וא\"ל רבי זיל נחור (כחולין פ\"ה ב'). אע\"ג דאסור לנחור או להטריף שום בהמה (כרש\"י ע\"ז י\"א א') משום בל תשחית. אע\"כ דכל שעושה לצורך ליכא חשש בל תשחית. ומה\"ט שרינן התם לעקר הבהמות על השרים. אע\"ג דצער בעל חיים דאורייתא (כח\"מ סי' רע\"ב ס\"ט) אפ\"ה כל שעושה לצורך מותר. דמה\"ט מותר נמי מצד הדין למרוט הנוצות מאוזות חיות (כאה\"ע ססי' ה'). ולא ידענא למה הוצרכו רבותיכו בעלי התוס' (בע\"ז י\"א א') לתרץ. דמשו\"ה מותר לעקר על השרים ולא חיישינן לצער בעל חיים. משום דאתי עשה דרבים דהיינו כבוד מלך כל ישראל ודחי איסור דצער בעל חיים. והרי בלא זה מותר לעשות מלאכה כבידה עם בהמות ולגזזן ולשחטן אע\"ג דאיכא צער בעל חיים. אלא ע\"כ כל שלצורך אדם לא חיישינן לצער בעל חיים. אמנם ק\"ל בסוגיא דחולין (ד' ז' ע\"ב) דאסר ר' פנחס בן יאיר לרבי לעקר כודנייתא חיורתא דהיה בביתו. אע\"ג שמכתם מאורסת ואינה נרפאת. אפ\"ה כשיעקרם איכא צער בעל חיים. וקשה כיון דכל דלצורך אדם אין בו משום צער בעל חיים. אין לך צורך גדול יותר מזה. מדמסוכן מכתם. ואפי' לרבותינו בעלי התוס' הנ\"ל דדוקא עשה דכבוד השר דוחה לאיסור צער בעל חיים. הרי אין לך עשה גדולה מלאו דלא תשים דמים בביתך. וכי גרע כודנייתא חיורתא מכלב רע שאסור לגדלו בביתו מה\"ט (כב\"ק ד' פ\"ג). וכי עדיף כבוד אדם לאחר מותו. שפשיטא שאין מחללין עליו את השבת. מסכנת נפשות דמותר בשבת. והרי קיי\"ל דכל המזיקין ואפי' אין רצין אחריו מותר להרגן בשבת (כשבת קכ\"א). ואפי' נחש שאינו ודאי נושך (כברכות ל\"ג א') ואפ\"ה הריגתו דוחה שבת דחמיר מכ\"ש צער בעל חיים דקיל. וצריך לדחוק דאע\"ג דר' פנחס בן יאיר קרא להכודנייתא מלאך המות. וגם אמרינן התם דלהכי נקראין אימים שאימתן מוטלת על הבריות. אפ\"ה אין נשיכתן מצויה כמו בנחש ועקרב וכדומה. ונחזור לענינינו. דעכ\"פ ק\"ל הכא. דאטו בשופטני עסקינן לר' יהושע. דכיון דלדידיה סגי לי' בשיכפה קנקניו ויכשיר מימיהן למקוה. ל\"ל שישבר כליו על מגן. ונ\"ל דלרבותא נקט ר' יהושע דמותר לתקנן ע\"י שבירתן. דסד\"א דכיון דכל עיקר טעמא דלא מחשבו המים שבהקנקנים שאובין. היינו מדהעלן בכוונה לתקן כליו. דהיינו שיתנגבו. ולא כדי שירדו לתוכן גשמים. וא\"כ כשישברן דגלי דעתא השתא דאינו חש לכלים הללו כלל. וכ\"ש לתקונן שיתנגבו. ואיגלאי מלתא השתא למפרע. דכשהעלן הוה ניחא ליה שיתמלאו גשמים טפי משיתנגבו. והרי העלן בשעת קישור עבים (כשבת ט\"ז ב'). ולחשבו שאובין. קמ\"ל דאפ\"ה אם אינו חושש לכלים הללו מותר לשברן. ואפ\"ה מותרים למקוה. והדר תו קמ\"ל דמותר נמי לכופן. ולא מחשב כאילו הגביה הכלים דאז ודאי הוו מחשבו שאובין. א\"נ נ\"ל דקמ\"ל לר' יהושע דמותר לשברן. אע\"ג דאפשר וסגי לתקן מימיהן ע\"י כפייה. כיון דשבירה ג\"כ הוא כדי לתקן מימיהן. אינו בכלל בל תשחית. והרי סברא זו מוכרחת אליבא דר' יהושע ודו\"ק: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד כל רבותינו דאקמוה למתני' שכבר היו מי גשמים בבור כשהעמיד שם העציץ. אולם לרבינו הש\"ך (ר\"א סקצ\"ה) מיירי שנתמלא העציץ ממי גשמים שירדו לתוכו. ול\"מ א\"א לומר כן. דא\"כ אפי' היו המים צפין ע\"ג לכ\"ע לא הוה מהני להו שבירה אפי' יש ג' לטיבותא כסי' נ\"א. דהיינו שירדו מי הגשמים תחלה לבור ואח\"כ לתוך העציץ. וגם שהמים שבעציץ לא היו יתירים מהמים שבבור תחלה. וגם שהרוב ממ' סאה יהי' ממי הגשמים שירדו אח\"כ. אפ\"ה נפסלו לכ\"ע. דעד כאן לא מקלינן בכה\"ג לעיל במשנה ז' כר' יהושע. רק התם דלנגבן העלן. והם נתלחלחו בהיפוך מכוונתו משא\"כ הכא ואין לומר דהתם נקט שהעלן לנגבן לרבותא דר\"א. ליתא דהרי גם בש\"ע (ר\"א סמ\"ב) נקט שהעלן לנגבן אע\"ג דקיי\"ל כר' יהושע ואע\"ג דהכא בשכח העציץ מיירי. והרי בשכח כשירים לב\"ה (לקמן רפ\"ד). עכ\"פ הרי סתמא משמע אפי' שכחו שם אפי' בשעת קישור עבים. ובכה\"ג גם לב\"ה מחשבו שאובין. וכיון שכן אם מים צפין על גבי העציץ גרע טפי. מדנפסלו המים שבבור עי\"ז משום דקודם ששבר העציץ כבר נתערבו מים שבבור עם השאובין שבעציץ. ותו דאי מיירי הכא כלעיל שנתמלא העציץ מגשמים שירדו לתוכו. למה לא מצריך ר\"א כי התם שיהי' עונת גשמים. ושיהי' בהן כמעט מים בבור. ותו אי מיירי הכא שירדו הגשמים לתוך העציץ אחר ששכחו בתוך הבור. לא ידענו מה מהני שהשתא צפין יחדיו. והרי קודם שנתמלא העציץ כבר נפסלו המים שבתוכו. וההשקה שאח\"כ לא מהני להו. מדאין בהבור מ' סאה וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל דהך בבא ד\"ה היא [ודלא כהר\"ב]. ומשום דהכא עדיף מעציץ. דהכא הניחן בפירוש לכוונה אחרת. ולא על דעת שיתמלאו. לפיכך הכא גם לר\"א א\"צ שיהיו מים צפין ע\"ג. ואת\"ל עכ\"פ מי עדיף ממשנה ז' דהעלן ג\"כ שם לכוונה מיוחדת לנגבן. ואפ\"ה צריך עכ\"פ מעט מים בבור תחלה. נ\"ל דשאני הכא שהיו המים תחלה בהבור. וגם הכלים כבר הם בקרקע הבור. ומים שבבור דרך דפנותיהן נכנס. להכי הו\"ל כאילו המים עדיין בקרקע הבור עומדין. ורק דמצד א' גריעי הכא טפי מקנקנים שבגג. שהעלן לנגבן. דהיינו ההיפוך ממש מהמעשה שנתמלאו מים. משא\"כ הכא דעכ\"פ התכוון שיבלע המים תוך דפנותיהן ויתלחלחו. ולהכי הכא גם לר' יהושע לא סגי ליה בשיכפה אותן. כדי שלא יהא בהן תפיסת יד אדם כלל. וצריך גילוי דעת אלימתא. וכלעיל סי' נ\"ז: ",
+            "והקשה הר\"ש הכא. ורבותינו בעלי התוס' (סוכה י\"ט ב') מדאמרינן (זבחים כ\"ב א') דשיעור הטיט שכשר למקוה הוא כשהפרה שותה ממנו. והיאך שבק הש\"ס מלהביא הנך שיעורי דמתני' ותרצו רבותינו אחר מחילת כבודם בדוחק וע\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דכולה הנך שיעורי דמתני' הפרה שותה מהן. אלא דכמו דאין הצמאון באדם שוה בכל פעם. כמו כן בבהמה. שכשתצמא ביותר תשתה גם מה שלא היתה שותה בצמאון בינוני. וכ\"ע ס\"ל דבצמאון בינוני משערינן רק פליגי איזהו צמאון בינוני שלה. שכשנראה אותה ששתתה טיט זה או זה. י\"ל שהוא מחמת צמאון בינוני או גדול. אולם בתוס' שם תרצו שיש חילוק בין הפרות. דיש שותה רק מזה ויש גם מזה. ופליגי באיזה פרה משערינן. ול\"מ הי' נ\"ל דרק התם בסוגיא דזבחים לענין צירוף אמרינן דכשהפרה שותה ממנו מצטרף לשיעור מ' סאה. אבל הכא לא לענין צירוף פליגי דהרי מלת צירוף לא נזכר במשנתינו כלל. אלא הכא מיירי באין פרה שותה ממנו. וה\"ק מקוה שיש בה מ' סאה מים. וגם טיט יש בתוכן. פליגי ר\"א ור' יהושע רק באם המים צפין ע\"ג הטיט. לר\"א אסור לעמוד על הטיט שתחת המים ולטבול. ולר' יהושע מותר משום שהמים מקדימין לתוך מקום תחיבת הרגלים קודם להרגלים. ועל זה שואל התנא באיזה טיט אמרו שאעפ\"י שאין הפרה שותה ממנו. עכ\"פ המים מקדימין לבוא תוך מקום התחיבה קודם להרגלים וקאמר כל חד כדאית ליה. דאם הטיט עב יותר אין המים מקדימין להרגלים. ואע\"ג דלקמן (פ\"ח מ\"ה) אמרינן דבהדיח את ידו תחלה קודם שאחז את הנטבל אמרינן דהמים קדמו ואינו חוצץ. והרי פשוט דה\"ה בהדיח גוף הנטבל תחלה במקום האחיזה. אמרינן דהמים קדמו. וא\"כ הרי ה\"נ הדיח הרגלים תחלה בהמים קודם שנתחבו בהטיט. וכי גרע טיט מיד האוחז. ודוחק לומר דהתם המים מקיפין גם יד האוחז. משא\"כ הכא אין המים מקיפין סביב הטיט. ליתא דאם אין מים מקדימין בין גוף הנטבל ליד האוחז. מה מהני במים שישנם חוץ ליד האוחז. אלא י\"ל הכא בהטיט שנדבק בגוף הנטבל שאני. שוב ראיתי שגם לרבותינו שפירשו דהכא בטיט שהפרה שותה ממנו מיירי. צריך לחלק כן בין הכא לאוחז דהתם ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הגאון רב\"א זצוק\"ל. וכך משמע נמי מהרמב\"ם (פ\"ה דמקואות ה\"ה). וכך נראה נמי מש\"ע (י\"ד ר\"א סי\"ט) שכתבו שנתערבו ב' מקואות שאין בכל א' מ' סאה. א\"כ משמע ברור הא שניהן יחד כשנתערבו היו מ' סאה. ואין להקשות א\"כ קשה דיוקי דרישא וסיפא אהדדי ולמה נקט בסיפא שנתערבו ג' לוגין במקוה א' חסירה. ליפלוג וליתני בדיד' ברבותא טפי. דאפי' ב' מקואות חסירות שנתערב בכל א' לוג ומחצה. ונתערבו ואין בשניהם יחד מ' סאה פסול. י\"ל דאדרבה הא רבותא טפי. דאע\"ג שנחלק כל התערובות. ואיכא למימר מדנחלק כל התערובות והרי יש בילה בלח בלח. א\"כ אין ג' לוגין במקום א'. אפ\"ה פסול. משא\"כ ב' מקואות חסירי' שנפל לכל א' לוג ומחצה. ונתערבו ואינן יחד מ' סאה גם לר' יהושע פסול. אמנם מלשון הר\"ב לא משמע כן. דהרי כתב (בד\"ה ולזה). וז\"ל ונתערבו והרי יש כאן ג' לוגין מים שאובין שהן פוסלין את המקוה. אעפ\"כ כשירים. עכ\"ל הטהור. והרי מלשון זה משמע טפי דהשתא כשנתערבו עדיין אין בשניהן יחד מ' סאה. וגם לישנא דמתני' דקאמר שאין בהם מ' סאה. משמע טפי שאין בשניהן יחד מ' סאה. ואין להקשות להר\"ב מלעיל (פ\"ב מ\"ה). בג' גומות שבמקוה. דדוקא כשנתהוו מ' סאה כשירים קודם שיתערב הלוג שבגומא הג' כשר. והרי הכא להר\"ב כשר התערובות אף שנתערב הלוג הג' קודם שנתהוו מ' סאה. וגם לפירוש של שאר רבותינו הנ\"ל קשה. דהרי התם מצרכינן שיהיו מ' סאה קודם שיגיעו להלוג הג' שבגומא העליונה. והרי רבותינו הנ\"ל מכשירין גם אם באותה שעה שנתחברו הג' לוגין שאובין נתחברו נמי המ' סאה כשרים. י\"ל התם שכשנתחברו הג' לוגין הי' קצת מהן בעין. גרע טפי מהכא שכשנתחברו הג' לוגין. בב' תערובות נתחברו. אמנם תמוה מאד לפי' רבותינו הנ\"ל. דמ\"ש הכא מאילו הי' בב' כלים בכל א' לוג ומחצה. ונפלו זה אחר זה במקוה החסירה ממ' סאה. ונפילתן הי' שפסק הראשון קודם שפסק האחרון דכשר (כשלהי פרקן). וא\"כ למה נפסל הכא כשלא היו ב' המקואות יחד מ' סאה. ותו וכי לאו ק\"ו הוא. ומה התם שהיו ב' המקואות החסירים יחד בשעת נפילת ב' הכלים שבכל א' לוג ומחצה. אפ\"ה כשירים. מדנפלו מכלי הב' אחר שפסק הראשון. כ\"ש הכא שנפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה. שמתחלה לא באו יחד הג' לוגין. וכשנתחברו בתערובות נתחברו. מכ\"ש דהול\"ל שכשר. והנני עומד כערער בערבה. דואג ומצטער לינק משדי תורת ד'. ואבינו שבשמים ברחמיו יאיר עיני בחמוקי ירכי תה\"ק. ואפשר דבנתכוון לרבות מיירי: ",
+            "ואין להקשות ל\"ל למימר גוד אסיק או אחית הרי בלא זה הוכשרו כבר ע\"י השקה שהושקו זה לזה. י\"ל כיון דהשקה לא מהני רק מטעם זריעה (כפסחים ל\"ד ב'). לפיכך צריך שיהיו שניהן סמוכין זה לזה. דומיא דזריעה שהקרקע והזרע שנזרע בתוכה שניהן מקורבין מאד. משא\"כ במרוחקין הטמאים מהטהורים ורק ע\"י קלוח הן מקורבין. שפיר צ\"ל גוד אסיק או גוד אחית שעי\"ז נחשבין התחתונים והעליונים כמקורבין. ואין להקשות תו עכ\"פ היכי אמרינן הכא דקטפרוס חיבור. הרי לעיל (טהרות ספ\"ח) אמרינן דניצוק וקטפרוס אינן חיבור. ורק ביין נסך אמרינן דניצוק חיבור (כי\"ד קכ\"ו ועי' ש\"ך שם סי' קל\"ד סק\"ג). תי' אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. דהתם רק להשלים המקוה החסירה. לא אמרינן דניצוק חיבור. משא\"כ הכא לטהר השאובין. ולי אני בנו ותלמידו נראה. דיש טעם יפה לחלק ביניהן. דדוקא להשלים שיעור מ' סאה. שהוא דאורייתא (כחגיגה י\"א א') מחמרינן. אבל הכא שאובין דרבנן (כב\"ב ס\"ו ב'). ובדברי עטרת ראשי זצוק\"ל יתורץ לפע\"ד גם קושיית רתוי\"ט הכא. שהקשה להר\"ש והר\"ב הכא שפסקו כת\"ק דאמרינן גוד אסיק או אחית. ולקמן (פ\"ז מ\"ו) פסקו דלא כר\"י התם. ולא אמרינן גוד וכו'. ולפי דברינו הנ\"ל ננפח בידן. דבמחילת כבוד רבינו אין כאן קושיא כלל. דהתם היינו לענין להשלים שיעור המ' סאה שהוא דאורייתא. אמנם ק\"ל כיון דכל עיקר החילוק שנחלק בין דאורייתא לדרבנן. היינו בדאורייתא מחמרינן. וק' הרי גם לקולא אמרינן בדאורייתא דניצוק אינו חיבור (כמכשירין פ\"ה מ\"ט). ואפי' יצק מים על שרץ. וקלט הקלוח מהאויר טהור (כרמב\"ם רפ\"ז מאוכלין). ונ\"ל דהתם ה\"ט. דהרי אפי' עומדין משקין על קרקע שוה. ונגעה טומאה בקצה האחת מהמשקין. לא נחשב מדאורייתא קצה האחר חיבור רק משום דטפה נוגעת בחבירתה. דבכה\"ג כולן נעשין ראשון (כטהרות פ\"א מ\"ט). והרי טפה שנוגעת בחבירתה שבצדה. לא טימאה אותה רק מדרבנן (כפסחים י\"ח א'). וגם הא שטפה הנוגעת בשום טומאה. תתהווה ראשון. הוא ג\"כ רק מדרבנן. להכי לא החמירו גבה כולי האי לומר גבה ניצוק וקטפרוס חיבור. ושיהי' כל הניצוק טמא (וכמ\"ש בס\"ד פ\"ד דטהרות מ\"ט). משא\"כ בהשקת משקין. הרי בפירוש גלי לן קרא שיועיל השקה אפי' במשיק מים טמאים מרובים למ' סאה טהורים. דאם אינן חיבור. השקה היכי משכחת לה. הרי לא נגעו מהמים הטמאים רק ברוחב שערה בהמים הטהורים. ואיך יטהרו המים הטמאים הנשארים ע\"י השקה. אלא ע\"כ שלענין השקה נחשבו כל המים שבכלי כגוף אחד. וא\"כ גם כשיהי' הגוף ניצוק או קטפרוס נטהר כולו. ודו\"ק: ",
+            "ואין להקשות דהכא קיי\"ל כת\"ק. דאמרינן גוד אסיק. וכ\"ש גוד אחית. והרי בא\"ח (סי' תר\"ל ס\"ו) קיי\"ל לענין סוכה דבין גוד אחית או אסיק לא אמרינן. ואפי' יש היכר מחיצות (כמג\"א שם סק\"ח) וכ\"ש הכא שאין כאן מחיצה כלל רק קלוח מים. י\"ל התם שאויר מפסיק בין עליון לארץ. לא מהני גוד אחית או אסיק. אבל הכא הרי מחוברין יחד העליון והתחתון ע\"י הקלוח. א\"נ התם שנצטרך לומר שע\"י גוד יחשב כמחיצה. הא לא אמרינן. דהרי ליכא מחיצה. אבל הכא שע\"י הגוד יהיו נחשבים כמקורבים. שפיר אמרינן גוד אחית או גוד אסיק: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ב. ואין להקשות א\"כ דר' יוסי רק אהא דקאמר ר\"מ שרבו ב\"ש אב\"ה פליג. למה הפסיק תנא בין דבריו לדברי ר\"מ. עם בבא דמודים. י\"ל דבבא דמודים רק לדברי ר\"מ נצרך. דמדס\"ל דרבו ב\"ש והלכתא כוותייהו. שפיר אצטריך למתני דבחצר מודו ב\"ש לב\"ה. ולפיכך שפיר נטר תנא לדברי ר' יוסי לבסוף. דמדס\"ל דלא רבו ב\"ש על ב\"ה. ע\"כ לא צריך תו למתני ומודים. דהרי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה (כביצה י\"א ב'). וגם רב\"א זצוק\"ל פירש כנפיו לפרש כהר\"ב. וכ' דמוכח כן. דאי אסיפא. דהיינו אמודים פליג ר' יוסי וקאמר שנחלקו. מה נ\"מ שנחלקו והרי קיי\"ל כב\"ה. ואני בריה קלה כמות שהיא לא הבנתי דברי רבינו בזה. דהרי אי נימא דר' יוסי רק אמודים קאי. א\"כ ודאי מודה לר\"מ דרבו ב\"ש אב\"ה. אלא דר' יוסי ס\"ל דגם בשוכח בחצר פליגי. ואכולה מלתא דהיינו בסילון ובחצר רבו ב\"ש אב\"ה. וכן פי' הרמב\"ם באמת הכא דר' יוסי רק אמודים פליג. ונ\"ל דמה\"ט באמת פסק הרמב\"ם (פ\"ד דמקואות ה\"ד) גם בשכח בחצר כב\"ש. משום דר' יוסי נימוקו עמו (בגיטין דף ס\"ז א'). ואיהו הרי ס\"ל דגם בשוכח בחצר פליגי ורבו ב\"ש אב\"ה. ותמהני ארכ\"מ שם. למה הוצרך להתנצל הרמב\"ם מדברי בנו של הרמב\"ם שכתב שאפשר דר' יוסי אמודים קאי. עכ\"ל רבינו. ומה אפשר והרי הרמב\"ם כאן כתב בפירוש כן: ",
+            "אמנם ק\"ל מ\"ש מלקמן (רפ\"ה) בהעביר מים כשירים ע\"ג שפת שוקת. מותר לטבול חוץ לשוקת. וע\"ש. ומ\"ש הכא דאסור לטבול חוץ לסילון. אף שלא ירדו מתוכו רק ג' לוגין למקוה החסירה. ואמאי. ונהוה האי רווח שבתוך הסילון מזה ומזה להגומא שבתוך הסילון. כשפת השוקת דהתם. והול\"ל דאפי' כל המקוה נעשת מהמים שבסילון כשר. מדיש למימי הסילון השקה עם המים הכשרים שבאו מימי הסילון משם. י\"ל דע\"כ הכא מיירי שהמים הכשירים שממנו מקלחין מימי הסילון אינן מ' סאה. שאז אינן מטהרין המים שמזה ומזה להגומא. למימי הגומא שהן שאובין. בהשקה. אבל לקמן הרי בפירוש אמרינן דמיירי שהמים שזוחלין ע\"ג שפת השוקת. יש להן השקה עם מי מעין דמטהר בכ\"ש: ",
+            "ונ\"ל דהתנא נקט ג' אופני תערובות. דהיינו על קרקע שוה שבחצר. שלא התערבו ב' המימות ממש. רק נגעו זה בזה הכשירים והפסולין. או שהתערבו יחד בעוק'. דהיינו תערובות גמור. או התערבו יחד דרך המשכתן על מעלת המערה. אף דההמשכה היא רק ג\"ט בזקיפה. מהני. וקמ\"ל דבכל ג' מיני תערובות הנ\"ל. אזלינן בתר רובא. בין לקולא ובין לחומרא: ",
+            "ואין להקשות ל\"ל אם ידוע. הרי אפי' ספק נמי. דספק מים שאובין כשר (כפ\"ב מ\"ג). י\"ל התם היה בגומת המקוה חזקת מים כשירים בלי תערובות. ויש רק ספק אם נפלו לשם שאובין. והרי בכל ספק נפילה. אפי' בדאורייתא לא מחזקינן איסורא (כי\"ד קי\"א). רק בשאובין דרבנן אפי' ביש ודאי נפילה. כל שאפשר לומר שאני אומר. והי' כאן חזקת כשירה מקילינן. משא\"כ הכא לא היה בהגומא חזקת מים כשרים מעולם בלי תערובות. ודו\"ק (ועי' פ\"ב מ\"ה): ",
+            "וכן מוכח. דהרי לענין חטאת אמרינן (שבת צ\"ה ב') דבשניקב בכונס משקה נפסל לחטאת. והיינו לפע\"ד. משום דמיוחד לתת לתוכן מי חטאת שהן משקה. להכי סגי בשניקבו בכונס משקה. ובצמיד פתיל אמרינן (ספ\"ט דכלים) דיש חילוק בין שמיוחד לאוכלין. דאז שיעור נקיבתו כמוציא זית. ובמיוחד למשקין שיעור נקיבתו בכונס משקה. דבזה ובזה שוב אינו מציל באהל המת (ועי' לעיל פרה פ\"ה משנה ז'). וכן מוכח נמי מהרמב\"ם. דהרי (בפ\"ו מפרה ה\"ו) פסק דבניקב בכונס משקה נפסל לפרה. וכ\"כ כתב (בפכ\"ב מטו\"מ ה\"ג) דבניקב כמוציא זית או בכונס משקה. אינו מציל בצמיד פתיל. רק בנסתם הנקב. ובשניקב במוציא רימון אז אפי' נסתם הנקב לא מהני ליה. אבל רבינו בעצמו (בהלכות מקואות פ\"ו ה\"ג) פסק לענין מקוה. דבין שניקב מן הצד או בשולי הכלי לא נתבטל מתורת כלי עד שניקב כשפופרת הנוד. והיינו משום דלענין מקוה לא סגי בשנתבטל מהדבר שנתן ממנו להמקוה שם כלי ושאינו מקבל טומאה. דהרי אפי' אינו כלי ואין מקבל טומאה. כיון שיש לו בית קיבול תורת שאובין עליו. דהרי בריש פרקן אמרינן דאפי' כלי גללים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה אפ\"ה כיון שיש לו בית קיבול מחשבו מים שבתוכו שאובין. אלמא דלענין פסול מקוה. לא בשאינו מקבל טומאה תליא רק בשאין לו בית קבול (ועי' רמב\"ם פ\"ו ופ\"י ופי\"ח מכלים): ",
+            "ולפ\"ז י\"ל דר\"י בן בתירא לא אתא לאשמעינן. דב\"ש וב\"ה פליגי בשיעור הנקב כדי לבטל מהשוקת שם כלי. אלא י\"ל דלבטל מינה שם כלי גם ב\"ש מודו דסגי בניקב כשפופרת הנוד. דאז ודאי נתבטלה מלהיות כלי. וגם אין לה אז תו בית קבול. בשניקב כן בשולים או סמוך לשולים. ורק לענין עירוב מקואות לחודא פליגי. ולפע\"ד הוכיח הש\"ס כן. דאי בביטול שם כלי פליגי. וכי ס\"ד דלב\"ש אף בשניקב בשוליה כשפופרת הנוד תחשב עוד כלי עם בית קיבול. רק דקשה דלמא לעולם בביטול כלי פליגי. רק דלב\"ש כיון שרק במחובר נתנקבה כשפופרת הנוד. עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובה. ואל תתמה דהרי מצינו גדולה מזו. דהרי פשוט דנקב כשפופרת הנוד שהוא כב' אצבעות חוזרות. אינו גדול כל כך כרוחב ביצה. כמו שיראה לעין. והשיעור כמוציא רימון. הרי הוא ודאי גדול מכביצה. כדמוכח מכלים (פי\"ז מ\"ה ו' ח'). דכל היותר גדול הזכירו תנא מקודם. והרי גם כשניקב במוציא רימון. שגדול הרבה משפופרת הנוד אפ\"ה אמרינן (בשבת דף צ\"ו א') דעדיין מחשב כלי להציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו. וא\"כ מכ\"ש שאפשר שפיר לומר דגם לב\"ש לענין שאובין. אם עכ\"פ נתנקב במחובר כשפופרת הנוד. אפ\"ה עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובו. וי\"ל התם בשהנקב כרימון בדופן הכלי רחוק מהשולים. וכדמוכח מתוס' (שבת צ\"ה ב' ד\"ה ניקב). משא\"כ הכא הרי ע\"כ איירי בשהנקב בשפופרת הנוד בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים. ובכה\"ג לא ס\"ד שיחשב עוד כלי לב\"ש. דאי\"ל דטעמייהו דב\"ש מדנסתם בקרקע. ליתא דא\"כ מה יועיל שנפחת רובו. הרי גם הפחת ההוא נסתם בקרקע. אע\"כ דסתימת קרקע רפויה אינה סתימה. א\"כ במוציא רימון נמי. אלא וודאי דלענין עירוב מקואות לבד פליגי: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות עכ\"פ היאך יהי' רשאי לטבול בהמים אחר שיצאו מהשוקת מדהושקו למי המעין שעל שפת השוקת. הרי הווייתן ע\"י טהרה בעינן. ומ\"ש שפת שוקת מטבלא שיש לה לזבז (לעיל פ\"ד מ\"ב). והרי שניהן מקבלין טומאה. י\"ל הרי כבר כתבנו שם (סי' ט\"ו) דבמעין או בשיש בהמים שהובאו מ\"ס מים כשרים. א\"צ שיהיו הווייתן ע\"י כלי שאין מקבל טומאה. וה\"נ מדבאין המים הללו ממעין. וע\"י השקה גם הן נדונין כמעין אין חוששין להווייתן בטהרה. וגם להיש חולקין שהבאנו שם. שאין מחלקין בכך. י\"ל דהכא בשוקת של אבן מיירי שאין מקבל טומאה. א\"נ דמיירי שהשוקת מחובר בקרקע. שגם בכה\"ג א\"צ הכשירו בהוויית המקוה. וכמ\"ש שם: ",
+            "ולהרמב\"ם ודעימיה דכולה שאובין רק מדרבנן פסול. קשה א\"כ מה זה נתינת טעם דקאמר תנא שהמעין מטהר בכ\"ש. הרי גם מי גשמים מ' סאה היו מטהרין בהשקה כשערה להשאובין. דאם לצרף ב' מקואות חסירי'. דשניהן פסולין מדאורייתא. אפ\"ה מהני בהשקה כשערה (כהרמב\"ם מקואות פ\"ח ה\"ז). מכ\"ש דמהני השקה כשערה בין מ' סאה מי גשמים למ' סאה שאובין דפסולין להרמב\"ם רק מדרבנן. ותו א\"כ למה נקט תנא דוקא מעין שהעבירו. ולא מ' סאה כשירין שהעבירן. ולא עוד אלא שגם הרמב\"ם בעצמו (מקואות פ\"ט ה\"ט) נקט ואתא כלשון המשנה ממש. וצ\"ל דלהרמב\"ם נקט תנא מעין דוקא. רק משום סיפא בהעבירו ע\"ג בריכה וכו'. לאשמעינן דאפ\"ה פסול לטבילת מים חיים. והנ\"ט דקאמר תנא שהמעין מטהר בכ\"ש. ר\"ל אפי' אין שם ממי המעין רק אותו כ\"ש שהעביר ע\"ג השפה. והשאר העביר כולו ע\"ג השוקת שנפסל. אפ\"ה הוכשרו היוצאים. משא\"כ במ' סאה מי גשמים בכה\"ג. לא היתה ההשקה שע\"ג שפה כ\"ש מהני. רק אם בשעת ההשקה היו נשארים ממעל להשוקת קודם שירדו להשוקת. מ' סאה מים כשירים. א\"נ י\"ל דבאמת במ' סאה מים כשירים נמי מהני השקה כשערה. כהשקה שבמעין. והא דנקט בהנ\"ט שהמעין מטהר. היינו רק מדאיירי מתני' במעין. דנקט כך משום סיפא וכדאמרן: ",
+            "ולרבינו ב\"י (טור יו\"ד ר\"א) מיירי במלאה כבר מי גשמים שאין מטהרין רק כשהמ' סאה שלה הן באשבורן. ואין להקשות לדבריו א\"כ ל\"ל דנקט בסיפא דפסול לזבים. דהיינו אחר שהפסיקו וחזר והמשיכו. הרי מיד ברישא כשהעבירו וקודם שהפסיקו. נמי הוה מצי למנקט דפסול לזבים. ותו ל\"ל למנקט כלל והפסיקו. הרי גם בלא הפסיקו פסול לזבים. מדמעורב במי גשמים שבבריכה. י\"ל כבר פי' רבינו ב\"י (בספרו כ\"מ מקואות פ\"ט ה\"ט) דלהרמב\"ם דס\"ל כן. ס\"ל נמי דמ\"ש והפסיקו. אין ר\"ל שהפסיק המעין מהבריכה. אלא ר\"ל שעיכב המי מעין שלא יצאו חוץ לבריכה. ולהכי דין הבריכה כמקוה לטהר רק באשבורן. ובחזר והמשיכו לקלח גם חוץ למעין. אז מטהר גם בזוחלין. ואפ\"ה פסול לזבים. מדמעורב עם מי גשמים. ואעפ\"כ מלת שהפסיקו וחזר והמשיכו הכל לשון זכר. משמע טפי דאבין מעין לשוקת קאי: ",
+            "ואין להקשות מ\"ש מלעיל (מ\"א) בהעבירו ע\"ג שפה כ\"ש דכשר חוצה לה לטהר גם בזוחלין (וכלעיל סי' ד'). ומ\"ש הכא. וכי גרע אחורי כלי מע\"ג שפה נ\"ל דודאי גרע וגרע. דהתם בשוקת שחיברו בקרקע מיירי. ותמהני על רבינו הש\"ך שלא העיר בזה דבר בענין מ\"ש שם (ר\"א סקל\"ה). עוד י\"ל דאחורי כלים גרע. שיש תוך כלי תחתיו. משא\"כ שפת כלי: ",
+            "ואין להקשות הרי לעיל (פ\"א מ\"ז) אמרינן דבכה\"ג שוה למקוה לטהר באשבורן. י\"ל התם מיירי שמי המעין לא הי' נמשך כלל בתחלה. והיינו מימיו מועטין דקאמר התם. ר\"ל עומדין. והיינו סיפא דהכא. אך קשה אדקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמעין. והרי בנוטפין שרבו על הזוחלין אמרי' (שבת סה\"ב) דמטהרין רק באשבורן. ויש מרבותינו תירצו דהא דקאמר התם דבשרבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן היינו בשירדו במקום שהתפשט זרם המעין. אז כולו דינו כנוטפין. והא דקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו דינו כמעין. היינו בשירדו הנוטפין במקום גומת המעין. ורצו רבותינו לכוון פי' זה בדברי הרמב\"ם בפירושו כאן. ובחבורו (מקואות פ\"ט הי\"א). ולכאור' הי' נ\"ל להוכיח כן ממשנתינו. מדקאמר ריבה עליו ולא קאמר ריבה עליהן משמע דמיירי דוקא בששפך השאובין על גוף המעין בעצמו. ששם הוא חשיבות המעין. ומבטלין לכל מים שבאו עליהן שם. אבל אם ריבה במקום רגלי הנדל. דהיינו במקום שהתפשטו זרמי המעין. אף דגם שאובין שהושקו למעין הוטהרו. עכ\"פ כיון שרבו מים אחרים על הזוחלין נפסל כל מי המעין ואינן מטהרין רק באשבורן. אבל אחר הדיוק היטב אין כאן גם נצוץ ראיה. דאם נדייק כן. א\"כ עכ\"פ הול\"ל והמשיכן. דהרי ודאי מהמשכת הענפים מיירי תנא אלא ודאי אין חילוק בין ששפך השאובין או שירדו הגשמים לתוך גומת המעין. ובין ששפכן במקום הענפים שבשפת הנחל. ואפ\"ה נקט ריבה עליו והמשיכו הכל לשון יחיד. משום דרגלי הנדל דקים. ובטלו לגבי המעין וכולן נקראין על שמו. וכן לענין דינא. בין ששפך השאובין כאן או כאן עכ\"פ כיון שגם מקודם כבר התפשטו והומשכו להלן רגלי הנדל. אע\"ג שע\"י ששפך לשם השאובין. התפשטו והתרחבו טפי. אפ\"ה דין כולם כמעין. וכן רבינו כ\"מ (מקואות פ\"ט הי\"א) מחי לה אמוחא לדברי האומרים שכוונת הרמב\"ם לחלק בין בשירדו במקום עיקר המעין. או במקום התפשטות מי המעין. והקשה על זה. דמ\"ש ממקוה מ' סאה ששפך לתוכה כל שאובין שבעולם. דכולן כשירים כהמקוה. אף שהתפשטו עי\"ז טפי ממעיקרא. א\"כ ה\"נ נימא במעין. דכששפך בתוכו שאובין בכל מקום כולן כשירין כהמעין. ואני בעניי לא הבנתי דברי רבינו. דנהי דשאובין שמחוברין לכשירין. הוכשרו גם הם. היינו רק מטעם זריעה. והו\"ל עי\"ז כתלוש שנטעו דמחשב כמחובר. ה\"נ נתבטל מהמים שם שאובין. והו\"ל כאילו לא נשאבו מעולם. אבל מנ\"ל לאסוקי להשאובין תרי דרגי דנימא דבהושקו שאובין למעין יהי' דינן כמי מעין ממש. והרי הנוטפין לא היו מי מעין מעולם. והרי ע\"כ גם רבינו כ\"מ צריך בעצמו לחלק כך כפי שהסביר הוא דברי הרמב\"ם. וע\"ש ודו\"ק. אולם רבינו ב\"י (בטור י\"ד סי' ר\"א ד' קע\"ט ע\"ג) כ' עוד בשם הר\"ן לתרץ קושיא זו שממשנתינו אעובדא דשמואל בסוגיא דשבת הנ\"ל. דהא דקאמר הכא הרי הוא כמו שהי'. היינו בלא התמשך זרם המעין טפי ממעיקרא ע\"י ששפך השאובין לתוכו. אז דינו כמעין. והא דקאמר התם בשבת דברבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן. היינו במקום שנתרחב ונתמשך השתא ע\"י הנוטפין. טפי ממעיקרא. והיינו נמי דקאמר לעיל (פ\"א מ\"ז) דשוה למעין ולמקוה. ר\"ל יש בו מקום ששוה למעין. ויש בו מקום ששוה למקוה (ועמ\"ש בס\"ד פ\"א סי' ל\"ז). וגם בזה אני בער ולא אדע היאך אפשר לומר כן. והרי משנתינו בפירוש אמרה ריבה עליו והמשיכו. ואיך נקמוה דמיירי בשלא הומשך ע\"י שריבהו. ותו לענין מה נקט תנא שהי' למעין זה רגלי נדל. וכי במעין שאין לו ענפים לא אפשר התפשטות או בלתי התפשטות. ותו בין לתירוץ קמא או בתרא שהבאנו. קשה כיון שנתערבו כל המים. ובהתערובות יש רוב שאובין. א\"כ מה לי ששפך השאובין במקום מוצא המעין או במקום התפשטותו. ומה לי שטבל במקומו שבתחלה או במקום שהתרחב השתא טפי ממעיקרא. בין כך ובין כך ניזל בתר רובא. וטובל רק בנוטפין שצריך אשבורן. והגם שבתוספתא מחלק בין שטובל במקום זה או זה. אפשר דס\"ל לתוספתא דאף בלח בלח אין בילה. אבל אנן הרי קיי\"ל (ר\"ה י\"ג ב') דבלח בלח יש בילה. להכי סתם תנא באמת ולא חילק בכך. ולולא יראתי שירוצצו רבותינו הענקים את מוח ננס כמוני. הוה אמינא דהאי ריבה עליו והמשיכו דקאמר תנא. לא שהיו השאובין מרובין מהמעין. וכסוגיא דשבת הנ\"ל. אלא ע\"י שהרבה המים. הומשכו טפי להלאה. והיינו עדות דר' צדוק בפרקן (מ\"ה). אחר כתבי כן. ששתי כמוצא שלל רב כאשר הראני ד' שגם רבינו מהרי\"ק פי' כן משנתינו. אלא שרבינו ב\"י (שם) דחה דבריו. וחס לאפטרוזא בר דנקא כמוני תולעת ולא איש. לפצות פה לענין דינא. מה שאינו מסכים עם דעת רבותינו נותני לחמנו ופת שחריתנו יום יום. ורק אני לפרש המשנה הקדושה עתה באתי. וכך דעת תלמיד תלמידם. אשר יסחבוהו צעירי הצאן. נוטה לומר דסתמא דמתני' משמע דאין שום חילוק בין בשפיכה ובין בטבילה בין מקום למקום. ומאן יהיב לן מעפרן של רבותינו הנ\"ל ונמלא לעיינן: ",
+            "כך כתב הרא\"ש כאן. וכך כתבו תוס' (ב\"ק ד\"ק ע\"ב ד\"ה אומר). וזהו דעת ריב\"ם שם. ואף לר\"ת שם. דס\"ל דדוקא בזוחל לתוכו בלי הפסק. לא אמרינן קמי קמי בטל. וא\"כ ע\"כ ר' צדוק מיירי בזחלו הנוטפין להנהר בלי הפסק. דאי בהפסק הרי גם בלא רבו אמרינן קמא קמא דמטי בטל. וא\"כ גם דיוקא דרבו נוטפין לא צריך לאשמעינן דפסול. דפשיטא דמדירדו בלי הפסק פסול. י\"ל דר' צדוק נקט רבו לדיוקא. הא מחצה על מחצה אסור. דאע\"ג דמצד הדין הו\"ל לאכשורי. דהרי בסוגיא (שבת ס\"ה ב') רק לרבוי נוטפין על הזוחלין חיישינן. אפ\"ה מדאי אפשר לצמצם בדבר לח אסור. כך כתב רבינו ב\"י בשם הראב\"ד (בטור י\"ד ר\"א ד' קע\"ט ד'). ואין להקשות עכ\"פ כולה כבר שמעינן מלעיל (פ\"א מ\"ז). דדוקא ברבו שאובין מטהר רק באשבורן. הא ברבו מי מעין מטהר אף בזוחלין. וכ\"ש כשהמיעוט הוא מי נוטפין כשירין מעיקרא. י\"ל דסד\"א דנגד נוטפין. אפי' רוב מי מעין א\"צ. א\"נ סד\"א דגם ברוב מעין אינו מטהר בזוחלין. ואפ\"ה נקט התם רבו שאובין לרבותא דסיפא. דאפ\"ה מטהר בכ\"ש קמ\"ל: ",
+            "ואע\"ג דמדכתיב מקוה מים יהי' טהור דרשינן (זבחים כ\"ה ב') דהוויית מקוה ע\"י טהרה בעינן. והרי הכא נתהווה כשרות המקוה ע\"י המקל שביד הטמא. י\"ל הכא ליכא למיחש למידי. דהרי המקל פשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה כלל אפי' מד\"ס. רק בעשוי לתשמיש אדם וגם לתשמיש כלים. כשולחן שאוכל עליו. וגם מניח כלים עליו. אז מקבל טומאה מד\"ס (כרמב\"ם רפ\"ד מכלים). והרי מקל אינו רק לתשמיש אדם. ואע\"ג שהזב אוחזו בידו. אפ\"ה אינו נטמא במדרס הזב. דמקל אינו נעשה מדרס כשנשען עליו. מדאינו עשוי להשען עליו. ורק לסיוע בהילוך (כשבת ס\"ו ב'). ואע\"ג דעכ\"פ ע\"י כח הזב נעשו המים אשבורן. ונמצא מתהווה כשרות המקוה ע\"י כח טמא. ואי\"ל דדוקא ע\"י גוף טמא בעצמו אסור להוות כשרות המקוה. אבל ע\"י כח טמא לית לן בה. ליתא. דהרי בכל דוכתא מצינו דכחו כגופו דמי. לא לבד לחומרא. כגון לאסור יין נסך (כע\"ז ד\"ס ע\"א). אלא אפי' להקל להתיר השחיטה (כחולין ט\"ז א'). ואפי' לענין רוצח (כסנהדרין ע\"ו ב'). מכ\"ש הכא לענין טבילה. ותו מי עדיף הכא מאילו סתם עובד כוכבים נקב שבחבית יין בברזא. שהיין אסור (כי\"ד קכ\"ד סכ\"ג). י\"ל הכא אפי' היה סותם הנקב באצבעו אין בכך כלום. דבשלמא ביין נסך משום מגע הוא דאסור. והרי נגע בהיין ע\"י המגופה. אבל הכא אינו אסור רק להוות המקוה ע\"י דבר טמא. אבל זה אינו רק מעכב מרוצת המים שפוסל המקוה. הא לא מחשב הוויית המקוה ע\"י דבר המקבל טומאה: ",
+            "כל זה פירשתי ע\"ד הר\"ש והר\"ב. אלא שרבותינו אלו פרשו נוטפין שעשאן זוחלין. דהיינו שהמקוה נפרץ מעצמה. ויצאו המים ממעל לשפתה ומקלחין לחוץ. ועי\"ז נעשו זוחלין. ועל זה יפה הקשה הרא\"ש. דא\"כ מעצמה נעשה זוחלין. והרי מדקאמר תנא שעשאן זוחלין. משמע שעשאן אדם זוחלין בידים. והגם כי אין נ\"מ לדינא בין שעשאן בכוונה או שנעשו מעצמן. עכ\"פ לישנא דמתני' לא משמע דאיירי בהכי. והגם שי\"ל דלהר\"ש הוה ק\"ל. אטו בשופטני עסקינן. שיפסול מקותו לעשותה זוחלין. ואח\"כ יהא נמלך להכשירה לעכב זחילתן. עכ\"פ קשה להתנא למה באמת נקט בעשאן בכוונה. ולכן נשמרתי בפירושי כדי לישב לישנא דמתני' על נכון. אמנם עוד כתבו רבותינו הנ\"ל. דאפי' זב וזבה דקאמר תנא. ר\"ל שהזב וזבה סתמו הנקב בגופן. ועל זה ק\"ל א\"כ מקל וקנה בכדי נקטה. דכ\"ש הוא מגוף זב וזבה והגם שי\"ל דלא זו אף זו קתני. עכ\"פ כיון דכל כח היתירא דת\"ק הוא מדאינו רק מעכב מרוצת המים שלא יבואו לכלל פסול. א\"כ למה נקט מקל וקנה שהן פשוטי כלי עץ. הו\"ל לאשמעינן רבותא טפי. דאפי' סתם הנקב עם כלי ב\"ק נמי שרי. וכשלהי פרקן. ולכאורה י\"ל דנקט מקל או קנה לרבותא דר' יוסי. דאע\"ג דאין מקבלין טומאה אפ\"ה כיון שהאדם האוחזן מקבל טומאה. והוא מעכב מרוצת המים פסלן. ונקט זב וזבה לרבותא דת\"ק. דאע\"ג שהן טמאין גמורים. והן סותמין הנקב בגופן הטמא. ומהווים כשרות המקוה. אפ\"ה מדמעכבין רק פסול המים כשר'. אלא דקשה א\"כ לשמעינן רבותא טפי אליבא דר' יוסי. דאפי' סתם אדם הנקב באבן או בגוש אדמה דלית בהו טומאה כלל. אפ\"ה כיון דמכח אדם המקבל טומאה נסתם. נפסל המקוה. ולכן גם בזה נטיתי בפירושי מדברי רבותינו. לומר דמיירי שהזב והזבה תחבו המקל במקום הנקב לסתמו. וכולה לרבותא דת\"ק נקט. והן אמת דהוה מצי למנקט שהזב וזבה סותמין הנקב בגופן. אלא דאין כאן רבותא בין שסותם הנקב בגופו או במקל ובהסיטו מעכב מרוצת המים. אלא שעדיין לא נתיישב יפה הלשון דקאמר ר' יוסי אין מזחילין בו. והיאך יהי' משמעותו אין רשאין לעכב זחילתו. ותו היכי ס\"ד דר' יוסי לומר דגם במעכב זחילה ע\"י דבר המקבל טומאה פסול. והרי בסוף פרקן אמרינן דמודים ב\"ש וב\"ה דגודר כלים וטובל. אלמא דעכבת הזחילה ע\"י דבר המקבל טומאה אינו מעכב לכ\"ע. ומ\"ש הר\"ב דמודים קאי רק שהכלים שגדר בהן לא הוטבלו. במחילת כבוד רבינו הרי מפורש במשנה דמודים שגודר וטובל: ",
+            "ובהא מיושב ג\"כ דלא הוה סגי לומר בקיצור ר' יוסי אוסר אלא משום דר' יוסי באמת במקל וקנה לא פליג. ורק אמלת אפי' דקאמר ר' יהודה פליג. והרואה יראה כמה שניתי גם בזה מדברי רבינו הגדול אור ישראל וקדושו הרמב\"ם זצוק\"ל. שהוא פי' דנקט זבה. לאשמעינן דאף שמלבד טומאה וטהרה. יש בה ג\"כ איסור ערוה לבעלה. ולאפרוח ערום כמוני החוס' תחת צל כנפי רבינו. דחיקא לי מלתא לפרש הכי. דהיכן מצינו חילוק בין טבילה לטומאה. לטבילה של איסור ערוה. ומ\"ש דאשמעינן תנא הכא הך רבותא ולא בשאר מקום דאהני טבילה. וגם בזה שניתי מדברי רבינו ז\"ל. שכתב דר' יוסי גם במזחיל במקל פליג. ומשום דמקל מקבל טומאה דרבנן עכ\"ל הטהור. אולם הך ניהו דינקותא דמרן. דהרי בפירוש אמרינן (כלים פי\"ז מט\"ז) דדוקא מקל שיש לו ב\"ק מקבל טומאה. ומאן א\"ל לר' יוסי דר' יהודה גם במקל שיש לו בית קבול מיקל. ותו הרי רבינו בכבודו ובעצמו בחיבורו (רפ\"ד מכלים) כתב דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מדרבנן רק כשהן מיוחדין לתשמישי אדם וכלים. אמנם לאשר אדונינו הרא\"ש בפירושו הכא. קלסיה להך פירושא דהרמב\"ם. לכן אני בעניי ילק פשט ויעף. הטרחתי את עצמי בידו יד כהה. בחוזק ננס שע\"ג ענק. בעודי עומד ומשמש לפני רבינו הרמב\"ם. לסלק מעליו כל ערעורי וטוען כדי לפרש דבריו יפה יפה. ולנקות דברי קדשו מכל פקפוק וזילולזו\"ז: ",
+            "ובתוס' חדשים כתב דהרמב\"ם ס\"ל דלהכי צריך מ' סאה משום דהגל זה אין דינו כמעין עכ\"ל הטהור. ובמח\"כ אי אפשר לומר כן. דא\"כ איך יתטהרו הטמאים הללו שלא טבלו בהגל באשבורן רק דרך נפילה וכלעיל. ותו דבש\"ע (י\"ד ר\"א ס\"ה) קאמר. ים דינו כמעין לטהר בזחילה. הלכך גל שנתלש וכו'. אלמא גל שנתלש דינו כמעין לטהר בזחילה. אע\"ג דלענין מ' סאה דינו כמקוה: ",
+            "כך נראה לפי ע\"ד פי' המשנה. אולם רבותינו הר\"ש והר\"ב פירשו דמיירי במעורבת למקוה שהיא מ' סאה. ומחוברין יחד בנקב כשפה\"נ. והם דברי התוספתא דמכילתן (רפ\"ה). שגם הרמב\"ם הביאה (פ\"ח ממקואות ה\"ב). וגם בש\"ע (ר\"א סנ\"ז) הובאה תוספתא זו. אולם לאישות בריה שאין לה עינים כמוני. דחיקא לי לומר דמשנתינו מיירי כהך דתוספתא בסמוכה למקוה. דמקוה מאן דכר שמה במשנתינו. אבל שני הדינין דמשנתינו ודתוספתא. אלו ואלו דברי אלקים חיים. והדין דין אמת. אלא הך דתוספתא שסמוך למקוה. מיירי שמחוברים יחד ע\"י נקב שבכותל שביניהן. להכי צריך שיהי' קלוח המים שמחברן כעובי חלל שפופרת הנוד (כי\"ד ר\"א נ\"ב). אבל משנתינו דמיירי שמושקים יחד בגלוי כל הגומות הקטנים שעל פני הבקעה. בכה\"ג סגי במושקים יחד ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. וכן פסקינן באמת (בי\"ד ר\"א סנ\"ד). וכבר ידענו מ\"ש רבותינו בעלי התוס' (חגיגה ד' כ\"א ב' ד\"ה כעוביה) דג' חלוקים יש בעירוב מקואות. (א) במעורבין דרך נקב שבכותל צריך קלוח שמערבן שיהי' בו עובי חלול שפופרת הנוד. (ב) ובמחוברין למעלה מהכותל. סגי ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. (ג) ובאין כותל מפסיק ביניהן. רק מחוברים יחד על קרקע שוה. סגי במחוברין בטופח ע\"מ להטפיח. ולפי דברי רבותינו אלה הוה סגי לן הכא במחוברין בטופח ע\"מ להטפיח. דהרי אין כותל מפסיק בין גומא לחבירתה. אלא דאנן קיי\"ל דלא מהני טופח ע\"מ להטפיח רק להכשיר שאובין דרבנן ע\"י השקתן למקוה. ואז אפי' בכרוחב שערה סגי (כי\"ד ר\"א סנ\"ג). וכ\"כ מהני לענין נט\"י. בנטל וחזר ונטל הנשאר מהיד שלא נטל בנטילה ראשונה. ועדיין הי' מנטילה הראשונה טופח ע\"מ להטפיח (כא\"ח קס\"ב ס\"ג). משום דגם נטילת ידים הוא רק מדרבנן. אבל לענין לצרף למ' סאה. שהוא מדאורייתא. אין לנו. ונ\"ל עוד. דמעורבת בבקעה דקאמר תנא. אחריצין ונעיצין נמי קאי. וקמ\"ל כל הני. אע\"ג דכל א' מימיו מועטין. אפ\"ה כיון דמעורבין כשפופרת הנוד מצטרפין. אלא דא\"כ צריך לגרוס המעורבי' בבקעה. מדקאי אכולה מילי דלעיל: ",
+            "ותו נ\"ל דמיירי שיש במקום שטובל מ' סאה מלבד המים שזוחלין בהקלוח בכל שפוע ההר שמחוברין להמים שטובל שם. ודלא כהר\"ב שכתב דכל המים שבחרדלית הן מ' סאה. דאי כדברי רבינו. היאך אמרינן דמודים שכשגודר בכלים טובל. והרי אין שם באותו מקום מ\"ס רק בצירוף המים שזוחלין בהקטפרוס. והרי הקטפרוס אינו חיבור (כספ\"ח דטהרות) וכך פסק הרמב\"ם (בהלכות מקואות פ\"ח ה\"ח). מיהו בתוספתא דמכילתן אמרינן בפירוש כהר\"ב. וצ\"ל דלב\"ש דוקא בטובל בקטפרוס אינו חיבור. ולא כשטובל במקום אשבורן: ",
+            "ומכאן נ\"ל ראיה ברורה ת\"ל דלא כי\"א שהבאנו לעיל סי' מ\"א ע\"ש. דהרי הכא ע\"כ מיירי שהמים של החרדלית מקלחין גם ממעל להכלים שגדר בהן. דאל\"כ מה אצטריך לאשמעינן. דלא עלתה טבילה להכלים שגדר בהן. הרי לא נתכסו במים. אע\"כ שהמים של חרדלית מקלחין גם ממעל להכלים. וא\"כ קשה היאך רשאי להטביל בצד הכלי לצד מעלה. הרי המים ההם זוחלין ממעל להכלים. ונמצא שטובל בזוחלין. אע\"כ צ\"ל דאע\"ג דבעליונת המים הן זוחלין. עכ\"פ כיון שבתחתיתן נשאר מ' סאה שאינן מקלחין. מדמעוכב הקלוח ע\"י גדר הכלים. לפיכך לית לן בה. הרי דמוכח דכשנשאר מ' סאה בלי הזוחלין כשירים. ודלא כהי\"א: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות אפי' אין ביניהן כשפופרת הנוד. הרי מין במינו אינו חוצץ. והיאך תחוץ הכא כלי בעד כלי. י\"ל הרי כתבו כבר רבותינו בעלי התוס' (סוכה ל\"ז א') דכל דלאו אורחא הכי גם מין במינו חוצץ. ולפי מ\"ש בס\"ד (זבחים פי\"ג סי' ל') דכל מין במינו אינו חוצץ. היינו דחשבינן להחוצץ כליתא. א\"כ בטבילה ליכא למימר הכי. דעכ\"פ נחשב הנטבל כמרוחק ממי המקוה. תדע דוכי ס\"ד דבהי' כלי עץ טמא תוך תיבת עץ מחומרת בחמר ובזפת. נימא דלהני טבילה לכלי הפנימי דמין במינו אינו חוצץ. ועי' מ\"ש בס\"ד לקמן (פ\"ח מ\"ז): ",
+            "כך נ\"ל פי' התוספתא. ועי' רבינו טו\"ז ורבינו ש\"ך י\"ד (ר\"א ס\"ט) ועוד שם (ר\"ב ס\"ו). ואין להקשות עכ\"פ מ\"ש מהך דפרה (פ\"ו מ\"ג). דהקידוש שבשוקת מועיל גם להמים שבטפי. אעפ\"י שפיו צר. ולא מחלקינן בין שפה הטפי לצד מעלה או למן הצד. י\"ל התם המים שבטפי ע\"י שמחוברין דרך פה הטפי להמים שבחוץ. להכי נחשבין כאילו הן בחוץ. דשדינן המועט בתר הרוב. ונתקדש עמו. משא\"כ הכא לא שדינן המים שבחוץ שהן מרובין למחשבינהו כאילו הן בפנים. עד שיהא החיבור שביניהן כשפופרת הנוד ודו\"ק: ",
+            "כך כתב רבא\"ו זצוק\"ל. אבל מה יענה רבינו. הרי לא נזכר במשנתינו שהי' בין השאובין להכשרים ג' טפחים שהוא שיעור המשכה (כי\"ד ר\"א סמ\"ה). ולפע\"ד פירושינו לא קשה מידי: ",
+            "וכתב הש\"ך (ר\"א ס\"ק ק\"כ) בשם הריב\"ש. דהא דהטובלין טהורין. מיירי דבשעה שטבל כל א'. המים שיצאו מכל מקוה לחבירתה. כבר חזרו למקומן. דאל\"כ הרי הו\"ל זוחלין. ואם המקואות מי גשמים לא עלתה להן טבילה. ולקטין חריך שקא אין דברים הללו מובנים. דאי בשחזרו המים למקומן. הרי חסר בשעת טבילה שיעור מ' סאה בכל מקוה. דהרי באין בכל א' רק כ' סאה מיירי. ואין לומר דהטופח ע\"מ להטפיח שנשאר בין מקוה לחבירתה אחר שחזר הקלוח. הוא מצרפן. ליתא דכבר בארנו לעיל (פ\"ה מ\"ה סי' נ\"ד) דטופח וכו' לא מהני רק לטהר שאובין. ולא לצרף ב' מקואות חסירות. ותו קשה הרי אפי' נתחברו המים שבאו מזה לזה בקלוח ממש לא היו נפסלין רק בשעה שמקלחין ובמקום שמקלחין. אבל אחר שנתחבר יחד. אף שמעמד המים ארוך מאוד. עכ\"פ כיון שעומדין בלי שטף לא מקרי זוחלין. תדע דוכי ס\"ד שכשהנוטפין מגשמים נתכנסו הרבה מהן בשיח ארוך או בבור שפיה רחב הרבה לא יחשב עי\"ז כאשבורן. והרי בפירוש אמרינן לעיל דטובלין בחריצין ובנעיצין (כספ\"ה). ול\"מ הי' נ\"ל דהא דנוטפין שהזחילן פסולין היינו רק בשעה שמזחילין והולכין בזרם למקום שלא היו שם בתחלה. כגון חרדלית ששוטף ויורד מההר לשפולי ההר שלא היו שם המים תחלה כסוף פרקן דלעיל. אבל אחר שנח ועומד במקומו מותר לטבול בו. ומסתבר שגם כשינשב הרוח ויתנענעו המים הנה והנה. גם זה לא מחשב זוחלין ומותר לטבול בהן באותה שעה. דאל\"כ טבילה בנוטפין היכי משכחת לה. דהרי כשירד אדם לתוך המים ויטבול בהן ודאי ע\"י תנועותיו יתנענעו המים ויחשבו זוחלין. והרי בפירוש אמרינן (ספ\"ז) דמוליך ומביא המים שבמקוה. כדי להטביל בו המחט שמונחת על מעלות המקוה. ולא אמרינן שע\"י תנועת המים הללו יחשב כמטביל בזוחלין. אלמא אף בשעה שזוחלין והולכין מותר לטבול בהן. והיינו מדכבר היו מים על מעלות המערה אלא שהיו רדודים ולא נתכסה בהן המחט. להכי אין תנועת המים שמצד לצד עושה אותן זוחלין. ואפשר עוד דהא דנוטפין אסורין בזוחלין. היינו בזוחלין מעצמן. והא דאמרינן לעיל (פ\"ה מ\"ה) נוטפין שעשאן זוחלין. היינו שעשה נקב בכותל המקוה. ועי\"ז זוחלין מעצמן. אבל כשאדם בכח דוחה המים הנה והנה זה לא מחשב זוחלין. ויהי' איך שיהי'. עכ\"פ אפי' בשעה שמזחיל והולך הזרם. רשאי לטבול במקום שנח. וכדתנינן בפירוש (ספ\"ה) ושוין שגודר בכלים וכו'. וא\"כ במשנתינו פשיטא שמותר לטבול בהמקוה אפי' בשעה שמשיקין המקואות זה לזה. דהרי אינו טובל במקום ההשקה. וגם שם דוקא בשעה שהושקו זה לזה אסור לטבול שם. אבל כיון דרגע אחר שהומשכו. המים עומדין בלי שטף זרם. הוטהרו כולן. ולמה הצריכו רבותינו שיחזרו המים למקומן וצ\"ע: ",
+            "ובזה יובן מימרא דר\"י א\"ר (מכות ד' ד' א') דקאמר חבית שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דחיישינן שמא נשארו שם ג' לוגין במקום א'. וקשה ממ\"נ היכי איירי. אי בנשפך החבית לתוך הים. קשה מי גרע ים הגדול ממקוה קטנה שמחזקת רק מ' סאה. דאפי' נפלו לתוכה כל שאובין שבעולם לא נפסלה (כי\"ד ר\"א סט\"ו). ואי שהושבה החבית המלאה שאובין באמצע הים. ומי הים עוברים על גדות החבית. מאי ארי' מלאה שאובין. אפי' הושבה לשם ריקה. ונתמלאה ממי הים. נמי פסולה לטבול שם. משום טובל ע\"ג כלי. וכשידה במשנתינו (וי\"ד סי' ר\"א ס\"ח). וא\"א לנו לומר אלא דסוגיא דהתם מיירי שהחבית ניקב כשפופרת הנוד דמהני בסיפא מדהיתה השידה ריקה. אבל התם שהחבית מלאה שאובין חיישינן שנשארו ג' לוגין מהן תוך חלול החבית. ואחר שטבל באו עליו. ואע\"ג שהושקו. אין השקה מהני למים שבכלי להכשירן לטבילה (כרפ\"ה). ואת\"ל דאכתי קשה למאי דקאמר התם. וה\"מ בים הגדול דקוו וקיימו. אבל בשאר נהרות לא חיישינן. ואמאי והרי עכ\"פ דופני החבית מקיפין השאובין. והרי ברפ\"ה דרדיפי מי המעין ואפ\"ה פסול לטבול בתוכו. י\"ל התם השוקת שלם ואין טובלין תוך כלי (ועי' טבו\"י פ\"ב מ\"ו): ",
+            "ונ\"ל דמדקאמר מעלן כדרכו. משמע דאף אם אחר שניתק כל הכלי מהמקוה. יצאו ממנו מים בשעת ההעלאה ונתערבו במקוה לא נפסלה המקוה מהן. דלא דמי לסגוס (פ\"ז מ\"ו וי\"ד ר\"א סס\"ג) דאמרינן דלאחר שניתק כולו מהמקוה. המים שבתוכו שאובין. די\"ל דהתם אין נקבי הסגוס מפולשין בשוה. והמים נחים על המוך שבאמצע הסגוס. לפיכך הו\"ל שאובין. משא\"כ הכא בסל וקופה. המים שבחללן אין נחין על שום דבר. והן מחוברין למים שמקלחין ויוצאין ונוגעין להמקוה. כשירין (עש\"ך ר\"א ס\"ק מ\"ו). וכדברינו משמע נמי לשון רבינו ב\"י (סי' ר\"א סס\"ג) וע\"ש: ",
+            "ותמוה מאד. הרי כשפופרת הנוד שבין החדודים הוא טפי ממוציא זית. וכדמוכח מלעיל (סי' כ\"ד). והרי אמרינן (כלים פ\"ד מ\"ג) דכשיש בין החדודים כמוציא זית אין כנגדו מטמא באור. ואי\"ל דהא דקאמר התם אין כנגדן מטמא באויר. היינו רק בהאויר שבין החדוד לחבירו. ליתא. דהרי הרמב\"ם (פי\"ט דכלים הי\"ב) קאמר בפירוש דהיינו כנגד החדוד ממש. וצריך לדחוק דהכא מיירי שאין רווח בין עוקץ לחבירו כמוציא זית. ואפ\"ה מחשבו מים שבתוכו כמחוברין למקוה. מדיש עוקצין ורווחים רבים. ודמי קצת לשק וקופה לעיל: ",
+            "ותמוה מאד אטו בשופטני עסקינן שיעמיד התנור במקום שיכסוהו המים. והלא ימוק (כתענית י\"ט א'). ואת\"ל שהועמד שם ואח\"כ יצא ובקע לתוכו מעין. והיה עומד התנור בעמק צר. ולכן כשרבו מי המעין. נתכסה במים אשר צפו על ראשו. עכ\"פ קשה. כיון שהמים צפו על גביו א\"כ גם סביבו המים עמוקים יותר מקומת איש. והי' יכול לטבול בהמים שסביב להתנור מבחוץ. ומי פתי יסור הנה לזחול תחת המים לתוך התנור דרך הפה שבכותל התנור כדי לטבול תוך התנור. ולא יטבול מחוץ להתנור. ותו למה צריך שיצופו המים ממעל להתנור כשיעור רום ידיו. הרי אפי' אם רק שוין עם גגו של תנור סגי. דהרי כשהנטבל יצא מהתנור. מיד יבוא לתוך המים שסביב להתנור. ושם יהי' טבילה גם להידים. ונ\"ל דמיירי שהתנור הועמד תחת שפוע ההר ואח\"כ נבקע מעין בראש ההר. ונפרץ וירדו המים לתוך התנור דרך פה התנור. ונתמלא התנור מהמים. ומה\"ט ירד לטבול בתוכו. ולא סביבו מבחוץ. מדהיו המים שחוץ לתנור מרודדין: ",
+            "והא דאמרינן (גיטין ט\"ז א') דטופח ע\"מ להטפיח הוה חיבור היינו דרק חיבור מחשב. כגון מ' סאה שאובין שמחוברין לכשירין ע\"י טופח ע\"מ להטפיח. הוכשר השאוב ע\"י השקה זו. אבל שיחשבו מצורפין. בעי כשפופרת הנוד (הר\"ש). והא דצריך תנא לסמן הנקב בב' סימנים. בשפופרת ובב' אצבעות. נ\"ל דלא הוה סגי ליה לתנא למנקט שיעור של ב' אצבעות לחוד. משום דאע\"ג דשיעור אצבע דנקט תנא בכל דוכתא היינו האגודל של אדם בינוני. שהוא ד' בטפח (כמנחות מ\"א א'). אפ\"ה כאן אינו כך רק ב' אצבעות שסמוך לאגודל. כמבואר בתוספת'. להכי אצטריך תנא למנקט נמי שפופרת. מיהו מדיש שפופרת רחב או קטן יותר מזה. להכי צריך למנקט נמי שיעור האצבעות. דהיינו שלאדם בינוני. שאין שפופרת הנוד רחב יותר מזה: ",
+            "כך כתב הר\"ב. וכן מוכח נמי לישנא דמתני'. דהרי גם על ספק שיעור של הנך. אמרינן טעמא מפני שהן של תורה. ונ\"ל טעמא דמלתא. דבשלמא הנך ספיקות דפ\"ד דטהרות. אע\"ג שמן התורה טהורין. אפ\"ה יש חשש שיש שם טומאה דאורייתא. אבל בנגע בהנך דמשנתינו. ומסופק אם הי' בהן כשיעור. אי אמרת דשיעורין דרבנן. א\"כ מדאורייתא לא הי' טמא רק בנגע במת שלם. או בעצם שלם ממת. או בנבילה ושרץ מת שלמין. ורק רבנן גזרו דגם בנגע בשיעור טומאה מהן שיטמא. א\"כ בנגע בספק שיעור. אין כאן חשש טומאה דאורייתא כלל: ",
+            "ואל תתמה הרי בהן עצמן מותר לטבול (כי\"ד ר\"א סל\"ג). והיאך ימעטו שיעור שפופרת הנוד. והא חשובים כמים. י\"ל פחות כזית ממת יוכיח. דהוא ממין המטמא באהל. ואפ\"ה ממעט הפותח טפח שבין בית לבית ע\"י רובע עצמות (כאהלות פי\"ג מ\"ה). הרי דאפי' לקולא אמרינן דאע\"ג דשניהן ממין המטמא באהל. עכ\"פ מדאינו מינו ממש ממעט על ידו. מכ\"ש הכא דנימא לחומרא. דאע\"ג דשניהן מין מים הכשירים לטבילה. עכ\"פ מדאינן מין א' ממש ממעטין זה על זה. ואשכחגן נמי מילי דהוא עצמו פסול. ואפ\"ה אצטרופי מצטרף (כסוכה י\"ט ב'). ועוד נ\"ל דאע\"ג דרשאי לטבול בהן. היינו רק אחר שרסקן. דלא גרע משלג ואינך דחשיב התם (ר\"א ס\"ל) דכשירין לטבול בהן. ואפ\"ה י\"א דזהו רק אחר שרסקן. ולהכי הנך הכא שלא רסקן עדיין. לא מחשבו כמים וממעטין השפופרת הנוד: ",
+            "כך כתבו רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ונ\"ל טעם רבותינו. דמאחר שהושקו פעם א'. הרי יש כאן חזקה דמעיקרא ומהיכא תיתי' נחזיק ריעותא. ולא גרע ממקוה שהוחזקה שיש בה מ' סאה. דלא חיישינן שמא נתמעטו בשעה שטובל. ורק במדד השתא ומצאה חסירה (כפ\"ב מ\"ב). ורק לא הבנתי מה ניהו קרוב ומה ניהו רחוק. וטפי הוה מיושב בלשון בשיאמר משיקין הקרוב מהרחוק. דהיינו כשיש מים פסולין קרובים למושב אדם הטובל. והכשרים רחוקים ממנו. וטריחא ליה מלתא למיזל כל עת שיטמא לטבול במקום הרחוק. משיק הקרוב הפסול. מהרחוק הכשר. ולפי שיטת רבותינו דס\"ל דצריך שלא תופסק ההשקה. הי' נ\"ל לפי מ\"ש לעיל (פ\"א מ\"ד) דהרחוקים מעיר ודרך טהורים. והקרובים טמאין. א\"כ י\"ל דהכי קאמר הכא. שאם יש לו מקוה פחותה ממ' סאה שהיא רחוקה מעיר ודרך. מותר להשיק' מקרובה שהוא מ' סאה. שא\"א שנטמאת אע\"ג שהיא קרובה. דהרי מחזקת מ' סאה. ולא חיישינן שמא בשעת טבילה תופסק ההשקה. דהרי אפי' תופסק. אפ\"ה ישאר הרחוק בטהרתו. וא\"כ אין כאן חשש רק שמא כשיופסק לא יהי' מ' סאה בשעת טבילה בהרחוק. והרי נגד זה יש חזקה דמעיקרא. שהי' כבר מ' סאה כשהושקו יחד. דדוקא במקוה שנמדד ונמצאת חסירה לפנינו. מטמאין כל הנטבלין בה למפרע (כלעיל פ\"ב מ\"ב). משא\"כ הכא. הרי אין ריעותא לפנינו דמי יודע אם הופסקה ההשקה. אבל אין משיקין קרובה מרחוקה. ר\"ל אם יש כאן מקוה פחותה ממ' סאה שקרובה לעיר ודרך. שיש בה חזקת טומאה. אסור להשיקה ממקוה שלימה רחוקה. דאע\"ג דאחר שהושקו. ליכא למיחש שהופסקה והרי אינה מ' סאה. מדאיכא חזקת שלימה. עכ\"פ מדיש לכל קרובה חזקת טומאה. חיישינן ודאי שמא הופסקו ונטמא'. דאע\"ג דאיכא חזקה דמעיקרא של המקוה. הרי איכא כנגדה חזקת הטומאה של הטובל. וגם חזקת רוב טמאין שבעולם שוודאי טימאו המים. ואע\"ג דאיכא ספק ספיקא. שמא לא הופסק ושמא לא נטמא הרי גם בספק ספיקא לא מפקינן לודאי טמא בטבילתו מחזקה דמעיקרא (כפ\"ב מ\"ב). אבל אי\"ל דה\"ק אין חוששין שמא בשעה שמשיק הופסק השקתו רחוק ממעמדו. ולא הושק כלל. ליתא דאם אפשר לחוש כן. מהיכא תיתי באמת לא ניחש. הרי יש כאן חזקת פסול. מחסרון מ' סאה. או משאובין. דאף דספק מים שאובין כשר (וכלעיל פ\"ב מ\"ג). וכ\"כ שם משנה ה'. התם שאני דהי' חזקת כשרות להמים. משא\"כ הכא דהמים ודאי שאובין היו מה\"ת נכשירם מספק. והרי רק להרמב\"ם כולה שאובין כשר מדאורייתא (כי\"ד ר\"א ס\"ג) אבל אנן קיי\"ל כרוב הפוסקים שחולקין עליו. וא\"כ ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. אמנם כל זה לדברי רבותינו. דמצרכו שלא תופסק ההשקה. אבל מלבד שבכל זאת אין הדעת מתישבת בפירושינו הנ\"ל במשנה. קשיא נמי בלא זה דמעיקרא דדינא פירכא. דהרי כולה מתני' רק בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים מיירי. דסגי גבייהו בהשקה כשערה. אבל בהשקה שבין חסר לשלם. הי' צריך השקה כשפופרת הנוד (כש\"ך ר\"א ס\"ק קי\"ד). וא\"כ אם בהשקה שבין חסר למלא דחמיר דצריך כשפופרת הנוד. אפ\"ה כשהושקו פעם א'. אף שאח\"כ הופסק השקתו הי' ס\"ד להכשיר שניהן לולא הטעם שהרי חסר לפניך השתא (כרבינו טו\"ז וש\"ך ר\"א ס\"ק קי\"א). מכ\"ש בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים. דקילא השקתן דסגי להו בהושקו כשערה. אף שהופסק ההישק אח\"כ הו\"ל להכשיר. וכן פסקינן באמת (י\"ד ר\"א סנ\"ב). דשאובין אחר שהושקו. אף שהופסק השקתן נשארו בכשרותן. ואי\"ל דרבותינו המפרשים הנ\"ל פליגי אטור. וס\"ל אדרבה דגם בשאובין שהושקו. די לן שנקל בהן שיהי' סגי בהשקה כשערה כל זמן שהן מושקין. אבל לא כשנפסק השקה הדקה כזו. ליתא דכיון שכבר נסתלק מהן שם שאובין כשהושקו. איך ע\"י שיופסק ההשקה שלהן. יחזור לחול עליהן שם שאובין. הרי פנים חדשות באו לכאן. וכלא נשאבו מעולם נחשבו כשהושקו. גם אי\"ל דבאמת כך כוונת רבותינו. דמה\"ט אין חוששין שהופסקו. משום שגם אם באמת אירע כך שהופסקו. אפ\"ה כשירים. ליתא דל\"ל א\"כ דנקט כלל רחוק וקרוב. דליכא רק ספק הופסק. טכי הו\"ל למנקט דאפי' ודאי הופסק השקתן אפ\"ה נשארו בכשרותן. ומטעמא דאמרן. ותו ק\"ל למה נקט דמשיק רחוק מקרוב. דהיינו שהשאוב רחוק מאדם הטובל. איפכא הול\"ל הקרוב מהרחוק. דהרי מסתמא טובל בהשאוב הקרוב לו. או טפי הול\"ל שמשיק ב' מקואות שרחוקות זה מזה. והגם שלפי פירושינו הנ\"ל במלת רחוק וקרוב מלעיל (פ\"א מ\"ד) הי' אפשר לישב קצת קושיא זו. אעפ\"כ לא יצאנו מן הדוחק מכל וכל. ולכן אמרתי אעניד עטרות לי דברי עטרת ראשי אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. כפי שהבאתי בפנים. ועטרת בנים אבותם: ",
+            "ויאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כל דברי רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב במשנה ח' בבבא זו הם כדברי ספר החתום לפני. וגם דברי מהר\"ם שהביא רבינו תויו\"ט. הם כולם לעני בדעת כמוני אפרוח שלא נפתחו עיניו כולם כאגרתא דלא מפרשא. ולמה לי להאריך למנותם א' לא' ולהראות כל הגמגומים שבהם באצבע. והם כולם דברים הנראים לעין לכל מאן דבעי סמא דחיי. דלא להוי משנתו בפומיה כגמרא גמור זמורתא תהא. ובפרט מ\"ש רבינו תוי\"ט בשם מהר\"ם. הלשון משובש ומבולבל מאד עד שלא יובן כלל. וכפי הנראה ה\"ק. משום דלפעמים ראש העליון של הסילון מונח נמוך מאד. דהיינו תוך מי המקוה העליון. ועי\"ז ישטפו מי מקוה העליונה ממעל להסילון. ולא יושקו להמקוה התחתונה. לכן מיעצו התנא שיניח ידו תחת העליון של הסילון. כדי שלא יזובו מימי מקוה העליונה רק לתוך פה העליון של הסילון. ולא ממעל להסילון. עד כאן תוכן דבריו. ואין אלו אלא דברי תימה. דאם גם ישטפו המים ממעל לראש הסילון. א\"כ יהי' ודאי פה הסילון מונח כנגד המים שבמקוה העליונה ממש. וודאי ישטפו ג\"כ לתוך פה הסילון. וירדו ויושקעו במים התחתונים. ותו א\"כ למה נקט מניח ידו. הול\"ל מגביה ראש העליון של סילון. ויהי' הגבהה זו ע\"י מה שירצה. ע\"י אבן או בול עץ או גוש עפר וכדומה. ותו וכי פשוט כל כך שיהי' לעולם ראש העליון של סילון מונח נמוך מאד תוך המים. עד שצריך תנא ליעצו מסתמא האיך יעשה שלא ישטפו המים ממעל להסילון להלאה. וזה יהי' ע\"י שיגביה פה העליון של הסילון ע\"י שיניח ידו תחת ראש הסילון. והרי בלי לימוד התנא כל ערום יעשה בדעת פשוט לידע זה מעצמו. ומהר\"ב בפירושו כאן נראה. דמה דקאמר תנא כאן מניח ידו תחתיו. ה\"פ מניח ידו על פה התחתון של הסילון. עד שיתמלא כל הסילון מים מהשאובין. שבאין בתוכו ממקוה העליונה. ואח\"כ מסיר ידו ויושקו. עד כאן תוכן דבריו. ומבואר כוונתו. דלהכי בעי הר\"ב שיתמלא כל חלול הסילון מים קודם השקה. מדמצריך שיושקו כשפופרת הנוד. וכן כתב הרא\"ש כאן בפירושו בפירוש. ואני בער ולא אדע א\"כ במה נפרנס מה דמסיים במשנתינו ומשיקו כשערה ודיו. והן אמת דלכאורה נראה מפי' הרא\"ש. דבתחלה צריך שיושקו כשפופרת הנוד. ואח\"כ סגי כשנשארו מושקים יחד כשערה. אבל פשטות לישנא דמתני' לא משמע כן. וכן בשולחן הטהור (ר\"א סנ\"ג) אמרינן בפירוש דסגי בשיושקו בתחלה כשערה. אף שיופסק אח\"כ לגמרי סגי. ולכאורה הי' נ\"ל דה\"פ. דאע\"ג דמתני' ודאי איירי שהעליונה שירצה להכשירה היא מקוה של מ' סאה שאובין. דאילו היתה חסירה. היאך אפשר שתוכשר העליונה כשתושק כשערה. וכדמסיק. הרי צריכה השקה כשפופרת הנוד. אע\"כ שהעליונה מ' סאה שאובין. ולהכי סגי לה בהשקה כשערה. דבשאובין שהן רק מדרבנן (כב\"ב ד' ס\"ו א') הקילו. מה שלא הקילו כן בצירוף חסירה. ואפ\"ה לענין קטפרוס שאינו חיבור בין לקולא בין לחומרא בכל מילי (כספ\"ח דטהרות). להכי גם בשאובין ראו חכמים להחמיר שלא תועיל השקה בקטפרוס. והשתא הרי הכא שמקוה א' למטה וא' למעלה. ורצה להשיקן ע\"י הסילון. ע\"כ שיהי' ההשקה בקטפרוס. להכי קאמר התנא שיניח ידו תחת ראש התחתון של הסילון. אי סגי בהכי שלא יזובו עוד המים בקטפרוס. וכגון שאין מדרון ההר שבין מקוה העליונה להתחתונה. בשפוע מאד. וע\"י הנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון. ישתווה המדרון. וה\"ה אם המדרון שבין מקוה העליונה להתחתונה רב. עד שלא יהי' די בהנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון עד כדי להשוות השפוע. יגביה ראש התחתון של הסילון ע\"י אבן או בול עץ גבוה. עד שיהי' עי\"ז הנחת הסילון בשוה. רק נקט מניח ידו. דקמ\"ל דאם סגי להשוות הנחת הסילון. ע\"י שיגביה ראש התחתון של הסילון כשיניח ידו תחתיה. נמי שרי. אף שגוף האדם מקבל טומאה. לא אמרינן הוויית מקוה ע\"י טהרה בעינן (כזבחים כ\"ה ב'). דהכא בהשקה. לא חיישינן בהכי. ועוד דהכא שאני. דאינו אלא מונע פסולו שלא ירדו בקטפרוס (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ה מ\"ה). אלא דק\"ל הרי בב' מקואות הללו. יהי' פני העליון של מי מקוה התחתונה. על כרחך הם נמוכים מפני העליון של מי מקוה העליונה. וא\"כ מה יועיל שיגביה ראש התחתון של הסילון כדי שיהא הסילון מונח בשוה. הרי עי\"ז יגביה פה התחתון של הסילון. וירחיקנה מפני העליון של מי מקוה התחתונה. ועל כרחך סוף כל סוף יזובו המים מפה התחתון של הסילון לתוך מי מקוה התחתונה ע\"י ניצוק דאינו חיבור. וגרע טפי וטפי מקטפרוס (כתוס' גיטין ט\"ז א' ד\"ה הניצוק). ולכן פירשתי בפנים כפי אשר חנני ד' בחסדיו הרבים: ",
+            "ואע\"ג שרבינו ב\"י (ר\"א סמ\"ד) הביא בשם הרא\"ש במזחיל מים למקוה ע\"י דף. צריך להסיר ידו מהדף בשעה שזוחלין המים עליו למקוה. ומ\"ש הכא באוחז הסילון מהתם באוחז הדף. י\"ל התם הרי כבר כתב הש\"ך שם דמיירי באי אפשר שירדו המים למקוה. אם לא ע\"י הדף. אז אסור שיהי' ע\"י דבר המקבל טומאה. אבל הכא שב' המקואות במדרון ההר. שגם בלי הסילון וגם בלי הנחת ידו תחת קצה התחתון שלו. ירדו המים למטה. כשיזחילו ע\"ג קרקע. רק שירא שעי\"ז ירדו בשפע למטה. ויחסרו שיעור מ' סאה בהעליונה. ואם יזחיל ע\"ג קרקע רק כשערה. יבלע בקרקע ולא יגיעו למטה בהשקה. לכן הוצרך ליקח סילון ממין שלא יבלע בו ההשקה. ומדהוצרך ליקח סילון צריך נמי לתומכו בידו שלא יטה למן הצד. ויהי' עי\"ז תקנתו בסילון קלקלתו. להכי כל כה\"ג לא מחשב תמיכת ידו כמכשיר בה המקוה [אף אם לא נחלק בין השקה להשלמת המקוה]. כיון דגם בלי הסילון ותמיכת ידיו תחתיה היה אפשר שיוכשרו המים השאובין שבמקוה העליונה. רק שהיו נחסרים אז מכשיעור. כל כה\"ג לא גרע מגודר מים שבחרדלית לעיל (ספ\"ה) דשרינן מה\"ט. מדאינו רק מעכב הזחילה. ומינה למדנו שם במשנה ה'. דגם הזב וזבה מותרים לסתום הנקב במקל. שלא יהיו הנוטפין זוחלין. אע\"ג דבהנך תרתי דיני מעכב הפסול שרי. מכ\"ש הכא שגם הפסול אינו מעכב. שהרי גם בלא זה הי' יורד למטה. והי' העליונה כשירה. ובזה מתורץ קושיית רבינו ב\"י בפירושו על הטור (ר\"א ד' קפ\"ט ב'). שהקשה דברי הטור אהדדי. דהכא כתב כדעת הרא\"ש שלא יאחז הדף בידו בשעה שמזחיל עליו למקוה. ולעיל (ד' קפ\"ג א') כ' כדעת הרמב\"ם. בדין נוטפין שעשאן זוחלין ע\"י קנה או מקל שיעמיד כדי שיזחילו ולא יטפו. והרי מזחילן ע\"י דבר המקבל טומאה. ולפע\"ד לא קשה מידי. דהרי בלא זה היו נוטפין למטה והיו כשירים. רק שע\"י המקל יהיו זוחלין. ויהיו כשרים טפי. ולהכי לא הו\"ל כהוויית המקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. א\"נ נ\"ל דמ\"ש המשנה ומניח ידו תחתיו. אין הכוונה שיאחז הסילון. אלא ר\"ל משום דלפעמים אף שיניח ראש סילון א' על פני העליונה. וראשה השני על פני מים התחתונים. אעפ\"כ לא יושקו תתתונים מהעליונים. והיינו משום שלא ירדו המים מהעליונים לתוך הסילון בהשפעה. ויצאו רק טיף טיף. והרי אנן השקה ע\"י קלוח בעינן. להכי קאמר מניח ידו תחתיו. ר\"ל מניח ידו על פה תחתון של הסילון עד שיתכנסו בתוך הסילון מים הרבה כשיעור שיתחברו ויושקו יחד עליונים ותחתונים בקלוח. ואפשר לדחוק דזה כוונת הר\"ב: ",
+            "ולפ\"ז גם קטפרוס אינו חיבור בין מקוה חסירה לשלימה. כשהחסירה למעלה מדהוא פסול דאורייתא. וכן מוכח מלקמן (פ\"ז מ\"ו) דקיי\"ל כחכמים התם (ר\"א סס\"ב). ואע\"ג דיש לחלק. דדוקא ב' מקואות חסירות לא מהני בהו קטפרוס לצרף. אבל מ\"מ מהני בין שלימה לחסירה. והיינו משום דא\"צ לצרפן רק לחברן. אפ\"ה נ\"ל כיון דמ' סאה דמקוה דאורייתא היא. אין לחלק בהכי (ועי' לעיל פ\"ג מ\"ב ורבינו תוי\"ט שם). ונ\"ל עוד דהא דנקט תנא הנך ב' מלות עד שיתמלאו ו ד י ו. לא קאי מלת דיו אשיעור ההשקה. ולומר שא\"צ שתהי' ההשקה רחבה יותר מכשערה. ליתא. דהרי זה מפורש יוצא מפי התנא דסגי בכשערה אלא אתא לאשמעינן במלת ודיו אהמשך זמן ההשקה. דא\"צ שישארו בהשקתן לעולם. רק אחר שהושקו רגע כשערה דיו. ואפי' יסיר אח\"כ הסילון ותופסק ההשקה. כבר הוכשר'. וחילי דאם בהשקה שבין חסר למלא שהוא דאורייתא. אפ\"ה ס\"ד דמהני ההשקה אפי' הופסק אח\"כ. לולא הטעם שהרי חסר לפניך. והו\"ל מקוה שלימה שנחסרה (כרבינו ט\"ז וש\"ך ס\"ק ק\"ל). א\"כ כ\"ש הכא שהשאובין מ' סאה כבר הוכשרו ע\"י השקה. והרי נתבטל מהמים שם פסול. ולפיכך אפי' הופסק ההשקה אח\"כ. מהיכא נייתי להן השתא שם פסול שאובין בעולם: ",
+            "ונ\"ל דמהכא מוכח דלא כדעת חכמי מערב שהביא הרמב\"ם דבריהם (פ\"ד דמקואות ה\"ט). דמקוה שהיא מ' סאה שהומשכו כולן כשירים. ואם כדבריהם ל\"ל הכא המקוה שלמעלה שפותק לשם השאובין. הרי בלא זה יכול להמשיך המ' סאה שאובין כשישפכם למעלה ע\"ג מדרון ההר עד שירדו למקוה התחתונה ודוחק לומר דמיירי שהקרקע שבכל מדרון ההר היא אבניית. וס\"ל כי\"א שהביא הרמ\"א (ר\"א סמ\"ו). דהמשכה צריכה שתהי' ע\"ג קרקע שראוי לבלוע. דמה יענו רבותינו ביום שידובר בם (פ\"ד מ\"ד). והרי סתם חצר הוא קרקע הראוי לבלוע. ואפ\"ה בהרוב מהפסול פסול. אלא ודאי דוקא כשיש רוב כשירים מותר להשלים השיעור ע\"י המשכת שאובין (כי\"ד ר\"א סמ\"ד). והא דקאמר ר' יוחנן (תמורה י\"ב ב') שאובה שהמשיכוה כולה כשירה. נ\"ל דמלת כולה. ר\"ל דוקא כשהשאובין עשוה להמקוה כולה. דהיינו שהשאובין השלימו השיעור לבסוף. שכבר היו רוב כשירים בבור. הא בירדו רוב הכשירים לבסוף לתוך מיעוט השאובין שקדמו בבור. אפי' הומשכו השאובין נפסל' המקוה (כרמ\"א ר\"א סמ\"ד). מיהו ראייתי הנ\"ל יש לדחות קצת. די\"ל דלהכי נקט שהי' מקוה למעלה. לאשמעינן דאפ\"ה גם המקוה העליונה כשירה. ולא אמרינן שמים האחרונים דחו את הראשונים. ונמצא שהעליונה כולה שאובין (כי\"ד ר\"א סכ\"ב): ",
+            "כך נלפע\"ד כוונת פלוגתתם לפי פי' הרמב\"ם דשתי היינו גובה הכותל. וערב היינו רוחב הכותל מימין לשמאל. ואין להקשות א\"כ היאך פסק הרמב\"ם לעיל כר\"י (כמקואות פ\"ה ה\"ד). והכא פסק כחכמים (מקואות פ\"ח ה\"ה). והרי לפי דברינו ר\"י דהכא לפי שיטתו דלעיל אזיל. י\"ל דוקא התם שכל הכותל באמת רעוע קיי\"ל כוותיה. משא\"כ הכא דס\"ל לר\"י רק מדסופה להתרועע ע\"י צפוי מים על ראשה. לא ס\"ל להרמב\"ם כוותיה. ולפי דברינו הנ\"ל הי' לכאורה מוכח כפי' הרמב\"ם הנ\"ל. דאילו לרבינו הרא\"ש. דשתי היינו המשך הכותל וערב היינו גבהו. א\"כ ע\"כ דנוקים לרבנן הכא בשיטת ר\"י דלעיל. ולר\"י הכא בשיטת רבנן דלעיל. וקשה לפ\"ז דרבנן אדרבנן ודר\"י אדר\"י: ואפי' נימא כפי' רבינו יהודה ליווא ז\"ל שהביא רבינו תוי\"ט. דכל שהסדק לרוחב הכותל. חשבינן לחלק שלמעלה מהסדק כליתא. והו\"ל כמחוברין ב' מקואות. אי נימא דסברת רבינו דלהכי כשהסדק לרוחב הכותל חשבינן להחלק שלמעלה כליתא. מדתלוי ועומד על אויר הסדק שתחתיו. ואין לו קיום. ומש\"ה חשבינן ליה כליתא. א\"כ נמי יהיה סברת ר\"י כאן כסברתו בריש פרקן. דמדסופה להתפרק חשבינן לה כליתא. ולפ\"ז נמי נצרך לומר כדברינו הנ\"ל דדוקא כשהכותל בעצמה רעוע קיי\"ל כוותיה בריש פרקן. משא\"כ הכא שהכותל בעצמה חזקה. רק שעומדת על הסדק. ועוד דהתם כל הכותל רעוע. אבל הכא רק החלק שלמטה מהסדק מתרועע ע\"י המים שעוברים על ראשו. משא\"כ החלק שלמעלה מהסדק הוא בריא אולם. והוא מכביד למטה וסותם הסדק. ולא יעברו בו מים ולא יתרועע חלק התחתון. אולם רבינו טו\"ז (ר\"א סקס\"ד) כתב דלהכי לרוחב מצטרף. משום דכשהסדק לרוחב הכותל. בכל מקום שיעמוד הטובל תוך המקוה. יהי' גופו נגד מימי הסדק. אבל כשהסדק לגובה הכותל. הרי כשיעמוד הטובל בצד מהסדק. לא יהי' גופו מכוון נגד הסדק וא\"כ לפי פי' זה שפיר י\"ל דקיי\"ל כר\"י בר\"פ. ולא כר\"י הכא מדרחוקים ב' סברות ר\"י אלו. כרחוק מזרח ממערב אהדדי. אלא דק\"ל לסברת רבינו טו\"ז הנ\"ל. דהרי לר\"י כשהסדק ברוחב גם כלי רשאי להטביל שם. והרי בכלי קטן טובלו למעל מהסדק. ולא יהי' הסדק נגד גוף הנטבל: ",
+            "כך כתבו כל רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ולכאורה ר\"ל דכשהאביק באמצע שולי המקוה. אז המים הכשירים שממשיך לתוך חלול גומת המקוה. עוברים על רצפת המקוה מצד לצד ע\"ג האביק. והו\"ל הויית המקוה ע\"ג כלים. והו\"ל כממשיך בצינור שיש לו בית קיבול. דנפסלו כל המים (כלעיל פ\"ד מ\"ב). אבל א\"א לומר כן: דהתם בממשיך בצינור רוב מי המקוה או כולם נמשכו ע\"ג כלים. אבל הכא נהי דקצת מי המקוה עברו בשולי המקוה מצד לצד שכנגדו דרך האביק. עכ\"פ גם סביב האביק עברו רוב המים הכשירים מצד זה לצד שכנגדו ולבטלו שאובין ברובא (כפ\"ד מ\"ד). ואע\"ג דעכ\"פ המים שבאביק עצמו שאובין הן. נהי דהשקה לא מהני לשאובין שבאביק. דהשקה לא מהני לשאובין שבכלי. רק לטהר טומאתן (כביצה י\"ז ב'). אבל להכשירן לטבול בעודן בתוך כלי לא. וכדמוכח ממים שהעבירו ע\"ג השוקת (לעיל רפ\"ה) ומתיבה שבים (לעיל פ\"ו מ\"ה). עכ\"פ קשה דהול\"ל כי התם דכשר חוצה לה. וה\"נ הול\"ל דעכ\"פ חוץ להאביק מותר לטבול. ואע\"ג די\"ל רק במעין מכשרינן הכי. ליתא דהא דנקט התם מעין. היינו רק לאשמעינן רבותא. דאפ\"ה אין השקתו מטהרת למים שבהכלי. אבל לענין לטהר חוצה לה מה לי מעין או שאר מים כשירים של מ' סאה. וגם אין לומר דלהכי מחשב הכא כהוויית מקוה ע\"ג כלי דפסול (כזבחים כ\"ה ב'). משום שכשיפתחו הנקב שבאביק. יצאו משם כל המים שבמקוה. והיינו דקאמרו רבותינו שכל המים נגררים ע\"ג האביק. ר\"ל נסמכים עליו. גם הא ליתא. דא\"כ גם בסיפא כשהאביק מן הצד על רצפת המקוה. נמי הו\"ל למפסל מה\"ט. אע\"כ דדוקא כשהומשך המים ע\"ג כלי למקוה נפסל. משא\"כ כשהכלי רק מעכב שלא יצאו המים לחוץ. דהרי גדולה מזו מצינו. דאפי' בשיש בהמים כבר פסול. שהן זוחלין. וע\"י שיעמיד כלי נגד הזרם יתעכב הזרם ויתהוו אשבורן. אפ\"ה כשר. וכדתנינן לעיל (ספ\"ה) ושוין שגודר בכלי. מכ\"ש הכא שאין כאן עדיין פסול בהמים שבמקוה. אלא מעכב שלא יצאו. א\"כ גם כשהאביק באמצע נמי הו\"ל להכשיר המי מקוה שסביב להאביק עכ\"פ. ומה\"ט הוכרחתי לפרש דעת רבותינו בפסול המקוה כמ\"ש לפנים בס\"ד: ",
+            "וזה דלא כרבינו כ\"מ (במקואות פ\"ו הי\"א) שכתב שמה שכתב הרמב\"ם שם דשאובין באמצע פוסלין. מן הצד אינן פוסלין. היינו דלמד הרמב\"ם כן ממשנתינו. וכפי הנראה ס\"ל לרבינו כ\"מ דמשנתינו בשאין בהמקוה מ' סאה מיירי. דהרי הרמב\"ם שם גם הוא ע\"כ בשאין בהמקוה מ' סאה מיירי. והרי לפי פירושינו במשנה. אפי' היו מ' סאה במי המקוה שסביב להאביק. אפ\"ה נפסלו. אבל אין להקשות להרמב\"ם שם שכתב שכשאובין באמצע נפסל הכשר. ומ\"ש מלעיל בפרקן (מ\"ג). דכשהשאוב באמצע והושקו יחד. לא נפסלו הכשירים. י\"ל דהרמב\"ם מיירי שהמים הכשירים החסירים ממ' סאה מקיפין השאובין מכל צד. והיינו באמצע דקאמר. דמעורבין ממש כולן. א\"נ לעיל (מ\"ג) מיירי בשיש ביניהן שיעור המשכה ג' טפחים. וכדמשמע מהר\"ב שם. נמצא שמה שנתערב מהשאובין בהכשירים. הוכשר גם הוא. משא\"כ להרמב\"ם ע\"כ מיירי בשאין שיעור המשכה ביניהן: ",
+            "אבל אי\"ל דמה דקאמר תנא מן הצד אינו פוסל. היינו דכשהאביק קבוע בכותל גומת המקוה. ולהכי אינו פוסל. משום דבכה\"ג אין המים שבאביק שאובין. מדהו\"ל כזקופה להדיח (לעיל פ\"ד מ\"ב). ליתא. דא\"כ מ\"ט דרבנן דאם לאו פסול. אע\"כ דמן הצד היינו בשוני המקוה בעצמה וכמו שפירשנו בס\"ד בפנים: ",
+            "ויען הקטע. אפטרוזא לאה. וחסר דעה. הא. לפנינו משנה י\"א קשת הבנה. למוזרת בלבנה. בנפשי העלובה המכוסה בעננה. ולא מצאתי בה הפק רעבוני אנה ואנה. ואין אור במעוני בכוונה. להבין דברי רבותינו ז\"ל נותני לחמי ומימי למנה. המה הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. שכפי היוצא מדברי כולן. כך פירושה של משנה. דמטהרת. היינו ב' שקתות שבאבן או שבסדן עץ שמונח במרחץ. וב' השקתות הם זו אצל זו. ודופן א' מפסיק בין ב' החללים של השקתות. ארכה של זו בצד ארכה של זו אלא שלפעמים שולי חללה של אחת למעלה משולי חברתה. וגם לפעמים יש נקב בהדופן המפסיק ביניהן. וקאמר הכא שאם באחת מהשקתות נוזלין שאובין. ובחבירתה שבצדה נוזלין מים כשירים. אפי' היו השאובין באותה שנמוכה מחבירתה. אפ\"ה אם יש בהנקב שבדופן המפסיק ביניהן כדי שיעור שיכנסו בו ג' לוגין. נפסלה העליונה מהשאובין שבתחתונה. עד כאן תוכן דברי קדשם. וכמה יש לדקדק בדברים אלו. (א) כיון דעיקר החשש בזה הוא מחמת הנקב שבין ב' השקתות. משום שבו יצאו השאובין והתערבו תוך הכשירים. א\"כ היאך לא הזכיר התנא הנקב ברישא. והרי רק על ידו יתהווה עיקר הפסול. ורק אח\"כ שואל התנא. וכמה יהא בנקב. נקב מאן דכר שמיה עד השתא. ואת\"ל כל מטהרת כך הוא. שיש נקב בהדופן המפסיק בין ב' השקתות. ולהכי מדהזכיר תנא מטהרת א\"צ להזכיר מהנקב. קשה אטו בשופטני עסקינן שיעשו במכוון נקב בדופן המפסיק. והרי עי\"ז יתערבו השאובין במים הכשרים שבסילון שבצדו. ולא עוד. אלא שיקראו לכלי כזה מטהרת. מטמאת הו\"ל למקרייה. דעל ידה יפסלו המים הכשירים. (ב) עליונה ותחתונה דנקט תנא. לכאורה בכדי נקטה. דהרי על כרחך שמים השאובין שמקלחין בחלל התחתונה מגיעים עד למעלה מהנקב שבדופן המפסיק. דאם נימא שקלוח השאובין הוא נמוך מהנקב. היאך הי' אפשר לחוש שהשאובין שלמטה יטפסו ויעלו למעלה ויכנסו דרך הנקב להתערב בהכשירים. וא\"כ דמיירי שהשאובין מכוונים כנגד הנקב שבינן להכשירים. מה נ\"מ עוד שחלל הכשירה גבוה עוד למעלה מהנקב. ומהחלל של הסילון שבו השאובין. הרי בין כך ובין כך אפשר להשאובין להתערב דרך הנקב עם הכשירים שבצדן. (ג) הפלא ופלא. דהן אמת משנתינו ע\"כ מיירי. שהקלוח המים הכשירים. עם כל המים שמחוברין לקלוח ההוא אינו מ' סאה. דאל\"כ לא די שלא היו הן עצמן נפסלין. דהרי כל שיש מ' סאה כשירים. אפי' ישפוך לתוכן כל מים שאובין שבעולם לא יהיו נפסלין עי\"ז (כי\"ד ר\"א סט\"ו). אלא אפי' השאובין שבסילון שבצדו. היו ג\"כ נכשרים בהשקה כשערה דרך הנקב שבינן להכשירים. ואפי' כשהשאובין למעלה מהכשירים. וכדתנן לעיל (מ\"ח). מטהרין המקואות העליון מהתחתון. ואי משום שהשקה לא מהני להשאובין שבתוך הסילון שהוא כלי. וכגון שיש בהסילון בית קבול צרורות (כפ\"ד מ\"ג). ליתא. דהרי על כרחך באין בהסילון בית קבול מיירי. דאל\"כ גם בלי השאובין נפסלו הכשירים מדנעשו שאובין בהסילון. אלא ע\"כ דבאינו כלי מיירי ואפ\"ה אפשר שיפסלו הכשירים מהשאובין. מדמיירי שאין במים הכשירים מ' סאה. וכן הבין רבינו ב\"י (בטור י\"ד ר\"א דקפ\"ה ע\"ד). ועכ\"פ קשה עדיין. דהרי כ\"ע מודו ששאובין שנגעו בכשרים. לא פסלום. וכדקאמר מה\"ט ר\"ש לעיל (פ\"ב מ\"ה). דגם כשהכשירים למטה מהגומא שבה השאובין. ונגעו זה לזה. אינן נפסלין. מדהו\"ל מקוה הסמוך למקוה. ורק חכמים פליגי עליה התם. אי משום שנתערבו כולן יחד. וכמ\"ש בס\"ד שם (סי' ל\"ח). אי משום שהשאובין הפחותים ממ' סאה הן למעלה מהכשרים. אבל בנוגעין זה בזה באמת גם רבנן מודו. דלא נפסלו הכשירים. וכן פסקינן באמת (בי\"ד ר\"א סי\"ז). דכשירים הפחותים ממ' סאה שנגעו בשאובין על קרקע שוה. לא נפסלו. ולא עוד אלא שבמשנה דלעיל שהשאובין שבאביק מעורבין לגמרי עם הכשירים שבמקוה. אע\"ג שקודם שנתרבו למ' סאה כבר נגעו בהן הכשירים בהפסולין בכל צד. אפ\"ה לא נפסלו הכשירים. וא\"כ מאיזה טעם נפסלו הכא הכשירים שבסילון שלמעלה מהשאובין שבסילון שלמטה. מדנגעו רק אהדדי. ומ\"ש נגיעה זו מנגיעת כשירים בשאובין באביק שבמקוה. ואת\"ל לחלק התם בהאביק. המים עומדין. ולהכי לא חשבינן להו כמעורבין. משא\"כ הכא המים השאובין שוטפין בהסילון בצד הכשירים. וקרינן עלייהו שם תערובות. ליתא. דהרי מצינו גדולה מזו (לעיל פ\"ו מ\"ג) בג' מקואות שכל א' כ' סאה והשאובין באמצע. וע\"י שירדו הטובלין לתוכן נשטפו ונגעו כל א' בחברתה. אפ\"ה לא נפסלו הכשירים. א\"כ מה התם שנשטפו זו לתוך זו לא נפסלו. מכ\"ש הכא שרק שוטפין והולכין השאובין בצד הכשירים. כ\"ש דהול\"ל שלא נפסלו הכשירים. וביותר יש לתמוה שבש\"ע (ר\"א) הביא ב' הדינין סמוכין זה לזה. דבסוף י\"ז הביא הדין ששאובין שנגעו בכשירים לא פסלום. ומיד בסמוך לשם הביא בסי\"ח הדין דמשנתינו. דב' בריכות הסמוכות. ונקב שבדופן המפסיק ביניהן מחזיק ג' לוגין דנפסלו הכשירים. וע\"כ לא משום דרק מסופק אם יצאו השאובין דרך הנקב. דא\"כ הרי קיי\"ל ספק מים שאובין טהור (כפ\"ב מ\"ג). אלא ע\"כ דטעם הפסול דמדנגעו זה בזה. ו ד א י התערבו ג' לוגין בין הכשירים. א\"כ כ\"ש שהי' לנו לחוש כן בשוודאי השאובין שבאביק נתערבו עם הכשירים שבמקוה. וכ\"כ הי' ראוי לפסול במשנה דג' מקואות ושאובין שבאמצע. שבוודאי נשטפו זה לזה. ואפ\"ה בזה ובזה אמרינן דכשירים. ואין לדחוק ולומר דהך דסעיף י\"ז מיירי שאין במקום נגיעת ב' מיני המים כדי ג' לוגין. משא\"כ בסעיף י\"ח. וכן בכל הנך משניות דמקילינן בנגעו מים במים. זה דוחק מאד. דבסעיף י\"ז ובכל דוכתי דמקילינן בנוגעין זה בזה. סתמא קתני. ותו דהרי במשנה י' בפרקן הכשירים מקיפין את האביק מג' צדדים. ואפ\"ה כשהאביק מן הצד כשר. וכבר אמרנו שאין לחלק בין שהמים נחין ושוקטין כל א' במקומו. או כשהמים שוטפין והולכין. כדמוכח מג' מקואות לעיל. שנשטפו זו לתוך זו ואפ\"ה כשירות. והרי בש\"ע סי\"ח הנ\"ל נקט ב' בריכות. וכן נקט הרמב\"ם (פ\"ו הי\"ב ממקואות) והמים שבבריכות נקווין ועומדין. ואפ\"ה מפסלינן להו. ואין לנו לחלק בין העניינים. אלא בדנימא. דדוקא כשב' מיני המים מעורבים דרך נקב שבדופן. כבב' בריכות לעיל. או דרך נקב שבדופן שבין ב' הסילונות. חשיבי טפי כמעורבים. מאילו מעורבים ב' מיני המים בגלוי. כבג' מקואות. ובאביק שבמרחץ וכדומה. דבכה\"ג חשבינן להו רק כנוגעין ולא כמעורבין זה בזה. אבל גם הא ליתא. דאדרבה מצינו דבנוגעין זה בזה בגלוי חשיבי כמעורבין טפי מאילו נוגעין זה בזה דרך נקב. דהרי במקוה נוגעת במקוה דרך נקב שבדופן. מצטרפין רק כשמחוברין דרך הנקב בקלוח מים עב כשפה\"נ. וכשמעורבין ממעל לכותל בגלוי. די במחוברין ע\"י לשון מים שרחב כשפופרת הנוד על גובה קליפת השום. (ד) ותו קשה לי אפי' נתערב ג' לוגין מהשאובין. הרי נתערבו ברוב כשירים שבסילון השני קודם שירדו לגומת המקוה. והומשכו תוך הסילון להמקוה. והרי לעיל (פ\"ד מ\"ד סי' ל\"ב) אמרינן בפירוש דבנתערבו הפסולין ברוב כשירים. והומשכו אח\"כ למקוה. הוכשר כל התערובות. והרי הרמב\"ם (פ\"ד ממקואות ה\"ח) פסק דגם המשכה תוך סילון מהני. ורק בש\"ע (ר\"א סמ\"ו) פסקינן דלכתחילה ראוי לזהר להמשיך ע\"ג קרקע הראוי לבלוע המים. וא\"כ הכא אמאי פסלינן המים הכשירים שבסילון שבצדו. הרי אחר שנתערב שאובין בהכשירים. חזרו והומשכו בהסילון קודם שנזלו להמקוה והוכשרו. (ה) הר\"ב פי' על שאלת המשנה כ מ ה י ה א ב נ ק ב. דר\"ל כמה שיעורו של נקב שיצאו ממנו ג' לוגין בבת אחת עכ\"ל. ולכאורה הי' מוכרח הר\"ב לפרש כך. דאל\"כ מה זו שאלה כמה יהא בנקב שיצאו ממנו ג' לוגין. הרי בכל נקב ונקב. ויהי' גם קטון מאד. יכלו לצאת ממנו ג' לוגין. ואין חילוק בזה בין נקב קטן לגדול רק בהמשך זמן יציאתו. להכי פי' הר\"ב דה\"ק תנא. כמה שיעור הנקב שיצאו ממנו ג' לוגין ב ב ת א ח ת. אמנם במחילת כבוד רבינו אין מקום לדבריו. דהרי בפירוש אמרינן לעיל (ספ\"ג) דבין שהתכוון לרבות או לא א\"צ שיפלו הג' לוגין שאובין בבת אחת להכשירי'. אלא אפי' בנפלו בב' וג' פעמים. ותמהני גם על רבינו תוי\"ט. שרגיל לפשפש בדברי הר\"ב. כבני יהודה דדייקי בלישנייהו כרחבא דפומבדיתא. והיכא שתיק ליה לרבינו בהא. (ו) גם הגאון רב\"א זצוק\"ל כלביא יקום. ומשך בקשתו על פי' רבותינו. ויקרא ארי' על מצפה דמה שואלת המשנה כמה יהא בנקב ויהא בה ג' לוגין. וכי לא ידעינן מדת ג' לוגין כמה הוא. ומה משני תו המשנה. א' מש\"ך לבריכה. אכתי קשיא כמה יהא בנקב שיהי' בו א' מש\"ך לבריכה. דעדיין לא ידעינן כמה יהא גודל הנקב שיכנסו בו ג' לוגין בבת אחת. (ז) ומה מאד נפשי החלשה נבהלה בחלחלה. ותתם כקליפת השום בלהב דלה דלה. ה\"נ רבינו מאור עינינו הרמב\"ם ז\"ל. אשר מימיו אנו שותים (בפ\"ו דמקואות הי\"ב). שפי' משנתינו שם בזה\"ל. ב' בריכות זו למעלה מזו. וכותל ביניהן. ובעליונה מים כשירים. והתחתונה מלאה שאובין. ויש נקב בכותל שבין העליונה לתחתונה. אם יש כנגד הנקב ג' לוגין שאובין נפסלה העליונה. מפני שהנקב הוא כאילו השאובין הם באמצע ולא בצדה. עכתד\"ק. והנני עפר ואפר תחת כפות רגלי אדונינו ורבינו. כי הנה שמעתי ד\"ק. ולא אבינם כלל וכלל. דהא דשמעינן לעיל בפרקן (מ\"ג) לחלק בין שהשאובין באמצע או מן הצד. היינו רק לענין לצרף הכשירים שבב' צדדי השאובין. אמרינן שכשהשאובין באמצע. אינן מצטרפין לחשבן יחד כמ' סאה. ולא הוטהרו השאובין בהשקה להן. וא\"כ לרמב\"ם היכי מיירי משנתינו. אי בשלא היתה הבריכה הכשירה מ' סאה (וכמש\"ל בשם רבינו ב\"י). א\"כ מה לי שהי' הנקב באמצע הבריכה או בקצהו. בין כך וכך בשהכשירים פחותים ממ' סאה. לא הועיל השקה להשאובין. ואדרבה פסלו להכשירים. ואי בשיש במי הבריכה מ' סאה כשירים. היאך ע\"י הנקב הקטן שמתוכו נוגעין הג' לוגין שאובין במ' סאה כשירים. והנקב באמצע הכותל. יחשב כאילו השאובין מפסיק באמצע הכשירים שמצד זה ומצד זה להנקב. והרי המ' סאה כשירים מחוברין יחד. ורק מעט השאובין נוגע בצדן בפה הנקב. ואיך יתבטל עי\"ז צירופן. וטפי הול\"ל דמדהושקו דרך הנקב להשאובין. לא די שלא נפסלו הכשירים שבסילון העליון. אלא גם כל השאובין שבסילון התחתון הוכשרו. ואני אפרוח ערום. אשא עיני אל ההרים. ואומר מאין יבוא עזרי. לך אבי שבשמים מעניד נזרי. אליך נשאתי עיני כהות ולאות. כי אתה תאיר נרי. ותושיעני בימין עוזך לפרש משנה הקדושה זו כפי המובא בפנים: ",
+            "ומתורץ בזה קו'. א' וב'. ואין להקשות היכי ס\"ד לומר דעליונה ותחתונה דנקט תנא. ר\"ל זו למעלה מזו ממש. א\"כ מהיכא תיתי נחוש שיפסלו העליונים הכשירים מהתחתונים הפסולים. הרי בכל שנגעו השאובין בהכשירים ולא התערבו בהן. לא פסלו אהדדי (כי\"ד ר\"א סי\"ז). ואם כך בשנגעו בהן מן הצד. כ\"ש כשהכשירים למעלה מהשאובין ממש. שאין כאן חשש שהשאובין יהיו מטפסין ועולין לתוך הכשירים. י\"ל דוקא נגיעה מן הצד לא פסל. ולא בשהן זה למעלה מזה ממש. בין שהשא ובין למטה או למעלה מהכשירים. מחשבו כמעורבין. וראיה ברורה לדברי. ממ\"ש רבינו ב\"י (בטור י\"ד ר\"א ד' קפ\"ה עמוד הב'). וז\"ל בפסקא המתחלת עוד תנן כל המעורב למקוה כמקוה. חורי וסדקי המערה מטבילין בהן כמו שהן וכו' ולמדנו מכאן שיש הפרש בין חורי המערה [שהן למעלה מהמקוה]. לעוקה שבצדה. דבחורין [שהן למעלה מהמקוה]. לא בעינן כשפופרת. והעוקה מדהיא בצדה. בעינן. ומסתברא. דבחורי המערה. לא בעינן נמי רביעית. מ\"ט. חד מקוה הוא. אבל בעוקה בעינן רביעית. מדהוה מקוה בצד מקוה. ואין מקוה פחות מרביעית. עכ\"ל רבינו ב\"י. וא\"כ זכינו לדון. דכשהן זה למעלה מזה. אפי' לקולא דיינינן להו כמעורבין. וכחד מקוה דמי. ולפ\"ז כ\"ש הכא דלחומרא. דכשהכשירים והפסולים זו למעלה מזו. דיינינן להו כמעורבין. וכמקוה א' ממש שמעורבת. ונפסלו העליונים משאובין שתחתיהן. ומתורץ בזה גם קו' ג': ",
+            "ונ\"ל דפסולה דנקט תנא. לאו אמקוה קאי. דמקוה מאן דכר שמיה במשנה עד השתא. אלא אמטהרת קאי. דהיינו שהמים שבסילון העליון. נידונין כמים כשירים שנתערב בהן פסולין. ונפסלו כמו שהן. אבל פשיטא שיש להן הכשר ברביי' והמשכה. ככל תערובות כשירים ופסולין (כלעיל פ\"ד מ\"ד). ולפיכך כשזה התערובות הומשך מהנקב ולהלן בהסילון להמקוה. הוכשרו. ורק לי\"א דאין המשכה מועלת רק ע\"ג קרקע הראוי לבלוע המים (כי\"ד ר\"א סמ\"ו). אינו מועיל מה שמקלחין בהסילון מהנקב ולהלן לתוך המקוה. ונ\"ל עוד. דהרמב\"ם דס\"ל דהמשכה בסילון מהני. לפיכך נשמר מלפרש משנתינו לומר דמיירי בב' סילונות. דא\"כ היאך נקט הכא פסול. דהרי לשיטתו הנקב באמצע הסילון. נמצא שעל כרחך הוכשר התערובות בשזחלו וירדו בהסילון להמקוה ברביי' והמשכה. להכי אוקמה דמיירי בב' בריכות. דהיינו ב' חפירות. שבאחת מים כשירים. ובחברתה פסולין. ומדאי אפשר שיהיו ב' חפירות כאלה זו למעלה מזו ממש. להכי אצטריך נמי לאוקמה שהן זו בצד זו. רק שפני העליון של מים הכשירים הן למעלה מפני העליון של מים השאובין שבבריכה שלמטה במדרון ההר. ומתורץ בזה גם קו' ג' וד': ",
+            "דמלת בריכה בכל מקום לשון כינוס הוא. כדאמרינן (ביצה ד\"י ע\"א) מחלוקת בבריכה ראשונה. והיינו כינוס ילדי עופות. וכ\"כ (בר\"ה ד' ט\"ו ב') באילן שעושה ב' בריכות. והיינו כינוס גידול פירות (וכתוס' שם ודו\"ק). וכן לישנא דקרא (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך בריכות. ר\"ל מלאות דמע. וכן פי' רש\"י (ישעי' ז'). וכן משמע נמי בש\"ס (מ\"ק ד' ד' א') בריכה שנטפה. וע\"ש. וה\"נ ר\"ל במלת בריכה ר\"ל מקום שמכונסין שם מים: ",
+            "ומדלא הודיענו תנא כמה צריך שיהי' כל חלק של הש\"ך. ש\"מ דמאי דקאמר תנא חלק ש\"ך לאו משום דג' לוגין שאובין הן חלק ש\"ך מתתק\"ס לוגין. אלא דבתערובות זה שבמשנתינו. אין חילוק בין רב למעט בחלק הש\"ך. דבכל גוונא מצטרפין השאובין שירדו והתערבו בכל קלוח וקלוח. להיות ג' לוגין בהמ' סאה חסר משהו. וכגון שהי' הקלוח שבבריכה מחזיק ת\"פ לוגין. שהן החצי מתתק\"ס. צריך שיחזיק מול הנקב לוג וחצי שאובין. שהוא חלק ש\"ך מת\"פ לוגין. נמצא שבב' קלוחין כאילו. שיהיו מ' סאה במקוה. יהיה שם ג' לוגין שאובין. ואפי' בשמחזיק הקלוח שבסילון העליון רק ר\"מ לוגין. שהן חלק הד' מהמ' סאה. סגי בשיחזיק סילון התחתון נגד הנקב / לוג. שהוא חלק הש\"ך מר\"מ לוגין. ואע\"ג דבכה\"ג לא יצטרפו הג' לוגין שאובין עד שירדו בהסילונות ד' קלוחין. והו\"ל כאילו נפלו הג' לוגין שאובין מד' כלים שאין מצטרפין (כלעיל ספ\"ג). הכא שאני. כיון שמתחלה הי' יודע שישפוך השאובין בהסילון התחתון בכמה קלוחין מצטרפין (עי' סי' ר\"א ססט\"ו). אבל כשהנקב מחזיק פחות מחלק ש\"ך של קלוח הכשירים שבסילון העליון. לא נפסל המקוה. משום דאז קודם שיתערבו ג' לוגין שאובין. כבר יהיו מכונסין בהמקוה מ' סאה. ואינן נפסלין משאובין. ואין להקשות הרי ע\"כ הכא מיירי שכל קלוח של מים כשירים שבסילון העליון אינו מחזיק מ' סאה. דאל\"כ הרי לא היו נפסלין אפי' נפלו לתוכן שאובין להדיא. מכ\"ש משאובין שנגד הנקב. וא\"כ ע\"כ שהמקוה נתהווה מכמה קלוחין. ובכל קלוח נתערב פחות מג' לוגין. וכיון שכן. היכי קאמרינן הכא שכשיצטרפו ג' לוגין בהמקוה יפסלו המים. ואמאי. מ\"ש מב' מקואות שאין בכל א' מ' סאה. ונתערב בכל א' לוג ומחצה שאובין. ואח\"כ נתערבו ב' המקואות. דכשירים (כרפ\"ג). והרי הכא נמי כל קלוח לא נתערב בו רק מקצת מהג' לוגין. ואיך א\"כ כשיתערבו אח\"כ כל הקלוחין בהמקוה. ויהיו מצורפין הג' לוגין תפסל המקוה. י\"ל התם מיירי דכשנתחברו ב' המקואות. היו מ' סאה כשירים. נמצא שלא נקרא על המים הללו שם פסול מעולם. לא בתחלה ולא בסוף. דבתחלה קודם שנתחברו ב' המקואות. לא הי' בכל א' ג' לוגין שאובין. ולבסוף כשנתחברו הג' לוגין. כבר נתחברו ג\"כ המ' סאה כשירים. שאין נפסלין משאובין. משא\"כ הכא גם בסוף כשנתחברו כל הקלוחין לא הי' יחד מ' סאה. ורק הג' לוגין שאובין כבר היו כנוסין שם. ונפסל הכל. והן אמת שבש\"ע (ר\"א סי\"ט) אין הכרע אם משנה דרפ\"ג מיירי שכשנתחברו ב' המקואות היו מ' סאה יחד. או לא. אבל כך נ\"ל ברור. וגם הגאון רב\"א זצוק\"ל שפתיו ברור מללו מפרש התם ברפ\"ג דמיירי שכשנתחברו ב' המקואות היו יחד מ' סאה. והכי מסתבר לע\"ד. דכיון דכשקדמו המ' סאה שוב אין נפסלין כשיפלו לתוכן הג' לוגין. לפיכך גם כשיבואו ביחד לתוך גומת המקוה אינן נפסלין. דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו (כקדושין נ\"א א'). ואין להקשות מדקאמרינן לעיל (פ\"ב מ\"ה) וכ\"כ לעיל (פ\"ד מ\"ד). אם ידוע שירדו לתוך המקוה מ' סאה עד שלא ירדו לתוכה ג' לוגין שאובין. כשירה. משמע דהא אי באו וירדו בבת אחת לתוך גומת המקוה המ' סאה וג' לוגין. פסולה. ואמאי. ומ\"ש מב' מקואות הנ\"ל (רפ\"ג). י\"ל שאני ב' המקואות שכבר נתבטלו השאובין בכל מקוה. קודם שנתחברו המ' סאה. אמנם ק\"ל להגאון ז\"ל שלא הכשיר ברפ\"ג רק שכשנתחברו ב' המקואות היו יחד מ\"ס. ולהכי נמי א\"צ שיוקדמו חיבור המ\"ס קודם לחיבור הג' לוגין. מדאין הג' לוגין באין בעין לתוך גומת המקוה. וקשה לפ\"ז א\"כ גם כשיתחברו ב' המקואות לא יהי' יחד מ\"ס הו\"ל להכשיר. דמ\"ש מספוג שבלוע בו ג' לוגין ונפל למקוה חסירה לא פסלה (כפ\"ו מ\"ד). והרי ק\"ו הוא אם מים בספוג מחשבו כליתא. מכ\"ש מים במים שנתבטלו מין במינו ברוב. וי\"ל דאפ\"ה ספוג עדיף. דגוש שבספוג יהי' מבדיל בין מים למים. והו\"ל כאילו כלי שיש בו ג' לוגין שאובין והוא סתום סביב ונפל למקוה חסירה דוודאי לא פסלוה. מיהו גם אי נימא דהך דב' מקואות רפ\"ג מיירי שאחר שנתחברו ב' המקואות לא היו יחד מ' סאה. אפ\"ה לא קשה מהכא בסילון. די\"ל דשאני הכא שבשעה שנתערבו מקצת השאובין בקלוחים האחרונים. כבר היו הקלוחים הללו מחוברין להמים שבגומת המקוה שכבר מעורב בהן מקצת שאובין מקלוחים הראשונים. ולפיכך הו\"ל כל הקלוחין כמקוה א' שנפלו לתוכה ג' לוגין שאובין מעט מעט שמצטרפין (כספ\"ג). ובהא יתורץ התימה של רבינו תי\"ט לעיל ספ\"ג על הטור ורבינו ירוחם ומהר\"ם. דמדבריהם למדנו דהא דקאמר התם אם נתכוון לרבות מצטרפי השאובין. היינו שהתכוון מתחלה להטיל ג' לוגין. אז אפי' הטילן יותר מג\"פ מצטרפין. ותמה רבינו תויו\"ט. איך הוציאו המשנה מפשטותה. דהרי מלת שהתכוון לרבות שבמשנה. טפי משמע שהתכוון להרבות מי המקוה ע\"י השאובין ששפך לתוכן. ולפי דברינו הנ\"ל משנתינו שבפרקן דוחקתן לפרש כן משנה דהתם. דהרי משנתינו ע\"כ דמיירי שהמ' סאה ירדו בכמה קלוחין. ובכל קלוח וקלוח נתערב קצת מהג' לוגין שאובין. ומדלא פי' לן תנא. כמה פעמים ש\"ך. דהיינו כמה קלוחין צריך שירדו מהבריכה להמקוה עד שתפסל ע\"י הג' לוגין שאובין שמעורב בהן. ש\"מ דאפי' נתהוות המקוה ע\"י קלוחין הרבה. ובכל קלוח וקלוח מעורב קצת מהג' לוגין שאובין. נפסלה המקוה. א\"כ בשלמא אי נימא דנתכוון לרבות דנקט במשנה דהתם. היינו שבשעה שנתערבו קצת מהשאובין בתחלה כבר ידע שיתערב עוד עד ג' לוגין. ובכה\"ג מצטרפי הג' לוגין אפי' נתערבו בכמה נפילות. א\"כ שפיר י\"ל דהכא נמי מצטרפין הג' לוגין שנפלו להמקוה בכמה קלוחין מה\"ט. דהרי ידע מתחלה שיפלו לשם כל הג' לוגין שאובין. אבל אי נימא דנתכוון לרבות היינו שהי' כוונת השופך השאובין להמקוה. כדי להרבות מי המקוה על ידן. קשה. דוכי ס\"ד הכא שהמניח ב' סילונות. והשאובין למטה מסילון העליון. מהיכא תיתי אפשר שיתכוון כשהניח הסילונות שעושה כן כדי שיתרבו הכשרים העליונים משאובין התחתונים אתמהה. ואפשר דלפי פי' זה מוקמינן למשנתינו דמיירי באמת שנעשת המקוה רק מג' קלוחין. דאז אפי' לא נתכוון לרבות מצטרפי הג' לוגין. ואע\"ג דלא פי' לנו התנא וכן. סמך א\"ע על המפורש לעיל רפ\"ג. ובין כך ובין כך מתורץ בכל זה קו' ד' ה' ו' שהזכרנום לעיל: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות כיון שהשלג הוא רק טפת המטר שנקרש באויר הקור. וכי גרע שלג מנוטפין שהקרישו בקור על הארץ. דוודאי לא ס\"ד שכשחזר הקרח ונימח שיהי' פסול לטבילה. והרי אפי' שאובין שהגלידן וחזרו ונמוחו. כשירים לטבילה (כי\"ד ר\"א סל\"א). י\"ל דר' ישמעאל ס\"ל דכיון דלא ירד בתמונת מים אע\"ג שנתהווה ממים. אפ\"ה הו\"ל כבריות מים (לעיל פ\"ו מ\"ז). דאע\"ג דגם הם חשובים כמים. אפ\"ה ממעט בשפופרת הנוד. וה\"נ הכא לר' ישמעאל אינן משלימין מדהן מין מים אחר. ונ\"ל עוד מדלא קאמר פוסל. והוה ממילא שמעינן דאינו מעלה. ש\"מ דמודה ר' ישמעאל דאינו פוסל אפי' כשנמוח אח\"כ: ",
+            "כך פירשתי על דרך הרמב\"ם כאן בפירושו. ול\"מ הי' נ\"ל דלאו דחזר בו קאמר. אלא פירושא קמפרש דהא דקאמר ר' ישמעאל השלג אינו מעלה. לאו משום דס\"ל דאינו כמים כלל. דא\"כ היאך הורה לעשות ממנו מקוה. אלא ודאי מחשב כמים. ומטעמא דאמרן לעיל סי' ו'. רק דס\"ל דאינו משלים למ' סאה מים ממש מדהן מין מים אחר. ועוד נ\"ל דלהכי קאמר הביאו שלג. ולא אמר כנסו שלג. אלא דקמ\"ל דגם בהא מודה לר\"ע דאפי' מטלטלו דרך הבאה. דהיינו בכלי. אפ\"ה אינו נעשה שאובין: ",
+            "כך פי' הר\"ב (בנדרים פ\"ו מ\"ד). ותמוה א\"כ למה לא ישלימו הנך שיעור מקוה. הרי מלח אמרינן לעיל במשנה א' דכשר לעשות ממנו מקוה. ולחלוחית היוצא מדגים ושומנן. הרי אמרינן (זבחים כ\"ב א') דכל שתחלת ברייתו ממים כשר לטבילה. ומה\"ט טובלין בשומן שבעינו של דג. וע\"ש. וא\"כ איך כשיצטרפו יחד מלח ושומן הדג למה לא יעלו. אמנם בש\"ס (עירובין כ\"ז א') מקשינן אדקאמרינן במתני' אין מערבין במים ומלח ואין נקנין בכסף מעשר. והאמר ר\"י בן גדיש דלוקחין ציר בכסף מעשר שני. ומשנינן דהתם שומן הדגים מעורב במים ומלח. וכן רש\"י והרא\"ש והר\"ן (נדרים נ\"א ב') פירשו. דציר ומורייס מים ומלח מעורב בהן. א\"כ י\"ל דאע\"ג דלעיל במי כבשים ושלקות פוסלין המקוה משום השאובין שמעורב בהן. התם מי מי נקראים ושם מים עליהן. משא\"כ ציר ומורייס אע\"ג דשאובין מעורב בהן. ואפ\"ה הרי נתבטל מהן שם מים. ובטלו לגבייהו ולא פסלו למקוה. והרי גדולה מזה מצינו. דאפי' ג' לוגין שאובין שנתערב בהן רק משהו יין עד שנשתנו מראיתן כיין. מחשבו כיין. ואין פוסלין תו למקוה (כמ\"ה). מיהו אע\"ג דהשאובין שמעורבין בהם לא פסלו להמקוה. אפ\"ה לא מסקינן להו תרי דרגי שישלימו גם שיעור מקוה החסירה: ",
+            "ורבינו כ\"מ כתב דקיי\"ל כר' יוסי. מדליכא מאן דפליג עליה. וכן נראה דעת הרמב\"ם (פ\"ז ממקואות ה\"ז וח'). הנה לכאורה הי' נראה דאף דלענין שמי הצבע יפסלו המקוה בג' לוגין ליכא מאן דפליג עליה. עכ\"פ לענין שלא יפסלוה בשינוי מראה וודאי פליג את\"ק. דאל\"כ ל\"ל לר' יוסי למנקט מלתא חדתא במי צבע. הו\"ל למנקט מלתא במי הדחה גופייהו דפוסלין בג' לוגין. אלא ע\"כ דלת\"ק אפי' מי הדחת סלי זיתים וענבים. שהלכלוך שמעורב בהמים היה בו פעם א' ממש אפ\"ה אינו פוסל משום מראה. מכ\"ש מי צבע. שהמראה שקלטו המים מהעלין או השרשים שכבשו בהן מעולם לא הי' בו ממש. ור' יוסי ס\"ל דוקא מי צבע. אבל מי הדחת כלים. שהלכלוך שהי' ע\"ג הכלים הי' בו פעם א' ממש שפיר פוסל המקוה בשינוי מראה. אבל א\"א לומר כן. דאי נימא דפליג את\"ק בענין שינוי מראה. א\"כ כל עיקר דנקט מי צבע. משום שינוי מראה נקטיה. לפלוגי את\"ק ולאשמועינן דרק מי צבע אינו פוסל בשינוי מראה. א\"כ למה נקט דפוסל בג' לוגין ברישא. איפכא הו\"ל למנקט מי צבע אינו פוסל בשינוי מראה. ופוסל בג' לוגין. אלא ע\"כ דכל עיקר דאתא ר' יוסי לאשמעינן היינו דפוסל בג' לוגין. ולהכי נקט מי צבע לרבותא. דלא מבעי' מי הדחה. שהלכלוך שמעורב בהמים לא חשיבי. והם שאובין כאשר בתחלה. ותו דהרי אפשר לסנן המים מהלכלוך שמעורב בהן. ויהיו מים זכים כבתחלה. וודאי פוסלין משום שאובין. אלא אפי' מי צבע דחשיבו ונשתנו לגמרי. הו\"א דנתבטל שם שאובין מהן. ולא יפסלו המקוה. קמ\"ל. ואגב גררא נקט נמי דאין פוסלין משום שינוי מראה. לומר לך דהא בהא תליא. כמ\"ש בס\"ד בזה הכלל בסי' ד'. דכל הפוסל משום ג' לוגין. אינו פוסל משום שינוי מראה וכו'. והא דלא נקט ת\"ק נמי שמי הדחה פוסל עכ\"פ בג' לוגין. ה\"ט משום דרישא מיירי בהדיח הכלי תוך מי המקוה עצמה. ולרבותא נקט הכא. אף דלכלוך ההוא לא נתבטל מקודם במים. אפ\"ה לא מחשב כיש בו ממש. ור' יוסי נקט רבותא אפכא. אע\"ג שנצבעו המים מקודם. והרי המים יש בהן ממש. אפ\"ה לא מחשב כאילו נצבעה המקוה בדבר שיש בו ממש: ",
+            "ואי\"ל א\"כ היכי קאמר ימתין. הרי גם אם כבר השתנה מראיתן הי' צריך להמתין מדאין שם מ' סאה עדיין. י\"ל דאילו הי' להן מראה מים לא הי' צריך להמתין רק עד שיתמלאו המ' סאה. אבל בהשתנו מראיתן. אף שיתמלאו המ' סאה. צריך לפעמים להמתין יותר עד שירדו כל כך גשמים עד שיחזרו למראה מים. א\"נ קמ\"ל דבחזרה למראה מים הוכשרה. ולא חשבינן להנך כג' לוגין שאובין שנפלו למקוה חסירה. דאז אפי' נתמלא אח\"כ עד יותר ממ' סאה. נשארת בפסולה (כסי' ר\"א סכ\"ב). ורבינו טו\"ז (שם סקל\"ח) תי' דאי משום למלאות המ' סאה. הי' יכול להכשירה בשימשיך לתוכה שאובין. אבל כשירצה להחזירה למראה מים. אסור להכשירה בהמשכה. דחיישינן שמא לא יחזרו למראה מים עד שיהיו רוב המ' סאה ע\"י המשכת השאובין. כי המים הבאים לתוכה דוחין את המים שכבר ישנן בתוכה. וכלעיל וכו'. עכ\"ל רבינו. משמע מדברי רבינו דאפי' יש בהמקוה רוב המ' סאה כשירים צבועים. אפ\"ה כשימשיך אח\"כ לתוכה יותר ממ' סאה. יש לחוש שהשאובין הרבים ממ' סאה שימשיך לתוכן כדי לתקן מראית הכשירים. ידחו הכשירים לחוץ. ותפסל. והיינו דכתב מלת כלעיל. ר\"ל שם סכ\"ב דאמרינן מקוה חסירה שנפל לתוכה ג' לוגין שאובין. אפי' ירדו אח\"כ לתוכה גשמים רבים. או ימשיך לתוכה שאובין. נשארת בפסולה. עד שנשער שנפלו לשם כמלואן ועוד. שהמים הנופלין דוחין את המים הראשונים. עכ\"ל הש\"ע. אשר עליה רמז רבינו במלת כלעיל. ובמחכ\"ר לא דמי כלל וכלל לדהתם. דהתם כבר נפסלו המי מקוה מדנפלו לתוכה ג' לוגין שאובין שלא בהמשכה. אבל הכא שיש רוב כשירים בהבור. רק שאינן מתוקנין. מדנשתנה מראיתן. למה לא יהי' רשאי להמשיך לתוכה שאובין כדי לתקן מראיתן. דאפי' יהי' צריך להמשיך לתוכן שאובין יותר ויותר ממ' סאה. אפ\"ה אין כאן פסול. דמיד שהושלמו המ' סאה הוכשרה כולה. ואפי' ישפוך אח\"כ לתוכה כל השאובין שבעולם בלי המשכה. וידחו אח\"כ עי\"ז כל הכשירים שבתוכה ויצאו לחוץ. וישארו בתוכה רק השאובין. אפ\"ה נשארת בכשרותה (כר\"א סכ\"ד). ואין להקשות א\"כ ל\"ל להמתין לגשמים. הו\"ל באמת לעשות כן לתקנה בהמשכת שאובין לתוכה עד שתחזור למראה מים. י\"ל הרי בלא זה קשה. דלמה ימתין על ירידת הגשמים. הו\"ל להמשיך לתוכה מעין. דהרי מעין. מלבד שהוא עצמו אינו נפסל בשינוי מראה. אלא אפי' השיק לו מי מקוה שנפסלו ע\"י שנשתנה מראיתן. אע\"ג שגם אחר השקתן עדיין משונים מראיתן אפ\"ה הוכשרו המי מקוה (כי\"ד ר\"א סכ\"ח). אע\"כ דהתנא שואל כיצד יעשה כשאין לו מי מעין בסמוך לו. ה\"נ בהמשכה. התנא שואל כיצד יעשה כשא\"א לו בהמשכה. וכגון שאין בהמקוה רק י\"ט סאה מים כשירים שנשתנה מראיתן. והרי רובן בהמשכה פסול (כר\"א סמ\"ד). ולי\"א (ר\"א סמ\"ו) דאין המשכה מועלת רק ע\"ג קרקע שראוי לבלוע. י\"ל דהתנא שואל כיצד יעשה כשהקרקע סביב להמקוה היא אבניית שא\"א לו להמשיך כמו שתרצנו לעיל בס\"ד (פ\"ב מ\"ז). להכי ניחא ליה להתנא למנקט מלתא דפסיקא ליה. דההמתנה לגשמים בכל גוונא מהני. אמנם ק\"ל למאי דמסקינן (סוכה ל\"ג ב') בתמרות שהשחירו בהדס ולקטן. דדוקא בדחוי מעיקרא לא הוה דחוי. אבל בנראה ונדחה לא תפשוט. וקשה ותפשוט ממשנתינו. דהרי מעיקרא הוה חזו הנך מיא. וכשנשתנו מראיתן נדחו. וכשירדו גשמים חזרו ונראו. אלמא דגם נראה ונדחה חוזר ונראה. ואת\"ל דכיון דלא היו מ' סאה בשעה שנשתנו מראיתן. הו\"ל כדחוי מעיקרא. דוגמא דהתם בשהושחרו התמרות מעי\"ט דחשבינן להו התם כדחוי מעיקרא. ואע\"ג שבתחילתן ירוקים היו. אזלינן בתר זמן דחזו למצוה. והכא נמי אזלינן בתר זמן דחזו לטבילה. וכל שנדחו קודם זמן זה חשבינן להו כדחוי מעיקרא. עכ\"פ קשה סיפא דהכא. בשהיו מ' סאה ונשתנה מראיתו ממלא בכתף וכו'. ואמאי והרי הא ודאי נראה ונדחה הוא. וי\"ל מדאמרינן בזבחים (ד' ל\"ד ב') דכל שבידו לתקן לא מחשב דחוי. א\"כ ה\"נ בסיפא כיון שבידו למלאות בכתף לא הוה דחוי. ולפ\"ז לפמ\"ש לעיל דמהני המשכה. ודלא כרבינו טו\"ז. א\"כ אפי' נימא דבלא היו המים מ' סאה. ונשתנו מראיתן. מחשב כנראה ונדחו. אפ\"ה מדבידו לתקנן עכ\"פ ע\"י המשכה לא מחשב דחוי. ואי נימא דאם היו המים הכשירים פחות ממ' סאה אף דלא מהני להו להשלימן למ' סאה משאובין ע\"י המשנה. אפ\"ה אינן פוסלין אותן. אלא לכשיושלמו אח\"כ ממים כשירים כפי מה שחסר תחלה. הוכשרו. א\"כ י\"ל נמי דאם היו מים כשירים פחות מרוב מ' סאה. ונשתנו מראיתן. נמי מחשב בידו לתקן פסול המראה שבהן. ע\"י שימשיך לתוכן שאובין. ועי\"ז יחזרו למראית מים. ויתוקן בהן הפסול מראה [ושמחתי כעל כל הון שמצאתי אח\"כ בשער המים להראב\"ד דפוס בערלין (ד' כ\"ב ג' וד' כ\"ד א') כדברי דגם פחות מרוב מ' סאה שנמשכו לתוכן שאובין אינן פוסלין ואינן מעלין. וכתב עוד שגם רבינו אחא והרי\"ף ס\"ל כן. אלא דקצת קשה לדבריו. דא\"כ למה לא מני לה לקמן רפ\"ז באינן פוסלין ולא מעלין. וי\"ל]. ואין להקשות דעכ\"פ סתרו ב' הסוגיות אהדדי. דבזבחים אמרינן דכל שבידו לתקן לא מחשב דחוי. ובסוכה הנ\"ל חשבינן לתמרות שהושחרו כדחוי. ואמאי הרי בידו לתקנו בשילקוט הענבים מההדס. י\"ל דכבר הקשו כך רבותינו בעלי התוס' (בזבחים שם ע\"ב) והניחו בקושי'. ולפעד\"נ דכיון דבליקוט התמרות נעשה שינוי בגוף הדבר הו\"ל אחר לקיטת התמרות שינוי בגוף הדבר. ופנים חדשות באו לכאן. ולהכי לא הו\"ל כבידו לתקן הגוף הנדחה. משא\"כ בזבחים בנתן הכשר הדם להפסול הרי יכול להחזיר הדם להכשר מבלי שיצטרך לעשות שום שינוי בהדם. אלא דלפ\"ז הדר' קושייתנו לדוכתא. דאף דבידו לתקן מראית המים ע\"י שירבה לתוכן מים. הרי עי\"ז ישתנה צורת המים ולא יחשב כבידו לתקן. דפנים חדשות באו לכאן. וי\"ל דכיון שאינו נוגע כלל בהמים. רק שופך מרחוק והם יורדין לתוך המקוה. והרי כל הוספה לא מחשב שינוי (ככתובות צ\"ח ב'). ולהכי שפיר מחשב כבידו לתקן גוף הדבר הנידח. ודו\"ק. עוד י\"ל דדוקא במצוה דאורייתא מספקינן אם נראה ונדחה חוזר ונראה. משא\"כ שנוי מראית המקוה פסול רק מדרבנן. מדמחזי כטובל במי פירות. דאע\"ג דבת\"כ יליף לה מקרא דכתיב מקוה מים פרט לכשמעורב בהן שאר משקין. כתב הראב\"ד בשער המים (דפוס בערלין ד' כ\"ג ע\"א וע\"ג). דאסמכתא בעלמא הוא. וא\"כ בדרבנן י\"ל גם נראה ונדחה חוזר ונראה: ",
+            "ואין להקשות תתבטל טפת החלב ברוב. ויהי' כאילו כולו שאובין. ואי\"ל דכל דבר שנתבטל הו\"ל כאילו אינו בעולם. א\"כ חסר ליה שיעורא. ליתא. דהרי רבינו פמ\"ג (בי\"ד ד' קי\"ח א' ד\"ה והנה) הוכיח דכל הנתבטל נתהפך כמבטל. וע\"ש. גם אי\"ל דכל שאפשר שהמבטל יהי' כהנתבטל. לא בטל (כבכורות כ\"ג א'). וזה לא לבד לענין טומאה וטהרה. כי אם גם לענין איסורין (כביצה ל\"ח א'). וא\"כ ה\"נ אפשר להשאובין שיהי' כהחלב לבלי לפסול המקוה. דהיינו כשיומשכו. ולהכי לא בטל החלב בתוכן. ליתא דהרי זה דוקא רק לר\"י דס\"ל מין במינו לא בטל (ועי' ראב\"ד ורבינו כ\"מ פ\"א מאהט\"ו הי\"ז). אלא נ\"ל דכיון דכל עיקר טעם פסול ג' לוגין שאובין. מדרבנן הוא ומשום גזירות מרחצאות (כשבת ד' י\"ד א'). וג' לוגין הוא שיעור חשוב דחזו לרחיצה (כהרא\"ש ב\"ק ד' ס\"ז). לפיכך כל שאינן ג' לוגין שלימין בלי תערובות. מתחלה לא הי' בכלל הגזירה. מלבד דהוא מלתא דלא שכיח. שיערב מעט חלב במים לרחיצה. ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י\"ח א'). ",
+            "ונ\"ל דנקט הך מתני' בפרקן. מדהוה דומיא דמשנה א'. דהרי הכא נמי המים שעל גבי הגוף. אע\"ג שאין מעלין. לא אמרינן דכיון דחשבינן להו כתלושין. דהרי אין מעלין. נחשבינהו כשאובין. ולהכי לא די שהשני טמא. אלא גם המקוה נפסלה. מדאפשר שהמים שעל הגוף היו ג' לוגין. קמ\"ל דלא חיישינן להכי. מדהו\"ל ספק שחזרו ג' לוגין מהגוף לתוך המקוה (כפ\"ב מ\"ג): ",
+            "ואין להקשות הרי גבי סוכה כ\"ע מודו דאמרינן גוד אסיק וגוד אחית (כסוכה ד\"ד ב' וד' י\"ח ב'). אע\"ג שמופסק הרבה. כ\"ש הכא שהלחלוחית מחובר להמים. י\"ל התם רק בדופן שנשאר עומד במקומו. משא\"כ הכא שאין העומד רק לח. הרי ניצוק וקטפרס אינו חיבור (כפ\"ח דטהרות מ\"ח). ודוקא לענין להכשיר שאובין. שפסולן מדרבנן אמרינן גם ניצוק וקטפרס הוה חיבור (כלעיל פ\"ג מ\"ב). אבל הכא להשלים מ' סאה. דעיקרו דאורייתא (כחגיגה י\"א א'). אע\"ג דהכא טובל רק מדרבנן משום מעלה בעלמא. אפ\"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (כיומא ד' ל\"א א'). ולהכי גם גבה אמרינן דניצוק וקטפרס אינו חיבור. ולר\"י הא דניצוק וקטפרס אינו חיבור. זהו דוקא בקלוח משופע דליכא למימר גביה גוד אחית או אסיק. אבל בקלוח זקוף. אע\"ג דמצד קטפרס אינו חיבור. עכ\"פ משום גוד אחית הו\"ל שפיר חיבור. ודו\"ק. עוד י\"ל דר\"י ס\"ל דהא דניצוק וקטפרס אינו חיבור. היינו בב' מקואות שכל א' כ' סאה וניצוק מחברן. לא חשבינן לעליונה כאילו היא בהתחתונה. אבל הניצוק בעצמו שפיר הו\"ל חיבור (ועי' תוס' גיטין ד' ט\"ז ע\"א ד\"ה ניצוק): ",
+            "כך כתב הריב\"ש. ואין להקשות עכ\"פ ניצוק וקטפרס אינו חיבור. נ\"ל דס\"ל דזהו דוקא כשהמים שבקלוח מתנדנדים והולכין. משא\"כ הכא בסגוס עב. כל משהו ומשהו שבלוע בהסגוס מונח במקומו על המוך של הסגוס. ואינו מתנדנד ממקומו. מיהו הא דבהעלהו כולו נעשים מים שבלועים בו שאובין. היינו בסחט ג' לוגין מתוכו למקוה חסירה נפסלה. אבל בחזר ונפל הסגוס למקוה חסירה. לא פסלה מדדמי לספוג לעיל (פ\"ו מ\"ד): ",
+            "ואע\"ג דבש\"ס (נדה ס\"ז א') אמרינן דלא תטבול בנמל. ופי' רש\"י התם משום הטיט שמעלות הספינות מעמקי הים. ופסקינן בש\"ע (קצ\"ח סל\"ג) די\"א דאפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה. תי' רבינו ב\"י בשם הר\"ן. דהתם רק באדם דחיישינן ביה טפי שידבק בו טיט בין אצבעותיו. ולפענ\"ד וודאי מסתבר כן קצת. מדנקט התם באדם והכא במטה דוקא. אולם ל\"מ הי' נ\"ל דהתם לאו משום הטיט שבקרקעית המים חיישינן. דא\"כ ל\"ל דנקט נמל. הול\"ל לא תטבול במקום שיש חשש טיט בתחתיתו. אלא ודאי דבחשש טיט שבקרקעית המים ודאי אין לחוש. ומשום דהמים מקדימין במקום התחיבה. אלא להכי לא תטבול בנמל. משום דרגילין הספינות לדחוק הטיט שבעמקי המים לחוץ על שפת המים. נמצא שכשתלך על הטיט ההוא לתוך המים יתלכלכו רגליה בטיט. קודם שתכנס לתוך המים. והרי טיט היון וטיט היוצרים אפי' לח חוצץ (כלקמן פ\"ט מ\"ב). והרי בשפת הנהר מצוי טיט היוצרים (כביצה ל\"ב ב'): ",
+            "והא דנקט אפי' חבילין. היינו דר\"ל דאע\"ג דבחבילין המים נכנסין בין השרביטין. והרי המי מקוה מצומצמים רק מ' סאה. אעפ\"כ מצטרפין. ומכ\"ש דמותר להניח אבנים תוך שפת המים סביב. כדי לצמצם המים ביניהן. ובלבד שלא יחלק כל המקוה באמצע. דאז אפי' מחלק המים בחבילין דמחלחלי. אין המים שבין השרביטין מצרף המים שמזה ומזה להחבילה. וכדאמרינן (חגיגה כ\"ב א') במקוה שחלקו בסל. הטובל שם לא עלתה לו טבילה. והיינו משום שאין המים שבין הנצרים שבסל מצרף המים שמזה ומזה להסל. ונ\"ל דצ\"ל דדוקא המים עצמן שבין הנצרים והשרביטין מצטרף להמקוה. דמדהן מועטין. הו\"ל כחורי מערה וסדקים שבמערה. דמצטרפין לעיקר המקוה (וכלעיל רפ\"ו). משא\"כ מים מכונסין שבצד א' מהחבילין אינן מצטרפין להמים המכונסין שבצד האחר. דדמי לשוקת או עוקה שבצד המקוה דאין המים שבתוכה מצטרף למי המקוה. עד שיהיו מחוברין כשפופרת הנוד. וכדקאמר התם. ולא דמי לשק או קופה שנתונה תוך המקוה. דמדמלאים נקבים. לא די שהמים שבתוכן מצטרפי להשלים מ' סאה שבמקוה. אלא שגם בתוך עצמן מותר לטבול כלי (כלעיל פ\"ו מ\"ה). אלמא דכשהדופן המפסיק מלא נקבים. לא חשיב הפסק. ומ\"ש ממפסיק בין מים למים ע\"י חבילה. שג\"כ מלאה נקבים. ואפ\"ה חשיב הפסק. י\"ל התם שאני שתוך הקופה מוקפין ממים החיצונים מכל צד. להכי שפיר נחשבין מחוברין פנימים לחיצונים ע\"י נקבים רבים שבדופן המפסיקן. אבל בחולק המים מצד לצד בפילוש. לא מחשבו חיבור ע\"י הנקבי' שבדופן המפסיקן. ופשוט דהכא נמי כשמחוברין המים שמזה ומזה בנקב כשפופרת הנוד. מצטרפין. וכן כתב בפשיטות הש\"ך [ר\"א סקל\"ט. ועי' רבינו ב\"י בטור י\"ד סי' ר\"א ד' קפ\"ה עמוד הב'. בפסקא המתחלת עוד תנן וכו'. שכ' חילוק אחר בין חורין לעוקה. וע\"ש]. אמנם מדלא נקט תנא רבותא טפי דאפי' כלים מותר להניח בשפתו סביב דייק הרשב\"ץ בתשובה דאם עושה כן בכלים נפסלה המקוה שבאמצע. וסיים כדקאמר בפ' חומר בקודש. וכתב העט\"ז דטעמו משום דהוויית המקוה ע\"י טהרה בעינן (כזבחים כ\"ה ב') והרי כלים מקבלין טומאה. וכן סתם רבינו ב\"י בשולחנו הטהור כרשב\"ץ (ר\"א סס\"ו). ואין להקשות לפ\"ז מלעיל (ספ\"ה) דשרי לגדור הזוחלין בכלי. ולאו כל דכן הוא. ומה התם שהמים פסולין לטבילה מדהן זוחלין. ורק ע\"י הכלים יכשירן לטבילה. מדנעשין על ידן אשבורן. ואפ\"ה הכשרנום. מדאינו רק מעכב פסולן (וע\"ש). כ\"ש הכא שהמים כשירים לכל גוף קטן. כמחטין וצינורות וגם לאדם קטן. ואין כאן עיכוב לטבול בהן מצד המים בעצמן. רק מצד הנטבל שגופו גדול. והמים מרודדין. והרי זה אין מעכב הפסול. רק מעכב הטבילה. מכ\"ש דהול\"ל דלא מחשב כמהווה מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. נ\"ל דהיא הנותנת דזה גרע וגרע ממעכב הפסול. דמדא\"א לאדם זה לטבול בהן בלתי העמדת הכלים. אע\"ג דקודם שהעמיד הכלים היו המים כשירים. אפ\"ה כשהעמיד הכלים פנים חדשות באו לכאן. ומקוה אחרת היא שנתהוות ע\"י דבר המקבל טומאה. ופסול. הא למה זה דומה. למי שהי' לו מקוה שלימה. ורוצה להמשיך מים שבתוכה לגומת מקוה אחרת ע\"ג כלים. שוודאי נפסלה המקוה השניה. אע\"ג שהן הן המים שממקוה הראשונה שכשירה היתה. ה\"נ הכא אע\"ג שהמקוה הראשונה המרודדת כשירה היתה. אפ\"ה זו המקוה העמוקה טפי מהראשונה. שעשאה כך ע\"י כלים. פסולה. ורבינו הש\"ך (ר\"א ס\"ק ק\"מ) רצה להסב דברי התשב\"ץ. דטעמיה דדוקא המים שבין השרביטין של הקנים מצטרף. מדיש בנקבים שביניהן כשפופרת הנוד. אבל כשיעמיד שם כלים כסלים וכדומה. מסתמא אין בהנקבים שבהן כשפופרת הנוד. דאי יש בהן אין שם כלי עליו. והיינו דמייתי הרשב\"ץ ראיה מפרק חומר בקודש (חגיגה כ\"ב א') דקאמרינן התם. דמקוה שחלקו בסל וגרגותני. אע\"ג שיש בהסל נקבים הרבה דקים. אפ\"ה אין המים שמזה ומזה להסל מצטרפין למ' סאה. וכתב עוד שלפ\"ז לשון רבינו ב\"י מגומגם. וע\"ש. ואני בער ולא אדע. ושותא דמרנא הש\"ך לא ידענא. דמ\"ש דכשהכלי מנוקב כשפופרת הנוד אין שם כלי עליו. במחילת כבוד רבינו זהו דוקא בכלי שלם שניקב אח\"כ. אבל כלי שהי' בתחלה מנוקב. אפי' מלא נקבים כמוציא רימון שהוא גדול הרבה משפופרת הנוד. כמו שהוכחנו בס\"ד (לעיל ספ\"ד) אפ\"ה וודאי שם כלי עליו ומקבל טומאה (כרמב\"ם פ\"ו מכלים ה\"ג). וכן מוכח כדבריו מש\"ס (שבת צ\"ה ב') וע\"ש. ותו קשה אף דנימא כרבינו הש\"ך דבמנוקב בתחלה ג\"כ אינו כלי. מה נ\"מ לן בכך שאינו כלי. הרי לפי שיטת רבינו גם כלי אינה פוסלת כשחלקו עמה המקוה. וצ\"ע. אולם ל\"מ היה נ\"ל לומר. דמה שכתב הרשב\"ץ ראיה מפ' חומר בקודש. ר\"ל אע\"ג דלכאורה אין משם ראיה כלל למהווה מקוה מדבר המקבל טומאה. אפ\"ה י\"ל דה\"ק. דלא תימא דווקא בממשיך ע\"ג כלים מחשב כהווייתן ע\"י דבר המקבל טומאה אבל כשהמים נשארין במקומן. אלא שע\"י הכלי שמעמיד. מעמיק או מחלק המים. לא מחשב כמהווה מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. להכי מייתי ראיה מסוגיא דחומר בקודש. דאמרינן דכשמחלק המקוה בסל הטובל שם לא עלתה לו טבילה. ומזה מדייק הרשב\"ץ. דמדנקט הש\"ס שחלקו בסל וגרגותני. ולא נקט שחלקו בתבילי קנים. ש\"מ דמיירי שהי' בכל חלק יותר ממ' סאה. והי' בהית מלטבול במים רבים. והרי בהית באמת קיי\"ל דאינה רשאה לטבול (כנדה ס\"ו ב'). ולכן חלק המקוה בסל וגרגותני. ומיירי שהי' בכל חלק מ' סאה. ואפ\"ה לא עלתה לה טבילה (ודלא כרש\"י התם). והיינו משום דהו\"ל כאילו עשה א' מדפנות המקוה מכלים. ואפ\"ה מייתי שפיר ראיה מהתם שאין המים שבב' החלקים מצטרפין. שאילו היו מצטרפין. לא הי' הסל והגרגותני חשובין כדופן של מקוה. ודו\"ק. א\"כ היינו דדמי ממש למקוה שמימיה מרודדין. שג\"כ המים כשירים היו. ולא הי' יכול לטבול בהן אם לא היה מקיפן בדפנות של כלים. ולא דמי להך דלעיל (ספ\"ה). דהתם אינו רוצה כלל בדופן. אלא העמיד הכלים שם לעכב פסול הזחילה ולא מחשב דופן מיהו כל זה לדעת הרשב\"ץ. אבל ל\"מ הי' נ\"ל דאין כאן לרשב\"ץ הוכחה גמורה. די\"ל דהא דנקט תנא אפי' חבילין. ולא נקט אפי' כלים. היינו די\"ל דלעולם גם כלי רשאי להעמיד שם. ואפ\"ה לא נקטינהו תנא משום דכלים כבר שמעינן לעיל ספ\"ה דשרי. אבל בעי לאשמעינן הכא רבותא אחריתא דלא מבעי' כלים. וודאי שרי להעמידן בשפת המים סביב. דממה נפשך אי במעמיד פה הכלי נגד המים. הרי סתם כלי פיו פתוח כשפופרת הנוד. ומצטרפין וודאי מים שבתוכה להמקוה. ולא יחסר עי\"ז שיעור המ' סאה של המים. ואי במעמיד גבן של הכלים נגד המים. א\"כ עי\"ז וודאי לא יחסרו מ' סאה של המים כלל. אלא אפי' במניח חבילין סביב. אע\"ג שמניח עליהן דבר כבד למעלה. אפ\"ה הרי נכנסין המים בין השרביטין. ושמא אין ברוחב הסדקין כשפופרת הנוד. ונמצא שהמים שבהן לא יצטרפו למ' סאה. והרי נחסר שיעורן. קמ\"ל דאפ\"ה שרי. דלא חיישינן שלא יהי' כשפופרת הנוד בין השרביטין: ",
+            "ומה\"ט לא קשה נמי הרי במביא הגל בידו על המחט. הרי מהווה טהרתו מהמקוה ע\"י דבר המקבל טומאה ומ\"ש ממזחיל מים למקוה ע\"ג דף דצריך שלא יאחז הדף בידו בשעה שמזחיל על הדף (ר\"א סמ\"ח). דאף דהדף אין מקבל טומאה. עכ\"פ ידו מקט\"ו. והרי ה\"נ מנענע ומביא הגל בידו על המחט. ואיך תתטהר. ואת\"ל התם במהווה למ' סאה ע\"י דבר המקבל טומאה. משא\"כ הכא דהמ' סאה כבר מצורפין. אלא שגורם רק טבילתו ע\"י דבר המקבל טומאה. שרי. ליתא. דהרי הרשב\"ץ שהבאנו בסי' הקדום. אוסר גם בגורם רק טבילתו ע\"י דבר המקבל טומאה. אע\"כ התם עיקר המים של המקוה הם מתהווים ע\"י דבר המקבל טומאה. משא\"כ הכא. הגל הזה אינו מטהר רק מכח עיקר המים שבמקוה. ולהם אין שום שייכות עם היד המקבל טומאה. ובכה\"ג לא חיישינן. תדע דאי לא תימא הכי. איך יתטהר כל היורד למקוה. הרי כשירד לתוך המים. ע\"י ירידת הגוף לתוך המים יעלו מקצת המים על גופו. אע\"כ כיון ששאר מי המקוה שמחוברין בהם מים שעל גופו אינן נחין על דבר המקבל טומאה. לית לן בה. ולפ\"ז גם בגל של מ' סאה שנתלש ממעין הי' צריך לכאורה לזהר שלא להביאו על גופו ע\"י דבר המקבל טומאה. אף לי\"א דס\"ל (ר\"א סמ\"ט) דבמי מעין לא חיישינן דמהוה מהם מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. עכ\"פ מדנתלש ונפסק מהמעין. תו אין להגל דין מעין (כרפ\"ה דמקואות וי\"ד ר\"א ס\"י). אלא דמלעיל (פ\"ה מ\"ו) מוכח דכל גל שנתלש דינו כמעין קודם שנח. ומטהר אף בזוחלין. ומסתבר דה\"ה לענין הווייה ע\"י דבר המקבל טומאה דינו כמעין. ומטהר גם ע\"י דבר המקבל טומאה וכן כתב הרא\"ש דבנתלש הגל. עכ\"פ בשיש בו מ' סאה מטהר לכלים (ועי' רבינו טו\"ז וש\"ך סי' ר\"א סנ\"ז). "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה\"ט נמי נקט ברישא א\"י טהורה. והרי לא שייך הכא כלל. דהרי רק במקואות איירינן בכולה מכילתן. אלא תנא רישא לגלויי טעמא דסיפא. דמשום דארץ ישראל טהורה. מצויין שם אוכלי טהרות. ולהכי גם מקואותיה טהורות. דנזהרין בהן. וכדאמרן. אמנם ק\"ל היכי קאמר הכא סתם טהורים דמשמע בכל מקום. והרי בסיפא מחלקינן בין תוך או חוץ לעיר. דאי\"ל דסיפא פירושא דרישא היא. דא\"כ הול\"ל כיצד. ותו הרי א\"א לומר כן שתהיה סיפא פירושא דרישא. דהרי לא דמי סיפא לרישא. דברישא נקט טהורים. ובסיפא נקט כשירים. ודוחק לומר דדא ודא אחת היא. ורק מדנקט בארץ ישראל טהורה נקט נמי במקואות כן. ק' דעכ\"פ הו\"ל למנקט גם בסיפא טהורה וטמאה מה\"ט. ול\"מ מרבותי הי' נ\"ל דברישא לא איירי כלל בחשש שאובין. אלא טהורים דמקואות דומיא דטהורים דארץ ישראל קאמר. דטהורים ממש מכל טומאה בכל מקום. ואפי' בתוך העיר. דמדכולה מתני' במקואות שלימות מיירי. וכדבעינן למימר לקמן סי' י' והרי במקוה שלימה. קתני לעיל סתמא (פ\"א מ\"ו) דלא חיישינן גבה לטומאה. אפי' בתוך העיר. וטעמא כיון דהשתא כשמצאה מקוה שלימה מצאה. דלאו בת קבלת טומאה הוא. להכי לא מחזקינן לה טומאה למפרע כשהיתה חסירה ממ' סאה. דכל המקואות כשעת מציאתן (כטהרות ספ\"ט). ולא ילפינן מינה לחשש שאובין דחיישינן גם בכה\"ג. אע\"ג דשאובין קילא טפי מטהרות. דשאני הכא בטהרות דזהירי בהו טפי משאובין. ותו בשאובין איכא חזקת טומאה להטובל. מלבד דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. ולא ילפינן מינה (וכסוכה י\"ח א'). והיינו דנקט לכולה בבא הכא. לאשמעינן דאע\"ג דלענין טומאה. שהוא חשש דאורייתא לא חיישינן. אפ\"ה לענין שאובין דרבנן חיישינן: ",
+            "אמנם ק\"ל לפ\"ז למ\"ד (ברכות ד' כ\"ב ב') דמ\"ס שלבעל קרי גם בכלי כשירים. א\"כ מה אצטריך לאשמעינן בכולה מתני' דכשירים לבעל קרי. השתא בכלי דוודאי שאובין כשירים. מכ\"ש בקרקע דהן רק ספק שאובין. וי\"ל דסד\"א דכשהשאובין בקרקע גרע טפי. מדאתא לאחלופי בשאר חייבי טבילות. קמ\"ל: ",
+            "ואי\"ל דנהי דלשאובין לא חיישינן ניחש לטומאה. דהרי לעיל (פ\"א מ\"ד) כ\"ע ס\"ל דהקרובים לעיר ולדרך טמאין מספק. וכיון דמחזקינן להו שנטמאו. אע\"ג שאח\"כ רבו עליהם גשמים אינן טהורין רק להטבול לחלה (כמ\"ש בס\"ד פ\"א סי' כ\"ו). ומשום דכל ספק טומאה מותר לגרום טומאה לחולין הטבול לתרומה ולחלה. והיאך נטהר הכא הטובל שם אף לתרומה ולקודש עצמן. ואע\"ג דהרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין) כתב אמתני' דהתם סתם דטהורים. דמשמע לכאורה דטהורים לגמרי. ע\"כ לאו דוקא קאמר. דהרי רבינו בעצמו (בפ\"ט ממקואות). דעת שפתיו ברור מללו דטהורים רק להטבול להחלה. וכן דרך רבינו לסתום במקום א'. ולסמוך את עצמו על מה שמפרש במקום אחר. וא\"כ למה נטהר הכא לגמרי. י\"ל התם בשמצאן חסירים ממ' סאה. וכבר הוחזקו בטומאה. והיינו דכתב הרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין ה\"ב) ונטמאו. וכמו שפי' רבינו כ\"מ שם דבריו. משא\"כ הכא שמצא מקוה שלימה מחזקת מ' סאה שאמקט\"ו. להכי לא חיישינן שקבל טומאה בעוד שלא נתמלאו למ' סאה. שהרי כל הטומאות כשעת מציאתן (כפ\"ד דטהרות מי\"ב ושם פ\"ה מ\"ז): ",
+            "והן אמת די\"ל דכיון דכל עיקר תקנת טבילה לד\"ת הי' רק כדי שלא יהו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין (כברכות כ\"ב ב' ורמב\"ם פ\"ד מתפלה ה\"ד). וא\"כ הי' מסתבר לומר. דדוקא במוציא ש\"ז בקשוי אבר. דוגמת בעילה. משא\"כ הנהו. וכן משמע קצת בש\"ס (ב\"ק ד' פ\"ב ב'). אדקאמר מדאורייתא צריך טבילה רק לתרומה וקדשים. ואתא עזרא ותיקן אף לדברי תורה. משמע דתקנת עזרא לד\"ת. הי' רק למי שצריך טבילה מדאורייתא לתרומה וקדשים. וכן רבינו מג\"א (א\"ח סי' פ\"ח) כתב דלמים חלוקים א\"צ טבילה לדברי תורה. אפ\"ה אין בכל אלה בכדי להכריע הראיה שהבאנו ממשנתינו דאף בהנך דמשנתינו צריך טבילה לדברי תורה. וגם דברי רבינו מג\"א הנ\"ל שכתב להיפך. לכאורה י\"ל דמיירי בראה מים חלוקים בלי הטלת מי רגלים. והיינו מתחלה ועד סוף דמשנתינו. דטהור באמת. וכן משמע לכאורה גם לישנא דרבינו מג\"א דראה דקאמר משמע טפי דראה בלי הטלת מי רגלים. אלא דא\"א לומר שזהו כוונת רבינו מג\"א. דא\"כ יסתור דברי עצמו. דהרי הוא בכבודו ובעצמו כתב (בסי' תר\"ו סק\"ח). דבראה מים חלוקים צריך טבילה לתורה ולתפילה. ודוחק לחלק ביניהן. ודו\"ק: ",
+            "והא דלא חיישינן לקרי רק כשלא בא בתחלה קודם מי רגלים. נ\"ל דה\"ט. משום דכל עיקר החשש שנחוש במי רגלים שיצאו טפין טפין או עכורין. היינו דמדלא יצאו בקלוח ובמים זכים. כמורגל במי רגלים. חיישינן שהן צחצוחי קרי שנשארו דבוקים תוך חלל האמה (וכסוף משנה ד'). ואעפ\"כ מפני שקלוח המי רגלים בא בחוזק. הוא מרפה אותן הצחצוחין ממקום דבוקן. ועובר עליהן בחוזק שטפו ויוצא תחלה. ומדנתנתקו הצחצוחים ממקום דבוקן יוצאין אח\"כ מיד גם הם. אחר קלוח הראשון. או בסוף כל הטלת המי רגלים. אבל בשיצא קודם נתוקן מהקלוח. מוכח דאינן קרי. דאילו הי' כח באדם זה להוציא אותן הצחצוחים בלי כח דחוי הקלוח. אז מיד בשעת הוצאת הזרע היה דוחה אותן הצחצוחין לחוץ. וכדאמרינן בסוף מ\"ד דבילד הבריא טהור מה\"ט. אלא תלינן הנך טפין. או מים עכורים הללו. דמכיס השתן באו. ומחולי שיש לו לאדם שם או בגופו: ",
+            "ורבינו תויו\"ט פי' בשם מהר\"ם דהא דקאמר תנא מתחלה ועד סוף. היינו שראה כך או כך קודם הטלה. וגם באמצע ההטלה. וגם בסוף ההטלה. אז טהור. דמדאין דרך לבא צחצוחי קרי קודם לשתן. א\"כ אותן שיצאו מתחלה וודאי ממכה שבכיס השתן באו. ומדהוחזק במכה תלינן גם הנך שבאמצע ושבסוף במכה. ונ\"ל דאף דלא דמי לרואה דם מחמת תשמיש. דכשיש לה מכה באותו מקום שמוציא דם. תולה בדם מכתה (כי\"ד קפ\"ז ס\"ה). די\"ל דהתם שאני. משום דספק ספיקא הוא. וכרמ\"א שם. אלא אפ\"ה י\"ל דכיון דכל הנך רק קרי דרבנן הוא (כרמב\"ם פ\"ה מאהט\"ו ה\"ט). לפיכך בכל דרבנן אמרינן תולין (כפסחים ד' י' ע\"א ומ\"ד א'). ומה\"ט גם בכתמים דרבנן תולין (כי\"ד ק\"צ סי\"ח). וכ\"ש הכא דניחוש לדבר שאינו מצוי. שישארו צחצוחי קרי תוך חלל אמתו. דמצוי רק באדם חולה או חלוש. והרי אין אנו יודעים בבירור חולשה באדם זה. מיהו אעפ\"כ פירשתי על דרך הרמב\"ם. מדאין לשון המשנה משמע כפי' מהר\"ם. דלשון מתחלה ועד סוף משמע טפי. דמתחלה ועד סוף לא ראה רק כראיות הנ\"ל. ותו אף שההטלה הראשונה ממכה הי'. וכי לא אפשר שההטלות שאח\"כ מקרי באו. ואי משום דתלינן גם האחרונים בהמכה שבכיס שתן. א\"כ לא נטמאו לעולם מה\"ט. אלא מחוורתא כהרמב\"ם: ",
+            "כך כתב בי\"ד (סס\"י קצ\"ו). אולם בהגהות מיי' (פ\"ו מאסורי ביאה סי' ב') כתב שאם תרצה לצאת מידי כל ספק תרחץ גם בחמין. וע\"ש. מיהו בין כך ובין כך הוא הוא כיבוד הבית שנזכר לקמן מ\"ד. ולכאורה הי' נ\"ל ראיה מזה לתוס' (יבמות ד' י\"ב ב' ד\"ה שלא) דכל שעושה כן לאחר תשמיש. אין בזה משום השחתת זרע. אבל אעפ\"כ יש לחלק. די\"ל דמשנה ד' מיירי בשהיא מעוברת או זקינה. דאין בה חשש השחתת זרע. וכ\"ש דאין להביא ראיה לדבריהן מי\"ד (סס\"י קצ\"ו). דהרי שם מיירי בראתה דם אחר ששמשה. ואילו נתעברה הרי מסולקת דמים (כנדה פרק א' מ\"ג). ואדרבה ק\"ל לרבותי' בעלי התוס' שאין בזה משום השחתת זרע. א\"כ למה הוצרכו נשי ישראל פרישה ג' ימים למתן תורה. היה להן לכולן לכבד בתיהן ולקבל תורה מיד. ויש לדחוק דאע\"ג דהוי רשאין לעשות כן. אפ\"ה לא רצה הקב\"ה להמעיט את ישראל ע\"י מתן תורה. אלא להרבותם: ",
+            "ובפירושו כאן כתב הרמב\"ם דסגי באו בריא או ילד. וכן הביא כאן רבינו תויו\"ט בשמו. וכן משמע לכאורה. דמ\"ש מרישא בחולה וזקן. דמפרשינן לה או או. אבל כד דייקינן. חזינן דא\"א לומר כן. דא\"כ סתרה רישא לסיפא [ודו\"ק]. ותו דבשלמא ברישא שפיר שייך לפרש או או. משום דשניהן החולי והזקנה ענייני חולשה הן. אבל בסיפא מאי או או שייך כאן. וכי שניהן מענין חוזק הן. וכי כל ילד דזוטר חיותיה. ואפי' הוא חולה יהי' חזק. והרי כל חולה חלש ואין בו כח להוציא זרעו בפעם א'. וכן מוכח נמי לפע\"ד מלישנא דמתני'. דרישא וסיפא לאו בחד גוונא מיפרשי. דאל\"כ למה אפכי' תנא לסדרא דרישא. דכמו דנקט ברישא בחולה ובזקן. הו\"ל למנקט נמי בסיפא בבריא ובילד. אלא וודאי משום דברישא הא ודאי באו או קאמר. דמה לי זקן חולה. או ילד חולה. הרי שניהן חלשים. ובהא הא סגי. אלא ע\"כ או או קאמר. ולהכי הקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי. דאין בו חילוק בין נער לזקן. והדר נקט זקן. דהיינו תמונת הגוף דמשונה תמונתו. ואין בו חילוק בין שהוא בריא או חולה. ומה\"ט אקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי שאפשר מקודם גם בילד בן יומו. לתמונת הגוף דהיינו זקן. ואי תרווייהו בעינן. הי' ראוי להקדים תמונת הגוף למקרה שלו. דתחלה הוזקן ואח\"כ הוחלה. אלא משום דבעי לגלויי דאו או קתני. משא\"כ בסיפא דבאמת תרתי בעינן. להכי נקטינהו כסדר. הילד הבריא. ולפע\"ד ט\"ס יש בהרמב\"ם בפירושו. אלא צ\"ל איש בריא וילד. דאל\"כ איך יסתור הרמב\"ם א\"ע. דהוא בכבודו ובעצמו פי' ברישא או חולה או זקן. ודו\"ק. ותמהני ארבינו תוי\"ט שלא הרגיש במחילת כבודו בזה. וגם מש\"ס משמע דתרתי בעי. מדקאמר דילד היינו שיכול לעמוד על רגל א' וכו'. ואי בחולה הרי א\"א לעמוד כך: ",
+            "ונ\"ל דה\"ה אשה שיש לה שבר ברחם. ונושאת שם טבעת משעוה. לעכב הרחם שלא יפול לחוץ. מדאינו מהודק שם א\"צ להסירו בשעת טבילה. מלבד שבית הסתרים בראוי רק לביאת מים סגי. וגם במהודק שם. יש קצת חשש סכנה כשתסירו. א\"צ להסירו. דלא גרע מקאלטניס. דמדיש סכנה להסירן. נחשבין כגופה ואינן חוצצין (כי\"ד קצ\"ח ס\"ו): ",
+            "והא דלא מצרכינן הכא שיהיו המעות בפיה לצמאה. דאל\"כ הו\"ל הרוק שע\"ג כמים מחוברין שאינן מקבלין טומאה (ככלים פ\"ח מ\"י). נ\"ל דהא דקאמר התם דדוקא כשהיא בפיו לצמאו מקבל טומאה. היינו דכשהיא בפיו לצמאו א\"צ שיהפך המטבע בפיו. דאילו בהיפך המטבע. לא גרע מדבילה דקאמר התם שכשהפכה נטמאה. וא\"כ הכא שמוחזקת בטומאה. חיישינן שמא הפכה המטבע בפיה. דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה (כשבועות מ\"א ב'). וכן משמע מסתימת לשון הרמב\"ם (מקואות פ\"ב הי\"ג) דפסק כמשנתינו. ואפ\"ה פסק נמי כר' יוסי דהתם (בפט\"ו מאוכלין ה\"ז). וא\"כ בנתנה המטבע בפיה שלא לצמאה. ויהבה אדעתה שלא להפך המטבע. אפשר דטהורה: ",
+            "ונ\"ל דהא דלא נקט נתנה שערה בפיה וקרצה שפתותיה גבי הדדי. מדשניהן בפיה. ה\"ט כי היכי דלא נטעה לומר דכשנתנה שערה בפיה צריך נמי שקרצה שפתיה. להכי הפסיק ביניהן עם קפצה ידה. לאשמעינן דבנתנה שערה בפיה. אפי' לא קפצה שפתיה סגי. דרק הפה עצמו סגי בראוי לביאת מים. אבל השער הרי צריך שיבואו עליהן מים ממש: ",
+            "ונ\"ל עוד דכל היכא דקאי בהנך משניות ד' וה'. בטבילת זכר. כגון בטבילת בעל קרי (במ\"ד). נקט לישנא דטמא וטהור. מדאין נ\"מ בטבילתו רק לענין טומאה. ולא לענין איסור והיתר. וכ\"כ בסיפא (במ\"ה) באחז באדם וכלים להטבילן. והרי בהא נכלל נמי טבילת זכר וכלים שאין נ\"מ בטבילתן רק לענין טומאה וטהרה. ולא לשאר ענין איסור והיתר. להכי גם התם נקט לשון טמאין. משא\"כ הכא דקאי רק אאשה נדה. דנ\"מ נמי בטבילתה גם לענין איסור והיתר. שתהי' אסורה לבעלה. נקט תנא לישנא כאילו לא טבלה. לאשמעינן דאסורה גם לבעלה. וכ\"כ במשנה ד' בשמשה ולא קנחה קודם טבילה. מדאיירי בנשואה. הרי משכחת לה שיהי' נ\"מ בטבילה זו לענין שתאסר לבעלה. כגון ששמשה תוך י\"א ימי זיבה שלא ראתה בהן דם קודם תשמיש רק אחר התשמיש באותו יום. והרי צריכה לספור יום נגד יום. וזו טבלה ביום המחרת בלי קינוח מקודם. והרי השתא כשתפלוט היום ביום הספירה. יהי' כאילו לא ספרה. ותהי' אסורה גם לבעלה. להכי שפיר נקט התם כאילו לא טבלה. לאשמעינן דגם לבעלה אסורה. ורק ברישא דמשנה ה' בנתנה מעות בפיה. אע\"ג דנמי מיירי באשה. אפ\"ה לא הוה מצי למנקט כאילו לא טבלה. דהרי וודאי מהני לה טבילה לא לבד לטהרה לבעלה. רק גם לסלק ממנה טומאת אהט\"ו. דהרי לא משום חציצה נטמאה. רק מדנגעה ברוק. להכי קאמר טמאה ע\"ג רוקה. דנעשת ראשון לטומאה. ולהכי נקט בבא זו באשה. אע\"ג דגם באיש הטובל הוה מצי למנקט שנתן מעות לפיו. אלא רצה למנקט החילוק שיש בשטבלה ומעות בפיה. דעכ\"פ טהורה לבעלה. אבל בנתנה שערה בפיה. גם לבעלה אסורה. ונ\"ל עוד דלהכי בכל הנך ובאחז בהנטבל בסיפא. לא מהני טבילה. מדהו\"ל מיעוט המקפיד עליו דחוצץ (כנדה ס\"ז ב'). ואין להקשות בקרצה שפתיה וקפצה ידה אמאי חוצץ. הרי כל מין במינו אינו חוצץ. י\"ל כיון דלאו אורח' כך. אף מין במינו חוצץ (כתוס' סוכה ל\"ז א'). א\"נ כל מין במינו אינו חוצץ. היינו משום דחשבינן להחוצץ כאילו אינו שם. ומהני רק בדבר שא\"צ נגיעה זה בזה. משא\"כ הכא הרי צריך שיגעו המים במקום הנחצץ (ועמ\"ש בס\"ד זבחים פי\"ג סי' ל'). אמנם ק\"ל לפי סתמא דמשנתינו. וגם מדפלגינהו תנא לבבא דהאוחז באדם וכלים עם בבא דנתנה שערה בפיה. לב' בבי. וגם מסתימת לשון הפוסקים (י\"ד קצ\"ח סכ\"ח). משמע דבנתנה שערה בפיה וכו'. אפי' הדיחה שערותיה וידה ושפתותיה תחלה. אפ\"ה כשסגרתן אח\"כ בחוזק. לא מהני לה טבילה. ואמאי. ומ\"ש מאחזתה חבירתה בסיפא דמהני כה\"ג. ונ\"ל דמזה מוכח כרבינו טו\"ז (קצ\"ח סס\"ק כ\"ז) דגם באחזתה חבירתה דמהני לה הדחה. היינו רק בשלא אחזתה בכח. רק שגם לא רפתה ידה ברווח טפי. ולפ\"ז נקט רישא לרבותא. דבהדקה. אפי' בגוף עצמו חוצץ ונקט סיפא לרבותא. דדוקא בלא רפתה. הא ברפתה אפי' בגוף חבירתה אינה חוצץ: ",
+            "ולרבינו טו\"ז (קצ\"ח ס\"ק כ\"ח) הא דמהני הכא הדחת מים תחלה. היינו אפי' הדיחתן בשאובין. מדהוכשרו בהשקה. ולש\"ך שם (ס\"ק ל\"ז) דוקא בהדיחתן באינן שאובין. והיינו משום דהא דצריך לחלוח ידיו תחלה. היינו כדי להוציאו מתורת חציצה. ובכל כה\"ג צריך שיודחו במים כשירים דוקא. וכך כתב ג\"כ הש\"ך בי\"ד (ק\"כ סק\"ז). ואני בעניי לא הבנתי. דמדעכ\"פ הושקו יחד. ודאי כמו מקוה כשירים חשיבי. דאף דמים שבהיד אין מצטרפין להשלים שיעור מקוה (כפ\"ז מ\"ב). עכ\"פ בשהושקו למ' סאה. גם בתוך השאובין בעצמן רשאי לטבול. כל עוד שמושקין. אפי' אין בהן מ' סאה (כפ\"ז מ\"ג) וגם אחר שנפסק ההשקה. בשיש בהן עכ\"פ מ' סאה. וי\"ל דהכא שאני כיון דהיד מקבל טומאה. להכי דוקא כשתוחב ידו לתוך מי המקוה וממלא כפו מהמים המחוברין למי המקוה. מותר ג\"כ מה\"ט להטביל גם תוך היד. כל עוד שהמים שבכף מחוברין להמי המקוה. אף דיד מקבל טומאה. הו\"ל כטובל כלי תוך כלי (פ\"ו מ\"ב). וכטובל תוך גסטרא (פ\"ו מ\"ו). וכטובל תוך כר וכסת (פ\"ז מ\"ו). וטעם כולהו. משום שהמים הללו שבכפו ושבכלים הללו. ממי מקוה שקדמו שם הן. ועדיין מחוברין למי המקוה. ולא הי' עליהן שם שאובין מעולם. אבל הכא שהדיח ידיו בשאובין ממש. אע\"ג שחזר והשיקן למי המקוה. לא מהני להו השקה כלל להכשירן לטבילה. רק כשהן ע\"ג קרקע. אבל בשהושקו במקום המקבל טומאה. לא מהני להו השקה רק לטהר טומאתן (כביצה י\"ז ב'). ולא להכשירן לטבילה. דמי עדיפי מים שאובין שבידיו מחבית מים שאובין שנפל אפי' לים הגדול. דחוששין בכל סביבותיה לשאובין (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ו מ\"י בדין אביק ודו\"ק). ולפ\"ז נל\"פ דלהש\"ך אף שהדיח ידיו במי המקוה. צריך שלא תגביה ידה ממי המקוה אחר ההדחה. דאל\"כ תיכף נעשו שאובין *): "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..dded109d31b68cdf9dda8c305a41c5846e8cec2e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Mikvaot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,132 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Mikvaot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Mikvaot",
+    "text": [
+        [
+            "ולרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין) גם שאובין. כל שהן מחוברין בקרקע אמקט\"ו. וגם שאובין שנטמאו ונתחברו בקרקע. אמ\"ט לאחרים עד שיהא נגיעת הטומאה בהטהרה בכוונה. וכן פי' רבינו בכאן. וכבר תמה עליו הראב\"ד שם. אולם ל\"מ להכניס ראשי בין הררי עשתרות קרנים. היה נ\"ל ראיה אלימתא להרמב\"ם מש\"ס פסחים (דף י\"ז ב'). דאמרי' דמשקין דבי מטבחיא כשהן בקרקע טהורין. ואמר רב פפא. והוא בדהוה רביעית. דחזי להטביל בו מחטין וצינורות מדאורייתא. ור\"ל ולהכי במי מטבחיא דכן. דאין שבות במקדש. הרי משקין בי מטבחיא כבר תלושין הן (כתוס' שם ד\"ה אלא). ואפ\"ה לולא שבטלוה לטבילה ברביעית בשאובין. היו כשרים אפילו לטבול בהן. אפי' מדרבנן אע\"ג שהן שאובין. ורק לטבול בהן בטלו. ולא לענין שלא יקבלו טומאה. ולפ\"ז גם לרמב\"ם. עכ\"פ אם השאובין פחות מרביעית והן בקרקע מק\"ט. וכן משמע מרמב\"ם שם. שלא הזכיר רק פחות ממ' סאה. ודו\"ק. ואת\"ל גם לרמב\"ם היאך אפשר להטביל בהן מחטין וצינורות. הרי הרמב\"ם בכבודו ובעצמו כתב (שם) דכשמתכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי נטמאו השאובין שבקרקע. וא\"כ כשמטביל בהן המחטין. ודאי מתכוון שיגעו המחטין במים. ונטמאו המים. והיאך אפשר שיתטהרו המחטין בהן. י\"ל דלרמב\"ם דוקא במתכוון שיגעו אהדדי לצורך עצמו. וכגון שמתכוון להדיח המחט בהמים. אבל במתכוון לצורך מצוה. לאו כתשמישו דמי. דמצות לאו ליהנות ניתנו (כר\"ה כ\"ח א'). והרי גדולה מזו כתב הרמב\"ם (שם) דבעבר הטמא ברגליו במים. טהורים. והיינו משום דאינו מתכוון ליגע בהמים בעצם רק רוצה לבוא מעבר זה לעבר זה (וערכ\"מ שם). וא\"כ ה\"נ וכ\"ש שאין לו צורך בעצם המים כלל. ורק לטהר המחט הוא מתכוון. ואין להקשות (מפי\"ב דפרה סוף מ\"ד). ל\"ל לטעם שנעשה מצוותן. הרי בלא זה מדמחוברין בקרקע. ולא התכוונו לדרוס עליהן. אמ\"ט אחרים. י\"ל התם מי חטאת יש בגוף עצמו טומאה. ולפיכך אף שמחוברין לקרקע. ולא התכוון ליגע בהן מטמאין אחרים. ככל הטומאות שמטמאין בין שנגע בהן לרצון או שלא לרצון: ",
+            "והר\"ב לא הזכיר כלל סברתינו דבלח בלח יש בילה. ולפיכך כתב דחיישינן שמא שתה הטפה הטמאה שנפלה. וק\"ל א\"כ מידי ספיקא לא נפקא. דשמא לא שתה אותה. והרי ספק משקין לטמא אחרים טהור (כפ\"ד דטהרות מ\"ט) וכ\"ש ברה\"ר הו\"ל ספק טומאה ברה\"ר טהור. אמנם גם לדברינו ק\"ל למה לא תתבטל הטפה הטמאה ברביעית מים טהורים ששתה. דהרי גם בטומאה שייך ביטול ברוב כדאמרינן (מנחות כ\"ג א') נבילה בטילה בשחוטה. ואת\"ל התם לא בשנגעו זה בזה מיירי. רק בשיש כאן ג' חתיכות וא' מהן נבילה ונגע בא' מהן. דמדאזלינן בתר רובא טהור. וכן משמע לכאורה מרש\"י שם (ד\"ה כל שאפשר) אבל הכא מדנגעו המשקין הטמאין בטהורין. נטמא הכל. ליתא דהרי גם סאה תרומה טמאה בטילה בק' טהורות אף שהוכשרו (כתרומות פ\"ה מ\"ד). ותו הרי גם טומאה שנתערב לח בלח. כמי רגלים של טהור וטמא שנתערבו. ג\"כ מצינו בהן ביטול (כמכשירין פ\"ב מ\"ג). ולא לבד בהנך דטומאתן מדרבנן. אלא אפי' בטומאה דאורייתא מצינו ביטול ברוב בלח בלח שנתערבו. כדאמרי' (בכורות כ\"ב א') בהמה שהפילה חררת דם. בטל חררת הנבילה ברוב דם לידה וגנונים שיצא עמה. ואינה מטמאה במגע ומשא. והרי התם על כרחך בשנימוחה החררה מיירי. אלא שקרושה קצת. דאי לא נמוחה מה ביטול ברוב שייך בה. לשקל החררה שעומדת לבדה בלי תערובות. אלא ודאי שנימוחה. ורק משום דגם כזית בשר נבילה שנימוח מטמא במגע ומשא דהרי גם נצל שהוא מכזית בשר המת מטמא גם באהל (כרפ\"ב דאהלות). וכ\"כ אמרינן (נזיר ד' נ' ע\"א). דאפי' נצל מבהמה דהיינו שכבר נפסד ונרקב. סלקא בתיקו אם יטמא במגע ומשא. א\"כ כ\"ש חררה מנפל שלא נמוח עדיין לגמרי כנצל. ודאי מטמא במגע ומשא. להכי קאמר דעכ\"פ כשנתבטל ברוב אינו מטמא. ועכ\"פ שמעינן מהתם דגם בטומאה דאורייתא שנתערב בלח בלח שייך ביטול (ועי' רמל\"מ פ\"א ממשכב הי\"ד). ונ\"ל דודאי גם בטומאה שנתערב לח בלח שייך ביטול ברוב. וכליתא דמי. ולהכי אפילו בנשא כל התערובות לא נטמא. ורק חתיכת נבילה שנתערב ברוב גושים של שחוטה מטמא במשא. משום דיש ממשות כזית נבילה בעין בהתערובת. והרי נשאו כשנשא כל התערובות. וכן כ' רכ\"מ בשם ר\"י קורקס (ספ\"א מאה\"ט). אבל כל זה לענין לטמא לאדם שנגע או נשא התערובות. בשכבר כל הלח מעורב ונתבטל. אבל התערובות עצמו עכ\"פ טמא. דהרי באותו הרגע שנגע הלח הטמא בלח הטהור כשנפל לתוכו קודם שנתערב כולו. כבר נטמא הלח הטהור מלח הטמא. שנגעו יחד ברגע ההוא ולפיכך בחררה הנ\"ל שנתבטלה בדם וגנונים שעמה. וכ\"כ חתיכת נבילה שנתערב ברוב חתיכות שתוטה. אפילו נגעה הנבילה בחתיכת השחוטה. אף דאין התערובות מטמא כנבילה עצמה מדנתבטלה ברוב. עכ\"פ מטמאו החתיכות כולן מדנגעו בנבילה. ויהיו כולן כראשון לטומאה דהרי לכה\"פ נגע בנבילה. אלא שעכ\"פ אין התערובות הזה מטמא אדם. דאדם אין מקבל טומאה רק מאב הטומאה (כב\"ק דף ב' ב'). והרי חשבינן בשעת מגעו בהתערובות כאילו אין כאן אב הטומאה. אבל כולן נעשין ראשון לטומאה. ולפיכך במשנתינו נמי כיון שנטמאו המים הטהורים מהטמאים. ונעשה כל התערובות ראשון. השותה מהן רביעית נפסל גופו כסוף זבים (ועמ\"ש בס\"ד בפ\"ב דטהרות סי' י' ודו\"ק). אמנם בכל זה עדיין לא אורו עיני להבין משנתינו הקדושה. דהרי באותו הרגע שנגעה הטפה במי הגבא. לא היה מי הגבא בני קבט\"ו. מדהיו אז מחוברין. וכיון שלא נטמאו מי הגבא. ודאי מבטלין הטפה. וא\"כ אח\"כ כשתלש הרביעית מהגבא לשתותו. כבר נתבטלה הטפה בהתערובות. והיאך אפשר שיטמא השותה את הרביעית. דאי\"ל שכשנתלש הרביעית אז המגע שנגע בו הטפה הטמאה בעוד הרביעית במחובר חוזר וניער ונטמא. ליתא דוכי ס\"ד דשרץ שנגע בפרי מחובר. שכשנתלש הפרי אח\"כ ויוכשר יהיה מגע הטומאה שנגע בו בעודו במחובר וקודם שהוכשר. חוזר וניער בו אח\"כ. ויתטמא הפרי. ואת\"ל דהכא לא דמי למגע שרץ במחובר שאינו חוזר וניעור כשיתלש. משום שכשיתלש הפרי אין להמגע כלל בעולם. משא\"כ טפה טמאה שנתערבה. אף דחשבינן לשעורא כליתא. וכדמוכח מהפילה חררה שאמ\"ט במשא. מדאין שיעור כזית נבילה כאן. עכ\"פ מדיש בילה בלח בלח. א\"כ בכל חלקי מי הגבא מעורב קצת מטפה הטמאה. וכשיתלש הרביעית יהיה נחשב כאילו השתא נגע משהו מהטפה הטמאה ברביעית. ליתא דא\"כ במי רגלים טמאין למה אזלינן גבייהו בתר רובא (כמכשירין פ\"ב מ\"ג). אלא נ\"ל דאע\"ג דבעוד המי גבא במחובר לא נטמאו מהטפה. אפ\"ה לא בטלו להטפה דכל במחובר לא שייך ביטול (כרש\"י גיטין נ\"ד ב'). ולא תימא דדוקא בגוש בגוש. דכל א' עומד במקומו אמרינן כן. ומשום דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אלא אפי' בלח. דהרי גם חבית שאובין שנפל לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה (כמכות דף ד' א'). וכך הוא גרסת רש\"י שם. וכך גרס גם הרמב\"ם (פ\"ו דמקואות ה\"י). וע\"כ מיירי בשהושקו המים שבחבית עם מי הים. וא\"כ נתערבו לח בלח. ומה שהקשה רמל\"מ (שם) הרי הוטהרו כולן בהשקה. וכן הקשו רבעהתו\"ס שם. כבר תרצנו בס\"ד במקום אחר. דהשקה בכלי לא מהני רק לסלק טומאתן. אבל לא לענין לטבול בהן. והרי ע\"כ מיירי בטבל א\"ע למעלה מפה החבית. דאילו תוך החבית בעצמו אפי' חבית ריקה שנפלה לתוך הים. לא מהני טבילה בתוכה. וכדקיי\"ל כראב\"ד (י\"ד קצ\"ח סל\"א). ודוחק לומר דמיירי הכא בחבית אבן וכדומה שאמק\"ט. אלא ע\"כ דמיירי בטובל א\"ע למעלה מפה החבית. ואפ\"ה לא עלתה לו טבילה. דאף למעלה מפיה מחשב שאובין כמים שבתוכה. דרק בטבו\"י דאיקליש טומאתו (כמעילה דף ח' ב'). הקילו דלא חשבינן למעל' מפיה כתוכה (כטבו\"י פ\"ב מ\"ו). ועכ\"פ ק' הרי השאובין שלמעלה מפ ה ודאי מעורבין עם מי הים. ובלח בלח יש בילה. ונבטלו ברוב. ואע\"ג דמי הים קוו וקיימו הרי גם בלח בלח שנתערב תוך כלי נתבטל. אע\"ג דג\"כ קוו וקיימו תוך הכלי. אע\"כ שגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול. ואף לרבותינו בעלי התוס' (מכות שם) דגרסי' חבית יין שנפל לים הגדול. היינו רק משום דס\"ל. דאילו היו מים שאובין. היו נטהרים בהשקה. ולא משום דנתבטלו ברוב. ואדרבה מדלא הקשו להגרסא דגרס מים דהרי נתבטל ברוב. ש\"מ דס\"ל כדברינו דכיון שהים במחובר לא שייך ביטול ברוב. ובל\"ז גם לפי גרסתם דגרסי חבית יין וכו'. קשה דהרי גם יין נתבטל ברוב (עי' י\"ד קל\"ד ס\"ה). אלא לאו ש\"מ דכ\"ע ס\"ל דגם לח בלח שנתערב במחובר לא שייך ביטול ברוב. ואין להקשות מדאמרינן (שבת ס\"ה ב') נוטפין שרבו על הזוחלין. ול\"ל רבו. הרי גם מיעוט לא נתבטל במחובר. י\"ל שאני התם דאם היו רק מיעוט. אמרי' דנשטפו והלכו להן. וא\"כ הכא שנפלה הטפה לתוך מי הגבא שאין בו מ' סאה. דבכה\"ג לא שייך בה השקה. וגם ברוב לא נתבטל מדהן במחובר. לפיכך כשנתלש הרביעית נטמא ממקצת הטפה הטמאה שמעורב בו. ואף דבאותו הרגע היה הרביעית תלוש. ולמה לא תתבטל אז הטפה הטמאה. י\"ל הרי מצינו דוגמתו דכל היכא שהטומאה והביטול באין כאחד, טומאה קדמה וחלה. כדאמרינן (חולין ע\"ב ב') בג' על ג' הבא מבגד גדול. דבשעת פרישתו נטמא מאביהו. והכא נמי הכי. אמנם כל זה להראב\"ד ולהפוסקים דס\"ל כוותיה. אבל להרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין) שהבאנו בס\"ד דבריו לעיל סי' ב' אין אנחנו צריכים לכל זה. דהרי ס\"ל דבין שאובין או שאינן שאובין. אף שכשהן בקרקע חשובין כמחוברין. אפ\"ה כשמתכוון שיגע הטומאה והטהרה אהדדי מקבל טומאה. א\"כ הכא כיון ששתה הטמא במי הגבא ודאי התכוון ליגע בהמים שבגבא ונטמא כל המים שבגבא גם בעודן מחוברין בקרקע מגוף האדם הטמא ששתה. וגם רש\"י ע\"כ ס\"ל כהרמב\"ם בזה. דאילו לפי דברינו הנ\"ל דהא דאמרינן דנבילה בטילה בשחוטה שלא תטמא במגע. היינו רק שהאדם שנגע בהתערובות לא יטמא מדנחשבי' כל חתיכות התערובות רק כנוגעין בנבילה. וכאילו אין בהתערובות חתיכות הנבילה כלל דכבר נתבטל. משמע הא למאכל ודאי מטמא התערובות. וקשה והרי מרש\"י (מנחות כ\"ג א' ד\"ה כל שאפשר) משמע להדיא דגם לאוכל אין התערובות מטמא. וגם דברי רכ\"מ בענין זה תמוהין. שכתב (בספ\"א מאהט\"ו) בשם הר\"י קורקס דהא דנבילה בטילה בשחוטה. לא מיירי בנגע הטהור רק בא' מהחתיכות. אלא אפילו בשנגע בכולן. ואפ\"ה אינו מתטמא דרק בשנשא כל החתיכות נטמא. מדעכ\"פ נשא כזית נבילה. משא\"כ בשנגען אפי' נגע כולן לא נטמא. דאותו מקום שבאדם שנגע חתיכה זו לא נגע חתיכה זו. עכלה\"ט. וזה תמוה דהרי אפילו נגע בפירורי נבילה שכולן יחד כזית. אמרינן דמגע ומגע מצטרפין ונטמא (כרמב\"ם פי\"ד מטו\"מ הי\"ד). וא\"כ כ\"ש הכא שמעורב כאן כזית שלם נבילה שנגע בו. ויהיה הנגיעה באיזה מקום שירצה. ומ\"ש מגע ממשא. דהרי גם במגע א\"צ שיגע בכולן. רק משום הספק שמא לא נגע בנבילה. ובנגע בכולן אין כאן ספק. ואפי' בנגע בהן זא\"ז. שיש ספק בכל מגע ומגע בפני עצמו. עכ\"פ אחרי שנגע בכולן הרי נטמא בודאי (ועי' טהרות פ\"ה מ\"ד). וכ\"ש בנגע כולן כאחת. אלא צ\"ל כתו' (בכורות כ\"ג א' ד\"ה נבילה) דמיירי שנגע רק בא' מהחתיכות [או אפי' בב' מהג'] ואפי' ברה\"י. ואפ\"ה טהור דמדנתבטל הנבילה תלינן דנגע בב' השחוטות. ולא דמי לט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהן. ונגע בא' מהן. דברה\"י ספיק' טמא (ככתובות ט\"ו א') דהתם מדניכר הטומאה במקומה הו\"ל קבוע דאוריי' (כש\"ך י\"ד סי' ק\"י ס\"ק ט\"ו) ולא בטל ברוב. וכן מוכח כרבעתו\"ס מסיפא דאמרינן שחוטה אינה בטילה בנבילה. והרי זה וודאי ברה\"ר איירי (כתוס' מנחות כ\"ג א'). דאי ברה\"י לענין מה קאמר שאינו מתבטל. הרי אפי' במחצה על מחצה ברה\"י. כל ספק טומאה ברה\"י טמא כודאי. ושורפין עליו את התרומה (כתוס' נדה ד' ב' א'). אלא ודאי ברה\"ר מיירי. דבנגע בא' מהן לא דיינינן ליה כרובא. מדא\"א לשחוטה שתעשה נבילה. רק הו\"ל כספק טומאה ברה\"ר וטהור. משמע הא ברה\"י הרי אפי' במחצה על מחצה נבילה ושחוטה טמא. וכ\"ש הכא דהרוב נבילה. וא\"כ אי נימא כרבינו ר\"י קורקס. דרישא בנגע בכולן מיירי. ע\"כ דה\"נ בסיפא מיירי בנגע בכולן וא\"כ מ\"ש רה\"ר או רה\"י. הרי בין כך ובין כך הוה ודאי בטומאה. ולענין מה נימא שחוטה אינה בטילה בנבילה. אע\"כ מוכח כתוס' הנ\"ל. דרק בנגע בקצת מנין החתיכות מיירי (ועי' בתשובות חו\"י סי' ק\"ז מה שהקשה לדעת בסוגיא דמכות הנ\"ל). ",
+            "כך פירשתי על דעת הר\"ש והר\"ב. ואין להקשות דא\"כ דמשום המשקין שנטמאו ע\"ו הככר. הרי הן תחלה. ומטמאין אף לככר חולין. ול\"ל דנקט תרומה. נ\"ל דלרבותא נקט תרומה. דאע\"ג דצריכה טהרה לתרומה. אפ\"ה דוקא בהדיח טמא. הא לא הדיח טהור. א\"נ משום משנה ו' נקט גם במשניות הקודמות תרומה. לאשמעינן דהתם אפי' בתרומה. ואפילו הדיח הככר. אפ\"ה טהור. ולהרמב\"ם כאן ובחבורו (פט\"ו מאוכלין) אם הדיח גרסינן. ר\"ל אם הדיח ידיו קודם שהוציא עמהן הככר. הרי כשהוציא ידיו מהמים אחר שהדיחן. הו\"ל המים שעל ידיו כתלושין. ונטמאו ממקצת טפה הטמאה שמעורב בהן. וא\"כ נטמאו ידיו ממשקין הטמאין. קודם שהוציא הככר מהמים. ונעשו שני' (כרפ\"ג דידים). ולפיכך אפי' קינח ידיו ממים הטמאים קודם שהוציא הככר מהמים. אפ\"ה נטמא הככר. כך הבנתי מדברי הרמב\"ם דאפי' נתיבשו ידיו קודם שהוציא הככר מיירי. וגם התוספתא דריש מכילתן נוטה טפי לפי' הרמב\"ם הנ\"ל. דקאמר התם מפני מה אם הדיח טמא. הוכשרו מים שבידיו. ונטמאו וטימאו הככר. ואין להקשות א\"כ ל\"ל דנקט שהדיח ידיו. והוצרך עי\"ז למנקט ככר תרומה. הו\"ל למנקט שהדיח הככר. ונטמא אף ככר חולין. י\"ל דמשום רבותא דסיפא נקט גם בהך משנה תרומה וכמש\"ל לדעת הר\"ש והר\"ב. אמנם ק\"ל לרמב\"ם דאי משנתינו מטומאת ידים מיירי. ל\"ל דנקט דנפל לשם הככר. הול\"ל אם הדיח ידיו ונגע בהן ככר תרומה טימאו. ואת\"ל דגם בהא רבותא קמ\"ל דאע\"ג שנפל הככר לאותן המים ולא טמאוהו. אפ\"ה כשהוציא הככר בהידים שנטמאו באותן המים נטמא. ולא יאמר הככר להידים מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני. עכ\"פ כיון דעיקר טומאת הככר הוא מדהוציאו באותן הידים שנטמאו כשהדיחן איך יהיה העיקר חסר מהספר. שלא נזכר במשנה כלל שהוציאו באותן הידים: ",
+            "ולהרמב\"ם הנ\"ל אף שכבר נטמאו המי גבא במקומן כששתה מהן הטמא. אפ\"ה לא נטמא עדיין ככר התרומה. כשנפלה מעצמה לתוכן. דס\"ל להרמב\"ם דכל שהמים בקרקע תרתי בעי. דבין לענין שיתטמאו או לענין שיטמאו אחרים. צריך שיכוון שיגעו הטומאה והטהרה אהדדי. אמנם תמהני מאד. דהרי רבינו בעצמו פסק (בפ\"ו דמקואות ה\"י) דשאובין שנפלו לים הגדול. הטובל שם לא עלתה לו טבילה. וככר תרומה שנפל לשם נטמא. מדנטמאו המים מהטובל. והיינו כרש\"י (מכות דף ד' א'). וקשה ואמאי נהי דנטמאו המים מהטובל מדהתכוון שיגע גופו הטמא בהמים. עכ\"פ הרי לא התכוון שיגעו המים שוב בהככר. שמעצמו נפל להמים. וגם לשאר רבותינו ובראשם הראב\"ד שחולקים על הרמב\"ם בדינו הנ\"ל. קשה דהכא בנפל הככר מעצמו לשם לכ\"ע לא נטמא רק כשהדיח. ואיך א\"כ יפרנסו סוגיא דמכות הנ\"ל דאפי' לא הדיח אפ\"ה תיכף כשנפל הככר לשם נטמא. ומה חילוק יש בנפל לתוך המים שנתערבו בהן מים טמאין מרובין או מועטין. הרי כל עוד שלא הדיח בהן לא נטמאו. ואיך יטמאו הככר. וצריך לדחוק ולומר דהא דקאמר התם שהככר טמא. היינו בהודח וכי הכא. וי\"ל דלרבותינו הכא מיירי בשמי הגבא מי גשמים. דמחשבו כמחוברין ואמק\"ט בעודן בקרקע. ולהכי דוקא בהדיח שהתכוון לתלשן טמא. אבל התם שהן שאובין. מקבלין טומאה במקומן. ולהכי א\"צ שידיח דתיכף כשנפל הככר אפי' שלא בכוונה נטמא: ",
+            "ולא דמי לכלי טמא לעיל. דהכא מיירי שלא חזרה הטפה. וכגון שהמת עדיין שם. ומש\"ה תנן הלך ולא תנן עבר מדמיירי ששתה בעוד שהטמא שם. לא חזרה הטפה לתוך המים כשהוציאו. כך כתב אאמ\"ו עטרת ראשי הגאון זצוק\"ל. ונ\"ל דזה רק להראב\"ד ודעימיה (כפט\"ו מאוכלין). אבל להרמב\"ם שם דאפי' מים מחוברים מקבלין טומא' כשהתכוון שיגע הטומא' בטהרה. וכמש\"ל. בלא זה לא דמי לכלי הנ\"ל. דבכלי שאב ברצון. משא\"כ מת מעצמו נפל לשם. וכ\"כ בעבר הטמא שם. אין כוונתו ליגע בהמים דטפי הוה ניחא ליה לעבור בלי מים. ובהא מתורץ גם קושיית הראב\"ד להרמב\"ם שם. ולפיכך אפילו יצא הטמא העובר מתוך המים. או הוציאו המת מהמים. אפ\"ה השותה טהור וכן פירש הרא\"ש כאן בפירוש: ",
+            "וכן נ\"ל עוד דנקט כל הנהו. בור שיח וכו' דמ\"ש הנהו ממי גבאים. והרי כולן ממי גשמים הם. וכי ס\"ד דמדנשתנה תמונת הגומא שנתכנסו שם ישתנה דינן. אלא נ\"ל דנקטינהו כולהו. דאף דכולן נעשין בידי אדם. בתמונות שונות. אפ\"ה לא מחשבו כיש בהן תפיסת יד אדם למהוו תלושין (ועי' ת\"כ שהביא בתשובת מהרי\"ק סי' נ\"ו). והא דלא נקט כולהו במשנה א' מי גבאים מי בורות וכו'. נ\"ל דה\"ט כדי שלא נטעה לומר דשש מעלות במקואות דקאמר אמי גבאים מי בורות וכו' קאי. דאינהו נמי ו' במספר נינהו. א\"נ נ\"ל דממלת מי גבאים מתחיל בבא חדשה. ור\"ל דבכל הנך משניות דלעיל. דבודאי שתה מהן טמא או מילא בכלי טמא וכו'. פשיטא דאין חילוק בין מי גבאים למי בורות שיחין וכו'. דמ\"ש הא מהא. והרי כולן מי גשמים הן. וגם ודאי שתה מהן טמא. ומה חילוק יש בין זה לזה. אבל השתא דרצה לאשמעינן הדין במים שמוצא בדרך. אם נחוש בהן לשתיית טמא או למילוי כלי טמא מהן. וכדמסיק. ולהכי ס\"ד דדוקא במי גבאים חיישינן כן. אבל במי שיח. דארכה מעיד שעשוי לכביסה לכמה בני אדם שעומדים לכבס זה אצל זה. וכ\"כ במי מערה ומי מקוה. שעומדין לטבילה ולרחיצה. בכל הנך סד\"א מדמאיסי לא חיישינן בהן לשתיית בני אדם. קמ\"ל דאפ\"ה עוברי דרך מדאניסי רגילין לשתות גם מהנך. וחיישינן להו בטומאה. והא דהפסיק תנא עם מי תמצית בין מי מערות למקואות. והרי הנך תרי שניהן עשוין בעומק ולטבילה. והיאך הפסיקינהו תנא עם מי תמצית שאין לו דמיון עמהן כלל. מדהוא מי גשמים שנתכנסו מאליהן על קרקע שוה. נ\"ל דה\"ט משום דלא רצה תנא לסיים בתר כולהו עם מי גבאים שפסקו. כדי שלא נטעה לומר דמלת שפסקו דנקט בתר מי תמציות. אכולהו קאי. והרי באמת באינך אפי' לא פסקו כך דינן. וכמש\"ל. להכי נקט מקואות לבסוף. לאשמעינן דכמו במקואות לא בעינן שפסקו. ה\"נ באינך דלעיל: ",
+            "כך פירשתי על דעת הרמב\"ם (רפ\"ט דמקואות). אולם הר\"מ והר\"ש והר\"ב כאן פירשו דמותר ללוש ולבשל בהן חלה ממש. ותמהני א\"כ מה קמ\"ל תו לנט\"י. דאם לחלה שהיא דאורייתא כשירים. מכ\"ש לנט\"י דרבנן לתרומה. ואת\"ל דלדיוקא נקטה. דהא לטבילת ידים לקודש לא. עכ\"פ קשה למה נקט חלה ולא תרומה דקדמה לחלה. וכדנקט במשנה ו'. ועטרת ראשי אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל כתב דחלה דנקט היינו לחלה בזמן הזה שהיא דרבנן (כנדה ד' מ\"ז). אבל לתרומה דאוריי' לא. אבל הנך דלקמן משנה ו' כשרים אפי' לתרומה דאוריי'. ולפענ\"ד בנו ותלמידו נראה דהיינו לשיטת הראב\"ד (ספ\"א מתרומה) דס\"ל דרק חלה בזמן הזה דרבנן. הא תרומה בזמן הזה בארץ ישראל דאוריי'. אבל להרמב\"ם שם. הרי אידי ואידי בזמן הזה אפי' בארץ ישראל רק מדרבנן. ולפיכך הרמב\"ם לשיטתיה פי' רפ\"ט דמקואות דהכא מיירי רק בטבול לחלה: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו שלא פסק הקלוח שיורד לתוכן מההרים. ונתבטל הטפה הטמאה עי\"ז. ולא זכיתי להבין דאי משום ביטול. היאך מסיים כאן דכשירים גם לתרומה ולעיל סוף משנה ה' אמרינן דלב\"ה בכה\"ג שרבו ונתבטל כשירים לחלה דהיינו להרמב\"ם רק לטבול לחלה. אבל לתרומה לא. ואם כי רבותינו לשיטתייהו דפירשו שם דהיינו לחלה ממש. ולדידהו חלה ותרומה שוין. א\"כ מיותרת בבא דהכא לגמרי. והא מה מעלה יש בין בבא זו מבבא קמא דלעיל. ותו דלעיל תנא לה בפלוגתא. והכא נקט לה בסתמא. ולא דמי הא למחלוקת ואח\"כ סתם שמצוי בסדר המשנה. דהיינו בצריך להסתם לענין אחר שלא נזכר בהמחלוקת. רק שגם הענין שבסתם תלוי בהך שבמחלוקת דנקט לעיל מינה. משא\"כ הכא אינו רק חוזר ושונה הדין בעצמו כסתם מה שכבר נזכר במחלוקת בסמוך לה לעיל מינה. זה לא מצינו. ואי\"ל דמ\"ש הר\"ב לעיל במ\"ה בד\"ה כשרים לחלה. מי גבאים הללו דתנן במתני'. עכלה\"ט. היינו היכא שלא רבו וכ\"נ דנקט לה הרמב\"ם (רפ\"ט ממקואות). אלא דהרמב\"ם ז\"ל קאמר דכשירים רק לטבול לחלה. כמ\"ש והבין גם רתוי\"ט שם מדבריו. ואולם להר\"ש והר\"ב שפי' לעיל דכשירים אפי' לחלה ממש. א\"כ תהיה משנתינו כאן וודאי משנה שא\"צ. דאם אפילו כשלא רבו כשירים לחלה ולתרומה. כ\"ש כאן שרבו מהקלוח היורד מההרים. ותו הרי אא\"ל דהר\"ב ס\"ל דכשירים לחלה ממש היינו בשלא רבו. דהרי בנפל בהן ככר תרומ' והדיח. טמא אפי' בדיע'. וא\"כ היאך יהיו כשרי' לחלה ממש אפי' לכתחלה. ואף שי\"ל דהתם בששטפו רק קצת להלאה. אבל הכא מיירי בשלא פסקו ושטפו למרחוק. עכ\"פ הרי הר\"ב בעצמו לאפי' כך מלת שלא פסקו. וגם בל\"ז גם פשטא דלישנא של משנתינו לא משמע כדברי רבותינו. דלעיל קרי לה שרבו. והכא קרי לה שלא פסקו. וגם מלת שלא פסקו בעצמו משמע טפי דהמי תמצית בעצמן לא פסקו. דהיינו מלהזחיל למרחוק. ואילו לדברי רבותינו הול\"ל שלא פסק קלוח שיורד להן: ",
+            "ואין להקשות מ\"ש לענין אשבורן דדיינינן לה כמקוה. ומ\"ש לענין כ\"ש דדיינינן ליה כמעיין. תי' רב\"י בשם הר\"ן (בטור יו\"ד סי' ר\"א ד' קע\"ט ע\"ג) דה\"ק. מעין זה שריבה עליו שאובין. יש בו מקום שמטהר רק באשבורן והיינו במקום שזוחל השתא מחמת שריבה עליו שאובין. ולא היה זוחל שם בתחלה. ושם ודאי צריך ג\"כ לטבילה מ' סאה. ויש שוב בו מקום דמטהר בכ\"ש. והיינו באותו מקום שהיה המעין זוחל שם בתחלה. ושם ודאי דמטהר בין באשבורן ובין בזוחלין. מדדינן שם כמעיין ורבינו ב\"י סמך בב' ידיו פי' זה. ודחה דברי מהרי\"ק. אולם מה יעשה תולעה קטנה כמוני. אם לבי צפון משכל. ולא אוכל להסתפק בפירוש זה. דאם מעין זה עכ\"פ במקום מוצאו מטהר בזוחלין ובכ\"ש. הא מה מעלה יש למי מוכין עליו. דמיירי בשלא נתערב בשאובין ומטהר בזוחלין ובכ\"ש. ותו מ\"ש רישא דנקט רק חומרא דאשבורן. ומ\"ש סיפא דנקט רק קולא דכ\"ש. ותו דמי לא מצי איירי שהמעין הקטן הזה הוא בעמק. שהכותלים שיקיפוה עומדים זקופין שאף כשירבו עליו שאובין רבים. אפ\"ה לא יתפשטו המים בצדדין רק בגובה. ואיה חילוק מקומות בזה האופן. שיהא בצד זה דינו כמקוה. ובצד זה דינו כמעין. אלא ל\"מ נ\"ל דדוקא לענין שיטהרו בכ\"ש דינו כדין מעין. כמו שהיה מעיקרא. דהרי גם השתא שזחלו לתוכן מי גשמים מרובין. אפ\"ה לא נשתנו טפי ממעיקרא. דהרי כיון דבלח בלח יש בילה (כר\"ה י\"ג ב'). א\"כ בכל מקום שהתפשטו שם המים המעורבין. יש שם כ\"ש ממי המעין. להכי בכל מקום שהתפשטו מטהרין בכ\"ש המי מעין שיש שם. אבל לענין זוחלין. הרי השתנו השתא המים מעיקרא. דע\"י שזחלו לתוכן מי גשמים מרובין התפשטו זחילתן טפי למרחוק. לפיכך גם במקום זחילתן דמעיקרא אין מטהרין רק באשבורן דאין זו הזחילה שהיה לה תחלה (ועי' לקמן פ\"ה מ\"ג): "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות להרי\"ף והרמב\"ם והמרדכי ותוס' (פסחים י\"ז ב') דס\"ל דמ' סאה שבקרקע אפי' כולם שאובין כשר מדאורייתא ורק מד\"ס פסול אטו שאובין שבכלי. א\"כ למה לא נקט תנא נמי ב' מקואות א' שאוב וא' כשירה. וטבל באחת מהן טהור. אפי' בנטמא באב הטומאה. מדהו\"ל ספק דרבנן. י\"ל אפי' אי נימא דכולה שאובין דרבנן יהי' טמא הטובל שם. מדטמא ודאי היה. אין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה (כלעיל סי' ב') לולא שנטמא בולד. והא דלא נקט הכי ברישא. היינו משום דהוה בכלל ספק טבל ספק לא טבל. דהטובל בשאובין כלא טבל דמי. ובזה יתורץ נמי אף לדידן דקיי\"ל (יו\"ד ר\"א ס\"ג) דכולהו שאובין פסול מדאורייתא. עכ\"פ יש שאובין דפסולין רק מדרבנן (כהר\"ן שבועות רצ\"א א') ולמה לא נקט תנא ספק כהך. דטהור. אע\"כ דכל שנטמא באב הטומאה אפי' יש בהמקוה ספק פסול דרבנן. טמא ונכלל ברישא בספק טבל: ",
+            "מיהו נ\"ל דבהושקה א' מהן למקוה כשירה. גם שניה הוכשרה. דהרי יש לתלות שלאותה שהושקה נפלו. ואפשר דבהושלמה א' מהן במים כשירים שלא בהשקה. ג\"כ היא כשירה. דכיון שיש לזו מעלה טפי מחברתה. תלינן שלחברתה נפל. ואם הושלמה אח\"כ גם השניה. או חוזרת הראשונה לפסולה. הא למה זה דומה. לג' נשים ששכבו במטה אחת. ונמצא דם במטה. דבבדקה אחת מהן ומצאה את עצמה טהורה. היא טהורה וחברותיה טמאות. וכשחזרו ובדקו את עצמן כולן ומצאו טהורות כולן טמאות (כנדה פ\"ט מ\"ה). ועוד נ\"ל דהא דקאמר הכא פסולות. היינו לכתחלה. אבל בטבל בא' מהן ועשה טהרות. טהורות. דהרי יש לו במה לתלות שלאותה שלא טבל בה נפלו. הא בלא עשה טהרות. הרי יש לו חזקת טומאה. ומקואות שכיחי. וכ\"ש בטבלו שנים. זה בזו והאחר באחרת. אפי' עשו שניהן טהרות. כולן תלויות. ולא מחלקינן הכא בין שנשאלו כאחת או בזה אחר זה. כבב' ככרות (טהרות פ\"ה מ\"ו). דהכא שאני שיש לכל א' חזקת טומאה: ",
+            "ואין להקשות כיון דרק מסופק הוא אם הגיעו המים להגומא קודם שנפלו לשם מ' סאה מי גשמים. וא\"כ מ\"ש מבבא ב' במשנה ג' שבודאי נפלו לשם הג' לוגין. וכיון דאינו יודע אם היו אז בה מ' סאה דכשר. ודוחק לומר דהכא שאני דהרוב מג' לוגין ודאי נפלו קודם שנתהוו מ' סאה. דליתא דעכ\"פ הלוג הג' הוא הפוסל. והרי בו יש ספק אם נפל למ' סאה או לפחות ממ' סאה. ומ\"ש מלעיל. י\"ל דהכא שאני דכבר הוחזקו הג' לוגין תוך גומת המקוה קודם שירדו לתוכה מ' סאה מים כשרים. והיינו כל מה דקמ\"ל הך בבא: ",
+            "ונ\"ל דדמי הכא לאביק שבמרחץ לקמן (פ\"ו מ\"י). ואין להקשות עכ\"פ תיכף בתחלת נגיעת המי שאובין להכשרים קודם שנתערבו כולן יחד. הרי כבר הוטהרו השאובין בהשקה (כשם ש\"ך סק\"ג). י\"ל השקה לא מהני רק בהושק למ' סאה כשרים (ולי\"א גם בהושק למ' סאה מים כשרים. לא מהני לפסולין השקה (ר\"א סנ\"ג). וגם בהמשכה לא הוכשרו השאובין כאן. מדצריך שימשכו ממקומן ג' טפחים (ר\"א סמ\"ה). ואין להקשות עוד מ\"ש ג' גומות מג' כלים שבכל א' לוג. שכשהפסיק הראשון קודם שהתחיל הב' אינן מצטרפין (כפ\"ג מ\"ד). י\"ל הכא שאני שכבר היו מתחלה הג' לוגין יחד תוך חלול הבור. מיהו נ\"ל דאפ\"ה מדנקט ג' גומות דוקא. משמע הא ד' וה' גומות. אפי' ודאי הגיעו המים להגומא העליונה קודם שנתהוו למ' סאה. כשר. דלא גרע מד' וה' כלים שבהן ג' לוגין שנפלו למקוה חסירה. דכשלא התכוון לרבות כשר (כפ\"ג מ\"ד) והרי הכא נמי לא התכוון לרבות: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הרא\"ש הכא. וכך פי' הרמב\"ם (פ\"ה ממקואות) דדוקא בעקר הטיט לגמרי מהקרקע. מחשבו מים שבתוכו תלושין. ודלא כמשמע לכאור' מהר\"ש והר\"ב דסגי כשתלשו מהמים אף שלא נתלש מהקרקע. וליתא דוכי גרע ממים עצמן. שכשזלפן וגררם בידו ע\"ג קרקע ממקום למקום. דלא מחשבו שאובין עי\"ז (כתוספתא ועי' ש\"ך י\"ד ר\"א סק\"נ): ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ למה יצטרך לשבר הקנקנים. הרי יכול להוריד הקנקנים למטה וימשיך המים שבתוכן לתוך הבור דאע\"ג דבהמשכה צריך שיהי' רוב המ' סאה כשירים תחלה בבור. הרי הכא בלא זה גם כשישברם יהי' צריך להמתין אח\"כ ולא יוכשרו עד שירדו אח\"כ רוב המ\"ס כשרים. א\"כ למה יפסיד קנקניו. ימתין עד שירדו מ\"ס כשרים. וימשיך אח\"כ מי הקנקנים להבור. י\"ל דמיירי שאינו רוצה להטריח את עצמו להוריד הקנקנים למטה. והרי המשכה על הגג ועל הכתלים לא מהני כי אם על גבי קרקע ממש (כש\"ך ר\"א סקי\"ז). א\"נ מיירי שהקרקע שלמטה סביב לבור קשה. והרי לכתחלה צריך המשכה על גבי קרקע הראוי לבלוע מים (ר\"א סמ\"ה ומ\"ו). א\"נ מיירי שהקרקע שסביב להבור הוא של חבירו. ואין לו לבעל הבור רק דריסת רגל דרך שם. ובעל הקרקע מוחה בו מלהמשיך מים על גבי קרקעו: ",
+            "וכפי הנראה מי\"ד הנ\"ל משמע דאם בשעה שהעלה הקנקנים לא היה עונת גשמים רק בהיר בשחקים. ואח\"כ התקדרו השמים בעבים. והמטירו ונתמלאו הקנקנים גם ר\"א מודה לר' יהושע. דשם מפורש אליבא דר' יהושע דקיי\"ל כוותיה. דאפי' כשעונת גשמים הוא שהי' יודע בשעה שהניח הקנקנים שאפשר שירדו גשמים ויתמלאו אפ\"ה כשירים. א\"כ אם בכה\"ג פליגי. ש\"מ דבלא היה עונת גשמים כ\"ע מודו (ועי' שבת ט\"ז ב'). ועוד נ\"ל דהא דקתני ישברם או יכפם. נהי דלא תקשי. הרי עבר משום בל תשחית דלקי עלה מכת מרדות (כב\"ק צ\"א ב' ורמב\"ם הלכות מלכי' פ\"ו ה\"י) די\"ל דכל שעושה לצורך אדם ליכא בל תשחית. ולא לבד לצורך גופו. דהא פשיטא דאמרינן בל תשחית דגופו עדיף (כשבת קכ\"ט א' ושם ק\"מ ע\"ב). אלא אפי' לצורך תקון בגדיו וכדומה ליכא למיחש במתקנן ע\"י קלקול דבר אחר משום בל תשחית. הא למה זה דומה לקורע ע\"מ לתפור. והכי אשכחן ביאניב' דנפל בכתנא דר' חייא. וא\"ל רבי זיל נחור (כחולין פ\"ה ב'). אע\"ג דאסור לנחור או להטריף שום בהמה (כרש\"י ע\"ז י\"א א') משום בל תשחית. אע\"כ דכל שעושה לצורך ליכא חשש בל תשחית. ומה\"ט שרינן התם לעקר הבהמות על השרים. אע\"ג דצער בעל חיים דאורייתא (כח\"מ סי' רע\"ב ס\"ט) אפ\"ה כל שעושה לצורך מותר. דמה\"ט מותר נמי מצד הדין למרוט הנוצות מאוזות חיות (כאה\"ע ססי' ה'). ולא ידענא למה הוצרכו רבותיכו בעלי התוס' (בע\"ז י\"א א') לתרץ. דמשו\"ה מותר לעקר על השרים ולא חיישינן לצער בעל חיים. משום דאתי עשה דרבים דהיינו כבוד מלך כל ישראל ודחי איסור דצער בעל חיים. והרי בלא זה מותר לעשות מלאכה כבידה עם בהמות ולגזזן ולשחטן אע\"ג דאיכא צער בעל חיים. אלא ע\"כ כל שלצורך אדם לא חיישינן לצער בעל חיים. אמנם ק\"ל בסוגיא דחולין (ד' ז' ע\"ב) דאסר ר' פנחס בן יאיר לרבי לעקר כודנייתא חיורתא דהיה בביתו. אע\"ג שמכתם מאורסת ואינה נרפאת. אפ\"ה כשיעקרם איכא צער בעל חיים. וקשה כיון דכל דלצורך אדם אין בו משום צער בעל חיים. אין לך צורך גדול יותר מזה. מדמסוכן מכתם. ואפי' לרבותינו בעלי התוס' הנ\"ל דדוקא עשה דכבוד השר דוחה לאיסור צער בעל חיים. הרי אין לך עשה גדולה מלאו דלא תשים דמים בביתך. וכי גרע כודנייתא חיורתא מכלב רע שאסור לגדלו בביתו מה\"ט (כב\"ק ד' פ\"ג). וכי עדיף כבוד אדם לאחר מותו. שפשיטא שאין מחללין עליו את השבת. מסכנת נפשות דמותר בשבת. והרי קיי\"ל דכל המזיקין ואפי' אין רצין אחריו מותר להרגן בשבת (כשבת קכ\"א). ואפי' נחש שאינו ודאי נושך (כברכות ל\"ג א') ואפ\"ה הריגתו דוחה שבת דחמיר מכ\"ש צער בעל חיים דקיל. וצריך לדחוק דאע\"ג דר' פנחס בן יאיר קרא להכודנייתא מלאך המות. וגם אמרינן התם דלהכי נקראין אימים שאימתן מוטלת על הבריות. אפ\"ה אין נשיכתן מצויה כמו בנחש ועקרב וכדומה. ונחזור לענינינו. דעכ\"פ ק\"ל הכא. דאטו בשופטני עסקינן לר' יהושע. דכיון דלדידיה סגי לי' בשיכפה קנקניו ויכשיר מימיהן למקוה. ל\"ל שישבר כליו על מגן. ונ\"ל דלרבותא נקט ר' יהושע דמותר לתקנן ע\"י שבירתן. דסד\"א דכיון דכל עיקר טעמא דלא מחשבו המים שבהקנקנים שאובין. היינו מדהעלן בכוונה לתקן כליו. דהיינו שיתנגבו. ולא כדי שירדו לתוכן גשמים. וא\"כ כשישברן דגלי דעתא השתא דאינו חש לכלים הללו כלל. וכ\"ש לתקונן שיתנגבו. ואיגלאי מלתא השתא למפרע. דכשהעלן הוה ניחא ליה שיתמלאו גשמים טפי משיתנגבו. והרי העלן בשעת קישור עבים (כשבת ט\"ז ב'). ולחשבו שאובין. קמ\"ל דאפ\"ה אם אינו חושש לכלים הללו מותר לשברן. ואפ\"ה מותרים למקוה. והדר תו קמ\"ל דמותר נמי לכופן. ולא מחשב כאילו הגביה הכלים דאז ודאי הוו מחשבו שאובין. א\"נ נ\"ל דקמ\"ל לר' יהושע דמותר לשברן. אע\"ג דאפשר וסגי לתקן מימיהן ע\"י כפייה. כיון דשבירה ג\"כ הוא כדי לתקן מימיהן. אינו בכלל בל תשחית. והרי סברא זו מוכרחת אליבא דר' יהושע ודו\"ק: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד כל רבותינו דאקמוה למתני' שכבר היו מי גשמים בבור כשהעמיד שם העציץ. אולם לרבינו הש\"ך (ר\"א סקצ\"ה) מיירי שנתמלא העציץ ממי גשמים שירדו לתוכו. ול\"מ א\"א לומר כן. דא\"כ אפי' היו המים צפין ע\"ג לכ\"ע לא הוה מהני להו שבירה אפי' יש ג' לטיבותא כסי' נ\"א. דהיינו שירדו מי הגשמים תחלה לבור ואח\"כ לתוך העציץ. וגם שהמים שבעציץ לא היו יתירים מהמים שבבור תחלה. וגם שהרוב ממ' סאה יהי' ממי הגשמים שירדו אח\"כ. אפ\"ה נפסלו לכ\"ע. דעד כאן לא מקלינן בכה\"ג לעיל במשנה ז' כר' יהושע. רק התם דלנגבן העלן. והם נתלחלחו בהיפוך מכוונתו משא\"כ הכא ואין לומר דהתם נקט שהעלן לנגבן לרבותא דר\"א. ליתא דהרי גם בש\"ע (ר\"א סמ\"ב) נקט שהעלן לנגבן אע\"ג דקיי\"ל כר' יהושע ואע\"ג דהכא בשכח העציץ מיירי. והרי בשכח כשירים לב\"ה (לקמן רפ\"ד). עכ\"פ הרי סתמא משמע אפי' שכחו שם אפי' בשעת קישור עבים. ובכה\"ג גם לב\"ה מחשבו שאובין. וכיון שכן אם מים צפין על גבי העציץ גרע טפי. מדנפסלו המים שבבור עי\"ז משום דקודם ששבר העציץ כבר נתערבו מים שבבור עם השאובין שבעציץ. ותו דאי מיירי הכא כלעיל שנתמלא העציץ מגשמים שירדו לתוכו. למה לא מצריך ר\"א כי התם שיהי' עונת גשמים. ושיהי' בהן כמעט מים בבור. ותו אי מיירי הכא שירדו הגשמים לתוך העציץ אחר ששכחו בתוך הבור. לא ידענו מה מהני שהשתא צפין יחדיו. והרי קודם שנתמלא העציץ כבר נפסלו המים שבתוכו. וההשקה שאח\"כ לא מהני להו. מדאין בהבור מ' סאה וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל דהך בבא ד\"ה היא [ודלא כהר\"ב]. ומשום דהכא עדיף מעציץ. דהכא הניחן בפירוש לכוונה אחרת. ולא על דעת שיתמלאו. לפיכך הכא גם לר\"א א\"צ שיהיו מים צפין ע\"ג. ואת\"ל עכ\"פ מי עדיף ממשנה ז' דהעלן ג\"כ שם לכוונה מיוחדת לנגבן. ואפ\"ה צריך עכ\"פ מעט מים בבור תחלה. נ\"ל דשאני הכא שהיו המים תחלה בהבור. וגם הכלים כבר הם בקרקע הבור. ומים שבבור דרך דפנותיהן נכנס. להכי הו\"ל כאילו המים עדיין בקרקע הבור עומדין. ורק דמצד א' גריעי הכא טפי מקנקנים שבגג. שהעלן לנגבן. דהיינו ההיפוך ממש מהמעשה שנתמלאו מים. משא\"כ הכא דעכ\"פ התכוון שיבלע המים תוך דפנותיהן ויתלחלחו. ולהכי הכא גם לר' יהושע לא סגי ליה בשיכפה אותן. כדי שלא יהא בהן תפיסת יד אדם כלל. וצריך גילוי דעת אלימתא. וכלעיל סי' נ\"ז: ",
+            "והקשה הר\"ש הכא. ורבותינו בעלי התוס' (סוכה י\"ט ב') מדאמרינן (זבחים כ\"ב א') דשיעור הטיט שכשר למקוה הוא כשהפרה שותה ממנו. והיאך שבק הש\"ס מלהביא הנך שיעורי דמתני' ותרצו רבותינו אחר מחילת כבודם בדוחק וע\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דכולה הנך שיעורי דמתני' הפרה שותה מהן. אלא דכמו דאין הצמאון באדם שוה בכל פעם. כמו כן בבהמה. שכשתצמא ביותר תשתה גם מה שלא היתה שותה בצמאון בינוני. וכ\"ע ס\"ל דבצמאון בינוני משערינן רק פליגי איזהו צמאון בינוני שלה. שכשנראה אותה ששתתה טיט זה או זה. י\"ל שהוא מחמת צמאון בינוני או גדול. אולם בתוס' שם תרצו שיש חילוק בין הפרות. דיש שותה רק מזה ויש גם מזה. ופליגי באיזה פרה משערינן. ול\"מ הי' נ\"ל דרק התם בסוגיא דזבחים לענין צירוף אמרינן דכשהפרה שותה ממנו מצטרף לשיעור מ' סאה. אבל הכא לא לענין צירוף פליגי דהרי מלת צירוף לא נזכר במשנתינו כלל. אלא הכא מיירי באין פרה שותה ממנו. וה\"ק מקוה שיש בה מ' סאה מים. וגם טיט יש בתוכן. פליגי ר\"א ור' יהושע רק באם המים צפין ע\"ג הטיט. לר\"א אסור לעמוד על הטיט שתחת המים ולטבול. ולר' יהושע מותר משום שהמים מקדימין לתוך מקום תחיבת הרגלים קודם להרגלים. ועל זה שואל התנא באיזה טיט אמרו שאעפ\"י שאין הפרה שותה ממנו. עכ\"פ המים מקדימין לבוא תוך מקום התחיבה קודם להרגלים וקאמר כל חד כדאית ליה. דאם הטיט עב יותר אין המים מקדימין להרגלים. ואע\"ג דלקמן (פ\"ח מ\"ה) אמרינן דבהדיח את ידו תחלה קודם שאחז את הנטבל אמרינן דהמים קדמו ואינו חוצץ. והרי פשוט דה\"ה בהדיח גוף הנטבל תחלה במקום האחיזה. אמרינן דהמים קדמו. וא\"כ הרי ה\"נ הדיח הרגלים תחלה בהמים קודם שנתחבו בהטיט. וכי גרע טיט מיד האוחז. ודוחק לומר דהתם המים מקיפין גם יד האוחז. משא\"כ הכא אין המים מקיפין סביב הטיט. ליתא דאם אין מים מקדימין בין גוף הנטבל ליד האוחז. מה מהני במים שישנם חוץ ליד האוחז. אלא י\"ל הכא בהטיט שנדבק בגוף הנטבל שאני. שוב ראיתי שגם לרבותינו שפירשו דהכא בטיט שהפרה שותה ממנו מיירי. צריך לחלק כן בין הכא לאוחז דהתם ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הגאון רב\"א זצוק\"ל. וכך משמע נמי מהרמב\"ם (פ\"ה דמקואות ה\"ה). וכך נראה נמי מש\"ע (י\"ד ר\"א סי\"ט) שכתבו שנתערבו ב' מקואות שאין בכל א' מ' סאה. א\"כ משמע ברור הא שניהן יחד כשנתערבו היו מ' סאה. ואין להקשות א\"כ קשה דיוקי דרישא וסיפא אהדדי ולמה נקט בסיפא שנתערבו ג' לוגין במקוה א' חסירה. ליפלוג וליתני בדיד' ברבותא טפי. דאפי' ב' מקואות חסירות שנתערב בכל א' לוג ומחצה. ונתערבו ואין בשניהם יחד מ' סאה פסול. י\"ל דאדרבה הא רבותא טפי. דאע\"ג שנחלק כל התערובות. ואיכא למימר מדנחלק כל התערובות והרי יש בילה בלח בלח. א\"כ אין ג' לוגין במקום א'. אפ\"ה פסול. משא\"כ ב' מקואות חסירי' שנפל לכל א' לוג ומחצה. ונתערבו ואינן יחד מ' סאה גם לר' יהושע פסול. אמנם מלשון הר\"ב לא משמע כן. דהרי כתב (בד\"ה ולזה). וז\"ל ונתערבו והרי יש כאן ג' לוגין מים שאובין שהן פוסלין את המקוה. אעפ\"כ כשירים. עכ\"ל הטהור. והרי מלשון זה משמע טפי דהשתא כשנתערבו עדיין אין בשניהן יחד מ' סאה. וגם לישנא דמתני' דקאמר שאין בהם מ' סאה. משמע טפי שאין בשניהן יחד מ' סאה. ואין להקשות להר\"ב מלעיל (פ\"ב מ\"ה). בג' גומות שבמקוה. דדוקא כשנתהוו מ' סאה כשירים קודם שיתערב הלוג שבגומא הג' כשר. והרי הכא להר\"ב כשר התערובות אף שנתערב הלוג הג' קודם שנתהוו מ' סאה. וגם לפירוש של שאר רבותינו הנ\"ל קשה. דהרי התם מצרכינן שיהיו מ' סאה קודם שיגיעו להלוג הג' שבגומא העליונה. והרי רבותינו הנ\"ל מכשירין גם אם באותה שעה שנתחברו הג' לוגין שאובין נתחברו נמי המ' סאה כשרים. י\"ל התם שכשנתחברו הג' לוגין הי' קצת מהן בעין. גרע טפי מהכא שכשנתחברו הג' לוגין. בב' תערובות נתחברו. אמנם תמוה מאד לפי' רבותינו הנ\"ל. דמ\"ש הכא מאילו הי' בב' כלים בכל א' לוג ומחצה. ונפלו זה אחר זה במקוה החסירה ממ' סאה. ונפילתן הי' שפסק הראשון קודם שפסק האחרון דכשר (כשלהי פרקן). וא\"כ למה נפסל הכא כשלא היו ב' המקואות יחד מ' סאה. ותו וכי לאו ק\"ו הוא. ומה התם שהיו ב' המקואות החסירים יחד בשעת נפילת ב' הכלים שבכל א' לוג ומחצה. אפ\"ה כשירים. מדנפלו מכלי הב' אחר שפסק הראשון. כ\"ש הכא שנפל לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה. שמתחלה לא באו יחד הג' לוגין. וכשנתחברו בתערובות נתחברו. מכ\"ש דהול\"ל שכשר. והנני עומד כערער בערבה. דואג ומצטער לינק משדי תורת ד'. ואבינו שבשמים ברחמיו יאיר עיני בחמוקי ירכי תה\"ק. ואפשר דבנתכוון לרבות מיירי: ",
+            "ואין להקשות ל\"ל למימר גוד אסיק או אחית הרי בלא זה הוכשרו כבר ע\"י השקה שהושקו זה לזה. י\"ל כיון דהשקה לא מהני רק מטעם זריעה (כפסחים ל\"ד ב'). לפיכך צריך שיהיו שניהן סמוכין זה לזה. דומיא דזריעה שהקרקע והזרע שנזרע בתוכה שניהן מקורבין מאד. משא\"כ במרוחקין הטמאים מהטהורים ורק ע\"י קלוח הן מקורבין. שפיר צ\"ל גוד אסיק או גוד אחית שעי\"ז נחשבין התחתונים והעליונים כמקורבין. ואין להקשות תו עכ\"פ היכי אמרינן הכא דקטפרוס חיבור. הרי לעיל (טהרות ספ\"ח) אמרינן דניצוק וקטפרוס אינן חיבור. ורק ביין נסך אמרינן דניצוק חיבור (כי\"ד קכ\"ו ועי' ש\"ך שם סי' קל\"ד סק\"ג). תי' אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. דהתם רק להשלים המקוה החסירה. לא אמרינן דניצוק חיבור. משא\"כ הכא לטהר השאובין. ולי אני בנו ותלמידו נראה. דיש טעם יפה לחלק ביניהן. דדוקא להשלים שיעור מ' סאה. שהוא דאורייתא (כחגיגה י\"א א') מחמרינן. אבל הכא שאובין דרבנן (כב\"ב ס\"ו ב'). ובדברי עטרת ראשי זצוק\"ל יתורץ לפע\"ד גם קושיית רתוי\"ט הכא. שהקשה להר\"ש והר\"ב הכא שפסקו כת\"ק דאמרינן גוד אסיק או אחית. ולקמן (פ\"ז מ\"ו) פסקו דלא כר\"י התם. ולא אמרינן גוד וכו'. ולפי דברינו הנ\"ל ננפח בידן. דבמחילת כבוד רבינו אין כאן קושיא כלל. דהתם היינו לענין להשלים שיעור המ' סאה שהוא דאורייתא. אמנם ק\"ל כיון דכל עיקר החילוק שנחלק בין דאורייתא לדרבנן. היינו בדאורייתא מחמרינן. וק' הרי גם לקולא אמרינן בדאורייתא דניצוק אינו חיבור (כמכשירין פ\"ה מ\"ט). ואפי' יצק מים על שרץ. וקלט הקלוח מהאויר טהור (כרמב\"ם רפ\"ז מאוכלין). ונ\"ל דהתם ה\"ט. דהרי אפי' עומדין משקין על קרקע שוה. ונגעה טומאה בקצה האחת מהמשקין. לא נחשב מדאורייתא קצה האחר חיבור רק משום דטפה נוגעת בחבירתה. דבכה\"ג כולן נעשין ראשון (כטהרות פ\"א מ\"ט). והרי טפה שנוגעת בחבירתה שבצדה. לא טימאה אותה רק מדרבנן (כפסחים י\"ח א'). וגם הא שטפה הנוגעת בשום טומאה. תתהווה ראשון. הוא ג\"כ רק מדרבנן. להכי לא החמירו גבה כולי האי לומר גבה ניצוק וקטפרוס חיבור. ושיהי' כל הניצוק טמא (וכמ\"ש בס\"ד פ\"ד דטהרות מ\"ט). משא\"כ בהשקת משקין. הרי בפירוש גלי לן קרא שיועיל השקה אפי' במשיק מים טמאים מרובים למ' סאה טהורים. דאם אינן חיבור. השקה היכי משכחת לה. הרי לא נגעו מהמים הטמאים רק ברוחב שערה בהמים הטהורים. ואיך יטהרו המים הטמאים הנשארים ע\"י השקה. אלא ע\"כ שלענין השקה נחשבו כל המים שבכלי כגוף אחד. וא\"כ גם כשיהי' הגוף ניצוק או קטפרוס נטהר כולו. ודו\"ק: ",
+            "ואין להקשות דהכא קיי\"ל כת\"ק. דאמרינן גוד אסיק. וכ\"ש גוד אחית. והרי בא\"ח (סי' תר\"ל ס\"ו) קיי\"ל לענין סוכה דבין גוד אחית או אסיק לא אמרינן. ואפי' יש היכר מחיצות (כמג\"א שם סק\"ח) וכ\"ש הכא שאין כאן מחיצה כלל רק קלוח מים. י\"ל התם שאויר מפסיק בין עליון לארץ. לא מהני גוד אחית או אסיק. אבל הכא הרי מחוברין יחד העליון והתחתון ע\"י הקלוח. א\"נ התם שנצטרך לומר שע\"י גוד יחשב כמחיצה. הא לא אמרינן. דהרי ליכא מחיצה. אבל הכא שע\"י הגוד יהיו נחשבים כמקורבים. שפיר אמרינן גוד אחית או גוד אסיק: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ב. ואין להקשות א\"כ דר' יוסי רק אהא דקאמר ר\"מ שרבו ב\"ש אב\"ה פליג. למה הפסיק תנא בין דבריו לדברי ר\"מ. עם בבא דמודים. י\"ל דבבא דמודים רק לדברי ר\"מ נצרך. דמדס\"ל דרבו ב\"ש והלכתא כוותייהו. שפיר אצטריך למתני דבחצר מודו ב\"ש לב\"ה. ולפיכך שפיר נטר תנא לדברי ר' יוסי לבסוף. דמדס\"ל דלא רבו ב\"ש על ב\"ה. ע\"כ לא צריך תו למתני ומודים. דהרי ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה (כביצה י\"א ב'). וגם רב\"א זצוק\"ל פירש כנפיו לפרש כהר\"ב. וכ' דמוכח כן. דאי אסיפא. דהיינו אמודים פליג ר' יוסי וקאמר שנחלקו. מה נ\"מ שנחלקו והרי קיי\"ל כב\"ה. ואני בריה קלה כמות שהיא לא הבנתי דברי רבינו בזה. דהרי אי נימא דר' יוסי רק אמודים קאי. א\"כ ודאי מודה לר\"מ דרבו ב\"ש אב\"ה. אלא דר' יוסי ס\"ל דגם בשוכח בחצר פליגי. ואכולה מלתא דהיינו בסילון ובחצר רבו ב\"ש אב\"ה. וכן פי' הרמב\"ם באמת הכא דר' יוסי רק אמודים פליג. ונ\"ל דמה\"ט באמת פסק הרמב\"ם (פ\"ד דמקואות ה\"ד) גם בשכח בחצר כב\"ש. משום דר' יוסי נימוקו עמו (בגיטין דף ס\"ז א'). ואיהו הרי ס\"ל דגם בשוכח בחצר פליגי ורבו ב\"ש אב\"ה. ותמהני ארכ\"מ שם. למה הוצרך להתנצל הרמב\"ם מדברי בנו של הרמב\"ם שכתב שאפשר דר' יוסי אמודים קאי. עכ\"ל רבינו. ומה אפשר והרי הרמב\"ם כאן כתב בפירוש כן: ",
+            "אמנם ק\"ל מ\"ש מלקמן (רפ\"ה) בהעביר מים כשירים ע\"ג שפת שוקת. מותר לטבול חוץ לשוקת. וע\"ש. ומ\"ש הכא דאסור לטבול חוץ לסילון. אף שלא ירדו מתוכו רק ג' לוגין למקוה החסירה. ואמאי. ונהוה האי רווח שבתוך הסילון מזה ומזה להגומא שבתוך הסילון. כשפת השוקת דהתם. והול\"ל דאפי' כל המקוה נעשת מהמים שבסילון כשר. מדיש למימי הסילון השקה עם המים הכשרים שבאו מימי הסילון משם. י\"ל דע\"כ הכא מיירי שהמים הכשירים שממנו מקלחין מימי הסילון אינן מ' סאה. שאז אינן מטהרין המים שמזה ומזה להגומא. למימי הגומא שהן שאובין. בהשקה. אבל לקמן הרי בפירוש אמרינן דמיירי שהמים שזוחלין ע\"ג שפת השוקת. יש להן השקה עם מי מעין דמטהר בכ\"ש: ",
+            "ונ\"ל דהתנא נקט ג' אופני תערובות. דהיינו על קרקע שוה שבחצר. שלא התערבו ב' המימות ממש. רק נגעו זה בזה הכשירים והפסולין. או שהתערבו יחד בעוק'. דהיינו תערובות גמור. או התערבו יחד דרך המשכתן על מעלת המערה. אף דההמשכה היא רק ג\"ט בזקיפה. מהני. וקמ\"ל דבכל ג' מיני תערובות הנ\"ל. אזלינן בתר רובא. בין לקולא ובין לחומרא: ",
+            "ואין להקשות ל\"ל אם ידוע. הרי אפי' ספק נמי. דספק מים שאובין כשר (כפ\"ב מ\"ג). י\"ל התם היה בגומת המקוה חזקת מים כשירים בלי תערובות. ויש רק ספק אם נפלו לשם שאובין. והרי בכל ספק נפילה. אפי' בדאורייתא לא מחזקינן איסורא (כי\"ד קי\"א). רק בשאובין דרבנן אפי' ביש ודאי נפילה. כל שאפשר לומר שאני אומר. והי' כאן חזקת כשירה מקילינן. משא\"כ הכא לא היה בהגומא חזקת מים כשרים מעולם בלי תערובות. ודו\"ק (ועי' פ\"ב מ\"ה): ",
+            "וכן מוכח. דהרי לענין חטאת אמרינן (שבת צ\"ה ב') דבשניקב בכונס משקה נפסל לחטאת. והיינו לפע\"ד. משום דמיוחד לתת לתוכן מי חטאת שהן משקה. להכי סגי בשניקבו בכונס משקה. ובצמיד פתיל אמרינן (ספ\"ט דכלים) דיש חילוק בין שמיוחד לאוכלין. דאז שיעור נקיבתו כמוציא זית. ובמיוחד למשקין שיעור נקיבתו בכונס משקה. דבזה ובזה שוב אינו מציל באהל המת (ועי' לעיל פרה פ\"ה משנה ז'). וכן מוכח נמי מהרמב\"ם. דהרי (בפ\"ו מפרה ה\"ו) פסק דבניקב בכונס משקה נפסל לפרה. וכ\"כ כתב (בפכ\"ב מטו\"מ ה\"ג) דבניקב כמוציא זית או בכונס משקה. אינו מציל בצמיד פתיל. רק בנסתם הנקב. ובשניקב במוציא רימון אז אפי' נסתם הנקב לא מהני ליה. אבל רבינו בעצמו (בהלכות מקואות פ\"ו ה\"ג) פסק לענין מקוה. דבין שניקב מן הצד או בשולי הכלי לא נתבטל מתורת כלי עד שניקב כשפופרת הנוד. והיינו משום דלענין מקוה לא סגי בשנתבטל מהדבר שנתן ממנו להמקוה שם כלי ושאינו מקבל טומאה. דהרי אפי' אינו כלי ואין מקבל טומאה. כיון שיש לו בית קיבול תורת שאובין עליו. דהרי בריש פרקן אמרינן דאפי' כלי גללים וכלי אדמה שאינן מקבלין טומאה אפ\"ה כיון שיש לו בית קיבול מחשבו מים שבתוכו שאובין. אלמא דלענין פסול מקוה. לא בשאינו מקבל טומאה תליא רק בשאין לו בית קבול (ועי' רמב\"ם פ\"ו ופ\"י ופי\"ח מכלים): ",
+            "ולפ\"ז י\"ל דר\"י בן בתירא לא אתא לאשמעינן. דב\"ש וב\"ה פליגי בשיעור הנקב כדי לבטל מהשוקת שם כלי. אלא י\"ל דלבטל מינה שם כלי גם ב\"ש מודו דסגי בניקב כשפופרת הנוד. דאז ודאי נתבטלה מלהיות כלי. וגם אין לה אז תו בית קבול. בשניקב כן בשולים או סמוך לשולים. ורק לענין עירוב מקואות לחודא פליגי. ולפע\"ד הוכיח הש\"ס כן. דאי בביטול שם כלי פליגי. וכי ס\"ד דלב\"ש אף בשניקב בשוליה כשפופרת הנוד תחשב עוד כלי עם בית קיבול. רק דקשה דלמא לעולם בביטול כלי פליגי. רק דלב\"ש כיון שרק במחובר נתנקבה כשפופרת הנוד. עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובה. ואל תתמה דהרי מצינו גדולה מזו. דהרי פשוט דנקב כשפופרת הנוד שהוא כב' אצבעות חוזרות. אינו גדול כל כך כרוחב ביצה. כמו שיראה לעין. והשיעור כמוציא רימון. הרי הוא ודאי גדול מכביצה. כדמוכח מכלים (פי\"ז מ\"ה ו' ח'). דכל היותר גדול הזכירו תנא מקודם. והרי גם כשניקב במוציא רימון. שגדול הרבה משפופרת הנוד אפ\"ה אמרינן (בשבת דף צ\"ו א') דעדיין מחשב כלי להציל בצמיד פתיל עד שיפחת רובו. וא\"כ מכ\"ש שאפשר שפיר לומר דגם לב\"ש לענין שאובין. אם עכ\"פ נתנקב במחובר כשפופרת הנוד. אפ\"ה עדיין מחשב כלי עד שיפחת רובו. וי\"ל התם בשהנקב כרימון בדופן הכלי רחוק מהשולים. וכדמוכח מתוס' (שבת צ\"ה ב' ד\"ה ניקב). משא\"כ הכא הרי ע\"כ איירי בשהנקב בשפופרת הנוד בשולי הכלי או בדופנו סמוך לשולים. ובכה\"ג לא ס\"ד שיחשב עוד כלי לב\"ש. דאי\"ל דטעמייהו דב\"ש מדנסתם בקרקע. ליתא דא\"כ מה יועיל שנפחת רובו. הרי גם הפחת ההוא נסתם בקרקע. אע\"כ דסתימת קרקע רפויה אינה סתימה. א\"כ במוציא רימון נמי. אלא וודאי דלענין עירוב מקואות לבד פליגי: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות עכ\"פ היאך יהי' רשאי לטבול בהמים אחר שיצאו מהשוקת מדהושקו למי המעין שעל שפת השוקת. הרי הווייתן ע\"י טהרה בעינן. ומ\"ש שפת שוקת מטבלא שיש לה לזבז (לעיל פ\"ד מ\"ב). והרי שניהן מקבלין טומאה. י\"ל הרי כבר כתבנו שם (סי' ט\"ו) דבמעין או בשיש בהמים שהובאו מ\"ס מים כשרים. א\"צ שיהיו הווייתן ע\"י כלי שאין מקבל טומאה. וה\"נ מדבאין המים הללו ממעין. וע\"י השקה גם הן נדונין כמעין אין חוששין להווייתן בטהרה. וגם להיש חולקין שהבאנו שם. שאין מחלקין בכך. י\"ל דהכא בשוקת של אבן מיירי שאין מקבל טומאה. א\"נ דמיירי שהשוקת מחובר בקרקע. שגם בכה\"ג א\"צ הכשירו בהוויית המקוה. וכמ\"ש שם: ",
+            "ולהרמב\"ם ודעימיה דכולה שאובין רק מדרבנן פסול. קשה א\"כ מה זה נתינת טעם דקאמר תנא שהמעין מטהר בכ\"ש. הרי גם מי גשמים מ' סאה היו מטהרין בהשקה כשערה להשאובין. דאם לצרף ב' מקואות חסירי'. דשניהן פסולין מדאורייתא. אפ\"ה מהני בהשקה כשערה (כהרמב\"ם מקואות פ\"ח ה\"ז). מכ\"ש דמהני השקה כשערה בין מ' סאה מי גשמים למ' סאה שאובין דפסולין להרמב\"ם רק מדרבנן. ותו א\"כ למה נקט תנא דוקא מעין שהעבירו. ולא מ' סאה כשירין שהעבירן. ולא עוד אלא שגם הרמב\"ם בעצמו (מקואות פ\"ט ה\"ט) נקט ואתא כלשון המשנה ממש. וצ\"ל דלהרמב\"ם נקט תנא מעין דוקא. רק משום סיפא בהעבירו ע\"ג בריכה וכו'. לאשמעינן דאפ\"ה פסול לטבילת מים חיים. והנ\"ט דקאמר תנא שהמעין מטהר בכ\"ש. ר\"ל אפי' אין שם ממי המעין רק אותו כ\"ש שהעביר ע\"ג השפה. והשאר העביר כולו ע\"ג השוקת שנפסל. אפ\"ה הוכשרו היוצאים. משא\"כ במ' סאה מי גשמים בכה\"ג. לא היתה ההשקה שע\"ג שפה כ\"ש מהני. רק אם בשעת ההשקה היו נשארים ממעל להשוקת קודם שירדו להשוקת. מ' סאה מים כשירים. א\"נ י\"ל דבאמת במ' סאה מים כשירים נמי מהני השקה כשערה. כהשקה שבמעין. והא דנקט בהנ\"ט שהמעין מטהר. היינו רק מדאיירי מתני' במעין. דנקט כך משום סיפא וכדאמרן: ",
+            "ולרבינו ב\"י (טור יו\"ד ר\"א) מיירי במלאה כבר מי גשמים שאין מטהרין רק כשהמ' סאה שלה הן באשבורן. ואין להקשות לדבריו א\"כ ל\"ל דנקט בסיפא דפסול לזבים. דהיינו אחר שהפסיקו וחזר והמשיכו. הרי מיד ברישא כשהעבירו וקודם שהפסיקו. נמי הוה מצי למנקט דפסול לזבים. ותו ל\"ל למנקט כלל והפסיקו. הרי גם בלא הפסיקו פסול לזבים. מדמעורב במי גשמים שבבריכה. י\"ל כבר פי' רבינו ב\"י (בספרו כ\"מ מקואות פ\"ט ה\"ט) דלהרמב\"ם דס\"ל כן. ס\"ל נמי דמ\"ש והפסיקו. אין ר\"ל שהפסיק המעין מהבריכה. אלא ר\"ל שעיכב המי מעין שלא יצאו חוץ לבריכה. ולהכי דין הבריכה כמקוה לטהר רק באשבורן. ובחזר והמשיכו לקלח גם חוץ למעין. אז מטהר גם בזוחלין. ואפ\"ה פסול לזבים. מדמעורב עם מי גשמים. ואעפ\"כ מלת שהפסיקו וחזר והמשיכו הכל לשון זכר. משמע טפי דאבין מעין לשוקת קאי: ",
+            "ואין להקשות מ\"ש מלעיל (מ\"א) בהעבירו ע\"ג שפה כ\"ש דכשר חוצה לה לטהר גם בזוחלין (וכלעיל סי' ד'). ומ\"ש הכא. וכי גרע אחורי כלי מע\"ג שפה נ\"ל דודאי גרע וגרע. דהתם בשוקת שחיברו בקרקע מיירי. ותמהני על רבינו הש\"ך שלא העיר בזה דבר בענין מ\"ש שם (ר\"א סקל\"ה). עוד י\"ל דאחורי כלים גרע. שיש תוך כלי תחתיו. משא\"כ שפת כלי: ",
+            "ואין להקשות הרי לעיל (פ\"א מ\"ז) אמרינן דבכה\"ג שוה למקוה לטהר באשבורן. י\"ל התם מיירי שמי המעין לא הי' נמשך כלל בתחלה. והיינו מימיו מועטין דקאמר התם. ר\"ל עומדין. והיינו סיפא דהכא. אך קשה אדקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמעין. והרי בנוטפין שרבו על הזוחלין אמרי' (שבת סה\"ב) דמטהרין רק באשבורן. ויש מרבותינו תירצו דהא דקאמר התם דבשרבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן היינו בשירדו במקום שהתפשט זרם המעין. אז כולו דינו כנוטפין. והא דקאמר הכא דבריבה עליו והמשיכו דינו כמעין. היינו בשירדו הנוטפין במקום גומת המעין. ורצו רבותינו לכוון פי' זה בדברי הרמב\"ם בפירושו כאן. ובחבורו (מקואות פ\"ט הי\"א). ולכאור' הי' נ\"ל להוכיח כן ממשנתינו. מדקאמר ריבה עליו ולא קאמר ריבה עליהן משמע דמיירי דוקא בששפך השאובין על גוף המעין בעצמו. ששם הוא חשיבות המעין. ומבטלין לכל מים שבאו עליהן שם. אבל אם ריבה במקום רגלי הנדל. דהיינו במקום שהתפשטו זרמי המעין. אף דגם שאובין שהושקו למעין הוטהרו. עכ\"פ כיון שרבו מים אחרים על הזוחלין נפסל כל מי המעין ואינן מטהרין רק באשבורן. אבל אחר הדיוק היטב אין כאן גם נצוץ ראיה. דאם נדייק כן. א\"כ עכ\"פ הול\"ל והמשיכן. דהרי ודאי מהמשכת הענפים מיירי תנא אלא ודאי אין חילוק בין ששפך השאובין או שירדו הגשמים לתוך גומת המעין. ובין ששפכן במקום הענפים שבשפת הנחל. ואפ\"ה נקט ריבה עליו והמשיכו הכל לשון יחיד. משום דרגלי הנדל דקים. ובטלו לגבי המעין וכולן נקראין על שמו. וכן לענין דינא. בין ששפך השאובין כאן או כאן עכ\"פ כיון שגם מקודם כבר התפשטו והומשכו להלן רגלי הנדל. אע\"ג שע\"י ששפך לשם השאובין. התפשטו והתרחבו טפי. אפ\"ה דין כולם כמעין. וכן רבינו כ\"מ (מקואות פ\"ט הי\"א) מחי לה אמוחא לדברי האומרים שכוונת הרמב\"ם לחלק בין בשירדו במקום עיקר המעין. או במקום התפשטות מי המעין. והקשה על זה. דמ\"ש ממקוה מ' סאה ששפך לתוכה כל שאובין שבעולם. דכולן כשירים כהמקוה. אף שהתפשטו עי\"ז טפי ממעיקרא. א\"כ ה\"נ נימא במעין. דכששפך בתוכו שאובין בכל מקום כולן כשירין כהמעין. ואני בעניי לא הבנתי דברי רבינו. דנהי דשאובין שמחוברין לכשירין. הוכשרו גם הם. היינו רק מטעם זריעה. והו\"ל עי\"ז כתלוש שנטעו דמחשב כמחובר. ה\"נ נתבטל מהמים שם שאובין. והו\"ל כאילו לא נשאבו מעולם. אבל מנ\"ל לאסוקי להשאובין תרי דרגי דנימא דבהושקו שאובין למעין יהי' דינן כמי מעין ממש. והרי הנוטפין לא היו מי מעין מעולם. והרי ע\"כ גם רבינו כ\"מ צריך בעצמו לחלק כך כפי שהסביר הוא דברי הרמב\"ם. וע\"ש ודו\"ק. אולם רבינו ב\"י (בטור י\"ד סי' ר\"א ד' קע\"ט ע\"ג) כ' עוד בשם הר\"ן לתרץ קושיא זו שממשנתינו אעובדא דשמואל בסוגיא דשבת הנ\"ל. דהא דקאמר הכא הרי הוא כמו שהי'. היינו בלא התמשך זרם המעין טפי ממעיקרא ע\"י ששפך השאובין לתוכו. אז דינו כמעין. והא דקאמר התם בשבת דברבו הנוטפין על הזוחלין צריך אשבורן. היינו במקום שנתרחב ונתמשך השתא ע\"י הנוטפין. טפי ממעיקרא. והיינו נמי דקאמר לעיל (פ\"א מ\"ז) דשוה למעין ולמקוה. ר\"ל יש בו מקום ששוה למעין. ויש בו מקום ששוה למקוה (ועמ\"ש בס\"ד פ\"א סי' ל\"ז). וגם בזה אני בער ולא אדע היאך אפשר לומר כן. והרי משנתינו בפירוש אמרה ריבה עליו והמשיכו. ואיך נקמוה דמיירי בשלא הומשך ע\"י שריבהו. ותו לענין מה נקט תנא שהי' למעין זה רגלי נדל. וכי במעין שאין לו ענפים לא אפשר התפשטות או בלתי התפשטות. ותו בין לתירוץ קמא או בתרא שהבאנו. קשה כיון שנתערבו כל המים. ובהתערובות יש רוב שאובין. א\"כ מה לי ששפך השאובין במקום מוצא המעין או במקום התפשטותו. ומה לי שטבל במקומו שבתחלה או במקום שהתרחב השתא טפי ממעיקרא. בין כך ובין כך ניזל בתר רובא. וטובל רק בנוטפין שצריך אשבורן. והגם שבתוספתא מחלק בין שטובל במקום זה או זה. אפשר דס\"ל לתוספתא דאף בלח בלח אין בילה. אבל אנן הרי קיי\"ל (ר\"ה י\"ג ב') דבלח בלח יש בילה. להכי סתם תנא באמת ולא חילק בכך. ולולא יראתי שירוצצו רבותינו הענקים את מוח ננס כמוני. הוה אמינא דהאי ריבה עליו והמשיכו דקאמר תנא. לא שהיו השאובין מרובין מהמעין. וכסוגיא דשבת הנ\"ל. אלא ע\"י שהרבה המים. הומשכו טפי להלאה. והיינו עדות דר' צדוק בפרקן (מ\"ה). אחר כתבי כן. ששתי כמוצא שלל רב כאשר הראני ד' שגם רבינו מהרי\"ק פי' כן משנתינו. אלא שרבינו ב\"י (שם) דחה דבריו. וחס לאפטרוזא בר דנקא כמוני תולעת ולא איש. לפצות פה לענין דינא. מה שאינו מסכים עם דעת רבותינו נותני לחמנו ופת שחריתנו יום יום. ורק אני לפרש המשנה הקדושה עתה באתי. וכך דעת תלמיד תלמידם. אשר יסחבוהו צעירי הצאן. נוטה לומר דסתמא דמתני' משמע דאין שום חילוק בין בשפיכה ובין בטבילה בין מקום למקום. ומאן יהיב לן מעפרן של רבותינו הנ\"ל ונמלא לעיינן: ",
+            "כך כתב הרא\"ש כאן. וכך כתבו תוס' (ב\"ק ד\"ק ע\"ב ד\"ה אומר). וזהו דעת ריב\"ם שם. ואף לר\"ת שם. דס\"ל דדוקא בזוחל לתוכו בלי הפסק. לא אמרינן קמי קמי בטל. וא\"כ ע\"כ ר' צדוק מיירי בזחלו הנוטפין להנהר בלי הפסק. דאי בהפסק הרי גם בלא רבו אמרינן קמא קמא דמטי בטל. וא\"כ גם דיוקא דרבו נוטפין לא צריך לאשמעינן דפסול. דפשיטא דמדירדו בלי הפסק פסול. י\"ל דר' צדוק נקט רבו לדיוקא. הא מחצה על מחצה אסור. דאע\"ג דמצד הדין הו\"ל לאכשורי. דהרי בסוגיא (שבת ס\"ה ב') רק לרבוי נוטפין על הזוחלין חיישינן. אפ\"ה מדאי אפשר לצמצם בדבר לח אסור. כך כתב רבינו ב\"י בשם הראב\"ד (בטור י\"ד ר\"א ד' קע\"ט ד'). ואין להקשות עכ\"פ כולה כבר שמעינן מלעיל (פ\"א מ\"ז). דדוקא ברבו שאובין מטהר רק באשבורן. הא ברבו מי מעין מטהר אף בזוחלין. וכ\"ש כשהמיעוט הוא מי נוטפין כשירין מעיקרא. י\"ל דסד\"א דנגד נוטפין. אפי' רוב מי מעין א\"צ. א\"נ סד\"א דגם ברוב מעין אינו מטהר בזוחלין. ואפ\"ה נקט התם רבו שאובין לרבותא דסיפא. דאפ\"ה מטהר בכ\"ש קמ\"ל: ",
+            "ואע\"ג דמדכתיב מקוה מים יהי' טהור דרשינן (זבחים כ\"ה ב') דהוויית מקוה ע\"י טהרה בעינן. והרי הכא נתהווה כשרות המקוה ע\"י המקל שביד הטמא. י\"ל הכא ליכא למיחש למידי. דהרי המקל פשוטי כלי עץ שאין מקבל טומאה כלל אפי' מד\"ס. רק בעשוי לתשמיש אדם וגם לתשמיש כלים. כשולחן שאוכל עליו. וגם מניח כלים עליו. אז מקבל טומאה מד\"ס (כרמב\"ם רפ\"ד מכלים). והרי מקל אינו רק לתשמיש אדם. ואע\"ג שהזב אוחזו בידו. אפ\"ה אינו נטמא במדרס הזב. דמקל אינו נעשה מדרס כשנשען עליו. מדאינו עשוי להשען עליו. ורק לסיוע בהילוך (כשבת ס\"ו ב'). ואע\"ג דעכ\"פ ע\"י כח הזב נעשו המים אשבורן. ונמצא מתהווה כשרות המקוה ע\"י כח טמא. ואי\"ל דדוקא ע\"י גוף טמא בעצמו אסור להוות כשרות המקוה. אבל ע\"י כח טמא לית לן בה. ליתא. דהרי בכל דוכתא מצינו דכחו כגופו דמי. לא לבד לחומרא. כגון לאסור יין נסך (כע\"ז ד\"ס ע\"א). אלא אפי' להקל להתיר השחיטה (כחולין ט\"ז א'). ואפי' לענין רוצח (כסנהדרין ע\"ו ב'). מכ\"ש הכא לענין טבילה. ותו מי עדיף הכא מאילו סתם עובד כוכבים נקב שבחבית יין בברזא. שהיין אסור (כי\"ד קכ\"ד סכ\"ג). י\"ל הכא אפי' היה סותם הנקב באצבעו אין בכך כלום. דבשלמא ביין נסך משום מגע הוא דאסור. והרי נגע בהיין ע\"י המגופה. אבל הכא אינו אסור רק להוות המקוה ע\"י דבר טמא. אבל זה אינו רק מעכב מרוצת המים שפוסל המקוה. הא לא מחשב הוויית המקוה ע\"י דבר המקבל טומאה: ",
+            "כל זה פירשתי ע\"ד הר\"ש והר\"ב. אלא שרבותינו אלו פרשו נוטפין שעשאן זוחלין. דהיינו שהמקוה נפרץ מעצמה. ויצאו המים ממעל לשפתה ומקלחין לחוץ. ועי\"ז נעשו זוחלין. ועל זה יפה הקשה הרא\"ש. דא\"כ מעצמה נעשה זוחלין. והרי מדקאמר תנא שעשאן זוחלין. משמע שעשאן אדם זוחלין בידים. והגם כי אין נ\"מ לדינא בין שעשאן בכוונה או שנעשו מעצמן. עכ\"פ לישנא דמתני' לא משמע דאיירי בהכי. והגם שי\"ל דלהר\"ש הוה ק\"ל. אטו בשופטני עסקינן. שיפסול מקותו לעשותה זוחלין. ואח\"כ יהא נמלך להכשירה לעכב זחילתן. עכ\"פ קשה להתנא למה באמת נקט בעשאן בכוונה. ולכן נשמרתי בפירושי כדי לישב לישנא דמתני' על נכון. אמנם עוד כתבו רבותינו הנ\"ל. דאפי' זב וזבה דקאמר תנא. ר\"ל שהזב וזבה סתמו הנקב בגופן. ועל זה ק\"ל א\"כ מקל וקנה בכדי נקטה. דכ\"ש הוא מגוף זב וזבה והגם שי\"ל דלא זו אף זו קתני. עכ\"פ כיון דכל כח היתירא דת\"ק הוא מדאינו רק מעכב מרוצת המים שלא יבואו לכלל פסול. א\"כ למה נקט מקל וקנה שהן פשוטי כלי עץ. הו\"ל לאשמעינן רבותא טפי. דאפי' סתם הנקב עם כלי ב\"ק נמי שרי. וכשלהי פרקן. ולכאורה י\"ל דנקט מקל או קנה לרבותא דר' יוסי. דאע\"ג דאין מקבלין טומאה אפ\"ה כיון שהאדם האוחזן מקבל טומאה. והוא מעכב מרוצת המים פסלן. ונקט זב וזבה לרבותא דת\"ק. דאע\"ג שהן טמאין גמורים. והן סותמין הנקב בגופן הטמא. ומהווים כשרות המקוה. אפ\"ה מדמעכבין רק פסול המים כשר'. אלא דקשה א\"כ לשמעינן רבותא טפי אליבא דר' יוסי. דאפי' סתם אדם הנקב באבן או בגוש אדמה דלית בהו טומאה כלל. אפ\"ה כיון דמכח אדם המקבל טומאה נסתם. נפסל המקוה. ולכן גם בזה נטיתי בפירושי מדברי רבותינו. לומר דמיירי שהזב והזבה תחבו המקל במקום הנקב לסתמו. וכולה לרבותא דת\"ק נקט. והן אמת דהוה מצי למנקט שהזב וזבה סותמין הנקב בגופן. אלא דאין כאן רבותא בין שסותם הנקב בגופו או במקל ובהסיטו מעכב מרוצת המים. אלא שעדיין לא נתיישב יפה הלשון דקאמר ר' יוסי אין מזחילין בו. והיאך יהי' משמעותו אין רשאין לעכב זחילתו. ותו היכי ס\"ד דר' יוסי לומר דגם במעכב זחילה ע\"י דבר המקבל טומאה פסול. והרי בסוף פרקן אמרינן דמודים ב\"ש וב\"ה דגודר כלים וטובל. אלמא דעכבת הזחילה ע\"י דבר המקבל טומאה אינו מעכב לכ\"ע. ומ\"ש הר\"ב דמודים קאי רק שהכלים שגדר בהן לא הוטבלו. במחילת כבוד רבינו הרי מפורש במשנה דמודים שגודר וטובל: ",
+            "ובהא מיושב ג\"כ דלא הוה סגי לומר בקיצור ר' יוסי אוסר אלא משום דר' יוסי באמת במקל וקנה לא פליג. ורק אמלת אפי' דקאמר ר' יהודה פליג. והרואה יראה כמה שניתי גם בזה מדברי רבינו הגדול אור ישראל וקדושו הרמב\"ם זצוק\"ל. שהוא פי' דנקט זבה. לאשמעינן דאף שמלבד טומאה וטהרה. יש בה ג\"כ איסור ערוה לבעלה. ולאפרוח ערום כמוני החוס' תחת צל כנפי רבינו. דחיקא לי מלתא לפרש הכי. דהיכן מצינו חילוק בין טבילה לטומאה. לטבילה של איסור ערוה. ומ\"ש דאשמעינן תנא הכא הך רבותא ולא בשאר מקום דאהני טבילה. וגם בזה שניתי מדברי רבינו ז\"ל. שכתב דר' יוסי גם במזחיל במקל פליג. ומשום דמקל מקבל טומאה דרבנן עכ\"ל הטהור. אולם הך ניהו דינקותא דמרן. דהרי בפירוש אמרינן (כלים פי\"ז מט\"ז) דדוקא מקל שיש לו ב\"ק מקבל טומאה. ומאן א\"ל לר' יוסי דר' יהודה גם במקל שיש לו בית קבול מיקל. ותו הרי רבינו בכבודו ובעצמו בחיבורו (רפ\"ד מכלים) כתב דפשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מדרבנן רק כשהן מיוחדין לתשמישי אדם וכלים. אמנם לאשר אדונינו הרא\"ש בפירושו הכא. קלסיה להך פירושא דהרמב\"ם. לכן אני בעניי ילק פשט ויעף. הטרחתי את עצמי בידו יד כהה. בחוזק ננס שע\"ג ענק. בעודי עומד ומשמש לפני רבינו הרמב\"ם. לסלק מעליו כל ערעורי וטוען כדי לפרש דבריו יפה יפה. ולנקות דברי קדשו מכל פקפוק וזילולזו\"ז: ",
+            "ובתוס' חדשים כתב דהרמב\"ם ס\"ל דלהכי צריך מ' סאה משום דהגל זה אין דינו כמעין עכ\"ל הטהור. ובמח\"כ אי אפשר לומר כן. דא\"כ איך יתטהרו הטמאים הללו שלא טבלו בהגל באשבורן רק דרך נפילה וכלעיל. ותו דבש\"ע (י\"ד ר\"א ס\"ה) קאמר. ים דינו כמעין לטהר בזחילה. הלכך גל שנתלש וכו'. אלמא גל שנתלש דינו כמעין לטהר בזחילה. אע\"ג דלענין מ' סאה דינו כמקוה: ",
+            "כך נראה לפי ע\"ד פי' המשנה. אולם רבותינו הר\"ש והר\"ב פירשו דמיירי במעורבת למקוה שהיא מ' סאה. ומחוברין יחד בנקב כשפה\"נ. והם דברי התוספתא דמכילתן (רפ\"ה). שגם הרמב\"ם הביאה (פ\"ח ממקואות ה\"ב). וגם בש\"ע (ר\"א סנ\"ז) הובאה תוספתא זו. אולם לאישות בריה שאין לה עינים כמוני. דחיקא לי לומר דמשנתינו מיירי כהך דתוספתא בסמוכה למקוה. דמקוה מאן דכר שמה במשנתינו. אבל שני הדינין דמשנתינו ודתוספתא. אלו ואלו דברי אלקים חיים. והדין דין אמת. אלא הך דתוספתא שסמוך למקוה. מיירי שמחוברים יחד ע\"י נקב שבכותל שביניהן. להכי צריך שיהי' קלוח המים שמחברן כעובי חלל שפופרת הנוד (כי\"ד ר\"א נ\"ב). אבל משנתינו דמיירי שמושקים יחד בגלוי כל הגומות הקטנים שעל פני הבקעה. בכה\"ג סגי במושקים יחד ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. וכן פסקינן באמת (בי\"ד ר\"א סנ\"ד). וכבר ידענו מ\"ש רבותינו בעלי התוס' (חגיגה ד' כ\"א ב' ד\"ה כעוביה) דג' חלוקים יש בעירוב מקואות. (א) במעורבין דרך נקב שבכותל צריך קלוח שמערבן שיהי' בו עובי חלול שפופרת הנוד. (ב) ובמחוברין למעלה מהכותל. סגי ברוחב שפופרת הנוד על עובי קליפת השום. (ג) ובאין כותל מפסיק ביניהן. רק מחוברים יחד על קרקע שוה. סגי במחוברין בטופח ע\"מ להטפיח. ולפי דברי רבותינו אלה הוה סגי לן הכא במחוברין בטופח ע\"מ להטפיח. דהרי אין כותל מפסיק בין גומא לחבירתה. אלא דאנן קיי\"ל דלא מהני טופח ע\"מ להטפיח רק להכשיר שאובין דרבנן ע\"י השקתן למקוה. ואז אפי' בכרוחב שערה סגי (כי\"ד ר\"א סנ\"ג). וכ\"כ מהני לענין נט\"י. בנטל וחזר ונטל הנשאר מהיד שלא נטל בנטילה ראשונה. ועדיין הי' מנטילה הראשונה טופח ע\"מ להטפיח (כא\"ח קס\"ב ס\"ג). משום דגם נטילת ידים הוא רק מדרבנן. אבל לענין לצרף למ' סאה. שהוא מדאורייתא. אין לנו. ונ\"ל עוד. דמעורבת בבקעה דקאמר תנא. אחריצין ונעיצין נמי קאי. וקמ\"ל כל הני. אע\"ג דכל א' מימיו מועטין. אפ\"ה כיון דמעורבין כשפופרת הנוד מצטרפין. אלא דא\"כ צריך לגרוס המעורבי' בבקעה. מדקאי אכולה מילי דלעיל: ",
+            "ותו נ\"ל דמיירי שיש במקום שטובל מ' סאה מלבד המים שזוחלין בהקלוח בכל שפוע ההר שמחוברין להמים שטובל שם. ודלא כהר\"ב שכתב דכל המים שבחרדלית הן מ' סאה. דאי כדברי רבינו. היאך אמרינן דמודים שכשגודר בכלים טובל. והרי אין שם באותו מקום מ\"ס רק בצירוף המים שזוחלין בהקטפרוס. והרי הקטפרוס אינו חיבור (כספ\"ח דטהרות) וכך פסק הרמב\"ם (בהלכות מקואות פ\"ח ה\"ח). מיהו בתוספתא דמכילתן אמרינן בפירוש כהר\"ב. וצ\"ל דלב\"ש דוקא בטובל בקטפרוס אינו חיבור. ולא כשטובל במקום אשבורן: ",
+            "ומכאן נ\"ל ראיה ברורה ת\"ל דלא כי\"א שהבאנו לעיל סי' מ\"א ע\"ש. דהרי הכא ע\"כ מיירי שהמים של החרדלית מקלחין גם ממעל להכלים שגדר בהן. דאל\"כ מה אצטריך לאשמעינן. דלא עלתה טבילה להכלים שגדר בהן. הרי לא נתכסו במים. אע\"כ שהמים של חרדלית מקלחין גם ממעל להכלים. וא\"כ קשה היאך רשאי להטביל בצד הכלי לצד מעלה. הרי המים ההם זוחלין ממעל להכלים. ונמצא שטובל בזוחלין. אע\"כ צ\"ל דאע\"ג דבעליונת המים הן זוחלין. עכ\"פ כיון שבתחתיתן נשאר מ' סאה שאינן מקלחין. מדמעוכב הקלוח ע\"י גדר הכלים. לפיכך לית לן בה. הרי דמוכח דכשנשאר מ' סאה בלי הזוחלין כשירים. ודלא כהי\"א: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות אפי' אין ביניהן כשפופרת הנוד. הרי מין במינו אינו חוצץ. והיאך תחוץ הכא כלי בעד כלי. י\"ל הרי כתבו כבר רבותינו בעלי התוס' (סוכה ל\"ז א') דכל דלאו אורחא הכי גם מין במינו חוצץ. ולפי מ\"ש בס\"ד (זבחים פי\"ג סי' ל') דכל מין במינו אינו חוצץ. היינו דחשבינן להחוצץ כליתא. א\"כ בטבילה ליכא למימר הכי. דעכ\"פ נחשב הנטבל כמרוחק ממי המקוה. תדע דוכי ס\"ד דבהי' כלי עץ טמא תוך תיבת עץ מחומרת בחמר ובזפת. נימא דלהני טבילה לכלי הפנימי דמין במינו אינו חוצץ. ועי' מ\"ש בס\"ד לקמן (פ\"ח מ\"ז): ",
+            "כך נ\"ל פי' התוספתא. ועי' רבינו טו\"ז ורבינו ש\"ך י\"ד (ר\"א ס\"ט) ועוד שם (ר\"ב ס\"ו). ואין להקשות עכ\"פ מ\"ש מהך דפרה (פ\"ו מ\"ג). דהקידוש שבשוקת מועיל גם להמים שבטפי. אעפ\"י שפיו צר. ולא מחלקינן בין שפה הטפי לצד מעלה או למן הצד. י\"ל התם המים שבטפי ע\"י שמחוברין דרך פה הטפי להמים שבחוץ. להכי נחשבין כאילו הן בחוץ. דשדינן המועט בתר הרוב. ונתקדש עמו. משא\"כ הכא לא שדינן המים שבחוץ שהן מרובין למחשבינהו כאילו הן בפנים. עד שיהא החיבור שביניהן כשפופרת הנוד ודו\"ק: ",
+            "כך כתב רבא\"ו זצוק\"ל. אבל מה יענה רבינו. הרי לא נזכר במשנתינו שהי' בין השאובין להכשרים ג' טפחים שהוא שיעור המשכה (כי\"ד ר\"א סמ\"ה). ולפע\"ד פירושינו לא קשה מידי: ",
+            "וכתב הש\"ך (ר\"א ס\"ק ק\"כ) בשם הריב\"ש. דהא דהטובלין טהורין. מיירי דבשעה שטבל כל א'. המים שיצאו מכל מקוה לחבירתה. כבר חזרו למקומן. דאל\"כ הרי הו\"ל זוחלין. ואם המקואות מי גשמים לא עלתה להן טבילה. ולקטין חריך שקא אין דברים הללו מובנים. דאי בשחזרו המים למקומן. הרי חסר בשעת טבילה שיעור מ' סאה בכל מקוה. דהרי באין בכל א' רק כ' סאה מיירי. ואין לומר דהטופח ע\"מ להטפיח שנשאר בין מקוה לחבירתה אחר שחזר הקלוח. הוא מצרפן. ליתא דכבר בארנו לעיל (פ\"ה מ\"ה סי' נ\"ד) דטופח וכו' לא מהני רק לטהר שאובין. ולא לצרף ב' מקואות חסירות. ותו קשה הרי אפי' נתחברו המים שבאו מזה לזה בקלוח ממש לא היו נפסלין רק בשעה שמקלחין ובמקום שמקלחין. אבל אחר שנתחבר יחד. אף שמעמד המים ארוך מאוד. עכ\"פ כיון שעומדין בלי שטף לא מקרי זוחלין. תדע דוכי ס\"ד שכשהנוטפין מגשמים נתכנסו הרבה מהן בשיח ארוך או בבור שפיה רחב הרבה לא יחשב עי\"ז כאשבורן. והרי בפירוש אמרינן לעיל דטובלין בחריצין ובנעיצין (כספ\"ה). ול\"מ הי' נ\"ל דהא דנוטפין שהזחילן פסולין היינו רק בשעה שמזחילין והולכין בזרם למקום שלא היו שם בתחלה. כגון חרדלית ששוטף ויורד מההר לשפולי ההר שלא היו שם המים תחלה כסוף פרקן דלעיל. אבל אחר שנח ועומד במקומו מותר לטבול בו. ומסתבר שגם כשינשב הרוח ויתנענעו המים הנה והנה. גם זה לא מחשב זוחלין ומותר לטבול בהן באותה שעה. דאל\"כ טבילה בנוטפין היכי משכחת לה. דהרי כשירד אדם לתוך המים ויטבול בהן ודאי ע\"י תנועותיו יתנענעו המים ויחשבו זוחלין. והרי בפירוש אמרינן (ספ\"ז) דמוליך ומביא המים שבמקוה. כדי להטביל בו המחט שמונחת על מעלות המקוה. ולא אמרינן שע\"י תנועת המים הללו יחשב כמטביל בזוחלין. אלמא אף בשעה שזוחלין והולכין מותר לטבול בהן. והיינו מדכבר היו מים על מעלות המערה אלא שהיו רדודים ולא נתכסה בהן המחט. להכי אין תנועת המים שמצד לצד עושה אותן זוחלין. ואפשר עוד דהא דנוטפין אסורין בזוחלין. היינו בזוחלין מעצמן. והא דאמרינן לעיל (פ\"ה מ\"ה) נוטפין שעשאן זוחלין. היינו שעשה נקב בכותל המקוה. ועי\"ז זוחלין מעצמן. אבל כשאדם בכח דוחה המים הנה והנה זה לא מחשב זוחלין. ויהי' איך שיהי'. עכ\"פ אפי' בשעה שמזחיל והולך הזרם. רשאי לטבול במקום שנח. וכדתנינן בפירוש (ספ\"ה) ושוין שגודר בכלים וכו'. וא\"כ במשנתינו פשיטא שמותר לטבול בהמקוה אפי' בשעה שמשיקין המקואות זה לזה. דהרי אינו טובל במקום ההשקה. וגם שם דוקא בשעה שהושקו זה לזה אסור לטבול שם. אבל כיון דרגע אחר שהומשכו. המים עומדין בלי שטף זרם. הוטהרו כולן. ולמה הצריכו רבותינו שיחזרו המים למקומן וצ\"ע: ",
+            "ובזה יובן מימרא דר\"י א\"ר (מכות ד' ד' א') דקאמר חבית שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה. דחיישינן שמא נשארו שם ג' לוגין במקום א'. וקשה ממ\"נ היכי איירי. אי בנשפך החבית לתוך הים. קשה מי גרע ים הגדול ממקוה קטנה שמחזקת רק מ' סאה. דאפי' נפלו לתוכה כל שאובין שבעולם לא נפסלה (כי\"ד ר\"א סט\"ו). ואי שהושבה החבית המלאה שאובין באמצע הים. ומי הים עוברים על גדות החבית. מאי ארי' מלאה שאובין. אפי' הושבה לשם ריקה. ונתמלאה ממי הים. נמי פסולה לטבול שם. משום טובל ע\"ג כלי. וכשידה במשנתינו (וי\"ד סי' ר\"א ס\"ח). וא\"א לנו לומר אלא דסוגיא דהתם מיירי שהחבית ניקב כשפופרת הנוד דמהני בסיפא מדהיתה השידה ריקה. אבל התם שהחבית מלאה שאובין חיישינן שנשארו ג' לוגין מהן תוך חלול החבית. ואחר שטבל באו עליו. ואע\"ג שהושקו. אין השקה מהני למים שבכלי להכשירן לטבילה (כרפ\"ה). ואת\"ל דאכתי קשה למאי דקאמר התם. וה\"מ בים הגדול דקוו וקיימו. אבל בשאר נהרות לא חיישינן. ואמאי והרי עכ\"פ דופני החבית מקיפין השאובין. והרי ברפ\"ה דרדיפי מי המעין ואפ\"ה פסול לטבול בתוכו. י\"ל התם השוקת שלם ואין טובלין תוך כלי (ועי' טבו\"י פ\"ב מ\"ו): ",
+            "ונ\"ל דמדקאמר מעלן כדרכו. משמע דאף אם אחר שניתק כל הכלי מהמקוה. יצאו ממנו מים בשעת ההעלאה ונתערבו במקוה לא נפסלה המקוה מהן. דלא דמי לסגוס (פ\"ז מ\"ו וי\"ד ר\"א סס\"ג) דאמרינן דלאחר שניתק כולו מהמקוה. המים שבתוכו שאובין. די\"ל דהתם אין נקבי הסגוס מפולשין בשוה. והמים נחים על המוך שבאמצע הסגוס. לפיכך הו\"ל שאובין. משא\"כ הכא בסל וקופה. המים שבחללן אין נחין על שום דבר. והן מחוברין למים שמקלחין ויוצאין ונוגעין להמקוה. כשירין (עש\"ך ר\"א ס\"ק מ\"ו). וכדברינו משמע נמי לשון רבינו ב\"י (סי' ר\"א סס\"ג) וע\"ש: ",
+            "ותמוה מאד. הרי כשפופרת הנוד שבין החדודים הוא טפי ממוציא זית. וכדמוכח מלעיל (סי' כ\"ד). והרי אמרינן (כלים פ\"ד מ\"ג) דכשיש בין החדודים כמוציא זית אין כנגדו מטמא באור. ואי\"ל דהא דקאמר התם אין כנגדן מטמא באויר. היינו רק בהאויר שבין החדוד לחבירו. ליתא. דהרי הרמב\"ם (פי\"ט דכלים הי\"ב) קאמר בפירוש דהיינו כנגד החדוד ממש. וצריך לדחוק דהכא מיירי שאין רווח בין עוקץ לחבירו כמוציא זית. ואפ\"ה מחשבו מים שבתוכו כמחוברין למקוה. מדיש עוקצין ורווחים רבים. ודמי קצת לשק וקופה לעיל: ",
+            "ותמוה מאד אטו בשופטני עסקינן שיעמיד התנור במקום שיכסוהו המים. והלא ימוק (כתענית י\"ט א'). ואת\"ל שהועמד שם ואח\"כ יצא ובקע לתוכו מעין. והיה עומד התנור בעמק צר. ולכן כשרבו מי המעין. נתכסה במים אשר צפו על ראשו. עכ\"פ קשה. כיון שהמים צפו על גביו א\"כ גם סביבו המים עמוקים יותר מקומת איש. והי' יכול לטבול בהמים שסביב להתנור מבחוץ. ומי פתי יסור הנה לזחול תחת המים לתוך התנור דרך הפה שבכותל התנור כדי לטבול תוך התנור. ולא יטבול מחוץ להתנור. ותו למה צריך שיצופו המים ממעל להתנור כשיעור רום ידיו. הרי אפי' אם רק שוין עם גגו של תנור סגי. דהרי כשהנטבל יצא מהתנור. מיד יבוא לתוך המים שסביב להתנור. ושם יהי' טבילה גם להידים. ונ\"ל דמיירי שהתנור הועמד תחת שפוע ההר ואח\"כ נבקע מעין בראש ההר. ונפרץ וירדו המים לתוך התנור דרך פה התנור. ונתמלא התנור מהמים. ומה\"ט ירד לטבול בתוכו. ולא סביבו מבחוץ. מדהיו המים שחוץ לתנור מרודדין: ",
+            "והא דאמרינן (גיטין ט\"ז א') דטופח ע\"מ להטפיח הוה חיבור היינו דרק חיבור מחשב. כגון מ' סאה שאובין שמחוברין לכשירין ע\"י טופח ע\"מ להטפיח. הוכשר השאוב ע\"י השקה זו. אבל שיחשבו מצורפין. בעי כשפופרת הנוד (הר\"ש). והא דצריך תנא לסמן הנקב בב' סימנים. בשפופרת ובב' אצבעות. נ\"ל דלא הוה סגי ליה לתנא למנקט שיעור של ב' אצבעות לחוד. משום דאע\"ג דשיעור אצבע דנקט תנא בכל דוכתא היינו האגודל של אדם בינוני. שהוא ד' בטפח (כמנחות מ\"א א'). אפ\"ה כאן אינו כך רק ב' אצבעות שסמוך לאגודל. כמבואר בתוספת'. להכי אצטריך תנא למנקט נמי שפופרת. מיהו מדיש שפופרת רחב או קטן יותר מזה. להכי צריך למנקט נמי שיעור האצבעות. דהיינו שלאדם בינוני. שאין שפופרת הנוד רחב יותר מזה: ",
+            "כך כתב הר\"ב. וכן מוכח נמי לישנא דמתני'. דהרי גם על ספק שיעור של הנך. אמרינן טעמא מפני שהן של תורה. ונ\"ל טעמא דמלתא. דבשלמא הנך ספיקות דפ\"ד דטהרות. אע\"ג שמן התורה טהורין. אפ\"ה יש חשש שיש שם טומאה דאורייתא. אבל בנגע בהנך דמשנתינו. ומסופק אם הי' בהן כשיעור. אי אמרת דשיעורין דרבנן. א\"כ מדאורייתא לא הי' טמא רק בנגע במת שלם. או בעצם שלם ממת. או בנבילה ושרץ מת שלמין. ורק רבנן גזרו דגם בנגע בשיעור טומאה מהן שיטמא. א\"כ בנגע בספק שיעור. אין כאן חשש טומאה דאורייתא כלל: ",
+            "ואל תתמה הרי בהן עצמן מותר לטבול (כי\"ד ר\"א סל\"ג). והיאך ימעטו שיעור שפופרת הנוד. והא חשובים כמים. י\"ל פחות כזית ממת יוכיח. דהוא ממין המטמא באהל. ואפ\"ה ממעט הפותח טפח שבין בית לבית ע\"י רובע עצמות (כאהלות פי\"ג מ\"ה). הרי דאפי' לקולא אמרינן דאע\"ג דשניהן ממין המטמא באהל. עכ\"פ מדאינו מינו ממש ממעט על ידו. מכ\"ש הכא דנימא לחומרא. דאע\"ג דשניהן מין מים הכשירים לטבילה. עכ\"פ מדאינן מין א' ממש ממעטין זה על זה. ואשכחגן נמי מילי דהוא עצמו פסול. ואפ\"ה אצטרופי מצטרף (כסוכה י\"ט ב'). ועוד נ\"ל דאע\"ג דרשאי לטבול בהן. היינו רק אחר שרסקן. דלא גרע משלג ואינך דחשיב התם (ר\"א ס\"ל) דכשירין לטבול בהן. ואפ\"ה י\"א דזהו רק אחר שרסקן. ולהכי הנך הכא שלא רסקן עדיין. לא מחשבו כמים וממעטין השפופרת הנוד: ",
+            "כך כתבו רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ונ\"ל טעם רבותינו. דמאחר שהושקו פעם א'. הרי יש כאן חזקה דמעיקרא ומהיכא תיתי' נחזיק ריעותא. ולא גרע ממקוה שהוחזקה שיש בה מ' סאה. דלא חיישינן שמא נתמעטו בשעה שטובל. ורק במדד השתא ומצאה חסירה (כפ\"ב מ\"ב). ורק לא הבנתי מה ניהו קרוב ומה ניהו רחוק. וטפי הוה מיושב בלשון בשיאמר משיקין הקרוב מהרחוק. דהיינו כשיש מים פסולין קרובים למושב אדם הטובל. והכשרים רחוקים ממנו. וטריחא ליה מלתא למיזל כל עת שיטמא לטבול במקום הרחוק. משיק הקרוב הפסול. מהרחוק הכשר. ולפי שיטת רבותינו דס\"ל דצריך שלא תופסק ההשקה. הי' נ\"ל לפי מ\"ש לעיל (פ\"א מ\"ד) דהרחוקים מעיר ודרך טהורים. והקרובים טמאין. א\"כ י\"ל דהכי קאמר הכא. שאם יש לו מקוה פחותה ממ' סאה שהיא רחוקה מעיר ודרך. מותר להשיק' מקרובה שהוא מ' סאה. שא\"א שנטמאת אע\"ג שהיא קרובה. דהרי מחזקת מ' סאה. ולא חיישינן שמא בשעת טבילה תופסק ההשקה. דהרי אפי' תופסק. אפ\"ה ישאר הרחוק בטהרתו. וא\"כ אין כאן חשש רק שמא כשיופסק לא יהי' מ' סאה בשעת טבילה בהרחוק. והרי נגד זה יש חזקה דמעיקרא. שהי' כבר מ' סאה כשהושקו יחד. דדוקא במקוה שנמדד ונמצאת חסירה לפנינו. מטמאין כל הנטבלין בה למפרע (כלעיל פ\"ב מ\"ב). משא\"כ הכא. הרי אין ריעותא לפנינו דמי יודע אם הופסקה ההשקה. אבל אין משיקין קרובה מרחוקה. ר\"ל אם יש כאן מקוה פחותה ממ' סאה שקרובה לעיר ודרך. שיש בה חזקת טומאה. אסור להשיקה ממקוה שלימה רחוקה. דאע\"ג דאחר שהושקו. ליכא למיחש שהופסקה והרי אינה מ' סאה. מדאיכא חזקת שלימה. עכ\"פ מדיש לכל קרובה חזקת טומאה. חיישינן ודאי שמא הופסקו ונטמא'. דאע\"ג דאיכא חזקה דמעיקרא של המקוה. הרי איכא כנגדה חזקת הטומאה של הטובל. וגם חזקת רוב טמאין שבעולם שוודאי טימאו המים. ואע\"ג דאיכא ספק ספיקא. שמא לא הופסק ושמא לא נטמא הרי גם בספק ספיקא לא מפקינן לודאי טמא בטבילתו מחזקה דמעיקרא (כפ\"ב מ\"ב). אבל אי\"ל דה\"ק אין חוששין שמא בשעה שמשיק הופסק השקתו רחוק ממעמדו. ולא הושק כלל. ליתא דאם אפשר לחוש כן. מהיכא תיתי באמת לא ניחש. הרי יש כאן חזקת פסול. מחסרון מ' סאה. או משאובין. דאף דספק מים שאובין כשר (וכלעיל פ\"ב מ\"ג). וכ\"כ שם משנה ה'. התם שאני דהי' חזקת כשרות להמים. משא\"כ הכא דהמים ודאי שאובין היו מה\"ת נכשירם מספק. והרי רק להרמב\"ם כולה שאובין כשר מדאורייתא (כי\"ד ר\"א ס\"ג) אבל אנן קיי\"ל כרוב הפוסקים שחולקין עליו. וא\"כ ספיקא דאורייתא היא ולחומרא. אמנם כל זה לדברי רבותינו. דמצרכו שלא תופסק ההשקה. אבל מלבד שבכל זאת אין הדעת מתישבת בפירושינו הנ\"ל במשנה. קשיא נמי בלא זה דמעיקרא דדינא פירכא. דהרי כולה מתני' רק בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים מיירי. דסגי גבייהו בהשקה כשערה. אבל בהשקה שבין חסר לשלם. הי' צריך השקה כשפופרת הנוד (כש\"ך ר\"א ס\"ק קי\"ד). וא\"כ אם בהשקה שבין חסר למלא דחמיר דצריך כשפופרת הנוד. אפ\"ה כשהושקו פעם א'. אף שאח\"כ הופסק השקתו הי' ס\"ד להכשיר שניהן לולא הטעם שהרי חסר לפניך השתא (כרבינו טו\"ז וש\"ך ר\"א ס\"ק קי\"א). מכ\"ש בשאובין מ' סאה שהושקו לכשירים. דקילא השקתן דסגי להו בהושקו כשערה. אף שהופסק ההישק אח\"כ הו\"ל להכשיר. וכן פסקינן באמת (י\"ד ר\"א סנ\"ב). דשאובין אחר שהושקו. אף שהופסק השקתן נשארו בכשרותן. ואי\"ל דרבותינו המפרשים הנ\"ל פליגי אטור. וס\"ל אדרבה דגם בשאובין שהושקו. די לן שנקל בהן שיהי' סגי בהשקה כשערה כל זמן שהן מושקין. אבל לא כשנפסק השקה הדקה כזו. ליתא דכיון שכבר נסתלק מהן שם שאובין כשהושקו. איך ע\"י שיופסק ההשקה שלהן. יחזור לחול עליהן שם שאובין. הרי פנים חדשות באו לכאן. וכלא נשאבו מעולם נחשבו כשהושקו. גם אי\"ל דבאמת כך כוונת רבותינו. דמה\"ט אין חוששין שהופסקו. משום שגם אם באמת אירע כך שהופסקו. אפ\"ה כשירים. ליתא דל\"ל א\"כ דנקט כלל רחוק וקרוב. דליכא רק ספק הופסק. טכי הו\"ל למנקט דאפי' ודאי הופסק השקתן אפ\"ה נשארו בכשרותן. ומטעמא דאמרן. ותו ק\"ל למה נקט דמשיק רחוק מקרוב. דהיינו שהשאוב רחוק מאדם הטובל. איפכא הול\"ל הקרוב מהרחוק. דהרי מסתמא טובל בהשאוב הקרוב לו. או טפי הול\"ל שמשיק ב' מקואות שרחוקות זה מזה. והגם שלפי פירושינו הנ\"ל במלת רחוק וקרוב מלעיל (פ\"א מ\"ד) הי' אפשר לישב קצת קושיא זו. אעפ\"כ לא יצאנו מן הדוחק מכל וכל. ולכן אמרתי אעניד עטרות לי דברי עטרת ראשי אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. כפי שהבאתי בפנים. ועטרת בנים אבותם: ",
+            "ויאמר הסריס הן אני עץ יבש. כי כל דברי רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב במשנה ח' בבבא זו הם כדברי ספר החתום לפני. וגם דברי מהר\"ם שהביא רבינו תויו\"ט. הם כולם לעני בדעת כמוני אפרוח שלא נפתחו עיניו כולם כאגרתא דלא מפרשא. ולמה לי להאריך למנותם א' לא' ולהראות כל הגמגומים שבהם באצבע. והם כולם דברים הנראים לעין לכל מאן דבעי סמא דחיי. דלא להוי משנתו בפומיה כגמרא גמור זמורתא תהא. ובפרט מ\"ש רבינו תוי\"ט בשם מהר\"ם. הלשון משובש ומבולבל מאד עד שלא יובן כלל. וכפי הנראה ה\"ק. משום דלפעמים ראש העליון של הסילון מונח נמוך מאד. דהיינו תוך מי המקוה העליון. ועי\"ז ישטפו מי מקוה העליונה ממעל להסילון. ולא יושקו להמקוה התחתונה. לכן מיעצו התנא שיניח ידו תחת העליון של הסילון. כדי שלא יזובו מימי מקוה העליונה רק לתוך פה העליון של הסילון. ולא ממעל להסילון. עד כאן תוכן דבריו. ואין אלו אלא דברי תימה. דאם גם ישטפו המים ממעל לראש הסילון. א\"כ יהי' ודאי פה הסילון מונח כנגד המים שבמקוה העליונה ממש. וודאי ישטפו ג\"כ לתוך פה הסילון. וירדו ויושקעו במים התחתונים. ותו א\"כ למה נקט מניח ידו. הול\"ל מגביה ראש העליון של סילון. ויהי' הגבהה זו ע\"י מה שירצה. ע\"י אבן או בול עץ או גוש עפר וכדומה. ותו וכי פשוט כל כך שיהי' לעולם ראש העליון של סילון מונח נמוך מאד תוך המים. עד שצריך תנא ליעצו מסתמא האיך יעשה שלא ישטפו המים ממעל להסילון להלאה. וזה יהי' ע\"י שיגביה פה העליון של הסילון ע\"י שיניח ידו תחת ראש הסילון. והרי בלי לימוד התנא כל ערום יעשה בדעת פשוט לידע זה מעצמו. ומהר\"ב בפירושו כאן נראה. דמה דקאמר תנא כאן מניח ידו תחתיו. ה\"פ מניח ידו על פה התחתון של הסילון. עד שיתמלא כל הסילון מים מהשאובין. שבאין בתוכו ממקוה העליונה. ואח\"כ מסיר ידו ויושקו. עד כאן תוכן דבריו. ומבואר כוונתו. דלהכי בעי הר\"ב שיתמלא כל חלול הסילון מים קודם השקה. מדמצריך שיושקו כשפופרת הנוד. וכן כתב הרא\"ש כאן בפירושו בפירוש. ואני בער ולא אדע א\"כ במה נפרנס מה דמסיים במשנתינו ומשיקו כשערה ודיו. והן אמת דלכאורה נראה מפי' הרא\"ש. דבתחלה צריך שיושקו כשפופרת הנוד. ואח\"כ סגי כשנשארו מושקים יחד כשערה. אבל פשטות לישנא דמתני' לא משמע כן. וכן בשולחן הטהור (ר\"א סנ\"ג) אמרינן בפירוש דסגי בשיושקו בתחלה כשערה. אף שיופסק אח\"כ לגמרי סגי. ולכאורה הי' נ\"ל דה\"פ. דאע\"ג דמתני' ודאי איירי שהעליונה שירצה להכשירה היא מקוה של מ' סאה שאובין. דאילו היתה חסירה. היאך אפשר שתוכשר העליונה כשתושק כשערה. וכדמסיק. הרי צריכה השקה כשפופרת הנוד. אע\"כ שהעליונה מ' סאה שאובין. ולהכי סגי לה בהשקה כשערה. דבשאובין שהן רק מדרבנן (כב\"ב ד' ס\"ו א') הקילו. מה שלא הקילו כן בצירוף חסירה. ואפ\"ה לענין קטפרוס שאינו חיבור בין לקולא בין לחומרא בכל מילי (כספ\"ח דטהרות). להכי גם בשאובין ראו חכמים להחמיר שלא תועיל השקה בקטפרוס. והשתא הרי הכא שמקוה א' למטה וא' למעלה. ורצה להשיקן ע\"י הסילון. ע\"כ שיהי' ההשקה בקטפרוס. להכי קאמר התנא שיניח ידו תחת ראש התחתון של הסילון. אי סגי בהכי שלא יזובו עוד המים בקטפרוס. וכגון שאין מדרון ההר שבין מקוה העליונה להתחתונה. בשפוע מאד. וע\"י הנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון. ישתווה המדרון. וה\"ה אם המדרון שבין מקוה העליונה להתחתונה רב. עד שלא יהי' די בהנחת היד תחת ראש התחתון של הסילון עד כדי להשוות השפוע. יגביה ראש התחתון של הסילון ע\"י אבן או בול עץ גבוה. עד שיהי' עי\"ז הנחת הסילון בשוה. רק נקט מניח ידו. דקמ\"ל דאם סגי להשוות הנחת הסילון. ע\"י שיגביה ראש התחתון של הסילון כשיניח ידו תחתיה. נמי שרי. אף שגוף האדם מקבל טומאה. לא אמרינן הוויית מקוה ע\"י טהרה בעינן (כזבחים כ\"ה ב'). דהכא בהשקה. לא חיישינן בהכי. ועוד דהכא שאני. דאינו אלא מונע פסולו שלא ירדו בקטפרוס (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ה מ\"ה). אלא דק\"ל הרי בב' מקואות הללו. יהי' פני העליון של מי מקוה התחתונה. על כרחך הם נמוכים מפני העליון של מי מקוה העליונה. וא\"כ מה יועיל שיגביה ראש התחתון של הסילון כדי שיהא הסילון מונח בשוה. הרי עי\"ז יגביה פה התחתון של הסילון. וירחיקנה מפני העליון של מי מקוה התחתונה. ועל כרחך סוף כל סוף יזובו המים מפה התחתון של הסילון לתוך מי מקוה התחתונה ע\"י ניצוק דאינו חיבור. וגרע טפי וטפי מקטפרוס (כתוס' גיטין ט\"ז א' ד\"ה הניצוק). ולכן פירשתי בפנים כפי אשר חנני ד' בחסדיו הרבים: ",
+            "ואע\"ג שרבינו ב\"י (ר\"א סמ\"ד) הביא בשם הרא\"ש במזחיל מים למקוה ע\"י דף. צריך להסיר ידו מהדף בשעה שזוחלין המים עליו למקוה. ומ\"ש הכא באוחז הסילון מהתם באוחז הדף. י\"ל התם הרי כבר כתב הש\"ך שם דמיירי באי אפשר שירדו המים למקוה. אם לא ע\"י הדף. אז אסור שיהי' ע\"י דבר המקבל טומאה. אבל הכא שב' המקואות במדרון ההר. שגם בלי הסילון וגם בלי הנחת ידו תחת קצה התחתון שלו. ירדו המים למטה. כשיזחילו ע\"ג קרקע. רק שירא שעי\"ז ירדו בשפע למטה. ויחסרו שיעור מ' סאה בהעליונה. ואם יזחיל ע\"ג קרקע רק כשערה. יבלע בקרקע ולא יגיעו למטה בהשקה. לכן הוצרך ליקח סילון ממין שלא יבלע בו ההשקה. ומדהוצרך ליקח סילון צריך נמי לתומכו בידו שלא יטה למן הצד. ויהי' עי\"ז תקנתו בסילון קלקלתו. להכי כל כה\"ג לא מחשב תמיכת ידו כמכשיר בה המקוה [אף אם לא נחלק בין השקה להשלמת המקוה]. כיון דגם בלי הסילון ותמיכת ידיו תחתיה היה אפשר שיוכשרו המים השאובין שבמקוה העליונה. רק שהיו נחסרים אז מכשיעור. כל כה\"ג לא גרע מגודר מים שבחרדלית לעיל (ספ\"ה) דשרינן מה\"ט. מדאינו רק מעכב הזחילה. ומינה למדנו שם במשנה ה'. דגם הזב וזבה מותרים לסתום הנקב במקל. שלא יהיו הנוטפין זוחלין. אע\"ג דבהנך תרתי דיני מעכב הפסול שרי. מכ\"ש הכא שגם הפסול אינו מעכב. שהרי גם בלא זה הי' יורד למטה. והי' העליונה כשירה. ובזה מתורץ קושיית רבינו ב\"י בפירושו על הטור (ר\"א ד' קפ\"ט ב'). שהקשה דברי הטור אהדדי. דהכא כתב כדעת הרא\"ש שלא יאחז הדף בידו בשעה שמזחיל עליו למקוה. ולעיל (ד' קפ\"ג א') כ' כדעת הרמב\"ם. בדין נוטפין שעשאן זוחלין ע\"י קנה או מקל שיעמיד כדי שיזחילו ולא יטפו. והרי מזחילן ע\"י דבר המקבל טומאה. ולפע\"ד לא קשה מידי. דהרי בלא זה היו נוטפין למטה והיו כשירים. רק שע\"י המקל יהיו זוחלין. ויהיו כשרים טפי. ולהכי לא הו\"ל כהוויית המקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. א\"נ נ\"ל דמ\"ש המשנה ומניח ידו תחתיו. אין הכוונה שיאחז הסילון. אלא ר\"ל משום דלפעמים אף שיניח ראש סילון א' על פני העליונה. וראשה השני על פני מים התחתונים. אעפ\"כ לא יושקו תתתונים מהעליונים. והיינו משום שלא ירדו המים מהעליונים לתוך הסילון בהשפעה. ויצאו רק טיף טיף. והרי אנן השקה ע\"י קלוח בעינן. להכי קאמר מניח ידו תחתיו. ר\"ל מניח ידו על פה תחתון של הסילון עד שיתכנסו בתוך הסילון מים הרבה כשיעור שיתחברו ויושקו יחד עליונים ותחתונים בקלוח. ואפשר לדחוק דזה כוונת הר\"ב: ",
+            "ולפ\"ז גם קטפרוס אינו חיבור בין מקוה חסירה לשלימה. כשהחסירה למעלה מדהוא פסול דאורייתא. וכן מוכח מלקמן (פ\"ז מ\"ו) דקיי\"ל כחכמים התם (ר\"א סס\"ב). ואע\"ג דיש לחלק. דדוקא ב' מקואות חסירות לא מהני בהו קטפרוס לצרף. אבל מ\"מ מהני בין שלימה לחסירה. והיינו משום דא\"צ לצרפן רק לחברן. אפ\"ה נ\"ל כיון דמ' סאה דמקוה דאורייתא היא. אין לחלק בהכי (ועי' לעיל פ\"ג מ\"ב ורבינו תוי\"ט שם). ונ\"ל עוד דהא דנקט תנא הנך ב' מלות עד שיתמלאו ו ד י ו. לא קאי מלת דיו אשיעור ההשקה. ולומר שא\"צ שתהי' ההשקה רחבה יותר מכשערה. ליתא. דהרי זה מפורש יוצא מפי התנא דסגי בכשערה אלא אתא לאשמעינן במלת ודיו אהמשך זמן ההשקה. דא\"צ שישארו בהשקתן לעולם. רק אחר שהושקו רגע כשערה דיו. ואפי' יסיר אח\"כ הסילון ותופסק ההשקה. כבר הוכשר'. וחילי דאם בהשקה שבין חסר למלא שהוא דאורייתא. אפ\"ה ס\"ד דמהני ההשקה אפי' הופסק אח\"כ. לולא הטעם שהרי חסר לפניך. והו\"ל מקוה שלימה שנחסרה (כרבינו ט\"ז וש\"ך ס\"ק ק\"ל). א\"כ כ\"ש הכא שהשאובין מ' סאה כבר הוכשרו ע\"י השקה. והרי נתבטל מהמים שם פסול. ולפיכך אפי' הופסק ההשקה אח\"כ. מהיכא נייתי להן השתא שם פסול שאובין בעולם: ",
+            "ונ\"ל דמהכא מוכח דלא כדעת חכמי מערב שהביא הרמב\"ם דבריהם (פ\"ד דמקואות ה\"ט). דמקוה שהיא מ' סאה שהומשכו כולן כשירים. ואם כדבריהם ל\"ל הכא המקוה שלמעלה שפותק לשם השאובין. הרי בלא זה יכול להמשיך המ' סאה שאובין כשישפכם למעלה ע\"ג מדרון ההר עד שירדו למקוה התחתונה ודוחק לומר דמיירי שהקרקע שבכל מדרון ההר היא אבניית. וס\"ל כי\"א שהביא הרמ\"א (ר\"א סמ\"ו). דהמשכה צריכה שתהי' ע\"ג קרקע שראוי לבלוע. דמה יענו רבותינו ביום שידובר בם (פ\"ד מ\"ד). והרי סתם חצר הוא קרקע הראוי לבלוע. ואפ\"ה בהרוב מהפסול פסול. אלא ודאי דוקא כשיש רוב כשירים מותר להשלים השיעור ע\"י המשכת שאובין (כי\"ד ר\"א סמ\"ד). והא דקאמר ר' יוחנן (תמורה י\"ב ב') שאובה שהמשיכוה כולה כשירה. נ\"ל דמלת כולה. ר\"ל דוקא כשהשאובין עשוה להמקוה כולה. דהיינו שהשאובין השלימו השיעור לבסוף. שכבר היו רוב כשירים בבור. הא בירדו רוב הכשירים לבסוף לתוך מיעוט השאובין שקדמו בבור. אפי' הומשכו השאובין נפסל' המקוה (כרמ\"א ר\"א סמ\"ד). מיהו ראייתי הנ\"ל יש לדחות קצת. די\"ל דלהכי נקט שהי' מקוה למעלה. לאשמעינן דאפ\"ה גם המקוה העליונה כשירה. ולא אמרינן שמים האחרונים דחו את הראשונים. ונמצא שהעליונה כולה שאובין (כי\"ד ר\"א סכ\"ב): ",
+            "כך נלפע\"ד כוונת פלוגתתם לפי פי' הרמב\"ם דשתי היינו גובה הכותל. וערב היינו רוחב הכותל מימין לשמאל. ואין להקשות א\"כ היאך פסק הרמב\"ם לעיל כר\"י (כמקואות פ\"ה ה\"ד). והכא פסק כחכמים (מקואות פ\"ח ה\"ה). והרי לפי דברינו ר\"י דהכא לפי שיטתו דלעיל אזיל. י\"ל דוקא התם שכל הכותל באמת רעוע קיי\"ל כוותיה. משא\"כ הכא דס\"ל לר\"י רק מדסופה להתרועע ע\"י צפוי מים על ראשה. לא ס\"ל להרמב\"ם כוותיה. ולפי דברינו הנ\"ל הי' לכאורה מוכח כפי' הרמב\"ם הנ\"ל. דאילו לרבינו הרא\"ש. דשתי היינו המשך הכותל וערב היינו גבהו. א\"כ ע\"כ דנוקים לרבנן הכא בשיטת ר\"י דלעיל. ולר\"י הכא בשיטת רבנן דלעיל. וקשה לפ\"ז דרבנן אדרבנן ודר\"י אדר\"י: ואפי' נימא כפי' רבינו יהודה ליווא ז\"ל שהביא רבינו תוי\"ט. דכל שהסדק לרוחב הכותל. חשבינן לחלק שלמעלה מהסדק כליתא. והו\"ל כמחוברין ב' מקואות. אי נימא דסברת רבינו דלהכי כשהסדק לרוחב הכותל חשבינן להחלק שלמעלה כליתא. מדתלוי ועומד על אויר הסדק שתחתיו. ואין לו קיום. ומש\"ה חשבינן ליה כליתא. א\"כ נמי יהיה סברת ר\"י כאן כסברתו בריש פרקן. דמדסופה להתפרק חשבינן לה כליתא. ולפ\"ז נמי נצרך לומר כדברינו הנ\"ל דדוקא כשהכותל בעצמה רעוע קיי\"ל כוותיה בריש פרקן. משא\"כ הכא שהכותל בעצמה חזקה. רק שעומדת על הסדק. ועוד דהתם כל הכותל רעוע. אבל הכא רק החלק שלמטה מהסדק מתרועע ע\"י המים שעוברים על ראשו. משא\"כ החלק שלמעלה מהסדק הוא בריא אולם. והוא מכביד למטה וסותם הסדק. ולא יעברו בו מים ולא יתרועע חלק התחתון. אולם רבינו טו\"ז (ר\"א סקס\"ד) כתב דלהכי לרוחב מצטרף. משום דכשהסדק לרוחב הכותל. בכל מקום שיעמוד הטובל תוך המקוה. יהי' גופו נגד מימי הסדק. אבל כשהסדק לגובה הכותל. הרי כשיעמוד הטובל בצד מהסדק. לא יהי' גופו מכוון נגד הסדק וא\"כ לפי פי' זה שפיר י\"ל דקיי\"ל כר\"י בר\"פ. ולא כר\"י הכא מדרחוקים ב' סברות ר\"י אלו. כרחוק מזרח ממערב אהדדי. אלא דק\"ל לסברת רבינו טו\"ז הנ\"ל. דהרי לר\"י כשהסדק ברוחב גם כלי רשאי להטביל שם. והרי בכלי קטן טובלו למעל מהסדק. ולא יהי' הסדק נגד גוף הנטבל: ",
+            "כך כתבו כל רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ולכאורה ר\"ל דכשהאביק באמצע שולי המקוה. אז המים הכשירים שממשיך לתוך חלול גומת המקוה. עוברים על רצפת המקוה מצד לצד ע\"ג האביק. והו\"ל הויית המקוה ע\"ג כלים. והו\"ל כממשיך בצינור שיש לו בית קיבול. דנפסלו כל המים (כלעיל פ\"ד מ\"ב). אבל א\"א לומר כן: דהתם בממשיך בצינור רוב מי המקוה או כולם נמשכו ע\"ג כלים. אבל הכא נהי דקצת מי המקוה עברו בשולי המקוה מצד לצד שכנגדו דרך האביק. עכ\"פ גם סביב האביק עברו רוב המים הכשירים מצד זה לצד שכנגדו ולבטלו שאובין ברובא (כפ\"ד מ\"ד). ואע\"ג דעכ\"פ המים שבאביק עצמו שאובין הן. נהי דהשקה לא מהני לשאובין שבאביק. דהשקה לא מהני לשאובין שבכלי. רק לטהר טומאתן (כביצה י\"ז ב'). אבל להכשירן לטבול בעודן בתוך כלי לא. וכדמוכח ממים שהעבירו ע\"ג השוקת (לעיל רפ\"ה) ומתיבה שבים (לעיל פ\"ו מ\"ה). עכ\"פ קשה דהול\"ל כי התם דכשר חוצה לה. וה\"נ הול\"ל דעכ\"פ חוץ להאביק מותר לטבול. ואע\"ג די\"ל רק במעין מכשרינן הכי. ליתא דהא דנקט התם מעין. היינו רק לאשמעינן רבותא. דאפ\"ה אין השקתו מטהרת למים שבהכלי. אבל לענין לטהר חוצה לה מה לי מעין או שאר מים כשירים של מ' סאה. וגם אין לומר דלהכי מחשב הכא כהוויית מקוה ע\"ג כלי דפסול (כזבחים כ\"ה ב'). משום שכשיפתחו הנקב שבאביק. יצאו משם כל המים שבמקוה. והיינו דקאמרו רבותינו שכל המים נגררים ע\"ג האביק. ר\"ל נסמכים עליו. גם הא ליתא. דא\"כ גם בסיפא כשהאביק מן הצד על רצפת המקוה. נמי הו\"ל למפסל מה\"ט. אע\"כ דדוקא כשהומשך המים ע\"ג כלי למקוה נפסל. משא\"כ כשהכלי רק מעכב שלא יצאו המים לחוץ. דהרי גדולה מזו מצינו. דאפי' בשיש בהמים כבר פסול. שהן זוחלין. וע\"י שיעמיד כלי נגד הזרם יתעכב הזרם ויתהוו אשבורן. אפ\"ה כשר. וכדתנינן לעיל (ספ\"ה) ושוין שגודר בכלי. מכ\"ש הכא שאין כאן עדיין פסול בהמים שבמקוה. אלא מעכב שלא יצאו. א\"כ גם כשהאביק באמצע נמי הו\"ל להכשיר המי מקוה שסביב להאביק עכ\"פ. ומה\"ט הוכרחתי לפרש דעת רבותינו בפסול המקוה כמ\"ש לפנים בס\"ד: ",
+            "וזה דלא כרבינו כ\"מ (במקואות פ\"ו הי\"א) שכתב שמה שכתב הרמב\"ם שם דשאובין באמצע פוסלין. מן הצד אינן פוסלין. היינו דלמד הרמב\"ם כן ממשנתינו. וכפי הנראה ס\"ל לרבינו כ\"מ דמשנתינו בשאין בהמקוה מ' סאה מיירי. דהרי הרמב\"ם שם גם הוא ע\"כ בשאין בהמקוה מ' סאה מיירי. והרי לפי פירושינו במשנה. אפי' היו מ' סאה במי המקוה שסביב להאביק. אפ\"ה נפסלו. אבל אין להקשות להרמב\"ם שם שכתב שכשאובין באמצע נפסל הכשר. ומ\"ש מלעיל בפרקן (מ\"ג). דכשהשאוב באמצע והושקו יחד. לא נפסלו הכשירים. י\"ל דהרמב\"ם מיירי שהמים הכשירים החסירים ממ' סאה מקיפין השאובין מכל צד. והיינו באמצע דקאמר. דמעורבין ממש כולן. א\"נ לעיל (מ\"ג) מיירי בשיש ביניהן שיעור המשכה ג' טפחים. וכדמשמע מהר\"ב שם. נמצא שמה שנתערב מהשאובין בהכשירים. הוכשר גם הוא. משא\"כ להרמב\"ם ע\"כ מיירי בשאין שיעור המשכה ביניהן: ",
+            "אבל אי\"ל דמה דקאמר תנא מן הצד אינו פוסל. היינו דכשהאביק קבוע בכותל גומת המקוה. ולהכי אינו פוסל. משום דבכה\"ג אין המים שבאביק שאובין. מדהו\"ל כזקופה להדיח (לעיל פ\"ד מ\"ב). ליתא. דא\"כ מ\"ט דרבנן דאם לאו פסול. אע\"כ דמן הצד היינו בשוני המקוה בעצמה וכמו שפירשנו בס\"ד בפנים: ",
+            "ויען הקטע. אפטרוזא לאה. וחסר דעה. הא. לפנינו משנה י\"א קשת הבנה. למוזרת בלבנה. בנפשי העלובה המכוסה בעננה. ולא מצאתי בה הפק רעבוני אנה ואנה. ואין אור במעוני בכוונה. להבין דברי רבותינו ז\"ל נותני לחמי ומימי למנה. המה הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. שכפי היוצא מדברי כולן. כך פירושה של משנה. דמטהרת. היינו ב' שקתות שבאבן או שבסדן עץ שמונח במרחץ. וב' השקתות הם זו אצל זו. ודופן א' מפסיק בין ב' החללים של השקתות. ארכה של זו בצד ארכה של זו אלא שלפעמים שולי חללה של אחת למעלה משולי חברתה. וגם לפעמים יש נקב בהדופן המפסיק ביניהן. וקאמר הכא שאם באחת מהשקתות נוזלין שאובין. ובחבירתה שבצדה נוזלין מים כשירים. אפי' היו השאובין באותה שנמוכה מחבירתה. אפ\"ה אם יש בהנקב שבדופן המפסיק ביניהן כדי שיעור שיכנסו בו ג' לוגין. נפסלה העליונה מהשאובין שבתחתונה. עד כאן תוכן דברי קדשם. וכמה יש לדקדק בדברים אלו. (א) כיון דעיקר החשש בזה הוא מחמת הנקב שבין ב' השקתות. משום שבו יצאו השאובין והתערבו תוך הכשירים. א\"כ היאך לא הזכיר התנא הנקב ברישא. והרי רק על ידו יתהווה עיקר הפסול. ורק אח\"כ שואל התנא. וכמה יהא בנקב. נקב מאן דכר שמיה עד השתא. ואת\"ל כל מטהרת כך הוא. שיש נקב בהדופן המפסיק בין ב' השקתות. ולהכי מדהזכיר תנא מטהרת א\"צ להזכיר מהנקב. קשה אטו בשופטני עסקינן שיעשו במכוון נקב בדופן המפסיק. והרי עי\"ז יתערבו השאובין במים הכשרים שבסילון שבצדו. ולא עוד. אלא שיקראו לכלי כזה מטהרת. מטמאת הו\"ל למקרייה. דעל ידה יפסלו המים הכשירים. (ב) עליונה ותחתונה דנקט תנא. לכאורה בכדי נקטה. דהרי על כרחך שמים השאובין שמקלחין בחלל התחתונה מגיעים עד למעלה מהנקב שבדופן המפסיק. דאם נימא שקלוח השאובין הוא נמוך מהנקב. היאך הי' אפשר לחוש שהשאובין שלמטה יטפסו ויעלו למעלה ויכנסו דרך הנקב להתערב בהכשירים. וא\"כ דמיירי שהשאובין מכוונים כנגד הנקב שבינן להכשירים. מה נ\"מ עוד שחלל הכשירה גבוה עוד למעלה מהנקב. ומהחלל של הסילון שבו השאובין. הרי בין כך ובין כך אפשר להשאובין להתערב דרך הנקב עם הכשירים שבצדן. (ג) הפלא ופלא. דהן אמת משנתינו ע\"כ מיירי. שהקלוח המים הכשירים. עם כל המים שמחוברין לקלוח ההוא אינו מ' סאה. דאל\"כ לא די שלא היו הן עצמן נפסלין. דהרי כל שיש מ' סאה כשירים. אפי' ישפוך לתוכן כל מים שאובין שבעולם לא יהיו נפסלין עי\"ז (כי\"ד ר\"א סט\"ו). אלא אפי' השאובין שבסילון שבצדו. היו ג\"כ נכשרים בהשקה כשערה דרך הנקב שבינן להכשירים. ואפי' כשהשאובין למעלה מהכשירים. וכדתנן לעיל (מ\"ח). מטהרין המקואות העליון מהתחתון. ואי משום שהשקה לא מהני להשאובין שבתוך הסילון שהוא כלי. וכגון שיש בהסילון בית קבול צרורות (כפ\"ד מ\"ג). ליתא. דהרי על כרחך באין בהסילון בית קבול מיירי. דאל\"כ גם בלי השאובין נפסלו הכשירים מדנעשו שאובין בהסילון. אלא ע\"כ דבאינו כלי מיירי ואפ\"ה אפשר שיפסלו הכשירים מהשאובין. מדמיירי שאין במים הכשירים מ' סאה. וכן הבין רבינו ב\"י (בטור י\"ד ר\"א דקפ\"ה ע\"ד). ועכ\"פ קשה עדיין. דהרי כ\"ע מודו ששאובין שנגעו בכשרים. לא פסלום. וכדקאמר מה\"ט ר\"ש לעיל (פ\"ב מ\"ה). דגם כשהכשירים למטה מהגומא שבה השאובין. ונגעו זה לזה. אינן נפסלין. מדהו\"ל מקוה הסמוך למקוה. ורק חכמים פליגי עליה התם. אי משום שנתערבו כולן יחד. וכמ\"ש בס\"ד שם (סי' ל\"ח). אי משום שהשאובין הפחותים ממ' סאה הן למעלה מהכשרים. אבל בנוגעין זה בזה באמת גם רבנן מודו. דלא נפסלו הכשירים. וכן פסקינן באמת (בי\"ד ר\"א סי\"ז). דכשירים הפחותים ממ' סאה שנגעו בשאובין על קרקע שוה. לא נפסלו. ולא עוד אלא שבמשנה דלעיל שהשאובין שבאביק מעורבין לגמרי עם הכשירים שבמקוה. אע\"ג שקודם שנתרבו למ' סאה כבר נגעו בהן הכשירים בהפסולין בכל צד. אפ\"ה לא נפסלו הכשירים. וא\"כ מאיזה טעם נפסלו הכא הכשירים שבסילון שלמעלה מהשאובין שבסילון שלמטה. מדנגעו רק אהדדי. ומ\"ש נגיעה זו מנגיעת כשירים בשאובין באביק שבמקוה. ואת\"ל לחלק התם בהאביק. המים עומדין. ולהכי לא חשבינן להו כמעורבין. משא\"כ הכא המים השאובין שוטפין בהסילון בצד הכשירים. וקרינן עלייהו שם תערובות. ליתא. דהרי מצינו גדולה מזו (לעיל פ\"ו מ\"ג) בג' מקואות שכל א' כ' סאה והשאובין באמצע. וע\"י שירדו הטובלין לתוכן נשטפו ונגעו כל א' בחברתה. אפ\"ה לא נפסלו הכשירים. א\"כ מה התם שנשטפו זו לתוך זו לא נפסלו. מכ\"ש הכא שרק שוטפין והולכין השאובין בצד הכשירים. כ\"ש דהול\"ל שלא נפסלו הכשירים. וביותר יש לתמוה שבש\"ע (ר\"א) הביא ב' הדינין סמוכין זה לזה. דבסוף י\"ז הביא הדין ששאובין שנגעו בכשירים לא פסלום. ומיד בסמוך לשם הביא בסי\"ח הדין דמשנתינו. דב' בריכות הסמוכות. ונקב שבדופן המפסיק ביניהן מחזיק ג' לוגין דנפסלו הכשירים. וע\"כ לא משום דרק מסופק אם יצאו השאובין דרך הנקב. דא\"כ הרי קיי\"ל ספק מים שאובין טהור (כפ\"ב מ\"ג). אלא ע\"כ דטעם הפסול דמדנגעו זה בזה. ו ד א י התערבו ג' לוגין בין הכשירים. א\"כ כ\"ש שהי' לנו לחוש כן בשוודאי השאובין שבאביק נתערבו עם הכשירים שבמקוה. וכ\"כ הי' ראוי לפסול במשנה דג' מקואות ושאובין שבאמצע. שבוודאי נשטפו זה לזה. ואפ\"ה בזה ובזה אמרינן דכשירים. ואין לדחוק ולומר דהך דסעיף י\"ז מיירי שאין במקום נגיעת ב' מיני המים כדי ג' לוגין. משא\"כ בסעיף י\"ח. וכן בכל הנך משניות דמקילינן בנגעו מים במים. זה דוחק מאד. דבסעיף י\"ז ובכל דוכתי דמקילינן בנוגעין זה בזה. סתמא קתני. ותו דהרי במשנה י' בפרקן הכשירים מקיפין את האביק מג' צדדים. ואפ\"ה כשהאביק מן הצד כשר. וכבר אמרנו שאין לחלק בין שהמים נחין ושוקטין כל א' במקומו. או כשהמים שוטפין והולכין. כדמוכח מג' מקואות לעיל. שנשטפו זו לתוך זו ואפ\"ה כשירות. והרי בש\"ע סי\"ח הנ\"ל נקט ב' בריכות. וכן נקט הרמב\"ם (פ\"ו הי\"ב ממקואות) והמים שבבריכות נקווין ועומדין. ואפ\"ה מפסלינן להו. ואין לנו לחלק בין העניינים. אלא בדנימא. דדוקא כשב' מיני המים מעורבים דרך נקב שבדופן. כבב' בריכות לעיל. או דרך נקב שבדופן שבין ב' הסילונות. חשיבי טפי כמעורבים. מאילו מעורבים ב' מיני המים בגלוי. כבג' מקואות. ובאביק שבמרחץ וכדומה. דבכה\"ג חשבינן להו רק כנוגעין ולא כמעורבין זה בזה. אבל גם הא ליתא. דאדרבה מצינו דבנוגעין זה בזה בגלוי חשיבי כמעורבין טפי מאילו נוגעין זה בזה דרך נקב. דהרי במקוה נוגעת במקוה דרך נקב שבדופן. מצטרפין רק כשמחוברין דרך הנקב בקלוח מים עב כשפה\"נ. וכשמעורבין ממעל לכותל בגלוי. די במחוברין ע\"י לשון מים שרחב כשפופרת הנוד על גובה קליפת השום. (ד) ותו קשה לי אפי' נתערב ג' לוגין מהשאובין. הרי נתערבו ברוב כשירים שבסילון השני קודם שירדו לגומת המקוה. והומשכו תוך הסילון להמקוה. והרי לעיל (פ\"ד מ\"ד סי' ל\"ב) אמרינן בפירוש דבנתערבו הפסולין ברוב כשירים. והומשכו אח\"כ למקוה. הוכשר כל התערובות. והרי הרמב\"ם (פ\"ד ממקואות ה\"ח) פסק דגם המשכה תוך סילון מהני. ורק בש\"ע (ר\"א סמ\"ו) פסקינן דלכתחילה ראוי לזהר להמשיך ע\"ג קרקע הראוי לבלוע המים. וא\"כ הכא אמאי פסלינן המים הכשירים שבסילון שבצדו. הרי אחר שנתערב שאובין בהכשירים. חזרו והומשכו בהסילון קודם שנזלו להמקוה והוכשרו. (ה) הר\"ב פי' על שאלת המשנה כ מ ה י ה א ב נ ק ב. דר\"ל כמה שיעורו של נקב שיצאו ממנו ג' לוגין בבת אחת עכ\"ל. ולכאורה הי' מוכרח הר\"ב לפרש כך. דאל\"כ מה זו שאלה כמה יהא בנקב שיצאו ממנו ג' לוגין. הרי בכל נקב ונקב. ויהי' גם קטון מאד. יכלו לצאת ממנו ג' לוגין. ואין חילוק בזה בין נקב קטן לגדול רק בהמשך זמן יציאתו. להכי פי' הר\"ב דה\"ק תנא. כמה שיעור הנקב שיצאו ממנו ג' לוגין ב ב ת א ח ת. אמנם במחילת כבוד רבינו אין מקום לדבריו. דהרי בפירוש אמרינן לעיל (ספ\"ג) דבין שהתכוון לרבות או לא א\"צ שיפלו הג' לוגין שאובין בבת אחת להכשירי'. אלא אפי' בנפלו בב' וג' פעמים. ותמהני גם על רבינו תוי\"ט. שרגיל לפשפש בדברי הר\"ב. כבני יהודה דדייקי בלישנייהו כרחבא דפומבדיתא. והיכא שתיק ליה לרבינו בהא. (ו) גם הגאון רב\"א זצוק\"ל כלביא יקום. ומשך בקשתו על פי' רבותינו. ויקרא ארי' על מצפה דמה שואלת המשנה כמה יהא בנקב ויהא בה ג' לוגין. וכי לא ידעינן מדת ג' לוגין כמה הוא. ומה משני תו המשנה. א' מש\"ך לבריכה. אכתי קשיא כמה יהא בנקב שיהי' בו א' מש\"ך לבריכה. דעדיין לא ידעינן כמה יהא גודל הנקב שיכנסו בו ג' לוגין בבת אחת. (ז) ומה מאד נפשי החלשה נבהלה בחלחלה. ותתם כקליפת השום בלהב דלה דלה. ה\"נ רבינו מאור עינינו הרמב\"ם ז\"ל. אשר מימיו אנו שותים (בפ\"ו דמקואות הי\"ב). שפי' משנתינו שם בזה\"ל. ב' בריכות זו למעלה מזו. וכותל ביניהן. ובעליונה מים כשירים. והתחתונה מלאה שאובין. ויש נקב בכותל שבין העליונה לתחתונה. אם יש כנגד הנקב ג' לוגין שאובין נפסלה העליונה. מפני שהנקב הוא כאילו השאובין הם באמצע ולא בצדה. עכתד\"ק. והנני עפר ואפר תחת כפות רגלי אדונינו ורבינו. כי הנה שמעתי ד\"ק. ולא אבינם כלל וכלל. דהא דשמעינן לעיל בפרקן (מ\"ג) לחלק בין שהשאובין באמצע או מן הצד. היינו רק לענין לצרף הכשירים שבב' צדדי השאובין. אמרינן שכשהשאובין באמצע. אינן מצטרפין לחשבן יחד כמ' סאה. ולא הוטהרו השאובין בהשקה להן. וא\"כ לרמב\"ם היכי מיירי משנתינו. אי בשלא היתה הבריכה הכשירה מ' סאה (וכמש\"ל בשם רבינו ב\"י). א\"כ מה לי שהי' הנקב באמצע הבריכה או בקצהו. בין כך וכך בשהכשירים פחותים ממ' סאה. לא הועיל השקה להשאובין. ואדרבה פסלו להכשירים. ואי בשיש במי הבריכה מ' סאה כשירים. היאך ע\"י הנקב הקטן שמתוכו נוגעין הג' לוגין שאובין במ' סאה כשירים. והנקב באמצע הכותל. יחשב כאילו השאובין מפסיק באמצע הכשירים שמצד זה ומצד זה להנקב. והרי המ' סאה כשירים מחוברין יחד. ורק מעט השאובין נוגע בצדן בפה הנקב. ואיך יתבטל עי\"ז צירופן. וטפי הול\"ל דמדהושקו דרך הנקב להשאובין. לא די שלא נפסלו הכשירים שבסילון העליון. אלא גם כל השאובין שבסילון התחתון הוכשרו. ואני אפרוח ערום. אשא עיני אל ההרים. ואומר מאין יבוא עזרי. לך אבי שבשמים מעניד נזרי. אליך נשאתי עיני כהות ולאות. כי אתה תאיר נרי. ותושיעני בימין עוזך לפרש משנה הקדושה זו כפי המובא בפנים: ",
+            "ומתורץ בזה קו'. א' וב'. ואין להקשות היכי ס\"ד לומר דעליונה ותחתונה דנקט תנא. ר\"ל זו למעלה מזו ממש. א\"כ מהיכא תיתי נחוש שיפסלו העליונים הכשירים מהתחתונים הפסולים. הרי בכל שנגעו השאובין בהכשירים ולא התערבו בהן. לא פסלו אהדדי (כי\"ד ר\"א סי\"ז). ואם כך בשנגעו בהן מן הצד. כ\"ש כשהכשירים למעלה מהשאובין ממש. שאין כאן חשש שהשאובין יהיו מטפסין ועולין לתוך הכשירים. י\"ל דוקא נגיעה מן הצד לא פסל. ולא בשהן זה למעלה מזה ממש. בין שהשא ובין למטה או למעלה מהכשירים. מחשבו כמעורבין. וראיה ברורה לדברי. ממ\"ש רבינו ב\"י (בטור י\"ד ר\"א ד' קפ\"ה עמוד הב'). וז\"ל בפסקא המתחלת עוד תנן כל המעורב למקוה כמקוה. חורי וסדקי המערה מטבילין בהן כמו שהן וכו' ולמדנו מכאן שיש הפרש בין חורי המערה [שהן למעלה מהמקוה]. לעוקה שבצדה. דבחורין [שהן למעלה מהמקוה]. לא בעינן כשפופרת. והעוקה מדהיא בצדה. בעינן. ומסתברא. דבחורי המערה. לא בעינן נמי רביעית. מ\"ט. חד מקוה הוא. אבל בעוקה בעינן רביעית. מדהוה מקוה בצד מקוה. ואין מקוה פחות מרביעית. עכ\"ל רבינו ב\"י. וא\"כ זכינו לדון. דכשהן זה למעלה מזה. אפי' לקולא דיינינן להו כמעורבין. וכחד מקוה דמי. ולפ\"ז כ\"ש הכא דלחומרא. דכשהכשירים והפסולים זו למעלה מזו. דיינינן להו כמעורבין. וכמקוה א' ממש שמעורבת. ונפסלו העליונים משאובין שתחתיהן. ומתורץ בזה גם קו' ג': ",
+            "ונ\"ל דפסולה דנקט תנא. לאו אמקוה קאי. דמקוה מאן דכר שמיה במשנה עד השתא. אלא אמטהרת קאי. דהיינו שהמים שבסילון העליון. נידונין כמים כשירים שנתערב בהן פסולין. ונפסלו כמו שהן. אבל פשיטא שיש להן הכשר ברביי' והמשכה. ככל תערובות כשירים ופסולין (כלעיל פ\"ד מ\"ד). ולפיכך כשזה התערובות הומשך מהנקב ולהלן בהסילון להמקוה. הוכשרו. ורק לי\"א דאין המשכה מועלת רק ע\"ג קרקע הראוי לבלוע המים (כי\"ד ר\"א סמ\"ו). אינו מועיל מה שמקלחין בהסילון מהנקב ולהלן לתוך המקוה. ונ\"ל עוד. דהרמב\"ם דס\"ל דהמשכה בסילון מהני. לפיכך נשמר מלפרש משנתינו לומר דמיירי בב' סילונות. דא\"כ היאך נקט הכא פסול. דהרי לשיטתו הנקב באמצע הסילון. נמצא שעל כרחך הוכשר התערובות בשזחלו וירדו בהסילון להמקוה ברביי' והמשכה. להכי אוקמה דמיירי בב' בריכות. דהיינו ב' חפירות. שבאחת מים כשירים. ובחברתה פסולין. ומדאי אפשר שיהיו ב' חפירות כאלה זו למעלה מזו ממש. להכי אצטריך נמי לאוקמה שהן זו בצד זו. רק שפני העליון של מים הכשירים הן למעלה מפני העליון של מים השאובין שבבריכה שלמטה במדרון ההר. ומתורץ בזה גם קו' ג' וד': ",
+            "דמלת בריכה בכל מקום לשון כינוס הוא. כדאמרינן (ביצה ד\"י ע\"א) מחלוקת בבריכה ראשונה. והיינו כינוס ילדי עופות. וכ\"כ (בר\"ה ד' ט\"ו ב') באילן שעושה ב' בריכות. והיינו כינוס גידול פירות (וכתוס' שם ודו\"ק). וכן לישנא דקרא (שיר השירים ז׳:ה׳) עיניך בריכות. ר\"ל מלאות דמע. וכן פי' רש\"י (ישעי' ז'). וכן משמע נמי בש\"ס (מ\"ק ד' ד' א') בריכה שנטפה. וע\"ש. וה\"נ ר\"ל במלת בריכה ר\"ל מקום שמכונסין שם מים: ",
+            "ומדלא הודיענו תנא כמה צריך שיהי' כל חלק של הש\"ך. ש\"מ דמאי דקאמר תנא חלק ש\"ך לאו משום דג' לוגין שאובין הן חלק ש\"ך מתתק\"ס לוגין. אלא דבתערובות זה שבמשנתינו. אין חילוק בין רב למעט בחלק הש\"ך. דבכל גוונא מצטרפין השאובין שירדו והתערבו בכל קלוח וקלוח. להיות ג' לוגין בהמ' סאה חסר משהו. וכגון שהי' הקלוח שבבריכה מחזיק ת\"פ לוגין. שהן החצי מתתק\"ס. צריך שיחזיק מול הנקב לוג וחצי שאובין. שהוא חלק ש\"ך מת\"פ לוגין. נמצא שבב' קלוחין כאילו. שיהיו מ' סאה במקוה. יהיה שם ג' לוגין שאובין. ואפי' בשמחזיק הקלוח שבסילון העליון רק ר\"מ לוגין. שהן חלק הד' מהמ' סאה. סגי בשיחזיק סילון התחתון נגד הנקב / לוג. שהוא חלק הש\"ך מר\"מ לוגין. ואע\"ג דבכה\"ג לא יצטרפו הג' לוגין שאובין עד שירדו בהסילונות ד' קלוחין. והו\"ל כאילו נפלו הג' לוגין שאובין מד' כלים שאין מצטרפין (כלעיל ספ\"ג). הכא שאני. כיון שמתחלה הי' יודע שישפוך השאובין בהסילון התחתון בכמה קלוחין מצטרפין (עי' סי' ר\"א ססט\"ו). אבל כשהנקב מחזיק פחות מחלק ש\"ך של קלוח הכשירים שבסילון העליון. לא נפסל המקוה. משום דאז קודם שיתערבו ג' לוגין שאובין. כבר יהיו מכונסין בהמקוה מ' סאה. ואינן נפסלין משאובין. ואין להקשות הרי ע\"כ הכא מיירי שכל קלוח של מים כשירים שבסילון העליון אינו מחזיק מ' סאה. דאל\"כ הרי לא היו נפסלין אפי' נפלו לתוכן שאובין להדיא. מכ\"ש משאובין שנגד הנקב. וא\"כ ע\"כ שהמקוה נתהווה מכמה קלוחין. ובכל קלוח נתערב פחות מג' לוגין. וכיון שכן. היכי קאמרינן הכא שכשיצטרפו ג' לוגין בהמקוה יפסלו המים. ואמאי. מ\"ש מב' מקואות שאין בכל א' מ' סאה. ונתערב בכל א' לוג ומחצה שאובין. ואח\"כ נתערבו ב' המקואות. דכשירים (כרפ\"ג). והרי הכא נמי כל קלוח לא נתערב בו רק מקצת מהג' לוגין. ואיך א\"כ כשיתערבו אח\"כ כל הקלוחין בהמקוה. ויהיו מצורפין הג' לוגין תפסל המקוה. י\"ל התם מיירי דכשנתחברו ב' המקואות. היו מ' סאה כשירים. נמצא שלא נקרא על המים הללו שם פסול מעולם. לא בתחלה ולא בסוף. דבתחלה קודם שנתחברו ב' המקואות. לא הי' בכל א' ג' לוגין שאובין. ולבסוף כשנתחברו הג' לוגין. כבר נתחברו ג\"כ המ' סאה כשירים. שאין נפסלין משאובין. משא\"כ הכא גם בסוף כשנתחברו כל הקלוחין לא הי' יחד מ' סאה. ורק הג' לוגין שאובין כבר היו כנוסין שם. ונפסל הכל. והן אמת שבש\"ע (ר\"א סי\"ט) אין הכרע אם משנה דרפ\"ג מיירי שכשנתחברו ב' המקואות היו מ' סאה יחד. או לא. אבל כך נ\"ל ברור. וגם הגאון רב\"א זצוק\"ל שפתיו ברור מללו מפרש התם ברפ\"ג דמיירי שכשנתחברו ב' המקואות היו יחד מ' סאה. והכי מסתבר לע\"ד. דכיון דכשקדמו המ' סאה שוב אין נפסלין כשיפלו לתוכן הג' לוגין. לפיכך גם כשיבואו ביחד לתוך גומת המקוה אינן נפסלין. דכל שאינו בזה אחר זה אפי' בבת אחת אינו (כקדושין נ\"א א'). ואין להקשות מדקאמרינן לעיל (פ\"ב מ\"ה) וכ\"כ לעיל (פ\"ד מ\"ד). אם ידוע שירדו לתוך המקוה מ' סאה עד שלא ירדו לתוכה ג' לוגין שאובין. כשירה. משמע דהא אי באו וירדו בבת אחת לתוך גומת המקוה המ' סאה וג' לוגין. פסולה. ואמאי. ומ\"ש מב' מקואות הנ\"ל (רפ\"ג). י\"ל שאני ב' המקואות שכבר נתבטלו השאובין בכל מקוה. קודם שנתחברו המ' סאה. אמנם ק\"ל להגאון ז\"ל שלא הכשיר ברפ\"ג רק שכשנתחברו ב' המקואות היו יחד מ\"ס. ולהכי נמי א\"צ שיוקדמו חיבור המ\"ס קודם לחיבור הג' לוגין. מדאין הג' לוגין באין בעין לתוך גומת המקוה. וקשה לפ\"ז א\"כ גם כשיתחברו ב' המקואות לא יהי' יחד מ\"ס הו\"ל להכשיר. דמ\"ש מספוג שבלוע בו ג' לוגין ונפל למקוה חסירה לא פסלה (כפ\"ו מ\"ד). והרי ק\"ו הוא אם מים בספוג מחשבו כליתא. מכ\"ש מים במים שנתבטלו מין במינו ברוב. וי\"ל דאפ\"ה ספוג עדיף. דגוש שבספוג יהי' מבדיל בין מים למים. והו\"ל כאילו כלי שיש בו ג' לוגין שאובין והוא סתום סביב ונפל למקוה חסירה דוודאי לא פסלוה. מיהו גם אי נימא דהך דב' מקואות רפ\"ג מיירי שאחר שנתחברו ב' המקואות לא היו יחד מ' סאה. אפ\"ה לא קשה מהכא בסילון. די\"ל דשאני הכא שבשעה שנתערבו מקצת השאובין בקלוחים האחרונים. כבר היו הקלוחים הללו מחוברין להמים שבגומת המקוה שכבר מעורב בהן מקצת שאובין מקלוחים הראשונים. ולפיכך הו\"ל כל הקלוחין כמקוה א' שנפלו לתוכה ג' לוגין שאובין מעט מעט שמצטרפין (כספ\"ג). ובהא יתורץ התימה של רבינו תי\"ט לעיל ספ\"ג על הטור ורבינו ירוחם ומהר\"ם. דמדבריהם למדנו דהא דקאמר התם אם נתכוון לרבות מצטרפי השאובין. היינו שהתכוון מתחלה להטיל ג' לוגין. אז אפי' הטילן יותר מג\"פ מצטרפין. ותמה רבינו תויו\"ט. איך הוציאו המשנה מפשטותה. דהרי מלת שהתכוון לרבות שבמשנה. טפי משמע שהתכוון להרבות מי המקוה ע\"י השאובין ששפך לתוכן. ולפי דברינו הנ\"ל משנתינו שבפרקן דוחקתן לפרש כן משנה דהתם. דהרי משנתינו ע\"כ דמיירי שהמ' סאה ירדו בכמה קלוחין. ובכל קלוח וקלוח נתערב קצת מהג' לוגין שאובין. ומדלא פי' לן תנא. כמה פעמים ש\"ך. דהיינו כמה קלוחין צריך שירדו מהבריכה להמקוה עד שתפסל ע\"י הג' לוגין שאובין שמעורב בהן. ש\"מ דאפי' נתהוות המקוה ע\"י קלוחין הרבה. ובכל קלוח וקלוח מעורב קצת מהג' לוגין שאובין. נפסלה המקוה. א\"כ בשלמא אי נימא דנתכוון לרבות דנקט במשנה דהתם. היינו שבשעה שנתערבו קצת מהשאובין בתחלה כבר ידע שיתערב עוד עד ג' לוגין. ובכה\"ג מצטרפי הג' לוגין אפי' נתערבו בכמה נפילות. א\"כ שפיר י\"ל דהכא נמי מצטרפין הג' לוגין שנפלו להמקוה בכמה קלוחין מה\"ט. דהרי ידע מתחלה שיפלו לשם כל הג' לוגין שאובין. אבל אי נימא דנתכוון לרבות היינו שהי' כוונת השופך השאובין להמקוה. כדי להרבות מי המקוה על ידן. קשה. דוכי ס\"ד הכא שהמניח ב' סילונות. והשאובין למטה מסילון העליון. מהיכא תיתי אפשר שיתכוון כשהניח הסילונות שעושה כן כדי שיתרבו הכשרים העליונים משאובין התחתונים אתמהה. ואפשר דלפי פי' זה מוקמינן למשנתינו דמיירי באמת שנעשת המקוה רק מג' קלוחין. דאז אפי' לא נתכוון לרבות מצטרפי הג' לוגין. ואע\"ג דלא פי' לנו התנא וכן. סמך א\"ע על המפורש לעיל רפ\"ג. ובין כך ובין כך מתורץ בכל זה קו' ד' ה' ו' שהזכרנום לעיל: "
+        ],
+        [
+            "ואין להקשות כיון שהשלג הוא רק טפת המטר שנקרש באויר הקור. וכי גרע שלג מנוטפין שהקרישו בקור על הארץ. דוודאי לא ס\"ד שכשחזר הקרח ונימח שיהי' פסול לטבילה. והרי אפי' שאובין שהגלידן וחזרו ונמוחו. כשירים לטבילה (כי\"ד ר\"א סל\"א). י\"ל דר' ישמעאל ס\"ל דכיון דלא ירד בתמונת מים אע\"ג שנתהווה ממים. אפ\"ה הו\"ל כבריות מים (לעיל פ\"ו מ\"ז). דאע\"ג דגם הם חשובים כמים. אפ\"ה ממעט בשפופרת הנוד. וה\"נ הכא לר' ישמעאל אינן משלימין מדהן מין מים אחר. ונ\"ל עוד מדלא קאמר פוסל. והוה ממילא שמעינן דאינו מעלה. ש\"מ דמודה ר' ישמעאל דאינו פוסל אפי' כשנמוח אח\"כ: ",
+            "כך פירשתי על דרך הרמב\"ם כאן בפירושו. ול\"מ הי' נ\"ל דלאו דחזר בו קאמר. אלא פירושא קמפרש דהא דקאמר ר' ישמעאל השלג אינו מעלה. לאו משום דס\"ל דאינו כמים כלל. דא\"כ היאך הורה לעשות ממנו מקוה. אלא ודאי מחשב כמים. ומטעמא דאמרן לעיל סי' ו'. רק דס\"ל דאינו משלים למ' סאה מים ממש מדהן מין מים אחר. ועוד נ\"ל דלהכי קאמר הביאו שלג. ולא אמר כנסו שלג. אלא דקמ\"ל דגם בהא מודה לר\"ע דאפי' מטלטלו דרך הבאה. דהיינו בכלי. אפ\"ה אינו נעשה שאובין: ",
+            "כך פי' הר\"ב (בנדרים פ\"ו מ\"ד). ותמוה א\"כ למה לא ישלימו הנך שיעור מקוה. הרי מלח אמרינן לעיל במשנה א' דכשר לעשות ממנו מקוה. ולחלוחית היוצא מדגים ושומנן. הרי אמרינן (זבחים כ\"ב א') דכל שתחלת ברייתו ממים כשר לטבילה. ומה\"ט טובלין בשומן שבעינו של דג. וע\"ש. וא\"כ איך כשיצטרפו יחד מלח ושומן הדג למה לא יעלו. אמנם בש\"ס (עירובין כ\"ז א') מקשינן אדקאמרינן במתני' אין מערבין במים ומלח ואין נקנין בכסף מעשר. והאמר ר\"י בן גדיש דלוקחין ציר בכסף מעשר שני. ומשנינן דהתם שומן הדגים מעורב במים ומלח. וכן רש\"י והרא\"ש והר\"ן (נדרים נ\"א ב') פירשו. דציר ומורייס מים ומלח מעורב בהן. א\"כ י\"ל דאע\"ג דלעיל במי כבשים ושלקות פוסלין המקוה משום השאובין שמעורב בהן. התם מי מי נקראים ושם מים עליהן. משא\"כ ציר ומורייס אע\"ג דשאובין מעורב בהן. ואפ\"ה הרי נתבטל מהן שם מים. ובטלו לגבייהו ולא פסלו למקוה. והרי גדולה מזה מצינו. דאפי' ג' לוגין שאובין שנתערב בהן רק משהו יין עד שנשתנו מראיתן כיין. מחשבו כיין. ואין פוסלין תו למקוה (כמ\"ה). מיהו אע\"ג דהשאובין שמעורבין בהם לא פסלו להמקוה. אפ\"ה לא מסקינן להו תרי דרגי שישלימו גם שיעור מקוה החסירה: ",
+            "ורבינו כ\"מ כתב דקיי\"ל כר' יוסי. מדליכא מאן דפליג עליה. וכן נראה דעת הרמב\"ם (פ\"ז ממקואות ה\"ז וח'). הנה לכאורה הי' נראה דאף דלענין שמי הצבע יפסלו המקוה בג' לוגין ליכא מאן דפליג עליה. עכ\"פ לענין שלא יפסלוה בשינוי מראה וודאי פליג את\"ק. דאל\"כ ל\"ל לר' יוסי למנקט מלתא חדתא במי צבע. הו\"ל למנקט מלתא במי הדחה גופייהו דפוסלין בג' לוגין. אלא ע\"כ דלת\"ק אפי' מי הדחת סלי זיתים וענבים. שהלכלוך שמעורב בהמים היה בו פעם א' ממש אפ\"ה אינו פוסל משום מראה. מכ\"ש מי צבע. שהמראה שקלטו המים מהעלין או השרשים שכבשו בהן מעולם לא הי' בו ממש. ור' יוסי ס\"ל דוקא מי צבע. אבל מי הדחת כלים. שהלכלוך שהי' ע\"ג הכלים הי' בו פעם א' ממש שפיר פוסל המקוה בשינוי מראה. אבל א\"א לומר כן. דאי נימא דפליג את\"ק בענין שינוי מראה. א\"כ כל עיקר דנקט מי צבע. משום שינוי מראה נקטיה. לפלוגי את\"ק ולאשמועינן דרק מי צבע אינו פוסל בשינוי מראה. א\"כ למה נקט דפוסל בג' לוגין ברישא. איפכא הו\"ל למנקט מי צבע אינו פוסל בשינוי מראה. ופוסל בג' לוגין. אלא ע\"כ דכל עיקר דאתא ר' יוסי לאשמעינן היינו דפוסל בג' לוגין. ולהכי נקט מי צבע לרבותא. דלא מבעי' מי הדחה. שהלכלוך שמעורב בהמים לא חשיבי. והם שאובין כאשר בתחלה. ותו דהרי אפשר לסנן המים מהלכלוך שמעורב בהן. ויהיו מים זכים כבתחלה. וודאי פוסלין משום שאובין. אלא אפי' מי צבע דחשיבו ונשתנו לגמרי. הו\"א דנתבטל שם שאובין מהן. ולא יפסלו המקוה. קמ\"ל. ואגב גררא נקט נמי דאין פוסלין משום שינוי מראה. לומר לך דהא בהא תליא. כמ\"ש בס\"ד בזה הכלל בסי' ד'. דכל הפוסל משום ג' לוגין. אינו פוסל משום שינוי מראה וכו'. והא דלא נקט ת\"ק נמי שמי הדחה פוסל עכ\"פ בג' לוגין. ה\"ט משום דרישא מיירי בהדיח הכלי תוך מי המקוה עצמה. ולרבותא נקט הכא. אף דלכלוך ההוא לא נתבטל מקודם במים. אפ\"ה לא מחשב כיש בו ממש. ור' יוסי נקט רבותא אפכא. אע\"ג שנצבעו המים מקודם. והרי המים יש בהן ממש. אפ\"ה לא מחשב כאילו נצבעה המקוה בדבר שיש בו ממש: ",
+            "ואי\"ל א\"כ היכי קאמר ימתין. הרי גם אם כבר השתנה מראיתן הי' צריך להמתין מדאין שם מ' סאה עדיין. י\"ל דאילו הי' להן מראה מים לא הי' צריך להמתין רק עד שיתמלאו המ' סאה. אבל בהשתנו מראיתן. אף שיתמלאו המ' סאה. צריך לפעמים להמתין יותר עד שירדו כל כך גשמים עד שיחזרו למראה מים. א\"נ קמ\"ל דבחזרה למראה מים הוכשרה. ולא חשבינן להנך כג' לוגין שאובין שנפלו למקוה חסירה. דאז אפי' נתמלא אח\"כ עד יותר ממ' סאה. נשארת בפסולה (כסי' ר\"א סכ\"ב). ורבינו טו\"ז (שם סקל\"ח) תי' דאי משום למלאות המ' סאה. הי' יכול להכשירה בשימשיך לתוכה שאובין. אבל כשירצה להחזירה למראה מים. אסור להכשירה בהמשכה. דחיישינן שמא לא יחזרו למראה מים עד שיהיו רוב המ' סאה ע\"י המשכת השאובין. כי המים הבאים לתוכה דוחין את המים שכבר ישנן בתוכה. וכלעיל וכו'. עכ\"ל רבינו. משמע מדברי רבינו דאפי' יש בהמקוה רוב המ' סאה כשירים צבועים. אפ\"ה כשימשיך אח\"כ לתוכה יותר ממ' סאה. יש לחוש שהשאובין הרבים ממ' סאה שימשיך לתוכן כדי לתקן מראית הכשירים. ידחו הכשירים לחוץ. ותפסל. והיינו דכתב מלת כלעיל. ר\"ל שם סכ\"ב דאמרינן מקוה חסירה שנפל לתוכה ג' לוגין שאובין. אפי' ירדו אח\"כ לתוכה גשמים רבים. או ימשיך לתוכה שאובין. נשארת בפסולה. עד שנשער שנפלו לשם כמלואן ועוד. שהמים הנופלין דוחין את המים הראשונים. עכ\"ל הש\"ע. אשר עליה רמז רבינו במלת כלעיל. ובמחכ\"ר לא דמי כלל וכלל לדהתם. דהתם כבר נפסלו המי מקוה מדנפלו לתוכה ג' לוגין שאובין שלא בהמשכה. אבל הכא שיש רוב כשירים בהבור. רק שאינן מתוקנין. מדנשתנה מראיתן. למה לא יהי' רשאי להמשיך לתוכה שאובין כדי לתקן מראיתן. דאפי' יהי' צריך להמשיך לתוכן שאובין יותר ויותר ממ' סאה. אפ\"ה אין כאן פסול. דמיד שהושלמו המ' סאה הוכשרה כולה. ואפי' ישפוך אח\"כ לתוכה כל השאובין שבעולם בלי המשכה. וידחו אח\"כ עי\"ז כל הכשירים שבתוכה ויצאו לחוץ. וישארו בתוכה רק השאובין. אפ\"ה נשארת בכשרותה (כר\"א סכ\"ד). ואין להקשות א\"כ ל\"ל להמתין לגשמים. הו\"ל באמת לעשות כן לתקנה בהמשכת שאובין לתוכה עד שתחזור למראה מים. י\"ל הרי בלא זה קשה. דלמה ימתין על ירידת הגשמים. הו\"ל להמשיך לתוכה מעין. דהרי מעין. מלבד שהוא עצמו אינו נפסל בשינוי מראה. אלא אפי' השיק לו מי מקוה שנפסלו ע\"י שנשתנה מראיתן. אע\"ג שגם אחר השקתן עדיין משונים מראיתן אפ\"ה הוכשרו המי מקוה (כי\"ד ר\"א סכ\"ח). אע\"כ דהתנא שואל כיצד יעשה כשאין לו מי מעין בסמוך לו. ה\"נ בהמשכה. התנא שואל כיצד יעשה כשא\"א לו בהמשכה. וכגון שאין בהמקוה רק י\"ט סאה מים כשירים שנשתנה מראיתן. והרי רובן בהמשכה פסול (כר\"א סמ\"ד). ולי\"א (ר\"א סמ\"ו) דאין המשכה מועלת רק ע\"ג קרקע שראוי לבלוע. י\"ל דהתנא שואל כיצד יעשה כשהקרקע סביב להמקוה היא אבניית שא\"א לו להמשיך כמו שתרצנו לעיל בס\"ד (פ\"ב מ\"ז). להכי ניחא ליה להתנא למנקט מלתא דפסיקא ליה. דההמתנה לגשמים בכל גוונא מהני. אמנם ק\"ל למאי דמסקינן (סוכה ל\"ג ב') בתמרות שהשחירו בהדס ולקטן. דדוקא בדחוי מעיקרא לא הוה דחוי. אבל בנראה ונדחה לא תפשוט. וקשה ותפשוט ממשנתינו. דהרי מעיקרא הוה חזו הנך מיא. וכשנשתנו מראיתן נדחו. וכשירדו גשמים חזרו ונראו. אלמא דגם נראה ונדחה חוזר ונראה. ואת\"ל דכיון דלא היו מ' סאה בשעה שנשתנו מראיתן. הו\"ל כדחוי מעיקרא. דוגמא דהתם בשהושחרו התמרות מעי\"ט דחשבינן להו התם כדחוי מעיקרא. ואע\"ג שבתחילתן ירוקים היו. אזלינן בתר זמן דחזו למצוה. והכא נמי אזלינן בתר זמן דחזו לטבילה. וכל שנדחו קודם זמן זה חשבינן להו כדחוי מעיקרא. עכ\"פ קשה סיפא דהכא. בשהיו מ' סאה ונשתנה מראיתו ממלא בכתף וכו'. ואמאי והרי הא ודאי נראה ונדחה הוא. וי\"ל מדאמרינן בזבחים (ד' ל\"ד ב') דכל שבידו לתקן לא מחשב דחוי. א\"כ ה\"נ בסיפא כיון שבידו למלאות בכתף לא הוה דחוי. ולפ\"ז לפמ\"ש לעיל דמהני המשכה. ודלא כרבינו טו\"ז. א\"כ אפי' נימא דבלא היו המים מ' סאה. ונשתנו מראיתן. מחשב כנראה ונדחו. אפ\"ה מדבידו לתקנן עכ\"פ ע\"י המשכה לא מחשב דחוי. ואי נימא דאם היו המים הכשירים פחות ממ' סאה אף דלא מהני להו להשלימן למ' סאה משאובין ע\"י המשנה. אפ\"ה אינן פוסלין אותן. אלא לכשיושלמו אח\"כ ממים כשירים כפי מה שחסר תחלה. הוכשרו. א\"כ י\"ל נמי דאם היו מים כשירים פחות מרוב מ' סאה. ונשתנו מראיתן. נמי מחשב בידו לתקן פסול המראה שבהן. ע\"י שימשיך לתוכן שאובין. ועי\"ז יחזרו למראית מים. ויתוקן בהן הפסול מראה [ושמחתי כעל כל הון שמצאתי אח\"כ בשער המים להראב\"ד דפוס בערלין (ד' כ\"ב ג' וד' כ\"ד א') כדברי דגם פחות מרוב מ' סאה שנמשכו לתוכן שאובין אינן פוסלין ואינן מעלין. וכתב עוד שגם רבינו אחא והרי\"ף ס\"ל כן. אלא דקצת קשה לדבריו. דא\"כ למה לא מני לה לקמן רפ\"ז באינן פוסלין ולא מעלין. וי\"ל]. ואין להקשות דעכ\"פ סתרו ב' הסוגיות אהדדי. דבזבחים אמרינן דכל שבידו לתקן לא מחשב דחוי. ובסוכה הנ\"ל חשבינן לתמרות שהושחרו כדחוי. ואמאי הרי בידו לתקנו בשילקוט הענבים מההדס. י\"ל דכבר הקשו כך רבותינו בעלי התוס' (בזבחים שם ע\"ב) והניחו בקושי'. ולפעד\"נ דכיון דבליקוט התמרות נעשה שינוי בגוף הדבר הו\"ל אחר לקיטת התמרות שינוי בגוף הדבר. ופנים חדשות באו לכאן. ולהכי לא הו\"ל כבידו לתקן הגוף הנדחה. משא\"כ בזבחים בנתן הכשר הדם להפסול הרי יכול להחזיר הדם להכשר מבלי שיצטרך לעשות שום שינוי בהדם. אלא דלפ\"ז הדר' קושייתנו לדוכתא. דאף דבידו לתקן מראית המים ע\"י שירבה לתוכן מים. הרי עי\"ז ישתנה צורת המים ולא יחשב כבידו לתקן. דפנים חדשות באו לכאן. וי\"ל דכיון שאינו נוגע כלל בהמים. רק שופך מרחוק והם יורדין לתוך המקוה. והרי כל הוספה לא מחשב שינוי (ככתובות צ\"ח ב'). ולהכי שפיר מחשב כבידו לתקן גוף הדבר הנידח. ודו\"ק. עוד י\"ל דדוקא במצוה דאורייתא מספקינן אם נראה ונדחה חוזר ונראה. משא\"כ שנוי מראית המקוה פסול רק מדרבנן. מדמחזי כטובל במי פירות. דאע\"ג דבת\"כ יליף לה מקרא דכתיב מקוה מים פרט לכשמעורב בהן שאר משקין. כתב הראב\"ד בשער המים (דפוס בערלין ד' כ\"ג ע\"א וע\"ג). דאסמכתא בעלמא הוא. וא\"כ בדרבנן י\"ל גם נראה ונדחה חוזר ונראה: ",
+            "ואין להקשות תתבטל טפת החלב ברוב. ויהי' כאילו כולו שאובין. ואי\"ל דכל דבר שנתבטל הו\"ל כאילו אינו בעולם. א\"כ חסר ליה שיעורא. ליתא. דהרי רבינו פמ\"ג (בי\"ד ד' קי\"ח א' ד\"ה והנה) הוכיח דכל הנתבטל נתהפך כמבטל. וע\"ש. גם אי\"ל דכל שאפשר שהמבטל יהי' כהנתבטל. לא בטל (כבכורות כ\"ג א'). וזה לא לבד לענין טומאה וטהרה. כי אם גם לענין איסורין (כביצה ל\"ח א'). וא\"כ ה\"נ אפשר להשאובין שיהי' כהחלב לבלי לפסול המקוה. דהיינו כשיומשכו. ולהכי לא בטל החלב בתוכן. ליתא דהרי זה דוקא רק לר\"י דס\"ל מין במינו לא בטל (ועי' ראב\"ד ורבינו כ\"מ פ\"א מאהט\"ו הי\"ז). אלא נ\"ל דכיון דכל עיקר טעם פסול ג' לוגין שאובין. מדרבנן הוא ומשום גזירות מרחצאות (כשבת ד' י\"ד א'). וג' לוגין הוא שיעור חשוב דחזו לרחיצה (כהרא\"ש ב\"ק ד' ס\"ז). לפיכך כל שאינן ג' לוגין שלימין בלי תערובות. מתחלה לא הי' בכלל הגזירה. מלבד דהוא מלתא דלא שכיח. שיערב מעט חלב במים לרחיצה. ומלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן (כביצה י\"ח א'). ",
+            "ונ\"ל דנקט הך מתני' בפרקן. מדהוה דומיא דמשנה א'. דהרי הכא נמי המים שעל גבי הגוף. אע\"ג שאין מעלין. לא אמרינן דכיון דחשבינן להו כתלושין. דהרי אין מעלין. נחשבינהו כשאובין. ולהכי לא די שהשני טמא. אלא גם המקוה נפסלה. מדאפשר שהמים שעל הגוף היו ג' לוגין. קמ\"ל דלא חיישינן להכי. מדהו\"ל ספק שחזרו ג' לוגין מהגוף לתוך המקוה (כפ\"ב מ\"ג): ",
+            "ואין להקשות הרי גבי סוכה כ\"ע מודו דאמרינן גוד אסיק וגוד אחית (כסוכה ד\"ד ב' וד' י\"ח ב'). אע\"ג שמופסק הרבה. כ\"ש הכא שהלחלוחית מחובר להמים. י\"ל התם רק בדופן שנשאר עומד במקומו. משא\"כ הכא שאין העומד רק לח. הרי ניצוק וקטפרס אינו חיבור (כפ\"ח דטהרות מ\"ח). ודוקא לענין להכשיר שאובין. שפסולן מדרבנן אמרינן גם ניצוק וקטפרס הוה חיבור (כלעיל פ\"ג מ\"ב). אבל הכא להשלים מ' סאה. דעיקרו דאורייתא (כחגיגה י\"א א'). אע\"ג דהכא טובל רק מדרבנן משום מעלה בעלמא. אפ\"ה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון (כיומא ד' ל\"א א'). ולהכי גם גבה אמרינן דניצוק וקטפרס אינו חיבור. ולר\"י הא דניצוק וקטפרס אינו חיבור. זהו דוקא בקלוח משופע דליכא למימר גביה גוד אחית או אסיק. אבל בקלוח זקוף. אע\"ג דמצד קטפרס אינו חיבור. עכ\"פ משום גוד אחית הו\"ל שפיר חיבור. ודו\"ק. עוד י\"ל דר\"י ס\"ל דהא דניצוק וקטפרס אינו חיבור. היינו בב' מקואות שכל א' כ' סאה וניצוק מחברן. לא חשבינן לעליונה כאילו היא בהתחתונה. אבל הניצוק בעצמו שפיר הו\"ל חיבור (ועי' תוס' גיטין ד' ט\"ז ע\"א ד\"ה ניצוק): ",
+            "כך כתב הריב\"ש. ואין להקשות עכ\"פ ניצוק וקטפרס אינו חיבור. נ\"ל דס\"ל דזהו דוקא כשהמים שבקלוח מתנדנדים והולכין. משא\"כ הכא בסגוס עב. כל משהו ומשהו שבלוע בהסגוס מונח במקומו על המוך של הסגוס. ואינו מתנדנד ממקומו. מיהו הא דבהעלהו כולו נעשים מים שבלועים בו שאובין. היינו בסחט ג' לוגין מתוכו למקוה חסירה נפסלה. אבל בחזר ונפל הסגוס למקוה חסירה. לא פסלה מדדמי לספוג לעיל (פ\"ו מ\"ד): ",
+            "ואע\"ג דבש\"ס (נדה ס\"ז א') אמרינן דלא תטבול בנמל. ופי' רש\"י התם משום הטיט שמעלות הספינות מעמקי הים. ופסקינן בש\"ע (קצ\"ח סל\"ג) די\"א דאפי' בדיעבד לא עלתה לה טבילה. תי' רבינו ב\"י בשם הר\"ן. דהתם רק באדם דחיישינן ביה טפי שידבק בו טיט בין אצבעותיו. ולפענ\"ד וודאי מסתבר כן קצת. מדנקט התם באדם והכא במטה דוקא. אולם ל\"מ הי' נ\"ל דהתם לאו משום הטיט שבקרקעית המים חיישינן. דא\"כ ל\"ל דנקט נמל. הול\"ל לא תטבול במקום שיש חשש טיט בתחתיתו. אלא ודאי דבחשש טיט שבקרקעית המים ודאי אין לחוש. ומשום דהמים מקדימין במקום התחיבה. אלא להכי לא תטבול בנמל. משום דרגילין הספינות לדחוק הטיט שבעמקי המים לחוץ על שפת המים. נמצא שכשתלך על הטיט ההוא לתוך המים יתלכלכו רגליה בטיט. קודם שתכנס לתוך המים. והרי טיט היון וטיט היוצרים אפי' לח חוצץ (כלקמן פ\"ט מ\"ב). והרי בשפת הנהר מצוי טיט היוצרים (כביצה ל\"ב ב'): ",
+            "והא דנקט אפי' חבילין. היינו דר\"ל דאע\"ג דבחבילין המים נכנסין בין השרביטין. והרי המי מקוה מצומצמים רק מ' סאה. אעפ\"כ מצטרפין. ומכ\"ש דמותר להניח אבנים תוך שפת המים סביב. כדי לצמצם המים ביניהן. ובלבד שלא יחלק כל המקוה באמצע. דאז אפי' מחלק המים בחבילין דמחלחלי. אין המים שבין השרביטין מצרף המים שמזה ומזה להחבילה. וכדאמרינן (חגיגה כ\"ב א') במקוה שחלקו בסל. הטובל שם לא עלתה לו טבילה. והיינו משום שאין המים שבין הנצרים שבסל מצרף המים שמזה ומזה להסל. ונ\"ל דצ\"ל דדוקא המים עצמן שבין הנצרים והשרביטין מצטרף להמקוה. דמדהן מועטין. הו\"ל כחורי מערה וסדקים שבמערה. דמצטרפין לעיקר המקוה (וכלעיל רפ\"ו). משא\"כ מים מכונסין שבצד א' מהחבילין אינן מצטרפין להמים המכונסין שבצד האחר. דדמי לשוקת או עוקה שבצד המקוה דאין המים שבתוכה מצטרף למי המקוה. עד שיהיו מחוברין כשפופרת הנוד. וכדקאמר התם. ולא דמי לשק או קופה שנתונה תוך המקוה. דמדמלאים נקבים. לא די שהמים שבתוכן מצטרפי להשלים מ' סאה שבמקוה. אלא שגם בתוך עצמן מותר לטבול כלי (כלעיל פ\"ו מ\"ה). אלמא דכשהדופן המפסיק מלא נקבים. לא חשיב הפסק. ומ\"ש ממפסיק בין מים למים ע\"י חבילה. שג\"כ מלאה נקבים. ואפ\"ה חשיב הפסק. י\"ל התם שאני שתוך הקופה מוקפין ממים החיצונים מכל צד. להכי שפיר נחשבין מחוברין פנימים לחיצונים ע\"י נקבים רבים שבדופן המפסיקן. אבל בחולק המים מצד לצד בפילוש. לא מחשבו חיבור ע\"י הנקבי' שבדופן המפסיקן. ופשוט דהכא נמי כשמחוברין המים שמזה ומזה בנקב כשפופרת הנוד. מצטרפין. וכן כתב בפשיטות הש\"ך [ר\"א סקל\"ט. ועי' רבינו ב\"י בטור י\"ד סי' ר\"א ד' קפ\"ה עמוד הב'. בפסקא המתחלת עוד תנן וכו'. שכ' חילוק אחר בין חורין לעוקה. וע\"ש]. אמנם מדלא נקט תנא רבותא טפי דאפי' כלים מותר להניח בשפתו סביב דייק הרשב\"ץ בתשובה דאם עושה כן בכלים נפסלה המקוה שבאמצע. וסיים כדקאמר בפ' חומר בקודש. וכתב העט\"ז דטעמו משום דהוויית המקוה ע\"י טהרה בעינן (כזבחים כ\"ה ב') והרי כלים מקבלין טומאה. וכן סתם רבינו ב\"י בשולחנו הטהור כרשב\"ץ (ר\"א סס\"ו). ואין להקשות לפ\"ז מלעיל (ספ\"ה) דשרי לגדור הזוחלין בכלי. ולאו כל דכן הוא. ומה התם שהמים פסולין לטבילה מדהן זוחלין. ורק ע\"י הכלים יכשירן לטבילה. מדנעשין על ידן אשבורן. ואפ\"ה הכשרנום. מדאינו רק מעכב פסולן (וע\"ש). כ\"ש הכא שהמים כשירים לכל גוף קטן. כמחטין וצינורות וגם לאדם קטן. ואין כאן עיכוב לטבול בהן מצד המים בעצמן. רק מצד הנטבל שגופו גדול. והמים מרודדין. והרי זה אין מעכב הפסול. רק מעכב הטבילה. מכ\"ש דהול\"ל דלא מחשב כמהווה מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. נ\"ל דהיא הנותנת דזה גרע וגרע ממעכב הפסול. דמדא\"א לאדם זה לטבול בהן בלתי העמדת הכלים. אע\"ג דקודם שהעמיד הכלים היו המים כשירים. אפ\"ה כשהעמיד הכלים פנים חדשות באו לכאן. ומקוה אחרת היא שנתהוות ע\"י דבר המקבל טומאה. ופסול. הא למה זה דומה. למי שהי' לו מקוה שלימה. ורוצה להמשיך מים שבתוכה לגומת מקוה אחרת ע\"ג כלים. שוודאי נפסלה המקוה השניה. אע\"ג שהן הן המים שממקוה הראשונה שכשירה היתה. ה\"נ הכא אע\"ג שהמקוה הראשונה המרודדת כשירה היתה. אפ\"ה זו המקוה העמוקה טפי מהראשונה. שעשאה כך ע\"י כלים. פסולה. ורבינו הש\"ך (ר\"א ס\"ק ק\"מ) רצה להסב דברי התשב\"ץ. דטעמיה דדוקא המים שבין השרביטין של הקנים מצטרף. מדיש בנקבים שביניהן כשפופרת הנוד. אבל כשיעמיד שם כלים כסלים וכדומה. מסתמא אין בהנקבים שבהן כשפופרת הנוד. דאי יש בהן אין שם כלי עליו. והיינו דמייתי הרשב\"ץ ראיה מפרק חומר בקודש (חגיגה כ\"ב א') דקאמרינן התם. דמקוה שחלקו בסל וגרגותני. אע\"ג שיש בהסל נקבים הרבה דקים. אפ\"ה אין המים שמזה ומזה להסל מצטרפין למ' סאה. וכתב עוד שלפ\"ז לשון רבינו ב\"י מגומגם. וע\"ש. ואני בער ולא אדע. ושותא דמרנא הש\"ך לא ידענא. דמ\"ש דכשהכלי מנוקב כשפופרת הנוד אין שם כלי עליו. במחילת כבוד רבינו זהו דוקא בכלי שלם שניקב אח\"כ. אבל כלי שהי' בתחלה מנוקב. אפי' מלא נקבים כמוציא רימון שהוא גדול הרבה משפופרת הנוד. כמו שהוכחנו בס\"ד (לעיל ספ\"ד) אפ\"ה וודאי שם כלי עליו ומקבל טומאה (כרמב\"ם פ\"ו מכלים ה\"ג). וכן מוכח כדבריו מש\"ס (שבת צ\"ה ב') וע\"ש. ותו קשה אף דנימא כרבינו הש\"ך דבמנוקב בתחלה ג\"כ אינו כלי. מה נ\"מ לן בכך שאינו כלי. הרי לפי שיטת רבינו גם כלי אינה פוסלת כשחלקו עמה המקוה. וצ\"ע. אולם ל\"מ היה נ\"ל לומר. דמה שכתב הרשב\"ץ ראיה מפ' חומר בקודש. ר\"ל אע\"ג דלכאורה אין משם ראיה כלל למהווה מקוה מדבר המקבל טומאה. אפ\"ה י\"ל דה\"ק. דלא תימא דווקא בממשיך ע\"ג כלים מחשב כהווייתן ע\"י דבר המקבל טומאה אבל כשהמים נשארין במקומן. אלא שע\"י הכלי שמעמיד. מעמיק או מחלק המים. לא מחשב כמהווה מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. להכי מייתי ראיה מסוגיא דחומר בקודש. דאמרינן דכשמחלק המקוה בסל הטובל שם לא עלתה לו טבילה. ומזה מדייק הרשב\"ץ. דמדנקט הש\"ס שחלקו בסל וגרגותני. ולא נקט שחלקו בתבילי קנים. ש\"מ דמיירי שהי' בכל חלק יותר ממ' סאה. והי' בהית מלטבול במים רבים. והרי בהית באמת קיי\"ל דאינה רשאה לטבול (כנדה ס\"ו ב'). ולכן חלק המקוה בסל וגרגותני. ומיירי שהי' בכל חלק מ' סאה. ואפ\"ה לא עלתה לה טבילה (ודלא כרש\"י התם). והיינו משום דהו\"ל כאילו עשה א' מדפנות המקוה מכלים. ואפ\"ה מייתי שפיר ראיה מהתם שאין המים שבב' החלקים מצטרפין. שאילו היו מצטרפין. לא הי' הסל והגרגותני חשובין כדופן של מקוה. ודו\"ק. א\"כ היינו דדמי ממש למקוה שמימיה מרודדין. שג\"כ המים כשירים היו. ולא הי' יכול לטבול בהן אם לא היה מקיפן בדפנות של כלים. ולא דמי להך דלעיל (ספ\"ה). דהתם אינו רוצה כלל בדופן. אלא העמיד הכלים שם לעכב פסול הזחילה ולא מחשב דופן מיהו כל זה לדעת הרשב\"ץ. אבל ל\"מ הי' נ\"ל דאין כאן לרשב\"ץ הוכחה גמורה. די\"ל דהא דנקט תנא אפי' חבילין. ולא נקט אפי' כלים. היינו די\"ל דלעולם גם כלי רשאי להעמיד שם. ואפ\"ה לא נקטינהו תנא משום דכלים כבר שמעינן לעיל ספ\"ה דשרי. אבל בעי לאשמעינן הכא רבותא אחריתא דלא מבעי' כלים. וודאי שרי להעמידן בשפת המים סביב. דממה נפשך אי במעמיד פה הכלי נגד המים. הרי סתם כלי פיו פתוח כשפופרת הנוד. ומצטרפין וודאי מים שבתוכה להמקוה. ולא יחסר עי\"ז שיעור המ' סאה של המים. ואי במעמיד גבן של הכלים נגד המים. א\"כ עי\"ז וודאי לא יחסרו מ' סאה של המים כלל. אלא אפי' במניח חבילין סביב. אע\"ג שמניח עליהן דבר כבד למעלה. אפ\"ה הרי נכנסין המים בין השרביטין. ושמא אין ברוחב הסדקין כשפופרת הנוד. ונמצא שהמים שבהן לא יצטרפו למ' סאה. והרי נחסר שיעורן. קמ\"ל דאפ\"ה שרי. דלא חיישינן שלא יהי' כשפופרת הנוד בין השרביטין: ",
+            "ומה\"ט לא קשה נמי הרי במביא הגל בידו על המחט. הרי מהווה טהרתו מהמקוה ע\"י דבר המקבל טומאה ומ\"ש ממזחיל מים למקוה ע\"ג דף דצריך שלא יאחז הדף בידו בשעה שמזחיל על הדף (ר\"א סמ\"ח). דאף דהדף אין מקבל טומאה. עכ\"פ ידו מקט\"ו. והרי ה\"נ מנענע ומביא הגל בידו על המחט. ואיך תתטהר. ואת\"ל התם במהווה למ' סאה ע\"י דבר המקבל טומאה. משא\"כ הכא דהמ' סאה כבר מצורפין. אלא שגורם רק טבילתו ע\"י דבר המקבל טומאה. שרי. ליתא. דהרי הרשב\"ץ שהבאנו בסי' הקדום. אוסר גם בגורם רק טבילתו ע\"י דבר המקבל טומאה. אע\"כ התם עיקר המים של המקוה הם מתהווים ע\"י דבר המקבל טומאה. משא\"כ הכא. הגל הזה אינו מטהר רק מכח עיקר המים שבמקוה. ולהם אין שום שייכות עם היד המקבל טומאה. ובכה\"ג לא חיישינן. תדע דאי לא תימא הכי. איך יתטהר כל היורד למקוה. הרי כשירד לתוך המים. ע\"י ירידת הגוף לתוך המים יעלו מקצת המים על גופו. אע\"כ כיון ששאר מי המקוה שמחוברין בהם מים שעל גופו אינן נחין על דבר המקבל טומאה. לית לן בה. ולפ\"ז גם בגל של מ' סאה שנתלש ממעין הי' צריך לכאורה לזהר שלא להביאו על גופו ע\"י דבר המקבל טומאה. אף לי\"א דס\"ל (ר\"א סמ\"ט) דבמי מעין לא חיישינן דמהוה מהם מקוה ע\"י דבר המקבל טומאה. עכ\"פ מדנתלש ונפסק מהמעין. תו אין להגל דין מעין (כרפ\"ה דמקואות וי\"ד ר\"א ס\"י). אלא דמלעיל (פ\"ה מ\"ו) מוכח דכל גל שנתלש דינו כמעין קודם שנח. ומטהר אף בזוחלין. ומסתבר דה\"ה לענין הווייה ע\"י דבר המקבל טומאה דינו כמעין. ומטהר גם ע\"י דבר המקבל טומאה וכן כתב הרא\"ש דבנתלש הגל. עכ\"פ בשיש בו מ' סאה מטהר לכלים (ועי' רבינו טו\"ז וש\"ך סי' ר\"א סנ\"ז). "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה\"ט נמי נקט ברישא א\"י טהורה. והרי לא שייך הכא כלל. דהרי רק במקואות איירינן בכולה מכילתן. אלא תנא רישא לגלויי טעמא דסיפא. דמשום דארץ ישראל טהורה. מצויין שם אוכלי טהרות. ולהכי גם מקואותיה טהורות. דנזהרין בהן. וכדאמרן. אמנם ק\"ל היכי קאמר הכא סתם טהורים דמשמע בכל מקום. והרי בסיפא מחלקינן בין תוך או חוץ לעיר. דאי\"ל דסיפא פירושא דרישא היא. דא\"כ הול\"ל כיצד. ותו הרי א\"א לומר כן שתהיה סיפא פירושא דרישא. דהרי לא דמי סיפא לרישא. דברישא נקט טהורים. ובסיפא נקט כשירים. ודוחק לומר דדא ודא אחת היא. ורק מדנקט בארץ ישראל טהורה נקט נמי במקואות כן. ק' דעכ\"פ הו\"ל למנקט גם בסיפא טהורה וטמאה מה\"ט. ול\"מ מרבותי הי' נ\"ל דברישא לא איירי כלל בחשש שאובין. אלא טהורים דמקואות דומיא דטהורים דארץ ישראל קאמר. דטהורים ממש מכל טומאה בכל מקום. ואפי' בתוך העיר. דמדכולה מתני' במקואות שלימות מיירי. וכדבעינן למימר לקמן סי' י' והרי במקוה שלימה. קתני לעיל סתמא (פ\"א מ\"ו) דלא חיישינן גבה לטומאה. אפי' בתוך העיר. וטעמא כיון דהשתא כשמצאה מקוה שלימה מצאה. דלאו בת קבלת טומאה הוא. להכי לא מחזקינן לה טומאה למפרע כשהיתה חסירה ממ' סאה. דכל המקואות כשעת מציאתן (כטהרות ספ\"ט). ולא ילפינן מינה לחשש שאובין דחיישינן גם בכה\"ג. אע\"ג דשאובין קילא טפי מטהרות. דשאני הכא בטהרות דזהירי בהו טפי משאובין. ותו בשאובין איכא חזקת טומאה להטובל. מלבד דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. ולא ילפינן מינה (וכסוכה י\"ח א'). והיינו דנקט לכולה בבא הכא. לאשמעינן דאע\"ג דלענין טומאה. שהוא חשש דאורייתא לא חיישינן. אפ\"ה לענין שאובין דרבנן חיישינן: ",
+            "אמנם ק\"ל לפ\"ז למ\"ד (ברכות ד' כ\"ב ב') דמ\"ס שלבעל קרי גם בכלי כשירים. א\"כ מה אצטריך לאשמעינן בכולה מתני' דכשירים לבעל קרי. השתא בכלי דוודאי שאובין כשירים. מכ\"ש בקרקע דהן רק ספק שאובין. וי\"ל דסד\"א דכשהשאובין בקרקע גרע טפי. מדאתא לאחלופי בשאר חייבי טבילות. קמ\"ל: ",
+            "ואי\"ל דנהי דלשאובין לא חיישינן ניחש לטומאה. דהרי לעיל (פ\"א מ\"ד) כ\"ע ס\"ל דהקרובים לעיר ולדרך טמאין מספק. וכיון דמחזקינן להו שנטמאו. אע\"ג שאח\"כ רבו עליהם גשמים אינן טהורין רק להטבול לחלה (כמ\"ש בס\"ד פ\"א סי' כ\"ו). ומשום דכל ספק טומאה מותר לגרום טומאה לחולין הטבול לתרומה ולחלה. והיאך נטהר הכא הטובל שם אף לתרומה ולקודש עצמן. ואע\"ג דהרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין) כתב אמתני' דהתם סתם דטהורים. דמשמע לכאורה דטהורים לגמרי. ע\"כ לאו דוקא קאמר. דהרי רבינו בעצמו (בפ\"ט ממקואות). דעת שפתיו ברור מללו דטהורים רק להטבול להחלה. וכן דרך רבינו לסתום במקום א'. ולסמוך את עצמו על מה שמפרש במקום אחר. וא\"כ למה נטהר הכא לגמרי. י\"ל התם בשמצאן חסירים ממ' סאה. וכבר הוחזקו בטומאה. והיינו דכתב הרמב\"ם (פט\"ו מאוכלין ה\"ב) ונטמאו. וכמו שפי' רבינו כ\"מ שם דבריו. משא\"כ הכא שמצא מקוה שלימה מחזקת מ' סאה שאמקט\"ו. להכי לא חיישינן שקבל טומאה בעוד שלא נתמלאו למ' סאה. שהרי כל הטומאות כשעת מציאתן (כפ\"ד דטהרות מי\"ב ושם פ\"ה מ\"ז): ",
+            "והן אמת די\"ל דכיון דכל עיקר תקנת טבילה לד\"ת הי' רק כדי שלא יהו מצויין אצל נשותיהן כתרנגולין (כברכות כ\"ב ב' ורמב\"ם פ\"ד מתפלה ה\"ד). וא\"כ הי' מסתבר לומר. דדוקא במוציא ש\"ז בקשוי אבר. דוגמת בעילה. משא\"כ הנהו. וכן משמע קצת בש\"ס (ב\"ק ד' פ\"ב ב'). אדקאמר מדאורייתא צריך טבילה רק לתרומה וקדשים. ואתא עזרא ותיקן אף לדברי תורה. משמע דתקנת עזרא לד\"ת. הי' רק למי שצריך טבילה מדאורייתא לתרומה וקדשים. וכן רבינו מג\"א (א\"ח סי' פ\"ח) כתב דלמים חלוקים א\"צ טבילה לדברי תורה. אפ\"ה אין בכל אלה בכדי להכריע הראיה שהבאנו ממשנתינו דאף בהנך דמשנתינו צריך טבילה לדברי תורה. וגם דברי רבינו מג\"א הנ\"ל שכתב להיפך. לכאורה י\"ל דמיירי בראה מים חלוקים בלי הטלת מי רגלים. והיינו מתחלה ועד סוף דמשנתינו. דטהור באמת. וכן משמע לכאורה גם לישנא דרבינו מג\"א דראה דקאמר משמע טפי דראה בלי הטלת מי רגלים. אלא דא\"א לומר שזהו כוונת רבינו מג\"א. דא\"כ יסתור דברי עצמו. דהרי הוא בכבודו ובעצמו כתב (בסי' תר\"ו סק\"ח). דבראה מים חלוקים צריך טבילה לתורה ולתפילה. ודוחק לחלק ביניהן. ודו\"ק: ",
+            "והא דלא חיישינן לקרי רק כשלא בא בתחלה קודם מי רגלים. נ\"ל דה\"ט. משום דכל עיקר החשש שנחוש במי רגלים שיצאו טפין טפין או עכורין. היינו דמדלא יצאו בקלוח ובמים זכים. כמורגל במי רגלים. חיישינן שהן צחצוחי קרי שנשארו דבוקים תוך חלל האמה (וכסוף משנה ד'). ואעפ\"כ מפני שקלוח המי רגלים בא בחוזק. הוא מרפה אותן הצחצוחין ממקום דבוקן. ועובר עליהן בחוזק שטפו ויוצא תחלה. ומדנתנתקו הצחצוחים ממקום דבוקן יוצאין אח\"כ מיד גם הם. אחר קלוח הראשון. או בסוף כל הטלת המי רגלים. אבל בשיצא קודם נתוקן מהקלוח. מוכח דאינן קרי. דאילו הי' כח באדם זה להוציא אותן הצחצוחים בלי כח דחוי הקלוח. אז מיד בשעת הוצאת הזרע היה דוחה אותן הצחצוחין לחוץ. וכדאמרינן בסוף מ\"ד דבילד הבריא טהור מה\"ט. אלא תלינן הנך טפין. או מים עכורים הללו. דמכיס השתן באו. ומחולי שיש לו לאדם שם או בגופו: ",
+            "ורבינו תויו\"ט פי' בשם מהר\"ם דהא דקאמר תנא מתחלה ועד סוף. היינו שראה כך או כך קודם הטלה. וגם באמצע ההטלה. וגם בסוף ההטלה. אז טהור. דמדאין דרך לבא צחצוחי קרי קודם לשתן. א\"כ אותן שיצאו מתחלה וודאי ממכה שבכיס השתן באו. ומדהוחזק במכה תלינן גם הנך שבאמצע ושבסוף במכה. ונ\"ל דאף דלא דמי לרואה דם מחמת תשמיש. דכשיש לה מכה באותו מקום שמוציא דם. תולה בדם מכתה (כי\"ד קפ\"ז ס\"ה). די\"ל דהתם שאני. משום דספק ספיקא הוא. וכרמ\"א שם. אלא אפ\"ה י\"ל דכיון דכל הנך רק קרי דרבנן הוא (כרמב\"ם פ\"ה מאהט\"ו ה\"ט). לפיכך בכל דרבנן אמרינן תולין (כפסחים ד' י' ע\"א ומ\"ד א'). ומה\"ט גם בכתמים דרבנן תולין (כי\"ד ק\"צ סי\"ח). וכ\"ש הכא דניחוש לדבר שאינו מצוי. שישארו צחצוחי קרי תוך חלל אמתו. דמצוי רק באדם חולה או חלוש. והרי אין אנו יודעים בבירור חולשה באדם זה. מיהו אעפ\"כ פירשתי על דרך הרמב\"ם. מדאין לשון המשנה משמע כפי' מהר\"ם. דלשון מתחלה ועד סוף משמע טפי. דמתחלה ועד סוף לא ראה רק כראיות הנ\"ל. ותו אף שההטלה הראשונה ממכה הי'. וכי לא אפשר שההטלות שאח\"כ מקרי באו. ואי משום דתלינן גם האחרונים בהמכה שבכיס שתן. א\"כ לא נטמאו לעולם מה\"ט. אלא מחוורתא כהרמב\"ם: ",
+            "כך כתב בי\"ד (סס\"י קצ\"ו). אולם בהגהות מיי' (פ\"ו מאסורי ביאה סי' ב') כתב שאם תרצה לצאת מידי כל ספק תרחץ גם בחמין. וע\"ש. מיהו בין כך ובין כך הוא הוא כיבוד הבית שנזכר לקמן מ\"ד. ולכאורה הי' נ\"ל ראיה מזה לתוס' (יבמות ד' י\"ב ב' ד\"ה שלא) דכל שעושה כן לאחר תשמיש. אין בזה משום השחתת זרע. אבל אעפ\"כ יש לחלק. די\"ל דמשנה ד' מיירי בשהיא מעוברת או זקינה. דאין בה חשש השחתת זרע. וכ\"ש דאין להביא ראיה לדבריהן מי\"ד (סס\"י קצ\"ו). דהרי שם מיירי בראתה דם אחר ששמשה. ואילו נתעברה הרי מסולקת דמים (כנדה פרק א' מ\"ג). ואדרבה ק\"ל לרבותי' בעלי התוס' שאין בזה משום השחתת זרע. א\"כ למה הוצרכו נשי ישראל פרישה ג' ימים למתן תורה. היה להן לכולן לכבד בתיהן ולקבל תורה מיד. ויש לדחוק דאע\"ג דהוי רשאין לעשות כן. אפ\"ה לא רצה הקב\"ה להמעיט את ישראל ע\"י מתן תורה. אלא להרבותם: ",
+            "ובפירושו כאן כתב הרמב\"ם דסגי באו בריא או ילד. וכן הביא כאן רבינו תויו\"ט בשמו. וכן משמע לכאורה. דמ\"ש מרישא בחולה וזקן. דמפרשינן לה או או. אבל כד דייקינן. חזינן דא\"א לומר כן. דא\"כ סתרה רישא לסיפא [ודו\"ק]. ותו דבשלמא ברישא שפיר שייך לפרש או או. משום דשניהן החולי והזקנה ענייני חולשה הן. אבל בסיפא מאי או או שייך כאן. וכי שניהן מענין חוזק הן. וכי כל ילד דזוטר חיותיה. ואפי' הוא חולה יהי' חזק. והרי כל חולה חלש ואין בו כח להוציא זרעו בפעם א'. וכן מוכח נמי לפע\"ד מלישנא דמתני'. דרישא וסיפא לאו בחד גוונא מיפרשי. דאל\"כ למה אפכי' תנא לסדרא דרישא. דכמו דנקט ברישא בחולה ובזקן. הו\"ל למנקט נמי בסיפא בבריא ובילד. אלא וודאי משום דברישא הא ודאי באו או קאמר. דמה לי זקן חולה. או ילד חולה. הרי שניהן חלשים. ובהא הא סגי. אלא ע\"כ או או קאמר. ולהכי הקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי. דאין בו חילוק בין נער לזקן. והדר נקט זקן. דהיינו תמונת הגוף דמשונה תמונתו. ואין בו חילוק בין שהוא בריא או חולה. ומה\"ט אקדים מקרה הגוף. דהיינו חולי שאפשר מקודם גם בילד בן יומו. לתמונת הגוף דהיינו זקן. ואי תרווייהו בעינן. הי' ראוי להקדים תמונת הגוף למקרה שלו. דתחלה הוזקן ואח\"כ הוחלה. אלא משום דבעי לגלויי דאו או קתני. משא\"כ בסיפא דבאמת תרתי בעינן. להכי נקטינהו כסדר. הילד הבריא. ולפע\"ד ט\"ס יש בהרמב\"ם בפירושו. אלא צ\"ל איש בריא וילד. דאל\"כ איך יסתור הרמב\"ם א\"ע. דהוא בכבודו ובעצמו פי' ברישא או חולה או זקן. ודו\"ק. ותמהני ארבינו תוי\"ט שלא הרגיש במחילת כבודו בזה. וגם מש\"ס משמע דתרתי בעי. מדקאמר דילד היינו שיכול לעמוד על רגל א' וכו'. ואי בחולה הרי א\"א לעמוד כך: ",
+            "ונ\"ל דה\"ה אשה שיש לה שבר ברחם. ונושאת שם טבעת משעוה. לעכב הרחם שלא יפול לחוץ. מדאינו מהודק שם א\"צ להסירו בשעת טבילה. מלבד שבית הסתרים בראוי רק לביאת מים סגי. וגם במהודק שם. יש קצת חשש סכנה כשתסירו. א\"צ להסירו. דלא גרע מקאלטניס. דמדיש סכנה להסירן. נחשבין כגופה ואינן חוצצין (כי\"ד קצ\"ח ס\"ו): ",
+            "והא דלא מצרכינן הכא שיהיו המעות בפיה לצמאה. דאל\"כ הו\"ל הרוק שע\"ג כמים מחוברין שאינן מקבלין טומאה (ככלים פ\"ח מ\"י). נ\"ל דהא דקאמר התם דדוקא כשהיא בפיו לצמאו מקבל טומאה. היינו דכשהיא בפיו לצמאו א\"צ שיהפך המטבע בפיו. דאילו בהיפך המטבע. לא גרע מדבילה דקאמר התם שכשהפכה נטמאה. וא\"כ הכא שמוחזקת בטומאה. חיישינן שמא הפכה המטבע בפיה. דכל מלתא דלא רמיא עליה דאינש לאו אדעתיה (כשבועות מ\"א ב'). וכן משמע מסתימת לשון הרמב\"ם (מקואות פ\"ב הי\"ג) דפסק כמשנתינו. ואפ\"ה פסק נמי כר' יוסי דהתם (בפט\"ו מאוכלין ה\"ז). וא\"כ בנתנה המטבע בפיה שלא לצמאה. ויהבה אדעתה שלא להפך המטבע. אפשר דטהורה: ",
+            "ונ\"ל דהא דלא נקט נתנה שערה בפיה וקרצה שפתותיה גבי הדדי. מדשניהן בפיה. ה\"ט כי היכי דלא נטעה לומר דכשנתנה שערה בפיה צריך נמי שקרצה שפתיה. להכי הפסיק ביניהן עם קפצה ידה. לאשמעינן דבנתנה שערה בפיה. אפי' לא קפצה שפתיה סגי. דרק הפה עצמו סגי בראוי לביאת מים. אבל השער הרי צריך שיבואו עליהן מים ממש: ",
+            "ונ\"ל עוד דכל היכא דקאי בהנך משניות ד' וה'. בטבילת זכר. כגון בטבילת בעל קרי (במ\"ד). נקט לישנא דטמא וטהור. מדאין נ\"מ בטבילתו רק לענין טומאה. ולא לענין איסור והיתר. וכ\"כ בסיפא (במ\"ה) באחז באדם וכלים להטבילן. והרי בהא נכלל נמי טבילת זכר וכלים שאין נ\"מ בטבילתן רק לענין טומאה וטהרה. ולא לשאר ענין איסור והיתר. להכי גם התם נקט לשון טמאין. משא\"כ הכא דקאי רק אאשה נדה. דנ\"מ נמי בטבילתה גם לענין איסור והיתר. שתהי' אסורה לבעלה. נקט תנא לישנא כאילו לא טבלה. לאשמעינן דאסורה גם לבעלה. וכ\"כ במשנה ד' בשמשה ולא קנחה קודם טבילה. מדאיירי בנשואה. הרי משכחת לה שיהי' נ\"מ בטבילה זו לענין שתאסר לבעלה. כגון ששמשה תוך י\"א ימי זיבה שלא ראתה בהן דם קודם תשמיש רק אחר התשמיש באותו יום. והרי צריכה לספור יום נגד יום. וזו טבלה ביום המחרת בלי קינוח מקודם. והרי השתא כשתפלוט היום ביום הספירה. יהי' כאילו לא ספרה. ותהי' אסורה גם לבעלה. להכי שפיר נקט התם כאילו לא טבלה. לאשמעינן דגם לבעלה אסורה. ורק ברישא דמשנה ה' בנתנה מעות בפיה. אע\"ג דנמי מיירי באשה. אפ\"ה לא הוה מצי למנקט כאילו לא טבלה. דהרי וודאי מהני לה טבילה לא לבד לטהרה לבעלה. רק גם לסלק ממנה טומאת אהט\"ו. דהרי לא משום חציצה נטמאה. רק מדנגעה ברוק. להכי קאמר טמאה ע\"ג רוקה. דנעשת ראשון לטומאה. ולהכי נקט בבא זו באשה. אע\"ג דגם באיש הטובל הוה מצי למנקט שנתן מעות לפיו. אלא רצה למנקט החילוק שיש בשטבלה ומעות בפיה. דעכ\"פ טהורה לבעלה. אבל בנתנה שערה בפיה. גם לבעלה אסורה. ונ\"ל עוד דלהכי בכל הנך ובאחז בהנטבל בסיפא. לא מהני טבילה. מדהו\"ל מיעוט המקפיד עליו דחוצץ (כנדה ס\"ז ב'). ואין להקשות בקרצה שפתיה וקפצה ידה אמאי חוצץ. הרי כל מין במינו אינו חוצץ. י\"ל כיון דלאו אורח' כך. אף מין במינו חוצץ (כתוס' סוכה ל\"ז א'). א\"נ כל מין במינו אינו חוצץ. היינו משום דחשבינן להחוצץ כאילו אינו שם. ומהני רק בדבר שא\"צ נגיעה זה בזה. משא\"כ הכא הרי צריך שיגעו המים במקום הנחצץ (ועמ\"ש בס\"ד זבחים פי\"ג סי' ל'). אמנם ק\"ל לפי סתמא דמשנתינו. וגם מדפלגינהו תנא לבבא דהאוחז באדם וכלים עם בבא דנתנה שערה בפיה. לב' בבי. וגם מסתימת לשון הפוסקים (י\"ד קצ\"ח סכ\"ח). משמע דבנתנה שערה בפיה וכו'. אפי' הדיחה שערותיה וידה ושפתותיה תחלה. אפ\"ה כשסגרתן אח\"כ בחוזק. לא מהני לה טבילה. ואמאי. ומ\"ש מאחזתה חבירתה בסיפא דמהני כה\"ג. ונ\"ל דמזה מוכח כרבינו טו\"ז (קצ\"ח סס\"ק כ\"ז) דגם באחזתה חבירתה דמהני לה הדחה. היינו רק בשלא אחזתה בכח. רק שגם לא רפתה ידה ברווח טפי. ולפ\"ז נקט רישא לרבותא. דבהדקה. אפי' בגוף עצמו חוצץ ונקט סיפא לרבותא. דדוקא בלא רפתה. הא ברפתה אפי' בגוף חבירתה אינה חוצץ: ",
+            "ולרבינו טו\"ז (קצ\"ח ס\"ק כ\"ח) הא דמהני הכא הדחת מים תחלה. היינו אפי' הדיחתן בשאובין. מדהוכשרו בהשקה. ולש\"ך שם (ס\"ק ל\"ז) דוקא בהדיחתן באינן שאובין. והיינו משום דהא דצריך לחלוח ידיו תחלה. היינו כדי להוציאו מתורת חציצה. ובכל כה\"ג צריך שיודחו במים כשירים דוקא. וכך כתב ג\"כ הש\"ך בי\"ד (ק\"כ סק\"ז). ואני בעניי לא הבנתי. דמדעכ\"פ הושקו יחד. ודאי כמו מקוה כשירים חשיבי. דאף דמים שבהיד אין מצטרפין להשלים שיעור מקוה (כפ\"ז מ\"ב). עכ\"פ בשהושקו למ' סאה. גם בתוך השאובין בעצמן רשאי לטבול. כל עוד שמושקין. אפי' אין בהן מ' סאה (כפ\"ז מ\"ג) וגם אחר שנפסק ההשקה. בשיש בהן עכ\"פ מ' סאה. וי\"ל דהכא שאני כיון דהיד מקבל טומאה. להכי דוקא כשתוחב ידו לתוך מי המקוה וממלא כפו מהמים המחוברין למי המקוה. מותר ג\"כ מה\"ט להטביל גם תוך היד. כל עוד שהמים שבכף מחוברין להמי המקוה. אף דיד מקבל טומאה. הו\"ל כטובל כלי תוך כלי (פ\"ו מ\"ב). וכטובל תוך גסטרא (פ\"ו מ\"ו). וכטובל תוך כר וכסת (פ\"ז מ\"ו). וטעם כולהו. משום שהמים הללו שבכפו ושבכלים הללו. ממי מקוה שקדמו שם הן. ועדיין מחוברין למי המקוה. ולא הי' עליהן שם שאובין מעולם. אבל הכא שהדיח ידיו בשאובין ממש. אע\"ג שחזר והשיקן למי המקוה. לא מהני להו השקה כלל להכשירן לטבילה. רק כשהן ע\"ג קרקע. אבל בשהושקו במקום המקבל טומאה. לא מהני להו השקה רק לטהר טומאתן (כביצה י\"ז ב'). ולא להכשירן לטבילה. דמי עדיפי מים שאובין שבידיו מחבית מים שאובין שנפל אפי' לים הגדול. דחוששין בכל סביבותיה לשאובין (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ו מ\"י בדין אביק ודו\"ק). ולפ\"ז נל\"פ דלהש\"ך אף שהדיח ידיו במי המקוה. צריך שלא תגביה ידה ממי המקוה אחר ההדחה. דאל\"כ תיכף נעשו שאובין *): "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה מקואות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..1121268a86d2ffb247083fb7a4f5fff785f95b08
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Negaim/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,181 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Negaim",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ונ\"ל דמדלא קאמר כקליפת ביצה. ש\"מ דאין ר\"ל כלובן של קליפה החיצונה של ביצה. אלא כלובן של הקרום הדק הדבוק בקליפת הביצה בפנים: ",
+            "ולהראב\"ד פ\"א מטו\"צ נ\"מ נמי לדינא בין ר\"מ לרבנן. דס\"ל לכ\"ע דרק ב' אבות מצטרפין. וכ\"כ כל אב עם תולדה דידי' מצטרפין. אבל התולדות. או כל אב ותולדת חבירתה אמ\"צ. ולפיכך שלג וסיד. או צמר וביצה. דבב' הנך אופנים. הו\"ל אב עם תולדה דידי' לכו\"ע מצטרפין. הא ביצה וסיד. וצמר וסיד. והרי לכו\"ע סיד הו\"ל תולדה. להכי לכ\"ע אמ\"צ. כי פליגי בשלג וצמר. דלת\"ק מצטרף. מדהו\"ל ב' אבות. ולר\"מ אמ\"צ מדהו\"ל אב ותולדת חבירתה. וכ\"כ שלג וביצה. פלוגתתן איפכא. דלת\"ק אמ\"צ. מדהו\"ל אב ותולדת חבירת'. ולר\"מ מצטרף מדהו\"ל ב' אבות. ותמהני להראב\"ד אם אין כל הד' מראות מצטרפות א\"כ מה מקשי הש\"ס [שבועות ד\"ו א'] מפני מה מנו חכמים ד' מראות ולא אמרו כל למעלה מקרום טמא ואצטריך לתרוצי בדוחק. והרי צריך להודיענו איזהו אב ואיזהו תולדתו: ",
+            "ונ\"ל דה\"ה דהוה מצי למנקט דמצטרף בתחלה להסגיר. כשהי' בו נגע כגריס מב' מראות מצטרף להחשב שיעור נגע בתחלה ויסגירו. אלא דזה כבר משתמע במאי דקאמר תנא מצטרפין זע\"ז. דמשמע פשוט דב' חצאי נגע שכל חצי ממראה אחרת מצטרפין להחשב כשיעור נגע ממראה א'. אבל קמ\"ל דאפילו צירוף באופן ב'. דהיינו אם בסוף שבוע א' התחלפה כל הנגע למראה אחרת. והר\"ז אינו צירוף ממש. רק להחשב היא היא ואפ\"ה מחשב צירוף. א\"נ להכי נקט צירוף להסגר בסוף שבוע א' כדי לאשמועינן הקולא והחומרא בהצירוף. ואילו הוה נקט רק הצירוף שבתחלה. לא שמעינן רק החומרא: ",
+            "אבל אי\"ל דקמ\"ל קרא דאע\"ג דכהה משלג לכקרום. אפ\"ה לא חשבינן לי' כנגע חדש. ליתא. דא\"כ הו\"ל לקרא לאשמעינן רבותא טפי מינה. דאפילו העיז הלובן מכקרום לשלג אפ\"ה פוטרו. והרי כדנקט השתא באמת אפשר למטעי ולמידק ממלת כהה. דהא אם העיז מכקרום לשלג נדונו לנגע חדש. והא דלא נקט תנא לפטור בשבוע א' כשנשתנה אז לבנינותו ונתמעטה מכגריס. הא לא צריכה למימר דפשיטא ולענין מה נימא בזה דאע\"ג שנשתנה מראיתו הרי הוא כבתחלה. הרי אפילו נימא דנגע חדש הוא נפטר מדנתמעט מכגריס: ",
+            "אמנם סדר משנתינו כך הוא. דבתחלה נקט תנא לפטור. דלא כדמפרש בסיפא תחילה להסגיר. היינו משום דבעי למנקט כאורחא דקרא דפתח הכתוב בטהרה תחלה [כנזיר ס\"ה ב'] להכי נקט תנא נמי לפטור קודם להחליט. ולבתר תרווייהו נקט להסגיר שהוא הממוצע בין שניהן. ואח\"כ מפרש תנא תחלה להסגיר. כי כך דרך התנא לפעמים לפרש בתרא תחלה [כנדרים ד\"ג א']. והא דלא מפרש מיד אחריו להחליט. דהרי הוא סמוך ללהסגיר. ה\"ט משום דלסגור שייך בין בתחלה ובין בסוף שבוע א'. להכי שפיר נאות למנקט סמוך לו אבתרי' לפטור דשייך בסוף שבוע ב'. ולבתר תרווייהו נקט להחליט דשייך בכל הנך ג' דלעיל. דהיינו בתחלה ובסוף שבוע א'. ובסוף שבוע ב'. ומדאיירי במוחלט. נקט נמי סמוך לו אותו מוחלט שהוחלט מדהפך כולו לבן. ומדאיירי בהפך כולו לבן להחליט נקט בסמוך לו ובסוף כולהו. הפך לבן לפטור. והא דלא נקט הך לפטור דהפך כולו לבן. גבי אינך לפטור דנקט לעיל מינה ברישא. היינו משום דרצה למנקט ההופך לבן מתוך הסגר ומתוך החלט. והרי לעיל אכתי לא הוה תני כל אופני ההחלט. אבל הכא לבתר. דאשמועינן כל אופני ההחלט. שפיר שייך למתני אח\"כ כשהפך לבן מתוך איזה מוחלט שזכרנו. דטהור. א\"נ להכי פלגינהו לאופני פטור מדרצה לפתוח בפטור ולסיים בפטור. כדי לפתוח בטהרה ולסיים בטהרה: ",
+            "כך היא דעת הר\"ש. ולפעד\"נ דאפשר דס\"ל לר\"ח. דרק ב' אבות. או אב ותולדה דידי' או ב' תולדות מצטרפין. אבל אב ותולדת חברתה אמ\"צ. וא\"כ שפיר הו\"ל ד' צרופין. בהרת ושאת. בהרת וסיד. שאת וקרום. וסיד וקרום: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דר' דוסא לא חשיב הנך ד' דירקרק ואדמדם דבגדים ובתים. דהיאך יכלול אותן התנא בחשבונו. והרי אכתי לא איירי בהן תנא. אלא אפיק הנך ד'. ותעייל תותייהו ד' מיני צרופין. דהיינו של עור הבשר. ושל שחין. ושל קרחת וגבחת. ושל נתק. משום דבכל א' מכל הח' מצטרפין. אבל אין מצטרפין ממין א' לחבירו. להכי חשיב צרופי כל מין כחדא. והא דחשיב שחין ומכוה כחדא ולא חשיב ח' לכל חד. ה\"ט משום דשחין ומכוה שוה לכל מילי שא\"צ הסגר רק שבוע א'. שאם לא מצאו אז שפשה מטהרו. וגם שוין בב' סי' טומאה שלהן. שער לבן ופסיון. אבל מחי' אין בהם. ולא חילק הכתוב בין שחין למכוה רק לאשמעינן דאינן מצטרפין [כחולין ד\"ח א']. ומה\"ט נמי לא חשיב לקרחת וגבחת בתרתי. משום דגם הם דינן שוה שצריכין הסגר ב' שבועות. כשאר נגעי עור הבשר. אבל אין בהם רק ב' סימני טומ'. דהיינו פסיון ומחי' ולא חלקן הכתוב רק לאשמעינן דאמ\"צ [שם]. והא דלא חשיב ירקרק ואדמדם בנתק. מדשוה בזה לבגדים ובתים כמו דשוה בד' מראות לנגעי אדם דחשיב להו נמי מהאי טעמא. י\"ל דה\"ט משום דלא שוה בהן אדם לבגדים ובתים. מדחלוקי' נגעי אדם מנגעי הנך במילי טובי. אולם לדברינו הנ\"ל דלא חשיב תנא כלל במניינו נגעי בגדים ובתים בל\"ז לק\"מ: ",
+            "והר\"ש פי' דהל\"ו דחשיב ר' דוסא. היינו דבנגעי עור הבשר יש י\"ב מראות. דהיינו ד' חלוקות. ורק ב' צרופות. דס\"ל דגם ב' אבות או ב' תולדות אינן מצטרפות. רק כל אב עם תולדה דידי' מצטרף. א\"כ הא שיתא. וכנגדן יש ו' פתוכים. הרי י\"ב. וכנגדן יש י\"ב בשחין. ועוד י\"ב במכוה. סך הכל ל\"ו מראות נגעים בעור הבשר שלא במקום שער. ועקביא חשיב נמי י\"ב בקרחת. ועוד י\"ב בגבחת הרי ס'. ועוד יש ירקרק ואדמדם בבגד צמר. וכנגדן יש ב' בבגד פשתן וב' בשתי וערב צמר וב' בשתי וערב פשתן. וכנגדן עוד ב' בכלי עור. וכנגדן ב' בבתים. דבכל הנך ו' פוסל ירקרק ואדמדם. הרי תו י\"ב. סך הכל ע\"ב: ",
+            "וא\"ת מ\"ש משאר הוראות איסור והיתר דשרי בשלמא בבכור דאמרינן נמי גבי' [ביצה כ\"ו א'] דאין רואין מומי בכור ביו\"ט. אילה\"ק מ\"ש מהוראת או\"ה אחר דשרי. די\"ל דבכור שאני. דכל עוד שהוא תם. הוא ממון גבוה. וכשמתירו ע\"י מום נמצא שעושהו בהוראתו ממון כהן. הלכך הו\"ל שפיר כדן דין בד\"מ דאין דנין ביו\"ט. אלא הכא בנגעים ק' שפיר. דוכי אין רשאי חכם להורות לאדם על דבר שהוא טמא או טהור אף שהוא בענין תקון גברא. ובזה נסתר נמי מה שתי' רט\"ז על קו' זו מבכור [בא\"ח תצ\"ח סק\"ט] שכתב דבכור שאני משאר הוראת או\"ה דבכור הי' לו חזקת איסור. ובמחכת\"ר הא ליתא דהרי מצורע נמי הי' לו תחלה חזקת טהרה דמה\"ט מקילינן בספיקתו [כלקמן פ\"ה מ\"ד] והא קמן דאפ\"ה לא מקילינן גבי'. ולפענד\"נ דכיון דכל עיקר טעם דאין דנין בשבת ויו\"ט. הוא משום גזירה שמא יכתוב [כביצה ל\"ז א']. הלכך כל מידי שצריך בקיאות ועיון רב כד\"מ שאחז\"ל [בפ\"א דאבות] הוו מתונים בדין דבשאר או\"ה כל ספיקא לחומרא. אבל בממונא קולא למר הוא חומרא למר [כסנהדרין ד\"ז ב']. וכ\"כ דיני קדושין וגירושין. צריכין בקיאות רב. דכל שאינו בקי בהן לא יהא לו עסק עמהן [כקדושין י\"ג א']. וכ\"כ דיני מומי בכור צריכין מומחה גדול [כסנהדרין דכ\"ב]. וכן דיני נגעים צריכין המחאה רבה [כשבועות ד\"ו א']. לפיכך כל הנך חיישינן גבייהו מה\"ט שמא בעומק עיונו ישכח בטרדתו דהשתא שבת ויו\"ט ויכתוב טעמו מדיתירא שישכח טעמו ולהכי אסורי' בשבת ויו\"ט. ומה\"ט גם בתחלה אסור לראות הנגע בשבת ויו\"ט [כרמב\"ם פ\"ט מטו\"צ] וגם בחוה\"מ אין רואין [כרמב\"ם פ\"ז מיו\"ט]: ",
+            "ומה שתירץ רבינו תוי\"ט בשם מהר\"ם דהכא אינן סי' טומאה ביום א' בהשחין כיון דב' השערות קדמו להשחין. תמהני א\"כ אימא סיפא במשנה ו' דקאמר בהיו הב\"ש בהשחין בשבת. וביום א' באה נגע במקומן טמא. ואמאי. והרי קדמו הב\"ש להבהרת. אע\"כ דאע\"ג שקדמו הב\"ש להבהרת במקום. אפ\"ה כיון דעכ\"פ בזמן קדים הבהרת להב\"ש שפיר מחשב בהרת קדם להב\"ש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ\"ד מ\"ו]. א\"כ ה\"נ מי לא מצי איירי שקדם השחין להש\"ל בזמן [ועי' עוד פ\"ה מ\"ג ודו\"ק]. אלא הכי הול\"ל כגון שהב\"ש באמת קדמו בזמן להשחין. וגם רכ\"מ שתי' דהרמב\"ם מיירי במורדין. ע\"כ כדברינו ס\"ל. דאל\"כ ק' במ\"ש הרמב\"ם [שם ה\"ה] בהיו הב\"ש תוך השחין. ואח\"כ נכנס הבהרת תוך השחין טמ'. וק' ואמאי והרי קדמו הב\"ש במקומן קודם הבהרת. אע\"כ כיון דעכ\"פ בזמן קדים להן הבהרת סגי: ",
+            "ואע\"ג שגם אם הי' כך. נתהווה לו היום קולא. דהרי אילו ראהו אתמול היה מחליטו. והשתא שלא ראהו עד היום. א\"צ רק להסגירו רק שבוע א' אפ\"ה לא נקט תנא בכה\"ג. מדניחא לי' מלתא פסיקא. עם טעם הקולא. להכי נקט שלא נשאר היום מזה ומזה כגריס והוא הוא טעם הקולא. שהרי עי\"ז מטהרו היום. אבל אי הוה נקיט. ויש בזה ובזה כגריס. לא הוה נקיט אמיתות טעם הקולא. דלא משום שנשאר משניהם היום כגריס. הוקל דינו היום טפי מאתמול. רק מדאינו היום יותר מכגריס. דהרי אפילו הי' תחלה כגריס ואתמול פשה עד כגריס וחצי והיום מצאו כגריס ורביע. עדיין הי' מחליטו. מדעכ\"פ נשאר רביע א' מהפשיון. ואע\"ג דעכ\"פ הי' יכול למנקט שלא נשאר מאום כגריס דהוה שפיר מלתא בטעמא אפ\"ה לא רצה תנא להאריך: ",
+            "אמר הקטע. הרואה יראה כמה קשה כתורמס כפילות משנה ו' זו. שלכאורה כמשנה שא\"צ כלל. דכבר שמעינן לה בהפוכי מטרתא ממשנה ה'. ואף שיש קצת פנים לומר דלהכי נקט כל הנהו גווני בסיפא לאשמעינן דדוקא בהנך גווני אי הוה בוודאי אז הו\"ל להחמיר. הא במסופק אם הוא כך הו\"ל ספק נגעים ומקילינן (כלקמן רפ\"ה). עכ\"פ לא נכחד לעצמנו כי לא נתישב דעתנו יפה בתירוץ עיף כזה. דמלבד שגם הא כבר שמעינן באר היטב מלקמן. בל\"ז כל עין מחודד יראה ולבבו יבין כמה דברים שנראין גם בל\"ז מיותרי' במשנה ה' ובמשנה ו'. ונזכיר רק אחד למשל. דקאמ' במשנה ה' וו' שהשחין הקיף או חילק או מיעט את המחי'. וק' ול\"ל שמיעט השחין את המחי' משיעורו הרי אפילו נשארה שיעור מחי' עכ\"פ כיון שהשחין סמוך לה. נמצא שאין המחי' מבוצרת מהבהרת הר\"ז להקל. ועוד יש כמה דקדוקים כאלו רבים בב' המשניות. אמנם ל\"מ הי' נ\"ל. דמשום דבנגעים יש מקראו' מרובים. ואפ\"ה אינן מפורשי' כראוי רק בהלכות מועטו' (כחגיגה די\"א א'). ובל\"ז העניינים שבהן הם עמומים וצריכים עיון רב כדי לבוא לעומק אמיתות הכוונה. וכדאמר ראב\"ע לר\"ע מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות [חגיגה י\"ד א']. ר\"ל שהן הלכות עמוקות חמורות. ועי\"ז כל עין חלש אשר לא נסה להציץ בהן. עיניו יראו זרות במו. עד שאמרו עליהן חז\"ל (פסחים ד\"נ א') שפירושן יקר בעוה\"ז. לכן כדי להרגיל את חולשת חושינו בדינים הללו. הטריח התנא א\"ע עמנו. וקופץ מאופן לאופן ומענין לענין בכל א' מג' סימני טומ' בב' וג' פרקים הראשונים שבמס' זו. להיות כמו מבוא לכל המס'. שבפרקים הללו כלולים כמה עניינים מדיר המס'. ולכן הזכיר בפרקי' הללו הדינין והפוכן. כאשר יסבו בלכתן הילך והילך. ומדלג מענין לענין. דהיינו מב\"ש למחי'. וממחי' לפשיון. ולוקח בכל א' מהן אופנים שוני' כברקים ירוצצו. רצוא ושוב כמראה הבזק. והוא מסיבות מתהפך כאופן בתוך אופן יסבו הנה והנה. כדי להרגילנו יפה בכל ג' סימני הטומ'. ואופניהם המשונים. ואתה כאשר תהי' בקי באלה. אז תלך לבטח דרכיך ואז תשכיל לאוקמ' אגירסא בס\"ד: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. א\"כ לת\"ק א\"א שום נגע בגרמני. ול\"מ א\"א לומר כן. דהרי גרמני אינו לבן ממש יותר משלג ואיך נימא דנגע כמראה שלג יתראה בו טפי נמוך מכל הד' מראות לובן. רק עזה דקאמר תנא היינו מראה לובן שהכהה שתחתיו טהור. דהיינו שעזה כקרום ביצה. ולפי\"ז גם לת\"ק שייך בגרמני נגע: ",
+            "ול\"מ נ\"ל דמשום דר' ישמעאל תמיד הי' משתבח בישראל שהן נאי' [כנדרים ס\"ו א' וב\"מ פ\"ד א'] וכדכתיב בשפירי ירושלים ספיר גזרתם. אולם כאן הוצרך לומר שרובם אינן לבנים ביותר ולפיכך כדי שלא יחשבו שמחמת שאינו אוהבן נראי' בעיניו כאינן לבנים. להכי הקדים לומר הנני באהבתי להם כפרתן: ",
+            "ונ\"ל דלהכי לא קאמר בקיצור מביא צבע לובן בינוני. היינו משום דבעי לאשמעינן דלאו במראה בינוני ממש משערינן. דהיינו בסיד ובצמר לבן שהם בינונים בין שלו לקרום. דהרי אפילו גרמניא ולבקן [בכורות פ\"ז מ\"ו] אינן לבני' במין מראה לובן כזה. אלא ה\"ק דמדיש להמציירים צבע מיוחד לצייר גרמני. וצבע מיוחד לצייר כושי. וצבע מיוחד לצייר בינוני שבין שתיהן. ומאותו צבע לובן בינוני מביא דבו משערינן: ",
+            "כך כתב רתיו\"ט וכך מוכרח נמי מלשון המשנה. ונ\"ל דהקרא דלכל מראה עיני הכהן דמייתי תנא. היינו כדי למילף תרווייהו דיני' דסומא ודכהה מהך קרא. דמדכתיב עיני משמע שיש עכ\"פ בכל א' מעיניו קצת ראיי'. דאל\"כ לא נקרא עין. ומדכתיב נמי לכל מראה לשון יחיד משמע שיהא לכה\"פ בא' מעיניו כל מראיתו. ולפ\"ז הי' נראה לכאורה דכהן זקן שעיניו חלשי' ואינו יכול לראות יפה רק ע\"י עששית שקורין בריללע. ורק על ידה יראה יפה. רשאי לראות הנגע. דהרי אמרו [ברכות כ\"ה א'] דערוה בעששית אסור לקרות ק\"ש כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערוה והא מתחזי. אלמא דראיי' ע\"י עששית שמה ראיי'. ואי\"ל דלמ' רק לחומרא שמה ראיי'. ליתא. דהרי בתשו' לקט [ח\"א סי' צ\"ט] יליף מהתם גם לקרות בס\"ת האות שנראה דרך השעוה שנטף עליו כשאינו יכול להסיר השעוה מחמת איסור שבת. וכן מעשים בכל יום שמברכין על התורה וקורין בה דרך הברילל [ועמ\"ש בס\"ד בכלכלת שבת סי' ל\"ג] וכן מברכין על הנר במ\"ש כשמכוסה בזכוכית [כמג\"א רצ\"ח סק\"כ] וכן מברכין על הלבנה דרך זכוכית בהיר [כרמג\"א סי' תכ\"ו סק\"א]. ומש\"ש בסוף הסי' שהרש\"ל פתח החלון לקדש הלבנה. היינו רק לזהירות בעלמא היכא דאפשר. וכן כל ברכה שעל ראיי' לית מאן דחש שלא לברך כשרואה דרך בריל [ודלא כתשובת דבר שמואל סימן רמ\"ב]. מיהו נ\"ל דאפ\"ה י\"ל דראיית נגע שאני. דכשיראה דרך זכוכית חיישינן לטעות. וכדאשכחן כה\"ג בעדות ראיית הלבנה. שכשראה אותה דרך עששית אינו מעיד [כר\"ה כ\"ד א']. וכן אמרינן בתוספתא דמכילתן שכשיש חלון בבית המנוגע פותחו ורואה. וק' הרי כל חלון פתוח הוא כבר אע\"כ דמיירי בסתום בזכוכית. ואף שי\"ל דתוספתא בסתום בדלת עץ מיירי ולא נקט לה. אלא לאשמעינן דלא נהווי כבית אפל שאין עושין לו חלונות לכתחילה לראות את נגעו [כמשנה ג']. אפ\"ה מסתבר דלא גרע ראיית נגע מראיית לבנה. דבשניהן ראיי' ברורה בעינן: ",
+            "ורתוי\"ט רצה להוכיח דמדקאמר ר\"י אף. ש\"מ דר\"י מקיל בשמאלית טפי מת\"ק. דלת\"ק רואה בשמאלית כשיעור הימנית. והיינו חומרא מדמגביהתה טפי ממה שמגבהת השמאלית כשטווה פשתן. ובמחכ\"ר אין דבריו מוכרחים. די\"ל דלעולם לת\"ק אין תחת שחי השמאלית דין נגע כלל דכל שמכוסה שם במורגל הו\"ל ביהס\"ת. אבל מלת אף דנקט ר\"י. אשיעור קבוע דנקט ת\"ק קאי. וה\"ק גם בשמאל יש שיעור קבוע. כמו בימין לת\"ק. וזה פשוט: ",
+            "וא\"ת בשלמא נגעים רחמנא אפקי' דכתיב והובא אל הכהן משמע אחר. ונדר נמי הלא כתיב לא יחל. רק אחרים מוחלין לו. ולפיכך הנך תרתי לאו משום חשדא אתסרו להאדם עצמו רק משום גזיה\"כ. אלא ראיית מום בכור מ\"ט אתסר בשל עצמו. ומ\"ש משאר הוראת או\"ה. דליכא מאן דחש מלהורות לעצמו בביתו דיני או\"ה. ולא חיישינן לחשדא. וכדאמרינן [עירובין ס\"ג א'] צ\"מ חזי לנפשי'. ובשלמא מהטלת מום בבכור שפיר חשיד כהן עלה [כבכורות ל\"ה א']. דהרי גם הגרמת מום אסור בו [כבכורות ל\"ד א']. ולהכי חיישינן שמא הגרים הטלת המום. דמדלא כתיב להדיא. וגם לא קעביד מעשה האיסור. וגם אין בו מלקות. ותו דאף דגם הגרמה אסור מדאו'. עכ\"פ אינו עושה האיסור רק פעם א' בבת אחת. דהרי אחר שהוגרם לו המום. מותר לשחטו ולאכלו מדאו'. ורק משום קנסא אסור [כבכורות ל\"ה א']. אבל היאך נחשידנו שיתיר לשחוט הבכור בלי מום. שהוא איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ. וגם באכילתו עבר על כל כזית וכזית. ואת\"ל היא הנותנת מדיש בהא איסור כרת החמירו בו טובא טפי מבשאר הוראת או\"ה. ליתא. דהרי גם נדה יש בה איסור כרת. ואפ\"ה נאמן בעל לראות ולהורות בכתמי אשתו [כתוס' נדה ד\"כ ב']. ונ\"ל דאפ\"ה כיון דטרחתו מרובה וקשה עליו לטפל בו כל ימי חייו. חיישינן שיורה בדדמי. במלתא דתליא בסברא. ומקלו יגיד לו. מיקל לו יגיד לו. ודמי להא דאמרינן [כתובות ק\"ה ב'] לא לידן אינש למאן דרחים לי' ולא למאן דסני לי'. דמאן דרחים לי' לא מצי חזיא לי' חובא. ולמאן דסני לי' לא מצי חזי לי' זכותא. ומה\"ט נמי לא האמינו לר' זכרי' בן הקצב שלא נעלמה אשתו מעיני' בשעה שנכבשה ירושלים [ככתובות פ\"ב מ\"ט]. לא משום דחששו שישקר. אלא דחששו דמשום דקשה לאדם לפרוש מאשת נעורים. חיישינן דאמר בדדמי וטועה [ועי' בתשוב' ח\"י סי' קכ\"א. ועתוס' ספ\"ד דבכורות]. וא\"ת עכ\"פ למה לן למקנס מטיל מום בבכור שלא ישחוט באותו מום. הרי בל\"ז מדינא אסור מדקיי\"ל כרבא [תמורה ד\"ד א'] דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. י\"ל מום בבכור שאני דמדמהני על כרחך שיפסל במום זה לגבי המזבח. אהני נמי להתירו להדיוט. ועיין תוס' שם [ד\"ה רבא] שתרצו דמום בכור שאני. מדלא גרע מנפל בו מאיליו: "
+        ],
+        [
+            "אבל אי\"ל דהכל לאתויי כהן בע\"מ. דכשר לראות הנגע. והרי רק חלל נתמעט בת\"כ [כרמב\"ם פ\"ט מטו\"צ ה\"ח]. ליתא. דא\"כ לא הי' שייך לומר אח\"כ שהטומ' והטהרה ביד כהן. והרי רישא נמי בכהן מיירי. והר\"ש והר\"ב נושא כליו כתבו. דהכל דהכא לאתויי כהן ע\"ה. והוכרחו רבותינו לומר כן משום דבאמת הכי קאמר [כערכין ד\"ג א']. אמנם במחכ\"ר א\"א לכוון זה בלישנא דמשנתינו. דאי במלת הכל נתרבה ע\"ה. א\"כ ל\"ש לומר אלא שהטומ' וכו' דהרי רישא גם כן בכהן מיירי. וטפי הול\"ל אלא שיוליך עמו חכם ישראל. ובל\"ז ק' סוגיא דהתם. דז\"ל הש\"ס שם. הכל רואין את הנגעים הכל כשרים לראות את הנגעים. לאתויי מה. ומתרץ לאתויי כהן ע\"ה עכלה\"ג. וק' הרי עינינו ראו ולא זר דמה דמייתי הש\"ס התם אינו לשון המשנה. והיאך הר\"ש והר\"ב בחדא מחתא מחתינהו. ואת\"ל דס\"ל לרבותינו כתוס' התם שכתבו בזה\"ל דהאי הכל הכל לאו גבי הדדי תניא עכ\"ל. וס\"ל לרבותינו דהכל קמא ברייתא היא בשום מקום. והכל כשירין היינו משנתינו. ואהכל כשירין קאמר התם הש\"ס לאתויי כהן ע\"ה. אמנם ק' א\"כ למה באמת מייתי הש\"ס הנך תרתי תנויי דלאו גבי הדדי תניא. ותו היאך שביק הכל קמא לומר מה מרבה בי' ומפרש רק הכל בתרא. ותו למה לא קאמר הש\"ס התם דהכל לאתויי ישראל. או כהן בע\"מ. אלא האמת יורה דרכו. דכך הוא באמת דהכל רואין דמייתי הש\"ס ברייתא היא. ועלה קבעי הש\"ס הכל לאתויי מה. וכדי שלא ישיב דהכל לאתויי ישראל להכי מייתי סמיך לה הכל כשירין. דהיינו הכל דמשנתינו. דמוכח מכח המשנה בעצמה דהכל לאתויי ישראל. מדמסיים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. ש\"מ דרישא בישראל מיירי. ולהכי מקשו שפיר דכיון שכן. הכל רואין דברייתא לאתויי מה. ואהא משני לאתויי ע\"ה. מדסד\"א דאע\"ג דממשנה מוכח דרשאי ישראל לראות משפט הנגע. עכ\"פ הכהן הרואה הנגע בהבטה בעלמא וחורץ משפטה. צריך שיהי' עכ\"פ בקי בדין. אע\"ג שלא בחן דין נגע זו. לולא שבחנה והודיע לו ישראל העומד בצדו. אפ\"ה מדידע לבחנה הו\"ל כראוי לבילה. קמ\"ל בהכל דברייתא דאפילו הכהן הוא ע\"ה. שאינו אלא רואה לחוד' אפ\"ה שפיר דמי. וא\"ת עכ\"פ למה לא משני הש\"ס דהכל רואין דברייתא לאתויי כהן בע\"מ דלא שמעינן לה ממתניתין וכדאמרן. י\"ל הא מלתא דפשיטא לגמרי היא. דכיון דגם כהן בע\"מ כל דיני כהונה עליו לענין טומ' מת ונשיאת נשים פסולות. וגם לקולא לאכול תרומה וקדשים ורק מהקרבה מיעטו קרא. פשיטא דגם לגבי נגעים כשר דכהן גמור הוא. ורק גבי פרה אדומה דרשינן הכהן בכיהונו. דלבעי בגדי כהונה [כיומא מ\"ג א'] וכ\"ש דפסל גבה בע\"מ. והיינו משום דחטאת קרייה רחמנא לאשמעינן דדינה כקרבן [כחולין י\"א ב']: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. ותמהני למה לא פירשו רבותינו מדאין עושין מצות חבילות חבילות. וכמו דאין משקין ב' סוטות כא' מה\"ט [כסוטה ד\"ח א']. והרי ה\"נ ראיית הכהן הנגע מצוה היא. ובין בהשקאת סוטה ובין בראיית הנגע. פשיט בעיני דהי' הכהן צריך לברך מקודם אקבו\"צ. ונ\"ל דרבותינו דייקי מתוספתא [פ\"א] שהזכירה כל הדברים שאין עושין כאחד. וביניהן נקט אין מטהרין ב' מצורעין כא'. ועל כולן קאמרינן בפ\"ק דסוטה [שם] דאין עושין מצות חבילות. ומדנקט רק טהרת המצורע. ולא נקט אין רואין ב' נגעים כא'. ש\"מ לאו משום דשיירי' כדשייר טובא התם. דא\"כ טפי הו\"ל לשייר טהרת המצורע שמאוחר לראיית הנגע. אלא משום דדוקא כל מצוה שיש בה מעשה וטרחא. להכי כשעשה ב' כא' מחזי כאילו הן עליו למשא. וכמ\"ש רש\"י התם. משא\"כ ראיי' אינו מעשה וטרחה. דניחוש שכשיראה שניהן כא'. היינו משום דהמצוות הן לו למשא. ואילה\"ק לרש\"י דלהכי אין עושין מצות חבילות מדמחזי עליו כמשא. א\"כ באומר ב' קדושות על כוס א' אסור מדאין עושין מצות חבילות [כפסחים דק\"ב ב'] ומה משא איכא בהא. י\"ל מדטריחא לי' להביא כוס אחר לקדושה האחרת. ועכ\"פ לרמג\"א [קמ\"ו סקי\"א] דר\"ל להרמב\"ם אין משקין ב' סוטות כאחד ע\"י ב' כהני'. ור\"ל דמדלא השקה אותן כהן א' משמע דמחזי כמשא עלי'. ק\"ל נהי דלא תקשי וכי אין רשאין ב' בנ\"א להניח תפילין יחד. דהתם חובת הגוף הוא להניח כ\"א תפיליו. עכ\"פ הפסח שנשחט בג' כתות רבבות אלפי ישראל והרי רשאים כל א' לשחוט כל הפסחים כולן [קדושין מ\"ב א']. ואפ\"ה לא מחזי כמשא כשישחטו כל א' פסחו. וכולן בשעה א' ובמקום א'. ואת\"ל התם עכ\"פ לא רמיא חיובא על כל א' לשחוט פסח חבירו. ק' וכי רמי חיובא אכהן א' להשקות כל הסוטות ולטהר כל המצורע. וצ\"ע: ",
+            "אבל אי\"ל דהנ\"מ כשנרפא אח\"כ שניהן. דאילו טימא הכהן להנגע הב' הי' צריך גם לה קרבנות לבד. ליתא דאפילו אם הי' הכהן מטמא הנגע הב'. עכ\"פ כל הנגעים שנולדו קודם הבאת אשמו לנגע א'. די להן בקרבן של נגע א' [כרמב\"ם פ\"ה ממחוס\"כ ה\"ט] ועי' פ\"ד סי' ל\"ג מש\"ש בס\"ד: ",
+            "ורבותינו הרא\"ש והר\"ש והר\"ב פירשו דדוקא אם בתחלה ראה שניהן אז בסוף שבוע המסגיר מסגיר וכו'. ופשוט דאזלו לשיטתייהו. דס\"ל דכל שלא נולדו שניהן בתחלה. אינו רואה הב' עד שיפטור מהראשון לגמרי. אולם בתוספתא [פ\"א] אמרינן להיפך וז\"ל שם. ואם משהסגיר נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו עד סוף שבוע עכ\"ל. הרי דבסוף שבוע נזקק לו אף שלא נולד הב' בתתלה ביחד עם הא'. ויש לדחוק דלרבותינו ה\"פ דתוספתא. דבסוף שבוע אפשר שיזדקק להב'. כשיפטור אז מהא'. ואפ\"ה לא ידענא מה הכריח לרבותינו לפרש כן התוספתא. וגם לישנא דמתני' דחוק לדבריהם. דנימא דהאי בתחלה דקאמר תנא היינו תנאי ור\"ל אם בתחלה הסגיר שניהן. אז בסוף שבוע המסגיר וכו'. ודו\"ק: ",
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב הכא. דה\"ה דפוטר ומסגיר פוטר ומחליט. במחכ\"ר אלו דברים מיותרים לגמרי. דהרי לדידהו איירי סיפא שכבר ראה נגע הב' בתחלה. וא\"כ מה אריא בכה\"ג הרי אפילו כשלא ראה הנגע הב' בתחלה. רק נולדה אח\"כ אפ\"ה כשפטר הא' וודאי מותר להסגיר או להחליט הנגע הב' מדנפטר כבר מקמא לגמרי. ורב\"א חרז לבבא זו דה\"ק. והמחליט [בשביל קמא] מחליט מסגיר ופוטר. ר\"ל בין בזה או בזה פוסק אז על השני. ומה דנקט תנא תו. מחליט ופוטר. קאי על המסגיר מסגיר שהזכיר תנא תחלה. ור\"ל שהמסגיר הראשון מסגיר ומחליט ופוטר הב'. ואף שלפי דברי רבינו אנן סכינא חריפא פסק לדיני המסגיר והפסיק בין דיניו עם דיני מחליט. אפ\"ה הרווחנו בדבריו שאין חסר שום אופן במשנתינו: ",
+            "כך כתב הרמב\"ן בחומש. ולזה נוטין גם דברי הרמב\"ם [פ\"ה ורפ\"ח מטו\"צ]. ול\"מ אין כאן לתמוה ע\"ז. דבנשר כגריס טמא. ובנשר כל פאתי פניו או כל פאת אחורי קדקדו טהור. דהרי אשכחנא בת בוקתי' דכוותה בכולו הפך לבן טהור. אולם כל דברינו בזה היינו כדקיי\"ל כת\"כ. דבנתק אפילו אין הפסד בעור טמא [כרמב\"ם רפ\"ח מטו\"צ]. אבל אי נימא כהתוספתא. דבנתק צריך שיהי' שנוי והשחתה בהעור. א\"כ יש חילוק רב בין נתק שהושחת העור והוא טמ'. לקרחת וגבחת שאין שם השחתה בעור שהוא טהור. ורק אם במקום הקרחת וגבחת נתהווה בהרת. שמשונה בדיניו מדין נתק בכמה דברי'. צריך לומר או כרבינו רמב\"ן או כדברי הנ\"ל. כדי לחלק ביניהן: ",
+            "כך משמע מהרמב\"ם [טו\"צ פי\"ב ה\"ח]. ול\"מ היה נ\"ל דחזרה בפשיון לאו דוקא. אלא כל שחזר מראה פסולה כגריס אחר שנפטר. פשיון קרי לי' ושורף הבגד: "
+        ],
+        [
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב כמבצר שבאמצע עיר. וכן כתבו לקמן במשנה ה'. ט\"ס הוא וצ\"ל שבאמצעה העיר. אולם מה שפי' רבותינו הנ\"ל וגם הרא\"ש דשלא מבוצרת היינו בשחוט רחב ב' שערות יוצא ממנה נ\"ל דרק לרבותא דב' שערות נקטי הכי. דאפילו כשגדלי' הב\"ש בהחוט ההוא ג\"כ מטמאי. וכ\"ש בשגדלי' הב\"ש בגוף הנגע על שפתה. אבל אפילו כשהיא בגוף הנגע ואינה רחוקה מהשפה רוחב ב\"ש. אינה מטמאה: ",
+            "ונ\"ל דלהכי קאמר הכא מלת מלמטה. ולא נקט כלישנא דרישא. דהיינו היתה אחת בעיקרה ונחלקה בראשה. דה\"ט משום דבעיקרו דרישא ר\"ל סמוך לעיקרו כדי לקרוץ בזוג. וכדמפרש ברישא. וא\"כ אי הוה נקט גם הכא היתה אחת בעיקרה. סד\"א דגם הכא ר\"ל כדי לקרוץ בזוג. ור\"ל דדוקא כשנראה מגודל השער כדי לקרוץ בזוג כולו אחת. אז אפילו למעלה מזה נחלקה לשנים דיינינן לה כשער א'. אבל בשנראה כאחת רק בפחות מכדי לקרוץ בזוג נדונת כב' שערות. להכי נקט הכא לשון למטה. לאשמעינן דאפילו נראית כאחת רק למטה משיעור זו הנ\"ל. אפ\"ה נחשבה כאחת ואינה סימן טומאה. ואפשר עוד דלמטה דקאמר תנא היינו למטה תוך הבשר. וכל מה שמהשער מבחוץ על הבשר מפוצל ונראה כשתים. אפ\"ה כיון שבאמת בשרשה אינה רק אחת. נדונת רק כשער א'. ואת\"ל היאך נדרוש במכוסה ממנו לידע אם בתוך הבשר היא א' או שתים. ואי\"ל כגון שהוחלט עבור פשיון או מחי'. ותלש השער בשער זו ומצאוה שהיתה ב' בתוך הבשר. ואח\"כ עבר הפשיון והמחי'. הר\"ז טמא משום ב' השערות שתלשן בשכבר הי' מוחלט. ליתא. דהא דאמרינן לאחר החלטו טמא היינו לאחר שהוחלט באותו סי' טומ' שתלשו [עי' פ\"ז מ\"ד]. אלא י\"ל דנוכל לידע שפיר אם השער מחולק תוך הבשר. אם ב' פצולי שער אלו יוצאים מגומא א'. אז וודאי שער א' שנתפצלה רק בחוץ ונראת כב'. דברית כרותה לב\"ש שאינן יוצאות מגומא אחת [כב\"ב דט\"ו א']: ",
+            "ולרב\"א מתניתין ב' בבי קתני לה. ברישא אשמעינן דאין שער שחור מציל משער לבן. כמו שמציל משער צהוב. והא דקאמר תו אין חוששין מילתא אחריתא ניהו. שאין השער ממעט שיעור הנגע. וי\"ג או שער שחור. ולפי\"ז מה דקאמר תנא שער לבן. היינו שיש בהנגע יותר מב\"ש לבנות. וסד\"א שהנוספי' ימעטו השיעור שלא יחליטוהו. קמ\"ל. ומה דקאמר תו או שער שחור. תו קמ\"ל דסד\"א דעכ\"פ ימעטו השיעור שלא יסגירוהו. ול\"מ אמינא דזה קצת דוחק. דא\"כ הל\"ל סתמא שמא מיעט השער הבהרת. ועוד צריך לדחוק לפי\"ז דנימא דטמא דתני לצדדין קתני לה דבשער לבן יחליט. ובשחור יסגיר: ",
+            "אמנם מ\"ש הר\"ש ואחריו הר\"ב נושא כליו. דגם כשנדונין כנגע א' יש נ\"מ לקולא. דכשנולד בא' מהן פסיון או ש\"ל. דאם נחשבים נגע א' מחליט על שתיהן. וכשנחשבין כב' נגעים מסגיר מזו ומחליט בזו. והנ\"מ. דלכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות עכל\"ר. ובמחכ\"ר אין הלשון מדוקדק דמה שכתבו מחליט על שניהן וכו' משמע דשניהן מוחלטין. והא ליתא. דאדרבה נחשבין כנגע א'. ותו מה זה שסיימו מסגיר בזו ומחליט בזו. ולכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות. וגם הא ליתא. דמוסגר א\"צ קרבן. והא דלא קאמרי כגון שיש מחי' בזו ומחי' בזו. דאם נחשבים כנגע א' הו\"ל כב' מחיות בנגע א'. וכשנטהר משניהן מייתי רק קרבן א'. ואי מחשבו כב' נגעים חייב בב' קרבנות. מזה מוכח דס\"ל לרבותינו. דמחי' צריך שתהי' באמצע הנגע ממש. דהיינו שיקיפה הנגע ברוחב שוה לכל הצדדים סביב [ודלא כמו שכתבנו בס\"ד במראה כהן סי' יג וע\"ש]. וא\"כ הרי כששני המחיות בנגע א'. על כרחך שההיקף של הנגע אינו רחב סביב לכל צד לכל א' מהמחיות במרחק שוה. אולם כבר כתבנו [שם] דהרמב\"ם מוכח שא\"צ שיהיה הנגע מקיף להמחיה לכל צד במרחק. וגם בזה מחולקים על הרמב\"ם. דאינהו ס\"ל דכשהן ב' נגעים חייב קרבן על כל א' וא'. וכן כ' ג\"כ לקמן משנה י'. ואולם הרמב\"ם [פ\"ה ממחוכ\"פ ה\"ח] כתב דכל הנגעים הנולדים קודם שהביא אשמו של נגע הראשונה מתכפרין בקרבנות שעל נגע הראשון. וערכ\"מ שם ודו\"ק. אבל לכאורה הי' נראה דאעפ\"כ יש נ\"מ לקולא כגון שהי' ב' נגעים ובכל א' כגריס. וכשהסגירם נולד ונתהווה חוט בהרת שחיבר שניהן. דאם החוט רחב כב' שערות שניהן נחשבין כנגע א' א\"כ החוט שפשה הו\"ל כפושה לתוכה. דהרי החוט ההוא באמצע ב' חלקי הנגע. וטהור [כלקמן פ\"י מ\"ח]. אמנם באמת א\"א לומר כן. דלא מקרי פושה לתוכה. רק כשהאום מקיף להפשיון סביב. משא\"כ הך חוט שפשה. אין האום מקיפו רק מב' הצדדים. ובב' הצדדים האחרים יש עור ובשר מכאן ומכאן: ",
+            "כך כתבו הר\"ש והר\"ב. וכן משמע לישנא דמתניתין. ונ\"ל דאידך ב' בבי דלא קתני. דהיינו ברישא שיש בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה. והשער תוך הבהרתו. בכה\"ג מודה ר\"ש דטמא. וכ\"כ בסיפא. בהרת ומחיתה כגריס וש\"ל בתוך המחי' בכה\"ג מודו גם חכמים דטהור: ",
+            "ותמה רתוי\"ט. למה ברישא בהלכה המחי' נקט טמאה לשון נקיבה. ובסיפא בהלך ש\"ל נקט טמא לשון זכר. והניח בצ\"ע. ולכאורה הי' נראה דהיכא דהוחלט בש\"ל לא שייך למנקט טמא לשון זכר. דאז הוי משמע דקאי אמנוגע. והרי הש\"ל יש בו עדיין צד טהרה. כשיהפוך כולו לבן. ואז אפילו ישארו הב' שערות. יהי' טהור [וכמ\"ג]. להכי נקט טמאה. דהיינו זאת הנגע בתמונתה השתא טמאה. אבל במוחלט במחי'. דמעכב ההופך כולה לבן. דכל עוד שהמחי' במקומה לא אפשר בה צד טהרה שפיר שייך למתני גבה לשון טמא. אבל באמת הא ליתא. דהרי בסיפא ביש במקום הש\"ל כגריס. דג\"כ טמא משום הש\"ל. ואפ\"ה נקט לשון זכר טמא. ואת\"ל שאני התם דמדאיכא בהמנוגע חזקת טומ' מהמחי' שהי' בו תחילה. להכי שייך שפיר לשון טמא. עכ\"פ הרי במשנה ד' בהי' בו ש\"ל ושער שחור שאין בו חזקת טומא' עדיין. ואפ\"ה נקט תנא לשון טמא. אלא נ\"ל דבהלכה המחי' טמאה קרינן במפיק. ור\"ל הליכת המחי' טימאה להנגע משום השער לבן שנתהווה בה דמקודם לא הי' טמא משום השער לבן. מדלא הי' בתוך הנגע בעצמה. והשתא הן בתוכה. משא\"כ בסיפא בהלך לו הש\"ל שפיר קאמר טמא מפני המחי' דהרי גם מקודם טמא הי' משום המחי'. ולפי\"ז בסיפא בהי' ש\"ל בבהרת כגריס. נמי שפיר נקט טמא. משום דבכה\"ג גם קודם שהלכה המחי' הי' טמא משום הש\"ל. וכ\"כ במשנה ד' בנולדו בהבהרת ש\"ל ואח\"כ גם שער שחור. ג\"כ שפיר נקט טמ'. דר\"ל גם אחר שנולד השער שחור עוד טומאתו בו כמקודם משום הש\"ל. והאמת עד לעצמו: ",
+            "ולכאור' היה נראה דגם כשלא הי' בהמחי' כשיעור לטמא הנגע או כשלא היתה המחי' מבוצרת ונולד במחי' זו ש\"ל. ואח\"כ התפשטה הנגע במקום המחי' אף דמחי' זו מדאינה מטמא וודאי אינה כהנגע להצטרף לשיעור גריס. וא\"כ הש\"ל שבה קדם להבהרת כשיעור. עכ\"פ לא גרע הך מחי' משחין ובוהק ודכוותייהו. שכשהן באמצע הנגע. ובאמצע א' מהן יש ש\"ל. ואח\"כ התפשטה הנגע למקום השחין והבוהק. ועי\"ז באו הש\"ל לתוך הנגע. שהוא טמא [כפ\"א מ\"י]. אלא י\"ל דדוקא שחין ומכוה דמין נגע הן. להכי אף דאין מצטרפין לנגע שבעור ובשר. עכ\"פ מדהן מין נגע. שפיר קרינן בי' ושער בנגע הפך לבן. לענין שאם קדמו בזמן להש\"ל סגי. ואפילו בוהק שטהור הוא לגמרי. עכ\"פ שם נגע יש עליו. אלא שטיהרו הכתוב. ומה\"ט לא לבד כשהן באמצע הנגע מחשבו לענין הב' שערות שבהן כעיקר הנגע. אלא אפילו הן בצד הבהרת. ובאמצע נתהוו הב' שערות ואח\"כ עברו השחין והמכוה והבוהק. ונמצאו הב' שערות תוך הנגע. אזלינן בתר הזמן שקדם הבהרת לש\"ל וטמא [כפ\"א מ\"ו]. אבל מחי' פחות מכעדשה. שהוא בשר בריא. ואין שם רושם נגע בהמחי'. להכי כמו שאם היו ב' שערות בבשר בריא בצד הבהרת. ואח\"כ התפשטה הבהרת לשם. לא נטמא משום הב\"ש. אף שקדמה להן הבהרת בזמן. מדעכ\"פ לא קדמה להן במקומן. כ\"כ כשהבשר בריא פחות מכעדשה. הוא באמצע הבהרת. וב\"ש בהמחי'. ואח\"כ התפשטה הבהרת למקומן. אף דקדים להן הבהרת בזמן. אפ\"ה כיון דלא קדם להם במקום אינן סי' טומ'. והנה אחר כתבי זה מצאתי בתוספתא [פ\"ב] דפלוגתא דר\"מ ורבנן היא. דלרבנן מחי' פחות מכעדשה לא מחשב כנגע ואמ\"צ לשיעור גריס. משא\"כ לר\"מ: ",
+            "אבל אי\"ל דאפילו בתרתי לטיבותא. שהבהרת היא ומחיית' רק כגריס. והב\"ש עומדי' בהמחי'. נמי רבנן מטמאי כשהלכה המחי'. רק נקט שהב\"ש בהבהרת. מדבעי לאשמעינן רבותא גם בהך בבא גם אליבא דר\"ש. דלא תימא דטעמא דר\"ש ברישא. משום דמחי' אינה כנגע. ולהכי הו\"ל הב\"ש שבה כקדמו לבהרת. וא\"כ דוקא בשהב\"ש במחי' מטהר ר\"ש. קמ\"ל בבבא זו דאפילו הש\"ל תוך הבהרת עצמה. עכ\"פ כיון שאין בה עצמה כגריס. אין הש\"ל שבה סי' טומ'. ליתא דהיכא נימא דנקט תנא בב' בבי אליבא דר\"ש רבותא. ולא ננקט רבותא טפי אליבייהו דרבנן דקיי\"ל כוותייהו: ",
+            "והרואה יראה ששמתי פני כחלמיש לפרש שלא כדעת רבותינו. שהם אמרו דגם קודם שהלכה המחי' הי' הנגע טמא משום הש\"ל. דלפי דעתם הנשגבה חשיבה המחי' לכל מילי כנגע עצמה. ולפיכך בין שהש\"ל הוא בהמחי' כברישא. ובין שהש\"ל הוא בהנגע שהיא כגריס רק עם המחי' כבסיפא טמא. אמנם אנא בעניותא דחיקא לי מלתא טוב' דנימא דמ\"ש הת\"כ שהביא הר\"ש. ושערה הפך לבן. ולא שער מחיתה. ושערה ולא שער מקצתה. עכ\"ל. קשה בעיני דנימא דסתמא דת\"כ יהי' רק אליבא דר\"ש ודלא כהלכתא. וכמ\"ש הר\"ש באמת. אולם לפי דברינו יתיישב הכל בס\"ד. וגם מלת טמאה. וכמש\"ל. אבל אילה\"ק לדברינו דכשנולדה וודאי הנגע עם הש\"ל ביחד טמא. ואמאי. ונימא לגבי הנגע כל שאינו בזא\"ז אפילו בבת אחת אינו [כקידושין ד\"נ ב']. והרי הכא נמי כיון שאין הנגע טמאה משום הש\"ל. אם נולד הש\"ל קודם להנגע. הול\"ל דגם כשנתהוו' השער לבן עם הנגע ביחד לא תתטמא הנגע מהש\"ל. ואי\"ל דהך דקידושין היינו רק בדבר התלוי בפעולות אדם. כמקדש ב' אחיות ביחד או שהניח עירוב בב' מקומות ביחד [כעירובין ד\"נ א']. אבל הכא בנגעים דתליא במקרה. דהרי אין איסור חל על איסור. ובחלו שניהן כאחת חיילו [כיבמות ל\"ד א']. ליתא. דהרי בקידושין [נ\"א א'] פרכינן מהך שמעתתא מיצאו שניהן בעשירי. דהיא נמי תליא במקרה. ש\"מ דאין לחלק בכה\"ג. אלא במעשה אדם או במקרה דא ודא אחת היא. אלא נ\"ל משום דעיקר הטעם דכל שאינו בזא\"ז אפילו בב\"א אינו. היינו רק משום דהי מינייהו מפקת [כתוס' זבחים ד\"ל א'] וא\"כ הכא בנגע וש\"ל שנתהוו כאחת. מסתבר דהנגע היה הסיבה שילבינו השערות [כתוס' נדה די\"ט א']. ועי' עוד במג\"א [סי' ל\"ב סקנ\"ז] בהדפיס פרשיות התפילין. רק משום שמא נדפס האות המאוחר קודם הראוי להקדים ולא משום כל שאינו בזא\"ז וכו'. ודו\"ק: ",
+            "ומהכא מוכח שא\"צ שיהי' המחיה באמצע הנגע ממש. ודלא כהר\"ש והר\"ב שהבאנו לעיל סימן ל\"א. דהרי מסתמא אין הפסיון מקיף סביב כל הנגע. וא\"כ כשהלך הפשיון מצד א' איך יהיה טמא מהמחיה שהשתא אינה באמצע ממש. ואי\"ל שבתחלה לא היה המחיה באמצע הנגע. ורק ע\"י שהלך הפסיון בא המחיה לאמצע. ליתא. דהא בא מחיה משמע מחיה כדינה. וגם מדקאמר טמא טמא משמע שכבר היה טמא גם מקודם משום המחיה. וכמ\"ש לעיל בס\"ד סימן ל\"ט: ",
+            "ומ\"ש הר\"ש דבתוספתא קתני כנסה ופשתה. פשתה וכנסה. לאחר הפטור. הרי היא כמו שהיתה ולא קתני בה פלוגתא. ש\"מ דלאחר הפטור לא פליגי. במחכ\"ר היינו רק בשגם השנוי הראשון היה לאחר הפטור אמרינן מדכבר פטרו. ונסתלק הכהן בנגע שהיא יותר מכגריס. שעמדה בעיני' ב' שבועות. אין משגיחי בהשנויי' שנעשין בהנגע אח\"כ שלא בפני הכהן כל שלא פשה יותר מבתחלה. משא\"כ הכא שהשנוי הראשון נעשה בהסגרו. על נגע זו אנו דנין: ",
+            "ונ\"ל דבפירושא דקרא פליגי. דכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. ר\"ע ס\"ל דמדלא כתיב והנה נרפא הצרוע. ש\"מ דה\"ק שכל הנגע נרפא'. שלא נשאר כשיעור נגע. ורבנן ס\"ל דמדכתיב מן הצרוע. והרי כיון שנרפא. כבר אינו צרוע. וטפי הול\"ל מן האדם. אלא ש\"מ דה\"ק אע\"ג שעדיין הוא צרוע דהיינו שיש בהנגע עדיין שיעור כגריס. והרי עלי' הי' סוגרו בתחלה. אפ\"ה יטהרו הכהן. ונ\"ל עוד דהיינו דדרשינן בת\"כ [שהביאו רמב\"ם ורחוי\"ט לקמן רפ\"ה]. וז\"ל והנה נרפא. שהלך לו נגעו. נגע. שהלך לו שער לבן. הצרעת. שהלכה לה המחיה. דלר\"ע נרפא משמע שנרפא מכל וכל. והיינו שהוחלט בפסיון. ולא סגי בשהלך לו הפשיון. אלא צריך שנתרפא כל הנגע. ולרבנן. כמו בהלך לו שער לבן או מחיה. אף שנשאר הנגע טהור. כ\"כ בהלך הנגע דהיינו הפשיון שעל ידו נטמא אף שנשאר האום טהור. ולפ\"ז משנה א' וב' לעיל דלא מנה גם הא במה שיתר הפסיון על מחיה וש\"ל. דבפסיון כשיתטהר צריך שתעבור כל הנגע. היינו רק אליביי' דרבנן. דהרי במחי' וש\"ל כ\"ע מודו שא\"צ שתעבור כל הנגע בעצמה. וכמפורש בת\"כ. ואילה\"ק מלקמן ספ\"ט. דמטמא בכנס' שפשתה אח\"כ לכמו שהיתה והר\"ז כר\"ע ולא כחכמים דהכא. נ\"ל דהתם ה\"ק שמא תתקטן לפחות מכגריס ויפטרנה הכהן. ואח\"כ תחזור לכגריס. ותפשה אח\"כ לכסלע [ומשו\"ה נמי נקט התם לשון כנסה פשתה ודו\"ק]. ופשיון כזה לכ\"ע טמא. דאף דפשתה רק לכשהיתה עכ\"פ מדהפסיקה להיות בינתיים פחות מכגריס. א\"כ כשתחזור אח\"כ לכגריס נגע חדש הוא. ולפיכך כשיחזור ויפשה ליתר מכגריס טמא. ובזה מתורץ קו' הראב\"ד להרמב\"ם [פ\"ד מצרעת ה\"ט] ע\"ש. די\"ל דהרמב\"ם מיירי שכנסה לאחר הפטור. משא\"כ במשנתינו ספ\"ט מיירי שפטר' משום שכנסה [וע\"ש מ\"ש בס\"ד סימן כ\"ז]. ואאמ\"ו ע\"ר זצוק\"ל. וכ\"כ הגאון רב\"א זצוק\"ל. שני נביאים מתנבאים בסגנון א'. דכנסה ופשתה דמשנתינו ר\"ל כנסה מצד א'. ואח\"כ פשתה מצד אחר. או שתחלה פשתה מצ\"א ואח\"כ כנסה מצד האחר. ומשנה ח' וט' פירושא דהך בבא הם. רק נקט במשנה ח' פשתה וכנסה. היינו לפרושי הך בבא דסליק בה במשנה ז'. וה\"ה בכנסה ופשתה. ולפי דברי רבותינו אלה צ\"ל עוד. דהא דנקט במשנה ז' ר\"ע מטמא. והרי במשנה ח' קאמר ר\"ע תראה בתחלה. היינו משום דר\"ע במשנה ז'. כולל פשתה חצי גריס דמשנה ח'. וגם פשתה ח\"ג ועוד. דתני לה במשנה ט'. והרי במשנה ט' ס\"ל לר\"ע שהוא טמא. להכי ניח\"ל למנקט בסוף ז'. דכייל להך ב' בבי. ר\"ע מטמא. דבמלת מטמא נכלל דינא דתראה בתחלה דמ\"ח וגם טמא דמשנה ט'. ולאפוקי מרבנן דמטהרי בתרווייהו לגמרי: ",
+            "והא דהקדים התנא למתני ופשתה קודם שהזכיר הליכת האום והרי מסתבר טפי שראוי להקדים הליכת האום שהיא היא שכבר הסגירה. וכמו שהזכיר במשנה ז' כנסה ופשתה קודם לפשתה וכנסה. נ\"ל דה\"ט. דאילו היה נקט והלך מהאום כח\"ג. ופשה כח\"ג. סד\"א דר\"ל דבסוף הסגר לא מצא רק שהלך ח\"ג מהאום ופטרו ואחר שפטרו מצא שפשה ח\"ג מצד אחר. ורק בכה\"ג אר\"ע תראה בתחלה משום שכבר פטרו הכהן. להכי הו\"ל הנגע הראשונה כליתא. וזו נגע חדשה היא. אבל כשתיכף בסוף הסגר מצא ב' השנויים ביחד. שהלך מצד זה ופשה מצד האחר. סד\"א דכיון שלא פטרו הכהן עדיין גם ר\"ע מודה. דנידן כעמד בעיניו. להכי נקט תנא בסוף ההסגר שפשתה. קודם דנקט שהלך. דהשתא תו ליכא למטעי ולומר דה\"ק שבסוף ההסגר מצא שפשה ח\"ג וטימאו. ואחר שהחליטו הלך ח\"ג מהאום. ליתא. דבכה\"ג שהחליטו בשביל הפסיון והוא עדיין במקומו הרי מדיש כאן עדיין שיעור נגע. לא הוי מטהרי רבנן. דהרי אפי' בהלכה כל האום ונשאר עדיין שיעור נגע מפשיון. ס\"ל לרבנן [במ\"ט] דתראה בתחלה. מכ\"ש הכא שנשאר קצת מהאום שכבר טמאה היתה. אע\"כ דמיירי דבסוף הסגר מצא ב' השינויים ביחד. ואפ\"ה ס\"ל לר\"ע דנידון כנגע חדש: ",
+            "ולא דמי לדלעיל סימן נ\"ג. דבנתמעטה מכגריס ופטרה. ואח\"כ חזרה למקומה הראשון. דאמרינן דתראה בתחלה ומצטרף הישן עם החדש. והכא אמרינן דמדנתמעט הישן עד פחות מכגריס נתבטל מכל וכל. ואמ\"צ עם החדש. י\"ל התם איכא רק חדא לטיבותא דנתמעטה מכגריס. אבל הרי חזרה למקומה הראשון. להכי אף ע\"י שנתמעטה בטל שמה הראשון ממנה. עכ\"פ כשחזרה למקומה הראשון. לא חשבינן להפחות מכגריס הנשאר כליתא. והרי גם לקמן [ספ\"ט] דבנתמעטה משיעור גריס ביני ביני. אם חזרה ופשתה על יתר מכגריס אע\"ג שזה הפשיון כבר הי' תחלה במקום הזה. אפ\"ה לפמ\"ש לעיל [סימן ס']. מחשב כפנים חדשות להחליט. מכ\"ש בחזרה לכגריס למקומה הראשון כלעיל [סימן נ\"ג]. שיחשוב כפנים חדשות להסגיר. משא\"כ הכא דתרתי לטיבותא דלא נשאר כגריס. וגם לא חזרה למקומה. בכה\"ג אמרינן דנתבטל לגמרי מה שנשאר מהישנה. וכליתא דמי. וי\"א דמשנה זו וז' וח' כולהו לאחר פטור מיירי. ור\"ל שעמדה נגע כגריס בעיני' ב' שבועות ופטרו. ואח\"כ פשה ח\"ג מצ\"א והלך מהאום ח\"ג מצד האחר. ר\"ע ס\"ל דכי היכי דבעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו ואח\"כ פשה לא חשבינן להאום שפטר. כליתא. ומצטרף להדי פסיון להחליט. ה\"נ אם לאחר פטור זה הלך מהאום כח\"ג ופשה כח\"ג. לא חשבינן לח\"ג הנשאר מהאום כליתא. ומצטרף להדי ח\"ג של הפסיון. ותראה בתחלה. ורבנן ס\"ל דדוקא בנשאר גריס מהאום. אז לא מחשב כליתא. ומצטרף להפשיון להחליט. אבל כשנשאר רק ח\"ג מהאום. הו\"ל כליתא כלל. ולא מצטרף תו בהדי ח\"ג החדש. ולפיכך טהור לגמרי. ונ\"ל דלפי פי' זה. אם לאחר הסגר א' או ב' מצא שהלך מהאום כח\"ג ופשה ח\"ג מצד האחר. גם לרבנן מצטרף הח\"ג ישן עם החדש. מדלא פטרו הכהן עדיין משום הח\"ג הנשאר מהישן. ודו\"ק. ולפירוש דלן אם אירע כך לאחר הפטור. גם ר\"ע מודה דאינו מצטרף: ",
+            "וא\"ת מ\"ש דלעיל גררינן הח\"ג. הנשאר מהישנה לח\"ג החדש. ואמרינן דדיינינן הכל כנגע חדש. והכא אמרינן דגררינן הח\"ג ועוד של החדשה להח\"ג שנשאר מהישנה ומטמאינן לה מיד. י\"ל דשאני הכא דכיון דאיכא בהפשיון הועוד יתר על מה שחסר מהאום. הועוד זה מכריע הח\"ג של האום לעשותו עיקר. ויהי' הח\"ג החדש מצטרף להח\"ג ישן. לעשותו כולו ישן. והרי פשה הועוד: ",
+            "ואע\"ג דכשנולד הפשיון עם מחיה שבו ביחד. לא היה אפשר לטמא הנגע משום המחי' מדלא היתה המחיה אז מבוצרת. דהיינו לפי דעת הר\"ש והר\"ב באמצע הנגע ממש. וכמ\"ש לעיל סימן ל\"ג. הרי כבר הוכחנו בס\"ד במראה כהן סי' י\"ג דא\"צ שיהיה המחיה באמצע הנגע ממש. אלא אפילו רחבה מצ\"א של המחיה טפי מצד האחר. טמאה. רק סגי כשהמחיה לכה\"פ רחוקה משפת הנגע ברוחב ב' שערות. ות\"ש דגם מלישנא דמשנתינו מוכח כן: ",
+            "ואף להר\"ש והר\"ב שהבאנו לעיל סימן ל\"א. דמחיה צריכה שתהיה מבוצרת. וזו המחיה שנולדה באמצע הפסיון. על כרחך שבשעה שנולדה לא היתה מבוצרת. אפ\"ה כיון דהשתא מבוצרת היא והפסיון דינו כאום. חשבינן כאילו היה בהאום סי' טומ' ועבר. ובא אחר תחתיו. ונשארת בטומאתה: ",
+            "הפעם אודה את ה'. כי הראני נפלאות בתורתו הקדושה. אשר באורה נראה אור. דבתחלה כתיב ושערה לא הפך לבן בלי מפיק ה\"א. ולבתר הכי בשחין ומכוה כתיב ושערה הפך לבן במפיק. ולמה שנתה תורה מדתה לכתוב פעם כה ופעם כה. אולם בתחלה בבהרת שבעור הבשר כתיב שער בנגע הפך לבן וגו' וטימא אותו הכהן. ואמרי' בת\"כ כ\"מ שנא' שער. הרי כאן שנים. לומר לך שכשיהי' בהנגע ב' שערות לבנות. יטמאו הכהן. ועל זה יפה אמר הכתוב. ואם בהרת לבנה היא וגו' ושערה לא הפך לבן דהיינו ששער א' לא הפך לבן. ורק שער א' הפך לבן. ע\"ז קאמר הכתוב והסגיר הכהן את הנגע. דאם תתלבן גם השער שבצדה. יחליטנו. והדר כתיב בשחין ומכוה ושערה הפך לבן במפיק. דהיינו כאילו כתוב ושער שלה הפך לבן. והרי כל שער משמעותו ב\"ש. ע\"ז קאמר וטמאו הכהן: ",
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב הכא דכל היכא דתנינן בפרקן ובה שער לבן. לאו היינו שבאו ביחד אלא שבאו אחר הנגע. כבר כתבנו [סימן מ\"ד] דלפי ננסות דעת. פשטיות לישנא דפרקן במשנה א'. דקתני השער לבן פוסל בתחלה. וכ\"כ בהמשניות שאח\"כ לא משמע כדברי רבותינו. ועד כאן לא פליגי חכמים ור' יהושע במשנה י\"א אלא במסופק איזה מין קדם. הא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת. לכ\"ע מסתבר שהנגע היה סיבה להשערות. ויוחלט. וכן משמע מהרא\"ש כדברינו שכ' שניהן כאחת. ויש מקום להסתפק איזה מהן קדים. משמע דהא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת אין כאן פלוגתא. וכן מוכח ראיה ברורה לזה מהרמב\"ם [פ\"ז מטו\"צ ה\"ב]. שכ' שהבא בחחלה הפך לבן עם ש\"ל יוחלט. א\"כ כ\"ש בבהרת קטנה שבא בתחלה עם ש\"ל שנחלט: ",
+            "ועוד נ\"ל דלבתר דסיים תנא כל פלוגתייהו דר\"ע וחכמים אשמעינן דמדכתיב ושער בנגע הפך לבן. דמשמע שכבר היה כל הנגע קודם להש\"ל. וכתיב נמי קרא אחרינא. ושערה הפך לבן במפיק ה\"א. דמשמע כל שער הראוי לה צריך שיהפכה הנגע ללבן. מהא שמעינן דכל הנגע צריך שיהפך כל השער. ולהכי נקט הכא ד' בבי. (א) בבא קדמאה. בהרת כח\"ג וכו' ובהרת כח\"ג ובה שער א'. דבכה\"ג הפך כולה למקצת השער. אינה רק להסגיר.(ב)בבא תניינא. בהרת כח\"ג ושער א'. ובהרת כח\"ג בצדה ובה שער א' דבכה\"ג הפך מקצתה למקצת השער. ומקצת האחר של הנגע הפך לשער האחר. אפ\"ה לא הוה כהפך כולה את כולה. אלא אינה רק להסגיר. (ג) ב ב א תליתאי. בהרת כח\"ג עם ב\"ש. ובהרת כח\"ג ושער א'. דהפך מקצת הנגע את כל השער. ומקצת האחר של הנגע הפך עכ\"פ שער א' המגיע לחלקו. אפ\"ה אינו רק להסגיר. (ד) בבא רביעאה. היינו כאשר צריך להיות באמת. דהיינו בהרת כח\"ג. ובהרת כח\"ג ובה ב\"ש. דהיינו שהפך כולה את כולו. אז הוא להחליט. ומסיים עלה שפיר. מפני שאמרו אם קדמה בהרת לש\"ל וכו'. ר\"ל להכי הוצרכתי לפרש לך בכל הני בבי. באיזה אופן תהיה הקדימה שיוחלט על ידה. דצריך שתקדים כל הבהרת לכל השער הראוי לה. ומים עמוקה. דברי פי איש הגדול בענקים. ה\"נ רבינו הגדול גאון עוזנו ואור עינינו רב\"א זצוק\"ל. הוא עוררני לדבר יקר. רק לא ראי זה כראי זה. שהרואה דברי קדשו בספרו הקדוש. יראה שרבינו בדרך אחר הלך. וגם שיבש בבא קדמאה. ואמר שאינה מן המשנה. ואולם אני עני וגוע. ישועתך אלהים תשגבני. וכאפטרוזא בר דנקא. אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני. בזה השלחן אשר לפני ה' המאזרני חיל ויתן תמים דרכי. ה' צורי וגואלי. ימלא פי תהלתו לנצח: ",
+            "ומה שתירץ הר\"ש דהתם האשה טוענת ברי. והא אלימא מספיקא דבעל אף שחזקת ממון מסייעתו. ולהכי חזקת הגוף עדיף. ק\"ל דאמאי לא ניזל בתר חזקה דגופא גם בלי סיועת טענת ברי. והרי חזקה דאורייתא [כחולין ד\"י ע\"ב]. וא\"כ ה\"נ ניזיל בתר חזקה. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש פי' דלהכי לא נקט תנא וכן במחי'. משום דמחי' הבאה ממקום פסיון לא מטמא. דפסיון מטמא רק סמוך להאום מבחוץ. ומחי' בעינן שתהא מבוצרת. ונ\"ל כוונתו דאף דהוה מצי למנקט דהמחי' לא נולדה במקום הפסיון. עכ\"פ התנא לא רצה להאריך. ועל פי' זה רתוי\"ט נטה בכידון. והקשה לשאול. דא\"כ למה גבי מחי' לעיל נקט תנא וכן בפסיון. והרי לא ראי זה כראי זה דזה מבפנים וזה מבחוץ. ועוד המטיר כמה קושיית על פי' זה ולבסוף העמיד דברי הר\"ש בקושיא. וכפי הנראה מדברי רבינו. רצה להוכיח שפי' הר\"ב והר\"מ אמת. מדהביא פירושם בראש דבריו דלהכי לא נקט תנא הכא בהלך הפסיון שבא מחי' חלופו. משום דכשהלך הפסיון ובא מחי'. לפעמים יהא טהור. וכגון שהמחי' מיעטה את הנגע. עד שאין הנגע סביב להמחי' כרוחב ב\"ש. אולם מאד מאד גדלה עלי מדורת התימה על רבינו הגדול. איך אגב שטפי' הי' יכול לבו מקום אבני שיש טהור להתיישב בתירץ זה. שגם ע\"ז ק' רישא דקתני הלך שער לבן ובא מחי' תחתיו דטמא. וק' והיאך נקט מחי'. והרי אפשר שאפילו יהי' מחי' ואפ\"ה יהא טהור וכגון שמיעטה המחי' את הגריס של הנגע. עד שאין ברוחב ב\"ש מהנגע סביב המחי'. אע\"כ דלא חש תנא לזה דכה\"ג לא מקרי מחי'. כמו דלא חש לפרש דמיירי שהמחי' כגודל עדשה ושהיא מכונסת. משום דעל כרחך הכי מיירי. דכל שאינה כן לא מקרי מחי'. וכמה ככרין דנרד למרי דכי כי האיר עיני בפירושי שבפנים. אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועתה בא וראה כמה גדולים מעשה אלקינו. כי יודע אני כי כשל כח הסבל. כי פוסח עבדיך. ואף גם זאת פסחים בזזו בז. כי ד' דבר בקדשו אני את דכא. ועל כן ימלא פי תהלתו: ",
+            "כך כ' הראב\"ד. ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם דס\"ל לעקביא דמדחזרה נגע למקומ' מוכח דהיא היא. ותמהני דא\"כ אדמפלגי בשער פקודה. לפלגי בבהרת גופה שהלכה לגמרי וחזרה [כפ\"ד מ\"ז]. דלעקביא היא היא הישנה. ויהי' עקביא לקולא. דהו\"ל כעמדה בעיניה ולרבנן תראה בתחלה. ולאו ממילא שמעת מינה דבשער פקודה פליגי איפכא. ואת\"ל דנקט שער פקוד' לרבותא דרבנן. דאע\"ג דיש כאן ב' הוכחות דחזרה למקומה. וגם הוכחה דש\"ל. וכסברת הראב\"ד. אפ\"ה מקילי רבנן. א\"כ מאן לימא לן דלא מכח האי סברא גופי' עקביא מחמיר. ורק ביש גם שער פקודה. הא בסברת חזרה למקומה לחוד. כסברת מהר\"ם מודה לרבנן דלא אמרינן דהיא היא. ומנ\"ל להרחיק הפלוגתות דלעקביא אפילו בחד הוכח' מחמיר. ולרבנן אפילו בב' הוכחות שהיא היא אפ\"ה מקלינן. אבל אין להקשות למהר\"ם דלפי דברי' גם בבהרת בלי שער פקוד' פליגי. א\"כ ע\"כ הא דתנן לעיל [פ\"ד מ\"ז] דבכה\"ג כשלא פטרו עדיין אמרינן דהיא היא. כעקביא דהכא אתיא. והו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת. דקיי\"ל אין הלכה כסתם [יבמות מ\"ב ב']. והרי קיי\"ל כסתם מתניתן דהתם [כרמב\"ם פ\"ו מטו\"צ]. י\"ל דהא דקאמר דבכה\"ג אין הלכה כסתם. אין ר\"ל דהלכה דלא כסתם. אלא ר\"ל שיוצא מהכלל דהלכה כסתם משנה. ומ\"מ אפשר דהלכה כמר או כמר [ועי' רתוי\"ט כלים פ\"י מ\"א ד\"ה עצמו'. אולם מתוס' חולין ק\"ד ב' ד\"ה ר' יוסי נראה שלא פירשו כך הך כללא. דא\"כ לא הוו מקשי מידי וע\"ש]: ",
+            "וא\"ת הרי ר\"ע עצמו קאמר לעיל [פ\"ד מ\"ח] דבנשאר ח\"ג מהישנה. חשבינן לה כליתא. ולפיכך כשגדל אח\"כ ח\"ג אחר סמוך לה מצטרף ונדונין יחד ככולה חדשה. והרי הכא קאמר ר\"ע בעצמו דנדונין ב' החציין כהישנה. ואי\"ל דהכא ה\"ט משום דהחצי השני חוזר למקומו תחלה. משא\"כ לעיל הח\"ג השני אינו במקום שכנס האום ח\"ג. ליתא. דא\"כ מדקאמר ר\"ע דמודה דטהור רק בהלכה כולה. וחזרה. לנקט רבותא טפי דאפילו בהלך רק חצי'. וחזר חצי' שלא במקומו תחלה ג\"כ נידון כחדש וטהור. י\"ל כל שחזר שלא במקומה תחלה הו\"ל כהלך כולה שאין כאן רבותא. עוי\"ל דהכא שאני. דהשער פקודה מוכיח דהיא היא. ואדרב' ר\"ע לשיטתו אזיל וכמ\"ש בס\"ד ביכין סימן כ\"ב: ",
+            "ומה\"ט נקט נמי הכא מלת בתחלה. דלכאורה מיותר. אבל ר\"ל דלא כהנך שהזכרנו במשנה ב' וג'. שהשנוי שבהן לא אירע בתחלה. רק לאחר שהוחלט. אבל הכא מיירי בספק שאירע בנגע בתחלה. וכדי שלא תטעה דבתחלה דקאמינא היינו קודם שהוסגר. להכי מפרש טפי דהיינו קודם שהוחלט והוחזק בטומ': ",
+            "ומ\"ש רתוי\"ט דהה\"נ בהי' הספק במחי'. נ\"ל דר\"ל בהי' בא' מהן בהרת עם מחי'. ובא' מהן בהרת בלי מחי'. וקצצו שניהם בהרתם. אחר שראום הכהן. אע\"ג דשניהם עבדי אסורא [כשבת קל\"ב ב']. ואפשר שגם אותו שקצץ בהרתו בלי סיט\"ו. אף דלא אהני לי' מעשיו. אפ\"ה לוקה [ועיי' לקמן פ\"י סי' י\"א.]. אפ\"ה הרי אינו טמא רק אותו שהי' בו המחי'. ולהכי במסופק מי מהם שהי' בו הסיט\"ו. שניהן טהורים. ואע\"ג שא' מהם כבר נזקק לטומ'. עכ\"פ מדלא הוחזקו שניהן לטומאה כלא הוחזקו דמי וכדמשמע במשנה ה'. ומהו' משה טארן נ\"י אמר דכוונת רתוי\"ט שהי' בו כגריס וסגרו שבוע א' או ב'. ובסוף ההסגר מצא בו ב' בהרות. ובאחת יש מחי'. ומסופק אם זאת שהמחי' בה היא הישנה. ונמצא שהאחרת חדשה וצריכה ב' הסגרות אחר שיטהר מהמחי' שבחברתה. או שאותה שהמחי' בה. חדשה היא. ונמצא שהאחרת נפטרה לגמרי אחר הסגר ב': "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דהא דצריך רבינו לומר דהנ\"מ הוא שאם הלכה המחי' וכו'. וכ\"כ גם רתוי\"ט. וק' ול\"ל שהלכה המחי'. והרי בל\"ז מדפשתה הנגע מצ\"א אין המחי' תו באמצע הנגע ממש. ש\"מ דס\"ל לרבותינו דא\"צ שתהי' המחי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשרחוקה מכל שפה רוחב ב\"ש. ואפילו רחבה בצ\"א יותר מבחברתה. טמאה [עיין פ\"ד סי' ל\"ג]: ",
+            "כך פירשתי ע\"פ הגירסא השנייה שהביא הר\"ש ואוקי למתני' כשהבהרת היא כגריס בלי המחיה. אמנם רבינו הרא\"ש הניף ידו בעים רוחו על פי' זה. וכ' שתלמיד טועה הכניס בוקי סריקא אלו. ונטע קמשוניו על שדה קודש של רבינו שמשון. דאי כדבריו דמתני' מיירי בבהרת שהיא כגריס. א\"כ אמאי אמרינן דכשנתמעט' הבהרת טהורה. הרי אפשר שתתמעט הבהרת עד שלא תשאר רק היא ומחיתה כגריס. ואפ\"ה תהיה טמאה. דהרי לכ\"ע בהכי סגי שתטמא הבהרת. ולכן רבינו הרא\"ש רוח אחרת היה אתו בפי' המשנה. וכ' דמיירי בבהרת שהיא ומחיתה כגריס. וגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. והיינו מדאין כעדשה נגע סביב להמחי'. אולם לעני בדעת כמוני קשה לאוקמי מתני' כן. דהרי ברוב המשניות שבידינו גרסינן. רבתה המחי' טמאה. ותו דאי מתני' איירי כרבינו הרא\"ש. מי הוה סני לתנא לומר בהרת שהיא ומחיתה כגריס כלעיל [פ\"ד מ\"ו]. ותו דאי נגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. למה לא כלל התנא במחי' רבתה או נתמעטה. דכיון דדיניהן שוה. הכי הול\"ל רבתה המחי' או נתמעטה טהורה. ותו הרי במשנה ג' נקט ממש כהך לישנא דמשנה ב'. ושם א\"א לומר דמיירי בהיא ומחיתה כגריס. דהרי מחי' פחותה מכעדשה וודאי אמ\"צ לשיעור נגע [כתוספתא פ\"ב]. וא\"כ אמאי ברבתה בהרת טמאה. אלא וודאי מיירי התם בשהבהרת כגריס מלבד המחי'. וא\"כ איך נימא דמשנה ב' דנקט בהך לישנא ממש מיירי בשהבהרת היא ומחיתה כגריס. אע\"כ דגם משנתינו מיירי בבהרת שהיא כגריס מלבד המחי'. ואי משום קושיות דרבינו הרא\"ש. דא\"כ בנתמעט הבהרת אמאי טהורה. הרי אפשר שתתמעט עד שלא ישאר רק היא ומחיתה כגריס ותהי' עדיין טמאה. י\"ל לר\"ש לשיטתי' וודאי ל\"ק כלל. דהרי לדידי' לא מצינן לאוקמא כגון שהעדשה שחסר מהגריס של הבהרת. הי' בולט ממנה מן הצד כזה . דהיינו שהמרובע הגדול הוא הבהרת. היא ומחיתה שבאמצעה שניהן יחד כגריס. ומזה המרובע היה בולט בהרת כעדשה מן הצד. ואי מיירי בכה\"ג א\"כ יפה הקשה רבינו הרא\"ש. דהרי בין שיתרבה הנגע מתוך העדשה הזה או יתמעט משם. נשארת הנגע בטומאתה. דהרי אפילו יעבור כל עדשה ההוא שמן הצד של המרובע הגדול. עדיין נשאר בהרת שהיא ומחיתה יחד כגריס. אבל הרי להר\"ש לשטתי' א\"א דמיירי מתני' בכה\"ג. שבולט כעדשה בהרת מן הצד. דהרי הר\"ש ס\"ל דמחי' צריך שיהא באמצע הנגע ממש [כמ\"ש בס\"ד במראה כהן סי' יג]. וא\"כ אם יהי' כעדשה נגע בולט מהבהרת מן הצד. לא יהי' המחי' באמצע בהרת במדה שוה לכל צד. אלא דלהר\"ש דאוקי למשנתינו שהבהרת בלי המחי' הוא כגריס. היינו שכשיעור עדשה החסר מהגריס של גוף הנגע ע\"י המחי' שבאמצע' נתוסף בשיעור כזה כעדשה סביב הבהרת. דהיינו שנעשה מעדשה י\"ב רצועות כזה ומפני שגודל עדשה הוא כרוחב ב\"ש על ב\"ש. א\"כ הי' אורך כל הרצועה כרוחב ב\"ש. ורוחב כל רצועה כרוחב ששית שער. ונקיף עם י\"ב רצועות הנ\"ל את ח' עדשי הנגע שמקיפין את המחי'. ומפני שד' עדשים שבד' זויות הנגע יש בהם ב' צדדי העדשה מגולים. לפיכך צריך י\"ב הנ\"ל לסבב כל קצוות החיצוניות של כל הנגע סביב כזה. נמצא יתרחב הנגע ע\"י הקפה זו כרוחב ששית שער לכל צד. ויהי' מקצה המחי' עד שפת הנגע לכל צד. כרוחב ב\"ש וששית כך מוכרחים אנו לומר לדעת הר\"ש דמצריך למחי' שתהי' באמצע הנגע ממש. ואוקי למתני' דהכא שהבהרת היא כגריס מלבד המחי'. וא\"כ סרה תלונת רבינו הרא\"ש על פי' זה. שהקשה דא\"כ כשנתמעט הנגע כגריס אמאי טהורה. הרי עדיין נשאר נגע שהיא ומחייתה כגריס. במהכ\"ר אם לאחר שנתמעטה ישאר נגע שהיא ומחיתה כגריס. על כרחך שלא נתמעטה הנגע רק חלק ששית מרוחב שערה. ואיך יעלה על הדעת שיהי' הכהן יכול לשער שנתמעטה הנגע משהו מן המשהו כזה. והרי גם על רוחב שער א' אנו מצטערים היאך היה יכול הכהן לשער רחבה אם לא על ידי כלי אומנות נפלא מאד. ומה גם שיהיה יכול לשער הוספה או גירעון בהנגע בשטח חלק ששית מרוחב השער. אשר הוא רק קו מחשביי. ולא יגידוה לנו כל כלי אומנות הנפלאים שבעולם. אע\"כ שנתמעטה באופן שיוכל הכהן להרגיש והיינו באופן שאמרנו שלא נשאר כגריס מהנגע. ושפיר קאמר תנא סתמא נתמעטה טהורה. כל שנתמעט הנגע באופן שניכר המיעוט ההוא לעין הכהן שוב לא נשאר כעדשה לכל צד סביב המחי'. אלא דאעיקרא ק\"ל היכא אפשר דנוקמא להא דקא' הר\"ש שהי' נגע כגריס מלבד המחי'. דהיינו שהיתה הבהרת מתפשטת סביב המחי' כשיעור ב\"ש וחלק ששית מרוחב שערה. ולא יותר. במה אדע אותו חלק ששית מרוחב השער'. הר\"ז למעלה מהשגת חוש הראיי' ומדידה. ותו ק\"ל איפכא לדעת הר\"ש. דא\"כ אמאי ברבתה המחי' טמא' הרי כשתתרבה המחי' עד שיורגש לעין הכהן. והנגע היתה בולטת לכל צד סביב להמחי' רק ברוחב ב\"ש וחלק ששית מרוחב שערה. על כרחך כשהרגיש הכהן שנתמעטה. לא נשאר מהנגע כעדשה סביב המחי'. ואמאי טמאה. אולם כבר אמרנו [במראה כהן שם] וגם הוכחנו בס\"ד כמה פעמים במכילתן. דא\"צ שיהי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשלא יהי' רוחב הנגע סביב המחי' פחות מעדשה. ואפילו יהי' בצד א' טפי מזה לית לן בה וטמא. וא\"כ תתישב קושי' הרא\"ש כפשוטו. די\"ל דלעולם משנתינו מיירי כשהבהרת כגריס מלבד המחי'. והיינו שהעדשה החסר משיעור גריס שבהבהרת ע\"י המחי' שבאמצעה. אותו עדשה בולט מן הצד של הבהרת. וכמ\"ש בציור הראשון לעיל. והא דקאמר נתמעטה הבהרת טהורה ר\"ל ברבתה הבהרת. א\"א בשום גוונא שתהי' טהורה. דבין שרבתה לכל הצדדים סביב המחי' או שרבתה רק מצ\"א. עכ\"פ הרי פשתה וטמאה. אבל בנתמעטה הבהרת אפשר שיהא טהורה. דהיינו בנתמעטה בשום מקום שרחבה שם סביב המחי' רק כרוחב עדשה. חוץ בנתמעטה במקום עדשה הבולט. דשם פשיטא שאפילו ינטל העדשה כולו. תשאר עדיין היא ומחיתה כגריס. והדר קאמר. רבתה המחי' טמא'. ר\"ל ג\"כ כלעיל. דהיינו אפשר שתתרבה המחי' ותהי' טמאה. וכגון שתתרבה המחי' נגד מקום עדשה הבולט. אבל נתמעטה המחי' בכל מקום שתתמעט נטהרה הנגע. דהרי אין בה אז כעדשה. ובהא יתישב נמי מה שיש לדקדק במשנתינו. דכיון דדין רבוי ומיעוט הבהרת ורבוי ומיעוט המחי' שוין בדינן. דכשנתרבה זה או זה טמאין. וכשנתמעט זה או זה טהורי'. א\"כ למה לא כללן תנא. והכי הול\"ל. רבתה הבהרת או המחי' טמא'. נתמעט זה או זה טהור'. אבל לכי תידק בהנך מילי אתה תחזה דלא ראי זה כראי זה. ודין שניהן אינו שוה. דכשתתרבה הבהרת. בכ\"מ שתתרבה טמא טמא יקרא. משא\"כ במחי' שתתרבה. רק אפשר שיהי' טמא. והיינו כשתתרבה מול עדשה שבולט מהנגע מן הצד. ובנתמעט זה או זה הוא ממש להיפך. דכשנתמעטה הבהרת רק אפשר שיהא טהור. והיינו כשתתמעט שלא במקום עדשה הבולט. אבל המחי' בכ\"מ שתתמעט טהור'. משום דבכל גוונא הרי לא נשאר מחי' כעדשה. לכן דעת שפתי' ברור מללו במשנתינו לבלי למחתינהו לבהרת ומחי' ברבויין ומיעוטן בחדא מחתא. וא\"ת עכ\"פ כיון דלפי\"ז הא דקאמר התנא נתמעטה בהרת טהורה ורבתה המחי' טמאה. תרווייהו רק בדרך אפשר קאמר. ור\"ל שזה אפשר שיהי' טהור וזה אפשר שיהי' טמא. והרי בכל א' מהן אפשר נמי להיפוך. א\"כ הו\"ל למנקטינהו לרבוי ומיעוט שבכל א' בחד לישנא. דהיינו רבתה או נתמעטה הבהרת טמאה. רבתה או נתמעטה המחי' טהור'. י\"ל דרצה תנא למנקט גוונא שיהי' בהרת ומחי' שוין. דשניהן בנתרבו אפשר שיטמאו. ושניהן בנתמעטו אפשר שיטהרו. להכי בנתמעט בהרת נקט אפשריות טהרתה. כדי לדמותה לנתמעט המחי'. שא\"א בה שלא יהי' טהור. דהרי בנתמעט אין בה כעדש'. ובנתרבה מחי' נקט לשון טמאה כדי לדמותה לנתרבה בהרת שא\"א שלא תהי' טמאה. וקמ\"ל בזה שאפשר שיהי' דין רבוי ומיעוט של בהרת ומחי' שוין. ולאפוקי ממשנה ג' כשהבהרת כגריס והמחי' שבתוכה פחותה מכעדשה לר\"מ התם אין דינו שוה. דבהרת שרבתה וודאי טמאה. ונתמעטה וודאי טהורה. ובמחי' בין שרבתה ובין שנתמעטה לר\"מ טמא'. ובהא מיושב נמי מה דק' דעכ\"פ אמאי באמת לא נקט תנא בכה\"ג. שהבהרת היא ומחיתה כגריס כיון דבהכי סגי. והול\"ל דבכה\"ג כשרבתה הבהרת טמא'. נתמעטה טהורה. ובמחי' בין שרבתה או נתמעטה טהורה. י\"ל דהיינו דאמרן. דרצה למנקט גוונא שיהי' הבהרת ומחי' שוין. דבשניהן בנתרבו אפשר טומ'. ובנתמעטו אפשר טהרה וכדאמרן. אבל אי הוה נקט היא ומחיתה כגריס הרי בשרבתה בהרת טמא'. ובמחי' אפילו רבתה טהור'. מדנתמעט עי\"ז הבהרת. עוד י\"ל דלהכי נקט תנא גוונא שהבהרת לבד כגריס משום רבנן דמשנה ג'. ולאשמעינן דבשהמחי' אינה כגריס השוו חכמים מדתן בזה עם כשהבהרת לבד כגריס והמחי' לבד כעדשה דבשניהן ס\"ל דכשרבתה מחי' טמאה וכשנתמעטה טהורה. ואברכה ד' בכל עת אל דעות ד' אשר חנני לברר כל זה: ",
+            "וא\"ת פשיטא ומאי קמ\"ל. וי\"ל משום דסד\"א דרק בתחלה צריך שתהיה המחי' מבוצרת. אבל כשהוחלט פ\"א ע\"י שהיתה המחי' מבוצרת. אף שאח\"כ רבתה המחי' לצד א' נשארת בטומאתה. דלא דמי לדלעיל [פ\"א מ\"ה] דמבוצרת ונעשת מן הצד. דנטהרה. התם לא הוחלט' עדיין אחמול. אבל הכא שהוחלטה כבר לא. וקמ\"ל הכא דאפ\"ה כל שהשתא אינה מבוצרת נטהרה. וקמ\"ל עוד רבוי ונתמעט. דגם כשרבתה המחי' יותר מהעדשה. אם הבהרת מקיפו סביב ברוחב עדשה. ג\"כ מצטרף המחי' שבתוכה לשיעור גריס. ולא תימא רק מחי' כעדשה מצטרף לשיעור גריס ולא כשמרוחק חלק הבהרת שמצד א' מהחלק שכנגדו טפי מכעדשה: ",
+            "ונ\"ל דהא דצריך למנקט תרתי. נתמעטה והלכה. ה\"ט. דאי הוה תני רק נתמעטה סד\"א דבנתמעט מצ\"א סגי. והר\"ז ליתא. מדעדיין נשאר שיעור מחי' בשאר הצדדים וראוי להשאר החיצונה בטומאתה. להכי נקט נמי גוונא דהלכה לה. לגלויי' דנתמעטה נמי בכה\"ג מיירי. והיינו שנתמעטה בכל הצדדים סביב עד שלא נשאר רוחב עדשה ממנה בשום צד. דהו\"ל דוגמת הלכה לה: ",
+            "ול\"מ הי' נ\"ל דהך בבא ד\"ה היא. דאפילו לר\"ע לעיל במשנה ה'. דס\"ל דגם כשפשתה פנימי' לא מחשב פשיון. זהו דוקא כשפשתה פנימי' לתוך מחי' של חיצונה. דכיון דגם כשלא פשתה חיצונה לתוך המחי' מקרי המחי' פנימי' להחיצונה. ונטמאת עי\"ז להכי אינו בדין שיחשב אותו מקום חוץ לגבי פשיון פנימי'. אבל הכא שרק בהק מפסיק בין נגע הפנימי להחיצון. לפיכך דוקא לגבי פשיון של החיצונה לשם. שהבהק באמת פנימי לה אמרינן דאין נגע פושה לתוכה. אבל כשפשתה פנימי' שהבהק חוצה לה. הרי כל בהק כשאר עור הבשר הוא שהוא מחוץ להנגע. ושפיר מקרי פסיון לפנימי'. ומה\"ט נמי נקט פחות מכעדשה לרבותא. דאע\"ג שאין בו פנימי' לחיצונה רק רוחב פחות מכעדשה. דהיינו רק רוחב שער א'. אפ\"ה מחשב אותו משהו חוץ לפנימי'. ופנים לחיצונה. ולפי\"ז שפיר איצטריך לאשמעינן הך בבא. דקמ\"ל דאף שכשהבוהק הוא בפנים נחשב כעור הבשר להפנימי'. שכשפשתה לשם. מחשב פשיון וטמאה. אפ\"ה כשפשתה החיצונה להבהק. מחשב כפשה לתוכה. ואת\"ל הרי הך רבותא הוה מצי נמי לאשמעינן בשיש מחי' פחות מכעדשה בין חיצון לפנימי. דמחשב אותו קצת מהעדש' פשיון לפנימי ולא לחיצונה. י\"ל משום דמחי' פחות מכעדשה. פלוגתא דר\"מ ורבנן היא [בתוספתא פ\"ב]. דלר\"מ כל נגע שאינו כגריס רק עם מחי' פחות מכעדשה שבתוכה יסגיר. דס\"ל דגם מחי' פחות מכעדשה מחשב כפנימית של הנגע ומצטרף לה. א\"כ לדידי' ה\"נ הכא מחשב כפנימית נגד החיצון. ואין הנגע הפנימי פושה לתוך שם. מדהו\"ל כפושה לתוכה ולרבנן שם כל מחי' פחות מכעדשה כעור הבשר דיינינן לה. ואמ\"צ לשיעור גריס של הנגע. א\"כ לדידהו כשאר עור הבשר דיינינן לה ויש בו סימן לפשיון לפנימית ולא לחיצונה [ועי' לעיל מ\"ג ודו\"ק]. אולם הרמב\"ם והר\"ב כתבו דלהכי לא נקט בהק כעדשה. משום דאז הי' טמא משום מחי'. דמחי' מטמא בכל מראה. ורתוי\"ט הרבה להקשות קושיות עצומות ע\"ז. והביא ראיות חזקות דכל שמראיתו כבוהק אמ\"ט משום מחי'. לכן ידו הדה לפרש כפירוש הר\"ש ז\"ל יע\"ש. ואני הדל לא הבאתי פי' זה. משום דלפי קוצר שכלי לא אוכל מלט משא מלומר דלפענ\"ד זהו דוחק גדול לומר דהי' בוהק דקאמר משנתינו. היינו שהבהק מפסיק בין הנגע למחי'. והרי ההפסק שבין נגע למחי' לא נזכר לעיל מינה כלל. והיאך תלא תניא בדלא תניא. אולם כדי שלא לעשות רבותינו אשר מימיהן אנו שותין כל היום. כטועין ח\"ו בדבר משנה. ועוד שהרי גם הרא\"ש אשר ידוע כי כל דרכי' כעשתרות קרנים מידו לו גם הוא בפירושו שלא ראהו רתוי\"ט [כדמוכח בכמה מקומות] פי' משנתינו כרמב\"ם והר\"ב. על כרחך נכוף אזנינו לשמוע. שכל המקומות שהביא רתוי\"ט שנזכר שם דבהק אין דינו כמחי'. היינו בהק פחות מכעדשה. ואת\"ל א\"כ מראה מחי' נמי כשהיא פחות מכעדשה לא שמה מחי'. והו\"ל להתנא למנקט מחי' פחות מכעדש'. י\"ל דלרבותא נקט בוהק דאף שהוא לבן ומראה חולי. אפ\"ה מדבוהק נמוך מד' מראו' טהור. ואדונינו רב\"א זוצוק\"ל פי' משנתינו דה\"ק. בהק או מחי' פחות מכעדשה. וראו כי רבותינו הגבורים פלגי שויסקי. ואנא עניא קטין חריך שקא מקולבאי פלגינא אמגוזא ופסחים בזזו בז. כי יד ד' עשתה זאת ויהי לי לישועה: ",
+            "ומ\"ש רבינו הראב\"ד שבראשי אברים אין גידול שיער. במחכ\"ר זה היפך המוחש. דהרי בראש החוטם של זקנים יש לפעמים שערות קטנות כדי לקרוץ בזוג. ותו דגם לקמן ספ\"ט לא הקשו לר\"א רק מפס ידו שאין שם א' מג' סימני'. משמע דבראשי אברים שפיר אפשר בהם עכ\"פ פסיון וש\"ל. וצ\"ע. ולע\"ד אאמ\"ו הגזצוק\"ל להכי לא נקט אמ\"ט בבהרת. מדסד\"א דגם אין נגע פושה לתוכה. והא ליתא. דאע\"ג דאין שם מטמא בבהרת. עכ\"פ נגע שבחוץ פושה לתוכן [כהר\"ב פ\"ח מ\"ה]. ורק בביהס\"ת במשנה ח' דאין מטמא בבהרת. וגם אין נגע פושה לתוכן. קתני שפיר ואלו אמ\"ט בבהרת ודפח\"ח. דבזה מתורץ גם קושיתינו ביכין. ובזה תירץ ע\"ר הגזצוק\"ל גם קושיית הגאון יעב\"ץ שהקשה דאי נימא כהראב\"ד דרא\"ב אפילו בנגע אמ\"ט א\"כ ל\"ל קרא בר\"א דמילה שמותר לקוצ' הרי רק בראויי' לטמ' אסור לקוץ [כפ\"ז מ\"ד] והרי לראב\"ד אינו ראוי כלל. והשיב ע\"ר זצוק\"ל דהתם מיירי בפשה לתוכה. ולבו\"ת נ' דהתם כשהנגע הוא מן הצד שבראש: "
+        ],
+        [
+            "ויש לדקדק ל\"ל דכלל תרווייהו בכלל ופרט. והוצרך להאריך. הרי הוה סגי לן למנקט רק הפרט בלשון קצר. והכי הול\"ל. בראש וזקן ונקרחו. בשחין ומכוה ונעשו צרבת. וכדנקט לעיל בעובד כוכבים. ונתגייר וכו'. וי\"ל דה\"ק. דאפילו הי' הבהרת בראש ובזקן. בשחין או מכוה שהי' שם. לא אמרינן דמדיש במקומ' ב' מיני פטור. הו\"ל כליתא הבהרת כלל שם דמי. ולפיכך כשחזר ונקרח ונצרב. אז הבהרת שנראה שם עדיין פנים חדשות הוא. קמ\"ל: ",
+            "כך הי' נ\"ל פי' משנה חמורה הזאת. וכן נראה ג\"כ דעת הרמב\"ם [בפ\"ו מטו\"צ] שפסק כרבנן וטהור' לגמרי. אולם שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין בתוספתא [ספ\"ב דמכילתין]. שם כתוב הדר הוא כך. ראב\"י אומר הואיל ותחלתו וסופו טמא. טמא. וחכ\"א יראה בתחלה. ופי' הר\"ש. דנ\"מ בפלוגתיי' אם פשתה השתא. לראב\"י טמא. ולרבנן יראה בתחלה ויסגיר. מדאין פשיון מטמא בתחלה. עכ\"ל הר\"ש. וא\"כ מדדחיקא לן מילתא טובא לאפושי בפלוגתא. לומר דרבנן דתוספתא אינן רבנן דמשנתינו לפיכך צ\"ל דהא דקאמר משנתינו וחכמים מטהרים. ר\"ל שלא יוחלט בפשיון. וכמו שפי' הר\"ש התוספתא. ולפי\"ז א\"א תו לומר דפלוגתייהו דראב\"י ורבנן יהי' בכל ד' אופנים הנ\"ל. דהרי באופן א' שאמרנו. דהיינו בשאירעו כל השינויים שבמשנתינו מחיוב לפטור ומפטור לחיוב. הכל קודם שבא לפני הכהן. ואח\"כ הובא לפני הכהן בזמן חיוב בתרא עם פשיון. בכה\"ג א\"א לומר שראב\"י מטמא ע\"י פשיון זה. דהרי השתא הוא הפעם הראשון שבא לפני הכהן. והרי כו\"ע ס\"ל דאין פשיון מטמא בתחלה. אע\"כ דלפי התוספתא שזכרנו רק בג' האופנים האחרים הנ\"ל פליגי. דהיינו שבא לפני הכהן בזמן חיוב. והסגירו. ובתוך ימי הסגרו נתהווה מקום פטור. ובסוף ההסגר שוב מצאו הכהן במקום חיוב עם פשיון. דלראב\"י אמרינן דהיא היא הראשונה. ומדפשתה יחליטנה. ולרבנן ס\"ל דמדהפסיק בינתיים מקום פטור. אמרינן דזאת בתרא נגע חדש הוא. ולהכי יסגירנה. ואע\"ג דבהלכה תוך ימי ההסגר וחזרה בסוף ההסגר. אמרינן לעיל [פ\"ד מ\"ז] דדיינינן שהיא היא. י\"ל התם בשעה שהלכה תוך ימי ההסגר הי' עכ\"פ המקום ראוי לנגע. משא\"כ הכא כיון שנתהווה מקום הנגע בינתיים מקום פטור. דיינינן לה כאילו פטרו הכהן לגמרי ביני וביני. וזאת הבתרא נגע חדש הוא ותראה בתחלה. וכ\"כ פליגי באופן ג' הנ\"ל. דהיינו שהסגירו הכהן בזמן חיוב. ובסוף ההסגר מצא' הכהן במקום פטור ופטרו. ולאחר הפטור שוב חזרה למקום חיוב עם פשיון. דלראב\"י דיינינן לה שהיא היא הראשונה. ולפיכך הו\"ל ככל פשיון שאחר הפטור דיוחלט [כפ\"א מ\"ג]. ואע\"ג דלעיל [פ\"ד מ\"ז] אמרינן דבהלכה ופטרה. וחזרה לאחר הפטור תראה בתחלה. י\"ל דס\"ל לראב\"י דהתם שאני שהלכה לגמרי ביני ביני. משא\"כ הכא הרי הנגע נשארת ביני ביני במקומה. רק שהי' מקום פטור שם ביני ביני. אבל רבנן ס\"ל דלא מחלקינן בהכי. אלא דיינינן לה הכא כהלכה וחזרה הנ\"ל ותראה בתחלה. וכ\"כ פליגי באופן הד' שזכרנו. דהיינו שכשהיתה בתחלה במקום חיוב היה בה סיט\"ו. דהיינו ש\"ל או מחי'. והחליטו הכהן. ואחר ההחלט נקמט מקומה. וטיהרו או לא טיהרו הכהן. ואח\"כ חזרה להתהוות מקום חיוב. וגם עבר הש\"ל והמחי'. אבל נגד זה בא לה פשיון. דלראב\"י אמרינן דהיא היא. והרי בכה\"ג אמרינן לעיל [פ\"ה מ\"ב] דבעבר ש\"ל ומחי' ובא פשיון תחתיו דהרי הוא בחלוטו. ולרבנן שאני הכא. דהפסיק מקום פטור בינת ים. הו\"ל הך בתראה כנגע חדש. ואין פשיון פוסל בה בתחלה. ולהכי יסגיר. כך נ\"ל פי' המשנה לפי התוספתא. אבל להרמב\"ם דס\"ל דלרבנן טהור לגמרי אפשר לומר שהי' לו הגירסא בתוספתא לרבנן תראה כתחלה. בכ\"ף הדמיון. וכ\"ה הגירסא לפני בלשון התוספתא שהביא הר\"ש [וכן מצינו בכמה דוכתי שמשונה גירסת התוספתא שבהר\"ש מהגירסא שבתוספתא שלנו]. וס\"ל להרמב\"ם דמ\"ש התוספתא כתחלה. ר\"ל תראה כאילו עדיין היא במקום פטור. דהיינו כמו שהיתה קודם שחזרה למקום החיוב. א\"נ שבאמת הי' להרמב\"ם הגירסא בתוספתא. וחכמים אומרים טהור. אמנם אין להקשות במשנתינו למה לא הזכיר התנא היאך יהיה הדין אם נתהווה הנגע בזמן חיוב ונתקיימה עד זמן פטור. די\"ל דה\"ט משום דזה ממילא שמעינן לה. דבכה\"ג לכ\"ע טהור. וגם זה פשוט דכשראהו הכהן בזמן חיוב עם סי' טומאה והחליטו. אף דאח\"כ נתהוות במקום פטור. לא אמרינן דטהור למפרע. דהרי לא עדיף מאילו עברה הנגע לגמרי. ולפיכך צריך להתטהר בצפרים וקרבנות מהטומאה דמקודם. אולם מה שלא הזכיר התנא. בהי' בהרת בעור. ונקמט. וחזר ונתפשט. מה דינו. בהא מסתפיקנא. מי נימא דדינו כאינך שזכר התנא. או דילמא שאני אינך שנתבטל הנגע לגמרי ביני ביני. אבל נגע שבעור הבשר ונקמט. הרי כיון שהנגע עומד בעינ' רק שנתכסת הו\"ל כמוח' בקופסא. ואפילו לא חזרה הרי היא בטומאתה כבתחלה. וכן נראין הדברים דהרי פטור ביהס\"ת ילפינן מדכתיב לכל מראה עיני הכהן [כהר\"ש פ\"ב מ\"ד] והיינו שיהא הנגע במקום שנראה להכהן. וא\"כ נגע זו שכבר ראהו הכהן וטימאו. ומה יועיל שחזר ונקמט. וכי צריך שיהי' הכהן רואהו לעולם. אלא כיון שראהו פעם אחת וטימאו משום סיט\"ו שהי' בו. נשאר בטומאתו אף שנקמט העור ונתכסה אח\"כ והרי הוא כאילו כסהו במטפחת דלא ס\"ד שיטהר עי\"ז. מדא\"א בו כל מראה עיני הכהן. אבל להרמב\"ם [ספ\"ו מטו\"צ] ילפינן פטור דביהס\"ת. מדכתיב בעור בשרו. ור\"ל דכל שנקמט ונתכסה המקום שבו הנגע. שוב איננה בעור הבשר. וכליתא דמי ונטהר ולפיכך צ\"ע הך דינא: ",
+            "ונ\"ל עוד דבהא פליגי. דראב\"ע ס\"ל דכמו דלעיל [פ\"ד מ\"ז] בהי' בו נגע. ולאחר שנפטר ממנה נשתנה למראה אחרת שבד' מראות. אפ\"ה אמרינן דהיא היא. ונשאר בפיטורו. ה\"נ הכא בנתהווה הנגע בזמן פטור ונתקיימה עד זמן חיוב נדונת כהיא היא ופטור. ור\"א חסמא ס\"ל. דדוקא בב' לטיבותא שנולדה הנגע בזמן פטור. וגם בזמן חיוב הוכהה מראיתה נמוך מהמראה שבתחלה. והרי כל כהה הוא בכלל עז ולפיכך הו\"ל שפיר כאילו זאת הכהה כבר היתה בזמן פטור. להכי בכה\"ג מדמינן לה להוכהה מראיתה דהתם. ונשאר בפטורו. אבל בחדא לטיבותא דנולד בזמן פטור. אבל אח\"כ בזמן חיוב הועז לבנינותה טפי מבתחלה. דוקא התם מקלינן דמשום דב' המראות הן בזמן חיוב אמרינן דהיא היא. אבל הכא דמראה הראשונה הי' בזמן פטור. לפיכך הו\"ל כאילו עדיין איננה בעולם וכשנתהפכה השתא בזמן חיוב למראה אחרת שאינה בכלל מראה הראשונה. הו\"ל כנגע חדש ממש. ותראה בתחלה. ור\"ע ס\"ל דבין שנתחזקה או הוכהה המראה. אין שום מראה בכלל חבירתה. וא\"כ דוקא התם. שנתהוות בזמן חיוב. אמרינן דהיא היא. אף שנפטר ביני ביני. אבל הכא שנתהוות בזמן פטור. הו\"ל כאילו עדיין אינה בעולם אז. וכשנתהוות השתא בזמן חיוב במראה אחרת הו\"ל כפנים חדשות ותראה בתחלה: ",
+            "והנה לא נזכר בתוספתא מי האומר התחלתי וכו' ומי הם שהשיבו לו יפה אמרת. ואעפ\"כ מבואר הדבר דתנא דתוספתא אעובדא דמשנתינו קאי. וקיצר בלשון מדלא רצה בתוספתא רק לפרש קצת ראיות של ר\"ע שלא נתפרשו במשנתינו. ולכן קיצר נמי בתוספתא ולא הביא דגם בתלש סיט\"ו בעמדו לפני הכהן מטהר ר\"ע. ובמחכ\"ר תוי\"ט טעה בזה. במה שהעתיק התוספתא מהר\"ש. ושם כ' הר\"ש אח\"כ. וז\"ל אחד עומד וכו'. והי' סבור רתוי\"ט שזה ג\"כ מדברי התוספתא. ולהכי כ' עלה רתוי\"ט שמה שכתוב כך בתוספתא ד\"ה היא. וגם במשנה רצה לפרש כן. דהאי אחד עומד וכו' בבא בפ\"ע וד\"ה היא. ובמחכ\"ר גם זה א\"א. דהרי בתוספתא חזינן דמיגז גייז בלישני' וכדאמרן. וגם לא הביא בהתוספתא כלל דין התולש סיט\"ו בעמדו לפני הכהן. ולהכי לא הביא התוספתא נמי ראיית ר\"ע על טהרתו בזה. ורק הסתפק בהתוספתא בהבאת הראיה דמפני שלא ראהו הכהן וכו' משום דבהך טעמא סגי לן משו\"ה לטהר להתולש סיט\"ו בתוך ימי הסגר. אבל תולש סיט\"ו לפני הכהן שלא הביא דינו איך יביא ראי' לטהרתו. ובפרט שהראי' פשוטה ונגלת לכל עין שהראי' שהביא בתוספתא אינה ראי' העיקרית. דא\"כ דזהו הטעם העיקר. דמפני שלא ראה הכהן עדיין סיט\"ו שבו. ק' וכי טומאת הנגע בראיית הכהן תליא והרי בפירוש תנינן לעיל [מ\"ג] עודהו מחליט וכו' פטור. אלמא דאף שראה הכהן הסיט\"ו. אינו מוחלט עדיין עד שיחליטנו בפירוש. אלא כך כוונת הראי'. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. מפני שלא ראה הכהן סיט\"ו שבו ולא החליטו עדיין. א\"כ ה\"נ בין בתלש הסיט\"ו תוך ימי הסגר. או בשעה שעומד לפני הכהן. עכ\"פ כיון שבזה ובזה לא החליטו הכהן עדיין בפירוש טהור. והיינו דקאמר במשנתינו ובהתוספתא הביא להם ראיות. ומה לשון ראיות דקאמר לשון רבים. והרי רק ראי' א' הוא שהביא. אע\"כ כדברינו שבאמת ב' ראיות הביא ר\"ע. א' על התולש בימי הסגירו. והוא הראי' שהביא בתוספתא ומינה הוציא גם הראי' הב' על התולש סיט\"ו בעמדו לפני כהן והוא הדין שהביא במשנתינו. ומה\"ט נמי קאמר לשון התחלתי להביא להם ראיות וק' מה לשון התחלתי. וכי איזה ראיות הובא על זה בסוף. דקאמר על ראיותיו לשון התחלתי. הכי הול\"ל הבאתי להם ראיה. אע\"כ דה\"ק מן הב' ראיות שהי' לי בזה התחלתי להביא מהם הראי' שהי' נצרך לי לתשובת שאלתי להם דמזה הוכחתי גם הראי' השני' על התולש סיט\"ו לפני הכהן דטהור. ולהכי אחד העומד וכו'. א\"נ ה\"ק. התחלתי להביא ראי' גם על דבר חדש שלא שאלתי מהם עדיין עלי' שגם זה יהי' טהור. מיהו י\"ל דלהכי קאמר התחלתי מדלא רצה להורות הלכה לפני רבותי' להכי קאמר לשון התחלתי. ר\"ל לדון לפניהם בראיותי. והם גמרו הדין והודו לדברי. וכמפורש בתוספתא ואשכחן דכוותה לקמן [ספ\"ט. ופי\"א מ\"ז] שאפילו טעם הדין לא התערב בנפשו התלמיד לומר לפני רבו בלי נטילת רשות. ועתה ראו נא אחי כי בחסדו מקים מעפר דל. דכמה הוה דחיק לן טובא לילך בעקבות רתוי\"ט. ולומר שאחד הבא דקאמר תנא בבא חדשה היא. וד\"ה היא. א\"כ מה דקאמר ר\"ע התחלתי להביא ראיות. לא פורש מה עשה לו. לטהרו או לטמאו. והיכן אשכחן דכוותה בכל סוגיית הש\"ס. אבל לפי דברינו הנ\"ל יבוא הכל על נכון בלי שום גמגום. אמנם יל\"ד דמדחזינן בתשובתו בסוף דגם על התולש סיט\"ו לפני הכהן יש להסתפק. א\"כ למה לא שאל ר\"ע גם על זה בתחלה מיד. ותו ק' כיון דר\"ע לא שאלן רק על התולש תוך ימי ההסגר. א\"כ וודאי מוכח שכבר ידע המשנה והדין של התולש סיט\"ו קודם שבא לפני הכהן. או בתלשו אחר החלטו. וא\"כ למה הוצרכו להביא לו המשנה שכבר ידעה. ולא דמיא כלל להך דכריתות [פ\"ג מ\"ז ח' ט'] דהתם אף דמסתבר דר\"ע ידע כבר הדין של אותו דבר שלמדו ממנו תשובתם. אפ\"ה הי' צריכים למנקט הדבר הידוע לו. כדי לומר לו הק\"ו שיש ללמוד מהדבר הידוע. אבל הכא שלא חידשו בתשובתם כלל מה שלא ידע ר\"ע. ק' שפיר דהו\"ל מילתא שא\"צ כלל מה שהשיבו לו אבל שמענו וכו'. אשר גם הוא כבר ידע כן. ונ\"ל דאע\"ג דר\"ע ודאי כבר ידע המשנה וכדאמרן. אפ\"ה ספוקי הוה מספקא ליה בהנך תרתי דהיינו בתולש סימן טומאה בעמדו כהן לפני ובתלשו בתוך ימי הסגרו. והיינו מדסתרי דיוקי דרישא וסיפא אהדדי במשנתינו. דברישא קאמר עד שלא בא אצל כהן טהור. משמע הא בעמדו לפני כהן או תוך ימי הסגרו טמא. ובסיפא הדר קאמר לאחר החלטו טמא. משמע הא הנך תרתי הנ\"ל טהור. והנה בכל דוכתא דמקשינן בש\"ס קו' כזו. מצינן גבה ב' אופני תרוצים. לפעמים משני הש\"ס. נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כביצה דכ\"ד ב' וקדושין ד\"ה ב']. וכ\"כ מתרץ לפעמים אלא רישא דוקא וסיפא לאו דוקא [כפסחים י\"ט ב' ועירובין דט\"ז ב'] וגם זהו סברת נעשה הנ\"ל. אבל אשכחנא דוכתי טובא דמשני הש\"ס על קושי' כזאת בזה\"ל אלא מהא ליכא למשמע מינה. ור\"ל דספיקא הוה הי מהב' בבי דוקא וכן פירש\"י [שבת קכ\"א א']. ולפיכך נ\"ל דבכל דוכתא דמתרץ הש\"ס הכי. אי הוה מלתא דרבנן אזלינן לקולא. כי התם בסוגיא דשבת הנ\"ל באמירה לעובד כוכבים שבות. שרי לומר בפני עובד כוכבים כל המכבה אינו מפסיד. וכ\"כ ביבמות [ע\"ו א'] בעי בפצוע דכא אי מותר בנתינה. והרי איסור נתינה בקהל הוא רק מדרבנן [כיבמות דע\"ח ב']. לפיכך מספיקא שרי. וכן עוד בדוכתי טובא. אבל היכא דבעי הכי באיסור דאורייתא. אמרי' ספיקא לחומרא [כנדה דלג\"ב ומנחות דקב\"א] ועוד בדוכתי טובא. וכ\"כ בנדרים בכה\"ג אזלינן לחומרא [כנדרים דסע\"ב] והיינו משום דסתם נדרים להחמיר [כנדרים די\"ח ב']. אולם בממונא בכל אבעייא דמתרץ כה\"ג. הו\"ל ספיקא דממונא והממע\"ה [כב\"מ כ\"ו ב'. ודל\"ד א'. וב\"ב ק\"ד ב'] ועוד בדוכתי טובא. ונחזור לעניינינו. דלפי\"ז מדקשיא גם במשנתינו דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. וכדאמרן. א\"כ ספיקא הוה. ואע\"ג דליכא למימר דכיון דהכא מיירי קודם שנזקק לטומ'. וכל ספק נגעים קודם שנזקק לטומ' טהור [כספ\"ה וספי\"א]. די\"ל דהתם שאני דרביי' קרא. וכמ\"ש הר\"ש שם בשם ת\"כ. עכ\"פ י\"ל כיון דכל עיקר טומאתו של זה מדרבנן הוא. דאע\"ג דמייתי הר\"ש קרא למילף טומאתו משם הרי כבר כתב הר\"ש בעצמו. דהך קרא רק אסמכתא בעלמא הוא. א\"כ דתרווייהו הנך גוונא ספיקא דרבנן ניהו והו\"ל למיזל לקולא. או דילמא דלא דמי הך ספיקא לשאר ספק דרבנן. דהכא משום קנסא טמאוהו. מדעבר אאיסור דאורייתא להכי מסתבר דגם בהנך תרתי קנסוהו. וכדאשכחן כה\"ג [במ\"ק י\"ג א'] דבעבר אאיסור דאו' קנסו בנו אחריו. אף דבעבר אדרבנן לא קנסו לבנו. כך י\"ל שזה היתה ספיקתו של ר\"ע. אלא כיון דמפשטות דיוקא דרישא דקתני דבתלש הסיט\"ו קודם שבא אצל כהן. טהור. וודאי משמע טפי. דהא בתלש בשכבר הוא לפני הכהן טמ'. ולפיכך לא בעי ר\"ע מהם הך דינא. רק אבעיא לי' בתלש סיט\"ו בימי הסגרו מהו. מי נימא דהאי וודאי טהור וכדיוקא דסיפא. דמדתני בתלש לאחר החלטו טמא משמע וודאי דהא בתלש תוך הסגרו טהור. או דילמא דגם בתולש תוך הסגרו דייקינן מרישא. ואמרינן בתרוויי' הנך דיוקי דנעשים כמפורש בסיפא. ושניהן טמאים. דבתרווייהו קנסינן לי'. ואף שיש לומר דאולי גם בתלש לפני הכהן. אפ\"ה מדעבר רק אדרבנן לא קנסו לי' כל שלא החליטו הכהן בפירוש. אפ\"ה סבר ר\"ע איבעי מנייהו חדא. ואשמע מתשובתם תרתי. וכדאשכחן דכוותי' בש\"ס [זבחים ד\"ל סע\"ב]. כ\"כ ה\"נ סבר ר\"ע איבעי מנייהו תולש תוך הסגרו. ואם ישיבו לי עליו שהוא טמא. א\"כ כ\"ש בתלש לפני כהן שהוא טמא. ובתרוויי' קנסינן לי'. ואם ישיבו לי שקבלו שהוא טהור כשתלש בימי הסגרו. וכדיוקא דסיפא. א\"כ נשמע נמי מדיוקא דרישא דדוקא בתלש קודם שבא אצל כהן טהור. הא בתלש לפני הכהן טמא. ועוד דגם מפשטותם להתולש בימי הסגרו טהור. אוכל לדייק דהא בתולש לפני הכהן דטמא. דאל\"כ הי' אומרים לי מה תבעי לך בתולש בימי הסגרו. הרי אפילו בתולש לפני הכהן טהור. ומדלא יאמרו לי כן. אדע דבאמת בתולש לפני כהן טמא. וכהדיוק הפשוט מהרישא. אבל הם השיבו לו. לא שמענו רק ב' הנקודות הללו. דהיינו התלישה היותר אפשרי בהקדמה. והיינו בתולש סיט\"ו שבו קודם שבא לפני כהן. והתלישה היותר אפשרי באיחור דהיינו בתולש הסיט\"ו לאחר שהוחלט. למצא שכל הדיוקי' שבין ב' הנקודות הנ\"ל ספיקא הם. ועל זה השיב ר\"ע כיון שאין לכם קבלה על ב' דיוקים הללו של רישא וסיפא. יש לי ללמוד. דרק דיוק דסיפא דווקא. דרק בתלש אחר החלטו טמא. הא בתלש מקודם טהור. אבל דיוק דרישא הוא לאו דוקא. דהכל תלוי רק באם תלש הסיט\"ו קודם או אחר ההחלט. ורק התנא נקט התלישה היותר מוקדמת והתלישה היותר מאוחרת: ",
+            "ומה\"ט נמי נ\"ל דלר\"א בתלש הסיט\"ו. ובא סיט\"ו אחר. וחזר ועבר הסיט\"ו השני ממילא. ובאופן שאין לחשדו שכמו שהעביר הסיט\"ו הראשון במזיד כ\"כ העביר השני. ג\"כ טהור. וא\"ת עכ\"פ איך אפשר שיוחלט בסימן טומאה השני. הרי כבר נשאר בהחלטו מסיט\"ו הראשון. והרי אין מחליטין את המוחלט [כפ\"ג מ\"א]. י\"ל דזה שקצץ בהרתו. מדאו' טהור גמור הוא. דאף למה דקי\"ל כרבא [תמורה דד\"ב] דכל דא\"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. היינו דוקא בלא עשה שינוי בגוף הדבר. כממיר. או אונס שגירש. אבל הכא שעשה שנוי בגוף הנגע. הכי ס\"ד דלא להני. ויהי' הנעשה כאילו לא נעשה. הרי משונה ועומד הוא. הרי שור שחוט לפניך. וכיון שכן במה נטמאו. ותו דאפילו נימא דגם בשיש שנוי בהגוף אפ\"ה לא מהני. י\"ל דשאני הכא דגלי קרא. דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא. ולא כשנקצצה [כהת\"כ שהביא הר\"ש בפרקן]. ורק מד\"ס טמא משום קנסא. ולהכי גזרו דאף לאחר שיביא קרבנותיו. ישאר בטומאתו. דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [ככתובות די\"א]. ולפיכך מדטומאתו רק מד\"ס. משו\"ה אין שורפין על טומאתו תרומה וקדשים. ומה\"ט לכשיוולד לו נגע אחרת. לא די דרשאי להחליטו. אלא גם חייב להחליטו. כדי שלא להקיל בטומאתו. דבנכנס למקדש חייב כרת מעתה. והתרומה וקדשי' שיטמא יהא חייב לשרפן: ",
+            "אמנם אפ\"ה נ\"ל כהר\"ש. דעד שתהפך כולו דקאמר תנא. אבהרת השניי' קאי. דגם בפשה כולו מנגע ב' מטהרי רבנן. והרא\"ש פי' שהבהרת הראשונה שתלש ממנה הסיט\"ו. משם תתהפך כולו ללבן. ולכאורה ק' ע\"ז בין להר\"ש ובין להרא\"ש האיך אפשר שיתטהר ע\"י הפריחה. הרי מדתלש הסיט\"ו נטהר מדאו'. וכמ\"ש בסי' הקדום. וא\"כ מה מהני שפרח אח\"כ בכולו. הרי פרח מתוך הטהרה וטמא [כפ\"ח מ\"ח]. י\"ל הרי מדקנסוהו א\"א שיטהרנו הכהן. דאפילו מטהרנו יהי' נשאר בטומאתו. דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [כתובות די\"א]. וא\"כ הרי אפילו בעברו הסיט\"ו מעצמן וקודם שטיהרו הכהן בפירוש פרח בכולו. דינו כפרח מתוך הטומאה וטהור. דאע\"ג דלקמן [פ\"ח מ\"י] קאמר דבמראה כהן תליא מילתא. התם ע\"כ לאו דוקא ראה קתני. אלא כל שלא החליטו או פטרו בפירוש דינו כלא ראהו. וכדמוכח מלעיל [פ\"ז מ\"ג ושם סי' מ\"ט]. וכיון שלא טיהרו הכהן הרי הוא עדיין בטומאתו מדאו'. והו\"ל שפיר פרח מתוך הטומ' וטהור. אמנם ל\"מ הי' נ\"ל דא\"א כלל לומר כרבינו הרא\"ש דעד שתפרח בכולו דקאמר תנא. אבהרת קמא שתלש ממנה הסיט\"ו קאי. דהרי עד שתתמעט בהרתו מכגריס דתני בסיפא וודאי אבהרת ראשונה קאי. דאי אשניי'. מ\"ש דתתמעט דמודו בה רבנן דנטהרה. ומ\"ש כשנטהר' שניי' באופן אחר דפליגי בה רבנן על ר\"א. ואת\"ל דנתמעט עדיף מדהו\"ל כאינה בעולם כלל. משא\"כ בשעבר רק הסיט\"ו שבו. הרי כשיחזור בה הסיט\"ו תטמא. [מיי' פ\"ד מ\"ז]. עכ\"פ אי עד שתתמעט אשניי' קאי א\"כ במשנה ה' בקצצה במתכוין נמי הו\"ל לרבנן לומר עד שתתמעט שניי'. אע\"כ דעד שתתמעט דקאמרי רבנן. היינו הבהרת הראשונה. ולהכי רק ברישא דרק נתלש הסיט\"ו ונשארת הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הראשונה. אבל במשנה ה' שנקצצה הבהרת שבה הסיט\"ו לגמרי לא מצי למתני עד שתתמעט הראשונה. דהרי אינה בעולם עוד. וא\"כ אי נימא כהרא\"ש. דגם עד שתהפך בכולו אבהרת קמא קאי. א\"כ יהי' מלת בהרת בסיפא מיותר לגמרי. דהרי גם פרח בכולו דקאמר באותו בהרת שתתמעט מיירי. אע\"כ דתקנת הפך כולו. אבהרת שזכר ר\"א קאי. והיינו הבהרת שניי'. וכהר\"ש. ואף לפמ\"ש לעיל דלרבנן לא מהני הוכחת טהרת נגע אחת על טהרת נגע חבירתה. וא\"כ ה\"נ הרי מדתלש הסיט\"ו מנגע זו ולא התחיל ממנה הפריחה. איך נטהר הראשונה. מדפרחה בכולה האחרת. עכ\"פ הפך בכולה שאני. דע\"י הפריחה נשתתפה הראשונה עם השניי' ונעשה כולה כנגע אחת. והרי אפילו הי' נשאר הסיט\"ו בהנגע הי' טהור. ולפיכך גם כשנתלש הסיט\"ו נטהר: ",
+            "ונ\"ל דנקט פלוגתייהו לעיל בתולש הסיט\"ו לרבותא דרבנן. דאע\"ג שלא קצץ הנגע עצמו. אפ\"ה קנסוהו שלא יתטהר ע\"י הוכחת נגע אחרת. והדר נקט הכא תו פלוגתיי' בקצץ הבהרת לרבותא דר\"א. דאע\"ג דקצץ כל הבהרת עם הסיט\"ו שבה אפ\"ה לר\"א נטהר ע\"י הוכחת טהרה שבנגע אחרת. אמנם בקצץ כל הנגע. ועמה בשר חי שסביב סמוך להנגע כ' הרמב\"ם [פ\"י מטו\"צ ה\"ג]. דאע\"ג דפרח אח\"כ בכולו אין לו טהרה לעולם. ונ\"ל דדייק הרמב\"ם כן. מדנקט במשנתינו רק קצצה. משמע דהא בקצץ עוד בשר עמה. מודה תנא לר' יהודה דטמא לעולם [כתוספתא פ\"ג]. וטעם הדבר כתב הר\"ש הכא. דקנסוהו טפי. מדהתאכזר על עצמו לחטטה מעיקרה. ולרכ\"מ שם הטעם הוא. דמדחתך הבשר עמה. אע\"ג שפרח אח\"כ בכולה. חשבינן כאילו הבשר החי ההוא עדיין במקומו עומד. ונ\"ל כוונתו דאע\"ג שיתרפא המקום שקצץ משם הבשר החי וחפרח גם לשם הבהרת עכ\"פ כיון שאותו בשר שקצץ אינו עוד בגופו וא\"א שתפשה עליו הבהרת הו\"ל כאלו הבשר החי עדיין שם. אולם הר\"ב כאן אוקי למשנתינו כר' יהודה בתוספתא. ולהכי כ' וז\"ל. ובקצץ עמה בשר חי לכ\"ע אין לו טהרה עולמית. ובקצץ מקצת ולא נשאר כגריס. כ\"ע לא פליגי דנטהר בפריחה. דמדנשאר מקצת מנגע הטמאה. אמריני דבפרח אח\"כ בכולה נא קנסוהו כל כך [דגם מה שקצץ הי' נפרח עליו]. כי פליגי בקצץ הנגע מצומצמת עכת\"ד הר\"ב. משמע מדבריו דבקצצה כולה מצומצמת לא מהני לה פריחה לר\"א. ול\"מ א\"א לומר כן. דהרי מדקאמרי רבנן עד שתפרח בכולה. ש\"מ דרבנן מחמרי טפי מר\"א. ור\"א מודה לרבנן. דפרח בכולו מטהרי. ורק רבנן פליגי עלי' בנולד בו נגע אחר ונטהר. וס\"ל דאין נגע אחרת מכריע לטהר נגע הראשונה. וא\"כ אם בקצץ כולה ס\"ל לר\"א דבין בפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת מהני לטהר הנגע שקצץ. כ\"ש דהול\"ל בקצץ מקצתה דבין שפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת דמהני לטהר הראשונה. ואי לרבנן בין בקצץ כולה או מקצתה לא נטהר ע\"י הכרעת טהרה שבאחרת. רק ע\"י הפך בכולה. א\"כ מה דוחקא דהר\"ב לומר דפלוגתייהו דר\"א ורבנן דמשנתינו רק בקצץ כולה מצומצמת. הרי גם בקצץ מקצתה פליגי. וכמו שביררנו בס\"ד. והא דקאמר ר' יהודה דפליגי רק בקצץ כולה. אבל בקצץ מקצתה לכ\"ע מהני פרח בכולה. נ\"ל דפליג את\"ק דהתם בהא. וגם אסתמא דמשנתינו. וס\"ל דפרח בכולה גרע מנולד בו נגע אחר ונטהר ממנה דבשלמא בנולד לו נגע אחר ונטהר. י\"ל שפיר מדחס רחמנא עליה שנתרפא מנגע האחרת. אמרינן שאם זו שקצץ עדיין היתה בו הי' נתרפא. אבל בפרח בכולה. אין זה חייס משמיא שהוכה עד שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ורק משום רחמנות יתיר' שעליו על כי גדל הכאב מאד צוה הקב\"ה שנטהרו. אבל רק בשלא פשע בנפשו. אבל בזה החוטא שקצץ נגעו. אדרבה י\"ל שענשו הקב\"ה מדה כנגד מדה. הוא קצץ נגעו. ולכן נתהפך כולו לבן. ואם נטהרו הרי חוטא נשכר. והנה עיינתי בהתוספתא שעם פי' זר זהב מהגאון רב\"א זצוק\"ל. ושם לא גרסינן בדברי רבנן עד שתפרח בכולה. רק ה\"ג משתפרח בכולה. ותאורנה עיני וששו בני מיעי. כאשר ראיתי שזה כדברינו הנ\"ל. דרבנן דברייתא אינן רבנן דמשנתינו. אלא מקילי טפי מר\"א. ודו\"ק. והא דלא כלל תנא תולש סיט\"ו וקוצץ בהרת בחד בבא. דהרי בתרוייהו פליגי ר\"א ורבנן. י\"ל דה\"ט. משום דבתלש סיט\"ו מהני לרבנן גם שיתמעט בהרתו מגריס. משא\"כ בקוצץ וכמש\"ל. ואף למה שפירשנו דגם בנקצץ מקצתה פליגי. וא\"כ שפיר הוה מצי למנקט עד שתתמעט כגריס. דהיינו שיתמעט הנשאר עד שאפילו אם לא היה קוצץ לא היתה השתא כגריס [כתוס' בכורות ל\"ד ב' וכן בר\"ש הכא]. י\"ל דהא תינח בשקצץ רק פחות מכגריס. אבל בשקצץ יתר מגריס. הרי בכה\"ג אם היה השתא נשאר מה שקצץ היה נשאר כגריס. ולפיכך משום דבכה\"ג לא מהני שתתמעט השתא מכגריס וגם בקצץ כולה לא שייך כלל לומר תקנת שתתמעט. להכי לא תני לה: ",
+            "ונ\"ל דלהראב\"ד שהביא רתוי\"ט [לעיל פ\"ו מ\"ז]. דגם בהרת בראשי אברים בלי מחיה אמ\"ט. אילה\"ק א\"כ מה קמ\"ל הכא הרי בל\"ז אמ\"ט. י\"ל דאפילו להראב\"ד דטהורה עכ\"פ אסור לקצצה. דלא עדיף מבהק ושאר נגעים טהורים דאסור לקצצן מדאורייתא [וכשבת קל\"ב ב]. א\"נ י\"ל דמיירי הכא שאין הנגע בראש הגיד רק מן הצד. ולאאמ\"ו ע\"ר הגזצוק\"ל. מיירי הכא בפשה לשם דבכה\"ג לכ\"ע טמא [כהר\"ב פ\"ח מ\"ה]: "
+        ],
+        [
+            "כך פי' הרמב\"ם. ותמוה פשיטא וכי חזרת רא\"ב תטהר המוחלט. ותו למה נקט שחזרו בו רא\"ב הרי אפי' חזר בו רוב גופו הרי הוא בטומאתו. וכדמסיק עד שתחזור בהרתו וכו'. ואת\"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא שאר גופו שחזר הרי הו\"ל מחיה ופשיטא דטמא אלא אפי' בחזרו בו רא\"ב דאמ\"ט משום מחיה אפ\"ה טמא. עכ\"פ פשיטא. דוכי עדיף חזרו מלא חזרו וודאי נשאר בטומאתו. ונ\"ל דאיידי דסיפא נקט לה. לאשמעינן דאם לאחר שחזרו רא\"ב חזרו ונתכסו לא תימא חזרת רא\"ב לא מחשב חזרה וכשחזרו ונתכסו אח\"כ נשאר בטומאתו שבפריחתו הראשונה קמ\"ל דחזרת רא\"ב מחשב חזרה. והו\"ל עכשיו טומאה חדשה. ונ\"ל עוד דכ\"ש בפרח מטומ'. ואח\"כ נולד בו מחיה וחזר ונתכסה. הו\"ל המחיה כטומאה חדשה. וא\"כ פרח שנית מתוך הטומאה וטהור: ",
+            "ונ\"ל דמשו\"ה לא קאמר הכא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. ה\"ט מדבאמת א\"צ כך. דאפילו היא עדיין כמה גריסין עכ\"פ כיון שאין בה א' מסיט\"ו טהורה היתה בתחלה. וכשתחזור השתא לשיעור זה נשאר בטהרתו. והא דלעיל לא מצי למימר שתחזור לכמות שהיתה ה\"ט משום דקודם פריחה טמא הי'. ותו דהרי ברישא דפרח מתוך טומ'. כולל נמי שהי' בו ש\"ל או מחיה. ונטמא על ידן ואח\"כ פרח בכולו. או שמצאו בסוף שבוע א' שפרח בכולהו. והרי בהנך תרתי. דהיינו שנשאר בו עדיין הש\"ל או המחיה. או שהוא עדיין תוך י\"ד ימי הסגר. וודאי אינו נטהר עד שתתמעט בהרתו מכגריס. אולם אם הי' נטמא תחלה מפשיון. ואח\"כ פרח בכולו. וחזר ונתמעט עד כגריס. אף שנשאר הפסיון בכלל הגריס טהור [כפ\"ד מ\"ח וט']: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט דא\"כ מנ\"ל לרבויי' בנתגלו רא\"ב שיטמא. דלמא רק למעוטי ש\"ל אתא. במתכ\"ר אשתמיטתי' מ\"ש רש\"י בחומש דקרא הראות בו בשר חי כולה קרא יתירא הוא. דכבר כתיב לעיל מינה דמחיה סיט\"ו. אלא לאשמעינן דבחזרה אפילו רא\"ב מטמאו במחי' אולם הקרא דיליף מינה בתוספתא למעט ש\"ל. קרא אחרינא הוא דכתיב אבתרא הבשר החי טמא הוא בשר חי מטמא ולא ש\"ל. וכן מפורש בתוספתא [ומ\"ש ברתוי\"ט הקרא או כי ישוב הבשר החי. וודאי ט\"ס הוא. דהרי קרא זה בטהרה כתוב ועי' בחומש]. אמנם עוד נ\"ל דבכ\"מ שצריך מחיה ממש כתיב מחיה בפירוש. מחית בשר חי. או עם הא הידיעה הבשר החי לאשמעינן דאמחיה שנזכר לעיל מינה קאי. משא\"כ בחזרת הפך לבן. כתיב בשר חי בלי הא הידיעה משמע וודאי בשר מ\"מ. וא\"ת עכ\"פ ק' לחכמים. דאע\"ג דרק במחיה גלי קרא דמטמא בפרח בכולה. עכ\"פ למה לא נילף מינה ש\"ל במה מצינו שאדם דן אותה מעצמה. י\"ל מדאיכא למפרך ולומר מה למחיה דחמירא דאפילו היתה קודם הנגע מטמא. משא\"כ בש\"ל שקדם לבהרת טהור [כספ\"ד]. כך נ\"ל פי' התוספתא דתני בטעמייהו דרבנן. דלהכי לא ילפי ש\"ל ממחיה. משום דמחיה מטמא בתחלה ולא ש\"ל. א\"נ נ\"ל דר\"ל במלת בתחלה דהיינו כשהיתה המחיה קודם שפרח בכולה. וכגון שהי' בו בהרת כגריס ובה מחיה והוחלט ואח\"כ הפך לבן. ונשאר המחיה. נשאר בטומאתו. משא\"כ בש\"ל שהי' בנגעו והוחלט ואח\"כ הפך לבן. אע\"ג שעדיין הש\"ל במקומו אפ\"ה טהור [וכמ\"ז]: ",
+            "ולאאמ\"ו ע\"ר הגזצוק\"ל. קמ\"ל מתניתין דסוף דינא כתחילת דינא. דבעכבו רא\"ב בתחילה את הפריחה במשהו להכי בנתכסו וחזרו ונתגלו נמי שיעורו במשהו. וק' לבקא בר יומא א\"כ בשאר מקום שבגוף נמי נימא סוף דינא כתחילת דינא במשהו. דהרי גם שם פחות מכעדשה מעכב הפריחה. וא\"כ למה נקט הך דינא רק ברא\"ב. ואת\"ל רבותא קמ\"ל דאף ברא\"ב שאין בהם דין מחיה וקילי. אפ\"ה פחות מכעדשה שעיכב בתחלה מעכב גם בסוף. עכ\"פ קשה לאזני לשמוע. דמה דקאמר במתניתין כל פריחת רא\"ב שבפריחתן טהרו טמא יהיה ר\"ל שעכבו בתחלה הפריחה בשיעור זה. טפי הול\"ל כל רא\"ב שעכבו בתחלה מעכבי גם בסוף. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת סיפא ל\"ל דמדיוקא דרישא כבר שמעינן לה. וי\"ל דאי מרישא סד\"א דגם ראש וזקן בכלל וה\"ק כל הראוי לטמא בנגע בשום גוונא. והרי גם ראש וזקן אפשר שיטמאו בבהרת כשיקרחו וכ\"כ שחין ומכוה וקדח אפשר שיתטמאו בבהרת כשיתרפאו. להכי יעכבו הפריחה. ולא אתא לאפוקי רק תוך העין והאוזן והשחי והשאר שנזכרו לעיל [פ\"ו מ\"ח] דבהנך א\"א בשום גוונא שיתטמאו בבהרת להכי נקט תנא נמי כללא דסיפא כל שאינו ראוי וכו' לגלויי' אכללא דרישא. דאי נימא דכל שראוי דרישא כולל נמי ראש וזקן. א\"כ כל שאינו ראוי דסיפא ל\"ל. הרי ממילא שמעינן לה מדיוקא דרישא. אע\"כ דכל שראוי דרישא היינו רק עור ובשר. וכל שאינו ראוי דסיפא מרבה נמי ראש וזקן שלא נקרחו. דאע\"ג דאפשר שיהיה ראויין להטמא כשיקרחו. עכ\"פ כיון דהשתא בשעת פריחה. עדיין לא נקרחו. אינן ראויין להטמא בנגע. דבתר השתא אזלינן: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דה\"ה קמט ונפשט נשאר מה\"ט בטהרתו. אבל באמת אין הדבר כן. דבשלמא בראש וזקן וכו' לא נתהווה שום שינוי בגוף הנגע. רק עמדה בעינה. ובמקום הפטור הוא דנתהווה בו שינוי. להכי אזלינן בתר מעיקרא. אבל קמט ונפשט הרי עי\"ז קצוות הנגע שסביב הקמט נתרחקו זמ\"ז ונתגלה עי\"ז הבשר שבתוך הקמט. והו\"ל כשאר פרח בכולו שהתראה בו בשר חי שטמא [ועי' עוד לעיל פ\"ז סימן ט\"ו ודו\"ק]. ולרמב\"ם [פ\"ו מטו\"צ ה\"ו] גרסינן הכא טמאים. ור\"ל שדינו השתא כבהרת קטנה. ולא נטהר משום פרח בכולו. רק אם חייב עוד הסגר א' מסגירו. ואם נגדל בו ש\"ל מקודם או השתא טמא. ואין דינו כש\"ל הנשאר או גדל בפרח בכולה. אבל משום מחיה או בפשה הנגע לשם א\"א שיטמא [כפ\"ו סימן ס\"ט]. ובל\"ז ל\"ש פסיון בפרת בכולו. דהרי הנגע מקיפתן. והרי אין הנגע פושה לתוכה. ולפי גירסא זו דנגרס הכא טמאים. צריך לפרש ב' כללי דרישא כל הראוי וכל שאינו ראוי. דה\"ק לאשמעינן דדיינינן לכל נגע כפי מה שהיא. דבפרח בכולו בשעה שלא נקרח והרי אז לא היה הראש ראוי להטמא בבהרת. להכי אז אינו מעכב הפריחה וטהור. וכשחזר ונקרח הראש אחר שנטהר. והרי אז ראוי להטמא בבהרת. להכי חוזר ומעכב הפריחה וטמא. וה\"ה בנקרח ופרח. דנטמא. ואח\"כ חזר והעלה שער נידון כפרח וטהור. וא\"כ לפי מה דגרסינן טמאים י\"ל דמה\"ט לא נקט קמט ונפשט. דזה פשיטא דטמא. וכדאמרן. ורכ\"מ כ' שדברי רבינו תמוהים. ולא זכיתי לידע למה. [ועי' בסי' הסמוך ודו\"ק]: ",
+            "וא\"ת בשלמא לדידן דחצי עדשה שסמוך לראש וכו' מעכב. שפיר נקט אפילו. ור\"ל וכ\"ש בנשאר החצי עדשה מגולה. שהרי הוא עצמו מעכב הפריחה. דבתחלה גם משהו בעור הבשר מעכב הפריחה. אלא להרמב\"ם דהחצי עדשה שסמוך להראש וכו' ג\"כ אינו מעכב הפריחה. א\"כ מה אפילו. אדרבא כשנשאר חצי עדשה מגולה. והוא בעצמו אינו מעכב הפריחה. הרי הוא מפסיק בין הבהרת להקרחה. שמעכב השתא הפריחה. סד\"א טפי שיהא דינו כפרח בכולו. ולא יזיק לו מה שנקרח הראש מדמופסק מעיקר הנגע ע\"י החצי עדשה שאינו מעכב הפריחה. ואפילו את\"ל שחצי עדשה ההוא אין דינו שלא יעכב הפריחה רק כל זמן שהראש וכו' ג\"כ אינן מעכבין. אבל כשנעשה קרחת וצרבת. והן עצמן מהשתא מעכבין. אמרינן לא יהא כח הטפל עדיף מהעיקר. וכאן שהן עצמן מעכבין. להכי גם החצי עדשה מעכב. עכ\"פ כיון דדינו כהראש ממש הו\"ל האי אפילו כאומר אפילו נעשה מקצת הראש בהרת. והרי זה אינו רבותא כלל. אם כל המעכב נשאר מגולה או מקצתו. ונ\"ל דמדאיצטריך למנקט הך בבא לאשמעינן דגם החצי עדשה שסמוך להראש וכו' אינו מעכב כל זמן שהן עצמן אינן מעכבין. להכי שפיר קאמר דלאחר שנקרח הראש וכו' לא מבעי' דבנשאר החצי עדשה ההוא ונתכסה בבהרת גם הקרחת וודאי מסתבר דהחצי עדשה יעכב הפריחה. דהרי אחר שנקרח הראש וכו' יהיה חצי העדשה כשאר הבשר ממש. ומעכב הפריחה. אלא אפילו נעשה הוא בהרת. והראש נשאר מגולה אפ\"ה אין דינו כפרח בכולו: ",
+            "כך כתב הר\"ש הכא. וגם הרמב\"ם [פ\"ז מטו\"צ ה\"ו]. וא\"ת מה אפילו. אדרבה שכהתחילה הפריחה מהטמאה הרי נשארה הטהורה בטהרתה. דהרי היא לא פשתה. וכשאח\"כ פרח בכולו. היה פנים לטמאו כאילו פרח מטהורה. דהרי הא דאמרינן פרת מטהורה טמא. רק מדיוקא דקרא שמעינן לה. מדלא הזכיר טהרת פרח בכולו רק בשפרח על נגע טמאה [כרמב\"ם בפרקן במ\"א]. ומאותו דיוק ילפינן נמי בבבא תחלה הפך לבן דצריך סגירה. משום דבזה לא איירי הכתוב. א\"כ מאותו דיוק. הוה מסתבר לכאורה דנידוק נמי. דדוקא כשפרח בכולו על נגע טמא לבד טהרו הכתוב. הא בשיש בו נגע טמא' וטהורה. לא נטהר בפריחה. אבל כשהתחיל הפסיון מהטהורה. הרי תיכף כשהתחיל הפסיון. נתהווה גם הטהורה טמאה מדפשתה. דאף דעדיין לא טימאו הכהן ועדיין טהור הוא [כלעיל פ\"ז מ\"ג]. עכ\"פ מדהיתה סברא החיצונה נותנת דמשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כר\"ה י\"ג ב']. וא\"כ יהיה נחשב כטמא אף קודם שטמאו הכהן. לפיכך פשוט טפי שנטהרו בפשה באופן זה. מאילו נטהרה בהתחיל לפשה מהטמאה להטהורה ומה אפילו. ואע\"ג דגם כשפרח מהטמאה להטהורה. מחשב פשיון לטהורה דהרי גם פשיון הבא מבחוץ ג\"כ שמו פשיון [כמ\"ש בס\"ד פ\"ד סי' ז']. עכ\"פ לא שייך לשון אפי'. דמה רבותא יש בפרח בטהורה טפי מאילו פרח מהטמאה. י\"ל דרבותינו הנ\"ל מחוי לן במחוג ע\"פ מה דתנינן בתוספתא דר' נחמי' ס\"ל דדוקא בפרח מהטמאה טהור. אבל בפרח מהטהורה טמא. ע\"כ דטעמי' דכיון דהתחיל לפרוח מהטהורה. א\"א שיחליט הכהן גם נגע זו. דהרי אין מחליטין את המוחלט [כרפ\"ג] א\"כ כיון שנשארה נגע זו בטהרתה. וגם ממנה החחילה הפריחה הו\"ל כפרח מהטהורה. ולפ\"ז שפיר קאמרי רבותינו דסתמא דמתניתין משמע דבכל גוונא טהור אפילו בפרח מהטהורה. ונ\"ל דמה\"ט נקט נמי אחת טמאה והדר נקט אחת טהורה. הרי הוי מסתבר למנקט טהורה תחלה. מדפתח הכתוב בטהרה תחלה. ותו דאז הוה שייך למנקט בתר הכי פרח מזו לזו דהיינו אפילו מהטהורה להטמאה. אלא דאי הוה נקט הכי סד\"א דמיירי דאחר שראה הכהן נגע א' וטיהרה נולד לו השנייה וטימאה. ואז הרי נפטר בטומאה מלפני הכהן. להכי אמרינן אחר אחרון אני בא. וכשפשה אח\"כ. אע\"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה הו\"ל כפרח מהטמא. אבל כשנולדו שניהן כאחת. וראה הכהן הטמאה ואח\"כ הטהורה. והתחילה אח\"כ הפריחה מהטהורה. סד\"א דלא תלינן הפריחה בהטמאה. מדהו\"ל ב' לטיבותא. שנפטר מלפני הכהן בטהורה וגם הפריחה התחילה מהטהורה להכי נקט אחת טמאה ואחת טהורה דתו א\"א לומר שראה הכהן הטמאה והחליטה. והדר נולד לו השנייה וראה הכהן וטיהרו. ליתא דהרי אחר שהוחלט באחת אין רואין לו השנייה שנולד בו אח\"כ. אע\"כ דמיירי שנולדו לו שניהן כאחת. דאז רואין אותן זו אחר זו [כרפ\"ג]. ואפילו ראה הטהורה לבסוף וגם ממנה התחיל הפריחה. אפ\"ה כפרח מטמא הוה וטהור: ",
+            "ונ\"ל דהנ\"מ בין ב' הטעמים. כשלא פרח מזו לזו תחלה אלא פרח על שניהן בבת אחת. דלהטעם דנתבטל הטהורה בטמאה כשפרח מזל\"ז. א\"כ כשנשארו כל א' לבד עד שפרח בכולו ולא נתבטל הטהורה מקודם הו\"ל כפרח מהטהורה וטמא. דלא טיהר הכתוב פריחה בכולו רק כשהיה בו רק נגע א' טמאה (וכלעיל סי' מ\"ה) אבל להרמב\"ם דהטעם הוא דבכל מוחלט חשבינן לנגע טהור שבו כליתא. א\"כ גם בנשארו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח על שניהן בבת אחת נמי הוה כפרח מהטמאה וטהור. וא\"ת להרמב\"ם א\"כ למה נקט תנא שפרח מזו לזו תחלה. הרי גם בלא פרח. כך הוא דינו דהו\"ל כפרח מהטמ'. ואת\"ל דאתא לאשמעינן אע\"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה אפ\"ה חשבינן כפרח מהטמאה. ליתא. דא\"כ לאשמעינן רבותא טפי וטפי. דאפילו פרחה תחלה מהטהורה לחוץ. אפי' הכי לא חשבינן לכל הפריחה שהתפשטה מהטהורה אח\"כ על כל הגוף. כאילו פרח מהטהורה. משום דכל טהור במוחלט. חשבינן לה כליתא. י\"ל דהתנא רצה לאשמעינן רבותא. דאע\"ג שנתערבו ב' הנגעים יחד קודם שפרח בכולו לא אמרינן דנתבטל טמאה בטהורה. מדא\"א לטהורה שתעשה טמאה. אם לא יוולד שום שינוי בגופה. אבל טהורה אינה בטלה בטמאה. מדאפשר לטמאה שתעשה טהורה בלי שינוי בגופה. דהיינו כשיפרח בכולה [וכמנחות כ\"ג א']. ולא מחשב פריחה שינוי בגופה כמו פסיון של טהורה דמחשבינן לה שינוי. ה\"ט מדלא נטהר בפריחה רק בנקודה האחרונה שהשלימה הפריחה והרי נקודה ההיא רחוק מהאום. משא\"כ פשיון של טהורה הרי נקודה הראשונה שפשתה האום משהו. שבה הוחלט מיד הוא שינוי בגופה. ודו\"ק: ",
+            "כך נ\"ל לפרש ע\"פ דעת הרא\"ש ומהר\"ם שכתבו דבבא זו נמי מיירי בפרח בכולהו. וכהרישא. דבלא דברינו לא זכיתי להלום סברת רבותינו בפירושם במלת אע\"פ. דאדרבה מדנראין כאחת וודאי נתבטל טהורה בטמאה. אולם לפמ\"ש בפנים לעיל סימן מ\"ו. דלרמב\"ם כל נגע טהורה שבאדם מוחלט חשבינן לה כליתא א\"כ אפילו היו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח בכולהו על שניהן כאחת. ג\"כ חשבינן כפרח מהטמאה. והא דנקט ברישא פרח מזל\"ז. היינו רק לרבותא. מדסד\"א דמדנתחברו ע\"י חוט הפסיון בטלה טמאה בטהורה קמ\"ל. א\"כ לפ\"ז מיושב שפיר מלת אט\"פ שבבבא זו. דמדסד\"א דדוקא במחוברים יחד בחוט הפשיון. לא נתבטל טמאה בטהורה. להכי קאמר הכא אע\"פ שמדובקים יחד זב\"ז והן נראין כנגע א'. אפ\"ה אמ\"צ. וטהור. ולפיכך כשפרח אח\"כ בכולו סד\"א דהו\"ל ודאי לענין פריחה בכולו כאילו בטלה טמאה בטהורה. קמ\"ל. אמנם לר\"ש והר\"ב מיירי הך בבא שיש חצי גריס כאן וחצי גריס כאן. ועי\"ז כשהן מדובקין נראין כנגע א'. ותמוהין דברי רתוי\"ט שכתב שלהר\"ש והר\"ב אין מלת אע\"פ מדוייק ורק למהר\"ם מדוייק. ובמחכ\"ר הדבר הוא ממש מהיפך להיפך. והגם שרתוי\"ט הוסיף בדברי הר\"ש והר\"ב דמיירי שאח\"כ פשה בכולו. ולפי דבריו מלת טהור דקאמר תנא. היינו דהפריחה טהור. וא\"כ לפ\"ז באמת יקשה מלת אע\"ג שמדובקין. והן אמת כי מוכרחים אנחנו להודות בזה לרתוי\"ט דגם בבא זו מיירי בפרח בכולו. דאל\"כ לא יהיה שייכות לבבא זו לא למעלה ולא למטה. דכולהו בפרח בכולהו מיירי. אבל אזנינו קשה לשמוע דברי רבינו במ\"ש דטהור דקאמר מתני' אפריחה קאי ותלי תניא בדלא תניא. דהרי אכתי לא שמעינן בשום דוכתא במכילתין דח\"ג באבר א'. וחצי גריס באבר השני הסמוך לו שמצטרפין. והיאך שבק תנא מלאשמעינן הך דינא הכא. כאילו הוא מלתא דפשיטא. ונקט טפי דין של הפורח בכולו על נגע מצורפת כזו כאילו זהו מלתא חדתא שהפורח מהטמא. טהור אתמהה. וגם בל\"ז במחכ\"ר. הך דינא קשה מאוד להולמו. דנימא דח\"ג וח\"ג שבב' אברים סמוכים וכ\"ש בב' אצבעות שיש אויר רב מפסיק בין הביניים. ואפ\"ה יצטרפו לכגריס. והרי לקמן [פי\"א מי\"א] בחמת ותורמל דנראין כדרכן. פי' רבותינו כולכ. דאה נגע בין השנצין מחשב ביהס\"ת וטהור. ולא פי' לחומרא דאם נגע על קצוות השנצין למעלה מצטרף לכגריס. ש\"מ דבאמת אמ\"צ. וא\"כ מה התם שרובא דרובא השנצין מונחין רצופין זא\"ז אפ\"ה אין נגע שעל גביהם מצטרף מכ\"ש הכא שב' השפתות וב' הריסין. וב' האצבעות ברוב פעמים עומדים מרוחקים מהדדי. מכ\"ש שלא יצטרף ח\"ג שבזה לח\"ג שבזה. ואפי' לדברינו שם דנגע שבראשי שנצות מצטרף אפ\"ה יש לחלק בין התם להכא וכדאמרן. ואדרבה ל\"מ היה נ\"ל דהא דאמרי' לעיל [פ\"ו מ\"ח] ואין מצטרפין בנגעים. גם אקמטים קאי. דכשיש ח\"ג מזה וח\"ג מזה והקמט ביניהן אמ\"צ. וא\"כ מכ\"ש ח\"ג וח\"ג שבב' אצבעות שאמ\"צ. לפיכך מסתבר טפי לומר דלר\"ש מלת טהור אנגע זו המצטרפת קאי וקמ\"ל דאמ\"צ וטהור. וממילא שמעינן דבפרח אח\"כ בכולו אין לטהרו. ויהיה לפ\"ז מלת אע\"ג דבמתני' מדויק שפיר. ואפ\"ה דחיקא לן מלתא טובא לאוקמא למתני' כרבינו הר\"ש. דח\"ג וח\"ג וענין צירוף מאן דכר שמיה במתני'. והרמב\"ם בפירושו כאן אוקי למתני' דאיירי בכולהו הפך לבן. ונשאר הריוח שבין ב' השפתות. או שבין ב' האצבעות וכו' שלא התפשטה לשם הנגע. וקאמר תנא אע\"ג שרק כשמדובקין זל\"ז נראין כנגע א'. וכשמתרחקין זמ\"ז נראה בשר בריא שביניהן. אפ\"ה דינו ככולו הפך לבן וטהור. ורכ\"מ [פ\"ז מטו\"צ ה\"ו] אף הוא היה מתכוין לפרש כן דברי רבינו בחיבורו ג\"כ על דרך זה. וגם רתוי\"ט הביא פי' זה ולא העיר עליו. ואשתומם מאוד על המראה. חדא. דא\"כ מה זה דקאמר תנא בשפתו עליונה ותחתונה. וכי שם לבד הי' מנוגע. והרי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. דהרי בכולו הפך לבן מוקי לה רבינו. ולא הו\"ל לתנא לומר אלא אם כולו הפך לבן ולא בין ב' שפתי' או בין ב' אצבעותי' טהור. ותו וכי ס\"ד שהרווחים הללו לא יעכבו הפריחה. ואנחנו לא נדע מקומות שאין מעכבין הפריחה רק ביהס\"ת או מקומות שאין נקראין עור הבשר. ככל המנויין לעיל [פ\"ו מ\"ח]. ותו בין ב' אצבעות מאי\"ל. וכי ס\"ד שהבשר שביניהן לא יעכב הפריחה. וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל עוד דמדנקט הב' לטיבותא בחזרה משמע דהא בנשאר בתחלה בהק ברא\"ב. אף דנמי הו\"ל ב' לטיבותא הי' מעכב הפריחה. דלא עדיף בהק ברא\"ב מבהק פחות מכעדשה. דהו\"ל נמי ב' לטיבותא. ואפ\"ה בתחלה מעכב הפריחה. וכמבואר בסיפא דמשנתינו. לפי פי' רבותינו. וכ\"כ הרמב\"ם בפירוש [פ\"ז מטו\"צ ה\"ד]. ונ\"ל טעמא דמלתא משום דכל חזרה מדיש לו כבר חזקת טהרה עדיף טפי מבתחלתו. דהרי כל א' משניהן אינו מעכב בסוף. ואפ\"ה מעכב בתחלה. וא\"כ כ\"ש רא\"ב פחות מכעדשה בתחלה דמעכב הפריחה: ",
+            "ורבותינו רצו ליישב קושיתינו. דר\"מ נמי בבהק שברא\"ב פחות מכעדשה מיירי. דאפי' בג' לטיבותא מטמא בסוף. וכ\"ש דפליג ברישא. בבהק ברא\"ב. מדאינו רק ב' לטיבותא. ורבנן בסיפא נמי בג' לטיבותא מיירי. רק ר\"מ לא הזכיר בהק. ורבנן לא הזכירו בדבריהן רא\"ב. אולם כל אשר עינים לו בעיניו יראה כמה קושיות ודקדוקים יתעוררו לנו ע\"י פי' זה במשנתינו שלפשטותם לא נאריך בהם. ומלבד זה דחיקא לנו נמי טובא. דמי סני ליה לר\"מ מלת בהק. ולרבנן מלת ראשי אברים מלמתניי'. ",
+            "ולפיכך ג' חלוקים יש בש\"ל שהוא בפרח בכולו. (א) בהיה ש\"ל בבהרת קטנה ונטמא. ואח\"כ פרח בכולו. אף שהש\"ל נשאר במקומו. לכ\"ע טהור [כלעיל מ\"ג]. (ב) ובבא בתחלה הפך לבן. בין שהביאו עמו הש\"ל מיד. או שנולדו לו בסוף הסגר א' או ב'. או שנולדו לו אחר שפוטרו מדעמד בעיני' ב' שבועות. לכ\"ע טמא. דדינו לגמרי כבהרת קטנה. (ג) ובהפך כולו לבן ונטהר. ואח\"כ נולד לו ש\"ל. פליגי ר\"י ורבנן [לעיל מ\"ב]: ",
+            "ואע\"ג דלראב\"ד [פ\"ו סי' ל\"ז] אין שום בהרת מטמא ברא\"ב. עכ\"פ מודה דכשיש נגע בחוץ מרא\"ב ופשה לתוכן מחשב פסיון [וכר\"ב במ\"ה]. ונ\"ל עוד דמ\"ש הר\"ש והר\"ב דמשנתינו מיירי שפרח במקצתן אחר שנתגלו. לרבותא נקטו הכי דאע\"ג דחזרתן לא הועיל כלום. כמו דאמרי' ברישא דהרי הוא כמו שהיה. אפ\"ה הפריחה לתוכה מהני. ומה\"ט לא דמי לדלעיל [פ\"ד מ\"ז] בכנס ופשה דלא מחשב פסיון. דשאני הכא. דפסיון דהשתא הוא פחות מפסיון הראשון. ועוד שגם אינו ממינו. שהפסיון הראשון היה ממין פסיון המטהר. ודהשתא ממין פסיון המטמא: ",
+            "והא דנקט פריעה קודם לפרימה. ותגלחת קודם לצפרים. ושניהן שלא כסדרן בקרא. נ\"ל דתמיד נזכרין בדרך לא זו אף זו. ולהכי כשנזכרין בהן. כגון במוחלט מזכיר חיוב שחוץ מגופו קודם לדבר חיוב שבגופו. וכשנזכרין בלאו כגון אחר מיתת בני אהרן [ויקרא י' פ\"א]. וכמו כן בפטור של המוסגר דתנא הכא. מזכיר דבר שבגופו קודם לדבר שחוץ מגופו [ועי' מ\"ש בזה פ\"א דמגילה סי' מ\"ג]. והא דנקט דהנטהר מתוך הסגר פטור מהם. רק משום תגלחת וצפרים נקט בהך לישנא. וה\"ק הטהור מתוך הסגר פטור היה מתחלת חיוב הסגרו עד שנטהר לגמרי מההסגר. מפריעה וכו' ודו\"ק. אמנם פי' מלת פרימה. היינו שיהיה כל בגד מבגדיו קרוע קרע טפח בכל א'. כדרך שקורעין על מת [כרמב\"ם בספר המצות מצוה קס\"ד]. משא\"כ מלת קרוע. כולל נמי קריעה קטנה. וכן משמע בסוטה [פ\"א מ\"ה] דקאמר אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו. דמשמע קצת דפרימה יתירה מקריעה [ועי' מ\"ש שם בס\"ד סי' כ\"ט]. ובפירוש מלת פריעה נחלקו רבותינו [במ\"ק דט\"ו א']. דלר\"א פריעה היינו שיניח שערותי' לגדל בערבוביא שלא יגלחם. ולר\"ע היינו לשון גילוי. שלא יניח בראשו כומתא וסודרא. ופי' בערוך דכומתא היינו כובע. אולם מלת סודרא. נ\"ל דהיינו סודר חשוב שהיו רגילים החשובים לפרוס ממעל להכובע. וכדאמרי' [פסחים קי\"א] סודרא דמר כי צורבא דרבנן. וה\"נ אמרי' [קידושין כ\"ט ב'] חזיי' דלא פריס סודרא ארישיה. ועי' רש\"י שם. אבל א\"א לומר דסודר היינו מטפחת פשוט שהיו רגילין כל אדם לעטף בו ראשן. ליתא. דוכי אפשר לומר כן שלא יעטף ראשו במטפחת. והרי התורה אדרבה צותה ועל שפם יעטה. דהיינו שיהיה ראשו מכוסה עד שפמו. ולפי מה דקי\"ל דהלכה כר\"ע מחבירו [כעירובין מ\"ו ב']. וכ\"ש נגד ר\"א דשמותי הוא [כנדה ד\"ז ב']. א\"כ נפרש לפ\"ז מלת פריעה אליבא דהלכתא דר\"ל כומתא וסודרא. ורק התוס' במו\"ק שם מסתפקין דדלמא לר\"ע תרתי בעי. ומודה לר\"א דצריך נמי שלוח פרע. ותמוהין דברי רש\"י בחומש שפי' כר\"א. והרי זה כנגד הכלל שזכרנו. וצ\"ע. אמנם מה שנחלקו שם בפי' מלת שמותי. דלרש\"י היינו משום דברכוהו [כב\"מ נ\"ט ב']. והקשו על זה בתוס' שם בשם ראב\"י. הרי מנודה אסור בתפילין [כמ\"ק דט\"ו א'] והרי ר\"א הניח תפילין. וכמו דאמרי' [סנהדרין ס\"ח א'] שנכנס הורקנס לחלוץ תפיליו. ותמהני מאד על קושיתם זו. דכפי הנראה רצו להוכיח מזה שהתירו ברכתו לאחר שעבר כעס המחלוקת. וא\"כ למה לא ניקום כוותיה בהלכתא. ואם כך הוא קושיתם. במחכ\"ר הרי בכל הסוגיא שם מוכח שהי' מבורך עד אחר גויעתו. דהרי נכנסו חכמי ישראל אצלו לבקרו. וישבו לפניו בריחוק ד' אמות. ורק לבתר דנח נפשיה. אמר ר' יהושע בבכייה הותר הנדר. ואי משום קושיתם מהנחת תפילין על כרחך צ\"ל דהורקנס לחלוץ תפילין של עצמו נכנס. ואעפ\"כ נ\"ל ראיה כפי' תוס' [שבת דק\"ל ע\"ב] שכתבו בשם הירושלמי דפי' מלת שמותי הוא מדהי' מתלמידי ב\"ש. דאי משום דברכוהו לא היה ראוי לבטל דבריו היכא דמסתבר כוותיה. דאע\"ג דביום המחלוקת הביאו כל הטהרות שטיהר ושרפום [כב\"מ דנ\"ט ב']. היינו רק להחמיר במקום שהקיל ר\"א [כנדה ד\"ז ב'] אבל לא להקל במקום שהחמיר. והרי אנן לא קי\"ל כר\"א בין להקל ובין להחמיר. וא\"ת כיון דכל עיקר טעמא שנמנו וגמרו דלא ניקום הלכתא כר\"א היינו כדי דלא לגררו כ\"ע אבתריה. א\"כ מה\"ט היו רשאין להקל גם במקום שמחמיר. וכדאשכחן ממש כה\"ג [ברכות ס\"ג ב'] שהקילו במקום שהחמיר. נ\"ל דהתם רק בדרך למוד ופלפול הקילו במקום שהחמיר. אבל ח\"ו שמטעם דלא ליגררו אבתריה יקילו במקום שהדין כדבריו להחמיר. והרי ר\"א לא אמר שום דבר מסברת עצמו רק מה שקיבל מרבותיו [כסוכה דכ\"ז ב']. וא\"כ אם החמיר ר\"א בדבר שידעו חכמי דורו שכך הוא האמת כפי שקבל מרבותיו היאך היו יכולין להקל בדבר. הרי אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד הקודם [כמו\"ק ד\"ג ב']. ותו הרי בסנהדרין שם מוכח ששאלוהו כמה דינים. ואי לא קי\"ל כוותיה בשום דוכתא. לענין מה שאלוהו. ולא לבד התם דהוה שעת מיתתו כ\"א גם בשעת בריאתו לאחר פטירת ר\"ג. דהיינו בתר דברכוהו. מוכח בש\"ס [מו\"ק כ\"ז א'] שהיה מורה הלכה ובא ואין מכלים דבר. ותו אי משום דברכוהו לא היו להם משום זה לבטל הלכה מדבריו לעולם. דהרי לבתר דנח נפשיה נענה ר' יהושע ואמר הותר הנדר. אע\"כ דפי' מלת שמותי היינו מדהיה מתלמידי ב\"ש. ולפיכך שאלוהו בשעת פטירתו כמה דינים. במילי דידעו דלא פליגי תלמידי ב\"ה עמו. וכ\"כ במקום דליכא קולא או חומרא כלל כהך דמו\"ק הנ\"ל [דכ\"ז א'] היה מורה הוראות. ורק היכא דפליג עם תלמידי ב\"ה לא קי\"ל כוותיה: ",
+            "ולכאורה אין למשנה זו שום המשך לא לעילא ולא לתתא. וטפי הוה מסתבר למסמך משנה ט' לרישא דמשנה ח'. מדמיירי תרווייהו מדין הפך לבן ככולה פירקין. ולמה פתק ושדא בינייהו הך בבא ולהפריד בין הדבקים. ואמר מהו' משה טהארען נ\"י דמדסיים רישא דאם הפך לבן מתוך הטומאה טהור דהיינו בין מתוך טומאת הסגר או החלט. להכי קאמר מיד בסמוך לו. דדוקא טומאה או טהרה שוין נפטר מתוך הסגר והחלט. אבל לענין אופן הטומאה והטהרה דהיינו פריעה ופרימה יש חילוק רב ביניהן: ",
+            "כך נראה לעני בדעת כמוני פי' משנה חמורה זו אשר רבו בה הפירושים מרבותינו ז\"ל ובכולם לא מצאה נפשי העלובה כדי גאולתה להבין המשנה הקדושה על בורי'. ונספרם אחד לאחד כחרוזי פנינים. הר\"ש ראש המדברים בפירוש סדרן ואחריו נושא כליו רבינו הר\"ב. הביאו ב' פירושי' (פירוש א') דמתני' מיירי שבא כולו הפך לבן בתחלה ובו מחיה. ולא הספיק הכהן להחליטו עד שהפך כולו לבן שנתכסה גם המחיה [והסגירו כדין כל הבא בתחלה פרח בכולו]. ובסוף השבוע מצא שחזרו בו רא\"ב. וס\"ל לר' ישמעאל דהו\"ל כחזירת רא\"ב בבהרת גדולה. ר\"ל דדינו כאילו בא בתחלה פרח בכולו בלי רא\"ב ולפיכך צריך גם השתא הסגר [שנית]. וראב\"ע ס\"ל דכיון שבא בתחלה עם מחי' ולולא שפרחה מיד גם על המחיה הרי הי' מחליטו להכי דינו השתא כאילו היה בתחלה בו בהרת קטנה עם מחיה. דכי פרחה בכולו אח\"כ ושוב חזרו בו רא\"ב. הר\"ז טמא. והרואה יראה כמה קמח הוצרכתי להוסיף בעיסה זו של דברי רבותינו. כדי לעשותה גלוסקא יפה. אשר נפש היפה תאכלנה. כלומר ליישב כוונתם דלא להוי כאגרתא דלא מפשרא. ואעפ\"כ ערי ושכבי להוי סהדי רבה עלן. דעדיין שכלי קטיעא מבחוץ כחמור גרם רובץ בין המשפתים דלא ידענא מה קאמרו. (א) הגם דהדין דין אמת כדברי ר' ישמעאל. דהבא בתחלה פרח בכולו והסגירו. ובהסגר א' נתגלו בר רא\"ב בסוף שבוע. חוזר ומסגירו שנית. וכן פסק כאן הרמב\"ם בפירושו. עכ\"פ ק' למה נקט תנא שבא בתחלה כולו הפך לבן ובו מחיה. וחזר ונתכסה גם המחיה ובהסגר נתגלו בו רא\"ב. ול\"ל כל השנויים הללו מעשה ידי אמן. ולא נקט בקיצור. הבא בתחלה כולו הפך לבן והסגירו וחזרו בו רא\"ב. ואת\"ל בהא גם ראב\"ע היה מודה. ולהכי נקט שהיה בו בתחלה מחיה לרבותא אליבא דר' ישמעאל. דאע\"ג דמדהיה בו בתחלה מחיה הוה מסתבר לדונה כבהרת קטנה. אפ\"ה מדלא הספיק להחליטו עד שהפך כולו לבן דיינינן לה כבהרת גדולה. (ב) א\"כ ק' דל\"ל דנקט תנא דבא בתחלה כולו הפך לבן חוץ מהמחיה שבו. הו\"ל להתנא למנקט רבותא טפי וטפי. דאפי' היה בא באמת בתחלה בבהרת קטנה כגריס ובה מחיה. וקודם שהספיק להחליטו. נתכסה המחיה. ונהפך כולו לבן והסגירו. ובסוף ההסגר מצא שחזרו בו רא\"ב. דהרי גם בכה\"ג כך הוא הדין שמסגירו שנית. ואת\"ל דאע\"ג דהמחיה שהיה בה בתחלה נקט לרבותא דר' ישמעאל וכדאמרן. עכ\"פ הא דנקט שבא בתחלה הפך כולו לבן. היינו לרבותא דראב\"ע דאע\"ג שתחלת ביאתו ותחלת הסגרו בשניהן היה כולו הפך לבן. אפ\"ה דיינינן לה בסוף הסגרו כבהרת קטנה. עכ\"פ מלבד הדוחק דנימא דנקט רישא לרבותא דחד מ\"ד. וסיפא לרבותא דאידך. ק' נמי דננקט הנך תרתי בבי לרבותא אליבא דר' ישמעאל דמיקל ואומר שאינו מוחלט. וכחו דהתירא עדיף. מלבד דקי\"ל כר\"י. והו\"ל רבותא אליבא דדינא. (ג) תו ק\"ל לרבותינו דל\"ל לתנא למתני שחזרו הרא\"ב בההסגר. הרי אפי' לא חזרו. ונשאר כולו הפך לבן כבתחלת ההסגר. נמי היה צריך הסגר שנית אליבא דר' ישמעאל. וגם סגי בהכי. ואת\"ל בלא חזרו גם ראב\"ע הוה מודה דסגי בהסגר שנית. ומה\"ט לא תקשי נמי אי ראב\"ע ס\"ל דנדונו כאשר בא בתחלה. אף שלא הספיק לחרוץ משפטו עד שנשתנה. כדס\"ל הכא דס\"ל לראב\"ע דנידון כחזרת רא\"ב בבהרת קטנה. ומשום דכך היה מתחלה תיכף כשבא לפני הכהן. ואע\"ג דלא הספיק לחרוץ משפטו עד שהפך כולו לבן ונעשה בהרת גדולה. אפ\"ה דיינינן לה כמו שהיה בתחלה קודם שהפך כולו לבן. ועל זה לכאורה תקשי. והרי איתנהו דוכתי טובא במכילתין. דפסקינן להיפך. דאין משגיחין על כל השינויין שנולדו בהנגע קודם שחרץ הכהן משפטן. אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. והיאך לא אשתמיט תנא בשום מקום דלראב\"ע אין הדבר כן. אלא דיינינן ליה כפי שהיה בתחלה קודם שנשתנה. י\"ל כדברינו הנ\"ל דהכא שאני. דגם השתא ע\"י שחזרו בו רא\"ב נעשה בהרת קטנה. ודוקא בכה\"ג ס\"ל לראב\"ע דאזלינן בתר מה דהוה קודם שחרץ הכהן משפטו. מדשניהן מעידין עדות א' שבהרת קטנה היא. להכי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. מדאיכא נמי הוכחה מתחלתו [ועי' רש\"י חולין ל\"ט ב' ד\"ה ודלמא]. (ד) עכ\"פ ק' ותמוה מאד מ\"ש רבותינו דחזרת רא\"ב אחר שהפך כולו לבן טמא. וזה תמוה. דזו מניין לנו. והרי אדרבה ממשנה ד' לעיל מוכח דכל חזרת רא\"ב שלא עכבו בתחלה הפריחה אין מעכבין אותה גם בסוף. ונפן גם אל פי' השני שהביאו רבותינו. ונראה אם נוכל להניח דעתנו בו בפי' המשנה. באמרם דמתני' מיירי שהחליט הכהן המחיה. ואח\"כ פרח בכולו. וטהרו. ואח\"כ חזרו בו רא\"ב. דלר' ישמעאל אע\"ג דכל הפך לבן שחזרו בו רא\"ב טמא זהו דוקא היכא דהיה טהור בתורת פריחה [כגון שהיה בו מחיה או ש\"ל והוחלט. ואח\"כ פרח בכולו]. אבל זה לא מתורת פריחה בכולו [לבד] נטהר. רק מדנתכסה המחיה. דהרי אפי' לא היה פרח בכולו רק שהמחיה נתמעטה מכעדשה. נמי היה הכהן מטהרו. להכי בחזרו בו רא\"ב הרי הוא בטהרתו כמקודם. עד כאן תוכן ד\"ק בהוספה קצת. והנה אם כי לפי פי' זה רווח לן עלמא. דנסתרו על ידו ג' קושיות הראשונות שהקשינו לפירושם הראשון. דלפי דבריהם הללו ודאי צריך תנא למנקט שבא בתחלה כולו הפך לבן. דאילו הוה נקט שהיתה בהרת קטנה ובה מחיה והוחלט. ואח\"כ הפך כולו לבן ונטהר. ואח\"כ חזרו בו רא\"ב. הרי בכה\"ג ודאי היה טמא לפי שיטתם דס\"ל דכל הפך לבן שחזרו בו רא\"ב טמא. דהרי באופן זה ליכא למימר דמנוגע כזה לא משום פריחה נטהר. רק מדנתכסה המחיה. ליתא. דהרי אפי' נתכסה המחיה ע\"י הפריחה. אפ\"ה היה טמא משום פשיון. דהרי כשפרח פשה לחוץ. והיה טמא לולא שטהרה תורה כל פרח בכולו. ומדחזרו בו רא\"ב לאחר הפריחה היה ראוי לטמאו לר' ישמעאל. מש\"ה נקט תנא גוונא דהפך לבן לבר ממקום המחיה. דבכה\"ג שפיר מצינן למימר שכשחזרו בו אח\"כ רא\"ב לא חזרו מתוך הפיכה שטיהרתו. רק שנטהר מדנתכסה המחיה שבו. ולהכי לר' ישמעאל טהור. אמנם יש לפקפק בפי' זה. (א) אם שלא הודיענו רבותינו דעת ראב\"ע וטעמו. אפ\"ה מדבריהם לר' ישמעאל נשמע לראב\"ע. דעל כרחך לראב\"ע כשחזרו רא\"ב טמא. וע\"כ טעמו דלא מחלק בחילוקו של ר' ישמעאל בין שחזרו הרא\"ב מתוך הפיכה או שחזרו מתוך שנתכסה המחיה אלא דיינינן לכולהו כחזרו רא\"ב מתוך הפיכה. וק' והיאך יתיישב לפ\"ז לישנא דנקטו תרוויוהו. דר' ישמעאל קאמר דהו\"ל כחזרת רא\"ב בבהרת גדולה. והרי חזרת רא\"ב מבהרת גדולה. דהיינו מכולה הפך לבן. יש מהן שהוא טמא כלעיל סי' כ\"ו. וטפי הול\"ל דהו\"ל כחזרת רא\"ב מבהרת קטנה. שהוא באמת טהור. דרא\"ב אין נדונין משום מחיה [כפ\"ו מ\"ז]. ותו ראב\"ע המטמא נקט דהו\"ל כחזרת רא\"ב בבהרת קטנה. ואתמהה. הרי חזרת רא\"ב בבהרת קטנה טהור הוא. וכמש\"ל. וטפי הול\"ל כחזרת רא\"ב בבהרת גדולה. דהיינו בחזרו מתוך הפיכה. דטמא. דלא מחלק בחילוקו של ר' ישמעאל הנ\"ל בין שחזרו מתוך הפיכה או מתוך שנתכסה המחיה. (ב) ולא ידענא תו איזה מניעה מצאו רבותינו מלומר איפכא דר' ישמעאל טמויי מטמא. דחשב ליה כחזר רא\"ב מתוך הפיכה. ולפיכך שפיר קאמר כחזר רא\"ב מבהרת גדולה. וראב\"ע ס\"ל דטהור. דמחלק החילוק שכתבו רבותינו אליבא דר' ישמעאל דהיינו בין חזר רא\"ב מתוך הפיכה לחזר רא\"ב מתוך שנתכסה המחיה. ויתיישב שפיר לפ\"ז הלשון דקאמר כחזרת רא\"ב בבהרת קטנה שהוא באמת טהור. מדאין רא\"ב נידון במחיה. (ג) מיהו כל זה לדעת רבותינו דס\"ל דחזרת רא\"ב מתוך הפיכה טמא. אבל מעיקרא דדינא פירכא. דהרי הוכחנו לעיל סי' ד' דחזרת רא\"ב בהפך כולו לבן. כל שלא היה הפריחה מתחלה טהור. והרי רבותינו גם בפי' זה כתבו להיפך. ועתה נפשפש גם בפירושי שאר רבותינו זלה\"ה. ותחזינה עינינו אם יספיק לנפשינו היבישה וללשונינו צחה צמא להבין המשנה הקדושה על ידו. הרא\"ש הביא ב' הפירושים של הר\"ש ככתבם וכלשונם ממש. אלא שיש שם ט\"ס במלת א\"כ כאילו הכל תירוץ א' הוא. וזה א\"א שיהיה ב' הפכים בנושא א'. אלא תחת מלת א\"כ צ\"ל א\"נ. וא\"כ כבר הודענו שאנחנו נעבור חלוצים על ב' פירושי הר\"ש שלא הבננום מכמה צדדים. והרמב\"ם בפירושו כאן. כפי הנראה דבריו הם כפי הפי' שכתבנו למעלה בהערותינו על הפי' השני של הר\"ש שהקשינו [בסי' ב'] שם. דלמה לא פירשו הר\"ש והר\"ב כן. והן הן הדברים שנאמרו ממשה רבינו. והפי' שאמרנו שהיה להם להר\"ש והר\"ב לפרש כן. הוא הוא אשר למשה היה למנה. אולם הרי כבר כתבנו שה [סי' ג'] דא\"א לפרש כן. דהרי במשנה ד' בפרקין מוכח דחזרת רא\"ב בהפך כולו לבן. אם בפריחתן לא טיהר תחלה את הטמא. גם השתא טהור הוא. ורתוי\"ט בשם מהר\"ם הביא שוב ב' פירושים: פי' א' כתב. דמתני' מיירי שבא בתחלה הפך לבן והסגירו. ובסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. מצא שנולד בו מחיה. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שחזר ופרח שוב בכולו ונתכסה גם המחיה. ורק הרא\"ב נשארו מגולים. ר' ישמעאל ס\"ל דדינן כחזרת רא\"ב בבהרת גדולה. ר\"ל כיון שלא הספיק להחליטו עבור המחיה שנתהווה בינתיים. דיינינן כאילו היה מתחלה ועד השתא הפך לבן. ולא היה מחיה כלל בינתיים. ומדהסגירו בתחלה. והשתא בסוף ההסגר מצא שחזרו בו רא\"ב. הו\"ל ככל הפך לבן שחזרו בו רא\"ב. ולהכי אם עומד השתא בסוף שבוע ראשון. יסגיר שנית. ואם עומד בסוף שבוע ב' או לאחר הפטור. יפטרנו. וראב\"ע ס\"ל כיון שבסוף ההסגר מצא בה מחיה. וגם כשנתכסה המחיה חזרו בו רא\"ב דיינינן ליה כבהרת קטנה. וכיון שנתכסה המחיה. הרי הו\"ל כפשתה. דס\"ל כר\"מ [פ\"ו מ\"ג] דנגע פושה לתוכה. ולפיכך יוחלט. עכת\"ד. וכל אשר עינים לו יראה כמה הוצרכתי להוסיף ולגרוע גם בדברים הדברים הללו כדי לפרש הכוונה יפה יפה. והן אמת כי ע\"פ הדברים האלו. יהיו מצודדים כל הקושיות שהקשינו על ב' פירושי הר\"ש. אולם ראו נא כי עלה מן הארץ כקיטור הכבשן כמה קושיות עצומות מרפסין איגרא על פי' זה. (א) מ\"ש דראב\"ע כר\"מ ס\"ל דכל נגע פושה לתוכה. דא עקא. דהרי גם ר\"מ לא ס\"ל דנגע פושה לתוכה. רק כשפשתה על מחיה שפחותה מכעדשה. אבל בפשתה על מחיה בכעדשה. הרי גם ר\"מ מודה. וכמבואר שם [פ\"ו מ\"ב]. ותו גם במחיה פחותה מכעדשה. נלפע\"ד דמדקאמר התם ר\"מ נתמעטה המחיה טמא. י\"ל דדוקא בנתמעטה המחיה ונשאר עדיין עור הבשר בצד הפשיון שנולד השתא. ס\"ל לר\"מ דהו\"ל כפושה לעור הבשר שבתוץ. אבל בנתכסת כל המחיה כי הכא שלא נשאר כאן עור הבשר בפנימית הנגע. י\"ל גם לר\"מ הי\"ל כפושה לתוכה. וטהור. וכן מוכח מדקאמר ר\"מ התם רק נתמעט המחיה. (ב) ותו קשה דלפי פי' זה מ\"ש ר\"י כחזר\"א בבהרת גדולה וראב\"ע כחזר\"א בבהרת קטנה. יהיה דברים מיותרים לגמרי. דמה לי קטנה או גדולה. הרי לתרווייהו יש כאן פסיון. אלא למר אינה פושה לתוכה. ולמר כל נגע פושה לתוכה. ובהך לישנא הו\"ל לתנא למנקט פלוגתייהו. ונחל לפשפש גם פי' השני. שכתבו דמתני' מיירי שבא בתחלה כולו הפך לבן. ובו מחיה והחליטו ושוב פרח בכולו ונתכסה המחיה. וטהרו. ושוב חזרו בו רא\"ב. וס\"ל לר\"י דדינו כחזר\"א בבה\"ג. ר\"ל דהפיכתו שאחר שהוחלט במחיה הו\"ל כהפך לבן מן הטומאה שהוא טהור וכשחזרו בו רא\"ב אח\"כ נשאר טהור כמו שהיה [כבפרקין מ\"ח]. וראב\"ע ס\"ל דדינו כחזר\"א בבה\"ק. דכיון דחזרו בו רא\"ב לבסוף. דיינינן לה כבה\"ק. וכיון דפשתה הנגע על המחיה. הרי פשה לתוכה וטמא. עכתד\"ק. והגם כי בזה מתישב קצת טפי דברי ר' ישמעאל דקאמר כחזר\"א בבה\"ג. דנקט בהך לישנא כדי לכוון דין זה לדינא דריש פרקן. עכ\"פ ב' הקושיות שהקשינו על פי' הראשון. גם על הך פירושא הרי הן בחזקתן ותקפן. ומשנה לא זזה ממקומה. והשתא אחר אחרון אני בא מזויין עם דברי רבינו מאור עינינו הגאון רב\"א. ודעתו דעת קדושים אדע. דמתני' מיירי שבא כולו הפך לבן עם המחיה. והחליטו. ושוב נתכסה גם המחיה. וא\"כ נתהווה בו עי\"ז ב' סימני טהרה. שהלכה המחיה. וגם פרח בכולו. ואח\"כ חזרו בו רא\"ב. ר' ישמעאל ס\"ל דהכא לא משום פרח בכולו נטהר. אלא משום דאזלה לה המחיה. ולפיכך הו\"ל השתא כבא בתחלה כולו הפך לבן. והלכך חזירת רא\"ב לא טימאתו. דדינו כחזר\"א בבהרת גדולה. וכדתנן לעיל [מ\"ג]. וכולן שחזרו בהן רא\"ב טהור כמו שהיה. וראב\"ע ס\"ל דמשום פרח בכולו הוא דאטהר. והרי הוא כבהרת קטנה שנטהר בפריחתו. ובחזירתו שוב נטמא. וכדתנן לעיל [מ\"ד] כל שבפריחתן טיהרו טמא כשיחזרו טמאין. עכתד\"ק אשר אני פי מלך שמור. ורק מעט מזעיר שהוספתי. ואם כי דברי רבינו בכ\"מ בוערות כגחלי אש. וככסף מזוקק שבעתיים. וקלורין לעיינן. אעפ\"כ פה לא נכחד לעצמינו כי כאן הם. כאגרתא דלא מפשרא. והשגתינו המרוטה וקטיעא לא יכלה עוד הצפינו ולהלמו ולהבין בהן כוונת סברת ר' ישמעאל וסברת ראב\"ע כלל וכלל. (א) שכ' דר' ישמעאל ס\"ל דמשום שהלכה המחיה נטהר. ולא מקרי פריחה וכו'. ותוך כדי דבור קאמר רבינו תו דדינו כחזרת רא\"ב בבה\"ג וכו'. ואתמהה. הרי קאמר דלא מקרי פריחה. והיאך קאמר דינו כבה\"ג. ומה בין זה לאוחז החבל בב' ראשין. ותו הרי ר' ישמעאל שפתיו ברור מללו דנידון כבה\"ג. והיאך נימא בפירוש דבריו. דס\"ל דלא מקרי פריחה. (ב) שכתב עוד. וראב\"ע ס\"ל משום פרחה בכולו הוא דאיטהר. והוה כבהרת קטנה שבפריחתו נטהר ובחזירתו נטמא וכמשנה ד' דקאמר כל שבפריחתו וכו'. גם פה דבריו הקדושים נשמע. ותמונה אין אנו רואים להבינם. דהרי גם פה נצטרך לאחוז החבל בב' ראשין. ותו מה שייכות יש למשנה ד' לכאן. דהתם הרי מיירי שכבר עכבו רא\"ב הפריחה. וכפי שאמר רבינו בעצמו שם. ולאשר כל פינות שאתה פונה לדרך ימין. לא מצאתי דאתא לידי משמע מוציא מיד משמע מקום מחסה לנפשי העיפה שיאמר עליו הרואה ברק ברקא. בהבנת המשנה הקדושה. לכן את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים אלהא דמאיר עינינו. ויתן לי גם את זה הפירוש שבפנים. וה' אמר לשכון בערפל. ויתן עוז למן אשת נפל. לכן ימלא פי תהלתו לנצח. ולו אקריב מנחת דל בספל: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט דהרי אין זה דומה להיש מראה דקתני ברישא. דהרי הכא באמת הביא אופן שלא הזדרז להראות נגעו לכהן. וכדקתני לא הספיק להראותו. נ\"ל דלא סגי ליה להתנא למתני בהכיצד זריזות הראייה אם לא ישמיענו תחלה דינו שבאיחור הראייה. דהרי רק ע\"י שהתאחר להראות נגעו יהיה ניכר מה היה מרויח או מפסיד אם היה מזדרז להראותה: "
+        ],
+        [
+            "אמר קטין חריך שקא. בר יומא בקי דקה. בזיעת אפי אכלתי לחם משנה ג' החמורה. ערוכה בכל ושמורה. ורבותינו נותני לחמינו בכל עת בעוז וגבורה. הניחו פה העיסה לפנינו קמורה וטמורה. והן גוענו אבדנו כולנו בלעדם כשורה. דוהכי גמרא גמור זמורתא תהא אמורה. ומאן האי דלא חש לקמחיה ותהי לא ברורה. והכי נכסינן שערא כחמור חמורתים גמורה. דהרבה יש לדקדק במשנה זו בעין שמורה. (א) למה שאלו לר\"א על בהרת כסלע. והרי הוה סגי בשישאלו שאלתם בבהרת כגריס. ולא עוד. אלא שבבהרת כסלע יהיה לו נקל להשיב להם כאשר השיב באמת שמא תכנס ותפשה. והרי עדיפא מינה הו\"ל לשאול מיד על בהרת כגריס על צרבת כגריס. כמו ששאלו בסוף שלא מצא ר\"א מענה להם שמא תכנס ותפשה. (ב) מה זו שאלה למה יסגיר. רחמנא אמר הסגר. וכך גזרה התורה. דאף שא\"א שיתהווה בה סיט\"ו אפ\"ה עכ\"פ יטמא ז\"י בטומאת הסגר. (ג) מה זה שהשיב ר\"א שמא תכנס ותפשה. ופי' הר\"ב שמא ימצא הכהן בסוף שבועת ההסגר שכנסה עד כגריס. ויפטרנו. ולאחר הפטור יחזור ויפשה הבהרת על הצרבת. ואתמהה. דאי משום הא. ודאי א\"צ הסגר. דראוי לו להמנוגע להמתין מלהסגר. עד שיראה שכנסה נגעו עד כגריס. ואז יסגירו הכהן. שאם תחזור ותפשה יחליטנו. (ד) גם התשובה בעצמה שהשיב ר\"א תמוה מאד. דהרי לעיל [פ\"ד סוף מ\"ז] אמרי' בפירוש. כנסה ופשתה חכמים מטהרים. והרי הוכחנו שם בס\"ד סי' נ\"ח דמיירי התם בהיתה בתחלה יותר מכגריס. ונתמעטה בסוף ההסגר עד לכגריס. ופטרו. וחזרה ופשתה ליתר מכגריס. דלרבנן לא מחשב פסיון עד שיפשה טפי ממה שהיתה בתחלה. וא\"כ למה הכא יחליטנו. (ה) הכי עמוק עמוק כ\"כ תשובת ר\"א להם. ותשובת ריב\"ב לכולם. עד כי שרים עצרו במילין באין מענה למצוא דבר זה מכח סברא. (ו) מה זה שהקשו בקו' הב' והלה מקומה כגריס. ופירשו רבותינו. דהאי והלה. פירושו כמו ואם מקומה כגריס. ובמחכ\"ר זה דחוק מאד. דטפי משמע לשון והלה. שהקשו לרבם ר\"א כאילו נעלם ממנו דבר ידוע. וכן משמעות מלת הלה בכ\"מ. והכא הרי זה פנים חדשות בא לכאן שלא שאלו עדיין עליה. (ז) מה זה הקילוס דקלסי' לריב\"ב לחכם גדול לקיים דברי חכמים. וק' וכי הסגר זה מדרבנן הוא. ובכל מכילתין לא אשכחן הסגר מדרבנן. ואפן כה וכה. וארא כי אין איש מרבותינו עומד להוציאני ממבוכתי. חשבתי דרכי. דאלה אומנינו לחדודי נפשן הצעירה הוא דבעו. וכען עיני לשמיא נטלית. אנו ליה וליה עינינו. מן המצר קראתי. ולעזרתו מקודש צפה צפיתי וקוה קויתי. ויט אלי וישמע שועתי. ויושע ה' ביום ההוא את ישראל כי הוא מגיני וצנתי. מעוז צור ישועתי: ",
+            "ונ\"ל דגם הם גם ר\"א ידעו החששות שיש לחוש בהנגע שתוך היד בבהרת כסלע שמא תכנס ותפשה. וגם בבהרת כגריס. שמא יולד שחין בצדה. אלא דסברו דמשום הנך חששות שרחוקות נינהו. מסתבר שלא חיישי' לה. והרי אמרי' [בסנהדרין מ\"ה ב'] דבנקטע יד העדים פטור. דבעינן קרא כדכתיב. א\"כ ה\"נ. הרי בתר הסגירה כתיב ואם פשה תפשה. וכיון דחששות הנ\"ל רחוקות ודאי לא חיישי' להו. להכי הוה מסתבר להו שמא באמת לא בכה\"ג צותה תורה להסגיר [ומתורץ בזה קו' ב' וה' הנ\"ל]. ולפיכך נמי לא שאלו מיד על בהרת כגריס. דלפי ס\"ד שלהן בבהרת כגריס ודאי פשוט שא\"צ להסגיר. דמהיכא תיתא נחוש לנגע חדש שיוולד בבשר בריא שבצד נגע זה. ומה\"ט גם ר\"א לא השיב להם על שאלתן בנגע כסלע שמא יולד נגע אחר חוצה לה. משום דלא מסתבר לחוש כן. אלא שאלו שאפי' בנגע זו כסלע שכבר איתרע מקום זה בשחין. ואיכא למיחש גבי' ששוב יארע בו קלקול שתכנס ותפשה. אפ\"ה יש להסתפק שמא גם בכה\"ג לא צותה תורה להסגיר. ולחוש ב' חששות שתכנס ותפשה. והרי הן הפכיות. להכי י\"ל דגם בכה\"ג לא צותה תורה להסגיר [ומתורץ בזה גם קו' א' הנ\"ל]: ",
+            "[ומתורץ בזה גם קו' ג' הנ\"ל]. ואת\"ל הרי אמרי' לעיל [פ\"ד סוף מ\"ז] דבכנסה ופשתה לאחר הפטור הרי היא כמו שהיתה ולא מחשב פסיון וטהור. נ\"ל דהתם מיירי כשפטרו מדעמד בעינו כסלע. ולאחר הפטור כנס לכגריס. וחזר ופשה לכסלע כמו שהיה כשפטרו. דבכה\"ג כיון דפטרו בכסלע. לא מחשב סלע דהשתא כפשיון. אף שראהו הכהן לאחר הפטור שנתמעט ביני ביני לכגריס. אבל הכא מדפטרו בכגריס. אם יפשה אח\"כ מחשב שפיר פסיון. משום דהוא השתא טפי מהשיעור שפטרו בו [ומתורץ בזה גם קו' ד' הנ\"ל]. ונ\"ל עוד דמה\"ט בפרשת שחין לא נכתב בתורה וראהו הכהן ביום השביעי והנה פשתה. כמ\"ש בפרשת מכוה שאח\"כ. רק כתיב אחר הסגר ראשון ואם פשה תפשה. אלא רצתה תורה לאשמעינן שאפי' א\"א שיראנה הכהן ביום הז' שכשתה. כגון שהיתה כסלע תוך ידו כשאלה זו של תלמידי ר\"א. אפ\"ה כיון שאפשר שפשה תפשה בשום אופן. כגון לאחר הפטור. צריך להסגירו בתחלה. מיהו אילו היה כתוב גם במכוה כן. סד\"א דדוקא כשגדול כ\"כ שא\"א שתפשה. כגון שהיא כסלע בתחלה יסגיר בשניהן. אבל בשגדולה בתחלה כגריס לא יסגיר. להכי כתב בחד גוונא בזו ובאידך בגוונא אחריתא. ללמדך שבשני האופנים יסגיר בשניהן. ובא זה ולמד על זה: ",
+            "ונ\"ל שריב\"ב זה אינו אחיו של ר' יהושע ב\"ב. ששניהן היו נשיאים ומחלו נשיאתן להלל הבבלי [כפסחים ס\"ו א']. דהרי סתם ר' אליעזר שבמשנה הוא ר\"א בן הורקנס. חבירו של ר' יהושע בן חנניא [כרמב\"ם הקדמה לזרעים פ\"ו]. שהיו שניהן תלמידי רבן יוחנן בן זכאי [כגיטין נ\"ו א']. וחיו בזמן החורבן. וכמבואר שם. ושמעון גמליאל ושמעון שהיו כולם מיוצאי יריכו של הלל נהגו נשיאתן אחר הלל ק' שנה עד חורבן הבית [כשבת ט\"ו א']. וא\"כ הלל שהיה אבי אביהם של הנשיאים הנ\"ל וריב\"ב היה קודם ק' שנה לפני החורבן. וא\"כ היאך אפשר שריב\"ב שבזמן הלל שאם היה חי אז היה זקן מופלג בזמן ר\"א תלמיד ריב\"ז. יטול רשות מר\"א שהוא תלמיד תלמידו של הלל. אע\"כ ריב\"ב אחר הוה: "
+        ],
+        [
+            "אמנם בת\"כ שהביא הר\"ש. קאמריננן ק\"ו דר\"ש יש לו פירכא. די\"ל דוקא בש\"ל מקילינן שאמ\"ט רק בהפך. מדאית בה גם קולא אחריתא. דמטמא רק בנגע שהוא בא' מד' מראות. תאמר בשע\"צ שחמור שמטמא בנתק שנסגר בכל מראה שיש בו. ור\"ש מהקישא דנגע הנתק יליף. דמה נגע אין שערו מטמא רק הפוך. ה\"נ בנתק. ור\"י ס\"ל דאצטריך להקישא שיהא שיעור הנתק כגריס כבשאר נגע. ואני העני בדעת לא זכיתי להבין. דוכי בשאר נגעים גריס כתיב והרי הלמ\"מ הוא. וככל שיעורין שבתורה [רמב\"ם פ\"א מטו\"צ ה\"ח]. וא\"כ וכי ס\"ד שנא הי' הלממ\"ס רק אבהרת ולא אנתק. ומ\"ש זו מזו. והרי כל השיעורין הלממ\"ס הן [כעירובין ד\"ד א']. ואי נמי נימא דמבנין אב דצרעת גמיר לכולהו נגעים שצריכים להיות גדולים כגריס [כרמב\"ם וכתוי\"ט רפ\"ו]. וכל הי\"ג מדות הלממ\"ס הן. א\"כ נתק נמי ול\"ל הקישא. וגם ר\"ש לא היה צריך כלל לההיקש דאי משום הפרכא דפריך ר\"י בת\"כ. י\"ל דר\"ש לא חש להפירכא ההיא. כיון דעכ\"פ בהש\"ל עצמו לא אשכחן קולא אחריתא. מיהו מצינו בדוכתי טובא במשנה שהביא רבינו הקדוש רק התחלת המו\"מ שבין התנאים. וכלעיל [פ\"ז מ\"ד]. וכ\"כ אשכחן נמי בפ\"ק דברכות בס\"פ שם דקאמר ראב\"י דבן זומא נצח לחכמים בחיוב הזכרת יציאת מצרים בלילות. מדכתיב כל ימי חייך. וקאמר דחכמים השיבו לו. דכל אתא לרבויי ימות המשיח. ותמוה א\"כ היכי קאמר שנצחם. וע\"כ צ\"ל שלא חש רבי להביא תו תשובת בן זומא להם. דאפ\"ה פשטותא דקרא משמע טפי דלאתויי לילות קאמר [ועי\"ש בתוי\"ט שם]: ומה שהקשה התוי\"ט הכא הרי אין היקש למחצה כבר כ' תוס' [יבמות פ\"ו א' ד\"ה אף] דבלא מסתבר ל\"א כן: ",
+            "כך כ' הר\"ש. ול\"מ הי' נ\"ל דאפשר דגם לר\"ש אצטריך. דאע\"ג דס\"ל דשע\"צ שקדם לנתק מציל היינו רק כשב' השערות שקדמו הן ממין מראה א'. ואל תתמה דהרי גם להרמב\"ם מצרכינן לחלק כן באמת. [וכמ\"ש במראה כהן סי' כ' וע\"ש]: אולם מדברי רבינו הר\"ש נלמד עוד דמה\"ט לא פי' התנא דאיירי בשע\"צ שקדם להנתק. משום שגם בשע\"צ שמאוחר לנתק. שהוא סי' טומאה לכ\"ע. אפ\"ה אצטריך לאשמעינן. דסד\"א דכיון שהוא רק א'. שפיר תצטרף להשער שחור דהרי שע\"צ יחידי אינו סי' טומאה קמ\"ל: ",
+            "ועי' במ\"ש בס\"ד במראה כהן [סי' כ'] שמהרמב\"ם לא משמע כן. וא\"כ צ\"ל דמדנקט לבנה וצהובה. ולא נקט לרבותא טפי דאפילו א' שחור וא' לבן אמ\"צ. אע\"כ דבעי לאשמעינן דאע\"ג דאינן מצילין עכ\"פ אמ\"ט. ולפיכך שפיר נקט צהוב ולבן לרבותא דאף ע\"ג דשניהן אינן סי' טהרה. אפ\"ה אינן מטמאין. ומדנקט שאינן מצילין ממילא ש\"מ דעכ\"פ אינן מצטרף לטמא. דאל\"כ לאשמעינן רבותא טפי שמטמאין: ",
+            "ואפי' לפמ\"ש לעיל [פ\"ד סי' פ\"א] דשער לבן שנולד עם הבהרת יחד טמא. ואילה\"ק כיון דר\"ש יליף שע\"צ בק\"ו מש\"ל א\"כ מ\"ש בש\"ל שנולד עם בהרת יחד כ\"ע מודו שהוא טמא. ובש\"צ שנולד עם הנתק ביחד נימא שהוא טהור י\"ל דהא דקאמרי' התם טמא היינו רק לרבנן דפליגי התם אדר\"ש. אבל לר\"ש דס\"ל הכא דטהור. י\"ל דס\"ל גם התם באמת שהוא טהור. א\"נ י\"ל דהא דקאמר הכא במ\"ב אינו הפוך. היינו שאינו וודאי הפוך. רק מסופק אם הוא הפוך או לא ואפ\"ה מטהר ר\"ש. וכר' יהושע בספק ש\"ל קדם [לעיל ספ\"ד]. ובמשנתנו קמ\"ל תו רבותא אליבא דר' יהודא. דאפילו שע\"צ קדים. אפ\"ה לר\"י טמא: ",
+            "ונ\"ל דר\"ש מיירי בנשר השע\"צ הראשון. דאל\"כ גם כשנולד שע\"צ חדש או פשה נשאר בטהרתו. דהרי ר\"ש ס\"ל [לעיל מ\"ד] דכל שאינו סי' טומ' בנתק. הוא בו סי' טהרה. ומתורץ בזה קו' רב\"א. ואפשר לחלק עוד. דדוקא התם כשלא הי' בשע\"צ זה טומאה מעולם. אמרינן שהוא סי' טהרה. אבל הכא שכבר הי' בשע\"צ זה סיט\"ו. רק שנתבטל אח\"כ טומאתו. ואע\"ג שבתוספתא קתני סתמא דגם בכה\"ג הוא סי' טהרה. אפשר דמדלא נקט ר\"ש במתניתין דלעיל [מ\"ד] רבותא טפי דאפילו כשהי' השע\"צ סיט\"ו. אפ\"ה כשנתבטל אח\"כ טומאתו יהי' סי' טהרה. ש\"מ דהאי דתוספתא תנא אחר הוא דמיקל טפי מר\"ש. אולם עוד תמה רבינו הנ\"ל דהיכא אשכחן כה\"ג. דלתני תחלה מה שאמר חד מ\"ד אליבא דר\"ש. והדר נתני מ\"ש ר\"ש בעצמו סתמא ולהכי גרס ר\"ש מקמי ר\"ש בן יהודה ויהי' א\"כ הדברים מסודרים טפי. דת\"ק ס\"ל. דאף שהלך השער שחור ונשאר השע\"צ. אפ\"ה נשאר בטהרתו. אבל כשנולד לו שע\"צ אח\"כ טמא. ור\"ש ס\"ל דהשע\"צ שנטהר פ\"א הוא סי' טהרה. אפילו כשנולד אח\"כ שע\"צ חדש. ור\"ש בן יהודא מוסיף טפי משום ר\"ש. דאפילו נשר השע\"צ שנטהר ונולד שע\"צ חדש אפ\"ה טהור. ומה נמלצו אמרי נועם ודפח\"ח: ",
+            "ומדנקט במשנתנו שאינו ראוי לגדל שער. מזה הוכיח הר\"ש שזהו החילוק שבין קרחת לנתק. ואולם כבר כתבנו בס\"ד במראה כהן סי' ח' מה שיש לתמוה על זה. אלא התנא הודיענו שכשיש בהרת בראשו במקום שהי' לו מכה שאין ראוי לגדל שער. זהו טומאת קרחת וגבחת דקרא. אבל לא רצה להשמיענו דמניעת האפשריות שיגדל שער באותו מקום יהי' סי' ואות לכהן שהוא קרחת ולא נתק. דהאיך יהי' הכהן יכול לידע עתידות אם יגדל שם שער או לא. ואפשר דכוונת הר\"ש דידיעת מניעת אפשרית גידול השער ידועות הן. וכגון שנשרו השערות מחמת זקנה או חולי. או ע\"י אכילת וסיכת נשם. או שהי' לו בראשו מכה ונצלקה. וכשיאמרו להכהן שהי' סיבה זו או זו בהמנוגע. ידע שזהו קרחת דקרא. אבל כשינשרו השערות מחמת חולי שבעור בזה יכיר הכהן שהוא נתק דקרא: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת מה אריא שקנה מעכומ\"ז. הרי גם בקנה מישראל. ואפילו לא קנה כלל אלא הרי הוא של עצמו. כל שלא חרץ הכהן עדיין משפט הנגע. יראה השתא בתחלה. י\"ל דלאו הקולא קמ\"ל. דהיינו דאף שפשה ביני ביני יותר ממה שהיתה ביד העכו\"ם. אפ\"ה יראה כאלו השתא נולד ואינו מחליטו. אלא החומרא קמ\"ל. מדסד\"א דלהוי כנגעי אדם שנולדו בזמן פטור דטהור גם בזמן חיוב. להכי קמ\"ל דבבגד שאני שגם ביד נכרי הי' הבגד עצמו מצ\"ע ראוי להטמא כנגע לולא ששייך לעכו\"ם. ולהכי כשבא השתא ליד ישראל. רק הימים הראשונים יפלו. ונדון מחדש: ",
+            "אמנם ההיכר בין פשתן לקנבוס אף כשהן חוטין כמעט דומין זל\"ז. אפ\"ה משונה קנבוס מפשתן בו' דברים. (א) בתמונת גרעין הזרע. שזרע פשתן הוא בגדלו רק כגרעין דוחן. ורק שהדוחן עגול וזרע הפשתן הוא ארוך קצת. יותר מדוחן. ויש לו עוקץ מזה ומזה בב' קצוותי' משא\"כ זרע הקנבוס הוא גס וגדול יותר מזרע פשתן וכל גרעין זרע שלו הוא בעל ג' יזויות כתמונת ערמון ובוך עקקען: (ב) בתמונת הצמח שתמונת צמח הפשתן הוא בד דק ארוך. ובהבד הזה גדלים זוג זוג עלים קטנים כגודל שעורה קטנה בכל אורך הבד. משא\"כ צמח הקנבוס הוא בד עב וחזק יותר מבד של פשתן. ובכל אורך הבד גדלים ענפים קטנים. ובראש כל ענף גדלים ג' עלים גדולים משוכים כעלי ערבה. ורק שעלי הקנבוס קצרים בארכן מעלי ערבה. (ג) בחוזק החוטין הנטווים מהן. חוטי הקנבוס אינן מתנתקין כ\"כ מהר כחוטי פשתן. (ד) השערות שמהן נטוו החוטין כשהן של קנבוס הם ארוכים טפי וחזקין טפי מאותן של חוטי הפשתן. (ה) כשידליקו החוט הנטווה. אם הוא של פשתן יכבה מהר בעוד שהחוט הקנבוס הולך ודולק וזה מחמת שמנונית יתירה שטמון בגדולו [ועי' בי\"ד ססי' ש\"ב]. (ו) אולם בש\"ס ורש\"י [זבחים י\"ח ב'] נזכר עוד סי' שבין פשתן לקנבוס. באופן הצמח מהגרעין. שבפשתן מכל גרעין עולה בד א' משא\"כ בקנבוס עולה מכל גרעין כמה בדים. ובש\"ס [יומא ע\"א ב'] דברי רש\"י שם משובשים וכמדומה שכצ\"ל בד בד. הוא הפשתן שאין לבדיו ענפים אלא עלין וכו'. והפשתן אינו בא רק מהבד וכו' והיינו האופן הב' שזכרנו למעלה. אלא שרש\"י פי' דמה\"ט נקרא בד בד. ",
+            "והא דלא סגי בהיקש א' ונימא אין היקש למחצה [ככריתות כ\"ב ב']. וגם בל\"ז הוי סגי למילף שיהא לבן כפשתן שהוא לבן בטבע. ול\"ל ב' היקשים. י\"ל דאי בהיקש א' הוה מוקמינן לי' למסתבר דהיינו רק למעוטי הצבועים בידי אדם. וכעורות לר\"ש והרי היכא דמסתבר לחלק ביניהן לא אמרינן אין היקש למחצה [כתוס' יבמות דפ\"ו א' ד\"ה אף]: ",
+            "וא\"ת מ\"ש בבהרת באדם דלא פליג ר\"י בנשתנה ממראה פסול נמראה פסול אחרת שיהא נידון כנגע חדש. אלא הרי הוא כמו שהי' [כדלעיל פ\"ד מ\"ז]. י\"ל התם שאני דמדשניהן מין לובן. כמין א' ממש יחשב. משא\"כ הכא אע\"ג דב' מיני מראות מצטרפות. אפ\"ה כשנשתנה א' מהן למראה חבירו. אינה היא היא: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דמה דקאמר במתניתין חזר נגע להבגד. דמדנקט סתמא. משמע בין לבגד ראשון או שני. דאף בבגד ב' שייך לשון חזרה משום המטלית שמחובר בו. דקמ\"ל דדינו כאילו חזרה בו הנגע. וא\"כ מי ומה יכריחנו לומר דרק בבגד הראשון מיירי. אלא דא\"כ דגם בחזר נגע לבגד הב' מיירי. ק' האיך לא אשתמיט תנא להשמיענו דין ב' הבגדים. מדאין דינם פשוט כל כך. דבאמת בנראה הנגע בבנד הב' דיינינן להנגע שבבגד השני לענין הבגד שני עצמו כנגע חדש ויסגר. ולענין המטלית שבו דיינינן כאלו הנגע בו וישרף. וכמפורש בת\"כ שהביא הר\"ש והתויו\"ט. והבגד הראשון. אע\"ג שהמטלית שנחתך ממנו נשרף. היינו מדמחובר למקום המנוגע בבגד הב' [וגם זה שיהי' המטלית נשרף. חידוש הוא. דהיל\"ל ממ\"נ אי שדית להמטלית לבגד הראשון הרי הוא טהור לגמרי. ואי תשדיי' לבגד השני. הרי גם הוא אינו נשרף רק נסגר]. אבל הבגד הראשון שאין לו שום שייכות וזקוק עם הבגד הב' ולא חשבינן ליה כאילו חזר הנגע להמטלית עצמו אלא נשאר בטהרתו. והרי ב' דינים אלו אינם פשוטים כל כך. ושפיר סד\"א דדיינין להבגד השני כאלו הוא גוף המטלית שמחובר בו דהרי חשבינן נגע שבו כאילו הוא במטלית. לענין שרפת המטלית. וא\"כ יהי' נמי דין הבגד הב' כהמטלית לשרפו עמו. דהאיך יסבב נגע א' ב' דינין חלוקין לשרוף חלק א' ולסגור חלק אחר וכ\"כ דין הבגד הראשון אינו פשוט כ\"כ שישאר בטהרתו כשנראה הנגע בבגד הב' דהרי ודאי סד\"א דכיון דלענין המטלית חשבינן הנגע שבבגד הב' כאילו חזרה נגע להמטלית. ה\"נ לענין דין בגד הרחשון. ישרף גם הוא אע\"כ דמשנתנו רק בחזר הנגע לבגד הראשון מיירי ובכה\"ג דין ב' הבגדים פשוט. ולא אצטריך להו תנא לאשמעינן: ",
+            "אולם הר\"ש והר\"ב העתיקו ברישא בחזר נגע להבגד דמציל המטלית. ונ\"ל דאילה\"ק לפ\"ז כיון דאין המטלית מחובר להבגד המנוגע. מה הצלה שייך בו: י\"ל דמלת מציל לא קאי על האדם רק על הבגד הב' או דקאי על חיבור שבבגד הב'. החיבור בזה מציל המטלית מלשרפו עם הבגד הא'. וא\"ת א\"כ בסיפא כשחזר הנגע להמטלית. אמאי בגד הראשון ישרף. דאם ברישא בחזר נגע להבגד. לא משך הבגד הראשון את המטלית הקטן להשרף עמו. האיך בסיפא כשחזר נגע למטלית ימשוך המטלית הקטן את הבגד להשרף עמו. י\"ל דשאני רישא דלהכי לא משך עיקר הבגד את המטלית. משום דנתחבר השתא המטלית לבגד טהור. ולא נראה השתא שום ריעותא בהמטלית. ובהבגד שנתחבר בו. להכי אמרינן דנתבטל כל זיקת הטומ' מהמטלית משעה שחתכו מהבגד הראשון. אבל בסיפא שחזרה נגע להמטלית הרי עי\"ז איתרע המטלית לפנינו ואגלאי מלתא למפרע דאתגלי בהחתיכה דמעיקרא ועדיין יש להמטלית שייכות עם הבגד הראשון ולא נתבטל זקוקם עי\"ז ע\"י שחיבר המטלית לבגד הב'. ולפיכך הו\"ל הבגד הא' והמטלית. כבגד מוסגר שחלקו לשנים. דודאי בכל חלק שתחזור הנגע. ישרף השני עמו: ",
+            "ולכאורה קשה מ\"ש פספסים צבועים ולבנים מאילו עשוי הבגד מעורות הים שחיבר לו חוט או משיחה דכולו מטמא בנגע כלעיל סי' י\"א. וכ\"ש הכא דכולו עכ\"פ ממין המקט\"ו נגעים. וגם כולו מגוף א'. והול\"ל דכולו גם במקום הצבוע מקט\"ו נגעים. ועוד יש כמה דקדוקים בכל מיני תערובות שבפרקין. אשר בהן לא ראי זה כראי זה. וכאן הבן שואל מ\"ש תערובות זה מתערובות זה. ונ\"ל דכך הצעת הדברים. דה' מיני תערובות יש שנזכרו בפרקין: (א) עורות הים שחיבר לו קצת ממין המקט\"ו ואפילו גם הדבר ההוא אמקט\"ו נגעים. נמצא שאילו היה כל א' לבד לא היה שום א' מהן מקט\"ו נגעים כגון שחיבר חוט קנבוס שהוא דבר הגדל בארי אל עורות הים. שכל א' מהן אמקט\"ו נגעים. אפ\"ה במחוברין יחד גזרת הכתוב הוא שכל א' מקט\"ו נגעים [כרתוי\"ט מ\"א]. כך היה נ\"ל דמדל\"ק חיבר לו מן המקט\"ו נגעים. משמע כל הגדל מהארץ ואפילו קנבוס. ואפשר דה\"ה צמר גמלים ומשי וכדומה. וכמ\"ש הרמב\"ם בפי' המשניות כאן דאף צמר נקרא גדולו מן הארץ דכל בע\"ח חי מהארץ. וא\"כ ה\"ה צמר גמלים ועזים ותולעת המשי כולן גדלים מגדולי ארץ. אולם הרמב\"ם [פ\"ג מצרעת ה\"ה] סופר ומונה רק צמר ופשתן ועור בהמה וחיה המעובדין. ובהלכות כלים [פ\"א ה\"ב] כתב כלשון המשנה [כלים פי\"ז] וכלשון משנתנו כאן אע\"ג דהכא והתם חדא ילפותא הוא]. (ב) מין המקט\"ו נגע שעירבו עם מין שאמקט\"ו נגע. כגון שטרף צמר רחלים עם צמר גמלים. או קנבוס ופשתן יחדו. אז אולינן בת\"ר ואידך בטל ברוב [מ\"ב]. (ג) אבל כשאינן מעורבין. אלא השתי ממין חיוב והערב ממין פטור. או איפכא. אמ\"ט כלל בנגעים. אפילו כשהערב שהוא רב מהשתי. הוא ממין החיוב [תוספתא וכלעיל סימן ז']. ונ\"ל טעם הדבר. דכיון דאין ב' המינין מעורבים לא שייך שיתבטלו זה בזה. וא\"כ נקודת הפטור שבשתי או שבערב מפסיק בין שיעור הגריס של הנגע בחוטי מין החיוב. וכל שאין כגריס נגע ביחד אמ\"צ [כלעיל פ\"ו מ\"א]. ואע\"ג שבבגד אפילו פשיון רחוק מצטרף כסימן ע'. אפילו הכי האום צריך שיהיה כגריס בלי הפסק. (ד) שתי צבוע וערב לבן. או איפכא. הכל הולך אחר הנראה. ואין משגיחין על הרוב. דחזותא חשיבא טפי מהרוב. משום שכל בגד נקרא רק על שם הנראה בהבגד. אולם כששניהן נראין נ\"ל דאמ\"ט כלל בנגעים. ומטעם הנ\"ל [סי' ג'] שהנקודות הצבועות מפסיקין בין שיעור הגריס שבלבן. (ה) בגד שיש בו מקומות צבועות ומקומות לבנות הרי גם בכה\"ג. מדאין מעורב החיוב בהפטור לא שייך גבי' ביטול. דהרי כל א' ניכר לעצמו ובכל כה\"ג לא שייך ביטול [כי\"ד רסי' ק\"ט] ולכן הצבועים אמ\"ט בנגעים. רק הלבן שבו. דלא דמי לדלעיל (סי' א') דכולו מטמא בנגעים. דהתם שאני דרביי' קרא וכדאמרן. וא\"ת נילף מינה. חידוש הוא. דהרי כל א' לבד אמ\"ט בנגעים. וכשהן מחוברים יטמאו. ודמיא הא לבו\"ח [פסחים מ\"ד ב'] דאמרינן דחידוש הוא ומחידוש לא ילפינן: ",
+            "והא דאמרי' [פסחים ס\"ה ב'] שר\"א אמר הדין שהזא' דוחה השבת. ופלפל הרבה בזה עם ר\"ע עד שלבסוף א\"ל דיליף לה מק\"ו. והרי ק\"ו ידוע שאדם דן אותו מעצמו [כרש\"י סוכה ל\"א א']. י\"ל שדוקא דין לא אמר אם לא שמעו מרבותיו אבל התם מקובל היה מרבותיו שהזא' דוחה השבת. והוא רק פשפש ומצא רק טעם הדין שקבלו כך. ולפי' השני שהבאנו ביכין סי' נ'. צ\"ל דהתם גם הק\"ו היה מקובל מרבותיו רק שלא אמרו לר\"ע עד לבסוף. ור\"ע וחביריו רבו עליו ופרכוהו: ",
+            "ונ\"ל דגם התלמידים וכל שכן ר\"א רבם כולם כבר ידעו טעם פשוט כזה שלפיכך צריך הסגר שמא יעמוד בעיניו ב' שבועות. ואפילו הכי ר\"א גם טעם הדין לא רצה לומר מדלא קבלו מרבו. ולהתלמידים היה נראה דוחק לאוקמה סגירה דקרא משום חשש זה. מדכתיב בתר סגירה ראשונה ואם פשה תפשה. משמע דוקא בשאפשר שיפשה בתר סגירה ראשונה. דהרי קיי\"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ\"ה ב']. עד דאתא איהו וקאמר שבקי' לקרא דאיהו דחק ומוקי אנפשי' [כפסחים נ\"ט ב'] דמדמקובל ביד חכמים שצריך הסגר. על כרחך רק מחשש זה הוא. ובכה\"ג לא בעינן כולה קרא כדכתיב. מדאפשר לקיים מקצתו [ועיין תוס' כתובות מ\"ד א' ד\"ה אין]: ",
+            "ונ\"ל עוד דמ\"ש בתוספתא דסדין פושט קמטיו ורואין נגעו. וכ\"כ גם הרמב\"ם [פי\"ג מטו\"צ ה\"ז]. ע\"כ צ\"ל דזהו דוקא בסדין. מדרגילין לפתוח קמטיו. משא\"כ קמטי כלי עור דמשנתנו אין רגילין לפתוח קמטם. תדע דאם היו רגילין לפתוח הקמטים לא הי' נחשב ביניהם ביהס\"ת וככיס שנצות [כלים פכ\"ו מ\"ב] דרק בנפשט טהור: ",
+            "ונ\"ל דעכ\"פ גם בבגד נגע חדש הוה. וזהו שאמרה תורה בבגדים בקרחתו או בגבחתו כמו גבי ראש אדם. מלבד פי' חז\"ל הנ\"ל סי' ע' רצה להודיענו ג\"כ ששייך נגע בבגד בין בצד פניו ובין בצד אחוריו. וכן פי' הראב\"ע בשם הגאון רבינו סעדי' דקרחתו וגבחתו האמור באדם ובבגדים פירוש שניהן שוה. ועוד נ\"ל דגם בעור דמחשב בכה\"ג פשיון. עכ\"פ דינו כפשיון רחוק וצריך כגריס [כלעיל מ\"ד]. דלא מסתבר להרחיק כל כך דין העור מהבגד. אלא שבשניהן צריך כגריס. אלא שבבגד נידון כנגע חדש ובעור הו\"ל פסיון: חדש. ובעור הו\"ל פשיון: ",
+            "כך פירשתי לדעת הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ודו\"ק. וא\"ת הרי אמרינן [כלים פכ\"ח מ\"ח]. דבגדי עניים אע\"ג שאין בהם גע\"ג אצבעות הרי אלו טמאים. ופי' שם הר\"ש בשם התוספתא דמיירי שבלתה למטלניות קטנות שאין בכל א' מהן גע\"ג אצבעות. ומעורות יחד בשפתותיהן. נ\"ל דהתם היינו רק שמקט\"ו להבא. אבל הכא קאמר דעכ\"פ טומאה דלשעבר נתבטלה ממנו. ואע\"ג דבכל דוכתי עיולי טומאה קשיא מאפוקי טומאה [ככריתות כ\"א א']. הכא שאני דאחר שנתבטל מהיות כלי שוב אחשבי' העני להתלבש בו: והרמב\"ם לא הביא בחיבורו המשנה דהתם. ועי' הר\"ש שם שהאריך: "
+        ],
+        [
+            "ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם. דמדלא הזכירה משנתנו רבותא טפי דאפילו בת ה' זויות אמ\"ט בנגעים. ש\"מ דלא ס\"ל לחנא כהת\"כ שאמרו שם דגם בעלת ה' אמ\"ט בנגעים. ותמהני מאד דהרי אמרו רבנן בכפילא בש\"ס. דהיינו [בב\"ב קס\"ד ב'. ובנזיר ד\"ח ב'] דבעלת ה' אמ\"ט בנגעים. ואי נימא דממשנתנו מוכח איפכא. האיך שביק הש\"ס המשנה. ונקט כברייתא. הרי איפכא הול\"ל סמי ברייתא מקמי מתניתין [עירובין צ\"ב א']. ותו דגם לרמב\"ם [פי\"ד מטו\"צ] ק' לפ\"ז דפסק כברייתא ולא כסתם משנה. והרי ר' יוחנן מסר כלל בידינו דבכל דיכתא הלכה כסתם משנה [יבמות מ\"ב ב']. ואי משום דיוקא דרבינו מהר\"ם דהו\"ל להתנא למנקט רבותא טפי. נ\"ל דטריגון איצטריכא ליה. והיינו לפי מ\"ד בב' סוגיות הנ\"ל דלהכי מצרכינן להבית ד' כותלי' משום דכתיב בהך פרשה ד' פעמים קירות דהיינו ד' כותלי'. ויש לדקדק הרי בהך פרשה כתיב עוד קרא ומראהו שפל מן הקיר. והן אמת דרש\"י בנזיר תי' דלא חשיב רק מלת קירות. דהוא לישנא יתורא. מדהוה מצ\"ל קיר ש\"מ דלדרשה אתא. ול\"מ הי' נ\"ל דבאמת גם למלת קיר נתכוון הסוגיא רק מדקיי\"ל [סוכה ד\"ו ב' ועי' תוס' שם] דדורשין תחילות וא\"כ מצרכינן חד קיר לגופא ואינך ד' לדרשא ועל כרחך מוכרח לומר כדברינו דאי נמי כרש\"י הנ\"ל דמלת קיר לא דייק תנא בסוגיא דהתם כלל מדאין בו יתור בלשון א\"כ האיך ילפינן מהב' מלות קירות דצריך ד' כותלי'. הרי קיי\"ל דדרשינן תחילות וסגי בג' כותלי' לסוכה אלא ש\"מ דבאמת מצריכינן קיר לגופה. ולאפוקי כשהנגע בתקרה או ברצפה שבבית. ולהכי דרשינן ב' מלות קירות שיהי' צריך ד' כותלי'. ומיהו תינח לדידן דקיי\"ל כר\"ע לקמן [מ\"ג] דסגי כשהנגע בכותל א'. אבל לר\"א בר\"ש שם דס\"ל דצריך שתהי' הנגע בזוית ודריש הכי מדכתיב קיר וכתיב קירות. איזהו קיר שהוא כקירות זהו זוית [כסנהדרין ע\"א א']. א\"כ סד\"א כיון דראבר\"ש מלת קירות משמע לי' זוית. לפיכך מדכתיב ב\"פ קירות. תסגי לי' בשיהיו ב' זויות להבית דהיינו בשיהי' ג' כותלי' להבית להכי אצטריך תנא לאשמעינן טריגן. דגם לראבר\"ש צריך ד' כותלי'. דלבתר דגלי קרא שתהי' הנגע בזוית מדכתיב חד קירות. דרשינן אידך קירות יתירא שיצטרך מלבד הזוית שבב' כותלי'. עוד ב' כותלי'. מלבד הב' כותלי' שמהן נעשה הזוית. אבל ודאי כ\"ש בעלת ה' וו' דלכ\"ע לא איירי בי' קרא וכה' בתים בתפילין. וד' ברכות לברכת כהנים. דלא קיים המצוה בו כלל ולא אצטריך תנא לאשמעינן. ולא דמי לטלית בת ה' או ו' כנפות דחייבת בציצית התם רביא קרא מדכתיב אשר תכסה בה [כמנחות מ\"ג ב']. ואדרבה מדאצטריך קרא לרבויי ש\"מ דבשאר דוכתי אם יש יותר ממה שהזכירה התורה. אין כאן מצוה. ואין לדמות צווי תורה מצווי הדיוט דקיי\"ל [כתובות דצ\"ט א' וזבחים ל\"ד א'] דבכה\"ג מוסיף על דבריו הוה [ועי' סנהדרין ד\"ד א'] ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת בין כך ובין כך מה אצטריך לאשמעינן. דמ\"ש מספינה עצמה שאמ\"ט בנגעים. י\"ל דסד\"א דדוקא בבית הבנוי תוך הספינה. שכותליו מקיפין הבית. ובטל בית לגבי ספינה. להכי קמ\"ל הנך. לאשמעינן דבכל גוונא כשבנוי על המים לא מחשב ארץ אחוזתכם. ולאו דוקא ספינה דרבי' קרא שאינו מקבל שום טומאה: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. והנה לא פירשו לנו רבותינו למה שיש אינו ראוי לנגע. והרי אבן הוא וכל אבן ראוי לנגע. והרא\"ש כתב מלה יתירה וז\"ל דשיש אין ראוי לבוא בו נגע. וכמדומה כוונת רבינו במלת לבוא. שאין בטבע השיש שיולד בו נגע. והרמב\"ם [פי\"ד מטו\"צ] פי' הכוונה ביותר. וז\"ל דשיש לא מיקרי אבן. ולכאורה יש לתמוה דמנ\"ל לרבינו הא. והרי אדרבה אשכחנא דוכתי טובא בתנ\"ך דשיש מיקרי אבן כגון אבני שיש. ונדבכין דאבן גלל. וי\"ל דרק אבן שיש מקרי ולא אבנים סתם. וכיון דהקפידה תורה וכתבה אבנים בלי שם לווי להכי דרשינן כמו באזוב ולא באזוב כוחלי ולא באזוב מדברי ולא באזוב שיש לו שם לווי [כסוכה י\"ג א']. ה\"נ דרשינן אבנים ולא אבני שיש. וא\"ת בל\"ז כיון דכל הכותל מחופה בשיש הרי אינו ראוי לנגע. דהרי קיי\"ל כר\"ע דצריך שתהיה הנגע על ב' אבנים שבכותל [וכמ\"ג]. וי\"ל דמי לא מצי מיירי אף שהכותל מחופה כולה בכמה טבלאות של שיש. אבל ק' מחופה בסלע ל\"ל. הרי אפילו הי' מחופה באבן א' שתלוש וחברו שם ג\"כ אמ\"ט. ואי\"ל דדוקא באותה כותל שהנגע בה צריך ב' אבנים. אבל בשאר הג' כתלים סגי בשיהי' בכ\"א אבן א' שהוא ממין הראוי לטמא בנגעים. ליתא. דהרי קיי\"ל כר\"ע [במ\"ג] דמצריך ח' אבנים דהיינו ב' אבנים לכל כותל. ודוחק לומר דמיירי שיש שם ב' סלעים. וסלע דנקט הוא לאו דוקא. אלא נ\"ל דוודאי מיירי שיש בהכותל ב' אבנים ועפר ועצים כראוי רק מחופה בפנים בשיש או בסלע. אלא דק\"ל כיון שכן. למה כותל כזה לא תטמא בנגעים. ואי משום דבעינן שיהא הנגע בהאבנים עצמן. וכדכתיב אשר בהם הנגע. א\"כ ל\"ל דנקט שיש דוקא דלרמב\"ם אינו אבן. ולהרא\"ש מדאין בטבעו שיתהווה בו נגע. הרי אפילו במחופה בעץ או בטיט נמי. דהרי צריך שיהיה הנגע בגוף האבנים. ודוחק לומר דאין ה\"נ דגם במחופה בהנך מפסיקין. רק נקט שיש אף דמקרי אבן שיש. אפ\"ה מדלא מקרי אבן סתם אין בה טומאת נגעים. דהרי קתני לבנים ועפר. ותו היכי ס\"ד דבמחופה בעפר שאינה גוש לא תטמא בנגעים דהרי כתיב בסוף הפרשה וטח את הבית. דאין לומר דהיינו שיטוח במקום הפצימין בין אבן לאבן. ליתא. דהרי לא הוציא מחדש. אלא ודאי שצוותה תורה שיטוח כל פני הבית בפנים. ואפ\"ה אפשר שתחזור ותראה בו נגע. אע\"כ מ\"ש תורה אשר בהן הנגע. דהיינו שהנגע כנגד אותן האבנים. דהטיט המחובר באבנים. כגוף האבן דמי. וא\"כ ה\"ה במחופה בפנים בעץ ג\"כ י\"ל כך. ומ\"ש שיש או שאר מין שמפסיק. וצ\"ל דדוקא כשמפסיקין עץ או טיט והנגע בהן נגד האבנים אינן מפסיקין מדהן מהג' מינים שזכרה התורה לחלצן. להכי לא מחשבו הפסק בין הנגע להאבנים. אבל הנך ד' מינין שזכר התנא. כיון שאינן מהמינים שזכרה תורה. מחשבו הפסק. ולא קרינן בהאבנים שכנגדן אשר בהן הנגע. ולא אמרינן גבי' מין במינו אינו חוצץ. מדאינו מין אבן סתם. ואעפ\"כ צ\"ל דתנא ושייר. דהרי איכא נמי עצם ומתכות וסיד וכדומה שכשהבית מחופה בהן בפנים אמ\"ט בנגעים: ",
+            "ודברי הרב במחכ\"ר אינן מדוקדקים. שכתב וז\"ל. אלא א' מהן הי' בו עכ\"ל. ותמוה דהאי א' מהן אהי קאי. אי ר\"ל שא' מהכותלים היו בו כל הג' מינין הללו. הרי אפילו אם היה בכל הג' כותלים כל הג' מינין. אפ\"ה כיון שבא' מהן לא היה ג\"כ אמ\"ט בנגעים. ואי כוונתו על המינין. שא' מהמינין הי' בהכותל. ויהי' מלת היו ט\"ס אלא צ\"ל היה. אפ\"ה אינו נכון. דהרי אפילו היו ב' מינין בהכותל ג\"כ אמ\"ט. עד שיהיה בכל כותל כל הג' מינין. ",
+            "וא\"ת מ\"ש מבית שקנה מעכו\"ם שבו נגע. דיראה בתחלה [כמשנה א']. וה\"נ אמרינן בבגד [בפי\"א]. וי\"ל התם גם בתחלה בזמן פטורו של הבית והבגד. אפ\"ה מצ\"ע היו ראויין לנגע. אלא שרשות אחרים הי' עליהן. משא\"כ הכא. ומה שהקשה רתוי\"ט. הרי הא דגמרינן שצריך ג' אלו. היינו רק מדכתיב את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. ומנ\"ל דצריך כולהו דילמא בחד מינייהו סגי. נ\"ל דא\"כ תקשה נמי מדאמרה תורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו'. מנ\"ל דנבעי כולהו ד'. וכ\"כ איתנהו בכמה מילי של תורה. אלא זהו הפלוגתא של ר' יונתן ור' יאשי' באיש אשר יקלל את אביו ואת אמו כדאיתא בריש השואל ובכמה דוכתי בש\"ס. ועיין מ\"ש בס\"ד בזה בפירושנו [פ\"ח דב\"מ סי' ד'] שהארכנו וע\"ש מה שיש ליישב גם הכא. אולם מלבד זה י\"ל הכא. דהרי ע\"כ מלת הבית שכתב בסוף קאי אכולהו ג' מינין. ללמדנו שכל שחסר א' מג' מינין אלו לא מקרי בית. ותו הרי אחר הסגר ראשון כתיב וחלצו האבנים ושפכו העפר ולקתו אבנים אחרות. ועפר אחר יקח. וא\"כ בהנך תרתי ליכא לספוקי אי בעי קרא תרווייהו. ובא זה ולמד על זה שה\"ה בעצים לאו או או קאמר: ",
+            "ונ\"ל דכ\"ש כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. ואפילו במוקף בצמ\"פ. כולן נטמאו כשלא הוציאן קודם שבא הכהן בשעה שמפנה הבית. והיינו מדכתיב בפירוש ולא יטמא כל אשר בבית. ולא עדיפי הנך מחבילי עצים וקנים שנטמאו. ואע\"ג דאמרינן לקמן [פי\"ג מי\"ב]. דצמ\"פ מציל בבית המנוגע. היינו רק בהכניסו לתוך הבית אחר שהסגירו או החליטו הכהן. ובכה\"ג נם חבילי עצים וקנים וכלי גללים וכו' לא נטמאו. אבל כשהיו בתוך הבית בשעה שראה הכהן הנגע בתחלה להסגירו גזה\"כ הוא שכל מה שהוא תוך הבית יטמא: ",
+            "ונ\"ל דאם אין ט\"ס בהת\"כ שהביא רתוי\"ט שכתב דג' תחת ב' רשאי להניח. על כרחך צ\"ל דדוקא אחר שחלץ הב'. רשאי להניח במקומן ג' או יותר. אבל לאחר שחלץ א' מהב' אסור להניח ב' תחת הא' שחלץ. עד שיחלוץ גם השני. אז מותר להניח ג' חחת הב' שחלץ. א\"נ י\"ל דלמשנתנו דוקא כשמניח האבן האמצעי בין ב' החיצונות יהי' מונח קצת מהאבן האמצעי על קצת המקום שהי' מונח האבן האחת שנטל. וקצת השני של אבן האמצעי. יהי' מונח על קצת המקום שהי' מונח האבן השני שנטל זה מותר. אבל בשמניח ב' אבנים במקום אבן א' שנטל. ואבן השלישי הניח תחת האבן הב' שנטל זה אסור. "
+        ],
+        [
+            "ורתי\"ט אסברה לה דאחליצה קאי. מדלא תנא נותץ רק נוטל. ול\"מ הי' נ\"ל דאין זה ראי'. די\"ל דמש\"ה נקט נוטל מדקאי אתרווייהו. אחליצה ונתיצה. דבשניהן שייך שפיר לשון נוטל. ותו דמסתבר דכמו דלת\"ק שלא הוכיר פתין כלל. ומחלק רק בהאבן שבזוית בין חליצה לנתיצה. והרי מזה משמע וודאי דס\"ל דבפתין אין חילוק בין חליצה לנתיצה. דלעולם נוטל רק את שלו. ה\"נ ר\"א שלא הזכיר החילוק בין חליצה לנתיצה. ומחלק תחת זה בין ראש לפתין. אמרינן נמי דלדידי' שוב אין חילוק בין חליצה לנתיצה דבשניהן רק בראש נוטל כולו. אבל בפתין מניח את של חבירו. והיינו מדדרש לוחלצו דקרא רק אראש. וכ\"ש בנתיצה ששניהן ינתצו הראש. ודרש גם קרא דקאמר ונתץ את אבניו. לענין פתין. דרק אותן ששייכים להבית המנוגע ינתץ. וכ\"ש בחליצה שלא התפשטה עדיין כ\"כ הטומאה אפילו בבית המנוגע בעצמו. מסתבר מה\"ט לומר דבפתין אינו חולץ רק אותן שהן בבית המנוגע. ולא אותן שהן בבית חבירו: ",
+            "ומה שתמה רמל\"מ [פט\"ו מטו\"צ ה\"ג]. דמנ\"ל דמטמא במגע בפנים. הרי לא כתיב רק והבא אל הבית. נ\"ל דהיינו טעמא מדאתקיש למת [וכמ\"ש הר\"ש סוף משנה ג']: ",
+            "ולענ\"ד פשוט דה\"ה בנטל האבנים תוך ימי הסגר א' או ב' ואח\"כ חלץ וקצה וטח אחר הסגר ואח\"כ חזרה נגע להבית. נמי דינא הכי. וכן משמע סתמא דמתניתין וגם מהרמב\"ם [פט\"ו מטו\"צ] רק דהר\"ש והרא\"ש והר\"ב נקטו דמתניתין מיירי שנטלן אחר שקצה וטח. מדקאמר במתניתין חזר נגע לבית. דמשמע שנטלן לאחר שקצה וטח. דמשמע שאחר שבנאן בבית האחר. לא הי' חסר רק חזרה. ורבותא קמ\"נ תנא. אע\"ג שלא נטלן עד אחר שקצה וטח. דבשעה שנטלן כבר הוסרו האבנים המנוגעים מהבית. אפ\"ה מחשבו האבנים שנטל זקוקים לטומא'. ולפיכך בחזרה נגע להבית נטמאו גם הם: ונ\"ל עוד פשוט. דה\"ה בנטל מבית המוסגר עצים ועפר ובנאן בבית אחר. וחזרה נגע להבית הראשון הר\"ז מקעקע העפר והעצים שבנה מהבית השני. רק תנא אבנים משום סיפא. מדבעי למתני בסיפא חזרה נגע להאבנים. והרי בעפר ועצים א\"א שיחזור בהן נגע. דהנגע צריך שיוולד בהאבנים עצמן [כפי\"ב מ\"ג]. ואף לבתר מה שכתבנו שם דסגי בשהנגע היא על הטיט שכנגד אבנים. עכ\"פ אם העפר הוא מבית הראשון. ונולד בו נגע נגד אבני בית השני. לא שייך בו לשון חזרה. מדלא אתיילד ריעותא לבית הראשון כלל. מדעיקר הנגע בהאבנים תליא. ורק מדמחובר הטיט בהאבן מחשב הנגע שבו כאילו נולד בהאבנים עצמן ולהכי מדנקט בסיפא אבנים נקט גם ברישא הכי: ומה\"ט נ\"ל נמי דנקט במשנתנו אבנים לשון רבים. ג\"כ משום סיפא נקט הכי. מדבעי למנקט חזרה נגע להאבנים והרי כל חזרה בבתים הוא בב' גריסין [כספי\"ב]. והב' גריסין צריכין שיהיו על ב' אבנים [כפי\"ב מ\"ג]: והא דלא קאמר נותץ את האבנים. היינו משום דגם בית מנוגע בעצמו א\"צ לכתת ולשבר האבנים והעצים. עד אשר דק לעפר. אלא שמהרס הבנין כולו. ומנתק כל חלקיו זה מזה. וכמ\"ש הרמב\"ן [ויקרא י\"א פל\"ה]. דמלת נתוץ אינו לשון כתיתה. כמו שרגילין קצת לפתרו צערשטאססען. וזה טעות אלא יפה תרגם החכם איינרייססען. דהיינו הריסת הבנין כולו וכמ\"ש הרמב\"ן. וכן מוכח לע\"ד דהרי בתנור וכיריים נמי כתיב יחוץ. ואפ\"ה אמרינן [כלים פ\"ה מ\"ז] דסגי בשחולקו לג'. אלמא דנתיצה רק לשון הירוס משמע. וא\"כ ה\"נ הכא ולפיכך באותן האבנים שלקח מהבית השני לא שייך לשון נתיצה. רק שייך בהם לשון חליצה. ועוד נראה פשוט דכשבולט כזית מאבנים הננו לחלול הבית השני נטמא כל אשר בבית השני כשחזרה הנגע להבית הראשון. אבל כשלא חזרה. הרי גם בבית הראשון טהור. ואיך יטמאו האבנים שנטל משם בעוד הנגע שם. דדוקא האבנים שבהן הנגע שחלצן מהמוסגר. מטמאין הבית שנכנסו בו [וכלעיל סימן כ\"ב] אע\"ג שלא חזרה הנגע להבית. אבל לא שאר אבני בית המוסגר: ",
+            "והרא\"ש כ' שלשון מסך לא משמע דמיירי בבית תוך בית. וגם נתקשה דא\"כ מ\"ט דראב\"ע דמטהר הבית החיצון. הרי ודאי האהיל על האבנים הטמאים: ולהכי פי' דמתניתין מיירי שגג הבית הטהור או האילן. מאהילין על המקצת שמבית המנוגע. באופן שאין מאהילין על האבנים המנוגעים בעצמן. ובהא פליגי דלראב\"ע כיון שהאבן המנוגע בעצמו אינו תחת אהל הטהור. להכי נשאר האהל בטהרתו. ולר\"א כל אבני הבית מטמאים בביאה: וזה תמוה דהרי בית המנוגע ודאי גם מוחלט משמע. וכ\"כ הרמב\"ם [פט\"ז מטו\"צ] בפירוש. דמתניתין מיירי בין במוסגר ובין במוחלט. וא\"כ בהרי במוחלט ודאי כל אבני הבית שוין בטומא'. כדכתיב בתה\"ק בפירוש. א\"כ מ\"ט דראב\"ע מטהר. ואין סברא כלל לומר דדוקא לאחר שנהרסו מבנין הבית טמאתן תורה אבל בעודן מחוברין יחד בהבית. אע\"ג שהבא לתוך הבית טמא. אפ\"ה אין הבית מטמא להנוגע בו או מאהיל ע\"ג: ליתא דהרי בפירוש אמרינן במשנה ד' דגם במחובר מטמא במגע. וכן פי' רבינו בעצמו לשם וצ\"ע: לשם וצ\"ע: ",
+            "קק\"ל מפסחים [ד\"ג ב'] דאמרו להמבשר ששעורים נעשו יפות צא ובשר לסוסים ולחמורים: ואי\"ל דעכ\"פ כמו שהן חזי רק לבהמה. אבל חיטין אע\"ג דבעינייהו לא חזי כ\"כ לאדם. וכדאמרינן [יבמות ס\"ג א'] אדם מביא לביתו חיטין חיטין כוסס. אפ\"ה יש שאוכל החיטין כמו שהן. וכדאמרינן [ברכות ל\"ז א'] הכוסס חיטין מברך עליהן בפה\"א ואילו לא חזו כלל לאדם לא הי' מברך עליהן כלל. או לכל היותר שהכל אלמא דחזי לאדם מקרי: אפ\"ה ק' דעכ\"פ גם שעורים לא לבד כשהן טחונים לקמח חזי לאדם שאוכל הקמח חי כמות שהוא. דהרי מברך עליו שהכל [כברכות ל\"ו א'] אלא גם גרעיני שעורים חזי לאדם [כמעשרות פ\"ד מ\"ה]: וי\"ל דאע\"ג דמעוט השעורים שבעולם נאכלים לאדם בחלקי טרגיס וטיסנא. עכ\"פ רוב השעורים שבעולם נזרעין כדי להאכילן לסוסים ולחמורים: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דמדנקט תנא שהיו הטבעות מלובשין בידיו ש\"מ דדוקא בשמלובש בהן בידיו אמרינן דמדטפלין לגבי ידיו לפיכך משדינן ידו בתר גופו שלפנים. שדינן גם להו לפנים. אבל בהיו הטבעות תוך ידו. שאינן טפולין להיד. אינן נשדין בתר הגוף לפנים. דמהכ\"ת נימא כשהן בחוץ יהיו כאלו הן לפנים: אבל א\"א לומר כן. דהרי בתוספתא מפורש שגם כשהן תוך ידו נדונין כלפנים ואדרבה חמירי עוד טפי מאילו לבשן. מדכשהן תוך ידו נטמאו מיד. א\"כ ק' למה לא אשמעינן התנא כן לרבותא אף שאינן טפולין. אלא נ\"ל דלבוש רבותא קמ\"ל. דאי הוה נקט וטבעותיו בידיו סד\"א דדוקא בשמלובש בהן בפנים מקילינן דלא נטמא עד שישהה כדי אכילת פרס. אבל כשידו בחוץ דוקא לחומרא. דהיינו כשהן תוך ידו שדינן להו לפנים ונטמאו מיד. אבל לקולא כגון שמלובש בהן אע\"ג דמדטפלין לידים כ\"ש דשדינן לפני'. עכ\"פ לקולא לענין שלא יתטמאו עד שישהה לא דיינינן להו כאילו מלובש בהן. אלא נטמאו מיד. והא דנקט שהן תוך ידו. רק לרבותא נקט הכי דאע\"ג דאינן טפלין ליד אפ\"ה שדינן להו לפנים להכי נקט מלובש לרבותא דג\"כ דינו כמלובש בהן כלפנים: אמנם ק\"ל לפי דין משנתנו אמאי בפשט ב\"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה אמאי שניהן פטורים כריש שבת ואמאי ולהוי ידו המלאה שבחוץ כאילו היא בפנים דשדינן ידו בתר גופו וכשנטל העני מתוכה אמאי שניהם פטורים ולהוי כנוטל מבפנים ומניח בחוץ: וכ\"כ ק' מסיפא התם בפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה\"ב מתוכה אמאי שניהן פטורים. נשדיי' ליד העני כאילו הוא בחוץ וכאילו נטל בעה\"ב בחוץ. והכנים לפנים: י\"ל דדוקא לענין דין של הכלים שבתוך היד עצמן דיינינן להו כאילו הן בפנים. אבל התם חיובא דגברא הוא משום הוצחה והכנסה והרי לא הכניס ולא הוציא כלל [ועמ\"ש בס\"ד פ\"י דפרה סימן כ\"ו] ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "ול\"מ הי' נ\"ל דצריך רביעית מהלמ\"ס. ככל השיעורין [עירובין ד\"ד א']. ורק מה שמוזהר שלא יקח יותר הוא מד\"ה דגזרו כך. דכשירבה כמים. לפעמים לא יהי' ממשות הדם ניכר בהמים [כסוטה דט\"ז ב'] והרי כתיב וטבל אותם בדם. וא\"ת בל\"ז אסור להוסיף. דאף לבתר מה דקיי\"ל [כתובות דצ\"ט א'] דבא\"ל לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין לי' כורא. קנה עכ\"פ ליתכא ולא מיקרי מעביר על דבריו. וא\"כ שפיר אצטרכו חכמים לגזור שלא יטול יותר מרביעית. דאי משום הלמ\"ס. הי' רשאי להוסיף. ליתא. דסוגיא דכתובות הנ\"ל ע\"כ היינו רק בציווי אדם אבל בציוויו של הקב\"ה כל המוסיף על דבריו ית' הו\"ל כמעביר על דבריו. תדע דוכי העושה ה' ציציות בבגדו וה' פרשיות בתפילין יצא יד\"ח והכתוב צווח לא תוסיף עליו. וכ\"כ אמרו [מנחות פ\"א מ\"ב] הקומץ היתר והחסר פסול [ולא דמי כלל לנדר קטן והביא גדול יצא. [מנחות ק\"ז א']: וא\"כ אי הלמ\"ס שיהיו המים רביעית. אם יקח טפי לא קיים המצוה כלל. ול\"ל מצוה דרבנן שלא יוסיף על רביעית: י\"ל דהלמ\"ס הוה שלא יהי' פחות מרביעי'. כמו שאר השיעורי' שנזכרים שם. עצם כשעורה ממת. ורביעית יין לנזיר. וגרוגרת להוצאת שבת ואינך דקתני התם. דכולם היינו רק שלא יהי' פחות. כמו כן ה\"נ בהרביעית מים של מצורע: אמנם הרמב\"ם [פי\"א מטו\"צ] בפירוש כתב שכל השיעור הזה מד\"ס הוא [ועי' לעיל פי\"א מש\"ש בס\"ד בבועז סי' יא]. ",
+            "מיהו במשולחת יש פלוגתא. דלתוס' [קידושין נ\"ז א'] גם היא אסורה בהנאה. ולרמב\"ם [פי\"א מטו\"צ] משולחת מותרת: ואין לדקדק להרמב\"ם מדנקט התם בקידושין ציפורי מצורע לשון רבים וכקו' תוס' שם די\"ל צפרים דעלמא נקט. מיהו גם לתוס'. רק קודם ששלחה אסורה בהנאה. אבל אחר ששלחה הותרה. וכדקאמר התם בש\"ס. לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומסמיך לה נמי אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות משולחת: ואפשר דגם הרמב\"ם ס\"ל כן. דרק אחר שישלחה מותרת. ודלא כנראה לכאורה מרתוי\"ט [בקדושין פ\"ב מ\"ט] דס\"ל דפליגי בהא: ",
+            "ואינו דוקא ביצי תולעת הידועים. רק כמ\"ש הרמב\"ם [פ\"ג מה' פרה ה\"ב] דיש שצובעין צבע זה בפואה. ויש בלבא. ויש בתולעת והתולעת הן גרגרי' אדומים. ויש בכל גרגר כמו יתוש ולהכי נקרא תולעת עכ\"ל: ואולם מדכתב הרמב\"ם שהן גרגרים. וגם שאר לשון רבינו שם. משמע שאין כוונתו על קארמעזין שלנו. שהן באמת ביצי תולעת ורק פשוט לפע\"ד מדהותרה הרצוע' לצבוע בכל מין שירצה וכמ\"ש הרמב\"ם א\"כ גם שלנו כשר: ",
+            "אולם רתוי\"ט רצה לדייק ממלת נוטל שא\"צ שיהיו כולם מוכנים לפניו מקודם: ובמחכ\"ר הא בורכא. דמלבד דמלת נוטל משמע טפי שא\"צ לילך ולבקש אחריהן. אלא נוטל מה שמוכן לפניו כמו נטל דם הפר והניח דם השעיר [יומא פ\"ה מ\"ד] והרי התם שניהן הם מוכנים לפניו גם בל\"ז מוכח ממשנתנו גופה דבמוכנים לפניו מיירי. דמדלא קאמר הי' מביא כלעיל. משמע טפי דכולן מוכנים לפניו ואין מחוסר רק נטילה: וכן מ\"ש רתוי\"ט דהרמב\"ם דנקט כלישנא דמתניתין. נמי ס\"ל שא\"צ שיהיו מוכנים לפניו: גם בזה כבודו במקומו מונח דהרי קמן דא\"א לומר כן דהרי הרמב\"ם בעצמו כ' [בפי\"א מטו\"צ ה\"ו] וז\"ל. שחט ואין שם אזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת. הר\"ז אסור. וא\"כ אי נימא כרתוי\"ט. דא\"צ שיהיו מוכנים נפניו. א\"כ ע\"כ הא דכ' הרמב\"ם שחט ואין שם וכו'. ה\"ק הרמב\"ם דאם אחר ששחטה א\"א שישיג הג' מינין. הר\"ז אסורה והר\"ז א\"א לכוון בלשון הרמב\"ם. דא\"כ הול\"ל או או. דהיינו ואין שם אזוב או עץ וכו': אע\"כ דמ\"ש הרמב\"ם ואין שם וכו' אקודם שחיטה קאי. ור\"ל אם קודם שחיטה לא היו שם כל הג' מינים מוכנים לפניו בשעת שחיטה פסול ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת ק' לרמב\"ם שלא חילק הכא בין נקטעו קודם שנזקק להמצוה או לא. ומ\"ש מעדים שנקטעו ידן בין נקטעו קודם הגדתן או אח\"כ [כפי\"ד מסנהדרין]. ולא עוד אלא שבנזיר שצריך לגלח ראשו ביום מלאת ימי נזרו פסק הרמב\"ם דכשהוא קרח אינו מעכב [כפ\"ח מנזיר]. נ\"ל דבכל חד מהנך טעמא אחרינא אית בי' דבעדים ילפינן הכי מדכתיב יד העדים. וכש\"ס שם. ר\"ל דוקא אם הי' להם יד בשעה שהעידו [או בשעה שנעשו עדים דהיינו שעה שראו העדות] בעינן קרא כדכתיב. אבל כשמיד בתחלה לא הי' להן יד. לא הצריכה תורה כן: אבל הכא במצורע. דלא כתיב על יד המצורע או על בהן יד המתטהר. רק סתם על בהן ידו כתיב. משמע אפילו לא הי' לו מעולם נמי בעינן קרא כדכתיב: מיהו דוקא בהנך תרתי. בעדים שעונש החוטא תלוי בידן של עדים שזה נעשה עי\"ז. וכ\"כ במצורע הבאת האשם לטהרתו תלוי בנתינת דמו על בהונות להכי בתרויי' אמרינן בעינן קרא כדכתיב. מדתלוי דבר שנתבטל בדבר אחר שלא נתבטל: אבל בנזיר שאין לגלוח שערו שנתבטל שום שייכות עם הבאת קרבנותיו שלא נתבטלו. לפיכך אין גלוח שערו מעכב כלל התירו. דרק באת הקרבנות מעכבות הנזיר מהיתרו משא\"כ גלוח אין לו שום שייכות עם היתרו שע\"י הקרבנות וכ\"כ הנפת שוק ע\"י הנזיר אין לו שום שייכות עם הקרבן. כיון שכבר נזרק הדם. כבר נתכפר והלך לו ואפילו נטמא השוק או נאבד קודם שהניף אין זה מעכבו מלשתות יין. ואע\"ג דתגלחת מצורע נמי אין לו שייכות בקרבנו ואפ\"ה מעכב. י\"ל התם שאני דהתורה הקפידה שיתגלח קודם שיביא קרבנו. א\"כ יש לו שייכות עם קרבנו. ושאני התם דרביי' קרא בפירוש שיעכב כמפורש בת\"כ. אבל גילוח נזיר מצוה באנפי נפשה היא. והרי היא כשאר המצות דבא\"א לקיימן פטור. וכאין לו רק תפלה א' מניח'. ולא אמרינן בכה\"ג בעינן קרא כדכתיב. וקרא צווח וקשרתם לאות על ידך והי' לטוטפות בין עיניך. ונבעי תרתי. אלא כל חד מנייהו מצוה לבדו היא. ה\"נ בהבאת קרבנו' וגלוחו של נזיר. ורק גלוח מצורע מעכב מדגלי קרא. כדיליף בת\"כ [שהביא הראב\"ד פי\"א מטו\"צ ה\"ד]. מדכתיב וטהרו. כל דבר שבו [ר\"ל בגופו] מעכב טהרתו. אבל גלוח נזיר אינו מעכב היתרו [כיומא ס\"א ב']: ומה\"ט נערה המאורסה שאין לה לזו פתח בית אב. אפ\"ה נסקלת [ככתובות מ\"ד א'] ולא אמרינן גבה בעינן קרא כדכתיב. מדאין תלוי סקילה עם המקום שנסקלת. שהסקילה היא לה לעונש. ועל פתח בית אב הוא לעונש לאבי'. כלומר ראו גדולי' שגדלתם [ועי' תוס' שם]: ומה\"ט בעיר הנדחת שאמרה תורה ואספת כל שללה אל תוך רחובה. ואמרינן [בסנהדרין פ\"י מ\"ו] דבאין לה רחוב עושין לה רחוב והיינו דבעינן קרא כדכתיב. והרי הי' מסתבר דא\"צ כן. דהרי שרפת השלל אינו תלוי שיהא ברחוב דוקא. י\"ל התם מדעכ\"פ אפשר לעשות לה רחוב. אמרינן דגם לרחוב שיעשה לה אח\"כ התכוונה תורה. דהרי לא אמרה תורה להרחוב שהי' לה מקודם. ובזה נתישבו ת\"ל כל קושיות של רתוי\"ט בטוב טעם ודעת בעזרת חונן לאדם דעת ית': ",
+            "כך מוכח בברייתא [יומא ס\"א א']: מיהו לאחר שגמר ג' המתנות מתנת הראש לכו\"ע אינה מעכבת כמבואר בש\"ס שם: וא\"ת ק' להרמב\"ם [פ\"ד ממחוסכ\"פ ה\"ב] פסק כר\"ע לעיל דמתנות הראש מעכבות דקאמר אם לא נתן מתן הראש לא כיפר. והרי רבינו גופי' [פ\"ה ממחוכ\"פ ה\"ה] פסק דמתנות הראש אינן מעכבות: ואי\"ל דהא דקאמר דמחנת הראש אין מעכבות. היינו שיוכל למלאות אז החסר משמן אחר. ור\"ל שאין מעכב שיהי' מתנות הראש מאותו לוג שנתן ממנו על הבהונות. אבל עכ\"פ צריך ליתן שם משמן שיוסיף. ליתא דהרי נשפך קאמר. דמשמע דנשפך כולו. ואפ\"ה מסיים עלה דמתן הראש אינו מעכב. משמע ודאי דאינו מעכב כלל: נ\"ל דהא דקיי\"ל לא כיפר היינו בשישנו כאן. אבל בשנשפך כולו. אין מעכב תו ואפ\"ה נתכפר [ומתורץ בזה קושיית תוס' יומא דס\"א א']: ומה שתמה שם רכ\"מ על הרמב\"ם. דהרי ע\"כ הכא בעשירים מיירי וכדאמרן. וכיון שהרמב\"ם פסק כר\"י לעיל [מי\"ב] דהאשם קובע. והרי הכא קבעו האשה בעשירות. והאיך יצא אח\"כ בחטאת העוף דהרי אפילו נתעני ממש צריך להביא בעשירות והניח הקו' בצ\"ע: ולפענד\"נ דהרמב\"ם ס\"ל. כיון דאם אין תקנה להאי גברא אמרינן אפילו בדאורייתא כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [כברכות ד\"ט א'] ה\"נ הכא מדמת א' מהן אי נימא כר\"י לא יהי' תקנה להאי אמרינן כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בכה\"ג: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..accd1af27501638693d015a2d73b02213a48244b
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Negaim/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,177 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Negaim",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Negaim",
+    "text": [
+        [
+            "ונ\"ל דמדלא קאמר כקליפת ביצה. ש\"מ דאין ר\"ל כלובן של קליפה החיצונה של ביצה. אלא כלובן של הקרום הדק הדבוק בקליפת הביצה בפנים: ",
+            "ולהראב\"ד פ\"א מטו\"צ נ\"מ נמי לדינא בין ר\"מ לרבנן. דס\"ל לכ\"ע דרק ב' אבות מצטרפין. וכ\"כ כל אב עם תולדה דידי' מצטרפין. אבל התולדות. או כל אב ותולדת חבירתה אמ\"צ. ולפיכך שלג וסיד. או צמר וביצה. דבב' הנך אופנים. הו\"ל אב עם תולדה דידי' לכו\"ע מצטרפין. הא ביצה וסיד. וצמר וסיד. והרי לכו\"ע סיד הו\"ל תולדה. להכי לכ\"ע אמ\"צ. כי פליגי בשלג וצמר. דלת\"ק מצטרף. מדהו\"ל ב' אבות. ולר\"מ אמ\"צ מדהו\"ל אב ותולדת חבירתה. וכ\"כ שלג וביצה. פלוגתתן איפכא. דלת\"ק אמ\"צ. מדהו\"ל אב ותולדת חבירת'. ולר\"מ מצטרף מדהו\"ל ב' אבות. ותמהני להראב\"ד אם אין כל הד' מראות מצטרפות א\"כ מה מקשי הש\"ס [שבועות ד\"ו א'] מפני מה מנו חכמים ד' מראות ולא אמרו כל למעלה מקרום טמא ואצטריך לתרוצי בדוחק. והרי צריך להודיענו איזהו אב ואיזהו תולדתו: ",
+            "ונ\"ל דה\"ה דהוה מצי למנקט דמצטרף בתחלה להסגיר. כשהי' בו נגע כגריס מב' מראות מצטרף להחשב שיעור נגע בתחלה ויסגירו. אלא דזה כבר משתמע במאי דקאמר תנא מצטרפין זע\"ז. דמשמע פשוט דב' חצאי נגע שכל חצי ממראה אחרת מצטרפין להחשב כשיעור נגע ממראה א'. אבל קמ\"ל דאפילו צירוף באופן ב'. דהיינו אם בסוף שבוע א' התחלפה כל הנגע למראה אחרת. והר\"ז אינו צירוף ממש. רק להחשב היא היא ואפ\"ה מחשב צירוף. א\"נ להכי נקט צירוף להסגר בסוף שבוע א' כדי לאשמועינן הקולא והחומרא בהצירוף. ואילו הוה נקט רק הצירוף שבתחלה. לא שמעינן רק החומרא: ",
+            "אבל אי\"ל דקמ\"ל קרא דאע\"ג דכהה משלג לכקרום. אפ\"ה לא חשבינן לי' כנגע חדש. ליתא. דא\"כ הו\"ל לקרא לאשמעינן רבותא טפי מינה. דאפילו העיז הלובן מכקרום לשלג אפ\"ה פוטרו. והרי כדנקט השתא באמת אפשר למטעי ולמידק ממלת כהה. דהא אם העיז מכקרום לשלג נדונו לנגע חדש. והא דלא נקט תנא לפטור בשבוע א' כשנשתנה אז לבנינותו ונתמעטה מכגריס. הא לא צריכה למימר דפשיטא ולענין מה נימא בזה דאע\"ג שנשתנה מראיתו הרי הוא כבתחלה. הרי אפילו נימא דנגע חדש הוא נפטר מדנתמעט מכגריס: ",
+            "אמנם סדר משנתינו כך הוא. דבתחלה נקט תנא לפטור. דלא כדמפרש בסיפא תחילה להסגיר. היינו משום דבעי למנקט כאורחא דקרא דפתח הכתוב בטהרה תחלה [כנזיר ס\"ה ב'] להכי נקט תנא נמי לפטור קודם להחליט. ולבתר תרווייהו נקט להסגיר שהוא הממוצע בין שניהן. ואח\"כ מפרש תנא תחלה להסגיר. כי כך דרך התנא לפעמים לפרש בתרא תחלה [כנדרים ד\"ג א']. והא דלא מפרש מיד אחריו להחליט. דהרי הוא סמוך ללהסגיר. ה\"ט משום דלסגור שייך בין בתחלה ובין בסוף שבוע א'. להכי שפיר נאות למנקט סמוך לו אבתרי' לפטור דשייך בסוף שבוע ב'. ולבתר תרווייהו נקט להחליט דשייך בכל הנך ג' דלעיל. דהיינו בתחלה ובסוף שבוע א'. ובסוף שבוע ב'. ומדאיירי במוחלט. נקט נמי סמוך לו אותו מוחלט שהוחלט מדהפך כולו לבן. ומדאיירי בהפך כולו לבן להחליט נקט בסמוך לו ובסוף כולהו. הפך לבן לפטור. והא דלא נקט הך לפטור דהפך כולו לבן. גבי אינך לפטור דנקט לעיל מינה ברישא. היינו משום דרצה למנקט ההופך לבן מתוך הסגר ומתוך החלט. והרי לעיל אכתי לא הוה תני כל אופני ההחלט. אבל הכא לבתר. דאשמועינן כל אופני ההחלט. שפיר שייך למתני אח\"כ כשהפך לבן מתוך איזה מוחלט שזכרנו. דטהור. א\"נ להכי פלגינהו לאופני פטור מדרצה לפתוח בפטור ולסיים בפטור. כדי לפתוח בטהרה ולסיים בטהרה: ",
+            "כך היא דעת הר\"ש. ולפעד\"נ דאפשר דס\"ל לר\"ח. דרק ב' אבות. או אב ותולדה דידי' או ב' תולדות מצטרפין. אבל אב ותולדת חברתה אמ\"צ. וא\"כ שפיר הו\"ל ד' צרופין. בהרת ושאת. בהרת וסיד. שאת וקרום. וסיד וקרום: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דר' דוסא לא חשיב הנך ד' דירקרק ואדמדם דבגדים ובתים. דהיאך יכלול אותן התנא בחשבונו. והרי אכתי לא איירי בהן תנא. אלא אפיק הנך ד'. ותעייל תותייהו ד' מיני צרופין. דהיינו של עור הבשר. ושל שחין. ושל קרחת וגבחת. ושל נתק. משום דבכל א' מכל הח' מצטרפין. אבל אין מצטרפין ממין א' לחבירו. להכי חשיב צרופי כל מין כחדא. והא דחשיב שחין ומכוה כחדא ולא חשיב ח' לכל חד. ה\"ט משום דשחין ומכוה שוה לכל מילי שא\"צ הסגר רק שבוע א'. שאם לא מצאו אז שפשה מטהרו. וגם שוין בב' סי' טומאה שלהן. שער לבן ופסיון. אבל מחי' אין בהם. ולא חילק הכתוב בין שחין למכוה רק לאשמעינן דאינן מצטרפין [כחולין ד\"ח א']. ומה\"ט נמי לא חשיב לקרחת וגבחת בתרתי. משום דגם הם דינן שוה שצריכין הסגר ב' שבועות. כשאר נגעי עור הבשר. אבל אין בהם רק ב' סימני טומ'. דהיינו פסיון ומחי' ולא חלקן הכתוב רק לאשמעינן דאמ\"צ [שם]. והא דלא חשיב ירקרק ואדמדם בנתק. מדשוה בזה לבגדים ובתים כמו דשוה בד' מראות לנגעי אדם דחשיב להו נמי מהאי טעמא. י\"ל דה\"ט משום דלא שוה בהן אדם לבגדים ובתים. מדחלוקי' נגעי אדם מנגעי הנך במילי טובי. אולם לדברינו הנ\"ל דלא חשיב תנא כלל במניינו נגעי בגדים ובתים בל\"ז לק\"מ: ",
+            "והר\"ש פי' דהל\"ו דחשיב ר' דוסא. היינו דבנגעי עור הבשר יש י\"ב מראות. דהיינו ד' חלוקות. ורק ב' צרופות. דס\"ל דגם ב' אבות או ב' תולדות אינן מצטרפות. רק כל אב עם תולדה דידי' מצטרף. א\"כ הא שיתא. וכנגדן יש ו' פתוכים. הרי י\"ב. וכנגדן יש י\"ב בשחין. ועוד י\"ב במכוה. סך הכל ל\"ו מראות נגעים בעור הבשר שלא במקום שער. ועקביא חשיב נמי י\"ב בקרחת. ועוד י\"ב בגבחת הרי ס'. ועוד יש ירקרק ואדמדם בבגד צמר. וכנגדן יש ב' בבגד פשתן וב' בשתי וערב צמר וב' בשתי וערב פשתן. וכנגדן עוד ב' בכלי עור. וכנגדן ב' בבתים. דבכל הנך ו' פוסל ירקרק ואדמדם. הרי תו י\"ב. סך הכל ע\"ב: ",
+            "וא\"ת מ\"ש משאר הוראות איסור והיתר דשרי בשלמא בבכור דאמרינן נמי גבי' [ביצה כ\"ו א'] דאין רואין מומי בכור ביו\"ט. אילה\"ק מ\"ש מהוראת או\"ה אחר דשרי. די\"ל דבכור שאני. דכל עוד שהוא תם. הוא ממון גבוה. וכשמתירו ע\"י מום נמצא שעושהו בהוראתו ממון כהן. הלכך הו\"ל שפיר כדן דין בד\"מ דאין דנין ביו\"ט. אלא הכא בנגעים ק' שפיר. דוכי אין רשאי חכם להורות לאדם על דבר שהוא טמא או טהור אף שהוא בענין תקון גברא. ובזה נסתר נמי מה שתי' רט\"ז על קו' זו מבכור [בא\"ח תצ\"ח סק\"ט] שכתב דבכור שאני משאר הוראת או\"ה דבכור הי' לו חזקת איסור. ובמחכת\"ר הא ליתא דהרי מצורע נמי הי' לו תחלה חזקת טהרה דמה\"ט מקילינן בספיקתו [כלקמן פ\"ה מ\"ד] והא קמן דאפ\"ה לא מקילינן גבי'. ולפענד\"נ דכיון דכל עיקר טעם דאין דנין בשבת ויו\"ט. הוא משום גזירה שמא יכתוב [כביצה ל\"ז א']. הלכך כל מידי שצריך בקיאות ועיון רב כד\"מ שאחז\"ל [בפ\"א דאבות] הוו מתונים בדין דבשאר או\"ה כל ספיקא לחומרא. אבל בממונא קולא למר הוא חומרא למר [כסנהדרין ד\"ז ב']. וכ\"כ דיני קדושין וגירושין. צריכין בקיאות רב. דכל שאינו בקי בהן לא יהא לו עסק עמהן [כקדושין י\"ג א']. וכ\"כ דיני מומי בכור צריכין מומחה גדול [כסנהדרין דכ\"ב]. וכן דיני נגעים צריכין המחאה רבה [כשבועות ד\"ו א']. לפיכך כל הנך חיישינן גבייהו מה\"ט שמא בעומק עיונו ישכח בטרדתו דהשתא שבת ויו\"ט ויכתוב טעמו מדיתירא שישכח טעמו ולהכי אסורי' בשבת ויו\"ט. ומה\"ט גם בתחלה אסור לראות הנגע בשבת ויו\"ט [כרמב\"ם פ\"ט מטו\"צ] וגם בחוה\"מ אין רואין [כרמב\"ם פ\"ז מיו\"ט]: ",
+            "ומה שתירץ רבינו תוי\"ט בשם מהר\"ם דהכא אינן סי' טומאה ביום א' בהשחין כיון דב' השערות קדמו להשחין. תמהני א\"כ אימא סיפא במשנה ו' דקאמר בהיו הב\"ש בהשחין בשבת. וביום א' באה נגע במקומן טמא. ואמאי. והרי קדמו הב\"ש להבהרת. אע\"כ דאע\"ג שקדמו הב\"ש להבהרת במקום. אפ\"ה כיון דעכ\"פ בזמן קדים הבהרת להב\"ש שפיר מחשב בהרת קדם להב\"ש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ\"ד מ\"ו]. א\"כ ה\"נ מי לא מצי איירי שקדם השחין להש\"ל בזמן [ועי' עוד פ\"ה מ\"ג ודו\"ק]. אלא הכי הול\"ל כגון שהב\"ש באמת קדמו בזמן להשחין. וגם רכ\"מ שתי' דהרמב\"ם מיירי במורדין. ע\"כ כדברינו ס\"ל. דאל\"כ ק' במ\"ש הרמב\"ם [שם ה\"ה] בהיו הב\"ש תוך השחין. ואח\"כ נכנס הבהרת תוך השחין טמ'. וק' ואמאי והרי קדמו הב\"ש במקומן קודם הבהרת. אע\"כ כיון דעכ\"פ בזמן קדים להן הבהרת סגי: ",
+            "ואע\"ג שגם אם הי' כך. נתהווה לו היום קולא. דהרי אילו ראהו אתמול היה מחליטו. והשתא שלא ראהו עד היום. א\"צ רק להסגירו רק שבוע א' אפ\"ה לא נקט תנא בכה\"ג. מדניחא לי' מלתא פסיקא. עם טעם הקולא. להכי נקט שלא נשאר היום מזה ומזה כגריס והוא הוא טעם הקולא. שהרי עי\"ז מטהרו היום. אבל אי הוה נקיט. ויש בזה ובזה כגריס. לא הוה נקיט אמיתות טעם הקולא. דלא משום שנשאר משניהם היום כגריס. הוקל דינו היום טפי מאתמול. רק מדאינו היום יותר מכגריס. דהרי אפילו הי' תחלה כגריס ואתמול פשה עד כגריס וחצי והיום מצאו כגריס ורביע. עדיין הי' מחליטו. מדעכ\"פ נשאר רביע א' מהפשיון. ואע\"ג דעכ\"פ הי' יכול למנקט שלא נשאר מאום כגריס דהוה שפיר מלתא בטעמא אפ\"ה לא רצה תנא להאריך: ",
+            "אמר הקטע. הרואה יראה כמה קשה כתורמס כפילות משנה ו' זו. שלכאורה כמשנה שא\"צ כלל. דכבר שמעינן לה בהפוכי מטרתא ממשנה ה'. ואף שיש קצת פנים לומר דלהכי נקט כל הנהו גווני בסיפא לאשמעינן דדוקא בהנך גווני אי הוה בוודאי אז הו\"ל להחמיר. הא במסופק אם הוא כך הו\"ל ספק נגעים ומקילינן (כלקמן רפ\"ה). עכ\"פ לא נכחד לעצמנו כי לא נתישב דעתנו יפה בתירוץ עיף כזה. דמלבד שגם הא כבר שמעינן באר היטב מלקמן. בל\"ז כל עין מחודד יראה ולבבו יבין כמה דברים שנראין גם בל\"ז מיותרי' במשנה ה' ובמשנה ו'. ונזכיר רק אחד למשל. דקאמ' במשנה ה' וו' שהשחין הקיף או חילק או מיעט את המחי'. וק' ול\"ל שמיעט השחין את המחי' משיעורו הרי אפילו נשארה שיעור מחי' עכ\"פ כיון שהשחין סמוך לה. נמצא שאין המחי' מבוצרת מהבהרת הר\"ז להקל. ועוד יש כמה דקדוקים כאלו רבים בב' המשניות. אמנם ל\"מ הי' נ\"ל. דמשום דבנגעים יש מקראו' מרובים. ואפ\"ה אינן מפורשי' כראוי רק בהלכות מועטו' (כחגיגה די\"א א'). ובל\"ז העניינים שבהן הם עמומים וצריכים עיון רב כדי לבוא לעומק אמיתות הכוונה. וכדאמר ראב\"ע לר\"ע מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות [חגיגה י\"ד א']. ר\"ל שהן הלכות עמוקות חמורות. ועי\"ז כל עין חלש אשר לא נסה להציץ בהן. עיניו יראו זרות במו. עד שאמרו עליהן חז\"ל (פסחים ד\"נ א') שפירושן יקר בעוה\"ז. לכן כדי להרגיל את חולשת חושינו בדינים הללו. הטריח התנא א\"ע עמנו. וקופץ מאופן לאופן ומענין לענין בכל א' מג' סימני טומ' בב' וג' פרקים הראשונים שבמס' זו. להיות כמו מבוא לכל המס'. שבפרקים הללו כלולים כמה עניינים מדיר המס'. ולכן הזכיר בפרקי' הללו הדינין והפוכן. כאשר יסבו בלכתן הילך והילך. ומדלג מענין לענין. דהיינו מב\"ש למחי'. וממחי' לפשיון. ולוקח בכל א' מהן אופנים שוני' כברקים ירוצצו. רצוא ושוב כמראה הבזק. והוא מסיבות מתהפך כאופן בתוך אופן יסבו הנה והנה. כדי להרגילנו יפה בכל ג' סימני הטומ'. ואופניהם המשונים. ואתה כאשר תהי' בקי באלה. אז תלך לבטח דרכיך ואז תשכיל לאוקמ' אגירסא בס\"ד: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. א\"כ לת\"ק א\"א שום נגע בגרמני. ול\"מ א\"א לומר כן. דהרי גרמני אינו לבן ממש יותר משלג ואיך נימא דנגע כמראה שלג יתראה בו טפי נמוך מכל הד' מראות לובן. רק עזה דקאמר תנא היינו מראה לובן שהכהה שתחתיו טהור. דהיינו שעזה כקרום ביצה. ולפי\"ז גם לת\"ק שייך בגרמני נגע: ",
+            "ול\"מ נ\"ל דמשום דר' ישמעאל תמיד הי' משתבח בישראל שהן נאי' [כנדרים ס\"ו א' וב\"מ פ\"ד א'] וכדכתיב בשפירי ירושלים ספיר גזרתם. אולם כאן הוצרך לומר שרובם אינן לבנים ביותר ולפיכך כדי שלא יחשבו שמחמת שאינו אוהבן נראי' בעיניו כאינן לבנים. להכי הקדים לומר הנני באהבתי להם כפרתן: ",
+            "ונ\"ל דלהכי לא קאמר בקיצור מביא צבע לובן בינוני. היינו משום דבעי לאשמעינן דלאו במראה בינוני ממש משערינן. דהיינו בסיד ובצמר לבן שהם בינונים בין שלו לקרום. דהרי אפילו גרמניא ולבקן [בכורות פ\"ז מ\"ו] אינן לבני' במין מראה לובן כזה. אלא ה\"ק דמדיש להמציירים צבע מיוחד לצייר גרמני. וצבע מיוחד לצייר כושי. וצבע מיוחד לצייר בינוני שבין שתיהן. ומאותו צבע לובן בינוני מביא דבו משערינן: ",
+            "כך כתב רתיו\"ט וכך מוכרח נמי מלשון המשנה. ונ\"ל דהקרא דלכל מראה עיני הכהן דמייתי תנא. היינו כדי למילף תרווייהו דיני' דסומא ודכהה מהך קרא. דמדכתיב עיני משמע שיש עכ\"פ בכל א' מעיניו קצת ראיי'. דאל\"כ לא נקרא עין. ומדכתיב נמי לכל מראה לשון יחיד משמע שיהא לכה\"פ בא' מעיניו כל מראיתו. ולפ\"ז הי' נראה לכאורה דכהן זקן שעיניו חלשי' ואינו יכול לראות יפה רק ע\"י עששית שקורין בריללע. ורק על ידה יראה יפה. רשאי לראות הנגע. דהרי אמרו [ברכות כ\"ה א'] דערוה בעששית אסור לקרות ק\"ש כנגדה דכתיב ולא יראה בך ערוה והא מתחזי. אלמא דראיי' ע\"י עששית שמה ראיי'. ואי\"ל דלמ' רק לחומרא שמה ראיי'. ליתא. דהרי בתשו' לקט [ח\"א סי' צ\"ט] יליף מהתם גם לקרות בס\"ת האות שנראה דרך השעוה שנטף עליו כשאינו יכול להסיר השעוה מחמת איסור שבת. וכן מעשים בכל יום שמברכין על התורה וקורין בה דרך הברילל [ועמ\"ש בס\"ד בכלכלת שבת סי' ל\"ג] וכן מברכין על הנר במ\"ש כשמכוסה בזכוכית [כמג\"א רצ\"ח סק\"כ] וכן מברכין על הלבנה דרך זכוכית בהיר [כרמג\"א סי' תכ\"ו סק\"א]. ומש\"ש בסוף הסי' שהרש\"ל פתח החלון לקדש הלבנה. היינו רק לזהירות בעלמא היכא דאפשר. וכן כל ברכה שעל ראיי' לית מאן דחש שלא לברך כשרואה דרך בריל [ודלא כתשובת דבר שמואל סימן רמ\"ב]. מיהו נ\"ל דאפ\"ה י\"ל דראיית נגע שאני. דכשיראה דרך זכוכית חיישינן לטעות. וכדאשכחן כה\"ג בעדות ראיית הלבנה. שכשראה אותה דרך עששית אינו מעיד [כר\"ה כ\"ד א']. וכן אמרינן בתוספתא דמכילתן שכשיש חלון בבית המנוגע פותחו ורואה. וק' הרי כל חלון פתוח הוא כבר אע\"כ דמיירי בסתום בזכוכית. ואף שי\"ל דתוספתא בסתום בדלת עץ מיירי ולא נקט לה. אלא לאשמעינן דלא נהווי כבית אפל שאין עושין לו חלונות לכתחילה לראות את נגעו [כמשנה ג']. אפ\"ה מסתבר דלא גרע ראיית נגע מראיית לבנה. דבשניהן ראיי' ברורה בעינן: ",
+            "ורתוי\"ט רצה להוכיח דמדקאמר ר\"י אף. ש\"מ דר\"י מקיל בשמאלית טפי מת\"ק. דלת\"ק רואה בשמאלית כשיעור הימנית. והיינו חומרא מדמגביהתה טפי ממה שמגבהת השמאלית כשטווה פשתן. ובמחכ\"ר אין דבריו מוכרחים. די\"ל דלעולם לת\"ק אין תחת שחי השמאלית דין נגע כלל דכל שמכוסה שם במורגל הו\"ל ביהס\"ת. אבל מלת אף דנקט ר\"י. אשיעור קבוע דנקט ת\"ק קאי. וה\"ק גם בשמאל יש שיעור קבוע. כמו בימין לת\"ק. וזה פשוט: ",
+            "וא\"ת בשלמא נגעים רחמנא אפקי' דכתיב והובא אל הכהן משמע אחר. ונדר נמי הלא כתיב לא יחל. רק אחרים מוחלין לו. ולפיכך הנך תרתי לאו משום חשדא אתסרו להאדם עצמו רק משום גזיה\"כ. אלא ראיית מום בכור מ\"ט אתסר בשל עצמו. ומ\"ש משאר הוראת או\"ה. דליכא מאן דחש מלהורות לעצמו בביתו דיני או\"ה. ולא חיישינן לחשדא. וכדאמרינן [עירובין ס\"ג א'] צ\"מ חזי לנפשי'. ובשלמא מהטלת מום בבכור שפיר חשיד כהן עלה [כבכורות ל\"ה א']. דהרי גם הגרמת מום אסור בו [כבכורות ל\"ד א']. ולהכי חיישינן שמא הגרים הטלת המום. דמדלא כתיב להדיא. וגם לא קעביד מעשה האיסור. וגם אין בו מלקות. ותו דאף דגם הגרמה אסור מדאו'. עכ\"פ אינו עושה האיסור רק פעם א' בבת אחת. דהרי אחר שהוגרם לו המום. מותר לשחטו ולאכלו מדאו'. ורק משום קנסא אסור [כבכורות ל\"ה א']. אבל היאך נחשידנו שיתיר לשחוט הבכור בלי מום. שהוא איסור כרת לשחוט קדשים בחוץ. וגם באכילתו עבר על כל כזית וכזית. ואת\"ל היא הנותנת מדיש בהא איסור כרת החמירו בו טובא טפי מבשאר הוראת או\"ה. ליתא. דהרי גם נדה יש בה איסור כרת. ואפ\"ה נאמן בעל לראות ולהורות בכתמי אשתו [כתוס' נדה ד\"כ ב']. ונ\"ל דאפ\"ה כיון דטרחתו מרובה וקשה עליו לטפל בו כל ימי חייו. חיישינן שיורה בדדמי. במלתא דתליא בסברא. ומקלו יגיד לו. מיקל לו יגיד לו. ודמי להא דאמרינן [כתובות ק\"ה ב'] לא לידן אינש למאן דרחים לי' ולא למאן דסני לי'. דמאן דרחים לי' לא מצי חזיא לי' חובא. ולמאן דסני לי' לא מצי חזי לי' זכותא. ומה\"ט נמי לא האמינו לר' זכרי' בן הקצב שלא נעלמה אשתו מעיני' בשעה שנכבשה ירושלים [ככתובות פ\"ב מ\"ט]. לא משום דחששו שישקר. אלא דחששו דמשום דקשה לאדם לפרוש מאשת נעורים. חיישינן דאמר בדדמי וטועה [ועי' בתשוב' ח\"י סי' קכ\"א. ועתוס' ספ\"ד דבכורות]. וא\"ת עכ\"פ למה לן למקנס מטיל מום בבכור שלא ישחוט באותו מום. הרי בל\"ז מדינא אסור מדקיי\"ל כרבא [תמורה ד\"ד א'] דכל מידי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. י\"ל מום בבכור שאני דמדמהני על כרחך שיפסל במום זה לגבי המזבח. אהני נמי להתירו להדיוט. ועיין תוס' שם [ד\"ה רבא] שתרצו דמום בכור שאני. מדלא גרע מנפל בו מאיליו: "
+        ],
+        [
+            "אבל אי\"ל דהכל לאתויי כהן בע\"מ. דכשר לראות הנגע. והרי רק חלל נתמעט בת\"כ [כרמב\"ם פ\"ט מטו\"צ ה\"ח]. ליתא. דא\"כ לא הי' שייך לומר אח\"כ שהטומ' והטהרה ביד כהן. והרי רישא נמי בכהן מיירי. והר\"ש והר\"ב נושא כליו כתבו. דהכל דהכא לאתויי כהן ע\"ה. והוכרחו רבותינו לומר כן משום דבאמת הכי קאמר [כערכין ד\"ג א']. אמנם במחכ\"ר א\"א לכוון זה בלישנא דמשנתינו. דאי במלת הכל נתרבה ע\"ה. א\"כ ל\"ש לומר אלא שהטומ' וכו' דהרי רישא גם כן בכהן מיירי. וטפי הול\"ל אלא שיוליך עמו חכם ישראל. ובל\"ז ק' סוגיא דהתם. דז\"ל הש\"ס שם. הכל רואין את הנגעים הכל כשרים לראות את הנגעים. לאתויי מה. ומתרץ לאתויי כהן ע\"ה עכלה\"ג. וק' הרי עינינו ראו ולא זר דמה דמייתי הש\"ס התם אינו לשון המשנה. והיאך הר\"ש והר\"ב בחדא מחתא מחתינהו. ואת\"ל דס\"ל לרבותינו כתוס' התם שכתבו בזה\"ל דהאי הכל הכל לאו גבי הדדי תניא עכ\"ל. וס\"ל לרבותינו דהכל קמא ברייתא היא בשום מקום. והכל כשירין היינו משנתינו. ואהכל כשירין קאמר התם הש\"ס לאתויי כהן ע\"ה. אמנם ק' א\"כ למה באמת מייתי הש\"ס הנך תרתי תנויי דלאו גבי הדדי תניא. ותו היאך שביק הכל קמא לומר מה מרבה בי' ומפרש רק הכל בתרא. ותו למה לא קאמר הש\"ס התם דהכל לאתויי ישראל. או כהן בע\"מ. אלא האמת יורה דרכו. דכך הוא באמת דהכל רואין דמייתי הש\"ס ברייתא היא. ועלה קבעי הש\"ס הכל לאתויי מה. וכדי שלא ישיב דהכל לאתויי ישראל להכי מייתי סמיך לה הכל כשירין. דהיינו הכל דמשנתינו. דמוכח מכח המשנה בעצמה דהכל לאתויי ישראל. מדמסיים אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. ש\"מ דרישא בישראל מיירי. ולהכי מקשו שפיר דכיון שכן. הכל רואין דברייתא לאתויי מה. ואהא משני לאתויי ע\"ה. מדסד\"א דאע\"ג דממשנה מוכח דרשאי ישראל לראות משפט הנגע. עכ\"פ הכהן הרואה הנגע בהבטה בעלמא וחורץ משפטה. צריך שיהי' עכ\"פ בקי בדין. אע\"ג שלא בחן דין נגע זו. לולא שבחנה והודיע לו ישראל העומד בצדו. אפ\"ה מדידע לבחנה הו\"ל כראוי לבילה. קמ\"ל בהכל דברייתא דאפילו הכהן הוא ע\"ה. שאינו אלא רואה לחוד' אפ\"ה שפיר דמי. וא\"ת עכ\"פ למה לא משני הש\"ס דהכל רואין דברייתא לאתויי כהן בע\"מ דלא שמעינן לה ממתניתין וכדאמרן. י\"ל הא מלתא דפשיטא לגמרי היא. דכיון דגם כהן בע\"מ כל דיני כהונה עליו לענין טומ' מת ונשיאת נשים פסולות. וגם לקולא לאכול תרומה וקדשים ורק מהקרבה מיעטו קרא. פשיטא דגם לגבי נגעים כשר דכהן גמור הוא. ורק גבי פרה אדומה דרשינן הכהן בכיהונו. דלבעי בגדי כהונה [כיומא מ\"ג א'] וכ\"ש דפסל גבה בע\"מ. והיינו משום דחטאת קרייה רחמנא לאשמעינן דדינה כקרבן [כחולין י\"א ב']: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. ותמהני למה לא פירשו רבותינו מדאין עושין מצות חבילות חבילות. וכמו דאין משקין ב' סוטות כא' מה\"ט [כסוטה ד\"ח א']. והרי ה\"נ ראיית הכהן הנגע מצוה היא. ובין בהשקאת סוטה ובין בראיית הנגע. פשיט בעיני דהי' הכהן צריך לברך מקודם אקבו\"צ. ונ\"ל דרבותינו דייקי מתוספתא [פ\"א] שהזכירה כל הדברים שאין עושין כאחד. וביניהן נקט אין מטהרין ב' מצורעין כא'. ועל כולן קאמרינן בפ\"ק דסוטה [שם] דאין עושין מצות חבילות. ומדנקט רק טהרת המצורע. ולא נקט אין רואין ב' נגעים כא'. ש\"מ לאו משום דשיירי' כדשייר טובא התם. דא\"כ טפי הו\"ל לשייר טהרת המצורע שמאוחר לראיית הנגע. אלא משום דדוקא כל מצוה שיש בה מעשה וטרחא. להכי כשעשה ב' כא' מחזי כאילו הן עליו למשא. וכמ\"ש רש\"י התם. משא\"כ ראיי' אינו מעשה וטרחה. דניחוש שכשיראה שניהן כא'. היינו משום דהמצוות הן לו למשא. ואילה\"ק לרש\"י דלהכי אין עושין מצות חבילות מדמחזי עליו כמשא. א\"כ באומר ב' קדושות על כוס א' אסור מדאין עושין מצות חבילות [כפסחים דק\"ב ב'] ומה משא איכא בהא. י\"ל מדטריחא לי' להביא כוס אחר לקדושה האחרת. ועכ\"פ לרמג\"א [קמ\"ו סקי\"א] דר\"ל להרמב\"ם אין משקין ב' סוטות כאחד ע\"י ב' כהני'. ור\"ל דמדלא השקה אותן כהן א' משמע דמחזי כמשא עלי'. ק\"ל נהי דלא תקשי וכי אין רשאין ב' בנ\"א להניח תפילין יחד. דהתם חובת הגוף הוא להניח כ\"א תפיליו. עכ\"פ הפסח שנשחט בג' כתות רבבות אלפי ישראל והרי רשאים כל א' לשחוט כל הפסחים כולן [קדושין מ\"ב א']. ואפ\"ה לא מחזי כמשא כשישחטו כל א' פסחו. וכולן בשעה א' ובמקום א'. ואת\"ל התם עכ\"פ לא רמיא חיובא על כל א' לשחוט פסח חבירו. ק' וכי רמי חיובא אכהן א' להשקות כל הסוטות ולטהר כל המצורע. וצ\"ע: ",
+            "אבל אי\"ל דהנ\"מ כשנרפא אח\"כ שניהן. דאילו טימא הכהן להנגע הב' הי' צריך גם לה קרבנות לבד. ליתא דאפילו אם הי' הכהן מטמא הנגע הב'. עכ\"פ כל הנגעים שנולדו קודם הבאת אשמו לנגע א'. די להן בקרבן של נגע א' [כרמב\"ם פ\"ה ממחוס\"כ ה\"ט] ועי' פ\"ד סי' ל\"ג מש\"ש בס\"ד: ",
+            "ורבותינו הרא\"ש והר\"ש והר\"ב פירשו דדוקא אם בתחלה ראה שניהן אז בסוף שבוע המסגיר מסגיר וכו'. ופשוט דאזלו לשיטתייהו. דס\"ל דכל שלא נולדו שניהן בתחלה. אינו רואה הב' עד שיפטור מהראשון לגמרי. אולם בתוספתא [פ\"א] אמרינן להיפך וז\"ל שם. ואם משהסגיר נולד לו נגע אחר אינו נזקק לו עד סוף שבוע עכ\"ל. הרי דבסוף שבוע נזקק לו אף שלא נולד הב' בתתלה ביחד עם הא'. ויש לדחוק דלרבותינו ה\"פ דתוספתא. דבסוף שבוע אפשר שיזדקק להב'. כשיפטור אז מהא'. ואפ\"ה לא ידענא מה הכריח לרבותינו לפרש כן התוספתא. וגם לישנא דמתני' דחוק לדבריהם. דנימא דהאי בתחלה דקאמר תנא היינו תנאי ור\"ל אם בתחלה הסגיר שניהן. אז בסוף שבוע המסגיר וכו'. ודו\"ק: ",
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב הכא. דה\"ה דפוטר ומסגיר פוטר ומחליט. במחכ\"ר אלו דברים מיותרים לגמרי. דהרי לדידהו איירי סיפא שכבר ראה נגע הב' בתחלה. וא\"כ מה אריא בכה\"ג הרי אפילו כשלא ראה הנגע הב' בתחלה. רק נולדה אח\"כ אפ\"ה כשפטר הא' וודאי מותר להסגיר או להחליט הנגע הב' מדנפטר כבר מקמא לגמרי. ורב\"א חרז לבבא זו דה\"ק. והמחליט [בשביל קמא] מחליט מסגיר ופוטר. ר\"ל בין בזה או בזה פוסק אז על השני. ומה דנקט תנא תו. מחליט ופוטר. קאי על המסגיר מסגיר שהזכיר תנא תחלה. ור\"ל שהמסגיר הראשון מסגיר ומחליט ופוטר הב'. ואף שלפי דברי רבינו אנן סכינא חריפא פסק לדיני המסגיר והפסיק בין דיניו עם דיני מחליט. אפ\"ה הרווחנו בדבריו שאין חסר שום אופן במשנתינו: ",
+            "כך כתב הרמב\"ן בחומש. ולזה נוטין גם דברי הרמב\"ם [פ\"ה ורפ\"ח מטו\"צ]. ול\"מ אין כאן לתמוה ע\"ז. דבנשר כגריס טמא. ובנשר כל פאתי פניו או כל פאת אחורי קדקדו טהור. דהרי אשכחנא בת בוקתי' דכוותה בכולו הפך לבן טהור. אולם כל דברינו בזה היינו כדקיי\"ל כת\"כ. דבנתק אפילו אין הפסד בעור טמא [כרמב\"ם רפ\"ח מטו\"צ]. אבל אי נימא כהתוספתא. דבנתק צריך שיהי' שנוי והשחתה בהעור. א\"כ יש חילוק רב בין נתק שהושחת העור והוא טמ'. לקרחת וגבחת שאין שם השחתה בעור שהוא טהור. ורק אם במקום הקרחת וגבחת נתהווה בהרת. שמשונה בדיניו מדין נתק בכמה דברי'. צריך לומר או כרבינו רמב\"ן או כדברי הנ\"ל. כדי לחלק ביניהן: ",
+            "כך משמע מהרמב\"ם [טו\"צ פי\"ב ה\"ח]. ול\"מ היה נ\"ל דחזרה בפשיון לאו דוקא. אלא כל שחזר מראה פסולה כגריס אחר שנפטר. פשיון קרי לי' ושורף הבגד: "
+        ],
+        [
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב כמבצר שבאמצע עיר. וכן כתבו לקמן במשנה ה'. ט\"ס הוא וצ\"ל שבאמצעה העיר. אולם מה שפי' רבותינו הנ\"ל וגם הרא\"ש דשלא מבוצרת היינו בשחוט רחב ב' שערות יוצא ממנה נ\"ל דרק לרבותא דב' שערות נקטי הכי. דאפילו כשגדלי' הב\"ש בהחוט ההוא ג\"כ מטמאי. וכ\"ש בשגדלי' הב\"ש בגוף הנגע על שפתה. אבל אפילו כשהיא בגוף הנגע ואינה רחוקה מהשפה רוחב ב\"ש. אינה מטמאה: ",
+            "ונ\"ל דלהכי קאמר הכא מלת מלמטה. ולא נקט כלישנא דרישא. דהיינו היתה אחת בעיקרה ונחלקה בראשה. דה\"ט משום דבעיקרו דרישא ר\"ל סמוך לעיקרו כדי לקרוץ בזוג. וכדמפרש ברישא. וא\"כ אי הוה נקט גם הכא היתה אחת בעיקרה. סד\"א דגם הכא ר\"ל כדי לקרוץ בזוג. ור\"ל דדוקא כשנראה מגודל השער כדי לקרוץ בזוג כולו אחת. אז אפילו למעלה מזה נחלקה לשנים דיינינן לה כשער א'. אבל בשנראה כאחת רק בפחות מכדי לקרוץ בזוג נדונת כב' שערות. להכי נקט הכא לשון למטה. לאשמעינן דאפילו נראית כאחת רק למטה משיעור זו הנ\"ל. אפ\"ה נחשבה כאחת ואינה סימן טומאה. ואפשר עוד דלמטה דקאמר תנא היינו למטה תוך הבשר. וכל מה שמהשער מבחוץ על הבשר מפוצל ונראה כשתים. אפ\"ה כיון שבאמת בשרשה אינה רק אחת. נדונת רק כשער א'. ואת\"ל היאך נדרוש במכוסה ממנו לידע אם בתוך הבשר היא א' או שתים. ואי\"ל כגון שהוחלט עבור פשיון או מחי'. ותלש השער בשער זו ומצאוה שהיתה ב' בתוך הבשר. ואח\"כ עבר הפשיון והמחי'. הר\"ז טמא משום ב' השערות שתלשן בשכבר הי' מוחלט. ליתא. דהא דאמרינן לאחר החלטו טמא היינו לאחר שהוחלט באותו סי' טומ' שתלשו [עי' פ\"ז מ\"ד]. אלא י\"ל דנוכל לידע שפיר אם השער מחולק תוך הבשר. אם ב' פצולי שער אלו יוצאים מגומא א'. אז וודאי שער א' שנתפצלה רק בחוץ ונראת כב'. דברית כרותה לב\"ש שאינן יוצאות מגומא אחת [כב\"ב דט\"ו א']: ",
+            "ולרב\"א מתניתין ב' בבי קתני לה. ברישא אשמעינן דאין שער שחור מציל משער לבן. כמו שמציל משער צהוב. והא דקאמר תו אין חוששין מילתא אחריתא ניהו. שאין השער ממעט שיעור הנגע. וי\"ג או שער שחור. ולפי\"ז מה דקאמר תנא שער לבן. היינו שיש בהנגע יותר מב\"ש לבנות. וסד\"א שהנוספי' ימעטו השיעור שלא יחליטוהו. קמ\"ל. ומה דקאמר תו או שער שחור. תו קמ\"ל דסד\"א דעכ\"פ ימעטו השיעור שלא יסגירוהו. ול\"מ אמינא דזה קצת דוחק. דא\"כ הל\"ל סתמא שמא מיעט השער הבהרת. ועוד צריך לדחוק לפי\"ז דנימא דטמא דתני לצדדין קתני לה דבשער לבן יחליט. ובשחור יסגיר: ",
+            "אמנם מ\"ש הר\"ש ואחריו הר\"ב נושא כליו. דגם כשנדונין כנגע א' יש נ\"מ לקולא. דכשנולד בא' מהן פסיון או ש\"ל. דאם נחשבים נגע א' מחליט על שתיהן. וכשנחשבין כב' נגעים מסגיר מזו ומחליט בזו. והנ\"מ. דלכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות עכל\"ר. ובמחכ\"ר אין הלשון מדוקדק דמה שכתבו מחליט על שניהן וכו' משמע דשניהן מוחלטין. והא ליתא. דאדרבה נחשבין כנגע א'. ותו מה זה שסיימו מסגיר בזו ומחליט בזו. ולכי מטהר בעי לאתויי ב' קרבנות. וגם הא ליתא. דמוסגר א\"צ קרבן. והא דלא קאמרי כגון שיש מחי' בזו ומחי' בזו. דאם נחשבים כנגע א' הו\"ל כב' מחיות בנגע א'. וכשנטהר משניהן מייתי רק קרבן א'. ואי מחשבו כב' נגעים חייב בב' קרבנות. מזה מוכח דס\"ל לרבותינו. דמחי' צריך שתהי' באמצע הנגע ממש. דהיינו שיקיפה הנגע ברוחב שוה לכל הצדדים סביב [ודלא כמו שכתבנו בס\"ד במראה כהן סי' יג וע\"ש]. וא\"כ הרי כששני המחיות בנגע א'. על כרחך שההיקף של הנגע אינו רחב סביב לכל צד לכל א' מהמחיות במרחק שוה. אולם כבר כתבנו [שם] דהרמב\"ם מוכח שא\"צ שיהיה הנגע מקיף להמחיה לכל צד במרחק. וגם בזה מחולקים על הרמב\"ם. דאינהו ס\"ל דכשהן ב' נגעים חייב קרבן על כל א' וא'. וכן כ' ג\"כ לקמן משנה י'. ואולם הרמב\"ם [פ\"ה ממחוכ\"פ ה\"ח] כתב דכל הנגעים הנולדים קודם שהביא אשמו של נגע הראשונה מתכפרין בקרבנות שעל נגע הראשון. וערכ\"מ שם ודו\"ק. אבל לכאורה הי' נראה דאעפ\"כ יש נ\"מ לקולא כגון שהי' ב' נגעים ובכל א' כגריס. וכשהסגירם נולד ונתהווה חוט בהרת שחיבר שניהן. דאם החוט רחב כב' שערות שניהן נחשבין כנגע א' א\"כ החוט שפשה הו\"ל כפושה לתוכה. דהרי החוט ההוא באמצע ב' חלקי הנגע. וטהור [כלקמן פ\"י מ\"ח]. אמנם באמת א\"א לומר כן. דלא מקרי פושה לתוכה. רק כשהאום מקיף להפשיון סביב. משא\"כ הך חוט שפשה. אין האום מקיפו רק מב' הצדדים. ובב' הצדדים האחרים יש עור ובשר מכאן ומכאן: ",
+            "כך כתבו הר\"ש והר\"ב. וכן משמע לישנא דמתניתין. ונ\"ל דאידך ב' בבי דלא קתני. דהיינו ברישא שיש בהרת כגריס ובה מחי' כעדשה. והשער תוך הבהרתו. בכה\"ג מודה ר\"ש דטמא. וכ\"כ בסיפא. בהרת ומחיתה כגריס וש\"ל בתוך המחי' בכה\"ג מודו גם חכמים דטהור: ",
+            "ותמה רתוי\"ט. למה ברישא בהלכה המחי' נקט טמאה לשון נקיבה. ובסיפא בהלך ש\"ל נקט טמא לשון זכר. והניח בצ\"ע. ולכאורה הי' נראה דהיכא דהוחלט בש\"ל לא שייך למנקט טמא לשון זכר. דאז הוי משמע דקאי אמנוגע. והרי הש\"ל יש בו עדיין צד טהרה. כשיהפוך כולו לבן. ואז אפילו ישארו הב' שערות. יהי' טהור [וכמ\"ג]. להכי נקט טמאה. דהיינו זאת הנגע בתמונתה השתא טמאה. אבל במוחלט במחי'. דמעכב ההופך כולה לבן. דכל עוד שהמחי' במקומה לא אפשר בה צד טהרה שפיר שייך למתני גבה לשון טמא. אבל באמת הא ליתא. דהרי בסיפא ביש במקום הש\"ל כגריס. דג\"כ טמא משום הש\"ל. ואפ\"ה נקט לשון זכר טמא. ואת\"ל שאני התם דמדאיכא בהמנוגע חזקת טומ' מהמחי' שהי' בו תחילה. להכי שייך שפיר לשון טמא. עכ\"פ הרי במשנה ד' בהי' בו ש\"ל ושער שחור שאין בו חזקת טומא' עדיין. ואפ\"ה נקט תנא לשון טמא. אלא נ\"ל דבהלכה המחי' טמאה קרינן במפיק. ור\"ל הליכת המחי' טימאה להנגע משום השער לבן שנתהווה בה דמקודם לא הי' טמא משום השער לבן. מדלא הי' בתוך הנגע בעצמה. והשתא הן בתוכה. משא\"כ בסיפא בהלך לו הש\"ל שפיר קאמר טמא מפני המחי' דהרי גם מקודם טמא הי' משום המחי'. ולפי\"ז בסיפא בהי' ש\"ל בבהרת כגריס. נמי שפיר נקט טמא. משום דבכה\"ג גם קודם שהלכה המחי' הי' טמא משום הש\"ל. וכ\"כ במשנה ד' בנולדו בהבהרת ש\"ל ואח\"כ גם שער שחור. ג\"כ שפיר נקט טמ'. דר\"ל גם אחר שנולד השער שחור עוד טומאתו בו כמקודם משום הש\"ל. והאמת עד לעצמו: ",
+            "ולכאור' היה נראה דגם כשלא הי' בהמחי' כשיעור לטמא הנגע או כשלא היתה המחי' מבוצרת ונולד במחי' זו ש\"ל. ואח\"כ התפשטה הנגע במקום המחי' אף דמחי' זו מדאינה מטמא וודאי אינה כהנגע להצטרף לשיעור גריס. וא\"כ הש\"ל שבה קדם להבהרת כשיעור. עכ\"פ לא גרע הך מחי' משחין ובוהק ודכוותייהו. שכשהן באמצע הנגע. ובאמצע א' מהן יש ש\"ל. ואח\"כ התפשטה הנגע למקום השחין והבוהק. ועי\"ז באו הש\"ל לתוך הנגע. שהוא טמא [כפ\"א מ\"י]. אלא י\"ל דדוקא שחין ומכוה דמין נגע הן. להכי אף דאין מצטרפין לנגע שבעור ובשר. עכ\"פ מדהן מין נגע. שפיר קרינן בי' ושער בנגע הפך לבן. לענין שאם קדמו בזמן להש\"ל סגי. ואפילו בוהק שטהור הוא לגמרי. עכ\"פ שם נגע יש עליו. אלא שטיהרו הכתוב. ומה\"ט לא לבד כשהן באמצע הנגע מחשבו לענין הב' שערות שבהן כעיקר הנגע. אלא אפילו הן בצד הבהרת. ובאמצע נתהוו הב' שערות ואח\"כ עברו השחין והמכוה והבוהק. ונמצאו הב' שערות תוך הנגע. אזלינן בתר הזמן שקדם הבהרת לש\"ל וטמא [כפ\"א מ\"ו]. אבל מחי' פחות מכעדשה. שהוא בשר בריא. ואין שם רושם נגע בהמחי'. להכי כמו שאם היו ב' שערות בבשר בריא בצד הבהרת. ואח\"כ התפשטה הבהרת לשם. לא נטמא משום הב\"ש. אף שקדמה להן הבהרת בזמן. מדעכ\"פ לא קדמה להן במקומן. כ\"כ כשהבשר בריא פחות מכעדשה. הוא באמצע הבהרת. וב\"ש בהמחי'. ואח\"כ התפשטה הבהרת למקומן. אף דקדים להן הבהרת בזמן. אפ\"ה כיון דלא קדם להם במקום אינן סי' טומ'. והנה אחר כתבי זה מצאתי בתוספתא [פ\"ב] דפלוגתא דר\"מ ורבנן היא. דלרבנן מחי' פחות מכעדשה לא מחשב כנגע ואמ\"צ לשיעור גריס. משא\"כ לר\"מ: ",
+            "אבל אי\"ל דאפילו בתרתי לטיבותא. שהבהרת היא ומחיית' רק כגריס. והב\"ש עומדי' בהמחי'. נמי רבנן מטמאי כשהלכה המחי'. רק נקט שהב\"ש בהבהרת. מדבעי לאשמעינן רבותא גם בהך בבא גם אליבא דר\"ש. דלא תימא דטעמא דר\"ש ברישא. משום דמחי' אינה כנגע. ולהכי הו\"ל הב\"ש שבה כקדמו לבהרת. וא\"כ דוקא בשהב\"ש במחי' מטהר ר\"ש. קמ\"ל בבבא זו דאפילו הש\"ל תוך הבהרת עצמה. עכ\"פ כיון שאין בה עצמה כגריס. אין הש\"ל שבה סי' טומ'. ליתא דהיכא נימא דנקט תנא בב' בבי אליבא דר\"ש רבותא. ולא ננקט רבותא טפי אליבייהו דרבנן דקיי\"ל כוותייהו: ",
+            "והרואה יראה ששמתי פני כחלמיש לפרש שלא כדעת רבותינו. שהם אמרו דגם קודם שהלכה המחי' הי' הנגע טמא משום הש\"ל. דלפי דעתם הנשגבה חשיבה המחי' לכל מילי כנגע עצמה. ולפיכך בין שהש\"ל הוא בהמחי' כברישא. ובין שהש\"ל הוא בהנגע שהיא כגריס רק עם המחי' כבסיפא טמא. אמנם אנא בעניותא דחיקא לי מלתא טוב' דנימא דמ\"ש הת\"כ שהביא הר\"ש. ושערה הפך לבן. ולא שער מחיתה. ושערה ולא שער מקצתה. עכ\"ל. קשה בעיני דנימא דסתמא דת\"כ יהי' רק אליבא דר\"ש ודלא כהלכתא. וכמ\"ש הר\"ש באמת. אולם לפי דברינו יתיישב הכל בס\"ד. וגם מלת טמאה. וכמש\"ל. אבל אילה\"ק לדברינו דכשנולדה וודאי הנגע עם הש\"ל ביחד טמא. ואמאי. ונימא לגבי הנגע כל שאינו בזא\"ז אפילו בבת אחת אינו [כקידושין ד\"נ ב']. והרי הכא נמי כיון שאין הנגע טמאה משום הש\"ל. אם נולד הש\"ל קודם להנגע. הול\"ל דגם כשנתהוו' השער לבן עם הנגע ביחד לא תתטמא הנגע מהש\"ל. ואי\"ל דהך דקידושין היינו רק בדבר התלוי בפעולות אדם. כמקדש ב' אחיות ביחד או שהניח עירוב בב' מקומות ביחד [כעירובין ד\"נ א']. אבל הכא בנגעים דתליא במקרה. דהרי אין איסור חל על איסור. ובחלו שניהן כאחת חיילו [כיבמות ל\"ד א']. ליתא. דהרי בקידושין [נ\"א א'] פרכינן מהך שמעתתא מיצאו שניהן בעשירי. דהיא נמי תליא במקרה. ש\"מ דאין לחלק בכה\"ג. אלא במעשה אדם או במקרה דא ודא אחת היא. אלא נ\"ל משום דעיקר הטעם דכל שאינו בזא\"ז אפילו בב\"א אינו. היינו רק משום דהי מינייהו מפקת [כתוס' זבחים ד\"ל א'] וא\"כ הכא בנגע וש\"ל שנתהוו כאחת. מסתבר דהנגע היה הסיבה שילבינו השערות [כתוס' נדה די\"ט א']. ועי' עוד במג\"א [סי' ל\"ב סקנ\"ז] בהדפיס פרשיות התפילין. רק משום שמא נדפס האות המאוחר קודם הראוי להקדים ולא משום כל שאינו בזא\"ז וכו'. ודו\"ק: ",
+            "ומהכא מוכח שא\"צ שיהי' המחיה באמצע הנגע ממש. ודלא כהר\"ש והר\"ב שהבאנו לעיל סימן ל\"א. דהרי מסתמא אין הפסיון מקיף סביב כל הנגע. וא\"כ כשהלך הפשיון מצד א' איך יהיה טמא מהמחיה שהשתא אינה באמצע ממש. ואי\"ל שבתחלה לא היה המחיה באמצע הנגע. ורק ע\"י שהלך הפסיון בא המחיה לאמצע. ליתא. דהא בא מחיה משמע מחיה כדינה. וגם מדקאמר טמא טמא משמע שכבר היה טמא גם מקודם משום המחיה. וכמ\"ש לעיל בס\"ד סימן ל\"ט: ",
+            "ומ\"ש הר\"ש דבתוספתא קתני כנסה ופשתה. פשתה וכנסה. לאחר הפטור. הרי היא כמו שהיתה ולא קתני בה פלוגתא. ש\"מ דלאחר הפטור לא פליגי. במחכ\"ר היינו רק בשגם השנוי הראשון היה לאחר הפטור אמרינן מדכבר פטרו. ונסתלק הכהן בנגע שהיא יותר מכגריס. שעמדה בעיני' ב' שבועות. אין משגיחי בהשנויי' שנעשין בהנגע אח\"כ שלא בפני הכהן כל שלא פשה יותר מבתחלה. משא\"כ הכא שהשנוי הראשון נעשה בהסגרו. על נגע זו אנו דנין: ",
+            "ונ\"ל דבפירושא דקרא פליגי. דכתיב והנה נרפא נגע הצרעת מן הצרוע. ר\"ע ס\"ל דמדלא כתיב והנה נרפא הצרוע. ש\"מ דה\"ק שכל הנגע נרפא'. שלא נשאר כשיעור נגע. ורבנן ס\"ל דמדכתיב מן הצרוע. והרי כיון שנרפא. כבר אינו צרוע. וטפי הול\"ל מן האדם. אלא ש\"מ דה\"ק אע\"ג שעדיין הוא צרוע דהיינו שיש בהנגע עדיין שיעור כגריס. והרי עלי' הי' סוגרו בתחלה. אפ\"ה יטהרו הכהן. ונ\"ל עוד דהיינו דדרשינן בת\"כ [שהביאו רמב\"ם ורחוי\"ט לקמן רפ\"ה]. וז\"ל והנה נרפא. שהלך לו נגעו. נגע. שהלך לו שער לבן. הצרעת. שהלכה לה המחיה. דלר\"ע נרפא משמע שנרפא מכל וכל. והיינו שהוחלט בפסיון. ולא סגי בשהלך לו הפשיון. אלא צריך שנתרפא כל הנגע. ולרבנן. כמו בהלך לו שער לבן או מחיה. אף שנשאר הנגע טהור. כ\"כ בהלך הנגע דהיינו הפשיון שעל ידו נטמא אף שנשאר האום טהור. ולפ\"ז משנה א' וב' לעיל דלא מנה גם הא במה שיתר הפסיון על מחיה וש\"ל. דבפסיון כשיתטהר צריך שתעבור כל הנגע. היינו רק אליביי' דרבנן. דהרי במחי' וש\"ל כ\"ע מודו שא\"צ שתעבור כל הנגע בעצמה. וכמפורש בת\"כ. ואילה\"ק מלקמן ספ\"ט. דמטמא בכנס' שפשתה אח\"כ לכמו שהיתה והר\"ז כר\"ע ולא כחכמים דהכא. נ\"ל דהתם ה\"ק שמא תתקטן לפחות מכגריס ויפטרנה הכהן. ואח\"כ תחזור לכגריס. ותפשה אח\"כ לכסלע [ומשו\"ה נמי נקט התם לשון כנסה פשתה ודו\"ק]. ופשיון כזה לכ\"ע טמא. דאף דפשתה רק לכשהיתה עכ\"פ מדהפסיקה להיות בינתיים פחות מכגריס. א\"כ כשתחזור אח\"כ לכגריס נגע חדש הוא. ולפיכך כשיחזור ויפשה ליתר מכגריס טמא. ובזה מתורץ קו' הראב\"ד להרמב\"ם [פ\"ד מצרעת ה\"ט] ע\"ש. די\"ל דהרמב\"ם מיירי שכנסה לאחר הפטור. משא\"כ במשנתינו ספ\"ט מיירי שפטר' משום שכנסה [וע\"ש מ\"ש בס\"ד סימן כ\"ז]. ואאמ\"ו ע\"ר זצוק\"ל. וכ\"כ הגאון רב\"א זצוק\"ל. שני נביאים מתנבאים בסגנון א'. דכנסה ופשתה דמשנתינו ר\"ל כנסה מצד א'. ואח\"כ פשתה מצד אחר. או שתחלה פשתה מצ\"א ואח\"כ כנסה מצד האחר. ומשנה ח' וט' פירושא דהך בבא הם. רק נקט במשנה ח' פשתה וכנסה. היינו לפרושי הך בבא דסליק בה במשנה ז'. וה\"ה בכנסה ופשתה. ולפי דברי רבותינו אלה צ\"ל עוד. דהא דנקט במשנה ז' ר\"ע מטמא. והרי במשנה ח' קאמר ר\"ע תראה בתחלה. היינו משום דר\"ע במשנה ז'. כולל פשתה חצי גריס דמשנה ח'. וגם פשתה ח\"ג ועוד. דתני לה במשנה ט'. והרי במשנה ט' ס\"ל לר\"ע שהוא טמא. להכי ניח\"ל למנקט בסוף ז'. דכייל להך ב' בבי. ר\"ע מטמא. דבמלת מטמא נכלל דינא דתראה בתחלה דמ\"ח וגם טמא דמשנה ט'. ולאפוקי מרבנן דמטהרי בתרווייהו לגמרי: ",
+            "והא דהקדים התנא למתני ופשתה קודם שהזכיר הליכת האום והרי מסתבר טפי שראוי להקדים הליכת האום שהיא היא שכבר הסגירה. וכמו שהזכיר במשנה ז' כנסה ופשתה קודם לפשתה וכנסה. נ\"ל דה\"ט. דאילו היה נקט והלך מהאום כח\"ג. ופשה כח\"ג. סד\"א דר\"ל דבסוף הסגר לא מצא רק שהלך ח\"ג מהאום ופטרו ואחר שפטרו מצא שפשה ח\"ג מצד אחר. ורק בכה\"ג אר\"ע תראה בתחלה משום שכבר פטרו הכהן. להכי הו\"ל הנגע הראשונה כליתא. וזו נגע חדשה היא. אבל כשתיכף בסוף הסגר מצא ב' השנויים ביחד. שהלך מצד זה ופשה מצד האחר. סד\"א דכיון שלא פטרו הכהן עדיין גם ר\"ע מודה. דנידן כעמד בעיניו. להכי נקט תנא בסוף ההסגר שפשתה. קודם דנקט שהלך. דהשתא תו ליכא למטעי ולומר דה\"ק שבסוף ההסגר מצא שפשה ח\"ג וטימאו. ואחר שהחליטו הלך ח\"ג מהאום. ליתא. דבכה\"ג שהחליטו בשביל הפסיון והוא עדיין במקומו הרי מדיש כאן עדיין שיעור נגע. לא הוי מטהרי רבנן. דהרי אפי' בהלכה כל האום ונשאר עדיין שיעור נגע מפשיון. ס\"ל לרבנן [במ\"ט] דתראה בתחלה. מכ\"ש הכא שנשאר קצת מהאום שכבר טמאה היתה. אע\"כ דמיירי דבסוף הסגר מצא ב' השינויים ביחד. ואפ\"ה ס\"ל לר\"ע דנידון כנגע חדש: ",
+            "ולא דמי לדלעיל סימן נ\"ג. דבנתמעטה מכגריס ופטרה. ואח\"כ חזרה למקומה הראשון. דאמרינן דתראה בתחלה ומצטרף הישן עם החדש. והכא אמרינן דמדנתמעט הישן עד פחות מכגריס נתבטל מכל וכל. ואמ\"צ עם החדש. י\"ל התם איכא רק חדא לטיבותא דנתמעטה מכגריס. אבל הרי חזרה למקומה הראשון. להכי אף ע\"י שנתמעטה בטל שמה הראשון ממנה. עכ\"פ כשחזרה למקומה הראשון. לא חשבינן להפחות מכגריס הנשאר כליתא. והרי גם לקמן [ספ\"ט] דבנתמעטה משיעור גריס ביני ביני. אם חזרה ופשתה על יתר מכגריס אע\"ג שזה הפשיון כבר הי' תחלה במקום הזה. אפ\"ה לפמ\"ש לעיל [סימן ס']. מחשב כפנים חדשות להחליט. מכ\"ש בחזרה לכגריס למקומה הראשון כלעיל [סימן נ\"ג]. שיחשוב כפנים חדשות להסגיר. משא\"כ הכא דתרתי לטיבותא דלא נשאר כגריס. וגם לא חזרה למקומה. בכה\"ג אמרינן דנתבטל לגמרי מה שנשאר מהישנה. וכליתא דמי. וי\"א דמשנה זו וז' וח' כולהו לאחר פטור מיירי. ור\"ל שעמדה נגע כגריס בעיני' ב' שבועות ופטרו. ואח\"כ פשה ח\"ג מצ\"א והלך מהאום ח\"ג מצד האחר. ר\"ע ס\"ל דכי היכי דבעמד בעיניו ב' שבועות ופטרו ואח\"כ פשה לא חשבינן להאום שפטר. כליתא. ומצטרף להדי פסיון להחליט. ה\"נ אם לאחר פטור זה הלך מהאום כח\"ג ופשה כח\"ג. לא חשבינן לח\"ג הנשאר מהאום כליתא. ומצטרף להדי ח\"ג של הפסיון. ותראה בתחלה. ורבנן ס\"ל דדוקא בנשאר גריס מהאום. אז לא מחשב כליתא. ומצטרף להפשיון להחליט. אבל כשנשאר רק ח\"ג מהאום. הו\"ל כליתא כלל. ולא מצטרף תו בהדי ח\"ג החדש. ולפיכך טהור לגמרי. ונ\"ל דלפי פי' זה. אם לאחר הסגר א' או ב' מצא שהלך מהאום כח\"ג ופשה ח\"ג מצד האחר. גם לרבנן מצטרף הח\"ג ישן עם החדש. מדלא פטרו הכהן עדיין משום הח\"ג הנשאר מהישן. ודו\"ק. ולפירוש דלן אם אירע כך לאחר הפטור. גם ר\"ע מודה דאינו מצטרף: ",
+            "וא\"ת מ\"ש דלעיל גררינן הח\"ג. הנשאר מהישנה לח\"ג החדש. ואמרינן דדיינינן הכל כנגע חדש. והכא אמרינן דגררינן הח\"ג ועוד של החדשה להח\"ג שנשאר מהישנה ומטמאינן לה מיד. י\"ל דשאני הכא דכיון דאיכא בהפשיון הועוד יתר על מה שחסר מהאום. הועוד זה מכריע הח\"ג של האום לעשותו עיקר. ויהי' הח\"ג החדש מצטרף להח\"ג ישן. לעשותו כולו ישן. והרי פשה הועוד: ",
+            "ואע\"ג דכשנולד הפשיון עם מחיה שבו ביחד. לא היה אפשר לטמא הנגע משום המחי' מדלא היתה המחיה אז מבוצרת. דהיינו לפי דעת הר\"ש והר\"ב באמצע הנגע ממש. וכמ\"ש לעיל סימן ל\"ג. הרי כבר הוכחנו בס\"ד במראה כהן סי' י\"ג דא\"צ שיהיה המחיה באמצע הנגע ממש. אלא אפילו רחבה מצ\"א של המחיה טפי מצד האחר. טמאה. רק סגי כשהמחיה לכה\"פ רחוקה משפת הנגע ברוחב ב' שערות. ות\"ש דגם מלישנא דמשנתינו מוכח כן: ",
+            "ואף להר\"ש והר\"ב שהבאנו לעיל סימן ל\"א. דמחיה צריכה שתהיה מבוצרת. וזו המחיה שנולדה באמצע הפסיון. על כרחך שבשעה שנולדה לא היתה מבוצרת. אפ\"ה כיון דהשתא מבוצרת היא והפסיון דינו כאום. חשבינן כאילו היה בהאום סי' טומ' ועבר. ובא אחר תחתיו. ונשארת בטומאתה: ",
+            "הפעם אודה את ה'. כי הראני נפלאות בתורתו הקדושה. אשר באורה נראה אור. דבתחלה כתיב ושערה לא הפך לבן בלי מפיק ה\"א. ולבתר הכי בשחין ומכוה כתיב ושערה הפך לבן במפיק. ולמה שנתה תורה מדתה לכתוב פעם כה ופעם כה. אולם בתחלה בבהרת שבעור הבשר כתיב שער בנגע הפך לבן וגו' וטימא אותו הכהן. ואמרי' בת\"כ כ\"מ שנא' שער. הרי כאן שנים. לומר לך שכשיהי' בהנגע ב' שערות לבנות. יטמאו הכהן. ועל זה יפה אמר הכתוב. ואם בהרת לבנה היא וגו' ושערה לא הפך לבן דהיינו ששער א' לא הפך לבן. ורק שער א' הפך לבן. ע\"ז קאמר הכתוב והסגיר הכהן את הנגע. דאם תתלבן גם השער שבצדה. יחליטנו. והדר כתיב בשחין ומכוה ושערה הפך לבן במפיק. דהיינו כאילו כתוב ושער שלה הפך לבן. והרי כל שער משמעותו ב\"ש. ע\"ז קאמר וטמאו הכהן: ",
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב הכא דכל היכא דתנינן בפרקן ובה שער לבן. לאו היינו שבאו ביחד אלא שבאו אחר הנגע. כבר כתבנו [סימן מ\"ד] דלפי ננסות דעת. פשטיות לישנא דפרקן במשנה א'. דקתני השער לבן פוסל בתחלה. וכ\"כ בהמשניות שאח\"כ לא משמע כדברי רבותינו. ועד כאן לא פליגי חכמים ור' יהושע במשנה י\"א אלא במסופק איזה מין קדם. הא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת. לכ\"ע מסתבר שהנגע היה סיבה להשערות. ויוחלט. וכן משמע מהרא\"ש כדברינו שכ' שניהן כאחת. ויש מקום להסתפק איזה מהן קדים. משמע דהא ביודע בוודאי שבאו שניהן כאחת אין כאן פלוגתא. וכן מוכח ראיה ברורה לזה מהרמב\"ם [פ\"ז מטו\"צ ה\"ב]. שכ' שהבא בחחלה הפך לבן עם ש\"ל יוחלט. א\"כ כ\"ש בבהרת קטנה שבא בתחלה עם ש\"ל שנחלט: ",
+            "ועוד נ\"ל דלבתר דסיים תנא כל פלוגתייהו דר\"ע וחכמים אשמעינן דמדכתיב ושער בנגע הפך לבן. דמשמע שכבר היה כל הנגע קודם להש\"ל. וכתיב נמי קרא אחרינא. ושערה הפך לבן במפיק ה\"א. דמשמע כל שער הראוי לה צריך שיהפכה הנגע ללבן. מהא שמעינן דכל הנגע צריך שיהפך כל השער. ולהכי נקט הכא ד' בבי. (א) בבא קדמאה. בהרת כח\"ג וכו' ובהרת כח\"ג ובה שער א'. דבכה\"ג הפך כולה למקצת השער. אינה רק להסגיר.(ב)בבא תניינא. בהרת כח\"ג ושער א'. ובהרת כח\"ג בצדה ובה שער א' דבכה\"ג הפך מקצתה למקצת השער. ומקצת האחר של הנגע הפך לשער האחר. אפ\"ה לא הוה כהפך כולה את כולה. אלא אינה רק להסגיר. (ג) ב ב א תליתאי. בהרת כח\"ג עם ב\"ש. ובהרת כח\"ג ושער א'. דהפך מקצת הנגע את כל השער. ומקצת האחר של הנגע הפך עכ\"פ שער א' המגיע לחלקו. אפ\"ה אינו רק להסגיר. (ד) בבא רביעאה. היינו כאשר צריך להיות באמת. דהיינו בהרת כח\"ג. ובהרת כח\"ג ובה ב\"ש. דהיינו שהפך כולה את כולו. אז הוא להחליט. ומסיים עלה שפיר. מפני שאמרו אם קדמה בהרת לש\"ל וכו'. ר\"ל להכי הוצרכתי לפרש לך בכל הני בבי. באיזה אופן תהיה הקדימה שיוחלט על ידה. דצריך שתקדים כל הבהרת לכל השער הראוי לה. ומים עמוקה. דברי פי איש הגדול בענקים. ה\"נ רבינו הגדול גאון עוזנו ואור עינינו רב\"א זצוק\"ל. הוא עוררני לדבר יקר. רק לא ראי זה כראי זה. שהרואה דברי קדשו בספרו הקדוש. יראה שרבינו בדרך אחר הלך. וגם שיבש בבא קדמאה. ואמר שאינה מן המשנה. ואולם אני עני וגוע. ישועתך אלהים תשגבני. וכאפטרוזא בר דנקא. אתנהלה לאטי לרגל המלאכה אשר לפני. בזה השלחן אשר לפני ה' המאזרני חיל ויתן תמים דרכי. ה' צורי וגואלי. ימלא פי תהלתו לנצח: ",
+            "ומה שתירץ הר\"ש דהתם האשה טוענת ברי. והא אלימא מספיקא דבעל אף שחזקת ממון מסייעתו. ולהכי חזקת הגוף עדיף. ק\"ל דאמאי לא ניזל בתר חזקה דגופא גם בלי סיועת טענת ברי. והרי חזקה דאורייתא [כחולין ד\"י ע\"ב]. וא\"כ ה\"נ ניזיל בתר חזקה. וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש פי' דלהכי לא נקט תנא וכן במחי'. משום דמחי' הבאה ממקום פסיון לא מטמא. דפסיון מטמא רק סמוך להאום מבחוץ. ומחי' בעינן שתהא מבוצרת. ונ\"ל כוונתו דאף דהוה מצי למנקט דהמחי' לא נולדה במקום הפסיון. עכ\"פ התנא לא רצה להאריך. ועל פי' זה רתוי\"ט נטה בכידון. והקשה לשאול. דא\"כ למה גבי מחי' לעיל נקט תנא וכן בפסיון. והרי לא ראי זה כראי זה דזה מבפנים וזה מבחוץ. ועוד המטיר כמה קושיית על פי' זה ולבסוף העמיד דברי הר\"ש בקושיא. וכפי הנראה מדברי רבינו. רצה להוכיח שפי' הר\"ב והר\"מ אמת. מדהביא פירושם בראש דבריו דלהכי לא נקט תנא הכא בהלך הפסיון שבא מחי' חלופו. משום דכשהלך הפסיון ובא מחי'. לפעמים יהא טהור. וכגון שהמחי' מיעטה את הנגע. עד שאין הנגע סביב להמחי' כרוחב ב\"ש. אולם מאד מאד גדלה עלי מדורת התימה על רבינו הגדול. איך אגב שטפי' הי' יכול לבו מקום אבני שיש טהור להתיישב בתירץ זה. שגם ע\"ז ק' רישא דקתני הלך שער לבן ובא מחי' תחתיו דטמא. וק' והיאך נקט מחי'. והרי אפשר שאפילו יהי' מחי' ואפ\"ה יהא טהור וכגון שמיעטה המחי' את הגריס של הנגע. עד שאין ברוחב ב\"ש מהנגע סביב המחי'. אע\"כ דלא חש תנא לזה דכה\"ג לא מקרי מחי'. כמו דלא חש לפרש דמיירי שהמחי' כגודל עדשה ושהיא מכונסת. משום דעל כרחך הכי מיירי. דכל שאינה כן לא מקרי מחי'. וכמה ככרין דנרד למרי דכי כי האיר עיני בפירושי שבפנים. אשר כל הרוחות שבעולם לא יזיזוהו ממקומו. ועתה בא וראה כמה גדולים מעשה אלקינו. כי יודע אני כי כשל כח הסבל. כי פוסח עבדיך. ואף גם זאת פסחים בזזו בז. כי ד' דבר בקדשו אני את דכא. ועל כן ימלא פי תהלתו: ",
+            "כך כ' הראב\"ד. ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם דס\"ל לעקביא דמדחזרה נגע למקומ' מוכח דהיא היא. ותמהני דא\"כ אדמפלגי בשער פקודה. לפלגי בבהרת גופה שהלכה לגמרי וחזרה [כפ\"ד מ\"ז]. דלעקביא היא היא הישנה. ויהי' עקביא לקולא. דהו\"ל כעמדה בעיניה ולרבנן תראה בתחלה. ולאו ממילא שמעת מינה דבשער פקודה פליגי איפכא. ואת\"ל דנקט שער פקוד' לרבותא דרבנן. דאע\"ג דיש כאן ב' הוכחות דחזרה למקומה. וגם הוכחה דש\"ל. וכסברת הראב\"ד. אפ\"ה מקילי רבנן. א\"כ מאן לימא לן דלא מכח האי סברא גופי' עקביא מחמיר. ורק ביש גם שער פקודה. הא בסברת חזרה למקומה לחוד. כסברת מהר\"ם מודה לרבנן דלא אמרינן דהיא היא. ומנ\"ל להרחיק הפלוגתות דלעקביא אפילו בחד הוכח' מחמיר. ולרבנן אפילו בב' הוכחות שהיא היא אפ\"ה מקלינן. אבל אין להקשות למהר\"ם דלפי דברי' גם בבהרת בלי שער פקוד' פליגי. א\"כ ע\"כ הא דתנן לעיל [פ\"ד מ\"ז] דבכה\"ג כשלא פטרו עדיין אמרינן דהיא היא. כעקביא דהכא אתיא. והו\"ל סתם ואח\"כ מחלוקת. דקיי\"ל אין הלכה כסתם [יבמות מ\"ב ב']. והרי קיי\"ל כסתם מתניתן דהתם [כרמב\"ם פ\"ו מטו\"צ]. י\"ל דהא דקאמר דבכה\"ג אין הלכה כסתם. אין ר\"ל דהלכה דלא כסתם. אלא ר\"ל שיוצא מהכלל דהלכה כסתם משנה. ומ\"מ אפשר דהלכה כמר או כמר [ועי' רתוי\"ט כלים פ\"י מ\"א ד\"ה עצמו'. אולם מתוס' חולין ק\"ד ב' ד\"ה ר' יוסי נראה שלא פירשו כך הך כללא. דא\"כ לא הוו מקשי מידי וע\"ש]: ",
+            "וא\"ת הרי ר\"ע עצמו קאמר לעיל [פ\"ד מ\"ח] דבנשאר ח\"ג מהישנה. חשבינן לה כליתא. ולפיכך כשגדל אח\"כ ח\"ג אחר סמוך לה מצטרף ונדונין יחד ככולה חדשה. והרי הכא קאמר ר\"ע בעצמו דנדונין ב' החציין כהישנה. ואי\"ל דהכא ה\"ט משום דהחצי השני חוזר למקומו תחלה. משא\"כ לעיל הח\"ג השני אינו במקום שכנס האום ח\"ג. ליתא. דא\"כ מדקאמר ר\"ע דמודה דטהור רק בהלכה כולה. וחזרה. לנקט רבותא טפי דאפילו בהלך רק חצי'. וחזר חצי' שלא במקומו תחלה ג\"כ נידון כחדש וטהור. י\"ל כל שחזר שלא במקומה תחלה הו\"ל כהלך כולה שאין כאן רבותא. עוי\"ל דהכא שאני. דהשער פקודה מוכיח דהיא היא. ואדרב' ר\"ע לשיטתו אזיל וכמ\"ש בס\"ד ביכין סימן כ\"ב: ",
+            "ומה\"ט נקט נמי הכא מלת בתחלה. דלכאורה מיותר. אבל ר\"ל דלא כהנך שהזכרנו במשנה ב' וג'. שהשנוי שבהן לא אירע בתחלה. רק לאחר שהוחלט. אבל הכא מיירי בספק שאירע בנגע בתחלה. וכדי שלא תטעה דבתחלה דקאמינא היינו קודם שהוסגר. להכי מפרש טפי דהיינו קודם שהוחלט והוחזק בטומ': ",
+            "ומ\"ש רתוי\"ט דהה\"נ בהי' הספק במחי'. נ\"ל דר\"ל בהי' בא' מהן בהרת עם מחי'. ובא' מהן בהרת בלי מחי'. וקצצו שניהם בהרתם. אחר שראום הכהן. אע\"ג דשניהם עבדי אסורא [כשבת קל\"ב ב']. ואפשר שגם אותו שקצץ בהרתו בלי סיט\"ו. אף דלא אהני לי' מעשיו. אפ\"ה לוקה [ועיי' לקמן פ\"י סי' י\"א.]. אפ\"ה הרי אינו טמא רק אותו שהי' בו המחי'. ולהכי במסופק מי מהם שהי' בו הסיט\"ו. שניהן טהורים. ואע\"ג שא' מהם כבר נזקק לטומ'. עכ\"פ מדלא הוחזקו שניהן לטומאה כלא הוחזקו דמי וכדמשמע במשנה ה'. ומהו' משה טארן נ\"י אמר דכוונת רתוי\"ט שהי' בו כגריס וסגרו שבוע א' או ב'. ובסוף ההסגר מצא בו ב' בהרות. ובאחת יש מחי'. ומסופק אם זאת שהמחי' בה היא הישנה. ונמצא שהאחרת חדשה וצריכה ב' הסגרות אחר שיטהר מהמחי' שבחברתה. או שאותה שהמחי' בה. חדשה היא. ונמצא שהאחרת נפטרה לגמרי אחר הסגר ב': "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דהא דצריך רבינו לומר דהנ\"מ הוא שאם הלכה המחי' וכו'. וכ\"כ גם רתוי\"ט. וק' ול\"ל שהלכה המחי'. והרי בל\"ז מדפשתה הנגע מצ\"א אין המחי' תו באמצע הנגע ממש. ש\"מ דס\"ל לרבותינו דא\"צ שתהי' המחי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשרחוקה מכל שפה רוחב ב\"ש. ואפילו רחבה בצ\"א יותר מבחברתה. טמאה [עיין פ\"ד סי' ל\"ג]: ",
+            "כך פירשתי ע\"פ הגירסא השנייה שהביא הר\"ש ואוקי למתני' כשהבהרת היא כגריס בלי המחיה. אמנם רבינו הרא\"ש הניף ידו בעים רוחו על פי' זה. וכ' שתלמיד טועה הכניס בוקי סריקא אלו. ונטע קמשוניו על שדה קודש של רבינו שמשון. דאי כדבריו דמתני' מיירי בבהרת שהיא כגריס. א\"כ אמאי אמרינן דכשנתמעט' הבהרת טהורה. הרי אפשר שתתמעט הבהרת עד שלא תשאר רק היא ומחיתה כגריס. ואפ\"ה תהיה טמאה. דהרי לכ\"ע בהכי סגי שתטמא הבהרת. ולכן רבינו הרא\"ש רוח אחרת היה אתו בפי' המשנה. וכ' דמיירי בבהרת שהיא ומחיתה כגריס. וגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. והיינו מדאין כעדשה נגע סביב להמחי'. אולם לעני בדעת כמוני קשה לאוקמי מתני' כן. דהרי ברוב המשניות שבידינו גרסינן. רבתה המחי' טמאה. ותו דאי מתני' איירי כרבינו הרא\"ש. מי הוה סני לתנא לומר בהרת שהיא ומחיתה כגריס כלעיל [פ\"ד מ\"ו]. ותו דאי נגרס בסיפא רבתה המחי' טהורה. למה לא כלל התנא במחי' רבתה או נתמעטה. דכיון דדיניהן שוה. הכי הול\"ל רבתה המחי' או נתמעטה טהורה. ותו הרי במשנה ג' נקט ממש כהך לישנא דמשנה ב'. ושם א\"א לומר דמיירי בהיא ומחיתה כגריס. דהרי מחי' פחותה מכעדשה וודאי אמ\"צ לשיעור נגע [כתוספתא פ\"ב]. וא\"כ אמאי ברבתה בהרת טמאה. אלא וודאי מיירי התם בשהבהרת כגריס מלבד המחי'. וא\"כ איך נימא דמשנה ב' דנקט בהך לישנא ממש מיירי בשהבהרת היא ומחיתה כגריס. אע\"כ דגם משנתינו מיירי בבהרת שהיא כגריס מלבד המחי'. ואי משום קושיות דרבינו הרא\"ש. דא\"כ בנתמעט הבהרת אמאי טהורה. הרי אפשר שתתמעט עד שלא ישאר רק היא ומחיתה כגריס ותהי' עדיין טמאה. י\"ל לר\"ש לשיטתי' וודאי ל\"ק כלל. דהרי לדידי' לא מצינן לאוקמא כגון שהעדשה שחסר מהגריס של הבהרת. הי' בולט ממנה מן הצד כזה . דהיינו שהמרובע הגדול הוא הבהרת. היא ומחיתה שבאמצעה שניהן יחד כגריס. ומזה המרובע היה בולט בהרת כעדשה מן הצד. ואי מיירי בכה\"ג א\"כ יפה הקשה רבינו הרא\"ש. דהרי בין שיתרבה הנגע מתוך העדשה הזה או יתמעט משם. נשארת הנגע בטומאתה. דהרי אפילו יעבור כל עדשה ההוא שמן הצד של המרובע הגדול. עדיין נשאר בהרת שהיא ומחיתה יחד כגריס. אבל הרי להר\"ש לשטתי' א\"א דמיירי מתני' בכה\"ג. שבולט כעדשה בהרת מן הצד. דהרי הר\"ש ס\"ל דמחי' צריך שיהא באמצע הנגע ממש [כמ\"ש בס\"ד במראה כהן סי' יג]. וא\"כ אם יהי' כעדשה נגע בולט מהבהרת מן הצד. לא יהי' המחי' באמצע בהרת במדה שוה לכל צד. אלא דלהר\"ש דאוקי למשנתינו שהבהרת בלי המחי' הוא כגריס. היינו שכשיעור עדשה החסר מהגריס של גוף הנגע ע\"י המחי' שבאמצע' נתוסף בשיעור כזה כעדשה סביב הבהרת. דהיינו שנעשה מעדשה י\"ב רצועות כזה ומפני שגודל עדשה הוא כרוחב ב\"ש על ב\"ש. א\"כ הי' אורך כל הרצועה כרוחב ב\"ש. ורוחב כל רצועה כרוחב ששית שער. ונקיף עם י\"ב רצועות הנ\"ל את ח' עדשי הנגע שמקיפין את המחי'. ומפני שד' עדשים שבד' זויות הנגע יש בהם ב' צדדי העדשה מגולים. לפיכך צריך י\"ב הנ\"ל לסבב כל קצוות החיצוניות של כל הנגע סביב כזה. נמצא יתרחב הנגע ע\"י הקפה זו כרוחב ששית שער לכל צד. ויהי' מקצה המחי' עד שפת הנגע לכל צד. כרוחב ב\"ש וששית כך מוכרחים אנו לומר לדעת הר\"ש דמצריך למחי' שתהי' באמצע הנגע ממש. ואוקי למתני' דהכא שהבהרת היא כגריס מלבד המחי'. וא\"כ סרה תלונת רבינו הרא\"ש על פי' זה. שהקשה דא\"כ כשנתמעט הנגע כגריס אמאי טהורה. הרי עדיין נשאר נגע שהיא ומחייתה כגריס. במהכ\"ר אם לאחר שנתמעטה ישאר נגע שהיא ומחיתה כגריס. על כרחך שלא נתמעטה הנגע רק חלק ששית מרוחב שערה. ואיך יעלה על הדעת שיהי' הכהן יכול לשער שנתמעטה הנגע משהו מן המשהו כזה. והרי גם על רוחב שער א' אנו מצטערים היאך היה יכול הכהן לשער רחבה אם לא על ידי כלי אומנות נפלא מאד. ומה גם שיהיה יכול לשער הוספה או גירעון בהנגע בשטח חלק ששית מרוחב השער. אשר הוא רק קו מחשביי. ולא יגידוה לנו כל כלי אומנות הנפלאים שבעולם. אע\"כ שנתמעטה באופן שיוכל הכהן להרגיש והיינו באופן שאמרנו שלא נשאר כגריס מהנגע. ושפיר קאמר תנא סתמא נתמעטה טהורה. כל שנתמעט הנגע באופן שניכר המיעוט ההוא לעין הכהן שוב לא נשאר כעדשה לכל צד סביב המחי'. אלא דאעיקרא ק\"ל היכא אפשר דנוקמא להא דקא' הר\"ש שהי' נגע כגריס מלבד המחי'. דהיינו שהיתה הבהרת מתפשטת סביב המחי' כשיעור ב\"ש וחלק ששית מרוחב שערה. ולא יותר. במה אדע אותו חלק ששית מרוחב השער'. הר\"ז למעלה מהשגת חוש הראיי' ומדידה. ותו ק\"ל איפכא לדעת הר\"ש. דא\"כ אמאי ברבתה המחי' טמא' הרי כשתתרבה המחי' עד שיורגש לעין הכהן. והנגע היתה בולטת לכל צד סביב להמחי' רק ברוחב ב\"ש וחלק ששית מרוחב שערה. על כרחך כשהרגיש הכהן שנתמעטה. לא נשאר מהנגע כעדשה סביב המחי'. ואמאי טמאה. אולם כבר אמרנו [במראה כהן שם] וגם הוכחנו בס\"ד כמה פעמים במכילתן. דא\"צ שיהי' באמצע הנגע ממש. רק סגי בשלא יהי' רוחב הנגע סביב המחי' פחות מעדשה. ואפילו יהי' בצד א' טפי מזה לית לן בה וטמא. וא\"כ תתישב קושי' הרא\"ש כפשוטו. די\"ל דלעולם משנתינו מיירי כשהבהרת כגריס מלבד המחי'. והיינו שהעדשה החסר משיעור גריס שבהבהרת ע\"י המחי' שבאמצעה. אותו עדשה בולט מן הצד של הבהרת. וכמ\"ש בציור הראשון לעיל. והא דקאמר נתמעטה הבהרת טהורה ר\"ל ברבתה הבהרת. א\"א בשום גוונא שתהי' טהורה. דבין שרבתה לכל הצדדים סביב המחי' או שרבתה רק מצ\"א. עכ\"פ הרי פשתה וטמאה. אבל בנתמעטה הבהרת אפשר שיהא טהורה. דהיינו בנתמעטה בשום מקום שרחבה שם סביב המחי' רק כרוחב עדשה. חוץ בנתמעטה במקום עדשה הבולט. דשם פשיטא שאפילו ינטל העדשה כולו. תשאר עדיין היא ומחיתה כגריס. והדר קאמר. רבתה המחי' טמא'. ר\"ל ג\"כ כלעיל. דהיינו אפשר שתתרבה המחי' ותהי' טמאה. וכגון שתתרבה המחי' נגד מקום עדשה הבולט. אבל נתמעטה המחי' בכל מקום שתתמעט נטהרה הנגע. דהרי אין בה אז כעדשה. ובהא יתישב נמי מה שיש לדקדק במשנתינו. דכיון דדין רבוי ומיעוט הבהרת ורבוי ומיעוט המחי' שוין בדינן. דכשנתרבה זה או זה טמאין. וכשנתמעט זה או זה טהורי'. א\"כ למה לא כללן תנא. והכי הול\"ל. רבתה הבהרת או המחי' טמא'. נתמעט זה או זה טהור'. אבל לכי תידק בהנך מילי אתה תחזה דלא ראי זה כראי זה. ודין שניהן אינו שוה. דכשתתרבה הבהרת. בכ\"מ שתתרבה טמא טמא יקרא. משא\"כ במחי' שתתרבה. רק אפשר שיהי' טמא. והיינו כשתתרבה מול עדשה שבולט מהנגע מן הצד. ובנתמעט זה או זה הוא ממש להיפך. דכשנתמעטה הבהרת רק אפשר שיהא טהור. והיינו כשתתמעט שלא במקום עדשה הבולט. אבל המחי' בכ\"מ שתתמעט טהור'. משום דבכל גוונא הרי לא נשאר מחי' כעדשה. לכן דעת שפתי' ברור מללו במשנתינו לבלי למחתינהו לבהרת ומחי' ברבויין ומיעוטן בחדא מחתא. וא\"ת עכ\"פ כיון דלפי\"ז הא דקאמר התנא נתמעטה בהרת טהורה ורבתה המחי' טמאה. תרווייהו רק בדרך אפשר קאמר. ור\"ל שזה אפשר שיהי' טהור וזה אפשר שיהי' טמא. והרי בכל א' מהן אפשר נמי להיפוך. א\"כ הו\"ל למנקטינהו לרבוי ומיעוט שבכל א' בחד לישנא. דהיינו רבתה או נתמעטה הבהרת טמאה. רבתה או נתמעטה המחי' טהור'. י\"ל דרצה תנא למנקט גוונא שיהי' בהרת ומחי' שוין. דשניהן בנתרבו אפשר שיטמאו. ושניהן בנתמעטו אפשר שיטהרו. להכי בנתמעט בהרת נקט אפשריות טהרתה. כדי לדמותה לנתמעט המחי'. שא\"א בה שלא יהי' טהור. דהרי בנתמעט אין בה כעדש'. ובנתרבה מחי' נקט לשון טמאה כדי לדמותה לנתרבה בהרת שא\"א שלא תהי' טמאה. וקמ\"ל בזה שאפשר שיהי' דין רבוי ומיעוט של בהרת ומחי' שוין. ולאפוקי ממשנה ג' כשהבהרת כגריס והמחי' שבתוכה פחותה מכעדשה לר\"מ התם אין דינו שוה. דבהרת שרבתה וודאי טמאה. ונתמעטה וודאי טהורה. ובמחי' בין שרבתה ובין שנתמעטה לר\"מ טמא'. ובהא מיושב נמי מה דק' דעכ\"פ אמאי באמת לא נקט תנא בכה\"ג. שהבהרת היא ומחיתה כגריס כיון דבהכי סגי. והול\"ל דבכה\"ג כשרבתה הבהרת טמא'. נתמעטה טהורה. ובמחי' בין שרבתה או נתמעטה טהורה. י\"ל דהיינו דאמרן. דרצה למנקט גוונא שיהי' הבהרת ומחי' שוין. דבשניהן בנתרבו אפשר טומ'. ובנתמעטו אפשר טהרה וכדאמרן. אבל אי הוה נקט היא ומחיתה כגריס הרי בשרבתה בהרת טמא'. ובמחי' אפילו רבתה טהור'. מדנתמעט עי\"ז הבהרת. עוד י\"ל דלהכי נקט תנא גוונא שהבהרת לבד כגריס משום רבנן דמשנה ג'. ולאשמעינן דבשהמחי' אינה כגריס השוו חכמים מדתן בזה עם כשהבהרת לבד כגריס והמחי' לבד כעדשה דבשניהן ס\"ל דכשרבתה מחי' טמאה וכשנתמעטה טהורה. ואברכה ד' בכל עת אל דעות ד' אשר חנני לברר כל זה: ",
+            "וא\"ת פשיטא ומאי קמ\"ל. וי\"ל משום דסד\"א דרק בתחלה צריך שתהיה המחי' מבוצרת. אבל כשהוחלט פ\"א ע\"י שהיתה המחי' מבוצרת. אף שאח\"כ רבתה המחי' לצד א' נשארת בטומאתה. דלא דמי לדלעיל [פ\"א מ\"ה] דמבוצרת ונעשת מן הצד. דנטהרה. התם לא הוחלט' עדיין אחמול. אבל הכא שהוחלטה כבר לא. וקמ\"ל הכא דאפ\"ה כל שהשתא אינה מבוצרת נטהרה. וקמ\"ל עוד רבוי ונתמעט. דגם כשרבתה המחי' יותר מהעדשה. אם הבהרת מקיפו סביב ברוחב עדשה. ג\"כ מצטרף המחי' שבתוכה לשיעור גריס. ולא תימא רק מחי' כעדשה מצטרף לשיעור גריס ולא כשמרוחק חלק הבהרת שמצד א' מהחלק שכנגדו טפי מכעדשה: ",
+            "ונ\"ל דהא דצריך למנקט תרתי. נתמעטה והלכה. ה\"ט. דאי הוה תני רק נתמעטה סד\"א דבנתמעט מצ\"א סגי. והר\"ז ליתא. מדעדיין נשאר שיעור מחי' בשאר הצדדים וראוי להשאר החיצונה בטומאתה. להכי נקט נמי גוונא דהלכה לה. לגלויי' דנתמעטה נמי בכה\"ג מיירי. והיינו שנתמעטה בכל הצדדים סביב עד שלא נשאר רוחב עדשה ממנה בשום צד. דהו\"ל דוגמת הלכה לה: ",
+            "ול\"מ הי' נ\"ל דהך בבא ד\"ה היא. דאפילו לר\"ע לעיל במשנה ה'. דס\"ל דגם כשפשתה פנימי' לא מחשב פשיון. זהו דוקא כשפשתה פנימי' לתוך מחי' של חיצונה. דכיון דגם כשלא פשתה חיצונה לתוך המחי' מקרי המחי' פנימי' להחיצונה. ונטמאת עי\"ז להכי אינו בדין שיחשב אותו מקום חוץ לגבי פשיון פנימי'. אבל הכא שרק בהק מפסיק בין נגע הפנימי להחיצון. לפיכך דוקא לגבי פשיון של החיצונה לשם. שהבהק באמת פנימי לה אמרינן דאין נגע פושה לתוכה. אבל כשפשתה פנימי' שהבהק חוצה לה. הרי כל בהק כשאר עור הבשר הוא שהוא מחוץ להנגע. ושפיר מקרי פסיון לפנימי'. ומה\"ט נמי נקט פחות מכעדשה לרבותא. דאע\"ג שאין בו פנימי' לחיצונה רק רוחב פחות מכעדשה. דהיינו רק רוחב שער א'. אפ\"ה מחשב אותו משהו חוץ לפנימי'. ופנים לחיצונה. ולפי\"ז שפיר איצטריך לאשמעינן הך בבא. דקמ\"ל דאף שכשהבוהק הוא בפנים נחשב כעור הבשר להפנימי'. שכשפשתה לשם. מחשב פשיון וטמאה. אפ\"ה כשפשתה החיצונה להבהק. מחשב כפשה לתוכה. ואת\"ל הרי הך רבותא הוה מצי נמי לאשמעינן בשיש מחי' פחות מכעדשה בין חיצון לפנימי. דמחשב אותו קצת מהעדש' פשיון לפנימי ולא לחיצונה. י\"ל משום דמחי' פחות מכעדשה. פלוגתא דר\"מ ורבנן היא [בתוספתא פ\"ב]. דלר\"מ כל נגע שאינו כגריס רק עם מחי' פחות מכעדשה שבתוכה יסגיר. דס\"ל דגם מחי' פחות מכעדשה מחשב כפנימית של הנגע ומצטרף לה. א\"כ לדידי' ה\"נ הכא מחשב כפנימית נגד החיצון. ואין הנגע הפנימי פושה לתוך שם. מדהו\"ל כפושה לתוכה ולרבנן שם כל מחי' פחות מכעדשה כעור הבשר דיינינן לה. ואמ\"צ לשיעור גריס של הנגע. א\"כ לדידהו כשאר עור הבשר דיינינן לה ויש בו סימן לפשיון לפנימית ולא לחיצונה [ועי' לעיל מ\"ג ודו\"ק]. אולם הרמב\"ם והר\"ב כתבו דלהכי לא נקט בהק כעדשה. משום דאז הי' טמא משום מחי'. דמחי' מטמא בכל מראה. ורתוי\"ט הרבה להקשות קושיות עצומות ע\"ז. והביא ראיות חזקות דכל שמראיתו כבוהק אמ\"ט משום מחי'. לכן ידו הדה לפרש כפירוש הר\"ש ז\"ל יע\"ש. ואני הדל לא הבאתי פי' זה. משום דלפי קוצר שכלי לא אוכל מלט משא מלומר דלפענ\"ד זהו דוחק גדול לומר דהי' בוהק דקאמר משנתינו. היינו שהבהק מפסיק בין הנגע למחי'. והרי ההפסק שבין נגע למחי' לא נזכר לעיל מינה כלל. והיאך תלא תניא בדלא תניא. אולם כדי שלא לעשות רבותינו אשר מימיהן אנו שותין כל היום. כטועין ח\"ו בדבר משנה. ועוד שהרי גם הרא\"ש אשר ידוע כי כל דרכי' כעשתרות קרנים מידו לו גם הוא בפירושו שלא ראהו רתוי\"ט [כדמוכח בכמה מקומות] פי' משנתינו כרמב\"ם והר\"ב. על כרחך נכוף אזנינו לשמוע. שכל המקומות שהביא רתוי\"ט שנזכר שם דבהק אין דינו כמחי'. היינו בהק פחות מכעדשה. ואת\"ל א\"כ מראה מחי' נמי כשהיא פחות מכעדשה לא שמה מחי'. והו\"ל להתנא למנקט מחי' פחות מכעדש'. י\"ל דלרבותא נקט בוהק דאף שהוא לבן ומראה חולי. אפ\"ה מדבוהק נמוך מד' מראו' טהור. ואדונינו רב\"א זוצוק\"ל פי' משנתינו דה\"ק. בהק או מחי' פחות מכעדשה. וראו כי רבותינו הגבורים פלגי שויסקי. ואנא עניא קטין חריך שקא מקולבאי פלגינא אמגוזא ופסחים בזזו בז. כי יד ד' עשתה זאת ויהי לי לישועה: ",
+            "ומ\"ש רבינו הראב\"ד שבראשי אברים אין גידול שיער. במחכ\"ר זה היפך המוחש. דהרי בראש החוטם של זקנים יש לפעמים שערות קטנות כדי לקרוץ בזוג. ותו דגם לקמן ספ\"ט לא הקשו לר\"א רק מפס ידו שאין שם א' מג' סימני'. משמע דבראשי אברים שפיר אפשר בהם עכ\"פ פסיון וש\"ל. וצ\"ע. ולע\"ד אאמ\"ו הגזצוק\"ל להכי לא נקט אמ\"ט בבהרת. מדסד\"א דגם אין נגע פושה לתוכה. והא ליתא. דאע\"ג דאין שם מטמא בבהרת. עכ\"פ נגע שבחוץ פושה לתוכן [כהר\"ב פ\"ח מ\"ה]. ורק בביהס\"ת במשנה ח' דאין מטמא בבהרת. וגם אין נגע פושה לתוכן. קתני שפיר ואלו אמ\"ט בבהרת ודפח\"ח. דבזה מתורץ גם קושיתינו ביכין. ובזה תירץ ע\"ר הגזצוק\"ל גם קושיית הגאון יעב\"ץ שהקשה דאי נימא כהראב\"ד דרא\"ב אפילו בנגע אמ\"ט א\"כ ל\"ל קרא בר\"א דמילה שמותר לקוצ' הרי רק בראויי' לטמ' אסור לקוץ [כפ\"ז מ\"ד] והרי לראב\"ד אינו ראוי כלל. והשיב ע\"ר זצוק\"ל דהתם מיירי בפשה לתוכה. ולבו\"ת נ' דהתם כשהנגע הוא מן הצד שבראש: "
+        ],
+        [
+            "ויש לדקדק ל\"ל דכלל תרווייהו בכלל ופרט. והוצרך להאריך. הרי הוה סגי לן למנקט רק הפרט בלשון קצר. והכי הול\"ל. בראש וזקן ונקרחו. בשחין ומכוה ונעשו צרבת. וכדנקט לעיל בעובד כוכבים. ונתגייר וכו'. וי\"ל דה\"ק. דאפילו הי' הבהרת בראש ובזקן. בשחין או מכוה שהי' שם. לא אמרינן דמדיש במקומ' ב' מיני פטור. הו\"ל כליתא הבהרת כלל שם דמי. ולפיכך כשחזר ונקרח ונצרב. אז הבהרת שנראה שם עדיין פנים חדשות הוא. קמ\"ל: ",
+            "כך הי' נ\"ל פי' משנה חמורה הזאת. וכן נראה ג\"כ דעת הרמב\"ם [בפ\"ו מטו\"צ] שפסק כרבנן וטהור' לגמרי. אולם שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין בתוספתא [ספ\"ב דמכילתין]. שם כתוב הדר הוא כך. ראב\"י אומר הואיל ותחלתו וסופו טמא. טמא. וחכ\"א יראה בתחלה. ופי' הר\"ש. דנ\"מ בפלוגתיי' אם פשתה השתא. לראב\"י טמא. ולרבנן יראה בתחלה ויסגיר. מדאין פשיון מטמא בתחלה. עכ\"ל הר\"ש. וא\"כ מדדחיקא לן מילתא טובא לאפושי בפלוגתא. לומר דרבנן דתוספתא אינן רבנן דמשנתינו לפיכך צ\"ל דהא דקאמר משנתינו וחכמים מטהרים. ר\"ל שלא יוחלט בפשיון. וכמו שפי' הר\"ש התוספתא. ולפי\"ז א\"א תו לומר דפלוגתייהו דראב\"י ורבנן יהי' בכל ד' אופנים הנ\"ל. דהרי באופן א' שאמרנו. דהיינו בשאירעו כל השינויים שבמשנתינו מחיוב לפטור ומפטור לחיוב. הכל קודם שבא לפני הכהן. ואח\"כ הובא לפני הכהן בזמן חיוב בתרא עם פשיון. בכה\"ג א\"א לומר שראב\"י מטמא ע\"י פשיון זה. דהרי השתא הוא הפעם הראשון שבא לפני הכהן. והרי כו\"ע ס\"ל דאין פשיון מטמא בתחלה. אע\"כ דלפי התוספתא שזכרנו רק בג' האופנים האחרים הנ\"ל פליגי. דהיינו שבא לפני הכהן בזמן חיוב. והסגירו. ובתוך ימי הסגרו נתהווה מקום פטור. ובסוף ההסגר שוב מצאו הכהן במקום חיוב עם פשיון. דלראב\"י אמרינן דהיא היא הראשונה. ומדפשתה יחליטנה. ולרבנן ס\"ל דמדהפסיק בינתיים מקום פטור. אמרינן דזאת בתרא נגע חדש הוא. ולהכי יסגירנה. ואע\"ג דבהלכה תוך ימי ההסגר וחזרה בסוף ההסגר. אמרינן לעיל [פ\"ד מ\"ז] דדיינינן שהיא היא. י\"ל התם בשעה שהלכה תוך ימי ההסגר הי' עכ\"פ המקום ראוי לנגע. משא\"כ הכא כיון שנתהווה מקום הנגע בינתיים מקום פטור. דיינינן לה כאילו פטרו הכהן לגמרי ביני וביני. וזאת הבתרא נגע חדש הוא ותראה בתחלה. וכ\"כ פליגי באופן ג' הנ\"ל. דהיינו שהסגירו הכהן בזמן חיוב. ובסוף ההסגר מצא' הכהן במקום פטור ופטרו. ולאחר הפטור שוב חזרה למקום חיוב עם פשיון. דלראב\"י דיינינן לה שהיא היא הראשונה. ולפיכך הו\"ל ככל פשיון שאחר הפטור דיוחלט [כפ\"א מ\"ג]. ואע\"ג דלעיל [פ\"ד מ\"ז] אמרינן דבהלכה ופטרה. וחזרה לאחר הפטור תראה בתחלה. י\"ל דס\"ל לראב\"י דהתם שאני שהלכה לגמרי ביני ביני. משא\"כ הכא הרי הנגע נשארת ביני ביני במקומה. רק שהי' מקום פטור שם ביני ביני. אבל רבנן ס\"ל דלא מחלקינן בהכי. אלא דיינינן לה הכא כהלכה וחזרה הנ\"ל ותראה בתחלה. וכ\"כ פליגי באופן הד' שזכרנו. דהיינו שכשהיתה בתחלה במקום חיוב היה בה סיט\"ו. דהיינו ש\"ל או מחי'. והחליטו הכהן. ואחר ההחלט נקמט מקומה. וטיהרו או לא טיהרו הכהן. ואח\"כ חזרה להתהוות מקום חיוב. וגם עבר הש\"ל והמחי'. אבל נגד זה בא לה פשיון. דלראב\"י אמרינן דהיא היא. והרי בכה\"ג אמרינן לעיל [פ\"ה מ\"ב] דבעבר ש\"ל ומחי' ובא פשיון תחתיו דהרי הוא בחלוטו. ולרבנן שאני הכא. דהפסיק מקום פטור בינת ים. הו\"ל הך בתראה כנגע חדש. ואין פשיון פוסל בה בתחלה. ולהכי יסגיר. כך נ\"ל פי' המשנה לפי התוספתא. אבל להרמב\"ם דס\"ל דלרבנן טהור לגמרי אפשר לומר שהי' לו הגירסא בתוספתא לרבנן תראה כתחלה. בכ\"ף הדמיון. וכ\"ה הגירסא לפני בלשון התוספתא שהביא הר\"ש [וכן מצינו בכמה דוכתי שמשונה גירסת התוספתא שבהר\"ש מהגירסא שבתוספתא שלנו]. וס\"ל להרמב\"ם דמ\"ש התוספתא כתחלה. ר\"ל תראה כאילו עדיין היא במקום פטור. דהיינו כמו שהיתה קודם שחזרה למקום החיוב. א\"נ שבאמת הי' להרמב\"ם הגירסא בתוספתא. וחכמים אומרים טהור. אמנם אין להקשות במשנתינו למה לא הזכיר התנא היאך יהיה הדין אם נתהווה הנגע בזמן חיוב ונתקיימה עד זמן פטור. די\"ל דה\"ט משום דזה ממילא שמעינן לה. דבכה\"ג לכ\"ע טהור. וגם זה פשוט דכשראהו הכהן בזמן חיוב עם סי' טומאה והחליטו. אף דאח\"כ נתהוות במקום פטור. לא אמרינן דטהור למפרע. דהרי לא עדיף מאילו עברה הנגע לגמרי. ולפיכך צריך להתטהר בצפרים וקרבנות מהטומאה דמקודם. אולם מה שלא הזכיר התנא. בהי' בהרת בעור. ונקמט. וחזר ונתפשט. מה דינו. בהא מסתפיקנא. מי נימא דדינו כאינך שזכר התנא. או דילמא שאני אינך שנתבטל הנגע לגמרי ביני ביני. אבל נגע שבעור הבשר ונקמט. הרי כיון שהנגע עומד בעינ' רק שנתכסת הו\"ל כמוח' בקופסא. ואפילו לא חזרה הרי היא בטומאתה כבתחלה. וכן נראין הדברים דהרי פטור ביהס\"ת ילפינן מדכתיב לכל מראה עיני הכהן [כהר\"ש פ\"ב מ\"ד] והיינו שיהא הנגע במקום שנראה להכהן. וא\"כ נגע זו שכבר ראהו הכהן וטימאו. ומה יועיל שחזר ונקמט. וכי צריך שיהי' הכהן רואהו לעולם. אלא כיון שראהו פעם אחת וטימאו משום סיט\"ו שהי' בו. נשאר בטומאתו אף שנקמט העור ונתכסה אח\"כ והרי הוא כאילו כסהו במטפחת דלא ס\"ד שיטהר עי\"ז. מדא\"א בו כל מראה עיני הכהן. אבל להרמב\"ם [ספ\"ו מטו\"צ] ילפינן פטור דביהס\"ת. מדכתיב בעור בשרו. ור\"ל דכל שנקמט ונתכסה המקום שבו הנגע. שוב איננה בעור הבשר. וכליתא דמי ונטהר ולפיכך צ\"ע הך דינא: ",
+            "ונ\"ל עוד דבהא פליגי. דראב\"ע ס\"ל דכמו דלעיל [פ\"ד מ\"ז] בהי' בו נגע. ולאחר שנפטר ממנה נשתנה למראה אחרת שבד' מראות. אפ\"ה אמרינן דהיא היא. ונשאר בפיטורו. ה\"נ הכא בנתהווה הנגע בזמן פטור ונתקיימה עד זמן חיוב נדונת כהיא היא ופטור. ור\"א חסמא ס\"ל. דדוקא בב' לטיבותא שנולדה הנגע בזמן פטור. וגם בזמן חיוב הוכהה מראיתה נמוך מהמראה שבתחלה. והרי כל כהה הוא בכלל עז ולפיכך הו\"ל שפיר כאילו זאת הכהה כבר היתה בזמן פטור. להכי בכה\"ג מדמינן לה להוכהה מראיתה דהתם. ונשאר בפטורו. אבל בחדא לטיבותא דנולד בזמן פטור. אבל אח\"כ בזמן חיוב הועז לבנינותה טפי מבתחלה. דוקא התם מקלינן דמשום דב' המראות הן בזמן חיוב אמרינן דהיא היא. אבל הכא דמראה הראשונה הי' בזמן פטור. לפיכך הו\"ל כאילו עדיין איננה בעולם וכשנתהפכה השתא בזמן חיוב למראה אחרת שאינה בכלל מראה הראשונה. הו\"ל כנגע חדש ממש. ותראה בתחלה. ור\"ע ס\"ל דבין שנתחזקה או הוכהה המראה. אין שום מראה בכלל חבירתה. וא\"כ דוקא התם. שנתהוות בזמן חיוב. אמרינן דהיא היא. אף שנפטר ביני ביני. אבל הכא שנתהוות בזמן פטור. הו\"ל כאילו עדיין אינה בעולם אז. וכשנתהוות השתא בזמן חיוב במראה אחרת הו\"ל כפנים חדשות ותראה בתחלה: ",
+            "והנה לא נזכר בתוספתא מי האומר התחלתי וכו' ומי הם שהשיבו לו יפה אמרת. ואעפ\"כ מבואר הדבר דתנא דתוספתא אעובדא דמשנתינו קאי. וקיצר בלשון מדלא רצה בתוספתא רק לפרש קצת ראיות של ר\"ע שלא נתפרשו במשנתינו. ולכן קיצר נמי בתוספתא ולא הביא דגם בתלש סיט\"ו בעמדו לפני הכהן מטהר ר\"ע. ובמחכ\"ר תוי\"ט טעה בזה. במה שהעתיק התוספתא מהר\"ש. ושם כ' הר\"ש אח\"כ. וז\"ל אחד עומד וכו'. והי' סבור רתוי\"ט שזה ג\"כ מדברי התוספתא. ולהכי כ' עלה רתוי\"ט שמה שכתוב כך בתוספתא ד\"ה היא. וגם במשנה רצה לפרש כן. דהאי אחד עומד וכו' בבא בפ\"ע וד\"ה היא. ובמחכ\"ר גם זה א\"א. דהרי בתוספתא חזינן דמיגז גייז בלישני' וכדאמרן. וגם לא הביא בהתוספתא כלל דין התולש סיט\"ו בעמדו לפני הכהן. ולהכי לא הביא התוספתא נמי ראיית ר\"ע על טהרתו בזה. ורק הסתפק בהתוספתא בהבאת הראיה דמפני שלא ראהו הכהן וכו' משום דבהך טעמא סגי לן משו\"ה לטהר להתולש סיט\"ו בתוך ימי הסגר. אבל תולש סיט\"ו לפני הכהן שלא הביא דינו איך יביא ראי' לטהרתו. ובפרט שהראי' פשוטה ונגלת לכל עין שהראי' שהביא בתוספתא אינה ראי' העיקרית. דא\"כ דזהו הטעם העיקר. דמפני שלא ראה הכהן עדיין סיט\"ו שבו. ק' וכי טומאת הנגע בראיית הכהן תליא והרי בפירוש תנינן לעיל [מ\"ג] עודהו מחליט וכו' פטור. אלמא דאף שראה הכהן הסיט\"ו. אינו מוחלט עדיין עד שיחליטנו בפירוש. אלא כך כוונת הראי'. מפני מה עד שלא בא לפני הכהן טהור. מפני שלא ראה הכהן סיט\"ו שבו ולא החליטו עדיין. א\"כ ה\"נ בין בתלש הסיט\"ו תוך ימי הסגר. או בשעה שעומד לפני הכהן. עכ\"פ כיון שבזה ובזה לא החליטו הכהן עדיין בפירוש טהור. והיינו דקאמר במשנתינו ובהתוספתא הביא להם ראיות. ומה לשון ראיות דקאמר לשון רבים. והרי רק ראי' א' הוא שהביא. אע\"כ כדברינו שבאמת ב' ראיות הביא ר\"ע. א' על התולש בימי הסגירו. והוא הראי' שהביא בתוספתא ומינה הוציא גם הראי' הב' על התולש סיט\"ו בעמדו לפני כהן והוא הדין שהביא במשנתינו. ומה\"ט נמי קאמר לשון התחלתי להביא להם ראיות וק' מה לשון התחלתי. וכי איזה ראיות הובא על זה בסוף. דקאמר על ראיותיו לשון התחלתי. הכי הול\"ל הבאתי להם ראיה. אע\"כ דה\"ק מן הב' ראיות שהי' לי בזה התחלתי להביא מהם הראי' שהי' נצרך לי לתשובת שאלתי להם דמזה הוכחתי גם הראי' השני' על התולש סיט\"ו לפני הכהן דטהור. ולהכי אחד העומד וכו'. א\"נ ה\"ק. התחלתי להביא ראי' גם על דבר חדש שלא שאלתי מהם עדיין עלי' שגם זה יהי' טהור. מיהו י\"ל דלהכי קאמר התחלתי מדלא רצה להורות הלכה לפני רבותי' להכי קאמר לשון התחלתי. ר\"ל לדון לפניהם בראיותי. והם גמרו הדין והודו לדברי. וכמפורש בתוספתא ואשכחן דכוותה לקמן [ספ\"ט. ופי\"א מ\"ז] שאפילו טעם הדין לא התערב בנפשו התלמיד לומר לפני רבו בלי נטילת רשות. ועתה ראו נא אחי כי בחסדו מקים מעפר דל. דכמה הוה דחיק לן טובא לילך בעקבות רתוי\"ט. ולומר שאחד הבא דקאמר תנא בבא חדשה היא. וד\"ה היא. א\"כ מה דקאמר ר\"ע התחלתי להביא ראיות. לא פורש מה עשה לו. לטהרו או לטמאו. והיכן אשכחן דכוותה בכל סוגיית הש\"ס. אבל לפי דברינו הנ\"ל יבוא הכל על נכון בלי שום גמגום. אמנם יל\"ד דמדחזינן בתשובתו בסוף דגם על התולש סיט\"ו לפני הכהן יש להסתפק. א\"כ למה לא שאל ר\"ע גם על זה בתחלה מיד. ותו ק' כיון דר\"ע לא שאלן רק על התולש תוך ימי ההסגר. א\"כ וודאי מוכח שכבר ידע המשנה והדין של התולש סיט\"ו קודם שבא לפני הכהן. או בתלשו אחר החלטו. וא\"כ למה הוצרכו להביא לו המשנה שכבר ידעה. ולא דמיא כלל להך דכריתות [פ\"ג מ\"ז ח' ט'] דהתם אף דמסתבר דר\"ע ידע כבר הדין של אותו דבר שלמדו ממנו תשובתם. אפ\"ה הי' צריכים למנקט הדבר הידוע לו. כדי לומר לו הק\"ו שיש ללמוד מהדבר הידוע. אבל הכא שלא חידשו בתשובתם כלל מה שלא ידע ר\"ע. ק' שפיר דהו\"ל מילתא שא\"צ כלל מה שהשיבו לו אבל שמענו וכו'. אשר גם הוא כבר ידע כן. ונ\"ל דאע\"ג דר\"ע ודאי כבר ידע המשנה וכדאמרן. אפ\"ה ספוקי הוה מספקא ליה בהנך תרתי דהיינו בתולש סימן טומאה בעמדו כהן לפני ובתלשו בתוך ימי הסגרו. והיינו מדסתרי דיוקי דרישא וסיפא אהדדי במשנתינו. דברישא קאמר עד שלא בא אצל כהן טהור. משמע הא בעמדו לפני כהן או תוך ימי הסגרו טמא. ובסיפא הדר קאמר לאחר החלטו טמא. משמע הא הנך תרתי הנ\"ל טהור. והנה בכל דוכתא דמקשינן בש\"ס קו' כזו. מצינן גבה ב' אופני תרוצים. לפעמים משני הש\"ס. נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כביצה דכ\"ד ב' וקדושין ד\"ה ב']. וכ\"כ מתרץ לפעמים אלא רישא דוקא וסיפא לאו דוקא [כפסחים י\"ט ב' ועירובין דט\"ז ב'] וגם זהו סברת נעשה הנ\"ל. אבל אשכחנא דוכתי טובא דמשני הש\"ס על קושי' כזאת בזה\"ל אלא מהא ליכא למשמע מינה. ור\"ל דספיקא הוה הי מהב' בבי דוקא וכן פירש\"י [שבת קכ\"א א']. ולפיכך נ\"ל דבכל דוכתא דמתרץ הש\"ס הכי. אי הוה מלתא דרבנן אזלינן לקולא. כי התם בסוגיא דשבת הנ\"ל באמירה לעובד כוכבים שבות. שרי לומר בפני עובד כוכבים כל המכבה אינו מפסיד. וכ\"כ ביבמות [ע\"ו א'] בעי בפצוע דכא אי מותר בנתינה. והרי איסור נתינה בקהל הוא רק מדרבנן [כיבמות דע\"ח ב']. לפיכך מספיקא שרי. וכן עוד בדוכתי טובא. אבל היכא דבעי הכי באיסור דאורייתא. אמרי' ספיקא לחומרא [כנדה דלג\"ב ומנחות דקב\"א] ועוד בדוכתי טובא. וכ\"כ בנדרים בכה\"ג אזלינן לחומרא [כנדרים דסע\"ב] והיינו משום דסתם נדרים להחמיר [כנדרים די\"ח ב']. אולם בממונא בכל אבעייא דמתרץ כה\"ג. הו\"ל ספיקא דממונא והממע\"ה [כב\"מ כ\"ו ב'. ודל\"ד א'. וב\"ב ק\"ד ב'] ועוד בדוכתי טובא. ונחזור לעניינינו. דלפי\"ז מדקשיא גם במשנתינו דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. וכדאמרן. א\"כ ספיקא הוה. ואע\"ג דליכא למימר דכיון דהכא מיירי קודם שנזקק לטומ'. וכל ספק נגעים קודם שנזקק לטומ' טהור [כספ\"ה וספי\"א]. די\"ל דהתם שאני דרביי' קרא. וכמ\"ש הר\"ש שם בשם ת\"כ. עכ\"פ י\"ל כיון דכל עיקר טומאתו של זה מדרבנן הוא. דאע\"ג דמייתי הר\"ש קרא למילף טומאתו משם הרי כבר כתב הר\"ש בעצמו. דהך קרא רק אסמכתא בעלמא הוא. א\"כ דתרווייהו הנך גוונא ספיקא דרבנן ניהו והו\"ל למיזל לקולא. או דילמא דלא דמי הך ספיקא לשאר ספק דרבנן. דהכא משום קנסא טמאוהו. מדעבר אאיסור דאורייתא להכי מסתבר דגם בהנך תרתי קנסוהו. וכדאשכחן כה\"ג [במ\"ק י\"ג א'] דבעבר אאיסור דאו' קנסו בנו אחריו. אף דבעבר אדרבנן לא קנסו לבנו. כך י\"ל שזה היתה ספיקתו של ר\"ע. אלא כיון דמפשטות דיוקא דרישא דקתני דבתלש הסיט\"ו קודם שבא אצל כהן. טהור. וודאי משמע טפי. דהא בתלש בשכבר הוא לפני הכהן טמ'. ולפיכך לא בעי ר\"ע מהם הך דינא. רק אבעיא לי' בתלש סיט\"ו בימי הסגרו מהו. מי נימא דהאי וודאי טהור וכדיוקא דסיפא. דמדתני בתלש לאחר החלטו טמא משמע וודאי דהא בתלש תוך הסגרו טהור. או דילמא דגם בתולש תוך הסגרו דייקינן מרישא. ואמרינן בתרוויי' הנך דיוקי דנעשים כמפורש בסיפא. ושניהן טמאים. דבתרווייהו קנסינן לי'. ואף שיש לומר דאולי גם בתלש לפני הכהן. אפ\"ה מדעבר רק אדרבנן לא קנסו לי' כל שלא החליטו הכהן בפירוש. אפ\"ה סבר ר\"ע איבעי מנייהו חדא. ואשמע מתשובתם תרתי. וכדאשכחן דכוותי' בש\"ס [זבחים ד\"ל סע\"ב]. כ\"כ ה\"נ סבר ר\"ע איבעי מנייהו תולש תוך הסגרו. ואם ישיבו לי עליו שהוא טמא. א\"כ כ\"ש בתלש לפני כהן שהוא טמא. ובתרוויי' קנסינן לי'. ואם ישיבו לי שקבלו שהוא טהור כשתלש בימי הסגרו. וכדיוקא דסיפא. א\"כ נשמע נמי מדיוקא דרישא דדוקא בתלש קודם שבא אצל כהן טהור. הא בתלש לפני הכהן טמא. ועוד דגם מפשטותם להתולש בימי הסגרו טהור. אוכל לדייק דהא בתולש לפני הכהן דטמא. דאל\"כ הי' אומרים לי מה תבעי לך בתולש בימי הסגרו. הרי אפילו בתולש לפני הכהן טהור. ומדלא יאמרו לי כן. אדע דבאמת בתולש לפני כהן טמא. וכהדיוק הפשוט מהרישא. אבל הם השיבו לו. לא שמענו רק ב' הנקודות הללו. דהיינו התלישה היותר אפשרי בהקדמה. והיינו בתולש סיט\"ו שבו קודם שבא לפני כהן. והתלישה היותר אפשרי באיחור דהיינו בתולש הסיט\"ו לאחר שהוחלט. למצא שכל הדיוקי' שבין ב' הנקודות הנ\"ל ספיקא הם. ועל זה השיב ר\"ע כיון שאין לכם קבלה על ב' דיוקים הללו של רישא וסיפא. יש לי ללמוד. דרק דיוק דסיפא דווקא. דרק בתלש אחר החלטו טמא. הא בתלש מקודם טהור. אבל דיוק דרישא הוא לאו דוקא. דהכל תלוי רק באם תלש הסיט\"ו קודם או אחר ההחלט. ורק התנא נקט התלישה היותר מוקדמת והתלישה היותר מאוחרת: ",
+            "ומה\"ט נמי נ\"ל דלר\"א בתלש הסיט\"ו. ובא סיט\"ו אחר. וחזר ועבר הסיט\"ו השני ממילא. ובאופן שאין לחשדו שכמו שהעביר הסיט\"ו הראשון במזיד כ\"כ העביר השני. ג\"כ טהור. וא\"ת עכ\"פ איך אפשר שיוחלט בסימן טומאה השני. הרי כבר נשאר בהחלטו מסיט\"ו הראשון. והרי אין מחליטין את המוחלט [כפ\"ג מ\"א]. י\"ל דזה שקצץ בהרתו. מדאו' טהור גמור הוא. דאף למה דקי\"ל כרבא [תמורה דד\"ב] דכל דא\"ר לא תעביד אי עביד לא מהני. היינו דוקא בלא עשה שינוי בגוף הדבר. כממיר. או אונס שגירש. אבל הכא שעשה שנוי בגוף הנגע. הכי ס\"ד דלא להני. ויהי' הנעשה כאילו לא נעשה. הרי משונה ועומד הוא. הרי שור שחוט לפניך. וכיון שכן במה נטמאו. ותו דאפילו נימא דגם בשיש שנוי בהגוף אפ\"ה לא מהני. י\"ל דשאני הכא דגלי קרא. דכתיב כל ימי אשר הנגע בו יטמא. ולא כשנקצצה [כהת\"כ שהביא הר\"ש בפרקן]. ורק מד\"ס טמא משום קנסא. ולהכי גזרו דאף לאחר שיביא קרבנותיו. ישאר בטומאתו. דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [ככתובות די\"א]. ולפיכך מדטומאתו רק מד\"ס. משו\"ה אין שורפין על טומאתו תרומה וקדשים. ומה\"ט לכשיוולד לו נגע אחרת. לא די דרשאי להחליטו. אלא גם חייב להחליטו. כדי שלא להקיל בטומאתו. דבנכנס למקדש חייב כרת מעתה. והתרומה וקדשי' שיטמא יהא חייב לשרפן: ",
+            "אמנם אפ\"ה נ\"ל כהר\"ש. דעד שתהפך כולו דקאמר תנא. אבהרת השניי' קאי. דגם בפשה כולו מנגע ב' מטהרי רבנן. והרא\"ש פי' שהבהרת הראשונה שתלש ממנה הסיט\"ו. משם תתהפך כולו ללבן. ולכאורה ק' ע\"ז בין להר\"ש ובין להרא\"ש האיך אפשר שיתטהר ע\"י הפריחה. הרי מדתלש הסיט\"ו נטהר מדאו'. וכמ\"ש בסי' הקדום. וא\"כ מה מהני שפרח אח\"כ בכולו. הרי פרח מתוך הטהרה וטמא [כפ\"ח מ\"ח]. י\"ל הרי מדקנסוהו א\"א שיטהרנו הכהן. דאפילו מטהרנו יהי' נשאר בטומאתו. דאל\"כ מה הועילו חכמים בתקנתם [כתובות די\"א]. וא\"כ הרי אפילו בעברו הסיט\"ו מעצמן וקודם שטיהרו הכהן בפירוש פרח בכולו. דינו כפרח מתוך הטומאה וטהור. דאע\"ג דלקמן [פ\"ח מ\"י] קאמר דבמראה כהן תליא מילתא. התם ע\"כ לאו דוקא ראה קתני. אלא כל שלא החליטו או פטרו בפירוש דינו כלא ראהו. וכדמוכח מלעיל [פ\"ז מ\"ג ושם סי' מ\"ט]. וכיון שלא טיהרו הכהן הרי הוא עדיין בטומאתו מדאו'. והו\"ל שפיר פרח מתוך הטומ' וטהור. אמנם ל\"מ הי' נ\"ל דא\"א כלל לומר כרבינו הרא\"ש דעד שתפרח בכולו דקאמר תנא. אבהרת קמא שתלש ממנה הסיט\"ו קאי. דהרי עד שתתמעט בהרתו מכגריס דתני בסיפא וודאי אבהרת ראשונה קאי. דאי אשניי'. מ\"ש דתתמעט דמודו בה רבנן דנטהרה. ומ\"ש כשנטהר' שניי' באופן אחר דפליגי בה רבנן על ר\"א. ואת\"ל דנתמעט עדיף מדהו\"ל כאינה בעולם כלל. משא\"כ בשעבר רק הסיט\"ו שבו. הרי כשיחזור בה הסיט\"ו תטמא. [מיי' פ\"ד מ\"ז]. עכ\"פ אי עד שתתמעט אשניי' קאי א\"כ במשנה ה' בקצצה במתכוין נמי הו\"ל לרבנן לומר עד שתתמעט שניי'. אע\"כ דעד שתתמעט דקאמרי רבנן. היינו הבהרת הראשונה. ולהכי רק ברישא דרק נתלש הסיט\"ו ונשארת הבהרת. שפיר שייך לומר שתתמעט הראשונה. אבל במשנה ה' שנקצצה הבהרת שבה הסיט\"ו לגמרי לא מצי למתני עד שתתמעט הראשונה. דהרי אינה בעולם עוד. וא\"כ אי נימא כהרא\"ש. דגם עד שתהפך בכולו אבהרת קמא קאי. א\"כ יהי' מלת בהרת בסיפא מיותר לגמרי. דהרי גם פרח בכולו דקאמר באותו בהרת שתתמעט מיירי. אע\"כ דתקנת הפך כולו. אבהרת שזכר ר\"א קאי. והיינו הבהרת שניי'. וכהר\"ש. ואף לפמ\"ש לעיל דלרבנן לא מהני הוכחת טהרת נגע אחת על טהרת נגע חבירתה. וא\"כ ה\"נ הרי מדתלש הסיט\"ו מנגע זו ולא התחיל ממנה הפריחה. איך נטהר הראשונה. מדפרחה בכולה האחרת. עכ\"פ הפך בכולה שאני. דע\"י הפריחה נשתתפה הראשונה עם השניי' ונעשה כולה כנגע אחת. והרי אפילו הי' נשאר הסיט\"ו בהנגע הי' טהור. ולפיכך גם כשנתלש הסיט\"ו נטהר: ",
+            "ונ\"ל דנקט פלוגתייהו לעיל בתולש הסיט\"ו לרבותא דרבנן. דאע\"ג שלא קצץ הנגע עצמו. אפ\"ה קנסוהו שלא יתטהר ע\"י הוכחת נגע אחרת. והדר נקט הכא תו פלוגתיי' בקצץ הבהרת לרבותא דר\"א. דאע\"ג דקצץ כל הבהרת עם הסיט\"ו שבה אפ\"ה לר\"א נטהר ע\"י הוכחת טהרה שבנגע אחרת. אמנם בקצץ כל הנגע. ועמה בשר חי שסביב סמוך להנגע כ' הרמב\"ם [פ\"י מטו\"צ ה\"ג]. דאע\"ג דפרח אח\"כ בכולו אין לו טהרה לעולם. ונ\"ל דדייק הרמב\"ם כן. מדנקט במשנתינו רק קצצה. משמע דהא בקצץ עוד בשר עמה. מודה תנא לר' יהודה דטמא לעולם [כתוספתא פ\"ג]. וטעם הדבר כתב הר\"ש הכא. דקנסוהו טפי. מדהתאכזר על עצמו לחטטה מעיקרה. ולרכ\"מ שם הטעם הוא. דמדחתך הבשר עמה. אע\"ג שפרח אח\"כ בכולה. חשבינן כאילו הבשר החי ההוא עדיין במקומו עומד. ונ\"ל כוונתו דאע\"ג שיתרפא המקום שקצץ משם הבשר החי וחפרח גם לשם הבהרת עכ\"פ כיון שאותו בשר שקצץ אינו עוד בגופו וא\"א שתפשה עליו הבהרת הו\"ל כאלו הבשר החי עדיין שם. אולם הר\"ב כאן אוקי למשנתינו כר' יהודה בתוספתא. ולהכי כ' וז\"ל. ובקצץ עמה בשר חי לכ\"ע אין לו טהרה עולמית. ובקצץ מקצת ולא נשאר כגריס. כ\"ע לא פליגי דנטהר בפריחה. דמדנשאר מקצת מנגע הטמאה. אמריני דבפרח אח\"כ בכולה נא קנסוהו כל כך [דגם מה שקצץ הי' נפרח עליו]. כי פליגי בקצץ הנגע מצומצמת עכת\"ד הר\"ב. משמע מדבריו דבקצצה כולה מצומצמת לא מהני לה פריחה לר\"א. ול\"מ א\"א לומר כן. דהרי מדקאמרי רבנן עד שתפרח בכולה. ש\"מ דרבנן מחמרי טפי מר\"א. ור\"א מודה לרבנן. דפרח בכולו מטהרי. ורק רבנן פליגי עלי' בנולד בו נגע אחר ונטהר. וס\"ל דאין נגע אחרת מכריע לטהר נגע הראשונה. וא\"כ אם בקצץ כולה ס\"ל לר\"א דבין בפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת מהני לטהר הנגע שקצץ. כ\"ש דהול\"ל בקצץ מקצתה דבין שפרח בכולה או בנטהר בנגע אחרת דמהני לטהר הראשונה. ואי לרבנן בין בקצץ כולה או מקצתה לא נטהר ע\"י הכרעת טהרה שבאחרת. רק ע\"י הפך בכולה. א\"כ מה דוחקא דהר\"ב לומר דפלוגתייהו דר\"א ורבנן דמשנתינו רק בקצץ כולה מצומצמת. הרי גם בקצץ מקצתה פליגי. וכמו שביררנו בס\"ד. והא דקאמר ר' יהודה דפליגי רק בקצץ כולה. אבל בקצץ מקצתה לכ\"ע מהני פרח בכולה. נ\"ל דפליג את\"ק דהתם בהא. וגם אסתמא דמשנתינו. וס\"ל דפרח בכולה גרע מנולד בו נגע אחר ונטהר ממנה דבשלמא בנולד לו נגע אחר ונטהר. י\"ל שפיר מדחס רחמנא עליה שנתרפא מנגע האחרת. אמרינן שאם זו שקצץ עדיין היתה בו הי' נתרפא. אבל בפרח בכולה. אין זה חייס משמיא שהוכה עד שמכף רגל ועד ראש אין בו מתום. ורק משום רחמנות יתיר' שעליו על כי גדל הכאב מאד צוה הקב\"ה שנטהרו. אבל רק בשלא פשע בנפשו. אבל בזה החוטא שקצץ נגעו. אדרבה י\"ל שענשו הקב\"ה מדה כנגד מדה. הוא קצץ נגעו. ולכן נתהפך כולו לבן. ואם נטהרו הרי חוטא נשכר. והנה עיינתי בהתוספתא שעם פי' זר זהב מהגאון רב\"א זצוק\"ל. ושם לא גרסינן בדברי רבנן עד שתפרח בכולה. רק ה\"ג משתפרח בכולה. ותאורנה עיני וששו בני מיעי. כאשר ראיתי שזה כדברינו הנ\"ל. דרבנן דברייתא אינן רבנן דמשנתינו. אלא מקילי טפי מר\"א. ודו\"ק. והא דלא כלל תנא תולש סיט\"ו וקוצץ בהרת בחד בבא. דהרי בתרוייהו פליגי ר\"א ורבנן. י\"ל דה\"ט. משום דבתלש סיט\"ו מהני לרבנן גם שיתמעט בהרתו מגריס. משא\"כ בקוצץ וכמש\"ל. ואף למה שפירשנו דגם בנקצץ מקצתה פליגי. וא\"כ שפיר הוה מצי למנקט עד שתתמעט כגריס. דהיינו שיתמעט הנשאר עד שאפילו אם לא היה קוצץ לא היתה השתא כגריס [כתוס' בכורות ל\"ד ב' וכן בר\"ש הכא]. י\"ל דהא תינח בשקצץ רק פחות מכגריס. אבל בשקצץ יתר מגריס. הרי בכה\"ג אם היה השתא נשאר מה שקצץ היה נשאר כגריס. ולפיכך משום דבכה\"ג לא מהני שתתמעט השתא מכגריס וגם בקצץ כולה לא שייך כלל לומר תקנת שתתמעט. להכי לא תני לה: ",
+            "ונ\"ל דלהראב\"ד שהביא רתוי\"ט [לעיל פ\"ו מ\"ז]. דגם בהרת בראשי אברים בלי מחיה אמ\"ט. אילה\"ק א\"כ מה קמ\"ל הכא הרי בל\"ז אמ\"ט. י\"ל דאפילו להראב\"ד דטהורה עכ\"פ אסור לקצצה. דלא עדיף מבהק ושאר נגעים טהורים דאסור לקצצן מדאורייתא [וכשבת קל\"ב ב]. א\"נ י\"ל דמיירי הכא שאין הנגע בראש הגיד רק מן הצד. ולאאמ\"ו ע\"ר הגזצוק\"ל. מיירי הכא בפשה לשם דבכה\"ג לכ\"ע טמא [כהר\"ב פ\"ח מ\"ה]: "
+        ],
+        [
+            "כך פי' הרמב\"ם. ותמוה פשיטא וכי חזרת רא\"ב תטהר המוחלט. ותו למה נקט שחזרו בו רא\"ב הרי אפי' חזר בו רוב גופו הרי הוא בטומאתו. וכדמסיק עד שתחזור בהרתו וכו'. ואת\"ל דלא מבעיא קאמר לא מבעיא שאר גופו שחזר הרי הו\"ל מחיה ופשיטא דטמא אלא אפי' בחזרו בו רא\"ב דאמ\"ט משום מחיה אפ\"ה טמא. עכ\"פ פשיטא. דוכי עדיף חזרו מלא חזרו וודאי נשאר בטומאתו. ונ\"ל דאיידי דסיפא נקט לה. לאשמעינן דאם לאחר שחזרו רא\"ב חזרו ונתכסו לא תימא חזרת רא\"ב לא מחשב חזרה וכשחזרו ונתכסו אח\"כ נשאר בטומאתו שבפריחתו הראשונה קמ\"ל דחזרת רא\"ב מחשב חזרה. והו\"ל עכשיו טומאה חדשה. ונ\"ל עוד דכ\"ש בפרח מטומ'. ואח\"כ נולד בו מחיה וחזר ונתכסה. הו\"ל המחיה כטומאה חדשה. וא\"כ פרח שנית מתוך הטומאה וטהור: ",
+            "ונ\"ל דמשו\"ה לא קאמר הכא עד שתתמעט בהרתו מכגריס. ה\"ט מדבאמת א\"צ כך. דאפילו היא עדיין כמה גריסין עכ\"פ כיון שאין בה א' מסיט\"ו טהורה היתה בתחלה. וכשתחזור השתא לשיעור זה נשאר בטהרתו. והא דלעיל לא מצי למימר שתחזור לכמות שהיתה ה\"ט משום דקודם פריחה טמא הי'. ותו דהרי ברישא דפרח מתוך טומ'. כולל נמי שהי' בו ש\"ל או מחיה. ונטמא על ידן ואח\"כ פרח בכולו. או שמצאו בסוף שבוע א' שפרח בכולהו. והרי בהנך תרתי. דהיינו שנשאר בו עדיין הש\"ל או המחיה. או שהוא עדיין תוך י\"ד ימי הסגר. וודאי אינו נטהר עד שתתמעט בהרתו מכגריס. אולם אם הי' נטמא תחלה מפשיון. ואח\"כ פרח בכולו. וחזר ונתמעט עד כגריס. אף שנשאר הפסיון בכלל הגריס טהור [כפ\"ד מ\"ח וט']: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט דא\"כ מנ\"ל לרבויי' בנתגלו רא\"ב שיטמא. דלמא רק למעוטי ש\"ל אתא. במתכ\"ר אשתמיטתי' מ\"ש רש\"י בחומש דקרא הראות בו בשר חי כולה קרא יתירא הוא. דכבר כתיב לעיל מינה דמחיה סיט\"ו. אלא לאשמעינן דבחזרה אפילו רא\"ב מטמאו במחי' אולם הקרא דיליף מינה בתוספתא למעט ש\"ל. קרא אחרינא הוא דכתיב אבתרא הבשר החי טמא הוא בשר חי מטמא ולא ש\"ל. וכן מפורש בתוספתא [ומ\"ש ברתוי\"ט הקרא או כי ישוב הבשר החי. וודאי ט\"ס הוא. דהרי קרא זה בטהרה כתוב ועי' בחומש]. אמנם עוד נ\"ל דבכ\"מ שצריך מחיה ממש כתיב מחיה בפירוש. מחית בשר חי. או עם הא הידיעה הבשר החי לאשמעינן דאמחיה שנזכר לעיל מינה קאי. משא\"כ בחזרת הפך לבן. כתיב בשר חי בלי הא הידיעה משמע וודאי בשר מ\"מ. וא\"ת עכ\"פ ק' לחכמים. דאע\"ג דרק במחיה גלי קרא דמטמא בפרח בכולה. עכ\"פ למה לא נילף מינה ש\"ל במה מצינו שאדם דן אותה מעצמה. י\"ל מדאיכא למפרך ולומר מה למחיה דחמירא דאפילו היתה קודם הנגע מטמא. משא\"כ בש\"ל שקדם לבהרת טהור [כספ\"ד]. כך נ\"ל פי' התוספתא דתני בטעמייהו דרבנן. דלהכי לא ילפי ש\"ל ממחיה. משום דמחיה מטמא בתחלה ולא ש\"ל. א\"נ נ\"ל דר\"ל במלת בתחלה דהיינו כשהיתה המחיה קודם שפרח בכולה. וכגון שהי' בו בהרת כגריס ובה מחיה והוחלט ואח\"כ הפך לבן. ונשאר המחיה. נשאר בטומאתו. משא\"כ בש\"ל שהי' בנגעו והוחלט ואח\"כ הפך לבן. אע\"ג שעדיין הש\"ל במקומו אפ\"ה טהור [וכמ\"ז]: ",
+            "ולאאמ\"ו ע\"ר הגזצוק\"ל. קמ\"ל מתניתין דסוף דינא כתחילת דינא. דבעכבו רא\"ב בתחילה את הפריחה במשהו להכי בנתכסו וחזרו ונתגלו נמי שיעורו במשהו. וק' לבקא בר יומא א\"כ בשאר מקום שבגוף נמי נימא סוף דינא כתחילת דינא במשהו. דהרי גם שם פחות מכעדשה מעכב הפריחה. וא\"כ למה נקט הך דינא רק ברא\"ב. ואת\"ל רבותא קמ\"ל דאף ברא\"ב שאין בהם דין מחיה וקילי. אפ\"ה פחות מכעדשה שעיכב בתחלה מעכב גם בסוף. עכ\"פ קשה לאזני לשמוע. דמה דקאמר במתניתין כל פריחת רא\"ב שבפריחתן טהרו טמא יהיה ר\"ל שעכבו בתחלה הפריחה בשיעור זה. טפי הול\"ל כל רא\"ב שעכבו בתחלה מעכבי גם בסוף. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת סיפא ל\"ל דמדיוקא דרישא כבר שמעינן לה. וי\"ל דאי מרישא סד\"א דגם ראש וזקן בכלל וה\"ק כל הראוי לטמא בנגע בשום גוונא. והרי גם ראש וזקן אפשר שיטמאו בבהרת כשיקרחו וכ\"כ שחין ומכוה וקדח אפשר שיתטמאו בבהרת כשיתרפאו. להכי יעכבו הפריחה. ולא אתא לאפוקי רק תוך העין והאוזן והשחי והשאר שנזכרו לעיל [פ\"ו מ\"ח] דבהנך א\"א בשום גוונא שיתטמאו בבהרת להכי נקט תנא נמי כללא דסיפא כל שאינו ראוי וכו' לגלויי' אכללא דרישא. דאי נימא דכל שראוי דרישא כולל נמי ראש וזקן. א\"כ כל שאינו ראוי דסיפא ל\"ל. הרי ממילא שמעינן לה מדיוקא דרישא. אע\"כ דכל שראוי דרישא היינו רק עור ובשר. וכל שאינו ראוי דסיפא מרבה נמי ראש וזקן שלא נקרחו. דאע\"ג דאפשר שיהיה ראויין להטמא כשיקרחו. עכ\"פ כיון דהשתא בשעת פריחה. עדיין לא נקרחו. אינן ראויין להטמא בנגע. דבתר השתא אזלינן: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דה\"ה קמט ונפשט נשאר מה\"ט בטהרתו. אבל באמת אין הדבר כן. דבשלמא בראש וזקן וכו' לא נתהווה שום שינוי בגוף הנגע. רק עמדה בעינה. ובמקום הפטור הוא דנתהווה בו שינוי. להכי אזלינן בתר מעיקרא. אבל קמט ונפשט הרי עי\"ז קצוות הנגע שסביב הקמט נתרחקו זמ\"ז ונתגלה עי\"ז הבשר שבתוך הקמט. והו\"ל כשאר פרח בכולו שהתראה בו בשר חי שטמא [ועי' עוד לעיל פ\"ז סימן ט\"ו ודו\"ק]. ולרמב\"ם [פ\"ו מטו\"צ ה\"ו] גרסינן הכא טמאים. ור\"ל שדינו השתא כבהרת קטנה. ולא נטהר משום פרח בכולו. רק אם חייב עוד הסגר א' מסגירו. ואם נגדל בו ש\"ל מקודם או השתא טמא. ואין דינו כש\"ל הנשאר או גדל בפרח בכולה. אבל משום מחיה או בפשה הנגע לשם א\"א שיטמא [כפ\"ו סימן ס\"ט]. ובל\"ז ל\"ש פסיון בפרת בכולו. דהרי הנגע מקיפתן. והרי אין הנגע פושה לתוכה. ולפי גירסא זו דנגרס הכא טמאים. צריך לפרש ב' כללי דרישא כל הראוי וכל שאינו ראוי. דה\"ק לאשמעינן דדיינינן לכל נגע כפי מה שהיא. דבפרח בכולו בשעה שלא נקרח והרי אז לא היה הראש ראוי להטמא בבהרת. להכי אז אינו מעכב הפריחה וטהור. וכשחזר ונקרח הראש אחר שנטהר. והרי אז ראוי להטמא בבהרת. להכי חוזר ומעכב הפריחה וטמא. וה\"ה בנקרח ופרח. דנטמא. ואח\"כ חזר והעלה שער נידון כפרח וטהור. וא\"כ לפי מה דגרסינן טמאים י\"ל דמה\"ט לא נקט קמט ונפשט. דזה פשיטא דטמא. וכדאמרן. ורכ\"מ כ' שדברי רבינו תמוהים. ולא זכיתי לידע למה. [ועי' בסי' הסמוך ודו\"ק]: ",
+            "וא\"ת בשלמא לדידן דחצי עדשה שסמוך לראש וכו' מעכב. שפיר נקט אפילו. ור\"ל וכ\"ש בנשאר החצי עדשה מגולה. שהרי הוא עצמו מעכב הפריחה. דבתחלה גם משהו בעור הבשר מעכב הפריחה. אלא להרמב\"ם דהחצי עדשה שסמוך להראש וכו' ג\"כ אינו מעכב הפריחה. א\"כ מה אפילו. אדרבא כשנשאר חצי עדשה מגולה. והוא בעצמו אינו מעכב הפריחה. הרי הוא מפסיק בין הבהרת להקרחה. שמעכב השתא הפריחה. סד\"א טפי שיהא דינו כפרח בכולו. ולא יזיק לו מה שנקרח הראש מדמופסק מעיקר הנגע ע\"י החצי עדשה שאינו מעכב הפריחה. ואפילו את\"ל שחצי עדשה ההוא אין דינו שלא יעכב הפריחה רק כל זמן שהראש וכו' ג\"כ אינן מעכבין. אבל כשנעשה קרחת וצרבת. והן עצמן מהשתא מעכבין. אמרינן לא יהא כח הטפל עדיף מהעיקר. וכאן שהן עצמן מעכבין. להכי גם החצי עדשה מעכב. עכ\"פ כיון דדינו כהראש ממש הו\"ל האי אפילו כאומר אפילו נעשה מקצת הראש בהרת. והרי זה אינו רבותא כלל. אם כל המעכב נשאר מגולה או מקצתו. ונ\"ל דמדאיצטריך למנקט הך בבא לאשמעינן דגם החצי עדשה שסמוך להראש וכו' אינו מעכב כל זמן שהן עצמן אינן מעכבין. להכי שפיר קאמר דלאחר שנקרח הראש וכו' לא מבעי' דבנשאר החצי עדשה ההוא ונתכסה בבהרת גם הקרחת וודאי מסתבר דהחצי עדשה יעכב הפריחה. דהרי אחר שנקרח הראש וכו' יהיה חצי העדשה כשאר הבשר ממש. ומעכב הפריחה. אלא אפילו נעשה הוא בהרת. והראש נשאר מגולה אפ\"ה אין דינו כפרח בכולו: ",
+            "כך כתב הר\"ש הכא. וגם הרמב\"ם [פ\"ז מטו\"צ ה\"ו]. וא\"ת מה אפילו. אדרבה שכהתחילה הפריחה מהטמאה הרי נשארה הטהורה בטהרתה. דהרי היא לא פשתה. וכשאח\"כ פרח בכולו. היה פנים לטמאו כאילו פרח מטהורה. דהרי הא דאמרינן פרת מטהורה טמא. רק מדיוקא דקרא שמעינן לה. מדלא הזכיר טהרת פרח בכולו רק בשפרח על נגע טמאה [כרמב\"ם בפרקן במ\"א]. ומאותו דיוק ילפינן נמי בבבא תחלה הפך לבן דצריך סגירה. משום דבזה לא איירי הכתוב. א\"כ מאותו דיוק. הוה מסתבר לכאורה דנידוק נמי. דדוקא כשפרח בכולו על נגע טמא לבד טהרו הכתוב. הא בשיש בו נגע טמא' וטהורה. לא נטהר בפריחה. אבל כשהתחיל הפסיון מהטהורה. הרי תיכף כשהתחיל הפסיון. נתהווה גם הטהורה טמאה מדפשתה. דאף דעדיין לא טימאו הכהן ועדיין טהור הוא [כלעיל פ\"ז מ\"ג]. עכ\"פ מדהיתה סברא החיצונה נותנת דמשום כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו [כר\"ה י\"ג ב']. וא\"כ יהיה נחשב כטמא אף קודם שטמאו הכהן. לפיכך פשוט טפי שנטהרו בפשה באופן זה. מאילו נטהרה בהתחיל לפשה מהטמאה להטהורה ומה אפילו. ואע\"ג דגם כשפרח מהטמאה להטהורה. מחשב פשיון לטהורה דהרי גם פשיון הבא מבחוץ ג\"כ שמו פשיון [כמ\"ש בס\"ד פ\"ד סי' ז']. עכ\"פ לא שייך לשון אפי'. דמה רבותא יש בפרח בטהורה טפי מאילו פרח מהטמאה. י\"ל דרבותינו הנ\"ל מחוי לן במחוג ע\"פ מה דתנינן בתוספתא דר' נחמי' ס\"ל דדוקא בפרח מהטמאה טהור. אבל בפרח מהטהורה טמא. ע\"כ דטעמי' דכיון דהתחיל לפרוח מהטהורה. א\"א שיחליט הכהן גם נגע זו. דהרי אין מחליטין את המוחלט [כרפ\"ג] א\"כ כיון שנשארה נגע זו בטהרתה. וגם ממנה החחילה הפריחה הו\"ל כפרח מהטהורה. ולפ\"ז שפיר קאמרי רבותינו דסתמא דמתניתין משמע דבכל גוונא טהור אפילו בפרח מהטהורה. ונ\"ל דמה\"ט נקט נמי אחת טמאה והדר נקט אחת טהורה. הרי הוי מסתבר למנקט טהורה תחלה. מדפתח הכתוב בטהרה תחלה. ותו דאז הוה שייך למנקט בתר הכי פרח מזו לזו דהיינו אפילו מהטהורה להטמאה. אלא דאי הוה נקט הכי סד\"א דמיירי דאחר שראה הכהן נגע א' וטיהרה נולד לו השנייה וטימאה. ואז הרי נפטר בטומאה מלפני הכהן. להכי אמרינן אחר אחרון אני בא. וכשפשה אח\"כ. אע\"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה הו\"ל כפרח מהטמא. אבל כשנולדו שניהן כאחת. וראה הכהן הטמאה ואח\"כ הטהורה. והתחילה אח\"כ הפריחה מהטהורה. סד\"א דלא תלינן הפריחה בהטמאה. מדהו\"ל ב' לטיבותא. שנפטר מלפני הכהן בטהורה וגם הפריחה התחילה מהטהורה להכי נקט אחת טמאה ואחת טהורה דתו א\"א לומר שראה הכהן הטמאה והחליטה. והדר נולד לו השנייה וראה הכהן וטיהרו. ליתא דהרי אחר שהוחלט באחת אין רואין לו השנייה שנולד בו אח\"כ. אע\"כ דמיירי שנולדו לו שניהן כאחת. דאז רואין אותן זו אחר זו [כרפ\"ג]. ואפילו ראה הטהורה לבסוף וגם ממנה התחיל הפריחה. אפ\"ה כפרח מטמא הוה וטהור: ",
+            "ונ\"ל דהנ\"מ בין ב' הטעמים. כשלא פרח מזו לזו תחלה אלא פרח על שניהן בבת אחת. דלהטעם דנתבטל הטהורה בטמאה כשפרח מזל\"ז. א\"כ כשנשארו כל א' לבד עד שפרח בכולו ולא נתבטל הטהורה מקודם הו\"ל כפרח מהטהורה וטמא. דלא טיהר הכתוב פריחה בכולו רק כשהיה בו רק נגע א' טמאה (וכלעיל סי' מ\"ה) אבל להרמב\"ם דהטעם הוא דבכל מוחלט חשבינן לנגע טהור שבו כליתא. א\"כ גם בנשארו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח על שניהן בבת אחת נמי הוה כפרח מהטמאה וטהור. וא\"ת להרמב\"ם א\"כ למה נקט תנא שפרח מזו לזו תחלה. הרי גם בלא פרח. כך הוא דינו דהו\"ל כפרח מהטמ'. ואת\"ל דאתא לאשמעינן אע\"ג שהתחיל הפריחה מהטהורה אפ\"ה חשבינן כפרח מהטמאה. ליתא. דא\"כ לאשמעינן רבותא טפי וטפי. דאפילו פרחה תחלה מהטהורה לחוץ. אפי' הכי לא חשבינן לכל הפריחה שהתפשטה מהטהורה אח\"כ על כל הגוף. כאילו פרח מהטהורה. משום דכל טהור במוחלט. חשבינן לה כליתא. י\"ל דהתנא רצה לאשמעינן רבותא. דאע\"ג שנתערבו ב' הנגעים יחד קודם שפרח בכולו לא אמרינן דנתבטל טמאה בטהורה. מדא\"א לטהורה שתעשה טמאה. אם לא יוולד שום שינוי בגופה. אבל טהורה אינה בטלה בטמאה. מדאפשר לטמאה שתעשה טהורה בלי שינוי בגופה. דהיינו כשיפרח בכולה [וכמנחות כ\"ג א']. ולא מחשב פריחה שינוי בגופה כמו פסיון של טהורה דמחשבינן לה שינוי. ה\"ט מדלא נטהר בפריחה רק בנקודה האחרונה שהשלימה הפריחה והרי נקודה ההיא רחוק מהאום. משא\"כ פשיון של טהורה הרי נקודה הראשונה שפשתה האום משהו. שבה הוחלט מיד הוא שינוי בגופה. ודו\"ק: ",
+            "כך נ\"ל לפרש ע\"פ דעת הרא\"ש ומהר\"ם שכתבו דבבא זו נמי מיירי בפרח בכולהו. וכהרישא. דבלא דברינו לא זכיתי להלום סברת רבותינו בפירושם במלת אע\"פ. דאדרבה מדנראין כאחת וודאי נתבטל טהורה בטמאה. אולם לפמ\"ש בפנים לעיל סימן מ\"ו. דלרמב\"ם כל נגע טהורה שבאדם מוחלט חשבינן לה כליתא א\"כ אפילו היו ב' הנגעים מופרדים. עד שפרח בכולהו על שניהן כאחת. ג\"כ חשבינן כפרח מהטמאה. והא דנקט ברישא פרח מזל\"ז. היינו רק לרבותא. מדסד\"א דמדנתחברו ע\"י חוט הפסיון בטלה טמאה בטהורה קמ\"ל. א\"כ לפ\"ז מיושב שפיר מלת אט\"פ שבבבא זו. דמדסד\"א דדוקא במחוברים יחד בחוט הפשיון. לא נתבטל טמאה בטהורה. להכי קאמר הכא אע\"פ שמדובקים יחד זב\"ז והן נראין כנגע א'. אפ\"ה אמ\"צ. וטהור. ולפיכך כשפרח אח\"כ בכולו סד\"א דהו\"ל ודאי לענין פריחה בכולו כאילו בטלה טמאה בטהורה. קמ\"ל. אמנם לר\"ש והר\"ב מיירי הך בבא שיש חצי גריס כאן וחצי גריס כאן. ועי\"ז כשהן מדובקין נראין כנגע א'. ותמוהין דברי רתוי\"ט שכתב שלהר\"ש והר\"ב אין מלת אע\"פ מדוייק ורק למהר\"ם מדוייק. ובמחכ\"ר הדבר הוא ממש מהיפך להיפך. והגם שרתוי\"ט הוסיף בדברי הר\"ש והר\"ב דמיירי שאח\"כ פשה בכולו. ולפי דבריו מלת טהור דקאמר תנא. היינו דהפריחה טהור. וא\"כ לפ\"ז באמת יקשה מלת אע\"ג שמדובקין. והן אמת כי מוכרחים אנחנו להודות בזה לרתוי\"ט דגם בבא זו מיירי בפרח בכולו. דאל\"כ לא יהיה שייכות לבבא זו לא למעלה ולא למטה. דכולהו בפרח בכולהו מיירי. אבל אזנינו קשה לשמוע דברי רבינו במ\"ש דטהור דקאמר מתני' אפריחה קאי ותלי תניא בדלא תניא. דהרי אכתי לא שמעינן בשום דוכתא במכילתין דח\"ג באבר א'. וחצי גריס באבר השני הסמוך לו שמצטרפין. והיאך שבק תנא מלאשמעינן הך דינא הכא. כאילו הוא מלתא דפשיטא. ונקט טפי דין של הפורח בכולו על נגע מצורפת כזו כאילו זהו מלתא חדתא שהפורח מהטמא. טהור אתמהה. וגם בל\"ז במחכ\"ר. הך דינא קשה מאוד להולמו. דנימא דח\"ג וח\"ג שבב' אברים סמוכים וכ\"ש בב' אצבעות שיש אויר רב מפסיק בין הביניים. ואפ\"ה יצטרפו לכגריס. והרי לקמן [פי\"א מי\"א] בחמת ותורמל דנראין כדרכן. פי' רבותינו כולכ. דאה נגע בין השנצין מחשב ביהס\"ת וטהור. ולא פי' לחומרא דאם נגע על קצוות השנצין למעלה מצטרף לכגריס. ש\"מ דבאמת אמ\"צ. וא\"כ מה התם שרובא דרובא השנצין מונחין רצופין זא\"ז אפ\"ה אין נגע שעל גביהם מצטרף מכ\"ש הכא שב' השפתות וב' הריסין. וב' האצבעות ברוב פעמים עומדים מרוחקים מהדדי. מכ\"ש שלא יצטרף ח\"ג שבזה לח\"ג שבזה. ואפי' לדברינו שם דנגע שבראשי שנצות מצטרף אפ\"ה יש לחלק בין התם להכא וכדאמרן. ואדרבה ל\"מ היה נ\"ל דהא דאמרי' לעיל [פ\"ו מ\"ח] ואין מצטרפין בנגעים. גם אקמטים קאי. דכשיש ח\"ג מזה וח\"ג מזה והקמט ביניהן אמ\"צ. וא\"כ מכ\"ש ח\"ג וח\"ג שבב' אצבעות שאמ\"צ. לפיכך מסתבר טפי לומר דלר\"ש מלת טהור אנגע זו המצטרפת קאי וקמ\"ל דאמ\"צ וטהור. וממילא שמעינן דבפרח אח\"כ בכולו אין לטהרו. ויהיה לפ\"ז מלת אע\"ג דבמתני' מדויק שפיר. ואפ\"ה דחיקא לן מלתא טובא לאוקמא למתני' כרבינו הר\"ש. דח\"ג וח\"ג וענין צירוף מאן דכר שמיה במתני'. והרמב\"ם בפירושו כאן אוקי למתני' דאיירי בכולהו הפך לבן. ונשאר הריוח שבין ב' השפתות. או שבין ב' האצבעות וכו' שלא התפשטה לשם הנגע. וקאמר תנא אע\"ג שרק כשמדובקין זל\"ז נראין כנגע א'. וכשמתרחקין זמ\"ז נראה בשר בריא שביניהן. אפ\"ה דינו ככולו הפך לבן וטהור. ורכ\"מ [פ\"ז מטו\"צ ה\"ו] אף הוא היה מתכוין לפרש כן דברי רבינו בחיבורו ג\"כ על דרך זה. וגם רתוי\"ט הביא פי' זה ולא העיר עליו. ואשתומם מאוד על המראה. חדא. דא\"כ מה זה דקאמר תנא בשפתו עליונה ותחתונה. וכי שם לבד הי' מנוגע. והרי מכף רגל ועד ראש אין בו מתום. דהרי בכולו הפך לבן מוקי לה רבינו. ולא הו\"ל לתנא לומר אלא אם כולו הפך לבן ולא בין ב' שפתי' או בין ב' אצבעותי' טהור. ותו וכי ס\"ד שהרווחים הללו לא יעכבו הפריחה. ואנחנו לא נדע מקומות שאין מעכבין הפריחה רק ביהס\"ת או מקומות שאין נקראין עור הבשר. ככל המנויין לעיל [פ\"ו מ\"ח]. ותו בין ב' אצבעות מאי\"ל. וכי ס\"ד שהבשר שביניהן לא יעכב הפריחה. וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל עוד דמדנקט הב' לטיבותא בחזרה משמע דהא בנשאר בתחלה בהק ברא\"ב. אף דנמי הו\"ל ב' לטיבותא הי' מעכב הפריחה. דלא עדיף בהק ברא\"ב מבהק פחות מכעדשה. דהו\"ל נמי ב' לטיבותא. ואפ\"ה בתחלה מעכב הפריחה. וכמבואר בסיפא דמשנתינו. לפי פי' רבותינו. וכ\"כ הרמב\"ם בפירוש [פ\"ז מטו\"צ ה\"ד]. ונ\"ל טעמא דמלתא משום דכל חזרה מדיש לו כבר חזקת טהרה עדיף טפי מבתחלתו. דהרי כל א' משניהן אינו מעכב בסוף. ואפ\"ה מעכב בתחלה. וא\"כ כ\"ש רא\"ב פחות מכעדשה בתחלה דמעכב הפריחה: ",
+            "ורבותינו רצו ליישב קושיתינו. דר\"מ נמי בבהק שברא\"ב פחות מכעדשה מיירי. דאפי' בג' לטיבותא מטמא בסוף. וכ\"ש דפליג ברישא. בבהק ברא\"ב. מדאינו רק ב' לטיבותא. ורבנן בסיפא נמי בג' לטיבותא מיירי. רק ר\"מ לא הזכיר בהק. ורבנן לא הזכירו בדבריהן רא\"ב. אולם כל אשר עינים לו בעיניו יראה כמה קושיות ודקדוקים יתעוררו לנו ע\"י פי' זה במשנתינו שלפשטותם לא נאריך בהם. ומלבד זה דחיקא לנו נמי טובא. דמי סני ליה לר\"מ מלת בהק. ולרבנן מלת ראשי אברים מלמתניי'. ",
+            "ולפיכך ג' חלוקים יש בש\"ל שהוא בפרח בכולו. (א) בהיה ש\"ל בבהרת קטנה ונטמא. ואח\"כ פרח בכולו. אף שהש\"ל נשאר במקומו. לכ\"ע טהור [כלעיל מ\"ג]. (ב) ובבא בתחלה הפך לבן. בין שהביאו עמו הש\"ל מיד. או שנולדו לו בסוף הסגר א' או ב'. או שנולדו לו אחר שפוטרו מדעמד בעיני' ב' שבועות. לכ\"ע טמא. דדינו לגמרי כבהרת קטנה. (ג) ובהפך כולו לבן ונטהר. ואח\"כ נולד לו ש\"ל. פליגי ר\"י ורבנן [לעיל מ\"ב]: ",
+            "ואע\"ג דלראב\"ד [פ\"ו סי' ל\"ז] אין שום בהרת מטמא ברא\"ב. עכ\"פ מודה דכשיש נגע בחוץ מרא\"ב ופשה לתוכן מחשב פסיון [וכר\"ב במ\"ה]. ונ\"ל עוד דמ\"ש הר\"ש והר\"ב דמשנתינו מיירי שפרח במקצתן אחר שנתגלו. לרבותא נקטו הכי דאע\"ג דחזרתן לא הועיל כלום. כמו דאמרי' ברישא דהרי הוא כמו שהיה. אפ\"ה הפריחה לתוכה מהני. ומה\"ט לא דמי לדלעיל [פ\"ד מ\"ז] בכנס ופשה דלא מחשב פסיון. דשאני הכא. דפסיון דהשתא הוא פחות מפסיון הראשון. ועוד שגם אינו ממינו. שהפסיון הראשון היה ממין פסיון המטהר. ודהשתא ממין פסיון המטמא: ",
+            "והא דנקט פריעה קודם לפרימה. ותגלחת קודם לצפרים. ושניהן שלא כסדרן בקרא. נ\"ל דתמיד נזכרין בדרך לא זו אף זו. ולהכי כשנזכרין בהן. כגון במוחלט מזכיר חיוב שחוץ מגופו קודם לדבר חיוב שבגופו. וכשנזכרין בלאו כגון אחר מיתת בני אהרן [ויקרא י' פ\"א]. וכמו כן בפטור של המוסגר דתנא הכא. מזכיר דבר שבגופו קודם לדבר שחוץ מגופו [ועי' מ\"ש בזה פ\"א דמגילה סי' מ\"ג]. והא דנקט דהנטהר מתוך הסגר פטור מהם. רק משום תגלחת וצפרים נקט בהך לישנא. וה\"ק הטהור מתוך הסגר פטור היה מתחלת חיוב הסגרו עד שנטהר לגמרי מההסגר. מפריעה וכו' ודו\"ק. אמנם פי' מלת פרימה. היינו שיהיה כל בגד מבגדיו קרוע קרע טפח בכל א'. כדרך שקורעין על מת [כרמב\"ם בספר המצות מצוה קס\"ד]. משא\"כ מלת קרוע. כולל נמי קריעה קטנה. וכן משמע בסוטה [פ\"א מ\"ה] דקאמר אם נקרעו נקרעו אם נפרמו נפרמו. דמשמע קצת דפרימה יתירה מקריעה [ועי' מ\"ש שם בס\"ד סי' כ\"ט]. ובפירוש מלת פריעה נחלקו רבותינו [במ\"ק דט\"ו א']. דלר\"א פריעה היינו שיניח שערותי' לגדל בערבוביא שלא יגלחם. ולר\"ע היינו לשון גילוי. שלא יניח בראשו כומתא וסודרא. ופי' בערוך דכומתא היינו כובע. אולם מלת סודרא. נ\"ל דהיינו סודר חשוב שהיו רגילים החשובים לפרוס ממעל להכובע. וכדאמרי' [פסחים קי\"א] סודרא דמר כי צורבא דרבנן. וה\"נ אמרי' [קידושין כ\"ט ב'] חזיי' דלא פריס סודרא ארישיה. ועי' רש\"י שם. אבל א\"א לומר דסודר היינו מטפחת פשוט שהיו רגילין כל אדם לעטף בו ראשן. ליתא. דוכי אפשר לומר כן שלא יעטף ראשו במטפחת. והרי התורה אדרבה צותה ועל שפם יעטה. דהיינו שיהיה ראשו מכוסה עד שפמו. ולפי מה דקי\"ל דהלכה כר\"ע מחבירו [כעירובין מ\"ו ב']. וכ\"ש נגד ר\"א דשמותי הוא [כנדה ד\"ז ב']. א\"כ נפרש לפ\"ז מלת פריעה אליבא דהלכתא דר\"ל כומתא וסודרא. ורק התוס' במו\"ק שם מסתפקין דדלמא לר\"ע תרתי בעי. ומודה לר\"א דצריך נמי שלוח פרע. ותמוהין דברי רש\"י בחומש שפי' כר\"א. והרי זה כנגד הכלל שזכרנו. וצ\"ע. אמנם מה שנחלקו שם בפי' מלת שמותי. דלרש\"י היינו משום דברכוהו [כב\"מ נ\"ט ב']. והקשו על זה בתוס' שם בשם ראב\"י. הרי מנודה אסור בתפילין [כמ\"ק דט\"ו א'] והרי ר\"א הניח תפילין. וכמו דאמרי' [סנהדרין ס\"ח א'] שנכנס הורקנס לחלוץ תפיליו. ותמהני מאד על קושיתם זו. דכפי הנראה רצו להוכיח מזה שהתירו ברכתו לאחר שעבר כעס המחלוקת. וא\"כ למה לא ניקום כוותיה בהלכתא. ואם כך הוא קושיתם. במחכ\"ר הרי בכל הסוגיא שם מוכח שהי' מבורך עד אחר גויעתו. דהרי נכנסו חכמי ישראל אצלו לבקרו. וישבו לפניו בריחוק ד' אמות. ורק לבתר דנח נפשיה. אמר ר' יהושע בבכייה הותר הנדר. ואי משום קושיתם מהנחת תפילין על כרחך צ\"ל דהורקנס לחלוץ תפילין של עצמו נכנס. ואעפ\"כ נ\"ל ראיה כפי' תוס' [שבת דק\"ל ע\"ב] שכתבו בשם הירושלמי דפי' מלת שמותי הוא מדהי' מתלמידי ב\"ש. דאי משום דברכוהו לא היה ראוי לבטל דבריו היכא דמסתבר כוותיה. דאע\"ג דביום המחלוקת הביאו כל הטהרות שטיהר ושרפום [כב\"מ דנ\"ט ב']. היינו רק להחמיר במקום שהקיל ר\"א [כנדה ד\"ז ב'] אבל לא להקל במקום שהחמיר. והרי אנן לא קי\"ל כר\"א בין להקל ובין להחמיר. וא\"ת כיון דכל עיקר טעמא שנמנו וגמרו דלא ניקום הלכתא כר\"א היינו כדי דלא לגררו כ\"ע אבתריה. א\"כ מה\"ט היו רשאין להקל גם במקום שמחמיר. וכדאשכחן ממש כה\"ג [ברכות ס\"ג ב'] שהקילו במקום שהחמיר. נ\"ל דהתם רק בדרך למוד ופלפול הקילו במקום שהחמיר. אבל ח\"ו שמטעם דלא ליגררו אבתריה יקילו במקום שהדין כדבריו להחמיר. והרי ר\"א לא אמר שום דבר מסברת עצמו רק מה שקיבל מרבותיו [כסוכה דכ\"ז ב']. וא\"כ אם החמיר ר\"א בדבר שידעו חכמי דורו שכך הוא האמת כפי שקבל מרבותיו היאך היו יכולין להקל בדבר. הרי אין ב\"ד יכול לבטל דברי ב\"ד הקודם [כמו\"ק ד\"ג ב']. ותו הרי בסנהדרין שם מוכח ששאלוהו כמה דינים. ואי לא קי\"ל כוותיה בשום דוכתא. לענין מה שאלוהו. ולא לבד התם דהוה שעת מיתתו כ\"א גם בשעת בריאתו לאחר פטירת ר\"ג. דהיינו בתר דברכוהו. מוכח בש\"ס [מו\"ק כ\"ז א'] שהיה מורה הלכה ובא ואין מכלים דבר. ותו אי משום דברכוהו לא היו להם משום זה לבטל הלכה מדבריו לעולם. דהרי לבתר דנח נפשיה נענה ר' יהושע ואמר הותר הנדר. אע\"כ דפי' מלת שמותי היינו מדהיה מתלמידי ב\"ש. ולפיכך שאלוהו בשעת פטירתו כמה דינים. במילי דידעו דלא פליגי תלמידי ב\"ה עמו. וכ\"כ במקום דליכא קולא או חומרא כלל כהך דמו\"ק הנ\"ל [דכ\"ז א'] היה מורה הוראות. ורק היכא דפליג עם תלמידי ב\"ה לא קי\"ל כוותיה: ",
+            "ולכאורה אין למשנה זו שום המשך לא לעילא ולא לתתא. וטפי הוה מסתבר למסמך משנה ט' לרישא דמשנה ח'. מדמיירי תרווייהו מדין הפך לבן ככולה פירקין. ולמה פתק ושדא בינייהו הך בבא ולהפריד בין הדבקים. ואמר מהו' משה טהארען נ\"י דמדסיים רישא דאם הפך לבן מתוך הטומאה טהור דהיינו בין מתוך טומאת הסגר או החלט. להכי קאמר מיד בסמוך לו. דדוקא טומאה או טהרה שוין נפטר מתוך הסגר והחלט. אבל לענין אופן הטומאה והטהרה דהיינו פריעה ופרימה יש חילוק רב ביניהן: ",
+            "כך נראה לעני בדעת כמוני פי' משנה חמורה זו אשר רבו בה הפירושים מרבותינו ז\"ל ובכולם לא מצאה נפשי העלובה כדי גאולתה להבין המשנה הקדושה על בורי'. ונספרם אחד לאחד כחרוזי פנינים. הר\"ש ראש המדברים בפירוש סדרן ואחריו נושא כליו רבינו הר\"ב. הביאו ב' פירושי' (פירוש א') דמתני' מיירי שבא כולו הפך לבן בתחלה ובו מחיה. ולא הספיק הכהן להחליטו עד שהפך כולו לבן שנתכסה גם המחיה [והסגירו כדין כל הבא בתחלה פרח בכולו]. ובסוף השבוע מצא שחזרו בו רא\"ב. וס\"ל לר' ישמעאל דהו\"ל כחזירת רא\"ב בבהרת גדולה. ר\"ל דדינו כאילו בא בתחלה פרח בכולו בלי רא\"ב ולפיכך צריך גם השתא הסגר [שנית]. וראב\"ע ס\"ל דכיון שבא בתחלה עם מחי' ולולא שפרחה מיד גם על המחיה הרי הי' מחליטו להכי דינו השתא כאילו היה בתחלה בו בהרת קטנה עם מחיה. דכי פרחה בכולו אח\"כ ושוב חזרו בו רא\"ב. הר\"ז טמא. והרואה יראה כמה קמח הוצרכתי להוסיף בעיסה זו של דברי רבותינו. כדי לעשותה גלוסקא יפה. אשר נפש היפה תאכלנה. כלומר ליישב כוונתם דלא להוי כאגרתא דלא מפשרא. ואעפ\"כ ערי ושכבי להוי סהדי רבה עלן. דעדיין שכלי קטיעא מבחוץ כחמור גרם רובץ בין המשפתים דלא ידענא מה קאמרו. (א) הגם דהדין דין אמת כדברי ר' ישמעאל. דהבא בתחלה פרח בכולו והסגירו. ובהסגר א' נתגלו בר רא\"ב בסוף שבוע. חוזר ומסגירו שנית. וכן פסק כאן הרמב\"ם בפירושו. עכ\"פ ק' למה נקט תנא שבא בתחלה כולו הפך לבן ובו מחיה. וחזר ונתכסה גם המחיה ובהסגר נתגלו בו רא\"ב. ול\"ל כל השנויים הללו מעשה ידי אמן. ולא נקט בקיצור. הבא בתחלה כולו הפך לבן והסגירו וחזרו בו רא\"ב. ואת\"ל בהא גם ראב\"ע היה מודה. ולהכי נקט שהיה בו בתחלה מחיה לרבותא אליבא דר' ישמעאל. דאע\"ג דמדהיה בו בתחלה מחיה הוה מסתבר לדונה כבהרת קטנה. אפ\"ה מדלא הספיק להחליטו עד שהפך כולו לבן דיינינן לה כבהרת גדולה. (ב) א\"כ ק' דל\"ל דנקט תנא דבא בתחלה כולו הפך לבן חוץ מהמחיה שבו. הו\"ל להתנא למנקט רבותא טפי וטפי. דאפי' היה בא באמת בתחלה בבהרת קטנה כגריס ובה מחיה. וקודם שהספיק להחליטו. נתכסה המחיה. ונהפך כולו לבן והסגירו. ובסוף ההסגר מצא שחזרו בו רא\"ב. דהרי גם בכה\"ג כך הוא הדין שמסגירו שנית. ואת\"ל דאע\"ג דהמחיה שהיה בה בתחלה נקט לרבותא דר' ישמעאל וכדאמרן. עכ\"פ הא דנקט שבא בתחלה הפך כולו לבן. היינו לרבותא דראב\"ע דאע\"ג שתחלת ביאתו ותחלת הסגרו בשניהן היה כולו הפך לבן. אפ\"ה דיינינן לה בסוף הסגרו כבהרת קטנה. עכ\"פ מלבד הדוחק דנימא דנקט רישא לרבותא דחד מ\"ד. וסיפא לרבותא דאידך. ק' נמי דננקט הנך תרתי בבי לרבותא אליבא דר' ישמעאל דמיקל ואומר שאינו מוחלט. וכחו דהתירא עדיף. מלבד דקי\"ל כר\"י. והו\"ל רבותא אליבא דדינא. (ג) תו ק\"ל לרבותינו דל\"ל לתנא למתני שחזרו הרא\"ב בההסגר. הרי אפי' לא חזרו. ונשאר כולו הפך לבן כבתחלת ההסגר. נמי היה צריך הסגר שנית אליבא דר' ישמעאל. וגם סגי בהכי. ואת\"ל בלא חזרו גם ראב\"ע הוה מודה דסגי בהסגר שנית. ומה\"ט לא תקשי נמי אי ראב\"ע ס\"ל דנדונו כאשר בא בתחלה. אף שלא הספיק לחרוץ משפטו עד שנשתנה. כדס\"ל הכא דס\"ל לראב\"ע דנידון כחזרת רא\"ב בבהרת קטנה. ומשום דכך היה מתחלה תיכף כשבא לפני הכהן. ואע\"ג דלא הספיק לחרוץ משפטו עד שהפך כולו לבן ונעשה בהרת גדולה. אפ\"ה דיינינן לה כמו שהיה בתחלה קודם שהפך כולו לבן. ועל זה לכאורה תקשי. והרי איתנהו דוכתי טובא במכילתין. דפסקינן להיפך. דאין משגיחין על כל השינויין שנולדו בהנגע קודם שחרץ הכהן משפטן. אלא שהטומאה והטהרה ביד כהן. והיאך לא אשתמיט תנא בשום מקום דלראב\"ע אין הדבר כן. אלא דיינינן ליה כפי שהיה בתחלה קודם שנשתנה. י\"ל כדברינו הנ\"ל דהכא שאני. דגם השתא ע\"י שחזרו בו רא\"ב נעשה בהרת קטנה. ודוקא בכה\"ג ס\"ל לראב\"ע דאזלינן בתר מה דהוה קודם שחרץ הכהן משפטו. מדשניהן מעידין עדות א' שבהרת קטנה היא. להכי אמרי' הוכיח סופו על תחלתו. מדאיכא נמי הוכחה מתחלתו [ועי' רש\"י חולין ל\"ט ב' ד\"ה ודלמא]. (ד) עכ\"פ ק' ותמוה מאד מ\"ש רבותינו דחזרת רא\"ב אחר שהפך כולו לבן טמא. וזה תמוה. דזו מניין לנו. והרי אדרבה ממשנה ד' לעיל מוכח דכל חזרת רא\"ב שלא עכבו בתחלה הפריחה אין מעכבין אותה גם בסוף. ונפן גם אל פי' השני שהביאו רבותינו. ונראה אם נוכל להניח דעתנו בו בפי' המשנה. באמרם דמתני' מיירי שהחליט הכהן המחיה. ואח\"כ פרח בכולו. וטהרו. ואח\"כ חזרו בו רא\"ב. דלר' ישמעאל אע\"ג דכל הפך לבן שחזרו בו רא\"ב טמא זהו דוקא היכא דהיה טהור בתורת פריחה [כגון שהיה בו מחיה או ש\"ל והוחלט. ואח\"כ פרח בכולו]. אבל זה לא מתורת פריחה בכולו [לבד] נטהר. רק מדנתכסה המחיה. דהרי אפי' לא היה פרח בכולו רק שהמחיה נתמעטה מכעדשה. נמי היה הכהן מטהרו. להכי בחזרו בו רא\"ב הרי הוא בטהרתו כמקודם. עד כאן תוכן ד\"ק בהוספה קצת. והנה אם כי לפי פי' זה רווח לן עלמא. דנסתרו על ידו ג' קושיות הראשונות שהקשינו לפירושם הראשון. דלפי דבריהם הללו ודאי צריך תנא למנקט שבא בתחלה כולו הפך לבן. דאילו הוה נקט שהיתה בהרת קטנה ובה מחיה והוחלט. ואח\"כ הפך כולו לבן ונטהר. ואח\"כ חזרו בו רא\"ב. הרי בכה\"ג ודאי היה טמא לפי שיטתם דס\"ל דכל הפך לבן שחזרו בו רא\"ב טמא. דהרי באופן זה ליכא למימר דמנוגע כזה לא משום פריחה נטהר. רק מדנתכסה המחיה. ליתא. דהרי אפי' נתכסה המחיה ע\"י הפריחה. אפ\"ה היה טמא משום פשיון. דהרי כשפרח פשה לחוץ. והיה טמא לולא שטהרה תורה כל פרח בכולו. ומדחזרו בו רא\"ב לאחר הפריחה היה ראוי לטמאו לר' ישמעאל. מש\"ה נקט תנא גוונא דהפך לבן לבר ממקום המחיה. דבכה\"ג שפיר מצינן למימר שכשחזרו בו אח\"כ רא\"ב לא חזרו מתוך הפיכה שטיהרתו. רק שנטהר מדנתכסה המחיה שבו. ולהכי לר' ישמעאל טהור. אמנם יש לפקפק בפי' זה. (א) אם שלא הודיענו רבותינו דעת ראב\"ע וטעמו. אפ\"ה מדבריהם לר' ישמעאל נשמע לראב\"ע. דעל כרחך לראב\"ע כשחזרו רא\"ב טמא. וע\"כ טעמו דלא מחלק בחילוקו של ר' ישמעאל בין שחזרו הרא\"ב מתוך הפיכה או שחזרו מתוך שנתכסה המחיה אלא דיינינן לכולהו כחזרו רא\"ב מתוך הפיכה. וק' והיאך יתיישב לפ\"ז לישנא דנקטו תרוויוהו. דר' ישמעאל קאמר דהו\"ל כחזרת רא\"ב בבהרת גדולה. והרי חזרת רא\"ב מבהרת גדולה. דהיינו מכולה הפך לבן. יש מהן שהוא טמא כלעיל סי' כ\"ו. וטפי הול\"ל דהו\"ל כחזרת רא\"ב מבהרת קטנה. שהוא באמת טהור. דרא\"ב אין נדונין משום מחיה [כפ\"ו מ\"ז]. ותו ראב\"ע המטמא נקט דהו\"ל כחזרת רא\"ב בבהרת קטנה. ואתמהה. הרי חזרת רא\"ב בבהרת קטנה טהור הוא. וכמש\"ל. וטפי הול\"ל כחזרת רא\"ב בבהרת גדולה. דהיינו בחזרו מתוך הפיכה. דטמא. דלא מחלק בחילוקו של ר' ישמעאל הנ\"ל בין שחזרו מתוך הפיכה או מתוך שנתכסה המחיה. (ב) ולא ידענא תו איזה מניעה מצאו רבותינו מלומר איפכא דר' ישמעאל טמויי מטמא. דחשב ליה כחזר רא\"ב מתוך הפיכה. ולפיכך שפיר קאמר כחזר רא\"ב מבהרת גדולה. וראב\"ע ס\"ל דטהור. דמחלק החילוק שכתבו רבותינו אליבא דר' ישמעאל דהיינו בין חזר רא\"ב מתוך הפיכה לחזר רא\"ב מתוך שנתכסה המחיה. ויתיישב שפיר לפ\"ז הלשון דקאמר כחזרת רא\"ב בבהרת קטנה שהוא באמת טהור. מדאין רא\"ב נידון במחיה. (ג) מיהו כל זה לדעת רבותינו דס\"ל דחזרת רא\"ב מתוך הפיכה טמא. אבל מעיקרא דדינא פירכא. דהרי הוכחנו לעיל סי' ד' דחזרת רא\"ב בהפך כולו לבן. כל שלא היה הפריחה מתחלה טהור. והרי רבותינו גם בפי' זה כתבו להיפך. ועתה נפשפש גם בפירושי שאר רבותינו זלה\"ה. ותחזינה עינינו אם יספיק לנפשינו היבישה וללשונינו צחה צמא להבין המשנה הקדושה על ידו. הרא\"ש הביא ב' הפירושים של הר\"ש ככתבם וכלשונם ממש. אלא שיש שם ט\"ס במלת א\"כ כאילו הכל תירוץ א' הוא. וזה א\"א שיהיה ב' הפכים בנושא א'. אלא תחת מלת א\"כ צ\"ל א\"נ. וא\"כ כבר הודענו שאנחנו נעבור חלוצים על ב' פירושי הר\"ש שלא הבננום מכמה צדדים. והרמב\"ם בפירושו כאן. כפי הנראה דבריו הם כפי הפי' שכתבנו למעלה בהערותינו על הפי' השני של הר\"ש שהקשינו [בסי' ב'] שם. דלמה לא פירשו הר\"ש והר\"ב כן. והן הן הדברים שנאמרו ממשה רבינו. והפי' שאמרנו שהיה להם להר\"ש והר\"ב לפרש כן. הוא הוא אשר למשה היה למנה. אולם הרי כבר כתבנו שה [סי' ג'] דא\"א לפרש כן. דהרי במשנה ד' בפרקין מוכח דחזרת רא\"ב בהפך כולו לבן. אם בפריחתן לא טיהר תחלה את הטמא. גם השתא טהור הוא. ורתוי\"ט בשם מהר\"ם הביא שוב ב' פירושים: פי' א' כתב. דמתני' מיירי שבא בתחלה הפך לבן והסגירו. ובסוף שבוע א' או ב' או אחר הפטור. מצא שנולד בו מחיה. ולא הספיק להחליטו על המחיה עד שחזר ופרח שוב בכולו ונתכסה גם המחיה. ורק הרא\"ב נשארו מגולים. ר' ישמעאל ס\"ל דדינן כחזרת רא\"ב בבהרת גדולה. ר\"ל כיון שלא הספיק להחליטו עבור המחיה שנתהווה בינתיים. דיינינן כאילו היה מתחלה ועד השתא הפך לבן. ולא היה מחיה כלל בינתיים. ומדהסגירו בתחלה. והשתא בסוף ההסגר מצא שחזרו בו רא\"ב. הו\"ל ככל הפך לבן שחזרו בו רא\"ב. ולהכי אם עומד השתא בסוף שבוע ראשון. יסגיר שנית. ואם עומד בסוף שבוע ב' או לאחר הפטור. יפטרנו. וראב\"ע ס\"ל כיון שבסוף ההסגר מצא בה מחיה. וגם כשנתכסה המחיה חזרו בו רא\"ב דיינינן ליה כבהרת קטנה. וכיון שנתכסה המחיה. הרי הו\"ל כפשתה. דס\"ל כר\"מ [פ\"ו מ\"ג] דנגע פושה לתוכה. ולפיכך יוחלט. עכת\"ד. וכל אשר עינים לו יראה כמה הוצרכתי להוסיף ולגרוע גם בדברים הדברים הללו כדי לפרש הכוונה יפה יפה. והן אמת כי ע\"פ הדברים האלו. יהיו מצודדים כל הקושיות שהקשינו על ב' פירושי הר\"ש. אולם ראו נא כי עלה מן הארץ כקיטור הכבשן כמה קושיות עצומות מרפסין איגרא על פי' זה. (א) מ\"ש דראב\"ע כר\"מ ס\"ל דכל נגע פושה לתוכה. דא עקא. דהרי גם ר\"מ לא ס\"ל דנגע פושה לתוכה. רק כשפשתה על מחיה שפחותה מכעדשה. אבל בפשתה על מחיה בכעדשה. הרי גם ר\"מ מודה. וכמבואר שם [פ\"ו מ\"ב]. ותו גם במחיה פחותה מכעדשה. נלפע\"ד דמדקאמר התם ר\"מ נתמעטה המחיה טמא. י\"ל דדוקא בנתמעטה המחיה ונשאר עדיין עור הבשר בצד הפשיון שנולד השתא. ס\"ל לר\"מ דהו\"ל כפושה לעור הבשר שבתוץ. אבל בנתכסת כל המחיה כי הכא שלא נשאר כאן עור הבשר בפנימית הנגע. י\"ל גם לר\"מ הי\"ל כפושה לתוכה. וטהור. וכן מוכח מדקאמר ר\"מ התם רק נתמעט המחיה. (ב) ותו קשה דלפי פי' זה מ\"ש ר\"י כחזר\"א בבהרת גדולה וראב\"ע כחזר\"א בבהרת קטנה. יהיה דברים מיותרים לגמרי. דמה לי קטנה או גדולה. הרי לתרווייהו יש כאן פסיון. אלא למר אינה פושה לתוכה. ולמר כל נגע פושה לתוכה. ובהך לישנא הו\"ל לתנא למנקט פלוגתייהו. ונחל לפשפש גם פי' השני. שכתבו דמתני' מיירי שבא בתחלה כולו הפך לבן. ובו מחיה והחליטו ושוב פרח בכולו ונתכסה המחיה. וטהרו. ושוב חזרו בו רא\"ב. וס\"ל לר\"י דדינו כחזר\"א בבה\"ג. ר\"ל דהפיכתו שאחר שהוחלט במחיה הו\"ל כהפך לבן מן הטומאה שהוא טהור וכשחזרו בו רא\"ב אח\"כ נשאר טהור כמו שהיה [כבפרקין מ\"ח]. וראב\"ע ס\"ל דדינו כחזר\"א בבה\"ק. דכיון דחזרו בו רא\"ב לבסוף. דיינינן לה כבה\"ק. וכיון דפשתה הנגע על המחיה. הרי פשה לתוכה וטמא. עכתד\"ק. והגם כי בזה מתישב קצת טפי דברי ר' ישמעאל דקאמר כחזר\"א בבה\"ג. דנקט בהך לישנא כדי לכוון דין זה לדינא דריש פרקן. עכ\"פ ב' הקושיות שהקשינו על פי' הראשון. גם על הך פירושא הרי הן בחזקתן ותקפן. ומשנה לא זזה ממקומה. והשתא אחר אחרון אני בא מזויין עם דברי רבינו מאור עינינו הגאון רב\"א. ודעתו דעת קדושים אדע. דמתני' מיירי שבא כולו הפך לבן עם המחיה. והחליטו. ושוב נתכסה גם המחיה. וא\"כ נתהווה בו עי\"ז ב' סימני טהרה. שהלכה המחיה. וגם פרח בכולו. ואח\"כ חזרו בו רא\"ב. ר' ישמעאל ס\"ל דהכא לא משום פרח בכולו נטהר. אלא משום דאזלה לה המחיה. ולפיכך הו\"ל השתא כבא בתחלה כולו הפך לבן. והלכך חזירת רא\"ב לא טימאתו. דדינו כחזר\"א בבהרת גדולה. וכדתנן לעיל [מ\"ג]. וכולן שחזרו בהן רא\"ב טהור כמו שהיה. וראב\"ע ס\"ל דמשום פרח בכולו הוא דאטהר. והרי הוא כבהרת קטנה שנטהר בפריחתו. ובחזירתו שוב נטמא. וכדתנן לעיל [מ\"ד] כל שבפריחתן טיהרו טמא כשיחזרו טמאין. עכתד\"ק אשר אני פי מלך שמור. ורק מעט מזעיר שהוספתי. ואם כי דברי רבינו בכ\"מ בוערות כגחלי אש. וככסף מזוקק שבעתיים. וקלורין לעיינן. אעפ\"כ פה לא נכחד לעצמינו כי כאן הם. כאגרתא דלא מפשרא. והשגתינו המרוטה וקטיעא לא יכלה עוד הצפינו ולהלמו ולהבין בהן כוונת סברת ר' ישמעאל וסברת ראב\"ע כלל וכלל. (א) שכ' דר' ישמעאל ס\"ל דמשום שהלכה המחיה נטהר. ולא מקרי פריחה וכו'. ותוך כדי דבור קאמר רבינו תו דדינו כחזרת רא\"ב בבה\"ג וכו'. ואתמהה. הרי קאמר דלא מקרי פריחה. והיאך קאמר דינו כבה\"ג. ומה בין זה לאוחז החבל בב' ראשין. ותו הרי ר' ישמעאל שפתיו ברור מללו דנידון כבה\"ג. והיאך נימא בפירוש דבריו. דס\"ל דלא מקרי פריחה. (ב) שכתב עוד. וראב\"ע ס\"ל משום פרחה בכולו הוא דאיטהר. והוה כבהרת קטנה שבפריחתו נטהר ובחזירתו נטמא וכמשנה ד' דקאמר כל שבפריחתו וכו'. גם פה דבריו הקדושים נשמע. ותמונה אין אנו רואים להבינם. דהרי גם פה נצטרך לאחוז החבל בב' ראשין. ותו מה שייכות יש למשנה ד' לכאן. דהתם הרי מיירי שכבר עכבו רא\"ב הפריחה. וכפי שאמר רבינו בעצמו שם. ולאשר כל פינות שאתה פונה לדרך ימין. לא מצאתי דאתא לידי משמע מוציא מיד משמע מקום מחסה לנפשי העיפה שיאמר עליו הרואה ברק ברקא. בהבנת המשנה הקדושה. לכן את עניי ואת יגיע כפי ראה אלהים אלהא דמאיר עינינו. ויתן לי גם את זה הפירוש שבפנים. וה' אמר לשכון בערפל. ויתן עוז למן אשת נפל. לכן ימלא פי תהלתו לנצח. ולו אקריב מנחת דל בספל: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט דהרי אין זה דומה להיש מראה דקתני ברישא. דהרי הכא באמת הביא אופן שלא הזדרז להראות נגעו לכהן. וכדקתני לא הספיק להראותו. נ\"ל דלא סגי ליה להתנא למתני בהכיצד זריזות הראייה אם לא ישמיענו תחלה דינו שבאיחור הראייה. דהרי רק ע\"י שהתאחר להראות נגעו יהיה ניכר מה היה מרויח או מפסיד אם היה מזדרז להראותה: "
+        ],
+        [
+            "אמר קטין חריך שקא. בר יומא בקי דקה. בזיעת אפי אכלתי לחם משנה ג' החמורה. ערוכה בכל ושמורה. ורבותינו נותני לחמינו בכל עת בעוז וגבורה. הניחו פה העיסה לפנינו קמורה וטמורה. והן גוענו אבדנו כולנו בלעדם כשורה. דוהכי גמרא גמור זמורתא תהא אמורה. ומאן האי דלא חש לקמחיה ותהי לא ברורה. והכי נכסינן שערא כחמור חמורתים גמורה. דהרבה יש לדקדק במשנה זו בעין שמורה. (א) למה שאלו לר\"א על בהרת כסלע. והרי הוה סגי בשישאלו שאלתם בבהרת כגריס. ולא עוד. אלא שבבהרת כסלע יהיה לו נקל להשיב להם כאשר השיב באמת שמא תכנס ותפשה. והרי עדיפא מינה הו\"ל לשאול מיד על בהרת כגריס על צרבת כגריס. כמו ששאלו בסוף שלא מצא ר\"א מענה להם שמא תכנס ותפשה. (ב) מה זו שאלה למה יסגיר. רחמנא אמר הסגר. וכך גזרה התורה. דאף שא\"א שיתהווה בה סיט\"ו אפ\"ה עכ\"פ יטמא ז\"י בטומאת הסגר. (ג) מה זה שהשיב ר\"א שמא תכנס ותפשה. ופי' הר\"ב שמא ימצא הכהן בסוף שבועת ההסגר שכנסה עד כגריס. ויפטרנו. ולאחר הפטור יחזור ויפשה הבהרת על הצרבת. ואתמהה. דאי משום הא. ודאי א\"צ הסגר. דראוי לו להמנוגע להמתין מלהסגר. עד שיראה שכנסה נגעו עד כגריס. ואז יסגירו הכהן. שאם תחזור ותפשה יחליטנו. (ד) גם התשובה בעצמה שהשיב ר\"א תמוה מאד. דהרי לעיל [פ\"ד סוף מ\"ז] אמרי' בפירוש. כנסה ופשתה חכמים מטהרים. והרי הוכחנו שם בס\"ד סי' נ\"ח דמיירי התם בהיתה בתחלה יותר מכגריס. ונתמעטה בסוף ההסגר עד לכגריס. ופטרו. וחזרה ופשתה ליתר מכגריס. דלרבנן לא מחשב פסיון עד שיפשה טפי ממה שהיתה בתחלה. וא\"כ למה הכא יחליטנו. (ה) הכי עמוק עמוק כ\"כ תשובת ר\"א להם. ותשובת ריב\"ב לכולם. עד כי שרים עצרו במילין באין מענה למצוא דבר זה מכח סברא. (ו) מה זה שהקשו בקו' הב' והלה מקומה כגריס. ופירשו רבותינו. דהאי והלה. פירושו כמו ואם מקומה כגריס. ובמחכ\"ר זה דחוק מאד. דטפי משמע לשון והלה. שהקשו לרבם ר\"א כאילו נעלם ממנו דבר ידוע. וכן משמעות מלת הלה בכ\"מ. והכא הרי זה פנים חדשות בא לכאן שלא שאלו עדיין עליה. (ז) מה זה הקילוס דקלסי' לריב\"ב לחכם גדול לקיים דברי חכמים. וק' וכי הסגר זה מדרבנן הוא. ובכל מכילתין לא אשכחן הסגר מדרבנן. ואפן כה וכה. וארא כי אין איש מרבותינו עומד להוציאני ממבוכתי. חשבתי דרכי. דאלה אומנינו לחדודי נפשן הצעירה הוא דבעו. וכען עיני לשמיא נטלית. אנו ליה וליה עינינו. מן המצר קראתי. ולעזרתו מקודש צפה צפיתי וקוה קויתי. ויט אלי וישמע שועתי. ויושע ה' ביום ההוא את ישראל כי הוא מגיני וצנתי. מעוז צור ישועתי: ",
+            "ונ\"ל דגם הם גם ר\"א ידעו החששות שיש לחוש בהנגע שתוך היד בבהרת כסלע שמא תכנס ותפשה. וגם בבהרת כגריס. שמא יולד שחין בצדה. אלא דסברו דמשום הנך חששות שרחוקות נינהו. מסתבר שלא חיישי' לה. והרי אמרי' [בסנהדרין מ\"ה ב'] דבנקטע יד העדים פטור. דבעינן קרא כדכתיב. א\"כ ה\"נ. הרי בתר הסגירה כתיב ואם פשה תפשה. וכיון דחששות הנ\"ל רחוקות ודאי לא חיישי' להו. להכי הוה מסתבר להו שמא באמת לא בכה\"ג צותה תורה להסגיר [ומתורץ בזה קו' ב' וה' הנ\"ל]. ולפיכך נמי לא שאלו מיד על בהרת כגריס. דלפי ס\"ד שלהן בבהרת כגריס ודאי פשוט שא\"צ להסגיר. דמהיכא תיתא נחוש לנגע חדש שיוולד בבשר בריא שבצד נגע זה. ומה\"ט גם ר\"א לא השיב להם על שאלתן בנגע כסלע שמא יולד נגע אחר חוצה לה. משום דלא מסתבר לחוש כן. אלא שאלו שאפי' בנגע זו כסלע שכבר איתרע מקום זה בשחין. ואיכא למיחש גבי' ששוב יארע בו קלקול שתכנס ותפשה. אפ\"ה יש להסתפק שמא גם בכה\"ג לא צותה תורה להסגיר. ולחוש ב' חששות שתכנס ותפשה. והרי הן הפכיות. להכי י\"ל דגם בכה\"ג לא צותה תורה להסגיר [ומתורץ בזה גם קו' א' הנ\"ל]: ",
+            "[ומתורץ בזה גם קו' ג' הנ\"ל]. ואת\"ל הרי אמרי' לעיל [פ\"ד סוף מ\"ז] דבכנסה ופשתה לאחר הפטור הרי היא כמו שהיתה ולא מחשב פסיון וטהור. נ\"ל דהתם מיירי כשפטרו מדעמד בעינו כסלע. ולאחר הפטור כנס לכגריס. וחזר ופשה לכסלע כמו שהיה כשפטרו. דבכה\"ג כיון דפטרו בכסלע. לא מחשב סלע דהשתא כפשיון. אף שראהו הכהן לאחר הפטור שנתמעט ביני ביני לכגריס. אבל הכא מדפטרו בכגריס. אם יפשה אח\"כ מחשב שפיר פסיון. משום דהוא השתא טפי מהשיעור שפטרו בו [ומתורץ בזה גם קו' ד' הנ\"ל]. ונ\"ל עוד דמה\"ט בפרשת שחין לא נכתב בתורה וראהו הכהן ביום השביעי והנה פשתה. כמ\"ש בפרשת מכוה שאח\"כ. רק כתיב אחר הסגר ראשון ואם פשה תפשה. אלא רצתה תורה לאשמעינן שאפי' א\"א שיראנה הכהן ביום הז' שכשתה. כגון שהיתה כסלע תוך ידו כשאלה זו של תלמידי ר\"א. אפ\"ה כיון שאפשר שפשה תפשה בשום אופן. כגון לאחר הפטור. צריך להסגירו בתחלה. מיהו אילו היה כתוב גם במכוה כן. סד\"א דדוקא כשגדול כ\"כ שא\"א שתפשה. כגון שהיא כסלע בתחלה יסגיר בשניהן. אבל בשגדולה בתחלה כגריס לא יסגיר. להכי כתב בחד גוונא בזו ובאידך בגוונא אחריתא. ללמדך שבשני האופנים יסגיר בשניהן. ובא זה ולמד על זה: ",
+            "ונ\"ל שריב\"ב זה אינו אחיו של ר' יהושע ב\"ב. ששניהן היו נשיאים ומחלו נשיאתן להלל הבבלי [כפסחים ס\"ו א']. דהרי סתם ר' אליעזר שבמשנה הוא ר\"א בן הורקנס. חבירו של ר' יהושע בן חנניא [כרמב\"ם הקדמה לזרעים פ\"ו]. שהיו שניהן תלמידי רבן יוחנן בן זכאי [כגיטין נ\"ו א']. וחיו בזמן החורבן. וכמבואר שם. ושמעון גמליאל ושמעון שהיו כולם מיוצאי יריכו של הלל נהגו נשיאתן אחר הלל ק' שנה עד חורבן הבית [כשבת ט\"ו א']. וא\"כ הלל שהיה אבי אביהם של הנשיאים הנ\"ל וריב\"ב היה קודם ק' שנה לפני החורבן. וא\"כ היאך אפשר שריב\"ב שבזמן הלל שאם היה חי אז היה זקן מופלג בזמן ר\"א תלמיד ריב\"ז. יטול רשות מר\"א שהוא תלמיד תלמידו של הלל. אע\"כ ריב\"ב אחר הוה: "
+        ],
+        [
+            "אמנם בת\"כ שהביא הר\"ש. קאמריננן ק\"ו דר\"ש יש לו פירכא. די\"ל דוקא בש\"ל מקילינן שאמ\"ט רק בהפך. מדאית בה גם קולא אחריתא. דמטמא רק בנגע שהוא בא' מד' מראות. תאמר בשע\"צ שחמור שמטמא בנתק שנסגר בכל מראה שיש בו. ור\"ש מהקישא דנגע הנתק יליף. דמה נגע אין שערו מטמא רק הפוך. ה\"נ בנתק. ור\"י ס\"ל דאצטריך להקישא שיהא שיעור הנתק כגריס כבשאר נגע. ואני העני בדעת לא זכיתי להבין. דוכי בשאר נגעים גריס כתיב והרי הלמ\"מ הוא. וככל שיעורין שבתורה [רמב\"ם פ\"א מטו\"צ ה\"ח]. וא\"כ וכי ס\"ד שנא הי' הלממ\"ס רק אבהרת ולא אנתק. ומ\"ש זו מזו. והרי כל השיעורין הלממ\"ס הן [כעירובין ד\"ד א']. ואי נמי נימא דמבנין אב דצרעת גמיר לכולהו נגעים שצריכים להיות גדולים כגריס [כרמב\"ם וכתוי\"ט רפ\"ו]. וכל הי\"ג מדות הלממ\"ס הן. א\"כ נתק נמי ול\"ל הקישא. וגם ר\"ש לא היה צריך כלל לההיקש דאי משום הפרכא דפריך ר\"י בת\"כ. י\"ל דר\"ש לא חש להפירכא ההיא. כיון דעכ\"פ בהש\"ל עצמו לא אשכחן קולא אחריתא. מיהו מצינו בדוכתי טובא במשנה שהביא רבינו הקדוש רק התחלת המו\"מ שבין התנאים. וכלעיל [פ\"ז מ\"ד]. וכ\"כ אשכחן נמי בפ\"ק דברכות בס\"פ שם דקאמר ראב\"י דבן זומא נצח לחכמים בחיוב הזכרת יציאת מצרים בלילות. מדכתיב כל ימי חייך. וקאמר דחכמים השיבו לו. דכל אתא לרבויי ימות המשיח. ותמוה א\"כ היכי קאמר שנצחם. וע\"כ צ\"ל שלא חש רבי להביא תו תשובת בן זומא להם. דאפ\"ה פשטותא דקרא משמע טפי דלאתויי לילות קאמר [ועי\"ש בתוי\"ט שם]: ומה שהקשה התוי\"ט הכא הרי אין היקש למחצה כבר כ' תוס' [יבמות פ\"ו א' ד\"ה אף] דבלא מסתבר ל\"א כן: ",
+            "כך כ' הר\"ש. ול\"מ הי' נ\"ל דאפשר דגם לר\"ש אצטריך. דאע\"ג דס\"ל דשע\"צ שקדם לנתק מציל היינו רק כשב' השערות שקדמו הן ממין מראה א'. ואל תתמה דהרי גם להרמב\"ם מצרכינן לחלק כן באמת. [וכמ\"ש במראה כהן סי' כ' וע\"ש]: אולם מדברי רבינו הר\"ש נלמד עוד דמה\"ט לא פי' התנא דאיירי בשע\"צ שקדם להנתק. משום שגם בשע\"צ שמאוחר לנתק. שהוא סי' טומאה לכ\"ע. אפ\"ה אצטריך לאשמעינן. דסד\"א דכיון שהוא רק א'. שפיר תצטרף להשער שחור דהרי שע\"צ יחידי אינו סי' טומאה קמ\"ל: ",
+            "ועי' במ\"ש בס\"ד במראה כהן [סי' כ'] שמהרמב\"ם לא משמע כן. וא\"כ צ\"ל דמדנקט לבנה וצהובה. ולא נקט לרבותא טפי דאפילו א' שחור וא' לבן אמ\"צ. אע\"כ דבעי לאשמעינן דאע\"ג דאינן מצילין עכ\"פ אמ\"ט. ולפיכך שפיר נקט צהוב ולבן לרבותא דאף ע\"ג דשניהן אינן סי' טהרה. אפ\"ה אינן מטמאין. ומדנקט שאינן מצילין ממילא ש\"מ דעכ\"פ אינן מצטרף לטמא. דאל\"כ לאשמעינן רבותא טפי שמטמאין: ",
+            "ואפי' לפמ\"ש לעיל [פ\"ד סי' פ\"א] דשער לבן שנולד עם הבהרת יחד טמא. ואילה\"ק כיון דר\"ש יליף שע\"צ בק\"ו מש\"ל א\"כ מ\"ש בש\"ל שנולד עם בהרת יחד כ\"ע מודו שהוא טמא. ובש\"צ שנולד עם הנתק ביחד נימא שהוא טהור י\"ל דהא דקאמרי' התם טמא היינו רק לרבנן דפליגי התם אדר\"ש. אבל לר\"ש דס\"ל הכא דטהור. י\"ל דס\"ל גם התם באמת שהוא טהור. א\"נ י\"ל דהא דקאמר הכא במ\"ב אינו הפוך. היינו שאינו וודאי הפוך. רק מסופק אם הוא הפוך או לא ואפ\"ה מטהר ר\"ש. וכר' יהושע בספק ש\"ל קדם [לעיל ספ\"ד]. ובמשנתנו קמ\"ל תו רבותא אליבא דר' יהודא. דאפילו שע\"צ קדים. אפ\"ה לר\"י טמא: ",
+            "ונ\"ל דר\"ש מיירי בנשר השע\"צ הראשון. דאל\"כ גם כשנולד שע\"צ חדש או פשה נשאר בטהרתו. דהרי ר\"ש ס\"ל [לעיל מ\"ד] דכל שאינו סי' טומ' בנתק. הוא בו סי' טהרה. ומתורץ בזה קו' רב\"א. ואפשר לחלק עוד. דדוקא התם כשלא הי' בשע\"צ זה טומאה מעולם. אמרינן שהוא סי' טהרה. אבל הכא שכבר הי' בשע\"צ זה סיט\"ו. רק שנתבטל אח\"כ טומאתו. ואע\"ג שבתוספתא קתני סתמא דגם בכה\"ג הוא סי' טהרה. אפשר דמדלא נקט ר\"ש במתניתין דלעיל [מ\"ד] רבותא טפי דאפילו כשהי' השע\"צ סיט\"ו. אפ\"ה כשנתבטל אח\"כ טומאתו יהי' סי' טהרה. ש\"מ דהאי דתוספתא תנא אחר הוא דמיקל טפי מר\"ש. אולם עוד תמה רבינו הנ\"ל דהיכא אשכחן כה\"ג. דלתני תחלה מה שאמר חד מ\"ד אליבא דר\"ש. והדר נתני מ\"ש ר\"ש בעצמו סתמא ולהכי גרס ר\"ש מקמי ר\"ש בן יהודה ויהי' א\"כ הדברים מסודרים טפי. דת\"ק ס\"ל. דאף שהלך השער שחור ונשאר השע\"צ. אפ\"ה נשאר בטהרתו. אבל כשנולד לו שע\"צ אח\"כ טמא. ור\"ש ס\"ל דהשע\"צ שנטהר פ\"א הוא סי' טהרה. אפילו כשנולד אח\"כ שע\"צ חדש. ור\"ש בן יהודא מוסיף טפי משום ר\"ש. דאפילו נשר השע\"צ שנטהר ונולד שע\"צ חדש אפ\"ה טהור. ומה נמלצו אמרי נועם ודפח\"ח: ",
+            "ומדנקט במשנתנו שאינו ראוי לגדל שער. מזה הוכיח הר\"ש שזהו החילוק שבין קרחת לנתק. ואולם כבר כתבנו בס\"ד במראה כהן סי' ח' מה שיש לתמוה על זה. אלא התנא הודיענו שכשיש בהרת בראשו במקום שהי' לו מכה שאין ראוי לגדל שער. זהו טומאת קרחת וגבחת דקרא. אבל לא רצה להשמיענו דמניעת האפשריות שיגדל שער באותו מקום יהי' סי' ואות לכהן שהוא קרחת ולא נתק. דהאיך יהי' הכהן יכול לידע עתידות אם יגדל שם שער או לא. ואפשר דכוונת הר\"ש דידיעת מניעת אפשרית גידול השער ידועות הן. וכגון שנשרו השערות מחמת זקנה או חולי. או ע\"י אכילת וסיכת נשם. או שהי' לו בראשו מכה ונצלקה. וכשיאמרו להכהן שהי' סיבה זו או זו בהמנוגע. ידע שזהו קרחת דקרא. אבל כשינשרו השערות מחמת חולי שבעור בזה יכיר הכהן שהוא נתק דקרא: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת מה אריא שקנה מעכומ\"ז. הרי גם בקנה מישראל. ואפילו לא קנה כלל אלא הרי הוא של עצמו. כל שלא חרץ הכהן עדיין משפט הנגע. יראה השתא בתחלה. י\"ל דלאו הקולא קמ\"ל. דהיינו דאף שפשה ביני ביני יותר ממה שהיתה ביד העכו\"ם. אפ\"ה יראה כאלו השתא נולד ואינו מחליטו. אלא החומרא קמ\"ל. מדסד\"א דלהוי כנגעי אדם שנולדו בזמן פטור דטהור גם בזמן חיוב. להכי קמ\"ל דבבגד שאני שגם ביד נכרי הי' הבגד עצמו מצ\"ע ראוי להטמא כנגע לולא ששייך לעכו\"ם. ולהכי כשבא השתא ליד ישראל. רק הימים הראשונים יפלו. ונדון מחדש: ",
+            "אמנם ההיכר בין פשתן לקנבוס אף כשהן חוטין כמעט דומין זל\"ז. אפ\"ה משונה קנבוס מפשתן בו' דברים. (א) בתמונת גרעין הזרע. שזרע פשתן הוא בגדלו רק כגרעין דוחן. ורק שהדוחן עגול וזרע הפשתן הוא ארוך קצת. יותר מדוחן. ויש לו עוקץ מזה ומזה בב' קצוותי' משא\"כ זרע הקנבוס הוא גס וגדול יותר מזרע פשתן וכל גרעין זרע שלו הוא בעל ג' יזויות כתמונת ערמון ובוך עקקען: (ב) בתמונת הצמח שתמונת צמח הפשתן הוא בד דק ארוך. ובהבד הזה גדלים זוג זוג עלים קטנים כגודל שעורה קטנה בכל אורך הבד. משא\"כ צמח הקנבוס הוא בד עב וחזק יותר מבד של פשתן. ובכל אורך הבד גדלים ענפים קטנים. ובראש כל ענף גדלים ג' עלים גדולים משוכים כעלי ערבה. ורק שעלי הקנבוס קצרים בארכן מעלי ערבה. (ג) בחוזק החוטין הנטווים מהן. חוטי הקנבוס אינן מתנתקין כ\"כ מהר כחוטי פשתן. (ד) השערות שמהן נטוו החוטין כשהן של קנבוס הם ארוכים טפי וחזקין טפי מאותן של חוטי הפשתן. (ה) כשידליקו החוט הנטווה. אם הוא של פשתן יכבה מהר בעוד שהחוט הקנבוס הולך ודולק וזה מחמת שמנונית יתירה שטמון בגדולו [ועי' בי\"ד ססי' ש\"ב]. (ו) אולם בש\"ס ורש\"י [זבחים י\"ח ב'] נזכר עוד סי' שבין פשתן לקנבוס. באופן הצמח מהגרעין. שבפשתן מכל גרעין עולה בד א' משא\"כ בקנבוס עולה מכל גרעין כמה בדים. ובש\"ס [יומא ע\"א ב'] דברי רש\"י שם משובשים וכמדומה שכצ\"ל בד בד. הוא הפשתן שאין לבדיו ענפים אלא עלין וכו'. והפשתן אינו בא רק מהבד וכו' והיינו האופן הב' שזכרנו למעלה. אלא שרש\"י פי' דמה\"ט נקרא בד בד. ",
+            "והא דלא סגי בהיקש א' ונימא אין היקש למחצה [ככריתות כ\"ב ב']. וגם בל\"ז הוי סגי למילף שיהא לבן כפשתן שהוא לבן בטבע. ול\"ל ב' היקשים. י\"ל דאי בהיקש א' הוה מוקמינן לי' למסתבר דהיינו רק למעוטי הצבועים בידי אדם. וכעורות לר\"ש והרי היכא דמסתבר לחלק ביניהן לא אמרינן אין היקש למחצה [כתוס' יבמות דפ\"ו א' ד\"ה אף]: ",
+            "וא\"ת מ\"ש בבהרת באדם דלא פליג ר\"י בנשתנה ממראה פסול נמראה פסול אחרת שיהא נידון כנגע חדש. אלא הרי הוא כמו שהי' [כדלעיל פ\"ד מ\"ז]. י\"ל התם שאני דמדשניהן מין לובן. כמין א' ממש יחשב. משא\"כ הכא אע\"ג דב' מיני מראות מצטרפות. אפ\"ה כשנשתנה א' מהן למראה חבירו. אינה היא היא: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דמה דקאמר במתניתין חזר נגע להבגד. דמדנקט סתמא. משמע בין לבגד ראשון או שני. דאף בבגד ב' שייך לשון חזרה משום המטלית שמחובר בו. דקמ\"ל דדינו כאילו חזרה בו הנגע. וא\"כ מי ומה יכריחנו לומר דרק בבגד הראשון מיירי. אלא דא\"כ דגם בחזר נגע לבגד הב' מיירי. ק' האיך לא אשתמיט תנא להשמיענו דין ב' הבגדים. מדאין דינם פשוט כל כך. דבאמת בנראה הנגע בבנד הב' דיינינן להנגע שבבגד השני לענין הבגד שני עצמו כנגע חדש ויסגר. ולענין המטלית שבו דיינינן כאלו הנגע בו וישרף. וכמפורש בת\"כ שהביא הר\"ש והתויו\"ט. והבגד הראשון. אע\"ג שהמטלית שנחתך ממנו נשרף. היינו מדמחובר למקום המנוגע בבגד הב' [וגם זה שיהי' המטלית נשרף. חידוש הוא. דהיל\"ל ממ\"נ אי שדית להמטלית לבגד הראשון הרי הוא טהור לגמרי. ואי תשדיי' לבגד השני. הרי גם הוא אינו נשרף רק נסגר]. אבל הבגד הראשון שאין לו שום שייכות וזקוק עם הבגד הב' ולא חשבינן ליה כאילו חזר הנגע להמטלית עצמו אלא נשאר בטהרתו. והרי ב' דינים אלו אינם פשוטים כל כך. ושפיר סד\"א דדיינין להבגד השני כאלו הוא גוף המטלית שמחובר בו דהרי חשבינן נגע שבו כאילו הוא במטלית. לענין שרפת המטלית. וא\"כ יהי' נמי דין הבגד הב' כהמטלית לשרפו עמו. דהאיך יסבב נגע א' ב' דינין חלוקין לשרוף חלק א' ולסגור חלק אחר וכ\"כ דין הבגד הראשון אינו פשוט כ\"כ שישאר בטהרתו כשנראה הנגע בבגד הב' דהרי ודאי סד\"א דכיון דלענין המטלית חשבינן הנגע שבבגד הב' כאילו חזרה נגע להמטלית. ה\"נ לענין דין בגד הרחשון. ישרף גם הוא אע\"כ דמשנתנו רק בחזר הנגע לבגד הראשון מיירי ובכה\"ג דין ב' הבגדים פשוט. ולא אצטריך להו תנא לאשמעינן: ",
+            "אולם הר\"ש והר\"ב העתיקו ברישא בחזר נגע להבגד דמציל המטלית. ונ\"ל דאילה\"ק לפ\"ז כיון דאין המטלית מחובר להבגד המנוגע. מה הצלה שייך בו: י\"ל דמלת מציל לא קאי על האדם רק על הבגד הב' או דקאי על חיבור שבבגד הב'. החיבור בזה מציל המטלית מלשרפו עם הבגד הא'. וא\"ת א\"כ בסיפא כשחזר הנגע להמטלית. אמאי בגד הראשון ישרף. דאם ברישא בחזר נגע להבגד. לא משך הבגד הראשון את המטלית הקטן להשרף עמו. האיך בסיפא כשחזר נגע למטלית ימשוך המטלית הקטן את הבגד להשרף עמו. י\"ל דשאני רישא דלהכי לא משך עיקר הבגד את המטלית. משום דנתחבר השתא המטלית לבגד טהור. ולא נראה השתא שום ריעותא בהמטלית. ובהבגד שנתחבר בו. להכי אמרינן דנתבטל כל זיקת הטומ' מהמטלית משעה שחתכו מהבגד הראשון. אבל בסיפא שחזרה נגע להמטלית הרי עי\"ז איתרע המטלית לפנינו ואגלאי מלתא למפרע דאתגלי בהחתיכה דמעיקרא ועדיין יש להמטלית שייכות עם הבגד הראשון ולא נתבטל זקוקם עי\"ז ע\"י שחיבר המטלית לבגד הב'. ולפיכך הו\"ל הבגד הא' והמטלית. כבגד מוסגר שחלקו לשנים. דודאי בכל חלק שתחזור הנגע. ישרף השני עמו: ",
+            "ולכאורה קשה מ\"ש פספסים צבועים ולבנים מאילו עשוי הבגד מעורות הים שחיבר לו חוט או משיחה דכולו מטמא בנגע כלעיל סי' י\"א. וכ\"ש הכא דכולו עכ\"פ ממין המקט\"ו נגעים. וגם כולו מגוף א'. והול\"ל דכולו גם במקום הצבוע מקט\"ו נגעים. ועוד יש כמה דקדוקים בכל מיני תערובות שבפרקין. אשר בהן לא ראי זה כראי זה. וכאן הבן שואל מ\"ש תערובות זה מתערובות זה. ונ\"ל דכך הצעת הדברים. דה' מיני תערובות יש שנזכרו בפרקין: (א) עורות הים שחיבר לו קצת ממין המקט\"ו ואפילו גם הדבר ההוא אמקט\"ו נגעים. נמצא שאילו היה כל א' לבד לא היה שום א' מהן מקט\"ו נגעים כגון שחיבר חוט קנבוס שהוא דבר הגדל בארי אל עורות הים. שכל א' מהן אמקט\"ו נגעים. אפ\"ה במחוברין יחד גזרת הכתוב הוא שכל א' מקט\"ו נגעים [כרתוי\"ט מ\"א]. כך היה נ\"ל דמדל\"ק חיבר לו מן המקט\"ו נגעים. משמע כל הגדל מהארץ ואפילו קנבוס. ואפשר דה\"ה צמר גמלים ומשי וכדומה. וכמ\"ש הרמב\"ם בפי' המשניות כאן דאף צמר נקרא גדולו מן הארץ דכל בע\"ח חי מהארץ. וא\"כ ה\"ה צמר גמלים ועזים ותולעת המשי כולן גדלים מגדולי ארץ. אולם הרמב\"ם [פ\"ג מצרעת ה\"ה] סופר ומונה רק צמר ופשתן ועור בהמה וחיה המעובדין. ובהלכות כלים [פ\"א ה\"ב] כתב כלשון המשנה [כלים פי\"ז] וכלשון משנתנו כאן אע\"ג דהכא והתם חדא ילפותא הוא]. (ב) מין המקט\"ו נגע שעירבו עם מין שאמקט\"ו נגע. כגון שטרף צמר רחלים עם צמר גמלים. או קנבוס ופשתן יחדו. אז אולינן בת\"ר ואידך בטל ברוב [מ\"ב]. (ג) אבל כשאינן מעורבין. אלא השתי ממין חיוב והערב ממין פטור. או איפכא. אמ\"ט כלל בנגעים. אפילו כשהערב שהוא רב מהשתי. הוא ממין החיוב [תוספתא וכלעיל סימן ז']. ונ\"ל טעם הדבר. דכיון דאין ב' המינין מעורבים לא שייך שיתבטלו זה בזה. וא\"כ נקודת הפטור שבשתי או שבערב מפסיק בין שיעור הגריס של הנגע בחוטי מין החיוב. וכל שאין כגריס נגע ביחד אמ\"צ [כלעיל פ\"ו מ\"א]. ואע\"ג שבבגד אפילו פשיון רחוק מצטרף כסימן ע'. אפילו הכי האום צריך שיהיה כגריס בלי הפסק. (ד) שתי צבוע וערב לבן. או איפכא. הכל הולך אחר הנראה. ואין משגיחין על הרוב. דחזותא חשיבא טפי מהרוב. משום שכל בגד נקרא רק על שם הנראה בהבגד. אולם כששניהן נראין נ\"ל דאמ\"ט כלל בנגעים. ומטעם הנ\"ל [סי' ג'] שהנקודות הצבועות מפסיקין בין שיעור הגריס שבלבן. (ה) בגד שיש בו מקומות צבועות ומקומות לבנות הרי גם בכה\"ג. מדאין מעורב החיוב בהפטור לא שייך גבי' ביטול. דהרי כל א' ניכר לעצמו ובכל כה\"ג לא שייך ביטול [כי\"ד רסי' ק\"ט] ולכן הצבועים אמ\"ט בנגעים. רק הלבן שבו. דלא דמי לדלעיל (סי' א') דכולו מטמא בנגעים. דהתם שאני דרביי' קרא וכדאמרן. וא\"ת נילף מינה. חידוש הוא. דהרי כל א' לבד אמ\"ט בנגעים. וכשהן מחוברים יטמאו. ודמיא הא לבו\"ח [פסחים מ\"ד ב'] דאמרינן דחידוש הוא ומחידוש לא ילפינן: ",
+            "והא דאמרי' [פסחים ס\"ה ב'] שר\"א אמר הדין שהזא' דוחה השבת. ופלפל הרבה בזה עם ר\"ע עד שלבסוף א\"ל דיליף לה מק\"ו. והרי ק\"ו ידוע שאדם דן אותו מעצמו [כרש\"י סוכה ל\"א א']. י\"ל שדוקא דין לא אמר אם לא שמעו מרבותיו אבל התם מקובל היה מרבותיו שהזא' דוחה השבת. והוא רק פשפש ומצא רק טעם הדין שקבלו כך. ולפי' השני שהבאנו ביכין סי' נ'. צ\"ל דהתם גם הק\"ו היה מקובל מרבותיו רק שלא אמרו לר\"ע עד לבסוף. ור\"ע וחביריו רבו עליו ופרכוהו: ",
+            "ונ\"ל דגם התלמידים וכל שכן ר\"א רבם כולם כבר ידעו טעם פשוט כזה שלפיכך צריך הסגר שמא יעמוד בעיניו ב' שבועות. ואפילו הכי ר\"א גם טעם הדין לא רצה לומר מדלא קבלו מרבו. ולהתלמידים היה נראה דוחק לאוקמה סגירה דקרא משום חשש זה. מדכתיב בתר סגירה ראשונה ואם פשה תפשה. משמע דוקא בשאפשר שיפשה בתר סגירה ראשונה. דהרי קיי\"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מ\"ה ב']. עד דאתא איהו וקאמר שבקי' לקרא דאיהו דחק ומוקי אנפשי' [כפסחים נ\"ט ב'] דמדמקובל ביד חכמים שצריך הסגר. על כרחך רק מחשש זה הוא. ובכה\"ג לא בעינן כולה קרא כדכתיב. מדאפשר לקיים מקצתו [ועיין תוס' כתובות מ\"ד א' ד\"ה אין]: ",
+            "ונ\"ל עוד דמ\"ש בתוספתא דסדין פושט קמטיו ורואין נגעו. וכ\"כ גם הרמב\"ם [פי\"ג מטו\"צ ה\"ז]. ע\"כ צ\"ל דזהו דוקא בסדין. מדרגילין לפתוח קמטיו. משא\"כ קמטי כלי עור דמשנתנו אין רגילין לפתוח קמטם. תדע דאם היו רגילין לפתוח הקמטים לא הי' נחשב ביניהם ביהס\"ת וככיס שנצות [כלים פכ\"ו מ\"ב] דרק בנפשט טהור: ",
+            "ונ\"ל דעכ\"פ גם בבגד נגע חדש הוה. וזהו שאמרה תורה בבגדים בקרחתו או בגבחתו כמו גבי ראש אדם. מלבד פי' חז\"ל הנ\"ל סי' ע' רצה להודיענו ג\"כ ששייך נגע בבגד בין בצד פניו ובין בצד אחוריו. וכן פי' הראב\"ע בשם הגאון רבינו סעדי' דקרחתו וגבחתו האמור באדם ובבגדים פירוש שניהן שוה. ועוד נ\"ל דגם בעור דמחשב בכה\"ג פשיון. עכ\"פ דינו כפשיון רחוק וצריך כגריס [כלעיל מ\"ד]. דלא מסתבר להרחיק כל כך דין העור מהבגד. אלא שבשניהן צריך כגריס. אלא שבבגד נידון כנגע חדש ובעור הו\"ל פסיון: חדש. ובעור הו\"ל פשיון: ",
+            "כך פירשתי לדעת הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ודו\"ק. וא\"ת הרי אמרינן [כלים פכ\"ח מ\"ח]. דבגדי עניים אע\"ג שאין בהם גע\"ג אצבעות הרי אלו טמאים. ופי' שם הר\"ש בשם התוספתא דמיירי שבלתה למטלניות קטנות שאין בכל א' מהן גע\"ג אצבעות. ומעורות יחד בשפתותיהן. נ\"ל דהתם היינו רק שמקט\"ו להבא. אבל הכא קאמר דעכ\"פ טומאה דלשעבר נתבטלה ממנו. ואע\"ג דבכל דוכתי עיולי טומאה קשיא מאפוקי טומאה [ככריתות כ\"א א']. הכא שאני דאחר שנתבטל מהיות כלי שוב אחשבי' העני להתלבש בו: והרמב\"ם לא הביא בחיבורו המשנה דהתם. ועי' הר\"ש שם שהאריך: "
+        ],
+        [
+            "ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם. דמדלא הזכירה משנתנו רבותא טפי דאפילו בת ה' זויות אמ\"ט בנגעים. ש\"מ דלא ס\"ל לחנא כהת\"כ שאמרו שם דגם בעלת ה' אמ\"ט בנגעים. ותמהני מאד דהרי אמרו רבנן בכפילא בש\"ס. דהיינו [בב\"ב קס\"ד ב'. ובנזיר ד\"ח ב'] דבעלת ה' אמ\"ט בנגעים. ואי נימא דממשנתנו מוכח איפכא. האיך שביק הש\"ס המשנה. ונקט כברייתא. הרי איפכא הול\"ל סמי ברייתא מקמי מתניתין [עירובין צ\"ב א']. ותו דגם לרמב\"ם [פי\"ד מטו\"צ] ק' לפ\"ז דפסק כברייתא ולא כסתם משנה. והרי ר' יוחנן מסר כלל בידינו דבכל דיכתא הלכה כסתם משנה [יבמות מ\"ב ב']. ואי משום דיוקא דרבינו מהר\"ם דהו\"ל להתנא למנקט רבותא טפי. נ\"ל דטריגון איצטריכא ליה. והיינו לפי מ\"ד בב' סוגיות הנ\"ל דלהכי מצרכינן להבית ד' כותלי' משום דכתיב בהך פרשה ד' פעמים קירות דהיינו ד' כותלי'. ויש לדקדק הרי בהך פרשה כתיב עוד קרא ומראהו שפל מן הקיר. והן אמת דרש\"י בנזיר תי' דלא חשיב רק מלת קירות. דהוא לישנא יתורא. מדהוה מצ\"ל קיר ש\"מ דלדרשה אתא. ול\"מ הי' נ\"ל דבאמת גם למלת קיר נתכוון הסוגיא רק מדקיי\"ל [סוכה ד\"ו ב' ועי' תוס' שם] דדורשין תחילות וא\"כ מצרכינן חד קיר לגופא ואינך ד' לדרשא ועל כרחך מוכרח לומר כדברינו דאי נמי כרש\"י הנ\"ל דמלת קיר לא דייק תנא בסוגיא דהתם כלל מדאין בו יתור בלשון א\"כ האיך ילפינן מהב' מלות קירות דצריך ד' כותלי'. הרי קיי\"ל דדרשינן תחילות וסגי בג' כותלי' לסוכה אלא ש\"מ דבאמת מצריכינן קיר לגופה. ולאפוקי כשהנגע בתקרה או ברצפה שבבית. ולהכי דרשינן ב' מלות קירות שיהי' צריך ד' כותלי'. ומיהו תינח לדידן דקיי\"ל כר\"ע לקמן [מ\"ג] דסגי כשהנגע בכותל א'. אבל לר\"א בר\"ש שם דס\"ל דצריך שתהי' הנגע בזוית ודריש הכי מדכתיב קיר וכתיב קירות. איזהו קיר שהוא כקירות זהו זוית [כסנהדרין ע\"א א']. א\"כ סד\"א כיון דראבר\"ש מלת קירות משמע לי' זוית. לפיכך מדכתיב ב\"פ קירות. תסגי לי' בשיהיו ב' זויות להבית דהיינו בשיהי' ג' כותלי' להבית להכי אצטריך תנא לאשמעינן טריגן. דגם לראבר\"ש צריך ד' כותלי'. דלבתר דגלי קרא שתהי' הנגע בזוית מדכתיב חד קירות. דרשינן אידך קירות יתירא שיצטרך מלבד הזוית שבב' כותלי'. עוד ב' כותלי'. מלבד הב' כותלי' שמהן נעשה הזוית. אבל ודאי כ\"ש בעלת ה' וו' דלכ\"ע לא איירי בי' קרא וכה' בתים בתפילין. וד' ברכות לברכת כהנים. דלא קיים המצוה בו כלל ולא אצטריך תנא לאשמעינן. ולא דמי לטלית בת ה' או ו' כנפות דחייבת בציצית התם רביא קרא מדכתיב אשר תכסה בה [כמנחות מ\"ג ב']. ואדרבה מדאצטריך קרא לרבויי ש\"מ דבשאר דוכתי אם יש יותר ממה שהזכירה התורה. אין כאן מצוה. ואין לדמות צווי תורה מצווי הדיוט דקיי\"ל [כתובות דצ\"ט א' וזבחים ל\"ד א'] דבכה\"ג מוסיף על דבריו הוה [ועי' סנהדרין ד\"ד א'] ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת בין כך ובין כך מה אצטריך לאשמעינן. דמ\"ש מספינה עצמה שאמ\"ט בנגעים. י\"ל דסד\"א דדוקא בבית הבנוי תוך הספינה. שכותליו מקיפין הבית. ובטל בית לגבי ספינה. להכי קמ\"ל הנך. לאשמעינן דבכל גוונא כשבנוי על המים לא מחשב ארץ אחוזתכם. ולאו דוקא ספינה דרבי' קרא שאינו מקבל שום טומאה: ",
+            "כך כתב הר\"ש והר\"ב. והנה לא פירשו לנו רבותינו למה שיש אינו ראוי לנגע. והרי אבן הוא וכל אבן ראוי לנגע. והרא\"ש כתב מלה יתירה וז\"ל דשיש אין ראוי לבוא בו נגע. וכמדומה כוונת רבינו במלת לבוא. שאין בטבע השיש שיולד בו נגע. והרמב\"ם [פי\"ד מטו\"צ] פי' הכוונה ביותר. וז\"ל דשיש לא מיקרי אבן. ולכאורה יש לתמוה דמנ\"ל לרבינו הא. והרי אדרבה אשכחנא דוכתי טובא בתנ\"ך דשיש מיקרי אבן כגון אבני שיש. ונדבכין דאבן גלל. וי\"ל דרק אבן שיש מקרי ולא אבנים סתם. וכיון דהקפידה תורה וכתבה אבנים בלי שם לווי להכי דרשינן כמו באזוב ולא באזוב כוחלי ולא באזוב מדברי ולא באזוב שיש לו שם לווי [כסוכה י\"ג א']. ה\"נ דרשינן אבנים ולא אבני שיש. וא\"ת בל\"ז כיון דכל הכותל מחופה בשיש הרי אינו ראוי לנגע. דהרי קיי\"ל כר\"ע דצריך שתהיה הנגע על ב' אבנים שבכותל [וכמ\"ג]. וי\"ל דמי לא מצי מיירי אף שהכותל מחופה כולה בכמה טבלאות של שיש. אבל ק' מחופה בסלע ל\"ל. הרי אפילו הי' מחופה באבן א' שתלוש וחברו שם ג\"כ אמ\"ט. ואי\"ל דדוקא באותה כותל שהנגע בה צריך ב' אבנים. אבל בשאר הג' כתלים סגי בשיהי' בכ\"א אבן א' שהוא ממין הראוי לטמא בנגעים. ליתא. דהרי קיי\"ל כר\"ע [במ\"ג] דמצריך ח' אבנים דהיינו ב' אבנים לכל כותל. ודוחק לומר דמיירי שיש שם ב' סלעים. וסלע דנקט הוא לאו דוקא. אלא נ\"ל דוודאי מיירי שיש בהכותל ב' אבנים ועפר ועצים כראוי רק מחופה בפנים בשיש או בסלע. אלא דק\"ל כיון שכן. למה כותל כזה לא תטמא בנגעים. ואי משום דבעינן שיהא הנגע בהאבנים עצמן. וכדכתיב אשר בהם הנגע. א\"כ ל\"ל דנקט שיש דוקא דלרמב\"ם אינו אבן. ולהרא\"ש מדאין בטבעו שיתהווה בו נגע. הרי אפילו במחופה בעץ או בטיט נמי. דהרי צריך שיהיה הנגע בגוף האבנים. ודוחק לומר דאין ה\"נ דגם במחופה בהנך מפסיקין. רק נקט שיש אף דמקרי אבן שיש. אפ\"ה מדלא מקרי אבן סתם אין בה טומאת נגעים. דהרי קתני לבנים ועפר. ותו היכי ס\"ד דבמחופה בעפר שאינה גוש לא תטמא בנגעים דהרי כתיב בסוף הפרשה וטח את הבית. דאין לומר דהיינו שיטוח במקום הפצימין בין אבן לאבן. ליתא. דהרי לא הוציא מחדש. אלא ודאי שצוותה תורה שיטוח כל פני הבית בפנים. ואפ\"ה אפשר שתחזור ותראה בו נגע. אע\"כ מ\"ש תורה אשר בהן הנגע. דהיינו שהנגע כנגד אותן האבנים. דהטיט המחובר באבנים. כגוף האבן דמי. וא\"כ ה\"ה במחופה בפנים בעץ ג\"כ י\"ל כך. ומ\"ש שיש או שאר מין שמפסיק. וצ\"ל דדוקא כשמפסיקין עץ או טיט והנגע בהן נגד האבנים אינן מפסיקין מדהן מהג' מינים שזכרה התורה לחלצן. להכי לא מחשבו הפסק בין הנגע להאבנים. אבל הנך ד' מינין שזכר התנא. כיון שאינן מהמינים שזכרה תורה. מחשבו הפסק. ולא קרינן בהאבנים שכנגדן אשר בהן הנגע. ולא אמרינן גבי' מין במינו אינו חוצץ. מדאינו מין אבן סתם. ואעפ\"כ צ\"ל דתנא ושייר. דהרי איכא נמי עצם ומתכות וסיד וכדומה שכשהבית מחופה בהן בפנים אמ\"ט בנגעים: ",
+            "ודברי הרב במחכ\"ר אינן מדוקדקים. שכתב וז\"ל. אלא א' מהן הי' בו עכ\"ל. ותמוה דהאי א' מהן אהי קאי. אי ר\"ל שא' מהכותלים היו בו כל הג' מינין הללו. הרי אפילו אם היה בכל הג' כותלים כל הג' מינין. אפ\"ה כיון שבא' מהן לא היה ג\"כ אמ\"ט בנגעים. ואי כוונתו על המינין. שא' מהמינין הי' בהכותל. ויהי' מלת היו ט\"ס אלא צ\"ל היה. אפ\"ה אינו נכון. דהרי אפילו היו ב' מינין בהכותל ג\"כ אמ\"ט. עד שיהיה בכל כותל כל הג' מינין. ",
+            "וא\"ת מ\"ש מבית שקנה מעכו\"ם שבו נגע. דיראה בתחלה [כמשנה א']. וה\"נ אמרינן בבגד [בפי\"א]. וי\"ל התם גם בתחלה בזמן פטורו של הבית והבגד. אפ\"ה מצ\"ע היו ראויין לנגע. אלא שרשות אחרים הי' עליהן. משא\"כ הכא. ומה שהקשה רתוי\"ט. הרי הא דגמרינן שצריך ג' אלו. היינו רק מדכתיב את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. ומנ\"ל דצריך כולהו דילמא בחד מינייהו סגי. נ\"ל דא\"כ תקשה נמי מדאמרה תורה ולקחתם לכם פרי עץ הדר וגו'. מנ\"ל דנבעי כולהו ד'. וכ\"כ איתנהו בכמה מילי של תורה. אלא זהו הפלוגתא של ר' יונתן ור' יאשי' באיש אשר יקלל את אביו ואת אמו כדאיתא בריש השואל ובכמה דוכתי בש\"ס. ועיין מ\"ש בס\"ד בזה בפירושנו [פ\"ח דב\"מ סי' ד'] שהארכנו וע\"ש מה שיש ליישב גם הכא. אולם מלבד זה י\"ל הכא. דהרי ע\"כ מלת הבית שכתב בסוף קאי אכולהו ג' מינין. ללמדנו שכל שחסר א' מג' מינין אלו לא מקרי בית. ותו הרי אחר הסגר ראשון כתיב וחלצו האבנים ושפכו העפר ולקתו אבנים אחרות. ועפר אחר יקח. וא\"כ בהנך תרתי ליכא לספוקי אי בעי קרא תרווייהו. ובא זה ולמד על זה שה\"ה בעצים לאו או או קאמר: ",
+            "ונ\"ל דכ\"ש כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה. ואפילו במוקף בצמ\"פ. כולן נטמאו כשלא הוציאן קודם שבא הכהן בשעה שמפנה הבית. והיינו מדכתיב בפירוש ולא יטמא כל אשר בבית. ולא עדיפי הנך מחבילי עצים וקנים שנטמאו. ואע\"ג דאמרינן לקמן [פי\"ג מי\"ב]. דצמ\"פ מציל בבית המנוגע. היינו רק בהכניסו לתוך הבית אחר שהסגירו או החליטו הכהן. ובכה\"ג נם חבילי עצים וקנים וכלי גללים וכו' לא נטמאו. אבל כשהיו בתוך הבית בשעה שראה הכהן הנגע בתחלה להסגירו גזה\"כ הוא שכל מה שהוא תוך הבית יטמא: ",
+            "ונ\"ל דאם אין ט\"ס בהת\"כ שהביא רתוי\"ט שכתב דג' תחת ב' רשאי להניח. על כרחך צ\"ל דדוקא אחר שחלץ הב'. רשאי להניח במקומן ג' או יותר. אבל לאחר שחלץ א' מהב' אסור להניח ב' תחת הא' שחלץ. עד שיחלוץ גם השני. אז מותר להניח ג' חחת הב' שחלץ. א\"נ י\"ל דלמשנתנו דוקא כשמניח האבן האמצעי בין ב' החיצונות יהי' מונח קצת מהאבן האמצעי על קצת המקום שהי' מונח האבן האחת שנטל. וקצת השני של אבן האמצעי. יהי' מונח על קצת המקום שהי' מונח האבן השני שנטל זה מותר. אבל בשמניח ב' אבנים במקום אבן א' שנטל. ואבן השלישי הניח תחת האבן הב' שנטל זה אסור. "
+        ],
+        [
+            "ורתי\"ט אסברה לה דאחליצה קאי. מדלא תנא נותץ רק נוטל. ול\"מ הי' נ\"ל דאין זה ראי'. די\"ל דמש\"ה נקט נוטל מדקאי אתרווייהו. אחליצה ונתיצה. דבשניהן שייך שפיר לשון נוטל. ותו דמסתבר דכמו דלת\"ק שלא הוכיר פתין כלל. ומחלק רק בהאבן שבזוית בין חליצה לנתיצה. והרי מזה משמע וודאי דס\"ל דבפתין אין חילוק בין חליצה לנתיצה. דלעולם נוטל רק את שלו. ה\"נ ר\"א שלא הזכיר החילוק בין חליצה לנתיצה. ומחלק תחת זה בין ראש לפתין. אמרינן נמי דלדידי' שוב אין חילוק בין חליצה לנתיצה דבשניהן רק בראש נוטל כולו. אבל בפתין מניח את של חבירו. והיינו מדדרש לוחלצו דקרא רק אראש. וכ\"ש בנתיצה ששניהן ינתצו הראש. ודרש גם קרא דקאמר ונתץ את אבניו. לענין פתין. דרק אותן ששייכים להבית המנוגע ינתץ. וכ\"ש בחליצה שלא התפשטה עדיין כ\"כ הטומאה אפילו בבית המנוגע בעצמו. מסתבר מה\"ט לומר דבפתין אינו חולץ רק אותן שהן בבית המנוגע. ולא אותן שהן בבית חבירו: ",
+            "ומה שתמה רמל\"מ [פט\"ו מטו\"צ ה\"ג]. דמנ\"ל דמטמא במגע בפנים. הרי לא כתיב רק והבא אל הבית. נ\"ל דהיינו טעמא מדאתקיש למת [וכמ\"ש הר\"ש סוף משנה ג']: ",
+            "ולענ\"ד פשוט דה\"ה בנטל האבנים תוך ימי הסגר א' או ב' ואח\"כ חלץ וקצה וטח אחר הסגר ואח\"כ חזרה נגע להבית. נמי דינא הכי. וכן משמע סתמא דמתניתין וגם מהרמב\"ם [פט\"ו מטו\"צ] רק דהר\"ש והרא\"ש והר\"ב נקטו דמתניתין מיירי שנטלן אחר שקצה וטח. מדקאמר במתניתין חזר נגע לבית. דמשמע שנטלן לאחר שקצה וטח. דמשמע שאחר שבנאן בבית האחר. לא הי' חסר רק חזרה. ורבותא קמ\"נ תנא. אע\"ג שלא נטלן עד אחר שקצה וטח. דבשעה שנטלן כבר הוסרו האבנים המנוגעים מהבית. אפ\"ה מחשבו האבנים שנטל זקוקים לטומא'. ולפיכך בחזרה נגע להבית נטמאו גם הם: ונ\"ל עוד פשוט. דה\"ה בנטל מבית המוסגר עצים ועפר ובנאן בבית אחר. וחזרה נגע להבית הראשון הר\"ז מקעקע העפר והעצים שבנה מהבית השני. רק תנא אבנים משום סיפא. מדבעי למתני בסיפא חזרה נגע להאבנים. והרי בעפר ועצים א\"א שיחזור בהן נגע. דהנגע צריך שיוולד בהאבנים עצמן [כפי\"ב מ\"ג]. ואף לבתר מה שכתבנו שם דסגי בשהנגע היא על הטיט שכנגד אבנים. עכ\"פ אם העפר הוא מבית הראשון. ונולד בו נגע נגד אבני בית השני. לא שייך בו לשון חזרה. מדלא אתיילד ריעותא לבית הראשון כלל. מדעיקר הנגע בהאבנים תליא. ורק מדמחובר הטיט בהאבן מחשב הנגע שבו כאילו נולד בהאבנים עצמן ולהכי מדנקט בסיפא אבנים נקט גם ברישא הכי: ומה\"ט נ\"ל נמי דנקט במשנתנו אבנים לשון רבים. ג\"כ משום סיפא נקט הכי. מדבעי למנקט חזרה נגע להאבנים והרי כל חזרה בבתים הוא בב' גריסין [כספי\"ב]. והב' גריסין צריכין שיהיו על ב' אבנים [כפי\"ב מ\"ג]: והא דלא קאמר נותץ את האבנים. היינו משום דגם בית מנוגע בעצמו א\"צ לכתת ולשבר האבנים והעצים. עד אשר דק לעפר. אלא שמהרס הבנין כולו. ומנתק כל חלקיו זה מזה. וכמ\"ש הרמב\"ן [ויקרא י\"א פל\"ה]. דמלת נתוץ אינו לשון כתיתה. כמו שרגילין קצת לפתרו צערשטאססען. וזה טעות אלא יפה תרגם החכם איינרייססען. דהיינו הריסת הבנין כולו וכמ\"ש הרמב\"ן. וכן מוכח לע\"ד דהרי בתנור וכיריים נמי כתיב יחוץ. ואפ\"ה אמרינן [כלים פ\"ה מ\"ז] דסגי בשחולקו לג'. אלמא דנתיצה רק לשון הירוס משמע. וא\"כ ה\"נ הכא ולפיכך באותן האבנים שלקח מהבית השני לא שייך לשון נתיצה. רק שייך בהם לשון חליצה. ועוד נראה פשוט דכשבולט כזית מאבנים הננו לחלול הבית השני נטמא כל אשר בבית השני כשחזרה הנגע להבית הראשון. אבל כשלא חזרה. הרי גם בבית הראשון טהור. ואיך יטמאו האבנים שנטל משם בעוד הנגע שם. דדוקא האבנים שבהן הנגע שחלצן מהמוסגר. מטמאין הבית שנכנסו בו [וכלעיל סימן כ\"ב] אע\"ג שלא חזרה הנגע להבית. אבל לא שאר אבני בית המוסגר: ",
+            "והרא\"ש כ' שלשון מסך לא משמע דמיירי בבית תוך בית. וגם נתקשה דא\"כ מ\"ט דראב\"ע דמטהר הבית החיצון. הרי ודאי האהיל על האבנים הטמאים: ולהכי פי' דמתניתין מיירי שגג הבית הטהור או האילן. מאהילין על המקצת שמבית המנוגע. באופן שאין מאהילין על האבנים המנוגעים בעצמן. ובהא פליגי דלראב\"ע כיון שהאבן המנוגע בעצמו אינו תחת אהל הטהור. להכי נשאר האהל בטהרתו. ולר\"א כל אבני הבית מטמאים בביאה: וזה תמוה דהרי בית המנוגע ודאי גם מוחלט משמע. וכ\"כ הרמב\"ם [פט\"ז מטו\"צ] בפירוש. דמתניתין מיירי בין במוסגר ובין במוחלט. וא\"כ בהרי במוחלט ודאי כל אבני הבית שוין בטומא'. כדכתיב בתה\"ק בפירוש. א\"כ מ\"ט דראב\"ע מטהר. ואין סברא כלל לומר דדוקא לאחר שנהרסו מבנין הבית טמאתן תורה אבל בעודן מחוברין יחד בהבית. אע\"ג שהבא לתוך הבית טמא. אפ\"ה אין הבית מטמא להנוגע בו או מאהיל ע\"ג: ליתא דהרי בפירוש אמרינן במשנה ד' דגם במחובר מטמא במגע. וכן פי' רבינו בעצמו לשם וצ\"ע: לשם וצ\"ע: ",
+            "קק\"ל מפסחים [ד\"ג ב'] דאמרו להמבשר ששעורים נעשו יפות צא ובשר לסוסים ולחמורים: ואי\"ל דעכ\"פ כמו שהן חזי רק לבהמה. אבל חיטין אע\"ג דבעינייהו לא חזי כ\"כ לאדם. וכדאמרינן [יבמות ס\"ג א'] אדם מביא לביתו חיטין חיטין כוסס. אפ\"ה יש שאוכל החיטין כמו שהן. וכדאמרינן [ברכות ל\"ז א'] הכוסס חיטין מברך עליהן בפה\"א ואילו לא חזו כלל לאדם לא הי' מברך עליהן כלל. או לכל היותר שהכל אלמא דחזי לאדם מקרי: אפ\"ה ק' דעכ\"פ גם שעורים לא לבד כשהן טחונים לקמח חזי לאדם שאוכל הקמח חי כמות שהוא. דהרי מברך עליו שהכל [כברכות ל\"ו א'] אלא גם גרעיני שעורים חזי לאדם [כמעשרות פ\"ד מ\"ה]: וי\"ל דאע\"ג דמעוט השעורים שבעולם נאכלים לאדם בחלקי טרגיס וטיסנא. עכ\"פ רוב השעורים שבעולם נזרעין כדי להאכילן לסוסים ולחמורים: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דמדנקט תנא שהיו הטבעות מלובשין בידיו ש\"מ דדוקא בשמלובש בהן בידיו אמרינן דמדטפלין לגבי ידיו לפיכך משדינן ידו בתר גופו שלפנים. שדינן גם להו לפנים. אבל בהיו הטבעות תוך ידו. שאינן טפולין להיד. אינן נשדין בתר הגוף לפנים. דמהכ\"ת נימא כשהן בחוץ יהיו כאלו הן לפנים: אבל א\"א לומר כן. דהרי בתוספתא מפורש שגם כשהן תוך ידו נדונין כלפנים ואדרבה חמירי עוד טפי מאילו לבשן. מדכשהן תוך ידו נטמאו מיד. א\"כ ק' למה לא אשמעינן התנא כן לרבותא אף שאינן טפולין. אלא נ\"ל דלבוש רבותא קמ\"ל. דאי הוה נקט וטבעותיו בידיו סד\"א דדוקא בשמלובש בהן בפנים מקילינן דלא נטמא עד שישהה כדי אכילת פרס. אבל כשידו בחוץ דוקא לחומרא. דהיינו כשהן תוך ידו שדינן להו לפנים ונטמאו מיד. אבל לקולא כגון שמלובש בהן אע\"ג דמדטפלין לידים כ\"ש דשדינן לפני'. עכ\"פ לקולא לענין שלא יתטמאו עד שישהה לא דיינינן להו כאילו מלובש בהן. אלא נטמאו מיד. והא דנקט שהן תוך ידו. רק לרבותא נקט הכי דאע\"ג דאינן טפלין ליד אפ\"ה שדינן להו לפנים להכי נקט מלובש לרבותא דג\"כ דינו כמלובש בהן כלפנים: אמנם ק\"ל לפי דין משנתנו אמאי בפשט ב\"ב ידו לחוץ ונטל העני מתוכה אמאי שניהן פטורים כריש שבת ואמאי ולהוי ידו המלאה שבחוץ כאילו היא בפנים דשדינן ידו בתר גופו וכשנטל העני מתוכה אמאי שניהם פטורים ולהוי כנוטל מבפנים ומניח בחוץ: וכ\"כ ק' מסיפא התם בפשט העני את ידו לפנים ונטל בעה\"ב מתוכה אמאי שניהן פטורים. נשדיי' ליד העני כאילו הוא בחוץ וכאילו נטל בעה\"ב בחוץ. והכנים לפנים: י\"ל דדוקא לענין דין של הכלים שבתוך היד עצמן דיינינן להו כאילו הן בפנים. אבל התם חיובא דגברא הוא משום הוצחה והכנסה והרי לא הכניס ולא הוציא כלל [ועמ\"ש בס\"ד פ\"י דפרה סימן כ\"ו] ודו\"ק: "
+        ],
+        [
+            "ול\"מ הי' נ\"ל דצריך רביעית מהלמ\"ס. ככל השיעורין [עירובין ד\"ד א']. ורק מה שמוזהר שלא יקח יותר הוא מד\"ה דגזרו כך. דכשירבה כמים. לפעמים לא יהי' ממשות הדם ניכר בהמים [כסוטה דט\"ז ב'] והרי כתיב וטבל אותם בדם. וא\"ת בל\"ז אסור להוסיף. דאף לבתר מה דקיי\"ל [כתובות דצ\"ט א'] דבא\"ל לשלוחו זבין לי ליתכא וזבין לי' כורא. קנה עכ\"פ ליתכא ולא מיקרי מעביר על דבריו. וא\"כ שפיר אצטרכו חכמים לגזור שלא יטול יותר מרביעית. דאי משום הלמ\"ס. הי' רשאי להוסיף. ליתא. דסוגיא דכתובות הנ\"ל ע\"כ היינו רק בציווי אדם אבל בציוויו של הקב\"ה כל המוסיף על דבריו ית' הו\"ל כמעביר על דבריו. תדע דוכי העושה ה' ציציות בבגדו וה' פרשיות בתפילין יצא יד\"ח והכתוב צווח לא תוסיף עליו. וכ\"כ אמרו [מנחות פ\"א מ\"ב] הקומץ היתר והחסר פסול [ולא דמי כלל לנדר קטן והביא גדול יצא. [מנחות ק\"ז א']: וא\"כ אי הלמ\"ס שיהיו המים רביעית. אם יקח טפי לא קיים המצוה כלל. ול\"ל מצוה דרבנן שלא יוסיף על רביעית: י\"ל דהלמ\"ס הוה שלא יהי' פחות מרביעי'. כמו שאר השיעורי' שנזכרים שם. עצם כשעורה ממת. ורביעית יין לנזיר. וגרוגרת להוצאת שבת ואינך דקתני התם. דכולם היינו רק שלא יהי' פחות. כמו כן ה\"נ בהרביעית מים של מצורע: אמנם הרמב\"ם [פי\"א מטו\"צ] בפירוש כתב שכל השיעור הזה מד\"ס הוא [ועי' לעיל פי\"א מש\"ש בס\"ד בבועז סי' יא]. ",
+            "מיהו במשולחת יש פלוגתא. דלתוס' [קידושין נ\"ז א'] גם היא אסורה בהנאה. ולרמב\"ם [פי\"א מטו\"צ] משולחת מותרת: ואין לדקדק להרמב\"ם מדנקט התם בקידושין ציפורי מצורע לשון רבים וכקו' תוס' שם די\"ל צפרים דעלמא נקט. מיהו גם לתוס'. רק קודם ששלחה אסורה בהנאה. אבל אחר ששלחה הותרה. וכדקאמר התם בש\"ס. לא אמרה תורה שלח לתקלה. ומסמיך לה נמי אקרא דכתיב כל צפור טהורה תאכלו לרבות משולחת: ואפשר דגם הרמב\"ם ס\"ל כן. דרק אחר שישלחה מותרת. ודלא כנראה לכאורה מרתוי\"ט [בקדושין פ\"ב מ\"ט] דס\"ל דפליגי בהא: ",
+            "ואינו דוקא ביצי תולעת הידועים. רק כמ\"ש הרמב\"ם [פ\"ג מה' פרה ה\"ב] דיש שצובעין צבע זה בפואה. ויש בלבא. ויש בתולעת והתולעת הן גרגרי' אדומים. ויש בכל גרגר כמו יתוש ולהכי נקרא תולעת עכ\"ל: ואולם מדכתב הרמב\"ם שהן גרגרים. וגם שאר לשון רבינו שם. משמע שאין כוונתו על קארמעזין שלנו. שהן באמת ביצי תולעת ורק פשוט לפע\"ד מדהותרה הרצוע' לצבוע בכל מין שירצה וכמ\"ש הרמב\"ם א\"כ גם שלנו כשר: ",
+            "אולם רתוי\"ט רצה לדייק ממלת נוטל שא\"צ שיהיו כולם מוכנים לפניו מקודם: ובמחכ\"ר הא בורכא. דמלבד דמלת נוטל משמע טפי שא\"צ לילך ולבקש אחריהן. אלא נוטל מה שמוכן לפניו כמו נטל דם הפר והניח דם השעיר [יומא פ\"ה מ\"ד] והרי התם שניהן הם מוכנים לפניו גם בל\"ז מוכח ממשנתנו גופה דבמוכנים לפניו מיירי. דמדלא קאמר הי' מביא כלעיל. משמע טפי דכולן מוכנים לפניו ואין מחוסר רק נטילה: וכן מ\"ש רתוי\"ט דהרמב\"ם דנקט כלישנא דמתניתין. נמי ס\"ל שא\"צ שיהיו מוכנים לפניו: גם בזה כבודו במקומו מונח דהרי קמן דא\"א לומר כן דהרי הרמב\"ם בעצמו כ' [בפי\"א מטו\"צ ה\"ו] וז\"ל. שחט ואין שם אזוב ולא עץ ארז ולא שני תולעת. הר\"ז אסור. וא\"כ אי נימא כרתוי\"ט. דא\"צ שיהיו מוכנים נפניו. א\"כ ע\"כ הא דכ' הרמב\"ם שחט ואין שם וכו'. ה\"ק הרמב\"ם דאם אחר ששחטה א\"א שישיג הג' מינין. הר\"ז אסורה והר\"ז א\"א לכוון בלשון הרמב\"ם. דא\"כ הול\"ל או או. דהיינו ואין שם אזוב או עץ וכו': אע\"כ דמ\"ש הרמב\"ם ואין שם וכו' אקודם שחיטה קאי. ור\"ל אם קודם שחיטה לא היו שם כל הג' מינים מוכנים לפניו בשעת שחיטה פסול ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת ק' לרמב\"ם שלא חילק הכא בין נקטעו קודם שנזקק להמצוה או לא. ומ\"ש מעדים שנקטעו ידן בין נקטעו קודם הגדתן או אח\"כ [כפי\"ד מסנהדרין]. ולא עוד אלא שבנזיר שצריך לגלח ראשו ביום מלאת ימי נזרו פסק הרמב\"ם דכשהוא קרח אינו מעכב [כפ\"ח מנזיר]. נ\"ל דבכל חד מהנך טעמא אחרינא אית בי' דבעדים ילפינן הכי מדכתיב יד העדים. וכש\"ס שם. ר\"ל דוקא אם הי' להם יד בשעה שהעידו [או בשעה שנעשו עדים דהיינו שעה שראו העדות] בעינן קרא כדכתיב. אבל כשמיד בתחלה לא הי' להן יד. לא הצריכה תורה כן: אבל הכא במצורע. דלא כתיב על יד המצורע או על בהן יד המתטהר. רק סתם על בהן ידו כתיב. משמע אפילו לא הי' לו מעולם נמי בעינן קרא כדכתיב: מיהו דוקא בהנך תרתי. בעדים שעונש החוטא תלוי בידן של עדים שזה נעשה עי\"ז. וכ\"כ במצורע הבאת האשם לטהרתו תלוי בנתינת דמו על בהונות להכי בתרויי' אמרינן בעינן קרא כדכתיב. מדתלוי דבר שנתבטל בדבר אחר שלא נתבטל: אבל בנזיר שאין לגלוח שערו שנתבטל שום שייכות עם הבאת קרבנותיו שלא נתבטלו. לפיכך אין גלוח שערו מעכב כלל התירו. דרק באת הקרבנות מעכבות הנזיר מהיתרו משא\"כ גלוח אין לו שום שייכות עם היתרו שע\"י הקרבנות וכ\"כ הנפת שוק ע\"י הנזיר אין לו שום שייכות עם הקרבן. כיון שכבר נזרק הדם. כבר נתכפר והלך לו ואפילו נטמא השוק או נאבד קודם שהניף אין זה מעכבו מלשתות יין. ואע\"ג דתגלחת מצורע נמי אין לו שייכות בקרבנו ואפ\"ה מעכב. י\"ל התם שאני דהתורה הקפידה שיתגלח קודם שיביא קרבנו. א\"כ יש לו שייכות עם קרבנו. ושאני התם דרביי' קרא בפירוש שיעכב כמפורש בת\"כ. אבל גילוח נזיר מצוה באנפי נפשה היא. והרי היא כשאר המצות דבא\"א לקיימן פטור. וכאין לו רק תפלה א' מניח'. ולא אמרינן בכה\"ג בעינן קרא כדכתיב. וקרא צווח וקשרתם לאות על ידך והי' לטוטפות בין עיניך. ונבעי תרתי. אלא כל חד מנייהו מצוה לבדו היא. ה\"נ בהבאת קרבנו' וגלוחו של נזיר. ורק גלוח מצורע מעכב מדגלי קרא. כדיליף בת\"כ [שהביא הראב\"ד פי\"א מטו\"צ ה\"ד]. מדכתיב וטהרו. כל דבר שבו [ר\"ל בגופו] מעכב טהרתו. אבל גלוח נזיר אינו מעכב היתרו [כיומא ס\"א ב']: ומה\"ט נערה המאורסה שאין לה לזו פתח בית אב. אפ\"ה נסקלת [ככתובות מ\"ד א'] ולא אמרינן גבה בעינן קרא כדכתיב. מדאין תלוי סקילה עם המקום שנסקלת. שהסקילה היא לה לעונש. ועל פתח בית אב הוא לעונש לאבי'. כלומר ראו גדולי' שגדלתם [ועי' תוס' שם]: ומה\"ט בעיר הנדחת שאמרה תורה ואספת כל שללה אל תוך רחובה. ואמרינן [בסנהדרין פ\"י מ\"ו] דבאין לה רחוב עושין לה רחוב והיינו דבעינן קרא כדכתיב. והרי הי' מסתבר דא\"צ כן. דהרי שרפת השלל אינו תלוי שיהא ברחוב דוקא. י\"ל התם מדעכ\"פ אפשר לעשות לה רחוב. אמרינן דגם לרחוב שיעשה לה אח\"כ התכוונה תורה. דהרי לא אמרה תורה להרחוב שהי' לה מקודם. ובזה נתישבו ת\"ל כל קושיות של רתוי\"ט בטוב טעם ודעת בעזרת חונן לאדם דעת ית': ",
+            "כך מוכח בברייתא [יומא ס\"א א']: מיהו לאחר שגמר ג' המתנות מתנת הראש לכו\"ע אינה מעכבת כמבואר בש\"ס שם: וא\"ת ק' להרמב\"ם [פ\"ד ממחוסכ\"פ ה\"ב] פסק כר\"ע לעיל דמתנות הראש מעכבות דקאמר אם לא נתן מתן הראש לא כיפר. והרי רבינו גופי' [פ\"ה ממחוכ\"פ ה\"ה] פסק דמתנות הראש אינן מעכבות: ואי\"ל דהא דקאמר דמחנת הראש אין מעכבות. היינו שיוכל למלאות אז החסר משמן אחר. ור\"ל שאין מעכב שיהי' מתנות הראש מאותו לוג שנתן ממנו על הבהונות. אבל עכ\"פ צריך ליתן שם משמן שיוסיף. ליתא דהרי נשפך קאמר. דמשמע דנשפך כולו. ואפ\"ה מסיים עלה דמתן הראש אינו מעכב. משמע ודאי דאינו מעכב כלל: נ\"ל דהא דקיי\"ל לא כיפר היינו בשישנו כאן. אבל בשנשפך כולו. אין מעכב תו ואפ\"ה נתכפר [ומתורץ בזה קושיית תוס' יומא דס\"א א']: ומה שתמה שם רכ\"מ על הרמב\"ם. דהרי ע\"כ הכא בעשירים מיירי וכדאמרן. וכיון שהרמב\"ם פסק כר\"י לעיל [מי\"ב] דהאשם קובע. והרי הכא קבעו האשה בעשירות. והאיך יצא אח\"כ בחטאת העוף דהרי אפילו נתעני ממש צריך להביא בעשירות והניח הקו' בצ\"ע: ולפענד\"נ דהרמב\"ם ס\"ל. כיון דאם אין תקנה להאי גברא אמרינן אפילו בדאורייתא כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בשעת הדחק [כברכות ד\"ט א'] ה\"נ הכא מדמת א' מהן אי נימא כר\"י לא יהי' תקנה להאי אמרינן כדאי הוא ר\"ש לסמוך עליו בכה\"ג: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה נגעים",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..45c36212271f5d276db1290febcfb26087a3d0bd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Niddah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,37 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Niddah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "ואין להקשות בראתה ברה\"ר [ר\"ל בנגעה בתרומ' למפרע ברה\"ר] הו\"ל סט\"ו ברה\"ר דספיקו טהור. י\"ל מדנמצא על גופה. הו\"ל כרה\"י כפ\"ד דטהרות מ\"ו. בנגע ברוק לח ברה\"ר. כ\"כ א\"מ הגזצוק\"ל. ולפע\"ד בו\"ת לכאורה יש לחלק בין נדה לרוק. דדוקא מגע רוק דלא הורע הגוף. הו\"ל הגוף כרה\"י. משא\"כ הכא אם ראתה למפרע נטמא כל הגוף והו\"ל הדם והגוף של האשה כטומאה א' המונחת ברה\"ר. דהנוגע בה טהור כסט\"ו ברה\"ר. ועמ\"ש פ\"ה דטהרות ומכ\"ש הכא דאין ס' במגע דם רק סט\"ו במגע האשה. והיא הרי ברה\"ר היא. וע\"כ צריך לחלק כן לרמב\"ן שכ' רמל\"מ פ\"ג ממשכב. דס\"ל דבאמת הכא ברה\"ר טהור. ועל כרחך דמחלק בחד מהנך גווני בין נדה לרוק. מיהו נ\"ל דדוקא בספק השקול בספק טומ' ברה\"ר טהו'. משא\"כ הכא דמי' מצויין באשה (כנדה ד\"ד ע\"א ויומא ד\"ו). ומטמא נמי למפרע. מיהו תוס' (נדה ד\"ב ע\"א ד\"ה מעת) תרצו. דדוקא ס' מגע טהור ברה\"ר. דדמי לסוטה דהוה נמי ס' מגע. משא\"כ ס' ראיי' טמא ברה\"ר. והקשו עוד עכ\"פ למה מגע חולין טהור למפרע אפי' ברה\"י. ותרצו שם. דטומאה דלמפרע לא דמי לטומאת סוטה דהו\"ל להבא: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ואין להקשות הרי משכב בועל נדה כיון דאינו מטמא אדם. ליכא לחייב להמכניסו משום כניסת אדם טמ' למקדש. רק משום מכניס בגדים טמאין. והרי בכה\"ג אפי' אם הם אה\"ט אין חייב כרת. מכ\"ש משכב בועל נדה שאינו רק ראשון. א\"כ למה נקט דוקא כותי'. תירץ בתוי\"ט דלעולם אמשכבות קאי. ור\"ל דאינו חייב מכות מרדות. או כיון דמתני' ר\"מ היא. לשיטתי' אזיל דאפי' אהכנס' בגדים חייב כרת. ורמל\"מ רצה לתרץ דאמשכב כותית דברישא קאי שהוא אבי אבות. ואם היתה נדה ודאית. הי' הנטמא במשכבה חייב אביאת מקדש. והכא דספיקא הוא פטור. ועיי' פתיחה סי' ד'. ורכ\"מ פ\"ג מביאת מקדש הי\"ז: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..864ba8520a11502787e2b7d22dfc2c76be820acd
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Niddah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,33 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Niddah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Niddah",
+    "text": [
+        [
+            "ואין להקשות בראתה ברה\"ר [ר\"ל בנגעה בתרומ' למפרע ברה\"ר] הו\"ל סט\"ו ברה\"ר דספיקו טהור. י\"ל מדנמצא על גופה. הו\"ל כרה\"י כפ\"ד דטהרות מ\"ו. בנגע ברוק לח ברה\"ר. כ\"כ א\"מ הגזצוק\"ל. ולפע\"ד בו\"ת לכאורה יש לחלק בין נדה לרוק. דדוקא מגע רוק דלא הורע הגוף. הו\"ל הגוף כרה\"י. משא\"כ הכא אם ראתה למפרע נטמא כל הגוף והו\"ל הדם והגוף של האשה כטומאה א' המונחת ברה\"ר. דהנוגע בה טהור כסט\"ו ברה\"ר. ועמ\"ש פ\"ה דטהרות ומכ\"ש הכא דאין ס' במגע דם רק סט\"ו במגע האשה. והיא הרי ברה\"ר היא. וע\"כ צריך לחלק כן לרמב\"ן שכ' רמל\"מ פ\"ג ממשכב. דס\"ל דבאמת הכא ברה\"ר טהור. ועל כרחך דמחלק בחד מהנך גווני בין נדה לרוק. מיהו נ\"ל דדוקא בספק השקול בספק טומ' ברה\"ר טהו'. משא\"כ הכא דמי' מצויין באשה (כנדה ד\"ד ע\"א ויומא ד\"ו). ומטמא נמי למפרע. מיהו תוס' (נדה ד\"ב ע\"א ד\"ה מעת) תרצו. דדוקא ס' מגע טהור ברה\"ר. דדמי לסוטה דהוה נמי ס' מגע. משא\"כ ס' ראיי' טמא ברה\"ר. והקשו עוד עכ\"פ למה מגע חולין טהור למפרע אפי' ברה\"י. ותרצו שם. דטומאה דלמפרע לא דמי לטומאת סוטה דהו\"ל להבא: "
+        ],
+        [],
+        [],
+        [
+            "ואין להקשות הרי משכב בועל נדה כיון דאינו מטמא אדם. ליכא לחייב להמכניסו משום כניסת אדם טמ' למקדש. רק משום מכניס בגדים טמאין. והרי בכה\"ג אפי' אם הם אה\"ט אין חייב כרת. מכ\"ש משכב בועל נדה שאינו רק ראשון. א\"כ למה נקט דוקא כותי'. תירץ בתוי\"ט דלעולם אמשכבות קאי. ור\"ל דאינו חייב מכות מרדות. או כיון דמתני' ר\"מ היא. לשיטתי' אזיל דאפי' אהכנס' בגדים חייב כרת. ורמל\"מ רצה לתרץ דאמשכב כותית דברישא קאי שהוא אבי אבות. ואם היתה נדה ודאית. הי' הנטמא במשכבה חייב אביאת מקדש. והכא דספיקא הוא פטור. ועיי' פתיחה סי' ד'. ורכ\"מ פ\"ג מביאת מקדש הי\"ז: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה נדה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..ebad2a26da575d373008d900d7abc97a448b711e
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Oholot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,257 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Oholot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "וטומאת חיבורין להרמב\"ם (פ\"ה מטו\"מ ה\"ב) וכ\"כ להרמב\"ן פ' מטות. הוא לגמרי מדרבנן. דמדאו' הב' שנגע בהא' קודם שפירש הא' מהמת. טמא רק טו\"ע. ורק מדרבנן הב' שבחיבורין טמא טו\"ז. ולתוס' (נזיר מב\"ב וע\"ז ל\"ז ב') הב' שבחיבורין מדאו' טמא טו\"ז. מיהו לכ\"ע הג' שבחיבורין טמא טו\"ע. ומהג' ואילך לכ\"ע טהור לגמרי. וכך כתבו תוס' (ב\"מ ק\"ה ב' ד\"ה על). וכ\"כ בהיה הראשון שנגע בהמת דבר שאמק\"ט. כגון פשוטי כלי עץ אין כאן דין טומאה בחיבורין וכולן טהורין (תוס' שבת י\"ז א'). ולא עוד אלא אפי' היה הראשון שנגע בהמת כ\"ח שמק\"ט מתוכו. כיון שעכ\"פ גבו אמק\"ט. אין תוכו טמא מטעם חבורין. כיון שגבו שאמק\"ט מפסיק. וכ\"ש שכלים שחזרו ונגעו באותה שעה בהכ\"ח נשארו בטהרתן. דאיך תדלג הטומאה שיהא הרחוק ממנה טמא. והקרוב לו טהור. ורק בהיה הכ\"ח ממעל להטומאה והטומאה תחת הכ\"ח רצוצה. אז כיון שבוקעת הטומאה לתוך הכ\"ח ונטמא כולה. להכי כל הכלים שנגעו באותה שעה בהכ\"ח אפי' מגבו כולן טמאין. אף שהכ\"ח שנטמא בהמת אינו רק ראשון (כרמב\"ם פ\"ח מטו\"מ ה\"ו) ואיך יהיה הכלי שחוזר ונוגע בו אב. אפ\"ה כיון שעכ\"פ נטמא הכ\"ח הראשון. משתלשלת הטומאה על ידו להכלי שנוגע בו ונעשה אב מטעם חיבורין (כלקמן ספ\"ט סי' ק\"ז) דלא משום שנגע בהכ\"ח נטמא הכלי הרחוק דא\"כ הרי אין כ\"ח מטמא כלים (ככלים פ\"ח מ\"ד) אלא דמטעם חיבורין חשבינן לה כאילו נגע הכלי הרחוק בהמת עצמו. ושפיר נעשה אב אף שהכ\"ח הקרוב לטומאה אינו ראשון. רק בנשא אפי' אלף כלים שהיו זו על גב זו. ובאותה שעה האהיל העליון על הטומאה. אפי' היה העליון פשוטי כלי עץ. או שאר דשאמק\"ט. וגם לא היה רחבו טפח. אפ\"ה כיון שיש בהיקפו טפח. האדם התחתון טמא טו\"ז. אבל הכלים שתחת העליון או אדם אחר שלא נשא את העליון רק האהיל *)עליו כולן טהורין (כלקמן רפט\"ז ורמב\"ם פי\"ב מטו\"מ ה\"ה). עוד צריך שתדע שאין טומאה בחיבורין רק במת עצמו. והיינו מדיליף כן מקרא (ע\"ז ל\"ז ב') אבל בשאר טומאות אין בהן טומאות חיבורין. ואע\"ג דהנושא נבילה. או נוגע בזב או במשומו\"ש שלו. הו\"ל קודם שפירש מהטומאה כאה\"ט ומטמא אז כלי שנוגע בו (כריש כלים ופ\"ה מזבים) עכ\"פ אין הנטמא הראשון מטמא אדם וכ\"ח. וגם הנטמא השני הוא רק ראשון לטומאה. משא\"כ חיבורין שבמת. הנטמא הראשון שנטמא בעצם הטומאה. מטמא גם אדם וכ\"ח. והנטמא השני [כשאינו כ\"ח] הוא אב וטמא טו\"ז. ונשאר להיות אב גם לאחר שפירש מהטומאה. אבל בשרץ ובשאר אה\"ט. אין טומאת חיבורין כלל. אפי' קודם שפירש מהטומאה (כלים פ\"ח מ\"ד): ",
+            "ואין להביא ראי' להרמב\"ם ממשנתינו. דנקט סתם כלים. משמע ודאי אפי' אינו כ\"מ. י\"ל דהרי בל\"ז ע\"כ הך כללא לאו דוקא הוא. דהרי כ\"ח שנטמא במת לכ\"ע אינו רק ראשון. אע\"כ תנא ה\"ק יש כלים שדינן כך. וגם אילה\"ק להרמב\"ם מלקמן (רפט\"ז) באיכר שהיה נושא מרדע. והאהיל צד א' של המרדע על קבר. והמרדע היה עביו שליש טפח וטימאו את האיכר טו\"ז והיה סבור ת\"ק למילף מנה דכל כלי שעביו שליש טפח שהאהיל על אדם נטמא. וקאמר ר\"ט שהשומע דין זה מפי חכמים טעה. ורש\"י (שבת די\"ז א') ס\"ל לר\"ט דהטעות היה דבאמת טמאו להאיכר טו\"ע. והיינו מדנגע בהמרדע שהוא כלי שנטמא במת. והוא היה סבור שטמאוהו להאכר טו\"ז מדהאהיל עליו המרדע שהיתה שליש טפח בעביה בשעה שהאהילה על הקבר. והיינו דרש\"י לשטתיה אזיל דס\"ל דכל כלי שאינה כ\"מ אם נטמאה במת אינה רק אב. לפיכך שפיר קאמר שבאמת טמאו להאיכר שנגע בהמרדע טו\"ע. ותוס' שם הקשו ע\"ז. הרי באמת האיכר טמא טו\"ז משום חיבורין. דהרי נגע בהמרדע בשעה שהאהילה על הקבר. וא\"כ היאך טעה השומע לתלות טו\"ז של האיכר מדהאהיל עליו המרדע. ולא חשב שטמאהו טו\"ז מדנגע בהמרדע שהיא בחיבורין עם המת. ותרצו דמשום שחיבורין אין ידוע לכל. להכי טעה לתלות טו\"ז שטמאו להאיכר. מדהאהילה עליו המרדע. וק' להרמב\"ם אם גם חיבורין אין ידוע לכל. עכ\"פ זה ידוע לכל שכל כלי שנטמא בטומאת מת הוא אבי אבות. והאדם שנוגע בה הוא אב וטמא טו\"ז. א\"כ הדרא קו' התוס' לדוכתא. דהיאך טעה לתלות טו\"ז שטמאו להאיכר משום אהל המרדע. ולא משום שנגע בכלי שנטמא במת. וי\"ל דהרמב\"ם כרש\"י ס\"ל שטמאו להאיכר באמת טו\"ע. והיינו מפני שהיו בגדי האיכר מפסיקין בין המרדע לגופו (כתוס' שם ד\"ה אמר) נמצא האדם הוא שלישי מחיבורין מהקבר והרי כבר אמרנו לעיל (סי' א') דלהרמב\"ם כל שלישי בחיבורין טמא רק טו\"ע. והשומע לא שמע יפה. וסבר שטמאוהו טו\"ז. ולהכי חשב דהיינו ע\"כ מדהאהיל עליו המרדע. אבל יש להביא ראיה עצומה להרמב\"ם מלקמן (פ\"ז מ\"ב) באהל שהיה מת בתוכו. הנוגע בצד פנימי טמא טו\"ז והנוגע בצדו החיצון טמא טו\"ע. והיינו מדהו\"ל צד החיצון ככלים בכלים שנגעו במת. וע\"כ דמיירי שנגע בצד החיצון או הפנימי לאחר שהוציאו המת מתוכו. דאי בעוד המת בתוכו. גם בנגע בצד החיצון ודאי דטמא טו\"ז. מטעם חיבורין (וכמש\"ל סי' א'). וכן כ' כל רבותינו שם דבשכבר הוציאו המת מתוכו מיירי. וגם כל משמעות המשנה שם לא משתמע דמיירי באהל מתכות. ושהיה כלי. ואינו קבוע בקרקע (ועי' לקמן פתח האהל סי' ב') שזה דוחק גדול לאוקמא למשנה דהתם באהל כזה. וא\"כ הרי חזינן בצד פנימי של אהל אף שאינו ממתכות דיני ככלים שנגעו במת שיש בו דין חרב כחלל לטמא לצד החיצון טו\"ז. ורק החוזר וניגע בצד החיצון טמא טו\"ע (ועי' עוד בטבליות עץ פט\"ו מ\"ב). וביותר תמוהין דברי הר\"ש דבפרקן משנה ב' נקט ואתא כר\"ת. דס\"ל דרק בכ\"מ אמרינן חרב כחלל. ולקמן (פ\"ז מ\"ב) כ' דבאהל של פשתן מיירי. ואף דבל\"ז הא דמוקי לה בשל פשתן הוא לאו דוקא דלכל הדיעות מיירי שם בכל דבר שמטמא טומאת אהלים. אפ\"ה עכ\"פ תמוה הרי לשטתיה דס\"ל כר\"ת כל כלי שאינו של מתכות. אינו נעשה אבי אבות כשנטמא במת. א\"כ אמאי הנוגע בצד החיצון שם טמא טו\"ע. הרי אדם וכלים אמק\"ט רק מאה\"ט. וגם ממשנתינו יש קצת הוכחה כרמב\"ם מדנקט במשנה א' דקאמר כיצד שנים. אדם וכו'. ואי נימא דרק בכ\"מ אמרינן חרב כחלל. ל\"ל דנקט ברישא אדם. [אב\"י עי' מ\"ש רבינו ביכין במ\"ד בשם רב\"א דאתא לאשמעינן חומרא דכלים מאדם ודו\"ק] לפלוג וליתני בדידיה בכלים גופייהו בין כלי שטף לכלי מתכות. ואף די\"ל דתנא מילתא דפסיקא בעי למינקט. עכ\"פ בתר הכי במשנה ב' כלים שנגעו במת וכו' מדנקט סתמא משמע ודאי דבכל כלים מיירי. דכולם כשנגעו במת נעשים אבי אבות. ואילה\"ק להרמב\"ם מדתנן (כלים פי\"ט מ\"ה) מטה שהיתה טמאה טו\"ז. וחיבר לה מזרון. כולה טמאה טו\"ז. פירשה. המטה טמאה טו\"ז. והמזרון טמא טו\"ע. וק' הרי מדסתם משמע דאפי' בהיתה המטה טמאה טו\"ז מדנטמאה במת עצמו. ובכה\"ג אמאי בפירוש המזרון טמא טו\"ע. הרי הו\"ל ככלים בכלים שנגעו במת. אע\"כ דרק בכ\"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. י\"ל דאדרבה מדלא נקט התם תנא מטה שנטמאה במת וחיבר לו מזרון כולו טמא טו\"ז. ש\"מ דהתם לא מיירי במטה שנטמאה במת. אלא שנטמאה בכלי שנטמא במת: ",
+            "וק' ע\"ז מלקמן (פ\"ז מ\"ב) דאמרינן דצד החיצון של האהל שהיה המת בתוכו דינו רק כאב. ולהכי הנוגע בו שם טמא רק טו\"ע. וק' אמאי נהי דמיירי שנגע שם לאחר שהוציאו המת מתוכו. וכמ\"ש כל רבותינו שם. עכ\"פ נהוי צד החיצון כמאהיל על צד הפנימי של האהל. והרי צד פנימי דיינינן ליה ככלים שנטמאו במת דנעשין אבי אבות. וחוזרין לעשות אבי אבות להאהל שהכניסוהו לתוכו. ותמוה מאד הך משנה כמאן מוקמת לה. אי כרבותינו דס\"ל דרק בכ\"מ אמרינן חרב כחלל. שפיר תינח צד חיצון דלהכי טמא רק טו\"ע. מדאינו כמאהיל על חרב כחלל. אבל ק' להו צד פנימי למה יהיה כאבי אבות וכמש\"ל (סי' ב') ואי כהר\"ב וכרבותינו דעימיה דבכל כלי אמרינן חרב כחלל שפיר תינח צד פנימי. דלהכי דינו כאבי אבות. אבל ק' לדידיה צד חיצון דלמה לא יטמא טו\"ז כמאהיל על חרב כחלל. ואת\"ל דלהכי אין דין החיצון כמאהיל על הפנימי. משום דאין אויר טפח בין פנימי לחיצון. ליתא דהרי מלקמן (ספ\"י) מוכח דאין לחלק בהכי. ואת\"ל דהא דס\"ל דכלי שנטמא במת נעשה אבי אבות. היינו רק לענין שיעשה לכלי שחוזר ונוגע בכלי ההוא אב. ואם הכניסו לאהל. נעשו כל הכלים שבתוכו כאב. אבל אין האהל נעשה עי\"ז אבי אבות. דלא מצינו כלי אבי אבות שיחזור ויעשה לכלי אחר אבי אבות. דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו (פסחים יח א). עכ\"פ ק' דאי נימא דחרב כחלל לטמא באהל מהתוספתא דמכילתין (פ\"ד) וגם הר\"ש הביאה במשניות לקמן (פ\"ג) וז\"ל קולית מת שעשאה יד לסכין. אין חיבורי אדם חיבור. ופי' הר\"ש דר\"ל שאם הכניס להב הסכין לבית לא נטמא הבית. דמדאין חיבורי אדם חיבור. לא הו\"ל כאילו הכניס הקולית עצמו להבית. וכן פירש נמי הגאון רב\"א זצוק\"ל בפירושו זר זהב להתוספתא. ונ\"ל דר\"ל דאע\"ג דאין קולית מטמא באהל. ס\"ל לרבותינו דמיירי שיש בהבית כבר ב' שוקים. וסד\"א שכשהכניס הלהב הו\"ל כהכניס הקולית ויצטרף לב' השוקים שכבר ישנם שם דהו\"ל רוב בנין (כפ\"ב סי' י\"א) טמא כל אשר באהל. קמ\"ל. אבל עכ\"פ ק' אי נימא חרב כחלל לימא כל הכלים שהכניסן לשם כאילו הכניס מת עצמו להאהל. א\"כ מה מהני שחיבורי אדם אינו חיבור ולא יהיה נחשב כאילו הכניס הקולית עצמו לשם. דל חיבור ודל קולית מהכא. הרי עכ\"פ להב הסכין של מתכות הוא. והוא נגע בהקולית. והרי במתכות כ\"ע ס\"ל חרב כחלל. וכשהכניסו לבית נטמא כל מה שבבית. וצ\"ל דאפי' להך דעה דס\"ל דכלי שנטמא במת מטמא כל אשר באהל. היינו שיהיה כל כלי שהוא שם אב. עכ\"פ אינו כמת ממש שיהיה האהל והכלים שבתוכו אבי אבות והשתא יש שפיר נ\"מ בין שהכניס הלהב תוך הבית או כשהכניס הקולית לשם: ",
+            "ונ\"ל דגם הנטמא טו\"ז מדרבנן. צריך הזאת ג' וד'. דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון (יומא ל\"א א) וראיה ברורה לזה מגוש חו\"ל דמטמא טו\"ז מדרבנן. וצריך הזאה ג' וז' (כרמב\"ם פי\"א מטו\"מ ה\"ב). מיהו מדמחשב מדאו' כהזאה שלא לצורך. צריך טבילה והערב שמש אח\"כ (כיומא יד\"ב): ",
+            "ונ\"ל קצת ראיה לזה מתוספתא (שמחות פ\"א הכ\"א) דקאמר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. אין הכהן *)לוקה עליה. משמע קצת דהא איסורא איכא. והיינו מדרבנן. ובזה יתורץ קו' רבינו חיים כהן (בתוס' נזיר נד\"ב) אמאי דס\"ל לר\"ת שם דחרב כחלל מטמא גם באהל כמת עצמו. והקשה לו ר\"ח כהן הנ\"ל איזה בית אשר תבנו לי. ולפי דברינו דטומאה זו דרבנן הוא. י\"ל דמה\"ט אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולים לעמוד בה (הוריות דג\"ב) דהיינו דלא גזרו רק בכלי תלוש שהכניסו לאהל. אבל יתידות ומסמרי ברזל שמחוברים בכותלים שקבועים בקרקע ל\"ג בה רבנן טומאה. ובנעשו לקרקע אמק\"ט כלל אפי' בתלושים (ככלים פי\"א מ\"ב) ובנטמא במת ואח\"כ קבעו בקרקע נטהר (ככלים פ\"כ מ\"ו). ואי משום חשש שמא יש בהבית כלים תלושים שכבר היו באהל המת. הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה היה נראה לומר דאפי' יהי' אסור מדאו' להכהן להטמא בהכלים. היה שרי עכ\"פ להכהן להשתמש בכל כ\"מ מדהו\"ל ס\"ס. ספק שלא נטמאו במת. או ספק שאינו כהן. דכהני דידן רק כהני חזקה נינהו (כאה\"ע סי' ג'. וריב\"ש סי' צ\"ד ורשד\"ם רל\"ה) ואע\"ג דאפי' ס\"ס ברה\"י טמא (כטהרות פ\"ו מ\"ד) והכא בית הרי רה\"י הוא. י\"ל דהיינו רק לענין שהנכנס שם טמא דלענין טומאה לא מהני ס\"ס. אבל לענין איסורא. דהיינו שיהיה אסור להכהן לכנס לשם. ודאי מהני ס\"ס. כמו לכל איסורים. אבל א\"א לומר כן. מדקיי\"ל דכל ס\"ס באיסור תורה שאינן בגוף א'. ונולדו ב' הספיקות זא\"ז. לא מהני ס\"ס (כש\"ך יו\"ד ריש כללי ס\"ס בסי' ק\"י): ",
+            "והר\"מ והר\"ב פירשו דמיירי שהשפוד תקוע תוך האהל. ובראשו קשור האהל. וא\"ת לפי פי' זה. א\"כ איך חשב ר\"ע האהל. הרי לא מכח טומאת האהל נטמא החנית. דהרי אפי' היה האהל דבר שאמק\"ט. אפ\"ה היה נטמא השפוד מחמת עצמו. מדהיה עם המת תחת אהל א' (כרמב\"ם רפ\"ו מטי\"מ). ואי\"ל דמיירי שאחר שהוציאו המת מהאהל קשרו השפוד תוך האהל. והרי גם אז עכ\"פ צד הפנימי של האהל הוא אבי אבות (כפ\"ז מ\"ב) וא\"כ השפוד המחובר בו. לא הו\"ל ככלים שנגעו בכלים שנטמאו ממת. אלא גם השפוד שנתחבר לאהל נעשה אבי אבות הטומאה (ככלים פי\"ט מ\"ה). ליתא. דא\"כ היכא ס\"ד דר\"ע דנימא שיהיה השפוד מתחשב. הרי כל טומאתו הוא רק מדמחובר להאהל. והו\"ל השפוד כאהל עצמו. והראיה דהרי כשיפריש השפוד מהאהל יהיה רק אב. וכמפורש במשנה דכלים הנ\"ל. י\"ל דעכ\"פ גם בל\"ז מחמת התפשטות האהל ממעל להמת והשפוד נטמא השפוד. ולהכי שפיר חשיב ר\"ע השפוד והאהל מן המנין: ",
+            "וא\"ת לתוס' נזיר שהבאנו בפנים (סי' ו') דכ\"מ שנטמא ממת מטמא באהל. א\"כ ק' לרבנן דהו\"ל למחשב חמש וק' לר\"ע דהו\"ל למחשב ששה וכגון שהכניס שוב השפוד הנטמא תוך אהל אחר דהו\"ל גם האהל השני אבי אבות ונגע אדם באהל השני. וכלי שוב באדם. ואדם בכלי. דאז רק האדם האחרון טטו\"ע. והה' ראשונים לר\"ע. וד' הראשונים לרבנן. דהיינו. אהל. שפוד. אהל. אדם. כלי. כולם טטו\"ז. י\"ל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' ג) דאף למ\"ד דחרב כחלל גם לטמא באהל. עכ\"פ מודו דאין האהל שהכניסוהו לתוכו או כלי שבתוך האהל נעשים אבי אבות. רק אב: ",
+            "כך כתב אאמ\"ו הגזצוק\"ל. והן אמת שפשטות לשון התוס' (שבת יז\"א ד\"ה אמר) משמע להיפוך. דכתבו דאפי' יש ג' וד' בגדים נוגעין זב\"ז. או אפי' מפסיק בין הנוגעין דבר שאמק\"ט. והרי בכה\"ג לא שייך טומאת חיבורין. אפ\"ה גזרו בנשאן. וכן כתבנו לעיל (סי' א). אולם נ\"ל דע\"ר זצוק\"ל ס\"ל דע\"כ מ\"ש תוס' דטפי מב' אין בהן דין חיבורין. היינו דאותן היתירים אין בהן דין חיבורים שיטמאו טו\"ז. אבל עכ\"פ יש בהן דין חיבורין עד אלף שיטמאו טו\"ע. דאלת\"ה אלא נימא דמג' ואילך טהור לגמרי קשה למה גזרו שיטמא טומאת שבעה האדם הנושא המרדעת על ב' בגדיו שלבוש בהן האדם הנושא. אע\"ג דמצד הדין האדם ההוא טהור לגמרי. דאף שהוא בחיבורין עם עיקר הטומאה. עכ\"פ הרי הוא רביעי דהמרדעת שהאהיל על הקבר הוא ראשון והבגד העליון שהמרדעת נגע בו הוא שני. והבגד שתחת העליון הוא שלישי. והרי האדם שלבשו הוא רביעי. ונמצא שמטעם זה אע\"ג שיש שם חיבורין. אפ\"ה מצד הדין היה האדם טהור לגמרי וכדאמרן דמג' ואילך אפי' חיבורין טהור. ואפ\"ה גזרו שיהיה האדם הנושא המרדעת טטו\"ז כשהמרדעת היקפו טפח והרי הוי ליה למגזר בשלא נגע המרדעת בהבגדים שלבוש. רק שבשעה שהאהיל המרדעת על הקבר. האהיל נמי על ב' בגדי הלובש. הול\"ל שיהא ג\"כ האדם שלובשן טטו\"ז (עי' רמב\"ם פי\"ב מטו\"מ ה\"ה). אע\"כ דדוקא כשנטמאו כל הנוגעים זב\"ז עכ\"פ טו\"ע. והיינו בחיבורין אפי' עד אלף. אז רק בכה\"ג גזרו שיהיה האדם התחתון שנשאן טטו\"ז. אבל באין שם חיבורין. וכגון שהמרדע רק האהיל על האדם ובגדיו שמצד הדין כל הנאהלים תחת המרדע טהורים לגמרי לא גזרו על האדם מדהאהיל עליו המרדע. ודו\"ק: ",
+            "והא דנקט במשנתינו בגדים ולעיל בכל ד' המשניות נקט כלים. ה\"ט דלעיל נקט כלים מדאיירי שלא בחיבורין (כסי' כ') וסתם כלים אינן בחיבורין באדם. אבל הכא דמיירי רישא בחיבורין נקט בגדים. שמסתמא האדם שנוגע בהזב לובשן בחיבורין. וכ\"כ בסיפא נקט בגדים שנושאין הזב ולא נקט כלים שנושאין את הזב. משום דסתם כלים אינן ראויים למשכב ומושב. אבל בגדים הרי יושב עליהן בשעה שהוא לבוש בהן. דמה\"ט נמי בגדי ע\"ה טמאין מדרס (כחגיגה כב\"ב): ",
+            "וזהו כוונת הת\"כ שהביא הר\"ש והרא\"ש הכא. דמגע כלים הראשונים לא נקרא חיבורין. דהרי כל המטמאין במשא מטמאין הכלים שנוגע בהן בשעה שנושא הטומאה. ועי' ב\"ב (דט\"ב) שכ' רש\"י. דטומאת בגדים בכל מטמאי במשא היינו רק כשלובשן אבל אמ\"ט בגדים וכלים שנוגע בהן. ורבעתוס' הרעימו על פי' זה. ע\"ש. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד (כלים פ\"א סי' י\"ד) בשם הרא\"ש דכל המטמאין בגדים מטמאין גם בגדים חיצונים שלא נגעו אותן. כיון שלבוש בהן טמאין. וכ\"ש בנגע בגדים וכלים: ",
+            "ומ\"ש הר\"ב שהנושא הטומאה הוא ראשון. ר\"ל לאחר שפירש מהטומאה. ואחמכ\"ר אין זה מקוה לכאן דהרי בבא זו מיירי אפי' קודם שפירש. דאי לאחר שפירש. הו\"ל להתנא לומר דאין הנושא זב מטמא אדם ובגדים שלובש או נוגע אז [אב\"י ודברי רע\"ב הם מועתקים מרמב\"ם. ול\"מ נ\"ל דכונת הרמב\"ם והר\"ב דכיון דאדם הנושא הזב בעיקורו הוא ראשון. אע\"ג דקודם דפירש מטמא כלים. עכ\"פ אדם לא מטמא]: ",
+            "ועי' תוס' חולין (מב\"ב ד\"ה והא) שיש לעיין בזה. דהרי הוכיחו דמה שחי באדם חי נמי בבהמה וצ\"ל לפ\"ז דה\"פ דאדם דאית ליה מזלא שאני. ר\"ל שיש לו דעת לשמור א\"ע כשיש לו נזק מעט. נשמר שלא תגדל הריעותא. ומיד מבקש תרופה. וכן אפשר לדחוק ולפרש סוגיא דשבת שם. דשם פירש\"י מלאך. ולפיכך י\"ל דכשאירע לאדם חולי המטרפת שא\"א בו תרופה. כגון ניקב הלב וכדומה אדם ובהמה שוין: ",
+            "ורתוי\"ט הביא דברי הרמב\"ם (ספ\"ד מאה\"ט הי\"ד) שכתב שאף שעדיין מעורה בעור דינו כמת. ותמיהני מאד ארבינו הרמב\"ם דמאי אריא שנשאר מעורה רק בעור. הרי אפי' בנשאר מדובק גם במיעוט בשר נמי. דהרי רבינו בעצמו פסק (ספ\"א מטו\"מ. ופ\"ג משחיטה הי\"ט) דבנשבר מפרקת ורק רוב בשר עמה הר\"ז נבילה. ואפי' נדחק ונאמר דהא דנקט הרמב\"ם מעורה בעור הוא לאו דוקא אלא ר\"ל גם מיעוט בשר. ואע\"ג דבש\"ס (חולין ד\"כ סע\"ב) אין משמעות הלשון כך. דהרי מקשי. אי הכי עור נמי [יבדיל] ומשני. מדאינו בשחיטה אינו בהבדלה. והדר מקשי. אי הכי מיעוט בשר נמי וכו'. אלמא דחילוק גדול יש בין עור למיעוט בשר. ואין נכללין זה בכלל זה. אפ\"ה י\"ל דהרמב\"ם לאו לדיוקא נקט עור. אלא אף הוא היה מתכוון שיהיה במשמעותו גם מיעוט בשר. עכ\"פ קשה דהרי כפי הנראה מל' רבינו פסק בזה כריש לקיש (חולין כא\"א) דס\"ל דהותזו דקאמרה משנתינו היינו הותזו ממש והרי רב אסי פליג עליה. דקאמר כהבדלת עולת עוף ובעי מיני' ר' ירמיה התם כהבדלת עולת עוף לרבנן דמצרכי שיבדיל כל הב' סימנים. ולא פלגית עם ר\"ל. או כהבדלת עולת העוף לר\"א בר\"ש דס\"ל דסגי במבדיל רוב ב' הסימנים ופלגית עם ר\"ל. והשיב לו רב אסי אנא כהבדלת עולת העוף לר\"א בר\"ש קאמינא ופלגינא אר\"ל. וא\"כ הרמב\"ם דקאמר אפי' מעורה בעור. לא מיירי שנשאר מקצת הסימנים. ודאי כר\"ל ס\"ל דקאמר הותזו ממש. והיינו שנחלק מהגוף כל ב' הסימנים וכל המפרקת וכל הבשר המקיפו. ולא נשאר מעורה רק בהעור דלכ\"ע אינו מעכב וכדאמרן. אולם הרי זה תמוה. דהרי הרמב\"ם בב' מקומות הנ\"ל פסק דבנשבר המפרקת ורוב בשר סגי. ואפי' נשאר מחובר בב' סימנים. ואי\"ל דנשבר המפרקת דקאמר הרמב\"ם היינו נמי ל\"ד אלא שגם נתקו ונפסקו ב' הסימנים. ליתא. דא\"כ ל\"ל שנשבר המפרקת הרי בנפסק הגרגרת או ניקב הושט לחוד נבילה הוה לרמב\"ם (כפ\"ג משחיטה הי\"ט) וכיון שכן ל\"ל דקאמר הכא (בפ\"ד מאה\"ט הי\"ד) אפי' נשאר מעורה בעור. הרי אפי' נשאר מעורה גם בסימנים נבילה הוה. גם אי\"ל דרמב\"ם (פ\"ד מאה\"ט הנ\"ל) ס\"ל דרק בשרץ קאמרינן דצריך שלא ישאר מעורה רק בעור. משא\"כ באדם דמטמא גם באהל אף שנשבר רק מפרקת ורוב בשר. ונשאר מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים קיי\"ל כשמואל (חולין כא\"א) וכ\"כ בבהמה סגי בהכי דלטמא במשא. וכזעירי (שם ד\"כ ע\"ב) ולהכי פסק בב' מקומות הנ\"ל (בפ\"א מטו\"מ ובפ\"ג משחיטה) באדם ובבהמה דסגי בתרווייהו בנשבר המפרקת ורוב בשר. אף שנשאר עדיין מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים. אבל הן אמת שכך הוא דעת רש\"י (חולין דכא\"א) שכתב דמתניתין דהותזו ראשיהן רק בח' שרצים מיירי. אולם הרי כבר דחו שם רבעתו\"ס דברים הללו בב' ידים. דשרץ מאן דכר שמיה בכל המשנה דהותזו ראשיהן. ובל\"ז הרי זה פשוט דהותזו ראשיהן דנקט תנא הכא גם אאדם דנקט לעיל מינה קאי. ואין חילוק כלל בין אדם לשאר בע\"ח. דבכולן המפרקת ורוב בשר הו\"ל כמת. וכיון דלהרמב\"ם בב' המקומות קיי\"ל כזעירי וכשמואל. א\"כ ע\"כ הותזו ראשיהן דקאמר תנא. היינו שנשבר מפרקת ורוב בשר. אע\"ג שנשאר מעורה עדיין במיעוט בשר וב' סימנים. והיינו דלא כריש לקיש ודלא כרב אסי. ואפשר עוד דמ\"ש הרמב\"ם (בפ\"ד מאה\"ט) אף שנשאר הראש מעורה בעור הגוף. היינו אף שכל העור ג\"כ שלם [אב\"י כלומר מלבד מיעוט בשר ומיעוט ב' סימנים שנשארו קיים נשאר ג\"כ כל העור שלם] וסמך א\"ע אמ\"ש (ספ\"א מטו\"מ ובפ\"ג דשחיטה) דסגי בנשבר מפרקת ורוב בשר. אלא שיש לתמוה על רכ\"מ. וגם על רתוי\"ט שהביא גם הוא לשון רבינו. ולא העירו עליו דבר מכל זה: ",
+            "וכבר ידוע דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל\"ז ב') דהרי בלשון תורה. שוק הניתן משלמים להכהן. הן ב' עצמות ארוכות של יד הבהמה (כחולין קלב\"ב) וכן בכל דוכתא שנזכר שם שוק בקרא בין ביד או ברגל. משמעותו ב' העצמות העליונות שבכל א'. אבל הכא הרי מוכח שהשוק הוא רק העצם הארוך התחתון של רגל למטה מהברך והיינו לפי הסדר שמנה התנא כנגדו ביד. דביד העצם הקנה שסמוך לפיסת היד. נקרא קנה. והוא הוא הנקרא כאן ברגל בשם שוק. ומה שנקרא ביד בשם מרפק. הוא נקרא כאן בהרגל בשם ארכובה. והעצם הנקרא ביד בשם זרוע. והוא העצם הארוך שסמוך להגוף. הוא הנקרא כאן בהרגל בשם ירך. והעצם העליון שביד שדבוק בהגוף מאחוריו הוא נקרא כתף. הוא נקרא כאן ברגל. בשם קטלית. ואין חילוק בין היד להרגל בעצמות. אלא שביד אין עצמות בין פסת היד להקנה. וכאן בהרגל ישנם שם. ונקראים קרסל. וגם בזה משונה לשון המשנה מלשון תורה. דהרי לא מעדו קרסולי בלשון תורה. פי' רש\"י דר\"ל עקב. ולרד\"ק שם ר\"ל ברכים. והרי במשנתינו. ר\"ל עצמות קטנים שהן בתוך הברך. ומצינו בזה שגם לשון הגמ' משונה מלשון המשנה. דבלשון הגמ' נקרא עצם התחתון של הרגל בשם ארכובה. והעצם האמצעי הסמוך להארכובה הנ\"ל. נקרא בגמ' בשם שוק. והעצם הארוך העליון שהוא למעלה ומחובר להשוק. נקרא בגמ' בשם קולית. והעצמות הקטנות שבין ארכובה הנ\"ל להשוק נקראים בלשון גמרא ערקום (כחולין עו\"א) אבל מקום חיבור עצם ב' בהשלישי. נקרא בלשון הגמ' בשם ערקוב (כבכורות פ\"ו סי' פ\"א): ",
+            "וא\"ת היאך פליגי במציאות. וכ\"כ ק' דהרי חכמי אנאטאמי הסתפקו במנין העצמות שבאדם. שכתבו בזה\"ל שכמדומה יש רנ\"ב עצמות בגוף האדם. וי\"ל דהא והא לא ק' כלל. דכפי הנראה הן מונין לעצמן כמה סחוסים. קנארפעל בל\"א בכלל מנין העצמות. ואולם חכמי ישראל לא מנו בו אותן שאינן קשים כשאר עצמות וכדקאמר בש\"ס (בכורות מה\"א) מעשה בזונה אחת שנהרגה ושלקוה תלמידי ר' ישמעאל ולא מצאו בה רק רנ\"ב עצמות. ומפרקינן דלמא אתמוחי אתמח. אלמא דהנימחין אינן בכלל המנין שמנו שם חכמים. עוי\"ל מדידוע באנאטאמי שיש כמה עצמות שיש באמצעיתו סחוס קנארפעל. ולכן חז\"ל מנו עצם כזה כגון א'. וחכמי אה\"ע מנו ב' העצמות שבב' הקצוות לב' העצמות. תדע שכך הוא שהרי מגששים בחושך. ומודים בעצמן שהם כמסתפקין במנין העצמות אם הם רנ\"ב. והיינו ודאי מדלא ידעו איך ימנו עצמות כאילו. ורק רבותינו אשר רוח ד' נוססה בהם החליטו המספר בבירור. ואמרו שהן רמ\"ח. ובזה יתורץ נמי מה שחשבו כיום באנאטאמי כ\"ה עצמות בראש. ורבותינו הודיעונו רק מספר ט' עצמות בראש. אולם גם זה מטעם הנ\"ל. או מדמנו הסחוסים בכלל עצמות. משא\"כ אנחנו. וכ\"כ ראיתי שחכמי אנאטאמי מונין בשדרה כ\"ט חוליות דהיינו ז' בצואר. וי\"ב בהגב. וה' במתנים וה' בקצה התתתון של השדרה. שקראום שטייס קנאכען. והרי ללימוד שלנו מרבותינו. אין בכלל כולה רק כ\"ו חוליות. דהיינו ח' בצואר. וי\"ח בכל הגב. אלא שחכמי אנאטאמי בעצמן הודיעונו שה' התחתונים שבשדרה שמנו. רק בימי ילדות של אדם הם ה' במספר. אבל אח\"כ כשיגדל הגוף יתקשו ד' מהה' הנ\"ל יחד. ויהיו למקשה א' ועצם א'. נמצא שהן באמת כ\"ו חוליות כפי לימודינו מרבותינו אשר רק מפיהם אנו חיין. ואין חילוק רק שחכמי אה\"ע מנו את החוליא העליונה שבין הצואר לגב להגב. לכן אמרו שאין בצואר רק ז' חוליות. ואנחנו מנינוהו להצואר. לכן אמרנו שיש ה' בצואר ובין כך ובין כך דא ודא אחת היא. ואין בכלל אלא מה שבפרט. אולם תמהתי מאד שבמשנתינו לא נמנה רק י\"א צלעות בכל צד. והרי עינינו ראו ולא זר שלא לבד בבהמה יש יותר מי\"א צלעות וכדמוכח נמי מש\"ס (חולין דנב\"א) וגם ראיתי ובדקתי בעצמי בבהמה וראיתי שיש לה י\"ג צלעות בכל צד ובאדם ראינו שיש לו י\"ב צלעות בכל צד. וכך מנו בו גם חכמי הנתוח. וא\"כ ק' מה נשתנה הצלע הי\"ב שמזה ומזה שלא מנוהו רבותינו בכלל מנין עצמות האדם. והנראה לנו מלבד שרבותינו כל רז לא אנס להם. ואין שכחה לפני כסא כבודם. דא\"א לומר שח\"ו שנו רבותינו ברואה. דהרי צלע זו אינה כקוטן מחט. דהרי גסה היא ודבר הנראה גם לעין כהה. על כרחך שב' הצלעות הקטנות העליונות שסמוכות להצואר. אינן מחוברים במיתרים בהחוליא שבגב. רק הם מקשה א' עם החוליא. שמהחוליא בעצמה בולטים צלע א' מזה וצלע א' מזה. ולכן מדכבר נמנה החוליא. א\"א שנחשוב ג\"כ ב' הצלעות שהן עמה מקשה א'. וימלא פי תהלת ד' על שזכר לקיים בזה דברי חז\"ל חיים וקיימים. אבל אי\"ל דהנך איברים שלא מנה התנא היינו מדאין בהן גיד. ולהכי לא מנה להו. מדאין בהן טומאה משום אבר. ליתא. דעכ\"פ הו\"ל למנותן. משום דגם בלי גיד יש בהן נ\"מ לענין רוב מנין ורוב בנין. והרי כבר אמרנו דכל עיקר מנין זה שמונה התנא הוא רק להשמיענו כמה ואיזה הוא רוב מנין ורוב בנין דנקט להו באידך פירקא. דאי משום אבר הו\"ל למנות נמי אברי בהמה ושרץ. אלא ע\"כ דמשום אבר לא צריך להודיענו איזהו האבר שמטמא. דהרי נראה לעינים כל שיש לו בשר עצם וגיד. אבל רוב מנין ובנין ודאי צריך להודיענו: "
+        ],
+        [
+            "כך הוכיח הש\"ס (נזיר ד\"נ ע\"א) דאל\"כ מדתני כזית בשר ואבר ממת. לא הוה צריך למתני שלם. ואי\"ל דלא זו אף זו קתני כאורחא דתנא. דהיינו רק בב' ענינים נפרדים. ולא כי הכא דהוה בכלל מאתים מנה. ועוד הרי כבר כתבו תוס' (קידושין מא א) דבב' מלות סמוכים לא אמרינן הכי [ועי' כתובות (דל\"א א') בתוס' שם. דביותר מב' מלות אמרינן לא זו אף זו]. מיהו ודאי צריך לאוקמא נמי למת דמשנתינו דמיירי שאין בו שדרה וגולגולת. וגם שאין בו רוב מנין ורוב בנין עצמותיו. אלא דהא פשיטא דבהכי מיירי מת דמתניתין. כמצוי בנפל שלא נתקשו אבריו עדיין. אלא רבותא קמ\"ל דאף שאין בכל הגוף אפי' צורך חלק קטן של טומאה שבמת. דהיינו שאין בו בשר כזית. ורק עצם א' או ב' בלי גיד סד\"א שאמ\"ט באהל קמ\"נ דאפ\"ה מת קרינן ביה. ודינו כמת שלם: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד רבעתו\"ס (נזיר מט\"ב ד\"ה ועל חצי. ושם דנב\"ב ד\"ה ת\"ש). ונראה לי ראיה לדבריהם מש\"ס (נזיר דנ\"ג ב) דמוקי לחצי קב שבנזיר דאקמח אקמוחי. ובזה יש לישב מ\"ש התם (נזיר ד\"נ ע\"א) לא נצרכה אלא לר\"מ ור\"ב שאין בהן רובע. ופירש\"י דבכה\"ג אמ\"ט באהל. ותמוה דהרי קמן משנה ערוכה דר\"מ או ר\"ב א\"צ שיהיה רובע. ואי\"ל דהא דקאמרה במתניתין דר\"מ ור\"ב א\"צ רובע ואפ\"ה מטמא באהל. היינו ביש רוב מנין וגם רוב בנין. והא דקאמר התם דר\"מ ור\"ב אמ\"ט באהל רק ביש בהן רובע. היינו או ר\"מ או ר\"ב. אבל מלבד שזה דוחק גדול לאוקמא שני המקומות. כל א' בגוונא אחריתא. מלבד זה. כל רבותינו והרמב\"ם בכללם לא פירשו כן. אלא בין רוב מנין או ר\"ב אפי' אין בהן רובע מטמא באהל. וכן מבואר נמי בתוספתא דמכילתין (פ\"ג). אולם לפי דברינו הנ\"ל יתישב שפיר. דהא דקאמר הכא דר\"מ או ר\"ב א\"צ רובע היינו כשהעצמות שלימות. והא דקאמר התם דר\"מ או ר\"ב אמ\"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. היינו בנשבר קצת מכל עצם. אז אמ\"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. ואפ\"ה נזיר מגלח עליו. וכן כ' רבעתוס' (נזיר מט\"ב ד\"ה ועל חצי קב. ושם דנב\"ב ד\"ה ת\"ש): אמנם הרמב\"ם (פ\"ב מטו\"מ) ומהר\"ב הכא. נראה דהא דקאמר תנא הכא דצריך רובע היינו באין כאן ר\"ב או ר\"מ ממש. אלא קצת עצמות מר\"מ וקצת מר\"ב. וכפי הנראה מצריך הרמב\"ם שיהיה מזה או מזה לכה\"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע (עי' הרמב\"ם פ\"ב מטו\"מ ה\"י). ואילה\"ק למה הזכיר התנא גבי רובע התנאי מרוב מנין ור\"ב. והרי א\"צ רוב כלל. וטפי הול\"ל ורובע עצמות. נ\"ל דה\"ק בין מר\"מ או ר\"ב צריך שיהיה עכ\"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע. דמיעוט עצמות שנים. ולא תימא דא' מהגדולים שבר\"ב הוא חשוב טפי מב' מהקטנים שבר\"מ. א\"נ אתא לאפוקי כששני העצמות שמחזיקין רובע. יהיה א' מהגדולים וא' מהקטנים. והרי לשמאי (עדיות פ\"א מ\"ז) סגי בעצם א' שמחזיק רובע. להכי קאמר תנא רובע עצמות מרוב מנין או ר\"ב. דבין מזה או מזה צריך שיהיו לכה\"פ ב' מהן מחזיקין רובע. ואע\"ג דא' מהגדולים וא' מהקטנים כ\"ש הוא מב' קטנים. והרי רק בעצם א' שמחזיק רובע פליגנן התם אשמאי. י\"ל כך היא הלממ\"ס שיהיו ב' עצמות ממין א' דוקא. א\"נ י\"ל דלהכי נקט תנא מר\"מ ור\"ב. לאפוקי מדעת ב\"ש התם בעדיות. דס\"ל דסגי בשיש רובע קב עצמות אף מב' מתים. להכי תנא מר\"מ או ר\"ב. והיינו על כרחך מבנין גוף א': ",
+            "וא\"ת מ\"ש אפר שרוף מרקב.ומ\"ש שנעשה הגוף אפר ע\"י רקבון או ע\"י שריפה. וגם לר\"א ק'. דהרי רקב חמור מעצמות. דעצמות שיעור טומאתן ו' ביצים. ורקב שיעורו מלוא חפניו. ולחזקיה רק מלוא פיסת היד (כנזיר ד\"נ ע\"ב) ולמה משער הכא ר\"א אפר שרוף כשיעור טומאת עצמות ומיקל בו טפי מברקב. והרי טפי דמי אפר לרקב מדדמי לעצמות. וי\"ל שאני רקב. ששלטה בו כח המיתה טפי בעצמות. להכי גם שיעורו חמור טפי מבעצמות. משא\"כ אפר שרוף. לא כח המיתה עשתו אפר. להכי לר\"א שיעורו כבעצמות. ולרבנן מדנשתנה על ידי כח אחר שאינו מהמיתה הו\"ל כבריה חדשה לעיל דטהור. והרי בנתיבש המת מאד ונטחן לקמח ג\"כ טהור. מדנשתנה ע\"י כח אחר (כנדה נה\"א): ",
+            "והא דלא נקט עפר קברות סמוך לתרווד רקב דלעיל. כדנקט רביעית דם ודם תבוסה בהדי הדדי והרי בתרווייהו הוא רק גזירה הא אטו הא. ה\"ט משום דבעי למתני בעפר קברות ור\"ש מטהר. ואי הוה תני להו בהדי הדדי. הו\"א דגם ברקב בלי תערובות מטהר ר\"ש מדהו\"ל עפרא בעלמא. כדשרינן כה\"ג מה\"ט גבי איסור בביצת טריפה (תמורה דלא\"א) דכי מסרח עפרא בעלמא הוא ושרי. ה\"נ י\"ל דכדהוה עפרא בעלמא פרחה ממנו טומאתו. והר\"ב כאן פי' שעפר קברות היינו עפר שנתערב בו ליחה ודם של המת. והנה נמשך בזה אחר הרמב\"ם כאן ובחיבורו (פ\"ג ה\"ח) אבל רבינו הר\"ב כתב בסוף דבריו דמיירי בנקבר ערום וכו' ובמחכ\"ר אחז החבל בב' ראשין דאם גם נקבר ערום. הרי בפירוש כתב דנתערב הדם והליחה בעפר. ותו ל\"ל שנקבר ערום. הרי בליחה והדם שזב מהמת ודאי לא נתערב הכסות והרסיסין מארון העץ. ומה לי שמעורב הדם והליחה עם עפר הארץ. או עם עפר רקבון העץ והכסות. וגם רבינו רש\"י (נדה כז\"ב) פי' דעפר קברות היינו בלא נקבר ערום. ותמוה בין לרש\"י ובין להר\"ב. דא\"כ איך אפשר לשער כמה עפר מעורב בהרקב. שמא נתערב בו יותר מוהעוד דטייפינן ליה אשעורי. ותו היכי קאמר התם לר\"ש סופו כתחלתו. והרי גם בתחלתו מטמאי רבנן אף שיש תערובות. והן אמת דסוגיא דנזיר (דס\"ה א) דקאמר דהמוצא מת מושכב. נוטלו ותבוסתו דהיינו כל עפר תחוח וג' אצבעות מקרקע בתולה שתחת התחוח מתחת המת. ורבעתו\"ס הביאו שם בשם הירושלמי. שהוא מחשש מוהל בשר המת שזב מתחתיו עכ\"ל. ואילה\"ק על זה. דהרי אמרינן (בחולין פז\"ב דכל משקין היוצאין מהמת טהורין. נ\"ל דהיינו רק רוקו ודמעת עינו וחלב אשה וכדומה. וכמ\"ש רש\"י התם אבל מוהל הבשר. הרי נצל טמא וכריש פרקן. וזהו לפע\"ד סברת הר\"ב דתבוסה דהתם היינו עפר קברות דהכא. אבל לפע\"ד עני בדעת כמוני א\"א לומר כן. וכמש\"ל. רק דהתם לא לבד לענין טהרת המקום קאמר אלא משום דאף דכשמצא המת מותר לפנותו. עכ\"פ זכה המת במעט העפר התחוח שתחתיו מפני מוהלו המעורב בו. לפיכך נוטלו ומפנהו עם עפר התחוח ההוא למקום אחר לכשירצה להשתמש במקום הזה. אבל שיהיה העפר התחוח ההוא שמעורב בו הליחה מטמא במגע משא ואהל לא שמענו. וכן מוכח מהראיה שמביא הש\"ס (נזיר סה\"א) מקרא דונשאתני ממצרים וגו'. והרי שם לא מחשש טומאה קאמר הכי: ",
+            "וסדר משנה א' וב' הוא כך. מתחלה יזכיר כללות כל הטומאות. דהיינו. המת והדר נקט. בשרו. וכל מה שנתהווה ממנו. ואח\"כ נקט. עצמותיו. וכן אופן חלק העצמות שיטמאו. והדר נקט. הדם. וכל אופן ממנו שיטמא. והדר נקט כל בריה חדשה. שיתהווה ממת. כרימה ואפר שרוף. ובסוף הכל נקט. כשנתערב ריקוב המת בגוף אחר. ואעפ\"כ יטמא. כעפר קברות: ",
+            "ונ\"ל דאע\"ג שהביא הר\"ש הכא פלוגתא שבתוספתא דדוקא לר\"ש צריך כברייתה. משא\"כ לחכמים. והרי רבים פליגי עליה. ואפ\"ה פסק הרמב\"ם כר\"ש. ה\"ט משום דלקמן (ספי\"ג) קיימי רבנן בשטתיה דר\"ש. ש\"מ דרבנן דתוספתא היינו ר\"מ דספי\"ג. אבל אילה\"ק לרבנן דר\"ש. מ\"ש ממלא תרווד רקב שגבלו במים דאינו חיבור (וכמשנה ב'). נ\"ל התם אפר לאו בר גיבול הוא. מדאינו נגבול יחד. משא\"כ הכא עפר ודאי בר גיבול הוא (כשבת י\"ח א'). עוי\"ל דלרבנן דוקא גוש חו\"ל דעיקר טומאתו מחשש עצם כשעורה להכי גם בגוש שלא כברייתו יש לחוש כן. משא\"כ בתרווד רקב. הרי חיבורי אדם אינו חיבור: ",
+            "והא דנקט (שבת דט\"ו ב') שגזרו על אוירה. ולא קאמר שגזרו על המאהיל על קרקעה. לאו למימרא דאפי' בהיה מפסיק בין האדם להקרקע אהל. אע\"ג דאז אינו מאהיל על קרקעה נמי יטמא דליתא. דבאמת לא גזרו רק בלא היה הפסק אהל. דלא גרע קרקע חו\"ל ממת ממש. ואע\"ג דהנכנס לחו\"ל בשידה תיבה ומגדל טמא (כגיטין ד\"ח ע\"ב) התם אין אהל מפסיק דקיי\"ל אהל זרוק לא שמיה אהל. אלא להכי נקט אוירה. דאי הוה נקט אהל. סד\"א דאפי' הכניס לחו\"ל ידו או רגלו נטמא כולו כבמת. להכי קאמר שנכנס לאוירה. לאשמעינן דדוקא כשנכנס לשם ראשו ורובו גזרו בו טומאה (ועי' רמל\"מ פי\"א מטו\"מ בד\"ה ודע השלישי): ",
+            "וא\"ת פשיטא. דהרי לא גרעי מעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא. נ\"ל דכשעורה קמ\"ל חומרא אף שהוא רק מועט. ובאברי מת וחי. ושדרה וגולגולת קמ\"ל קולא. דאף גדולים ביותר. כל שאין בהן רובע אמ\"ט באהל. ותמוה עכ\"פ למה לא תני נמי הכא אותן עצמות שיתירים באשה מבאיש שג\"כ מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל (כפ\"א סי' נ\"ט) וליכא למימר דתנא ושייר. דמה שייר דהאי שייר. וצ\"ל דמדשייר ברישא שאבד בה קבר. שמטמא גם באהל וכמ\"ש בסי' כ\"ח. על כרחך דחשיב לכולה הך מתניתין כחדא בבא. ולבני הגאון מוה' ברוך יצחק שליט\"א שייר נמי מת עובד כוכבים דמטמא במגע ומשא ולא באהל: ",
+            "וא\"ת הרי בלתי ספק הכלי ההוא דק ומחודד כדי לפתוח בו מכה. וא\"כ יהיה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דהרי לב\"ה רחבו כסלע. ולמה לא תני לה בעדיות (רפ\"ד). י\"ל דכלי ההוא רחב למעלה במקום אחיזה קצת טפי מרוחב שליש טפח. ובאותו צד משערי ב\"ש. א\"נ נ\"ל דמדקאמרו ב\"ה כדי שינטל מחי וימות מוכח דכד אתשיל ביה מדרשא לענין טריפה איתשל דהו\"ל ב\"ש לחומרא (כחולין נ\"ב ב') אף דבשדרה ע\"כ צ\"ל איפכא דכד איתשל בי מדרשא לענין טומאה אתשיל: ",
+            "והא דנקט פלוגתייהו אליבא דב\"ש דבמקום ב\"ה אינה משנה (כביצה י\"א ב'). י\"ל מדמשמע בש\"ס (בכורות ל\"ח א') דאין בין ב\"ש לב\"ה רק משהו. ולפיכך מדשיעור ב\"ה אין מבורר כל כך כשיעורא דב\"ש. להכי מפרשי רבנן שיעור המבורר דנקטי ב\"ש. וממילא נדע דשיעורא דב\"ה הוא מעט פחות מזה [רב\"א]: ",
+            "וכן מוכח ברור מהרמב\"ם (פ\"ו מטו\"מ ה\"ד). וא\"כ לכאורה הכא לא מיירי בהיה הגולל של אבן או של שאר דבר שאין מקבל טומאה כלל. דהנך כשפירשו מעל גבי המת טהורים (כרמב\"ם שם) ואי בשהאהיל עליהן בעודן על המת תיפוק ליה משום מאהיל על חלול הקבר בשעה שהמת בתוכו. ואי בשמאהיל על חלק הגולל מה שמתפשט ממנו חוץ להקבר. הרי חלק ההוא אמ\"ט משום גולל (כפט\"ו מ\"ח). ותו הרי מוכח מהרמב\"ם (פ\"ב מטו\"מ הט\"ו) דגם בכלי אבנים שייך גולל ודופק. וכן מוכח נמי מלקמן (פט\"ו מ\"ט). אלא צ\"ל דמיירי שהאהיל האדם על הגולל במה שיש ממנו נגד כותלי הקבר. וכך כ' תוס' סוכה (כג\"א ד\"ה ולא) וכך כתב רכ\"מ (פ\"ו מטו\"מ ה\"ו) ונ\"ל דמיירי שהמת קבור בקרקע ממש בלי ארון. דאל\"כ תיפוק ליה מדמאהיל על הדופק שבארון שתחת הגולל. וא\"ת עכ\"פ לרש\"י ורמב\"ם דס\"ל דגם כשפירש הגולל מהקבר. מטמא. ק' מתוספתא (פ\"ג דאהלות) דאמרינן ב' אבנים שעשאן גולל לקבר. המאהיל על כל א' טמא. ניטל א' מהן שהיה רחב ד\"ט כדי הוצאת המת. המאהיל על שנייה טהור. והן אמת דעל כרחך צריך לאוקמא שהאהיל על השנייה במקום שהיא על כותלי הקבר. דאי על מה שממנה על חלל הקבר בעצמו. הרי בל\"ז נטמא מדהאהיל על הקבר. וכמ\"ש לעיל. עכ\"פ ק' וכי עדיף חלק ההוא שמהגולל בעודו על הקבר. מאילו ניטל לגמרי מהקבר גולל שהוא מדבר המק\"ט. שגם לאחר שפירש מטמא משום גולל. נ\"ל דהתם מדהן ב' אבנים. והרי אבן מצ\"ע אמק\"ט. רק מדהן גולל. ולהכי רק בעודן מונחים על הקבר. אז הנחתן שם מצרפן לטמא משום גולל. אבל כשניטל א' מהן. פרח ממנו טומאה. מדהוא רק חצי גולל. ולפיכך גם השני שנשאר על הקבר. פרח ממנו טומאה הראשונה. דהרי משום הנחתו דהשתא אמק\"ט מדיש להקבר פתח כדי הוצאת המת. להכי כפירש מעל הקבר דמי ואמק\"ט. וכך צ\"ל גם לגירס' הר\"ש הכא בתוספתא שהביא דגרס. שניהן טהורין. אמנם להרא\"ש ורב\"א הכא. וכ\"כ לתוס' (סוכה דג\"א וגם בשאר דוכתי). גולל אמ\"ט רק בעוד המת תחתיו. רק דלהרא\"ש מיירי הכא שיש להקבר פתח מן הצד. דאז אמ\"ט משום מאהיל על הקבר ולתוס' מיירי הכא שמאהיל על הגולל שלא כנגד חלול הקבר רק על מה שיש ממנו נגד כותלי הקבר וכמש\"ל. ולרב\"א גולל דמטמא. באהל. באמת בכדי נקטיה. ורק במגע מטמא גם לאחר שהוסר מהקבר: ",
+            "וא\"ת פשיטא. ותו היאך פליג ת\"ק. ונ\"ל לפי מ\"ש הרמב\"ם דטומאת רקב הוא מד\"ס לפ\"ז ת\"ק ס\"ל דכיון דלא ודאי הסיט הרקב שתחתיו להכי הו\"ל ספיקא דרבנן. ור' יהושע ס\"ל מדהו\"ל ספק הרגיל תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר (כיו\"ד ל\"ב ס\"ז ורק דלחכמים. לא גזרו רק בודאי ולא בספק. ואפי' במצוי: ",
+            "והא דבש\"ס (נדה דכה\"א) אמרינן דתחלת יצירתו כרשון. והיינו כחגב [ועי' רש\"י ותוס' שם] וכן כולה סוגיא דהתם משמע שתחלת יצירתו הוא קטן יותר ויותר מכזית. נ\"ל דיצירתו דהכא היינו כשנגמר כל צורתו עם כל חתוך אבריו. משא\"כ התם היינו בסוף מ' יום: ",
+            "וא\"ת בשלמא רביעית דם ורובע עצמות. שפיר נקט מב' מתים. הא ממת א' גם לרבנן טמא. ושדרה וגולגולת נמי. אי נימא דשניהן בעינן. ודאי כששניהן ממת א'. אפי' אינן מחוברין יחד ודאי לכ\"ע טמאין. ואפי' נימא דסגי בהו או או [כרמב\"ם פ\"א מטו\"מ. וערכ\"מ שם] אפ\"ה י\"ל שכשיש מכל א' ב' חלקים. והן שניהן ממת א'. כיון דלא חסר משהו מכל חלק. ג\"כ לכ\"ע טמאין. הא כזית בשר אפי' מב' מתים. מטמא גם במגע כשנגע בב' החלקים יחד (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ ה\"ה) דלא קיי\"ל כר\"ש (בתוספתא פ\"ד) דס\"ל דאמ\"ט במגע. אלא אמה\"ח או אבר ממת דנקט תנא. מה אריא מב' גופים. אפי' מגוף א' נמי. דכיון שאין העצם שלם. או מדאין בו בשרו דבוק עד כדי להעלות ארוכה. הא אמרינן במשנה ה' דאמ\"ט. י\"ל דאין ה\"נ. רק נקט רבותא אליבא דר\"ע דאפי' כשהן מב' גופים מטמא. וכ\"ש התם: ",
+            "ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני להבין דברי הרמב\"ם אלו. דהרי בש\"ס (חולין קכד\"ב) אמרינן דר\"ע כרבנן דר' דוסא דריש פרקן דלקמן ס\"ל דמגע ומגע מצטרף. וכן פסק הרמב\"ם בעצמו (פ\"ד מטו\"מ ה\"ה והי\"ד) וא\"כ ק' מ\"ש ב' חצאי זיתים דמגען מצטרף. ומ\"ש ב' חצאי עצם כשעורה דאין מגען מצטרף. ואפשר דלעולם הרמב\"ם ס\"ל דאהל מגע ומשא. כל שהוא משם א' מצטרף וכרבנן (פ\"ג מ\"א ורמב\"ם פ\"ד מטו\"מ הי\"ד) ולפיכך ב' חצאי זיתים ממת מצטרפין גם למגע. ורק עצם כשעורה שנחלק שאני. מדנמסר לנו בהללמ\"ס (כנזיר נז\"א) בלשון עצם כשעורה. ולא בלשון עצמות כשעורה. כדברי ריב\"נ דמטהר לגמרי מה\"ט רק דאנן ס\"ל דלהכי נמסר לנו בלשון עצם. ולא בלשון עצמות. משום דאין מצטרף בו מגע ומגע. והיינו משום דמסתבר דרק צירוף מגע אתא למעוטי. ודו\"ק: ",
+            "כך כתב הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. אמנם הרמב\"ם (בפ\"ד מטו\"מ ה\"ד) כתב דמטמא באהל. ומזה דייק בתוס' חדשים דס\"ל להרמב\"ם דאמ\"ט במגע ובמשא: ובמחכת\"ר א\"א לומר כן. דוכי גרע מעצם כשעורה שנחלק. דכ' הרמב\"ם בעצמו באותה הלכה לעיל מינה דמטמא עכ\"פ במשא. אע\"כ שחסר בדברי הרמב\"ם מלת גם וכצ\"ל מטמא גם באהל. ול\"מ מוכח כדעת הר\"ש דגם למגע מצטרפי. דהרי קיי\"ל כרבנן ר\"פ דלקמן דגם מגע ומגע מצטרף. ועד כאן לא יהבינן ליה להרמב\"ם דס\"ל דאין מגע ומגע מצטרף והיינו רק בעצם כשעורה שנחלקה ומשום סברת ר' יוחנן בן נורי. מדלא קבלנו בלשון עצמות כשעורה. אבל ברובע קב עצמות שנמסר לנו בלשון רבים בהללמ\"ס. י\"ל דבהא גם ר' יוחנן בן נורי מודה דמצטרף לכל מילי: "
+        ],
+        [
+            "והנה רש\"י חולין (קכד\"ב) כתב. דלהכי לר\"ד אין אהל ואהל מצטרף. משום דבמקום שמאהיל על חלק זה. אינו מאהיל על חלק האחר: ולכאורה משמע מלשון זה דדוקא במונחים ב' חצאי הזיתים זה אצל זה. הא במונחים זה על זה. מודה ר\"ד דמצטרף. דהרי בכה\"ג המקום שבאהל שמאהיל על חצי זית זה מאהיל גם על חצי זית האחר. אבל באמת א\"א לומר כן. דוכי ס\"ד דר\"ד פליג אתרווד רקב ורובע עצמות. דמדהן גופין מחולקין. והמקים שבאהל שמאהיל על גוף זה אינו מאהיל על גוף האחר. אמ\"צ. ותו הרי במתניתין דלקמן קאמרינן דגם במגע ומשא ס' ל לר\"ד דאמ\"צ. והרי גבי משא ודאי ליכא האי סברא דהרי הכא אדם א' נושא הכל. וכח א' נושא הב' חצאי הזיתים. ואפ\"ה ס\"ל דאמ\"צ. אלא ודאי לאו דוקא כ' רש\"י כן. רק שכשאין השיעור יחד כפי המקובל אמ\"צ. ולפיכך גם במונחים זה על זה אמ\"צ: ",
+            "ומה שהקשה הר\"ש דל\"ל להש\"ס התם לדייק לדברי ר' דוסא ברישא. דכמו דס\"ל באהל דאמ\"צ. ה\"נ ס\"ל במגע ול\"ל כולי האי והרי בפירוש קאמר ר\"ד בסיפא במגע נבילה דאמ\"צ. נלפענ\"ד דהך כיצד לאו פלוגתייהו דר\"ד ורבנן גופייהו ניהו. דלאו אינהו קאמרי הכא בפירוש. אלא פלוגתייהו דת\"ק ור\"מ ניהו. דמר מפרש הכי פלוגתייהו דר\"ד ורבנן ומר מפרש לה בגוונא אחריתא. ואשכחנא דוגמתו הרבה בש\"ס דקאמרי הך מלתא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא. ולפיכך שפיר קאמר בגמ' טעמא דת\"ק דס\"ל דלר\"ד גם מגע אמ\"צ היינו משום דמדמי לה לאהל דאמ\"צ: ",
+            "כך נ\"ל לפי שיטת רבותינו ז\"ל. שכתבו דסיפא מיירי באינה רצוצה. אולם ראו נא כי אורו עיני מדברי רבינו רב\"א זצוק\"ל. ואם כי אין דבריו דברי. עכ\"פ הוא ז\"ל בידו הגדולה פתח לי שער אור דמצינן שפיר למימר דסיפא נמי מיירי בדוגמא דרישא בטומאה רצוצה. ואפ\"ה אינה מצטרפת למגע. ומשום דכל טומאה רצוצה דאמרינן דהוה כמגע. ה\"ט. משום דכשהטומאה רצוצה תחת האדם. או כשהאדם רצוץ תחת הטומאה. הו\"ל כאילו הטומאה עולה ויורדת היא עם האדם. ונוגעת בו. ולהכי שפיר מחשב כמגע להצטרף למגע ממש. אבל כשדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. אפי' אם יהיה הטומאה והאדם רצוצים תחת הדף המאהיל עליהן. יהיו נחשבים רק כאילו שניהן נוגעין בהדף המאהיל על שניהן. אבל עכ\"פ הרי לא נגעה הטומאה בהאדם. ואיך יצטרף עם המגע שנגע אז האדם בחצי זית האחר. כך נ\"ל לפי דברי רבינו אף שלא פי' כן ממש. גם לא הזכיר ענין רציצה בכל המשנה. והרי בהכי ודאי מיירי רישא. וכדאוקימנא לה בש\"ס (חולין קכה\"ב) וגם הרמב\"ם (ספ\"ד מטו\"מ) לא הביא דטומאה רצוצה מצטרף למגע. ולא זכיתי לידע למה. וצ\"ע. רק דק\"ל דכיון דאוקימנא למאהיל דסיפא דנמי בטומאה רצוצה מיירי. א\"כ מה אריא שמאהיל דבר אחד עליו ועל חצי זית. אפי' היה כזית שלם תחת הדף לא היה נטמא עי\"ז האדם שאצבעו תחת הדף דהטומאה רק בוקעת ועולה כנגדה למעלה ולמטה. ואינה מתפשטת למן הצד כלל. ומה קמ\"ל דאינו מצטרף. וגם הכי בכי הא יאמר ר\"מ דחכמים מטמאין: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ בהאהיל על כחצי זית. ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. למה יהיה טהור. הא אהל ואהל חד שמא הוא. י\"ל דמיירי דא' האהלים היה רצוץ. והשני לא היה רצוץ. ולהכי הו\"ל כמגע ואהל דאמ\"צ: אמנם לפי דברי רבינו רב\"א הנ\"ל. גם פה הרחיב ד' לנו וא\"צ לדחוק כלל. דאפי' מיירי הכא בששני אהלים רצוצים ככל אהלים דלעיל. אפ\"ה האהל שהוא ע\"י הדף לא מחשב רק כאילו נגע בהדף. ולא כאילו נגע בהטומאה. ואיך יצטרף למה שהאהיל גופו על טומאה רצוצה דהו\"ל כנגע ממש בהטומאה: ",
+            "ולרב\"א הנ\"ל דסיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי. י\"ל דס\"ל לר\"מ דהא דטומאה רצוצה אינה מתפשטת לצדדים. היינו ברצוצה מכל הצדדים סביב. אבל בשיש רק מעט רווח אויר מפסיק בין הטומאה להטהרה הו\"ל כאילו רווח אויר ההוא שהטומאה רצוצה בתוכה רק למעלה ולמטה. כמליא טומאה. ומתפשטת הטומאה בכל הרווח להצדדים והו\"ל שפיר כאילו נגעה הטומאה בהטהרה: ",
+            "ורתוי\"ט כתב דזה הכלל דברי ת\"ק היא. וכן מוכח מדבריו בשם מהר\"מ בד\"ה הכל טמא שכ' שהוא דברי ת\"ק. ולהרא\"ש סיומא מלתא דר' מאיר היא כולה. ול\"מ נ\"ל דהך זה הכלל ד\"ה היא לכל מר כדאית ליה. דלת\"ק מגע אמצ\"ט לאהל שאינו רצוץ. מדמחשב ב' שמות. ולר\"מ גם מגע מחשב כשם א' עם האהל. דאהל כמליא טומאה דמי ומגע הוה. וכ\"ש לרב\"א הנ\"ל דר\"מ נמי רק ברצוץ קאמר דמצטרף למגע. שניהן שם א' הוא. דמחשבו כמגע ומגע. ורק מגע ואהל שאינו רצוץ אמ\"צ לר\"מ: ",
+            "אמנם נ\"ל דבהתברר לאחר כביסה שהיה בהבגד רביעית שסופו לצאת. דאמרינן שהבגד טמא. היינו אפי' נתייבש הדם בהבגד. אפ\"ה כל דבר שנגע בהבגד אף בשעה שנתייבש בתוכו הדם טמא. דאע\"ג דבש\"ס (נדה רפ\"ז) קא חשיב כמה דברים שמטמאין יבישין כלחין. ולא חשיב בינייהו דם המת. אפ\"ה לא גרע דם המת מבשר המת. דאף כשנתייבש. אף שאינו יכול להשרות לכמות שהיה דינו עכ\"פ כרקב שמטמא במשא ואהל (כנדה נו\"א).וא\"כ הכא נמי אף שא\"א להוציא הדם בעינו כמו שהיה. אפ\"ה מטמא במגע ובמשא ואהל. אף שיש לחלק קצת. דהתם הבשר בעין מחובר לגוש א' משא\"כ הכא הדם מובלע ובחוטין נפרדים. כבר ישבנו זה בס\"ד בפנים. אמנם ק\"ל לדעת הראב\"ד ספ\"ד מטו\"מ) שכ'. דדם דכתיב ביה נפש לשון יחיד. צריך שיהיה הרביעית מחובר. וקשה דהרי קמן דאפי' היכא שהרביעית מפוזר בין חוטי הבגד או בין טפות המים. ג\"כ מצטרף ומטמא. ואע\"ג שהחוטין ארוגין ומחוברין יחד. הרי חיבורי אדם אינו חיבור (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ ה\"ט) וכי עדיף הכא מקטפרס (לקמן מ\"ג) ואף שיש לחלק קצת. עכ\"פ ק' להר\"ב (לעיל פ\"א מ\"א. ולקמן פי\"א מ\"ה) שכ' שכל כלי שנטמא במת מטמא באהל משמע אפי' בגד. וק' א\"כ אמאי אמרינן הכא דכשלא יצא רביעית דם. אז הבית שהכניסו הבגד הזה טהור ואמאי נהי דלא דיינינן להבית כאילו הכניסו לתוכו רביעית דם. עכ\"פ נטמאהו מדהכניסו לתוכו בגד שנטמא מהרביעית דם. קודם שנתיבש. ואי\"ל דמתניתין לא קאי אהבית רק על הבגד. וכן משמע לישנא דקאמר טהורה בלשון נקיבה משמע דהכסות טהורה. והרי הכסות בין כך ובין כך נשאר בטומאתו. ונדחקו רבותינו הרבה לישב קושיתינו הנ\"ל להר\"ב. וכתבו דמשנתינו מיירי שנבלע רביעית הדם בהבגד לחצאין. דהיינו משנתייבש חצי רביעית הראשון. נבלע בו החצי האחרון. דאז לא נטמא הבגד אם לא יצא ע\"י סחיטה רביעית דם. וכמ\"ש רבינו תוי\"ט בשם מוה' וואלף ווירמז ז\"ל. ולי היה נראה דא\"צ לדחוק כן. אלא דמיירי שהזה על הכסות וטבלו קודם שהכניסו להבית. ולהכי כשמתכבס ואינו יוצא רביעית טהור הכסות לגמרי. משא\"כ כשאפשר להוציא רביעית דם. אף שטבלו נשאר בטומאתו. דהרי זה כטובל ושרץ בידו. ואע\"ג דבשעת טבילה היה נבלע. כיון דנראה מבחוץ לא מחשב בו טומאה בלוע (כסוף מקואות). ואע\"ג דבל\"ז לא הועילה הטבילה להבגד. דהרי הדם חוצץ בהבגד (כזבחים צ\"ח ב') ואפי' כשטבלו והדם לח חוצץ (כיו\"ד ש\"ך קצ\"ח סק\"כ) היינו ממשות דם. אבל הכא שכבר נבלע בהכסות. ולא נשאר בו רק חזותא. כל צבע אינו חוצץ (כיו\"ד קצ\"ח סי\"ז). אלא דק\"ל בין לתרוצא דמוה' וואלף ז\"ל. בין לתירוצינו הנ\"ל. דא\"כ לפלוג ולתני בדידה דאפי' אם מתכבס. ואינו מוציא רביעית. עכ\"פ כשבלע הרביעית בפ\"א. ולא הטבילו קודם שהכניסו. הרי הבגד מטמא באהל. מדכבר נטמא. ואת\"ל דבעי תנא לחלק בין אידך דידה. דהיינו בבלע הרביעית לחצאין עצמו. או בטבל גופה. דבמוציא רביעית בכביסה. אפ\"ה מטמא. ליתא דזה אינו רבותא כלל. דפשיטא שכשהרביעית בתוכו. אע\"ג שטבלו לא מהני ליה טבילה. וכל זה ק' נמי לתירוץ מהר\"ו ווערמעז ז\"ל. וי\"ל דלהר\"ב מוקמינן למשנתינו בדם תבוסה. דטמא רק מדרבנן (כב\"ק דקא\"ב) ולהכי הקילו גבי'. דנימא דמתבטל אגב הבגד (ועי' בהר\"ש): ",
+            "והקשה הראב\"ד (פ\"ד מטו\"מ) כיון דאשבורן מטמא וקטפרס מטהר. מ\"ש דנקט תנא נמי אסקופה אפי' בתוך הבית נמי. ואני בעניי לא זכיתי להבין דברי רבינו אלו. דאי בתוך הבית. אפי' היה הרביעית חלוק ממש. הבית מצרפן ומחשב כמחובר ונטמא הבית. וכדכללינן בריש פרקן. כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'. ואת\"ל דם שאני דכתיב ביה נפש. להכי צריך שיהי' מחובר ממש יחד ולא מהני ליה צירוף בית. וכמ\"ש הראב\"ד בעצמו שם בסוף דבריו. עכ\"פ ק' דא\"כ למה צריך תנא לומר והאהיל על מקצתו. הרי אפי' האהיל על כולו. עכ\"פ כיון דנשפך. קטפרס אינו חיבור. והרי בדם קאמרת שאינו מטמא רק כשמחובר כל השיעור. וי\"ל דעל מקצתו דברישא. רק לרבותא דסיפא נקטיה. דבאשבורן אפי' האהיל על מקצתו נטמא. אמנם מלבד שזה דוחק לומר כן. הרי גם כבר הוכחנו לעיל סי' י\"ט דלא כרבינו הראב\"ד. ואעפ\"כ יש להקשות קו' הראב\"ד באופן אחר. דל\"ל כלל אסקופה דנקט. מ\"ש אסקופה. או בנשפך באויר במדרון. על זה היה נראה לומר דתנא בעי למנקט בכולה גוונא. בין שהטהור בעצמו מאהיל על הטומאה. ובין שדבר אחר מאהיל על הטהור ועל הטומאה. וכאסקופה. בכל גוונא אשבורן מטמא וקטפרס מטהר. ורב\"א תירץ דתנא אסקופה לאפוקי מזקנים הראשונים שבתוספתא. שאמרו בנשפך על האסקופה מהקטפרס ולפנים הבית טמא. ור\"ל אם האסקופה משופע לצד פנים נטמא הבית מדסוף טומאה לירד לשם. עוד נ\"ל דנקט אסקופה משום סיפא. דכשהיה הדם באשבורן. אף שהאשבורן הוא על האסקופה ששולי הגומא משופעים לצד חוץ. נמצא שסוף הדם לזוב לחוץ. או כשקרש הדם. אף שמונח על אסקופה המשופעת. וסופו ליפול לחוץ. אפ\"ה מאהיל הבית על מקצתו הבית טמא. ובזה יתורץ דנקט בין בפנים ובין בחוץ. דאינו זו ואצ\"ל זו כלרתוי\"ט דלאו אורחא דתנא למנקט הכי. אלא נקט בפנים לרבותא דקטפרס אפ\"ה טהור. ונקט בחוץ לרבותא דאשבורן דאפ\"ה טמא. ודו\"ק: ",
+            "ולא פי' במתניתין איזהו דם תבוסה לר\"א בר יהודה. דמה דקאמר תנא ומסיק איזהו דם תבוסה וכו' לאו דברי ר\"א בר יהודא הוא. אלא דברי ר\"ש. וכדמפרש בתוספתא (פ\"ד) וכ\"כ אמרינן בש\"ס (נדה דעא\"ב) איזהו דם תבוסה. ר\"ש אומר צלוב וכו'. אבל בתוספתא שם. וכ\"כ בש\"ס נדה שם. מפרש דלר\"א בר יהודה דם תבוסה היינו הרוג שיצא ממנו רביעית דם. ספק כולו מחיים וספק כולו לאחר מיתה. וספק קצת מחיים וקצת לאחר מיתה. ור\"ל דס\"ל דבכה\"ג מחמרינן טפי מבדם תבוסה של ר\"ע ור' ישמעאל. משום דבדם תבוסה של ר\"א אין בהתערובות זה. ודאי דם מאדם חי. וחכמים השיבו לו שם. דאדרבא תבוסה דר\"א גרע מתבוסה דידהו. דבתבוסה דר\"א הו\"ל רק ספק. ושמא אין כאן דם מת כלל. ולפיכך מדהו\"ל רק ספק ברה\"ר טהור וברה\"י טמא. ונ\"ל דחכמים דהתם שהשיבו על דבריו. הם הם ר\"ע ור' ישמעאל דפליגי עליה במשנתינו: ",
+            "והר\"ב גרס בריש בבא זו. ואיזהו דם תבוסה. צלוב וכו'. משמע מדבריו מדגרס בוי\"ו. דהך בבא אסוקי מלתא דר\"א ב\"ר יהודה היא. ובמחכ\"ר א\"א לומר כן. דהרי בבבא זו מצריך שיהיה שותת. לפי' הר\"ב בעצמו. וכמו שהטעים רתוי\"ט דבריו. דבשותת לא נתבטל דם המת המרובה. כדם החי. אבל כשמנטף. אע\"ג שדם המיתה מרובה. עכ\"פ קודם שנתרבה נתבטל כל טיף וטיף. ואי דברי ר\"א בר יהודה היא. הרי קאמר בפירוש בתוספתא שאפי' יש לספוקי שמא יצא כל הרביעית מחיים נמי טמא לדידיה. ואע\"ג שיש לחלק ולומר. דאע\"ג דר\"א בר יהודה מטמא אפי' ביש ספק שמא כולו מחיים. עכ\"פ יש שם נמי ספק שמא כולו מלאחר מיתה. והיינו רק בשותת. אבל במנטף. הרי אפי' יש שם דם המיתה. עכ\"פ קמי קמי דמטי לתוך דם החי נתבטל. ומאי ספיקא איכא. ואעפ\"כ דחיקא לן לפרש וליישב בזה דברי הר\"ב. חדא דבתוספתא הנ\"ל לא הזכיר בדברי ר\"א שותת. ותו הרי בלא שותת. איכא ספק לחומרא. שמא יצא כולו לאחר מיתה. ואני בתומי תמכתי יתדותי בדברי רבינו רב\"א. שכ' ג\"כ דבבא דשותת במשנתינו. דברי ר\"ש בתוספתא היא. ובהא מתורץ לנו קו' הר\"ש כאן. שהניח בצ\"ע. והוא למה הביא הש\"ס נדה הנ\"ל התוספתא. ולא הביא משנתינו דמפרש נמי איזה דם תבוסה. ולפי דברינו ניחא. משום דבמשנתינו לא פי' ר\"א בר' יהודה איזהו דם תבוסה. להכי שבק בעל הש\"ס מתניתין ומייתי הברייתא דמפרש שפיר כל הפלוגתות שבדם תבוסה: ",
+            "והר\"ב כתב דלר' יהודה צריך שהטפה שהנשמה יצאה בו מעורב שם בוודאי. ואני בריה קלה קטנה שאין לה עינים. לא ידענא מנ\"ל לרבינו הא. דמה דאמרינן בתוספתא בדברי ר' יהודה. טפה אחרונה של מיתה. לפע\"ד אין ר\"ל הטפה שנטף ממנו בהרגע אחרונה שמת בה. דמאן יימר שנטף אז ממנו כלל. אלא ר\"ל הטפה שנטפה ממנו לאחר שמת שהיא אחרונה להטפות שנטפו ממנו בעודו חי. וכן משמע מרש\"י ותוס' נדה הנ\"ל כדברינו: ",
+            "והרמב\"ם (פ\"ז מטו\"מ ה\"א וב') פי' הדבר יותר. דהמת בבית ואין לו שום פתח או חלון כלל כשיעור הוצאתו. או אפי' היה לו פתח. ופרץ מזוזותיו. וחזר וסתם הבית. זהו לבד שדינו כקבר סתום לטמא לכל הנוגע בו אפי' מבחוץ לכל הצדדים. או למאהיל על בית כזה. אבל בהיה לו פתח או פתחים הרבה. אע\"ג שכולן נעולים וסגורים לגמרי. אפ\"ה אין דינן כקבר סתום לטמא מבחוץ כל סביביו במגע ובאהל רק נגד כל הפתחים מבחוץ. ואפי' כולן נעולים [והטעם משום דסוף טומאה לצאת דרך פתח א' מהן] ורק בשחישב להוציא הטומאה דרך א' מהפתחים. הוא לבד טמא. והאחרים טהורים משעה שחישב. ופשוט דה\"ה במיוחד א' מהפתחים ליציאה דהאחרים טהורים. כך נ\"ל כוונת הרמב\"ם שם. דגם הוא ס\"ל דטעם דכולן טמאין ברישא הוא משום סוף טומאה לצאת. ומ\"ש הרמב\"ם בסוף דבריו שם אחר שכ' נפתח א' מהן וכו'. וז\"ל והרי אין הבית כקבר סתום. לא רצה הרמב\"ם לתת טעם דמשום דנפתח פתח א'. תו אינו קבר סתום. אלא רצה לתת טעם דלהכי אף שרק חישב להוציאו בא' מהן. אף שסתום מכל צד. אפ\"ה אין דינו כקבר סתום. מדלא פרץ פצימיו. ולפ\"ז חזר בו ממ\"ש בילדותו בפירושו (פ\"ז מ\"ג) דלהכי המת בבית כולן טמאין מדהוה דין הבית כקבר סתום. והר\"ש שם בזרוע עוזו מחי לה אמוחא על פי' זה. ודחי לה בשתי ידים. וע\"ש. ואפ\"ה רכ\"מ רצה להסיב דברי הרמב\"ם בחיבורו דס\"ל כבפירושו דכולן טמאין מדדין הבית כקבר סתום. ולא ידענא א\"כ במה ירפא קו' הר\"ש הרי צריך בקבר סתום שיפרוץ פצימיו. ותו למה צריך לטעם קבר סתום. הרי סגי לומר הטעם משום סוף טומאה לצאת שהוא הלממ\"ס (כרש\"י ביצה דל\"ז א') והרמב\"ם בעצמו הזכיר דין סוף טומאה לצאת (פי\"ח ה\"ד) ועי' מ\"ש בס\"ד בזה (פ\"ז בבועז סי' ו): ",
+            "ולרמב\"ם (פ\"ו ופי\"ב ופכ\"ה מטו\"מ) דאין דין קבר סתום רק בבולט כעין בנין מהקבר. וכן משמע בתוספתא (פ\"י דאהלות) צ\"ל דהכא מיירי שהקמור של הביב בולט לתוך הבית. או נ\"ל דלהרמב\"ם הנ\"ל לא משום קבר סתום מטמאינן להבית. רק מיירי שיש פתח מהביב להבית רחב טע\"ט. והפתח ההוא מכוסה. ואפ\"ה כיון שהפתח ההוא שמהביב לרה\"ר אין בו טע\"ט לא שייך לומר אין דרך טומאה להכנס לבית. דהרי על כרחך יוציאוה דרך הפתח שבין ביב להבית. מדאין לה פתח אחר. וכן משמע מפירושו כאן. אלא אעפ\"כ צריך הרמב\"ם ליתן טעם קבר סתום. בשאין בכל א' מב' הפתחים טע\"ט. ולהראב\"ד (פ\"ז מטו\"מ) ג' מדריגות יש (א) אם המקום החלול שהטומאה בתוכה אין בו טע\"ט אז הו\"ל טומאה רצוצה שרק הטומאה בעצמה ולא החלול מטמא כנגדו למעלה ולמטה. עד הרקיע ועד התהום ואין מטמא כלל בצדדים. ואפי' מה שבתוך החלול שהטומאה בתוכה. ומונח בצד הטומאה. כיון שאינו נוגע בהטומאה טהור. (ב) ואם יש בהחלול ההוא טע\"ט. רק שהטומאה ממעטת הרווח טע\"ט. אז [כשאין לו שום פתח טע\"ט]. זהו קבר סתום. שמטמא כל סביביו וגם מתפשטת הטומאה בכל האהל שע\"ג. [ועי' רפי\"ב שכ' הראב\"ד שזהו טומאה רצוצה]. (ג) ואם יש חלול טע\"ט ממעל להטומאה. אז הו\"ל כאהל שהטומאה בתוכו. ואינו מטמא לאהל שע\"ג. אלא התקרה שביניהן מפסיק. רק מדסתום מכל צד. להכי מטמא לכל הנוגע בו מכל צדדיו. ע\"ש. וא\"כ להראב\"ד י\"ל דמיירי הכא שהכזית ממעט החלול טע\"ט שבביב. והו\"ל שפיר כקבר סתום. או דמיירי שיש בהפתח שמהביב לבית טע\"ט וכדאוקימנן להרמב\"ם לעיל: ",
+            "ולא דמי להך דלקמן רפ\"ז. דאמרינן התם שכשמקום הטומאה תוך הכותל טע\"ט סתום מכל צד דהו\"ל כקבר סתום. להכי כל העליות הסמוכות להכותל טמאות. משמע דהא אם היה הטומאה רצוצה תוך הכותל. הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה והעליות טהורות. י\"ל דהתם הטומאה היא תוך עובי הכותל. להכי דוקא כשיש על מקום הטומאה דין קבר סתום. שנטמא בו גם צד החיצון של הכותל. וצד החיצון הזה הוא נראה תוך העליות נטמאו העליות. משא\"כ כשיש על מקום הטומאה דין טומאה רצוצה. לא בקעה הטומאה לתוך אויר העליות כלל. אלא לתוך פנימיות הכותל של העליות להכי העליות טהורות. אבל הכא דהטומאה תחת רצפת הבית. ע\"כ בקעה הטומאה לתוך אויר הבית. ומדיש תקרה על גביו. התפשטה הטומאה במקום שבקעה. בכל הבית שתחת התקרה. ואפי' להרמב\"ם. שכ' רתוי\"ט בשמו (בפ\"ו מ\"י) דגם הך דרפ\"ז מיירי בשראשי קורות העליה תחובים בהכותל שהטומאה בו. אפ\"ה גם בכה\"ג אין האויר שממעל להטומאה מעורב עם אויר שבעליות משא\"כ הכא. (ועי' רתוי\"ט ספ\"ו ד\"ה הוא): "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת הרי תנינן (כלים פ\"י מ\"א) דכלי עץ הטהורין מצילין רק בצמ\"פ באהל המת והכא משמע דא\"צ צמ\"פ. ואי\"ל דכלי עץ דקאמר התם היינו רק בפשוטי כלי עץ. כנסר וכדומה דאם הוא מונח על פה כ\"ח מציל מה שבהכ\"ח. רק בממורח הנסר בהכ\"ח בצמ\"פ. ליתא דהרי הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ ה\"א) חשיב תרווייהו פשוטי כלי עץ וכלי הבא במדה. דשניהן ניצולין בצמ\"פ. ורתוי\"ט הביא תירוץ הר\"ש (ובמחכ\"ר העתיקו בלשון המשובש שבהר\"ש) דמלת אעפ\"י בהר\"ש ט\"ס הוא. אלא כך כוונת הר\"ש דדוקא כשהכלי שמחזיק מ\"ס מכוסה בכלי אחר שמחזיק מ\"ס ששניהן אמק\"ט. אז צריך צמ\"פ ביניהן. אבל כלי שמחזיק מ\"ס שנעול בדלת או במכוסה בנסר א\"צ צמ\"פ. והנה סברת רבינו נכונה. דהרי נסר ודאי קיל קבלת טומאתו טפי מכלי ממש שבא במדה (כלקמן פ\"ה מ\"ו) וכ\"ש הכא דהמגדל מגופף בדלתו דלא הוה כאילו סתמו בכלי אחר דצריך צמ\"פ במקום חבורן. אלא סגי כשמחובר הדלת בהמגדל. דכגוף המגדל בעצמו דמי. שא\"צ בין נסריו צמ\"פ. וגם יש לי ראיה לדברי רבינו מלקמן (פ\"ה מ\"ו) דלא נקט ברישא בהיתה כפישא מכסה פי כוורת שלימה. דמה שבתוכה טהור. ש\"מ דבאמת בכה\"ג צריך צמ\"פ. והא דנקט בסיפא כפישא מכסה פי כוורת פחותה. כבר תירצנו שם ביכין סי' מ\"ד דלרבותא נקט כן. אולם ל\"מ היה נ\"ל לתרץ קו' הר\"ש דהא דפ\"י דכלים מיירי אם כ\"ח ממורח פיו בטיט דדוקא בדבוק בו בצמ\"פ אז לבד ניצל (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ג) משא\"כ הכא. דמיירי להציל מה שבתוך המגדל. והרי כיון דהמגדל חשוב כאהל. הרי באהל גם שאר כלי שאמק\"ט שסותם פתחו מציל על מה שבתוכו. וא\"צ צמ\"פ (כפ\"ה מ\"ב וג'). וא\"ת עכ\"פ ק' דאף שהדלת הגדול שבמגדל נעול. עכ\"פ החללים הקטנים שבכותלי המגדל מפולשין לחלול הגדול. והרי כל חור שנעשה בכוונה אפי' הוא פחות מטע\"ט. נכנס טומאה לתוכו (וכמ\"ש רתוי\"ט כלים פ\"ח מ\"ו ד\"ה אם). ודוחק לומר דמיירי שגם החללים ההם נעולים בדלתות או בצמ\"פ. דא\"כ מה יבצר לנו לומר נמי שגם סתמא דמשנתינו מיירי שגם הדלת הגדול של המגדל מוגף בצמ\"פ. והרי רתוי\"ט מיאן בזה. וכתב מדרחוק לאוקמא סתמא דמשנתינו בכה\"ג. וי\"ל עפ\"י מ\"ש רכ\"מ (פכ\"א מטו\"מ ה\"ב) דהא דנקב שנעשה בכונה א\"צ טע\"ט היינו בעשאו שלם ואח\"כ ניקב. משא\"כ בעשה בו מיד בתחלה נקב לצורך תשמיש הכלי. ואפשר דכוונת רכ\"מ דדוקא בנקב שעשה בכלי שלם דרך קלקול. אז אף שאין בו טע\"ט מתבטל שם כלי ממנו. כשעשה הנקב בכוונה. ותו אינו מציל על מה שבתוך הכלי. אבל בעשה הנקב בכוונה דרך תיקונו של הכלי. צריך טע\"ט כפתח שעשה לכניסה ויציאה. עוי\"ל דהא דבעשאו בכוונה סגי אפי' בפחות מטע\"ט היינו רק בפתת שעשוי לכניסה ויציאה. ויהיה אפי' רק להכניס או להוציא אויר. גזרו בה רבנן אפי' בפחות מטע\"ט משום גזירה דלול של תרנגולים (כשבת קמ\"ז א') אבל חור שעשאו לתשמיש להניח שם כלים קטנים כמחטין וצנורות. ליכא למגזר מידי: ",
+            "וא\"ת אמאי בשאין פ\"ט בינו ובין הכותל חללו טהור מ\"ש משפוע אהל שגבוה רק אצבע. ואפ\"ה כשהטומאה באהל. טמא תחת השפוע. מדמחובר חלול פחות מטפח לחלול האהל (כפ\"ז מ\"ב) וכ\"כ זיז שסובב לבית. אפי' אינו פתוח להבית רק גא\"צ. באה הטומאה מתחת תקרת הבית לתחת הזיז (ספי\"ד מ\"ד) א\"כ ה\"נ תבוא הטומאה מתחת תקרת הבית לתחת תקרת הבית שממעל לחלול שבינו לכותל אף שאינו טע\"ט. י\"ל התם באהל אין כותל מפסיק בין חלול האהל לחלול השפוע. משא\"כ הכא הרי מפסיק המגדל בין ב' החללים. וכן בהזיז אף שהוא רק גע\"ג אצבעות. עכ\"פ כיון שהוא בשטח א' עם משקוף הפתח. הו\"ל כאילו הגיע המשקוף עד צד החוץ של הזיז. והרי המשקוף הוא טע\"ט. וסוף הטומאה לצאת דרך שם. משא\"כ הכא אין החלול שבין המגדל להכותל עשוי לצאת בו מתחת תקרת הבית. דמי טפי לחצץ שבבית. דכשהטומאה בבית חצוץ טהור (כפט\"ו מ\"ו) וכן טבליות נוגעת זב\"ז בקרנותיהן (פט\"ו מ\"ב) ה\"נ הרי חלול זה מופרד מחלול בית. וכסגור דמי (ועמ\"ש בס\"ד בבועז פי\"ב סי' ז'). אמנם מ\"ש רתוי\"ט דמעלה ומטה דמגדל תלויין זב\"ז. דבא' מהן פתוח לבית טע\"ט. אף תוך האחר שאינו פתות טע\"ט להבית ג\"כ טמא. משום דעכ\"פ המגדל שהוא כלי אינו חוצץ בפני הטומאה שהתפשטה לא' מב' מקומות הללו. ובוקעת למעלה ולמטה מא' לחבירו. ע\"ז ק\"ל. דהרי הרמב\"ם (פי\"ג מטו\"מ) כ' דבמחזיק המגדל מ\"ס הו\"ל כאהל. וכן הראב\"ד ס\"ל כן (פי\"ב מטו\"מ ה\"ב) וכן משמע נמי פשטותא דמתניתין (לקמן רפ\"ח) ודוחק לומר כרתוי\"ט שם (מ\"א ד\"ה ואם) דהמחזיק מ\"ס רק עם דפנות אהלים מציל. דהרי כללים בהדי אינך דא\"צ דפנות אהלים התם. ותו אף את\"ל כן י\"ל דזהו דוקא כשהטומאה עצמה מונחת תחת הכלי או בצדה. אז צריך גם דפנות אהלים. אבל בגוונא דהכא שאין כאן תחת א' מהן רק התפשטות הטומאה לכ\"ע גם כלי מחזיק מ\"ס לבדו מציל: ",
+            "ובזה מתורץ נמי קו' הב' שהביא רתוי\"ט בשם מהר\"ם. דהרי אפי' כלים שבתוך הכותל בחציו שלפנים טמאים מכ\"ש הכלים שבהריוח בין המגדל לכותל הבית. ולפי דברינו ניחא. דהתם חצי הכותל שייך לתוך הבית הטמא שהמת בתוכו. ולהכי חצי הכותל הפנימי כתוך חלול הבית דמי ואיך יציל על כלי שבתוכו. משא\"כ הכא המגדל שמחזיק מ\"ס. אהל טהור בפ\"ע הוא וחוצץ על הרווח שבינו להכותל. וגם על הכותל שאחריו. ועל הכלים שבתוך כולה. אפי' מה שבחציה ולפנים דמשום שהמגדל דינו כאהל וחוצץ. ושוב אין הכותל שאחורי המגדל שייך כלל להבית. אמנם תמהני ג\"כ מאד לרטו\"ז (יו\"ד שע\"א סק\"ה) שכ' דבין לקולא ובין לחומרא אין לבוד לטומאה. ובמחכ\"ר הרי לימוד ערוך הוא בידינו (לקמן פ\"י מ\"ב) דלא אמרינן לבוד לטומאה. וכמ\"ש הר\"ש והר\"ב שם בפירוש. ובמשנתינו כתבו שוב בפירוש להיפוך. דבאין פ\"ט תחת המגדל או בצדו הכלים שישנם שם טהורים מדאמרינן לבוד. ומדקשיין אהדדי על כרחך שנחלק. דדוקא התם לחומרא לא אמרינן לבוד. משא\"כ הכא לקולא שפיר אמרינן לבוד. ואף שנחלק ונאמר דדוקא התם בפ\"י. דמיירי לענין שתבקע הטומאה למעלה ולמטה. אמרינן דאין לבוד. ובוקעת הטומאה כנגדה אפילו דרך ארובה שאינה פתוח טפח. אבל הכא שתתפשט הטומאה למן הצד דרך הפתח. אז כשאין פתוח טפח. אמרינן שפיר לבוד. ולעולם דאין חילוק בין לקולא או לחומרא אפ\"ה לא יתיישב קושיתינו לרטו\"ז. דעכ\"פ מה מקשה רבינו מש\"ס (סוכה ד' כ\"ב) דאמרי' בקורות הבית שאין מכוונות. דכל מה שבדיוטא התחתונה טמא. והקשה ואמאי. נימא לבוד לקולא. ולפי דברינו הנ\"ל מה קושיא. והרי לענין בקוע למעלה ולמטה לא אמרינן לבוד. משא\"כ לענין התפשטות הטומאה למן הצד. ובל\"ז במחכ\"ר אין כאן קו' כלל מקורות. דודאי כל מה שמכוון נגד הטומאה. ודאי טומאה יוצא אליו אפי' בנקב פחות מטפח. משא\"כ בכל התפשטות הטומאה. כל שאין בהנקב טפח. בודאי אין הטומאה מתפשטת דרך שם למן הצד מדאמרינן לבוד (כלקמן פ\"י מ\"א וב'). ותו גם בל\"ז גם זה תמוה שם בדברי רבינו שם. שהקשה דאי נימא לבוד לקולא. א\"כ היכא משכחת לה שתהיה טומאה יוצאה מחדר לחדר דרך חור. ולא זכיתי להלום דברי רבינו אלה. דהרי ברור דהלבוד של טומאה לא דמי כלל ללבוד של סוכה ועירובין. דהתם כל שאינו רחב ג\"ט אמרינן לבוד. משא\"כ בטומאה כל שיש בחור טפח. טומאה יוצא בו (רפ\"ג מ\"ו). ורק בפחות מטפח. אמרינן לבוד לקולא וצ\"ע. ",
+            "וא\"ת הרי על כרחך הא דהבית טמא לא איירי דוקא כשרק הפתח שבין מקום הטומאה להבית אינו טע\"ט. אבל במקום הטומאה עצמה יש טע\"ט אויר. דנימא דלהכי הבית טמא מדהו\"ל מקום הטומאה כקבר סתום שמטמא כל סביביו. ליתא. דמדנקט תנא סתם וקאמר ואם לאו. משמע דמיירי גם בשמקום הטומאה ג\"כ אין בו אויר טע\"ט. ג\"כ הבית טמא. וא\"כ ק' ואמאי יטמא הבית. הרי בכה\"ג הו\"ל טומאה רצוצה. דרק בוקעת ועולה ויורדת ואינה מתפשטת כלל לצדדים. דמ\"ש מאילו היתה הטומאה רצוצה תחת רגל המגדל דאמרי' בתוספתא (פ\"ה) דרק נגד הטומאה בוקעת למעלה ולמטה. ותירץ רב\"א דהכא שאני דמדיש למעלה מהטומאה הרצוצה חלול המגדל שמחזיק מ\"ס דדינו כאהל. הוא חוצץ. ואין הטומאה בוקעת כלל לא לתוכה ולא לעל גבה. ולהכי הבית טמא. משום דעכ\"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית ע\"כ תוכן דברי רבינו. ור\"ל אבל הך דתוספתא בשהטומאה תחת רגל המגדל. מיירי בשאין חלול המגדל ע\"ג הרגל. אלא כשהרגל נמשך ועולה נגד כל גיבה המגדל. וכולו אטום עד שמי קורת הבית. תדע. דהא קאמר בתוספתא. הא למה זה דומה. לטומאה שתחת עמוד שבבית. שטומאה בוקעת ועולה וכו'. והנה דברי רבינו זלה\"ה א\"צ חיזוק. דטומאה רצוצה שתחת כלי הבא במדה. אינה בוקעת לתוכה כלל. ואילה\"ק לדבריו. הרי כל כלי הבא במדה דינו כאהל (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ג) והרי בטומאה רצוצה שבקרקעית האהל בוקעת לתוכו. ומתפשטת הטומאה בתוך כולו. ולר\"ש ולר\"ב עכ\"פ בתוך האהל נגד הטומאה טמא. וכמש\"ל בס\"ד (בקרית ארבע). י\"ל דדוקא באהל ממש קרקעיתו שייך לו עד התהום. ומה\"ט גם בבית שאינו טע\"ט. אם הוא תחת הבית. טומאה שבביב בוקע לתוך הבית. (כפ\"ג מ\"ז) משא\"כ במגדל הבא במדה שיש לו שולים נפרדים לעצמו מהקרקע שתחתיו. להכי כשהטומאה רצוצה תחת השולים בהקרקע. אינה בוקעת לתוכה (ועי' פ\"ט סי' כ\"ה ופט\"ו סי' כ\"ד). וכן מוכח לקמן (פ\"ט מי\"ב). ולפ\"ז נ\"ל דבין כשהטומאה מונחת תחת או על המגדל סמוך להקורות והרווח שבזה או בזה הוא פחות מטע\"ט או בין מגדל להכותל והרווח שם פחות מטע\"ט בכל הנך כיון שהרווחים הנ\"ל פתוחים להבית אף שפתוחי' פחות מטע\"ט אמרי' דסוף טומאה לצאת דרך הבית ונטמא הבית וכדמוכח לקמן (פ\"ז סוף מ\"ב) ולא גרע אותו רווח שבאמצע חלול הבית מטומאה בין הקורות התם דאמרי' דאע\"ג שהטומאה רצוצה במקומה אפ\"ה בשנראת תוך הבית הבית טמא. אבל בהיה א' מהרווחים הנ\"ל שהטומאה שם רצוצה והוא סתום מכל צד כלפי פנימית הבית הרי היא כשאר טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ויורדת כנגדה טמא. מיהו אם היה המגדל תוך הבית יושב על שוליה וטומאה רצוצה תחת הקרקע שתחת השולי' והרי אז אין הסתימה שלפני הטומאה נראה תוך הבית דהרי שולי המגדל יושב על הקרקע שהטומאה בה אפ\"ה הקרקע שתחת המגדל שייך להבית ולא להמגדל דהרי אין הטומאה שבתוכה בוקעת להמגדל להכי אמרינן שהטומאה שבתוכה רצוצה תחת המגדל מתפשטת ויוצא דרך הבית: ",
+            "וא\"ת כיון דחלול התיבה טע\"ט ואין לו פתח פתוח יהיה דינו כקבר סתום שמטמא כל האהלים הנוגעים בו וכדאמרי' בתוספתא (פ\"ה) במוכני בסיפא דאם המוכני מגופף הו\"ל כקבר סתום ומטמא הכל וה\"נ גם רווח המגדל יטמא מדהוא סמוך ונוגע בהתיבה. י\"ל לפמ\"ש לעיל (בקרית ארבע) דאין דין קבר סתום רק בבולט מתחתיתו. א\"כ דוקא מוכני שהוא עצמו בולט סביב להמגדל. להכי אפשר לדון בו דין קבר סתום. משא\"כ תיבה הכא שהוא בצד חלול המגדל. ואינו בולט בפ\"ע מהמגדל. א\"א לדונו כקבר סתום. ובהא יש לתרץ נמי. במה דק'. דהכא אמרינן דכשאין בהתיבה פתח טע\"ט אמרינן דסוף טומאה לצאת אף דרך סדק הקטן שבין התיבה להבית [כרש\"י חולין קכה\"ב]. וק' דא\"כ ה\"נ הול\"ל לעיל (פ\"ג מ\"ז) בביב טע\"ט ופתוח לרה\"ר בפחות מטע\"ט. התם נמי נימא דמדאין להביב פתח אחר. להכי סוף טומאה לצאת אף דרך הפתח הקטן שמהביב לרה\"ר. וא\"כ למה הבית טמא. ולפי דברינו הנ\"ל יתורץ די\"ל דהתם הרי אוקמינן שהביב בולט להבית (כפ\"ג סי' ע\"ב) ולהכי שפיר הו\"ל כקבר סתום. לטמא גם הבית הסמוך להביב. ועוד י\"ל דהתם מדהביב בקרקע הבית שייך טפי להבית. וכמו שנאמר לקמן בס\"ד (ועי' מ\"ש ביכין סי' ח' ודו\"ק) ",
+            "מיהו דוקא באין לו פתח טע\"ט אית לי' לר' יוסי הך סברא. דמדאין לו פתח אחר. ודאי יוציאו לחצאין או ישרפנו במקומו. וזהו כל עיקר טעמו של תנא דנקט בבא דתיבה. והרי לת\"ק דינו שוה ממש לדין טומאה במגדל. וכבר שמעינן מרישא. ול\"ל הך בבא דתיבה כלל. ואי דרצה לאשמעינן דאף כשאין התיבה פתוח טע\"ט לבית. אמרינן דסוף טומאה לצאת משם להבית. הרי גם זה כבר שמעינן למדי מסיפא דרישא. אדקאמר טומאה שם הבית טמא. אלא דרצה לאשמעינן. דדוקא בבבא דתיבה. דהיינו ביש בחללה טע\"ט. ואין בפתחה טע\"ט. בהא לבד פליג ר' יוסי וס\"ל דאין אומרין בכה\"ג סוף טומאה לצאת. אבל בשהחלול שהטומאה שם טע\"ט וגם פתחו טע\"ט. כגון בטומאה במגדל ברישא. וכ\"כ במת בבית (פ\"ז מ\"ג) וכ\"כ בכזית ממת בבית (פ\"ג מ\"ו) דכולן יש בחללן ובפתחן בכל א' טע\"ט. או בשהחלול של מקום הטומאה וגם הפתח אין בכל א' טע\"ט. כגון בין המגדל לארץ או בינו לשמי קורה. או בינו לכותל. אם טומאה שם בכל כה\"ג מודה ר' יוסי דאמרינן גביה סוף טומאה לצאת. וטעמא דמלתא. דכשהפתח טע\"ט. אף שחלול מקום הטומאה נמי טע\"ט. והו\"ל מקום מיוחד לעצמו בהבית. עכ\"פ מהיכא תיתא יוציאו משם הטומאה לחצאין. ולא יוציאוה שלם כמו שהיא בפתח המרווח שיש לו. וכ\"כ בשאין חלול מקום הטומאה טע\"ט אף שגם הפתח של אותו חלול להבית ג\"כ אין לו טע\"ט. אין שייך בזה לומר שיכול להוציאו לחצאין. דמדאין חלול מקום הטומאה טע\"ט. אז הטומאה כמונחת בבית דמי. ואפי' יוציאו לחצאין. עכ\"פ כל קודם שהוציא כבר נטמא כל מה שבבית. מיהו כשאין מקום הטומאה טע\"ט. ואעפ\"כ יהיה פתוח טע\"ט. זה א\"א כלל. וא\"צ תנא לאשמעינן מה דינו לר' יוסי. כך היה נ\"ל לולא דעת רבותינו. דהרי רבינו הרא\"ש כ' להדיא דר' יוסי גם ארישא פליג. ואי משום הקו' ממת בבית (פ\"ז מ\"ג) דלא פליג ר' יוסי. כבר תרצו רבעתו\"ס (חולין קכ\"ה ד\"ה יכול) דמת שלם אין דרך לנתחו או לשרפו. אלא שעל זה תמה הרא\"ש משדרה וגלגולת (פ\"ג מ\"ו) דקאמר ר' יוסי שם דדינו כמת שלם. ואמאי והרי יכול לחסרן משיעורן. והר\"ר מנחם שם רצה לתרץ דגם שדרה וגלגולת כמת שלם. ר\"ל אין דרך לנתחו. ונ\"ל דאע\"ג דבפ\"ח דשקלים מ\"ב אמרינן דמותר לשבר עצמות המתים. י\"ל דהיינו בשעושה לכבוד מתים כגון להוליך עצמותיו לקברות אבותיו בדרך רחוק. אבל הכא כדי להציל בו מטומאה. אפשר דלא. ובפרט שדרה וגלגולת. אלא דק\"ל הרי משמע שם דר' יוסי מודה נמי ביותר מכזית דדינו כמת שלם. ואפי' את\"ל גם יותר מכזית אין דרך לנתחו. עכ\"פ ק' הרי באותה משנה קאמר כזית ממת פתחו בטפח. והמת פתחו בד' ועלה קאמר ר' יוסי דשדרה וגלגולת כמת שלם. ש\"מ דמודה ר' יוסי דכזית פתחו בטפח. והרא\"ש ז\"ל נדחק לישב קו' התוס' הנ\"ל. דהתם בשדרה גולגולת ר' יוסי לדבריהן דרבנן קאמר. א\"כ י\"ל קושיתינו דגם בכזית רק לדבריהן דרבנן קאמר. אמנם מלבד דוחק הדבר בעצמו במחכ\"ר. ק' נמי מ\"ש הרא\"ש דר' יוסי גם בטומאת מגדל פליג. וק' הרי בסיפא בהיה עומד תוך הפתח ודאי ג\"כ פליג ר' יוסי. וכאשר באמת בש\"ס (חולין קכ\"ה ב ) גרסינן להדיא גם בסיפא. ר' יוסי מטהר. וא\"כ בשלמא לדידן איכא למימר אף לגרסת משנתינו. מייתי פלוגתא דר' יוסי במיצעתא. וממילא משתמע דפליג נמי בסיפא. דהרי בחדא מחתא מחתינהו. אלא להרא\"ש ז\"ל דגם ארישא פליג ר\"י. א\"כ מ\"ש דלא מייתי פלוגתא דר\"י לא ברישא ולא בסיפא. רק במיצעתא. ואאמ\"ו ע\"ר הג' זצוק\"ל תירץ. דדוקא במונחת הטומאה בכלי מטולטל כבתיבה שבמגדל. ס\"ל לר' יוסי דלא אמרינן סוף טומאה לצאת. אבל במונח תוך חלול הבית או תוך חור שבכותל הבית. גם ר' יוסי מודה דאמרינן סוף טומאה לצאת. ולפי דברי ע\"ר אלו צריך נמי לדחוק ולומר. דאף דבסיפא בהיה מגדל עומד בפתח וטומאה בבית לא פליג ר' יוסי. עכ\"פ ברישא בטומאה במגדל שהוא כלי פליג. ובטומאה בין מגדל לארץ או בינו לקורות או בינו לכותל ל\"פ ר' יוסי. או דס\"ל לר' יוסי דבמונח במקומות הללו כמונח תוך המגדל דמי. והו\"ל כלי. ולהכי פליג ר' יוסי. ואנא\"ק של ע\"ר הגזצוק\"ל לא נתיישב דעת עני כמוני בדבריו הקדושים אלו. אולם לפי פירושינו הנ\"ל ממילא רווחא שמעתתא בכל פינות שאתה פונה בס\"ד. אמנם אילה\"ק לדברינו. דעכ\"פ למה הכא מטהר ר' יוסי להבית שחללו ממעל להתיבה שהיא טע\"ט ואינה פתוחה טפח. ולעיל (פ\"ג מ\"ו) מודה בביב שהוא טע\"ט שפתוח לחוץ פחות מטפח שהבית טמא. וק' וכי משום שפתוח לחוץ מגרע גרע מאילו סתום לגמרי לצד חוץ. דהתם נמי נימא שיוציאו לחוץ לחצאין. ולא תהיה בוקעת כלל לתוך הבית. י\"ל התם לא טמאנו הבית מדדרך טומאה לצאת שם. רק מדהביב דינו כקבר סתום. ולהכי אפי' יוציאנו. אח\"כ לחצאין דרך הפתח הקטן שלחוץ. כבר נטמא כל מה שבבית קודם שיוציאו. ועוי\"ל התם ביב שתחת קרקע הבית. כתוך הבית דמי: ",
+            "ונ\"ל דהר\"ש והר\"ב דגרסי טומאה בבית תוכו טהור. היינו משום דלא גרסינן ברישא היה עומד בפתח. אלא היה עומד בבית ופתוח לחוץ. ור\"ל דמיירי שהיה להבית פתח אחר שיוכל הטומאה לצאת דרך שם ולפיכך המגדל טהור. והא דנקט תנא שהמגדל פתוח לחוץ. לאו משום טומאה בבית דהרי בכה\"ג אפי' היה פתח המגדל לצד הבית. אבל רק נעול. אפ\"ה היה המגדל טהור. וכדאמרינן ברישא שאין דרך טומאה להכנס. אלא משום טומאה בתוך המגדל נקט שפתוח לחוץ. דמשו\"ה הבית טהור. שהטומאה יוצאת דרך הפתח של המגדל שלחוץ. אולם בש\"ס (חולין קכ\"ה ב') גרסינן טהור. כהר\"ש ור\"ב. וגרסינן נמי היה עומד בפתח. ואפי' לגירסת הש\"ס ע\"כ מיירי שיש להבית פתח אחר. מיהו אי גרסינן טומאה בבית תוכו טהור. צ\"ל דהא דנקט תנא הך בבא. היינו לאשמעינן דבטומאה בתוכו אף שהמגדל כולו בפנים אפ\"ה גם ת\"ק מודה. דהבית טהור. מדיש להמגדל פתח אחר לחוץ. אבל בטומאה בהבית. מה שבתוכה טהור זה לא הוה צריך תנא למנקט כלל. דמה ברישא שאין המגדל פתוח לחוץ רק להבית אפ\"ה בטומאה בהבית. תוכה טהור. מכ\"ש כשהפתח של המגדל לחוץ והטומאה בבית שתוכה טהור. אבל לגרסתינו. שפיר איצטריך לאשמעינן כל הבבא. דהרי הדין בה להיפוך לגמרי מהרישא להת\"ק. דברישא בטומאה במגדל הבית טמא. והכא מדפתחו לחוץ הבית טהור. וכ\"כ בטומאה בבית אמרי' ברישא דתוך המגדל טהור. והכא מדאין לטומאה מקום לצאת רק דרך המגדל שעומד בהפתח להכי המגדל טמא: ",
+            "אבל אין לפרש דהאי פותח טפח דקאמר תנא. היינו שהמגדל פתוח טפח לחוץ. דאל\"כ היה המגדל עם המוכני שבו המחובר לו נחשב הכל כקבר סתום. דמטמא להבית שמאהיל עליו. וכן פי' באמת רב\"א ז\"ל. לפענ\"ד א\"א לומר כן. דהרי כבר פי' כן תנא ברישא. דבהכי מיירי שהמגדל פתוח לחוץ. והרי עלה קאי הך בבא דמוכני. וגם א\"א לומר דה\"ק תנא. במאי דאמרינן דחשבינן מוכני כמגדל. בזמן שיש שם פ\"ט. מהמוכני להמגדל. דהיינו שפתוחה המוכני לתוכו של מגדל ברווח טפח. אז מחשבו חיבור זל\"ז. וכן פי' באמת הר\"ש בפירוש הראשון שהביא. אבל גם זה לא נכנס לאזני הכבולות. דהרי בכלים (פי\"ח מ\"ב) אמרינן דשתהיה המוכני חיבור להמגדל. סגי לן באינה נשמטת. וכן פי' הכא אינה יוצאת. ול\"ל תו שג\"כ פתוחים זל\"ז. ודוחק לחלק. דהתם רק לענין שיהיה המוכני בעצמו כהמגדל לבלי יקבל טומאה סגי לן באינה נשמטת מהמגדל. דנחשב' כמחוברי'. אבל להציל על כלים שבבית לא מחשבו חיבור עד שיהיו ג\"כ פתוחים זל\"ז. זה דוחק דמ\"ש: ",
+            "ואע\"ג דכולה פרקן הכי מיירי במגדל הבא במדה. ולמה נקט הך תנאי בהך בבא. ודוחק לומר דבאמת אכולה פרקא קאי. דהרי כלליה בהדי שיש שם פ\"ט. והך ודאי לא קאי רק אבבא בתרייתא. אלא נ\"ל דהכא ה\"ק. דאפי' המגדל בא במדה רק מדמצורף למוכני שאינה יוצאת. דהיינו שאינה נשמטת מהמגדל אפ\"ה מצטרף לחוץ בפני הטומאה (ככלים פי\"ח מ\"ב). ואין לדקדק עוד. דכיון דא' מהתנאים הוא שתהיה המוכני משוכה לאחוריה רק ג' אצבעות. דהרי אם היתה המוכני פתוחה טפח להבית. ודאי היתה הטומאה מתפשטת משם להבית. א\"כ קשה למה פליג להו תנא להנך תנאי'. ולא חשיב להו כולהו בחדא מחתא. והכי הול\"נ בד\"א שמשוכה לאחריה ג' אצבעות. ושיש שם פותח טפח וכו'. י\"ל דלהכי לא נקט הך המשכה של גא\"צ בהדי אינך תנאי. היינו משום דבעי לגלויי טעמא דמלתא. דמשו\"ה צריך המשכה גא\"צ מדכך מורגל להיות. להכי רק במשוך עד גא\"צ הוה חיבור. ומה\"ט נמי לא נקט לה תנא בדרך תנאי כאינך. משום דבל\"ז כך מורגל להיות: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש דמשנתינו מיירי באין בהעין פ\"ט. והסבתי לזה סברת רב\"א דס\"ל דהכא מדמחובר לדפנות אהלים דינו כאהל. רק שרבינו רב\"א רוח אחרת אתו בפי' המשנה. כהנראה למעיין בדברי קדשו. וא\"ת עכ\"פ הרי כל כ\"ח אפי' במודבק בדופן אהל. אין דינו כאהל רק בממורח בהדופן בצמ\"פ (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ג). י\"ל דוקא התם. שתציל הכ\"ח על מה שבתוך הכלי צריך שיהיה מסוגר בצמ\"פ. כדין כל כ\"ח שאינו מציל על תוכו כשהוא באהל המת רק במסוגר בצמ\"פ. אבל הכא לענין שתציל הכ\"ח שלא תכנס הטומאה להטהרות שמונחים אחורי דפנות האהל. ושפיר מסייע הכ\"ח להדפנות. אף באין דבוק בצמ\"פ. ",
+            "אמנם ק\"ל הרי אפי' לא היתה הקדירה מחוברת בדפנות אהלות. עכ\"פ כיון דנקב זה נעשה מעצמו א\"צ צמ\"פ כשאינו טע\"ט (כרתוי\"ט פ\"ח דכלים מ\"ו ד\"ה אם. והבאתי שם ראיה לדבריו מפ\"ט מ\"ז וע\"ש) ודוחק לומר דהתם הרי מיירי בעשוי לשאור בלבד. שהוא אוכלין. משא\"כ הכא הרי מיירי בקדירה שעשויה גם למשקין (ועהר\"ב רפ\"ג דכלים) ליתא. דא\"כ תסגי לה התם בכזית (כרפ\"ג דכלים) ולמה אמרינן התם דכשאין הנקב טע\"ט מציל. נ\"ל דדוקא התם שיהא השאור שבתוכו ניצל. מציל עליו הכ\"ח אף שנשאר בו נקב שהוא פחות מטפח כשנעשה הנקב מעצמו. אבל לחצוץ על הטהרות שחוצה לה. כגוונא דמשנתינו. אז אפי' נעשה ממילא. עכ\"פ כשהוא בכונס במשקה. דוקא במחוברת בדפנות אהלים מציל כשהנקב פחות מטפח. אבל באינו מחובר בדפנות אהלים. כיון שניקב בכונס משקה אינו חוצץ בין טומאה לטהרה. אם לא מירח הנקב וסתמו בצמ\"פ (ככלים ספ\"י). ולפ\"ז לענין שיציל כ\"ח על מה שבתוכו קיל טפי מלהציל על מה שחוצה לה. דעל מה שבתוכה מציל אפי' יש בו נקב פתוח בכונס משקה כל שנתנקב מאליו. ולהציל על מה שחוצה לה. בכה\"ג אינה מצלת רק בצירוף דפנות אהלים. ואפ\"ה מצינו ג\"כ דלהציל חוצה לה קיל כ\"ח טפי מלהציל על מה שבתוכה. דהרי כ\"ח המחובר עם דפנות אהלים מציל על מה שחוצה לה. גם באינה מחובר הכ\"ח בדופן בצמ\"פ וכדחזינן במשנתינו. אבל להציל על מה שבתוכה. אפי' סמוכה לדפנות אהלים אפ\"ה אינה מצלת על תוכה רק במרוחה בדופן בצמ\"פ (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ב וג'). ורתוי\"ט (ספ\"ט דכלים) הביא קו' הר\"ש דהתם תנן דברקב כ\"ח בכונס משקה אינו מציל והכא תנן דלב\"ה ור\"ע אפי' קדירה שניקבה בכונס משקה מצלת. ותירץ רתוי\"ט. דהתם להציל רק על שבתוכה אינה מצלת. אבל הכא להציל על שחוצה לה אפי' ניקבה בכונס משקה מצלת. ותמהני איך נשמט מרבינו דברי עצמו (פ\"ח מ\"ו) שכתב בשם מהר\"ם דכל נקב שנעשה מעצמו גם על מה שבתוכו מציל. כל שאינו טע\"ט. אע\"כ דהך דספ\"ט דבניקב בכונס משקה אינו מציל. מיירי בעשה הנקב בכוונה. א\"כ הו\"ל לרבינו לתרוצי דלהכי משנתינו קאמר דמצלת. מיירי בשנתנקב ממילא. כדמשמע פשטותא דמשנה. ואי דחיקא ליה לרבינו לאוקמי משנתינו הכי. דהא סתמא קתני. הרי יש לן תירוץ מרווח טפי. דבמשנתינו הרי רק עם דפנות אהלים מציל. אמנם תמוה מאד דהרמב\"ם לא הביא הך דינא (בפכ\"ב מטו\"מ ופי\"ד מכלים) דנקב שנעשה ממילא רק בשניקב טע\"ט אינו מציל. ורק (בפכ\"ב מטו\"מ) כתב דאף דכלי יין שיעור נקיבתו כמיצה שניה של קנה. זהו רק בניקב ממילא. אבל בניקבו בכוונה אפי' כ\"ש אינו מציל. והיינו הך דתנינן (בכלים ספ\"ט). מכל הלין שמעינן דס\"ל לרמב\"ם דבשאר כלים אין חילוק בין שעשה הנקב בכוונה או לא. בכל גוונא בשניקב בכונס משקה אינו מציל. וא\"כ הא דקאמר (כלים פ\"ח מ\"ו) אם יש פ\"ט הכל טמא. על כרחך לרמב\"ם ר\"ל דאם יש בכל חלול הבית שאור טע\"ט. אף שלא נתנקב הקרץ שבאמצעיתו כלל הכל טמא. מדהו\"ל טע\"ט שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ\"ח והו\"ל הקרץ כמאן דליתא. מדאינה מחיצה קבוע (וככלים רפ\"ח). וכן פי' באמת גם הגאון רב\"א זצוק\"ל. אבל אילה\"ק למהר\"ם הנ\"ל דס\"ל דנקב שממילא אם פחות מטפח א\"צ צמ\"פ והרי (ספ\"ט דכלים) אמרינן דבניקב במוציא זית צריך צמ\"פ. י\"ל מלבד דאפשר לאוקמא הך דספ\"ט דמיירי שניקבה בכוונה וכמש\"ל. יש נמי לומר דהא דנתנקב ממילא צריך שיהיה טע\"ט היינו בלא נתקלקל גוף הכלי ע\"י הנקב. כי התם שרק הקרץ שבאמצע הבית שאור ניקב. ועדיין הבית שאור כלי שלם הוא. ולהכי אין טומאה נכנסת מב\"ק שלו לב\"ק שבצדו דרך הנקב שביניהן. רק בשהנקב טע\"ט. דאז לא עדיפי ב' החללים מב' אהלים. שטומאה נכנסת מא' לחבירו דרך נקב טע\"ט. אבל כשנתקלקל גוף הכלי ע\"י הנקב הו\"ל כל שבתוכו כאוכלין שגבלן בטיט וסגי בשניקב בכונס משקה. ואפ\"ה במחובר בדפנות אהלים כבמשנתינו הרי אפי' נחשוב הכלי שניקב בכונס משקה כטיט. הרי גם בכה\"ג דין הוא שיציל שם כלי שאינו נקוב בפ\"ט: ",
+            "והקשה רתוי\"ט אמאי נקט כ\"ח דוקא. והרי בכל הכלים מקדשין. ותמה עליו הגאון הגדול מו\"ה עקיבא זצוק\"ל. דהכא שיחצוץ לא משכחת לה רק בכ\"ח שאמק\"ט מגבו והניח בצ\"ע. ולפעד\"נ דאף דלא הוה מצי תנא למנקט כלי עץ הבא במדה. דזה פשיטא שחוצץ בעצמו אפילו בלי חיבורו במעזיבה. ותו דא\"כ אפי' אינן מיוחדין לקודש נמי טהור אצל הע\"ה. והרי הך בבא במיוחדין לקודש קאי וכדאמרן. אמנם אעפ\"כ יפה הקשה רתוי\"ט דל\"ל לתנא למנקט כ\"ח של ע\"ה שיציל. הרי הוה מצי למנקט גם כלי עץ שאינו מק\"ט דהיינו באינו עשוי לקבלה רק לכינוס (ככלים פט\"ו מ\"ה) ואפי' כלי מתכות נמי. דהרי גולמיו טהורים (ככלים פי\"ב מ\"ו ופי\"ד מ\"א) ונקרא גולם כשדעתו לשוף ולשבץ ולגרד (כחולין כ\"ה ב') וכל הנהו ודאי מצילין ג\"כ כשהן בארובה. ככלי גללים וכדומה. ומדתלי בדעת ע\"ה למה יחדו. דאם התכוון הע\"ה להשתמש בו כך כמו שהוא היה הכלי מק\"ט (ככלים פכ\"ו מ\"ז). א\"כ שפיר הוה מצי למימר דכשהן של קודש נאמן הע\"ה וחוצצין. וכ\"כ משכח\"ל לרמל\"מ (פ\"ה מטו\"מ הי\"ב) דכל הכלים שיחדן לאהל חוצצין. והשבני הגאון זצוק\"ל. וז\"ל ולי נראה דוחק לכוון כן בכוונת רתוי\"ט. וגם מסופק אני בזה אם הע\"ה נאמן בהנך רק לקודש. והיינו משום די\"ל דכמו דנאמן בפירות לומר שלא הוכשרו מדלא באו לכלל קבלת טומאה (כמכשירין פ\"ו מ\"ג) י\"ל דה\"נ נאמן לכלים שלא באו לכלל ראויין לקבלת טומאה. ואיני מחליט כן. ימחול להודיעני דעתו בזה. עכ\"ל המפיק מרגליות בענוה וחסידות. והשבתי אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים כמוני. ואני איני כדאי ששלח אלי. ואעפ\"כ כך דעת קטין חריך שקא נוטה. דגדלה עלי מדורת התימה איך אפשר לדמות כלים לפירות. דוכי התם בנאמנות תליא מלתא. דהרי גם מעובד כוכבים מותר לקנות באינו יודע ודאי שהוכשרו (כתוספתא פ\"ג דמכשירין ורמב\"ם פט\"ז מאוכלין) וכ\"כ קונין פרה אדומה מעובד כוכבים (כע\"ז דכ\"ג א') והכל לאו משום נאמנות רק משום ס\"ס שמא לא הוכשר או לא עובד בה. ושמא לא ניחא ליה בזה או בזה. והא דקאמר דנאמן הע\"ה היינו רק מדאיכא לברורי. או לאפוקי בשאומר שהוכשרו. ומה\"ט נמי אמרינן (חגיגה כ\"ב ב') דנאמן הע\"ה לומר לא טבלתי כלי תוך כלי ואינו נאמן לומר שהטביל כך אבל היה פה החיצון פתוח כשפופרת הנוד. וגם התם היינו מטעם ס\"ס. וכדקאמר התם. ולא משום הגדה דידיה. וא\"כ הא תינח בכל הנך דאיכא שפיר ס\"ס. ואף דנימא דאינן ס\"ס גמור. עכ\"פ תרי חששא נינהו. ולא חיישינן לה (כגיטין כ\"ז ב'). דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. משא\"כ הכא בכלים רק חד ספיקא איכא. ולהכי אין הע\"ה נאמן רק בקודש. אמנם ק\"ל לרמב\"ם (פי\"ג מטו\"מ ה\"ג) שכתב דאף כלי אבנים אינן חוצצין רק בבא במדה. א\"כ למה נקטא מתניתין דוקא כלי גללים וכו'. ול\"מ היה נ\"ל דהא דכתב הרמב\"ם שם בכלי גללים.וכו' שבאין במדה. לאו לדיוקא כ' כן. לומר דהא באין באי' במדה אינן חוצצין. אלא לרבותא דמביאין דנקט נמי התם ברישא נקט הכי. דאע\"ג דאית בה תרתי אפ\"ה מביאין הטומאה. תדע דהרי רבינו בעצמו (בפכ\"א מטו\"מ ה\"א) בענין הצלה בצמ\"פ. לא זכר שכלי גללים צריכין שיהיו ג\"כ באין במדה. וכן (בפי\"ג ה\"ו) כ' כל ההפכין מהנך שזכר בהלכה ג' הנ\"ל שדינן שמביאין ולא חוצצין. ולא זכר שם כלי גללים שאינן באין במדה. וכן שם ברחיים (פי\"ג ה\"ו) שהרי הוא בכלל כלי אבנים. ג\"כ זכר הרמב\"ם שבא במדה. אולם גם שם נלפע\"ד לרבותא נקט הכי. דהרי ידוע דרחיים של יד. אע\"ג שיש בתוכה ב' אבנים. אבל היא עצמה של עץ היא. וסד\"א דכל הבנין של עץ שסביב האבנים בטל לגבי הנך ב' אבנים. מדהן הן עיקר הרחיים לפיכך הו\"ל העץ כטפל המשמש להעיקר שדין כולו כהעיקר (ככלים פי\"ב מ\"ב ופי\"ג מ\"ו) קמ\"ל. ובזה יתורץ קו' הראב\"ד לרבינו שם: ",
+            "וזה כוונת רבעתו\"ס (גיטין ס\"ב א') שכתבו דכפישא הוא פשיטי כלי עץ. דאין ר\"ל שהוא כלי פשוט ממש. דא\"כ היינו נסר חלק דסיפא. אלא ר\"ל דמדאין דפנו גבוה טפח דינו כפשוטי כלי עץ. ואפ\"ה כלי הוא וצריך דפנות אהלים. ולא זכיתי להבין דברי רש\"י שם שכתב דכפישא היינו בלאי חמתות. ומ\"ש זה מנסר חלק. והרי שניהן אינן כלי. וכ\"כ תמוהין דברי רתוי\"ט שהביא בשם מהר\"ם (בסוף ד\"ה טהור) שפירש דכפישא אינה מחזקת מ\"ס. ואפ\"ה אמק\"ט מדעשוייה לכפות ע\"ג כלים. וק' והרי לקמן (פי\"ח מ\"א) מוכח דעשוייה לקבלה. וכ\"כ בסוגיא דגיטין הנ\"ל ואפ\"ה אמק\"ט מדמחזקת מ\"ס וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל עוד דמיירי שנתנקבה מעצמה. דאילו בכוונה. אפי' בפחות מטפח היתה הטומאה נכנסת דרך שם. דהרי אין שם צמ\"פ (כרתוי\"ט כלים פ\"ח מ\"ו ד\"ה אם). וא\"ת עכ\"פ מ\"ש מריש פ\"ד במגדל שיש נקבים מפולשין בדפנותיו. ואפ\"ה כשהמגדל מחזיק מ\"ס. מחשב כאהל וחוצץ. וה\"נ נימא בכוורת פחותה שיהיו דפנותיה כדפנות אהל ותחוץ. נ\"ל דדוקא התם שדרך לעשות החורין בדפנותיו. לא נתבטל עי\"ז שם אהל מהמגדל. משא\"כ הכא שנפחתה ונתנקבה מעצמה. א\"נ י\"ל ועיקר. דבין מגדל או כוורת כל שמחזיק מ\"ס ועומד תוך אהל המת דינו כאהל תוך אהל ממש. דאפי' יש בו כמה נקבים. כל שאינו טע\"ט. ונעשה מעצמו. אין טומאה נכנסת בו. ומציל על כל מה שבתוכו. ולהכי במגדל אף שיש נקבים בדפנותיו. עכ\"פ מדאינן לאורה ולא להוציא דרך שם כשאינן טע\"ט מציל על מה שבתוכו. וה\"ה בכוורת שיש לה פתח בפריצתו פתוח. אילו היתה כפויה על פיה. או מכוסה בנסר כבסיפא. היתה מצלת. מיהו כ\"ז בשיציל הכלי בעצמו על מה שבתוכה בלי סיועת כלי אחר שאמק\"ט ואפי' מכוסה בנסר. הרי גם נסר אינו כלי. ובטל לגבי הכלי שאמק\"ט שהיא כאהל ממש. וכיון שסתום מציל. אבל כשצריך להצלתה צירוף כלי אחר. וכגון הכא שסתם פי הכוורת בכפישא. אע\"ג שהכפישא ג\"כ דינה כאהל. מדמחזקת מ\"ס. אפ\"ה מדאין דפנותיה גבוהין טפח. אין דפנותיה נחשבים כדפנות אהל. וצריכה היא צמ\"פ על כל נקביה וסדקיה. אע\"ג שהן פחות מטע\"ט דנחשבת ככלי ממש. ואפי' נתנקבו הנקבים שבה מעצמן (ועי' לעיל פ\"ד סי' ט' ולקמן פ\"ט מי\"ג בבא ב'). אמנם מ\"ש הר\"ש והר\"ב דהכא מיירי שאין הפחת שבכוורת פקוק בקש. נ\"ל דלרבותא דסיפא נקטו הכי דבמכוסה בנסר. אע\"ג שהפחת פתוח עכ\"פ מדאין הפחת טע\"ט מצלת על תוכה דאי במכוסה בכפישה. אפי' פקוקה בקש. איך יציל. אף דמבטל להקש שם. כיון דנפחת אין כאן אהל. ולא זכיתי להבין דברי רתוי\"ט שכ' דר\"ל אילו היתה פקוקה בקש לא הוה דומיא דבור חלקה. וק' ולמה לא דמי. הרי כיון דאין הכוורת שלימה ואין דינה כאהל א\"כ בין בבור ובין בכוורת אין כאן דפנות אהלים. ותו אפי' לא יהיה דמי לבור חלק. עכ\"פ כיון שאינה מצלת הו\"ל למתנייא. וצ\"ע: ",
+            "וכן משמע מרתוי\"ט ד\"ה או. אולם הר\"ם והר\"ש והרא\"ש לא גרסו בכל משנתינו כוורת פחותה. אלא כוורת פתוחה. ופירשו דר\"ל שאינה כפויה על פיה. רק פיה פתוחה לצד מעלה מול תקרת הבית. וכ' הרא\"ש דלהכי בכה\"ג במכוסה פיה בכפישה אינה מצלת. מדצריך דפנות אהלים ודפנות כוורת אינן נדונין כדפנות אהל. ולכאורה אינו מובן דעת רבינו. דהרי כוורת שמחזיק מ\"ס ואינה נקובה. ודאי דינה כאהל ולמה לא יהיו דפנותיה כדפנות אהל. ואת\"ל דאע\"ג שהיא ודפנותיה נחשבים שפיר כאהל. עכ\"פ לענין שתציל בצירוף כלי אחר צריך דפנות אהל ממש. ליתא. דמי גרע דפנות הכוורת מדפנות הכפישא שכשהן גבוהין טפח וכפוייה על בור חלק או על דות. מצלת וכמ\"ש הרא\"ש בעצמו בשם התוספתא. וא\"כ מ\"ש כוורת מכפישא והרי שניהן באין במדה. אלא י\"ל דכונת רבינו דאפ\"ה כשהכוורת שלימה ומכוסה בכפישא. אע\"ג שכל א' מהן מחזיק מ\"ס אפ\"ה אינן נדונין כדפנות אהלים. אלא צריכין צמ\"פ. ביניהן. וכמש\"ל בס\"ד בשם הר\"ש (ועי' בועז רפ\"ד): ",
+            "ורתוי\"ט הסיב פי' משנתינו דקאמרה שאין הכלים מצילין וכו' שהוא ענין חדש. ולא תלי כלל במה שנזכר במשנה תחלה. אלא האי שאין וכו' הוא כמו ואין. ר\"ל ואם הדביק הכלי בדופן האהל. אינה מציל עד שיהא להכלי עצמה דופן טפח. הא אם היה רק גובה חצי טפח בולט מהאהל. וחצי טפח גובה דופן הכלי. אינו מציל. וכ\"כ הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ ה\"ז). ומה ערבים עלי דברי רבינו אלו זצוק\"ל. דלפי דבריו אלו אין כאן שום דוחק וחסרון בלישנא דמשנתינו. וגם לפ\"ז שייך טפי למתני בתר הכי במשנה ז' כשם שמצילין בפנים כך מצילין בחוץ. דבחוץ דומיא דבפנים. דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן. והגם שיש קצת לדקדק. חדא דנימא שיהיה מלת שאין כמלת אין אף שמצינו לפעמים דוגמתו במשנה. עכ\"פ אינו במורגל כל כך בלשון המשנה. וזאת שנית במה דקאמר תנא היה לו חצי טפח מכאן וכו'. הרי מלת לו מלבד שמיותר. משמע נמי דמכאן ומכאן דקאמר בתר הכי בגוף א' מיירי. טפי הול\"ל היה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. ותו דלפי פ' רבינו. האי מכאן ומכאן דקאמר תנא ר\"ל חצי טפח דופן שבכלי עצמו. וחצי טפח בולט מהצד שבכותל הבית. וק' צד כותל הבית מאן דכר שמיה. ואפילו נימא דאדפנות אהלים קאי שהזכירו התנא מקודם. לכה\"פ הול\"ל חצי טפח מזה וחצי טפח מזה. דמלת מכאן ומכאן משמע דאכלי גופי' קאי. ואעפ\"כ אנא בעניותא אוסיף מיא וקמחא בדברי רבינו כדי לצדד גם כל הדקדוקים הנ\"ל ויהיה הכל מיושב. כמשחל ביניתא מחלבא. דמלת שאין דקאמר תנא הוא ודאי נתינת טעם על מה דקאמר תחלה. וה\"ק תנא הא דנקיטנא ב' אופנים שיציל בהם כלי שאמק\"ט. כשהוא בצירוף אהל. דאופן א' היינו בשהכלי מונח וסותם ארובה שבמעזיבה. ואופן השני. כשהכלי מונח על בור שבקרקע הבית. ולא נקיטנא בשפה הכלי סמוך לדפנות אהלים. שג\"כ מצלת עם דפנות אהלים על מה שבתוכה. אפי' בלי צמ\"פ. ה\"ט. שאין הכלי מציל עם דפנות אהלים שסמוך להכלי. רק בשיהיה להכלי עצמו דפנות. ור\"ל דבהנך ב' אופנים שזכרנו מציל הכלי. אע\"ג שאין דופן להכלי עצמו בגובה טפח. מה שאין כן כשהכלי מציל על מה שבתוכה. מדמונחת פיה סמוך לדפנות אהלים. צריך שיהיה להכלי עצמו דופן טפח. וע\"ז הדר תנא וקאמר. היה בכלי חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן בגוף הכלי. והשוליים של הכלי באמצע גובה דופן טפח של כלי. נמצא שיש להכלי ב' פיות לשני חללים שבה. ופה א' פונה להכותל. אינו מציל. והיינו משום שאין החצי טפח גובה דופן הכלי שמצד האחר של השוליים מצטרף לחצי טפח דופן הכלי שפינה לצד כותל הבית: ",
+            "כך פירשתי לרתוי\"ט שזה כוונת הר\"ש. ותמהני טובא. דהרי על כרחך משנתינו מיירי בכפישא מחזקת מ' סאה וכהר\"ב (ריש מ\"ו). דאל\"כ הרי הכפישא עצמה נטמאה. ואיך תחוץ בפני הטומאה (ועי' מ\"ש לעיל סי' מ'). וא\"כ מה רבותא קמ\"ל דתוך הכפישא טהור. אדרבה תוך הכפישא פשיטא דטהור. דהרי אפילו לא היתה סמוכה לכותל היה תוכה טהור מדמחזקת מ\"ס דינה כאהל לחוץ בפני הטומאה (כרמב\"ם פי\"ג מטו\"מ). והכי אמרינן נמי לקמן (פ\"ח מ\"א) דכלי שמחזיק מ\"ס חוצץ בפני הטומאה. דודאי פשטותא דלישנא משמע אפילו בלי דפנות אהלים (ודלא כרתוי\"ט שם). וא\"כ טפי הו\"ל להתנא הכא לאשמעינן דגם מה שממעל להכפישא טהור. דהרי לקמן (פ\"ט מי\"א) בכוורת כפויה על צדה באויר. חזינן דכלי שמחזיק מ\"ס רק על תוכה מצלת ולא מה שע\"ג. וא\"כ הו\"ל לאשמעינן הכא דבסמוכה לדפנות אהלים. דנדונת כאהל ממש. מצלת גם על מה שע\"ג. ותו ק\"ל במה דמשמע מדברי רתוי\"ט (ד\"ה כיצד) דבכפישא כפויה שפיה מהצד מיירי. וכן כתב רתוי\"ט לעיל (מ\"ו ד\"ה וכפישא) דבכפישא כפויה על פיה מיירי. ומסיק שם דלפ\"ז על כרחך מיירי שאין בדפנות הכפישא טפח. דאל\"כ היו דפנות הכפישא מצילין אפילו בבאר חלקה. וא\"כ לפי דברי רבותינו הנ\"ל. סתם כפישא דנקט תנא. היינו באין דפנותיה גבוהין טפח. ועל זה קשה והרי הכא במשנתינו בפירוש כתב הרמב\"ם דמתניתין מיירי בשיש להכפישא דפנות גבוהות טפח. ואיך ח\"ו נאמר שיהיה התנא פוסח על ב' סעיפים. דהרי במשנה ו' ובמשנה ז' בתרוייהו סתמא נקט. ואיך נימא דמשנה ו' מיירי באין דפנותיה גבוהות טפח. וסתמא דמשנה ז' מיירי בגבוהות טפח. אתמהה. ותו קשה דאי במשנה ו' בכפישא ממ\"ס כפויה מיירי א\"כ למה צריך שיהיה להבור דופן גובה טפח סביב לשפתו. וכי גרע בור חלקה מקרקע חלקה. שכתב הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ) דכלי שממ\"ס שכפויה על פיה. מציל על מה שתחתיה באהל המת. ואע\"ג דלהרמב\"ם שם רק בגובה טפח מציל באהל המת. היינו כדי שיהיה אהל תחת הכפישא. דאל\"כ הו\"ל מה שמונת תחת הכפישא כמונח בהאהל המת או כטמון בהקרקע של אהל המת. דהטומאה שבהאהל בוקעת לתוך הקרקע עד התהום. כל שאין אהל מפסיק (כרמב\"ם פ\"כ מאה\"ט ה\"ו). אבל הכא שיש בור תחת הכפישה שכפויה על פיה. א\"כ מדיש חלול טע\"ט תחת הכפישא. לא בקעה טומאה לתוכה. ול\"ל דפנות אהלים. תסגי שכפישא שאמק\"ט סותמת פתח האהל ותחוץ. ובל\"ז נצטרך לדחוק דמ\"ש הר\"ש והר\"ב שמה שע\"ג כפישא טהור רק לרבותא נקטו הכי. וק' לפ\"ז א\"כ למה לא נקט התנא עצמו הך רבותא ודוחק לומר דלרבותא דסיפא נקט תוכה דבכותל גנה אפילו תוכה טמא. אמנם זחלתי ואירא מחוות דעי נגד רבותי זצוק\"ל. ואני ילק פשוט ויעוף אשר קטנם עבה ממתני. דל\"מ היה נ\"ל דלישנא דמתניתין כפישא נתונה. דהרי בלשון זה נקט תנא. במשנה ו' ומשנה ז'. טפי משמע דנתונה כפישא כדרכה. שפיה למעלה דדוקא בכפויה על פיה לא מצריך הרמב\"ם דפנות אהלים (כפכ\"א מטו\"מ) משא\"כ בעומדת כדרכה. ולפ\"ז דבעומדת כדרכה מיירי. שפיר מצינן למימר שיש לה דפנות גבוהות יותר מטפח. ואפ\"ה לא מחשבו כדפנות אהלים. מדאינן פונים לצד הבור. ובזה יצודד נמי לחץ זה הדחק שנדחק רתוי\"ט לומר דמיירי דאין דפנות הכפישא גבוהות טפח. ואפ\"ה מחזקת מ\"ס ע\"י ארכה ורחבה. ובמחכ\"ר זהו דוחק גדול מאד. דהרי להחזקת מ\"ס צריך אמה על אמה ברום ג' אמות. דהיינו הכל באמה בת ו' טפחים (כיו\"ד רסי' ר\"א). וא\"כ יהיה תשבורת שטחה 648 טפחים קוביק דהיינו טפח על טפח ברום טפח. ואי נימא שאין לכפישא דופן גבוה טפח. א\"כ ע\"כ שתהיה אורך ורוחב הכפישא. וכ\"כ אורך ורוחב הבור שתחת שפתות הכפישא הרבה יותר מכ\"ה על כ\"ה טפחים. דהרי אם נכפיל כ\"ה על כ\"ה יעלה בתשבורת רק 625 טפחים. ואיזה פתח גדול צריך שיהיה לבית שיכניסו בה כלי גדול כזה. ומי פתי יסור הנה שיהיה בביתו בור שארוך ורחב יותר מד' אמות על ד' אמות. ויכסהו רק בדרך ארעי בכפישא. ולא יכסהו בנסרים קבועין ע\"ג. אלא ודאי שיש להכפישא דפנות גבוהות כמה טפחים. ואפ\"ה כשהניחה כדרכה ע\"ג בור חלק אינה מצלת. מדאין דפנותיה פונים לצד הבור (ועי' לעיל סי' נ\"ב). וא\"ת בשלמא אי נימא דמשנה ו' בכפישא שאין דפנותיה גבוהות טפח מיירי היינו שפיר דנקט התם או כוורת. כדי לאשמעינן רבותא. דאע\"ג דכוורת יש לה דפנות גבוהות טפח אפ\"ה מדפרוצה שפתה או שוליה לא מחשבו תו דפנות אהלים (כלעיל ס ' מ\"ו). אבל אי נימא דגם כל כפישא יש לה דפנות טע\"ט למה שני תנא בלישנא למנקט כוורת. טפי הו\"ל למנקט שהושיב ב' כפישות זו ע\"ג זו ושניהן פיהן למעלה. ודפנות תחתונה פרוצה. י\"ל דאורחא דמלתא נקט. דכוורת דרך שיש נקבים בדפנותיה ליציאת הדבורים (כלקמן רפ\"ט). א\"נ י\"ל דרבותא קמ\"ל. אע\"ג דכוורת הכי אורחא שיהיו נקבים בדפנותיה אפ\"ה כל מנוקב לא מחשב דפנות אהלים. וכ\"ש כפישא מנוקבת. וכ\"כ במשנה ז' מיירי שהכפישה עומדת כדרכה. ע\"ג יתידות ופיה פתוח למעלה. ודפנה סמוך לכותל הבית שאין בין דפנות הכפישה לכותל הבית אויר טפח אמרינן דכשהטומאה תחתיה כלים שבכפישה טהורים. והיא היא מ\"ש הר\"ב והר\"ש דכלים שע\"ג כפישא טהורים דהיינו גם מה שבתוך הכפישא. דהרי תוכה פתוח כלפי מעלה. ולהכי טהורין מדנחשבת הכפישא כולה כאילו היא חלק מהבית. וכזיז בולט מכותל ומפסיק בין הטומאה לטהרה. שא' מהן למטה וא' למעלה. שחוצץ (וכלקמן פי\"ד מ\"ה). וא\"כ גם קושיא הראשונה מתורצת. שהקשינו למה נקט תנא דכלים שתוך הכפישא טהורים. ולא נקט רבותא טפי דאפי' הכלים שממעל להכפישא טהורים. די\"ל דכיון דפיה כלפי מעלה ודאי אין רבותא בין אויר שלמעלה להאויר שבתוכה. דהרי ב' האוירים מעורבים ואדרבה אויר שבתוכה רבותא טפי. דאע\"ג דקרוב יותר למקום הטומאה שתחת הכפישא [ובשניהן מפסיק שולי הכפישא בין הטומאה להטהרה] אפ\"ה טהור. אמנם ק\"ל א\"כ ל\"ל דפנות אהלים. הרי גם בל\"ז. דוקא כשהטומאה רצוצה תחת כלי הבא במדה שפתוח למעלה. בוקעת הטומאה לתוך חלול הכלי (כפ\"ט מי\"ד). ורק כשהכלי מכוסה בתקרה למעלה והיא מחזקת מ\"ס. וטומאה תחתיה רצוצה. אז בוקעת רק למטה עד התהום ולא לתוך הכלי (כפ\"ט מי\"ב). אבל הכא שיש אויר טפח תחת כלי הבא במדה. אז אפי' היא פתוחה למעלה. אם יש טומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה (כלקמן פ\"ט סוף מי\"ד). וכ\"ש דקשה מזה לרבותינו שפירשו משנתינו דבכפויה על צדה מיירי. דודאי אין מן הראוי שהטומאה שתחתיה תבקע לתוכה. מדהכלי בא במדה. והיא כאהל. והאויר שתחתיה נמי כאהל הוא. והו\"ל כאהל ע\"ג אהל. והתחתון שהטומאה בתוכו פתוח מן הצד. שאין הטומאה שבתחתון בוקע למעלה (וכמ\"ש בס\"ד לעיל ספ\"ג בקרית ארבע סי' ד'). וכן מבואר ג\"כ לקמן (פ\"ט סוף מי\"ב). לכן גם בזה הוכרחתי לפי קט קוצר שכלי לנטות שוב מדברי רבותינו ז\"ל. ולומר דהכא לאו בכפישא שמחזקת מ\"ס מיירי. רק בעשויה מכלי גללים כלי אבנים ואדמה. ובכה\"ג דוקא עם דפנות אהלים מצלת. אבל בלי דפנות אהלים. כל שכנגד תחתיה. אפי' עד הרקיע טמא (וכפ\"ט סוף מי\"ג). ונ\"ל עוד דהא דנקט תנא הדין כשהטומאה תחתיה. לאו דתידק מינה דהא כשהטומאה בתוכה או ע\"ג שיהיה תחתיה טמא. ליתא. דהרי מדדיינינן להכפישא כאילו היא זיז בולט מכותל הבית. כמו דחוצצת בין טומאה שתחתיה לטהרות שע\"ג. כ\"כ חוצצת איפכא. רק דאפ\"ה נקט בשטומאה תחתיה דתוכה וע\"ג טהור לדיוקא דהא תחתיה מתפשטת הטומאה לכל שתחתיה. אבל כשהיה הטומאה בתוכה או ע\"ג. רק כנגדה למעלה או למטה טמא. אבל אין הטומאה מתפשטת בתוך כל הכלי או לתוכה. והיינו מדיש לה דפנות אהלים. וחסדי ה' אזכיר תהלת ה' שחנני לברר כל זה בעזרתו ית' מקודש: ",
+            "מיהו מדלא נקט פלוגתייהו דר\"ע ורבנן בכפישא לעיל. ובמורחקת פחות מטפח מהכותל. משמע דבסמוכה לכותל בית. ולא למעזיבה לכ\"ע מצלת. או י\"ל דבכפישא שהיא מחזקת מ\"ס דהיא עצמה אפי' מורחקת פחות מטפח לכ\"ע מצלת. וכן מסתבר דנקט כ\"ח לרבותא דר\"ע. דאע\"ג דיש בה שייכות טומאה בתוכה. אפ\"ה במרוחקת מהקורה רק פחות מטפח. מצלת על מה שבתוכה. אבל כלי שמחזיק מ\"ס כשפיה פתוח כלפי מעלה. ומרוחק מהקורה רק פחות מטפח. ודאי לא גרע קורה מנסר שכשמכוסה בה הכפישא באהל המת מצלת על מה שבתוכה (כרתוי\"ט פ\"ד מ\"א ד\"ה טומאה בבית). אולם כל זה פירשתי ע\"ד הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ). וכפי הנראה היה להרמב\"ם גירסא אחרת מאשר לפנינו בתוספתא דמכילתין (פ\"ו) דלגירסת הרמב\"ם ר\"ע ורבנן פליגי ביש אויר פחות מטפח בין פה הקדירה לקורה. והיינו כפירושינו. ובזה יתיישב נמי מאי דנקטה מתני' פלוגתייהו בקדירה תחת הקורה. ולא בקדירה שתחת התקרה שבתוך הבית. וכארובה וקדירה נתונה עליה (לעיל מ\"ב ודו\"ק). אע\"כ דבקדירה בתוך הבית לכ\"ע מצלת. משום דיש כאן דפנות הבית שמקיפות מכל הצדדים. וכמ\"ש בס\"ד ביכין. אמנם יש לפנינו נוסחאות שונות בתוספתא זו. דבהגירסא שהביא הר\"ש אף שהובאה משובשת. אפ\"ה נראה שכך כוונתה. דביש אויר פחות מטפח בין פה הקדירה לקורה. לכ\"ע מצלת. כי פליגי במשוך פיה למהצד מהקורה. וכך הוא באמת הגירסא בתוספתא שלפנינו. ובהתוספתא עם הזר זהב. הוא פי' הגאון רב\"א זצוק\"ל. יש פלוגתא בתרווייהו. במרוחק בגובה מהקורה. ובמשוך מהצד מהקורה. וזה וזה בפחות מג' טפחים. איברא אפי' להנך נוסחאות נמי מיושב דנקטה מתניתין קדירה שסמוכה לקורה דוקא. ולא נקטה קדירה שתחת תקרת הבית. משום דאילו בכה\"ג לא שייך למתני שמשוך פיה לצד חוץ מהתקרה. ואף דהוה מצי למתני בשתלויה הקדירה במשקוף הפתח. ומשוך פיה לצד חוץ (עי' סוף פ\"י) היינו משום דבכה\"ג ודאי מצלת לכ\"ע (וכלעיל פ\"ד מ\"ג). א\"נ נקט קורה לרבותא דר\"ע. דאפי' קורה שאין לה דפנות סביב וגם ב' הדפנות שסמוכה עליהן לבית עבידן. אפ\"ה במשוכה רק פחות מטפח מצלת. ובהרא\"ש פי' דפליגי במרוחק פיה מתחתית הקורה בגובה. וכמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם. ומשמעות דבריו בשם רבינו מנחם ז\"ל. דלהכי נקט קורה מדאינו משתמש תשמישי הבית וע\"ש. ואפשר שכוונת דברים הללו כדברינו הנ\"ל: "
+        ],
+        [
+            "ומה שהקשה בתוס' חדשים דהרי בב\"ב (ד' י\"ט ב') מוכח דגם שאר כלים שאמק\"ט חוצצין וא\"כ איך הכא לא מהני כשהכלי שאמק\"ט רק תומך האהל. במח\"כ התם הרי מבואר שם דרק עם דפנות אהלים מצילין כלים כהנך. משא\"כ הכא. וכמש\"ל סי' ב': ",
+            "ונ\"ל עוד דקמ\"ל תו דאע\"ג שהמפתח אמק\"ט. ואילו היה מונח בהחלון ומיעטו מטע\"ט היה חוצץ עם דפנות אהלים. אפ\"ה דוקא בכה\"ג שכשתחבו וחברו לדפנות אהלים כבר נתבטל קצת מהיות כלי ונחשב כדופן עצמו ומציל. אבל הכא שרק סמך עמו הדלת שחוצץ עדיין שם כלי עליו. ומדנסמך החציצה ע\"י כלי אינו חוצץ [ומתורץ בזה קו' הרא\"ש]. ותו קמ\"ל גם ברישא. דסד\"א דדוקא כשלא נעשה ע\"י אדם בתחלה. וכגון שנסגר הדלת ע\"י רוח. או גם ע\"י אדם אבל לפני שעה ושתים. אבל דלת זו דאע\"ג דהשתא עומדת בפ\"ע מסוגרת. עכ\"פ הרי רק לפני רגע נסגרה ע\"י אדם ומפתח. להכי סד\"א דאע\"ג דהשתא כרגע סלק האדם ידו והמפתח לא תחוץ קמ\"ל. וא\"ת עכ\"פ בלא יכול הדלת.עמוד בפ\"ע אמאי טמא להוי כשנים שעשאו מלאכה בשבת. דעכ\"פ לר\"ש לא מחשב כאילו עשאו לבדו (כשבת פ\"ו מ\"ה. וזבים פ\"ד מ\"ד ועמש\"ש בס\"ד). י\"ל התם רק כשב' כוחות סבבו הדבר. משא\"כ הכא כשלא יכול הדלת לעמוד בפ\"ע אין כח בהדלת לסייע בהסגירה. ורק כח האדם לבדו גרם ההסגר. והדלת היא רק נפעל ולא פועל. ולפ\"ז בד' נושאין נדבך (במ\"א) אם ב' מתומכי הנדבך היו כלים או אדם. וב' האחרים היו אבנים שאמק\"ט. באמת לר\"ש לא הוה כנתמך בדבר המק\"ט. משום דבאמת גם האבנים סייעו בהתמיכה להנדבך ורק לרבנן לשטתייהו הו\"ל כנתמך ע\"י דבר המק\"ט: ",
+            "ורתוי\"ט כ' שצריך שלא הוכשרו הגרוגרות. וכך כתב הרמב\"ם ג\"כ (פט\"ו מטו\"מ ה\"ב). ותמוה דכיון שנסרחו ולא חזו לאדם. אפי' נתרטבו אין כאן הכשר דהרי לא מק\"ט כלל. ואת\"ל מדתנן (טהרות פ\"ח מ\"ו) דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב והנך גרוגרות אף שנסרחו אכתי חזיין לכלב. ליתא דכבר כתב רכ\"מ (פ\"ב מאוכלין הי\"ד) דרמב\"ם ס\"ל דהיינו רק לאפוקי טומאה מינה כשכבר נטמאו מקודם. משא\"כ שלא יקב\"ט. ודאי סגי בשנסרחו ולא חזו לאדם. ותו ק' דרתוי\"ט כ' דהכי מוקי לה בב\"ב (ד' י\"ט ב'). ובמחכ\"ר התם לא מוקי לה שלא הוכשרו רק ברקיק. אבל בגרוגרות מוקי לה שהתריפו. ור\"ל שהתליעו ובהכי לחוד סגי. דכיון שהתליעו ונסרחו לא חזו לאדם ולא מק\"ט. ואי\"ל דלרמב\"ם הא דמוקי לה הש\"ס בשהתליעו. לא מיירי בשהתליעו כל כך עד דלא חזי כלל לאדם. דא\"כ פשיטא ומאי קמ\"ל. אלא דמיירי אף דחזי עדיין לאדם ע\"י הדחק. והרי שמעינן ליה להרמב\"ם (פי\"ח משבת ה\"ג) דאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה. ולפיכך נמי מק\"ט כשיוכשרו. ואפ\"ה מדלא חשיבי מבטל להו התם. הא בורכא. דאי חזו ע\"י הדחק לאדם. כ\"ש דחזו לבהמה. ואכתי קשיא כדמקשי הש\"ס על תבן דמדחזי לבהמה לא מבטל להו סתם. אע\"כ דמיירי שהתליעו כל כך עד שאפי' לבהמה לא חזו. והדרא קושיא לדוכתא. דא\"כ מה מהני ביה הכשר. הרי אפי' בחזי לבהמה אף בהוכשר אמק\"ט וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת ממ\"נ אי מיירי הכא בשבטלו להכלי שם. ודעתו שלא לפנותה משם. א\"כ כמו דמהני ביטול להכלי עצמו בשגבו נגד הט מאה. ה\"נ תהני ביטול להגרוגרות שלא יהיה נחשב כאילו נתמכו בכלי. דהא מדבטלו תו לא מחשב ככלי. ואי מיירי בשלא בטל להכלי. א\"כ היאך כתב הר\"ש והר\"ב דגבו נגד הטומאה מציל. הרי אינו מציל רק כלי טהור. שאין דעתו לפנותה. י\"ל דלעולם הכא מיירי בשלא בטלו להכלי. ואפ\"ה דוקא בממעט רווח החלון מטע\"ט ולא סתמו כולו. צריך שיבטלנו שם. אבל בשסתם כל החלון. אף שדעתו לפנותו. אפ\"ה עכ\"פ כשגבו נגד הטומאה סותם. וכ\"כ הר\"ש הכא ותוס' ב\"ב (ד' כ' ע\"א ד\"ה היא). אולם להראב\"ד (פט\"ו מטו\"מ) רק בחלון שהוא ד' על ד' טפחים. צריך שיבטל הדבר שהניח שם למעט הרווח. אבל לא בחלון שקטן מזה. ולרמב\"ם שם דבין בשהניחו שם למעט הרווח ובין שסתמו כולו. צריך שלא יהיה דעתו לפנותה. א\"כ ע\"כ דהכא מיירי שבטל להכלי במקומה. ואפ\"ה דוקא אם כדי שתציל הכלי בעצמה בפני הטומאה. כגון שגבה נגד הטומאה מהני לה הביטול. אבל כשפה הכלי נגד הטומאה. הרי נטמאה הכלי בעצמה. אף שתחובה שם כל שלא חזקה שם במסמרים. להכי מדהועמדו הגרוגרות ע\"י כלי טמא. אינן חוצצין (ועי' במחצצים סי' ה') דאחרי רבים להטות: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט שייכי משנתינו לשנוייה בתר משנה דלעיל בקנקנים שטחן בטיט. דאמרינן דביכול הטוח בפ\"ע לעמוד חוצץ. והכא אין הטיח חוצץ. אלא דהתם יש להטומאה מקום להתפשט במקומה. להכי הוה הטיט שפיר חציצה. משא\"כ הכא שהטומאה רצוצה: ",
+            "וא\"ת דכמו דברישא שדינן להטומאה לתוך הבית. והעומד למעלה טהור. ה\"נ במונחת הטומאה בחציה שלחוץ. נשדייה להטומאה כאילו מונחת בחוץ והעומד למעלה יהיה טהור. תירץ ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל דהכא שאני. דהכותל לא לצורך חוץ נעשה. דכותל לתוכו עשויה (כפסחים כ\"ו א') ואפ\"ה רק החצי שלפנים כלפנים דמי דחצי שלחוץ אינו עשוי רק כדי לעבות ולחזק הכותל שלפנים ממנו. ונ\"ל בו\"ת עוד דמה\"ט נקטו הר\"ש והר\"ב בהך בבא דמיירי בכותל שבין בית לחצר דלרבותא נקטו חצר. דלא מבעיא בכותל שבין הבית לרה\"ר. דאין תשמיש רה\"ר חשיב כלל. ולא לצורך רה\"ר נעשה הכותל. להכי ודאי אמרינן דבמונחת הטומאה בחצי הכותל שלחוץ. שהעומד למעלה טמא. אלא אפי' בכותל שבין בית לחצר. דגם תשמיש החצר חשוב. וגם בעבורו אדם עושה כותל. ולהכי סד\"א שיהיה דינו ככותל שבין ב' בתים. וכשמונחת הטומאה שם בהחצי שלחוץ. הו\"ל כמונחת טומאה בחצר. ויהיה העומד למעלה טהור. כמו ברישא. קמ\"ל דעכ\"פ חצר לא עדיף כבית. ותו נ\"ל דלא מיבעי כותל שבין בית לחצר. אלא אפי' אין כאן בית כלל. אלא כותל מקיף לחצר והטומאה רצוצה בחצי הכותל אפי' שלפנים. אין תשמיש החצר חשוב כ\"כ דנשדייה טומאה לפנים. אלא בכל מקום שמונחת בהכותל. העומד כנגדה למעלה טמא. דלא עדיף ממגדל לעיל (רפ\"ד) דלא דיינינן מחיצתו כמחצה על מחצה. ורק בבית שתשמישו חשוב ורגיל דיינינן חציו שלפנים כלפנים. ",
+            "ואעפ\"כ נראה קצת לדקדק. דמדלא קאמר הכא קרוב לפנים הבית טמא וכו'. קרוב לחוץ הבית טהור וכו' מחצה למחצה וכו' וכלישנא דקאמר לקמן (מ\"ד) גבי כלים בכותל. ש\"מ דלא ראי זה כראי זה. דהתם מחצה על מחצה דקאמר היינו שמונח הכלי במרחק שוה מבפנים כמבחוץ. אבל הכא דקא מזכיר התנא חצי כותל. ועלה מסיק מחצה על מחצה ע\"כ ר\"ל על חציו ממש. ועל כרחך נכוף אזנינו לפרש כפי' ע\"ר הגזצוק\"ל. אלא דק\"ל לפ\"ז א\"כ מ\"ש טומאה מכלים. ואי משום דקדוק בלשון הנ\"ל. י\"ל דכל חדא מהנך ב' בבות מגלה על חברתה. והכי אורחיה דתנא. וכמ\"ש התוי\"ט (פ\"ט דנדה מ\"ה) ועי' בפנים סי' ל\"ו ודו\"ק: ",
+            "ותמוה וכי יהיה חצי העליון של התקרה יותר שייך להעליה. טפי מחצי התחתון של המעזיבה. דאמרינן (במ\"ד) דשייך להבית לבד. והרי כל המעזיבה הוא למעלה מהתקרה. אולם גם להר\"ש והר\"ב שפירשו שאין הטומאה יוצאה לתוך הבית. אלא בוקעת ועולה. ק' תרתי. חדא היאך אפשר שיהי' הבית טהור. וכי גריע טומאה בהקורות מטומאה בחצי תחתונית המעזיבה. שהיא למעלה מהתקרה. דאמרינן לעיל דהבית טמא. ותו ק' אמאי נימא דבהעליה כנגד הטומאה טמא. וק' וכי עדיף כח הטומאה שבתקרה דאמרינן שבוקעת למעלה לעליה. ואילו היה הטומאה בחצי התחתון של המעזיבה. שהיא למעלה מהתקרה. אמרינן דהעליה טהור. דרק לבית שייכי. וגם אי נימא כרתוי\"ט דגם לר\"ש ור\"ב בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. וכן פסק נמי הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ) ק' קושיתינו הנ\"ל. וגם פי' מהר\"מ שהביא רתוי\"ט. דר\"ל דמטמא כל הרווח שלמעלה בעליה ושלמטה בהבית ק' קושייתינו הנ\"ל. ותו ק' אליביי' דכל רבותינו מ\"ש תקרה ממעזיבה. דבמעזיבה דיינינן במחצה על מחצה. ובתקרה אמרינן בוקעת. והן אמת שלהגאון רב\"א נוכל לישב קצת ולומר דמשנה ה' מיירי בתקרה שאין עליה מעזיבה (כסוכה ט\"ו א') אבל לשאר רבותינו אפי' נוקי הכי ק'. אולם לרכ\"מ (פכ\"ד מטו\"מ) יתישבו כל קושיתינו הנ\"ל. במה דאמרינן בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע ידון כקליפת השום. וא\"כ י\"ל דהא דקאמר הכא טומאה בין הקורות לאו במונחת הטומאה בין קורה לחבירתה. אלא שמונחת בהחור שבקורה עצמה. וא\"כ י\"ל דוקא בטמונה הטומאה במעזיבה שנטוחה בידי אדם. הו\"ל כטומאה בבנין שנידן מחצה על מחצה. אבל בטמונה הטומאה בתור שבקורה. הו\"ל כטמונה בחור שבסלע. שבשניהן נעשה ההפסק שבין הטומאה להרווח שבבית ושבעליה בידי שמים. דיינינן לה כקליפת השום. ועל כרחך דהכי גמרינן לחלוק זה בהלכה למשה מסיני ככל הלכות טומאה: ",
+            "ולרמב\"ם תחת עמוד דהכא. היינו תחת הכותל המפסיק בין הכוכין. וק\"ל דא\"כ למה לא כללינהו תנא בחדא בבא בהדי כותל דרישא. והכי הול\"ל טומאה בכותל או תחתיו. דהרי גם כשהטומאה תוך הכותל אמרינן דבוקע ועולה. ותו מ\"ש לעיל דקרי לה כותל. והכא שם חדש קורא לה עמוד וצ\"ע: ",
+            "ומ\"ש בתוספתא (פ\"ז) דביש במקום הטומאה שבעמוד טע\"ט דינו כקבר סתום. הרי מפורש שם דבעמוד שבבית מיירי. והיינו מדהוא בבנין. ונ\"ל עוד דמה\"ט נקט הך דינא בטומאה תחת עמוד שבמערה. ולא נקט בשהטומאה תחת הכותל דנקטה ברישא. דהיינו בכותל שבין הכוכין. ה\"ט משום דכל מה דבעי לאשמעינן הכא. היינו שאין דינו כקבר סתום. אף שיש רווח בכל צדדי הבליטה שעל הטומאה. והרי בהכותל שבין כוכין שאין רווח סביב לו. פשיטא שאין בליטת הכותל נידון כנפש על הקבר: "
+        ],
+        [
+            "וכך נלפע\"ד ליישב פי' משנתינו. ולזה נוטין גם דברי רבינו רב\"א זצוק\"ל. ובזה יתורץ גם קו' הראב\"ד להרמב\"ם (פכ\"ה מטו\"מ ה\"ג) על שלא הביא סיפא דמשנה זאת. ולפי דברינו ניחא דסמך הרמב\"ם א\"ע במה שכבר כתב לעיל מינה (פ\"ו מטו\"מ ה\"ח) דדוקא בבנין הוה קבר סתום: ",
+            "אמר המחבר בעוד לא נסתה כף רגל היונה החלשה הצג בהסתעפות דיני אהלים ראה ראיתי כי טוב להקדים כללים ככלילי תפארת בראש הסתעפות הנ\"ל. למען שכנפשפש אח\"כ במעשה. נבוא אליהם כאדם בשלו. ונהיה בקיאים בהם בשמותיהן ובדתיהן שונות עונות. וראה קראתי בשם הקדמה זו <br>פתח האהל ובו ח' דלתות <br>(א) עור או אריג משער בע\"ח או מצמר או מפשתן. כשהאהיל א' מהן על מת או על שאר דבר מטומאותיו שמטמאין באהל הרי אף שהאהל שנעשה מא' מכל הנ\"ל אית ביה תרתי לטיבותא. שלא נעשה אהל מכלי. וגם הוקבע ונתחבר בארץ. אפ\"ה לא די שמטמא כל הטהרות שהיו בהאהל תחתיו. אלא גם האהל בעצמו נטמא. והרי הוא טמא. ככל בגדים שנגעו במת. שהאהל הוא אב הטומאה לטמא במגע. אף לאחר שהוציאו המת מתחתיו. ומדנטמא האהל אע\"ג שמחובר בארץ. לפיכך ג\"כ אינו חוצץ בפני הטומאה. וכל זמן שהטומאה תחתיו. כל הטהרות שלמעלה ושלמטה כנגד כל האהל טמאין. וצריך האהל ההוא לטהרתו הזאה ג' וז' וטבילה. מיהו כלי שנעשה ממינים הללו שהאהיל על מת. אפי' רחב הכלי רק כ\"ש נטמא הוא עצמו. אבל אין מביא טומאה תחתיו ממקום למקום. אם אין הכלי רחב טע\"ט. ושיהיה אויר תחתיו בגובה טפח. אבל בלא האהיל על המת כלי. רק חתיכת אריג ממינים הנ\"ל אז גם המאהיל עצמו לא נטמא רק כשיהיה בדבר המאהיל כפי השיעור המפורש במין ההוא (בכלים פכ\"ז מ\"ב). <br>(ב) אהל הנעשה מנסרי עץ או מאריג קנבוס צמר גפן או גמי. או משאר צמחים גדולי קרקע או מאריג משי או אהל הנעשה מחרס או מתכות. בכל הנך דוקא בתרתי לריעותא מק\"ט דהיינו שהוא כלי ואינו קבוע בארץ אז מק\"ט בשהאהילו. ואינן חוצצין בפני הטומאה. הכל כמבואר בסי' א' חוץ מכ\"ח אף בתרתי לריעותא עכ\"פ מדאמק\"ט מגבו לפיכך אם גבו נגד הטומאה לא נטמא הכ\"ח. וגם חוצץ בפני הטומאה כשהוא סמוך עם דפנות אהלים או עם המעזיבה. דבלי דפנות אהלים. אפי' היה הכ\"ח סתום עם צמ\"פ אינו מציל רק על תוכו. אבל תחתיו ולמעלה ממנו טמא [כפ\"ט מט\"ז. ועי' מחצצים סי' י\"ב. ועי' עוד לקמן בפ\"ז כמה אופנים הבאה טומאה וחציצה בפני הטומאה]. וכל זה בשהי' המאהיל כלי ואינו קבוע בארץ. אבל בחדא לריעותא. דהיינו שאינו כלי אפי' אינו קבוע בארץ. או שקבוע בארץ אע\"פ שהוא כלי גם בהאהיל על המת לא נטמא הוא עצמו וגם חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע בו מלמעלה למטה ממנו או אפכא. וגם לא מצד א' לצד האחר במפסיק בין ב' אהלים. מיהו כל זה להראב\"ד ותוס'. אבל להר\"ש (פ\"ח דאהלות מ\"א) כל דבר שנטוי כאהל. אפי' הוא אריג מצמר ופשתן וכ\"ש משאר דבר אף שמק\"ט ונטמא האהל עצמו. אפ\"ה חוצץ בפני הטומאה. (ג) אהל הנעשה מעצם או זכוכית או מבריות הים או כלי המחזיק מ\"ס. בכל הנך אפי' כשיש בהן תרתי לריעותא. שהן כלי ואינן קבועין בקרקע. אפ\"ה כשהאהילו על המת. לא נתטמאו הן עצמן. וחוצצין בפני הטומאה. אולם כל הנזכרים בג' כללים הנ\"ל אם האהילו על הטומאה והטהרה ביחד אפי' רחוקים הטומאה והטהרה זמ\"ז אלף אמות נטמא הטהרה. וכל הנך דאמרינן גבייהו בג' כללים הנ\"ל שחוצצין בפני הטומאה היינו בין שהיה הטומאה למטה מהדבר החוצץ והטהרה למעלה ממנה או אפכא או שהי' הדבר החוצץ נטוי כדופן באמצע האהל בין הטומאה לטהרה. (ד) אהל הקבוע בארץ ואפי' הוא מצמר או פשתן אם נגע בו כזית או שאר טומאות ממת מבחוץ באופן שלא האהיל האהל על הטומאה. או שא' משאר אבות הטומאה שאינן מטמאין באהל. נגע באהל אפי' מבפנים. לא נטמא האהל. דמדנקבע בארץ הו\"ל כבית בנוי בארץ שאמק\"ט כלל. מיהו גם באינו קבוע בארץ. דוקא אם הוא כלי מהנזכרים לעיל בכלל. א' ב' מק\"ט בנגע בהן שום טומאה מבחוץ או מבפנים. ואז שני הצדדים טמאין. אף שלא נגע רק בצד א'. (ה) ולא עוד אלא אפי' בהאהיל כזית ממת על אהל קבוע אפי' הוא של פשתן. ואפי' הוא כלי כיון שהוא קבוע לא נטמא האהל. דלא רבתה תורה שיהיה האהל נטמא אפי' הוא קבוע רק בשהכניס הטומאה לתוכו. ולא בשהאהיל הטומאה על האהל. אלא הו\"ל כהאהיל מת על בית קבוע שלא נטמא הבית. (ו) אמנם בהאהיל אחת מטומאות המת שמטמא באהל על אהל שאינו קבוע בארץ אז יש חילוק. דאם האהל הוא כלי. בין שהוא מאותן הנזכרים לעיל סי' א' או משאר מינים הנזכרים לעיל סי' ב' שמק\"ט. אז בהאהיל טומאת מת עליו נטמא הכלי ההוא בכל צדדיו. אף שלא האהיל רק בצד א'. ובאין האהל כלי. והאהיל טומאת מת על האהל. אע\"ג שאין האהל קבוע. בין שהאהל מצמר ופשתן או ממין אחר. אמק\"ט כלל. וכדאמרן דלא רבתה תורה לאהל. רק כשהטומאה מבפנים ולא כשהאהיל טומאה על האהל מבחוץ. (ז) אהל הנעשה מהמינים הנזכריה בסי' א' והיה האהל קבוע בארץ. אפ\"ה כל עוד שהמת בתוכו. כל הנוגע בו אפי' מאחוריו. הו\"ל כנוגע במת עצמו. וכשפוד באהל. ור\"ל שהשפוד נגע בהאהל מבחוץ. דאמרינן דאין האהל מתחשב (כפ\"א מ\"ג) דמשום שהמת עדיין בהאהל. הו\"ל השפוד שנגע בהאהל מבחוץ כאילו נגע בהמת עצמו. אולם משיצא המת מתוכו. הנוגע בו אז מתוכו הו\"ל כנוגע בכלי שנגעו במת. אבל הנוגע בו אז מאחוריו. הו\"ל כנוגע בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת דטמא רק טומאת ערב (כפ\"א מ\"ב) הא בכלי אין חילוק בין תוכו לאחוריו. (ח) אבל אהל הנעשה ממינים הנזכרים סי' א' וסי' ב' כשהוא כלי. ואינו קבוע בארץ דהו\"ל תרתי לריעותא דמק\"ט. וכדאמרן לעיל (שם) לפיכך בשעה שהמת תוך האהל. אף דהמאהיל על אהל זה גם מאחוריו. הו\"ל כמאהיל על המת. דאהל כמליא טומאה דמיא. וכלי המק\"ט אינו חוצץ. וגם הנוגע באהל הזה אפי' מאחוריו בעוד המת בתוכו הו\"ל טומאה בחיבורין וטמא. וכמ\"ש בס\"ד בריש מכילתן. עכ\"פ כשיצא המת מהאהל. הנוגע בו בין מבפנים או בחוץ טמא. דכיון דכלים הם ואינן קבועים בקרקע. הו\"ל כנוגע בכלים שנגעו במת [כל שמונה אלה יולדו על ברכי רבותינו מסוגיא דשבת (ד' כ\"ח א') ומתוס' שם. ומרמב\"ם והראב\"ד ורכ\"מ ורמל\"מ (פ\"ה מטו\"מ הי\"ב) ומהר\"ש בפרקן מ\"ב ודו\"ק]: ",
+            "ומ\"ש הרמב\"ם (פי\"ח מטו\"מ ה\"ז) היתה מונחת תוך השפוע. נ\"ל דר\"ל שמונחת במקום הנמוך שבאהל. ועי\"ז הרי נגעה בהאהל. ולרבותא נקט הכי. דאף שע\"י טומאת מגע היו חבורין צד חיצוני עם הפנימי. אפ\"ה קיל צד שלא נגע בהטומאה מהצד שנגעה בו ממש (ועי' בהראב\"ד שם): ",
+            "ותמוהין דברי הר\"ב הכא. שכתב שהאהל נטמא. ואפ\"ה הנכנס לתוכו טהור. ש\"מ דהאהל ההוא אינו חוזר ומטמא דבר אחר כשהאהיל מאהיל עליו. והרי הר\"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (פי\"א מ\"ח) שהכלי שנטמא במת הרי היא כמת עצמו וחוזר ומטמא דבר אחר באהל. והרי כ\"ש אהל דגרע מכלי דהרי אהל אינו מתחשב כדחזינן בשפוד (פ\"א מ\"ג). ואין לדחוק ולומר דלהר\"ב דוקא כשדבר אחר מאהיל על הכלי שנטמא ועל הטהרה אמרינן חרב כחלל אבל לא כשהכלי בעצמו מאהיל או נאהל מהטהרה. ליתא דמאן פליג לן בין האהלין ומ\"ש. וכ\"כ אי\"ל דהר\"ב כ' כן התם רק בכ\"מ. ולא בשאר כלים. דהרי הר\"ב בריש מכילתן קאמר דבכל הכלים אמרינן חרב כחלל. מיהו גם בל\"ז דברי הר\"ב שם תמוהין. וכמ\"ש שם בס\"ד וע\"ש: ",
+            "כך נ\"ל כוונת הר\"ב הכא וכוונת רש\"י (ביצה ד\"י ע\"א ודל\"ח א') ומתורץ בזה קו' רתוי\"ט הכא להר\"ב שכתב הכא דטומאת הפתחים מדרבנן. ועל זה נתקשה רתוי\"ט. דא\"כ בדרבנן יש ברירה. ורצה רתוי\"ט להסתעייה לקושיתו מרש\"י (ביצה ד' ל\"ח א') שכ' דסוף טומאה לצאת הוא הלממ\"ס. ובמח\"כ רבינו אדמקשה מרש\"י להר\"ב. טפי הו\"ל לאקשויי דברי רש\"י גופיה אהדדי. דהרי רש\"י גופיה כתב (ביצה ד\"י ע\"א) דטומאת הפתחים מד\"ס הוא. וכפי הנראה מבאר זה שאב הר\"ב כאן דבריו. אע\"כ כדברינו דאותו פתח שודאי יוציאו בו המת הוא הוא הלממ\"ס. וכשלא ידעינן איזהו אמרינן אין ברירה ומטמאינן כל הפתחים מד\"ס. דהא דאמרינן דבדאו' אין ברירה. מדרבנן הוא [ואפשר מדהוה כספיקא דאו'. ואפשר דגרע מינה ודו\"ק. ועמ\"ש בזה בס\"ד בפירושינו שלהי פ\"ד דביצה. ושלהי חגיגה]. מיהו כל זה רק ליישב דברי מאור עינינו רש\"י זצוק\"ל דלא תיקשי דידיה אדידיה. אבל לרבינו הר\"ב בל\"ז מתורץ קו' רתוי\"ט דלעולם טומאת כל הפתחים כולן דרבנן. ואפי' אותו פתח שודאי יוציאוהו בו. ואפ\"ה בדרבנן כי הא אמרינן אין ברירה. מדעיקר טומאת מת דאו' וכך כתב תוס' (עירובין ד' ל\"ז ע\"ב ד\"ה מאן): ",
+            "ולרמב\"ם בפירושו כאן (ולרכ\"מ פ\"ז מטו\"מ. גם בחיבורו ס\"ל כן. ועמ\"ש בס\"ד בבועז פ\"ג סי' י\"ב). הא דאמרינן בכולן נעולים. כל הפתחים טמאין. ה\"ט מדהו\"ל כקבר סתום. אבל כשנפתח א' מהן. או חישב להוציאו בא' מהן כבר יצא מתורת קבר. והו\"ל כבית ולהכי אין טמא רק אותו פתח שסופו להוציאו בו. ואני עני וכואב לא זכיתי להבין ד\"ק. דאי משום קבר סתום א\"כ בכל הפתחים נעולים מה איריא פתחים כולן טמאין. הרי אפי' נוגע בכל כתלי הבית מאחוריו טמא. ואי דרישא מיירי גם בלא נגע בהפתח רק בשמשקוף הפתח האהיל עליו. דאע\"ג דהדלת נעול. אפ\"ה נטמא כשהאהיל המשקוף עליו. כראשי קורות שתחובות בקבר הסתום דמטמאין בהאהילו על העליות בריש פרקן. ונקט הכא בשהאהיל המשקוף ברישא משום סיפא בשנפתח פתח א' או בשחישב להוציאו בא' מהן. אז רק אותו פתח מטמא באהל ולא הפתחים האחרים. ואילו הוה נקט במגע. הרי בסיפא כשנסתלק דין קבר סתום מהבית גם בנגע באותו פתח טהור. עכ\"פ ק\"ל היאך ע\"י שחישב להוציאו בא' מהפתחים. יסולק דין קבר סתום משם. אף דודאי מודה הרמב\"ם בכל שאר קבר סתום דלא מהני בשחישב להוציא הטומאה משם. דהרי גם הכא קאמרינן בסיפא. דמודים בפותח מתחלה שצריך שיפתח ד' טפחים. והיינו מדמונח מת בבית. ושיעור הוצאת המת ד\"ט (כפ\"ג מ\"ו) ומינה בכזית ממת צריך שיפתח טע\"ט. ורק במונח בבית שיש בו דלתות רק שהם נעולים. בהא לבד קאמר הרמב\"ם דמהני מחשבה שיפתחנו. עכ\"פ קצרה השגתי להבין. אם כשכולן נעולים יהיה דין הבית כקבר סתום. איך כשיחשוב לפתוח א' מהן יתבטל ממנו דין קבר סתום. והקבר סתום בסוף כבתחלה. וי\"ל. ועכ\"פ ק' דאי משום קבר סתום מטמא. למה לא נקט בב' בבי דרישא חלונות וחלון כדנקט בסיפא. ועי' בפנים סי' ל\"ח: ",
+            "וא\"ת אפי' קודם שנפתח הרחם כיון שודאי מת הולד בקרבה. נטמא הבית. מדסוף טומאה לצאת דרך שם. ומ\"ש מטומאה במגדל נעול שהבית טמא מה\"ט (כפ\"ד מ\"א). י\"ל דכשהרחם עדיין סתום. טומאה בלוע היא ואפי' במגע ומשא אמ\"ט (כחולין ע\"א) והיינו מדאין עליה שום טומאה כלל. והרי אפי' להמילדת שנגעה בו בעודו ברחם אמ\"ט. רק משום גזירה שמא תגע בו אחר שיצא (כרמב\"ם סוף טו\"מ. ועי' חולין ד' ע\"ב א' ודו\"ק) וכן מוכח נמי מלקמן (פי\"א מ\"ז) בכלב שאכל בשר המת וע\"ש. מיהו נ\"ל דהכא מיירי דוקא בנפל שלא כלו לו חדשיו דאין לו עדיין חזקת חי כל עיקר. אבל בשאר וולד אין לטמא הבית הראשון. מדאיכא ס\"ס. שמא לא נפתח שם הרחם עדיין. ואת\"ל שנפתח שמא אז עדיין לא מת. ואע\"ג שכל הטומאות כשעת מציאתן (כטהרות פ\"ה מ\"ז) היינו רק במקום מציאתן דאל\"כ אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כנדה ד\"ד א'. ועי' הר\"ש פ\"ג דטהרות מ\"ה וגם הר\"ב שם). ואע\"ג דגם בנפל איכא הך ס\"ס. דוכי לא אפשר שהנפל חי היה באותה שעה. דאע\"ג שגם כשהנפל חי דינו כאבן ואסור לטלטלו בשבת (כשבת קל\"ה א'). עכ\"פ הרי כל עוד שהוא חי אמ\"ט. וכן מוכח מש\"ס (ב\"ב ד\"כ ע\"א) דאמרינן שאמק\"ט. ש\"מ דאין דינו כמת. עכ\"פ כיון דלא כלו לו חדשיו עדיין אין לו חזקת חי. ודאי מסתבר דכבר מת היה בבית הראשון וליכא רק חד ספיקא אם כבר נפתח שם הקבר או לא. וכך משמע גם לשון הרמב\"ם (פכ\"ה מטו\"מ ה\"ט) שכתב והפילה נפל משמע להדיא דדחיקא ליה להרמב\"ם לאוקמא סתמא דמשנתינו דנימא דמיירי שילדה וולד ממש. וידעו בו שודאי כבר מת בבית הראשון. ומסופק רק אם נפתח כבר שם הקבר. וא\"ת א\"כ שמסופקים אם כבר מת היה בבית הראשון. היכא נימא שכבר מת היה שם מדנמצא מת בבית השני. הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כטהרות פ\"ד סוף מ\"ד ונדה ד\"ג ב'). ואין לומר דהכא שאני מדיש נמי החזקת טומאה מזמן לזמן. ליתא דהרי משנה ערוכה היא (כלים פ\"ט מ\"ג. וכ\"כ ספ\"ט דטהרות) דאפי' יש ג\"כ להחזקת טומאה מזמן לזמן. אף גם בכה\"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וי\"ל הרי כבר הוכחנו בס\"ד, טהרות פ\"ז מ\"א) דאם היה מסוכן במקום הראשון מחזיק טומאה גם ממקום למקום. א\"כ הכא נמי כיון שוודאי נפל היה בבית ראשון גרע וגרע ממסוכן: ",
+            "כך כתב הרמב\"ם (פכ\"ה מאה\"ט ה\"ט). ורב\"א כ' דדברי ת\"ק היא וה\"ק. הא דחיישינן שמא כבר נפתח הקבר בבית הראשון. היינו בולד גמור. או בנפל שראשו גדול כפיקה. אבל לא כשראשו קטן טפי מזה עכ\"ל. ומסתפיקנא בכוונת רבינו ז\"ל אי כוונתו לומר דבקטון ראשו. אז אפי' וודאי נפתח הקבר. אפ\"ה טהור עד שיצא וכן משמע באמת מהר\"ש. ולא הוה כמלתא בלא טעמא. דבאמת טעם הדבר כיון דקטון ראשו פחות מזה השיעור א\"כ ודאי לא נפתח הקבר טפי מזה השיעור הצריך ליציאתו. לפיכך שיערו חכמים דפתיחה קטנה כזו לא מקרי פתיחת הקבר שיהא דינו כיצא. אלא עדיין דין טומאה בלועה עליו. ואמ\"ט עד שיצא לחוץ כזית מראשו שהוא שיעור טומאת מת. ובהכי איירי סוגיא דחולין (דף ע\"א). אלא דק\"ל לפ\"ז מ\"ש בית ראשון דנקט רבינו. הרי אפילו כלים שהיו בבית הב' קודם שיצא הולד. ויצאו קודם שיצא נמי טהורין מטעם זה. ואפשר דכוונת רבינו דבקטון הראש פחות מפיקה לא נפתח הרחם עד סמוך ללידה. דהיינו עד שעה שבאתה לבית השני. ודוחק קצת: ",
+            "וא\"ת למה לא הזכיר התנא דעכ\"פ טמא הולד החי טו\"ע. דהרי כשנולד המת נטמאה האם והמילדת שהיו עם המת בבית. ונמצא שאח\"כ כשיצא הולד החי נגע לכה\"פ בהאם. והרי אדם שנגע באדם שנגע במת הב' טמא טו\"ע (כפ\"א מ\"א). י\"ל דזה לא חש תנא להזכיר. משום דבל\"ז כל ולד הנולד טמא טו\"ע מדנגע באמו שטמאה לידה. שהיא אה\"ט כנדה. וכמ\"ש כימי נדת דותה תטמא. וטהור דנקט היינו רק מטו\"ז. והכי אשכחן הרבה לשון טהור בסדר טהרות. ולכאורה היה נראה. דאף לבתר שהוכחנו לעיל סימן נ' דמשנה ד' בולד נפל מיירי. עכ\"פ משנה ה' לא אפשר דמיירי בולד נפל. דהרי אמרינן בש\"ס (נדה כ\"ז א') אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. והרי כל תאומים לפ\"ז הם מטפה א' שנחלקה לב' וכדקאמר התם. וא\"כ אם א' מהן נפל שלא כלו לו חדשיו. גם ולד החי לא נגמרו חדשיו. וא\"כ ק' היאך אפשר שהחי יק\"ט. הרי כל שלא נגמרו חדשיו אמק\"ט כלל (כב\"ב ד\"כ ע\"א). אע\"כ דמתני' מיירי בידעינן שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש (כשבת קל\"ו א') ואפילו במסופק אם כלו לו חדשיו הרי ספק טומאה ברה\"י הוא. ואפילו בספק טומאה כי האי ברה\"י טמא (כטהרות פ\"ד סוף משנה ה'. ופ\"ה שם מ\"א וסוף מ\"ז). ולא מבעיא לרטו\"ז וש\"ך (יו\"ד שע\"ד) דדחו בב' ידים לסברא דנימא דכיון דהראשון מת תוך ל' והוה נפל. גם השני נפל הוא. אלא אמרי' דאעפ\"כ אפשר שיהיה השני בר קיימא א\"כ ה\"נ אמרינן דהשני אפשר שהוא בר קיימא ומק\"ט. אלא אפילו לרב\"י שם ודעמיה דס\"ל דמדמינן השני להראשון. ואמרינן דמדהראשון נפל גם השני נפל הוא. ואפילו חי עד לאחר ל' יום. הוא ספק נפל ואמק\"ט. אפ\"ה י\"ל דדוקא התם דכיון דאיכא למימר דמדמינן חי למת. אף על גב דאיכא נמי למימר איפכא. דנדמה את המת להחי. הו\"ל ספק אבילות ולקולא (כמ\"ק דכ\"ב א'). והרי גם בלא הוכחת החי על המת. ג\"כ כל ולד אף שמת תוך ל' אינו ודאי נפל. דוכי ולד שכלו לו חדשיו א\"א שימות. אלא רק ספק נפל הוא (ועי' נזיר פ\"ב מ\"ח ודו\"ק) ואפ\"ה פטור מלהתאבל עליו. משום כל ספק אבילות לקולא. אבל הכא אפילו הוה מספקינן בהשני שמא נפל הוא ואמק\"ט. ולא נטמא מהראשון שמת עכ\"פ הוה ספק טומאה ברה\"י וטמא. מיהו אפ\"ה י\"ל דלעולם גם משנה ה' הכא איירי דוגמת משנה ד'. דהולד שמת לא כלו לו חדשיו ונפל היה. ואילה\"ק על זה. א\"כ הרי אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וע\"כ דבעיבור א' נתהוו. וכמו שלא כלו לו חדשיו להמת ג\"כ לא כלו לו להחי. והו\"ל גם הוא נפל ואמק\"ט. י\"ל דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו שיהיו שניהן בני קיימא. אבל אפשר שתחזור ותתעבר וימית האחד לחבירו. והרי מה\"ט לא ישא אדם מעוברת חבירו (כיבמות מב\"א). וכדברינו כתבו רבעתו\"ס (יבמות ד' י\"ב ע\"ב ד\"ה שמא) הרי קמן דאפשר לאשה שתתעבר ותחזור ותתעבר. אלא שאחד מהן יהיה מת. א\"כ ה\"נ כיון שא' מהן מת. י\"ל דהראשון שמת היה למשל בן ח' חדשים. והשני החי היה בן ז' חדשים והמית השני להראשון או שאותו שיצא ראשון מת היה בן ח' חדשים והשני שיצא חי היה בן ט' חדשים. והמית אותו שנתעברה ממנו ראשון לאותו שנתעברה ממנו אח\"כ. ולעולם המת הוא נפל והחי הוא בר קיימא. ואע\"ג דביבמות (שם) אסרינן לישא מעוברת חבירו שמא יעשה העובר הב' להראשון סנדל. אפ\"ה אפשר לומר דהא דקאמר הכא יצא הראשון מת. היינו סנדל. דהרי סנדל ודאי מטמא כמת דהרי צריכה לישב עליו לזכר ולנקבה (כנדה כה\"ב). א\"כ כולד גמור חשבינן ליה. א\"נ י\"ל דהא דקאמר התם שיעשנו סנדל לאו דוקא. אלא שימעכו וירוצצו במעי אמו עד שימותו. ולפ\"ז יש להשוות ב' המשניות ד' וה' הכא דשניהן בשהמת הוא נפל מיירי: ",
+            "והא דלא דיינינן ליה כרודף דניתן להצילו בנפשו (כסנהדרין דעב\"ב). שאני הכא שלא התכוון הולד להמיתה. ואע\"ג דשבע בן בכרי נמי לא התכוון שיהרגו בני אבל על ידו ורק להציל א\"ע המליט א\"ע אליהן. ואפ\"ה מדיחדו אותו שימסרוהו חשבוהו כרודף ומסרוהו להריגה. והרי הכא בהולד ג\"כ איכא הך סברא. מדהוא גרם מיתתה ולא היא גרמה מיתתו בצאתו מרחם. נהווי כיחדוהו ודינו כרודף. ואת\"ל שאני שבע בן בכרי דהרי אילו לא מסרוהו. היה הוא והן נהרגין מחיל יואב כשיכבשו העיר. מדמרדו במלכות. משא\"כ הכא אפשר שכשתמות אמו ינצל הוא כשיקרעו בטנה וככל יוצא דופן. וא\"כ מה עדיף חיי אם מחיי ולד. ליתא דהרי הבא במחתרת נמי אינו מתכוון להרוג. ורק על עסקי ממון בא. ולולי שהיה הבעה\"ב מעמיד על עצמו כשיקח זה ממונו היו גם שמהן נצולין. ואפ\"ה אמרינן מדחזקה שאין הבעה\"ב יכול להתאפק בעצמו הו\"ל פסיק רישא שיהרג הבעה\"ב וכל פסיק רישא הו\"ל כמתכוון (כשבת קג\"א). וא\"כ בהולד נמי נימא. מדודאי תמות האם ע\"י יציאת הולד. הו\"ל כפסיק רישא שתמית ע\"י יציאתו. ונדייניה לולד כמתכוון להרגה. והו\"ל כרודף שניתן להצילו בנפשו. י\"ל דשבע בן בכרי וגם הבא במחתרת. אע\"ג שלא התכוונו לרדוף. עכ\"פ הן עצמן גרמו ברצונם הפסיק רישא להסכנה. לפיכך דיינינן להו שפיר כרודף במתכוון. ועוד שגם הגרמא עצמה שלא כדין עשו. והרי מה\"ט נמי קיי\"ל (בח\"מ תכ\"ה) דהמזייף מטבעות. שג\"כ גרם הפסיק רישא להסכנה ליושבי הארץ בישראל בכוונה וגם שלא כדין עשה. להכי ג\"כ דינו כרודף. אבל הכא הולד הזה לא גרם הפסיק רישא בכוונה. וגם שלא כדין לא עשה. דכך דרך הטבע הוא. להכי לא דיינינן ליה כרודף. מיהו נ\"ל דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הולד או בשאפשר ששניהם ינצולו. אבל אם כשלא נמיתו ימותו שניהן מעצמן. אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל עכ\"פ אמו וכמעשה דשבע בן בכרי. ואע\"ג דלא דמו אהדדי וכדאמרן. עכ\"פ מדאיכא רק חיי שעה להולד. דבל\"ז ימותו שניהן. לא דיינינן ביה כולה האי בולד שעכ\"פ ספק נפל הוא. ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכה\"ג וודאי דמא דידה סומק טפי ומותר להציל עכ\"פ נפש אחת מישראל [ועמ\"ש בס\"ד בפירושינו למשנה סוף יומא בענין זה]: "
+        ],
+        [
+            "מיהו חציצה דנקט במתני' לצדדים קתני. דג' מיני חציצה לטומאה. (א) אם הכלים עומדין סתומין באהל המת. מצילין על מה שבתוכן שלא יתטמא מה שבתוכן. (ב) אם יש פתח בין אהל המת לאהל אחר וכלי הבא במדה סותם הפתח ההוא. אפילו פה הכלי נגד אהל הטמא. חוצץ שלא תכנס הטומאה מאהל לאהל (כמגילה דכו\"ב) (ג) אם טומאה תחת כלי כזה. או תחת דבר אחר החוצץ. או שהיא למעלה מהחוצץ. הר\"ז חוצץ שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה או יורדת. והנה מין חציצה א' שזכרנו. ודאי לא שייך רק בכלים שמחזיקין מ' סאה שנזכרים במשנתינו דסגי להו בסתימה בעלמא. מיהו בכ\"ח צריך סתימה בצמ\"פ. ומין חציצה ב' שזכרנו דהיינו לחוץ בין אהל לאהל. זה שייך בכל הנזכרים במשנתינו (וגם בכ\"ח כפ\"ו מ\"ב) רק שבחצץ בעוף צריך שיהיה קשור. אולם מין חציצה ג' שזכרנו. לא שייך רק באינך שנזכרו במשנתינו. ולא בכלי שמחזיק מ\"ס. דאע\"ג דאמק\"ט כל אדם וכלים אין חוצצין בפני הטומאה (כרפ\"ו). ותו הרי לקמן (פ\"ט מ\"א בבא א' ומי\"א בבא ב') אמרינן להדיא בטומאה תחת הכוורת שמחזיק מ\"ס. אז רק על מה שבתוכה מצלת. אבל ממעל לה טמא. דחשבינן כאילו אין הכוורת מפסיק בין הטומאה לטהרה. ובפיה למעלה גם על תוכה אינה מצלת מדמעורב אויר שלמעלה ושבתוכה (כר\"ב פ\"ט מי\"ג). ואילו הכא סתמא תנן דכלי המחזיק מ\"ס חוצץ. אע\"כ דחוצצין דמשנתינו לצדדין קתני וכדאמרן. וכך כ' ג\"כ הרא\"ש כאן. וכ\"כ גם רכ\"מ (פי\"ט מטו\"מ הי\"א). ותמוהין דברי הר\"ב כאן שכ' שחציצה שבמשנתינו היינו בין מטה למעלה. והרי משנתינו נקטה מחזיק מ\"ס. והרי הר\"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (רפ\"ט) דכלי המחזיק מ\"ס אינו חוצץ בין מטה למעלה. וצ\"ע. אמנם רבינו רב\"א זצוק\"ל דמוקי לקמן כל הפ\"ט בכוורת שאין מחזיק מ\"ס. הא במחזיק מ\"ס חוצץ בין בקיעת הטומאה למעלה או למטה. א\"כ גם מין חציצה ג' הנ\"ל שייך בכל הדברים שבמשנתינו. ואפ\"ה צ\"ל דחציצה דמתני' לצדדין קתני. דהרי מין חציצה א' הנ\"ל לא שייך רק בכלים המחזיקין מ\"ס: ",
+            "וא\"ת כיון דהא דחשבינן בהמה כאהל. רק מאדם ילפינן (כסוכה כא\"ב ותוס' שם) וא\"כ מ\"ש דבאדם אמרינן דנעשה אהל לטמא. אבל לא לחצוץ (כלעיל רפ\"ו) ומ\"ש בבהמה דאמרינן הכא דמביאה וחוצץ. י\"ל דאדם שאני דמק\"ט וכל המק\"ט אינו חוצץ (כפ\"ו סוף מ\"א) ובכל כה\"ג וודאי אמרינן דון מינה ואוקי באתרה. ואע\"ג דעובד כוכבים אמק\"ט ואפ\"ה פשוט לכאורה שאינו חוצץ. י\"ל דעכ\"פ יש במינו המק\"ט (עי' שבת פד\"ב) אבל שאר בע\"ח אמק\"ט כלל [כחולין דעה\"א. ורכ\"מ ציין שכך כ' הש\"ס ריש העור והרוטב. ובמח\"כ ליתא שם]. אמנם מ\"ש הר\"ב כאן דרק דכשהעדר עומד אז חוצץ. אבל במהלכות אינן חוצצין. אילה\"ק לדבריו א\"כ למה נקט במשנה ג' בהמה וחיה שמתו לפלוג ולתני בדידה ולאשמעינן רבותא טפי דבבעה\"ח מהלכות אינן חוצצין. י\"ל דבעי למינקט אידך בדידה ברבותא אחריתא. דגם באינה מהלכת אינה חוצצת וכגון שמתה. אולם הן אמת דהר\"ב לישנא דפי' הרמב\"ם נקט שכ' דמתני' בעומדות מיירי. אבל כ' עוד דהכי איתא בתוספתא. וזה תמוה דהרי בתוספתא (פ\"ט דאהלות) כתוב מפורש להדיא דבמהלכות מיירי. והגם שי\"ל שהיה לו להרמב\"ם גירסא אחרת בתוספתא. עכ\"פ גם בחיבורו (פי\"ג מטו\"מ ה\"ג) לא הזכיר רבינו תנאי זה שיהיו עומדות. וכן הר\"ש והרא\"ש כאן כתבו דבמהלכות מיירי משנתינו. ולפע\"ד מוכח כך גם ממשנתינו עצמה. מדלא תני עומדת. כדתני שכן בעוף. וכ\"כ במשנה ה' דתני עוף פורח לא תני ההפוך מרישא עדר מהלך אלא ש\"מ דרישא נמי בעדר מהלך מיירי. ואפ\"ה חוצץ. וה\"ט משום דלא דמי עדר מהלך לעוף מעופף וטלית מעופף. דאינן חוצצין וכמשנה ה'. דהתם מעופף לכאן ולכאן במרוצה רבה ואין נוגעין בקרקע בב' הקצוות. משא\"כ עדר בתוך הדברם. אע\"ג שמהלכין הן מתנהלים לאט. וסמוכין מכל צד על רגליהן. לכן דינן כאהל קבוע וחוצץ. ועוד נ\"ל ראיה מש\"ס (סוכה כ\"א ע\"א) דלר\"י לוקחים שוורים. כדי שיהיו חוצצין מטומאת התהום הרי אף שהשוורים מהלכין עם התינוקות וגם לרבנן עכ\"פ דלתות שעל השוורים מתטלטלים ע\"י הילוך השוורים. ואפ\"ה מחשבו אהל לחוץ בפני הטומאה מדהולכין לאט. משא\"כ עוף וטלית וכדאמרן. הו\"ל אהל זרוק דקיי\"ל דלא שמיה אהל. וא\"ת עכ\"פ הרי קיי\"ל כרבי (חגיגה כה\"א) דס\"ל דהנכנס בשידה לארץ העממים טמא. דאהל זרוק ל\"ש אהל. ומ\"ש מבהמה מהלכת. וכ\"כ אמרינן התם שאין מביאין נסכים מגליל. משום שהיה ארץ העממים מפסיק בין גליל לא\"י וגם בשידה לא אפשר להביאן. דאהל זרוק ל\"ש אהל. ואמאי והרי אפשר להכניסן ע\"ג בהמה בהליכה לאטית. י\"ל דבכל הנהו גזר רבי שמא יוליכם במרוצה. אבל במהלך לאט י\"ל דגבי טומאה כ\"ע ס\"ל כבן עזאי (שבת דה\"ב) דמהלך כעומד דמי. והרי בעומד גם רבי ס\"ל דאהל זרוק שמיה אהל (כרמל\"מ פי\"א מטו\"מ. ד\"ה ועוד). אמנם מה שתרצו תוס' (סוכה כא\"א ד\"ה ועל. ותוס' עירובין לא\"א ד\"ה תרגומא) דאף דלרבי אהל זרוק ל\"ש אהל. עכ\"פ שוורים חייצי. דרחמנא קרינהו אהל. כדכתיב עצמות וגידין תסוככני עכלה\"ט. וקשה אם כן עוף הפורח נמי עצמות וגידין יש בו. ואמאי אינו חוצץ הבהמה מהלכת. ומנ\"ל לחלק בין עומד על רגליו או כולו פורח באויר (ועי' נזיר דף נ\"ה ע\"א תוס' ד\"ה והתניא וצ\"ע). ",
+            "אמנם להרמב\"ם ר\"מ ורבנן לא לענין גודל הנקבים שבהסככות ופרעות מיירי. רק לענין דקות או חוזק שלהן קאמרו דר\"מ מחמיר. דס\"ל דאפילו ביכול לישא רק מעזיבה רכה. מביא הטומאה. ורבנן מקילי דדוקא ביכול לישא משא כבד של מעזיבה בינונית מביא הטומאה. וכך כתב גם הר\"ב. ותמהני דבשלמא להר\"ש דס\"ל דבגודל הנקבים פליגי. שפיר נקט סככות ופרעות. מדרגילין שהן מנוקבין. אבל להרמב\"ם והר\"ב ק' דמ\"ש סככות ופרעות דנקט הרי כל דבר המאהיל צריך שיהיה עב וחזק כדי לשאת שיעור זה. ותו מה חילוק יש במעזיבה בין שהיא רכה או בינונית. בכובד של זה לשל זה אם לא כששיעור מדתן שוה. והרי עדיין לא הודיענו התנא שיעור מדתן. וצ\"ע. ועוד יש להרהר במ\"ש הר\"ב (זבים פ\"ד מ\"ו) דבנכפף התקרה תחת המת טהור שתחתיו. וי\"ל: ",
+            "ונ\"ל דהא דלא נקט נמי עוף. ה\"ט מדאין בו טומאת נבילות כלל. בין שהוא עוף טהור או טמא. רק דעוף טהור מטמא לאדם בבית הבליעה. ואע\"ג דעכ\"פ שייך בעופות ענין קבלת טומאת אוכלין עכ\"פ יש בהן חילוק. דנבילת עוף טמא צריך מחשבה והכשר וגם בנבילת עוף טהור שוב יש חילוק דבכפרים צריך מחשבה ולא הכשר ובכרכים א\"צ לא מחשבה ולא הכשר (כעוקצין פ\"ג מ\"ב וג'). וא\"כ פשוט דעופות הן בכלל מאכלים טמאין או טהורין. דכבר תנא להו תנא. וה\"נ אותו עוף הצריך הכשר. אם לא הוכשר חוצץ. ואותו עוף שאין צריך הכשר כמוכשר דמי והרי מק\"ט השתא שחוצץ בפניה. ולפיכך פשוט שאינו חוצץ ולא אצטריך תנא לאשמעינן עופות. עוי\"ל דמדיש בעופות הסתעפות רב וכדאמרן. וכולהו ממילא משתמע להו. להכי לא חש תנא להאריך. ונ\"ל עוד דהא דתנא בהמה וחיה שמתה. האי מתה כולל נמי שחיטה ונחירה. דממ\"נ אי טמאה היא. הרי טמא משום נבילה בין בשחיטה ובין בנחרה. ואי טהורה היא הרי בנחרה נבילה היא. ואי בשחטה הרי הוכשרה בשחיטה לק\"ט. וא\"כ בכולן אין מן הדין שיחוצו. להכי נקט לשון מיתה דשייך בין במתה מאליה. או ע\"י נחירה או שחיטה: ",
+            "כך נראה לעני בדעת כמוני. ותמוהין בזה כל דברי רבותינו. הר\"מ והר\"ש והרא\"ש והר\"ב ורב\"א זצוק\"ל שכולן פה א' פירשו. דהיינו סל להוציא הזבל. ואני בער ולא אדע. דהר\"ז מק\"ט מדרס (ככלים פכ\"ד מ\"ט) וכל הטמא מדרס מק\"ט ממת ג\"כ (כנדה פ\"ו מ\"ג) וא\"כ איך יחוץ בפני הטומאה. ולמה לא אמרו רבותינו דהכא בפוחלץ של גמלים מיירי. דאמרינן התם (פכ\"ד דכלים) דאמק\"ט כלל. ואפ\"ה אינו מביא הטומאה משום נקבים שבו וצ\"ע: ",
+            "ולהר\"ש והר\"ב דולג שייך בבהמה. וקופץ באדם. ובמחכ\"ר אשתמיטתיה להו הכלב והגדי שקפצו מראש הגג (פ\"ק דב\"ק) וכדי שלא תקפץ הנמייה (ב\"ב פ\"ב מ\"ד) ומדלגין היינו ע\"ג ארונות (ברכות י\"ט ע\"ב) ומצינו דילוג וקיפוץ בגוף אחד ביחד. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה\"ש ב' ח'). מיהו זה ודאי דבין באדם שנעשה אהל עכ\"פ לטמא (כרפ\"ו) ובין בבהמה שנעשית אהל גם לחצוץ (כלעיל סימן י\"ח) כל מדלג או קופץ לא נעשה אהל כלל בין לקולא ובין לחומרא. מיהו נל\"פ דדוקא לחוץ או להיות אהל דבעי קבע. לפיכך אדם הדולג או קופץ אינו מביא ואינו חוצץ. הא האדם והטלית בעצמן נטמאו מיד שהאהילו כרגע: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת למה לי שמחזקת מ\"ס. הרי בלא זה כל כוורת כופין אותה על פיה כשיושיבוה להדבורים. והרי כל המשתמש כפוי אפילו בכ\"ח דחמור אמק\"ט (כתוספתא פ\"ב דכלים ורמב\"ם פי\"ח בכלים ה\"ה). ולכאורה יש לתרץ דהא דקאמר בתוספתא וברמב\"ם כ ל המשתמש כפוי. היינו שמשתמש לכסוי לכלי אחר ומדאין לו שם בפ\"ע אמק\"ט (כלים פי\"א מ\"ב) וכמ\"ש גם הרמב\"ם בעצמו (פ\"ט מכלים ה\"ו) והוא משנה ערוכה (פי\"ב מ\"ג. ופי\"ד מ\"ג). ולפ\"ז אין מקום לדקדוק רתוי\"ט (כלים פ\"ב מ\"ה) שהקשה על הר\"ב דנקט לשון כסוי ולא כפוי כדנקט בתוספתא. והרי לדברינו היא היא. אלא שהר\"ב פי' הדבר יותר. אמנם לפ\"ז ק' גם להתוספתא גם להרמב\"ם (פי\"ח מכלים ה\"ה) דנקטו זה הכלל כל המשתמש כפוי בכלי חרס אמק\"ט. דלמה נקטיה הך זה הכלל דוקא בכ\"ח דוקא. הרי גם בכלי שטף כך דינן. וכמ\"ש הרמב\"ם גופיה (פ\"ט מכלים ה\"ו). וקשה לשמוע דנימא בזה הכלל דלרבותא נקט כ\"ח. ובפרט שבכלי שטף כבר הדבר מבואר לעיל (בפ\"ט) בלי מלת זה הכלל. אלא נ\"ל דהא דקאמרינן כל המשתמש כפוי אמק\"ט. לאו היינו לבד כשהוא כסוי על כלי אחר. דבכה\"ג בכל הכלים אמק\"ט ומשום דאין לו שם בפ\"ע. רק משתמש כפוי. היינו שהוא עצמו כלי. ועשוי לכסות בו דבר שמונח ע\"ג קרקע או על השולחן ובכה\"ג רק בכ\"ח אמק\"ט. אע\"ג שבכה\"ג יש לו שם בפ\"ע. אפ\"ה מדכתיב בכ\"ח אשר יפול מהם אל תוכו משמע ולא שיפול תוכו על הדבר. דאז אין דינו ככ\"ח [ויהיו דברי אלה קרובים לדברי הר\"ב (כלים פ\"ב מ\"ה) ע\"ש. אלא שבמח\"כ נקט הך טעמא על כסוי כדי יין והרי בכסוי א\"צ להך טעמא. דהרי כל כיסוי של כלי אפילו בכלי שטף אמק\"ט]. וא\"כ הכא בכוורת דדינו ככלי שטף. גם כפוי שפיר מק\"ט. ואפי' נימא דהכא בכוורת שהוא כ\"ח מיירי כיש פוסקים שכתבו כן. אפ\"ה י\"ל דדוקא בעשוי לכסות בו דבר. אבל הכא שאינו עשוי לכסות דבר. רק כדי שידבקו הדבורים בתוכו חלות הדבש שדרכם להתחיל לדבקן תחת גג הכוורת. ולסיים מלאכתם למטה בפה הכוורת. הו\"ל כשאר ב\"ק העשוי לקבלה ומק\"ט: ",
+            "והא דלא תני הכא דכשהטומאה תחתיה רצוצה דבוקעת עד התהום וכדקתני בטומאה רצוצה במשנה ג' ה\"ט מדכלל הכא דין טומאה תחתיה עם דין טומאה ע\"ג. והרי בכה\"ג לא שייך לומר שטומאה ע\"ג בוקעת עד התהום. דבאמת אינה בוקעת רק עד הארץ. דלא גרע ע\"ג מאילו באמת היתה מונחת הטומאה באויר על הארץ שאינה בוקעת עד התהום (וכמ\"ש בס\"ד בקרית ארבע סימן א'): ",
+            "וא\"ת ולהוי הך כוורת שעומד תוך הפתח כמגדל שעומד תוך הפתח. ופתחו לחוץ. דכשטומאה בתוכו הבית טהור מדאין דרך טומאה להכנס (כפ\"ד מ\"ג). י\"ל הכא שאני שיש נקבים טע\"ט בכותלי הכוורת דאע\"ג שסתומין בקש יוצאת דרך שם הטומאה להבית. וכמ\"ש בפנים: ",
+            "והא דלא קתני הכא דתחתיה עד התהום טמא כדקתני לעיל סימן כ'. נ\"ל דדוקא התם שהטומאה רצוצה למעלה ולמטה להכי הטומאה בוקעת גם תוך הקרקע עד התהום. וכן בכולה פרקן בכל מקום שהטומאה רצוצה. נקט מה\"ט דטמא עד התהום אבל הכא וכן בשאר דוכתא בפרקן כל היכא דמיירי שיש אויר טפח תחתיה קתני רק תחתיה טמא. דהיינו שאינה בוקעת לתוך הקרקע עד התהום. מדיש מקום למעלה שתוכל להתפשט שם הטומאה. וא\"ת עכ\"פ אף שיש אויר טע\"ט תחתיה. להוי האויר ההוא כבית המאהיל על הטומאה. והרי קרקע הבית טמא עד התהום (כר\"ב פ\"ג מ\"ז ופט\"ו מ\"ה). י\"ל התם באהל עם דפנות וקבוע. משא\"כ הכא שהכוורת מאהלת רק על הטומאה ואין לאהל ההוא דפנות. שאינו אהל רק לפי שעה (ועמ\"ש בס\"ד פ\"ד סימן ג'. ופט\"ו סימן מ'): ",
+            "בכולה פרקן כשאין תחת הכוורת אויר טע\"ט. סמיך התנא דין טומאה תחתיה לדין טומאה ע\"ג. מדשניהן אין בהן דין אהל. שתתפשט הטומאה ממקומה לצדדין. והדר נקט דין טומאה בתוכה מדיש שם דין אהל שתתפשט הטומאה בכל תוכה. משא\"כ כשיש תחת הכוורת אויר טע\"ט. סמיך התנא דין טומאה תחתיה לדין טומאה בתוכה משום דבשניהן יש בהן דין אהל. שתתפשט בהן הטומאה לצדדין. והדר נקט בסוף דין טומאה ע\"ג. מדאין שם דין אהל: ",
+            "מיהו כ\"ז להרמב\"ם שהביאו רתוי\"ט (פ\"י דכלים מ\"א ד\"ה וכלי עץ) דהא דקתני התם דכלים טהורים צריך צמ\"פ היינו בנסר שמכסה פה כ\"ח. אבל כלי עץ שממ\"ס א\"צ צמ\"פ. אבל למהר\"ם שהביאו רתוי\"ט (לעיל פ\"ד מ\"א ד\"ה טומאה) דהך דרפ\"י דכלים דכלי עץ טהורים צריך צמ\"פ היינו בכלי ממ\"ס שמכסה פה כלי שממ\"ס. ורק בשכלי הממ\"ס המכוסה בנסר או בדלתו א\"צ צמ\"פ. א\"כ הכא גם בשב' הפיות פונות זל\"ז צריך שיהיה שולי עליונה. סמוך לתקרה פחות מטפח. ובין כך או כך נצולים בדפנות אהלים. אמנם ק\"ל בשלמא עליונה שפיה אינה רחוקה מהתקרה טפח שפיר נצולת בדפנות אהלים וא\"צ צמ\"פ (כפ\"ה מ\"ו וז') אלא תחתונה שנצלת רק ע\"י שמכוסה משולי עליונה. ואינה נוגעת בהתקרה היאך תציל על שבתוכה בלי צמ\"פ. וכ\"ש דקשיא מאד להגאון רב\"א זצוק\"ל ולדעימיה דפירשו דכולה פרקן מיירי באינו מחזיק מ\"ס ק'. דאף דלא נוקי להך בבא בשלימ' ודלא כרתוי\"ט (בד\"ה היתה) אלא נוקי לה במחולחלת דלרב\"א חשיב' כאין לה ב\"ק ואמק\"ט. עכ\"פ מי עדיף מכלי גללים. וכדומה שג\"כ אמק\"ט. ואפ\"ה צריך צמ\"פ באהל המת (וכרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ). ואי\"ל כיון דמכוסה התחתון בכלי מחולחלת. לא גרע מנסר או סרידא שאין לה גפיים שכסה בה פה כלי שממ\"ס שמציל על תוכה (כפ\"ה מ\"ו וערתוי\"ט פ\"ד מ\"א ד\"ה טומאה) ליתא. דזה דוקא בשכסה בהן כלי הבא במדה שהיא כאהל דסגי ליה בסתימה בעלמא. אבל הכא במחולחלת שאע\"ג שאמק\"ט. עכ\"פ כלי היא וצריכה צמ\"פ. וי\"ל דאע\"ג דכלי גללים וכדומה אע\"ג דאמק\"ט. אפ\"ה אמצ\"ל על שבתוכן רק בצמ\"פ וכדאמרן. זהו רק בכלי שיש לה ב\"ק. אבל הכא שגם הכלי התחתון המחולחל אינה ב\"ק. וכ\"ש כשהכוורת פחותה שאינה כלי כלל. וכיון שגם הכלי עליון כך הוא. הו\"ל הטהרות שבין חללם כמונח טמון בין נסרים פשוטים. שמצילין על מה שביניהן. וכמ\"ש רתוי\"ט בשם מהר\"ם (לעיל מ\"ג ד\"ה כנגדו) דמה\"ט שם אין בוקע לתוכו. מדהו\"ל כטמון בין ב' נסרים שמגיעין עד התקרה שמצילין על תוכן כשהן באהל המת. מדלא גרע מבית שטמון בתבן שבתוכו טהרות. וטומאה בבית. דאז אם אין בין התבן להתקרה טפח ובמקום הטהרות יש טע\"ט הטהרות טהורות (כפט\"ו מ\"ו). אמנם ק\"ל אמאי דתנינן בתוספתא (פ\"י) והביאה הר\"ש בפרקן דאפילו קדירות של חרס שעומדות זו ע\"ג זו באהל המת עד שמי קורה. מצילין על מה שבתוכן. ותמהני האיך סגי לתחתונה או לעליונה רווח פחות מטפח בפיה. והרי התורה הצריכה צמ\"פ לסתימתה בפירוש. ואע\"ג דבקדירה נגד ארובה מצלת על שבתוכה בלי צמ\"פ (פ\"ה מ\"ב). התם אין תקרת אהל המת למעלה מהקדירה. משא\"כ הכא. ותו הא תינח עליונה שסמוכה למעזיבה. הו\"ל כדפנות אהלים דהלממ\"ס דמצלת אבל תחתונה הרי אינה מכוסה רק בשולי עליונה בלא צמ\"פ. ואת\"ל דגם בזו יש הלממ\"ס. דדוקא כ\"ח יחידי צריך צמ\"פ. אבל במכוסים זב\"ז. וא' מהן מכוסה בדפנות אהלים מהני דפנות אהלים לשניהן. עכ\"פ ק' דהרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו (פכ\"ג מטו\"מ) דלכ\"ח אפילו יחידי לא מהני דפנות אהלים ורק במדובק הכ\"ח לדפנות אהלים בצמ\"פ מהני. א\"כ הכא שהעליונה רחוקה פחות מטפח מהמעזיבה אינה נצלת. ומכ\"ש שהקדירות התחתונות אינן נצולות בסתימה זו. ונ\"ל דמכאן מוכח כדברינו (לעיל ספ\"ה במחצצים סימן ב'). דדוקא דופן אינו מציל לכ\"ח בלי צמ\"פ. משא\"כ במדובק בתקרה מהני לעליון וגם לכל הסמוכים תחתיו גם בלי צמ\"פ. והכא כיון דמרוחק העליון מהמעזיבה רק פחות מטפח. להכי כמדובק במעזיבה דמי ומצילין הוא וכל הסתומים עמו על שבתוכן גם בלי צמ\"פ: ",
+            "והא דאקדים תנא למיתני משנה ט' דמיירי בעומדת בבית. והפסיק בענין זה בין משניות דלעיל מינה דכולהו בעומדת בפתח מיירי דהו\"ל למסמכינהו למשנה י' דנמי מיירי בעומדת בפתח. נ\"ל דה\"ט משום דמשנה ט' גם במוטה על צדה מיירי וכמשניות לעיל מינה: ",
+            "מיהו אי\"ל דמתניתין מיירי ביש תחת הכוורת אויר טפח. כמו שהחליט ר' תוי\"ט בשם מהר\"ם. דאחמ\"כ רבותינו א\"א לומר כן. דא\"כ בטומאה בתוכה דאמרינן דהבית טהור. ובטומאה בבית אמרינן דתוכה טמא. ואמאי והרי איפכא מבעיא ליה. דכשהטומאה בתוכה אף דמדמחזקת מ\"ס חוצצת מלהכניס הטומאה לתוכה. עכ\"פ אינה חוצצת מלהוציא הטומאה לחוצה לה (וכלעיל סימן ה'). וכ\"כ בטומאה בבית אמאי תוכה טמא. הרי אע\"ג דאויר טע\"ט שתחתיה מעורב עם אויר שבבית עכ\"פ הכוורת המחולחלת שאמק\"ט חוצצת עכ\"פ על מה שבתוכה אפילו אם היתה הטומאה רצוצה תחתיה ממש (וכמשנה א') מכ\"ש כשרק התפשטה הטומאה מהבית לתחת הכוורת דנימא דמציל דופנה על תוכה שלא תבקע הטומאה מתחתיה לתוכה. ואת\"ל דהכא שאני ממשנה א'. דהכא פיה פתוח למעלה. ובקעה טומאה שתחתיה לאויר פחות מטפח שבין פיה למשקוף. דאף שאין בו טפח. הרי גם במשנה א' כשהטומאה ע\"ג אין תחת הכוורת פ\"ט. ואפ\"ה בקעה הטומאה לאויר פחות מטפח ההוא. וה\"נ הול\"ל כשהטומאה באויר טפח תחתיה. תבקע הטומאה לאויר פחות מטפח שבין פיה למשקוף. ומדמעורב אויר ההוא עם אויר תוכה שפיר נטמא ג\"כ כל תוכה. וכן הראה פנים לזאת הסברא רתוי\"ט בשם מהר\"ם. במחכ\"ר גם הא לא דמי כעוכלא לדני. דהתם אין כאן סיועת דפנות אהלים להאויר פחות מטפח שתחת הכוורת ולא הו\"ל כסתום. אבל הכא מדאין שפת הכוורת הפתוח מרוחק מהמשקוף אויר טפח ניצל האויר ההוא. דהרי אפילו כ\"ח שעומד באהל המת שאויר טמא מקיפו מכל צד. וכשאין בין שפת פיה לתקרה ניצל אויר ההוא. וגם אויר שבתוך הכ\"ח ניצל (וכמ\"ש בס\"ד במחצצים בדיני כ\"ח סימן ג'. ועי' פ\"ה מ\"ז). ואפילו נימא כרתוי\"ט בשם מהר\"ם דמוקי לה הכא בשלימ'. וא\"כ כשהטומאה בבית שפיר תוכה טמא. דהרי כלי שלימה אינה חוצצת כלל. ואע\"ג דלרתוי\"ט ולדעימיה כל פרקן בממ\"ס מיירי. ואפ\"ה כשפיה פתוח למעלה אינה חוצצת (וכמשנה י\"ד). עכ\"פ הכא לא מחשב כפיה פתוח. אלא אדרבה מדאינה מרוחקת מהמשקוף טפח כמדובקת וסתומה במשקוף חשבינן לה. ותו דעכ\"פ ברישא כשהטומאה בתוכה אמאי הבית טהור. אע\"כ דבאין תחתיה טפח מיירי וכדאמרן: ",
+            "אמנם עד השתא נקט תנא כולהו גווני כשהכוורת עומדת תחת אהל. ומה\"ט הפסיק תנא עם משנה ט' וי' בין משניות דלעיל מינה לבין המשניות דממשנה י\"א ואילך. אע\"ג דלכאורה היה מסתבר דהו\"ל למסמכינהו משניות דלעיל עם משניות דממשנה י\"א ואילך. משום דכולהו יש בהן חילוקי דינים שוין. כגון שלימה פחותה תחתיה גבה תוכה. אלא דרצה התנא למנקט בהדי הדדי כל האופנים שהכוורת עומדת תחת אהל בין שרקמקצתה עומדת תחת אהל כגון שהיא מוטהאו עומדת בפתח או כשכולה תחת אהל.וכגון שכולה תחת הבית. אבל מהשתא נקט התנא כולהו גווני. שאין הכוורת תחת אהל רק עומדת תחת אויר השמים: ",
+            "ואף דכולה פרקן מיירי בממ\"ם. אפ\"ה אצטריך הכא לפרש כן מדנקט תחלה בד\"א בשהוא כלי. דהיינו כלי שלם של גללים שאמק\"ט ואף שאינו מחזיק מ\"ס. להכי איצטריך למינקט אבתרה או שממ\"ס מיהו בכל בבי דלעיל נקט אפוצה. דלהערוך היינו שסתום בכל צד בלי פה. והוא דוגמת נפחת. אלא שנפחת היה מתחלה כלי וע\"י שנפחת נתבטל מתורת כלי ואפוץ עדיין אינו כלי כלל. ולהרמב\"ם דאפוץ היינו שמילא חללו בתבן ובטלו שם ג\"כ דמי לנפחת אלא שנפחת א\"א שיחזור להיות כלי עד שיתקנו ויהיה פנים חדשות בא לכאן. אבל אפוץ אפשר שיחזור להיות כלי בנקל שיוציא התבן ממקום מלואו ויהיה כלי כמו שהיה. וכל זה בסתם כוורת שרגילין בו כך. אבל משנתינו דמיירי שנעשה מאבן וכדומה אין רגילין לעשותה סתומה בלי פה או למלאותה בתבן. ואפשר שגם אם ביטל להתבן שם כיון דאין הכוורת עצמו ממין תבן ואין רגילין לבטלו שם אינו מבוטל להכי לא נקט הכא אפוצה (ועפט\"ו מ\"ו). וכ\"כ מדאיירי הכא בכלי שלם. להכי נקט שפיר דבהיתה מחזקת מ\"ס. אפ\"ה אין טומאה עוברת ובוקעת בו לחכמים. וכ\"ש לעיל דמיירי בכלי מחולחלת. בכה\"ג גם לחכמים דפליגי לקמן כ\"ש דמודו הכא דאין טומאה עוברת בו מדאית בה תרתי שמחולחלת ומחזקת מ\"ס. ולרב\"א משו\"ה לא נקט הכא מחולחלת אע\"ג דע\"כ בהכי איירי. היינו משום סיפא דמשנה י\"ד דמיירי ביושבת על שוליה. דהתם ודאי לא אפשר דאיירי במחולחלת. דא\"כ בגבוה מהארץ טפח ומחולחלת אמאי רק תחתיה טמא. נהי דאין טומאה נכנס לתוכה כולה. עכ\"פ מה שכנגד הנקב נטמא. ולהכי אגב סיפא לא נקט נמי ברישא מחולחלת. ואני עני וכואב לא הבנתי דברי רבינו בזה. דאיך ירופא קושית רבינו בהנך בבות דרישא דנקט גבייהו מחולחלת ובטומאה תחתיה אמאי תוכו כולו טהור. ותו דהרי רבינו כתב דבאין בנקבים טע\"ט מיירי דאל\"כ היתה הטומאה יוצאה דרך שם ומתפשט גם לצדדים בעבר השני. וכן כתב רבינו בעצמו בפירושו סוף משנה א'. וא\"כ הרי בכה\"ג דוקא כשהטומאה בעצמה למטה נגד הנקב טומאה יוצאה בו לטמא כנגדה למעלה. אבל באין הטומאה נגד הנקב. אף שע\"י הדופן העליון של הכוורת למעלה מהנקב. תתפשט הטומאה תוך הכוורת גם נגד הנקב. עכ\"פ כל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שפחות מטפח (כפ\"י מ\"ה): ",
+            "ויש לדקדק דל\"ל לתנא להתנות תנאי זה הרי כבר תנא ריש משנה י\"ד במד\"א שהוא כלי ומ\"ש מכל בד\"א דתני בפרקן דסמיך בה דאדלעיל מינה קאי. נ\"ל דאצטריך משום דלא דמי הכא לבבות דלעיל דהתם עד סוף משנה י'. כולהו בבות לא מיירי רק במין כלי א' שאינו שלם. רק שזו מחולחלת וזו פחותה וליכא. למטעי כלל בשום בבא לאוקמי באוקימתא אחריתא ממה דאוקימנה לה באמת. אבל הכא דכבר נקט לעיל מינה בפרקן כמה מיני כלים שאמק\"ט. מחולחלת. פחותה. שלימה. מחזקת מ\"ס. דייק תנא וקאמר דהכא איירי אף בכלי שלם. דלא תימא דהכא כשפיה למעלה דוקא בכלי מחולחלת מיירי. שהאויר שתחתיה מעורב עם האויר שבתוכה דרך הנקבים. להכי טומאה שתתתיה בוקעת לתוכה. משא\"כ כשהיא כלי שלם שאמק\"ט. אף שכשהטומאה תחתיה. טמא גם למעלה מפה הכלי. דכלי אינה חוצצת על שחוצה לה. עכ\"פ על שבתוכה מצלת קמ\"ל. ואף דגם הא כבר שמעינן מדמסיים תנא (במשנה י\"ד) במד\"א שהוא כלי. משמע דלעיל מינה גם בכלי שלם מיירי. אפ\"ה לא הסתפק תנא בזה. מדסד\"א דהך בבא רק אבבא דסמיך לה קאי. דהיינו בהיתה גבוה מהארץ טפח. וסד\"א דרק בכה\"ג. דמדהתפשטה הטומאה לכל תחתית ולכל עליונה של כלי. הרי עי\"ז כל האויר כולו שלמעלה מחובר עם כל האויר שתוך הכלי. להכי גם תוך הכלי טמא אף בכלי שלם. אבל כשהטומאה רצוצה תחת שוליה. הו\"א דרק במחולחלת נטמא תוכה. אבל בשלימה ויושבת על שוליה. תוכה טהור. להכי נקט בריש משנה י\"ג דמיירי בכלי שלם. ואפ\"ה נגד הטומאה טמא. ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם דשהוא כלי דהכא ר\"ל שיש לו מושב כלי בשוליו. דאל\"כ כמוטה על צדה דמי. והך במד\"א שהוא כלי דריש משנה י\"ד. היינו שהוא כלי שלם. וכבר הקשה ע\"ז רתוי\"ט וע\"ש. ומלבד קושיות אלו ק\"ל נמי הדוחק בלשון דנימא דמלות שהוא כלי יהיה משמעותו מושב רחב. ותו דמאן פליג לן דאימא איפכא. דשהוא כלי קמא מיירי שהוא כלי שלם. ובמד\"א שהוא כלי היינו מושב רחב. ותו מאן פליג לן להנך תנאי. שיהיה לו מושב רחב. ושיהיה כלי שלם. ולמה לא תני להו גבי הדדי. ותו אם במלות שהוא כלי יהיה משמעותו מושב רחב. א\"כ כבר תני לה בריש משנה י\"ד. ול\"ל למכפל ולמתני לה הדר הכא. אולם לדברינו הנ\"ל מיושב הכל בס\"ד: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט מלעיל (פ\"ה מ\"ו) דכוורת פחותה מכוסה אינה מצלת. משמע הא שלימה מכוסה מצלת. והרי הכא נמי הא שלימה היא. י\"ל דלפי שטתינו דאוקמינן כולה פרקן באינה מחזקת מ\"ס אין כאן קו' כלל. דהתם שאני דמיירי בכוורת שמחזיק מ\"ס. דהו\"ל כאהל דומיא דבור מכוסה דתני התם דמצלת. אולם לפי שיטת שאר רבותינו דכולה פרקן במחזקת מ\"ס מיירי. אפ\"ה להר\"ש והרא\"ש לשטתייהו לא קשה ולא מידי. דהרי אינהו לא גרסי התם כוורת פחותה. רק כוורת פתוחה (ועמ\"ש בס\"ד סימן מ\"ט). אמנם לכאורה קשה עכ\"פ אמאי הכא מכוסה אינה מצלת מ\"ש משלימה שמוטה על צדה ואינה גבוה טפח מהארץ דאמרינן לעיל (משנה י\"א) דאין טומאה בוקעת לתוכה אף שפתוחה מן הצד וכ\"ש הכא שמכוסה מכל צד. י\"ל התם שמקורה למעלה בדופן הכלי ולא גרע מדלת שבכלי גופה שמציל (כלעיל סימן ס\"ו) ורק במכוסה בדלתו באהל המת שאויר הטומאה מקיף להכלי סביב. גם על הסדק שבין הכסוי להכלי. להכי גם במכוסה בהדלת שבגוף הכלי צריך צמ\"פ על הסדר ההוא סביבה: ",
+            "ומה\"ט לא הוה מצי למנקט לעיל במשנה י\"ב במוטה על צדה ג\"כ כהך לישנא. אין טומאה עולה לה וכו'. משום דבהך לישנא אין טומאה עולה לה ולא יורדת ממנה. אין מובן רק ב' מקומות. א' למעלה וא' למטה. וזה שייך שפיר רק במשנתינו. שהאויר שלמעלה מפה הכלי הוא מעורב עם האויר שתוך הכלי להכי קאמר שפיר אין טומאה עולה לה דהיינו שכשהטומאה תחתיה. אינה עולה למעלה מהשוליים כלל. ואינה יורדת ממנה. שאם הטומאה למעלה מהשולים. בין בתוך הכלי או למעלה מפיה. אינה יורדת לתחת השוליים. אבל במוטה על צדה אי הוה נקט כהך לישנא. סד\"א דג\"כ רק מב' מקומות מדבר. דהיינו שכשהטומאה בתוכה אין טומאה מתוכה עולה למעלה מהכלי. וגם אינה יורדת מתוכה לתחתית הכלי. הא בשהטומאה למעלה מהכלי. אז עכ\"פ תחת הכלי נגד הטומאה טמא. וכשהטומאה תחת הכלי. עכ\"פ למעלה מהכלי נגד הטומאה טמא. והרי באמת אין הדין כך דכיון שהוא כלי הבא במדה. ודאי חציצה גמורה היא בין אויר שלמעלה ושלמטה מהכלי. וכ\"כ במשנתינו לא מצו ר\"א ור\"ש למנקט כלישנא דמשנה י\"ב. דאף דהוו שפיר מצו למנקט טומאה תחתיה. כנגדה עד התהום טמא. עכ\"פ לא הוו מצו למנקט אידך בבא. ע\"ג כנגדו עד הרקיע טמא. דהוה משמע כל שהטומאה ע\"ג אינה בוקעת למטה כלל. והא ליתא. דכשהטומאה למעלה מפיה. ודאי בוקעת למטה לתוך חלול הכלי. להכי נקט תנא בכל חד לשון אחר הנאות לו: ",
+            "וא\"ת כיון דאין קבר מטמא רק בשיש כסוי ע\"ג. א\"כ ל\"ל תרי קראי אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק (כחולין ע\"ב ע\"א). ואו בקבר. לאשמעינן שיטמא הקבר כמת עצמו (כרמב\"ם פ\"ב מטו\"מ הלכה ט\"ו. ועי' נזיר נ\"ג ע\"ב ורש\"י ותוס' שם). והרי לא אפשר דופק וגולל בלי קבר. והרי גם קבר מטמא למטה ולמעלה באהל. ול\"ל לאשמעינן כן בגולל ודופק. ובשלמא לרש\"י ורמב\"ם דס\"ל דגולל ודופק אפילו אחר שפירשו מהקבר מטמאין. שפיר איצטריך להו קרא (עמ\"ש אהלות פ\"ב סימן ל\"ט).אלא לתוספות ורא\"ש ורב\"א דס\"ל דגולל ודופק דוקא בעודן על המת מטמאין (כמבואר שם) ק' דל\"ל קרא. י\"ל דאפ\"ה אצטריך למרבינהו דיטמאו בנגע בהן מבחוץ מן הצד. וגם לענין אהל צריך למרבינהו. לאשמעינן שיטמאו בשהאהיל הטהור על עובי הכותלים או בשהאהילו עובי הכותלים על הטהור אפילו שלא כנגד הקבר (ועי' תוס' סוכה כ\"ג ע\"א ד\"ה ולא). ואצטריך נמי קרא לטומאת קבר. לאשמעינן דגם בשאין על הקבר גולל ודופק יטמא. וכגון שחתר חור בשפוע של גובה ההר לא בעומק אלא מן הצד לתוך עובי ההר. והניח המת לשם [וערכ\"מ פ\"ו מטו\"מ ה\"ח שפי' כן דברי הרמב\"ם שם. ותי' בזה קו' הראב\"ד]. ולפי המבואר בזה אם כן משנתינו דנקט שהמת מונח בתוכו ומחלקינן בין שחור הקבר רחב למטה ומחודד למעלה או איפכא. א\"א לומר דמיירי בשיש בנין בליטה ע\"ג הקבר. דא\"כ קבר סתום הוא דמטמא במגע בצדדי כותליו מבחוץ. בין שחלול הקבר רחב למעלה או למטה או שהכותלים שוין וגם להרמב\"ם (פי\"ב ה\"ו) דס\"ל דארון אין דינו כקבר סתום. ולפיכך בשיש בתוכו חלול טפח ממעל להמת טהור לגמרי מן התורה. אפ\"ה א\"א לומר דהכא מיירי בארון מטולטל ובולט בכה\"ג שיש טע\"ט בחללו למעלה מהמת. ולפיכך אף שבולט אמ\"ט רק מדרבנן. ליתא דהרי משנתינו ע\"כ לא איירי בארון מטולטל. וכמ\"ש הרמב\"ם בעצמו (פ\"ו מטו\"מ ה\"ח) דבארון החקוק בסלע מיירי. וכן כתבו כל רבותינו המפרשים ובלתי ספק סמכו א\"ע אתוספתא דמכילתין (פ\"י) שמפורש שם הדין בקבר החקוק בסלע. וא\"כ קבר כזה אם היה בנין ע\"ג ודאי בכל גוונא היה מטמא גם בכל צדדי כותליו. וגם א\"א לומר דטומאה דאיירי בה מתניתין היינו דטמא משום דמחשב כנוגע בגולל. ליתא דא\"כ למה קאמר תנא שהמת בארון. הרי רש\"י ורמב\"ם ס\"ל דאפי' בפירש הגולל מהמת והקבר מטמא במגע ואהל וכמש\"ל. וע\"כ לרש\"י ורמב\"ם לא נשאר לנו לאוקמא למשנתינו רק בקבר פשוט שיש טע\"ט בחלל שבתוכו בין המת לעליונו ואין בנין על גביו. דקבר כזה מטמא רק למעלה ולמטה נגד חלול הקבר. אבל לא בצדדי הקבר מבחוץ: ",
+            "כך נ\"ל פי' משנתינו. ורבותינו רצו להסב פי' משנתינו שתהיה כעין הך דתוספתא דמכילתין (פ\"י) וה\"ג התם ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בו בכל מקום טהור. ואינו טמא אלא נגד כסויו. עכ\"ל התוספתא. ועל דרך זה פירשו רבותינו גם משנתינו דלמעלן דקאמר תנא היינו למעלה מהקבר דהיינו בהכסוי. וק\"ל בשלמא לדידן דלמעלן ולמטן תרוייהו בצדדי הקבר איירי. אילה\"ק למה לא אשמעינן תנא דינו שלמטה ושלמעלה מהקבר. י\"ל דהא פשיטא דתרוייהו מטמא. ולא אתא תנא לאשמעינן אלא החילוק שיש בהכותלים. אלא לרבותינו דלמעלן היינו למעלה מהקבר. א\"כ מ\"ש דנקט דין שלמעלה ולא גם דין שלמטה מהקבר דהיינו תחתיתו ממש. ואת\"ל הרי גם לתוספתא ק' היכי קאמר דאין טמא רק נגד הכסוי. דהרי גם הנוגע למטה מתחתית הקבר טמא. אע\"כ דאע\"ג דהנוגע שם כנגד הקבר פשיטא דטמא עכ\"פ מדיש שם אטום מקרקע עולם. אינו מצוי שיגע שם בחפירה שיעשה תחת הקבר. ולהכי בין במשנה ובין בתוספתא א\"צ לאשמעינן דינו. עכ\"פ ק' דאי למעלן אכסוי קאי מאי למעלן ולמטן לשון רבים דנקט. בשלמא לדברינו דמשנתינו מיירי במחודדים כותלי הקבר ומשופעים כצריף. שפיר נקט למעלן ולמטן לשון רבים. מדאיירי רק משפועי ב' צדדי הקבר מכאן ומכאן. אבל לרבותינו דמטמא רק הכסוי מכותליו למעלה ולמטה הול\"ל. אע\"כ פשיטא דתוספתא מיירי שחלול הארון הוא רחב עליונת הקבר כזה ובכה\"ג ודאי נגד כל הכסוי טמא. אף שהכסוי רחב יותר מרוחב המת. הרי כבר אמרנו דבקבר כל החלול שנגד עליונו של קבר אף שאין החלול ההוא רק בצד המת טמא. ובענין זה לא מיירי תנא אבל שמעינן כן מסיפא דכל תחתית הכסוי טמא כשרחבה מלמעלה וצרה מלמטה. אבל הכא ברישא במחודד למעלה מיירי: ",
+            "כך נ\"ל פי' התוספתא (פ\"י) וז\"ל שם. שאין מעלין עולין גבוהין מהארץ פחות מטפח עכ\"ל. ולזה מסכים פי' רב\"א זצוק\"ל בזר זהב שם. שפי' וז\"ל. שהמעלין המת לקברו אין עולין בגובה פחות מטפח. אמנם הר\"ש פי' שאין מעלין עולות במזבח גבוה מארץ טפח. ר\"ל כשיש חלול תחת המזבח טפח. הא פחות מטפח לית לן בה וע\"ש. ולפי מיעוט הבנתי במחכ\"ר פי' זה זר וקשה לשמוע דמה לכהן בבית הקברות: ",
+            "כל זה נלפע\"ד לפרש זאת המשנה החמורה והוכרחתי לפרש כן עפ\"י דעת רש\"י ורמב\"ם דס\"ל דגולל מטמא אפילו כשאינו על המת. דק' והרי במתניתין והמת בתוכה קאמר. אע\"כ דמשנתינו בטומאת קבר מיירי. ולשאר רבותינו דס\"ל דגולל רק בעודו ממעל למת מטמא. עכ\"פ נוכל שפיר לפרש כמו שפירשנו. דמשנתינו לענין טומאת קבר מיירי. רק דלדבריהם אפשר נמי לפרש דמשנתינו לענין טומאת גולל מיירי. והיינו שהגולל מטולטל ומונח על הארון החצוב בהר. ומה שאמר במשנתינו בצר למעלה. היינו שהגולל צר מחלול הקבר. דכתלי הקבר עומדים בשפוע כזה אז אין מטמא רק למי שנגע למעלה. דהיינו בהגולל עצמו. אבל לא להנוגע בכתלי הקבר. דכקרקע עולם חשיבי. וברחב למעלה ר\"ל שהגולל רחב יותר מחלול הקבר כזה אז גם בנגע למטה דהיינו בהכותלים שמזה ומזה טמא. מדהן תחת הגולל שמטמא למטה כנגדו עד התהום. ובשוה דהיינו שכותלי הקבר עומדים בשוה תחת קצה שפת הגולל כזה * אז לר\"א מחשבו כל הכותלים כאילו עומדים תחת הגולל. והרי הגולל מטמא עד התהום. ולר' יהושע אין הכותלים טמאין רק עד קצה הטפח שמהם סמוך להגולל. אבל מה שלמטה מהטפח כקרקע עולם חשיב וטהור. ובעשוי כמין קמטרא ר\"ל שהגולל עגול. אז הנוגע גם בהכותלים בכל מקום טמא. דמשום שהרווח שבין הכותלים בולט למעלה כבטן. ואין מקצוע זוית מפסיק בין כסוי לצדדים להכי כולו דינו ככסוי. ולרב\"א זצוק\"ל. קמטרא היינו שהכסוי מכסה כל כתלי הקמטרא וע\"ש. והעשוי כגלוסקס פירשו רבותינו. דהיינו כמין ארגז שפתחו בצדו וסתום מכל צד. ורק שפתחו שמן הצד סותמו במגופה אז כל הנוגע בו בכל מקום טהור. ורק נגד המגופה טמא. ולפירוש זה נוטין כל דברי רבותינו המפרשים. ובעניי לא ידענא. דאי כדברי רבותינו דבטומאת גולל מיירי מתניתין. היאך לא אישתמיט ליה לתנא בכולה מתניתין למנקט מלת גולל. והרי הוא הוא הדבר אשר עליו סובב הולכים כל דיני הבבות שבמשנתינו. ותו למה יהיה גלוסקס טהור בכל מקום. דעכ\"פ הול\"ל שיטמא כטומאה רצוצה. או כקבר למעלה ולמטה כנגדו (ועי' פ\"ג מ\"ז ודו\"ק). אמנם הא דאפסיק תנא בדין הארון. בין דיני כוורת דתני לעיל מינה. ובין דין חבית חרס שבמשנה ט\"ז. והרי מסתבר היה טפי למסמכינהו לדיני כוורת וחבית בהדי הדדי. מדשניהן כלים ושניהן ביושבין על שוליהן מיירי. נ\"ל דה\"ט משום דבארון יש חילוק בדיניו במקומות. דלמטן טהור ולמעלן טמא. וכ\"כ יש חילוק זה בדיני כוורת לעיל סוף משנה י\"ד. משא\"כ בחבית. הרי בכל אופניו למעלה או למטה טמא. אי משום בוקעת אי משום שבכל מקום טמא: ",
+            "והא דאצטריך לפרש הכא כך טפי מלעיל במשנה י\"ג. ותו כיון דלאו מחבית עצמה איירינן רק ממה שבתוכה. א\"כ טפי הול\"ל תוכה טמא. נ\"ל דה\"ט דמדנקט הכא בסיפא בשהטומאה מונחת תחת הבטן דהחבית טהורה. נקט נמי ברישא דהחבית טמאה. אבל אילו הוה נקט הכא תוכה טמא. הוה משתמע דכל תוכה טמא. כלעיל (מ\"ג) להכי ניח\"ל טפי למנקט והחבית טמאה. ור\"ל שהטומאה באה לתוך החבית. ואצטריך לאשמעינן הך מתניתין אף שדינה ממש כמשנה י\"ג. היינו מדבעי לאשמעינן היאך הדין בשמונחת הטומאה תוך הבטן. או תחת או ע\"ג הבטן מבחוץ. ורק אגב זה נקט נמי כשהטומאה בשאר מקומות. רק מדלא נקט להו רק אגב. להכי קיצר תנא בלשונו. ולא דקדק למנקט נמי ברישא או על גבה משום דפשוט הוא דדינו כטומאה בתוכה או תחתיה: ",
+            "ואע\"ג דעכ\"פ אין הפסק בין אויר תוכה לאויר הבטן הטמא. והרי לעיל סימן ס\"ה מטמאינן מה\"ט לאויר שתוך הכלי. י\"ל דדוקא בין מעלה למטה מטמאינן מטעם זה. מדמצינו שטומאה מתפשטת בכה\"ג כשבוקעת למעלה ולמטה. אבל לצדדים לא מצינו התפשטות הטומאה בלי אהל (ועי' כלים פ\"ח סימן מ\"ט). והיינו נמי טעמא דלעיל סימן צ\"ד. ואע\"ג דלעיל (פ\"ג מ\"ז) כשהטומאה רצוצה בביב ובקע לתוך הבית מתפשטת הטומאה בכל הבית. התם גג הבית מאהיל על אויר הטמא ועל שאר אויר הבית. משא\"כ הכא: ",
+            "ואע\"ג דאין כלי נטמא מאויר כ\"ח (כשבת קל\"ח ע\"ב) והרי אפילו נגעו הכלים הפנימיים בהחבית אין כ\"ח מטמא כלי (ככלים פ\"ח מ\"ד) ולא עוד אלא אפילו היה הכלי הפנימי תוך אויר הכ\"ח בעד הטומאה בתוכו אפ\"ה לא נטמא הפנימי מטעם חיבורין (כמבואר שם). י\"ל התם רק בשרץ דלא גמרינן ביה חיבורין בטומאה. משא\"כ הכא במת. כיון דבאותה שעה שנטמא החבית. היו הכלים מצטרפין בתוך אוירה. הצירוף הזה עושה כל מה שבתוך הכלי כאילו הוא אחת עמה (כפסחים י\"ט ע\"א) ולפיכך כל הכלים שבתוך החבית אפילו כשאינן נגד הטומאה וגם לא נגעו בכתלי החבית אפ\"ה טמאין. אבל הכלים שלמעלה מפה החבית רק אותן שכנגד הטומאה שתחתיה נטמאו. ואע\"ג דלעיל (משנה י\"ג) בטומאה תחת הכוורת. מטמאינן האויר שתוך הכוורת מדמעורב עם האויר שלמעלה מהכוורת וא\"כ ה\"נ הול\"ל דנטמא כל האויר שלמעלה מהחבית אף שלא כנגד הטומאה מדמעורב עם האויר שתוך החבית שכולו טמא. ודוחק לומר דניחא לן טפי להוריד הטומאה למטה מלהעלותה למעלה. אלא נ\"ל דבשלמא התם. האויר שלמעלה מהכוורת נטמא מהטומאה עצמה שבקעה לשם. להכי שפיר חוזר ומטמא להאויר שתוך הכוורת שמעורב עמו. משא\"כ הכא שהאויר שתוך החבית. שלא כנגד הטומאה לא נטמא מהטומאה עצמה. רק מהחבית שנטמאה ממת שתחתיו. הו\"ל ככח כחו. שאין נחשב ככח ראשון (עיין חולין דט\"ז ע\"א). א\"נ נ\"ל התם איכא שפיר ק\"ו מה האויר שלמעלה מהכוורת שהוא רחוק מהטומאה נטמא מכ\"ש האויר שבתוך הכוורת שהוא קרוב להטומאה משא\"כ הכא. כך נ\"ל ליישב דברי רבינו הר\"ש והר\"ב. ומתורצים בזה כל קושיות רתוי\"ט ושאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי רבותינו הנ\"ל: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת בשלמא במשנה א' שיש טע\"ט בארובה פתוחה. י\"ל שמשם יוצא הטומאה ומדיש שם מקום לטומאה לצאת. אין אומרים דסופה לצאת דרך הבית. אבל הכא וכ\"כ לקמן במשנה ה' דאין בהארובה טע\"ט שתצא משם הטומאה א\"כ ראוי שהבית יהיה טמא. מדאין דרך לטומאה לצאת רק דרך הבית (וכלעיל פ\"ג מ\"ז) בביב שתחת הבית. ואין ביציאתו טע\"ט. דכשהטומאה תוך הביב הבית טמא. מדסוף טומאה לצאת דרך הבית. י\"ל דאע\"ג דגם באין הטהרה תחת אהל המת מטמאינן הבית החיצון כשסוף טומאה לצאת שם (כרש\"י עירובין סח\"א) זהו דוקא כשעכ\"פ מונחת הטומאה תחת קרוי ואפילו באין האהל ההוא טע\"ט (כפ\"ד מ\"א). אבל כשהטומאה מונחת תחת אויר רקיע. או שיש אויר רקיע מפסיק בין הבית שהטומאה בתוכו ובין בית החיצון. בכה\"ג לא שייך לומר גבה סוף טומאה לצאת. דכבר היא מוצאת. ואדרבה זו הכנסה היא. ואע\"ג דהכא שאין על הטומאה אויר טע\"ט. ע\"כ שתצא הטומאה דרך הבית. י\"ל דדוקא כשאין אויר כלל להוציא הטומאה דרך שם פליגי רבנן על ר' יוסי (פ\"ד מ\"ב). א\"נ אף כשיש לחלול שהטומאה בתוכה פתח פחות מטע\"ט מן הצד. נמי פליגי רבנן ארבי יוסי [כביב טע\"ט שאינו פתוח טע\"ט לחוץ (פ\"ג מ\"ז)]. אבל כשיש אויר ע\"ג הטומאה. אע\"ג שאין האויר ההוא פתוח טע\"ט. גם רבנן מודו לר' יוסי דיכול להוציאו שם לחצאין או לשרפה במקומה. אפילו כשהטומאה גדולה מטפח. וכעין זה תירץ רטו\"ז (יו\"ד שע\"א ס\"ד וע\"ש). א\"נ דההלממ\"ס כך הוא דסוף טומאה לצאת ואמ\"ט רק כשהטומאה מונחת בהאהל שהפתח בו. ותו נ\"ל דאפילו למהרא\"י (בפסקיו סימן כ\"ד) דכשמת בעיר אין הכהנים רשאין לצאת דרך שער העיר אף דרחוב שאינו מקורה מפסיק. אלמא דלא מהני הפסקת אויר הרקיע. י\"ל דאפ\"ה לא תקשי ליה משנתינו דמי לא מצי איירי הכא שהארובה סמוכה לפתח הבית. ואין תקרת הבית מפסקת בין ארובה לפתח הבית: ",
+            "כך פירשתי על דעת הרא\"ש ע\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דלר' יוסי נמי דוקא בשגוש הטומאה הוא ב' זיתים ומונח ממנה תחת הארובה זית א'. וזית הב' תחת המעזיבה טמא. ולר' יהודה אפילו ביש בה מקצת שכנגד הארובה כזית נמי מטהר נגד הארובה. ואע\"ג דברישא (במשנה ב') בכזית טומאה נגד הארובה. קאמרינן דרק הבית טהור דמשמע ודאי דעכ\"פ תחת הארובה נגד הטומאה טמא ולא פליג ר' יהודה. י\"ל התם אין קצת מגוש הטומאה תחת המעזיבה. משא\"כ הכא שיש קצת ממשות הטומאה תחת המעזיבה. אמרינן דשדינן לכולה טומאה כאילו היא תחת המעזיבה שהיא עיקר הבית. והו\"ל כשאר התפשטות הטומאה שאינה יוצאת בארובה שהיא פחות מטע\"ט. ואשכחן דכוותה לעיל (פ\"ו מ\"ג) דבטומאה תוך הכוחל מחציה ולפנים. הו\"ל כמונחת בבית והבית טמא והעומד למעלה מהטומא' טהור. ה\"נ הכא בארובה שדינן להטומאה כאילו מונחת בהבית. והעומד למעלה מהטומאה כנגד הטומאה טהור. אע\"ג שהטומאה מונחת בתחת הארובה. רק דבכותל שם סגי בחדא לטיבותא שמונחת בחציה שלפנים. אבל הכא צריך ב' לטיבותא שאין בהארובה טע\"ט. ויש קצת מהטומאה תחת המעזיבה אז לבד שדינן הטומאה כאילו כולה תוך הבית שהוא העיקר. וזהו סברת ר' יוסי דפליג: ",
+            "והא דלא נקט הכא כלעיל נתן רגלו. נ\"ל דה\"ט משום דלעיל כל מה דבעי תנא לאשמעינן הוא רק דע\"י הדבר שנתן על הארובה עירב הטומאה למטה. והרי בזה אין חילוק בין שהדבר שנתן הוא מק\"ט או לא. דכולן מערבין הטומאה למטה. דהרי גם דבר שאמק\"ט נעשה אהל (כלעיל פ\"ח ורמב\"ם פי\"ב מטו\"מ) להכי מדכולן שוין בזה. ניח\"ל טפי למנקט שנתן רגלו משום דרגל מצוי בעלייה. אבל הכא דמיירי מדין עלייה ובעי לאשמעינן בהסיפא דהדבר שנתן בהארובה חוצץ. והרי זה אינו רק כשהדבר שנתן אמק\"ט. דכל המק\"ט הרי אינו חוצץ בפני הטומאה להכי נקט הכא ברישא ההיפוך דהיינו שמק\"ט: ",
+            "מיהו בנתן רק בארובה התחתון. לא אמרי' גוד אסיק. ונהוי כמונח בב' הארובות (וכלקמן במשנה ו') ליתא דלא שייך לומר גוד אסיק. רק כשדפנות הכלי התחתון ניכרין ומופרשין יפה ומכוונים נגד חלול הארובה שלמעלה (ועי' סוכה דד\"ב). משא\"כ הכא שתחוב הכלי בארובה התחתונה והרי חשבינן לה כאילו היא מחוברת עם מעזיבה התחתונה ואין כאן מחיצות הניכרות. ולהכי בכה\"ג רק הבית כולו טמא. ובעלייה רק נגד הארובה טמא מדאין הדבר שהניח בהארובה התחתון חוצץ דהרי מק\"ט (וזה דלא כהר\"ב הכא): ",
+            "וא\"ת א\"כ למה לא נקט תנא הכא בין בין כברישא. דהיינו שנתן כלי שאמק\"ט בארובה התחתון ובעליון. וכלעיל סימן כ\"ח. דהרי לפי דברינו דינו שוה לאילו נתנו גם בארובה א' כברישא. י\"ל דה\"ט משום דא\"כ לא הוה מצי תו למנקט ממנו ולמטה וכו'. דהרי בכה\"ג לא ידעינן על איזה מב' סתימות הארובה קאי מלת ממנו. וטפי הוה שייך למתני אז. אין טמא אלא תחתון וכדקתני במשנה ה'. והרי גם אי הוה נקט הך לישנא. לא יהיה הדין אמת כשהניחו בעליון ולא בתחתון דהרי בכה\"ג לא לבד החדר התחתון טמא אלא גם העלייה. והרי לישנא דבין בין משמע גם בשהניחו רק בעליון וכלעיל סימן כ\"ח. להכי נקט תנא סתמא כדי שיהיה הלשון מסודר על אפניו: ",
+            "וא\"ת כאן ולעיל במשנה ב'. דמי גרע המקום שתחת הארובה כשהטומאה שם. מביב (ספ\"ג) דאמרינן דכשאין הביב פתוח טע\"ט והטומאה שם יוצאת הטומאה מהביב להבית. וכ\"ש דהול\"ל כן הכא כשהטומאה תחת הארובה שהבית טמא דהרי הכא גם ב' האוירין מעורבין. י\"ל דהכא מדאין אהל ע\"ג ב' האוירין הו\"ל המקום שתחת הארובה כאילו מונחת הטומאה ברה\"ר דלא נטמא ע\"י שאוירו מעורב עם הבית ע\"י פתח הפתוח בבית. מדלא שייך כלל אויר רשות הרבים לאויר שבבית. מה שאין כן ביב חלק הבית הוא (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל סימן א'): ",
+            "תמוה דלפי דברי רבותינו דר\"ל שנכנסת ויוצאת מהארובה ברווח. א\"כ בסיפא שגבוה מהארץ טפח איך באה הטומאה מתחתיה להבית. הרי יש אויר מגולה בין הקדירה לשפת הארובה. ובטומאה לא אמרינן לבוד. וכבר נתלבטו במשנה זו כל רבותינו המפרשים. והגאון רב\"א זצוק\"ל הגיה כל המשניות וכתב דצ\"ל שפתותיה נוגעות. אולם אם מלכא אמר עקר טורא ופורץ גדר ועושה לו דרך אין הדיוט כמוני רשאי לילך אחריו. ובני הגאון מוהר\"ר ברוך יצחק שליט\"א בעודו בוצין בונין מקטפא ידיע. בילדות בחרותו תירץ דהאי אין הוא כמו אם. ואשכחן דכוותה (בהר\"ן שבועות הפקדון דש\"ג). אולם לפעד\"נ דמלת שפת דנקט הכא. אין ר\"ל צדדים החיצונים של שפת הקדירה. ונוגעים בארובה. אין ר\"ל שאין שפה החיצונה של הקדירה נוגע בפנימית השפה של הארובה. אלא ר\"ל שאין חוד העליון של שפת הקדירה נוגע בתחתית שפת הארובה רק שכשתעלה הקדירה לתוך חלול הארובה יהיה חיצונית שפת הקדירה סמוכה ותכופה לפנימית שפת הארובה ותשאר הקדירה תחובה תוך הארובה. תדע דבתוספתא ליוצאת בארובה ברווח עולה והולכת קרי לה ובמשנתינו אין שפתותיה נוגעות קרי ליה ש\"מ דהיא היא. ושאין שפתותיה נוגעות בארובה דמשנתינו היינו שהחוד העליון של שפת הקדירה אינה נוגעת בתחתית שפת הארובה כלפי בית. וראה דבמ\"ז דשם אין הכוונה על חוד השפה. רק על צד החיצון של הכלי קאמר תנא שאם תעלה היא נוגעת וכו' ודו\"ק. וא\"ת עכ\"פ נהווי האויר פחות מטפח שתחת הקדירה כהאויר פחות מטפח שתחת המגדל שבבית. דכשהטומאה שם הבית טמא משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית (כפ\"ד סוף מ\"א). י\"ל דשאני התם דהטומאה מונחת תחת התקרה שמאהלת ג\"כ על חלול הבית ושפיר שייך לומר דכמונח בבית דמי. אבל הכא נהי דאי\"ל דכיון שאין בחלול הארובה פ\"ט לא אמרינן גוד אסיק. ונמצא שיש אויר ממעל להטומאה. ליתא. דהרי לקמן (רפי\"א) חזינן דגם כשיש רק סדק בתקרה אמרינן בקנה המונחת כנגדה למטה גוד אסיק. עכ\"פ כיון שאין טע\"ט אויר תחת הקדירה ודאי לא אמרינן גוד אסיק. א\"כ הטומאה מונחת תחת אויר ולא תחת תקרה שמחובר לתקרת הבית ובכה\"ג לא אמרינן דכמונח בבית דמי. ובאמת ברישא לא נ\"מ בהא מידי דבין כך ובין כך כיון דעכ\"פ הטומאה רצוצה היא תחת הקדירה בוקעת וכו' ורק משום סיפא נקט הכי. דביש משולי הקדירה לארץ רווח טפח אז אם כשתעלה יהיה שפת הקדירה נוגעת בתחתית שפת הארובה כלפי קרקע הבית. הו\"ל הקדירה כנוגעת בתקרה. מדאינה מכוונת ממש נגד חלול הארובה. ולהכי בכה\"ג אם הטומאה בבית אין הקדירה מצלות על שבתוכה רק כשאין הרחק טפח בין שפת קדירה להמעזיבה (וכמש\"ל בס\"ד במחצצים סימן ב'). אבל במכוונת ממש לכרוחב חלול הארובה נחשבה הקדירה כאילו תחובה בארובה. ומצלת אשלמעלה עם דפנות אהלים. והן אמת שהר\"ש דחה פי' זה בב' ידים. מדנקט במתניתין בסיפא בטומאה בתוכה או ע\"ג הכל טמא. והרי בתוספתא קאמר באופצת וגבוה טפח. אם טומאה ע\"ג או בתוכה רק כנגדה עד לרקיע טמא. ותמהני דהרי ע\"כ הך דתוספתא משבשתא היא. דהרי כשהטומאה בתוכה נטמא הכ\"ח. וכל כלי טמא אינו חוצץ ונעשה אהל לטמא אבל לא לטהר. א\"כ טומאה שבתוכה בקע לתחתיה והו\"ל אהל לטמא להביא הטומאה מתחתיה גם להבית. אע\"כ שיש כאן חסרון הניכר בתוספתא. וכך צ\"ל בתוכה או ע\"ג כנגדה עד לרקיע הכל טמא וכן הוא הגירסא הנכונה בתוספתא שעם פי' טהרת קודש מהגאון רב\"א זצוק\"ל. וה\"פ אם טומאה ע\"ג עד לרקיע אז הכל טמא. ולרבותא קמ\"ל רקיע ודו\"ק: ",
+            "אמנם להר\"ש והר\"ב דמוקי לה שתחתית המשקוף מכוון ממעל להקדירה. מה\"ט הוצרכו לפרש הכא שרק בטן הקדירה הוא תחת המשקוף ולא פה הקדירה. תמיהני כיון שאין שפת הכלי כלפי שפת המשקוף היאך אפשר לומר גוד אסיק דאין אומרין כן רק במכוון שפה נגד שפה. וגם לא ידענו מה הכריח לרבותינו לפרש כן: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דכל סדק אפילו רחב רק כ\"ש מחשב כאילו יש מחיצה בין ב' החלקים של תקרה שמזה ומזה להסדק משום דפי תקרה יורד וסותם (כסוכה דד\"ב ודיח\"א). ולהכי ברישא כשהטומאה בחלק החיצון סגי בסדק כ\"ש. מדמחשב כמחיצה בין ב' החלקים. וא\"כ אין דרך טומאה להכניס. משא\"כ בסיפא כשהטומאה בפנים לא סגי בסדק כ\"ש. דאף דנחשב להסדק כמחיצה. עכ\"פ הרי אין דרך טומאה לצאת רק דרך שם. ולא עדיף מטומאה במגדל נעול שהבית טמא (כפ\"ד מ\"א) לפיכך מצרכינן בהסדק שיעור רחב יותר כדי שיהיה חשוב שיהיה אויר בין ב' האהלים. דבכה\"ג אף שסוף טומאה לצאת דרך אהל החיצון לא איכפת לן כיון שיש אויר מפסיק. ומכאן מוכח דלא כרמ\"א (יו\"ד שע\"א ס\"ד) דמחמיר לכהנים מלצאת בשער העיר שבו יוציאו המת. משום דסוף טומאה לצאת דרך שם. [רב\"א ולכאורה נראה דלרמ\"א היינו אפי' אפשר להוציאו בשער אחר שבעיר. עכ\"פ כיון שמורגל להוציאו בשער זה לא גרע מחישב להוציאו בא' מהן (פ\"ז מ\"ג). ויש לחלק דדוקא לענין שתתפשט הטומאה מאהל לאהל אחר שסמוך לו. כמשקוף הפתח שסמוך לחדר המת. אמרינן דאף שנעול הדלת מתפשטת הטומאה לשם. כשחישב להוציא המת שם. אבל לענין סוף טומאה לצאת. דוקא כשאין מקום לטומאה לצאת רק בפתח זה טמא הא ביש פתח אחר שאפשר להוציאו בו לקברות. לא נטמא הפתח הזה. וחילי מטומאה תחת ארובה הבית טהור (פ\"י מ\"א) אף דדרך להוציא הטומאה דרך פתח הבית. ולא דרך הארובה. ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"י סימן י\"א]. ונ\"ל עוד דהא דלעיל (פ\"י מ\"ב) בארובה שאין בה פ\"ט לא היה צריך לפרש. דעכ\"פ צריך שיהיה ברוחב ארובה כחוט המשקולת דאל\"כ כשהטומאה תחת הארובה הבית טמא. ה\"ט משום דסתם ארובה רחב יותר מחוט המשקולת: ",
+            "וא\"ת כי נמי אין הסגוס מהארץ גבוה טפח. למה לא תתפשט הטומאה מחלק לחלק. הרי אין אומרים גוד אחית שפת תקרה שבסדק רק עד פני העליון של סגוס והסגוס שמק\"ט אינו חוצץ בין ב' האהלים שבב' צדדי הסדק וא\"כ כליתא דמי. והרי הר\"ש והר\"ב כתבו שאפילו בסגוס עב טפח מיירי. וא\"כ מדחשבינן להסגוס כליתא. א\"כ יש רווח טפח תחת מחיצה הנ\"ל בין ב' האהלים. ותתפשט הטומאה דרך רווח טפח ההוא מאהל לאהל. כאילו היה חלון ביניהן. י\"ל דאם נחשוב הסגוס כליתא. א\"כ א\"א שתבוא הטומאה מאהל לאהל דרך רווח שתחת מחיצה הנ\"ל. דהרי ב' האהלים מופסקי' ע\"י אויר הסדק. ובטומאה לא אמרינן לבוד. ורק כשיש אויר טפח תחת הסגוס הרי ב' האהלים מעורבים יחד ע\"י האהל שתחת הסגוס שרחבה טפח: ",
+            "וא\"ת אכתי כבר שמעינן כן במשנה ג'. דמ\"ש מונח תחת הסדק ממונח על האסקופה. הרי כאן וכאן לא היה אהל תחתיו בשום מקום. ואפ\"ה ס\"ל לב\"ה דמביא טומאה תחתיו ממקום למקום. י\"ל דקמ\"ל הכא תו לרבותא דב\"ה. דלא מבעיא בסדק שיש כאן כבר אהל טמא ואהל טהור. ורק שע\"י גוף האדם נתחברו. אלא אפילו הכא דמונח על האסקופה. שאין כאן אהל טמא רק ע\"י גוף האדם. אפ\"ה מביא טומאה מתחתיו לאהל טהור: ",
+            "וכל זה דלא כמשמע לכאורה מהר\"ב. שכ' דאזלינן שהוא תוך הדות. ובמחכ\"ר ליתא. דהרי גם כשהכלי כולו הוא בין שפת הדות להכפישה. אפ\"ה טהור כמשנה ט'. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש הכא דלא סגי בשנראה תוך הבית. אלא צריך נמי שיהיה בולט תוך הבית. והרי לעיל (פ\"ו מ\"ה) בטומאה במעזיבה בנראה בבית. אמרינן דנידון כאילו הוא בבית. י\"ל התם המעזיבה וודאי שייכי להבית. להכי סגי בנראה לחוד. משא\"כ הכא כותל הדות אינו כותל הבית. עוד י\"ל דדוקא כשאין שם אהל אחר שהכותל מפסיק ביניהן. אבל הכא דות כאהל: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלעיל (פ\"ו מ\"ג) בטומאה בכותל בחציה שלפנים. דהבית טמא. ואפ\"ה העומד למעלה מול הטומאה טהור. והרי פשוט דאבל כשהטומאה מונחת על עובי הכותל בחציה שלפנים שהבית טהור. ולא חשבינן לה כאילו הוא תוך הבית. אלמא דלא חשבינן לשפה כתוכה. י\"ל דהכא שאני. דהכפישה שמכסה לכל תוך הדות והשפה הוא מצרף כל שתחתיה להיות כתוכה. א\"נ י\"ל דהכא שאני דדרך תשמישו הוא כך שמניח חפצים תוך הדות. ואפילו הם טפופים עד שמבצבצים ומרושלים על שפת הדות. להכי גם שפת הדות מחשב כתוכו. משא\"כ על שפת עובי כותל הבית. מלבד שהגג מפסיק ג\"כ אין תשמישו של בית שם. וטפי שייך שפת הגג לתשמיש הגג. ומד\"ט לא ק' נמי מדאמרינן (כלים פ\"ח מ\"ז) דאין עובי שפה של תנור מחשב כתוכו. די\"ל התם נמי אין דרך לאפות שם כבתוכו: ",
+            "ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם דמיירי נמי הכא כשהכלי תוך הכותל. ואפ\"ה טהורים. וזה תמוה דהרי בסיפא אמרינן בפירוש דהכלים שבכותל כשאין במקומן טע\"ט דטמאין והכא אמרינן סתמא טהורין. ואמאי והרי בשניהן בשמונחת הכפישה על הדות מוקי לה. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת ולהוי כותל דות שמפסיק בין אויר דות לאויר בית. ככותל שבין ב' בתים (לעיל פ\"ו מ\"ד) דדיינינן בה דין קורב'. י\"ל דהכא שאני. דמדאין כותלי דות מגיעין לתקרת הבית. אם כן לא שייכי כלל להבית רק להדות. וכיון שהדות רחב מהבית. הוא וכתליו "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת הרי גם הכלים שתוך התנור החדש טמאים. אף על גב שהאהל שתחת הבליטה מופסק מחלול התנור על ידי כותל התנור החדש. וא\"כ היאך לא תתפשט הטומאה שוב מתוך התנור גם לתחת האהל שתתת בליטת הנסר שבצד השני מהתנור. ול\"ל שיהיה הנסר בולט גם מצדדי התנור. נ\"ל דהתנור החדש דוקא על מה שבתוכו אינו מציל. משום דכל מה שבתוכו מוקף מטיט מכל צדדיו. הו\"ל כאוכלין שגבלן בטיט (כמ\"ש רתוי\"ט בשם מהר\"ם). אבל מה שחוץ מהתנור ניצל גם על ידי כותל הטיט של התנור (כלעיל פ\"ו מ\"ב) מדאינו מוקף מטיט מכל צדדיו עוד נ\"ל דכשהתנור החדש מפסיק בין ב' בליטת הנסר שמזה לזה להתנור ואין ב' בליטות אלו מעורבין ע\"י א' מב' בליטות שמן הצד. אז דיינינן לכל התנור כאילו הוא כותל אטום שמפסיק בין ב' אהלים שא' טמא ואחד טהור. דאמרינן שהכלים שבתוך הכותל באמצעו טמאים (כפ\"ו מ\"ד) ואפ\"ה הכלים שבאהל הטהור טהורים. ה\"נ חללו של התנור כאמצעו של כותל דיינינן לה. ואפשר עוד דדוקא כשבולט הנסר בכל צדדי התנור טע\"ט. שאהל טמא מקיף סביב לכל התנור. אז טמאין הטהרות שבתוך התנור. משום דהטומאה מקפת להתנור מכל צד. ואע\"ג דמגדל העומד בתוך הבית אם הטומאה בתוך הבית מה שבתוך המגדל טהור. אע\"ג שטומאה מקיפתו סביב (כפ\"ד מ\"ד) התם שאני. דב' אהלים נפרדים הם. חלול הבית וחלול המגדל. אבל הכא. הרי האויר שתחת הנסר שבולט סביב עם האויר שתוך התנור אהל א' הוא. מהנסר שמאהיל על כולן. לפיכך דיינינן להתנור חדש זה שמוקף מאהל הטומאה ולטהרות שבתוכו כאוכלין שגבלן בטיט. אבל כשאין הנסר בולט טפח סביב. אז גם מה שבתוך התנור ניצל כמו שניצל מה שתחת בליטת הנסר בצד השני. שאין שם טומאה. דהרי לא גרע תוכו של תנור מהאהל שתחת בליטת הנסר בצד השני. רק שתוכו של תנור מוקף מטיט מכל צדדיו. והרי כשבליטת צד השני טהור. מצינן למימר דל דופן טיט שבין בליטה הטהורה לחלול התנור. דהרי א\"צ לה. דהרי אין טומאה תוך חלול התנור. ודופן טיט של התנור מפסיק בין אהל הטמא שנעשה ע\"י בליטת הנסר ובין חללו של תוך התנור. דכמו שחוצץ בין הטומאה לטהרה שתחת בליטת הנסר שבצד השני. כמו כן חוצץ אותו כותל מלהטמא מה שתוך התנור. ודו\"ק: ",
+            "כך נ\"ל פי' משנה זו משנה ב'. דמדנקט תנא סתמא משמע דמיירי כהנך בבי דמשנה א'. דהיינו דהסרידה עודפת מכל צד טפח. וכן מוכח מדקאמר במשנתינו בטומאה תחתיו או ע\"ג הכל טמא. ואי בשאין הסרידה בולט טפח סביב. מאי הכל. הרי אינו רק בוקע ועולה וכו'. אע\"כ דבבולט טפח סביב מיירי. וכן מוכח נמי מדנקט במשנה ג' אבל לא מן הצדדים. ש\"מ דהא כולה פרקן. וכ\"ש משנה ב' הקודמת לה. כולהו בבולטת הסרידה טפח מיירי. ובסרידה חלקה מיירי. דאי ביש לה ב\"ק. הרי מק\"ט. וכשהטומאה תחתיה או ע\"ג. הרי נטמא הסרידה. ומה מהני ליה צמ\"פ להתנור. אע\"כ דמיירי בסרידה חלקה שאינה בת קבלת טומאה. ואפ\"ה אינה חוצצת בין הטומאה להטהרה. מדעכ\"פ כלי הוא. אולם כמו שבלול תמס יהלוך אישות בריה שאין לה עינים. כי הצצתי ברתוי\"ט דברים שלא יכולתי להולמן. שהראה פנים לומר דלהרמב\"ם משנתינו מיירי בשהסרידה עודפת רק כ\"ש. והכל טמא דקאמר תנא. היינו רק נגד הטומאה למעלה ולמטה. ותמהני דא\"כ לא די דכללא דכולה טמא לאו דוקא. אלא דגם פרטא דפרט התנא וקאמר נגד אוירו של תנור טהור. יהיה ג\"כ לאו דוקא דהרי גם כל העודף סביב שלא כנגד הטומאה נמי טהור. והיותר תמוה בדברי רבינו וקשה כתורמס. מה שהביא בשם מהר\"ם. וכן מצאתי ג\"כ בהר\"ש (משנה ב') שכתב דמיירי בסרידה חלקה. ולהכי אינה חוצצת מדחזי לשכיבה. וכל המקבל טומאת מדרס. נטמא ג\"כ בטומאת מת. וזה תמוה מאד דהרי רבינו הביא תחלה דברי הר\"ב דאוקמה בשל חרס. ואהא נקט ואתא גם עם דברי מהר\"ם. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו (שבת דפד\"א. ועירובין דקד\"ב ובכורות דלח\"א) ילפינן מקרא דכ\"ח אמק\"ט מדרס בשום גוונא. מדאין לו טהרה במקוה. ותנן נמי (כלים פט\"ו מ\"ב ואהלות פ\"ה מ\"ו) דסרידה כה\"ג אמק\"ט. וכ\"כ תנן (כלים פ\"ב מ\"ג) הטהורים שבכ\"ח טבלא שאין לה לזבז. וזה אפילו יחדה לישיבה ולשכיבה. וכ\"ש בסרידה שנוכל לומר להזב עמוד ונמ\"ל. ואפילו נדחק לומר דלמהר\"ם משנתינו מיירי בסרידה של שאר מינים. וכן כתב באמת הר\"ש. ורק בדברי רתוי\"ט דחיקא לן מלתא לאוקמא הכי. דהרי בחדא מחתא מחתינהו עם דברי הר\"ב שהביאן בתחלת הענין. והר\"ב כ' בפירוש דבסרידה של חרס מיירי. עכ\"פ גם בל\"ז ק\"ל כיון דבסרידה המק\"ט מיירי א\"כ כשהטומאה תחתיו או ע\"ג. הרי ודאי נטמא הסרידה. ואיך יהיה מה שבתוך התנור טהור. ע\"י שנסתם בצמ\"פ בדבר המק\"ט. ודוחק לומר דמתניתין מיירי שהתנור סתום בצמ\"פ תחת הסרידה. והסרידה מונחת על הצמ\"פ. ליתא. דהרי מדנקט על פי התנור. ולא נקט שמונחת על התנור. משמע טפי שהסרידה סותמת פה התנור. וכן כ' ופי' גם הר\"ב (כלים פ\"ט מ\"ז). ותו דאי בשהסרידה רק מונחת על התנור. למה נקט בשהטומאה על הסרידה דרק כנגדו עד לרקיע טמא. הרי הסרידה אינה חוצצת מדמק\"ט. גם הכלים שתחת הסרידה. בינה להתנור גם כן טמאין. ואת\"ל הרי גם לדידן דאוקמינן שהסרידה מודבקת בהתנור בצמ\"פ נמי ק'. דכשהטומאה ע\"ג אוירו של תנור. עכ\"פ הול\"ל דטהרות שתחת שולי התנור טמאין. דאע\"ג דכל שהטומאה אינה רצוצה אינה בוקעת לתחתית הארץ. הרי עכ\"פ בוקעת לטמא מה שתחת שולי הכלי על הארץ (כהראב\"ד שהביא רתוי\"ט פ\"י מ\"ו ד\"ה בוקעת). י\"ל לדידן בתנור א\"א לומר כן. דהרי אין לו שולים. ומדסגור בצמ\"פ לא נכנס טומאה לתוכו. וגם אין לומר לדברי רבותינו הנ\"ל דמיירי הכא בסרידה שהוא מכלי גללים וכדומה. דהרי בדוקא בשהסרידה מק\"ט מוקי לה. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת גם באין התטר סתום בצמ\"פ. ולא היתה טומאה עוברת בב' האוירים שתחת העודף מזה לזה. עכ\"פ מ\"ש מבית שחצצו בקנקנים (לעיל פ\"ו מ\"ב). דבגבן נגד הטומאה. אין הטומאה עוברת מהאויר שבחלק זה להאויר שבחלק האחר והכא נמי נחשב האויר שתחת הנסר כאילו הוא אויר בית. והרי התנור שגבו נגד הטומאה חוצצו באמצע. ול\"ל צמ\"פ כלל. י\"ל התם הניחן לשם מחיצה. וגם טחן בטיט. ועוד שהקנקנים סמוכים לכותלי הבית והו\"ל כדבוקים לדפנות אהלים. עוי\"ל דשאני הכא דהנסר אינו דבוק בהתנור. והוא מאהיל על הטומאה ועל פה התנור. ולהכי לולא שהתנור סתום בצמ\"פ. היה נטמא התנור ושוב לא היה חוצץ בין ב' האוירים שתחת הנסר מזה ומזה דכלי טמא אינו חוצץ. וא\"ת עכ\"פ מה מהני שסתום בצמ\"פ. ומ\"ש מכלי שסתום בצמ\"פ שמונח בין טומאה לטהרה שא' מהן למטה וא' למעלה. דאע\"ג דתוך הכלי טהור. עכ\"פ הטומאה עוברת שיהיה עכ\"פ מה שבצד השני טמא (כתוספתא אהלות ספ\"י). וא\"כ מ\"ש חציצה שבין מעלה למטה לחציצה שהיא מן הצד. י\"ל התם חשבינן להכלי שסתום בצמ\"פ כאילו אינו כאן ואז הטומאה והטהרה מאהילין זע\"ז. אבל הכא הרי אם גם נחשוב התנור עם חלק הנסר הדבוק בו עם צמ\"פ. כאילו אינו כאן. א\"כ הרי יש כאן אויר בין עודף שמצד זה להעודף שמצד האחר ואין טומאה מתפשט מזה לזה: ",
+            "ולפי דברי רבינו צ\"ל דמיירי שהזיז בולט להרחוב טפח יותר מהבטח שתחתיו. דאל\"כ לר' יהושע למה לא יהיה הבטח מפסיק בין הטומאה להזיז (כלקמן פי\"ד מ\"ה). וא\"ת אם כן למה בב' זיזין זה למעלה מזה. והעליון מעדיף. דלא פליג התם ר\"א. י\"ל דר\"א ס\"ל דדוקא בב' זיזין שתשמישן שוה. להכי חשבינן לתרווייהו כאהל א'. ומתפשטת טומאה מתחת זה לתחת זה דרך עדפת העליון. משא\"כ הכא. תשמיש של בטח הוא רק להמשקיף לסמוך עליו. ותשמיש הזיז הוא לתלות בו דבר. ומדאין תשמישן שוה. אין מצטרפין: ",
+            "כך כתב הרמב\"ם (בפט\"ז מטו\"מ) ודלא כהר\"ב הכא שכתב דמיירי שנפחת מעצמה מסנדל המתכת וזה תמוה. דא\"כ כל נקב שנעשה מאליו. אין הטומאה יוצא בו בשרחבו טפח. אלא צריך רוחב אגרוף (כלקמן רפי\"ג). וי\"ל גם להר\"ש והר\"ב דהכא מדנעשה ע\"י דחיקת האדם בהסנדל. לא הו\"ל כנעשה ממילא. א\"נ י\"ל דהכא איירי בשחישב על הנקבים שיהיו לתשמישו. כדי שיעמדו שם הרגלים על מכונתם. ולא יזוזו ממקומן. והרי בכה\"ג סגי להנקב בטפח. וכמבואר שם: ",
+            "וא\"ת הרי חור זה פחות מטפח. והרי תנן לעיל (פ\"י מ\"ב) דבכה\"ג אין התפשטות הטומאה יוצאת ואיך יהיה הסנדל והעריסה והתינוק טמאים. ואי\"ל דהכא מיירי שהטומאה מונחת נגד החור שבמעזיבה ממש. דבכה\"ג אף שאין בהנקב שבמעזיבה פ\"ט טומאה יוצאה בו (כלעיל פ\"י מ\"ה) ליתא. דא\"כ היכי קאמר תנא דמונין בה וכו'. הרי הסנדל והעריסה והתינוק וכל מה שלמעלה ממנו כל שכנגד החור. כל א' וא' הוא אב הטומאה. ואפילו לא נגע מה שתחתיו. י\"ל דלעולם דמיירי שהמת אינו מונח מכוון תחת החור. ואפ\"ה הסנדל הו\"ל אבי אבות. מדמגיע עד תוך חצי התחתון של המעזיבה. דהו\"ל כמונח תוך חדר התחתון. דבכה\"ג אפי' קדם הסנדל להטומאה (עי' פ\"י מ\"ב) אפ\"ה הסנדל טמא דכמונח בבית דמי (כפ\"ו מ\"ד). ולכאורה היה עוד נ\"ל דלהכי נקטה מתני' סנדל. ולא נקט כפשוטה רגלי מטה שפחתו לתוך הבית. אלא דה\"ט מדבעי למתני סיפא דמונין בה וכו'. ואי באין כאן סנדל. רק עריסה ותינוק. מה מונין שייך כאן. הרי המטה אבי אבות והתינוק אב. ומה חילוק יש בין רישא דחשבינן להתינוק כמונח באהל המת. ובין סיפא דחשבינן להתינוק כנוגע בדבר הנטמא בנית. הרי בין כך וכך התינוק נעשה אב. להכי נקט שמפסיק סנדל. דבכה\"ג נעשה התינוק בסיפא רק ראשון. ותו היה נ\"ל דמה\"ט כתבו ג\"כ הר\"ש והר\"ב דמיירי הכא בסנדל של מתכות. דאילו בסנדל של עץ. הרי הו\"ל כב\"ה העשוי למלאות ואמק\"ט רק בקבוע ברגל המטה מק\"ט אגב המטה (ככלים פי\"ח מ\"ג סי' לה. ועי' פרה פי\"ב מ\"ח וברתוי\"ט שם) וא\"כ לא הוה שייך למתני בסיפא דמונין וכו'. דמה מונין יש כאן. הרי לא נתמעט טומאת התינוק בסיפא טפי מברישא. דבשניהן התינוק הו\"ל אב. אלא דלהכי נקטו שהיה הסנדל של מתכת. שא\"צ שיהיה קבוע במטה ונעשה הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק שנגע בהמטה נעשה ראשון. נמצא שיש כאן חילוק בטומאות של כל הנך בסיפא טפי מברישא. דברישא דחשבינן לכל הג' כמונחין באהל המת. הסנדל והמטה שניהן נעשין אבי אבות. והתינוק נעשה אב. משא\"כ בסיפא רק מונין בה כנוגעין זב\"ז. דרק ממגען זב\"ז נטמאו. להכי הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק ראשון. ולפ\"ז היה נ\"ל לכאורה מכאן ראיה להרמב\"ם ור\"ב דס\"ל דכל כלי אפילו אינו ממתכות. אפ\"ה כשנטמא ממת נעשה אבי אבות. דאילו להראב\"ד ור\"ת דס\"ל דרק כלי מתכות שנטמא במת נעשה אבי אבות. ולא שאר כלי (כפ\"א סימן ו') ק'. דלפ\"ז שפיר הוה מצי למנקט שרגלי המטה בעצמן פחתו המעזיבה לחדר התחתון שהמת בתוכו. ונעשה המטה אב. והתינוק ששכב בו ראשון. ושפיר יש חילוק בין סיפא לרישא. דברישא שיש בחור טע\"ט. הו\"ל התינוק כאילו מונח באהל המת ונעשה אב. ובסיפא דאין בהחור טע\"ט. לא נטמא התינוק רק מדנגע בהמטה ונעשה רק ראשון. אולם כל זה בורכא. דהרי בל\"ז גם להרמב\"ם ק' דאע\"ג דס\"ל דגם כלי עץ שנטמא במת נעשה אבי אבות. אפ\"ה ק' דהוה מצי למנקט שרגל המטה בעצמה פיחת המעזיבה. ונעשה המטה אבי אבות. והתינוק אב. והדבר הנוגע בו רק ראשון. משא\"כ ברישא ודו\"ק. אע\"כ מה דנקט תנא סנדל. וגם מה שפי' הר\"ש והר\"ב שהוא של מתכות. כולה רק אורחא דמלתא נקט. שכן דרכן רק לתחוב הסנדלין תוך החור ולא לתחוב ולקבוע רגל המטה בעצמן שם. וכן דרכן היה כ\"כ לעשותן ממתכות כעין שפופרת ממתכות שעושין לציר להדלת שתסובב בו (ככלים פי\"ד סי' כ'). ועכ\"פ שמעינן מהכא דכלי מתכות שנטמא במת אינו מטמא באהל. מדלא קאמר דמיירי דאין הסנדל בולט לתוך העליה: ",
+            "ונ\"ל ראיה משפוע אהלים שאין שם טע\"ט. ואפ\"ה מתפשטת הטומאה לשם (כלעיל פ\"ז מ\"ב). וכ\"כ יש להביא ראיה לזה מקנה (פי\"א מ\"ב) וגם מלקמן (פי\"ד מ\"ד. ופט\"ו מ\"ד ה' וו'). וא\"ת להרמב\"ם ק' מלעיל (מ\"ג) בנסר שבולט טפח מזה ומזה ומשאר ב' הצדדים פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מתחת טפח א' לתחת חבירו דרך הפחות מטפח שבצדדים. וכ\"כ טבליות שכל א' טע\"ט. ונוגעין בקרנותיהן פחות מטפח. אין הטומאה מתפשטת מתחת א' לתחת חבירו (כפט\"ו מ\"ב). וכ\"כ ק' מהנך לזיז המסובב כל הבית ואוכל בפתח רק ג' אצבעות דמביא הטומאה מזל\"ז (כפי\"ד מ\"ד). ונ\"ל דאע\"ג דכל אהל אף שנעשה ממילא ולא התכוון לאהל. אפ\"ה מביא טומאה לכל שתחתיו (וכדמוכח מעדר ומכונות (לעיל פ\"ח מ\"א) ודלא כרבינו הראב\"ד שהביא רתוי\"ט לעיל מ\"ג בפי' מלת בטח וע\"ש) עכ\"פ המקומות שפחות מטפח המשותפות עם האהל טפח. אין טומאה מתפשטת לשם רק בנעשה האהל טפח בכוונה כשפוע אהלים (פ\"ז מ\"ב). וכ\"כ בקורה הכא. ובזיז הסובב הבית. כולן נעשו בכוונה להאהיל על שתחתם. להכי גם המקומות שאין בהם פ\"ט המשותפות עם האהל טפח מתפשטת הטומאה לשם. משא\"כ בנסר שע\"ג התנור לעיל. וכ\"כ בטבלאות (פט\"ו מ\"ב) שלא הונחו בכוונה שם להיות אהל על שתחתן. אין הטומאה מתפשטת למקום שאין בו פ\"ט המשותף עמו (ועמ\"ש בס\"ד במכילתין פי\"ד. ועי' מ\"ש בס\"ד פי\"א סי' ז'). לפ\"ז צ\"ל דעמוד שבמשנה ז' מיירי שתחתית הבטן בכל מקום הוא טע\"ט. א\"נ י\"ל דרק בטבליות מפורדות או בנסר שהתנור מפסיק בין ב' הבליטות אינן מצטרפות דרך אהל פחות מטפח (ועמ\"ש בס\"ד בבועז פ\"ד סי' ב'): ",
+            "והמה רתוי\"ט דלענין טומאה למה צריך למדוד כל הד' רוחות. הרי סגי בשימדוד הצד המאהיל על הטומאה אם הוא טפח או לא. ונ\"ל דמשכחת לה בשהקורה מונחת לא על מקום השוה ברבוע שבהקורה. רק על קצוות הדק שבזויות הקורה כזה* ומיירי שהטומאה מונחת תחת מקום הדק שבאחת מזוית הקורה נגד מקום א . וע\"כ שבכה\"ג אין בו דין אהל רק בשיהיה רוחב עובי הקורה רוחב טפח מנקודת ב עד נקודת ג והרי א\"א למדוד רוחב זה. דמי יוכל להכניס קנה המדה תוך עובי הקורה להכי קמ\"ל תנא שכשימדוד ד' צדדי הקורה. וימצא שיהיה כל צד טפח יהיה האלכסון שמנקודת ב לנקודת ג קצת יותר מטפח (וכלקמן מ\"ז). והא דמצריך תנא שיהיה טפח לכל רוח. ויהיה האלכסון יתר מטפח. והרי הוה סגי כשיהיה רוחב כל צד 5/7 טפח. ונמצא שיהיה כולו. רבוע של 5/7 טפח על 5/7 טפח ויהיה א\"כ האלכסון טפח מכוון שמאהיל על הטומאה נ\"ל דה\"ט מדצריך שיהיה טע\"ט מלבד מקום הטומאה (כהראב\"ד רפי\"ב מטו\"מ): ",
+            "וקשה למה נקט תנא שיהיה היקף העמוד כ\"ד טפחים. ויהיה לפ\"ז הרבוע הקטן שתחת בטן העמוד 1/7 1 טפח על 1/7 1 טפח ברבוע. והיינו שלא בדקדוק. דהרי סגי בשיהיה רבוע טע\"ט. טפי הו\"ל להתנא לומר שיהיה בהיקף העמוד כ\"א טפחים. ונמצא שיש בקטבו של עיגול זה ז' טפחים. ונמצא שיהיה הרבוע הגדול שנסבב בו העגול ז' טפחים על ז' טפחים. ויהיה א\"כ האלכסון של רבוע זה ז' טפחים וי\"ד חומשין. דהיינו אלכסון של כל קרן ז' חומשין כדי שאם נעשה רבוע הקטן על ז' חומשין אלו. יהיה הרבוע הקטן הזה טפח על טפח מצומצם כראוי. ואי\"ל דלהכי צריך שיהיה היקף העמוד כ\"ד טפחים. כדי שיהיה הרבוע הקטן שתחת בטן העמוד קצת יותר מטע\"ט. והיינו משום דכך צריך באמת. שיהיה טע\"ט מלבד מקום הטומאה וכמ\"ש לעיל סימן ח' בשם הראב\"ד. ליתא. דעכ\"פ א\"צ שיהיה טע\"ט אויר ממעל להטומאה ממש. אלא אפילו הוא בצד הטומאה סגי. וכגון שהטומאה מונחת במקום הנמוך מטע\"ט. ואויר טע\"ט בצדו. בכה\"ג כיון שב' האוירים מעורבין. מחשבו כולהו אהל א'. ומתפשטת הטומאה תחת כולו. ולא תבקע למעלה ולמטה (כלעיל פ\"ז מ\"ב). וא\"כ למה צריך כאן שיהיה הרבוע הקטן יתר מטע\"ט. והרי סגי בשיהיה תחת הבטן כדי רבוע טע\"ט. ומקום הטומאה יהיה בצדו (ויש ליישב קו' זו בתרוצינו לעיל סימן ז'). ואע\"ג דדרך התנא למנקט לפעמים חשבון בלתי מדוקדק (כסוכה דח\"א) היינו היכא דאם הוה נקט חשבון מדוייק. הוה צריך למנקט שלמים ושברים. כמו הך דסוכה. דאילו הוה נקט בדקדוק הוה צריך למנקט י\"ז נכי חומשא. ואפילו הוה נקט י\"ז שלמין. יהיה האלכסון שיתא נכי תילתא. והיינו נמי שלמין ושברים. להכי ניחא ליה להתנא טפי למנקט התם שיהיו י\"ח שלמין. ויהיה אלכסונה ו' שלמין ויהיו כל מספר ומספר רק שלמין ולחומרא לא דק וכדקאמר התם. אבל הכא מה הרויח התנא דנקט חשבונו שלא בדקדוק בלי שום טעם. וגם לקולא לא דק. דמשמע מדבריו דבפחות מכ\"ד טפחים לא תתפשט הטומאה תחת כולו. והרי הא ליתא. ואת\"ל דלהכי נקט טפי מהיקף הראוי ומשום דדרך עמוד שאינו עגול בצמצום. ולהכי משום סיפא לחומרא לא דק. דס\"ל דאם לא יהיה בהקיפו כ\"ד טפחים רק כ\"א טפחים. וא\"כ יהיה הרבוע הקטן שבקרן טע\"ט אפ\"ה טומאה בוקעת ועולה וכו'. משום דברוב פעמים אין עגול העמוד מצומצם. ויהיה עי\"ז רבוע הקטן פחות מטע\"ט. ליתא דחומרא דאתא לידי קולא הוא. דהרי כשהיא בוקעת ועולה לא תתפשט למן הצדדים. ודוחק לומר דבאמת ה\"ק תנא דכשיש בהקיפו כ\"ד טפחים. אז רק מביא הטומאה לכל שתחת בליטת הבטן אבל אינה בוקעת וכו'. וכשהקיפו פחות מזה. אז מלבד שמתפשטת תחת כל הבטן. בוקעת ועולה ג\"כ. אבל כל זה אינו במשמעות לישנא דמתניתין כלל. אלא נ\"ל דאמת יורה דרכו. דבאמת לא הצריך תנא שיהיה קוטב רוחב העמוד יותר מז' טפחים. ואפ\"ה הצריך שיהיה להיקף העמוד כ\"ד טפחים. וכן בדין. ע\"פ מ\"ש הרמב\"ם (עירובין פ\"א מ\"ה) שמה שאחז\"ל דכל שיש ברחבו טפח צריך להקיפו ג' טפחים אינו בדקדוק. דבאמת צריך להקיפו ג\"ט ושביעית בקירוב [ובזה נ\"ל ליישב מה דאמרינן (עירובין י\"ד א') מה\"מ דכשיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג\"ט. ויליף לה מים של שלמה. וק' ל\"ל קרא. והרי דבר הנראה לעינים הוא. אלא הש\"ס הכי קא ק\"ל מנא לן דאע\"ג שהוא קצת יותר חשבינן לה כך]. וא\"כ הכא שצריך שיהיה רוחב קוטב העמוד ז' טפחים לפיכך באמת צריך להקיפו כ\"א טפחים וז' שביעיות טפח. הרי הן לך יחד כ\"ב טפחים בהיקף. ואע\"ג דהתנא מצריך לההיקף כ\"ד טפחים וגם אותן שביעיות אינן רק בקירוב. ואנן דמצרכינן להקיפו כ\"ד טפחים מלאים. אם כן יהיה קוטב רוחב העמוד יותר משבעה טפחים. ויהיה לפ\"ז האלכסון שבקרן יותר משבעה חומשין. ויהיה א\"כ לפ\"ז הרבוע הקטן יותר מטפח על טפח. י\"ל דהרי כבר הוכיחו רבעתו\"ס (סוכה דח\"א) דמרובע טפח על טפח באמת צריך לאלכסונו יותר מב' חומשין. א\"כ שפיר י\"ל שהמרובע הקטן שתחת הבטן אינו רק טפח על טפח. ואע\"ג שאלכסונו הוא יותר מז' חומשין כדאמרן. הרי כך הוא הראוי שיהיה אלכסון של טע\"ט טפי מטפח וב' חומשין ודו\"ק. אמנם ק\"ל למה צריך שיהיה היקף העמוד כ\"ד טפחים כדי שיהיה אויר טע\"ט תחת הבטן הבולט. הרי סגי בשיש היקף העמוד קצת יותר מג' טפחים. ושיהיה עובי העמוד כולו רק ב' או ג' טפחים. דאע\"ג דבכה\"ג לא יהיה אויר טע\"ט תחת בטן העמוד. עכ\"פ כשהטומאה מונחת תחת בטן ההוא הרי קיי\"ל חוקקין להשלים (כיו\"ד רפ\"ז ס\"ב). ואע\"ג דהיינו רק בשיש למטה מהמקום שצריך לחקוק בו. כותל שוה בגובה י' טפחים. אז אמרינן דחוקקין במה שלמעלה להשלים שיהיה אחר החקק כעין משקוף על מזוזות (ובזה מתורץ קו' רכ\"מ שם וע\"ש) משא\"כ הכא דאין כאן אויר טפח לא אמרינן חוקקין להשלים טע\"ט לחשבו אויר. עכ\"פ ק\"ל הרי סתם מתניתין ר\"מ היא (כסנהדרין פ\"ו א') ור\"מ הא ס\"ל בזרק בשבת ברה\"ר ונח בחור כ\"ש שבכותל דחייב מדס\"ל חוקקין להשלים. והו\"ל כאילו נח שם בחור שהוא ד' על ד' (כשבת דז\"ב). אלמא דאפילו אין שם אויר טע\"ט חוקקין להשלים. ואין לחלק בין שבת לטומאה. דבטומאה שאני כיון דאהל בעינן. וכל שאינו טע\"ט אויר אינו אהל. ליתא דהרי לעיל (פי\"א מ\"ז) בכלב שאכל בשר המת ס\"ל לר\"מ דכשיש סביב צוארו ג' טפחים. אע\"ג שאין בחלול הצואר טע\"ט ס\"ל חוקקין להשלים (כרש\"י ותוס' חולין קכו\"א) ומשוינן לה אהל. ואע\"ג דלא קיי\"ל התם כר\"מ עכ\"פ מדסתם מתניתין ר\"מ וכדאמרן ק' דר\"מ אדר\"מ. וי\"ל דשאני התם מדכבר יש שם אהל הבית. והצואר של הכלב מונח לפנים. שפיר י\"ל דחוקקין להשלים כאילו התרחב אהל הבית גם לתוך צואר הכלב במקום הטומאה. אבל הכא שאין כאן אהל כלל. לא אמרינן חוקקין להשלים. שיתהווה אהל מעיקרא במקום שאין כאן אהל כלל. אבל אין להביא ראיה לדברינו. דאל\"כ היכא משכחת ליה לר\"מ טומאה רצוצה כלל. די\"ל דלעולם אפילו באין כאן אהל מן הצד כלל. נמי ס\"ל חוקקין להשלים. ואפ\"ה משכח\"ל רצוצה. כגון שהטומאה מונחת בין כותלים דקים. שא\"א לחקוק בהן רוחב טפח. או בשאינה מונחת רצוצה תוך דבר שהוא גוף עב הבולט מהקרקע או תוך כלי עב. דבהנהו לבד אמרינן חוקקין. רק שמונחת רצוצה תחת הקרקע. דבכהאי גוונא גם לר' מאיר לא אמרינן חוקקין: ",
+            "כך נ\"ל טעם דמתניתין. ורב\"א זצוק\"ל כתב דלהכי מטפח ולמטן טמא. דחיישינן שמא יהיה חור טפח באסקופה מהבית ולחוץ. משא\"כ בנגע מטפח תחתון ולמטה ליכא למגזר כה\"ג ולהכי טהור. ולא זכיתי להבין בזה דברי רבינו זצוק\"ל. ואפשר דכוונת רבינו שיש חור מפולש בהמפתן מהבית עד לחוץ. שהטומאה מתפשטת שם: "
+        ],
+        [
+            "וא\"כ לפי שיעור זה יהיה שיעור מאור בתחלה 2/3 1 אצבע על 2/3 1 אצבע שהן בתשבורת 25/3 אצבעות מרובעים. ואם נעשה מאלו אצבעות שלמות מרובעות. יהיו 7/9 2 אצבעות ושירי המאור יהיה לפי חשבון הנ\"ל 8/4 אצבע על 5/4 אצבע. שהן בתשבורת 40/4 אצבע. שהן 1/2 2 אצבעות. וכן בדין. שיהיה שיור של דבר קטן יותר מאשר הוא בתחלה. דהרי אם ננכה 1/2 2 אצבע מן 7/9 2 ישאר 7/18 אצבע מה שיהיה מאור בתחלה יותר גדול משיורי מאור. מלבד דבאמת שיעור שיור דהכא היינו רק לחלון שהיה גדול ביותר. ולכאורה יש להוכיח מזה דאצבעיים דהכא. אינן גודלין. דהרי בכל דוכתא כל שיור זוטר שעוריה מהשיעור תחלה (כסוכה יג\"א ומנחות לט\"א וספי\"א דפרה). וא\"כ אי נימא דאצבעיים דנקט הכא היינו גודלין כבכל דוכתא. יהיה שיעור דבסוף גדול מהשיעור בתחלה. י\"ל דשירי המאור הכא לא שנסתם מעצמו אלא שהתחיל וסתמו בכוונה. ודעתו לסתמו לגמרי. ולהכי שיורי דהכא גרע משאר שיורים שנעשו ממילא. דהנך מדנשתיירו ממילא. לפיכך כיון שכבר היה בהם פ\"א כשיעור לא נתבטל עדיין שמן מהן אף שנתמעטו קצת משיעור הראוי להן אבל הכא שסתם בכוונה ודעתו לסתמו לגמרי. אזלינן בתר מחשבתו. וכל שנתמעט משיעור אצבעיים. אף שנשאר כשיעור מאור בתחלה. אפ\"ה כסתום דמי. וא\"ת עכ\"פ ק' דגם במאור בתחלה נמי ניזל בתר מחשבתו. וכשיפתח משהו יבוא בו הטומאה. ומ\"ש מלעיל (פ\"ז מ\"ג) דסגי לב\"ה בשיפתח משהו. י\"ל התם לאו משום שדעתו לפתחו הרבה סגי לב\"ה בכ\"ש. רק מדיש שם כבר פתח אלא שננעל הדלת. ולהכי בפתח משהו סגי: ",
+            "והא דלא נקט כראש גדול של אדם. ה\"ט דמדנקט כל שעורי דלעיל באצבעות. שהן חלקי היד. נקט נמי הך שיעור ביד. דהיינו באגרוף. והא דנקט ברישא כמקדח ולא בשליש טפח. היינו משום דשליש טפח אינה מדה שלימה. ומה\"ט נמי נקט אצבעיים על גודל. ולא נקט הכל בשיעור אצבעיים על רוחב אצבע ורביעי. וכ\"כ ברישא נקט שיעור מקדח. ולא שיעור אגודל או שיעור אצבעות. היינו כולו מדלא בעי למנקט שברים: ",
+            "כך פירשתי על דעת הרא\"ש. ונ\"ל דהא דנקט הרא\"ש סריגי ברזל. לאו לדוגמא בעלמא נקט הכי. אלא דקמ\"ל דאע\"ג דסריגי ברזל מק\"ט. והרי אפילו היה כל החלון נסתם בטס ברזל לא היה חוצץ מה\"ט. אפ\"ה הכא כיון שקבע כאן הסריגים בכותל. שוב אמק\"ט וחוצץ (כלעיל פ\"ו סימן כ'. ועי' עוד כלים פי\"ד סוף מ\"ג). והא דתנינן לעיל (פ\"ח מ\"ד) דסריגות חוצצין ולא מביאין. היינו לפי דעת ב\"ה דמשנתינו אתיא: ",
+            "ולפענ\"ד אפשר לפרש דלהביא ולהוציא דמשנתינו תרווייהו אמשנה דפ\"ז מ\"ג קאי. וה\"ק להביא הטומאה לכל חלון וחלון שיש בו כשיעור מקדח. כשהטומאה בבית ולהוציא הטומאה משאר החלונות אף שהן גדולים ביותר אם נפתח זה שהוא רק כמקדח. וע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל עוררני לפרש עוד דה\"ק. להביא טומאה מחדר לחדר כשהחלון ביניהן גדול כמקדח והוא פתוח. דאע\"ג דכזית ממת צריך לפתחו טפח (כפ\"ג ט\"ו) היינו בחלון העשוי לתשמיש. ולהוציא טומאה דקאמר היינו כשהמת בבית. ואפילו כשפתח זה נעול נטמאו הטהרות שתחת המשקוף שלו מבחוץ. משום דדרך טומאה לצאת (כפ\"ו מ\"ג). והיינו טעמא דר\"ש דמיקל בלהוציא. ומצריך דוקא טפח. משום שהדלת נעול. וגם משום דטומאה זו שמחוץ לדלת הנעול רק מדרבנן הוא (כרש\"י ביצה ד\"י ע\"א) וקילא טפי מלהביא הטומאה בהרישא דוודאי דאורייתא: ",
+            "ולרמב\"ם בפירושו ובחבורו להביא היינו כדאמרן. ולהוציא היינו כשהחלון הוא בתקרת הבית והמת למטה מהתקרה. והטהרה למעלה נגד הארובה. אז רק כשהארובה טע\"ט נטמא הטהרה שלמעלה מהארובה. ולפי דברי רבינו צ\"ל דרק אשיעור אגרוף פליג ר\"ש. וס\"ל דלהוציא סגי בטפח. דאי אשיעור שפחות מטפח כמקדח וכדומה. א\"כ בהא נימא ר\"ש דלהוציא לא סגי במקדח. אלא צריך טע\"ט. הרי אדרבה יותר נקל לטומאה לצאת מלהכנס (כפ\"ג מ\"ז ופ\"ד מ\"א ובשאר דוכתי במכילתן). אבל זה תמוה. שהרי הרמב\"ם בפירושו כאן בפירוש אמר לן דאשיעור מקדח קאי. והיותר תמוה על דברי רבינו דיש להקשות לדבריו. דס\"ל דלהוציא הטומאה היינו כשהטהרה למעלה נגד החור. דלת\"ק כשהחור כמלא מקדח נטמא הטהרה. ולר\"ש דוקא כשהחור טע\"ט נטמא הטהרה. וקשה ממ\"נ אי מיירי בשהטומאה אינה תחת החור. רק תחת התקרה שהחור בו. א\"כ מה לי שיעור מקדח טפח ואגרוף. הרי לא התפשטה טומאה כלל לתחת החור. דאין לבוד לטומאה (כלעיל פ\"י מ\"א וב'). ואי מיירי הכא שהטומאה מונחת מכוון תחת אויר החור. א\"כ עכ\"פ ל\"ל שיעור מקדח לת\"ק. הרי גם בקטן יותר מזה כל שכנגד הטומאה טמא (כלעיל פ\"י מ\"ב). והרי התם דמיירי שהוא חלון לתשמיש. מדלכ\"ע צריך שיעור גדול יותר מלמאור. ואפ\"ה גם כשהחלון קטן מאד. טומאה יוצאה עכ\"פ כנגדה. מכ\"ש הכא. דמיירי בחלון למאור. דסגי לן בשיעור קטן לענין להביא הטומאה. מכ\"ש דסגי לן בשיעור קטן יותר ממקדח להוציא עכ\"פ הטומאה כנגדה. וכ\"ש דק' הכא לר\"ש דס\"ל הכא דאפילו בשיעור מקדח אין טומאה יוצא. והרי לעיל סתמא קאמר דאפילו בפחות מטפח טומאה יוצאת כנגדה. וטפי מזה ק' הנך קושיות אי נגרוס בדברי רבינו דקאי ר\"ש אשיעור אגרוף. דאף דהתם מיירי בשעשה החלון בכוונה. והכא שלא בכוונה. עכ\"פ כל כנגד הטומאה אפילו בלי חלון שנעשה בכוונה הטומאה מתפשטת דרך חור כנגדה. לכן בחרתי הסתופף לפרש להוציא הטומאה כדברי רב\"א זצוק\"ל. וגם לדבריו הקדושים צריך לדחוק קצת בהפירוש להוציא הטומאה. דמה דקרי לה תנא הכא להביא את הטומאה דהיינו לטמא כל הפתחים של הבית שהטומאה בתוכו. קרי לה לעיל (פ\"ג מ\"ו). להוציא הטומאה (וע\"ש). ומה דקרי לה הכא להוציא. קרי לה התם להציל מטומאה וע\"ש. אולם יש עוד גרסא להר\"ש והרא\"ש והר\"ב. דגרסי בדברי ת\"ק בין להוציא ובין להכניס ששיעורו במקדח. ולר\"ש בין להוציא ובין להכניס בטע\"ט. וכתבו עוד דהך בבא אכולהו שיעורי דלעיל מקדח ורום אצבעיים ואגרוף קאי. מיהו מהו להוציא לא פירשו לנו רבותינו. ואי נימא דכהרמב\"ם ס\"ל בזה. תקשי גם לדידהו כל הקושיות שהקשינו להרמב\"ם. ולהכי מסתבר דכרב\"א ס\"ל בפירוש מלת להוציא. ויהיה איך שיהיה. צ\"ל לכל רבותינו. דהא דנקטינן בכולה ש\"ס ובכל דוכתי במכילתן. דטפח על טפח מביא הטומאה. היינו רק בחלון העשוי לתשמיש. דבו לבד כ\"ע מודו דבין להוציא ובין להכניס שיעורי' בטפח. ואבינו שבשמים יאיר עינינו במאור תורתו לעד: ",
+            "כך נראה שפירש הרמב\"ם (פי\"ד מטו\"מ ה\"ה). ול\"מ היה נ\"ל דהכא ר\"ל דבעשה החור להכניס אויר להחדר שיעורו כמקדח. והא דלא כלל תנא מאור ואויר בחד בבא. ה\"ט משום דבעשאו לאויר אין חילוק בין תחילתו לשיור שלו. דאפי' בשיור סגי במלא מקדח. דכל שהוא לאויר גם במלא מקדח נכנס האויר בחוזק טפי עכ\"פ מאילו היה החור גדול יותר מזה השיעור. ומהו' משה טארן נ\"י הביא ראיה לדברי דאי נימא דאויר דינו כמאור לענין שיור. א\"כ למה תנינן בסיפא. בעשה תקרה באמצע החלון. דחלק העליון שיעורו כמקדח ואמאי. והרי הו\"ל שיור ונבעי כאגרוף: ",
+            "ואע\"ג דבכל תשמיש שצריך לצרכו חור גדול מטפח. הו\"ל ב\"ש לקולא. והרי לא נמנה בין הנך מילי דב\"ש לקולא נגד ב\"ה (בפ\"ה דעדיות מ\"א). י\"ל כיון דעכ\"פ בא\"צ טפח לתשמישו הו\"ל ב\"ש לחומרא איכא למימר כד אתשיל בי מדרשא בהך גוונא אתשיל (וערתוי\"ט כלים פכ\"ט מ\"ח). ומ\"ש רש\"י (שבת עז\"א) דהנך דעדיות רק ר' יהודה העיד מה שלא ידעו. אבל מודה דאיכא עוד טובי. תמהני א\"כ מה מקשי (חולין נ\"ב ב' וקה\"א וערכין כז\"ב) ולתנייה בעדיות: ",
+            "ולכאורה משמע מהר\"ש והרא\"ש והר\"ב. דכשמונח בחור ההוא כזית. מתפשטת הטומאה לב' החדרים וכן כתב רתוי\"ט בפירוש לקמן במשנה ו'. ואמכ\"ר כולם. הא בורכא. דמדאין טע\"ט אויר ממעל להטומאה בהחלון הו\"ל טומאה רצוצה. אף שיש לה פתח טע\"ט מן הצד. אפ\"ה רק בוקעת ועולה. ואינה מתפשטת לצדדים כלל. ואפי' הטהרות שמונחים תוך החלון טהורים (וכמ\"ש בס\"ד פ\"ז בפתח האהל סי' ב'). ואי\"ל מ\"ש חור זה שבכותל משיפוע אהלים דהו\"ל כאהל. ולפיכך כשהטומאה מונחת תחת מקום השיפוע שאין שם טע\"ט. הו\"ל כאילו מונחת הטומאה בהאהל (כלעיל פ\"ז מ\"ב). והיינו משום מדמעורב אוירו עם אויר האהל. י\"ל דבשיפוע אהלים שב' החללים יש להם קרוי א' למעלה. אלא שהוא משופע. וגם קרקעיתו של זה הוא קרקעיתו של חבירו. להכי נידונים שניהן כאהל א'. אבל חורין שבכותל. שאין בהחורין טע\"ט. אף על גב שפתוחין טע\"ט להבית. הטומאה שבחור אינה מתפשטת להבית. אלא כשמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים. ואז אפילו אין החור פתוח כלל להבית מתפשטת מהחור להבית (כלעיל פ\"ו מ\"ג וד'). וא\"א שיתטמאו ב' החדרים שהחור פתוח להם. רק כשמונחת הטומאה במחצה על מחצה. וכמבואר שם (במ\"ד) ולא משום שהתפשטה הטומאה מחדר לחדר. רק מדמונחת מחצה על מחצה. הו\"ל כאילו מונחת כאן וכאן. ואפילו לא נראת כלל בב' החדרים ולא עוד אלא אפילו היתה נראת בהחדר שמונחת הטומאה רחוקה מחצי עוביה. ובהחדר האחר שמונחת תוך חצי עוביה ולפנים. אין הטומאה נראת שם. משמע סתמא דמשנה ד' דאזלינן בתר קורב' ולא בתר ראייתה. ורק במונחת הטומאה במעזיבה או בין הקורות. מחלקינן בין נראה תוך הבית או לא (כלשם מ\"ה וו'). אבל בטומאה בכותל לא מצינו חילוק בין נראה או אינה נראה. ועוד ראיה לדברינו. דחור שאין בו פ\"ט שפתוח להבית. אפ\"ה לא מחשב כהבית. דהרי בנסר שמונח ע\"ג התנור (רפי\"ב) אמרינן דדוקא בבולט הנסר טע\"ט מכל הצדדים סביב. אז מתפשטת הטומאה תחת כל הנסר (כמ\"א שם) הא בבולט הנסר רק מב' צדדים. אז כשהטומאה תחת בליטה שבצד זה. הטהרות שתחת הבליטה שבצד השני טהורים (וכמ\"ג שם). ואע\"ג שב' בליטות הנ\"ל מחוברים ע\"י בליטה פחות מטפח שבצד הממוצע בין ב' הבליטות הנ\"ל. אפ\"ה אין הבליטה פחות מטפח מחברן. וא\"כ אי נימא הכא דדין חלול החור שאין בו טע\"ט שבכותל נחשב כחדא אהל עם חלול הבית וטומאה מתפשטת מזה לזה א\"כ התם נמי נחשוב הבליטה שמצד א' טע\"ט שהטומאה תחתיו כאילו היה אויר הבית. והאויר שתחת הבליטה שאינה בולטת טע\"ט שמחוברת בקרן זוית עם הבליטה שהיא טע\"ט. נדונו כחור הפתוח לבית הנ\"ל. ותתפשט הטומאה מזל\"ז. ומשם לתחת הבליטה טע\"ט שהטהרות תחתיה. אע\"כ דמדמחולקים ב' החללים זמ\"ז. שזה בצד מזרח תחת הנסר וזה בצד דרום. אע\"ג שהן תחת קרוי א'. ושתיהן קרקעיתן שוה. לא דמי גם לשפוע אהלים לעיל ולא מחשבו כאהל א'. רק בשיש טע\"ט תחת הנסר בכל הצדדים סביב. וכ\"ש הכא שחלוקים ב' החללים זמ\"ז גם בקרוי גם בקרקעיתן (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ו סימן נ\"ז ולקמן פי\"ד סימן כ'. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד בבועז סימן ז'). וא\"ת א\"כ לפ\"ז ק' מלעיל (פ\"ד מ\"א) בשאין בין שולי המגדל לקרקע טע\"ט וטומאה שם. אז אף שאין ריוח ההוא פתוח טע\"ט להבית. אפ\"ה הבית טמא. אלמא דב' אוירים הפתוחים זל\"ז כחדא אהל חשיבי. ואת\"ל דהתם משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. ליתא דא\"כ ה\"נ נימא סוף לצאת דרך בית זה או זה. ויהיה שניהן טמאין (כפ\"ז מ\"ג). אע\"כ דבכל טומאה רצוצה לא אמרינן סוף טומאה לצאת (כפ\"ו מ\"ו) ורק דמשום התפשטות הטומאה נטמא הבית. והכא נמי נימא הכי. י\"ל דהתם מדיש אהל המגדל למעלה מהאויר שתחתיו פחות מטע\"ט. ועי\"ז לא בקעה הטומאה למעלה לתוך המגדל. להכי מתפשטת הטומאה מן הצד לתוך הבית (וכמ\"ש שם בס\"ד סימן ט\"ז בשם רב\"א זצוק\"ל). ותו דגם בל\"ז יש לחלק דהתם היא באמצע הבית. והרי אפילו היה הרצוצה בקרקע תחת חלול הבית היתה בוקעת למעלה ומתפשטת בתוך כל הבית (וכמ\"ש בפתח האהל בפ\"ז סי' ב') משא\"כ הכא שהטומאה תוך הכותל שבין ב' הבתים. אחר כתבי כל זה ראיתי שגם בתוס' חדשים העיר קצת בזה במ\"ו בפרקן: ",
+            "והקשה הגאון מהו' עקיבא זצוק\"ל א\"כ מה הקשה הש\"ס (ב\"ב דיט\"ב) כמה פרכות לשמואל דס\"ל דכל שאינו מבטל ליה אינו ממעט. ואיך היה המקשן מפרש משנתינו. דאי גם באינו מבטלו במקומו ג\"כ ממעט ל\"ל לתנא למנקט פחות מכביצה. ולפעד\"נ דהמקשן והתרצן בהא פליגי. דהמקשן היה סבור כהר\"ש. דלהכי נקט תנא פחות מכביצה. משום דבכה\"ג אמק\"ט אוכלין. והתרצן ס\"ל כהרמב\"ם דגם פחות מכביצה מק\"ט אוכלין מדאורייתא. רק אפ\"ה נקט פחות מכביצה. מדאינה חשובה ומבטל לה במקומה. והוכיח הרמב\"ם סברתו מהת\"כ שהביא המזרחי (ויקרא ל\"ד פל\"ד) מלבד שי\"ל הקו' הנ\"ל בתירוץ המורגל לרבעתו\"ס כ\"פ דבאמת הומ\"ל ולטעמיך: ",
+            "ורב\"א פי' דרישא מיירי כשעצם פחות מכשעורה מונח בחלון. ורובע פחות מכשעורה מונח בבית מצטרף. ומתניתין דלא כר\"ש (פ\"ב מ\"ז) דס\"ל דרובע עצמות שנדקדקו עד שאין בכל א' כשיעור טהור. וסיפא כשחצי זית בשר מונח בחלון מצטרף בהדי חצי זית בשר שמונח בבית. ואתיא מתני' דלא כר' דוסא (רפ\"ג) דס\"ל כל המטמאין באהל שנחלקו טהורין. עכתד\"ק. ואני בעניי לא זכיתי להבין מאמר קדישין. דע\"כ לא פליגי רבנן על ר\"ש ור' דוסא רק היכא דכל החלקים מונחים תחת אהל טע\"ט. אבל הכא הרי העצם פחות מכשעורה. והבשר פחות מכזית מונחים בהחור שאין ע\"ג אויר טע\"ט. והרי אפילו היה מונח שם שיעור השלם לא היה נטמא החדר הסמוך. מדרק בוקעת ועולה. אבל לא התפשטה הטומאה לצדדים מדאין טע\"ט אויר ע\"ג וכמ\"ש לעיל סימן ל\"ו. ותו לא ידענא מה הכריחו לרבינו לפרש כן. ולא לפרש כפשוטו. וכפירושינו בפנים. ואפשר דכוונת רבינו דכיון דאינו חוצץ הו\"ל כמונח באותו אהל ומצטרף: "
+        ],
+        [
+            "הר\"ש והרא\"ש והר\"ב פי' ע\"פ התוספתא דמכילתין (פי\"ד) דמיירי הכא שנסתם הפתח. ואנא\"ק מאן יהיב לן מעפרייהו ונמלא לעיינין. דנסתם הפתח מאן דכר שמיה. עיקר חסר מהספר תורת אלהים חיים. ותו מה קמ\"ל. דוכי אכתי לא ידעינן. דבאין פתח תחת הזיז בעינן אהל טפח. והתוספתא שעליה סמכו רבותינו גם היא לא אשמעינן רק חזר וסתם חזר ופתח. ובכה\"ג ודאי קמ\"ל טובא דלא נימא דביטל הסתימה קמ\"ל וע\"ש. אבל אי הא אתא לאשמעינן במתני'. ודאי לא הו\"ל לתנא למשתק מיניה במתני'. ורב\"א בימין עוז לו שיבש כל המשניות כשר שפורץ גדר לעשות לו דרך. אולם אנחנו הנמושות. אין כח ברגלינו החלשות לילך אחר עקבות רבינו בזה הדרך. אולם אי לאו דדחילנא מגוהרקי דנורא. שביבי מדורה. מרבותינו זלה\"ה היה נ\"ל לישב דברי רבינו רב\"א בלשון המשנה ולא נצטרך לשבש כל הספרים. כי גם מה שתפסתי מועט תפסתי בפירושי שכבר נדפס. השתא דחיתיו בשתי ידים. דשם פירשתי דמשנה א' מיירי בשיעור בליטתו לרחוב. בזה שיעורו בכ\"ש. אבל הכא מיירי בשיעור המשכת הזיז עם הכותל. בהא קאמר ששעורו טפח. ואע\"ג דלקמן במשנה ד' אמרינן דסגי בשימשוך עם הכותל ממעל להפתח ג' אצבעות. היינו בשסובב כל הבית. אבל הכא הרי בפירוש קאמר זיז שעל הפתח. והיינו שהזיז אינו רק ממעל להפתח. בכה\"ג צריך שימשוך עם הכותל משך טפח. אולם עתה הראני ה' שא\"א לומר כן. דילמוד עליון מתחתון. דהרי זיז דסיפא שעל חלון אצבעיים ומלא מקדח. דשיעורו בכ\"ש. היינו ודאי שעור בליטתו לרחוב בכ\"ש. והיאך הפסיק תנא בהך בבא דשיעורו בכ\"ש בבליטה לרחוב. בין שיעור המשך טפח דברישא דהיינו בשיעור המשך הזיז עם הכותל. ובין שיעור זיז הסובב כל הבית דבמשנה ד' דגם כן שיעורו דזיז עם המשך הכותל. והרי מדתרווייהו בשיעור המשך הכותל מיירי. הו\"ל לתנא למסמכינהו. והיאך פתק ושדא בינייהו שיעור בליטה לרחוב. וגם בדין קנה במשנה ג'. ומפריד בין הדבקים. אמנם אי לאו דדחילנא מגוהרקי דנורא שביבי אש מתלקחת שבדברי רבותינו. היה נ\"ל לפרש וליישב דברי רבינו רב\"א בלשון הטהור של משנתינו ולא נצטרך לשבש כלל כל הספרים וכמבואר בפנים בס\"ד: ",
+            "כך היה נלפע\"ד ברור. אולם מריסי עיני קדשו של רבינו הראב\"ד (פי\"ז מטו\"מ ה\"ב) לא משמע כן. דהרי מוקי לה בזיז שלמעלה מיב\"ט מהפתח. וא\"כ ודאי צריך שיהיה בולט טפח להרחוב. ותמהני א\"כ היאך סגי שיהיה עכ\"פ המשכו ג' אצבעות. הרי למעלה מיב\"ט לא שייך לתוך הבית. ולא מצטרף לשם. והו\"ל כאהל לעצמו. והרי אין כל דבר באה טומאה תחתיו. עד שיהא תחתיו טע\"ט. ותו מ\"ש בליטתו להרחוב מהמשכו עם רוחב הכותל. הרי אין שום טומאה באה לתחת חלול שאינו טע\"ט (כאהלות פ\"ג מ\"ז). ואת\"ל דההמשך ג' אצבעות שממעל להפתח מצטרף לשאר הזיז שבצדו אחורי הפתח שרחב טפח. מדהו\"ל כשפוע אהלים (פ\"ז מ\"ב). ק' א\"כ גם בפחות מגא\"צ נמי. וא\"ת גם לדברינו ק' מ\"ש הכא מנסר שע\"ג תנור. שאין ב' חלקי הנסר שבולטים טפח מהתנור. מצטרפין דרך בליטת הנסר מהתנור פחות מטפח (כלעיל פי\"ב מ\"ג) עי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו שם. ובפי\"ג בבועז סימן ח' בישוב קו' זו. ועי' עוד בסימן הסמוך: ",
+            "וזה לפענ\"ד כוונת הר\"ש והר\"ב שכתבו שצריך שיהיה בולט שם טפח. וכן מוכח נמי מסיפא דילן דנקט וכן אכסדרה וכו'. והרי אכסדרה ודאי בולטת קרויה יותר מטפח להחצר. וכל זה דלא כמשמע מדברי רבינו הגרב\"א זצוק\"ל שכתב שהטומאה מתפשטת לתחת כל הזיז. ואפי' במקום שאינו בולט טפח. ושעו עיני מני דעת קדושים. דלא ידענא. דמ\"ש זה מנסר שבולט מב' צדדים טע\"ט זה מול זה. וב' הצדדים שבינתיים בולט רק פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מצד לצד דרך בליטת הפחות מטפח שביניהן [(כפי\"ב מ\"ג) ועי' מ\"ש שם בבועז סי' ז' בתירוץ קו' זו]. אמנם אותן ג' אצבעות שממעל להפתח. אם הזיז הזה תוך י\"ב טפחים ממעל להפתח. אז אפילו אין הזיז בולט טפח להרחוב. אפ\"ה מתפשטת הטומאה לשם מהבית וכמשנה א'. ואע\"ג דבכה\"ג איכא הכא ב' לריעותא בהאויר הקטן הזה שתחת הזיז שאינו נמשך עם הכותל רק ג' אצבעות. וגם אינו בולט טפח להרחוב. אפ\"ה מצטרף תחתית הזיז הזה לתחתית המשקוף שהוא אהל הבית: ",
+            "ואפשר לי עוד דאפילו בולט טפח להרחוב. עכ\"פ מדאינו נמשך גם עם רוחב הפתח בהמשך טפח. ס\"ל לר' יהושע דמהני רק להוציא טומאה ולא להכניסה. ואפ\"ה לא דמי למשנה ב' דמהני בין להכניס ובין להוציא. והרי בין התם בין הכא ליכא טע\"ט תחת הזיז מול הפתח. י\"ל דדוקא במשנה ב' שיש בהמשכו טפח. אע' ג שאינו בולט טפח. מצטרף תחתית בליטת זו עם תחתית המשקוף של הפתח. וכאילו תוכו של בית מגעת עד שם (וכלעיל סי' ג') ולא גרע זה מב' זיזין. ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. דתחתיהן וביניהן טמא (כלקמן מ\"ה). משא\"כ הכא דאין המשך הבליטה טפח עם רוחב הפתח. הרי לענין המשך הבליטה לא שייך שיצטרף אליו תחתית משקוף הפתח. דהרי המשכו של תחתית זה המזרח למערב. והמשך תחתית זה מצפון לדרום. להכי רק להוציא טומאה גזרינן. ולא בהכנסה. מיהו שאר תחתית הזיז. ובפרטות אותו מקום שבזיז שהטומאה תחתיו בוודאי אין הטומאה מתפשטת לצדה. עד שיהיה רוחב טע\"ט תחתיו. דאל\"כ הרי היא רק בוקעת ועולה ויורדת כנגדה. ואינה מתפשטת כלל לצדדים. ודברי הרא\"ש שהביא פי' משנה זו במשנה ג'. תמוהים המה וע\"ש. וכפי הנראה היה גרסת רבינו דבטומאה בבית כלים שתחת הזיז טהורים: ",
+            "אמנם להר\"ש והרא\"ש והר\"ב הא דקאמרינן במשנתינו ואין ביניהן פ\"ט. ר\"ל כלעיל סי' כ\"ו. דהיינו שמהתחתון לארץ אין גובה טפח. וכ\"כ בין תחתון לעליון אין רווח טפח. וה\"ג טומאה תחתיהן או ביניהן. תחתיהן וביניהן טמא. וע\"ג טהור. דהתחתון שאין תחתיו טפח אויר. וגם אין בינו להעליון אויר טפח. חשבינן להתחתון כליתא ונמצא שהעליון שגבוה טפח מהארץ. מביא הטומאה לכל שתחתיו. אפילו תחת התחתון. דהרי חשבינן להתחתון כליתא. אבל העליון חוצץ למה שע\"ג. משא\"כ כשהטומאה על גביהן. ר\"ל ע\"ג העליון כנגדו עד הרקיע טמא. אבל למטה אינה בוקעת. דהרי חשבינן להעליון כאילו יש תחתיו חלול טפח. והחלול ההוא חוץ שלא תבקע טומאה לתוכו. עכתד\"ק. ותמהני טובא. איך נחשוב העליון כאילו יש אויר תחתיו. והרי אין בינו לתחתון טפח. וגם בין תחתון לארץ אין טפח. וטומאה שתחת התחתון או שביניהן טומאה רצוצה היא ובוקעת למעלה ולמטה. ומ\"ש הרא\"ש דמידי דהוה אקיפולין דריש פרקן דלקמן (ולעיל נמי פי\"א מ\"ג) דאע\"ג דאין בין קפול לחבירו טע\"ט. אפ\"ה כיון שהעליון גבוה טפח מהארץ. חשבינן להקיפולין שתחת העליון כליתנהו. וה\"נ חשבינן לזיז התחתון כליתא. אחר נא\"ק של רבינו מאור עינינו. כבודו במקומו מונח בזה. דלא דמי כלל. דהתם הקיפולין שממלאין החלול. מק\"ט וכל המק\"ט אינו חוצץ בפני הטומאה (כמ\"ש בס\"ד פי\"א סי' ט\"ז). משא\"כ הכא זיז התחתון מחובר הוא ואינו בר קבלת טומאה. ודמי טפי החלול טפח שיש בין הזיז העליון להארץ ונתמעט האויר ההוא ע\"י זיז התחתון. כבית שמלאו עפר או צרורות ובטלו. דטומאה שתחתיו בוקעת ועולה ויורדת (כפט\"ו מ\"ז). וה\"נ הו\"ל הזיז התחתון כעפר וצרורות התם. והא לא דמיא אלא להא דתנינן נמי (פט\"ו מ\"א) בטבליות של שיש זו ע\"ג זו וטומאה ביניהן או תחתיהן. הטומאה בוקעת ועולה ויורדת ומ\"ש זיזין מטבלאות. והרי שניהן אמק\"ט ועדיפי זיזין שבטלן במקומן. ואע\"ג דאשכחן דכוותיה בבטח וזיז לעיל (פי\"ב סמ\"ג) דקאמר ר' יהושע רואין את הבטח כאילו אינו. י\"ל התם הטומאה מונחת באהל טע\"ט מצד הבטח. וכיון שיש כאן כבר אהל טע\"ט טמא. ס\"ל לענין התפשטות הטומאה למן הצד. דחשבינן לבטח כליתא. משא\"כ הכא טומאה רצוצה היא ורק בוקעת וכו'. תדע מדלא נקט התם דגם בטומאה תחת הבטח רצוצה נמי נימא דחשבינן לבטח כליתא. אע\"כ דבכה\"ג באמת רק בוקעת. ובל\"ז לא דמי להתם. דהתם בטח נגד זיז שלמעלה ממנו. חשבינן לבטח כמטולטל נגד הזיז שקבוע תמיד שם. ולהכי חשבינן להמטולטל כליתא (וכמ\"ש שם סי' ל'). משא\"כ הכא שני הזיזין קבועין ומי נדחה מפני מי. וצ\"ע. ולכן בחרתי הסתופף בגי' ופי' הרמב\"ם דעימיה שריא נהורא. והגם כי גם לפי גירסא זו צריך לדחוקי קצת. לפרש דאין ביניהן דנקט תנא. דר\"ל ביניהן ממש אין פ\"ט. אבל תחת תחתון יש פ\"ט. וזה דלא כיש ביניהן פ\"ט סימן כ\"ו. והרי התם ע\"כ ר\"ל שתחת התחתון וגם תחת העליון יש בכל א' אויר טפח על טפח. אפ\"ה אין זה רק דוחק קצת. ומצינו כ\"פ דוגמתו במשנה. וי\"ל שבקיה למלת ביניהן כאן וכאן דדחיק ומוקי אנפשיה. אולם אי לאו דמסתפינא מרבותינו זצוק\"ל היה נ\"ל לפרש בעזה\"י באופן דלא תקשי מידי. דשפיר גרסינן כהר\"ש והרא\"ש והר\"ב. טומאה תחתיהן או ביניהן. תחתיהן וביניהן טמא. והכי פירושא ואין ביניהן פ\"ט. ר\"ל שאין תחת שניהן פ\"ט. רק תחת א' מהן בין שהאויר טע\"ט הוא תחת העליון או תחת התחתון. תחתיהן וביניהן טמא. דאם האויר פ\"ט הוא תחת העליון והטומאה שם. הרי קרקע האהל טמא עד התהום (כרמב\"ם פ\"כ מטו\"מ ה\"ו) ולהכי גם האויר שאין בו פ\"ט שתחת התחתון כולו טמא עד התהום. ואם הטומאה תחת התחתון שאין שם אויר פ\"ט. הו\"ל לגבי אהל פ\"ט שתחת העליון. כטומאה רצוצה בקרקע הבית. שבוקעת למעלה לתוך הבית. ומתפשטת בתוך כל הבית (כמ\"ש בס\"ד בקרית ארבע סימן ב' בפ\"ד). וה\"נ הטומאה שתחת התחתון שאין שם פ\"ט בוקעת למעלה לתוך האויר טע\"ט שתחת העליון ומתפשטת שם. ואם האויר התחתון טע\"ט. ובין עליון לתחתון אין שם אויר טע\"ט. אז בין שהטומאה באויר התחתון שיש בו פ\"ט. ובין שהטומאה באויר העליון שאין בו פ\"ט. שני האוירין טמאין. דהרי הו\"ל אויר התחתון כאויר הבית. ומדאין בין זיז התחתון לעליון פ\"ט. דינן שניהן יחד כמעזיבה לאויר התחתון. והרי בבית ומעזיבה אמרינן דמחצי המעזיבה ולמטה הו\"ל כתוכו של בית. בין שהטומאה שם או בתוך הבית (כפ\"ו מ\"ד). וה\"נ האויר התחתון שהוא פ\"ט. הו\"ל כהבית. והאויר שבין הזיזין חציו טמא וחציו טהור. ומדאין הפסק בין אויר טמא לטהור שלמעלה ממנו כל האויר ההוא טמא (וכמ\"ש בס\"ד פ\"ט סימן ס\"ה ובבועז שם סימן יט). וא\"כ בפירושנו זה הרחיב ד' לנו. ורחב לן עלמא בלי שום שמץ דוחק ת\"ל. והנה אחר כתבי כל זה ראה ראיתי שגם ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל בספרו כנסת ישראל נתקשה בגרסת הר\"ש והר\"ב שבמשנתינו. דלמה לא נחשב להטומאה כרצוצה וכטבלאות שיש (פט\"ו מ\"א). ובענוותו הקדושה תירץ בשם מוה' יצחק מלמד ז\"ל דהכא מדפתוח קצת בצדו. אין בו דין טומאה רצוצה (כהר\"ב פ\"ו מ\"ג). וע\"ר הגזצוק\"ל הודה לו בזה. ואני בריה קלה כמו שהיא לא זכיתי להבין מ\"ט מודה ע\"ר זצוק\"ל למהו' יצחק הנ\"ל. דלפע\"ד אין כאן ראיה. דעד כאן לא קאמר הר\"ב דכשפתוח קצת מן הצד אין בו דין טומאה רצוצה. זהו דוקא כשהטומאה הוא בתוך כותל הבית. ויש סדק בהכותל להבית במקום שהטומאה שם. אמרינן כיון דהתפשטה הטומאה דרך הסדק להבית. ולהכי אינה בוקעת למעלה. דהו\"ל כאילו הטומאה תוך הבית. וכן כתב הר\"ב שם בפירוש. אבל הכא ששני הזיזין שניהן בחוץ וא\"כ הרי לא התפשטה הטומאה הכא למן הצד. והיכא נימא דחשבינן להטומאה כאילו מונחת במקום שהתפשטה באויר טע\"ט ולא תבקע למעלה. תדע דאי לא תימא הכי תקשי מטבלאות של שיש לקמן לשיטת הר\"ש והר\"ב בענין הסדק. דוכי אין בין טבלא לחברתה סדק למן הצד. ואפ\"ה טומאה שביניהן בוקעת ועולה. אע\"כ דטבלאות שאני שאין אהל בצדיהן. דנימא דחשבינן כאילו הטומאה מונחת בהאהל. ולהכי בוקעת ועולה. והיינו כדברינו הנ\"ל. וצ\"ע: ",
+            "כך פירשתי עפ\"י דעת כל רבותינו המפרשים. שפירשו דהאי וכן. אכולהו ה' גווני דקתני גבי זיזין קאי. ואני עני גוע מנוער. ישראל לא ידע. ואזניו הכבד. ועיניו השע מסוער. דחדא מה קמ\"ל תנא. פשיטא מה לי אם נעשה האהל מדבר זה או מזה. ואטו תנא כי רוכלא נחשב וליזל. ותו דאי אגוונא קמאי דתנא גבי זיזין קאי. למה שני הכא תנא בלישניה מלעיל. דלעיל קאמר. ויש ביניהן פ\"ט. ור\"ל בין תחתון לארץ. ובין התחתון לעליון. כלעיל סימן כ\"ו. והכא יאמר נא לנו תנא הך הענין ממש בלישנא אחרינא. דקרי ליה. והן גבוהות מהארץ טפח. ותו דלכאורה אין הדין כך ביריעות כבזיזין. דהרי בזיזין בבבא קמא שיש טע\"ט בין כל א' לשתחתיו מתפשטת הטומאה רק בהחלול שהטומאה שם. ולא למעלה או למטה מהזיזין המפסיקין. והרי ביריעות בכה\"ג גם למעלה ולמטה מהיריעות טמא. דהרי יריעה מק\"ט ונעשת אהל לטמא. אבל לא לטהר (כפ\"ח מ\"א). ואין פנים לדחוק ולומר דהכא מיירי שהיריעה עשויה אהלים. דהיינו שגגה כפוף מב' הצדדים. כדי להיות דפנות עם גג. דאז מביא וחוצץ (כפ\"ח מ\"א). הא ודאי לא מסתבר. דסתם יריעה ודאי משמע טפי. שפרוסה ומאהלת בלי דפנות (ועי' פתח האהל סימן ג' בפ\"ז). דהרי בפ\"ח מ\"ג נקט תרי גווני ביריעה. אחת חוצצת ואחת אינה חוצצת. והיאך פתק ושדי הכא סתמא דמביאה וחוצצת. ואת\"ל דא\"צ הכא לפרש דמיירי ביריעה שיש בה גג ודפנות. דהרי הך דקאמר וכן ב' יריעות. אזיזין שמחוברין לכותל הבית קאי. וא\"כ יריעות דנקט נמי מיירי בכה\"ג שפרסה סמוך לכותל הבית. ואז ודאי אמק\"ט. ומדיש לה גג ודפנות אהלים. מביאין וחוצצין כזיזין. איברא בכ\"ז לא הועלנו. דהרי גם בזה יש פלוגתא (פ\"ז מ\"ב) אם יועילו דפנות אהלים שתציל היריעה הפרוסה למעלה על הארובה. וס\"ל לר\"ש דאין היריעה מצלת עד שתהיה היא עצמה עשויה גג ודפנות. ואע\"ג דקיי\"ל התם כר' יוסי. דבדפנות בית סגי. ומציל גם באין הדפנות מיריעה עצמה. עכ\"פ הרי כבר הוכחנו שם בס\"ד סי' ל\"ג דדוקא כשהיריעה בעצמה היא ג\"כ קנוות דפנות האהל. ס\"ל לר' יוסי דחוצץ. מצד ממ\"נ. דלכל צד שנחשב הרדיד הפרוס על הארובה. בין להאהל שהוא מרושל ותלוי ממנו. ובין להבית שהוא פרוס על ארובה שלו. הרי כל אהל חוצץ בפני הטומאה. אבל כשיריעה מטולטלת פרוסה ומאהלת על מקום שיש שם דפנות. גם לר' יוסי אין הדפנות מועילים ואינו חוצץ (כפ\"י מ\"ד). ודנימא דהכא ביריעות קבועות בכותל מיירי. שאמק\"ט וחוצצת (ככלים פ\"כ מ\"ו) זהו דוחק מאד. דא\"כ היינו כזיזין ממש. והיא היא. ופשיטא. ואפילו נמצא א\"ע מוכרחים לומר דלא כרבותינו שאמרו דהאי וכן אכולהו ה' בבי דזיזין קאי אלא נאמר דמלת וכן רק אסיפא קאי. וה\"ק וכן ב' יריעות [סתמא משמע ודאי שהן פרוסות גג בלי דפנות כגון על ד' קונדסין] שהן גבוהות מהארץ טפח [ר\"ל ששניהן סמוכות זע\"ז. והתחתון רחוק מהארץ טפח] טומאה תחתיהן או על גביהן או ביניהן. טומאה בוקעת וכו'. והא דקאמר וכן. היינו רק לענין בוקעת שוין יריעות לזיזין אע\"ג דגבי יריעות כשהטומאה תוך האהל מלבד בוקעת מתפשטת גם בהאהל. היא גופה קמ\"ל דאף דמתפשטת בהאהל אפ\"ה בוקעת. דמדיריעה מק\"ט אינה חוצצת בפני טומאה. והא דנקט הך דינא. בב' יריעות. ולא סגי ליה למנקטא בחדא יריעה. היינו משום דבעי למנקט נמי טומאה ביניהן. וכבגוונא דזיזין. ולאשמעינן דבין שהטומאה רצוצה שם או שהיא שם באהל טע\"ט. או שהיא תחת אויר השמים. בכל גוונא היא בוקעת ועולה ויורדת. והן אמת שלפי' זה נוטה קצת לשון הרמב\"ם (פי\"ז מטו\"מ) ואפ\"ה ננפח בידן. דפי' זה במשנתינו לא שמי'. דהרי אע\"ג דכשהטומאה שבתחתית האהל בקעה לתוך האהל. רק הרמב\"ם ס\"ל דמתפשט בכל האהל. משא\"כ הר\"ש והר\"ב ס\"ל דהטומאה בקעה רק כנגדה בתוך האהל (כקרית ארבע סימן ב'). עכ\"פ כשהטומאה בתוך האהל גופיה. אע\"ג שהאהל הוא מדבר המק\"ט. אפ\"ה לכ\"ע מתפשטת הטומאה בכל האהל. ואדרבה כשהגג הוא מדבר המק\"ט מביא אבל לא חוצץ. וכל כנגד האהל למעלה ולמטה טמא (וכפ\"ט מ\"ב). והרי במשנתינו קאמרינן דוכן ב' יריעות דתני. רק אסיפא קאי. ושם תנינן דהטומאה רק בוקעת וכו' והרי שני ושני. דבב' זיזין הטומאה רק בוקעת כנגדה. ובב' יריעות כל האהל בוקע. ומאי וכן דקאמר. אולם אי לא דדחילנא מרבותי. הו\"א פנים חדשות בא לכאן. דהן אמת האי וכן. אסיפא לחודא קאי וכדאמרן. רק דמיירי דב' יריעות מונחות זו על זו שטוחות על הארץ והן גבוהות מהארץ טפח. ר\"ל שניהן יחד. דהיינו שפני העליון של יריעה העליונה. הוא גבוה מהארץ טפח. וכגון שב' היריעות עבות יחד טפח. אז ג\"כ הדין כך כבב' זיזין שבבבא הסמוכה. דבין שהטומאה תחתיהן ביניהן או ע\"ג. טומאה בוקעת ועולה ויורדת. דדוקא כשגם צד התחתון של היריעה עליונה גבוה מהארץ טפח. אמרינן בר ש פט\"ו דלקמן בקיפולין דהעליון מחשב אהל. דמשום דהקיפול התחתון מק\"ט. חזינן ליה כליתא. והקיפול העליון מביא את הטומאה. אבל הכא שתחתית העליונה הוא תוך טפח מהארץ. טומאה שתחתיה טומאה רצוצה היא. דהעליונה דינה כסגוס לקמן (רפט\"ו) דלא חשבינן כאילו ניטל מקצת מעוביה בתחתיתה. ולפ\"ז טובא קמ\"ל תנא בהך בבא דוכן יריעות רק מה דסתם ולא פירש בסוף פרקן. הדר תנא ודעת שפתיו ברור מללו בריש פרק דלקמן: "
+        ],
+        [
+            "כך נוטין דברי מהר\"ם שהביאן רתוי\"ט. ומשמע מדבריו דאי לאו דהשיש מין קרקע אף שאמק\"ט אפ\"ה מדלא בטלינהו בפירוש. חשבינן להו כליתנהו. והעליון מביא הטומאה (וכתבן סי' נ\"ב). וא\"כ סגוס ואינך דלעיל. דאמרינן דכשיש תחת העליון טפח. נחשבים תחתונים כליתנהו. מיירי אף כשהתחתונים אמק\"ט. אפ\"ה אין חוצצין. מדאינן מין קרקע ולא בטלן בפירוש. אמנם לרב\"א ז\"ל להכי שיש לא חשבינן להו כליתנהו. משום דאמק\"ט. ונ\"ל דא\"כ טבלאות שיש דקתני. לאו דוקא. דה\"ה כופת שאין בה חקק מושב וטבלאות של עץ שאין עביין טפח. ולפ\"ז כולהו הנך דרישא מיירי כשהן בני קבלת טומאה. סגוס מדהוא בגד (ככלים פכ\"ז מ\"ב). וכופת מיירי בשיש בו חקק מושב (ככלים פכ\"ב מ\"ט). וקיפולין מדהוא בגד. וטבלאות בשיש בעביין טפח דמק\"ט (ככלים פכ\"ב מ\"ג). אמנם פשטות לישנא דמתני' דנקט ברישא לכולהו סתמא משמע אף שאינן בני קבלת טומאה. וגם מדנקט בסיפא שיש. ולא מפליג ומתני בדידה דהיינו בטבלאות של עץ שאין בעביין טפח. או באינך כדומה. משמע טפי כמהר\"ם: ",
+            "וא\"ת הרי מדקתני סיפא כלי שתחת השניה טהורים ש\"מ דמיירי דאין בהקרנות במקום נגיעתן זב\"ז רוחב טפח. דאל\"כ אף שכולן אינן גוף א'. מתפשטת הטומאה תחת כולן (וכעדר לעיל פ\"ח סימן י\"ח וכ\"כ ספ\"י). וא\"כ קשה למה הנוגע בהשניה טמא טו\"ז. ואמאי ולהוי הטבלא שמאהלת על המת. ככלים הנוגעין במת וטבלא שניה ככלים שנוגעין בכלי הראשונה. והרי בכה\"ג החוזר ונוגע בכלי הב' טמא רק טו\"ע (כפ\"א מ\"ב). ואי\"ל דהכא שאני. דהרי ע\"כ לא איירי הכא בשנגע לאחר שהוציאו הטומאה מתחת האהל הראשון. דא\"כ אז אפי' נגע בהאהל הראשון עצמו בצד החיצון שבו טמא רק טו\"ע (כפ\"ז מ\"ב). אע\"כ דמיירי בשנגע בהג'. והג' בב' בעוד הא' מאהלת על המת. ולפיכך הו\"ל כטומאה בחיבורין. ליתא דעכ\"פ הנוגע בב' הו\"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. ור\"ל נוגע שלישי. ובכה\"ג אף לתוס' (שבת י\"ז א') דאפילו עד אלף כולן טמאין. היינו רק טומאת ערב. אבל טו\"ז לא נטמא רק עד הנוגע ב' (ועמ\"ש בס\"ד פ\"א סימן כ'). וי\"ל דהא דהנוגע מג' ואילך טמא רק טו\"ע זהו רק בנטמא הראשון במגע המת. אבל הכא דטומאה הראשון הוא מדהאהיל על המת. הרי אין האהל מתחשב. וכל הנוגע בהאהל המטולטל אפילו בחיצוניותו בשעה שהמת בתוכו הו\"ל כנוגע במת עצמו (כהר\"ב פ\"א מ\"ג) ולהכי הנוגע בטבלא הב' טטו\"ז. ומה\"ט נקט הכא טבליות של עץ ולא בטבליות של שיש. וכמשנה דלעיל. משום דהכא בטבליות שמק\"ט מיירי. דאע\"ג דטבליות הו\"ל פשוטי כ\"ע. הכא בטבליות של שולחן מיירי דמק\"ט מדעשוי לתשמיש אדם וכלים (ככלים רפכ\"ב). ואע\"ג דהכא נתפרד הטבלא מהבסיס שלו. ובכה\"ג אמק\"ט רק בחישב עליו (כפכ\"ב דכלים מ\"ב). י\"ל דהכא מיירי בחישב להשתמש עליהן כך. א\"נ מיירי הכא דהבסיס של השולחן קיים. ובכה\"ג אף שנפרדו מהדדי מק\"ט (וככלים ספי\"ח). ומשום שהטבלאות מק\"ט להכי גם הנוגע בהב' טטו\"ז בעודן בחיבורין. הא אם היו טבלאות של שיש שאמק\"ט נהי דמחשבו אהל לטמא תחתם (כרפ\"ו) עכ\"פ אין בהן דין חיבורין מדאמק\"ט (ועי' בבועז פ\"א סימן א'). ולהכי היה גם הנוגע בטבלא א' בשעה שהמת תחתיה טהור. מיהו אף להרמב\"ם והר\"ב שהבאנו (פ\"א סי' ו') דכל כלי שנטמא במת הו\"ל כחלל. רק הטבלא הב' טטו\"ז אף שנגעה בטבלא א' אחר שהוסר הטומאה משם. אבל הנוגע בטבלא ב' רק בנגע בה בעוד הטומאה תחת א' טמא טו\"ז (כפ\"א מ\"ב). וכ\"ש להראב\"ד ורש\"י ור\"ת דס\"ל דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. א\"כ הכא דהטבלאות הם של עץ. אפילו נחשב הטבלא הב' כאילו נטמאה במת עצמו עכ\"פ הרי לא נעשת רק אב. ואיך יהיה הנוגע בה טטו\"ז. אלא מדמיירי שנגע בטבלא הב' קודם שהוסר הטומאה מתחת טבלא א'. הו\"ל טומאה בחיבורין שהנוגע טטו\"ז מדאין האהל מתחשב. אמנם הרא\"ש וגם רב\"א תרצו דאף על גב דע\"כ מיירי שאין ברוחב הקרנות טפח במקום נגיעתן. ולהכי אין דין טבלא ב' כדין אהל שעל המת היינו רק לענין שלא תטמא טבלא ב' כלים שתחתיה. וכדסיפא. אבל לענין טומאת עצמה. דינה כמאהלת על המת. משום שנוגעת כ\"ש בהראשונה. דהרי תנן לקמן (רפט\"ז) דלטמא א\"ע ברחבה כ\"ש סגי ובאה הטומאה לשם. והו\"ל הטבלא הב' כאילו האהילה היא עצמה על המת. מדבאה הטומאה לשם דרך ב' הקרנות שנוגעות זב\"ז. ולהכי הנוגע בה טטו\"ז. ואני עני וכואב. לא זכיתי להבין דברי רבותינו אלו. דהא דאמרינן לקמן (רפט\"ז) דלטמא א\"ע ברחבה כ\"ש סגי. היינו במאהלת על הטומאה. אף שרחבה כ\"ש נטמאה. אבל מנ\"ל דנימא כה\"ג בנגעה כ\"ש בהאהל שיהיה דינה כטומאת אהל. ותו דאי נימא דאע\"ג שאין במקום נגיעת הטבלאות רוחב טפח. אפ\"ה לענין טומאת עצמה של הטבלא הב'. דיינינן לשניהן כאהל א' מחובר. א\"כ אף דנימא דמה שהוא תחת מקום נגיעתן בקרנות לא נטמא מדאין אהל טפח ע\"ג. עכ\"פ כיון דטבלא הב' בעצמה רחבה טע\"ט. כל מה שיש תחתיה במקום שרחבה טפח. הו\"ל לטמויי עכ\"פ. וכדאמרינן לעיל (פי\"ד סימן כ') בטומאה בבית. וזיז סובב כל הבית. ויש מהזיז למעלה מהפתח המשך ג' אצבעות. אז כל מה שיש תחת הזיז אחורי הבית במקום שבולט הזיז טע\"ט טמא. וה\"נ נחשוב הטבלא א' שהטומאה תחתיה כתוכו של בית דהתם. והטבלא הב' שנגעה בטבלא א'. כהזיז שרחבו טפח שאחורי הבית. ומקום נגיעת הקרנות זב\"ז כמקצת הזיז שהוא פחות מטפח על טפח שע\"ג פתח דהתם. ומ\"ש שם שהתפשטה הטומאה מתוך הבית לתחתית הזיז שאחורי הבית דרך הזיז שפחות מטפח. ומ\"ש הכא שלא תתפשט הטומאה מתחתית טבלא א' לתחתית טבלא הב' דרך מקום נגיעתן בקרנות. אע\"כ דהתם שאני. דכל הג' מקומות. דהיינו תוך הבית. ותחתית הזיז שאין ברחבו טפח. ותחתית הזיז שאחורי הבית. הכל מחובר תחת אהל א'. להכי מתפשטת הטומאה שפיר תחת כולו. דכל דבר שהוא טע\"ט במקום שמאהיל על הטומאה. אף שהדבר ההוא אינו טע\"ט במקום שמאהיל על הטהרה. נטמאת הטהרה. כיון דהכל גוף אהל א'. וראייתי מלעיל (פי\"ב מ\"ו) בקורה ועיין שם. משא\"כ הכא שרק נוגעין האהלים זב\"ז. להכי מדאינן גוף א'. לא דיינינן כאהל א'. רק בשנוגעין זב\"ז ברוחב טפח. רק דיינינן לטבלא ב' כנוגעת בהראשונה. וא\"כ לא מטומאת אהל נטמא הטבלא הב' רק מטומאת מגע (ועי' פי\"א סימן ז' ודו\"ק). ולא דמי הכא לעדר. דאע\"ג שהן גופין נפרדין נחשבין כאהל א'. התם שאני דנוגעין זב\"ז ברוחב טפח. אולם מה שהקשה רתוי\"ט היאך מטמאין הטבלא של עץ משום אהל. הרי כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלין אלא פשתן (כשבת פ\"ב מ\"ג). במחכ\"ר זהו רק באהל מחובר בקרקע (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ז בפתח האהל סימן ב'): ",
+            "ולא מבעיא להרמב\"ם (פ\"ה מטו\"מ ה\"ט) דאפילו כלי מתכת שנטמא ממת אינו חוזר ומטמא באהל. א\"כ כ\"ש הכא שאין הטבלא ב' של עץ חוזרת ומטמא כלי שתחתיה. אלא אפילו להר\"ש (פ\"א דאהלות מ\"ג) והר\"ב (פי\"א מ\"ח) דס\"ל דאפילו כלי עץ שנטמא ממת חוזר ומטמא בשמאהיל כמת עצמו (יעמ\"ש בזה בס\"ד פ\"א סימן ו'). אפ\"ה י\"ל דזהו דוקא בשהכלי המאהלת באמת נטמא במת עצמו. אבל הכא שבאמת לא נטמא הטבלא הב' בהמת עצמו. רק חשבינן לה כך מדאין האהל מתחשב [או כדעת הרא\"ש ורב\"א הנ\"ל ודו\"ק] לפיכך מדכל טומאתה רק מדנגעה באהל המת. לכ\"ע אינה חוזרת ומטמאה כשמאהלת על טהרה: ",
+            "ואאמ\"ו זצוק\"ל בספרו כנסת ישראל כ' דכשיש בהרבוע טע\"ט הו\"ל כקבר סתום דמטמא כל אהל שסביב לו. ואע\"ג שכלי אין בו דין קבר סתום (כתוס' פ\"ב דב\"ב) עכ\"פ הכא כבדו קבעתו וע\"ש. ואני בנו ותלמידו לא זכיתי להבין. וכי שולחן עם רבוע קטן כזה שאינו רק טע\"ט. יהיה יותר כבד ממגדל (רפ\"ד) דטומאה בתוכו. אין הבית טמא רק משום סוף טומאה לצאת ולא משום קבר סתום. מיהו בין לדברי קדשו של ע\"ר זצוק\"ל ובין לדברי תלמידו. צריך להוסיף בה דברים. דהא דבאין טע\"ט תוך הרבוע. דטומאה בוקעת ועולה. לא אמרינן דנצרף חלול שתוך הרבוע עם החלול טע\"ט שמקיפו. דהרי הרבוע שאין לו שולים אין לו ב\"ק. וא\"כ אמק\"ט. ולפיכך דפנות רבוע זה חוצצת בפני הטומאה מדהו\"ל דפנות הרבוע כדפנות תנור חדש שחוצצין בפני הטומאה (כפי\"ב סי' ג'). דאף שכשבקעה הטומאה שתוך הרבוע למעלה. נטמאה הטבלא. אפילו הכי אין הטבלא חוזרת לטמא הטהרות שתחת בליטת הטבלא חוץ להרבוע. וכ\"כ אם הטומאה תחת בליטת הטבלא חוץ להרבוע. אף על גב שהטבלא כולה נטמאה. אף על גב שלא היתה בולטת טפח. דהרי על עצמה באה הטומאה בכ\"ש (כרפט\"ז). עכ\"פ מה שבתוך הרבוע טהור. גם בבולטת הטבלא טפח דכותלי הרבוע מפסיקין. וצ\"ל נמי דמיירי שהטבלא אינה מחוברת להרבוע. דאל\"כ הרי מדנטמא הטבלא נטמא הרבוע עמו. ואיך יהיה הדפנות של הרבוע חוצצין. הרי כל המק\"ט אינו חוצץ בפני הטומאה (כרפ\"ו) והכא הכל כלי א' ומק\"ט. ולפי פי' זה יהיה המשך לבבא זו בהדי בבא דלעיל לענין ביאת טומאה מתחת טבלא א' לתחת טבלא ב'. וכ\"כ יהיה לה המשך להדי הענינים שלמטה בפרקן. בחביות שיושבות על שוליהן ובית שחצצו בנסרים. דכולהון מיירי בהתפשטות הטומאה ממקום למקום אחר. אמנם מ\"ש הר\"ש והר\"ב דעד שיהיה בהרבוע פ\"ט דר\"ל עד שיהא הטבלא בולט טפח סביב להרבוע לכל צד. דאל\"כ אף שיהיה הטומאה תחת בליטת טפח של הטבלא. אפ\"ה תוך הרבוע טהור. דאין מצטרף חלק הטבלא שממעל להרבוע לחלק הטבלא שבולט סביב להרבוע. דהרי כותל הרבוע שאמק\"ט חוצץ. וכ\"כ כשהטומאה תוך הרבוע. חוצץ כותלו שלא תתפשט הטומאה משם להבליטה שסביב להרבוע. כבר שדא ביה נרגא אאמ\"ו הגזצוק\"ל. דמה קמ\"ל. הרי כבר תנינן כן בנסר שע\"ג תנור (פי\"ב). ומלבד זה ק\"ל אני בנו ותלמידו גם הלשון של משנתינו. דקאמרה עד שיהא בהרבוע פ\"ט. ונימא דהיינו הבליטה שסביב להרבוע. ותו ק\"ל אי כותלי הרבוע שאמק\"ט חוצץ. א\"כ גם כשהטבלא עודפת טפח סביב להרבוע. היאך תבוא הטומאה מתוך הרבוע לתחתית הבליטה שבחוץ. או להיפך. הרי דפנות הרבוע שאמק\"ט חוצצין. וכתנור חדש (פי\"ב סימן ג'). ורב\"א פי' דה\"ק משנתינו. שולחן אינו מביא את הטומאה. ר\"ל דשולחנות שלהן עגולים היו ורבוע דקאמר הכא ר\"ל אינו מביא את הטומאה עד שיהא בעיגולו כדי לרבע בו טע\"ט. ולננס כמוני דחיקא לי מלתא טובא לומר דתנא פתק ושדי הכא מלתא בין הביניים שאין לו המשך כלל לדלעיל ולתתא. וטפי הו\"ל למתניא להך דינא לעיל ספי\"ב כי שם מקומו. ותו לא יכילנא להבין שם שולחן לטבלא קטנה שאין טע\"ט בשטחו. ואם כי מצינו כך בסוכה (דג\"א) היינו שדי לו לאדם מקום טע\"ט בהשולחן להניח שם מאכלו: ",
+            "והנה הר\"ש והר\"ב רוח אחרת אתם בפי' המשנה. שכתבו דמיירי שמסודרות החביות שורות ע\"ג שורות. ונ\"ל דהוכרחו לפרש כן דהיינו משום שהם פירשו דבמד\"א דסיפא גם אפיהן למעלה קאי. ועלה מסיק תנא בסיפא דאם היו החביות טמאות. תחת כולן טמא. וק' והיכי אפשר כן. והרי פיהן פתוח כלפי מעלה ואין כאן אהל כלל. דהטומאה היא רצוצה. והיאך יהיה כל תחתיהן טמא. להכי הוצרכו לומר דמיירי שמונחים שורות ע\"ג שורות ולפיכך כשהתחתונות טמאות חשבינן להו כליתנהו. ונמצא שהשורות העליונות הו\"ל כאהל וכל תחתיהן טמא (וכקיפולין מ\"א). אולם מ\"ש הר\"ש והר\"ב בד\"ה טומאה בוקעת וכו' וז\"ל ואפילו על מה שבתוכה אמ\"צ מדאין הפסק בין אויר תוכה לאויר טמא שע\"ג. עכ\"ל. וזה תמוה כיון שיש שורות זו ע\"ג זו. הרי יש שפיר הפסק שולי חבית העליונות בין אויר הטמא שלמעלה לאויר שבתוך חביות התחתונות. ואת\"ל שכוונת הר\"ב על תוך הכלי שבתוך שורה העליונה שאין פיה סתום. אין לשון המשנה משמע כן. דבוקעת ועולה משמע דתוך כל החביות שלמעלה מהטומאה טמא. ותו דגם שורות עליונות א\"א שיטמא תוכן. דהרי בחביות שייטין סתומות מיירי וכמ\"ש רתוי\"ט. וא\"כ שפיר יש הפרש בין אויר תוכן לאויר טמא שע\"ג. וגם הדבר בעצמה תמוה. דאי בחבית שייטין היאך שייך לומר גבייהו יושבת על שוליהן או מוטות על צדיהן דהיינו שפיהן פתוח למעלה או פונות למן הצד. והרי אין להן פה כלל. והיותר תמוה מ\"ש הר\"ב שגם החבית עצמה נטמא. וקשה והיכי אפשר זה. והרי אינה בת ק\"ט כלל. והרי דברים אלו סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ודוחק לומר דחבית עצמה דקאמר הר\"ב. ר\"ל כל תוכה. כדאמרינן הרבה במכילתן הבית הטמא. הדות טמא. דהיינו תוכן. אבל הא ליתא. דכבר כתב הר\"ב דתוכן טמא. אולם מפני שדברי התוספתא נוטין קצת לפי' רבותינו. לכן הטרחתי את עצמי ליישב דברי קדשם דבר דבר על אופניו. דלרבותינו הנ\"ל משנתינו מיירי בחביות סדורות שורות שורות זו אצל זו וזו ע\"ג זו. ולכן ברישא שהחביות התחתונות אינן מק\"ט. וטומאה תחת א' מהן. כיון שהן כלי שאמק\"ט לא חשבינן להו כליתא. והו\"ל כאבנים וטומאה רצוצה תחתיהן. שהטומאה רק בוקעת ועולה ויורדת. ורק אותה חבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. אם עומדת ופיה למעלה. וגם היא בת קבלת טומאה. נטמאה היא וכל מה שבתוכה וכל מה שלמעלה ממנה כל כנגד הטומאה שלמטה משולי חבית הטהורה שבשורה התחתונה. ואם החבית שבשורה העליונה שמונחת נגד הטומאה. היא מוטה על צדה אז אף שהיא בת קבלת טומאה. עכ\"פ כלי חרס היא ואמק\"ט מגבו. ולהכי רק מחוץ להחבית כל שכנגד הטומאה למעלה ולמטה טמא. אבל החבית בעצמה וכל מה שבתוכה טהור. מדאין אויר שבתוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה ממנה. דהרי מונחת על צדה. וכל זה בתרתי לטיבותא בהחבית התחתונה. שכולן אינן בני קבלת טומאה. והטומאה תחת א' מהן רצוצה. אבל ביש חדא לריעותא היינו סיפא. דכשהחביות התחתונות הן בני קב\"ט והטומאה תחת א' מהן רצוצה. הרי הכלי שהטומאה תחתיה אף שכ\"ח היא ואמק\"ט מגבה עכ\"פ מדהיא בק\"ט אינה חוצצת והו\"ל כליתא ולפיכך החבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. נחשבת היא כמאהלת על הטומאה. וכל החביות האחרות שבשורה העליונה ושנוגעות טפח בזו שמאהלת על הטומאה כולן נחשבין כגוף א' שמאהיל (וכעדר פ\"ח סימן י\"ח) ולפיכך כל החביות שבשורה העליונה. אף שמונחין מוטין על צדן. נטמאו גם הם גם תוכן. מדהתפשטה הטומאה בכל תחתית השורה. הרי החביות פתוחות לאהל המת. דהרי לכל הפחות יש סדק כ\"ש בין שפת פה של זו לשולי חבירתה. וגם כל החבית שבשורות התחתונות נטמאו כולן. דמדחשבינן כל החביות שבשורה העליונה כאילו הן אהל א'. א\"כ הו\"ל החביות התחתונות שמונחין תחת העליונות. כאילו התחתונות מונחות באהל המת. ואע\"ג שכל א' מהתחתונות סותמת פה חבירתה. הרי אין לה צמ\"פ. ואף אותן שגבן נגד הטומאה נטמאו. דאין גב כ\"ח חוצץ רק עם דפנות אהלים (וערתוי\"ט פ\"י מ\"ו ד\"ה תוכה). וכן כל למעלה משורות העליונות עד לרקיע טמא דמדהן כלי אינן חוצצין. ונ\"ל עוד דאפילו כשהחביות שבשורה העליונה היו כולן חביות של שייטין שאמק\"ט ודינן כאבנים. אפ\"ה אינן חוצצין. מדנתמכו ע\"י חביות שבשורה תחתונה שהן בני קב\"ט (וערפ\"ו). וכ\"כ כשהחדא לריעותא בשורה התחתונה. הוא. שהחביות התחתונות אינן בני קב\"ט אבל גבוהות מארץ טפח. והטומאה בהאויר שם. הרי הטומאה שמונחת שם כאילו מונחת באהל. והתפשטה לכל תחתית השורה התחתונה. ונמצא שהשורה התחתונה אף שהיא מכלים שאמק\"ט. עכ\"פ כולן כגוף א' הן מדנוגעות זב\"ז בטע\"ט. ונעשין אהל לטמא כל תחתיהן. אבל החבית שבשורה העליונה אף שהן בני ק\"ט טהורין. דהרי החבית של שייטין שמהן עשוי השורה תחתונה. כאבנים נחשבין וחוצצין. ורק אם השורה התחתונה עשוי מחבית פשוטה שיש לה בית קבול. רק שאינן בני קב\"ט כלל. כגון כלי אבנים וכדומה אז אפילו מונחין מוטין על צדן אינן חוצצין. ונטמאו כל החביות שבשורה העליונה. וגם מה שבאויר על גבן וגם מה שבתוך החבית שבשורה התחתונה. הכל נטמא מדפתוחין בצד לאהל הטמא בלי צמ\"פ. כך נ\"ל ליישב פירוש רבותינו: ",
+            "וא\"כ הכא שהטומאה בהחצץ שלמטה. דינו ממש כלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. דהכא והתם הבית טמא ומחד טעמא. מדאין להטומאה פתח לחוץ. אמרינן שהטומאה אורחא לצאת דרך הבית. ואעפ\"כ נ\"ל שיש חילוק ביניהן. דלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. ואין בהחצץ טע\"ט. כלים שבצדו תוך החצץ טהורין (וכסימן ל\"ה). משא\"כ הכא כשהטומאה בהחצץ שלמטה מחלול הבית. אף שאין בהחלול שבחצץ טע\"ט אפ\"ה כיון שבקעה הטומאה מתוך החצץ לתוך אויר הבית. והתפשטה שם בתוך כל הבית נטמא גם כל רצפתו עד התהום כמבואר בסיפא דמתניתין. ומשם חוזרת ובוקעת לכל מקום שתוך החצץ שתחת רצפת הבית. ואע\"ג דלעיל (בקרית ארבע סימן ב') הוכחנו דבין שהאהל למטה מטומאה הרצוצה או למעלה מטומאה הרצוצה. הטומאה בוקעת לתוך האהל ומתפשטת שם בכל האהל. י\"ל דהיינו בטומאה רצוצה תוך התקרה של האהל. אבל הכא שפירס יריעה או הניח נסרים למטה מהתקרה. והניח רווח פחות מטפח בין היריעה והנסרים להתקרה. היריעה והנסרים נעשו תקרה להאהל. והטומאה שעל תקרה זאת לא בקעה להאהל. דתקרה זו חוצצת ככל שאר תקרת הבית שחוצצת שלא תכנס טומאה שע\"ג לתוך האהל שלמטה ממנה. תדע דהרי כשהטומאה אינה רצוצה בהתקרה רק בהמעזיבה. ג\"כ כ' רכ\"מ (ספכ\"ד מטו\"מ) דאע\"ג שהטומאה רצוצה במעזיבה אינה בוקעת לתוך הבית. משום דמעזיבה עומדת לסתור (כמ\"ש רתוי\"ט בשמו לעיל פ\"ו מ\"ה ד\"ה טומאה). א\"כ מכ\"ש כשהטומאה מונחת בין הנסרים להתקרה שלמעלה ממנה. שהרווח שמונחת הטומאה בתוכה. מחולקת וסתורה היא כבר מה\"ת נימא שתבקע לתוך חלול הבית שלמטה מהנסרים. רק דאפ\"ה כשהטומאה רצוצה שם הבית טמא. לא משום שהטומאה הרצוצה שבתוך החצץ בקעה להבית למטה. רק מדדרך טומאה לצאת דרך הבית. ואף שגם טומא' זו הלממ\"ס היא (כמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ז מ\"ג). עכ\"פ לא מסתבר שטומאה זאת שבבית רק מדסופה לצאת דרך שם תחזור ותבקע למעלה דרך כניסה לטמא כל האויר בשחצץ למעלה מהבית. וכ\"ש כשהחלול שבחצץ שלמטה רחב טע\"ט. אע\"ג דבכה\"ג הטומאה שבחצץ שלמטה אינה בוקעת למעלה לתוך הבית. ואפ\"ה הבית טמא מדדרך הטומאה שבחצץ לצאת דרך הבית. והרי לפי דברינו כל שהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אינו חוזר ובוקע למעלה ולמטה דרך כניסה. אפ\"ה כאן. שהחצץ בעצמו רחב טע\"ט. כלים המונחים שם טמאין. לא משום דבקעה לשם הטומאה שבבית רק דמשום שהחצץ רחב טע\"ט התפשטה הטומאה שם בכל אויר החצץ ונטמאו כל הכלים. מיהו עדיין יש לחלק ולומר. דדוקא בשהטומאה ממש באהל קרקעיתו טמא עד התהום. וכדיליף מקרא (כר\"ב פ\"ג מ\"ז) והרי קרא רק בשהטומאה ממש באהל כתיב. אבל אם רק התפשטה הטומאה לשם ע\"י בקיעה כמו כשהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אין קרקע הבית טמא. כ\"כ בשהתפשטה להבית ע\"י בקיעה. אין קרקעיתו טמא. ואע\"ג דכלי שגבוה מארץ טפח ע\"ג אמרינן שהטומאה שע\"ג שבקעה לתחת הכלי והתפשטה שם לכל תחתיתה חוזרת ובוקעת שוב למעלה לטמא שם נגד כל תחתית הכלי. התם הכלי מחשב אהל לטמא ולא לטהר (כרפ\"ו). ונמצא שאין הכלי חוצץ. משא\"כ הכא שקרקע ורצפת הבית מפסיק. וכן מסתבר שלא להרחיק הפלוגתות שהבאנו לעיל (פ\"ד בקרית ארבע סימן ב' סע ף ב') בדין רצוצה שבקעה לתוך האהל. די\"א שאמ\"ט בהאהל רק כנגד הטומאה. נמצא דלהך מ\"ד ודאי קרקע כל האהל טהור. ואיך נימא דלמ\"ד דטומאה שבקעה לתוך האהל התפשטה שם בכל האהל. ויהיה גם קרקעית האהל טמא. אלא ודאי דקרקעיתו לכ\"ע טהור: ",
+            "ואנא גדי מסנקא מרתתן שפתי מלומר שזה דוחק מאד. דנימא דרישא סמיך אסיפא שנשנת אח\"כ בהפסק כמה בבות. ותו וכי לא טעמא בעי. ומה חילוק יש בין שיש במקום הכלי שבהחצץ טע\"ט אהל או לא. הרי בין כך ובין כך אין דרך טומאה להכניס. ול\"מ מרבותי קדושי עליון היה נ\"ל דדוקא לעיל שהחלול שאחורי החצץ הוא גבוה כחלול הבית. או שהחצץ למעלה מכל שטח ארכו ורחבו של בית הו\"ל כחדר לפנים מחדר. או כעליה שע\"ג חדר. דבין שיש בהחדר שלפנים טע\"ט או לא. אמרינן אין דרך טומאה להכנס שם. משא\"כ הכא שהחלול שבתוך התבן אינו גבוה כחלול הבית. רק שהחלול של הבית מקיף להחלול שתוך התבן מכל צד. לפיכך כל שאין טע\"ט בהחלול שתוך התבן. בטל האויר ההוא לגבי התבן שמקיפו סביב. שמחשב כולו ככותל למקום היציאה. וחלול הבית מצרפן. והיה האהל אחד. א\"נ בשלמא התם מדהעמיד הנסרים בידים רחוק מכותל הבית. אף שהמרחק ההוא פחות מטפח. הא אחשביה להיות חלוק מהבית. משא\"כ הכא שהרווח שבאמצע התבן מסתמא נעשה שלא במתכוון. להכי דוקא כשהרווח טע\"ט מחשב אהל. אף שנעשה ממילא (כלעיל ספ\"ג). אבל כשאינו טע\"ט. מחשב גם החלול ההוא כאטום בתבן. ובטל לגבי התבן שהוא כולו ככותל להרווח שבמקום היציאה וכלעיל. ואי\"ל נידון עכ\"פ כותל התבן שממלא הבית. שיהיה מחצה על מחצה (כפ\"ו מ\"ג). י\"ל הכא שאני. דאף דמדאין בין תבן לתקרה פ\"ט מחשב כבטלו בפירוש. היינו רק שביטל הרווח של הבית. אבל עכ\"פ לא ביטל עי\"ז כותל הבית הקבוע שמקיף להתבן סביב. והכותל ההוא מצרף הכל לאהל א'. אבל אילה\"ק מהכא. והרי בטומאה בבית. וכלים בין מגדל לארץ. אם יש שם פ\"ט טמאים ואם לאו טהורין (כפ\"ד מ\"א) ופי' הר\"ש והר\"ב שם דפ\"ט דקאמר. היינו אם יש בין שולי מגדל לארץ טפח. א\"כ מ\"ש הכא דהוה דינא איפכא. שכשאין במקום הכלים טע\"ט. יהיה חמור טפי מאילו יש במקומן טע\"ט. י\"ל התם מיירי שפתוח טפח להבית.כמו שפירשנו שם בס\"ד. ובכה\"ג גם הכא אפילו לא היה במקום הכלי אויר טע\"ט עכ\"פ מדפתוח מקום ההוא טע\"ט למקום הטומאה היתה הטומאה מתפשטת למקום הכלים. דכל טע\"ט מביא טומאה לכל מקום. ודו\"ק: ",
+            "כך כתב הר\"ב. ותמהני האי כרי היכי דמי. אי בהוכשר. מה מהני שבטלו. הרי עדיין עכ\"פ מק\"ט. כיון שלא עשה בו מעשה (כתוס' ב\"ב דיט\"ב ד\"ה ותיפוק) וכיון דמק\"ט נהוי דינו כקיפולין (לעיל מ\"א) דכשהעליון גבוה מהארץ טפח חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו. והעליון מביא הטומאה לכל שתחתיו. וא\"כ ה\"נ כל מאכל המקב\"ט מביא ואינו חוצץ (כלעיל פ\"ח מ\"ג) ולפיכך נחשוב פני העליון של הכרי כאהל. והתבואה שבפנימית הכרי נחשב כליתא. ויהיה טמא כל פנימית הכרי. וגם כל כנגד פני העליון של הכרי עד לרקיע טמא. ואת\"ל הכא שאני מקיפולין. דהכא אין פני העליון של הכרי מגוף א' כקפול העליון שם. ולהכי לא מצטרפי גרעיני התבואה למחשב אהל א'. ודוקא בעדר (פ\"ח מ\"א) שיש בתחתית כל בהמה לכל הפחות טפח מתפשטת הטומאה מתחת א' לתחת כולן כשנוגעין זב\"ז ברוחב טפח (כמשנה ג'). משא\"כ הכא בכרי שהוא כולו גרעינין. גרעינין קטנים אמ\"צ להחשב אהל. ליתא דהרי זרעים קטנים שהן ג\"כ רק גרעינין קטנים ואפ\"ה רק מדמחוברין לקרקע אין מביאין הטומאה (ועי' פ\"ח סימן נ'). ואי נימא דהכא מיירי בכרי שלא הוכשר ואע\"ג דגם בכה\"ג אמרינן התם (פ\"ח מ\"א) דמביאה וחוצצת. והרי הכא אמרינן דבוקעת ועולה גם למעלה מהכרי. י\"ל דדוקא כשיש אהל טע\"ט תחת מאכל שלא הוכשר אמרי' דמביא וחוצץ. אבל כשהטומאה רצוצה תוך מאכל שלא הוכשר. טומאה בוקעת ועולה מתוכה גם למעלה מהכרי. דדוקא למן הצד חוצצת. או שיש אויר טפח תחתיה. מדלא הוכשר חוצצת. אבל כשהטומאה בתוכה אינה חוצצת. עכ\"פ קשה הרי כל דבר החוצץ בפני הטומאה צריך שיבטלנו במקום שמניחו שם. והרי כל שהוא לצורך אדם או לתשמישו או למאכל בהמתו. אינו חוצץ בפני הטומאה. משום דבסוף יפנהו משם (כב\"ב דיט\"ב וד\"כ ע\"א). וא\"כ מה מהני שביטל הכרי. הרי אפ\"ה אינו חוצץ אבל מביא הטומאה. ולפיכך ק' שפיר דנחשב פנימית הכרי כאילו אינו. ופני העליון של הכרי נהוי כאהל שתתפשט הטומאה בכל תחתיתו וגם תבקע למעלה. שיהיה כל כנגד הכרי עד לרקיע טמא. משום דגם למעלה אינו חוצץ. ובשלמא להראב\"ד (פט\"ו מטו\"מ) דכל שהחלון רחב ד\"ט על ד' טפחים. כראוי להוצאת המת. אז דוקא כשרק ממעט הרווח של הד' טפחים צריך שיבטל הדבר שמיעט עמו הרווח ההוא. אבל כשסתם לגמרי כל הרווח. אפילו כשלא ביטלו סותם וחוצץ. אבל כשהחלון הוא טע\"ט פתוח להביא הטומאה מחדר לחדר. אז אפי' תרתי לריעותא שלא סתמו לגמרי רק מיעטו מטע\"ט וגם לא ביטלו להשאר שם לעולם. אפ\"ה מחשב סתימה וחוצץ. והן אמת שהר\"י קורקס ורבינו כ\"מ מיאנו בחילוק זה של הראב\"ד שמחלק בין פתח של ד' טפחים לפתח טע\"ט והקשו על זה כמה קושיות ושדו ביה נרגא. ועכ\"פ במה שמחלק הראב\"ד בין כשממעט האויר או כשסתמו לגמרי כפי הנראה מודו ליה בזה. וכן כתבו התוס' לחלק כן (ב\"ב ד\"כ ע\"א ד\"ה היא). וא\"כ יש לתרץ קושייתנו הנ\"ל דכיון דהא דכל שלצורך אדם אינו חוצץ. היינו רק משום דמדצריך להדבר ההוא לא מבטל להניחו שם לעולם. והרי הכא דכל הרווח שתחת פני העליון של הכרי סתום לגמרי. אע\"ג שלא בטלו כמבוטל דמי. והו\"ל כסתום לגמרי תחת פני הכרי. לפיכך הטומאה שטמונה בתוכה והיא רצוצה. היא רק בוקעת ועולה. דפנים העליונים אינן חוצצין אפילו לא הוכשרה התבואה. מדאין כאן אהל תחתיו רק הטומאה רצוצה בתוכה. אבל להרמב\"ם שם דס\"ל דאפילו כשסתם לגמרי הרווח. אפ\"ה צריך שיבטל הדבר שסתם בו. לכאורה קושייתנו במקומה עומדת. ואפשר דהא דאמרינן בסוגיא דב\"ב דלכל שלצורך האדם לא מבטל ליה היינו מסתמא. משא\"כ בבטלו בפירוש מהני. והכא בבטלו בפירוש מיירי. ואת\"ל א\"כ למה אצטריך בש\"ס ב\"ב לאדחוקי אנפשיה לאוקמי להא דתבן וגרוגרות חוצצין. איירי בלא חזו כלל. לוקמינהו דמיירי שבטלן בפירוש. י\"ל הרי בל\"ז גם להראב\"ד גם להתוס' דס\"ל דכשסתמו בפירוש א\"צ לבטלו נמי תקשי. דלשני הש\"ס דהא דתבן וגרוגרות חוצצין מיירי בשסתם עמן לגמרי הרווח. אע\"כ דמדקתני סתמא משמע דבכל ענין חוצצין. וק\"ק דהרי הכא נמי סתמא קתני. וי\"ל: ",
+            "כך כתב הרא\"ש. וא\"כ לפי דברינו. דאפילו אזמן קצר קאמר א\"כ אכל הנך שנזכרו במשנתינו קאי דבכולן א\"צ שיבטל שם לעולם. ודבר גדול למדנו הכא מדברי רבינו דכל ביטול שנזכר אצל חציצת טומאה סגי בשמבטלו רק להשאר שם עד שיסתלק הטומאה. ובזה יתורץ כמה קושיות שהקשו רבעתו\"ס (ב\"ב דכע\"א ד\"ה היא) מטפיח בגמי שלהי שבת ומתיבותא (מגילה כו\"ב) ודו\"ק. אמנם תמהני. הרי בעכן כתיב (יהושע ג׳:ז׳ פנ\"ז) ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ואע\"ג דכל עד היום הזה אין משמעותו לעולם ממש. דהרי בבני עשו כתיב וישבו שם עד היום הזה (דברים ב׳:כ״ב פנ\"ב) והרי סנחריב בלבל כל האומות (כידים פ\"ד מ\"ד). עכ\"פ משמע זמן ארוך מאד. וא\"כ איך כתב רבינו שגל עכן לא היה רק עד אחר שקברוהו. וגם בל\"ז לא ידענא מנ\"ל לרבינו הא שלא נשאר הגל הזה רק עד אחר שקברוהו. ולמה לא פירש רבינו כפשוטו. דהיינו כגלו של עכן שהיה גבוה מאד. וכמפורש בקרא שהיה גדול. ואפ\"ה לא מהני הכסוי העב ואינו חוצץ רק הטומאה שבתוכה בוקע ועולה עד לרקיע. ולפי דברינו אלה לא קאי דוגמת גלו של עכן דנקט. רק אכרי תבואה וגל צרורות שזכרם בסמוך. אולם בעיקר הדין של רבינו דסגי בשמבטלו רק עד שתסתלק הטומאה אין להביא ראיה לזה מלעיל (פ\"ו מ\"ב) וע\"ש. דדלת שאני דברוב פעמים עומד לנעול. ועי' לעיל פ\"ח בהלכתא וגבירתא סימן ה' מה דק\"ל בזה: ",
+            "ואת\"ל הרי בל\"ז נטמא כשיש ד' מערות בכל ד' רוחות הגומא וכשנכנס להגומא הרי ע\"כ יעבור ממעל להקברים שבמערה. ואף לבתר מ\"ש הרשב\"ם (ב\"ב ד\"ק סע\"ב) דלהכי הניחו חלול טפח תוך הכוך למעלה מגוף המת. כדי שלא יתטמאו העוברים שם למעלה. דהכוכין היו פתוחין קצת שלא יהיה קבר סתום. עכ\"פ זהו רק כדי להנצל מטומאה דאורייתא. עכ\"פ גם בכה\"ג טומאה דרבנן איכא (וכתוס' שם). וא\"כ איך אפשר שיכנס לחצר שמוקף מקברים מכל צדדיו. וישאר טהור לגמרי. י\"ל דמיירי שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. א\"נ דמיירי שנכנס במקום הקרנות במקום שנוגעות הזויות זב\"ז. א\"נ דמיירי שטבל במקוה שבחצר. ודו\"ק: ",
+            "וחילי מנסר שנתון על התנור. ובולט בב' צדדים המנגדיים טפח בכל צד. ובב' צדדים האחרים בולט פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מתחת בליטת טפח זה. לתחת בליטת טפח שכנגדו דרך הפחות מטפח שמן הצד (כלעיל פי\"ב מ\"ג). וכ\"כ בטבליות שנוגעות בקרנותיהן פחות מטפח. לא מחשבו כאהל א' שתתפשט הטומאה מתחת א' לתחת חברתה (כלעיל מ\"ב). ולהכי ה\"נ אין הטומאה מתפשטת מתחת הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחרת שהכלים תחתיו דרך תחת הזרוע שאין ברחבו טפח. וא\"ת הרי אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. אם טומאה באהל מתפשטת על הכלי שתחת השפוע אע\"ג שהוא רק חלול כאצבע (כפ\"ז מ\"ב). ואת\"ל דוקא לתחתיו מתפשטת הטומאה. אבל אין בה כח שתתפשט משם שוב להלן לאהל אחר. כי הכא שתתפשט מתחת כס לתחת פס דרך הזרוע. ליתא דהרי זיז שסובב לבית ואוכל בפתח גא\"צ. אם טומאה בבית מתפשטת הטומאה משם לתחת הזיז שבולט טפח דרך הזיז שאינו רחב רק גא\"צ (כפי\"ד מ\"ב). וי\"ל התם באהל קבוע שאני. דבטל לגבי אהל הקבוע הפחות מטע\"ט שמחובר לו. מדהוי ככל חורי בית שפחותים מטע\"ט שפתוחים להבית. שמתפשטת הטומאה לשם. וכ\"כ טומאה תחת הקורה שמתפשטת הטומאה תחת כל הקורה גם דרך מקום שבקורה שאינו טע\"ט (כפי\"ב מ\"ו) דהקורה כבדו קבעתו שיחשב כאהל קבוע. מיהו דוקא בב' לטיבותא שהאהל קבוע והפחות מטע\"ט מחובר אליו. אבל בחדא לטיבותא. אמ\"צ להחשב הכל כאהל א'. ומה\"ט הכא בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים צריך שיהיה בזרועותיו רוחב טפח שתתפשט הטומאה מבית לחבירו. והיינו משום דאע\"ג דהבתים קבועים. עכ\"פ הזרועות שאינן טפח על טפח אינן מחוברים ממש להבתים: ",
+            "ולפ\"ז יהיה פי' של מלת ידו דנקט הכא דהיינו זרועות כמו פי' של מלת ידיו דנקט בסיפא אם יש בידיו וכו'. דהרי התם ודאי פירושו זרועות שהן לחוץ להבית. דאילו פס ידו. הרי הוא תוך הבית ומה לי אם יש בהפס טע\"ט או לא. הרי כל הפס הוא תוך אהל הבית. והא דנקט הכא היה בידו פ\"ט לשון יחיד והרי לפי פירושינו גם היד השני צריכה פ\"ט. ה\"ט משום דכך הוא. דכשיש בזרוע א' רוחב טפח גם זרוע הב' יש ברחבו כך. הא אילו הוה נקט אם יש בידיו פ\"ט. הוה אפשר למטעי. דר\"ל שיש בשניהן יחד פ\"ט. וכגון שבאמת בכה\"ג פי' הרא\"ש ז\"ל משנתינו. ועיין שם. משא\"כ בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים נקט אם יש בידיו לשון רבים דהתם ליכא למטעי ולומר דבצרפם מיירי. א\"נ נ\"ל דרישא בהאהיל על המת והאהיל על הכלים. מיירי שהאהיל בידו א' על המת וכפף קומתו על הכלים והאהיל עליהן. וא\"כ להכי שפיר נקט אם יש בידו. דהרי סגי בשזרוע א' רחב טפח. ורבינו הרא\"ש ז\"ל נתקשה מאד בפירוש משנה זו. והנה חנני אלהים ברוב רחמיו ית' תומך ידי שפנים עם לא עז. וישם רגלי כאילות פסחים בזזו בז. והאיר עיני הכהויים ביקרת פירושי הלז. יתברך שמו מפענח רזי רז: "
+        ],
+        [
+            "וכן מוכח לעיל בזיז (פי\"ד) וכ\"כ בחלון טע\"ט ברום טפח שמביא הטומאה מבית לבית (בפ\"ג מ\"ז). וכ\"כ בכמה דוכתי במכילתין. בכולהו לא גזרינן הקיפו אטו רחבו. ולא משום דכל הנך מחוברים מצד א' וא\"א להקיף בהן מדת טפח. דהרי קורה שנתונה מכותל לכותל. או עמוד שמוטל לאויר (לעיל פי\"ב מ\"ו וז') אפשר שפיר להקיפן. ואפ\"ה לא גזרו בהו הקיפן אטו רחבן. אלא ה\"ט משום דדוקא בדבר המטולטל דלאחר שהאהיל נסתלק הדבר ממקומו שפיר אפשר שיטעה השומע. משא\"כ בשהאהיל דבר המחובר וקבוע. הרי אפשר לברר להשומע טעותו. א\"נ נ\"ל דלא גזרו אלא דומיא דמרדע שהוא מטלטל. משא\"כ כל דבר המחובר שהוא קבוע. מיהו כל זה לא נצרכה רק לת\"ק. אבל לפי מה דקיי\"ל כר\"ע בסיפא. דלא גזרו רק בשנשא כלי שהקיפו טפח בשעה שהכלי זה האהיל על המת. פשיטא שלא גזרו רק במטלטל. אבל כל שמחובר לא שייך בו משא. והרי בהאהיל כלי כזה בלא משא לא גזרו כסיפא דמשנתינו. (וכרמב\"ם פי\"ב ה\"ה). ומה\"ט לעיל (ספט\"ו) מצרכינן שיהיה בידיו פ\"ט. ולא סגי לן בהיקף היד טפח. משום דהתם לולא צרוף האהל היה כל מה שבב' הבתים טהור לגמרי. ואעפ\"כ נ\"ל דמדנקט מתניתין מרדע. וגם ברמב\"ם במקום הנזכר דייק ונקט דוקא מרדע. משמע דגם לר\"ע דיקא דומיא דמרדע גזרו. וכמעשה שהיה דטעו בה. דהיינו אף שאין ברחבו טפח. עכ\"פ היה בארכו טפח. אבל בשנשא למשל כדור שהקיפו מכל הצדדים טע\"ט. והכדור הזה האהיל קצתו עליו וקצתו על המת לא גזרו. ואשכחן כה\"ג בש\"ס (חגיגה כג\"א) שלא גזרו רק בספינה ובירדן. וכמעשה שהיה. אע\"ג דאין סברא להחמיר דוקא בהנך טפי מבאחרינא מכ\"ש הכא דמסתבר טפי להחמיר בשארכו עכ\"פ טפח דאיכא למטעי גביה טפי: ",
+            "ובזה יתורץ קושיית רתוי\"ט (בד\"ה טמאוהו) במה שהקשה להר\"ב דס\"ל חרב כחלל בכל הכלים. והניח בצ\"ע. וא\"ת עכ\"פ למה טמאו המרדע מדהאהילה על הקבר. הרי מדלגין היו ע\"ג ארונות דאינן מטמאין באהל מדרובן יש בהן פ\"ט (כברכות יט\"ב). י\"ל דעכ\"פ מדרבנן מטמא. והתם שרי. וכמבואר שם. א\"נ דהתם מיירי בפתוח קצת מצד א' אבל הכא מיירי בסתום לגמרי (ועתוס' שם ד\"ה רוב). וא\"ת עכ\"פ היאך נטמאה המרדע הרי הוא פשוטי כלי עץ שאמק\"ט. רק כשמשמש לאדם וכלים. ביחד (פרמב\"ם רפ\"ד מכלים). י\"ל דכיון דהחרחר והדרבן שהן של ברזל קבועין בב' קצות המרדע. הו\"ל כעץ המשמש את המתכות דמק\"ט ככלי מתכות (ככלים פי\"ז מ\"ז). ולתוס' שבת (די\"ז א' ד\"ה ועל) דהא דקיי\"ל חרב כחלל. היינו לגמרי כחלל. לטמא גם בשרחב רק כ\"ש והאהיל. א\"כ א\"א לאוקמיה בשתחוב בו הדרבן. דא\"כ גם לר' טרפון היה האדם נטמא כשהאהיל המרדע עליו. אפילו היה המרדע רחב כ\"ש. והוכרחו לתרץ דלעולם מיירי בשאין תחוב שם הדרבן. ואפ\"ה לא מחשב המרדע פשוטי כלי עץ. מדיש ב\"ק בראשו לתחוב שם הדרבן (ככלים פכ\"ה מ\"ב). ולא חשיב ב\"ק העשוי למלאות דלא שמיה ב\"ק (ועמ\"ש בס\"ד כלים פ\"ב סימן פ\"ט. ושם פי\"ח מ\"ח). די\"ל דדרבן שאני דרגיל להוציאו משם וכדאמרינן (חגיגה דג\"ב) דדרבן מתטלטל. והיינו דדרך להוציאו מהמרדע. וא\"ת עכ\"פ היאך טמא האיכר טו\"ע מדנגע בהמרדע שנשא על כתיפו. הרי בגד האיכר היה מפסיק בין גופו להמרדע. והו\"ל האיכר שלישי מהמת. ואע\"ג שנגע בהמרדע בחיבורין. הרי הו\"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. דהיינו שלישי מהמת. דאין בו דין חיבורין וטהור לגמרי (כע\"ז לז\"ב ורמב\"ם פ\"ה מטו\"מ ה\"ב). ואי\"ל דלהכי טמא האיכר טו\"ע מדנגע במרדע כשאחזו בידו בשעה שנשאו על כתיפו. ליתא דא\"כ בלי גזירה דטעות הרואה היה האיכר טמא טו\"ז. דהו\"ל אדם שנגע בכלי שנטמא במת (כפ\"א מ\"ב) וכ\"ש הכא דהו\"ל חיבורין. אע\"כ דמיירי שלא נגע בידו בהמרדע. רק ע\"י כתיפו והרי שם גם טו\"ע אין בו וכדאמרן. י\"ל דהא דאין דין חיבורין בנוגע שלישי מהמת. היינו רק באדם באדם (ועי' ברמל\"מ פ\"ה מטו\"מ ודו\"ק). אבל כלי שנגע במת. כיון דחרב כחלל. דין המרדע כמת עצמו. א\"כ הו\"ל רק יקרב בדיקרב. ולמ\"ד דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. צריך לאוקמיה הכא בשעדיין תחוב הדרבן במרדע: ",
+            "וא\"ת הרי הא דהנטמא באהל טטו\"ז מפורש בקרא. ואפ\"ה חיישינן שיטעו לומר שטמא רק טו\"ע. א\"כ כ\"ש דהו\"ל למיחש שיטעו לומר כשיראו שאנו מטהרין האדם שנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יחשבו שגם הנאהל מדבר שרחבו טפח נמי טהור. מדאינו אהל ממש. ואינו מפורש בקרא. ורק בהלממ\"ס גמרינן לה (כברכות יט\"ב). י\"ל דידעו רבנן שאינן בקיאין בדיני אהל המטלטל. וחושבין דרק אהל קבוע מטמא טו\"ז. אבל אהל המטולטל חושבים שמטמא רק טו\"ע. ולפיכך כשיראה שאנו מטהרין לגמרי להנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יתמה ויישאל. ולא יטעה. מיהו י\"ל דלתוס' (שבת יז\"א ד\"ה אמר) אפילו היה מפסיק בין המרדע להאיכר הנושאו כמה בגדים. או אפילו היה מפסיק ביניהן דבר שאמק\"ט. אע\"ג דבהנך ב' גוונים אין כאן טומאת חיבורין. ונמצא שמצד הדין נטהר אותו לגמרי. והרי אמרנו דלהכי בשהאהילה המרדע לא גזרו משום דנטהר אותו לגמרי. א\"כ מה\"ט הול\"ל נמי אפילו בשנשא המרדע. עכ\"פ בשמפסיקין הנך הנ\"ל. הרי מדנטהר אותן מצד הדין א\"א שיטעה השומע. והו\"ל לשבקה אדיניה. אפ\"ה גם בחיבורין לא בקיאי בני עולם. לחלק בין מפסיקין רק ב' כלים או יותר. ומשום לא פלוג גזרו גם בטהור לגמרי מדינא דחיבורין. כיון דעכ\"פ נשא והאהילה עליו המרדע. אולם בשלא היה בהמרדע שום שייכות טפח. וכגון שלא היה בהדבר המאהיל כעובי המרדע. אפילו נטמא בו האדם באותה שעה טומאת ערב מדנגע בו. ג\"כ לא גזרו שיטמא טו\"ז. מחשש שיחשבו שהנטמא באהל טמא טומאת ערב. דגם זה ידוע לכל דאין אהל פחות מטפח. ורק בשיש בהקיפו טפח חיישינן שיטעו לומר זה כזה. והא דלא גזרו נמי על כלי כה\"ג וכגון שהיו ג' כלים זע\"ז וכולן נוגעין זב\"ז. והעליון האהיל על התחתונים ועל המת יהיה גם כלי התחתון צריך הזאה וטטו\"ז. אף שבעליון אין בשטחו רק בהקיפו טפח. וכדאמרן גבי אדם (ועי' פ\"א מ\"ב). תירץ הר\"ש דרק באדם שמצוי כך. כמו שקרה אצל האיכר גזרו. אבל בכלים כה\"ג מלתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה רבנן (כביצה יח\"א). וא\"ת עכ\"פ בגדי האיכר הו\"ל לטמויי טו\"ז. דהרי מצוי טפי שיהא האיכר לבוש כשיחרוש טפי משיהא ערום. וא\"כ גם כלי שלישי הו\"ל לטמויי טו\"ז בכה\"ג. נ\"ל דכיון שטימאו להאיכר טו\"ז כבר יהיה להם הכירא שהנטמא באהל לא סגי ליה בטומאת ערב. ושאין חלוק בין אדם לכלי. ואדרבה י\"ל דעבדי ביה הכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים (ועי' שבת טז\"א ומח\"ב ועי' בהר\"ב פכ\"ה מ\"ו): ",
+            "ונ\"ל דמדלא קאמר ר\"י קרובה שיש רחוקה ממנה. או הו\"ל למנקט רחוקה שיש קרובה ממנה. ש\"מ דר\"י לקולא פליג. וה\"ק הא דמחמרינן בקרובה תוך נ' אמה. היינו דוקא בשאין קרובה ממנה אבל כשיש כמה תילין תוך נ' אמה. לא תלינן טומאה רק באותה הקרובה ביותר להעיר. אבל כשאין תל רק חוץ מנ' אמה מהעיר. אע\"ג שהקברות מרוחק טפי. וכגון שהתל הוא ס' אמה מהעיר. והקברות הוא ע' אמה. אפ\"ה גם לר\"י טהור. דכל שאין הקברות סמוך בסוף נ' אמה מהעיר תו לא מחזקינן טומאה בתל (ועש\"ס). והרמב\"ם (פ\"ט מטו\"מ ה\"ג) פסק כר' יהודה ולא הזכיר כלל נ' אמה לא בעיר ודרך ולא בתל כאן וכאן. והיינו משום דהקברות הרי הוא ודאי סמוך להסוף נ' אמה מהעיר. דברחוק טפי מזה. תו אינה עיר הסמוך לקברות. ולא מחזקינן טומאה גם בתל. וכש\"ס. וא\"כ דודאי צ\"ל שהתל קרוב יותר מזה. דהיינו תוך נ' אמה. וגם מרש\"י (כתובות ד\"כ ע\"ב) משמע כדברינו הנ\"ל וע\"ש: ",
+            "אבל לענין שיטמא קבר עובד כוכבים באהל יש אוסרין לכהן ויש מתירין. ונהגו להחמיר. ולפי מ\"ש הש\"ך (שע\"ב סק\"ב) להקל בבתים הסמוכים לבית מת עובד כוכבים. כ\"כ נ\"ל דבדר כהן בחדר שבבית אחד. ובחדר שכנגדו באותו בית מונח מת עובד כוכבים. דבשניהן פשוט דאפילו בהיה מת ישראל. אפ\"ה כשהכהן סוגר חדרו לבלי לצאת או לבוא שום אדם בפתחו עד אחר שיצא המת דרשאי להשאר שם. אלא דבמת עובד כוכבים אפילו אינו סוגר פתחו עכ\"פ כיון דאין כאן רק חשש החומרא דסוף טומאה לצאת דרך הגעזימס שמקיף כל הבתים והגעזימס רחבו טפח ובולט להרחוב ממעל לפתח כל הבתים. בעובד כוכבים יש להקל. דאף שכל שבוודאי יוציאו המת דרך שם הלממ\"ס היא (כמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ז סי' ל\"ד). אפ\"ה י\"ל אולי בעובד כוכבים אין כאן הלכה. וכ\"כ בדר כהן בחדר. ומת עובד כוכבים בחדר שכנגדו. אע\"ג דבמת ישראל בכה\"ג. אפילו בשעה שהבית שהמת בתוכו סגור. אפ\"ה אסור לכהן לצאת מחדרו. דאף דכשיש פתח לחדר המת. אע\"ג שהדלת נעול אין דינו כקבר סתום. אפ\"ה אסור לצאת מדסוף טומאה לצאת. עכ\"פ גם סוף טומאה לצאת הלכה היא. ויש בו דררא ושייכות דאהל טמא. להכי י\"ל דבמת עובד כוכבים לא גמירן הלכה. מיהו במגע ומשא י\"א דאפילו המקילין אוסרין (ש\"ך יו\"ד סי' שע\"ב). אולם בש\"ס (יבמות ס\"א ע\"א) מסקינן בפירוש נהי דאמעוטי מאהל. ממגע ומשא מי אמעוטינהו קרא. וכן מסתבר דמי גרע מחמור. רק די\"ל בטומאת עצמות דאינו בבהמה: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מתלוליות ישנות דחיישינן שיש שם קבר ונשכח. אף שאין לו שום הוכחה לחשוב שיש שם קבר. כ\"ש הכא שבאמת כבר מצא שם קבר. הו\"ל למיחש שנקבר שם בכוונה ונשכח. ויהיה אסור לפנותו. י\"ל התם התל מוכיח שקבר שם. שכך רגילין. אבל הכא מאן יימר ומה הוכחה יש שנקבר שם בכוונה. וא\"ת עכ\"פ איך הכא מטעם דלא ידעינן שקברוהו שם בכוונה. תלינן שנקבר שם ארעי. ניחש דלמא מת מצוה היה שקונה מקומו. וכל המוצאו חייב לקברו במקומו. וא\"צ רשות בעל השדה. ולפיכך לא נודע לבעלים שקברוהו שם. י\"ל אילו מת מצוה היה. היה קול להדבר (כסנהדרין מז\"ב). א\"נ מת מצוה לא שכיח ולא חיישינן לה (כירושלמי נזיר פ\"ט דלט\"ב): ",
+            "אמרה כלבית השטה כה וכה אחר פרנסתה בזה הים הגדול בין המון משברים וגלים מגלגלים. והנה פה מקום אתי. אשר צר ומצוק מצאוני בעמקי מצולות תהום רבה. וזחלתי ואירא מחוות דעי. כי עירום אנכי ואחבא. והרבה יגעתי באנחתי באחוותי. ובזיעת אפי לא אכלתי פת בגי. וכדוי לחמי. ולא מצאה היונה הצולעה מנוח לכף רגלה להבין דברי משנה הקדושה הזאת. ועמה תעלומות חכמה שבסוגיא ב\"ב (דקב\"א) דהא בהא תליא כשלהבת קשורה בגחלת. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים. גלויים להמגשש בלי עינים. ולכן מה נורא המקום הזה לניפול מרוט ועלוב הנמצא בין הכרמים. עטלף עיף ויגע. ילק פשוט בפנים נזעמים. שוכב דומם על קנו ערום אז מימים. דלו עיני למרום. כי עזבוני נשרי שמים בעלי כנפים. מגידי דבר. אשר תמיד חסוני בכנפיהם נותני לחמי ומימי. המה רבותינו הקדושים בעלי תריסין עלי שדה מלחמת התורה. והלבאים לא חלצו שדיהן להניק גוריהן ליתן אוכל למו. כראוי לאפטרוזא בר דנקא. גדי מסנקא. ובצפיתנו צפינו. רק לשבשמים אבינו. כי רק בשמו תרום קרני. כי רק הוא המושיעי בעים רוחו. ולו אך קוה קויתי. ויט אלי חסד רויתי. וארובות השמים נפתחו. ונבקעו עלי מאורות. להבין ולהורות. וראו נא אחי כי אורו עיני בקרני הודו. וכי עלי מאורי אור עולות. ומקצה השמים ישועות באות. וזה האות הנאות. דהנה הרבה יש לדקדק בבבא זו. (א) דהתנא קאמר אם יש בין זה לזה וכו' איזה זה וזה שהתכוון התנא אליו. דהנה רש\"י (נזיר סד\"ב) פי' אם יש בין קבר ראשון לשני. ולולא מסתפינא הו\"א דזה ודאי ט\"ס הוא. דהרי לשון מד' ועד ח' דקאמרה מתניתין. ודאי משמע שלא יהיה בין הקברים פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ואי בין קבר א' לב' קאמר תנא. ודאי יש בין קבר לקבר פחות ופחות מד' אמות. וכמבואר במשנה דב\"ב למעיין שם. והרשב\"ם בב\"ב פי' אם יש בין זה לזה. ר\"ל כשרחוק מת שמצא תחלה לקבר שמצא שלישי ד' אמות. אז חיישינן שהן הג' שנקברו בכותל שברוחב המערה. וכשרחוק הא' מהג' ח' אמות. חיישינן שהן מהג' הנקברים בכותל של אורך המערה. אולם רבינו זה לשטתיה אזיל. דס\"ל שהנקברים במערה. יש להן בין כוך לכוך ב' טפחים. ולהכי כשנקברים ג' בד' אמות. ודאי הם הג' שנקברו בכותל של רוחב המערה. דהיינו ג' אמות לרוחב גופי ג' מתים. וב' טפחים בין כוך לכוך. וטפח בזוית הכותל מזה. וטפח בזוית הכותל האחר. הרי שוב אמה. דהו\"ל ביחד ד' אמות. אולם על פי' זה כבר מחו לה אמוחא רבעתו\"ס דזה דלא כמאן במשנתינו. וגם בל\"ז ק'. דהרשב\"ם קחשיב גם הטפח שבכל זוית לכלל מדת ד' וח' אמות דמצריך התנא. והרי התנא בין זה לזה קאמר. ואלו הטפחים אינן בין זה לזה. אלא מן הצד מכולם. ותו ק' דבמשנתינו מבורר שכשיש בין ראשון להשלישי יותר מח' אמות. תו לא חיישינן שהיו מהנקברים במערה א'. והרי לדברי רבינו אפשר שיהיו א' או ב' מהנקברים בקצה כותל הארוך אצל פתח המערה. והשלישי יהיה קבור בקצה האחר בזוית כותל הרחב של המערה. שהוא באלכסון מיל המת הראשון שקבור בזוית האחר. ויהיה לפ\"ז בין ראשון להשלישי י\"ב אמות. והרשב\"א בחידושיו לב\"ב. וכ\"כ בשטה מקובצת ב\"ב הביא בשם הראב\"ד דה\"פ. אם יש בין זה לזה מד' עד ח'. ר\"ל אם יש בין כל הג' רווח כל כך דאז נוכל לשער שהוא הוא הרווח של המערה שרחב ד' על אורך ח'. וכגון שאיזה מהג' קבורים באורך הח' ואיזה מהן ברוחב הד'. ותמיהני דאם כן לא השמיענו התנא הדין במצא כל הג' קבורים בשורה א'. דאז מדאין קבורים בב' שורות. אין הוכחה כל כך שיהיו כולם קבורים במערה א'. וזה דבר חדש הוא. שהיה ראוי לתנא לאמרו כפירוש. ולא ברמז בעלמא כדמחוי לה במחוג. (ב) מה דקאמר תו במשנתינו בודק ממנו ולהלן כ' אמה מאיזה ממנו מיירי תנא. לרמב\"ם (פ\"ט מטו\"מ) מלת מ מ נ ו אקבר שמצא אחרון קאי. ובמחכ\"ר מאור עינינו. אין סוגית הש\"ס ב\"ב הנ\"ל מסכמת לפירוש זה. דהרי חשיב כל אורך המערה שקבורים שם הג' מתים בכלל הכ' אמה. והוכרח רכ\"מ ע\"י קו' זו לומר שהיה לרבינו גירסא אחרת בסוגיא הנ\"ל. אולם לפי דעת עני ואביון כמוני לא אוכל להשקיט נפשי העלובה בתירוץ זה. דאפילו נימא שהיה לרבינו גיר' אחרת שמסכמת לדבריו. אפ\"ה נמלא עיינין מעפרות קדשו. דלפי עיני הכהות א\"א לומר כלל כרבינו. דאי נימא דממת השלישי שמצא יתחיל לבדוק ממנו ולהלן כ' אמה. א\"כ יהיה חילוק בין כשקבורים זה אצל זה תוך ד' אמות. ובין כשהקברים הם זה אצל זה במרחק של ח' אמות. דכשכל הג' קבורים במרחק ד' אמות. יהיה קצה גבול בדיקתו כ\"ד אמות מקבר הראשון. וכשקבורים במרחק ח' אמות. יצטרך לבדוק כ\"ח אמות מקבר הראשון. ואתמהה. מ\"ש זה מזה. ולהראב\"ד שם מלת ממנו אקבר שמצא ראשון קאי. וא\"כ יהיה מקום ג' הקברים בכלל הכ' אמה שבודק. וכפי הנראה הסכים רכ\"מ לפי' זה. ואני בעניי גם פי' זה לא הבנתי. דהרי מכולה סוגיא דב\"ב שם נראה ברור שבכלל הכ' אמה שבודק. יהיה בכללם כל אורך ורוחב המערה שמצא בה הג' מתים. והרי אליבא דכ\"ע שם בהסוגיא לא היו רגילין לקבור בזוית המערה ממש. וא\"כ איך נוכל לומר שכשיתחיל לבדוק הכ' אמה מהמת הראשון יהיה כל המערה הראשונה בכלל הכ' אמה. ותו קשה כיון דבאמת צריך לבדוק כל אורך ורוחב המערה שמשער שמצא בה הג' מתים. א\"כ מה ראשון ומה אחרון שייך כאן. והרי צריך לבדוק כל הדפנות סביב. ומאי ממנו דקאמר תנא. ותו אם גם לא היה מוכח בש\"ס דבאמת צריך לבדוק כל המערה שמצא בה הג' מתים. דהיינו כפי שיעור מערה הראשונה. תמיהני איזה סברא יש שנמדד הכ' אמה מקבר השלישי טפי מהראשון או מהראשון טפי מהשלישי. דהרי איכא לספוקי שמא היו הב' מערות והחצר שביניהן למזרח ממקום המציאה או למערבו. (ג) קשה דלא הודיענו תנא לאיזה צד מהג' מתים שמצא יחוש שהיה שם המערות והחצר שביניהן אם לאורך או לרוחב. ואת\"ל דצריך למדוד ולבדוק כ' אמה לכל רוח. וכמ\"ש באמת הרשב\"ם שם. וכן מסתבר דהרי לא ידעינן לאיזה צד מהג' מתים שמצא יחוש שהיו שם המערות והחצר שביניהן שיבדוק אחריהן. דלמשל אם מצא שלשה מתים קבורים בשורה אחת כזה* שג' הקווים האמצעיים הן הג' מתים שמצא תחלה בכה\"ג אף דאין להסתפק שהיה ריוח חלול המערה במקום ג או במקום ד דמדמונח ארכן של ג' מתים בין א לב ניכר להדיא שאורך הכוכין בין ב' רוחות א או ב היו. עכ\"פ עדיין יש להסתפק אם היה רווח המערה במקום א או במקום ב. ואת\"ל דזה נוכל לידע ע\"י המנהג שנהגו. דאם נהגו להניח רגלי המתים לצד פנימית המערה. וכמ\"ש תוס' בסוגיא דב\"ב הנ\"ל. או בשנהגו להניח הראש לצד פנימית המערה. וכמ\"ש בחידושי רשב\"א ובשטה מקובצת לב\"ב. וא\"כ לאיזה צד שימצא הראשים או הרגלים כל עיר לפי מנהגה. ידע ששם היה פנימית המערה. ולאותו רוח יבדוק הכ' אמה. עכ\"פ אפילו אם גם ידע לאיזה רוח היה פנימית המערה. עדיין יש להסתפק באיזה כותל של מערה היו קבורים ג' מתים אלו שנמצאו אם בכותל הארוך או הרחב של המערה. ואת\"ל שגם בזה היה מנהג ידוע אצלם. אם לעשות אורך המערה בין מזרח למערב או בין צפון לדרום. וא\"כ ע\"י ראשי ורגלי המתים ידע באיזה צד היה חלול המערה. ועל ידי רוחות העולם נודע ג\"כ לאיזה צד היה ארכה או רחבה של מערה. ורק ר\"ש ס\"ל במתניתין דב\"ב דעושה ד' מערות לד' רוחות החצר. (ד) עכ\"פ קשה לי כיון דלפי האמור יוכל לשער שפיר היכן היה אמצע חלול המערה. א\"כ למה צריך לבדוק שם. הרי אין קוברין באמצע חלול המערה. דהרי רק תוך כותליה היו הכוכין. ולפיכך רק שם היה ראוי לבדוק ולא בכל רוחב חלול המערה. כדמשמע לכאורה כל סוגיא דילן. ואת\"ל שבאמת אינו בודק רק כ' אמה מזה וכ' אמה מזה במקום שמשער שהיה שם כותלי המערה. ולא במקום שמשער שהיה שם חלול המערות. וכמ\"ש באמת הרשב\"ם בסוגיא דב\"ב הנ\"ל. עכ\"פ עדיין קשה ל\"ל שיבדוק הו' אמות שמשער שהיה שם החצר שהמערות פתוחין לו. הרי בחצר אין קוברין כלל באמצע חללו. והרי גם כותלים אין לו. דהרי כל רוח של חצר פתוח הוא למערה אחרת. ואפי' את\"ל דלהכי גם באמצע חלול המערות והחצר צריך לבדוק מדחיישינן שמא התגלגל לשם עצם מהמתים שקבורין בהכוכין סמוך להרווח ההוא או דה\"ט דלא עדיף רווח חלול זה משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. דמשום יאוש בעלים נגעו בה (כמ\"ק דה\"ב). אי נמי דה\"ט מדלא עדיף תוכה של מערה וחצר מתלוליות הקרובות לביה\"ק. דחיישינן שקברו שם נפלים (כלעיל מ\"ב). אעפ\"כ בכל זאת לא תנוח דעתינו. דהרי אמרינן במתני' דלקמן דבודק אמה ומניח אמה. ובשלמא אם רק מחשש כוכין צריך בדיקת הכ' אמה. להכי שפיר כשחופר אמה בסירוגין אם יהיה מת שלם קבור שם בכוך. הרי ירגיש. דהרי רוחב כל כוך אמה. ובין כל כוך וכוך דופן אמה. וכדמפורש במשנה ב\"ב הנ\"ל. אלא אי אמרת שאחר עצמות יחידות הוא בודק מה מהני בדיקת אמה אמה בסירוגין. אולי בהאמה שיניח מלבדוק שם יהיה טמון עצם שהתגלגל לשם. וגם אי אפשר לומר דבאמת במקום שמשער שהיה שם החצר וחלול המערה אין צריך לבדוק כלל. והא דקאמר בש\"ס דמהמקום שמצא שם הג' מתים בודק ממנו ולהלן כ' אמה. לא שכל המשך הכ' אמה מרגלי המתים ובכל רוחב מקום שכיבתן צריך לבדוק אמה אמה בסירוגין. אלא ר\"ל דעד כ' אמה יש לחוש לקבר. אבל רק במקום הראוי לקבר ולא במקום שמשער שהיה שם החצר וחלול המערה. ומאי דקאמר בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום שמשער שהיו שם הכוכין שבמערות. אולם כל רבותינו המפרשים שרי' עצרו במילין. ולא מצינו לא' מהן שפירש לנו כן. (ה) תו ק\"ל היכא סגי לן בבדיקת כ' אמה. והיינו כמדת אורך ב' המערות והחצר שביניהן. והרי צריך לבדוק מקצה הכ' אמה. עוד ד' אמות של אורך כל כוך וכוך. שאולי שם מונחים מתים בדופן אמצעית שבסוף מערה שניה. שהרי אורך הכוכין שאולי ישנם שם. הם חוץ מארכה של מערה השניה. דהיינו שהכוכין הם שם לרחבה של מערה. ולמה לא יבדוק שמא ימצא שם מתים כאשר נראה בתמונה זו . (ו) ותו קשה דבש\"ס ב\"ב שם מקשה. אמאי צריך לבדוק כ' אמה. הרי ב' המערות והחצר שביניהן. אינן רק י\"ח אמה. מדאורך כל א' וא' אינו רק ו' אמות. ומשני הש\"ס כגון דבדיק באלכסונה. ופי' רשב\"ם דבדק כותלי מערה הראשונה באלכסון. דהרי רק במקום שמשער ששם היו כותלי המערה. שם צריך לבדוק אחר כוכין. וכל כוך ארוך ד' אמות. ואורך כותל המערה שבה הם הכוכין. הוא ו' אמות. נמצא שצריך לחפור ולבדוק כל השטח שהוא ו' אמות אורך על ד' אמות רוחב. ומתניתין מיירי שבדק שטח זה שהוא ו' על ד' אמה באלכסון. שאלכסון של מקום כזה הוא ח' אמה. ואמכ\"ר דבר זה אין לו שחר. כמו שביררו רבעתו\"ס שם בציור מדויק. ומה שתירץ הרא\"ש בפי' משנתינו דכוונת הרשב\"ם דלא דק התנא. גם זה אינו מובן לשכל קטין חריך שקא. דהרי בש\"ס סוכה (דח\"א) אמרינן דבטובא לא אמרינן לא דק. ואפילו לחומרא. והכא הרי באלכסון של רבוע ו' על ד'. חסר הרבה מח' אמות. וכידוע לבעלי חשבון. וכדבעינן למימר לקמן. והיכא נימא דלא דק. (ז) והיותר תמוה בסוגיא דב\"ב הנ\"ל. דלרשב\"ם שם. וכ\"כ לרש\"י (נזיר סד\"ב) וגם לרבתו\"ס הכא והתם. משנתינו מיירי במערה שארכה ח' ורחבה ד'. ומתניתין באמת אתיא. גם לפי המסקנא דב\"ב. כהתנא דברייתא אליבא דר\"ש. והוכרחו כל רבותינו לומר כן. כדי ליישב לישנא דמתניתין. דקאמר מד' ועד ח'. שפירשו דר\"ל שכשקבורין כולן במרחק ד' אמות. תלינן שהן הנקברים בכותל רוחב המערה. וכשמצאן קבורין וכשמצאן כולן במרחק ח' אמות. תלינן שהן הנקברין שבכותל אורך המערה. ואע\"ג דבש\"ס ב\"ב מטרחינן לאוקמי' סיפא דמתני' כרבנן ובבדק באלכסונה. ואי מיירי במערה שארכה ח' ל\"ל לאוקמי' בבדק באלכסונה אפ\"ה מדתני במתניתין שעורא דד' וח'. מסתבר לומר דרישא ר\"ש וסיפא רבנן. עכתד\"ק. אולם אחר נשיקת עפרות קדשם. נראה שמלבד הלחץ זה הדחק שהשתמשו רבותינו בסכינא חריפא ופסקו למשנתינו לב' פרוסות. ולומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. תקשי נמי דנימא שיהיה רישא דמתניתין דתני סתמא דלא כהלכתא. ותו אי נימא דרישא דמתני' רק אליבא דר\"ש אתיא. א\"כ לפי מה דקיי\"ל כרבנן דמתניתין דב\"ב. דסתם מערה היא רק ו' על ד'. אם כן במצא ג' מתים. באמת דוקא בקבורין כולן במרחק ו' על ד' צריך לבדוק הכ' אמה. והרי הרמב\"ם (בפ\"ט מטו\"מ) מצריך ג\"כ לדידן שיהיו קבורין ד' על ח'. אז צריך לבדוק כ' אמה. ואי\"ל דגבי טומאה חשש להחמיר כר\"ש. דאפילו בקבורין כולן במרחק ד' על ח' ג\"כ צריך לבדוק כ' אמה. ליתא. דאדרבה מש\"ס נזיר (דסה\"ב) מוכח דמקילינן לענין בדיקת הכ' אמה. דאמרינן עילא מצאו וטהרו א\"י. שבעה קושיות אלו הכריחוני לחלות פני ד' אלהי אבותי צורי וגואלי. שיאיר עיני באור תוה\"ק. ובעניי נדחקתי כסומכס לקדר בהרים. ולפלש בסבכי יערות כדי לפנות דרך לעצמי בעזרת שוכן שחקים בזו השיטה החמורה וטמורה גמורה. וד' שפתי תפתח. כי רק בך אבטח ולא אבוש. ועזרי מעם ד' עושה שמים וארץ: ",
+            "ובזה אורו עיני להבין יפה בס\"ד דברי הירושלמי (נזיר פ\"ט ה\"ד ד\"מ ע\"א) דמקהו בה אקהייתא. ונתקשו בה רבותינו קמאי. להבין דברי חכמים וחידותם. וז\"ל הירושלמי הנ\"ל. תמן תנינן (ר\"ל בב\"ב פ\"ו מ\"ח) ועושה חצר המערה ו' על ו'. כמלא מטה וקובריה. והכא את אמר הכין [ר\"ל שם בב\"ב קאמר תנא דו' על ו' אמה של רוחב החצר. הוא כשיעור מטה וקובריה. ובמשנתינו אמרינן דכשמצא ג' מתים קבורים כולן במרחק ד' על ח' אמה. חיישינן שהיה שם מערה. אלמא דד' על ח' אמה הוא כמלא מטה וקובריה. שצריך גם המערה שתחזיק אותן] ומשני הירושלמי. תמן במטה עוברת והכא במטה חוזרת. ועד איכן. עד חילופיהן וחילופי חילופיהן. עכ\"ל הירושלמי. ונדחקו רבותינו מאד בפירוש תירוץ זה. וע\"ש בקרבן העדה. ולפע\"ד נראה דה\"פ. דהרי כל קושית הירושלמי לא היתה מאורך החצר לאורך המערה. דהרי בשניהן היה אורך ו' אמה. דהיינו כפי הראוי לארון ד' אמות. ועוד ב' אמות לנושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה. אלא קו' הירושלמי קאי מרחבה של חצר דתנינן התם שהוא ג\"כ ו' אמות. וברחבה של מערה תנינן הכא דסגי לן בד' אמות. ואיך בכל א' מהן תנינן ששיעור רחבו הוא כמלא מטה וקובריה. ועל זה משני הירושלמי התם בחצר המערה מצרכינן ו' על ו' אמה לכדי מטה וקובריה. מפני שהיא שם מטה עוברת. ר\"ל שם בהחצר עוברת בדרכה מהבית להמערה דרך החצר. ובכל הדרך ההוא היה להנושאין חלופין וחלופי חילופיהן. וכדמסיק הירושלמי. דהיינו ד' בני אדם. ב' מהן להחליף ולחזור ולהחליף עם אותו הנושא שעומד בראש המטה. וב' להחליף ולחזור ולהחליף עם אותו נושא המטה שעומד ברגלי המטה. ומדלא היה בחצר מקום פנוי שתחזיק אותן ד' בני אדם. לא לפני המטה ולא לאחר המטה. דהרי כל ארכו של חצר אינו רק ו' אמות. והוא כפי שיעור הארון וב' הנושאין. משום הכי כדי לתת מקום לאלו הד' בני אדם המתחלפין. עושין רחבו של חצר ו' אמות. דהיינו ה' אמות יתרים מרחבה של מטה שהיא רחבה רק אמה. וזה כדי שיהיו אלו ב' המתחלפין יכולין לילך זה אצל זה בצדי הארון מכאן וב' מכאן. דאין הולכין זה אחר זה. כדי שלא יעכב האחד את חבירו כשירצה א' מהן להתחלף עם אותו שנושא המטה בראשה או עם האחר שברגלי המטה. וא\"כ צריך שיהיה רוחב החצר ה' אמות. ואפ\"ה עושין רוחב החצר ו' אמות. דהיינו אמה יתירה מהצורך. כדי שלא יצטרכו אלו המתחלפין להדחק עצמן בעברם שם עם המטה. אבל הכא במשנתינו. דאיירי ברוחב המערה שקוברין שם הארון הרי שם א\"צ לד' המתחלפין. דהרי שם לא ישאו את המת להלאה. רק תיכף כשיגיעו לכוך שלו יריצו הארון לתוכו. להכי א\"צ לרוחב המערה רק כדי חוזרת. דהיינו כדי שכשירצו להחזיר ולסבב המטה. ועי\"ז יבא אורך המטה לרחבה של מערה כשירצו לתחוב הארון לתוך הכוך. וכדאמרן. ואז יהיו ב' הנושאין צריכין לעמוד בב' צדדי המטה. א' מכאן וא' מכאן. להכי סגי לרוחב המטה רק ד' אמות דהיינו כפי אורך הארון לחוד: ",
+            "ומדת אלכסון של רבוע ארוך כזה שארכו יותר על רחבו. או גם כשארכו כרחבו. מבואר ביסודי אקלידוס מאמר ראשון סימן מ\"ז. שהביאו גם רתוי\"ט (פ\"ג מכלאים מ\"א ד\"ה ומעתה זכינ' לדין. ובעירובין פ\"ב מ\"ה ד\"ה ואמר עוד ונתבאר בתוספתא) דכל ריבוע. בין שיהא ריבוע אמיתי. דהיינו שארכו כרחבו. או ריבוע ארוך שארכו יתר על רחבו. כשתרצה לידע אלכסון של זה או של זה. תכפיל האורך עם עצמו. ותכפיל ג\"כ מדת הרוחב עם עצמו ותצרף ב' הסכומים היוצאין מב' ההכפלות. שיהיו סך א'. ומזה תדע שצלע שיגדיר תשבורת הסך ההוא בריבוע הוא הוא שוה למדת האלכסון של הריבוע שרצינו לידע. למשל הריבוע שאנחנו עוסקים בו הרי הוא ריבוע שארכו ה' אמות ורחבו ד' אמות. כאשר תחזינה עינינו בהציור שלפנינו. שמתחלת קבר א עד סוף קבר ג יש ה' אמות וכ\"כ מתחלת קבר ח עד סוף קבר ו יש כסך הזה. א\"כ אורך הריבוע הוא ה' אמות. ורוחב הריבוע הזה דהיינו מקצה קבר א עד קצה קבר ח הוא ד' אמות. דהיינו רוחב המערה שידענו שרחבה ד' אמות. וכ\"כ מקצה קבר ג עד קבר ו הוא ד' אמות. נמצא שריבוע זה הוא ה' אמות על ד' אמות. וכשנרצה לידע כמה הוא מדת אלכסון של ריבוע זה. נכפיל סך האורך של ריבוע זה נאמר ה' פעמים ה'. הוא כ\"ה. ושוב נכפיל גם הרוחב. ונאמר ד' פעמים ד'. הוא ט\"ז. ונצרף ב' אלו הסכומים כ\"ה וט\"ז הם מ\"א. ומזה נדע שצלע שיגדיר ריבוע אמיתי שתשבורת שטחו יהיה מ\"א הצלע ההוא יהיה כמדת אלכסון של הריבוע שארכו ה' אמות ורחבו ד' אמות. והוא ריבוע שהוא קצת יותר מן 2/5 6 אמה אורך על 2/5 6 רוחב. דהרי אם נכפיל בריבוע כזה האורך עם הרוחב. דהיינו 2/5 3 אמה אורך עם 2/5 3 אמה רוחב. יבוא 24/25 40. והסך הזה הוא תשבורת שטחו של ריבוע שהוא 2/5 6 אמה אורך על 2/5 6 אמה רוחב. אבל הרי התשבורת של המרובע שנבקש צריך שיהיה 41 שלמין. דהיינו כפי סך ב' ההכפלות של האורך והרוחב של הריבוע הארוך של ה' אמות אורך על ד' אמות רוחב. נמצא שאלכסון של ריבוע ארוך של ה' על ד' אמות הוא קצת יותר מן 2/5 6 אמה. וזהו האלכסון שמתחלת קבר א לסוף קבר ו. וכ\"כ אם מצא ג' הקברים א ח ז או ב א ח . בין כך או כך לשער המרחק של קבר א מן קבר ז . והוא שוה להמרחק של קבר ב מן קבר ח שהרי בין המרחקים הללו שוין כנראה לכל עין. הרי ריבוע זה שאנחנו עוסקים בו ריבוע ארוך שארכו ד' אמות ורחבו ג' אמות. דהרי מתחלת קבר א עד סוף קבר ב יש ג' אמות. וכ\"כ מתחלת קבר ח עד סוף קבר ו יש ג\"כ ג' אמות. זהו רחבו של הריבוע. ורוחב המערה הוא ד' אמות זהו ארכו של הריבוע. וכשנרצה לידע אלכסון של ריבוע זה. דהיינו המרחק שבין קבר א לקבר ז או שבין קבר ב לקבר ח. לפי יסוד הנ\"ל נכפיל סך האורך של ריבוע זה. ונאמר ד' פעם ד' הוא ט\"ז. ושוב נכפיל גם הרוחב. ונאמר ג' פעם ג' הוא ט'. ונצרף אלו ב' הסכומים ט\"ז וט' הם יחד כ\"ה. ומזה נדע שצלע שיגדיר ריבוע אמיתי שתשבורת שטחו יהיה כ\"ה. הצלע ההוא יהיה כמדת אלכסון של ריבוע שאמרנו שארכו ד' אמות ורחבו ג' אמות. והיינו ריבוע שהוא ה' אמות אורך על ה' אמות רוחב. דאם נכפיל ה' פעם ה'. יבוא סך כ\"ה כמו שבקשנו. נמצא שהמרחק מן תחלת קבר א לסוף קבר ז וכ\"כ המרחק מסוף קבר ב לתחלת קבר ח בין כך וכך הוא ה' אמות: ",
+            "כך נ\"ל פי' מסקנת הש\"ס ב\"ב בסוגיא הנ\"ל במאי דמתרץ. לעולם רבנן וכגון דבדק באלכסונה לפע\"ד מוקי גם הרישא כרבנן. ובזה מתרץ מה דהוה מקשי לרבנן דקאמרי דמערה היא ו' על ד'. א\"כ למה קאמר התנא שב' המתים החיצונים יהיו רחוקים זמ\"ז ח' אמות. הרי אורך המערה היא רק ו' אמות. על זה מתרץ. דה\"ט דחיישינן שמצא הג' מתים באלכסון. שיש בין ב' קברים החיצונים ח' אמות. ומתורץ בזה גם קו' שניה של הש\"ס לרבנן מהסיפא דמצריכן מה\"ט לבדוק כ' אמה. ולא סגי לן בבדיקת י\"ח אמות [ובפירושי בפ\"ט דנזיר כתבתי שיטעה הבודק לחשוב ב' האלכסונים שמן ד לקבר ג. והאלכסון שמקבר ג לקבר ח ב' אלכסונים אלו שהן ח' אמות. יחשוב לנכותן מן הכ' אמות. והרי לפי הריבוע של מערה אינן רק ו' אמות. ולהכי הצריכוהו לבדוק עוד י\"ב אמות. אולם אחרי שובי נחמתי. דא\"א לומר כן. דאם כך היה בדיקתו איך ננכה לו ו' אמות. הרי כל בדיקותיו הי' בתוכה ואמצעה של מערה ושם אין קוברין כלל. דהכוכין רק בהכותלים עשו. וכן כ' גם הרשב\"ם בסוף הסוגיא דב\"ב דאמצעית המערה א\"צ לבדוק ומטעמא דאמרן]. אולם אילה\"ק גם לפירושינו הכא. אמאי לא ניחוש נמי שהב' מתים שימצא בב' קצוות. יהיה קברי א ח והקבר האמצעי יהיה א' משאר הקברים. וכיון שבאופן זה חפר ובדק כל הג' רוחות של המערה. יטעה לנכות מדת כל הג' רוחות שחפר. מהכ' אמות שצריך לבדוק. י\"ל דדוקא במצאן בב' רוחות אפשר שפיר שיטעה לחשוב שהן קבורים בקו שוה. להכי ינכה החפירה מזה לזה. מן הכ' אמות שצריך לבדוק. אבל כשמצאן קבורים כעין סֶגוּל דהיינו בג' רוחות תו לא יטעה לנכות החפירה שמזה לזה מהכ' אמה שצריך לבדוק. דהרי עין בעין יראה שב' הקברים שבב' הקצוות הן מב' כותלי המערה שזה מול זה. ואיך יטעה לצרפן למדת הכ' אמה ודו\"ק: ",
+            "אולם מדנקט מצא א' בסוף הכ' אמה. וכן נקט נמי הרמב\"ם כהך לישנא (בפ\"ט מטו\"מ) לכאורה היה נ\"ל דלדיוקא נקט הכי. דדוקא במצא המת הזה אחר כלות מדת הכ' אמה כזה שהתחיל לבדוק הכ' אמה מנקודת א וכשכלו מדת הכ' אמה באות ב מצא מת במקום אות ג שהיה ח' אמות מאות ב דהיינו שיש בין המת שמצא באות ג לקצה הכ' אמה שמדד. כפי שיעור הראוי לעובי ב' כותלים האמצעיים של המערות. כותל אמצעי א' של המערה. שחשש לה שהיתה תוך הכ' אמה. וכותל אמצעי של המערה השניה שחושש לה שהיה המת שמצא במקום אות ג קבור בה. דהרי שיעור עובי כותל מערה הוא ד' אמות. כדי לעשות בהן כוכין. שכל כוך צריך להיות ד' אמות אורך כמ\"ש תוס' (יומא לא\"א ד\"ה אמה) הא אם מצא המת באמצע הכ' אמה שמדד מג' מתים הראשונים. למה ניחוש שמשם התחילה מערה חדשה. ולא נימא שהיה כאן אמצעות. כמו דאתחזק מהג' מתים שמצא תחלה. והרי לזה אין חזקה כלל שיתחיל מכאן מערה. דאדרבה מהג' מתים שמצא תחלה. מוכח טפי שבמקום זה אין כאן התחלת מערה ודו\"ק. אבל ממ\"ש הר\"ש והר\"ב וז\"ל מאן יימר שמת זה שמצא היה מביה\"ק זה וכו'. א\"כ ע\"כ דרבותינו ס\"ל דמיירי שמצא המת הזה תוך הכ' אמה שמדד. ואפ\"ה חיישינן שהמת הזה קבור במקום התחלת מערה האחרת. והא דנקט תנא מלת בסוף הכ' אמה היינו רק לאשמעינן רבותא שחייב לבדוק בין הכל מ' אמה. דהיינו כ' אמה הראשונים וכ' אמה השניים: ",
+            "ואם בדק כל הכ' אמה ולא מצא מת לרמב\"ם (פ\"ט מטו\"מ) אז רק בין הקברים שמצא טמא. ולתוס' (נזיר סה\"ב) אז רק הכ' אמה שבדקן. אף שלא מצא בבדיקתו קבר. אפ\"ה כולן טמאין. אבל סביב להם טהור. וכן נראה דעת הראב\"ד. ובדברי רש\"י (נזיר שם) אין הכרע. ויש פנים בדבריו לכאן ולכאן (ודלא כרכ\"מ שכתב שדבריו הם כהרמב\"ם וע\"ש). ול\"מ הו\"א דמסיפא דמשנתינו יש הכרע כדברי תוס' וראב\"ד. דקתני דהמוציא העפר. אוכל בדמעו באותה שעה. ופי' הרא\"ש. דהבודק זורק העפר שחופר. לחוץ ממקום חפירתו והכהן רשאי להוציאו משם. ומותר לאכול תרומה באותה שעה. וא\"כ מדקתני. שרק המוציא העפר מותר לאכול תרומה באותה שעה. משמע הא החופר עצמו אי אפשר שיאכל תרומה בשעה שחופר. משום שאפי' לא ימצא טומאה. אפ\"ה חשבינן ליה כעומד במקום הטומאה. ואיך יכניסו לשם תרומה. וא\"ת כיון שגם כשלא ימצא טומאה יהיו הכ' אמה טמאים. א\"כ לענין מה בודק. י\"ל דלחומרא בודק. דאולי ימצא מת תוך הכ' אמה. יצטרך לבדוק משם ולהלן שוב כ' אמה. ואף לפי דברינו הנ\"ל סי' (יא) י\"ל דבודק שכשימצא שם מת יהיה אותו מקום טמא ודאי ולא תלוי בספק. וא\"ת כיון שלא מצא. למה יטמא המקום וכי גרע מבדיקת בית הפרס לקמן (פי\"ח מ\"ה). י\"ל דהכא גרע וגרע. דהרי לא בדק רק אמה אחת אחת בסירוגין. ושמא באמה אמה שלא בדק. שם היה קבר. כך נ\"ל דעת רבותינו. אולם בשטה מקובצת (ב\"ב דק\"ב) כתב דעת שלישי. דבבדק הכ' אמה ולא מצא. טמא רק המקום שמשער שהיה שם המערה הראשונה שמצא בה הג' מתים. והשאר טהור. וזה דלא כחד מדעת רבותינו הנ\"ל. ולתוספ' קשה היאך רשאי שם לאכול בדמעו. וצ\"ע: ",
+            "והר\"ש כתב דאין להן תבוסה מדלא הונחו שם מדעת. וכן כתב הרא\"ש. וכן העתיק רתוי\"ט. וזה תמוה. דהרי אפי' הונחו שם מדעת הרי כל הרוג אין לו תבוסה. וכמדומה יש חסרון הניכר בדברי הר\"ש וכצ\"ל אין להם תבוסה מדהן הרוגים. וגם אין להם שכונה מדלא הונחו שם מדעת. אולם ק\"ל היאך רשאי ללקט שם מההרוגים עצם עצם הרי מדנהרגו שם. מת מצוה הן וקנו מקומן (כב\"ק דפ\"א). ובשלמא במצא מת קבור. ומסופק אם מת במקום שמצאו קבור. הרי אמרינן בסנהדרין (מז\"ב) דמת מצוה קלא אית ליה. ולהכי לולי שקברוהו שם פ\"א בכוונה. קלא הו\"ל למלתא (ועי' לעיל פט\"ז סימן ל\"ד). אבל הכא דודאי נהרג במקום שמצאו. א\"כ ודאי קנה מקומו. ואפי' אית ליה יורשין שמחוייבים לקברו (כעירובין יז\"א). ונ\"ל דהא דנקט בזה במשנתינו הרוגים בלשון רבים. היינו לא לבד לאשמעינן דאע\"ג דג' הן אפ\"ה אין להן שכונה. דאי הכי מי הוה סני למנקט שנהרג שם ג' הרוגים. אלא אתא ג\"כ לאשמעינן דבשדה מלחמה מיירי. ודוקא בנהרג אדם בעברו שם בדרכו. ולא פשע בהליכתו שם. אמרינן דבנהרג שם קנה מקומו. אבל אלו מערכת המלחמה. שהלכו בשדה אחרים אדעתא דהכי אם להרוג או ליהרג. הם עשו שלא כדין לעסוק במלחמה בשדה אחרים שודאי יפסידוהו. דהלא כזה וכזה תאכל. ודאי לא כל כמינהו לאפקועי זכות הבעלים משדה שלהן. ולכן הם עשו שלא כהוגן וגם להם ראוי לעשות עמהן שלא כהוגן להוציאן מהשדה שנפלו שם. ואע\"ג דבסוגיא דעירובין הנ\"ל חזינן דאפילו הרוגי מלחמה יקברו במקומן. התם כדמפרש דבמלחמת הרשות מיירי. דכדין עשו שערכו מלחמה גם בשדה אחרים ברצון המלך שפורץ גדר ועושה לו דרך (כסנהדרין ד\"כ ע\"ב) אבל הכא מיירי במלחמה שעשו יחידים ברצון עצמן: "
+        ],
+        [
+            "ולרבינו הרא\"ש והר\"ב מלת במורד נמשך למטה. ור' יוסי בין במורד ובין בשוה פליג את\"ק וה\"ק במורד פליג ת\"ק ור' יוסי. וה\"ה בשוה. רק דר' יוסי גזר הא אטו הא. אבל במעלה וכו'. ותמהני דא\"כ מ\"ש דנקט תנא פלוגתייהו רק במורד. ובשוה לא הודיענו תנא כלל מה דינו. והרי היה מסתבר לחלק בין שוה למורד בין לת\"ק ובין לר' יוסי. לומר דדוקא במורד מצרכינן ק' על ק' לת\"ק או קי\"א לר' יוסי. הא בשוה די למר ולמר בפחות. או נימא הא בשוה יהיה דינו כמעלה. וכדאמרינן בקידושין (דה\"ב) דבכל דוכתי דסתרו אהדדי דיוקא דרישא וסיפא. אמרינן נעשה דיוק דרישא כמפורש בסיפא. אבל לדידן שהלכנו בעיקבות פי' הרמב\"ם י\"ל דמדנקט תנא סתמא. משמע ודאי דבכל גווני מיירי: ",
+            "והא דשיערו חכמים בכרשינין. היינו משום שגרעינין שלהן עגולין קצת להתגלגל בתנועה מועטת דרך הנקב שבשולי הבורך משא\"כ שאר זרעונים וגרעיני תבואה שאינן עגולין. אין דרך לזרען דרך הבית קבול של הבורך. שאף שתתנועע העגלה ישארו מונחים במקומן. ולכן דרך להפיץ גרעינין שלהן במלא חפניו. בהלוכו אחר עגלת המחרישה (כישעיה כ\"ח פכ\"ה). וגם קטנית לא נקט תנא. דמדהן סגלגלים מאד. גם הם אין דרך לזרען ע\"י בית קבול של בורך. דמדהן עגולין מאד. גם בלי תנועת עגלת המחרישה ישמטו לחוץ הרבה בפעם א'. ורק כרשינין שהן רק עגולין קצת. ולפיכך רק ע\"י תנועה נופלין דרך החור שבבורך. ולהכי רק הן לבדן זורעין בבורך: ",
+            "מיהו בננער תוך ד' אמות מהקבר נראה דעת הר\"ש והר\"ב דלא מהני. ונ\"ל טעמייהו. דכל ד' אמות סביב לקבר כקבר דמי (כסוטה מא\"א). ותו דלעגלת המחרישה צריך רווח ד' אמות (כהר\"ב כלאים פ\"ד מ\"א ופ\"ב דב\"ב מי\"ב) ולהכי משום דכשכל העגלה עומדת תוך ד' אמות מהקבר. ודאי לא מהני ניעור. דהרי עדיין נוגעת במקום הקבר. ורק משום לא פלוג גזרו לעולם בהנך ד' אמות: ",
+            "ולפ\"ז בעשאו שליח לחרוש שדהו אז נטמא השדה. דלא עדיף משוגג דמסתמא קנסוהו. כדקנסו בחורש בשוגג בשביעית (כתרומות פ\"ב מ\"ג). אע\"ג דשביעית בזה\"ז נמי מדרבנן (כסנהדרין כ\"ו ע\"א). ובכל ענין קנסא לא שייך אין שליח לדבר עבירה. ",
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב שלא קנסו לכותים. ר\"ל משום דכל גזירת טומאת ביה\"פ הוא רק מדקנסוהו שביזה המתים דאסור לחרוש ע\"ג קבר (כמגילה כט\"א) או דטעם הקנס מדמרבה טומאה בא\"י (וכמש\"ל סימן כ\"א) ולהכי אף שאינו רואה עצם במקום הלוכו. נטמא ההולך שם. ולפיכך הכותי לא יחשוב זה לקנס. דהוא עצמו אינו נזהר בד\"ס. ולאחרים לא יגלה זה. דלא קפיד אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (כחולין דף ה' ע\"ב): "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דכשלא העמידו הבוצרים הכלים על קרקע השדה. מותרים המקבלים ליגע בהכלים שהענבים בתוכן. דהרי הכלי לא נעשת רק ראשון מדנגע בהבוצר ולא תטמא תו להמקבל [והרי ביה\"פ זה שנחרש בה קבר אמ\"ט באהל (וכמ\"ב)]. אבל כשהעמידו הכלי על קרקעית ביה\"פ. גם בהכלי לא יגעו המקבלים דשמא נגע כלי בעצם כשעורה ונעשת אב (ולרמב\"ם אבי אבות) ותחזור ותטמא להמקבל. מיהו בין כך וכך הרי נטמא הכלי מהבוצר ולהכי לא יכניס הכלי עם הענבים להגת. דמשקין מצויין שם ויתטמאו מהכלים. ויחזרו ויטמאו להענבים לאחר שיוכשרו. והר\"ש גרס אם נגעו אלו ואלו ולגרסתינו הקשה הר\"ש דפשיטא. ול\"מ נ\"ל דאינו פשוט כל כך. דהרי כשיגעו המקבלים בהבוצרים. ויחזרו המקבלים ויגעו בהענבים ויטמאו הענבים.הרי יאמרו הענבים להמקבלים. מטמאיך דהיינו הבוצרים. לא טמאונו. שהרי לא גזרו עליהן. כדברי ב\"ה. ואתם תטמאונו (ככלים פ\"ח מ\"ד ופ\"ח דפרה מ\"ב והלאה). אולם גי' הרא\"ש היא ג\"כ אלו ואלו. ונ\"ל שקרה לגירסא זו כמו שכתב הר\"ן (כתובות כד ע\"א סוף ד\"ה ואמר) במלת חופה וקידושין. שכתב שהיה הגירס' בספר בחופה בקדושין דהיינו בב' רפויה. כי כך הוא הכלל בלשון שכשתסיים המלה שלפניה באחת מאותיות אהו\"י. אם יבא בראש מלה שלאחריה א' מאותיות בג\"ד כפ\"ת. רפויה. וטעו הסופרים וכתבוה בוי\"ו. בחופה וקידושין. ה\"נ הכא. ואפשר נמי לכע\"ד לומר לגירסא אלו ואלו דה\"ק אם נגעו הבוצרין והמוציאין יחד בהענבים. דהיינו לאחר שהוציאום מביה\"פ. נטמאו הענבים. דדוקא כשהענבים עדיין תוך ביה\"פ מותרים הבוצרים ליגע בהן ולא יטמאו. אבל לאחר שיצאו מטמאין אותן הבוצרים בנגיעתן ופי' רתוי\"ט במחכ\"ר דחוק: ",
+            "ונ\"ל דנקט אינה נזרעת כל זרע. ולא נקט אינה נזרעת זרע הנעקר אלא הא קמ\"ל דאפי' זרע שיש קוצרין ויש עוקרין אותה ג\"כ לא יזרע אלא זרע שרק נקצר. דאל\"כ חיישינן שיעקרו: ",
+            "והא דלא גזרו כה\"ג נמי בשדה שנחרש בה קבר. נ\"ל דשאני התם דהרי אפילו בימות הגשמים דאז דין השדה כרה\"י שספקה טמא (כטהרות פ\"ו מ\"ז) אפ\"ה מדטומאתה רק מדרבנן דמאן יימר שנתפזר לשם עצם במקום שהלך. ואם גם נתפזר. מאן יימר שהסיטו. והרי מה\"ט הקילו שיהא מותר לילך שם בלכתו ללמוד תורה ולישא אשה (כעירובין מז ע\"א וע\"ז יג ע\"א) ומנפח ביה\"פ והולך לעשות פסח אף שאין מותר כך בהולך לאכול תרומה (כפסחים צב ע\"ב) ולהכי גם לנטיעת אילן לא גזרו בה כולי האי. אבל שנאבד בה קבר הרי בימות הגשמים יש בהילוך שבה חשש איסור דאורייתא ככל ספק טומאה ברשות היחיד: ",
+            "ואע\"ג דהפירות אפילו אותן שגדלין על הקבר ממש מותרים מדינא. אם לא משום כבוד המתים (כמגילה כט ע\"א) דאי לא הך טעמא הו\"ל זה וזה גורם. דקרקע עולם אינה נאסרת. כמו שהעיר ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. וחילו מיו\"ד (סספ\"ז וסקמ\"ב) ודלא כמשמע לכאורה מיו\"ד (ס\"ס שמ\"ח וש\"ך שם) ואפילו לי\"א (יו\"ד שס\"ד) דקרקע הקבר עצמו נאסר. מדהו\"ל תלוש ולבסוף חברו. אפ\"ה הו\"ל זה וזה גורם. דהרי יניקת האילן שע\"ג הקבר. יונק נמי עד ט\"ז אמות מהקבר (כב\"ב דף כו ע\"ב) ושם ודאי קרקע היתר הוא. י\"ל דאפ\"ה עכ\"פ לכתחלה אסור לזרוע שם. דהרי אסור לגרום זוז\"ג לכתחלה (כש\"ך יו\"ד קמ\"ב סק\"י) ורק בבא ההנאה אח\"כ ממילא שרי. דהיינו דרך ההצלה ובכה\"ג אפילו לכתחלה שרי לגרום זוז\"ג (ש\"ך שם סקכ\"ה) משא\"כ הכא היניקה מקרקע אינה הצלה. אלא ההנאה מגוף האיסור ממש. עוי\"ל כיון שיכול האילן לחיות מהקרקע שסביב לו לבד סמוך להקבר (כערלה פ\"א מ\"ג) אע\"ג שיונק השתא נמי מקרקע המותרת לא מחשב זוז\"ג (עי' ערלה פ\"ב מ\"ח): ",
+            "ונ\"ל דלדברי רבינו אלו נ\"ל דאף שהאהל שתחת ענפי האילן הו\"ל סככות שאינו אהל רק מדרבנן מדאין בכל עובי ענף וענף טע\"ט. והרי מדאורייתא אהל מעליא בעינן (כנדה סח ע\"ב ותוס' נזיר נג ע\"ב). אפ\"ה בנאבד בה קבר גם לספק דרבנן חששו. ועוד צ\"ל לדעת רבינו דאפ\"ה באילן סרק שאין כל כך רגל אדם מצוי שם אצלו. הו\"ל כמלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן (כביצה י\"ח ע\"א). ומהו' משה טארן נ\"י רצה לדייק מדקאמר תנא יתר בלשון סרק שאינו עושה פירות. ש\"מ דמשום פירות נגעו בה. ולדעתי אם משום הא לא אריא. די\"ל דמשום אין מקיימין נקט הכי. לאשמעינן דאפילו עץ פרי. כשהוזקן ואינו עושה פירות. נמי סרק מקרי ומותר לקיימו. ולא חיישינן למראית עין. ועמ\"ש בס\"ד בקופת הרוכלין בכלכלת שבת דיני רעגענשירם: ",
+            "וקשה אי משום טומאה. וכי מה\"ט נחמיר בה טפי מנאבד בה ודאי קבר. י\"ל היא הנותנת דמדהיא רק ספק יש לחוש שיקילו בה טובא. מדלא הוחזקה בקבר. להכי עשו בה הרחקה טפי: ",
+            "והר\"ש הוכיח מסוגיא דש\"ס דבדיקה דסיפא היינו שתועיל גם לאכילת תרומה. אבל בדיקה דפסח לא נזכר במשנתינו איך תהיה. ורק ר\"י אמר שמואל כך פי' בש\"ס (פסחים צב ע\"ב) מנפח אדם ביה\"פ והולך. [ונ\"ל דהאי מנפח פירושו כהדא דאמרינן (ביצה יב ע\"ב) מנפח על יד על יד ואוכל. וה\"נ ר\"ל שלוקח כל העפר הרפוי במקום שרוצה לילך. מלא חפניו. ומריק מיד אל יד. ונופח לראות אם יש שם עצם]. ואע\"ג שאין זה בדיקה גמורה כבכברה בסיפא. אפ\"ה בעושה פסח הקילו גם בבדיקה כזו. ולכאורה היה נ\"ל ראיה להר\"ש. דאי בדיקה דרישא היינו שכוברו. א\"כ למה לא יסמכו אבדיקה כזו גם לתרומה הרי אין לך בדיקה גדולה יותר מזו. ואת\"ל דיש לחוש שמא לעולם בשעת הלוכו היה עצם כשעורה תחת כפות רגליו. והסיטו אלא שאח\"כ הפריחו הרוח לצד אחר. ולהכי לא מצא בכברו כלום. ליתא . דהא תינח בשהלך בביה\"פ ועשה פסח. ואח\"כ נודע לו שהלך בביה\"פ ובודק. איכא שפיר למיחש כנ\"ל אלא הרי רשאי נמי לבדוק לכתחלה ולילך אחר כך לעשות פסחו. וא\"כ בכוברו מקודם למה לא נשרינן לו לעשות כן גם בלכתו לאכול תרומה. דאי\"ל דגם בכה\"ג איכא למיחש שמא בדיקתו להלוכו. יפריח הרוח עצם כשעורה מן צד המסילה להמקום שבדק. ליתא. דכיון דלא אתחזק טומאה במקום שהולך דהרי בדק ולא מצא. תו הו\"ל כספק נפילה דלא חיישינן לה בכל דוכתא (כי\"ד קי\"א). ואת\"ל הרי ע\"כ משנתינו לא מיירי בשרוצה לילך דא\"כ מ\"ט דב\"ש דמקילי בנזיר וסמכו אבדיקה שיהא רשאי לילך שם וכי מה מצוה איכא בהילוכו שם. אלא ע\"כ דמשנה מיירי בשבודק אחר הלוכו. ומשו\"ה מקילי ב\"ש שלא לטמאו מספק. י\"ל דלעולם בשבודק קודם הלוכו. ואפ\"ה מקילי ב\"ש בנזיר. וכגון בשרוצה לילך דרך ביה\"פ להביא קרבנותיו. וסמכו אבדיקה כדי שלא ישהה לקרבנותיו (כמ\"ק יז ע\"ב). וא\"כ קשה שפיר כיון דגם לכתחלה שרינן לבדוק. דלא חיישינן גבה לנפילת איסור. א\"כ אי בכובר העפר מיירי למה לא נקל כה\"ג גם בשרוצה לאכול תרומה. הרי גם בהולך לאכול חולין בטהרה לא הו\"ל למיחש למידי. אע\"כ כהר\"ש דהא דשרינן בלכתו לעשות פסח. היינו אפילו בבדיקת מנפח על יד וכדאמרן. אבל בדיקת כברה מהני להבא ולעבר. ואפילו לתרומה ולחולין. וא\"ת א\"כ למה מצרכינן במשנה ה' נטילת העפר בעומק ג' טפחים. הרי בכובר עפר תחוח שלמעלה סגי לכל מילי. ולמה מצרכינן שם לסלק העפר לגמרי מאותו מקום. י\"ל התם מצרכינן עומק ג\"ט. כדי שיהא רשאי לילך שם בטהרה. גם אחר שישוב לחרוש אחר בדיקתו. דאז לא מהני בדיקתו שקודם חרישה שניה. שהרי ע\"י חרישה שניה. אפשר שיעלה עצם כשעורה מתחתית התחוח ויהפכנו למעלה ויעשה בו היסט כשילך שם. להכי סגי כשמסיר העפר שעד ג\"ט בעומק לגמרי תו ליכא למיחש למידי. מיהו נ\"ל דלשאר רבותינו י\"ל דלעולם בדיקת כברה ונפוח רק בפסח מהני. ורק בדיקה דנפוח לא שרי רק להבא בשרוצה לילך. וכדמשמע לישנא מנפח אדם ביה\"פ והולך דהיינו להבא. ולהכי הקילו גבי פסח בנפיחה. משא\"כ בדיקה דמשנתינו דכוברו. היינו בשכבר הלך ורוצה להקריב פסחו. לא סמכינן אבדיקה דנפוח בהשביל שהלך בו. דשמא בין הילוכו לבדיקתו הפריח הרוח העצם מהשביל ולהכי לא סגי עד שיכבור כל העפר התחוח שבשדה. ומה שהקשה רתוי\"ט בשם תוס' היאך מערבין לנזיר בביה\"פ. במח\"כ הרי יכול לילך לשם ביהש\"מ על אדם ובהמה שכחן יפה וכמשנה ו' וכדומה: ",
+            "כך פירשו רבותינו. ונ\"ל דקמ\"ל תרומה אע\"ג דאיכא באכילתה עשה. אפ\"ה אין סומכין על הבדיקה בין להבא בין לעבר. וקמ\"ל נזיר אף שכשלא תסמך על הבדיקה להבא או כשתטמא בשכבר הלך אתה משהה קרבנותיו עי\"ז אפ\"ה אין סומכין על הבדיקה. אבל בשאר עוסקי בטהרות לכ\"ע אין סומכין על הבדיקה. וא\"ת עכ\"פ הרי קמן דב\"ש לקולא והרי לא נמנה בעדיות (רפ\"ה). ואי\"ל דב\"ה ה\"ק א\"צ לבדוק. וא\"כ יהיה ב\"ה לקולא. ליתא. דא\"כ לא יהיה דוגמת אין בודקין לתרומה שהוא ודאי לחומרא. דהרי בדיקתו לתרומה לא בשכבר אכל. דא\"כ מה נ\"מ. אלא בשרוצה לאכול. ובכה\"ג ודאי אין בודקין אין ר\"ל א\"צ לבדוק דאלמה לא ואיך יקל בתרומה כל כך. הרי אפילו בתרומה טמאה צריך לשמרה שלא תתטמא יותר. מדכתיב משמרת תרומותי (בכורות לד ע\"א). אלא ודאי ר\"ל דלא מהני גבה בדיקה והו\"ל לחומרא. י\"ל כד אתשיל בי מדרשא לענין שיהיה חייב להביא קרבנותיו אתשיל. והו\"ל ב\"ה לקולא. וכן מתרץ הש\"ס (חולין נב ע\"ב. ועי' לעיל פי\"ג סי' ל'). ומה שהקשה רתוי\"ט הכא להר\"ב רפ\"ג דיבמות. שכ' דכל היכא דאשכחן דב\"ה מחמרי טפי מב\"ש מהפכינן דברי ב\"ה לב\"ש. וכך כתב גם הגאון רב\"א הכא. דבאמת לב\"ה רשאי לבדוק. והקשה רתוי\"ט על זה דמה הועלנו הכא בזה. דהרי אי נימא דלב\"ה בודקין. יהיו ב\"ה נגד משנה ערוכה (פ\"ז דנזיר מ\"ג) דתנינן דאין נזיר מגלח על ביה\"פ. אף כשיבדק וימצא שם עצם. יפה תברה לגזיזא דקושיא זו ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. דהתם היינו רק שאינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה. אבל עכ\"פ פשוט שכשימצא עצם כשיבדוק. יצטרך להטהר בהזאה ג' וז' וטבילה קודם שיביא לקרבנותיו. ונקיטנא בשפולי גלימא דמלכא ה\"נ ע\"ר זצוק\"ל ואוסיף בה דברים. דאילה\"ק א\"כ למה נקט נזיר. הרי כל העוסק בטהרות כשהלך שם נמי צריך הזאה וטבילה. י\"ל קמ\"ל דדוקא נזיר ס\"ל לב\"ה גבי' דסומכין אבדיקה. משום דאע\"ג דגם כשלא יבדוק אינו סותר. וכדאמרן. עכ\"פ כשתטמאו ישהה קרבנותיו. אבל בשאר עוסקי בטהרות. לא סמכינן אבדיקה. מדאין כאן חשש כשתטמאו מספק. ול\"מ היה נ\"ל לתרץ קו' רתוי\"ט דמשכחת לה קולא לב\"ה דבודקין היינו שכשימצא עצם רשאי להשהות קרבנותיו: ",
+            "אמנם לדברי שארי רבותינו שהבאנו לעיל סימן ל\"ב. דלא ס\"ל כהר\"ש אלא דאפילו נכבר עפר ביה\"פ בכברה. אפ\"ה לא מהני לתרומה. דחיישינן שמא לא בדק יפה. א\"כ כשבדק ומצא.עצם אע\"ג שמסלקו אפ\"ה חיישינן להבא. מיהו נ\"ל דכשמכסה הדרך בקרשים או בשאר מילי. כל שישוער שכשילך שם לא יניע עצם כשעורה שתחת המכסה שרי לילך שם אפילו לדבר הרשות וכרוצף ביה\"פ דמהני. רק דתנא לא מיירי בהליכה דלהבא. רק כשבודק להליכה דלשעבר מיירי. מדמסיים טמא. ורק בסוגיא דפסחים (צב ע\"ב) מדנקט מנפח ביה\"פ והולך לאו להבא משמע. ובדיקה כזו דלהבא ודאי רק לפסח מהני: ",
+            "הר\"ש והר\"ב פי' שחפר והסיר כל אבן מעל פני השדה. היינו עיזוק. והביאו ראיה שזהו פי' המלה מדכתיב ויעזקהו ויסקלהו. ובמחכ\"ר משם לא מוכח רק דעוזק היינו חופר. וא\"כ לא מצריך ר\"ש סיקול. וגם רש\"י שם (בישעיה ה') פי' מלת ויעזקהו שעשה לו גדר סביב. והוא מלשון עיזקא בארמית. דהיינו טבעת שהקיף הכרם בגדר כבטבעת. ותו ק' לרבותינו דמה מהני שבדק תחת האבנים המפוזרין ודלמא בין זה לזה שלא בדק שם. שם מונח עצם כשעורה. אולם מצינו בלשון חכמים מלת עוזק. כגון העוזק תחת הזיתים (מנחות דף פה ע\"ב) ופי' רש\"י התם שחפר סביב האילנות בעיגול כטבעת כדי להסיר משם האבנים שסביב השרשים שמעכבין הגידול. ונ\"ל דמיירי הכא בשדה אילן שהיה שם קבר. וחרש רק סביב האילנות כי כך היה דרכן. וא\"כ לא נטמא מטומאת ביה\"פ רק מקום שחרש. ואח\"כ עוזק וחופר סביב האילנות לבקש שם אבנים להסירן. ולהכי סגי ליה לר\"ש בחפירה זו. דהרי לא נטמא רק אותו מקום שחרש: ",
+            "והנה רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב סתמו דבריהם. ופירשו דר\"ל עבד של ישראל. והרמב\"ם (פי\"א מטו\"מ ה\"ט) כתב עבד מישראל. ומתוך כך הרתוי\"ט הניף ידו בעים רוחו. וכתב דא\"א לפרש כוונת הרמב\"ם דר\"ל עבד עברי. דפשיטא דנאמן. ואי דר\"ל עבד כנעני ק' אמאי יהיה נאמן. הרי מדקתני בתוספתא דאפילו עבד ואשה עושין מדור. וק' דאי עושה היאך יהיה נאמן אטומאתו. ומפני הלחץ זה הדחק. במחכ\"ר נכנס בפרצה דחוקה. ומוקי לה בעבד ישראל שנמכר לעקר או לגר תושב. ותמהני מאד דעדיין לא נרפאה הקושיא. דממ\"נ אי עבד עברי שנמכר לגר תושב. הרי ישראל גמור הוא. ואמאי לא מהימן וכי מורא רבו יהיה לו כמורא שמים להכשיל רבים בכרת ומיתה בידי שמים. והרי טהרות חמירי להן לאינשי אפילו טפי משפיכות דמים (כיומא כג ע\"ב). ואי משום דעבר בבית רבו כמה עבירות דאורייתא אי לא אתו סהדי עלי' פשיטא דמהימן ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן (שבועות דף מו ע\"ב). ואי דכבר אתו סהדי עלי'. פשיטא דלא מהימן וגרע מאשה (כח\"מ ל\"ד). ואי בעבד כנעני שמכרו רבו ישראל לעובד כוכבים או לגר תושב. הרי אף שבאמת יוצא לחרות עכ\"פ צריך גט שחרור. ואכתי לא אפקתיה. וא\"כ לפי סברת רתוי\"ט שכל עבד כנעני שבבית ישראל אינו נאמן מכ\"ש אחר שנמכר ונטמע בין העובדי כוכבים איך יהיה נאמן. אמנם אעיקרא דדינא פירכא. דדבר זה שכתב רתוי\"ט קשה כחומץ לשנים וכעשן לעינים. דלמה עבד כנעני שמל וטבל לא יהיה נאמן לכה\"פ כאשה בטומאת מדור. כבכל מילי דרבנן וכדאמרינן (פסחים דף ד ע\"א) דעבד ואשה נאמנין בביעור חמץ. דהימנוהו רבנן בדרבנן. וכ\"כ אמרינן בעירובין (דף נח ע\"ב) דמה\"ט עבד ואשה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. וכללא אמרינן (ספ\"ק דר\"ה) דאחר שהזכיר שם התנא העבדים בכלל הפסולים להעיד. קאמר התם. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' משמע ודאי דהא עדות שאשה כשירה לה גם עבד כשר. דדינו לענין עדות לגמרי כאשה ישראלית. ומה שהקשה רתוי\"ט דאי עושה מדור היאך יהיה נאמן. תמהני אלמ' לא וכי עי\"ז חשוד לאותו דבר מקרי. הרי אינו חשוד רק לזנות. אבל לקבור המת במדורו אף שזה חטא שיכשיל רבים הבאים לבית. עכ\"פ על זה לא נחשד. ואינו חשוד לאותו דבר. ותו הרי גדולה מזו מצינו דאפילו זנות בעצמו דחשיד עלה כדאמרינן (גיטין יג ע\"א) זילא ליה פריצא ליה. דעבדא בהפקירא ניחא ליה. ואפ\"ה נאמן בזנות שבויי' דרבנן (ככתובות דף כז ע\"ב). ובל\"ז במחכ\"ר ננפד. בידן. דאזלא לה קו' רבינו הנ\"ל מכל וכל. דמה שהקשה דכיון דעושה מדור כמפורש ברישא דתוספתא. א\"כ איך יהא נאמן. אולם נחזי אנן למה לא נדמה בתוספתא זו אשה לעבד. דכמו דאשה דתני בתוספתא ברישא במדור. ובסיפא בנאמנות. לאו בחדא מחתא מחתינהו. דנימא דזו כזו. דהרי רישא ודאי באשה עובדת כוכבים שהיא עצמה עובדת כוכבים מיירי. ואשה דתני בסיפא דנאמנות ודאי באשת ישראל מיירי. ה\"נ ודאי גם עבד דגבי מדור ברישא. היינו עבד של עובד כוכבים. והוא עצמו עובד כוכבים גמור. רק סד\"א דמדכבוש תחת יד רבו לא יניחנו רבו להכניס זונה לתוך מדורו או גם לקבור שם נפליו. ולפיכך לא יעשה מדור קמ\"ל. וסיפא בנאמנות קמ\"ל בעבד כנעני של ישראל שמל וטבל. ככל סתם עבד שבש\"ס שחייב בכל המצות שחייבת אשה בהן. ודינו בכל דבר כמותה גם בנאמנות. וזה נמי כוונת רבותינו המפרשים הנ\"ל שפירשו בעבד דהיינו של ישראל. ובאשה פירשו דהיינו ישראלית. תרווייהו לאפוקי מרישא. דעבד היינו של עובד כוכבים. ואשה היינו אשת עובד כוכבים: ",
+            "וא\"ת תינח בשר עצמות מי איכא למימר אכלום. י\"ל נפל דרכיך גם בעצמות איכא למימר אכלום. א\"נ מדמצויין שם הנך ודאי גררוהו למקום אחר (כפסחים דף ט ע\"ב). וא\"ת עכ\"פ וכי חולדה קטנה יחידה יכולה לאכול ולגרור נפל שלם וגדול. י\"ל חולדה כעכבר רשיעא דלא די דאכלו אלא דקראו לחברייה ואכלו עמהן (ירושלמי ב\"מ פ\"ג ה\"ה). א\"נ הא דנקט דחולדה מצויה שם. לאו בחולדה יחידה מיירי. אלא שם המין נקט. ור\"ל דוקא במצוין שם חולדות רבות:"
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..d2e70139858ebffd8df8c0a8e3222b046c4fde00
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Oholot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,253 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Oholot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Oholot",
+    "text": [
+        [
+            "וטומאת חיבורין להרמב\"ם (פ\"ה מטו\"מ ה\"ב) וכ\"כ להרמב\"ן פ' מטות. הוא לגמרי מדרבנן. דמדאו' הב' שנגע בהא' קודם שפירש הא' מהמת. טמא רק טו\"ע. ורק מדרבנן הב' שבחיבורין טמא טו\"ז. ולתוס' (נזיר מב\"ב וע\"ז ל\"ז ב') הב' שבחיבורין מדאו' טמא טו\"ז. מיהו לכ\"ע הג' שבחיבורין טמא טו\"ע. ומהג' ואילך לכ\"ע טהור לגמרי. וכך כתבו תוס' (ב\"מ ק\"ה ב' ד\"ה על). וכ\"כ בהיה הראשון שנגע בהמת דבר שאמק\"ט. כגון פשוטי כלי עץ אין כאן דין טומאה בחיבורין וכולן טהורין (תוס' שבת י\"ז א'). ולא עוד אלא אפי' היה הראשון שנגע בהמת כ\"ח שמק\"ט מתוכו. כיון שעכ\"פ גבו אמק\"ט. אין תוכו טמא מטעם חבורין. כיון שגבו שאמק\"ט מפסיק. וכ\"ש שכלים שחזרו ונגעו באותה שעה בהכ\"ח נשארו בטהרתן. דאיך תדלג הטומאה שיהא הרחוק ממנה טמא. והקרוב לו טהור. ורק בהיה הכ\"ח ממעל להטומאה והטומאה תחת הכ\"ח רצוצה. אז כיון שבוקעת הטומאה לתוך הכ\"ח ונטמא כולה. להכי כל הכלים שנגעו באותה שעה בהכ\"ח אפי' מגבו כולן טמאין. אף שהכ\"ח שנטמא בהמת אינו רק ראשון (כרמב\"ם פ\"ח מטו\"מ ה\"ו) ואיך יהיה הכלי שחוזר ונוגע בו אב. אפ\"ה כיון שעכ\"פ נטמא הכ\"ח הראשון. משתלשלת הטומאה על ידו להכלי שנוגע בו ונעשה אב מטעם חיבורין (כלקמן ספ\"ט סי' ק\"ז) דלא משום שנגע בהכ\"ח נטמא הכלי הרחוק דא\"כ הרי אין כ\"ח מטמא כלים (ככלים פ\"ח מ\"ד) אלא דמטעם חיבורין חשבינן לה כאילו נגע הכלי הרחוק בהמת עצמו. ושפיר נעשה אב אף שהכ\"ח הקרוב לטומאה אינו ראשון. רק בנשא אפי' אלף כלים שהיו זו על גב זו. ובאותה שעה האהיל העליון על הטומאה. אפי' היה העליון פשוטי כלי עץ. או שאר דשאמק\"ט. וגם לא היה רחבו טפח. אפ\"ה כיון שיש בהיקפו טפח. האדם התחתון טמא טו\"ז. אבל הכלים שתחת העליון או אדם אחר שלא נשא את העליון רק האהיל *)עליו כולן טהורין (כלקמן רפט\"ז ורמב\"ם פי\"ב מטו\"מ ה\"ה). עוד צריך שתדע שאין טומאה בחיבורין רק במת עצמו. והיינו מדיליף כן מקרא (ע\"ז ל\"ז ב') אבל בשאר טומאות אין בהן טומאות חיבורין. ואע\"ג דהנושא נבילה. או נוגע בזב או במשומו\"ש שלו. הו\"ל קודם שפירש מהטומאה כאה\"ט ומטמא אז כלי שנוגע בו (כריש כלים ופ\"ה מזבים) עכ\"פ אין הנטמא הראשון מטמא אדם וכ\"ח. וגם הנטמא השני הוא רק ראשון לטומאה. משא\"כ חיבורין שבמת. הנטמא הראשון שנטמא בעצם הטומאה. מטמא גם אדם וכ\"ח. והנטמא השני [כשאינו כ\"ח] הוא אב וטמא טו\"ז. ונשאר להיות אב גם לאחר שפירש מהטומאה. אבל בשרץ ובשאר אה\"ט. אין טומאת חיבורין כלל. אפי' קודם שפירש מהטומאה (כלים פ\"ח מ\"ד): ",
+            "ואין להביא ראי' להרמב\"ם ממשנתינו. דנקט סתם כלים. משמע ודאי אפי' אינו כ\"מ. י\"ל דהרי בל\"ז ע\"כ הך כללא לאו דוקא הוא. דהרי כ\"ח שנטמא במת לכ\"ע אינו רק ראשון. אע\"כ תנא ה\"ק יש כלים שדינן כך. וגם אילה\"ק להרמב\"ם מלקמן (רפט\"ז) באיכר שהיה נושא מרדע. והאהיל צד א' של המרדע על קבר. והמרדע היה עביו שליש טפח וטימאו את האיכר טו\"ז והיה סבור ת\"ק למילף מנה דכל כלי שעביו שליש טפח שהאהיל על אדם נטמא. וקאמר ר\"ט שהשומע דין זה מפי חכמים טעה. ורש\"י (שבת די\"ז א') ס\"ל לר\"ט דהטעות היה דבאמת טמאו להאיכר טו\"ע. והיינו מדנגע בהמרדע שהוא כלי שנטמא במת. והוא היה סבור שטמאוהו להאכר טו\"ז מדהאהיל עליו המרדע שהיתה שליש טפח בעביה בשעה שהאהילה על הקבר. והיינו דרש\"י לשטתיה אזיל דס\"ל דכל כלי שאינה כ\"מ אם נטמאה במת אינה רק אב. לפיכך שפיר קאמר שבאמת טמאו להאיכר שנגע בהמרדע טו\"ע. ותוס' שם הקשו ע\"ז. הרי באמת האיכר טמא טו\"ז משום חיבורין. דהרי נגע בהמרדע בשעה שהאהילה על הקבר. וא\"כ היאך טעה השומע לתלות טו\"ז של האיכר מדהאהיל עליו המרדע. ולא חשב שטמאהו טו\"ז מדנגע בהמרדע שהיא בחיבורין עם המת. ותרצו דמשום שחיבורין אין ידוע לכל. להכי טעה לתלות טו\"ז שטמאו להאיכר. מדהאהילה עליו המרדע. וק' להרמב\"ם אם גם חיבורין אין ידוע לכל. עכ\"פ זה ידוע לכל שכל כלי שנטמא בטומאת מת הוא אבי אבות. והאדם שנוגע בה הוא אב וטמא טו\"ז. א\"כ הדרא קו' התוס' לדוכתא. דהיאך טעה לתלות טו\"ז שטמאו להאיכר משום אהל המרדע. ולא משום שנגע בכלי שנטמא במת. וי\"ל דהרמב\"ם כרש\"י ס\"ל שטמאו להאיכר באמת טו\"ע. והיינו מפני שהיו בגדי האיכר מפסיקין בין המרדע לגופו (כתוס' שם ד\"ה אמר) נמצא האדם הוא שלישי מחיבורין מהקבר והרי כבר אמרנו לעיל (סי' א') דלהרמב\"ם כל שלישי בחיבורין טמא רק טו\"ע. והשומע לא שמע יפה. וסבר שטמאוהו טו\"ז. ולהכי חשב דהיינו ע\"כ מדהאהיל עליו המרדע. אבל יש להביא ראיה עצומה להרמב\"ם מלקמן (פ\"ז מ\"ב) באהל שהיה מת בתוכו. הנוגע בצד פנימי טמא טו\"ז והנוגע בצדו החיצון טמא טו\"ע. והיינו מדהו\"ל צד החיצון ככלים בכלים שנגעו במת. וע\"כ דמיירי שנגע בצד החיצון או הפנימי לאחר שהוציאו המת מתוכו. דאי בעוד המת בתוכו. גם בנגע בצד החיצון ודאי דטמא טו\"ז. מטעם חיבורין (וכמש\"ל סי' א'). וכן כ' כל רבותינו שם דבשכבר הוציאו המת מתוכו מיירי. וגם כל משמעות המשנה שם לא משתמע דמיירי באהל מתכות. ושהיה כלי. ואינו קבוע בקרקע (ועי' לקמן פתח האהל סי' ב') שזה דוחק גדול לאוקמא למשנה דהתם באהל כזה. וא\"כ הרי חזינן בצד פנימי של אהל אף שאינו ממתכות דיני ככלים שנגעו במת שיש בו דין חרב כחלל לטמא לצד החיצון טו\"ז. ורק החוזר וניגע בצד החיצון טמא טו\"ע (ועי' עוד בטבליות עץ פט\"ו מ\"ב). וביותר תמוהין דברי הר\"ש דבפרקן משנה ב' נקט ואתא כר\"ת. דס\"ל דרק בכ\"מ אמרינן חרב כחלל. ולקמן (פ\"ז מ\"ב) כ' דבאהל של פשתן מיירי. ואף דבל\"ז הא דמוקי לה בשל פשתן הוא לאו דוקא דלכל הדיעות מיירי שם בכל דבר שמטמא טומאת אהלים. אפ\"ה עכ\"פ תמוה הרי לשטתיה דס\"ל כר\"ת כל כלי שאינו של מתכות. אינו נעשה אבי אבות כשנטמא במת. א\"כ אמאי הנוגע בצד החיצון שם טמא טו\"ע. הרי אדם וכלים אמק\"ט רק מאה\"ט. וגם ממשנתינו יש קצת הוכחה כרמב\"ם מדנקט במשנה א' דקאמר כיצד שנים. אדם וכו'. ואי נימא דרק בכ\"מ אמרינן חרב כחלל. ל\"ל דנקט ברישא אדם. [אב\"י עי' מ\"ש רבינו ביכין במ\"ד בשם רב\"א דאתא לאשמעינן חומרא דכלים מאדם ודו\"ק] לפלוג וליתני בדידיה בכלים גופייהו בין כלי שטף לכלי מתכות. ואף די\"ל דתנא מילתא דפסיקא בעי למינקט. עכ\"פ בתר הכי במשנה ב' כלים שנגעו במת וכו' מדנקט סתמא משמע ודאי דבכל כלים מיירי. דכולם כשנגעו במת נעשים אבי אבות. ואילה\"ק להרמב\"ם מדתנן (כלים פי\"ט מ\"ה) מטה שהיתה טמאה טו\"ז. וחיבר לה מזרון. כולה טמאה טו\"ז. פירשה. המטה טמאה טו\"ז. והמזרון טמא טו\"ע. וק' הרי מדסתם משמע דאפי' בהיתה המטה טמאה טו\"ז מדנטמאה במת עצמו. ובכה\"ג אמאי בפירוש המזרון טמא טו\"ע. הרי הו\"ל ככלים בכלים שנגעו במת. אע\"כ דרק בכ\"מ שנטמא במת נעשה אבי אבות. י\"ל דאדרבה מדלא נקט התם תנא מטה שנטמאה במת וחיבר לו מזרון כולו טמא טו\"ז. ש\"מ דהתם לא מיירי במטה שנטמאה במת. אלא שנטמאה בכלי שנטמא במת: ",
+            "וק' ע\"ז מלקמן (פ\"ז מ\"ב) דאמרינן דצד החיצון של האהל שהיה המת בתוכו דינו רק כאב. ולהכי הנוגע בו שם טמא רק טו\"ע. וק' אמאי נהי דמיירי שנגע שם לאחר שהוציאו המת מתוכו. וכמ\"ש כל רבותינו שם. עכ\"פ נהוי צד החיצון כמאהיל על צד הפנימי של האהל. והרי צד פנימי דיינינן ליה ככלים שנטמאו במת דנעשין אבי אבות. וחוזרין לעשות אבי אבות להאהל שהכניסוהו לתוכו. ותמוה מאד הך משנה כמאן מוקמת לה. אי כרבותינו דס\"ל דרק בכ\"מ אמרינן חרב כחלל. שפיר תינח צד חיצון דלהכי טמא רק טו\"ע. מדאינו כמאהיל על חרב כחלל. אבל ק' להו צד פנימי למה יהיה כאבי אבות וכמש\"ל (סי' ב') ואי כהר\"ב וכרבותינו דעימיה דבכל כלי אמרינן חרב כחלל שפיר תינח צד פנימי. דלהכי דינו כאבי אבות. אבל ק' לדידיה צד חיצון דלמה לא יטמא טו\"ז כמאהיל על חרב כחלל. ואת\"ל דלהכי אין דין החיצון כמאהיל על הפנימי. משום דאין אויר טפח בין פנימי לחיצון. ליתא דהרי מלקמן (ספ\"י) מוכח דאין לחלק בהכי. ואת\"ל דהא דס\"ל דכלי שנטמא במת נעשה אבי אבות. היינו רק לענין שיעשה לכלי שחוזר ונוגע בכלי ההוא אב. ואם הכניסו לאהל. נעשו כל הכלים שבתוכו כאב. אבל אין האהל נעשה עי\"ז אבי אבות. דלא מצינו כלי אבי אבות שיחזור ויעשה לכלי אחר אבי אבות. דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו (פסחים יח א). עכ\"פ ק' דאי נימא דחרב כחלל לטמא באהל מהתוספתא דמכילתין (פ\"ד) וגם הר\"ש הביאה במשניות לקמן (פ\"ג) וז\"ל קולית מת שעשאה יד לסכין. אין חיבורי אדם חיבור. ופי' הר\"ש דר\"ל שאם הכניס להב הסכין לבית לא נטמא הבית. דמדאין חיבורי אדם חיבור. לא הו\"ל כאילו הכניס הקולית עצמו להבית. וכן פירש נמי הגאון רב\"א זצוק\"ל בפירושו זר זהב להתוספתא. ונ\"ל דר\"ל דאע\"ג דאין קולית מטמא באהל. ס\"ל לרבותינו דמיירי שיש בהבית כבר ב' שוקים. וסד\"א שכשהכניס הלהב הו\"ל כהכניס הקולית ויצטרף לב' השוקים שכבר ישנם שם דהו\"ל רוב בנין (כפ\"ב סי' י\"א) טמא כל אשר באהל. קמ\"ל. אבל עכ\"פ ק' אי נימא חרב כחלל לימא כל הכלים שהכניסן לשם כאילו הכניס מת עצמו להאהל. א\"כ מה מהני שחיבורי אדם אינו חיבור ולא יהיה נחשב כאילו הכניס הקולית עצמו לשם. דל חיבור ודל קולית מהכא. הרי עכ\"פ להב הסכין של מתכות הוא. והוא נגע בהקולית. והרי במתכות כ\"ע ס\"ל חרב כחלל. וכשהכניסו לבית נטמא כל מה שבבית. וצ\"ל דאפי' להך דעה דס\"ל דכלי שנטמא במת מטמא כל אשר באהל. היינו שיהיה כל כלי שהוא שם אב. עכ\"פ אינו כמת ממש שיהיה האהל והכלים שבתוכו אבי אבות והשתא יש שפיר נ\"מ בין שהכניס הלהב תוך הבית או כשהכניס הקולית לשם: ",
+            "ונ\"ל דגם הנטמא טו\"ז מדרבנן. צריך הזאת ג' וד'. דכל דתיקון רבנן כעין דאו' תיקון (יומא ל\"א א) וראיה ברורה לזה מגוש חו\"ל דמטמא טו\"ז מדרבנן. וצריך הזאה ג' וז' (כרמב\"ם פי\"א מטו\"מ ה\"ב). מיהו מדמחשב מדאו' כהזאה שלא לצורך. צריך טבילה והערב שמש אח\"כ (כיומא יד\"ב): ",
+            "ונ\"ל קצת ראיה לזה מתוספתא (שמחות פ\"א הכ\"א) דקאמר כל טומאה שאין הנזיר מגלח עלי'. אין הכהן *)לוקה עליה. משמע קצת דהא איסורא איכא. והיינו מדרבנן. ובזה יתורץ קו' רבינו חיים כהן (בתוס' נזיר נד\"ב) אמאי דס\"ל לר\"ת שם דחרב כחלל מטמא גם באהל כמת עצמו. והקשה לו ר\"ח כהן הנ\"ל איזה בית אשר תבנו לי. ולפי דברינו דטומאה זו דרבנן הוא. י\"ל דמה\"ט אין גוזרין גזירה על הציבור שאין יכולים לעמוד בה (הוריות דג\"ב) דהיינו דלא גזרו רק בכלי תלוש שהכניסו לאהל. אבל יתידות ומסמרי ברזל שמחוברים בכותלים שקבועים בקרקע ל\"ג בה רבנן טומאה. ובנעשו לקרקע אמק\"ט כלל אפי' בתלושים (ככלים פי\"א מ\"ב) ובנטמא במת ואח\"כ קבעו בקרקע נטהר (ככלים פ\"כ מ\"ו). ואי משום חשש שמא יש בהבית כלים תלושים שכבר היו באהל המת. הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. ולכאורה היה נראה לומר דאפי' יהי' אסור מדאו' להכהן להטמא בהכלים. היה שרי עכ\"פ להכהן להשתמש בכל כ\"מ מדהו\"ל ס\"ס. ספק שלא נטמאו במת. או ספק שאינו כהן. דכהני דידן רק כהני חזקה נינהו (כאה\"ע סי' ג'. וריב\"ש סי' צ\"ד ורשד\"ם רל\"ה) ואע\"ג דאפי' ס\"ס ברה\"י טמא (כטהרות פ\"ו מ\"ד) והכא בית הרי רה\"י הוא. י\"ל דהיינו רק לענין שהנכנס שם טמא דלענין טומאה לא מהני ס\"ס. אבל לענין איסורא. דהיינו שיהיה אסור להכהן לכנס לשם. ודאי מהני ס\"ס. כמו לכל איסורים. אבל א\"א לומר כן. מדקיי\"ל דכל ס\"ס באיסור תורה שאינן בגוף א'. ונולדו ב' הספיקות זא\"ז. לא מהני ס\"ס (כש\"ך יו\"ד ריש כללי ס\"ס בסי' ק\"י): ",
+            "והר\"מ והר\"ב פירשו דמיירי שהשפוד תקוע תוך האהל. ובראשו קשור האהל. וא\"ת לפי פי' זה. א\"כ איך חשב ר\"ע האהל. הרי לא מכח טומאת האהל נטמא החנית. דהרי אפי' היה האהל דבר שאמק\"ט. אפ\"ה היה נטמא השפוד מחמת עצמו. מדהיה עם המת תחת אהל א' (כרמב\"ם רפ\"ו מטי\"מ). ואי\"ל דמיירי שאחר שהוציאו המת מהאהל קשרו השפוד תוך האהל. והרי גם אז עכ\"פ צד הפנימי של האהל הוא אבי אבות (כפ\"ז מ\"ב) וא\"כ השפוד המחובר בו. לא הו\"ל ככלים שנגעו בכלים שנטמאו ממת. אלא גם השפוד שנתחבר לאהל נעשה אבי אבות הטומאה (ככלים פי\"ט מ\"ה). ליתא. דא\"כ היכא ס\"ד דר\"ע דנימא שיהיה השפוד מתחשב. הרי כל טומאתו הוא רק מדמחובר להאהל. והו\"ל השפוד כאהל עצמו. והראיה דהרי כשיפריש השפוד מהאהל יהיה רק אב. וכמפורש במשנה דכלים הנ\"ל. י\"ל דעכ\"פ גם בל\"ז מחמת התפשטות האהל ממעל להמת והשפוד נטמא השפוד. ולהכי שפיר חשיב ר\"ע השפוד והאהל מן המנין: ",
+            "וא\"ת לתוס' נזיר שהבאנו בפנים (סי' ו') דכ\"מ שנטמא ממת מטמא באהל. א\"כ ק' לרבנן דהו\"ל למחשב חמש וק' לר\"ע דהו\"ל למחשב ששה וכגון שהכניס שוב השפוד הנטמא תוך אהל אחר דהו\"ל גם האהל השני אבי אבות ונגע אדם באהל השני. וכלי שוב באדם. ואדם בכלי. דאז רק האדם האחרון טטו\"ע. והה' ראשונים לר\"ע. וד' הראשונים לרבנן. דהיינו. אהל. שפוד. אהל. אדם. כלי. כולם טטו\"ז. י\"ל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' ג) דאף למ\"ד דחרב כחלל גם לטמא באהל. עכ\"פ מודו דאין האהל שהכניסוהו לתוכו או כלי שבתוך האהל נעשים אבי אבות. רק אב: ",
+            "כך כתב אאמ\"ו הגזצוק\"ל. והן אמת שפשטות לשון התוס' (שבת יז\"א ד\"ה אמר) משמע להיפוך. דכתבו דאפי' יש ג' וד' בגדים נוגעין זב\"ז. או אפי' מפסיק בין הנוגעין דבר שאמק\"ט. והרי בכה\"ג לא שייך טומאת חיבורין. אפ\"ה גזרו בנשאן. וכן כתבנו לעיל (סי' א). אולם נ\"ל דע\"ר זצוק\"ל ס\"ל דע\"כ מ\"ש תוס' דטפי מב' אין בהן דין חיבורין. היינו דאותן היתירים אין בהן דין חיבורים שיטמאו טו\"ז. אבל עכ\"פ יש בהן דין חיבורין עד אלף שיטמאו טו\"ע. דאלת\"ה אלא נימא דמג' ואילך טהור לגמרי קשה למה גזרו שיטמא טומאת שבעה האדם הנושא המרדעת על ב' בגדיו שלבוש בהן האדם הנושא. אע\"ג דמצד הדין האדם ההוא טהור לגמרי. דאף שהוא בחיבורין עם עיקר הטומאה. עכ\"פ הרי הוא רביעי דהמרדעת שהאהיל על הקבר הוא ראשון והבגד העליון שהמרדעת נגע בו הוא שני. והבגד שתחת העליון הוא שלישי. והרי האדם שלבשו הוא רביעי. ונמצא שמטעם זה אע\"ג שיש שם חיבורין. אפ\"ה מצד הדין היה האדם טהור לגמרי וכדאמרן דמג' ואילך אפי' חיבורין טהור. ואפ\"ה גזרו שיהיה האדם הנושא המרדעת טטו\"ז כשהמרדעת היקפו טפח והרי הוי ליה למגזר בשלא נגע המרדעת בהבגדים שלבוש. רק שבשעה שהאהיל המרדעת על הקבר. האהיל נמי על ב' בגדי הלובש. הול\"ל שיהא ג\"כ האדם שלובשן טטו\"ז (עי' רמב\"ם פי\"ב מטו\"מ ה\"ה). אע\"כ דדוקא כשנטמאו כל הנוגעים זב\"ז עכ\"פ טו\"ע. והיינו בחיבורין אפי' עד אלף. אז רק בכה\"ג גזרו שיהיה האדם התחתון שנשאן טטו\"ז. אבל באין שם חיבורין. וכגון שהמרדע רק האהיל על האדם ובגדיו שמצד הדין כל הנאהלים תחת המרדע טהורים לגמרי לא גזרו על האדם מדהאהיל עליו המרדע. ודו\"ק: ",
+            "והא דנקט במשנתינו בגדים ולעיל בכל ד' המשניות נקט כלים. ה\"ט דלעיל נקט כלים מדאיירי שלא בחיבורין (כסי' כ') וסתם כלים אינן בחיבורין באדם. אבל הכא דמיירי רישא בחיבורין נקט בגדים. שמסתמא האדם שנוגע בהזב לובשן בחיבורין. וכ\"כ בסיפא נקט בגדים שנושאין הזב ולא נקט כלים שנושאין את הזב. משום דסתם כלים אינן ראויים למשכב ומושב. אבל בגדים הרי יושב עליהן בשעה שהוא לבוש בהן. דמה\"ט נמי בגדי ע\"ה טמאין מדרס (כחגיגה כב\"ב): ",
+            "וזהו כוונת הת\"כ שהביא הר\"ש והרא\"ש הכא. דמגע כלים הראשונים לא נקרא חיבורין. דהרי כל המטמאין במשא מטמאין הכלים שנוגע בהן בשעה שנושא הטומאה. ועי' ב\"ב (דט\"ב) שכ' רש\"י. דטומאת בגדים בכל מטמאי במשא היינו רק כשלובשן אבל אמ\"ט בגדים וכלים שנוגע בהן. ורבעתוס' הרעימו על פי' זה. ע\"ש. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד (כלים פ\"א סי' י\"ד) בשם הרא\"ש דכל המטמאין בגדים מטמאין גם בגדים חיצונים שלא נגעו אותן. כיון שלבוש בהן טמאין. וכ\"ש בנגע בגדים וכלים: ",
+            "ומ\"ש הר\"ב שהנושא הטומאה הוא ראשון. ר\"ל לאחר שפירש מהטומאה. ואחמכ\"ר אין זה מקוה לכאן דהרי בבא זו מיירי אפי' קודם שפירש. דאי לאחר שפירש. הו\"ל להתנא לומר דאין הנושא זב מטמא אדם ובגדים שלובש או נוגע אז [אב\"י ודברי רע\"ב הם מועתקים מרמב\"ם. ול\"מ נ\"ל דכונת הרמב\"ם והר\"ב דכיון דאדם הנושא הזב בעיקורו הוא ראשון. אע\"ג דקודם דפירש מטמא כלים. עכ\"פ אדם לא מטמא]: ",
+            "ועי' תוס' חולין (מב\"ב ד\"ה והא) שיש לעיין בזה. דהרי הוכיחו דמה שחי באדם חי נמי בבהמה וצ\"ל לפ\"ז דה\"פ דאדם דאית ליה מזלא שאני. ר\"ל שיש לו דעת לשמור א\"ע כשיש לו נזק מעט. נשמר שלא תגדל הריעותא. ומיד מבקש תרופה. וכן אפשר לדחוק ולפרש סוגיא דשבת שם. דשם פירש\"י מלאך. ולפיכך י\"ל דכשאירע לאדם חולי המטרפת שא\"א בו תרופה. כגון ניקב הלב וכדומה אדם ובהמה שוין: ",
+            "ורתוי\"ט הביא דברי הרמב\"ם (ספ\"ד מאה\"ט הי\"ד) שכתב שאף שעדיין מעורה בעור דינו כמת. ותמיהני מאד ארבינו הרמב\"ם דמאי אריא שנשאר מעורה רק בעור. הרי אפי' בנשאר מדובק גם במיעוט בשר נמי. דהרי רבינו בעצמו פסק (ספ\"א מטו\"מ. ופ\"ג משחיטה הי\"ט) דבנשבר מפרקת ורק רוב בשר עמה הר\"ז נבילה. ואפי' נדחק ונאמר דהא דנקט הרמב\"ם מעורה בעור הוא לאו דוקא אלא ר\"ל גם מיעוט בשר. ואע\"ג דבש\"ס (חולין ד\"כ סע\"ב) אין משמעות הלשון כך. דהרי מקשי. אי הכי עור נמי [יבדיל] ומשני. מדאינו בשחיטה אינו בהבדלה. והדר מקשי. אי הכי מיעוט בשר נמי וכו'. אלמא דחילוק גדול יש בין עור למיעוט בשר. ואין נכללין זה בכלל זה. אפ\"ה י\"ל דהרמב\"ם לאו לדיוקא נקט עור. אלא אף הוא היה מתכוון שיהיה במשמעותו גם מיעוט בשר. עכ\"פ קשה דהרי כפי הנראה מל' רבינו פסק בזה כריש לקיש (חולין כא\"א) דס\"ל דהותזו דקאמרה משנתינו היינו הותזו ממש והרי רב אסי פליג עליה. דקאמר כהבדלת עולת עוף ובעי מיני' ר' ירמיה התם כהבדלת עולת עוף לרבנן דמצרכי שיבדיל כל הב' סימנים. ולא פלגית עם ר\"ל. או כהבדלת עולת העוף לר\"א בר\"ש דס\"ל דסגי במבדיל רוב ב' הסימנים ופלגית עם ר\"ל. והשיב לו רב אסי אנא כהבדלת עולת העוף לר\"א בר\"ש קאמינא ופלגינא אר\"ל. וא\"כ הרמב\"ם דקאמר אפי' מעורה בעור. לא מיירי שנשאר מקצת הסימנים. ודאי כר\"ל ס\"ל דקאמר הותזו ממש. והיינו שנחלק מהגוף כל ב' הסימנים וכל המפרקת וכל הבשר המקיפו. ולא נשאר מעורה רק בהעור דלכ\"ע אינו מעכב וכדאמרן. אולם הרי זה תמוה. דהרי הרמב\"ם בב' מקומות הנ\"ל פסק דבנשבר המפרקת ורוב בשר סגי. ואפי' נשאר מחובר בב' סימנים. ואי\"ל דנשבר המפרקת דקאמר הרמב\"ם היינו נמי ל\"ד אלא שגם נתקו ונפסקו ב' הסימנים. ליתא. דא\"כ ל\"ל שנשבר המפרקת הרי בנפסק הגרגרת או ניקב הושט לחוד נבילה הוה לרמב\"ם (כפ\"ג משחיטה הי\"ט) וכיון שכן ל\"ל דקאמר הכא (בפ\"ד מאה\"ט הי\"ד) אפי' נשאר מעורה בעור. הרי אפי' נשאר מעורה גם בסימנים נבילה הוה. גם אי\"ל דרמב\"ם (פ\"ד מאה\"ט הנ\"ל) ס\"ל דרק בשרץ קאמרינן דצריך שלא ישאר מעורה רק בעור. משא\"כ באדם דמטמא גם באהל אף שנשבר רק מפרקת ורוב בשר. ונשאר מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים קיי\"ל כשמואל (חולין כא\"א) וכ\"כ בבהמה סגי בהכי דלטמא במשא. וכזעירי (שם ד\"כ ע\"ב) ולהכי פסק בב' מקומות הנ\"ל (בפ\"א מטו\"מ ובפ\"ג משחיטה) באדם ובבהמה דסגי בתרווייהו בנשבר המפרקת ורוב בשר. אף שנשאר עדיין מעורה במיעוט בשר וב' הסימנים. אבל הן אמת שכך הוא דעת רש\"י (חולין דכא\"א) שכתב דמתניתין דהותזו ראשיהן רק בח' שרצים מיירי. אולם הרי כבר דחו שם רבעתו\"ס דברים הללו בב' ידים. דשרץ מאן דכר שמיה בכל המשנה דהותזו ראשיהן. ובל\"ז הרי זה פשוט דהותזו ראשיהן דנקט תנא הכא גם אאדם דנקט לעיל מינה קאי. ואין חילוק כלל בין אדם לשאר בע\"ח. דבכולן המפרקת ורוב בשר הו\"ל כמת. וכיון דלהרמב\"ם בב' המקומות קיי\"ל כזעירי וכשמואל. א\"כ ע\"כ הותזו ראשיהן דקאמר תנא. היינו שנשבר מפרקת ורוב בשר. אע\"ג שנשאר מעורה עדיין במיעוט בשר וב' סימנים. והיינו דלא כריש לקיש ודלא כרב אסי. ואפשר עוד דמ\"ש הרמב\"ם (בפ\"ד מאה\"ט) אף שנשאר הראש מעורה בעור הגוף. היינו אף שכל העור ג\"כ שלם [אב\"י כלומר מלבד מיעוט בשר ומיעוט ב' סימנים שנשארו קיים נשאר ג\"כ כל העור שלם] וסמך א\"ע אמ\"ש (ספ\"א מטו\"מ ובפ\"ג דשחיטה) דסגי בנשבר מפרקת ורוב בשר. אלא שיש לתמוה על רכ\"מ. וגם על רתוי\"ט שהביא גם הוא לשון רבינו. ולא העירו עליו דבר מכל זה: ",
+            "וכבר ידוע דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד (כחולין קל\"ז ב') דהרי בלשון תורה. שוק הניתן משלמים להכהן. הן ב' עצמות ארוכות של יד הבהמה (כחולין קלב\"ב) וכן בכל דוכתא שנזכר שם שוק בקרא בין ביד או ברגל. משמעותו ב' העצמות העליונות שבכל א'. אבל הכא הרי מוכח שהשוק הוא רק העצם הארוך התחתון של רגל למטה מהברך והיינו לפי הסדר שמנה התנא כנגדו ביד. דביד העצם הקנה שסמוך לפיסת היד. נקרא קנה. והוא הוא הנקרא כאן ברגל בשם שוק. ומה שנקרא ביד בשם מרפק. הוא נקרא כאן בהרגל בשם ארכובה. והעצם הנקרא ביד בשם זרוע. והוא העצם הארוך שסמוך להגוף. הוא הנקרא כאן בהרגל בשם ירך. והעצם העליון שביד שדבוק בהגוף מאחוריו הוא נקרא כתף. הוא נקרא כאן ברגל. בשם קטלית. ואין חילוק בין היד להרגל בעצמות. אלא שביד אין עצמות בין פסת היד להקנה. וכאן בהרגל ישנם שם. ונקראים קרסל. וגם בזה משונה לשון המשנה מלשון תורה. דהרי לא מעדו קרסולי בלשון תורה. פי' רש\"י דר\"ל עקב. ולרד\"ק שם ר\"ל ברכים. והרי במשנתינו. ר\"ל עצמות קטנים שהן בתוך הברך. ומצינו בזה שגם לשון הגמ' משונה מלשון המשנה. דבלשון הגמ' נקרא עצם התחתון של הרגל בשם ארכובה. והעצם האמצעי הסמוך להארכובה הנ\"ל. נקרא בגמ' בשם שוק. והעצם הארוך העליון שהוא למעלה ומחובר להשוק. נקרא בגמ' בשם קולית. והעצמות הקטנות שבין ארכובה הנ\"ל להשוק נקראים בלשון גמרא ערקום (כחולין עו\"א) אבל מקום חיבור עצם ב' בהשלישי. נקרא בלשון הגמ' בשם ערקוב (כבכורות פ\"ו סי' פ\"א): ",
+            "וא\"ת היאך פליגי במציאות. וכ\"כ ק' דהרי חכמי אנאטאמי הסתפקו במנין העצמות שבאדם. שכתבו בזה\"ל שכמדומה יש רנ\"ב עצמות בגוף האדם. וי\"ל דהא והא לא ק' כלל. דכפי הנראה הן מונין לעצמן כמה סחוסים. קנארפעל בל\"א בכלל מנין העצמות. ואולם חכמי ישראל לא מנו בו אותן שאינן קשים כשאר עצמות וכדקאמר בש\"ס (בכורות מה\"א) מעשה בזונה אחת שנהרגה ושלקוה תלמידי ר' ישמעאל ולא מצאו בה רק רנ\"ב עצמות. ומפרקינן דלמא אתמוחי אתמח. אלמא דהנימחין אינן בכלל המנין שמנו שם חכמים. עוי\"ל מדידוע באנאטאמי שיש כמה עצמות שיש באמצעיתו סחוס קנארפעל. ולכן חז\"ל מנו עצם כזה כגון א'. וחכמי אה\"ע מנו ב' העצמות שבב' הקצוות לב' העצמות. תדע שכך הוא שהרי מגששים בחושך. ומודים בעצמן שהם כמסתפקין במנין העצמות אם הם רנ\"ב. והיינו ודאי מדלא ידעו איך ימנו עצמות כאילו. ורק רבותינו אשר רוח ד' נוססה בהם החליטו המספר בבירור. ואמרו שהן רמ\"ח. ובזה יתורץ נמי מה שחשבו כיום באנאטאמי כ\"ה עצמות בראש. ורבותינו הודיעונו רק מספר ט' עצמות בראש. אולם גם זה מטעם הנ\"ל. או מדמנו הסחוסים בכלל עצמות. משא\"כ אנחנו. וכ\"כ ראיתי שחכמי אנאטאמי מונין בשדרה כ\"ט חוליות דהיינו ז' בצואר. וי\"ב בהגב. וה' במתנים וה' בקצה התתתון של השדרה. שקראום שטייס קנאכען. והרי ללימוד שלנו מרבותינו. אין בכלל כולה רק כ\"ו חוליות. דהיינו ח' בצואר. וי\"ח בכל הגב. אלא שחכמי אנאטאמי בעצמן הודיעונו שה' התחתונים שבשדרה שמנו. רק בימי ילדות של אדם הם ה' במספר. אבל אח\"כ כשיגדל הגוף יתקשו ד' מהה' הנ\"ל יחד. ויהיו למקשה א' ועצם א'. נמצא שהן באמת כ\"ו חוליות כפי לימודינו מרבותינו אשר רק מפיהם אנו חיין. ואין חילוק רק שחכמי אה\"ע מנו את החוליא העליונה שבין הצואר לגב להגב. לכן אמרו שאין בצואר רק ז' חוליות. ואנחנו מנינוהו להצואר. לכן אמרנו שיש ה' בצואר ובין כך ובין כך דא ודא אחת היא. ואין בכלל אלא מה שבפרט. אולם תמהתי מאד שבמשנתינו לא נמנה רק י\"א צלעות בכל צד. והרי עינינו ראו ולא זר שלא לבד בבהמה יש יותר מי\"א צלעות וכדמוכח נמי מש\"ס (חולין דנב\"א) וגם ראיתי ובדקתי בעצמי בבהמה וראיתי שיש לה י\"ג צלעות בכל צד ובאדם ראינו שיש לו י\"ב צלעות בכל צד. וכך מנו בו גם חכמי הנתוח. וא\"כ ק' מה נשתנה הצלע הי\"ב שמזה ומזה שלא מנוהו רבותינו בכלל מנין עצמות האדם. והנראה לנו מלבד שרבותינו כל רז לא אנס להם. ואין שכחה לפני כסא כבודם. דא\"א לומר שח\"ו שנו רבותינו ברואה. דהרי צלע זו אינה כקוטן מחט. דהרי גסה היא ודבר הנראה גם לעין כהה. על כרחך שב' הצלעות הקטנות העליונות שסמוכות להצואר. אינן מחוברים במיתרים בהחוליא שבגב. רק הם מקשה א' עם החוליא. שמהחוליא בעצמה בולטים צלע א' מזה וצלע א' מזה. ולכן מדכבר נמנה החוליא. א\"א שנחשוב ג\"כ ב' הצלעות שהן עמה מקשה א'. וימלא פי תהלת ד' על שזכר לקיים בזה דברי חז\"ל חיים וקיימים. אבל אי\"ל דהנך איברים שלא מנה התנא היינו מדאין בהן גיד. ולהכי לא מנה להו. מדאין בהן טומאה משום אבר. ליתא. דעכ\"פ הו\"ל למנותן. משום דגם בלי גיד יש בהן נ\"מ לענין רוב מנין ורוב בנין. והרי כבר אמרנו דכל עיקר מנין זה שמונה התנא הוא רק להשמיענו כמה ואיזה הוא רוב מנין ורוב בנין דנקט להו באידך פירקא. דאי משום אבר הו\"ל למנות נמי אברי בהמה ושרץ. אלא ע\"כ דמשום אבר לא צריך להודיענו איזהו האבר שמטמא. דהרי נראה לעינים כל שיש לו בשר עצם וגיד. אבל רוב מנין ובנין ודאי צריך להודיענו: "
+        ],
+        [
+            "כך הוכיח הש\"ס (נזיר ד\"נ ע\"א) דאל\"כ מדתני כזית בשר ואבר ממת. לא הוה צריך למתני שלם. ואי\"ל דלא זו אף זו קתני כאורחא דתנא. דהיינו רק בב' ענינים נפרדים. ולא כי הכא דהוה בכלל מאתים מנה. ועוד הרי כבר כתבו תוס' (קידושין מא א) דבב' מלות סמוכים לא אמרינן הכי [ועי' כתובות (דל\"א א') בתוס' שם. דביותר מב' מלות אמרינן לא זו אף זו]. מיהו ודאי צריך לאוקמא נמי למת דמשנתינו דמיירי שאין בו שדרה וגולגולת. וגם שאין בו רוב מנין ורוב בנין עצמותיו. אלא דהא פשיטא דבהכי מיירי מת דמתניתין. כמצוי בנפל שלא נתקשו אבריו עדיין. אלא רבותא קמ\"ל דאף שאין בכל הגוף אפי' צורך חלק קטן של טומאה שבמת. דהיינו שאין בו בשר כזית. ורק עצם א' או ב' בלי גיד סד\"א שאמ\"ט באהל קמ\"נ דאפ\"ה מת קרינן ביה. ודינו כמת שלם: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד רבעתו\"ס (נזיר מט\"ב ד\"ה ועל חצי. ושם דנב\"ב ד\"ה ת\"ש). ונראה לי ראיה לדבריהם מש\"ס (נזיר דנ\"ג ב) דמוקי לחצי קב שבנזיר דאקמח אקמוחי. ובזה יש לישב מ\"ש התם (נזיר ד\"נ ע\"א) לא נצרכה אלא לר\"מ ור\"ב שאין בהן רובע. ופירש\"י דבכה\"ג אמ\"ט באהל. ותמוה דהרי קמן משנה ערוכה דר\"מ או ר\"ב א\"צ שיהיה רובע. ואי\"ל דהא דקאמרה במתניתין דר\"מ ור\"ב א\"צ רובע ואפ\"ה מטמא באהל. היינו ביש רוב מנין וגם רוב בנין. והא דקאמר התם דר\"מ ור\"ב אמ\"ט באהל רק ביש בהן רובע. היינו או ר\"מ או ר\"ב. אבל מלבד שזה דוחק גדול לאוקמא שני המקומות. כל א' בגוונא אחריתא. מלבד זה. כל רבותינו והרמב\"ם בכללם לא פירשו כן. אלא בין רוב מנין או ר\"ב אפי' אין בהן רובע מטמא באהל. וכן מבואר נמי בתוספתא דמכילתין (פ\"ג). אולם לפי דברינו הנ\"ל יתישב שפיר. דהא דקאמר הכא דר\"מ או ר\"ב א\"צ רובע היינו כשהעצמות שלימות. והא דקאמר התם דר\"מ או ר\"ב אמ\"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. היינו בנשבר קצת מכל עצם. אז אמ\"ט באהל עד שיהיה בהן רובע. ואפ\"ה נזיר מגלח עליו. וכן כ' רבעתוס' (נזיר מט\"ב ד\"ה ועל חצי קב. ושם דנב\"ב ד\"ה ת\"ש): אמנם הרמב\"ם (פ\"ב מטו\"מ) ומהר\"ב הכא. נראה דהא דקאמר תנא הכא דצריך רובע היינו באין כאן ר\"ב או ר\"מ ממש. אלא קצת עצמות מר\"מ וקצת מר\"ב. וכפי הנראה מצריך הרמב\"ם שיהיה מזה או מזה לכה\"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע (עי' הרמב\"ם פ\"ב מטו\"מ ה\"י). ואילה\"ק למה הזכיר התנא גבי רובע התנאי מרוב מנין ור\"ב. והרי א\"צ רוב כלל. וטפי הול\"ל ורובע עצמות. נ\"ל דה\"ק בין מר\"מ או ר\"ב צריך שיהיה עכ\"פ ב' עצמות שמחזיקין רובע. דמיעוט עצמות שנים. ולא תימא דא' מהגדולים שבר\"ב הוא חשוב טפי מב' מהקטנים שבר\"מ. א\"נ אתא לאפוקי כששני העצמות שמחזיקין רובע. יהיה א' מהגדולים וא' מהקטנים. והרי לשמאי (עדיות פ\"א מ\"ז) סגי בעצם א' שמחזיק רובע. להכי קאמר תנא רובע עצמות מרוב מנין או ר\"ב. דבין מזה או מזה צריך שיהיו לכה\"פ ב' מהן מחזיקין רובע. ואע\"ג דא' מהגדולים וא' מהקטנים כ\"ש הוא מב' קטנים. והרי רק בעצם א' שמחזיק רובע פליגנן התם אשמאי. י\"ל כך היא הלממ\"ס שיהיו ב' עצמות ממין א' דוקא. א\"נ י\"ל דלהכי נקט תנא מר\"מ ור\"ב. לאפוקי מדעת ב\"ש התם בעדיות. דס\"ל דסגי בשיש רובע קב עצמות אף מב' מתים. להכי תנא מר\"מ או ר\"ב. והיינו על כרחך מבנין גוף א': ",
+            "וא\"ת מ\"ש אפר שרוף מרקב.ומ\"ש שנעשה הגוף אפר ע\"י רקבון או ע\"י שריפה. וגם לר\"א ק'. דהרי רקב חמור מעצמות. דעצמות שיעור טומאתן ו' ביצים. ורקב שיעורו מלוא חפניו. ולחזקיה רק מלוא פיסת היד (כנזיר ד\"נ ע\"ב) ולמה משער הכא ר\"א אפר שרוף כשיעור טומאת עצמות ומיקל בו טפי מברקב. והרי טפי דמי אפר לרקב מדדמי לעצמות. וי\"ל שאני רקב. ששלטה בו כח המיתה טפי בעצמות. להכי גם שיעורו חמור טפי מבעצמות. משא\"כ אפר שרוף. לא כח המיתה עשתו אפר. להכי לר\"א שיעורו כבעצמות. ולרבנן מדנשתנה על ידי כח אחר שאינו מהמיתה הו\"ל כבריה חדשה לעיל דטהור. והרי בנתיבש המת מאד ונטחן לקמח ג\"כ טהור. מדנשתנה ע\"י כח אחר (כנדה נה\"א): ",
+            "והא דלא נקט עפר קברות סמוך לתרווד רקב דלעיל. כדנקט רביעית דם ודם תבוסה בהדי הדדי והרי בתרווייהו הוא רק גזירה הא אטו הא. ה\"ט משום דבעי למתני בעפר קברות ור\"ש מטהר. ואי הוה תני להו בהדי הדדי. הו\"א דגם ברקב בלי תערובות מטהר ר\"ש מדהו\"ל עפרא בעלמא. כדשרינן כה\"ג מה\"ט גבי איסור בביצת טריפה (תמורה דלא\"א) דכי מסרח עפרא בעלמא הוא ושרי. ה\"נ י\"ל דכדהוה עפרא בעלמא פרחה ממנו טומאתו. והר\"ב כאן פי' שעפר קברות היינו עפר שנתערב בו ליחה ודם של המת. והנה נמשך בזה אחר הרמב\"ם כאן ובחיבורו (פ\"ג ה\"ח) אבל רבינו הר\"ב כתב בסוף דבריו דמיירי בנקבר ערום וכו' ובמחכ\"ר אחז החבל בב' ראשין דאם גם נקבר ערום. הרי בפירוש כתב דנתערב הדם והליחה בעפר. ותו ל\"ל שנקבר ערום. הרי בליחה והדם שזב מהמת ודאי לא נתערב הכסות והרסיסין מארון העץ. ומה לי שמעורב הדם והליחה עם עפר הארץ. או עם עפר רקבון העץ והכסות. וגם רבינו רש\"י (נדה כז\"ב) פי' דעפר קברות היינו בלא נקבר ערום. ותמוה בין לרש\"י ובין להר\"ב. דא\"כ איך אפשר לשער כמה עפר מעורב בהרקב. שמא נתערב בו יותר מוהעוד דטייפינן ליה אשעורי. ותו היכי קאמר התם לר\"ש סופו כתחלתו. והרי גם בתחלתו מטמאי רבנן אף שיש תערובות. והן אמת דסוגיא דנזיר (דס\"ה א) דקאמר דהמוצא מת מושכב. נוטלו ותבוסתו דהיינו כל עפר תחוח וג' אצבעות מקרקע בתולה שתחת התחוח מתחת המת. ורבעתו\"ס הביאו שם בשם הירושלמי. שהוא מחשש מוהל בשר המת שזב מתחתיו עכ\"ל. ואילה\"ק על זה. דהרי אמרינן (בחולין פז\"ב דכל משקין היוצאין מהמת טהורין. נ\"ל דהיינו רק רוקו ודמעת עינו וחלב אשה וכדומה. וכמ\"ש רש\"י התם אבל מוהל הבשר. הרי נצל טמא וכריש פרקן. וזהו לפע\"ד סברת הר\"ב דתבוסה דהתם היינו עפר קברות דהכא. אבל לפע\"ד עני בדעת כמוני א\"א לומר כן. וכמש\"ל. רק דהתם לא לבד לענין טהרת המקום קאמר אלא משום דאף דכשמצא המת מותר לפנותו. עכ\"פ זכה המת במעט העפר התחוח שתחתיו מפני מוהלו המעורב בו. לפיכך נוטלו ומפנהו עם עפר התחוח ההוא למקום אחר לכשירצה להשתמש במקום הזה. אבל שיהיה העפר התחוח ההוא שמעורב בו הליחה מטמא במגע משא ואהל לא שמענו. וכן מוכח מהראיה שמביא הש\"ס (נזיר סה\"א) מקרא דונשאתני ממצרים וגו'. והרי שם לא מחשש טומאה קאמר הכי: ",
+            "וסדר משנה א' וב' הוא כך. מתחלה יזכיר כללות כל הטומאות. דהיינו. המת והדר נקט. בשרו. וכל מה שנתהווה ממנו. ואח\"כ נקט. עצמותיו. וכן אופן חלק העצמות שיטמאו. והדר נקט. הדם. וכל אופן ממנו שיטמא. והדר נקט כל בריה חדשה. שיתהווה ממת. כרימה ואפר שרוף. ובסוף הכל נקט. כשנתערב ריקוב המת בגוף אחר. ואעפ\"כ יטמא. כעפר קברות: ",
+            "ונ\"ל דאע\"ג שהביא הר\"ש הכא פלוגתא שבתוספתא דדוקא לר\"ש צריך כברייתה. משא\"כ לחכמים. והרי רבים פליגי עליה. ואפ\"ה פסק הרמב\"ם כר\"ש. ה\"ט משום דלקמן (ספי\"ג) קיימי רבנן בשטתיה דר\"ש. ש\"מ דרבנן דתוספתא היינו ר\"מ דספי\"ג. אבל אילה\"ק לרבנן דר\"ש. מ\"ש ממלא תרווד רקב שגבלו במים דאינו חיבור (וכמשנה ב'). נ\"ל התם אפר לאו בר גיבול הוא. מדאינו נגבול יחד. משא\"כ הכא עפר ודאי בר גיבול הוא (כשבת י\"ח א'). עוי\"ל דלרבנן דוקא גוש חו\"ל דעיקר טומאתו מחשש עצם כשעורה להכי גם בגוש שלא כברייתו יש לחוש כן. משא\"כ בתרווד רקב. הרי חיבורי אדם אינו חיבור: ",
+            "והא דנקט (שבת דט\"ו ב') שגזרו על אוירה. ולא קאמר שגזרו על המאהיל על קרקעה. לאו למימרא דאפי' בהיה מפסיק בין האדם להקרקע אהל. אע\"ג דאז אינו מאהיל על קרקעה נמי יטמא דליתא. דבאמת לא גזרו רק בלא היה הפסק אהל. דלא גרע קרקע חו\"ל ממת ממש. ואע\"ג דהנכנס לחו\"ל בשידה תיבה ומגדל טמא (כגיטין ד\"ח ע\"ב) התם אין אהל מפסיק דקיי\"ל אהל זרוק לא שמיה אהל. אלא להכי נקט אוירה. דאי הוה נקט אהל. סד\"א דאפי' הכניס לחו\"ל ידו או רגלו נטמא כולו כבמת. להכי קאמר שנכנס לאוירה. לאשמעינן דדוקא כשנכנס לשם ראשו ורובו גזרו בו טומאה (ועי' רמל\"מ פי\"א מטו\"מ בד\"ה ודע השלישי): ",
+            "וא\"ת פשיטא. דהרי לא גרעי מעצם כשעורה שמטמא במגע ובמשא. נ\"ל דכשעורה קמ\"ל חומרא אף שהוא רק מועט. ובאברי מת וחי. ושדרה וגולגולת קמ\"ל קולא. דאף גדולים ביותר. כל שאין בהן רובע אמ\"ט באהל. ותמוה עכ\"פ למה לא תני נמי הכא אותן עצמות שיתירים באשה מבאיש שג\"כ מטמאין רק במגע ומשא ולא באהל (כפ\"א סי' נ\"ט) וליכא למימר דתנא ושייר. דמה שייר דהאי שייר. וצ\"ל דמדשייר ברישא שאבד בה קבר. שמטמא גם באהל וכמ\"ש בסי' כ\"ח. על כרחך דחשיב לכולה הך מתניתין כחדא בבא. ולבני הגאון מוה' ברוך יצחק שליט\"א שייר נמי מת עובד כוכבים דמטמא במגע ומשא ולא באהל: ",
+            "וא\"ת הרי בלתי ספק הכלי ההוא דק ומחודד כדי לפתוח בו מכה. וא\"כ יהיה מקולי ב\"ש וחומרי ב\"ה. דהרי לב\"ה רחבו כסלע. ולמה לא תני לה בעדיות (רפ\"ד). י\"ל דכלי ההוא רחב למעלה במקום אחיזה קצת טפי מרוחב שליש טפח. ובאותו צד משערי ב\"ש. א\"נ נ\"ל דמדקאמרו ב\"ה כדי שינטל מחי וימות מוכח דכד אתשיל ביה מדרשא לענין טריפה איתשל דהו\"ל ב\"ש לחומרא (כחולין נ\"ב ב') אף דבשדרה ע\"כ צ\"ל איפכא דכד איתשל בי מדרשא לענין טומאה אתשיל: ",
+            "והא דנקט פלוגתייהו אליבא דב\"ש דבמקום ב\"ה אינה משנה (כביצה י\"א ב'). י\"ל מדמשמע בש\"ס (בכורות ל\"ח א') דאין בין ב\"ש לב\"ה רק משהו. ולפיכך מדשיעור ב\"ה אין מבורר כל כך כשיעורא דב\"ש. להכי מפרשי רבנן שיעור המבורר דנקטי ב\"ש. וממילא נדע דשיעורא דב\"ה הוא מעט פחות מזה [רב\"א]: ",
+            "וכן מוכח ברור מהרמב\"ם (פ\"ו מטו\"מ ה\"ד). וא\"כ לכאורה הכא לא מיירי בהיה הגולל של אבן או של שאר דבר שאין מקבל טומאה כלל. דהנך כשפירשו מעל גבי המת טהורים (כרמב\"ם שם) ואי בשהאהיל עליהן בעודן על המת תיפוק ליה משום מאהיל על חלול הקבר בשעה שהמת בתוכו. ואי בשמאהיל על חלק הגולל מה שמתפשט ממנו חוץ להקבר. הרי חלק ההוא אמ\"ט משום גולל (כפט\"ו מ\"ח). ותו הרי מוכח מהרמב\"ם (פ\"ב מטו\"מ הט\"ו) דגם בכלי אבנים שייך גולל ודופק. וכן מוכח נמי מלקמן (פט\"ו מ\"ט). אלא צ\"ל דמיירי שהאהיל האדם על הגולל במה שיש ממנו נגד כותלי הקבר. וכך כ' תוס' סוכה (כג\"א ד\"ה ולא) וכך כתב רכ\"מ (פ\"ו מטו\"מ ה\"ו) ונ\"ל דמיירי שהמת קבור בקרקע ממש בלי ארון. דאל\"כ תיפוק ליה מדמאהיל על הדופק שבארון שתחת הגולל. וא\"ת עכ\"פ לרש\"י ורמב\"ם דס\"ל דגם כשפירש הגולל מהקבר. מטמא. ק' מתוספתא (פ\"ג דאהלות) דאמרינן ב' אבנים שעשאן גולל לקבר. המאהיל על כל א' טמא. ניטל א' מהן שהיה רחב ד\"ט כדי הוצאת המת. המאהיל על שנייה טהור. והן אמת דעל כרחך צריך לאוקמא שהאהיל על השנייה במקום שהיא על כותלי הקבר. דאי על מה שממנה על חלל הקבר בעצמו. הרי בל\"ז נטמא מדהאהיל על הקבר. וכמ\"ש לעיל. עכ\"פ ק' וכי עדיף חלק ההוא שמהגולל בעודו על הקבר. מאילו ניטל לגמרי מהקבר גולל שהוא מדבר המק\"ט. שגם לאחר שפירש מטמא משום גולל. נ\"ל דהתם מדהן ב' אבנים. והרי אבן מצ\"ע אמק\"ט. רק מדהן גולל. ולהכי רק בעודן מונחים על הקבר. אז הנחתן שם מצרפן לטמא משום גולל. אבל כשניטל א' מהן. פרח ממנו טומאה. מדהוא רק חצי גולל. ולפיכך גם השני שנשאר על הקבר. פרח ממנו טומאה הראשונה. דהרי משום הנחתו דהשתא אמק\"ט מדיש להקבר פתח כדי הוצאת המת. להכי כפירש מעל הקבר דמי ואמק\"ט. וכך צ\"ל גם לגירס' הר\"ש הכא בתוספתא שהביא דגרס. שניהן טהורין. אמנם להרא\"ש ורב\"א הכא. וכ\"כ לתוס' (סוכה דג\"א וגם בשאר דוכתי). גולל אמ\"ט רק בעוד המת תחתיו. רק דלהרא\"ש מיירי הכא שיש להקבר פתח מן הצד. דאז אמ\"ט משום מאהיל על הקבר ולתוס' מיירי הכא שמאהיל על הגולל שלא כנגד חלול הקבר רק על מה שיש ממנו נגד כותלי הקבר וכמש\"ל. ולרב\"א גולל דמטמא. באהל. באמת בכדי נקטיה. ורק במגע מטמא גם לאחר שהוסר מהקבר: ",
+            "וא\"ת פשיטא. ותו היאך פליג ת\"ק. ונ\"ל לפי מ\"ש הרמב\"ם דטומאת רקב הוא מד\"ס לפ\"ז ת\"ק ס\"ל דכיון דלא ודאי הסיט הרקב שתחתיו להכי הו\"ל ספיקא דרבנן. ור' יהושע ס\"ל מדהו\"ל ספק הרגיל תלינן במצוי בין להקל בין להחמיר (כיו\"ד ל\"ב ס\"ז ורק דלחכמים. לא גזרו רק בודאי ולא בספק. ואפי' במצוי: ",
+            "והא דבש\"ס (נדה דכה\"א) אמרינן דתחלת יצירתו כרשון. והיינו כחגב [ועי' רש\"י ותוס' שם] וכן כולה סוגיא דהתם משמע שתחלת יצירתו הוא קטן יותר ויותר מכזית. נ\"ל דיצירתו דהכא היינו כשנגמר כל צורתו עם כל חתוך אבריו. משא\"כ התם היינו בסוף מ' יום: ",
+            "וא\"ת בשלמא רביעית דם ורובע עצמות. שפיר נקט מב' מתים. הא ממת א' גם לרבנן טמא. ושדרה וגולגולת נמי. אי נימא דשניהן בעינן. ודאי כששניהן ממת א'. אפי' אינן מחוברין יחד ודאי לכ\"ע טמאין. ואפי' נימא דסגי בהו או או [כרמב\"ם פ\"א מטו\"מ. וערכ\"מ שם] אפ\"ה י\"ל שכשיש מכל א' ב' חלקים. והן שניהן ממת א'. כיון דלא חסר משהו מכל חלק. ג\"כ לכ\"ע טמאין. הא כזית בשר אפי' מב' מתים. מטמא גם במגע כשנגע בב' החלקים יחד (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ ה\"ה) דלא קיי\"ל כר\"ש (בתוספתא פ\"ד) דס\"ל דאמ\"ט במגע. אלא אמה\"ח או אבר ממת דנקט תנא. מה אריא מב' גופים. אפי' מגוף א' נמי. דכיון שאין העצם שלם. או מדאין בו בשרו דבוק עד כדי להעלות ארוכה. הא אמרינן במשנה ה' דאמ\"ט. י\"ל דאין ה\"נ. רק נקט רבותא אליבא דר\"ע דאפי' כשהן מב' גופים מטמא. וכ\"ש התם: ",
+            "ואני עני וכואב ישועתך אלקים תשגבני להבין דברי הרמב\"ם אלו. דהרי בש\"ס (חולין קכד\"ב) אמרינן דר\"ע כרבנן דר' דוסא דריש פרקן דלקמן ס\"ל דמגע ומגע מצטרף. וכן פסק הרמב\"ם בעצמו (פ\"ד מטו\"מ ה\"ה והי\"ד) וא\"כ ק' מ\"ש ב' חצאי זיתים דמגען מצטרף. ומ\"ש ב' חצאי עצם כשעורה דאין מגען מצטרף. ואפשר דלעולם הרמב\"ם ס\"ל דאהל מגע ומשא. כל שהוא משם א' מצטרף וכרבנן (פ\"ג מ\"א ורמב\"ם פ\"ד מטו\"מ הי\"ד) ולפיכך ב' חצאי זיתים ממת מצטרפין גם למגע. ורק עצם כשעורה שנחלק שאני. מדנמסר לנו בהללמ\"ס (כנזיר נז\"א) בלשון עצם כשעורה. ולא בלשון עצמות כשעורה. כדברי ריב\"נ דמטהר לגמרי מה\"ט רק דאנן ס\"ל דלהכי נמסר לנו בלשון עצם. ולא בלשון עצמות. משום דאין מצטרף בו מגע ומגע. והיינו משום דמסתבר דרק צירוף מגע אתא למעוטי. ודו\"ק: ",
+            "כך כתב הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. אמנם הרמב\"ם (בפ\"ד מטו\"מ ה\"ד) כתב דמטמא באהל. ומזה דייק בתוס' חדשים דס\"ל להרמב\"ם דאמ\"ט במגע ובמשא: ובמחכת\"ר א\"א לומר כן. דוכי גרע מעצם כשעורה שנחלק. דכ' הרמב\"ם בעצמו באותה הלכה לעיל מינה דמטמא עכ\"פ במשא. אע\"כ שחסר בדברי הרמב\"ם מלת גם וכצ\"ל מטמא גם באהל. ול\"מ מוכח כדעת הר\"ש דגם למגע מצטרפי. דהרי קיי\"ל כרבנן ר\"פ דלקמן דגם מגע ומגע מצטרף. ועד כאן לא יהבינן ליה להרמב\"ם דס\"ל דאין מגע ומגע מצטרף והיינו רק בעצם כשעורה שנחלקה ומשום סברת ר' יוחנן בן נורי. מדלא קבלנו בלשון עצמות כשעורה. אבל ברובע קב עצמות שנמסר לנו בלשון רבים בהללמ\"ס. י\"ל דבהא גם ר' יוחנן בן נורי מודה דמצטרף לכל מילי: "
+        ],
+        [
+            "והנה רש\"י חולין (קכד\"ב) כתב. דלהכי לר\"ד אין אהל ואהל מצטרף. משום דבמקום שמאהיל על חלק זה. אינו מאהיל על חלק האחר: ולכאורה משמע מלשון זה דדוקא במונחים ב' חצאי הזיתים זה אצל זה. הא במונחים זה על זה. מודה ר\"ד דמצטרף. דהרי בכה\"ג המקום שבאהל שמאהיל על חצי זית זה מאהיל גם על חצי זית האחר. אבל באמת א\"א לומר כן. דוכי ס\"ד דר\"ד פליג אתרווד רקב ורובע עצמות. דמדהן גופין מחולקין. והמקים שבאהל שמאהיל על גוף זה אינו מאהיל על גוף האחר. אמ\"צ. ותו הרי במתניתין דלקמן קאמרינן דגם במגע ומשא ס' ל לר\"ד דאמ\"צ. והרי גבי משא ודאי ליכא האי סברא דהרי הכא אדם א' נושא הכל. וכח א' נושא הב' חצאי הזיתים. ואפ\"ה ס\"ל דאמ\"צ. אלא ודאי לאו דוקא כ' רש\"י כן. רק שכשאין השיעור יחד כפי המקובל אמ\"צ. ולפיכך גם במונחים זה על זה אמ\"צ: ",
+            "ומה שהקשה הר\"ש דל\"ל להש\"ס התם לדייק לדברי ר' דוסא ברישא. דכמו דס\"ל באהל דאמ\"צ. ה\"נ ס\"ל במגע ול\"ל כולי האי והרי בפירוש קאמר ר\"ד בסיפא במגע נבילה דאמ\"צ. נלפענ\"ד דהך כיצד לאו פלוגתייהו דר\"ד ורבנן גופייהו ניהו. דלאו אינהו קאמרי הכא בפירוש. אלא פלוגתייהו דת\"ק ור\"מ ניהו. דמר מפרש הכי פלוגתייהו דר\"ד ורבנן ומר מפרש לה בגוונא אחריתא. ואשכחנא דוגמתו הרבה בש\"ס דקאמרי הך מלתא דפלוני לאו בפירוש אתמר אלא מכללא. ולפיכך שפיר קאמר בגמ' טעמא דת\"ק דס\"ל דלר\"ד גם מגע אמ\"צ היינו משום דמדמי לה לאהל דאמ\"צ: ",
+            "כך נ\"ל לפי שיטת רבותינו ז\"ל. שכתבו דסיפא מיירי באינה רצוצה. אולם ראו נא כי אורו עיני מדברי רבינו רב\"א זצוק\"ל. ואם כי אין דבריו דברי. עכ\"פ הוא ז\"ל בידו הגדולה פתח לי שער אור דמצינן שפיר למימר דסיפא נמי מיירי בדוגמא דרישא בטומאה רצוצה. ואפ\"ה אינה מצטרפת למגע. ומשום דכל טומאה רצוצה דאמרינן דהוה כמגע. ה\"ט. משום דכשהטומאה רצוצה תחת האדם. או כשהאדם רצוץ תחת הטומאה. הו\"ל כאילו הטומאה עולה ויורדת היא עם האדם. ונוגעת בו. ולהכי שפיר מחשב כמגע להצטרף למגע ממש. אבל כשדבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. אפי' אם יהיה הטומאה והאדם רצוצים תחת הדף המאהיל עליהן. יהיו נחשבים רק כאילו שניהן נוגעין בהדף המאהיל על שניהן. אבל עכ\"פ הרי לא נגעה הטומאה בהאדם. ואיך יצטרף עם המגע שנגע אז האדם בחצי זית האחר. כך נ\"ל לפי דברי רבינו אף שלא פי' כן ממש. גם לא הזכיר ענין רציצה בכל המשנה. והרי בהכי ודאי מיירי רישא. וכדאוקימנא לה בש\"ס (חולין קכה\"ב) וגם הרמב\"ם (ספ\"ד מטו\"מ) לא הביא דטומאה רצוצה מצטרף למגע. ולא זכיתי לידע למה. וצ\"ע. רק דק\"ל דכיון דאוקימנא למאהיל דסיפא דנמי בטומאה רצוצה מיירי. א\"כ מה אריא שמאהיל דבר אחד עליו ועל חצי זית. אפי' היה כזית שלם תחת הדף לא היה נטמא עי\"ז האדם שאצבעו תחת הדף דהטומאה רק בוקעת ועולה כנגדה למעלה ולמטה. ואינה מתפשטת למן הצד כלל. ומה קמ\"ל דאינו מצטרף. וגם הכי בכי הא יאמר ר\"מ דחכמים מטמאין: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ בהאהיל על כחצי זית. ודבר אחר מאהיל עליו ועל כחצי זית. למה יהיה טהור. הא אהל ואהל חד שמא הוא. י\"ל דמיירי דא' האהלים היה רצוץ. והשני לא היה רצוץ. ולהכי הו\"ל כמגע ואהל דאמ\"צ: אמנם לפי דברי רבינו רב\"א הנ\"ל. גם פה הרחיב ד' לנו וא\"צ לדחוק כלל. דאפי' מיירי הכא בששני אהלים רצוצים ככל אהלים דלעיל. אפ\"ה האהל שהוא ע\"י הדף לא מחשב רק כאילו נגע בהדף. ולא כאילו נגע בהטומאה. ואיך יצטרף למה שהאהיל גופו על טומאה רצוצה דהו\"ל כנגע ממש בהטומאה: ",
+            "ולרב\"א הנ\"ל דסיפא נמי בטומאה רצוצה מיירי. י\"ל דס\"ל לר\"מ דהא דטומאה רצוצה אינה מתפשטת לצדדים. היינו ברצוצה מכל הצדדים סביב. אבל בשיש רק מעט רווח אויר מפסיק בין הטומאה להטהרה הו\"ל כאילו רווח אויר ההוא שהטומאה רצוצה בתוכה רק למעלה ולמטה. כמליא טומאה. ומתפשטת הטומאה בכל הרווח להצדדים והו\"ל שפיר כאילו נגעה הטומאה בהטהרה: ",
+            "ורתוי\"ט כתב דזה הכלל דברי ת\"ק היא. וכן מוכח מדבריו בשם מהר\"מ בד\"ה הכל טמא שכ' שהוא דברי ת\"ק. ולהרא\"ש סיומא מלתא דר' מאיר היא כולה. ול\"מ נ\"ל דהך זה הכלל ד\"ה היא לכל מר כדאית ליה. דלת\"ק מגע אמצ\"ט לאהל שאינו רצוץ. מדמחשב ב' שמות. ולר\"מ גם מגע מחשב כשם א' עם האהל. דאהל כמליא טומאה דמי ומגע הוה. וכ\"ש לרב\"א הנ\"ל דר\"מ נמי רק ברצוץ קאמר דמצטרף למגע. שניהן שם א' הוא. דמחשבו כמגע ומגע. ורק מגע ואהל שאינו רצוץ אמ\"צ לר\"מ: ",
+            "אמנם נ\"ל דבהתברר לאחר כביסה שהיה בהבגד רביעית שסופו לצאת. דאמרינן שהבגד טמא. היינו אפי' נתייבש הדם בהבגד. אפ\"ה כל דבר שנגע בהבגד אף בשעה שנתייבש בתוכו הדם טמא. דאע\"ג דבש\"ס (נדה רפ\"ז) קא חשיב כמה דברים שמטמאין יבישין כלחין. ולא חשיב בינייהו דם המת. אפ\"ה לא גרע דם המת מבשר המת. דאף כשנתייבש. אף שאינו יכול להשרות לכמות שהיה דינו עכ\"פ כרקב שמטמא במשא ואהל (כנדה נו\"א).וא\"כ הכא נמי אף שא\"א להוציא הדם בעינו כמו שהיה. אפ\"ה מטמא במגע ובמשא ואהל. אף שיש לחלק קצת. דהתם הבשר בעין מחובר לגוש א' משא\"כ הכא הדם מובלע ובחוטין נפרדים. כבר ישבנו זה בס\"ד בפנים. אמנם ק\"ל לדעת הראב\"ד ספ\"ד מטו\"מ) שכ'. דדם דכתיב ביה נפש לשון יחיד. צריך שיהיה הרביעית מחובר. וקשה דהרי קמן דאפי' היכא שהרביעית מפוזר בין חוטי הבגד או בין טפות המים. ג\"כ מצטרף ומטמא. ואע\"ג שהחוטין ארוגין ומחוברין יחד. הרי חיבורי אדם אינו חיבור (כרמב\"ם פ\"ד מטו\"מ ה\"ט) וכי עדיף הכא מקטפרס (לקמן מ\"ג) ואף שיש לחלק קצת. עכ\"פ ק' להר\"ב (לעיל פ\"א מ\"א. ולקמן פי\"א מ\"ה) שכ' שכל כלי שנטמא במת מטמא באהל משמע אפי' בגד. וק' א\"כ אמאי אמרינן הכא דכשלא יצא רביעית דם. אז הבית שהכניסו הבגד הזה טהור ואמאי נהי דלא דיינינן להבית כאילו הכניסו לתוכו רביעית דם. עכ\"פ נטמאהו מדהכניסו לתוכו בגד שנטמא מהרביעית דם. קודם שנתיבש. ואי\"ל דמתניתין לא קאי אהבית רק על הבגד. וכן משמע לישנא דקאמר טהורה בלשון נקיבה משמע דהכסות טהורה. והרי הכסות בין כך ובין כך נשאר בטומאתו. ונדחקו רבותינו הרבה לישב קושיתינו הנ\"ל להר\"ב. וכתבו דמשנתינו מיירי שנבלע רביעית הדם בהבגד לחצאין. דהיינו משנתייבש חצי רביעית הראשון. נבלע בו החצי האחרון. דאז לא נטמא הבגד אם לא יצא ע\"י סחיטה רביעית דם. וכמ\"ש רבינו תוי\"ט בשם מוה' וואלף ווירמז ז\"ל. ולי היה נראה דא\"צ לדחוק כן. אלא דמיירי שהזה על הכסות וטבלו קודם שהכניסו להבית. ולהכי כשמתכבס ואינו יוצא רביעית טהור הכסות לגמרי. משא\"כ כשאפשר להוציא רביעית דם. אף שטבלו נשאר בטומאתו. דהרי זה כטובל ושרץ בידו. ואע\"ג דבשעת טבילה היה נבלע. כיון דנראה מבחוץ לא מחשב בו טומאה בלוע (כסוף מקואות). ואע\"ג דבל\"ז לא הועילה הטבילה להבגד. דהרי הדם חוצץ בהבגד (כזבחים צ\"ח ב') ואפי' כשטבלו והדם לח חוצץ (כיו\"ד ש\"ך קצ\"ח סק\"כ) היינו ממשות דם. אבל הכא שכבר נבלע בהכסות. ולא נשאר בו רק חזותא. כל צבע אינו חוצץ (כיו\"ד קצ\"ח סי\"ז). אלא דק\"ל בין לתרוצא דמוה' וואלף ז\"ל. בין לתירוצינו הנ\"ל. דא\"כ לפלוג ולתני בדידה דאפי' אם מתכבס. ואינו מוציא רביעית. עכ\"פ כשבלע הרביעית בפ\"א. ולא הטבילו קודם שהכניסו. הרי הבגד מטמא באהל. מדכבר נטמא. ואת\"ל דבעי תנא לחלק בין אידך דידה. דהיינו בבלע הרביעית לחצאין עצמו. או בטבל גופה. דבמוציא רביעית בכביסה. אפ\"ה מטמא. ליתא דזה אינו רבותא כלל. דפשיטא שכשהרביעית בתוכו. אע\"ג שטבלו לא מהני ליה טבילה. וכל זה ק' נמי לתירוץ מהר\"ו ווערמעז ז\"ל. וי\"ל דלהר\"ב מוקמינן למשנתינו בדם תבוסה. דטמא רק מדרבנן (כב\"ק דקא\"ב) ולהכי הקילו גבי'. דנימא דמתבטל אגב הבגד (ועי' בהר\"ש): ",
+            "והקשה הראב\"ד (פ\"ד מטו\"מ) כיון דאשבורן מטמא וקטפרס מטהר. מ\"ש דנקט תנא נמי אסקופה אפי' בתוך הבית נמי. ואני בעניי לא זכיתי להבין דברי רבינו אלו. דאי בתוך הבית. אפי' היה הרביעית חלוק ממש. הבית מצרפן ומחשב כמחובר ונטמא הבית. וכדכללינן בריש פרקן. כל המטמאין באהל שנחלקו וכו'. ואת\"ל דם שאני דכתיב ביה נפש. להכי צריך שיהי' מחובר ממש יחד ולא מהני ליה צירוף בית. וכמ\"ש הראב\"ד בעצמו שם בסוף דבריו. עכ\"פ ק' דא\"כ למה צריך תנא לומר והאהיל על מקצתו. הרי אפי' האהיל על כולו. עכ\"פ כיון דנשפך. קטפרס אינו חיבור. והרי בדם קאמרת שאינו מטמא רק כשמחובר כל השיעור. וי\"ל דעל מקצתו דברישא. רק לרבותא דסיפא נקטיה. דבאשבורן אפי' האהיל על מקצתו נטמא. אמנם מלבד שזה דוחק לומר כן. הרי גם כבר הוכחנו לעיל סי' י\"ט דלא כרבינו הראב\"ד. ואעפ\"כ יש להקשות קו' הראב\"ד באופן אחר. דל\"ל כלל אסקופה דנקט. מ\"ש אסקופה. או בנשפך באויר במדרון. על זה היה נראה לומר דתנא בעי למנקט בכולה גוונא. בין שהטהור בעצמו מאהיל על הטומאה. ובין שדבר אחר מאהיל על הטהור ועל הטומאה. וכאסקופה. בכל גוונא אשבורן מטמא וקטפרס מטהר. ורב\"א תירץ דתנא אסקופה לאפוקי מזקנים הראשונים שבתוספתא. שאמרו בנשפך על האסקופה מהקטפרס ולפנים הבית טמא. ור\"ל אם האסקופה משופע לצד פנים נטמא הבית מדסוף טומאה לירד לשם. עוד נ\"ל דנקט אסקופה משום סיפא. דכשהיה הדם באשבורן. אף שהאשבורן הוא על האסקופה ששולי הגומא משופעים לצד חוץ. נמצא שסוף הדם לזוב לחוץ. או כשקרש הדם. אף שמונח על אסקופה המשופעת. וסופו ליפול לחוץ. אפ\"ה מאהיל הבית על מקצתו הבית טמא. ובזה יתורץ דנקט בין בפנים ובין בחוץ. דאינו זו ואצ\"ל זו כלרתוי\"ט דלאו אורחא דתנא למנקט הכי. אלא נקט בפנים לרבותא דקטפרס אפ\"ה טהור. ונקט בחוץ לרבותא דאשבורן דאפ\"ה טמא. ודו\"ק: ",
+            "ולא פי' במתניתין איזהו דם תבוסה לר\"א בר יהודה. דמה דקאמר תנא ומסיק איזהו דם תבוסה וכו' לאו דברי ר\"א בר יהודא הוא. אלא דברי ר\"ש. וכדמפרש בתוספתא (פ\"ד) וכ\"כ אמרינן בש\"ס (נדה דעא\"ב) איזהו דם תבוסה. ר\"ש אומר צלוב וכו'. אבל בתוספתא שם. וכ\"כ בש\"ס נדה שם. מפרש דלר\"א בר יהודה דם תבוסה היינו הרוג שיצא ממנו רביעית דם. ספק כולו מחיים וספק כולו לאחר מיתה. וספק קצת מחיים וקצת לאחר מיתה. ור\"ל דס\"ל דבכה\"ג מחמרינן טפי מבדם תבוסה של ר\"ע ור' ישמעאל. משום דבדם תבוסה של ר\"א אין בהתערובות זה. ודאי דם מאדם חי. וחכמים השיבו לו שם. דאדרבא תבוסה דר\"א גרע מתבוסה דידהו. דבתבוסה דר\"א הו\"ל רק ספק. ושמא אין כאן דם מת כלל. ולפיכך מדהו\"ל רק ספק ברה\"ר טהור וברה\"י טמא. ונ\"ל דחכמים דהתם שהשיבו על דבריו. הם הם ר\"ע ור' ישמעאל דפליגי עליה במשנתינו: ",
+            "והר\"ב גרס בריש בבא זו. ואיזהו דם תבוסה. צלוב וכו'. משמע מדבריו מדגרס בוי\"ו. דהך בבא אסוקי מלתא דר\"א ב\"ר יהודה היא. ובמחכ\"ר א\"א לומר כן. דהרי בבבא זו מצריך שיהיה שותת. לפי' הר\"ב בעצמו. וכמו שהטעים רתוי\"ט דבריו. דבשותת לא נתבטל דם המת המרובה. כדם החי. אבל כשמנטף. אע\"ג שדם המיתה מרובה. עכ\"פ קודם שנתרבה נתבטל כל טיף וטיף. ואי דברי ר\"א בר יהודה היא. הרי קאמר בפירוש בתוספתא שאפי' יש לספוקי שמא יצא כל הרביעית מחיים נמי טמא לדידיה. ואע\"ג שיש לחלק ולומר. דאע\"ג דר\"א בר יהודה מטמא אפי' ביש ספק שמא כולו מחיים. עכ\"פ יש שם נמי ספק שמא כולו מלאחר מיתה. והיינו רק בשותת. אבל במנטף. הרי אפי' יש שם דם המיתה. עכ\"פ קמי קמי דמטי לתוך דם החי נתבטל. ומאי ספיקא איכא. ואעפ\"כ דחיקא לן לפרש וליישב בזה דברי הר\"ב. חדא דבתוספתא הנ\"ל לא הזכיר בדברי ר\"א שותת. ותו הרי בלא שותת. איכא ספק לחומרא. שמא יצא כולו לאחר מיתה. ואני בתומי תמכתי יתדותי בדברי רבינו רב\"א. שכ' ג\"כ דבבא דשותת במשנתינו. דברי ר\"ש בתוספתא היא. ובהא מתורץ לנו קו' הר\"ש כאן. שהניח בצ\"ע. והוא למה הביא הש\"ס נדה הנ\"ל התוספתא. ולא הביא משנתינו דמפרש נמי איזה דם תבוסה. ולפי דברינו ניחא. משום דבמשנתינו לא פי' ר\"א בר' יהודה איזהו דם תבוסה. להכי שבק בעל הש\"ס מתניתין ומייתי הברייתא דמפרש שפיר כל הפלוגתות שבדם תבוסה: ",
+            "והר\"ב כתב דלר' יהודה צריך שהטפה שהנשמה יצאה בו מעורב שם בוודאי. ואני בריה קלה קטנה שאין לה עינים. לא ידענא מנ\"ל לרבינו הא. דמה דאמרינן בתוספתא בדברי ר' יהודה. טפה אחרונה של מיתה. לפע\"ד אין ר\"ל הטפה שנטף ממנו בהרגע אחרונה שמת בה. דמאן יימר שנטף אז ממנו כלל. אלא ר\"ל הטפה שנטפה ממנו לאחר שמת שהיא אחרונה להטפות שנטפו ממנו בעודו חי. וכן משמע מרש\"י ותוס' נדה הנ\"ל כדברינו: ",
+            "והרמב\"ם (פ\"ז מטו\"מ ה\"א וב') פי' הדבר יותר. דהמת בבית ואין לו שום פתח או חלון כלל כשיעור הוצאתו. או אפי' היה לו פתח. ופרץ מזוזותיו. וחזר וסתם הבית. זהו לבד שדינו כקבר סתום לטמא לכל הנוגע בו אפי' מבחוץ לכל הצדדים. או למאהיל על בית כזה. אבל בהיה לו פתח או פתחים הרבה. אע\"ג שכולן נעולים וסגורים לגמרי. אפ\"ה אין דינן כקבר סתום לטמא מבחוץ כל סביביו במגע ובאהל רק נגד כל הפתחים מבחוץ. ואפי' כולן נעולים [והטעם משום דסוף טומאה לצאת דרך פתח א' מהן] ורק בשחישב להוציא הטומאה דרך א' מהפתחים. הוא לבד טמא. והאחרים טהורים משעה שחישב. ופשוט דה\"ה במיוחד א' מהפתחים ליציאה דהאחרים טהורים. כך נ\"ל כוונת הרמב\"ם שם. דגם הוא ס\"ל דטעם דכולן טמאין ברישא הוא משום סוף טומאה לצאת. ומ\"ש הרמב\"ם בסוף דבריו שם אחר שכ' נפתח א' מהן וכו'. וז\"ל והרי אין הבית כקבר סתום. לא רצה הרמב\"ם לתת טעם דמשום דנפתח פתח א'. תו אינו קבר סתום. אלא רצה לתת טעם דלהכי אף שרק חישב להוציאו בא' מהן. אף שסתום מכל צד. אפ\"ה אין דינו כקבר סתום. מדלא פרץ פצימיו. ולפ\"ז חזר בו ממ\"ש בילדותו בפירושו (פ\"ז מ\"ג) דלהכי המת בבית כולן טמאין מדהוה דין הבית כקבר סתום. והר\"ש שם בזרוע עוזו מחי לה אמוחא על פי' זה. ודחי לה בשתי ידים. וע\"ש. ואפ\"ה רכ\"מ רצה להסיב דברי הרמב\"ם בחיבורו דס\"ל כבפירושו דכולן טמאין מדדין הבית כקבר סתום. ולא ידענא א\"כ במה ירפא קו' הר\"ש הרי צריך בקבר סתום שיפרוץ פצימיו. ותו למה צריך לטעם קבר סתום. הרי סגי לומר הטעם משום סוף טומאה לצאת שהוא הלממ\"ס (כרש\"י ביצה דל\"ז א') והרמב\"ם בעצמו הזכיר דין סוף טומאה לצאת (פי\"ח ה\"ד) ועי' מ\"ש בס\"ד בזה (פ\"ז בבועז סי' ו): ",
+            "ולרמב\"ם (פ\"ו ופי\"ב ופכ\"ה מטו\"מ) דאין דין קבר סתום רק בבולט כעין בנין מהקבר. וכן משמע בתוספתא (פ\"י דאהלות) צ\"ל דהכא מיירי שהקמור של הביב בולט לתוך הבית. או נ\"ל דלהרמב\"ם הנ\"ל לא משום קבר סתום מטמאינן להבית. רק מיירי שיש פתח מהביב להבית רחב טע\"ט. והפתח ההוא מכוסה. ואפ\"ה כיון שהפתח ההוא שמהביב לרה\"ר אין בו טע\"ט לא שייך לומר אין דרך טומאה להכנס לבית. דהרי על כרחך יוציאוה דרך הפתח שבין ביב להבית. מדאין לה פתח אחר. וכן משמע מפירושו כאן. אלא אעפ\"כ צריך הרמב\"ם ליתן טעם קבר סתום. בשאין בכל א' מב' הפתחים טע\"ט. ולהראב\"ד (פ\"ז מטו\"מ) ג' מדריגות יש (א) אם המקום החלול שהטומאה בתוכה אין בו טע\"ט אז הו\"ל טומאה רצוצה שרק הטומאה בעצמה ולא החלול מטמא כנגדו למעלה ולמטה. עד הרקיע ועד התהום ואין מטמא כלל בצדדים. ואפי' מה שבתוך החלול שהטומאה בתוכה. ומונח בצד הטומאה. כיון שאינו נוגע בהטומאה טהור. (ב) ואם יש בהחלול ההוא טע\"ט. רק שהטומאה ממעטת הרווח טע\"ט. אז [כשאין לו שום פתח טע\"ט]. זהו קבר סתום. שמטמא כל סביביו וגם מתפשטת הטומאה בכל האהל שע\"ג. [ועי' רפי\"ב שכ' הראב\"ד שזהו טומאה רצוצה]. (ג) ואם יש חלול טע\"ט ממעל להטומאה. אז הו\"ל כאהל שהטומאה בתוכו. ואינו מטמא לאהל שע\"ג. אלא התקרה שביניהן מפסיק. רק מדסתום מכל צד. להכי מטמא לכל הנוגע בו מכל צדדיו. ע\"ש. וא\"כ להראב\"ד י\"ל דמיירי הכא שהכזית ממעט החלול טע\"ט שבביב. והו\"ל שפיר כקבר סתום. או דמיירי שיש בהפתח שמהביב לבית טע\"ט וכדאוקימנן להרמב\"ם לעיל: ",
+            "ולא דמי להך דלקמן רפ\"ז. דאמרינן התם שכשמקום הטומאה תוך הכותל טע\"ט סתום מכל צד דהו\"ל כקבר סתום. להכי כל העליות הסמוכות להכותל טמאות. משמע דהא אם היה הטומאה רצוצה תוך הכותל. הטומאה בוקעת ועולה רק כנגדה והעליות טהורות. י\"ל דהתם הטומאה היא תוך עובי הכותל. להכי דוקא כשיש על מקום הטומאה דין קבר סתום. שנטמא בו גם צד החיצון של הכותל. וצד החיצון הזה הוא נראה תוך העליות נטמאו העליות. משא\"כ כשיש על מקום הטומאה דין טומאה רצוצה. לא בקעה הטומאה לתוך אויר העליות כלל. אלא לתוך פנימיות הכותל של העליות להכי העליות טהורות. אבל הכא דהטומאה תחת רצפת הבית. ע\"כ בקעה הטומאה לתוך אויר הבית. ומדיש תקרה על גביו. התפשטה הטומאה במקום שבקעה. בכל הבית שתחת התקרה. ואפי' להרמב\"ם. שכ' רתוי\"ט בשמו (בפ\"ו מ\"י) דגם הך דרפ\"ז מיירי בשראשי קורות העליה תחובים בהכותל שהטומאה בו. אפ\"ה גם בכה\"ג אין האויר שממעל להטומאה מעורב עם אויר שבעליות משא\"כ הכא. (ועי' רתוי\"ט ספ\"ו ד\"ה הוא): "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת הרי תנינן (כלים פ\"י מ\"א) דכלי עץ הטהורין מצילין רק בצמ\"פ באהל המת והכא משמע דא\"צ צמ\"פ. ואי\"ל דכלי עץ דקאמר התם היינו רק בפשוטי כלי עץ. כנסר וכדומה דאם הוא מונח על פה כ\"ח מציל מה שבהכ\"ח. רק בממורח הנסר בהכ\"ח בצמ\"פ. ליתא דהרי הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ ה\"א) חשיב תרווייהו פשוטי כלי עץ וכלי הבא במדה. דשניהן ניצולין בצמ\"פ. ורתוי\"ט הביא תירוץ הר\"ש (ובמחכ\"ר העתיקו בלשון המשובש שבהר\"ש) דמלת אעפ\"י בהר\"ש ט\"ס הוא. אלא כך כוונת הר\"ש דדוקא כשהכלי שמחזיק מ\"ס מכוסה בכלי אחר שמחזיק מ\"ס ששניהן אמק\"ט. אז צריך צמ\"פ ביניהן. אבל כלי שמחזיק מ\"ס שנעול בדלת או במכוסה בנסר א\"צ צמ\"פ. והנה סברת רבינו נכונה. דהרי נסר ודאי קיל קבלת טומאתו טפי מכלי ממש שבא במדה (כלקמן פ\"ה מ\"ו) וכ\"ש הכא דהמגדל מגופף בדלתו דלא הוה כאילו סתמו בכלי אחר דצריך צמ\"פ במקום חבורן. אלא סגי כשמחובר הדלת בהמגדל. דכגוף המגדל בעצמו דמי. שא\"צ בין נסריו צמ\"פ. וגם יש לי ראיה לדברי רבינו מלקמן (פ\"ה מ\"ו) דלא נקט ברישא בהיתה כפישא מכסה פי כוורת שלימה. דמה שבתוכה טהור. ש\"מ דבאמת בכה\"ג צריך צמ\"פ. והא דנקט בסיפא כפישא מכסה פי כוורת פחותה. כבר תירצנו שם ביכין סי' מ\"ד דלרבותא נקט כן. אולם ל\"מ היה נ\"ל לתרץ קו' הר\"ש דהא דפ\"י דכלים מיירי אם כ\"ח ממורח פיו בטיט דדוקא בדבוק בו בצמ\"פ אז לבד ניצל (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ג) משא\"כ הכא. דמיירי להציל מה שבתוך המגדל. והרי כיון דהמגדל חשוב כאהל. הרי באהל גם שאר כלי שאמק\"ט שסותם פתחו מציל על מה שבתוכו. וא\"צ צמ\"פ (כפ\"ה מ\"ב וג'). וא\"ת עכ\"פ ק' דאף שהדלת הגדול שבמגדל נעול. עכ\"פ החללים הקטנים שבכותלי המגדל מפולשין לחלול הגדול. והרי כל חור שנעשה בכוונה אפי' הוא פחות מטע\"ט. נכנס טומאה לתוכו (וכמ\"ש רתוי\"ט כלים פ\"ח מ\"ו ד\"ה אם). ודוחק לומר דמיירי שגם החללים ההם נעולים בדלתות או בצמ\"פ. דא\"כ מה יבצר לנו לומר נמי שגם סתמא דמשנתינו מיירי שגם הדלת הגדול של המגדל מוגף בצמ\"פ. והרי רתוי\"ט מיאן בזה. וכתב מדרחוק לאוקמא סתמא דמשנתינו בכה\"ג. וי\"ל עפ\"י מ\"ש רכ\"מ (פכ\"א מטו\"מ ה\"ב) דהא דנקב שנעשה בכונה א\"צ טע\"ט היינו בעשאו שלם ואח\"כ ניקב. משא\"כ בעשה בו מיד בתחלה נקב לצורך תשמיש הכלי. ואפשר דכוונת רכ\"מ דדוקא בנקב שעשה בכלי שלם דרך קלקול. אז אף שאין בו טע\"ט מתבטל שם כלי ממנו. כשעשה הנקב בכוונה. ותו אינו מציל על מה שבתוך הכלי. אבל בעשה הנקב בכוונה דרך תיקונו של הכלי. צריך טע\"ט כפתח שעשה לכניסה ויציאה. עוי\"ל דהא דבעשאו בכוונה סגי אפי' בפחות מטע\"ט היינו רק בפתת שעשוי לכניסה ויציאה. ויהיה אפי' רק להכניס או להוציא אויר. גזרו בה רבנן אפי' בפחות מטע\"ט משום גזירה דלול של תרנגולים (כשבת קמ\"ז א') אבל חור שעשאו לתשמיש להניח שם כלים קטנים כמחטין וצנורות. ליכא למגזר מידי: ",
+            "וא\"ת אמאי בשאין פ\"ט בינו ובין הכותל חללו טהור מ\"ש משפוע אהל שגבוה רק אצבע. ואפ\"ה כשהטומאה באהל. טמא תחת השפוע. מדמחובר חלול פחות מטפח לחלול האהל (כפ\"ז מ\"ב) וכ\"כ זיז שסובב לבית. אפי' אינו פתוח להבית רק גא\"צ. באה הטומאה מתחת תקרת הבית לתחת הזיז (ספי\"ד מ\"ד) א\"כ ה\"נ תבוא הטומאה מתחת תקרת הבית לתחת תקרת הבית שממעל לחלול שבינו לכותל אף שאינו טע\"ט. י\"ל התם באהל אין כותל מפסיק בין חלול האהל לחלול השפוע. משא\"כ הכא הרי מפסיק המגדל בין ב' החללים. וכן בהזיז אף שהוא רק גע\"ג אצבעות. עכ\"פ כיון שהוא בשטח א' עם משקוף הפתח. הו\"ל כאילו הגיע המשקוף עד צד החוץ של הזיז. והרי המשקוף הוא טע\"ט. וסוף הטומאה לצאת דרך שם. משא\"כ הכא אין החלול שבין המגדל להכותל עשוי לצאת בו מתחת תקרת הבית. דמי טפי לחצץ שבבית. דכשהטומאה בבית חצוץ טהור (כפט\"ו מ\"ו) וכן טבליות נוגעת זב\"ז בקרנותיהן (פט\"ו מ\"ב) ה\"נ הרי חלול זה מופרד מחלול בית. וכסגור דמי (ועמ\"ש בס\"ד בבועז פי\"ב סי' ז'). אמנם מ\"ש רתוי\"ט דמעלה ומטה דמגדל תלויין זב\"ז. דבא' מהן פתוח לבית טע\"ט. אף תוך האחר שאינו פתות טע\"ט להבית ג\"כ טמא. משום דעכ\"פ המגדל שהוא כלי אינו חוצץ בפני הטומאה שהתפשטה לא' מב' מקומות הללו. ובוקעת למעלה ולמטה מא' לחבירו. ע\"ז ק\"ל. דהרי הרמב\"ם (פי\"ג מטו\"מ) כ' דבמחזיק המגדל מ\"ס הו\"ל כאהל. וכן הראב\"ד ס\"ל כן (פי\"ב מטו\"מ ה\"ב) וכן משמע נמי פשטותא דמתניתין (לקמן רפ\"ח) ודוחק לומר כרתוי\"ט שם (מ\"א ד\"ה ואם) דהמחזיק מ\"ס רק עם דפנות אהלים מציל. דהרי כללים בהדי אינך דא\"צ דפנות אהלים התם. ותו אף את\"ל כן י\"ל דזהו דוקא כשהטומאה עצמה מונחת תחת הכלי או בצדה. אז צריך גם דפנות אהלים. אבל בגוונא דהכא שאין כאן תחת א' מהן רק התפשטות הטומאה לכ\"ע גם כלי מחזיק מ\"ס לבדו מציל: ",
+            "ובזה מתורץ נמי קו' הב' שהביא רתוי\"ט בשם מהר\"ם. דהרי אפי' כלים שבתוך הכותל בחציו שלפנים טמאים מכ\"ש הכלים שבהריוח בין המגדל לכותל הבית. ולפי דברינו ניחא. דהתם חצי הכותל שייך לתוך הבית הטמא שהמת בתוכו. ולהכי חצי הכותל הפנימי כתוך חלול הבית דמי ואיך יציל על כלי שבתוכו. משא\"כ הכא המגדל שמחזיק מ\"ס. אהל טהור בפ\"ע הוא וחוצץ על הרווח שבינו להכותל. וגם על הכותל שאחריו. ועל הכלים שבתוך כולה. אפי' מה שבחציה ולפנים דמשום שהמגדל דינו כאהל וחוצץ. ושוב אין הכותל שאחורי המגדל שייך כלל להבית. אמנם תמהני ג\"כ מאד לרטו\"ז (יו\"ד שע\"א סק\"ה) שכ' דבין לקולא ובין לחומרא אין לבוד לטומאה. ובמחכ\"ר הרי לימוד ערוך הוא בידינו (לקמן פ\"י מ\"ב) דלא אמרינן לבוד לטומאה. וכמ\"ש הר\"ש והר\"ב שם בפירוש. ובמשנתינו כתבו שוב בפירוש להיפוך. דבאין פ\"ט תחת המגדל או בצדו הכלים שישנם שם טהורים מדאמרינן לבוד. ומדקשיין אהדדי על כרחך שנחלק. דדוקא התם לחומרא לא אמרינן לבוד. משא\"כ הכא לקולא שפיר אמרינן לבוד. ואף שנחלק ונאמר דדוקא התם בפ\"י. דמיירי לענין שתבקע הטומאה למעלה ולמטה. אמרינן דאין לבוד. ובוקעת הטומאה כנגדה אפילו דרך ארובה שאינה פתוח טפח. אבל הכא שתתפשט הטומאה למן הצד דרך הפתח. אז כשאין פתוח טפח. אמרינן שפיר לבוד. ולעולם דאין חילוק בין לקולא או לחומרא אפ\"ה לא יתיישב קושיתינו לרטו\"ז. דעכ\"פ מה מקשה רבינו מש\"ס (סוכה ד' כ\"ב) דאמרי' בקורות הבית שאין מכוונות. דכל מה שבדיוטא התחתונה טמא. והקשה ואמאי. נימא לבוד לקולא. ולפי דברינו הנ\"ל מה קושיא. והרי לענין בקוע למעלה ולמטה לא אמרינן לבוד. משא\"כ לענין התפשטות הטומאה למן הצד. ובל\"ז במחכ\"ר אין כאן קו' כלל מקורות. דודאי כל מה שמכוון נגד הטומאה. ודאי טומאה יוצא אליו אפי' בנקב פחות מטפח. משא\"כ בכל התפשטות הטומאה. כל שאין בהנקב טפח. בודאי אין הטומאה מתפשטת דרך שם למן הצד מדאמרינן לבוד (כלקמן פ\"י מ\"א וב'). ותו גם בל\"ז גם זה תמוה שם בדברי רבינו שם. שהקשה דאי נימא לבוד לקולא. א\"כ היכא משכחת לה שתהיה טומאה יוצאה מחדר לחדר דרך חור. ולא זכיתי להלום דברי רבינו אלה. דהרי ברור דהלבוד של טומאה לא דמי כלל ללבוד של סוכה ועירובין. דהתם כל שאינו רחב ג\"ט אמרינן לבוד. משא\"כ בטומאה כל שיש בחור טפח. טומאה יוצא בו (רפ\"ג מ\"ו). ורק בפחות מטפח. אמרינן לבוד לקולא וצ\"ע. ",
+            "וא\"ת הרי על כרחך הא דהבית טמא לא איירי דוקא כשרק הפתח שבין מקום הטומאה להבית אינו טע\"ט. אבל במקום הטומאה עצמה יש טע\"ט אויר. דנימא דלהכי הבית טמא מדהו\"ל מקום הטומאה כקבר סתום שמטמא כל סביביו. ליתא. דמדנקט תנא סתם וקאמר ואם לאו. משמע דמיירי גם בשמקום הטומאה ג\"כ אין בו אויר טע\"ט. ג\"כ הבית טמא. וא\"כ ק' ואמאי יטמא הבית. הרי בכה\"ג הו\"ל טומאה רצוצה. דרק בוקעת ועולה ויורדת ואינה מתפשטת כלל לצדדים. דמ\"ש מאילו היתה הטומאה רצוצה תחת רגל המגדל דאמרי' בתוספתא (פ\"ה) דרק נגד הטומאה בוקעת למעלה ולמטה. ותירץ רב\"א דהכא שאני דמדיש למעלה מהטומאה הרצוצה חלול המגדל שמחזיק מ\"ס דדינו כאהל. הוא חוצץ. ואין הטומאה בוקעת כלל לא לתוכה ולא לעל גבה. ולהכי הבית טמא. משום דעכ\"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית ע\"כ תוכן דברי רבינו. ור\"ל אבל הך דתוספתא בשהטומאה תחת רגל המגדל. מיירי בשאין חלול המגדל ע\"ג הרגל. אלא כשהרגל נמשך ועולה נגד כל גיבה המגדל. וכולו אטום עד שמי קורת הבית. תדע. דהא קאמר בתוספתא. הא למה זה דומה. לטומאה שתחת עמוד שבבית. שטומאה בוקעת ועולה וכו'. והנה דברי רבינו זלה\"ה א\"צ חיזוק. דטומאה רצוצה שתחת כלי הבא במדה. אינה בוקעת לתוכה כלל. ואילה\"ק לדבריו. הרי כל כלי הבא במדה דינו כאהל (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ג) והרי בטומאה רצוצה שבקרקעית האהל בוקעת לתוכו. ומתפשטת הטומאה בתוך כולו. ולר\"ש ולר\"ב עכ\"פ בתוך האהל נגד הטומאה טמא. וכמש\"ל בס\"ד (בקרית ארבע). י\"ל דדוקא באהל ממש קרקעיתו שייך לו עד התהום. ומה\"ט גם בבית שאינו טע\"ט. אם הוא תחת הבית. טומאה שבביב בוקע לתוך הבית. (כפ\"ג מ\"ז) משא\"כ במגדל הבא במדה שיש לו שולים נפרדים לעצמו מהקרקע שתחתיו. להכי כשהטומאה רצוצה תחת השולים בהקרקע. אינה בוקעת לתוכה (ועי' פ\"ט סי' כ\"ה ופט\"ו סי' כ\"ד). וכן מוכח לקמן (פ\"ט מי\"ב). ולפ\"ז נ\"ל דבין כשהטומאה מונחת תחת או על המגדל סמוך להקורות והרווח שבזה או בזה הוא פחות מטע\"ט או בין מגדל להכותל והרווח שם פחות מטע\"ט בכל הנך כיון שהרווחים הנ\"ל פתוחים להבית אף שפתוחי' פחות מטע\"ט אמרי' דסוף טומאה לצאת דרך הבית ונטמא הבית וכדמוכח לקמן (פ\"ז סוף מ\"ב) ולא גרע אותו רווח שבאמצע חלול הבית מטומאה בין הקורות התם דאמרי' דאע\"ג שהטומאה רצוצה במקומה אפ\"ה בשנראת תוך הבית הבית טמא. אבל בהיה א' מהרווחים הנ\"ל שהטומאה שם רצוצה והוא סתום מכל צד כלפי פנימית הבית הרי היא כשאר טומאה רצוצה שבוקעת ועולה ויורדת כנגדה טמא. מיהו אם היה המגדל תוך הבית יושב על שוליה וטומאה רצוצה תחת הקרקע שתחת השולי' והרי אז אין הסתימה שלפני הטומאה נראה תוך הבית דהרי שולי המגדל יושב על הקרקע שהטומאה בה אפ\"ה הקרקע שתחת המגדל שייך להבית ולא להמגדל דהרי אין הטומאה שבתוכה בוקעת להמגדל להכי אמרינן שהטומאה שבתוכה רצוצה תחת המגדל מתפשטת ויוצא דרך הבית: ",
+            "וא\"ת כיון דחלול התיבה טע\"ט ואין לו פתח פתוח יהיה דינו כקבר סתום שמטמא כל האהלים הנוגעים בו וכדאמרי' בתוספתא (פ\"ה) במוכני בסיפא דאם המוכני מגופף הו\"ל כקבר סתום ומטמא הכל וה\"נ גם רווח המגדל יטמא מדהוא סמוך ונוגע בהתיבה. י\"ל לפמ\"ש לעיל (בקרית ארבע) דאין דין קבר סתום רק בבולט מתחתיתו. א\"כ דוקא מוכני שהוא עצמו בולט סביב להמגדל. להכי אפשר לדון בו דין קבר סתום. משא\"כ תיבה הכא שהוא בצד חלול המגדל. ואינו בולט בפ\"ע מהמגדל. א\"א לדונו כקבר סתום. ובהא יש לתרץ נמי. במה דק'. דהכא אמרינן דכשאין בהתיבה פתח טע\"ט אמרינן דסוף טומאה לצאת אף דרך סדק הקטן שבין התיבה להבית [כרש\"י חולין קכה\"ב]. וק' דא\"כ ה\"נ הול\"ל לעיל (פ\"ג מ\"ז) בביב טע\"ט ופתוח לרה\"ר בפחות מטע\"ט. התם נמי נימא דמדאין להביב פתח אחר. להכי סוף טומאה לצאת אף דרך הפתח הקטן שמהביב לרה\"ר. וא\"כ למה הבית טמא. ולפי דברינו הנ\"ל יתורץ די\"ל דהתם הרי אוקמינן שהביב בולט להבית (כפ\"ג סי' ע\"ב) ולהכי שפיר הו\"ל כקבר סתום. לטמא גם הבית הסמוך להביב. ועוד י\"ל דהתם מדהביב בקרקע הבית שייך טפי להבית. וכמו שנאמר לקמן בס\"ד (ועי' מ\"ש ביכין סי' ח' ודו\"ק) ",
+            "מיהו דוקא באין לו פתח טע\"ט אית לי' לר' יוסי הך סברא. דמדאין לו פתח אחר. ודאי יוציאו לחצאין או ישרפנו במקומו. וזהו כל עיקר טעמו של תנא דנקט בבא דתיבה. והרי לת\"ק דינו שוה ממש לדין טומאה במגדל. וכבר שמעינן מרישא. ול\"ל הך בבא דתיבה כלל. ואי דרצה לאשמעינן דאף כשאין התיבה פתוח טע\"ט לבית. אמרינן דסוף טומאה לצאת משם להבית. הרי גם זה כבר שמעינן למדי מסיפא דרישא. אדקאמר טומאה שם הבית טמא. אלא דרצה לאשמעינן. דדוקא בבבא דתיבה. דהיינו ביש בחללה טע\"ט. ואין בפתחה טע\"ט. בהא לבד פליג ר' יוסי וס\"ל דאין אומרין בכה\"ג סוף טומאה לצאת. אבל בשהחלול שהטומאה שם טע\"ט וגם פתחו טע\"ט. כגון בטומאה במגדל ברישא. וכ\"כ במת בבית (פ\"ז מ\"ג) וכ\"כ בכזית ממת בבית (פ\"ג מ\"ו) דכולן יש בחללן ובפתחן בכל א' טע\"ט. או בשהחלול של מקום הטומאה וגם הפתח אין בכל א' טע\"ט. כגון בין המגדל לארץ או בינו לשמי קורה. או בינו לכותל. אם טומאה שם בכל כה\"ג מודה ר' יוסי דאמרינן גביה סוף טומאה לצאת. וטעמא דמלתא. דכשהפתח טע\"ט. אף שחלול מקום הטומאה נמי טע\"ט. והו\"ל מקום מיוחד לעצמו בהבית. עכ\"פ מהיכא תיתא יוציאו משם הטומאה לחצאין. ולא יוציאוה שלם כמו שהיא בפתח המרווח שיש לו. וכ\"כ בשאין חלול מקום הטומאה טע\"ט אף שגם הפתח של אותו חלול להבית ג\"כ אין לו טע\"ט. אין שייך בזה לומר שיכול להוציאו לחצאין. דמדאין חלול מקום הטומאה טע\"ט. אז הטומאה כמונחת בבית דמי. ואפי' יוציאו לחצאין. עכ\"פ כל קודם שהוציא כבר נטמא כל מה שבבית. מיהו כשאין מקום הטומאה טע\"ט. ואעפ\"כ יהיה פתוח טע\"ט. זה א\"א כלל. וא\"צ תנא לאשמעינן מה דינו לר' יוסי. כך היה נ\"ל לולא דעת רבותינו. דהרי רבינו הרא\"ש כ' להדיא דר' יוסי גם ארישא פליג. ואי משום הקו' ממת בבית (פ\"ז מ\"ג) דלא פליג ר' יוסי. כבר תרצו רבעתו\"ס (חולין קכ\"ה ד\"ה יכול) דמת שלם אין דרך לנתחו או לשרפו. אלא שעל זה תמה הרא\"ש משדרה וגלגולת (פ\"ג מ\"ו) דקאמר ר' יוסי שם דדינו כמת שלם. ואמאי והרי יכול לחסרן משיעורן. והר\"ר מנחם שם רצה לתרץ דגם שדרה וגלגולת כמת שלם. ר\"ל אין דרך לנתחו. ונ\"ל דאע\"ג דבפ\"ח דשקלים מ\"ב אמרינן דמותר לשבר עצמות המתים. י\"ל דהיינו בשעושה לכבוד מתים כגון להוליך עצמותיו לקברות אבותיו בדרך רחוק. אבל הכא כדי להציל בו מטומאה. אפשר דלא. ובפרט שדרה וגלגולת. אלא דק\"ל הרי משמע שם דר' יוסי מודה נמי ביותר מכזית דדינו כמת שלם. ואפי' את\"ל גם יותר מכזית אין דרך לנתחו. עכ\"פ ק' הרי באותה משנה קאמר כזית ממת פתחו בטפח. והמת פתחו בד' ועלה קאמר ר' יוסי דשדרה וגלגולת כמת שלם. ש\"מ דמודה ר' יוסי דכזית פתחו בטפח. והרא\"ש ז\"ל נדחק לישב קו' התוס' הנ\"ל. דהתם בשדרה גולגולת ר' יוסי לדבריהן דרבנן קאמר. א\"כ י\"ל קושיתינו דגם בכזית רק לדבריהן דרבנן קאמר. אמנם מלבד דוחק הדבר בעצמו במחכ\"ר. ק' נמי מ\"ש הרא\"ש דר' יוסי גם בטומאת מגדל פליג. וק' הרי בסיפא בהיה עומד תוך הפתח ודאי ג\"כ פליג ר' יוסי. וכאשר באמת בש\"ס (חולין קכ\"ה ב ) גרסינן להדיא גם בסיפא. ר' יוסי מטהר. וא\"כ בשלמא לדידן איכא למימר אף לגרסת משנתינו. מייתי פלוגתא דר' יוסי במיצעתא. וממילא משתמע דפליג נמי בסיפא. דהרי בחדא מחתא מחתינהו. אלא להרא\"ש ז\"ל דגם ארישא פליג ר\"י. א\"כ מ\"ש דלא מייתי פלוגתא דר\"י לא ברישא ולא בסיפא. רק במיצעתא. ואאמ\"ו ע\"ר הג' זצוק\"ל תירץ. דדוקא במונחת הטומאה בכלי מטולטל כבתיבה שבמגדל. ס\"ל לר' יוסי דלא אמרינן סוף טומאה לצאת. אבל במונח תוך חלול הבית או תוך חור שבכותל הבית. גם ר' יוסי מודה דאמרינן סוף טומאה לצאת. ולפי דברי ע\"ר אלו צריך נמי לדחוק ולומר. דאף דבסיפא בהיה מגדל עומד בפתח וטומאה בבית לא פליג ר' יוסי. עכ\"פ ברישא בטומאה במגדל שהוא כלי פליג. ובטומאה בין מגדל לארץ או בינו לקורות או בינו לכותל ל\"פ ר' יוסי. או דס\"ל לר' יוסי דבמונח במקומות הללו כמונח תוך המגדל דמי. והו\"ל כלי. ולהכי פליג ר' יוסי. ואנא\"ק של ע\"ר הגזצוק\"ל לא נתיישב דעת עני כמוני בדבריו הקדושים אלו. אולם לפי פירושינו הנ\"ל ממילא רווחא שמעתתא בכל פינות שאתה פונה בס\"ד. אמנם אילה\"ק לדברינו. דעכ\"פ למה הכא מטהר ר' יוסי להבית שחללו ממעל להתיבה שהיא טע\"ט ואינה פתוחה טפח. ולעיל (פ\"ג מ\"ו) מודה בביב שהוא טע\"ט שפתוח לחוץ פחות מטפח שהבית טמא. וק' וכי משום שפתוח לחוץ מגרע גרע מאילו סתום לגמרי לצד חוץ. דהתם נמי נימא שיוציאו לחוץ לחצאין. ולא תהיה בוקעת כלל לתוך הבית. י\"ל התם לא טמאנו הבית מדדרך טומאה לצאת שם. רק מדהביב דינו כקבר סתום. ולהכי אפי' יוציאנו. אח\"כ לחצאין דרך הפתח הקטן שלחוץ. כבר נטמא כל מה שבבית קודם שיוציאו. ועוי\"ל התם ביב שתחת קרקע הבית. כתוך הבית דמי: ",
+            "ונ\"ל דהר\"ש והר\"ב דגרסי טומאה בבית תוכו טהור. היינו משום דלא גרסינן ברישא היה עומד בפתח. אלא היה עומד בבית ופתוח לחוץ. ור\"ל דמיירי שהיה להבית פתח אחר שיוכל הטומאה לצאת דרך שם ולפיכך המגדל טהור. והא דנקט תנא שהמגדל פתוח לחוץ. לאו משום טומאה בבית דהרי בכה\"ג אפי' היה פתח המגדל לצד הבית. אבל רק נעול. אפ\"ה היה המגדל טהור. וכדאמרינן ברישא שאין דרך טומאה להכנס. אלא משום טומאה בתוך המגדל נקט שפתוח לחוץ. דמשו\"ה הבית טהור. שהטומאה יוצאת דרך הפתח של המגדל שלחוץ. אולם בש\"ס (חולין קכ\"ה ב') גרסינן טהור. כהר\"ש ור\"ב. וגרסינן נמי היה עומד בפתח. ואפי' לגירסת הש\"ס ע\"כ מיירי שיש להבית פתח אחר. מיהו אי גרסינן טומאה בבית תוכו טהור. צ\"ל דהא דנקט תנא הך בבא. היינו לאשמעינן דבטומאה בתוכו אף שהמגדל כולו בפנים אפ\"ה גם ת\"ק מודה. דהבית טהור. מדיש להמגדל פתח אחר לחוץ. אבל בטומאה בהבית. מה שבתוכה טהור זה לא הוה צריך תנא למנקט כלל. דמה ברישא שאין המגדל פתוח לחוץ רק להבית אפ\"ה בטומאה בהבית. תוכה טהור. מכ\"ש כשהפתח של המגדל לחוץ והטומאה בבית שתוכה טהור. אבל לגרסתינו. שפיר איצטריך לאשמעינן כל הבבא. דהרי הדין בה להיפוך לגמרי מהרישא להת\"ק. דברישא בטומאה במגדל הבית טמא. והכא מדפתחו לחוץ הבית טהור. וכ\"כ בטומאה בבית אמרי' ברישא דתוך המגדל טהור. והכא מדאין לטומאה מקום לצאת רק דרך המגדל שעומד בהפתח להכי המגדל טמא: ",
+            "אבל אין לפרש דהאי פותח טפח דקאמר תנא. היינו שהמגדל פתוח טפח לחוץ. דאל\"כ היה המגדל עם המוכני שבו המחובר לו נחשב הכל כקבר סתום. דמטמא להבית שמאהיל עליו. וכן פי' באמת רב\"א ז\"ל. לפענ\"ד א\"א לומר כן. דהרי כבר פי' כן תנא ברישא. דבהכי מיירי שהמגדל פתוח לחוץ. והרי עלה קאי הך בבא דמוכני. וגם א\"א לומר דה\"ק תנא. במאי דאמרינן דחשבינן מוכני כמגדל. בזמן שיש שם פ\"ט. מהמוכני להמגדל. דהיינו שפתוחה המוכני לתוכו של מגדל ברווח טפח. אז מחשבו חיבור זל\"ז. וכן פי' באמת הר\"ש בפירוש הראשון שהביא. אבל גם זה לא נכנס לאזני הכבולות. דהרי בכלים (פי\"ח מ\"ב) אמרינן דשתהיה המוכני חיבור להמגדל. סגי לן באינה נשמטת. וכן פי' הכא אינה יוצאת. ול\"ל תו שג\"כ פתוחים זל\"ז. ודוחק לחלק. דהתם רק לענין שיהיה המוכני בעצמו כהמגדל לבלי יקבל טומאה סגי לן באינה נשמטת מהמגדל. דנחשב' כמחוברי'. אבל להציל על כלים שבבית לא מחשבו חיבור עד שיהיו ג\"כ פתוחים זל\"ז. זה דוחק דמ\"ש: ",
+            "ואע\"ג דכולה פרקן הכי מיירי במגדל הבא במדה. ולמה נקט הך תנאי בהך בבא. ודוחק לומר דבאמת אכולה פרקא קאי. דהרי כלליה בהדי שיש שם פ\"ט. והך ודאי לא קאי רק אבבא בתרייתא. אלא נ\"ל דהכא ה\"ק. דאפי' המגדל בא במדה רק מדמצורף למוכני שאינה יוצאת. דהיינו שאינה נשמטת מהמגדל אפ\"ה מצטרף לחוץ בפני הטומאה (ככלים פי\"ח מ\"ב). ואין לדקדק עוד. דכיון דא' מהתנאים הוא שתהיה המוכני משוכה לאחוריה רק ג' אצבעות. דהרי אם היתה המוכני פתוחה טפח להבית. ודאי היתה הטומאה מתפשטת משם להבית. א\"כ קשה למה פליג להו תנא להנך תנאי'. ולא חשיב להו כולהו בחדא מחתא. והכי הול\"נ בד\"א שמשוכה לאחריה ג' אצבעות. ושיש שם פותח טפח וכו'. י\"ל דלהכי לא נקט הך המשכה של גא\"צ בהדי אינך תנאי. היינו משום דבעי לגלויי טעמא דמלתא. דמשו\"ה צריך המשכה גא\"צ מדכך מורגל להיות. להכי רק במשוך עד גא\"צ הוה חיבור. ומה\"ט נמי לא נקט לה תנא בדרך תנאי כאינך. משום דבל\"ז כך מורגל להיות: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש דמשנתינו מיירי באין בהעין פ\"ט. והסבתי לזה סברת רב\"א דס\"ל דהכא מדמחובר לדפנות אהלים דינו כאהל. רק שרבינו רב\"א רוח אחרת אתו בפי' המשנה. כהנראה למעיין בדברי קדשו. וא\"ת עכ\"פ הרי כל כ\"ח אפי' במודבק בדופן אהל. אין דינו כאהל רק בממורח בהדופן בצמ\"פ (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ג). י\"ל דוקא התם. שתציל הכ\"ח על מה שבתוך הכלי צריך שיהיה מסוגר בצמ\"פ. כדין כל כ\"ח שאינו מציל על תוכו כשהוא באהל המת רק במסוגר בצמ\"פ. אבל הכא לענין שתציל הכ\"ח שלא תכנס הטומאה להטהרות שמונחים אחורי דפנות האהל. ושפיר מסייע הכ\"ח להדפנות. אף באין דבוק בצמ\"פ. ",
+            "אמנם ק\"ל הרי אפי' לא היתה הקדירה מחוברת בדפנות אהלות. עכ\"פ כיון דנקב זה נעשה מעצמו א\"צ צמ\"פ כשאינו טע\"ט (כרתוי\"ט פ\"ח דכלים מ\"ו ד\"ה אם. והבאתי שם ראיה לדבריו מפ\"ט מ\"ז וע\"ש) ודוחק לומר דהתם הרי מיירי בעשוי לשאור בלבד. שהוא אוכלין. משא\"כ הכא הרי מיירי בקדירה שעשויה גם למשקין (ועהר\"ב רפ\"ג דכלים) ליתא. דא\"כ תסגי לה התם בכזית (כרפ\"ג דכלים) ולמה אמרינן התם דכשאין הנקב טע\"ט מציל. נ\"ל דדוקא התם שיהא השאור שבתוכו ניצל. מציל עליו הכ\"ח אף שנשאר בו נקב שהוא פחות מטפח כשנעשה הנקב מעצמו. אבל לחצוץ על הטהרות שחוצה לה. כגוונא דמשנתינו. אז אפי' נעשה ממילא. עכ\"פ כשהוא בכונס במשקה. דוקא במחוברת בדפנות אהלים מציל כשהנקב פחות מטפח. אבל באינו מחובר בדפנות אהלים. כיון שניקב בכונס משקה אינו חוצץ בין טומאה לטהרה. אם לא מירח הנקב וסתמו בצמ\"פ (ככלים ספ\"י). ולפ\"ז לענין שיציל כ\"ח על מה שבתוכו קיל טפי מלהציל על מה שחוצה לה. דעל מה שבתוכה מציל אפי' יש בו נקב פתוח בכונס משקה כל שנתנקב מאליו. ולהציל על מה שחוצה לה. בכה\"ג אינה מצלת רק בצירוף דפנות אהלים. ואפ\"ה מצינו ג\"כ דלהציל חוצה לה קיל כ\"ח טפי מלהציל על מה שבתוכה. דהרי כ\"ח המחובר עם דפנות אהלים מציל על מה שחוצה לה. גם באינה מחובר הכ\"ח בדופן בצמ\"פ וכדחזינן במשנתינו. אבל להציל על מה שבתוכה. אפי' סמוכה לדפנות אהלים אפ\"ה אינה מצלת על תוכה רק במרוחה בדופן בצמ\"פ (כרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ ה\"ב וג'). ורתוי\"ט (ספ\"ט דכלים) הביא קו' הר\"ש דהתם תנן דברקב כ\"ח בכונס משקה אינו מציל והכא תנן דלב\"ה ור\"ע אפי' קדירה שניקבה בכונס משקה מצלת. ותירץ רתוי\"ט. דהתם להציל רק על שבתוכה אינה מצלת. אבל הכא להציל על שחוצה לה אפי' ניקבה בכונס משקה מצלת. ותמהני איך נשמט מרבינו דברי עצמו (פ\"ח מ\"ו) שכתב בשם מהר\"ם דכל נקב שנעשה מעצמו גם על מה שבתוכו מציל. כל שאינו טע\"ט. אע\"כ דהך דספ\"ט דבניקב בכונס משקה אינו מציל. מיירי בעשה הנקב בכוונה. א\"כ הו\"ל לרבינו לתרוצי דלהכי משנתינו קאמר דמצלת. מיירי בשנתנקב ממילא. כדמשמע פשטותא דמשנה. ואי דחיקא ליה לרבינו לאוקמי משנתינו הכי. דהא סתמא קתני. הרי יש לן תירוץ מרווח טפי. דבמשנתינו הרי רק עם דפנות אהלים מציל. אמנם תמוה מאד דהרמב\"ם לא הביא הך דינא (בפכ\"ב מטו\"מ ופי\"ד מכלים) דנקב שנעשה ממילא רק בשניקב טע\"ט אינו מציל. ורק (בפכ\"ב מטו\"מ) כתב דאף דכלי יין שיעור נקיבתו כמיצה שניה של קנה. זהו רק בניקב ממילא. אבל בניקבו בכוונה אפי' כ\"ש אינו מציל. והיינו הך דתנינן (בכלים ספ\"ט). מכל הלין שמעינן דס\"ל לרמב\"ם דבשאר כלים אין חילוק בין שעשה הנקב בכוונה או לא. בכל גוונא בשניקב בכונס משקה אינו מציל. וא\"כ הא דקאמר (כלים פ\"ח מ\"ו) אם יש פ\"ט הכל טמא. על כרחך לרמב\"ם ר\"ל דאם יש בכל חלול הבית שאור טע\"ט. אף שלא נתנקב הקרץ שבאמצעיתו כלל הכל טמא. מדהו\"ל טע\"ט שיעור אהל ואין חולקים אהלים בכ\"ח והו\"ל הקרץ כמאן דליתא. מדאינה מחיצה קבוע (וככלים רפ\"ח). וכן פי' באמת גם הגאון רב\"א זצוק\"ל. אבל אילה\"ק למהר\"ם הנ\"ל דס\"ל דנקב שממילא אם פחות מטפח א\"צ צמ\"פ והרי (ספ\"ט דכלים) אמרינן דבניקב במוציא זית צריך צמ\"פ. י\"ל מלבד דאפשר לאוקמא הך דספ\"ט דמיירי שניקבה בכוונה וכמש\"ל. יש נמי לומר דהא דנתנקב ממילא צריך שיהיה טע\"ט היינו בלא נתקלקל גוף הכלי ע\"י הנקב. כי התם שרק הקרץ שבאמצע הבית שאור ניקב. ועדיין הבית שאור כלי שלם הוא. ולהכי אין טומאה נכנסת מב\"ק שלו לב\"ק שבצדו דרך הנקב שביניהן. רק בשהנקב טע\"ט. דאז לא עדיפי ב' החללים מב' אהלים. שטומאה נכנסת מא' לחבירו דרך נקב טע\"ט. אבל כשנתקלקל גוף הכלי ע\"י הנקב הו\"ל כל שבתוכו כאוכלין שגבלן בטיט וסגי בשניקב בכונס משקה. ואפ\"ה במחובר בדפנות אהלים כבמשנתינו הרי אפי' נחשוב הכלי שניקב בכונס משקה כטיט. הרי גם בכה\"ג דין הוא שיציל שם כלי שאינו נקוב בפ\"ט: ",
+            "והקשה רתוי\"ט אמאי נקט כ\"ח דוקא. והרי בכל הכלים מקדשין. ותמה עליו הגאון הגדול מו\"ה עקיבא זצוק\"ל. דהכא שיחצוץ לא משכחת לה רק בכ\"ח שאמק\"ט מגבו והניח בצ\"ע. ולפעד\"נ דאף דלא הוה מצי תנא למנקט כלי עץ הבא במדה. דזה פשיטא שחוצץ בעצמו אפילו בלי חיבורו במעזיבה. ותו דא\"כ אפי' אינן מיוחדין לקודש נמי טהור אצל הע\"ה. והרי הך בבא במיוחדין לקודש קאי וכדאמרן. אמנם אעפ\"כ יפה הקשה רתוי\"ט דל\"ל לתנא למנקט כ\"ח של ע\"ה שיציל. הרי הוה מצי למנקט גם כלי עץ שאינו מק\"ט דהיינו באינו עשוי לקבלה רק לכינוס (ככלים פט\"ו מ\"ה) ואפי' כלי מתכות נמי. דהרי גולמיו טהורים (ככלים פי\"ב מ\"ו ופי\"ד מ\"א) ונקרא גולם כשדעתו לשוף ולשבץ ולגרד (כחולין כ\"ה ב') וכל הנהו ודאי מצילין ג\"כ כשהן בארובה. ככלי גללים וכדומה. ומדתלי בדעת ע\"ה למה יחדו. דאם התכוון הע\"ה להשתמש בו כך כמו שהוא היה הכלי מק\"ט (ככלים פכ\"ו מ\"ז). א\"כ שפיר הוה מצי למימר דכשהן של קודש נאמן הע\"ה וחוצצין. וכ\"כ משכח\"ל לרמל\"מ (פ\"ה מטו\"מ הי\"ב) דכל הכלים שיחדן לאהל חוצצין. והשבני הגאון זצוק\"ל. וז\"ל ולי נראה דוחק לכוון כן בכוונת רתוי\"ט. וגם מסופק אני בזה אם הע\"ה נאמן בהנך רק לקודש. והיינו משום די\"ל דכמו דנאמן בפירות לומר שלא הוכשרו מדלא באו לכלל קבלת טומאה (כמכשירין פ\"ו מ\"ג) י\"ל דה\"נ נאמן לכלים שלא באו לכלל ראויין לקבלת טומאה. ואיני מחליט כן. ימחול להודיעני דעתו בזה. עכ\"ל המפיק מרגליות בענוה וחסידות. והשבתי אשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים כמוני. ואני איני כדאי ששלח אלי. ואעפ\"כ כך דעת קטין חריך שקא נוטה. דגדלה עלי מדורת התימה איך אפשר לדמות כלים לפירות. דוכי התם בנאמנות תליא מלתא. דהרי גם מעובד כוכבים מותר לקנות באינו יודע ודאי שהוכשרו (כתוספתא פ\"ג דמכשירין ורמב\"ם פט\"ז מאוכלין) וכ\"כ קונין פרה אדומה מעובד כוכבים (כע\"ז דכ\"ג א') והכל לאו משום נאמנות רק משום ס\"ס שמא לא הוכשר או לא עובד בה. ושמא לא ניחא ליה בזה או בזה. והא דקאמר דנאמן הע\"ה היינו רק מדאיכא לברורי. או לאפוקי בשאומר שהוכשרו. ומה\"ט נמי אמרינן (חגיגה כ\"ב ב') דנאמן הע\"ה לומר לא טבלתי כלי תוך כלי ואינו נאמן לומר שהטביל כך אבל היה פה החיצון פתוח כשפופרת הנוד. וגם התם היינו מטעם ס\"ס. וכדקאמר התם. ולא משום הגדה דידיה. וא\"כ הא תינח בכל הנך דאיכא שפיר ס\"ס. ואף דנימא דאינן ס\"ס גמור. עכ\"פ תרי חששא נינהו. ולא חיישינן לה (כגיטין כ\"ז ב'). דלא חיישינן דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים. משא\"כ הכא בכלים רק חד ספיקא איכא. ולהכי אין הע\"ה נאמן רק בקודש. אמנם ק\"ל לרמב\"ם (פי\"ג מטו\"מ ה\"ג) שכתב דאף כלי אבנים אינן חוצצין רק בבא במדה. א\"כ למה נקטא מתניתין דוקא כלי גללים וכו'. ול\"מ היה נ\"ל דהא דכתב הרמב\"ם שם בכלי גללים.וכו' שבאין במדה. לאו לדיוקא כ' כן. לומר דהא באין באי' במדה אינן חוצצין. אלא לרבותא דמביאין דנקט נמי התם ברישא נקט הכי. דאע\"ג דאית בה תרתי אפ\"ה מביאין הטומאה. תדע דהרי רבינו בעצמו (בפכ\"א מטו\"מ ה\"א) בענין הצלה בצמ\"פ. לא זכר שכלי גללים צריכין שיהיו ג\"כ באין במדה. וכן (בפי\"ג ה\"ו) כ' כל ההפכין מהנך שזכר בהלכה ג' הנ\"ל שדינן שמביאין ולא חוצצין. ולא זכר שם כלי גללים שאינן באין במדה. וכן שם ברחיים (פי\"ג ה\"ו) שהרי הוא בכלל כלי אבנים. ג\"כ זכר הרמב\"ם שבא במדה. אולם גם שם נלפע\"ד לרבותא נקט הכי. דהרי ידוע דרחיים של יד. אע\"ג שיש בתוכה ב' אבנים. אבל היא עצמה של עץ היא. וסד\"א דכל הבנין של עץ שסביב האבנים בטל לגבי הנך ב' אבנים. מדהן הן עיקר הרחיים לפיכך הו\"ל העץ כטפל המשמש להעיקר שדין כולו כהעיקר (ככלים פי\"ב מ\"ב ופי\"ג מ\"ו) קמ\"ל. ובזה יתורץ קו' הראב\"ד לרבינו שם: ",
+            "וזה כוונת רבעתו\"ס (גיטין ס\"ב א') שכתבו דכפישא הוא פשיטי כלי עץ. דאין ר\"ל שהוא כלי פשוט ממש. דא\"כ היינו נסר חלק דסיפא. אלא ר\"ל דמדאין דפנו גבוה טפח דינו כפשוטי כלי עץ. ואפ\"ה כלי הוא וצריך דפנות אהלים. ולא זכיתי להבין דברי רש\"י שם שכתב דכפישא היינו בלאי חמתות. ומ\"ש זה מנסר חלק. והרי שניהן אינן כלי. וכ\"כ תמוהין דברי רתוי\"ט שהביא בשם מהר\"ם (בסוף ד\"ה טהור) שפירש דכפישא אינה מחזקת מ\"ס. ואפ\"ה אמק\"ט מדעשוייה לכפות ע\"ג כלים. וק' והרי לקמן (פי\"ח מ\"א) מוכח דעשוייה לקבלה. וכ\"כ בסוגיא דגיטין הנ\"ל ואפ\"ה אמק\"ט מדמחזקת מ\"ס וצ\"ע: ",
+            "ונ\"ל עוד דמיירי שנתנקבה מעצמה. דאילו בכוונה. אפי' בפחות מטפח היתה הטומאה נכנסת דרך שם. דהרי אין שם צמ\"פ (כרתוי\"ט כלים פ\"ח מ\"ו ד\"ה אם). וא\"ת עכ\"פ מ\"ש מריש פ\"ד במגדל שיש נקבים מפולשין בדפנותיו. ואפ\"ה כשהמגדל מחזיק מ\"ס. מחשב כאהל וחוצץ. וה\"נ נימא בכוורת פחותה שיהיו דפנותיה כדפנות אהל ותחוץ. נ\"ל דדוקא התם שדרך לעשות החורין בדפנותיו. לא נתבטל עי\"ז שם אהל מהמגדל. משא\"כ הכא שנפחתה ונתנקבה מעצמה. א\"נ י\"ל ועיקר. דבין מגדל או כוורת כל שמחזיק מ\"ס ועומד תוך אהל המת דינו כאהל תוך אהל ממש. דאפי' יש בו כמה נקבים. כל שאינו טע\"ט. ונעשה מעצמו. אין טומאה נכנסת בו. ומציל על כל מה שבתוכו. ולהכי במגדל אף שיש נקבים בדפנותיו. עכ\"פ מדאינן לאורה ולא להוציא דרך שם כשאינן טע\"ט מציל על מה שבתוכו. וה\"ה בכוורת שיש לה פתח בפריצתו פתוח. אילו היתה כפויה על פיה. או מכוסה בנסר כבסיפא. היתה מצלת. מיהו כ\"ז בשיציל הכלי בעצמו על מה שבתוכה בלי סיועת כלי אחר שאמק\"ט ואפי' מכוסה בנסר. הרי גם נסר אינו כלי. ובטל לגבי הכלי שאמק\"ט שהיא כאהל ממש. וכיון שסתום מציל. אבל כשצריך להצלתה צירוף כלי אחר. וכגון הכא שסתם פי הכוורת בכפישא. אע\"ג שהכפישא ג\"כ דינה כאהל. מדמחזקת מ\"ס. אפ\"ה מדאין דפנותיה גבוהין טפח. אין דפנותיה נחשבים כדפנות אהל. וצריכה היא צמ\"פ על כל נקביה וסדקיה. אע\"ג שהן פחות מטע\"ט דנחשבת ככלי ממש. ואפי' נתנקבו הנקבים שבה מעצמן (ועי' לעיל פ\"ד סי' ט' ולקמן פ\"ט מי\"ג בבא ב'). אמנם מ\"ש הר\"ש והר\"ב דהכא מיירי שאין הפחת שבכוורת פקוק בקש. נ\"ל דלרבותא דסיפא נקטו הכי דבמכוסה בנסר. אע\"ג שהפחת פתוח עכ\"פ מדאין הפחת טע\"ט מצלת על תוכה דאי במכוסה בכפישה. אפי' פקוקה בקש. איך יציל. אף דמבטל להקש שם. כיון דנפחת אין כאן אהל. ולא זכיתי להבין דברי רתוי\"ט שכ' דר\"ל אילו היתה פקוקה בקש לא הוה דומיא דבור חלקה. וק' ולמה לא דמי. הרי כיון דאין הכוורת שלימה ואין דינה כאהל א\"כ בין בבור ובין בכוורת אין כאן דפנות אהלים. ותו אפי' לא יהיה דמי לבור חלק. עכ\"פ כיון שאינה מצלת הו\"ל למתנייא. וצ\"ע: ",
+            "וכן משמע מרתוי\"ט ד\"ה או. אולם הר\"ם והר\"ש והרא\"ש לא גרסו בכל משנתינו כוורת פחותה. אלא כוורת פתוחה. ופירשו דר\"ל שאינה כפויה על פיה. רק פיה פתוחה לצד מעלה מול תקרת הבית. וכ' הרא\"ש דלהכי בכה\"ג במכוסה פיה בכפישה אינה מצלת. מדצריך דפנות אהלים ודפנות כוורת אינן נדונין כדפנות אהל. ולכאורה אינו מובן דעת רבינו. דהרי כוורת שמחזיק מ\"ס ואינה נקובה. ודאי דינה כאהל ולמה לא יהיו דפנותיה כדפנות אהל. ואת\"ל דאע\"ג שהיא ודפנותיה נחשבים שפיר כאהל. עכ\"פ לענין שתציל בצירוף כלי אחר צריך דפנות אהל ממש. ליתא. דמי גרע דפנות הכוורת מדפנות הכפישא שכשהן גבוהין טפח וכפוייה על בור חלק או על דות. מצלת וכמ\"ש הרא\"ש בעצמו בשם התוספתא. וא\"כ מ\"ש כוורת מכפישא והרי שניהן באין במדה. אלא י\"ל דכונת רבינו דאפ\"ה כשהכוורת שלימה ומכוסה בכפישא. אע\"ג שכל א' מהן מחזיק מ\"ס אפ\"ה אינן נדונין כדפנות אהלים. אלא צריכין צמ\"פ. ביניהן. וכמש\"ל בס\"ד בשם הר\"ש (ועי' בועז רפ\"ד): ",
+            "ורתוי\"ט הסיב פי' משנתינו דקאמרה שאין הכלים מצילין וכו' שהוא ענין חדש. ולא תלי כלל במה שנזכר במשנה תחלה. אלא האי שאין וכו' הוא כמו ואין. ר\"ל ואם הדביק הכלי בדופן האהל. אינה מציל עד שיהא להכלי עצמה דופן טפח. הא אם היה רק גובה חצי טפח בולט מהאהל. וחצי טפח גובה דופן הכלי. אינו מציל. וכ\"כ הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ ה\"ז). ומה ערבים עלי דברי רבינו אלו זצוק\"ל. דלפי דבריו אלו אין כאן שום דוחק וחסרון בלישנא דמשנתינו. וגם לפ\"ז שייך טפי למתני בתר הכי במשנה ז' כשם שמצילין בפנים כך מצילין בחוץ. דבחוץ דומיא דבפנים. דתרווייהו בדבוקים בצד הדופן. והגם שיש קצת לדקדק. חדא דנימא שיהיה מלת שאין כמלת אין אף שמצינו לפעמים דוגמתו במשנה. עכ\"פ אינו במורגל כל כך בלשון המשנה. וזאת שנית במה דקאמר תנא היה לו חצי טפח מכאן וכו'. הרי מלת לו מלבד שמיותר. משמע נמי דמכאן ומכאן דקאמר בתר הכי בגוף א' מיירי. טפי הול\"ל היה חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן. ותו דלפי פ' רבינו. האי מכאן ומכאן דקאמר תנא ר\"ל חצי טפח דופן שבכלי עצמו. וחצי טפח בולט מהצד שבכותל הבית. וק' צד כותל הבית מאן דכר שמיה. ואפילו נימא דאדפנות אהלים קאי שהזכירו התנא מקודם. לכה\"פ הול\"ל חצי טפח מזה וחצי טפח מזה. דמלת מכאן ומכאן משמע דאכלי גופי' קאי. ואעפ\"כ אנא בעניותא אוסיף מיא וקמחא בדברי רבינו כדי לצדד גם כל הדקדוקים הנ\"ל ויהיה הכל מיושב. כמשחל ביניתא מחלבא. דמלת שאין דקאמר תנא הוא ודאי נתינת טעם על מה דקאמר תחלה. וה\"ק תנא הא דנקיטנא ב' אופנים שיציל בהם כלי שאמק\"ט. כשהוא בצירוף אהל. דאופן א' היינו בשהכלי מונח וסותם ארובה שבמעזיבה. ואופן השני. כשהכלי מונח על בור שבקרקע הבית. ולא נקיטנא בשפה הכלי סמוך לדפנות אהלים. שג\"כ מצלת עם דפנות אהלים על מה שבתוכה. אפי' בלי צמ\"פ. ה\"ט. שאין הכלי מציל עם דפנות אהלים שסמוך להכלי. רק בשיהיה להכלי עצמו דפנות. ור\"ל דבהנך ב' אופנים שזכרנו מציל הכלי. אע\"ג שאין דופן להכלי עצמו בגובה טפח. מה שאין כן כשהכלי מציל על מה שבתוכה. מדמונחת פיה סמוך לדפנות אהלים. צריך שיהיה להכלי עצמו דופן טפח. וע\"ז הדר תנא וקאמר. היה בכלי חצי טפח מכאן וחצי טפח מכאן בגוף הכלי. והשוליים של הכלי באמצע גובה דופן טפח של כלי. נמצא שיש להכלי ב' פיות לשני חללים שבה. ופה א' פונה להכותל. אינו מציל. והיינו משום שאין החצי טפח גובה דופן הכלי שמצד האחר של השוליים מצטרף לחצי טפח דופן הכלי שפינה לצד כותל הבית: ",
+            "כך פירשתי לרתוי\"ט שזה כוונת הר\"ש. ותמהני טובא. דהרי על כרחך משנתינו מיירי בכפישא מחזקת מ' סאה וכהר\"ב (ריש מ\"ו). דאל\"כ הרי הכפישא עצמה נטמאה. ואיך תחוץ בפני הטומאה (ועי' מ\"ש לעיל סי' מ'). וא\"כ מה רבותא קמ\"ל דתוך הכפישא טהור. אדרבה תוך הכפישא פשיטא דטהור. דהרי אפילו לא היתה סמוכה לכותל היה תוכה טהור מדמחזקת מ\"ס דינה כאהל לחוץ בפני הטומאה (כרמב\"ם פי\"ג מטו\"מ). והכי אמרינן נמי לקמן (פ\"ח מ\"א) דכלי שמחזיק מ\"ס חוצץ בפני הטומאה. דודאי פשטותא דלישנא משמע אפילו בלי דפנות אהלים (ודלא כרתוי\"ט שם). וא\"כ טפי הו\"ל להתנא הכא לאשמעינן דגם מה שממעל להכפישא טהור. דהרי לקמן (פ\"ט מי\"א) בכוורת כפויה על צדה באויר. חזינן דכלי שמחזיק מ\"ס רק על תוכה מצלת ולא מה שע\"ג. וא\"כ הו\"ל לאשמעינן הכא דבסמוכה לדפנות אהלים. דנדונת כאהל ממש. מצלת גם על מה שע\"ג. ותו ק\"ל במה דמשמע מדברי רתוי\"ט (ד\"ה כיצד) דבכפישא כפויה שפיה מהצד מיירי. וכן כתב רתוי\"ט לעיל (מ\"ו ד\"ה וכפישא) דבכפישא כפויה על פיה מיירי. ומסיק שם דלפ\"ז על כרחך מיירי שאין בדפנות הכפישא טפח. דאל\"כ היו דפנות הכפישא מצילין אפילו בבאר חלקה. וא\"כ לפי דברי רבותינו הנ\"ל. סתם כפישא דנקט תנא. היינו באין דפנותיה גבוהין טפח. ועל זה קשה והרי הכא במשנתינו בפירוש כתב הרמב\"ם דמתניתין מיירי בשיש להכפישא דפנות גבוהות טפח. ואיך ח\"ו נאמר שיהיה התנא פוסח על ב' סעיפים. דהרי במשנה ו' ובמשנה ז' בתרוייהו סתמא נקט. ואיך נימא דמשנה ו' מיירי באין דפנותיה גבוהות טפח. וסתמא דמשנה ז' מיירי בגבוהות טפח. אתמהה. ותו קשה דאי במשנה ו' בכפישא ממ\"ס כפויה מיירי א\"כ למה צריך שיהיה להבור דופן גובה טפח סביב לשפתו. וכי גרע בור חלקה מקרקע חלקה. שכתב הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ) דכלי שממ\"ס שכפויה על פיה. מציל על מה שתחתיה באהל המת. ואע\"ג דלהרמב\"ם שם רק בגובה טפח מציל באהל המת. היינו כדי שיהיה אהל תחת הכפישא. דאל\"כ הו\"ל מה שמונת תחת הכפישא כמונח בהאהל המת או כטמון בהקרקע של אהל המת. דהטומאה שבהאהל בוקעת לתוך הקרקע עד התהום. כל שאין אהל מפסיק (כרמב\"ם פ\"כ מאה\"ט ה\"ו). אבל הכא שיש בור תחת הכפישה שכפויה על פיה. א\"כ מדיש חלול טע\"ט תחת הכפישא. לא בקעה טומאה לתוכה. ול\"ל דפנות אהלים. תסגי שכפישא שאמק\"ט סותמת פתח האהל ותחוץ. ובל\"ז נצטרך לדחוק דמ\"ש הר\"ש והר\"ב שמה שע\"ג כפישא טהור רק לרבותא נקטו הכי. וק' לפ\"ז א\"כ למה לא נקט התנא עצמו הך רבותא ודוחק לומר דלרבותא דסיפא נקט תוכה דבכותל גנה אפילו תוכה טמא. אמנם זחלתי ואירא מחוות דעי נגד רבותי זצוק\"ל. ואני ילק פשוט ויעוף אשר קטנם עבה ממתני. דל\"מ היה נ\"ל דלישנא דמתניתין כפישא נתונה. דהרי בלשון זה נקט תנא. במשנה ו' ומשנה ז'. טפי משמע דנתונה כפישא כדרכה. שפיה למעלה דדוקא בכפויה על פיה לא מצריך הרמב\"ם דפנות אהלים (כפכ\"א מטו\"מ) משא\"כ בעומדת כדרכה. ולפ\"ז דבעומדת כדרכה מיירי. שפיר מצינן למימר שיש לה דפנות גבוהות יותר מטפח. ואפ\"ה לא מחשבו כדפנות אהלים. מדאינן פונים לצד הבור. ובזה יצודד נמי לחץ זה הדחק שנדחק רתוי\"ט לומר דמיירי דאין דפנות הכפישא גבוהות טפח. ואפ\"ה מחזקת מ\"ס ע\"י ארכה ורחבה. ובמחכ\"ר זהו דוחק גדול מאד. דהרי להחזקת מ\"ס צריך אמה על אמה ברום ג' אמות. דהיינו הכל באמה בת ו' טפחים (כיו\"ד רסי' ר\"א). וא\"כ יהיה תשבורת שטחה 648 טפחים קוביק דהיינו טפח על טפח ברום טפח. ואי נימא שאין לכפישא דופן גבוה טפח. א\"כ ע\"כ שתהיה אורך ורוחב הכפישא. וכ\"כ אורך ורוחב הבור שתחת שפתות הכפישא הרבה יותר מכ\"ה על כ\"ה טפחים. דהרי אם נכפיל כ\"ה על כ\"ה יעלה בתשבורת רק 625 טפחים. ואיזה פתח גדול צריך שיהיה לבית שיכניסו בה כלי גדול כזה. ומי פתי יסור הנה שיהיה בביתו בור שארוך ורחב יותר מד' אמות על ד' אמות. ויכסהו רק בדרך ארעי בכפישא. ולא יכסהו בנסרים קבועין ע\"ג. אלא ודאי שיש להכפישא דפנות גבוהות כמה טפחים. ואפ\"ה כשהניחה כדרכה ע\"ג בור חלק אינה מצלת. מדאין דפנותיה פונים לצד הבור (ועי' לעיל סי' נ\"ב). וא\"ת בשלמא אי נימא דמשנה ו' בכפישא שאין דפנותיה גבוהות טפח מיירי היינו שפיר דנקט התם או כוורת. כדי לאשמעינן רבותא. דאע\"ג דכוורת יש לה דפנות גבוהות טפח אפ\"ה מדפרוצה שפתה או שוליה לא מחשבו תו דפנות אהלים (כלעיל ס ' מ\"ו). אבל אי נימא דגם כל כפישא יש לה דפנות טע\"ט למה שני תנא בלישנא למנקט כוורת. טפי הו\"ל למנקט שהושיב ב' כפישות זו ע\"ג זו ושניהן פיהן למעלה. ודפנות תחתונה פרוצה. י\"ל דאורחא דמלתא נקט. דכוורת דרך שיש נקבים בדפנותיה ליציאת הדבורים (כלקמן רפ\"ט). א\"נ י\"ל דרבותא קמ\"ל. אע\"ג דכוורת הכי אורחא שיהיו נקבים בדפנותיה אפ\"ה כל מנוקב לא מחשב דפנות אהלים. וכ\"ש כפישא מנוקבת. וכ\"כ במשנה ז' מיירי שהכפישה עומדת כדרכה. ע\"ג יתידות ופיה פתוח למעלה. ודפנה סמוך לכותל הבית שאין בין דפנות הכפישה לכותל הבית אויר טפח אמרינן דכשהטומאה תחתיה כלים שבכפישה טהורים. והיא היא מ\"ש הר\"ב והר\"ש דכלים שע\"ג כפישא טהורים דהיינו גם מה שבתוך הכפישא. דהרי תוכה פתוח כלפי מעלה. ולהכי טהורין מדנחשבת הכפישא כולה כאילו היא חלק מהבית. וכזיז בולט מכותל ומפסיק בין הטומאה לטהרה. שא' מהן למטה וא' למעלה. שחוצץ (וכלקמן פי\"ד מ\"ה). וא\"כ גם קושיא הראשונה מתורצת. שהקשינו למה נקט תנא דכלים שתוך הכפישא טהורים. ולא נקט רבותא טפי דאפי' הכלים שממעל להכפישא טהורים. די\"ל דכיון דפיה כלפי מעלה ודאי אין רבותא בין אויר שלמעלה להאויר שבתוכה. דהרי ב' האוירים מעורבים ואדרבה אויר שבתוכה רבותא טפי. דאע\"ג דקרוב יותר למקום הטומאה שתחת הכפישא [ובשניהן מפסיק שולי הכפישא בין הטומאה להטהרה] אפ\"ה טהור. אמנם ק\"ל א\"כ ל\"ל דפנות אהלים. הרי גם בל\"ז. דוקא כשהטומאה רצוצה תחת כלי הבא במדה שפתוח למעלה. בוקעת הטומאה לתוך חלול הכלי (כפ\"ט מי\"ד). ורק כשהכלי מכוסה בתקרה למעלה והיא מחזקת מ\"ס. וטומאה תחתיה רצוצה. אז בוקעת רק למטה עד התהום ולא לתוך הכלי (כפ\"ט מי\"ב). אבל הכא שיש אויר טפח תחת כלי הבא במדה. אז אפי' היא פתוחה למעלה. אם יש טומאה תחתיה אינה בוקעת לתוכה (כלקמן פ\"ט סוף מי\"ד). וכ\"ש דקשה מזה לרבותינו שפירשו משנתינו דבכפויה על צדה מיירי. דודאי אין מן הראוי שהטומאה שתחתיה תבקע לתוכה. מדהכלי בא במדה. והיא כאהל. והאויר שתחתיה נמי כאהל הוא. והו\"ל כאהל ע\"ג אהל. והתחתון שהטומאה בתוכו פתוח מן הצד. שאין הטומאה שבתחתון בוקע למעלה (וכמ\"ש בס\"ד לעיל ספ\"ג בקרית ארבע סי' ד'). וכן מבואר ג\"כ לקמן (פ\"ט סוף מי\"ב). לכן גם בזה הוכרחתי לפי קט קוצר שכלי לנטות שוב מדברי רבותינו ז\"ל. ולומר דהכא לאו בכפישא שמחזקת מ\"ס מיירי. רק בעשויה מכלי גללים כלי אבנים ואדמה. ובכה\"ג דוקא עם דפנות אהלים מצלת. אבל בלי דפנות אהלים. כל שכנגד תחתיה. אפי' עד הרקיע טמא (וכפ\"ט סוף מי\"ג). ונ\"ל עוד דהא דנקט תנא הדין כשהטומאה תחתיה. לאו דתידק מינה דהא כשהטומאה בתוכה או ע\"ג שיהיה תחתיה טמא. ליתא. דהרי מדדיינינן להכפישא כאילו היא זיז בולט מכותל הבית. כמו דחוצצת בין טומאה שתחתיה לטהרות שע\"ג. כ\"כ חוצצת איפכא. רק דאפ\"ה נקט בשטומאה תחתיה דתוכה וע\"ג טהור לדיוקא דהא תחתיה מתפשטת הטומאה לכל שתחתיה. אבל כשהיה הטומאה בתוכה או ע\"ג. רק כנגדה למעלה או למטה טמא. אבל אין הטומאה מתפשטת בתוך כל הכלי או לתוכה. והיינו מדיש לה דפנות אהלים. וחסדי ה' אזכיר תהלת ה' שחנני לברר כל זה בעזרתו ית' מקודש: ",
+            "מיהו מדלא נקט פלוגתייהו דר\"ע ורבנן בכפישא לעיל. ובמורחקת פחות מטפח מהכותל. משמע דבסמוכה לכותל בית. ולא למעזיבה לכ\"ע מצלת. או י\"ל דבכפישא שהיא מחזקת מ\"ס דהיא עצמה אפי' מורחקת פחות מטפח לכ\"ע מצלת. וכן מסתבר דנקט כ\"ח לרבותא דר\"ע. דאע\"ג דיש בה שייכות טומאה בתוכה. אפ\"ה במרוחקת מהקורה רק פחות מטפח. מצלת על מה שבתוכה. אבל כלי שמחזיק מ\"ס כשפיה פתוח כלפי מעלה. ומרוחק מהקורה רק פחות מטפח. ודאי לא גרע קורה מנסר שכשמכוסה בה הכפישא באהל המת מצלת על מה שבתוכה (כרתוי\"ט פ\"ד מ\"א ד\"ה טומאה בבית). אולם כל זה פירשתי ע\"ד הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ). וכפי הנראה היה להרמב\"ם גירסא אחרת מאשר לפנינו בתוספתא דמכילתין (פ\"ו) דלגירסת הרמב\"ם ר\"ע ורבנן פליגי ביש אויר פחות מטפח בין פה הקדירה לקורה. והיינו כפירושינו. ובזה יתיישב נמי מאי דנקטה מתני' פלוגתייהו בקדירה תחת הקורה. ולא בקדירה שתחת התקרה שבתוך הבית. וכארובה וקדירה נתונה עליה (לעיל מ\"ב ודו\"ק). אע\"כ דבקדירה בתוך הבית לכ\"ע מצלת. משום דיש כאן דפנות הבית שמקיפות מכל הצדדים. וכמ\"ש בס\"ד ביכין. אמנם יש לפנינו נוסחאות שונות בתוספתא זו. דבהגירסא שהביא הר\"ש אף שהובאה משובשת. אפ\"ה נראה שכך כוונתה. דביש אויר פחות מטפח בין פה הקדירה לקורה. לכ\"ע מצלת. כי פליגי במשוך פיה למהצד מהקורה. וכך הוא באמת הגירסא בתוספתא שלפנינו. ובהתוספתא עם הזר זהב. הוא פי' הגאון רב\"א זצוק\"ל. יש פלוגתא בתרווייהו. במרוחק בגובה מהקורה. ובמשוך מהצד מהקורה. וזה וזה בפחות מג' טפחים. איברא אפי' להנך נוסחאות נמי מיושב דנקטה מתניתין קדירה שסמוכה לקורה דוקא. ולא נקטה קדירה שתחת תקרת הבית. משום דאילו בכה\"ג לא שייך למתני שמשוך פיה לצד חוץ מהתקרה. ואף דהוה מצי למתני בשתלויה הקדירה במשקוף הפתח. ומשוך פיה לצד חוץ (עי' סוף פ\"י) היינו משום דבכה\"ג ודאי מצלת לכ\"ע (וכלעיל פ\"ד מ\"ג). א\"נ נקט קורה לרבותא דר\"ע. דאפי' קורה שאין לה דפנות סביב וגם ב' הדפנות שסמוכה עליהן לבית עבידן. אפ\"ה במשוכה רק פחות מטפח מצלת. ובהרא\"ש פי' דפליגי במרוחק פיה מתחתית הקורה בגובה. וכמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם. ומשמעות דבריו בשם רבינו מנחם ז\"ל. דלהכי נקט קורה מדאינו משתמש תשמישי הבית וע\"ש. ואפשר שכוונת דברים הללו כדברינו הנ\"ל: "
+        ],
+        [
+            "ומה שהקשה בתוס' חדשים דהרי בב\"ב (ד' י\"ט ב') מוכח דגם שאר כלים שאמק\"ט חוצצין וא\"כ איך הכא לא מהני כשהכלי שאמק\"ט רק תומך האהל. במח\"כ התם הרי מבואר שם דרק עם דפנות אהלים מצילין כלים כהנך. משא\"כ הכא. וכמש\"ל סי' ב': ",
+            "ונ\"ל עוד דקמ\"ל תו דאע\"ג שהמפתח אמק\"ט. ואילו היה מונח בהחלון ומיעטו מטע\"ט היה חוצץ עם דפנות אהלים. אפ\"ה דוקא בכה\"ג שכשתחבו וחברו לדפנות אהלים כבר נתבטל קצת מהיות כלי ונחשב כדופן עצמו ומציל. אבל הכא שרק סמך עמו הדלת שחוצץ עדיין שם כלי עליו. ומדנסמך החציצה ע\"י כלי אינו חוצץ [ומתורץ בזה קו' הרא\"ש]. ותו קמ\"ל גם ברישא. דסד\"א דדוקא כשלא נעשה ע\"י אדם בתחלה. וכגון שנסגר הדלת ע\"י רוח. או גם ע\"י אדם אבל לפני שעה ושתים. אבל דלת זו דאע\"ג דהשתא עומדת בפ\"ע מסוגרת. עכ\"פ הרי רק לפני רגע נסגרה ע\"י אדם ומפתח. להכי סד\"א דאע\"ג דהשתא כרגע סלק האדם ידו והמפתח לא תחוץ קמ\"ל. וא\"ת עכ\"פ בלא יכול הדלת.עמוד בפ\"ע אמאי טמא להוי כשנים שעשאו מלאכה בשבת. דעכ\"פ לר\"ש לא מחשב כאילו עשאו לבדו (כשבת פ\"ו מ\"ה. וזבים פ\"ד מ\"ד ועמש\"ש בס\"ד). י\"ל התם רק כשב' כוחות סבבו הדבר. משא\"כ הכא כשלא יכול הדלת לעמוד בפ\"ע אין כח בהדלת לסייע בהסגירה. ורק כח האדם לבדו גרם ההסגר. והדלת היא רק נפעל ולא פועל. ולפ\"ז בד' נושאין נדבך (במ\"א) אם ב' מתומכי הנדבך היו כלים או אדם. וב' האחרים היו אבנים שאמק\"ט. באמת לר\"ש לא הוה כנתמך בדבר המק\"ט. משום דבאמת גם האבנים סייעו בהתמיכה להנדבך ורק לרבנן לשטתייהו הו\"ל כנתמך ע\"י דבר המק\"ט: ",
+            "ורתוי\"ט כ' שצריך שלא הוכשרו הגרוגרות. וכך כתב הרמב\"ם ג\"כ (פט\"ו מטו\"מ ה\"ב). ותמוה דכיון שנסרחו ולא חזו לאדם. אפי' נתרטבו אין כאן הכשר דהרי לא מק\"ט כלל. ואת\"ל מדתנן (טהרות פ\"ח מ\"ו) דכל המיוחד לאדם טמא עד שיפסל לכלב והנך גרוגרות אף שנסרחו אכתי חזיין לכלב. ליתא דכבר כתב רכ\"מ (פ\"ב מאוכלין הי\"ד) דרמב\"ם ס\"ל דהיינו רק לאפוקי טומאה מינה כשכבר נטמאו מקודם. משא\"כ שלא יקב\"ט. ודאי סגי בשנסרחו ולא חזו לאדם. ותו ק' דרתוי\"ט כ' דהכי מוקי לה בב\"ב (ד' י\"ט ב'). ובמחכ\"ר התם לא מוקי לה שלא הוכשרו רק ברקיק. אבל בגרוגרות מוקי לה שהתריפו. ור\"ל שהתליעו ובהכי לחוד סגי. דכיון שהתליעו ונסרחו לא חזו לאדם ולא מק\"ט. ואי\"ל דלרמב\"ם הא דמוקי לה הש\"ס בשהתליעו. לא מיירי בשהתליעו כל כך עד דלא חזי כלל לאדם. דא\"כ פשיטא ומאי קמ\"ל. אלא דמיירי אף דחזי עדיין לאדם ע\"י הדחק. והרי שמעינן ליה להרמב\"ם (פי\"ח משבת ה\"ג) דאכילה ע\"י הדחק שמה אכילה. ולפיכך נמי מק\"ט כשיוכשרו. ואפ\"ה מדלא חשיבי מבטל להו התם. הא בורכא. דאי חזו ע\"י הדחק לאדם. כ\"ש דחזו לבהמה. ואכתי קשיא כדמקשי הש\"ס על תבן דמדחזי לבהמה לא מבטל להו סתם. אע\"כ דמיירי שהתליעו כל כך עד שאפי' לבהמה לא חזו. והדרא קושיא לדוכתא. דא\"כ מה מהני ביה הכשר. הרי אפי' בחזי לבהמה אף בהוכשר אמק\"ט וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת ממ\"נ אי מיירי הכא בשבטלו להכלי שם. ודעתו שלא לפנותה משם. א\"כ כמו דמהני ביטול להכלי עצמו בשגבו נגד הט מאה. ה\"נ תהני ביטול להגרוגרות שלא יהיה נחשב כאילו נתמכו בכלי. דהא מדבטלו תו לא מחשב ככלי. ואי מיירי בשלא בטל להכלי. א\"כ היאך כתב הר\"ש והר\"ב דגבו נגד הטומאה מציל. הרי אינו מציל רק כלי טהור. שאין דעתו לפנותה. י\"ל דלעולם הכא מיירי בשלא בטלו להכלי. ואפ\"ה דוקא בממעט רווח החלון מטע\"ט ולא סתמו כולו. צריך שיבטלנו שם. אבל בשסתם כל החלון. אף שדעתו לפנותו. אפ\"ה עכ\"פ כשגבו נגד הטומאה סותם. וכ\"כ הר\"ש הכא ותוס' ב\"ב (ד' כ' ע\"א ד\"ה היא). אולם להראב\"ד (פט\"ו מטו\"מ) רק בחלון שהוא ד' על ד' טפחים. צריך שיבטל הדבר שהניח שם למעט הרווח. אבל לא בחלון שקטן מזה. ולרמב\"ם שם דבין בשהניחו שם למעט הרווח ובין שסתמו כולו. צריך שלא יהיה דעתו לפנותה. א\"כ ע\"כ דהכא מיירי שבטל להכלי במקומה. ואפ\"ה דוקא אם כדי שתציל הכלי בעצמה בפני הטומאה. כגון שגבה נגד הטומאה מהני לה הביטול. אבל כשפה הכלי נגד הטומאה. הרי נטמאה הכלי בעצמה. אף שתחובה שם כל שלא חזקה שם במסמרים. להכי מדהועמדו הגרוגרות ע\"י כלי טמא. אינן חוצצין (ועי' במחצצים סי' ה') דאחרי רבים להטות: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט שייכי משנתינו לשנוייה בתר משנה דלעיל בקנקנים שטחן בטיט. דאמרינן דביכול הטוח בפ\"ע לעמוד חוצץ. והכא אין הטיח חוצץ. אלא דהתם יש להטומאה מקום להתפשט במקומה. להכי הוה הטיט שפיר חציצה. משא\"כ הכא שהטומאה רצוצה: ",
+            "וא\"ת דכמו דברישא שדינן להטומאה לתוך הבית. והעומד למעלה טהור. ה\"נ במונחת הטומאה בחציה שלחוץ. נשדייה להטומאה כאילו מונחת בחוץ והעומד למעלה יהיה טהור. תירץ ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל דהכא שאני. דהכותל לא לצורך חוץ נעשה. דכותל לתוכו עשויה (כפסחים כ\"ו א') ואפ\"ה רק החצי שלפנים כלפנים דמי דחצי שלחוץ אינו עשוי רק כדי לעבות ולחזק הכותל שלפנים ממנו. ונ\"ל בו\"ת עוד דמה\"ט נקטו הר\"ש והר\"ב בהך בבא דמיירי בכותל שבין בית לחצר דלרבותא נקטו חצר. דלא מבעיא בכותל שבין הבית לרה\"ר. דאין תשמיש רה\"ר חשיב כלל. ולא לצורך רה\"ר נעשה הכותל. להכי ודאי אמרינן דבמונחת הטומאה בחצי הכותל שלחוץ. שהעומד למעלה טמא. אלא אפי' בכותל שבין בית לחצר. דגם תשמיש החצר חשוב. וגם בעבורו אדם עושה כותל. ולהכי סד\"א שיהיה דינו ככותל שבין ב' בתים. וכשמונחת הטומאה שם בהחצי שלחוץ. הו\"ל כמונחת טומאה בחצר. ויהיה העומד למעלה טהור. כמו ברישא. קמ\"ל דעכ\"פ חצר לא עדיף כבית. ותו נ\"ל דלא מיבעי כותל שבין בית לחצר. אלא אפי' אין כאן בית כלל. אלא כותל מקיף לחצר והטומאה רצוצה בחצי הכותל אפי' שלפנים. אין תשמיש החצר חשוב כ\"כ דנשדייה טומאה לפנים. אלא בכל מקום שמונחת בהכותל. העומד כנגדה למעלה טמא. דלא עדיף ממגדל לעיל (רפ\"ד) דלא דיינינן מחיצתו כמחצה על מחצה. ורק בבית שתשמישו חשוב ורגיל דיינינן חציו שלפנים כלפנים. ",
+            "ואעפ\"כ נראה קצת לדקדק. דמדלא קאמר הכא קרוב לפנים הבית טמא וכו'. קרוב לחוץ הבית טהור וכו' מחצה למחצה וכו' וכלישנא דקאמר לקמן (מ\"ד) גבי כלים בכותל. ש\"מ דלא ראי זה כראי זה. דהתם מחצה על מחצה דקאמר היינו שמונח הכלי במרחק שוה מבפנים כמבחוץ. אבל הכא דקא מזכיר התנא חצי כותל. ועלה מסיק מחצה על מחצה ע\"כ ר\"ל על חציו ממש. ועל כרחך נכוף אזנינו לפרש כפי' ע\"ר הגזצוק\"ל. אלא דק\"ל לפ\"ז א\"כ מ\"ש טומאה מכלים. ואי משום דקדוק בלשון הנ\"ל. י\"ל דכל חדא מהנך ב' בבות מגלה על חברתה. והכי אורחיה דתנא. וכמ\"ש התוי\"ט (פ\"ט דנדה מ\"ה) ועי' בפנים סי' ל\"ו ודו\"ק: ",
+            "ותמוה וכי יהיה חצי העליון של התקרה יותר שייך להעליה. טפי מחצי התחתון של המעזיבה. דאמרינן (במ\"ד) דשייך להבית לבד. והרי כל המעזיבה הוא למעלה מהתקרה. אולם גם להר\"ש והר\"ב שפירשו שאין הטומאה יוצאה לתוך הבית. אלא בוקעת ועולה. ק' תרתי. חדא היאך אפשר שיהי' הבית טהור. וכי גריע טומאה בהקורות מטומאה בחצי תחתונית המעזיבה. שהיא למעלה מהתקרה. דאמרינן לעיל דהבית טמא. ותו ק' אמאי נימא דבהעליה כנגד הטומאה טמא. וק' וכי עדיף כח הטומאה שבתקרה דאמרינן שבוקעת למעלה לעליה. ואילו היה הטומאה בחצי התחתון של המעזיבה. שהיא למעלה מהתקרה. אמרינן דהעליה טהור. דרק לבית שייכי. וגם אי נימא כרתוי\"ט דגם לר\"ש ור\"ב בוקעת ועולה ובוקעת ויורדת. וכן פסק נמי הרמב\"ם (פכ\"א מטו\"מ) ק' קושיתינו הנ\"ל. וגם פי' מהר\"מ שהביא רתוי\"ט. דר\"ל דמטמא כל הרווח שלמעלה בעליה ושלמטה בהבית ק' קושייתינו הנ\"ל. ותו ק' אליביי' דכל רבותינו מ\"ש תקרה ממעזיבה. דבמעזיבה דיינינן במחצה על מחצה. ובתקרה אמרינן בוקעת. והן אמת שלהגאון רב\"א נוכל לישב קצת ולומר דמשנה ה' מיירי בתקרה שאין עליה מעזיבה (כסוכה ט\"ו א') אבל לשאר רבותינו אפי' נוקי הכי ק'. אולם לרכ\"מ (פכ\"ד מטו\"מ) יתישבו כל קושיתינו הנ\"ל. במה דאמרינן בתוספתא של בנין ידון מחצה על מחצה. ושל סלע ידון כקליפת השום. וא\"כ י\"ל דהא דקאמר הכא טומאה בין הקורות לאו במונחת הטומאה בין קורה לחבירתה. אלא שמונחת בהחור שבקורה עצמה. וא\"כ י\"ל דוקא בטמונה הטומאה במעזיבה שנטוחה בידי אדם. הו\"ל כטומאה בבנין שנידן מחצה על מחצה. אבל בטמונה הטומאה בתור שבקורה. הו\"ל כטמונה בחור שבסלע. שבשניהן נעשה ההפסק שבין הטומאה להרווח שבבית ושבעליה בידי שמים. דיינינן לה כקליפת השום. ועל כרחך דהכי גמרינן לחלוק זה בהלכה למשה מסיני ככל הלכות טומאה: ",
+            "ולרמב\"ם תחת עמוד דהכא. היינו תחת הכותל המפסיק בין הכוכין. וק\"ל דא\"כ למה לא כללינהו תנא בחדא בבא בהדי כותל דרישא. והכי הול\"ל טומאה בכותל או תחתיו. דהרי גם כשהטומאה תוך הכותל אמרינן דבוקע ועולה. ותו מ\"ש לעיל דקרי לה כותל. והכא שם חדש קורא לה עמוד וצ\"ע: ",
+            "ומ\"ש בתוספתא (פ\"ז) דביש במקום הטומאה שבעמוד טע\"ט דינו כקבר סתום. הרי מפורש שם דבעמוד שבבית מיירי. והיינו מדהוא בבנין. ונ\"ל עוד דמה\"ט נקט הך דינא בטומאה תחת עמוד שבמערה. ולא נקט בשהטומאה תחת הכותל דנקטה ברישא. דהיינו בכותל שבין הכוכין. ה\"ט משום דכל מה דבעי לאשמעינן הכא. היינו שאין דינו כקבר סתום. אף שיש רווח בכל צדדי הבליטה שעל הטומאה. והרי בהכותל שבין כוכין שאין רווח סביב לו. פשיטא שאין בליטת הכותל נידון כנפש על הקבר: "
+        ],
+        [
+            "וכך נלפע\"ד ליישב פי' משנתינו. ולזה נוטין גם דברי רבינו רב\"א זצוק\"ל. ובזה יתורץ גם קו' הראב\"ד להרמב\"ם (פכ\"ה מטו\"מ ה\"ג) על שלא הביא סיפא דמשנה זאת. ולפי דברינו ניחא דסמך הרמב\"ם א\"ע במה שכבר כתב לעיל מינה (פ\"ו מטו\"מ ה\"ח) דדוקא בבנין הוה קבר סתום: ",
+            "אמר המחבר בעוד לא נסתה כף רגל היונה החלשה הצג בהסתעפות דיני אהלים ראה ראיתי כי טוב להקדים כללים ככלילי תפארת בראש הסתעפות הנ\"ל. למען שכנפשפש אח\"כ במעשה. נבוא אליהם כאדם בשלו. ונהיה בקיאים בהם בשמותיהן ובדתיהן שונות עונות. וראה קראתי בשם הקדמה זו <br>פתח האהל ובו ח' דלתות <br>(א) עור או אריג משער בע\"ח או מצמר או מפשתן. כשהאהיל א' מהן על מת או על שאר דבר מטומאותיו שמטמאין באהל הרי אף שהאהל שנעשה מא' מכל הנ\"ל אית ביה תרתי לטיבותא. שלא נעשה אהל מכלי. וגם הוקבע ונתחבר בארץ. אפ\"ה לא די שמטמא כל הטהרות שהיו בהאהל תחתיו. אלא גם האהל בעצמו נטמא. והרי הוא טמא. ככל בגדים שנגעו במת. שהאהל הוא אב הטומאה לטמא במגע. אף לאחר שהוציאו המת מתחתיו. ומדנטמא האהל אע\"ג שמחובר בארץ. לפיכך ג\"כ אינו חוצץ בפני הטומאה. וכל זמן שהטומאה תחתיו. כל הטהרות שלמעלה ושלמטה כנגד כל האהל טמאין. וצריך האהל ההוא לטהרתו הזאה ג' וז' וטבילה. מיהו כלי שנעשה ממינים הללו שהאהיל על מת. אפי' רחב הכלי רק כ\"ש נטמא הוא עצמו. אבל אין מביא טומאה תחתיו ממקום למקום. אם אין הכלי רחב טע\"ט. ושיהיה אויר תחתיו בגובה טפח. אבל בלא האהיל על המת כלי. רק חתיכת אריג ממינים הנ\"ל אז גם המאהיל עצמו לא נטמא רק כשיהיה בדבר המאהיל כפי השיעור המפורש במין ההוא (בכלים פכ\"ז מ\"ב). <br>(ב) אהל הנעשה מנסרי עץ או מאריג קנבוס צמר גפן או גמי. או משאר צמחים גדולי קרקע או מאריג משי או אהל הנעשה מחרס או מתכות. בכל הנך דוקא בתרתי לריעותא מק\"ט דהיינו שהוא כלי ואינו קבוע בארץ אז מק\"ט בשהאהילו. ואינן חוצצין בפני הטומאה. הכל כמבואר בסי' א' חוץ מכ\"ח אף בתרתי לריעותא עכ\"פ מדאמק\"ט מגבו לפיכך אם גבו נגד הטומאה לא נטמא הכ\"ח. וגם חוצץ בפני הטומאה כשהוא סמוך עם דפנות אהלים או עם המעזיבה. דבלי דפנות אהלים. אפי' היה הכ\"ח סתום עם צמ\"פ אינו מציל רק על תוכו. אבל תחתיו ולמעלה ממנו טמא [כפ\"ט מט\"ז. ועי' מחצצים סי' י\"ב. ועי' עוד לקמן בפ\"ז כמה אופנים הבאה טומאה וחציצה בפני הטומאה]. וכל זה בשהי' המאהיל כלי ואינו קבוע בארץ. אבל בחדא לריעותא. דהיינו שאינו כלי אפי' אינו קבוע בארץ. או שקבוע בארץ אע\"פ שהוא כלי גם בהאהיל על המת לא נטמא הוא עצמו וגם חוצץ בפני הטומאה שלא תבקע בו מלמעלה למטה ממנו או אפכא. וגם לא מצד א' לצד האחר במפסיק בין ב' אהלים. מיהו כל זה להראב\"ד ותוס'. אבל להר\"ש (פ\"ח דאהלות מ\"א) כל דבר שנטוי כאהל. אפי' הוא אריג מצמר ופשתן וכ\"ש משאר דבר אף שמק\"ט ונטמא האהל עצמו. אפ\"ה חוצץ בפני הטומאה. (ג) אהל הנעשה מעצם או זכוכית או מבריות הים או כלי המחזיק מ\"ס. בכל הנך אפי' כשיש בהן תרתי לריעותא. שהן כלי ואינן קבועין בקרקע. אפ\"ה כשהאהילו על המת. לא נתטמאו הן עצמן. וחוצצין בפני הטומאה. אולם כל הנזכרים בג' כללים הנ\"ל אם האהילו על הטומאה והטהרה ביחד אפי' רחוקים הטומאה והטהרה זמ\"ז אלף אמות נטמא הטהרה. וכל הנך דאמרינן גבייהו בג' כללים הנ\"ל שחוצצין בפני הטומאה היינו בין שהיה הטומאה למטה מהדבר החוצץ והטהרה למעלה ממנה או אפכא או שהי' הדבר החוצץ נטוי כדופן באמצע האהל בין הטומאה לטהרה. (ד) אהל הקבוע בארץ ואפי' הוא מצמר או פשתן אם נגע בו כזית או שאר טומאות ממת מבחוץ באופן שלא האהיל האהל על הטומאה. או שא' משאר אבות הטומאה שאינן מטמאין באהל. נגע באהל אפי' מבפנים. לא נטמא האהל. דמדנקבע בארץ הו\"ל כבית בנוי בארץ שאמק\"ט כלל. מיהו גם באינו קבוע בארץ. דוקא אם הוא כלי מהנזכרים לעיל בכלל. א' ב' מק\"ט בנגע בהן שום טומאה מבחוץ או מבפנים. ואז שני הצדדים טמאין. אף שלא נגע רק בצד א'. (ה) ולא עוד אלא אפי' בהאהיל כזית ממת על אהל קבוע אפי' הוא של פשתן. ואפי' הוא כלי כיון שהוא קבוע לא נטמא האהל. דלא רבתה תורה שיהיה האהל נטמא אפי' הוא קבוע רק בשהכניס הטומאה לתוכו. ולא בשהאהיל הטומאה על האהל. אלא הו\"ל כהאהיל מת על בית קבוע שלא נטמא הבית. (ו) אמנם בהאהיל אחת מטומאות המת שמטמא באהל על אהל שאינו קבוע בארץ אז יש חילוק. דאם האהל הוא כלי. בין שהוא מאותן הנזכרים לעיל סי' א' או משאר מינים הנזכרים לעיל סי' ב' שמק\"ט. אז בהאהיל טומאת מת עליו נטמא הכלי ההוא בכל צדדיו. אף שלא האהיל רק בצד א'. ובאין האהל כלי. והאהיל טומאת מת על האהל. אע\"ג שאין האהל קבוע. בין שהאהל מצמר ופשתן או ממין אחר. אמק\"ט כלל. וכדאמרן דלא רבתה תורה לאהל. רק כשהטומאה מבפנים ולא כשהאהיל טומאה על האהל מבחוץ. (ז) אהל הנעשה מהמינים הנזכריה בסי' א' והיה האהל קבוע בארץ. אפ\"ה כל עוד שהמת בתוכו. כל הנוגע בו אפי' מאחוריו. הו\"ל כנוגע במת עצמו. וכשפוד באהל. ור\"ל שהשפוד נגע בהאהל מבחוץ. דאמרינן דאין האהל מתחשב (כפ\"א מ\"ג) דמשום שהמת עדיין בהאהל. הו\"ל השפוד שנגע בהאהל מבחוץ כאילו נגע בהמת עצמו. אולם משיצא המת מתוכו. הנוגע בו אז מתוכו הו\"ל כנוגע בכלי שנגעו במת. אבל הנוגע בו אז מאחוריו. הו\"ל כנוגע בכלים שנגעו בכלים שנגעו במת דטמא רק טומאת ערב (כפ\"א מ\"ב) הא בכלי אין חילוק בין תוכו לאחוריו. (ח) אבל אהל הנעשה ממינים הנזכרים סי' א' וסי' ב' כשהוא כלי. ואינו קבוע בארץ דהו\"ל תרתי לריעותא דמק\"ט. וכדאמרן לעיל (שם) לפיכך בשעה שהמת תוך האהל. אף דהמאהיל על אהל זה גם מאחוריו. הו\"ל כמאהיל על המת. דאהל כמליא טומאה דמיא. וכלי המק\"ט אינו חוצץ. וגם הנוגע באהל הזה אפי' מאחוריו בעוד המת בתוכו הו\"ל טומאה בחיבורין וטמא. וכמ\"ש בס\"ד בריש מכילתן. עכ\"פ כשיצא המת מהאהל. הנוגע בו בין מבפנים או בחוץ טמא. דכיון דכלים הם ואינן קבועים בקרקע. הו\"ל כנוגע בכלים שנגעו במת [כל שמונה אלה יולדו על ברכי רבותינו מסוגיא דשבת (ד' כ\"ח א') ומתוס' שם. ומרמב\"ם והראב\"ד ורכ\"מ ורמל\"מ (פ\"ה מטו\"מ הי\"ב) ומהר\"ש בפרקן מ\"ב ודו\"ק]: ",
+            "ומ\"ש הרמב\"ם (פי\"ח מטו\"מ ה\"ז) היתה מונחת תוך השפוע. נ\"ל דר\"ל שמונחת במקום הנמוך שבאהל. ועי\"ז הרי נגעה בהאהל. ולרבותא נקט הכי. דאף שע\"י טומאת מגע היו חבורין צד חיצוני עם הפנימי. אפ\"ה קיל צד שלא נגע בהטומאה מהצד שנגעה בו ממש (ועי' בהראב\"ד שם): ",
+            "ותמוהין דברי הר\"ב הכא. שכתב שהאהל נטמא. ואפ\"ה הנכנס לתוכו טהור. ש\"מ דהאהל ההוא אינו חוזר ומטמא דבר אחר כשהאהיל מאהיל עליו. והרי הר\"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (פי\"א מ\"ח) שהכלי שנטמא במת הרי היא כמת עצמו וחוזר ומטמא דבר אחר באהל. והרי כ\"ש אהל דגרע מכלי דהרי אהל אינו מתחשב כדחזינן בשפוד (פ\"א מ\"ג). ואין לדחוק ולומר דלהר\"ב דוקא כשדבר אחר מאהיל על הכלי שנטמא ועל הטהרה אמרינן חרב כחלל אבל לא כשהכלי בעצמו מאהיל או נאהל מהטהרה. ליתא דמאן פליג לן בין האהלין ומ\"ש. וכ\"כ אי\"ל דהר\"ב כ' כן התם רק בכ\"מ. ולא בשאר כלים. דהרי הר\"ב בריש מכילתן קאמר דבכל הכלים אמרינן חרב כחלל. מיהו גם בל\"ז דברי הר\"ב שם תמוהין. וכמ\"ש שם בס\"ד וע\"ש: ",
+            "כך נ\"ל כוונת הר\"ב הכא וכוונת רש\"י (ביצה ד\"י ע\"א ודל\"ח א') ומתורץ בזה קו' רתוי\"ט הכא להר\"ב שכתב הכא דטומאת הפתחים מדרבנן. ועל זה נתקשה רתוי\"ט. דא\"כ בדרבנן יש ברירה. ורצה רתוי\"ט להסתעייה לקושיתו מרש\"י (ביצה ד' ל\"ח א') שכ' דסוף טומאה לצאת הוא הלממ\"ס. ובמח\"כ רבינו אדמקשה מרש\"י להר\"ב. טפי הו\"ל לאקשויי דברי רש\"י גופיה אהדדי. דהרי רש\"י גופיה כתב (ביצה ד\"י ע\"א) דטומאת הפתחים מד\"ס הוא. וכפי הנראה מבאר זה שאב הר\"ב כאן דבריו. אע\"כ כדברינו דאותו פתח שודאי יוציאו בו המת הוא הוא הלממ\"ס. וכשלא ידעינן איזהו אמרינן אין ברירה ומטמאינן כל הפתחים מד\"ס. דהא דאמרינן דבדאו' אין ברירה. מדרבנן הוא [ואפשר מדהוה כספיקא דאו'. ואפשר דגרע מינה ודו\"ק. ועמ\"ש בזה בס\"ד בפירושינו שלהי פ\"ד דביצה. ושלהי חגיגה]. מיהו כל זה רק ליישב דברי מאור עינינו רש\"י זצוק\"ל דלא תיקשי דידיה אדידיה. אבל לרבינו הר\"ב בל\"ז מתורץ קו' רתוי\"ט דלעולם טומאת כל הפתחים כולן דרבנן. ואפי' אותו פתח שודאי יוציאוהו בו. ואפ\"ה בדרבנן כי הא אמרינן אין ברירה. מדעיקר טומאת מת דאו' וכך כתב תוס' (עירובין ד' ל\"ז ע\"ב ד\"ה מאן): ",
+            "ולרמב\"ם בפירושו כאן (ולרכ\"מ פ\"ז מטו\"מ. גם בחיבורו ס\"ל כן. ועמ\"ש בס\"ד בבועז פ\"ג סי' י\"ב). הא דאמרינן בכולן נעולים. כל הפתחים טמאין. ה\"ט מדהו\"ל כקבר סתום. אבל כשנפתח א' מהן. או חישב להוציאו בא' מהן כבר יצא מתורת קבר. והו\"ל כבית ולהכי אין טמא רק אותו פתח שסופו להוציאו בו. ואני עני וכואב לא זכיתי להבין ד\"ק. דאי משום קבר סתום א\"כ בכל הפתחים נעולים מה איריא פתחים כולן טמאין. הרי אפי' נוגע בכל כתלי הבית מאחוריו טמא. ואי דרישא מיירי גם בלא נגע בהפתח רק בשמשקוף הפתח האהיל עליו. דאע\"ג דהדלת נעול. אפ\"ה נטמא כשהאהיל המשקוף עליו. כראשי קורות שתחובות בקבר הסתום דמטמאין בהאהילו על העליות בריש פרקן. ונקט הכא בשהאהיל המשקוף ברישא משום סיפא בשנפתח פתח א' או בשחישב להוציאו בא' מהן. אז רק אותו פתח מטמא באהל ולא הפתחים האחרים. ואילו הוה נקט במגע. הרי בסיפא כשנסתלק דין קבר סתום מהבית גם בנגע באותו פתח טהור. עכ\"פ ק\"ל היאך ע\"י שחישב להוציאו בא' מהפתחים. יסולק דין קבר סתום משם. אף דודאי מודה הרמב\"ם בכל שאר קבר סתום דלא מהני בשחישב להוציא הטומאה משם. דהרי גם הכא קאמרינן בסיפא. דמודים בפותח מתחלה שצריך שיפתח ד' טפחים. והיינו מדמונח מת בבית. ושיעור הוצאת המת ד\"ט (כפ\"ג מ\"ו) ומינה בכזית ממת צריך שיפתח טע\"ט. ורק במונח בבית שיש בו דלתות רק שהם נעולים. בהא לבד קאמר הרמב\"ם דמהני מחשבה שיפתחנו. עכ\"פ קצרה השגתי להבין. אם כשכולן נעולים יהיה דין הבית כקבר סתום. איך כשיחשוב לפתוח א' מהן יתבטל ממנו דין קבר סתום. והקבר סתום בסוף כבתחלה. וי\"ל. ועכ\"פ ק' דאי משום קבר סתום מטמא. למה לא נקט בב' בבי דרישא חלונות וחלון כדנקט בסיפא. ועי' בפנים סי' ל\"ח: ",
+            "וא\"ת אפי' קודם שנפתח הרחם כיון שודאי מת הולד בקרבה. נטמא הבית. מדסוף טומאה לצאת דרך שם. ומ\"ש מטומאה במגדל נעול שהבית טמא מה\"ט (כפ\"ד מ\"א). י\"ל דכשהרחם עדיין סתום. טומאה בלוע היא ואפי' במגע ומשא אמ\"ט (כחולין ע\"א) והיינו מדאין עליה שום טומאה כלל. והרי אפי' להמילדת שנגעה בו בעודו ברחם אמ\"ט. רק משום גזירה שמא תגע בו אחר שיצא (כרמב\"ם סוף טו\"מ. ועי' חולין ד' ע\"ב א' ודו\"ק) וכן מוכח נמי מלקמן (פי\"א מ\"ז) בכלב שאכל בשר המת וע\"ש. מיהו נ\"ל דהכא מיירי דוקא בנפל שלא כלו לו חדשיו דאין לו עדיין חזקת חי כל עיקר. אבל בשאר וולד אין לטמא הבית הראשון. מדאיכא ס\"ס. שמא לא נפתח שם הרחם עדיין. ואת\"ל שנפתח שמא אז עדיין לא מת. ואע\"ג שכל הטומאות כשעת מציאתן (כטהרות פ\"ה מ\"ז) היינו רק במקום מציאתן דאל\"כ אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כנדה ד\"ד א'. ועי' הר\"ש פ\"ג דטהרות מ\"ה וגם הר\"ב שם). ואע\"ג דגם בנפל איכא הך ס\"ס. דוכי לא אפשר שהנפל חי היה באותה שעה. דאע\"ג שגם כשהנפל חי דינו כאבן ואסור לטלטלו בשבת (כשבת קל\"ה א'). עכ\"פ הרי כל עוד שהוא חי אמ\"ט. וכן מוכח מש\"ס (ב\"ב ד\"כ ע\"א) דאמרינן שאמק\"ט. ש\"מ דאין דינו כמת. עכ\"פ כיון דלא כלו לו חדשיו עדיין אין לו חזקת חי. ודאי מסתבר דכבר מת היה בבית הראשון וליכא רק חד ספיקא אם כבר נפתח שם הקבר או לא. וכך משמע גם לשון הרמב\"ם (פכ\"ה מטו\"מ ה\"ט) שכתב והפילה נפל משמע להדיא דדחיקא ליה להרמב\"ם לאוקמא סתמא דמשנתינו דנימא דמיירי שילדה וולד ממש. וידעו בו שודאי כבר מת בבית הראשון. ומסופק רק אם נפתח כבר שם הקבר. וא\"ת א\"כ שמסופקים אם כבר מת היה בבית הראשון. היכא נימא שכבר מת היה שם מדנמצא מת בבית השני. הרי אין מחזיקין טומאה ממקום למקום (כטהרות פ\"ד סוף מ\"ד ונדה ד\"ג ב'). ואין לומר דהכא שאני מדיש נמי החזקת טומאה מזמן לזמן. ליתא דהרי משנה ערוכה היא (כלים פ\"ט מ\"ג. וכ\"כ ספ\"ט דטהרות) דאפי' יש ג\"כ להחזקת טומאה מזמן לזמן. אף גם בכה\"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום. וי\"ל הרי כבר הוכחנו בס\"ד, טהרות פ\"ז מ\"א) דאם היה מסוכן במקום הראשון מחזיק טומאה גם ממקום למקום. א\"כ הכא נמי כיון שוודאי נפל היה בבית ראשון גרע וגרע ממסוכן: ",
+            "כך כתב הרמב\"ם (פכ\"ה מאה\"ט ה\"ט). ורב\"א כ' דדברי ת\"ק היא וה\"ק. הא דחיישינן שמא כבר נפתח הקבר בבית הראשון. היינו בולד גמור. או בנפל שראשו גדול כפיקה. אבל לא כשראשו קטן טפי מזה עכ\"ל. ומסתפיקנא בכוונת רבינו ז\"ל אי כוונתו לומר דבקטון ראשו. אז אפי' וודאי נפתח הקבר. אפ\"ה טהור עד שיצא וכן משמע באמת מהר\"ש. ולא הוה כמלתא בלא טעמא. דבאמת טעם הדבר כיון דקטון ראשו פחות מזה השיעור א\"כ ודאי לא נפתח הקבר טפי מזה השיעור הצריך ליציאתו. לפיכך שיערו חכמים דפתיחה קטנה כזו לא מקרי פתיחת הקבר שיהא דינו כיצא. אלא עדיין דין טומאה בלועה עליו. ואמ\"ט עד שיצא לחוץ כזית מראשו שהוא שיעור טומאת מת. ובהכי איירי סוגיא דחולין (דף ע\"א). אלא דק\"ל לפ\"ז מ\"ש בית ראשון דנקט רבינו. הרי אפילו כלים שהיו בבית הב' קודם שיצא הולד. ויצאו קודם שיצא נמי טהורין מטעם זה. ואפשר דכוונת רבינו דבקטון הראש פחות מפיקה לא נפתח הרחם עד סמוך ללידה. דהיינו עד שעה שבאתה לבית השני. ודוחק קצת: ",
+            "וא\"ת למה לא הזכיר התנא דעכ\"פ טמא הולד החי טו\"ע. דהרי כשנולד המת נטמאה האם והמילדת שהיו עם המת בבית. ונמצא שאח\"כ כשיצא הולד החי נגע לכה\"פ בהאם. והרי אדם שנגע באדם שנגע במת הב' טמא טו\"ע (כפ\"א מ\"א). י\"ל דזה לא חש תנא להזכיר. משום דבל\"ז כל ולד הנולד טמא טו\"ע מדנגע באמו שטמאה לידה. שהיא אה\"ט כנדה. וכמ\"ש כימי נדת דותה תטמא. וטהור דנקט היינו רק מטו\"ז. והכי אשכחן הרבה לשון טהור בסדר טהרות. ולכאורה היה נראה. דאף לבתר שהוכחנו לעיל סימן נ' דמשנה ד' בולד נפל מיירי. עכ\"פ משנה ה' לא אפשר דמיירי בולד נפל. דהרי אמרינן בש\"ס (נדה כ\"ז א') אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת. והרי כל תאומים לפ\"ז הם מטפה א' שנחלקה לב' וכדקאמר התם. וא\"כ אם א' מהן נפל שלא כלו לו חדשיו. גם ולד החי לא נגמרו חדשיו. וא\"כ ק' היאך אפשר שהחי יק\"ט. הרי כל שלא נגמרו חדשיו אמק\"ט כלל (כב\"ב ד\"כ ע\"א). אע\"כ דמתני' מיירי בידעינן שכלו לו חדשיו. וכגון שבעל ופירש (כשבת קל\"ו א') ואפילו במסופק אם כלו לו חדשיו הרי ספק טומאה ברה\"י הוא. ואפילו בספק טומאה כי האי ברה\"י טמא (כטהרות פ\"ד סוף משנה ה'. ופ\"ה שם מ\"א וסוף מ\"ז). ולא מבעיא לרטו\"ז וש\"ך (יו\"ד שע\"ד) דדחו בב' ידים לסברא דנימא דכיון דהראשון מת תוך ל' והוה נפל. גם השני נפל הוא. אלא אמרי' דאעפ\"כ אפשר שיהיה השני בר קיימא א\"כ ה\"נ אמרינן דהשני אפשר שהוא בר קיימא ומק\"ט. אלא אפילו לרב\"י שם ודעמיה דס\"ל דמדמינן השני להראשון. ואמרינן דמדהראשון נפל גם השני נפל הוא. ואפילו חי עד לאחר ל' יום. הוא ספק נפל ואמק\"ט. אפ\"ה י\"ל דדוקא התם דכיון דאיכא למימר דמדמינן חי למת. אף על גב דאיכא נמי למימר איפכא. דנדמה את המת להחי. הו\"ל ספק אבילות ולקולא (כמ\"ק דכ\"ב א'). והרי גם בלא הוכחת החי על המת. ג\"כ כל ולד אף שמת תוך ל' אינו ודאי נפל. דוכי ולד שכלו לו חדשיו א\"א שימות. אלא רק ספק נפל הוא (ועי' נזיר פ\"ב מ\"ח ודו\"ק) ואפ\"ה פטור מלהתאבל עליו. משום כל ספק אבילות לקולא. אבל הכא אפילו הוה מספקינן בהשני שמא נפל הוא ואמק\"ט. ולא נטמא מהראשון שמת עכ\"פ הוה ספק טומאה ברה\"י וטמא. מיהו אפ\"ה י\"ל דלעולם גם משנה ה' הכא איירי דוגמת משנה ד'. דהולד שמת לא כלו לו חדשיו ונפל היה. ואילה\"ק על זה. א\"כ הרי אין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת וע\"כ דבעיבור א' נתהוו. וכמו שלא כלו לו חדשיו להמת ג\"כ לא כלו לו להחי. והו\"ל גם הוא נפל ואמק\"ט. י\"ל דהא דאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת היינו שיהיו שניהן בני קיימא. אבל אפשר שתחזור ותתעבר וימית האחד לחבירו. והרי מה\"ט לא ישא אדם מעוברת חבירו (כיבמות מב\"א). וכדברינו כתבו רבעתו\"ס (יבמות ד' י\"ב ע\"ב ד\"ה שמא) הרי קמן דאפשר לאשה שתתעבר ותחזור ותתעבר. אלא שאחד מהן יהיה מת. א\"כ ה\"נ כיון שא' מהן מת. י\"ל דהראשון שמת היה למשל בן ח' חדשים. והשני החי היה בן ז' חדשים והמית השני להראשון או שאותו שיצא ראשון מת היה בן ח' חדשים והשני שיצא חי היה בן ט' חדשים. והמית אותו שנתעברה ממנו ראשון לאותו שנתעברה ממנו אח\"כ. ולעולם המת הוא נפל והחי הוא בר קיימא. ואע\"ג דביבמות (שם) אסרינן לישא מעוברת חבירו שמא יעשה העובר הב' להראשון סנדל. אפ\"ה אפשר לומר דהא דקאמר הכא יצא הראשון מת. היינו סנדל. דהרי סנדל ודאי מטמא כמת דהרי צריכה לישב עליו לזכר ולנקבה (כנדה כה\"ב). א\"כ כולד גמור חשבינן ליה. א\"נ י\"ל דהא דקאמר התם שיעשנו סנדל לאו דוקא. אלא שימעכו וירוצצו במעי אמו עד שימותו. ולפ\"ז יש להשוות ב' המשניות ד' וה' הכא דשניהן בשהמת הוא נפל מיירי: ",
+            "והא דלא דיינינן ליה כרודף דניתן להצילו בנפשו (כסנהדרין דעב\"ב). שאני הכא שלא התכוון הולד להמיתה. ואע\"ג דשבע בן בכרי נמי לא התכוון שיהרגו בני אבל על ידו ורק להציל א\"ע המליט א\"ע אליהן. ואפ\"ה מדיחדו אותו שימסרוהו חשבוהו כרודף ומסרוהו להריגה. והרי הכא בהולד ג\"כ איכא הך סברא. מדהוא גרם מיתתה ולא היא גרמה מיתתו בצאתו מרחם. נהווי כיחדוהו ודינו כרודף. ואת\"ל שאני שבע בן בכרי דהרי אילו לא מסרוהו. היה הוא והן נהרגין מחיל יואב כשיכבשו העיר. מדמרדו במלכות. משא\"כ הכא אפשר שכשתמות אמו ינצל הוא כשיקרעו בטנה וככל יוצא דופן. וא\"כ מה עדיף חיי אם מחיי ולד. ליתא דהרי הבא במחתרת נמי אינו מתכוון להרוג. ורק על עסקי ממון בא. ולולי שהיה הבעה\"ב מעמיד על עצמו כשיקח זה ממונו היו גם שמהן נצולין. ואפ\"ה אמרינן מדחזקה שאין הבעה\"ב יכול להתאפק בעצמו הו\"ל פסיק רישא שיהרג הבעה\"ב וכל פסיק רישא הו\"ל כמתכוון (כשבת קג\"א). וא\"כ בהולד נמי נימא. מדודאי תמות האם ע\"י יציאת הולד. הו\"ל כפסיק רישא שתמית ע\"י יציאתו. ונדייניה לולד כמתכוון להרגה. והו\"ל כרודף שניתן להצילו בנפשו. י\"ל דשבע בן בכרי וגם הבא במחתרת. אע\"ג שלא התכוונו לרדוף. עכ\"פ הן עצמן גרמו ברצונם הפסיק רישא להסכנה. לפיכך דיינינן להו שפיר כרודף במתכוון. ועוד שגם הגרמא עצמה שלא כדין עשו. והרי מה\"ט נמי קיי\"ל (בח\"מ תכ\"ה) דהמזייף מטבעות. שג\"כ גרם הפסיק רישא להסכנה ליושבי הארץ בישראל בכוונה וגם שלא כדין עשה. להכי ג\"כ דינו כרודף. אבל הכא הולד הזה לא גרם הפסיק רישא בכוונה. וגם שלא כדין לא עשה. דכך דרך הטבע הוא. להכי לא דיינינן ליה כרודף. מיהו נ\"ל דדוקא בשאפשר שכשתמות האם ינצל הולד או בשאפשר ששניהם ינצולו. אבל אם כשלא נמיתו ימותו שניהן מעצמן. אפשר שמותר להמית הולד כדי להציל עכ\"פ אמו וכמעשה דשבע בן בכרי. ואע\"ג דלא דמו אהדדי וכדאמרן. עכ\"פ מדאיכא רק חיי שעה להולד. דבל\"ז ימותו שניהן. לא דיינינן ביה כולה האי בולד שעכ\"פ ספק נפל הוא. ואין לו חזקת חי עדיין כל זמן שהוא ברחם אמו. ובכה\"ג וודאי דמא דידה סומק טפי ומותר להציל עכ\"פ נפש אחת מישראל [ועמ\"ש בס\"ד בפירושינו למשנה סוף יומא בענין זה]: "
+        ],
+        [
+            "מיהו חציצה דנקט במתני' לצדדים קתני. דג' מיני חציצה לטומאה. (א) אם הכלים עומדין סתומין באהל המת. מצילין על מה שבתוכן שלא יתטמא מה שבתוכן. (ב) אם יש פתח בין אהל המת לאהל אחר וכלי הבא במדה סותם הפתח ההוא. אפילו פה הכלי נגד אהל הטמא. חוצץ שלא תכנס הטומאה מאהל לאהל (כמגילה דכו\"ב) (ג) אם טומאה תחת כלי כזה. או תחת דבר אחר החוצץ. או שהיא למעלה מהחוצץ. הר\"ז חוצץ שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה או יורדת. והנה מין חציצה א' שזכרנו. ודאי לא שייך רק בכלים שמחזיקין מ' סאה שנזכרים במשנתינו דסגי להו בסתימה בעלמא. מיהו בכ\"ח צריך סתימה בצמ\"פ. ומין חציצה ב' שזכרנו דהיינו לחוץ בין אהל לאהל. זה שייך בכל הנזכרים במשנתינו (וגם בכ\"ח כפ\"ו מ\"ב) רק שבחצץ בעוף צריך שיהיה קשור. אולם מין חציצה ג' שזכרנו. לא שייך רק באינך שנזכרו במשנתינו. ולא בכלי שמחזיק מ\"ס. דאע\"ג דאמק\"ט כל אדם וכלים אין חוצצין בפני הטומאה (כרפ\"ו). ותו הרי לקמן (פ\"ט מ\"א בבא א' ומי\"א בבא ב') אמרינן להדיא בטומאה תחת הכוורת שמחזיק מ\"ס. אז רק על מה שבתוכה מצלת. אבל ממעל לה טמא. דחשבינן כאילו אין הכוורת מפסיק בין הטומאה לטהרה. ובפיה למעלה גם על תוכה אינה מצלת מדמעורב אויר שלמעלה ושבתוכה (כר\"ב פ\"ט מי\"ג). ואילו הכא סתמא תנן דכלי המחזיק מ\"ס חוצץ. אע\"כ דחוצצין דמשנתינו לצדדין קתני וכדאמרן. וכך כ' ג\"כ הרא\"ש כאן. וכ\"כ גם רכ\"מ (פי\"ט מטו\"מ הי\"א). ותמוהין דברי הר\"ב כאן שכ' שחציצה שבמשנתינו היינו בין מטה למעלה. והרי משנתינו נקטה מחזיק מ\"ס. והרי הר\"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (רפ\"ט) דכלי המחזיק מ\"ס אינו חוצץ בין מטה למעלה. וצ\"ע. אמנם רבינו רב\"א זצוק\"ל דמוקי לקמן כל הפ\"ט בכוורת שאין מחזיק מ\"ס. הא במחזיק מ\"ס חוצץ בין בקיעת הטומאה למעלה או למטה. א\"כ גם מין חציצה ג' הנ\"ל שייך בכל הדברים שבמשנתינו. ואפ\"ה צ\"ל דחציצה דמתני' לצדדין קתני. דהרי מין חציצה א' הנ\"ל לא שייך רק בכלים המחזיקין מ\"ס: ",
+            "וא\"ת כיון דהא דחשבינן בהמה כאהל. רק מאדם ילפינן (כסוכה כא\"ב ותוס' שם) וא\"כ מ\"ש דבאדם אמרינן דנעשה אהל לטמא. אבל לא לחצוץ (כלעיל רפ\"ו) ומ\"ש בבהמה דאמרינן הכא דמביאה וחוצץ. י\"ל דאדם שאני דמק\"ט וכל המק\"ט אינו חוצץ (כפ\"ו סוף מ\"א) ובכל כה\"ג וודאי אמרינן דון מינה ואוקי באתרה. ואע\"ג דעובד כוכבים אמק\"ט ואפ\"ה פשוט לכאורה שאינו חוצץ. י\"ל דעכ\"פ יש במינו המק\"ט (עי' שבת פד\"ב) אבל שאר בע\"ח אמק\"ט כלל [כחולין דעה\"א. ורכ\"מ ציין שכך כ' הש\"ס ריש העור והרוטב. ובמח\"כ ליתא שם]. אמנם מ\"ש הר\"ב כאן דרק דכשהעדר עומד אז חוצץ. אבל במהלכות אינן חוצצין. אילה\"ק לדבריו א\"כ למה נקט במשנה ג' בהמה וחיה שמתו לפלוג ולתני בדידה ולאשמעינן רבותא טפי דבבעה\"ח מהלכות אינן חוצצין. י\"ל דבעי למינקט אידך בדידה ברבותא אחריתא. דגם באינה מהלכת אינה חוצצת וכגון שמתה. אולם הן אמת דהר\"ב לישנא דפי' הרמב\"ם נקט שכ' דמתני' בעומדות מיירי. אבל כ' עוד דהכי איתא בתוספתא. וזה תמוה דהרי בתוספתא (פ\"ט דאהלות) כתוב מפורש להדיא דבמהלכות מיירי. והגם שי\"ל שהיה לו להרמב\"ם גירסא אחרת בתוספתא. עכ\"פ גם בחיבורו (פי\"ג מטו\"מ ה\"ג) לא הזכיר רבינו תנאי זה שיהיו עומדות. וכן הר\"ש והרא\"ש כאן כתבו דבמהלכות מיירי משנתינו. ולפע\"ד מוכח כך גם ממשנתינו עצמה. מדלא תני עומדת. כדתני שכן בעוף. וכ\"כ במשנה ה' דתני עוף פורח לא תני ההפוך מרישא עדר מהלך אלא ש\"מ דרישא נמי בעדר מהלך מיירי. ואפ\"ה חוצץ. וה\"ט משום דלא דמי עדר מהלך לעוף מעופף וטלית מעופף. דאינן חוצצין וכמשנה ה'. דהתם מעופף לכאן ולכאן במרוצה רבה ואין נוגעין בקרקע בב' הקצוות. משא\"כ עדר בתוך הדברם. אע\"ג שמהלכין הן מתנהלים לאט. וסמוכין מכל צד על רגליהן. לכן דינן כאהל קבוע וחוצץ. ועוד נ\"ל ראיה מש\"ס (סוכה כ\"א ע\"א) דלר\"י לוקחים שוורים. כדי שיהיו חוצצין מטומאת התהום הרי אף שהשוורים מהלכין עם התינוקות וגם לרבנן עכ\"פ דלתות שעל השוורים מתטלטלים ע\"י הילוך השוורים. ואפ\"ה מחשבו אהל לחוץ בפני הטומאה מדהולכין לאט. משא\"כ עוף וטלית וכדאמרן. הו\"ל אהל זרוק דקיי\"ל דלא שמיה אהל. וא\"ת עכ\"פ הרי קיי\"ל כרבי (חגיגה כה\"א) דס\"ל דהנכנס בשידה לארץ העממים טמא. דאהל זרוק ל\"ש אהל. ומ\"ש מבהמה מהלכת. וכ\"כ אמרינן התם שאין מביאין נסכים מגליל. משום שהיה ארץ העממים מפסיק בין גליל לא\"י וגם בשידה לא אפשר להביאן. דאהל זרוק ל\"ש אהל. ואמאי והרי אפשר להכניסן ע\"ג בהמה בהליכה לאטית. י\"ל דבכל הנהו גזר רבי שמא יוליכם במרוצה. אבל במהלך לאט י\"ל דגבי טומאה כ\"ע ס\"ל כבן עזאי (שבת דה\"ב) דמהלך כעומד דמי. והרי בעומד גם רבי ס\"ל דאהל זרוק שמיה אהל (כרמל\"מ פי\"א מטו\"מ. ד\"ה ועוד). אמנם מה שתרצו תוס' (סוכה כא\"א ד\"ה ועל. ותוס' עירובין לא\"א ד\"ה תרגומא) דאף דלרבי אהל זרוק ל\"ש אהל. עכ\"פ שוורים חייצי. דרחמנא קרינהו אהל. כדכתיב עצמות וגידין תסוככני עכלה\"ט. וקשה אם כן עוף הפורח נמי עצמות וגידין יש בו. ואמאי אינו חוצץ הבהמה מהלכת. ומנ\"ל לחלק בין עומד על רגליו או כולו פורח באויר (ועי' נזיר דף נ\"ה ע\"א תוס' ד\"ה והתניא וצ\"ע). ",
+            "אמנם להרמב\"ם ר\"מ ורבנן לא לענין גודל הנקבים שבהסככות ופרעות מיירי. רק לענין דקות או חוזק שלהן קאמרו דר\"מ מחמיר. דס\"ל דאפילו ביכול לישא רק מעזיבה רכה. מביא הטומאה. ורבנן מקילי דדוקא ביכול לישא משא כבד של מעזיבה בינונית מביא הטומאה. וכך כתב גם הר\"ב. ותמהני דבשלמא להר\"ש דס\"ל דבגודל הנקבים פליגי. שפיר נקט סככות ופרעות. מדרגילין שהן מנוקבין. אבל להרמב\"ם והר\"ב ק' דמ\"ש סככות ופרעות דנקט הרי כל דבר המאהיל צריך שיהיה עב וחזק כדי לשאת שיעור זה. ותו מה חילוק יש במעזיבה בין שהיא רכה או בינונית. בכובד של זה לשל זה אם לא כששיעור מדתן שוה. והרי עדיין לא הודיענו התנא שיעור מדתן. וצ\"ע. ועוד יש להרהר במ\"ש הר\"ב (זבים פ\"ד מ\"ו) דבנכפף התקרה תחת המת טהור שתחתיו. וי\"ל: ",
+            "ונ\"ל דהא דלא נקט נמי עוף. ה\"ט מדאין בו טומאת נבילות כלל. בין שהוא עוף טהור או טמא. רק דעוף טהור מטמא לאדם בבית הבליעה. ואע\"ג דעכ\"פ שייך בעופות ענין קבלת טומאת אוכלין עכ\"פ יש בהן חילוק. דנבילת עוף טמא צריך מחשבה והכשר וגם בנבילת עוף טהור שוב יש חילוק דבכפרים צריך מחשבה ולא הכשר ובכרכים א\"צ לא מחשבה ולא הכשר (כעוקצין פ\"ג מ\"ב וג'). וא\"כ פשוט דעופות הן בכלל מאכלים טמאין או טהורין. דכבר תנא להו תנא. וה\"נ אותו עוף הצריך הכשר. אם לא הוכשר חוצץ. ואותו עוף שאין צריך הכשר כמוכשר דמי והרי מק\"ט השתא שחוצץ בפניה. ולפיכך פשוט שאינו חוצץ ולא אצטריך תנא לאשמעינן עופות. עוי\"ל דמדיש בעופות הסתעפות רב וכדאמרן. וכולהו ממילא משתמע להו. להכי לא חש תנא להאריך. ונ\"ל עוד דהא דתנא בהמה וחיה שמתה. האי מתה כולל נמי שחיטה ונחירה. דממ\"נ אי טמאה היא. הרי טמא משום נבילה בין בשחיטה ובין בנחרה. ואי טהורה היא הרי בנחרה נבילה היא. ואי בשחטה הרי הוכשרה בשחיטה לק\"ט. וא\"כ בכולן אין מן הדין שיחוצו. להכי נקט לשון מיתה דשייך בין במתה מאליה. או ע\"י נחירה או שחיטה: ",
+            "כך נראה לעני בדעת כמוני. ותמוהין בזה כל דברי רבותינו. הר\"מ והר\"ש והרא\"ש והר\"ב ורב\"א זצוק\"ל שכולן פה א' פירשו. דהיינו סל להוציא הזבל. ואני בער ולא אדע. דהר\"ז מק\"ט מדרס (ככלים פכ\"ד מ\"ט) וכל הטמא מדרס מק\"ט ממת ג\"כ (כנדה פ\"ו מ\"ג) וא\"כ איך יחוץ בפני הטומאה. ולמה לא אמרו רבותינו דהכא בפוחלץ של גמלים מיירי. דאמרינן התם (פכ\"ד דכלים) דאמק\"ט כלל. ואפ\"ה אינו מביא הטומאה משום נקבים שבו וצ\"ע: ",
+            "ולהר\"ש והר\"ב דולג שייך בבהמה. וקופץ באדם. ובמחכ\"ר אשתמיטתיה להו הכלב והגדי שקפצו מראש הגג (פ\"ק דב\"ק) וכדי שלא תקפץ הנמייה (ב\"ב פ\"ב מ\"ד) ומדלגין היינו ע\"ג ארונות (ברכות י\"ט ע\"ב) ומצינו דילוג וקיפוץ בגוף אחד ביחד. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה\"ש ב' ח'). מיהו זה ודאי דבין באדם שנעשה אהל עכ\"פ לטמא (כרפ\"ו) ובין בבהמה שנעשית אהל גם לחצוץ (כלעיל סימן י\"ח) כל מדלג או קופץ לא נעשה אהל כלל בין לקולא ובין לחומרא. מיהו נל\"פ דדוקא לחוץ או להיות אהל דבעי קבע. לפיכך אדם הדולג או קופץ אינו מביא ואינו חוצץ. הא האדם והטלית בעצמן נטמאו מיד שהאהילו כרגע: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת למה לי שמחזקת מ\"ס. הרי בלא זה כל כוורת כופין אותה על פיה כשיושיבוה להדבורים. והרי כל המשתמש כפוי אפילו בכ\"ח דחמור אמק\"ט (כתוספתא פ\"ב דכלים ורמב\"ם פי\"ח בכלים ה\"ה). ולכאורה יש לתרץ דהא דקאמר בתוספתא וברמב\"ם כ ל המשתמש כפוי. היינו שמשתמש לכסוי לכלי אחר ומדאין לו שם בפ\"ע אמק\"ט (כלים פי\"א מ\"ב) וכמ\"ש גם הרמב\"ם בעצמו (פ\"ט מכלים ה\"ו) והוא משנה ערוכה (פי\"ב מ\"ג. ופי\"ד מ\"ג). ולפ\"ז אין מקום לדקדוק רתוי\"ט (כלים פ\"ב מ\"ה) שהקשה על הר\"ב דנקט לשון כסוי ולא כפוי כדנקט בתוספתא. והרי לדברינו היא היא. אלא שהר\"ב פי' הדבר יותר. אמנם לפ\"ז ק' גם להתוספתא גם להרמב\"ם (פי\"ח מכלים ה\"ה) דנקטו זה הכלל כל המשתמש כפוי בכלי חרס אמק\"ט. דלמה נקטיה הך זה הכלל דוקא בכ\"ח דוקא. הרי גם בכלי שטף כך דינן. וכמ\"ש הרמב\"ם גופיה (פ\"ט מכלים ה\"ו). וקשה לשמוע דנימא בזה הכלל דלרבותא נקט כ\"ח. ובפרט שבכלי שטף כבר הדבר מבואר לעיל (בפ\"ט) בלי מלת זה הכלל. אלא נ\"ל דהא דקאמרינן כל המשתמש כפוי אמק\"ט. לאו היינו לבד כשהוא כסוי על כלי אחר. דבכה\"ג בכל הכלים אמק\"ט ומשום דאין לו שם בפ\"ע. רק משתמש כפוי. היינו שהוא עצמו כלי. ועשוי לכסות בו דבר שמונח ע\"ג קרקע או על השולחן ובכה\"ג רק בכ\"ח אמק\"ט. אע\"ג שבכה\"ג יש לו שם בפ\"ע. אפ\"ה מדכתיב בכ\"ח אשר יפול מהם אל תוכו משמע ולא שיפול תוכו על הדבר. דאז אין דינו ככ\"ח [ויהיו דברי אלה קרובים לדברי הר\"ב (כלים פ\"ב מ\"ה) ע\"ש. אלא שבמח\"כ נקט הך טעמא על כסוי כדי יין והרי בכסוי א\"צ להך טעמא. דהרי כל כיסוי של כלי אפילו בכלי שטף אמק\"ט]. וא\"כ הכא בכוורת דדינו ככלי שטף. גם כפוי שפיר מק\"ט. ואפי' נימא דהכא בכוורת שהוא כ\"ח מיירי כיש פוסקים שכתבו כן. אפ\"ה י\"ל דדוקא בעשוי לכסות בו דבר. אבל הכא שאינו עשוי לכסות דבר. רק כדי שידבקו הדבורים בתוכו חלות הדבש שדרכם להתחיל לדבקן תחת גג הכוורת. ולסיים מלאכתם למטה בפה הכוורת. הו\"ל כשאר ב\"ק העשוי לקבלה ומק\"ט: ",
+            "והא דלא תני הכא דכשהטומאה תחתיה רצוצה דבוקעת עד התהום וכדקתני בטומאה רצוצה במשנה ג' ה\"ט מדכלל הכא דין טומאה תחתיה עם דין טומאה ע\"ג. והרי בכה\"ג לא שייך לומר שטומאה ע\"ג בוקעת עד התהום. דבאמת אינה בוקעת רק עד הארץ. דלא גרע ע\"ג מאילו באמת היתה מונחת הטומאה באויר על הארץ שאינה בוקעת עד התהום (וכמ\"ש בס\"ד בקרית ארבע סימן א'): ",
+            "וא\"ת ולהוי הך כוורת שעומד תוך הפתח כמגדל שעומד תוך הפתח. ופתחו לחוץ. דכשטומאה בתוכו הבית טהור מדאין דרך טומאה להכנס (כפ\"ד מ\"ג). י\"ל הכא שאני שיש נקבים טע\"ט בכותלי הכוורת דאע\"ג שסתומין בקש יוצאת דרך שם הטומאה להבית. וכמ\"ש בפנים: ",
+            "והא דלא קתני הכא דתחתיה עד התהום טמא כדקתני לעיל סימן כ'. נ\"ל דדוקא התם שהטומאה רצוצה למעלה ולמטה להכי הטומאה בוקעת גם תוך הקרקע עד התהום. וכן בכולה פרקן בכל מקום שהטומאה רצוצה. נקט מה\"ט דטמא עד התהום אבל הכא וכן בשאר דוכתא בפרקן כל היכא דמיירי שיש אויר טפח תחתיה קתני רק תחתיה טמא. דהיינו שאינה בוקעת לתוך הקרקע עד התהום. מדיש מקום למעלה שתוכל להתפשט שם הטומאה. וא\"ת עכ\"פ אף שיש אויר טע\"ט תחתיה. להוי האויר ההוא כבית המאהיל על הטומאה. והרי קרקע הבית טמא עד התהום (כר\"ב פ\"ג מ\"ז ופט\"ו מ\"ה). י\"ל התם באהל עם דפנות וקבוע. משא\"כ הכא שהכוורת מאהלת רק על הטומאה ואין לאהל ההוא דפנות. שאינו אהל רק לפי שעה (ועמ\"ש בס\"ד פ\"ד סימן ג'. ופט\"ו סימן מ'): ",
+            "בכולה פרקן כשאין תחת הכוורת אויר טע\"ט. סמיך התנא דין טומאה תחתיה לדין טומאה ע\"ג. מדשניהן אין בהן דין אהל. שתתפשט הטומאה ממקומה לצדדין. והדר נקט דין טומאה בתוכה מדיש שם דין אהל שתתפשט הטומאה בכל תוכה. משא\"כ כשיש תחת הכוורת אויר טע\"ט. סמיך התנא דין טומאה תחתיה לדין טומאה בתוכה משום דבשניהן יש בהן דין אהל. שתתפשט בהן הטומאה לצדדין. והדר נקט בסוף דין טומאה ע\"ג. מדאין שם דין אהל: ",
+            "מיהו כ\"ז להרמב\"ם שהביאו רתוי\"ט (פ\"י דכלים מ\"א ד\"ה וכלי עץ) דהא דקתני התם דכלים טהורים צריך צמ\"פ היינו בנסר שמכסה פה כ\"ח. אבל כלי עץ שממ\"ס א\"צ צמ\"פ. אבל למהר\"ם שהביאו רתוי\"ט (לעיל פ\"ד מ\"א ד\"ה טומאה) דהך דרפ\"י דכלים דכלי עץ טהורים צריך צמ\"פ היינו בכלי ממ\"ס שמכסה פה כלי שממ\"ס. ורק בשכלי הממ\"ס המכוסה בנסר או בדלתו א\"צ צמ\"פ. א\"כ הכא גם בשב' הפיות פונות זל\"ז צריך שיהיה שולי עליונה. סמוך לתקרה פחות מטפח. ובין כך או כך נצולים בדפנות אהלים. אמנם ק\"ל בשלמא עליונה שפיה אינה רחוקה מהתקרה טפח שפיר נצולת בדפנות אהלים וא\"צ צמ\"פ (כפ\"ה מ\"ו וז') אלא תחתונה שנצלת רק ע\"י שמכוסה משולי עליונה. ואינה נוגעת בהתקרה היאך תציל על שבתוכה בלי צמ\"פ. וכ\"ש דקשיא מאד להגאון רב\"א זצוק\"ל ולדעימיה דפירשו דכולה פרקן מיירי באינו מחזיק מ\"ס ק'. דאף דלא נוקי להך בבא בשלימ' ודלא כרתוי\"ט (בד\"ה היתה) אלא נוקי לה במחולחלת דלרב\"א חשיב' כאין לה ב\"ק ואמק\"ט. עכ\"פ מי עדיף מכלי גללים. וכדומה שג\"כ אמק\"ט. ואפ\"ה צריך צמ\"פ באהל המת (וכרמב\"ם פכ\"א מטו\"מ). ואי\"ל כיון דמכוסה התחתון בכלי מחולחלת. לא גרע מנסר או סרידא שאין לה גפיים שכסה בה פה כלי שממ\"ס שמציל על תוכה (כפ\"ה מ\"ו וערתוי\"ט פ\"ד מ\"א ד\"ה טומאה) ליתא. דזה דוקא בשכסה בהן כלי הבא במדה שהיא כאהל דסגי ליה בסתימה בעלמא. אבל הכא במחולחלת שאע\"ג שאמק\"ט. עכ\"פ כלי היא וצריכה צמ\"פ. וי\"ל דאע\"ג דכלי גללים וכדומה אע\"ג דאמק\"ט. אפ\"ה אמצ\"ל על שבתוכן רק בצמ\"פ וכדאמרן. זהו רק בכלי שיש לה ב\"ק. אבל הכא שגם הכלי התחתון המחולחל אינה ב\"ק. וכ\"ש כשהכוורת פחותה שאינה כלי כלל. וכיון שגם הכלי עליון כך הוא. הו\"ל הטהרות שבין חללם כמונח טמון בין נסרים פשוטים. שמצילין על מה שביניהן. וכמ\"ש רתוי\"ט בשם מהר\"ם (לעיל מ\"ג ד\"ה כנגדו) דמה\"ט שם אין בוקע לתוכו. מדהו\"ל כטמון בין ב' נסרים שמגיעין עד התקרה שמצילין על תוכן כשהן באהל המת. מדלא גרע מבית שטמון בתבן שבתוכו טהרות. וטומאה בבית. דאז אם אין בין התבן להתקרה טפח ובמקום הטהרות יש טע\"ט הטהרות טהורות (כפט\"ו מ\"ו). אמנם ק\"ל אמאי דתנינן בתוספתא (פ\"י) והביאה הר\"ש בפרקן דאפילו קדירות של חרס שעומדות זו ע\"ג זו באהל המת עד שמי קורה. מצילין על מה שבתוכן. ותמהני האיך סגי לתחתונה או לעליונה רווח פחות מטפח בפיה. והרי התורה הצריכה צמ\"פ לסתימתה בפירוש. ואע\"ג דבקדירה נגד ארובה מצלת על שבתוכה בלי צמ\"פ (פ\"ה מ\"ב). התם אין תקרת אהל המת למעלה מהקדירה. משא\"כ הכא. ותו הא תינח עליונה שסמוכה למעזיבה. הו\"ל כדפנות אהלים דהלממ\"ס דמצלת אבל תחתונה הרי אינה מכוסה רק בשולי עליונה בלא צמ\"פ. ואת\"ל דגם בזו יש הלממ\"ס. דדוקא כ\"ח יחידי צריך צמ\"פ. אבל במכוסים זב\"ז. וא' מהן מכוסה בדפנות אהלים מהני דפנות אהלים לשניהן. עכ\"פ ק' דהרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו (פכ\"ג מטו\"מ) דלכ\"ח אפילו יחידי לא מהני דפנות אהלים ורק במדובק הכ\"ח לדפנות אהלים בצמ\"פ מהני. א\"כ הכא שהעליונה רחוקה פחות מטפח מהמעזיבה אינה נצלת. ומכ\"ש שהקדירות התחתונות אינן נצולות בסתימה זו. ונ\"ל דמכאן מוכח כדברינו (לעיל ספ\"ה במחצצים סימן ב'). דדוקא דופן אינו מציל לכ\"ח בלי צמ\"פ. משא\"כ במדובק בתקרה מהני לעליון וגם לכל הסמוכים תחתיו גם בלי צמ\"פ. והכא כיון דמרוחק העליון מהמעזיבה רק פחות מטפח. להכי כמדובק במעזיבה דמי ומצילין הוא וכל הסתומים עמו על שבתוכן גם בלי צמ\"פ: ",
+            "והא דאקדים תנא למיתני משנה ט' דמיירי בעומדת בבית. והפסיק בענין זה בין משניות דלעיל מינה דכולהו בעומדת בפתח מיירי דהו\"ל למסמכינהו למשנה י' דנמי מיירי בעומדת בפתח. נ\"ל דה\"ט משום דמשנה ט' גם במוטה על צדה מיירי וכמשניות לעיל מינה: ",
+            "מיהו אי\"ל דמתניתין מיירי ביש תחת הכוורת אויר טפח. כמו שהחליט ר' תוי\"ט בשם מהר\"ם. דאחמ\"כ רבותינו א\"א לומר כן. דא\"כ בטומאה בתוכה דאמרינן דהבית טהור. ובטומאה בבית אמרינן דתוכה טמא. ואמאי והרי איפכא מבעיא ליה. דכשהטומאה בתוכה אף דמדמחזקת מ\"ס חוצצת מלהכניס הטומאה לתוכה. עכ\"פ אינה חוצצת מלהוציא הטומאה לחוצה לה (וכלעיל סימן ה'). וכ\"כ בטומאה בבית אמאי תוכה טמא. הרי אע\"ג דאויר טע\"ט שתחתיה מעורב עם אויר שבבית עכ\"פ הכוורת המחולחלת שאמק\"ט חוצצת עכ\"פ על מה שבתוכה אפילו אם היתה הטומאה רצוצה תחתיה ממש (וכמשנה א') מכ\"ש כשרק התפשטה הטומאה מהבית לתחת הכוורת דנימא דמציל דופנה על תוכה שלא תבקע הטומאה מתחתיה לתוכה. ואת\"ל דהכא שאני ממשנה א'. דהכא פיה פתוח למעלה. ובקעה טומאה שתחתיה לאויר פחות מטפח שבין פיה למשקוף. דאף שאין בו טפח. הרי גם במשנה א' כשהטומאה ע\"ג אין תחת הכוורת פ\"ט. ואפ\"ה בקעה הטומאה לאויר פחות מטפח ההוא. וה\"נ הול\"ל כשהטומאה באויר טפח תחתיה. תבקע הטומאה לאויר פחות מטפח שבין פיה למשקוף. ומדמעורב אויר ההוא עם אויר תוכה שפיר נטמא ג\"כ כל תוכה. וכן הראה פנים לזאת הסברא רתוי\"ט בשם מהר\"ם. במחכ\"ר גם הא לא דמי כעוכלא לדני. דהתם אין כאן סיועת דפנות אהלים להאויר פחות מטפח שתחת הכוורת ולא הו\"ל כסתום. אבל הכא מדאין שפת הכוורת הפתוח מרוחק מהמשקוף אויר טפח ניצל האויר ההוא. דהרי אפילו כ\"ח שעומד באהל המת שאויר טמא מקיפו מכל צד. וכשאין בין שפת פיה לתקרה ניצל אויר ההוא. וגם אויר שבתוך הכ\"ח ניצל (וכמ\"ש בס\"ד במחצצים בדיני כ\"ח סימן ג'. ועי' פ\"ה מ\"ז). ואפילו נימא כרתוי\"ט בשם מהר\"ם דמוקי לה הכא בשלימ'. וא\"כ כשהטומאה בבית שפיר תוכה טמא. דהרי כלי שלימה אינה חוצצת כלל. ואע\"ג דלרתוי\"ט ולדעימיה כל פרקן בממ\"ס מיירי. ואפ\"ה כשפיה פתוח למעלה אינה חוצצת (וכמשנה י\"ד). עכ\"פ הכא לא מחשב כפיה פתוח. אלא אדרבה מדאינה מרוחקת מהמשקוף טפח כמדובקת וסתומה במשקוף חשבינן לה. ותו דעכ\"פ ברישא כשהטומאה בתוכה אמאי הבית טהור. אע\"כ דבאין תחתיה טפח מיירי וכדאמרן: ",
+            "אמנם עד השתא נקט תנא כולהו גווני כשהכוורת עומדת תחת אהל. ומה\"ט הפסיק תנא עם משנה ט' וי' בין משניות דלעיל מינה לבין המשניות דממשנה י\"א ואילך. אע\"ג דלכאורה היה מסתבר דהו\"ל למסמכינהו משניות דלעיל עם משניות דממשנה י\"א ואילך. משום דכולהו יש בהן חילוקי דינים שוין. כגון שלימה פחותה תחתיה גבה תוכה. אלא דרצה התנא למנקט בהדי הדדי כל האופנים שהכוורת עומדת תחת אהל בין שרקמקצתה עומדת תחת אהל כגון שהיא מוטהאו עומדת בפתח או כשכולה תחת אהל.וכגון שכולה תחת הבית. אבל מהשתא נקט התנא כולהו גווני. שאין הכוורת תחת אהל רק עומדת תחת אויר השמים: ",
+            "ואף דכולה פרקן מיירי בממ\"ם. אפ\"ה אצטריך הכא לפרש כן מדנקט תחלה בד\"א בשהוא כלי. דהיינו כלי שלם של גללים שאמק\"ט ואף שאינו מחזיק מ\"ס. להכי איצטריך למינקט אבתרה או שממ\"ס מיהו בכל בבי דלעיל נקט אפוצה. דלהערוך היינו שסתום בכל צד בלי פה. והוא דוגמת נפחת. אלא שנפחת היה מתחלה כלי וע\"י שנפחת נתבטל מתורת כלי ואפוץ עדיין אינו כלי כלל. ולהרמב\"ם דאפוץ היינו שמילא חללו בתבן ובטלו שם ג\"כ דמי לנפחת אלא שנפחת א\"א שיחזור להיות כלי עד שיתקנו ויהיה פנים חדשות בא לכאן. אבל אפוץ אפשר שיחזור להיות כלי בנקל שיוציא התבן ממקום מלואו ויהיה כלי כמו שהיה. וכל זה בסתם כוורת שרגילין בו כך. אבל משנתינו דמיירי שנעשה מאבן וכדומה אין רגילין לעשותה סתומה בלי פה או למלאותה בתבן. ואפשר שגם אם ביטל להתבן שם כיון דאין הכוורת עצמו ממין תבן ואין רגילין לבטלו שם אינו מבוטל להכי לא נקט הכא אפוצה (ועפט\"ו מ\"ו). וכ\"כ מדאיירי הכא בכלי שלם. להכי נקט שפיר דבהיתה מחזקת מ\"ס. אפ\"ה אין טומאה עוברת ובוקעת בו לחכמים. וכ\"ש לעיל דמיירי בכלי מחולחלת. בכה\"ג גם לחכמים דפליגי לקמן כ\"ש דמודו הכא דאין טומאה עוברת בו מדאית בה תרתי שמחולחלת ומחזקת מ\"ס. ולרב\"א משו\"ה לא נקט הכא מחולחלת אע\"ג דע\"כ בהכי איירי. היינו משום סיפא דמשנה י\"ד דמיירי ביושבת על שוליה. דהתם ודאי לא אפשר דאיירי במחולחלת. דא\"כ בגבוה מהארץ טפח ומחולחלת אמאי רק תחתיה טמא. נהי דאין טומאה נכנס לתוכה כולה. עכ\"פ מה שכנגד הנקב נטמא. ולהכי אגב סיפא לא נקט נמי ברישא מחולחלת. ואני עני וכואב לא הבנתי דברי רבינו בזה. דאיך ירופא קושית רבינו בהנך בבות דרישא דנקט גבייהו מחולחלת ובטומאה תחתיה אמאי תוכו כולו טהור. ותו דהרי רבינו כתב דבאין בנקבים טע\"ט מיירי דאל\"כ היתה הטומאה יוצאה דרך שם ומתפשט גם לצדדים בעבר השני. וכן כתב רבינו בעצמו בפירושו סוף משנה א'. וא\"כ הרי בכה\"ג דוקא כשהטומאה בעצמה למטה נגד הנקב טומאה יוצאה בו לטמא כנגדה למעלה. אבל באין הטומאה נגד הנקב. אף שע\"י הדופן העליון של הכוורת למעלה מהנקב. תתפשט הטומאה תוך הכוורת גם נגד הנקב. עכ\"פ כל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שפחות מטפח (כפ\"י מ\"ה): ",
+            "ויש לדקדק דל\"ל לתנא להתנות תנאי זה הרי כבר תנא ריש משנה י\"ד במד\"א שהוא כלי ומ\"ש מכל בד\"א דתני בפרקן דסמיך בה דאדלעיל מינה קאי. נ\"ל דאצטריך משום דלא דמי הכא לבבות דלעיל דהתם עד סוף משנה י'. כולהו בבות לא מיירי רק במין כלי א' שאינו שלם. רק שזו מחולחלת וזו פחותה וליכא. למטעי כלל בשום בבא לאוקמי באוקימתא אחריתא ממה דאוקימנה לה באמת. אבל הכא דכבר נקט לעיל מינה בפרקן כמה מיני כלים שאמק\"ט. מחולחלת. פחותה. שלימה. מחזקת מ\"ס. דייק תנא וקאמר דהכא איירי אף בכלי שלם. דלא תימא דהכא כשפיה למעלה דוקא בכלי מחולחלת מיירי. שהאויר שתחתיה מעורב עם האויר שבתוכה דרך הנקבים. להכי טומאה שתתתיה בוקעת לתוכה. משא\"כ כשהיא כלי שלם שאמק\"ט. אף שכשהטומאה תחתיה. טמא גם למעלה מפה הכלי. דכלי אינה חוצצת על שחוצה לה. עכ\"פ על שבתוכה מצלת קמ\"ל. ואף דגם הא כבר שמעינן מדמסיים תנא (במשנה י\"ד) במד\"א שהוא כלי. משמע דלעיל מינה גם בכלי שלם מיירי. אפ\"ה לא הסתפק תנא בזה. מדסד\"א דהך בבא רק אבבא דסמיך לה קאי. דהיינו בהיתה גבוה מהארץ טפח. וסד\"א דרק בכה\"ג. דמדהתפשטה הטומאה לכל תחתית ולכל עליונה של כלי. הרי עי\"ז כל האויר כולו שלמעלה מחובר עם כל האויר שתוך הכלי. להכי גם תוך הכלי טמא אף בכלי שלם. אבל כשהטומאה רצוצה תחת שוליה. הו\"א דרק במחולחלת נטמא תוכה. אבל בשלימה ויושבת על שוליה. תוכה טהור. להכי נקט בריש משנה י\"ג דמיירי בכלי שלם. ואפ\"ה נגד הטומאה טמא. ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם דשהוא כלי דהכא ר\"ל שיש לו מושב כלי בשוליו. דאל\"כ כמוטה על צדה דמי. והך במד\"א שהוא כלי דריש משנה י\"ד. היינו שהוא כלי שלם. וכבר הקשה ע\"ז רתוי\"ט וע\"ש. ומלבד קושיות אלו ק\"ל נמי הדוחק בלשון דנימא דמלות שהוא כלי יהיה משמעותו מושב רחב. ותו דמאן פליג לן דאימא איפכא. דשהוא כלי קמא מיירי שהוא כלי שלם. ובמד\"א שהוא כלי היינו מושב רחב. ותו מאן פליג לן להנך תנאי. שיהיה לו מושב רחב. ושיהיה כלי שלם. ולמה לא תני להו גבי הדדי. ותו אם במלות שהוא כלי יהיה משמעותו מושב רחב. א\"כ כבר תני לה בריש משנה י\"ד. ול\"ל למכפל ולמתני לה הדר הכא. אולם לדברינו הנ\"ל מיושב הכל בס\"ד: ",
+            "ומה שהקשה רתוי\"ט מלעיל (פ\"ה מ\"ו) דכוורת פחותה מכוסה אינה מצלת. משמע הא שלימה מכוסה מצלת. והרי הכא נמי הא שלימה היא. י\"ל דלפי שטתינו דאוקמינן כולה פרקן באינה מחזקת מ\"ס אין כאן קו' כלל. דהתם שאני דמיירי בכוורת שמחזיק מ\"ס. דהו\"ל כאהל דומיא דבור מכוסה דתני התם דמצלת. אולם לפי שיטת שאר רבותינו דכולה פרקן במחזקת מ\"ס מיירי. אפ\"ה להר\"ש והרא\"ש לשטתייהו לא קשה ולא מידי. דהרי אינהו לא גרסי התם כוורת פחותה. רק כוורת פתוחה (ועמ\"ש בס\"ד סימן מ\"ט). אמנם לכאורה קשה עכ\"פ אמאי הכא מכוסה אינה מצלת מ\"ש משלימה שמוטה על צדה ואינה גבוה טפח מהארץ דאמרינן לעיל (משנה י\"א) דאין טומאה בוקעת לתוכה אף שפתוחה מן הצד וכ\"ש הכא שמכוסה מכל צד. י\"ל התם שמקורה למעלה בדופן הכלי ולא גרע מדלת שבכלי גופה שמציל (כלעיל סימן ס\"ו) ורק במכוסה בדלתו באהל המת שאויר הטומאה מקיף להכלי סביב. גם על הסדק שבין הכסוי להכלי. להכי גם במכוסה בהדלת שבגוף הכלי צריך צמ\"פ על הסדר ההוא סביבה: ",
+            "ומה\"ט לא הוה מצי למנקט לעיל במשנה י\"ב במוטה על צדה ג\"כ כהך לישנא. אין טומאה עולה לה וכו'. משום דבהך לישנא אין טומאה עולה לה ולא יורדת ממנה. אין מובן רק ב' מקומות. א' למעלה וא' למטה. וזה שייך שפיר רק במשנתינו. שהאויר שלמעלה מפה הכלי הוא מעורב עם האויר שתוך הכלי להכי קאמר שפיר אין טומאה עולה לה דהיינו שכשהטומאה תחתיה. אינה עולה למעלה מהשוליים כלל. ואינה יורדת ממנה. שאם הטומאה למעלה מהשולים. בין בתוך הכלי או למעלה מפיה. אינה יורדת לתחת השוליים. אבל במוטה על צדה אי הוה נקט כהך לישנא. סד\"א דג\"כ רק מב' מקומות מדבר. דהיינו שכשהטומאה בתוכה אין טומאה מתוכה עולה למעלה מהכלי. וגם אינה יורדת מתוכה לתחתית הכלי. הא בשהטומאה למעלה מהכלי. אז עכ\"פ תחת הכלי נגד הטומאה טמא. וכשהטומאה תחת הכלי. עכ\"פ למעלה מהכלי נגד הטומאה טמא. והרי באמת אין הדין כך דכיון שהוא כלי הבא במדה. ודאי חציצה גמורה היא בין אויר שלמעלה ושלמטה מהכלי. וכ\"כ במשנתינו לא מצו ר\"א ור\"ש למנקט כלישנא דמשנה י\"ב. דאף דהוו שפיר מצו למנקט טומאה תחתיה. כנגדה עד התהום טמא. עכ\"פ לא הוו מצו למנקט אידך בבא. ע\"ג כנגדו עד הרקיע טמא. דהוה משמע כל שהטומאה ע\"ג אינה בוקעת למטה כלל. והא ליתא. דכשהטומאה למעלה מפיה. ודאי בוקעת למטה לתוך חלול הכלי. להכי נקט תנא בכל חד לשון אחר הנאות לו: ",
+            "וא\"ת כיון דאין קבר מטמא רק בשיש כסוי ע\"ג. א\"כ ל\"ל תרי קראי אשר יגע על פני השדה לרבות גולל ודופק (כחולין ע\"ב ע\"א). ואו בקבר. לאשמעינן שיטמא הקבר כמת עצמו (כרמב\"ם פ\"ב מטו\"מ הלכה ט\"ו. ועי' נזיר נ\"ג ע\"ב ורש\"י ותוס' שם). והרי לא אפשר דופק וגולל בלי קבר. והרי גם קבר מטמא למטה ולמעלה באהל. ול\"ל לאשמעינן כן בגולל ודופק. ובשלמא לרש\"י ורמב\"ם דס\"ל דגולל ודופק אפילו אחר שפירשו מהקבר מטמאין. שפיר איצטריך להו קרא (עמ\"ש אהלות פ\"ב סימן ל\"ט).אלא לתוספות ורא\"ש ורב\"א דס\"ל דגולל ודופק דוקא בעודן על המת מטמאין (כמבואר שם) ק' דל\"ל קרא. י\"ל דאפ\"ה אצטריך למרבינהו דיטמאו בנגע בהן מבחוץ מן הצד. וגם לענין אהל צריך למרבינהו. לאשמעינן שיטמאו בשהאהיל הטהור על עובי הכותלים או בשהאהילו עובי הכותלים על הטהור אפילו שלא כנגד הקבר (ועי' תוס' סוכה כ\"ג ע\"א ד\"ה ולא). ואצטריך נמי קרא לטומאת קבר. לאשמעינן דגם בשאין על הקבר גולל ודופק יטמא. וכגון שחתר חור בשפוע של גובה ההר לא בעומק אלא מן הצד לתוך עובי ההר. והניח המת לשם [וערכ\"מ פ\"ו מטו\"מ ה\"ח שפי' כן דברי הרמב\"ם שם. ותי' בזה קו' הראב\"ד]. ולפי המבואר בזה אם כן משנתינו דנקט שהמת מונח בתוכו ומחלקינן בין שחור הקבר רחב למטה ומחודד למעלה או איפכא. א\"א לומר דמיירי בשיש בנין בליטה ע\"ג הקבר. דא\"כ קבר סתום הוא דמטמא במגע בצדדי כותליו מבחוץ. בין שחלול הקבר רחב למעלה או למטה או שהכותלים שוין וגם להרמב\"ם (פי\"ב ה\"ו) דס\"ל דארון אין דינו כקבר סתום. ולפיכך בשיש בתוכו חלול טפח ממעל להמת טהור לגמרי מן התורה. אפ\"ה א\"א לומר דהכא מיירי בארון מטולטל ובולט בכה\"ג שיש טע\"ט בחללו למעלה מהמת. ולפיכך אף שבולט אמ\"ט רק מדרבנן. ליתא דהרי משנתינו ע\"כ לא איירי בארון מטולטל. וכמ\"ש הרמב\"ם בעצמו (פ\"ו מטו\"מ ה\"ח) דבארון החקוק בסלע מיירי. וכן כתבו כל רבותינו המפרשים ובלתי ספק סמכו א\"ע אתוספתא דמכילתין (פ\"י) שמפורש שם הדין בקבר החקוק בסלע. וא\"כ קבר כזה אם היה בנין ע\"ג ודאי בכל גוונא היה מטמא גם בכל צדדי כותליו. וגם א\"א לומר דטומאה דאיירי בה מתניתין היינו דטמא משום דמחשב כנוגע בגולל. ליתא דא\"כ למה קאמר תנא שהמת בארון. הרי רש\"י ורמב\"ם ס\"ל דאפי' בפירש הגולל מהמת והקבר מטמא במגע ואהל וכמש\"ל. וע\"כ לרש\"י ורמב\"ם לא נשאר לנו לאוקמא למשנתינו רק בקבר פשוט שיש טע\"ט בחלל שבתוכו בין המת לעליונו ואין בנין על גביו. דקבר כזה מטמא רק למעלה ולמטה נגד חלול הקבר. אבל לא בצדדי הקבר מבחוץ: ",
+            "כך נ\"ל פי' משנתינו. ורבותינו רצו להסב פי' משנתינו שתהיה כעין הך דתוספתא דמכילתין (פ\"י) וה\"ג התם ארון שהוא חקוק בסלע ומכוסה הנוגע בו בכל מקום טהור. ואינו טמא אלא נגד כסויו. עכ\"ל התוספתא. ועל דרך זה פירשו רבותינו גם משנתינו דלמעלן דקאמר תנא היינו למעלה מהקבר דהיינו בהכסוי. וק\"ל בשלמא לדידן דלמעלן ולמטן תרוייהו בצדדי הקבר איירי. אילה\"ק למה לא אשמעינן תנא דינו שלמטה ושלמעלה מהקבר. י\"ל דהא פשיטא דתרוייהו מטמא. ולא אתא תנא לאשמעינן אלא החילוק שיש בהכותלים. אלא לרבותינו דלמעלן היינו למעלה מהקבר. א\"כ מ\"ש דנקט דין שלמעלה ולא גם דין שלמטה מהקבר דהיינו תחתיתו ממש. ואת\"ל הרי גם לתוספתא ק' היכי קאמר דאין טמא רק נגד הכסוי. דהרי גם הנוגע למטה מתחתית הקבר טמא. אע\"כ דאע\"ג דהנוגע שם כנגד הקבר פשיטא דטמא עכ\"פ מדיש שם אטום מקרקע עולם. אינו מצוי שיגע שם בחפירה שיעשה תחת הקבר. ולהכי בין במשנה ובין בתוספתא א\"צ לאשמעינן דינו. עכ\"פ ק' דאי למעלן אכסוי קאי מאי למעלן ולמטן לשון רבים דנקט. בשלמא לדברינו דמשנתינו מיירי במחודדים כותלי הקבר ומשופעים כצריף. שפיר נקט למעלן ולמטן לשון רבים. מדאיירי רק משפועי ב' צדדי הקבר מכאן ומכאן. אבל לרבותינו דמטמא רק הכסוי מכותליו למעלה ולמטה הול\"ל. אע\"כ פשיטא דתוספתא מיירי שחלול הארון הוא רחב עליונת הקבר כזה ובכה\"ג ודאי נגד כל הכסוי טמא. אף שהכסוי רחב יותר מרוחב המת. הרי כבר אמרנו דבקבר כל החלול שנגד עליונו של קבר אף שאין החלול ההוא רק בצד המת טמא. ובענין זה לא מיירי תנא אבל שמעינן כן מסיפא דכל תחתית הכסוי טמא כשרחבה מלמעלה וצרה מלמטה. אבל הכא ברישא במחודד למעלה מיירי: ",
+            "כך נ\"ל פי' התוספתא (פ\"י) וז\"ל שם. שאין מעלין עולין גבוהין מהארץ פחות מטפח עכ\"ל. ולזה מסכים פי' רב\"א זצוק\"ל בזר זהב שם. שפי' וז\"ל. שהמעלין המת לקברו אין עולין בגובה פחות מטפח. אמנם הר\"ש פי' שאין מעלין עולות במזבח גבוה מארץ טפח. ר\"ל כשיש חלול תחת המזבח טפח. הא פחות מטפח לית לן בה וע\"ש. ולפי מיעוט הבנתי במחכ\"ר פי' זה זר וקשה לשמוע דמה לכהן בבית הקברות: ",
+            "כל זה נלפע\"ד לפרש זאת המשנה החמורה והוכרחתי לפרש כן עפ\"י דעת רש\"י ורמב\"ם דס\"ל דגולל מטמא אפילו כשאינו על המת. דק' והרי במתניתין והמת בתוכה קאמר. אע\"כ דמשנתינו בטומאת קבר מיירי. ולשאר רבותינו דס\"ל דגולל רק בעודו ממעל למת מטמא. עכ\"פ נוכל שפיר לפרש כמו שפירשנו. דמשנתינו לענין טומאת קבר מיירי. רק דלדבריהם אפשר נמי לפרש דמשנתינו לענין טומאת גולל מיירי. והיינו שהגולל מטולטל ומונח על הארון החצוב בהר. ומה שאמר במשנתינו בצר למעלה. היינו שהגולל צר מחלול הקבר. דכתלי הקבר עומדים בשפוע כזה אז אין מטמא רק למי שנגע למעלה. דהיינו בהגולל עצמו. אבל לא להנוגע בכתלי הקבר. דכקרקע עולם חשיבי. וברחב למעלה ר\"ל שהגולל רחב יותר מחלול הקבר כזה אז גם בנגע למטה דהיינו בהכותלים שמזה ומזה טמא. מדהן תחת הגולל שמטמא למטה כנגדו עד התהום. ובשוה דהיינו שכותלי הקבר עומדים בשוה תחת קצה שפת הגולל כזה * אז לר\"א מחשבו כל הכותלים כאילו עומדים תחת הגולל. והרי הגולל מטמא עד התהום. ולר' יהושע אין הכותלים טמאין רק עד קצה הטפח שמהם סמוך להגולל. אבל מה שלמטה מהטפח כקרקע עולם חשיב וטהור. ובעשוי כמין קמטרא ר\"ל שהגולל עגול. אז הנוגע גם בהכותלים בכל מקום טמא. דמשום שהרווח שבין הכותלים בולט למעלה כבטן. ואין מקצוע זוית מפסיק בין כסוי לצדדים להכי כולו דינו ככסוי. ולרב\"א זצוק\"ל. קמטרא היינו שהכסוי מכסה כל כתלי הקמטרא וע\"ש. והעשוי כגלוסקס פירשו רבותינו. דהיינו כמין ארגז שפתחו בצדו וסתום מכל צד. ורק שפתחו שמן הצד סותמו במגופה אז כל הנוגע בו בכל מקום טהור. ורק נגד המגופה טמא. ולפירוש זה נוטין כל דברי רבותינו המפרשים. ובעניי לא ידענא. דאי כדברי רבותינו דבטומאת גולל מיירי מתניתין. היאך לא אישתמיט ליה לתנא בכולה מתניתין למנקט מלת גולל. והרי הוא הוא הדבר אשר עליו סובב הולכים כל דיני הבבות שבמשנתינו. ותו למה יהיה גלוסקס טהור בכל מקום. דעכ\"פ הול\"ל שיטמא כטומאה רצוצה. או כקבר למעלה ולמטה כנגדו (ועי' פ\"ג מ\"ז ודו\"ק). אמנם הא דאפסיק תנא בדין הארון. בין דיני כוורת דתני לעיל מינה. ובין דין חבית חרס שבמשנה ט\"ז. והרי מסתבר היה טפי למסמכינהו לדיני כוורת וחבית בהדי הדדי. מדשניהן כלים ושניהן ביושבין על שוליהן מיירי. נ\"ל דה\"ט משום דבארון יש חילוק בדיניו במקומות. דלמטן טהור ולמעלן טמא. וכ\"כ יש חילוק זה בדיני כוורת לעיל סוף משנה י\"ד. משא\"כ בחבית. הרי בכל אופניו למעלה או למטה טמא. אי משום בוקעת אי משום שבכל מקום טמא: ",
+            "והא דאצטריך לפרש הכא כך טפי מלעיל במשנה י\"ג. ותו כיון דלאו מחבית עצמה איירינן רק ממה שבתוכה. א\"כ טפי הול\"ל תוכה טמא. נ\"ל דה\"ט דמדנקט הכא בסיפא בשהטומאה מונחת תחת הבטן דהחבית טהורה. נקט נמי ברישא דהחבית טמאה. אבל אילו הוה נקט הכא תוכה טמא. הוה משתמע דכל תוכה טמא. כלעיל (מ\"ג) להכי ניח\"ל טפי למנקט והחבית טמאה. ור\"ל שהטומאה באה לתוך החבית. ואצטריך לאשמעינן הך מתניתין אף שדינה ממש כמשנה י\"ג. היינו מדבעי לאשמעינן היאך הדין בשמונחת הטומאה תוך הבטן. או תחת או ע\"ג הבטן מבחוץ. ורק אגב זה נקט נמי כשהטומאה בשאר מקומות. רק מדלא נקט להו רק אגב. להכי קיצר תנא בלשונו. ולא דקדק למנקט נמי ברישא או על גבה משום דפשוט הוא דדינו כטומאה בתוכה או תחתיה: ",
+            "ואע\"ג דעכ\"פ אין הפסק בין אויר תוכה לאויר הבטן הטמא. והרי לעיל סימן ס\"ה מטמאינן מה\"ט לאויר שתוך הכלי. י\"ל דדוקא בין מעלה למטה מטמאינן מטעם זה. מדמצינו שטומאה מתפשטת בכה\"ג כשבוקעת למעלה ולמטה. אבל לצדדים לא מצינו התפשטות הטומאה בלי אהל (ועי' כלים פ\"ח סימן מ\"ט). והיינו נמי טעמא דלעיל סימן צ\"ד. ואע\"ג דלעיל (פ\"ג מ\"ז) כשהטומאה רצוצה בביב ובקע לתוך הבית מתפשטת הטומאה בכל הבית. התם גג הבית מאהיל על אויר הטמא ועל שאר אויר הבית. משא\"כ הכא: ",
+            "ואע\"ג דאין כלי נטמא מאויר כ\"ח (כשבת קל\"ח ע\"ב) והרי אפילו נגעו הכלים הפנימיים בהחבית אין כ\"ח מטמא כלי (ככלים פ\"ח מ\"ד) ולא עוד אלא אפילו היה הכלי הפנימי תוך אויר הכ\"ח בעד הטומאה בתוכו אפ\"ה לא נטמא הפנימי מטעם חיבורין (כמבואר שם). י\"ל התם רק בשרץ דלא גמרינן ביה חיבורין בטומאה. משא\"כ הכא במת. כיון דבאותה שעה שנטמא החבית. היו הכלים מצטרפין בתוך אוירה. הצירוף הזה עושה כל מה שבתוך הכלי כאילו הוא אחת עמה (כפסחים י\"ט ע\"א) ולפיכך כל הכלים שבתוך החבית אפילו כשאינן נגד הטומאה וגם לא נגעו בכתלי החבית אפ\"ה טמאין. אבל הכלים שלמעלה מפה החבית רק אותן שכנגד הטומאה שתחתיה נטמאו. ואע\"ג דלעיל (משנה י\"ג) בטומאה תחת הכוורת. מטמאינן האויר שתוך הכוורת מדמעורב עם האויר שלמעלה מהכוורת וא\"כ ה\"נ הול\"ל דנטמא כל האויר שלמעלה מהחבית אף שלא כנגד הטומאה מדמעורב עם האויר שתוך החבית שכולו טמא. ודוחק לומר דניחא לן טפי להוריד הטומאה למטה מלהעלותה למעלה. אלא נ\"ל דבשלמא התם. האויר שלמעלה מהכוורת נטמא מהטומאה עצמה שבקעה לשם. להכי שפיר חוזר ומטמא להאויר שתוך הכוורת שמעורב עמו. משא\"כ הכא שהאויר שתוך החבית. שלא כנגד הטומאה לא נטמא מהטומאה עצמה. רק מהחבית שנטמאה ממת שתחתיו. הו\"ל ככח כחו. שאין נחשב ככח ראשון (עיין חולין דט\"ז ע\"א). א\"נ נ\"ל התם איכא שפיר ק\"ו מה האויר שלמעלה מהכוורת שהוא רחוק מהטומאה נטמא מכ\"ש האויר שבתוך הכוורת שהוא קרוב להטומאה משא\"כ הכא. כך נ\"ל ליישב דברי רבינו הר\"ש והר\"ב. ומתורצים בזה כל קושיות רתוי\"ט ושאר דקדוקים שיש לדקדק בדברי רבותינו הנ\"ל: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת בשלמא במשנה א' שיש טע\"ט בארובה פתוחה. י\"ל שמשם יוצא הטומאה ומדיש שם מקום לטומאה לצאת. אין אומרים דסופה לצאת דרך הבית. אבל הכא וכ\"כ לקמן במשנה ה' דאין בהארובה טע\"ט שתצא משם הטומאה א\"כ ראוי שהבית יהיה טמא. מדאין דרך לטומאה לצאת רק דרך הבית (וכלעיל פ\"ג מ\"ז) בביב שתחת הבית. ואין ביציאתו טע\"ט. דכשהטומאה תוך הביב הבית טמא. מדסוף טומאה לצאת דרך הבית. י\"ל דאע\"ג דגם באין הטהרה תחת אהל המת מטמאינן הבית החיצון כשסוף טומאה לצאת שם (כרש\"י עירובין סח\"א) זהו דוקא כשעכ\"פ מונחת הטומאה תחת קרוי ואפילו באין האהל ההוא טע\"ט (כפ\"ד מ\"א). אבל כשהטומאה מונחת תחת אויר רקיע. או שיש אויר רקיע מפסיק בין הבית שהטומאה בתוכו ובין בית החיצון. בכה\"ג לא שייך לומר גבה סוף טומאה לצאת. דכבר היא מוצאת. ואדרבה זו הכנסה היא. ואע\"ג דהכא שאין על הטומאה אויר טע\"ט. ע\"כ שתצא הטומאה דרך הבית. י\"ל דדוקא כשאין אויר כלל להוציא הטומאה דרך שם פליגי רבנן על ר' יוסי (פ\"ד מ\"ב). א\"נ אף כשיש לחלול שהטומאה בתוכה פתח פחות מטע\"ט מן הצד. נמי פליגי רבנן ארבי יוסי [כביב טע\"ט שאינו פתוח טע\"ט לחוץ (פ\"ג מ\"ז)]. אבל כשיש אויר ע\"ג הטומאה. אע\"ג שאין האויר ההוא פתוח טע\"ט. גם רבנן מודו לר' יוסי דיכול להוציאו שם לחצאין או לשרפה במקומה. אפילו כשהטומאה גדולה מטפח. וכעין זה תירץ רטו\"ז (יו\"ד שע\"א ס\"ד וע\"ש). א\"נ דההלממ\"ס כך הוא דסוף טומאה לצאת ואמ\"ט רק כשהטומאה מונחת בהאהל שהפתח בו. ותו נ\"ל דאפילו למהרא\"י (בפסקיו סימן כ\"ד) דכשמת בעיר אין הכהנים רשאין לצאת דרך שער העיר אף דרחוב שאינו מקורה מפסיק. אלמא דלא מהני הפסקת אויר הרקיע. י\"ל דאפ\"ה לא תקשי ליה משנתינו דמי לא מצי איירי הכא שהארובה סמוכה לפתח הבית. ואין תקרת הבית מפסקת בין ארובה לפתח הבית: ",
+            "כך פירשתי על דעת הרא\"ש ע\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דלר' יוסי נמי דוקא בשגוש הטומאה הוא ב' זיתים ומונח ממנה תחת הארובה זית א'. וזית הב' תחת המעזיבה טמא. ולר' יהודה אפילו ביש בה מקצת שכנגד הארובה כזית נמי מטהר נגד הארובה. ואע\"ג דברישא (במשנה ב') בכזית טומאה נגד הארובה. קאמרינן דרק הבית טהור דמשמע ודאי דעכ\"פ תחת הארובה נגד הטומאה טמא ולא פליג ר' יהודה. י\"ל התם אין קצת מגוש הטומאה תחת המעזיבה. משא\"כ הכא שיש קצת ממשות הטומאה תחת המעזיבה. אמרינן דשדינן לכולה טומאה כאילו היא תחת המעזיבה שהיא עיקר הבית. והו\"ל כשאר התפשטות הטומאה שאינה יוצאת בארובה שהיא פחות מטע\"ט. ואשכחן דכוותה לעיל (פ\"ו מ\"ג) דבטומאה תוך הכוחל מחציה ולפנים. הו\"ל כמונחת בבית והבית טמא והעומד למעלה מהטומא' טהור. ה\"נ הכא בארובה שדינן להטומאה כאילו מונחת בהבית. והעומד למעלה מהטומאה כנגד הטומאה טהור. אע\"ג שהטומאה מונחת בתחת הארובה. רק דבכותל שם סגי בחדא לטיבותא שמונחת בחציה שלפנים. אבל הכא צריך ב' לטיבותא שאין בהארובה טע\"ט. ויש קצת מהטומאה תחת המעזיבה אז לבד שדינן הטומאה כאילו כולה תוך הבית שהוא העיקר. וזהו סברת ר' יוסי דפליג: ",
+            "והא דלא נקט הכא כלעיל נתן רגלו. נ\"ל דה\"ט משום דלעיל כל מה דבעי תנא לאשמעינן הוא רק דע\"י הדבר שנתן על הארובה עירב הטומאה למטה. והרי בזה אין חילוק בין שהדבר שנתן הוא מק\"ט או לא. דכולן מערבין הטומאה למטה. דהרי גם דבר שאמק\"ט נעשה אהל (כלעיל פ\"ח ורמב\"ם פי\"ב מטו\"מ) להכי מדכולן שוין בזה. ניח\"ל טפי למנקט שנתן רגלו משום דרגל מצוי בעלייה. אבל הכא דמיירי מדין עלייה ובעי לאשמעינן בהסיפא דהדבר שנתן בהארובה חוצץ. והרי זה אינו רק כשהדבר שנתן אמק\"ט. דכל המק\"ט הרי אינו חוצץ בפני הטומאה להכי נקט הכא ברישא ההיפוך דהיינו שמק\"ט: ",
+            "מיהו בנתן רק בארובה התחתון. לא אמרי' גוד אסיק. ונהוי כמונח בב' הארובות (וכלקמן במשנה ו') ליתא דלא שייך לומר גוד אסיק. רק כשדפנות הכלי התחתון ניכרין ומופרשין יפה ומכוונים נגד חלול הארובה שלמעלה (ועי' סוכה דד\"ב). משא\"כ הכא שתחוב הכלי בארובה התחתונה והרי חשבינן לה כאילו היא מחוברת עם מעזיבה התחתונה ואין כאן מחיצות הניכרות. ולהכי בכה\"ג רק הבית כולו טמא. ובעלייה רק נגד הארובה טמא מדאין הדבר שהניח בהארובה התחתון חוצץ דהרי מק\"ט (וזה דלא כהר\"ב הכא): ",
+            "וא\"ת א\"כ למה לא נקט תנא הכא בין בין כברישא. דהיינו שנתן כלי שאמק\"ט בארובה התחתון ובעליון. וכלעיל סימן כ\"ח. דהרי לפי דברינו דינו שוה לאילו נתנו גם בארובה א' כברישא. י\"ל דה\"ט משום דא\"כ לא הוה מצי תו למנקט ממנו ולמטה וכו'. דהרי בכה\"ג לא ידעינן על איזה מב' סתימות הארובה קאי מלת ממנו. וטפי הוה שייך למתני אז. אין טמא אלא תחתון וכדקתני במשנה ה'. והרי גם אי הוה נקט הך לישנא. לא יהיה הדין אמת כשהניחו בעליון ולא בתחתון דהרי בכה\"ג לא לבד החדר התחתון טמא אלא גם העלייה. והרי לישנא דבין בין משמע גם בשהניחו רק בעליון וכלעיל סימן כ\"ח. להכי נקט תנא סתמא כדי שיהיה הלשון מסודר על אפניו: ",
+            "וא\"ת כאן ולעיל במשנה ב'. דמי גרע המקום שתחת הארובה כשהטומאה שם. מביב (ספ\"ג) דאמרינן דכשאין הביב פתוח טע\"ט והטומאה שם יוצאת הטומאה מהביב להבית. וכ\"ש דהול\"ל כן הכא כשהטומאה תחת הארובה שהבית טמא דהרי הכא גם ב' האוירין מעורבין. י\"ל דהכא מדאין אהל ע\"ג ב' האוירין הו\"ל המקום שתחת הארובה כאילו מונחת הטומאה ברה\"ר דלא נטמא ע\"י שאוירו מעורב עם הבית ע\"י פתח הפתוח בבית. מדלא שייך כלל אויר רשות הרבים לאויר שבבית. מה שאין כן ביב חלק הבית הוא (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל סימן א'): ",
+            "תמוה דלפי דברי רבותינו דר\"ל שנכנסת ויוצאת מהארובה ברווח. א\"כ בסיפא שגבוה מהארץ טפח איך באה הטומאה מתחתיה להבית. הרי יש אויר מגולה בין הקדירה לשפת הארובה. ובטומאה לא אמרינן לבוד. וכבר נתלבטו במשנה זו כל רבותינו המפרשים. והגאון רב\"א זצוק\"ל הגיה כל המשניות וכתב דצ\"ל שפתותיה נוגעות. אולם אם מלכא אמר עקר טורא ופורץ גדר ועושה לו דרך אין הדיוט כמוני רשאי לילך אחריו. ובני הגאון מוהר\"ר ברוך יצחק שליט\"א בעודו בוצין בונין מקטפא ידיע. בילדות בחרותו תירץ דהאי אין הוא כמו אם. ואשכחן דכוותה (בהר\"ן שבועות הפקדון דש\"ג). אולם לפעד\"נ דמלת שפת דנקט הכא. אין ר\"ל צדדים החיצונים של שפת הקדירה. ונוגעים בארובה. אין ר\"ל שאין שפה החיצונה של הקדירה נוגע בפנימית השפה של הארובה. אלא ר\"ל שאין חוד העליון של שפת הקדירה נוגע בתחתית שפת הארובה רק שכשתעלה הקדירה לתוך חלול הארובה יהיה חיצונית שפת הקדירה סמוכה ותכופה לפנימית שפת הארובה ותשאר הקדירה תחובה תוך הארובה. תדע דבתוספתא ליוצאת בארובה ברווח עולה והולכת קרי לה ובמשנתינו אין שפתותיה נוגעות קרי ליה ש\"מ דהיא היא. ושאין שפתותיה נוגעות בארובה דמשנתינו היינו שהחוד העליון של שפת הקדירה אינה נוגעת בתחתית שפת הארובה כלפי בית. וראה דבמ\"ז דשם אין הכוונה על חוד השפה. רק על צד החיצון של הכלי קאמר תנא שאם תעלה היא נוגעת וכו' ודו\"ק. וא\"ת עכ\"פ נהווי האויר פחות מטפח שתחת הקדירה כהאויר פחות מטפח שתחת המגדל שבבית. דכשהטומאה שם הבית טמא משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית (כפ\"ד סוף מ\"א). י\"ל דשאני התם דהטומאה מונחת תחת התקרה שמאהלת ג\"כ על חלול הבית ושפיר שייך לומר דכמונח בבית דמי. אבל הכא נהי דאי\"ל דכיון שאין בחלול הארובה פ\"ט לא אמרינן גוד אסיק. ונמצא שיש אויר ממעל להטומאה. ליתא. דהרי לקמן (רפי\"א) חזינן דגם כשיש רק סדק בתקרה אמרינן בקנה המונחת כנגדה למטה גוד אסיק. עכ\"פ כיון שאין טע\"ט אויר תחת הקדירה ודאי לא אמרינן גוד אסיק. א\"כ הטומאה מונחת תחת אויר ולא תחת תקרה שמחובר לתקרת הבית ובכה\"ג לא אמרינן דכמונח בבית דמי. ובאמת ברישא לא נ\"מ בהא מידי דבין כך ובין כך כיון דעכ\"פ הטומאה רצוצה היא תחת הקדירה בוקעת וכו' ורק משום סיפא נקט הכי. דביש משולי הקדירה לארץ רווח טפח אז אם כשתעלה יהיה שפת הקדירה נוגעת בתחתית שפת הארובה כלפי קרקע הבית. הו\"ל הקדירה כנוגעת בתקרה. מדאינה מכוונת ממש נגד חלול הארובה. ולהכי בכה\"ג אם הטומאה בבית אין הקדירה מצלות על שבתוכה רק כשאין הרחק טפח בין שפת קדירה להמעזיבה (וכמש\"ל בס\"ד במחצצים סימן ב'). אבל במכוונת ממש לכרוחב חלול הארובה נחשבה הקדירה כאילו תחובה בארובה. ומצלת אשלמעלה עם דפנות אהלים. והן אמת שהר\"ש דחה פי' זה בב' ידים. מדנקט במתניתין בסיפא בטומאה בתוכה או ע\"ג הכל טמא. והרי בתוספתא קאמר באופצת וגבוה טפח. אם טומאה ע\"ג או בתוכה רק כנגדה עד לרקיע טמא. ותמהני דהרי ע\"כ הך דתוספתא משבשתא היא. דהרי כשהטומאה בתוכה נטמא הכ\"ח. וכל כלי טמא אינו חוצץ ונעשה אהל לטמא אבל לא לטהר. א\"כ טומאה שבתוכה בקע לתחתיה והו\"ל אהל לטמא להביא הטומאה מתחתיה גם להבית. אע\"כ שיש כאן חסרון הניכר בתוספתא. וכך צ\"ל בתוכה או ע\"ג כנגדה עד לרקיע הכל טמא וכן הוא הגירסא הנכונה בתוספתא שעם פי' טהרת קודש מהגאון רב\"א זצוק\"ל. וה\"פ אם טומאה ע\"ג עד לרקיע אז הכל טמא. ולרבותא קמ\"ל רקיע ודו\"ק: ",
+            "אמנם להר\"ש והר\"ב דמוקי לה שתחתית המשקוף מכוון ממעל להקדירה. מה\"ט הוצרכו לפרש הכא שרק בטן הקדירה הוא תחת המשקוף ולא פה הקדירה. תמיהני כיון שאין שפת הכלי כלפי שפת המשקוף היאך אפשר לומר גוד אסיק דאין אומרין כן רק במכוון שפה נגד שפה. וגם לא ידענו מה הכריח לרבותינו לפרש כן: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דכל סדק אפילו רחב רק כ\"ש מחשב כאילו יש מחיצה בין ב' החלקים של תקרה שמזה ומזה להסדק משום דפי תקרה יורד וסותם (כסוכה דד\"ב ודיח\"א). ולהכי ברישא כשהטומאה בחלק החיצון סגי בסדק כ\"ש. מדמחשב כמחיצה בין ב' החלקים. וא\"כ אין דרך טומאה להכניס. משא\"כ בסיפא כשהטומאה בפנים לא סגי בסדק כ\"ש. דאף דנחשב להסדק כמחיצה. עכ\"פ הרי אין דרך טומאה לצאת רק דרך שם. ולא עדיף מטומאה במגדל נעול שהבית טמא (כפ\"ד מ\"א) לפיכך מצרכינן בהסדק שיעור רחב יותר כדי שיהיה חשוב שיהיה אויר בין ב' האהלים. דבכה\"ג אף שסוף טומאה לצאת דרך אהל החיצון לא איכפת לן כיון שיש אויר מפסיק. ומכאן מוכח דלא כרמ\"א (יו\"ד שע\"א ס\"ד) דמחמיר לכהנים מלצאת בשער העיר שבו יוציאו המת. משום דסוף טומאה לצאת דרך שם. [רב\"א ולכאורה נראה דלרמ\"א היינו אפי' אפשר להוציאו בשער אחר שבעיר. עכ\"פ כיון שמורגל להוציאו בשער זה לא גרע מחישב להוציאו בא' מהן (פ\"ז מ\"ג). ויש לחלק דדוקא לענין שתתפשט הטומאה מאהל לאהל אחר שסמוך לו. כמשקוף הפתח שסמוך לחדר המת. אמרינן דאף שנעול הדלת מתפשטת הטומאה לשם. כשחישב להוציא המת שם. אבל לענין סוף טומאה לצאת. דוקא כשאין מקום לטומאה לצאת רק בפתח זה טמא הא ביש פתח אחר שאפשר להוציאו בו לקברות. לא נטמא הפתח הזה. וחילי מטומאה תחת ארובה הבית טהור (פ\"י מ\"א) אף דדרך להוציא הטומאה דרך פתח הבית. ולא דרך הארובה. ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"י סימן י\"א]. ונ\"ל עוד דהא דלעיל (פ\"י מ\"ב) בארובה שאין בה פ\"ט לא היה צריך לפרש. דעכ\"פ צריך שיהיה ברוחב ארובה כחוט המשקולת דאל\"כ כשהטומאה תחת הארובה הבית טמא. ה\"ט משום דסתם ארובה רחב יותר מחוט המשקולת: ",
+            "וא\"ת כי נמי אין הסגוס מהארץ גבוה טפח. למה לא תתפשט הטומאה מחלק לחלק. הרי אין אומרים גוד אחית שפת תקרה שבסדק רק עד פני העליון של סגוס והסגוס שמק\"ט אינו חוצץ בין ב' האהלים שבב' צדדי הסדק וא\"כ כליתא דמי. והרי הר\"ש והר\"ב כתבו שאפילו בסגוס עב טפח מיירי. וא\"כ מדחשבינן להסגוס כליתא. א\"כ יש רווח טפח תחת מחיצה הנ\"ל בין ב' האהלים. ותתפשט הטומאה דרך רווח טפח ההוא מאהל לאהל. כאילו היה חלון ביניהן. י\"ל דאם נחשוב הסגוס כליתא. א\"כ א\"א שתבוא הטומאה מאהל לאהל דרך רווח שתחת מחיצה הנ\"ל. דהרי ב' האהלים מופסקי' ע\"י אויר הסדק. ובטומאה לא אמרינן לבוד. ורק כשיש אויר טפח תחת הסגוס הרי ב' האהלים מעורבים יחד ע\"י האהל שתחת הסגוס שרחבה טפח: ",
+            "וא\"ת אכתי כבר שמעינן כן במשנה ג'. דמ\"ש מונח תחת הסדק ממונח על האסקופה. הרי כאן וכאן לא היה אהל תחתיו בשום מקום. ואפ\"ה ס\"ל לב\"ה דמביא טומאה תחתיו ממקום למקום. י\"ל דקמ\"ל הכא תו לרבותא דב\"ה. דלא מבעיא בסדק שיש כאן כבר אהל טמא ואהל טהור. ורק שע\"י גוף האדם נתחברו. אלא אפילו הכא דמונח על האסקופה. שאין כאן אהל טמא רק ע\"י גוף האדם. אפ\"ה מביא טומאה מתחתיו לאהל טהור: ",
+            "וכל זה דלא כמשמע לכאורה מהר\"ב. שכ' דאזלינן שהוא תוך הדות. ובמחכ\"ר ליתא. דהרי גם כשהכלי כולו הוא בין שפת הדות להכפישה. אפ\"ה טהור כמשנה ט'. וא\"ת עכ\"פ מ\"ש הכא דלא סגי בשנראה תוך הבית. אלא צריך נמי שיהיה בולט תוך הבית. והרי לעיל (פ\"ו מ\"ה) בטומאה במעזיבה בנראה בבית. אמרינן דנידון כאילו הוא בבית. י\"ל התם המעזיבה וודאי שייכי להבית. להכי סגי בנראה לחוד. משא\"כ הכא כותל הדות אינו כותל הבית. עוד י\"ל דדוקא כשאין שם אהל אחר שהכותל מפסיק ביניהן. אבל הכא דות כאהל: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלעיל (פ\"ו מ\"ג) בטומאה בכותל בחציה שלפנים. דהבית טמא. ואפ\"ה העומד למעלה מול הטומאה טהור. והרי פשוט דאבל כשהטומאה מונחת על עובי הכותל בחציה שלפנים שהבית טהור. ולא חשבינן לה כאילו הוא תוך הבית. אלמא דלא חשבינן לשפה כתוכה. י\"ל דהכא שאני. דהכפישה שמכסה לכל תוך הדות והשפה הוא מצרף כל שתחתיה להיות כתוכה. א\"נ י\"ל דהכא שאני דדרך תשמישו הוא כך שמניח חפצים תוך הדות. ואפילו הם טפופים עד שמבצבצים ומרושלים על שפת הדות. להכי גם שפת הדות מחשב כתוכו. משא\"כ על שפת עובי כותל הבית. מלבד שהגג מפסיק ג\"כ אין תשמישו של בית שם. וטפי שייך שפת הגג לתשמיש הגג. ומד\"ט לא ק' נמי מדאמרינן (כלים פ\"ח מ\"ז) דאין עובי שפה של תנור מחשב כתוכו. די\"ל התם נמי אין דרך לאפות שם כבתוכו: ",
+            "ורתוי\"ט כתב בשם מהר\"ם דמיירי נמי הכא כשהכלי תוך הכותל. ואפ\"ה טהורים. וזה תמוה דהרי בסיפא אמרינן בפירוש דהכלים שבכותל כשאין במקומן טע\"ט דטמאין והכא אמרינן סתמא טהורין. ואמאי והרי בשניהן בשמונחת הכפישה על הדות מוקי לה. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת ולהוי כותל דות שמפסיק בין אויר דות לאויר בית. ככותל שבין ב' בתים (לעיל פ\"ו מ\"ד) דדיינינן בה דין קורב'. י\"ל דהכא שאני. דמדאין כותלי דות מגיעין לתקרת הבית. אם כן לא שייכי כלל להבית רק להדות. וכיון שהדות רחב מהבית. הוא וכתליו "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת הרי גם הכלים שתוך התנור החדש טמאים. אף על גב שהאהל שתחת הבליטה מופסק מחלול התנור על ידי כותל התנור החדש. וא\"כ היאך לא תתפשט הטומאה שוב מתוך התנור גם לתחת האהל שתתת בליטת הנסר שבצד השני מהתנור. ול\"ל שיהיה הנסר בולט גם מצדדי התנור. נ\"ל דהתנור החדש דוקא על מה שבתוכו אינו מציל. משום דכל מה שבתוכו מוקף מטיט מכל צדדיו. הו\"ל כאוכלין שגבלן בטיט (כמ\"ש רתוי\"ט בשם מהר\"ם). אבל מה שחוץ מהתנור ניצל גם על ידי כותל הטיט של התנור (כלעיל פ\"ו מ\"ב) מדאינו מוקף מטיט מכל צדדיו עוד נ\"ל דכשהתנור החדש מפסיק בין ב' בליטת הנסר שמזה לזה להתנור ואין ב' בליטות אלו מעורבין ע\"י א' מב' בליטות שמן הצד. אז דיינינן לכל התנור כאילו הוא כותל אטום שמפסיק בין ב' אהלים שא' טמא ואחד טהור. דאמרינן שהכלים שבתוך הכותל באמצעו טמאים (כפ\"ו מ\"ד) ואפ\"ה הכלים שבאהל הטהור טהורים. ה\"נ חללו של התנור כאמצעו של כותל דיינינן לה. ואפשר עוד דדוקא כשבולט הנסר בכל צדדי התנור טע\"ט. שאהל טמא מקיף סביב לכל התנור. אז טמאין הטהרות שבתוך התנור. משום דהטומאה מקפת להתנור מכל צד. ואע\"ג דמגדל העומד בתוך הבית אם הטומאה בתוך הבית מה שבתוך המגדל טהור. אע\"ג שטומאה מקיפתו סביב (כפ\"ד מ\"ד) התם שאני. דב' אהלים נפרדים הם. חלול הבית וחלול המגדל. אבל הכא. הרי האויר שתחת הנסר שבולט סביב עם האויר שתוך התנור אהל א' הוא. מהנסר שמאהיל על כולן. לפיכך דיינינן להתנור חדש זה שמוקף מאהל הטומאה ולטהרות שבתוכו כאוכלין שגבלן בטיט. אבל כשאין הנסר בולט טפח סביב. אז גם מה שבתוך התנור ניצל כמו שניצל מה שתחת בליטת הנסר בצד השני. שאין שם טומאה. דהרי לא גרע תוכו של תנור מהאהל שתחת בליטת הנסר בצד השני. רק שתוכו של תנור מוקף מטיט מכל צדדיו. והרי כשבליטת צד השני טהור. מצינן למימר דל דופן טיט שבין בליטה הטהורה לחלול התנור. דהרי א\"צ לה. דהרי אין טומאה תוך חלול התנור. ודופן טיט של התנור מפסיק בין אהל הטמא שנעשה ע\"י בליטת הנסר ובין חללו של תוך התנור. דכמו שחוצץ בין הטומאה לטהרה שתחת בליטת הנסר שבצד השני. כמו כן חוצץ אותו כותל מלהטמא מה שתוך התנור. ודו\"ק: ",
+            "כך נ\"ל פי' משנה זו משנה ב'. דמדנקט תנא סתמא משמע דמיירי כהנך בבי דמשנה א'. דהיינו דהסרידה עודפת מכל צד טפח. וכן מוכח מדקאמר במשנתינו בטומאה תחתיו או ע\"ג הכל טמא. ואי בשאין הסרידה בולט טפח סביב. מאי הכל. הרי אינו רק בוקע ועולה וכו'. אע\"כ דבבולט טפח סביב מיירי. וכן מוכח נמי מדנקט במשנה ג' אבל לא מן הצדדים. ש\"מ דהא כולה פרקן. וכ\"ש משנה ב' הקודמת לה. כולהו בבולטת הסרידה טפח מיירי. ובסרידה חלקה מיירי. דאי ביש לה ב\"ק. הרי מק\"ט. וכשהטומאה תחתיה או ע\"ג. הרי נטמא הסרידה. ומה מהני ליה צמ\"פ להתנור. אע\"כ דמיירי בסרידה חלקה שאינה בת קבלת טומאה. ואפ\"ה אינה חוצצת בין הטומאה להטהרה. מדעכ\"פ כלי הוא. אולם כמו שבלול תמס יהלוך אישות בריה שאין לה עינים. כי הצצתי ברתוי\"ט דברים שלא יכולתי להולמן. שהראה פנים לומר דלהרמב\"ם משנתינו מיירי בשהסרידה עודפת רק כ\"ש. והכל טמא דקאמר תנא. היינו רק נגד הטומאה למעלה ולמטה. ותמהני דא\"כ לא די דכללא דכולה טמא לאו דוקא. אלא דגם פרטא דפרט התנא וקאמר נגד אוירו של תנור טהור. יהיה ג\"כ לאו דוקא דהרי גם כל העודף סביב שלא כנגד הטומאה נמי טהור. והיותר תמוה בדברי רבינו וקשה כתורמס. מה שהביא בשם מהר\"ם. וכן מצאתי ג\"כ בהר\"ש (משנה ב') שכתב דמיירי בסרידה חלקה. ולהכי אינה חוצצת מדחזי לשכיבה. וכל המקבל טומאת מדרס. נטמא ג\"כ בטומאת מת. וזה תמוה מאד דהרי רבינו הביא תחלה דברי הר\"ב דאוקמה בשל חרס. ואהא נקט ואתא גם עם דברי מהר\"ם. והרי תלמוד ערוך הוא בידינו (שבת דפד\"א. ועירובין דקד\"ב ובכורות דלח\"א) ילפינן מקרא דכ\"ח אמק\"ט מדרס בשום גוונא. מדאין לו טהרה במקוה. ותנן נמי (כלים פט\"ו מ\"ב ואהלות פ\"ה מ\"ו) דסרידה כה\"ג אמק\"ט. וכ\"כ תנן (כלים פ\"ב מ\"ג) הטהורים שבכ\"ח טבלא שאין לה לזבז. וזה אפילו יחדה לישיבה ולשכיבה. וכ\"ש בסרידה שנוכל לומר להזב עמוד ונמ\"ל. ואפילו נדחק לומר דלמהר\"ם משנתינו מיירי בסרידה של שאר מינים. וכן כתב באמת הר\"ש. ורק בדברי רתוי\"ט דחיקא לן מלתא לאוקמא הכי. דהרי בחדא מחתא מחתינהו עם דברי הר\"ב שהביאן בתחלת הענין. והר\"ב כ' בפירוש דבסרידה של חרס מיירי. עכ\"פ גם בל\"ז ק\"ל כיון דבסרידה המק\"ט מיירי א\"כ כשהטומאה תחתיו או ע\"ג. הרי ודאי נטמא הסרידה. ואיך יהיה מה שבתוך התנור טהור. ע\"י שנסתם בצמ\"פ בדבר המק\"ט. ודוחק לומר דמתניתין מיירי שהתנור סתום בצמ\"פ תחת הסרידה. והסרידה מונחת על הצמ\"פ. ליתא. דהרי מדנקט על פי התנור. ולא נקט שמונחת על התנור. משמע טפי שהסרידה סותמת פה התנור. וכן כ' ופי' גם הר\"ב (כלים פ\"ט מ\"ז). ותו דאי בשהסרידה רק מונחת על התנור. למה נקט בשהטומאה על הסרידה דרק כנגדו עד לרקיע טמא. הרי הסרידה אינה חוצצת מדמק\"ט. גם הכלים שתחת הסרידה. בינה להתנור גם כן טמאין. ואת\"ל הרי גם לדידן דאוקמינן שהסרידה מודבקת בהתנור בצמ\"פ נמי ק'. דכשהטומאה ע\"ג אוירו של תנור. עכ\"פ הול\"ל דטהרות שתחת שולי התנור טמאין. דאע\"ג דכל שהטומאה אינה רצוצה אינה בוקעת לתחתית הארץ. הרי עכ\"פ בוקעת לטמא מה שתחת שולי הכלי על הארץ (כהראב\"ד שהביא רתוי\"ט פ\"י מ\"ו ד\"ה בוקעת). י\"ל לדידן בתנור א\"א לומר כן. דהרי אין לו שולים. ומדסגור בצמ\"פ לא נכנס טומאה לתוכו. וגם אין לומר לדברי רבותינו הנ\"ל דמיירי הכא בסרידה שהוא מכלי גללים וכדומה. דהרי בדוקא בשהסרידה מק\"ט מוקי לה. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת גם באין התטר סתום בצמ\"פ. ולא היתה טומאה עוברת בב' האוירים שתחת העודף מזה לזה. עכ\"פ מ\"ש מבית שחצצו בקנקנים (לעיל פ\"ו מ\"ב). דבגבן נגד הטומאה. אין הטומאה עוברת מהאויר שבחלק זה להאויר שבחלק האחר והכא נמי נחשב האויר שתחת הנסר כאילו הוא אויר בית. והרי התנור שגבו נגד הטומאה חוצצו באמצע. ול\"ל צמ\"פ כלל. י\"ל התם הניחן לשם מחיצה. וגם טחן בטיט. ועוד שהקנקנים סמוכים לכותלי הבית והו\"ל כדבוקים לדפנות אהלים. עוי\"ל דשאני הכא דהנסר אינו דבוק בהתנור. והוא מאהיל על הטומאה ועל פה התנור. ולהכי לולא שהתנור סתום בצמ\"פ. היה נטמא התנור ושוב לא היה חוצץ בין ב' האוירים שתחת הנסר מזה ומזה דכלי טמא אינו חוצץ. וא\"ת עכ\"פ מה מהני שסתום בצמ\"פ. ומ\"ש מכלי שסתום בצמ\"פ שמונח בין טומאה לטהרה שא' מהן למטה וא' למעלה. דאע\"ג דתוך הכלי טהור. עכ\"פ הטומאה עוברת שיהיה עכ\"פ מה שבצד השני טמא (כתוספתא אהלות ספ\"י). וא\"כ מ\"ש חציצה שבין מעלה למטה לחציצה שהיא מן הצד. י\"ל התם חשבינן להכלי שסתום בצמ\"פ כאילו אינו כאן ואז הטומאה והטהרה מאהילין זע\"ז. אבל הכא הרי אם גם נחשוב התנור עם חלק הנסר הדבוק בו עם צמ\"פ. כאילו אינו כאן. א\"כ הרי יש כאן אויר בין עודף שמצד זה להעודף שמצד האחר ואין טומאה מתפשט מזה לזה: ",
+            "ולפי דברי רבינו צ\"ל דמיירי שהזיז בולט להרחוב טפח יותר מהבטח שתחתיו. דאל\"כ לר' יהושע למה לא יהיה הבטח מפסיק בין הטומאה להזיז (כלקמן פי\"ד מ\"ה). וא\"ת אם כן למה בב' זיזין זה למעלה מזה. והעליון מעדיף. דלא פליג התם ר\"א. י\"ל דר\"א ס\"ל דדוקא בב' זיזין שתשמישן שוה. להכי חשבינן לתרווייהו כאהל א'. ומתפשטת טומאה מתחת זה לתחת זה דרך עדפת העליון. משא\"כ הכא. תשמיש של בטח הוא רק להמשקיף לסמוך עליו. ותשמיש הזיז הוא לתלות בו דבר. ומדאין תשמישן שוה. אין מצטרפין: ",
+            "כך כתב הרמב\"ם (בפט\"ז מטו\"מ) ודלא כהר\"ב הכא שכתב דמיירי שנפחת מעצמה מסנדל המתכת וזה תמוה. דא\"כ כל נקב שנעשה מאליו. אין הטומאה יוצא בו בשרחבו טפח. אלא צריך רוחב אגרוף (כלקמן רפי\"ג). וי\"ל גם להר\"ש והר\"ב דהכא מדנעשה ע\"י דחיקת האדם בהסנדל. לא הו\"ל כנעשה ממילא. א\"נ י\"ל דהכא איירי בשחישב על הנקבים שיהיו לתשמישו. כדי שיעמדו שם הרגלים על מכונתם. ולא יזוזו ממקומן. והרי בכה\"ג סגי להנקב בטפח. וכמבואר שם: ",
+            "וא\"ת הרי חור זה פחות מטפח. והרי תנן לעיל (פ\"י מ\"ב) דבכה\"ג אין התפשטות הטומאה יוצאת ואיך יהיה הסנדל והעריסה והתינוק טמאים. ואי\"ל דהכא מיירי שהטומאה מונחת נגד החור שבמעזיבה ממש. דבכה\"ג אף שאין בהנקב שבמעזיבה פ\"ט טומאה יוצאה בו (כלעיל פ\"י מ\"ה) ליתא. דא\"כ היכי קאמר תנא דמונין בה וכו'. הרי הסנדל והעריסה והתינוק וכל מה שלמעלה ממנו כל שכנגד החור. כל א' וא' הוא אב הטומאה. ואפילו לא נגע מה שתחתיו. י\"ל דלעולם דמיירי שהמת אינו מונח מכוון תחת החור. ואפ\"ה הסנדל הו\"ל אבי אבות. מדמגיע עד תוך חצי התחתון של המעזיבה. דהו\"ל כמונח תוך חדר התחתון. דבכה\"ג אפי' קדם הסנדל להטומאה (עי' פ\"י מ\"ב) אפ\"ה הסנדל טמא דכמונח בבית דמי (כפ\"ו מ\"ד). ולכאורה היה עוד נ\"ל דלהכי נקטה מתני' סנדל. ולא נקט כפשוטה רגלי מטה שפחתו לתוך הבית. אלא דה\"ט מדבעי למתני סיפא דמונין בה וכו'. ואי באין כאן סנדל. רק עריסה ותינוק. מה מונין שייך כאן. הרי המטה אבי אבות והתינוק אב. ומה חילוק יש בין רישא דחשבינן להתינוק כמונח באהל המת. ובין סיפא דחשבינן להתינוק כנוגע בדבר הנטמא בנית. הרי בין כך וכך התינוק נעשה אב. להכי נקט שמפסיק סנדל. דבכה\"ג נעשה התינוק בסיפא רק ראשון. ותו היה נ\"ל דמה\"ט כתבו ג\"כ הר\"ש והר\"ב דמיירי הכא בסנדל של מתכות. דאילו בסנדל של עץ. הרי הו\"ל כב\"ה העשוי למלאות ואמק\"ט רק בקבוע ברגל המטה מק\"ט אגב המטה (ככלים פי\"ח מ\"ג סי' לה. ועי' פרה פי\"ב מ\"ח וברתוי\"ט שם) וא\"כ לא הוה שייך למתני בסיפא דמונין וכו'. דמה מונין יש כאן. הרי לא נתמעט טומאת התינוק בסיפא טפי מברישא. דבשניהן התינוק הו\"ל אב. אלא דלהכי נקטו שהיה הסנדל של מתכת. שא\"צ שיהיה קבוע במטה ונעשה הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק שנגע בהמטה נעשה ראשון. נמצא שיש כאן חילוק בטומאות של כל הנך בסיפא טפי מברישא. דברישא דחשבינן לכל הג' כמונחין באהל המת. הסנדל והמטה שניהן נעשין אבי אבות. והתינוק נעשה אב. משא\"כ בסיפא רק מונין בה כנוגעין זב\"ז. דרק ממגען זב\"ז נטמאו. להכי הסנדל אבי אבות. והמטה אב. והתינוק ראשון. ולפ\"ז היה נ\"ל לכאורה מכאן ראיה להרמב\"ם ור\"ב דס\"ל דכל כלי אפילו אינו ממתכות. אפ\"ה כשנטמא ממת נעשה אבי אבות. דאילו להראב\"ד ור\"ת דס\"ל דרק כלי מתכות שנטמא במת נעשה אבי אבות. ולא שאר כלי (כפ\"א סימן ו') ק'. דלפ\"ז שפיר הוה מצי למנקט שרגלי המטה בעצמן פחתו המעזיבה לחדר התחתון שהמת בתוכו. ונעשה המטה אב. והתינוק ששכב בו ראשון. ושפיר יש חילוק בין סיפא לרישא. דברישא שיש בחור טע\"ט. הו\"ל התינוק כאילו מונח באהל המת ונעשה אב. ובסיפא דאין בהחור טע\"ט. לא נטמא התינוק רק מדנגע בהמטה ונעשה רק ראשון. אולם כל זה בורכא. דהרי בל\"ז גם להרמב\"ם ק' דאע\"ג דס\"ל דגם כלי עץ שנטמא במת נעשה אבי אבות. אפ\"ה ק' דהוה מצי למנקט שרגל המטה בעצמה פיחת המעזיבה. ונעשה המטה אבי אבות. והתינוק אב. והדבר הנוגע בו רק ראשון. משא\"כ ברישא ודו\"ק. אע\"כ מה דנקט תנא סנדל. וגם מה שפי' הר\"ש והר\"ב שהוא של מתכות. כולה רק אורחא דמלתא נקט. שכן דרכן רק לתחוב הסנדלין תוך החור ולא לתחוב ולקבוע רגל המטה בעצמן שם. וכן דרכן היה כ\"כ לעשותן ממתכות כעין שפופרת ממתכות שעושין לציר להדלת שתסובב בו (ככלים פי\"ד סי' כ'). ועכ\"פ שמעינן מהכא דכלי מתכות שנטמא במת אינו מטמא באהל. מדלא קאמר דמיירי דאין הסנדל בולט לתוך העליה: ",
+            "ונ\"ל ראיה משפוע אהלים שאין שם טע\"ט. ואפ\"ה מתפשטת הטומאה לשם (כלעיל פ\"ז מ\"ב). וכ\"כ יש להביא ראיה לזה מקנה (פי\"א מ\"ב) וגם מלקמן (פי\"ד מ\"ד. ופט\"ו מ\"ד ה' וו'). וא\"ת להרמב\"ם ק' מלעיל (מ\"ג) בנסר שבולט טפח מזה ומזה ומשאר ב' הצדדים פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מתחת טפח א' לתחת חבירו דרך הפחות מטפח שבצדדים. וכ\"כ טבליות שכל א' טע\"ט. ונוגעין בקרנותיהן פחות מטפח. אין הטומאה מתפשטת מתחת א' לתחת חבירו (כפט\"ו מ\"ב). וכ\"כ ק' מהנך לזיז המסובב כל הבית ואוכל בפתח רק ג' אצבעות דמביא הטומאה מזל\"ז (כפי\"ד מ\"ד). ונ\"ל דאע\"ג דכל אהל אף שנעשה ממילא ולא התכוון לאהל. אפ\"ה מביא טומאה לכל שתחתיו (וכדמוכח מעדר ומכונות (לעיל פ\"ח מ\"א) ודלא כרבינו הראב\"ד שהביא רתוי\"ט לעיל מ\"ג בפי' מלת בטח וע\"ש) עכ\"פ המקומות שפחות מטפח המשותפות עם האהל טפח. אין טומאה מתפשטת לשם רק בנעשה האהל טפח בכוונה כשפוע אהלים (פ\"ז מ\"ב). וכ\"כ בקורה הכא. ובזיז הסובב הבית. כולן נעשו בכוונה להאהיל על שתחתם. להכי גם המקומות שאין בהם פ\"ט המשותפות עם האהל טפח מתפשטת הטומאה לשם. משא\"כ בנסר שע\"ג התנור לעיל. וכ\"כ בטבלאות (פט\"ו מ\"ב) שלא הונחו בכוונה שם להיות אהל על שתחתן. אין הטומאה מתפשטת למקום שאין בו פ\"ט המשותף עמו (ועמ\"ש בס\"ד במכילתין פי\"ד. ועי' מ\"ש בס\"ד פי\"א סי' ז'). לפ\"ז צ\"ל דעמוד שבמשנה ז' מיירי שתחתית הבטן בכל מקום הוא טע\"ט. א\"נ י\"ל דרק בטבליות מפורדות או בנסר שהתנור מפסיק בין ב' הבליטות אינן מצטרפות דרך אהל פחות מטפח (ועמ\"ש בס\"ד בבועז פ\"ד סי' ב'): ",
+            "והמה רתוי\"ט דלענין טומאה למה צריך למדוד כל הד' רוחות. הרי סגי בשימדוד הצד המאהיל על הטומאה אם הוא טפח או לא. ונ\"ל דמשכחת לה בשהקורה מונחת לא על מקום השוה ברבוע שבהקורה. רק על קצוות הדק שבזויות הקורה כזה* ומיירי שהטומאה מונחת תחת מקום הדק שבאחת מזוית הקורה נגד מקום א . וע\"כ שבכה\"ג אין בו דין אהל רק בשיהיה רוחב עובי הקורה רוחב טפח מנקודת ב עד נקודת ג והרי א\"א למדוד רוחב זה. דמי יוכל להכניס קנה המדה תוך עובי הקורה להכי קמ\"ל תנא שכשימדוד ד' צדדי הקורה. וימצא שיהיה כל צד טפח יהיה האלכסון שמנקודת ב לנקודת ג קצת יותר מטפח (וכלקמן מ\"ז). והא דמצריך תנא שיהיה טפח לכל רוח. ויהיה האלכסון יתר מטפח. והרי הוה סגי כשיהיה רוחב כל צד 5/7 טפח. ונמצא שיהיה כולו. רבוע של 5/7 טפח על 5/7 טפח ויהיה א\"כ האלכסון טפח מכוון שמאהיל על הטומאה נ\"ל דה\"ט מדצריך שיהיה טע\"ט מלבד מקום הטומאה (כהראב\"ד רפי\"ב מטו\"מ): ",
+            "וקשה למה נקט תנא שיהיה היקף העמוד כ\"ד טפחים. ויהיה לפ\"ז הרבוע הקטן שתחת בטן העמוד 1/7 1 טפח על 1/7 1 טפח ברבוע. והיינו שלא בדקדוק. דהרי סגי בשיהיה רבוע טע\"ט. טפי הו\"ל להתנא לומר שיהיה בהיקף העמוד כ\"א טפחים. ונמצא שיש בקטבו של עיגול זה ז' טפחים. ונמצא שיהיה הרבוע הגדול שנסבב בו העגול ז' טפחים על ז' טפחים. ויהיה א\"כ האלכסון של רבוע זה ז' טפחים וי\"ד חומשין. דהיינו אלכסון של כל קרן ז' חומשין כדי שאם נעשה רבוע הקטן על ז' חומשין אלו. יהיה הרבוע הקטן הזה טפח על טפח מצומצם כראוי. ואי\"ל דלהכי צריך שיהיה היקף העמוד כ\"ד טפחים. כדי שיהיה הרבוע הקטן שתחת בטן העמוד קצת יותר מטע\"ט. והיינו משום דכך צריך באמת. שיהיה טע\"ט מלבד מקום הטומאה וכמ\"ש לעיל סימן ח' בשם הראב\"ד. ליתא. דעכ\"פ א\"צ שיהיה טע\"ט אויר ממעל להטומאה ממש. אלא אפילו הוא בצד הטומאה סגי. וכגון שהטומאה מונחת במקום הנמוך מטע\"ט. ואויר טע\"ט בצדו. בכה\"ג כיון שב' האוירים מעורבין. מחשבו כולהו אהל א'. ומתפשטת הטומאה תחת כולו. ולא תבקע למעלה ולמטה (כלעיל פ\"ז מ\"ב). וא\"כ למה צריך כאן שיהיה הרבוע הקטן יתר מטע\"ט. והרי סגי בשיהיה תחת הבטן כדי רבוע טע\"ט. ומקום הטומאה יהיה בצדו (ויש ליישב קו' זו בתרוצינו לעיל סימן ז'). ואע\"ג דדרך התנא למנקט לפעמים חשבון בלתי מדוקדק (כסוכה דח\"א) היינו היכא דאם הוה נקט חשבון מדוייק. הוה צריך למנקט שלמים ושברים. כמו הך דסוכה. דאילו הוה נקט בדקדוק הוה צריך למנקט י\"ז נכי חומשא. ואפילו הוה נקט י\"ז שלמין. יהיה האלכסון שיתא נכי תילתא. והיינו נמי שלמין ושברים. להכי ניחא ליה להתנא טפי למנקט התם שיהיו י\"ח שלמין. ויהיה אלכסונה ו' שלמין ויהיו כל מספר ומספר רק שלמין ולחומרא לא דק וכדקאמר התם. אבל הכא מה הרויח התנא דנקט חשבונו שלא בדקדוק בלי שום טעם. וגם לקולא לא דק. דמשמע מדבריו דבפחות מכ\"ד טפחים לא תתפשט הטומאה תחת כולו. והרי הא ליתא. ואת\"ל דלהכי נקט טפי מהיקף הראוי ומשום דדרך עמוד שאינו עגול בצמצום. ולהכי משום סיפא לחומרא לא דק. דס\"ל דאם לא יהיה בהקיפו כ\"ד טפחים רק כ\"א טפחים. וא\"כ יהיה הרבוע הקטן שבקרן טע\"ט אפ\"ה טומאה בוקעת ועולה וכו'. משום דברוב פעמים אין עגול העמוד מצומצם. ויהיה עי\"ז רבוע הקטן פחות מטע\"ט. ליתא דחומרא דאתא לידי קולא הוא. דהרי כשהיא בוקעת ועולה לא תתפשט למן הצדדים. ודוחק לומר דבאמת ה\"ק תנא דכשיש בהקיפו כ\"ד טפחים. אז רק מביא הטומאה לכל שתחת בליטת הבטן אבל אינה בוקעת וכו'. וכשהקיפו פחות מזה. אז מלבד שמתפשטת תחת כל הבטן. בוקעת ועולה ג\"כ. אבל כל זה אינו במשמעות לישנא דמתניתין כלל. אלא נ\"ל דאמת יורה דרכו. דבאמת לא הצריך תנא שיהיה קוטב רוחב העמוד יותר מז' טפחים. ואפ\"ה הצריך שיהיה להיקף העמוד כ\"ד טפחים. וכן בדין. ע\"פ מ\"ש הרמב\"ם (עירובין פ\"א מ\"ה) שמה שאחז\"ל דכל שיש ברחבו טפח צריך להקיפו ג' טפחים אינו בדקדוק. דבאמת צריך להקיפו ג\"ט ושביעית בקירוב [ובזה נ\"ל ליישב מה דאמרינן (עירובין י\"ד א') מה\"מ דכשיש ברחבו טפח יש בהקיפו ג\"ט. ויליף לה מים של שלמה. וק' ל\"ל קרא. והרי דבר הנראה לעינים הוא. אלא הש\"ס הכי קא ק\"ל מנא לן דאע\"ג שהוא קצת יותר חשבינן לה כך]. וא\"כ הכא שצריך שיהיה רוחב קוטב העמוד ז' טפחים לפיכך באמת צריך להקיפו כ\"א טפחים וז' שביעיות טפח. הרי הן לך יחד כ\"ב טפחים בהיקף. ואע\"ג דהתנא מצריך לההיקף כ\"ד טפחים וגם אותן שביעיות אינן רק בקירוב. ואנן דמצרכינן להקיפו כ\"ד טפחים מלאים. אם כן יהיה קוטב רוחב העמוד יותר משבעה טפחים. ויהיה לפ\"ז האלכסון שבקרן יותר משבעה חומשין. ויהיה א\"כ לפ\"ז הרבוע הקטן יותר מטפח על טפח. י\"ל דהרי כבר הוכיחו רבעתו\"ס (סוכה דח\"א) דמרובע טפח על טפח באמת צריך לאלכסונו יותר מב' חומשין. א\"כ שפיר י\"ל שהמרובע הקטן שתחת הבטן אינו רק טפח על טפח. ואע\"ג שאלכסונו הוא יותר מז' חומשין כדאמרן. הרי כך הוא הראוי שיהיה אלכסון של טע\"ט טפי מטפח וב' חומשין ודו\"ק. אמנם ק\"ל למה צריך שיהיה היקף העמוד כ\"ד טפחים כדי שיהיה אויר טע\"ט תחת הבטן הבולט. הרי סגי בשיש היקף העמוד קצת יותר מג' טפחים. ושיהיה עובי העמוד כולו רק ב' או ג' טפחים. דאע\"ג דבכה\"ג לא יהיה אויר טע\"ט תחת בטן העמוד. עכ\"פ כשהטומאה מונחת תחת בטן ההוא הרי קיי\"ל חוקקין להשלים (כיו\"ד רפ\"ז ס\"ב). ואע\"ג דהיינו רק בשיש למטה מהמקום שצריך לחקוק בו. כותל שוה בגובה י' טפחים. אז אמרינן דחוקקין במה שלמעלה להשלים שיהיה אחר החקק כעין משקוף על מזוזות (ובזה מתורץ קו' רכ\"מ שם וע\"ש) משא\"כ הכא דאין כאן אויר טפח לא אמרינן חוקקין להשלים טע\"ט לחשבו אויר. עכ\"פ ק\"ל הרי סתם מתניתין ר\"מ היא (כסנהדרין פ\"ו א') ור\"מ הא ס\"ל בזרק בשבת ברה\"ר ונח בחור כ\"ש שבכותל דחייב מדס\"ל חוקקין להשלים. והו\"ל כאילו נח שם בחור שהוא ד' על ד' (כשבת דז\"ב). אלמא דאפילו אין שם אויר טע\"ט חוקקין להשלים. ואין לחלק בין שבת לטומאה. דבטומאה שאני כיון דאהל בעינן. וכל שאינו טע\"ט אויר אינו אהל. ליתא דהרי לעיל (פי\"א מ\"ז) בכלב שאכל בשר המת ס\"ל לר\"מ דכשיש סביב צוארו ג' טפחים. אע\"ג שאין בחלול הצואר טע\"ט ס\"ל חוקקין להשלים (כרש\"י ותוס' חולין קכו\"א) ומשוינן לה אהל. ואע\"ג דלא קיי\"ל התם כר\"מ עכ\"פ מדסתם מתניתין ר\"מ וכדאמרן ק' דר\"מ אדר\"מ. וי\"ל דשאני התם מדכבר יש שם אהל הבית. והצואר של הכלב מונח לפנים. שפיר י\"ל דחוקקין להשלים כאילו התרחב אהל הבית גם לתוך צואר הכלב במקום הטומאה. אבל הכא שאין כאן אהל כלל. לא אמרינן חוקקין להשלים. שיתהווה אהל מעיקרא במקום שאין כאן אהל כלל. אבל אין להביא ראיה לדברינו. דאל\"כ היכא משכחת ליה לר\"מ טומאה רצוצה כלל. די\"ל דלעולם אפילו באין כאן אהל מן הצד כלל. נמי ס\"ל חוקקין להשלים. ואפ\"ה משכח\"ל רצוצה. כגון שהטומאה מונחת בין כותלים דקים. שא\"א לחקוק בהן רוחב טפח. או בשאינה מונחת רצוצה תוך דבר שהוא גוף עב הבולט מהקרקע או תוך כלי עב. דבהנהו לבד אמרינן חוקקין. רק שמונחת רצוצה תחת הקרקע. דבכהאי גוונא גם לר' מאיר לא אמרינן חוקקין: ",
+            "כך נ\"ל טעם דמתניתין. ורב\"א זצוק\"ל כתב דלהכי מטפח ולמטן טמא. דחיישינן שמא יהיה חור טפח באסקופה מהבית ולחוץ. משא\"כ בנגע מטפח תחתון ולמטה ליכא למגזר כה\"ג ולהכי טהור. ולא זכיתי להבין בזה דברי רבינו זצוק\"ל. ואפשר דכוונת רבינו שיש חור מפולש בהמפתן מהבית עד לחוץ. שהטומאה מתפשטת שם: "
+        ],
+        [
+            "וא\"כ לפי שיעור זה יהיה שיעור מאור בתחלה 2/3 1 אצבע על 2/3 1 אצבע שהן בתשבורת 25/3 אצבעות מרובעים. ואם נעשה מאלו אצבעות שלמות מרובעות. יהיו 7/9 2 אצבעות ושירי המאור יהיה לפי חשבון הנ\"ל 8/4 אצבע על 5/4 אצבע. שהן בתשבורת 40/4 אצבע. שהן 1/2 2 אצבעות. וכן בדין. שיהיה שיור של דבר קטן יותר מאשר הוא בתחלה. דהרי אם ננכה 1/2 2 אצבע מן 7/9 2 ישאר 7/18 אצבע מה שיהיה מאור בתחלה יותר גדול משיורי מאור. מלבד דבאמת שיעור שיור דהכא היינו רק לחלון שהיה גדול ביותר. ולכאורה יש להוכיח מזה דאצבעיים דהכא. אינן גודלין. דהרי בכל דוכתא כל שיור זוטר שעוריה מהשיעור תחלה (כסוכה יג\"א ומנחות לט\"א וספי\"א דפרה). וא\"כ אי נימא דאצבעיים דנקט הכא היינו גודלין כבכל דוכתא. יהיה שיעור דבסוף גדול מהשיעור בתחלה. י\"ל דשירי המאור הכא לא שנסתם מעצמו אלא שהתחיל וסתמו בכוונה. ודעתו לסתמו לגמרי. ולהכי שיורי דהכא גרע משאר שיורים שנעשו ממילא. דהנך מדנשתיירו ממילא. לפיכך כיון שכבר היה בהם פ\"א כשיעור לא נתבטל עדיין שמן מהן אף שנתמעטו קצת משיעור הראוי להן אבל הכא שסתם בכוונה ודעתו לסתמו לגמרי. אזלינן בתר מחשבתו. וכל שנתמעט משיעור אצבעיים. אף שנשאר כשיעור מאור בתחלה. אפ\"ה כסתום דמי. וא\"ת עכ\"פ ק' דגם במאור בתחלה נמי ניזל בתר מחשבתו. וכשיפתח משהו יבוא בו הטומאה. ומ\"ש מלעיל (פ\"ז מ\"ג) דסגי לב\"ה בשיפתח משהו. י\"ל התם לאו משום שדעתו לפתחו הרבה סגי לב\"ה בכ\"ש. רק מדיש שם כבר פתח אלא שננעל הדלת. ולהכי בפתח משהו סגי: ",
+            "והא דלא נקט כראש גדול של אדם. ה\"ט דמדנקט כל שעורי דלעיל באצבעות. שהן חלקי היד. נקט נמי הך שיעור ביד. דהיינו באגרוף. והא דנקט ברישא כמקדח ולא בשליש טפח. היינו משום דשליש טפח אינה מדה שלימה. ומה\"ט נמי נקט אצבעיים על גודל. ולא נקט הכל בשיעור אצבעיים על רוחב אצבע ורביעי. וכ\"כ ברישא נקט שיעור מקדח. ולא שיעור אגודל או שיעור אצבעות. היינו כולו מדלא בעי למנקט שברים: ",
+            "כך פירשתי על דעת הרא\"ש. ונ\"ל דהא דנקט הרא\"ש סריגי ברזל. לאו לדוגמא בעלמא נקט הכי. אלא דקמ\"ל דאע\"ג דסריגי ברזל מק\"ט. והרי אפילו היה כל החלון נסתם בטס ברזל לא היה חוצץ מה\"ט. אפ\"ה הכא כיון שקבע כאן הסריגים בכותל. שוב אמק\"ט וחוצץ (כלעיל פ\"ו סימן כ'. ועי' עוד כלים פי\"ד סוף מ\"ג). והא דתנינן לעיל (פ\"ח מ\"ד) דסריגות חוצצין ולא מביאין. היינו לפי דעת ב\"ה דמשנתינו אתיא: ",
+            "ולפענ\"ד אפשר לפרש דלהביא ולהוציא דמשנתינו תרווייהו אמשנה דפ\"ז מ\"ג קאי. וה\"ק להביא הטומאה לכל חלון וחלון שיש בו כשיעור מקדח. כשהטומאה בבית ולהוציא הטומאה משאר החלונות אף שהן גדולים ביותר אם נפתח זה שהוא רק כמקדח. וע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל עוררני לפרש עוד דה\"ק. להביא טומאה מחדר לחדר כשהחלון ביניהן גדול כמקדח והוא פתוח. דאע\"ג דכזית ממת צריך לפתחו טפח (כפ\"ג ט\"ו) היינו בחלון העשוי לתשמיש. ולהוציא טומאה דקאמר היינו כשהמת בבית. ואפילו כשפתח זה נעול נטמאו הטהרות שתחת המשקוף שלו מבחוץ. משום דדרך טומאה לצאת (כפ\"ו מ\"ג). והיינו טעמא דר\"ש דמיקל בלהוציא. ומצריך דוקא טפח. משום שהדלת נעול. וגם משום דטומאה זו שמחוץ לדלת הנעול רק מדרבנן הוא (כרש\"י ביצה ד\"י ע\"א) וקילא טפי מלהביא הטומאה בהרישא דוודאי דאורייתא: ",
+            "ולרמב\"ם בפירושו ובחבורו להביא היינו כדאמרן. ולהוציא היינו כשהחלון הוא בתקרת הבית והמת למטה מהתקרה. והטהרה למעלה נגד הארובה. אז רק כשהארובה טע\"ט נטמא הטהרה שלמעלה מהארובה. ולפי דברי רבינו צ\"ל דרק אשיעור אגרוף פליג ר\"ש. וס\"ל דלהוציא סגי בטפח. דאי אשיעור שפחות מטפח כמקדח וכדומה. א\"כ בהא נימא ר\"ש דלהוציא לא סגי במקדח. אלא צריך טע\"ט. הרי אדרבה יותר נקל לטומאה לצאת מלהכנס (כפ\"ג מ\"ז ופ\"ד מ\"א ובשאר דוכתי במכילתן). אבל זה תמוה. שהרי הרמב\"ם בפירושו כאן בפירוש אמר לן דאשיעור מקדח קאי. והיותר תמוה על דברי רבינו דיש להקשות לדבריו. דס\"ל דלהוציא הטומאה היינו כשהטהרה למעלה נגד החור. דלת\"ק כשהחור כמלא מקדח נטמא הטהרה. ולר\"ש דוקא כשהחור טע\"ט נטמא הטהרה. וקשה ממ\"נ אי מיירי בשהטומאה אינה תחת החור. רק תחת התקרה שהחור בו. א\"כ מה לי שיעור מקדח טפח ואגרוף. הרי לא התפשטה טומאה כלל לתחת החור. דאין לבוד לטומאה (כלעיל פ\"י מ\"א וב'). ואי מיירי הכא שהטומאה מונחת מכוון תחת אויר החור. א\"כ עכ\"פ ל\"ל שיעור מקדח לת\"ק. הרי גם בקטן יותר מזה כל שכנגד הטומאה טמא (כלעיל פ\"י מ\"ב). והרי התם דמיירי שהוא חלון לתשמיש. מדלכ\"ע צריך שיעור גדול יותר מלמאור. ואפ\"ה גם כשהחלון קטן מאד. טומאה יוצאה עכ\"פ כנגדה. מכ\"ש הכא. דמיירי בחלון למאור. דסגי לן בשיעור קטן לענין להביא הטומאה. מכ\"ש דסגי לן בשיעור קטן יותר ממקדח להוציא עכ\"פ הטומאה כנגדה. וכ\"ש דק' הכא לר\"ש דס\"ל הכא דאפילו בשיעור מקדח אין טומאה יוצא. והרי לעיל סתמא קאמר דאפילו בפחות מטפח טומאה יוצאת כנגדה. וטפי מזה ק' הנך קושיות אי נגרוס בדברי רבינו דקאי ר\"ש אשיעור אגרוף. דאף דהתם מיירי בשעשה החלון בכוונה. והכא שלא בכוונה. עכ\"פ כל כנגד הטומאה אפילו בלי חלון שנעשה בכוונה הטומאה מתפשטת דרך חור כנגדה. לכן בחרתי הסתופף לפרש להוציא הטומאה כדברי רב\"א זצוק\"ל. וגם לדבריו הקדושים צריך לדחוק קצת בהפירוש להוציא הטומאה. דמה דקרי לה תנא הכא להביא את הטומאה דהיינו לטמא כל הפתחים של הבית שהטומאה בתוכו. קרי לה לעיל (פ\"ג מ\"ו). להוציא הטומאה (וע\"ש). ומה דקרי לה הכא להוציא. קרי לה התם להציל מטומאה וע\"ש. אולם יש עוד גרסא להר\"ש והרא\"ש והר\"ב. דגרסי בדברי ת\"ק בין להוציא ובין להכניס ששיעורו במקדח. ולר\"ש בין להוציא ובין להכניס בטע\"ט. וכתבו עוד דהך בבא אכולהו שיעורי דלעיל מקדח ורום אצבעיים ואגרוף קאי. מיהו מהו להוציא לא פירשו לנו רבותינו. ואי נימא דכהרמב\"ם ס\"ל בזה. תקשי גם לדידהו כל הקושיות שהקשינו להרמב\"ם. ולהכי מסתבר דכרב\"א ס\"ל בפירוש מלת להוציא. ויהיה איך שיהיה. צ\"ל לכל רבותינו. דהא דנקטינן בכולה ש\"ס ובכל דוכתי במכילתן. דטפח על טפח מביא הטומאה. היינו רק בחלון העשוי לתשמיש. דבו לבד כ\"ע מודו דבין להוציא ובין להכניס שיעורי' בטפח. ואבינו שבשמים יאיר עינינו במאור תורתו לעד: ",
+            "כך נראה שפירש הרמב\"ם (פי\"ד מטו\"מ ה\"ה). ול\"מ היה נ\"ל דהכא ר\"ל דבעשה החור להכניס אויר להחדר שיעורו כמקדח. והא דלא כלל תנא מאור ואויר בחד בבא. ה\"ט משום דבעשאו לאויר אין חילוק בין תחילתו לשיור שלו. דאפי' בשיור סגי במלא מקדח. דכל שהוא לאויר גם במלא מקדח נכנס האויר בחוזק טפי עכ\"פ מאילו היה החור גדול יותר מזה השיעור. ומהו' משה טארן נ\"י הביא ראיה לדברי דאי נימא דאויר דינו כמאור לענין שיור. א\"כ למה תנינן בסיפא. בעשה תקרה באמצע החלון. דחלק העליון שיעורו כמקדח ואמאי. והרי הו\"ל שיור ונבעי כאגרוף: ",
+            "ואע\"ג דבכל תשמיש שצריך לצרכו חור גדול מטפח. הו\"ל ב\"ש לקולא. והרי לא נמנה בין הנך מילי דב\"ש לקולא נגד ב\"ה (בפ\"ה דעדיות מ\"א). י\"ל כיון דעכ\"פ בא\"צ טפח לתשמישו הו\"ל ב\"ש לחומרא איכא למימר כד אתשיל בי מדרשא בהך גוונא אתשיל (וערתוי\"ט כלים פכ\"ט מ\"ח). ומ\"ש רש\"י (שבת עז\"א) דהנך דעדיות רק ר' יהודה העיד מה שלא ידעו. אבל מודה דאיכא עוד טובי. תמהני א\"כ מה מקשי (חולין נ\"ב ב' וקה\"א וערכין כז\"ב) ולתנייה בעדיות: ",
+            "ולכאורה משמע מהר\"ש והרא\"ש והר\"ב. דכשמונח בחור ההוא כזית. מתפשטת הטומאה לב' החדרים וכן כתב רתוי\"ט בפירוש לקמן במשנה ו'. ואמכ\"ר כולם. הא בורכא. דמדאין טע\"ט אויר ממעל להטומאה בהחלון הו\"ל טומאה רצוצה. אף שיש לה פתח טע\"ט מן הצד. אפ\"ה רק בוקעת ועולה. ואינה מתפשטת לצדדים כלל. ואפי' הטהרות שמונחים תוך החלון טהורים (וכמ\"ש בס\"ד פ\"ז בפתח האהל סי' ב'). ואי\"ל מ\"ש חור זה שבכותל משיפוע אהלים דהו\"ל כאהל. ולפיכך כשהטומאה מונחת תחת מקום השיפוע שאין שם טע\"ט. הו\"ל כאילו מונחת הטומאה בהאהל (כלעיל פ\"ז מ\"ב). והיינו משום מדמעורב אוירו עם אויר האהל. י\"ל דבשיפוע אהלים שב' החללים יש להם קרוי א' למעלה. אלא שהוא משופע. וגם קרקעיתו של זה הוא קרקעיתו של חבירו. להכי נידונים שניהן כאהל א'. אבל חורין שבכותל. שאין בהחורין טע\"ט. אף על גב שפתוחין טע\"ט להבית. הטומאה שבחור אינה מתפשטת להבית. אלא כשמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים. ואז אפילו אין החור פתוח כלל להבית מתפשטת מהחור להבית (כלעיל פ\"ו מ\"ג וד'). וא\"א שיתטמאו ב' החדרים שהחור פתוח להם. רק כשמונחת הטומאה במחצה על מחצה. וכמבואר שם (במ\"ד) ולא משום שהתפשטה הטומאה מחדר לחדר. רק מדמונחת מחצה על מחצה. הו\"ל כאילו מונחת כאן וכאן. ואפילו לא נראת כלל בב' החדרים ולא עוד אלא אפילו היתה נראת בהחדר שמונחת הטומאה רחוקה מחצי עוביה. ובהחדר האחר שמונחת תוך חצי עוביה ולפנים. אין הטומאה נראת שם. משמע סתמא דמשנה ד' דאזלינן בתר קורב' ולא בתר ראייתה. ורק במונחת הטומאה במעזיבה או בין הקורות. מחלקינן בין נראה תוך הבית או לא (כלשם מ\"ה וו'). אבל בטומאה בכותל לא מצינו חילוק בין נראה או אינה נראה. ועוד ראיה לדברינו. דחור שאין בו פ\"ט שפתוח להבית. אפ\"ה לא מחשב כהבית. דהרי בנסר שמונח ע\"ג התנור (רפי\"ב) אמרינן דדוקא בבולט הנסר טע\"ט מכל הצדדים סביב. אז מתפשטת הטומאה תחת כל הנסר (כמ\"א שם) הא בבולט הנסר רק מב' צדדים. אז כשהטומאה תחת בליטה שבצד זה. הטהרות שתחת הבליטה שבצד השני טהורים (וכמ\"ג שם). ואע\"ג שב' בליטות הנ\"ל מחוברים ע\"י בליטה פחות מטפח שבצד הממוצע בין ב' הבליטות הנ\"ל. אפ\"ה אין הבליטה פחות מטפח מחברן. וא\"כ אי נימא הכא דדין חלול החור שאין בו טע\"ט שבכותל נחשב כחדא אהל עם חלול הבית וטומאה מתפשטת מזה לזה א\"כ התם נמי נחשוב הבליטה שמצד א' טע\"ט שהטומאה תחתיו כאילו היה אויר הבית. והאויר שתחת הבליטה שאינה בולטת טע\"ט שמחוברת בקרן זוית עם הבליטה שהיא טע\"ט. נדונו כחור הפתוח לבית הנ\"ל. ותתפשט הטומאה מזל\"ז. ומשם לתחת הבליטה טע\"ט שהטהרות תחתיה. אע\"כ דמדמחולקים ב' החללים זמ\"ז. שזה בצד מזרח תחת הנסר וזה בצד דרום. אע\"ג שהן תחת קרוי א'. ושתיהן קרקעיתן שוה. לא דמי גם לשפוע אהלים לעיל ולא מחשבו כאהל א'. רק בשיש טע\"ט תחת הנסר בכל הצדדים סביב. וכ\"ש הכא שחלוקים ב' החללים זמ\"ז גם בקרוי גם בקרקעיתן (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ו סימן נ\"ז ולקמן פי\"ד סימן כ'. ועי' עוד מ\"ש בס\"ד בבועז סימן ז'). וא\"ת א\"כ לפ\"ז ק' מלעיל (פ\"ד מ\"א) בשאין בין שולי המגדל לקרקע טע\"ט וטומאה שם. אז אף שאין ריוח ההוא פתוח טע\"ט להבית. אפ\"ה הבית טמא. אלמא דב' אוירים הפתוחים זל\"ז כחדא אהל חשיבי. ואת\"ל דהתם משום דסוף טומאה לצאת דרך הבית. ליתא דא\"כ ה\"נ נימא סוף לצאת דרך בית זה או זה. ויהיה שניהן טמאין (כפ\"ז מ\"ג). אע\"כ דבכל טומאה רצוצה לא אמרינן סוף טומאה לצאת (כפ\"ו מ\"ו) ורק דמשום התפשטות הטומאה נטמא הבית. והכא נמי נימא הכי. י\"ל דהתם מדיש אהל המגדל למעלה מהאויר שתחתיו פחות מטע\"ט. ועי\"ז לא בקעה הטומאה למעלה לתוך המגדל. להכי מתפשטת הטומאה מן הצד לתוך הבית (וכמ\"ש שם בס\"ד סימן ט\"ז בשם רב\"א זצוק\"ל). ותו דגם בל\"ז יש לחלק דהתם היא באמצע הבית. והרי אפילו היה הרצוצה בקרקע תחת חלול הבית היתה בוקעת למעלה ומתפשטת בתוך כל הבית (וכמ\"ש בפתח האהל בפ\"ז סי' ב') משא\"כ הכא שהטומאה תוך הכותל שבין ב' הבתים. אחר כתבי כל זה ראיתי שגם בתוס' חדשים העיר קצת בזה במ\"ו בפרקן: ",
+            "והקשה הגאון מהו' עקיבא זצוק\"ל א\"כ מה הקשה הש\"ס (ב\"ב דיט\"ב) כמה פרכות לשמואל דס\"ל דכל שאינו מבטל ליה אינו ממעט. ואיך היה המקשן מפרש משנתינו. דאי גם באינו מבטלו במקומו ג\"כ ממעט ל\"ל לתנא למנקט פחות מכביצה. ולפעד\"נ דהמקשן והתרצן בהא פליגי. דהמקשן היה סבור כהר\"ש. דלהכי נקט תנא פחות מכביצה. משום דבכה\"ג אמק\"ט אוכלין. והתרצן ס\"ל כהרמב\"ם דגם פחות מכביצה מק\"ט אוכלין מדאורייתא. רק אפ\"ה נקט פחות מכביצה. מדאינה חשובה ומבטל לה במקומה. והוכיח הרמב\"ם סברתו מהת\"כ שהביא המזרחי (ויקרא ל\"ד פל\"ד) מלבד שי\"ל הקו' הנ\"ל בתירוץ המורגל לרבעתו\"ס כ\"פ דבאמת הומ\"ל ולטעמיך: ",
+            "ורב\"א פי' דרישא מיירי כשעצם פחות מכשעורה מונח בחלון. ורובע פחות מכשעורה מונח בבית מצטרף. ומתניתין דלא כר\"ש (פ\"ב מ\"ז) דס\"ל דרובע עצמות שנדקדקו עד שאין בכל א' כשיעור טהור. וסיפא כשחצי זית בשר מונח בחלון מצטרף בהדי חצי זית בשר שמונח בבית. ואתיא מתני' דלא כר' דוסא (רפ\"ג) דס\"ל כל המטמאין באהל שנחלקו טהורין. עכתד\"ק. ואני בעניי לא זכיתי להבין מאמר קדישין. דע\"כ לא פליגי רבנן על ר\"ש ור' דוסא רק היכא דכל החלקים מונחים תחת אהל טע\"ט. אבל הכא הרי העצם פחות מכשעורה. והבשר פחות מכזית מונחים בהחור שאין ע\"ג אויר טע\"ט. והרי אפילו היה מונח שם שיעור השלם לא היה נטמא החדר הסמוך. מדרק בוקעת ועולה. אבל לא התפשטה הטומאה לצדדים מדאין טע\"ט אויר ע\"ג וכמ\"ש לעיל סימן ל\"ו. ותו לא ידענא מה הכריחו לרבינו לפרש כן. ולא לפרש כפשוטו. וכפירושינו בפנים. ואפשר דכוונת רבינו דכיון דאינו חוצץ הו\"ל כמונח באותו אהל ומצטרף: "
+        ],
+        [
+            "הר\"ש והרא\"ש והר\"ב פי' ע\"פ התוספתא דמכילתין (פי\"ד) דמיירי הכא שנסתם הפתח. ואנא\"ק מאן יהיב לן מעפרייהו ונמלא לעיינין. דנסתם הפתח מאן דכר שמיה. עיקר חסר מהספר תורת אלהים חיים. ותו מה קמ\"ל. דוכי אכתי לא ידעינן. דבאין פתח תחת הזיז בעינן אהל טפח. והתוספתא שעליה סמכו רבותינו גם היא לא אשמעינן רק חזר וסתם חזר ופתח. ובכה\"ג ודאי קמ\"ל טובא דלא נימא דביטל הסתימה קמ\"ל וע\"ש. אבל אי הא אתא לאשמעינן במתני'. ודאי לא הו\"ל לתנא למשתק מיניה במתני'. ורב\"א בימין עוז לו שיבש כל המשניות כשר שפורץ גדר לעשות לו דרך. אולם אנחנו הנמושות. אין כח ברגלינו החלשות לילך אחר עקבות רבינו בזה הדרך. אולם אי לאו דדחילנא מגוהרקי דנורא. שביבי מדורה. מרבותינו זלה\"ה היה נ\"ל לישב דברי רבינו רב\"א בלשון המשנה ולא נצטרך לשבש כל הספרים. כי גם מה שתפסתי מועט תפסתי בפירושי שכבר נדפס. השתא דחיתיו בשתי ידים. דשם פירשתי דמשנה א' מיירי בשיעור בליטתו לרחוב. בזה שיעורו בכ\"ש. אבל הכא מיירי בשיעור המשכת הזיז עם הכותל. בהא קאמר ששעורו טפח. ואע\"ג דלקמן במשנה ד' אמרינן דסגי בשימשוך עם הכותל ממעל להפתח ג' אצבעות. היינו בשסובב כל הבית. אבל הכא הרי בפירוש קאמר זיז שעל הפתח. והיינו שהזיז אינו רק ממעל להפתח. בכה\"ג צריך שימשוך עם הכותל משך טפח. אולם עתה הראני ה' שא\"א לומר כן. דילמוד עליון מתחתון. דהרי זיז דסיפא שעל חלון אצבעיים ומלא מקדח. דשיעורו בכ\"ש. היינו ודאי שעור בליטתו לרחוב בכ\"ש. והיאך הפסיק תנא בהך בבא דשיעורו בכ\"ש בבליטה לרחוב. בין שיעור המשך טפח דברישא דהיינו בשיעור המשך הזיז עם הכותל. ובין שיעור זיז הסובב כל הבית דבמשנה ד' דגם כן שיעורו דזיז עם המשך הכותל. והרי מדתרווייהו בשיעור המשך הכותל מיירי. הו\"ל לתנא למסמכינהו. והיאך פתק ושדא בינייהו שיעור בליטה לרחוב. וגם בדין קנה במשנה ג'. ומפריד בין הדבקים. אמנם אי לאו דדחילנא מגוהרקי דנורא שביבי אש מתלקחת שבדברי רבותינו. היה נ\"ל לפרש וליישב דברי רבינו רב\"א בלשון הטהור של משנתינו ולא נצטרך לשבש כלל כל הספרים וכמבואר בפנים בס\"ד: ",
+            "כך היה נלפע\"ד ברור. אולם מריסי עיני קדשו של רבינו הראב\"ד (פי\"ז מטו\"מ ה\"ב) לא משמע כן. דהרי מוקי לה בזיז שלמעלה מיב\"ט מהפתח. וא\"כ ודאי צריך שיהיה בולט טפח להרחוב. ותמהני א\"כ היאך סגי שיהיה עכ\"פ המשכו ג' אצבעות. הרי למעלה מיב\"ט לא שייך לתוך הבית. ולא מצטרף לשם. והו\"ל כאהל לעצמו. והרי אין כל דבר באה טומאה תחתיו. עד שיהא תחתיו טע\"ט. ותו מ\"ש בליטתו להרחוב מהמשכו עם רוחב הכותל. הרי אין שום טומאה באה לתחת חלול שאינו טע\"ט (כאהלות פ\"ג מ\"ז). ואת\"ל דההמשך ג' אצבעות שממעל להפתח מצטרף לשאר הזיז שבצדו אחורי הפתח שרחב טפח. מדהו\"ל כשפוע אהלים (פ\"ז מ\"ב). ק' א\"כ גם בפחות מגא\"צ נמי. וא\"ת גם לדברינו ק' מ\"ש הכא מנסר שע\"ג תנור. שאין ב' חלקי הנסר שבולטים טפח מהתנור. מצטרפין דרך בליטת הנסר מהתנור פחות מטפח (כלעיל פי\"ב מ\"ג) עי' מ\"ש בס\"ד בפירושינו שם. ובפי\"ג בבועז סימן ח' בישוב קו' זו. ועי' עוד בסימן הסמוך: ",
+            "וזה לפענ\"ד כוונת הר\"ש והר\"ב שכתבו שצריך שיהיה בולט שם טפח. וכן מוכח נמי מסיפא דילן דנקט וכן אכסדרה וכו'. והרי אכסדרה ודאי בולטת קרויה יותר מטפח להחצר. וכל זה דלא כמשמע מדברי רבינו הגרב\"א זצוק\"ל שכתב שהטומאה מתפשטת לתחת כל הזיז. ואפי' במקום שאינו בולט טפח. ושעו עיני מני דעת קדושים. דלא ידענא. דמ\"ש זה מנסר שבולט מב' צדדים טע\"ט זה מול זה. וב' הצדדים שבינתיים בולט רק פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מצד לצד דרך בליטת הפחות מטפח שביניהן [(כפי\"ב מ\"ג) ועי' מ\"ש שם בבועז סי' ז' בתירוץ קו' זו]. אמנם אותן ג' אצבעות שממעל להפתח. אם הזיז הזה תוך י\"ב טפחים ממעל להפתח. אז אפילו אין הזיז בולט טפח להרחוב. אפ\"ה מתפשטת הטומאה לשם מהבית וכמשנה א'. ואע\"ג דבכה\"ג איכא הכא ב' לריעותא בהאויר הקטן הזה שתחת הזיז שאינו נמשך עם הכותל רק ג' אצבעות. וגם אינו בולט טפח להרחוב. אפ\"ה מצטרף תחתית הזיז הזה לתחתית המשקוף שהוא אהל הבית: ",
+            "ואפשר לי עוד דאפילו בולט טפח להרחוב. עכ\"פ מדאינו נמשך גם עם רוחב הפתח בהמשך טפח. ס\"ל לר' יהושע דמהני רק להוציא טומאה ולא להכניסה. ואפ\"ה לא דמי למשנה ב' דמהני בין להכניס ובין להוציא. והרי בין התם בין הכא ליכא טע\"ט תחת הזיז מול הפתח. י\"ל דדוקא במשנה ב' שיש בהמשכו טפח. אע' ג שאינו בולט טפח. מצטרף תחתית בליטת זו עם תחתית המשקוף של הפתח. וכאילו תוכו של בית מגעת עד שם (וכלעיל סי' ג') ולא גרע זה מב' זיזין. ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. דתחתיהן וביניהן טמא (כלקמן מ\"ה). משא\"כ הכא דאין המשך הבליטה טפח עם רוחב הפתח. הרי לענין המשך הבליטה לא שייך שיצטרף אליו תחתית משקוף הפתח. דהרי המשכו של תחתית זה המזרח למערב. והמשך תחתית זה מצפון לדרום. להכי רק להוציא טומאה גזרינן. ולא בהכנסה. מיהו שאר תחתית הזיז. ובפרטות אותו מקום שבזיז שהטומאה תחתיו בוודאי אין הטומאה מתפשטת לצדה. עד שיהיה רוחב טע\"ט תחתיו. דאל\"כ הרי היא רק בוקעת ועולה ויורדת כנגדה. ואינה מתפשטת כלל לצדדים. ודברי הרא\"ש שהביא פי' משנה זו במשנה ג'. תמוהים המה וע\"ש. וכפי הנראה היה גרסת רבינו דבטומאה בבית כלים שתחת הזיז טהורים: ",
+            "אמנם להר\"ש והרא\"ש והר\"ב הא דקאמרינן במשנתינו ואין ביניהן פ\"ט. ר\"ל כלעיל סי' כ\"ו. דהיינו שמהתחתון לארץ אין גובה טפח. וכ\"כ בין תחתון לעליון אין רווח טפח. וה\"ג טומאה תחתיהן או ביניהן. תחתיהן וביניהן טמא. וע\"ג טהור. דהתחתון שאין תחתיו טפח אויר. וגם אין בינו להעליון אויר טפח. חשבינן להתחתון כליתא ונמצא שהעליון שגבוה טפח מהארץ. מביא הטומאה לכל שתחתיו. אפילו תחת התחתון. דהרי חשבינן להתחתון כליתא. אבל העליון חוצץ למה שע\"ג. משא\"כ כשהטומאה על גביהן. ר\"ל ע\"ג העליון כנגדו עד הרקיע טמא. אבל למטה אינה בוקעת. דהרי חשבינן להעליון כאילו יש תחתיו חלול טפח. והחלול ההוא חוץ שלא תבקע טומאה לתוכו. עכתד\"ק. ותמהני טובא. איך נחשוב העליון כאילו יש אויר תחתיו. והרי אין בינו לתחתון טפח. וגם בין תחתון לארץ אין טפח. וטומאה שתחת התחתון או שביניהן טומאה רצוצה היא ובוקעת למעלה ולמטה. ומ\"ש הרא\"ש דמידי דהוה אקיפולין דריש פרקן דלקמן (ולעיל נמי פי\"א מ\"ג) דאע\"ג דאין בין קפול לחבירו טע\"ט. אפ\"ה כיון שהעליון גבוה טפח מהארץ. חשבינן להקיפולין שתחת העליון כליתנהו. וה\"נ חשבינן לזיז התחתון כליתא. אחר נא\"ק של רבינו מאור עינינו. כבודו במקומו מונח בזה. דלא דמי כלל. דהתם הקיפולין שממלאין החלול. מק\"ט וכל המק\"ט אינו חוצץ בפני הטומאה (כמ\"ש בס\"ד פי\"א סי' ט\"ז). משא\"כ הכא זיז התחתון מחובר הוא ואינו בר קבלת טומאה. ודמי טפי החלול טפח שיש בין הזיז העליון להארץ ונתמעט האויר ההוא ע\"י זיז התחתון. כבית שמלאו עפר או צרורות ובטלו. דטומאה שתחתיו בוקעת ועולה ויורדת (כפט\"ו מ\"ז). וה\"נ הו\"ל הזיז התחתון כעפר וצרורות התם. והא לא דמיא אלא להא דתנינן נמי (פט\"ו מ\"א) בטבליות של שיש זו ע\"ג זו וטומאה ביניהן או תחתיהן. הטומאה בוקעת ועולה ויורדת ומ\"ש זיזין מטבלאות. והרי שניהן אמק\"ט ועדיפי זיזין שבטלן במקומן. ואע\"ג דאשכחן דכוותיה בבטח וזיז לעיל (פי\"ב סמ\"ג) דקאמר ר' יהושע רואין את הבטח כאילו אינו. י\"ל התם הטומאה מונחת באהל טע\"ט מצד הבטח. וכיון שיש כאן כבר אהל טע\"ט טמא. ס\"ל לענין התפשטות הטומאה למן הצד. דחשבינן לבטח כליתא. משא\"כ הכא טומאה רצוצה היא ורק בוקעת וכו'. תדע מדלא נקט התם דגם בטומאה תחת הבטח רצוצה נמי נימא דחשבינן לבטח כליתא. אע\"כ דבכה\"ג באמת רק בוקעת. ובל\"ז לא דמי להתם. דהתם בטח נגד זיז שלמעלה ממנו. חשבינן לבטח כמטולטל נגד הזיז שקבוע תמיד שם. ולהכי חשבינן להמטולטל כליתא (וכמ\"ש שם סי' ל'). משא\"כ הכא שני הזיזין קבועין ומי נדחה מפני מי. וצ\"ע. ולכן בחרתי הסתופף בגי' ופי' הרמב\"ם דעימיה שריא נהורא. והגם כי גם לפי גירסא זו צריך לדחוקי קצת. לפרש דאין ביניהן דנקט תנא. דר\"ל ביניהן ממש אין פ\"ט. אבל תחת תחתון יש פ\"ט. וזה דלא כיש ביניהן פ\"ט סימן כ\"ו. והרי התם ע\"כ ר\"ל שתחת התחתון וגם תחת העליון יש בכל א' אויר טפח על טפח. אפ\"ה אין זה רק דוחק קצת. ומצינו כ\"פ דוגמתו במשנה. וי\"ל שבקיה למלת ביניהן כאן וכאן דדחיק ומוקי אנפשיה. אולם אי לאו דמסתפינא מרבותינו זצוק\"ל היה נ\"ל לפרש בעזה\"י באופן דלא תקשי מידי. דשפיר גרסינן כהר\"ש והרא\"ש והר\"ב. טומאה תחתיהן או ביניהן. תחתיהן וביניהן טמא. והכי פירושא ואין ביניהן פ\"ט. ר\"ל שאין תחת שניהן פ\"ט. רק תחת א' מהן בין שהאויר טע\"ט הוא תחת העליון או תחת התחתון. תחתיהן וביניהן טמא. דאם האויר פ\"ט הוא תחת העליון והטומאה שם. הרי קרקע האהל טמא עד התהום (כרמב\"ם פ\"כ מטו\"מ ה\"ו) ולהכי גם האויר שאין בו פ\"ט שתחת התחתון כולו טמא עד התהום. ואם הטומאה תחת התחתון שאין שם אויר פ\"ט. הו\"ל לגבי אהל פ\"ט שתחת העליון. כטומאה רצוצה בקרקע הבית. שבוקעת למעלה לתוך הבית. ומתפשטת בתוך כל הבית (כמ\"ש בס\"ד בקרית ארבע סימן ב' בפ\"ד). וה\"נ הטומאה שתחת התחתון שאין שם פ\"ט בוקעת למעלה לתוך האויר טע\"ט שתחת העליון ומתפשטת שם. ואם האויר התחתון טע\"ט. ובין עליון לתחתון אין שם אויר טע\"ט. אז בין שהטומאה באויר התחתון שיש בו פ\"ט. ובין שהטומאה באויר העליון שאין בו פ\"ט. שני האוירין טמאין. דהרי הו\"ל אויר התחתון כאויר הבית. ומדאין בין זיז התחתון לעליון פ\"ט. דינן שניהן יחד כמעזיבה לאויר התחתון. והרי בבית ומעזיבה אמרינן דמחצי המעזיבה ולמטה הו\"ל כתוכו של בית. בין שהטומאה שם או בתוך הבית (כפ\"ו מ\"ד). וה\"נ האויר התחתון שהוא פ\"ט. הו\"ל כהבית. והאויר שבין הזיזין חציו טמא וחציו טהור. ומדאין הפסק בין אויר טמא לטהור שלמעלה ממנו כל האויר ההוא טמא (וכמ\"ש בס\"ד פ\"ט סימן ס\"ה ובבועז שם סימן יט). וא\"כ בפירושנו זה הרחיב ד' לנו. ורחב לן עלמא בלי שום שמץ דוחק ת\"ל. והנה אחר כתבי כל זה ראה ראיתי שגם ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל בספרו כנסת ישראל נתקשה בגרסת הר\"ש והר\"ב שבמשנתינו. דלמה לא נחשב להטומאה כרצוצה וכטבלאות שיש (פט\"ו מ\"א). ובענוותו הקדושה תירץ בשם מוה' יצחק מלמד ז\"ל דהכא מדפתוח קצת בצדו. אין בו דין טומאה רצוצה (כהר\"ב פ\"ו מ\"ג). וע\"ר הגזצוק\"ל הודה לו בזה. ואני בריה קלה כמו שהיא לא זכיתי להבין מ\"ט מודה ע\"ר זצוק\"ל למהו' יצחק הנ\"ל. דלפע\"ד אין כאן ראיה. דעד כאן לא קאמר הר\"ב דכשפתוח קצת מן הצד אין בו דין טומאה רצוצה. זהו דוקא כשהטומאה הוא בתוך כותל הבית. ויש סדק בהכותל להבית במקום שהטומאה שם. אמרינן כיון דהתפשטה הטומאה דרך הסדק להבית. ולהכי אינה בוקעת למעלה. דהו\"ל כאילו הטומאה תוך הבית. וכן כתב הר\"ב שם בפירוש. אבל הכא ששני הזיזין שניהן בחוץ וא\"כ הרי לא התפשטה הטומאה הכא למן הצד. והיכא נימא דחשבינן להטומאה כאילו מונחת במקום שהתפשטה באויר טע\"ט ולא תבקע למעלה. תדע דאי לא תימא הכי תקשי מטבלאות של שיש לקמן לשיטת הר\"ש והר\"ב בענין הסדק. דוכי אין בין טבלא לחברתה סדק למן הצד. ואפ\"ה טומאה שביניהן בוקעת ועולה. אע\"כ דטבלאות שאני שאין אהל בצדיהן. דנימא דחשבינן כאילו הטומאה מונחת בהאהל. ולהכי בוקעת ועולה. והיינו כדברינו הנ\"ל. וצ\"ע: ",
+            "כך פירשתי עפ\"י דעת כל רבותינו המפרשים. שפירשו דהאי וכן. אכולהו ה' גווני דקתני גבי זיזין קאי. ואני עני גוע מנוער. ישראל לא ידע. ואזניו הכבד. ועיניו השע מסוער. דחדא מה קמ\"ל תנא. פשיטא מה לי אם נעשה האהל מדבר זה או מזה. ואטו תנא כי רוכלא נחשב וליזל. ותו דאי אגוונא קמאי דתנא גבי זיזין קאי. למה שני הכא תנא בלישניה מלעיל. דלעיל קאמר. ויש ביניהן פ\"ט. ור\"ל בין תחתון לארץ. ובין התחתון לעליון. כלעיל סימן כ\"ו. והכא יאמר נא לנו תנא הך הענין ממש בלישנא אחרינא. דקרי ליה. והן גבוהות מהארץ טפח. ותו דלכאורה אין הדין כך ביריעות כבזיזין. דהרי בזיזין בבבא קמא שיש טע\"ט בין כל א' לשתחתיו מתפשטת הטומאה רק בהחלול שהטומאה שם. ולא למעלה או למטה מהזיזין המפסיקין. והרי ביריעות בכה\"ג גם למעלה ולמטה מהיריעות טמא. דהרי יריעה מק\"ט ונעשת אהל לטמא. אבל לא לטהר (כפ\"ח מ\"א). ואין פנים לדחוק ולומר דהכא מיירי שהיריעה עשויה אהלים. דהיינו שגגה כפוף מב' הצדדים. כדי להיות דפנות עם גג. דאז מביא וחוצץ (כפ\"ח מ\"א). הא ודאי לא מסתבר. דסתם יריעה ודאי משמע טפי. שפרוסה ומאהלת בלי דפנות (ועי' פתח האהל סימן ג' בפ\"ז). דהרי בפ\"ח מ\"ג נקט תרי גווני ביריעה. אחת חוצצת ואחת אינה חוצצת. והיאך פתק ושדי הכא סתמא דמביאה וחוצצת. ואת\"ל דא\"צ הכא לפרש דמיירי ביריעה שיש בה גג ודפנות. דהרי הך דקאמר וכן ב' יריעות. אזיזין שמחוברין לכותל הבית קאי. וא\"כ יריעות דנקט נמי מיירי בכה\"ג שפרסה סמוך לכותל הבית. ואז ודאי אמק\"ט. ומדיש לה גג ודפנות אהלים. מביאין וחוצצין כזיזין. איברא בכ\"ז לא הועלנו. דהרי גם בזה יש פלוגתא (פ\"ז מ\"ב) אם יועילו דפנות אהלים שתציל היריעה הפרוסה למעלה על הארובה. וס\"ל לר\"ש דאין היריעה מצלת עד שתהיה היא עצמה עשויה גג ודפנות. ואע\"ג דקיי\"ל התם כר' יוסי. דבדפנות בית סגי. ומציל גם באין הדפנות מיריעה עצמה. עכ\"פ הרי כבר הוכחנו שם בס\"ד סי' ל\"ג דדוקא כשהיריעה בעצמה היא ג\"כ קנוות דפנות האהל. ס\"ל לר' יוסי דחוצץ. מצד ממ\"נ. דלכל צד שנחשב הרדיד הפרוס על הארובה. בין להאהל שהוא מרושל ותלוי ממנו. ובין להבית שהוא פרוס על ארובה שלו. הרי כל אהל חוצץ בפני הטומאה. אבל כשיריעה מטולטלת פרוסה ומאהלת על מקום שיש שם דפנות. גם לר' יוסי אין הדפנות מועילים ואינו חוצץ (כפ\"י מ\"ד). ודנימא דהכא ביריעות קבועות בכותל מיירי. שאמק\"ט וחוצצת (ככלים פ\"כ מ\"ו) זהו דוחק מאד. דא\"כ היינו כזיזין ממש. והיא היא. ופשיטא. ואפילו נמצא א\"ע מוכרחים לומר דלא כרבותינו שאמרו דהאי וכן אכולהו ה' בבי דזיזין קאי אלא נאמר דמלת וכן רק אסיפא קאי. וה\"ק וכן ב' יריעות [סתמא משמע ודאי שהן פרוסות גג בלי דפנות כגון על ד' קונדסין] שהן גבוהות מהארץ טפח [ר\"ל ששניהן סמוכות זע\"ז. והתחתון רחוק מהארץ טפח] טומאה תחתיהן או על גביהן או ביניהן. טומאה בוקעת וכו'. והא דקאמר וכן. היינו רק לענין בוקעת שוין יריעות לזיזין אע\"ג דגבי יריעות כשהטומאה תוך האהל מלבד בוקעת מתפשטת גם בהאהל. היא גופה קמ\"ל דאף דמתפשטת בהאהל אפ\"ה בוקעת. דמדיריעה מק\"ט אינה חוצצת בפני טומאה. והא דנקט הך דינא. בב' יריעות. ולא סגי ליה למנקטא בחדא יריעה. היינו משום דבעי למנקט נמי טומאה ביניהן. וכבגוונא דזיזין. ולאשמעינן דבין שהטומאה רצוצה שם או שהיא שם באהל טע\"ט. או שהיא תחת אויר השמים. בכל גוונא היא בוקעת ועולה ויורדת. והן אמת שלפי' זה נוטה קצת לשון הרמב\"ם (פי\"ז מטו\"מ) ואפ\"ה ננפח בידן. דפי' זה במשנתינו לא שמי'. דהרי אע\"ג דכשהטומאה שבתחתית האהל בקעה לתוך האהל. רק הרמב\"ם ס\"ל דמתפשט בכל האהל. משא\"כ הר\"ש והר\"ב ס\"ל דהטומאה בקעה רק כנגדה בתוך האהל (כקרית ארבע סימן ב'). עכ\"פ כשהטומאה בתוך האהל גופיה. אע\"ג שהאהל הוא מדבר המק\"ט. אפ\"ה לכ\"ע מתפשטת הטומאה בכל האהל. ואדרבה כשהגג הוא מדבר המק\"ט מביא אבל לא חוצץ. וכל כנגד האהל למעלה ולמטה טמא (וכפ\"ט מ\"ב). והרי במשנתינו קאמרינן דוכן ב' יריעות דתני. רק אסיפא קאי. ושם תנינן דהטומאה רק בוקעת וכו' והרי שני ושני. דבב' זיזין הטומאה רק בוקעת כנגדה. ובב' יריעות כל האהל בוקע. ומאי וכן דקאמר. אולם אי לא דדחילנא מרבותי. הו\"א פנים חדשות בא לכאן. דהן אמת האי וכן. אסיפא לחודא קאי וכדאמרן. רק דמיירי דב' יריעות מונחות זו על זו שטוחות על הארץ והן גבוהות מהארץ טפח. ר\"ל שניהן יחד. דהיינו שפני העליון של יריעה העליונה. הוא גבוה מהארץ טפח. וכגון שב' היריעות עבות יחד טפח. אז ג\"כ הדין כך כבב' זיזין שבבבא הסמוכה. דבין שהטומאה תחתיהן ביניהן או ע\"ג. טומאה בוקעת ועולה ויורדת. דדוקא כשגם צד התחתון של היריעה עליונה גבוה מהארץ טפח. אמרינן בר ש פט\"ו דלקמן בקיפולין דהעליון מחשב אהל. דמשום דהקיפול התחתון מק\"ט. חזינן ליה כליתא. והקיפול העליון מביא את הטומאה. אבל הכא שתחתית העליונה הוא תוך טפח מהארץ. טומאה שתחתיה טומאה רצוצה היא. דהעליונה דינה כסגוס לקמן (רפט\"ו) דלא חשבינן כאילו ניטל מקצת מעוביה בתחתיתה. ולפ\"ז טובא קמ\"ל תנא בהך בבא דוכן יריעות רק מה דסתם ולא פירש בסוף פרקן. הדר תנא ודעת שפתיו ברור מללו בריש פרק דלקמן: "
+        ],
+        [
+            "כך נוטין דברי מהר\"ם שהביאן רתוי\"ט. ומשמע מדבריו דאי לאו דהשיש מין קרקע אף שאמק\"ט אפ\"ה מדלא בטלינהו בפירוש. חשבינן להו כליתנהו. והעליון מביא הטומאה (וכתבן סי' נ\"ב). וא\"כ סגוס ואינך דלעיל. דאמרינן דכשיש תחת העליון טפח. נחשבים תחתונים כליתנהו. מיירי אף כשהתחתונים אמק\"ט. אפ\"ה אין חוצצין. מדאינן מין קרקע ולא בטלן בפירוש. אמנם לרב\"א ז\"ל להכי שיש לא חשבינן להו כליתנהו. משום דאמק\"ט. ונ\"ל דא\"כ טבלאות שיש דקתני. לאו דוקא. דה\"ה כופת שאין בה חקק מושב וטבלאות של עץ שאין עביין טפח. ולפ\"ז כולהו הנך דרישא מיירי כשהן בני קבלת טומאה. סגוס מדהוא בגד (ככלים פכ\"ז מ\"ב). וכופת מיירי בשיש בו חקק מושב (ככלים פכ\"ב מ\"ט). וקיפולין מדהוא בגד. וטבלאות בשיש בעביין טפח דמק\"ט (ככלים פכ\"ב מ\"ג). אמנם פשטות לישנא דמתני' דנקט ברישא לכולהו סתמא משמע אף שאינן בני קבלת טומאה. וגם מדנקט בסיפא שיש. ולא מפליג ומתני בדידה דהיינו בטבלאות של עץ שאין בעביין טפח. או באינך כדומה. משמע טפי כמהר\"ם: ",
+            "וא\"ת הרי מדקתני סיפא כלי שתחת השניה טהורים ש\"מ דמיירי דאין בהקרנות במקום נגיעתן זב\"ז רוחב טפח. דאל\"כ אף שכולן אינן גוף א'. מתפשטת הטומאה תחת כולן (וכעדר לעיל פ\"ח סימן י\"ח וכ\"כ ספ\"י). וא\"כ קשה למה הנוגע בהשניה טמא טו\"ז. ואמאי ולהוי הטבלא שמאהלת על המת. ככלים הנוגעין במת וטבלא שניה ככלים שנוגעין בכלי הראשונה. והרי בכה\"ג החוזר ונוגע בכלי הב' טמא רק טו\"ע (כפ\"א מ\"ב). ואי\"ל דהכא שאני. דהרי ע\"כ לא איירי הכא בשנגע לאחר שהוציאו הטומאה מתחת האהל הראשון. דא\"כ אז אפי' נגע בהאהל הראשון עצמו בצד החיצון שבו טמא רק טו\"ע (כפ\"ז מ\"ב). אע\"כ דמיירי בשנגע בהג'. והג' בב' בעוד הא' מאהלת על המת. ולפיכך הו\"ל כטומאה בחיבורין. ליתא דעכ\"פ הנוגע בב' הו\"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. ור\"ל נוגע שלישי. ובכה\"ג אף לתוס' (שבת י\"ז א') דאפילו עד אלף כולן טמאין. היינו רק טומאת ערב. אבל טו\"ז לא נטמא רק עד הנוגע ב' (ועמ\"ש בס\"ד פ\"א סימן כ'). וי\"ל דהא דהנוגע מג' ואילך טמא רק טו\"ע זהו רק בנטמא הראשון במגע המת. אבל הכא דטומאה הראשון הוא מדהאהיל על המת. הרי אין האהל מתחשב. וכל הנוגע בהאהל המטולטל אפילו בחיצוניותו בשעה שהמת בתוכו הו\"ל כנוגע במת עצמו (כהר\"ב פ\"א מ\"ג) ולהכי הנוגע בטבלא הב' טטו\"ז. ומה\"ט נקט הכא טבליות של עץ ולא בטבליות של שיש. וכמשנה דלעיל. משום דהכא בטבליות שמק\"ט מיירי. דאע\"ג דטבליות הו\"ל פשוטי כ\"ע. הכא בטבליות של שולחן מיירי דמק\"ט מדעשוי לתשמיש אדם וכלים (ככלים רפכ\"ב). ואע\"ג דהכא נתפרד הטבלא מהבסיס שלו. ובכה\"ג אמק\"ט רק בחישב עליו (כפכ\"ב דכלים מ\"ב). י\"ל דהכא מיירי בחישב להשתמש עליהן כך. א\"נ מיירי הכא דהבסיס של השולחן קיים. ובכה\"ג אף שנפרדו מהדדי מק\"ט (וככלים ספי\"ח). ומשום שהטבלאות מק\"ט להכי גם הנוגע בהב' טטו\"ז בעודן בחיבורין. הא אם היו טבלאות של שיש שאמק\"ט נהי דמחשבו אהל לטמא תחתם (כרפ\"ו) עכ\"פ אין בהן דין חיבורין מדאמק\"ט (ועי' בבועז פ\"א סימן א'). ולהכי היה גם הנוגע בטבלא א' בשעה שהמת תחתיה טהור. מיהו אף להרמב\"ם והר\"ב שהבאנו (פ\"א סי' ו') דכל כלי שנטמא במת הו\"ל כחלל. רק הטבלא הב' טטו\"ז אף שנגעה בטבלא א' אחר שהוסר הטומאה משם. אבל הנוגע בטבלא ב' רק בנגע בה בעוד הטומאה תחת א' טמא טו\"ז (כפ\"א מ\"ב). וכ\"ש להראב\"ד ורש\"י ור\"ת דס\"ל דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. א\"כ הכא דהטבלאות הם של עץ. אפילו נחשב הטבלא הב' כאילו נטמאה במת עצמו עכ\"פ הרי לא נעשת רק אב. ואיך יהיה הנוגע בה טטו\"ז. אלא מדמיירי שנגע בטבלא הב' קודם שהוסר הטומאה מתחת טבלא א'. הו\"ל טומאה בחיבורין שהנוגע טטו\"ז מדאין האהל מתחשב. אמנם הרא\"ש וגם רב\"א תרצו דאף על גב דע\"כ מיירי שאין ברוחב הקרנות טפח במקום נגיעתן. ולהכי אין דין טבלא ב' כדין אהל שעל המת היינו רק לענין שלא תטמא טבלא ב' כלים שתחתיה. וכדסיפא. אבל לענין טומאת עצמה. דינה כמאהלת על המת. משום שנוגעת כ\"ש בהראשונה. דהרי תנן לקמן (רפט\"ז) דלטמא א\"ע ברחבה כ\"ש סגי ובאה הטומאה לשם. והו\"ל הטבלא הב' כאילו האהילה היא עצמה על המת. מדבאה הטומאה לשם דרך ב' הקרנות שנוגעות זב\"ז. ולהכי הנוגע בה טטו\"ז. ואני עני וכואב. לא זכיתי להבין דברי רבותינו אלו. דהא דאמרינן לקמן (רפט\"ז) דלטמא א\"ע ברחבה כ\"ש סגי. היינו במאהלת על הטומאה. אף שרחבה כ\"ש נטמאה. אבל מנ\"ל דנימא כה\"ג בנגעה כ\"ש בהאהל שיהיה דינה כטומאת אהל. ותו דאי נימא דאע\"ג שאין במקום נגיעת הטבלאות רוחב טפח. אפ\"ה לענין טומאת עצמה של הטבלא הב'. דיינינן לשניהן כאהל א' מחובר. א\"כ אף דנימא דמה שהוא תחת מקום נגיעתן בקרנות לא נטמא מדאין אהל טפח ע\"ג. עכ\"פ כיון דטבלא הב' בעצמה רחבה טע\"ט. כל מה שיש תחתיה במקום שרחבה טפח. הו\"ל לטמויי עכ\"פ. וכדאמרינן לעיל (פי\"ד סימן כ') בטומאה בבית. וזיז סובב כל הבית. ויש מהזיז למעלה מהפתח המשך ג' אצבעות. אז כל מה שיש תחת הזיז אחורי הבית במקום שבולט הזיז טע\"ט טמא. וה\"נ נחשוב הטבלא א' שהטומאה תחתיה כתוכו של בית דהתם. והטבלא הב' שנגעה בטבלא א'. כהזיז שרחבו טפח שאחורי הבית. ומקום נגיעת הקרנות זב\"ז כמקצת הזיז שהוא פחות מטפח על טפח שע\"ג פתח דהתם. ומ\"ש שם שהתפשטה הטומאה מתוך הבית לתחתית הזיז שאחורי הבית דרך הזיז שפחות מטפח. ומ\"ש הכא שלא תתפשט הטומאה מתחתית טבלא א' לתחתית טבלא הב' דרך מקום נגיעתן בקרנות. אע\"כ דהתם שאני. דכל הג' מקומות. דהיינו תוך הבית. ותחתית הזיז שאין ברחבו טפח. ותחתית הזיז שאחורי הבית. הכל מחובר תחת אהל א'. להכי מתפשטת הטומאה שפיר תחת כולו. דכל דבר שהוא טע\"ט במקום שמאהיל על הטומאה. אף שהדבר ההוא אינו טע\"ט במקום שמאהיל על הטהרה. נטמאת הטהרה. כיון דהכל גוף אהל א'. וראייתי מלעיל (פי\"ב מ\"ו) בקורה ועיין שם. משא\"כ הכא שרק נוגעין האהלים זב\"ז. להכי מדאינן גוף א'. לא דיינינן כאהל א'. רק בשנוגעין זב\"ז ברוחב טפח. רק דיינינן לטבלא ב' כנוגעת בהראשונה. וא\"כ לא מטומאת אהל נטמא הטבלא הב' רק מטומאת מגע (ועי' פי\"א סימן ז' ודו\"ק). ולא דמי הכא לעדר. דאע\"ג שהן גופין נפרדין נחשבין כאהל א'. התם שאני דנוגעין זב\"ז ברוחב טפח. אולם מה שהקשה רתוי\"ט היאך מטמאין הטבלא של עץ משום אהל. הרי כל היוצא מן העץ אינו מטמא טומאת אהלין אלא פשתן (כשבת פ\"ב מ\"ג). במחכ\"ר זהו רק באהל מחובר בקרקע (ועי' מ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ז בפתח האהל סימן ב'): ",
+            "ולא מבעיא להרמב\"ם (פ\"ה מטו\"מ ה\"ט) דאפילו כלי מתכת שנטמא ממת אינו חוזר ומטמא באהל. א\"כ כ\"ש הכא שאין הטבלא ב' של עץ חוזרת ומטמא כלי שתחתיה. אלא אפילו להר\"ש (פ\"א דאהלות מ\"ג) והר\"ב (פי\"א מ\"ח) דס\"ל דאפילו כלי עץ שנטמא ממת חוזר ומטמא בשמאהיל כמת עצמו (יעמ\"ש בזה בס\"ד פ\"א סימן ו'). אפ\"ה י\"ל דזהו דוקא בשהכלי המאהלת באמת נטמא במת עצמו. אבל הכא שבאמת לא נטמא הטבלא הב' בהמת עצמו. רק חשבינן לה כך מדאין האהל מתחשב [או כדעת הרא\"ש ורב\"א הנ\"ל ודו\"ק] לפיכך מדכל טומאתה רק מדנגעה באהל המת. לכ\"ע אינה חוזרת ומטמאה כשמאהלת על טהרה: ",
+            "ואאמ\"ו זצוק\"ל בספרו כנסת ישראל כ' דכשיש בהרבוע טע\"ט הו\"ל כקבר סתום דמטמא כל אהל שסביב לו. ואע\"ג שכלי אין בו דין קבר סתום (כתוס' פ\"ב דב\"ב) עכ\"פ הכא כבדו קבעתו וע\"ש. ואני בנו ותלמידו לא זכיתי להבין. וכי שולחן עם רבוע קטן כזה שאינו רק טע\"ט. יהיה יותר כבד ממגדל (רפ\"ד) דטומאה בתוכו. אין הבית טמא רק משום סוף טומאה לצאת ולא משום קבר סתום. מיהו בין לדברי קדשו של ע\"ר זצוק\"ל ובין לדברי תלמידו. צריך להוסיף בה דברים. דהא דבאין טע\"ט תוך הרבוע. דטומאה בוקעת ועולה. לא אמרינן דנצרף חלול שתוך הרבוע עם החלול טע\"ט שמקיפו. דהרי הרבוע שאין לו שולים אין לו ב\"ק. וא\"כ אמק\"ט. ולפיכך דפנות רבוע זה חוצצת בפני הטומאה מדהו\"ל דפנות הרבוע כדפנות תנור חדש שחוצצין בפני הטומאה (כפי\"ב סי' ג'). דאף שכשבקעה הטומאה שתוך הרבוע למעלה. נטמאה הטבלא. אפילו הכי אין הטבלא חוזרת לטמא הטהרות שתחת בליטת הטבלא חוץ להרבוע. וכ\"כ אם הטומאה תחת בליטת הטבלא חוץ להרבוע. אף על גב שהטבלא כולה נטמאה. אף על גב שלא היתה בולטת טפח. דהרי על עצמה באה הטומאה בכ\"ש (כרפט\"ז). עכ\"פ מה שבתוך הרבוע טהור. גם בבולטת הטבלא טפח דכותלי הרבוע מפסיקין. וצ\"ל נמי דמיירי שהטבלא אינה מחוברת להרבוע. דאל\"כ הרי מדנטמא הטבלא נטמא הרבוע עמו. ואיך יהיה הדפנות של הרבוע חוצצין. הרי כל המק\"ט אינו חוצץ בפני הטומאה (כרפ\"ו) והכא הכל כלי א' ומק\"ט. ולפי פי' זה יהיה המשך לבבא זו בהדי בבא דלעיל לענין ביאת טומאה מתחת טבלא א' לתחת טבלא ב'. וכ\"כ יהיה לה המשך להדי הענינים שלמטה בפרקן. בחביות שיושבות על שוליהן ובית שחצצו בנסרים. דכולהון מיירי בהתפשטות הטומאה ממקום למקום אחר. אמנם מ\"ש הר\"ש והר\"ב דעד שיהיה בהרבוע פ\"ט דר\"ל עד שיהא הטבלא בולט טפח סביב להרבוע לכל צד. דאל\"כ אף שיהיה הטומאה תחת בליטת טפח של הטבלא. אפ\"ה תוך הרבוע טהור. דאין מצטרף חלק הטבלא שממעל להרבוע לחלק הטבלא שבולט סביב להרבוע. דהרי כותל הרבוע שאמק\"ט חוצץ. וכ\"כ כשהטומאה תוך הרבוע. חוצץ כותלו שלא תתפשט הטומאה משם להבליטה שסביב להרבוע. כבר שדא ביה נרגא אאמ\"ו הגזצוק\"ל. דמה קמ\"ל. הרי כבר תנינן כן בנסר שע\"ג תנור (פי\"ב). ומלבד זה ק\"ל אני בנו ותלמידו גם הלשון של משנתינו. דקאמרה עד שיהא בהרבוע פ\"ט. ונימא דהיינו הבליטה שסביב להרבוע. ותו ק\"ל אי כותלי הרבוע שאמק\"ט חוצץ. א\"כ גם כשהטבלא עודפת טפח סביב להרבוע. היאך תבוא הטומאה מתוך הרבוע לתחתית הבליטה שבחוץ. או להיפך. הרי דפנות הרבוע שאמק\"ט חוצצין. וכתנור חדש (פי\"ב סימן ג'). ורב\"א פי' דה\"ק משנתינו. שולחן אינו מביא את הטומאה. ר\"ל דשולחנות שלהן עגולים היו ורבוע דקאמר הכא ר\"ל אינו מביא את הטומאה עד שיהא בעיגולו כדי לרבע בו טע\"ט. ולננס כמוני דחיקא לי מלתא טובא לומר דתנא פתק ושדי הכא מלתא בין הביניים שאין לו המשך כלל לדלעיל ולתתא. וטפי הו\"ל למתניא להך דינא לעיל ספי\"ב כי שם מקומו. ותו לא יכילנא להבין שם שולחן לטבלא קטנה שאין טע\"ט בשטחו. ואם כי מצינו כך בסוכה (דג\"א) היינו שדי לו לאדם מקום טע\"ט בהשולחן להניח שם מאכלו: ",
+            "והנה הר\"ש והר\"ב רוח אחרת אתם בפי' המשנה. שכתבו דמיירי שמסודרות החביות שורות ע\"ג שורות. ונ\"ל דהוכרחו לפרש כן דהיינו משום שהם פירשו דבמד\"א דסיפא גם אפיהן למעלה קאי. ועלה מסיק תנא בסיפא דאם היו החביות טמאות. תחת כולן טמא. וק' והיכי אפשר כן. והרי פיהן פתוח כלפי מעלה ואין כאן אהל כלל. דהטומאה היא רצוצה. והיאך יהיה כל תחתיהן טמא. להכי הוצרכו לומר דמיירי שמונחים שורות ע\"ג שורות ולפיכך כשהתחתונות טמאות חשבינן להו כליתנהו. ונמצא שהשורות העליונות הו\"ל כאהל וכל תחתיהן טמא (וכקיפולין מ\"א). אולם מ\"ש הר\"ש והר\"ב בד\"ה טומאה בוקעת וכו' וז\"ל ואפילו על מה שבתוכה אמ\"צ מדאין הפסק בין אויר תוכה לאויר טמא שע\"ג. עכ\"ל. וזה תמוה כיון שיש שורות זו ע\"ג זו. הרי יש שפיר הפסק שולי חבית העליונות בין אויר הטמא שלמעלה לאויר שבתוך חביות התחתונות. ואת\"ל שכוונת הר\"ב על תוך הכלי שבתוך שורה העליונה שאין פיה סתום. אין לשון המשנה משמע כן. דבוקעת ועולה משמע דתוך כל החביות שלמעלה מהטומאה טמא. ותו דגם שורות עליונות א\"א שיטמא תוכן. דהרי בחביות שייטין סתומות מיירי וכמ\"ש רתוי\"ט. וא\"כ שפיר יש הפרש בין אויר תוכן לאויר טמא שע\"ג. וגם הדבר בעצמה תמוה. דאי בחבית שייטין היאך שייך לומר גבייהו יושבת על שוליהן או מוטות על צדיהן דהיינו שפיהן פתוח למעלה או פונות למן הצד. והרי אין להן פה כלל. והיותר תמוה מ\"ש הר\"ב שגם החבית עצמה נטמא. וקשה והיכי אפשר זה. והרי אינה בת ק\"ט כלל. והרי דברים אלו סותרים זה את זה תוך כדי דיבור. ודוחק לומר דחבית עצמה דקאמר הר\"ב. ר\"ל כל תוכה. כדאמרינן הרבה במכילתן הבית הטמא. הדות טמא. דהיינו תוכן. אבל הא ליתא. דכבר כתב הר\"ב דתוכן טמא. אולם מפני שדברי התוספתא נוטין קצת לפי' רבותינו. לכן הטרחתי את עצמי ליישב דברי קדשם דבר דבר על אופניו. דלרבותינו הנ\"ל משנתינו מיירי בחביות סדורות שורות שורות זו אצל זו וזו ע\"ג זו. ולכן ברישא שהחביות התחתונות אינן מק\"ט. וטומאה תחת א' מהן. כיון שהן כלי שאמק\"ט לא חשבינן להו כליתא. והו\"ל כאבנים וטומאה רצוצה תחתיהן. שהטומאה רק בוקעת ועולה ויורדת. ורק אותה חבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. אם עומדת ופיה למעלה. וגם היא בת קבלת טומאה. נטמאה היא וכל מה שבתוכה וכל מה שלמעלה ממנה כל כנגד הטומאה שלמטה משולי חבית הטהורה שבשורה התחתונה. ואם החבית שבשורה העליונה שמונחת נגד הטומאה. היא מוטה על צדה אז אף שהיא בת קבלת טומאה. עכ\"פ כלי חרס היא ואמק\"ט מגבו. ולהכי רק מחוץ להחבית כל שכנגד הטומאה למעלה ולמטה טמא. אבל החבית בעצמה וכל מה שבתוכה טהור. מדאין אויר שבתוכה מעורב עם אויר הטמא שלמעלה ממנה. דהרי מונחת על צדה. וכל זה בתרתי לטיבותא בהחבית התחתונה. שכולן אינן בני קבלת טומאה. והטומאה תחת א' מהן רצוצה. אבל ביש חדא לריעותא היינו סיפא. דכשהחביות התחתונות הן בני קב\"ט והטומאה תחת א' מהן רצוצה. הרי הכלי שהטומאה תחתיה אף שכ\"ח היא ואמק\"ט מגבה עכ\"פ מדהיא בק\"ט אינה חוצצת והו\"ל כליתא ולפיכך החבית שבשורה העליונה כנגד הטומאה. נחשבת היא כמאהלת על הטומאה. וכל החביות האחרות שבשורה העליונה ושנוגעות טפח בזו שמאהלת על הטומאה כולן נחשבין כגוף א' שמאהיל (וכעדר פ\"ח סימן י\"ח) ולפיכך כל החביות שבשורה העליונה. אף שמונחין מוטין על צדן. נטמאו גם הם גם תוכן. מדהתפשטה הטומאה בכל תחתית השורה. הרי החביות פתוחות לאהל המת. דהרי לכל הפחות יש סדק כ\"ש בין שפת פה של זו לשולי חבירתה. וגם כל החבית שבשורות התחתונות נטמאו כולן. דמדחשבינן כל החביות שבשורה העליונה כאילו הן אהל א'. א\"כ הו\"ל החביות התחתונות שמונחין תחת העליונות. כאילו התחתונות מונחות באהל המת. ואע\"ג שכל א' מהתחתונות סותמת פה חבירתה. הרי אין לה צמ\"פ. ואף אותן שגבן נגד הטומאה נטמאו. דאין גב כ\"ח חוצץ רק עם דפנות אהלים (וערתוי\"ט פ\"י מ\"ו ד\"ה תוכה). וכן כל למעלה משורות העליונות עד לרקיע טמא דמדהן כלי אינן חוצצין. ונ\"ל עוד דאפילו כשהחביות שבשורה העליונה היו כולן חביות של שייטין שאמק\"ט ודינן כאבנים. אפ\"ה אינן חוצצין. מדנתמכו ע\"י חביות שבשורה תחתונה שהן בני קב\"ט (וערפ\"ו). וכ\"כ כשהחדא לריעותא בשורה התחתונה. הוא. שהחביות התחתונות אינן בני קב\"ט אבל גבוהות מארץ טפח. והטומאה בהאויר שם. הרי הטומאה שמונחת שם כאילו מונחת באהל. והתפשטה לכל תחתית השורה התחתונה. ונמצא שהשורה התחתונה אף שהיא מכלים שאמק\"ט. עכ\"פ כולן כגוף א' הן מדנוגעות זב\"ז בטע\"ט. ונעשין אהל לטמא כל תחתיהן. אבל החבית שבשורה העליונה אף שהן בני ק\"ט טהורין. דהרי החבית של שייטין שמהן עשוי השורה תחתונה. כאבנים נחשבין וחוצצין. ורק אם השורה התחתונה עשוי מחבית פשוטה שיש לה בית קבול. רק שאינן בני קב\"ט כלל. כגון כלי אבנים וכדומה אז אפילו מונחין מוטין על צדן אינן חוצצין. ונטמאו כל החביות שבשורה העליונה. וגם מה שבאויר על גבן וגם מה שבתוך החבית שבשורה התחתונה. הכל נטמא מדפתוחין בצד לאהל הטמא בלי צמ\"פ. כך נ\"ל ליישב פירוש רבותינו: ",
+            "וא\"כ הכא שהטומאה בהחצץ שלמטה. דינו ממש כלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. דהכא והתם הבית טמא ומחד טעמא. מדאין להטומאה פתח לחוץ. אמרינן שהטומאה אורחא לצאת דרך הבית. ואעפ\"כ נ\"ל שיש חילוק ביניהן. דלעיל כשהטומאה בהחצץ שלמעלה. ואין בהחצץ טע\"ט. כלים שבצדו תוך החצץ טהורין (וכסימן ל\"ה). משא\"כ הכא כשהטומאה בהחצץ שלמטה מחלול הבית. אף שאין בהחלול שבחצץ טע\"ט אפ\"ה כיון שבקעה הטומאה מתוך החצץ לתוך אויר הבית. והתפשטה שם בתוך כל הבית נטמא גם כל רצפתו עד התהום כמבואר בסיפא דמתניתין. ומשם חוזרת ובוקעת לכל מקום שתוך החצץ שתחת רצפת הבית. ואע\"ג דלעיל (בקרית ארבע סימן ב') הוכחנו דבין שהאהל למטה מטומאה הרצוצה או למעלה מטומאה הרצוצה. הטומאה בוקעת לתוך האהל ומתפשטת שם בכל האהל. י\"ל דהיינו בטומאה רצוצה תוך התקרה של האהל. אבל הכא שפירס יריעה או הניח נסרים למטה מהתקרה. והניח רווח פחות מטפח בין היריעה והנסרים להתקרה. היריעה והנסרים נעשו תקרה להאהל. והטומאה שעל תקרה זאת לא בקעה להאהל. דתקרה זו חוצצת ככל שאר תקרת הבית שחוצצת שלא תכנס טומאה שע\"ג לתוך האהל שלמטה ממנה. תדע דהרי כשהטומאה אינה רצוצה בהתקרה רק בהמעזיבה. ג\"כ כ' רכ\"מ (ספכ\"ד מטו\"מ) דאע\"ג שהטומאה רצוצה במעזיבה אינה בוקעת לתוך הבית. משום דמעזיבה עומדת לסתור (כמ\"ש רתוי\"ט בשמו לעיל פ\"ו מ\"ה ד\"ה טומאה). א\"כ מכ\"ש כשהטומאה מונחת בין הנסרים להתקרה שלמעלה ממנה. שהרווח שמונחת הטומאה בתוכה. מחולקת וסתורה היא כבר מה\"ת נימא שתבקע לתוך חלול הבית שלמטה מהנסרים. רק דאפ\"ה כשהטומאה רצוצה שם הבית טמא. לא משום שהטומאה הרצוצה שבתוך החצץ בקעה להבית למטה. רק מדדרך טומאה לצאת דרך הבית. ואף שגם טומא' זו הלממ\"ס היא (כמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ז מ\"ג). עכ\"פ לא מסתבר שטומאה זאת שבבית רק מדסופה לצאת דרך שם תחזור ותבקע למעלה דרך כניסה לטמא כל האויר בשחצץ למעלה מהבית. וכ\"ש כשהחלול שבחצץ שלמטה רחב טע\"ט. אע\"ג דבכה\"ג הטומאה שבחצץ שלמטה אינה בוקעת למעלה לתוך הבית. ואפ\"ה הבית טמא מדדרך הטומאה שבחצץ לצאת דרך הבית. והרי לפי דברינו כל שהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אינו חוזר ובוקע למעלה ולמטה דרך כניסה. אפ\"ה כאן. שהחצץ בעצמו רחב טע\"ט. כלים המונחים שם טמאין. לא משום דבקעה לשם הטומאה שבבית רק דמשום שהחצץ רחב טע\"ט התפשטה הטומאה שם בכל אויר החצץ ונטמאו כל הכלים. מיהו עדיין יש לחלק ולומר. דדוקא בשהטומאה ממש באהל קרקעיתו טמא עד התהום. וכדיליף מקרא (כר\"ב פ\"ג מ\"ז) והרי קרא רק בשהטומאה ממש באהל כתיב. אבל אם רק התפשטה הטומאה לשם ע\"י בקיעה כמו כשהבית טמא רק מדדרך טומאה לצאת אין קרקע הבית טמא. כ\"כ בשהתפשטה להבית ע\"י בקיעה. אין קרקעיתו טמא. ואע\"ג דכלי שגבוה מארץ טפח ע\"ג אמרינן שהטומאה שע\"ג שבקעה לתחת הכלי והתפשטה שם לכל תחתיתה חוזרת ובוקעת שוב למעלה לטמא שם נגד כל תחתית הכלי. התם הכלי מחשב אהל לטמא ולא לטהר (כרפ\"ו). ונמצא שאין הכלי חוצץ. משא\"כ הכא שקרקע ורצפת הבית מפסיק. וכן מסתבר שלא להרחיק הפלוגתות שהבאנו לעיל (פ\"ד בקרית ארבע סימן ב' סע ף ב') בדין רצוצה שבקעה לתוך האהל. די\"א שאמ\"ט בהאהל רק כנגד הטומאה. נמצא דלהך מ\"ד ודאי קרקע כל האהל טהור. ואיך נימא דלמ\"ד דטומאה שבקעה לתוך האהל התפשטה שם בכל האהל. ויהיה גם קרקעית האהל טמא. אלא ודאי דקרקעיתו לכ\"ע טהור: ",
+            "ואנא גדי מסנקא מרתתן שפתי מלומר שזה דוחק מאד. דנימא דרישא סמיך אסיפא שנשנת אח\"כ בהפסק כמה בבות. ותו וכי לא טעמא בעי. ומה חילוק יש בין שיש במקום הכלי שבהחצץ טע\"ט אהל או לא. הרי בין כך ובין כך אין דרך טומאה להכניס. ול\"מ מרבותי קדושי עליון היה נ\"ל דדוקא לעיל שהחלול שאחורי החצץ הוא גבוה כחלול הבית. או שהחצץ למעלה מכל שטח ארכו ורחבו של בית הו\"ל כחדר לפנים מחדר. או כעליה שע\"ג חדר. דבין שיש בהחדר שלפנים טע\"ט או לא. אמרינן אין דרך טומאה להכנס שם. משא\"כ הכא שהחלול שבתוך התבן אינו גבוה כחלול הבית. רק שהחלול של הבית מקיף להחלול שתוך התבן מכל צד. לפיכך כל שאין טע\"ט בהחלול שתוך התבן. בטל האויר ההוא לגבי התבן שמקיפו סביב. שמחשב כולו ככותל למקום היציאה. וחלול הבית מצרפן. והיה האהל אחד. א\"נ בשלמא התם מדהעמיד הנסרים בידים רחוק מכותל הבית. אף שהמרחק ההוא פחות מטפח. הא אחשביה להיות חלוק מהבית. משא\"כ הכא שהרווח שבאמצע התבן מסתמא נעשה שלא במתכוון. להכי דוקא כשהרווח טע\"ט מחשב אהל. אף שנעשה ממילא (כלעיל ספ\"ג). אבל כשאינו טע\"ט. מחשב גם החלול ההוא כאטום בתבן. ובטל לגבי התבן שהוא כולו ככותל להרווח שבמקום היציאה וכלעיל. ואי\"ל נידון עכ\"פ כותל התבן שממלא הבית. שיהיה מחצה על מחצה (כפ\"ו מ\"ג). י\"ל הכא שאני. דאף דמדאין בין תבן לתקרה פ\"ט מחשב כבטלו בפירוש. היינו רק שביטל הרווח של הבית. אבל עכ\"פ לא ביטל עי\"ז כותל הבית הקבוע שמקיף להתבן סביב. והכותל ההוא מצרף הכל לאהל א'. אבל אילה\"ק מהכא. והרי בטומאה בבית. וכלים בין מגדל לארץ. אם יש שם פ\"ט טמאים ואם לאו טהורין (כפ\"ד מ\"א) ופי' הר\"ש והר\"ב שם דפ\"ט דקאמר. היינו אם יש בין שולי מגדל לארץ טפח. א\"כ מ\"ש הכא דהוה דינא איפכא. שכשאין במקום הכלים טע\"ט. יהיה חמור טפי מאילו יש במקומן טע\"ט. י\"ל התם מיירי שפתוח טפח להבית.כמו שפירשנו שם בס\"ד. ובכה\"ג גם הכא אפילו לא היה במקום הכלי אויר טע\"ט עכ\"פ מדפתוח מקום ההוא טע\"ט למקום הטומאה היתה הטומאה מתפשטת למקום הכלים. דכל טע\"ט מביא טומאה לכל מקום. ודו\"ק: ",
+            "כך כתב הר\"ב. ותמהני האי כרי היכי דמי. אי בהוכשר. מה מהני שבטלו. הרי עדיין עכ\"פ מק\"ט. כיון שלא עשה בו מעשה (כתוס' ב\"ב דיט\"ב ד\"ה ותיפוק) וכיון דמק\"ט נהוי דינו כקיפולין (לעיל מ\"א) דכשהעליון גבוה מהארץ טפח חשבינן לקיפולין תחתונים כליתנהו. והעליון מביא הטומאה לכל שתחתיו. וא\"כ ה\"נ כל מאכל המקב\"ט מביא ואינו חוצץ (כלעיל פ\"ח מ\"ג) ולפיכך נחשוב פני העליון של הכרי כאהל. והתבואה שבפנימית הכרי נחשב כליתא. ויהיה טמא כל פנימית הכרי. וגם כל כנגד פני העליון של הכרי עד לרקיע טמא. ואת\"ל הכא שאני מקיפולין. דהכא אין פני העליון של הכרי מגוף א' כקפול העליון שם. ולהכי לא מצטרפי גרעיני התבואה למחשב אהל א'. ודוקא בעדר (פ\"ח מ\"א) שיש בתחתית כל בהמה לכל הפחות טפח מתפשטת הטומאה מתחת א' לתחת כולן כשנוגעין זב\"ז ברוחב טפח (כמשנה ג'). משא\"כ הכא בכרי שהוא כולו גרעינין. גרעינין קטנים אמ\"צ להחשב אהל. ליתא דהרי זרעים קטנים שהן ג\"כ רק גרעינין קטנים ואפ\"ה רק מדמחוברין לקרקע אין מביאין הטומאה (ועי' פ\"ח סימן נ'). ואי נימא דהכא מיירי בכרי שלא הוכשר ואע\"ג דגם בכה\"ג אמרינן התם (פ\"ח מ\"א) דמביאה וחוצצת. והרי הכא אמרינן דבוקעת ועולה גם למעלה מהכרי. י\"ל דדוקא כשיש אהל טע\"ט תחת מאכל שלא הוכשר אמרי' דמביא וחוצץ. אבל כשהטומאה רצוצה תוך מאכל שלא הוכשר. טומאה בוקעת ועולה מתוכה גם למעלה מהכרי. דדוקא למן הצד חוצצת. או שיש אויר טפח תחתיה. מדלא הוכשר חוצצת. אבל כשהטומאה בתוכה אינה חוצצת. עכ\"פ קשה הרי כל דבר החוצץ בפני הטומאה צריך שיבטלנו במקום שמניחו שם. והרי כל שהוא לצורך אדם או לתשמישו או למאכל בהמתו. אינו חוצץ בפני הטומאה. משום דבסוף יפנהו משם (כב\"ב דיט\"ב וד\"כ ע\"א). וא\"כ מה מהני שביטל הכרי. הרי אפ\"ה אינו חוצץ אבל מביא הטומאה. ולפיכך ק' שפיר דנחשב פנימית הכרי כאילו אינו. ופני העליון של הכרי נהוי כאהל שתתפשט הטומאה בכל תחתיתו וגם תבקע למעלה. שיהיה כל כנגד הכרי עד לרקיע טמא. משום דגם למעלה אינו חוצץ. ובשלמא להראב\"ד (פט\"ו מטו\"מ) דכל שהחלון רחב ד\"ט על ד' טפחים. כראוי להוצאת המת. אז דוקא כשרק ממעט הרווח של הד' טפחים צריך שיבטל הדבר שמיעט עמו הרווח ההוא. אבל כשסתם לגמרי כל הרווח. אפילו כשלא ביטלו סותם וחוצץ. אבל כשהחלון הוא טע\"ט פתוח להביא הטומאה מחדר לחדר. אז אפי' תרתי לריעותא שלא סתמו לגמרי רק מיעטו מטע\"ט וגם לא ביטלו להשאר שם לעולם. אפ\"ה מחשב סתימה וחוצץ. והן אמת שהר\"י קורקס ורבינו כ\"מ מיאנו בחילוק זה של הראב\"ד שמחלק בין פתח של ד' טפחים לפתח טע\"ט והקשו על זה כמה קושיות ושדו ביה נרגא. ועכ\"פ במה שמחלק הראב\"ד בין כשממעט האויר או כשסתמו לגמרי כפי הנראה מודו ליה בזה. וכן כתבו התוס' לחלק כן (ב\"ב ד\"כ ע\"א ד\"ה היא). וא\"כ יש לתרץ קושייתנו הנ\"ל דכיון דהא דכל שלצורך אדם אינו חוצץ. היינו רק משום דמדצריך להדבר ההוא לא מבטל להניחו שם לעולם. והרי הכא דכל הרווח שתחת פני העליון של הכרי סתום לגמרי. אע\"ג שלא בטלו כמבוטל דמי. והו\"ל כסתום לגמרי תחת פני הכרי. לפיכך הטומאה שטמונה בתוכה והיא רצוצה. היא רק בוקעת ועולה. דפנים העליונים אינן חוצצין אפילו לא הוכשרה התבואה. מדאין כאן אהל תחתיו רק הטומאה רצוצה בתוכה. אבל להרמב\"ם שם דס\"ל דאפילו כשסתם לגמרי הרווח. אפ\"ה צריך שיבטל הדבר שסתם בו. לכאורה קושייתנו במקומה עומדת. ואפשר דהא דאמרינן בסוגיא דב\"ב דלכל שלצורך האדם לא מבטל ליה היינו מסתמא. משא\"כ בבטלו בפירוש מהני. והכא בבטלו בפירוש מיירי. ואת\"ל א\"כ למה אצטריך בש\"ס ב\"ב לאדחוקי אנפשיה לאוקמי להא דתבן וגרוגרות חוצצין. איירי בלא חזו כלל. לוקמינהו דמיירי שבטלן בפירוש. י\"ל הרי בל\"ז גם להראב\"ד גם להתוס' דס\"ל דכשסתמו בפירוש א\"צ לבטלו נמי תקשי. דלשני הש\"ס דהא דתבן וגרוגרות חוצצין מיירי בשסתם עמן לגמרי הרווח. אע\"כ דמדקתני סתמא משמע דבכל ענין חוצצין. וק\"ק דהרי הכא נמי סתמא קתני. וי\"ל: ",
+            "כך כתב הרא\"ש. וא\"כ לפי דברינו. דאפילו אזמן קצר קאמר א\"כ אכל הנך שנזכרו במשנתינו קאי דבכולן א\"צ שיבטל שם לעולם. ודבר גדול למדנו הכא מדברי רבינו דכל ביטול שנזכר אצל חציצת טומאה סגי בשמבטלו רק להשאר שם עד שיסתלק הטומאה. ובזה יתורץ כמה קושיות שהקשו רבעתו\"ס (ב\"ב דכע\"א ד\"ה היא) מטפיח בגמי שלהי שבת ומתיבותא (מגילה כו\"ב) ודו\"ק. אמנם תמהני. הרי בעכן כתיב (יהושע ג׳:ז׳ פנ\"ז) ויקימו עליו גל אבנים גדול עד היום הזה. ואע\"ג דכל עד היום הזה אין משמעותו לעולם ממש. דהרי בבני עשו כתיב וישבו שם עד היום הזה (דברים ב׳:כ״ב פנ\"ב) והרי סנחריב בלבל כל האומות (כידים פ\"ד מ\"ד). עכ\"פ משמע זמן ארוך מאד. וא\"כ איך כתב רבינו שגל עכן לא היה רק עד אחר שקברוהו. וגם בל\"ז לא ידענא מנ\"ל לרבינו הא שלא נשאר הגל הזה רק עד אחר שקברוהו. ולמה לא פירש רבינו כפשוטו. דהיינו כגלו של עכן שהיה גבוה מאד. וכמפורש בקרא שהיה גדול. ואפ\"ה לא מהני הכסוי העב ואינו חוצץ רק הטומאה שבתוכה בוקע ועולה עד לרקיע. ולפי דברינו אלה לא קאי דוגמת גלו של עכן דנקט. רק אכרי תבואה וגל צרורות שזכרם בסמוך. אולם בעיקר הדין של רבינו דסגי בשמבטלו רק עד שתסתלק הטומאה אין להביא ראיה לזה מלעיל (פ\"ו מ\"ב) וע\"ש. דדלת שאני דברוב פעמים עומד לנעול. ועי' לעיל פ\"ח בהלכתא וגבירתא סימן ה' מה דק\"ל בזה: ",
+            "ואת\"ל הרי בל\"ז נטמא כשיש ד' מערות בכל ד' רוחות הגומא וכשנכנס להגומא הרי ע\"כ יעבור ממעל להקברים שבמערה. ואף לבתר מ\"ש הרשב\"ם (ב\"ב ד\"ק סע\"ב) דלהכי הניחו חלול טפח תוך הכוך למעלה מגוף המת. כדי שלא יתטמאו העוברים שם למעלה. דהכוכין היו פתוחין קצת שלא יהיה קבר סתום. עכ\"פ זהו רק כדי להנצל מטומאה דאורייתא. עכ\"פ גם בכה\"ג טומאה דרבנן איכא (וכתוס' שם). וא\"כ איך אפשר שיכנס לחצר שמוקף מקברים מכל צדדיו. וישאר טהור לגמרי. י\"ל דמיירי שנכנס לשם בשידה תיבה ומגדל. א\"נ דמיירי שנכנס במקום הקרנות במקום שנוגעות הזויות זב\"ז. א\"נ דמיירי שטבל במקוה שבחצר. ודו\"ק: ",
+            "וחילי מנסר שנתון על התנור. ובולט בב' צדדים המנגדיים טפח בכל צד. ובב' צדדים האחרים בולט פחות מטפח. שאין הטומאה מתפשטת מתחת בליטת טפח זה. לתחת בליטת טפח שכנגדו דרך הפחות מטפח שמן הצד (כלעיל פי\"ב מ\"ג). וכ\"כ בטבליות שנוגעות בקרנותיהן פחות מטפח. לא מחשבו כאהל א' שתתפשט הטומאה מתחת א' לתחת חברתה (כלעיל מ\"ב). ולהכי ה\"נ אין הטומאה מתפשטת מתחת הפס יד שהטומאה תחתיו לתחת הפס יד האחרת שהכלים תחתיו דרך תחת הזרוע שאין ברחבו טפח. וא\"ת הרי אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. אם טומאה באהל מתפשטת על הכלי שתחת השפוע אע\"ג שהוא רק חלול כאצבע (כפ\"ז מ\"ב). ואת\"ל דוקא לתחתיו מתפשטת הטומאה. אבל אין בה כח שתתפשט משם שוב להלן לאהל אחר. כי הכא שתתפשט מתחת כס לתחת פס דרך הזרוע. ליתא דהרי זיז שסובב לבית ואוכל בפתח גא\"צ. אם טומאה בבית מתפשטת הטומאה משם לתחת הזיז שבולט טפח דרך הזיז שאינו רחב רק גא\"צ (כפי\"ד מ\"ב). וי\"ל התם באהל קבוע שאני. דבטל לגבי אהל הקבוע הפחות מטע\"ט שמחובר לו. מדהוי ככל חורי בית שפחותים מטע\"ט שפתוחים להבית. שמתפשטת הטומאה לשם. וכ\"כ טומאה תחת הקורה שמתפשטת הטומאה תחת כל הקורה גם דרך מקום שבקורה שאינו טע\"ט (כפי\"ב מ\"ו) דהקורה כבדו קבעתו שיחשב כאהל קבוע. מיהו דוקא בב' לטיבותא שהאהל קבוע והפחות מטע\"ט מחובר אליו. אבל בחדא לטיבותא. אמ\"צ להחשב הכל כאהל א'. ומה\"ט הכא בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים צריך שיהיה בזרועותיו רוחב טפח שתתפשט הטומאה מבית לחבירו. והיינו משום דאע\"ג דהבתים קבועים. עכ\"פ הזרועות שאינן טפח על טפח אינן מחוברים ממש להבתים: ",
+            "ולפ\"ז יהיה פי' של מלת ידו דנקט הכא דהיינו זרועות כמו פי' של מלת ידיו דנקט בסיפא אם יש בידיו וכו'. דהרי התם ודאי פירושו זרועות שהן לחוץ להבית. דאילו פס ידו. הרי הוא תוך הבית ומה לי אם יש בהפס טע\"ט או לא. הרי כל הפס הוא תוך אהל הבית. והא דנקט הכא היה בידו פ\"ט לשון יחיד והרי לפי פירושינו גם היד השני צריכה פ\"ט. ה\"ט משום דכך הוא. דכשיש בזרוע א' רוחב טפח גם זרוע הב' יש ברחבו כך. הא אילו הוה נקט אם יש בידיו פ\"ט. הוה אפשר למטעי. דר\"ל שיש בשניהן יחד פ\"ט. וכגון שבאמת בכה\"ג פי' הרא\"ש ז\"ל משנתינו. ועיין שם. משא\"כ בסיפא בפשט ב' ידיו לב' בתים נקט אם יש בידיו לשון רבים דהתם ליכא למטעי ולומר דבצרפם מיירי. א\"נ נ\"ל דרישא בהאהיל על המת והאהיל על הכלים. מיירי שהאהיל בידו א' על המת וכפף קומתו על הכלים והאהיל עליהן. וא\"כ להכי שפיר נקט אם יש בידו. דהרי סגי בשזרוע א' רחב טפח. ורבינו הרא\"ש ז\"ל נתקשה מאד בפירוש משנה זו. והנה חנני אלהים ברוב רחמיו ית' תומך ידי שפנים עם לא עז. וישם רגלי כאילות פסחים בזזו בז. והאיר עיני הכהויים ביקרת פירושי הלז. יתברך שמו מפענח רזי רז: "
+        ],
+        [
+            "וכן מוכח לעיל בזיז (פי\"ד) וכ\"כ בחלון טע\"ט ברום טפח שמביא הטומאה מבית לבית (בפ\"ג מ\"ז). וכ\"כ בכמה דוכתי במכילתין. בכולהו לא גזרינן הקיפו אטו רחבו. ולא משום דכל הנך מחוברים מצד א' וא\"א להקיף בהן מדת טפח. דהרי קורה שנתונה מכותל לכותל. או עמוד שמוטל לאויר (לעיל פי\"ב מ\"ו וז') אפשר שפיר להקיפן. ואפ\"ה לא גזרו בהו הקיפן אטו רחבן. אלא ה\"ט משום דדוקא בדבר המטולטל דלאחר שהאהיל נסתלק הדבר ממקומו שפיר אפשר שיטעה השומע. משא\"כ בשהאהיל דבר המחובר וקבוע. הרי אפשר לברר להשומע טעותו. א\"נ נ\"ל דלא גזרו אלא דומיא דמרדע שהוא מטלטל. משא\"כ כל דבר המחובר שהוא קבוע. מיהו כל זה לא נצרכה רק לת\"ק. אבל לפי מה דקיי\"ל כר\"ע בסיפא. דלא גזרו רק בשנשא כלי שהקיפו טפח בשעה שהכלי זה האהיל על המת. פשיטא שלא גזרו רק במטלטל. אבל כל שמחובר לא שייך בו משא. והרי בהאהיל כלי כזה בלא משא לא גזרו כסיפא דמשנתינו. (וכרמב\"ם פי\"ב ה\"ה). ומה\"ט לעיל (ספט\"ו) מצרכינן שיהיה בידיו פ\"ט. ולא סגי לן בהיקף היד טפח. משום דהתם לולא צרוף האהל היה כל מה שבב' הבתים טהור לגמרי. ואעפ\"כ נ\"ל דמדנקט מתניתין מרדע. וגם ברמב\"ם במקום הנזכר דייק ונקט דוקא מרדע. משמע דגם לר\"ע דיקא דומיא דמרדע גזרו. וכמעשה שהיה דטעו בה. דהיינו אף שאין ברחבו טפח. עכ\"פ היה בארכו טפח. אבל בשנשא למשל כדור שהקיפו מכל הצדדים טע\"ט. והכדור הזה האהיל קצתו עליו וקצתו על המת לא גזרו. ואשכחן כה\"ג בש\"ס (חגיגה כג\"א) שלא גזרו רק בספינה ובירדן. וכמעשה שהיה. אע\"ג דאין סברא להחמיר דוקא בהנך טפי מבאחרינא מכ\"ש הכא דמסתבר טפי להחמיר בשארכו עכ\"פ טפח דאיכא למטעי גביה טפי: ",
+            "ובזה יתורץ קושיית רתוי\"ט (בד\"ה טמאוהו) במה שהקשה להר\"ב דס\"ל חרב כחלל בכל הכלים. והניח בצ\"ע. וא\"ת עכ\"פ למה טמאו המרדע מדהאהילה על הקבר. הרי מדלגין היו ע\"ג ארונות דאינן מטמאין באהל מדרובן יש בהן פ\"ט (כברכות יט\"ב). י\"ל דעכ\"פ מדרבנן מטמא. והתם שרי. וכמבואר שם. א\"נ דהתם מיירי בפתוח קצת מצד א' אבל הכא מיירי בסתום לגמרי (ועתוס' שם ד\"ה רוב). וא\"ת עכ\"פ היאך נטמאה המרדע הרי הוא פשוטי כלי עץ שאמק\"ט. רק כשמשמש לאדם וכלים. ביחד (פרמב\"ם רפ\"ד מכלים). י\"ל דכיון דהחרחר והדרבן שהן של ברזל קבועין בב' קצות המרדע. הו\"ל כעץ המשמש את המתכות דמק\"ט ככלי מתכות (ככלים פי\"ז מ\"ז). ולתוס' שבת (די\"ז א' ד\"ה ועל) דהא דקיי\"ל חרב כחלל. היינו לגמרי כחלל. לטמא גם בשרחב רק כ\"ש והאהיל. א\"כ א\"א לאוקמיה בשתחוב בו הדרבן. דא\"כ גם לר' טרפון היה האדם נטמא כשהאהיל המרדע עליו. אפילו היה המרדע רחב כ\"ש. והוכרחו לתרץ דלעולם מיירי בשאין תחוב שם הדרבן. ואפ\"ה לא מחשב המרדע פשוטי כלי עץ. מדיש ב\"ק בראשו לתחוב שם הדרבן (ככלים פכ\"ה מ\"ב). ולא חשיב ב\"ק העשוי למלאות דלא שמיה ב\"ק (ועמ\"ש בס\"ד כלים פ\"ב סימן פ\"ט. ושם פי\"ח מ\"ח). די\"ל דדרבן שאני דרגיל להוציאו משם וכדאמרינן (חגיגה דג\"ב) דדרבן מתטלטל. והיינו דדרך להוציאו מהמרדע. וא\"ת עכ\"פ היאך טמא האיכר טו\"ע מדנגע בהמרדע שנשא על כתיפו. הרי בגד האיכר היה מפסיק בין גופו להמרדע. והו\"ל האיכר שלישי מהמת. ואע\"ג שנגע בהמרדע בחיבורין. הרי הו\"ל דיקרב בדיקרב לדיקרב. דהיינו שלישי מהמת. דאין בו דין חיבורין וטהור לגמרי (כע\"ז לז\"ב ורמב\"ם פ\"ה מטו\"מ ה\"ב). ואי\"ל דלהכי טמא האיכר טו\"ע מדנגע במרדע כשאחזו בידו בשעה שנשאו על כתיפו. ליתא דא\"כ בלי גזירה דטעות הרואה היה האיכר טמא טו\"ז. דהו\"ל אדם שנגע בכלי שנטמא במת (כפ\"א מ\"ב) וכ\"ש הכא דהו\"ל חיבורין. אע\"כ דמיירי שלא נגע בידו בהמרדע. רק ע\"י כתיפו והרי שם גם טו\"ע אין בו וכדאמרן. י\"ל דהא דאין דין חיבורין בנוגע שלישי מהמת. היינו רק באדם באדם (ועי' ברמל\"מ פ\"ה מטו\"מ ודו\"ק). אבל כלי שנגע במת. כיון דחרב כחלל. דין המרדע כמת עצמו. א\"כ הו\"ל רק יקרב בדיקרב. ולמ\"ד דרק בכלי מתכות אמרינן חרב כחלל. צריך לאוקמיה הכא בשעדיין תחוב הדרבן במרדע: ",
+            "וא\"ת הרי הא דהנטמא באהל טטו\"ז מפורש בקרא. ואפ\"ה חיישינן שיטעו לומר שטמא רק טו\"ע. א\"כ כ\"ש דהו\"ל למיחש שיטעו לומר כשיראו שאנו מטהרין האדם שנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יחשבו שגם הנאהל מדבר שרחבו טפח נמי טהור. מדאינו אהל ממש. ואינו מפורש בקרא. ורק בהלממ\"ס גמרינן לה (כברכות יט\"ב). י\"ל דידעו רבנן שאינן בקיאין בדיני אהל המטלטל. וחושבין דרק אהל קבוע מטמא טו\"ז. אבל אהל המטולטל חושבים שמטמא רק טו\"ע. ולפיכך כשיראה שאנו מטהרין לגמרי להנאהל מהמרדע שהקיפו טפח. יתמה ויישאל. ולא יטעה. מיהו י\"ל דלתוס' (שבת יז\"א ד\"ה אמר) אפילו היה מפסיק בין המרדע להאיכר הנושאו כמה בגדים. או אפילו היה מפסיק ביניהן דבר שאמק\"ט. אע\"ג דבהנך ב' גוונים אין כאן טומאת חיבורין. ונמצא שמצד הדין נטהר אותו לגמרי. והרי אמרנו דלהכי בשהאהילה המרדע לא גזרו משום דנטהר אותו לגמרי. א\"כ מה\"ט הול\"ל נמי אפילו בשנשא המרדע. עכ\"פ בשמפסיקין הנך הנ\"ל. הרי מדנטהר אותן מצד הדין א\"א שיטעה השומע. והו\"ל לשבקה אדיניה. אפ\"ה גם בחיבורין לא בקיאי בני עולם. לחלק בין מפסיקין רק ב' כלים או יותר. ומשום לא פלוג גזרו גם בטהור לגמרי מדינא דחיבורין. כיון דעכ\"פ נשא והאהילה עליו המרדע. אולם בשלא היה בהמרדע שום שייכות טפח. וכגון שלא היה בהדבר המאהיל כעובי המרדע. אפילו נטמא בו האדם באותה שעה טומאת ערב מדנגע בו. ג\"כ לא גזרו שיטמא טו\"ז. מחשש שיחשבו שהנטמא באהל טמא טומאת ערב. דגם זה ידוע לכל דאין אהל פחות מטפח. ורק בשיש בהקיפו טפח חיישינן שיטעו לומר זה כזה. והא דלא גזרו נמי על כלי כה\"ג וכגון שהיו ג' כלים זע\"ז וכולן נוגעין זב\"ז. והעליון האהיל על התחתונים ועל המת יהיה גם כלי התחתון צריך הזאה וטטו\"ז. אף שבעליון אין בשטחו רק בהקיפו טפח. וכדאמרן גבי אדם (ועי' פ\"א מ\"ב). תירץ הר\"ש דרק באדם שמצוי כך. כמו שקרה אצל האיכר גזרו. אבל בכלים כה\"ג מלתא דלא שכיחא היא לא גזרו בה רבנן (כביצה יח\"א). וא\"ת עכ\"פ בגדי האיכר הו\"ל לטמויי טו\"ז. דהרי מצוי טפי שיהא האיכר לבוש כשיחרוש טפי משיהא ערום. וא\"כ גם כלי שלישי הו\"ל לטמויי טו\"ז בכה\"ג. נ\"ל דכיון שטימאו להאיכר טו\"ז כבר יהיה להם הכירא שהנטמא באהל לא סגי ליה בטומאת ערב. ושאין חלוק בין אדם לכלי. ואדרבה י\"ל דעבדי ביה הכירא דלא לשרוף עלה תרומה וקדשים (ועי' שבת טז\"א ומח\"ב ועי' בהר\"ב פכ\"ה מ\"ו): ",
+            "ונ\"ל דמדלא קאמר ר\"י קרובה שיש רחוקה ממנה. או הו\"ל למנקט רחוקה שיש קרובה ממנה. ש\"מ דר\"י לקולא פליג. וה\"ק הא דמחמרינן בקרובה תוך נ' אמה. היינו דוקא בשאין קרובה ממנה אבל כשיש כמה תילין תוך נ' אמה. לא תלינן טומאה רק באותה הקרובה ביותר להעיר. אבל כשאין תל רק חוץ מנ' אמה מהעיר. אע\"ג שהקברות מרוחק טפי. וכגון שהתל הוא ס' אמה מהעיר. והקברות הוא ע' אמה. אפ\"ה גם לר\"י טהור. דכל שאין הקברות סמוך בסוף נ' אמה מהעיר תו לא מחזקינן טומאה בתל (ועש\"ס). והרמב\"ם (פ\"ט מטו\"מ ה\"ג) פסק כר' יהודה ולא הזכיר כלל נ' אמה לא בעיר ודרך ולא בתל כאן וכאן. והיינו משום דהקברות הרי הוא ודאי סמוך להסוף נ' אמה מהעיר. דברחוק טפי מזה. תו אינה עיר הסמוך לקברות. ולא מחזקינן טומאה גם בתל. וכש\"ס. וא\"כ דודאי צ\"ל שהתל קרוב יותר מזה. דהיינו תוך נ' אמה. וגם מרש\"י (כתובות ד\"כ ע\"ב) משמע כדברינו הנ\"ל וע\"ש: ",
+            "אבל לענין שיטמא קבר עובד כוכבים באהל יש אוסרין לכהן ויש מתירין. ונהגו להחמיר. ולפי מ\"ש הש\"ך (שע\"ב סק\"ב) להקל בבתים הסמוכים לבית מת עובד כוכבים. כ\"כ נ\"ל דבדר כהן בחדר שבבית אחד. ובחדר שכנגדו באותו בית מונח מת עובד כוכבים. דבשניהן פשוט דאפילו בהיה מת ישראל. אפ\"ה כשהכהן סוגר חדרו לבלי לצאת או לבוא שום אדם בפתחו עד אחר שיצא המת דרשאי להשאר שם. אלא דבמת עובד כוכבים אפילו אינו סוגר פתחו עכ\"פ כיון דאין כאן רק חשש החומרא דסוף טומאה לצאת דרך הגעזימס שמקיף כל הבתים והגעזימס רחבו טפח ובולט להרחוב ממעל לפתח כל הבתים. בעובד כוכבים יש להקל. דאף שכל שבוודאי יוציאו המת דרך שם הלממ\"ס היא (כמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ז סי' ל\"ד). אפ\"ה י\"ל אולי בעובד כוכבים אין כאן הלכה. וכ\"כ בדר כהן בחדר. ומת עובד כוכבים בחדר שכנגדו. אע\"ג דבמת ישראל בכה\"ג. אפילו בשעה שהבית שהמת בתוכו סגור. אפ\"ה אסור לכהן לצאת מחדרו. דאף דכשיש פתח לחדר המת. אע\"ג שהדלת נעול אין דינו כקבר סתום. אפ\"ה אסור לצאת מדסוף טומאה לצאת. עכ\"פ גם סוף טומאה לצאת הלכה היא. ויש בו דררא ושייכות דאהל טמא. להכי י\"ל דבמת עובד כוכבים לא גמירן הלכה. מיהו במגע ומשא י\"א דאפילו המקילין אוסרין (ש\"ך יו\"ד סי' שע\"ב). אולם בש\"ס (יבמות ס\"א ע\"א) מסקינן בפירוש נהי דאמעוטי מאהל. ממגע ומשא מי אמעוטינהו קרא. וכן מסתבר דמי גרע מחמור. רק די\"ל בטומאת עצמות דאינו בבהמה: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מתלוליות ישנות דחיישינן שיש שם קבר ונשכח. אף שאין לו שום הוכחה לחשוב שיש שם קבר. כ\"ש הכא שבאמת כבר מצא שם קבר. הו\"ל למיחש שנקבר שם בכוונה ונשכח. ויהיה אסור לפנותו. י\"ל התם התל מוכיח שקבר שם. שכך רגילין. אבל הכא מאן יימר ומה הוכחה יש שנקבר שם בכוונה. וא\"ת עכ\"פ איך הכא מטעם דלא ידעינן שקברוהו שם בכוונה. תלינן שנקבר שם ארעי. ניחש דלמא מת מצוה היה שקונה מקומו. וכל המוצאו חייב לקברו במקומו. וא\"צ רשות בעל השדה. ולפיכך לא נודע לבעלים שקברוהו שם. י\"ל אילו מת מצוה היה. היה קול להדבר (כסנהדרין מז\"ב). א\"נ מת מצוה לא שכיח ולא חיישינן לה (כירושלמי נזיר פ\"ט דלט\"ב): ",
+            "אמרה כלבית השטה כה וכה אחר פרנסתה בזה הים הגדול בין המון משברים וגלים מגלגלים. והנה פה מקום אתי. אשר צר ומצוק מצאוני בעמקי מצולות תהום רבה. וזחלתי ואירא מחוות דעי. כי עירום אנכי ואחבא. והרבה יגעתי באנחתי באחוותי. ובזיעת אפי לא אכלתי פת בגי. וכדוי לחמי. ולא מצאה היונה הצולעה מנוח לכף רגלה להבין דברי משנה הקדושה הזאת. ועמה תעלומות חכמה שבסוגיא ב\"ב (דקב\"א) דהא בהא תליא כשלהבת קשורה בגחלת. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים. גלויים להמגשש בלי עינים. ולכן מה נורא המקום הזה לניפול מרוט ועלוב הנמצא בין הכרמים. עטלף עיף ויגע. ילק פשוט בפנים נזעמים. שוכב דומם על קנו ערום אז מימים. דלו עיני למרום. כי עזבוני נשרי שמים בעלי כנפים. מגידי דבר. אשר תמיד חסוני בכנפיהם נותני לחמי ומימי. המה רבותינו הקדושים בעלי תריסין עלי שדה מלחמת התורה. והלבאים לא חלצו שדיהן להניק גוריהן ליתן אוכל למו. כראוי לאפטרוזא בר דנקא. גדי מסנקא. ובצפיתנו צפינו. רק לשבשמים אבינו. כי רק בשמו תרום קרני. כי רק הוא המושיעי בעים רוחו. ולו אך קוה קויתי. ויט אלי חסד רויתי. וארובות השמים נפתחו. ונבקעו עלי מאורות. להבין ולהורות. וראו נא אחי כי אורו עיני בקרני הודו. וכי עלי מאורי אור עולות. ומקצה השמים ישועות באות. וזה האות הנאות. דהנה הרבה יש לדקדק בבבא זו. (א) דהתנא קאמר אם יש בין זה לזה וכו' איזה זה וזה שהתכוון התנא אליו. דהנה רש\"י (נזיר סד\"ב) פי' אם יש בין קבר ראשון לשני. ולולא מסתפינא הו\"א דזה ודאי ט\"ס הוא. דהרי לשון מד' ועד ח' דקאמרה מתניתין. ודאי משמע שלא יהיה בין הקברים פחות מד' אמות או יותר מח' אמות. ואי בין קבר א' לב' קאמר תנא. ודאי יש בין קבר לקבר פחות ופחות מד' אמות. וכמבואר במשנה דב\"ב למעיין שם. והרשב\"ם בב\"ב פי' אם יש בין זה לזה. ר\"ל כשרחוק מת שמצא תחלה לקבר שמצא שלישי ד' אמות. אז חיישינן שהן הג' שנקברו בכותל שברוחב המערה. וכשרחוק הא' מהג' ח' אמות. חיישינן שהן מהג' הנקברים בכותל של אורך המערה. אולם רבינו זה לשטתיה אזיל. דס\"ל שהנקברים במערה. יש להן בין כוך לכוך ב' טפחים. ולהכי כשנקברים ג' בד' אמות. ודאי הם הג' שנקברו בכותל של רוחב המערה. דהיינו ג' אמות לרוחב גופי ג' מתים. וב' טפחים בין כוך לכוך. וטפח בזוית הכותל מזה. וטפח בזוית הכותל האחר. הרי שוב אמה. דהו\"ל ביחד ד' אמות. אולם על פי' זה כבר מחו לה אמוחא רבעתו\"ס דזה דלא כמאן במשנתינו. וגם בל\"ז ק'. דהרשב\"ם קחשיב גם הטפח שבכל זוית לכלל מדת ד' וח' אמות דמצריך התנא. והרי התנא בין זה לזה קאמר. ואלו הטפחים אינן בין זה לזה. אלא מן הצד מכולם. ותו ק' דבמשנתינו מבורר שכשיש בין ראשון להשלישי יותר מח' אמות. תו לא חיישינן שהיו מהנקברים במערה א'. והרי לדברי רבינו אפשר שיהיו א' או ב' מהנקברים בקצה כותל הארוך אצל פתח המערה. והשלישי יהיה קבור בקצה האחר בזוית כותל הרחב של המערה. שהוא באלכסון מיל המת הראשון שקבור בזוית האחר. ויהיה לפ\"ז בין ראשון להשלישי י\"ב אמות. והרשב\"א בחידושיו לב\"ב. וכ\"כ בשטה מקובצת ב\"ב הביא בשם הראב\"ד דה\"פ. אם יש בין זה לזה מד' עד ח'. ר\"ל אם יש בין כל הג' רווח כל כך דאז נוכל לשער שהוא הוא הרווח של המערה שרחב ד' על אורך ח'. וכגון שאיזה מהג' קבורים באורך הח' ואיזה מהן ברוחב הד'. ותמיהני דאם כן לא השמיענו התנא הדין במצא כל הג' קבורים בשורה א'. דאז מדאין קבורים בב' שורות. אין הוכחה כל כך שיהיו כולם קבורים במערה א'. וזה דבר חדש הוא. שהיה ראוי לתנא לאמרו כפירוש. ולא ברמז בעלמא כדמחוי לה במחוג. (ב) מה דקאמר תו במשנתינו בודק ממנו ולהלן כ' אמה מאיזה ממנו מיירי תנא. לרמב\"ם (פ\"ט מטו\"מ) מלת מ מ נ ו אקבר שמצא אחרון קאי. ובמחכ\"ר מאור עינינו. אין סוגית הש\"ס ב\"ב הנ\"ל מסכמת לפירוש זה. דהרי חשיב כל אורך המערה שקבורים שם הג' מתים בכלל הכ' אמה. והוכרח רכ\"מ ע\"י קו' זו לומר שהיה לרבינו גירסא אחרת בסוגיא הנ\"ל. אולם לפי דעת עני ואביון כמוני לא אוכל להשקיט נפשי העלובה בתירוץ זה. דאפילו נימא שהיה לרבינו גיר' אחרת שמסכמת לדבריו. אפ\"ה נמלא עיינין מעפרות קדשו. דלפי עיני הכהות א\"א לומר כלל כרבינו. דאי נימא דממת השלישי שמצא יתחיל לבדוק ממנו ולהלן כ' אמה. א\"כ יהיה חילוק בין כשקבורים זה אצל זה תוך ד' אמות. ובין כשהקברים הם זה אצל זה במרחק של ח' אמות. דכשכל הג' קבורים במרחק ד' אמות. יהיה קצה גבול בדיקתו כ\"ד אמות מקבר הראשון. וכשקבורים במרחק ח' אמות. יצטרך לבדוק כ\"ח אמות מקבר הראשון. ואתמהה. מ\"ש זה מזה. ולהראב\"ד שם מלת ממנו אקבר שמצא ראשון קאי. וא\"כ יהיה מקום ג' הקברים בכלל הכ' אמה שבודק. וכפי הנראה הסכים רכ\"מ לפי' זה. ואני בעניי גם פי' זה לא הבנתי. דהרי מכולה סוגיא דב\"ב שם נראה ברור שבכלל הכ' אמה שבודק. יהיה בכללם כל אורך ורוחב המערה שמצא בה הג' מתים. והרי אליבא דכ\"ע שם בהסוגיא לא היו רגילין לקבור בזוית המערה ממש. וא\"כ איך נוכל לומר שכשיתחיל לבדוק הכ' אמה מהמת הראשון יהיה כל המערה הראשונה בכלל הכ' אמה. ותו קשה כיון דבאמת צריך לבדוק כל אורך ורוחב המערה שמשער שמצא בה הג' מתים. א\"כ מה ראשון ומה אחרון שייך כאן. והרי צריך לבדוק כל הדפנות סביב. ומאי ממנו דקאמר תנא. ותו אם גם לא היה מוכח בש\"ס דבאמת צריך לבדוק כל המערה שמצא בה הג' מתים. דהיינו כפי שיעור מערה הראשונה. תמיהני איזה סברא יש שנמדד הכ' אמה מקבר השלישי טפי מהראשון או מהראשון טפי מהשלישי. דהרי איכא לספוקי שמא היו הב' מערות והחצר שביניהן למזרח ממקום המציאה או למערבו. (ג) קשה דלא הודיענו תנא לאיזה צד מהג' מתים שמצא יחוש שהיה שם המערות והחצר שביניהן אם לאורך או לרוחב. ואת\"ל דצריך למדוד ולבדוק כ' אמה לכל רוח. וכמ\"ש באמת הרשב\"ם שם. וכן מסתבר דהרי לא ידעינן לאיזה צד מהג' מתים שמצא יחוש שהיו שם המערות והחצר שביניהן שיבדוק אחריהן. דלמשל אם מצא שלשה מתים קבורים בשורה אחת כזה* שג' הקווים האמצעיים הן הג' מתים שמצא תחלה בכה\"ג אף דאין להסתפק שהיה ריוח חלול המערה במקום ג או במקום ד דמדמונח ארכן של ג' מתים בין א לב ניכר להדיא שאורך הכוכין בין ב' רוחות א או ב היו. עכ\"פ עדיין יש להסתפק אם היה רווח המערה במקום א או במקום ב. ואת\"ל דזה נוכל לידע ע\"י המנהג שנהגו. דאם נהגו להניח רגלי המתים לצד פנימית המערה. וכמ\"ש תוס' בסוגיא דב\"ב הנ\"ל. או בשנהגו להניח הראש לצד פנימית המערה. וכמ\"ש בחידושי רשב\"א ובשטה מקובצת לב\"ב. וא\"כ לאיזה צד שימצא הראשים או הרגלים כל עיר לפי מנהגה. ידע ששם היה פנימית המערה. ולאותו רוח יבדוק הכ' אמה. עכ\"פ אפילו אם גם ידע לאיזה רוח היה פנימית המערה. עדיין יש להסתפק באיזה כותל של מערה היו קבורים ג' מתים אלו שנמצאו אם בכותל הארוך או הרחב של המערה. ואת\"ל שגם בזה היה מנהג ידוע אצלם. אם לעשות אורך המערה בין מזרח למערב או בין צפון לדרום. וא\"כ ע\"י ראשי ורגלי המתים ידע באיזה צד היה חלול המערה. ועל ידי רוחות העולם נודע ג\"כ לאיזה צד היה ארכה או רחבה של מערה. ורק ר\"ש ס\"ל במתניתין דב\"ב דעושה ד' מערות לד' רוחות החצר. (ד) עכ\"פ קשה לי כיון דלפי האמור יוכל לשער שפיר היכן היה אמצע חלול המערה. א\"כ למה צריך לבדוק שם. הרי אין קוברין באמצע חלול המערה. דהרי רק תוך כותליה היו הכוכין. ולפיכך רק שם היה ראוי לבדוק ולא בכל רוחב חלול המערה. כדמשמע לכאורה כל סוגיא דילן. ואת\"ל שבאמת אינו בודק רק כ' אמה מזה וכ' אמה מזה במקום שמשער שהיה שם כותלי המערה. ולא במקום שמשער שהיה שם חלול המערות. וכמ\"ש באמת הרשב\"ם בסוגיא דב\"ב הנ\"ל. עכ\"פ עדיין קשה ל\"ל שיבדוק הו' אמות שמשער שהיה שם החצר שהמערות פתוחין לו. הרי בחצר אין קוברין כלל באמצע חללו. והרי גם כותלים אין לו. דהרי כל רוח של חצר פתוח הוא למערה אחרת. ואפי' את\"ל דלהכי גם באמצע חלול המערות והחצר צריך לבדוק מדחיישינן שמא התגלגל לשם עצם מהמתים שקבורין בהכוכין סמוך להרווח ההוא או דה\"ט דלא עדיף רווח חלול זה משדה בוכין דחיישינן בה לטומאה. דמשום יאוש בעלים נגעו בה (כמ\"ק דה\"ב). אי נמי דה\"ט מדלא עדיף תוכה של מערה וחצר מתלוליות הקרובות לביה\"ק. דחיישינן שקברו שם נפלים (כלעיל מ\"ב). אעפ\"כ בכל זאת לא תנוח דעתינו. דהרי אמרינן במתני' דלקמן דבודק אמה ומניח אמה. ובשלמא אם רק מחשש כוכין צריך בדיקת הכ' אמה. להכי שפיר כשחופר אמה בסירוגין אם יהיה מת שלם קבור שם בכוך. הרי ירגיש. דהרי רוחב כל כוך אמה. ובין כל כוך וכוך דופן אמה. וכדמפורש במשנה ב\"ב הנ\"ל. אלא אי אמרת שאחר עצמות יחידות הוא בודק מה מהני בדיקת אמה אמה בסירוגין. אולי בהאמה שיניח מלבדוק שם יהיה טמון עצם שהתגלגל לשם. וגם אי אפשר לומר דבאמת במקום שמשער שהיה שם החצר וחלול המערה אין צריך לבדוק כלל. והא דקאמר בש\"ס דמהמקום שמצא שם הג' מתים בודק ממנו ולהלן כ' אמה. לא שכל המשך הכ' אמה מרגלי המתים ובכל רוחב מקום שכיבתן צריך לבדוק אמה אמה בסירוגין. אלא ר\"ל דעד כ' אמה יש לחוש לקבר. אבל רק במקום הראוי לקבר ולא במקום שמשער שהיה שם החצר וחלול המערה. ומאי דקאמר בודק אמה ומניח אמה. היינו רק במקום שמשער שהיו שם הכוכין שבמערות. אולם כל רבותינו המפרשים שרי' עצרו במילין. ולא מצינו לא' מהן שפירש לנו כן. (ה) תו ק\"ל היכא סגי לן בבדיקת כ' אמה. והיינו כמדת אורך ב' המערות והחצר שביניהן. והרי צריך לבדוק מקצה הכ' אמה. עוד ד' אמות של אורך כל כוך וכוך. שאולי שם מונחים מתים בדופן אמצעית שבסוף מערה שניה. שהרי אורך הכוכין שאולי ישנם שם. הם חוץ מארכה של מערה השניה. דהיינו שהכוכין הם שם לרחבה של מערה. ולמה לא יבדוק שמא ימצא שם מתים כאשר נראה בתמונה זו . (ו) ותו קשה דבש\"ס ב\"ב שם מקשה. אמאי צריך לבדוק כ' אמה. הרי ב' המערות והחצר שביניהן. אינן רק י\"ח אמה. מדאורך כל א' וא' אינו רק ו' אמות. ומשני הש\"ס כגון דבדיק באלכסונה. ופי' רשב\"ם דבדק כותלי מערה הראשונה באלכסון. דהרי רק במקום שמשער ששם היו כותלי המערה. שם צריך לבדוק אחר כוכין. וכל כוך ארוך ד' אמות. ואורך כותל המערה שבה הם הכוכין. הוא ו' אמות. נמצא שצריך לחפור ולבדוק כל השטח שהוא ו' אמות אורך על ד' אמות רוחב. ומתניתין מיירי שבדק שטח זה שהוא ו' על ד' אמה באלכסון. שאלכסון של מקום כזה הוא ח' אמה. ואמכ\"ר דבר זה אין לו שחר. כמו שביררו רבעתו\"ס שם בציור מדויק. ומה שתירץ הרא\"ש בפי' משנתינו דכוונת הרשב\"ם דלא דק התנא. גם זה אינו מובן לשכל קטין חריך שקא. דהרי בש\"ס סוכה (דח\"א) אמרינן דבטובא לא אמרינן לא דק. ואפילו לחומרא. והכא הרי באלכסון של רבוע ו' על ד'. חסר הרבה מח' אמות. וכידוע לבעלי חשבון. וכדבעינן למימר לקמן. והיכא נימא דלא דק. (ז) והיותר תמוה בסוגיא דב\"ב הנ\"ל. דלרשב\"ם שם. וכ\"כ לרש\"י (נזיר סד\"ב) וגם לרבתו\"ס הכא והתם. משנתינו מיירי במערה שארכה ח' ורחבה ד'. ומתניתין באמת אתיא. גם לפי המסקנא דב\"ב. כהתנא דברייתא אליבא דר\"ש. והוכרחו כל רבותינו לומר כן. כדי ליישב לישנא דמתניתין. דקאמר מד' ועד ח'. שפירשו דר\"ל שכשקבורין כולן במרחק ד' אמות. תלינן שהן הנקברים בכותל רוחב המערה. וכשמצאן קבורין וכשמצאן כולן במרחק ח' אמות. תלינן שהן הנקברין שבכותל אורך המערה. ואע\"ג דבש\"ס ב\"ב מטרחינן לאוקמי' סיפא דמתני' כרבנן ובבדק באלכסונה. ואי מיירי במערה שארכה ח' ל\"ל לאוקמי' בבדק באלכסונה אפ\"ה מדתני במתניתין שעורא דד' וח'. מסתבר לומר דרישא ר\"ש וסיפא רבנן. עכתד\"ק. אולם אחר נשיקת עפרות קדשם. נראה שמלבד הלחץ זה הדחק שהשתמשו רבותינו בסכינא חריפא ופסקו למשנתינו לב' פרוסות. ולומר תברא מי ששנה זו לא שנה זו. תקשי נמי דנימא שיהיה רישא דמתניתין דתני סתמא דלא כהלכתא. ותו אי נימא דרישא דמתני' רק אליבא דר\"ש אתיא. א\"כ לפי מה דקיי\"ל כרבנן דמתניתין דב\"ב. דסתם מערה היא רק ו' על ד'. אם כן במצא ג' מתים. באמת דוקא בקבורין כולן במרחק ו' על ד' צריך לבדוק הכ' אמה. והרי הרמב\"ם (בפ\"ט מטו\"מ) מצריך ג\"כ לדידן שיהיו קבורין ד' על ח'. אז צריך לבדוק כ' אמה. ואי\"ל דגבי טומאה חשש להחמיר כר\"ש. דאפילו בקבורין כולן במרחק ד' על ח' ג\"כ צריך לבדוק כ' אמה. ליתא. דאדרבה מש\"ס נזיר (דסה\"ב) מוכח דמקילינן לענין בדיקת הכ' אמה. דאמרינן עילא מצאו וטהרו א\"י. שבעה קושיות אלו הכריחוני לחלות פני ד' אלהי אבותי צורי וגואלי. שיאיר עיני באור תוה\"ק. ובעניי נדחקתי כסומכס לקדר בהרים. ולפלש בסבכי יערות כדי לפנות דרך לעצמי בעזרת שוכן שחקים בזו השיטה החמורה וטמורה גמורה. וד' שפתי תפתח. כי רק בך אבטח ולא אבוש. ועזרי מעם ד' עושה שמים וארץ: ",
+            "ובזה אורו עיני להבין יפה בס\"ד דברי הירושלמי (נזיר פ\"ט ה\"ד ד\"מ ע\"א) דמקהו בה אקהייתא. ונתקשו בה רבותינו קמאי. להבין דברי חכמים וחידותם. וז\"ל הירושלמי הנ\"ל. תמן תנינן (ר\"ל בב\"ב פ\"ו מ\"ח) ועושה חצר המערה ו' על ו'. כמלא מטה וקובריה. והכא את אמר הכין [ר\"ל שם בב\"ב קאמר תנא דו' על ו' אמה של רוחב החצר. הוא כשיעור מטה וקובריה. ובמשנתינו אמרינן דכשמצא ג' מתים קבורים כולן במרחק ד' על ח' אמה. חיישינן שהיה שם מערה. אלמא דד' על ח' אמה הוא כמלא מטה וקובריה. שצריך גם המערה שתחזיק אותן] ומשני הירושלמי. תמן במטה עוברת והכא במטה חוזרת. ועד איכן. עד חילופיהן וחילופי חילופיהן. עכ\"ל הירושלמי. ונדחקו רבותינו מאד בפירוש תירוץ זה. וע\"ש בקרבן העדה. ולפע\"ד נראה דה\"פ. דהרי כל קושית הירושלמי לא היתה מאורך החצר לאורך המערה. דהרי בשניהן היה אורך ו' אמה. דהיינו כפי הראוי לארון ד' אמות. ועוד ב' אמות לנושאי המטה א' לראשה וא' לרגלה. אלא קו' הירושלמי קאי מרחבה של חצר דתנינן התם שהוא ג\"כ ו' אמות. וברחבה של מערה תנינן הכא דסגי לן בד' אמות. ואיך בכל א' מהן תנינן ששיעור רחבו הוא כמלא מטה וקובריה. ועל זה משני הירושלמי התם בחצר המערה מצרכינן ו' על ו' אמה לכדי מטה וקובריה. מפני שהיא שם מטה עוברת. ר\"ל שם בהחצר עוברת בדרכה מהבית להמערה דרך החצר. ובכל הדרך ההוא היה להנושאין חלופין וחלופי חילופיהן. וכדמסיק הירושלמי. דהיינו ד' בני אדם. ב' מהן להחליף ולחזור ולהחליף עם אותו הנושא שעומד בראש המטה. וב' להחליף ולחזור ולהחליף עם אותו נושא המטה שעומד ברגלי המטה. ומדלא היה בחצר מקום פנוי שתחזיק אותן ד' בני אדם. לא לפני המטה ולא לאחר המטה. דהרי כל ארכו של חצר אינו רק ו' אמות. והוא כפי שיעור הארון וב' הנושאין. משום הכי כדי לתת מקום לאלו הד' בני אדם המתחלפין. עושין רחבו של חצר ו' אמות. דהיינו ה' אמות יתרים מרחבה של מטה שהיא רחבה רק אמה. וזה כדי שיהיו אלו ב' המתחלפין יכולין לילך זה אצל זה בצדי הארון מכאן וב' מכאן. דאין הולכין זה אחר זה. כדי שלא יעכב האחד את חבירו כשירצה א' מהן להתחלף עם אותו שנושא המטה בראשה או עם האחר שברגלי המטה. וא\"כ צריך שיהיה רוחב החצר ה' אמות. ואפ\"ה עושין רוחב החצר ו' אמות. דהיינו אמה יתירה מהצורך. כדי שלא יצטרכו אלו המתחלפין להדחק עצמן בעברם שם עם המטה. אבל הכא במשנתינו. דאיירי ברוחב המערה שקוברין שם הארון הרי שם א\"צ לד' המתחלפין. דהרי שם לא ישאו את המת להלאה. רק תיכף כשיגיעו לכוך שלו יריצו הארון לתוכו. להכי א\"צ לרוחב המערה רק כדי חוזרת. דהיינו כדי שכשירצו להחזיר ולסבב המטה. ועי\"ז יבא אורך המטה לרחבה של מערה כשירצו לתחוב הארון לתוך הכוך. וכדאמרן. ואז יהיו ב' הנושאין צריכין לעמוד בב' צדדי המטה. א' מכאן וא' מכאן. להכי סגי לרוחב המטה רק ד' אמות דהיינו כפי אורך הארון לחוד: ",
+            "ומדת אלכסון של רבוע ארוך כזה שארכו יותר על רחבו. או גם כשארכו כרחבו. מבואר ביסודי אקלידוס מאמר ראשון סימן מ\"ז. שהביאו גם רתוי\"ט (פ\"ג מכלאים מ\"א ד\"ה ומעתה זכינ' לדין. ובעירובין פ\"ב מ\"ה ד\"ה ואמר עוד ונתבאר בתוספתא) דכל ריבוע. בין שיהא ריבוע אמיתי. דהיינו שארכו כרחבו. או ריבוע ארוך שארכו יתר על רחבו. כשתרצה לידע אלכסון של זה או של זה. תכפיל האורך עם עצמו. ותכפיל ג\"כ מדת הרוחב עם עצמו ותצרף ב' הסכומים היוצאין מב' ההכפלות. שיהיו סך א'. ומזה תדע שצלע שיגדיר תשבורת הסך ההוא בריבוע הוא הוא שוה למדת האלכסון של הריבוע שרצינו לידע. למשל הריבוע שאנחנו עוסקים בו הרי הוא ריבוע שארכו ה' אמות ורחבו ד' אמות. כאשר תחזינה עינינו בהציור שלפנינו. שמתחלת קבר א עד סוף קבר ג יש ה' אמות וכ\"כ מתחלת קבר ח עד סוף קבר ו יש כסך הזה. א\"כ אורך הריבוע הוא ה' אמות. ורוחב הריבוע הזה דהיינו מקצה קבר א עד קצה קבר ח הוא ד' אמות. דהיינו רוחב המערה שידענו שרחבה ד' אמות. וכ\"כ מקצה קבר ג עד קבר ו הוא ד' אמות. נמצא שריבוע זה הוא ה' אמות על ד' אמות. וכשנרצה לידע כמה הוא מדת אלכסון של ריבוע זה. נכפיל סך האורך של ריבוע זה נאמר ה' פעמים ה'. הוא כ\"ה. ושוב נכפיל גם הרוחב. ונאמר ד' פעמים ד'. הוא ט\"ז. ונצרף ב' אלו הסכומים כ\"ה וט\"ז הם מ\"א. ומזה נדע שצלע שיגדיר ריבוע אמיתי שתשבורת שטחו יהיה מ\"א הצלע ההוא יהיה כמדת אלכסון של הריבוע שארכו ה' אמות ורחבו ד' אמות. והוא ריבוע שהוא קצת יותר מן 2/5 6 אמה אורך על 2/5 6 רוחב. דהרי אם נכפיל בריבוע כזה האורך עם הרוחב. דהיינו 2/5 3 אמה אורך עם 2/5 3 אמה רוחב. יבוא 24/25 40. והסך הזה הוא תשבורת שטחו של ריבוע שהוא 2/5 6 אמה אורך על 2/5 6 אמה רוחב. אבל הרי התשבורת של המרובע שנבקש צריך שיהיה 41 שלמין. דהיינו כפי סך ב' ההכפלות של האורך והרוחב של הריבוע הארוך של ה' אמות אורך על ד' אמות רוחב. נמצא שאלכסון של ריבוע ארוך של ה' על ד' אמות הוא קצת יותר מן 2/5 6 אמה. וזהו האלכסון שמתחלת קבר א לסוף קבר ו. וכ\"כ אם מצא ג' הקברים א ח ז או ב א ח . בין כך או כך לשער המרחק של קבר א מן קבר ז . והוא שוה להמרחק של קבר ב מן קבר ח שהרי בין המרחקים הללו שוין כנראה לכל עין. הרי ריבוע זה שאנחנו עוסקים בו ריבוע ארוך שארכו ד' אמות ורחבו ג' אמות. דהרי מתחלת קבר א עד סוף קבר ב יש ג' אמות. וכ\"כ מתחלת קבר ח עד סוף קבר ו יש ג\"כ ג' אמות. זהו רחבו של הריבוע. ורוחב המערה הוא ד' אמות זהו ארכו של הריבוע. וכשנרצה לידע אלכסון של ריבוע זה. דהיינו המרחק שבין קבר א לקבר ז או שבין קבר ב לקבר ח. לפי יסוד הנ\"ל נכפיל סך האורך של ריבוע זה. ונאמר ד' פעם ד' הוא ט\"ז. ושוב נכפיל גם הרוחב. ונאמר ג' פעם ג' הוא ט'. ונצרף אלו ב' הסכומים ט\"ז וט' הם יחד כ\"ה. ומזה נדע שצלע שיגדיר ריבוע אמיתי שתשבורת שטחו יהיה כ\"ה. הצלע ההוא יהיה כמדת אלכסון של ריבוע שאמרנו שארכו ד' אמות ורחבו ג' אמות. והיינו ריבוע שהוא ה' אמות אורך על ה' אמות רוחב. דאם נכפיל ה' פעם ה'. יבוא סך כ\"ה כמו שבקשנו. נמצא שהמרחק מן תחלת קבר א לסוף קבר ז וכ\"כ המרחק מסוף קבר ב לתחלת קבר ח בין כך וכך הוא ה' אמות: ",
+            "כך נ\"ל פי' מסקנת הש\"ס ב\"ב בסוגיא הנ\"ל במאי דמתרץ. לעולם רבנן וכגון דבדק באלכסונה לפע\"ד מוקי גם הרישא כרבנן. ובזה מתרץ מה דהוה מקשי לרבנן דקאמרי דמערה היא ו' על ד'. א\"כ למה קאמר התנא שב' המתים החיצונים יהיו רחוקים זמ\"ז ח' אמות. הרי אורך המערה היא רק ו' אמות. על זה מתרץ. דה\"ט דחיישינן שמצא הג' מתים באלכסון. שיש בין ב' קברים החיצונים ח' אמות. ומתורץ בזה גם קו' שניה של הש\"ס לרבנן מהסיפא דמצריכן מה\"ט לבדוק כ' אמה. ולא סגי לן בבדיקת י\"ח אמות [ובפירושי בפ\"ט דנזיר כתבתי שיטעה הבודק לחשוב ב' האלכסונים שמן ד לקבר ג. והאלכסון שמקבר ג לקבר ח ב' אלכסונים אלו שהן ח' אמות. יחשוב לנכותן מן הכ' אמות. והרי לפי הריבוע של מערה אינן רק ו' אמות. ולהכי הצריכוהו לבדוק עוד י\"ב אמות. אולם אחרי שובי נחמתי. דא\"א לומר כן. דאם כך היה בדיקתו איך ננכה לו ו' אמות. הרי כל בדיקותיו הי' בתוכה ואמצעה של מערה ושם אין קוברין כלל. דהכוכין רק בהכותלים עשו. וכן כ' גם הרשב\"ם בסוף הסוגיא דב\"ב דאמצעית המערה א\"צ לבדוק ומטעמא דאמרן]. אולם אילה\"ק גם לפירושינו הכא. אמאי לא ניחוש נמי שהב' מתים שימצא בב' קצוות. יהיה קברי א ח והקבר האמצעי יהיה א' משאר הקברים. וכיון שבאופן זה חפר ובדק כל הג' רוחות של המערה. יטעה לנכות מדת כל הג' רוחות שחפר. מהכ' אמות שצריך לבדוק. י\"ל דדוקא במצאן בב' רוחות אפשר שפיר שיטעה לחשוב שהן קבורים בקו שוה. להכי ינכה החפירה מזה לזה. מן הכ' אמות שצריך לבדוק. אבל כשמצאן קבורים כעין סֶגוּל דהיינו בג' רוחות תו לא יטעה לנכות החפירה שמזה לזה מהכ' אמה שצריך לבדוק. דהרי עין בעין יראה שב' הקברים שבב' הקצוות הן מב' כותלי המערה שזה מול זה. ואיך יטעה לצרפן למדת הכ' אמה ודו\"ק: ",
+            "אולם מדנקט מצא א' בסוף הכ' אמה. וכן נקט נמי הרמב\"ם כהך לישנא (בפ\"ט מטו\"מ) לכאורה היה נ\"ל דלדיוקא נקט הכי. דדוקא במצא המת הזה אחר כלות מדת הכ' אמה כזה שהתחיל לבדוק הכ' אמה מנקודת א וכשכלו מדת הכ' אמה באות ב מצא מת במקום אות ג שהיה ח' אמות מאות ב דהיינו שיש בין המת שמצא באות ג לקצה הכ' אמה שמדד. כפי שיעור הראוי לעובי ב' כותלים האמצעיים של המערות. כותל אמצעי א' של המערה. שחשש לה שהיתה תוך הכ' אמה. וכותל אמצעי של המערה השניה שחושש לה שהיה המת שמצא במקום אות ג קבור בה. דהרי שיעור עובי כותל מערה הוא ד' אמות. כדי לעשות בהן כוכין. שכל כוך צריך להיות ד' אמות אורך כמ\"ש תוס' (יומא לא\"א ד\"ה אמה) הא אם מצא המת באמצע הכ' אמה שמדד מג' מתים הראשונים. למה ניחוש שמשם התחילה מערה חדשה. ולא נימא שהיה כאן אמצעות. כמו דאתחזק מהג' מתים שמצא תחלה. והרי לזה אין חזקה כלל שיתחיל מכאן מערה. דאדרבה מהג' מתים שמצא תחלה. מוכח טפי שבמקום זה אין כאן התחלת מערה ודו\"ק. אבל ממ\"ש הר\"ש והר\"ב וז\"ל מאן יימר שמת זה שמצא היה מביה\"ק זה וכו'. א\"כ ע\"כ דרבותינו ס\"ל דמיירי שמצא המת הזה תוך הכ' אמה שמדד. ואפ\"ה חיישינן שהמת הזה קבור במקום התחלת מערה האחרת. והא דנקט תנא מלת בסוף הכ' אמה היינו רק לאשמעינן רבותא שחייב לבדוק בין הכל מ' אמה. דהיינו כ' אמה הראשונים וכ' אמה השניים: ",
+            "ואם בדק כל הכ' אמה ולא מצא מת לרמב\"ם (פ\"ט מטו\"מ) אז רק בין הקברים שמצא טמא. ולתוס' (נזיר סה\"ב) אז רק הכ' אמה שבדקן. אף שלא מצא בבדיקתו קבר. אפ\"ה כולן טמאין. אבל סביב להם טהור. וכן נראה דעת הראב\"ד. ובדברי רש\"י (נזיר שם) אין הכרע. ויש פנים בדבריו לכאן ולכאן (ודלא כרכ\"מ שכתב שדבריו הם כהרמב\"ם וע\"ש). ול\"מ הו\"א דמסיפא דמשנתינו יש הכרע כדברי תוס' וראב\"ד. דקתני דהמוציא העפר. אוכל בדמעו באותה שעה. ופי' הרא\"ש. דהבודק זורק העפר שחופר. לחוץ ממקום חפירתו והכהן רשאי להוציאו משם. ומותר לאכול תרומה באותה שעה. וא\"כ מדקתני. שרק המוציא העפר מותר לאכול תרומה באותה שעה. משמע הא החופר עצמו אי אפשר שיאכל תרומה בשעה שחופר. משום שאפי' לא ימצא טומאה. אפ\"ה חשבינן ליה כעומד במקום הטומאה. ואיך יכניסו לשם תרומה. וא\"ת כיון שגם כשלא ימצא טומאה יהיו הכ' אמה טמאים. א\"כ לענין מה בודק. י\"ל דלחומרא בודק. דאולי ימצא מת תוך הכ' אמה. יצטרך לבדוק משם ולהלן שוב כ' אמה. ואף לפי דברינו הנ\"ל סי' (יא) י\"ל דבודק שכשימצא שם מת יהיה אותו מקום טמא ודאי ולא תלוי בספק. וא\"ת כיון שלא מצא. למה יטמא המקום וכי גרע מבדיקת בית הפרס לקמן (פי\"ח מ\"ה). י\"ל דהכא גרע וגרע. דהרי לא בדק רק אמה אחת אחת בסירוגין. ושמא באמה אמה שלא בדק. שם היה קבר. כך נ\"ל דעת רבותינו. אולם בשטה מקובצת (ב\"ב דק\"ב) כתב דעת שלישי. דבבדק הכ' אמה ולא מצא. טמא רק המקום שמשער שהיה שם המערה הראשונה שמצא בה הג' מתים. והשאר טהור. וזה דלא כחד מדעת רבותינו הנ\"ל. ולתוספ' קשה היאך רשאי שם לאכול בדמעו. וצ\"ע: ",
+            "והר\"ש כתב דאין להן תבוסה מדלא הונחו שם מדעת. וכן כתב הרא\"ש. וכן העתיק רתוי\"ט. וזה תמוה. דהרי אפי' הונחו שם מדעת הרי כל הרוג אין לו תבוסה. וכמדומה יש חסרון הניכר בדברי הר\"ש וכצ\"ל אין להם תבוסה מדהן הרוגים. וגם אין להם שכונה מדלא הונחו שם מדעת. אולם ק\"ל היאך רשאי ללקט שם מההרוגים עצם עצם הרי מדנהרגו שם. מת מצוה הן וקנו מקומן (כב\"ק דפ\"א). ובשלמא במצא מת קבור. ומסופק אם מת במקום שמצאו קבור. הרי אמרינן בסנהדרין (מז\"ב) דמת מצוה קלא אית ליה. ולהכי לולי שקברוהו שם פ\"א בכוונה. קלא הו\"ל למלתא (ועי' לעיל פט\"ז סימן ל\"ד). אבל הכא דודאי נהרג במקום שמצאו. א\"כ ודאי קנה מקומו. ואפי' אית ליה יורשין שמחוייבים לקברו (כעירובין יז\"א). ונ\"ל דהא דנקט בזה במשנתינו הרוגים בלשון רבים. היינו לא לבד לאשמעינן דאע\"ג דג' הן אפ\"ה אין להן שכונה. דאי הכי מי הוה סני למנקט שנהרג שם ג' הרוגים. אלא אתא ג\"כ לאשמעינן דבשדה מלחמה מיירי. ודוקא בנהרג אדם בעברו שם בדרכו. ולא פשע בהליכתו שם. אמרינן דבנהרג שם קנה מקומו. אבל אלו מערכת המלחמה. שהלכו בשדה אחרים אדעתא דהכי אם להרוג או ליהרג. הם עשו שלא כדין לעסוק במלחמה בשדה אחרים שודאי יפסידוהו. דהלא כזה וכזה תאכל. ודאי לא כל כמינהו לאפקועי זכות הבעלים משדה שלהן. ולכן הם עשו שלא כהוגן וגם להם ראוי לעשות עמהן שלא כהוגן להוציאן מהשדה שנפלו שם. ואע\"ג דבסוגיא דעירובין הנ\"ל חזינן דאפילו הרוגי מלחמה יקברו במקומן. התם כדמפרש דבמלחמת הרשות מיירי. דכדין עשו שערכו מלחמה גם בשדה אחרים ברצון המלך שפורץ גדר ועושה לו דרך (כסנהדרין ד\"כ ע\"ב) אבל הכא מיירי במלחמה שעשו יחידים ברצון עצמן: "
+        ],
+        [
+            "ולרבינו הרא\"ש והר\"ב מלת במורד נמשך למטה. ור' יוסי בין במורד ובין בשוה פליג את\"ק וה\"ק במורד פליג ת\"ק ור' יוסי. וה\"ה בשוה. רק דר' יוסי גזר הא אטו הא. אבל במעלה וכו'. ותמהני דא\"כ מ\"ש דנקט תנא פלוגתייהו רק במורד. ובשוה לא הודיענו תנא כלל מה דינו. והרי היה מסתבר לחלק בין שוה למורד בין לת\"ק ובין לר' יוסי. לומר דדוקא במורד מצרכינן ק' על ק' לת\"ק או קי\"א לר' יוסי. הא בשוה די למר ולמר בפחות. או נימא הא בשוה יהיה דינו כמעלה. וכדאמרינן בקידושין (דה\"ב) דבכל דוכתי דסתרו אהדדי דיוקא דרישא וסיפא. אמרינן נעשה דיוק דרישא כמפורש בסיפא. אבל לדידן שהלכנו בעיקבות פי' הרמב\"ם י\"ל דמדנקט תנא סתמא. משמע ודאי דבכל גווני מיירי: ",
+            "והא דשיערו חכמים בכרשינין. היינו משום שגרעינין שלהן עגולין קצת להתגלגל בתנועה מועטת דרך הנקב שבשולי הבורך משא\"כ שאר זרעונים וגרעיני תבואה שאינן עגולין. אין דרך לזרען דרך הבית קבול של הבורך. שאף שתתנועע העגלה ישארו מונחים במקומן. ולכן דרך להפיץ גרעינין שלהן במלא חפניו. בהלוכו אחר עגלת המחרישה (כישעיה כ\"ח פכ\"ה). וגם קטנית לא נקט תנא. דמדהן סגלגלים מאד. גם הם אין דרך לזרען ע\"י בית קבול של בורך. דמדהן עגולין מאד. גם בלי תנועת עגלת המחרישה ישמטו לחוץ הרבה בפעם א'. ורק כרשינין שהן רק עגולין קצת. ולפיכך רק ע\"י תנועה נופלין דרך החור שבבורך. ולהכי רק הן לבדן זורעין בבורך: ",
+            "מיהו בננער תוך ד' אמות מהקבר נראה דעת הר\"ש והר\"ב דלא מהני. ונ\"ל טעמייהו. דכל ד' אמות סביב לקבר כקבר דמי (כסוטה מא\"א). ותו דלעגלת המחרישה צריך רווח ד' אמות (כהר\"ב כלאים פ\"ד מ\"א ופ\"ב דב\"ב מי\"ב) ולהכי משום דכשכל העגלה עומדת תוך ד' אמות מהקבר. ודאי לא מהני ניעור. דהרי עדיין נוגעת במקום הקבר. ורק משום לא פלוג גזרו לעולם בהנך ד' אמות: ",
+            "ולפ\"ז בעשאו שליח לחרוש שדהו אז נטמא השדה. דלא עדיף משוגג דמסתמא קנסוהו. כדקנסו בחורש בשוגג בשביעית (כתרומות פ\"ב מ\"ג). אע\"ג דשביעית בזה\"ז נמי מדרבנן (כסנהדרין כ\"ו ע\"א). ובכל ענין קנסא לא שייך אין שליח לדבר עבירה. ",
+            "ומ\"ש הר\"ש והר\"ב שלא קנסו לכותים. ר\"ל משום דכל גזירת טומאת ביה\"פ הוא רק מדקנסוהו שביזה המתים דאסור לחרוש ע\"ג קבר (כמגילה כט\"א) או דטעם הקנס מדמרבה טומאה בא\"י (וכמש\"ל סימן כ\"א) ולהכי אף שאינו רואה עצם במקום הלוכו. נטמא ההולך שם. ולפיכך הכותי לא יחשוב זה לקנס. דהוא עצמו אינו נזהר בד\"ס. ולאחרים לא יגלה זה. דלא קפיד אלאו דלפני עור לא תתן מכשול (כחולין דף ה' ע\"ב): "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דכשלא העמידו הבוצרים הכלים על קרקע השדה. מותרים המקבלים ליגע בהכלים שהענבים בתוכן. דהרי הכלי לא נעשת רק ראשון מדנגע בהבוצר ולא תטמא תו להמקבל [והרי ביה\"פ זה שנחרש בה קבר אמ\"ט באהל (וכמ\"ב)]. אבל כשהעמידו הכלי על קרקעית ביה\"פ. גם בהכלי לא יגעו המקבלים דשמא נגע כלי בעצם כשעורה ונעשת אב (ולרמב\"ם אבי אבות) ותחזור ותטמא להמקבל. מיהו בין כך וכך הרי נטמא הכלי מהבוצר ולהכי לא יכניס הכלי עם הענבים להגת. דמשקין מצויין שם ויתטמאו מהכלים. ויחזרו ויטמאו להענבים לאחר שיוכשרו. והר\"ש גרס אם נגעו אלו ואלו ולגרסתינו הקשה הר\"ש דפשיטא. ול\"מ נ\"ל דאינו פשוט כל כך. דהרי כשיגעו המקבלים בהבוצרים. ויחזרו המקבלים ויגעו בהענבים ויטמאו הענבים.הרי יאמרו הענבים להמקבלים. מטמאיך דהיינו הבוצרים. לא טמאונו. שהרי לא גזרו עליהן. כדברי ב\"ה. ואתם תטמאונו (ככלים פ\"ח מ\"ד ופ\"ח דפרה מ\"ב והלאה). אולם גי' הרא\"ש היא ג\"כ אלו ואלו. ונ\"ל שקרה לגירסא זו כמו שכתב הר\"ן (כתובות כד ע\"א סוף ד\"ה ואמר) במלת חופה וקידושין. שכתב שהיה הגירס' בספר בחופה בקדושין דהיינו בב' רפויה. כי כך הוא הכלל בלשון שכשתסיים המלה שלפניה באחת מאותיות אהו\"י. אם יבא בראש מלה שלאחריה א' מאותיות בג\"ד כפ\"ת. רפויה. וטעו הסופרים וכתבוה בוי\"ו. בחופה וקידושין. ה\"נ הכא. ואפשר נמי לכע\"ד לומר לגירסא אלו ואלו דה\"ק אם נגעו הבוצרין והמוציאין יחד בהענבים. דהיינו לאחר שהוציאום מביה\"פ. נטמאו הענבים. דדוקא כשהענבים עדיין תוך ביה\"פ מותרים הבוצרים ליגע בהן ולא יטמאו. אבל לאחר שיצאו מטמאין אותן הבוצרים בנגיעתן ופי' רתוי\"ט במחכ\"ר דחוק: ",
+            "ונ\"ל דנקט אינה נזרעת כל זרע. ולא נקט אינה נזרעת זרע הנעקר אלא הא קמ\"ל דאפי' זרע שיש קוצרין ויש עוקרין אותה ג\"כ לא יזרע אלא זרע שרק נקצר. דאל\"כ חיישינן שיעקרו: ",
+            "והא דלא גזרו כה\"ג נמי בשדה שנחרש בה קבר. נ\"ל דשאני התם דהרי אפילו בימות הגשמים דאז דין השדה כרה\"י שספקה טמא (כטהרות פ\"ו מ\"ז) אפ\"ה מדטומאתה רק מדרבנן דמאן יימר שנתפזר לשם עצם במקום שהלך. ואם גם נתפזר. מאן יימר שהסיטו. והרי מה\"ט הקילו שיהא מותר לילך שם בלכתו ללמוד תורה ולישא אשה (כעירובין מז ע\"א וע\"ז יג ע\"א) ומנפח ביה\"פ והולך לעשות פסח אף שאין מותר כך בהולך לאכול תרומה (כפסחים צב ע\"ב) ולהכי גם לנטיעת אילן לא גזרו בה כולי האי. אבל שנאבד בה קבר הרי בימות הגשמים יש בהילוך שבה חשש איסור דאורייתא ככל ספק טומאה ברשות היחיד: ",
+            "ואע\"ג דהפירות אפילו אותן שגדלין על הקבר ממש מותרים מדינא. אם לא משום כבוד המתים (כמגילה כט ע\"א) דאי לא הך טעמא הו\"ל זה וזה גורם. דקרקע עולם אינה נאסרת. כמו שהעיר ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. וחילו מיו\"ד (סספ\"ז וסקמ\"ב) ודלא כמשמע לכאורה מיו\"ד (ס\"ס שמ\"ח וש\"ך שם) ואפילו לי\"א (יו\"ד שס\"ד) דקרקע הקבר עצמו נאסר. מדהו\"ל תלוש ולבסוף חברו. אפ\"ה הו\"ל זה וזה גורם. דהרי יניקת האילן שע\"ג הקבר. יונק נמי עד ט\"ז אמות מהקבר (כב\"ב דף כו ע\"ב) ושם ודאי קרקע היתר הוא. י\"ל דאפ\"ה עכ\"פ לכתחלה אסור לזרוע שם. דהרי אסור לגרום זוז\"ג לכתחלה (כש\"ך יו\"ד קמ\"ב סק\"י) ורק בבא ההנאה אח\"כ ממילא שרי. דהיינו דרך ההצלה ובכה\"ג אפילו לכתחלה שרי לגרום זוז\"ג (ש\"ך שם סקכ\"ה) משא\"כ הכא היניקה מקרקע אינה הצלה. אלא ההנאה מגוף האיסור ממש. עוי\"ל כיון שיכול האילן לחיות מהקרקע שסביב לו לבד סמוך להקבר (כערלה פ\"א מ\"ג) אע\"ג שיונק השתא נמי מקרקע המותרת לא מחשב זוז\"ג (עי' ערלה פ\"ב מ\"ח): ",
+            "ונ\"ל דלדברי רבינו אלו נ\"ל דאף שהאהל שתחת ענפי האילן הו\"ל סככות שאינו אהל רק מדרבנן מדאין בכל עובי ענף וענף טע\"ט. והרי מדאורייתא אהל מעליא בעינן (כנדה סח ע\"ב ותוס' נזיר נג ע\"ב). אפ\"ה בנאבד בה קבר גם לספק דרבנן חששו. ועוד צ\"ל לדעת רבינו דאפ\"ה באילן סרק שאין כל כך רגל אדם מצוי שם אצלו. הו\"ל כמלתא דלא שכיחא ולא גזרו בה רבנן (כביצה י\"ח ע\"א). ומהו' משה טארן נ\"י רצה לדייק מדקאמר תנא יתר בלשון סרק שאינו עושה פירות. ש\"מ דמשום פירות נגעו בה. ולדעתי אם משום הא לא אריא. די\"ל דמשום אין מקיימין נקט הכי. לאשמעינן דאפילו עץ פרי. כשהוזקן ואינו עושה פירות. נמי סרק מקרי ומותר לקיימו. ולא חיישינן למראית עין. ועמ\"ש בס\"ד בקופת הרוכלין בכלכלת שבת דיני רעגענשירם: ",
+            "וקשה אי משום טומאה. וכי מה\"ט נחמיר בה טפי מנאבד בה ודאי קבר. י\"ל היא הנותנת דמדהיא רק ספק יש לחוש שיקילו בה טובא. מדלא הוחזקה בקבר. להכי עשו בה הרחקה טפי: ",
+            "והר\"ש הוכיח מסוגיא דש\"ס דבדיקה דסיפא היינו שתועיל גם לאכילת תרומה. אבל בדיקה דפסח לא נזכר במשנתינו איך תהיה. ורק ר\"י אמר שמואל כך פי' בש\"ס (פסחים צב ע\"ב) מנפח אדם ביה\"פ והולך. [ונ\"ל דהאי מנפח פירושו כהדא דאמרינן (ביצה יב ע\"ב) מנפח על יד על יד ואוכל. וה\"נ ר\"ל שלוקח כל העפר הרפוי במקום שרוצה לילך. מלא חפניו. ומריק מיד אל יד. ונופח לראות אם יש שם עצם]. ואע\"ג שאין זה בדיקה גמורה כבכברה בסיפא. אפ\"ה בעושה פסח הקילו גם בבדיקה כזו. ולכאורה היה נ\"ל ראיה להר\"ש. דאי בדיקה דרישא היינו שכוברו. א\"כ למה לא יסמכו אבדיקה כזו גם לתרומה הרי אין לך בדיקה גדולה יותר מזו. ואת\"ל דיש לחוש שמא לעולם בשעת הלוכו היה עצם כשעורה תחת כפות רגליו. והסיטו אלא שאח\"כ הפריחו הרוח לצד אחר. ולהכי לא מצא בכברו כלום. ליתא . דהא תינח בשהלך בביה\"פ ועשה פסח. ואח\"כ נודע לו שהלך בביה\"פ ובודק. איכא שפיר למיחש כנ\"ל אלא הרי רשאי נמי לבדוק לכתחלה ולילך אחר כך לעשות פסחו. וא\"כ בכוברו מקודם למה לא נשרינן לו לעשות כן גם בלכתו לאכול תרומה. דאי\"ל דגם בכה\"ג איכא למיחש שמא בדיקתו להלוכו. יפריח הרוח עצם כשעורה מן צד המסילה להמקום שבדק. ליתא. דכיון דלא אתחזק טומאה במקום שהולך דהרי בדק ולא מצא. תו הו\"ל כספק נפילה דלא חיישינן לה בכל דוכתא (כי\"ד קי\"א). ואת\"ל הרי ע\"כ משנתינו לא מיירי בשרוצה לילך דא\"כ מ\"ט דב\"ש דמקילי בנזיר וסמכו אבדיקה שיהא רשאי לילך שם וכי מה מצוה איכא בהילוכו שם. אלא ע\"כ דמשנה מיירי בשבודק אחר הלוכו. ומשו\"ה מקילי ב\"ש שלא לטמאו מספק. י\"ל דלעולם בשבודק קודם הלוכו. ואפ\"ה מקילי ב\"ש בנזיר. וכגון בשרוצה לילך דרך ביה\"פ להביא קרבנותיו. וסמכו אבדיקה כדי שלא ישהה לקרבנותיו (כמ\"ק יז ע\"ב). וא\"כ קשה שפיר כיון דגם לכתחלה שרינן לבדוק. דלא חיישינן גבה לנפילת איסור. א\"כ אי בכובר העפר מיירי למה לא נקל כה\"ג גם בשרוצה לאכול תרומה. הרי גם בהולך לאכול חולין בטהרה לא הו\"ל למיחש למידי. אע\"כ כהר\"ש דהא דשרינן בלכתו לעשות פסח. היינו אפילו בבדיקת מנפח על יד וכדאמרן. אבל בדיקת כברה מהני להבא ולעבר. ואפילו לתרומה ולחולין. וא\"ת א\"כ למה מצרכינן במשנה ה' נטילת העפר בעומק ג' טפחים. הרי בכובר עפר תחוח שלמעלה סגי לכל מילי. ולמה מצרכינן שם לסלק העפר לגמרי מאותו מקום. י\"ל התם מצרכינן עומק ג\"ט. כדי שיהא רשאי לילך שם בטהרה. גם אחר שישוב לחרוש אחר בדיקתו. דאז לא מהני בדיקתו שקודם חרישה שניה. שהרי ע\"י חרישה שניה. אפשר שיעלה עצם כשעורה מתחתית התחוח ויהפכנו למעלה ויעשה בו היסט כשילך שם. להכי סגי כשמסיר העפר שעד ג\"ט בעומק לגמרי תו ליכא למיחש למידי. מיהו נ\"ל דלשאר רבותינו י\"ל דלעולם בדיקת כברה ונפוח רק בפסח מהני. ורק בדיקה דנפוח לא שרי רק להבא בשרוצה לילך. וכדמשמע לישנא מנפח אדם ביה\"פ והולך דהיינו להבא. ולהכי הקילו גבי פסח בנפיחה. משא\"כ בדיקה דמשנתינו דכוברו. היינו בשכבר הלך ורוצה להקריב פסחו. לא סמכינן אבדיקה דנפוח בהשביל שהלך בו. דשמא בין הילוכו לבדיקתו הפריח הרוח העצם מהשביל ולהכי לא סגי עד שיכבור כל העפר התחוח שבשדה. ומה שהקשה רתוי\"ט בשם תוס' היאך מערבין לנזיר בביה\"פ. במח\"כ הרי יכול לילך לשם ביהש\"מ על אדם ובהמה שכחן יפה וכמשנה ו' וכדומה: ",
+            "כך פירשו רבותינו. ונ\"ל דקמ\"ל תרומה אע\"ג דאיכא באכילתה עשה. אפ\"ה אין סומכין על הבדיקה בין להבא בין לעבר. וקמ\"ל נזיר אף שכשלא תסמך על הבדיקה להבא או כשתטמא בשכבר הלך אתה משהה קרבנותיו עי\"ז אפ\"ה אין סומכין על הבדיקה. אבל בשאר עוסקי בטהרות לכ\"ע אין סומכין על הבדיקה. וא\"ת עכ\"פ הרי קמן דב\"ש לקולא והרי לא נמנה בעדיות (רפ\"ה). ואי\"ל דב\"ה ה\"ק א\"צ לבדוק. וא\"כ יהיה ב\"ה לקולא. ליתא. דא\"כ לא יהיה דוגמת אין בודקין לתרומה שהוא ודאי לחומרא. דהרי בדיקתו לתרומה לא בשכבר אכל. דא\"כ מה נ\"מ. אלא בשרוצה לאכול. ובכה\"ג ודאי אין בודקין אין ר\"ל א\"צ לבדוק דאלמה לא ואיך יקל בתרומה כל כך. הרי אפילו בתרומה טמאה צריך לשמרה שלא תתטמא יותר. מדכתיב משמרת תרומותי (בכורות לד ע\"א). אלא ודאי ר\"ל דלא מהני גבה בדיקה והו\"ל לחומרא. י\"ל כד אתשיל בי מדרשא לענין שיהיה חייב להביא קרבנותיו אתשיל. והו\"ל ב\"ה לקולא. וכן מתרץ הש\"ס (חולין נב ע\"ב. ועי' לעיל פי\"ג סי' ל'). ומה שהקשה רתוי\"ט הכא להר\"ב רפ\"ג דיבמות. שכ' דכל היכא דאשכחן דב\"ה מחמרי טפי מב\"ש מהפכינן דברי ב\"ה לב\"ש. וכך כתב גם הגאון רב\"א הכא. דבאמת לב\"ה רשאי לבדוק. והקשה רתוי\"ט על זה דמה הועלנו הכא בזה. דהרי אי נימא דלב\"ה בודקין. יהיו ב\"ה נגד משנה ערוכה (פ\"ז דנזיר מ\"ג) דתנינן דאין נזיר מגלח על ביה\"פ. אף כשיבדק וימצא שם עצם. יפה תברה לגזיזא דקושיא זו ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. דהתם היינו רק שאינו סותר ואינו מביא קרבן טומאה. אבל עכ\"פ פשוט שכשימצא עצם כשיבדוק. יצטרך להטהר בהזאה ג' וז' וטבילה קודם שיביא לקרבנותיו. ונקיטנא בשפולי גלימא דמלכא ה\"נ ע\"ר זצוק\"ל ואוסיף בה דברים. דאילה\"ק א\"כ למה נקט נזיר. הרי כל העוסק בטהרות כשהלך שם נמי צריך הזאה וטבילה. י\"ל קמ\"ל דדוקא נזיר ס\"ל לב\"ה גבי' דסומכין אבדיקה. משום דאע\"ג דגם כשלא יבדוק אינו סותר. וכדאמרן. עכ\"פ כשתטמאו ישהה קרבנותיו. אבל בשאר עוסקי בטהרות. לא סמכינן אבדיקה. מדאין כאן חשש כשתטמאו מספק. ול\"מ היה נ\"ל לתרץ קו' רתוי\"ט דמשכחת לה קולא לב\"ה דבודקין היינו שכשימצא עצם רשאי להשהות קרבנותיו: ",
+            "אמנם לדברי שארי רבותינו שהבאנו לעיל סימן ל\"ב. דלא ס\"ל כהר\"ש אלא דאפילו נכבר עפר ביה\"פ בכברה. אפ\"ה לא מהני לתרומה. דחיישינן שמא לא בדק יפה. א\"כ כשבדק ומצא.עצם אע\"ג שמסלקו אפ\"ה חיישינן להבא. מיהו נ\"ל דכשמכסה הדרך בקרשים או בשאר מילי. כל שישוער שכשילך שם לא יניע עצם כשעורה שתחת המכסה שרי לילך שם אפילו לדבר הרשות וכרוצף ביה\"פ דמהני. רק דתנא לא מיירי בהליכה דלהבא. רק כשבודק להליכה דלשעבר מיירי. מדמסיים טמא. ורק בסוגיא דפסחים (צב ע\"ב) מדנקט מנפח ביה\"פ והולך לאו להבא משמע. ובדיקה כזו דלהבא ודאי רק לפסח מהני: ",
+            "הר\"ש והר\"ב פי' שחפר והסיר כל אבן מעל פני השדה. היינו עיזוק. והביאו ראיה שזהו פי' המלה מדכתיב ויעזקהו ויסקלהו. ובמחכ\"ר משם לא מוכח רק דעוזק היינו חופר. וא\"כ לא מצריך ר\"ש סיקול. וגם רש\"י שם (בישעיה ה') פי' מלת ויעזקהו שעשה לו גדר סביב. והוא מלשון עיזקא בארמית. דהיינו טבעת שהקיף הכרם בגדר כבטבעת. ותו ק' לרבותינו דמה מהני שבדק תחת האבנים המפוזרין ודלמא בין זה לזה שלא בדק שם. שם מונח עצם כשעורה. אולם מצינו בלשון חכמים מלת עוזק. כגון העוזק תחת הזיתים (מנחות דף פה ע\"ב) ופי' רש\"י התם שחפר סביב האילנות בעיגול כטבעת כדי להסיר משם האבנים שסביב השרשים שמעכבין הגידול. ונ\"ל דמיירי הכא בשדה אילן שהיה שם קבר. וחרש רק סביב האילנות כי כך היה דרכן. וא\"כ לא נטמא מטומאת ביה\"פ רק מקום שחרש. ואח\"כ עוזק וחופר סביב האילנות לבקש שם אבנים להסירן. ולהכי סגי ליה לר\"ש בחפירה זו. דהרי לא נטמא רק אותו מקום שחרש: ",
+            "והנה רבותינו הר\"ש והרא\"ש והר\"ב סתמו דבריהם. ופירשו דר\"ל עבד של ישראל. והרמב\"ם (פי\"א מטו\"מ ה\"ט) כתב עבד מישראל. ומתוך כך הרתוי\"ט הניף ידו בעים רוחו. וכתב דא\"א לפרש כוונת הרמב\"ם דר\"ל עבד עברי. דפשיטא דנאמן. ואי דר\"ל עבד כנעני ק' אמאי יהיה נאמן. הרי מדקתני בתוספתא דאפילו עבד ואשה עושין מדור. וק' דאי עושה היאך יהיה נאמן אטומאתו. ומפני הלחץ זה הדחק. במחכ\"ר נכנס בפרצה דחוקה. ומוקי לה בעבד ישראל שנמכר לעקר או לגר תושב. ותמהני מאד דעדיין לא נרפאה הקושיא. דממ\"נ אי עבד עברי שנמכר לגר תושב. הרי ישראל גמור הוא. ואמאי לא מהימן וכי מורא רבו יהיה לו כמורא שמים להכשיל רבים בכרת ומיתה בידי שמים. והרי טהרות חמירי להן לאינשי אפילו טפי משפיכות דמים (כיומא כג ע\"ב). ואי משום דעבר בבית רבו כמה עבירות דאורייתא אי לא אתו סהדי עלי' פשיטא דמהימן ואחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן (שבועות דף מו ע\"ב). ואי דכבר אתו סהדי עלי'. פשיטא דלא מהימן וגרע מאשה (כח\"מ ל\"ד). ואי בעבד כנעני שמכרו רבו ישראל לעובד כוכבים או לגר תושב. הרי אף שבאמת יוצא לחרות עכ\"פ צריך גט שחרור. ואכתי לא אפקתיה. וא\"כ לפי סברת רתוי\"ט שכל עבד כנעני שבבית ישראל אינו נאמן מכ\"ש אחר שנמכר ונטמע בין העובדי כוכבים איך יהיה נאמן. אמנם אעיקרא דדינא פירכא. דדבר זה שכתב רתוי\"ט קשה כחומץ לשנים וכעשן לעינים. דלמה עבד כנעני שמל וטבל לא יהיה נאמן לכה\"פ כאשה בטומאת מדור. כבכל מילי דרבנן וכדאמרינן (פסחים דף ד ע\"א) דעבד ואשה נאמנין בביעור חמץ. דהימנוהו רבנן בדרבנן. וכ\"כ אמרינן בעירובין (דף נח ע\"ב) דמה\"ט עבד ואשה נאמנין לומר עד כאן תחום שבת. וכללא אמרינן (ספ\"ק דר\"ה) דאחר שהזכיר שם התנא העבדים בכלל הפסולים להעיד. קאמר התם. זה הכלל כל עדות שאין האשה כשירה לה וכו' משמע ודאי דהא עדות שאשה כשירה לה גם עבד כשר. דדינו לענין עדות לגמרי כאשה ישראלית. ומה שהקשה רתוי\"ט דאי עושה מדור היאך יהיה נאמן. תמהני אלמ' לא וכי עי\"ז חשוד לאותו דבר מקרי. הרי אינו חשוד רק לזנות. אבל לקבור המת במדורו אף שזה חטא שיכשיל רבים הבאים לבית. עכ\"פ על זה לא נחשד. ואינו חשוד לאותו דבר. ותו הרי גדולה מזו מצינו דאפילו זנות בעצמו דחשיד עלה כדאמרינן (גיטין יג ע\"א) זילא ליה פריצא ליה. דעבדא בהפקירא ניחא ליה. ואפ\"ה נאמן בזנות שבויי' דרבנן (ככתובות דף כז ע\"ב). ובל\"ז במחכ\"ר ננפד. בידן. דאזלא לה קו' רבינו הנ\"ל מכל וכל. דמה שהקשה דכיון דעושה מדור כמפורש ברישא דתוספתא. א\"כ איך יהא נאמן. אולם נחזי אנן למה לא נדמה בתוספתא זו אשה לעבד. דכמו דאשה דתני בתוספתא ברישא במדור. ובסיפא בנאמנות. לאו בחדא מחתא מחתינהו. דנימא דזו כזו. דהרי רישא ודאי באשה עובדת כוכבים שהיא עצמה עובדת כוכבים מיירי. ואשה דתני בסיפא דנאמנות ודאי באשת ישראל מיירי. ה\"נ ודאי גם עבד דגבי מדור ברישא. היינו עבד של עובד כוכבים. והוא עצמו עובד כוכבים גמור. רק סד\"א דמדכבוש תחת יד רבו לא יניחנו רבו להכניס זונה לתוך מדורו או גם לקבור שם נפליו. ולפיכך לא יעשה מדור קמ\"ל. וסיפא בנאמנות קמ\"ל בעבד כנעני של ישראל שמל וטבל. ככל סתם עבד שבש\"ס שחייב בכל המצות שחייבת אשה בהן. ודינו בכל דבר כמותה גם בנאמנות. וזה נמי כוונת רבותינו המפרשים הנ\"ל שפירשו בעבד דהיינו של ישראל. ובאשה פירשו דהיינו ישראלית. תרווייהו לאפוקי מרישא. דעבד היינו של עובד כוכבים. ואשה היינו אשת עובד כוכבים: ",
+            "וא\"ת תינח בשר עצמות מי איכא למימר אכלום. י\"ל נפל דרכיך גם בעצמות איכא למימר אכלום. א\"נ מדמצויין שם הנך ודאי גררוהו למקום אחר (כפסחים דף ט ע\"ב). וא\"ת עכ\"פ וכי חולדה קטנה יחידה יכולה לאכול ולגרור נפל שלם וגדול. י\"ל חולדה כעכבר רשיעא דלא די דאכלו אלא דקראו לחברייה ואכלו עמהן (ירושלמי ב\"מ פ\"ג ה\"ה). א\"נ הא דנקט דחולדה מצויה שם. לאו בחולדה יחידה מיירי. אלא שם המין נקט. ור\"ל דוקא במצוין שם חולדות רבות:"
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה אהלות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..e208d391128ff217f1aa641ceae5a0d091e66c39
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Parah/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,179 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Parah",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "כך נ\"ל. ורמל\"מ הקשה רפ\"א דפרה. מדהוה ס\"ל דבבא דכשרה הזקנה דברי ר\"מ היא והקשה עי\"ז להרמב\"ם איך פסק כר\"מ נגד החכמים. ועוד הקשה שם לר\"א דס\"ל הכא דרק בת שתים כשרה. והרי לקמן [רפ\"ב] מכשיר ר\"א פרה מעוברת. והרי פרה א\"א שתתעבר פחות מבת ג' [כרפ\"ג דבכורות]. נימא לי' לרמל\"מ כפא דחייטי' נגרא בגוונה נשרף חרדלא. דבאותה רטיי' עצמה שמירח לנו רמל\"מ [בפ\"ב מאסומ\"ז] דכל פסול שבזמן היותר מהראוי הוה רק מדרבנן. נרפא בה ב' קושיותיו הכא בחדא מחתא. דכיון דרק בדרבנן שייך לומר תחלה ודיעבד [כתוס' גיטין ד\"ג סוף ע\"ב] א\"כ י\"ל דפלוגתייהו הכא לכל מר כדאית לי'. היינו רק לכתחלה. ובבא דכשרה הזקנה. ד\"ה היא וכדאמרן. מיהו גם בל\"ז קו' שנייה הנ\"ל של רמל\"מ לא יעקץ כל כך חיכנו. דהרי עינינו ראו ולא זר דהאידנא נשתנה הטבע. ויולדות גם לאחר שנה. [עי' רמג\"א קע\"ג וקע\"ט ושל\"א. והאה\"ע קנ\"ו. ועמ\"ש בס\"ד בפירושנו פ\"ג דבכורות סי' ג']. א\"כ כיון דהשתא מעשים בכל יום שיולדות פחות מג' שנים. רחוק הוא מלחשוב שבזמן הקדום לא היה גם המיעוט יוצא מן הכלל להוליד כי האידנא. וא\"כ שפיר צריך ר\"מ להשמיענו לקמן דמעוברת כשרה: ",
+            "ואע\"ג דלקמן [סי' ט\"ו] לא חיישינן לכה\"ג. ורק מפני הכבוד. י\"ל ב' תשובות בדבר. א' משום דפרה דמיה מרובים [קדושין ל\"א א'] ושמא יוודע שנפסלה. ויהיה ההפסד רב. אי משום דפרה היא מקור כל טהרה שבישראל. להכי חששו בה שמא לא יוודע פסולה בהנך ורצה להסיר כל נדנוד חשש פסול בהכשרה. מיהו גם לדברינו הנ\"ל דשאין ממתינין דקאמר תנא. אקנין זקנה קאי. י\"ל דמהאי טעמא נמי לא יקנו זקנה מדיש לחוש בה שמא כבר לא נזהרו בה בעול או במום. אבל בקנו רכה. ב\"ד זהירין הן שתהיה נשמרת יפה יפה. וא\"ת א\"כ הול\"ל שמא נשחרה או נפסלה בעול וכו'. י\"ל דה\"ק להכי קנו רכה ולא בת ימים שמא תשחיר או תפסל ביני: ",
+            "והא דלא הזכירה משנתנו רק פרים אילים וכבשים. ולא חשב נמי עגל ושעיר עזים. י\"ל משום דעגל כבר שמעינן ממשנה א'. דעד כאן לא פליגי רבנן ור\"א. רק בעגלה ערופה. ומדכתיב בה עגלת בקר. וע\"כ ש\"מ דבשאר עגל מודו לר\"א. ושעירי עזים נמי לא איצטריך לאשמעינן. דהרי נקט לקמן משנה ד' חטאת הצבור בצאן דכשר מיום ל' והלאה. והרי אין חטאת הצבור בצאן רק בשעירי עזים. ש\"מ דתוך שנה ראשונה כשר. ואתמה ארמב\"ם [בפ\"א ממע\"ק] שכתב שכל מקום שנאמר שעיר לחטאת היינו בן ב' שנים כאיל בכבשים. א\"כ למה לא הזכירה זאת משנתנו. ותו א\"כ האיך לא כלל תנא לקמן [מ\"ד] דכל חטאת צבור בן שנה. והאיכא שעיר חטאת שנזכר כמה פעמים בפרשת המוספים. והוא בן ב' שנים דוקא. ותו דהרי בפרשת ויקרא בחטאת נשיא כתיב שעיר וכתיב שעיר עזים. וכ\"כ בשעירי יו\"כ ר\"פ אחרי כתיב שעירי עזים. וכתיב והשעיר. אלמא דדא ודא אחת היא. ואיך רצה רבינו לחלק עלינו את השוים. וצ\"ע: ",
+            "ורב\"א כתב דלמ\"ד פלג גס ספיקא הוה אי כבש אי איל. ולפיכך בנדר להביא איזה מהן שירצה. כשר להביא זה. ולמ\"ד נקוד דוקא בנדר להביא מן צאן. יכול להביא זה. ולמ\"ד פרכדיגמא גם בכלל מין צאן אינו אלא בריה בפני עצמה היא. ותמהני א\"כ במה פליגי ר' יוחנן ובר פדא אי ספיקא הוא או בריה בפ\"ע [כחולין כג\"א]. הול\"ל דפלוגתא דתנאי היא. ותו דהרי סיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. הרי בהא ליכא פלוגתא. וע\"כ דכ\"ע ס\"ל הכא. דמביא נסכי איל. אלא דלר\"ט דס\"ל פלגס ספיקא הוה. מייתי נסכי איל ומתני. דאי איל הוא הרי נסכיו. ואי כבש. יהיה מותרם נדבה. ולבן עזאי דס\"ל שהוא ספק מין צאן. נמי מצריך נסכי איל. ומייתי ומתני שאם הוא איל מוטב. ואם מין צאן. יהי' כל הנסכים נדבה. ולר' ישמעאל דס\"ל אפילו מין צאן אינו. ואפ\"ה כשר להביאו ואינו חולין בעזרה מדרביי' קרא במלת או לאיל. וא\"כ מהאי טעמא יביא עמו נסכי איל וא\"צ להתנות כלל. דמאותו קרא דמרבינן לי' שיהיה מותר להביאו. דהיינו מדכתיב או לאיל. מהך קרא גופא ילפינן נמי שיביא עמו נסכי איל ודאי. כך צ\"ל לדברי רבינו הנ\"ל זצוק\"ל. א\"כ ק' מה מקשה הש\"ס התם לבן פדא במה מתני. אי בספק בריה אי בספק כבש ואיל. אדמקשי הש\"ס הכי. טפי הו\"ל לאקשויי כמאן ס\"ל לבר פדא. אי כר\"ט או כבן עזאי. וממילא נדע האיך יתנה. ותו ק' סוגיא דמנחות [דצא\"ב] דמקשה הש\"ס לבר פדא דס\"ל ספיקא הוה. וע\"כ דס\"ל דמייתי נסכי איל ומתני. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. וק' ממ\"נ מה מקשה הש\"ס. אי ס\"ל להש\"ס כדברינו הנ\"ל דהא דתני בסיפא הקריבו מביא עליו נסכי איל ד\"ה היא. א\"כ מדמקשי לבר פדא טפי הו\"ל לאקשויי לר\"ט ולבן עזאי. דהרי גם הם ס\"ל דספיקא היא. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. ואי ס\"ל להש\"ס דסיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. רק דברי ר' ישמעאל היא דס\"ל כר' יוחנן דבריה בפ\"ע היא. אבל לר\"ט ולבן עזאי באמת לא יביא כלל נסכים. א\"כ בר פדא דה\"ל כחד מהנך תרתי. ודאי דס\"ל נמי כחד מהנך ולא יביא נסכים כלל עליו. אע\"כ דהנך תנאי דמתני' לאו בבריה וספיקא פליגי. רק דכ\"ע ס\"ל כר' יוחנן דבריה בפ\"ע היא. ולהכי שפיר מסיק תנא אליבא דכ\"ע דאם הקריבו מביא עליו נסכי איל מדרביי' קרא במלות או לאיל. והא דאשמעינן תנא האיך ובאיזה שם קרא לו כל חד מהנך תנאי. מילתא בעלמא קאמר. ומשום דחייב אדם לומר בלשון רבו [וכעדיות פ\"א מ\"ג]. הזכיר ג' השמות שקראו לו: ",
+            "והגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל הקשה לרתוי\"ט שכתב. דהא דאמרינן הכא דלא יצא היינו רק בנדר איל לבד או בנדר כבש לבד. וק' הרי לר' יוחנן דדריש או לרבות פלגס. ע\"כ פלגס לאו ספיקא. דאל\"כ מי איצטריך קרא לרבויי ספיקא. אלא ודאי סבירא לי' לר' יוחנן דבריה הוא [כחולין כג\"א]. וא\"כ מה אריא דנדר איל לבד או נדר כבש לבד. הרי אפילו באמר מה שארצה איל או כבש אביא. נמי לא נפיק פלגס. עכלה\"ט. ואומר הנה רתוי\"ט העתיק רק לשון רש\"י ממש בסוגיא הנ\"ל. ואפ\"ה אין כאן קושיא לרש\"י דהרי באמת ספיקא היא אי קיי\"ל כר' יוחנן בהא למדרש או ושיהיה פלגס בריה בפ\"ע [כרכ\"מ פט\"ז ממע\"ק]. וגם שמו המורגל בש\"ס לכנותו בשם פילגס. דהיינו פלג גס. טפי נוטה דמסתפק הש\"ס אם הוא דק או גס. ובפרט לרב\"א הנ\"ל שהבאנו דבריו [בסי' ד'] לעיל. וא\"כ באמר הרי עלי איל או כבש. והקריב פלגס לא יצא. דשמא בריה הוא ואינו לא כבש ולא איל. אבל באמר סתם הרי עלי להביא כל מין שארצה. ודאי יצא בפלגס. דהרי התירה תורה להביאו. ויהי' ממלת או. או מדספק איל או כבש הוא. וא\"כ גם לרחוי\"ט לא קשה. דאע\"ג דרתוי\"ט נקט לעיל הדרשה שהביא הר\"ב או לרבות הפלגס. והיינו כר' יוחנן דס\"ל בריה בפ\"ע הוא. אפ\"ה כל שאמר הרי עלי כל מין שארצה. ודאי רשאי להביא פלגס. דהרי רביי' רחמנא. וא\"כ הא דקאמר רתוי\"ט איל לבד או כבש לבד. לא אתא לאפוקי בנדר להביא מה שירצה איל או כבש. אליא לאפוקי בנדר סתם להביא מין שירצה. ומלת לבד דנקט רתוי\"ט. אינו מודחק. רק מדהביא לשון רש\"י וכמבואר שם. מסרך סריך אבתרי' למנקט כלישני' ממש מדחייב אדם לומר בלשון רבו: "
+        ],
+        [
+            "ורב\"א כתב דלהכי לא חששו שמא נשאה משא. מדהי' להן סי' בזה. דכשעלה עליה עול נשרו ב' שערות ידועות שבצוארה כעובדא דפסיקתא: ולפענ\"ד דסי' זה לא הי' רק מעשה נסים דא\"א לומר שבדרך הטבע כשיפרוס טליתו הדק שעלי' ינשרו ב' שערות ידועות שבצוארו. ואם ע\"י נס הי'. הרי אין מזכירין מעשה נסים [כחולין מג\"א]. גם אין סומכין על הנס [שקלים פ\"ו מ\"ד ועי' מ\"ש בס\"ד אהלות פ\"ה כב]. מיהו י\"ל היכא דלא אפשר שאני. ואדרבה סברת שמא תכחיש רפופה היא דוכי ס\"ד שמשום שפירס טלית עליה תכחיש עי\"ז אלא צ\"ל שהעכומ\"ז ירא שמא פתאום יראה ישראל כך ויגיד לב\"ד. ולא יקנוה עוד ממנו: ",
+            "ולרמב\"ם [פ\"ב מאסומ\"ז ה\"ד וה'] רק בטלפים אפי' נשאר קצת מהזכרות פסולה. אבל בקרנים רק בלא נשאר כלום מהזכרות פסולה מדהוה מום. אמנם לא זכיתי לידע למה קפדינן הכא בקרנים וטלפים רק בשחורות ולא בלבנות וכמו בשערות [לקמן מ\"ו]. והרי בתרוויי' רק מאדומה תמימה ילפינן. ומ\"ש הא מהא. ואפשר דלהממ\"ס כך היא. ומינה ילפינן קרנים וטלפים. אבל קרא משמע רק בשערות. תדע דאי מקרא הול\"ל שיצטרכו קרנים אדומות: ",
+            "וכך איתא נמי בתוספתא אליבא דר\"מ: אמנם לא הבנתי. דמי איכא בהמה גסה או דקה שאין גלגל עינה שלה כולה שחור. וכך הוא ממש כל עינה. ואפשר דהתנא מיירי מהקו הלבן שמקיף בשפת העין סביב. והקו ההוא טמון תחת ריסי העין. ובזה קאמר שאם כל העין שחור בלי קו הסובב הנ\"ל יש לזהר בו לכתחלה: ",
+            "וכתב הראב\"ד [פ\"א מפרה] הטעם. מדא\"א שיהיה עולה בהשערות אדמימות גמורה: ונ\"ל דא\"כ ר\"י גם בעלה בה שער אדום פסול. מדעכ\"פ א\"א שיהי' אדום גמור. לפיכך שפיר אפשר לומר דמה\"ט שפיר קאמר ר\"ש דדוקא בלא עלה בה שער אדום כלל פסול. אבל בעלה בה שער אדום לא חיישי' שמא אינו אדום כראוי: אולם ל\"מ הי' נ\"ל דלהכי אפי' עלה שם שער אדום פסולה, מדעכ\"פ ניטל קצת מבשרה, ואינה תמימה, ואפי' גדל אח\"כ שוב יבלת במקום שניטל, עכ\"פ כל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה [כסוכה לג\"ב] וא\"כ ה\"ה בחתך ממנה בשר בשום מקום, וחזר וגדל והעלה שער אדום במקומו נמי פסול [ואפשר גם להראב\"ד כך דמ\"ש] רק חתך דלדול דנקט, אורחא דמלתא נקט. א\"נ יבלת לרבותא נקטי' אף דמיותר לגמרי הי' אפ\"ה פוסל בפרה אע\"ג דבשאר קרבן כשר [כפסחים רפ\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הרמב\"ם [פ\"ב מפרה] וכך כ' גם רב\"א. וזה דלא כהר\"ש והר\"ב שכתב שבכל יום הזו עליו מפרה אחרת. וק\"ל על זה. וכי אפשר כן. והרי משנתנו אמרה שמזין עליו מכל החטאות שהיו שם. והרי לכ\"ע רק ו' ימי הזאה היו. דביום ד' לפרישתו לא הוזה עליו [כיומא דח\"ב]. ולכ\"ע לקמן [מ\"ה] היו שם יותר משש חטאות. והכי אמרינן לקמן לא מצאו משבע וכו'. וא\"כ כיון שהיו צריכין להזות עליו מכל החטאות בו' ימי הפרישה א\"כ הזאה דמהחטאות שהיו יתירות על ימי הפרישה מתי עבד להו. ויש לדחוק דהא דקאמר תנא דהזו עליו מכל החטאות לאו דוקא. אלא ר\"ל מכל הפרות האפשריים. בהו' ימים. הזו עליו. אבל לעולם הזו עליו בכל יום רק מפרה א'. והן אמת דממשנה ה' משמע קצת כפי' הר\"ש והר\"ב. דקאמר לא מצאו משבע וכו'. וק' אכתי שבע מאן דכר שמי' דנצטרך להזות משבע. אע\"כ דסמיך אמאי דקאמר במשנתנו דמזין עליו כל ז' ימים מכל חטאות שהיו שם. והיינו כהר\"ב דמזין עליו כל יום מפרה אחרת [אפ\"ה כמו לעיל ל\"ד ה\"נ הכא]. אבל אעפ\"כ אין בכל דקדוק זה כדאי לתרץ תמי' גדולה דק' לדברי הר\"ב. דהרי כל הזאות הללו שמכל הפרות. הי' רק מחשש שאפילו יש מהן שלא נעשו בהכשר בדקדוק כתיקונא. אפ\"ה לא ימלט שאחת מכל החטאות כתיקונה היתה בלי שום פגם. ואם כדברי רבותינו הנ\"ל. מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי לא הזו מכל א' רק הזאה א'. והרי הזאה א' בלי השנייה לא מהני כלום. ויש ליישב בדוחק: ",
+            "ונ\"ל דלהכי לא בנו הבתים ע\"ג כיפין כהכבש [לקמן מ\"ו] דהרי גם בתים היו רגילין לבנות כן [כנגעים רפי\"ב]. אפ\"ה עשו כן הכא משום דבית שע\"ג סלע קשה מנכר אזהרתן בהטהרה טפי. שבסלע אין חשש קבר. ואפ\"ה נזהרו לעשות תחתיו חלול. אבל בכבש לא היה אפשר בענין אחר. א\"נ הכא כבר מצאו חצרות בנויות ע\"ג סלע. וכך משמע לישנא דמשנתנו. דקאמר היו בנויות. ולא קאמר בנו חצרות: ",
+            "וכך כתב רב\"א. וזה דלא כהר\"ב. וכן מסתבר לע\"ד. דרק ר\"י ס\"ל בברייתא שלא היו מביאין דלתות דשמא יוציא התינוק אחד מאבריו מחוץ להדלתות ויתטמא. ולהכי רק לדידי' היה צריך להביא פרות שכריסן רחבה. כדי שלא יאהילו כפות רגליו על הקרקע שאפשר שטמון בתוכו מת [כסוכה כא\"א]. אבל לרבנן כיון שהביאו דלתות. ל\"ל כרס רחבה של פרות: ",
+            "וא\"ת ומה מהני כל זה. והרי קיי\"ל [גיטין דח\"ב] דאהל זרוק לא שמי' אהל. וא\"כ איך יחוץ אהל זה בין טומאה להתינוקות. ובשלמא לר' יהודה דס\"ל בברייתא שלא הביאו דלתות כלל רק שוורים עם כרס רחבה. א\"כ י\"ל דאף דכרס נמי רק אהל זרוק הוא. עכ\"פ שוורים שאני דגלי בהו רחמנא דהוו אהל כדיליף לה מקרא [סוכה כא ב']. אלא לרבנן דס\"ל שהביאו דלתות והניחום על השוורים מה איכא למימר. דהרי דלתות ודאי אהל זרוק נינהו. ואי\"ל כתי' רבעתו\"ס [סוכה כא\"ב] דבגיטין רק ר' יהודה ס\"ל דלא שמי' אהל. ולהכי לדידי' באמת לקחו שוורים עם כרס רחבה. במחכ\"ד א\"א לומר כן. דהרי   אמרינן בפירוש [עירובין ד\"ל ע\"ב] דר' יהודה ס\"ל אהל זרוק שמי' אהל. ואת\"ל דכוונת רבותינו דהך תנא דפליג על ר' יהודה וס\"ל דאהל זרוק לאו שמי' אהל. מודה בהא לר' יהודה שבאמת הביא שוורים עם כרס רחבה. עכ\"פ קשה הלכתא אהלכתא. דאנן קיי\"ל דמניחין דלתות על השוורים [כרמב\"ם פ\"ב מפרה]. ואנן גופן קיי\"ל נמי דההולך בארץ העממים בשידה תיבה ומגדל נטמא. דאהל זרוק לאו שמי' אהל [כרמב\"ם פ\"א ממת ה\"ה]. וי\"ל דוקא גבי שידה תיבה ומגדל שהן כלים. אמרינן דכשהן כלים לא שמי' אהל. רק הן כשאר כלים. שנעשין אהל לטמא כל שתחתיהן ולא לטהר. דהיינו לחוץ בין טומאה לטהרה. ואע\"ג שהן מחזיקין מ\"ס ואמקט\"ו. עכ\"פ הרי גם כלי גללים ואבנים. ג\"כ אמקט\"ו. ואפ\"ה מדהן כלים נעשין אהל לטמא ולא לטהר [כרפ\"י דאהלות]. ורק כשכלי שמחזיק מ' סאה מונח במקומו נעשה אהל אף לטהר [כלעיל רפ\"ד]. אבל הכא בהדלתות שאינן כלים לפיכך דוקא במונחים ע\"ג אדם או ע\"ג כלי המקט\"ו. נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר. אף שהדלתות בעצמן אמקט\"ו. מדהן תשמישי קרקע [כפי\"א דכלים מ\"ב]. עכ\"פ מדנתמכין מאדם וכלים שמקט\"ו. דינן כאדם וכלים גופייהו [כרפ\"ו]. משא\"כ כשמונח הדלת ע\"ג בהמה. שגם היא אמקט\"ו. וגם חוצץ אף בשעה שמהלך ולא נח [וכעדר רפ\"ח] להכי אף בשעה שמאהיל בשעת זריקה מחשב אהל גמור. בין לטמא כל שתחתיו ובין לחוץ בין טומאה לטהרה. וכן מבואר ג\"כ [באהלות פ\"ו סוף מ\"א]. אבל אי\"ל כיון דרגלי השוורים נוגעים בקרקע. להכי לא מחשב הדלתות שע\"ג כאהל זרוק. ליתא דאדרבה כל עיקר פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודא הוא בשרגלי שוורים נוגע בקרקע. וקיי\"ל כרבי מחבירו. אבל כשעף באויר ממש לכ\"ע ל\"ש אהל. וכשמונח במקומו או אפילו נגרר ע\"ג קרקע לכ\"ע שמי' אהל [ועיין תוס' נזיר נה\"א ד\"ה והתניא ורמל\"מ רפי\"א דטומאה ד\"ה ועוד נ' לומר]. וא\"ת עכ\"פ כיון דבכה\"ג דלתות ע\"ג שוורים חוצץ בפני הטומאה. א\"כ למה אמרינן בחגיגה [פ\"ג מ\"ד] דאין מביאין נסכים מגליל מדהיה רצועה מתושבי כותים מפסיק בין גליל לא\"י. ומקשינן התם. ולייתינהו בשידה תיבה ומגדל. ומשני דס\"ל אהל זרוק לאו שמי' אהל. ולפי דברינו ק' דה\"ל לאייתינהו בדלתות ע\"ג שוורים. ואת\"ל דהתם שאני. דמדאויר ארץ ז' העמים מקיף לכל צד. לא הוי מהני דלתות. ורק שידה וכו' מדסתומים לכל צד סד\"א דלהני. לולא טעמא דאהל זרוק לאו שמי' אהל. וכן תי' באמת בתוס' חדשים. במח\"כ ליתא. דא\"כ הו\"ל להעמיד ו' דלתות לו' רוחות ויאגדם יחד ולא הוו כלי ואמקט\"ו. וחוצצין שפיר בפני הטומאה. דכמו שהדלת התחתון חוצץ בין הטומאה לטהרה. כ\"כ הדלתות שבצדדים. וא\"כ יכול שפיר להביאן דרך הרצועה הטמאה לא\"י. ואי\"ל כמו שעשו מעלה שאין כ\"ח המוקף צמ\"פ מציל בקודש. כ\"כ אין דלתות מפסיקין הרי יש לחלק טובא. די\"ל דבשלמא כ\"ח במצ\"פ מדעכ\"פ לא מהני מלהוציא טומאה. [כפ\"ח מ\"ו] י\"ל דבקודש החמירו דגם מלהכנים אינו מציל [ובזה יש ליישב קצת הצ\"ע של תוס' חגיגה כ\"ה ד\"ה שונין] משא\"כ הכא אמאי יחמירו בדלתות שמצילין בכל מקום. ומ\"ש בקודש. וי\"ל דשאני נסכים דלכל מסור' וחששו שמא לא יהיו נזהרים בהן יפה בהיותם על אדמה טמאה שגם אוירה טמא משא\"כ פרה כל מעשי' ע\"י ב\"ד. והן יהיו נזהרים בהילדים שלא יטו א\"ע נחוץ: ",
+            "ונ\"ל דאין ר\"ל שיהיו המים צבור מתחתית הכוס עד למעלה על פני המים אלא ר\"ל ע\"פ מה דאמרינן [סוטה טז\"ב] דאחר שנתן האפר לתוך המים מצוה לערב קאמר הכא שיתן כל כך אפר במים עד שאם יערב אח\"כ האפר בהמים יראה האפר על פני המים. א\"נ ר\"ל שיתן כל כך אפר לתוך המים עד שכשיושם האפר לתוך המים. יראה על פני המים האפר המונח בשולי הכוס ולאפוקי בשיהי' האפר כל כך מעט עד שכשיושם לתוך המים יאבד במעוטו ולא יראנו עוד וכן משמע מדברי הר\"ב [ספ\"ד]: ",
+            "ואע\"ג דרק הזאה כשרה ע\"י קטן [כפי\"ב מ\"י]. אבל קידוש הרי בפירוש תנינן [פ\"ה מ\"ד] דפסול ע\"י קטן. ותו דגם במלוי פסק הרמב\"ם [פ\"ט מפרה] דפסול ע\"י קטן. והכא הי' תרווייהו המלוי והקידוש ע\"י קטן. י\"ל התם בוודאי טמא. משא\"כ הכא שבוודאי הכהנים והמתעסקים טהורים גמורים היו. וכל הדקדוקים שעשו היו רק לפרסם חומר טהרתה. לכן בחרו טפי בשנויים שא\"א בהן להסתפק בשום פקפוק ספק טומאה. בהכהן ובהאפר ובהמים ובהכלים ובהממלאים ומזין. מדהיה הכל רק להכירא בעלמא בהך ניכר טפי: ",
+            "ולהר\"ש והר\"ב כל פלוגתתן הוא רק האיך עשו בני הגולה כשעלו מבבל בימי עזרא. שהיו כולן טמאי מתים. ולא היו יכולין לעשות פרה בטהרה רק בכל הדקדוקים הללו. והיינו משום דבחורבן בית ראשון לא נשרף רק התקרה של בהמ\"ק. אבל הכותלים נשארו קיימין. והאפר של משמרת נשאר טמון אצל כותל העזרה. ולא היו יכולין להתטהר מאפר ההוא. מדהיו כולן טמאי מתים. וכשיגעו בהאפר יטמאוה. דאף דאפר אמקט\"ו מן התורה. עכ\"פ מקט\"ו מד\"ס. להכי הוצרכו לכל תחבולות הללו להוציא האפר מהכד ע\"י דילוג האיל. וגם הקידוש וההזאות עשו הכל ע\"י קטנים כאלו שאין שום חשש פקפוק בטהרתן. וא\"ת עכ\"פ למה לקחו הילדים הטהורים הללו את האפר מהכד בידיהן ממש. דהרי בל\"ז הוכרחו אח\"כ ליקח האפר בתוך קמטי הסבך. ואף לרתוי\"ט שכ' שלדעת הר\"ש לא היה הר הבית חלול בימי בית ראשון. וא\"כ גם כשהגיעו להר הבית לא היו יכולין התינוקות הללו לירד מהשוורים להושיט ידן לתוך הכד ליקח משם האפר. אלא כשדלג האיל. נתז המקל עם סבך החבל והאפר שבין הסבך. על הדלת שהילד יושב עליו. עכ\"פ קשה דאפ\"ה היו יכולין ליתן כף אבן ביד הילדים. ובעודם על השוורים יושיטו הכף הזה לתוך הכד ליקח מתוכו האפר לקדש בהכד שבידם עם מים. ולהזות. י\"ל דאע\"ג שנזהרו מאד בטהרת הילדים. אפ\"ה חששו שמא אח\"כ יוודע שום חשש טומאה בהילדים. או שלא טבלו כראוי. ונמצא שטימאו כל האפר שכל טהרת ישראל תלוי בו. ולהכי התקינו שגם הם לא לקחו מהאפר. וגם בכף אבן לא רצו שיקחו האפר מהכד. דאולי יוודע בהם אח\"כ חשש זיבה. ונמצא שכשהגיעו האפר שבהכד בהכף שבידם. פסלו כל האפר שבהכד. א\"נ דלהכי לא הניחו להילדים ליגע בהאפר שבכד ואפילו ע\"י מגע דבר אחר. דהיינו ע\"י כף של אבן. הכל הי' להכירא בעלמא. כדי שילמדו הרואים כ\"א ק\"ו בעצמו לבלי ליגע בהאפר כ\"א לצורך מאוד. משום דהי' הכד הזה עומד במקום שהכל מצויין שם. וידים משמשניות הן. וגם נ\"ל עוד שהאפר הזה שבכד מימי בית ראשון. הי' טמון תחת הכותלים במקום צנוע שלא היה ידוע רק ליחידי הדור. דאל\"כ איך לא חשש שנטמאת האפר בשעת החורבן שהיו עכומ\"ז אז מרקדין בהיכלו. ואף שלא גזרו על מגען והסיטן עדיין שיהיו כזבין לכל דבריהם. עד ימי הלל ושמאי [כפ\"ק דשבת]. אפ\"ה שמא שקצוהו וטמאוהו בשרץ ונבלה וכדומה שטמא מדאורייתא. ואת\"ל כיון דעזרה ר\"ה היא בזמן בניינו [כפסחים יט\"ב] וכ\"ש בזמן חורבנו. והרי ליכא רק ספק טומאה והו\"ל ספק טומאה בר\"ה וטהור. תדע מדאצטריך לומר [בשבת כא\"ב] דטמאו כל השמנים. משמע ודאי. הרי גם מספק הו\"ל לטמא השמנים אע\"כ מדהו\"ל בעזרה סט\"ו בר\"ה. א\"נ כיון דהאפר אמקט\"ו רק מדרבנן וכמש\"ל. הו\"ל ספק דרבנן אם נטמא. ולא חיישיינן לה. עכ\"פ הרי אמרינן [שבת קמב\"ב] נ\"ב שנה לא עבר איש ביהודה. א\"כ נפסל האפר בהיסח הדעת. אע\"כ כיון שהיה גנוז מעין כל חי. הו\"ל כמונח בקופסא סגור. ובכה\"ג אינו פסול משום היסח הדעת [וכמש\"ל בס\"ד לקמן]. אמנם תמוה מאד מה קמ\"ל תנא בכל זה. הרי מה דהוה הוה. וכן הקשה הש\"ס [יומא דה\"ב]. וגם הכא מאי נ\"מ במה שעשו בני הגולה כשעלו מבבל. ואת\"ל דתנא רצה להשמיענו מה נעשה לעתיד למען נדע האיך נתעסק גם אנחנו להתטהר כאשר במהרה יבנה המקדש. ליתא דהרי או לא יהי' שום אפר פרה בעולם. כאשר הי' לבני הגולה. אלא ע\"כ שכל קרבנות הצבור דחו הטומאה [כפסחים סו\"א. ור\"ה ד\"ל ע\"א. ותענית דיז\"א]. ולכל קרבנות יחיד יצטרכו להמתין עד שיגדלו בני כהנים שלא נגעו בטומאת מת מעולם [כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו כאן]. וא\"כ הם ודאי יהיו יכולין לעשות פרה בטהרה בלי הזאות כלל. תדע דאלת\"ה אלא דגם לעתיד בב\"י לא יעשו פרה רק ע\"י הזאות. קשה הרי לא יהי' אפשר כלל לעשות פרה הראשונה דהרי אין אפר בנמצא להזאה. וע\"כ צ\"ל שיעשוה בנ\"א שלא נטמאו בטומאת מת מעולם א\"כ למה הצריך לן תנא לאשמעינן מה שעשו עולי בבל שהי' להן עדיין אפר פרה טמון. ואף את\"ל כרתוי\"ט דעכ\"פ אפר פרה שעשה משרע\"ה היא קיימת לעד ויתגלה לעתיד מקום גניזתה ויתטהרו ממנה. עכ\"פ ק' אם פלוגתתם רק האיך עשו כשעלו מהגולה היאך נעשו לעתיד. א\"כ מה השיב ר' יוסי אל תתנו מקום וכו'. הרי בין בעלותם מבבל ובין בשובם לא\"י לעתיד לא היו ולא יהיו צדוקים מצויין ואין לחוש ללגלוגן. דכשעלו מבבל היה לבם נשבר בקרבם. ובכו בכי רב בזמן חנוכו כנזכר בעזרא. וגם מדבנוהו בעוני ודלות [כקדושין סו\"א ומנחות כח\"ב]. ולכן לא היה להם שרירות לב כל כך ללגלג. וגם הצדוקים לא נצנצו רק זמן רב אח\"כ. ואפילו את\"ל דצדוקים דקאמר לאו דוקא. אלא ר\"ל שאר אפיקורסים ככותיים וכדומה שגם בעלותם מבבל היו תמיד כספחת לבית ישראל. עכ\"פ גם אם יהיו אני ולגלגו מה דהוה הוה. וגם לשון אל תתנו מקום לרדות. להבא משמע. ואי משום החשש לעתיד בב\"י. ג\"כ אין לחוש ללגלוג רשעים דאני יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם קודם ביאת משיח [כמגילה יז\"ב]. וא\"כ לגלוג מאן דכר שמי' אז. אלא ל\"מ נ\"ל דפלוגתתם במשנה היינו רק האיך יעשו פרה בכל פעם בזמן בית שני. וכן משמע סתמא דלישנא במתני'. ובתוספתא שעליה נסמך הר\"ב בפירושו. קאמר רק שכשעלו מבבל הוכרחו מצד הדין לעשות כן בכל התחבולות ובדלוג האיל. מדהיו רוצים להקריב קרבנות היחיד מיד. והיה להן אפר. והיו כולן טמאי מתים. לכן לא הי' אפשר להם לעשות רק באופן הנזכר. ורק פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי היינו האיך יעשו כל פרה בזמן הבית. שאע\"ג שכבר הי' להם בני אדם טהורים. אפ\"ה דקדקו לעשות בילדים ובכל השנויין להיכירא. ולזהירות לכל הרואים כדי שידעו כמה צריך להזהר בטהרת האפר שיהיה אח\"כ נמסר לכל קהל עדת ישראל במושבותם. ור' יוסי מודה בילדים בכל השנויים. ורק בדלוג האיל פליג מדנראה בעיני הצדוקים כתעתוע ויעשונו לצחוק בעיני הרואים. מיהו לכ\"ע דוקא להקידוש של מי חטאת שהזו על הכהן שעושה הפרה ועל המתעסקים. היו נזהרים לשאוב המים ע\"י ילדים כאלה. לעשות כל השנווין לכל מר כדאית לי'. וזה משום שהפרה שעל ידה יתטהרו כל ישראל רצו שתעשה בלי שום חשש פקפוק ספק טומאה שאפשר. ולכן כל יום ויום מז' ימי הפרשת הכהן השוחט הפרה הזו עליו הילדים כמפורש במשנה [עיין רמב\"ם פ\"ב מפרה]. אבל אח\"כ כשנתחלק האפר בכל גבול ישראל כלקמן בפרקין וכשרצו להזות על טמאי מתים. לא היו נזהרים בכל אלה. אלא כל הנצרך הולך אל ראש המשמר שאצלו היה מופקד האפר בטהרה. ומקבל ממנו האפר בשפופרת. וגם דוקא גדול צריך לשאוב אז המים ומקדש. ומזה. כדמוכח בכולה מכילתין: ",
+            "וא\"ת הרי גם לרבא בסוגיא דברכות [כט\"א] דס\"ל דיוחנן לאו היינו ינאי. עכ\"פ מודה דיוחנן החמיץ בסוף כדמשמע סתמא דהתם. והרי זה סותר לכללא דכייל הש\"ס [יומא לח\"ב] דכל שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא. שוב אינו חוטא. ותו ק' דגם הם אמרו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו [אבות פ\"ג]. ומי מהבאים אחריו זיכה את הרבים יותר ממנו. בשימושו בכהונה גדולה פ' שנה ובתקנותיו הנכונות. ואי\"ל דהחמיץ כשעדיין לא עברו רוב שנותיו. דהרי לבסוף נעשה צדוקי קאמר. י\"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ [עירובין כז\"א]: ",
+            "ואע\"ג דפרה אמקט\"ו מחיים [כחולין עה\"א] ורכ\"מ [פ\"ב מטומאת אוכלין ציין. ריש העור והרוטב. ולא נמצא שם]. וגם המתעסקים לא היו צריכים לילך בכבש זה. דעד האידנא מאן נטריינהו דהרי לא הפרישו ולא הזו רק על הכהן השוחטה לבד. והרי אפילו הילדים שהיו עוסקים בשאיבת המים שעלול טפי לקבל טומאה. יותר מהאפר שעסקו בו אנשים האלו [כלעיל כ\"ו]. ואפ\"ה קיי\"ל דלא הזו עליהן. וכ\"ש דלא הזו על המתעסקים. ומה הועיל שעבר על הכבש. י\"ל כיון דהוצרכו לעשות כבש להכהן. דלדידי' שהופרש והוזה ודאי הועיל שהוליכוהו מלשכתו שבהר הבית להר הזתים ע\"י כבש הזה. להכי לכבודו הוליכו עמו גם המתעסקים. וגם הפרה בעצמה. למען יכירו הכל למה הי' הזהירות היתירה בטהרתו צריכה: ",
+            "כך פי' הר\"ש והר\"ב. וכך כתבו גם תוס' [יומא דב\"א]. וא\"ת למה הוצרכו לזה. הרי בשנטמא ע\"י סמיכות ידים. אינו רק דרבנן וכל טומאה מד\"ס א\"צ הע\"ש [כרש\"י ביצה יח\"א ורמב\"ם רפ\"ט מאהט\"ו]. ורק משום מעלת חטאת גם טומאה דרבנן צריך הע\"ש. ומה צורך לכל זה. הרי בל\"ז היה טבו\"י דאורייתא. דהרי הזו עליו ביום הז'. ומדאורייתא הרי נשא מי חטאת שלא לצורך וצריך טבילה והע\"ש מדאורייתא [ועיין יומא דיד\"ב]. וי\"ל הרי הא דצריך פרישה ז\"י ממלואים ילפינן לה [כיומא דב\"א]. והרי התם לא הוכשרו לעבודה עד יום הח'. וכדכתיב ויהי ביום השמיני קרא משה וגו'. א\"כ ה\"נ לא נעשית הפרה עד יום ח' מהפרשתו. שלא הזו עליו בו ביום. וא\"ת עכ\"פ מה הועילו חכמים בתקנתן שיסמכו ידיהן עליו. הרי לצדוקים אין ממש בטומאה זו. דהרי הסנהדרין טהורים גמורים היו. הרי אפי' היו נטמאים בשרץ מקודם. אפ\"ה לא היו מטמאים מדאורייתא לכה\"ג ע\"י סמיכת ידיהן עליו. דאדם וכלים אמקט\"ו רק מאהט\"ו [כב\"ק דב\"א]. י\"ל כיון דכל כוונתנו כדי שישראל קדושים לא לגררו בתרייהו דצדוקים והרי כולם ידעו שאנו מחזיקין טומאה בסמיכת ידי כל אדם טהור. מדנחשב כטמא להטהור לחטאת. אמנם להרמב\"ם טמאוהו בשרץ ממש. וכך כתב רש\"י [חגיגה כג\"א]. ונ\"ל דרש\"י הוצרך לפרש כן לשיטתי'. דהרי ס\"ל [ביצה דיח\"א]. דלטומאה דרבנן א\"צ הע\"ש. וכן מסקו התוס' [חגיגה כא\"א]. וכ\"כ הרמב\"ם [רפ\"ט מאהט\"ו]. וא\"כ לדברי רבותינו אלו צ\"ל דסמכו ידיהן עליו. היינו כעין שסמך משרע\"ה ידיו על יהושע. שיהי' מעתה במקומו. כ\"כ סמכו סנהדרין ידיו עליו כדי להודיע כי ברצונם יעשה הפרה ולפי דעתן ושלא כדעת הצדוקים. וכמו ששאלו לקמן מה\"ט. אזוב זה וכו': ",
+            "כך כתבו רבעתו\"ס [עירובין נח\"א] ד\"ה בחבל. ונ\"ל דמגג הוא מין גמי קשה שאינו ראוי רק לסכוך. ואמקט\"ו [כסוכה דכע\"א] דאי גמי רך. ודאי ראוי למפץ ומחצלת לשכוב עליו ומקט\"ו. [כשבת פ\"ד ע\"ב וסוכה דכע\"א]: ",
+            "והקשה רתוי\"ט דביומא [פ\"ג מ\"ח] יהבינן טעמא דלהכי לא יפנה ראש פר יוה\"כ למערב כדי שלא יהי' אחוריו למזבח. דשמא יטיל גללים. וא\"כ הכא דליכא הך חששא דמזבח. הול\"ל שיהיה ראשו למערב. ובמח\"כ התם אמרינן רק דבשעת סמיכה היה ראוי להיות ראשו למערב. שהכהן היה ג\"כ יכול לאמן את ידיו שיהיה גם הוא פניו למערב בשעת וודוי. אבל הכא דאיירי בשעת שחיטה. הרי קיי\"ל [זבחים קי\"ג] שחטה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה. וא\"כ אם בשעת שחיטה יהי' ראשה למערב. יהי' שחיטתה בין צפון לדרום. ולא כנגד פתח ההיכל. ותו דהרי אם יהיה בשעת שחיטה ראשה למערב. גם הכהן לא יהיה יכול לעמוד פניו למערב מול פתח ההיכל: ",
+            "ובתוספתא אמרי' ששאל ג\"כ להב\"ד אשליך אשליך אשליך. והן משיבין לו הן הן הן. ונ\"ל דשאלה זו היתה לחכמים מדדרשו אל תוך. דהיינו שישליך האזוב אל תוכה ממש. להכי שאלן אם כבר נתבקעה כדינה עד שיהי' ראוי להשליך כבר לשם הג' מינין. ונ\"ל עוד דכל השאלות הללו היו רק בדברים שהצדוקים מפקפקין בהן. דלהן כל מיני ארז ואזוב כשרים. וגם ס\"ל דמותר להשליכן לג' המינין לתוך השרפה גם בעוד שלא נתבקעה הפרה. ולהכי להוציא מלבן של צדוקים. שאל להסנהדרין שם על כל דבר ודבר שעושה אם הוא כראוי לפי דעתם כדי לפרסם שכל מה שעושה עושה כפי דעתם. ובזה יתורץ קושית רתוי\"ט למה לא שאלו כה\"ג בשאיבת המים לקידוש ובהזיית טמא מת. וגם לא במילי אחרינהו כהזיית המצורע. די\"ל דהנך כולהו גם הצדוקים היו מודים בהן. ומה\"ט נמי בקצירת העומר בשבת. שהצדוקים הכחישו הדין. הוצרכו לשאלות אלו בפרסום. להודיע כי לא מפיהן אנו חיין. ועוד נ\"ל דאפילו במה שהכחישו הצדוקים. דוקא במה שנעשה בפרסום רב. כשרפת הפרה. וגם לחומר טהרתה שע\"י יתטהרו כל ישראל רצו לפרסם ברבים שאין הדבר כמחשבת הצדוקים. משא\"כ טהרת מצורע אף שגם בו אפשר פקפקו באזוב וכדומה. וכ\"כ בהזאות טמא מת אע\"ג שגם בו אפשר פקפקו בג' מינים אלו. אפ\"ה מדנעשים ביחיד וחוץ לעיר וגם לא חמיר טהרתו כל כך מדהוא רק טהרת יחיד. להכי לא דקדקו לשאל כל שאלות כאלו. רק עשו כדעת התורה. ודיו: ",
+            "והיינו מ\"ד בתוספתא [ספ\"ב דפרה]. של משמורות. ישראל מזין ממנו. זה שבהר המשחה. כהנים מקדשים בו וכו'. ונתקשה רתוי\"ט מ\"ש ישראל דקתני גבייהו מזין ומ\"ש כהנים דנקט גבייהו מקדשין. אולם לפי דברינו בפנים מיושב שפיר דגבי הזאת כהנים נקט שפיר לישנא דמקדשין. מדאין הזאתן להתטהר. רק להתקדש בקדושה יתירה כפי הראוי לבהמ\"ק. להכי הזו מהאפר המונח במקום המשומר בטהרה גמורה במקום שע\"ג כיפין. אמנם רש\"י בחומש פי' שאותו שבהר המשחה היה שמור רק להזאת כה\"ג. וכמדומה דס\"ל כר\"א. דרק בכה\"ג נעשית הפרה. ולהכי לטהרתו קודם שיעשה אותה. לוקחין לו מהאפר זה שבהר המשחה. אמנם לעיל [פ\"ג מ\"ג] משמע שהאפר של משמרת בהר הבית בו טיהרו הכהן העושה הפרה וכן פירשו כל רבותינו שם וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והנה הג\"ש זו מחוקה חוקה. הזכירה הרמב\"ם כאן בפירושו. והוא מספרי. ותמוה לפ\"ז מ\"ש רבינו בעצמו [בפ\"א מפרה] דנעשית בבגדי כה\"ד. והרי קיי\"ל כרבי מחבירו [יומא יב\"ב] דבכל ימות השנה הי' אבנטו של כה\"ג ושל כה\"ד שניהן של כלאים. ורק אבנטו של כה\"ג ביוה\"כ של בוץ הי'. וכך פסק הרמב\"ם בעצמו [בפ\"ח מכלי מקדש]. וא\"כ האיך כתב הרמב\"ם כאן דנעשית בבגדי כה\"ד. והרי אבנטו של כלאים הוה. ואנן ילפינן ג\"ש חוקה חוקה דנהוי כביו\"כ שאבנטו של בוץ. ובכהאי גוונא ודאי ראוי לומר אין ג\"ש למחצה [כריתות כב\"ב]. וא\"כ כשיחגור אבנט כלאים הוה מחוסר בגדים ופסול. והן אמת שבתוספתא [פ\"ז דפרה] אמרי' בפירוש שנעשית בבגדי כה\"ד. וע\"כ צ\"ל דתוספתא ס\"ל דאבנטו של כה\"ד באמת של בוץ הי'. וכהך מ\"ד דפליג ארבי. אבל הרמב\"ם דפסק כרבי ק' דידי' אדידי'. אח\"כ מצאתי שגם רמל\"מ העיר בזה על הרמב\"ם והניח בצ\"ע. ולפענ\"ד נראה דהרמב\"ם הוכרח לומר כן. משום דקשיא לי' קראי אהדדי. דהרי הא דצריך בפרה בגדי כהונה. ילפינן מדכתיב גבה אלעזר הכהן. דהיינו בכהונה [כיומא מג\"א]. והרי באותה שעה עדיין אהרן קיים היה. כדמוכח בסוגיא דהתם. והיה אלעזר עדיין כה\"ד. ואבנט שבבגדיו שעטנז הי'. וא\"כ היכי נילף הג\"ש דחוקה מיו\"כ שהי' אבנט של בוץ. ורחוק מן הדעת לומר דהג\"ש דחוקה לא קאי רק כשיעשה אותה לדורות הכה\"ג. דמאן יהיב לן סכינא חריפא למפסק מלת חוקה דכתיב באותה פרשה. דנימא דקאי רק אכה\"ג ולא אכה\"ד. ותו דאי נימא דג\"ש דחוקה רק אכה\"ג קאי דנהוי כביו\"כ נגמרה לגמרי מהתם דלדורות לא תהיה כשרה רק בכה\"ג כביו\"כ והרי קיי\"ל כמ\"ד [יומא דמב\"ב] דלא יליף ג\"ש דחוקה להכי וכשרה לדורות אף בכה\"ד. וגם אי\"ל דהך ג\"ש דחוקה אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ואשכחנא ג\"ש טובא דכוותיה בש\"ס [ועיין תוס' קדושין דכע\"ב ד\"ה גאולתו. ועיין חגיגה דיע\"א. ומ\"ק דד\"א רש\"י ד\"ה אתא ג\"ש. ועיין עוד מגילה דכ\"ב משפחה משפחה. וביצה דיב\"ב ג\"ש במתני' שם. וגיטין יא\"ב היקש עדיף]. דעכ\"פ הכא א\"א לומר כן. דכיון דילפינן באותה פרשה מאלעזר הכהן דכשרה בבגדי כה\"ד. היכא מצו רבנן עקרי מה שצותה תורה בפירוש [כמ\"ק דד\"א]. וכ\"ש בפרה שכל הכתוב בה מעכב בה [כיומא עב\"א]. אע\"כ דילפותא דג\"ש דחוקה. היינו רק למצוה בעלמא. שתהיה בכה\"ג ובבגדי לבן. אבל בגדי כהונה דילפינן מאלעזר בכהונתו. ודאי מעכב [ועיין מ\"ש בס\"ד בפרקין סי' ה'. דרק שכתוב בפירוש בפרשת פרה. מעכב. ולא מה דילפינן בחד מהלימודים ממקום אחר]. וזה מדוייק מאוד במשנתנו. דלמה שני תנא בלישנא ולא נקיט כברישא. ונימא ואם עשאה שלא בבגדי לבן פסולה. אע\"כ דרק לכתחלה צריך בגדי לבן. ובדיעבד גם בבגדי כה\"ד כשרה. רק דקק\"ל דא\"כ עכ\"פ הו\"ל להרמב\"ם. להשמיענו דלכתחלה מצוה בבגדי לבן. וי\"ל: ",
+            "כך פירשו כל רבותינו טעמן. דמדכתיב ושרף את הפרה שרפה א' במשמע. אמנם תמהני מאד אי בשחלקה אפי' בשרפה בגת א' נמי פסולה. וכדאמרינן [חולין יא\"א] ושחט ושרף. מה שחיטה שלמה אף שרפה כן. ואפילו את\"ל דלא כפי' רבותינו. אלא מיירי הכא שהניחה שלימה ע\"ג ב' מערכות. אפ\"ה ק' סוגיא דהתם ממשנה שלמה דהכא דתני בפירוש לקמן הפשיטה ונתחה כשרה. ואי\"ל דהיינו רק בדיעבד. אבל לכתחלה צריך שישרפה שלמה. וילפותא דרבה בר שילא התם דניזל בת\"ר. היינו מדמצרכינן לכתחלה שלימה. ולא חיישינן שמא טרפה היא. מדרוב כשרות הן. ליתא דהרי כבר כתבו תוס' [גיטין דג\"ב ד\"ה וכי] דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד. ונ\"ל ראי' לדבריהן. מדקיי\"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מה\"ב]. ורק היכא דרבי קרא דאינו מעכב. מחלקינן בין אפשר ללא אפשר. כתכלת שאינו מעכב הלבן [מנחות לח\"א]. וכ\"כ נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב [כתוס' כתובות מד\"א ד\"ה אין]. ואי נימא דאשכחנא בדאורייתא חילוק בין לכתחלה ודיעבד. נימא דרק הכא הצריכה תורה לכתחלה יד העדים ופתח בית אב. אבל בלא אפשר. הו\"ל כדיעבד. ויקיימו מצות ב\"ד גם בלא הנך. ודוחק לחלק ולומר דרק לענין קיום כל המצוה שייך דיעבד בדאורייתא. אבל לענין קיום חצי המצוה. אמרי' שמקיים כולה כדכתיב או שלא יקיימה כלל. וא\"כ ה\"נ אי נימא דבדיעבד גם כשלא נשרפה שלימה כשרה. הרי מהיקש ילפינן כן. מדכתיב ושחט ושרף הרי כל היקש דאורייתא הוא. וי\"ל דהרי רבה בר שילא דיליף הך היקישא. ס\"ל דפרה חטאת קריי' רחמנא (כחולין שם). וא\"כ הרי בקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים מח\"א). ותוס' מנחות לה\"א ד\"ה ואם. ויש לעיין בזה תוס' מנחות יט\"א בסוף הד\"ה ושאני. ודו\"ק. ועיין עוד שם דיח\"ב תוס' ד\"ה ואמר. ופסחים יא\"א ד\"ה קוצרין). ולפ\"ז יש שפיר לומר דרק לכתחלה בעינן שתהיה שלמה בשעת שרפה. מיהו בל\"ז דברי התוס' הנ\"ל בגיטין. דבכל התורה אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד. תמוה מאד. דת\"ש כה\"ג לא ישא בוגרת ומוכת עץ. ואם נשא נשוי (יבמות נט\"א). וזהו מן התורה (כתוס' כתובות דלע\"א ד\"ה איכא). וכ\"כ ילפינן מקרא דלא תפסו קידושין באשת אב (כקידושין סז\"ב). ומקשינן התם אימא תרווייהו באשת אב. והא לכתחלה והא דיעבד. ומשני. לכתחלה מאחות אשה נפקא. הרי דגם בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וכ\"כ קי\"ל בנזיר ממורט פטור מהעברת תער (כיומא סא\"ב. ועמ\"ש בס\"ד נגעים פט\"ו סי' ל\"ב). הרי דגם בזה בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וגם רבעתו\"ס בעצמן כתבו (פסחים יא\"א) דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. אבל בכל זה לא נרפא קושיתינו הנ\"ל דהרי בפרה אלעזר וחוקה כתיב בה. ולהכי כל הכתוב בה מעכב בה (כיומא דמב\"א וא\"כ מדמקשינן) שרפה לשחיטה שתהיה שלימה. האיך אמרי' במשנה דבהפשיט' ונתחה כשרה בדיעבד. ואפשר לחלק ולומר דדוקא מ\"ש בה בפירוש מעכב מדכתיב בה חוקה. ולא מה דלא ילפינן רק בהיקש. וצ\"ע: ",
+            "כך כתב הרמב\"ם כאן. ובחיבורו [פ\"ד מפרה]. וכך פירש נמי רב\"א. ונ\"ל דבהפסיק בהזאה פסולה בין הזאות כשרות. נפסלה הפרה. משום דעשה מלאכה בשעת עסקו בענייני מצות הפרה. וכמבואר במשנה ז'. והא דנקט תנא הך פסולא. בהזאות ו' וז'. ה\"ה בהזאה א' וב' וכדומה. רק נקט ו' וז' מדבעי למנקט אבתרה ז' וח' דכשרה. אמנם הר\"ש והר\"ב פירשו שטעה במניין ההזאות. שההזאה הששית קרא אותה שביעית. אע\"ג שחזר והזה שביעית כדינה. אפ\"ה מדלא קרא לששית שם הראוי לה פסולה. ולפענ\"ד נראה דאף דאילה\"ק על פי' זה. דא\"כ למה נקט הקרא לששית שביעית דוקא. הרי גם בקרא לה שם אחר שאינו ראוי לה פסול. די\"ל אין הכי נמי רק אורחא דמילתא נקט. דרגיל לטעות בששית בשם מספר הסמוך לו דהיינו שביעית. אעפ\"כ פשטות לשון המשנה משמע טפי כלשון הרמב\"ם. מדלא קאמר קרא לששית שביעית וכו'. כדקאמר כה\"ג לגבי מעשר [שלהי בכורות]. ודו\"ק. מיהו גם לפירוש זה נ\"ל דה\"ה לקרא להזאה אחרת שם שאינו ראוי לה. ורק משום סיפא נקט הכי וכדאמרן. אמנם תמהני מאד דמנ\"ל לרבותינו שיפסול בה טעות במניין ההזאות. וכי מספר ז' הזאות אמרה תורה כבספירת העומר שיהי' מניין הזאות מעכב בה. ורק במעשר בהמה אשכחן כה\"ג [בכורות פ\"ט מ\"ח] דבקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו' שחל עליו שם שאינו שלו מדרביי' קרא. וכמ\"ש הר\"ב התם. מדכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי ואחד עשר. אבל הכא מנ\"ל שיחול על הזאה שם הטעות. שתפסל הפרה עי\"ז. ותו דהרי ביומא [דנה\"א] פליגי בטעם הדבר למה הזאה ראשונה צריכה מניין עם כל א' וא'. אי משום שלא יטעה בהזאות. או מדרביי' קרא. וקאמרי מה נ\"מ. איכא בינייהו דלא מני ולא טעה. דלמ\"ד שלא יטעה. הרי לא טעה וכשר. ולמ\"ד דרביי' קרא. לפיכך אף שלא טעה בהזאות. אפ\"ה מדשינה ממה שאמרה תורה. נפסל ההזאה. ור\"ל מדהוה לי' דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דמעכב [כמבואר שם ד\"מ ע\"א] ובאמת בהזאות שבפרוכת כה\"ג לא נפסל. מדהן נעשין בבגדי לבן מבחוץ. אף דהוקשו הזאות דחוץ להזאות בפנים [כלשם נו\"ב]. לא אמרי' בכה\"ג אין היקש למחצה [כריתות כב\"ב]. דהכא שאני. מדלא מסתבר להשוותן לגמרי [וזה כסברת תוס' יבמות דפו\"א ד\"ה אף]. עכ\"פ הרי מבואר דלמ\"ד דמדאורייתא צריך למנות הראשונה עם כל א'. אז אם לא מנה לא מעכב. משמע ודאי דהא בהזאות הז' שאינן מפורש בתורה שצריך למנותן. אם לא מנה לא מעכב. וגם התם קיי\"ל דלא מערב [כרמב\"ם פ\"ג מיו\"כ ה\"ה]. וא\"כ מ\"ש הכא. ותו דאף למ\"ד התם דמניין מעכב עכ\"פ לא שמעינן שיפסל הדם עי\"ז. די\"ל דאף דמניין מעכב. עכ\"פ בלא מנה חוזר ומזה וסופר. וא\"כ מ\"ש הכא דנימא שתפסל הפרה לגמרי ע\"י שלא מנה כראוי. מיהו זה יש ליישב קצת דהכא כשלא היו ההזאות כראוי הו\"ל כהפסיק במלאכה בשעת עסקו בה. ורבינו הרא\"ש ז\"ל הרגיש קצת בקושייתינו הנ\"ל. וכ' בפירושו כאן וז\"ל ואע\"ג דהיכא דלא מנה כלל לא מעכב אפ\"ה כשכינה להזאה שם שאינו ראוי לה נפסלה. אמנם אני בעניותי אכתי לא ידענא גם הא מנ\"ל שתפסל הזאה בשכינה לה שם שאינו שלה. ותו ק' הרי בסיפא אמרינן דכשכי' לשביעית שמינית כשרה. אלמא דאע\"ג שכינה לשביעית שם שמינית שאינו שלה לא נפסלה. ומ\"ש ששית משביעית שתפסל ע\"י שכינה לה שם שאינו שלה. ודוחק לומר שכוונת רבינו דמשום הפסק מלאכה פסל. שאין משמעות לשונו כך. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת להרמב\"ם שמפרש דמשביעית שמינית ר\"ל דמטבילה ז' הזה ז' וח'. ואח\"כ תו טבל והזה הזאה ח'. א\"כ אף שהזאה הח' נעשה ע\"י כהן אחר. עכ\"פ ע\"י שעשה הכהן המופרש ב' הזאות מטבילת ז'. נפסלה הזאה ז' ע\"י הזאה שנייה שעשה עמה משום מלאכה. י\"ל כיון שאחר הזאת ז' צריך בל\"ז לקנח אצבעו משיורי הדם. א\"כ מה לי קינח או בשזרקו לרוח בהזאה ח'. א\"כ אין בהזאה שעושה משיורי הדם משום מלאכה שלא בעסק הפרה. דהרי עסוק הוא לנקות אצבעו משיורי הדם. ודמי לקושר כד השאיבה באסל שאינו פוסלו משום הפסק מלאכה [כפ\"ז מ\"ה]: ולא דמי להזה מו' ז' דאמרינן לעיל שנפסלה. ונחשבת הזאת ז' דבהדי הזאה ו' כמלאכה. והרי התם נמי ודאי צריך לקנח אצבעו בין הזאה להזאה. י\"ל התם מדמפסיק בין הזאות הצריכות עם הזאה פסול מחשבה שפיר כמלאכה. דהרי גם הוא אחשבה כך. והו\"ל שפיר כאלו הפסיק במלאכה. ודו\"ק: ",
+            "כך כ' הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ותמהני מאד מה ענין טומאת בגדים של פרה שהוא אפילו רק בשעה שעוסק בענייניה ובשרפתה ואפילו לא נגע ולא נשא אותה. לטומאת בגדים של נבלה שהיא רק בשעה שנושאה. והרי אפילו בשעה שנגע בנבלה אינו מטמא בגדים [ככלים פ\"א מ\"ב] דתנינן וחשוכי בגדים במגע. וכ\"ש בשעה שעוסק בשרפתה. וא\"כ שפיר מצי תנא איירי בנתנבלה. ואפ\"ה קמ\"ל מתני' דעכ\"פ אמ\"ט בגדים משום טומאת פרה. בעסק מעסקי' אפילו נגע בה. ואת\"ל דרבותינו דייקו דמדסתם תנא וקאמר אמ\"ט בגדים. משמע אפילו בנשאה. הרי בכה\"ג לא אפשר דמיירי בנתנבלה. עכ\"פ ק' לרש\"י [חולין כ\"ט ב'] שכתב דאפשר דמיירי גם בנתנבלה. אלא דאפ\"ה נ\"מ בין טומאת נבלה לטומאת פרה. וכגון שאסף הפרה או שרפה ולא נגע בה. או שנגע בה בפשוטי כלי עץ שאמקט\"ו. וזה תמוה טפי. דחדא ל\"ל שנגעה בפשוטי כלי עץ. הרי אפילו נגע בה ממש בידו אין הנבלה מטמא בגדים במגע וכדאמרן. ואף אם תדחק ותאמר דמ\"ש רש\"י או בפשוטי כלי עץ. היינו שנגע בהאפר בשעה שכנסו. דאז א\"א שלא הסיט האפר. והרי כל היסט הוא כמשא [כחולין קכד\"ב] ולהכי אוקמה שנגע בו בכלי עץ דק באופן שלא הסיט האפר. אפ\"ה ק' דהרי נבלה משנשרפה ונעשית אפר שוב אין שם נבלה עליה ואמ\"ט כלל. דהרי אפילו מת שנשרף עד שנעשה אפר. אמ\"ט כלל [כנדה כז\"ב]. והקב\"ה ברוב רחמיו יאיר עיני במאור תורתו הקדושה. כי הדבר צריך תלמוד וצ\"ע מאוד: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש והר\"ב כתבי דמיירי שנצרך הכ\"ח לשום לתוכו אפר חטאת. ולכאורה א\"א לומר כן. דהרי כל כלי שצריך להאפר צריך שבשעה שיתן לתוכו האפר. יהי' הכלי טבו\"י [כרמב\"ם ספ\"א דפרה]. וא\"כ צריך לטמאו מקודם. והרי כל כ\"ח שנטמא אין לו טהרה במקוה [כשבת כד\"ב]. וי\"ל הרי ע\"כ מ\"ש הרמב\"ם דלאפר לריך כלי טבו\"י. הייני רק בכלי דשייך בי' טבילה. דאל\"כ קשה האיך לקחו לו קלל אבן [כפ\"ג מ\"ג]. אע\"ג דלא שייך בי' טבו\"י מדא\"א בו טומאה. א\"כ י\"ל דה\"ה בכ\"ח כיון דא\"א בו טבו\"י שרי. וע\"כ צ\"ל כן. דהרי תנינן [פ\"י מ\"ג] קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור. ופי' הרמב\"ם בעצמו [רפי\"ד מפרה]. וז\"ל כ\"ח שיש בתוכו אפר פרה ונגע בשרץ טהור. הרי דשרינן ליתן אפרה לכ\"ח. וא\"ת עכ\"פ כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש וכ\"ש לחטאת. אע\"ג שגמרן חבר [כחגיגה פ\"ג מ\"ה]. וכ\"ש הכא שגמרן ע\"ה. והכא הרי כ\"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה. נ\"ל דכיון דעיקר טעמא שצריך טבילה. ה\"ט שמא קודם שנגמר נפל עליו רוק מע\"ה ונשאר עליו לח עד אחר שנגמר. אע\"ג דמשנגמר מזהר זהיר בי' חבר. א\"כ הכא שהוציאו בטהרה להכ\"ח מהכבשן. ליכא למיחש להכי. דהרי אין כ\"ח מקבל טומאה עד שיצרפנו בכבשן [ככלים פ\"ד מ\"ד]. ולפיכך אפילו נזרק עליו תחלה מעט רוק טמא. כבר נתייבש בכבשן. ולפ\"ז כל כ\"ח שנגמר בטהרה אין לחוש בו כלל וטהור. ובזה יתורץ המשנה [חגיגה פ\"ג מ\"ה] וע\"ש: ",
+            "ואמרינן בתוספתא [פ\"ד] לן ואח\"כ טבל. נטמאו הכלים. ונ\"ל דר\"ל אע\"ג שלן על הכבשן ושמרו כראוי תמיד. ואפילו כשהניח שומר בשעה שהלך לטבול [זר זהב] אפ\"ה לא מהני. ונ\"ל טעם הדבר. דמשום דבשעת שמירתו הוא עצמו טמא הי'. חיישינן שמא לא שמר יפה יפה. דהרי אע\"ג שהוא טהור גמור. חיישינן לגבי חטאת שמא לא דקדק בגופו ונטמא ממש. וכ\"ש דחיישנן שטמא זה לא דקדק בשיגע הע\"ה בהכלים הללו ששייכי' לו. ושמא טימאן ולאו אדעתי' של השומר הטמא: ",
+            "והר\"ב כאן כתב דמיירי שתקנה לשום לתוכה האפר או מי חטאת משמע מדבריו דאף למי חטאת צריך שיהי' טבו\"י דוקא. וק' הרי במשנה ה' לקמן אמרינן בפירוש דאפילו בכלי גללים ואבנים מקדשין. והרי הנך מדאמקט\"ו א\"א שיהיו טבו\"י. ואי\"ל דדוקא הכלי שמקדשין בו המים בהאפר שרי כשאמקט\"ו. אבל הכלי ששואבין בה המים לחטאת צריך שתהי' כלי שמקט\"ו. ליתא. דמ\"ש זו מזו. ותו בפירוש תנינן שהתינוקות שאבו המים בכוסות של אבן [כפ\"ג מ\"ב]. גם אי\"ל דהר\"ב ס\"ל דאף דרשאי ליקח להאפר או לקידוש גם כלי שאמקט\"ו. עכ\"פ כל שלוקח כלי שמקט\"ו. צריך שיטמאנו ויטבלנו כדי שיהי' טבו\"י דוקא. עכ\"פ אי נימא כהר\"ב דאין חילוק בין מי חטאת לאפר חטאת דבשניהן כשירצה להשתמש להן בכלי המקט\"ו. צריך שיהי' טבו\"י דוקא. דהיינו שיטמאנו ויטבלנו. וישתמש בו קודם הע\"ש. א\"כ א\"א כלל שישתמש בכ\"ח לחטאת. דהרי כ\"ח שנטמא לא מהני לי' תו טבילה [כשבת דפ\"ד]. וא\"כ האיך נפרנס משנתנו בריש פרקין וכמה דוכתי בש\"ס דאמרינן בפירוש שלקחו חבית חרס ושאר כ\"ח לחטאת. ואת\"ל כמ\"ש לעיל (סי' א') דגם כ\"ח שרי לאפר. עכ\"פ ק' לרבינו הר\"ב דידי' אדידי'. דלעיל במשנתנו כ' דלר' יהושע להכי לא שרי לכתחלה לשום מים שירצה לקדש. לתוך קרויי'. דחיישינן שמא יפלוט. וק' הרי בל\"ז לר' יהושע א\"א שיקדש בקרויי'. דהרי קודם שנטמאת טומאה דאורייתא בכל הכלים אסור לקדש. ולאחר שנטמאת. גם לת\"ק אסור לקדש בקרויי'. א\"כ דדוקא באפר החטאת שהקפידו הצדוקים בגופה לומר שבמעורבי שמש היתה נעשית. להכי תקנו חז\"ל להוציא מלבן של צדוקים דגם אפר גופה תעשה בטבו\"י דוקא. אבל במי חטאת לא גזרו. מדכבר מוכח לעין כל שלא כדבריהם. כשהקלנו באפרה. להכי אף דקיימא לן דלמלאות ולקדש ולהזות כולן סגי כשהן טבו\"י. אפ\"ה רשאי ליקח גם כלי שהוא טהור גמור. כגון כ\"ח חדש או כלי גללים ואבנים וכדומה. והנה הרמב\"ם אף שבפירוש המשנה הכא כתב כהר\"ב. דמיירי הכא בירדו למלאותו אפר חטאת או מי חטאת. אפ\"ה כפי הנראה שבימי זקנותו חזר בו בחיבורו [בספ\"א דפרה] כתב בפירוש דרק אותו כלי שישום לתוכה האפר פרה. צריך שיהי' טבו\"י. ובתר הכי מיד מייתי דין משנתנו שחתך שפופרת לשום לתוכו אפר חטאת. ורק בפ\"ו [ה\"ג] דייק וכתב דינא דמשנה ה'. דבכל הכלים מקדשין. ואפילו בכלי שאמקט\"ו. ש\"מ דס\"ל לחלק בין כלים שצריך להאפר. היא צריכה שתהי' טבו\"י. אבל הכלי שצריך להמי חטאת. לא. וכמו שכתבנו. ורק שבפ\"י [ה\"ה] כתב שגם למלוי ולקידוש והזיי' רשאי ליקח כלי טבו\"י. וגם סוף דבריו שם יש ליישבן שכך כוונתו. ודו\"ק. מיהו נ\"ל דאף לפמ\"ש דכל כלי שצריך להאפר הי' צריך שיהי' ראוי לקט\"ו. כדי שיהי' אפשר שתהי' טבו\"י. אפ\"ה הקלל שהי' עומד בפתח העזרה עם אפר פרה. בו היו מקפידין שיהי' מאבן אף שכלי אבן מדאמקט\"ו א\"א שיהי' טבו\"י. אפ\"ה מדנצרך רק לכהן העושה הפרה. בו בעצמו כבר הי' בו הוכחה שלא כדעת הצדוקים. מדהי' הוא עצמו טבו\"י להכי הא עדיף ליקח כלי שאמקט\"ו כלל: ",
+            "וא\"ת לפ\"ז למאן דס\"ל לעיל [פ\"ג סי' מ\"א] דסגי לן בשיטמאו להכהן בסמיכות ידים. דהו\"ל רק טומאה דרבנן. והרי כל טומאה דרבנן א\"צ הערב שמש [כרש\"י ביצה דיח\"א]. וכן מוכח נמי מלקמן [פי\"א מ\"ה] דקאמר כל הטעון ביאת מים מד\"ס. מותר מיד בתרומה וקדשים לאחר שטבל. מדא\"צ הע\"ש. וא\"כ לר' יהושע דקיי\"ל הכא כוותי' לגבי ר\"א דשמותי הוא. היכא סגי לן התם בשיטמאוהו בסמיכות ידים שא\"צ הע\"ש. ומה הועילו חכמים בתקנתן. ואת\"ל דהא דקאמר הכא ר' יהושע יטמא ויטבול. לאו שיטמאו טומאה דאורייתא. אלא כי התם שיטמאוהו בסמיכות ידים. ואע\"ג שבין זה או זה הו\"ל טומאה מדרבנן וא\"צ הע\"ש. אפ\"ה יוציאו מלבן של צדוקים. מדלא סמכו על טומאה דממילא. וגרמו טומאה מה שלא היו צריכים. בזה נפרסם שאין אנו חוששין לדבריהן שצריכין טהור גמור. ולעולם גם הכא בטומאה דרבנן טמאוהו. ליתא. דהרי בש\"ס [חגיגה כג\"א] קאמרי' דאי בשחתך ע\"ה את השפופרת ל\"ל לר' יהושע דמצריך שיטמאו בידים. הרי טמא וקאי. מאי קושיא. הרי הך טומאה דקאי בה. היא טומאה ממילא. אבל ר' יהושע מצריך להכירא דצדוקים שיטמאוהו בידים. גם אי\"ל דדוקא לעיל בפ\"ג שהכהן טהור לגמרי הוא. איכא שפיר היכרא כשיטמאוהו בידים. אבל הכא שפיר מקשה הש\"ס דאי בשחתכו הע\"ה כבר נטמא הכלי. ואין כאן היכרא בשנטמאו בידים. ליתא, דהרי להצדוקים גם טומאת כלי שחתכו ע\"ה טהור גמור הוא. ואיכא שפיר היכרא בשנטמאו בידים. אולם נ\"ל דהרי בל\"ז קשה דברי הרמב\"ם אהדדי. שהרי כתב [ברפ\"ט מאהט\"ו] דכיון דהאוכל אוכלים טמאים או שותה משקין טמאים. והבא ראשו ורובו במים שאובין. או בנפלו ג' לוגין שאובין על ראשו ורובו כולן טמאים מד\"ס. לפיכך מיד שטבלו טהורים וא\"צ הע\"ש. וכן כתב רבינו בפירושי במכילתין [רפ\"ט] דלכל טומאה דרבנן א\"צ הע\"ש. וק' והרי רבינו בכבודו ובעצמו כתב [בפ\"י מאהט\"ו ה\"ב] דטבו\"י אף שהי' טומאתו רק מד\"ס. הרי הוא כשני לטומאה עד אחר הער\"ש. וכן כתב עוד [פי\"ג מאהטוה\"ו]. דהמוצא סכין בי\"ג בניסן. מזה עליו ומטבילו ושוחט בו למחר. והרי טומאת כלים הנמצאים. רק טומאה דרבנן היא [כפ\"ד דטהרות מ\"ה]. אע\"כ דהא דתנינן לקמן [פי\"א מ\"ה] דטומאה דרבנן א\"צ הע\"ש היינו רק כשעיקר הטומאה היא דרבנן. ואין בה חשש סרך טומאה דאורייתא ככל הנך דחשיב הרמב\"ם [רפ\"ט מאהט\"ו] דכולן רק משום גזירה טימאום [כפ\"ק דשבת די\"ד]. אבל בהן עצמן אין שום חשש טומאה דאורייתא. להכי כל כה\"ג א\"צ הע\"ש. אבל כלי שנמצא. שיש בו ספק שמא נטמא טומאה דאורייתא. וכמו כן כל הטהור לקודש דטמא לחטאת כסמיכות ידים על הכה\"ג. דמשום חומר טהרת חטאת. חיישינן שמא לא דקדקו כל כך להזהר מטומאה דאורייתא. להכי מדעיקרן חשש טומאה דאורייתא. צריכים הע\"ש ככל טומאה דאורייתא. וכן רכ\"מ [פ\"י מאהט\"ו ה\"ב]. גם הוא שעינו כעין הבדולח. הציץ ונפגע כבר לחלק יצא. שיש בטומאות שמד\"ס. שצריכים הער\"ש. ויש שא\"צ. אלא שלא תיחם גבול שביניהן. והרי אנא תלמיד מתלמידיו הקטע היוצא בקב שלו שאינו נקי. הא אנא מפסחים בזזו בז. קמתי אני לפתוח שערי צדק. לומר גבול יש בה. אח\"כ ראיתי שהר\"ש [טהרות פי\"א מ\"ג] חילק באופן אחר. דכל הטמא גם לחולין צריך הע\"ש. אבל מה שהוא מצד מעל' א\"צ הע\"ש. ונ\"ל דהיא היא. וכן מוכח לע\"ד מחגיגה [כג\"א] דמקשה הש\"ס דחתכה מאן. אי דחתכה חבר ל\"ל לר\"א למטבלה. ואי דחתכה ע\"ה ל\"ל לר' יהושע שיטמאה ויטבול. הא טמא וקאי. ומשני לעולם שחתכה חבר. ואפ\"ה מצריך לה ר\"א טבילה. משום רוק ע\"ה. וכדתנן כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה מה\"ט. וק' ע\"ז א\"כ הדרא קושיא לדוכתא. וכי בהא נימא ר' יהושע יטמא ויטבול הא טמא וקאי. אע\"כ דאע\"ג דטומאת רוק של ע\"ה. או מגע ע\"ה בכלי שעשה. יש בהן חשש טומאה דאורייתא. דשמא הע\"ה זב הוא [כנדה לג\"ב]. עכ\"פ הרי שפופרת זה חתכה חבר. ורק משום דרוב בעלי מלאכות ע\"ה הם. משום לא פלוג גזרו גם בחבר. ותו הרי כלי זה שעשה חבר. יש להכלי חזקת טהרה. ומהכ\"ת ניחוש שנפל אח\"כ רוק ע\"ה. והרי ס\"ס הוא. דאימא לא נפל. ואי נמי נפל. שמא הע\"ה טהור הי'. וגם רוקו טהור הוא. ואע\"ג דמחמרינן בהך ס\"ס. עכ\"פ רק חומרא דרבנן בעלמא הוא. והא ראי' דרק לקודש צריך טבילת כלי הנגמר בטהרה ולא לתרומה. לפיכך הו\"ל כעיקר טומאה דרבנן וא\"צ הע\"ש. אבל בהס\"ד דש\"ס שחתכה ע\"ה והרי ודאי נגע בה. והרי גם לחולין מטמא הע\"ה במגעו בכלי מחשש שהוא זב [כנדה לג\"ב]. הו\"ל ספקו כספק טומאה דאורייתא. וצריך הער\"ש. ולהכי שפיר מקשה שם לר' יהושע. ל\"ל לטמאו תו הא טמא וקאי. א\"נ י\"ל דדוקא בכהן העושה הפרה. לא רצו לזלזל בטהרת גופו כל כך. לטמאו ממש [כתוס' יומא דב\"א]. להכי הסתפקו במה שטמאוהו בפרסום לפני ישרים ועדה. משא\"כ הכא בהכלי. הרי קידוש והזיי' לכל מסורה. להכי הצריכו לטמאו ממש. כדי לקעקע מכל וכל דעת צדוקים אצל כל יחיד ויחיד בחדרו. ודוק: ",
+            "ול\"מ הי' נ\"ל דמדנקט בסוף מקדשי' בה. דקאי אספינה לחוד. ולא כללה לספינה בהדי כל הכלים דרישא. ש\"מ דבספינה לא בעי לאשמעינן דאע\"ג שאמקט\"ו מקדשין בה. והיינו כדאשמעינן הך מילתא בכלי גללים ואינך דנקט. אלא בספינה מילתא אחריתי קמ\"ל. דאע\"ג דמי חטאת אסור להעבירן בספינה [כפ\"ט מ\"ו] להכי קמ\"ל הכא דדוקא להעבירן וכמעשה שהי', אסור. אבל בספינה עומדת או גוששת מותר לקדש. א\"נ דוקא כלים שבהן מי חטאת אסור להביאן בספינה. אבל בספינה גופה שרי לקדש דהכל אסור רק בדהוה כעין מעשה שהי'. א\"נ הכא בים הגדול מיירי דשרי להביאן בו בספינה [כרמב\"ם פ\"י מפרה ה\"ג]: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט. ונ\"ל דעכ\"פ צריך שיהי' הב\"ק ההוא בכדי להחזיק מים כל כך בכדי להטביל בו ראשי גבעולין [כלקמן פי\"ב מ\"ה. ויומא דיד\"א]. וכתב הגאון רב\"א. דמדלא קאמר הכא כבסיפא בעטרה. דאם הלכו המים לשם פסול. ש\"מ דהכא אפילו מגיעים המים למעלה מהנקב. אפ\"ה כשרים לקידוש והזאה. וא\"כ אם זה בהזאה דאורייתא. כ\"ש בנטילה דרבנן. עכת\"ד. והן אמת שכך כ' ג\"כ האגודה וזה דלא כהרא\"ש כאן. שכ' דגם הכא דינו כבעטרה בסיפא. ורק כשהמים מגיעים עד תחת הנקב. כשר להקידוש. אולם לדברי רב\"א ע\"כ צריך לחלק בין רישא לסיפא. דדוקא בעטרה. שכל העטרה סביב אינה מגוף הכלי. וגם העטרה המקפת כולה אינה מהודקת יפה בהכלי בכדי שתנטל עמה. לפיכך הו\"ל כליתא כלל. משא\"כ הכא. שכל החלק שלמעלה מהנקב הוא מגוף הכלי ומהודק יפה יפה. להכי אפילו נימא דכל החלק שלמעלה מהנקב שמן הצד הו\"ל כעטרה. הרי עכ\"פ ניטל עמה. לפיכך אפילו המים שלמעלה מהנקב כשרים. אולם רטו\"ז [א\"ח קנ\"ט סק\"א] כתב שמתוך קושיא שממשנה זו. צריך לחלק דדוקא במי חטאת שאינו שופך דרך פיו של הכלי כשר נקב שמן הצד. אבל בנט\"י שצריך לשפוך המים דרך פיו. והרי כל מה שלמעלה מהנקב. הו\"ל כאילו אינו תוך כלי ועכתד\"ק. ולא זכיתי להבין ד\"ק. דהרי במי חטאת נמי טובל האזוב בהמים שלמעלה מהנקב. וא\"כ שפיר הוכיח רבינו רב\"א. דמדלא מחלק הכא כבעטרה. ש\"מ דהכא אפילו הגיעו המים למעלה מהנקב כשר אפילו למי חטאת דאורייתא. וכ\"ש לנט\"י דרבנן. מיהו נ\"ל דגם לפי דברי רב\"א די לבא מן הדין להיות כנדון. דכמו במי חטאת. צריך עכ\"פ שיהי' הנקב פקוק. ה\"נ בנט\"י אינו כשר רק בשפקקו. אפילו בדבר שאינו מהודק כסמרטוט או שעוה וכדומה. ונ\"ל הטעם לחלק בין פקוק לשאינו פקוק. דדוקא כשהנקב פקוק. בטל מיעוט הסתימה של הפקק נגד הדופן כולו. ומחשב שפיר כאילו כולו עגול כלי מדכולו עכ\"פ סתום. אבל כשהניח הנקב בלי סתימה. האיך יכשר. והרי נגד הנקב אינו עגול כלי. וע\"כ צריך עתה לחלק בין פקוק לאינו פקוק גם בנט\"י דאל\"כ תיקשי להגאון רב\"א. מהא דאמרינן [חולין קז\"א. דכלי שניקב בכונס משקה פסול לנט\"י. ודוחק לומר דהתם בניקב בשוליו מיירי. אע\"כ דהתם בחולין מיירי בשלא פקקו. וכן מסתבר גם מהרמב\"ם דגם בשניקב מצדו אפשר דכשר. שהרי כתב [פ\"י מברכות הי\"א] כלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מטומאה פסול לנט\"י. עכ\"ל. ומדנקט לשון שנשבר ושנטהר עי\"ז מטומאה. משמע שלא נשאר בה ב\"ק שלם כלל דהיינו שניקב סמוך לשוליו ממש. ואילה\"ק מדאמרינן [בטבו\"י פ\"י מ\"ו] דכשנגע טבו\"י בהמשקה שממעל לחלול החבית אינו חיבור להמשקה שבחוך החבית. י\"ל התם המשקה שלמעלה מחלול החבית אינו נוגע בגוף החבית. אבל הכא המים שלמעלה מהנקב נוגע בדופן הכלי. א\"נ שאני התם בטבו\"י דאקליש כבר טומאתו [כמעילה דח\"ב]. כל זה נ\"ל להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הגאון רב\"א זצוק\"ל. וכל זה דלא כרבינו תה\"ד [רס\"א] שמסופק אם דעת הרמב\"ם שניקב בשוליו או בצדו. מיהו אפי' לרב\"א הנ\"ל דוקא לענין המים שלמעלה מהנקב שבכלי אין חילוק בין מי חטאת לנט\"י. אבל לענין שיעור החלק של הכלי שנשאר למטה מהנקב ב\"ק שלם. ודאי יש חילוק ביניהן. דבנט\"י צריך שישאר למטה ב\"ק שלם כדי להחזיק רביעית. דהיינו שיעור נט\"י [חולין קז\"א]. אבל בהזאה סגי כשישאר למטה ב\"ק שלם בכדי להטביל ראשי גבעולין [כלקמן פי\"ב מ\"ה]: ",
+            "והא דלא תני פסולין. היינו משום ב' עריבות. דבהן באמת אין המים שבין חללן פסולין. דהרי יכול לחזור להטות כל עריבה לאט עד שתשב על שולי' כדרכה. ואז המים שישארו בכל עריבה כשרין שפיר לקדשן אח\"כ. ואע\"ג דבתחלה כשבאו המים לבין ב' העריבות. לא היה להחליל ההוא ב\"ק שלם בשוליו דברי הי' שם סדק בין ב' הערובות. ונמצא שלא נתמלאו בכלי. אפ\"ה כל שאיבה הרי כך הוא שאוחז הכלי בשפוע ושואב וחוזר ומטהו לאחור שיבוא השוליים כלפי מטה כי הכא. ותו וכי גרע זחילה זו שנזחל מהחלול שבין ב' העריבות. להחלול של כל א'. כשחזר והושיבן כדרכן על שוליהן. מאלו הזחיל מים ממעין לתוך חבית ע\"ג עלי קנים ועלי אגוז. דכשרים המים לקידוש [כלקמן פ\"ו מ\"ד]. ואע\"ג דהכא העריבות מקט\"ו. מה בכך הרי היא היא העריבה ששאב בה. אלא שבתחלה היו המים על צד העריבה. וכשהחזיר והטה העריבה. באו המים על שולי'. ואפילו את\"ל עלי קנים וזיתים שאני. משום דמתחלה הזחילן ע\"ג העלין כדי למלא בהן את החבית. משא\"כ הכא כשמילא המים לתוך החלול שבין ב' העריבות בתחלה לא היה דעתו לחזור ולהטות כל עריבה על מושבה כדרכה. ולהכי כבר נפסלו המים. ואינן חוזרין ונכשרין כשיטה אותן על מושבן. מדלא נשאבו בכלי. אפ\"ה נקט אינן מקודשין. מדנכלל במלת מקודשין מלוי וקידוש [וכלעיל ריש משנה ה']. וכ\"כ בסיפא דמשנתנו נקט מקודשין. ודאי רשאי לשאוב בהן כך. ולהזות מתוך חלל זה. ומדבעי למנקט סיפא מקודשין דאפילו לקדשן שרי. נקט גם הכא לשון אינן מקודשין. והיא היא עם לשון כשרין ופסולין: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הרמב\"ם בפירושו כאן דכשר ופסול דמתני' אמים קאי. אמנם הר\"ש והרא\"ש והר\"ב פירשו דהא דקאמר מתני' זקפה בארץ פסול. ר\"ל האפר שבשפופרת נפסל. מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת. ואין זו למשמרת. והד\"ב מוסיף בה דברים דמדמונחת בארץ אינה למשמרת. ונ\"ל דלפי שיטתו הוכרח לומר כן. דאל\"כ משום מה יפסול האפר. אי משום מלאכת זקיפת השפופרת. הכי אין מלאכה פוסלת באפר משכנסה [כלעיל ספ\"ד]. מכ\"ש הכא שהמלאכה לא בגוף האפר הי'. שזקף השפופרת שלא יתפזר מה שבתוכה. אמנם לכאורה היה מוכח כרבותינו הנ\"ל דפסול דקאמר תנא אאפר קאי. דאי רק אמים ולא אאפר. הגם דלא ק' כקו' הרא\"ש דא\"כ הו\"ל למכלל הך בבא עם בבא דלעיל בהדי כיסה או הגוף. די\"ל דלהכי לא כללינהו. משום דבזקיפה יש חילוק ביו זקפה בארץ או בידו. וכמש\"ל. אבל עכ\"פ ק' להרמב\"ם דאי אמים לחוד קאי. הול\"ל כלישנא דלעיל הקידוש כשר והמים פסולין. ולכה\"פ הול\"ל בלשון רבי'. וכלעיל. אבל מדשני תנא בלישני' ונקט הכא לשון יחיד פסול. ודאי משמע טפי דהכא אקידוש קאי. אלא תמהני מאד אהך טעמא דרבותינו. דמשום שהניח השפופרת עם האפר בארץ יפסול האפר. והיכן מצינו שלא יהא האפר שמור רק כשהוא ביד אדם. ושצריך שיהיה האפר תמיד בידי אדם. והרי אדרבה אמרינן [לעיל ספ\"ג] ששליש א' מהאפר נתנו בהקלל שעמד בפתח העזרה. ושליש האחר נותנו בהר המשחה. ומשמע דלא הצריכו להעמיד שם שומר. ואפ\"ה לא נפסל ע\"י שהניחו בארץ. מכ\"ש הכא שהאדם עומד אצל השפופרת. מהכ\"ת יפסל מדהניח בארץ. ואת\"ל התם ע\"כ שהיה מכוסה ממי גשמים. אבל הכא בשפופרת מגולה מיירי. מלבד שזה דוחק מאד לחלק בכה\"ג. דאי דבעומדת בארץ מקרי אינו שמור. א\"כ מה לי מגולה או מכוסה. אבל ק' נמי. א\"כ למה נקט זקפה בידו. לפלוג ולתני בדידה. דהיינו בזקפה בארץ גופה. בין מגולה למכוסה. ואת\"ל דבמגולה גופה בעי לאפלוגי. בין זקפה בארץ או בידו. עכ\"פ ק'. דהרי הך קרא שמביא הר\"ש והיתה למשמרת. מלמד שיהא האפר שמור. הרי בספרי שצריך הך קרא רק שיהיו המים שמורים. וכמש\"ל. ועוד ילפינן מהך קרא דצריך שיצניע מהאפר של פרה בחיל ובהר המשחה. וכמ\"ש הר\"מ וגם הר\"ש בעצמו [לעיל ספ\"ג]. ואף אי נימא דכולהו ילפינן מינה. וגם שכל האפר של פרה צריך שיהיה מונח במקום השמור מטומאה. עכ\"פ הרי אין לך שמור מטומאה יותר מזה. שהשפופרת מונחת בארץ לפניו ולא העלים עיניו ממנו והאיך לא יהי' מקרי שמור. ותו הרי במים לכ\"ע מודו דצריכין שמירה ושלא יסיח דעתו מהן משעת שאיבה עד שיתן בהן את האפר. ואפ\"ה תנינן בהו [לקמן רפ\"ז] דיחיד שמילא ה' חביות לקדשן. דכשרין אף שימלא כולן בבת אחת אם לא יניח ביני ביני איזה מהן בארץ ומסתמא משמע אפילו מגולין. אלמא דכל כה\"ג מחשב שימור יפה במים. וכ\"ש בהאפר. והן אמת דבתוספתא אמרי' בדינא דמשנתנו. זקפה בארץ אם יש שומרים כשר. ואם לאו פסולין. ונדחקו רבותינו לפרש דהיינו באין שומרים להשפופרת. וכתבו עוד דאע\"ג דבמשנתנו סתמא קתני. אפ\"ה על כרחך דמיירי באין שומרים להשפופרת. ול\"מ נ\"ל דלהרמב\"ם דפסול דמתני' אמים ולא אאפר קאי. שפיר מסתבר טפי לומר דאם יש שומרים דקאמר בתוספתא. היינו שיש שומר להמים בשעה שזקף השפופרת. אז מותר לקדש המים. ולא מפסלי משום מלאכה של זקיפת השפופרת. וכדפסק הרמב\"ם באמת [פ\"ח דפרה ה\"ב] דכל שמסר המים לשומר מותר המקדש לעשות מלאכה בין שאיבה לקידוש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ\"ז מ\"י]. ומה\"ט נקט במתני' סתמא. מדסמך תנא א\"ע אהך דתני לקמן [שם]. משא\"כ לרבותינו הנ\"ל. האיך מסתם סתם תנא בדבר שלא נזכר בכולה מכלתין שצריך האפר שמירה. ואי משום קושייתנו הנ\"ל להרמב\"ם דנקט תנא לשון יחיד פסול. נ\"ל דר\"ל אותו אדם שזקף השפופרת פסול לקדש. ונקט לשון יחיד, לאשמעינן דמיירי כמורגל שהי' עצמו שומר המים. הא אם היה אחר שומר המים. אף שזה המקדשן זקף השפופרת בארץ בין נטילת האפר לקידוש מותר הזוקף לקדשן. ואילה\"ק להרמב\"ם עכ\"פ אי הך פסול אמים קאי. הו\"ל למכלל הך מלתא לעיל בהדי כסוי והגוף הדלת. מדבת בוקתי' נינהו. י\"ל משום דבהא בעי לאפלוגי דבזקפה תוך ידו. אע\"ג שהי' הוא שומר המים. אפ\"ה כשר הוא עצמו לקדש. ואדרבה מוכח טפי כפי' הרמב\"ם. דבהך בבא רק המים נפסלו. אבל האפר כבר מוכח לעיל גבי כיסוי והגיף דאין האפר נפסל ממלאכה. דאי כר\"ש דפסול דמתני' אאפר קאי. עכ\"פ גם המים פסולין והיכי שבק תנא מלפרש דין המים. והכי הול\"ל האפר והמים פסולין. ותו בהגוף הדלת היכי מוקי לה. אי בשהיה השפופרת מונח בארץ. כבר נפסל לדעת רבותינו גם האפר. ואי בשהיתה בידו הרי ג\"כ נפסל. והיכי קאמר דהקידוש כשר. ולא מפרש דעכ\"פ דהאפר שבשפופרת פסול כמו דמפרש הכא: ",
+            "וא\"ת אפילו לא נסחט הספוג. עכ\"פ הרי המים שבתוך הספוג נגעו בהמים שבשוקת סביב לו. ונתערבו ונפסלו כולן. דהרי הספוג פתוח בכל צדדיו אל המים שבשוקת. י\"ל דדוקא בנתערבו ממש מים פסולין בכשרין נפסלו כולן. אבל נגיעת מים פסולין לכשרים. לא מחשב כנתערבו [וכמ\"ש מקואות פ\"ו סי' ס']. וה\"נ המים הפסולין שבהספוג עומדים נבדלין בתוכו. ואינן רק נוגעין בהמים המקיתון הספוג. ולא גרע מספוג שבלע ג' לוגין מים שאובין שנפל למקוה חסרה שלא נפסלה המקוה עי\"ז [כמקואות פ\"ו מ\"ד]. אף דלכאורה יש לחלק דהתם בעינן שיתערבו נ\"ל. והרי אין במים שע\"פ הספוג נ\"ל. דרק הן הן שנתערבו בהמים שבמקוה. משא\"כ הכא גם מעט המים שבמקום הנגיעה שבין המים שבכלי להמים שבספוג יש בהן בכדי לפסול המים שבכלי. בורכא. דהכא כל המים שעל פני הספוג. שהוא הוא מקום הנגיעה מים במים. ודאי כשרים הם. דהרי הם תוך הכלי. והמים הבלועין בהספוג אינן בעין ומעורבין. רק נוגעין בהכשרים. והרי כל נגיעה אינה תערובות. ודו\"ק: ",
+            "מיהו נ\"ל דדוקא בנסחט הספוג אחר שקידש. והו\"ל כמוסיף מים על מים שקידש. והרי צריך שיקדים המים בהכלי קודם קידוש. ולא שיקדים האפר להמים. אבל במילאם מים בהכלי שהספוג כבר בתוכה חזר וסחט הספוג לתוך המים שבכלי קודם שיקדשן. לא נפסלו. דאע\"ג דהספוג אינו כלי. אפ\"ה לא נפסלו המים שנבלעו בתוכו. ולא גרע ספוג מאלו ירדו המים לתוך החבית ע\"ג עלי קנים ואגוז. דאפילו כולן כך כשרין [וכמ\"ד] מכ\"ש הכא שירדו המים תחלה לתוך כלי. ומשם נבלעו בספוג. וחזר וסחטן להכלי קודם שיקדש פשיטא דכשרים. כ\"כ לקמן רפ\"ז במילא ה' חביות ע\"מ לחזור ולערן לתוך כלי א' דכשר. ואע\"ג דביני ביני היו המים בקלוח שבין זה לזה בשפיכה. והרי הקלוח אינו כלי. אפ\"ה כשר. וסחיטת המים מהספוג לא מחשב מלאכה בין שאיבה לקידוש. כמו דלא מחשב התם השפיכה מכלי אל כלי כמלאכה לפסול המים. מדהוא צורך זה הקידוש. וא\"ת עכ\"פ במים בטפי אמאי הוכשר בקידוש. הרי מדכתיב ונתן עליו מים דרשינן [בסוטה טז\"ב] שאחר שנתן האפר על המים צריך שיערב האפר במים. והרי המים שבטפי א\"א שיתערבו עם האפר שחוץ לטפי. י\"ל דכיון שהמים שבטפי מחשבו כמחוברין להמים שחוץ לטפי. לפיכך כשעירב החיצונים מחשבו גם המים שבטפי כמעורבין: ",
+            "מיהו נ\"ל דמדנקט כל הנהו ולא נקט כלים. דבהקלוח ע\"ג מים לחבית פסולים. לכאורה היה נראה. דאם רק היו הכלים ההם טהורים לחטאת אז המים שבחבית שמילא אותה ע\"ג הכלים כשרים לקידוש. דהרי כל עיקר טעם פסולן זה הוא מדילפינן מדכתיב מקוה מים יהיה טהור, שיהי' הויית המים שבמקוה ושלקידוש ע\"י דבר טהור [כזבחים כה\"ב]. והרי במקוה בהעביר הקלוח להמקוה ע\"ג כלים כשרה המקוה [כמקואות פ\"ה מ\"ב]. וכ\"ש במי חטאת. לא גרע קלוח שירד על גביהן בחוץ מאילו שאב באותן הכלים ושפכן לתוך החביות דכשרים [כלקמן רפ\"ז]. ואע\"ג דהא דמכשרינן בירדו ע\"ג כלים למקוה היינו רק באפשר שירדו לתוך המקוה מבלי שיזחילו ע\"ג אותן כלים. אבל הכא הרי א\"א שירדו לחבית מבלי שירדו על הידים והירקות. וא\"כ בכה\"ג גם בעל גבן הו\"ל למפסל. י\"ל דהיינו רק לענין מקוה. דאילו שאב באותן כלים ושפכן למקוה. ודאי שאובין הן. אבל הכא מי גרע מים שירדו על גבן מאילו שאבן ממש באותן כלים ושפכן לחבית דוודאי כשרים. א\"כ כ\"ש בירדו על גביהן להחבית: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ בכה\"ג ששאב בהן באמת בכלי. למה יפסלו. מי גרע גת וגבא מעלי קנים ואגוזים שירדו עליהם מים לתוך החבית דכשרים [וכמ\"ד]. וה\"נ כיון שבאו המים שבגת וגבא לתוך החבית אמאי פסולים. י\"ל התם לא נפסק הקלוח מהמעין עד שירד לתוך החבית. משא\"כ הכא הרי נפסק הקלוח מהמעין קודם ששאב שם בכלי. והרי מה\"ט גם התם בשאבו בעלים ושפכן מהעלים לתוך החבית. ג\"כ פסולים כמ\"ש לפני' סי' כ\"ד. ונ\"ל עוד דמה\"ט נקט תנא תרתי גת וגבא. ואטו תנא כי רוכלא ממשיל משלים הוא. אלא נקט גת לרבותא דמצורע ומי חטאת. דאע\"ג דגת נעשה בידי אדם. ומרוצף בפנים בקרשים. שכך עושין גת. דלאחר שחפרו הגומא בארץ. מהדקין קרשים או אבנים בשוליו ודפנותיו. וסיידין אותן להיות כותלים להגומא. כדי שלא יבלע היין בקרקע [פ\"ב מ\"ח דאבות]. אפ\"ה לא מחשב ככלי שהי' תלוש וחברו בארץ. דשפיר מחשב כלי לקידוש [כפ\"ה ל\"ט] אע\"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי [ככלים פי\"א מ\"ב]. וקתני בור לרבותא דטבילת זב. דאע\"ג דהגבא נעשה בידי שמים. ונמצא שהמים שבתוכה הם תוך קרקע עולם כמעיקרא. אפ\"ה מדנפסקו מהמעין לא מחשבו תו מים חיים: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת והרי אמרינן [בפסחים לד\"ב] מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי. ופירש\"י שלא ימלאן בכלי זה ויערן בכלי אחר. וא\"כ היכי קאמר הכא בכולה מתני' ונמלך. הרי על כרחך צריך לקדשן באותה כלי ששאבן. ואפילו את\"ל דהתם דוקא במילא ע\"ד לקדש בכלי הראשין. לא יקדש בכלי אחר. אבל בנתכוון בתחלה לשאוב בכלי זה ולערן לכלי אחר ולקדש שם שרי. לא יתיישב בזה רק מציעתא וסיפא אבל לא רישא במילאו ה' חביות לקדש כל חבית לבד. והאיך יהי' כשר כשערבם אח\"כ. אלא נ\"ל דכיון דרק מעלה בעלמא הוא. וכדמסיק התם להכי רק לכתחלה צריך כך אבל בדיעבד אינו מעכב. והא דקאמר הכא כשר. לאו שיהא מותר וכשר לקדשן. אלא דאם קידש המים בדיעבד כשר הקידוש ולא נפסלו המים. אמנם הרמב\"ם לא הביא דין זה שבאותו כלי שמילא יהא צריך לקדש [עיין בהל' פרה פ\"ט]. וע\"כ דטעמא משום דבש\"ס [סוטה דטז\"ב] לא קאמר אלא ואימא שתהא חיותן בכלי. ש\"מ דבאמת במסקנא לא מצרכינן כן. והא דמייתי רבא סייעתא מינה בסוגיא דפסחים. לאו מדקי\"ל כן. אלא מדאשכחן נמי תנא דמצריך דבר למצוה משום מעלה אף שאינו מחוייב מדינא. וא\"כ הא דקאמר במשנתנו כשר. היינו דכשר לקדש המים לכתחלה. ורבעתו\"ס [יומא מג\"א ד\"ה הכל] פירשו מלת ונתן עליו מים. ר\"ל בשבילו. ותמה המהרש\"א בסוגיא דסוטה [שם] וכ' שנעלם מהם מה דדרשינן בש\"ס מלת עליו דהיינו לערבן. ובמחכ\"ר כפי הנראה חשב המהרש\"א דמ\"ש רבעתו\"ס בשבילו היינו בשביל המוזה. אבל אין הדבר כן. ורבעתו\"ס ח\"ו לא נעלם מהן ש\"ס ערוך. אלא רצו להסביר יפה דרשת חז\"ל האיך ילפו ממלת עליו דהיינו לערבן. להכי כתבו דה\"ק הש\"ס ונתן עליו בשביל האפר שנזכר בקרא הסמוך לו למעלה. בשביל האפר הזה שירצה לערבו אח\"כ בהמים. יתן מים חיים בכלי תחלה. ואשכחנא בדוכתי טובא מלת על שכוונתו בשביל. כמו על הנער ועל אמתך. על הברכה אשר ברכו אביו. על בלי הגיד לו כי בורח הוא. על עזבם את תורתי. ועוד הרבה. ועיין עוד ברתוי\"ט [תמורה פ\"א מ\"ה] שגם הוא התפלא על רבעתו\"ס הנ\"ל. וה' חנני לקיים דבריהם כראי מוצק: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ מדעשאו שליח לקדש הרי שלוחו של אדם כמותו. ולהוי כאילו הפסיק הממלא בעצמו. וי\"ל דדוקא בדבר שצריך שיעשה האדם בעצמו, אמרינן שלוחו של אדם כמותו. אבל הכא הרי גם במקדש אחר מימי הממלא בלי ידיעתו. המים מקודשין. וכדמשמע במשנה ג'. בכה\"ג לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. תדע דוכי ס\"ד דבשלא הפסיק השואב בין מלוי לקידוש אלא אמר לאחר שיעשה לו מלאכה ביני ביני. הרי נימא שיפסלו המים עי\"ז. מדעשה שלוחו מלאכה ביני ביני [ועיין בפרקין מי\"א]. ולפיכך לכאורה נראה דכיון דאותה מלאכה א\"צ שיעשה אותה המשלח בעצמו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וכדאמרן. ולפ\"ז אם עשה שליח לאדם אחר לקדש לו אשה ביני ביני. יפסלו המים. וזה לא מצינו. אלא נראה דהא דאמרינן שלותו של אדם כמותו. היינו לענין קיום המעשה ההוא בעצמו. אבל לא להחליש על ידה מלאכה או מעשה אחרת שעשה המשלח או שלוחו בעצמו. ואין לקהות על זה בשולח גט לאשתו שע\"י מעשה השליח מפסיק האישות. דהתם מיגז גייז ולא פסל הקידושין למפרע. וזה נראה טעם הרמב\"ם שפסק [בפ\"ו משביעית ה\"ד] דאין אדם עושה שליח להתיר נדרו. ואמאי. והרי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. אע\"כ כיון דרק מיגז גייז אבל חכם מעקר עקר. אין מעשה שליח אלים כל כך לאפס מעשה עצמו דמעיקרא. ואפילו לתוס' שחולקים על הרמב\"ם. וס\"ל שעושין שליח להתיר הנדר. היינו רק מדס\"ל לתוס' דא\"צ שליח כלל להתרת הנדר. דאם רק ידע החכם שמתחרט. יכול החכם להתירו אפילו בלי ידיעת הנודר. וכן כ' הר\"ן [נדרים דח\"ב]. אבל בכל דבר דבעי שליחות מודו להרמב\"ם. ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת למה נא נקט רבותא דאפילו נתכוון למלאות בה מים. אם לא נתכוון למלוי זה פסול. דלא עדיף הצנעה וכפיי' ממלוי ומלוי לב' קידושין. דהראשון פסול [וכמ\"א]. י\"ל דאידך רבותא קמ\"ל. דאפילו להמליך מים אלו אחר שנתקדשו בהשוקת. אפ\"ה פסול. מדהו\"ל מלאכה שא\"צ למלוי וקידוש זה. ונ\"ל עוד דהא דמכשרינן בכולהו כשעשה מלאכה שצריך למלוי. ה\"ט משום דכל עיקר פסול מלאכה בין מלוי לקידוש. הוא כדילפינן בספרי מדכתיב למשמרת למי נדה. וכשעשה מלאכה הסיח דעתו משמירתן [כר\"ש ספ\"ד]. ולפיכך כשעשה מלאכה שלצורך המלוי. אז עי\"ז תהי' המלוי תמיד במחשבתו בשעת מלאכה. ואינו מסיח דעתו מהמים שמילא. הא למה זה דומה לכדאמרי' [פסחים יא\"א] איהו גופא מחזיר עליו לשרפו מיכל אכל מיני'. ומ\"ש רתוי\"ט בשם מהר\"ם דמיירי שכפאה על פיה כדי לנגבה למלוי לכשיצטרך משמע למלוי אחר. וזה תמוה דהרי אפילו ב' מיני מלוי עצמן מפסיקין זע\"ז. כמבואר במשנה א' דקאמר יחיד שמילא וכו'. כ\"ש כפיי' לצורך מלוי אחר וצ\"ע: ",
+            "ולהר\"ב דבר שהוא מלאכה. היינו הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין. ושאינה מלאכה. היינו הורה הוראה. והראה דרך. ונ\"ל דגם להר\"ב לא פליג ר\"י את\"ק. וכדמשמע קצת לישנא דמתני' אמר ר\"י ולא קאמר ר\"י אומר. אלא ר\"י מפרש דברי הת\"ק. דהא דפסל ת\"ק בהורה הוראה או דרך. היינו רק בשעמד. והא דמכשיר ת\"ק בשהרג נחש וכו' לצורך שאיבה. היינו רק בשלא עמד: ",
+            "כך נ\"ל. וכך פי' נמי הגאון רב\"א זצוק\"ל. ואילה\"ק מ\"ש ממלא לו ולחטאת. דכשמילא של חטאת תחלה פסול. אף דהיתה כוונתו כך כדי שיכול לישא של חטאת כנגדו. דהו\"ל כהתנו הכי. אפ\"ה לא פליג התם ר' יוסי ונפסלו המי חטאת מדהו\"ל גורם דגורם [וכלעיל מ\"ה]. וכ\"ש הכא דהו\"ל למחשבי' כגורם דגורם. י\"ל התם אף שהתכוון ששואב השתא את שלו כדי לנשאה לעומת המי חטאת. עכ\"פ הרי כבר היה יכול לשאוב את שלו תחלה. ולא יפסיק בשאיבתה בין מלוי לקידוש המי חטאת. ולהכי כשלא עשה כן נפסלו. משא\"כ הכא הרי לא היה יודע קודם שאיבת מימיו שהגבהת דלי חבירו או נטילת קוצו מעכב הגבהת דלי החטאת של עצמו. עד שאמר לו חבירו כן אחר ששאבו שניהן מימיהן. ואף גם אם התנו כן יחד קודם שאיבתן. עכ\"פ לא היו יכולים להגביה שניהן זל\"ז עד אחר ששאבו שניהן. אמנם ק\"ל מ\"ש הכא ממלא לי ואקדש לך דשניהן פסולין [וכמ\"ח]. וכי ס\"ד דלהוי כסתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם [יבמות מב\"ב] והרי אנן קי\"ל כהך סתמא דמשנה ד'. ואת\"ל התם אע\"ג ששניהן התנו כך. עכ\"פ היה יכול כל א' לעשות המעשה של עצמו ולא של חבירו. לפיכך לא מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך מימיו. אבל הכא לא היה יכול כל א' להגביה דלי של עצמו על כתיפו. אי משום כובד המשא של דלי. אי משום הקוץ. ולהכי מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך הבאת מימיו. ליתא דהרי התם והכא סתמא קתני. דהתם סתמא משמע אף שהיה לכל א' מניעה מלעשות מעשה שבמימי עצמו. אפ\"ה שניהן פסולין. וסתמא דהכא משמע אף שהיה יכול כל א' להגבי' דלי שלו אף כשלא יעזור לו חבירו. ואעפ\"כ התנה עם חבירו כך. כדי להקל לו המעשה של ההגבהה. אפ\"ה מדהתנו שניהן שניהן כשרין. וי\"ל התם מלוי וקידוש הם דברים עקריים למי חטאת. שא\"א בלעדן. לפיכך לא מחשב כל א' טפל למי חטאת של חבירו. דנימא שיהי' זה או זה כאילו הוא דבר הנטפל לצורך המי חטאת של חבירו וכדאמרינן [זבחים דג\"א] דמינה מחריב בה. אבל הכא הגבהת הדלי ונטילת הקוץ אינו דבר המוכרח בכל מי חטאת. לפיכך מחשב שפיר מלאכה זו שעשה לחברו כטפל למי חטאת של עצמו. וכאילו המלאכה שעשה לחבירו נצרך הוא למי חטאת של עצמו. ולא חשיב הפסק. והר\"ש והרא\"ש והר\"ב. כפי הנראה רצו להשתמר מהקושיות שהקשינו. ולכן פירשו דאם התנו ביניהן דקאמר ר' יוסי. היינו שאמר כל א' לחבירו. בשעה שאעשה מלאכתך יהי' שלי ושלך ברשותך. וכוונת רבותינו שא\"ל שיהי' אז חבירו שומר ב' הדליים. וזה תמוה. דמלבד דעיקר חסר מן הספר. דהעמדה ברשות לא נזכר כלל במשנתנו. קשה נמי א\"כ האיך פליג ת\"ק אהך. דהרי כשיש שומר להמים. לכ\"ע מותר הממלא לעשות מלאכה [כרמב\"ם פ\"ח מפרה]. וביותר תמוה על הר\"ב שכתב דאין הלכה כר' יוסי בזה. והרי קיימא לן כן. ודוחק לומר דלת\"ק כיון דשומר ב' הדליים ביחד שמירת דלי של חבירו מחשב מלאכה בין מלוי מימיו לקידוש. ליתא דשמירה אינה מלאכה. ותו ל\"ל הגבהה ונטילת קוץ דנקט. לפלגו בשמירת ב' דליים שלו ושל חבירו. וגם בל\"ז קשה לחלק בין ב' דליים ששניהן שלו. דאמרינן שאפשר לשמרן וכמשנה ה'. ובא' שלו והב' של חבירו. נימא שא\"א לשמרן: ",
+            "ומ\"ש רתוי\"ט דפריצה אינה מלאכה מדהוא מקלקל. ותמהני דמשמע מדבריו אלה דאפילו לא התכוון בפריצתו זו לתקן לו דרך להביא המים. ג\"כ כשרים. ורק אדרבה מדהתכוון לעשות לו דרך. סד\"א דנפסלים המים עי\"ז. מדהוא מתקן עי\"ז. ואפ\"ה כשרים. מדעשה רק לצורך המים. וזה תמוה דאטו במלאכת שבת איירינן דכל מקלקל לא מחשב בשבת מלאכה והרי כל פסול מלאכה במים הוא רק משום היסח הדעת בשעת עסקו. וא\"כ מה לי אם מסח דעתו משמירת המים ע\"י תיקון או קלקול שום דבר. והרי בין כך וכך בשעה שעוסק בשום ענין מסיח דעתו משמירת המים. ואפשר דרבינו מדייק מדנקט תנא ע\"מ לגדור. ולא נקט סתם הפורץ גדר. ש\"מ דפריצה לחוד לא ס\"ד שיחשב הפסק. אפילו לא התכוון לצורך המים. ורק מדהיה ע\"מ לגדור ס\"ד דפסול. קמ\"ל דכשר. אמנם מה אעשה. והרי כל רבותינו לא פי' כן. דהרי כולם פה אחד דמתני' מיירי שפרץ כדי לעשות לו דרך. ואי כדברי רתוי\"ט. ל\"ל דנקט כדי לעשות לו דרך לפלוג וליתני בדידה. הפורץ כשר. מפני שהוא מקלקל. ואם ע\"מ לגדור. פסול. אע\"כ הא דנקט ע\"מ לגדור לאו לרבותא דמתקן נקטי'. רק לאשמעינן דאף דהגידור ודאי אינו לצורך המילוי. אפ\"ה לא מחשב כוונתו הפסק. ול\"מ נ\"ל עוד דהאי פורץ ע\"מ לגדור הכא היינו כסותר ע\"מ לבנות גבי שבת [כשבת דלא\"ב]. דהיינו שבל\"ז הי' דעתו לסתור הכותל ולחזור ולבנותה באופן אחר ממה שהיתה בתחלה. אי משום דהיא רעועה. או מטעם אחר. ולהכי סד\"א דכיון דכוונתו ג\"כ לסתור הכותל לצרכו כדי לחזור ולבנותה. להכי יהי' פירוץ זה הפסק. קמ\"ל כיון דעכ\"פ השתא מתכוון בפריצתו כדי לעשות לו דרך להביא מים. הו\"ל מחשבתו בהפירוץ כזוז\"ג ושרי. ולא עדיף מאכילה לעיל. שלא התנה התנא שיהיה תלוש ושיהיה לו כח לשאוב ולשאת מים רבים. משמע אף שכוונתו סתם לאכול. אפ\"ה כיון שממילא יתחזק כחו לשאיבה שרי. א\"כ מכ\"ש שהתכוון בפירוש לעשות לעצמו דרך להביא מים. אע\"ג שבל\"ז ג\"כ היה פורץ הגדר. אפ\"ה שרי. ואילה\"ק מלעיל [פ\"ב ט\"ו] דכשעשה מלאכה בפרה לצרכה ולצרכו פסול. די\"ל דהתם שאני. דכתיב אשר לא עובד בה. מכל מקום. משא\"כ הכא כל פסול מלאכה הוא משום היסח הדעת [כספרי שהבאנו לעיל כ\"פ בפרקין. וזה דלא כרמב\"ם פ\"ז ה\"ג מפרה]. א\"כ כל שהתכוון במלאכתו גם לצורך המים. הרי לא הסיח דעתו מהמים וכשרים. והגאון רב\"א זצוק\"ל פירש ע\"מ לגדור. ר\"ל שלא הניחו חבירו לפרוץ הגדר. עד שקיבל ע\"ע לחזור ולגדרו מיד. אף שבאמת גדרו מיד, כשר. דהגידור הוה צורך הפריצה. ושניהן צורך המלוי. אבל אם גדר מעצמו מבלי שהתנה עליו חבירו, פסול. עכלה\"ט. וגם על זה אני תמה. דמ\"ש מהגביהו זל\"ז לעיל. דאע\"ג דהתנו פסול לת\"ק. דס\"ל דגורם דגורם לא מחשב כמלאכה הצריכה למלוי זה. והרי אפילו מאן דס\"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. בגורם דגורם מודה דלאו כממון דמי [כשבועות לב\"א]. וכ\"כ כחולין [דטז\"א] מחלקינן בין כח ראשון לכח שני. והיינו נמי לפע\"ד מטעם גורם דגורם. וצ\"ע. ובתוס' חדשים פי' רש\"ח זצוקל\"ל. דפורץ ע\"מ לגדור. ר\"ל שפרץ חתיכה מגדר זה. כדי לגדור חתיכה שפרץ לחזור ולבנותה במקום אחר. עכלה\"ט. וא\"כ קמ\"ל דאע\"ג דצריך לפריצה זו גם לצרכיו. אפ\"ה כיון שמלאכתו הוא ג\"כ לצורך המלוי כשר. וזה הפי' הוא קרוב לפירושנו הנ\"ל. דר\"ל פורץ ע\"מ לגדור אותו גדר עצמו. ודו\"ק. אמנם מה שהקשה רתוי\"ט עוד דמ\"ש הכא ממצניע חבית או כפאה ע\"מ להוליך בה הקידוש דפסול. אף שבאמת לא הוליך בה עדיין הקידוש. וכלעיל [מ\"ח]. ומ\"ש הכא דאמרינן דבע\"מ לחוד לא נפסל עד שגדר באמת. וי\"ל דהחילוק הוא פשוט. דהתם עכ\"פ ההצנעה והכפיי' בעצמן מלאכה הן. והן שלא לצורך המים. לא מחשבו הפסק בין מלוי לקידוש. ורק מחשבה עם מעשה ושניהן שלא לצורך המים פסלו: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו דמיירי שלקט תאנים ע\"מ ליבשן לגרוגרת. ולאחר לקיטתן אכלן. אין מחשבתו לכבשן פוסלת המים. ותמוה מאד. דוודאי מחשבה לחוד אינה פוסלת. אבל מחשבה עם מעשה וודאי דפוסלים. והכא הרי מיד כשלקט ע\"מ לקצות. הרי הו\"ל מחשבה עם מעשה. ונפסלו המים מיד בשעת לקיטה. ומה מהני שחזר ונמלך לאכלן. והיותר תמוה דברי רתוי\"ט בזה. שכ' דא\"כ הול\"ל הלוקט על מנת לקצות ואכלן. ודו\"ק וצ\"ע: ",
+            "ורב\"א לדבריו הנ\"ל. אוכל ע\"מ לקצות. היינו שהתנה בעל התאנים שבשכר אכלו יקצה. לפיכך אפילו אם באמת קצה מיד. אפ\"ה כשר המלוי. דגם הקצאתו מחשב צורך המלוי. אבל אם קצה מעצמו. דרך הכרת טובה. מבלי שהתנה בעל התאנים עמו כך, פסול. וכברישא בגדר. ולפי דברי רבינו ז\"ל צ\"ל דנקט פרץ ובנה לרבותא דרישא. אע\"ג דבנין מלאכה שיש בה שהוי הוא. אפ\"ה בהתנה כשר. ונקט אכילה לקצות. אע\"ג דקצוי אין בה שהוי כל כך. אפ\"ה לא התנה עליו. והקצה פסול: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי לשיטת הראב\"ד [פי\"ג מפרה]: אמנם הר\"ב וכל שאר רבותינו ז\"ל פירשו. דחיישי' שמא נפלו מים בעלמא על הסנדל. דאפילו היו המים טהורים. טמאין הן לחטאת [כפ\"י מ\"ב]. ואי\"להק על זה. דל\"ל שנפלו משקין על הסנדל. בל\"ז הרי דורס כל היום בהן בשוק שיש שם מי שופכין וכדומה. ונטמאו לחטאת. י\"ל אי משום הא הי' אפשר שינעל באותה שעה סנדלין חדשים. אבל אי\"ל אי משום שופכין. הרי לא חזו למאכל אדם. ואין בהן טומאה דליתא. דזהו רק לענין שיקבלו טומאה. אבל שופכין כיון שכבר גזרו בהן טומאה [כמכשירין פ\"ב מ\"ג] לא פרח מנייהו טומאה עד שיפסלו מאכילת כלב [ועי' בכורות כג\"א ורמב\"ם]. אבל הראב\"ד הקשה על פי' זה. דעד שניחוש למשקין. ניחוש שמא נגע הסנדל בשאר טומאות. ואם שי\"ל דרק למשקין המצויין חששו. אבל לא לטומאות שאינן מצויין עכ\"פ ק\"ל א\"כ כשטבל וטיהר הסנדל. יהי' מותר לנעלו ותו למה רק מהמקדש ואילך גזרו ולא בכל העוסקין בפרה ובאפרה ובמימה. ותו דאי מחשש משקין דעלמא קאמר תנא. הול\"ל המקדש מי חטאת ונעל סנדל נפסלו. ואת\"ל דרק לכתחלה חיישי' לנפילת משקין על הסנדל א\"כ לא הול\"ל שאם נפלו וכו'. אלא שמא נפלו משקין על הסנדל ותו ק' אי מחשש משקין דעלמא שנפלו על הסנדל. מה ארי' שלא ינעלם בשעה שמקדש. הרי אפילו רק לבשו אחר שטבל לחטאת וחזר ופשטו בשעה שמקדש. הרי כבר נטמא משעה שלבשו. ודוחק מאד לומר שזה באמת כוונת המשנה. אע\"כ דרק לנפילת מי החטאת על הסנדל חיישי' לכתחילה. וה\"ק שאם נפלו וכו' ור\"ל שאם יתברר לו אח\"כ שנפלו המשקין על סנדלו אחר שנתקדשו. נטמא הסנדל אבל בדיעבד שנעל הסנדל. כל שלא ראה שנפלו לא חיישי' שנפלו ולאו אדעתי': ",
+            "והרא\"ש פי' דהא דקאמר אלא משקה. ר\"ל אבל משקה שהוא וולד הטומאה מטמא כלים. וא\"כ לדברי רבינו אלו צ\"ל דמה דתני בתר הכי. נטמא משקה וכו'. פירושא דרישא הוא. ותני והדר מפרש. אולם הגם כי מלת אלא יתישב טפי יפה כדברי הרא\"ש דקאי אמטמא מדנימא דקאי אנטמא עכ\"פ יהי' דוחק קצת שלא נפרש אלא משקין שבמשנתנו כאלא משקין שבמשנה ו'. דהרי התם ודאי רק אנטמא קאי ודו\"ק: ",
+            "כך הי' נראה פי' הרי זה אומר שבמשנה זו. שלא אמרו לנו רבותינו פירושו וכמדומה שסמכו א\"ע. שאנו נמלים בכרם נבין דבר מתוך דבר ממה שפי' לנו הזה אומר במשניות הקודמין. אולם ק\"ל לפ\"ז. דא\"כ כולה משנה שא\"צ היא. דהיא היא כמשנה ה'. דהרי כל הפוסל תרומה דתני הכא היינו ממש כל ולד הטומאה מטמא משקין דתני התם. ולא חדית לן הכא אלא שהמשקין נעשין תחלה וזה תמוה. דוכי כעורה הי' בעיני התנא למנקט התם רק גם מלת תחלה. ולא הי' צריך למתני משנה יתירתא דגם חוץ מטבו\"י דתני הכא שאין לו המשך כלל למטה בענין. דרק רצה להשמיענו הדין דטבו\"י. דאף שהוא ג\"כ ולד הטומאה. אפ\"ה אין מטמא משקין רק פוסלן עכ\"פ הרי בלתי חרצובות עקולי ופשורי ושפיר הוה אפשר למתני האי חוץ. ג\"כ לעיל במשנה ה'. והי' מלמדנו דרך קצרה. מכל האמור הוכרע דעתי לומר. דה\"ק תנא חוץ מטבו\"י שאע\"ג שפוסל תרומה אפ\"ה אמ\"ט משקה והרי זה אומר ר\"ל הטבו\"י אם הוא כלי. הוא אומר להמשקין שנטמא מהשני מטמאיך. דהיינו השני לא טמאני. דאיך יטמא שני להשני ואתה המשקין שנעשית תחלה תטמאני דהרי כשיגעו המשקין הללו בהכלי טבו\"י. אף שלא הוסיף על טומאתו דהרי גם עתה לא נעשית הכלי מהמשקין רק שני. והרי גם קודם שנטמא מהמשקין. היתה הכלי טבו\"י שני. עכ\"פ הרי לא עדיף כלי טבו\"י זה מכלי טהור ממש וצריך טבילה אחרת [רק שא\"צ הער\"ש] ולולא שלא נגעו בו המשקין תיכף כשהעריב שמשו. הי' מותר להשתמש בו תרומה בלי טבילה. ולפ\"ז חידוש גדול משמיענו תנא במשנה זו. דטבו\"י א\"א שנטמא משקין טהור. ואפ\"ה משקין טמאים יטמאו להטבול יום אף שהוא כבר טמא כמותה טומאה שיטמאוהו המשקין השתא ודו\"ק. וזה כפתר ופרח ת\"ל: ",
+            "וכך השיב נמי בתשובת הרא\"ש לענין ברכת הים הגדול. ודלא כרב\"י [א\"ח רכ\"ח ס\"א]. ונ\"ל עוד דהכא והתם לא אתא לאפוקי רק שאר ימים קטנים שאינן מחוברין כלל לים אוקינוס. כים כנרת. וים המלח. וים כספי וכדומה. אבל ים הגדול שבמערב א\"י. וים פרס. וים המזרחי. וים הצפוני וכדומה. שכולן מעורין לאוקינוס. והן רק חלק ממנו. כולן דינן כים אוקינוס דהרי רמג\"א כ' בשם תה\"ד דהים המקיף אנגלעטעריא דינו כאוקינוס. והרי ידוע שהים ההוא הוא מקצוע וחלק מאוקינוס: ",
+            "וא\"ת א\"כ למה פליגי לעיל בים הגדול ובשאר ימים תיפוק ליה דפסולים מדכל הימים מלוחים הם. תי' רכ\"מ [פ\"ו מפרה הי\"ב] מדיש מקום בים שהמים מתוקים ודוחק. ועוד תי' דהכא רק במים שאי אפשר להסיר מליחתן משא\"כ מימי הים אפשר לתקן מליחתן כידוע להפנים עכ\"ל. אולם לחולדה כמוני ידוע שאין מים בעולם שא\"א להסיר מליחתן ע\"י מעשה אומן. והר\"ש כאן תי' דדוקא בנקראים מים מלוחין פסולין מדיש להם שם לווי וכדאמרינן [זבחים כב\"ב] מים ולא שיש בהם שם לווי. וק\"ל א\"כ באר אחאב ומערת פמייס [במי\"א]. אמאי כשרין. והרי יש להם שם לווי. ואת\"ל דהנך שאני דלא אשתני שמם קודם מתן תורה דהרי אחאב בתר הכי הוה ופמייס נמי הרי הוא דן. וכמ\"ש הר\"ב. ובשעת מתן תורה לא הי' עוד לדן נחלה וכל כה\"ג לא מחשב שם לווי [כסוכה דף יג\"א] עכ\"פ ק' מירדן וירמוך דפסלינהו תנא משום מי תערובות ול\"ל הך טעמא נימא מדיש להמים הללו שם לווי שקודם מתן תורה. ותו ק\"ל דאי נימא כהר\"ש דבכל דוכתא דאמרה תורה מים. היינו שאין להם שם אחר. רק שם מים סתם. א\"כ יהיו כל הטמאין אסורים לטבול בכל הנהרות שבעולם. משום דלכולן יש שם פרטי. וי\"ל דשם לווי שפסלתו תורה. היינו בנתלווה להשם שהזכירה תורה עוד שם תואר כגון אזוב. ולא אזוב כוחלי. ולא אזוב מדברי [כסוכה דיג\"א] וכ\"כ במים. ולא מים מנוחים. ולא פושרין. ובכל הנך השם לווי מודיע שהוא מין אחר מאותו שהזכירה תורה משא\"כ ירדן וירמוך קרמיון ופגיון. אע\"ג דנלוה להן שם מים ונקראים מי ירדן וכו'. עכ\"פ הן כשאר מין מים. ורק נקראים גם בשם פרטי על מקום מהלכן. אין זה שם לווי. וכדאמרי' כה\"ג [סוכה דיג\"א] במרירא דאגמא דלא מחשב שם לווי. דרק מדמשתכחו באגמא נקראו כן. ואת\"ל הרי מי כיור הוא מין מים כשאר מימות. ואפ\"ה ממעט להו בזבחים מדהוה שם לווי והרי אף דמי כיור אינו שם פרטי עכ\"פ אינו גם שם תואר. והוא מין מים כשאר מימות. וכי מי שנתנן לכיור יהי' כיור שם לווי להם. ומ\"ש ממרירא דאגמא דמדמרמז למקום שנמצא לא נקרא שם לווי. ה\"נ דמדמודיע רק דמשתכחו בכיור לא נקרא שם לווי. י\"ל דכיור שאני דמדהוא קודש שהרי מימיו נפסלין בלינה [כתמיד פ\"א מ\"ד]. וא\"כ מים שבתוכן אסור ליתנן בכלי חול [כמנחות ד\"צ ע\"א] להכי שפיר הו\"ל כיור שם תואר ממש למים שבתוכו. משא\"כ מים שבכלי אחר. או ששייכים לפלוני. אע\"ג שמכונים על שמן. כגון מימי הקנקן או מימי פלוני. זה אינו שם תואר. שאינו אלא מודיע איה הם. ושל מי הן וכמרירתא דאגמא הנ\"ל. ואעפ\"כ קשה עלינו לומר כפי' הר\"ש. שיהא סתמא דמשנתנו כדבי שמואל בזבחים הנ\"ל. והרי לא קיי\"ל כוותי' דשמואל. אלא כאידך ברייתא. דס\"ל דאדרבה מלת מים מרבה כל מימות שבעולם [כרמב\"ם פ\"ו ממעק\"ר]. אע\"כ צ\"ל דאע\"ג דגבי אזוב ממעטינן כל שיש לו שם לווי [כנגעים פי\"ד מ\"ו]. היינו מדהוא מין אחר לגמרי. אלא שנקרא ג\"כ בשם אזוב. אבל מים וכי משום שהן מלוחין או פושרין ומפני שמעורבין בהן בטבע חלקי מלח. מדנזלו בארץ מלוחה. או שנפשרו או נתחממו מדנזלו מתחתיות ארץ במקום אש תוקד. יהיו מין אחר. אלא כולהו מין מים הן ולא מקרו שם לווי. ולהכי כשרים להדחת הקרביים בקרבנות וה\"נ הו\"ל למכשרינהו למי חטאת. ול\"מ הי' נ\"ל דמלוחין ופושרין דפסולים במשנתנו היינו שנמלחו או נתחממו בידי אדם במחובר ופסולין מדאינן מים חיים דהיינו כפי שהן בטבע: ",
+            "וק' לפי' קמא דלמה העפרורית שבתוך המים חוצץ. מי גרע מדין טבילה. דכל שהוא רפוי אינו חוצץ [כרפ\"ו דשבת]. והרי אין לך רפוי יותר ממעט פירורי עפר וקרטין שצפין תוך המים. ואת\"ל דוקא בטבילה שאמרה תורה ורחץ בשרו במים. וכשיש חציצה דבוק' לא בא כל בשרו במים. הא כשחציצה רפויה. עיילו מיא תותייהו. ולהכי אינו חוצץ. משא\"כ במלוי מי חטאת. התורה אמרה ונתן עליו מים חיים אל כלי. הרי שהקפידה תורה על שעת ביאת המים אל תוך הכלי שבאותה שעה לא תהיה שם חציצה בין המים להכלי. ולפיכך אע\"ג שאח\"כ עיילו מיא תותייהו דהעפרורית. אפ\"ה כיון דבשעת ביאת המים לתוך הכלי. קרטי העפרורית מתוך כבדם מקדימין ושוקעין לשולי הכלי קודם להמים. עכ\"פ ק' הרי המקדש בשוקת שטפי או ספוג בתוכו. שהמים שבשוקת כשרים [כפ\"י מ\"ג]. וק' והאיך אפשר זה. והרי הטפי והספוג חוצצין. לבין המים לשולי הכלי. ואם כי הספוג חלחולי מחלחל. והמים עוברים בו. עכ\"פ קודם עברם. דהיינו בשעה שבאים לתוך הכלי. המים נופלין תחלה על הספוג וטפי עצמן. ואח\"כ באים תחתיו. והו\"ל חציצה בשעת ביאת המים לתוך הכלי. ואת\"ל דהתם מיירי שמילא מים בשוקת ריקה ואח\"כ הניח שם הספוג והטפי. ליתא דא\"כ למה בנתערבו מים שבספוג עם מים שבשוקת, נפסלו. וכדקאמר התם. ואמאי. הרי גם מים שבספוג היו בתחלה בהשוקת ונתקבלו גם הם בכלי. וכי בשביל שבאו ביני ביני תוך הספוג שאינו כלי נפסלו. ואת\"ל אע\"ג שהמים המובלעים בספוג נתקבלו תחלה בכלי. עכ\"פ כיון שבשעת הטלת האפר לתוך המים לא היו המים בהשוקת רק בתוך הספוג שמובלעים בו. ולא נתקדשו עם המים שבשוקת. ולהכי כשדוחק אח\"כ הספוג ויתערבו מים כבתוכו עם מים שנתקדשו. הו\"ל כמוסיף מים על מים מקודשים, שנפסלו. עכ\"פ ק' דהרי הר\"ב בפירוש כ' שם דמיירי שהיו הטפי והספוג בהשוקת בשעת מלוי. וק' והרי חצצו. וגם לטעם ב' שכתבו רבותינו. דלהכי מי אחו פסולין מדאינן שוטפין בזרם. ק' דא\"כ אמאי באר אחאב כשר. והרי כל מי באר בעמדם יעמודו בלי זרם. ואפ\"ה כשר מדיש לו מעיינות בתחתיתו. וא\"כ למה נגרע מי אחו שגם הם בלתי ספק יש להן מעיינות. דאל\"כ מימיהן מאין באו. וגם בל\"ז פסולים. ואת\"ל באר אחאב שאני דמדמימיו עמוקים בעצמן הו\"ל כיש להם זרם ונקראים שפיר מים חיים. אבל מי אחו שממש קרקעיתו בולט. וה\"ה שעל שטחו. יש מהן רק מעט כאן ומעט כאן. ורק מעורין יחד. להכי אף שיש מעיינות בתחתיתו לא מקרו מים חיים. ליתא דא\"כ קשה לר' יוסי [מ\"ח] דס\"ל דמימי ים כזוחלין. ומטעם שכל הנחלים זוחלין אליהן. אף שהן אין זוחלין בגלוי להנחלים מחשבו כמחוברים לנחלים. כר\"ש והר\"ב. או משום שבכל שעה רוח מצוייה מזרימם אנה ואנה מחשבו כזוחלין. ואפ\"ה גם לר' יוסי פסולין למי חטאת ולכל דבר שצריך מים חיים [כתוס' שבת דקט\"א]. וק' ואמאי. ומה נשתנו מי הים מבאר אחאב. והרי גם בלי זחילתן עכ\"פ עמוק עמוק טפי מבאר אחאב. ויש לו מעיינות תהום רבה בקרקעיתו. ולמה לא יכשרו למים חיים. וי\"ל דמעיינות הים שאני ממעייני באר אחאב. דמעיינות הים אין מביעין לו בכל מים רטובים וחדשים כמעיינות הבאר. ואדרבה דרך המעיינות ההם המים הן שבים ללכת להנהרות. להכי לא סגי להו עומק המים לשווינהו מים חיים. עוד י\"ל דלא לחנם נקט תנא רק באר אחאב. אלא דאתא לאפוקי הא שאר בארות באמת פסולים ומטעם שאין להם זרם. ובאר אחאב שאני שעשו לו בתחלה סלונות למטה. דאע\"ג שאין הזרם נראה. כיון שמזרמין מימיו בתחתיתו סגי. אולם ל\"מ היה נ\"ל דפסול דמי אחו הוא. מדיש להן ריח מעופש מהעשבים שנרקבים בתוכו. ולהכי לא נקראים מים חיים: ",
+            "וא\"ת א\"כ צא והבא לך אף אתה מים חיים לקידוש. דהרי כל הנחלים הולכים אל הים. והים בעצמו הרי פסול הוא. והנהרות מעורבין עמו. דאי\"ל דמדלא סגי בלא\"ה. התורה התירה תערו' זה. ליתא. דא\"כ נילף מינה דכל תערובות מים כשרים עם פסולים דכשר. ואף די\"ל אין דנין אפשר משאי אפשר [יבמות דמו\"א]. ושאני היכא דגלי קרא [פסחים עה\"א]. עכ\"פ הרי כבר כתבו תוס' [פסחים דכו\"א ד\"ה כתיב]. דהיכא דאיכא בהמלמד ב' מיעוטי. לא גמרי מינה אפילו במילתא דמסתבר למגמר חד מחברי'. והיכא דליכא רק חד מיעוטא. גמרי עכ\"פ מילתא דמסתבר למיגמר. וא\"כ ש\"מ דהיכא דליכא שום מיעוטא. גמרינן אפילו מילתא דלא מסתבר [ועיין עוד תוס' חולין קא\"ב ד\"ה תלמוד. ובר\"ן נדרים דפח\"א]. וא\"כ הכא דליכא מיעוטא גבי מים חיים הפשוטים נגמור מינה דכל מעורבין כשרים. וכ\"ש דק' דאי נימא דתערובות מים חיים עם מים פסולים אסור רק מדרבנן. דמדאורייתא חד בתרי בטל. א\"כ ק' הרי רט\"ו [י\"ד רסי' קט\"ז] כ' דכל דבר שהתורה התירה בפירוש. אין כח ביד חכמים לאסרו. ואני בעניי מצאתי לו חבר לרבינו בזה. שכך כתבו ג\"כ רבתוס' [חולין לו\"ב ד\"ה מתיב]. והגם שלא זכיתי להבין הך כללא. דהרי שופר ויבום וסדין בציצית ועוד כדומה הרבה מצינן שהתורה התירתן בפירוש. ואפ\"ה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד\"צ]. וכ\"כ בזרוע בשלה שהתירה תורה לבטל איסור לכתחלה ואפ\"ה אסרוהו חכמים. ע\"כ צריך לחלק. דשאני הנך דהחששא קרובה שיבוא לאיסור דאורייתא עי\"ז. מיהו הכא מה חשש קרוב יש כאן שאם נכשיר לו מי הירדן שמעורבין עמו מים פסולין. יקח נמי מים שכולן פסולין. דאם נגזור כן. נגזור בכל הנהרות. ואי\"ל דאין הכי נמי ואין כשר למים חיים רק מעין יחידי שאינו הולך אל הים. ותערובתו שתחת הארץ עם הים ע\"י המעיינות. לא מחשב תערובות. דאדרבה מתהלוכת מי הים מתחת לארץ להנהרות. זהו חיותן שהצריכה תורה. ליתא דהרי ממשנה י' משמע דרק הנהרות שזכרן התנא פסולים. משא\"כ אינך אף שהולכים ומתערבים עם הים כשרים. ואת\"ל דהילוך הנהרות אל הים לא מחשב תערובות. כיון דרק הנהרות הולכות אל הים. והים אינו הולך בגלוי אל הנהרות. ולא גריעי הנהרות הכשרים ממערת פמייס שמחובר אל הירדן הפסול. ואפ\"ה משום דפמייס הולך וזורם אל הירדן ולא הירדן אליו כשר. וה\"נ מה\"ט אין כאן חשש תערובות מים פסולין. עכ\"פ ק' הרי אין גג על הנהרות. ולפעמים רבו נוטפין על הזוחלין. והיכא מצינן מים חיים ביומי ניסן שיש שם רבוי הפשרת שלגים [כנדרים דמע\"ב]. ואף בשאר ימות השנה שלא רבו הנוטפין. עכ\"פ לא ימלט שנפלו לשם טפות מועטים מגשמים ושופכין וכדומה. והרי בריש פרק דלקמן חזינן דאפילו טפה א' פסולה פוסלת למי חטאת. וא\"כ מים חיים היכי משכח\"ל. דאי\"ל דהא דפסלינן תערובות טפה א' פסולה. היינו בנתערב בכלי שיש בו מי חטאת מכונסין. אבל בנהרות דרדיפי מיא. להכי בנתערב בהן פ\"א טפה או טיפין פסולין. אמרינן הנך פסולין אזלו לעלמא והנך אחרינהו נינהו. דהאחרונים דוחפין הראשונים הפסולין. כדאשכחן כה\"ג טובא [במקואות פ\"א מ\"ה. ופ\"ג מ\"ב. מכשירין פ\"ב מ\"ג ועוד בדוכתי טובא]. עכ\"פ הרי לא מצינו בשום דוכתא שיהיה אסור לשאוב מי חטאת. או זב מלטבול בזמן גשמים בנהרות. וגם דוחק לומר שבזמן גשמים. היו משתמשין במעיינות שבמערות שאין שום חשש תערובות מי גשמים. ואת\"ל דהא דפסלינן אפילו תערובות טפה א' פסולה דהיינו ודאי מדרבנן משום חומר מי חטאת. דהרי מדאורייתא חד בתרי בטל. וכדאמרן. מיהו זהו רק בנתערב בתלוש כשכבר נשאבו המים לקידוש. משא\"כ הכא בטפות גשמים שנתערבו בנהרות. במחובר. הו\"ל כנתבטלו בזמן היתר קודם שייחד המים לקידוש. ואע\"ג דאדרבה במחובר לא שייך ביטול [כרש\"י גיטין נד\"ב ד\"ה דאתו]. נ\"ל דזה דוקא בדבר שנח במקומו. ומטעם קבוע. אבל הכא מים מינד ניידי ושפיר שייך בהו ביטול. ולהכי דוקא בשנתערבו פסולין בכשרים שוה בשוה. כמימי ירדן. פסולים. והרי גם לענין המבטל איסור לכתחלה מחלקינן בכה\"ג [כרטו\"ז א\"ח תמ\"ז סק\"ה] דכל שנתבטל בזמן היתר. תו אין על האיסור שם ביטול כלל. רק הו\"ל כאילו אין האיסור עוד בעולם. עכ\"פ ק' מ\"ש מנדרים דאמרינן [בכורות נה\"ב] דהנודר מפרם אסור בכל מימות שבעולם. מדכולן מעורבין עמו ע\"י סולמי דצור. והיינו קנוקנות המעיינות שתחת הקרקע. וא\"כ ה\"נ הכא. כיון דמי הים פסולין. והם שבין ללכת תחת הקרקע לתוך הנהרות. לפסלו הכל. י\"ל הכא בפירוש אמר' תורה מים חיים. דהיינו מי הים בעצמן שהוחיו והוכשרו בזחילתן בהמעיינות ההן. שבאו להנהרות בתחתית הארץ מהים לשם. הוא מקום הכשירן וחיותם. משא\"כ נדר. שנדר ממים הללו. אף שהלכו אלף פרסאות תחת הקרקע. הרי הם הם ובאיסורייהו קיימו: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט. ולא הבנתי דעכ\"פ לפמ\"ש רש\"י ותוס' והר\"ש. דמי בצעין פסולין. מדמעורב בהן עפר שחוצץ בין המים להכלי. וכלעיל ל\"ט. א\"כ מ\"ש הכא מהתם. דמה לי בטבע או שלא בטבע. עכ\"פ העפר חוצץ הוא. אע\"כ צ\"ל כאידך טעמא. דמדאין מי בצעין רדופין, פסולין. או כהטעם האחר שכתבנו מדמעופשין קצת מרקבובי העשבים שם. אינן נקראים מים חיים. ואפשר דלרתוי\"ט דעפר שבמי אחו הן בריות המים דדינן כמים ואין חוצצין [כמקואות פ\"ו מ\"ז]: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דלפ\"ז לר\"א רק פעם ראשון צריך להזה ב' הזאות וגם סגי בשישפוך כדי הזיאה א' לאיבוד אבל אי הוה ס\"ל לר\"א אין בילה. ואפ\"ה כשיזה ב' הזאות נטהר משום דא' מהן ודאי כשר וכס\"ד דש\"ס [זבחים ד\"פ ע\"א] א\"כ בכל פעם שיזה מהמים צריך שיזה ב' הזאות. דדלמא כל הזאות הראשונות כשרות היו וגם לא מהני שישפוך לאיבוד הזאה א': וא\"ת לפי הס\"ד דש\"ס אע\"ג דס\"ל אין בילה. הרי מדאורייתא ברובא בטיל. ורק מדרבנן משום חומר מי חטאת לא בטל. הרי בדרבנן אמרי' שאני אומר [כפסחים ד\"י ע\"א] ונימא שאותה שהשליך לאיבוד טפת מים הפסולים הי' ואידך לתכשרו: י\"ל משום חומר מי חטאת. גם שאני אומר לא אמרי'. וא\"ת עכ\"פ בין דס\"ל יש בילה או אין בילה. היכי מכשיר ליה ר\"א בב' הזאות. הרי יש לחוש דלימא ב' ההזאות כשרות. ונמצא נושא ההזאה שנייה שלא לצורך הזאה ונטמא ומטמא בגדים וכלים בשעה שהוזה. י\"ל אין ה\"נ והרי בל\"ז טובל א\"ע ובגדיו וכליו אחר שהוזה: ",
+            "ורב\"ע תוס' [חולין דט\"ב ד\"ה אם] כ'. דלהכי לא בטל ברוב. מדס\"ל דבלח בלח יש בילה. ונמצא שבכל הזאה מעורב קצת ממים הפסולין אע\"ג דקיי\"ל הזאה א\"צ שיעור [כרמב\"ם בפי\"ב מפרה]. עכ\"פ הנ\"מ כשהן בעינא אבל בתערובות לא [כזבחים דצ\"ג]. ונ\"ל עוד דאפי' נימא דס\"ל לר\"א דכל המתבטל ברוב נהפך האיסור להיתר. א\"כ יש שפיר בכל הזאה כשיעור. י\"ל דה\"מ בכל תערובות איסור בהיתר. אבל במידי דצריך שיעור. ואין כאן מהתערובות אלא כשיעור. אי נימא דהנתבטל כליתא. א\"כ אין כאן כשיעור. וחילי מדאמרי' [זבחים עח\"א] דפגול נותר וטמא שבללן זב\"ז ואכלן פטור והיינו בהי' רק כזית בכל א' ולא אמרי' דמיעוט של כל א' שנתערב בחבירו. לצטרף להשלים שיעורו משום דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור לבר מקדשים כשרים [כפסחים מה\"א] ועכ\"פ ק' דנימא דמיעוטו של כל א' שנתערב בחבירו נתבטל ונתהווה כחבירו. ע\"כ דאין לומר כן מדצריך שיעור לחייב על כל א'. וא\"כ אם זה בשיעור לחיוב כ\"ש בשיעור לצאת. שלא מצינו שיתהפך בו הנתבטל להיות כמבטל [ועיי' בי\"ד ק\"ט וברמל\"מ פ\"ה מיסודי התורה בד\"ה יש לחקור. ובפי\"ד ממאכלות הי\"ב] ודו\"ק. וקיי\"ל הכא כחכמים. והיינו משום דאע\"ג דקיי\"ל הזאה א\"ל שיעור [כרמב\"ם פ\"י מפרה ה\"ח] ורק בהכלי שטובל בו האזוב צריך שיהי' כדי לטבול בו ראשי גבעול האזוב [כיומא יד\"א] והרי מדקיי\"ל נמי יש בילה בלח. א\"כ בכל הזאה והזאה שיוזה עליו מתערובות זה. יבוא משהו מהמים הכשרים על המוזה. י\"ל דהא דהזאה א\"צ שיעור היינו כשהיא בעינא. אבל כשהמשהו הוא בתערובות. אז כליתא דמי והרי גם ר\"ש דס\"ל כ\"ש למכות מחלק בין כשהוא בעינא או כשהוא בתערובות [כתוס' מעילה דיח\"א ד\"ה תני] ואף לתוס' ע\"ז [דסח\"א] שדחו סברא א' י\"ל דבחטאת דחמירא כ\"ע מודו לחלק בין משהו בעינא למשהו בתערובות [וערכ\"מ פ\"ט מפרה ה\"ח]: ",
+            "ויש לדקדק למה שני תנא בלישני'. דלעיל במים וטל נקט התנא לשון פסולים והכא במשקין שנתערבו נקט בלשון יערה ושצריך לנגב. והרי גם בהנך דלעיל ודאי דנמי צריך לנגב [כפ\"ז מ\"ח]. ונ\"ל דבמלת משקין דנקט תנא הכא. כלל נמי מים וטל שהזכירם מקודם וכדומה רק דלעיל אשמעינן דין התערובות בעצמו שפסול להזיי' להכי נקט לשון פסולין אבל הכא אשמעינן דין הכלי כשרוצה לתת לתוכה מי חטאת. נקט לשון יערה וינגב. והא דחלקן לב' בבות היינו משום דכל משקין שהן מין בשאינו מינו עם מי חטאת. גם ר\"א מודה דאין בילה. ופסולין לגמרי. ומה\"ט נמי לא פליג ר\"א ברוק לקמן משנה ג': ",
+            "ואע\"ג דעכ\"פ נשאר לחלוחית מהמשקין הפסולים בדופן הכלי. דהרי לא ניגב והוא יתערב אח\"כ בהמים. י\"ל כיון דמדאורייתא ברובא בטיל. ורק משום חומר המי חטאת החמירו בה. להכי לא גזרו רק בתערובות ממשות. ולא במשהו הדבוק בהכלי. ורק ברישא חיישי' שיהא נשאר ממשות המים. ומדאין בהן ממשות לא יהא ניכר. תדע דהרי גם ברישא כשינגב ישאר שם בלוע. ובפרט כשהיו המים הראשונים כבושים בהכלי. וכשיחזור ויתן לתוכן המים הכשרים זמן מרובה. יהי' הבלוע הישן נפלט לתוכן ושיהיה הבלוע ביני ביני נטל\"פ [עי' י\"ד ק\"ה ברטו\"ז סק\"א] הרי לא שייך הכא. דגם דבר פגום שנתערב במי חטאת פוסלן אע\"כ דרק בממשות גזרו בה רבנן: ",
+            "וכאן כ' הר\"ש דהרי הא דלא כר\"א. דס\"ל לעיל [מ\"א]. דיש תקנה בב' הזאות. ואו\"אק א\"א לומר כן. דהרי ר\"א מסיים הכא אף העכבר וטפי הו\"ל לרבינו לאקשויי לעיל מינה במשקין שנפלו לתוך המים ועי' מ\"ש לתרץ זה לעיל סי' ז' ועי' עוד בסי' ו' לקמן: ",
+            "וא\"ת האיך פסל הכא ר\"א לגמרי. והרי במשנה א' ודאי נתערבו בם מים פסולים ואפ\"ה מכשיר כשיזה מהתערובות ב' הזאות. וכ\"ש הכא דרק ספק תערובות. י\"ל היא הנותנת דהתם מדיודע שנתערב משהו להכי סגי בשיזה כל כך עד שידע שיש כדי הזאה מים כשרים חוץ מהמשהו הפסול. אבל הכא לא ידע כמה רוק רקקה העכבר. או כמה מים חזרו מפי'. עוי\"ל דלר\"א ה\"נ קאמר דאף בעכבר צריך ב' הזאות: ",
+            "ואע\"ג דלעיל [פ\"ד מ\"ג] ס\"ל לר\"א דאין מחשבה פוסלת בפרה. נ\"ל דה\"ט. משום דהתם משום מאי נפסלה. אי משום דמחשבה פוסלת בקדשים. הרי ר\"א לטעמי' דס\"ל דנפדית גם ע\"ג מערכתה [כב\"ק עז\"ב] א\"כ אין דינה כקדשים לפסול במחשבה. ואפילו בשחטה שלא לשמה כשרה [כפ\"ד מ\"א] ואי משום היסח הדעת דפוסל גם בה [כיומא מב\"א] הרי הפרה שלימה לפניו. ועליי' הוא חושב. לא מסח דעתי' מנה במחשבה גרידא רק בעשה עם עסקה מלאכה אחרת ממש [כסוף פ\"ד]. אבל הכא במים. בדבר קל מסח דעתי' משמירתן: ",
+            "וכך הי' נ\"ל לכאורה פשוט. דכיון דנתבטל האפר מקלה ברוב. אפילו לכתחלה מותר לקדש בתערובות זה. דמ\"ש מבאר שנפל לתוכו עפר דא\"צ שימתין עד שתצל [כלעיל ספ\"ח]. אף שיש לחלק קצת. אלא שהחמירו במי חטאת [כסי' לו]. אבל האיך יקילו בה מה\"ט שלא תטמא. אלא דמהסוגיא דבכורות [דכג\"א] משמע להדיא דמשנתנו מיירי בדין תערובות האפר בעצמו. דקאמר התם בפירוש דכשהרוב אפר מקלה. נהי דבמגע לא מטמא. עכ\"פ במשא מיהו מטמא. והכי מוקי התם למשנתינו התם. ואי בנתקדשו כבר איירי. הרי כמו דפשיטא ליה דמטמא במשא. מדעכ\"פ נשא הטומאה. ה\"נ הו\"ל להיות פשיטא ליה דלטמא במגע. מדעכ\"פ נגע מי חטאת שנתקדשו: אע\"כ דבהתערובות האפר עצמו מיירי. ולא מטמא במגע. דלמא לא נגע בגרגרי האפר פרה וכך כתב רש\"י התם בפירוש. ורק מ\"ש רש\"י התם דביומא [דיד\"א] אמרי' דגם אפר חטאת מטמא במשא בקשתי ולא מצאתי שם ביומא שום רמז מזה: ואדרבה מלעיל [פ\"ד מ\"ד] משמע דדוקא עד כנוס האפר מטמא בגדים. הא אח\"כ לא. ואף די\"ל דהיינו רק המתעסק שלא נגע ולא נשא. הרי הרמב\"ם כתב בפירוש [פ\"ה מפרה ה\"ד] דמשנעשה אפר אפילו במגע אמ\"ט. מכ\"ש בנשאו. עוד מ\"ש מפרים הנשרפין [זבחים דפ\"ג] זהו בנין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר וצ\"ע: מיהו יהי' כרש\"י או כרמב\"ם. עכ\"פ מוכח מכאן דלענין טומאה לא אמרי' דכשנתבטל ברוב הו\"ל הנתבטל כאילו אינו בעולם אלא די\"ל דזהו דוקא ביבש ביבש שנתערב [ועי' לעיל סי' ד'. ולקמן סי' ל\"ו ודו\"ק]: ",
+            "וא\"ת כיון דאף כשהרוב אפר פרה אפ\"ה פסול להזאה. א\"כ היאך קאמר ברישא דיטמא. דמשמע ככל מי חטאת דמטמא במגע ובמשא שלא לצורך הזאה והרי במשנה ח' אמרי' דכשנפסלו שוב אין דינן כמי חטאת ומטמאים רק במגע ורק לתרומה. ודוחק לומר דלטמא דקאמר ברישא היינו רק במגע ורק לענין תרומה דהרי סתמא קתני: ואי\"ל דהא דאמרי' דבנפסלו פרחה טומאה מנייהו. זהו רק בנפסלו מדאורייתא. וכגון שלא נשמרו כראוי וכדומה משא\"כ הכא כשהרוב אפר פרה דמדאורייתא הרי בטל מקלה ברוב. ולא נפסלו המים אין כח ביד חכמים רק להחמיר בהו. לומר שפסולים להזיי' אבל לא להקל בהו ולומר שלא יטמאו במגע ובמשא: ליתא דהרי גם כשהמקלה הוא ברוב אמרי' [בכורות כג\"א] נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא ואמאי הרי מדנתבטל האפר ברוב הו\"ל המים שנתנו בהן. כאפר בעלמא שנתן להמים: ולכאורה הי' נראה דהא דקאמרי' במ\"ח דכשנפסלו המי חטאת פרח טומאה מנייהו. היינו בשנפסלו כל המים. וכגון שנשתנה מראיתן וכדומה משא\"כ כשהפסול הוא משום תערובות. כיון שעכ\"פ יש בהתערובות גם מים כשרים. עדיין מטמאים כשאר מי חטאת. אבל הרי הרמב\"ם [פט\"ו מפרה] כ' דגם בשתה מהן בע\"ח. ג\"כ שוב אין מטמאים כשאר מי חטאת. והרי בכה\"ג כל עיקר פסולין רק משום תערובות רוק הוא. ואפ\"ה פרח טומאה מי חטאת מנייהו: אלא נ\"ל דהא דתנינן דכשנפסלו המים פרחה טומאה מנייהו. היינו רק כדנקט תנא שהפסול הוא בהמים. ולא מבעיא כשנפסלו כל המים כגון שנשתנה מראיתן. אלא אפילו כשנפסלו ע\"י תערובות מים פסולים. ואפילו כששתה מהן בע\"ח שאין לחוש רק לתערובות רוק שהוא רק מעט. והרוב הם מים כשרין. ונמצא שלא נפסלו רק מדרבנן ומדאורייתא כולי מים כשרין הם. אפ\"ה כיון דקיי\"ל דבלח בלח יש בילה [כזבחים ד\"פ ע\"א]. א\"כ בכל טפה וטפה מעורב בו מים פסולים. ולא קרינן ביה והנוגע במי נדה. דמשמע רק כשהן בלי תערובות להכי אף כשנתערב בהן רק מעט מים פסולים. דמדאורייתא כשרין להזאה. אפ\"ה לא פסלי במגע. רק לענין תרומה ומשום חומרא בעלמא: אבל הכא שכל פסולן הוא מחמת תערובת האפר. דהו\"ל תערובת יבש ביבש. להכי אף שאפר מקלה הוא הרוב. עכ\"פ כיון שיש כאן אפר כשר כשיעור לקדש כל המים. להכי נהי דבמגע לא מטמא. עכ\"פ במשא מיהו מטמא [כבכורות כג\"א]. וכשהרוב אפר פרה. דמדאורייתא כל המים כשרים להזאה. לפיכך גם במגע מטמאי ככל מי חטאת כשרים: ובזה נ\"ל ליישב נמי מה דאמרי' התוספתא דמכילתין [פ\"ח] בנתערב מים בעלמא במי חטאת. אם הרוב מי חטאת מטמאין במשא. ואם הרוב משאר מים אמ\"ט במשא. מחצה על מחצה. אמ\"ט במשא. בין כך ובין כך אין מקדשין בהן. עכ\"ל. וכלשון זה הביא הרמב\"ם [בפט\"ו מפרה פ\"ד]: ולכאורה הי' נראה דהא דלא הביא התוספתא והרמב\"ם דין מגע שבתערובות זה היינו משום דבכל מי חטאת אפילו כשהן בעין לא שייך מגע בלי היסט [כתוספתא פ\"ק דזבים ורמב\"ם פ\"ו מאהט\"ו וכך כתב גם רב\"א זצוק\"ל כלים פ\"א מ\"ב]. והרי כל היסט היינו משא. והרי משא כבר נקט לה התוספתא והרמב\"ם: ואי\"ל עכ\"פ שייך גבי מי חטאת מגע בלי היסט כשקרשו המים [כר' קורקס שהביא רכ\"מ פ\"ו מאהט\"ו]: י\"ל דא\"כ יהא דין קרח קרוש הזה כאוכל שנגע במי חטאת בשעה שהתחיל להקרש. ואין על הקרח רק דין ראשון [כטהרות רפ\"ג]. והאיך יטמא אדם במגע. א\"כ להכי לא נקט התוספתא שהתערובות יטמא במגע. מדא\"א בשום אופן יטמא במגע: אלא דק' לפ\"ז דהרי בסוגיא דבכורות [כג\"א] אמרי' בפירוש דמטמא דקאמר תנא דמשנתינו היינו גם במגע והרי לרמב\"ם [ספ\"ה מפרה] כל אפר פרה אחר שאספו אפילו הוא בעינו אין בו שום טומאה כלל א\"כ על כרחיך דהא דקאמר תנא דכשהרוב אפר פרה מטמא במגע. היינו רק בשקידש התערובות במים וק' הרי לפי דברינו הנ\"ל לא שייך טומאת מגע כלל במים. אע\"כ דנהי דבאדם לא שייך במי חטאת מגע בלי היסט. עכ\"פ שייך גבייהו מגע בלי היסט. כשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין. דהרי הנך אין נטמאין בהסיטו או נשאו למי חטאת [כתוספתא פ\"ה דזבים]. וא\"כ הדרא קושיתינו לדוכתא דלמא גם התוספתא [פ\"ח דפרה] וגם הרמב\"ם בדין מי חטאת שנתערבו לא הביא האיך יהי' דינן בטומאת מגע כיון דנ\"מ טובא בשנגע התערובות בכלים ואוכלין: אע\"כ מה דשייר תנא במתני' מפרש לה תנא דברייתא דהרי במשנה ח' בפרקין לא נקט בהתערובות רק דין מגען. דאפילו כשהרוב מי חטאת ומיעוט מים פסולין כגון ששתה מהן בע\"ח. אפ\"ה אמ\"ט במגע ואילו האיך דינן במשא לא נקט כלל. וזה מפרש בתוספתא דכשהרוב מי חטאת. נהי דמדיש בילה בלח בלח אמ\"ט במגע עכ\"פ כיון דהרוב מים כשרים ומדאורייתא כשרין להזאה. והרי כשנשא כל התערובות. נשא שיעור הזאה. לפיכך נטמא כשנשאן. אולם כשהרוב מים דעלמא. אע\"ג דיש בכל התערובות מים כשרים כשיעור הזאה. אפ\"ה כיון שנתבטלו ברוב כליתנהו דמי. ואפילו במשא אמ\"ט [וה\"ה במחצה על מחצה דהו\"ל כרוב] וכ\"ש כשנפסלו כל המים ע\"י שנשתנה מראיתן. דגם במשא אינו מטמא מדלא גרע מרוב פסולין: אבל אפר שנתערב. אפילו כשהרוב מקלה. אפ\"ה רק בלח בלח אמרי' דכשנתבטל כשר כליתא דמי. אבל לא בתערובות יבש ביבש [ועי' בי\"ד סי' צ\"ט ש\"ך שם סקכ\"א]. להכי בכה\"ג אמרי' נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא [וכבכורות כג\"א. ועי' ברכ\"מ פט\"ו מפרה ה\"ד]: ",
+            "והר\"ב פי' דר\"א לטעמי' דס\"ל הזאה א\"צ שיעור [וכמ\"א]. וא\"א דליכא פורתא מאפר פרה. עכלה\"ט: ולזה נוטין גם דברי הר\"ש והרא\"ש. ומזה הלשון של רבותינו משמע שפירשו מלת כולן דנקט ר\"א. לאו דצריך שיקדש עם כל התערובות. דא\"כ מה זה שכ' הר\"ב דא\"א דליכא פורתא מאפר חטאת והרי עם כל התערובות קידש ואי\"ל דכוונת הר\"ב דא\"א שיהי' פורתא מהאפר כשר תוך ההזאה שיזה. ליתא דהיכא מצינו שצריך שיהי' פורתא מהאפר פרה תוך ההזאה אלא כיון שקידש המים. אפילו הזה אח\"כ ממים הצלולים שנתקדשו סגי. אע\"כ דס\"ל להר\"ב דמ\"ש ר\"א מקדש בכולן. ר\"ל בין שהתערובות מרוב אפר פרה. או מרוב אפר מקלה מותר לקדש בהן. וא\"צ לקדש עם כל התערובות. דא\"א דליכא פורתא מהאפר חטאת בתוך האפר שיקדש בו: וזה תמוה דאפילו נימא דגם ביבש ביבש יש בילה. ויהי' במה שיתן לתוך המים פורתא מהאפר פרה. מה מהני הך פורתא. הרי קי\"ל דצריך שיתן כל כך אפר בכדי שיראה על פני המים. ורק לר\"ש דדריש ק\"ו מסוטה. אינו מעכב בדיעבד [כסוטה טז\"ב]. אבל קי\"ל כרבנן דמעכב שיעורו. דאליעזר וחוקה כתיב בה [כיומא מב\"א]. ותו שמעתי ולא אבין מ\"ש רבינו דס\"ל לר\"א דהזאה א\"צ שיעור. מזה ענין לכאן בתערובות אפר והרי סברת שיעור או בלתי שיעור לא שייך. רק בנתערבו מים כשרים ופסולין. דבכה\"ג יש לחוש שמא בההזאה כשיעור שיזה. יהי' שם טפה מהמים הפסולים. על זה שייך שפיר לומר דכיון דהזאה א\"צ שיעור ביחד לפיכך אפילו יש שם טיפה פסולה לית לן בה. אבל הכא כיון דלסברת הר\"ב סגי בדיעבד כשקידש בפורתא אפר פרה. א\"כ נתקדשו כל המים ויש שפיר כשיעור הזאה בהאזוב. ותמהני מאוד גם על רתוי\"ט שרגיל הוא לחטוט אחר דברי רבינו הר\"ב. והכא אמאי שתיק רב. וצ\"ע: ",
+            "ועוד נ\"ל דזהו דוקא בשנגע במי חטאת שכבר היו טמאים. אבל טמא שנגע בגופו במי חטאת טהורים אף שנטמאו השתא מנגיעתו וגם היא נגע בהן רק בגופו. אפ\"ה נטמא גופו ככל נוגע במי חטאת טהורים. ולא אמרינן כיון דנטמאו בנגיעתו. הו\"ל כנגע במי חטאת טמאים בגופו דלא נטמא גופו. די\"ל דבכה\"ג טומאת הבגדים וטומאת המים באים כאחד. אולם טעם דברינו. מדלא חילק הכתוב בנוגע במי חטאת טהורים בין שיהי' הנוגע טהור או טמא. ודוגמת זה כתב רש\"י ביבמות (ד\"צ ע\"א) באוכל קדשים בטומאת הגוף דחייב כרת מדלא חילק הכתוב בין שהיה הבשר טהור או טמא. יש בו דין חיוב טומאת הגוף: ",
+            "ומכאן מוכח לכאורה דאפר פרה אחר שכנסם במקום שרפתה. קודם שיתנם למים מקודשים אמ\"ט כלל להנוגע והנושאו. דהרי הכא לא נעשה עדיין מצותו של האפר. ורשאי לנגבו ולקדש בו מים מקודשים. וא\"כ למה לא יטמא במגע ובמשא כשאר אפר (וע' פ\"ו י\"ג) אע\"כ דאפר קודם שקדשו בו מים אמ\"ט במגע ובמשא. וע' לעיל ל\"ה: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש והר\"ב נושא כליו. כתבו דמיירי בכלי הטהור לתרומה. משמע אבל הטהור לקודש לא. ואחמכ\"ר הרי משנה שלימה שנינו [חגיגה פ\"ב מ\"ו] דבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. ומנ\"ל לחלק בין בגדי אוכלי קודש דחיישינן שישבה עליהן אשתו נדה לכר וכסת של קודש שאין מצויין בבית החול: ",
+            "ונ\"ל דאצ\"ל שכבת זרעו דמטמא בהיסט. דבש\"ז אין הטעם דמטמא בהיסט מדבא מאדם שאינו טהור לחטאת. רק מדהוא עצמו אה\"ט. ומשתמע טפי מסיפא. דקתני דכלי שנטמא במת. דמטמא לחטאת כמדרס. וכן הרמב\"ם [פ\"ג מפרה ה\"ח]. כלל ש\"ז בהדי דיני טמא מת. ולא שם בהלכה ז'. בהדי אדם שאינו טהור לחטאת. אמנם גם כאן כתבו הר\"ש והר\"ב דמיירי רק באדם הטהור. לתרומה דוקא. אבל סתמא דמשנתנו דמדמה אדם לכלים לא משמע כן. דהרי כבר הוכחנו בכלי. דאפילו טהור לקודש מדף הוא לחטאת. ואף לבתר מ\"ש תוס' [חולין לה\"ב ונדה לד\"א] דרק בבגדי ע\"ה גזרו שידונו כשל זב לענין חולין טהורים. משא\"כ בגוף ע\"ה עצמו לא גזרו שיהיה כזב לטמא במשא. מדהו\"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. מדרוב הפועלים ונושאי משא ע\"ה היו. ואפ\"ה גזרו במגעו מדיכולין ליזהר שלא יגע בטהרות בלי הפסק דבר. וגם רתוי\"ט [ספ\"ב דחגיגה] קבע בה מסמרות. שכ' דמדנקט תנא בגדי ע\"ה מדרס לפרושים. משמע דוקא בגדיו. הא הע\"ה לא. וא\"כ מה דתני נמי התם בגדי אוכלי תרומה וכו'. בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. נמי נידק לה הכי. דהא האדם האוכל קודש גופי' אינו כזב. ואפ\"ה לפע\"ד אין בכל זה בכדי להכריע. דנימא דאוכלי קודש גופייהו לא יהיו כזבים. משום דק' מכדי דכל עיקר טעמא דלא גזרינן בגוף ע\"ה שיהיה דינו כזב. היינו רק מדאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. א\"כ מה אהני לן הר\"ש והר\"ב דאוקמה למתני' דקאמר דאדם הוה כמדרס לגבי חטאת דמיירי באדם הטהור לתרומה. הרי בטהור לתרומה נמי נימא האי טעמא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. אע\"כ דדוקא בגוף ע\"ה ולגבי חולין טהורים דשכיחי. שייך האי טעמא. אבל אוכלי תרומה. שרובן כהנים הן. ולגבי חטאת שאינה מצויה כל כך ביד כל אדם. וגם בל\"ז כל בני אדם מופרשין ומוזהרין ממנה. שפיר יכולין לעמוד בגזירה זו בה. שיהי' גם גוף אוכלי תרומה או קודש כמדרס לחטאת. ואי משום דיוקא דרתוי\"ט דמדנקט שם בחגיגה בכל חד בגדי בגדי. ש\"מ דהן עצמן לא. ל\"מ הי' נ\"ל. מדדיוק זה פשוט. ואפ\"ה לא הסתייעו בו רבעתו\"ס בחולין ונדה הנ\"ל לסברתם. דעל הגוף של ע\"ה לא גזרו. ש\"מ דגם רבעתו\"ס ס\"ל דאין מדיוק זה ראי'. די\"ל דלא לדיוקא נקט תנא בגדי בגדי. אלא לרבותא נקט הכי. מדסד\"א דוקא בגוף ע\"ה חיישינן שמא זב הוא ולאו אדעתי'. אבל במטפחתו. הרי יש בו ס\"ס. שמא אינו זב. ושמא לא ישב על מטפחתו. ולהכי אף דגזרו על גופו שיהיה כזב. לא נגזר על מטפחתו שלא ראינוהו שלבשו. קמ\"ל דאפ\"ה דינו כמדרס. מדליכא גבי מטפחת רק חד ספיקא שמא ישבה עליו אשתו נדה. שדמיה מצויין בה [כנדה דו\"א]. תדע דאלת\"ה מה יענה רבינו הרמב\"ם [פ\"י ממשכב. ופי\"ג מאהט\"ו] דפסק דגם גוף ע\"ה מטמא כזב. ולפי דבריו א\"כ למה נקט משנתנו בגדי בגדי. אע\"כ דגם רבינו ס\"ל דנקט בגדי בגדי לרבותא. וכדאמרן. והן אמת שדברי הרמב\"ם בזה תמוהין. דק' דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו פסק [פי\"ב ממשכב הי\"ג] דגוף ע\"ה אינו עושה משכב. ואם נדונו כזב למה לא יעשה משכב. ותו דגם הראי' שהביאו רבעתוס' ממשנה ערוכה [פ\"ז דטהרות מ\"ו] דגוף ע\"ה אינו עושה מדרס. יתד הוא שלא תמוט. וחזקה כראי מוצק. שגוף ע\"ה אינו עושה מדרס. אבל כל זה בשאר מילי. משא\"כ לענין חטאת שמצינו שעשו בה כמה מעלות יתירות. עדיין לא שמענו שלא יהי' גם גוף אוכלי קודש כמדרס לגבה. והגם שאף רבינו הגדול הרמב\"ם [בפי\"ג מאהט\"ו] ג\"כ כתב כהר\"ש והר\"ב דגוף אוכלי קודש אינו כזב לחטאת. אבל נעלם מעינינו הכהות מאיזה מעין דלה דלו לנו רבותינו דין זה. והרי סתם משנתנו משמע. דכל אדם כל שאינו משומר לחטאת להדיא. הוה מדרס לחטאת: אבל בירושלמי [ספ\"ב דחגיגה] יש פלוגתא בב' ברייתות בזה. אי נימא דגוף הטהור לקודש יהי' מדרס לחטאת או לאו והרי הברייתא הראשונה כפי שהגי' אותה הקרבן עדה שם ה\"ג ב' לגינין א' של חטאת וא' של קודש או תרומה שנגעו זב\"ז. שניהן טהורים. ורצה הירושלמי להסתעיי' מנה דגוף הטהור לקודש אינו מדרס לחטאת והרי הברייתא זו סותרת להדיא למשנה ערוכה בפרקין [מ\"ו] דתני בפירוש הלגין של חטאת ושל קודש או תרומה שנגעו זב\"ז של חטאת טמא וע\"כ דסמא ברייתא מקמי מתני' א\"כ י\"ל דאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דס\"ל דגם גוף האדם האוכל קודש מדרס לחטאת. דוקא היא. וקיי\"ל כוותה וא\"כ כלו כליותי בחיקי איך נקטו כל רבותינו דלא כהלכתא וצ\"ע: אולם לאשר אנכי תולעת ולא איש. דחילנא מברייתא המה רבותינו הקדושים לפרש להדיא שלא כדבריהן. ואימת מפגיע הארי על החולדה הדרה בעקרי הבתים. לכן פירשתי כלשון הרא\"ש: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דכל הנטמא במת קאמר. דהיינו אפי' כלי חרס. אף שכ\"ח א\"א שיהי' אהט\"ו לעולם [כרמב\"ם פ\"ה מטו\"מ ה\"ו] אפ\"ה מדהיא כלי טמא גזרי' בה אטו משכב הזב וכן הי' נראה מסתימת לשון הרמב\"ם [פי\"ז מפרה ה\"ח] אבל א\"א לומר כן. דא\"כ ל\"ל דנקט הראוי ליטמא טמא מת. נהי דלא נקט הראוי להיות אהט\"ו. היינו מדבעי לאפוקי מדרס עכ\"פ הו\"ל למנקט כל הראוי להטמא באהט\"ו: אע\"כ משום דבכה\"ג לא נעשה הכלי רק ראשון. ולא גזרו גבי' שיטמא בהיסט אטו אהט\"ו דמדרס רק נקט שנטמא הכלי במת. דאז נעשה הכלי אהט\"ו. דשפיר גזרי' גבה אטו שנטמא הכלי אהט\"ו דמדרס: ואע\"ג די\"ל דמדנקט במשנה ב' דמדף. והיינו ולד דרבנן מטמא להטהור לחטאת במגעו. הא בהסיטו לא משמע לכאורה הא ולד דאורייתא מטמאו גם בהיסט. י\"ל דקמ\"ל רבותא דאף ולד דרבנן. מטמא עכ\"פ במגע. אף דאין ולד אפי' דאורייתא מטמא לאדם וכלי: מיהו הטהור לחטאת שהסיט שרץ וש\"ז או אחד משאר אהט\"ו שאמ\"ט במשא והיסט. אפ\"ה לענין חטאת גזרו שנטמאו בהיסט וכן דרך התנא בכל מקום שמזכיר ט\"מ כוונתו א' מאהט\"ו [ועי' רפכ\"ד מכלים] וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ\"ט] דכל אהט\"ו דינו כך: רק מ\"ש שם בתוספתא או בנבילה וכן הועתק בהר\"ש ט\"ס הוא דהרי נבילה מטמא לכל מילי בהיסט וא\"כ האיך בהא נימא ר\"א בתוספתא דהמסיטה טהור לחטאת: ",
+            "כך נלפע\"ד: ולכאורה נראה שאין דברי מסכימין עם דברי רתיו\"ט ד\"ה שנגע. דמדברי רבינו נלמוד שכל מיני מדף שבמשנה א' מטמאו רק בנגע בהן בידיו ומדף דמשנה ב' מטמאי גם בנגע בהן בגופו ורבינו הנ\"ל אף הוא הי' מתכוון לגמור דבר זה בכוונת רבינו הר\"מ קורקס שמביאו רבכ\"מ [פי\"ג מפרה ה\"ט] וקצת נוטין לזה כל דברי רבותינו מפרשי משנתינו. שכולן מתנבאין בסגנון א'. ואוקמוה למשנה ב' דמיירי במין מדף אחר מהמדף שבמשנה א' וק' ואמאי והרי גם מדף שבמשנה א' מטמא במגע אע\"כ דס\"ל דשאני מגע דהתם ממגע דהכא: ואני עני וגווע. תותרנא אנא וניטל ממני גם חוש הטעם. דלמה לענין משא והיסט. חמיר מדף דמשנה א' טפי ממשנה ב'. ולענין מגע בגופו יהי' חמיר מדף דמשנה ב' טפי ממדף דמשנה א': ותו קשה עלינו כתורמוס לומר דכלי הנטמא בטומאות מת שנזכר במשנה א'. אפילו יהי' רק ראשון. עכ\"פ טמא הוא מדאורייתא ואפ\"ה רק בנגע בו בידיו יטמא לענין חטאת ועליונו של זב. דמדאורייתא טהור גמיר הוא [מהראב\"ד פ\"ו ממשכב]. גם בנגע בו בגופו יטמא לחטאת אתמהה: ובל\"ז ידי יד כהה מלהשתמש בסכינא חריפא כזו. למפסק הנך ב' משניות הסמוכים משולבים אשה אל אחותה. ואיך נחלק עלינו את השוין. ונאמר דבמדף שבמשנה ב' לא נכלל נמי מדף דמשנה א': אמנם לדברי הננס הגמוד שע\"ג הענקים צופה אנכי כל דברי רבותינו מזוקקים דהא דאוקמוה למשנה ב' גם במדף שבעליונו של זב. היינו משום דבמשנה ב' נזכר רק מגע. ואילו הנך מדף דמשנה א' הרי מטמא גם במשא מיהו לענין מגע כולן שוין. לטמא בין בנגע בהן בידו או בגופו ורק בנגע בכלי הטהור לגמרי. אלא שלא נטהר לשם חטאת. והוא ג\"כ אינו ראוי למדרס. זהו לבד שדינו כאוכלין ומשקין לקמן במתני'. דמטמאי רק בנגע בהן בידו. ולא בנגע בהן בגופו: וגם דברי רבינו ר\"י קורקס ז\"ל אפשר לכוונם כיון יפה בדברינו הנ\"ל וגם דברי רתיו\"ט אפשר לכוון לפי' זה: ",
+            "כך כ' רב\"א זצוק\"ל הכא בפירושו וכך נראה ג\"כ מדברי הרמב\"ם בחיבורו [הלכות פרה פי\"ג ה\"י]: ורכ\"מ שם כ' דמ\"ש הרמב\"ם שם נגע בהן ברגלו טהורים. דוקא אאוכלין ומשקין טהורים קאי דאילו טמאים לא גרע מכלי שהוא ולד הטומאה. ואפ\"ה מטמא לאדם בכל מגע אפילו שבגופו עכלה\"ט: ואני עני וכואב לא זכיתי להבין. דהרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו. דפתח ואמר בין טהורים ובין טמאים בנגען בידו טמא. ברגלו טהור. ולפי דברי רכ\"מ הנ\"ל איך א\"כ נפרד בין הדבקים. ונימא דפסק הדין דנקט הרמב\"ם רק אטהורים קאי: וטמאים דנקט הרמב\"ם לא יפרש דינן. דאף בנגען בגופו טמאים. ואי משום קושית רכ\"מ דמ\"ש אוכלין טמאין מכלים טמאים הרבה רווח והצלה לתרץ לפמ\"ש הרמב\"ם בפרקין סוף משנה ד'. דלהכי כ\"ח הטמא מטמא רק במגע שביד. מדא\"א שיהי' אב הטומאה. עכ\"ל. וא\"כ ה\"נ אוכלין ומשקין טמאין: רק דיש להקשות על זה. דא\"כ אדמפלגי באוכלין. לפלגו ולתני בכלים גופייהו. והול\"ל דבכ\"ח טמא שהסיטו ס\"ל לרבנן דטהור לחטאת. דהרי גם כ\"ח א\"א שיהי' אב הטומאה. אולם מזה מוכח כמ\"ש בפנים סי' ס'. דכ\"ח שיש שם כלי עליו. אע\"ג שא\"א שיהי' אהט\"ו. גזרי' גבי' אטו שאר כלים: ",
+            "כך מוכח. דהרי לא עדיפי משרץ. דכשנגע בו הקלל טהור [ועי' רמב\"ם רפי\"ד דפרה] ונקט שרץ לרבותא דר\"א. ונקט אוכלין לרבותא דרבנן. וגם לאשמעינן דר' יוסי דמודה בשרץ לחכמים אפ\"ה באוכלין מטהר: ונ\"ל דאפ\"ה נקט תנא סתם אוכלין. דמדהן חולין אין נזהרין בהן כל כך: אבל אי\"ל דמיירי גם באוכלין ומשקין שידוע שהן טהורים. ואפ\"ה נאמר עליהן בסיפא דמקומן טמא. משום דכשנגע בהן הטהור לחטאת בידו נטמא [כמשנה ב']. ליתא דא\"כ למה אשמעינן הרמב\"ם אוכלים שניים. הרי אפילו טהורים לגמרי נמי. אע\"כ דכיון דרק משום מעלה בעלמא מטמאי את הטהור לחטאת. להכי דוקא בנגעו בהן מי חטאת גזרו שיטמאו. אבל לא שכשעמדו עליהן מי חטאת יקרא מקומן טמא: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט אם הם שלישי בתרומה או רביעי בקודש. נמי מקרי מקומן טמא דעכ\"פ טמאים הן דמי גרע מכתבי קודש והא דנקט הרמב\"ם שניי' ה\"ט משום דשניי' אפשר גם בחולין המצויין אבל שלישי שבחולין אין בו טומאה כלל אפילו לקודש [כפ\"ב דטהרות מ\"ג]. ורביעי בחולין א\"א כלל ודו\"ק: ",
+            "ואעפ\"כ יש חילוק בין אוכלים לכלים. דבאוכלין ומשקין בין טמאים ובין טהורים רק בנגע בהן בידיו נטמא לחטאת. אבל הכא בכלי. דוקא כשהכלי טהור לא נטמא בנגע בו ברגלו אבל אם הי' התנור טמא הרי אמרי' לעיל [במ\"ב] דאפילו כשהכלי טמא רק מדרבנן אפ\"ה נטמא גם כשנגע בו בגופו בכל מקום וכן לעיל [פ\"ח מ\"ב]. בשנטמא הסנדל מטומאה דרבנן. מטמא להאדם שנגע בו בגופו: אמנם כפי הנראה מפי' הרמב\"ם והרא\"ש כאן משמע דס\"ל דמדנקט תנא סתם. משמע דבין בתנור טהור או טמא מיירי. ודוקא בתנור חרס אמרי' דאע\"ג שהוא טמא אפ\"ה בנגע בו ברגלו טהור. כבאוכלין ומשקין לעיל ומשום דבין כ\"ח. ובין אוכומ\"ש א\"א שיהי' אהט\"ו: ואני בער ולא אדע דעת קדושים. דאי גם בתנור הדין כבאוכלין ומשקין. א\"כ למה פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללינהו יחד במ\"ב. והכי הול\"ל. נגע באוכלין ומשקין או כ\"ח. בידיו טמא וכו'. ולכה\"פ לא הו\"ל להפסיק בינייהו עם משנה ג': ותו למה נקט תנור ולא שאר כלי: ותו לפי דברי רבותינו לא שמעינן במתני' כלל דין הנוגע בשאר כלי טהור מה דינו: אולם כפי הנראה חזר בו רבינו בחיבורו. דהרי בפי\"ג מפרה לא חילק כלל בהלכה ח' בין כ\"ח לשאר כלים. משמע דגם כ\"ח הטמא דינו כשאר כלים טמאים: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ לר\"ע הרי האדם שעומד ע\"ג התנור נוגע בו ונטמא. ואין מונין ראשון ושני בחטאת. וא\"כ איך לא יטמא המי חטאת: י\"ל כיון דהתנור טהור לפיכך דוקא במגע יד נטמא. ולא במגע הגוף: מיהו לפ\"ז דוקא בהי' התנור טהור מטהר ר\"ע. אבל בהי' התנור טמא. באמת גם לר\"ע הי' האפר והמים טמאים. לא משום מקומו טמא. רק משום נגיעה. דבכלי טמא לא מחלקינן בין נגע בו בידו או בגופו. וכרבנן לעיל סוף מ\"א ומשנה ב': ונ\"ל עוד דלאו כי רוכלא חשיב ותני תנא אדם ולגין ואסל וקלל אלא נקט אדם ולגין לרבותא דר\"ע דאע\"ג דלגין כלי שטף ומקט\"ו מגבו. והאדם הנוגע בהתנור חזר ונגע בהלגין שאוחזו. וסד\"א דהו\"ל כאילו נגע הלגין בהתנור. דטמא הלגין [וכמשנה ו']. ואע\"ג דהכא שאני דמפסיק אדם עכ\"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת להכי קמ\"ל דאפ\"ה כל שהמגע ע\"י אדם. דוקא בהי' נוגע בהתנור בידו אז אין מונין ראשון ושני בחטאת. ונטמא הלגין [כשלהי פרקין]. אבל בנגע בתנור הטהור בשאר גופו. אז הלגין ומה שבתוכו טהור לר\"ע: ונקט תו אסל וקלל לרבותא דרבנן. דאע\"ג דאסל פשוטי כלי עץ הוא. ואמקט\"ו רק כשיש בו ב\"ק מעות [ככלים פי\"ז מט\"ז] וגם הקלל הוא כ\"ח שאמקט\"ו מגבו. וא\"כ אפי' הי' נוגע בשרץ הי' טהור [כמ\"ג]. וכ\"ש הכא דהתנור טהור לגמרי והאסל אמקט\"ו כלל והקלל אמקט\"ו מגבו. אפ\"ה מדחשבינן להקלל כאילו מונח על התנור. הרי בכה\"ג אפילו מפסיק נייר או אסל שאמקט\"ו הו\"ל עכ\"פ מקומו טמא. ונטמא הקלל עם מה שבתוכו: אמנם נ\"ל פשוט דהכא מיירי שהי' בידו הלגין לצורך הזאה הא שלא לצורך הרי נטמא האדם הנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה [כרמב\"ם רפט\"ו דפרה] ואף דאז עכ\"פ הלגין נשאר בטהרתו עדיין [כר\"ש פ\"ח דפרה מ\"ב והר\"ב פ\"ט מ\"ח] עכ\"פ התנור שנגע בו אז האדם בשעה שנטמא. והוא חוזר וטימא להאדם. והאדם להלגין. דכיון שנטמא התנור. מטמא להאדם לענין חטאת בין שנגע בהתנור בידו או ברגלו. וכמש\"ל: ונ\"ל עוד דרבנן ס\"ל דדמי הכא להך דנגעים [פי\"ג מ\"י] בהי' עומד תוך בית מנוגע ופשט ידו לחוץ והניח אדם אחר טבעות בידיו. דהטבעות טמאות כאילו נכנסו לפנים דשדינן ידו בתר גופו. וה\"נ הכא הו\"ל כאילו הכלי עם המי חטאת ממעל להתנור. ור\"ע ס\"ל כי אמרי' שדינן ידו בתר גופו. ה\"מ ברשויות דאע\"ג שהוא בחוץ דנינן לה כאילו היא לפנים אבל דנידון ידו כאילו היא במקום גופו ממש לא: ",
+            "והרמב\"ם והר\"ב אבתרי' כתבו דטעם ר\"ע מדס\"ל קלוטה כמי שהונחה דמי והוא דלא כמסקנת הש\"ס [זבחים צג\"א] דמסיק כמ\"ש בפנים: וי\"ל דלרמב\"ם לא הדר בי' הש\"ס במסקנא לגמרי רק במה דס\"ד דגם בזורק נמי אמרי' קלוטה כמונח וה\"ק ר\"ע סבר גזירה שמא יניח ר\"ל כיון שהלגין בידו חיישי' שמא בשעה שמושיטו ממעל להתנור. ישהנו קצת באויר ממעל להתנור. ובכה\"ג אמרי' קלוטה כמונח דמי. אבל בשזרק הזאה ממעל להתנור שכבר יצאה טפת הזאה מידו. והטפה ההיא שטה ממעל להתנור. בכה\"ג א\"א לחוש שמא תשהה הטפה ממעל להתנור. בכה\"ג גם ר\"ע מודה דלא אמרי' קלוטה כמונח דמי. כך נ\"ל דעת הרמב\"ם והר\"ב אלא שמרש\"י שם ומהר\"ש הכא לא משמע כן. שהרי הזכירו מחשש הכנסה לתוך התנור: ואת\"ל דק' להרמב\"ם דהרי [בשבת צז\"א] אמרי' דלר\"ע גם בזריקה כמונח דמי: י\"ל הרי לרש\"י ור\"ש ק' טפי וטפי דהרי לדידהו גם במושיט ס\"ל לר\"ע דלאו כמונח דמי. והרי בסוגיא דשבת שם בין במושיט ובין בזורק ס\"ל לר\"ע כמונח: ותו מה משני הש\"ס הכא דבזרק ההזאה ממעל להתנור. כיון שיצאה מידו א\"א לחוש שמא יכניסנה לאויר התנור וק' נהי דהך חששא ליכא. עכ\"פ הרי לר\"ע כל קלוטה כמונח דמי גם בנזרק אלא ע\"כ דלא מדמינן טומאה לשבת לענין קלוטה. דבשבת רק ברשויות תליא אמרי' דבנקלט ברשות זה הו\"ל כהונח שם: תדע דוכי ס\"ד לר\"ע הזורק ד' אמות בר\"ה לפטור. דהרי קלוטה כהונח דמי. והו\"ל כעוקר ומניח עוקר ומניח כל הד' אמות ובכה\"ג הרי בודאי פטור אע\"כ רק בב' רשויות. כשבא לרשות אחר באוירו הו\"ל כמונח שם אבל ברשות א' לא. וה\"נ לענין טומאה. וכ\"כ מצינו לחלק בין שבח לטומאה לענין גלמי מחט [שבת נב\"ב] ולענין שיעור ביצה וגרוגרת [שבת צא\"א] ולענין עציץ [שבת צה\"ב] ולענין שפוע אהלים [שבת קלח\"ב ועירובין לו\"א ועט\"א]: וא\"כ באותו סברא יש לתרץ ג\"כ להרמב\"ם דדוקא לענין שבת ס\"ל דגם בזורק אמרי' קלוטה כמונח. אבל לענין טומאה לא אבל במושיט ושהה קצת ממעל להטומאה. גם בטומאה ס\"ל לר\"ע קלוט כמונח דמי: אמנם הקשה רתיו\"ט. הרי שם בסוגיא דשבת מסיק דבקלוטה למעלה מי\"ט גם לר\"ע לא אמרי' דכמונח דמי ור\"ל הרי הכא סתמא קתני: ותי' אאמ\"ו ע\"ר זצוק\"ל. דזהו רק בזורק ולא במושיט: אבל לי בו\"ת ק\"ל לפ\"ז משבת [דד\"ב תוס' ד\"ה אבל] אמרי' דבמונח בידו לא אמרי' קלוטה כמונח דמי: וי\"ל התם דוקא בכולה טמונה בידו: אולם ק\"ל איפכא הרי הכא סתמא קתני. אפילו בהושיט הלגין למטה מי'. והרי התם בשבת דלמטה מי' לכ\"ע אמרי' קלוטה כמונח דמי: אע\"כ לחלק בין שבת לטומאה וכמש\"ל: איברא יש לדקדק טובא. למה נקטה המשנה פלוגתא דר\"י ורבנן רק במי חטאת. ולא בשרן וכדומה שהושיטו למעלה מתנור. דאי\"ל דדוקא במי חטאת מחמיר ר\"ע ומשום חומר מי חטאת. ליתא דהרי גם בשבת צז\"א ס\"ל לר\"ע קלוטה כמונח דמי. ודוחק לומר דרבותא בעי לאשמעינן אליבא דר' עקיבא. דאע\"ג דהתנור טהור גמור וכל טומאתו לגבי חטאת רק מעלה בעלמא. אפילו הכי אמרינן לגבי קלוטה כמונח דמי. דטפי הו\"ל לאשמעינן רבותא אליביי' דרבנן דקי\"ל כוותייהו. דאפילו בשרץ שהוא טומאה דאורייתא לא אמרינן לגבי קלוטה כמונח. ותו מה נענה לפי גירסת הש\"ס שבת הנ\"ל דגרס ושרץ בתנור. א\"כ הו\"ל נמי טומאה דאורייתא. ומ\"ש מי חטאת דנקט. וגם אי\"ל דפלוגתייהו דר\"ע ורבנן בזורק בשבת מרשות לרשות. ובמשנתנו במי חטאת. היינו רק בשהנ\"מ הוא בדבר הנקלט. דבשבת אי נימא קלוט כמונח דמי. הו\"ל כאילו הניח הדבר הנקלט וחייב. ובמי הזאה נמי אי נימא קלוט כמונח. הו\"ל כהונחו המי חטאת על התנור ונטמאו המי חטאת. אבל בהושיט השרץ ממעל להתנור הרי בהא אין נ\"מ בשרץ הנקלט. רק דאי נימא קלוט כמונח נטמא התנור המונח. בכה\"ג גם ר\"ע מודה דאין הקלוט כמונח. מדמקלינן כה\"ג באין לטומאה מקום מושהה [כרפ\"ד דטהרות]. בורכא דהרי מצי נמי למינקט איפכא שהושיט טהרה ממעל להשרץ. ואת\"ל אין ה\"נ דגם בכה\"ג פליגי רק מכילתין בחטאת מיירי. להכי נקט פלוגתייהו במ\"ח. ליתא דא\"כ מצינו טומאת אהל גם בכל אהט\"ו שהושיטו למעלה מטהרה. וכש\"ס שבת הנ\"ל והרי לא שמענוהו רק בטומאת מת. והרי אדרבה מצינו להפך בזרק שרץ ע\"ג ככרות. אפילו במסופק אם נגע טהור [כטהרות רפ\"ד]. אלא נ\"ל מדלא מצינו פלוגתיי' דר\"ע רק בד' מקומות, א) בשבת הנ\"ל. בזורק מרשות לרשות. ב) בזרק לאשתו גט [גיטין דעט\"א]. ג) באמר זרוק גניבה לחצירי ותקנה לי חצירי [ב\"ק דעע\"ב]. ד) הכא בהושיט לגין של חטאת למעלה מתנור. ובכל הנך ד' דוכתא נקט לשון קלוט כמונח דמי. אבל לא נקט כנוגע דמי. ומשום דכל הנך א\"צ נגיעה ממש דאפילו מפסיק שום דבר. כיון דהונח שם סגי בכל ענין כפי מה שהוא. א\"כ מה\"ט נמי נקט פלוגתיי' רק במי חטאת דסגי לגביי' שיטמאו בשהונחו שם אף שלא נגעו. דאע\"ג דמפסיק אויר לא עדיף מהפסק נייר שהוא הפסק ממש ואפ\"ה טמא. דמקומו טהור בעינן וליכא [וכשלהי פרקין]. משא\"כ בשרץ הרי אפילו נימא קלוט כמונח דמי. עדיין לאו כנוגע דמי דהרי מפסיק חויר דלא גרע מנייר מפסיק וטהור: ",
+            "כך כוונת רב\"א זצוק\"ל. וא\"ת הרי אמרינן לעיל [מ\"ב] דכלי או אוכלין טהורים אמ\"ט להטהור לחטאת רק בנגע בהן בידיו. וא\"כ איך יטמא הכא הלגין של חטאת כשנגע בלגין של קדש. והרי אין ללגין של חטאת לא יד ולא רגל. י\"ל דג' מדריגות יש, א) אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור. רק שלא נטהר לחטאת. רק בנגען בידו. מטמא אח\"כ לחטאת. ב) כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור רק שלא לחטאת. הואיל שאין להכלי לא יד ולא רגל באמת נשאר בטהרתו. ג) אבל כלי שיש בתוכו מי חטאת. אם נגע כלי זה בכלי או אוכל שאינו טהור לחטאת. אז נטמא הכלי ההיא. הואיל וחמירא. להכי דינו כאדם שנגע בה בידיו [עיין פ\"ט מ\"ה ודו\"ק]. אולם ק\"ל מלעיל [פ\"ח מ\"ט] דמשמע רק כשנפסלו לא נתבטל שם חטאת מינייהו. ודינן ככל מי חטאת. שהטהור לחטאת לא נטמא מהן בין בנגען בידו או בגופו צורך הואה. אף דהנך לא חזו להזאה. אבל כשנטמאו תו אין דינן כמי חטאת כשרים. ולהכי מטמאין להטהור לחטאת לכה\"פ בנגע בהן בידו. דכשאר משקין טמאין דמו דמטמאין לאדם הטהור רק כשנגע בהן בידיו. ומטמאים המי חטאת הללו שנפסלו. גם לכלים. ככל משקין טמאים שמטמאים כלים מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת יד\"ב]. וא\"כ כיון שככל משקין טמאין חשבינן להו. שנעשין ראשון לטומאה. אין עושין להלגין שהן בתוכו רק שני לטומאה. ואין הלגין חוזר ומטמא רק תרומה. מדשני עושה שלישי בתרומה. ואיך כתב רבינו הכא שהלגין יטמא גם חולין. י\"ל דעכ\"פ מסיפא דמשנתנו דקתני שניהן בב' ידיו. שניהן טמאים. הרי מוכח דדין מי חטאת טהורים יש להן. דאי כשאר משקין טמאים. איך הנושא אותן יטמא התרומה. אע\"כ דוודאי אע\"ג דנטמא גזרו עליהן שידונו כמי חטאת טהורים. שהכלי שנוגע בהן שלא לצורך הזאה יטמא חולין. ואפ\"ה הם אמרו והם אמרו. שלא יטמאו לאדם שנגע בהן בגופו. דוגמת שאר משקים טמאים. והטעם משום הכירא כדי שידעו שכל טומאתן מד\"ס ולא ישרפו על טומאתן תרומה וקדשים [ככלים פ\"ה מ\"ג והר\"ב שם]: ",
+            "מיהו דוקא בהיו המי חטאת בתוך לגין. שהוא כלי שטף שמקט\"ו מגבו. להכי נטמאו מהלגין של תרומה. אבל בהיו בקלל. שהוא כ\"ח. אז גם מי החטאת טהורים. דהרי אפילו הקלל נוגע בשרץ היו טהורים [כמשנה ג']. ורק אותה הכלי שהתרומה והקודש בתוכה. בה אין חילוק בין שהוא כלי שטף או כ\"ח. דבין כך או כך טהורה. מדאינה מקט\"ו מהכלי של מי חטאת. שאין הכלי ההוא אהט\"ו. ולכאורה היה נראה דמה\"ט רק בשל חטאת נקט התנא מלת לגין. אבל בהקודש ותרומה נקט סתם מלת \"בשל\" ר\"ל יהי' איזה כלי שירצה. רק דלפי האמת א\"א לומר כן. דאי נימא דהתנא מיירי גם בשהתרומה בכ\"ח. היכי קאמר בסיפא בשניהן בב' ידיו סתמא. דמשמע דמיירי בהנך שניהן דרישא. ואי בשהתרומה בכ\"ח. הרי לא נטמא דאין כ\"ח מקט\"ו מגבו: מיהו נ\"ל דהא דקאמר הכא דשל תרומה וקודש טהור היינו רק לעצמן. אבל לענין חטאת. אף שהכלים שחזרו ונגעו בהן היו טהורים לחטאת. אפ\"ה השתא שנגעו בהלגין הטמא לחטאת נטמאו גם הם לחטאת. דהרי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כלקמן פי\"ב מ\"ח]: ",
+            "אבל ק' הרי מדקתני סתמא משמע לכה\"פ גם כשנשאן שלא לצורך הזאה [ועי' בהר\"ב בד\"ה של חטאת בנייר]. וא\"כ ל\"ל שיתטמא האדם מדנגע בכלי הקודש שהוא טומאה דרבנן. הרי בל\"ז נטמא טומאה דאורייתא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וחוזר ומטמא לכלי הקודש ולכלי החטאת שנגען בשעה שנשא המי חטאת: ואת\"ל הרי כבר כתב הרמב\"ם בסוף פרק [כלל ז'] דדוקא הטהור לקודש ולא לחטאת נטמא בנגע או נשא המי חטאת וכן הביא רכ\"מ בשמו [פי\"ד מפרה ה\"ו] א\"כ י\"ל דמשנתינו מיירי בשהטהור לחטאת ולא נטמא בנשא המי חטאת: אפ\"ה ק' דהרי הרמב\"ם בסוף פרקין ע\"כ מיירי כשנשאן לצורך הזאה דאל\"כ יסתור רבינו א\"ע במ\"ש בחיבורו [רפט\"ו מפרה]. דדוקא בנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזאה נטמא. והיכי איירי שם. אי בטהור לחטאת. הרי אמרת אפי' בטלטלן שלא לצורך הזאה נשאר בטהרתו. ואי בטהור לקודש לבד. הרי טמא לחטאת. וא\"א בו שישאן לצורך הזאה דהרי טמא הוא: אע\"כ דבנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. אפילו טהור לחטאת נטמא: וגם פשטא דקרא והנוגע והנושא יכבס בגדיו. ודאי גם בטהור לחטאת מיירי. ולפ\"ז רק בטהור לחטאת מחלקינן בטלטלן לצורך או שלא לצורך הזאה. והדרא קושיא לדוכתה דל\"ל לטומאת הכלי קודש. הרי בל\"ז נטמא האדם טומאה דאורייתא ממי חטאת גופייהו. וחוזר ומטמא אותן בנגיעתו: ודוחק לומר דלעולם הכא מיירי בשנשאן לצורך הזאה. ורק מדנטמא האדם מכלי של תרומה ונפסלו מלהזות בהן. הו\"ל כנשאן שלא לצורך הזאה: אלא נ\"ל דלעולם הכא מיירי בשנשאן שלא לצורך הזאה ואפ\"ה לולא שנטמא האדם מכלי הקודש. אף שנטמא ממי החטאת. לא הי' חוזר ומטמא אותן אותה שעה באותה נגיעה. משום שכל טומאתו הוא מכחן. מדהן מי חטאת טהורים [ועמ\"ש בס\"ד פי\"א כ\"ב. דשם מבואר הדבר יותר]: ",
+            "ולפענ\"ד נראה דהכא גם בלא\"ה נטמא המי חטאת. דלא עדיף נייר שעל אוזן לגין החטאת. מאילו היו המי חטאת בקלל [לעיל מ\"ג]. דהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו. ואפ\"ה מטמאו חכמים מדמקומו טמא. וה\"נ יד הנושא שנטמא מלגין התרומה. כמקום טומאה דמי. ואע\"ג שאין כלי החטאת מונח על פס ידו אלא שנשאן. עכ\"פ הרי נסמכין על ידו. ושמעינן לעיל לחכמים [סוף מ\"ד] דאסל שאמקט\"ו הנתמך על דבר טמא. הוי כלי החטאת התלוי בו כמונח במקום טמא. ואף שמי החטאת תלויין למן הצד מכ\"ש הכא שאותו הטמא בהן: ",
+            "והר\"ב כ' דלהכי נטמא כלי החטאת. דאף דהנייר חוצץ. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת עכ\"ל: ומדלא כ' כדברינו. דמש\"ה מטמא למי חטאת. מדנשא אותן והוא טמא. וכמ\"ש הרב בעצמו אח\"כ ע\"כ דס\"ל להר\"ב דהכא מיירי גם שנגע בהן דרך הנייר בזה או בזה. אף שלא נשא אותן. ולכך הוצרך לומר דאפ\"ה נטמא כלי החטאת מדאין מונין ראשון ושני בחטאת: ותמוה מאד. דא\"כ ע\"כ מיירי בכלי נייר שמקבל טומאה. דאל\"כ מה ראשון ושני שייך כאן. הרי לא נגע כלל. שהנייר מפסיק. אלא לאו ש\"מ שאין הכלי נייר מפסיק. וא\"כ ק' אמאי בתרומה בנייר אמאי חטאת טהור. הרי כלי נייר מקט\"ו ואין מונין ראשון ושני בחטאת: ואי\"ל דכיון דכלי אמקט\"ו רק מאהט\"ו. א\"כ לא נטמא כלי הנייר מכלי התרומה ליתא דא\"כ גם במפסיק כלי הנייר בין החטאת ליד האדם. נמי נימא הכי. דאין כלי הנייר מקט\"ו מכלי החטאת. מדאין כלי החטאת אהט\"ו: ואין לחלק בין ביאת הטומאה מהתרומה להחטאת דקילא טפי מהחזרת הטומאה מהחטאת להתרומה. משום דטומאת חטאת החוזרת חמירא טפי. ומש\"ה אמרי' גבה דבטומאה חמורה כזו כלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה: ליתא דאדרבה הרמב\"ם בשלהי פרקין [כלל ג'] כ' להיפך דדוקא בביאת טומאה לחטאת יש ב' חומרות דאין מונין בה א' וב'. ובכלי מקט\"ו גם מולד: ובל\"ז א\"א לומר דהך בבא בנגען בלי משא מיירי. דמדקתני סיפא. היו נתונין בארץ. ש\"מ דרישא בנשאן מיירי וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה\"ט אפילו עמד הצלוחית בר\"ה. לא אמרינן ספק טומאה טהור מדאיכא עכ\"פ רוב טמאים כנגדו. ואע\"ג דבט' שרצים וצפרדע א' בר\"ה ונגע א' ספיקן טהור [בכתובות טו\"א]. התם שאני דקביעי. משא\"כ הכא כל דפריש מרובא פריש. תדע דאל\"כ ק' מהתם אישב בר\"ה ודרס א' על בגדיו. דברוב העוברי' טמאים טמא [כטהרות פ\"ה מ\"ז]. אע\"כ כדאמרן. וכ\"כ י\"ל הכא. והא דלא קתני הכא טמא. ה\"ט מדכלל במשנתנו גם מים מקודשים שגם בל\"ז מטמאים במגע [ועמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ט סי' מ\"ב] וגם בל\"ז מדהניחן בלא שמירה בר\"ה נטמאו. ורק בברייתא שהובאה בש\"ס [חולין דטז\"א] שם גרסינן טמא. מדמיירי התם רק במים שאינן מקודשין [כרש\"י ותוס' שם]. א\"נ התם מלת טמא אצלוחית קאי [כתוס' שם ד\"ה טמא]. ור\"ל אע\"ג דהצלוחית לא נטמא ממי החטאת הכשרים. עכ\"פ מדנפסלו ולא חזו תו להזאה טימאו להכלי [כפ\"ט מ\"ח] א\"נ ברייתא אתיא כמ\"ד [זבחים צג\"א] דגם מי חטאת שנטמאו כשרים להזייה. ולהכי לא מצי למיתני פסולים [כתוס' שם ד\"ה או]. וא\"ת א\"כ דגם בטהרות שהניחן מגולים ומצאן מכוסין טמאין [וכמש\"ל מטהרות פ\"ה מ\"ז]. ל\"ל לתנא למנקט משנתנו גבי חטאת. הרי גם בכל טהרות דלא נפיש רוב טמאים בהו כהרוב טמאים דגבי חטאת. נמי טמאים בכה\"ג. י\"ל דרק משום סיפא הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה. דרק גבי חטאת שייך. להכי נקט נמי רישא בחטאת. מיהו בהניחה מגולה וחזר ומצאה מגולה. אע\"ג דיש רוב טמאים. אפ\"ה כיון דאין כאן ריעותא. לא די דהקודש ותרומה טהור. כדמוכח [מטהרות פ\"ז מ\"ט] אלא גם בחטאת משמע להדיא במשנתנו דלא מחזקינן ריעותא. וא\"ת עכ\"פ הרי לא היו שמורים. ומי חטאת אפילו הם בשוקת שלא נתקדשו צריכים שמירה [כריש פ\"ח והר\"ב רפ\"ט]. וי\"ל דמיירי הכא שעמד הצלוחית ברה\"י נעול. וכל כה\"ג מחשב שפיר שמור [עיין ספ\"ג]. ואף דתני במשנתנו שנפל בה טל. אלמא דבעומד תחת אויר רקיע מיירי. י\"ל דמיירי בעומד בחצר נעול. דהיינו כרה\"י [כספ\"ו דבכורות] וס\"ל דמי חטאת צריכים שמירה רק מטומאה. ולא שלא יפול לתוכו טל וכדומה: ",
+            "ורש\"י [חולין דיע\"א] כתב דגם בני אדם דרכן לגלות. ואפ\"ה תלינן בשרצים שהן רובא. ותמהני א\"כ גם כשיכולה חולדה לשתות הרי השרצים שאין פוסלין בשתייתן רובא הוה. אע\"כ דבהזאת מי חטאת אין הולכים אחר הרוב להקל [כפ\"ט מ\"ז]. ונ\"ל דס\"ל לרבינו דהא דלא אזלינן במי חטאת בתר רובא להקל. היינו רק ברובא שבתערובות דחיישינן שפיר להמיעוט. דהרי מיעוט זה ודאי מעורב שם. אבל ברוב התלוי במקרה. דאין שם רק החשש שמא זה או זה עשה הפעולה. גם במי חטאת תלינן ברוב. ואפ\"ה בשמצוי שם חולדה. לא תלינן ברוב שרצים שאינן מלקקין. מדאין ידוע אם שאר שרצים מצויין שם. אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה דטו\"א]: ",
+            "ולפמ\"ש תוס' [נדה דח\"ב] דנקרא שמותי מדהיה מתלמידי ב\"ש. נ\"ל דר\"ל הכא. משום דב\"ש. במקום ב\"ה אינה משנה. ר\"ל כאילו לא נשנה כלל בפלוגתא [כביצה דיא\"ב]. וגריע מחלוקת דב\"ש וב\"ה אפילו מפלוגתא דיחיד עם רבים דהוזכרו דברי היחיד במשנה מטעם שנזכר בעדיות פ\"ק. ולכן כאן לפעמים גדולי האמוראים לפסוק כיחיד נגד רבים שבמשנה. ומה\"ט נקט תנא נמי לפעמים סתם משנה אליבא דיחיד. ואמרינן עלה בגמרא מתני' מני ר' פלוני היא. משא\"כ בב\"ש וב\"ה ליכא שום דוכתא דקיי\"ל כוותייהו. רק בו' דברים [כהליכות עולם שער ה' פ\"א]. להכי לא מצא תנא כל כך הכרע בדבריהם להזכיר שום משנה לפי שיטתם. ודי להזכיר דבריהם במקום שאמרוה הן בעצמן. והיינו נמי מה דא\"ל ר' יוחנן לתנא [ביצה דיב\"ב] פוק תני לברא. ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. ור\"ל לפיכך לא היה לך לשנות משנתך לפי שיטתם [ועמ\"ש בס\"ד נגעים פ\"ח מ\"ט]. והנראה עוד דדוקא דברי כ\"א שהיה מתלמידי ב\"ש. לא הזכיר התנא סתמא אליביי'. כי היכי דלא לגררו אבתרי' כמו קודם ב\"ק. אבל לכ\"ג אף שגם כמותו אין הלכה. אין כאן חשש שיגררו אבתרי'. דידוע לכל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף דר\"א נמי יחיד הוא. הוא לא אמר שום דבר שלא שמע מרבותיו [סוכה כז\"ב]. ורבותנו ב\"ש היו. להכי איכא למיחש גבי' טפי. אולם לפעד\"נ דלהכי לא הזכיר תנא הדין אליבא דר\"א. היינו מדבעי למנקט סמוך לזה או שירד לתוכו טל והכי לר\"א מהני בזה תיקון [כרפ\"ט]: ",
+            "והא דנקט הכא בלילה כלעיל [רפ\"ט]. י\"ל התם נקט רבותא אליבא דר\"א. דאע\"ג שיודע וודאי שירד הטל לתוכה. אפ\"ה כשר כשיעמידנו בבוקר תחת השמים. והכא נקט רבותא אליבא דרבנן. דאע\"ג שלא יודע בוודאי שירד הטל לתוכה. רק מדהעמידו בלילה תחת השמים. אפ\"ה פסלו רבנן: ",
+            "וא\"ת הרי מדס\"ל הכסויין טהורים [ככלים פי\"ד מ\"ג] א\"כ בהניחו מגולה ומצאו מכוסה. נמי ספק ספיקא הוא. ספק שמא כשכיסה לא נגע הטמא בהכלי של חטאת. ואח\"ל נגע שמא טהור לחטאת היה האדם המכסה. נ\"ל דמיירי שהיה הכסוי בתר קבלת טומאה. כגון מתכת במיחם [כלים פי\"ד מ\"ג] והכי בו בוודאי נגע המכסה. והכסוי חזר ונגע בכלי החטאת והכי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כפי\"ב מ\"ו]. ואת\"ל א\"כ אפילו היה האדם המכסה טהור לחטאת. הרי נטמא כצלוחית והאדם. מדנגע הצלוחית עם מי חטאת בכסוי שלא נשמר לחטאת [כפ\"י מ\"ו]. וא\"כ ל\"ל לרבותינו לומר שהמכסה טמא היה. י\"ל דמיירי שגם הכסוי היה שמור לחטאת. ומה שהיה מונח בצד הצלוחית לא היה נטמא הצלוחית. א\"נ י\"ל דמיירי אף כשהכסוי אינו מקבל טומאה. ואפ\"ה לא הו\"ל כהפסק נייר בבית אחיזה [כפ\"י מ\"ו]. דמיירי שהכסוי נוגע במים עצמו שבצלוחית. דאע\"ג דבנגיעה ע\"י דבר שאינו מקבל טומאה לא נטמאו המים. עכ\"פ הכי אי אפשר נגיעה במים מבלי שיסיטו. והכי כשהסיט הטמא את המים נטמאו [כרמב\"ם פ\"י מאהט\"ו ה\"ט]. מיהו בהניח הצלוחית מגולה וחזר ומצאו מגולה כמו שהניחו. לא חיישינן לאדם טמא או לחולדה ונחש המקיאין אף שמצויין שם. ואע\"ג דבאיסור מים מגולין חיישינן בכה\"ג לארס נחש [כפ\"ח דתרומות מ\"ד]. התם חמירא סכנתא מאיסורא. ואע\"ג דגם באיסורין חיישינן בכה\"ג לפסלן לנסכים [כספ\"ד דסוכה]. התם מחמרינן משום הקריבהו נא לפחתך [כסוכה ד\"נ ע\"א]. כמ\"ש לעיל [סי' א']: ",
+            "וא\"ת הרי בנזיר [סד\"א] בסוגיא דמת שמונח בכלי. והכלי צף ע\"פ המים. ומסופק אם נגע המת בטהרות. מיבעי' לן אי הו\"ל כספק מגע בטומאה צפה דטהור. וקאמרינן התם. את\"ל בתר כלי אזלינן שהמת מונח בתוכו ולא הו\"ל כטומאה צפה [כך פי' רש\"י ותוס' שם] וכו' והרי לפמ\"ש הרא\"ש (ב\"מ פ' השואל סי' י\"א) דכל את\"ל פשטותא דאבעיי' היא. א\"כ נפשטא האבעיי' זו. וכטומאה מונחת ולא כצפה דמי. ואע\"ג דלכאורה ק' להרא\"ש דהרי בעירובין (דצ\"ג סט\"א) קא מסיק הש\"ס והלכתא אבעיין לקולא. והיינו דלא כאת\"ל התם. די\"ל דכללא דהרא\"ש הנ\"ל אינו רק במקום שאינו מפורש בש\"ס בהיפוך מהאת\"ל. והרי דגם הרמב\"ם ס\"ל ככללא דהרא\"ש הנ\"ל. דגם הוא פסק (באהט\"ו פי\"ד ה\"ד) באבעיי' דלעיל. דכמונח ולא כצף דמי. ואע\"ג דבשבת (דה\"ב) באגוז בכלי וכלי צף הניח הש\"ס אבעיי' זו בתיקו. אין לתמוה טל זה. דכבר מצינו הרבה דכוותה שהניחו הש\"ס בחד דוכתא בתיקו. ובסוגיא אחריתי מפשט פשיט לה (כתוס' ע\"ז דנג\"א סד\"ה או דלמא. וט\"ז דסד\"א ד\"ה תיקו). וכן מצאתי בהוריות (דז\"ב) איבעיי' לי' אי חלב ודם כיון דשוין בקרבן כחד חטא חשיבי. והניח בתיקו. ולעיל מינה דג\"א מפשט פשיט לה הש\"ס באת\"ל דכחד חטא חשיבי. כ\"כ י\"ל אע\"ג דבסוגיא בשבת סלקא הך אבעיי' בתיקו. אפ\"ה בסוגיא דנזיר מפשט פשיט לה דכמונח דמי. והגם שיש להקשות הרמב\"ם דידי' אדידי'. דהכא באהט\"ו הנ\"ל פסק דכמונח דמי. ואיהו גופי' פסק (פי\"ג בשבח ה\"ד) דלענין מלאכה בשבת פטור. אלמא דלאו כמונח דמי. ואף לבתר מ\"ש רכ\"מ שם. דכיון דסלקא האבעיי' בתיקו. להכי שפיר פסק כבינו דמשום דספק חיובא הוה. להכי פטור. עכ\"פ הכי לפי דברינו הנ\"ל. נפשטה האבעיי' דכמונח דמי. והו\"ל נמי לחיובי' חטאת בשבת. י\"ל דרבינו ס\"ל דאיסור מטומאה לא גמרינן (כיבמות קג\"ב). ולפיכך אף דלענין טומאה פשטינן דכמונח דמי. אפ\"ה י\"ל דלענין חיובא דשבח ספוקי מספקא לן. ועכ\"פ ק' כיון דהכא במוקף צמיד פתיל באהל המת נמי לענין טומאה איירינן. א\"כ כמו דהתם אמרינן דבתר הכלי אזלינן. והא נח הטומאה בתוכה. ה\"נ הול\"ל דבתר כלי אזלינן והמי חטאת טהורים. מדמונחין תוך הכ\"ח שהוא טהור והו\"ל שפיר מקומן טהור. י\"ל דוקא התם לענין צף דבעינן שיהיה השרץ בעצמו צף ולא יהיה השרץ השורץ על הארץ. וכיון דהוא עצמו מינח נח תוך הכלי. אין דנין אותו כצף. אבל הכא דלא מצרכינן שיהיו המי חטאת בעצמו מונחים במקום טהור. דהכי גם במפסיק כ\"ח שהם בתוכו בין המים להטומאה נמי מטמאינן. וככלי של מי חטאת שמונח על השרץ [פ\"י מ\"ג]. א\"כ ה\"נ בסגור הכלי בצמ\"פ באהל המת עכ\"פ כיון שהכלי שמי חטאת מונחים בתוכו מונח במקום טמא. מקומן טמא קרינן בי' [ועמ\"ש בס\"ד עוד בזה בטהרות פ\"ד]: ",
+            "והר\"ב כאן נראה שפי' מ\"ש אזוב שהוכשר. דהיינו שנתקן לחטאת. ותמה עליו רתוי\"ט. למה הוצרך להוציאו ממשמעו. והנה לא על הר\"ב תלונתו. כ\"א גם על הר\"ש. שמתנורו הוציא הר\"ב ז\"ל חררה זו והיה לו לרתוי\"ט לתמוה על הר\"ש בזה. אולם נ\"ל להצדיק רבותינו ז\"ל בזה. דלא לר\"ש ולא להר\"ב קשיא די\"ל דלדיוקא נקטו שתקנו לחטאת. דאילו שלקטו לחטאת. הרי קיי\"ל [לקמן מ\"ח] דהו\"ל כמלקט לעצים. ולא שייך בי' הכשר. דמדנגבו והוא טהור. אלא דמיירי שלקטו לאכילה. והוכשר. ואח\"כ תקנו לחטאת. ואי\"ל כיון שתקנו לאכילה סתם הרי טמא לחטאת. דהרי אפילו אכל קודש טמא לחטאת. י\"ל דמיירי שלקטו לאכלו בטהרת חטאת בשעה שעוסק בשאיבת המים ובקידוש והוכשר ג\"כ במים הטהורים לחטאת. לאחר שהוכשר נמלך להשתמש בו להזי': ",
+            "והנה לא הביא תנא רק ב' מיני ספיקות. דהיינו הספק שבתרומה טהורה. והספק שבתרומה תלוי'. והא דלא אשמעינן נמי ספק שבתרומה טמא בחטאת נמי טמא. ואת\"ל דה\"ט משום דהא ממילא משתמע. דהשתא היכא שבתרומה תלוי. אמרינן דבחטאת ישפך. מכ\"ש היכא דבתרומה טמא. בחטאת ישפך. ליתא דעכ\"פ איצטריך לאשמעינן דהיכא דבתרומה טמא. בחטאת אם עשה ע\"ג טהרות ישרפו. י\"ל דלאיי לא איצטריך לאשמעינן רק ב' ספיקות דטהור ותלוי בתרומה. מדסד\"א מדבכל דוכתא חמירא טהרת חטאת מתרומה. להכי נימא נמי דגם בספיקות שטהור ותלוי בתרומה יהיה טמא גבי חטאת. קמ\"ל דבב' ספיקות אלו תרומה וחטאת שוין בדינייהו. אבל בכל ספק שטמא בתרומה. פשיטא שטמא גם בחטאת דחמירא. ולא אצטריך לאשמעינן לה. אמנם ק\"ל משנה א' כולה. דהרישא שם מיותרת לגמרי. וסיפא שם סותרת למשנתנו. דהרי רישא שם דקתני צלוחית שהניח מגולה ומצאה מכוסה. דמיא ממש להך דטהרות [פ\"ה מ\"ז] במי שישב בר\"ה ודרס א' על בגדיו אזלינן אחר רוב העוברים שם. דאם רוב העוברים טמאים טמא אפילו לגבי תרומה. א\"כ כ\"ש הכא בחטאת דנפישי רוב הטמאים לגבה טפי מרוב הטמאים דנגד תרומה וכמש\"ל. וא\"כ מה קמ\"ל הכא ברישא דפסולין פשיטא. ותו דכיון דבבא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה. אמרינן גבה בש\"ס [חולין דט\"ב] שמא אדם טמא נכנס לשם. משמע ודאי דבצלוחית העומדת ברה\"י מיירי. ובל\"ז כבר הוכחנו בס\"ד לעיל [סי' א'] דמשנתנו ע\"כ מיירי בצלוחית העומד ברה\"י. דאל\"כ הרי אינו שמור. וא\"כ הרי ברה\"י גם בשהספק הוא ברוב טהורים טמא. כש\"ס [כתובות טו\"א] בט' צפרדעים ושרץ א' ביניהן ונגע בא' מהן. ברה\"י טמא אפילו בתרומה וכ\"ש בחטאת. וביותר ק' לכל רבותינו ל\"ל לטעמא ברישא דפסול משום דרוב אדם טמא לחטאת. הרי כיון דהספק נולד. הרי שם גם רוב טהורים טמא. ואת\"ל דדוקא סוגיא דחולין דקתני בה שמא נכנס וכו'. ודאי ברה\"י מיירי. והתם ברייתא היא וכמ\"ש רש\"י ותוס' שם דרק ברייתא נקט התם בש\"ס. אבל מתני' דידן. מדנקט סתמא. משמע דלא לבד ברה\"י מיירי. דברה\"י ודאי אפילו ברוב טהורים היה טמא וכדאמרן. אלא אפילו בר\"ה מיירי רישא דמשנתנו ומיירי בשרוב העוברים טהורים. וקמ\"ל שפיר דאע\"ג דבתרומה בכה\"ג היה טהור. אפ\"ה בחטאת נפסלו המים. מדרוב בנ\"א טמאים לגבי חטאת. א\"נ דבאמת לא איצטריך לי' לרישא כלל. ולא נקט לה רק משום סיפא [וכלעיל סי' א'] נמצא דלא סתרה רישא למשנה ב'. עכ\"פ ק' סיפא דמשנה א' דקתני הניחה מכוסה ומצאה מגולה. דמשמע משם דבאין חולדה מצוייה שם המים טהורים. מכח ס\"ס. ואמאי. והרי בכל ס\"ס בתרומה נהי דאין שורפין [כנדה לג\"ב]. עכ\"פ תולין [כרמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו הי\"ב]. והרי כל שבתרומה תולין בחטאת ישפך. ומדקתני סיפא סתמא. משמע דאף ברה\"י מיירי. והול\"ל דאף באין חולדה מצוייה שם ישפך. וצ\"ל דגם סיפא דמשנה א' רק בר\"ה מיירי. ולהכי באין חולדה מצוייה שם ויכולה לשתות ממנו טהור מכח ס\"ס. כמו ס\"ס בר\"ה בתרומה. רק דיש לעיין אי בר\"ה הרי אינן שמורים: ",
+            "אמנם ק\"ל דא\"כ למה איצטריך לאשמעינן שאין בהן חילוק בין תרומה וקדשים לחטאת. ותו דמ\"ש דנקט הנך ולא שאר פשוטי כלי עץ. ואת\"ל דבעי לאשמעינן דגם למדרס לא חיישינן לגביי'. עכ\"פ כיון דאינו מקבל טומאה כלל. ולתני אבנים. ומה קמ\"ל דאין בהנך חילוק בין תרומה וקדשים לחטאת. וצ\"ע: ",
+            "ויש לדקדק כיון דלא נקט הך בבא הכא. רק מדדמי לרישא דכל הספק הטהור וכו'. ולאשמעינן דהוא הדין ברפפות ורעדות. שוה חטאת לתרומה וקדשים. א\"כ מ\"ש לעיל דנקט רק תרומה. ומ\"ש הכא דנקט נמי קודש. ולא עוד אלא דאקדים קודש לתרומה שלא כסדר מעלת טהרתן. ונ\"ל דלעיל נקט תרומה לרבותא. דאע\"ג דחטאת חמיר טפי אפילו מקודש. אפ\"ה לענין ספק לא חמיר אפילו מתרומה דקיל טובא מקודש. והכא נקט תרומה לרבותא דרבנן דמקילי. ונקנו נמי קודש לרבותא דר\"א דמחמיר בחטאת ברעדות. הא בקודש מקיל כבתרומה. והא דאקדים קודש לתרומה. היינו רק מדסמיך לעיל תרומה לחטאת. בעי למסמכינהו נמי הכא: ",
+            "מיהו כל זה להרמב\"ם [פ\"ב דתרומות]. דס\"ל דכל גדולי קרקע שהן מאכל אדם ונשמר. חייב בתרומה מדאורייתא. אבל לאינך פוסקים דס\"ל דרק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרומה מן התורה. צ\"ל דמיירי הכא בבכורים. שדינן כתרומה דאורייתא. א\"נ דבאמת אינו חייב רק מכת מרדות. ואפ\"ה נקט חייב מיתה. דהיינו לענין לקבר בין רשעים גמורים שחייבים מיתה. א\"נ לסימנא בעלמא נקטי' דחייבו מיתה. ונ\"מ להיכא דהוה תרומה דאורייתא. כל הנך תירוצים כתב רבינו הר\"ש. ולכולהו ק\"ל ל\"ל לתנא לדחוקי אנפשי' למנקט דבילה. ונצטרך לאוקמה באוקימתא דחיקא כי הנך. וטפי הו\"ל למנקט כפשוטה בתרומה. והיינו תרומה דאורייתא. וכגון שנפלה פרוסת לחם תרומה לתוך המי חטאת. ואת\"ל דבעי לאשמעינן. דאף שלא הוכשר הדבילה. אפ\"ה הכשר וטומאה באין לה כאחד [כלעיל סי' ע\"א]. משא\"כ פת הרי כבר הוכשר בלישה. ליתא דהרי גם פת אפשר שנילש במי פירות ולא הוכשר בלישה [כרמב\"ם פ\"א מאוכלין ה\"ד]. וגם בל\"ז הוה מצי למנקט זיתים שנדבקו יחד כגודל ביצה. אע\"כ כרמב\"ם הנ\"ל. ונקט דבילה לאשמעינן אגב אורחא. דגם תרומת דבילה מדאורייתא. אמנם ק\"ל למה חייב מיתה מדנטמא ממי חטאת. ואכלה בטומאת הגוף. הרי כשנפסלו המי חטאת. וכ\"ש כשנטמאו. פרח דין מי חטאת מינייהו מדאורייתא [כרכ\"מ פט\"ו מפרה ה\"ב]. והו\"ל מדאורייתא רק כשאר משקין טמאין שאינן מטמאין לאדם. וא\"כ אין כאן טוה\"ג כלל להנוגע או נשאן. ואת\"ל כיון דלא נטמאו המי חטאת רק מדנגעו בהדבילה. וזהו רק מדרבנן. וא\"כ מדאורייתא המי חטאת הללו טהורים גמורים הם. להכי שפיר מטמאו להנוגען והנושאן שלא לצורך הזאה. עכ\"פ ק' הא תינח בשהיתה הדבילה תרומה טהורה. אז היה שפיר טומאת המי חטאת שנגעו בהן רק מעלה בעלמא. אבל הרי גם בדבילה טמאה מיירי משנתנו. וכדקאמר להדיא בין טמאה ובין טהורה. והרי טמאה ודאי טימאה למי חטאת מדאורייתא. ככל אוכלין שמטמאים למשקין מדאורייתא [כרמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו]. והרי כיון שנטמאו. ודאי תו אינן מטמאין להנוגען או נושאן. ואין כאן טוה\"ג דאורייתא שיתחייב על ידה מיתה כשאכל התרומה. ואת\"ל הרי בל\"ז ק' דאפילו כשהאדם טמא טוה\"ג. איך יתחייב מיתה כשאכל הדבילה הטמאה. הרי שמואל ס\"ל [סנהדרין דפג\"א] דאין האוכל תרומה בטוה\"ג חייב מיתה רק כשהיא טהורה. אבל כשהיא טמאה. אף שהוא ג\"כ טמא טוה\"ג פטור. דכתיב ומתו בה כי יחללוה. פרט לזו שמחוללת ועומדת. אע\"כ כמהר\"י קורקס שהביאו רכ\"מ [פי\"ד מפרה ה\"י] דמה דתני במשנתנו דחייב מיתה לא קאי אאכל תרומה טמאה. ורק אתרומה טהורה קאי. דאע\"ג דתרומה טהורה נמי טימאה להמים [כפ\"י מ\"ו]. והמים חזרו וטימאו להתרומה. הרי מה שטימאה הדבילה להמים והמים חזרו וטימאו להדבילה. כל זה הוא מצד מעלה. דמדאורייתא לא נטמאו המים מהדבילה הטהורה. ואין כאן טומאה כלל. והדבילה נשארת בטהרתה. וא\"כ גם קושיא קמא הנ\"ל מתורצת דכיון דלא קאי חיוב מיתה דמשנתנו רק אאכל תרומה טהורה. א\"כ בכה\"ג לא נטמאו המים מדאורייתא. ונמצא האדם שנגען או נשאן שלא לצורך. נטמא ודאי טומאת הגוף מדאורייתא [כרמב\"ם רפט\"ו מפרה]. וכשאכל אח\"כ תרומה שג\"כ טהורה מדאורייתא שפיר חייב מיתה. עכ\"פ ק' קושית הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל. שהקשה הקשה כברזל. הרי מי חטאת הן אב הטומאה. וא\"כ אף דנימא שחיוב מיתה קאי בשהיתה טהורה. עכ\"פ כשנפלה הדבילה לתוכן. מיד נטמאה מהמי חטאת מדאורייתא והאיך יתחייב מיתה כשאכלה. הרי מחוללת ועומדת היא. ולא הביא תירוץ לקושיא זו. ולפע\"ד נראה דאע\"ג דוודאי מי חטאת מטמאין לאוכלין שנגעו בהן. וכדמוכח מלעיל [פ\"ט מ\"ה]. וגם לכ\"ע לא גריעי מי חטאת משאר משקין טמאין דבין להטמא או להתטמא סגי כשהן כ\"ש (כרמב\"ם פ\"ד מאוכלין ה\"ב). וכ\"ש מי חטאת שמטמאין אף כשאין בהן כדי הזייה (כרפ\"ק דכלים). עכ\"פ זה דוקא בשלא נשמרו האוכלין בטהרת חטאת לשם חטאת כדי שיאכלום השואבין והמקדשין והמזין בשעת עסקן במי החטאת. אבל כשנשמרו בטהרת חטאת לצורך העוסקים בהן. לא גריעי מהאדם הטהור לחטאת שנגע או נשא מי חטאת. לצורך הזאה דלא נטמא. כמו כן הדבילה זו כשנגעה בהמי חטאת לא נטמא (כלעיל פ\"ז מ\"ט). וראיה ברורה לדברי מלקמן סי' ל\"ז יע\"ש. ואל תתמה. דהרי גם בגדי המזה לא נטמאו בשעה שנוגע או נושא מי חטאת לצורך הזאה. על כרחך מדהבגדים ג\"כ הן לצורך המזה. להכי כמזה עצמו דמי ולא מקבל טומאה מהמי חטאת. ה\"נ בהאוכלין כשהן לצורך המזה. כמזה עצמו דמי ואינו מקבל טומאה מהמי חטאת. וכ\"ש לפמ\"ש לעיל (פ\"י ל\"ג) בשם הרמב\"ם. דהטהור לחטאת אף שנגע בהמים שלא לצורך הזאה לא נטמא. א\"כ מאכל שנשמר בטהרת חטאת אינו מקבל טומאה מהמי חטאת מדאורייתא. אבל מדנגעה הדבילה בהמי חטאת שלא לצורך הזאה לא עדיפי מאדם כה\"ג בנגען שלא לצורך הזאה שנטמא עכ\"פ מדרבנן. וחוזרים ומטמאים שפיר שוב להמי חטאת באותה נגיעה. דאע\"ג דאדם שנטמא מהמי חטאת אינו חוזר ומטמא אותם (כהר\"ב פ\"י מ\"ו. ועיין תוס' ישנים יומא די\"ד ד\"ה דאי שכתבו להיפך). שאני הכא. דמדנפלה לשם נפסלה בהיסח הדעת מדרבנן. דלא עדיפי מתרומה שנזרעה דנפסלה מה\"ט (כפסחים לד\"א). אמנם ק\"ל הרי המי חטאת טהורים מדאורייתא קודם שנגע בהן האדם. ושפיר נטמא האדם בטוה\"ג מדאורייתא. כשנגע בהמי חטאת שעל פני הדבילה כשנטלה. והרי באותה שעה ודאי טימא להדבילה מדאורייתא. והדרא קושיא לדוכתה. דאמאי חייב מיתה. הרי מחוללת ועומדת היא. ואי\"ל כעין תירוץ רבעתוס' על קושיא אחריתא (חולין דקא\"א ד\"ה בנטמא) דמיירי שתחבה לו חבירו בבית הבליעה. ליתא. דא\"כ היכי נטמא האוכלה טומאת הגוף. ותו אפילו היה האוכלה בל\"ז טמא טומאת הגוף. עכ\"פ הרי חבירו בעצמו נטמא כשנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. וחזר וטימא להדבילה טומאה דאורייתא. וגם אין לדחוק ולומר דהכא מיירי שהאוכלה בעצמו תחבה בקינסא. והכניסו לתוך בית הבליעה שלו. ונשארת התרומה בטהרתה. ואעפ\"כ נטמא האוכלה טומאת הגוף. דמיירי שהיה על פני הדבילה מים כשיעור הזאה. שנטמא האדם כשנשאה בקינסא. ואעפ\"כ נשארת הדבילה בטהרתה. דהנושא מי חטאת מותר לישא תרומה (כלעיל פ\"ו מ\"ו). ולא נטמאת הדבילה רק ממי החטאת שנטמאה מהדבילה מד\"ס. כל זהו דוחק גדול לאוקמה סתמא דמשנתנו בהכי. מלבד דנטלה ואכלה דקאמר תנא. משמע דנטלה להדיא. וגם דוחק לומר דכיון דרבי' דשמואל אשכחן לי' דפליג אשמואל דקאמר פרט לזו שמחוללת ועומדת (כחולין קיג\"ב). א\"כ י\"ל דמשנתנו אתיא כרבי' דשמואל. וזהו כעין תי' הר\"ש הכא. ליתא דא\"כ ק' הלכתא אהלכתא. דהרי קיי\"ל כסתם משנתנו (כרמב\"ם ספי\"ד מפרה). והרי קיי\"ל נמי כהך דשמואל. דבאכל תרומה טמאה. והאוכל טמא טומאת הגוף פטור (כרמב\"ם רפ\"ז מתרומות). ומ\"ש רש\"י יבמות (ד\"צ ע\"א). דבין באכל בטומאת הגוף תרומה טהורה או טמאה קאי עלה במיתה. נ\"ל דר\"ל באיסור מיתה. וכן באמת פסק הרמב\"ם הנ\"ל דעכ\"פ אסורה לו. והיינו על כרחך כטעמו של רש\"י. מדלא חילק הכתוב בין טמאה לטהורה. אלא נראה לי לתרץ קושייתינו הנ\"ל. דלבתר מה דמוכח (בחולין קיג\"ב). דטעמי' דשמואל משום דאין איסור טומאת הגוף חל על איסור טומאת תרומה. וכך כתבו נמי רבותינו בעלי תוספות (סנהדרין דפג\"ב ד\"ה פרט). א\"כ הכא שטומאת הגוף וטומאת הדבילה באין כאחת. דהיינו בשעה שנגע בהדבילה שהמי חטאת על פני'. והרי באיסור בת אחת כ\"ע ס\"ל דשניהן חלין. ושפיר חייב מיתה. ולא עוד אלא שיש לומר נמי שאיסור טומאת הגוף קדים לאיסור טומאת הדבילה. דהרי המי חטאת הם על פני הדבילה. ונמצא שבאותה רגע שאוחז הדבילה. קדים נגע במי חטאת שעל פניה. וזהו כעין תירוץ ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא. א\"נ נ\"ל תירוץ מרווח יותר די\"ל דהא דקאמר הכא שהדבילה טהורה. היינו שלא הוכשרה קודם שנפלה למי החטאת. וכדאשכחן טובא במסכת מכשירין. דלשון טהור היינו שלא הוכשר. וא\"כ אף שנפלה השתא לתוך המי חטאת. עכ\"פ הרי נפילה זו שלא לרצון היה. ואינו מכשיר. ואע\"ג דכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. אף כשנפל שלא לרצון [כרפ\"א דמכשירין]. וכן משמע לכאורה מהרמב\"ם [פ\"ב מאוכלין הי\"ג]. י\"ל הרי כבר כ' רבינו הגאון רב\"א זצוק\"ל [רפ\"ק דמכשירין] דזהו רק כשהמשקה אהט\"ו מצ\"ע. וכמו שהבאתי דברי קדשו שם בבועז סי' ג'. ונ\"ל ראיה לדבריו. דהרי לא מני בפ\"ו דמכשירין מ\"ו. רק זובו ורוקו וכו'. שכולן הן אהט\"ו מצ\"ע. וכן הרמב\"ם [פ\"י מאוכלין ה\"ה] לא מני אלא אלו. משא\"כ במי חטאת שאינן אב רק מדקדש באפר חטאת. דינן כמשקה שנטמא מחמת שנגעו בטומאה. ואינן מטמאין ומכשירין כאחת ושלא לרצון. א\"נ יש לומר דהא דמשקין טמאין מכשירין ומטמאים כאחת אפילו בנפלה שלא לרצון. זהו מדרבנן. ומדעכ\"פ נטמאת מדרבנן. מטמאה שפיר להמים. ואעפ\"כ מדאורייתא אין תרומה זו מחוללת ועומדת. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמת ד' בזכות אבותי הקדושים זצוק\"ל: ",
+            "וגם הכא צ\"ל כחד מהנך תירוצים שהבאנו בהדיבור הסמוך. מיהו במשניות שבגמרא. לא גרס לכולה הך בבא דאין בה כביצה. וע\"כ משום דמרישא שמעינן לכולה. ולהספרים דל\"ג הכא חייב מיתה. נ\"ל דה\"ט דא\"כ הי' צריך לפרש דאכל ממנה כזית ודו\"ק: ",
+            "וקצת מזה כבר כתב ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. כמו שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא בס\"ד. אולם בכל זה לא נתיישב רק למה נקט תנא שכא לתוך שאובי מי חטאת דוקא. די\"ל דזהו לאשמעינן רבותא דאפילו מי חטאת שטהורים מאד. אפ\"ה מטמאי כשאר שאובין. אבל עדיין ק' למה נקט תנא שהיה האדם טהור לחטאת. מה לי טהור לחטאת או טהור לשאר מילי. הרי בין כך ובין כך נטמא מהשאובים. ותו דל\"ל למנקט שבא לתוכן רו\"ר. שהוא רק טומאה דרבנן. הרי מיד שנגע בהן רגלו נטמא טומאה דאורייתא מדנגע מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואת\"ל הרי קיימא לן דטהור שנגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. אע\"ג שנטמא הוא עצמו. אפ\"ה אינו מטמא למי החטאת באותה נגיעה [כהר\"ב והר\"ש פ\"י מ\"ו]. וא\"כ אי הוה נקט טהור שנגע בהמי חטאת סד\"א דוקא בנגע. שנשארו המים בטהרתן. וכדאמרן. אז נטמא הנוגע מהמי חטאת ונעשה ראשון דאורייתא. אבל בבא לתוכן ראשו ורובו שנטמא גופו מדהן שאובין. חוזר ומטמאן. דהרי טומאתו מהן אינו מדהן מי חטאת כשרין. רק מדהן שאובין. ולהכי שפיר חוזר ומטמא להמי חטאת. ולפיכך כיון שנטמאו המי חטאת סד\"א דבכה\"ג אין עושין להאדם הבא לתוכן ראשון. קמ\"ל דכיון דמיד שנגע בהו ראש רגלו נעשה ראשון דאורייתא. דהרי אז המים טהורין היו. להכי אף שאח\"כ כשבא לתוכן רו\"ר נטמאו המים. שוב אין טומאת ראשון דאוריי' פורחת מגופו. ובהא יתורץ גם קו' השנויי'. דמה\"ט נקט נמי הטהור בחטאת. מדבעי לאשמעינן רבותא. דאע\"ג דמדהוא טהור לחטאת. אמ\"ט להמים בנגיעתו [וכמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם]. אפ\"ה בבא לתוכן רו\"ר טימאן. ואעפ\"כ נעשה האדם אהט\"ו בשעה שהסיטן. אבל כל זה ליתא. דהרי נגיעתו בהן שלא לצורך הזאה היה וקודם שבא רו\"ר. כבר נגע בהן ונטמא טומאה דאורייתא. והיכי ס\"ד שתפקע ממנו הטומאה אח\"כ כשיבוא לתוכן רו\"ר ויטמא המים. וא\"כ זו פשיטא ומה קמ\"ל. והר\"ב ז\"ל כאן נשמר מזה. והביא דעת הרמב\"ם שהזכרנו דבריו בפנים [סי' ל\"ג] דהטהור לחטאת אינו נטמא כשנגע או נשא מי חטאת. ולפי דבריו הללו יש לומר דשפיר נקט הכא הטהור לחטאת לרבותא. דאף דכשהוא טהור לחטאת לא נטמא הוא כשנגע בהמי חטאת. אפ\"ה כשאחר נגיעתו בא לתוכן ראשו ורובו, נטמא. וכ\"ש מי שאינו טהור לחטאת. הרי מיד שנגע בהן נטמא וא\"צ שיבוא לתוכן רו\"ר. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' י\"א). דהרמב\"ם חזר בו מזה בחיבורו. וס\"ל באמת דאפילו היה טהור לחטאת ממש. כל שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה נטמא. וא\"כ ק' שפיר הכא למה צריך שיבוא לתוכן רו\"ר ויטמא גם טומאה דרבנן. הרי כבר טמא ועומד הוא מטומאה דאורייתא משעה שנגע בהן ראש רגלו. ופשיטא טפי מביעא בכותח שאין טומאה זו פורחת ממנו אח\"כ כשבא לתוכן רו\"ר ונטמאו המים. ואם גם נתיגע לפשר דברי הרמב\"ם שבפירושו במשניות עם דבריו שבחיבורו. ונאמר שמה שכתב רבינו בפירושו בכלל הז' סוף פ\"י דמכילתין. דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת היינו בנגען או נשאן לצורך הזאה. אבל היכי נדחק נמי לומר דמשנתנו דמשמע מינה שלא נטמא מנגיעת המי חטאת. נמי מיירי שבא לתוכן רו\"ר לצורך הזאה. זהו הדבר שאין הדעת סובלתו כלל. וגם בל\"ז קשה למה נקט שבא לתוכן ראשו ורובו. שהוא דבר שאינו מצוי. טפי הוה לי' למנקט שנפלו עליו ג' לוגין מי חטאת. שפשוט ג\"כ שנטמא מהן כאילו הן שאר שאובין [סוף זבים]. והרי זה אפשר ומצוי טפי. ואת\"ל לפמ\"ש תוס' [שבת דיג\"ב ד\"ה וטהור] דדוקא טבו\"י שבא רו\"ר לשאובין נטמא. אבל בשנפלו ג' לוגין אפי' על טהור נטמא. א\"כ י\"ל דשפיר נקט שבא לתוכן רו\"ר לרבותא. דאילו שנפלו עליו ג\"ל פשיטא שנטמא. אלא אפילו בא לתוכן רו\"ר. והרי טהור גמור הי'. דבכה\"ג בשאר שאובין היה טהור. אפ\"ה במי חטאת שהן בל\"ז אהט\"ו. גזרו בהו רבנן דאפילו טהור גמור שבא לתוכן רו\"ר יטמא. אבל הרי הרמב\"ם (רפ\"ט מאהט\"ו) פסק דלא כרבעתו\"ס. אלא דגם טהור גמור שבא רו\"ר בשאובין נטמא. ותו דגם לרבעתו\"ס בעצמן לא יתיישב. דבאמת גם טבול יום מקרי טהור לחטאת. מדכתיב והזה הטהור על הטמא [כיבמות דע\"ג. ועמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ג מ\"ז]. וא\"כ גם הוא בשבא ראשו ורובו בשאר שאובין הי' נטמא. כמו במי שנפלו עליו הג' לוגין. וטפי הו\"ל למנקט שנפלו עליו ג' לוגין דמצוי טפי. ומה רבותא יש בשבא לתוכן טפי ממי שנפלו עליו. ואפשר דטהור לחטאת דנקט תנא. לרבותא דטומאת המים נקטי' (ולא לרבותא דטומאת האדם כפי מ\"ש לעיל). דלא מיבעיא בטמא לחטאת. הרי מיד שנגע טימא המים. אלא אפילו הטהור לחטאת. אע\"ג שבתחלת נגיעתו נטמא הוא מהמים מדנגע בהן שלא לצורך הזאה וכמש\"ל. עכ\"פ לא חזר וטימא המים באותה נגיעה. דכיון דכל טומאתו היא מחמת שנגע במי חטאת טהורין. איך יחזור ויטמא אותן בטומאתו שבא מכח מי חטאת טהורים. ולא שייך בכה\"ג לומר שיאמרו המי חטאת להאדם הנטמא מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני (כלעיל פ\"ח מ\"ב). דהכא שאני שכל הטומאה שנטמא בה האדם. מכח עצמות המי חטאת שהיו טהורים בא. דאילו היו טמאים. היו מדאורייתא הטומאה פורחת מהן (כרכ\"מ פט\"ו ה\"ב מפרה). וא\"כ לא טימא המים בתחלת נגיעתו בהן. ואפ\"ה כשחזר ובא לתוכן רו\"ר. הרי זאת הטומאה לא נגרם לו מחמת שהן מי חטאת רק מחמת שהן שאובין. אע\"ג שכבר טמא היה טומאה דאורייתא. ואיך טומאה קלה חלה על טומאה חמורה. אפ\"ה כיון שזאת הטומאה השנייה הוא ממין טומאה שחל ג\"כ על מי חטאת. חלה ג\"כ השתא על האדם שבא לתוכן. ותו הרי מיד שנגע בהן ראש רגלו נטמא והיה צריך ביאת מים מן התורה. ולפיכך כשחזר ובא לתוכן ראשו ורובו טימא למי החטאת כלקמן (מ\"ו). ואי\"ל כיון שלא מש גופו מהמים מתחלת נגיעתו בהן עד סוף שבא ראשו ורובו לתוכן. כנגיעה אחת חשיבא. והו\"ל כאילו נגע במים ולא מש ידו מהם זמן ארוך. אפ\"ה המים נשארו בטהרתן. שאני ושאני. דטומאה ראשונה משום נגיעה היא. ושנייה מביאת רו\"ר לתוכן. והו\"ל שפיר כאילו נגע וחזר ונגע בהן שוודאי טימאן (ודו\"ק). אבל אם היה טמא לחטאת הרי גם קודם נגיעה היה צריך טבילה עכ\"פ מד\"ס. ומיד בנגיעתו בהן הי' מטמא המים. ולא היה צריך לומר שבא לתוכן רו\"ר. וא\"כ מה\"ט לא הוה מצי למנקט שנפלו על הטהור לחטאת ג' לוגין מי חטאת. ושנטמא וטימא להמים. דהרי בכה\"ג הנגיעה במי חטאת ונפילתן עליו באין כאחת. ובכה\"ג לא נטמאו המים. דהטומאה חמורה לא הניחה להטומאה קלה שתחול. וכחדא נגיעה אריכא חשיבא. ולא נטמאו המים (ודו\"ק). אולם אם שבכל זה הדין דין אמת וכדמוכח נמי מלעיל (פ\"י מ\"ו) כשנגע שניהן בשתי ידיו. דדוקא מדנגע בקנקן התרומה והקודש טימא להמי חטאת ולא מכח שנגע בהמי חטאת שלא לצורך הזאה. שנטמא וחזר וטימא להמי חטאת. אע\"כ דכל טומאה שבא מכח מי חטאת טהורים. לא אלים לחזור ולטמא המים עצמן. אפ\"ה דחיקא לן מילתא טובא לומר דמשנתנו אתא לאשמעינן טומאת המים. והרי במשנתנו לא נזכר כלל דין המים רק דין האדם שבא לתוכן. והרי בו אין חילוק בין שהיה טהור להן או טמא להן. או בין שנטמא מנגיעת המי חטאת או מחמת ביאת ראשו ורובו בהן. בין כך וכך נטמא האדם. ואדרבה טומאה שע\"י נגיעת מי חטאת דאורייתא היא. וא\"כ יד קרת השמיעני תנא שנטמא מדבא לתוכן רו\"ר. ואעפ\"כ אין לנו מקום מפלט להבין משנתנו הקדושה. רק בשנאמר שרצה התנא להשמיענו שגם המים טמאים ואע\"ג שאין זכרון לדין המים במשנתנו. אפ\"ה ע\"כ צ\"ל שסמך התנא א\"ע במ\"ש שנטמא. דהיינו שניתוסף להאדם טומאה יתירה ע\"י ביאת רו\"ר בשאובין. א\"כ ממילא נטמאו על ידו גם המי חטאת. דאל\"כ מה הוספה יש בטומאה השנייה מטומאה דאורייתא שכבר היה עליו תחלה. וכן כתבו הרא\"ש והר\"ב כדבר פשוט שהמים נטמאו. ואפשר דנטמאו גרסי' בסוף המשנה: ",
+            "כך נ\"ל להוסיף בדברי רבינו הרא\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דדוקא בסיפא נקט לשון פוסל. מדפליגי רבנן בתרומה וקאמרו דבכולן רק פוסל. אבל הכא נקט לשון מטמא. כדי למכלל תרומה וקדשים בהדי חולין בחדא מחתא: ",
+            "כך כתב רב\"א. והיינו בשיטת הרמב\"ם (פ\"ג מביאת מקדש הט\"ו). ואני בעניי כתבתי לעיל סי' כ\"ד. ליישב לשון המשנה גם לדעת הראב\"ד דלעיל קמ\"ל דאפי' חוץ לעזרת ישראל. עכ\"פ איסורא איכא: ",
+            "ולתוס' (שבת יג\"ב ד\"ה וטהור) דרק בטבול יום גזרו הך גזירה. וא\"כ בל\"ז אסור בקודש ופוסל בתרומה לר\"מ (במ\"ד) מדהוא טבול יום. ול\"ל שבא ראשו ורובו במים שאובין. י\"ל דמיירי דאף שאח\"כ העריב שמשו אסור בהן עד שיטבול שוב מחדש לביאתו רו\"ר בשאובין. ולטבילה שנייה זו אין צריך הערב שמש: ",
+            "כך כ' הר\"ש והרא\"ש. ולא זכיתי לידע למה לא הביאו רבותינו גם טומאת עכומ\"ז שהן כזבים לכל דבריהם מדברי סופרים (כנדה לד\"א). וכ\"כ לא הביאו טומאת ע\"ה שדינו מד\"ס כזב (כחגיגה די\"ח ב') (רמב\"ם פ\"י ממשכב ופי\"ג מאהט\"ו). ועוד שיירו טובא. כגון גר שמל שצריך הזאה ג' וז' וטבילה. וישראל שמל עכ\"פ טבילה צריך (כפסחים צב\"א ועיין תוס' שם). וכ\"כ בגדי פרושים שהם כמדרס לתרומה וקודש וכו' (כחגיגה יח\"ב). וכ\"כ היסח הדעת שלא ידע בוודאי שלא נטמא במת. צריך הזאה ג' וז' וטבילה מד\"ס [כזבחים צט\"א]. ואף הם צריכי טבילה רק מד\"ס. אפ\"ה מטמאי לקודש ולתרומה ולחולין. אלא אין למדין מן הכללות אפי' כשנאמר בהן חוץ (כעירובין כז\"א): ",
+            "מיהו לרמב\"ם (רפ\"ט מאהט\"ו) רק כל טומאה שעיקרה מדבריהם אין טבילתה צריך הע\"ש. ולר\"ש (טהרות פ\"ח מ\"ג) כל טומאה דלא שייך בחולין א\"צ בטבילתה הערב שמש. ולכ\"ע הטובל מדנטמא בעכומ\"ז. או בטומאת ע\"ה. וכ\"כ טבילת גר אחר שמל (ואפשר גם אחר שטבל ישראל ערל אחר שמל). וכ\"כ אחר הטבילה של הכהן השורף הפרה אחר שסמכו ידיהם על ראשו (כלעיל פ\"ג מ\"ז וח'. ועמ\"ש שם בס\"ד סי' מ\"ב). וכ\"כ אחר הטבילה של המסיח דעתו מטהרת גופו. כל אלו הטבילות צריכין ע\"ש: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דאם כפי' זה. טפי היה שייך להתנא לומר אזוב סתם. אלא מדיש כמה מיני אזוב. שכמה מהן נקראים סתם בשם אזוב. וכולן מה\"ט כשרים. להכי קאמר התנא. דאפילו אותו המורגל טפי. שכששואלין לאדם לאיזה אזוב הוא מתכוון. צריך הנשאל להורות באצבע עליו. ולומר לאזוב זה אני מתכוון וכלעיל [פ\"ג סי' ס\"ב] ששואל ואומר אזוב זה אתם רוצים שאשליך. אפ\"ה אין מלת \"זה\" כשם כנוי. והקשה לי מהו' משה טארן נ\"י. למה לא הזכיר התנא בארז ושני תולעת שנצרכים ג\"כ להשלכה לתוך שרפת הפרה. דשם לווי פוסל בהו. ואני חזקתי זרועות קושיתו. דמדקאמר גם בהו לעיל [פ\"ג] זה זה. ש\"מ דגם בהן יש מינין הרבה. וכדאשכחן באמת בארז. דקאמרי' גבי' בפירוש [ר\"ה דכג\"א] עשרה מיני ארז הן. וי\"ל דאף דקאמר התם מיני ארז הן. היינו דדומין בצד מה בטבען להדדי. אבל עכ\"פ בשם פרטי שלהן. יש לכל א' שם מיוחד לבד. וכמפורש בר\"ה שם. שזה נקרא תדהר וזה הדס וכו'. וכמו כן בשני תולעת. יש כמה מינין שדומין קצת במראה. ולהכי המשליך שואל על הארז ושני תולעת שמשליך. זה זה. אם ישליך ארז ושני תולעת אלו. אבל בין בארז ובין בתולעת שני. אין בכולן גם אחד שנקרא בשם ארז או שני תולעת עם כנוי. ורק א' מהן נקרא כך ובלא שום כנוי. אבל באזוב יש כמה מינין שכולן נקראים בשם אזוב. ורק כמה מהן שנקראין אזוב עם שם כנוי. וסד\"א מדעכ\"פ נקרא בשם אזוב. יהיה כשר. קמ\"ל. ובאמת לעיל [פ\"ג] לא היה צריך לשאל על הארז ושני תולעת שמשליך. אם הן אותן שצותה תורה. דהרי אין בהנך מין אחר שנקרא כך. ואפ\"ה מדיש כמה שדומין קצת במראה או בטבע למין הכשר. לפיכך שואל על המושלכים בפרהסיא. לפרסם שכל מעשיו עושה ע\"פ ב\"ד ולא כדעת הצדוקין: ",
+            "ובערוך ערך כחל פי' דכוחלי מראהו ככחל. וק\"ל עכ\"פ לפי מ\"ד [בסוכה יג\"א] דדוקא בהיה משונה בשם בשעת מתן תורה פסול. א\"כ למה יפסול אזוב רומי. הרי על כרחך שם זה לא היה לו בשעת מתן תורה. דהרי רומי לא נבנית רק אחר שנשא שלמה את בת פרעה [כשבת נו\"ב]. י\"ל דמדכנינן למין זה שם לווי. ש\"מ דמשונה במינו מסתם אזוב. ולהכי גם בשעת מתן תורה כשרצו להזכיר מין ההוא היו מכנין לו שם לווי אחר. ורק אח\"כ כשנבנית רומי סביב למקום גידולו. כנוהו על שם רומי. וגם לרבא התם [בסוכה יג\"א] דקאמר אמרור של פסח. הני מרריתא סתמא שמייהו והא דקרי להו מרריתא דאגמא דגדילי באגמא. דק' לכאורה. א\"כ למה יון ורומי פסילי במשנתנו. הרי גם הנך על שם גדולן נקראים. י\"ל התם אין שום מין אחר שנקרא מרריתא סתם רק הך מרריתא שגדל באגמא. וא\"כ בשם מרריתא לבד כבר ניכר המין. דהרי בכל מיני מרור שהזכירה המשנה [פסחים פ\"ב מ\"ו] אין גם א' שנקרא מרירא. וכשיאמר אדם מרירא סתם. לא ממליך עלי' שליח לשאל לאיזה מין מרירא מתכוון. דהרי רק מין א' נקרא כך. ורק דהרוצה להודיע מקום גדולו. יפרש יותר ויאמר מרירא דאגמא. והא למה זה דומה כאומר חסא שבגן ראובן. מדגדל שם. דלא ס\"ד שיפסול משום זה מדהוה כשם לווי. אבל הכא כשיש כמה מינין שנקראין בשם אזוב. והשואל אזוב סתם. לא יעלה על הדעת שמתכוון על אזוב יון וכו'. והרי כל מידי דלא ממלך עלי' שליח לאו בר מיני' הוא [כנדרים נד\"א]: ",
+            "ורתוי\"ט כתב דלעולם מיירי בסתם תרומה. ואפילו הכי אינו מטמא למי חטאת. דמיירי באין בו כביצה. ולפי דברי רבינו י\"ל דהיינו דקמ\"ל בסיפא ואם הזה כשר. דאע\"ג דכיון דלא נשמר לשם חטאת. הוא אזוב זה טמא הוא לחטאת. דהרי כל לקבל טומאה בין כמאכל ובין במשקה א\"צ שיעור [כרמב\"ם פ\"ד מאוכלין ה\"א]. וכן פסק רש\"י ורשב\"ם [פסחים לג\"ב. וקכא\"א] ודלא כרבעתו\"ס [לג\"ב]. קמ\"ל דאפ\"ה בדיעבד מהני בשהוזה עמו. ואילה\"ק לדבריו הרי לעיל [פ\"י מ\"ב] סתמא קתני. וכלל אוכלין בהדי משקין. דלכ\"ע משהו משקין מטמאים אחרים. א\"כ גם אוכלין כן אפילו משהו מהן מטמאין להמי חטאת. והיינו ודאי משום חומר דמי חטאת. ליתא דהרי בפרקין (מ\"ג) מפורש יוצא דגם מי חטאת אינו מקבל טומאה מפחות מכביצה. אע\"כ במשנה ב' דפרק י'. אוכלין ומשקין דקתני. לצדדין קתני. דבאוכלין צריך דוקא שיהיו בהן כביצה. מיהו אפ\"ה לפענ\"ד דחיקא לן מילתא. דכיון דעכ\"פ טמא האזוב מד\"ס למי חטאת. איך יהי' כשר להזות עמו. ומ\"ש מתרומה טמאה ברישא פחות מכביצה. דוודאי כלל נמי כשטמא מד\"ס. ולא מצינו להקל כ\"כ במי חטאת. מלבד דסתמא דמשנתנו משמע בין יש או אין בו כשיעור [ועיין בדברינו לקמן סי' כ\"ג] ודו\"ק: ",
+            "כך פי' הר\"ב. אמנם בתוספתא [ספ\"י] אמרינן דלר\"א יונקות היינו גבעולין שלא גמרו [והיינו ענפים רכים שלא נתקשו עוד]. תמרות. היינו שלא הנצו כל עיקר [ר\"ל שאין בהם שום פרח עדיין]. ולרבנן. יונקות היינו שלא הנצו כל עיקר. ותמרות היינו גבעוליין שלא גמרו. ונ\"ל דמדקרו לי' רבנן תמרות. על כרחך דשלא גמרו דקאמרו רבנן. ר\"ל שלא גמרו פירות שבהן. אלא שהנץ שבראש האזוב שבאמצעיתו יגדל הפרי. עדיין עומד סגור כתמרה סביב הפרי שטמון תוך הנץ. והרי זהו מה שפי' הר\"ב על יונקות: ",
+            "כך כתב רב\"א. ומשמע מדבריו לכאורה הא איפכא לא. דהוקש אזוב למים שנפסלו במלאכה [כפ\"ו מ\"א] וכ\"ש בעשה בעצמן מלאכה. לא עדיף מבנט\"י מד\"ס דנפסלו [כידים פ\"א מ\"ג]. ולפע\"ד נראה דקמ\"ל דאף שכשלקחוהו אחר ההזאה להמצורע. הרי הסיח דעתו מהמי חטאת שעדיין הגבעולין מלוחלחין בהן. והרי נטמא עי\"ז המי חטאת וטימא האזוב. קמ\"ל דלטהרת מצורע רשאי להזות גם להזות בו מי חטאת. דבהזאת מצורע ליכא במים שנשארו על האזוב שום חשש טומאה. וסגי במנגבו. מה אמרת. הרי לא שמר האזוב לשם חטאת. ונמצא שהוא טמא לחטאת. והרי באזוב טמא אסור להזות [כלעיל ל\"ו] ליתא. דכמו שאם הכינו להזאת מי חטאת הו\"ל כעצים שאינו מקבל טומאה [כלקמן מ\"ו]. ה\"ה בהיה מיוחד להזאת מצורע דינו כעצים שאינו מקבל טומאה כלל. גם א\"א לפסול אזוב זה למי חטאת מדנעשה בו מלאכה. ולא מצינו מלאכה שפוסלת רק במים [כפ\"ו מ\"א] אבל באזוב לא: ",
+            "ונ\"ל דכ\"ש בשלוקח יותר מג' גבעולין. או בשיש בהשורש א' שבג' השרשים טפי מגבעול א', דכשר. דהרי לא כתיב גבה מנין. שיהיה שייך בה בל תוסיף. רק אגודה ילפינן בג\"ש מפסח. והיינו רק שלא יהא פחות מג' גבעולין דאין אגודה פחות מג'. ופשוט דגם יותר מג' נקרא אגודה. אמנם קשה למה לא ילפינן נמי בהך ג\"ש דנצטרך אגודה גבי השלכה לתוך שרפתה [לעיל פ\"ג מי\"א]. וכ\"כ גבי טהרת מצורע [נגעים פי\"ד מ\"א]. והרי גם בהנך תרי כתיב אזוב והרי כל ג\"ש סתם נאמרה. ומה עדיף הך מהנך [ועיין תוס' מנחות כז\"א ד\"ה לא. ותוס' שבת קל\"א ד\"ה סד\"א]. ונ\"ל דרק גבי הזאת מי חטאת ילפינן ג\"ש זו. משום דבשניהן כתיב לקיחה סמוך לאזוב. דבפסח כ' ולקחתם לכם אגודת אזוב. ובמי חטאת כ' ולקח אזוב. משא\"כ באינך. והרי כל דאיכא דדמי לה. לדדמי לה מדמינן [כיומא דב\"ב]. ",
+            "והא דנקט בכה\"ג שיאגדם. והרי גם כשהיו קלחין וגבעולין נפרדים ג\"כ צריך שיאגדם. נ\"ל דקמ\"ל דלא תימא הרי כשהן מחוברין יחד. אגודים ועומדין הן. וא\"כ לא יחלקם ולא יצטרך לחזור ולאגדם יחד אח\"כ. קמ\"ל דאגוד בידי שמים לא שמי' אגוד [כסוכה יג\"א]. ולרמב\"ם הנ\"ל שמחלק רק השרשים זמ\"ז. י\"ל דקמ\"ל הכא דוקא כשמחלקם ואח\"כ יאגדם. אבל שיאגדם ואח\"כ יחלקם, לא. מדהו\"ל כעין תעשה ולא מן העשוי. ואע\"ג דאין האגוד מעכב. אפ\"ה לכתחלה צריך אגוד. מיהו להך או לאינך גירסא. דהא בשיש רק גבעול א' משורש א' לא מהני שיחלקם לג': ",
+            "כך כתב רש\"י שם. ומשמע דדוקא כשכבר הזה בהן נקרא שיריו וכ\"כ במנחות [דלט\"א] גבי ציצית נמי י\"ל דדוקא כשכבר עשה בהן המצוה נקרא שיריו. אבל כשלא עשה בזה ובזה המצוה עדיין. רק שהיה מתחלה מזומן כדינו ונאבד א'. אין זה נקרא שיריו. ותמהני על רבינו הטור [בי\"ד מ\"ג] שכתוב דלשון שיור היינו פחות מחציו. והרי קמן דשיור הוא טפי מחציו. ואת\"ל דרבינו הטור קאמר היכא דנזכר שיור בגוף א'. משא\"כ הכא דמיירי בג' גופי'. ק' נמי מכלים [פ\"ה משנה א'] דאמרינן שם בפירוש ושיריו ברובו. וא\"כ מנ\"ל דסגי בטחול בנשתייר פחות מחציו מדנקט הש\"ס לשון נשתייר. והיותר תמוה שגם בש\"ע שם ס\"ד הועתק דין זה. ולא ראיתי לא' מרבותינו שהתעורר להקשות על זה וצ\"ע: ",
+            "ולכאורה משמע אפילו בב' לריעותא שנשתייר רק ב' והן קצרים. אפ\"ה כשר. והיינו דנקט גרדומיו לשון יחיד ולא גרדומין. ור\"ל גרדומיו של שיעור זה שזכרנו. דהיינו ב' גרדומין מן השיעור ג' שאמרנו. וכ\"כ ברישא נקט שיריו נשון יחיד. ר\"נ שנ שיעור זה שנזכר מקמי הכי. ותמה רתוי\"ט על הרמב\"ם שכתב כן במצורע. ולא בהלכות פרה דמוקדם בחיבורו. ומנ\"ל לחלק בינייהו. ותפס עליו הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל דאשתמיטתי' לרתוי\"ט דברי הרמב\"ם [מפרה פ\"ג ה\"ב] שכתב להדיא באזוב דטהרת טמא מת אין פחות מטפח. עכלה\"ט. ויאמר הקטע לא כתב הרמב\"ם שם כן להדיא. רק לענין האזוב שמשליך תוך שרפת הפרה כ' גבי' וז\"ל ואין אזוב פחות מטפח. וא\"כ עדיין לא נרפאה הקושיא שהקשה רתוי\"ט להרמב\"ם. דאי נמי נימא שכוונת הרמב\"ם שם. דאזוב שנזכר בכל מקום שיעורו טפח. הדרא הקושיא להרמב\"ם ז\"ל דלמה הוצרך שוב לפרש כן במצורע. ולא גם בהזאת מי חטאת [בפי\"א] וצ\"ע:   "
+        ],
+        [
+            "והיינו דקאמר בתוספתא ר\"י פוסל בשנייה מפני שמימיו נסחטין. ר\"ל לטעם קמא היינו שנסחטו מהאזוב מי ההזאה בהוצאה הראשונה. ולטעם ב'. ר\"ל שבהזייה ב' מימי האזוב עצמו דהיינו שרף שלו נסחטים. ולהטעם ג'. ר\"ל שע\"י שנתרכך האזוב כבר בהזאה ב'. מימי חטאת שעליו נסחטין לצואר הצר. ורב\"א הסביר לטעם ג' עוד טעם אחר לפסול הזאה שנייה וע\"ש: ",
+            "כך נ\"ל לשיטת הראב\"ד [פ\"י מפרה ה\"ז]. אבל לרמב\"ם שם צריך שיכוין ממש לטהרו בהזאתו. וצ\"ל דס\"ל דאע\"ג דקיי\"ל דדוקא במצוה שאינו פעולה כלום כגון שומע קול שופר וכדומה, צריך כוונה לצאת. אבל ביש בה מעשה. כגון אכילת פסח ומצה. ואפילו רק דיבור כקורא שמע וכדומה. אין צריך כוונה לצאת [כרמב\"ם פ\"ב משופר ה\"ד]. אפ\"ה הכא שאני דרביי' קרא דצריך שיכוון לטהרו [כרש\"י סוטה לט\"א]: ",
+            "וא\"ת כיון דעיקר טעם משנתנו. מדצריך שיתכוון להזות על הכלי. א\"כ ממ\"נ. אם התכוון להכלים שבצדדים פשיטא דגם הכלי שבהצדדים שלאחוריו כשרים. דהרי התכוון גם להם. ואי לא התכוון לאותן שבצדדים. שלפניו אמאי כשרים. י\"ל דמיירי שאמר שמתכוון להכלים שלפניו. וקמ\"ל דבמלת שלפניו נכלל נמי צדדים שלפניו: ",
+            "ודברי הר\"ב דמשמע מדבריו שהן טמאין. במחכ\"ר אינן בדווקנא דא\"כ הו\"ל להתנא לומר בקיצור. התכוון להזות על הטמא והזה על הטהור. ותו דהרי מדמפרש תנא למילתא בסיפא. וקאמר על האדם והזה על הבהמה. הרי מבורר כדברינו. דאל\"כ למה נקט בהמה ולא רבותא טפי. דהיינו אדם טהור [ועיין רמב\"ם פ\"י מפרה ה\"א]: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ גם בהתכוון לבהמה והזה על האדם. למה יפסול המים שבאזוב. ומ\"ש ממים מקודשין שחישב עליהן לשתות שלא נפסלו. ואפילו הטה כבר החבית לשתות [כלעיל פ\"ט מ\"ד]. ונ\"ל דארבה סתמא דהכא היינו כר' יהושע דהתם דקיי\"ל כוותיה. דהרי הכא נמי אף שחישב על המים שבאזוב מחשבה שאינה ראויה. וגם עשה מעשה לשם כך. דהרי טבל על דעת מחשבה זו. אפ\"ה לא נפסלו המים שבאזוב. וכדמסיק דהמים שחזרו ונטפו לתוך הכלי שהמי חטאת בו כשרים. ורק משום דהטבילה צריכה ג\"כ להיות ע\"ד הזאה כשרה וזו שחישב בשעת טבילה להזות על בהמה. הו\"ל כאילו לא טבל כלל להזאה כשרה. ולכן אסור להזות בו: ",
+            "והקשה ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל לפי' הרב והרמב\"ם דכיון דקתני התכוון להזות לבהמה ל\"ל תו למיתני והזה על האדם. הרי כבר נפסל מדהתכוון לבהמה. ותי' דסד\"א דמדחזר והזה על האדם. מעשה מוציא מידי מחשבה [כקדושין דנ\"ט וספכ\"ה דכלים]. קמ\"ל דהכא שאני דמדנפסל תו לא יוכשר. עכלה\"ט. ופשוט דלראב\"ד ורב\"א הנ\"ל לא הקשה ע\"ר זצוק\"ל קושייתו. דלדידהו הרי ודאי אדרבה אצטריך לאשמעינן שהתכוון לשם כך והזה לשם כך. לאשמעינן אף שכבר נפסל. מעשה מוציא מידי מחשבה בתחלה. וחוזר לכשרותו. ול\"מ היה נ\"ל דבהא פליגי. דלרמב\"ם דוקא מעשה שעשה בכוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה. אף שגם עמה היה מעשה. ולראב\"ד גם מעשה בלי כוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה ודו\"ק: ",
+            "ומ\"ש בתוספתא מים המנטפים פסולים. צ\"ל דהיינו המים שנטפו מהאזוב על הטמא. אפילו ע\"י כח ההזאה בהרימו ידו פסולים. א\"נ דלתוספתא בנטפו מהאזוב לכלי ריקן נפסלו. דדוקא בחזרו ונתערבו עם המי חטאת שבכלי מכשיר במשנתנו: ",
+            "ותמהני מאוד א\"כ איך אפשר שיהיו המנטפין כשרים. והרי אותו האדם שהטביל את האזוב להרמב\"ם או הזה בו להראב\"ד על דבר שאינו מקבל טומאה. הרי נשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם מיד [כרמב\"ם רפט\"ו מפרה]. והוא צריך ביאת מים חיים מן התורה. שפוסל המי חטאת שבאזוב כשנשאן [כפי\"א מ\"ו]. ותו גם בל\"ז כיון שנטמא האדם. והוא נוגע בהאזוב. ואע\"ג דהאזוב עצמו מדיחדו למי חטאת אינו מקבל טומאה [כלעיל פי\"א מ\"ח]. עכ\"פ כיון שבאותו שעה שנגע האדם בהאזוב. האזוב נגע גם במי חטאת הבלועין בהן. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת והו\"ל כאילו נגע האדם בהמי חטאת הבלועין בעצמן. ונטמאו המי חטאת גם במגע [כלקמן מ\"ו]. ואת\"ל כיון דכל טומאת האדם מכח מי חטאת הטהורים קאתי להכי אינו חוזר ומטמאן [כלעיל פי\"א סי' כ\"ב. ועי' תוס' ישנים יומא די\"ד ד\"ה דאי שכתבו להיפך]. עכ\"פ ק' רישא בשטבל על דעת כך והזה על דעת כך. לרמב\"ם ודעימי' שהכל הולך אחר כוונתו בשעה שהטביל ק' רישא וסיפא. רישא ק' דקאמר דבטבל האזוב להזות על אדם טהור הראוי לקבל טומאה. והזה באמת על הבהמה. רשאי להזות עם המים שמובלעין עדיין בהאזוב. ואמאי. נהי שלא נטמאו המי חטאת שבאזוב. עכ\"פ האדם נטמא מדהזה הזאה פסולה ונשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וקרא צווח והזה הטהור על הטמא. וזה טמא הוא. וכ\"ש דק' סיפא נמי. בשהתכוון בשעה שטבל האזוב להזות על הבהמה. האיך אמרינן שישנה ויחזור לטבול האזוב כדי להזות על הטהור. הרי כבר נטמא המזה מדנשא ודאי מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואיך ישנה ויטבול האזוב תוך הכלי שהמי חטאת בתוכן. הרי יטמא המי חטאת שבכלי כשיסיטן. ואיך יזה מהן על הטמא. והרי הוא עצמו טמא. והתורה הצריכה שיהיה המזה טהור. ודוחק מאוד לומר דהא דקאמר במשנה ישנה. ר\"ל אדם אחר יחזור ויטבול האזוב להזות על הטמא. ואיך כל רבותינו המפרשים יעלימו עין מאפרוחיהם הרכים שבקן הטהור מלפרש לנו כן. וגם להראב\"ד ורב\"א קשה רישא וסיפא. דברישא קאמר לא ישנה. ופי' הראב\"ד דאסור להזות מהטפה שנשארה בהאזוב. והיינו משום שהזה באמת על דבר שאינו מקבל טומאה. וק' ול\"ל הך טעמא. והרי בל\"ז אסור להזות בהזאה שבידו מדהוא אדם טמא. וכ\"ש דקשה סיפא בהתכוון בשעת טבילה להזות על בהמה. דאמרינן דרשאי לשנות להזות מי החטאת שנשארו עדיין בהאזוב. על אדם טמא. וק' והאיך יהיה רשאי הרי טמא הוא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. ודוחק ג\"כ לומר דדוקא כשנשא המי חטאת בעינא שראויין להטביל בהן האזוב ולהזות מהן, נטמא. אבל הנך מי חטאת שבלועין באזוב אין ראויין להזאה עד שיוחזרו לתוך המי חטאת שבכלי. להכי קודם שחזרו להמי חטאת שבכלי אינן ראויין להזאה. ואינן מטמאין להנוגע והנושא אותן. ליתא, דהרי אם גם נפסלו וגבלו בטיט מטמאין עכ\"פ מדרבנן [כלעיל פ\"ט מ\"ה]. וכ\"ש הנך דעדיין ראויין להזאה. ודאי לא גרעי מדבילה מלוחלחת מי חטאת. דהנוגעה טמא מדאורייתא וחייב מיתה כשאכלה והיא תרומה [כלעיל פי\"א מ\"ג]. וגם אי\"ל דאע\"ג שהיה מתחלה כוונתו להזות על הבהמה. אפ\"ה כשהזה בסוף על הטמא. אמרינן ברירה. דהוברר הדבר מעיקרא שנשאן לצורך הזאה. גבי הא ליתא דהרי טומאת נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. דאורייתא היא. ובדאורייתא אמרינן אין ברירה [כביצה לח\"א]. ותו גם להך מ\"ד דאית לי' ברירה גם בדאורייתא לא אתיא שפיר דכל ברירה היינו רק כשבתחלה היה מחשבתו סתם. אמרינן שאח\"כ כשפירש. הוברר הדבר למפרע כאלו פירש מתחלה מה שפי' בסוף. וה\"ה הכא. אילו מתחלה היה טובל האזוב סתם שלא לשום כוונה. ואח\"כ היה מזה ממנו על הטמא שייך שפיר לומר ברירה. דהיינו שנחשב כאלו מתחלה היתה כוונתו להזות על הטמא זה. אבל זה מתחלה טבל כדי להזות על הבהמה. ומיד נטמא מדנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. והאיך כשיזה ממנו אח\"כ על הטמא יחזור לטהרתו. אתמהה. וכי טומאה שבו להיכן הלכה [כפסחים לג\"ב]. ולכאורה היה מקום לומר דאתיא ככלל הג' שכתב הרמב\"ם בפי' משניות [פרה פ\"י מ\"ו] דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת. והרי הכא ע\"כ רק בטהור לחטאת מיירי. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל [פי\"א בועז סי' י\"ג] דהרמב\"ם בחיבורו [רפט\"ו מפרה] ס\"ל דגם הטהור לחטאת שנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזייה נטמא. אחר כל זה ויגל ד' את עיני וארא כי בתוס' ישנים [יומא די\"ד] הביאו קושיא זו דאמאי בהתכוון להזות על דבר המקבל טומאה לא נפסלו המים עכ\"פ הרי נטמא המזה. ותירצו דמדהאדם שהתכוון להזות עליו מקבל טומאה. אין דין המזה כנושא המי חטאת. ולא הבנתי מה יענו רבעתו\"ס בסיפא בהתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם. הרי כוונה להזאה כזו ודאי שלא לצורך מחשבה וטימאה להמזה. ואיך רשאי שוב להזות. ועמ\"ש תוס' שם בגי' רבינו חננאל. ולא נשאר לנו דרך ישוב רק או שנאמר דרק אחר יטבול כשר להזות. או שנאמר דמיירי הכא שמיד בטבילה ראשונה התכוון להזות על הבהמה ואח\"כ על האדם. וכיון דהזאת הבהמה כליתא דמיא הו\"ל כאילו הטביל רק להזות על הטמא לחוד. והו\"ל כנשא מי חטאת לצורך הזאה. אולם גם בב' תירוצים האלה לא מצאה היונה העיפה מנוח לשאר קושיות שהקשינו לעיל. והקב\"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו במאור תורתו: ",
+            "ורתוי\"ט הביא דברי הר\"ש. שפי' מחלון של רבים ר\"ל שנטמא ע\"י ספק טומאה שאירע לו מחלון של רבים. דהו\"ל כסט\"ו בר\"ה. ותמה על הר\"ש. דא\"כ מחלון של יחיד בסיפא. היינו בסט\"ו שאירע לו ברה\"י. וקאמר דחייב קרבן. ואמאי. והרי ספק. ואיך יביא חולין לעזרה והרי אין מביאין קרבן על הספק מקדש וקדשיו מה\"ט. ותו ברישא ל\"ל הזאה הרי סט\"ו בר\"ה טהור. ולהכי יאחז צדיק בדרכו לפרש משנתנו כמהר\"ם דמיירי שנפסלו המים מדהניחן מכוסה ומצאן מגולה [ור\"ל שמצוי שם חולדה] או איפכא. ופטור מדהו\"ל למפרע בסט\"ו בר\"ה, עכל\"ר. ולפ\"ז צ\"ל דאע\"ג דלעיל [רפי\"א] פסלינן להמים בכה\"ג. היינו רק לכתחלה. אבל בשכבר נכנס למקדש פטור מדלא נפסלו רק מחמת ספק. ול\"מ יש לכוון גם דברי הר\"ש שכוונתו כמהר\"ם שהמים היו טמאים מספק טומאה בר\"ה. וכן נוטין דברי הר\"ש קצת. אמנם תמהני מאד דכיון דוודאי טמא וספק אם נטהר בהזאה כדינו. מי עדיפא הזאה מטבילה בכה\"ג דאמרינן דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כרפ\"ב דמקואות]. ותו תמוה מאד שהקו' שהקשה רתוי\"ט אהר\"ש ק' נמי לפי' מהר\"ם דלמה יתחייב קרבן בסיפא בסט\"ו ברה\"י. ותו האיך קאמר ברישא דלהכי פטור מדהו\"ל סט\"ו בר\"ה. הרי הא דמטהרינן ספק טומאה בר\"ה. רק כשאין רוב טמאים אצלו [כטהרות פ\"ה מ\"ז]. והרי בספק נגיעה שבמי חטאת בר\"ה. רוב טמאים אצלו [כלעיל ר\"פ י\"א]. וא\"כ כיון דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו לענין מיתה ומלקות. אין ספק כלל כאן דפטור בנכנס למקדש. ואת\"ל משום דהא דרוב טמאין אצל חטאת. היינו רק מד\"ס. דמדאורייתא רק טמא גמור מטמא לחטאת. א\"כ הו\"ל ספק דרבנן ולקולא. ולהכי פטור. עכ\"פ נהי דלא תקשי קו' רתוי\"ט. דאי בספק טומאה איירי. האיך יחויב בקרבן בהוזה מחלון של יחיד. הרי אין מביאין קרבן על ספק טומאה [ככריתות פ\"א מ\"ב]. די\"ל ספק טומאה שאני. דכוודאי דיינינן לה כשהספק הוא ברה\"י [כנדה דג\"א]. ומה\"ט לא תיקשי אי משום ספק טומאה. למה לן לומר דלהכי מחלון של רבים פטור משום סט\"ו בר\"ה טהור. הרי בל\"ז אין מביאין קרבן אספק וכדאמרן. די\"ל דאי לאו סט\"ו בר\"ה טהור. הו\"ל כספק טומאה ברה\"י דכוודאי דיינינן לה. עכ\"פ ק' אי משום סט\"ו בר\"ה טהור. א\"כ הו\"ל להתנא לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו לכתחלה מותר לכנוס למקדש. ותו אי בספק טומאה איירינן מה אצטריך לאשמעינן דכהן גדול פטור גם אספק טומאה ברשות היחיד. מה אריא ספק טומאה. הרי אפילו ודאי נטמא ושגג ונכנס למקדש טמא פטור מדמעטי' קרא [כהוריות דט\"ב]. אע\"כ כדברינו בפירושנו בפנים דאפילו ודאי נפסלו או נטמאו המים. פטור כשכבר נכנס. ומשום דאנוס היה. דאין לו לדקדק אחר רבי'. ולפיכך לכתחלה באמת אסור לכנוס. עד שיחזור ויזה ממים כשרים. ונם לא תקשי בכה\"ג דפטור. מה אריא דהוזה ממים הפסולים. הרי אפילו לא הוזה כלל. אם נכנס למקדש טמא בשוגג פטור. די\"ל דסד\"א דהא דמעטי קרא מקרבן. היינו בשוגג גמור. אבל בהוזה ממים פסולים שברה\"י. דמדהו\"ל לחקור. הרי פשע. סד\"א שבשוגג שבא מכח פשיעה לא פטרי' רחמנא. קמ\"ל: ",
+            "וחכ\"א כתב דלעולם מיירי שהקרדום נגע אפילו במת. אבל גרסינן במשנתנו שאחזו בכנפיו ור\"ל שאחזו בב' כנפיו של ב' בגדיו העליון והתחתון. ואז הקרדום שנגע בהמת. הרי הוא אבי אבות והכנף שהוא סמוך להקרדום הוא אב. והכנף העליון הוא ראשון. והרי כל ראשון אינו מטמא להאדם שנוגע בו. וקצת היה נראה לכאורה ראי' לדברי רבינו. מדנקט קרדום שהוא כלי מתכת. והיינו למ\"ד דרק בכלי מתכת אמרינן חרב כחלל. ואי בשנגע הקרדום בהאדם שנטמא במת. עדיין ק' למה לי' למנקט קרדום. הול\"ל כלי שטף שנטמא במת דג\"כ נעשה אב. אע\"כ דבעי למנקט דאף בקרדום שנטמא במת עצמו. שנעשה אבי אבות. אפ\"ה יש תקנה ליטלו בב' כנפיו. אמנם קשה דברי רבינו דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו כתב ריש אהלות כהרמב\"ם. דבכל כלי שנטמא במת אמרינן חרב כחלל. אע\"כ צ\"ל דלהכי נקט קרדום שיש לו יד ארוך לאחזו מרחוק. באופן שיהיה יכול ליזהר שלא יפול ההזאה גם על גופו. או על כנפו. ויתטמא מהמי חטאת. וטפי ק\"ל על דברי רבינו דאטו בשופטני עסקינן שבעבור שירצה לטהר הקרדום יטמא הבגד שעל גופו. אתמהה. ועוד שע\"כ צריך לאוקמה שמהפך הכנפים ויאחז סמוך לקרדום בכנף הבגד העליון. דאם יאחזנו בכנף הבגד התחתון הרי יתטמא גופו מבגד התחתון. ואולם אם גם יאחזנו בבגד העליון מי יוכל ליזהר שלא יגע בהבגד ההוא כשיפשיטנו ויתטמא גופו עי\"ז. ומה רבותא קמ\"ל תנא באופן זה. דמה רבותא יש בין שהכלי שמזה עליו הוא אב או אבי אבות. אולם למ\"ד דחרב כחלל מטמא גם במשא [עמ\"ש בס\"ד אהלות פ\"א סי' ד']. ע\"כ הכא לא מיירי בנגע הקורדם במת עצמו. דא\"כ הרי נטמא האדם מדנשא הקרדום אע\"ג שיש הפסק [כנדה מב\"ב]: ",
+            "וא\"ת אם הזייתו פסולה. א\"כ אי אפשר שיהיו המים כשרים. הרי נטמא המזה מדנשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. והרי הסיט המים שבכלי וטימאן [כפי\"א מ\"ו]. י\"ל כל זמן שהאזוב עדיין מחובר להמים שבכלי. אע\"ג שנטמא האדם שאחזו מדנשא המי חטאת שעליו. אפ\"ה לא נטמאו המים שבכלי מהסיטו. משום שכל שטומאת האדם באה ע\"י המי חטאת. אינו חוזר ומטמא אותן באותה נגיעה או משא [כפי\"א כ\"ב]. ואח\"כ בהרגע שנפרד האזוב מהמי חטאת שבכלי. הרי שוב לא הסיט המים שבכלי: ",
+            "ולכאורה מדברי רכ\"מ שהביא רתוי\"ט כאן משמע אף שלא נטמא האזוב ממש. וכגון שלא נטמא ממי חטאת גופייהו. רק שהוא טמא רק למי חטאת. אפ\"ה מטמא את האזוב או את המאכל הטהור לחטאת. ובמחכ\"ד א\"א לומר כן [ועמ\"ש לעיל פ\"י בבועז סי' י\"א]. ועוד יגיד עליו רעו במשנה ז' וח'. דאע\"ג דמשנה ז'. כיון דנגע בהמשקין בידיו. אפשר נמי לומר שהמשקין היו רק טמאים לחטאת עכ\"פ מ\"ח בלגין שנטמא מאחוריו במשקין. ודאי במשקין שטמאים גם לתרומה וקודש מיירי. ולא בשטמאים רק לחטאת: ",
+            "והקשה הר\"ש מדאמרינן [זבחים עח\"ב] דלי מלא מי חטאת שהטבילו. לא מהני לי' טבילה. עד שירבו מי טבילה שבתוכו. על המי חטאת שבתוכו ומוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא. דמדינא הוה סגי בשיטביל רק גבו וכל שפתו סביב. דהרי תוכו טהור ואין צריך טבילה. ואפ\"ה גזרו רבנן בשיש בתוכו מי חטאת. שיטבילנו יפה. משום דחיישינן דילמא חיים על המי חטאת שלא יתערב בהן מי המקוה ולא יטביל שפת הכלי כראוי. להכי כיון דרובן ממי טבילה שנתערבו מהן. תו ליכא למיחש למידי. וקשה דלפי משנתנו וכי אפשר כן. הרי בנטמא גב הדלי נטמא תוכו לחטאת. ותי' רבינו דמי חטאת דקאמר התם היינו מים שאינן מקודשין. ואני בעניי שותא דמרנא לא ידענא. דמלבד דבכל מקום משמעות מלת מי חטאת. במים מקודשין מיירי. הרי גם בל\"ז קשה הרי לא נטמא תוך הדלי רק לחטאת. ודילמא מיירי התם שרוצה לטבול הדלי לתרומה. ותו גם קו' רבינו בעצמה תורה חתומה נתנה. דלא ידענא מה ק\"ל לרבינו. אי דק\"ל כיון שנטמא גם תוכו של דלי לחטאת. א\"כ הרי נטמאו המי חטאת ואיך יחוס תו עליהן. מה קושיא. דילמא באמת נטמאו. ואפ\"ה קאמר התם דילמא חייס עלייהו. דאטו כ\"ע דינא גמירי [כגיטין נה\"א]. איהו סבר דחטאת ותרומה שוין. דבשניהן בנטמא גבו לא נטמא תוכו. ולהכי יחשוב שהמי חטאת שבתוכו עדיין טהורים. ולהכי יחוס שלא יתערב בהן מי המקוה. תדע דהרי בל\"ז ק' למה הצריכו חכמים שירבו המים שבתוך הדלי על המי חטאת. הרי סגי כשיתקנו כשיבואו לתוכו רק מעט ממי המקוה. שאז כבר נפסלו המי חטאת [כלעיל רפ\"ט]. ותו לא יחוס עליהן. ואפילו נוקי לה כרבינו הר\"ש דמיירי במים שנשאבו לקדשן [ואין האדם הטובל הדלי הוא אותו אדם ששאב המים לקדשן. דאם הוא הוא השואב. הרי גם בלי תערובות מי המקוה. נפסלו המים ששאב. מחמת מלאכת הטבילה שעשה השואב בין שאיבה לקידוש [כפ\"ז מ\"ד]. עכ\"פ ק'. ל\"ל שיבואו לתוכן רוב מי המקוה. הרי גם בנתערב בתוכן רק טפה אחת מהן פסולים [כלעיל פ\"ו מ\"ג ותוספתא דמכלתין פ\"ח]. ומדנפסלו המים תו לא יחוס מלהטביל הכלי כראוי. אע\"כ כדברינו דחיישינן שיטעה בדין. ויחשוב שמעט מים אינו פוסל בשיתערב במי חטאת. כמו שיטעה ויחשוב שא\"צ לטבול השפה של הכלי. א\"כ ה\"נ חיישינן שיטעה בהדין ויחשוב שהמי חטאת שבדלי זה נשארו בטהרתן. אף שגבו של דלי טמא. להכי תקנו שירבו המי מקוה תוך הדלי יותר ממי החטאת. כדי שידע שאין לו לחוס על מי חטאת אלו. מדכבר נפסלו מכלי שגבו טמא. ועי\"ז תו לא יחוס מלהטביל שפת הדלי יפה יפה. אמנם אפשר דקושית רבינו היא דעכ\"פ מדנטמאו המי חטאת מהדלי שגבו טמא. א\"כ מדנטמא גבו תו לא חזי הדלי למי חטאת. נמצא שהמי חטאת שבתוכו אינן בתוכו לצורך הזייה. וטימאו כל הדלי גם מתוכו. ומה קמ\"ל התם שצריך שירבו בתוכו מי מקוה דשמא יחוס על המי חטאת וכדאמרן. הרי אפילו לא יחוס הרי מדנטמא הדלי כולו. טבילה מעליא בעי מגבו ומתוכו אפילו לחולין. מדנטמא מהמי חטאת. וגם רבוי מי מקוה בתוכו לא מהני עד שיתכסה שפת הכלי. אלא צריך שיטבילנו כולו תחת המים. ול\"מ היה נ\"ל דגם קושיא זו אפשר לתרץ. דאע\"ג דגם בדנטמאו המי חטאת טומאה דרבנן. אפ\"ה חוזרין ומטמאין באותה נגיעה שנטמאו הן עצמן. להדבר שנוגע בהן שטימאן [כלעיל פ\"י סי' ל\"ח]. אפ\"ה שאני הכא. דהרי הא שהדלי נטמא אחוריו במשקין הוא טומאה דרבנן. וגם הא דנימא דלגבי חטאת נטמא גבה נטמא תוכו. הוא ג\"כ מדרבנן. וגם הא דנימא דמי חטאת שנפסלו יטמאו אדם וכלים הוא תו רק מדרבנן ומדאורייתא מי חטאת שנפסלו או שנטמאו פרח טומאה מינייהו [כרכ\"מ פט\"ו מפרה ה\"ד]. והשתא כיון דהוה בהא ג' דרבנן. די לן שנגזר שמי חטאת שנטמאו בכה\"ג מכלי שגבו טמא. יטמאו להבא לאדם וכלי גם לתרומה [כלעיל פ\"ט מ\"ח]. אבל לא שיטמאו להכלי עצמה באותה נגיעה שנטמאו הם מהכלי. ולהכי לא נטמא הדלי לתרומה באותה נגיעה. משום דאומר פנימית הדלי להמי חטאת. מטמאיך [דהיינו גבו של דלי שעל ידו באה הטומאה להמי חטאת] לא טמאני לתרומה. ואתה תטמאני לתרומה. ולהכי תוכו א\"צ טבילה לתרומה: ",
+            "ולכאורה יש לתמוה טובא דהרי אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. דוקא בנגע בו בידו נטמא ולא בנגע בו בשאר גופו [כלעיל פ\"י מ\"ב סי' ז']. ומינה דכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הואיל ואין להכלי הטהור לחטאת לא יד ולא רגל. כל שאין בהכלי הטהור לחטאת. מי חטאת גופייהו. נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו [ועיין מ\"ש בס\"ד פ\"י סי' י\"א]. וא\"כ היכי משכחת לן הכא שיטמא חבירו וחבירו לחבירו שכולן טהורים לחטאת. וכ\"כ קשה לעיל סי' מ\"א דכלי הטהור לחטאת שנטמא אחוריו במשקין נטמא תוכו לחטאת. וכי אפשר זה. הרי בפירוש אמרינן לעיל [פ\"י מ\"ב סי' י\"א] דאדם הטהור לחטאת שנגע אפילו במשקין טמאין. אבל רק בגופו ולא בידיו. נשאר בטהרתו. ומינה דכלי הטהור לחטאת שאין לה לא יד ולא רגל. בנגעו בו משקין טמאין. נשאר בטהרתו. אבל באמת ננפח בידן דב' הקושיות לא קשה מידי. דאי משום קושיא הראשונה מפ\"י מ\"ב [סי' ז']. י\"ל התם דוקא בכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הרי באמת טהור גמור היה הכלי המגיע. להכי הכלי הנוגע נשאר בטהרתו לחטאת. משא\"כ הכא שנגע האזוב או הכלי. הטהורים לחטאת באזוב או בכלי שבאמת טמאים לכל דבר. הרי קי\"ל התם [פ\"י מ\"א] כחכמים דכלי טמא מטמא לאדם הטהור לחטאת. אפילו רק בהסיטו. וכ\"ש בנגע בו רק בגופו. וכ\"ש דקושיא שנייה לא ק' כלל. דאע\"ג דמשקין טמאין אין מטמאין אדם הטהור לחטאת. בנגע בהן רק בגופו. היינו רק משום דבאדם לא גזרו בו חכמים משום גזירת משקין זב וזבה. משום דאדם הטהור מרחיק את עצמו מכל אב הטומאה שלא יטמאו. אבל בכלי שפיר שייך בו הך גזירה. דהרי אפילו לחולין נטמא עכ\"פ אחוריו ממשקין הטמאין מה\"ט. לפיכך משום מעלה דחטאת. גזרו דבנטמא גבו נטמא תוכו. ולפי האמור, טובא קמ\"ל הך בבא. דאע\"ג דכל כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי הטמא לחטאת נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו. אפ\"ה הכא שנגע בכלי שטמא לכל מילי. אף שרק גבו טמא לכל מילי. אבל תוכו הוא רק לחטאת טמא. אפ\"ה מטמא חביריו הטהורים לחטאת אפילו עד ק'. דאע\"ג דמחמישי ואילך טהור לכל מילי. עכ\"פ עיקר טומאתו מטמא לכל מילי: ",
+            "אמנם קשה לי כיון דכל עיקר סיוע שלה הוא משום כוונתה. ומה מועיל כוונתה. הרי כוונת איש בעינן. לכן נראה לי דמה דקאמר תנא ותינוק שאין בו דעת. הוא נמשך לדלעיל בכלל הפסולין להזייה. וה\"ק חוץ מטומטום וכו' וקטן שאין בו דעת. והא דקאמר תו האשה מסייעתו ומזה. הוא פסקא חדשה. וה\"ק האשה רשאה לתמוך תחת יד מי שכשר להזות. בין שהוא גדול. או קטן שיש בו דעת. ומשום דמסייע אין בו ממש, וכדאמרן. וכן נראה דעת הרמב\"ם [פ\"י מפרה ה\"ו]. ורתוי\"ט הביא בשם מהר\"ם הגי' וקטן שיש בו דעת. וכן הוא גירסת הש\"ס [יומא מג\"א]. אולם לפי דברינו הנ\"ל כפי שהראנו אבינו שבשמים א\"צ לשבש גירסת המשנה הקדושה שלפנינו: ",
+            "כך הי' נלע\"ד לפרש המשנה. לולא שרבותינו ע\"ר הר\"מ והר\"ש פירשו דאמסעדתו דלעיל קאי וה\"ק כיצד מסעדתו. אוחזת לו את המים וכו'. וכמדומה מצאו רבותינו את עצמם מוכרחים לפרש כן. כי היכי דלא תיקשי רישא וסיפא אהדדי. דקתני בסיפא דבאחזתו בידו פסול. ובידנו יד כהה כבר ישבנו זה בס\"ד [בסי' ס\"ו]. ועכ\"פ לדברי רבותינו מזה ומזה קק\"ל. וגם כפי הנראה דלרבותינו מלת מסעדתו אינו לשון תמיכה. רק לשון עזרה. כמו פרה ומסעדי' [פרה פ\"ג מ\"ו]. דגם התם ר\"ל כל העוזרים במלאכתה. ודעתי קלה טפי מחרגא דיומא. נגד דעת רבותינו הקדושים הענקים גבוהי קומה. ומה אני ומה חיי בקע בר יומא. ורק כחגב מנתר בכרם ד' דומה: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..44493209b45ac4b23b04bc3a3bdb8f8858eaf7a4
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Parah/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,175 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Parah",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Parah",
+    "text": [
+        [
+            "כך נ\"ל. ורמל\"מ הקשה רפ\"א דפרה. מדהוה ס\"ל דבבא דכשרה הזקנה דברי ר\"מ היא והקשה עי\"ז להרמב\"ם איך פסק כר\"מ נגד החכמים. ועוד הקשה שם לר\"א דס\"ל הכא דרק בת שתים כשרה. והרי לקמן [רפ\"ב] מכשיר ר\"א פרה מעוברת. והרי פרה א\"א שתתעבר פחות מבת ג' [כרפ\"ג דבכורות]. נימא לי' לרמל\"מ כפא דחייטי' נגרא בגוונה נשרף חרדלא. דבאותה רטיי' עצמה שמירח לנו רמל\"מ [בפ\"ב מאסומ\"ז] דכל פסול שבזמן היותר מהראוי הוה רק מדרבנן. נרפא בה ב' קושיותיו הכא בחדא מחתא. דכיון דרק בדרבנן שייך לומר תחלה ודיעבד [כתוס' גיטין ד\"ג סוף ע\"ב] א\"כ י\"ל דפלוגתייהו הכא לכל מר כדאית לי'. היינו רק לכתחלה. ובבא דכשרה הזקנה. ד\"ה היא וכדאמרן. מיהו גם בל\"ז קו' שנייה הנ\"ל של רמל\"מ לא יעקץ כל כך חיכנו. דהרי עינינו ראו ולא זר דהאידנא נשתנה הטבע. ויולדות גם לאחר שנה. [עי' רמג\"א קע\"ג וקע\"ט ושל\"א. והאה\"ע קנ\"ו. ועמ\"ש בס\"ד בפירושנו פ\"ג דבכורות סי' ג']. א\"כ כיון דהשתא מעשים בכל יום שיולדות פחות מג' שנים. רחוק הוא מלחשוב שבזמן הקדום לא היה גם המיעוט יוצא מן הכלל להוליד כי האידנא. וא\"כ שפיר צריך ר\"מ להשמיענו לקמן דמעוברת כשרה: ",
+            "ואע\"ג דלקמן [סי' ט\"ו] לא חיישינן לכה\"ג. ורק מפני הכבוד. י\"ל ב' תשובות בדבר. א' משום דפרה דמיה מרובים [קדושין ל\"א א'] ושמא יוודע שנפסלה. ויהיה ההפסד רב. אי משום דפרה היא מקור כל טהרה שבישראל. להכי חששו בה שמא לא יוודע פסולה בהנך ורצה להסיר כל נדנוד חשש פסול בהכשרה. מיהו גם לדברינו הנ\"ל דשאין ממתינין דקאמר תנא. אקנין זקנה קאי. י\"ל דמהאי טעמא נמי לא יקנו זקנה מדיש לחוש בה שמא כבר לא נזהרו בה בעול או במום. אבל בקנו רכה. ב\"ד זהירין הן שתהיה נשמרת יפה יפה. וא\"ת א\"כ הול\"ל שמא נשחרה או נפסלה בעול וכו'. י\"ל דה\"ק להכי קנו רכה ולא בת ימים שמא תשחיר או תפסל ביני: ",
+            "והא דלא הזכירה משנתנו רק פרים אילים וכבשים. ולא חשב נמי עגל ושעיר עזים. י\"ל משום דעגל כבר שמעינן ממשנה א'. דעד כאן לא פליגי רבנן ור\"א. רק בעגלה ערופה. ומדכתיב בה עגלת בקר. וע\"כ ש\"מ דבשאר עגל מודו לר\"א. ושעירי עזים נמי לא איצטריך לאשמעינן. דהרי נקט לקמן משנה ד' חטאת הצבור בצאן דכשר מיום ל' והלאה. והרי אין חטאת הצבור בצאן רק בשעירי עזים. ש\"מ דתוך שנה ראשונה כשר. ואתמה ארמב\"ם [בפ\"א ממע\"ק] שכתב שכל מקום שנאמר שעיר לחטאת היינו בן ב' שנים כאיל בכבשים. א\"כ למה לא הזכירה זאת משנתנו. ותו א\"כ האיך לא כלל תנא לקמן [מ\"ד] דכל חטאת צבור בן שנה. והאיכא שעיר חטאת שנזכר כמה פעמים בפרשת המוספים. והוא בן ב' שנים דוקא. ותו דהרי בפרשת ויקרא בחטאת נשיא כתיב שעיר וכתיב שעיר עזים. וכ\"כ בשעירי יו\"כ ר\"פ אחרי כתיב שעירי עזים. וכתיב והשעיר. אלמא דדא ודא אחת היא. ואיך רצה רבינו לחלק עלינו את השוים. וצ\"ע: ",
+            "ורב\"א כתב דלמ\"ד פלג גס ספיקא הוה אי כבש אי איל. ולפיכך בנדר להביא איזה מהן שירצה. כשר להביא זה. ולמ\"ד נקוד דוקא בנדר להביא מן צאן. יכול להביא זה. ולמ\"ד פרכדיגמא גם בכלל מין צאן אינו אלא בריה בפני עצמה היא. ותמהני א\"כ במה פליגי ר' יוחנן ובר פדא אי ספיקא הוא או בריה בפ\"ע [כחולין כג\"א]. הול\"ל דפלוגתא דתנאי היא. ותו דהרי סיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. הרי בהא ליכא פלוגתא. וע\"כ דכ\"ע ס\"ל הכא. דמביא נסכי איל. אלא דלר\"ט דס\"ל פלגס ספיקא הוה. מייתי נסכי איל ומתני. דאי איל הוא הרי נסכיו. ואי כבש. יהיה מותרם נדבה. ולבן עזאי דס\"ל שהוא ספק מין צאן. נמי מצריך נסכי איל. ומייתי ומתני שאם הוא איל מוטב. ואם מין צאן. יהי' כל הנסכים נדבה. ולר' ישמעאל דס\"ל אפילו מין צאן אינו. ואפ\"ה כשר להביאו ואינו חולין בעזרה מדרביי' קרא במלת או לאיל. וא\"כ מהאי טעמא יביא עמו נסכי איל וא\"צ להתנות כלל. דמאותו קרא דמרבינן לי' שיהיה מותר להביאו. דהיינו מדכתיב או לאיל. מהך קרא גופא ילפינן נמי שיביא עמו נסכי איל ודאי. כך צ\"ל לדברי רבינו הנ\"ל זצוק\"ל. א\"כ ק' מה מקשה הש\"ס התם לבן פדא במה מתני. אי בספק בריה אי בספק כבש ואיל. אדמקשי הש\"ס הכי. טפי הו\"ל לאקשויי כמאן ס\"ל לבר פדא. אי כר\"ט או כבן עזאי. וממילא נדע האיך יתנה. ותו ק' סוגיא דמנחות [דצא\"ב] דמקשה הש\"ס לבר פדא דס\"ל ספיקא הוה. וע\"כ דס\"ל דמייתי נסכי איל ומתני. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. וק' ממ\"נ מה מקשה הש\"ס. אי ס\"ל להש\"ס כדברינו הנ\"ל דהא דתני בסיפא הקריבו מביא עליו נסכי איל ד\"ה היא. א\"כ מדמקשי לבר פדא טפי הו\"ל לאקשויי לר\"ט ולבן עזאי. דהרי גם הם ס\"ל דספיקא היא. ומי איכא ספיקא קמי שמיא. ואי ס\"ל להש\"ס דסיפא דתני הקריבו מביא עליו נסכי איל. רק דברי ר' ישמעאל היא דס\"ל כר' יוחנן דבריה בפ\"ע היא. אבל לר\"ט ולבן עזאי באמת לא יביא כלל נסכים. א\"כ בר פדא דה\"ל כחד מהנך תרתי. ודאי דס\"ל נמי כחד מהנך ולא יביא נסכים כלל עליו. אע\"כ דהנך תנאי דמתני' לאו בבריה וספיקא פליגי. רק דכ\"ע ס\"ל כר' יוחנן דבריה בפ\"ע היא. ולהכי שפיר מסיק תנא אליבא דכ\"ע דאם הקריבו מביא עליו נסכי איל מדרביי' קרא במלות או לאיל. והא דאשמעינן תנא האיך ובאיזה שם קרא לו כל חד מהנך תנאי. מילתא בעלמא קאמר. ומשום דחייב אדם לומר בלשון רבו [וכעדיות פ\"א מ\"ג]. הזכיר ג' השמות שקראו לו: ",
+            "והגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל הקשה לרתוי\"ט שכתב. דהא דאמרינן הכא דלא יצא היינו רק בנדר איל לבד או בנדר כבש לבד. וק' הרי לר' יוחנן דדריש או לרבות פלגס. ע\"כ פלגס לאו ספיקא. דאל\"כ מי איצטריך קרא לרבויי ספיקא. אלא ודאי סבירא לי' לר' יוחנן דבריה הוא [כחולין כג\"א]. וא\"כ מה אריא דנדר איל לבד או נדר כבש לבד. הרי אפילו באמר מה שארצה איל או כבש אביא. נמי לא נפיק פלגס. עכלה\"ט. ואומר הנה רתוי\"ט העתיק רק לשון רש\"י ממש בסוגיא הנ\"ל. ואפ\"ה אין כאן קושיא לרש\"י דהרי באמת ספיקא היא אי קיי\"ל כר' יוחנן בהא למדרש או ושיהיה פלגס בריה בפ\"ע [כרכ\"מ פט\"ז ממע\"ק]. וגם שמו המורגל בש\"ס לכנותו בשם פילגס. דהיינו פלג גס. טפי נוטה דמסתפק הש\"ס אם הוא דק או גס. ובפרט לרב\"א הנ\"ל שהבאנו דבריו [בסי' ד'] לעיל. וא\"כ באמר הרי עלי איל או כבש. והקריב פלגס לא יצא. דשמא בריה הוא ואינו לא כבש ולא איל. אבל באמר סתם הרי עלי להביא כל מין שארצה. ודאי יצא בפלגס. דהרי התירה תורה להביאו. ויהי' ממלת או. או מדספק איל או כבש הוא. וא\"כ גם לרחוי\"ט לא קשה. דאע\"ג דרתוי\"ט נקט לעיל הדרשה שהביא הר\"ב או לרבות הפלגס. והיינו כר' יוחנן דס\"ל בריה בפ\"ע הוא. אפ\"ה כל שאמר הרי עלי כל מין שארצה. ודאי רשאי להביא פלגס. דהרי רביי' רחמנא. וא\"כ הא דקאמר רתוי\"ט איל לבד או כבש לבד. לא אתא לאפוקי בנדר להביא מה שירצה איל או כבש. אליא לאפוקי בנדר סתם להביא מין שירצה. ומלת לבד דנקט רתוי\"ט. אינו מודחק. רק מדהביא לשון רש\"י וכמבואר שם. מסרך סריך אבתרי' למנקט כלישני' ממש מדחייב אדם לומר בלשון רבו: "
+        ],
+        [
+            "ורב\"א כתב דלהכי לא חששו שמא נשאה משא. מדהי' להן סי' בזה. דכשעלה עליה עול נשרו ב' שערות ידועות שבצוארה כעובדא דפסיקתא: ולפענ\"ד דסי' זה לא הי' רק מעשה נסים דא\"א לומר שבדרך הטבע כשיפרוס טליתו הדק שעלי' ינשרו ב' שערות ידועות שבצוארו. ואם ע\"י נס הי'. הרי אין מזכירין מעשה נסים [כחולין מג\"א]. גם אין סומכין על הנס [שקלים פ\"ו מ\"ד ועי' מ\"ש בס\"ד אהלות פ\"ה כב]. מיהו י\"ל היכא דלא אפשר שאני. ואדרבה סברת שמא תכחיש רפופה היא דוכי ס\"ד שמשום שפירס טלית עליה תכחיש עי\"ז אלא צ\"ל שהעכומ\"ז ירא שמא פתאום יראה ישראל כך ויגיד לב\"ד. ולא יקנוה עוד ממנו: ",
+            "ולרמב\"ם [פ\"ב מאסומ\"ז ה\"ד וה'] רק בטלפים אפי' נשאר קצת מהזכרות פסולה. אבל בקרנים רק בלא נשאר כלום מהזכרות פסולה מדהוה מום. אמנם לא זכיתי לידע למה קפדינן הכא בקרנים וטלפים רק בשחורות ולא בלבנות וכמו בשערות [לקמן מ\"ו]. והרי בתרוויי' רק מאדומה תמימה ילפינן. ומ\"ש הא מהא. ואפשר דלהממ\"ס כך היא. ומינה ילפינן קרנים וטלפים. אבל קרא משמע רק בשערות. תדע דאי מקרא הול\"ל שיצטרכו קרנים אדומות: ",
+            "וכך איתא נמי בתוספתא אליבא דר\"מ: אמנם לא הבנתי. דמי איכא בהמה גסה או דקה שאין גלגל עינה שלה כולה שחור. וכך הוא ממש כל עינה. ואפשר דהתנא מיירי מהקו הלבן שמקיף בשפת העין סביב. והקו ההוא טמון תחת ריסי העין. ובזה קאמר שאם כל העין שחור בלי קו הסובב הנ\"ל יש לזהר בו לכתחלה: ",
+            "וכתב הראב\"ד [פ\"א מפרה] הטעם. מדא\"א שיהיה עולה בהשערות אדמימות גמורה: ונ\"ל דא\"כ ר\"י גם בעלה בה שער אדום פסול. מדעכ\"פ א\"א שיהי' אדום גמור. לפיכך שפיר אפשר לומר דמה\"ט שפיר קאמר ר\"ש דדוקא בלא עלה בה שער אדום כלל פסול. אבל בעלה בה שער אדום לא חיישי' שמא אינו אדום כראוי: אולם ל\"מ הי' נ\"ל דלהכי אפי' עלה שם שער אדום פסולה, מדעכ\"פ ניטל קצת מבשרה, ואינה תמימה, ואפי' גדל אח\"כ שוב יבלת במקום שניטל, עכ\"פ כל נראה ונדחה אינו חוזר ונראה [כסוכה לג\"ב] וא\"כ ה\"ה בחתך ממנה בשר בשום מקום, וחזר וגדל והעלה שער אדום במקומו נמי פסול [ואפשר גם להראב\"ד כך דמ\"ש] רק חתך דלדול דנקט, אורחא דמלתא נקט. א\"נ יבלת לרבותא נקטי' אף דמיותר לגמרי הי' אפ\"ה פוסל בפרה אע\"ג דבשאר קרבן כשר [כפסחים רפ\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הרמב\"ם [פ\"ב מפרה] וכך כ' גם רב\"א. וזה דלא כהר\"ש והר\"ב שכתב שבכל יום הזו עליו מפרה אחרת. וק\"ל על זה. וכי אפשר כן. והרי משנתנו אמרה שמזין עליו מכל החטאות שהיו שם. והרי לכ\"ע רק ו' ימי הזאה היו. דביום ד' לפרישתו לא הוזה עליו [כיומא דח\"ב]. ולכ\"ע לקמן [מ\"ה] היו שם יותר משש חטאות. והכי אמרינן לקמן לא מצאו משבע וכו'. וא\"כ כיון שהיו צריכין להזות עליו מכל החטאות בו' ימי הפרישה א\"כ הזאה דמהחטאות שהיו יתירות על ימי הפרישה מתי עבד להו. ויש לדחוק דהא דקאמר תנא דהזו עליו מכל החטאות לאו דוקא. אלא ר\"ל מכל הפרות האפשריים. בהו' ימים. הזו עליו. אבל לעולם הזו עליו בכל יום רק מפרה א'. והן אמת דממשנה ה' משמע קצת כפי' הר\"ש והר\"ב. דקאמר לא מצאו משבע וכו'. וק' אכתי שבע מאן דכר שמי' דנצטרך להזות משבע. אע\"כ דסמיך אמאי דקאמר במשנתנו דמזין עליו כל ז' ימים מכל חטאות שהיו שם. והיינו כהר\"ב דמזין עליו כל יום מפרה אחרת [אפ\"ה כמו לעיל ל\"ד ה\"נ הכא]. אבל אעפ\"כ אין בכל דקדוק זה כדאי לתרץ תמי' גדולה דק' לדברי הר\"ב. דהרי כל הזאות הללו שמכל הפרות. הי' רק מחשש שאפילו יש מהן שלא נעשו בהכשר בדקדוק כתיקונא. אפ\"ה לא ימלט שאחת מכל החטאות כתיקונה היתה בלי שום פגם. ואם כדברי רבותינו הנ\"ל. מה הועילו חכמים בתקנתן. הרי לא הזו מכל א' רק הזאה א'. והרי הזאה א' בלי השנייה לא מהני כלום. ויש ליישב בדוחק: ",
+            "ונ\"ל דלהכי לא בנו הבתים ע\"ג כיפין כהכבש [לקמן מ\"ו] דהרי גם בתים היו רגילין לבנות כן [כנגעים רפי\"ב]. אפ\"ה עשו כן הכא משום דבית שע\"ג סלע קשה מנכר אזהרתן בהטהרה טפי. שבסלע אין חשש קבר. ואפ\"ה נזהרו לעשות תחתיו חלול. אבל בכבש לא היה אפשר בענין אחר. א\"נ הכא כבר מצאו חצרות בנויות ע\"ג סלע. וכך משמע לישנא דמשנתנו. דקאמר היו בנויות. ולא קאמר בנו חצרות: ",
+            "וכך כתב רב\"א. וזה דלא כהר\"ב. וכן מסתבר לע\"ד. דרק ר\"י ס\"ל בברייתא שלא היו מביאין דלתות דשמא יוציא התינוק אחד מאבריו מחוץ להדלתות ויתטמא. ולהכי רק לדידי' היה צריך להביא פרות שכריסן רחבה. כדי שלא יאהילו כפות רגליו על הקרקע שאפשר שטמון בתוכו מת [כסוכה כא\"א]. אבל לרבנן כיון שהביאו דלתות. ל\"ל כרס רחבה של פרות: ",
+            "וא\"ת ומה מהני כל זה. והרי קיי\"ל [גיטין דח\"ב] דאהל זרוק לא שמי' אהל. וא\"כ איך יחוץ אהל זה בין טומאה להתינוקות. ובשלמא לר' יהודה דס\"ל בברייתא שלא הביאו דלתות כלל רק שוורים עם כרס רחבה. א\"כ י\"ל דאף דכרס נמי רק אהל זרוק הוא. עכ\"פ שוורים שאני דגלי בהו רחמנא דהוו אהל כדיליף לה מקרא [סוכה כא ב']. אלא לרבנן דס\"ל שהביאו דלתות והניחום על השוורים מה איכא למימר. דהרי דלתות ודאי אהל זרוק נינהו. ואי\"ל כתי' רבעתו\"ס [סוכה כא\"ב] דבגיטין רק ר' יהודה ס\"ל דלא שמי' אהל. ולהכי לדידי' באמת לקחו שוורים עם כרס רחבה. במחכ\"ד א\"א לומר כן. דהרי   אמרינן בפירוש [עירובין ד\"ל ע\"ב] דר' יהודה ס\"ל אהל זרוק שמי' אהל. ואת\"ל דכוונת רבותינו דהך תנא דפליג על ר' יהודה וס\"ל דאהל זרוק לאו שמי' אהל. מודה בהא לר' יהודה שבאמת הביא שוורים עם כרס רחבה. עכ\"פ קשה הלכתא אהלכתא. דאנן קיי\"ל דמניחין דלתות על השוורים [כרמב\"ם פ\"ב מפרה]. ואנן גופן קיי\"ל נמי דההולך בארץ העממים בשידה תיבה ומגדל נטמא. דאהל זרוק לאו שמי' אהל [כרמב\"ם פ\"א ממת ה\"ה]. וי\"ל דוקא גבי שידה תיבה ומגדל שהן כלים. אמרינן דכשהן כלים לא שמי' אהל. רק הן כשאר כלים. שנעשין אהל לטמא כל שתחתיהן ולא לטהר. דהיינו לחוץ בין טומאה לטהרה. ואע\"ג שהן מחזיקין מ\"ס ואמקט\"ו. עכ\"פ הרי גם כלי גללים ואבנים. ג\"כ אמקט\"ו. ואפ\"ה מדהן כלים נעשין אהל לטמא ולא לטהר [כרפ\"י דאהלות]. ורק כשכלי שמחזיק מ' סאה מונח במקומו נעשה אהל אף לטהר [כלעיל רפ\"ד]. אבל הכא בהדלתות שאינן כלים לפיכך דוקא במונחים ע\"ג אדם או ע\"ג כלי המקט\"ו. נעשים אהל לטמא אבל לא לטהר. אף שהדלתות בעצמן אמקט\"ו. מדהן תשמישי קרקע [כפי\"א דכלים מ\"ב]. עכ\"פ מדנתמכין מאדם וכלים שמקט\"ו. דינן כאדם וכלים גופייהו [כרפ\"ו]. משא\"כ כשמונח הדלת ע\"ג בהמה. שגם היא אמקט\"ו. וגם חוצץ אף בשעה שמהלך ולא נח [וכעדר רפ\"ח] להכי אף בשעה שמאהיל בשעת זריקה מחשב אהל גמור. בין לטמא כל שתחתיו ובין לחוץ בין טומאה לטהרה. וכן מבואר ג\"כ [באהלות פ\"ו סוף מ\"א]. אבל אי\"ל כיון דרגלי השוורים נוגעים בקרקע. להכי לא מחשב הדלתות שע\"ג כאהל זרוק. ליתא דאדרבה כל עיקר פלוגתא דרבי ור' יוסי בר יהודא הוא בשרגלי שוורים נוגע בקרקע. וקיי\"ל כרבי מחבירו. אבל כשעף באויר ממש לכ\"ע ל\"ש אהל. וכשמונח במקומו או אפילו נגרר ע\"ג קרקע לכ\"ע שמי' אהל [ועיין תוס' נזיר נה\"א ד\"ה והתניא ורמל\"מ רפי\"א דטומאה ד\"ה ועוד נ' לומר]. וא\"ת עכ\"פ כיון דבכה\"ג דלתות ע\"ג שוורים חוצץ בפני הטומאה. א\"כ למה אמרינן בחגיגה [פ\"ג מ\"ד] דאין מביאין נסכים מגליל מדהיה רצועה מתושבי כותים מפסיק בין גליל לא\"י. ומקשינן התם. ולייתינהו בשידה תיבה ומגדל. ומשני דס\"ל אהל זרוק לאו שמי' אהל. ולפי דברינו ק' דה\"ל לאייתינהו בדלתות ע\"ג שוורים. ואת\"ל דהתם שאני. דמדאויר ארץ ז' העמים מקיף לכל צד. לא הוי מהני דלתות. ורק שידה וכו' מדסתומים לכל צד סד\"א דלהני. לולא טעמא דאהל זרוק לאו שמי' אהל. וכן תי' באמת בתוס' חדשים. במח\"כ ליתא. דא\"כ הו\"ל להעמיד ו' דלתות לו' רוחות ויאגדם יחד ולא הוו כלי ואמקט\"ו. וחוצצין שפיר בפני הטומאה. דכמו שהדלת התחתון חוצץ בין הטומאה לטהרה. כ\"כ הדלתות שבצדדים. וא\"כ יכול שפיר להביאן דרך הרצועה הטמאה לא\"י. ואי\"ל כמו שעשו מעלה שאין כ\"ח המוקף צמ\"פ מציל בקודש. כ\"כ אין דלתות מפסיקין הרי יש לחלק טובא. די\"ל דבשלמא כ\"ח במצ\"פ מדעכ\"פ לא מהני מלהוציא טומאה. [כפ\"ח מ\"ו] י\"ל דבקודש החמירו דגם מלהכנים אינו מציל [ובזה יש ליישב קצת הצ\"ע של תוס' חגיגה כ\"ה ד\"ה שונין] משא\"כ הכא אמאי יחמירו בדלתות שמצילין בכל מקום. ומ\"ש בקודש. וי\"ל דשאני נסכים דלכל מסור' וחששו שמא לא יהיו נזהרים בהן יפה בהיותם על אדמה טמאה שגם אוירה טמא משא\"כ פרה כל מעשי' ע\"י ב\"ד. והן יהיו נזהרים בהילדים שלא יטו א\"ע נחוץ: ",
+            "ונ\"ל דאין ר\"ל שיהיו המים צבור מתחתית הכוס עד למעלה על פני המים אלא ר\"ל ע\"פ מה דאמרינן [סוטה טז\"ב] דאחר שנתן האפר לתוך המים מצוה לערב קאמר הכא שיתן כל כך אפר במים עד שאם יערב אח\"כ האפר בהמים יראה האפר על פני המים. א\"נ ר\"ל שיתן כל כך אפר לתוך המים עד שכשיושם האפר לתוך המים. יראה על פני המים האפר המונח בשולי הכוס ולאפוקי בשיהי' האפר כל כך מעט עד שכשיושם לתוך המים יאבד במעוטו ולא יראנו עוד וכן משמע מדברי הר\"ב [ספ\"ד]: ",
+            "ואע\"ג דרק הזאה כשרה ע\"י קטן [כפי\"ב מ\"י]. אבל קידוש הרי בפירוש תנינן [פ\"ה מ\"ד] דפסול ע\"י קטן. ותו דגם במלוי פסק הרמב\"ם [פ\"ט מפרה] דפסול ע\"י קטן. והכא הי' תרווייהו המלוי והקידוש ע\"י קטן. י\"ל התם בוודאי טמא. משא\"כ הכא שבוודאי הכהנים והמתעסקים טהורים גמורים היו. וכל הדקדוקים שעשו היו רק לפרסם חומר טהרתה. לכן בחרו טפי בשנויים שא\"א בהן להסתפק בשום פקפוק ספק טומאה. בהכהן ובהאפר ובהמים ובהכלים ובהממלאים ומזין. מדהיה הכל רק להכירא בעלמא בהך ניכר טפי: ",
+            "ולהר\"ש והר\"ב כל פלוגתתן הוא רק האיך עשו בני הגולה כשעלו מבבל בימי עזרא. שהיו כולן טמאי מתים. ולא היו יכולין לעשות פרה בטהרה רק בכל הדקדוקים הללו. והיינו משום דבחורבן בית ראשון לא נשרף רק התקרה של בהמ\"ק. אבל הכותלים נשארו קיימין. והאפר של משמרת נשאר טמון אצל כותל העזרה. ולא היו יכולין להתטהר מאפר ההוא. מדהיו כולן טמאי מתים. וכשיגעו בהאפר יטמאוה. דאף דאפר אמקט\"ו מן התורה. עכ\"פ מקט\"ו מד\"ס. להכי הוצרכו לכל תחבולות הללו להוציא האפר מהכד ע\"י דילוג האיל. וגם הקידוש וההזאות עשו הכל ע\"י קטנים כאלו שאין שום חשש פקפוק בטהרתן. וא\"ת עכ\"פ למה לקחו הילדים הטהורים הללו את האפר מהכד בידיהן ממש. דהרי בל\"ז הוכרחו אח\"כ ליקח האפר בתוך קמטי הסבך. ואף לרתוי\"ט שכ' שלדעת הר\"ש לא היה הר הבית חלול בימי בית ראשון. וא\"כ גם כשהגיעו להר הבית לא היו יכולין התינוקות הללו לירד מהשוורים להושיט ידן לתוך הכד ליקח משם האפר. אלא כשדלג האיל. נתז המקל עם סבך החבל והאפר שבין הסבך. על הדלת שהילד יושב עליו. עכ\"פ קשה דאפ\"ה היו יכולין ליתן כף אבן ביד הילדים. ובעודם על השוורים יושיטו הכף הזה לתוך הכד ליקח מתוכו האפר לקדש בהכד שבידם עם מים. ולהזות. י\"ל דאע\"ג שנזהרו מאד בטהרת הילדים. אפ\"ה חששו שמא אח\"כ יוודע שום חשש טומאה בהילדים. או שלא טבלו כראוי. ונמצא שטימאו כל האפר שכל טהרת ישראל תלוי בו. ולהכי התקינו שגם הם לא לקחו מהאפר. וגם בכף אבן לא רצו שיקחו האפר מהכד. דאולי יוודע בהם אח\"כ חשש זיבה. ונמצא שכשהגיעו האפר שבהכד בהכף שבידם. פסלו כל האפר שבהכד. א\"נ דלהכי לא הניחו להילדים ליגע בהאפר שבכד ואפילו ע\"י מגע דבר אחר. דהיינו ע\"י כף של אבן. הכל הי' להכירא בעלמא. כדי שילמדו הרואים כ\"א ק\"ו בעצמו לבלי ליגע בהאפר כ\"א לצורך מאוד. משום דהי' הכד הזה עומד במקום שהכל מצויין שם. וידים משמשניות הן. וגם נ\"ל עוד שהאפר הזה שבכד מימי בית ראשון. הי' טמון תחת הכותלים במקום צנוע שלא היה ידוע רק ליחידי הדור. דאל\"כ איך לא חשש שנטמאת האפר בשעת החורבן שהיו עכומ\"ז אז מרקדין בהיכלו. ואף שלא גזרו על מגען והסיטן עדיין שיהיו כזבין לכל דבריהם. עד ימי הלל ושמאי [כפ\"ק דשבת]. אפ\"ה שמא שקצוהו וטמאוהו בשרץ ונבלה וכדומה שטמא מדאורייתא. ואת\"ל כיון דעזרה ר\"ה היא בזמן בניינו [כפסחים יט\"ב] וכ\"ש בזמן חורבנו. והרי ליכא רק ספק טומאה והו\"ל ספק טומאה בר\"ה וטהור. תדע מדאצטריך לומר [בשבת כא\"ב] דטמאו כל השמנים. משמע ודאי. הרי גם מספק הו\"ל לטמא השמנים אע\"כ מדהו\"ל בעזרה סט\"ו בר\"ה. א\"נ כיון דהאפר אמקט\"ו רק מדרבנן וכמש\"ל. הו\"ל ספק דרבנן אם נטמא. ולא חיישיינן לה. עכ\"פ הרי אמרינן [שבת קמב\"ב] נ\"ב שנה לא עבר איש ביהודה. א\"כ נפסל האפר בהיסח הדעת. אע\"כ כיון שהיה גנוז מעין כל חי. הו\"ל כמונח בקופסא סגור. ובכה\"ג אינו פסול משום היסח הדעת [וכמש\"ל בס\"ד לקמן]. אמנם תמוה מאד מה קמ\"ל תנא בכל זה. הרי מה דהוה הוה. וכן הקשה הש\"ס [יומא דה\"ב]. וגם הכא מאי נ\"מ במה שעשו בני הגולה כשעלו מבבל. ואת\"ל דתנא רצה להשמיענו מה נעשה לעתיד למען נדע האיך נתעסק גם אנחנו להתטהר כאשר במהרה יבנה המקדש. ליתא דהרי או לא יהי' שום אפר פרה בעולם. כאשר הי' לבני הגולה. אלא ע\"כ שכל קרבנות הצבור דחו הטומאה [כפסחים סו\"א. ור\"ה ד\"ל ע\"א. ותענית דיז\"א]. ולכל קרבנות יחיד יצטרכו להמתין עד שיגדלו בני כהנים שלא נגעו בטומאת מת מעולם [כמ\"ש הרמב\"ם בפירושו כאן]. וא\"כ הם ודאי יהיו יכולין לעשות פרה בטהרה בלי הזאות כלל. תדע דאלת\"ה אלא דגם לעתיד בב\"י לא יעשו פרה רק ע\"י הזאות. קשה הרי לא יהי' אפשר כלל לעשות פרה הראשונה דהרי אין אפר בנמצא להזאה. וע\"כ צ\"ל שיעשוה בנ\"א שלא נטמאו בטומאת מת מעולם א\"כ למה הצריך לן תנא לאשמעינן מה שעשו עולי בבל שהי' להן עדיין אפר פרה טמון. ואף את\"ל כרתוי\"ט דעכ\"פ אפר פרה שעשה משרע\"ה היא קיימת לעד ויתגלה לעתיד מקום גניזתה ויתטהרו ממנה. עכ\"פ ק' אם פלוגתתם רק האיך עשו כשעלו מהגולה היאך נעשו לעתיד. א\"כ מה השיב ר' יוסי אל תתנו מקום וכו'. הרי בין בעלותם מבבל ובין בשובם לא\"י לעתיד לא היו ולא יהיו צדוקים מצויין ואין לחוש ללגלוגן. דכשעלו מבבל היה לבם נשבר בקרבם. ובכו בכי רב בזמן חנוכו כנזכר בעזרא. וגם מדבנוהו בעוני ודלות [כקדושין סו\"א ומנחות כח\"ב]. ולכן לא היה להם שרירות לב כל כך ללגלג. וגם הצדוקים לא נצנצו רק זמן רב אח\"כ. ואפילו את\"ל דצדוקים דקאמר לאו דוקא. אלא ר\"ל שאר אפיקורסים ככותיים וכדומה שגם בעלותם מבבל היו תמיד כספחת לבית ישראל. עכ\"פ גם אם יהיו אני ולגלגו מה דהוה הוה. וגם לשון אל תתנו מקום לרדות. להבא משמע. ואי משום החשש לעתיד בב\"י. ג\"כ אין לחוש ללגלוג רשעים דאני יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם קודם ביאת משיח [כמגילה יז\"ב]. וא\"כ לגלוג מאן דכר שמי' אז. אלא ל\"מ נ\"ל דפלוגתתם במשנה היינו רק האיך יעשו פרה בכל פעם בזמן בית שני. וכן משמע סתמא דלישנא במתני'. ובתוספתא שעליה נסמך הר\"ב בפירושו. קאמר רק שכשעלו מבבל הוכרחו מצד הדין לעשות כן בכל התחבולות ובדלוג האיל. מדהיו רוצים להקריב קרבנות היחיד מיד. והיה להן אפר. והיו כולן טמאי מתים. לכן לא הי' אפשר להם לעשות רק באופן הנזכר. ורק פלוגתייהו דרבנן ור' יוסי היינו האיך יעשו כל פרה בזמן הבית. שאע\"ג שכבר הי' להם בני אדם טהורים. אפ\"ה דקדקו לעשות בילדים ובכל השנויין להיכירא. ולזהירות לכל הרואים כדי שידעו כמה צריך להזהר בטהרת האפר שיהיה אח\"כ נמסר לכל קהל עדת ישראל במושבותם. ור' יוסי מודה בילדים בכל השנויים. ורק בדלוג האיל פליג מדנראה בעיני הצדוקים כתעתוע ויעשונו לצחוק בעיני הרואים. מיהו לכ\"ע דוקא להקידוש של מי חטאת שהזו על הכהן שעושה הפרה ועל המתעסקים. היו נזהרים לשאוב המים ע\"י ילדים כאלה. לעשות כל השנווין לכל מר כדאית לי'. וזה משום שהפרה שעל ידה יתטהרו כל ישראל רצו שתעשה בלי שום חשש פקפוק ספק טומאה שאפשר. ולכן כל יום ויום מז' ימי הפרשת הכהן השוחט הפרה הזו עליו הילדים כמפורש במשנה [עיין רמב\"ם פ\"ב מפרה]. אבל אח\"כ כשנתחלק האפר בכל גבול ישראל כלקמן בפרקין וכשרצו להזות על טמאי מתים. לא היו נזהרים בכל אלה. אלא כל הנצרך הולך אל ראש המשמר שאצלו היה מופקד האפר בטהרה. ומקבל ממנו האפר בשפופרת. וגם דוקא גדול צריך לשאוב אז המים ומקדש. ומזה. כדמוכח בכולה מכילתין: ",
+            "וא\"ת הרי גם לרבא בסוגיא דברכות [כט\"א] דס\"ל דיוחנן לאו היינו ינאי. עכ\"פ מודה דיוחנן החמיץ בסוף כדמשמע סתמא דהתם. והרי זה סותר לכללא דכייל הש\"ס [יומא לח\"ב] דכל שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא. שוב אינו חוטא. ותו ק' דגם הם אמרו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו [אבות פ\"ג]. ומי מהבאים אחריו זיכה את הרבים יותר ממנו. בשימושו בכהונה גדולה פ' שנה ובתקנותיו הנכונות. ואי\"ל דהחמיץ כשעדיין לא עברו רוב שנותיו. דהרי לבסוף נעשה צדוקי קאמר. י\"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ [עירובין כז\"א]: ",
+            "ואע\"ג דפרה אמקט\"ו מחיים [כחולין עה\"א] ורכ\"מ [פ\"ב מטומאת אוכלין ציין. ריש העור והרוטב. ולא נמצא שם]. וגם המתעסקים לא היו צריכים לילך בכבש זה. דעד האידנא מאן נטריינהו דהרי לא הפרישו ולא הזו רק על הכהן השוחטה לבד. והרי אפילו הילדים שהיו עוסקים בשאיבת המים שעלול טפי לקבל טומאה. יותר מהאפר שעסקו בו אנשים האלו [כלעיל כ\"ו]. ואפ\"ה קיי\"ל דלא הזו עליהן. וכ\"ש דלא הזו על המתעסקים. ומה הועיל שעבר על הכבש. י\"ל כיון דהוצרכו לעשות כבש להכהן. דלדידי' שהופרש והוזה ודאי הועיל שהוליכוהו מלשכתו שבהר הבית להר הזתים ע\"י כבש הזה. להכי לכבודו הוליכו עמו גם המתעסקים. וגם הפרה בעצמה. למען יכירו הכל למה הי' הזהירות היתירה בטהרתו צריכה: ",
+            "כך פי' הר\"ש והר\"ב. וכך כתבו גם תוס' [יומא דב\"א]. וא\"ת למה הוצרכו לזה. הרי בשנטמא ע\"י סמיכות ידים. אינו רק דרבנן וכל טומאה מד\"ס א\"צ הע\"ש [כרש\"י ביצה יח\"א ורמב\"ם רפ\"ט מאהט\"ו]. ורק משום מעלת חטאת גם טומאה דרבנן צריך הע\"ש. ומה צורך לכל זה. הרי בל\"ז היה טבו\"י דאורייתא. דהרי הזו עליו ביום הז'. ומדאורייתא הרי נשא מי חטאת שלא לצורך וצריך טבילה והע\"ש מדאורייתא [ועיין יומא דיד\"ב]. וי\"ל הרי הא דצריך פרישה ז\"י ממלואים ילפינן לה [כיומא דב\"א]. והרי התם לא הוכשרו לעבודה עד יום הח'. וכדכתיב ויהי ביום השמיני קרא משה וגו'. א\"כ ה\"נ לא נעשית הפרה עד יום ח' מהפרשתו. שלא הזו עליו בו ביום. וא\"ת עכ\"פ מה הועילו חכמים בתקנתן שיסמכו ידיהן עליו. הרי לצדוקים אין ממש בטומאה זו. דהרי הסנהדרין טהורים גמורים היו. הרי אפי' היו נטמאים בשרץ מקודם. אפ\"ה לא היו מטמאים מדאורייתא לכה\"ג ע\"י סמיכת ידיהן עליו. דאדם וכלים אמקט\"ו רק מאהט\"ו [כב\"ק דב\"א]. י\"ל כיון דכל כוונתנו כדי שישראל קדושים לא לגררו בתרייהו דצדוקים והרי כולם ידעו שאנו מחזיקין טומאה בסמיכת ידי כל אדם טהור. מדנחשב כטמא להטהור לחטאת. אמנם להרמב\"ם טמאוהו בשרץ ממש. וכך כתב רש\"י [חגיגה כג\"א]. ונ\"ל דרש\"י הוצרך לפרש כן לשיטתי'. דהרי ס\"ל [ביצה דיח\"א]. דלטומאה דרבנן א\"צ הע\"ש. וכן מסקו התוס' [חגיגה כא\"א]. וכ\"כ הרמב\"ם [רפ\"ט מאהט\"ו]. וא\"כ לדברי רבותינו אלו צ\"ל דסמכו ידיהן עליו. היינו כעין שסמך משרע\"ה ידיו על יהושע. שיהי' מעתה במקומו. כ\"כ סמכו סנהדרין ידיו עליו כדי להודיע כי ברצונם יעשה הפרה ולפי דעתן ושלא כדעת הצדוקים. וכמו ששאלו לקמן מה\"ט. אזוב זה וכו': ",
+            "כך כתבו רבעתו\"ס [עירובין נח\"א] ד\"ה בחבל. ונ\"ל דמגג הוא מין גמי קשה שאינו ראוי רק לסכוך. ואמקט\"ו [כסוכה דכע\"א] דאי גמי רך. ודאי ראוי למפץ ומחצלת לשכוב עליו ומקט\"ו. [כשבת פ\"ד ע\"ב וסוכה דכע\"א]: ",
+            "והקשה רתוי\"ט דביומא [פ\"ג מ\"ח] יהבינן טעמא דלהכי לא יפנה ראש פר יוה\"כ למערב כדי שלא יהי' אחוריו למזבח. דשמא יטיל גללים. וא\"כ הכא דליכא הך חששא דמזבח. הול\"ל שיהיה ראשו למערב. ובמח\"כ התם אמרינן רק דבשעת סמיכה היה ראוי להיות ראשו למערב. שהכהן היה ג\"כ יכול לאמן את ידיו שיהיה גם הוא פניו למערב בשעת וודוי. אבל הכא דאיירי בשעת שחיטה. הרי קיי\"ל [זבחים קי\"ג] שחטה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה. וא\"כ אם בשעת שחיטה יהי' ראשה למערב. יהי' שחיטתה בין צפון לדרום. ולא כנגד פתח ההיכל. ותו דהרי אם יהיה בשעת שחיטה ראשה למערב. גם הכהן לא יהיה יכול לעמוד פניו למערב מול פתח ההיכל: ",
+            "ובתוספתא אמרי' ששאל ג\"כ להב\"ד אשליך אשליך אשליך. והן משיבין לו הן הן הן. ונ\"ל דשאלה זו היתה לחכמים מדדרשו אל תוך. דהיינו שישליך האזוב אל תוכה ממש. להכי שאלן אם כבר נתבקעה כדינה עד שיהי' ראוי להשליך כבר לשם הג' מינין. ונ\"ל עוד דכל השאלות הללו היו רק בדברים שהצדוקים מפקפקין בהן. דלהן כל מיני ארז ואזוב כשרים. וגם ס\"ל דמותר להשליכן לג' המינין לתוך השרפה גם בעוד שלא נתבקעה הפרה. ולהכי להוציא מלבן של צדוקים. שאל להסנהדרין שם על כל דבר ודבר שעושה אם הוא כראוי לפי דעתם כדי לפרסם שכל מה שעושה עושה כפי דעתם. ובזה יתורץ קושית רתוי\"ט למה לא שאלו כה\"ג בשאיבת המים לקידוש ובהזיית טמא מת. וגם לא במילי אחרינהו כהזיית המצורע. די\"ל דהנך כולהו גם הצדוקים היו מודים בהן. ומה\"ט נמי בקצירת העומר בשבת. שהצדוקים הכחישו הדין. הוצרכו לשאלות אלו בפרסום. להודיע כי לא מפיהן אנו חיין. ועוד נ\"ל דאפילו במה שהכחישו הצדוקים. דוקא במה שנעשה בפרסום רב. כשרפת הפרה. וגם לחומר טהרתה שע\"י יתטהרו כל ישראל רצו לפרסם ברבים שאין הדבר כמחשבת הצדוקים. משא\"כ טהרת מצורע אף שגם בו אפשר פקפקו באזוב וכדומה. וכ\"כ בהזאות טמא מת אע\"ג שגם בו אפשר פקפקו בג' מינים אלו. אפ\"ה מדנעשים ביחיד וחוץ לעיר וגם לא חמיר טהרתו כל כך מדהוא רק טהרת יחיד. להכי לא דקדקו לשאל כל שאלות כאלו. רק עשו כדעת התורה. ודיו: ",
+            "והיינו מ\"ד בתוספתא [ספ\"ב דפרה]. של משמורות. ישראל מזין ממנו. זה שבהר המשחה. כהנים מקדשים בו וכו'. ונתקשה רתוי\"ט מ\"ש ישראל דקתני גבייהו מזין ומ\"ש כהנים דנקט גבייהו מקדשין. אולם לפי דברינו בפנים מיושב שפיר דגבי הזאת כהנים נקט שפיר לישנא דמקדשין. מדאין הזאתן להתטהר. רק להתקדש בקדושה יתירה כפי הראוי לבהמ\"ק. להכי הזו מהאפר המונח במקום המשומר בטהרה גמורה במקום שע\"ג כיפין. אמנם רש\"י בחומש פי' שאותו שבהר המשחה היה שמור רק להזאת כה\"ג. וכמדומה דס\"ל כר\"א. דרק בכה\"ג נעשית הפרה. ולהכי לטהרתו קודם שיעשה אותה. לוקחין לו מהאפר זה שבהר המשחה. אמנם לעיל [פ\"ג מ\"ג] משמע שהאפר של משמרת בהר הבית בו טיהרו הכהן העושה הפרה וכן פירשו כל רבותינו שם וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "והנה הג\"ש זו מחוקה חוקה. הזכירה הרמב\"ם כאן בפירושו. והוא מספרי. ותמוה לפ\"ז מ\"ש רבינו בעצמו [בפ\"א מפרה] דנעשית בבגדי כה\"ד. והרי קיי\"ל כרבי מחבירו [יומא יב\"ב] דבכל ימות השנה הי' אבנטו של כה\"ג ושל כה\"ד שניהן של כלאים. ורק אבנטו של כה\"ג ביוה\"כ של בוץ הי'. וכך פסק הרמב\"ם בעצמו [בפ\"ח מכלי מקדש]. וא\"כ האיך כתב הרמב\"ם כאן דנעשית בבגדי כה\"ד. והרי אבנטו של כלאים הוה. ואנן ילפינן ג\"ש חוקה חוקה דנהוי כביו\"כ שאבנטו של בוץ. ובכהאי גוונא ודאי ראוי לומר אין ג\"ש למחצה [כריתות כב\"ב]. וא\"כ כשיחגור אבנט כלאים הוה מחוסר בגדים ופסול. והן אמת שבתוספתא [פ\"ז דפרה] אמרי' בפירוש שנעשית בבגדי כה\"ד. וע\"כ צ\"ל דתוספתא ס\"ל דאבנטו של כה\"ד באמת של בוץ הי'. וכהך מ\"ד דפליג ארבי. אבל הרמב\"ם דפסק כרבי ק' דידי' אדידי'. אח\"כ מצאתי שגם רמל\"מ העיר בזה על הרמב\"ם והניח בצ\"ע. ולפענ\"ד נראה דהרמב\"ם הוכרח לומר כן. משום דקשיא לי' קראי אהדדי. דהרי הא דצריך בפרה בגדי כהונה. ילפינן מדכתיב גבה אלעזר הכהן. דהיינו בכהונה [כיומא מג\"א]. והרי באותה שעה עדיין אהרן קיים היה. כדמוכח בסוגיא דהתם. והיה אלעזר עדיין כה\"ד. ואבנט שבבגדיו שעטנז הי'. וא\"כ היכי נילף הג\"ש דחוקה מיו\"כ שהי' אבנט של בוץ. ורחוק מן הדעת לומר דהג\"ש דחוקה לא קאי רק כשיעשה אותה לדורות הכה\"ג. דמאן יהיב לן סכינא חריפא למפסק מלת חוקה דכתיב באותה פרשה. דנימא דקאי רק אכה\"ג ולא אכה\"ד. ותו דאי נימא דג\"ש דחוקה רק אכה\"ג קאי דנהוי כביו\"כ נגמרה לגמרי מהתם דלדורות לא תהיה כשרה רק בכה\"ג כביו\"כ והרי קיי\"ל כמ\"ד [יומא דמב\"ב] דלא יליף ג\"ש דחוקה להכי וכשרה לדורות אף בכה\"ד. וגם אי\"ל דהך ג\"ש דחוקה אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן ואשכחנא ג\"ש טובא דכוותיה בש\"ס [ועיין תוס' קדושין דכע\"ב ד\"ה גאולתו. ועיין חגיגה דיע\"א. ומ\"ק דד\"א רש\"י ד\"ה אתא ג\"ש. ועיין עוד מגילה דכ\"ב משפחה משפחה. וביצה דיב\"ב ג\"ש במתני' שם. וגיטין יא\"ב היקש עדיף]. דעכ\"פ הכא א\"א לומר כן. דכיון דילפינן באותה פרשה מאלעזר הכהן דכשרה בבגדי כה\"ד. היכא מצו רבנן עקרי מה שצותה תורה בפירוש [כמ\"ק דד\"א]. וכ\"ש בפרה שכל הכתוב בה מעכב בה [כיומא עב\"א]. אע\"כ דילפותא דג\"ש דחוקה. היינו רק למצוה בעלמא. שתהיה בכה\"ג ובבגדי לבן. אבל בגדי כהונה דילפינן מאלעזר בכהונתו. ודאי מעכב [ועיין מ\"ש בס\"ד בפרקין סי' ה'. דרק שכתוב בפירוש בפרשת פרה. מעכב. ולא מה דילפינן בחד מהלימודים ממקום אחר]. וזה מדוייק מאוד במשנתנו. דלמה שני תנא בלישנא ולא נקיט כברישא. ונימא ואם עשאה שלא בבגדי לבן פסולה. אע\"כ דרק לכתחלה צריך בגדי לבן. ובדיעבד גם בבגדי כה\"ד כשרה. רק דקק\"ל דא\"כ עכ\"פ הו\"ל להרמב\"ם. להשמיענו דלכתחלה מצוה בבגדי לבן. וי\"ל: ",
+            "כך פירשו כל רבותינו טעמן. דמדכתיב ושרף את הפרה שרפה א' במשמע. אמנם תמהני מאד אי בשחלקה אפי' בשרפה בגת א' נמי פסולה. וכדאמרינן [חולין יא\"א] ושחט ושרף. מה שחיטה שלמה אף שרפה כן. ואפילו את\"ל דלא כפי' רבותינו. אלא מיירי הכא שהניחה שלימה ע\"ג ב' מערכות. אפ\"ה ק' סוגיא דהתם ממשנה שלמה דהכא דתני בפירוש לקמן הפשיטה ונתחה כשרה. ואי\"ל דהיינו רק בדיעבד. אבל לכתחלה צריך שישרפה שלמה. וילפותא דרבה בר שילא התם דניזל בת\"ר. היינו מדמצרכינן לכתחלה שלימה. ולא חיישינן שמא טרפה היא. מדרוב כשרות הן. ליתא דהרי כבר כתבו תוס' [גיטין דג\"ב ד\"ה וכי] דבדאורייתא אין חילוק בין לכתחלה לדיעבד. ונ\"ל ראי' לדבריהן. מדקיי\"ל בעינן קרא כדכתיב [כסנהדרין מה\"ב]. ורק היכא דרבי קרא דאינו מעכב. מחלקינן בין אפשר ללא אפשר. כתכלת שאינו מעכב הלבן [מנחות לח\"א]. וכ\"כ נערה המאורסה שאין לה פתח בית אב [כתוס' כתובות מד\"א ד\"ה אין]. ואי נימא דאשכחנא בדאורייתא חילוק בין לכתחלה ודיעבד. נימא דרק הכא הצריכה תורה לכתחלה יד העדים ופתח בית אב. אבל בלא אפשר. הו\"ל כדיעבד. ויקיימו מצות ב\"ד גם בלא הנך. ודוחק לחלק ולומר דרק לענין קיום כל המצוה שייך דיעבד בדאורייתא. אבל לענין קיום חצי המצוה. אמרי' שמקיים כולה כדכתיב או שלא יקיימה כלל. וא\"כ ה\"נ אי נימא דבדיעבד גם כשלא נשרפה שלימה כשרה. הרי מהיקש ילפינן כן. מדכתיב ושחט ושרף הרי כל היקש דאורייתא הוא. וי\"ל דהרי רבה בר שילא דיליף הך היקישא. ס\"ל דפרה חטאת קריי' רחמנא (כחולין שם). וא\"כ הרי בקדשים בעינן שינה עליו הכתוב לעכב (כזבחים מח\"א). ותוס' מנחות לה\"א ד\"ה ואם. ויש לעיין בזה תוס' מנחות יט\"א בסוף הד\"ה ושאני. ודו\"ק. ועיין עוד שם דיח\"ב תוס' ד\"ה ואמר. ופסחים יא\"א ד\"ה קוצרין). ולפ\"ז יש שפיר לומר דרק לכתחלה בעינן שתהיה שלמה בשעת שרפה. מיהו בל\"ז דברי התוס' הנ\"ל בגיטין. דבכל התורה אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד. תמוה מאד. דת\"ש כה\"ג לא ישא בוגרת ומוכת עץ. ואם נשא נשוי (יבמות נט\"א). וזהו מן התורה (כתוס' כתובות דלע\"א ד\"ה איכא). וכ\"כ ילפינן מקרא דלא תפסו קידושין באשת אב (כקידושין סז\"ב). ומקשינן התם אימא תרווייהו באשת אב. והא לכתחלה והא דיעבד. ומשני. לכתחלה מאחות אשה נפקא. הרי דגם בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וכ\"כ קי\"ל בנזיר ממורט פטור מהעברת תער (כיומא סא\"ב. ועמ\"ש בס\"ד נגעים פט\"ו סי' ל\"ב). הרי דגם בזה בדאורייתא מחלקינן בין לכתחלה לדיעבד. וגם רבעתו\"ס בעצמן כתבו (פסחים יא\"א) דגם בדאורייתא יש לחלק בין לכתחלה לדיעבד. אבל בכל זה לא נרפא קושיתינו הנ\"ל דהרי בפרה אלעזר וחוקה כתיב בה. ולהכי כל הכתוב בה מעכב בה (כיומא דמב\"א וא\"כ מדמקשינן) שרפה לשחיטה שתהיה שלימה. האיך אמרי' במשנה דבהפשיט' ונתחה כשרה בדיעבד. ואפשר לחלק ולומר דדוקא מ\"ש בה בפירוש מעכב מדכתיב בה חוקה. ולא מה דלא ילפינן רק בהיקש. וצ\"ע: ",
+            "כך כתב הרמב\"ם כאן. ובחיבורו [פ\"ד מפרה]. וכך פירש נמי רב\"א. ונ\"ל דבהפסיק בהזאה פסולה בין הזאות כשרות. נפסלה הפרה. משום דעשה מלאכה בשעת עסקו בענייני מצות הפרה. וכמבואר במשנה ז'. והא דנקט תנא הך פסולא. בהזאות ו' וז'. ה\"ה בהזאה א' וב' וכדומה. רק נקט ו' וז' מדבעי למנקט אבתרה ז' וח' דכשרה. אמנם הר\"ש והר\"ב פירשו שטעה במניין ההזאות. שההזאה הששית קרא אותה שביעית. אע\"ג שחזר והזה שביעית כדינה. אפ\"ה מדלא קרא לששית שם הראוי לה פסולה. ולפענ\"ד נראה דאף דאילה\"ק על פי' זה. דא\"כ למה נקט הקרא לששית שביעית דוקא. הרי גם בקרא לה שם אחר שאינו ראוי לה פסול. די\"ל אין הכי נמי רק אורחא דמילתא נקט. דרגיל לטעות בששית בשם מספר הסמוך לו דהיינו שביעית. אעפ\"כ פשטות לשון המשנה משמע טפי כלשון הרמב\"ם. מדלא קאמר קרא לששית שביעית וכו'. כדקאמר כה\"ג לגבי מעשר [שלהי בכורות]. ודו\"ק. מיהו גם לפירוש זה נ\"ל דה\"ה לקרא להזאה אחרת שם שאינו ראוי לה. ורק משום סיפא נקט הכי וכדאמרן. אמנם תמהני מאד דמנ\"ל לרבותינו שיפסול בה טעות במניין ההזאות. וכי מספר ז' הזאות אמרה תורה כבספירת העומר שיהי' מניין הזאות מעכב בה. ורק במעשר בהמה אשכחן כה\"ג [בכורות פ\"ט מ\"ח] דבקרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי וכו' שחל עליו שם שאינו שלו מדרביי' קרא. וכמ\"ש הר\"ב התם. מדכתיב וכל מעשר בקר לרבות תשיעי ואחד עשר. אבל הכא מנ\"ל שיחול על הזאה שם הטעות. שתפסל הפרה עי\"ז. ותו דהרי ביומא [דנה\"א] פליגי בטעם הדבר למה הזאה ראשונה צריכה מניין עם כל א' וא'. אי משום שלא יטעה בהזאות. או מדרביי' קרא. וקאמרי מה נ\"מ. איכא בינייהו דלא מני ולא טעה. דלמ\"ד שלא יטעה. הרי לא טעה וכשר. ולמ\"ד דרביי' קרא. לפיכך אף שלא טעה בהזאות. אפ\"ה מדשינה ממה שאמרה תורה. נפסל ההזאה. ור\"ל מדהוה לי' דברים הנעשים בבגדי לבן בפנים דמעכב [כמבואר שם ד\"מ ע\"א] ובאמת בהזאות שבפרוכת כה\"ג לא נפסל. מדהן נעשין בבגדי לבן מבחוץ. אף דהוקשו הזאות דחוץ להזאות בפנים [כלשם נו\"ב]. לא אמרי' בכה\"ג אין היקש למחצה [כריתות כב\"ב]. דהכא שאני. מדלא מסתבר להשוותן לגמרי [וזה כסברת תוס' יבמות דפו\"א ד\"ה אף]. עכ\"פ הרי מבואר דלמ\"ד דמדאורייתא צריך למנות הראשונה עם כל א'. אז אם לא מנה לא מעכב. משמע ודאי דהא בהזאות הז' שאינן מפורש בתורה שצריך למנותן. אם לא מנה לא מעכב. וגם התם קיי\"ל דלא מערב [כרמב\"ם פ\"ג מיו\"כ ה\"ה]. וא\"כ מ\"ש הכא. ותו דאף למ\"ד התם דמניין מעכב עכ\"פ לא שמעינן שיפסל הדם עי\"ז. די\"ל דאף דמניין מעכב. עכ\"פ בלא מנה חוזר ומזה וסופר. וא\"כ מ\"ש הכא דנימא שתפסל הפרה לגמרי ע\"י שלא מנה כראוי. מיהו זה יש ליישב קצת דהכא כשלא היו ההזאות כראוי הו\"ל כהפסיק במלאכה בשעת עסקו בה. ורבינו הרא\"ש ז\"ל הרגיש קצת בקושייתינו הנ\"ל. וכ' בפירושו כאן וז\"ל ואע\"ג דהיכא דלא מנה כלל לא מעכב אפ\"ה כשכינה להזאה שם שאינו ראוי לה נפסלה. אמנם אני בעניותי אכתי לא ידענא גם הא מנ\"ל שתפסל הזאה בשכינה לה שם שאינו שלה. ותו ק' הרי בסיפא אמרינן דכשכי' לשביעית שמינית כשרה. אלמא דאע\"ג שכינה לשביעית שם שמינית שאינו שלה לא נפסלה. ומ\"ש ששית משביעית שתפסל ע\"י שכינה לה שם שאינו שלה. ודוחק לומר שכוונת רבינו דמשום הפסק מלאכה פסל. שאין משמעות לשונו כך. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת להרמב\"ם שמפרש דמשביעית שמינית ר\"ל דמטבילה ז' הזה ז' וח'. ואח\"כ תו טבל והזה הזאה ח'. א\"כ אף שהזאה הח' נעשה ע\"י כהן אחר. עכ\"פ ע\"י שעשה הכהן המופרש ב' הזאות מטבילת ז'. נפסלה הזאה ז' ע\"י הזאה שנייה שעשה עמה משום מלאכה. י\"ל כיון שאחר הזאת ז' צריך בל\"ז לקנח אצבעו משיורי הדם. א\"כ מה לי קינח או בשזרקו לרוח בהזאה ח'. א\"כ אין בהזאה שעושה משיורי הדם משום מלאכה שלא בעסק הפרה. דהרי עסוק הוא לנקות אצבעו משיורי הדם. ודמי לקושר כד השאיבה באסל שאינו פוסלו משום הפסק מלאכה [כפ\"ז מ\"ה]: ולא דמי להזה מו' ז' דאמרינן לעיל שנפסלה. ונחשבת הזאת ז' דבהדי הזאה ו' כמלאכה. והרי התם נמי ודאי צריך לקנח אצבעו בין הזאה להזאה. י\"ל התם מדמפסיק בין הזאות הצריכות עם הזאה פסול מחשבה שפיר כמלאכה. דהרי גם הוא אחשבה כך. והו\"ל שפיר כאלו הפסיק במלאכה. ודו\"ק: ",
+            "כך כ' הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ותמהני מאד מה ענין טומאת בגדים של פרה שהוא אפילו רק בשעה שעוסק בענייניה ובשרפתה ואפילו לא נגע ולא נשא אותה. לטומאת בגדים של נבלה שהיא רק בשעה שנושאה. והרי אפילו בשעה שנגע בנבלה אינו מטמא בגדים [ככלים פ\"א מ\"ב] דתנינן וחשוכי בגדים במגע. וכ\"ש בשעה שעוסק בשרפתה. וא\"כ שפיר מצי תנא איירי בנתנבלה. ואפ\"ה קמ\"ל מתני' דעכ\"פ אמ\"ט בגדים משום טומאת פרה. בעסק מעסקי' אפילו נגע בה. ואת\"ל דרבותינו דייקו דמדסתם תנא וקאמר אמ\"ט בגדים. משמע אפילו בנשאה. הרי בכה\"ג לא אפשר דמיירי בנתנבלה. עכ\"פ ק' לרש\"י [חולין כ\"ט ב'] שכתב דאפשר דמיירי גם בנתנבלה. אלא דאפ\"ה נ\"מ בין טומאת נבלה לטומאת פרה. וכגון שאסף הפרה או שרפה ולא נגע בה. או שנגע בה בפשוטי כלי עץ שאמקט\"ו. וזה תמוה טפי. דחדא ל\"ל שנגעה בפשוטי כלי עץ. הרי אפילו נגע בה ממש בידו אין הנבלה מטמא בגדים במגע וכדאמרן. ואף אם תדחק ותאמר דמ\"ש רש\"י או בפשוטי כלי עץ. היינו שנגע בהאפר בשעה שכנסו. דאז א\"א שלא הסיט האפר. והרי כל היסט הוא כמשא [כחולין קכד\"ב] ולהכי אוקמה שנגע בו בכלי עץ דק באופן שלא הסיט האפר. אפ\"ה ק' דהרי נבלה משנשרפה ונעשית אפר שוב אין שם נבלה עליה ואמ\"ט כלל. דהרי אפילו מת שנשרף עד שנעשה אפר. אמ\"ט כלל [כנדה כז\"ב]. והקב\"ה ברוב רחמיו יאיר עיני במאור תורתו הקדושה. כי הדבר צריך תלמוד וצ\"ע מאוד: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש והר\"ב כתבי דמיירי שנצרך הכ\"ח לשום לתוכו אפר חטאת. ולכאורה א\"א לומר כן. דהרי כל כלי שצריך להאפר צריך שבשעה שיתן לתוכו האפר. יהי' הכלי טבו\"י [כרמב\"ם ספ\"א דפרה]. וא\"כ צריך לטמאו מקודם. והרי כל כ\"ח שנטמא אין לו טהרה במקוה [כשבת כד\"ב]. וי\"ל הרי ע\"כ מ\"ש הרמב\"ם דלאפר לריך כלי טבו\"י. הייני רק בכלי דשייך בי' טבילה. דאל\"כ קשה האיך לקחו לו קלל אבן [כפ\"ג מ\"ג]. אע\"ג דלא שייך בי' טבו\"י מדא\"א בו טומאה. א\"כ י\"ל דה\"ה בכ\"ח כיון דא\"א בו טבו\"י שרי. וע\"כ צ\"ל כן. דהרי תנינן [פ\"י מ\"ג] קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור. ופי' הרמב\"ם בעצמו [רפי\"ד מפרה]. וז\"ל כ\"ח שיש בתוכו אפר פרה ונגע בשרץ טהור. הרי דשרינן ליתן אפרה לכ\"ח. וא\"ת עכ\"פ כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש וכ\"ש לחטאת. אע\"ג שגמרן חבר [כחגיגה פ\"ג מ\"ה]. וכ\"ש הכא שגמרן ע\"ה. והכא הרי כ\"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה. נ\"ל דכיון דעיקר טעמא שצריך טבילה. ה\"ט שמא קודם שנגמר נפל עליו רוק מע\"ה ונשאר עליו לח עד אחר שנגמר. אע\"ג דמשנגמר מזהר זהיר בי' חבר. א\"כ הכא שהוציאו בטהרה להכ\"ח מהכבשן. ליכא למיחש להכי. דהרי אין כ\"ח מקבל טומאה עד שיצרפנו בכבשן [ככלים פ\"ד מ\"ד]. ולפיכך אפילו נזרק עליו תחלה מעט רוק טמא. כבר נתייבש בכבשן. ולפ\"ז כל כ\"ח שנגמר בטהרה אין לחוש בו כלל וטהור. ובזה יתורץ המשנה [חגיגה פ\"ג מ\"ה] וע\"ש: ",
+            "ואמרינן בתוספתא [פ\"ד] לן ואח\"כ טבל. נטמאו הכלים. ונ\"ל דר\"ל אע\"ג שלן על הכבשן ושמרו כראוי תמיד. ואפילו כשהניח שומר בשעה שהלך לטבול [זר זהב] אפ\"ה לא מהני. ונ\"ל טעם הדבר. דמשום דבשעת שמירתו הוא עצמו טמא הי'. חיישינן שמא לא שמר יפה יפה. דהרי אע\"ג שהוא טהור גמור. חיישינן לגבי חטאת שמא לא דקדק בגופו ונטמא ממש. וכ\"ש דחיישנן שטמא זה לא דקדק בשיגע הע\"ה בהכלים הללו ששייכי' לו. ושמא טימאן ולאו אדעתי' של השומר הטמא: ",
+            "והר\"ב כאן כתב דמיירי שתקנה לשום לתוכה האפר או מי חטאת משמע מדבריו דאף למי חטאת צריך שיהי' טבו\"י דוקא. וק' הרי במשנה ה' לקמן אמרינן בפירוש דאפילו בכלי גללים ואבנים מקדשין. והרי הנך מדאמקט\"ו א\"א שיהיו טבו\"י. ואי\"ל דדוקא הכלי שמקדשין בו המים בהאפר שרי כשאמקט\"ו. אבל הכלי ששואבין בה המים לחטאת צריך שתהי' כלי שמקט\"ו. ליתא. דמ\"ש זו מזו. ותו בפירוש תנינן שהתינוקות שאבו המים בכוסות של אבן [כפ\"ג מ\"ב]. גם אי\"ל דהר\"ב ס\"ל דאף דרשאי ליקח להאפר או לקידוש גם כלי שאמקט\"ו. עכ\"פ כל שלוקח כלי שמקט\"ו. צריך שיטמאנו ויטבלנו כדי שיהי' טבו\"י דוקא. עכ\"פ אי נימא כהר\"ב דאין חילוק בין מי חטאת לאפר חטאת דבשניהן כשירצה להשתמש להן בכלי המקט\"ו. צריך שיהי' טבו\"י דוקא. דהיינו שיטמאנו ויטבלנו. וישתמש בו קודם הע\"ש. א\"כ א\"א כלל שישתמש בכ\"ח לחטאת. דהרי כ\"ח שנטמא לא מהני לי' תו טבילה [כשבת דפ\"ד]. וא\"כ האיך נפרנס משנתנו בריש פרקין וכמה דוכתי בש\"ס דאמרינן בפירוש שלקחו חבית חרס ושאר כ\"ח לחטאת. ואת\"ל כמ\"ש לעיל (סי' א') דגם כ\"ח שרי לאפר. עכ\"פ ק' לרבינו הר\"ב דידי' אדידי'. דלעיל במשנתנו כ' דלר' יהושע להכי לא שרי לכתחלה לשום מים שירצה לקדש. לתוך קרויי'. דחיישינן שמא יפלוט. וק' הרי בל\"ז לר' יהושע א\"א שיקדש בקרויי'. דהרי קודם שנטמאת טומאה דאורייתא בכל הכלים אסור לקדש. ולאחר שנטמאת. גם לת\"ק אסור לקדש בקרויי'. א\"כ דדוקא באפר החטאת שהקפידו הצדוקים בגופה לומר שבמעורבי שמש היתה נעשית. להכי תקנו חז\"ל להוציא מלבן של צדוקים דגם אפר גופה תעשה בטבו\"י דוקא. אבל במי חטאת לא גזרו. מדכבר מוכח לעין כל שלא כדבריהם. כשהקלנו באפרה. להכי אף דקיימא לן דלמלאות ולקדש ולהזות כולן סגי כשהן טבו\"י. אפ\"ה רשאי ליקח גם כלי שהוא טהור גמור. כגון כ\"ח חדש או כלי גללים ואבנים וכדומה. והנה הרמב\"ם אף שבפירוש המשנה הכא כתב כהר\"ב. דמיירי הכא בירדו למלאותו אפר חטאת או מי חטאת. אפ\"ה כפי הנראה שבימי זקנותו חזר בו בחיבורו [בספ\"א דפרה] כתב בפירוש דרק אותו כלי שישום לתוכה האפר פרה. צריך שיהי' טבו\"י. ובתר הכי מיד מייתי דין משנתנו שחתך שפופרת לשום לתוכו אפר חטאת. ורק בפ\"ו [ה\"ג] דייק וכתב דינא דמשנה ה'. דבכל הכלים מקדשין. ואפילו בכלי שאמקט\"ו. ש\"מ דס\"ל לחלק בין כלים שצריך להאפר. היא צריכה שתהי' טבו\"י. אבל הכלי שצריך להמי חטאת. לא. וכמו שכתבנו. ורק שבפ\"י [ה\"ה] כתב שגם למלוי ולקידוש והזיי' רשאי ליקח כלי טבו\"י. וגם סוף דבריו שם יש ליישבן שכך כוונתו. ודו\"ק. מיהו נ\"ל דאף לפמ\"ש דכל כלי שצריך להאפר הי' צריך שיהי' ראוי לקט\"ו. כדי שיהי' אפשר שתהי' טבו\"י. אפ\"ה הקלל שהי' עומד בפתח העזרה עם אפר פרה. בו היו מקפידין שיהי' מאבן אף שכלי אבן מדאמקט\"ו א\"א שיהי' טבו\"י. אפ\"ה מדנצרך רק לכהן העושה הפרה. בו בעצמו כבר הי' בו הוכחה שלא כדעת הצדוקים. מדהי' הוא עצמו טבו\"י להכי הא עדיף ליקח כלי שאמקט\"ו כלל: ",
+            "וא\"ת לפ\"ז למאן דס\"ל לעיל [פ\"ג סי' מ\"א] דסגי לן בשיטמאו להכהן בסמיכות ידים. דהו\"ל רק טומאה דרבנן. והרי כל טומאה דרבנן א\"צ הערב שמש [כרש\"י ביצה דיח\"א]. וכן מוכח נמי מלקמן [פי\"א מ\"ה] דקאמר כל הטעון ביאת מים מד\"ס. מותר מיד בתרומה וקדשים לאחר שטבל. מדא\"צ הע\"ש. וא\"כ לר' יהושע דקיי\"ל הכא כוותי' לגבי ר\"א דשמותי הוא. היכא סגי לן התם בשיטמאוהו בסמיכות ידים שא\"צ הע\"ש. ומה הועילו חכמים בתקנתן. ואת\"ל דהא דקאמר הכא ר' יהושע יטמא ויטבול. לאו שיטמאו טומאה דאורייתא. אלא כי התם שיטמאוהו בסמיכות ידים. ואע\"ג שבין זה או זה הו\"ל טומאה מדרבנן וא\"צ הע\"ש. אפ\"ה יוציאו מלבן של צדוקים. מדלא סמכו על טומאה דממילא. וגרמו טומאה מה שלא היו צריכים. בזה נפרסם שאין אנו חוששין לדבריהן שצריכין טהור גמור. ולעולם גם הכא בטומאה דרבנן טמאוהו. ליתא. דהרי בש\"ס [חגיגה כג\"א] קאמרי' דאי בשחתך ע\"ה את השפופרת ל\"ל לר' יהושע דמצריך שיטמאו בידים. הרי טמא וקאי. מאי קושיא. הרי הך טומאה דקאי בה. היא טומאה ממילא. אבל ר' יהושע מצריך להכירא דצדוקים שיטמאוהו בידים. גם אי\"ל דדוקא לעיל בפ\"ג שהכהן טהור לגמרי הוא. איכא שפיר היכרא כשיטמאוהו בידים. אבל הכא שפיר מקשה הש\"ס דאי בשחתכו הע\"ה כבר נטמא הכלי. ואין כאן היכרא בשנטמאו בידים. ליתא, דהרי להצדוקים גם טומאת כלי שחתכו ע\"ה טהור גמור הוא. ואיכא שפיר היכרא בשנטמאו בידים. אולם נ\"ל דהרי בל\"ז קשה דברי הרמב\"ם אהדדי. שהרי כתב [ברפ\"ט מאהט\"ו] דכיון דהאוכל אוכלים טמאים או שותה משקין טמאים. והבא ראשו ורובו במים שאובין. או בנפלו ג' לוגין שאובין על ראשו ורובו כולן טמאים מד\"ס. לפיכך מיד שטבלו טהורים וא\"צ הע\"ש. וכן כתב רבינו בפירושי במכילתין [רפ\"ט] דלכל טומאה דרבנן א\"צ הע\"ש. וק' והרי רבינו בכבודו ובעצמו כתב [בפ\"י מאהט\"ו ה\"ב] דטבו\"י אף שהי' טומאתו רק מד\"ס. הרי הוא כשני לטומאה עד אחר הער\"ש. וכן כתב עוד [פי\"ג מאהטוה\"ו]. דהמוצא סכין בי\"ג בניסן. מזה עליו ומטבילו ושוחט בו למחר. והרי טומאת כלים הנמצאים. רק טומאה דרבנן היא [כפ\"ד דטהרות מ\"ה]. אע\"כ דהא דתנינן לקמן [פי\"א מ\"ה] דטומאה דרבנן א\"צ הע\"ש היינו רק כשעיקר הטומאה היא דרבנן. ואין בה חשש סרך טומאה דאורייתא ככל הנך דחשיב הרמב\"ם [רפ\"ט מאהט\"ו] דכולן רק משום גזירה טימאום [כפ\"ק דשבת די\"ד]. אבל בהן עצמן אין שום חשש טומאה דאורייתא. להכי כל כה\"ג א\"צ הע\"ש. אבל כלי שנמצא. שיש בו ספק שמא נטמא טומאה דאורייתא. וכמו כן כל הטהור לקודש דטמא לחטאת כסמיכות ידים על הכה\"ג. דמשום חומר טהרת חטאת. חיישינן שמא לא דקדקו כל כך להזהר מטומאה דאורייתא. להכי מדעיקרן חשש טומאה דאורייתא. צריכים הע\"ש ככל טומאה דאורייתא. וכן רכ\"מ [פ\"י מאהט\"ו ה\"ב]. גם הוא שעינו כעין הבדולח. הציץ ונפגע כבר לחלק יצא. שיש בטומאות שמד\"ס. שצריכים הער\"ש. ויש שא\"צ. אלא שלא תיחם גבול שביניהן. והרי אנא תלמיד מתלמידיו הקטע היוצא בקב שלו שאינו נקי. הא אנא מפסחים בזזו בז. קמתי אני לפתוח שערי צדק. לומר גבול יש בה. אח\"כ ראיתי שהר\"ש [טהרות פי\"א מ\"ג] חילק באופן אחר. דכל הטמא גם לחולין צריך הע\"ש. אבל מה שהוא מצד מעל' א\"צ הע\"ש. ונ\"ל דהיא היא. וכן מוכח לע\"ד מחגיגה [כג\"א] דמקשה הש\"ס דחתכה מאן. אי דחתכה חבר ל\"ל לר\"א למטבלה. ואי דחתכה ע\"ה ל\"ל לר' יהושע שיטמאה ויטבול. הא טמא וקאי. ומשני לעולם שחתכה חבר. ואפ\"ה מצריך לה ר\"א טבילה. משום רוק ע\"ה. וכדתנן כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה מה\"ט. וק' ע\"ז א\"כ הדרא קושיא לדוכתא. וכי בהא נימא ר' יהושע יטמא ויטבול הא טמא וקאי. אע\"כ דאע\"ג דטומאת רוק של ע\"ה. או מגע ע\"ה בכלי שעשה. יש בהן חשש טומאה דאורייתא. דשמא הע\"ה זב הוא [כנדה לג\"ב]. עכ\"פ הרי שפופרת זה חתכה חבר. ורק משום דרוב בעלי מלאכות ע\"ה הם. משום לא פלוג גזרו גם בחבר. ותו הרי כלי זה שעשה חבר. יש להכלי חזקת טהרה. ומהכ\"ת ניחוש שנפל אח\"כ רוק ע\"ה. והרי ס\"ס הוא. דאימא לא נפל. ואי נמי נפל. שמא הע\"ה טהור הי'. וגם רוקו טהור הוא. ואע\"ג דמחמרינן בהך ס\"ס. עכ\"פ רק חומרא דרבנן בעלמא הוא. והא ראי' דרק לקודש צריך טבילת כלי הנגמר בטהרה ולא לתרומה. לפיכך הו\"ל כעיקר טומאה דרבנן וא\"צ הע\"ש. אבל בהס\"ד דש\"ס שחתכה ע\"ה והרי ודאי נגע בה. והרי גם לחולין מטמא הע\"ה במגעו בכלי מחשש שהוא זב [כנדה לג\"ב]. הו\"ל ספקו כספק טומאה דאורייתא. וצריך הער\"ש. ולהכי שפיר מקשה שם לר' יהושע. ל\"ל לטמאו תו הא טמא וקאי. א\"נ י\"ל דדוקא בכהן העושה הפרה. לא רצו לזלזל בטהרת גופו כל כך. לטמאו ממש [כתוס' יומא דב\"א]. להכי הסתפקו במה שטמאוהו בפרסום לפני ישרים ועדה. משא\"כ הכא בהכלי. הרי קידוש והזיי' לכל מסורה. להכי הצריכו לטמאו ממש. כדי לקעקע מכל וכל דעת צדוקים אצל כל יחיד ויחיד בחדרו. ודוק: ",
+            "ול\"מ הי' נ\"ל דמדנקט בסוף מקדשי' בה. דקאי אספינה לחוד. ולא כללה לספינה בהדי כל הכלים דרישא. ש\"מ דבספינה לא בעי לאשמעינן דאע\"ג שאמקט\"ו מקדשין בה. והיינו כדאשמעינן הך מילתא בכלי גללים ואינך דנקט. אלא בספינה מילתא אחריתי קמ\"ל. דאע\"ג דמי חטאת אסור להעבירן בספינה [כפ\"ט מ\"ו] להכי קמ\"ל הכא דדוקא להעבירן וכמעשה שהי', אסור. אבל בספינה עומדת או גוששת מותר לקדש. א\"נ דוקא כלים שבהן מי חטאת אסור להביאן בספינה. אבל בספינה גופה שרי לקדש דהכל אסור רק בדהוה כעין מעשה שהי'. א\"נ הכא בים הגדול מיירי דשרי להביאן בו בספינה [כרמב\"ם פ\"י מפרה ה\"ג]: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט. ונ\"ל דעכ\"פ צריך שיהי' הב\"ק ההוא בכדי להחזיק מים כל כך בכדי להטביל בו ראשי גבעולין [כלקמן פי\"ב מ\"ה. ויומא דיד\"א]. וכתב הגאון רב\"א. דמדלא קאמר הכא כבסיפא בעטרה. דאם הלכו המים לשם פסול. ש\"מ דהכא אפילו מגיעים המים למעלה מהנקב. אפ\"ה כשרים לקידוש והזאה. וא\"כ אם זה בהזאה דאורייתא. כ\"ש בנטילה דרבנן. עכת\"ד. והן אמת שכך כ' ג\"כ האגודה וזה דלא כהרא\"ש כאן. שכ' דגם הכא דינו כבעטרה בסיפא. ורק כשהמים מגיעים עד תחת הנקב. כשר להקידוש. אולם לדברי רב\"א ע\"כ צריך לחלק בין רישא לסיפא. דדוקא בעטרה. שכל העטרה סביב אינה מגוף הכלי. וגם העטרה המקפת כולה אינה מהודקת יפה בהכלי בכדי שתנטל עמה. לפיכך הו\"ל כליתא כלל. משא\"כ הכא. שכל החלק שלמעלה מהנקב הוא מגוף הכלי ומהודק יפה יפה. להכי אפילו נימא דכל החלק שלמעלה מהנקב שמן הצד הו\"ל כעטרה. הרי עכ\"פ ניטל עמה. לפיכך אפילו המים שלמעלה מהנקב כשרים. אולם רטו\"ז [א\"ח קנ\"ט סק\"א] כתב שמתוך קושיא שממשנה זו. צריך לחלק דדוקא במי חטאת שאינו שופך דרך פיו של הכלי כשר נקב שמן הצד. אבל בנט\"י שצריך לשפוך המים דרך פיו. והרי כל מה שלמעלה מהנקב. הו\"ל כאילו אינו תוך כלי ועכתד\"ק. ולא זכיתי להבין ד\"ק. דהרי במי חטאת נמי טובל האזוב בהמים שלמעלה מהנקב. וא\"כ שפיר הוכיח רבינו רב\"א. דמדלא מחלק הכא כבעטרה. ש\"מ דהכא אפילו הגיעו המים למעלה מהנקב כשר אפילו למי חטאת דאורייתא. וכ\"ש לנט\"י דרבנן. מיהו נ\"ל דגם לפי דברי רב\"א די לבא מן הדין להיות כנדון. דכמו במי חטאת. צריך עכ\"פ שיהי' הנקב פקוק. ה\"נ בנט\"י אינו כשר רק בשפקקו. אפילו בדבר שאינו מהודק כסמרטוט או שעוה וכדומה. ונ\"ל הטעם לחלק בין פקוק לשאינו פקוק. דדוקא כשהנקב פקוק. בטל מיעוט הסתימה של הפקק נגד הדופן כולו. ומחשב שפיר כאילו כולו עגול כלי מדכולו עכ\"פ סתום. אבל כשהניח הנקב בלי סתימה. האיך יכשר. והרי נגד הנקב אינו עגול כלי. וע\"כ צריך עתה לחלק בין פקוק לאינו פקוק גם בנט\"י דאל\"כ תיקשי להגאון רב\"א. מהא דאמרינן [חולין קז\"א. דכלי שניקב בכונס משקה פסול לנט\"י. ודוחק לומר דהתם בניקב בשוליו מיירי. אע\"כ דהתם בחולין מיירי בשלא פקקו. וכן מסתבר גם מהרמב\"ם דגם בשניקב מצדו אפשר דכשר. שהרי כתב [פ\"י מברכות הי\"א] כלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מטומאה פסול לנט\"י. עכ\"ל. ומדנקט לשון שנשבר ושנטהר עי\"ז מטומאה. משמע שלא נשאר בה ב\"ק שלם כלל דהיינו שניקב סמוך לשוליו ממש. ואילה\"ק מדאמרינן [בטבו\"י פ\"י מ\"ו] דכשנגע טבו\"י בהמשקה שממעל לחלול החבית אינו חיבור להמשקה שבחוך החבית. י\"ל התם המשקה שלמעלה מחלול החבית אינו נוגע בגוף החבית. אבל הכא המים שלמעלה מהנקב נוגע בדופן הכלי. א\"נ שאני התם בטבו\"י דאקליש כבר טומאתו [כמעילה דח\"ב]. כל זה נ\"ל להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הגאון רב\"א זצוק\"ל. וכל זה דלא כרבינו תה\"ד [רס\"א] שמסופק אם דעת הרמב\"ם שניקב בשוליו או בצדו. מיהו אפי' לרב\"א הנ\"ל דוקא לענין המים שלמעלה מהנקב שבכלי אין חילוק בין מי חטאת לנט\"י. אבל לענין שיעור החלק של הכלי שנשאר למטה מהנקב ב\"ק שלם. ודאי יש חילוק ביניהן. דבנט\"י צריך שישאר למטה ב\"ק שלם כדי להחזיק רביעית. דהיינו שיעור נט\"י [חולין קז\"א]. אבל בהזאה סגי כשישאר למטה ב\"ק שלם בכדי להטביל ראשי גבעולין [כלקמן פי\"ב מ\"ה]: ",
+            "והא דלא תני פסולין. היינו משום ב' עריבות. דבהן באמת אין המים שבין חללן פסולין. דהרי יכול לחזור להטות כל עריבה לאט עד שתשב על שולי' כדרכה. ואז המים שישארו בכל עריבה כשרין שפיר לקדשן אח\"כ. ואע\"ג דבתחלה כשבאו המים לבין ב' העריבות. לא היה להחליל ההוא ב\"ק שלם בשוליו דברי הי' שם סדק בין ב' הערובות. ונמצא שלא נתמלאו בכלי. אפ\"ה כל שאיבה הרי כך הוא שאוחז הכלי בשפוע ושואב וחוזר ומטהו לאחור שיבוא השוליים כלפי מטה כי הכא. ותו וכי גרע זחילה זו שנזחל מהחלול שבין ב' העריבות. להחלול של כל א'. כשחזר והושיבן כדרכן על שוליהן. מאלו הזחיל מים ממעין לתוך חבית ע\"ג עלי קנים ועלי אגוז. דכשרים המים לקידוש [כלקמן פ\"ו מ\"ד]. ואע\"ג דהכא העריבות מקט\"ו. מה בכך הרי היא היא העריבה ששאב בה. אלא שבתחלה היו המים על צד העריבה. וכשהחזיר והטה העריבה. באו המים על שולי'. ואפילו את\"ל עלי קנים וזיתים שאני. משום דמתחלה הזחילן ע\"ג העלין כדי למלא בהן את החבית. משא\"כ הכא כשמילא המים לתוך החלול שבין ב' העריבות בתחלה לא היה דעתו לחזור ולהטות כל עריבה על מושבה כדרכה. ולהכי כבר נפסלו המים. ואינן חוזרין ונכשרין כשיטה אותן על מושבן. מדלא נשאבו בכלי. אפ\"ה נקט אינן מקודשין. מדנכלל במלת מקודשין מלוי וקידוש [וכלעיל ריש משנה ה']. וכ\"כ בסיפא דמשנתנו נקט מקודשין. ודאי רשאי לשאוב בהן כך. ולהזות מתוך חלל זה. ומדבעי למנקט סיפא מקודשין דאפילו לקדשן שרי. נקט גם הכא לשון אינן מקודשין. והיא היא עם לשון כשרין ופסולין: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הרמב\"ם בפירושו כאן דכשר ופסול דמתני' אמים קאי. אמנם הר\"ש והרא\"ש והר\"ב פירשו דהא דקאמר מתני' זקפה בארץ פסול. ר\"ל האפר שבשפופרת נפסל. מדכתיב והיתה לבני ישראל למשמרת. ואין זו למשמרת. והד\"ב מוסיף בה דברים דמדמונחת בארץ אינה למשמרת. ונ\"ל דלפי שיטתו הוכרח לומר כן. דאל\"כ משום מה יפסול האפר. אי משום מלאכת זקיפת השפופרת. הכי אין מלאכה פוסלת באפר משכנסה [כלעיל ספ\"ד]. מכ\"ש הכא שהמלאכה לא בגוף האפר הי'. שזקף השפופרת שלא יתפזר מה שבתוכה. אמנם לכאורה היה מוכח כרבותינו הנ\"ל דפסול דקאמר תנא אאפר קאי. דאי רק אמים ולא אאפר. הגם דלא ק' כקו' הרא\"ש דא\"כ הו\"ל למכלל הך בבא עם בבא דלעיל בהדי כיסה או הגוף. די\"ל דלהכי לא כללינהו. משום דבזקיפה יש חילוק ביו זקפה בארץ או בידו. וכמש\"ל. אבל עכ\"פ ק' להרמב\"ם דאי אמים לחוד קאי. הול\"ל כלישנא דלעיל הקידוש כשר והמים פסולין. ולכה\"פ הול\"ל בלשון רבי'. וכלעיל. אבל מדשני תנא בלישני' ונקט הכא לשון יחיד פסול. ודאי משמע טפי דהכא אקידוש קאי. אלא תמהני מאד אהך טעמא דרבותינו. דמשום שהניח השפופרת עם האפר בארץ יפסול האפר. והיכן מצינו שלא יהא האפר שמור רק כשהוא ביד אדם. ושצריך שיהיה האפר תמיד בידי אדם. והרי אדרבה אמרינן [לעיל ספ\"ג] ששליש א' מהאפר נתנו בהקלל שעמד בפתח העזרה. ושליש האחר נותנו בהר המשחה. ומשמע דלא הצריכו להעמיד שם שומר. ואפ\"ה לא נפסל ע\"י שהניחו בארץ. מכ\"ש הכא שהאדם עומד אצל השפופרת. מהכ\"ת יפסל מדהניח בארץ. ואת\"ל התם ע\"כ שהיה מכוסה ממי גשמים. אבל הכא בשפופרת מגולה מיירי. מלבד שזה דוחק מאד לחלק בכה\"ג. דאי דבעומדת בארץ מקרי אינו שמור. א\"כ מה לי מגולה או מכוסה. אבל ק' נמי. א\"כ למה נקט זקפה בידו. לפלוג ולתני בדידה. דהיינו בזקפה בארץ גופה. בין מגולה למכוסה. ואת\"ל דבמגולה גופה בעי לאפלוגי. בין זקפה בארץ או בידו. עכ\"פ ק'. דהרי הך קרא שמביא הר\"ש והיתה למשמרת. מלמד שיהא האפר שמור. הרי בספרי שצריך הך קרא רק שיהיו המים שמורים. וכמש\"ל. ועוד ילפינן מהך קרא דצריך שיצניע מהאפר של פרה בחיל ובהר המשחה. וכמ\"ש הר\"מ וגם הר\"ש בעצמו [לעיל ספ\"ג]. ואף אי נימא דכולהו ילפינן מינה. וגם שכל האפר של פרה צריך שיהיה מונח במקום השמור מטומאה. עכ\"פ הרי אין לך שמור מטומאה יותר מזה. שהשפופרת מונחת בארץ לפניו ולא העלים עיניו ממנו והאיך לא יהי' מקרי שמור. ותו הרי במים לכ\"ע מודו דצריכין שמירה ושלא יסיח דעתו מהן משעת שאיבה עד שיתן בהן את האפר. ואפ\"ה תנינן בהו [לקמן רפ\"ז] דיחיד שמילא ה' חביות לקדשן. דכשרין אף שימלא כולן בבת אחת אם לא יניח ביני ביני איזה מהן בארץ ומסתמא משמע אפילו מגולין. אלמא דכל כה\"ג מחשב שימור יפה במים. וכ\"ש בהאפר. והן אמת דבתוספתא אמרי' בדינא דמשנתנו. זקפה בארץ אם יש שומרים כשר. ואם לאו פסולין. ונדחקו רבותינו לפרש דהיינו באין שומרים להשפופרת. וכתבו עוד דאע\"ג דבמשנתנו סתמא קתני. אפ\"ה על כרחך דמיירי באין שומרים להשפופרת. ול\"מ נ\"ל דלהרמב\"ם דפסול דמתני' אמים ולא אאפר קאי. שפיר מסתבר טפי לומר דאם יש שומרים דקאמר בתוספתא. היינו שיש שומר להמים בשעה שזקף השפופרת. אז מותר לקדש המים. ולא מפסלי משום מלאכה של זקיפת השפופרת. וכדפסק הרמב\"ם באמת [פ\"ח דפרה ה\"ב] דכל שמסר המים לשומר מותר המקדש לעשות מלאכה בין שאיבה לקידוש. וכן מוכח נמי מלקמן [פ\"ז מ\"י]. ומה\"ט נקט במתני' סתמא. מדסמך תנא א\"ע אהך דתני לקמן [שם]. משא\"כ לרבותינו הנ\"ל. האיך מסתם סתם תנא בדבר שלא נזכר בכולה מכלתין שצריך האפר שמירה. ואי משום קושייתנו הנ\"ל להרמב\"ם דנקט תנא לשון יחיד פסול. נ\"ל דר\"ל אותו אדם שזקף השפופרת פסול לקדש. ונקט לשון יחיד, לאשמעינן דמיירי כמורגל שהי' עצמו שומר המים. הא אם היה אחר שומר המים. אף שזה המקדשן זקף השפופרת בארץ בין נטילת האפר לקידוש מותר הזוקף לקדשן. ואילה\"ק להרמב\"ם עכ\"פ אי הך פסול אמים קאי. הו\"ל למכלל הך מלתא לעיל בהדי כסוי והגוף הדלת. מדבת בוקתי' נינהו. י\"ל משום דבהא בעי לאפלוגי דבזקפה תוך ידו. אע\"ג שהי' הוא שומר המים. אפ\"ה כשר הוא עצמו לקדש. ואדרבה מוכח טפי כפי' הרמב\"ם. דבהך בבא רק המים נפסלו. אבל האפר כבר מוכח לעיל גבי כיסוי והגיף דאין האפר נפסל ממלאכה. דאי כר\"ש דפסול דמתני' אאפר קאי. עכ\"פ גם המים פסולין והיכי שבק תנא מלפרש דין המים. והכי הול\"ל האפר והמים פסולין. ותו בהגוף הדלת היכי מוקי לה. אי בשהיה השפופרת מונח בארץ. כבר נפסל לדעת רבותינו גם האפר. ואי בשהיתה בידו הרי ג\"כ נפסל. והיכי קאמר דהקידוש כשר. ולא מפרש דעכ\"פ דהאפר שבשפופרת פסול כמו דמפרש הכא: ",
+            "וא\"ת אפילו לא נסחט הספוג. עכ\"פ הרי המים שבתוך הספוג נגעו בהמים שבשוקת סביב לו. ונתערבו ונפסלו כולן. דהרי הספוג פתוח בכל צדדיו אל המים שבשוקת. י\"ל דדוקא בנתערבו ממש מים פסולין בכשרין נפסלו כולן. אבל נגיעת מים פסולין לכשרים. לא מחשב כנתערבו [וכמ\"ש מקואות פ\"ו סי' ס']. וה\"נ המים הפסולין שבהספוג עומדים נבדלין בתוכו. ואינן רק נוגעין בהמים המקיתון הספוג. ולא גרע מספוג שבלע ג' לוגין מים שאובין שנפל למקוה חסרה שלא נפסלה המקוה עי\"ז [כמקואות פ\"ו מ\"ד]. אף דלכאורה יש לחלק דהתם בעינן שיתערבו נ\"ל. והרי אין במים שע\"פ הספוג נ\"ל. דרק הן הן שנתערבו בהמים שבמקוה. משא\"כ הכא גם מעט המים שבמקום הנגיעה שבין המים שבכלי להמים שבספוג יש בהן בכדי לפסול המים שבכלי. בורכא. דהכא כל המים שעל פני הספוג. שהוא הוא מקום הנגיעה מים במים. ודאי כשרים הם. דהרי הם תוך הכלי. והמים הבלועין בהספוג אינן בעין ומעורבין. רק נוגעין בהכשרים. והרי כל נגיעה אינה תערובות. ודו\"ק: ",
+            "מיהו נ\"ל דדוקא בנסחט הספוג אחר שקידש. והו\"ל כמוסיף מים על מים שקידש. והרי צריך שיקדים המים בהכלי קודם קידוש. ולא שיקדים האפר להמים. אבל במילאם מים בהכלי שהספוג כבר בתוכה חזר וסחט הספוג לתוך המים שבכלי קודם שיקדשן. לא נפסלו. דאע\"ג דהספוג אינו כלי. אפ\"ה לא נפסלו המים שנבלעו בתוכו. ולא גרע ספוג מאלו ירדו המים לתוך החבית ע\"ג עלי קנים ואגוז. דאפילו כולן כך כשרין [וכמ\"ד] מכ\"ש הכא שירדו המים תחלה לתוך כלי. ומשם נבלעו בספוג. וחזר וסחטן להכלי קודם שיקדש פשיטא דכשרים. כ\"כ לקמן רפ\"ז במילא ה' חביות ע\"מ לחזור ולערן לתוך כלי א' דכשר. ואע\"ג דביני ביני היו המים בקלוח שבין זה לזה בשפיכה. והרי הקלוח אינו כלי. אפ\"ה כשר. וסחיטת המים מהספוג לא מחשב מלאכה בין שאיבה לקידוש. כמו דלא מחשב התם השפיכה מכלי אל כלי כמלאכה לפסול המים. מדהוא צורך זה הקידוש. וא\"ת עכ\"פ במים בטפי אמאי הוכשר בקידוש. הרי מדכתיב ונתן עליו מים דרשינן [בסוטה טז\"ב] שאחר שנתן האפר על המים צריך שיערב האפר במים. והרי המים שבטפי א\"א שיתערבו עם האפר שחוץ לטפי. י\"ל דכיון שהמים שבטפי מחשבו כמחוברין להמים שחוץ לטפי. לפיכך כשעירב החיצונים מחשבו גם המים שבטפי כמעורבין: ",
+            "מיהו נ\"ל דמדנקט כל הנהו ולא נקט כלים. דבהקלוח ע\"ג מים לחבית פסולים. לכאורה היה נראה. דאם רק היו הכלים ההם טהורים לחטאת אז המים שבחבית שמילא אותה ע\"ג הכלים כשרים לקידוש. דהרי כל עיקר טעם פסולן זה הוא מדילפינן מדכתיב מקוה מים יהיה טהור, שיהי' הויית המים שבמקוה ושלקידוש ע\"י דבר טהור [כזבחים כה\"ב]. והרי במקוה בהעביר הקלוח להמקוה ע\"ג כלים כשרה המקוה [כמקואות פ\"ה מ\"ב]. וכ\"ש במי חטאת. לא גרע קלוח שירד על גביהן בחוץ מאילו שאב באותן הכלים ושפכן לתוך החביות דכשרים [כלקמן רפ\"ז]. ואע\"ג דהא דמכשרינן בירדו ע\"ג כלים למקוה היינו רק באפשר שירדו לתוך המקוה מבלי שיזחילו ע\"ג אותן כלים. אבל הכא הרי א\"א שירדו לחבית מבלי שירדו על הידים והירקות. וא\"כ בכה\"ג גם בעל גבן הו\"ל למפסל. י\"ל דהיינו רק לענין מקוה. דאילו שאב באותן כלים ושפכן למקוה. ודאי שאובין הן. אבל הכא מי גרע מים שירדו על גבן מאילו שאבן ממש באותן כלים ושפכן לחבית דוודאי כשרים. א\"כ כ\"ש בירדו על גביהן להחבית: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ בכה\"ג ששאב בהן באמת בכלי. למה יפסלו. מי גרע גת וגבא מעלי קנים ואגוזים שירדו עליהם מים לתוך החבית דכשרים [וכמ\"ד]. וה\"נ כיון שבאו המים שבגת וגבא לתוך החבית אמאי פסולים. י\"ל התם לא נפסק הקלוח מהמעין עד שירד לתוך החבית. משא\"כ הכא הרי נפסק הקלוח מהמעין קודם ששאב שם בכלי. והרי מה\"ט גם התם בשאבו בעלים ושפכן מהעלים לתוך החבית. ג\"כ פסולים כמ\"ש לפני' סי' כ\"ד. ונ\"ל עוד דמה\"ט נקט תנא תרתי גת וגבא. ואטו תנא כי רוכלא ממשיל משלים הוא. אלא נקט גת לרבותא דמצורע ומי חטאת. דאע\"ג דגת נעשה בידי אדם. ומרוצף בפנים בקרשים. שכך עושין גת. דלאחר שחפרו הגומא בארץ. מהדקין קרשים או אבנים בשוליו ודפנותיו. וסיידין אותן להיות כותלים להגומא. כדי שלא יבלע היין בקרקע [פ\"ב מ\"ח דאבות]. אפ\"ה לא מחשב ככלי שהי' תלוש וחברו בארץ. דשפיר מחשב כלי לקידוש [כפ\"ה ל\"ט] אע\"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי [ככלים פי\"א מ\"ב]. וקתני בור לרבותא דטבילת זב. דאע\"ג דהגבא נעשה בידי שמים. ונמצא שהמים שבתוכה הם תוך קרקע עולם כמעיקרא. אפ\"ה מדנפסקו מהמעין לא מחשבו תו מים חיים: "
+        ],
+        [
+            "וא\"ת והרי אמרינן [בפסחים לד\"ב] מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי. ופירש\"י שלא ימלאן בכלי זה ויערן בכלי אחר. וא\"כ היכי קאמר הכא בכולה מתני' ונמלך. הרי על כרחך צריך לקדשן באותה כלי ששאבן. ואפילו את\"ל דהתם דוקא במילא ע\"ד לקדש בכלי הראשין. לא יקדש בכלי אחר. אבל בנתכוון בתחלה לשאוב בכלי זה ולערן לכלי אחר ולקדש שם שרי. לא יתיישב בזה רק מציעתא וסיפא אבל לא רישא במילאו ה' חביות לקדש כל חבית לבד. והאיך יהי' כשר כשערבם אח\"כ. אלא נ\"ל דכיון דרק מעלה בעלמא הוא. וכדמסיק התם להכי רק לכתחלה צריך כך אבל בדיעבד אינו מעכב. והא דקאמר הכא כשר. לאו שיהא מותר וכשר לקדשן. אלא דאם קידש המים בדיעבד כשר הקידוש ולא נפסלו המים. אמנם הרמב\"ם לא הביא דין זה שבאותו כלי שמילא יהא צריך לקדש [עיין בהל' פרה פ\"ט]. וע\"כ דטעמא משום דבש\"ס [סוטה דטז\"ב] לא קאמר אלא ואימא שתהא חיותן בכלי. ש\"מ דבאמת במסקנא לא מצרכינן כן. והא דמייתי רבא סייעתא מינה בסוגיא דפסחים. לאו מדקי\"ל כן. אלא מדאשכחן נמי תנא דמצריך דבר למצוה משום מעלה אף שאינו מחוייב מדינא. וא\"כ הא דקאמר במשנתנו כשר. היינו דכשר לקדש המים לכתחלה. ורבעתו\"ס [יומא מג\"א ד\"ה הכל] פירשו מלת ונתן עליו מים. ר\"ל בשבילו. ותמה המהרש\"א בסוגיא דסוטה [שם] וכ' שנעלם מהם מה דדרשינן בש\"ס מלת עליו דהיינו לערבן. ובמחכ\"ר כפי הנראה חשב המהרש\"א דמ\"ש רבעתו\"ס בשבילו היינו בשביל המוזה. אבל אין הדבר כן. ורבעתו\"ס ח\"ו לא נעלם מהן ש\"ס ערוך. אלא רצו להסביר יפה דרשת חז\"ל האיך ילפו ממלת עליו דהיינו לערבן. להכי כתבו דה\"ק הש\"ס ונתן עליו בשביל האפר שנזכר בקרא הסמוך לו למעלה. בשביל האפר הזה שירצה לערבו אח\"כ בהמים. יתן מים חיים בכלי תחלה. ואשכחנא בדוכתי טובא מלת על שכוונתו בשביל. כמו על הנער ועל אמתך. על הברכה אשר ברכו אביו. על בלי הגיד לו כי בורח הוא. על עזבם את תורתי. ועוד הרבה. ועיין עוד ברתוי\"ט [תמורה פ\"א מ\"ה] שגם הוא התפלא על רבעתו\"ס הנ\"ל. וה' חנני לקיים דבריהם כראי מוצק: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ מדעשאו שליח לקדש הרי שלוחו של אדם כמותו. ולהוי כאילו הפסיק הממלא בעצמו. וי\"ל דדוקא בדבר שצריך שיעשה האדם בעצמו, אמרינן שלוחו של אדם כמותו. אבל הכא הרי גם במקדש אחר מימי הממלא בלי ידיעתו. המים מקודשין. וכדמשמע במשנה ג'. בכה\"ג לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. תדע דוכי ס\"ד דבשלא הפסיק השואב בין מלוי לקידוש אלא אמר לאחר שיעשה לו מלאכה ביני ביני. הרי נימא שיפסלו המים עי\"ז. מדעשה שלוחו מלאכה ביני ביני [ועיין בפרקין מי\"א]. ולפיכך לכאורה נראה דכיון דאותה מלאכה א\"צ שיעשה אותה המשלח בעצמו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וכדאמרן. ולפ\"ז אם עשה שליח לאדם אחר לקדש לו אשה ביני ביני. יפסלו המים. וזה לא מצינו. אלא נראה דהא דאמרינן שלותו של אדם כמותו. היינו לענין קיום המעשה ההוא בעצמו. אבל לא להחליש על ידה מלאכה או מעשה אחרת שעשה המשלח או שלוחו בעצמו. ואין לקהות על זה בשולח גט לאשתו שע\"י מעשה השליח מפסיק האישות. דהתם מיגז גייז ולא פסל הקידושין למפרע. וזה נראה טעם הרמב\"ם שפסק [בפ\"ו משביעית ה\"ד] דאין אדם עושה שליח להתיר נדרו. ואמאי. והרי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. אע\"כ כיון דרק מיגז גייז אבל חכם מעקר עקר. אין מעשה שליח אלים כל כך לאפס מעשה עצמו דמעיקרא. ואפילו לתוס' שחולקים על הרמב\"ם. וס\"ל שעושין שליח להתיר הנדר. היינו רק מדס\"ל לתוס' דא\"צ שליח כלל להתרת הנדר. דאם רק ידע החכם שמתחרט. יכול החכם להתירו אפילו בלי ידיעת הנודר. וכן כ' הר\"ן [נדרים דח\"ב]. אבל בכל דבר דבעי שליחות מודו להרמב\"ם. ודו\"ק: ",
+            "וא\"ת למה נא נקט רבותא דאפילו נתכוון למלאות בה מים. אם לא נתכוון למלוי זה פסול. דלא עדיף הצנעה וכפיי' ממלוי ומלוי לב' קידושין. דהראשון פסול [וכמ\"א]. י\"ל דאידך רבותא קמ\"ל. דאפילו להמליך מים אלו אחר שנתקדשו בהשוקת. אפ\"ה פסול. מדהו\"ל מלאכה שא\"צ למלוי וקידוש זה. ונ\"ל עוד דהא דמכשרינן בכולהו כשעשה מלאכה שצריך למלוי. ה\"ט משום דכל עיקר פסול מלאכה בין מלוי לקידוש. הוא כדילפינן בספרי מדכתיב למשמרת למי נדה. וכשעשה מלאכה הסיח דעתו משמירתן [כר\"ש ספ\"ד]. ולפיכך כשעשה מלאכה שלצורך המלוי. אז עי\"ז תהי' המלוי תמיד במחשבתו בשעת מלאכה. ואינו מסיח דעתו מהמים שמילא. הא למה זה דומה לכדאמרי' [פסחים יא\"א] איהו גופא מחזיר עליו לשרפו מיכל אכל מיני'. ומ\"ש רתוי\"ט בשם מהר\"ם דמיירי שכפאה על פיה כדי לנגבה למלוי לכשיצטרך משמע למלוי אחר. וזה תמוה דהרי אפילו ב' מיני מלוי עצמן מפסיקין זע\"ז. כמבואר במשנה א' דקאמר יחיד שמילא וכו'. כ\"ש כפיי' לצורך מלוי אחר וצ\"ע: ",
+            "ולהר\"ב דבר שהוא מלאכה. היינו הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין. ושאינה מלאכה. היינו הורה הוראה. והראה דרך. ונ\"ל דגם להר\"ב לא פליג ר\"י את\"ק. וכדמשמע קצת לישנא דמתני' אמר ר\"י ולא קאמר ר\"י אומר. אלא ר\"י מפרש דברי הת\"ק. דהא דפסל ת\"ק בהורה הוראה או דרך. היינו רק בשעמד. והא דמכשיר ת\"ק בשהרג נחש וכו' לצורך שאיבה. היינו רק בשלא עמד: ",
+            "כך נ\"ל. וכך פי' נמי הגאון רב\"א זצוק\"ל. ואילה\"ק מ\"ש ממלא לו ולחטאת. דכשמילא של חטאת תחלה פסול. אף דהיתה כוונתו כך כדי שיכול לישא של חטאת כנגדו. דהו\"ל כהתנו הכי. אפ\"ה לא פליג התם ר' יוסי ונפסלו המי חטאת מדהו\"ל גורם דגורם [וכלעיל מ\"ה]. וכ\"ש הכא דהו\"ל למחשבי' כגורם דגורם. י\"ל התם אף שהתכוון ששואב השתא את שלו כדי לנשאה לעומת המי חטאת. עכ\"פ הרי כבר היה יכול לשאוב את שלו תחלה. ולא יפסיק בשאיבתה בין מלוי לקידוש המי חטאת. ולהכי כשלא עשה כן נפסלו. משא\"כ הכא הרי לא היה יודע קודם שאיבת מימיו שהגבהת דלי חבירו או נטילת קוצו מעכב הגבהת דלי החטאת של עצמו. עד שאמר לו חבירו כן אחר ששאבו שניהן מימיהן. ואף גם אם התנו כן יחד קודם שאיבתן. עכ\"פ לא היו יכולים להגביה שניהן זל\"ז עד אחר ששאבו שניהן. אמנם ק\"ל מ\"ש הכא ממלא לי ואקדש לך דשניהן פסולין [וכמ\"ח]. וכי ס\"ד דלהוי כסתם ואח\"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם [יבמות מב\"ב] והרי אנן קי\"ל כהך סתמא דמשנה ד'. ואת\"ל התם אע\"ג ששניהן התנו כך. עכ\"פ היה יכול כל א' לעשות המעשה של עצמו ולא של חבירו. לפיכך לא מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך מימיו. אבל הכא לא היה יכול כל א' להגביה דלי של עצמו על כתיפו. אי משום כובד המשא של דלי. אי משום הקוץ. ולהכי מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך הבאת מימיו. ליתא דהרי התם והכא סתמא קתני. דהתם סתמא משמע אף שהיה לכל א' מניעה מלעשות מעשה שבמימי עצמו. אפ\"ה שניהן פסולין. וסתמא דהכא משמע אף שהיה יכול כל א' להגבי' דלי שלו אף כשלא יעזור לו חבירו. ואעפ\"כ התנה עם חבירו כך. כדי להקל לו המעשה של ההגבהה. אפ\"ה מדהתנו שניהן שניהן כשרין. וי\"ל התם מלוי וקידוש הם דברים עקריים למי חטאת. שא\"א בלעדן. לפיכך לא מחשב כל א' טפל למי חטאת של חבירו. דנימא שיהי' זה או זה כאילו הוא דבר הנטפל לצורך המי חטאת של חבירו וכדאמרינן [זבחים דג\"א] דמינה מחריב בה. אבל הכא הגבהת הדלי ונטילת הקוץ אינו דבר המוכרח בכל מי חטאת. לפיכך מחשב שפיר מלאכה זו שעשה לחברו כטפל למי חטאת של עצמו. וכאילו המלאכה שעשה לחבירו נצרך הוא למי חטאת של עצמו. ולא חשיב הפסק. והר\"ש והרא\"ש והר\"ב. כפי הנראה רצו להשתמר מהקושיות שהקשינו. ולכן פירשו דאם התנו ביניהן דקאמר ר' יוסי. היינו שאמר כל א' לחבירו. בשעה שאעשה מלאכתך יהי' שלי ושלך ברשותך. וכוונת רבותינו שא\"ל שיהי' אז חבירו שומר ב' הדליים. וזה תמוה. דמלבד דעיקר חסר מן הספר. דהעמדה ברשות לא נזכר כלל במשנתנו. קשה נמי א\"כ האיך פליג ת\"ק אהך. דהרי כשיש שומר להמים. לכ\"ע מותר הממלא לעשות מלאכה [כרמב\"ם פ\"ח מפרה]. וביותר תמוה על הר\"ב שכתב דאין הלכה כר' יוסי בזה. והרי קיימא לן כן. ודוחק לומר דלת\"ק כיון דשומר ב' הדליים ביחד שמירת דלי של חבירו מחשב מלאכה בין מלוי מימיו לקידוש. ליתא דשמירה אינה מלאכה. ותו ל\"ל הגבהה ונטילת קוץ דנקט. לפלגו בשמירת ב' דליים שלו ושל חבירו. וגם בל\"ז קשה לחלק בין ב' דליים ששניהן שלו. דאמרינן שאפשר לשמרן וכמשנה ה'. ובא' שלו והב' של חבירו. נימא שא\"א לשמרן: ",
+            "ומ\"ש רתוי\"ט דפריצה אינה מלאכה מדהוא מקלקל. ותמהני דמשמע מדבריו אלה דאפילו לא התכוון בפריצתו זו לתקן לו דרך להביא המים. ג\"כ כשרים. ורק אדרבה מדהתכוון לעשות לו דרך. סד\"א דנפסלים המים עי\"ז. מדהוא מתקן עי\"ז. ואפ\"ה כשרים. מדעשה רק לצורך המים. וזה תמוה דאטו במלאכת שבת איירינן דכל מקלקל לא מחשב בשבת מלאכה והרי כל פסול מלאכה במים הוא רק משום היסח הדעת בשעת עסקו. וא\"כ מה לי אם מסח דעתו משמירת המים ע\"י תיקון או קלקול שום דבר. והרי בין כך וכך בשעה שעוסק בשום ענין מסיח דעתו משמירת המים. ואפשר דרבינו מדייק מדנקט תנא ע\"מ לגדור. ולא נקט סתם הפורץ גדר. ש\"מ דפריצה לחוד לא ס\"ד שיחשב הפסק. אפילו לא התכוון לצורך המים. ורק מדהיה ע\"מ לגדור ס\"ד דפסול. קמ\"ל דכשר. אמנם מה אעשה. והרי כל רבותינו לא פי' כן. דהרי כולם פה אחד דמתני' מיירי שפרץ כדי לעשות לו דרך. ואי כדברי רתוי\"ט. ל\"ל דנקט כדי לעשות לו דרך לפלוג וליתני בדידה. הפורץ כשר. מפני שהוא מקלקל. ואם ע\"מ לגדור. פסול. אע\"כ הא דנקט ע\"מ לגדור לאו לרבותא דמתקן נקטי'. רק לאשמעינן דאף דהגידור ודאי אינו לצורך המילוי. אפ\"ה לא מחשב כוונתו הפסק. ול\"מ נ\"ל עוד דהאי פורץ ע\"מ לגדור הכא היינו כסותר ע\"מ לבנות גבי שבת [כשבת דלא\"ב]. דהיינו שבל\"ז הי' דעתו לסתור הכותל ולחזור ולבנותה באופן אחר ממה שהיתה בתחלה. אי משום דהיא רעועה. או מטעם אחר. ולהכי סד\"א דכיון דכוונתו ג\"כ לסתור הכותל לצרכו כדי לחזור ולבנותה. להכי יהי' פירוץ זה הפסק. קמ\"ל כיון דעכ\"פ השתא מתכוון בפריצתו כדי לעשות לו דרך להביא מים. הו\"ל מחשבתו בהפירוץ כזוז\"ג ושרי. ולא עדיף מאכילה לעיל. שלא התנה התנא שיהיה תלוש ושיהיה לו כח לשאוב ולשאת מים רבים. משמע אף שכוונתו סתם לאכול. אפ\"ה כיון שממילא יתחזק כחו לשאיבה שרי. א\"כ מכ\"ש שהתכוון בפירוש לעשות לעצמו דרך להביא מים. אע\"ג שבל\"ז ג\"כ היה פורץ הגדר. אפ\"ה שרי. ואילה\"ק מלעיל [פ\"ב ט\"ו] דכשעשה מלאכה בפרה לצרכה ולצרכו פסול. די\"ל דהתם שאני. דכתיב אשר לא עובד בה. מכל מקום. משא\"כ הכא כל פסול מלאכה הוא משום היסח הדעת [כספרי שהבאנו לעיל כ\"פ בפרקין. וזה דלא כרמב\"ם פ\"ז ה\"ג מפרה]. א\"כ כל שהתכוון במלאכתו גם לצורך המים. הרי לא הסיח דעתו מהמים וכשרים. והגאון רב\"א זצוק\"ל פירש ע\"מ לגדור. ר\"ל שלא הניחו חבירו לפרוץ הגדר. עד שקיבל ע\"ע לחזור ולגדרו מיד. אף שבאמת גדרו מיד, כשר. דהגידור הוה צורך הפריצה. ושניהן צורך המלוי. אבל אם גדר מעצמו מבלי שהתנה עליו חבירו, פסול. עכלה\"ט. וגם על זה אני תמה. דמ\"ש מהגביהו זל\"ז לעיל. דאע\"ג דהתנו פסול לת\"ק. דס\"ל דגורם דגורם לא מחשב כמלאכה הצריכה למלוי זה. והרי אפילו מאן דס\"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. בגורם דגורם מודה דלאו כממון דמי [כשבועות לב\"א]. וכ\"כ כחולין [דטז\"א] מחלקינן בין כח ראשון לכח שני. והיינו נמי לפע\"ד מטעם גורם דגורם. וצ\"ע. ובתוס' חדשים פי' רש\"ח זצוקל\"ל. דפורץ ע\"מ לגדור. ר\"ל שפרץ חתיכה מגדר זה. כדי לגדור חתיכה שפרץ לחזור ולבנותה במקום אחר. עכלה\"ט. וא\"כ קמ\"ל דאע\"ג דצריך לפריצה זו גם לצרכיו. אפ\"ה כיון שמלאכתו הוא ג\"כ לצורך המלוי כשר. וזה הפי' הוא קרוב לפירושנו הנ\"ל. דר\"ל פורץ ע\"מ לגדור אותו גדר עצמו. ודו\"ק. אמנם מה שהקשה רתוי\"ט עוד דמ\"ש הכא ממצניע חבית או כפאה ע\"מ להוליך בה הקידוש דפסול. אף שבאמת לא הוליך בה עדיין הקידוש. וכלעיל [מ\"ח]. ומ\"ש הכא דאמרינן דבע\"מ לחוד לא נפסל עד שגדר באמת. וי\"ל דהחילוק הוא פשוט. דהתם עכ\"פ ההצנעה והכפיי' בעצמן מלאכה הן. והן שלא לצורך המים. לא מחשבו הפסק בין מלוי לקידוש. ורק מחשבה עם מעשה ושניהן שלא לצורך המים פסלו: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו דמיירי שלקט תאנים ע\"מ ליבשן לגרוגרת. ולאחר לקיטתן אכלן. אין מחשבתו לכבשן פוסלת המים. ותמוה מאד. דוודאי מחשבה לחוד אינה פוסלת. אבל מחשבה עם מעשה וודאי דפוסלים. והכא הרי מיד כשלקט ע\"מ לקצות. הרי הו\"ל מחשבה עם מעשה. ונפסלו המים מיד בשעת לקיטה. ומה מהני שחזר ונמלך לאכלן. והיותר תמוה דברי רתוי\"ט בזה. שכ' דא\"כ הול\"ל הלוקט על מנת לקצות ואכלן. ודו\"ק וצ\"ע: ",
+            "ורב\"א לדבריו הנ\"ל. אוכל ע\"מ לקצות. היינו שהתנה בעל התאנים שבשכר אכלו יקצה. לפיכך אפילו אם באמת קצה מיד. אפ\"ה כשר המלוי. דגם הקצאתו מחשב צורך המלוי. אבל אם קצה מעצמו. דרך הכרת טובה. מבלי שהתנה בעל התאנים עמו כך, פסול. וכברישא בגדר. ולפי דברי רבינו ז\"ל צ\"ל דנקט פרץ ובנה לרבותא דרישא. אע\"ג דבנין מלאכה שיש בה שהוי הוא. אפ\"ה בהתנה כשר. ונקט אכילה לקצות. אע\"ג דקצוי אין בה שהוי כל כך. אפ\"ה לא התנה עליו. והקצה פסול: "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי לשיטת הראב\"ד [פי\"ג מפרה]: אמנם הר\"ב וכל שאר רבותינו ז\"ל פירשו. דחיישי' שמא נפלו מים בעלמא על הסנדל. דאפילו היו המים טהורים. טמאין הן לחטאת [כפ\"י מ\"ב]. ואי\"להק על זה. דל\"ל שנפלו משקין על הסנדל. בל\"ז הרי דורס כל היום בהן בשוק שיש שם מי שופכין וכדומה. ונטמאו לחטאת. י\"ל אי משום הא הי' אפשר שינעל באותה שעה סנדלין חדשים. אבל אי\"ל אי משום שופכין. הרי לא חזו למאכל אדם. ואין בהן טומאה דליתא. דזהו רק לענין שיקבלו טומאה. אבל שופכין כיון שכבר גזרו בהן טומאה [כמכשירין פ\"ב מ\"ג] לא פרח מנייהו טומאה עד שיפסלו מאכילת כלב [ועי' בכורות כג\"א ורמב\"ם]. אבל הראב\"ד הקשה על פי' זה. דעד שניחוש למשקין. ניחוש שמא נגע הסנדל בשאר טומאות. ואם שי\"ל דרק למשקין המצויין חששו. אבל לא לטומאות שאינן מצויין עכ\"פ ק\"ל א\"כ כשטבל וטיהר הסנדל. יהי' מותר לנעלו ותו למה רק מהמקדש ואילך גזרו ולא בכל העוסקין בפרה ובאפרה ובמימה. ותו דאי מחשש משקין דעלמא קאמר תנא. הול\"ל המקדש מי חטאת ונעל סנדל נפסלו. ואת\"ל דרק לכתחלה חיישי' לנפילת משקין על הסנדל א\"כ לא הול\"ל שאם נפלו וכו'. אלא שמא נפלו משקין על הסנדל ותו ק' אי מחשש משקין דעלמא שנפלו על הסנדל. מה ארי' שלא ינעלם בשעה שמקדש. הרי אפילו רק לבשו אחר שטבל לחטאת וחזר ופשטו בשעה שמקדש. הרי כבר נטמא משעה שלבשו. ודוחק מאד לומר שזה באמת כוונת המשנה. אע\"כ דרק לנפילת מי החטאת על הסנדל חיישי' לכתחילה. וה\"ק שאם נפלו וכו' ור\"ל שאם יתברר לו אח\"כ שנפלו המשקין על סנדלו אחר שנתקדשו. נטמא הסנדל אבל בדיעבד שנעל הסנדל. כל שלא ראה שנפלו לא חיישי' שנפלו ולאו אדעתי': ",
+            "והרא\"ש פי' דהא דקאמר אלא משקה. ר\"ל אבל משקה שהוא וולד הטומאה מטמא כלים. וא\"כ לדברי רבינו אלו צ\"ל דמה דתני בתר הכי. נטמא משקה וכו'. פירושא דרישא הוא. ותני והדר מפרש. אולם הגם כי מלת אלא יתישב טפי יפה כדברי הרא\"ש דקאי אמטמא מדנימא דקאי אנטמא עכ\"פ יהי' דוחק קצת שלא נפרש אלא משקין שבמשנתנו כאלא משקין שבמשנה ו'. דהרי התם ודאי רק אנטמא קאי ודו\"ק: ",
+            "כך הי' נראה פי' הרי זה אומר שבמשנה זו. שלא אמרו לנו רבותינו פירושו וכמדומה שסמכו א\"ע. שאנו נמלים בכרם נבין דבר מתוך דבר ממה שפי' לנו הזה אומר במשניות הקודמין. אולם ק\"ל לפ\"ז. דא\"כ כולה משנה שא\"צ היא. דהיא היא כמשנה ה'. דהרי כל הפוסל תרומה דתני הכא היינו ממש כל ולד הטומאה מטמא משקין דתני התם. ולא חדית לן הכא אלא שהמשקין נעשין תחלה וזה תמוה. דוכי כעורה הי' בעיני התנא למנקט התם רק גם מלת תחלה. ולא הי' צריך למתני משנה יתירתא דגם חוץ מטבו\"י דתני הכא שאין לו המשך כלל למטה בענין. דרק רצה להשמיענו הדין דטבו\"י. דאף שהוא ג\"כ ולד הטומאה. אפ\"ה אין מטמא משקין רק פוסלן עכ\"פ הרי בלתי חרצובות עקולי ופשורי ושפיר הוה אפשר למתני האי חוץ. ג\"כ לעיל במשנה ה'. והי' מלמדנו דרך קצרה. מכל האמור הוכרע דעתי לומר. דה\"ק תנא חוץ מטבו\"י שאע\"ג שפוסל תרומה אפ\"ה אמ\"ט משקה והרי זה אומר ר\"ל הטבו\"י אם הוא כלי. הוא אומר להמשקין שנטמא מהשני מטמאיך. דהיינו השני לא טמאני. דאיך יטמא שני להשני ואתה המשקין שנעשית תחלה תטמאני דהרי כשיגעו המשקין הללו בהכלי טבו\"י. אף שלא הוסיף על טומאתו דהרי גם עתה לא נעשית הכלי מהמשקין רק שני. והרי גם קודם שנטמא מהמשקין. היתה הכלי טבו\"י שני. עכ\"פ הרי לא עדיף כלי טבו\"י זה מכלי טהור ממש וצריך טבילה אחרת [רק שא\"צ הער\"ש] ולולא שלא נגעו בו המשקין תיכף כשהעריב שמשו. הי' מותר להשתמש בו תרומה בלי טבילה. ולפ\"ז חידוש גדול משמיענו תנא במשנה זו. דטבו\"י א\"א שנטמא משקין טהור. ואפ\"ה משקין טמאים יטמאו להטבול יום אף שהוא כבר טמא כמותה טומאה שיטמאוהו המשקין השתא ודו\"ק. וזה כפתר ופרח ת\"ל: ",
+            "וכך השיב נמי בתשובת הרא\"ש לענין ברכת הים הגדול. ודלא כרב\"י [א\"ח רכ\"ח ס\"א]. ונ\"ל עוד דהכא והתם לא אתא לאפוקי רק שאר ימים קטנים שאינן מחוברין כלל לים אוקינוס. כים כנרת. וים המלח. וים כספי וכדומה. אבל ים הגדול שבמערב א\"י. וים פרס. וים המזרחי. וים הצפוני וכדומה. שכולן מעורין לאוקינוס. והן רק חלק ממנו. כולן דינן כים אוקינוס דהרי רמג\"א כ' בשם תה\"ד דהים המקיף אנגלעטעריא דינו כאוקינוס. והרי ידוע שהים ההוא הוא מקצוע וחלק מאוקינוס: ",
+            "וא\"ת א\"כ למה פליגי לעיל בים הגדול ובשאר ימים תיפוק ליה דפסולים מדכל הימים מלוחים הם. תי' רכ\"מ [פ\"ו מפרה הי\"ב] מדיש מקום בים שהמים מתוקים ודוחק. ועוד תי' דהכא רק במים שאי אפשר להסיר מליחתן משא\"כ מימי הים אפשר לתקן מליחתן כידוע להפנים עכ\"ל. אולם לחולדה כמוני ידוע שאין מים בעולם שא\"א להסיר מליחתן ע\"י מעשה אומן. והר\"ש כאן תי' דדוקא בנקראים מים מלוחין פסולין מדיש להם שם לווי וכדאמרינן [זבחים כב\"ב] מים ולא שיש בהם שם לווי. וק\"ל א\"כ באר אחאב ומערת פמייס [במי\"א]. אמאי כשרין. והרי יש להם שם לווי. ואת\"ל דהנך שאני דלא אשתני שמם קודם מתן תורה דהרי אחאב בתר הכי הוה ופמייס נמי הרי הוא דן. וכמ\"ש הר\"ב. ובשעת מתן תורה לא הי' עוד לדן נחלה וכל כה\"ג לא מחשב שם לווי [כסוכה דף יג\"א] עכ\"פ ק' מירדן וירמוך דפסלינהו תנא משום מי תערובות ול\"ל הך טעמא נימא מדיש להמים הללו שם לווי שקודם מתן תורה. ותו ק\"ל דאי נימא כהר\"ש דבכל דוכתא דאמרה תורה מים. היינו שאין להם שם אחר. רק שם מים סתם. א\"כ יהיו כל הטמאין אסורים לטבול בכל הנהרות שבעולם. משום דלכולן יש שם פרטי. וי\"ל דשם לווי שפסלתו תורה. היינו בנתלווה להשם שהזכירה תורה עוד שם תואר כגון אזוב. ולא אזוב כוחלי. ולא אזוב מדברי [כסוכה דיג\"א] וכ\"כ במים. ולא מים מנוחים. ולא פושרין. ובכל הנך השם לווי מודיע שהוא מין אחר מאותו שהזכירה תורה משא\"כ ירדן וירמוך קרמיון ופגיון. אע\"ג דנלוה להן שם מים ונקראים מי ירדן וכו'. עכ\"פ הן כשאר מין מים. ורק נקראים גם בשם פרטי על מקום מהלכן. אין זה שם לווי. וכדאמרי' כה\"ג [סוכה דיג\"א] במרירא דאגמא דלא מחשב שם לווי. דרק מדמשתכחו באגמא נקראו כן. ואת\"ל הרי מי כיור הוא מין מים כשאר מימות. ואפ\"ה ממעט להו בזבחים מדהוה שם לווי והרי אף דמי כיור אינו שם פרטי עכ\"פ אינו גם שם תואר. והוא מין מים כשאר מימות. וכי מי שנתנן לכיור יהי' כיור שם לווי להם. ומ\"ש ממרירא דאגמא דמדמרמז למקום שנמצא לא נקרא שם לווי. ה\"נ דמדמודיע רק דמשתכחו בכיור לא נקרא שם לווי. י\"ל דכיור שאני דמדהוא קודש שהרי מימיו נפסלין בלינה [כתמיד פ\"א מ\"ד]. וא\"כ מים שבתוכן אסור ליתנן בכלי חול [כמנחות ד\"צ ע\"א] להכי שפיר הו\"ל כיור שם תואר ממש למים שבתוכו. משא\"כ מים שבכלי אחר. או ששייכים לפלוני. אע\"ג שמכונים על שמן. כגון מימי הקנקן או מימי פלוני. זה אינו שם תואר. שאינו אלא מודיע איה הם. ושל מי הן וכמרירתא דאגמא הנ\"ל. ואעפ\"כ קשה עלינו לומר כפי' הר\"ש. שיהא סתמא דמשנתנו כדבי שמואל בזבחים הנ\"ל. והרי לא קיי\"ל כוותי' דשמואל. אלא כאידך ברייתא. דס\"ל דאדרבה מלת מים מרבה כל מימות שבעולם [כרמב\"ם פ\"ו ממעק\"ר]. אע\"כ צ\"ל דאע\"ג דגבי אזוב ממעטינן כל שיש לו שם לווי [כנגעים פי\"ד מ\"ו]. היינו מדהוא מין אחר לגמרי. אלא שנקרא ג\"כ בשם אזוב. אבל מים וכי משום שהן מלוחין או פושרין ומפני שמעורבין בהן בטבע חלקי מלח. מדנזלו בארץ מלוחה. או שנפשרו או נתחממו מדנזלו מתחתיות ארץ במקום אש תוקד. יהיו מין אחר. אלא כולהו מין מים הן ולא מקרו שם לווי. ולהכי כשרים להדחת הקרביים בקרבנות וה\"נ הו\"ל למכשרינהו למי חטאת. ול\"מ הי' נ\"ל דמלוחין ופושרין דפסולים במשנתנו היינו שנמלחו או נתחממו בידי אדם במחובר ופסולין מדאינן מים חיים דהיינו כפי שהן בטבע: ",
+            "וק' לפי' קמא דלמה העפרורית שבתוך המים חוצץ. מי גרע מדין טבילה. דכל שהוא רפוי אינו חוצץ [כרפ\"ו דשבת]. והרי אין לך רפוי יותר ממעט פירורי עפר וקרטין שצפין תוך המים. ואת\"ל דוקא בטבילה שאמרה תורה ורחץ בשרו במים. וכשיש חציצה דבוק' לא בא כל בשרו במים. הא כשחציצה רפויה. עיילו מיא תותייהו. ולהכי אינו חוצץ. משא\"כ במלוי מי חטאת. התורה אמרה ונתן עליו מים חיים אל כלי. הרי שהקפידה תורה על שעת ביאת המים אל תוך הכלי שבאותה שעה לא תהיה שם חציצה בין המים להכלי. ולפיכך אע\"ג שאח\"כ עיילו מיא תותייהו דהעפרורית. אפ\"ה כיון דבשעת ביאת המים לתוך הכלי. קרטי העפרורית מתוך כבדם מקדימין ושוקעין לשולי הכלי קודם להמים. עכ\"פ ק' הרי המקדש בשוקת שטפי או ספוג בתוכו. שהמים שבשוקת כשרים [כפ\"י מ\"ג]. וק' והאיך אפשר זה. והרי הטפי והספוג חוצצין. לבין המים לשולי הכלי. ואם כי הספוג חלחולי מחלחל. והמים עוברים בו. עכ\"פ קודם עברם. דהיינו בשעה שבאים לתוך הכלי. המים נופלין תחלה על הספוג וטפי עצמן. ואח\"כ באים תחתיו. והו\"ל חציצה בשעת ביאת המים לתוך הכלי. ואת\"ל דהתם מיירי שמילא מים בשוקת ריקה ואח\"כ הניח שם הספוג והטפי. ליתא דא\"כ למה בנתערבו מים שבספוג עם מים שבשוקת, נפסלו. וכדקאמר התם. ואמאי. הרי גם מים שבספוג היו בתחלה בהשוקת ונתקבלו גם הם בכלי. וכי בשביל שבאו ביני ביני תוך הספוג שאינו כלי נפסלו. ואת\"ל אע\"ג שהמים המובלעים בספוג נתקבלו תחלה בכלי. עכ\"פ כיון שבשעת הטלת האפר לתוך המים לא היו המים בהשוקת רק בתוך הספוג שמובלעים בו. ולא נתקדשו עם המים שבשוקת. ולהכי כשדוחק אח\"כ הספוג ויתערבו מים כבתוכו עם מים שנתקדשו. הו\"ל כמוסיף מים על מים מקודשים, שנפסלו. עכ\"פ ק' דהרי הר\"ב בפירוש כ' שם דמיירי שהיו הטפי והספוג בהשוקת בשעת מלוי. וק' והרי חצצו. וגם לטעם ב' שכתבו רבותינו. דלהכי מי אחו פסולין מדאינן שוטפין בזרם. ק' דא\"כ אמאי באר אחאב כשר. והרי כל מי באר בעמדם יעמודו בלי זרם. ואפ\"ה כשר מדיש לו מעיינות בתחתיתו. וא\"כ למה נגרע מי אחו שגם הם בלתי ספק יש להן מעיינות. דאל\"כ מימיהן מאין באו. וגם בל\"ז פסולים. ואת\"ל באר אחאב שאני דמדמימיו עמוקים בעצמן הו\"ל כיש להם זרם ונקראים שפיר מים חיים. אבל מי אחו שממש קרקעיתו בולט. וה\"ה שעל שטחו. יש מהן רק מעט כאן ומעט כאן. ורק מעורין יחד. להכי אף שיש מעיינות בתחתיתו לא מקרו מים חיים. ליתא דא\"כ קשה לר' יוסי [מ\"ח] דס\"ל דמימי ים כזוחלין. ומטעם שכל הנחלים זוחלין אליהן. אף שהן אין זוחלין בגלוי להנחלים מחשבו כמחוברים לנחלים. כר\"ש והר\"ב. או משום שבכל שעה רוח מצוייה מזרימם אנה ואנה מחשבו כזוחלין. ואפ\"ה גם לר' יוסי פסולין למי חטאת ולכל דבר שצריך מים חיים [כתוס' שבת דקט\"א]. וק' ואמאי. ומה נשתנו מי הים מבאר אחאב. והרי גם בלי זחילתן עכ\"פ עמוק עמוק טפי מבאר אחאב. ויש לו מעיינות תהום רבה בקרקעיתו. ולמה לא יכשרו למים חיים. וי\"ל דמעיינות הים שאני ממעייני באר אחאב. דמעיינות הים אין מביעין לו בכל מים רטובים וחדשים כמעיינות הבאר. ואדרבה דרך המעיינות ההם המים הן שבים ללכת להנהרות. להכי לא סגי להו עומק המים לשווינהו מים חיים. עוד י\"ל דלא לחנם נקט תנא רק באר אחאב. אלא דאתא לאפוקי הא שאר בארות באמת פסולים ומטעם שאין להם זרם. ובאר אחאב שאני שעשו לו בתחלה סלונות למטה. דאע\"ג שאין הזרם נראה. כיון שמזרמין מימיו בתחתיתו סגי. אולם ל\"מ היה נ\"ל דפסול דמי אחו הוא. מדיש להן ריח מעופש מהעשבים שנרקבים בתוכו. ולהכי לא נקראים מים חיים: ",
+            "וא\"ת א\"כ צא והבא לך אף אתה מים חיים לקידוש. דהרי כל הנחלים הולכים אל הים. והים בעצמו הרי פסול הוא. והנהרות מעורבין עמו. דאי\"ל דמדלא סגי בלא\"ה. התורה התירה תערו' זה. ליתא. דא\"כ נילף מינה דכל תערובות מים כשרים עם פסולים דכשר. ואף די\"ל אין דנין אפשר משאי אפשר [יבמות דמו\"א]. ושאני היכא דגלי קרא [פסחים עה\"א]. עכ\"פ הרי כבר כתבו תוס' [פסחים דכו\"א ד\"ה כתיב]. דהיכא דאיכא בהמלמד ב' מיעוטי. לא גמרי מינה אפילו במילתא דמסתבר למגמר חד מחברי'. והיכא דליכא רק חד מיעוטא. גמרי עכ\"פ מילתא דמסתבר למיגמר. וא\"כ ש\"מ דהיכא דליכא שום מיעוטא. גמרינן אפילו מילתא דלא מסתבר [ועיין עוד תוס' חולין קא\"ב ד\"ה תלמוד. ובר\"ן נדרים דפח\"א]. וא\"כ הכא דליכא מיעוטא גבי מים חיים הפשוטים נגמור מינה דכל מעורבין כשרים. וכ\"ש דק' דאי נימא דתערובות מים חיים עם מים פסולים אסור רק מדרבנן. דמדאורייתא חד בתרי בטל. א\"כ ק' הרי רט\"ו [י\"ד רסי' קט\"ז] כ' דכל דבר שהתורה התירה בפירוש. אין כח ביד חכמים לאסרו. ואני בעניי מצאתי לו חבר לרבינו בזה. שכך כתבו ג\"כ רבתוס' [חולין לו\"ב ד\"ה מתיב]. והגם שלא זכיתי להבין הך כללא. דהרי שופר ויבום וסדין בציצית ועוד כדומה הרבה מצינן שהתורה התירתן בפירוש. ואפ\"ה יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה [כיבמות ד\"צ]. וכ\"כ בזרוע בשלה שהתירה תורה לבטל איסור לכתחלה ואפ\"ה אסרוהו חכמים. ע\"כ צריך לחלק. דשאני הנך דהחששא קרובה שיבוא לאיסור דאורייתא עי\"ז. מיהו הכא מה חשש קרוב יש כאן שאם נכשיר לו מי הירדן שמעורבין עמו מים פסולין. יקח נמי מים שכולן פסולין. דאם נגזור כן. נגזור בכל הנהרות. ואי\"ל דאין הכי נמי ואין כשר למים חיים רק מעין יחידי שאינו הולך אל הים. ותערובתו שתחת הארץ עם הים ע\"י המעיינות. לא מחשב תערובות. דאדרבה מתהלוכת מי הים מתחת לארץ להנהרות. זהו חיותן שהצריכה תורה. ליתא דהרי ממשנה י' משמע דרק הנהרות שזכרן התנא פסולים. משא\"כ אינך אף שהולכים ומתערבים עם הים כשרים. ואת\"ל דהילוך הנהרות אל הים לא מחשב תערובות. כיון דרק הנהרות הולכות אל הים. והים אינו הולך בגלוי אל הנהרות. ולא גריעי הנהרות הכשרים ממערת פמייס שמחובר אל הירדן הפסול. ואפ\"ה משום דפמייס הולך וזורם אל הירדן ולא הירדן אליו כשר. וה\"נ מה\"ט אין כאן חשש תערובות מים פסולין. עכ\"פ ק' הרי אין גג על הנהרות. ולפעמים רבו נוטפין על הזוחלין. והיכא מצינן מים חיים ביומי ניסן שיש שם רבוי הפשרת שלגים [כנדרים דמע\"ב]. ואף בשאר ימות השנה שלא רבו הנוטפין. עכ\"פ לא ימלט שנפלו לשם טפות מועטים מגשמים ושופכין וכדומה. והרי בריש פרק דלקמן חזינן דאפילו טפה א' פסולה פוסלת למי חטאת. וא\"כ מים חיים היכי משכח\"ל. דאי\"ל דהא דפסלינן תערובות טפה א' פסולה. היינו בנתערב בכלי שיש בו מי חטאת מכונסין. אבל בנהרות דרדיפי מיא. להכי בנתערב בהן פ\"א טפה או טיפין פסולין. אמרינן הנך פסולין אזלו לעלמא והנך אחרינהו נינהו. דהאחרונים דוחפין הראשונים הפסולין. כדאשכחן כה\"ג טובא [במקואות פ\"א מ\"ה. ופ\"ג מ\"ב. מכשירין פ\"ב מ\"ג ועוד בדוכתי טובא]. עכ\"פ הרי לא מצינו בשום דוכתא שיהיה אסור לשאוב מי חטאת. או זב מלטבול בזמן גשמים בנהרות. וגם דוחק לומר שבזמן גשמים. היו משתמשין במעיינות שבמערות שאין שום חשש תערובות מי גשמים. ואת\"ל דהא דפסלינן אפילו תערובות טפה א' פסולה דהיינו ודאי מדרבנן משום חומר מי חטאת. דהרי מדאורייתא חד בתרי בטל. וכדאמרן. מיהו זהו רק בנתערב בתלוש כשכבר נשאבו המים לקידוש. משא\"כ הכא בטפות גשמים שנתערבו בנהרות. במחובר. הו\"ל כנתבטלו בזמן היתר קודם שייחד המים לקידוש. ואע\"ג דאדרבה במחובר לא שייך ביטול [כרש\"י גיטין נד\"ב ד\"ה דאתו]. נ\"ל דזה דוקא בדבר שנח במקומו. ומטעם קבוע. אבל הכא מים מינד ניידי ושפיר שייך בהו ביטול. ולהכי דוקא בשנתערבו פסולין בכשרים שוה בשוה. כמימי ירדן. פסולים. והרי גם לענין המבטל איסור לכתחלה מחלקינן בכה\"ג [כרטו\"ז א\"ח תמ\"ז סק\"ה] דכל שנתבטל בזמן היתר. תו אין על האיסור שם ביטול כלל. רק הו\"ל כאילו אין האיסור עוד בעולם. עכ\"פ ק' מ\"ש מנדרים דאמרינן [בכורות נה\"ב] דהנודר מפרם אסור בכל מימות שבעולם. מדכולן מעורבין עמו ע\"י סולמי דצור. והיינו קנוקנות המעיינות שתחת הקרקע. וא\"כ ה\"נ הכא. כיון דמי הים פסולין. והם שבין ללכת תחת הקרקע לתוך הנהרות. לפסלו הכל. י\"ל הכא בפירוש אמר' תורה מים חיים. דהיינו מי הים בעצמן שהוחיו והוכשרו בזחילתן בהמעיינות ההן. שבאו להנהרות בתחתית הארץ מהים לשם. הוא מקום הכשירן וחיותם. משא\"כ נדר. שנדר ממים הללו. אף שהלכו אלף פרסאות תחת הקרקע. הרי הם הם ובאיסורייהו קיימו: ",
+            "כך כ' רתוי\"ט. ולא הבנתי דעכ\"פ לפמ\"ש רש\"י ותוס' והר\"ש. דמי בצעין פסולין. מדמעורב בהן עפר שחוצץ בין המים להכלי. וכלעיל ל\"ט. א\"כ מ\"ש הכא מהתם. דמה לי בטבע או שלא בטבע. עכ\"פ העפר חוצץ הוא. אע\"כ צ\"ל כאידך טעמא. דמדאין מי בצעין רדופין, פסולין. או כהטעם האחר שכתבנו מדמעופשין קצת מרקבובי העשבים שם. אינן נקראים מים חיים. ואפשר דלרתוי\"ט דעפר שבמי אחו הן בריות המים דדינן כמים ואין חוצצין [כמקואות פ\"ו מ\"ז]: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דלפ\"ז לר\"א רק פעם ראשון צריך להזה ב' הזאות וגם סגי בשישפוך כדי הזיאה א' לאיבוד אבל אי הוה ס\"ל לר\"א אין בילה. ואפ\"ה כשיזה ב' הזאות נטהר משום דא' מהן ודאי כשר וכס\"ד דש\"ס [זבחים ד\"פ ע\"א] א\"כ בכל פעם שיזה מהמים צריך שיזה ב' הזאות. דדלמא כל הזאות הראשונות כשרות היו וגם לא מהני שישפוך לאיבוד הזאה א': וא\"ת לפי הס\"ד דש\"ס אע\"ג דס\"ל אין בילה. הרי מדאורייתא ברובא בטיל. ורק מדרבנן משום חומר מי חטאת לא בטל. הרי בדרבנן אמרי' שאני אומר [כפסחים ד\"י ע\"א] ונימא שאותה שהשליך לאיבוד טפת מים הפסולים הי' ואידך לתכשרו: י\"ל משום חומר מי חטאת. גם שאני אומר לא אמרי'. וא\"ת עכ\"פ בין דס\"ל יש בילה או אין בילה. היכי מכשיר ליה ר\"א בב' הזאות. הרי יש לחוש דלימא ב' ההזאות כשרות. ונמצא נושא ההזאה שנייה שלא לצורך הזאה ונטמא ומטמא בגדים וכלים בשעה שהוזה. י\"ל אין ה\"נ והרי בל\"ז טובל א\"ע ובגדיו וכליו אחר שהוזה: ",
+            "ורב\"ע תוס' [חולין דט\"ב ד\"ה אם] כ'. דלהכי לא בטל ברוב. מדס\"ל דבלח בלח יש בילה. ונמצא שבכל הזאה מעורב קצת ממים הפסולין אע\"ג דקיי\"ל הזאה א\"צ שיעור [כרמב\"ם בפי\"ב מפרה]. עכ\"פ הנ\"מ כשהן בעינא אבל בתערובות לא [כזבחים דצ\"ג]. ונ\"ל עוד דאפי' נימא דס\"ל לר\"א דכל המתבטל ברוב נהפך האיסור להיתר. א\"כ יש שפיר בכל הזאה כשיעור. י\"ל דה\"מ בכל תערובות איסור בהיתר. אבל במידי דצריך שיעור. ואין כאן מהתערובות אלא כשיעור. אי נימא דהנתבטל כליתא. א\"כ אין כאן כשיעור. וחילי מדאמרי' [זבחים עח\"א] דפגול נותר וטמא שבללן זב\"ז ואכלן פטור והיינו בהי' רק כזית בכל א' ולא אמרי' דמיעוט של כל א' שנתערב בחבירו. לצטרף להשלים שיעורו משום דבכל התורה אין היתר מצטרף לאיסור לבר מקדשים כשרים [כפסחים מה\"א] ועכ\"פ ק' דנימא דמיעוטו של כל א' שנתערב בחבירו נתבטל ונתהווה כחבירו. ע\"כ דאין לומר כן מדצריך שיעור לחייב על כל א'. וא\"כ אם זה בשיעור לחיוב כ\"ש בשיעור לצאת. שלא מצינו שיתהפך בו הנתבטל להיות כמבטל [ועיי' בי\"ד ק\"ט וברמל\"מ פ\"ה מיסודי התורה בד\"ה יש לחקור. ובפי\"ד ממאכלות הי\"ב] ודו\"ק. וקיי\"ל הכא כחכמים. והיינו משום דאע\"ג דקיי\"ל הזאה א\"ל שיעור [כרמב\"ם פ\"י מפרה ה\"ח] ורק בהכלי שטובל בו האזוב צריך שיהי' כדי לטבול בו ראשי גבעול האזוב [כיומא יד\"א] והרי מדקיי\"ל נמי יש בילה בלח. א\"כ בכל הזאה והזאה שיוזה עליו מתערובות זה. יבוא משהו מהמים הכשרים על המוזה. י\"ל דהא דהזאה א\"צ שיעור היינו כשהיא בעינא. אבל כשהמשהו הוא בתערובות. אז כליתא דמי והרי גם ר\"ש דס\"ל כ\"ש למכות מחלק בין כשהוא בעינא או כשהוא בתערובות [כתוס' מעילה דיח\"א ד\"ה תני] ואף לתוס' ע\"ז [דסח\"א] שדחו סברא א' י\"ל דבחטאת דחמירא כ\"ע מודו לחלק בין משהו בעינא למשהו בתערובות [וערכ\"מ פ\"ט מפרה ה\"ח]: ",
+            "ויש לדקדק למה שני תנא בלישני'. דלעיל במים וטל נקט התנא לשון פסולים והכא במשקין שנתערבו נקט בלשון יערה ושצריך לנגב. והרי גם בהנך דלעיל ודאי דנמי צריך לנגב [כפ\"ז מ\"ח]. ונ\"ל דבמלת משקין דנקט תנא הכא. כלל נמי מים וטל שהזכירם מקודם וכדומה רק דלעיל אשמעינן דין התערובות בעצמו שפסול להזיי' להכי נקט לשון פסולין אבל הכא אשמעינן דין הכלי כשרוצה לתת לתוכה מי חטאת. נקט לשון יערה וינגב. והא דחלקן לב' בבות היינו משום דכל משקין שהן מין בשאינו מינו עם מי חטאת. גם ר\"א מודה דאין בילה. ופסולין לגמרי. ומה\"ט נמי לא פליג ר\"א ברוק לקמן משנה ג': ",
+            "ואע\"ג דעכ\"פ נשאר לחלוחית מהמשקין הפסולים בדופן הכלי. דהרי לא ניגב והוא יתערב אח\"כ בהמים. י\"ל כיון דמדאורייתא ברובא בטיל. ורק משום חומר המי חטאת החמירו בה. להכי לא גזרו רק בתערובות ממשות. ולא במשהו הדבוק בהכלי. ורק ברישא חיישי' שיהא נשאר ממשות המים. ומדאין בהן ממשות לא יהא ניכר. תדע דהרי גם ברישא כשינגב ישאר שם בלוע. ובפרט כשהיו המים הראשונים כבושים בהכלי. וכשיחזור ויתן לתוכן המים הכשרים זמן מרובה. יהי' הבלוע הישן נפלט לתוכן ושיהיה הבלוע ביני ביני נטל\"פ [עי' י\"ד ק\"ה ברטו\"ז סק\"א] הרי לא שייך הכא. דגם דבר פגום שנתערב במי חטאת פוסלן אע\"כ דרק בממשות גזרו בה רבנן: ",
+            "וכאן כ' הר\"ש דהרי הא דלא כר\"א. דס\"ל לעיל [מ\"א]. דיש תקנה בב' הזאות. ואו\"אק א\"א לומר כן. דהרי ר\"א מסיים הכא אף העכבר וטפי הו\"ל לרבינו לאקשויי לעיל מינה במשקין שנפלו לתוך המים ועי' מ\"ש לתרץ זה לעיל סי' ז' ועי' עוד בסי' ו' לקמן: ",
+            "וא\"ת האיך פסל הכא ר\"א לגמרי. והרי במשנה א' ודאי נתערבו בם מים פסולים ואפ\"ה מכשיר כשיזה מהתערובות ב' הזאות. וכ\"ש הכא דרק ספק תערובות. י\"ל היא הנותנת דהתם מדיודע שנתערב משהו להכי סגי בשיזה כל כך עד שידע שיש כדי הזאה מים כשרים חוץ מהמשהו הפסול. אבל הכא לא ידע כמה רוק רקקה העכבר. או כמה מים חזרו מפי'. עוי\"ל דלר\"א ה\"נ קאמר דאף בעכבר צריך ב' הזאות: ",
+            "ואע\"ג דלעיל [פ\"ד מ\"ג] ס\"ל לר\"א דאין מחשבה פוסלת בפרה. נ\"ל דה\"ט. משום דהתם משום מאי נפסלה. אי משום דמחשבה פוסלת בקדשים. הרי ר\"א לטעמי' דס\"ל דנפדית גם ע\"ג מערכתה [כב\"ק עז\"ב] א\"כ אין דינה כקדשים לפסול במחשבה. ואפילו בשחטה שלא לשמה כשרה [כפ\"ד מ\"א] ואי משום היסח הדעת דפוסל גם בה [כיומא מב\"א] הרי הפרה שלימה לפניו. ועליי' הוא חושב. לא מסח דעתי' מנה במחשבה גרידא רק בעשה עם עסקה מלאכה אחרת ממש [כסוף פ\"ד]. אבל הכא במים. בדבר קל מסח דעתי' משמירתן: ",
+            "וכך הי' נ\"ל לכאורה פשוט. דכיון דנתבטל האפר מקלה ברוב. אפילו לכתחלה מותר לקדש בתערובות זה. דמ\"ש מבאר שנפל לתוכו עפר דא\"צ שימתין עד שתצל [כלעיל ספ\"ח]. אף שיש לחלק קצת. אלא שהחמירו במי חטאת [כסי' לו]. אבל האיך יקילו בה מה\"ט שלא תטמא. אלא דמהסוגיא דבכורות [דכג\"א] משמע להדיא דמשנתנו מיירי בדין תערובות האפר בעצמו. דקאמר התם בפירוש דכשהרוב אפר מקלה. נהי דבמגע לא מטמא. עכ\"פ במשא מיהו מטמא. והכי מוקי התם למשנתינו התם. ואי בנתקדשו כבר איירי. הרי כמו דפשיטא ליה דמטמא במשא. מדעכ\"פ נשא הטומאה. ה\"נ הו\"ל להיות פשיטא ליה דלטמא במגע. מדעכ\"פ נגע מי חטאת שנתקדשו: אע\"כ דבהתערובות האפר עצמו מיירי. ולא מטמא במגע. דלמא לא נגע בגרגרי האפר פרה וכך כתב רש\"י התם בפירוש. ורק מ\"ש רש\"י התם דביומא [דיד\"א] אמרי' דגם אפר חטאת מטמא במשא בקשתי ולא מצאתי שם ביומא שום רמז מזה: ואדרבה מלעיל [פ\"ד מ\"ד] משמע דדוקא עד כנוס האפר מטמא בגדים. הא אח\"כ לא. ואף די\"ל דהיינו רק המתעסק שלא נגע ולא נשא. הרי הרמב\"ם כתב בפירוש [פ\"ה מפרה ה\"ד] דמשנעשה אפר אפילו במגע אמ\"ט. מכ\"ש בנשאו. עוד מ\"ש מפרים הנשרפין [זבחים דפ\"ג] זהו בנין אב לכל הנשרפין שיהיו מטמאין בגדים עד שיעשו אפר וצ\"ע: מיהו יהי' כרש\"י או כרמב\"ם. עכ\"פ מוכח מכאן דלענין טומאה לא אמרי' דכשנתבטל ברוב הו\"ל הנתבטל כאילו אינו בעולם אלא די\"ל דזהו דוקא ביבש ביבש שנתערב [ועי' לעיל סי' ד'. ולקמן סי' ל\"ו ודו\"ק]: ",
+            "וא\"ת כיון דאף כשהרוב אפר פרה אפ\"ה פסול להזאה. א\"כ היאך קאמר ברישא דיטמא. דמשמע ככל מי חטאת דמטמא במגע ובמשא שלא לצורך הזאה והרי במשנה ח' אמרי' דכשנפסלו שוב אין דינן כמי חטאת ומטמאים רק במגע ורק לתרומה. ודוחק לומר דלטמא דקאמר ברישא היינו רק במגע ורק לענין תרומה דהרי סתמא קתני: ואי\"ל דהא דאמרי' דבנפסלו פרחה טומאה מנייהו. זהו רק בנפסלו מדאורייתא. וכגון שלא נשמרו כראוי וכדומה משא\"כ הכא כשהרוב אפר פרה דמדאורייתא הרי בטל מקלה ברוב. ולא נפסלו המים אין כח ביד חכמים רק להחמיר בהו. לומר שפסולים להזיי' אבל לא להקל בהו ולומר שלא יטמאו במגע ובמשא: ליתא דהרי גם כשהמקלה הוא ברוב אמרי' [בכורות כג\"א] נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא ואמאי הרי מדנתבטל האפר ברוב הו\"ל המים שנתנו בהן. כאפר בעלמא שנתן להמים: ולכאורה הי' נראה דהא דקאמרי' במ\"ח דכשנפסלו המי חטאת פרח טומאה מנייהו. היינו בשנפסלו כל המים. וכגון שנשתנה מראיתן וכדומה משא\"כ כשהפסול הוא משום תערובות. כיון שעכ\"פ יש בהתערובות גם מים כשרים. עדיין מטמאים כשאר מי חטאת. אבל הרי הרמב\"ם [פט\"ו מפרה] כ' דגם בשתה מהן בע\"ח. ג\"כ שוב אין מטמאים כשאר מי חטאת. והרי בכה\"ג כל עיקר פסולין רק משום תערובות רוק הוא. ואפ\"ה פרח טומאה מי חטאת מנייהו: אלא נ\"ל דהא דתנינן דכשנפסלו המים פרחה טומאה מנייהו. היינו רק כדנקט תנא שהפסול הוא בהמים. ולא מבעיא כשנפסלו כל המים כגון שנשתנה מראיתן. אלא אפילו כשנפסלו ע\"י תערובות מים פסולים. ואפילו כששתה מהן בע\"ח שאין לחוש רק לתערובות רוק שהוא רק מעט. והרוב הם מים כשרין. ונמצא שלא נפסלו רק מדרבנן ומדאורייתא כולי מים כשרין הם. אפ\"ה כיון דקיי\"ל דבלח בלח יש בילה [כזבחים ד\"פ ע\"א]. א\"כ בכל טפה וטפה מעורב בו מים פסולים. ולא קרינן ביה והנוגע במי נדה. דמשמע רק כשהן בלי תערובות להכי אף כשנתערב בהן רק מעט מים פסולים. דמדאורייתא כשרין להזאה. אפ\"ה לא פסלי במגע. רק לענין תרומה ומשום חומרא בעלמא: אבל הכא שכל פסולן הוא מחמת תערובת האפר. דהו\"ל תערובת יבש ביבש. להכי אף שאפר מקלה הוא הרוב. עכ\"פ כיון שיש כאן אפר כשר כשיעור לקדש כל המים. להכי נהי דבמגע לא מטמא. עכ\"פ במשא מיהו מטמא [כבכורות כג\"א]. וכשהרוב אפר פרה. דמדאורייתא כל המים כשרים להזאה. לפיכך גם במגע מטמאי ככל מי חטאת כשרים: ובזה נ\"ל ליישב נמי מה דאמרי' התוספתא דמכילתין [פ\"ח] בנתערב מים בעלמא במי חטאת. אם הרוב מי חטאת מטמאין במשא. ואם הרוב משאר מים אמ\"ט במשא. מחצה על מחצה. אמ\"ט במשא. בין כך ובין כך אין מקדשין בהן. עכ\"ל. וכלשון זה הביא הרמב\"ם [בפט\"ו מפרה פ\"ד]: ולכאורה הי' נראה דהא דלא הביא התוספתא והרמב\"ם דין מגע שבתערובות זה היינו משום דבכל מי חטאת אפילו כשהן בעין לא שייך מגע בלי היסט [כתוספתא פ\"ק דזבים ורמב\"ם פ\"ו מאהט\"ו וכך כתב גם רב\"א זצוק\"ל כלים פ\"א מ\"ב]. והרי כל היסט היינו משא. והרי משא כבר נקט לה התוספתא והרמב\"ם: ואי\"ל עכ\"פ שייך גבי מי חטאת מגע בלי היסט כשקרשו המים [כר' קורקס שהביא רכ\"מ פ\"ו מאהט\"ו]: י\"ל דא\"כ יהא דין קרח קרוש הזה כאוכל שנגע במי חטאת בשעה שהתחיל להקרש. ואין על הקרח רק דין ראשון [כטהרות רפ\"ג]. והאיך יטמא אדם במגע. א\"כ להכי לא נקט התוספתא שהתערובות יטמא במגע. מדא\"א בשום אופן יטמא במגע: אלא דק' לפ\"ז דהרי בסוגיא דבכורות [כג\"א] אמרי' בפירוש דמטמא דקאמר תנא דמשנתינו היינו גם במגע והרי לרמב\"ם [ספ\"ה מפרה] כל אפר פרה אחר שאספו אפילו הוא בעינו אין בו שום טומאה כלל א\"כ על כרחיך דהא דקאמר תנא דכשהרוב אפר פרה מטמא במגע. היינו רק בשקידש התערובות במים וק' הרי לפי דברינו הנ\"ל לא שייך טומאת מגע כלל במים. אע\"כ דנהי דבאדם לא שייך במי חטאת מגע בלי היסט. עכ\"פ שייך גבייהו מגע בלי היסט. כשנגעו המי חטאת בכלים ואוכלין. דהרי הנך אין נטמאין בהסיטו או נשאו למי חטאת [כתוספתא פ\"ה דזבים]. וא\"כ הדרא קושיתינו לדוכתא דלמא גם התוספתא [פ\"ח דפרה] וגם הרמב\"ם בדין מי חטאת שנתערבו לא הביא האיך יהי' דינן בטומאת מגע כיון דנ\"מ טובא בשנגע התערובות בכלים ואוכלין: אע\"כ מה דשייר תנא במתני' מפרש לה תנא דברייתא דהרי במשנה ח' בפרקין לא נקט בהתערובות רק דין מגען. דאפילו כשהרוב מי חטאת ומיעוט מים פסולין כגון ששתה מהן בע\"ח. אפ\"ה אמ\"ט במגע ואילו האיך דינן במשא לא נקט כלל. וזה מפרש בתוספתא דכשהרוב מי חטאת. נהי דמדיש בילה בלח בלח אמ\"ט במגע עכ\"פ כיון דהרוב מים כשרים ומדאורייתא כשרין להזאה. והרי כשנשא כל התערובות. נשא שיעור הזאה. לפיכך נטמא כשנשאן. אולם כשהרוב מים דעלמא. אע\"ג דיש בכל התערובות מים כשרים כשיעור הזאה. אפ\"ה כיון שנתבטלו ברוב כליתנהו דמי. ואפילו במשא אמ\"ט [וה\"ה במחצה על מחצה דהו\"ל כרוב] וכ\"ש כשנפסלו כל המים ע\"י שנשתנה מראיתן. דגם במשא אינו מטמא מדלא גרע מרוב פסולין: אבל אפר שנתערב. אפילו כשהרוב מקלה. אפ\"ה רק בלח בלח אמרי' דכשנתבטל כשר כליתא דמי. אבל לא בתערובות יבש ביבש [ועי' בי\"ד סי' צ\"ט ש\"ך שם סקכ\"א]. להכי בכה\"ג אמרי' נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהו מטמא [וכבכורות כג\"א. ועי' ברכ\"מ פט\"ו מפרה ה\"ד]: ",
+            "והר\"ב פי' דר\"א לטעמי' דס\"ל הזאה א\"צ שיעור [וכמ\"א]. וא\"א דליכא פורתא מאפר פרה. עכלה\"ט: ולזה נוטין גם דברי הר\"ש והרא\"ש. ומזה הלשון של רבותינו משמע שפירשו מלת כולן דנקט ר\"א. לאו דצריך שיקדש עם כל התערובות. דא\"כ מה זה שכ' הר\"ב דא\"א דליכא פורתא מאפר חטאת והרי עם כל התערובות קידש ואי\"ל דכוונת הר\"ב דא\"א שיהי' פורתא מהאפר כשר תוך ההזאה שיזה. ליתא דהיכא מצינו שצריך שיהי' פורתא מהאפר פרה תוך ההזאה אלא כיון שקידש המים. אפילו הזה אח\"כ ממים הצלולים שנתקדשו סגי. אע\"כ דס\"ל להר\"ב דמ\"ש ר\"א מקדש בכולן. ר\"ל בין שהתערובות מרוב אפר פרה. או מרוב אפר מקלה מותר לקדש בהן. וא\"צ לקדש עם כל התערובות. דא\"א דליכא פורתא מהאפר חטאת בתוך האפר שיקדש בו: וזה תמוה דאפילו נימא דגם ביבש ביבש יש בילה. ויהי' במה שיתן לתוך המים פורתא מהאפר פרה. מה מהני הך פורתא. הרי קי\"ל דצריך שיתן כל כך אפר בכדי שיראה על פני המים. ורק לר\"ש דדריש ק\"ו מסוטה. אינו מעכב בדיעבד [כסוטה טז\"ב]. אבל קי\"ל כרבנן דמעכב שיעורו. דאליעזר וחוקה כתיב בה [כיומא מב\"א]. ותו שמעתי ולא אבין מ\"ש רבינו דס\"ל לר\"א דהזאה א\"צ שיעור. מזה ענין לכאן בתערובות אפר והרי סברת שיעור או בלתי שיעור לא שייך. רק בנתערבו מים כשרים ופסולין. דבכה\"ג יש לחוש שמא בההזאה כשיעור שיזה. יהי' שם טפה מהמים הפסולים. על זה שייך שפיר לומר דכיון דהזאה א\"צ שיעור ביחד לפיכך אפילו יש שם טיפה פסולה לית לן בה. אבל הכא כיון דלסברת הר\"ב סגי בדיעבד כשקידש בפורתא אפר פרה. א\"כ נתקדשו כל המים ויש שפיר כשיעור הזאה בהאזוב. ותמהני מאוד גם על רתוי\"ט שרגיל הוא לחטוט אחר דברי רבינו הר\"ב. והכא אמאי שתיק רב. וצ\"ע: ",
+            "ועוד נ\"ל דזהו דוקא בשנגע במי חטאת שכבר היו טמאים. אבל טמא שנגע בגופו במי חטאת טהורים אף שנטמאו השתא מנגיעתו וגם היא נגע בהן רק בגופו. אפ\"ה נטמא גופו ככל נוגע במי חטאת טהורים. ולא אמרינן כיון דנטמאו בנגיעתו. הו\"ל כנגע במי חטאת טמאים בגופו דלא נטמא גופו. די\"ל דבכה\"ג טומאת הבגדים וטומאת המים באים כאחד. אולם טעם דברינו. מדלא חילק הכתוב בנוגע במי חטאת טהורים בין שיהי' הנוגע טהור או טמא. ודוגמת זה כתב רש\"י ביבמות (ד\"צ ע\"א) באוכל קדשים בטומאת הגוף דחייב כרת מדלא חילק הכתוב בין שהיה הבשר טהור או טמא. יש בו דין חיוב טומאת הגוף: ",
+            "ומכאן מוכח לכאורה דאפר פרה אחר שכנסם במקום שרפתה. קודם שיתנם למים מקודשים אמ\"ט כלל להנוגע והנושאו. דהרי הכא לא נעשה עדיין מצותו של האפר. ורשאי לנגבו ולקדש בו מים מקודשים. וא\"כ למה לא יטמא במגע ובמשא כשאר אפר (וע' פ\"ו י\"ג) אע\"כ דאפר קודם שקדשו בו מים אמ\"ט במגע ובמשא. וע' לעיל ל\"ה: "
+        ],
+        [
+            "והר\"ש והר\"ב נושא כליו. כתבו דמיירי בכלי הטהור לתרומה. משמע אבל הטהור לקודש לא. ואחמכ\"ר הרי משנה שלימה שנינו [חגיגה פ\"ב מ\"ו] דבגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. ומנ\"ל לחלק בין בגדי אוכלי קודש דחיישינן שישבה עליהן אשתו נדה לכר וכסת של קודש שאין מצויין בבית החול: ",
+            "ונ\"ל דאצ\"ל שכבת זרעו דמטמא בהיסט. דבש\"ז אין הטעם דמטמא בהיסט מדבא מאדם שאינו טהור לחטאת. רק מדהוא עצמו אה\"ט. ומשתמע טפי מסיפא. דקתני דכלי שנטמא במת. דמטמא לחטאת כמדרס. וכן הרמב\"ם [פ\"ג מפרה ה\"ח]. כלל ש\"ז בהדי דיני טמא מת. ולא שם בהלכה ז'. בהדי אדם שאינו טהור לחטאת. אמנם גם כאן כתבו הר\"ש והר\"ב דמיירי רק באדם הטהור. לתרומה דוקא. אבל סתמא דמשנתנו דמדמה אדם לכלים לא משמע כן. דהרי כבר הוכחנו בכלי. דאפילו טהור לקודש מדף הוא לחטאת. ואף לבתר מ\"ש תוס' [חולין לה\"ב ונדה לד\"א] דרק בבגדי ע\"ה גזרו שידונו כשל זב לענין חולין טהורים. משא\"כ בגוף ע\"ה עצמו לא גזרו שיהיה כזב לטמא במשא. מדהו\"ל גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. מדרוב הפועלים ונושאי משא ע\"ה היו. ואפ\"ה גזרו במגעו מדיכולין ליזהר שלא יגע בטהרות בלי הפסק דבר. וגם רתוי\"ט [ספ\"ב דחגיגה] קבע בה מסמרות. שכ' דמדנקט תנא בגדי ע\"ה מדרס לפרושים. משמע דוקא בגדיו. הא הע\"ה לא. וא\"כ מה דתני נמי התם בגדי אוכלי תרומה וכו'. בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת. נמי נידק לה הכי. דהא האדם האוכל קודש גופי' אינו כזב. ואפ\"ה לפע\"ד אין בכל זה בכדי להכריע. דנימא דאוכלי קודש גופייהו לא יהיו כזבים. משום דק' מכדי דכל עיקר טעמא דלא גזרינן בגוף ע\"ה שיהיה דינו כזב. היינו רק מדאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. א\"כ מה אהני לן הר\"ש והר\"ב דאוקמה למתני' דקאמר דאדם הוה כמדרס לגבי חטאת דמיירי באדם הטהור לתרומה. הרי בטהור לתרומה נמי נימא האי טעמא שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. אע\"כ דדוקא בגוף ע\"ה ולגבי חולין טהורים דשכיחי. שייך האי טעמא. אבל אוכלי תרומה. שרובן כהנים הן. ולגבי חטאת שאינה מצויה כל כך ביד כל אדם. וגם בל\"ז כל בני אדם מופרשין ומוזהרין ממנה. שפיר יכולין לעמוד בגזירה זו בה. שיהי' גם גוף אוכלי תרומה או קודש כמדרס לחטאת. ואי משום דיוקא דרתוי\"ט דמדנקט שם בחגיגה בכל חד בגדי בגדי. ש\"מ דהן עצמן לא. ל\"מ הי' נ\"ל. מדדיוק זה פשוט. ואפ\"ה לא הסתייעו בו רבעתו\"ס בחולין ונדה הנ\"ל לסברתם. דעל הגוף של ע\"ה לא גזרו. ש\"מ דגם רבעתו\"ס ס\"ל דאין מדיוק זה ראי'. די\"ל דלא לדיוקא נקט תנא בגדי בגדי. אלא לרבותא נקט הכי. מדסד\"א דוקא בגוף ע\"ה חיישינן שמא זב הוא ולאו אדעתי'. אבל במטפחתו. הרי יש בו ס\"ס. שמא אינו זב. ושמא לא ישב על מטפחתו. ולהכי אף דגזרו על גופו שיהיה כזב. לא נגזר על מטפחתו שלא ראינוהו שלבשו. קמ\"ל דאפ\"ה דינו כמדרס. מדליכא גבי מטפחת רק חד ספיקא שמא ישבה עליו אשתו נדה. שדמיה מצויין בה [כנדה דו\"א]. תדע דאלת\"ה מה יענה רבינו הרמב\"ם [פ\"י ממשכב. ופי\"ג מאהט\"ו] דפסק דגם גוף ע\"ה מטמא כזב. ולפי דבריו א\"כ למה נקט משנתנו בגדי בגדי. אע\"כ דגם רבינו ס\"ל דנקט בגדי בגדי לרבותא. וכדאמרן. והן אמת שדברי הרמב\"ם בזה תמוהין. דק' דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו פסק [פי\"ב ממשכב הי\"ג] דגוף ע\"ה אינו עושה משכב. ואם נדונו כזב למה לא יעשה משכב. ותו דגם הראי' שהביאו רבעתוס' ממשנה ערוכה [פ\"ז דטהרות מ\"ו] דגוף ע\"ה אינו עושה מדרס. יתד הוא שלא תמוט. וחזקה כראי מוצק. שגוף ע\"ה אינו עושה מדרס. אבל כל זה בשאר מילי. משא\"כ לענין חטאת שמצינו שעשו בה כמה מעלות יתירות. עדיין לא שמענו שלא יהי' גם גוף אוכלי קודש כמדרס לגבה. והגם שאף רבינו הגדול הרמב\"ם [בפי\"ג מאהט\"ו] ג\"כ כתב כהר\"ש והר\"ב דגוף אוכלי קודש אינו כזב לחטאת. אבל נעלם מעינינו הכהות מאיזה מעין דלה דלו לנו רבותינו דין זה. והרי סתם משנתנו משמע. דכל אדם כל שאינו משומר לחטאת להדיא. הוה מדרס לחטאת: אבל בירושלמי [ספ\"ב דחגיגה] יש פלוגתא בב' ברייתות בזה. אי נימא דגוף הטהור לקודש יהי' מדרס לחטאת או לאו והרי הברייתא הראשונה כפי שהגי' אותה הקרבן עדה שם ה\"ג ב' לגינין א' של חטאת וא' של קודש או תרומה שנגעו זב\"ז. שניהן טהורים. ורצה הירושלמי להסתעיי' מנה דגוף הטהור לקודש אינו מדרס לחטאת והרי הברייתא זו סותרת להדיא למשנה ערוכה בפרקין [מ\"ו] דתני בפירוש הלגין של חטאת ושל קודש או תרומה שנגעו זב\"ז של חטאת טמא וע\"כ דסמא ברייתא מקמי מתני' א\"כ י\"ל דאידך ברייתא דמייתי הירושלמי דס\"ל דגם גוף האדם האוכל קודש מדרס לחטאת. דוקא היא. וקיי\"ל כוותה וא\"כ כלו כליותי בחיקי איך נקטו כל רבותינו דלא כהלכתא וצ\"ע: אולם לאשר אנכי תולעת ולא איש. דחילנא מברייתא המה רבותינו הקדושים לפרש להדיא שלא כדבריהן. ואימת מפגיע הארי על החולדה הדרה בעקרי הבתים. לכן פירשתי כלשון הרא\"ש: ",
+            "ולכאורה הי' נראה דכל הנטמא במת קאמר. דהיינו אפי' כלי חרס. אף שכ\"ח א\"א שיהי' אהט\"ו לעולם [כרמב\"ם פ\"ה מטו\"מ ה\"ו] אפ\"ה מדהיא כלי טמא גזרי' בה אטו משכב הזב וכן הי' נראה מסתימת לשון הרמב\"ם [פי\"ז מפרה ה\"ח] אבל א\"א לומר כן. דא\"כ ל\"ל דנקט הראוי ליטמא טמא מת. נהי דלא נקט הראוי להיות אהט\"ו. היינו מדבעי לאפוקי מדרס עכ\"פ הו\"ל למנקט כל הראוי להטמא באהט\"ו: אע\"כ משום דבכה\"ג לא נעשה הכלי רק ראשון. ולא גזרו גבי' שיטמא בהיסט אטו אהט\"ו דמדרס רק נקט שנטמא הכלי במת. דאז נעשה הכלי אהט\"ו. דשפיר גזרי' גבה אטו שנטמא הכלי אהט\"ו דמדרס: ואע\"ג די\"ל דמדנקט במשנה ב' דמדף. והיינו ולד דרבנן מטמא להטהור לחטאת במגעו. הא בהסיטו לא משמע לכאורה הא ולד דאורייתא מטמאו גם בהיסט. י\"ל דקמ\"ל רבותא דאף ולד דרבנן. מטמא עכ\"פ במגע. אף דאין ולד אפי' דאורייתא מטמא לאדם וכלי: מיהו הטהור לחטאת שהסיט שרץ וש\"ז או אחד משאר אהט\"ו שאמ\"ט במשא והיסט. אפ\"ה לענין חטאת גזרו שנטמאו בהיסט וכן דרך התנא בכל מקום שמזכיר ט\"מ כוונתו א' מאהט\"ו [ועי' רפכ\"ד מכלים] וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ\"ט] דכל אהט\"ו דינו כך: רק מ\"ש שם בתוספתא או בנבילה וכן הועתק בהר\"ש ט\"ס הוא דהרי נבילה מטמא לכל מילי בהיסט וא\"כ האיך בהא נימא ר\"א בתוספתא דהמסיטה טהור לחטאת: ",
+            "כך נלפע\"ד: ולכאורה נראה שאין דברי מסכימין עם דברי רתיו\"ט ד\"ה שנגע. דמדברי רבינו נלמוד שכל מיני מדף שבמשנה א' מטמאו רק בנגע בהן בידיו ומדף דמשנה ב' מטמאי גם בנגע בהן בגופו ורבינו הנ\"ל אף הוא הי' מתכוון לגמור דבר זה בכוונת רבינו הר\"מ קורקס שמביאו רבכ\"מ [פי\"ג מפרה ה\"ט] וקצת נוטין לזה כל דברי רבותינו מפרשי משנתינו. שכולן מתנבאין בסגנון א'. ואוקמוה למשנה ב' דמיירי במין מדף אחר מהמדף שבמשנה א' וק' ואמאי והרי גם מדף שבמשנה א' מטמא במגע אע\"כ דס\"ל דשאני מגע דהתם ממגע דהכא: ואני עני וגווע. תותרנא אנא וניטל ממני גם חוש הטעם. דלמה לענין משא והיסט. חמיר מדף דמשנה א' טפי ממשנה ב'. ולענין מגע בגופו יהי' חמיר מדף דמשנה ב' טפי ממדף דמשנה א': ותו קשה עלינו כתורמוס לומר דכלי הנטמא בטומאות מת שנזכר במשנה א'. אפילו יהי' רק ראשון. עכ\"פ טמא הוא מדאורייתא ואפ\"ה רק בנגע בו בידיו יטמא לענין חטאת ועליונו של זב. דמדאורייתא טהור גמיר הוא [מהראב\"ד פ\"ו ממשכב]. גם בנגע בו בגופו יטמא לחטאת אתמהה: ובל\"ז ידי יד כהה מלהשתמש בסכינא חריפא כזו. למפסק הנך ב' משניות הסמוכים משולבים אשה אל אחותה. ואיך נחלק עלינו את השוין. ונאמר דבמדף שבמשנה ב' לא נכלל נמי מדף דמשנה א': אמנם לדברי הננס הגמוד שע\"ג הענקים צופה אנכי כל דברי רבותינו מזוקקים דהא דאוקמוה למשנה ב' גם במדף שבעליונו של זב. היינו משום דבמשנה ב' נזכר רק מגע. ואילו הנך מדף דמשנה א' הרי מטמא גם במשא מיהו לענין מגע כולן שוין. לטמא בין בנגע בהן בידו או בגופו ורק בנגע בכלי הטהור לגמרי. אלא שלא נטהר לשם חטאת. והוא ג\"כ אינו ראוי למדרס. זהו לבד שדינו כאוכלין ומשקין לקמן במתני'. דמטמאי רק בנגע בהן בידו. ולא בנגע בהן בגופו: וגם דברי רבינו ר\"י קורקס ז\"ל אפשר לכוונם כיון יפה בדברינו הנ\"ל וגם דברי רתיו\"ט אפשר לכוון לפי' זה: ",
+            "כך כ' רב\"א זצוק\"ל הכא בפירושו וכך נראה ג\"כ מדברי הרמב\"ם בחיבורו [הלכות פרה פי\"ג ה\"י]: ורכ\"מ שם כ' דמ\"ש הרמב\"ם שם נגע בהן ברגלו טהורים. דוקא אאוכלין ומשקין טהורים קאי דאילו טמאים לא גרע מכלי שהוא ולד הטומאה. ואפ\"ה מטמא לאדם בכל מגע אפילו שבגופו עכלה\"ט: ואני עני וכואב לא זכיתי להבין. דהרי הרמב\"ם שפתיו ברור מללו. דפתח ואמר בין טהורים ובין טמאים בנגען בידו טמא. ברגלו טהור. ולפי דברי רכ\"מ הנ\"ל איך א\"כ נפרד בין הדבקים. ונימא דפסק הדין דנקט הרמב\"ם רק אטהורים קאי: וטמאים דנקט הרמב\"ם לא יפרש דינן. דאף בנגען בגופו טמאים. ואי משום קושית רכ\"מ דמ\"ש אוכלין טמאין מכלים טמאים הרבה רווח והצלה לתרץ לפמ\"ש הרמב\"ם בפרקין סוף משנה ד'. דלהכי כ\"ח הטמא מטמא רק במגע שביד. מדא\"א שיהי' אב הטומאה. עכ\"ל. וא\"כ ה\"נ אוכלין ומשקין טמאין: רק דיש להקשות על זה. דא\"כ אדמפלגי באוכלין. לפלגו ולתני בכלים גופייהו. והול\"ל דבכ\"ח טמא שהסיטו ס\"ל לרבנן דטהור לחטאת. דהרי גם כ\"ח א\"א שיהי' אב הטומאה. אולם מזה מוכח כמ\"ש בפנים סי' ס'. דכ\"ח שיש שם כלי עליו. אע\"ג שא\"א שיהי' אהט\"ו. גזרי' גבי' אטו שאר כלים: ",
+            "כך מוכח. דהרי לא עדיפי משרץ. דכשנגע בו הקלל טהור [ועי' רמב\"ם רפי\"ד דפרה] ונקט שרץ לרבותא דר\"א. ונקט אוכלין לרבותא דרבנן. וגם לאשמעינן דר' יוסי דמודה בשרץ לחכמים אפ\"ה באוכלין מטהר: ונ\"ל דאפ\"ה נקט תנא סתם אוכלין. דמדהן חולין אין נזהרין בהן כל כך: אבל אי\"ל דמיירי גם באוכלין ומשקין שידוע שהן טהורים. ואפ\"ה נאמר עליהן בסיפא דמקומן טמא. משום דכשנגע בהן הטהור לחטאת בידו נטמא [כמשנה ב']. ליתא דא\"כ למה אשמעינן הרמב\"ם אוכלים שניים. הרי אפילו טהורים לגמרי נמי. אע\"כ דכיון דרק משום מעלה בעלמא מטמאי את הטהור לחטאת. להכי דוקא בנגעו בהן מי חטאת גזרו שיטמאו. אבל לא שכשעמדו עליהן מי חטאת יקרא מקומן טמא: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט אם הם שלישי בתרומה או רביעי בקודש. נמי מקרי מקומן טמא דעכ\"פ טמאים הן דמי גרע מכתבי קודש והא דנקט הרמב\"ם שניי' ה\"ט משום דשניי' אפשר גם בחולין המצויין אבל שלישי שבחולין אין בו טומאה כלל אפילו לקודש [כפ\"ב דטהרות מ\"ג]. ורביעי בחולין א\"א כלל ודו\"ק: ",
+            "ואעפ\"כ יש חילוק בין אוכלים לכלים. דבאוכלין ומשקין בין טמאים ובין טהורים רק בנגע בהן בידיו נטמא לחטאת. אבל הכא בכלי. דוקא כשהכלי טהור לא נטמא בנגע בו ברגלו אבל אם הי' התנור טמא הרי אמרי' לעיל [במ\"ב] דאפילו כשהכלי טמא רק מדרבנן אפ\"ה נטמא גם כשנגע בו בגופו בכל מקום וכן לעיל [פ\"ח מ\"ב]. בשנטמא הסנדל מטומאה דרבנן. מטמא להאדם שנגע בו בגופו: אמנם כפי הנראה מפי' הרמב\"ם והרא\"ש כאן משמע דס\"ל דמדנקט תנא סתם. משמע דבין בתנור טהור או טמא מיירי. ודוקא בתנור חרס אמרי' דאע\"ג שהוא טמא אפ\"ה בנגע בו ברגלו טהור. כבאוכלין ומשקין לעיל ומשום דבין כ\"ח. ובין אוכומ\"ש א\"א שיהי' אהט\"ו: ואני בער ולא אדע דעת קדושים. דאי גם בתנור הדין כבאוכלין ומשקין. א\"כ למה פליג להו תנא בתרי בבי. ולא כללינהו יחד במ\"ב. והכי הול\"ל. נגע באוכלין ומשקין או כ\"ח. בידיו טמא וכו'. ולכה\"פ לא הו\"ל להפסיק בינייהו עם משנה ג': ותו למה נקט תנור ולא שאר כלי: ותו לפי דברי רבותינו לא שמעינן במתני' כלל דין הנוגע בשאר כלי טהור מה דינו: אולם כפי הנראה חזר בו רבינו בחיבורו. דהרי בפי\"ג מפרה לא חילק כלל בהלכה ח' בין כ\"ח לשאר כלים. משמע דגם כ\"ח הטמא דינו כשאר כלים טמאים: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ לר\"ע הרי האדם שעומד ע\"ג התנור נוגע בו ונטמא. ואין מונין ראשון ושני בחטאת. וא\"כ איך לא יטמא המי חטאת: י\"ל כיון דהתנור טהור לפיכך דוקא במגע יד נטמא. ולא במגע הגוף: מיהו לפ\"ז דוקא בהי' התנור טהור מטהר ר\"ע. אבל בהי' התנור טמא. באמת גם לר\"ע הי' האפר והמים טמאים. לא משום מקומו טמא. רק משום נגיעה. דבכלי טמא לא מחלקינן בין נגע בו בידו או בגופו. וכרבנן לעיל סוף מ\"א ומשנה ב': ונ\"ל עוד דלאו כי רוכלא חשיב ותני תנא אדם ולגין ואסל וקלל אלא נקט אדם ולגין לרבותא דר\"ע דאע\"ג דלגין כלי שטף ומקט\"ו מגבו. והאדם הנוגע בהתנור חזר ונגע בהלגין שאוחזו. וסד\"א דהו\"ל כאילו נגע הלגין בהתנור. דטמא הלגין [וכמשנה ו']. ואע\"ג דהכא שאני דמפסיק אדם עכ\"פ הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת להכי קמ\"ל דאפ\"ה כל שהמגע ע\"י אדם. דוקא בהי' נוגע בהתנור בידו אז אין מונין ראשון ושני בחטאת. ונטמא הלגין [כשלהי פרקין]. אבל בנגע בתנור הטהור בשאר גופו. אז הלגין ומה שבתוכו טהור לר\"ע: ונקט תו אסל וקלל לרבותא דרבנן. דאע\"ג דאסל פשוטי כלי עץ הוא. ואמקט\"ו רק כשיש בו ב\"ק מעות [ככלים פי\"ז מט\"ז] וגם הקלל הוא כ\"ח שאמקט\"ו מגבו. וא\"כ אפי' הי' נוגע בשרץ הי' טהור [כמ\"ג]. וכ\"ש הכא דהתנור טהור לגמרי והאסל אמקט\"ו כלל והקלל אמקט\"ו מגבו. אפ\"ה מדחשבינן להקלל כאילו מונח על התנור. הרי בכה\"ג אפילו מפסיק נייר או אסל שאמקט\"ו הו\"ל עכ\"פ מקומו טמא. ונטמא הקלל עם מה שבתוכו: אמנם נ\"ל פשוט דהכא מיירי שהי' בידו הלגין לצורך הזאה הא שלא לצורך הרי נטמא האדם הנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה [כרמב\"ם רפט\"ו דפרה] ואף דאז עכ\"פ הלגין נשאר בטהרתו עדיין [כר\"ש פ\"ח דפרה מ\"ב והר\"ב פ\"ט מ\"ח] עכ\"פ התנור שנגע בו אז האדם בשעה שנטמא. והוא חוזר וטימא להאדם. והאדם להלגין. דכיון שנטמא התנור. מטמא להאדם לענין חטאת בין שנגע בהתנור בידו או ברגלו. וכמש\"ל: ונ\"ל עוד דרבנן ס\"ל דדמי הכא להך דנגעים [פי\"ג מ\"י] בהי' עומד תוך בית מנוגע ופשט ידו לחוץ והניח אדם אחר טבעות בידיו. דהטבעות טמאות כאילו נכנסו לפנים דשדינן ידו בתר גופו. וה\"נ הכא הו\"ל כאילו הכלי עם המי חטאת ממעל להתנור. ור\"ע ס\"ל כי אמרי' שדינן ידו בתר גופו. ה\"מ ברשויות דאע\"ג שהוא בחוץ דנינן לה כאילו היא לפנים אבל דנידון ידו כאילו היא במקום גופו ממש לא: ",
+            "והרמב\"ם והר\"ב אבתרי' כתבו דטעם ר\"ע מדס\"ל קלוטה כמי שהונחה דמי והוא דלא כמסקנת הש\"ס [זבחים צג\"א] דמסיק כמ\"ש בפנים: וי\"ל דלרמב\"ם לא הדר בי' הש\"ס במסקנא לגמרי רק במה דס\"ד דגם בזורק נמי אמרי' קלוטה כמונח וה\"ק ר\"ע סבר גזירה שמא יניח ר\"ל כיון שהלגין בידו חיישי' שמא בשעה שמושיטו ממעל להתנור. ישהנו קצת באויר ממעל להתנור. ובכה\"ג אמרי' קלוטה כמונח דמי. אבל בשזרק הזאה ממעל להתנור שכבר יצאה טפת הזאה מידו. והטפה ההיא שטה ממעל להתנור. בכה\"ג א\"א לחוש שמא תשהה הטפה ממעל להתנור. בכה\"ג גם ר\"ע מודה דלא אמרי' קלוטה כמונח דמי. כך נ\"ל דעת הרמב\"ם והר\"ב אלא שמרש\"י שם ומהר\"ש הכא לא משמע כן. שהרי הזכירו מחשש הכנסה לתוך התנור: ואת\"ל דק' להרמב\"ם דהרי [בשבת צז\"א] אמרי' דלר\"ע גם בזריקה כמונח דמי: י\"ל הרי לרש\"י ור\"ש ק' טפי וטפי דהרי לדידהו גם במושיט ס\"ל לר\"ע דלאו כמונח דמי. והרי בסוגיא דשבת שם בין במושיט ובין בזורק ס\"ל לר\"ע כמונח: ותו מה משני הש\"ס הכא דבזרק ההזאה ממעל להתנור. כיון שיצאה מידו א\"א לחוש שמא יכניסנה לאויר התנור וק' נהי דהך חששא ליכא. עכ\"פ הרי לר\"ע כל קלוטה כמונח דמי גם בנזרק אלא ע\"כ דלא מדמינן טומאה לשבת לענין קלוטה. דבשבת רק ברשויות תליא אמרי' דבנקלט ברשות זה הו\"ל כהונח שם: תדע דוכי ס\"ד לר\"ע הזורק ד' אמות בר\"ה לפטור. דהרי קלוטה כהונח דמי. והו\"ל כעוקר ומניח עוקר ומניח כל הד' אמות ובכה\"ג הרי בודאי פטור אע\"כ רק בב' רשויות. כשבא לרשות אחר באוירו הו\"ל כמונח שם אבל ברשות א' לא. וה\"נ לענין טומאה. וכ\"כ מצינו לחלק בין שבח לטומאה לענין גלמי מחט [שבת נב\"ב] ולענין שיעור ביצה וגרוגרת [שבת צא\"א] ולענין עציץ [שבת צה\"ב] ולענין שפוע אהלים [שבת קלח\"ב ועירובין לו\"א ועט\"א]: וא\"כ באותו סברא יש לתרץ ג\"כ להרמב\"ם דדוקא לענין שבת ס\"ל דגם בזורק אמרי' קלוטה כמונח. אבל לענין טומאה לא אבל במושיט ושהה קצת ממעל להטומאה. גם בטומאה ס\"ל לר\"ע קלוט כמונח דמי: אמנם הקשה רתיו\"ט. הרי שם בסוגיא דשבת מסיק דבקלוטה למעלה מי\"ט גם לר\"ע לא אמרי' דכמונח דמי ור\"ל הרי הכא סתמא קתני: ותי' אאמ\"ו ע\"ר זצוק\"ל. דזהו רק בזורק ולא במושיט: אבל לי בו\"ת ק\"ל לפ\"ז משבת [דד\"ב תוס' ד\"ה אבל] אמרי' דבמונח בידו לא אמרי' קלוטה כמונח דמי: וי\"ל התם דוקא בכולה טמונה בידו: אולם ק\"ל איפכא הרי הכא סתמא קתני. אפילו בהושיט הלגין למטה מי'. והרי התם בשבת דלמטה מי' לכ\"ע אמרי' קלוטה כמונח דמי: אע\"כ לחלק בין שבת לטומאה וכמש\"ל: איברא יש לדקדק טובא. למה נקטה המשנה פלוגתא דר\"י ורבנן רק במי חטאת. ולא בשרן וכדומה שהושיטו למעלה מתנור. דאי\"ל דדוקא במי חטאת מחמיר ר\"ע ומשום חומר מי חטאת. ליתא דהרי גם בשבת צז\"א ס\"ל לר\"ע קלוטה כמונח דמי. ודוחק לומר דרבותא בעי לאשמעינן אליבא דר' עקיבא. דאע\"ג דהתנור טהור גמור וכל טומאתו לגבי חטאת רק מעלה בעלמא. אפילו הכי אמרינן לגבי קלוטה כמונח דמי. דטפי הו\"ל לאשמעינן רבותא אליביי' דרבנן דקי\"ל כוותייהו. דאפילו בשרץ שהוא טומאה דאורייתא לא אמרינן לגבי קלוטה כמונח. ותו מה נענה לפי גירסת הש\"ס שבת הנ\"ל דגרס ושרץ בתנור. א\"כ הו\"ל נמי טומאה דאורייתא. ומ\"ש מי חטאת דנקט. וגם אי\"ל דפלוגתייהו דר\"ע ורבנן בזורק בשבת מרשות לרשות. ובמשנתנו במי חטאת. היינו רק בשהנ\"מ הוא בדבר הנקלט. דבשבת אי נימא קלוט כמונח דמי. הו\"ל כאילו הניח הדבר הנקלט וחייב. ובמי הזאה נמי אי נימא קלוט כמונח. הו\"ל כהונחו המי חטאת על התנור ונטמאו המי חטאת. אבל בהושיט השרץ ממעל להתנור הרי בהא אין נ\"מ בשרץ הנקלט. רק דאי נימא קלוט כמונח נטמא התנור המונח. בכה\"ג גם ר\"ע מודה דאין הקלוט כמונח. מדמקלינן כה\"ג באין לטומאה מקום מושהה [כרפ\"ד דטהרות]. בורכא דהרי מצי נמי למינקט איפכא שהושיט טהרה ממעל להשרץ. ואת\"ל אין ה\"נ דגם בכה\"ג פליגי רק מכילתין בחטאת מיירי. להכי נקט פלוגתייהו במ\"ח. ליתא דא\"כ מצינו טומאת אהל גם בכל אהט\"ו שהושיטו למעלה מטהרה. וכש\"ס שבת הנ\"ל והרי לא שמענוהו רק בטומאת מת. והרי אדרבה מצינו להפך בזרק שרץ ע\"ג ככרות. אפילו במסופק אם נגע טהור [כטהרות רפ\"ד]. אלא נ\"ל מדלא מצינו פלוגתיי' דר\"ע רק בד' מקומות, א) בשבת הנ\"ל. בזורק מרשות לרשות. ב) בזרק לאשתו גט [גיטין דעט\"א]. ג) באמר זרוק גניבה לחצירי ותקנה לי חצירי [ב\"ק דעע\"ב]. ד) הכא בהושיט לגין של חטאת למעלה מתנור. ובכל הנך ד' דוכתא נקט לשון קלוט כמונח דמי. אבל לא נקט כנוגע דמי. ומשום דכל הנך א\"צ נגיעה ממש דאפילו מפסיק שום דבר. כיון דהונח שם סגי בכל ענין כפי מה שהוא. א\"כ מה\"ט נמי נקט פלוגתיי' רק במי חטאת דסגי לגביי' שיטמאו בשהונחו שם אף שלא נגעו. דאע\"ג דמפסיק אויר לא עדיף מהפסק נייר שהוא הפסק ממש ואפ\"ה טמא. דמקומו טהור בעינן וליכא [וכשלהי פרקין]. משא\"כ בשרץ הרי אפילו נימא קלוט כמונח דמי. עדיין לאו כנוגע דמי דהרי מפסיק חויר דלא גרע מנייר מפסיק וטהור: ",
+            "כך כוונת רב\"א זצוק\"ל. וא\"ת הרי אמרינן לעיל [מ\"ב] דכלי או אוכלין טהורים אמ\"ט להטהור לחטאת רק בנגע בהן בידיו. וא\"כ איך יטמא הכא הלגין של חטאת כשנגע בלגין של קדש. והרי אין ללגין של חטאת לא יד ולא רגל. י\"ל דג' מדריגות יש, א) אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור. רק שלא נטהר לחטאת. רק בנגען בידו. מטמא אח\"כ לחטאת. ב) כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי או מאכל טהור רק שלא לחטאת. הואיל שאין להכלי לא יד ולא רגל באמת נשאר בטהרתו. ג) אבל כלי שיש בתוכו מי חטאת. אם נגע כלי זה בכלי או אוכל שאינו טהור לחטאת. אז נטמא הכלי ההיא. הואיל וחמירא. להכי דינו כאדם שנגע בה בידיו [עיין פ\"ט מ\"ה ודו\"ק]. אולם ק\"ל מלעיל [פ\"ח מ\"ט] דמשמע רק כשנפסלו לא נתבטל שם חטאת מינייהו. ודינן ככל מי חטאת. שהטהור לחטאת לא נטמא מהן בין בנגען בידו או בגופו צורך הואה. אף דהנך לא חזו להזאה. אבל כשנטמאו תו אין דינן כמי חטאת כשרים. ולהכי מטמאין להטהור לחטאת לכה\"פ בנגע בהן בידו. דכשאר משקין טמאין דמו דמטמאין לאדם הטהור רק כשנגע בהן בידיו. ומטמאים המי חטאת הללו שנפסלו. גם לכלים. ככל משקין טמאים שמטמאים כלים מגזירת משקין של זב וזבה [כשבת יד\"ב]. וא\"כ כיון שככל משקין טמאין חשבינן להו. שנעשין ראשון לטומאה. אין עושין להלגין שהן בתוכו רק שני לטומאה. ואין הלגין חוזר ומטמא רק תרומה. מדשני עושה שלישי בתרומה. ואיך כתב רבינו הכא שהלגין יטמא גם חולין. י\"ל דעכ\"פ מסיפא דמשנתנו דקתני שניהן בב' ידיו. שניהן טמאים. הרי מוכח דדין מי חטאת טהורים יש להן. דאי כשאר משקין טמאים. איך הנושא אותן יטמא התרומה. אע\"כ דוודאי אע\"ג דנטמא גזרו עליהן שידונו כמי חטאת טהורים. שהכלי שנוגע בהן שלא לצורך הזאה יטמא חולין. ואפ\"ה הם אמרו והם אמרו. שלא יטמאו לאדם שנגע בהן בגופו. דוגמת שאר משקים טמאים. והטעם משום הכירא כדי שידעו שכל טומאתן מד\"ס ולא ישרפו על טומאתן תרומה וקדשים [ככלים פ\"ה מ\"ג והר\"ב שם]: ",
+            "מיהו דוקא בהיו המי חטאת בתוך לגין. שהוא כלי שטף שמקט\"ו מגבו. להכי נטמאו מהלגין של תרומה. אבל בהיו בקלל. שהוא כ\"ח. אז גם מי החטאת טהורים. דהרי אפילו הקלל נוגע בשרץ היו טהורים [כמשנה ג']. ורק אותה הכלי שהתרומה והקודש בתוכה. בה אין חילוק בין שהוא כלי שטף או כ\"ח. דבין כך או כך טהורה. מדאינה מקט\"ו מהכלי של מי חטאת. שאין הכלי ההוא אהט\"ו. ולכאורה היה נראה דמה\"ט רק בשל חטאת נקט התנא מלת לגין. אבל בהקודש ותרומה נקט סתם מלת \"בשל\" ר\"ל יהי' איזה כלי שירצה. רק דלפי האמת א\"א לומר כן. דאי נימא דהתנא מיירי גם בשהתרומה בכ\"ח. היכי קאמר בסיפא בשניהן בב' ידיו סתמא. דמשמע דמיירי בהנך שניהן דרישא. ואי בשהתרומה בכ\"ח. הרי לא נטמא דאין כ\"ח מקט\"ו מגבו: מיהו נ\"ל דהא דקאמר הכא דשל תרומה וקודש טהור היינו רק לעצמן. אבל לענין חטאת. אף שהכלים שחזרו ונגעו בהן היו טהורים לחטאת. אפ\"ה השתא שנגעו בהלגין הטמא לחטאת נטמאו גם הם לחטאת. דהרי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כלקמן פי\"ב מ\"ח]: ",
+            "אבל ק' הרי מדקתני סתמא משמע לכה\"פ גם כשנשאן שלא לצורך הזאה [ועי' בהר\"ב בד\"ה של חטאת בנייר]. וא\"כ ל\"ל שיתטמא האדם מדנגע בכלי הקודש שהוא טומאה דרבנן. הרי בל\"ז נטמא טומאה דאורייתא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וחוזר ומטמא לכלי הקודש ולכלי החטאת שנגען בשעה שנשא המי חטאת: ואת\"ל הרי כבר כתב הרמב\"ם בסוף פרק [כלל ז'] דדוקא הטהור לקודש ולא לחטאת נטמא בנגע או נשא המי חטאת וכן הביא רכ\"מ בשמו [פי\"ד מפרה ה\"ו] א\"כ י\"ל דמשנתינו מיירי בשהטהור לחטאת ולא נטמא בנשא המי חטאת: אפ\"ה ק' דהרי הרמב\"ם בסוף פרקין ע\"כ מיירי כשנשאן לצורך הזאה דאל\"כ יסתור רבינו א\"ע במ\"ש בחיבורו [רפט\"ו מפרה]. דדוקא בנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזאה נטמא. והיכי איירי שם. אי בטהור לחטאת. הרי אמרת אפי' בטלטלן שלא לצורך הזאה נשאר בטהרתו. ואי בטהור לקודש לבד. הרי טמא לחטאת. וא\"א בו שישאן לצורך הזאה דהרי טמא הוא: אע\"כ דבנגען או נשאן שלא לצורך הזאה. אפילו טהור לחטאת נטמא: וגם פשטא דקרא והנוגע והנושא יכבס בגדיו. ודאי גם בטהור לחטאת מיירי. ולפ\"ז רק בטהור לחטאת מחלקינן בטלטלן לצורך או שלא לצורך הזאה. והדרא קושיא לדוכתה דל\"ל לטומאת הכלי קודש. הרי בל\"ז נטמא האדם טומאה דאורייתא ממי חטאת גופייהו. וחוזר ומטמא אותן בנגיעתו: ודוחק לומר דלעולם הכא מיירי בשנשאן לצורך הזאה. ורק מדנטמא האדם מכלי של תרומה ונפסלו מלהזות בהן. הו\"ל כנשאן שלא לצורך הזאה: אלא נ\"ל דלעולם הכא מיירי בשנשאן שלא לצורך הזאה ואפ\"ה לולא שנטמא האדם מכלי הקודש. אף שנטמא ממי החטאת. לא הי' חוזר ומטמא אותן אותה שעה באותה נגיעה. משום שכל טומאתו הוא מכחן. מדהן מי חטאת טהורים [ועמ\"ש בס\"ד פי\"א כ\"ב. דשם מבואר הדבר יותר]: ",
+            "ולפענ\"ד נראה דהכא גם בלא\"ה נטמא המי חטאת. דלא עדיף נייר שעל אוזן לגין החטאת. מאילו היו המי חטאת בקלל [לעיל מ\"ג]. דהרי כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו. ואפ\"ה מטמאו חכמים מדמקומו טמא. וה\"נ יד הנושא שנטמא מלגין התרומה. כמקום טומאה דמי. ואע\"ג שאין כלי החטאת מונח על פס ידו אלא שנשאן. עכ\"פ הרי נסמכין על ידו. ושמעינן לעיל לחכמים [סוף מ\"ד] דאסל שאמקט\"ו הנתמך על דבר טמא. הוי כלי החטאת התלוי בו כמונח במקום טמא. ואף שמי החטאת תלויין למן הצד מכ\"ש הכא שאותו הטמא בהן: ",
+            "והר\"ב כ' דלהכי נטמא כלי החטאת. דאף דהנייר חוצץ. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת עכ\"ל: ומדלא כ' כדברינו. דמש\"ה מטמא למי חטאת. מדנשא אותן והוא טמא. וכמ\"ש הרב בעצמו אח\"כ ע\"כ דס\"ל להר\"ב דהכא מיירי גם שנגע בהן דרך הנייר בזה או בזה. אף שלא נשא אותן. ולכך הוצרך לומר דאפ\"ה נטמא כלי החטאת מדאין מונין ראשון ושני בחטאת: ותמוה מאד. דא\"כ ע\"כ מיירי בכלי נייר שמקבל טומאה. דאל\"כ מה ראשון ושני שייך כאן. הרי לא נגע כלל. שהנייר מפסיק. אלא לאו ש\"מ שאין הכלי נייר מפסיק. וא\"כ ק' אמאי בתרומה בנייר אמאי חטאת טהור. הרי כלי נייר מקט\"ו ואין מונין ראשון ושני בחטאת: ואי\"ל דכיון דכלי אמקט\"ו רק מאהט\"ו. א\"כ לא נטמא כלי הנייר מכלי התרומה ליתא דא\"כ גם במפסיק כלי הנייר בין החטאת ליד האדם. נמי נימא הכי. דאין כלי הנייר מקט\"ו מכלי החטאת. מדאין כלי החטאת אהט\"ו: ואין לחלק בין ביאת הטומאה מהתרומה להחטאת דקילא טפי מהחזרת הטומאה מהחטאת להתרומה. משום דטומאת חטאת החוזרת חמירא טפי. ומש\"ה אמרי' גבה דבטומאה חמורה כזו כלי מקבל טומאה אפילו מולד הטומאה: ליתא דאדרבה הרמב\"ם בשלהי פרקין [כלל ג'] כ' להיפך דדוקא בביאת טומאה לחטאת יש ב' חומרות דאין מונין בה א' וב'. ובכלי מקט\"ו גם מולד: ובל\"ז א\"א לומר דהך בבא בנגען בלי משא מיירי. דמדקתני סיפא. היו נתונין בארץ. ש\"מ דרישא בנשאן מיירי וצ\"ע: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה\"ט אפילו עמד הצלוחית בר\"ה. לא אמרינן ספק טומאה טהור מדאיכא עכ\"פ רוב טמאים כנגדו. ואע\"ג דבט' שרצים וצפרדע א' בר\"ה ונגע א' ספיקן טהור [בכתובות טו\"א]. התם שאני דקביעי. משא\"כ הכא כל דפריש מרובא פריש. תדע דאל\"כ ק' מהתם אישב בר\"ה ודרס א' על בגדיו. דברוב העוברי' טמאים טמא [כטהרות פ\"ה מ\"ז]. אע\"כ כדאמרן. וכ\"כ י\"ל הכא. והא דלא קתני הכא טמא. ה\"ט מדכלל במשנתנו גם מים מקודשים שגם בל\"ז מטמאים במגע [ועמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ט סי' מ\"ב] וגם בל\"ז מדהניחן בלא שמירה בר\"ה נטמאו. ורק בברייתא שהובאה בש\"ס [חולין דטז\"א] שם גרסינן טמא. מדמיירי התם רק במים שאינן מקודשין [כרש\"י ותוס' שם]. א\"נ התם מלת טמא אצלוחית קאי [כתוס' שם ד\"ה טמא]. ור\"ל אע\"ג דהצלוחית לא נטמא ממי החטאת הכשרים. עכ\"פ מדנפסלו ולא חזו תו להזאה טימאו להכלי [כפ\"ט מ\"ח] א\"נ ברייתא אתיא כמ\"ד [זבחים צג\"א] דגם מי חטאת שנטמאו כשרים להזייה. ולהכי לא מצי למיתני פסולים [כתוס' שם ד\"ה או]. וא\"ת א\"כ דגם בטהרות שהניחן מגולים ומצאן מכוסין טמאין [וכמש\"ל מטהרות פ\"ה מ\"ז]. ל\"ל לתנא למנקט משנתנו גבי חטאת. הרי גם בכל טהרות דלא נפיש רוב טמאים בהו כהרוב טמאים דגבי חטאת. נמי טמאים בכה\"ג. י\"ל דרק משום סיפא הניחה מכוסה ובא ומצאה מגולה. דרק גבי חטאת שייך. להכי נקט נמי רישא בחטאת. מיהו בהניחה מגולה וחזר ומצאה מגולה. אע\"ג דיש רוב טמאים. אפ\"ה כיון דאין כאן ריעותא. לא די דהקודש ותרומה טהור. כדמוכח [מטהרות פ\"ז מ\"ט] אלא גם בחטאת משמע להדיא במשנתנו דלא מחזקינן ריעותא. וא\"ת עכ\"פ הרי לא היו שמורים. ומי חטאת אפילו הם בשוקת שלא נתקדשו צריכים שמירה [כריש פ\"ח והר\"ב רפ\"ט]. וי\"ל דמיירי הכא שעמד הצלוחית ברה\"י נעול. וכל כה\"ג מחשב שפיר שמור [עיין ספ\"ג]. ואף דתני במשנתנו שנפל בה טל. אלמא דבעומד תחת אויר רקיע מיירי. י\"ל דמיירי בעומד בחצר נעול. דהיינו כרה\"י [כספ\"ו דבכורות] וס\"ל דמי חטאת צריכים שמירה רק מטומאה. ולא שלא יפול לתוכו טל וכדומה: ",
+            "ורש\"י [חולין דיע\"א] כתב דגם בני אדם דרכן לגלות. ואפ\"ה תלינן בשרצים שהן רובא. ותמהני א\"כ גם כשיכולה חולדה לשתות הרי השרצים שאין פוסלין בשתייתן רובא הוה. אע\"כ דבהזאת מי חטאת אין הולכים אחר הרוב להקל [כפ\"ט מ\"ז]. ונ\"ל דס\"ל לרבינו דהא דלא אזלינן במי חטאת בתר רובא להקל. היינו רק ברובא שבתערובות דחיישינן שפיר להמיעוט. דהרי מיעוט זה ודאי מעורב שם. אבל ברוב התלוי במקרה. דאין שם רק החשש שמא זה או זה עשה הפעולה. גם במי חטאת תלינן ברוב. ואפ\"ה בשמצוי שם חולדה. לא תלינן ברוב שרצים שאינן מלקקין. מדאין ידוע אם שאר שרצים מצויין שם. אין ספק מוציא מידי ודאי [כנדה דטו\"א]: ",
+            "ולפמ\"ש תוס' [נדה דח\"ב] דנקרא שמותי מדהיה מתלמידי ב\"ש. נ\"ל דר\"ל הכא. משום דב\"ש. במקום ב\"ה אינה משנה. ר\"ל כאילו לא נשנה כלל בפלוגתא [כביצה דיא\"ב]. וגריע מחלוקת דב\"ש וב\"ה אפילו מפלוגתא דיחיד עם רבים דהוזכרו דברי היחיד במשנה מטעם שנזכר בעדיות פ\"ק. ולכן כאן לפעמים גדולי האמוראים לפסוק כיחיד נגד רבים שבמשנה. ומה\"ט נקט תנא נמי לפעמים סתם משנה אליבא דיחיד. ואמרינן עלה בגמרא מתני' מני ר' פלוני היא. משא\"כ בב\"ש וב\"ה ליכא שום דוכתא דקיי\"ל כוותייהו. רק בו' דברים [כהליכות עולם שער ה' פ\"א]. להכי לא מצא תנא כל כך הכרע בדבריהם להזכיר שום משנה לפי שיטתם. ודי להזכיר דבריהם במקום שאמרוה הן בעצמן. והיינו נמי מה דא\"ל ר' יוחנן לתנא [ביצה דיב\"ב] פוק תני לברא. ב\"ש במקום ב\"ה אינה משנה. ור\"ל לפיכך לא היה לך לשנות משנתך לפי שיטתם [ועמ\"ש בס\"ד נגעים פ\"ח מ\"ט]. והנראה עוד דדוקא דברי כ\"א שהיה מתלמידי ב\"ש. לא הזכיר התנא סתמא אליביי'. כי היכי דלא לגררו אבתרי' כמו קודם ב\"ק. אבל לכ\"ג אף שגם כמותו אין הלכה. אין כאן חשש שיגררו אבתרי'. דידוע לכל דיחיד ורבים הלכה כרבים. ואף דר\"א נמי יחיד הוא. הוא לא אמר שום דבר שלא שמע מרבותיו [סוכה כז\"ב]. ורבותנו ב\"ש היו. להכי איכא למיחש גבי' טפי. אולם לפעד\"נ דלהכי לא הזכיר תנא הדין אליבא דר\"א. היינו מדבעי למנקט סמוך לזה או שירד לתוכו טל והכי לר\"א מהני בזה תיקון [כרפ\"ט]: ",
+            "והא דנקט הכא בלילה כלעיל [רפ\"ט]. י\"ל התם נקט רבותא אליבא דר\"א. דאע\"ג שיודע וודאי שירד הטל לתוכה. אפ\"ה כשר כשיעמידנו בבוקר תחת השמים. והכא נקט רבותא אליבא דרבנן. דאע\"ג שלא יודע בוודאי שירד הטל לתוכה. רק מדהעמידו בלילה תחת השמים. אפ\"ה פסלו רבנן: ",
+            "וא\"ת הרי מדס\"ל הכסויין טהורים [ככלים פי\"ד מ\"ג] א\"כ בהניחו מגולה ומצאו מכוסה. נמי ספק ספיקא הוא. ספק שמא כשכיסה לא נגע הטמא בהכלי של חטאת. ואח\"ל נגע שמא טהור לחטאת היה האדם המכסה. נ\"ל דמיירי שהיה הכסוי בתר קבלת טומאה. כגון מתכת במיחם [כלים פי\"ד מ\"ג] והכי בו בוודאי נגע המכסה. והכסוי חזר ונגע בכלי החטאת והכי אין מונין ראשון ושני בחטאת [כפי\"ב מ\"ו]. ואת\"ל א\"כ אפילו היה האדם המכסה טהור לחטאת. הרי נטמא כצלוחית והאדם. מדנגע הצלוחית עם מי חטאת בכסוי שלא נשמר לחטאת [כפ\"י מ\"ו]. וא\"כ ל\"ל לרבותינו לומר שהמכסה טמא היה. י\"ל דמיירי שגם הכסוי היה שמור לחטאת. ומה שהיה מונח בצד הצלוחית לא היה נטמא הצלוחית. א\"נ י\"ל דמיירי אף כשהכסוי אינו מקבל טומאה. ואפ\"ה לא הו\"ל כהפסק נייר בבית אחיזה [כפ\"י מ\"ו]. דמיירי שהכסוי נוגע במים עצמו שבצלוחית. דאע\"ג דבנגיעה ע\"י דבר שאינו מקבל טומאה לא נטמאו המים. עכ\"פ הכי אי אפשר נגיעה במים מבלי שיסיטו. והכי כשהסיט הטמא את המים נטמאו [כרמב\"ם פ\"י מאהט\"ו ה\"ט]. מיהו בהניח הצלוחית מגולה וחזר ומצאו מגולה כמו שהניחו. לא חיישינן לאדם טמא או לחולדה ונחש המקיאין אף שמצויין שם. ואע\"ג דבאיסור מים מגולין חיישינן בכה\"ג לארס נחש [כפ\"ח דתרומות מ\"ד]. התם חמירא סכנתא מאיסורא. ואע\"ג דגם באיסורין חיישינן בכה\"ג לפסלן לנסכים [כספ\"ד דסוכה]. התם מחמרינן משום הקריבהו נא לפחתך [כסוכה ד\"נ ע\"א]. כמ\"ש לעיל [סי' א']: ",
+            "וא\"ת הרי בנזיר [סד\"א] בסוגיא דמת שמונח בכלי. והכלי צף ע\"פ המים. ומסופק אם נגע המת בטהרות. מיבעי' לן אי הו\"ל כספק מגע בטומאה צפה דטהור. וקאמרינן התם. את\"ל בתר כלי אזלינן שהמת מונח בתוכו ולא הו\"ל כטומאה צפה [כך פי' רש\"י ותוס' שם] וכו' והרי לפמ\"ש הרא\"ש (ב\"מ פ' השואל סי' י\"א) דכל את\"ל פשטותא דאבעיי' היא. א\"כ נפשטא האבעיי' זו. וכטומאה מונחת ולא כצפה דמי. ואע\"ג דלכאורה ק' להרא\"ש דהרי בעירובין (דצ\"ג סט\"א) קא מסיק הש\"ס והלכתא אבעיין לקולא. והיינו דלא כאת\"ל התם. די\"ל דכללא דהרא\"ש הנ\"ל אינו רק במקום שאינו מפורש בש\"ס בהיפוך מהאת\"ל. והרי דגם הרמב\"ם ס\"ל ככללא דהרא\"ש הנ\"ל. דגם הוא פסק (באהט\"ו פי\"ד ה\"ד) באבעיי' דלעיל. דכמונח ולא כצף דמי. ואע\"ג דבשבת (דה\"ב) באגוז בכלי וכלי צף הניח הש\"ס אבעיי' זו בתיקו. אין לתמוה טל זה. דכבר מצינו הרבה דכוותה שהניחו הש\"ס בחד דוכתא בתיקו. ובסוגיא אחריתי מפשט פשיט לה (כתוס' ע\"ז דנג\"א סד\"ה או דלמא. וט\"ז דסד\"א ד\"ה תיקו). וכן מצאתי בהוריות (דז\"ב) איבעיי' לי' אי חלב ודם כיון דשוין בקרבן כחד חטא חשיבי. והניח בתיקו. ולעיל מינה דג\"א מפשט פשיט לה הש\"ס באת\"ל דכחד חטא חשיבי. כ\"כ י\"ל אע\"ג דבסוגיא בשבת סלקא הך אבעיי' בתיקו. אפ\"ה בסוגיא דנזיר מפשט פשיט לה דכמונח דמי. והגם שיש להקשות הרמב\"ם דידי' אדידי'. דהכא באהט\"ו הנ\"ל פסק דכמונח דמי. ואיהו גופי' פסק (פי\"ג בשבח ה\"ד) דלענין מלאכה בשבת פטור. אלמא דלאו כמונח דמי. ואף לבתר מ\"ש רכ\"מ שם. דכיון דסלקא האבעיי' בתיקו. להכי שפיר פסק כבינו דמשום דספק חיובא הוה. להכי פטור. עכ\"פ הכי לפי דברינו הנ\"ל. נפשטה האבעיי' דכמונח דמי. והו\"ל נמי לחיובי' חטאת בשבת. י\"ל דרבינו ס\"ל דאיסור מטומאה לא גמרינן (כיבמות קג\"ב). ולפיכך אף דלענין טומאה פשטינן דכמונח דמי. אפ\"ה י\"ל דלענין חיובא דשבח ספוקי מספקא לן. ועכ\"פ ק' כיון דהכא במוקף צמיד פתיל באהל המת נמי לענין טומאה איירינן. א\"כ כמו דהתם אמרינן דבתר הכלי אזלינן. והא נח הטומאה בתוכה. ה\"נ הול\"ל דבתר כלי אזלינן והמי חטאת טהורים. מדמונחין תוך הכ\"ח שהוא טהור והו\"ל שפיר מקומן טהור. י\"ל דוקא התם לענין צף דבעינן שיהיה השרץ בעצמו צף ולא יהיה השרץ השורץ על הארץ. וכיון דהוא עצמו מינח נח תוך הכלי. אין דנין אותו כצף. אבל הכא דלא מצרכינן שיהיו המי חטאת בעצמו מונחים במקום טהור. דהכי גם במפסיק כ\"ח שהם בתוכו בין המים להטומאה נמי מטמאינן. וככלי של מי חטאת שמונח על השרץ [פ\"י מ\"ג]. א\"כ ה\"נ בסגור הכלי בצמ\"פ באהל המת עכ\"פ כיון שהכלי שמי חטאת מונחים בתוכו מונח במקום טמא. מקומן טמא קרינן בי' [ועמ\"ש בס\"ד עוד בזה בטהרות פ\"ד]: ",
+            "והר\"ב כאן נראה שפי' מ\"ש אזוב שהוכשר. דהיינו שנתקן לחטאת. ותמה עליו רתוי\"ט. למה הוצרך להוציאו ממשמעו. והנה לא על הר\"ב תלונתו. כ\"א גם על הר\"ש. שמתנורו הוציא הר\"ב ז\"ל חררה זו והיה לו לרתוי\"ט לתמוה על הר\"ש בזה. אולם נ\"ל להצדיק רבותינו ז\"ל בזה. דלא לר\"ש ולא להר\"ב קשיא די\"ל דלדיוקא נקטו שתקנו לחטאת. דאילו שלקטו לחטאת. הרי קיי\"ל [לקמן מ\"ח] דהו\"ל כמלקט לעצים. ולא שייך בי' הכשר. דמדנגבו והוא טהור. אלא דמיירי שלקטו לאכילה. והוכשר. ואח\"כ תקנו לחטאת. ואי\"ל כיון שתקנו לאכילה סתם הרי טמא לחטאת. דהרי אפילו אכל קודש טמא לחטאת. י\"ל דמיירי שלקטו לאכלו בטהרת חטאת בשעה שעוסק בשאיבת המים ובקידוש והוכשר ג\"כ במים הטהורים לחטאת. לאחר שהוכשר נמלך להשתמש בו להזי': ",
+            "והנה לא הביא תנא רק ב' מיני ספיקות. דהיינו הספק שבתרומה טהורה. והספק שבתרומה תלוי'. והא דלא אשמעינן נמי ספק שבתרומה טמא בחטאת נמי טמא. ואת\"ל דה\"ט משום דהא ממילא משתמע. דהשתא היכא שבתרומה תלוי. אמרינן דבחטאת ישפך. מכ\"ש היכא דבתרומה טמא. בחטאת ישפך. ליתא דעכ\"פ איצטריך לאשמעינן דהיכא דבתרומה טמא. בחטאת אם עשה ע\"ג טהרות ישרפו. י\"ל דלאיי לא איצטריך לאשמעינן רק ב' ספיקות דטהור ותלוי בתרומה. מדסד\"א מדבכל דוכתא חמירא טהרת חטאת מתרומה. להכי נימא נמי דגם בספיקות שטהור ותלוי בתרומה יהיה טמא גבי חטאת. קמ\"ל דבב' ספיקות אלו תרומה וחטאת שוין בדינייהו. אבל בכל ספק שטמא בתרומה. פשיטא שטמא גם בחטאת דחמירא. ולא אצטריך לאשמעינן לה. אמנם ק\"ל משנה א' כולה. דהרישא שם מיותרת לגמרי. וסיפא שם סותרת למשנתנו. דהרי רישא שם דקתני צלוחית שהניח מגולה ומצאה מכוסה. דמיא ממש להך דטהרות [פ\"ה מ\"ז] במי שישב בר\"ה ודרס א' על בגדיו אזלינן אחר רוב העוברים שם. דאם רוב העוברים טמאים טמא אפילו לגבי תרומה. א\"כ כ\"ש הכא בחטאת דנפישי רוב הטמאים לגבה טפי מרוב הטמאים דנגד תרומה וכמש\"ל. וא\"כ מה קמ\"ל הכא ברישא דפסולין פשיטא. ותו דכיון דבבא דהניחה מגולה ובא ומצאה מכוסה. אמרינן גבה בש\"ס [חולין דט\"ב] שמא אדם טמא נכנס לשם. משמע ודאי דבצלוחית העומדת ברה\"י מיירי. ובל\"ז כבר הוכחנו בס\"ד לעיל [סי' א'] דמשנתנו ע\"כ מיירי בצלוחית העומד ברה\"י. דאל\"כ הרי אינו שמור. וא\"כ הרי ברה\"י גם בשהספק הוא ברוב טהורים טמא. כש\"ס [כתובות טו\"א] בט' צפרדעים ושרץ א' ביניהן ונגע בא' מהן. ברה\"י טמא אפילו בתרומה וכ\"ש בחטאת. וביותר ק' לכל רבותינו ל\"ל לטעמא ברישא דפסול משום דרוב אדם טמא לחטאת. הרי כיון דהספק נולד. הרי שם גם רוב טהורים טמא. ואת\"ל דדוקא סוגיא דחולין דקתני בה שמא נכנס וכו'. ודאי ברה\"י מיירי. והתם ברייתא היא וכמ\"ש רש\"י ותוס' שם דרק ברייתא נקט התם בש\"ס. אבל מתני' דידן. מדנקט סתמא. משמע דלא לבד ברה\"י מיירי. דברה\"י ודאי אפילו ברוב טהורים היה טמא וכדאמרן. אלא אפילו בר\"ה מיירי רישא דמשנתנו ומיירי בשרוב העוברים טהורים. וקמ\"ל שפיר דאע\"ג דבתרומה בכה\"ג היה טהור. אפ\"ה בחטאת נפסלו המים. מדרוב בנ\"א טמאים לגבי חטאת. א\"נ דבאמת לא איצטריך לי' לרישא כלל. ולא נקט לה רק משום סיפא [וכלעיל סי' א'] נמצא דלא סתרה רישא למשנה ב'. עכ\"פ ק' סיפא דמשנה א' דקתני הניחה מכוסה ומצאה מגולה. דמשמע משם דבאין חולדה מצוייה שם המים טהורים. מכח ס\"ס. ואמאי. והרי בכל ס\"ס בתרומה נהי דאין שורפין [כנדה לג\"ב]. עכ\"פ תולין [כרמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו הי\"ב]. והרי כל שבתרומה תולין בחטאת ישפך. ומדקתני סיפא סתמא. משמע דאף ברה\"י מיירי. והול\"ל דאף באין חולדה מצוייה שם ישפך. וצ\"ל דגם סיפא דמשנה א' רק בר\"ה מיירי. ולהכי באין חולדה מצוייה שם ויכולה לשתות ממנו טהור מכח ס\"ס. כמו ס\"ס בר\"ה בתרומה. רק דיש לעיין אי בר\"ה הרי אינן שמורים: ",
+            "אמנם ק\"ל דא\"כ למה איצטריך לאשמעינן שאין בהן חילוק בין תרומה וקדשים לחטאת. ותו דמ\"ש דנקט הנך ולא שאר פשוטי כלי עץ. ואת\"ל דבעי לאשמעינן דגם למדרס לא חיישינן לגביי'. עכ\"פ כיון דאינו מקבל טומאה כלל. ולתני אבנים. ומה קמ\"ל דאין בהנך חילוק בין תרומה וקדשים לחטאת. וצ\"ע: ",
+            "ויש לדקדק כיון דלא נקט הך בבא הכא. רק מדדמי לרישא דכל הספק הטהור וכו'. ולאשמעינן דהוא הדין ברפפות ורעדות. שוה חטאת לתרומה וקדשים. א\"כ מ\"ש לעיל דנקט רק תרומה. ומ\"ש הכא דנקט נמי קודש. ולא עוד אלא דאקדים קודש לתרומה שלא כסדר מעלת טהרתן. ונ\"ל דלעיל נקט תרומה לרבותא. דאע\"ג דחטאת חמיר טפי אפילו מקודש. אפ\"ה לענין ספק לא חמיר אפילו מתרומה דקיל טובא מקודש. והכא נקט תרומה לרבותא דרבנן דמקילי. ונקנו נמי קודש לרבותא דר\"א דמחמיר בחטאת ברעדות. הא בקודש מקיל כבתרומה. והא דאקדים קודש לתרומה. היינו רק מדסמיך לעיל תרומה לחטאת. בעי למסמכינהו נמי הכא: ",
+            "מיהו כל זה להרמב\"ם [פ\"ב דתרומות]. דס\"ל דכל גדולי קרקע שהן מאכל אדם ונשמר. חייב בתרומה מדאורייתא. אבל לאינך פוסקים דס\"ל דרק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרומה מן התורה. צ\"ל דמיירי הכא בבכורים. שדינן כתרומה דאורייתא. א\"נ דבאמת אינו חייב רק מכת מרדות. ואפ\"ה נקט חייב מיתה. דהיינו לענין לקבר בין רשעים גמורים שחייבים מיתה. א\"נ לסימנא בעלמא נקטי' דחייבו מיתה. ונ\"מ להיכא דהוה תרומה דאורייתא. כל הנך תירוצים כתב רבינו הר\"ש. ולכולהו ק\"ל ל\"ל לתנא לדחוקי אנפשי' למנקט דבילה. ונצטרך לאוקמה באוקימתא דחיקא כי הנך. וטפי הו\"ל למנקט כפשוטה בתרומה. והיינו תרומה דאורייתא. וכגון שנפלה פרוסת לחם תרומה לתוך המי חטאת. ואת\"ל דבעי לאשמעינן. דאף שלא הוכשר הדבילה. אפ\"ה הכשר וטומאה באין לה כאחד [כלעיל סי' ע\"א]. משא\"כ פת הרי כבר הוכשר בלישה. ליתא דהרי גם פת אפשר שנילש במי פירות ולא הוכשר בלישה [כרמב\"ם פ\"א מאוכלין ה\"ד]. וגם בל\"ז הוה מצי למנקט זיתים שנדבקו יחד כגודל ביצה. אע\"כ כרמב\"ם הנ\"ל. ונקט דבילה לאשמעינן אגב אורחא. דגם תרומת דבילה מדאורייתא. אמנם ק\"ל למה חייב מיתה מדנטמא ממי חטאת. ואכלה בטומאת הגוף. הרי כשנפסלו המי חטאת. וכ\"ש כשנטמאו. פרח דין מי חטאת מינייהו מדאורייתא [כרכ\"מ פט\"ו מפרה ה\"ב]. והו\"ל מדאורייתא רק כשאר משקין טמאין שאינן מטמאין לאדם. וא\"כ אין כאן טוה\"ג כלל להנוגע או נשאן. ואת\"ל כיון דלא נטמאו המי חטאת רק מדנגעו בהדבילה. וזהו רק מדרבנן. וא\"כ מדאורייתא המי חטאת הללו טהורים גמורים הם. להכי שפיר מטמאו להנוגען והנושאן שלא לצורך הזאה. עכ\"פ ק' הא תינח בשהיתה הדבילה תרומה טהורה. אז היה שפיר טומאת המי חטאת שנגעו בהן רק מעלה בעלמא. אבל הרי גם בדבילה טמאה מיירי משנתנו. וכדקאמר להדיא בין טמאה ובין טהורה. והרי טמאה ודאי טימאה למי חטאת מדאורייתא. ככל אוכלין שמטמאים למשקין מדאורייתא [כרמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו]. והרי כיון שנטמאו. ודאי תו אינן מטמאין להנוגען או נושאן. ואין כאן טוה\"ג דאורייתא שיתחייב על ידה מיתה כשאכל התרומה. ואת\"ל הרי בל\"ז ק' דאפילו כשהאדם טמא טוה\"ג. איך יתחייב מיתה כשאכל הדבילה הטמאה. הרי שמואל ס\"ל [סנהדרין דפג\"א] דאין האוכל תרומה בטוה\"ג חייב מיתה רק כשהיא טהורה. אבל כשהיא טמאה. אף שהוא ג\"כ טמא טוה\"ג פטור. דכתיב ומתו בה כי יחללוה. פרט לזו שמחוללת ועומדת. אע\"כ כמהר\"י קורקס שהביאו רכ\"מ [פי\"ד מפרה ה\"י] דמה דתני במשנתנו דחייב מיתה לא קאי אאכל תרומה טמאה. ורק אתרומה טהורה קאי. דאע\"ג דתרומה טהורה נמי טימאה להמים [כפ\"י מ\"ו]. והמים חזרו וטימאו להתרומה. הרי מה שטימאה הדבילה להמים והמים חזרו וטימאו להדבילה. כל זה הוא מצד מעלה. דמדאורייתא לא נטמאו המים מהדבילה הטהורה. ואין כאן טומאה כלל. והדבילה נשארת בטהרתה. וא\"כ גם קושיא קמא הנ\"ל מתורצת דכיון דלא קאי חיוב מיתה דמשנתנו רק אאכל תרומה טהורה. א\"כ בכה\"ג לא נטמאו המים מדאורייתא. ונמצא האדם שנגען או נשאן שלא לצורך. נטמא ודאי טומאת הגוף מדאורייתא [כרמב\"ם רפט\"ו מפרה]. וכשאכל אח\"כ תרומה שג\"כ טהורה מדאורייתא שפיר חייב מיתה. עכ\"פ ק' קושית הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל. שהקשה הקשה כברזל. הרי מי חטאת הן אב הטומאה. וא\"כ אף דנימא שחיוב מיתה קאי בשהיתה טהורה. עכ\"פ כשנפלה הדבילה לתוכן. מיד נטמאה מהמי חטאת מדאורייתא והאיך יתחייב מיתה כשאכלה. הרי מחוללת ועומדת היא. ולא הביא תירוץ לקושיא זו. ולפע\"ד נראה דאע\"ג דוודאי מי חטאת מטמאין לאוכלין שנגעו בהן. וכדמוכח מלעיל [פ\"ט מ\"ה]. וגם לכ\"ע לא גריעי מי חטאת משאר משקין טמאין דבין להטמא או להתטמא סגי כשהן כ\"ש (כרמב\"ם פ\"ד מאוכלין ה\"ב). וכ\"ש מי חטאת שמטמאין אף כשאין בהן כדי הזייה (כרפ\"ק דכלים). עכ\"פ זה דוקא בשלא נשמרו האוכלין בטהרת חטאת לשם חטאת כדי שיאכלום השואבין והמקדשין והמזין בשעת עסקן במי החטאת. אבל כשנשמרו בטהרת חטאת לצורך העוסקים בהן. לא גריעי מהאדם הטהור לחטאת שנגע או נשא מי חטאת. לצורך הזאה דלא נטמא. כמו כן הדבילה זו כשנגעה בהמי חטאת לא נטמא (כלעיל פ\"ז מ\"ט). וראיה ברורה לדברי מלקמן סי' ל\"ז יע\"ש. ואל תתמה. דהרי גם בגדי המזה לא נטמאו בשעה שנוגע או נושא מי חטאת לצורך הזאה. על כרחך מדהבגדים ג\"כ הן לצורך המזה. להכי כמזה עצמו דמי ולא מקבל טומאה מהמי חטאת. ה\"נ בהאוכלין כשהן לצורך המזה. כמזה עצמו דמי ואינו מקבל טומאה מהמי חטאת. וכ\"ש לפמ\"ש לעיל (פ\"י ל\"ג) בשם הרמב\"ם. דהטהור לחטאת אף שנגע בהמים שלא לצורך הזאה לא נטמא. א\"כ מאכל שנשמר בטהרת חטאת אינו מקבל טומאה מהמי חטאת מדאורייתא. אבל מדנגעה הדבילה בהמי חטאת שלא לצורך הזאה לא עדיפי מאדם כה\"ג בנגען שלא לצורך הזאה שנטמא עכ\"פ מדרבנן. וחוזרים ומטמאים שפיר שוב להמי חטאת באותה נגיעה. דאע\"ג דאדם שנטמא מהמי חטאת אינו חוזר ומטמא אותם (כהר\"ב פ\"י מ\"ו. ועיין תוס' ישנים יומא די\"ד ד\"ה דאי שכתבו להיפך). שאני הכא. דמדנפלה לשם נפסלה בהיסח הדעת מדרבנן. דלא עדיפי מתרומה שנזרעה דנפסלה מה\"ט (כפסחים לד\"א). אמנם ק\"ל הרי המי חטאת טהורים מדאורייתא קודם שנגע בהן האדם. ושפיר נטמא האדם בטוה\"ג מדאורייתא. כשנגע בהמי חטאת שעל פני הדבילה כשנטלה. והרי באותה שעה ודאי טימא להדבילה מדאורייתא. והדרא קושיא לדוכתה. דאמאי חייב מיתה. הרי מחוללת ועומדת היא. ואי\"ל כעין תירוץ רבעתוס' על קושיא אחריתא (חולין דקא\"א ד\"ה בנטמא) דמיירי שתחבה לו חבירו בבית הבליעה. ליתא. דא\"כ היכי נטמא האוכלה טומאת הגוף. ותו אפילו היה האוכלה בל\"ז טמא טומאת הגוף. עכ\"פ הרי חבירו בעצמו נטמא כשנגע במי החטאת שעל פני הדבילה. וחזר וטימא להדבילה טומאה דאורייתא. וגם אין לדחוק ולומר דהכא מיירי שהאוכלה בעצמו תחבה בקינסא. והכניסו לתוך בית הבליעה שלו. ונשארת התרומה בטהרתה. ואעפ\"כ נטמא האוכלה טומאת הגוף. דמיירי שהיה על פני הדבילה מים כשיעור הזאה. שנטמא האדם כשנשאה בקינסא. ואעפ\"כ נשארת הדבילה בטהרתה. דהנושא מי חטאת מותר לישא תרומה (כלעיל פ\"ו מ\"ו). ולא נטמאת הדבילה רק ממי החטאת שנטמאה מהדבילה מד\"ס. כל זהו דוחק גדול לאוקמה סתמא דמשנתנו בהכי. מלבד דנטלה ואכלה דקאמר תנא. משמע דנטלה להדיא. וגם דוחק לומר דכיון דרבי' דשמואל אשכחן לי' דפליג אשמואל דקאמר פרט לזו שמחוללת ועומדת (כחולין קיג\"ב). א\"כ י\"ל דמשנתנו אתיא כרבי' דשמואל. וזהו כעין תי' הר\"ש הכא. ליתא דא\"כ ק' הלכתא אהלכתא. דהרי קיי\"ל כסתם משנתנו (כרמב\"ם ספי\"ד מפרה). והרי קיי\"ל נמי כהך דשמואל. דבאכל תרומה טמאה. והאוכל טמא טומאת הגוף פטור (כרמב\"ם רפ\"ז מתרומות). ומ\"ש רש\"י יבמות (ד\"צ ע\"א). דבין באכל בטומאת הגוף תרומה טהורה או טמאה קאי עלה במיתה. נ\"ל דר\"ל באיסור מיתה. וכן באמת פסק הרמב\"ם הנ\"ל דעכ\"פ אסורה לו. והיינו על כרחך כטעמו של רש\"י. מדלא חילק הכתוב בין טמאה לטהורה. אלא נראה לי לתרץ קושייתינו הנ\"ל. דלבתר מה דמוכח (בחולין קיג\"ב). דטעמי' דשמואל משום דאין איסור טומאת הגוף חל על איסור טומאת תרומה. וכך כתבו נמי רבותינו בעלי תוספות (סנהדרין דפג\"ב ד\"ה פרט). א\"כ הכא שטומאת הגוף וטומאת הדבילה באין כאחת. דהיינו בשעה שנגע בהדבילה שהמי חטאת על פני'. והרי באיסור בת אחת כ\"ע ס\"ל דשניהן חלין. ושפיר חייב מיתה. ולא עוד אלא שיש לומר נמי שאיסור טומאת הגוף קדים לאיסור טומאת הדבילה. דהרי המי חטאת הם על פני הדבילה. ונמצא שבאותה רגע שאוחז הדבילה. קדים נגע במי חטאת שעל פניה. וזהו כעין תירוץ ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא. א\"נ נ\"ל תירוץ מרווח יותר די\"ל דהא דקאמר הכא שהדבילה טהורה. היינו שלא הוכשרה קודם שנפלה למי החטאת. וכדאשכחן טובא במסכת מכשירין. דלשון טהור היינו שלא הוכשר. וא\"כ אף שנפלה השתא לתוך המי חטאת. עכ\"פ הרי נפילה זו שלא לרצון היה. ואינו מכשיר. ואע\"ג דכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. אף כשנפל שלא לרצון [כרפ\"א דמכשירין]. וכן משמע לכאורה מהרמב\"ם [פ\"ב מאוכלין הי\"ג]. י\"ל הרי כבר כ' רבינו הגאון רב\"א זצוק\"ל [רפ\"ק דמכשירין] דזהו רק כשהמשקה אהט\"ו מצ\"ע. וכמו שהבאתי דברי קדשו שם בבועז סי' ג'. ונ\"ל ראיה לדבריו. דהרי לא מני בפ\"ו דמכשירין מ\"ו. רק זובו ורוקו וכו'. שכולן הן אהט\"ו מצ\"ע. וכן הרמב\"ם [פ\"י מאוכלין ה\"ה] לא מני אלא אלו. משא\"כ במי חטאת שאינן אב רק מדקדש באפר חטאת. דינן כמשקה שנטמא מחמת שנגעו בטומאה. ואינן מטמאין ומכשירין כאחת ושלא לרצון. א\"נ יש לומר דהא דמשקין טמאין מכשירין ומטמאים כאחת אפילו בנפלה שלא לרצון. זהו מדרבנן. ומדעכ\"פ נטמאת מדרבנן. מטמאה שפיר להמים. ואעפ\"כ מדאורייתא אין תרומה זו מחוללת ועומדת. וברוך ד' צורי המלמד ידי לקרב ואצבעותי למלחמת ד' בזכות אבותי הקדושים זצוק\"ל: ",
+            "וגם הכא צ\"ל כחד מהנך תירוצים שהבאנו בהדיבור הסמוך. מיהו במשניות שבגמרא. לא גרס לכולה הך בבא דאין בה כביצה. וע\"כ משום דמרישא שמעינן לכולה. ולהספרים דל\"ג הכא חייב מיתה. נ\"ל דה\"ט דא\"כ הי' צריך לפרש דאכל ממנה כזית ודו\"ק: ",
+            "וקצת מזה כבר כתב ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל. כמו שהבאתי דבריו הקדושים במהדורא קמא בס\"ד. אולם בכל זה לא נתיישב רק למה נקט תנא שכא לתוך שאובי מי חטאת דוקא. די\"ל דזהו לאשמעינן רבותא דאפילו מי חטאת שטהורים מאד. אפ\"ה מטמאי כשאר שאובין. אבל עדיין ק' למה נקט תנא שהיה האדם טהור לחטאת. מה לי טהור לחטאת או טהור לשאר מילי. הרי בין כך ובין כך נטמא מהשאובים. ותו דל\"ל למנקט שבא לתוכן רו\"ר. שהוא רק טומאה דרבנן. הרי מיד שנגע בהן רגלו נטמא טומאה דאורייתא מדנגע מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואת\"ל הרי קיימא לן דטהור שנגע במי חטאת שלא לצורך הזאה. אע\"ג שנטמא הוא עצמו. אפ\"ה אינו מטמא למי החטאת באותה נגיעה [כהר\"ב והר\"ש פ\"י מ\"ו]. וא\"כ אי הוה נקט טהור שנגע בהמי חטאת סד\"א דוקא בנגע. שנשארו המים בטהרתן. וכדאמרן. אז נטמא הנוגע מהמי חטאת ונעשה ראשון דאורייתא. אבל בבא לתוכן ראשו ורובו שנטמא גופו מדהן שאובין. חוזר ומטמאן. דהרי טומאתו מהן אינו מדהן מי חטאת כשרין. רק מדהן שאובין. ולהכי שפיר חוזר ומטמא להמי חטאת. ולפיכך כיון שנטמאו המי חטאת סד\"א דבכה\"ג אין עושין להאדם הבא לתוכן ראשון. קמ\"ל דכיון דמיד שנגע בהו ראש רגלו נעשה ראשון דאורייתא. דהרי אז המים טהורין היו. להכי אף שאח\"כ כשבא לתוכן רו\"ר נטמאו המים. שוב אין טומאת ראשון דאוריי' פורחת מגופו. ובהא יתורץ גם קו' השנויי'. דמה\"ט נקט נמי הטהור בחטאת. מדבעי לאשמעינן רבותא. דאע\"ג דמדהוא טהור לחטאת. אמ\"ט להמים בנגיעתו [וכמ\"ש לעיל בשם הרמב\"ם]. אפ\"ה בבא לתוכן רו\"ר טימאן. ואעפ\"כ נעשה האדם אהט\"ו בשעה שהסיטן. אבל כל זה ליתא. דהרי נגיעתו בהן שלא לצורך הזאה היה וקודם שבא רו\"ר. כבר נגע בהן ונטמא טומאה דאורייתא. והיכי ס\"ד שתפקע ממנו הטומאה אח\"כ כשיבוא לתוכן רו\"ר ויטמא המים. וא\"כ זו פשיטא ומה קמ\"ל. והר\"ב ז\"ל כאן נשמר מזה. והביא דעת הרמב\"ם שהזכרנו דבריו בפנים [סי' ל\"ג] דהטהור לחטאת אינו נטמא כשנגע או נשא מי חטאת. ולפי דבריו הללו יש לומר דשפיר נקט הכא הטהור לחטאת לרבותא. דאף דכשהוא טהור לחטאת לא נטמא הוא כשנגע בהמי חטאת. אפ\"ה כשאחר נגיעתו בא לתוכן ראשו ורובו, נטמא. וכ\"ש מי שאינו טהור לחטאת. הרי מיד שנגע בהן נטמא וא\"צ שיבוא לתוכן רו\"ר. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל (סי' י\"א). דהרמב\"ם חזר בו מזה בחיבורו. וס\"ל באמת דאפילו היה טהור לחטאת ממש. כל שנגען או נשאן שלא לצורך הזאה נטמא. וא\"כ ק' שפיר הכא למה צריך שיבוא לתוכן רו\"ר ויטמא גם טומאה דרבנן. הרי כבר טמא ועומד הוא מטומאה דאורייתא משעה שנגע בהן ראש רגלו. ופשיטא טפי מביעא בכותח שאין טומאה זו פורחת ממנו אח\"כ כשבא לתוכן רו\"ר ונטמאו המים. ואם גם נתיגע לפשר דברי הרמב\"ם שבפירושו במשניות עם דבריו שבחיבורו. ונאמר שמה שכתב רבינו בפירושו בכלל הז' סוף פ\"י דמכילתין. דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת היינו בנגען או נשאן לצורך הזאה. אבל היכי נדחק נמי לומר דמשנתנו דמשמע מינה שלא נטמא מנגיעת המי חטאת. נמי מיירי שבא לתוכן רו\"ר לצורך הזאה. זהו הדבר שאין הדעת סובלתו כלל. וגם בל\"ז קשה למה נקט שבא לתוכן ראשו ורובו. שהוא דבר שאינו מצוי. טפי הוה לי' למנקט שנפלו עליו ג' לוגין מי חטאת. שפשוט ג\"כ שנטמא מהן כאילו הן שאר שאובין [סוף זבים]. והרי זה אפשר ומצוי טפי. ואת\"ל לפמ\"ש תוס' [שבת דיג\"ב ד\"ה וטהור] דדוקא טבו\"י שבא רו\"ר לשאובין נטמא. אבל בשנפלו ג' לוגין אפי' על טהור נטמא. א\"כ י\"ל דשפיר נקט שבא לתוכן רו\"ר לרבותא. דאילו שנפלו עליו ג\"ל פשיטא שנטמא. אלא אפילו בא לתוכן רו\"ר. והרי טהור גמור הי'. דבכה\"ג בשאר שאובין היה טהור. אפ\"ה במי חטאת שהן בל\"ז אהט\"ו. גזרו בהו רבנן דאפילו טהור גמור שבא לתוכן רו\"ר יטמא. אבל הרי הרמב\"ם (רפ\"ט מאהט\"ו) פסק דלא כרבעתו\"ס. אלא דגם טהור גמור שבא רו\"ר בשאובין נטמא. ותו דגם לרבעתו\"ס בעצמן לא יתיישב. דבאמת גם טבול יום מקרי טהור לחטאת. מדכתיב והזה הטהור על הטמא [כיבמות דע\"ג. ועמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ג מ\"ז]. וא\"כ גם הוא בשבא ראשו ורובו בשאר שאובין הי' נטמא. כמו במי שנפלו עליו הג' לוגין. וטפי הו\"ל למנקט שנפלו עליו ג' לוגין דמצוי טפי. ומה רבותא יש בשבא לתוכן טפי ממי שנפלו עליו. ואפשר דטהור לחטאת דנקט תנא. לרבותא דטומאת המים נקטי' (ולא לרבותא דטומאת האדם כפי מ\"ש לעיל). דלא מיבעיא בטמא לחטאת. הרי מיד שנגע טימא המים. אלא אפילו הטהור לחטאת. אע\"ג שבתחלת נגיעתו נטמא הוא מהמים מדנגע בהן שלא לצורך הזאה וכמש\"ל. עכ\"פ לא חזר וטימא המים באותה נגיעה. דכיון דכל טומאתו היא מחמת שנגע במי חטאת טהורין. איך יחזור ויטמא אותן בטומאתו שבא מכח מי חטאת טהורים. ולא שייך בכה\"ג לומר שיאמרו המי חטאת להאדם הנטמא מטמאיך לא טמאני ואתה תטמאני (כלעיל פ\"ח מ\"ב). דהכא שאני שכל הטומאה שנטמא בה האדם. מכח עצמות המי חטאת שהיו טהורים בא. דאילו היו טמאים. היו מדאורייתא הטומאה פורחת מהן (כרכ\"מ פט\"ו ה\"ב מפרה). וא\"כ לא טימא המים בתחלת נגיעתו בהן. ואפ\"ה כשחזר ובא לתוכן רו\"ר. הרי זאת הטומאה לא נגרם לו מחמת שהן מי חטאת רק מחמת שהן שאובין. אע\"ג שכבר טמא היה טומאה דאורייתא. ואיך טומאה קלה חלה על טומאה חמורה. אפ\"ה כיון שזאת הטומאה השנייה הוא ממין טומאה שחל ג\"כ על מי חטאת. חלה ג\"כ השתא על האדם שבא לתוכן. ותו הרי מיד שנגע בהן ראש רגלו נטמא והיה צריך ביאת מים מן התורה. ולפיכך כשחזר ובא לתוכן ראשו ורובו טימא למי החטאת כלקמן (מ\"ו). ואי\"ל כיון שלא מש גופו מהמים מתחלת נגיעתו בהן עד סוף שבא ראשו ורובו לתוכן. כנגיעה אחת חשיבא. והו\"ל כאילו נגע במים ולא מש ידו מהם זמן ארוך. אפ\"ה המים נשארו בטהרתן. שאני ושאני. דטומאה ראשונה משום נגיעה היא. ושנייה מביאת רו\"ר לתוכן. והו\"ל שפיר כאילו נגע וחזר ונגע בהן שוודאי טימאן (ודו\"ק). אבל אם היה טמא לחטאת הרי גם קודם נגיעה היה צריך טבילה עכ\"פ מד\"ס. ומיד בנגיעתו בהן הי' מטמא המים. ולא היה צריך לומר שבא לתוכן רו\"ר. וא\"כ מה\"ט לא הוה מצי למנקט שנפלו על הטהור לחטאת ג' לוגין מי חטאת. ושנטמא וטימא להמים. דהרי בכה\"ג הנגיעה במי חטאת ונפילתן עליו באין כאחת. ובכה\"ג לא נטמאו המים. דהטומאה חמורה לא הניחה להטומאה קלה שתחול. וכחדא נגיעה אריכא חשיבא. ולא נטמאו המים (ודו\"ק). אולם אם שבכל זה הדין דין אמת וכדמוכח נמי מלעיל (פ\"י מ\"ו) כשנגע שניהן בשתי ידיו. דדוקא מדנגע בקנקן התרומה והקודש טימא להמי חטאת ולא מכח שנגע בהמי חטאת שלא לצורך הזאה. שנטמא וחזר וטימא להמי חטאת. אע\"כ דכל טומאה שבא מכח מי חטאת טהורים. לא אלים לחזור ולטמא המים עצמן. אפ\"ה דחיקא לן מילתא טובא לומר דמשנתנו אתא לאשמעינן טומאת המים. והרי במשנתנו לא נזכר כלל דין המים רק דין האדם שבא לתוכן. והרי בו אין חילוק בין שהיה טהור להן או טמא להן. או בין שנטמא מנגיעת המי חטאת או מחמת ביאת ראשו ורובו בהן. בין כך וכך נטמא האדם. ואדרבה טומאה שע\"י נגיעת מי חטאת דאורייתא היא. וא\"כ יד קרת השמיעני תנא שנטמא מדבא לתוכן רו\"ר. ואעפ\"כ אין לנו מקום מפלט להבין משנתנו הקדושה. רק בשנאמר שרצה התנא להשמיענו שגם המים טמאים ואע\"ג שאין זכרון לדין המים במשנתנו. אפ\"ה ע\"כ צ\"ל שסמך התנא א\"ע במ\"ש שנטמא. דהיינו שניתוסף להאדם טומאה יתירה ע\"י ביאת רו\"ר בשאובין. א\"כ ממילא נטמאו על ידו גם המי חטאת. דאל\"כ מה הוספה יש בטומאה השנייה מטומאה דאורייתא שכבר היה עליו תחלה. וכן כתבו הרא\"ש והר\"ב כדבר פשוט שהמים נטמאו. ואפשר דנטמאו גרסי' בסוף המשנה: ",
+            "כך נ\"ל להוסיף בדברי רבינו הרא\"ש. ול\"מ היה נ\"ל דדוקא בסיפא נקט לשון פוסל. מדפליגי רבנן בתרומה וקאמרו דבכולן רק פוסל. אבל הכא נקט לשון מטמא. כדי למכלל תרומה וקדשים בהדי חולין בחדא מחתא: ",
+            "כך כתב רב\"א. והיינו בשיטת הרמב\"ם (פ\"ג מביאת מקדש הט\"ו). ואני בעניי כתבתי לעיל סי' כ\"ד. ליישב לשון המשנה גם לדעת הראב\"ד דלעיל קמ\"ל דאפי' חוץ לעזרת ישראל. עכ\"פ איסורא איכא: ",
+            "ולתוס' (שבת יג\"ב ד\"ה וטהור) דרק בטבול יום גזרו הך גזירה. וא\"כ בל\"ז אסור בקודש ופוסל בתרומה לר\"מ (במ\"ד) מדהוא טבול יום. ול\"ל שבא ראשו ורובו במים שאובין. י\"ל דמיירי דאף שאח\"כ העריב שמשו אסור בהן עד שיטבול שוב מחדש לביאתו רו\"ר בשאובין. ולטבילה שנייה זו אין צריך הערב שמש: ",
+            "כך כ' הר\"ש והרא\"ש. ולא זכיתי לידע למה לא הביאו רבותינו גם טומאת עכומ\"ז שהן כזבים לכל דבריהם מדברי סופרים (כנדה לד\"א). וכ\"כ לא הביאו טומאת ע\"ה שדינו מד\"ס כזב (כחגיגה די\"ח ב') (רמב\"ם פ\"י ממשכב ופי\"ג מאהט\"ו). ועוד שיירו טובא. כגון גר שמל שצריך הזאה ג' וז' וטבילה. וישראל שמל עכ\"פ טבילה צריך (כפסחים צב\"א ועיין תוס' שם). וכ\"כ בגדי פרושים שהם כמדרס לתרומה וקודש וכו' (כחגיגה יח\"ב). וכ\"כ היסח הדעת שלא ידע בוודאי שלא נטמא במת. צריך הזאה ג' וז' וטבילה מד\"ס [כזבחים צט\"א]. ואף הם צריכי טבילה רק מד\"ס. אפ\"ה מטמאי לקודש ולתרומה ולחולין. אלא אין למדין מן הכללות אפי' כשנאמר בהן חוץ (כעירובין כז\"א): ",
+            "מיהו לרמב\"ם (רפ\"ט מאהט\"ו) רק כל טומאה שעיקרה מדבריהם אין טבילתה צריך הע\"ש. ולר\"ש (טהרות פ\"ח מ\"ג) כל טומאה דלא שייך בחולין א\"צ בטבילתה הערב שמש. ולכ\"ע הטובל מדנטמא בעכומ\"ז. או בטומאת ע\"ה. וכ\"כ טבילת גר אחר שמל (ואפשר גם אחר שטבל ישראל ערל אחר שמל). וכ\"כ אחר הטבילה של הכהן השורף הפרה אחר שסמכו ידיהם על ראשו (כלעיל פ\"ג מ\"ז וח'. ועמ\"ש שם בס\"ד סי' מ\"ב). וכ\"כ אחר הטבילה של המסיח דעתו מטהרת גופו. כל אלו הטבילות צריכין ע\"ש: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דאם כפי' זה. טפי היה שייך להתנא לומר אזוב סתם. אלא מדיש כמה מיני אזוב. שכמה מהן נקראים סתם בשם אזוב. וכולן מה\"ט כשרים. להכי קאמר התנא. דאפילו אותו המורגל טפי. שכששואלין לאדם לאיזה אזוב הוא מתכוון. צריך הנשאל להורות באצבע עליו. ולומר לאזוב זה אני מתכוון וכלעיל [פ\"ג סי' ס\"ב] ששואל ואומר אזוב זה אתם רוצים שאשליך. אפ\"ה אין מלת \"זה\" כשם כנוי. והקשה לי מהו' משה טארן נ\"י. למה לא הזכיר התנא בארז ושני תולעת שנצרכים ג\"כ להשלכה לתוך שרפת הפרה. דשם לווי פוסל בהו. ואני חזקתי זרועות קושיתו. דמדקאמר גם בהו לעיל [פ\"ג] זה זה. ש\"מ דגם בהן יש מינין הרבה. וכדאשכחן באמת בארז. דקאמרי' גבי' בפירוש [ר\"ה דכג\"א] עשרה מיני ארז הן. וי\"ל דאף דקאמר התם מיני ארז הן. היינו דדומין בצד מה בטבען להדדי. אבל עכ\"פ בשם פרטי שלהן. יש לכל א' שם מיוחד לבד. וכמפורש בר\"ה שם. שזה נקרא תדהר וזה הדס וכו'. וכמו כן בשני תולעת. יש כמה מינין שדומין קצת במראה. ולהכי המשליך שואל על הארז ושני תולעת שמשליך. זה זה. אם ישליך ארז ושני תולעת אלו. אבל בין בארז ובין בתולעת שני. אין בכולן גם אחד שנקרא בשם ארז או שני תולעת עם כנוי. ורק א' מהן נקרא כך ובלא שום כנוי. אבל באזוב יש כמה מינין שכולן נקראים בשם אזוב. ורק כמה מהן שנקראין אזוב עם שם כנוי. וסד\"א מדעכ\"פ נקרא בשם אזוב. יהיה כשר. קמ\"ל. ובאמת לעיל [פ\"ג] לא היה צריך לשאל על הארז ושני תולעת שמשליך. אם הן אותן שצותה תורה. דהרי אין בהנך מין אחר שנקרא כך. ואפ\"ה מדיש כמה שדומין קצת במראה או בטבע למין הכשר. לפיכך שואל על המושלכים בפרהסיא. לפרסם שכל מעשיו עושה ע\"פ ב\"ד ולא כדעת הצדוקין: ",
+            "ובערוך ערך כחל פי' דכוחלי מראהו ככחל. וק\"ל עכ\"פ לפי מ\"ד [בסוכה יג\"א] דדוקא בהיה משונה בשם בשעת מתן תורה פסול. א\"כ למה יפסול אזוב רומי. הרי על כרחך שם זה לא היה לו בשעת מתן תורה. דהרי רומי לא נבנית רק אחר שנשא שלמה את בת פרעה [כשבת נו\"ב]. י\"ל דמדכנינן למין זה שם לווי. ש\"מ דמשונה במינו מסתם אזוב. ולהכי גם בשעת מתן תורה כשרצו להזכיר מין ההוא היו מכנין לו שם לווי אחר. ורק אח\"כ כשנבנית רומי סביב למקום גידולו. כנוהו על שם רומי. וגם לרבא התם [בסוכה יג\"א] דקאמר אמרור של פסח. הני מרריתא סתמא שמייהו והא דקרי להו מרריתא דאגמא דגדילי באגמא. דק' לכאורה. א\"כ למה יון ורומי פסילי במשנתנו. הרי גם הנך על שם גדולן נקראים. י\"ל התם אין שום מין אחר שנקרא מרריתא סתם רק הך מרריתא שגדל באגמא. וא\"כ בשם מרריתא לבד כבר ניכר המין. דהרי בכל מיני מרור שהזכירה המשנה [פסחים פ\"ב מ\"ו] אין גם א' שנקרא מרירא. וכשיאמר אדם מרירא סתם. לא ממליך עלי' שליח לשאל לאיזה מין מרירא מתכוון. דהרי רק מין א' נקרא כך. ורק דהרוצה להודיע מקום גדולו. יפרש יותר ויאמר מרירא דאגמא. והא למה זה דומה כאומר חסא שבגן ראובן. מדגדל שם. דלא ס\"ד שיפסול משום זה מדהוה כשם לווי. אבל הכא כשיש כמה מינין שנקראין בשם אזוב. והשואל אזוב סתם. לא יעלה על הדעת שמתכוון על אזוב יון וכו'. והרי כל מידי דלא ממלך עלי' שליח לאו בר מיני' הוא [כנדרים נד\"א]: ",
+            "ורתוי\"ט כתב דלעולם מיירי בסתם תרומה. ואפילו הכי אינו מטמא למי חטאת. דמיירי באין בו כביצה. ולפי דברי רבינו י\"ל דהיינו דקמ\"ל בסיפא ואם הזה כשר. דאע\"ג דכיון דלא נשמר לשם חטאת. הוא אזוב זה טמא הוא לחטאת. דהרי כל לקבל טומאה בין כמאכל ובין במשקה א\"צ שיעור [כרמב\"ם פ\"ד מאוכלין ה\"א]. וכן פסק רש\"י ורשב\"ם [פסחים לג\"ב. וקכא\"א] ודלא כרבעתו\"ס [לג\"ב]. קמ\"ל דאפ\"ה בדיעבד מהני בשהוזה עמו. ואילה\"ק לדבריו הרי לעיל [פ\"י מ\"ב] סתמא קתני. וכלל אוכלין בהדי משקין. דלכ\"ע משהו משקין מטמאים אחרים. א\"כ גם אוכלין כן אפילו משהו מהן מטמאין להמי חטאת. והיינו ודאי משום חומר דמי חטאת. ליתא דהרי בפרקין (מ\"ג) מפורש יוצא דגם מי חטאת אינו מקבל טומאה מפחות מכביצה. אע\"כ במשנה ב' דפרק י'. אוכלין ומשקין דקתני. לצדדין קתני. דבאוכלין צריך דוקא שיהיו בהן כביצה. מיהו אפ\"ה לפענ\"ד דחיקא לן מילתא. דכיון דעכ\"פ טמא האזוב מד\"ס למי חטאת. איך יהי' כשר להזות עמו. ומ\"ש מתרומה טמאה ברישא פחות מכביצה. דוודאי כלל נמי כשטמא מד\"ס. ולא מצינו להקל כ\"כ במי חטאת. מלבד דסתמא דמשנתנו משמע בין יש או אין בו כשיעור [ועיין בדברינו לקמן סי' כ\"ג] ודו\"ק: ",
+            "כך פי' הר\"ב. אמנם בתוספתא [ספ\"י] אמרינן דלר\"א יונקות היינו גבעולין שלא גמרו [והיינו ענפים רכים שלא נתקשו עוד]. תמרות. היינו שלא הנצו כל עיקר [ר\"ל שאין בהם שום פרח עדיין]. ולרבנן. יונקות היינו שלא הנצו כל עיקר. ותמרות היינו גבעוליין שלא גמרו. ונ\"ל דמדקרו לי' רבנן תמרות. על כרחך דשלא גמרו דקאמרו רבנן. ר\"ל שלא גמרו פירות שבהן. אלא שהנץ שבראש האזוב שבאמצעיתו יגדל הפרי. עדיין עומד סגור כתמרה סביב הפרי שטמון תוך הנץ. והרי זהו מה שפי' הר\"ב על יונקות: ",
+            "כך כתב רב\"א. ומשמע מדבריו לכאורה הא איפכא לא. דהוקש אזוב למים שנפסלו במלאכה [כפ\"ו מ\"א] וכ\"ש בעשה בעצמן מלאכה. לא עדיף מבנט\"י מד\"ס דנפסלו [כידים פ\"א מ\"ג]. ולפע\"ד נראה דקמ\"ל דאף שכשלקחוהו אחר ההזאה להמצורע. הרי הסיח דעתו מהמי חטאת שעדיין הגבעולין מלוחלחין בהן. והרי נטמא עי\"ז המי חטאת וטימא האזוב. קמ\"ל דלטהרת מצורע רשאי להזות גם להזות בו מי חטאת. דבהזאת מצורע ליכא במים שנשארו על האזוב שום חשש טומאה. וסגי במנגבו. מה אמרת. הרי לא שמר האזוב לשם חטאת. ונמצא שהוא טמא לחטאת. והרי באזוב טמא אסור להזות [כלעיל ל\"ו] ליתא. דכמו שאם הכינו להזאת מי חטאת הו\"ל כעצים שאינו מקבל טומאה [כלקמן מ\"ו]. ה\"ה בהיה מיוחד להזאת מצורע דינו כעצים שאינו מקבל טומאה כלל. גם א\"א לפסול אזוב זה למי חטאת מדנעשה בו מלאכה. ולא מצינו מלאכה שפוסלת רק במים [כפ\"ו מ\"א] אבל באזוב לא: ",
+            "ונ\"ל דכ\"ש בשלוקח יותר מג' גבעולין. או בשיש בהשורש א' שבג' השרשים טפי מגבעול א', דכשר. דהרי לא כתיב גבה מנין. שיהיה שייך בה בל תוסיף. רק אגודה ילפינן בג\"ש מפסח. והיינו רק שלא יהא פחות מג' גבעולין דאין אגודה פחות מג'. ופשוט דגם יותר מג' נקרא אגודה. אמנם קשה למה לא ילפינן נמי בהך ג\"ש דנצטרך אגודה גבי השלכה לתוך שרפתה [לעיל פ\"ג מי\"א]. וכ\"כ גבי טהרת מצורע [נגעים פי\"ד מ\"א]. והרי גם בהנך תרי כתיב אזוב והרי כל ג\"ש סתם נאמרה. ומה עדיף הך מהנך [ועיין תוס' מנחות כז\"א ד\"ה לא. ותוס' שבת קל\"א ד\"ה סד\"א]. ונ\"ל דרק גבי הזאת מי חטאת ילפינן ג\"ש זו. משום דבשניהן כתיב לקיחה סמוך לאזוב. דבפסח כ' ולקחתם לכם אגודת אזוב. ובמי חטאת כ' ולקח אזוב. משא\"כ באינך. והרי כל דאיכא דדמי לה. לדדמי לה מדמינן [כיומא דב\"ב]. ",
+            "והא דנקט בכה\"ג שיאגדם. והרי גם כשהיו קלחין וגבעולין נפרדים ג\"כ צריך שיאגדם. נ\"ל דקמ\"ל דלא תימא הרי כשהן מחוברין יחד. אגודים ועומדין הן. וא\"כ לא יחלקם ולא יצטרך לחזור ולאגדם יחד אח\"כ. קמ\"ל דאגוד בידי שמים לא שמי' אגוד [כסוכה יג\"א]. ולרמב\"ם הנ\"ל שמחלק רק השרשים זמ\"ז. י\"ל דקמ\"ל הכא דוקא כשמחלקם ואח\"כ יאגדם. אבל שיאגדם ואח\"כ יחלקם, לא. מדהו\"ל כעין תעשה ולא מן העשוי. ואע\"ג דאין האגוד מעכב. אפ\"ה לכתחלה צריך אגוד. מיהו להך או לאינך גירסא. דהא בשיש רק גבעול א' משורש א' לא מהני שיחלקם לג': ",
+            "כך כתב רש\"י שם. ומשמע דדוקא כשכבר הזה בהן נקרא שיריו וכ\"כ במנחות [דלט\"א] גבי ציצית נמי י\"ל דדוקא כשכבר עשה בהן המצוה נקרא שיריו. אבל כשלא עשה בזה ובזה המצוה עדיין. רק שהיה מתחלה מזומן כדינו ונאבד א'. אין זה נקרא שיריו. ותמהני על רבינו הטור [בי\"ד מ\"ג] שכתוב דלשון שיור היינו פחות מחציו. והרי קמן דשיור הוא טפי מחציו. ואת\"ל דרבינו הטור קאמר היכא דנזכר שיור בגוף א'. משא\"כ הכא דמיירי בג' גופי'. ק' נמי מכלים [פ\"ה משנה א'] דאמרינן שם בפירוש ושיריו ברובו. וא\"כ מנ\"ל דסגי בטחול בנשתייר פחות מחציו מדנקט הש\"ס לשון נשתייר. והיותר תמוה שגם בש\"ע שם ס\"ד הועתק דין זה. ולא ראיתי לא' מרבותינו שהתעורר להקשות על זה וצ\"ע: ",
+            "ולכאורה משמע אפילו בב' לריעותא שנשתייר רק ב' והן קצרים. אפ\"ה כשר. והיינו דנקט גרדומיו לשון יחיד ולא גרדומין. ור\"ל גרדומיו של שיעור זה שזכרנו. דהיינו ב' גרדומין מן השיעור ג' שאמרנו. וכ\"כ ברישא נקט שיריו נשון יחיד. ר\"נ שנ שיעור זה שנזכר מקמי הכי. ותמה רתוי\"ט על הרמב\"ם שכתב כן במצורע. ולא בהלכות פרה דמוקדם בחיבורו. ומנ\"ל לחלק בינייהו. ותפס עליו הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל דאשתמיטתי' לרתוי\"ט דברי הרמב\"ם [מפרה פ\"ג ה\"ב] שכתב להדיא באזוב דטהרת טמא מת אין פחות מטפח. עכלה\"ט. ויאמר הקטע לא כתב הרמב\"ם שם כן להדיא. רק לענין האזוב שמשליך תוך שרפת הפרה כ' גבי' וז\"ל ואין אזוב פחות מטפח. וא\"כ עדיין לא נרפאה הקושיא שהקשה רתוי\"ט להרמב\"ם. דאי נמי נימא שכוונת הרמב\"ם שם. דאזוב שנזכר בכל מקום שיעורו טפח. הדרא הקושיא להרמב\"ם ז\"ל דלמה הוצרך שוב לפרש כן במצורע. ולא גם בהזאת מי חטאת [בפי\"א] וצ\"ע:   "
+        ],
+        [
+            "והיינו דקאמר בתוספתא ר\"י פוסל בשנייה מפני שמימיו נסחטין. ר\"ל לטעם קמא היינו שנסחטו מהאזוב מי ההזאה בהוצאה הראשונה. ולטעם ב'. ר\"ל שבהזייה ב' מימי האזוב עצמו דהיינו שרף שלו נסחטים. ולהטעם ג'. ר\"ל שע\"י שנתרכך האזוב כבר בהזאה ב'. מימי חטאת שעליו נסחטין לצואר הצר. ורב\"א הסביר לטעם ג' עוד טעם אחר לפסול הזאה שנייה וע\"ש: ",
+            "כך נ\"ל לשיטת הראב\"ד [פ\"י מפרה ה\"ז]. אבל לרמב\"ם שם צריך שיכוין ממש לטהרו בהזאתו. וצ\"ל דס\"ל דאע\"ג דקיי\"ל דדוקא במצוה שאינו פעולה כלום כגון שומע קול שופר וכדומה, צריך כוונה לצאת. אבל ביש בה מעשה. כגון אכילת פסח ומצה. ואפילו רק דיבור כקורא שמע וכדומה. אין צריך כוונה לצאת [כרמב\"ם פ\"ב משופר ה\"ד]. אפ\"ה הכא שאני דרביי' קרא דצריך שיכוון לטהרו [כרש\"י סוטה לט\"א]: ",
+            "וא\"ת כיון דעיקר טעם משנתנו. מדצריך שיתכוון להזות על הכלי. א\"כ ממ\"נ. אם התכוון להכלים שבצדדים פשיטא דגם הכלי שבהצדדים שלאחוריו כשרים. דהרי התכוון גם להם. ואי לא התכוון לאותן שבצדדים. שלפניו אמאי כשרים. י\"ל דמיירי שאמר שמתכוון להכלים שלפניו. וקמ\"ל דבמלת שלפניו נכלל נמי צדדים שלפניו: ",
+            "ודברי הר\"ב דמשמע מדבריו שהן טמאין. במחכ\"ר אינן בדווקנא דא\"כ הו\"ל להתנא לומר בקיצור. התכוון להזות על הטמא והזה על הטהור. ותו דהרי מדמפרש תנא למילתא בסיפא. וקאמר על האדם והזה על הבהמה. הרי מבורר כדברינו. דאל\"כ למה נקט בהמה ולא רבותא טפי. דהיינו אדם טהור [ועיין רמב\"ם פ\"י מפרה ה\"א]: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ גם בהתכוון לבהמה והזה על האדם. למה יפסול המים שבאזוב. ומ\"ש ממים מקודשין שחישב עליהן לשתות שלא נפסלו. ואפילו הטה כבר החבית לשתות [כלעיל פ\"ט מ\"ד]. ונ\"ל דארבה סתמא דהכא היינו כר' יהושע דהתם דקיי\"ל כוותיה. דהרי הכא נמי אף שחישב על המים שבאזוב מחשבה שאינה ראויה. וגם עשה מעשה לשם כך. דהרי טבל על דעת מחשבה זו. אפ\"ה לא נפסלו המים שבאזוב. וכדמסיק דהמים שחזרו ונטפו לתוך הכלי שהמי חטאת בו כשרים. ורק משום דהטבילה צריכה ג\"כ להיות ע\"ד הזאה כשרה וזו שחישב בשעת טבילה להזות על בהמה. הו\"ל כאילו לא טבל כלל להזאה כשרה. ולכן אסור להזות בו: ",
+            "והקשה ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל לפי' הרב והרמב\"ם דכיון דקתני התכוון להזות לבהמה ל\"ל תו למיתני והזה על האדם. הרי כבר נפסל מדהתכוון לבהמה. ותי' דסד\"א דמדחזר והזה על האדם. מעשה מוציא מידי מחשבה [כקדושין דנ\"ט וספכ\"ה דכלים]. קמ\"ל דהכא שאני דמדנפסל תו לא יוכשר. עכלה\"ט. ופשוט דלראב\"ד ורב\"א הנ\"ל לא הקשה ע\"ר זצוק\"ל קושייתו. דלדידהו הרי ודאי אדרבה אצטריך לאשמעינן שהתכוון לשם כך והזה לשם כך. לאשמעינן אף שכבר נפסל. מעשה מוציא מידי מחשבה בתחלה. וחוזר לכשרותו. ול\"מ היה נ\"ל דבהא פליגי. דלרמב\"ם דוקא מעשה שעשה בכוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה. אף שגם עמה היה מעשה. ולראב\"ד גם מעשה בלי כוונה מוציא מידי מחשבה בתחלה ודו\"ק: ",
+            "ומ\"ש בתוספתא מים המנטפים פסולים. צ\"ל דהיינו המים שנטפו מהאזוב על הטמא. אפילו ע\"י כח ההזאה בהרימו ידו פסולים. א\"נ דלתוספתא בנטפו מהאזוב לכלי ריקן נפסלו. דדוקא בחזרו ונתערבו עם המי חטאת שבכלי מכשיר במשנתנו: ",
+            "ותמהני מאוד א\"כ איך אפשר שיהיו המנטפין כשרים. והרי אותו האדם שהטביל את האזוב להרמב\"ם או הזה בו להראב\"ד על דבר שאינו מקבל טומאה. הרי נשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. ונטמא האדם מיד [כרמב\"ם רפט\"ו מפרה]. והוא צריך ביאת מים חיים מן התורה. שפוסל המי חטאת שבאזוב כשנשאן [כפי\"א מ\"ו]. ותו גם בל\"ז כיון שנטמא האדם. והוא נוגע בהאזוב. ואע\"ג דהאזוב עצמו מדיחדו למי חטאת אינו מקבל טומאה [כלעיל פי\"א מ\"ח]. עכ\"פ כיון שבאותו שעה שנגע האדם בהאזוב. האזוב נגע גם במי חטאת הבלועין בהן. הרי אין מונין ראשון ושני בחטאת והו\"ל כאילו נגע האדם בהמי חטאת הבלועין בעצמן. ונטמאו המי חטאת גם במגע [כלקמן מ\"ו]. ואת\"ל כיון דכל טומאת האדם מכח מי חטאת הטהורים קאתי להכי אינו חוזר ומטמאן [כלעיל פי\"א סי' כ\"ב. ועי' תוס' ישנים יומא די\"ד ד\"ה דאי שכתבו להיפך]. עכ\"פ ק' רישא בשטבל על דעת כך והזה על דעת כך. לרמב\"ם ודעימי' שהכל הולך אחר כוונתו בשעה שהטביל ק' רישא וסיפא. רישא ק' דקאמר דבטבל האזוב להזות על אדם טהור הראוי לקבל טומאה. והזה באמת על הבהמה. רשאי להזות עם המים שמובלעין עדיין בהאזוב. ואמאי. נהי שלא נטמאו המי חטאת שבאזוב. עכ\"פ האדם נטמא מדהזה הזאה פסולה ונשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. וקרא צווח והזה הטהור על הטמא. וזה טמא הוא. וכ\"ש דק' סיפא נמי. בשהתכוון בשעה שטבל האזוב להזות על הבהמה. האיך אמרינן שישנה ויחזור לטבול האזוב כדי להזות על הטהור. הרי כבר נטמא המזה מדנשא ודאי מי חטאת שלא לצורך הזאה. ואיך ישנה ויטבול האזוב תוך הכלי שהמי חטאת בתוכן. הרי יטמא המי חטאת שבכלי כשיסיטן. ואיך יזה מהן על הטמא. והרי הוא עצמו טמא. והתורה הצריכה שיהיה המזה טהור. ודוחק מאוד לומר דהא דקאמר במשנה ישנה. ר\"ל אדם אחר יחזור ויטבול האזוב להזות על הטמא. ואיך כל רבותינו המפרשים יעלימו עין מאפרוחיהם הרכים שבקן הטהור מלפרש לנו כן. וגם להראב\"ד ורב\"א קשה רישא וסיפא. דברישא קאמר לא ישנה. ופי' הראב\"ד דאסור להזות מהטפה שנשארה בהאזוב. והיינו משום שהזה באמת על דבר שאינו מקבל טומאה. וק' ול\"ל הך טעמא. והרי בל\"ז אסור להזות בהזאה שבידו מדהוא אדם טמא. וכ\"ש דקשה סיפא בהתכוון בשעת טבילה להזות על בהמה. דאמרינן דרשאי לשנות להזות מי החטאת שנשארו עדיין בהאזוב. על אדם טמא. וק' והאיך יהיה רשאי הרי טמא הוא מדנשא מי חטאת שלא לצורך הזאה. ודוחק ג\"כ לומר דדוקא כשנשא המי חטאת בעינא שראויין להטביל בהן האזוב ולהזות מהן, נטמא. אבל הנך מי חטאת שבלועין באזוב אין ראויין להזאה עד שיוחזרו לתוך המי חטאת שבכלי. להכי קודם שחזרו להמי חטאת שבכלי אינן ראויין להזאה. ואינן מטמאין להנוגע והנושא אותן. ליתא, דהרי אם גם נפסלו וגבלו בטיט מטמאין עכ\"פ מדרבנן [כלעיל פ\"ט מ\"ה]. וכ\"ש הנך דעדיין ראויין להזאה. ודאי לא גרעי מדבילה מלוחלחת מי חטאת. דהנוגעה טמא מדאורייתא וחייב מיתה כשאכלה והיא תרומה [כלעיל פי\"א מ\"ג]. וגם אי\"ל דאע\"ג שהיה מתחלה כוונתו להזות על הבהמה. אפ\"ה כשהזה בסוף על הטמא. אמרינן ברירה. דהוברר הדבר מעיקרא שנשאן לצורך הזאה. גבי הא ליתא דהרי טומאת נושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. דאורייתא היא. ובדאורייתא אמרינן אין ברירה [כביצה לח\"א]. ותו גם להך מ\"ד דאית לי' ברירה גם בדאורייתא לא אתיא שפיר דכל ברירה היינו רק כשבתחלה היה מחשבתו סתם. אמרינן שאח\"כ כשפירש. הוברר הדבר למפרע כאלו פירש מתחלה מה שפי' בסוף. וה\"ה הכא. אילו מתחלה היה טובל האזוב סתם שלא לשום כוונה. ואח\"כ היה מזה ממנו על הטמא שייך שפיר לומר ברירה. דהיינו שנחשב כאלו מתחלה היתה כוונתו להזות על הטמא זה. אבל זה מתחלה טבל כדי להזות על הבהמה. ומיד נטמא מדנושא מי חטאת שלא לצורך הזאה. והאיך כשיזה ממנו אח\"כ על הטמא יחזור לטהרתו. אתמהה. וכי טומאה שבו להיכן הלכה [כפסחים לג\"ב]. ולכאורה היה מקום לומר דאתיא ככלל הג' שכתב הרמב\"ם בפי' משניות [פרה פ\"י מ\"ו] דהטהור לחטאת אינו נטמא ממי חטאת. והרי הכא ע\"כ רק בטהור לחטאת מיירי. אבל הרי כבר הוכחנו לעיל [פי\"א בועז סי' י\"ג] דהרמב\"ם בחיבורו [רפט\"ו מפרה] ס\"ל דגם הטהור לחטאת שנגע או נשא המי חטאת שלא לצורך הזייה נטמא. אחר כל זה ויגל ד' את עיני וארא כי בתוס' ישנים [יומא די\"ד] הביאו קושיא זו דאמאי בהתכוון להזות על דבר המקבל טומאה לא נפסלו המים עכ\"פ הרי נטמא המזה. ותירצו דמדהאדם שהתכוון להזות עליו מקבל טומאה. אין דין המזה כנושא המי חטאת. ולא הבנתי מה יענו רבעתו\"ס בסיפא בהתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם. הרי כוונה להזאה כזו ודאי שלא לצורך מחשבה וטימאה להמזה. ואיך רשאי שוב להזות. ועמ\"ש תוס' שם בגי' רבינו חננאל. ולא נשאר לנו דרך ישוב רק או שנאמר דרק אחר יטבול כשר להזות. או שנאמר דמיירי הכא שמיד בטבילה ראשונה התכוון להזות על הבהמה ואח\"כ על האדם. וכיון דהזאת הבהמה כליתא דמיא הו\"ל כאילו הטביל רק להזות על הטמא לחוד. והו\"ל כנשא מי חטאת לצורך הזאה. אולם גם בב' תירוצים האלה לא מצאה היונה העיפה מנוח לשאר קושיות שהקשינו לעיל. והקב\"ה ברוב רחמיו יאיר עינינו במאור תורתו: ",
+            "ורתוי\"ט הביא דברי הר\"ש. שפי' מחלון של רבים ר\"ל שנטמא ע\"י ספק טומאה שאירע לו מחלון של רבים. דהו\"ל כסט\"ו בר\"ה. ותמה על הר\"ש. דא\"כ מחלון של יחיד בסיפא. היינו בסט\"ו שאירע לו ברה\"י. וקאמר דחייב קרבן. ואמאי. והרי ספק. ואיך יביא חולין לעזרה והרי אין מביאין קרבן על הספק מקדש וקדשיו מה\"ט. ותו ברישא ל\"ל הזאה הרי סט\"ו בר\"ה טהור. ולהכי יאחז צדיק בדרכו לפרש משנתנו כמהר\"ם דמיירי שנפסלו המים מדהניחן מכוסה ומצאן מגולה [ור\"ל שמצוי שם חולדה] או איפכא. ופטור מדהו\"ל למפרע בסט\"ו בר\"ה, עכל\"ר. ולפ\"ז צ\"ל דאע\"ג דלעיל [רפי\"א] פסלינן להמים בכה\"ג. היינו רק לכתחלה. אבל בשכבר נכנס למקדש פטור מדלא נפסלו רק מחמת ספק. ול\"מ יש לכוון גם דברי הר\"ש שכוונתו כמהר\"ם שהמים היו טמאים מספק טומאה בר\"ה. וכן נוטין דברי הר\"ש קצת. אמנם תמהני מאד דכיון דוודאי טמא וספק אם נטהר בהזאה כדינו. מי עדיפא הזאה מטבילה בכה\"ג דאמרינן דאין ספק טבילה מוציא מידי ודאי טומאה [כרפ\"ב דמקואות]. ותו תמוה מאד שהקו' שהקשה רתוי\"ט אהר\"ש ק' נמי לפי' מהר\"ם דלמה יתחייב קרבן בסיפא בסט\"ו ברה\"י. ותו האיך קאמר ברישא דלהכי פטור מדהו\"ל סט\"ו בר\"ה. הרי הא דמטהרינן ספק טומאה בר\"ה. רק כשאין רוב טמאים אצלו [כטהרות פ\"ה מ\"ז]. והרי בספק נגיעה שבמי חטאת בר\"ה. רוב טמאים אצלו [כלעיל ר\"פ י\"א]. וא\"כ כיון דמדאורייתא אזלינן בתר רובא אפילו לענין מיתה ומלקות. אין ספק כלל כאן דפטור בנכנס למקדש. ואת\"ל משום דהא דרוב טמאין אצל חטאת. היינו רק מד\"ס. דמדאורייתא רק טמא גמור מטמא לחטאת. א\"כ הו\"ל ספק דרבנן ולקולא. ולהכי פטור. עכ\"פ נהי דלא תקשי קו' רתוי\"ט. דאי בספק טומאה איירי. האיך יחויב בקרבן בהוזה מחלון של יחיד. הרי אין מביאין קרבן על ספק טומאה [ככריתות פ\"א מ\"ב]. די\"ל ספק טומאה שאני. דכוודאי דיינינן לה כשהספק הוא ברה\"י [כנדה דג\"א]. ומה\"ט לא תיקשי אי משום ספק טומאה. למה לן לומר דלהכי מחלון של רבים פטור משום סט\"ו בר\"ה טהור. הרי בל\"ז אין מביאין קרבן אספק וכדאמרן. די\"ל דאי לאו סט\"ו בר\"ה טהור. הו\"ל כספק טומאה ברה\"י דכוודאי דיינינן לה. עכ\"פ ק' אי משום סט\"ו בר\"ה טהור. א\"כ הו\"ל להתנא לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו לכתחלה מותר לכנוס למקדש. ותו אי בספק טומאה איירינן מה אצטריך לאשמעינן דכהן גדול פטור גם אספק טומאה ברשות היחיד. מה אריא ספק טומאה. הרי אפילו ודאי נטמא ושגג ונכנס למקדש טמא פטור מדמעטי' קרא [כהוריות דט\"ב]. אע\"כ כדברינו בפירושנו בפנים דאפילו ודאי נפסלו או נטמאו המים. פטור כשכבר נכנס. ומשום דאנוס היה. דאין לו לדקדק אחר רבי'. ולפיכך לכתחלה באמת אסור לכנוס. עד שיחזור ויזה ממים כשרים. ונם לא תקשי בכה\"ג דפטור. מה אריא דהוזה ממים הפסולים. הרי אפילו לא הוזה כלל. אם נכנס למקדש טמא בשוגג פטור. די\"ל דסד\"א דהא דמעטי קרא מקרבן. היינו בשוגג גמור. אבל בהוזה ממים פסולים שברה\"י. דמדהו\"ל לחקור. הרי פשע. סד\"א שבשוגג שבא מכח פשיעה לא פטרי' רחמנא. קמ\"ל: ",
+            "וחכ\"א כתב דלעולם מיירי שהקרדום נגע אפילו במת. אבל גרסינן במשנתנו שאחזו בכנפיו ור\"ל שאחזו בב' כנפיו של ב' בגדיו העליון והתחתון. ואז הקרדום שנגע בהמת. הרי הוא אבי אבות והכנף שהוא סמוך להקרדום הוא אב. והכנף העליון הוא ראשון. והרי כל ראשון אינו מטמא להאדם שנוגע בו. וקצת היה נראה לכאורה ראי' לדברי רבינו. מדנקט קרדום שהוא כלי מתכת. והיינו למ\"ד דרק בכלי מתכת אמרינן חרב כחלל. ואי בשנגע הקרדום בהאדם שנטמא במת. עדיין ק' למה לי' למנקט קרדום. הול\"ל כלי שטף שנטמא במת דג\"כ נעשה אב. אע\"כ דבעי למנקט דאף בקרדום שנטמא במת עצמו. שנעשה אבי אבות. אפ\"ה יש תקנה ליטלו בב' כנפיו. אמנם קשה דברי רבינו דידי' אדידי'. דהרי הוא בעצמו כתב ריש אהלות כהרמב\"ם. דבכל כלי שנטמא במת אמרינן חרב כחלל. אע\"כ צ\"ל דלהכי נקט קרדום שיש לו יד ארוך לאחזו מרחוק. באופן שיהיה יכול ליזהר שלא יפול ההזאה גם על גופו. או על כנפו. ויתטמא מהמי חטאת. וטפי ק\"ל על דברי רבינו דאטו בשופטני עסקינן שבעבור שירצה לטהר הקרדום יטמא הבגד שעל גופו. אתמהה. ועוד שע\"כ צריך לאוקמה שמהפך הכנפים ויאחז סמוך לקרדום בכנף הבגד העליון. דאם יאחזנו בכנף הבגד התחתון הרי יתטמא גופו מבגד התחתון. ואולם אם גם יאחזנו בבגד העליון מי יוכל ליזהר שלא יגע בהבגד ההוא כשיפשיטנו ויתטמא גופו עי\"ז. ומה רבותא קמ\"ל תנא באופן זה. דמה רבותא יש בין שהכלי שמזה עליו הוא אב או אבי אבות. אולם למ\"ד דחרב כחלל מטמא גם במשא [עמ\"ש בס\"ד אהלות פ\"א סי' ד']. ע\"כ הכא לא מיירי בנגע הקורדם במת עצמו. דא\"כ הרי נטמא האדם מדנשא הקרדום אע\"ג שיש הפסק [כנדה מב\"ב]: ",
+            "וא\"ת אם הזייתו פסולה. א\"כ אי אפשר שיהיו המים כשרים. הרי נטמא המזה מדנשא המי חטאת שבאזוב שלא לצורך הזאה. והרי הסיט המים שבכלי וטימאן [כפי\"א מ\"ו]. י\"ל כל זמן שהאזוב עדיין מחובר להמים שבכלי. אע\"ג שנטמא האדם שאחזו מדנשא המי חטאת שעליו. אפ\"ה לא נטמאו המים שבכלי מהסיטו. משום שכל שטומאת האדם באה ע\"י המי חטאת. אינו חוזר ומטמא אותן באותה נגיעה או משא [כפי\"א כ\"ב]. ואח\"כ בהרגע שנפרד האזוב מהמי חטאת שבכלי. הרי שוב לא הסיט המים שבכלי: ",
+            "ולכאורה מדברי רכ\"מ שהביא רתוי\"ט כאן משמע אף שלא נטמא האזוב ממש. וכגון שלא נטמא ממי חטאת גופייהו. רק שהוא טמא רק למי חטאת. אפ\"ה מטמא את האזוב או את המאכל הטהור לחטאת. ובמחכ\"ד א\"א לומר כן [ועמ\"ש לעיל פ\"י בבועז סי' י\"א]. ועוד יגיד עליו רעו במשנה ז' וח'. דאע\"ג דמשנה ז'. כיון דנגע בהמשקין בידיו. אפשר נמי לומר שהמשקין היו רק טמאים לחטאת עכ\"פ מ\"ח בלגין שנטמא מאחוריו במשקין. ודאי במשקין שטמאים גם לתרומה וקודש מיירי. ולא בשטמאים רק לחטאת: ",
+            "והקשה הר\"ש מדאמרינן [זבחים עח\"ב] דלי מלא מי חטאת שהטבילו. לא מהני לי' טבילה. עד שירבו מי טבילה שבתוכו. על המי חטאת שבתוכו ומוקי לה רבא בדלי שתוכו טהור וגבו טמא. דמדינא הוה סגי בשיטביל רק גבו וכל שפתו סביב. דהרי תוכו טהור ואין צריך טבילה. ואפ\"ה גזרו רבנן בשיש בתוכו מי חטאת. שיטבילנו יפה. משום דחיישינן דילמא חיים על המי חטאת שלא יתערב בהן מי המקוה ולא יטביל שפת הכלי כראוי. להכי כיון דרובן ממי טבילה שנתערבו מהן. תו ליכא למיחש למידי. וקשה דלפי משנתנו וכי אפשר כן. הרי בנטמא גב הדלי נטמא תוכו לחטאת. ותי' רבינו דמי חטאת דקאמר התם היינו מים שאינן מקודשין. ואני בעניי שותא דמרנא לא ידענא. דמלבד דבכל מקום משמעות מלת מי חטאת. במים מקודשין מיירי. הרי גם בל\"ז קשה הרי לא נטמא תוך הדלי רק לחטאת. ודילמא מיירי התם שרוצה לטבול הדלי לתרומה. ותו גם קו' רבינו בעצמה תורה חתומה נתנה. דלא ידענא מה ק\"ל לרבינו. אי דק\"ל כיון שנטמא גם תוכו של דלי לחטאת. א\"כ הרי נטמאו המי חטאת ואיך יחוס תו עליהן. מה קושיא. דילמא באמת נטמאו. ואפ\"ה קאמר התם דילמא חייס עלייהו. דאטו כ\"ע דינא גמירי [כגיטין נה\"א]. איהו סבר דחטאת ותרומה שוין. דבשניהן בנטמא גבו לא נטמא תוכו. ולהכי יחשוב שהמי חטאת שבתוכו עדיין טהורים. ולהכי יחוס שלא יתערב בהן מי המקוה. תדע דהרי בל\"ז ק' למה הצריכו חכמים שירבו המים שבתוך הדלי על המי חטאת. הרי סגי כשיתקנו כשיבואו לתוכו רק מעט ממי המקוה. שאז כבר נפסלו המי חטאת [כלעיל רפ\"ט]. ותו לא יחוס עליהן. ואפילו נוקי לה כרבינו הר\"ש דמיירי במים שנשאבו לקדשן [ואין האדם הטובל הדלי הוא אותו אדם ששאב המים לקדשן. דאם הוא הוא השואב. הרי גם בלי תערובות מי המקוה. נפסלו המים ששאב. מחמת מלאכת הטבילה שעשה השואב בין שאיבה לקידוש [כפ\"ז מ\"ד]. עכ\"פ ק'. ל\"ל שיבואו לתוכן רוב מי המקוה. הרי גם בנתערב בתוכן רק טפה אחת מהן פסולים [כלעיל פ\"ו מ\"ג ותוספתא דמכלתין פ\"ח]. ומדנפסלו המים תו לא יחוס מלהטביל הכלי כראוי. אע\"כ כדברינו דחיישינן שיטעה בדין. ויחשוב שמעט מים אינו פוסל בשיתערב במי חטאת. כמו שיטעה ויחשוב שא\"צ לטבול השפה של הכלי. א\"כ ה\"נ חיישינן שיטעה בהדין ויחשוב שהמי חטאת שבדלי זה נשארו בטהרתן. אף שגבו של דלי טמא. להכי תקנו שירבו המי מקוה תוך הדלי יותר ממי החטאת. כדי שידע שאין לו לחוס על מי חטאת אלו. מדכבר נפסלו מכלי שגבו טמא. ועי\"ז תו לא יחוס מלהטביל שפת הדלי יפה יפה. אמנם אפשר דקושית רבינו היא דעכ\"פ מדנטמאו המי חטאת מהדלי שגבו טמא. א\"כ מדנטמא גבו תו לא חזי הדלי למי חטאת. נמצא שהמי חטאת שבתוכו אינן בתוכו לצורך הזייה. וטימאו כל הדלי גם מתוכו. ומה קמ\"ל התם שצריך שירבו בתוכו מי מקוה דשמא יחוס על המי חטאת וכדאמרן. הרי אפילו לא יחוס הרי מדנטמא הדלי כולו. טבילה מעליא בעי מגבו ומתוכו אפילו לחולין. מדנטמא מהמי חטאת. וגם רבוי מי מקוה בתוכו לא מהני עד שיתכסה שפת הכלי. אלא צריך שיטבילנו כולו תחת המים. ול\"מ היה נ\"ל דגם קושיא זו אפשר לתרץ. דאע\"ג דגם בדנטמאו המי חטאת טומאה דרבנן. אפ\"ה חוזרין ומטמאין באותה נגיעה שנטמאו הן עצמן. להדבר שנוגע בהן שטימאן [כלעיל פ\"י סי' ל\"ח]. אפ\"ה שאני הכא. דהרי הא שהדלי נטמא אחוריו במשקין הוא טומאה דרבנן. וגם הא דנימא דלגבי חטאת נטמא גבה נטמא תוכו. הוא ג\"כ מדרבנן. וגם הא דנימא דמי חטאת שנפסלו יטמאו אדם וכלים הוא תו רק מדרבנן ומדאורייתא מי חטאת שנפסלו או שנטמאו פרח טומאה מינייהו [כרכ\"מ פט\"ו מפרה ה\"ד]. והשתא כיון דהוה בהא ג' דרבנן. די לן שנגזר שמי חטאת שנטמאו בכה\"ג מכלי שגבו טמא. יטמאו להבא לאדם וכלי גם לתרומה [כלעיל פ\"ט מ\"ח]. אבל לא שיטמאו להכלי עצמה באותה נגיעה שנטמאו הם מהכלי. ולהכי לא נטמא הדלי לתרומה באותה נגיעה. משום דאומר פנימית הדלי להמי חטאת. מטמאיך [דהיינו גבו של דלי שעל ידו באה הטומאה להמי חטאת] לא טמאני לתרומה. ואתה תטמאני לתרומה. ולהכי תוכו א\"צ טבילה לתרומה: ",
+            "ולכאורה יש לתמוה טובא דהרי אדם הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. דוקא בנגע בו בידו נטמא ולא בנגע בו בשאר גופו [כלעיל פ\"י מ\"ב סי' ז']. ומינה דכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הואיל ואין להכלי הטהור לחטאת לא יד ולא רגל. כל שאין בהכלי הטהור לחטאת. מי חטאת גופייהו. נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו [ועיין מ\"ש בס\"ד פ\"י סי' י\"א]. וא\"כ היכי משכחת לן הכא שיטמא חבירו וחבירו לחבירו שכולן טהורים לחטאת. וכ\"כ קשה לעיל סי' מ\"א דכלי הטהור לחטאת שנטמא אחוריו במשקין נטמא תוכו לחטאת. וכי אפשר זה. הרי בפירוש אמרינן לעיל [פ\"י מ\"ב סי' י\"א] דאדם הטהור לחטאת שנגע אפילו במשקין טמאין. אבל רק בגופו ולא בידיו. נשאר בטהרתו. ומינה דכלי הטהור לחטאת שאין לה לא יד ולא רגל. בנגעו בו משקין טמאין. נשאר בטהרתו. אבל באמת ננפח בידן דב' הקושיות לא קשה מידי. דאי משום קושיא הראשונה מפ\"י מ\"ב [סי' ז']. י\"ל התם דוקא בכלי הטהור לחטאת שנגע בכלי שאינו טהור לחטאת. הרי באמת טהור גמור היה הכלי המגיע. להכי הכלי הנוגע נשאר בטהרתו לחטאת. משא\"כ הכא שנגע האזוב או הכלי. הטהורים לחטאת באזוב או בכלי שבאמת טמאים לכל דבר. הרי קי\"ל התם [פ\"י מ\"א] כחכמים דכלי טמא מטמא לאדם הטהור לחטאת. אפילו רק בהסיטו. וכ\"ש בנגע בו רק בגופו. וכ\"ש דקושיא שנייה לא ק' כלל. דאע\"ג דמשקין טמאין אין מטמאין אדם הטהור לחטאת. בנגע בהן רק בגופו. היינו רק משום דבאדם לא גזרו בו חכמים משום גזירת משקין זב וזבה. משום דאדם הטהור מרחיק את עצמו מכל אב הטומאה שלא יטמאו. אבל בכלי שפיר שייך בו הך גזירה. דהרי אפילו לחולין נטמא עכ\"פ אחוריו ממשקין הטמאין מה\"ט. לפיכך משום מעלה דחטאת. גזרו דבנטמא גבו נטמא תוכו. ולפי האמור, טובא קמ\"ל הך בבא. דאע\"ג דכל כלי הטהור לחטאת שנגע בכלי הטמא לחטאת נשאר הכלי הטהור לחטאת בטהרתו. אפ\"ה הכא שנגע בכלי שטמא לכל מילי. אף שרק גבו טמא לכל מילי. אבל תוכו הוא רק לחטאת טמא. אפ\"ה מטמא חביריו הטהורים לחטאת אפילו עד ק'. דאע\"ג דמחמישי ואילך טהור לכל מילי. עכ\"פ עיקר טומאתו מטמא לכל מילי: ",
+            "אמנם קשה לי כיון דכל עיקר סיוע שלה הוא משום כוונתה. ומה מועיל כוונתה. הרי כוונת איש בעינן. לכן נראה לי דמה דקאמר תנא ותינוק שאין בו דעת. הוא נמשך לדלעיל בכלל הפסולין להזייה. וה\"ק חוץ מטומטום וכו' וקטן שאין בו דעת. והא דקאמר תו האשה מסייעתו ומזה. הוא פסקא חדשה. וה\"ק האשה רשאה לתמוך תחת יד מי שכשר להזות. בין שהוא גדול. או קטן שיש בו דעת. ומשום דמסייע אין בו ממש, וכדאמרן. וכן נראה דעת הרמב\"ם [פ\"י מפרה ה\"ו]. ורתוי\"ט הביא בשם מהר\"ם הגי' וקטן שיש בו דעת. וכן הוא גירסת הש\"ס [יומא מג\"א]. אולם לפי דברינו הנ\"ל כפי שהראנו אבינו שבשמים א\"צ לשבש גירסת המשנה הקדושה שלפנינו: ",
+            "כך הי' נלע\"ד לפרש המשנה. לולא שרבותינו ע\"ר הר\"מ והר\"ש פירשו דאמסעדתו דלעיל קאי וה\"ק כיצד מסעדתו. אוחזת לו את המים וכו'. וכמדומה מצאו רבותינו את עצמם מוכרחים לפרש כן. כי היכי דלא תיקשי רישא וסיפא אהדדי. דקתני בסיפא דבאחזתו בידו פסול. ובידנו יד כהה כבר ישבנו זה בס\"ד [בסי' ס\"ו]. ועכ\"פ לדברי רבותינו מזה ומזה קק\"ל. וגם כפי הנראה דלרבותינו מלת מסעדתו אינו לשון תמיכה. רק לשון עזרה. כמו פרה ומסעדי' [פרה פ\"ג מ\"ו]. דגם התם ר\"ל כל העוזרים במלאכתה. ודעתי קלה טפי מחרגא דיומא. נגד דעת רבותינו הקדושים הענקים גבוהי קומה. ומה אני ומה חיי בקע בר יומא. ורק כחגב מנתר בכרם ד' דומה: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה פרה",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..aa5766595bc45487704ed88391b599cacad190c6
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Tahorot/Hebrew/Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913.json	
@@ -0,0 +1,174 @@
+{
+    "language": "he",
+    "title": "Boaz on Mishnah Tahorot",
+    "versionSource": "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739",
+    "versionTitle": "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+    "status": "locked",
+    "license": "Public Domain",
+    "digitizedBySefaria": true,
+    "versionTitleInHebrew": "משנה, מהדורת בית דפוס ראם, וילנא 1913",
+    "actualLanguage": "he",
+    "languageFamilyName": "hebrew",
+    "isBaseText": true,
+    "isSource": true,
+    "isPrimary": true,
+    "direction": "rtl",
+    "heTitle": "בועז על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "text": [
+        [
+            "והא דלא תני שכשחישב עליה ואכל חצי פרס ממנה נטמא גופו מלאכול תרומה. ככל אוכל אוכלין טמאים [כמעילה פ\"ד מ\"ה]. דאי\"ל דבעי למנקט רק י\"ג דברים שהן דאורייתא. ליתא. דהרי הא שהטמא טומאת אוכלין בלי הכשר מים ושרץ נמי רק מדרבנן היא. דהרי מדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים יד\"א]. ואי שמטמא משקה. הרי הוכשרה בו. ואנן בעינן למילף שא\"צ הכשר. אע\"כ דטומאתו בלי הכשר מדרבנן ואפ\"ה תני לה. גם אי\"ל דמשו\"ה לא תני חצי פרס. מדנכלל במאתים מנה. דהרי כבר משאכל כזית נעשה ראשון דאורייתא. ואילו פסול גויה הוא רק בשאכל חצי פרס. שהוא כשיעור ב' ביצים. עכ\"פ הרי יש נ\"מ דבכזית בבית הבליעה היינו רק כשבלע כל הכזית בבת אחת. דאנו בשבלע קורט קורט. הרי כשבלע קרטין הראשונים וכבר הם בכרסו. איך כשיבלע הקרטון האחרון יתהווה ע\"י קרטונים הראשונים אב הטומאה. הרי ע\"י הראשונים שכבר הם בכרסו לא נעשה השתא למפרע אפילו ראשון. ואילו באכל חצי פרס. אפילו אכלו קורט קורט תוך אכילת פרס. נטמא ונעשה שני [כרמב\"ם פ\"ח מאהט\"ו ה\"י וי\"א]. ותו נ\"מ לענין להשלים, שמצטרף פחות מכזית מנבלת עוף טהור להשלים שיעור הב' ביצים משאר אוכלין שנטמאו [וכר\"ב פ\"א דעוקצין מ\"ג בנבלת בהמה]. וא\"כ אין החצי פרס בכלל מאתים מנה, לטומאת כזית שבבית הבליעה דהרי גם פחות מכזית ממנה מהני לטומאת חצי פרס. ובתוס' חדשים רצה לתרץ זה. דממ\"נ. אי נתערב כזית ממנה בהשיעור חצי פרס. הרי הכזית לבד כבר טימאתו טומאה חמורה. ואי בשנתערב פחות מכזית בהחצי פרס. הרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. וא\"כ לפיכך צריכה הכשר מים ושרץ. ואין בזה חידוש משאר אוכלין. ובמח\"כ דבריו הקדושים תמוהים מב' צדדים. חדא. דבנתערב כזית ממנו בחצי פרס שאר אוכלין טמאים. אין הכזית מטמא טומאה חמורה דצריך שיהיה הכזית ממנה בבית הבליעה כולה בלי תערובות, וכמש\"ל. ומי מכריחנו לומר שינקוט התנא חצי פרס. באופן שיבלע הכזית שמעורב מהעוף טהור בתוכו, בבת אחת. שנית, תמוה ג\"כ מ\"ש תו. דפחות מכזית ממנה. מדאין סופו לטמא טומאה חמורה. צריך הכשר מים ושרץ. ולא ידענו מנ\"ל לרבינו הא. דהרי שפיר סופו לטמא טומאה חמורה לכשיצרפה לחתיכה אחרת. והכי אמרינן בפירוש בש\"ס [כריתות דכ\"א סוף ע\"א]. ואאמ\"ו ע\"ר הגזצוק\"ל תי' דאי הוה תני טומאת אכילת חצי פרס. לא הוה שייך למתני אבתרה דבעי הע\"ש וחייב עלה על ביאת מקדש. דהרי ליתנהו בפסול גוויי' [כפי\"א דפרה מ\"ה]. אבל האוכל כזית ממנה. הרי מדהוה האדם האוכל בעודה בבית בליעתו כאהט\"ו. לכן גם אחר שבלע. נחית חד דרגא להיות עכ\"פ ולד הטומאה דאורייתא [וכפ\"א דשבועות ד\"ו]. ול\"מ הי' נ\"ל דלהכי לא נקט פחות מכזית שממנה. שמצורף בכחצי פרס שאר אוכלין טמאים. מדלא בעי למנקט בהי\"ג דברים. רק אותן הדינין שיש בהנבלת עוף טהור בעצמו. משא\"כ בשר העוף שממנה בחצי פרס שאר אוכלין. אין הדין שייך בבשר העוף אם לא בצירוף שאר האוכלין: ",
+            "ותמהני שרבותינו המפרשים לא העירו כאן. ובמסכת פרה [פי\"ב מ\"ד] ובשאר דוכתי לפרש כן. והרי הוא דבר פשוט. דכיון דפרשת עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו מיירי. והרי התם כתיב אשר יטמא בה. דמינה מרבינן אדם הנטמא מעוף טהור שהיה בבית בליעתו. א\"כ בין בנכנס לקודש או אכל קדשים, חייב. ונ\"ל דהא דנקט תנא רק כניסת מקדש, לאו משום דחדא מינייהו נקט. דא\"כ מסתבר דטפי הו\"ל למנקט אכילת קודש. מדמוקדם בקרא. דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. אלא נקט כניסת מקדש לרבותא והיינו משום דהג\"ש דילפינן מינה בסוגיא דשבועות הנ\"ל טומאת קדשים. היינו מדילפינן בהמה בהמה. וג\"ש זו ג\"ש אלימתא היא. וכדקאמר התם. אקרא אני חיה. בהמה למה נאמר. נמצא שג\"ש זו מופנה מב' צדדים דלמדין ואין משיבין [כנדה כב\"ב]. משא\"כ הג\"ש אחריתא דיליף מינה רבא שם טומאת מקדש. היינו הג\"ש דטומאתו טומאתו. זאת הג\"ש אינה פשוטה כל כך. דהרי הרבה יש להשיב עליה [כתוס' שבועות דז\"א ד\"ה אתיא]. וגם אינה מופנה. דהרי מצרכינן מלת טומאתו לרבות זבים וזבות [כרש\"י בחומש פ' ויקרא בשם ת\"כ]. ווכמדומה לי שהך ג\"ש אסמכתא בעלמא היא. וכדאשכחנא בש\"ס טובא דכוותי' [כתוס' קדושין דכא\"ב ד\"ה גאולתו, ורש\"י מ\"ק דד\"א] ועוד בשאר דוכתי. ולא הוה הך ג\"ש רק גלוי מילתא בעלמא. משום דההקישא דמייתי הש\"ם לעיל מינה. מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. גלי עלי' הג\"ש הנ\"ל דנוקי' להקישא לקדשים ולא לתרומה [ואפשר שזה נמי כוונת התוס' שם בד\"ה אתיא]. ולהכי מדאין ילפותא דכניסת קודש פשוטה כל כך. להכי איידי דאתיא מדרשא חביבא לי' [כסוכה דב\"א]. זהו לפע\"ד הטעם האמיתי דנקט הכא. ובפרה [פי\"ב מ\"ד] ובכל שאר דוכתי. רק כניסת מקדש [ועיין עוד זבחים לג\"ב דגם משם יש לתרץ]: ",
+            "ויש לדקדק טובא, מ\"ש איסור אמה\"ח דנקט לי' טפי מאיסור נבלה וטרפה. ובפרט מדנקט בל\"ז לעיל שמטמא בבית הבליעה. הוה שייך למתני סמוך לה. דאחר שבלעה סופג ארבעים. ואת\"ל דנקט אמה\"ח לרבותא. דאע\"ג דלא דמי אמה\"ח דידה לשאר אמה\"ח דמטמא במגע ובמשא כנבלה [כרמב\"ם פ\"ב מאהט\"ו ה\"ג]. אבל אמה\"ח מעוף בין מעוף טמא או טהור. אין בו שום טומאת מגע ומשא. ולהכי קמ\"ל דאפ\"ה לענין איסור אכילה שוה לשאר אמה\"ח. ליתא, דהרי גם בנבלת עוף בין טמא ובין טהור אין בו שום טומאת מגע ומשא [כרמב\"ם רפ\"ג מאהט\"ו הי\"ד] ואפ\"ה חייב באכלה. והיכי ס\"ד דבאמה\"ח שלהן מדאין בו טומאת מגע ומשא [כרמב\"ם שם הט\"ו], פטור באכלה. ואי\"ל דלהכי נקט הכא אמה\"ח. מדבעי למתני סיפא בעוף טמא דבאכל אבר מה\"ח ממנה פטור לגמרי. והיינו באין בו כזית בשר. אמ\"צ בה עצם וגיד כבשאר אמה\"ח. משום דאין איסור אמה\"ח לישראל נוהג בשום מין טמא [כרמב\"ם רפ\"ה ממאכלות]. להכי שפיר נקט גם בעוף טהור דאע\"ג שאין בו כזית בשר, רק כזית בצירוף גיד ועצם. אפ\"ה לקי עלה כעל שאר אמה\"ח. משא\"כ בנבלה וטרפה, עוף טהור וטמא שוין בה לענין מלקות. דהרי בכל נבלה וטרפה צריך כזית בשר דוקא. וא\"כ אף בעוף טמא שאין חייב בה משום נבלה וטרפה. מדגם נבלה וטרפה אין נוהג בשום מין טמא [כרמב\"ם פ\"ד ממאכלות ה\"ב]. אפ\"ה עכ\"פ באכל כזית בשר ממנה גם בעוף טמא לקי משום טמא. מיהו כל זה ליתא. דהרי חשיב ואזיל כמה דברים במשנה א' בעוף טהור דקחשיב להו נמי בעוף טמא במשנה ג'. ונחשב נמי הא ונהוי י\"ד דברים. וע\"כ צ\"ל כהר\"ב, דרק לאפוקי מדר\"מ אצטריך, דס\"ל דאין אמה\"ח נוהג בעוף. וכיון דאשמעינן דאמה\"ח נוהג בה. ממילא שמעינן דכ\"ש דנבלה וטרפה נוהג בה: ",
+            "כך משמע מהר\"ש והר\"ב. וא\"ת הרי י\"ג דברים נאמרו בנבלת עוף קתני. ומה שייכות לנשחט לכאן. י\"ל הרי שחיטתה ומליקתה ואמה\"ח דקחשיב. נמי כולהו לאו בנתנבלה כבר מיירי. אלא הא דקאמר בריש משנה א' י\"ג דברים הן בנבלת עוף טהור. היינו רק משום דרובן בנבלתה מיירי. מיהו אית בינייהו כמה דברים דשייכי רק בעוף טהור שלא נתנבלה. ולרתוי\"ט וכן לרב\"א קאי אנבלת עוף טהור. שכשחישב עליה לאכילה, נטמאו גם הנך עמה. ולפ\"ז צ\"ל דלא נקט מיטמאות רק מדבעי למתני מטמאות אחרים אבתרה. דאל\"כ למאי נ\"מ. ול\"מ הי' נ\"ל דלפי שיטתם דאנבלת עוף טהור קאי. ה\"ק אם בלע כזית ממנה, והיו הנך מחוברין בה מקיפין את הכזית בשר. נטמא האוכלה. דאף שאין מצטרפין אין מפסיקין. ולא הוה ככרכה בסיב ובלעה, דטהור [כרמב\"ם פ\"ג מאהט\"ו ה\"ה]: ",
+            "ולרב\"א י\"ל דלעולם חשבינן לה שומר, כדמוכח במ\"ג בעוף טמא. ואפ\"ה הכא לא מצטרף. דאע\"ג דכל שומר מצטרף. היינו רק לענין טומאת אוכלין, שקבל טומאה ממקום אחר, מצטרף. אבל הכא בנבלת עוף טהור, אף שכשחישב עליה לאכילה, נטמאה טומאת אוכלין מעצמה הריי זה רק מדסופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. ולפיכך דין טומאה חמורה יש לה. והרי אין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז\"ב]. ולא הו\"ל שומר רק יד. והרי כל יד אינו מצטרף. ולפיכך הא בעוף טמא בסיפא. וכן בשאר עוף טהור שחוט מצטרפין לטומאת אוכלין, מדאין טומאתו בא מתוך טומאה חמורה. ונ\"ל דלפיי דברי רבינו. ה\"ה בנבלת טהור. אם באמת הוכשר ונטמא בשרץ. ג\"כ מצטרף מה\"ט. אלא סתמא דמשנתנו, קצת לא משמע כן: ",
+            "והנך י\"ג דברים, הן ט' דבמשנה א', דשחיטה ומליקה חדא חשיב להו. ועוד ד' שבמשנה זו, דהיינו, כנפים, ונוצה, וחרטום, וציפורן. הרי י\"ג. כך היה סופר ומונה הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ותמוה דכמו דקחשיב שחיטה ומליקה לחדא מדשניהן דינן שוה. ה\"נ הו\"ל למחשב הנך ב' זוגי. דהיינו כנפים ונוצה. וחרטום וציפורן רק לתרתי. מדכל זוג דינו שוה. ותו האיך נחשב הנך ד' שבב' הזוגות לד' במנין. מדהן ד' גופים. והרי כל הנך אינך דקחשיב. לאו מנין גופי' קחשיב. רק מנין דינין חלוקין. ול\"מ היה נ\"ל דהנך ד' דמשנתנו. הן הד' דינין חלוקים. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. אינן מצטרפין ומצטרפין. אחר כתבי זה. מצאתי שגם רבינו הרמב\"ם בפירושו כאן מונה הד' שבמשנתנו בדינין. אלא שרבינו חושב מיטמא ומטמא דרישא רק לאחד במנין. מדדינן בזה כשאר אוכלין. שכל המיטמא מטמא ג\"כ לאחרים. ומה\"ט חשיב נמי מיטמאין ומטמאים דסיפא תו לחדא. נמצא שרבינו לא השוה מדותיו. דהרי הוכחנו דלאו גופים חשיב תנא. רק חילוקי הדינין. וכיון דזוג ראשון וזוג שני, שניהן דינן שוה. למה נמנה להו לתרי. ותו דרבינו לא מפליג בין מיטמא ומטמא למנותן בתרתי. מדדינן בזה כשאר אוכלין. ועל זה ק' א\"כ מצטרפין דסיפא ג\"כ לא הו\"ל למנותו במספר. מדדינן בזה כשאר אוכלין טמאין שמצטרפין. ואת\"ל הך צרוף היינו לטמא בבית הבליעה. דדבר זה אינו בשאר אוכלין טמאים. א\"כ מיטמאות ומטמאות נמי הו\"ל למחשבינהו בתרתי. דמיטמאות היינו להקרא עליהן שם טומאה כשיבואו לבית הבליעה. דליתא בשאר אוכלין. ועמ\"ש בס\"ד בפנים סי' י\"ד: ",
+            "ולא זכיתי לידע למה כתב הר\"ב שתגע בשרץ. הרי צריך שתגע דוקא באהט\"ו. ובשלמא לעיל משנה א' נקט שפיר שא\"צ שתגע בשרץ. אלא דמעצמהנעשית ראשון. והוא לישנא דש\"ס [נדה דנא\"א]. ושרץ דנקט הש\"ס הכא ובכל דוכתי דכוותה. לדוגמא בעלמא נקט. מדהוא הראשון הנזכר בריש מס' כלים. וה\"ה שאר אבות הטומאה. אלא הכא למה מצרכינן שיגע דוקא בשרץ. הרי אפי' נטמא בולד הטומאה נטמאת: ",
+            "ומדלא קאמר ואין חייבין עליהן משום אמה\"ח. דייק הר\"ב דה\"ק, דכשאכל אמה\"ח ממנה לא לקי כלל. אפילו משום טמאה. ולהכי כתב הר\"ב דמשנתנו מיירי בלא היה בו כזית בשר. דבאמה\"ח בעלמא גם באין בו כזית, רק בצירף בשר גיד ועצם, נמי חייב. לפיכך קמ\"ל הכא דהא לענין איסור טמאה לא מצטרפין: ",
+            "ואפילו להרמב\"ם דס\"ל דאין ב\"נ נענש על איסור אמה\"ח בעופות [כפ\"ט ממלכי' הי\"א]. הרי עכ\"פ מודה שהאמה\"ח ממנה אסורה לב\"נ [ולא שייך כאן לומר אזהרתן זו היא מיתתן. מדלא מצינו בזה אזהרה]. וא\"כ שייך שפיר לומר שאין שחיטתה מטהרתה לו לאכילה לגמרי. והא דלא תני לעיל בעוף טהור ושחיטתה מטהרתה. ונוקמה כי הכא דשחיטתה מטהרתה מידי איסור אמה\"ח אף שמפרכסת. ה\"ט משום דלא פסיקא לי' דהרי אף דמיד שנשחט נסתלק איסור אמה\"ח. עכ\"פ עדיין אסורה בעודה מפרכסת משום לא תאכלו על דם [כחולין דל\"ג]. א\"כ לא שייך גבה לומר שחיטתה מטהרתה. דהרי עדיין לא נטהרה לגמרי. אמנם הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל וז\"ל. תמוה לי' לחזקי' [חולין קכא\"ב] דבשחט טמאה ומפרכסת לית בה איסור אמה\"ח לב\"נ. א\"כ איך יפרנס משנה זו. דע\"כ מיירי לב\"נ. והא הכא בשחטה ישראל מיירי. וכדקתני ברישא בעוף טהור שחיטתה מטהרתה, עכלה\"ט. ולפענ\"ד נראה. מדעוד ק\"ל למה נקט חזקי' דינו בבהמה דוקא. טפי הו\"ל למנקט השוחט בע\"ח טמא. כדי למכלל נמי עוף. דבשלמא מתני' דהעור והרוטב וברייתא דר' אושעי'. התם שפיר נקטו רק בהמה. מדבעי לאשמעינן טומאת נבלה. והרי נבלת העוף אינה מטמאה כנבלה. אלא לחזקי' דלא נקט רק איסור ב\"נ. שפיר הוה מצי למנקט עוף. אע\"כ דס\"ל לחזקי' אין שחיטה לעוף מן התורה. וכר\"א הקפר [חולין כח\"א]. ואע\"ג דעכ\"פ צריכה מה\"ת נחירה לישראל. [דאל\"כ נבלת עוף טהור היכא משכח\"ל [כתוס' חולין דכע\"א ד\"ה לא]. עכ\"פ י\"ל דדוקא בהמה וחיה הניתר בשחיטה. להכי אע\"ג שעדיין מפרכס הו\"ל כמונח בדיקולא. מדכתיב תזבח ואכלת וזבחת כאשר צויתיך ואכלת [כחולין דכח\"א]. דנ\"ל דיליף כן. משום דמשמעותא דקרא היינו תיכף כשתזבח תאכלנו, אף שמפרכס עדיין. דהא דאמרינן [סנהדרין דסג\"א] דהאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה. הרי הוא בלא תעשה. אסמכתא בעלמא הוא [כע\"ר רש\"י חולין קכא\"ב] משא\"כ אי נימא אין שחיטה לעוף מן התורה. א\"כ לא נכלל עוף בקראי דלעיל. דהרי התם רק זביחה קאמר. והרי עוף בנחירה סגי לי'. אין לנו היתר בעוף דלהוי אחר שנשחט כמונח בדיקולא כבזביחה דבהמה. וא\"ב י\"ל דוקא בבהמה דיש במינה שחיטה בטהורה. והוה כמונח בדיקולא. אהני נמי שחיטה בטמאה לכנעני. משא\"כ עוף דא\"צ שחיטה בטהורה. וסגי לי' בנחירה. ולא הוה בטהורה דידה כמונח בדיקולא. להכי גם בטמאה לא טיהרה שחיטתה איסור אמה\"ח לב\"נ. ואפשר דחזקי' דייק דגם תנא דמשנתנו ס\"ל כוותי'. מדנקט ברישא בטהורה. שחיטתה מטהרת טרפתה. ולמה דייק ונקט תנא טרפתה. והרי מאמה\"ח מטהרתה. אע\"כ דבאמת אין שחיטתה מטהרת איסור אמה\"ח ממנה עד שתמות. ואף דרבעתו\"ס [חולין דקב\"א ד\"ה אלא לאו] לא כתבו כן, יע\"ש. היינו רק משום דכתבו לפי המסקנא. דקיי\"ל באמת יש שחיטה לעוף מן התורה. א\"כ ע\"כ צ\"ל דמדיוקא דסיפא. שמעינן דברישא בעוף טהור. גם מאמה\"ח מתטהרת בשחיטתה. אבל עכ\"פ אין הכרע ממתני' לומר כן. מדאיכא נמי למידק איפכא. או נ\"ל לתרץ קושית הגאון זצוק\"ל. דאע\"ג דקאמר חזקי' דכל זמן שמפרכסת ליכא גבה איסור אמה\"ח לעכו\"ם. אפ\"ה מודה דאסורה לו. להכי שפיר קאמר מתני' דאין שחיטתה מטהרתה סתם. והיינו שתטהרה לו לגמרי. והא דקאמר חזקי' אינה לאברי'. היינו בחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. התירתה שחיטה אחר שמתה. וכבני מעים לעיל [חולין לג\"א]. וכשהצעתי דברי הנ\"ל לפני הגאון הנ\"ל זצוק\"ל. מיאן בדברי. וכל כחו, מדלא אשכחנא דלמ\"ד אין שחיטה לעוף מה\"ת דלא להוי כמונח בדיקולא, עכלה\"ט. ולפע\"ד כל לא ראינו אין ראיה. דוכי משום הא נחשוב ח\"ו לחזקי' טועה בדבר משנה. לא תהיה כזאת בישראל. ותו הרי הדעת מכרעת כן, דכיון דכל עיקר ההיתרא דמנח בדיקולא נפיק מקראי דזביחה וכמש\"ל. עתה צא והבא לך גם אתה קרא להיתרא דמנח בדיקולא גם בנחירה. והרי גם בשחיטה ס\"ד התם [חולין לב\"ב] דלא להוי גבה כמנחו בדיקולא. ועל תירוצי הב' הנ\"ל השיב הגאון הנ\"ל זצוק\"ל. דכיון דחתך האבר ממנה בעודה מפרכסת. וחל עליו איסור אמה\"ח. איך יפקע אח\"כ במיתת הבהמה. והך דבמ\"ע. התם ליכא אלא משום מיאוס, עכלה\"ט. ולא זכיתי להבין דברים הללו. דכמדומה סמך א\"ע הגאון הנ\"ל על רש\"י שם. שכ' דקרא דלא תאכלו על דם. אסמכתא בעלמא הוא. וכמו שהבאנו דבריו לעיל. ולפענ\"ד זה תמוה. מדאמרינן התם [בסנהדרין סג\"א] דלא לקי על לאו זה מדהו\"ל לאו שבכללות. וכ\"כ גם הרמב\"ם [פ\"א משחיטה]. הרי לפנינו ברור דלאו אסמכתא היא. וא\"כ להגאון הנ\"ל מ\"ש הך לאו מהלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר שהוא לאיסור אמה\"ח. הרי כמו דאיסור אמה\"ח פקע לחזקי' לגמרי מנה משנשחטה. כ\"כ איסור דלא תאכל על הדם נפקע לגמרי. ומה אצטריך דלהוי לאו שבכללות. אע\"כ דגם לחזקי' לא פקע איסור אמה\"ח ממנה לגמרי. ונשארת עכ\"פ באיסור. שוב רצה הגאון זצוק\"ל לתרץ בעצמו קושייתו לחזקי'. דהרי מתני' ע\"כ ס\"ל דאין אמה\"ח נוהג בטמאה לישראל. וכדקתני בהדיא אינו סופג מ'. א\"כ י\"ל דמדלא אהני שחיטתה לישראל להתיר איסור אמה\"ח [דהרי מותרת ועומדת היא לו איסור אמה\"ח שבה] לא אהני ג\"כ לב\"נ. דאי\"ל דעכ\"פ שם שחיטה עלה בטהורה. ליתא, דבב\"נ בלא\"ה לא שייך שחיטה רק מדאהני לישראל. אבל חזקי' י\"ל דס\"ל כר\"י ור\"א דאמה\"ח נוהג בטמאים לישראל. נמצא דאהני שחיטה בטמאה לישראל דלא לספוג על כזית בשר עצם וגיד. לפיכך אהני ג\"כ למשרי לב\"נ, עכלה\"ט. ולפענ\"ד א\"א לומר שיהיה כל עיקר סמיכת חזקי' מדס\"ל דאמה\"ח נוהג בטמאים. דא\"כ ל\"ל לר\"א התם [חולין קכא\"ב] לומר נקוט דר' יוחנן בידך [דפליג אדחזקי'] דתני ר' אושעי' כוותי'. טפי הול\"ל מדקיי\"ל כרבנן [חולין קא\"ב] דאין אמה\"ח נוהג בטמאה. ותו אדמפלגי חזקי' ור' יוחנן בב\"נ לפלגי בישראל. דהרי ר' יוחנן ודאי כרבנן ס\"ל [כתוס' שם דקג\"א ד\"ה ומר]. אע\"כ דלחזקי' בשם שחיטה לבד דמתרת בטהורה לישראל סגי למשרי גם בטמאה לב\"נ. וא\"צ דלהני גם בטמאה לישראל: ",
+            "והא דלא נתן תנא סכום מנין בעוף טמא כמו בעוף טהור במשנה א' וב'. נ\"ל משום דבעוף טמא סמיך אמנין שזכר בעוף טהור שהן י\"ג. ה\"נ בעוף טמא יש י\"ג דברים. דאע\"ג דבעוף טמא אתוסף חדא במנין. דהא מני נמי חצי פרס לפסול הגוויי'. עכ\"פ הרי נגד זה בציר לה חדא מהנך ב' זוגי דמנינן בהו לעיל ד' בעוף טהור. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. ואין מצטרפין. ומצטרפין. והריי הכא בעוף טמא ליכא אלא ג'. דהיינו. מיטמאין. ומטמאין ומצטרפין. ות\"ש דלימא מסייע לה לדברינו לעיל סי' כ\"א דרק חלוקי דינין חשיב תנא דנן: ",
+            "ומ\"ש תוס' [חולין קכא\"א ד\"ה מרטקא] שהקשו על פי' רש\"י זה. מדתנן [זבחים לה\"א] פיגל במוראה לא פיגל באלל. והרי בעוף אין גיד צוארו קשה. לא זכיתי להבין. דמה קושיא. ודאי חזי באכילה. וכמ\"ש רש\"י בעצמו שם בגמ' [ד\"ה אלל]. ומשום הכי שייך גביה פיגול. אלא דלא חזי כל כך כמוראה. וכן צריך נמי לומר לפי מה שפי' שם תוס', דהתם מיירי בקצת מהוושט שנשאר דבוק במוראה יע\"ש. אמנם מה שפירשו רבותינו בעתו\"ס הכא, דמטרקא היינו בשר מת. לא הבנתי מהו. דאיי בשר המדולדל, הרי ראוי לאכילה [כחולין עג\"ב]. ואיהו גופייה מטמא טומאת אוכלין: ",
+            "ולתוס' [פסחים לג\"ב] דמסקו דגם רש\"י ס\"ל דגם לקט\"ו צריך שיעור כביצה. ודלא כהרמב\"ם [פ\"ד מאוכלין] דס\"ל דלענין לקט\"ו סגי בכ\"ש. א\"כ מצטרפין דלעיל ודהכא. היינו בין לקבט\"ו ובין לטמא אחרים. והא דנקט הכא מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ולא הוה סגי לי' במלת מצטרפין לחוד. וכלעיל בעוף. הכא ה\"ט מדבעי למתני אבתרה אבל לא טומאת נבלות. אמנם יש לדקדק למה לא נקט הכא כלעיל בעופות מיטמאין ומטמאין. ואי\"ל משום דבאמת לענין קבלת טומאה לא מחשבו חיבור [וכמ\"ש לעיל סי' ל\"ג]. ליתא. דהיינו דוקא באותן שאדם הדביקן יחד עם האוכל. כרוטב וקיפה ואלל. אבל אינך דקתני כעור ועצמות וכו' שמחוברין בטבע. ודאי גם להכניס או להוציא טומאה מחשבו חיבור. דוכי ס\"ד דגריעי מחרטום וצפרנים. ודוחק לומר דמשום הנך המדובקים בידיי אדם דנקט שבק מלמתני גם באינך מיטמא ומטמא. דא\"כ עכ\"פ הו\"ל למתני מטמא. דלענין להוציא טומאה. ודאי אפילו מודבק בידי אדם הוה חיבור. ושאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. אלא נ\"ל דלהכי לא נקט הכא מיטמאין ומטמאין. משום דממילא שמעינן לה. דכיון דמצטרפין להשלים השיעור. מכ\"ש דמכניסין ומוציאין טומאה כשמחוברין בטבע לכשיעור. ואע\"ג דבדבוקי' יחד בידי אדם אמרינן דמצטרפין להשלים ולא מחשבו חיבור להכניס ולהוציא טומאה. י\"ל דזהו רק בב' מיני מאכל. דלא בטל כל חד לגבי חברי'. וכל חד וחד כדקאי קאי. משא\"כ כל הנך דמשנתנו כשהדביקן לאוכל גמור. ודאי הוה להו טפל לגבי האוכל. ומחשב שפיר חיבור אף להכניס ולהוציא טומאה. מדא\"א שיאכלנו רק עם האוכל. ורק במשנה ב' וג' נקט מיטמא ומטמא ולא סמיך על הק\"ו שאמרנו. היינו רק משום כנפים ונוצה. דאצטריך למתני גבייהו מיטמאין ומטמאין ואמ\"צ. הלכך תני נמי באינך מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. ואע\"ג דבעוף טמא דתני גבה מצטרפין. ואפ\"ה תני גבה מיטמאין. י\"ל דרק אגב עוף טהור. נקט נמי גבי עוף טמא. ועוד נ\"ל דהא דתני כל הני בבהמה דוקא. היינו משום דרובן לא שייכי בעוף. בעור ורוטב בעוף. אינהו גופייהו מטמאו טומאת אוכלין. אף כשאינן מחוברין לאכול. דאפילו רוטב שהוא שומן קרוש דוקא בבהמה כשהוא לבד אינו ראוי לאכילה משא\"כ בעוף. הרי אפילו בשר חי שלו חזי לאומצא [כשבת קכח\"א]. מכ\"ש שומן קרוש שלו. שכבר נתבשל. ואפשר דקיפה. דהיינו תבלין שנתבשלו עם העוף נמי. דכיון דבסים טעם העוף שמובלע בהקיפה. לפיכך גם הם נאכלין לבד. והלכך גם בלי צירוף מטמאין טומאת אוכלין. וכ\"כ אלל שבעוף, וגידיו, ג\"כ ראויין לאכילה בעצמן [כרש\"י זבחים לה\"א ד\"ה אלל]. וקרנים וטלפים לא שייכי בעוף כלל. להכי לא שייך למתני בכל הני דמצטרפי בעוף. דהוה משמע דכשהן לבד אמקט\"ו אוכלין. מיהו בעצמות בוודאי אין חילוק בין כשהן של בהמה או של עוף. דבזה ובזה כשהן בלי מוח אמקט\"ו. ורק כשיש בהן מוח מצטרפין מדהן שומר. והרמב\"ם [פ\"ד מאוכלין ה\"ד] לא הזכיר בכולן עצמות בהמה. וכלל להו בהדי חרטום וצפורן וכנפים. ומסיים בכולן מתטמאין ומטמאין ומצטרפין. והיינו משום דגם בעוף, אף דגם עור וגידין וכדומה בעוף. גם כשהן לבד מקט\"ו. עכ\"פ שייך לומר גבייהו מצטרפין כשאין בכל א' כשיעור. ואפשר עוד דגם במשנתנו במלת בהמה נכלל נמי עוף. וכדאשכחן [חולין טז\"ב] דתנינן צואר בהמה למעלה. ומוקמינן לה התם רק בעוף דקליל. וא\"כ כ\"ש הכא. דוודאי גם בהמה בכלל. מיהו מתטמא ומטמא דנקט הרמב\"ם אכולהו. ודאי לצדדים קתני. דבעוף ודאי ישנם הרבה שמקבלין טומאה גם כשאינן מצורפין לשאר אוכל. ובבהמה כולהו, היינו רק להכנים ולהוציא טומאה כשהן מחוברין לשאר אוכל. והא דלא נקט גבי בהמה במשנתנו שא\"צ מחשבה וצריכי הכשר וכו'. כמו דנקט להו לעיל במשנה א' וג' בעופות. י\"ל משום דממ\"נ. דאי בבשר בהמה בעצמה. כולהו פשיטא מדאין לך אוכל המקט\"ו יותר ממנו. ורק בנבלת עוף טהור וטמא אצטריך לאשמעינן כל הנהו. דאע\"ג דאינן פשוטין כל כך לאכילה. מדהן נבלה. אפ\"ה דיינינן בהו כל הנך דיני דתני בהו. ואי בעור ורוטב וכו' דנקט במשנתנו. כיון כשהן לבד אמקט\"ו. לא שייך למתני גבייהו מחשבה והכשר ואינך. ורק מצטרפין צריך לאשמעינן. והרי מצטרפין אף שלא חישב עליהן. ואף שלא הוכשרו, ודו\"ק: ",
+            "והא דאוקימנא משנתנו בתרומה כסי' מ\"ה. היינו משום בבא דידים. דבחולין לא שייך למתני כולן שלישיות. דבחולין אין שני עושה שלישי. כן במשנה ח' מוקמינן לה במקרצת תרומה. דאלו בחולין לא הוה שייך למתני בסיפא וכולן שלישיות, מטעמא דאמרן. ול\"מ הוה מסתבר לי טפי דמיירי רק בחולין שנעשו ע\"ט תרומה. מדמצוי טפי מתרומה וקודש גופייהו. דאלת\"ה ק' למה נקט רק בתרומה. והרי בקודש נמי שייך למנקט בכה\"ג וכדנקט הרמב\"ם באמת. וכמ\"ש בפנים סי' נ\"ו בשמו: ",
+            "ונ\"ל דהכא נקט רק מקרצת ולא ככרות. וגם נקט השיך. דהיינו שהדביק בכוונה. ה\"ט משום דבעי למתני אבתרה פירשה כולן שניות. להכי קמ\"ל דאפילו היתה מקרצת שעדיין ראויה להדבק עם בצקות אחרות. וגם אפינו הדביקן באמת עם בצקות אחרות אח\"כ בכוונה. אפ\"ה דוקא כל עוד שהן מחוברין נדונין כגוף א'. אבל לא כשחזרו ונפרדו. וכדאשכחן כה\"ג במזרין שכרך למטה שהיא מדרס [כלים פי\"ט מ\"ה]: ",
+            "ואי\"ל כפי' הב' של הר\"ש. דגם הכא בטופח ע\"מ להטפיח מיירי. משום דכל שאינן כך לא מקרי משקין. דא\"כ ק' מ\"ש לעיל דנקט משקין. והכא נקט לשון טופח. אולם פי' מלת טופח על מנת להטפיח. כתב הר\"ב [עדיות פ\"ד מ\"ו] דהיינו שכשיגע ידו לשם תתרטב גם היא. אמנם בי\"ד [סי' קכ\"ט סי\"ג] פי' הרמ\"א שהיד שנתרטבה כשנגעה שם. תחזור ותרטב מקום אחר כשתחזור גם לשם. וכן פירש בערוך: "
+        ],
+        [
+            "אמנם להרמב\"ם [פ\"ח מאהט\"ו ה\"י] דמשקין שנטמאו מהידים אין מטמאין כלי. ודאי קשיא מהכא דאמרינן דגם הקדרה נטמאת. וליכא למימר דהא דקאמר מתני' הכל טמא היינו כל מה שבקדרה. וחוץ מהקדרה עצמה. ליתא. דמדנקט גם בסיפא בהיתה טמא מת הכל טמא. ושם ודאי קדרה נמי במשמע. א\"כ ילמוד עליון מתחתון. דהכל טמא דרישא הוא כהכל טמא דסיפא דא\"כ הו\"נ להתנא לפרש. אולם אפשר דבאמת מה\"ט הרמב\"ם רוח אחרת אתו בפי' משנתנו [כפ\"ט מאוכלין ה\"ג] וע\"ש: ",
+            "וא\"ת הרי גם בטומאה שייך ביטול. וכדאמרינן [מכשירין פ\"ב מ\"ג] בגסטרין אם רוב מן הטהור טהור. וכ\"כ אמרינן [בכורות כב\"א] הנך מיעוטי בטלי ברוב. וכ\"כ אמרינן נמי התם [כג\"א]. ובמנחות [כג\"א]. נבלה בטלה בשחוטה. וכ\"כ בדוכתי טובא מתוספתא דמכילתין מייתי כמה בטולי לטומאה [ועיין מ\"ש בס\"ד נגעים פי\"א סי' ע\"ז. ועיין עוד מ\"ש בריש מקואות בס\"ד בבועז שם פ\"א סי' ג'] וא\"כ ה\"נ נימא דהטפה הטמאה שחזרה לתוך המשקה שבקדרה. נתבטלה בכל מה שבקדרה. וכ\"כ ק' בכל דוכתא דאמרינן דמשקה מטמא חברתה [ועיין רמב\"ם פ\"ד מאוכלין ה\"ב]. ונ\"ל דהא דאמרינן בכל דוכתא דבטל. היינו רק שלא יהא דין התערובות כדין הטומאה שנתבטלה. אבל עכ\"פ היה דינו כנוגע בהטומאה ההיא. דלא גרע מהא דאמרינן [חולין עב\"ב] דג' על ג' הבאות מבגד גדול הטמא. דגם המטלית ההוא של ג' על ג' ג\"כ טמא. מדקבל טומאה מהבגד הגדול בשעה שנפרש ממנו. א\"כ ה\"נ באותה רגע שנגעה הטפה הטמאה שעל העלה בהמשקין שבקדרה. כבר נטמאו אותן משקין שבקדרה מהטיפה קודם שנתערבו לגמרי יחד [ודו\"ק]. אמנם מ\"ש רתוי\"ט דהאי חזרה לקדרה מצי קאי אנגעה בכביצה נגוב. תמה עליו הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל. הרי בנגוב נעשה רק שלישי מהידים. ואמ\"ט תו להמשקין להיות תחלה. והניח בצ\"ע. ולפענ\"ד נראה דרתוי\"ט קאי אהך גרסא דגרסינן. נגעה במקום המשקה. אם יש בו כביצה. הוא טמא והכל טהור. והרי להך גירסא ע\"כ ר\"ל דכשהעלה לא נגעה רק בהקדרה ולא במה שבתוכה. דאין כלי מקט\"ו מאוכלין. ואהא קאמר תנא. חזר לקדרה. ר\"ל ואם מקום הנגוב שבעלה שהוא כביצה נפל לתוך הקדרה. הכל טמא. דהעלה הרי נעשה שני מהמשקין שעליו בהחלק שבהעלה חוץ לקדרה. אבל אילו היה בא חלק הלח שבעלה. והיה נפל לתוך הקדרה. לא היה צריך שיהי' בהעלה כביצה. ורק הראיה שהביא רתוי\"ט שגם הרמב\"ם פי' כדבריו. זה לפע\"ד תמוה. דהרי הרמב\"ם לשיטתיה אזיל. דפי' משנתנו באשה נדה. והיא פשיטא שעושה להמאכל ראשון. גם בנגעה בנגוב. ומזה ראיה לדידן דאוקימנא בידים מסואבות: ",
+            "וא\"ת היכי קא יליף ר\"א מנבלת עוף טהור. מדלא מצינו שיהא האוכל קיל מהמאכל. אמאי לא נימא נבלה יוכיח. שהיא עצמה אהט\"ו. והאוכלה קיל מינה שאינו נעשה אלא ראשון לטומאה. ואת\"ל התם לאו משום אכילה מטמאינן לי'. רק כשהיתה בפיו נטמא משום משא נבלה. ואפילו חזר ופלטה ולא בלעה כבר נעשה ראשון. עכ\"פ ק\"ל דכיון דר\"א מנבלת עוף טהור יליף. נילף מינה ומינה. שיהיה האוכל חמור מהמאכל. דהיינו לגמרי כאוכל נבלת עוף טהור. או נימא דבין שאכל מאכל ראשון שני או שלישי בשעה שהמאכל בביה\"בל של האוכל יהיה אב. ואח\"כ יהיה ראשון. בדוגמת נבלת עוף טהור. וי\"ל דכיון דכל עיקר הטומאה שגזרו באוכל מאכל ראשון שני שלישי הוא רק מחשש שבעודה בפיו ישתה תרומה. א\"כ כדי להזהר מהך חשש די לן בזה שנעשהו טמא. ולא ישתה תו תרומה. אבל למה נחמיר עליו שיהיה יותר טמא מהטומאה עצמו שאכל. ואת\"ל א\"כ הוה סגי לן נמי למימר דבין שאכל ראשון שני או שלישי. יתהווה שני. דאז תו אין חשש שיאכל או ישתה תרומה. י\"ל דכבר הקשו כן תוס' [חולין לג\"ב ד\"ה האוכל]. ותירצו דר\"א השוה מדותיו. שיהי' תמיד האוכל כמאכל: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דאין אנו צריכין לומר כן דבל\"ז כיון דכל עיקר גזירת טומאה על האוכל מאכל טמא הוא רק משום שמא בעוד המאכל בפיו יבלע ג\"כ תרומה. והרי הרוק שבפיו שע\"ג המאכל הטמא כשמהפכו בפיו. נטמא הרוק ונעשה ראשון [ככלים פ\"ח מ\"י] והתרומה הנוגעת בהרוק נעשה שני להכי גזרו על האוכל ג\"כ שיהיה שני: ",
+            "אבל אי\"ל דבשהיה הנוגע תרומה לא תני מינה רק עד משנה י'. אבל הכא רק בשהי' המגיע והנוגע חולין קמיירי. וה\"ק טמא ומטמא. ר\"ל יש שראשון שבחולין זה. רק הוא עצמו טמא. אבל לא הנוגע בו. שלא יהיה רק פסול. והיינו בנגע הראשון זה באוכלין חולין. ויש שיהי' ראשון זה גם מטמא. שיהיה גם הנוגע בו טמא. דהיינו בשנגע גם במשקין חולין שיתהוו ע\"י נגיעה זו תחלה רק דא\"א לומר כן. דא\"כ היאך קאמר בסיפא דשני אמ\"ט. הרי שני מטמא משקה. ",
+            "וחילי משים דכיון דהא דשני של חולין עושה שלישי. רק מק\"ו דטבו\"י ילפינן [כסוטה כט\"א]. א\"כ די לבא מן הדין להיות כנידון. והרי גם טבו\"י אינו רק פוסל תרומה או קודש [כמעילה דח\"ב]. ועיין ברש\"י שם בסוטה [ד\"ה ככר] שלא זכיתי להבינם. וצ\"ע: ",
+            "ומה\"ט נקט תנא לשון נזיד הדמע. ולא נקט כפשוטו נאכל בתבלין של תרומה. אלא דבעי לאשמעינן דדוקא בשניהן נזיד. דהיינו רוטב לח. ושרק מדומע ומעורב. דהיינו שמתובלת בתרומה. ואז מדמתערב יפה. לא יהא כזית תרומה בכדי אכילת פרס של התבשיל זה [כחולין לה\"א]: ",
+            "אמנם לא ידענא. למה שינה רבינו הר\"ב טעמו. וחלק עלינו את השוין. דבכאן פירש. שאם נתערבה התרומה כבר בחולין שנעשו שלישי. מותר לאכלו. א\"כ נאכלת דוקא קאמר תנא. ולקמן במשנה ד' פי' דמותר לערבו. א\"כ נאכל דקאמר תנא. מקיל טפי מרישא. דמותר אף לערבו לכתחלה. ומ\"ש הא מרישא. והן אמת שגם רש\"י [חולין לד\"ב] פי' בבבא זו. שכשנתערבה עם תרומה מותר לאכלה. אמנם כמדומה לאו דוקא נקט בדיעבד. דהרי גם הרא\"ש והר\"ש מתנבאים בסגנון א' גם בבבא זו שמותר לתתו לכתחלה לתוך המקפה. וכן בדין. דאין כאן חשש מבטל איסור לכתחלה. מדאין בנגיעת התרומה בשלישי של חולין זה רק זהירת בעלמא. ולא עדיף מתרומת ח\"ל שג\"כ טמאה היא. שמותר לערבה בידים כדי לאכלה [כבכורות כז\"א]. ורב\"א פי' והשלישי שבחולין. היינו כל חולין שנגע בשני שבחולין. מותר לאכלו בנזיד הדמע. ר\"ל בתבשיל תרומה. מדאין שני עושה שלישי בחולין כלל. ולפיכך א\"א שיטמא התרומה. ומשמע מדברי רבינו דאף שיש כזית בכדי אכילת פרס שרי. אולם זה דלא כפי סוגית הש\"ס חולין הנ\"ל. אלא כן ארחת רבינו. שהוא כמלך הפורץ גדר לעשות לו דרך. כי רב חילו ועצום עושה דברו. וגם בל\"ז יש לדקדק בדבריו. דא\"כ למה נקט נזיד הדמע דוקא הול\"ל מותר לאכלה עם תרומה ביחד. וגם עם תרומה בעינא מותר לאכלה: ",
+            "והקשה הקשה כברזל ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל, מה איצטריך לאשמעינן דחמישי נאכל בנזיד הקודש. והרי אפילו רביעי של קודש נאכל בנזיד הקודש. וכמבואר במשנה ד'. ואת\"ל דמשנה ד' נקט לרבותא דהיתירא. דאפילו רביעי מותר לאכלו בנזיד. מדאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ומשנה ה' נקט לרבותא דאיסורא. דאפילו חמישי דאקליש טומאתו. דוקא בנזיד שרי. ולא במעורב ממנה טפי מכזית בכדאפ\"ר. עכ\"פ ק' הרי לעוסקי בחטאת א\"א לבטל בנזיד. דהרי אין מונין ראשון ושני בחטאת ונטמא גם המבטל. ותי' ע\"ר זצוק\"ל. דהתם רק בדבר שהוא בעין. ולא כי הכא בתערובות לח שאין הנטמא בעין. ע\"כ תוכן ד\"ק של ע\"ר זצוק\"ל. ול\"מ אני בו\"ת היה נ\"ל לתרץ ב' הקושיות בחדא מחתא דכל הני נאכל בנזיד דקתני במשניות ג' ד' ה'. היינו דמקלינן רק היכא דנעשה על טהרת דבר שהוא למעלה ממנו במדרגה. וכגון בשלישי מקלינן לאכלו בנזיד התרומה. ורק זה בשהשלישי הוא חולין שנעשה ע\"ט תרומה. הא שלישי של תרומה ממש. אסור לאכלו אפילו בנזיד תרומה. וכ\"כ רביעי דשרי לאכלו בנזיד הקודש. זהו דוקא בשהרביעי הוא תרומה שנעשה ע\"ט קודש. הא רביעי של קודש ממש אסור לאכלו בנזיד הקודש. ורק חמישי של קודש שנעשה על טהרת פרה. שרי לאכלו בנזיד הקודש. מדאין בו כזית בכד אפ\"ר. הא ביש בו כזית בכדאפ\"ר. היה אסור לאכלו מדנשמר לחטאת ונקרא עליו שם טומאה. מיהו גם באין בו כזית בכד אפ\"ר. אע\"ג דמותר לאכלו. אפ\"ה נשאר בטומאתו לחטאת ומטעם דאין מונין ראשון ושני בחטאת, ודו\"ק: ",
+            "ומכאן נמי מוכח כדברינו שם. דשני שבחולין הוא רק פוסל לקודש. דאל\"כ האיך לא אשתמט תנא הכא לאשמעינן דעכ\"פ מטמא לקודש. ותו דאי ס\"ל דמטמא לקודש. הוה שפיר טפי למתני במשנה דעושה לתרומה שלישי. דאז ממילא שמעינן. דכל שלישי שבתרומה עושה תו רביעי בקודש. אע\"כ דשני שבחולין. גם לקודש רק פוסל הוא אלא דנקט רבותא. דשני שבחולין אפילו לתרומה פוסל: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש והרא\"ש והר\"ב ורב\"א. כל הנביאים מתנבאים בסגנון א'. דכשהשלישי שבתרומה נעשה ע\"ט תרומה מטמא את הקודש ועושהו שני. וסמכו רבותינו א\"ע על הא דאמרינן [חולין לה\"א] שטהרת תרומה. טמאה היא אצל קודש. וא\"ת א\"כ מה אריא דנקט תנא שלישי של תרומה. לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו תרומה טהורה ממש מטמא קודש. י\"ל דדוקא כשהתרומה כבר טמאה אפילו הוא רק שלישי גזרו. מדחזינן שכבר לא נזהרו בשמירתה. להכי חיישינן שמא נתעצלו אח\"כ יותר בשמירתה ונגעה גם בשרץ. אבל בכל תרומה טהורה ליכא למיחש כלל. וא\"כ כ\"ש שכך הדין בחולין. דהרי בחולין נזהרים פחות הרבה מבתרומה. ולפיכך רק כשהחולין טמאים אפילו הן רק שני. אמרינן דעושה רק לקודש הנוגע בו שני. אבל כשהחולין טהורים אז תרומה או קודש שנגע בו טהור. דדוקא בבגדים גזרו שיהיו בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש [כחגיגה פ\"ג]. אבל במאכלים טהורים של זה וזה לא גזרו טומאה. וכן מצאתי לרב\"א שכתב כן להדיא [בפרקין מ\"ג]. אולם רבינו משה ינחנו פה במעגלי צדק בפירושו במשנה. והאריך למעניתו. אבל תוכן דברי קדשו. דהאי אבל אם נעשה על טהרת תרומה דנקט תנא. לא קאי אתרומה דנקט מקמי הכי. בתרומה שנעשה על טהרת קודש. רק אחולין קאי. והכי קאמר תנא. שלישי שבתרומה. פוסל למאכלי קודש. ואפילו נעשו המאכלים ההם רק על טהרת קודש. והן באמת חולין או תרומה. אפ\"ה מדנעשו ע\"ט קודש. נפסלו כשנגעו בשלישי שבתרומה. וכל זה בשהיה שלישי זה תרומה ממש אבל בשהיה שלישי זה חולין. רק שנעשה על טהרת תרומה. והרי מצד הדין אינו טמא כלל. ולפיכך שלישי כזה אינו פוסל לקודש לעשותו רביעי. אפ\"ה עכ\"פ קודש שנוגע בראשון או שני של חולין שנעשו ע\"ט תרומה. דינו כאילו נגע תרומה בטומאה ההיא. כגון ראשון של חולין שנעשו ע\"ט תרומה שנגע בקודש. נעשה קודש ההוא שני. ושני זה שנגע תו בקודש. עושהו שלישי. וכשחזר שלישי זה ונגע תו בקודש, טהור לגמרי. דאע\"ג דכל הנוגעין, קודש היו. אפ\"ה כיון שהראשון שעל ידו בא הטומאה לאלו הנוגעים. לא הי' רק חולין שנעשו על טהרת תרומה. קילא טומאתו. ואינה מתפשטת להלן משלישי. זהו כל תוכן דברי רבינו למדקדק בפירושו כאן. והנה בספרו יד החזקה [פי\"א מאהט\"ו] פירש הדברים יותר. שכתב שם [ה\"ט] וז\"ל. חולין שנעשה ע\"ט תרומה. שלישי שבהן אינו עושה רביעי בקודש שנגע בו. ושם [ה\"ח] כתב דשלישי של תרומה ממש. עושה רביעי בקודש וכו'. והשתא מדברי רבינו נלמוד. דאף לבתר מאי דאמרינן [חולין לה\"א] דהאוכל שלישי של תרומה או אפילו רק שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. מחשב האדם האוכל כשני לענין מגע קודש. ועושה להקודש שלישי. משום דטהרת תרומה טמאה היא אצל קודש. וכך כתב רבינו בעצמו [שם הי\"ב]. וק' לפ\"ז א\"כ האיך כתב רבינו שם [ה\"ח] דשלישי של תרומה ממש אם נגע בקודש עושהו רק רביעי. ואמאי וכי חמור האדם שאכל השלישי. טפי מהשלישי בעצמו. שכשנגע בקודש עושהו רק רביעי. והאדם שאכל השלישי עושה להקודש שנוגע להיות שלישי. וכ\"ש דק' מ\"ש שם [ה\"ט] דשלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. כשנגע בקודש לא פסלו. א\"כ נימא הקודש לאדם שאכל השלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני [ככלים פ\"ח מ\"ד ופרה פ\"ח מ\"ב וכו']. י\"ל דדוקא באדם שאכל שלישי של תרומה. או שאכל שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה אמרינן דמדאכל טומאה דייש בטומאה. וחיישינן דלמא כמו שאכל תולדה זו הקל. דהיינו שלישי. שמא אכל נמי תולדה היותר חמור דהיינו ראשון או שני ונתהווה עי\"ז שני [כפ\"ב מ\"ב]. וכדגזרינן מה\"ט בכל דייש בטומאה. דהרי מצורע אע\"ג דטבל בז' חוזר וטובל בשמיני לביאת מקדש. מדדייש בטומאה [כיומא ד\"ל ע\"ב]. וכ\"כ מחוסר כפורים צריך מה\"ט טבילה לאכילת קדשים דמדדייש בטומאה חיישינן שמא חזר ונטמא אחר טבילתו ולאו אדעתיה [כחגיגה כד\"ב ורמב\"ם פי\"ב מאהט\"ו הט\"ו]. מיהו רק לקודש מחמרינן כן, מצד מעלה. אבל לענין תרומה. אמרינן דלא יהא האדם האוכל השלישי חמור מהמאכל השלישי בעצמו. שאינו פוסל במגעו את התרומה. ולהכי רק אסור לאכול תרומה עד שיטבול. אבל מותר ליגע בתרומה אפילו לכתחלה [רמב\"ם פי\"א מאהט\"ו הי\"א]. וכל זה דיין האדם שאכל השלישי. אבל המאכל שלישי של תרומה או של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. לא חיישינן שמא אחר שנטמא ונעשה שלישי נטמא טומאה יותר גבוה ונעשה שני. נמצא שיטמא גם תרומה. ליתא. דאע\"ג דכבר נטמא מזהר זהיר בטהרתה. מדכתיב משמרת תרומותי. בב' תרומות הכתוב מדבר. דגם בתרומה טמאה מוזהר לשמרה לבלי תתטמא יותר [כבכורות לד\"א]. ולפיכך שלישי של תרומה רק בנגע בקודש עושהו רק רביעי. אבל שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. נחות חד דרגא. דבנגע בקודש הו\"ל כנגע ברביעי וטהור לגמרי. ואגב ראינו לבאר פה המדרגות שבין טהרת תרומה לטהרת קדש. ונקרא שמו בישראל גרם המעלות. א) תרומה טהורה עצמה. וכ\"כ חולין טהורין עצמן. טהורים לקודש [ירושלמי ספ\"ב דחגיגה]. ב) אבל אדם הטהור לא יגע בקודש לכתחלה [כמשנה ספ\"ב דחגיגה]. ורק בנגע בדיעבד בקודש טהור [כרמב\"ם רפי\"ג מאהט\"ו]. מיהו כל זה בלא הסיח דעתו מלאכול תרומה. דבהסיח דעתו מלאכלה. אף תרומה מטמא במגעו עד שיטבול. ואפ\"ה אם אמר ברור לי שלא נטמאתי. מותר לאכול תרומה. ורק אפ\"ה צריך שיטול ידיו מקודם שיאכל. ורק ליגע בתרומה מותר בלי נט\"י. מדברור לו שלא נטמא. אבל אפ\"ה אסור ליגע בקודש לכתחלה עד שיטבול. וכדאמרן [טהרות פ\"ז מ\"ח ורמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו ה\"ג]. והא דהחמירו באדם טהור לתרומה דאסור ליגע בקודש [כלעיל סי' א']. ומ\"ש ממאכלים טהורים דאמרינן גבייהו דאפילו לכתחלה מותרים ליגע בקודש. ואי\"ל דה\"ט. משום דדוקא במאכלים טהורים מזהר זהיר בהו אינש טפי שלא יתטמאו. משום דכשיתטמאו א\"א תו שיתטהרו שוב בטבילה. משא\"כ באדם שכשיתטמא אפשר שיתטהר בטבילה. או דנימא דרק באדם מדאפשר שיטבול קודם שיגע בקודש. להכי החמירו עליו שיטבול לכתחלה קודם שיגע בקודש. משא\"כ במאכלים טהורים. ליתא. דאי משום הנך תרתי טעמי. א\"כ הו\"ל נמי להחמיר גם בכלי שטף הטהור לתרומה דאסור ליגע בקודש עד שיטבול. והרי בש\"ס [חגיגה דכג\"א] משמע דגם בכלי טהור מזהר זהיר בי' מלהתטמא [כל דלא חזי למדרס]. אלא ה\"ט. משום דרק באדם גזרו לכתחלה שלא יגע בקודש עד שיטבול. מדדרכו להתנועע תמיד ממקום למקום חיישינן עכ\"פ לכתחלה. דילמא בא אל הטומאה ונטמא ולאו אדעתי'. וכדאשכחן כה\"ג בסתם ידים. מדהן עסקניות. יהיו שניות [כטהרות פ\"ז מ\"ח]. משא\"כ במאכלים וכלים טהורים. דהן נחין במקומן לא חיישינן שהובא הטומאה אצלן. או הן אצל הטומאה. ג) אבל בגדי אדם הטהור לאכול תרומה. שנגעו בקודש. נעשה ראשון [רמב\"ם רפי\"ג מאהט\"ו] והחמירו בבגדים. מדמצוי שישבה עליהן אשתו נדה ולאו אדעתי' [ונ\"ל דה\"ה שאר כלי הראוי למדרס. והוא טהור לתרומה. עושה לקודש שנוגע בו ראשון מה\"ט]. ד) שלישי שבתרומה שנגע במאכל קודש נעשה רביעי. [ולהר\"ש ושאר רבותינו הנ\"ל נעשה שני]. ובנגע זה השלישי במשקה קודש. נעשה זה המשקין תחלה. אבל שלישי שבתרומה שנגע במשקה תרומה, טהור. וכן רביעי שבקודש שנגע במשקה קודש, טהור (רמב\"ם פי\"א ה\"ח מאהט\"ו. ועיין ראב\"ד ורכ\"מ שם). ה) שלישי שבחולין שנעשה על טהרת תרומה. ונגע בקודש. נשאר בטהרתו. וכן משקה קודש שנגע בשלישי זה, טהור [רמב\"ם שם ה\"ט]. ו) אדם האוכל שלישי שבתרומה. או שלישי שבחולין שנעשה על טהרת תרומה. מותר ליגע בתרומה. אבל אסור לאכלה עד שיטבול. אבל אדם שאכל שלישי של תרומה או שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. ונגע אח\"כ האדם בקודש. נעשה הקודש שלישי. ורק אדם האוכל שלישי שבחולין שנעשה על טהרת קודש. הר\"ז טהור לגמרי. ומותר ליגע אף בקודש (רמב\"ם שם הי\"ב.). אולם השלמת ענין סדר המדריגות עיין בהלכתא גבירתא בסתר המדרגה: ",
+            "והא דמקדים הכא חולין קודם תרומה. דלא כסדרן ברישא. ה\"ט משום דבין ברישא ובין הכא מקדים תנא טפי כל דבר שמתפשטת הטומאה גבי' טפי. להכי ברישא מקדים קודש לתרומה ותרומה לחולין. משא\"כ הכא במשקין חולין מתפשטת הטומאה טפי מבתרומה דהרי משקין נעשין ראשון. ותרומה רק נפסלת מהשני: ",
+            "ולרמב\"ם הנ\"ל. ר\"י ס\"ל דראשון ושני ושלישי שבחולין כשנגעו בקודש. הו\"ל כאילו נגעו בתרומה. דהראשון שבחולין מטמא א' ופוסל א' בקודש. ושני שבחולין פוסל אחד בקדש שלישי שבחולין טהור לגמרי לקודש. ולר\"א ראשון שבחולין מטמא שנים ופוסל א' בקודש. ושני שבחולין מטמא א' ופוסל א' בקודש. ושלישי שבחולין עכ\"פ פוסל א' בקודש. ",
+            "ונ\"ל עוד דמה\"ט נקט בית הבד. דהיינו מקום כבישת הזיתים. ולא נקט גת. שהוא מקום דריכת הענבים. היינו משום דבעי לאשמעינן רבותא. דלא מיבעיא גת. בוודאי האוכל מאכל טמא. לא יתעסק שם בטלטול הענבים. דהרי כבר הוכשרו משבצרן (כשבת דט\"ז). אלא אפילו זיתים שאין נכשרין במסיקתן. עד שיגמור למסוק כפי הצורך למלוי בית הבד (כלקמן רפ\"ט). להכי סד\"א דמקמי הכי שרי לעשות שם בבית הבד בטלטול הזיתים. קמ\"ל דאפ\"ה גזרינן מקודם אטו אח\"כ. וא\"כ אי נימא דהאי לא יעשה דמשנתנו לשון דחיקה וכבישה הוא. מה לי זיתים או ענבים. ומ\"ש בית הבד דנקט. אמנם מ\"ש הר\"ב ומטמא משקין להיות תחלה. במחכ\"ר היא שלא לצורך. דהרי הזיתים כבר הוכשרו משגמר למסוק. וא\"כ הרי שני שבחולין פוסל את התרומה [כלעיל מ\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ש. אמנם כפי הנראה מהרמב\"ם [פ\"ט מאוכלין ה\"ב] משמע דבטופח לחוד סגי. וא\"כ ע\"כ דס\"ל לרבינו דרק לענין חיבור צריך טופח ע\"מ להטפיח [כגיטין דטז\"א ועיין לקמן ספ\"ח]: ",
+            "והכי קיי\"ל [פסחים לג\"ב] דענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה. ויהיה היין היוצא טהור. דמשקין מפקדי פקידי. ולא נטמא עם הענבים. וכשיצא הרי חסר שיעורו בענבים מלטמא משקה היוצא. וכן פסק נמי הרמב\"ם [פי\"ב מתרומות הי\"א]. וק' עכ\"פ לאידך מ\"ד דס\"ל התם דגם בכה\"ג היין היוצא טמא. דטומאת המשקין להיכן הלכה. א\"כ האיך יפרנס משנתנו. דה\"נ נימא דאפילו יש באלו מאכלים הטמאים הקרושים פתות מכזית. אפ\"ה כשחזרו ונמוחו. טמא המשקה היוצא דטומאה שבהן להיכן הלך. וי\"ל התם גם בעוד שלא נסחטו המשקין. היו כבר המשקין בעולם. אלא שהיו כנוסין תוך הזגין. ורק מדמחשבו כבלועין בהזגין נטמאו עמם. ולהכי שפיר קאמר טומאה שבמשקין הללו להיכן הלך. משא\"כ הכא. בעוד שהיו המאכלים קרושים ולא הי' כאן שום משקה בעולם. והשתא שנמוח המאכל ונתהוה למשקין. פנים חדשות בא לכאן. לא שייך לומר טומאת המשקין להיכן הלך. דהרי משקין לא הי' כאן עדיין בעולם. ואין כאן חשש רק מדנוגעין בגוש הקרוש. ולהכי כשאין בהקרוש אחר שיצא ממנו הטפה הראשונה כביצה. שפיר טהור המשקה היוצא: ",
+            "כך פי' הר\"ב וגם רב\"א. וכן פי' גם הרמב\"ם [רפ\"ט מאוכלין]. ומה שהקשה הר\"ש על זה מתוספתא [פ\"ב] דאמרינן דכל זמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ואמקט\"ו כלל. נ\"ל דהתם בתוספתא ל\"ג שמן רק שומן והיינו חלב וכמ\"ש לעיל סי' נ' וה\"נ אמרינן [חולין דק\"כ ע\"א] דחלב שקרש אמ\"ט טומאת אוכלין כשהוא לבד וכן מצאתי הגי' בתוספתא שעם פי' זר זהב דגרים שומן. ומהו' משה טהארן תי' דאפשר הכא מיירי בשנטמא השמן כשהוא לח ונקרש: ",
+            "ולפע\"ד מיירי הכא שלא נתחברו המשקין יחד בשעה שנגעו בהפרודין. דאל\"כ מצטרפין הפרודין לטמא. דמגע ומגע מצטרף בכה\"ג. לא די בטומאה חמורה [כה\"ג דאהלות מ\"א] אלא גם בטומאה קלה [כלעיל פ\"א סוף מ\"ה ועי' לקמן פ\"ח מ\"ח]. וכתב ע\"ר הגאאמ\"ו זצוק\"ל דאי\"להק אמאי בגוש יותר מכביצה טמא התנור. הרי חיבורי אדם אינו חיבור [כפ\"ג דאהלות מ\"ד]. י\"ל דהיינו רק לטומאה חמורה [כזבחים קה\"ב] עכ\"להט. ולבו\"ת נראה. דלהכי באמת נקט תנא גוש זיתים ולא גוש של שאר מיני פירות כתאנים ותמרות. משום דכשמחובר בא' מז' מיני משקין הו\"ל חיבורי אדם חיבור [כרמב\"ם פ\"ו מאוכלין הי\"ג] ועל כרחך צ\"ל כן. דאל\"כ ככר שיקט\"ו היכי משכח\"ל ומקרצות נושכות זו בזו. דבנטמא א' נטמא כולן [כפ\"א דטהרות מ\"ז וח'] היכי משכח\"ל אלא ודאי כדאמרן: אולם עי' עוד מ\"ש בס\"ד בעוקצין [פ\"ב מ\"ה] בבועז סי' ח'. שהארכתי במה שהאיר ד' עיני בזה ועי' עוד מ\"ש בסי' הסמוך: ",
+            "כך נ\"ל פי' דברי הר\"ש והר\"ב נושא כליו. אבל אי\"ל דכוונתם דס\"ל כר\"ת [פסחים לג\"ב] דגם לקבל טומאה צריך שיהי' בהאוכל כביצה. וכך כתב הר\"ב בעצמו בפירוש [פרה פי\"ב מ\"ו]. וא\"כ להכי מקשו דאע\"ג דיש בהענבים יותר מכביצה. עכ\"פ אין בהזג המקיף המשקה כביצה. וא\"כ איך קבל טומאה. ליתא, דא\"כ לא תירצו מידי. דנהי דהמשקה שתוך הגרגר משלים שיעורו. עכ\"פ הרי גם הזג עם המשקין שבתוכו אין בו כביצה. ואיך קיבל טומאה. אע\"כ דמדמחוברין כל הגרגרין חד באשכול הו\"ל האשכול יד. וכל יד מקט\"ו ומטמא אחרים כמבואר בריש עוקצין. ולפיכך אף שאין השרביט מצטרף. עכ\"פ מצרף הוא כל הגרגרים המחוברים בו בידי שמים דרוב חיבור [כזבחים קה\"ב]. וא\"כ תו אצ\"ל דהמשקה שתוך הגרגר אף שהוא טהור אפ\"ה מצטרף להזג. דהרי י\"ל דלהכי נטמא כל גרגר וגרגר. מדהיו כל הזגין המחוברים בהאשכול יחד כביצה גם בלי המשקין שבתוך הזגין. לפיכך צ\"ל כפירושינו הנ\"ל דרבותינו רצו רק לתרץ האיך אפשר שיטמא כל גרגר להטפה היוצאת. דהרי בשעה שסוחטן כבר נתלשו מהאשכול. ולטמא אחרים לכ\"ע צריך שיהיה המטמא כביצה. והרי אז אין בהזגין כביצה אם לא נצרף עמהן המשקין הטמונים בתוכן. ועל זה תירצו שהמשקה הטהור מצטרף להזגין. וכמבואר. אמנם על זה תמהני. דאף שמצטרף המשקה שתוך הזג לכל גרגר. עכ\"פ האיך יצטרפו כל הגרגרים יחד. והרי אינן דבוקים יחד. אע\"כ דכיון דכשיצא טפה הראשונה. כבר נתמעכו הגרגרים יחד ונעשו גוש א'. ואז שפיר מצטרפין כל הגרגרים יחד. דאף דחיבורי אדם איינו חבור. היינו לקט\"ו שיקט\"ו כל המחוברין בשנטמא א' מהן. אבל כשכולן כבר טמאים כל א' לבד. ונתחברו. מצטרפין והוי חיבור לטמא אחרים כשיש בכולן שיעור כביצה אפילו לא נתחברו בז' משקין [כרמב\"ם פ\"י מאוכלין הי\"ז]. וכ\"ש הכא שנתחברו בשמן שהוא חיבור בא' מז' משקין. דאז אפילו לקט\"ו מחשבו חיבור [כרמב\"ם שם הי\"ג] וכמש\"ל. וא\"כ מאן לימא לן דאיירי הכא באין בכל הגוש כביצה בלי המשקין המעורבין בהגוש. דילמא מיירי מתני' שהיה בהגוש כביצה בלי המשקין המובלעין בתוכן. ורק עם המשקין הן יתר מכביצה. ואפילו את\"ל דדחיקא להו לרבותינו לאוקמי בהכי. וטפי משמע לישנא דמתני' שיש בהענבים עם המשקין שבתוכן יותר מכביצה. מדלא נקט תנא לחלק בין שיש בהזגין לבד פחות מכביצה או כביצה. עכ\"פ מזה ראיה שהביא הר\"ב מחתיכה כביצה שנצטמק שנעשה פחות מכביצה. והניחו בגשמים ותפח לכביצה. הרי אין המשל דומה להנמשל. דוכי התם מטעם צירוף המים שנבלעו בתוך החתיכה אתינן עלה. דא\"כ גם בלא היתה מתחלה כשיעור. והניחה בגשמים ותפחה לכשיעור נמי נימא שתקבט\"ו. והרי בפירוש אמרינן [במנחות נד\"א] דדוקא בהיה כשיעור בתחלה ונצטמק. טמא מדאורייתא כשחזר ותפח. ומטעם דאין דחוי אצל איסורים. משא\"כ הכא בענבים וזיתים לא דמי אפילו לסיפא דהתם שהיה בהן עכ\"פ בסוף כשיעור. משא\"כ הכא. לא בתחלה ולא בסוף היה בהזגין כשיעור אם לא נצטרף להן משקין שבתוכן. אבל מנ\"ל שיצטרפו. והרי קיי\"ל דאין היתר מצטרף לאיסור [כפסחים מג\"ב]. ותו נ\"ל דהתם לא מיירי כלל שנבלעו מים בהחתיכה. ושמצטרפין לה. דא\"כ למה נקט כלל גשמים. הול\"ל שהניחו במים ותפח. אלא מיירי שנצטמקה החתיכה. ונתיבשה ע\"י החמימות. וחזרה ונתפשטה ונתרחבה ע\"י אויר הקר שבזמן הגשמים. וכידוע לטבעיים. דאע\"ג דטבע החום לפשט ולהרחיב האויר. וטבע הקרירות לצמצמו. וכמ\"ש בספר הברית [חלק א' מאמר ז' פי\"ז]. שהביא ראיה על זה. שאם יתפתחו שלחופית. ויקשרו פיה היטב. ויניחוה מנופחת בקרירות. תצמצם א\"ע מעט מעט. עד שלבסוף תתרוקן מעצמה כולה. והיינו משום שהאויר שבתוך השלחופית נצטמק ונתצמצם בתוך השלחופית. ואם יחזרו ויניחו השלחופית הזו אצל תנור חם או כדומה במקום חם. תחזור ותתנפח מעצמה עד שתתמלא נפוחה כבתחלה. והיינו משום שבחמימות התפשט והתרחב האויר שבתוך השלחופית. מיהו כל זה רק באויר הסגור בשלחופית וכמש\"ל שע\"י שאין האויר יכול לצאת. לכן מתפשט בתוך השלחופית מפה לפה. אבל באויר שיש לו מקום יציאה. אז אדרבה טבע האש והחמימות לגרש ולהדוף את האויר מכל וכל ממקומו בתחלה. וכמ\"ש בספר הקדוש הנ\"ל [מאמר ו' פ\"ו]. אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבי' דחי' וקטנים מאד הנקראים מחכמי הטבע בשם פארען. שאינן נראין לעין רק ע\"י זכוכית המגדיל הנקרא מיקראסקאף והנקבי' ההם מלאים אויר [וכמ\"ש בספר הנ\"ל מאמר ז' פ\"ב]. לכן כשיניחו כל גוף במקום חם. החמימות ידחק ויהדוף לחוץ את האויר ממקומו שבתוך נקבי הפארען המפולשין לכל צד ולכן יתיבש כל גוף כשיהי' במקום חם. מדנדחק מתוך נקבי פארען שלו האויר שהי' שם בתחלה. ועי\"ז נדבקו ונצטמקו חלקי הגוף יחד. אולם ישוב כל גוף לחזור ולהתפשט ולהתגדל. כשיחזרו ליתן הגוף במקום קר. דמדאין שם חמימות ישוב האויר לבוא לתוך חורי הפארען ויתפשט שם. ועי\"ז תתגדל החתיכה. ולפ\"ז מה שמקובל לנו שיעורין הלממ\"ס [סוכה דה\"ב]. ויהי' חייב על אכילת כזית. וכל מאכל כביצה יטמא אחרים היינו אף שלפי האמת אין בעצמות הגוף ההוא כזית וכביצה. רק בצירוף האויר שבתוך נקבי הפארען הנ\"ל. אפ\"ה כך מקובל לנו שיהי' האויר ההוא הטמון שם בטבע מצטרף לכשיעורו ורק אם יש שם חלל הנראה אז ממעך החלל ואח\"כ משער [כעוקצין פ\"ב מ\"ח]. אמנם כשיניחו חתיכה זו שיש בה כשיעור זית או ביצה במקום חם. ועי\"ז ידחק החמימות את האויר מתוך נקבי הפארען שבו. ותצטמק החתיכה ותתקטן משיעור גדלה בתחלה. ולא יהי' בה כשיעור הראוי לחיוב ולהטמ' תהי' אז החתיכה מותרת או טהורה. מדאין בה כשיעור ואולם כשיחזרו שוב להניח החתיכה במקום אויר קר שמנשב בימות הגשמים. וע\"י שאין שם חמימות שוב ישוב האויר לתוך נקבי הפארען שבחתיכה כבתחלה. ועי\"ז תתפשט ותשוב החתיכה להיות גדולה כשיעורה בתחלה. שוב יתחייב האוכלה. ויתטמא הנוגע בה. אע\"ג שלא נבלעו בה מים מעולם דהרי גם בתחלה בלי גשמים הי' בו כשיעור. כך כוונת הש\"ס שם בלי שום ספק. דאי משום מים שנבלעו בחתיכה הרי קיי\"ל דאין היתר מצטרף לאיסור וכדאמרן. וא\"כ מזו ראיה שמביא הר\"ב משם לכאן דנימא גם הכא שנצרף המשקין להזגין. והאיך נצרפן ולמה נצרפן. והרי המשקה שבתוך הזג לא נקרא עליו לא שם משקה ולא שם מאכל מעולם. כל זמן שהיה סגור תוך הזגין. ומה\"ט נשארין בטהרתן [כרש\"י פסחים לג\"ב]. ומהיכי תיתי לכשיצאו יצטרפו לכשיעור טומאה. וכי ס\"ד שעצם שדבוק בבשר נבלה יצטרף לכשיעור טומאתו. כשאינו יד או שומר [ועיין עוקצין פ\"ב מ\"ה]. וטפי הו\"ל להר\"ב להביא אידך ראיה שהביא הר\"ש משומר דאיהו גופיה כשנפרש מהאוכל טהור ובעודו מחובר בו טמא ומטמא ומצטרף להשנים שיעורו: ",
+            "והקשה ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל דל\"ל יציאת הטפה. הרי גם בתוך הגרגר נטמא המשקה בהיסט [כפ\"ט דכלים מ\"ו]. ותירץ דהתם הבלוע מכונס במקום א'. להכי הו\"ל כנשאו להדיא. משא\"כ הכא הבלוע הוא מפוזר בממשות הפרי. והו\"ל כאילו אינו בעולם, עכלה\"ט. ויען הננס. כוונת ע\"ר הגזצוק\"ל היינו. דנהי דבית הסתרים במגע אינו מטמא. עכ\"פ במשא מיהו מטמא [כנדה דמב\"ב, ורמב\"ם פ\"א מטומאת מת ה\"ח]. אמנם לא זכיתי להבין דברי קדשו בתירוצו. דהא תינח זיתים שהשמן שבתוך הזית אינו בתוכו בעין רק מעורב ומובלע בגוש של הפרי. אבל בענבים מאי איכא למימר. הרי גם בתוך כל ענב המשקה כונס בתוכו כמו הדרבן בתוך המלמד. ולבו\"ת ל\"מ היה נראה לתרץ דהתם כבר היה הדרבן בחוץ. וכשנבלע בהמלמד לא נתבטל הוייתו. משא\"כ הכא אף שבהזגים של הענבים היין מכונס. עכ\"פ עדיין לא ראה העולם. ועדיין בעודו שם אינו לא אוכל ולא משקה. כמ\"ש לעיל בשם רש\"י. להכי לא נטמא במשא. וכמו שלא יטמא אבן או בול עץ שנשא הזב. במשא. וכמו דאמרינן דאשה מעוברת שמת עוברה בתוך מעיה. שהאשה טהורה ולא מחשבא כנשאה מת [כחולין עב\"א ורמב\"ם סוף הלכות טומאת מת]. אף שיש לחלק התם בעוד העובר במעיה אמרינן עובר הו\"ל ירך אמו [חולין נח\"א] ולא חשיב כמת. משא\"כ הכא. עכ\"פ הרי גם הכא מדאינו חשוב לא כמאכל ולא כמשקה היכי ס\"ד שיקבל טומאה. ודו\"ק: ",
+            "ואע\"ג דהא דר\"מ חייש למיעוטא. אינו רק מד\"ס להחמיר. אבל מדאורייתא ילפינן מאחרי רבים להטות. ואזלינן בתר רובא בין להקל ובין להחמיר. דאמרינן מיעוט כמאן דליתא דמי. דאפי' כמחצה על מחצה לא דיינינן לי'. וא\"כ היכי מטהר הכא ר\"מ מדאין בהתינוק דעת לשאול. הרי גם באין בו דעת לשאול לא מקלינן רק בשיש מחצה על מחצה. י\"ל הכא איכא למימר סמוך מיעוט דאין מטפחין לחזקת טהרה שבעיסה. והו\"ל שפיר נגד הרוב כמחצה על מחצה מדאורייתא. דטהור באין בו דעת לשאול. א\"נ הכא רגלים לדבר שטהור נתנו לו. מדירא שיטמא העיסה [תוס' חולין פי\"ב]. והרי מה\"ט תלינן נמי שטהור נתנו לו. ולא חיישינן שמא אדם טמא נתנו לו דהרי טמאין מצויין יותר מטהורים [כרפי\"א דפרה]. וא\"כ טימא אותו הטמא את העיסה. אע\"כ דהנתינה להתינוק בעצמה. מעידה שע\"י טהור נעשית. שירא שיטמא התינוק את העיסה. א\"נ י\"ל דלהכי אין חוששין הכא בהבצק שאדם טמא נתנו להתינוק. כדחיישינן ברפי\"א דפרה דהתם רק בכלים חיישינן כן מדאית להו טהרה במקוה. משא\"כ בבצק: ",
+            "וא\"ת בשושנים נמי נימא רוב תינוקות כשיראו פרחים ירצו ללקטן. ומ\"ש תינוק הטהור מעיסה הטהורה שנחוש בהעיסה טפי מבהתינוק. והרי בשניהן יש חזקת טהרה. והרי אדרבה טפי הו\"ל להקל בעיסה שאין לה טהרה במקוה מבתינוק שיש לו טהרה במקוה. ותו גם בל\"ז תינוק דייש בטומאה שמטפח באשפה וגם נדות מגפפות אותו [כתוספתא דמכילתין פ\"ג]. והרי משום הנך ב' טעמים שהתינוק יש לו טהרה במקוה. וגם בל\"ז הוא דייש בטומאה. הול\"ל דהאדם הגדול חושש טפי שלא תתטמא העיסה. מדחייש שיתטמא התינוק. וי\"ל דרבנן ס\"ל דכיון דמחזקינן רוב בני אדם כטמאין וכמש\"ל. לפיכך דוקא בשושנים דוקא אמרינו דחייש הגדול שלא יתטמא התינוק. ולקט הוא השושנים ונתנן להתינוק. אבל בעיסה האיך נתלה שהגדול נתן הבצק להתינוק. והרי הגדול בעצמו טמא ויטמא העיסה. לפיכך טפי חיישינן ברישא שהתנועע הטומאה אל הטהרה מדניחוש בסיפא שהתנועע הטהרה אל הטומאה. ולפ\"ז אם היה בצק על הקבר והתינוק טהור. ונמצא בצק בידו. ג\"כ היה התינוק טהור. והא דלא נקט רישא וסיפא בחדא גוונא דהיינו בבצק. ואי\"ל דאורחא דמילתא נקט והרי אין דרך בצק להיות מונח על הקבר. ליתא. דהרי מצי למנקט שפיר בבצק שמונח באהל המת. ותינוק עומד אצל הפתח ובצק בידו. וזהו ג\"כ דבר המצוי והו\"ל לאשמעינן בכה\"ג דלא חיישינן שנכנס הקטן ונטמא. אך יש לחלק ולומר דרוב תינוקות מטפחים בעיסה מצוי טפי מרוב תינוקות חוששים ללקוט פרחים לפיכך רק בעיסה תלינן במצוי שהתינוק בעצמו טפח ולקת מהעיסה וטימא. משא\"כ בשושנים תלינן במצוי טפי. שהגדול לקטן ונתנן לו. ולפ\"ז לא הוה מצי למנקט ברישא בגוונא דסיפא. דהיינו בהיה מונח בצק באהל המת. ותינוק טהור עומד אצל הפתח ובצק בידו. דהרי בכה\"ג באמת היה התינוק טמא. דבבצק מדמצוי שיטפח. לא תלינן שגדול נתן לו. ואת\"ל עכ\"פ הו\"ל למנקט בסיפא דומיא דרישא. בתינוק טהור. דהיינו שבצק מונח באהל המת. ותינוק טהור אצל הפתח שהתינוק טמא וכמש\"ל. י\"ל דרבותא קמ\"ל. דלא מיבעיא בתינוק טהור מטמאי לי' רבנן בספיקתו. מדיש לו טהרה במקוה. וגם מדאין האדם מוזהר מלשמרו בטהרה. להכי לא תלינן דמדחשש הגדול שיתטמא. לקח הוא מהעיסה ונתן לו. אלא אפילו בשהעיסה טהורה. שאין לה טהרה במקוה. וגם האדם מוזהר לשמרה בטהרה. מדכתיב את משמרת תרומותי [כבכורות לד\"א] אפ\"ה מטמאי לה רבנן. ולא תלינן דמדמוזהר הגדול בשמירת הבצק. בוודאי לקח הוא מהעיסה ונתן להתינוק. ודו\"ק. [ואע\"ג דהכא לא אפשר דאיירי בעיסת תרומה. דא\"כ ל\"ל רוב תינוקות מטפחין באשפה. בל\"ז ידיו שניות דוכי עדיף מגדול. עכ\"פ אפ\"ה עדיף עיסה מקטן. דאין לה טהרה במקוה: "
+        ],
+        [
+            "כך מבואר כאן ובתופפתא. ונ\"ל עוד דלאו דוקא שהחולדה היתה מהלכת. אלא אפילו נולד הספק בשעה שהיתה החולדה עומדת אפ\"ה כל פה בע\"ח. לא מחשב מקום. וגרע ממונח בכלי דמחשב כיש לו מקום [כנזיר סד\"א]. וכן מוכח מסיפא דילן. דקתני או שהיו טהורין עוברין ביניהן. משמע אף שהחולדה והכלב עומדין. והא דאמרינן [שבת קב\"א] בזרק לתוך פה כלב בשבת חייב. אלמא דפה כלב מחשב מקום. התם כדקאמר טעמא. דמחשבתו שינוח שם משוי לה מקום [ועיין תוס' שם]. ולפ\"ז בהיה אדם אוחז בטומאה ועבר בין הככרות. מחשב כיש לטומאה מקום. דיד אדם חשובה כמקום [כשבת דד\"א]. ואע\"ג דעכ\"פ הספק הוא בככר שאין בדל\"ש. ליתא. דהרי מדאדם אוחז הטומאה יש יד אדם באמצע. ובכה\"ג לא שנא בשיש ביד האדם הטומאה או הטהרה. לא מחשב אין בו דעת לשאל [כנדה דה\"ב]. וכל זה דלא כמ\"ש הר\"ב כאן: ",
+            "ולהרמב\"ם [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ג] אין ספק מגע טומאה צפה טהור רק בשרץ. וזה דלא כגירסתנו דבעי הש\"ס [נזיר סד\"א] מת בכלי הצף מהו. בתר המת או בתר כלי אזלינן. הרי דגם במת הצף טהור. וכ\"כ רש\"י שם באר היטב. אע\"כ שהרמב\"ם גרס בהאבעיא דש\"ס. שרץ בכלי הצף מהו. וכן מבואר בדבריו שם בהלכה ד'. ותמהני שרכ\"מ לא העיר על דבר זה כלום שהוא שלא כגירסת הש\"ס. והמגיה שם בגליון רכ\"מ תמה על הרמב\"ם דנקט בהלכה ד' שרץ בכלי. דלמה לא נקט מת בכלי וכלישנא דש\"ס. ובמח\"כ ז\"ל לא חלי ולא מרגיש. או שמא שכח תוך כדי דיבור מ\"ש הרמב\"ם שם [ה\"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. וא\"כ היאך היה אפשר דנקט כאן מת. [ועיין לקמן בס\"ד בסי' מ\"א מ\"ש בזה]. וגם במשנתנו ע\"כ דלא היה גירסת הרמב\"ם נבלה בפה כלב: ",
+            "ונ\"ל דקמ\"ל הך בבא סמוך לבבא דלעיל. דאף דהכא הטומאה היה לה מקום בין דנימא שהיה השרץ בבור ובין דנימא שהיה בהדלי הרי היה לה מקום דהרי נח שם. ותו דגם הנוגעים דהיינו הדליים האחרים. היו בעת ספיקת טומאתן בידי אדם שדולה אותן מהבור. וא\"כ הו\"ל לדונם כיש בו דל\"ש בהדליים. אפ\"ה טהורים. ומטעם דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. דהיינו מדלי א' לחבירו. מיהו ג' חילוקי דינים יש בהחזקת טומאה. א) ממקום למקום אין מחזיקין טומאה כלל. כגון שלקח מטהרות שהן תוך כלי א'. ונתן לתוך כלי ב. ונמצא אח\"כ טומאה תוך הטהרות שבכלי ב. אין מחזיקין לומר שכבר היה הטומאה תוך הטהרות כשעדיין היו תוך כלי א וא\"כ יהיו גם הטהרות שנשארו בהכלי א טמאים. אלא אמרינן דבהכלי הב' נפלה הטומאה והטהרות שבכלי א נשארו בטהרתן. ב) מזמן לזמן מחזיקין טומאה. אף לשרוף את התרומה. וכגון בענין הנ\"ל. ונמצא הטומאה בהכלי א אחר שלקחו משם קצת טהרות לתוך כלי ב מחזיקין שכבר היה השרץ תיך כלי א באותו זמן שלקח מתוכו הטהרות לתוך כלי ב. ונמצא שגם הטהרות שתוך כלי ב נטמאו וישרפו. ג) ובמעורב מזמן לזמן עם מקום למקום. וכגון בעובדא הנ\"ל שמצא השרץ בכלי א. והרי בכה\"ג ראוי לטמא הטהרות שבכלי ב מדהו\"ל החזקט\"ו שמזמן לזמן. אבל כאן אירע דבר ביני ביני דהיינו שבין זמן לקיחת הטהרות מתוך כלי א לתוך כלי ב ובין זמן מציאת הטומאה בתוך כלי א טלטלו כלי א ממקום למקום ובמקום השני נמצא הטומאה תוך כלי א אז מחזקינן טומאה להטהרות שתוך כלי ב רק לתלות אבל לא לשרוף. [ועיין ראב\"ד פי\"ז מאהט\"ו]. ודוקא בששני מיני החזקט\"ו הן בגוף א. אבל אם כשמצא הטומאה בגוף א טלטל רק גוף ב ביני ביני ממקום למקום. אפ\"ה כיון שהחזקט\"ו שמזמן לזמן הוא בגוף א. והחזקט\"ו שממקום למקום. הוא בגוף ב. בכה\"ג מחזקט\"ו שנמצא בגוף א לטמא גם טהרות שבגוף ב אפילו לשרפן, ודוק: ",
+            "וא\"ת למה לא חשיב תנא נמי. בשוודאי נגע בסתם ידים. דנמי שורפין עליה תרומה [כשבת טו\"ב ורמב\"ם פ\"ח ה\"ח מאהט\"ו] י\"ל התם לא מחשש סט\"ו דאורייתא גזרו בידים. רק מדוודאי כל ידים ודאי משמשניות הן ודאי נגעו במקום מטונף. וזה גנאי לתרומה. וא\"כ ת\"ש. ולימא מסייע ליה לרש\"י נגד רבותיו [שבת דיד\"א ד\"ה עסקניות] וע\"ש. והא דלא חשיב הכא נבלת עוף טמא דנמי שורפין תרומה עליה [כפ\"א מ\"ג]. נ\"ל דלא נקט הכא רק אותן שגזרו בהן טומאה מספק. משא\"כ עוף טמא רק משום גזירה מטמא [כפ\"א כ\"ח]: ",
+            "והר\"ב כ' דכל עפר ארץ העממים מספקינן ברקב המת. וסיים דמטמא במגע ובמשא. ותמה עליו הגאון מהו' עקיבא זצוק\"ל. הרי רקב אמ\"ט במגע [כר\"ב פ\"ב דאהלות מ\"ב ורתוי\"ט שם ד\"ה מלא]. עכלה\"ט. ולפעד\"נ מדכתב כן גם הר\"ש. חס לנו לומר ששניהן שגו ברואה. אלא י\"ל דהרי בל\"ז ק' אי מטעם רקב נגעו בה. למה הקילו חכמים בהן טפי מברקב דבהנך אמ\"ט רק בגוש כברייתו וגם אין הגוש מטמא באהל. משא\"כ ברקב. ותו החמירו בהו טפי מברקב. דסגי בהו בגוש שהוא כפיק של סקאין [כבכורות דכע\"ב]. וא\"צ מלא חפנים כברקב [כתוספתא פ\"ב דאהלות]. נמצא שהגזירות שגזרו בהו סתרו זא\"ז. אע\"כ דרקב דנקטו הוא ל\"ד. רק משום דסד\"א דכיון דביהפ\"ר וח\"ל. תרווייהו חד טעם אית בהו. מחשש עצם כשעורה [כרמב\"ם כאן ובפ\"ב דאהלות מ\"ג]. להכי הו\"א דכמו דמהני בדיקה לביהפ\"ר [כפי\"ח דאהלות מ\"ד] ה\"נ להני בגוש ח\"ל. כשנטמא בו אדם או שאר דבר. שאם בדקו אח\"כ הגוש ולא מצאו בו עצם כשעורה יטהר. קמ\"ל דבגוש ח\"ל החמירו טפי. וחיישינן שמא נרקב ונשתנה מראית העצם למראה עפר ולהכי לא מהני בדיקה [כתוספתא פי\"ח דאהלות]. והחמירו בזה בח\"ל טפי מביהפ\"ר, משום הרחקה. וכמו שהחמירו באוירא אף דעכו\"ם אמ\"ט באהל [כיבמות סא\"א]. ובהא מתורץ גם קו' רתוי\"ט שהקשה הרי ברקב צריך כמה תנאים. אולם מדאותו לשון של הר\"ש והר\"ב. הוא ממש דברי רש\"י [שבת דטו\"ב ד\"ה על ספק]. ורק שם ברש\"י כתוב בקבר של מת. א\"כ כמדומה שגם בלשון הר\"ש ור\"ב חלופי אותיות יש רקב תחת קבר. וטמא משום תבוסת קבר [כאהלות פי\"ז מ\"ג]: ",
+            "ולפי צמצום השגתי. אין דברי קדשם אלו מוטעמים לחכי יפה. דאיך ע\"י שהמי רגלים הללו הנמצאים משונים במראיתן ממי רגלי בהמה. מזה נדע שהנמצאין הן מי רגלי אדם. דהרי ידוע דמראית מי רגלי של כל בע\"ח משתנה במראיתו בכל יום לפי מעמד הדם תוך עורקיו ביום ההוא. בחימום או בקירור. וגם לפי המאכלים שאכל הבע\"ח ביום ההוא. אבל בלא הנך שנויים וסבותיהן אין שום שנוי שבו יתוות מראה מי רגלי אדם ממי רגלי בהמה. ותו גם לישנא דמשנתנו דקאמר שהן כנגד מי רגלי בהמה משמע טפי דעל מעמדם במקום קאי ולא אמראיתן. ול\"מ היה נ\"ל, דהאי נגד ר\"ל מרחוק. וכמו מנגד תראה את הארץ שפי' רש\"י מרחוק. ור\"ל דדוקא ברוק שמצוי טפי ממי רגלים. לפיכך גזרו בכל רוק הנמצא. אע\"ג שאין הוכחה קצת שהוא רוק של ישראל. אבל במי רגלים דלא שכיחי כולה האי לא גזרו רק ביש קצת הוכחה שהן של ישראל. וכגון שנמצאו קצת רחוק ממי רגלי בהמה. ועי\"ז מסתבר שהוא מבהמה ומישכה שרק ישראל נפנה לצדדין. לפיכך נמצאו קצת רחוק משתן הבהמה. דאילו כנעני אינו מקפיד אצניעות ומשתין בצד בהמתו [כסנהדרין קד\"ב]. והרי אילו של כנעני היה השתן. הרי אינן מטמאין מעיינותיהן אפילו כשהן זבין וודאין. ורק מדרבנן מטמאי' אפילו ודאי אינן זבין. אפ\"ה מטמאים כזבין ממש. רק שאין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לד\"א]: ",
+            "ולא זכיתי להבין בזה לשון הרמב\"ם. שכתב הטעם מפניי שאין בהן דל\"ש. כאילו הוא דבר ידוע שהוא כך. וק' הרי בענין דל\"ש בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט\"א]. ותו אי באבדל\"ש. מה אריא הנהו. אפילו מת ונבלה שהן דאורייתא. אם מסופק אם נגע בהן דבר שאין בו דל\"ש, טהור. וצ\"ע. והא דלא מני תנא הכא מספר ונימא י\"ב ספיקות טיהרו חכמים כמו דנקט מספר במשנה ה' בהטמאים. נ\"ל דה\"ט משום דאין טהרת כולן שוה. דבספק נזירות ובכורות. י\"ל שהדבר נטהר מכל שמץ ספק. והו\"ל כאילו לא היה שם ספק כלל. ופטור. ומה\"ט באמת הרמב\"ם [רפי\"ד מאהט\"ו] שירד למנין למחשב י\"ב ספיקות. הוציא ב' אלו מהכלל. והכניס תחתיהן ב' ספיקות אחרות. ספק עומד ועובר. וספק ב' רשויות. שהתנא לא הזכירם. מדלא חשב רק אותן שבמעמד א' הוטהרו בב\"ד במנין שלהן. וכמ\"ש רתוי\"ט שם וכמ\"ש רתוי\"ט גם הכא. ונ\"ל דמה\"ט לא נקט במשנה ה' ספק משקין ליטמא טמא. דנקט לה במ\"ז. היינו משום דלא בעי למנקט רק אותן שנגזרו במעמד א': ",
+            "וא\"ת הרי חבית מים שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה דחיישינן לספק ג' לוגין שאובין שנשארו במקום א'. וככר תרומה שנפל לשם טמא [כמכות דד\"א]. אלמא ספק שאובין טמא. נ\"ל דשאני התם דכבר אתחזקו ג\"ל שאובין במקום הזה. קודם שנתערבו במי הים. והו\"ל כוודאי נפיל דטמא [כמקואות פ\"ג מ\"ב]: ",
+            "ובגליון פי' הרא\"ש. כתב עוד תי' אחר דמשקין נכלל בכלל רוקין דתנא לעיל. ובמחכ\"ר לא קרב זה אל זה. דרוקין היינו לטמא אחרים. משא\"כ הכא במשקין היינו שיתטמאו הן עצמן. ותו דהא דאמרינן לעיל דספק רוקין טמא. היינו כשנגעו ודאי וכמפורש לעיל [במשנה ה']. אבל מה דאמרינן הכא דספק משקין ליטמא טמא. היינו אפילו ספק שנגעו. ואדרבה מה\"ט י\"ל דלא כלל להו תנא בהדי הנך דלעיל. משום דהנך דלעיל, כולהו בוודאי נגעו מיירי. ",
+            "אולם הא דמטהרינן הכא ספק טומאה צפה על פני המים נ\"ל דלאו דוקא מים אלא ה\"ה צפה באויר. דהרי בפירוש תנן כמה משניות בפרקין דמוכח מתוכן דספק מגע בטומאה נזרקת טהורה. ואף כשהנוגע יש בו דל\"ש. ותניא נמי [נזיר סד\"א] הנזרקין לעולם טהורין. ואי\"להק א\"כ למה נקט תנא צפה על פני המים דוקא. י\"ל דלרבותא נקט מים. אף דיש גוש ממש תחת הטומאה. והרי לעניין שבת בזרק ונח על המים. מחשב כנח ע\"ג מקום [כרמב\"ם פי\"ד משבת הכ\"ג]. ואע\"ג דאמרינן [שבת דה\"ב] דאגוז ע\"ג מים לאו היינו הנחתו. היינו משום דהאגוז צף והולך. והו\"ל כזרקה על היבשה ומתגלגלת דפטור [כשבת דקע\"א]. וה\"נ בזרק אגוז לתוך ד' אמות ונתגלגלה חוץ לד' אמות דפטור. כיון שלא זרקה לאותו מקום שנחה שם אח\"כ [ודו\"ק]. וכ\"כ בחבילה בידו ורץ. לא מחשב הלוכו כהנחה. אלא כמתגלגל ופטור [כשבת קנג\"ב]. דלא קיי\"ל כבן עזאי דס\"ל מהלך כעומד דמי [שבת צא\"ב]. אבל בהי' אפשר שתהיה האגוז נח על המים ודאי בזרקה לשם חייב. דמים מחשבו מקום לענין שבת. תדע דהרי בזרק מים ע\"ג מים מחשב שפיר הנחה. כמבואר בש\"ס [שבת דה\"ב]. אלמא דפני המים מחשבו שפיר מקום הנחה. ונ\"ל עוד דזה כוונת רש\"י [שבת דקע\"א] שכתב בהסוגיא דזרק ונח על המים דמיירי בזרק מים ע\"ג מים. וכוונת רבינו משום דרק בזרק מים אמרינן בשבת [דה\"ב] דמחשב כנח. אבל שאר דבר הרי כשיזרקהו למים יהיה צף והולך להכי אין כאן הנחה. ועל כרחך מ\"ש הרמב\"ם [פי\"ד משבת הכ\"ג] דבזרק ונח על המים דחייב. וכמש\"ל. נמי רק בכה\"ג מיירי. ובהא יתורץ מה דקשיא בסוגיא דנזיר [דסד\"א] דמבעיא לן בטומאה בכלי והכלי צף על המים אי מחשבא כיש לטומאה מקום. דהרי הטומאה נחה בהכלי. או דילמא דמדהכלי צף. הו\"ל כאין לטומאה מקום. וקאמר תו. ואת\"ל בתר כלי אזלינן. ופי' רש\"י ותוס' התם דר\"ל דמדנחה הטומאה תוך הכלי הו\"ל כיש לה מקום. וק\"ל לפי מ\"ש הרא\"ש [פ\"ח דב\"מ הי\"א. ופ\"י דב\"מ ה\"ב] בשם הגאונים. דכל את\"ל פשטותא היא. וקיי\"ל הכי. וגם הרמב\"ם ס\"ל כהגאונים בהא [כרמ\"מ פי\"ח משבת הכ\"ו. ופ\"ח מנירושין ה\"ז וח']. והגם שיש לכאורה להקשות על זה. דהרי אמרינן בש\"ס [עירובין צ\"ג סע\"א] ומסקינן והלכתא בעינן לקולא. והרי הא דלא כאת\"ל דקאמר מקמי הכי וע\"ש. י\"ל דהך כללא דגאונים לא נמסר לן רק היכא דלא קאמר הש\"ס איפכא. וכן הדין גם בשאר כלל שמסרו לנו רבותינו. וא\"כ לפי כלל זה. דכל את\"ל פשטותא הוא. גם באיבעיא דנזיר בטומאה בכלי צף. קיי\"ל כפי פי' רש\"י ותוס' הנ\"ל דכמונח דמי. וק' לפ\"ז מה קבעי הש\"ס [שבת דה\"ב] באגוז בכלי וכלי צף מהו. מי הוה כנח או לא. ומסיק בתיקו. ואמאי. והרי כבר נפשטה איבעיא זו בנזיר. ואע\"ג דאשכחן כמה אבעיות בש\"ס דסלקא בחד דוכתא בתיקו. ונפשטו במקום אחר [כתוס' ע\"ז סח\"א ד\"ה תיקו]. הכא א\"א לומר כן. דהרי גם הרמב\"ם [פי\"ג משבת ה\"ד] פסק באגוז בכלי דפטור. וע\"כ דה\"ט דמדלא אפשטא איבעייא הו\"ל ספיקא וא\"א לחייבו קרבן בשוגג וכ\"ש במזיד. ואמאי והרי נפשטה אבעייא זו באת\"ל דנקט בנזיר. ואת\"ל דהרמב\"ם לא ס\"ל כרש\"י ותוס' שפירשו דהך את\"ל בתר כלי אזלינן דקאמר בש\"ס נזיר היינו בתר השרץ שמונח בהכלי. אלא דהרמב\"ם ס\"ל דהך את\"ל בתר כלי אזלינן. ר\"ל בתר הכלי שצף על המים. ולאו כמונח דמי. ולפיכך שפיר פסק הרמב\"ם [פי\"ג משבת ה\"ד] באגוז בכלי דפטור לענין שבת. דלאו משום ספק פטר לי'. אלא מדוודאי לאו כמונח דמי. והיינו משום דכך פשט הש\"ס כן באת\"ל בסוגיא דנזיר. ליתא. דהרי הרמב\"ם גופיה [פי\"ד מאה\"ט ה\"ד] פסק באבעייא דנזיר דכמונח דמי. והיינו ע\"כ כמ\"ש רכ\"מ דס\"ל דמ\"ש הש\"ס שם את\"ל בתר כלי אזלינן בתר השרץ שנח בהכלי. וכפי' רש\"י ותוס' כמש\"ל. וס\"ל להרמב\"ם בכל את\"ל דפשטותא היא. וא\"כ ק' הרמב\"ם דידיה אדידיה. דלמה פסק בהל' שבת דפטור באגוז בכלי. ודוחק לומר דאע\"ג דלענין טומאה מחשב הנחה. אפ\"ה לענין שבת דבעינן מלאכה חשובה. מספקינן אי מחשב מלאכה. וכדמחלקינן בכה\"ג בין שבת למעשר שם מה\"ט [כביצה יג\"ב]. ליתא דרק בגוף הפעולה איכא לחלק כה\"נ. וכגון בהעמיד ערימה. אמרינן שפיר. דרק לענין מעשר מחשב מלאכה. ולא לגבי שבת. אבל הכא כיון דהנחה חשיבא לענין שבת וטומאה. מהכ\"ת נחלק בינייהו באופן ההנחה. ותו אדרבה הרי בכל דוכתא מקלינן בטומאה טפי מבשאר איסורים דאמרינן אפושי טומאה לא מפשינן [כביצה דז\"א] והיכי נימא הכא איפכא. אע\"כ דהאבעייא בשבת היינו משום דהכלי צף והולך. והו\"ל כמתגלגל דלא מחשב הנחה לענין שבת. ולהכי קבעי אי בתר כלי אזלינן והא נח בתוכה. או בתר מיא אזלינן. והא נד על גבייהו. משא\"כ לענין אבעייא דנזיר דהוא לענין טומאה. בהא ליכא למימר דמשום שהכלי שהטומאה מונחת בתוכה מינד נייד. ולא מחשב טומאה שבתוכה כמונחת. ליתא, דהרי אפילו כשהטומאה גופה מינד נייד. מחשב כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה על הארץ [במ\"ג]. להכי מפשט פשיט לי' בסוגיא דנזיר בטומאה המונחת בכלי שצפה במים. דבין אי בתר כלי אזלינן או בתר מים אזלינן מחשבא כיש לטומאה מקום ולהכי בתר כלי אולינן דחזינן שהטומאה נחה בתוכה. ונהדר לקמייתא דכל זה בשהכלי צף ומתנדנד והולך. משא\"כ בשזרק בשבת ונח על המים באמת חייב כמש\"ל. דמים מחשב כמקום. וסד\"א דגם לענין טומאה כן. ואע\"ג דהכא הטומאה צפה והונך. הרי בטומאה אפילו מתנדנדת במקום מחשב כיש לה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה [במ\"ג]. להכי קמ\"ל דאפ\"ה לענין טומאה שאני. דבשבת מחייב משום דבה הנחה בעינן. והא נח. משא\"כ בטומאה התורה אמרה על הארץ. ומיא לאו כארץ דמי וכ\"ש בזרקה באויר. דאפילו לענין שבת לא מחשב כמקום. דהרי קיי\"ל קלוטה לאו כמונח דמי [כרמב\"ם פי\"ג משבת הט\"ז]. א\"כ כ\"ש לענין טומאה. דאויר ודאי לאו כארץ דמי. וכל ספק נגיעה שאירע בטומאה שבאויר טהור. ואחר הדברים והאמת האלה תמוהים לי דברי רבעתו\"ס [נזיר דסג\"ב] שמסתפקין אם ממעטינן גם צפה באויר מכח קרא דשרץ השורץ על הארץ. ולפי קט קוצר השגתי לא ידענא מה מקום יש להסתפק בכך. והרי אם מים שיש בהן ממש ודבוקין בארץ. ואפ\"ה לאו כארעא סמיכתא דמיא. מכ\"ש אויר דק מן הדקה. והרי גם בדיני שבת חזינן דמים עמוקים י\"ט מחשבו כרמלית. אבל אויר למעלה מי\"ט מחשב מקום פטור. אלמא דאויר גרע טפי וטפי ממים. ותו אי נימא דאויר עדיף ממים. א\"כ במה נפרנס כמה משניות דקאמרו בפירוש דספק בטומאה הנזרקת טהור. אמנם י\"ל דרבעתוס' מסתפקו רק דלמא נזרק לא ילפינן ליה מהשרץ השורץ על הארץ. ואפ\"ה טהור מטעמא דנקט הרמב\"ם [פט\"ו מאהט\"ו ה\"ו] משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. וכפי הנראה הוכורח הרמב\"ם לומר כן. דהרי הוא עצמו כתב לעיל מינה [די\"ד מאה\"ו ה\"ג] דאין טומאה צפה על המים טהור רק בשרץ. ולהכי כי היכי דלא תיקשי מכמה משניות בפרקין דאמרינן בפירוש דגם במפתחות וגם בכזית ממת כשנולד בהן ספק מגע בשעה שלא נחו על הארץ. ספקן טהור. להכי הרמב\"ם לחלק יצא. דדוקא בשצפה באויר. דהיינו בטומאה נזרקת. אמרי' בכל הטומאות ספיקן טהור. משום דכל הטומאות כשעת מציאתן אבל מה דקאמר תנא צפה על פני המים. היינו דוקא מים. ודוקא שרץ. דרק בשרץ צף על המים טהור ספק טומאה. ולא בשאר טומאות צפים על המים. והנה הרמב\"ם סמך א\"ע בדבריו האלו על תוספתא דפרקין. דמפרש הא דתנינן לקמן [מ\"ז] ספק שרצים טהור. היינו בזרק שרץ. ומדמפרש עלה במתני' דלקמן [מי\"ב] דלהכי ספק שרצים טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. ש\"מ דשרצים דנקט תנא לאו דוקא. אלא ה\"ה שאר אהט\"ו. בכולם טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן [ועמ\"ש בס\"ד לקמן בפרקין סי' נ\"ד]: אלא לפ\"ז לא יהי' לשון התנא מדוקדק דלקמן [מ\"ז] נקט ספק טומאה צפה על המים. והדר נקט ספק שרצים דהיינו שרץ הנזרק והרי לשטת הרמב\"ם הנ\"ל איפכא הו\"ל למנקט. דצפה על המים רק בשרץ מטהרינו. ובנזרק מטהרינן בכל הטומאות. ובל\"ז לא זכיתי להבין טעם זה שכ' הרמב\"ם דלהכי טומאה הנזרקת טהור. משום שמצא השתא הטומאה רחוק מהטהרה. וכל הטומאות כשעת מציאתן וק' א\"כ כל ספק נמי. ול\"ל בזרק את הטומאה. אפילו בהיה הטומאה בידו. וספק אם באותה שעה נגעה הטומאה בטהרה. נמי הו\"ל לטהרן מה\"ט. מדמצא השתא הטומאה רחוקה מהטהרה וכל הטומאות כשעת מציאתן וא\"כ ספק טומאה ברה\"י היכי משכח\"ל דטמאה. ואם גם נדחוק ונאמר דמ\"ש הרמב\"ם הואיל ומצא שאינו נוגע וכו'. ר\"ל משום דברגע הזריקה לא הי' אפשר לידע אם נוגע בהטהרה. עכ\"פ ק' אם זה טעם מספיק לטהר ספק טומאה נזרקת משום דכל ספק נגיעה שנולד בשעת זריקה א\"א לעמוד עליו א\"כ ה\"ה בספק נגיעה שנולד בשעה שהטומאה צפה על פני המים נמי נטהר מה\"ט דמשום דהטומאה צפה ועוברת א\"א לעמוד על נגיעתו באותה שעה. דמה לי בצפה על המים או באויר. הרי בשניהן אין יכולין להשגיח יפה על רגע נגיעתו וא\"כ ל\"ל קרא דשרץ השורץ על הארץ לטהר צפה על המים. ותו הרי הרמב\"ם בעצמו כתב [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ג] דאין ספק טומאה צפה על פני המים טהור רק בשרץ ואי משום דאין יכולין לעמוד על שעת נגיעתו. גם בשאר טומאה צפה נטהר מה\"ט. ותו ק' דאני כחרש ולא אשמע להבין טעם זה יפה. דלהכי טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. דלפי קט שכלי זה הטעם שייך רק בדבר שבתואר הטומאה בעצמו. וכגון שנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת [לקמן פ\"ה מ\"ז]. או במצא מחט חלודה [פ\"ג מ\"ה]. בהני ודאי מסתבר דחזקה דהשתא אלימא טפי לומר שבשעת נגיעה הוי כדהשתא. עד שעה שנדע ודאי שהיה איפכא. אבל הכא נגיעה היא דבר התלוי במקרה. וכי ס\"ד לומר דמדהשתא מצינו שלא נגעה הטהרה בהטומאה. נימא דלא נגעה בה מעולם. אתמהה. ותו ק' להרמב\"ם שכתב דרק בצפה על המים מטהרינן מהך קרא דהשרץ השורץ על הארץ. וק' וכי מים מפורש בקרא. הרי רק מדנקט קרא על הארץ. דייקינן דמים לאו ארץ נינהו. א\"כ כ\"ש דהו\"ל למעוטי צף באויר דוודאי לאו ארץ ניהו. ותו ק' הרמב\"ם דידיה אדידיה. דהרי כ' [בפי\"ד מאהט\"ו ה\"ה] שהביא שם דברי התוספתא דמכילתין [פ\"ה]. דכשם שהתירו טומאה צפה. כך טיהרו טהרה צפה. כיצד. עריבה שהיא טמאה טמא מת. וככר תרומה כרוך בנייר נתון בתוכה. וירדו לתוכה גשמים ונתמלאה. ונפשט הנייר. והרי הככר צף בתוכה ספק נגע בהעריבה או לא, ספיקו טהור. וק' הרי הרמב\"ם בכבודו ובעצמו כתב לעיל מינה [ה\"ג] דאין ספק טומאה צפה טהור רק בשרץ בלבד. ודוחק לומר דמ\"ש רבינו שרץ היינו שרץ וכל דדמי לה. דהיינו רק כל דבר שהוא אהט\"ו. והיינו לאפוקי מת שהוא אבי אבות הטומאה. ליתא, דהרי אלא שרץ בלבד קאמר. ותו מנ\"ל לחלק בין מת לשרץ. אם לא שנאמר משום דרק בשרץ גלי קרא. דכתיב השרץ השורץ על הארץ דוקא. א\"כ גם שאר אהט\"ו לא נילף מינה. דאימא שרץ דוקא מיעטי' קרא. וצ\"ע. וגם שם [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ד] שכ' הרמב\"ם שרץ בכלי והכלי צף וכו'. יש תמיהא קיימת על המגיה בגליון דפוס יעסניץ שכתב וז\"ל ולא ידעתי למה שינה רבינו לשון הש\"ס דקאמר מת בכלי וכו'. ובמוח\"כ האיך לא חלי ולא מרגיש המגיה הזה שא\"א שיאמר הרמב\"ם כן. דהרי כבר כתב לעיל שם [ה\"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. ועל כרחך שבגירסת הרמב\"ם היה כתוב בהאבעייא שרץ בכלי וכפי הנראה גם לרכ\"מ היה הגרסא כך. מדלא העיר שם על הרמב\"ם מידי. אמנם הא דנקט בתוספתא הנ\"ל עריבה טמא מת ה\"ה דהוה מצי למנקט עריבה שנטמא בשרץ אלא לרבותא נקט שנטמא בטמא מת. שאז העריבה היא אהט\"ו. ולי\"א היא אבי אבות. אפ\"ה כל טומאה צפה טהור [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. ואילה\"ק להתוספתא דהאיך אפשר שיהיה הככר טהור. הרי נטמא מהמים שבעריבה שנטמאו מהעריב'. דהרי כשנפתח הנייר. שטפו המים על הככר. י\"ל דלא לחנם נקט התוספתא שירדו גשמים לתוך העריבה. ולא ששפך מים לתוכה אלא משום דגשמים שירדו לתוכה. מדלא ירדו לרצון אינן שאובין [כמקואות פ\"ב מ\"ז] ומה\"ט הו\"ל כמחוברין שאמק\"ט [כמכשירין פ\"ד מ\"ב] ולפיכך לא נטמאו מי הגשמים שבהעריבה: ",
+            "וא\"ת ק' דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דמרישא משמע דדוקא בנולד הספק כשהוא עולה דמסתבר שנטמא טמא. הא בשאין מסתבר שנטמא. אף שאין מסתבר נמי לטהרה. טהור. וכגון שאירע הספק בשכבר היה עומד במים. ונפל לשם אז שרץ. דלא התקרב ולא התרחק האדם ממעמדו. טהור. ובסיפא משמע איפכא דדוקא כשאירע הספק בשעת ירידתו דמסתבר לטהרה טהור. הא בלא מסתבר לטומאה ולטהרה טמא. י\"ל דבכל כה\"ג דסתרי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי אמרי' דדיוקא דרישא דינו כמפורש בסיפא. ודיוקא דסיפא לאו דוקא. וכדאשכחן נמי כה\"ג בכלים הנמצאים בדרך ירידה למקוה טמאים. ובדרך עליי' טהורים [שקלים פ\"ח מ\"ב]. וכשנמצאו במקום דאיכא לומר שמא כך או כך נפלו. אמרי' (פסחים י\"ט ב') דטהורים דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא והיינו דוגמת נעשה דקאמר הש\"ס (קידושין דה\"ב וביצה כ\"ד ב) דנעשה דיוק דרישא כמפורש בסיפא: ",
+            "ויאמר האזוב העזוב. הן אמת דפשטא דלישנא דמתני' משמע טפי כפי' קמא ותו דאל\"כ מה קמ\"ל. וכתב עוד ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל דאשכחן כה\"ג דאע\"נ שוודאי נעשה המעשה. הו\"ל כידיעה בלי ראיי'. דדיינינן ליה כספק כדאמרינן [סנהדרין ד\"פ] שנים שיצא חץ מביניהן אפילו אבא חלפתא החסיד ביניהן. אפ\"ה גם אידך פטור. ורק בממון דאיתא בחזרה. דיינינן לאומדנא כה\"ג כוודאי. כשטוען התובע ברי וכגון בעלתה לו נשיכה בגבו [ח\"מ ס\"צ]. אבל לא בטוען שמא. וכגמל האוחר בין הגמלים (ח\"מ סי' ת\"ח) ע\"כ תוכן ד\"ק. אולם אני בו\"ת בעניי אבוא במקלי ותרמילי. בפרוזבוטי חכלילי. דק\"ל היכי משכח\"ל כה\"ג בטומאה דנידון ידיעה בלי ראיה כספק. ומ\"ש טומאה צפה משאר ספיקות שכולן בחדא מחתא מחתינהו. דבכולן פשיטא אפילו באותן שהן ספק דרבנן כל שיודע ודאי שנעשה א\"נ שלא ראה המעשה לא מחשב ספק כלל. ולא עוד אלא אפילו אינו ודאי שנעשה. רק מסתבר טפי לטומאה מלטהרה לא מחשב ספק כלל דהרי סט\"ו בר\"ה הלכתא גמירי לה (כתוס' סוטה כ\"ח ב) או דילפינן לה בק\"ו מפסח הבא בטומ' [כרמב\"ם רפט\"ז מאהט\"ו]. ואפ\"ה כשמסתבר לטומאה טפי מלטהרה מטמאינן גם בר\"ה. כדמוכח מכמה משניות שנזכרו לקמן [פ\"ה]. וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרק כדיני נפשות אמרינן דידיעה בלי ראייה הו\"ל כספק מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכמעשה דשמעון בן שטח [מכות דה\"ב] שמצא ההרוג מפרפר. והדם מטפטף מהסייף שביד הרוצח. ואפ\"ה מדלא היו ב' עדיי ראייה פטור. אבל בשאר איסורים ובדיני טומאות. כל דמסתבר כך הו\"ל כוודאי. דהרי אפילו באיסור דאורייתא תולין במצוי בין להקל בין להחמיר [כי\"ד סי' ל\"ב ס\"ו. וקכ\"ח ס\"ב]. מכ\"ש בטהרות דמחמריני בהו בכל דוכתא טפי מבאיסורים. דהרי כל ספק ספיקא באיסור דאורייתא שרי. ובס\"ס בטומאה לכה\"פ תולין [כנדה לג\"ב]. והא דאמרינן (ביצה דז\"א) אפושי טומאה בדרבנן לא מפשינן. היינו רק דמה\"ט לא גזרו רבנן טומאה בדבר הטהור מדאורייתא [ועיין רש\"י שם]. אבל לענין לחוש לספק איסור שעיקרו דאורייתא. ודאי דחיישינן בטומאה טפי מבאיסורים. וכן מוכח מלקמן (פ\"ו מ\"ד). וכך כ' רבעתו\"ס (ב\"ק דקע\"ב ד\"ה אומר). ועיין בית שמואל באה\"ע (ס\"ו סקל\"ד) דהיכא דמסתבר ילפינן להו מהדדי. וכך נוטין דברי רבעתו\"ס (חולין דסד\"א ד\"ה שריקמ'). אלא שרבעתו\"ס (בכורות דז\"ב ד\"ה דג טהור) נראה שמסתפקין בזה. ועיין עוד ברטו\"ז (י\"ד שצ\"ז סק\"ב ד\"ה ראשונה). אלא ודאי רק במסופק אם נטמא מטהר ר' יוסי בטומאה צפה. וכפי' הרמב\"ם הנ\"ל. ולא כשוודאי נטמא אף שלא ראה שנטמא. ואת\"ל א\"כ מה קמ\"ל ר' יוסי. הרי אפילו כשהמקום צר מאד. מידי ספיקא לא נפקא. והוא ספק שקול. וכבר שמעינן כן מדברי הת\"ק. נ\"ל דמחלק ר' יהודה בין דרך עליי' לירידה. דבירידה דמסתבר שנגע בה, טמא. אהא מהדר ר' יוסי וקאמר דאפילו אין שם רק מלוא אדם וטומאה. וירד לשם דאז מסתבר דבתנועה קטנה כשהתחיל לירד להמים נגע הטומאה בהאדם אפ\"ה כל שאפשר שלא נגע בו טהור. דנראה לו סברת ר' יהודה חלושה שע\"י ירידתו להמים תתקרב אליו הטומאה עד שנדינהו כשאר ספק המצוי ודוק: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ גם לטומאת עצמן. הרי המשקין הנוגעין אין בהן דעת לשאול. ובכה\"ג גם ברה\"י טהור. י\"ל דעכ\"פ כיון דהאדם הפושט רגלו יש בו דעת לשאל. הו\"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דדינו כיש בו דל\"ש. בין שהטומאה בין שהטהרה ביד האדם (כתוס' נדה דה\"ב ד\"ה ספק): ",
+            "ואי\"ל כהר\"ש. דלעולם שזרק גרסינן. ומיירי שמסופק אם נגע לאחר שנח. דא\"כ עכ\"פ ק' זרקה ל\"ל למתני. ואת\"ל דקמ\"ל דאפילו בזרקה אפ\"ה במסופק אם נגע בשעה שנח טמא. ליתא. דא\"כ מאי איריא דקמ\"ל הא במשקין. בכל מילי נמי. ובריש פרקין במפתחות וככר הו\"ל לאשמעינן כן: ",
+            "ויש לדקדק טובא. למה אצטריך תנא לשאל כיצד. והרי הדבר מפורש כבר באר היטב דקאמר דטומאת משקין ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור. ותו אם כבר הביא דוגמא אחת דפשט טמא רגלו וכו'. אטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל עוד דוגמות אחרות. וכי ממשיל משלים הוא מהדוגמא כשמסופק אם נטמאו המשקין מככר טמא. ואסתגר בקמייתא. ותו אם כבר רוצה להרבות משלים. עכ\"פ למה נקט ברישא בפשט ככר טמא לבין משקין טהורים ולא כמו בסיפא דהיינו בפשט מקל ובראשו משקין טמאים לבין משקין טהורים. והרמב\"ם בפירושו כאן ניער ממקום קדשו לתרץ א' מג' דקדוקים הנ\"ל. וז\"ל ונקט המשל מאיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הפרש בין יש או אין בו דל\"ש. דבכל גוונא ספק ליטמא טמא. וכן העתיק רתוי\"ט בשמו ולא העיר דבריו אלה מידי. והנה מלבד שבזה לא נתיישבו עדיין ב' הדקדוקים האחרים שזכרנו. תמוה ג\"כ מאד על דברי רבינו אלו. דהאיך יעלה על הדעת לומר דנקט תנא איש טמא מדיש בו דל\"ש. וככר טמא מדאין בו דל\"ש. והרי לימוד ערוך הוא בידינו. דבכל דעת לישאל בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט\"א]. וא\"כ ל\"ל לאשמעינן הכא כן. ולמה אצטריך רק הכא במשקין ליטמא לאשמעינן דאף באין בו דל\"ש במגיע. אפ\"ה טמא. הרי בכל דוכתא הדק כך דאין שום נ\"מ בין יש או אין בו דל\"ש במגיע. ותו הרי רתוי\"ט. אחר שהעתיק דברי הרמב\"ם הנ\"ל. כתב' שמדברי אלה מוכח. שגרס בככר וזרקה. וכוונתו, דאי גרסינן ופשטה. הרי הו\"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דהו\"ל כיש בו דר\"ש (כפסחים דכע\"א). וזה קשה לאזנינו ביותר דעל הראשונים אנו מצטערים דנימא דאצטריך תנא לאשמעינן בספק משקין ליטמא. דאין חילוק בין ייש או אין בו דל\"ש במגיע. אלא דרתוי\"ט מגלגל עלינו ג\"כ לומר דבא להשמיענו נמי דאף שלא בא המגיע בידי אדם אפ\"ה טמא. אולם ראו נא כי אורו עיני בתהלות ד' ידבר פי כי חנני אלדים להבין המשנה הקדושה בלי שום גמגום. והיינו לבתר מ\"ש רש\"י (פסחים טז\"א) דלהכי ספק משקין ליטמא טמא משום דלקבלו משקין טומאה. הוא מדאורייתא. א\"כ כשיש ספק אם נטמאו. הו\"ל ספיקא דאוריייתא ולחומרא. משא\"כ הא שמשקין יטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן דמדאורייתא משקין טמאים אינן מטמאין שום דבר. ולפיכך במסופק אם טימאו המשקים שום דבר הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. א\"כ לא הוה סגי ליה לתנא במה דתני בספק משקין ליטמא טמא. דהרי אשכחנא נמי דספק משקין ליטמא טהור. וכגון במסופק אם נגעו משקין טמאין במשקין טהורים. דהו\"ל נמי ספק משקין והכי שואל התנא שפיר כיצד. ונקט הנך תרתי. איש טמא וככר טמא בלא זו אף זו. דל\"מ איש שאפשר שיהיה אב (וה\"ה כלי) וככר שאינו אלא תולדה. ונקט תרווייהו לדיוקא דדוקא ביש ספק אם נגעו הנך הטמאים במשקין דהו\"ל ספיקא דאורייתא. טימאו המשקין. דאדם טמא פשיטא דמטמא אוכלין ומשקין מדאורייתא. ואוכלין טמאין. נהי דאין מטמאין אוכליין מדאורייתא. עכ\"פ מטמאיין משקין מדאורייתא [כפסחים יד\"א. ורש\"י שם ד\"ה ומקרא. ורמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו]. הא במסופק אם נגעו משקין טמאים במשקין טהורים וכגון גוונא דסיפא דזרק מקל שבראשו משקין טמאין לבין משקין טהורים. גם ליטמא במשקין היה טהור. מדהו\"ל ספיקא דרבנן ובסיפא נקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין לבין הככרות. שאין המטמא ונטמא שוין דהמטמא הוא משקין והנטמא הוא אוכל. דאי בשזה וזה משקין. דהו\"ל שניהן שוין. הרי גם באוכל בשניהן שוין טהור. מדהו\"ל ספיקא דרבנן. מדלא מצינו טומאה עושה לכיוצא בה טמא (כפסחים דיח\"א). אלא אפילו כשהנטמא הוא אוכל. דהרי בכה\"ג דהיינו באוכל טמא למשקה הוא טומאה דאורייתא אפ\"ה במשקין טמאין אף באין הנטמא שוה להמטמא. טהור מדאורייתא. ולהכי ספיקו לקולא: ",
+            "ותמה הר\"ש כיון דהכא בכל הספרים גרסינן וזרקו. א\"כ מה אריא משקין דמטמאין אחרים רק מדרבנן. אפילו שרץ דמטמא מדאורייתא. אם זרקו. ומסופק אם נגע בהככר, טהור (וכלעיל מ\"א וב'). ותי' דמיירי במסופק אם נטמא הככר אחר שנח המקל. אע\"ג דבשעת זריקתו היה ספק נגיעתה טהור אפילו בשרץ אפ\"ה כשנולד הספק מגע בשעה שנח. הרי באותה שעה יש להטומאה מקום. ולהכי אילו היה ספק כזה השרץ היה טמא ושפיר אצטריך לאשמעינן דבמשקין כה\"ג טהור. ואת\"ל א\"כ מה חדית לן ר' יוחנן (פסחים יט\"ב ונדה דה\"ב) דקאמר דטומאה הבאה ע\"י אדם מחשבה כיש בדל\"ש. הרי מתני' היא וכדאמרן. דאי מחשבה כאין בדל\"ש הרי גם כשאירע הספק כשכבר הונחה ע\"ג קרקע. גם בשרץ הו\"ל לטהרה. י\"ל דממשנתינו אין ראיה דמצינן לאוקמה בשאירע הספק מגע לאחר שנח. אבל הככר הנוגע היה ביד אדם בשעת הספק וסד\"א דרק בכה\"ג אילו היה הספק בשרץ היה טמא. אבל בשלא היה הככר ביד אדם בשעת הספק אף שנתהוה הספק ע\"י אדם הזורק. סד\"א דמחשב כאין בדל\"ש. משום דבשעת הספק לא נגע האדם בשניהן. להכי קמ\"ל ר' יוחנן דאפילו במונחע\"ג קרקע. עכ\"פ כיון שבא לשם ע\"י כח אדם. מחשב כיש בדל\"ש. כך הם דברי רבינו הר\"ש ורק בהוספה מועטת (ועתוס' נדה דה\"ב). אמנם לעני בדעת כמוני דחיקא לי מילתא טובא לאוקמא למשנתנו שאירע הספק בשעה שנח הטומאה. ובמשנה א' דפרקין נוקמה שאירע הספק בשעת זריקה והרי בב' המשניות הלשון שוה שזרקה בין הככרות. ותו גם הסברא בעצמה לפענ\"ד רחוקה. דנימא דכשאירע הספק מגע בשעה שזרקה לא הו\"ל כיש בדל\"ש. וכשאירע הספק אחר שנח. הו\"ל שוב כיש בדל\"ש מדבא למקום זה ע\"י כח אדם. אתמהה. הרי הופסק הדבר מהאדם ע\"י הזריקה שדננוה כאינה ביד אדם. והא דאמר ר' יוחנן אפילו מונחת ע\"ג קרקע. היינו כרש\"י (פסחים דכע\"א) שהטהרה מונחת ע\"ג קרקע והטומאה ביד אדם. אבל בששניהן מונחין ע\"ג קרקע. ורק הטומאה באה לכאן ע\"י כח אדם. מאן שמעת לן שתהי' עי\"ז כיש בדל\"ש. תדע דוכי ס\"ד דשאבדל\"ש שטיהרה תורה. אינה רק בנפלה הטהרה מעצמה לשם. או שהונחה שם ע\"י בע\"ח זולת אדם בעל שכל. דאל\"כ טומאה שאבדל\"ש דטהור היכי משכח\"ל. ותו יש לדקדק ל\"ל דנקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין. ולמה לא נקט כפשוטו. שזרק או שפך משקין טמאין. ומסופק אם הגיע מהן טפה להככרות בשעה שנח. אולם תהלתך אלדי ידבר פי. כי אתה תאיר נרי. כי חנני אלדים ויתן לי גם את זה הפטדה היקרה להבין משנה הקדושה. ואמריה כי נעמו. מדבעי רמי ב\"ח (נזיר סד\"א) מת בכלי וכלי צף ע\"פ המים. ומסופק במגע הטומאה מהו. בתר מת אזלינן והא צף. או בתר כלי אזלינן. והרי הטומאה נחה בגווה. ואת\"ל בתר כלי אזלינן. והא טומאה נחה בגווה וכו' עכלה\"ג. ופסק הרמב\"ם (פ\"ד מאהט\"ו ה\"ד) כהך את\"ל. כדרכו לומר דאת\"ל פשיטותא היא. וא\"כ דינו כיש לטומאה מקום. וכבר ידענו ג\"כ דטומאה צפה במים או נזרקת באויר שניהן טהורים. דתרווייהו ילפינן מהשורץ על הארץ. וכש\"ס התם. וידענו ג\"כ דמת דנקט רמי ב\"ח לאו דוקא. אלא ה\"ה שרץ או שאר טומאה שמונח בכלי צף. וכך כתב בפירוש בשטה מקובצת למסכת נזיר. והרמב\"ם [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ד] כתב בפירוש שרץ בכלי צף. וא\"כ נחזי אנן. אם היה שרץ במזלג וזרקו. ומסופק אם נגע השרץ בשעה שזרקו בככרות טהורות. הרי לפי את\"ל דרמב\"ח. הו\"ל לדון השרץ כנח. דהרי יש לו מקום ע\"ג הכלי. והיו הככרות הטהורות טמאים דדא ודא אחת היא עם האבעייא דרמב\"ח ואע\"ג דהככרות אבדל\"ש עכ\"פ כיון דהספק נגיעה נעשה ע\"י אדם הזורק. ובשעת זריקה הוה נח והו\"ל כספק טומאה הבאה ע\"י אדם. ולפיכך שפיר נקט תנא גבי בראשה משקין. זרק מקל. תרווייהו לרבותא אע\"ג דבכה\"ג בשרץ היה טמא. אפ\"ה במשקין טהור. דאע\"ג דהמשקין היו להן מקום ע\"ג המקל ומחשבו כנחין. אפ\"ה מדעכ\"פ טומאת משקין לטמא אוכלין או משקין הוא מדרבנן. ספק דרבנן לקולא. ואת\"ל אם כך כוונת משנתנו א\"כ מה בעי רמב\"ח בטומאה בכלי צף. והרי משנתנו הוא ממש כך. שהמשקין טמאין על המקל והמקל צף באויר דדוקא במשקין שטומאתן לאחרים דרבנן טהור. הא בשרץ טמא משום דכיש לו מקום דמי. י\"ל דאין הכי נמי. אלא דלא חש להאריך בפשיטותיה דאח\"ל בתר כלי אזלינן. דכך מבואר במשנתינו. א\"נ משום דממשנתינו אין עוד ראיה. מדאיכא למדחי ולפרש משנתינו כפי' הר\"ש. דמייריי שהספק נולד לבתר דנח. א\"נ מדהי' אפשר לפלוגי דדוקא ע\"ג מקל שאין לו תוך מחשב כיש להטומאה מקום. אבל ביש תוך לכלי סד\"א דמדחשיב לא הו\"ל כמונח על הארץ. אבל לבתר דפשיט באת\"ל דגם כשמונח תוך הכלי הו\"ל כמונח על הארץ. א\"כ מכ\"ש כשמונח על מקל שאין לו תוך דכארעא סמיכתא דמי: ",
+            "כך לשון הר\"ש והר\"ב וכך הוא לשון הגמרא (פסחים טו\"ב). ולכאורה מלת אחרים סתמא משמע דס\"ל לר' יוסי דמשקין מדאורייתא בין לאוכלין ובין למשקין. והא דנקט במתני' לאוכלין טמאין לאו דוקא. דה\"ה למשקין. אלא נקט אוכלין מדבעי למנקט בכיצד עיסה שהוא אוכלין. וגם בל\"ז משקין בכלל אוכלין [כשבועות כב\"ב]. וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ\"ה] דמייתי ר' יוסי כמה מיני כיצד על דבריו. ובכמה מהן אמר בפירוש לאוכלין ולמשקין טמאין ולכלים טהורים וכן העתיק הר\"ש לשון התוספתא. ולפענ\"ד גם מלשון ר' יוסי במשנתנו לכאורה מוכח כן דאי נימא דאוכלין דקאמר ר' יוסי דוקא. אבל משקין למשקין לא מטמאי מדאורייתא. א\"כ למה שבקה ר' יוסי בסיפא והכי הול\"ל למשקין ולכלים טהורים. אע\"כ דאוכלין ברישא לאו דוקא. אלא ה\"ה למשקין טמאין. ואע\"ג דבכל דוכתי דסתרי אהדדי דיוקי דרישא ושיכא אמרינן דנעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כמ\"ש לעיל סי' ל\"ט]. דשאני הכא דבמלת אוכלין נכלל משקין וכמש\"ל. אמנם כל זה תמוה מאד דבהדיא אמרינן [פסחים י\"ח א' וע\"ב] דס\"ל דמה דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. דהיינו יטמא אחרים. והאי אחרים היינו אוכלין. דאי משקין הרי לא מצינו טומאה עושה כי\"ב טמא. ופי' רש\"י [שם ע\"ב]. דהיינו אוכלין לאוכלין ומשקין למשקין. עכל\"ש. הרי דר' יוסי ס\"ל דאין משקין מטמאין משקין. ואת\"ל א\"כ למה קאמר ר' יוסי למשקין ולכלים טהורים. י\"ל דמשקין א\"צ לאשמעינן. דממילא ידעינן כן. מדאין טומאה עושה כי\"ב טמא. וכן משמע מרש\"י [פסחים יח\"א]. וא\"כ לפי האמור ק' התוספתא לש\"ס ערוך הנ\"ל. [ועיין רש\"י פסחים יח\"א ד\"ה והכא]. ואפשר דה\"ק התם. יכול למשקין אמרת לא כך הי'. ר\"ל אם תפרש האי יטמא דקרא. דהיינו רק למשקין ולא לאוכלין. א\"כ לא כך הי' יטמא דהכא כיטמא דרישא דכתיב גבי אוכלין טמאין דאין מטמאין כיוצא בהן. וא\"כ אי נימא דיטמא דכתיב גבי משקין טמאין היינו למשקין ולא לאוכלין ולא יהיו דומיא ליטמא דכתיב גבי אוכלין. א\"כ לא הו\"ל לקרא לכתוב סתמא כלישנא דכתיב גבי אוכלין. אע\"כ דלהכי כתיב סתמא גבי משקין. מדמטמא לאוכלין ולמשקין. ועכ\"פ דוחק הוא לפרש כן דהרי הש\"ס מסיים (פסחים יח א) טמא דרישא לטמא משקין ויטמא דסיפא לטמא אוכלין. וע\"כ צ\"ל כרבינו הרא\"ש [חולין פ\"ב ס\"ו] דכל תוספתא שלא הובא בש\"ס לאו דסמכא היא. וכ\"ש בענינינו דאשכחן בש\"ס הנ\"ל להיפך מהתוספתא: ",
+            "והנה קול עלה נדף. אגב דאתא לידן דינא דנן נבאר כיד ד' הטובה עלינו כל הסתעפות פרשת דרכים בדינים הללו שיש בספק טומאה ברה\"י או בר\"ה. ונקרא להנהו כלל בשם בית הספק. ובו ט\"ו נתיבות. א) ספק טומאה ברה\"י טמא. דגמרינן מסוטה דכל ספק שיש בו דל\"ש בנוגע טמא כשאירע ברה\"י [נדה דג\"א וסוטה כ\"ח א' וב' ודכט\"א]. ב) ספק טומאה בר\"ה טהור אפילו יש בדל\"ש בנוגע ומגיע. וגם זה ילפינן מסוטה. מדסוטה טמאה מספק לבעלה רק בנסתרה ברה\"י. הא בר\"ה אין כאן סתירה. כמו כן כל סט\"ו שנולד בר\"ה טהור (ע\"ז לז\"ב). ויש להקשות ל\"ל למילף סט\"ו ברה\"י דטמא וסט\"ו בר\"ה דטהור מסוטה. הרי אמרינן בש\"ס (חולין דט\"ב) דסט\"ו בר\"ה טהור הלממ\"ס הוא. וכיון שכן יש נמי הלממ\"ס דברה\"י טמא וכדאמרינן כה\"ג (במ\"ק דד\"א) דכיון דיש הלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה וקראי ל\"ל. ודוחק לומר דאי משום הלכתא. הו\"א דברה\"י תלויה. קמ\"ל סוטה דברה\"י טמא לגמרי. דעכ\"פ ק' איפכא דכיון דאיכא למילף מסוטה. הלממ\"ס ל\"ל כלל. הרי בין בר\"ה ובין ברה\"י שפיר איכא למילף מסוטה. (ועיין תוס' סוטה כח\"ב ד\"ה מכאן). ונ\"ל דאי לאו הלכתא לא הוה גמרינן סט\"ו ברה\"י דטמא מסוטה. די\"ל שאני סוטה דרגלים לדבר שהרי נסתרה אחר הקנוי (כסוטה דב\"ב). להכי צריך הלממ\"ס דלא נחלק בכך. ועדיין י\"ל כיון דקיי\"ל בכל דוכתא דון מינה ואוקי באתרה (כרתוי\"ט זבחים פ\"ז מ\"ב ד\"ה עשאה). א\"כ ה\"נ נימא דילמא רק בסוטה מחלקינן בין רה\"י לר\"ה מדמסתבר לחלק כן. אבל בסט\"ו מה לי ברה\"י או בר\"ה אי מטמאינן סט\"ו ברה\"י ה\"ה בר\"ה. להכי צריך הלממ\"ס דלגמרי נילף מסוטה. ודוק. ובירושלמי פ\"ק דסוטה (דב\"ב) אמרי' דסט\"ו בר\"ה טהור ילפי' לה מק\"ו מפסח. דהרי צבור עושין הפסח בטומאה א\"כ אם טומאה ודאית הותר בצבור ק\"ו לסט\"ו ברה\"י. והרמב\"ם (פט\"ו מאהט\"ו) הביא ק\"ו זה. ול\"מ הי' נ\"ל דאין זה ק\"ו גמור. מדאיכא למפרך מה לפסח שכן מצוה ויש בו נמי כרת. וכדפרכינן כה\"ג ביבמות [דה\"ב]. ותו הרי פסח חמור בכמה פנים מסט\"ו שבר\"ה. דבפסח לא מקלינן רק ביש בעזרה לכה\"פ נ' בנ\"א [כפסחים ס\"דב] ושיהיו רובן דהיינו כ\"ו מהן טמאים. ורק בטומאת מת [כפסחים צה\"ב]. ובסט\"ו בר\"ה מקלינן בכל מיני טומאה שבעולם. ומקלינן נמי בשנולד הספק במעמד ג' בנ\"א ואפילו אין הספק רק בא' מהג'. ואפילו כל הג' הן נשים או קטנים שיש בהן דל\"ש. וק' אמאי מקלינן בסט\"ו בר\"ה טפי מבפסח ונימא דיו דהרי דיו דאו' [כב\"ק ספ\"ב]. ותו הרי בפסח לא מקלינן רק בדאיכא תרתי. שיהיו שם בנ\"א רבי' ויהיו בר\"ה דהרי עזרה ר\"ה היא (כפסחים יט\"ב) משא\"כ בספק טומאה מטהרינן בין שאירע הספק ברשות הרבים לאדם יחיד. ובין שאירע לג' בנ\"א ברה\"י וזה הוה כדוגמא דסוטה. דבין שנתיחדו שניהן בר\"ה או שנתיחדו שלשה ברה\"י טהורה. אע\"כ דגם לירושלמי עיקר הילפותא הוא מסוטה ורק נקט האי ק\"ו לגלויי מלתאי בעלמא. מדסד\"א דוקא דומיא דסוטה דכבר נשואה לבעלה. מותרת לבעלה לקיימה וה\"נ בכל סט\"ו שאירע בר\"ה דוקא בדיעבד שכבר נגע הדבר שנתהווה בו הספק טומאה בטהרות טהור. אבל לכתחילה אסור ליגע בטהרות. להכי קאמר הק\"ו אם וודאי טומאה מותר לכתחילה להתעסק בקודש מכ\"ש דספק טומאה מותר לכתחילה. ובתוספתא (ספ\"י דמכילתין) הביא עוד טעם דלהכי סט\"ו בר\"ה טהור וברה\"י טמאה. מדאפשר לשאל ליחיד וא\"א לשאל לרבי'. ונ\"ל דר\"ל משום דהא דמטמאינן סט\"ו ברה\"י היינו רק בתרתי לריעותא שיהי' ברה\"י ושהי' שם בשעה שנולד הספק רק אדם א' ומדאפשר לשאל האדם הא' אם נטמא אם לאו והוא לא ידע. הו\"ל ככל סט\"ו שיש בדל\"ש דטמאה מספק. אבל כשאירע לאדם א' ספק טומאה בר\"ה אי אפשר לשאל כך לכל בני ר\"ה אם יודעין שנטמא זה. דמיי יודע מי מצוי לילך שם. ולפיכך הו\"ל כסט\"ו שאין בדל\"ש דטהור. אבל עדיין יש לשאל לטעם זה של התוספתא. דהא תינח לסט\"ו שאירע בר\"ה ממש. דא\"א לשאל לכל בני ר\"ה. אבל הרי גם בשאירע הספק טומאה לא' מג' בנ\"א שהיו ברה\"י שנמי מטהרינן (כנזיר נז\"א) והרי בכה\"ג שפיר אפשר לשאל לאותן הג' שהיו שם אם נטמא זה או לא. ודוחק לומר דהך תנא דתוספתא דאיהו ניהו רשב\"ג באמת ס\"ל דאין סט\"ו בר\"ה טהור רק בשאירע הספק בר\"ה ממש. אלא נ\"ל דגם תוספתא ס\"ל דעיקר ילפיתא דסט\"ו בין ברה\"י ובין בר\"ה מסוטה ילפינן לה וכדאמרן. רק מדאיכא למימר דלמא כיון דעיקר ילפותא דסט\"ו בר\"ה טהור. רק מסוטה ילפינן לה. דרק בב' טמא ולא בג'. אבל מנ\"ל להחמיר גם באירע ספק טומאה באדם א'. ותו מנ\"ל להקל בקטן שאבדל\"ש ושנצטרך שיהיה גם בזה דמי לסוטה. והרי בל\"ז לא דמי לסוטה לענין שיצטרך שיהיו בנ\"א השייכים ליחיד (וכלקמן סי' ז') דלמא ה\"נ בין שיש אי שאין בו דל\"ש. כיון שהספק נולד באדם א' או ב' מחמרינן. להכי נקט ואתא הך טעמא מדאפשר לשאלו וא\"כ גם באדם א' גדול מחמרינן מה\"ט. וגם באין בדל\"ש מקלינן מה\"ט. ובל\"ז ע\"כ צ\"ל דגם התוספתא אילפותא דמסוטה סמיך. דאל\"כ ק' דמנ\"ל לתוספתא לחלק בין יש או אין בו דל\"ש אלא ע\"כ דמסוטה גמר לה (וכסוטה כ\"ט א) וא\"כ כיון שכן. דלהך טעמא דיש או אין בדל\"ש לסט\"ו ברה\"י ובר\"ה. הרי מסוטה לחוד מצינן למילף שפיר טומאת רה\"י וטהרת ר\"ה אע\"כ משום דאי מסוטה לחוד הוה אפשר לחלק כלעיל להכי אצטריך נמי להך טעמא. ג) רה\"י היינו כל מקום שאין רבי' מצויין שם. ואפילו אין שם מחיצות סביב ואפילו שייך המקום ההיא לרבי' (ועי' לקמן פ\"ו מ\"ז) לפיכך אם אירע שם ספק טומאה לאדם שיש בי דל\"ש אם נטמא אם לאו. ולא הי' שם בשעת לידת הספק רק אדם א' או ב'. שאירע הספק בא' אי בשניהן. זהו ספק טומאה שברה\"י שספקו טמא. ד) ר\"ה יש בי ב' מינים. (א) כל מקום שהוא מעבר לרבים. כגון שוקי' ורחובות סרטיא ופלטיא ואפילו מוקף מחיצות ומקורה (כלקמן פ\"י מ\"ח וט' ושבת דז\"א) ואפילו שייך המקום ההוא רק ליחיד אבל רשות לרבים לכנוס ולצאת שם בלי לשאול רשות מבעה\"ב תחלה [ככרם סוף מכילתין]. ואפילו לא היה שם בשעת הולדת הספק רק אדם זה שנולד בו הספק אם נטמא. הו\"ל ספק טומאה שבר\"ה וטהור. (ב) מין ר\"ה השני היינו שהמקום שאירע שם הספק היה באמת רה\"י גמור. כגון חדר שבבית ששייך לאדם א'. אבל היה שם בשעת לידת הספק ג' בני אדם. בין שהספק בכל הג' או שהספק הוא רק בא' מהן ואפילו באין הב' יודעין כלל אם נולד ספק טומאה לאדם השלישי אפ\"ה הו\"ל סט\"ו שבר\"ה וטהור. מיהו בית ששייך לג' בני אדם נל\"פ דלא מקרי מה\"ט ר\"ה רק בששייך באמת לכל מי שירצה. ה) אמנם במין ר\"ה הב' שזכרנו היינו שבמקום שאירע שם הספק היו ג' בני אדם שם בשעת הולדת הספק. לרמב\"ם [פ\"ט מנזירות הט\"ז]. כל שהיו שם ג' בני דעת. ואפילו עומדים רחוקים זמ\"ז. ואין להם עסק זה עם זה ואפ\"ה מיקרי סט\"ו שבר\"ה וטהור. כיון שכל הג' היו בהרשות שאירע שם הספק. אבל להראב\"ד שם. לא מקרי כה\"ג סט\"ו שבר\"ה רק כשכל הג' במעמד א'. ורלח\"מ שם כתב דלהראב\"ד לא סגי כשכל הג' במעמד א'. רק צריך ג\"כ שיהיה הספק בין ב' או בין כל הג' מהן אם נטמא זה או זה או כולן טמאים או טהורים. וכך נוטין באמת דברי הראב\"ד שם. ורמל\"מ (רפט\"ו מאהט\"ו) כתב שזהו הפלוגתא ריש פרק ב' נזירים דרש\"י ס\"ל כרמב\"ם ותוס' שם ס\"ל כהראב\"ד. ו) אולם אם בין הג' בני אדם יש א' מהן הטמא. והספק הוא אם נטמאו בו זה או זה. או שניהן הן או לאו. אין האדם הטמא מתחשב תוך הג' שיהא נידון כסט\"ו בר\"ה. דהאדם הטמא הוא כהשרץ אשר מסופקים אם נטמאו בו השניים האחרים. וכן הוכיח הרמב\"ן בחידושיו בפ\"ק דנדה (דה\"ב) דמתרצינן דמיירי שחברותיה נושאות את הנדה במטה. והרי ק' על זה א\"כ הו\"ל ג' דמחשב כר\"ה ולמה נטמאין. אע\"כ דהאשה המטמא' אינה נחשבת. מדהיא כהשרץ. שהספק הוא אם נטמאו בה השתים הנושאות אותה. וזה התירוץ קלסי' הרשב\"א בחידושיו שם. ז) ויש שרצו לתרץ הקו' הנ\"ל דג' נשים לא מקרו רבים ואפילו ק' נשים כחד חשיבי. ורצו ליתן טעם בזה דכיון דמסוטה גמרינן להכי לא מיקרי ר\"ה רק באין בהן חשש יחוד. והא תינח באנשים רבים. משא\"כ בנשים הרי אפילו עם ק' נשים אסור להתיחד (קידושין פ\"ד מי\"ב). ולהכי מחשבו כולן כרה\"י. ולא הבנתי דאי ביחוד תליא מילתא. למה תלינן במספר בנ\"א הרי בספק טומאה באדם א' ודאי ליכא יחיד. וגם בב' בנ\"א אפשר שאין בהם איסור יחוד. כגון האיש עם אשתו והאם עם בנה והאב עם בתו וכ\"כ ב' אנשים או ילד עם ילדה שיש בשניהן דל\"ש ואין יודעין טעם ביאה. דוודאי בכל הני לא שייך איסור יחוד [ועיין אה\"ע סי' כ\"ב] וא\"כ נחשבינהו ר\"ה אפילו בב' מהן. ומנ\"ל דבעינן תרתי. שיהיו ג' וגם שלא יהיו ראויין ליחוד. ועוד יש חומרא לדידהו דאשה אחת עם אנשים הרבה או איש אחד עם נשים הרבה. דבתרווייהו איכא איסור יחוד. להך סברא אין בהם דין ר\"ה בסט\"ו. וא\"כ למה קאמרי דאפילו ק' נשים כחד חשיבי הרי אפילו בשיש ג' אנשים או רבים מהן כשגם אשה א' ביניהן דשייך בהן איסור יחוד [כאה\"ע שם] ולא נחשבה ר\"ה. אע\"כ דאף דגמרינן מסוטה. היינו רק לענין מספר הנפשות. ולא לענין תואר הנפשות. דבכל כה\"ג אפילו מאן דס\"ל (חולין דק\"כ ע\"ב) דון מינה ומינה הכא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה מדלא מסתבר לחלק גבי טומאה בין זכר לנקבה ובין גדול לקטן. ורבינו הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לנדה. היו דברי י\"א אלו כל כך קלים בעיניו. עד שלא רצה להטריח א\"ע להשיב על דבריהם. אלא הגה ברוחו הקשה שלא אמרו כלום. ח) ועוד נ\"ל טפי דלבתר דאסקינן דכל ג' אף ששייך בהן איסור יחוד אפ\"ה מחשבו ר\"ה. ואפילו אינן בני עדות כלל לאיסורא ולממונא. כגון ג' ילדים שיש בהן דעת לישאל (ומסתפקינא באירע סט\"ו ברה\"י באדם שיש בדל\"ש והיה בב' הנותרים א' או ב' אין בדל\"ש אי מחשב ר\"ה. ולפי השקפה ראשונה נראה מדאין דעת בכולן אינן בכלל בני אדם). ועכ\"פ א\"צ שיהיו דוקא ג' בני ברית. אלא אפילו כל הג' או ב' מהן כנענים נקרא רה\"י ההוא ר\"ה. וכדאשכחן בכל מידי דצריך מחשבה. כגון עובד דומיא דעבד (פרה פ\"כ מ\"ג וד'). וכן כי יותן דומיא דכי יתן שבהכשר (ריש מכשירין). וכן מחשבה שצריך לשווי' כלי לקבל טומאה (כלים ספכ\"ה). וכן מחשבה לשוויי' אוכל שיקט\"ו (עוקצין פ\"ג. ועמ\"ש בס\"ד בבועז). בכולן אין חילוק בין ישראל לכנעני. וראיה לדברינו דהרי בכל הנך לא מצינו שנתמעטו רק חרש שוטה וקטן. מדאינן בני דעת כלל. אבל כנעני שהוא בר דעת מחשבתו הוה מחשבה. ורק לענין טומאה שבגופו או שיוצא מגופו אמרינן אתם קרויין אדם וכו' (כיבמות סא\"א). ושבו לכם עם החמור. עם הדומה לחמור (ב\"ק דמט\"א). אבל לענין מילי אחרניתא. כבני דעת חשיבי. וכ\"כ מצינו לענין נט\"י דצריך כח גברא גם כנעני חשיב גברא (ועמ\"ש בס\"ד ספ\"א דידים). ופשוט דכ\"ש לענין ר\"ה דחשיבי שיהיה כל רה\"י שמצויין שם חשיב ר\"ה על ידן. וכ\"כ כל סט\"ו שבא ע\"י כנעני גדול מחשב כיש בדל\"ש אף דלא מהימנינן ליה. ט) כל סט\"ו דאורייתא שברה\"י דינו כוודאי טמא. ושורפין עליה את התרומה. ואפילו יש שם חזקת טהרה (כתוס' ריש נדה). אבל בס\"ס אפילו ברה\"י תולין (כנדה לג\"ב) וכ\"כ אין אומרים סט\"ו ברה\"י טמא. רק כשהספק הוא כבסוטה. דהיינו באדם א' או ב'. אם נטמא כל א' או לא. אבל כשהספק הוא בין ב' גופין אם נטמא זה או זה כיון שא' מהן ודאי טהור לא דמי לסוטה דאו שניהן טהורים או שניהן טמאין. משא\"כ הכא. להכי בכה\"ג תולין (תוס' נזיר נז\"א ד\"ה באומר). י) אבל סט\"ו שבר\"ה טהור. היינו בין שהספק הוא אם נטמא א' מהג' או ב' מהן. או אם כולן טהורים או אם כולן טמאים (כספ\"ה דטהרות). ועיין לעיל סי' ג'. ואפילו כשהספק הוא בין ב' בנ\"א מהג' אם נטמא זה או זה. שהרי א' מהן ודאי טמא (נזיר נז\"א). ובין שהספק הוא בהנוגע דשמא לא נגע כלל. או שהספק הוא בהמגיע כגון שנגע בשרץ ואינו יודע אם חי או מת. או שנגע בשרץ מת. ואינו יודע אם היה א' מהח' שרצים שנזכרו בפרשת שמיני שרק אלו מטמאין. או שמא צפרדע או שרץ אחר היה. והרי בין כך וכך ודאי נגע (ערפ\"ה). אפ\"ה כל סט\"ו שבר\"ה טהור. יא) מיהו אין ספק טומאה בר\"ה טהור רק בשיש חזקת טהרה להנטמא (כתוס' סוטה כח\"ב ד\"ה מכאן). ולזה נוטין דברי הרמב\"ם (כרמל\"מ סוף הלכות מקואות). וזה דלא כדברי רבעתו\"ס (ריש נדה בדיבור ראשון ושני שם) שכתבו דגם בדליכא חזקת טהרה. סט\"ו בר\"ה טהור). אבל ביש חזקה לטומאה. וכגון היה ודאי טמא אבל מסופק רק אם טבל. או אפילו שוודאי טבל. אבל מסופק אם טבל במ' סאה או בפחות. בכל כה\"ג יש חילוק. דבהיה טמא מדאורייתא אף שיש שם כמה ספקות טמא. אבל בהיה טמא מדרבנן אפילו בהיה בטבילתו רק ספק א' טהור. בין שטבל בר\"ה או ברה\"י (מקואות פ\"ב מ\"ב). יב) כל היכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. טמא אפילו בר\"ה (כטהרות פ\"ג מ\"ח. ורמב\"ם פט\"ו מאהט\"ו ה\"ג). ואפילו אין בו דל\"ש (כרפ\"ז דטהרות). אבל היכא דמסתבר טפי לטהרה מלטמאה. טהור אפילו ברה\"י (כטהרות פ\"ג מ\"ח. ונדה פ\"ז מ\"ב). זה הכלל דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר באיסורים ובטומאות (ועיין ברמג\"א תס\"ז סקט\"ז). וכ\"כ ביש רוב לטמא טמא אפילו בר\"ה (כטהרות פ\"ה מ\"ז). וביש רוב לטהרה. טהור אפילו ברה\"י (כקדושק דפע\"א) ואילה\"ק ממ\"ד (תוספתא דמכילתין פ\"ו. הובא בכתובות דטו\"א ט' צפרדעים ושרץ א'. ונגע בא' ברה\"י טמא. ט' שרצים וצפרדע א' ונגע בא' בר\"ה טהור. י\"ל התם מדהו\"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי מדניכר כל איסור במקומו הו\"ל כט' חניות. יג) מחזקינן טומאה מזמן לזמן אפילו בר\"ה ספקו טמא (כטהרות פ\"ה מ\"ז). וכך כתב הרשב\"א (בפרק קמא דנדה) דכל להחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. אף בר\"ה טמא. יד) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואפילו ברה\"י ספקו טהור (כטהרות פ\"ט מ\"ח). מיהו דוקא בלא היתה הטומאה בב' המקימות בכל א'. אבל אם טלטל הכלי שבו הטומאה ממקום למקום ומצא הטומאה במקום הב'. או מזוית לזוית באותה קופה (נדה ד\"ד א) מחזקינן בכה\"ג הטומאה גם ממקום למקום. לומר שכבר במקום הראשון היה הטומאה בכלי. אבל רק לתלות ולא לשרוף תרומה ע\"י ספק זה (כהראב\"ד פי\"ז מאהט\"ו). ונ\"ל דה\"ט מדהו\"ל ספיקא. אי ניזל בתר המקום שבכלי. והרי הטומ' מונחת בתוכו באותו מקום שבתחלה. והו\"ל החזקת טומאה באותו מקום מזמן לזמן. או ניזל בתר המקום שהכלי הועמד עליו. והו\"ל החזקת טומאה ממקום למקום. וכאבעיי' דבש\"ס (נזיר סד\"א) ומדהו\"ל ספק תולין ולא שורפין. והנ\"מ דלרמב\"ם ושאר גאונים דעמי' דס\"ל דכל את\"ל פשיטותיה דאבעיי' הוא. והרי בסוגיא דנזיר הנ\"ל קאמרי' ואת\"ל בתר כלי אזלינן והא נח א\"כ ה\"נ שורפין בכה\"ג תרומה על ספק כזה. וגם להראב\"ד אי נימא דס\"ל דאת\"ל לא פשיטותא היא. א\"כ בחמץ בכה\"ג הו\"ל ספק איסור משהו ולקולא [ועי' רמג\"א תס\"ז סקט\"ז]. וגם בל\"ז בחמץ כשנמצא החמץ תוך הכלי הב' שנטלו הכרוב שבו מהכלי א' אין לאסור הכרוב שבכלי א' דאף את\"ל שנחזיק שהי' החמץ בכלי הב' בשעה שלקחו הכרוב שבו מהכלי א'. אפ\"ה לא נאסר הכרוב שעדיין בכלי א' מדלא נגע החמץ שבכלי ב' בהכרוב שבכלי א' רק שעה מועטת בשעת לקיחה. ולראב\"ד הנ\"ל צ\"ל דהך מסוכן שהוציאוהו (לקמן רפ\"ו) מיירי שהוציאוהו בלי המטה. טו) אע\"ג דכל הטומאות מחזקינן להו למפרע מזמן לזמן כשעת מציאתן אפילו בר\"ה או ברה\"י (כטהרות פ\"ט מ\"ט) אפ\"ה זהו דוקא במקום מציאתן (כפ\"ג דטהרות סי' י\"ד) דאל\"כ בכל דוכתא שמזדווגין יחד החזקט\"ו מזמן לזמן והחזקט\"ו ממקום למקום. כגון אדם בריא שטלטלוהו ממקום למקום. ובמקום השני מצאוהו מת. אף שיש להחזקטו\"מ מזמן לזמן לומר שכבר בשעה שהיה במקום הראשון היה מת. אפ\"ה אין מחזקט\"ו ממקום למקום. וכל שנגע בו במקום הראשון טהור. וכן מבואר במשנה כלים פ\"ט מ\"ג. ועיין ספ\"ט דטהרות. ועיין מ\"ש בזה בס\"ד (אהלות פ\"ז בועז סי' ז') וכ\"כ כל ספק מגע בטומאה צפה במים או באויר בין בר\"ה או ברה\"י טהור (טהרות פ\"ד מ\"א ומ\"ז): ",
+            "ולהרמב\"ם (פט\"ו מאהט\"ו) יהיה כוונת המשנה ג\"כ כך דלהכי ספק טומאה הנזרקת טהור. מדכל הטומאות כשעת מציאתן והרי מצאה רחוק מהטהרה. ולכאורה מהתוספתא זו יהיה סיוע להרמב\"ם שכתבנו לעיל בשמו דטומאה הנזרקת רק בשרץ טהור מיהו י\"ל דאורחא דמילתא נקט. דשרץ מצוי לזרקו (כביצה לו\"ב). תדע דגם לר' דוסתאי בהתוספתא שם דאמר דספק שרצים היינו בעשה טהרות במבוי ואח\"כ נמצא שם שרץ טהור. ע\"כ גם הוא שרץ רק לדוגמא בעלמא נקטה. וה\"ה שאר אהט\"ו. ועיין מ\"ש לעיל סי' מ\"א: ",
+            "ונ\"ל דהיקש זה אסמכתא בעלמא הוא. אלא עיקר התירא הוא הואיל ואין למזבח מעוף זה אלא דמה. לפיכך לא הוה חולין בעזרה רק מדרבנן וכדקאמר התם. ולהכי משלה נתנו לה (ועיין מ\"ש פ\"ק דכריתות סי' ל\"א ובס\"פ שם מה שכתבנו שם בס\"ד): "
+        ],
+        [
+            "והא דלא תני נמי כזית מנבלה וכזית משרץ. ונשא א' מהן ולא נגעו. י\"ל דמדכבר תנא אעצם מת ונבלה והסיט א' מהן. תו לא צריך למתני הך דדמי: ",
+            "והא דנקט עצם מנבלה ולא שאר עצם טהור. וכ\"כ קשה ברישא דנקט כזית מנבלה ולא כזית בשר טהור. י\"ל דבכזית נבלה בעי לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן. דאע\"ג דבכזית נבלה יש בה עכ\"פ חזקת טומאת מגע ומשא. אפ\"ה ביש בה ספק אהל מטהרי רבנן. ואיידי דנקט ברישא כזית נבלה. נקט בסיפא נמי עצם נבלה: ",
+            "ואע\"ג דכבר תנא כל גווני ספק מגע משא ואהל. הדר נקט נמי בית הפרס וחוץ לארץ. לאשמעינן דאע\"ג דטומאתן רק מדרבנן. אפ\"ה מחמיר ר\"ע. ולא תימא ספק ספיקא הוא. ליתא. דכיון דספק הראשון זה נחשב כוודאי [כפ\"ד מ\"ה] תו לא מחשב ע\"י הספק השני כספק ספיקא. ואע\"ג דלעיל [פ\"ד מ\"ה] בוודאי מגען גם לרבנן טמא בר\"ה. התם ודאי נגע בטומאה דרבנן. והא דאמרינן התם בספק מגען לכ\"ע טהור בר\"ה. י\"ל דלר\"ע הכא שאני דוודאי נגע בא' מהן. מיהו ב' רוקין יבשים ונגע בא' בר\"ה טהור [התם מ\"ו]. היינו ודאי דלא כר\"ע הכא [במ\"ב]: ",
+            "והא דנקט תו ספק מאהיל בשביל. והרי כבר תנא ספק מאהיל בכזית ממת. י\"ל דנקט שביל משום ר' יוסי דמטהר בספיקתו [וכמ\"ב]. להכי קמ\"ל דאפ\"ה לר\"ע טמא: ",
+            "כך כתב הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ורב\"א פי' דס\"ל לר\"ע דדוקא בספק שאירע לרבים. מטהרינן מהלכה למשה מסיני. ולא כשאירע ספק טומאה ליחיד בר\"ה. ותמהני מאד על רבותינו דא\"כ צא ופרנס סוגיא דפסחים [דף י\"ט ע\"א וע\"ב] דאמרינן במחט טמא מת שנמצא בבשר קודש במקדש. ומסופק אם נגעה המחט באדם ובסכין. טהורין. מדהו\"ל בעזרה ספק טומאה בר\"ה. ואמר ר\"ע עלה זכינו שאין טומאת ידים במקדש [עיין רש\"י שם]. וקשה לפי דברי הר\"ש הנ\"ל למה קאמר דוקא טומאת ידים. הרי מהאי ברייתא מוכח דגם טומאה ממש לא גזרו כה\"ג במקדש. דהרי אלו אירע כך חוץ למקדש הוה מטמאינן להר\"ש לגברא ולסכין. מדאית להו טהרה במקוה. וגם לרב\"א קשה דאפי' נימא דהא דמטמא רב\"א אליביה דר\"ע באירע טומאה ליחיד בר\"ה. היינו רק מד\"ס. אפ\"ה קשה דל\"ל לר\"ע לומר אין טומאת ידים במקדש. הול\"ל זכינו שאין טומאה שמד\"ס במקדש. אמנם אני עני וכואב לא ידענא למה לא תירצו רבותינו כפשוטו. דדוקא בספק נגע או לא נגע מטהרי ר\"ע ור' יוסי בר\"ה. משום דבכה\"ג הו\"ל ממש דומיא דסוטה דטהורה כשנסתרה בר\"ה. שהספק הוא אם נעשה בה מעשה המטמאה. דהיינו הבעילה. ומה\"ט בסוגיא דמחט שזכרנו כ\"ע מודו דגם חוץ לעזרה היינו מטהרין לגברא בר\"ה. ורק בטומאת ידים היינו מחמירין בה שם. וכמ\"ש רש\"י שם. ואפ\"ה בר\"ה טהור. אבל כשוודאי נעשה המעשה. כי הכא שוודאי נגע. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. מטמאי אף בר\"ה. מדאינו דומיא דסוטה. תדע דהרי מוכח כן במשנתנו א' וב'. דלא נקט רק ב' מיני ספק. דהיינו כשמסופק בהגוף שנגע אם הוא טמא או טהור. או כשהספק הוא באיזה גוף נגע. ומדלא נקט נמי מין ספק הג'. דהיינו שמסופק אם נגע כלל בשום גוף. על כרחך משום דבספק כהך כ\"ע מודו דבר\"ה טהור. ויש גם טעם יפה לחלק ביניהן משום דכל דבר שמחוסר מעשה. מוקמינן לה אחזקה שלא נעשה. עד שיברר לך שנעשה. וכדאמרינן [בי\"ד קי\"א] במסופק אם נפל איסור לקדרה. מוקמינן אחזקה דלא נעשה. וכ\"כ אשכחן [בח\"מ רס\"א ס\"י] בתנאי שבין מוכר ללוקח. או בין נותן להמקבל מתנה. דאם התנה על מנת שתעשה דבר פלוני. המקבל צריך ראיה שעשה. ואם התנה על מנת שלא תעשה. הנותן צריך להביא ראי' שעשה הלה כדי לבטל המכר והמתנה: ",
+            "ונ\"ל דלדבריו שם צריך לחלק. דדוקא בנגע באדם בר דעת. ואין הנוגע יודע אם טמא או טהור הי' פליגי במשנתנו. אבל בדבר שאינו בר דעת. כ\"ע מודו דטהור בספק מגע. וכמ\"ש לעיל סי' צ'. דו\"ק. וכדברי רבינו מ\"ל נ\"ל דהרי דוקא ביש כאן ודאי טומאה מד\"ס מטמאי רבנן בוודאי מגע [כלעיל פ\"ד מ\"ה ומ\"ו]: ",
+            "וכתב הר\"ש דדוקא בעשה כבר טהרות מטהר ר' יוסי בשביל. ואילה\"ק להר\"ש. א\"כ בכולהו הו\"ל נמי לר' יוסי לטהר מה\"ט. י\"ל דלהר\"ש ר' יוסי תרתי בעי. שאי אפשר לזהר ושכבר עשה טהרות. אמנם לפי דעת הר\"ש דר' יוסי מטהר בשביל רק בעשה טהרות. א\"כ הנך דמטמא ר' יוסי נמי אע\"ג שעשה טהרות. דכיון דבשביל מודה לר\"ע לחלק בין עשה או לא עשה טהרות. צ\"ל דבאחריני מחמיר ר' יוסי טפי מר\"ע דאף בשעשה טהרות מחמיר גבייהו. אבל לפענ\"ד דהקצת דוחק בלשון. דר\"ע דנקט לשון מטמא סתמא. יהיה מיקל טפי מר' יוסי דנקט לשון מטהר. וגם מלקמן סי' י\"ח לכאורה מוכח דלא כהר\"ש. אלא דר' יופי אפילו בנגיעה מטהר בשעשה כבר טהרות. דאל\"כ מה קמ\"ל מתני' דהתם. והרי היא היא כמשנה ג'. ואטו כי רוכלא לחשב תנא וליזל. אלא ל\"מ נ\"ל דבשביל מיקל ר' יוסי טפי מר\"ע דאפילו בלא עשה טהרות טהור מדאי אפשר בלי הילוך. ובאינך כר\"ע ס\"ל לחלק בין עשה או לא עשה טהרות: ",
+            "ורב\"א לשיטתיה דלעיל אזיל. דרק בשיש ספק אם נטמאו רבים. מטהר ר\"ע בר\"ה. א\"כ מפרש הכא לר' יוסי. דדוקא בשביל מטהר. שדרך בני אדם להלוך שם. והו\"ל כאירע הספק לרבים. שאפשר שגם להם אירע הספק. משא\"כ במגע: ",
+            "והא דנקט ונאכלו קודם שטבל. ה\"ט דאי בנאכלו אח\"כ. היה צריך התנא להאריך ולחלק בין שאכלם אדם אחר או שאכלם המהלך בעצמו. דהרי באכלם המהלך אחר שהתטהר וקודם שהלך בשני היו השניות טמאות ממ\"נ. מדאכלו אוכלין טמאין. דנטמא גופו [כמשנה סוף זבים]: ",
+            "והא דנקט שעשה טהרות לאו דוקא. אלא ה\"ה בנגע אדם או כלי אחר שהלך בראשון ונתטהר. וחזר ונגע באדם אחר או בכלי אחרת או עשה טהרות. שניהן טמאין מספק. רק נקט ועשה טהרות. מדבעי לאפלוגי בין נאכלו ראשונות או לא. ותו מדבעי לאשמעינן אלו ואלו תלויות. דאינו רשאי לשרפן. והרי זה לא שייך רק במאכלי תרומה. וגם הא דנקט ואם שניהן קיימות. ג\"כ לאו דוקא. דה\"ה בנאכלו השניות אחר הילוכו בשני. כל שהיו הראשונות קיימות בשעה שעסק בהשניות, שניהן תלויות. מדעכ\"פ נשאר הספק בהראשונות באדם שאכלן. הו\"ל כשניהן קיימות. ואת\"ל א\"כ גם בנאכלו הראשונות קודם ההילוך בהשני. עכ\"פ כיון שהאדם האוכל הוא כאן. הו\"ל לדון כאלו שניהן קיימות. דהרי אם יגע הוא והשניות בתרומה. תטמא ממנו. י\"ל כיון שאכלן קודם שהלך זה בהשני. הרי אכלן בחזקת טהרה ואין טומאה חוזרת וניערה עליו כשתגע בו תרומה ובשניות. משא\"כ כשאכלן אחר שהלך בשני. כבר אכלן בחזקת תלויות. וכשתגע בו התרומה ובהשניות תהיה טמאה ודאית. ולא עוד אלא אפילו נשרף אחת מהן. אפ\"ה הנשארת תלויה כמו שהיתה. דלא דמי לטבעת ע\"ז שנתערבה בק' טבעות. ונפל א' מהתערובות לים. דהנשארות מותרות [כזבחים ע\"ד א']. שאני התם דמיירי שנפל לים קודם שנודע התערובות משא\"כ הכא. ואפילו לרבינו הש\"ך [יו\"ד סי' ק\"י ס\"ק מ\"ב] שכתב בפירוש דאפילו נפל לים אחר שנודע התערובות אפ\"ה הנשארות מותרות [וזה דלא כרבינו מל\"מ רפי\"ט מאהט\"ו]. אפ\"ה יש לחלק. דבשלמא התם בטבעות. אפילו כשהן קיימות. מדאורייתא ברובא בטל [כתוס' זבחים הנ\"ל ד\"ה ונפנה]. והו\"ל כליתא איחור כלל. ולפיכך אי אפשר שיבוא בהתערובות לכלל איסור דאורייתא. ולהכי בנפל א' מהתערובות להים. הרי באיסור דרבנן תולין שהאיסור נפל. אבל הכא בעשה טהרות אע\"ג דג\"כ רק איסור רבנן רבוע עלה. דהרי מדאורייתא מוקמינן לכל חד אחזקתה. וספק טומאה בר\"ה טהור. אפילו בנשאלו שניהן כאחת [כתוס' פסחים ד\"י ע\"א ד\"ה בבאו] אפ\"ה כל עוד שהיו שניהן קיימות אכתי לא פקע מינייהו טומאה דאורייתא מכל וכל. דהרי כשיגעו שניהן בתרומה א' תהיה התרומה טמאה מדאורייתא. להכי מחמרינן גבה. ואמרינן דכל שהי' הראשון והשני פעם א' יחד בעולם. בין שאח\"כ נאכל או נשרף מהן או לא. ואפילו נאכל או נשרף השני והראשון קיים. הרי הנשאר תלוי. רק הא דקאמר תנא דידן אם קיימות הראשונות. ה\"ק אם היו הראשונות קיימות בשעה שעשה הטהרות השניות. בין שנאכל וה או וה או לא נאכלו שניהן. אלו ואלו תלויות. מיהו כל זה בשבילין דהו\"ל ספק טומאה בר\"ה. אבל באירע כה\"ג ברה\"י. כגון שרץ וצפרדע שאינן ניכרין הי טמא והי טהור. ונגעו טהרות בא' מהן פשיטא דנשרפת. ולא זו בלבד. אלא אפילו נגעו שוב טהרות בהשני. ושניהן קיימות. אע\"ג שא' מהן ודאי טהור. אפילו הכי שניהן נשרפות וכן מוכח מסוגיא דנזיר [דף נ\"ז א' ותוס' שם ד\"ה באומר]. ועיין ברבינו מל\"מ רפי\"ט מאהט\"ו: ",
+            "וזה כוונת הרמב\"ם שהביא רבינו תוי\"ט. לפ\"ז בעשה כבר טהרות. לכ\"ע בכל גוונא טהור. כי פליגי בלא עשה טהרות. לת\"ק בכל גוונא טהור ספק טומאה בר\"ה. ולר' יוסי יש חילוק בין ספק הילוך לשאר ספיקות. ולתוס' חדשים הנ\"ל גרסינן גם הכא בסיפא הראשונות תלויות. ובזה תירץ נמי מה דהדר תנא ונקט תו הדוגמא בשרץ וצפרדע. דה\"ט מדסד\"א דבשרץ וצפרדע שבוודאי לא יניחם בר\"ה זמן מרובה כדי שלא יכשלו בהם רבים. א\"כ ליכא למגזר שיטעו בהן להבא. לטהר בנגיעת זה ולשרוף בנגיעת האחר. לפיכך כיון דשניות נשרפות. יהיו הראשונות נשארות בטהרתן. קמ\"ל. דמשום לא פלוג. גם בכה\"ג אמרינן דכשישרפו השניות. הראשונות תלויות: ",
+            "והא דלא נקט ונגע אחד בבגדיו. היינו רק מדבעי למנקט באופן שיטמא גם שלבשו. ואף שבו לא אירע ספק כלל. והרי יש לו ג\"כ חזקת טהרה. הא אילו ספק נגע ג\"כ בבגדו. לא הי' אדם שלבשו אז טמא. מדלא נעשה עי\"ז הבגד אב הטומאה. ועיין לעיל סי' כ\"ג. וא\"ת עכ\"פ גם בכה\"ג איך אפשר שיהיה הבגד אב הטומאה. הרי אין אדם מטמא משכב ומושב שאינו שלו [כב\"ק סו\"ב]. י\"ל להתוס' שם זה מדאורייתא. ועכ\"פ מדרבנן גם בשאינו שלו מטמאו. וקמ\"ל הכא. דאף שהוא ספק דרבנן. אפ\"ה צריך רובא. ואפילו להרמב\"ם [פכ\"ד מכלים ה\"ז] דטהור לגמרי. הרי כבר כחב רבינו מל\"מ שם. דלהרמב\"ם דוקא בגזל משכב או מושב אינו מטמאו. כשלא נגע בו בגופו. אבל בהשתמש במשכב ומושב של אחר. בדבר שאין הבעלים מקפידין בכך מצ\"ע וכגון שישב הזב על כסא חבירו. וכדומה. גם להרמב\"ם נעשה משכב. א\"כ ה\"נ כל היושב או הישן בר\"ה. יודע מדדחקו שם רבים. בוודאי ידרסו על בגדיו. והו\"ל כהתרצה בכך [ועמ\"ש בס\"ד כלים פ\"ג סי' כ\"ח]: ",
+            "אמנם הקשה הר\"ש. וקיצר בדבריו. אבל כוונתו להקשות האיך לא פליג הכא ר\"מ גם ברישא. דהרי איהו ס\"ל סמוך מיעוטא לחזקה. והו\"ל פלגא ופלגא. וא\"כ גם ברוב טמאים הו\"ל לטהר הכא בר\"ה. דנימא סמוך מיעוט טהורים לחזקת טהרה של בגד. והו\"ל פלגא ופלגא דטהור ברה\"ר. והניח בקושיא. ול\"מ היה נ\"ל מדבלא זה כבר דקדקנו לעיל. למה נקט תנא דרס על בגדיו. ולא נקט נגע בבגדיו. אע\"כ דהיינו משום דבנגע כיון דהזב ברה\"ר הוא. הו\"ל ספק טומאה ברה\"ר דטהור [כפ\"ו מ\"ב]. ולפיכך הכא לר\"מ מדאמרינן סמוך. הול\"ל גם ברוב טמאים דטהור. דמדאמרינן סמוך. הו\"ל גם ברוב טמאים כפלגא ופלגא דטהור בר\"ה. אבל להכי נקט דרס על בגדיו. דבכה\"ג לא גרע מרוק לח שנפל על בגד שלבש. דהו\"ל ספק טומאה ברה\"י. ובכה\"ג גם לר\"מ טמא [כלעיל פ\"ד מ\"ו. ועיין רמב\"ם פי\"ח מאהט\"ו ה\"ה]. ואתיא נמי שפיר. דהא ברוב טהורים. אף ברה\"י. הכא גם לר\"מ טהור. דהרי ברוב טהורים. איכא חזקת טהרה דבגד עם הרוב. ובכה\"ג לכל הדעות. דכשהחזקה בהדי רובא גם ר\"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא כלל. א\"נ נ\"ל כיון דבוודאי אי אפשר לבדוק רק אחר הרוב שהן ודאי זבין. ולא אחר המיעוט שאינן זבין. דלא ראינו אין ראיה [כח\"מ ססי' כ\"ח]. א\"כ בהנך מיעוטי שא\"א לבדוק אפשר דאיכא בהו נמי זבין. ולפיכך גרע הך מיעוט משאר מיעוטי. מדהו\"ל הכא מיעוטא דמעוטי. דגם ר\"מ לא חייש לה לומר גבה סמוך [כע\"ז ל\"ד ב']. ורבינו תוי\"ט כתב על דברי הר\"ש הנ\"ל וז\"ל. ולפמ\"ש [לעיל פ\"ג מ\"ט] בתירוץ אחד של תוס' לא ס\"ל לר\"מ סמוך אלא מדרבנן להחמיר. עכ\"ל הטהור. והקשה על זה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל וז\"ל וקשה הרי בלתי ספק כוונתו לתירוץ השני שם. והרי אדרבה שם כתבו להיפך דרק היכא דליכא רק מיעוט לחוד מחמיר ר\"מ מדרבנן. אבל בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. חייש למיעוט מן התורה. לכן מטהר. עכ\"ל הטהור. ולא הבנתי מה חשב הגאון ז\"ל בכוונת דברי תוי\"ט אלו. שכתב שבלתי ספק כוונת רבינו תוי\"ט לתירוץ השני. אם שהגאון היה סבור שרבינו תוי\"ט רצה לתרץ בדבריו קושיית הר\"ש. ועל זה כתב הגאון שאדרבה מהתירוץ השני שם מוכח כקושיית הר\"ש. שהרי גם התוס' שם כתבו שעכ\"פ כשנרצה להקל צריך לומר סמוך. אבל לא ידעתי האיך בדברי רבינו תוי\"ט יתורץ קושית הר\"ש. והרי גם הוא כתב שצריך לומר סמוך. ואין חילוק בין דבריו לדברי תירוץ שני של התוס'. אלא שלתוס' כשיש חזקה בהדי מיעוט. אז מן התורה עדיף מרוב. ולהכי גם לקולא סמכינן בכה\"ג על המיעוט. ולרבינו תוי\"ט מדאורייתא מקלינן אפילו בכח מיעוט לחודא. ורק מדרבנן כשנרצה להקל צריך חזקה בהדי מיעוט. וא\"כ מה אדרבה שכתב הגאון. הרי בין לדברי התוס' או לדברי רבינו תוי\"ט יפה הקשה הר\"ש. ותו לא ידעתי מי הגיד לו להגאון ז\"ל שכוונת רבינו תוי\"ט על התירוץ השני של התוס'. והרי לפי דברי הגאון ז\"ל דברי התוס' הם להיפך לגמרי מדברי רבינו תוי\"ט והאיך יתכוון בדבריו לדבריהם. והאיך נחשוד בכה\"ג למאורן של ישראל דבכל דוכתא דייק וגמר שמעתתא. והכא להוי כעורבא דמייתי נורא לקיניה. אולם לפענ\"ד לא לתירוץ השני התכוון רבינו תוי\"ט. רק לתירוץ ראשון שם. וכן שפתיו ברור מללו. באמרו ולפי תי' א' וכו'. דא' בכל דוכתי היינו ראשון. ור\"ל שהתוס' שם בהתירוץ ראשון כתבו. דהא דנקט חזקה בהדי מיעוט. היינו רק לאשמעינן דאין החזקה עם הרוב וכו'. דקשה לדבריהם. דכיון דמשמע מדבריהם דסמכינן אמיעוט לחודא גם להקל. א\"כ למה נקט הש\"ס סמוך מיעוט לחזקה. הרי גם בליכא חזקה כלל. לא עם המיעוט ולא עם הרוב. מקלינן בכח המיעוט לחוד. ותו אי כדבריהם מ\"ש דבכמה דוכתי נקט לר\"מ סמוך [כחולין דף פ\"ו ב' וקדושין דף פ' ע\"א ועוד דוכתי טובי]. ובשאר דוכתי הסתפק ר\"מ לומר רק מיעוט לחודא [כיבמות דף ס\"א ב'. וע\"ז ל\"ד ב'. ובכורות ד\"כ ע\"א]. בכולהו הו\"ל למנקט סמוך מיעוטא לחזקה לאשמעינן דאינה עם הרוב. אלא ע\"כ דלר\"מ מדאורייתא בכל דוכתי דמקלינן בכל ספק שוה. מקלינן גם בשיש בצד א' מיעוט ובצד האחר רוב. דמיעוט ורוב כספק שוה דמי. מיהו מדרבנן מצרכינן נגד רובא. שיהיה חזקה בהדי המיעוט. היכא דבעינן לסמוך אמיעוט להקל. ומה\"ט בכל דוכתא דמיקל ר\"מ בכח המיעוט. ככל הנך סוגיות שזכרנו נקט לשון סמוך. וזהו כוונת תירוץ קמא של תוס'. במ\"ש דלהכי נקט חזקה בהדי מיעוט. לאשמעינן שאין החזקה עם הרוב. אין הכוונה דחזקה דנקט עם המיעוט באמת בכדי נקטיה. ורק לאשמעינן שאינה עם הרוב. דהרי אפשר נמי שאין החזקה לא עם הרוב ולא עם המיעוט מקלינן. וסמכתן אמיעוטא נגד רובא. אלא ה\"ק. דאע\"ג דמדאורייתא סגי להקל גם במיעוט לחוד. אפ\"ה מצריך ר\"מ בגזירותיו מדרבנן חזקה בהדי מיעוטא כדי לאשמעינן שלא נקל נמי בשיהיה החזקה בהדי הרוב. והיינו דמחוי לן במחוג רבינו תוי\"ט ודקדק אחר הר\"ש מהך תירוץ קמא שכ' לעיל שהוא העיקר מדלא הזכירו תוס' [נדה דף י\"ח ע\"ב] רק תירוץ קמא זה. וקשה מיניה להר\"ש דנקט דנימא סמוך. ולא סמוך. הרי אפילו במיעוט לחודא. כיון דמדאורייתא טהור. אין שורפין התרומה אפילו ברוב טמאים. עוד הקשה הגאון ז\"ל אתוס' [יבמות קי\"ט א'] שכתבו וז\"ל. ואי לא חייש ר\"מ למיעוט מה\"ת. אפילו יש חזקה בהדיה. שפיר שייך לומר שיהיה דמאי רק מדרבנן אע\"ג דאיכא מיעוט וחזקת טבל. וקשה והאיך אפשר לומר כן. והרי ר\"מ ס\"ל סמוך בכמה דוכתי. עכ\"ל הטהור. ולפענ\"ד דכוונת רבותינו בעלי התוס'. דלר\"מ מדאורייתא. מיעוט עם חזקה הו\"ל כפלגא ופלגא. ורק לרבנן מחשב כרובא. היכא דהוה לחומרא. לפ\"ז שפיר משכחת לה דמאי מד\"ס. אף דמתנגד מיעוט דאין מעשרין וחזקת טבל. עכ\"פ מדהו\"ל מדאורייתא כמחצה על מחצה. שפיר הו\"ל בדמאי ספיקא. וספק דאורייתא אינו אסור רק מד\"ס [כהרמב\"ם פט\"ו ממשכב ומושב]. וא\"כ אין כאן מקום לקושיית הגאון הנ\"ל מדלא אשכחן דקאמר ר\"מ סמוך לקולא. רק היכא דמקלינן מדאורייתא בספק שוה. כגון בספק טומאה ברה\"ר או בספק טומאה ברה\"י ואין בו דעת לשאול. וכדומה. ורק מדרבנן אסור כל ספק שוה. ומדאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה לקולא. גם מדרבנן שרי. אלא אי קשיא הא קשה להו לרבותינו בעלי התוס'. הא דמקשינן בפ\"ק דחולין. היכי אכל פסח. והרי בפסח איכא רק מיעוט בלי חזקה. דהרי פסח בן שנתו. ואין כאן רק מיעוט טרפות נגד רוב כשרות. ואפ\"ה חשבינן לה לר\"מ כמחצה על מחצה ואסור [לולא טעם דלא אפשר] וא\"כ אם מיעוט נגד רוב הו\"ל כפלגא ופלגא מדאורייתא. מיעוט עם חזקה עדיף מרוב. והדרא קושיא לדוכתה דמאי היכי משכחת לה וצ\"ע. אמנם לפי שיש פירושים שונים בהא דחייש ר\"מ למיעוט. לכן ראיתי מדאתי לידן. לאסף פה כעמיר גורנה כל הדעות בפי' זה. א) דיעה א'. הזכירו רבותינו בעלי התוס' [חולין פ\"ו ב'] דר\"מ ס\"ל דמדאוריי' כל מיעוט לחוד הו\"ל כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ורק מדרבנן מחמרינן. דהיכא דנהוי לקולא כגון בתינוק שבעיסה לא חשבינן למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. עד דאיכא חזקה בהדי מיעוט. והיינו כמו שפירשנו למעלה משום גזירה שמא נחשוב למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. גם כשיהי' חזקה בהדי רוב. והרי אז לא חיישינן כלל להמיעוט דאפילו לחומרא. מדהו\"ל מיעוטא דמיעוטא. מיהו קשה לפ\"ז מאי אמרינן [יבמות דף קי\"ט ב'] דסמוך מיעוטא לחזקה ולא תנשא ולא תתיבם. דמאי אצטריך לומר סמוך. הרי התם לחומרא. ובמיעוט לחוד סגי דנידונו כפלגא ופלגא שלא תנשא ולא תתיבם. וי\"ל דהתם ודאי רק משום סיפא נקט הכי. וכדמסיק סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק. ומשום הכי הו\"ל מיעוט זכרים כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר\"מ לא חייש לה. והא דאמרינן [שבת ט\"ו ב'] בדמאי הקילו. הרי דהו\"ל מדרבנן אף דבדמאי איכא מיעוט שאין מעשרין וחזקת טבל. והול\"ל דאסור מדאורייתא. י\"ל דמיעוט שאין מעשרין להחזיק על ידו מאדם החוטא על חבירו. אינו מיעוט גמור. ולפיכך מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ושרי. ורק מדרבנן מחמרינן. וכפי פי' זה של חששת ר\"מ למיעוט. כתבו ג\"כ רבותינו בעלי התוס' [נדה י\"ח ב' ד\"ה מיעוטא וביבמות קי\"ט ב' ד\"ה סיפא]. ומה שהקשו על זה ביבמות [שם] דא\"כ מה מקשה הש\"ס [בע\"ז ל\"ד ב'] אמאי אסר ר\"מ גבינות בית אונייקא משום רובא. הרי גם במיעוט לחוד סגי. ומאי קושיא. הרי אי רוב עגלים אינן נשחטין לע\"ג. ואיכא נמי בהדי הך רובא להיתירא. חזקת היתר של החלב. והרי נגד רוב וחזקה. הו\"ל המיעוט של איסורא רק כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר\"מ לא חייש לה. והניחו כאן בצ\"ע. ול\"מ נ\"ל דשאני התם דאין הרוב והחזקה בענין אחד. דהרוב הוא בקיבת העגלים. והחזקה בהחלב. משא\"כ ברובא לשון וחזקה לשין. שניהן מענין א' הן דהיינו בגוף החמות. ושניהן לשוק מסייעי אהדדי [ועיין בתוס' ע\"ג הנ\"ל שתירצו באופן אחר]: ב) דיעה ב'. לפי תירוץ ראשון של רבותינו בעלי התוס' [יבמות קי\"ט א' ד\"ה מחוורתא] לר\"מ נמי אמרינן דמדאורייתא לא חיישינן כלל למיעוטא. אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. אלא דלעולם מדאורייתא אזלינן בתר רובא. והא דאמרינן בכל דוכתא ר\"מ חייש למיעוטא היינו רק דמדרבנן חייש ר\"מ למיעוטא לחומרא בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט. כגון בהלך בעלה וצרתה למדה\"י [יבמות קיט\"ב] וכדומה. ובין היכא דליכא רק מיעוטא לחוד נגד הרוב. כגון פסח שאינו רק בבן שנה שאין לי חזקה לא להיתר ולא לאיסור. אילו היה אפשר. חשבינן לה מדרבנן כמחצה על מחצה נגד הרוב להחמיר. אמנם קשה לי הרי בתינוק ועיסה [קדושין ד\"פ ע\"א] ס\"ל לר\"מ סמוך מיעוט לחזקה גם לקולא. ואי מדאורייתא לר\"מ גם במיעוט וחזקה אזלינן בתר רובא. היכי מקלינן התם. הרי גם באין בו דעת לשאול. בשיש רובא לחומרא טמא, וצ\"ע. ג) דיעה ג' הוא תירוץ שני של תוס' [יבמות קי\"ט שם]. וכן כתב נמי הרא\"ש [רפ\"ט דיבמות] דר\"מ למיעוט לחוד לא חייש כלל מדאורייתא. אפילו לחומרא. ורק מדרבנן חייש למיעוטא לחוד. כדהוה לחומרא. גזרו שנחשבו כנגד רוב כפלגא ופלגא. והיינו דמקשינן בפ\"ק דחולין [דף י\"א ע\"ב] ור\"מ היכי אכיל פסחא. אף דליכא גביה רק מיעוט לחודא. אסור עכ\"פ מדרבנן היכא דאפשר שלא תעקר המצוה מכל וכל. אבל אם יש מיעוט בהדי חזקה. ס\"ל לר\"מ דמדאורייתא חשבינן לה כמחצה על מחצה אפילו לקולא. כגון ספק טומאה ברה\"ר. או בספק טומאה ברה\"י בדבר שאין בו דעת לשאול. דבשניהן בשהספק שוה לכאן ולכאן טהור. וה\"ה בשיש רוב לטמא. ומיעוט וחזקה לטהר. מחשב כפלגא ופלגא וטהור. וכ\"ש דנחשבינהו כפלגא ופלגא לחומרא כמשנה ראשונה דריש פט\"ז דיבמות בהלך בעלה וצרתה למדינת הים. ושמעה שמת בעלה. אסורה ליבם ולשוק לכ\"ע. אע\"ג דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות. וא\"כ ודאי ילדה צרתה במדינת הים. עכ\"פ הרי יש חזקה ליבם. דכשהלך משם הבעל. לא היה לי בנים. ואיכא נמי מיעוט שאינן יולדות. והו\"ל כמחצה על מחצה ולחומרא. ולרבנן אפילו יש מיעוט בהדי חזקה. לא חשבינן לי' כמחצה על מחצה רק לחומרא. ומדרבנן. וכגון בקנה בהמה חולבת מכנעני [בכורות ד\"כ] דיש מיעוט שחולבת אע\"ג שלא ילדה עדיין. ויש לכל בהמה נמי חזקת מבכרת. ולפיכך כשתלד אצל ישראל. הרי בנה ספק בכור. וה\"ט משום דס\"ל לרבנן דגם מיעוט בהדי חזקה לא מחשב רק פלגא ופלגא לחומרא אבל לא לקולא. והא דלא חיישינן במים שאין להם סוף [יבמות ק\"כ א']. אע\"ג דאיכא חזקת אשת איש ומיעוט הניצלין נגד הרוב. אפ\"ה אמרינן דגם לרבנן אם נשאת לא תצא. ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה. והו\"ל פלגא ופלגא ותאסור. י\"ל דמיעוט הניצולין הו\"ל מיעוט שאינו מצוי. דאפילו ר\"מ לא חייש לה [כע\"ג דל\"ד ב']. וה\"נ אמרינן (גיטין ד\"ב ב') לר\"מ סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. וכן בחולין (דף ג' ב') מצא תרנגולין שחוטין מותרים גם לרבנן. אע\"ג שיש חזקת איסור אבר מן החי. ומיעוט שאין מומחין בשחיטה. לא אמרינן דהו\"ל כפלגא ופלגא נגד הרוב. ה\"ט מדהו\"ל מיעוט שאין מומחין מיעוט שאינו מצוי. וגם בדמאי דיש מיעוט שאין מעשרין. וגם חזקת טבל. אע\"ג דהמיעוט הוא מיעוט המצוי. אפ\"ה אינו אסור רק מדרבנן ה\"ט משום דחזקת ישראל כשרים אלים טפי. ואין מחזיקין ממיעוט החוטאים על השאר. וכמש\"ל. מיהו ביש חזקה בהדי רוב. בין לר\"מ בין לרבנן. לא חיישינן למיעוטא כלל אפילו מדרבנן. מדהו\"ל מיעוטא דמיעוטא. כסיפא דרפט\"ו דיבמות בחמות. נמצינו למדין לפי פי' זה שהוא הדרך היותר סולל לפנינו. יש בענין זה ד' חלוקים. א) ר\"מ ס\"ל דמיעוט לחוד נגד רובא. הו\"ל כפלגא ופלגא רק לחומרא. וזה רק מדרבנן. אבל ביש מיעוט בהדי חזקה. הו\"ל כפלגא ופלגא אף לקולא. כגון בספק טומאה ברה\"ר וכדומה. ולא החמירו רבנן בה. ב) רבנן ס\"ל דרק במיעוט עם חזקה. הו\"ל רק מדרבנן כפלגא ופלגא. ורק לחומרא ולא לקולא. ג) לכ\"ע מיעוט שאינו מצוי. אפי' איכא חזקה בהדיה אפילו לר\"מ לא חיישינן למיעוטא. ומקלינן. וכ\"כ בדאיכא חזקה בהדי רוב. אע\"ג דאיכא מיעוט כנגדן. גם לר\"מ לא חיישינן להך מיעוט. ומקלינן (תוס' נדה די\"ח ב' ד\"ה מיעוטא). ד) לכ\"ע בשיש מחצה על מחצה. ויש חזקה בצד אחד. אמרינן סמוך מחצה להך חזקה והו\"ל רובא נגד אידך מחצה. ואפילו לקולא (תוס' נדה דיח\"ב ד\"ה סמוך): ",
+            "וא\"ת נהי דלא דמי הך דהכא לטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאמרינן דאע\"ג דנתעסק בין טבילה למציאה באותו מין. אפ\"ה לא עלתה לו טבילה (כחולין ד\"י ע\"א). ומ\"ש הכא דתלינן דהוה כחזקה דהשתא. די\"ל דהתם לא הוה חזקה דמעיקרא כלל. דהרי לא בדק את עצמו קודם טבילה. אבל הכא הרי איכא חזקת טהרה להנוגע מעיקרא. אבל קשה מ\"ש הכא ממקוה שנמדד ונמצא חסר. דכל טהרות שנעשו ע\"ג למפרע כולן טמאות (כנדה ד\"ב ב'). וא\"כ ה\"נ נהוי הך מת שראוהו חי מבערב. כמקוה שנמדד מקודם ונמצא שלימה. ומה שמצאו השתא מת נהוי כמקוה דהתם שמצאה אח\"כ חסרה. ונימא ה\"נ דכל טהרות שנגעו בו ביני ביני טמאות. ואע\"ג דהכא הי' להנוגעים בו ביני ביני חזקת טהרה. הרי גם התם הי' להטהרות שנעשו ע\"י מקוה זו חזקת טהרה. ואפ\"ה כולן טמאות מספק. דספק טבילה מוציא מידי חזקת טהרה שלהן. וה\"נ נימא דספק מגע מת מוציא להנוגע בו מחזקת טהרה שלו. וי\"ל התם אין אנו דנין על הטהרות שנעשו ע\"י המקוה. ולא על האדם שטבל בתוך מקוה זו. וכיון דאין ספק טבילתו מוציא מידי ודאי טומאתו. הרי הוא בחזקת טמא. וכל טהרות שיגע בהן טמאין הן. משא\"כ הכא אנו דנין על האדם שנגע בזה. והרי הוא היה לו חזקת טהרה מעיקרא. אמנם קשה לי מ\"ש הכא מהך דאמרינן בי\"ד (סי' פ\"א ס\"ב) בבהמה שנמצא בה טרפות שאפשר שאירע לה סמוך לשחיטה כגון ניקב קרום של מוח. דחלבה מותרת. א\"כ ה\"נ נימא דאפילו לא ראוהו חי מבערב. יהיו כל הנוגעין בו טהורים. דהרי אפילו לא ראוהו חי. ודאי חי היה פעם אחת. ומי גרע חזקת חי זה מחזקת כשרות של בהמה. דלא אתא רק מכח רובא כשרות הן. והרי יש לחוש שאעפ\"כ נולדה עם קרום מוח נקוב. ואפ\"ה מכשירין החלב למפרע. מכ\"ש הכא. דחזקת חי של זה ברור כשמש. והו\"ל נמי להנוגע בו חזקת טהרה ודאית. ואיך נגד חזקות אלימתא. נחוש לחזקה דהשתא שמצאוהו מת. ונטמא בספק טומאה ברה\"ר להנוגע בו מקודם. ונ\"ל דטומאה מאיסור לא ילפינן. דשאני טומאה דאזלינן בהו כשעת מציאתן. ומחזקינן בה טומאה למפרע מזמן לזמן זמן שהיו במקום מציאתן (כפ\"ג סי' י\"ד). הלכך אפילו ראהו הנוגע עצמו חי לפני יום או יומים. מחזקינן טומאה למפרע לזה הגוף שנמצא השתא מת בזה המקום. ואמרינן שכבר היה מת באותו מקום בשעת נגיעה. אם לא שראהו אדם לזה הגוף בזה המקום חי מבערב. דאז חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה. עדיף מחזקה דהשתא. אבל בלא ראהו חי מבערב טמא למפרע מחזקה דהשתא שהוא ודאי מת. א\"כ בבהמה אע\"ג דגם אם נימא שניקב הקרום סמוך לשחיטה. הרי השתא ודאי טרפה היא. עכ\"פ לא מחזקינן איסורא מזמן לזמן למפרע. אפילו באותו מקום שנמצאת טרפה. אלא אמרינן מדרוב בהמות נולדות כשרות. רובא וחזקה רובא עדיף (כחולין ד\"ט א'). והרי רוב כשרות דמעיקרא עדיף מחזקת טרפה דהשתא. ולא ילפינן איסור מטומאה. משום דכל הלכות טומאה הלכה למשה מסיני הן (כסוכה י\"ח א'. ועיין לעיל פ\"ד סי' מ\"א). ובפרט דהכא בספק טומאה ברה\"ר מיירי. שוודאי הלכה למשה מסיני היא (כע\"ז ל\"ז ב'). ואין למדין מהלכה לא קולא ולא חומרא. אפילו ק\"ו. ק\"ו מה מצינו (כנזיר נז\"א). והא דאמרינן (ביצה ד\"ז א') הטעם דלא גמרינן איסור מטומאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. דמשמע רק לקולא ולא גמרינן איסורא מטומאה. היינו רק מדרבנן: ",
+            "והרמב\"ם כאן כתב דכשאין שיטה בעיר. אפ\"ה כל רוק הנמצא טמא. רק שאין שורפין עליו תרומה. וכתב על זה רבינו מנחם בגליון הרא\"ש. דמסתבר כהרמב\"ם. ותמהני דא\"כ לא אצטריך תנא למנקט הכא כנענית וכותית. דהרי אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין. וא\"כ מה מהני שהנך מצייין שם. הרי גם באין הנך מצויין שם גזרו על כל רוקין הנמצאין [כפ\"ד מ\"ה]. וי\"ל דהתם בספק מגע ברה\"ר טהור [ע\"ש]. והכא ביש כותית ודאי גם ברה\"ר תולין: ",
+            "מיהו מדקאמר ישאלנה. ולא מסיים שנאמנת לטהר אותו. או הול\"ל שכשלא ישאלנה הרי הוא טמא. משמע טפי דבאשת חבר מיירי. ורק לכתחלה קאמר שישאלנה. אבל באי אפשר לשאלה. אפילו ברה\"י טהור. דמהיכא תיתא נחזיק טומאה. ותו דמי גרע דריסתה על בגדיו מרוק. דאמרן לעיל דדוקא במצויי' שם שוטה שאינה נזהרת לשוף רוקה ברגלה, מטמאינן. הא פקחת נזהרת שלא יכשלו בו בני אדם. אף שאינה יודעת אם יזדמן לשם אוכל טהרות חוששת לספק. וה\"נ הכא בדרסה על בגדיו: ",
+            "אמנם למהרי\"ק וב\"י [י\"ד ססי' א' וסי' קכ\"ז ס\"א] דבכל דבר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. א\"כ הכא מותרין הכל לאכול הטהרות שנוגע. וגם להרשב\"א והרש\"ל שהביאו הש\"ך ורבינו טו\"ז ססי' א' דאין אומרים עד אחד בהכחשה לאו כלום. רק בעדות אשה. משום דרק בה המתיר נאמן כב' עדים. אבל בשאר איסורים ספיקא הוה. אפ\"ה זהו דוקא היכא דאיכא חזקת איסור משא\"כ היכא דאיכא חזקת היתר. לכ\"ע שרי [כרבינו טו\"ז יו\"ד סי' ל\"ט סס\"ק י\"ד]. וכ\"כ ג\"כ הש\"ך [בי\"ד קכ\"ז ס\"ק י\"ד ד\"ה העילה] דלר\"נ ורשב\"א אם מכחישין ב' א\"ע אם נתנסך היין. מותר להכל. מדאיכא חזקת היתר להיין. וא\"כ ה\"נ הכא גברא בחזקת טהור קאי. ולכ\"ע נמי שרי. חוץ מלהעד המכחיש. דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ונ\"ל עוד דכ\"ש היכא דהוה איפכא שהבעלים אומר נטמאתי. ודאי אמרינן דהכל חייבין קרבן כשאכלו קודם שנגע. דלא ראינו אין ראיה. דאולי נטמא בסתר באופן שלא ראה חבירו: ",
+            "ולפ\"ז באי אפשר לו לתרץ דיבוריה. כגון שמכחיש העדים בפירוש. או דידעינן שלא טבל ביני ביני ודאי גם לרבנן אינו נאמן. ולר\"מ אפילו מתרץ דבריו בפירוש כן טבלתי מטומאתי אינו נאמן. מדלא אמר מיד כן להעדים. מיהו בדהוה איפכא במכחיש העדים ואומר נטמאתי. אפשר דגם לר\"מ הוא נאמן. דלא ראינו אין ראיה וכלעיל סי' ל\"ג. והנך תרתי בבי דמשנתנו. ודאי דמיירי בין ברה\"י בין ברה\"ר. והא דלא נקט הכי כדנקט בסיפא. ה\"ט דברישא לא אצטריך לאשמעינן דאפילו ברה\"י טהור. כיון דלא מטהרינן ליה מכח נאמנתו בסט\"ו ברה\"י נגד העד המטמאו. דהרי אפילו יהיה דבורו ודברי המטמאו שקולים, היה טהור. דהרי מתרצינן דבורו לגבי תרי. כ\"ש לגבי חד. ובהנך ודאי גם ר\"מ מודה דמתרצינן דבוריה. דהרי ליכא גביה ק\"ו. ובלא זה מה אולמא דברי העד מדברי עצמו. וגם בסיפא במכחיש לב' עדים לא אצטריך ר\"מ לאשמעינן דגם ברה\"ר טמא. דפשיטא. דהרי ק\"ו קאמר. ולרבנן נמי לא אצטריך לאשמעינן דגם ברה\"י טהור. דהרי מתרצינן דיבוריה. וכיון דאמרינן שטבל. מה לי ברה\"ר ומה לי ברה\"י: ",
+            "אולם בתוספתא שהביאה הר\"ש. אמרינן דגם בתרי ותרי ברה\"ר טהור וברה\"י טמא. וא\"כ צ\"ל דמשנתנו רבותא דטומאה ברה\"י קמ\"ל. דאפילו אפומא דחד ואפומא דאשה. שורפין התרומה ברה\"י. אמנם קשה לי למהרי\"ק הנ\"ל סי' ל\"ג דס\"ל דבכל איסורין אמרינן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אפילו היכא שיש חזקת איסור כגון במכחישין זה את זה אם נשחטה כהוגן. דהרי בהמה בחזקת אבר מן החי עומדת. אפ\"ה חשבינן לב' העדים כליתנייהו. וא\"כ אין כאן ספק כלל. וכ\"ש הכא דאיכא חזקת טהרה לגברא. הול\"ל דגם ברה\"י טהור. מדמכחישין זה את זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ואין כאן ספק כלל. שבתי וראה דגם להר\"ן והרשב\"א הנ\"ל קשה דהרי בדאיכא חזקת היתר כ\"ע מודו דמותר ולא משגחינן בהעד האוסר. אלא ע\"כ צ\"ל דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. שלא יהא חזקת טהרה מכריע גבה כלום בספק טומאה ברה\"י. "
+        ],
+        [
+            "ורבינו הר\"ש והר\"ב נושאי כליו פירשו דהיינו כגון בקעה שבימות הגשמים זרוע. והו\"ל רה\"י. ובימות החמה דשכיחי שם קוצרים. חוזר ונעשה רה\"ר כלקמן מ\"ז. ותמהני מה ומי הכריח לרבינו לפרש כן. ולא כפשוטו. ותו דלפי פי' רבותינו נצטרך לדחוקיו לומר דאכפיל תנא ותני בחד פרקא חד דינא תרי זימני בב' משניות במ\"א ובמ\"ז. ותו אי כדברי רבותינו הול\"ל בקיצור. הבקעה בימות הגשמים דינה כרה\"י. ובימות החמה דינה כרה\"ר. ותו דאי כדברי רבותינו ל\"ל למתני התחלפות ב' פעמים. שהיה רה\"י ונעשה רה\"ר. וחזר ונעשה רה\"י. וכי לא ידעינן דכל בקעה יחזור תמיד להיות מרה\"י ר\"ה ומרה\"ר רה\"י. וכן לעולם. וא\"כ בהתחלפות א' סגי. ולכאורה היה נראה שהוכרחו רבותינו לפרש כן. דאל\"כ האיך אפשר שרה\"ר ייחזור לרה\"י. והרי קיי\"ל דמצר שהחזיקוהו רבים אסור לקלקלו [כב\"ב צט\"ב]. אבל אי משום הא לא אריא. דזה דוקא ברה\"ר ששייך לכל באי עולם. ומי יודע אם לא ימחה בזה א' מבאי עולם. אבל במוכר לרבים ידועים כגון ליושבי עיר זו לבד. ודאי רשאין הקונים הללו לחזור ולמכור זכותם ליחיד [כסמ\"ע ח\"מ שע\"ז]. וכן מוכח מבהכ\"נ דמתא מחסיא [מגילה כ\"ו א'] דקאמר דמשום דאדעתיה דידיה קאתי מצי לזבוני'. וכן משמע נמי לשון הרמב\"ם [פ\"כ מאהט\"ו ה\"י] דנקט סתם כלישנא דמתני' ממש. דמשמע טפי כפירושנו. ולפי פירושנו הנ\"ל שפיר חזר ותנא חזר וחזר ב' זמני. מדבעי למשמע תרתי. דרה\"י שנעשה רה\"ר. אמרינן דאע\"ג שכבר רה\"י היה וטמא. אפ\"ה כשחזר ונעשה רה\"ר טהור. ואע\"ג ששני חתיכות הספק לפנינו. ובא לשאול על שניהן ביחד. והדר נמי לחזור ולאשמעינן הך דוגמא ברה\"ר שנעשה רה\"י. דאע\"ג שכשהיה רה\"ר טהור היה. אפ\"ה כשחזר ונעשה רה\"י ספיקו טמא. ולפ\"ז מה דקאמר תנא כשהוא רה\"י טמא. היינו כשחזר ונעשה רה\"י. אחר שכבר היה רה\"ר. דבפעם ראשון כשהי' רה\"י לא אצטריך לאשמעינן דספיקו טמא, דפשיטא. ומה דקאמר תו שכשהוא ברה\"ר ספיקו טהור. היינו אע\"ג שהיה מתחלה רה\"י. ומפרש התנא ב' הדינים. דאתא לאשמעינן והיינו מלמטה למעלה. ודו\"ק. ונ\"ל עוד דקמ\"ל דאע\"ג דכל הטהרות מפעם א' ב' ג' לפנינו הם. אפ\"ה הנך טהורים והנך טמאין. ואפילו נשאל על כולן ביחד וכמש\"ל. ואפילו ר\"ש דפלינ בסיפא וס\"ל רה\"ר מפסקת. אפ\"ה הכא מודה. דהתם שאני. דכל הספיקות בגוף א' טמא היו. ואיכא שפיר למימר. מדהחזקתו כחי איך תחזקנו כמת מקודם. אבל הכא הרי אין כל הספיקות בגוף א' טמא. ודו\"ק: ",
+            "ומיירי נמי דוקא שהוחזר לאותו רה\"י הראשין. ולאותו מקום ממש שהיה שם בתחלה. דאל\"כ הרי לא מחזקינן טומאה ממקום למקום. דהרי אפילו בב' רה\"י סמוכות זה לזה. או אפילו כשטלטלוהו ברה\"י א' מזוית לזוית. מחשב ממקום למקום וטהור [כנדה דד\"א]. ואע\"ג דגבי טומאת מת שמונח באוהל אדם מסוכן. וטלטלוהו באהל מזוית לזוית. ובשנייה מצאוהו שמת. לא שייך לומר שהטהרות שהיו עמו כשהי' בהזוית הראשון יהיו טהורין. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. דליתא. דכל האהל כמקום א' דמי לענין טומאת אהל. דכל האהל כמלא טומאה דמי. וכשמצאוהו מת בזוית הב'. הו\"ל כאילו מצאוהו ג\"כ מת בזוית א'. ואין כאן רק החזקת טומאה מזמן לזמן. שמא כבר מת הי' כשהיו הכלים והאדם עמו בפעם הראשון. וטמא. עכ\"פ ברה\"י שאין עליו אהל. או בב' אהלים סמוכין שאינן מעורבין בתקרה א'. ודאי אין מחזיקין טומאה מזה לזה. אלא הכא מיירי שהוחזר למקום שהיה שם תחלה. ודלא כמשמע לכאורה מהר\"ש והר\"ב. שכתבו שאף רה\"י הראשון טמא. והרי מלשון זה משמע דרה\"י הראשון אינו רה\"י האחרון. והרי אי אפשר לומר כן. וכדאמרן: ",
+            "ונ\"ל עוד דה\"ה בהיה איפכא פליגי. וכגון שהיה המסוכן ברה\"ר והוציאוהו לרה\"י וחזרו והוציאוהו לאותו מקום שהי' בתחלה בר\"ה. אז לת\"ק הטהרות שהיו עמו ברה\"י שבאמצע טהורין. דאין מחזיקין את הטומאה ממקום למקום. אבל אותן כלים וטהרות שהיו עמו בפעם הראשון ברה\"ר. כיון שבאותו מקום עצמו שמצאוהו מת שם היה גם בפעם הראשון. הו\"ל רק החזקת טומאה מזמן לזמן דגם ברה\"ר טמא (כמ\"ש לעיל פ\"ד בבית הספק סי' י\"ב). ולר' שמעון בכה\"ג רה\"י מפסקת. וכ\"כ בהיה מסוכן ברה\"ר אי ברה\"י בלתי מקורה בזוית א'. וטלטלוהו לזוית אחרת. והחזירוהו שוב לזוית הראשון ומצאוהו שם מת. לרבנן כל טהרות שנגעו או האהילו עליו בזוית הראשון גם בפעם הראשון טמאין. דמחזיקין טומאה מזמן לזמן. והטהרות שנגעו או האהילו עליו בזוית הב' טהורין. ולר' שמעון כייון שאין מחזיקין טומאה בזוית הב'. א\"כ הוא מפסיק בין זמן לזמן. וגם אותן שהיו עם המסוכן בזוית הראשון בפעם הראשון טהורין: ",
+            "והא דלעיל במצורע לא נקט עומד ברה\"י ועובר ברה\"ר כי הכא. י\"ל דה\"ט משום דרה\"י כולל במורגל ברוב המקומות. רק מקום המוקף מחיצות (ועיין לעיל סי' א'). והרי בכי הא לא סגי לטומאת ביאה במצורע כל שאין שם אוהל. וגם עומד באהל לא נקט. משום דממילא משתמע. דהרי כל טומאת מצורע שע\"י עמידתו הוא רק כשהוא באוהל: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט נקט ביאת מצורע בפרטות. אע\"ג דנכלל בשם טומאה דנקט בב' בבי בתרייתא. ה\"ט דבעי לאשמעינן. דבין ברה\"י שהמצורע מטמא. שהוא חלוק מר\"ה בב' דברים. מדהוא ג\"כ מקורה. ובין ברה\"י בשאר טומאות. שאינו חלוק מרה\"ר רק בדבר אחד שזה רה\"י וזה רה\"ר. אפ\"ה למר שדינן רה\"ר בתר רה\"י. ולמר שדינן רה\"י בתר רה\"ר. א\"נ להכי אצטריך למנקט מצורע ושאר טומאות משום דמצורע אינו מטמא רק בביאה. והרי קי\"ל ביאת מקצת לא שמה ביאה (כרמב\"ם ביאת מקדש פ\"ג הי\"ח). ולהכי אינו מטמא להטהור שעמו. רק כשיהי' לכל א' ראשו ורובו תחת האהל (כנגעים פי\"ג מ\"ח). משא\"כ מת שמטמא באהל. אפילו לא הכניס רק אצבעו תחת האהל שהמת שם כבר נטמא (כנזיר מ\"ג א'). ועוד יש קולא במצורע שאינו מטמא רק בעמד הטמא תחת האהל. לפיכך נקט מצורע עומד וטהור עובר לרבותא דר' יהושע. דאע\"ג דאיכא למימר דלולי שהכניס הטהור ראשו ורובו. היה יודע מזה. ותו דאיכא נמי ספק ספיקא. שמא לא הכניס ראשו ורובו. ושמא לא עמד. אפ\"ה מטמא ר' יהושע. דמדס\"ל דשדינן רה\"ר דלהוי כרה\"י. והרי כל רה\"י אפילו יש אלף ספקות טמא (וכמשנה ד'). ונקט סיפא בשאר טומאות לרבותא דרבנן. דאע\"ג דגם בשהכניס רק קצת מגופו נטמא. ואיכא למימר שמא הכניס ולאו אדעתיה. וגם ספק ספיקא ליכא גביה. דהרי אפילו לא שהה הטמא תחת האהל נטמא הטהור. אפ\"ה מטהרי רבנן. והרואה יראה כי בדברים הללו אשר הראני ה' בחסדו. השיכותי מעלי כל תלונות האפשריים לפי' רבינו הר\"מ. וביחוד מה שהקשה ג\"כ הרא\"ש לרבינו. דאי ב' בבי דרישא בביאת מצורע מיירי. א\"כ מ\"ש ספק טומאה זה מכל שאר ספק טומאה. ולכן בחר לו רבינו הרא\"ש בפי' הר\"ש. דטמא דנקט בב' בבי דרישא. בין ברה\"ר בין ברה\"י. היינו כגון הא דתנן לעיל (פ\"ד מ\"ג) שרץ בפה חולדה. ועברה בין הטהורים או טהורים עברו ביניהן. מיהו הכא ע\"כ בטומאת מת מיירי. מדמסיק שמא האהיל. ואע\"ג דהאי שמא האהיל. ע\"כ דלא קאי אטומאה עובר. דהרי בה לא מחלקינן בין יש או אין לטומאה מקום. מדמחשב כמליא טומאה תחתיו. והו\"ל כיש לה מקום (כפ\"ד סי' י\"א). עכ\"פ ל\"ל לדחוקי לאוקמי למשנתנו בב' מיני טומאה. כיון דבין כך וכך ספק האהיל לא קאי אב' בבי דרישא. אמנם מלבד שלפי פי' זה קשה דהול\"ל טומאה עוברת. ולא טמא עובר. כאשר העירותי ע\"ז לעיל. קשה נמי. דא\"כ ספק נגע והסיט קאי אכולה ד' בבי. וספק האהיל דלא קאי אב' בבי דרישא. תני לה באמצע. וזה אינו סדר משובח. דהו\"ל למנקטיה או ברישא או בסיפא. והגאון רב\"א זצוק\"ל פי' נמי דטמא דב' בבי דרישא לאו דוקא במצורע. אלא בכל הטומאות. וס\"ל לר' יהושע דהא דקיי\"ל ספק טומאה בר\"ה טהור היינו רק כשהטומאה והטהרה עוברין. אבל כשא' מהן עומד. הו\"ל גם העובר כאלו הוא ברה\"י. וכן הטומאה והטהרה שא' מהן ברה\"י. דיינינן להו כאילו שניהן ברה\"י. והגם שלפי פי' רבינו זה. דב' בבי דרישא בששניהן ברה\"ר מיירי. וכן הז' ספיקות של מגע אהל היסט מצו קאי אכל ב' בבי שהזכיר התנא. עכ\"פ קשה למה שני תנא בלישניה. ונקט הטמא עומד. ולא קאמר הטומאה מונחת. ותו דהרי דברי ר' יהושע הם כמילתא בלא טעמא. דלמה כשהטומאה והטהרה א' מהן עומד ברה\"ר נימא דדינו כאילו גם הוא ברה\"י. והרי לכאורה מסתבר איפכא. דכיון דספק טומאה בר\"ה מסוטה גמרינן לה [כסוטה כח\"ב]. להכי בעינן כי סוטה שיהיו שניהן עומדין ברה\"י. ואפשר יש ליישב דברי רבינו. דר' יהושע ס\"ל דדוקא באדם עומד ברה\"ר. דין ספק טומאתו כספק טומאה ברה\"י. ומה\"ט נקט בב' בבי דרישא טמא וטהור. לאשמעינן דבאדם קמיירי. וה\"ט משום דאדם העומד בר\"ה קנויין לו ד' אמות שלו [כב\"מ ד\"י ע\"א]. ומדקונה לו שם מציאה וגט. לפיכך הו\"ל שם כרה\"י. משא\"כ בעובר. כיון שכל פעם מחליף ד' אמות שלו. לפיכך אין דינן כרה\"י. והרי להראב\"ד כל המהלך בסימטא או בצדי רה\"ר אין נקנין לו ד' אמות וכמ\"ש הסמ\"ע [ח\"מ רס\"י רס\"ח]. ואעפ\"כ זה דוחק. דהרי ברה\"ר ממש אין ד' אמות קונות אפילו הוא עומד. ובלא זה קשה לי לדברי הגאון זצוק\"ל ממאי דמקשה הש\"ס [נזיר נ\"ג א']. באומר לב' נזירים ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. שניהן טמאין מספק. ומקשה הש\"ס ואמאי והרי ב' נזירים וחד דקאי גבייהו הו\"ל תלתא. והו\"ל ספק טומאה ברה\"ר דטהור. ולפי דברינו מאי קושיא. מאן א\"ל להמקשן דמתני' מיירי שהיו כל הג' הולכין. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת היכי מיירי. איי בששניהן ברה\"ר פשיטא. וכיי ספק רה\"ר טהור אתא לאשמעינן הכא. ואי בשוודאי נכנס. וספק נגע או לא הרי לכ\"ע טמא. ואי בשהיה הטומאה מונחת על אסקופת החנות והוא עבר בסמוך לה ברה\"ר. ומסופק שמא בשעה שעבר בסמוך לה נגע בה הרי פשיטא דטהור כיון שלא נכנס כלל. ועוד היינו משנה ב'. ואי דמיירי שיש כאן ב' ספיקות. שמא לא נכנס. ואם נכנס שמא לא נגע. דנהי דלא הוה כספק ספיקא. דהרי בבא זו ודאי בשרץ קמיירי. ובשרץ אין ספק נכנס מצטרף להיות כספק ספיקא. דהרי בשהשרץ בחנות לא הועיל ספק כניסתו כלום. כמו דלא מחשב ספק הרים ידו ליגע בהטומאה כספק כדי לצרפו לספק ספיקא דשמא נגע. עכ\"פ עדיף ועדיף הך בבא מבבא דרישא בספק נכנס באהל המת שהכניסה בעצמו טמאתו. ואפ\"ה ספיקו טהור. מכ\"ש במסופק בכניסה למקום השרץ. ומה קמ\"ל דטהור. וי\"ל דלעולם בבא זו דשרץ וספק נגע מיירי שמסופק ג\"כ אם נכנס. ואפ\"ה אצטריך ליה לאשמעינן. מדנקטי' רק לדיוקא. דדוקא בעמד האדם ברה\"ר והטומאה ברה\"י. ומסופק אם נגע בהטומאה שברה\"י, טהור. הא בהיה הוא והשרץ שניהן בב' רה\"י נפרדים. כחצר ובית סמוכין. ומסופק אם נכנס. ואם גם נכנס. ספק אם נגע טמא. אף דהו\"ל ספק ביאה. וכרבנן במשנה ד': ",
+            "ונ\"ל עוד דאפילו בית או חדר ששייך לג' או ד' בני אדם. אפ\"ה דינו כרה\"י. כיון שבעליו ידועים. משא\"כ בסילקי שייך לכל בני המדינה רק לצורך רבים להתאסף שם שריה לפקח לטובת המדינה. מקרי כאילו אין לו בעלים מיוחדים. אמנם עכ\"פ קשה מבקעה בימות החמה. שיש לכל שדה בעלים מיוחדים. ואפ\"ה מדשכיח שם קוצרים רבים. דינה כרה\"ר. כלעיל סי' כ\"ה. וא\"כ כ\"ש בית או חדר ששייך לרבים ידועים. ושכיחי שם ג\"כ לפעמים רבים. ואפ\"ה אמרינן דדינה כרה\"י. י\"ל בקעה שאני שנכנסין הקוצרים בימות החמה גם לשדות הסמוכות להשדה שקוצרים בו. ואינן נוטלין רשות על כניסתן דהכי אורחא. לפיכך דינה כרה\"ר. אבל בית אע\"ג ששייך לג' וד' בני אדם. אין נכרי נכנס לתוכו בלי דעת בעלים. זה הכלל רה\"י לא הוה רק בב' לריעותא. שיהי' לו בעלים מיוחדים. ושאין נכרי נכנס לתוכו רק מדעת בעלים. ולפיכך בסילקא או בקעה. דהוה רק חדא לריעותא וכ\"ש בדאיכא ב' לטיבותא. דינה כרה\"ר: ",
+            "ורב\"א גריס לעיל בדר' יהודה אם אינו רואה הנכנסין וכו' הרי זה רה\"י. וכתב דטעמיה דר' יהודה דכל שאינו רואה וכו' הוה שפיר כמקום סתירה דסוטה דהוא רה\"י. וכתב עוד דלהכי הכא בחצר שהוא קטן. ודאי רואה מפתח א' הנכנסין בפתח אחר. ואינו מקום סתירה. ולכ\"ע הוה כרה\"ר. וגם כגירסת רבינו במשנה. כך היא הגירסא באמת בתוספתא ספ\"ז דטהרות: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה\"ט נמי נקט תנא הכא וירד לשתות. דמשמע שהנהר סמוך לרה\"ר. לרבותא דאף דבכה\"ג לא חיישינן למגע כנעני ביין [כי\"ד קכ\"ט] מדנתפס עליו כגנב הכא שאני מדחיישינן למגע מלבושו בלי כוונה. וכ\"ש כשכלי אומנתו בידו. חיישינן גם למגע בכוונה אפילו בזמן קצר מדאין הממשמש נתפס כגנב. כשיגע גם בשורות הפנימיות לבדוק הקדרות מדנודע דלמכרן הביאן. וא\"ת מלקמן [פ\"ח מ\"ג] בשוטח כלי ברה\"ר טהורין והרי סתמא משמע אפילו במקום צר ואמאי. נהי דלמשמוש ידן לא חיישינן. ניחוש לחיכוך בגדי ע\"ה כי הכא והרי התם לא מחלקינן בין שהמקום צר או רחב. נ\"ל דהתם מלת שוטח משמע שהוא דבר דק וכסדין וכדומה. שאף כשהמקום צר בני רה\"ר נזהרים מלדרוס עליהן. והרי מה\"ט באמת אמרינן התם דגם ברה\"י טהורין עכ\"פ ממדרס ומדחוששין שידרסו עליהן מתרחקין מהן. וליכא גם חשש נגיעת בגדיהן. משא\"כ הכא כשהדרך צר והקדירות בולטות מהקרקע. גם כשיתקרבו להן לא חיישינן שידרסו עליהן. אבל משום שמתקרבין להקדירות חיישינן שפיר לשלשול בגדיהן לתוך חלל הקדירות: ",
+            "ואע\"ג דבלא זה טהור. דהו\"ל ספק כניסת טומאה לרה\"י והרי אפילו בספק כניסת טהרה מטהרינן [כפ\"ו מ\"ג]. מכ\"ש לספק כניסת טומאה. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. י\"ל דאף דבעומד הע\"ה ברה\"ר מיירי. אפ\"ה סד\"א דמדמסר לו הו\"ל כנותן לו רשות לכנוס ולשמור כל אשר בתוך הבית. והרי בשומר מחזקינן טומאה ממקום למקום. מדהכל כשלו והו\"ל הכלים ככלי ע\"ה [וכמשנה ה'] קמ\"ל: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו דפסקה הרחיים. היינו דגמרה לטחון. ונ\"ל כוונתם דכל שלא גמרה מלטחון. אע\"ג שפסקה מלסבב הגלגל המנקש רגע. אינה מעיזה לעזוב מקומה. מדתהא נתפסת כגנב. לעזוב מלאכתה כדי למשמש בין כלי הבית. אולם לפענ\"ד אין במשמעות הלשון של פסקה הרחיים מלהשמיע קול טחינה שגמרה הטחינה. והרי בהפסקת קול טחינה גופה. יש לחלק בין גמרה או לא גמרה הטחינה. ואפשר דגמרה דנקטו רבותינו הוא לאו דוקא. אלא מדהכי אורחא. דאינה מפסקת הרחיים. עד שגמרה לטחון. אבל ה\"ה בפסקה מלסבב הגלגל מקודם: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלקמן משנה ו' דנאמנת לומר לא נכנסו. ולמה לא יהי' גם הכא השומר נאמן לומר לא נכנס כאן כנעני או אשה. והשתא בלא נכנסו נאמן על עצמו. כ\"ש הכא דהו\"ל להאמינו על כניסת אחרים. י\"ל דשאני הכא שכבר הוחזק בית בטומאה מדהי' הע\"ה שומר שם. ואפילו הי' כפות או מובל עכ\"פ כל גופו טמא הוא. ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ומסתבר שהלכו טמאין אצלו. תדע מדקאמר התם נאמנים לומר לא נכנסו. דהיינו שלא הי' טומאה בבית כלל. ולא נקט נאמנים לומר נכנסו אבל לא הכנעני אלא לאו ש\"מ דבכה\"ג באמת אינן נאמנים שלא נכנס כנעני ומשום דכבר הוחזק הבית בטומאה. וא\"ת עכ\"פ קשה מלקמן [פ\"ח מ\"ה] דבנכנסה אשה שלא ברשות כל שבבית טהור והרי סתמא משמע אפילו באין בעה\"ב רואה אותה נכנס. וכ\"כ ה\"נ בנכנס החשוד בטומאת זיבה. שלא ברשות בעה\"ב. נימא דמתירא ליגע שום דבר מדנכנס שלא ברשות. י\"ל דהכא שאני דמדיש שומר כאן שרואה שאינה גונבת. מעיזה טפי למשמש. והרי השומר הזה אינו חושש למגע שלה. אבל התם אינה משהה א\"ע בבית למשמש. דחושש שמא פתאום יכנס בעה\"ב. וכשימצאנה ממשמשת יחשדנה שרצתה לגנוב הדבר: ",
+            "והרמב\"ם פי' כאן שהן גבאי צדקה. וזה תמוה דהרי בפירוש אמרינן [פסחים מ\"ט ב'] שאין ממנין ע\"ה אפטרופס על קופה של צדקה. ואת\"ל אפטרופס לחוד וגבאי לחוד ליתא דהרי התם לעיל מינה אמרינן דישא אדם בת גבאי צדקה. לא מצא כך ישא בת מלמד תינוקת. ואל ישא בת ע\"ה. אלמא דגבאי צדקה א\"א שיהי' ע\"ה. ותו דמסיים הכא אם יש עמהן כנעני. מתירא שלא לחפש יפה ואי מיירי בגבאי צדקה האיך יתירא מהכנעני דלא אפכת ליה אם יחפש הגבאי יפה או לא וצ\"ע אמנם בחיבורו [פי\"ב ממשכבות] חזר בו רבינו. ופי' גם הוא גבאי מס המלך: ",
+            "כך פי' הר\"ש. ונ\"ל דהאי אם יש עמהן וכו'. אינו לשון אפילו. ולהיות נמשך אסיפא אלא ארישא קאי דמדקאמר ברישא כל הבית טמא. דפשטותא דליישנא משמע טפי דגם משכבות וכלי חרס המיקף צמיד פתיל טמאין. דאע\"ג דבמשנה ב' ג' ד' תני ג\"כ הבית טמא. והתם ע\"כ המשכבות וכלי חרס לא נטמאו מדרס הכא שאני דמדמחלק במשנה ה' בין שאר דברים למשכבות. וכ\"כ מחלק בגנבים בסיפא דמשנתינו. ש\"מ דהא דנקט הכא באמצע הבית טמא. היינו גם משכבות וכלי חרס שבתוך הבית להכי מסיים תנא דדוקא אם יש עמהן כנעני דאז חיישינן שמא ישבו על המשכבות או הסיטו. והדר קאמר עלה דאפ\"ה נאמנים לומר וכו'. ומה דמסיק בסוף וקאמר ומה הן מטמאין וכו'. אגנבים לחודא קאי. דרובן ישראל נינהו [כע\"ז ד\"ע ע\"א ועי' הרא\"ש שם ותוס' ב\"ב נ\"ה ב' ד\"ה ר\"א קדמאי שכתבו דרק בפומבדיתא רוב גנבי ישראל]. מיהו לגי' הש\"ס [חגיגה כ\"ו א] דגרס אם יש עמהן כנעני נאמנים וכו' ע\"כ צ\"ל דנקט אם משום סיפא דאין נאמנים. לאשמעינן דדוקא ביש וכו' אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו ולא מהמני במגו דלא נכנסנו. מדהו\"ל מגו במקום עדים. דאנן סהדי דמשום דמרתתו מהכנעני ודאי משמשו הא באין עמהן כנעני נאמנים לומר גם לא נגענו [וע' רבינו תוי\"ט נזיר פ\"ה מ\"ש בשם הרמב\"ם]. והא דלא הודיענו תנא בהגבאים כשאין עמהן כנענים מה דינן. י\"ל אי משום דהכי אורחא שאין מאמינים לישראל שיחפש היטב אצל ישראל חבירו למשכנו ואי משום דכבר שמעינן כן ממשנה ה'. וגם מגנבים דסיפא וגם מדיוקא דבבא דגבאים גופה כבר שמעינן כן דהא באין עמהן כנעני אין המשכבות וכלי חרס נטמאו ולהכי לא חש תנא להאריך. וא\"ת עכ\"פ האיך יטמאו הכנעני או הגנבים לקמן בסיפא את המשכבות. הרי אפילו זב ממש אינו מטמא מדרס משכב שאינו שלו [כב\"ק ס\"ו ב']. י\"ל דרק מטומאה דאורייתא נתמעט משכב שאינו שלו. אבל עכ\"פ נעשה מדרס מדרבנן [תוס' שם ד\"ה דגזל]. אולם להרמב\"ם [פכ\"ד מכלים ה\"ז] דמדנתמעט בקרא טהור לגמרי. צ\"ל דדוקא גזול או גנוב וקודם יאוש נתמעט. דמדגזל או גנב המשכב. בוודאי בעה\"ב מקפיד שלא ישב עליו הגזלן והגנב. אבל בכל משכב אין דרך בני אדם להקפיד בישב עליו מי שאינו שלו. וכדידיה דמי בשעת הישיבה וא\"כ ה\"נ כיון שהגבאים והגנבים לא לקחו עמם המשכב כאדם אחר דמו לגבי המשכב שאין דרך בני אדם להקפיד על ישיבתן עליו. ועושהו מדרס. ואע\"ג דמסתמא לא ניחא ליה שישב עלייו הממשכן והגנב. הרי גם בלא זה לא ניחא ליה שישב עליו שום זב ויטמא משכבו. ואפ\"ה מדעכ\"פ אין דרך להקפיד בישיבה עצמה. כדידיה דמי ועושהו מדרס וכ\"ש הכא דהו\"ל ניחא ליה שישב עליו הממשכן והגנב דבאותו שעה לא ימשמשו כליו. אבל רק כשישב עליו זר בחזקת שלו. וכגון גזלן בישיבה כזו וודאי דרך להקפיד. ואין הגזלן עושהו מדרס [ועי' רבינו משל\"מ שם]: ",
+            "וא\"ת א\"כ במשנה ה' הנ\"ל נהי דא\"נ לומר לא נכנס זב. דהרי התם מדהי' הע\"ה בתוך הבית. פרצה קורא להגנב שיכנסו אליו דוגמתו. עכ\"פ כיון דהכא לולא שהי' הע\"ה מתירא הי' נאמן לומר לא נגעתי. וא\"כ לעיל בהשומר דמורא לא יעלה על ראשו. ליהמן נמי לומר לא נגעו. דהשתא על מגעו עצמו נאמן הגנב כ\"ש על מגע חבירו. י\"ל התם שאני דלית ליה מגו שלא נכנס ודו\"ק. א\"נ התם השומר נוגע בדבר הוא דמדהוא שומר של בעה\"ב היה צריך שישמור שלא יגעו טמאין בהכלים. והיינו דצריך נמשנתינו לאשמעינן דאף דדמי למשנה ה' אפ\"ה הכא נאמנים: ",
+            "ולרבינו כ\"מ דוקא לאיסור אכילת קודש. סגי בשהסיח דעתו מלאכול קודש. אבל שיאסור מלאכול תרומה. צריך שיסיח דעתו משמירת גופו בטהרה [וע' רמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו ה\"ג וברבינו כ\"מ שם]. וא\"כ מדדחיק ליה לרבינו כ\"מ לאוקמי משנתינו באכילת קודש. ומוקי לה בתרומה ע\"כ דמיירי שהסיח דעתו משמירת גופו. ובמחילת כבוד רבינו לישנא דמתני' לא משמע כן. דהרי קאמר. והסיע דעתו מלאכול. וגם לשון הרמב\"ם לא משמע כדבריו. דהרי הרמב\"ם כלישנא דמתני' ממש נקט. ואי משום קושית הר\"י קורקס ז\"ל. שמקשה דא\"כ מה חומרא דקודש מתרומה. והרי אמרינן האונן ומחוסר כפרה אסורין לאכול קודש מחשש היסח הדעת משא\"כ בתרומה. והרי היסח הדעת של זה וזה שוין. נ\"ל דזהו החילוק שביניהן. דבקודש אע\"ג שאומר שלא הסיח דעתו מלאכול. אפ\"ה כיון שהי' אונן או מחוסר כפרה. ולא הי' רשאי לאכול. צריך טבילה. דמשום מעלה דקודש חיישינן גם בכה\"ג שמא לא נזהר יפה. אבל בתרומה בכה\"ג כשלא הי' לו מניעה רק מדאינו רשאי לאכול תרומה. וכגון ערל שאסור בתרומה. תיכף כשמל מותר לאכול תרומה. דהרי לא מצינו בשום מקום חיוב טבילה לישראל שמל. קודם שיאכל תרומה ורק בכנעני שמל אמרינן דהרי הוא כפורש מהקבר. וצריך הזאת שלישי ושביעי [כפסחים צ\"ב א]: ",
+            "ותמהני מאד דמשמע דרק גם ר' יהודה מודה. אבל רבנן ודאי הכי ס\"ל. והא ליתא דלרבנן מדהסיח דעתו לאכול. נטמא כל גופו. וכדקאמרו בפירוש ברישא וא\"כ היכי קאמר הכא שידיו טמאות. דמשמע דסגי להו בנטילת ידים. והרי כולו טמא וטבילת כל גופו בעי. ואי\"ל דאין הכי נמי. דלרבנן צריך טבילת כל גופו. והך בבא רק ר' יהודה קאמר לה. וכיש גרסא דגרס בפירוש בסיפא ר' יהודה אומר ליתא דהרי הרמב\"ם [בפי\"ג מאהט\"ו ה\"ג] פסק כחכמים ברישא ותיכף בתר הכי מייתי הך בבא כלישנא דמתני' ממש. וצריך לדחוק ולומר דלעולם הך בבא בחולין קמיירי. ולרבנן כיון דלענין תרומה מדהסיח דעתו מלאכול. חיישינן שמא נגע בטומאה. כ\"ש דחיישינן שמא נגע במקום מזוהם. וצריך עכ\"פ נטילת ידים לחולין הא בכל אוכל חולין שהסיח דעתו מלאכול. כל שלא הסיח דעתו מטהרת ידיו. אין צריך נטילה אחרת. דהרי נוטל אדם ידיו שחרית. וסומך עליהן כל היום [כחולין ק\"ו ב']. ובלבד שלא יסיח דעתו מליגע בהן במקום הטינופת [כא\"ח קס\"ד]. הרי שאע\"ג שעל כרחך הסיח דעתו מלאכול ביני ביני. לית לן בה: א\"נ נ\"ל דלעולם גם הך בבא בתרומה קמיירי. וכי קאמרו רבנן ברישא דבהסיח דעתו מלאכול צריך טבילה. היינו בשלא השגיח היטב מליגע בטומאה. רק שתמיד היה זוכר שגופו טהור. ואפ\"ה חיישינן שמא נגע בטומאה ולא אדעתיה. אבל הכא מיירי בדקאמר אף שהסחתי דעתי מלאכול תרומה. השגחתי על עצמי היטב מליגע בטומאה דבכה\"ג גם לרבנן גופו טהור ואפ\"ה לענין שמא נגעו ידיו במקום מזוהם חיישינן משום דידים עסקניות הן ולפיכך צריך עכ\"פ לכ\"ע נטילת ידים לתרומה. ופשוט דהא דקאמר ר' יהודה ברישא דטהור היינו דאין צריך טבילה. אבל עכ\"פ מודה דידיו טמאות וצריך נטילת ידים. דמי גרע מסיפא ודו\"ק: ",
+            "וצ\"ל עוד דדוקא בנכנסה להוציא פת לעני. דמדידעה שהעני עומד בחוץ. תמהר לצאת אליו. וגם העני יודע כן. וירא מה\"ט למשמש וכ\"כ בקדירה עומדת על האש. היא תמהר לצאת מחשש שיקדיח תבשילה. וגם חברתה יודעת כך ויראה ג\"כ מה\"ט מלמשמש. אבל בלא נכנסה להוציא לו פת. אלא שיצאה ומצאה עני עומד אצל הככרות או שיצאה ומצאה חבירתה אצל קדירתה שאינה אצל האש. ודאי כל עד פישוט ידים טמא דמי גרע מהניחו ישן ומצאו ער דטמא עד כדי פישוט היד [מ\"ב] וה\"נ הכא: "
+        ],
+        [
+            "ודברי הר\"ב כאן תמוהין. שכתב שיש כאן חשש שישבה עלי' אשתו נדה. ובמחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי אין עשויין לישיבה. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. וגם בלא זה אין כליי חרס נטמא במדרס הזב [כשבת פ\"ד ב'. ועירובין ק\"ד ב']. מיהו נ\"ל דמדלא נקט תנא רבותא טפי. דכשהוא כלי שטף נעשין אב. וטמאין טומאת ז'. דהרי כל ע\"ה מחזקינן ליה מסתמא לטמא מת [כרמב\"ם ספי\"א ממשכב] והרי כלי שנגע באב. נעשה אב כמותו. וכל אב הטומאה טמא טומאת ז' [כמ\"ש בס\"ד פ\"ד דאהלות] ש\"מ דבכה\"ג באמת אין נעשין אב. דהרי לא הפקידן ברשות שהוא של ע\"ה לבד. רק עומדין ברשות של שניהן. ולא נסתלקו לגמרי מרשות של חבר ורק להסיטה של נדה חיישינן. ובכה\"ג לא נטמא מטמא מת. אבל לפמ\"ש לקמן (סי' ג') דלפענ\"ד אין נראה כן א\"כ צ\"ל דבמלת אפילו נכלל נמי חבית כלי שטף ואפ\"ה נקט תנא טמאין סתם. דמשמע כל חד וחד כדאיתא. דבמוקף צמיד פתיל. טמא טומאת ערב משום דכלי חרס אין נעשה אב הטומאה לעולם [כמ\"ש ביבקש דעת סי' מ\"ה] ואם הוא כלי שטף. טמא טומאת ז'. וכדמפרש בפרקין במשנה ב': ",
+            "ואפשר דלת\"ק בכה\"ג אין הע\"ה נאמן לומר לא נכנסנו לפנים ממחיצה. וכגבאין לעיל [פ\"ז מ\"ו] דהכא שאני. דמדרווח החיצון של חצר שייך ג\"כ להע\"ה. דלמא עייל ולאו אדעתיה [ועי' ח\"מ סי' קס\"א ס\"ה ודו\"ק]: ",
+            "כך מוכח לפענ\"ד לכאורה מדברי הרמב\"ם והראב\"ד [פ\"י וי\"א וי\"ב ממשכב ה\"ב] ומדברי הר\"י קורקס שהביא רבינו כ\"מ [בפי\"ב ה\"ב שם]. אמנם תמהני מאד. כיון דסתם ע\"ה נחשב כטמא מת. כמ\"ש הרמב\"ם [ספי\"א שם] א\"כ בהושיב לע\"ה שומר בבית חבר. ממ\"נ אם נחשדהו שנגע כלי הבית. הרי נעשין אב הטומאה ככל מגע טמא מת. ואם תאמר שלא נגע. אפילו טומאת ערב לא נטמאן. אלא ל\"מ נ\"ל. דלעיל [פ\"ז מ\"ה] בהושיבו שומר בתוך בית חבר. סתם תנא וקאמר טמאין. משום דטומאת מת לא פסיקא ליה. דהרי שכשישאלוהו ויאמר נשמרתי מטומאת מת נאמן משא\"כ הכא. על כרחך ה\"ק אפשר שיטמאו בטומאת מת. דהיינו בשלא יאמר בפירוש שנשמר מטומאת מת. ואפשר שיטמאו כמדרס. דהיינו כשראויין למדרס. אבל אין להקשות הכא. האיך יעשה הע\"ה למשכב של חבר מדרס. דהרי אין אדם מטמא מדרס למשכב ומושב שאינן שלו [כרמב\"ם פכ\"ד ממשכבות ה\"ז]. י\"ל הרי כבר כתב רבינו משל\"מ שם. דזהו רק בגזל משכב מחבירו. אבל הכא מדהפקידו בידו גלי דעתיה שלא יקפיד אם יתמוך או ישען עליו הנפקד כרגע לפעמים והרי מה\"ט לא הו\"ל בשעשה כן כשולח יד בפקדון דהו\"ל גזלן [כב\"מ מ\"א א'] מדאין דרך בני אדם להקפיד בכך. והו\"ל כמפקיד בידו מעות מותרין. ישתמש בהן [כח\"מ רצ\"ב סק\"ז ועי' לעיל פ\"ה סי' כ\"א]: ",
+            "ואע\"ג דלעיל (פ\"ה מ\"ח) באשה שדרסה על בגדיו. סגי אפילו כשהיא עצמה מכירתו שאוכל בתרומה. שלא תדרוס על בגדיו. י\"ל מדנקט התם ישאלנה ונאמנת. ש\"מ דהתם באשת חבר מיירי. א\"נ התם נמי מדקתני סתמא. משמע דגם באשת ע\"ה מיירי. ואפ\"ה כל שאומרת שאינה נדה. הו\"ל כאמרו לא נכנסנו. דנאמנין וכמ\"ש שם בס\"ד. ולא גרעה מאשתו של צדוקי. שהאמינה כה\"ג שאינה נדה (כנדה ל\"ג ב') מיהו כל זה באין ספק רק על שעה א'. יכול לשאלה על אותה שעה שנכנסה עמו לספינה אם טהורה היא. אבל הכא שהפקיד כליו אצל ע\"ה על כמה ימים. אין שייך שישאלנה דשמא כשהיתה נדה נשענה על המשכב. והשתא שכחה. ואי\"ל עכ\"פ ישאלנה אם נתמכה על המשכב. י\"ל כיון שהמשכב הי' מצוי עמה בבית. אמרינן שמא כרגע שכחו הוא והיא שהיא נדה ונשענה עליו במקצת ונעשה מדרס (וע\"ש סי' ל\"א): ",
+            "ואין להקשות מלעיל (פ\"ה מ\"ז) ביישן ברה\"ר דכליו טהורין. ולא חיישינן שדרס עליהן זב. והרי התם אפילו ביום הו\"ל למיחוש כדחיישינן הכא בלילה. י\"ל התם לא דמי רק לסיפא דהכא בשוטח כלים ברה\"ר שאין דרך בני אדם לדרוס עליהן: ",
+            "ואין להקשות מ\"ש מרישא באבד ביום ומצא ביום טהור. ואע\"ג שנעלמו ממנו בשעה שאבדו. י\"ל התם כיון דאבידה הוא. לולי שדרס אדם עליו היה נוטלו והולך משא\"כ הכא כיון שאדם רואה שנפלו השטוחין לארץ. ולא אבידה הן לא יגביהם ורק חיישינן דמדמונחין ברה\"ר במקום הילוך בני אדם הם משתוקקין למשמש בהן לבדוק טיבן כשאין רואה. ומה\"ט לא קשה נמי מישן ברה\"ר דבגדיו טהורין (כפ\"ה מ\"ז). דהתם נמי כיון שאז לבוש בהן. הו\"ל ככלים השטוחין ברה\"ר. שכל אדם נשמר מלדרוס עליהן. וגם אין דרך למשמש בגדי אדם שהוא לבוש בהן. כדי לבדוק טיבן: ",
+            "מיהו הר\"מ והר\"ש והרא\"ש והר\"ב. כל הנביאים פה אחד כאן דצריך הזאה ג' וז' ש\"מ דכולהו ס\"ל דלא כרמב\"ן פרשת חוקת. וכמ\"ש עטרת ראשי אאמ\"ו זצוק\"ל בשמו דרק הנוגע במת עצמו צריך הזאה ג' וז'. והרי הכא וודאי לא נגעה הכלי ביני ביני במת עצמו ואפ\"ה הצריכוהו רבותינו הזאות. ועמ\"ש פ\"א דאהלות (סי' ד') ראי' ברורה לאאמ\"ו והרמב\"ן ז\"ל: ",
+            "אמר המחבר קודם שנסגור החשבון עם הע\"ה ודיניו. אמרתי אני עם לבי. כי טוב הדבר שנצרף פרטי דיניו האמורין לגבוה סלקו במכילתין שמפוזרין הנה והנה וראו קראתי בשם כנסייה זו בשם בית הכנסת של ע\"ה. ואני בבואי לביהכ\"נ זו מצאתי שם עשרה במספר דיניו המסתעפים. ואלו הן. א) ע\"ה וכליו. הן בחזקת שנטמאו במת. וטמאין מלהשתמש בהן. עד שיזה עליהן ג' וז'. ואם ראוין למשכב ומושב טמאין מדרס. לטמא גם הנושאן אף שלא נגע בהן אבל נאמן הע\"ה על עצמו ועל כליו לומר שלא נטמאו במת. ואז הוא וכליו אין צריכין רק טבילה והערב שמש. מדחיישינן שמא נטמאו בשאר אב הטומאה (רמב\"ם פי\"א ממשכב הי\"ב). וגם מעיינותיו של ע\"ה טמאין כאילו הוא זב וגם בגדיו ושאר כליו הראוין למדרס. טמאין כשל זב. דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל הוא אינו עושה משכב ומושב. וגם אינו מטמא שום דבר בהיסט. מדהו\"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה (כתוס' נדה ל\"ג ב'. וחגיגה כ\"ב ב'. ורמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו). מיהו אם אמרה האשה שאינה טמאה נדה נאמנת (כמ\"ש בס\"ד לעיל סי' ד'). ב) חבר שעשה לע\"ה שומר על כליו. אם לקחן הע\"ה לרשותו. או אפי' רק החבר העמידן בבית הע\"ה לשמרן. הרי דין הכלים והמשכבות כאילו הן של הע\"ה ממש וכלעיל וכן. גבאין ע\"ה שנכנסו לבית חבר למשכנו. או גנבים שנכנסו לבית חבר. או בהושיב את ע\"ה להיות שומר בבית חבר. או שהניח כלי ואמר לע\"ה שמור לי כלי זה במקום זה. הרי כולם ככלי ע\"ה ממש. ואם יש לחוש שמא בא לשם אשה או כנעני. הרי המשכבות אהט\"ו כמדרס (פ\"ז מ\"ה ומ\"ו ופ\"ה מ\"ב) ואעפ\"כ יש חילוק דכל שהי' ביד הע\"ה רק שעה או שתים לשמרו. הרי הע\"ה נאמן לומר שלא נטמא הוא או הכלי במת (כרמב\"ם ספי\"א ממשכב). ואם משכב הוא ואין לחוש רק שמא ישבה עליהן ישראלית נדה אצל הע\"ה ישאלנה. ואם תאמר טהורה אני נאמנת (כמ\"ש לעיל סי' ד'). מיהו בין כך או כך כולן טמאין עכ\"פ טומאת ערב מחשש מגע ע\"ה. אבל בהפקידן ביד ע\"ה בביתו לימים רבים וכ\"ש בכליו של ע\"ה עצמו. הרי כולן טמאין טומאת ז'. דאע\"ג דאומר הע\"ה שלא נטמא השתא במת. חיישינן שמא נטמא פעם א' במת וטימא בנגיעתו הכלי. ומה\"ט אם ראויין למדרס לא מהני אמירת האשה בשתאמר שטהורה היא. דאמרינן שישבה עליו כשהיא נדה ושכחה. כך נלפע\"ד ל\"מ מרבותינו. ג) חבר שמסר מפתח של ביתו ביד הע\"ה לשמור הבית. או שמסר לו תיבה סגורה וגם מפתח שלה. הרי הכלים שבבית ושבהתיבה טהורין. דמדלא הושיבו בתוך הבית. וגם לא מסר לו התיבה פתוחה. ש\"מ שלא האמינו רק על שמירת המפתח. ולא שיכנס להבית. או שיפתח התיבה [פ\"ו מ\"א ומ\"ז]: ד) המניח ע\"ה בתוך ביתו. ולא עשאו שומר עליו. אם מצאו לע\"ה כמו שהניחו אין כאן חשש. ורק בהניחו ישן ומצאו ער. טמא עד כדי פישוט ידיו ולא יותר [פ\"ז מ\"ב]. ה) הניחו בביתו לעשות מלאכה נמשכת. כרכיבת אבן הרחיים. אז אם הפסיק מלאכתו. הו\"ל כלא מצאו כמו שהניחו. וכישן ומצאו ער לעיל. וטמא עד כדי פישוט ידיו [פ\"ז מ\"ד]. וכ\"כ בהניחו לעשות מלאכה בבית חבר מלאכה מופסקת. כאומנין שנוטלין ומחזירין כלי מלאכה שלהן זה אחר זה טמא עד כדי פישוט ידיו [פ\"ז מ\"ג]. ו) הניח חבר כליו. ובא ומצא ע\"ה אצלן. אם מקוה שיבוא החבר מהר עליו. הכל טהור. מדנתפס כגנב כשימשמש [פ\"יו מ\"ט]. וכ\"כ כשנכנס הע\"ה לבית חבר שלא ברשות. אפילו לטובת חבר הכל טהור [פ\"ח מ\"ה]. ז) הניח כלי בלי שומר במקום שרגל רבים מצויין. אם הרוב טהורין טהור [כפ\"ה מ\"ו. דהרי מדישן ברה\"ר הרי בגדיו כאין להן שומר]. אבל ברוב טמאין. אז דוקא באינו מסתבר טפי שנגעו. כמאבד ביום ומצא ביום. וכ\"כ בשוטח כליו שאינו מסתבר שידרכו על הבגדים [כפ\"ח מ\"ג]. וכ\"כ בהניח ביתו בין פתוח או נעול, ומצאו נעול. טהור [פ\"ח מ\"ד]. ח) וביש לחוש שנגען הע\"ה ולאו אדעתיה. כגון שאבד דבר ברה\"ר. והונח שם רק מקצת הלילה. ואח\"כ מצאן [כפ\"ח מ\"ג]. או שהניח כליו במקום הליכת בני רה\"ר שלא כדרך אבידה. אבל המקום צר [כפ\"ז מ\"א]. הרי רוב בני רה\"ר טמאין הן. ונטמאו הכלים. וכ\"כ בדר עם ע\"ה בחצר א'. יש לחוש שנגע הע\"ה בכליו של חבר שעומדין שם ולאו אדעתיה [כפ\"ח מ\"א]. ט) ובלא שטח כליו ברה\"ר בכוונה. רק נפלו מעצמן לרה\"ר. יש שפיר חשש שדרסו עליהן בני רה\"ר הטמאין ולאו אדעתייהו [פ\"ח מ\"ג]. ודמי לקדר שהניח קדרותיו במקום דחוק לעיל [סי' ח']. ולא דמי למאבד ביום ומצא ביום דטהור. דהתם כיון שראה שהוא אבידה. לולי שדרסו היה מגביהו והולך לו. י) הניח כלי בבית ע\"ה ולא עשאו שומר עליו [פ\"ח מ\"א] או אפילו נפל הכלי מעצמו לבית ע\"ה. ואפילו במקום שלא היה יכול ליגע בו [פ\"ח מ\"ג]. נטמא אפילו חוץ מכדי פישוט היד. דכיון דברשות ע\"ה היה. לא פלוג רבנן בתקנתייהו. ובכל הנך אם אמר הע\"ה שנשמר מטומאת מת. נאמן. וטמאין רק טומאת ערב. ככל מגע ע\"ה. וביש שם אשה או כנעני. והכלים ראויין למדרס. טמאין ג\"כ ככל מדרס הזב. ואין הע\"ה נאמן. שלא נטמאו במדרס. מדאין בקיאין בטומאת מדרס: ",
+            "ומה שהקשה הר\"ש מרפ\"ו דמכשירין. דלא סגי במחשבתן עם מעשה רק כשיהיה מעשה המוכחת. וא\"כ הכא אף שהיה לו מחשבה עם מעשהו. הרי אינה מעשה המוכחת. דמאן יימר שמעלהו לאדם דלמא לכלב. ותירץ דמיירי שמיד שהעלהו נתנו לכנעני. ועי\"ז הו\"ל כמעשה המוכחת. אמנם לפמ\"ש רש\"י [חולין יג\"א] דהתם מיירי בשהעלום מפני הכנימה. ואח\"כ חשבו שירד עליהן הטל. א\"כ י\"ל דהכא מיירי דבשעת העלאה חשבו שיהיה לאכילה לכנעני. ובפרט אי נימא דמחשבה היינו דיבור [כמ\"ש רבינו תוי\"ט ספכ\"ה דכלים]. א\"כ בדברו בשעת העלאה שמעלהו להאכילו לכנעני. אין לך מעשה מוכחת יותר מזו. עוד י\"ל בלא זה דהכא מחשבתו ניכרת טפי מתוך מעשיו. דכל מידי דחזי ליה לאדם. אין דרך להשליך לבהמה [כביצה ד\"ו ב']. ולהכי כיון דחזי לאדם מוכח טפי דלאדם מעלהו. משא\"כ התם. ואף די\"ל דרק גדול אין מבזבז באוכלין כל כך. משא\"כ קטן. עכ\"פ הכא דכבר עמד הגוזל למאכל אדם. במעשה כל דהו סגי לה: ",
+            "והא דאצטריך ר\"י לומר מטמא משקין. והרי גם ר\"א ס\"ל הכי. ולא הול\"ל אלא אף פוסלין את האוכלין. נ\"ל דה\"ט משום דעיקר ילפותא דר' יהושע שיטמא אחוריים לאוכלין. הוא רק מדמטמאי אחוריים את המשקין וס\"ל לר' יהושע דדנין ק\"ו ד\"ס מד\"ת [כידים פ\"ג מ\"ב]. וה\"נ יליף הכא כלי שנטמא במשקין. שטומאתו מד\"ס. בק\"ו מטבו\"י דטומאתו מדאורייתא. וה\"ק. ומה טבו\"י שאינו פוסל משקין חולין. דהרי כל נגיעותיו של טבו\"י. בין באוכלין בין במשקין בין של תרומה בין של קודש. אינן רק פסולין. ובחולין בין אוכלין ובין משקין שנגעו בטבו\"י טהורין לגמרי [כמעילה דח\"ב]. ואפ\"ה פוסל הטבו\"י מאכל תרומה. אחורי כלי שפוסל משקה חולין אינו דין שיפסול מאכל תרומה. וא\"כ אצטריך ר' יהושע מה\"ט לומר מטמא משקין. דר\"ל דמשום דמטמא משקין פוסל נמי אוכלין. מיהו ר\"א לטעמיה אזיל דס\"ל אין דנין ק\"ו ד\"ס מד\"ת. והרי טומאת אחוריים מד\"ס. וטבו\"י דאורייתא הוא [כיבמות דף ע\"ד ב']: ",
+            "ואע\"ג דגם לר\"א היו יכולין האוכלין לומר כך להמשקין. עכ\"פ מדס\"ל לר\"א דהאחוריים מטמאין עכ\"פ גם למשקין חולין. אין להאוכלין תרומה תלונה כל כך על משקין של תרומה כשיטמאום: ",
+            "ותמוהין כאן דברי רבינו תוי\"ט. שכתב שאין צריך לפרש כאן שהמקל חלול ונתמלא בו מים. וכמקל שיש לו בית קבול מרגליות ומזוזה. אלא מיירי שכל פני כולו נתמלא במים טמאין. עכ\"ל הטהור. ובמחילת כבוד רבינו מאי אין צריך דקאמר. וכי אפשר לאוקמי למשנתנו כן. והרי בשיש בו בית קבול. נטמא הוא עצמו מהמשקין הטמאין. וחוזר ומטמא להמשקין שהושקו. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת לרבנן דס\"ל דאין קטפרוס מועיל בהשקה. א\"כ האיך אפשר שיועיל השקה בכרי שלג שנטמא [נדה י\"ז א']. י\"ל דהתם מיירי בשהשלג מונח תוך כלי. דאז הכלי מצרפו. וכן כתב רש\"י התם. ואי\"ל א\"כ נטמא הכלי מהשלג הטמא. י\"ל דכיון דשלג לא חשיב משקה רק בשחישב עליו למשקה. וכדקאמר התם. וגם לא דמי כלל למשקין של זב וזבה להכי לא גזרו עליו שיטמא כלי. ואע\"ג דעכ\"פ הא שיהי' כל מה שבכלי מצורף ויחשב כגוף א' הוא רק מדרבנן [כרמב\"ם פי\"ב מאהט\"ו ה\"ז] והאיך יועיל בהשקה לטומאה דאורייתא. י\"ל כל מקום שהחזירו לך חכמים. משלך נתנו לך [כשלהי עירובין]. וה\"נ דלהני השקה למשקין טמאין. רק מדרבנן הוא. תדע למ\"ד דס\"ל [פסחים דף ט\"ז א'] דאין טומאה למשקין כל עיקר. כיון דאין מקבלין טומאה מנ\"ל השקה. וכי ס\"ד דפליג עם אידך מ\"ד אם השקה דאורייתא או דרבנן. ואפילו למאי דקיי\"ל כאידך מ\"ד דמשקין אין מקבלין טומאה דאורייתא. רק דלטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן [כרמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו]. עכ\"פ כיון דלא שייך השקה רק למים של חולין. דאילו של קודש. כמי נסוך לחג או מי חטאת. הרי באמת לא מועיל להו השקה [כפסחים לד\"ב]. אע\"כ דלא שייך השקה רק במים דחולין שנטמאו והרי במים חולין טמאין לא נ\"מ מידי מדאורייתא אם טמאין או טהורין הן. דאי לענין שתייתן. הרי מדאורייתא אפילו טהור גמור מותר לאכול ולשתות מאכלין ומשקין טמאין ונשאר בטהרתו. ורק חכמים גזרו שכשאכל חצי פרס אוכלין טמאין או שתה רביעית משקין טמאין. אפילו הן שניים. הרי הוא שני לטומאה עד שיטבול [כרמב\"ם פ\"ח מאהט\"ו ה\"י וי\"א]. ואת\"ל דעכ\"פ נ\"מ דכשהמים טמאין וטמאו למאכלים ומשקין. ג\"כ ליתא. דהרי קי\"ל דמדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו] ורק חכמים גזרו שיהיו חמורין גם מאוכלין טמאין. ויטמאו גם לכלי מגזירת מעיינות הזב [כשבת יד\"ב]. ואת\"ל א\"כ לענין מה באמת אמרינן משקין מקבלין טומאה מדאורייתא. הרי לא נ\"מ מידי בטומאתן או בטהרתן. י\"ל דהיינו רק לענין מי נסוך דחג ומי חטאת. דמדנטמאו מדאורייתא אפסלי להו. אבל משקין חולין לא נ\"מ מידי מדאורייתא אם נטמאו או לא. ורק עכ\"פ נ\"מ לן טובא לענין מילי דרבנן. דהיינו שיטמאו לאוכלין ולכלים ושיתטמא האוכלן והשותן. ושיטמאו ידי טהור שנגע בהן. ולכל הא מהני למים השקה. להנצל מכל טומאה דרבנן. וכיון דכל השקה שלהן מדרבנן. הם אמרו והם אמרו דלהני בהו צירוף כלי שג\"כ הוא מדרבנן. ודו\"ק: ",
+            "וקשה הרי גם קלוח טהור שבא על השרץ. אם קלט אדם מהקלוח ההוא באויר, טהור [כרמב\"ם רפ\"ז מאוכלין]. אנא נ\"ל דכיון דהא דמשקין מטמאין משקין רק מדרבנן הוא [כפסחים י\"ח א'] דמדאורייתא אין משקין טמאין מטמאין לשום דבר. וכ\"כ הא דמשקין שנוגעין אפילו בשום תולדות הטומאה יהיו ראשון. ג\"כ רק מדרבנן הוא (כשבת י\"ד ב'). לפיכך לא החמירו בהו כולה האי לומר גבייהו ניצוק חיבור. ועמ\"ש בענין זה בפ\"ד (מקואות פ\"ג מ\"ב סי' ט'): "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. אמנם מדקאמר דברי ר\"מ. ר' יהודה אומר וכו' משמע טפי דפליגי. ור\"מ ס\"ל דסגי בשמפריש לעיני הכהן הזיתים שלא הוכשרו. ואין צריך למסור להכהן כלל את המפתח. דמשהפרישה בטהרה מזהר זהיר הע\"ה מליגע בהזיתים שבקופה עד שיבוא הכהן ויכבשם בטהרה ויפריש התרומה. ולר\"י ור\"ש אע\"ג שיודע הע\"ה שהקופה היא לתרומה ולא יהיה לו חלק בה. אפ\"ה כל עוד שלא נתנה לכהן עדיין לתרומה חשבם כשלו וחיישינן למשמושי בהן ולפיכך צריך למסור המפתח להכהן: ",
+            "אמנם מדהזכיר תנא קופה. ולא קאמר בקיצור ובמפריש יפריש תרומתו זיתים. משמע לכאורה טפי כר\"ש דלאו בהפרשת תרומה מיירי. ואין להקשות בין לר\"ש ובין להרמב\"ם הרי יפריש התרומה שלא כדין דלהר\"ש הרי עכ\"פ לבסוף יצטרך הכהן להפריש מהשמן הטהור שבקופה על השמן הטמא שבבית הבד. והרי אין מפרישיין מהטהור על הטמא [כתרומות פ\"ב מ\"א] וגם להרמב\"ם קשה הרי אינו רשאי להפריש תרומה מדבר שלא נגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו [כספ\"א דתרומות]. י\"ל להר\"ש הא דאין מפרישין מהטהור על הטמא. היינו רק בשיש לו טבל טהור וטבל טמא אינו רשאי להפריש מזה על זה. מדמצי להפריש מכל א' על עצמו משא\"כ הכא שכל בית הבד טמא. ואם יפריש מהקופה ומהבד מכל אחד על עצמו יפסיד הכהן הרבה. וגם יש ע\"ה רבים שדורכין זיתיהן בטומאה להכי כל שעת הדחק כדיעבד דמי [כי\"ד צ\"א רבינו טו\"ז סק\"ב] ובזה יתישב נמי להרמב\"ם. דמדאי אפשר באופן אחר מותר. ואע\"ג שהיה אפשר לעשות כהר\"ש ויפריש מדבר שנגמרה מלאכתו עכ\"פ משום דגם אז לא יהא כדינו. דהרי יפריש מטהורה על הטמאה. להכי עדיף טפי שיפריש תרומתו זיתיים. ויקחם הכהן לביתו בטהרה. ואין להקשות תו בין להר\"ש ובין להרמב\"ם. מה הועילו חכמים בתקנתן שיקח מהקופה התרומה ותרומת מעשר בטהרה. עכ\"פ אכתי איכא חשש בהמעשר שני שישאר ביד ע\"ה. י\"ל כיון שהמעשר שני של הע\"ה הוא. לעצמו טהרנו דהרי הוא מחזיק את עצמו לטהור גמור: ",
+            "ונ\"ל דאזלו לטעמייהו דפליגי כה\"ג במכשירין [פ\"ד מ\"ה] ודו\"ק ועי' בשבת [קמ\"ה א'] דמשמע כפירושינו זה ועי' הרא\"ש כאן. אמנם הר\"ב כתב דלהכי לב\"ה אינן מוכשרין מדלא נגמר מלאכתן. ר\"ל אף דגם בדבר שלא נגמר מלאכתו שייך שיוכשר [כעוקצין פ\"ג מ\"ח ותרומות פ\"ט מ\"ז]. היינו בשיוכשרו בא' מז' משקין. אבל הכא ה\"ק דמדלא נגמר מלאכתן אין המוהל היוצא מהן חשיב משקה להכשירן והכא אף שהתכוון שיתרככו ויתלחלחו. עכ\"פ כיון שרוצה לכבשן אח\"כ במלח. עדיין לא נגמרה מלאכתן. רק דקשה לי כבישה מאן דכר שמיה ורק מצינו טובל א' א' במלח ואוכל [מעשרות פ\"ד מ\"ג] וא\"כ שפיר נגמרה מלאכתן וגם רבינו תוי\"ט נתקשה בפי' הר\"ב: ",
+            "ואין להקשות ל\"ל דניחא ליה שיצאו. הרי משקה טמא מטמא אף שלא לרצון. כריש מכשירין. י\"ל דרק נפילתן אין צריך שיהיה לרצון. אבל עיקר התהוותם ודאי צריך שיהי' לרצון. דאל\"כ אין שם משקין עליהן [ועי' רמב\"ם פי\"ב מאוכלין]: ",
+            "כך כתב הר\"מ והרא\"ש והר\"ש והר\"ב. ולא זכיתי להבין דכיון דכולה מתני' בכלים טמאין מיירי. מה לי מתכות או שאר כלים. הרי בין כך וכך נטמא האום. ותו אי בקרדום אב הטומאה מיירי. הרי נטמא בה האדם החותך. והוא יטמא אח\"כ הזיתים כשיסחטם. והאיך יכול לזהר מליגע בהן אח\"כ. אלא ל\"מ נ\"ל דמדלא הזכירה המשנה דמיירי בעוקר כל הזיתים שבמעטן. ורק בתוספתא מפרש כן. להכי נקט אף חופר בקרדומות. דהכי אורחא כשרוצה לעקור הכל מהמעטן. מחתך האום בקרדומות גדולות. ומש\"ה נקט נמי חופר דהייינו עד תחתית המעטן. אבל לעולם בקרדומות טהורות מיירי. וכמשמע נמי מסתמא דלישנא: ",
+            "כל זה למדתי מדברי עטרת ראשי אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. ול\"מ נ\"ל דאע\"ג דהכא נמי בלא זה איכא ספק ספקא ספק שלא נגעו בהשרץ. וספק שמא לא חזרו ונגעו בהזיתים אלא דלפ\"ז היו עכ\"פ הבדדין עצמן טמאין. משום דגבייהו ליכא רק חד ספק. אבל לדברי עטרת ראשי זצוק\"ל נשארו גם הן בטהרתן. ואין להקשות מ\"ש על מגען בשרץ דמחשב כמעידין על של אחרים ומהימני. ומ\"ש במגען בטומאה בהזיתים דלא מהימני. והרי איפכא מסתברא. ותו דבשרץ י\"ל דנגעו ולאו אדעתייהו. משא\"כ כשכבר נטמאו ודאי נזהרין מליגע בהזיתים. ואי\"ל דאין הכי נמי. וקאי מלת לא נגענו על נגיעתן בהזיתים. ליתא. דהרי הר\"ש כאן וגם הרמב\"ם [פ\"ט מאוכלין] כתבו בפירוש דאמגען בשרץ נאמנין. י\"ל שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. דלעיולי טומאה לגוף הע\"ה הרי יש לו חזקת טהרה. אבל לאפוקי טומאה מנין. והרי יש לו חזקת טומאה. ולא מהימן אנפשיה. ואע\"ג דיש חזקת טהרה בהזיתים. עכ\"פ כיון שלא נזהר במגע השרץ. שלא היה לו שם עסק עמו. כ\"ש שלא היה נזהר במגע הזיתים שם שכל עיקר ביאתו לשם היה לטלטלן להתעסק בהן. וגם אין להקשות לדברי עטרת ראשי זצוק\"ל מלעיל [פ\"ז מ\"ה ו' וכו'. ופ\"ח מ\"א וב']. דאין נאמן הע\"ה אפילו על של אחר. י\"ל דבהנך כיון שהוא שומר הו\"ל כמעיד על עצמו [ובזה תירצתי במה דאמרינן [גיטין נג\"א] בשקל דבר כנגד מי חטאת של חבירו חייב עכ\"פ בדיני שמים. ומדחייב ש\"מ דפסולין. וקשה דכיון דכל הפסול הוא מדמסיח דעתיה משמירתן. וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו. אע\"כ דעשאו שומר. וכל שומר הו\"ל כבעלים שאוסרין את שלהן גם במחשבה. משא\"כ אילו נידונו כאחר. אינו יכול לאסור את של חבירו רק במעשה [כתוס' יבמות סג\"ב] ודו\"ק. ועמ\"ש בס\"ד בגליון ש\"ס שלי בנדרים דף ל\"ו א']. ותו דלענין נגיעת הע\"ה בזיתים נוגע בעדות הוה. מדירא שיכעס הבע\"ה שלא שמר יפה. וגם גבאין שנכנסו לתוך הבית ועמהן מטמאי מושב. דאין נאמנין לומר שלא נגעו [כפ\"ז מ\"ו] ג\"כ מה\"ט דמדנכנסו ברשות. חזקתן שיטמאו הכל. אבל בדרסה אשת ע\"ה על בגדיו נאמנת [כפ\"ה מ\"ח] מדהו\"ל עדותה על של אחר: ",
+            "ונ\"ל דנקט שרץ וגם מטלית. בדרך לא זו אף זו. דלא מיבעיא שרץ דוודאי לא מסתבר שנשרף ע\"ג הזיתים. אלא במקום אחר נשרף ומדנמצא מהוהה וכדאוקימנא לה בסי' ס\"ב. ודאי מסתבר שבמקום שנשרף נעשה מהוהה ע\"י השרפה. אלא אפילו בגד בלוי דוודאי שפיר איכא למימר שלם נפל לשם. ונתבלה בהמעטן מהלחלוחית שם. אפ\"ה תלינן לה כשאר הטומאות כשעת מציאתן: "
+        ],
+        [
+            "והא דנקט במשנתנו שהיו שם כלים הטמאין מדרס. והרי לדברינו גם בכלים שנטמאו בשאר טומאות חייש ר\"מ. י\"ל דלהכי נקט משנתנו כלי מדרס לאשמעינן רבותא אליבא דר\"י ור\"ש. דאף במדרס די\"ל דאין בקיאין בהסיטו. אפ\"ה מטהרי. ותו דבעי לאשמעינן דדוקא במדרס מחמיר ר' יוסי. מדחייש להיסיטו. והנ\"מ בין ר\"מ לר' יוסי בכלים שאין בהם חשש היסט. רק חשש טומאה אחרת. או שהכלי כבד מאד שאי אפשר להסיטו. רק ליגע בו. דלר\"מ טמא ולר' יוסי טהור. ואין להקשות הרי לקמן במשנה ב'. וכ\"כ לעיל [פ\"ט מ\"ח] אמרינן דנאמן הע\"ה לומר לא נגענו בהשרץ. ולא פליג ר\"מ. י\"ל התם שצורת השרץ מעיד על טומאתו. ודאי גם ר\"מ מודה שהע\"ה נזהר מליגע בו. משא\"כ הכא שאין הטומאה מבוררת לעיניו. אף שיודע שהכלי טמא הוא. עכ\"פ מדדייש בטומאה כל השנה. חיישינן דנגע ולאו אדעתיה. ורק ר\"ש ס\"ל דאפילו אין צורתו מעיד על טומאתו אפ\"ה כיון שיודע שהכלי טמא. טהרתו תמיד נגד עיניו. ונזהר מלהתטמא. אבל אי\"ל דבאמת פליג ר\"מ אמשנה ב' דפרקין. דהרי מדנקט פלוגתא דר\"מ במשנה א' ובמשנה ג'. ומשנה ב' נקט סתמא. ודאי משמע דבה כ\"ע מודו: ",
+            "אמנם יש לדקדק למה במשנה א' וב' נקט רק בדדין. ובמשנתנו נקט בדדין ובוצרין. ולמה לא נקט נמי במשנה א' או שנעל כרמו מפני הבוצרין. וכ\"כ הוה מצי למנקט במשנה ב' שהיו משקין טמאין במקום משמוש ידי הבוצרין. ואת\"ל משום דכלים טמאין מדרס ומשקין טמאין לא שכיחי בכרם רק בחדר המלאכה. ואלו הוה נקט הנועל בית הגת ויש משקין טמאין בבית הגת. סד\"א דמקודם אי אפשר שיתטמאו הענבים. ואין צריך לשמרן מטומאה. עכ\"פ יש לדקדק טובא למה לא סידר רבי המשניות כסדר הראוי. דהיינו תחלה הו\"ל למתני משנה ג' בהכניס ע\"ה במערה להטבילן. ואח\"כ משנה ב' בנמצא טומאה לפני בעל מלאכה. ואח\"כ רישא דהך מתני' במשקין טמאין שנמצא לפניהן בקרקע הבית. ולבתר כולה הו\"ל למנקט משנה א'. בנועל בית הבד ונשארו שם כלים טמאים. ונ\"ל דכולהו דרך לא זו אף זו נקט להו. דמתחלה נקט משנה א'. שהי' שם כלים הטמאין מדרס. דאע\"ג דמסתבר שלא התטמאו בהן הע\"ה מדאין להם עסק בכלים ההם. אפ\"ה מדאין הע\"ה בקיאין בדיני היסט. חיישינן שטימאום. ולא זו אף זו. דהיינו אף דינא דמשנה ב'. דמשקין טמאין שפוכין על הארץ. דמסתבר שדרכו עליהן וטימאו הכל. אפ\"ה באפשר שנתנגבו. תלינן כן. והכל טהור. אף דברישא לא תלינן במסתבר שלא הסיטו. ולא זו משקין טמאין שאין מטמאין מדאורייתא לשום דבר [כפסחים טו\"ב]. וגם מד\"ס אינן רק ולד. ואין מטמאין אדם אלא אף אב הטומאה דאורייתא שנמצא לפניהן. נאמנין לומר לא נגענו. משא\"כ בהנך ב' בבי דלעיל לא שייך בהו נאמנות. ומדיש לחוש שנטמאו ולאו אדעתייהו. ולבתר כולהו נקט דין טבילתן. דלא זו ככל הנך דלעיל שהוחזקו בטהרו. ולהכי לא חיישי' שנטמאו. אבל בטבילתן שהוחזקו בטומאה. אין ספק טבילתן מוציא מידי ודאי טומאתן. ועוד שאין בקיאין בדיני חציצה. לידע שאפילו מיעוט המקפיד עליו חוצץ. להכי לא מהימן. ולר\"מ גם בכה\"ג מדידעו שבעה\"ב טרח ומקפיד בכך. חזקה שליח עושה שליחותו ונזהר לעשות רצונו. דלא דמי למשנה א' דמחמיר ר\"מ. דהתם חיישינן שנטמא ולאו אדעתיה: ",
+            "והא דנקט תינוקות. ה\"ה באבות עצמן. כשצריכין לפנות את עצמן כך דינן. רק אורחא דמילתא נקט. דתינוקות רגילין לפנות את עצמן כל שעה. מדבני מעיהן דהיינו בית העיכול שלהן קטן [ועיין רש\"י ביצה דף ח' א' ד\"ה וחד אמר]. ועוד דהאבות עצמן מדיודעין שכל היום יהיו טרודין במלאכתן. מפנין את עצמן בבוקר ובערב. כדי שלא יהיו צריכין להתרחק ולהתבטל עי\"ז ממלאכה [ועיין ברכות דף ס\"ב א']. א\"נ רבותא קמ\"ל דלא מיבעיא גדולים שיוצאין לפנות ודאי נשמרים שם בעצמן שלא יגעו בטומאה שם. אלא אפילו כשיוצאין לחוץ עם הקטנים אמרינן שגם על הקטנים משגיחין שלא יתטמאו. עוד י\"ל דלעולם דאשמירת הגדולים מטומאה מיירי. ואפ\"ה נקט שיוצאין עם הקטנים לרבותא. דלא מיבעיא כשיוצאין הגדולים לפנות את עצמן. י\"ל משום כבודן התירו להן חכמים. וכמו שהתירו מה\"ט לטלטל מוקצה. ולהוציא מרה\"י לכרמלית בשבת מה\"ט [כא\"ח שי\"ב ס\"א]. אלא אפילו כשרוצין התינוקות לפנות. דאין כל כך צורך שיצאו האבות עמהן. אפ\"ה שרי. כל זה כתבתי ע\"ד הר\"ש והר\"ב נושא כליו. לישב דברי רבותינו. אולם במחילת כבוד רבותינו ואחר נשיקת ע\"ק. פירושם זה הוא נגד סוגית הש\"ס [ברכות ס\"ב א']. דאי בשמפנים התינוקות מיירי מתני'. א\"כ מה מקשי הש\"ס התם לאיסי דקאמר דאסור לגדול לפנות את עצמו אחורי הגדר. ומאי קושיא והרי הכא בקטנים מיירי. ותו אי כדברי רבותינו דכולה חדא בבא היא. וה\"ק וכן התינוקות יוצאין וכו'. א\"כ היכי מתחיל הש\"ס התם הבבא עם מלת יוצאין. וגייד לה לב' מלות וכן התינוקות. וכמעט היה נ\"ל לומר דיוצאין דנקט התם לא משנתנו היא זו. רק ברייתא בשום מקום. וכן מוכח מקושיא אחרת דמקשי התם הש\"ס לאיסי. דקאמר דכשרוצה לפנות בבקעה מתרחק עד שלא יהא חבירו רואהו. ומקשינן עליה מדקתני עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין. כדי שיהא רואהו. ופירש\"י וכשנצרך מפנה את עצמו שם במקום שרואהו. אלמא מותר לפנות את עצמו במקום שחבירו רואהו. ומשני הש\"ס התם. שאני אוכלי טהרות דאקילו רבנן גבייהו. עכ\"ל הש\"ס. והשתא אף אם גם נדחוק לומר דמאי דמשני הש\"ס שאני אוכלי טהרות. ר\"ל מאכלי טהרות שבבית הבד. דאקילו רבנן גבייהו. אפ\"ה על כרחך הך בבא דמייתי הש\"ס. ודאי לאו בבא דסיפא דמשנתנו הוא. דהרי משנתנו במפנין את עצמן אחורי הגדר מיירי. וכמפורש במשנה. ומה דקאמר בסיפא דמשנתנו עד כדי שיהא רואן. הרי כשמפנה את עצמו אחורי הגדר אין בעה\"ב רואו. אלא ע\"כ דר\"ל כדי שיוכל בעה\"ב לראותו כשירצה [וכלעיל פ\"ז מ\"ה]. וא\"כ מה מקשי מינה לאיסי דמיירי במפנה את עצמו בבקעה במקום שבאמת רואו. אלא ע\"כ דבבא זו דמקשה מינה לאו בבא דמשנתנו הוא. אלא ברייתא דמיירי במניח ע\"ה אצל טהרותיו בבקעה. ורוצה החבר לפנות את עצמו. קאמר דמרחיק מהע\"ה עד כדי שיראהו כשיגע בטהרות. ולהכי מקשי שפיר מינה לאיסי. ומתרץ נמי שפיר שאני אוכלי טהרות וכו'. וא\"כ י\"ל דגם בבא קמייתא דמקשה מינה הש\"ס גם כן לאו משנתנו. אלא ברייתא. וא\"כ אין מזה קושיא לרבותינו הנ\"ל בפירושם למשנתנו. אמנם גם בלא זה דחיקא לן מלתא טובא לכוון פירוש רבותינו בלשון המשנה. דהרי מיציאת האבות לא תני מידי במשנה לפי פי' זה. והכי הול\"ל ויוצאין עם התינוקות לאחורי גדר לפנות את עצמן: ",
+            "ואין להקשות גם לפי פי' זה. א\"כ מה רבותא יש בנגיעת התינוקות שנאמנין עליו. טפי מנאמנות שלהן שלא נגעו בשאר טומאה. ומה קמ\"ל בתינוקות. י\"ל דקמ\"ל אף שלב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהן. אין חוששין שמחמת געגוען זה לזה נגעו אהדדי. דהיינו הטומאה בהן או הן בהטומאה ולאו אדעתייהו. ואי נמי נימא דמיירי הכא בילדים דעלמא או של בעה\"ב ונכנסו לשם. והרי גם ילדי בעה\"ב טמאין מטעם הנ\"ל. אפ\"ה י\"ל דיש עדיין רבותא בנאמנות הע\"ה על מניעת נגיעתן טפי ממניעת הע\"ה מנגוע בשאר טומאות. דהתם מדיודעין שהטריח בעה\"ב את עצמו לטהרן. להכי גם הן נזהרין מליגע בטומאה. אבל בתינוקות סד\"א דאף דליכא למיחש שנגעו הן בהתינוקות. עכ\"פ יש חשש שמא נגעו התינוקות בהן ולא אדעתייהו. קמ\"ל. והקשה לי הרב מהו' יודא אבלסאן שליט\"א מניישטאדט שערווענט עכ\"פ הרי תינוקות אינן רק ראשון מנגיעת הנדות. והנוגע בהן שני. וא\"כ איך יוכלו בדדין להתטמא מהתינוקות. הרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה. ורק באוכל אוכלין טמאין או שותה משקין טמאין. או הבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא גופו מד\"ס [כרמב\"ם פ\"י מאהט\"ו]. ואת\"ל דעכ\"פ נטמאו ידי הבדדין כשנגעו בתינוקות. ככל נוגע בוולד הטומאה [כרפ\"ג דידים]. עכ\"פ הרי אין הידים נעשין רק שני עי\"ז. והרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואע\"ג דעכ\"פ מטמא משקין חולין. אפ\"ה הרי לא הו\"ל רק ספק ידים לטמא אחרים דטהור [כידים פ\"ב מ\"ב]. ותירצתי לו דאין כאן ספק ידים. אלא ודאי מדמצוי שיגעו. וכמ\"ש הר\"ש והרא\"ש הכא. וכמ\"ש לעיל מגעגוען זה לזה. והרי תלינן במצוי אפילו להקל. כגון שבהמה צולעת. תלינן בשגרינא להתירה. ולא לשף מדוכתא לאסרה [כחולין נ\"א א']. וכן כתב הש\"ך בכללי ספק ספיקא [אות ל\"ג]. דכל ספק המצוי לא מחשב ספק כלל [ועיין בי\"ד קכ\"ח ס\"ב בהג\"ה]. ואת\"ל עכ\"פ גם ודאי ידים אין מטמאין טבל. דהא דאמרינן דרק לחולין מותר לגרום טומאה אבל לא לטבל [כע\"ז נ\"ו א'] היינו לגרום טומאה. אבל לענין טומאתן טבל שוה לחולין. וכמו שאין שני עושה שלישי בחולין. כמו כן בטבל [כרמב\"ם ספי\"א מאהט\"ו]. עכ\"פ הרי כבר כתב הר\"ש והרא\"ש בפרקין [מ\"ד] דתנא דפרקין ס\"ל דטבל דינו כתרומה. וגם בלא\"ה ל\"ק דהרי משקין מצויין בידי הבדדין בבית הבד. ומצוי שיגעו בהתינוקות בידים לחין. ויחזרו ויגעו בהידים הלחין בטהרות. ועוד יש לישב קושית הרב המקשה הנ\"ל. דבאמת לא חיישינן לנגיעת בדדין בתינוקות. אלא לנגיעת התינוקות בהטהרות שבבית הבד. ואפ\"ה נאמנין בדדין לומר לא נגעו. וכן פי' באמת הרמב\"ם הכא [ורק בחיבורו [פי\"ג ממשכב] נראה טפי דמפרש דנאמנין מנגיעת עצמן בהתינוקות]. ואע\"ג דאין ע\"ה מקפיד על נגיעת חבירו בטהרות [כחגיגה ד\"כ ע\"ב] היינו בשחבירו ע\"ה הוא גדול חושבו טהור כמו שחושב את עצמו טהור. משא\"כ קטן גם ע\"ה חושבו טמא. מדוודאי חבקוהו נדות, וכלעיל. אמנם אעפ\"כ ק\"ל להגאון רב\"א זצוק\"ל. ל\"ל למתלי טומאות הילדים מדהנדות מנשקות אותן הרי זה אצטריך בתוספתא רק בתינוקות של חבר [כתוספתא פ\"ג דטהרות]. אבל הכא טפי משמע דתינוקות שביניהן היינו ילדי ע\"ה עצמן. שבגדי הילדים הללו. ודאי לא גריעי משאר בגדי ע\"ה שהן כמדרס מחשש שישבה עליהן אשה נדה [כחולין ל\"ה ב']. א\"כ ממילא מתורץ קושיית הרב נ\"י. דהרי איכא למיחש שמא נגעו הבדדין בבגדי הקטנים. ונעשו הבדדין ראשון. ויוכלו שפיר לחזור ולטמא בית הבד. אמנם אי קשיא הא ק\"ל לכל דברי רבותינו. דמה קמ\"ל הך בבא. דהשתא בטומאה ידועה שמונחת לפניהן. בדיעבד נאמנין לומר לא נגענוה. מכ\"ש כשיוצאין ונפנין לאחורי הגדר שלא הוחזק שם טומאה כלל. ודאי דמסתבר דלהמני אפילו לכתחלה. ולא עוד דכיון דלעשות צרכיו הוא יוצא. הו\"ל כשעת הדחק. דבכל דוכתא כדיעבד דמי [י\"ד צ\"א רבינו טו\"ז סק\"ב]. וא\"כ למה מצרכינן שיהא בעה\"ב יכול לראותן. ודוחק לומר דגם זו הבבא מיירי בשהוחזק טומאה אחורי הגדר. וכגון שעומד שם ע\"ה אחר מלובש, שלא טיהרו. ולהכי דוקא בבית הבד עצמו לא מסח הפועל דעתיה מטהרת גופו. ונזהר מליגע בטומאה. משא\"כ כשיצא ממקום הטהרה למקום הטינופת. אין דבר שיזכירו שם להזהר בטהרת גופו. להכי צריך הבע\"ה שישגיח עליו. דדילמא יסיח דעתו ויגע בבגדי חבירו הטמא שם. או במי רגלים הנמצאין המצויין שם [עי' פ\"ד מ\"ה] כל זה נראה דוחק לפע\"ד. דסתמא משמע אפילו לא הוחזק טומאה וודאית אחורי הגדר. לכאורה הי' נראה טפי פי' רש\"י בסוגיא דברכות [דף ס\"ב א'] שפי' דיוצאין דקאמר תנא אשומרי טהרות שבבית הבד קאי. שיוצאין ונפנין לאחורי הגדר. ואין חוששין שמא ביני ביני יכנס ע\"ה ויטמא הטהרות. ורק גם בזה לא נחה דעתי קטין חריך שקא כמוני. דא\"כ מאי ארי' שיצא לפנות דאיכא למימר משום כבודו הקילו גביה. וכמש\"ל. הרי כל היוצא מביתו והניחו פתוח ומצאו פתוח. ואפילו במצאו נעול אין חוששין שמא נכנס שם טמא [כלעיל פ\"ח מ\"ד]. וי\"ל דמיירי כשהוחזקו שם ע\"ה לפני בית הבד. ומדמתעסקין שם יש להן רשות לכנוס. ולהכי לולא דמשום כבודו. הוה חיישינן שמא נכנסו [כלעיל פ\"ז ברוב המשניות שם]: ",
+            "ואע\"ג דלעיל [פ\"ז מ\"ה] אמרינן דכשרואה הע\"ה עומד ולא יושב טמא והרי כל יושב יכול לעמוד ולראות: י\"ל דכשיושב לא יוכל לראות הרי מחוסר מעשה. ותו דהכא דטרח עמו הבעה\"ב לטהרו. ירא הע\"ה מלהתטמא וסגי בשיכול בעה\"ב לראותו. דבכל מלתא שאפשר שיתברר בסוף. אמרינן מה\"ט אומן לא מרעי אומנתו. ואפילו בדבר שאינו תלוי באומנות שלו ומה\"ט מותר ליתן לחייט עכומ\"ז בגד צמר לתפרו במשי שיתן לו [כש\"ך י\"ד ש\"ב סק\"ד]. ורק באי אפשר לברר שקרותו בסוף. אז לא אמרינן אומן לא מרעי אומנתו. רק בדבר שתלוי אומנתו בו. כטעימת קפילא [י\"ד רס\"י צ\"ח]: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד רב\"א. אלא שרבינו כתב סתם דברישא פליגי אם הוכשרו במשקה היוצא לאיבוד. אבל בסיפא שאין המשקה הולך לאיבוד. לכ\"ע מכשיר. אולם אני בעניי הסברתי טעם לכל אחד שלא יחלקו על סתם משנה דריש מכשירין. וגם דברי הרמב\"ם [פי\"א מאוכלין] כך נוטין אלא שכתב דלהכי לב\"ה ברישא לא הוכשרו מדהניחן במקום שהמשקה הולך לאיבוד אינו מקפיד על משקה היוצא. ולפיכך לאו שמה משקה להכשיר ובסיפא מדהניחן במקום שאין המשקה הולך לאיבוד גלי אדעתיה דמקפיד על המשקין היוצאין. והוכשרו בו עכ\"ל רבינו. אולם כל שאר רבותינו פה. וגם הרמב\"ם בפירושו כאן בכללן. כולן פה אחד דמתני' מיירי בשאין עליהן משקה. רק טעמא דב\"ש אע\"ג שבצרן תחלה לאכילה. כיון שנמלך אח\"כ לתתן לגת הוכשרו. כאילו בצרן מתחלה לגת. וב\"ה ס\"ל דכיון דכל נמלך מלתא דלא שכיח היא. לא גזרינן בה שיהיה כאילו מתחלה בצרן לגת. אבל בסיפא שהניחן על עלין או בעביט הזפות. מדכך דרכן כשיבצרן לגת. מוכחא מלתא שתיכף מתחלה בצרן לגת והוכשרו. ולפ\"ז הי' נ\"ל לומר. דרישא וסיפא בשבצרן תחלה סתמא מיירי. רק ברישא רבותא קמ\"ל אליבייהו דב\"ה. דאע\"ג דלקטן סתם. ואח\"כ נתנן לגת. אפ\"ה כיון שמתחלה נתנן לסל או באדמה. מוכח דלאכילה בצרן והשתא נמלך לתתן לגת ולא הוכשרו ורק בסיפא אף שלקטן סתם. הרי ממקום שהניחן מוכח דלגת לקטן והוכשרו: ",
+            "וקשה לי יתטמא המשקה מהזג. מדנגע בו בעודו בתוכו. ואע\"ג דאין בכל זג כשיעור. עכ\"פ הרי כבר אמרו שהשרביט שכל הגרגרין מחוברין בו. הוא מצרפן לכביצה. ואת\"ל דאע\"ג דהשרביט מצרפן. אפ\"ה אינן כביצה רק עם המשקה הכנוס בכל גרגר. והרי המשקה ההוא מדמפקד פקיד טהור. וא\"כ איך יקבלו המשקין טומאה מהזגין שאין בהן עצמן כביצה. ליתא. דע\"כ המשקין שבתוך הזגין אף שלא נטמאו עם הזגין אפ\"ה מצטרפי לכשיעור כביצה לטמא אחרים. דאי לא תימא הכי קשה סיפא דקאמר דכשהוא יתר מכביצה. דסתמא משמע אפילו קצת. דהיינו רק כשיעור הטפה היוצא. אז נטמא המשקה היוצא. וקשה ואמאי הרי בזגין הנשארין אין בהן בלי המשקין שבתוכן עדיין שיעור כביצה. אלא ע\"כ צ\"ל דאף שהמשקין שבתוכן נשארו בטהרתן. אפ\"ה מצטרפין להשלים שיעור כביצה להזגין לטמא עי\"ז טפה היוצאת. ונ\"ל טעם הדבר דלא משקין שבתוכה משומר. דאע\"ג שהוא עצמו נשאר בטהרתו. שאין מקבל טומאה כלל. אפ\"ה כל עוד שמחובר להאוכל מצטרף להשלים שיעור כביצה של האוכלין [כריש עוקצין]. וא\"כ ה\"נ קודם שידרכום. הול\"ל שיצטרפו המשקין שבתוך הגרגרין להזגין להיות שיעור כביצה. ויטמא שוב כל זג להמשקין שבתוכו מדנגעו בהן מתוכן. י\"ל דמגע שבתוכו הו\"ל מגע בית הסתרים. דאע\"ג דקיימא לן חיבורי אוכלין כמאן דמפרתו דמי. ולא מחשבו בית הסתרים [כחולין ע\"ג א']. היינו רק כשמחוייב בסוף לחלקן מהדדי. וכגון עובר שהוציא ידו מבית הרחם ונשחטה אמו. דהרי היד אסור. וצריך לחתכו מהנשאר [כתוס' חולין שם ד\"ה חיבורי]. משא\"כ הכא. וכי מחוייב לסחוט היין מהזגין. להכי מחשב שפיר מגע שבפנים מגע בית הסתרים. מיהו לרש\"י פסחים [ל\"ג ב']. בלא זה לא קשה. שכתב וזה לשונו שהמשקה שבתוך הזג אינו לא אוכל ולא משקה. ואין מקבל טומאה כלל [ועמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ג מ\"ד סי' י' ודו\"ק]. ואין להקשות דעכ\"פ להוי זג חיבור להמשקין מטעם שומר וליתטמא עמו. תי' אאמ\"ו עטרת ראשי הגאון זצוק\"ל. דמדא\"א ליגע במה שבפנים לא מחשב שומר [כחולין פ\"ט מ\"ה]: ",
+            "ואע\"ג דבקדמו משקין טמאין. מתבטלין בהרוב טהורין שנתערבו בהן אח\"כ [כמכשירין פ\"ב מ\"ג] היינו בשהטהורין מחוברין שאין מקבלין טומאה. ולא כשהן תלושין [ועמ\"ש בס\"ד ידים פ\"ב סי' י\"ז] ויאמר הקטע היוצא בקב אשר מסרו לנו רבותינו דפירושי זה הוא על דעת נותני לחמי האבירים ה\"נ הר\"מ והר\"ש והרא\"ש. אולם הנני נתך בתוך תמיהתי. הרי כל הנך בבות רק בידים משואבות מיירי. וכמ\"ש רבותינו בעצמן וכיון איך אפשר שהאשכול שהוא שלישי יטמא להענבים שבגת. או להטפה משקה שיצא מהאשכול. והרי אין שלישי מטמא או פוסל לאוכלין או משקין. ועל קושיא זו לא נסתפק בתירוץ הר\"ש שהבאנו לעיל ביכין סי' כ'. דהך תנא ס\"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי. דלו יהי' שהי' אשכול תרומה ממש אפ\"ה לא היה נעשה מבידים רק שלישי. ואיך יטמא להענבים שבגת ולהטפה היוצא הרי שלישי שאינו פוסל שוב תרומה. אינו מטמא משקין להיות תחלה [כפרה פ\"ח מ\"ו]. וגם בתירוצינו שהבאנו לעיל סי' כ'. דמיירי בשנעשה על טהרת תרומה. גם מזה לא נמצא תרופה לקושיא זו. ומטעמא דאמרן. ולא נשאר לנו פליטה אלא לומר כתירוץ האחר שהביא הר\"ש במשנה ד'. דס\"ל להאי תנא דפרקין דהתם ידים תחילות וכר\"ע ברפ\"ג דידים וא\"כ יהיו כל הבבות הללו דלא כהלכתא. דהרי קיי\"ל דסתם ידים רק שניות הן [כשבת דף י\"ד ב']. ומה\"ט באמת הרמב\"ם כשהביא בבא זו דמשנתינו בחיבורו (אוכלין פ\"ט ה\"ד) הסיב העניין דמיירי כשנפלו הענבים מידי אדם טמא. דאז שפיר אפשר שהאשכול שבידו יהיה ראשון או שני. ואפשר עוד דלדעת הרמב\"ם כמו דמשנה ו' דלקמן. אע\"ג דנקט סתמא שהיה עומד ומדבר ונתזה צנורא מפיו. ומיירי בע\"ה כמו כן משנתינו. וכן כל הנך בבות דלעיל. מיירי בע\"ה העוסקין בבית הבד ולא נטהרו עדיין מהבעה\"ב וא\"כ הרי ע\"ה נידון כאב הטומאה ויתישבו א\"כ בזה כל הקושיות הנ\"ל: ולולא מסתפינא מרבותינו הי' נ\"ל דהאי ונפלו ממנו ענבים דנקט תנא בבבא זו. קאי אבבא הסמוכה לעיל מינה. דהיינו שנפלו ענבים מהגת שנטמא מהגרגר שאין בו חותם שנפלו לשם. שע\"י המשקה הטמא של הגרגר. נעשו כל הענבים שבגת שני. ודרך הענבים השניים שנפלו מהגת. במקום מופנה דהיינו במקום טהור. שלא נטמא עדיין מהגרגר בלא חותם ובזה יתיישב הכל בס\"ד: ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ כיון ששאב עם אותה חבית הרי טלטלה ממקום למקום. והרי בכה\"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום לשרוף תרומה [כלעיל פ\"ד בבית הספק סי' י\"ב]. ודוחק לומר דהרי מדנשאר מונח באותה כלי אף שטלטל הכלי ממקום למקום. מחזקינן לה טומאה לתלות. וכמבואר שם. ליתא. דהרי כללה תנא לטומאת שאר החביות עם טומאת החבית שנמצא בתוכה השרץ. שוודאי טמאה לשרוף ועלה קאמר כולן טמאין. והאיך נימא דאע\"ג דזו לשרוף. הנך טומאות רק לתלות. ונפריד בין הדבקים. וגם דוחק לומר דדוקא בטלטל הכלי הראשון שהוא העיקר. ובמקום הב' נמצא בו שרץ. מחזקינן טומאה רק לתלות להטהרות שלקח משם להכלי הב' בתוך הכלי הא' במקום הראשון. וכקופה שטלטלה מזוית לזוית [נדה דף ג' ב']. אבל בטלטל הכלי השני ממקום למקום. והרי הכלי הב' הוא טפל לכלי א' והכלי א' נשאר במקומו הראשון. בכה\"ג מחזקינן טומאה אף לשרוף מה שבכלי ב'. וכן כתבנו באמת לעיל [פ\"ד בבועז סי' ג']. אפ\"ה לא ירופא בזה קושייתנו. דהרי הכא גם החבית שנמצא בו השרץ שהוא כלי א'. טלטלו ממקום למקום. והרי בכה\"ג שב' החזקט\"ו מעורבין בגוף א' כתבו שם שאין מחזיקין טומאה לשרוף טהרות שבגוף ב'. אלא נ\"ל לפמ\"ש בס\"ד [בפ\"ד בבית הספק] דבין להחזיק או לבלי להחזיק טומאה. היינו רק בלא מסתבר להיפך. א\"כ ה\"נ כיון שהחבית לפניו. וראה שלא נפל לתוכו כלום. מסתבר טפי שהיה בתוכו קודם ששאב וכמש\"ל. או שהיה בתוך הבור ונשאב עם היין: ",
+            "ואי\"ל גם בכה\"ג דלמא ביי מלוי לחבירו נפל השרץ לתוך המחץ. והרי ביני ביני לא בדק המחץ ואי משום דמשום דמחזקינן טומאה מזמן לזמן ומקודם היה בו ליתא דהרי מדטלטל המחץ בשעת שאיבה ממקום. אין מחזיקין טומאה בכה\"ג מזמן לזמן לשרוף רק לתלות וכמש\"ל. י\"ל הרי כבר כתבנו לעיל בשם הרא\"ש דכשהכלי לפניו. וראה שלא נפל בו כלום. לא אמרינן דביני ביני נפל מכ\"ש הכא שלא זז המחץ מידו משעה שהתחיל לשאוב עד אחר ששאב להחבית האחרון. ודאי לא אפשר שיפול השרץ לתוכו ולא יראהו. אלא ודאי כיון דכסהו אח\"כ ואעפ\"כ נמצא בתוכו. ודאי כבר מתחלה היה בו השרץ ולא בדק יפה [ועי' לעיל מ\"ז ודו\"ק]: "
+        ]
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file
diff --git a/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json
new file mode 100644
index 0000000000000000000000000000000000000000..37395778b3098196704ffb9ef7e01d1b2d68ef0c
--- /dev/null
+++ b/json/Mishnah/Acharonim on Mishnah/Boaz/Seder Tahorot/Boaz on Mishnah Tahorot/Hebrew/merged.json	
@@ -0,0 +1,170 @@
+{
+    "title": "Boaz on Mishnah Tahorot",
+    "language": "he",
+    "versionTitle": "merged",
+    "versionSource": "https://www.sefaria.org/Boaz_on_Mishnah_Tahorot",
+    "text": [
+        [
+            "והא דלא תני שכשחישב עליה ואכל חצי פרס ממנה נטמא גופו מלאכול תרומה. ככל אוכל אוכלין טמאים [כמעילה פ\"ד מ\"ה]. דאי\"ל דבעי למנקט רק י\"ג דברים שהן דאורייתא. ליתא. דהרי הא שהטמא טומאת אוכלין בלי הכשר מים ושרץ נמי רק מדרבנן היא. דהרי מדאורייתא אין אוכל מטמא אוכל [כפסחים יד\"א]. ואי שמטמא משקה. הרי הוכשרה בו. ואנן בעינן למילף שא\"צ הכשר. אע\"כ דטומאתו בלי הכשר מדרבנן ואפ\"ה תני לה. גם אי\"ל דמשו\"ה לא תני חצי פרס. מדנכלל במאתים מנה. דהרי כבר משאכל כזית נעשה ראשון דאורייתא. ואילו פסול גויה הוא רק בשאכל חצי פרס. שהוא כשיעור ב' ביצים. עכ\"פ הרי יש נ\"מ דבכזית בבית הבליעה היינו רק כשבלע כל הכזית בבת אחת. דאנו בשבלע קורט קורט. הרי כשבלע קרטין הראשונים וכבר הם בכרסו. איך כשיבלע הקרטון האחרון יתהווה ע\"י קרטונים הראשונים אב הטומאה. הרי ע\"י הראשונים שכבר הם בכרסו לא נעשה השתא למפרע אפילו ראשון. ואילו באכל חצי פרס. אפילו אכלו קורט קורט תוך אכילת פרס. נטמא ונעשה שני [כרמב\"ם פ\"ח מאהט\"ו ה\"י וי\"א]. ותו נ\"מ לענין להשלים, שמצטרף פחות מכזית מנבלת עוף טהור להשלים שיעור הב' ביצים משאר אוכלין שנטמאו [וכר\"ב פ\"א דעוקצין מ\"ג בנבלת בהמה]. וא\"כ אין החצי פרס בכלל מאתים מנה, לטומאת כזית שבבית הבליעה דהרי גם פחות מכזית ממנה מהני לטומאת חצי פרס. ובתוס' חדשים רצה לתרץ זה. דממ\"נ. אי נתערב כזית ממנה בהשיעור חצי פרס. הרי הכזית לבד כבר טימאתו טומאה חמורה. ואי בשנתערב פחות מכזית בהחצי פרס. הרי פחות מכזית אין סופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. וא\"כ לפיכך צריכה הכשר מים ושרץ. ואין בזה חידוש משאר אוכלין. ובמח\"כ דבריו הקדושים תמוהים מב' צדדים. חדא. דבנתערב כזית ממנו בחצי פרס שאר אוכלין טמאים. אין הכזית מטמא טומאה חמורה דצריך שיהיה הכזית ממנה בבית הבליעה כולה בלי תערובות, וכמש\"ל. ומי מכריחנו לומר שינקוט התנא חצי פרס. באופן שיבלע הכזית שמעורב מהעוף טהור בתוכו, בבת אחת. שנית, תמוה ג\"כ מ\"ש תו. דפחות מכזית ממנה. מדאין סופו לטמא טומאה חמורה. צריך הכשר מים ושרץ. ולא ידענו מנ\"ל לרבינו הא. דהרי שפיר סופו לטמא טומאה חמורה לכשיצרפה לחתיכה אחרת. והכי אמרינן בפירוש בש\"ס [כריתות דכ\"א סוף ע\"א]. ואאמ\"ו ע\"ר הגזצוק\"ל תי' דאי הוה תני טומאת אכילת חצי פרס. לא הוה שייך למתני אבתרה דבעי הע\"ש וחייב עלה על ביאת מקדש. דהרי ליתנהו בפסול גוויי' [כפי\"א דפרה מ\"ה]. אבל האוכל כזית ממנה. הרי מדהוה האדם האוכל בעודה בבית בליעתו כאהט\"ו. לכן גם אחר שבלע. נחית חד דרגא להיות עכ\"פ ולד הטומאה דאורייתא [וכפ\"א דשבועות ד\"ו]. ול\"מ הי' נ\"ל דלהכי לא נקט פחות מכזית שממנה. שמצורף בכחצי פרס שאר אוכלין טמאים. מדלא בעי למנקט בהי\"ג דברים. רק אותן הדינין שיש בהנבלת עוף טהור בעצמו. משא\"כ בשר העוף שממנה בחצי פרס שאר אוכלין. אין הדין שייך בבשר העוף אם לא בצירוף שאר האוכלין: ",
+            "ותמהני שרבותינו המפרשים לא העירו כאן. ובמסכת פרה [פי\"ב מ\"ד] ובשאר דוכתי לפרש כן. והרי הוא דבר פשוט. דכיון דפרשת עולה ויורד בטומאת מקדש וקדשיו מיירי. והרי התם כתיב אשר יטמא בה. דמינה מרבינן אדם הנטמא מעוף טהור שהיה בבית בליעתו. א\"כ בין בנכנס לקודש או אכל קדשים, חייב. ונ\"ל דהא דנקט תנא רק כניסת מקדש, לאו משום דחדא מינייהו נקט. דא\"כ מסתבר דטפי הו\"ל למנקט אכילת קודש. מדמוקדם בקרא. דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. אלא נקט כניסת מקדש לרבותא והיינו משום דהג\"ש דילפינן מינה בסוגיא דשבועות הנ\"ל טומאת קדשים. היינו מדילפינן בהמה בהמה. וג\"ש זו ג\"ש אלימתא היא. וכדקאמר התם. אקרא אני חיה. בהמה למה נאמר. נמצא שג\"ש זו מופנה מב' צדדים דלמדין ואין משיבין [כנדה כב\"ב]. משא\"כ הג\"ש אחריתא דיליף מינה רבא שם טומאת מקדש. היינו הג\"ש דטומאתו טומאתו. זאת הג\"ש אינה פשוטה כל כך. דהרי הרבה יש להשיב עליה [כתוס' שבועות דז\"א ד\"ה אתיא]. וגם אינה מופנה. דהרי מצרכינן מלת טומאתו לרבות זבים וזבות [כרש\"י בחומש פ' ויקרא בשם ת\"כ]. ווכמדומה לי שהך ג\"ש אסמכתא בעלמא היא. וכדאשכחנא בש\"ס טובא דכוותי' [כתוס' קדושין דכא\"ב ד\"ה גאולתו, ורש\"י מ\"ק דד\"א] ועוד בשאר דוכתי. ולא הוה הך ג\"ש רק גלוי מילתא בעלמא. משום דההקישא דמייתי הש\"ם לעיל מינה. מדכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא. גלי עלי' הג\"ש הנ\"ל דנוקי' להקישא לקדשים ולא לתרומה [ואפשר שזה נמי כוונת התוס' שם בד\"ה אתיא]. ולהכי מדאין ילפותא דכניסת קודש פשוטה כל כך. להכי איידי דאתיא מדרשא חביבא לי' [כסוכה דב\"א]. זהו לפע\"ד הטעם האמיתי דנקט הכא. ובפרה [פי\"ב מ\"ד] ובכל שאר דוכתי. רק כניסת מקדש [ועיין עוד זבחים לג\"ב דגם משם יש לתרץ]: ",
+            "ויש לדקדק טובא, מ\"ש איסור אמה\"ח דנקט לי' טפי מאיסור נבלה וטרפה. ובפרט מדנקט בל\"ז לעיל שמטמא בבית הבליעה. הוה שייך למתני סמוך לה. דאחר שבלעה סופג ארבעים. ואת\"ל דנקט אמה\"ח לרבותא. דאע\"ג דלא דמי אמה\"ח דידה לשאר אמה\"ח דמטמא במגע ובמשא כנבלה [כרמב\"ם פ\"ב מאהט\"ו ה\"ג]. אבל אמה\"ח מעוף בין מעוף טמא או טהור. אין בו שום טומאת מגע ומשא. ולהכי קמ\"ל דאפ\"ה לענין איסור אכילה שוה לשאר אמה\"ח. ליתא, דהרי גם בנבלת עוף בין טמא ובין טהור אין בו שום טומאת מגע ומשא [כרמב\"ם רפ\"ג מאהט\"ו הי\"ד] ואפ\"ה חייב באכלה. והיכי ס\"ד דבאמה\"ח שלהן מדאין בו טומאת מגע ומשא [כרמב\"ם שם הט\"ו], פטור באכלה. ואי\"ל דלהכי נקט הכא אמה\"ח. מדבעי למתני סיפא בעוף טמא דבאכל אבר מה\"ח ממנה פטור לגמרי. והיינו באין בו כזית בשר. אמ\"צ בה עצם וגיד כבשאר אמה\"ח. משום דאין איסור אמה\"ח לישראל נוהג בשום מין טמא [כרמב\"ם רפ\"ה ממאכלות]. להכי שפיר נקט גם בעוף טהור דאע\"ג שאין בו כזית בשר, רק כזית בצירוף גיד ועצם. אפ\"ה לקי עלה כעל שאר אמה\"ח. משא\"כ בנבלה וטרפה, עוף טהור וטמא שוין בה לענין מלקות. דהרי בכל נבלה וטרפה צריך כזית בשר דוקא. וא\"כ אף בעוף טמא שאין חייב בה משום נבלה וטרפה. מדגם נבלה וטרפה אין נוהג בשום מין טמא [כרמב\"ם פ\"ד ממאכלות ה\"ב]. אפ\"ה עכ\"פ באכל כזית בשר ממנה גם בעוף טמא לקי משום טמא. מיהו כל זה ליתא. דהרי חשיב ואזיל כמה דברים במשנה א' בעוף טהור דקחשיב להו נמי בעוף טמא במשנה ג'. ונחשב נמי הא ונהוי י\"ד דברים. וע\"כ צ\"ל כהר\"ב, דרק לאפוקי מדר\"מ אצטריך, דס\"ל דאין אמה\"ח נוהג בעוף. וכיון דאשמעינן דאמה\"ח נוהג בה. ממילא שמעינן דכ\"ש דנבלה וטרפה נוהג בה: ",
+            "כך משמע מהר\"ש והר\"ב. וא\"ת הרי י\"ג דברים נאמרו בנבלת עוף קתני. ומה שייכות לנשחט לכאן. י\"ל הרי שחיטתה ומליקתה ואמה\"ח דקחשיב. נמי כולהו לאו בנתנבלה כבר מיירי. אלא הא דקאמר בריש משנה א' י\"ג דברים הן בנבלת עוף טהור. היינו רק משום דרובן בנבלתה מיירי. מיהו אית בינייהו כמה דברים דשייכי רק בעוף טהור שלא נתנבלה. ולרתוי\"ט וכן לרב\"א קאי אנבלת עוף טהור. שכשחישב עליה לאכילה, נטמאו גם הנך עמה. ולפ\"ז צ\"ל דלא נקט מיטמאות רק מדבעי למתני מטמאות אחרים אבתרה. דאל\"כ למאי נ\"מ. ול\"מ הי' נ\"ל דלפי שיטתם דאנבלת עוף טהור קאי. ה\"ק אם בלע כזית ממנה, והיו הנך מחוברין בה מקיפין את הכזית בשר. נטמא האוכלה. דאף שאין מצטרפין אין מפסיקין. ולא הוה ככרכה בסיב ובלעה, דטהור [כרמב\"ם פ\"ג מאהט\"ו ה\"ה]: ",
+            "ולרב\"א י\"ל דלעולם חשבינן לה שומר, כדמוכח במ\"ג בעוף טמא. ואפ\"ה הכא לא מצטרף. דאע\"ג דכל שומר מצטרף. היינו רק לענין טומאת אוכלין, שקבל טומאה ממקום אחר, מצטרף. אבל הכא בנבלת עוף טהור, אף שכשחישב עליה לאכילה, נטמאה טומאת אוכלין מעצמה הריי זה רק מדסופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. ולפיכך דין טומאה חמורה יש לה. והרי אין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז\"ב]. ולא הו\"ל שומר רק יד. והרי כל יד אינו מצטרף. ולפיכך הא בעוף טמא בסיפא. וכן בשאר עוף טהור שחוט מצטרפין לטומאת אוכלין, מדאין טומאתו בא מתוך טומאה חמורה. ונ\"ל דלפיי דברי רבינו. ה\"ה בנבלת טהור. אם באמת הוכשר ונטמא בשרץ. ג\"כ מצטרף מה\"ט. אלא סתמא דמשנתנו, קצת לא משמע כן: ",
+            "והנך י\"ג דברים, הן ט' דבמשנה א', דשחיטה ומליקה חדא חשיב להו. ועוד ד' שבמשנה זו, דהיינו, כנפים, ונוצה, וחרטום, וציפורן. הרי י\"ג. כך היה סופר ומונה הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ותמוה דכמו דקחשיב שחיטה ומליקה לחדא מדשניהן דינן שוה. ה\"נ הו\"ל למחשב הנך ב' זוגי. דהיינו כנפים ונוצה. וחרטום וציפורן רק לתרתי. מדכל זוג דינו שוה. ותו האיך נחשב הנך ד' שבב' הזוגות לד' במנין. מדהן ד' גופים. והרי כל הנך אינך דקחשיב. לאו מנין גופי' קחשיב. רק מנין דינין חלוקין. ול\"מ היה נ\"ל דהנך ד' דמשנתנו. הן הד' דינין חלוקים. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. אינן מצטרפין ומצטרפין. אחר כתבי זה. מצאתי שגם רבינו הרמב\"ם בפירושו כאן מונה הד' שבמשנתנו בדינין. אלא שרבינו חושב מיטמא ומטמא דרישא רק לאחד במנין. מדדינן בזה כשאר אוכלין. שכל המיטמא מטמא ג\"כ לאחרים. ומה\"ט חשיב נמי מיטמאין ומטמאים דסיפא תו לחדא. נמצא שרבינו לא השוה מדותיו. דהרי הוכחנו דלאו גופים חשיב תנא. רק חילוקי הדינין. וכיון דזוג ראשון וזוג שני, שניהן דינן שוה. למה נמנה להו לתרי. ותו דרבינו לא מפליג בין מיטמא ומטמא למנותן בתרתי. מדדינן בזה כשאר אוכלין. ועל זה ק' א\"כ מצטרפין דסיפא ג\"כ לא הו\"ל למנותו במספר. מדדינן בזה כשאר אוכלין טמאין שמצטרפין. ואת\"ל הך צרוף היינו לטמא בבית הבליעה. דדבר זה אינו בשאר אוכלין טמאים. א\"כ מיטמאות ומטמאות נמי הו\"ל למחשבינהו בתרתי. דמיטמאות היינו להקרא עליהן שם טומאה כשיבואו לבית הבליעה. דליתא בשאר אוכלין. ועמ\"ש בס\"ד בפנים סי' י\"ד: ",
+            "ולא זכיתי לידע למה כתב הר\"ב שתגע בשרץ. הרי צריך שתגע דוקא באהט\"ו. ובשלמא לעיל משנה א' נקט שפיר שא\"צ שתגע בשרץ. אלא דמעצמהנעשית ראשון. והוא לישנא דש\"ס [נדה דנא\"א]. ושרץ דנקט הש\"ס הכא ובכל דוכתי דכוותה. לדוגמא בעלמא נקט. מדהוא הראשון הנזכר בריש מס' כלים. וה\"ה שאר אבות הטומאה. אלא הכא למה מצרכינן שיגע דוקא בשרץ. הרי אפי' נטמא בולד הטומאה נטמאת: ",
+            "ומדלא קאמר ואין חייבין עליהן משום אמה\"ח. דייק הר\"ב דה\"ק, דכשאכל אמה\"ח ממנה לא לקי כלל. אפילו משום טמאה. ולהכי כתב הר\"ב דמשנתנו מיירי בלא היה בו כזית בשר. דבאמה\"ח בעלמא גם באין בו כזית, רק בצירף בשר גיד ועצם, נמי חייב. לפיכך קמ\"ל הכא דהא לענין איסור טמאה לא מצטרפין: ",
+            "ואפילו להרמב\"ם דס\"ל דאין ב\"נ נענש על איסור אמה\"ח בעופות [כפ\"ט ממלכי' הי\"א]. הרי עכ\"פ מודה שהאמה\"ח ממנה אסורה לב\"נ [ולא שייך כאן לומר אזהרתן זו היא מיתתן. מדלא מצינו בזה אזהרה]. וא\"כ שייך שפיר לומר שאין שחיטתה מטהרתה לו לאכילה לגמרי. והא דלא תני לעיל בעוף טהור ושחיטתה מטהרתה. ונוקמה כי הכא דשחיטתה מטהרתה מידי איסור אמה\"ח אף שמפרכסת. ה\"ט משום דלא פסיקא לי' דהרי אף דמיד שנשחט נסתלק איסור אמה\"ח. עכ\"פ עדיין אסורה בעודה מפרכסת משום לא תאכלו על דם [כחולין דל\"ג]. א\"כ לא שייך גבה לומר שחיטתה מטהרתה. דהרי עדיין לא נטהרה לגמרי. אמנם הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל וז\"ל. תמוה לי' לחזקי' [חולין קכא\"ב] דבשחט טמאה ומפרכסת לית בה איסור אמה\"ח לב\"נ. א\"כ איך יפרנס משנה זו. דע\"כ מיירי לב\"נ. והא הכא בשחטה ישראל מיירי. וכדקתני ברישא בעוף טהור שחיטתה מטהרתה, עכלה\"ט. ולפענ\"ד נראה. מדעוד ק\"ל למה נקט חזקי' דינו בבהמה דוקא. טפי הו\"ל למנקט השוחט בע\"ח טמא. כדי למכלל נמי עוף. דבשלמא מתני' דהעור והרוטב וברייתא דר' אושעי'. התם שפיר נקטו רק בהמה. מדבעי לאשמעינן טומאת נבלה. והרי נבלת העוף אינה מטמאה כנבלה. אלא לחזקי' דלא נקט רק איסור ב\"נ. שפיר הוה מצי למנקט עוף. אע\"כ דס\"ל לחזקי' אין שחיטה לעוף מן התורה. וכר\"א הקפר [חולין כח\"א]. ואע\"ג דעכ\"פ צריכה מה\"ת נחירה לישראל. [דאל\"כ נבלת עוף טהור היכא משכח\"ל [כתוס' חולין דכע\"א ד\"ה לא]. עכ\"פ י\"ל דדוקא בהמה וחיה הניתר בשחיטה. להכי אע\"ג שעדיין מפרכס הו\"ל כמונח בדיקולא. מדכתיב תזבח ואכלת וזבחת כאשר צויתיך ואכלת [כחולין דכח\"א]. דנ\"ל דיליף כן. משום דמשמעותא דקרא היינו תיכף כשתזבח תאכלנו, אף שמפרכס עדיין. דהא דאמרינן [סנהדרין דסג\"א] דהאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה. הרי הוא בלא תעשה. אסמכתא בעלמא הוא [כע\"ר רש\"י חולין קכא\"ב] משא\"כ אי נימא אין שחיטה לעוף מן התורה. א\"כ לא נכלל עוף בקראי דלעיל. דהרי התם רק זביחה קאמר. והרי עוף בנחירה סגי לי'. אין לנו היתר בעוף דלהוי אחר שנשחט כמונח בדיקולא כבזביחה דבהמה. וא\"ב י\"ל דוקא בבהמה דיש במינה שחיטה בטהורה. והוה כמונח בדיקולא. אהני נמי שחיטה בטמאה לכנעני. משא\"כ עוף דא\"צ שחיטה בטהורה. וסגי לי' בנחירה. ולא הוה בטהורה דידה כמונח בדיקולא. להכי גם בטמאה לא טיהרה שחיטתה איסור אמה\"ח לב\"נ. ואפשר דחזקי' דייק דגם תנא דמשנתנו ס\"ל כוותי'. מדנקט ברישא בטהורה. שחיטתה מטהרת טרפתה. ולמה דייק ונקט תנא טרפתה. והרי מאמה\"ח מטהרתה. אע\"כ דבאמת אין שחיטתה מטהרת איסור אמה\"ח ממנה עד שתמות. ואף דרבעתו\"ס [חולין דקב\"א ד\"ה אלא לאו] לא כתבו כן, יע\"ש. היינו רק משום דכתבו לפי המסקנא. דקיי\"ל באמת יש שחיטה לעוף מן התורה. א\"כ ע\"כ צ\"ל דמדיוקא דסיפא. שמעינן דברישא בעוף טהור. גם מאמה\"ח מתטהרת בשחיטתה. אבל עכ\"פ אין הכרע ממתני' לומר כן. מדאיכא נמי למידק איפכא. או נ\"ל לתרץ קושית הגאון זצוק\"ל. דאע\"ג דקאמר חזקי' דכל זמן שמפרכסת ליכא גבה איסור אמה\"ח לעכו\"ם. אפ\"ה מודה דאסורה לו. להכי שפיר קאמר מתני' דאין שחיטתה מטהרתה סתם. והיינו שתטהרה לו לגמרי. והא דקאמר חזקי' אינה לאברי'. היינו בחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. התירתה שחיטה אחר שמתה. וכבני מעים לעיל [חולין לג\"א]. וכשהצעתי דברי הנ\"ל לפני הגאון הנ\"ל זצוק\"ל. מיאן בדברי. וכל כחו, מדלא אשכחנא דלמ\"ד אין שחיטה לעוף מה\"ת דלא להוי כמונח בדיקולא, עכלה\"ט. ולפע\"ד כל לא ראינו אין ראיה. דוכי משום הא נחשוב ח\"ו לחזקי' טועה בדבר משנה. לא תהיה כזאת בישראל. ותו הרי הדעת מכרעת כן, דכיון דכל עיקר ההיתרא דמנח בדיקולא נפיק מקראי דזביחה וכמש\"ל. עתה צא והבא לך גם אתה קרא להיתרא דמנח בדיקולא גם בנחירה. והרי גם בשחיטה ס\"ד התם [חולין לב\"ב] דלא להוי גבה כמנחו בדיקולא. ועל תירוצי הב' הנ\"ל השיב הגאון הנ\"ל זצוק\"ל. דכיון דחתך האבר ממנה בעודה מפרכסת. וחל עליו איסור אמה\"ח. איך יפקע אח\"כ במיתת הבהמה. והך דבמ\"ע. התם ליכא אלא משום מיאוס, עכלה\"ט. ולא זכיתי להבין דברים הללו. דכמדומה סמך א\"ע הגאון הנ\"ל על רש\"י שם. שכ' דקרא דלא תאכלו על דם. אסמכתא בעלמא הוא. וכמו שהבאנו דבריו לעיל. ולפענ\"ד זה תמוה. מדאמרינן התם [בסנהדרין סג\"א] דלא לקי על לאו זה מדהו\"ל לאו שבכללות. וכ\"כ גם הרמב\"ם [פ\"א משחיטה]. הרי לפנינו ברור דלאו אסמכתא היא. וא\"כ להגאון הנ\"ל מ\"ש הך לאו מהלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר שהוא לאיסור אמה\"ח. הרי כמו דאיסור אמה\"ח פקע לחזקי' לגמרי מנה משנשחטה. כ\"כ איסור דלא תאכל על הדם נפקע לגמרי. ומה אצטריך דלהוי לאו שבכללות. אע\"כ דגם לחזקי' לא פקע איסור אמה\"ח ממנה לגמרי. ונשארת עכ\"פ באיסור. שוב רצה הגאון זצוק\"ל לתרץ בעצמו קושייתו לחזקי'. דהרי מתני' ע\"כ ס\"ל דאין אמה\"ח נוהג בטמאה לישראל. וכדקתני בהדיא אינו סופג מ'. א\"כ י\"ל דמדלא אהני שחיטתה לישראל להתיר איסור אמה\"ח [דהרי מותרת ועומדת היא לו איסור אמה\"ח שבה] לא אהני ג\"כ לב\"נ. דאי\"ל דעכ\"פ שם שחיטה עלה בטהורה. ליתא, דבב\"נ בלא\"ה לא שייך שחיטה רק מדאהני לישראל. אבל חזקי' י\"ל דס\"ל כר\"י ור\"א דאמה\"ח נוהג בטמאים לישראל. נמצא דאהני שחיטה בטמאה לישראל דלא לספוג על כזית בשר עצם וגיד. לפיכך אהני ג\"כ למשרי לב\"נ, עכלה\"ט. ולפענ\"ד א\"א לומר שיהיה כל עיקר סמיכת חזקי' מדס\"ל דאמה\"ח נוהג בטמאים. דא\"כ ל\"ל לר\"א התם [חולין קכא\"ב] לומר נקוט דר' יוחנן בידך [דפליג אדחזקי'] דתני ר' אושעי' כוותי'. טפי הול\"ל מדקיי\"ל כרבנן [חולין קא\"ב] דאין אמה\"ח נוהג בטמאה. ותו אדמפלגי חזקי' ור' יוחנן בב\"נ לפלגי בישראל. דהרי ר' יוחנן ודאי כרבנן ס\"ל [כתוס' שם דקג\"א ד\"ה ומר]. אע\"כ דלחזקי' בשם שחיטה לבד דמתרת בטהורה לישראל סגי למשרי גם בטמאה לב\"נ. וא\"צ דלהני גם בטמאה לישראל: ",
+            "והא דלא נתן תנא סכום מנין בעוף טמא כמו בעוף טהור במשנה א' וב'. נ\"ל משום דבעוף טמא סמיך אמנין שזכר בעוף טהור שהן י\"ג. ה\"נ בעוף טמא יש י\"ג דברים. דאע\"ג דבעוף טמא אתוסף חדא במנין. דהא מני נמי חצי פרס לפסול הגוויי'. עכ\"פ הרי נגד זה בציר לה חדא מהנך ב' זוגי דמנינן בהו לעיל ד' בעוף טהור. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. ואין מצטרפין. ומצטרפין. והריי הכא בעוף טמא ליכא אלא ג'. דהיינו. מיטמאין. ומטמאין ומצטרפין. ות\"ש דלימא מסייע לה לדברינו לעיל סי' כ\"א דרק חלוקי דינין חשיב תנא דנן: ",
+            "ומ\"ש תוס' [חולין קכא\"א ד\"ה מרטקא] שהקשו על פי' רש\"י זה. מדתנן [זבחים לה\"א] פיגל במוראה לא פיגל באלל. והרי בעוף אין גיד צוארו קשה. לא זכיתי להבין. דמה קושיא. ודאי חזי באכילה. וכמ\"ש רש\"י בעצמו שם בגמ' [ד\"ה אלל]. ומשום הכי שייך גביה פיגול. אלא דלא חזי כל כך כמוראה. וכן צריך נמי לומר לפי מה שפי' שם תוס', דהתם מיירי בקצת מהוושט שנשאר דבוק במוראה יע\"ש. אמנם מה שפירשו רבותינו בעתו\"ס הכא, דמטרקא היינו בשר מת. לא הבנתי מהו. דאיי בשר המדולדל, הרי ראוי לאכילה [כחולין עג\"ב]. ואיהו גופייה מטמא טומאת אוכלין: ",
+            "ולתוס' [פסחים לג\"ב] דמסקו דגם רש\"י ס\"ל דגם לקט\"ו צריך שיעור כביצה. ודלא כהרמב\"ם [פ\"ד מאוכלין] דס\"ל דלענין לקט\"ו סגי בכ\"ש. א\"כ מצטרפין דלעיל ודהכא. היינו בין לקבט\"ו ובין לטמא אחרים. והא דנקט הכא מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ולא הוה סגי לי' במלת מצטרפין לחוד. וכלעיל בעוף. הכא ה\"ט מדבעי למתני אבתרה אבל לא טומאת נבלות. אמנם יש לדקדק למה לא נקט הכא כלעיל בעופות מיטמאין ומטמאין. ואי\"ל משום דבאמת לענין קבלת טומאה לא מחשבו חיבור [וכמ\"ש לעיל סי' ל\"ג]. ליתא. דהיינו דוקא באותן שאדם הדביקן יחד עם האוכל. כרוטב וקיפה ואלל. אבל אינך דקתני כעור ועצמות וכו' שמחוברין בטבע. ודאי גם להכניס או להוציא טומאה מחשבו חיבור. דוכי ס\"ד דגריעי מחרטום וצפרנים. ודוחק לומר דמשום הנך המדובקים בידיי אדם דנקט שבק מלמתני גם באינך מיטמא ומטמא. דא\"כ עכ\"פ הו\"ל למתני מטמא. דלענין להוציא טומאה. ודאי אפילו מודבק בידי אדם הוה חיבור. ושאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. אלא נ\"ל דלהכי לא נקט הכא מיטמאין ומטמאין. משום דממילא שמעינן לה. דכיון דמצטרפין להשלים השיעור. מכ\"ש דמכניסין ומוציאין טומאה כשמחוברין בטבע לכשיעור. ואע\"ג דבדבוקי' יחד בידי אדם אמרינן דמצטרפין להשלים ולא מחשבו חיבור להכניס ולהוציא טומאה. י\"ל דזהו רק בב' מיני מאכל. דלא בטל כל חד לגבי חברי'. וכל חד וחד כדקאי קאי. משא\"כ כל הנך דמשנתנו כשהדביקן לאוכל גמור. ודאי הוה להו טפל לגבי האוכל. ומחשב שפיר חיבור אף להכניס ולהוציא טומאה. מדא\"א שיאכלנו רק עם האוכל. ורק במשנה ב' וג' נקט מיטמא ומטמא ולא סמיך על הק\"ו שאמרנו. היינו רק משום כנפים ונוצה. דאצטריך למתני גבייהו מיטמאין ומטמאין ואמ\"צ. הלכך תני נמי באינך מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. ואע\"ג דבעוף טמא דתני גבה מצטרפין. ואפ\"ה תני גבה מיטמאין. י\"ל דרק אגב עוף טהור. נקט נמי גבי עוף טמא. ועוד נ\"ל דהא דתני כל הני בבהמה דוקא. היינו משום דרובן לא שייכי בעוף. בעור ורוטב בעוף. אינהו גופייהו מטמאו טומאת אוכלין. אף כשאינן מחוברין לאכול. דאפילו רוטב שהוא שומן קרוש דוקא בבהמה כשהוא לבד אינו ראוי לאכילה משא\"כ בעוף. הרי אפילו בשר חי שלו חזי לאומצא [כשבת קכח\"א]. מכ\"ש שומן קרוש שלו. שכבר נתבשל. ואפשר דקיפה. דהיינו תבלין שנתבשלו עם העוף נמי. דכיון דבסים טעם העוף שמובלע בהקיפה. לפיכך גם הם נאכלין לבד. והלכך גם בלי צירוף מטמאין טומאת אוכלין. וכ\"כ אלל שבעוף, וגידיו, ג\"כ ראויין לאכילה בעצמן [כרש\"י זבחים לה\"א ד\"ה אלל]. וקרנים וטלפים לא שייכי בעוף כלל. להכי לא שייך למתני בכל הני דמצטרפי בעוף. דהוה משמע דכשהן לבד אמקט\"ו אוכלין. מיהו בעצמות בוודאי אין חילוק בין כשהן של בהמה או של עוף. דבזה ובזה כשהן בלי מוח אמקט\"ו. ורק כשיש בהן מוח מצטרפין מדהן שומר. והרמב\"ם [פ\"ד מאוכלין ה\"ד] לא הזכיר בכולן עצמות בהמה. וכלל להו בהדי חרטום וצפורן וכנפים. ומסיים בכולן מתטמאין ומטמאין ומצטרפין. והיינו משום דגם בעוף, אף דגם עור וגידין וכדומה בעוף. גם כשהן לבד מקט\"ו. עכ\"פ שייך לומר גבייהו מצטרפין כשאין בכל א' כשיעור. ואפשר עוד דגם במשנתנו במלת בהמה נכלל נמי עוף. וכדאשכחן [חולין טז\"ב] דתנינן צואר בהמה למעלה. ומוקמינן לה התם רק בעוף דקליל. וא\"כ כ\"ש הכא. דוודאי גם בהמה בכלל. מיהו מתטמא ומטמא דנקט הרמב\"ם אכולהו. ודאי לצדדים קתני. דבעוף ודאי ישנם הרבה שמקבלין טומאה גם כשאינן מצורפין לשאר אוכל. ובבהמה כולהו, היינו רק להכנים ולהוציא טומאה כשהן מחוברין לשאר אוכל. והא דלא נקט גבי בהמה במשנתנו שא\"צ מחשבה וצריכי הכשר וכו'. כמו דנקט להו לעיל במשנה א' וג' בעופות. י\"ל משום דממ\"נ. דאי בבשר בהמה בעצמה. כולהו פשיטא מדאין לך אוכל המקט\"ו יותר ממנו. ורק בנבלת עוף טהור וטמא אצטריך לאשמעינן כל הנהו. דאע\"ג דאינן פשוטין כל כך לאכילה. מדהן נבלה. אפ\"ה דיינינן בהו כל הנך דיני דתני בהו. ואי בעור ורוטב וכו' דנקט במשנתנו. כיון כשהן לבד אמקט\"ו. לא שייך למתני גבייהו מחשבה והכשר ואינך. ורק מצטרפין צריך לאשמעינן. והרי מצטרפין אף שלא חישב עליהן. ואף שלא הוכשרו, ודו\"ק: ",
+            "והא דאוקימנא משנתנו בתרומה כסי' מ\"ה. היינו משום בבא דידים. דבחולין לא שייך למתני כולן שלישיות. דבחולין אין שני עושה שלישי. כן במשנה ח' מוקמינן לה במקרצת תרומה. דאלו בחולין לא הוה שייך למתני בסיפא וכולן שלישיות, מטעמא דאמרן. ול\"מ הוה מסתבר לי טפי דמיירי רק בחולין שנעשו ע\"ט תרומה. מדמצוי טפי מתרומה וקודש גופייהו. דאלת\"ה ק' למה נקט רק בתרומה. והרי בקודש נמי שייך למנקט בכה\"ג וכדנקט הרמב\"ם באמת. וכמ\"ש בפנים סי' נ\"ו בשמו: ",
+            "ונ\"ל דהכא נקט רק מקרצת ולא ככרות. וגם נקט השיך. דהיינו שהדביק בכוונה. ה\"ט משום דבעי למתני אבתרה פירשה כולן שניות. להכי קמ\"ל דאפילו היתה מקרצת שעדיין ראויה להדבק עם בצקות אחרות. וגם אפינו הדביקן באמת עם בצקות אחרות אח\"כ בכוונה. אפ\"ה דוקא כל עוד שהן מחוברין נדונין כגוף א'. אבל לא כשחזרו ונפרדו. וכדאשכחן כה\"ג במזרין שכרך למטה שהיא מדרס [כלים פי\"ט מ\"ה]: ",
+            "ואי\"ל כפי' הב' של הר\"ש. דגם הכא בטופח ע\"מ להטפיח מיירי. משום דכל שאינן כך לא מקרי משקין. דא\"כ ק' מ\"ש לעיל דנקט משקין. והכא נקט לשון טופח. אולם פי' מלת טופח על מנת להטפיח. כתב הר\"ב [עדיות פ\"ד מ\"ו] דהיינו שכשיגע ידו לשם תתרטב גם היא. אמנם בי\"ד [סי' קכ\"ט סי\"ג] פי' הרמ\"א שהיד שנתרטבה כשנגעה שם. תחזור ותרטב מקום אחר כשתחזור גם לשם. וכן פירש בערוך: "
+        ],
+        [
+            "אמנם להרמב\"ם [פ\"ח מאהט\"ו ה\"י] דמשקין שנטמאו מהידים אין מטמאין כלי. ודאי קשיא מהכא דאמרינן דגם הקדרה נטמאת. וליכא למימר דהא דקאמר מתני' הכל טמא היינו כל מה שבקדרה. וחוץ מהקדרה עצמה. ליתא. דמדנקט גם בסיפא בהיתה טמא מת הכל טמא. ושם ודאי קדרה נמי במשמע. א\"כ ילמוד עליון מתחתון. דהכל טמא דרישא הוא כהכל טמא דסיפא דא\"כ הו\"נ להתנא לפרש. אולם אפשר דבאמת מה\"ט הרמב\"ם רוח אחרת אתו בפי' משנתנו [כפ\"ט מאוכלין ה\"ג] וע\"ש: ",
+            "וא\"ת הרי גם בטומאה שייך ביטול. וכדאמרינן [מכשירין פ\"ב מ\"ג] בגסטרין אם רוב מן הטהור טהור. וכ\"כ אמרינן [בכורות כב\"א] הנך מיעוטי בטלי ברוב. וכ\"כ אמרינן נמי התם [כג\"א]. ובמנחות [כג\"א]. נבלה בטלה בשחוטה. וכ\"כ בדוכתי טובא מתוספתא דמכילתין מייתי כמה בטולי לטומאה [ועיין מ\"ש בס\"ד נגעים פי\"א סי' ע\"ז. ועיין עוד מ\"ש בריש מקואות בס\"ד בבועז שם פ\"א סי' ג'] וא\"כ ה\"נ נימא דהטפה הטמאה שחזרה לתוך המשקה שבקדרה. נתבטלה בכל מה שבקדרה. וכ\"כ ק' בכל דוכתא דאמרינן דמשקה מטמא חברתה [ועיין רמב\"ם פ\"ד מאוכלין ה\"ב]. ונ\"ל דהא דאמרינן בכל דוכתא דבטל. היינו רק שלא יהא דין התערובות כדין הטומאה שנתבטלה. אבל עכ\"פ היה דינו כנוגע בהטומאה ההיא. דלא גרע מהא דאמרינן [חולין עב\"ב] דג' על ג' הבאות מבגד גדול הטמא. דגם המטלית ההוא של ג' על ג' ג\"כ טמא. מדקבל טומאה מהבגד הגדול בשעה שנפרש ממנו. א\"כ ה\"נ באותה רגע שנגעה הטפה הטמאה שעל העלה בהמשקין שבקדרה. כבר נטמאו אותן משקין שבקדרה מהטיפה קודם שנתערבו לגמרי יחד [ודו\"ק]. אמנם מ\"ש רתוי\"ט דהאי חזרה לקדרה מצי קאי אנגעה בכביצה נגוב. תמה עליו הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל. הרי בנגוב נעשה רק שלישי מהידים. ואמ\"ט תו להמשקין להיות תחלה. והניח בצ\"ע. ולפענ\"ד נראה דרתוי\"ט קאי אהך גרסא דגרסינן. נגעה במקום המשקה. אם יש בו כביצה. הוא טמא והכל טהור. והרי להך גירסא ע\"כ ר\"ל דכשהעלה לא נגעה רק בהקדרה ולא במה שבתוכה. דאין כלי מקט\"ו מאוכלין. ואהא קאמר תנא. חזר לקדרה. ר\"ל ואם מקום הנגוב שבעלה שהוא כביצה נפל לתוך הקדרה. הכל טמא. דהעלה הרי נעשה שני מהמשקין שעליו בהחלק שבהעלה חוץ לקדרה. אבל אילו היה בא חלק הלח שבעלה. והיה נפל לתוך הקדרה. לא היה צריך שיהי' בהעלה כביצה. ורק הראיה שהביא רתוי\"ט שגם הרמב\"ם פי' כדבריו. זה לפע\"ד תמוה. דהרי הרמב\"ם לשיטתיה אזיל. דפי' משנתנו באשה נדה. והיא פשיטא שעושה להמאכל ראשון. גם בנגעה בנגוב. ומזה ראיה לדידן דאוקימנא בידים מסואבות: ",
+            "וא\"ת היכי קא יליף ר\"א מנבלת עוף טהור. מדלא מצינו שיהא האוכל קיל מהמאכל. אמאי לא נימא נבלה יוכיח. שהיא עצמה אהט\"ו. והאוכלה קיל מינה שאינו נעשה אלא ראשון לטומאה. ואת\"ל התם לאו משום אכילה מטמאינן לי'. רק כשהיתה בפיו נטמא משום משא נבלה. ואפילו חזר ופלטה ולא בלעה כבר נעשה ראשון. עכ\"פ ק\"ל דכיון דר\"א מנבלת עוף טהור יליף. נילף מינה ומינה. שיהיה האוכל חמור מהמאכל. דהיינו לגמרי כאוכל נבלת עוף טהור. או נימא דבין שאכל מאכל ראשון שני או שלישי בשעה שהמאכל בביה\"בל של האוכל יהיה אב. ואח\"כ יהיה ראשון. בדוגמת נבלת עוף טהור. וי\"ל דכיון דכל עיקר הטומאה שגזרו באוכל מאכל ראשון שני שלישי הוא רק מחשש שבעודה בפיו ישתה תרומה. א\"כ כדי להזהר מהך חשש די לן בזה שנעשהו טמא. ולא ישתה תו תרומה. אבל למה נחמיר עליו שיהיה יותר טמא מהטומאה עצמו שאכל. ואת\"ל א\"כ הוה סגי לן נמי למימר דבין שאכל ראשון שני או שלישי. יתהווה שני. דאז תו אין חשש שיאכל או ישתה תרומה. י\"ל דכבר הקשו כן תוס' [חולין לג\"ב ד\"ה האוכל]. ותירצו דר\"א השוה מדותיו. שיהי' תמיד האוכל כמאכל: ",
+            "ול\"מ היה נ\"ל דאין אנו צריכין לומר כן דבל\"ז כיון דכל עיקר גזירת טומאה על האוכל מאכל טמא הוא רק משום שמא בעוד המאכל בפיו יבלע ג\"כ תרומה. והרי הרוק שבפיו שע\"ג המאכל הטמא כשמהפכו בפיו. נטמא הרוק ונעשה ראשון [ככלים פ\"ח מ\"י] והתרומה הנוגעת בהרוק נעשה שני להכי גזרו על האוכל ג\"כ שיהיה שני: ",
+            "אבל אי\"ל דבשהיה הנוגע תרומה לא תני מינה רק עד משנה י'. אבל הכא רק בשהי' המגיע והנוגע חולין קמיירי. וה\"ק טמא ומטמא. ר\"ל יש שראשון שבחולין זה. רק הוא עצמו טמא. אבל לא הנוגע בו. שלא יהיה רק פסול. והיינו בנגע הראשון זה באוכלין חולין. ויש שיהי' ראשון זה גם מטמא. שיהיה גם הנוגע בו טמא. דהיינו בשנגע גם במשקין חולין שיתהוו ע\"י נגיעה זו תחלה רק דא\"א לומר כן. דא\"כ היאך קאמר בסיפא דשני אמ\"ט. הרי שני מטמא משקה. ",
+            "וחילי משים דכיון דהא דשני של חולין עושה שלישי. רק מק\"ו דטבו\"י ילפינן [כסוטה כט\"א]. א\"כ די לבא מן הדין להיות כנידון. והרי גם טבו\"י אינו רק פוסל תרומה או קודש [כמעילה דח\"ב]. ועיין ברש\"י שם בסוטה [ד\"ה ככר] שלא זכיתי להבינם. וצ\"ע: ",
+            "ומה\"ט נקט תנא לשון נזיד הדמע. ולא נקט כפשוטו נאכל בתבלין של תרומה. אלא דבעי לאשמעינן דדוקא בשניהן נזיד. דהיינו רוטב לח. ושרק מדומע ומעורב. דהיינו שמתובלת בתרומה. ואז מדמתערב יפה. לא יהא כזית תרומה בכדי אכילת פרס של התבשיל זה [כחולין לה\"א]: ",
+            "אמנם לא ידענא. למה שינה רבינו הר\"ב טעמו. וחלק עלינו את השוין. דבכאן פירש. שאם נתערבה התרומה כבר בחולין שנעשו שלישי. מותר לאכלו. א\"כ נאכלת דוקא קאמר תנא. ולקמן במשנה ד' פי' דמותר לערבו. א\"כ נאכל דקאמר תנא. מקיל טפי מרישא. דמותר אף לערבו לכתחלה. ומ\"ש הא מרישא. והן אמת שגם רש\"י [חולין לד\"ב] פי' בבבא זו. שכשנתערבה עם תרומה מותר לאכלה. אמנם כמדומה לאו דוקא נקט בדיעבד. דהרי גם הרא\"ש והר\"ש מתנבאים בסגנון א' גם בבבא זו שמותר לתתו לכתחלה לתוך המקפה. וכן בדין. דאין כאן חשש מבטל איסור לכתחלה. מדאין בנגיעת התרומה בשלישי של חולין זה רק זהירת בעלמא. ולא עדיף מתרומת ח\"ל שג\"כ טמאה היא. שמותר לערבה בידים כדי לאכלה [כבכורות כז\"א]. ורב\"א פי' והשלישי שבחולין. היינו כל חולין שנגע בשני שבחולין. מותר לאכלו בנזיד הדמע. ר\"ל בתבשיל תרומה. מדאין שני עושה שלישי בחולין כלל. ולפיכך א\"א שיטמא התרומה. ומשמע מדברי רבינו דאף שיש כזית בכדי אכילת פרס שרי. אולם זה דלא כפי סוגית הש\"ס חולין הנ\"ל. אלא כן ארחת רבינו. שהוא כמלך הפורץ גדר לעשות לו דרך. כי רב חילו ועצום עושה דברו. וגם בל\"ז יש לדקדק בדבריו. דא\"כ למה נקט נזיד הדמע דוקא הול\"ל מותר לאכלה עם תרומה ביחד. וגם עם תרומה בעינא מותר לאכלה: ",
+            "והקשה הקשה כברזל ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל, מה איצטריך לאשמעינן דחמישי נאכל בנזיד הקודש. והרי אפילו רביעי של קודש נאכל בנזיד הקודש. וכמבואר במשנה ד'. ואת\"ל דמשנה ד' נקט לרבותא דהיתירא. דאפילו רביעי מותר לאכלו בנזיד. מדאין בו כזית בכדי אכילת פרס. ומשנה ה' נקט לרבותא דאיסורא. דאפילו חמישי דאקליש טומאתו. דוקא בנזיד שרי. ולא במעורב ממנה טפי מכזית בכדאפ\"ר. עכ\"פ ק' הרי לעוסקי בחטאת א\"א לבטל בנזיד. דהרי אין מונין ראשון ושני בחטאת ונטמא גם המבטל. ותי' ע\"ר זצוק\"ל. דהתם רק בדבר שהוא בעין. ולא כי הכא בתערובות לח שאין הנטמא בעין. ע\"כ תוכן ד\"ק של ע\"ר זצוק\"ל. ול\"מ אני בו\"ת היה נ\"ל לתרץ ב' הקושיות בחדא מחתא דכל הני נאכל בנזיד דקתני במשניות ג' ד' ה'. היינו דמקלינן רק היכא דנעשה על טהרת דבר שהוא למעלה ממנו במדרגה. וכגון בשלישי מקלינן לאכלו בנזיד התרומה. ורק זה בשהשלישי הוא חולין שנעשה ע\"ט תרומה. הא שלישי של תרומה ממש. אסור לאכלו אפילו בנזיד תרומה. וכ\"כ רביעי דשרי לאכלו בנזיד הקודש. זהו דוקא בשהרביעי הוא תרומה שנעשה ע\"ט קודש. הא רביעי של קודש ממש אסור לאכלו בנזיד הקודש. ורק חמישי של קודש שנעשה על טהרת פרה. שרי לאכלו בנזיד הקודש. מדאין בו כזית בכד אפ\"ר. הא ביש בו כזית בכדאפ\"ר. היה אסור לאכלו מדנשמר לחטאת ונקרא עליו שם טומאה. מיהו גם באין בו כזית בכד אפ\"ר. אע\"ג דמותר לאכלו. אפ\"ה נשאר בטומאתו לחטאת ומטעם דאין מונין ראשון ושני בחטאת, ודו\"ק: ",
+            "ומכאן נמי מוכח כדברינו שם. דשני שבחולין הוא רק פוסל לקודש. דאל\"כ האיך לא אשתמט תנא הכא לאשמעינן דעכ\"פ מטמא לקודש. ותו דאי ס\"ל דמטמא לקודש. הוה שפיר טפי למתני במשנה דעושה לתרומה שלישי. דאז ממילא שמעינן. דכל שלישי שבתרומה עושה תו רביעי בקודש. אע\"כ דשני שבחולין. גם לקודש רק פוסל הוא אלא דנקט רבותא. דשני שבחולין אפילו לתרומה פוסל: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש והרא\"ש והר\"ב ורב\"א. כל הנביאים מתנבאים בסגנון א'. דכשהשלישי שבתרומה נעשה ע\"ט תרומה מטמא את הקודש ועושהו שני. וסמכו רבותינו א\"ע על הא דאמרינן [חולין לה\"א] שטהרת תרומה. טמאה היא אצל קודש. וא\"ת א\"כ מה אריא דנקט תנא שלישי של תרומה. לאשמעינן רבותא טפי. דאפילו תרומה טהורה ממש מטמא קודש. י\"ל דדוקא כשהתרומה כבר טמאה אפילו הוא רק שלישי גזרו. מדחזינן שכבר לא נזהרו בשמירתה. להכי חיישינן שמא נתעצלו אח\"כ יותר בשמירתה ונגעה גם בשרץ. אבל בכל תרומה טהורה ליכא למיחש כלל. וא\"כ כ\"ש שכך הדין בחולין. דהרי בחולין נזהרים פחות הרבה מבתרומה. ולפיכך רק כשהחולין טמאים אפילו הן רק שני. אמרינן דעושה רק לקודש הנוגע בו שני. אבל כשהחולין טהורים אז תרומה או קודש שנגע בו טהור. דדוקא בבגדים גזרו שיהיו בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה. ובגדי אוכלי תרומה מדרס לאוכלי קודש [כחגיגה פ\"ג]. אבל במאכלים טהורים של זה וזה לא גזרו טומאה. וכן מצאתי לרב\"א שכתב כן להדיא [בפרקין מ\"ג]. אולם רבינו משה ינחנו פה במעגלי צדק בפירושו במשנה. והאריך למעניתו. אבל תוכן דברי קדשו. דהאי אבל אם נעשה על טהרת תרומה דנקט תנא. לא קאי אתרומה דנקט מקמי הכי. בתרומה שנעשה על טהרת קודש. רק אחולין קאי. והכי קאמר תנא. שלישי שבתרומה. פוסל למאכלי קודש. ואפילו נעשו המאכלים ההם רק על טהרת קודש. והן באמת חולין או תרומה. אפ\"ה מדנעשו ע\"ט קודש. נפסלו כשנגעו בשלישי שבתרומה. וכל זה בשהיה שלישי זה תרומה ממש אבל בשהיה שלישי זה חולין. רק שנעשה על טהרת תרומה. והרי מצד הדין אינו טמא כלל. ולפיכך שלישי כזה אינו פוסל לקודש לעשותו רביעי. אפ\"ה עכ\"פ קודש שנוגע בראשון או שני של חולין שנעשו ע\"ט תרומה. דינו כאילו נגע תרומה בטומאה ההיא. כגון ראשון של חולין שנעשו ע\"ט תרומה שנגע בקודש. נעשה קודש ההוא שני. ושני זה שנגע תו בקודש. עושהו שלישי. וכשחזר שלישי זה ונגע תו בקודש, טהור לגמרי. דאע\"ג דכל הנוגעין, קודש היו. אפ\"ה כיון שהראשון שעל ידו בא הטומאה לאלו הנוגעים. לא הי' רק חולין שנעשו על טהרת תרומה. קילא טומאתו. ואינה מתפשטת להלן משלישי. זהו כל תוכן דברי רבינו למדקדק בפירושו כאן. והנה בספרו יד החזקה [פי\"א מאהט\"ו] פירש הדברים יותר. שכתב שם [ה\"ט] וז\"ל. חולין שנעשה ע\"ט תרומה. שלישי שבהן אינו עושה רביעי בקודש שנגע בו. ושם [ה\"ח] כתב דשלישי של תרומה ממש. עושה רביעי בקודש וכו'. והשתא מדברי רבינו נלמוד. דאף לבתר מאי דאמרינן [חולין לה\"א] דהאוכל שלישי של תרומה או אפילו רק שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. מחשב האדם האוכל כשני לענין מגע קודש. ועושה להקודש שלישי. משום דטהרת תרומה טמאה היא אצל קודש. וכך כתב רבינו בעצמו [שם הי\"ב]. וק' לפ\"ז א\"כ האיך כתב רבינו שם [ה\"ח] דשלישי של תרומה ממש אם נגע בקודש עושהו רק רביעי. ואמאי וכי חמור האדם שאכל השלישי. טפי מהשלישי בעצמו. שכשנגע בקודש עושהו רק רביעי. והאדם שאכל השלישי עושה להקודש שנוגע להיות שלישי. וכ\"ש דק' מ\"ש שם [ה\"ט] דשלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. כשנגע בקודש לא פסלו. א\"כ נימא הקודש לאדם שאכל השלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. מטמאיך לא טמאוני ואתה תטמאני [ככלים פ\"ח מ\"ד ופרה פ\"ח מ\"ב וכו']. י\"ל דדוקא באדם שאכל שלישי של תרומה. או שאכל שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה אמרינן דמדאכל טומאה דייש בטומאה. וחיישינן דלמא כמו שאכל תולדה זו הקל. דהיינו שלישי. שמא אכל נמי תולדה היותר חמור דהיינו ראשון או שני ונתהווה עי\"ז שני [כפ\"ב מ\"ב]. וכדגזרינן מה\"ט בכל דייש בטומאה. דהרי מצורע אע\"ג דטבל בז' חוזר וטובל בשמיני לביאת מקדש. מדדייש בטומאה [כיומא ד\"ל ע\"ב]. וכ\"כ מחוסר כפורים צריך מה\"ט טבילה לאכילת קדשים דמדדייש בטומאה חיישינן שמא חזר ונטמא אחר טבילתו ולאו אדעתיה [כחגיגה כד\"ב ורמב\"ם פי\"ב מאהט\"ו הט\"ו]. מיהו רק לקודש מחמרינן כן, מצד מעלה. אבל לענין תרומה. אמרינן דלא יהא האדם האוכל השלישי חמור מהמאכל השלישי בעצמו. שאינו פוסל במגעו את התרומה. ולהכי רק אסור לאכול תרומה עד שיטבול. אבל מותר ליגע בתרומה אפילו לכתחלה [רמב\"ם פי\"א מאהט\"ו הי\"א]. וכל זה דיין האדם שאכל השלישי. אבל המאכל שלישי של תרומה או של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. לא חיישינן שמא אחר שנטמא ונעשה שלישי נטמא טומאה יותר גבוה ונעשה שני. נמצא שיטמא גם תרומה. ליתא. דאע\"ג דכבר נטמא מזהר זהיר בטהרתה. מדכתיב משמרת תרומותי. בב' תרומות הכתוב מדבר. דגם בתרומה טמאה מוזהר לשמרה לבלי תתטמא יותר [כבכורות לד\"א]. ולפיכך שלישי של תרומה רק בנגע בקודש עושהו רק רביעי. אבל שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. נחות חד דרגא. דבנגע בקודש הו\"ל כנגע ברביעי וטהור לגמרי. ואגב ראינו לבאר פה המדרגות שבין טהרת תרומה לטהרת קדש. ונקרא שמו בישראל גרם המעלות. א) תרומה טהורה עצמה. וכ\"כ חולין טהורין עצמן. טהורים לקודש [ירושלמי ספ\"ב דחגיגה]. ב) אבל אדם הטהור לא יגע בקודש לכתחלה [כמשנה ספ\"ב דחגיגה]. ורק בנגע בדיעבד בקודש טהור [כרמב\"ם רפי\"ג מאהט\"ו]. מיהו כל זה בלא הסיח דעתו מלאכול תרומה. דבהסיח דעתו מלאכלה. אף תרומה מטמא במגעו עד שיטבול. ואפ\"ה אם אמר ברור לי שלא נטמאתי. מותר לאכול תרומה. ורק אפ\"ה צריך שיטול ידיו מקודם שיאכל. ורק ליגע בתרומה מותר בלי נט\"י. מדברור לו שלא נטמא. אבל אפ\"ה אסור ליגע בקודש לכתחלה עד שיטבול. וכדאמרן [טהרות פ\"ז מ\"ח ורמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו ה\"ג]. והא דהחמירו באדם טהור לתרומה דאסור ליגע בקודש [כלעיל סי' א']. ומ\"ש ממאכלים טהורים דאמרינן גבייהו דאפילו לכתחלה מותרים ליגע בקודש. ואי\"ל דה\"ט. משום דדוקא במאכלים טהורים מזהר זהיר בהו אינש טפי שלא יתטמאו. משום דכשיתטמאו א\"א תו שיתטהרו שוב בטבילה. משא\"כ באדם שכשיתטמא אפשר שיתטהר בטבילה. או דנימא דרק באדם מדאפשר שיטבול קודם שיגע בקודש. להכי החמירו עליו שיטבול לכתחלה קודם שיגע בקודש. משא\"כ במאכלים טהורים. ליתא. דאי משום הנך תרתי טעמי. א\"כ הו\"ל נמי להחמיר גם בכלי שטף הטהור לתרומה דאסור ליגע בקודש עד שיטבול. והרי בש\"ס [חגיגה דכג\"א] משמע דגם בכלי טהור מזהר זהיר בי' מלהתטמא [כל דלא חזי למדרס]. אלא ה\"ט. משום דרק באדם גזרו לכתחלה שלא יגע בקודש עד שיטבול. מדדרכו להתנועע תמיד ממקום למקום חיישינן עכ\"פ לכתחלה. דילמא בא אל הטומאה ונטמא ולאו אדעתי'. וכדאשכחן כה\"ג בסתם ידים. מדהן עסקניות. יהיו שניות [כטהרות פ\"ז מ\"ח]. משא\"כ במאכלים וכלים טהורים. דהן נחין במקומן לא חיישינן שהובא הטומאה אצלן. או הן אצל הטומאה. ג) אבל בגדי אדם הטהור לאכול תרומה. שנגעו בקודש. נעשה ראשון [רמב\"ם רפי\"ג מאהט\"ו] והחמירו בבגדים. מדמצוי שישבה עליהן אשתו נדה ולאו אדעתי' [ונ\"ל דה\"ה שאר כלי הראוי למדרס. והוא טהור לתרומה. עושה לקודש שנוגע בו ראשון מה\"ט]. ד) שלישי שבתרומה שנגע במאכל קודש נעשה רביעי. [ולהר\"ש ושאר רבותינו הנ\"ל נעשה שני]. ובנגע זה השלישי במשקה קודש. נעשה זה המשקין תחלה. אבל שלישי שבתרומה שנגע במשקה תרומה, טהור. וכן רביעי שבקודש שנגע במשקה קודש, טהור (רמב\"ם פי\"א ה\"ח מאהט\"ו. ועיין ראב\"ד ורכ\"מ שם). ה) שלישי שבחולין שנעשה על טהרת תרומה. ונגע בקודש. נשאר בטהרתו. וכן משקה קודש שנגע בשלישי זה, טהור [רמב\"ם שם ה\"ט]. ו) אדם האוכל שלישי שבתרומה. או שלישי שבחולין שנעשה על טהרת תרומה. מותר ליגע בתרומה. אבל אסור לאכלה עד שיטבול. אבל אדם שאכל שלישי של תרומה או שלישי של חולין שנעשה ע\"ט תרומה. ונגע אח\"כ האדם בקודש. נעשה הקודש שלישי. ורק אדם האוכל שלישי שבחולין שנעשה על טהרת קודש. הר\"ז טהור לגמרי. ומותר ליגע אף בקודש (רמב\"ם שם הי\"ב.). אולם השלמת ענין סדר המדריגות עיין בהלכתא גבירתא בסתר המדרגה: ",
+            "והא דמקדים הכא חולין קודם תרומה. דלא כסדרן ברישא. ה\"ט משום דבין ברישא ובין הכא מקדים תנא טפי כל דבר שמתפשטת הטומאה גבי' טפי. להכי ברישא מקדים קודש לתרומה ותרומה לחולין. משא\"כ הכא במשקין חולין מתפשטת הטומאה טפי מבתרומה דהרי משקין נעשין ראשון. ותרומה רק נפסלת מהשני: ",
+            "ולרמב\"ם הנ\"ל. ר\"י ס\"ל דראשון ושני ושלישי שבחולין כשנגעו בקודש. הו\"ל כאילו נגעו בתרומה. דהראשון שבחולין מטמא א' ופוסל א' בקודש. ושני שבחולין פוסל אחד בקדש שלישי שבחולין טהור לגמרי לקודש. ולר\"א ראשון שבחולין מטמא שנים ופוסל א' בקודש. ושני שבחולין מטמא א' ופוסל א' בקודש. ושלישי שבחולין עכ\"פ פוסל א' בקודש. ",
+            "ונ\"ל עוד דמה\"ט נקט בית הבד. דהיינו מקום כבישת הזיתים. ולא נקט גת. שהוא מקום דריכת הענבים. היינו משום דבעי לאשמעינן רבותא. דלא מיבעיא גת. בוודאי האוכל מאכל טמא. לא יתעסק שם בטלטול הענבים. דהרי כבר הוכשרו משבצרן (כשבת דט\"ז). אלא אפילו זיתים שאין נכשרין במסיקתן. עד שיגמור למסוק כפי הצורך למלוי בית הבד (כלקמן רפ\"ט). להכי סד\"א דמקמי הכי שרי לעשות שם בבית הבד בטלטול הזיתים. קמ\"ל דאפ\"ה גזרינן מקודם אטו אח\"כ. וא\"כ אי נימא דהאי לא יעשה דמשנתנו לשון דחיקה וכבישה הוא. מה לי זיתים או ענבים. ומ\"ש בית הבד דנקט. אמנם מ\"ש הר\"ב ומטמא משקין להיות תחלה. במחכ\"ר היא שלא לצורך. דהרי הזיתים כבר הוכשרו משגמר למסוק. וא\"כ הרי שני שבחולין פוסל את התרומה [כלעיל מ\"ו]: "
+        ],
+        [
+            "כך כתב הר\"ש. אמנם כפי הנראה מהרמב\"ם [פ\"ט מאוכלין ה\"ב] משמע דבטופח לחוד סגי. וא\"כ ע\"כ דס\"ל לרבינו דרק לענין חיבור צריך טופח ע\"מ להטפיח [כגיטין דטז\"א ועיין לקמן ספ\"ח]: ",
+            "והכי קיי\"ל [פסחים לג\"ב] דענבים שנטמאו, דורכן פחות פחות מכביצה. ויהיה היין היוצא טהור. דמשקין מפקדי פקידי. ולא נטמא עם הענבים. וכשיצא הרי חסר שיעורו בענבים מלטמא משקה היוצא. וכן פסק נמי הרמב\"ם [פי\"ב מתרומות הי\"א]. וק' עכ\"פ לאידך מ\"ד דס\"ל התם דגם בכה\"ג היין היוצא טמא. דטומאת המשקין להיכן הלכה. א\"כ האיך יפרנס משנתנו. דה\"נ נימא דאפילו יש באלו מאכלים הטמאים הקרושים פתות מכזית. אפ\"ה כשחזרו ונמוחו. טמא המשקה היוצא דטומאה שבהן להיכן הלך. וי\"ל התם גם בעוד שלא נסחטו המשקין. היו כבר המשקין בעולם. אלא שהיו כנוסין תוך הזגין. ורק מדמחשבו כבלועין בהזגין נטמאו עמם. ולהכי שפיר קאמר טומאה שבמשקין הללו להיכן הלך. משא\"כ הכא. בעוד שהיו המאכלים קרושים ולא הי' כאן שום משקה בעולם. והשתא שנמוח המאכל ונתהוה למשקין. פנים חדשות בא לכאן. לא שייך לומר טומאת המשקין להיכן הלך. דהרי משקין לא הי' כאן עדיין בעולם. ואין כאן חשש רק מדנוגעין בגוש הקרוש. ולהכי כשאין בהקרוש אחר שיצא ממנו הטפה הראשונה כביצה. שפיר טהור המשקה היוצא: ",
+            "כך פי' הר\"ב וגם רב\"א. וכן פי' גם הרמב\"ם [רפ\"ט מאוכלין]. ומה שהקשה הר\"ש על זה מתוספתא [פ\"ב] דאמרינן דכל זמן שקרש אינו לא אוכל ולא משקה ואמקט\"ו כלל. נ\"ל דהתם בתוספתא ל\"ג שמן רק שומן והיינו חלב וכמ\"ש לעיל סי' נ' וה\"נ אמרינן [חולין דק\"כ ע\"א] דחלב שקרש אמ\"ט טומאת אוכלין כשהוא לבד וכן מצאתי הגי' בתוספתא שעם פי' זר זהב דגרים שומן. ומהו' משה טהארן תי' דאפשר הכא מיירי בשנטמא השמן כשהוא לח ונקרש: ",
+            "ולפע\"ד מיירי הכא שלא נתחברו המשקין יחד בשעה שנגעו בהפרודין. דאל\"כ מצטרפין הפרודין לטמא. דמגע ומגע מצטרף בכה\"ג. לא די בטומאה חמורה [כה\"ג דאהלות מ\"א] אלא גם בטומאה קלה [כלעיל פ\"א סוף מ\"ה ועי' לקמן פ\"ח מ\"ח]. וכתב ע\"ר הגאאמ\"ו זצוק\"ל דאי\"להק אמאי בגוש יותר מכביצה טמא התנור. הרי חיבורי אדם אינו חיבור [כפ\"ג דאהלות מ\"ד]. י\"ל דהיינו רק לטומאה חמורה [כזבחים קה\"ב] עכ\"להט. ולבו\"ת נראה. דלהכי באמת נקט תנא גוש זיתים ולא גוש של שאר מיני פירות כתאנים ותמרות. משום דכשמחובר בא' מז' מיני משקין הו\"ל חיבורי אדם חיבור [כרמב\"ם פ\"ו מאוכלין הי\"ג] ועל כרחך צ\"ל כן. דאל\"כ ככר שיקט\"ו היכי משכח\"ל ומקרצות נושכות זו בזו. דבנטמא א' נטמא כולן [כפ\"א דטהרות מ\"ז וח'] היכי משכח\"ל אלא ודאי כדאמרן: אולם עי' עוד מ\"ש בס\"ד בעוקצין [פ\"ב מ\"ה] בבועז סי' ח'. שהארכתי במה שהאיר ד' עיני בזה ועי' עוד מ\"ש בסי' הסמוך: ",
+            "כך נ\"ל פי' דברי הר\"ש והר\"ב נושא כליו. אבל אי\"ל דכוונתם דס\"ל כר\"ת [פסחים לג\"ב] דגם לקבל טומאה צריך שיהי' בהאוכל כביצה. וכך כתב הר\"ב בעצמו בפירוש [פרה פי\"ב מ\"ו]. וא\"כ להכי מקשו דאע\"ג דיש בהענבים יותר מכביצה. עכ\"פ אין בהזג המקיף המשקה כביצה. וא\"כ איך קבל טומאה. ליתא, דא\"כ לא תירצו מידי. דנהי דהמשקה שתוך הגרגר משלים שיעורו. עכ\"פ הרי גם הזג עם המשקין שבתוכו אין בו כביצה. ואיך קיבל טומאה. אע\"כ דמדמחוברין כל הגרגרין חד באשכול הו\"ל האשכול יד. וכל יד מקט\"ו ומטמא אחרים כמבואר בריש עוקצין. ולפיכך אף שאין השרביט מצטרף. עכ\"פ מצרף הוא כל הגרגרים המחוברים בו בידי שמים דרוב חיבור [כזבחים קה\"ב]. וא\"כ תו אצ\"ל דהמשקה שתוך הגרגר אף שהוא טהור אפ\"ה מצטרף להזג. דהרי י\"ל דלהכי נטמא כל גרגר וגרגר. מדהיו כל הזגין המחוברים בהאשכול יחד כביצה גם בלי המשקין שבתוך הזגין. לפיכך צ\"ל כפירושינו הנ\"ל דרבותינו רצו רק לתרץ האיך אפשר שיטמא כל גרגר להטפה היוצאת. דהרי בשעה שסוחטן כבר נתלשו מהאשכול. ולטמא אחרים לכ\"ע צריך שיהיה המטמא כביצה. והרי אז אין בהזגין כביצה אם לא נצרף עמהן המשקין הטמונים בתוכן. ועל זה תירצו שהמשקה הטהור מצטרף להזגין. וכמבואר. אמנם על זה תמהני. דאף שמצטרף המשקה שתוך הזג לכל גרגר. עכ\"פ האיך יצטרפו כל הגרגרים יחד. והרי אינן דבוקים יחד. אע\"כ דכיון דכשיצא טפה הראשונה. כבר נתמעכו הגרגרים יחד ונעשו גוש א'. ואז שפיר מצטרפין כל הגרגרים יחד. דאף דחיבורי אדם איינו חבור. היינו לקט\"ו שיקט\"ו כל המחוברין בשנטמא א' מהן. אבל כשכולן כבר טמאים כל א' לבד. ונתחברו. מצטרפין והוי חיבור לטמא אחרים כשיש בכולן שיעור כביצה אפילו לא נתחברו בז' משקין [כרמב\"ם פ\"י מאוכלין הי\"ז]. וכ\"ש הכא שנתחברו בשמן שהוא חיבור בא' מז' משקין. דאז אפילו לקט\"ו מחשבו חיבור [כרמב\"ם שם הי\"ג] וכמש\"ל. וא\"כ מאן לימא לן דאיירי הכא באין בכל הגוש כביצה בלי המשקין המעורבין בהגוש. דילמא מיירי מתני' שהיה בהגוש כביצה בלי המשקין המובלעין בתוכן. ורק עם המשקין הן יתר מכביצה. ואפילו את\"ל דדחיקא להו לרבותינו לאוקמי בהכי. וטפי משמע לישנא דמתני' שיש בהענבים עם המשקין שבתוכן יותר מכביצה. מדלא נקט תנא לחלק בין שיש בהזגין לבד פחות מכביצה או כביצה. עכ\"פ מזה ראיה שהביא הר\"ב מחתיכה כביצה שנצטמק שנעשה פחות מכביצה. והניחו בגשמים ותפח לכביצה. הרי אין המשל דומה להנמשל. דוכי התם מטעם צירוף המים שנבלעו בתוך החתיכה אתינן עלה. דא\"כ גם בלא היתה מתחלה כשיעור. והניחה בגשמים ותפחה לכשיעור נמי נימא שתקבט\"ו. והרי בפירוש אמרינן [במנחות נד\"א] דדוקא בהיה כשיעור בתחלה ונצטמק. טמא מדאורייתא כשחזר ותפח. ומטעם דאין דחוי אצל איסורים. משא\"כ הכא בענבים וזיתים לא דמי אפילו לסיפא דהתם שהיה בהן עכ\"פ בסוף כשיעור. משא\"כ הכא. לא בתחלה ולא בסוף היה בהזגין כשיעור אם לא נצטרף להן משקין שבתוכן. אבל מנ\"ל שיצטרפו. והרי קיי\"ל דאין היתר מצטרף לאיסור [כפסחים מג\"ב]. ותו נ\"ל דהתם לא מיירי כלל שנבלעו מים בהחתיכה. ושמצטרפין לה. דא\"כ למה נקט כלל גשמים. הול\"ל שהניחו במים ותפח. אלא מיירי שנצטמקה החתיכה. ונתיבשה ע\"י החמימות. וחזרה ונתפשטה ונתרחבה ע\"י אויר הקר שבזמן הגשמים. וכידוע לטבעיים. דאע\"ג דטבע החום לפשט ולהרחיב האויר. וטבע הקרירות לצמצמו. וכמ\"ש בספר הברית [חלק א' מאמר ז' פי\"ז]. שהביא ראיה על זה. שאם יתפתחו שלחופית. ויקשרו פיה היטב. ויניחוה מנופחת בקרירות. תצמצם א\"ע מעט מעט. עד שלבסוף תתרוקן מעצמה כולה. והיינו משום שהאויר שבתוך השלחופית נצטמק ונתצמצם בתוך השלחופית. ואם יחזרו ויניחו השלחופית הזו אצל תנור חם או כדומה במקום חם. תחזור ותתנפח מעצמה עד שתתמלא נפוחה כבתחלה. והיינו משום שבחמימות התפשט והתרחב האויר שבתוך השלחופית. מיהו כל זה רק באויר הסגור בשלחופית וכמש\"ל שע\"י שאין האויר יכול לצאת. לכן מתפשט בתוך השלחופית מפה לפה. אבל באויר שיש לו מקום יציאה. אז אדרבה טבע האש והחמימות לגרש ולהדוף את האויר מכל וכל ממקומו בתחלה. וכמ\"ש בספר הקדוש הנ\"ל [מאמר ו' פ\"ו]. אולם לאשר שיש בכל גוף שבעולם נקבי' דחי' וקטנים מאד הנקראים מחכמי הטבע בשם פארען. שאינן נראין לעין רק ע\"י זכוכית המגדיל הנקרא מיקראסקאף והנקבי' ההם מלאים אויר [וכמ\"ש בספר הנ\"ל מאמר ז' פ\"ב]. לכן כשיניחו כל גוף במקום חם. החמימות ידחק ויהדוף לחוץ את האויר ממקומו שבתוך נקבי הפארען המפולשין לכל צד ולכן יתיבש כל גוף כשיהי' במקום חם. מדנדחק מתוך נקבי פארען שלו האויר שהי' שם בתחלה. ועי\"ז נדבקו ונצטמקו חלקי הגוף יחד. אולם ישוב כל גוף לחזור ולהתפשט ולהתגדל. כשיחזרו ליתן הגוף במקום קר. דמדאין שם חמימות ישוב האויר לבוא לתוך חורי הפארען ויתפשט שם. ועי\"ז תתגדל החתיכה. ולפ\"ז מה שמקובל לנו שיעורין הלממ\"ס [סוכה דה\"ב]. ויהי' חייב על אכילת כזית. וכל מאכל כביצה יטמא אחרים היינו אף שלפי האמת אין בעצמות הגוף ההוא כזית וכביצה. רק בצירוף האויר שבתוך נקבי הפארען הנ\"ל. אפ\"ה כך מקובל לנו שיהי' האויר ההוא הטמון שם בטבע מצטרף לכשיעורו ורק אם יש שם חלל הנראה אז ממעך החלל ואח\"כ משער [כעוקצין פ\"ב מ\"ח]. אמנם כשיניחו חתיכה זו שיש בה כשיעור זית או ביצה במקום חם. ועי\"ז ידחק החמימות את האויר מתוך נקבי הפארען שבו. ותצטמק החתיכה ותתקטן משיעור גדלה בתחלה. ולא יהי' בה כשיעור הראוי לחיוב ולהטמ' תהי' אז החתיכה מותרת או טהורה. מדאין בה כשיעור ואולם כשיחזרו שוב להניח החתיכה במקום אויר קר שמנשב בימות הגשמים. וע\"י שאין שם חמימות שוב ישוב האויר לתוך נקבי הפארען שבחתיכה כבתחלה. ועי\"ז תתפשט ותשוב החתיכה להיות גדולה כשיעורה בתחלה. שוב יתחייב האוכלה. ויתטמא הנוגע בה. אע\"ג שלא נבלעו בה מים מעולם דהרי גם בתחלה בלי גשמים הי' בו כשיעור. כך כוונת הש\"ס שם בלי שום ספק. דאי משום מים שנבלעו בחתיכה הרי קיי\"ל דאין היתר מצטרף לאיסור וכדאמרן. וא\"כ מזו ראיה שמביא הר\"ב משם לכאן דנימא גם הכא שנצרף המשקין להזגין. והאיך נצרפן ולמה נצרפן. והרי המשקה שבתוך הזג לא נקרא עליו לא שם משקה ולא שם מאכל מעולם. כל זמן שהיה סגור תוך הזגין. ומה\"ט נשארין בטהרתן [כרש\"י פסחים לג\"ב]. ומהיכי תיתי לכשיצאו יצטרפו לכשיעור טומאה. וכי ס\"ד שעצם שדבוק בבשר נבלה יצטרף לכשיעור טומאתו. כשאינו יד או שומר [ועיין עוקצין פ\"ב מ\"ה]. וטפי הו\"ל להר\"ב להביא אידך ראיה שהביא הר\"ש משומר דאיהו גופיה כשנפרש מהאוכל טהור ובעודו מחובר בו טמא ומטמא ומצטרף להשנים שיעורו: ",
+            "והקשה ע\"ר אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל דל\"ל יציאת הטפה. הרי גם בתוך הגרגר נטמא המשקה בהיסט [כפ\"ט דכלים מ\"ו]. ותירץ דהתם הבלוע מכונס במקום א'. להכי הו\"ל כנשאו להדיא. משא\"כ הכא הבלוע הוא מפוזר בממשות הפרי. והו\"ל כאילו אינו בעולם, עכלה\"ט. ויען הננס. כוונת ע\"ר הגזצוק\"ל היינו. דנהי דבית הסתרים במגע אינו מטמא. עכ\"פ במשא מיהו מטמא [כנדה דמב\"ב, ורמב\"ם פ\"א מטומאת מת ה\"ח]. אמנם לא זכיתי להבין דברי קדשו בתירוצו. דהא תינח זיתים שהשמן שבתוך הזית אינו בתוכו בעין רק מעורב ומובלע בגוש של הפרי. אבל בענבים מאי איכא למימר. הרי גם בתוך כל ענב המשקה כונס בתוכו כמו הדרבן בתוך המלמד. ולבו\"ת ל\"מ היה נראה לתרץ דהתם כבר היה הדרבן בחוץ. וכשנבלע בהמלמד לא נתבטל הוייתו. משא\"כ הכא אף שבהזגים של הענבים היין מכונס. עכ\"פ עדיין לא ראה העולם. ועדיין בעודו שם אינו לא אוכל ולא משקה. כמ\"ש לעיל בשם רש\"י. להכי לא נטמא במשא. וכמו שלא יטמא אבן או בול עץ שנשא הזב. במשא. וכמו דאמרינן דאשה מעוברת שמת עוברה בתוך מעיה. שהאשה טהורה ולא מחשבא כנשאה מת [כחולין עב\"א ורמב\"ם סוף הלכות טומאת מת]. אף שיש לחלק התם בעוד העובר במעיה אמרינן עובר הו\"ל ירך אמו [חולין נח\"א] ולא חשיב כמת. משא\"כ הכא. עכ\"פ הרי גם הכא מדאינו חשוב לא כמאכל ולא כמשקה היכי ס\"ד שיקבל טומאה. ודו\"ק: ",
+            "ואע\"ג דהא דר\"מ חייש למיעוטא. אינו רק מד\"ס להחמיר. אבל מדאורייתא ילפינן מאחרי רבים להטות. ואזלינן בתר רובא בין להקל ובין להחמיר. דאמרינן מיעוט כמאן דליתא דמי. דאפי' כמחצה על מחצה לא דיינינן לי'. וא\"כ היכי מטהר הכא ר\"מ מדאין בהתינוק דעת לשאול. הרי גם באין בו דעת לשאול לא מקלינן רק בשיש מחצה על מחצה. י\"ל הכא איכא למימר סמוך מיעוט דאין מטפחין לחזקת טהרה שבעיסה. והו\"ל שפיר נגד הרוב כמחצה על מחצה מדאורייתא. דטהור באין בו דעת לשאול. א\"נ הכא רגלים לדבר שטהור נתנו לו. מדירא שיטמא העיסה [תוס' חולין פי\"ב]. והרי מה\"ט תלינן נמי שטהור נתנו לו. ולא חיישינן שמא אדם טמא נתנו לו דהרי טמאין מצויין יותר מטהורים [כרפי\"א דפרה]. וא\"כ טימא אותו הטמא את העיסה. אע\"כ דהנתינה להתינוק בעצמה. מעידה שע\"י טהור נעשית. שירא שיטמא התינוק את העיסה. א\"נ י\"ל דלהכי אין חוששין הכא בהבצק שאדם טמא נתנו להתינוק. כדחיישינן ברפי\"א דפרה דהתם רק בכלים חיישינן כן מדאית להו טהרה במקוה. משא\"כ בבצק: ",
+            "וא\"ת בשושנים נמי נימא רוב תינוקות כשיראו פרחים ירצו ללקטן. ומ\"ש תינוק הטהור מעיסה הטהורה שנחוש בהעיסה טפי מבהתינוק. והרי בשניהן יש חזקת טהרה. והרי אדרבה טפי הו\"ל להקל בעיסה שאין לה טהרה במקוה מבתינוק שיש לו טהרה במקוה. ותו גם בל\"ז תינוק דייש בטומאה שמטפח באשפה וגם נדות מגפפות אותו [כתוספתא דמכילתין פ\"ג]. והרי משום הנך ב' טעמים שהתינוק יש לו טהרה במקוה. וגם בל\"ז הוא דייש בטומאה. הול\"ל דהאדם הגדול חושש טפי שלא תתטמא העיסה. מדחייש שיתטמא התינוק. וי\"ל דרבנן ס\"ל דכיון דמחזקינן רוב בני אדם כטמאין וכמש\"ל. לפיכך דוקא בשושנים דוקא אמרינו דחייש הגדול שלא יתטמא התינוק. ולקט הוא השושנים ונתנן להתינוק. אבל בעיסה האיך נתלה שהגדול נתן הבצק להתינוק. והרי הגדול בעצמו טמא ויטמא העיסה. לפיכך טפי חיישינן ברישא שהתנועע הטומאה אל הטהרה מדניחוש בסיפא שהתנועע הטהרה אל הטומאה. ולפ\"ז אם היה בצק על הקבר והתינוק טהור. ונמצא בצק בידו. ג\"כ היה התינוק טהור. והא דלא נקט רישא וסיפא בחדא גוונא דהיינו בבצק. ואי\"ל דאורחא דמילתא נקט והרי אין דרך בצק להיות מונח על הקבר. ליתא. דהרי מצי למנקט שפיר בבצק שמונח באהל המת. ותינוק עומד אצל הפתח ובצק בידו. וזהו ג\"כ דבר המצוי והו\"ל לאשמעינן בכה\"ג דלא חיישינן שנכנס הקטן ונטמא. אך יש לחלק ולומר דרוב תינוקות מטפחים בעיסה מצוי טפי מרוב תינוקות חוששים ללקוט פרחים לפיכך רק בעיסה תלינן במצוי שהתינוק בעצמו טפח ולקת מהעיסה וטימא. משא\"כ בשושנים תלינן במצוי טפי. שהגדול לקטן ונתנן לו. ולפ\"ז לא הוה מצי למנקט ברישא בגוונא דסיפא. דהיינו בהיה מונח בצק באהל המת. ותינוק טהור עומד אצל הפתח ובצק בידו. דהרי בכה\"ג באמת היה התינוק טמא. דבבצק מדמצוי שיטפח. לא תלינן שגדול נתן לו. ואת\"ל עכ\"פ הו\"ל למנקט בסיפא דומיא דרישא. בתינוק טהור. דהיינו שבצק מונח באהל המת. ותינוק טהור אצל הפתח שהתינוק טמא וכמש\"ל. י\"ל דרבותא קמ\"ל. דלא מיבעיא בתינוק טהור מטמאי לי' רבנן בספיקתו. מדיש לו טהרה במקוה. וגם מדאין האדם מוזהר מלשמרו בטהרה. להכי לא תלינן דמדחשש הגדול שיתטמא. לקח הוא מהעיסה ונתן לו. אלא אפילו בשהעיסה טהורה. שאין לה טהרה במקוה. וגם האדם מוזהר לשמרה בטהרה. מדכתיב את משמרת תרומותי [כבכורות לד\"א] אפ\"ה מטמאי לה רבנן. ולא תלינן דמדמוזהר הגדול בשמירת הבצק. בוודאי לקח הוא מהעיסה ונתן להתינוק. ודו\"ק. [ואע\"ג דהכא לא אפשר דאיירי בעיסת תרומה. דא\"כ ל\"ל רוב תינוקות מטפחין באשפה. בל\"ז ידיו שניות דוכי עדיף מגדול. עכ\"פ אפ\"ה עדיף עיסה מקטן. דאין לה טהרה במקוה: "
+        ],
+        [
+            "כך מבואר כאן ובתופפתא. ונ\"ל עוד דלאו דוקא שהחולדה היתה מהלכת. אלא אפילו נולד הספק בשעה שהיתה החולדה עומדת אפ\"ה כל פה בע\"ח. לא מחשב מקום. וגרע ממונח בכלי דמחשב כיש לו מקום [כנזיר סד\"א]. וכן מוכח מסיפא דילן. דקתני או שהיו טהורין עוברין ביניהן. משמע אף שהחולדה והכלב עומדין. והא דאמרינן [שבת קב\"א] בזרק לתוך פה כלב בשבת חייב. אלמא דפה כלב מחשב מקום. התם כדקאמר טעמא. דמחשבתו שינוח שם משוי לה מקום [ועיין תוס' שם]. ולפ\"ז בהיה אדם אוחז בטומאה ועבר בין הככרות. מחשב כיש לטומאה מקום. דיד אדם חשובה כמקום [כשבת דד\"א]. ואע\"ג דעכ\"פ הספק הוא בככר שאין בדל\"ש. ליתא. דהרי מדאדם אוחז הטומאה יש יד אדם באמצע. ובכה\"ג לא שנא בשיש ביד האדם הטומאה או הטהרה. לא מחשב אין בו דעת לשאל [כנדה דה\"ב]. וכל זה דלא כמ\"ש הר\"ב כאן: ",
+            "ולהרמב\"ם [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ג] אין ספק מגע טומאה צפה טהור רק בשרץ. וזה דלא כגירסתנו דבעי הש\"ס [נזיר סד\"א] מת בכלי הצף מהו. בתר המת או בתר כלי אזלינן. הרי דגם במת הצף טהור. וכ\"כ רש\"י שם באר היטב. אע\"כ שהרמב\"ם גרס בהאבעיא דש\"ס. שרץ בכלי הצף מהו. וכן מבואר בדבריו שם בהלכה ד'. ותמהני שרכ\"מ לא העיר על דבר זה כלום שהוא שלא כגירסת הש\"ס. והמגיה שם בגליון רכ\"מ תמה על הרמב\"ם דנקט בהלכה ד' שרץ בכלי. דלמה לא נקט מת בכלי וכלישנא דש\"ס. ובמח\"כ ז\"ל לא חלי ולא מרגיש. או שמא שכח תוך כדי דיבור מ\"ש הרמב\"ם שם [ה\"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. וא\"כ היאך היה אפשר דנקט כאן מת. [ועיין לקמן בס\"ד בסי' מ\"א מ\"ש בזה]. וגם במשנתנו ע\"כ דלא היה גירסת הרמב\"ם נבלה בפה כלב: ",
+            "ונ\"ל דקמ\"ל הך בבא סמוך לבבא דלעיל. דאף דהכא הטומאה היה לה מקום בין דנימא שהיה השרץ בבור ובין דנימא שהיה בהדלי הרי היה לה מקום דהרי נח שם. ותו דגם הנוגעים דהיינו הדליים האחרים. היו בעת ספיקת טומאתן בידי אדם שדולה אותן מהבור. וא\"כ הו\"ל לדונם כיש בו דל\"ש בהדליים. אפ\"ה טהורים. ומטעם דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. דהיינו מדלי א' לחבירו. מיהו ג' חילוקי דינים יש בהחזקת טומאה. א) ממקום למקום אין מחזיקין טומאה כלל. כגון שלקח מטהרות שהן תוך כלי א'. ונתן לתוך כלי ב. ונמצא אח\"כ טומאה תוך הטהרות שבכלי ב. אין מחזיקין לומר שכבר היה הטומאה תוך הטהרות כשעדיין היו תוך כלי א וא\"כ יהיו גם הטהרות שנשארו בהכלי א טמאים. אלא אמרינן דבהכלי הב' נפלה הטומאה והטהרות שבכלי א נשארו בטהרתן. ב) מזמן לזמן מחזיקין טומאה. אף לשרוף את התרומה. וכגון בענין הנ\"ל. ונמצא הטומאה בהכלי א אחר שלקחו משם קצת טהרות לתוך כלי ב מחזיקין שכבר היה השרץ תיך כלי א באותו זמן שלקח מתוכו הטהרות לתוך כלי ב. ונמצא שגם הטהרות שתוך כלי ב נטמאו וישרפו. ג) ובמעורב מזמן לזמן עם מקום למקום. וכגון בעובדא הנ\"ל שמצא השרץ בכלי א. והרי בכה\"ג ראוי לטמא הטהרות שבכלי ב מדהו\"ל החזקט\"ו שמזמן לזמן. אבל כאן אירע דבר ביני ביני דהיינו שבין זמן לקיחת הטהרות מתוך כלי א לתוך כלי ב ובין זמן מציאת הטומאה בתוך כלי א טלטלו כלי א ממקום למקום ובמקום השני נמצא הטומאה תוך כלי א אז מחזקינן טומאה להטהרות שתוך כלי ב רק לתלות אבל לא לשרוף. [ועיין ראב\"ד פי\"ז מאהט\"ו]. ודוקא בששני מיני החזקט\"ו הן בגוף א. אבל אם כשמצא הטומאה בגוף א טלטל רק גוף ב ביני ביני ממקום למקום. אפ\"ה כיון שהחזקט\"ו שמזמן לזמן הוא בגוף א. והחזקט\"ו שממקום למקום. הוא בגוף ב. בכה\"ג מחזקט\"ו שנמצא בגוף א לטמא גם טהרות שבגוף ב אפילו לשרפן, ודוק: ",
+            "וא\"ת למה לא חשיב תנא נמי. בשוודאי נגע בסתם ידים. דנמי שורפין עליה תרומה [כשבת טו\"ב ורמב\"ם פ\"ח ה\"ח מאהט\"ו] י\"ל התם לא מחשש סט\"ו דאורייתא גזרו בידים. רק מדוודאי כל ידים ודאי משמשניות הן ודאי נגעו במקום מטונף. וזה גנאי לתרומה. וא\"כ ת\"ש. ולימא מסייע ליה לרש\"י נגד רבותיו [שבת דיד\"א ד\"ה עסקניות] וע\"ש. והא דלא חשיב הכא נבלת עוף טמא דנמי שורפין תרומה עליה [כפ\"א מ\"ג]. נ\"ל דלא נקט הכא רק אותן שגזרו בהן טומאה מספק. משא\"כ עוף טמא רק משום גזירה מטמא [כפ\"א כ\"ח]: ",
+            "והר\"ב כ' דכל עפר ארץ העממים מספקינן ברקב המת. וסיים דמטמא במגע ובמשא. ותמה עליו הגאון מהו' עקיבא זצוק\"ל. הרי רקב אמ\"ט במגע [כר\"ב פ\"ב דאהלות מ\"ב ורתוי\"ט שם ד\"ה מלא]. עכלה\"ט. ולפעד\"נ מדכתב כן גם הר\"ש. חס לנו לומר ששניהן שגו ברואה. אלא י\"ל דהרי בל\"ז ק' אי מטעם רקב נגעו בה. למה הקילו חכמים בהן טפי מברקב דבהנך אמ\"ט רק בגוש כברייתו וגם אין הגוש מטמא באהל. משא\"כ ברקב. ותו החמירו בהו טפי מברקב. דסגי בהו בגוש שהוא כפיק של סקאין [כבכורות דכע\"ב]. וא\"צ מלא חפנים כברקב [כתוספתא פ\"ב דאהלות]. נמצא שהגזירות שגזרו בהו סתרו זא\"ז. אע\"כ דרקב דנקטו הוא ל\"ד. רק משום דסד\"א דכיון דביהפ\"ר וח\"ל. תרווייהו חד טעם אית בהו. מחשש עצם כשעורה [כרמב\"ם כאן ובפ\"ב דאהלות מ\"ג]. להכי הו\"א דכמו דמהני בדיקה לביהפ\"ר [כפי\"ח דאהלות מ\"ד] ה\"נ להני בגוש ח\"ל. כשנטמא בו אדם או שאר דבר. שאם בדקו אח\"כ הגוש ולא מצאו בו עצם כשעורה יטהר. קמ\"ל דבגוש ח\"ל החמירו טפי. וחיישינן שמא נרקב ונשתנה מראית העצם למראה עפר ולהכי לא מהני בדיקה [כתוספתא פי\"ח דאהלות]. והחמירו בזה בח\"ל טפי מביהפ\"ר, משום הרחקה. וכמו שהחמירו באוירא אף דעכו\"ם אמ\"ט באהל [כיבמות סא\"א]. ובהא מתורץ גם קו' רתוי\"ט שהקשה הרי ברקב צריך כמה תנאים. אולם מדאותו לשון של הר\"ש והר\"ב. הוא ממש דברי רש\"י [שבת דטו\"ב ד\"ה על ספק]. ורק שם ברש\"י כתוב בקבר של מת. א\"כ כמדומה שגם בלשון הר\"ש ור\"ב חלופי אותיות יש רקב תחת קבר. וטמא משום תבוסת קבר [כאהלות פי\"ז מ\"ג]: ",
+            "ולפי צמצום השגתי. אין דברי קדשם אלו מוטעמים לחכי יפה. דאיך ע\"י שהמי רגלים הללו הנמצאים משונים במראיתן ממי רגלי בהמה. מזה נדע שהנמצאין הן מי רגלי אדם. דהרי ידוע דמראית מי רגלי של כל בע\"ח משתנה במראיתו בכל יום לפי מעמד הדם תוך עורקיו ביום ההוא. בחימום או בקירור. וגם לפי המאכלים שאכל הבע\"ח ביום ההוא. אבל בלא הנך שנויים וסבותיהן אין שום שנוי שבו יתוות מראה מי רגלי אדם ממי רגלי בהמה. ותו גם לישנא דמשנתנו דקאמר שהן כנגד מי רגלי בהמה משמע טפי דעל מעמדם במקום קאי ולא אמראיתן. ול\"מ היה נ\"ל, דהאי נגד ר\"ל מרחוק. וכמו מנגד תראה את הארץ שפי' רש\"י מרחוק. ור\"ל דדוקא ברוק שמצוי טפי ממי רגלים. לפיכך גזרו בכל רוק הנמצא. אע\"ג שאין הוכחה קצת שהוא רוק של ישראל. אבל במי רגלים דלא שכיחי כולה האי לא גזרו רק ביש קצת הוכחה שהן של ישראל. וכגון שנמצאו קצת רחוק ממי רגלי בהמה. ועי\"ז מסתבר שהוא מבהמה ומישכה שרק ישראל נפנה לצדדין. לפיכך נמצאו קצת רחוק משתן הבהמה. דאילו כנעני אינו מקפיד אצניעות ומשתין בצד בהמתו [כסנהדרין קד\"ב]. והרי אילו של כנעני היה השתן. הרי אינן מטמאין מעיינותיהן אפילו כשהן זבין וודאין. ורק מדרבנן מטמאי' אפילו ודאי אינן זבין. אפ\"ה מטמאים כזבין ממש. רק שאין שורפין עליהן את התרומה [כנדה לד\"א]: ",
+            "ולא זכיתי להבין בזה לשון הרמב\"ם. שכתב הטעם מפניי שאין בהן דל\"ש. כאילו הוא דבר ידוע שהוא כך. וק' הרי בענין דל\"ש בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט\"א]. ותו אי באבדל\"ש. מה אריא הנהו. אפילו מת ונבלה שהן דאורייתא. אם מסופק אם נגע בהן דבר שאין בו דל\"ש, טהור. וצ\"ע. והא דלא מני תנא הכא מספר ונימא י\"ב ספיקות טיהרו חכמים כמו דנקט מספר במשנה ה' בהטמאים. נ\"ל דה\"ט משום דאין טהרת כולן שוה. דבספק נזירות ובכורות. י\"ל שהדבר נטהר מכל שמץ ספק. והו\"ל כאילו לא היה שם ספק כלל. ופטור. ומה\"ט באמת הרמב\"ם [רפי\"ד מאהט\"ו] שירד למנין למחשב י\"ב ספיקות. הוציא ב' אלו מהכלל. והכניס תחתיהן ב' ספיקות אחרות. ספק עומד ועובר. וספק ב' רשויות. שהתנא לא הזכירם. מדלא חשב רק אותן שבמעמד א' הוטהרו בב\"ד במנין שלהן. וכמ\"ש רתוי\"ט שם וכמ\"ש רתוי\"ט גם הכא. ונ\"ל דמה\"ט לא נקט במשנה ה' ספק משקין ליטמא טמא. דנקט לה במ\"ז. היינו משום דלא בעי למנקט רק אותן שנגזרו במעמד א': ",
+            "וא\"ת הרי חבית מים שאובין שנפל לים הגדול הטובל שם לא עלתה לו טבילה דחיישינן לספק ג' לוגין שאובין שנשארו במקום א'. וככר תרומה שנפל לשם טמא [כמכות דד\"א]. אלמא ספק שאובין טמא. נ\"ל דשאני התם דכבר אתחזקו ג\"ל שאובין במקום הזה. קודם שנתערבו במי הים. והו\"ל כוודאי נפיל דטמא [כמקואות פ\"ג מ\"ב]: ",
+            "ובגליון פי' הרא\"ש. כתב עוד תי' אחר דמשקין נכלל בכלל רוקין דתנא לעיל. ובמחכ\"ר לא קרב זה אל זה. דרוקין היינו לטמא אחרים. משא\"כ הכא במשקין היינו שיתטמאו הן עצמן. ותו דהא דאמרינן לעיל דספק רוקין טמא. היינו כשנגעו ודאי וכמפורש לעיל [במשנה ה']. אבל מה דאמרינן הכא דספק משקין ליטמא טמא. היינו אפילו ספק שנגעו. ואדרבה מה\"ט י\"ל דלא כלל להו תנא בהדי הנך דלעיל. משום דהנך דלעיל, כולהו בוודאי נגעו מיירי. ",
+            "אולם הא דמטהרינן הכא ספק טומאה צפה על פני המים נ\"ל דלאו דוקא מים אלא ה\"ה צפה באויר. דהרי בפירוש תנן כמה משניות בפרקין דמוכח מתוכן דספק מגע בטומאה נזרקת טהורה. ואף כשהנוגע יש בו דל\"ש. ותניא נמי [נזיר סד\"א] הנזרקין לעולם טהורין. ואי\"להק א\"כ למה נקט תנא צפה על פני המים דוקא. י\"ל דלרבותא נקט מים. אף דיש גוש ממש תחת הטומאה. והרי לעניין שבת בזרק ונח על המים. מחשב כנח ע\"ג מקום [כרמב\"ם פי\"ד משבת הכ\"ג]. ואע\"ג דאמרינן [שבת דה\"ב] דאגוז ע\"ג מים לאו היינו הנחתו. היינו משום דהאגוז צף והולך. והו\"ל כזרקה על היבשה ומתגלגלת דפטור [כשבת דקע\"א]. וה\"נ בזרק אגוז לתוך ד' אמות ונתגלגלה חוץ לד' אמות דפטור. כיון שלא זרקה לאותו מקום שנחה שם אח\"כ [ודו\"ק]. וכ\"כ בחבילה בידו ורץ. לא מחשב הלוכו כהנחה. אלא כמתגלגל ופטור [כשבת קנג\"ב]. דלא קיי\"ל כבן עזאי דס\"ל מהלך כעומד דמי [שבת צא\"ב]. אבל בהי' אפשר שתהיה האגוז נח על המים ודאי בזרקה לשם חייב. דמים מחשבו מקום לענין שבת. תדע דהרי בזרק מים ע\"ג מים מחשב שפיר הנחה. כמבואר בש\"ס [שבת דה\"ב]. אלמא דפני המים מחשבו שפיר מקום הנחה. ונ\"ל עוד דזה כוונת רש\"י [שבת דקע\"א] שכתב בהסוגיא דזרק ונח על המים דמיירי בזרק מים ע\"ג מים. וכוונת רבינו משום דרק בזרק מים אמרינן בשבת [דה\"ב] דמחשב כנח. אבל שאר דבר הרי כשיזרקהו למים יהיה צף והולך להכי אין כאן הנחה. ועל כרחך מ\"ש הרמב\"ם [פי\"ד משבת הכ\"ג] דבזרק ונח על המים דחייב. וכמש\"ל. נמי רק בכה\"ג מיירי. ובהא יתורץ מה דקשיא בסוגיא דנזיר [דסד\"א] דמבעיא לן בטומאה בכלי והכלי צף על המים אי מחשבא כיש לטומאה מקום. דהרי הטומאה נחה בהכלי. או דילמא דמדהכלי צף. הו\"ל כאין לטומאה מקום. וקאמר תו. ואת\"ל בתר כלי אזלינן. ופי' רש\"י ותוס' התם דר\"ל דמדנחה הטומאה תוך הכלי הו\"ל כיש לה מקום. וק\"ל לפי מ\"ש הרא\"ש [פ\"ח דב\"מ הי\"א. ופ\"י דב\"מ ה\"ב] בשם הגאונים. דכל את\"ל פשטותא היא. וקיי\"ל הכי. וגם הרמב\"ם ס\"ל כהגאונים בהא [כרמ\"מ פי\"ח משבת הכ\"ו. ופ\"ח מנירושין ה\"ז וח']. והגם שיש לכאורה להקשות על זה. דהרי אמרינן בש\"ס [עירובין צ\"ג סע\"א] ומסקינן והלכתא בעינן לקולא. והרי הא דלא כאת\"ל דקאמר מקמי הכי וע\"ש. י\"ל דהך כללא דגאונים לא נמסר לן רק היכא דלא קאמר הש\"ס איפכא. וכן הדין גם בשאר כלל שמסרו לנו רבותינו. וא\"כ לפי כלל זה. דכל את\"ל פשטותא הוא. גם באיבעיא דנזיר בטומאה בכלי צף. קיי\"ל כפי פי' רש\"י ותוס' הנ\"ל דכמונח דמי. וק' לפ\"ז מה קבעי הש\"ס [שבת דה\"ב] באגוז בכלי וכלי צף מהו. מי הוה כנח או לא. ומסיק בתיקו. ואמאי. והרי כבר נפשטה איבעיא זו בנזיר. ואע\"ג דאשכחן כמה אבעיות בש\"ס דסלקא בחד דוכתא בתיקו. ונפשטו במקום אחר [כתוס' ע\"ז סח\"א ד\"ה תיקו]. הכא א\"א לומר כן. דהרי גם הרמב\"ם [פי\"ג משבת ה\"ד] פסק באגוז בכלי דפטור. וע\"כ דה\"ט דמדלא אפשטא איבעייא הו\"ל ספיקא וא\"א לחייבו קרבן בשוגג וכ\"ש במזיד. ואמאי והרי נפשטה אבעייא זו באת\"ל דנקט בנזיר. ואת\"ל דהרמב\"ם לא ס\"ל כרש\"י ותוס' שפירשו דהך את\"ל בתר כלי אזלינן דקאמר בש\"ס נזיר היינו בתר השרץ שמונח בהכלי. אלא דהרמב\"ם ס\"ל דהך את\"ל בתר כלי אזלינן. ר\"ל בתר הכלי שצף על המים. ולאו כמונח דמי. ולפיכך שפיר פסק הרמב\"ם [פי\"ג משבת ה\"ד] באגוז בכלי דפטור לענין שבת. דלאו משום ספק פטר לי'. אלא מדוודאי לאו כמונח דמי. והיינו משום דכך פשט הש\"ס כן באת\"ל בסוגיא דנזיר. ליתא. דהרי הרמב\"ם גופיה [פי\"ד מאה\"ט ה\"ד] פסק באבעייא דנזיר דכמונח דמי. והיינו ע\"כ כמ\"ש רכ\"מ דס\"ל דמ\"ש הש\"ס שם את\"ל בתר כלי אזלינן בתר השרץ שנח בהכלי. וכפי' רש\"י ותוס' כמש\"ל. וס\"ל להרמב\"ם בכל את\"ל דפשטותא היא. וא\"כ ק' הרמב\"ם דידיה אדידיה. דלמה פסק בהל' שבת דפטור באגוז בכלי. ודוחק לומר דאע\"ג דלענין טומאה מחשב הנחה. אפ\"ה לענין שבת דבעינן מלאכה חשובה. מספקינן אי מחשב מלאכה. וכדמחלקינן בכה\"ג בין שבת למעשר שם מה\"ט [כביצה יג\"ב]. ליתא דרק בגוף הפעולה איכא לחלק כה\"נ. וכגון בהעמיד ערימה. אמרינן שפיר. דרק לענין מעשר מחשב מלאכה. ולא לגבי שבת. אבל הכא כיון דהנחה חשיבא לענין שבת וטומאה. מהכ\"ת נחלק בינייהו באופן ההנחה. ותו אדרבה הרי בכל דוכתא מקלינן בטומאה טפי מבשאר איסורים דאמרינן אפושי טומאה לא מפשינן [כביצה דז\"א] והיכי נימא הכא איפכא. אע\"כ דהאבעייא בשבת היינו משום דהכלי צף והולך. והו\"ל כמתגלגל דלא מחשב הנחה לענין שבת. ולהכי קבעי אי בתר כלי אזלינן והא נח בתוכה. או בתר מיא אזלינן. והא נד על גבייהו. משא\"כ לענין אבעייא דנזיר דהוא לענין טומאה. בהא ליכא למימר דמשום שהכלי שהטומאה מונחת בתוכה מינד נייד. ולא מחשב טומאה שבתוכה כמונחת. ליתא, דהרי אפילו כשהטומאה גופה מינד נייד. מחשב כיש לטומאה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה על הארץ [במ\"ג]. להכי מפשט פשיט לי' בסוגיא דנזיר בטומאה המונחת בכלי שצפה במים. דבין אי בתר כלי אזלינן או בתר מים אזלינן מחשבא כיש לטומאה מקום ולהכי בתר כלי אולינן דחזינן שהטומאה נחה בתוכה. ונהדר לקמייתא דכל זה בשהכלי צף ומתנדנד והולך. משא\"כ בשזרק בשבת ונח על המים באמת חייב כמש\"ל. דמים מחשב כמקום. וסד\"א דגם לענין טומאה כן. ואע\"ג דהכא הטומאה צפה והונך. הרי בטומאה אפילו מתנדנדת במקום מחשב כיש לה מקום. וכדמוכח בהיו מנקרין בה [במ\"ג]. להכי קמ\"ל דאפ\"ה לענין טומאה שאני. דבשבת מחייב משום דבה הנחה בעינן. והא נח. משא\"כ בטומאה התורה אמרה על הארץ. ומיא לאו כארץ דמי וכ\"ש בזרקה באויר. דאפילו לענין שבת לא מחשב כמקום. דהרי קיי\"ל קלוטה לאו כמונח דמי [כרמב\"ם פי\"ג משבת הט\"ז]. א\"כ כ\"ש לענין טומאה. דאויר ודאי לאו כארץ דמי. וכל ספק נגיעה שאירע בטומאה שבאויר טהור. ואחר הדברים והאמת האלה תמוהים לי דברי רבעתו\"ס [נזיר דסג\"ב] שמסתפקין אם ממעטינן גם צפה באויר מכח קרא דשרץ השורץ על הארץ. ולפי קט קוצר השגתי לא ידענא מה מקום יש להסתפק בכך. והרי אם מים שיש בהן ממש ודבוקין בארץ. ואפ\"ה לאו כארעא סמיכתא דמיא. מכ\"ש אויר דק מן הדקה. והרי גם בדיני שבת חזינן דמים עמוקים י\"ט מחשבו כרמלית. אבל אויר למעלה מי\"ט מחשב מקום פטור. אלמא דאויר גרע טפי וטפי ממים. ותו אי נימא דאויר עדיף ממים. א\"כ במה נפרנס כמה משניות דקאמרו בפירוש דספק בטומאה הנזרקת טהור. אמנם י\"ל דרבעתוס' מסתפקו רק דלמא נזרק לא ילפינן ליה מהשרץ השורץ על הארץ. ואפ\"ה טהור מטעמא דנקט הרמב\"ם [פט\"ו מאהט\"ו ה\"ו] משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. וכפי הנראה הוכורח הרמב\"ם לומר כן. דהרי הוא עצמו כתב לעיל מינה [די\"ד מאה\"ו ה\"ג] דאין טומאה צפה על המים טהור רק בשרץ. ולהכי כי היכי דלא תיקשי מכמה משניות בפרקין דאמרינן בפירוש דגם במפתחות וגם בכזית ממת כשנולד בהן ספק מגע בשעה שלא נחו על הארץ. ספקן טהור. להכי הרמב\"ם לחלק יצא. דדוקא בשצפה באויר. דהיינו בטומאה נזרקת. אמרי' בכל הטומאות ספיקן טהור. משום דכל הטומאות כשעת מציאתן אבל מה דקאמר תנא צפה על פני המים. היינו דוקא מים. ודוקא שרץ. דרק בשרץ צף על המים טהור ספק טומאה. ולא בשאר טומאות צפים על המים. והנה הרמב\"ם סמך א\"ע בדבריו האלו על תוספתא דפרקין. דמפרש הא דתנינן לקמן [מ\"ז] ספק שרצים טהור. היינו בזרק שרץ. ומדמפרש עלה במתני' דלקמן [מי\"ב] דלהכי ספק שרצים טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. ש\"מ דשרצים דנקט תנא לאו דוקא. אלא ה\"ה שאר אהט\"ו. בכולם טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן [ועמ\"ש בס\"ד לקמן בפרקין סי' נ\"ד]: אלא לפ\"ז לא יהי' לשון התנא מדוקדק דלקמן [מ\"ז] נקט ספק טומאה צפה על המים. והדר נקט ספק שרצים דהיינו שרץ הנזרק והרי לשטת הרמב\"ם הנ\"ל איפכא הו\"ל למנקט. דצפה על המים רק בשרץ מטהרינו. ובנזרק מטהרינן בכל הטומאות. ובל\"ז לא זכיתי להבין טעם זה שכ' הרמב\"ם דלהכי טומאה הנזרקת טהור. משום שמצא השתא הטומאה רחוק מהטהרה. וכל הטומאות כשעת מציאתן וק' א\"כ כל ספק נמי. ול\"ל בזרק את הטומאה. אפילו בהיה הטומאה בידו. וספק אם באותה שעה נגעה הטומאה בטהרה. נמי הו\"ל לטהרן מה\"ט. מדמצא השתא הטומאה רחוקה מהטהרה וכל הטומאות כשעת מציאתן וא\"כ ספק טומאה ברה\"י היכי משכח\"ל דטמאה. ואם גם נדחוק ונאמר דמ\"ש הרמב\"ם הואיל ומצא שאינו נוגע וכו'. ר\"ל משום דברגע הזריקה לא הי' אפשר לידע אם נוגע בהטהרה. עכ\"פ ק' אם זה טעם מספיק לטהר ספק טומאה נזרקת משום דכל ספק נגיעה שנולד בשעת זריקה א\"א לעמוד עליו א\"כ ה\"ה בספק נגיעה שנולד בשעה שהטומאה צפה על פני המים נמי נטהר מה\"ט דמשום דהטומאה צפה ועוברת א\"א לעמוד על נגיעתו באותה שעה. דמה לי בצפה על המים או באויר. הרי בשניהן אין יכולין להשגיח יפה על רגע נגיעתו וא\"כ ל\"ל קרא דשרץ השורץ על הארץ לטהר צפה על המים. ותו הרי הרמב\"ם בעצמו כתב [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ג] דאין ספק טומאה צפה על פני המים טהור רק בשרץ ואי משום דאין יכולין לעמוד על שעת נגיעתו. גם בשאר טומאה צפה נטהר מה\"ט. ותו ק' דאני כחרש ולא אשמע להבין טעם זה יפה. דלהכי טומאה נזרקת טהור משום דכל הטומאות כשעת מציאתן. דלפי קט שכלי זה הטעם שייך רק בדבר שבתואר הטומאה בעצמו. וכגון שנגע באחד בלילה ולמחר מצאו מת [לקמן פ\"ה מ\"ז]. או במצא מחט חלודה [פ\"ג מ\"ה]. בהני ודאי מסתבר דחזקה דהשתא אלימא טפי לומר שבשעת נגיעה הוי כדהשתא. עד שעה שנדע ודאי שהיה איפכא. אבל הכא נגיעה היא דבר התלוי במקרה. וכי ס\"ד לומר דמדהשתא מצינו שלא נגעה הטהרה בהטומאה. נימא דלא נגעה בה מעולם. אתמהה. ותו ק' להרמב\"ם שכתב דרק בצפה על המים מטהרינן מהך קרא דהשרץ השורץ על הארץ. וק' וכי מים מפורש בקרא. הרי רק מדנקט קרא על הארץ. דייקינן דמים לאו ארץ נינהו. א\"כ כ\"ש דהו\"ל למעוטי צף באויר דוודאי לאו ארץ ניהו. ותו ק' הרמב\"ם דידיה אדידיה. דהרי כ' [בפי\"ד מאהט\"ו ה\"ה] שהביא שם דברי התוספתא דמכילתין [פ\"ה]. דכשם שהתירו טומאה צפה. כך טיהרו טהרה צפה. כיצד. עריבה שהיא טמאה טמא מת. וככר תרומה כרוך בנייר נתון בתוכה. וירדו לתוכה גשמים ונתמלאה. ונפשט הנייר. והרי הככר צף בתוכה ספק נגע בהעריבה או לא, ספיקו טהור. וק' הרי הרמב\"ם בכבודו ובעצמו כתב לעיל מינה [ה\"ג] דאין ספק טומאה צפה טהור רק בשרץ בלבד. ודוחק לומר דמ\"ש רבינו שרץ היינו שרץ וכל דדמי לה. דהיינו רק כל דבר שהוא אהט\"ו. והיינו לאפוקי מת שהוא אבי אבות הטומאה. ליתא, דהרי אלא שרץ בלבד קאמר. ותו מנ\"ל לחלק בין מת לשרץ. אם לא שנאמר משום דרק בשרץ גלי קרא. דכתיב השרץ השורץ על הארץ דוקא. א\"כ גם שאר אהט\"ו לא נילף מינה. דאימא שרץ דוקא מיעטי' קרא. וצ\"ע. וגם שם [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ד] שכ' הרמב\"ם שרץ בכלי והכלי צף וכו'. יש תמיהא קיימת על המגיה בגליון דפוס יעסניץ שכתב וז\"ל ולא ידעתי למה שינה רבינו לשון הש\"ס דקאמר מת בכלי וכו'. ובמוח\"כ האיך לא חלי ולא מרגיש המגיה הזה שא\"א שיאמר הרמב\"ם כן. דהרי כבר כתב לעיל שם [ה\"ג] דאין טומאה צפה טהור רק בשרץ. ועל כרחך שבגירסת הרמב\"ם היה כתוב בהאבעייא שרץ בכלי וכפי הנראה גם לרכ\"מ היה הגרסא כך. מדלא העיר שם על הרמב\"ם מידי. אמנם הא דנקט בתוספתא הנ\"ל עריבה טמא מת ה\"ה דהוה מצי למנקט עריבה שנטמא בשרץ אלא לרבותא נקט שנטמא בטמא מת. שאז העריבה היא אהט\"ו. ולי\"א היא אבי אבות. אפ\"ה כל טומאה צפה טהור [ועי' ביבקש דעת סי' ח']. ואילה\"ק להתוספתא דהאיך אפשר שיהיה הככר טהור. הרי נטמא מהמים שבעריבה שנטמאו מהעריב'. דהרי כשנפתח הנייר. שטפו המים על הככר. י\"ל דלא לחנם נקט התוספתא שירדו גשמים לתוך העריבה. ולא ששפך מים לתוכה אלא משום דגשמים שירדו לתוכה. מדלא ירדו לרצון אינן שאובין [כמקואות פ\"ב מ\"ז] ומה\"ט הו\"ל כמחוברין שאמק\"ט [כמכשירין פ\"ד מ\"ב] ולפיכך לא נטמאו מי הגשמים שבהעריבה: ",
+            "וא\"ת ק' דיוקא דרישא וסיפא אהדדי דמרישא משמע דדוקא בנולד הספק כשהוא עולה דמסתבר שנטמא טמא. הא בשאין מסתבר שנטמא. אף שאין מסתבר נמי לטהרה. טהור. וכגון שאירע הספק בשכבר היה עומד במים. ונפל לשם אז שרץ. דלא התקרב ולא התרחק האדם ממעמדו. טהור. ובסיפא משמע איפכא דדוקא כשאירע הספק בשעת ירידתו דמסתבר לטהרה טהור. הא בלא מסתבר לטומאה ולטהרה טמא. י\"ל דבכל כה\"ג דסתרי דיוקא דרישא וסיפא אהדדי אמרי' דדיוקא דרישא דינו כמפורש בסיפא. ודיוקא דסיפא לאו דוקא. וכדאשכחן נמי כה\"ג בכלים הנמצאים בדרך ירידה למקוה טמאים. ובדרך עליי' טהורים [שקלים פ\"ח מ\"ב]. וכשנמצאו במקום דאיכא לומר שמא כך או כך נפלו. אמרי' (פסחים י\"ט ב') דטהורים דרישא דוקא וסיפא לאו דוקא והיינו דוגמת נעשה דקאמר הש\"ס (קידושין דה\"ב וביצה כ\"ד ב) דנעשה דיוק דרישא כמפורש בסיפא: ",
+            "ויאמר האזוב העזוב. הן אמת דפשטא דלישנא דמתני' משמע טפי כפי' קמא ותו דאל\"כ מה קמ\"ל. וכתב עוד ע\"ר אאמ\"ו הגזצוק\"ל דאשכחן כה\"ג דאע\"נ שוודאי נעשה המעשה. הו\"ל כידיעה בלי ראיי'. דדיינינן ליה כספק כדאמרינן [סנהדרין ד\"פ] שנים שיצא חץ מביניהן אפילו אבא חלפתא החסיד ביניהן. אפ\"ה גם אידך פטור. ורק בממון דאיתא בחזרה. דיינינן לאומדנא כה\"ג כוודאי. כשטוען התובע ברי וכגון בעלתה לו נשיכה בגבו [ח\"מ ס\"צ]. אבל לא בטוען שמא. וכגמל האוחר בין הגמלים (ח\"מ סי' ת\"ח) ע\"כ תוכן ד\"ק. אולם אני בו\"ת בעניי אבוא במקלי ותרמילי. בפרוזבוטי חכלילי. דק\"ל היכי משכח\"ל כה\"ג בטומאה דנידון ידיעה בלי ראיה כספק. ומ\"ש טומאה צפה משאר ספיקות שכולן בחדא מחתא מחתינהו. דבכולן פשיטא אפילו באותן שהן ספק דרבנן כל שיודע ודאי שנעשה א\"נ שלא ראה המעשה לא מחשב ספק כלל. ולא עוד אלא אפילו אינו ודאי שנעשה. רק מסתבר טפי לטומאה מלטהרה לא מחשב ספק כלל דהרי סט\"ו בר\"ה הלכתא גמירי לה (כתוס' סוטה כ\"ח ב) או דילפינן לה בק\"ו מפסח הבא בטומ' [כרמב\"ם רפט\"ז מאהט\"ו]. ואפ\"ה כשמסתבר לטומאה טפי מלטהרה מטמאינן גם בר\"ה. כדמוכח מכמה משניות שנזכרו לקמן [פ\"ה]. וא\"כ ע\"כ צ\"ל דרק כדיני נפשות אמרינן דידיעה בלי ראייה הו\"ל כספק מדכתיב ושפטו העדה והצילו העדה וכמעשה דשמעון בן שטח [מכות דה\"ב] שמצא ההרוג מפרפר. והדם מטפטף מהסייף שביד הרוצח. ואפ\"ה מדלא היו ב' עדיי ראייה פטור. אבל בשאר איסורים ובדיני טומאות. כל דמסתבר כך הו\"ל כוודאי. דהרי אפילו באיסור דאורייתא תולין במצוי בין להקל בין להחמיר [כי\"ד סי' ל\"ב ס\"ו. וקכ\"ח ס\"ב]. מכ\"ש בטהרות דמחמריני בהו בכל דוכתא טפי מבאיסורים. דהרי כל ספק ספיקא באיסור דאורייתא שרי. ובס\"ס בטומאה לכה\"פ תולין [כנדה לג\"ב]. והא דאמרינן (ביצה דז\"א) אפושי טומאה בדרבנן לא מפשינן. היינו רק דמה\"ט לא גזרו רבנן טומאה בדבר הטהור מדאורייתא [ועיין רש\"י שם]. אבל לענין לחוש לספק איסור שעיקרו דאורייתא. ודאי דחיישינן בטומאה טפי מבאיסורים. וכן מוכח מלקמן (פ\"ו מ\"ד). וכך כ' רבעתו\"ס (ב\"ק דקע\"ב ד\"ה אומר). ועיין בית שמואל באה\"ע (ס\"ו סקל\"ד) דהיכא דמסתבר ילפינן להו מהדדי. וכך נוטין דברי רבעתו\"ס (חולין דסד\"א ד\"ה שריקמ'). אלא שרבעתו\"ס (בכורות דז\"ב ד\"ה דג טהור) נראה שמסתפקין בזה. ועיין עוד ברטו\"ז (י\"ד שצ\"ז סק\"ב ד\"ה ראשונה). אלא ודאי רק במסופק אם נטמא מטהר ר' יוסי בטומאה צפה. וכפי' הרמב\"ם הנ\"ל. ולא כשוודאי נטמא אף שלא ראה שנטמא. ואת\"ל א\"כ מה קמ\"ל ר' יוסי. הרי אפילו כשהמקום צר מאד. מידי ספיקא לא נפקא. והוא ספק שקול. וכבר שמעינן כן מדברי הת\"ק. נ\"ל דמחלק ר' יהודה בין דרך עליי' לירידה. דבירידה דמסתבר שנגע בה, טמא. אהא מהדר ר' יוסי וקאמר דאפילו אין שם רק מלוא אדם וטומאה. וירד לשם דאז מסתבר דבתנועה קטנה כשהתחיל לירד להמים נגע הטומאה בהאדם אפ\"ה כל שאפשר שלא נגע בו טהור. דנראה לו סברת ר' יהודה חלושה שע\"י ירידתו להמים תתקרב אליו הטומאה עד שנדינהו כשאר ספק המצוי ודוק: ",
+            "וא\"ת עכ\"פ גם לטומאת עצמן. הרי המשקין הנוגעין אין בהן דעת לשאול. ובכה\"ג גם ברה\"י טהור. י\"ל דעכ\"פ כיון דהאדם הפושט רגלו יש בו דעת לשאל. הו\"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דדינו כיש בו דל\"ש. בין שהטומאה בין שהטהרה ביד האדם (כתוס' נדה דה\"ב ד\"ה ספק): ",
+            "ואי\"ל כהר\"ש. דלעולם שזרק גרסינן. ומיירי שמסופק אם נגע לאחר שנח. דא\"כ עכ\"פ ק' זרקה ל\"ל למתני. ואת\"ל דקמ\"ל דאפילו בזרקה אפ\"ה במסופק אם נגע בשעה שנח טמא. ליתא. דא\"כ מאי איריא דקמ\"ל הא במשקין. בכל מילי נמי. ובריש פרקין במפתחות וככר הו\"ל לאשמעינן כן: ",
+            "ויש לדקדק טובא. למה אצטריך תנא לשאל כיצד. והרי הדבר מפורש כבר באר היטב דקאמר דטומאת משקין ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור. ותו אם כבר הביא דוגמא אחת דפשט טמא רגלו וכו'. אטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל עוד דוגמות אחרות. וכי ממשיל משלים הוא מהדוגמא כשמסופק אם נטמאו המשקין מככר טמא. ואסתגר בקמייתא. ותו אם כבר רוצה להרבות משלים. עכ\"פ למה נקט ברישא בפשט ככר טמא לבין משקין טהורים ולא כמו בסיפא דהיינו בפשט מקל ובראשו משקין טמאים לבין משקין טהורים. והרמב\"ם בפירושו כאן ניער ממקום קדשו לתרץ א' מג' דקדוקים הנ\"ל. וז\"ל ונקט המשל מאיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הפרש בין יש או אין בו דל\"ש. דבכל גוונא ספק ליטמא טמא. וכן העתיק רתוי\"ט בשמו ולא העיר דבריו אלה מידי. והנה מלבד שבזה לא נתיישבו עדיין ב' הדקדוקים האחרים שזכרנו. תמוה ג\"כ מאד על דברי רבינו אלו. דהאיך יעלה על הדעת לומר דנקט תנא איש טמא מדיש בו דל\"ש. וככר טמא מדאין בו דל\"ש. והרי לימוד ערוך הוא בידינו. דבכל דעת לישאל בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט\"א]. וא\"כ ל\"ל לאשמעינן הכא כן. ולמה אצטריך רק הכא במשקין ליטמא לאשמעינן דאף באין בו דל\"ש במגיע. אפ\"ה טמא. הרי בכל דוכתא הדק כך דאין שום נ\"מ בין יש או אין בו דל\"ש במגיע. ותו הרי רתוי\"ט. אחר שהעתיק דברי הרמב\"ם הנ\"ל. כתב' שמדברי אלה מוכח. שגרס בככר וזרקה. וכוונתו, דאי גרסינן ופשטה. הרי הו\"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דהו\"ל כיש בו דר\"ש (כפסחים דכע\"א). וזה קשה לאזנינו ביותר דעל הראשונים אנו מצטערים דנימא דאצטריך תנא לאשמעינן בספק משקין ליטמא. דאין חילוק בין ייש או אין בו דל\"ש במגיע. אלא דרתוי\"ט מגלגל עלינו ג\"כ לומר דבא להשמיענו נמי דאף שלא בא המגיע בידי אדם אפ\"ה טמא. אולם ראו נא כי אורו עיני בתהלות ד' ידבר פי כי חנני אלדים להבין המשנה הקדושה בלי שום גמגום. והיינו לבתר מ\"ש רש\"י (פסחים טז\"א) דלהכי ספק משקין ליטמא טמא משום דלקבלו משקין טומאה. הוא מדאורייתא. א\"כ כשיש ספק אם נטמאו. הו\"ל ספיקא דאוריייתא ולחומרא. משא\"כ הא שמשקין יטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן דמדאורייתא משקין טמאים אינן מטמאין שום דבר. ולפיכך במסופק אם טימאו המשקים שום דבר הו\"ל ספיקא דרבנן ולקולא. א\"כ לא הוה סגי ליה לתנא במה דתני בספק משקין ליטמא טמא. דהרי אשכחנא נמי דספק משקין ליטמא טהור. וכגון במסופק אם נגעו משקין טמאין במשקין טהורים. דהו\"ל נמי ספק משקין והכי שואל התנא שפיר כיצד. ונקט הנך תרתי. איש טמא וככר טמא בלא זו אף זו. דל\"מ איש שאפשר שיהיה אב (וה\"ה כלי) וככר שאינו אלא תולדה. ונקט תרווייהו לדיוקא דדוקא ביש ספק אם נגעו הנך הטמאים במשקין דהו\"ל ספיקא דאורייתא. טימאו המשקין. דאדם טמא פשיטא דמטמא אוכלין ומשקין מדאורייתא. ואוכלין טמאין. נהי דאין מטמאין אוכליין מדאורייתא. עכ\"פ מטמאיין משקין מדאורייתא [כפסחים יד\"א. ורש\"י שם ד\"ה ומקרא. ורמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו]. הא במסופק אם נגעו משקין טמאים במשקין טהורים וכגון גוונא דסיפא דזרק מקל שבראשו משקין טמאין לבין משקין טהורים. גם ליטמא במשקין היה טהור. מדהו\"ל ספיקא דרבנן ובסיפא נקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין לבין הככרות. שאין המטמא ונטמא שוין דהמטמא הוא משקין והנטמא הוא אוכל. דאי בשזה וזה משקין. דהו\"ל שניהן שוין. הרי גם באוכל בשניהן שוין טהור. מדהו\"ל ספיקא דרבנן. מדלא מצינו טומאה עושה לכיוצא בה טמא (כפסחים דיח\"א). אלא אפילו כשהנטמא הוא אוכל. דהרי בכה\"ג דהיינו באוכל טמא למשקה הוא טומאה דאורייתא אפ\"ה במשקין טמאין אף באין הנטמא שוה להמטמא. טהור מדאורייתא. ולהכי ספיקו לקולא: ",
+            "ותמה הר\"ש כיון דהכא בכל הספרים גרסינן וזרקו. א\"כ מה אריא משקין דמטמאין אחרים רק מדרבנן. אפילו שרץ דמטמא מדאורייתא. אם זרקו. ומסופק אם נגע בהככר, טהור (וכלעיל מ\"א וב'). ותי' דמיירי במסופק אם נטמא הככר אחר שנח המקל. אע\"ג דבשעת זריקתו היה ספק נגיעתה טהור אפילו בשרץ אפ\"ה כשנולד הספק מגע בשעה שנח. הרי באותה שעה יש להטומאה מקום. ולהכי אילו היה ספק כזה השרץ היה טמא ושפיר אצטריך לאשמעינן דבמשקין כה\"ג טהור. ואת\"ל א\"כ מה חדית לן ר' יוחנן (פסחים יט\"ב ונדה דה\"ב) דקאמר דטומאה הבאה ע\"י אדם מחשבה כיש בדל\"ש. הרי מתני' היא וכדאמרן. דאי מחשבה כאין בדל\"ש הרי גם כשאירע הספק כשכבר הונחה ע\"ג קרקע. גם בשרץ הו\"ל לטהרה. י\"ל דממשנתינו אין ראיה דמצינן לאוקמה בשאירע הספק מגע לאחר שנח. אבל הככר הנוגע היה ביד אדם בשעת הספק וסד\"א דרק בכה\"ג אילו היה הספק בשרץ היה טמא. אבל בשלא היה הככר ביד אדם בשעת הספק אף שנתהוה הספק ע\"י אדם הזורק. סד\"א דמחשב כאין בדל\"ש. משום דבשעת הספק לא נגע האדם בשניהן. להכי קמ\"ל ר' יוחנן דאפילו במונחע\"ג קרקע. עכ\"פ כיון שבא לשם ע\"י כח אדם. מחשב כיש בדל\"ש. כך הם דברי רבינו הר\"ש ורק בהוספה מועטת (ועתוס' נדה דה\"ב). אמנם לעני בדעת כמוני דחיקא לי מילתא טובא לאוקמא למשנתנו שאירע הספק בשעה שנח הטומאה. ובמשנה א' דפרקין נוקמה שאירע הספק בשעת זריקה והרי בב' המשניות הלשון שוה שזרקה בין הככרות. ותו גם הסברא בעצמה לפענ\"ד רחוקה. דנימא דכשאירע הספק מגע בשעה שזרקה לא הו\"ל כיש בדל\"ש. וכשאירע הספק אחר שנח. הו\"ל שוב כיש בדל\"ש מדבא למקום זה ע\"י כח אדם. אתמהה. הרי הופסק הדבר מהאדם ע\"י הזריקה שדננוה כאינה ביד אדם. והא דאמר ר' יוחנן אפילו מונחת ע\"ג קרקע. היינו כרש\"י (פסחים דכע\"א) שהטהרה מונחת ע\"ג קרקע והטומאה ביד אדם. אבל בששניהן מונחין ע\"ג קרקע. ורק הטומאה באה לכאן ע\"י כח אדם. מאן שמעת לן שתהי' עי\"ז כיש בדל\"ש. תדע דוכי ס\"ד דשאבדל\"ש שטיהרה תורה. אינה רק בנפלה הטהרה מעצמה לשם. או שהונחה שם ע\"י בע\"ח זולת אדם בעל שכל. דאל\"כ טומאה שאבדל\"ש דטהור היכי משכח\"ל. ותו יש לדקדק ל\"ל דנקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין. ולמה לא נקט כפשוטו. שזרק או שפך משקין טמאין. ומסופק אם הגיע מהן טפה להככרות בשעה שנח. אולם תהלתך אלדי ידבר פי. כי אתה תאיר נרי. כי חנני אלדים ויתן לי גם את זה הפטדה היקרה להבין משנה הקדושה. ואמריה כי נעמו. מדבעי רמי ב\"ח (נזיר סד\"א) מת בכלי וכלי צף ע\"פ המים. ומסופק במגע הטומאה מהו. בתר מת אזלינן והא צף. או בתר כלי אזלינן. והרי הטומאה נחה בגווה. ואת\"ל בתר כלי אזלינן. והא טומאה נחה בגווה וכו' עכלה\"ג. ופסק הרמב\"ם (פ\"ד מאהט\"ו ה\"ד) כהך את\"ל. כדרכו לומר דאת\"ל פשיטותא היא. וא\"כ דינו כיש לטומאה מקום. וכבר ידענו ג\"כ דטומאה צפה במים או נזרקת באויר שניהן טהורים. דתרווייהו ילפינן מהשורץ על הארץ. וכש\"ס התם. וידענו ג\"כ דמת דנקט רמי ב\"ח לאו דוקא. אלא ה\"ה שרץ או שאר טומאה שמונח בכלי צף. וכך כתב בפירוש בשטה מקובצת למסכת נזיר. והרמב\"ם [פי\"ד מאהט\"ו ה\"ד] כתב בפירוש שרץ בכלי צף. וא\"כ נחזי אנן. אם היה שרץ במזלג וזרקו. ומסופק אם נגע השרץ בשעה שזרקו בככרות טהורות. הרי לפי את\"ל דרמב\"ח. הו\"ל לדון השרץ כנח. דהרי יש לו מקום ע\"ג הכלי. והיו הככרות הטהורות טמאים דדא ודא אחת היא עם האבעייא דרמב\"ח ואע\"ג דהככרות אבדל\"ש עכ\"פ כיון דהספק נגיעה נעשה ע\"י אדם הזורק. ובשעת זריקה הוה נח והו\"ל כספק טומאה הבאה ע\"י אדם. ולפיכך שפיר נקט תנא גבי בראשה משקין. זרק מקל. תרווייהו לרבותא אע\"ג דבכה\"ג בשרץ היה טמא. אפ\"ה במשקין טהור. דאע\"ג דהמשקין היו להן מקום ע\"ג המקל ומחשבו כנחין. אפ\"ה מדעכ\"פ טומאת משקין לטמא אוכלין או משקין הוא מדרבנן. ספק דרבנן לקולא. ואת\"ל אם כך כוונת משנתנו א\"כ מה בעי רמב\"ח בטומאה בכלי צף. והרי משנתנו הוא ממש כך. שהמשקין טמאין על המקל והמקל צף באויר דדוקא במשקין שטומאתן לאחרים דרבנן טהור. הא בשרץ טמא משום דכיש לו מקום דמי. י\"ל דאין הכי נמי. אלא דלא חש להאריך בפשיטותיה דאח\"ל בתר כלי אזלינן. דכך מבואר במשנתינו. א\"נ משום דממשנתינו אין עוד ראיה. מדאיכא למדחי ולפרש משנתינו כפי' הר\"ש. דמייריי שהספק נולד לבתר דנח. א\"נ מדהי' אפשר לפלוגי דדוקא ע\"ג מקל שאין לו תוך מחשב כיש להטומאה מקום. אבל ביש תוך לכלי סד\"א דמדחשיב לא הו\"ל כמונח על הארץ. אבל לבתר דפשיט באת\"ל דגם כשמונח תוך הכלי הו\"ל כמונח על הארץ. א\"כ מכ\"ש כשמונח על מקל שאין לו תוך דכארעא סמיכתא דמי: ",
+            "כך לשון הר\"ש והר\"ב וכך הוא לשון הגמרא (פסחים טו\"ב). ולכאורה מלת אחרים סתמא משמע דס\"ל לר' יוסי דמשקין מדאורייתא בין לאוכלין ובין למשקין. והא דנקט במתני' לאוכלין טמאין לאו דוקא. דה\"ה למשקין. אלא נקט אוכלין מדבעי למנקט בכיצד עיסה שהוא אוכלין. וגם בל\"ז משקין בכלל אוכלין [כשבועות כב\"ב]. וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ\"ה] דמייתי ר' יוסי כמה מיני כיצד על דבריו. ובכמה מהן אמר בפירוש לאוכלין ולמשקין טמאין ולכלים טהורים וכן העתיק הר\"ש לשון התוספתא. ולפענ\"ד גם מלשון ר' יוסי במשנתנו לכאורה מוכח כן דאי נימא דאוכלין דקאמר ר' יוסי דוקא. אבל משקין למשקין לא מטמאי מדאורייתא. א\"כ למה שבקה ר' יוסי בסיפא והכי הול\"ל למשקין ולכלים טהורים. אע\"כ דאוכלין ברישא לאו דוקא. אלא ה\"ה למשקין טמאין. ואע\"ג דבכל דוכתי דסתרי אהדדי דיוקי דרישא ושיכא אמרינן דנעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כמ\"ש לעיל סי' ל\"ט]. דשאני הכא דבמלת אוכלין נכלל משקין וכמש\"ל. אמנם כל זה תמוה מאד דבהדיא אמרינן [פסחים י\"ח א' וע\"ב] דס\"ל דמה דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. דהיינו יטמא אחרים. והאי אחרים היינו אוכלין. דאי משקין הרי לא מצינו טומאה עושה כי\"ב טמא. ופי' רש\"י [שם ע\"ב]. דהיינו אוכלין לאוכלין ומשקין למשקין. עכל\"ש. הרי דר' יוסי ס\"ל דאין משקין מטמאין משקין. ואת\"ל א\"כ למה קאמר ר' יוסי למשקין ולכלים טהורים. י\"ל דמשקין א\"צ לאשמעינן. דממילא ידעינן כן. מדאין טומאה עושה כי\"ב טמא. וכן משמע מרש\"י [פסחים יח\"א]. וא\"כ לפי האמור ק' התוספתא לש\"ס ערוך הנ\"ל. [ועיין רש\"י פסחים יח\"א ד\"ה והכא]. ואפשר דה\"ק התם. יכול למשקין אמרת לא כך הי'. ר\"ל אם תפרש האי יטמא דקרא. דהיינו רק למשקין ולא לאוכלין. א\"כ לא כך הי' יטמא דהכא כיטמא דרישא דכתיב גבי אוכלין טמאין דאין מטמאין כיוצא בהן. וא\"כ אי נימא דיטמא דכתיב גבי משקין טמאין היינו למשקין ולא לאוכלין ולא יהיו דומיא ליטמא דכתיב גבי אוכלין. א\"כ לא הו\"ל לקרא לכתוב סתמא כלישנא דכתיב גבי אוכלין. אע\"כ דלהכי כתיב סתמא גבי משקין. מדמטמא לאוכלין ולמשקין. ועכ\"פ דוחק הוא לפרש כן דהרי הש\"ס מסיים (פסחים יח א) טמא דרישא לטמא משקין ויטמא דסיפא לטמא אוכלין. וע\"כ צ\"ל כרבינו הרא\"ש [חולין פ\"ב ס\"ו] דכל תוספתא שלא הובא בש\"ס לאו דסמכא היא. וכ\"ש בענינינו דאשכחן בש\"ס הנ\"ל להיפך מהתוספתא: ",
+            "והנה קול עלה נדף. אגב דאתא לידן דינא דנן נבאר כיד ד' הטובה עלינו כל הסתעפות פרשת דרכים בדינים הללו שיש בספק טומאה ברה\"י או בר\"ה. ונקרא להנהו כלל בשם בית הספק. ובו ט\"ו נתיבות. א) ספק טומאה ברה\"י טמא. דגמרינן מסוטה דכל ספק שיש בו דל\"ש בנוגע טמא כשאירע ברה\"י [נדה דג\"א וסוטה כ\"ח א' וב' ודכט\"א]. ב) ספק טומאה בר\"ה טהור אפילו יש בדל\"ש בנוגע ומגיע. וגם זה ילפינן מסוטה. מדסוטה טמאה מספק לבעלה רק בנסתרה ברה\"י. הא בר\"ה אין כאן סתירה. כמו כן כל סט\"ו שנולד בר\"ה טהור (ע\"ז לז\"ב). ויש להקשות ל\"ל למילף סט\"ו ברה\"י דטמא וסט\"ו בר\"ה דטהור מסוטה. הרי אמרינן בש\"ס (חולין דט\"ב) דסט\"ו בר\"ה טהור הלממ\"ס הוא. וכיון שכן יש נמי הלממ\"ס דברה\"י טמא וכדאמרינן כה\"ג (במ\"ק דד\"א) דכיון דיש הלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה וקראי ל\"ל. ודוחק לומר דאי משום הלכתא. הו\"א דברה\"י תלויה. קמ\"ל סוטה דברה\"י טמא לגמרי. דעכ\"פ ק' איפכא דכיון דאיכא למילף מסוטה. הלממ\"ס ל\"ל כלל. הרי בין בר\"ה ובין ברה\"י שפיר איכא למילף מסוטה. (ועיין תוס' סוטה כח\"ב ד\"ה מכאן). ונ\"ל דאי לאו הלכתא לא הוה גמרינן סט\"ו ברה\"י דטמא מסוטה. די\"ל שאני סוטה דרגלים לדבר שהרי נסתרה אחר הקנוי (כסוטה דב\"ב). להכי צריך הלממ\"ס דלא נחלק בכך. ועדיין י\"ל כיון דקיי\"ל בכל דוכתא דון מינה ואוקי באתרה (כרתוי\"ט זבחים פ\"ז מ\"ב ד\"ה עשאה). א\"כ ה\"נ נימא דילמא רק בסוטה מחלקינן בין רה\"י לר\"ה מדמסתבר לחלק כן. אבל בסט\"ו מה לי ברה\"י או בר\"ה אי מטמאינן סט\"ו ברה\"י ה\"ה בר\"ה. להכי צריך הלממ\"ס דלגמרי נילף מסוטה. ודוק. ובירושלמי פ\"ק דסוטה (דב\"ב) אמרי' דסט\"ו בר\"ה טהור ילפי' לה מק\"ו מפסח. דהרי צבור עושין הפסח בטומאה א\"כ אם טומאה ודאית הותר בצבור ק\"ו לסט\"ו ברה\"י. והרמב\"ם (פט\"ו מאהט\"ו) הביא ק\"ו זה. ול\"מ הי' נ\"ל דאין זה ק\"ו גמור. מדאיכא למפרך מה לפסח שכן מצוה ויש בו נמי כרת. וכדפרכינן כה\"ג ביבמות [דה\"ב]. ותו הרי פסח חמור בכמה פנים מסט\"ו שבר\"ה. דבפסח לא מקלינן רק ביש בעזרה לכה\"פ נ' בנ\"א [כפסחים ס\"דב] ושיהיו רובן דהיינו כ\"ו מהן טמאים. ורק בטומאת מת [כפסחים צה\"ב]. ובסט\"ו בר\"ה מקלינן בכל מיני טומאה שבעולם. ומקלינן נמי בשנולד הספק במעמד ג' בנ\"א ואפילו אין הספק רק בא' מהג'. ואפילו כל הג' הן נשים או קטנים שיש בהן דל\"ש. וק' אמאי מקלינן בסט\"ו בר\"ה טפי מבפסח ונימא דיו דהרי דיו דאו' [כב\"ק ספ\"ב]. ותו הרי בפסח לא מקלינן רק בדאיכא תרתי. שיהיו שם בנ\"א רבי' ויהיו בר\"ה דהרי עזרה ר\"ה היא (כפסחים יט\"ב) משא\"כ בספק טומאה מטהרינן בין שאירע הספק ברשות הרבים לאדם יחיד. ובין שאירע לג' בנ\"א ברה\"י וזה הוה כדוגמא דסוטה. דבין שנתיחדו שניהן בר\"ה או שנתיחדו שלשה ברה\"י טהורה. אע\"כ דגם לירושלמי עיקר הילפותא הוא מסוטה ורק נקט האי ק\"ו לגלויי מלתאי בעלמא. מדסד\"א דוקא דומיא דסוטה דכבר נשואה לבעלה. מותרת לבעלה לקיימה וה\"נ בכל סט\"ו שאירע בר\"ה דוקא בדיעבד שכבר נגע הדבר שנתהווה בו הספק טומאה בטהרות טהור. אבל לכתחילה אסור ליגע בטהרות. להכי קאמר הק\"ו אם וודאי טומאה מותר לכתחילה להתעסק בקודש מכ\"ש דספק טומאה מותר לכתחילה. ובתוספתא (ספ\"י דמכילתין) הביא עוד טעם דלהכי סט\"ו בר\"ה טהור וברה\"י טמאה. מדאפשר לשאל ליחיד וא\"א לשאל לרבי'. ונ\"ל דר\"ל משום דהא דמטמאינן סט\"ו ברה\"י היינו רק בתרתי לריעותא שיהי' ברה\"י ושהי' שם בשעה שנולד הספק רק אדם א' ומדאפשר לשאל האדם הא' אם נטמא אם לאו והוא לא ידע. הו\"ל ככל סט\"ו שיש בדל\"ש דטמאה מספק. אבל כשאירע לאדם א' ספק טומאה בר\"ה אי אפשר לשאל כך לכל בני ר\"ה אם יודעין שנטמא זה. דמיי יודע מי מצוי לילך שם. ולפיכך הו\"ל כסט\"ו שאין בדל\"ש דטהור. אבל עדיין יש לשאל לטעם זה של התוספתא. דהא תינח לסט\"ו שאירע בר\"ה ממש. דא\"א לשאל לכל בני ר\"ה. אבל הרי גם בשאירע הספק טומאה לא' מג' בנ\"א שהיו ברה\"י שנמי מטהרינן (כנזיר נז\"א) והרי בכה\"ג שפיר אפשר לשאל לאותן הג' שהיו שם אם נטמא זה או לא. ודוחק לומר דהך תנא דתוספתא דאיהו ניהו רשב\"ג באמת ס\"ל דאין סט\"ו בר\"ה טהור רק בשאירע הספק בר\"ה ממש. אלא נ\"ל דגם תוספתא ס\"ל דעיקר ילפיתא דסט\"ו בין ברה\"י ובין בר\"ה מסוטה ילפינן לה וכדאמרן. רק מדאיכא למימר דלמא כיון דעיקר ילפותא דסט\"ו בר\"ה טהור. רק מסוטה ילפינן לה. דרק בב' טמא ולא בג'. אבל מנ\"ל להחמיר גם באירע ספק טומאה באדם א'. ותו מנ\"ל להקל בקטן שאבדל\"ש ושנצטרך שיהיה גם בזה דמי לסוטה. והרי בל\"ז לא דמי לסוטה לענין שיצטרך שיהיו בנ\"א השייכים ליחיד (וכלקמן סי' ז') דלמא ה\"נ בין שיש אי שאין בו דל\"ש. כיון שהספק נולד באדם א' או ב' מחמרינן. להכי נקט ואתא הך טעמא מדאפשר לשאלו וא\"כ גם באדם א' גדול מחמרינן מה\"ט. וגם באין בדל\"ש מקלינן מה\"ט. ובל\"ז ע\"כ צ\"ל דגם התוספתא אילפותא דמסוטה סמיך. דאל\"כ ק' דמנ\"ל לתוספתא לחלק בין יש או אין בו דל\"ש אלא ע\"כ דמסוטה גמר לה (וכסוטה כ\"ט א) וא\"כ כיון שכן. דלהך טעמא דיש או אין בדל\"ש לסט\"ו ברה\"י ובר\"ה. הרי מסוטה לחוד מצינן למילף שפיר טומאת רה\"י וטהרת ר\"ה אע\"כ משום דאי מסוטה לחוד הוה אפשר לחלק כלעיל להכי אצטריך נמי להך טעמא. ג) רה\"י היינו כל מקום שאין רבי' מצויין שם. ואפילו אין שם מחיצות סביב ואפילו שייך המקום ההיא לרבי' (ועי' לקמן פ\"ו מ\"ז) לפיכך אם אירע שם ספק טומאה לאדם שיש בי דל\"ש אם נטמא אם לאו. ולא הי' שם בשעת לידת הספק רק אדם א' או ב'. שאירע הספק בא' אי בשניהן. זהו ספק טומאה שברה\"י שספקו טמא. ד) ר\"ה יש בי ב' מינים. (א) כל מקום שהוא מעבר לרבים. כגון שוקי' ורחובות סרטיא ופלטיא ואפילו מוקף מחיצות ומקורה (כלקמן פ\"י מ\"ח וט' ושבת דז\"א) ואפילו שייך המקום ההוא רק ליחיד אבל רשות לרבים לכנוס ולצאת שם בלי לשאול רשות מבעה\"ב תחלה [ככרם סוף מכילתין]. ואפילו לא היה שם בשעת הולדת הספק רק אדם זה שנולד בו הספק אם נטמא. הו\"ל ספק טומאה שבר\"ה וטהור. (ב) מין ר\"ה השני היינו שהמקום שאירע שם הספק היה באמת רה\"י גמור. כגון חדר שבבית ששייך לאדם א'. אבל היה שם בשעת לידת הספק ג' בני אדם. בין שהספק בכל הג' או שהספק הוא רק בא' מהן ואפילו באין הב' יודעין כלל אם נולד ספק טומאה לאדם השלישי אפ\"ה הו\"ל סט\"ו שבר\"ה וטהור. מיהו בית ששייך לג' בני אדם נל\"פ דלא מקרי מה\"ט ר\"ה רק בששייך באמת לכל מי שירצה. ה) אמנם במין ר\"ה הב' שזכרנו היינו שבמקום שאירע שם הספק היו ג' בני אדם שם בשעת הולדת הספק. לרמב\"ם [פ\"ט מנזירות הט\"ז]. כל שהיו שם ג' בני דעת. ואפילו עומדים רחוקים זמ\"ז. ואין להם עסק זה עם זה ואפ\"ה מיקרי סט\"ו שבר\"ה וטהור. כיון שכל הג' היו בהרשות שאירע שם הספק. אבל להראב\"ד שם. לא מקרי כה\"ג סט\"ו שבר\"ה רק כשכל הג' במעמד א'. ורלח\"מ שם כתב דלהראב\"ד לא סגי כשכל הג' במעמד א'. רק צריך ג\"כ שיהיה הספק בין ב' או בין כל הג' מהן אם נטמא זה או זה או כולן טמאים או טהורים. וכך נוטין באמת דברי הראב\"ד שם. ורמל\"מ (רפט\"ו מאהט\"ו) כתב שזהו הפלוגתא ריש פרק ב' נזירים דרש\"י ס\"ל כרמב\"ם ותוס' שם ס\"ל כהראב\"ד. ו) אולם אם בין הג' בני אדם יש א' מהן הטמא. והספק הוא אם נטמאו בו זה או זה. או שניהן הן או לאו. אין האדם הטמא מתחשב תוך הג' שיהא נידון כסט\"ו בר\"ה. דהאדם הטמא הוא כהשרץ אשר מסופקים אם נטמאו בו השניים האחרים. וכן הוכיח הרמב\"ן בחידושיו בפ\"ק דנדה (דה\"ב) דמתרצינן דמיירי שחברותיה נושאות את הנדה במטה. והרי ק' על זה א\"כ הו\"ל ג' דמחשב כר\"ה ולמה נטמאין. אע\"כ דהאשה המטמא' אינה נחשבת. מדהיא כהשרץ. שהספק הוא אם נטמאו בה השתים הנושאות אותה. וזה התירוץ קלסי' הרשב\"א בחידושיו שם. ז) ויש שרצו לתרץ הקו' הנ\"ל דג' נשים לא מקרו רבים ואפילו ק' נשים כחד חשיבי. ורצו ליתן טעם בזה דכיון דמסוטה גמרינן להכי לא מיקרי ר\"ה רק באין בהן חשש יחוד. והא תינח באנשים רבים. משא\"כ בנשים הרי אפילו עם ק' נשים אסור להתיחד (קידושין פ\"ד מי\"ב). ולהכי מחשבו כולן כרה\"י. ולא הבנתי דאי ביחוד תליא מילתא. למה תלינן במספר בנ\"א הרי בספק טומאה באדם א' ודאי ליכא יחיד. וגם בב' בנ\"א אפשר שאין בהם איסור יחוד. כגון האיש עם אשתו והאם עם בנה והאב עם בתו וכ\"כ ב' אנשים או ילד עם ילדה שיש בשניהן דל\"ש ואין יודעין טעם ביאה. דוודאי בכל הני לא שייך איסור יחוד [ועיין אה\"ע סי' כ\"ב] וא\"כ נחשבינהו ר\"ה אפילו בב' מהן. ומנ\"ל דבעינן תרתי. שיהיו ג' וגם שלא יהיו ראויין ליחוד. ועוד יש חומרא לדידהו דאשה אחת עם אנשים הרבה או איש אחד עם נשים הרבה. דבתרווייהו איכא איסור יחוד. להך סברא אין בהם דין ר\"ה בסט\"ו. וא\"כ למה קאמרי דאפילו ק' נשים כחד חשיבי הרי אפילו בשיש ג' אנשים או רבים מהן כשגם אשה א' ביניהן דשייך בהן איסור יחוד [כאה\"ע שם] ולא נחשבה ר\"ה. אע\"כ דאף דגמרינן מסוטה. היינו רק לענין מספר הנפשות. ולא לענין תואר הנפשות. דבכל כה\"ג אפילו מאן דס\"ל (חולין דק\"כ ע\"ב) דון מינה ומינה הכא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה מדלא מסתבר לחלק גבי טומאה בין זכר לנקבה ובין גדול לקטן. ורבינו הרמב\"ן ז\"ל בחידושיו לנדה. היו דברי י\"א אלו כל כך קלים בעיניו. עד שלא רצה להטריח א\"ע להשיב על דבריהם. אלא הגה ברוחו הקשה שלא אמרו כלום. ח) ועוד נ\"ל טפי דלבתר דאסקינן דכל ג' אף ששייך בהן איסור יחוד אפ\"ה מחשבו ר\"ה. ואפילו אינן בני עדות כלל לאיסורא ולממונא. כגון ג' ילדים שיש בהן דעת לישאל (ומסתפקינא באירע סט\"ו ברה\"י באדם שיש בדל\"ש והיה בב' הנותרים א' או ב' אין בדל\"ש אי מחשב ר\"ה. ולפי השקפה ראשונה נראה מדאין דעת בכולן אינן בכלל בני אדם). ועכ\"פ א\"צ שיהיו דוקא ג' בני ברית. אלא אפילו כל הג' או ב' מהן כנענים נקרא רה\"י ההוא ר\"ה. וכדאשכחן בכל מידי דצריך מחשבה. כגון עובד דומיא דעבד (פרה פ\"כ מ\"ג וד'). וכן כי יותן דומיא דכי יתן שבהכשר (ריש מכשירין). וכן מחשבה שצריך לשווי' כלי לקבל טומאה (כלים ספכ\"ה). וכן מחשבה לשוויי' אוכל שיקט\"ו (עוקצין פ\"ג. ועמ\"ש בס\"ד בבועז). בכולן אין חילוק בין ישראל לכנעני. וראיה לדברינו דהרי בכל הנך לא מצינו שנתמעטו רק חרש שוטה וקטן. מדאינן בני דעת כלל. אבל כנעני שהוא בר דעת מחשבתו הוה מחשבה. ורק לענין טומאה שבגופו או שיוצא מגופו אמרינן אתם קרויין אדם וכו' (כיבמות סא\"א). ושבו לכם עם החמור. עם הדומה לחמור (ב\"ק דמט\"א). אבל לענין מילי אחרניתא. כבני דעת חשיבי. וכ\"כ מצינו לענין נט\"י דצריך כח גברא גם כנעני חשיב גברא (ועמ\"ש בס\"ד ספ\"א דידים). ופשוט דכ\"ש לענין ר\"ה דחשיבי שיהיה כל רה\"י שמצויין שם חשיב ר\"ה על ידן. וכ\"כ כל סט\"ו שבא ע\"י כנעני גדול מחשב כיש בדל\"ש אף דלא מהימנינן ליה. ט) כל סט\"ו דאורייתא שברה\"י דינו כוודאי טמא. ושורפין עליה את התרומה. ואפילו יש שם חזקת טהרה (כתוס' ריש נדה). אבל בס\"ס אפילו ברה\"י תולין (כנדה לג\"ב) וכ\"כ אין אומרים סט\"ו ברה\"י טמא. רק כשהספק הוא כבסוטה. דהיינו באדם א' או ב'. אם נטמא כל א' או לא. אבל כשהספק הוא בין ב' גופין אם נטמא זה או זה כיון שא' מהן ודאי טהור לא דמי לסוטה דאו שניהן טהורים או שניהן טמאין. משא\"כ הכא. להכי בכה\"ג תולין (תוס' נזיר נז\"א ד\"ה באומר). י) אבל סט\"ו שבר\"ה טהור. היינו בין שהספק הוא אם נטמא א' מהג' או ב' מהן. או אם כולן טהורים או אם כולן טמאים (כספ\"ה דטהרות). ועיין לעיל סי' ג'. ואפילו כשהספק הוא בין ב' בנ\"א מהג' אם נטמא זה או זה. שהרי א' מהן ודאי טמא (נזיר נז\"א). ובין שהספק הוא בהנוגע דשמא לא נגע כלל. או שהספק הוא בהמגיע כגון שנגע בשרץ ואינו יודע אם חי או מת. או שנגע בשרץ מת. ואינו יודע אם היה א' מהח' שרצים שנזכרו בפרשת שמיני שרק אלו מטמאין. או שמא צפרדע או שרץ אחר היה. והרי בין כך וכך ודאי נגע (ערפ\"ה). אפ\"ה כל סט\"ו שבר\"ה טהור. יא) מיהו אין ספק טומאה בר\"ה טהור רק בשיש חזקת טהרה להנטמא (כתוס' סוטה כח\"ב ד\"ה מכאן). ולזה נוטין דברי הרמב\"ם (כרמל\"מ סוף הלכות מקואות). וזה דלא כדברי רבעתו\"ס (ריש נדה בדיבור ראשון ושני שם) שכתבו דגם בדליכא חזקת טהרה. סט\"ו בר\"ה טהור). אבל ביש חזקה לטומאה. וכגון היה ודאי טמא אבל מסופק רק אם טבל. או אפילו שוודאי טבל. אבל מסופק אם טבל במ' סאה או בפחות. בכל כה\"ג יש חילוק. דבהיה טמא מדאורייתא אף שיש שם כמה ספקות טמא. אבל בהיה טמא מדרבנן אפילו בהיה בטבילתו רק ספק א' טהור. בין שטבל בר\"ה או ברה\"י (מקואות פ\"ב מ\"ב). יב) כל היכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. טמא אפילו בר\"ה (כטהרות פ\"ג מ\"ח. ורמב\"ם פט\"ו מאהט\"ו ה\"ג). ואפילו אין בו דל\"ש (כרפ\"ז דטהרות). אבל היכא דמסתבר טפי לטהרה מלטמאה. טהור אפילו ברה\"י (כטהרות פ\"ג מ\"ח. ונדה פ\"ז מ\"ב). זה הכלל דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר באיסורים ובטומאות (ועיין ברמג\"א תס\"ז סקט\"ז). וכ\"כ ביש רוב לטמא טמא אפילו בר\"ה (כטהרות פ\"ה מ\"ז). וביש רוב לטהרה. טהור אפילו ברה\"י (כקדושק דפע\"א) ואילה\"ק ממ\"ד (תוספתא דמכילתין פ\"ו. הובא בכתובות דטו\"א ט' צפרדעים ושרץ א'. ונגע בא' ברה\"י טמא. ט' שרצים וצפרדע א' ונגע בא' בר\"ה טהור. י\"ל התם מדהו\"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי מדניכר כל איסור במקומו הו\"ל כט' חניות. יג) מחזקינן טומאה מזמן לזמן אפילו בר\"ה ספקו טמא (כטהרות פ\"ה מ\"ז). וכך כתב הרשב\"א (בפרק קמא דנדה) דכל להחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. אף בר\"ה טמא. יד) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואפילו ברה\"י ספקו טהור (כטהרות פ\"ט מ\"ח). מיהו דוקא בלא היתה הטומאה בב' המקימות בכל א'. אבל אם טלטל הכלי שבו הטומאה ממקום למקום ומצא הטומאה במקום הב'. או מזוית לזוית באותה קופה (נדה ד\"ד א) מחזקינן בכה\"ג הטומאה גם ממקום למקום. לומר שכבר במקום הראשון היה הטומאה בכלי. אבל רק לתלות ולא לשרוף תרומה ע\"י ספק זה (כהראב\"ד פי\"ז מאהט\"ו). ונ\"ל דה\"ט מדהו\"ל ספיקא. אי ניזל בתר המקום שבכלי. והרי הטומ' מונחת בתוכו באותו מקום שבתחלה. והו\"ל החזקת טומאה באותו מקום מזמן לזמן. או ניזל בתר המקום שהכלי הועמד עליו. והו\"ל החזקת טומאה ממקום למקום. וכאבעיי' דבש\"ס (נזיר סד\"א) ומדהו\"ל ספק תולין ולא שורפין. והנ\"מ דלרמב\"ם ושאר גאונים דעמי' דס\"ל דכל את\"ל פשיטותיה דאבעיי' הוא. והרי בסוגיא דנזיר הנ\"ל קאמרי' ואת\"ל בתר כלי אזלינן והא נח א\"כ ה\"נ שורפין בכה\"ג תרומה על ספק כזה. וגם להראב\"ד אי נימא דס\"ל דאת\"ל לא פשיטותא היא. א\"כ בחמץ בכה\"ג הו\"ל ספק איסור משהו ולקולא [ועי' רמג\"א תס\"ז סקט\"ז]. וגם בל\"ז בחמץ כשנמצא החמץ תוך הכלי הב' שנטלו הכרוב שבו מהכלי א' אין לאסור הכרוב שבכלי א' דאף את\"ל שנחזיק שהי' החמץ בכלי הב' בשעה שלקחו הכרוב שבו מהכלי א'. אפ\"ה לא נאסר הכרוב שעדיין בכלי א' מדלא נגע החמץ שבכלי ב' בהכרוב שבכלי א' רק שעה מועטת בשעת לקיחה. ולראב\"ד הנ\"ל צ\"ל דהך מסוכן שהוציאוהו (לקמן רפ\"ו) מיירי שהוציאוהו בלי המטה. טו) אע\"ג דכל הטומאות מחזקינן להו למפרע מזמן לזמן כשעת מציאתן אפילו בר\"ה או ברה\"י (כטהרות פ\"ט מ\"ט) אפ\"ה זהו דוקא במקום מציאתן (כפ\"ג דטהרות סי' י\"ד) דאל\"כ בכל דוכתא שמזדווגין יחד החזקט\"ו מזמן לזמן והחזקט\"ו ממקום למקום. כגון אדם בריא שטלטלוהו ממקום למקום. ובמקום השני מצאוהו מת. אף שיש להחזקטו\"מ מזמן לזמן לומר שכבר בשעה שהיה במקום הראשון היה מת. אפ\"ה אין מחזקט\"ו ממקום למקום. וכל שנגע בו במקום הראשון טהור. וכן מבואר במשנה כלים פ\"ט מ\"ג. ועיין ספ\"ט דטהרות. ועיין מ\"ש בזה בס\"ד (אהלות פ\"ז בועז סי' ז') וכ\"כ כל ספק מגע בטומאה צפה במים או באויר בין בר\"ה או ברה\"י טהור (טהרות פ\"ד מ\"א ומ\"ז): ",
+            "ולהרמב\"ם (פט\"ו מאהט\"ו) יהיה כוונת המשנה ג\"כ כך דלהכי ספק טומאה הנזרקת טהור. מדכל הטומאות כשעת מציאתן והרי מצאה רחוק מהטהרה. ולכאורה מהתוספתא זו יהיה סיוע להרמב\"ם שכתבנו לעיל בשמו דטומאה הנזרקת רק בשרץ טהור מיהו י\"ל דאורחא דמילתא נקט. דשרץ מצוי לזרקו (כביצה לו\"ב). תדע דגם לר' דוסתאי בהתוספתא שם דאמר דספק שרצים היינו בעשה טהרות במבוי ואח\"כ נמצא שם שרץ טהור. ע\"כ גם הוא שרץ רק לדוגמא בעלמא נקטה. וה\"ה שאר אהט\"ו. ועיין מ\"ש לעיל סי' מ\"א: ",
+            "ונ\"ל דהיקש זה אסמכתא בעלמא הוא. אלא עיקר התירא הוא הואיל ואין למזבח מעוף זה אלא דמה. לפיכך לא הוה חולין בעזרה רק מדרבנן וכדקאמר התם. ולהכי משלה נתנו לה (ועיין מ\"ש פ\"ק דכריתות סי' ל\"א ובס\"פ שם מה שכתבנו שם בס\"ד): "
+        ],
+        [
+            "והא דלא תני נמי כזית מנבלה וכזית משרץ. ונשא א' מהן ולא נגעו. י\"ל דמדכבר תנא אעצם מת ונבלה והסיט א' מהן. תו לא צריך למתני הך דדמי: ",
+            "והא דנקט עצם מנבלה ולא שאר עצם טהור. וכ\"כ קשה ברישא דנקט כזית מנבלה ולא כזית בשר טהור. י\"ל דבכזית נבלה בעי לאשמעינן רבותא אליבייהו דרבנן. דאע\"ג דבכזית נבלה יש בה עכ\"פ חזקת טומאת מגע ומשא. אפ\"ה ביש בה ספק אהל מטהרי רבנן. ואיידי דנקט ברישא כזית נבלה. נקט בסיפא נמי עצם נבלה: ",
+            "ואע\"ג דכבר תנא כל גווני ספק מגע משא ואהל. הדר נקט נמי בית הפרס וחוץ לארץ. לאשמעינן דאע\"ג דטומאתן רק מדרבנן. אפ\"ה מחמיר ר\"ע. ולא תימא ספק ספיקא הוא. ליתא. דכיון דספק הראשון זה נחשב כוודאי [כפ\"ד מ\"ה] תו לא מחשב ע\"י הספק השני כספק ספיקא. ואע\"ג דלעיל [פ\"ד מ\"ה] בוודאי מגען גם לרבנן טמא בר\"ה. התם ודאי נגע בטומאה דרבנן. והא דאמרינן התם בספק מגען לכ\"ע טהור בר\"ה. י\"ל דלר\"ע הכא שאני דוודאי נגע בא' מהן. מיהו ב' רוקין יבשים ונגע בא' בר\"ה טהור [התם מ\"ו]. היינו ודאי דלא כר\"ע הכא [במ\"ב]: ",
+            "והא דנקט תו ספק מאהיל בשביל. והרי כבר תנא ספק מאהיל בכזית ממת. י\"ל דנקט שביל משום ר' יוסי דמטהר בספיקתו [וכמ\"ב]. להכי קמ\"ל דאפ\"ה לר\"ע טמא: ",
+            "כך כתב הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. ורב\"א פי' דס\"ל לר\"ע דדוקא בספק שאירע לרבים. מטהרינן מהלכה למשה מסיני. ולא כשאירע ספק טומאה ליחיד בר\"ה. ותמהני מאד על רבותינו דא\"כ צא ופרנס סוגיא דפסחים [דף י\"ט ע\"א וע\"ב] דאמרינן במחט טמא מת שנמצא בבשר קודש במקדש. ומסופק אם נגעה המחט באדם ובסכין. טהורין. מדהו\"ל בעזרה ספק טומאה בר\"ה. ואמר ר\"ע עלה זכינו שאין טומאת ידים במקדש [עיין רש\"י שם]. וקשה לפי דברי הר\"ש הנ\"ל למה קאמר דוקא טומאת ידים. הרי מהאי ברייתא מוכח דגם טומאה ממש לא גזרו כה\"ג במקדש. דהרי אלו אירע כך חוץ למקדש הוה מטמאינן להר\"ש לגברא ולסכין. מדאית להו טהרה במקוה. וגם לרב\"א קשה דאפי' נימא דהא דמטמא רב\"א אליביה דר\"ע באירע טומאה ליחיד בר\"ה. היינו רק מד\"ס. אפ\"ה קשה דל\"ל לר\"ע לומר אין טומאת ידים במקדש. הול\"ל זכינו שאין טומאה שמד\"ס במקדש. אמנם אני עני וכואב לא ידענא למה לא תירצו רבותינו כפשוטו. דדוקא בספק נגע או לא נגע מטהרי ר\"ע ור' יוסי בר\"ה. משום דבכה\"ג הו\"ל ממש דומיא דסוטה דטהורה כשנסתרה בר\"ה. שהספק הוא אם נעשה בה מעשה המטמאה. דהיינו הבעילה. ומה\"ט בסוגיא דמחט שזכרנו כ\"ע מודו דגם חוץ לעזרה היינו מטהרין לגברא בר\"ה. ורק בטומאת ידים היינו מחמירין בה שם. וכמ\"ש רש\"י שם. ואפ\"ה בר\"ה טהור. אבל כשוודאי נעשה המעשה. כי הכא שוודאי נגע. רק שמסופק אם בטומאה או בטהרה. מטמאי אף בר\"ה. מדאינו דומיא דסוטה. תדע דהרי מוכח כן במשנתנו א' וב'. דלא נקט רק ב' מיני ספק. דהיינו כשמסופק בהגוף שנגע אם הוא טמא או טהור. או כשהספק הוא באיזה גוף נגע. ומדלא נקט נמי מין ספק הג'. דהיינו שמסופק אם נגע כלל בשום גוף. על כרחך משום דבספק כהך כ\"ע מודו דבר\"ה טהור. ויש גם טעם יפה לחלק ביניהן משום דכל דבר שמחוסר מעשה. מוקמינן לה אחזקה שלא נעשה. עד שיברר לך שנעשה. וכדאמרינן [בי\"ד קי\"א] במסופק אם נפל איסור לקדרה. מוקמינן אחזקה דלא נעשה. וכ\"כ אשכחן [בח\"מ רס\"א ס\"י] בתנאי שבין מוכר ללוקח. או בין נותן להמקבל מתנה. דאם התנה על מנת שתעשה דבר פלוני. המקבל צריך ראיה שעשה. ואם התנה על מנת שלא תעשה. הנותן צריך להביא ראי' שעשה הלה כדי לבטל המכר והמתנה: ",
+            "ונ\"ל דלדבריו שם צריך לחלק. דדוקא בנגע באדם בר דעת. ואין הנוגע יודע אם טמא או טהור הי' פליגי במשנתנו. אבל בדבר שאינו בר דעת. כ\"ע מודו דטהור בספק מגע. וכמ\"ש לעיל סי' צ'. דו\"ק. וכדברי רבינו מ\"ל נ\"ל דהרי דוקא ביש כאן ודאי טומאה מד\"ס מטמאי רבנן בוודאי מגע [כלעיל פ\"ד מ\"ה ומ\"ו]: ",
+            "וכתב הר\"ש דדוקא בעשה כבר טהרות מטהר ר' יוסי בשביל. ואילה\"ק להר\"ש. א\"כ בכולהו הו\"ל נמי לר' יוסי לטהר מה\"ט. י\"ל דלהר\"ש ר' יוסי תרתי בעי. שאי אפשר לזהר ושכבר עשה טהרות. אמנם לפי דעת הר\"ש דר' יוסי מטהר בשביל רק בעשה טהרות. א\"כ הנך דמטמא ר' יוסי נמי אע\"ג שעשה טהרות. דכיון דבשביל מודה לר\"ע לחלק בין עשה או לא עשה טהרות. צ\"ל דבאחריני מחמיר ר' יוסי טפי מר\"ע דאף בשעשה טהרות מחמיר גבייהו. אבל לפענ\"ד דהקצת דוחק בלשון. דר\"ע דנקט לשון מטמא סתמא. יהיה מיקל טפי מר' יוסי דנקט לשון מטהר. וגם מלקמן סי' י\"ח לכאורה מוכח דלא כהר\"ש. אלא דר' יופי אפילו בנגיעה מטהר בשעשה כבר טהרות. דאל\"כ מה קמ\"ל מתני' דהתם. והרי היא היא כמשנה ג'. ואטו כי רוכלא לחשב תנא וליזל. אלא ל\"מ נ\"ל דבשביל מיקל ר' יוסי טפי מר\"ע דאפילו בלא עשה טהרות טהור מדאי אפשר בלי הילוך. ובאינך כר\"ע ס\"ל לחלק בין עשה או לא עשה טהרות: ",
+            "ורב\"א לשיטתיה דלעיל אזיל. דרק בשיש ספק אם נטמאו רבים. מטהר ר\"ע בר\"ה. א\"כ מפרש הכא לר' יוסי. דדוקא בשביל מטהר. שדרך בני אדם להלוך שם. והו\"ל כאירע הספק לרבים. שאפשר שגם להם אירע הספק. משא\"כ במגע: ",
+            "והא דנקט ונאכלו קודם שטבל. ה\"ט דאי בנאכלו אח\"כ. היה צריך התנא להאריך ולחלק בין שאכלם אדם אחר או שאכלם המהלך בעצמו. דהרי באכלם המהלך אחר שהתטהר וקודם שהלך בשני היו השניות טמאות ממ\"נ. מדאכלו אוכלין טמאין. דנטמא גופו [כמשנה סוף זבים]: ",
+            "והא דנקט שעשה טהרות לאו דוקא. אלא ה\"ה בנגע אדם או כלי אחר שהלך בראשון ונתטהר. וחזר ונגע באדם אחר או בכלי אחרת או עשה טהרות. שניהן טמאין מספק. רק נקט ועשה טהרות. מדבעי לאפלוגי בין נאכלו ראשונות או לא. ותו מדבעי לאשמעינן אלו ואלו תלויות. דאינו רשאי לשרפן. והרי זה לא שייך רק במאכלי תרומה. וגם הא דנקט ואם שניהן קיימות. ג\"כ לאו דוקא. דה\"ה בנאכלו השניות אחר הילוכו בשני. כל שהיו הראשונות קיימות בשעה שעסק בהשניות, שניהן תלויות. מדעכ\"פ נשאר הספק בהראשונות באדם שאכלן. הו\"ל כשניהן קיימות. ואת\"ל א\"כ גם בנאכלו הראשונות קודם ההילוך בהשני. עכ\"פ כיון שהאדם האוכל הוא כאן. הו\"ל לדון כאלו שניהן קיימות. דהרי אם יגע הוא והשניות בתרומה. תטמא ממנו. י\"ל כיון שאכלן קודם שהלך זה בהשני. הרי אכלן בחזקת טהרה ואין טומאה חוזרת וניערה עליו כשתגע בו תרומה ובשניות. משא\"כ כשאכלן אחר שהלך בשני. כבר אכלן בחזקת תלויות. וכשתגע בו התרומה ובהשניות תהיה טמאה ודאית. ולא עוד אלא אפילו נשרף אחת מהן. אפ\"ה הנשארת תלויה כמו שהיתה. דלא דמי לטבעת ע\"ז שנתערבה בק' טבעות. ונפל א' מהתערובות לים. דהנשארות מותרות [כזבחים ע\"ד א']. שאני התם דמיירי שנפל לים קודם שנודע התערובות משא\"כ הכא. ואפילו לרבינו הש\"ך [יו\"ד סי' ק\"י ס\"ק מ\"ב] שכתב בפירוש דאפילו נפל לים אחר שנודע התערובות אפ\"ה הנשארות מותרות [וזה דלא כרבינו מל\"מ רפי\"ט מאהט\"ו]. אפ\"ה יש לחלק. דבשלמא התם בטבעות. אפילו כשהן קיימות. מדאורייתא ברובא בטל [כתוס' זבחים הנ\"ל ד\"ה ונפנה]. והו\"ל כליתא איחור כלל. ולפיכך אי אפשר שיבוא בהתערובות לכלל איסור דאורייתא. ולהכי בנפל א' מהתערובות להים. הרי באיסור דרבנן תולין שהאיסור נפל. אבל הכא בעשה טהרות אע\"ג דג\"כ רק איסור רבנן רבוע עלה. דהרי מדאורייתא מוקמינן לכל חד אחזקתה. וספק טומאה בר\"ה טהור. אפילו בנשאלו שניהן כאחת [כתוס' פסחים ד\"י ע\"א ד\"ה בבאו] אפ\"ה כל עוד שהיו שניהן קיימות אכתי לא פקע מינייהו טומאה דאורייתא מכל וכל. דהרי כשיגעו שניהן בתרומה א' תהיה התרומה טמאה מדאורייתא. להכי מחמרינן גבה. ואמרינן דכל שהי' הראשון והשני פעם א' יחד בעולם. בין שאח\"כ נאכל או נשרף מהן או לא. ואפילו נאכל או נשרף השני והראשון קיים. הרי הנשאר תלוי. רק הא דקאמר תנא דידן אם קיימות הראשונות. ה\"ק אם היו הראשונות קיימות בשעה שעשה הטהרות השניות. בין שנאכל וה או וה או לא נאכלו שניהן. אלו ואלו תלויות. מיהו כל זה בשבילין דהו\"ל ספק טומאה בר\"ה. אבל באירע כה\"ג ברה\"י. כגון שרץ וצפרדע שאינן ניכרין הי טמא והי טהור. ונגעו טהרות בא' מהן פשיטא דנשרפת. ולא זו בלבד. אלא אפילו נגעו שוב טהרות בהשני. ושניהן קיימות. אע\"ג שא' מהן ודאי טהור. אפילו הכי שניהן נשרפות וכן מוכח מסוגיא דנזיר [דף נ\"ז א' ותוס' שם ד\"ה באומר]. ועיין ברבינו מל\"מ רפי\"ט מאהט\"ו: ",
+            "וזה כוונת הרמב\"ם שהביא רבינו תוי\"ט. לפ\"ז בעשה כבר טהרות. לכ\"ע בכל גוונא טהור. כי פליגי בלא עשה טהרות. לת\"ק בכל גוונא טהור ספק טומאה בר\"ה. ולר' יוסי יש חילוק בין ספק הילוך לשאר ספיקות. ולתוס' חדשים הנ\"ל גרסינן גם הכא בסיפא הראשונות תלויות. ובזה תירץ נמי מה דהדר תנא ונקט תו הדוגמא בשרץ וצפרדע. דה\"ט מדסד\"א דבשרץ וצפרדע שבוודאי לא יניחם בר\"ה זמן מרובה כדי שלא יכשלו בהם רבים. א\"כ ליכא למגזר שיטעו בהן להבא. לטהר בנגיעת זה ולשרוף בנגיעת האחר. לפיכך כיון דשניות נשרפות. יהיו הראשונות נשארות בטהרתן. קמ\"ל. דמשום לא פלוג. גם בכה\"ג אמרינן דכשישרפו השניות. הראשונות תלויות: ",
+            "והא דלא נקט ונגע אחד בבגדיו. היינו רק מדבעי למנקט באופן שיטמא גם שלבשו. ואף שבו לא אירע ספק כלל. והרי יש לו ג\"כ חזקת טהרה. הא אילו ספק נגע ג\"כ בבגדו. לא הי' אדם שלבשו אז טמא. מדלא נעשה עי\"ז הבגד אב הטומאה. ועיין לעיל סי' כ\"ג. וא\"ת עכ\"פ גם בכה\"ג איך אפשר שיהיה הבגד אב הטומאה. הרי אין אדם מטמא משכב ומושב שאינו שלו [כב\"ק סו\"ב]. י\"ל להתוס' שם זה מדאורייתא. ועכ\"פ מדרבנן גם בשאינו שלו מטמאו. וקמ\"ל הכא. דאף שהוא ספק דרבנן. אפ\"ה צריך רובא. ואפילו להרמב\"ם [פכ\"ד מכלים ה\"ז] דטהור לגמרי. הרי כבר כחב רבינו מל\"מ שם. דלהרמב\"ם דוקא בגזל משכב או מושב אינו מטמאו. כשלא נגע בו בגופו. אבל בהשתמש במשכב ומושב של אחר. בדבר שאין הבעלים מקפידין בכך מצ\"ע וכגון שישב הזב על כסא חבירו. וכדומה. גם להרמב\"ם נעשה משכב. א\"כ ה\"נ כל היושב או הישן בר\"ה. יודע מדדחקו שם רבים. בוודאי ידרסו על בגדיו. והו\"ל כהתרצה בכך [ועמ\"ש בס\"ד כלים פ\"ג סי' כ\"ח]: ",
+            "אמנם הקשה הר\"ש. וקיצר בדבריו. אבל כוונתו להקשות האיך לא פליג הכא ר\"מ גם ברישא. דהרי איהו ס\"ל סמוך מיעוטא לחזקה. והו\"ל פלגא ופלגא. וא\"כ גם ברוב טמאים הו\"ל לטהר הכא בר\"ה. דנימא סמוך מיעוט טהורים לחזקת טהרה של בגד. והו\"ל פלגא ופלגא דטהור ברה\"ר. והניח בקושיא. ול\"מ היה נ\"ל מדבלא זה כבר דקדקנו לעיל. למה נקט תנא דרס על בגדיו. ולא נקט נגע בבגדיו. אע\"כ דהיינו משום דבנגע כיון דהזב ברה\"ר הוא. הו\"ל ספק טומאה ברה\"ר דטהור [כפ\"ו מ\"ב]. ולפיכך הכא לר\"מ מדאמרינן סמוך. הול\"ל גם ברוב טמאים דטהור. דמדאמרינן סמוך. הו\"ל גם ברוב טמאים כפלגא ופלגא דטהור בר\"ה. אבל להכי נקט דרס על בגדיו. דבכה\"ג לא גרע מרוק לח שנפל על בגד שלבש. דהו\"ל ספק טומאה ברה\"י. ובכה\"ג גם לר\"מ טמא [כלעיל פ\"ד מ\"ו. ועיין רמב\"ם פי\"ח מאהט\"ו ה\"ה]. ואתיא נמי שפיר. דהא ברוב טהורים. אף ברה\"י. הכא גם לר\"מ טהור. דהרי ברוב טהורים. איכא חזקת טהרה דבגד עם הרוב. ובכה\"ג לכל הדעות. דכשהחזקה בהדי רובא גם ר\"מ מודה דלא חיישינן למיעוטא כלל. א\"נ נ\"ל כיון דבוודאי אי אפשר לבדוק רק אחר הרוב שהן ודאי זבין. ולא אחר המיעוט שאינן זבין. דלא ראינו אין ראיה [כח\"מ ססי' כ\"ח]. א\"כ בהנך מיעוטי שא\"א לבדוק אפשר דאיכא בהו נמי זבין. ולפיכך גרע הך מיעוט משאר מיעוטי. מדהו\"ל הכא מיעוטא דמעוטי. דגם ר\"מ לא חייש לה לומר גבה סמוך [כע\"ז ל\"ד ב']. ורבינו תוי\"ט כתב על דברי הר\"ש הנ\"ל וז\"ל. ולפמ\"ש [לעיל פ\"ג מ\"ט] בתירוץ אחד של תוס' לא ס\"ל לר\"מ סמוך אלא מדרבנן להחמיר. עכ\"ל הטהור. והקשה על זה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק\"ל וז\"ל וקשה הרי בלתי ספק כוונתו לתירוץ השני שם. והרי אדרבה שם כתבו להיפך דרק היכא דליכא רק מיעוט לחוד מחמיר ר\"מ מדרבנן. אבל בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. חייש למיעוט מן התורה. לכן מטהר. עכ\"ל הטהור. ולא הבנתי מה חשב הגאון ז\"ל בכוונת דברי תוי\"ט אלו. שכתב שבלתי ספק כוונת רבינו תוי\"ט לתירוץ השני. אם שהגאון היה סבור שרבינו תוי\"ט רצה לתרץ בדבריו קושיית הר\"ש. ועל זה כתב הגאון שאדרבה מהתירוץ השני שם מוכח כקושיית הר\"ש. שהרי גם התוס' שם כתבו שעכ\"פ כשנרצה להקל צריך לומר סמוך. אבל לא ידעתי האיך בדברי רבינו תוי\"ט יתורץ קושית הר\"ש. והרי גם הוא כתב שצריך לומר סמוך. ואין חילוק בין דבריו לדברי תירוץ שני של התוס'. אלא שלתוס' כשיש חזקה בהדי מיעוט. אז מן התורה עדיף מרוב. ולהכי גם לקולא סמכינן בכה\"ג על המיעוט. ולרבינו תוי\"ט מדאורייתא מקלינן אפילו בכח מיעוט לחודא. ורק מדרבנן כשנרצה להקל צריך חזקה בהדי מיעוט. וא\"כ מה אדרבה שכתב הגאון. הרי בין לדברי התוס' או לדברי רבינו תוי\"ט יפה הקשה הר\"ש. ותו לא ידעתי מי הגיד לו להגאון ז\"ל שכוונת רבינו תוי\"ט על התירוץ השני של התוס'. והרי לפי דברי הגאון ז\"ל דברי התוס' הם להיפך לגמרי מדברי רבינו תוי\"ט והאיך יתכוון בדבריו לדבריהם. והאיך נחשוד בכה\"ג למאורן של ישראל דבכל דוכתא דייק וגמר שמעתתא. והכא להוי כעורבא דמייתי נורא לקיניה. אולם לפענ\"ד לא לתירוץ השני התכוון רבינו תוי\"ט. רק לתירוץ ראשון שם. וכן שפתיו ברור מללו. באמרו ולפי תי' א' וכו'. דא' בכל דוכתי היינו ראשון. ור\"ל שהתוס' שם בהתירוץ ראשון כתבו. דהא דנקט חזקה בהדי מיעוט. היינו רק לאשמעינן דאין החזקה עם הרוב וכו'. דקשה לדבריהם. דכיון דמשמע מדבריהם דסמכינן אמיעוט לחודא גם להקל. א\"כ למה נקט הש\"ס סמוך מיעוט לחזקה. הרי גם בליכא חזקה כלל. לא עם המיעוט ולא עם הרוב. מקלינן בכח המיעוט לחוד. ותו אי כדבריהם מ\"ש דבכמה דוכתי נקט לר\"מ סמוך [כחולין דף פ\"ו ב' וקדושין דף פ' ע\"א ועוד דוכתי טובי]. ובשאר דוכתי הסתפק ר\"מ לומר רק מיעוט לחודא [כיבמות דף ס\"א ב'. וע\"ז ל\"ד ב'. ובכורות ד\"כ ע\"א]. בכולהו הו\"ל למנקט סמוך מיעוטא לחזקה לאשמעינן דאינה עם הרוב. אלא ע\"כ דלר\"מ מדאורייתא בכל דוכתי דמקלינן בכל ספק שוה. מקלינן גם בשיש בצד א' מיעוט ובצד האחר רוב. דמיעוט ורוב כספק שוה דמי. מיהו מדרבנן מצרכינן נגד רובא. שיהיה חזקה בהדי המיעוט. היכא דבעינן לסמוך אמיעוט להקל. ומה\"ט בכל דוכתא דמיקל ר\"מ בכח המיעוט. ככל הנך סוגיות שזכרנו נקט לשון סמוך. וזהו כוונת תירוץ קמא של תוס'. במ\"ש דלהכי נקט חזקה בהדי מיעוט. לאשמעינן שאין החזקה עם הרוב. אין הכוונה דחזקה דנקט עם המיעוט באמת בכדי נקטיה. ורק לאשמעינן שאינה עם הרוב. דהרי אפשר נמי שאין החזקה לא עם הרוב ולא עם המיעוט מקלינן. וסמכתן אמיעוטא נגד רובא. אלא ה\"ק. דאע\"ג דמדאורייתא סגי להקל גם במיעוט לחוד. אפ\"ה מצריך ר\"מ בגזירותיו מדרבנן חזקה בהדי מיעוטא כדי לאשמעינן שלא נקל נמי בשיהיה החזקה בהדי הרוב. והיינו דמחוי לן במחוג רבינו תוי\"ט ודקדק אחר הר\"ש מהך תירוץ קמא שכ' לעיל שהוא העיקר מדלא הזכירו תוס' [נדה דף י\"ח ע\"ב] רק תירוץ קמא זה. וקשה מיניה להר\"ש דנקט דנימא סמוך. ולא סמוך. הרי אפילו במיעוט לחודא. כיון דמדאורייתא טהור. אין שורפין התרומה אפילו ברוב טמאים. עוד הקשה הגאון ז\"ל אתוס' [יבמות קי\"ט א'] שכתבו וז\"ל. ואי לא חייש ר\"מ למיעוט מה\"ת. אפילו יש חזקה בהדיה. שפיר שייך לומר שיהיה דמאי רק מדרבנן אע\"ג דאיכא מיעוט וחזקת טבל. וקשה והאיך אפשר לומר כן. והרי ר\"מ ס\"ל סמוך בכמה דוכתי. עכ\"ל הטהור. ולפענ\"ד דכוונת רבותינו בעלי התוס'. דלר\"מ מדאורייתא. מיעוט עם חזקה הו\"ל כפלגא ופלגא. ורק לרבנן מחשב כרובא. היכא דהוה לחומרא. לפ\"ז שפיר משכחת לה דמאי מד\"ס. אף דמתנגד מיעוט דאין מעשרין וחזקת טבל. עכ\"פ מדהו\"ל מדאורייתא כמחצה על מחצה. שפיר הו\"ל בדמאי ספיקא. וספק דאורייתא אינו אסור רק מד\"ס [כהרמב\"ם פט\"ו ממשכב ומושב]. וא\"כ אין כאן מקום לקושיית הגאון הנ\"ל מדלא אשכחן דקאמר ר\"מ סמוך לקולא. רק היכא דמקלינן מדאורייתא בספק שוה. כגון בספק טומאה ברה\"ר או בספק טומאה ברה\"י ואין בו דעת לשאול. וכדומה. ורק מדרבנן אסור כל ספק שוה. ומדאיכא למימר סמוך מיעוטא לחזקה לקולא. גם מדרבנן שרי. אלא אי קשיא הא קשה להו לרבותינו בעלי התוס'. הא דמקשינן בפ\"ק דחולין. היכי אכל פסח. והרי בפסח איכא רק מיעוט בלי חזקה. דהרי פסח בן שנתו. ואין כאן רק מיעוט טרפות נגד רוב כשרות. ואפ\"ה חשבינן לה לר\"מ כמחצה על מחצה ואסור [לולא טעם דלא אפשר] וא\"כ אם מיעוט נגד רוב הו\"ל כפלגא ופלגא מדאורייתא. מיעוט עם חזקה עדיף מרוב. והדרא קושיא לדוכתה דמאי היכי משכחת לה וצ\"ע. אמנם לפי שיש פירושים שונים בהא דחייש ר\"מ למיעוט. לכן ראיתי מדאתי לידן. לאסף פה כעמיר גורנה כל הדעות בפי' זה. א) דיעה א'. הזכירו רבותינו בעלי התוס' [חולין פ\"ו ב'] דר\"מ ס\"ל דמדאוריי' כל מיעוט לחוד הו\"ל כמחצה על מחצה בין לקולא בין לחומרא ורק מדרבנן מחמרינן. דהיכא דנהוי לקולא כגון בתינוק שבעיסה לא חשבינן למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. עד דאיכא חזקה בהדי מיעוט. והיינו כמו שפירשנו למעלה משום גזירה שמא נחשוב למיעוט נגד רוב כמחצה על מחצה. גם כשיהי' חזקה בהדי רוב. והרי אז לא חיישינן כלל להמיעוט דאפילו לחומרא. מדהו\"ל מיעוטא דמיעוטא. מיהו קשה לפ\"ז מאי אמרינן [יבמות דף קי\"ט ב'] דסמוך מיעוטא לחזקה ולא תנשא ולא תתיבם. דמאי אצטריך לומר סמוך. הרי התם לחומרא. ובמיעוט לחוד סגי דנידונו כפלגא ופלגא שלא תנשא ולא תתיבם. וי\"ל דהתם ודאי רק משום סיפא נקט הכי. וכדמסיק סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק. ומשום הכי הו\"ל מיעוט זכרים כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר\"מ לא חייש לה. והא דאמרינן [שבת ט\"ו ב'] בדמאי הקילו. הרי דהו\"ל מדרבנן אף דבדמאי איכא מיעוט שאין מעשרין וחזקת טבל. והול\"ל דאסור מדאורייתא. י\"ל דמיעוט שאין מעשרין להחזיק על ידו מאדם החוטא על חבירו. אינו מיעוט גמור. ולפיכך מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף ושרי. ורק מדרבנן מחמרינן. וכפי פי' זה של חששת ר\"מ למיעוט. כתבו ג\"כ רבותינו בעלי התוס' [נדה י\"ח ב' ד\"ה מיעוטא וביבמות קי\"ט ב' ד\"ה סיפא]. ומה שהקשו על זה ביבמות [שם] דא\"כ מה מקשה הש\"ס [בע\"ז ל\"ד ב'] אמאי אסר ר\"מ גבינות בית אונייקא משום רובא. הרי גם במיעוט לחוד סגי. ומאי קושיא. הרי אי רוב עגלים אינן נשחטין לע\"ג. ואיכא נמי בהדי הך רובא להיתירא. חזקת היתר של החלב. והרי נגד רוב וחזקה. הו\"ל המיעוט של איסורא רק כמיעוטא דמיעוטא. דגם ר\"מ לא חייש לה. והניחו כאן בצ\"ע. ול\"מ נ\"ל דשאני התם דאין הרוב והחזקה בענין אחד. דהרוב הוא בקיבת העגלים. והחזקה בהחלב. משא\"כ ברובא לשון וחזקה לשין. שניהן מענין א' הן דהיינו בגוף החמות. ושניהן לשוק מסייעי אהדדי [ועיין בתוס' ע\"ג הנ\"ל שתירצו באופן אחר]: ב) דיעה ב'. לפי תירוץ ראשון של רבותינו בעלי התוס' [יבמות קי\"ט א' ד\"ה מחוורתא] לר\"מ נמי אמרינן דמדאורייתא לא חיישינן כלל למיעוטא. אפילו בדאיכא חזקה בהדי מיעוט. אלא דלעולם מדאורייתא אזלינן בתר רובא. והא דאמרינן בכל דוכתא ר\"מ חייש למיעוטא היינו רק דמדרבנן חייש ר\"מ למיעוטא לחומרא בין היכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט. כגון בהלך בעלה וצרתה למדה\"י [יבמות קיט\"ב] וכדומה. ובין היכא דליכא רק מיעוטא לחוד נגד הרוב. כגון פסח שאינו רק בבן שנה שאין לי חזקה לא להיתר ולא לאיסור. אילו היה אפשר. חשבינן לה מדרבנן כמחצה על מחצה נגד הרוב להחמיר. אמנם קשה לי הרי בתינוק ועיסה [קדושין ד\"פ ע\"א] ס\"ל לר\"מ סמוך מיעוט לחזקה גם לקולא. ואי מדאורייתא לר\"מ גם במיעוט וחזקה אזלינן בתר רובא. היכי מקלינן התם. הרי גם באין בו דעת לשאול. בשיש רובא לחומרא טמא, וצ\"ע. ג) דיעה ג' הוא תירוץ שני של תוס' [יבמות קי\"ט שם]. וכן כתב נמי הרא\"ש [רפ\"ט דיבמות] דר\"מ למיעוט לחוד לא חייש כלל מדאורייתא. אפילו לחומרא. ורק מדרבנן חייש למיעוטא לחוד. כדהוה לחומרא. גזרו שנחשבו כנגד רוב כפלגא ופלגא. והיינו דמקשינן בפ\"ק דחולין [דף י\"א ע\"ב] ור\"מ היכי אכיל פסחא. אף דליכא גביה רק מיעוט לחודא. אסור עכ\"פ מדרבנן היכא דאפשר שלא תעקר המצוה מכל וכל. אבל אם יש מיעוט בהדי חזקה. ס\"ל לר\"מ דמדאורייתא חשבינן לה כמחצה על מחצה אפילו לקולא. כגון ספק טומאה ברה\"ר. או בספק טומאה ברה\"י בדבר שאין בו דעת לשאול. דבשניהן בשהספק שוה לכאן ולכאן טהור. וה\"ה בשיש רוב לטמא. ומיעוט וחזקה לטהר. מחשב כפלגא ופלגא וטהור. וכ\"ש דנחשבינהו כפלגא ופלגא לחומרא כמשנה ראשונה דריש פט\"ז דיבמות בהלך בעלה וצרתה למדינת הים. ושמעה שמת בעלה. אסורה ליבם ולשוק לכ\"ע. אע\"ג דאיכא רוב נשים מתעברות ויולדות. וא\"כ ודאי ילדה צרתה במדינת הים. עכ\"פ הרי יש חזקה ליבם. דכשהלך משם הבעל. לא היה לי בנים. ואיכא נמי מיעוט שאינן יולדות. והו\"ל כמחצה על מחצה ולחומרא. ולרבנן אפילו יש מיעוט בהדי חזקה. לא חשבינן לי' כמחצה על מחצה רק לחומרא. ומדרבנן. וכגון בקנה בהמה חולבת מכנעני [בכורות ד\"כ] דיש מיעוט שחולבת אע\"ג שלא ילדה עדיין. ויש לכל בהמה נמי חזקת מבכרת. ולפיכך כשתלד אצל ישראל. הרי בנה ספק בכור. וה\"ט משום דס\"ל לרבנן דגם מיעוט בהדי חזקה לא מחשב רק פלגא ופלגא לחומרא אבל לא לקולא. והא דלא חיישינן במים שאין להם סוף [יבמות ק\"כ א']. אע\"ג דאיכא חזקת אשת איש ומיעוט הניצלין נגד הרוב. אפ\"ה אמרינן דגם לרבנן אם נשאת לא תצא. ואמאי נימא סמוך מיעוטא לחזקה. והו\"ל פלגא ופלגא ותאסור. י\"ל דמיעוט הניצולין הו\"ל מיעוט שאינו מצוי. דאפילו ר\"מ לא חייש לה [כע\"ג דל\"ד ב']. וה\"נ אמרינן (גיטין ד\"ב ב') לר\"מ סתם ספרי דדייני מגמר גמירי. וכן בחולין (דף ג' ב') מצא תרנגולין שחוטין מותרים גם לרבנן. אע\"ג שיש חזקת איסור אבר מן החי. ומיעוט שאין מומחין בשחיטה. לא אמרינן דהו\"ל כפלגא ופלגא נגד הרוב. ה\"ט מדהו\"ל מיעוט שאין מומחין מיעוט שאינו מצוי. וגם בדמאי דיש מיעוט שאין מעשרין. וגם חזקת טבל. אע\"ג דהמיעוט הוא מיעוט המצוי. אפ\"ה אינו אסור רק מדרבנן ה\"ט משום דחזקת ישראל כשרים אלים טפי. ואין מחזיקין ממיעוט החוטאים על השאר. וכמש\"ל. מיהו ביש חזקה בהדי רוב. בין לר\"מ בין לרבנן. לא חיישינן למיעוטא כלל אפילו מדרבנן. מדהו\"ל מיעוטא דמיעוטא. כסיפא דרפט\"ו דיבמות בחמות. נמצינו למדין לפי פי' זה שהוא הדרך היותר סולל לפנינו. יש בענין זה ד' חלוקים. א) ר\"מ ס\"ל דמיעוט לחוד נגד רובא. הו\"ל כפלגא ופלגא רק לחומרא. וזה רק מדרבנן. אבל ביש מיעוט בהדי חזקה. הו\"ל כפלגא ופלגא אף לקולא. כגון בספק טומאה ברה\"ר וכדומה. ולא החמירו רבנן בה. ב) רבנן ס\"ל דרק במיעוט עם חזקה. הו\"ל רק מדרבנן כפלגא ופלגא. ורק לחומרא ולא לקולא. ג) לכ\"ע מיעוט שאינו מצוי. אפי' איכא חזקה בהדיה אפילו לר\"מ לא חיישינן למיעוטא. ומקלינן. וכ\"כ בדאיכא חזקה בהדי רוב. אע\"ג דאיכא מיעוט כנגדן. גם לר\"מ לא חיישינן להך מיעוט. ומקלינן (תוס' נדה די\"ח ב' ד\"ה מיעוטא). ד) לכ\"ע בשיש מחצה על מחצה. ויש חזקה בצד אחד. אמרינן סמוך מחצה להך חזקה והו\"ל רובא נגד אידך מחצה. ואפילו לקולא (תוס' נדה דיח\"ב ד\"ה סמוך): ",
+            "וא\"ת נהי דלא דמי הך דהכא לטבל ועלה ונמצא עליו דבר חוצץ דאמרינן דאע\"ג דנתעסק בין טבילה למציאה באותו מין. אפ\"ה לא עלתה לו טבילה (כחולין ד\"י ע\"א). ומ\"ש הכא דתלינן דהוה כחזקה דהשתא. די\"ל דהתם לא הוה חזקה דמעיקרא כלל. דהרי לא בדק את עצמו קודם טבילה. אבל הכא הרי איכא חזקת טהרה להנוגע מעיקרא. אבל קשה מ\"ש הכא ממקוה שנמדד ונמצא חסר. דכל טהרות שנעשו ע\"ג למפרע כולן טמאות (כנדה ד\"ב ב'). וא\"כ ה\"נ נהוי הך מת שראוהו חי מבערב. כמקוה שנמדד מקודם ונמצא שלימה. ומה שמצאו השתא מת נהוי כמקוה דהתם שמצאה אח\"כ חסרה. ונימא ה\"נ דכל טהרות שנגעו בו ביני ביני טמאות. ואע\"ג דהכא הי' להנוגעים בו ביני ביני חזקת טהרה. הרי גם התם הי' להטהרות שנעשו ע\"י מקוה זו חזקת טהרה. ואפ\"ה כולן טמאות מספק. דספק טבילה מוציא מידי חזקת טהרה שלהן. וה\"נ נימא דספק מגע מת מוציא להנוגע בו מחזקת טהרה שלו. וי\"ל התם אין אנו דנין על הטהרות שנעשו ע\"י המקוה. ולא על האדם שטבל בתוך מקוה זו. וכיון דאין ספק טבילתו מוציא מידי ודאי טומאתו. הרי הוא בחזקת טמא. וכל טהרות שיגע בהן טמאין הן. משא\"כ הכא אנו דנין על האדם שנגע בזה. והרי הוא היה לו חזקת טהרה מעיקרא. אמנם קשה לי מ\"ש הכא מהך דאמרינן בי\"ד (סי' פ\"א ס\"ב) בבהמה שנמצא בה טרפות שאפשר שאירע לה סמוך לשחיטה כגון ניקב קרום של מוח. דחלבה מותרת. א\"כ ה\"נ נימא דאפילו לא ראוהו חי מבערב. יהיו כל הנוגעין בו טהורים. דהרי אפילו לא ראוהו חי. ודאי חי היה פעם אחת. ומי גרע חזקת חי זה מחזקת כשרות של בהמה. דלא אתא רק מכח רובא כשרות הן. והרי יש לחוש שאעפ\"כ נולדה עם קרום מוח נקוב. ואפ\"ה מכשירין החלב למפרע. מכ\"ש הכא. דחזקת חי של זה ברור כשמש. והו\"ל נמי להנוגע בו חזקת טהרה ודאית. ואיך נגד חזקות אלימתא. נחוש לחזקה דהשתא שמצאוהו מת. ונטמא בספק טומאה ברה\"ר להנוגע בו מקודם. ונ\"ל דטומאה מאיסור לא ילפינן. דשאני טומאה דאזלינן בהו כשעת מציאתן. ומחזקינן בה טומאה למפרע מזמן לזמן זמן שהיו במקום מציאתן (כפ\"ג סי' י\"ד). הלכך אפילו ראהו הנוגע עצמו חי לפני יום או יומים. מחזקינן טומאה למפרע לזה הגוף שנמצא השתא מת בזה המקום. ואמרינן שכבר היה מת באותו מקום בשעת נגיעה. אם לא שראהו אדם לזה הגוף בזה המקום חי מבערב. דאז חזקה דמעיקרא המבוררת בשעתה. עדיף מחזקה דהשתא. אבל בלא ראהו חי מבערב טמא למפרע מחזקה דהשתא שהוא ודאי מת. א\"כ בבהמה אע\"ג דגם אם נימא שניקב הקרום סמוך לשחיטה. הרי השתא ודאי טרפה היא. עכ\"פ לא מחזקינן איסורא מזמן לזמן למפרע. אפילו באותו מקום שנמצאת טרפה. אלא אמרינן מדרוב בהמות נולדות כשרות. רובא וחזקה רובא עדיף (כחולין ד\"ט א'). והרי רוב כשרות דמעיקרא עדיף מחזקת טרפה דהשתא. ולא ילפינן איסור מטומאה. משום דכל הלכות טומאה הלכה למשה מסיני הן (כסוכה י\"ח א'. ועיין לעיל פ\"ד סי' מ\"א). ובפרט דהכא בספק טומאה ברה\"ר מיירי. שוודאי הלכה למשה מסיני היא (כע\"ז ל\"ז ב'). ואין למדין מהלכה לא קולא ולא חומרא. אפילו ק\"ו. ק\"ו מה מצינו (כנזיר נז\"א). והא דאמרינן (ביצה ד\"ז א') הטעם דלא גמרינן איסור מטומאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. דמשמע רק לקולא ולא גמרינן איסורא מטומאה. היינו רק מדרבנן: ",
+            "והרמב\"ם כאן כתב דכשאין שיטה בעיר. אפ\"ה כל רוק הנמצא טמא. רק שאין שורפין עליו תרומה. וכתב על זה רבינו מנחם בגליון הרא\"ש. דמסתבר כהרמב\"ם. ותמהני דא\"כ לא אצטריך תנא למנקט הכא כנענית וכותית. דהרי אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין. וא\"כ מה מהני שהנך מצייין שם. הרי גם באין הנך מצויין שם גזרו על כל רוקין הנמצאין [כפ\"ד מ\"ה]. וי\"ל דהתם בספק מגע ברה\"ר טהור [ע\"ש]. והכא ביש כותית ודאי גם ברה\"ר תולין: ",
+            "מיהו מדקאמר ישאלנה. ולא מסיים שנאמנת לטהר אותו. או הול\"ל שכשלא ישאלנה הרי הוא טמא. משמע טפי דבאשת חבר מיירי. ורק לכתחלה קאמר שישאלנה. אבל באי אפשר לשאלה. אפילו ברה\"י טהור. דמהיכא תיתא נחזיק טומאה. ותו דמי גרע דריסתה על בגדיו מרוק. דאמרן לעיל דדוקא במצויי' שם שוטה שאינה נזהרת לשוף רוקה ברגלה, מטמאינן. הא פקחת נזהרת שלא יכשלו בו בני אדם. אף שאינה יודעת אם יזדמן לשם אוכל טהרות חוששת לספק. וה\"נ הכא בדרסה על בגדיו: ",
+            "אמנם למהרי\"ק וב\"י [י\"ד ססי' א' וסי' קכ\"ז ס\"א] דבכל דבר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. א\"כ הכא מותרין הכל לאכול הטהרות שנוגע. וגם להרשב\"א והרש\"ל שהביאו הש\"ך ורבינו טו\"ז ססי' א' דאין אומרים עד אחד בהכחשה לאו כלום. רק בעדות אשה. משום דרק בה המתיר נאמן כב' עדים. אבל בשאר איסורים ספיקא הוה. אפ\"ה זהו דוקא היכא דאיכא חזקת איסור משא\"כ היכא דאיכא חזקת היתר. לכ\"ע שרי [כרבינו טו\"ז יו\"ד סי' ל\"ט סס\"ק י\"ד]. וכ\"כ ג\"כ הש\"ך [בי\"ד קכ\"ז ס\"ק י\"ד ד\"ה העילה] דלר\"נ ורשב\"א אם מכחישין ב' א\"ע אם נתנסך היין. מותר להכל. מדאיכא חזקת היתר להיין. וא\"כ ה\"נ הכא גברא בחזקת טהור קאי. ולכ\"ע נמי שרי. חוץ מלהעד המכחיש. דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ונ\"ל עוד דכ\"ש היכא דהוה איפכא שהבעלים אומר נטמאתי. ודאי אמרינן דהכל חייבין קרבן כשאכלו קודם שנגע. דלא ראינו אין ראיה. דאולי נטמא בסתר באופן שלא ראה חבירו: ",
+            "ולפ\"ז באי אפשר לו לתרץ דיבוריה. כגון שמכחיש העדים בפירוש. או דידעינן שלא טבל ביני ביני ודאי גם לרבנן אינו נאמן. ולר\"מ אפילו מתרץ דבריו בפירוש כן טבלתי מטומאתי אינו נאמן. מדלא אמר מיד כן להעדים. מיהו בדהוה איפכא במכחיש העדים ואומר נטמאתי. אפשר דגם לר\"מ הוא נאמן. דלא ראינו אין ראיה וכלעיל סי' ל\"ג. והנך תרתי בבי דמשנתנו. ודאי דמיירי בין ברה\"י בין ברה\"ר. והא דלא נקט הכי כדנקט בסיפא. ה\"ט דברישא לא אצטריך לאשמעינן דאפילו ברה\"י טהור. כיון דלא מטהרינן ליה מכח נאמנתו בסט\"ו ברה\"י נגד העד המטמאו. דהרי אפילו יהיה דבורו ודברי המטמאו שקולים, היה טהור. דהרי מתרצינן דבורו לגבי תרי. כ\"ש לגבי חד. ובהנך ודאי גם ר\"מ מודה דמתרצינן דבוריה. דהרי ליכא גביה ק\"ו. ובלא זה מה אולמא דברי העד מדברי עצמו. וגם בסיפא במכחיש לב' עדים לא אצטריך ר\"מ לאשמעינן דגם ברה\"ר טמא. דפשיטא. דהרי ק\"ו קאמר. ולרבנן נמי לא אצטריך לאשמעינן דגם ברה\"י טהור. דהרי מתרצינן דיבוריה. וכיון דאמרינן שטבל. מה לי ברה\"ר ומה לי ברה\"י: ",
+            "אולם בתוספתא שהביאה הר\"ש. אמרינן דגם בתרי ותרי ברה\"ר טהור וברה\"י טמא. וא\"כ צ\"ל דמשנתנו רבותא דטומאה ברה\"י קמ\"ל. דאפילו אפומא דחד ואפומא דאשה. שורפין התרומה ברה\"י. אמנם קשה לי למהרי\"ק הנ\"ל סי' ל\"ג דס\"ל דבכל איסורין אמרינן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אפילו היכא שיש חזקת איסור כגון במכחישין זה את זה אם נשחטה כהוגן. דהרי בהמה בחזקת אבר מן החי עומדת. אפ\"ה חשבינן לב' העדים כליתנייהו. וא\"כ אין כאן ספק כלל. וכ\"ש הכא דאיכא חזקת טהרה לגברא. הול\"ל דגם ברה\"י טהור. מדמכחישין זה את זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ואין כאן ספק כלל. שבתי וראה דגם להר\"ן והרשב\"א הנ\"ל קשה דהרי בדאיכא חזקת היתר כ\"ע מודו דמותר ולא משגחינן בהעד האוסר. אלא ע\"כ צ\"ל דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. שלא יהא חזקת טהרה מכריע גבה כלום בספק טומאה ברה\"י. "
+        ],
+        [
+            "ורבינו הר\"ש והר\"ב נושאי כליו פירשו דהיינו כגון בקעה שבימות הגשמים זרוע. והו\"ל רה\"י. ובימות החמה דשכיחי שם קוצרים. חוזר ונעשה רה\"ר כלקמן מ\"ז. ותמהני מה ומי הכריח לרבינו לפרש כן. ולא כפשוטו. ותו דלפי פי' רבותינו נצטרך לדחוקיו לומר דאכפיל תנא ותני בחד פרקא חד דינא תרי זימני בב' משניות במ\"א ובמ\"ז. ותו אי כדברי רבותינו הול\"ל בקיצור. הבקעה בימות הגשמים דינה כרה\"י. ובימות החמה דינה כרה\"ר. ותו דאי כדברי רבותינו ל\"ל למתני התחלפות ב' פעמים. שהיה רה\"י ונעשה רה\"ר. וחזר ונעשה רה\"י. וכי לא ידעינן דכל בקעה יחזור תמיד להיות מרה\"י ר\"ה ומרה\"ר רה\"י. וכן לעולם. וא\"כ בהתחלפות א' סגי. ולכאורה היה נראה שהוכרחו רבותינו לפרש כן. דאל\"כ האיך אפשר שרה\"ר ייחזור לרה\"י. והרי קיי\"ל דמצר שהחזיקוהו רבים אסור לקלקלו [כב\"ב צט\"ב]. אבל אי משום הא לא אריא. דזה דוקא ברה\"ר ששייך לכל באי עולם. ומי יודע אם לא ימחה בזה א' מבאי עולם. אבל במוכר לרבים ידועים כגון ליושבי עיר זו לבד. ודאי רשאין הקונים הללו לחזור ולמכור זכותם ליחיד [כסמ\"ע ח\"מ שע\"ז]. וכן מוכח מבהכ\"נ דמתא מחסיא [מגילה כ\"ו א'] דקאמר דמשום דאדעתיה דידיה קאתי מצי לזבוני'. וכן משמע נמי לשון הרמב\"ם [פ\"כ מאהט\"ו ה\"י] דנקט סתם כלישנא דמתני' ממש. דמשמע טפי כפירושנו. ולפי פירושנו הנ\"ל שפיר חזר ותנא חזר וחזר ב' זמני. מדבעי למשמע תרתי. דרה\"י שנעשה רה\"ר. אמרינן דאע\"ג שכבר רה\"י היה וטמא. אפ\"ה כשחזר ונעשה רה\"ר טהור. ואע\"ג ששני חתיכות הספק לפנינו. ובא לשאול על שניהן ביחד. והדר נמי לחזור ולאשמעינן הך דוגמא ברה\"ר שנעשה רה\"י. דאע\"ג שכשהיה רה\"ר טהור היה. אפ\"ה כשחזר ונעשה רה\"י ספיקו טמא. ולפ\"ז מה דקאמר תנא כשהוא רה\"י טמא. היינו כשחזר ונעשה רה\"י. אחר שכבר היה רה\"ר. דבפעם ראשון כשהי' רה\"י לא אצטריך לאשמעינן דספיקו טמא, דפשיטא. ומה דקאמר תו שכשהוא ברה\"ר ספיקו טהור. היינו אע\"ג שהיה מתחלה רה\"י. ומפרש התנא ב' הדינים. דאתא לאשמעינן והיינו מלמטה למעלה. ודו\"ק. ונ\"ל עוד דקמ\"ל דאע\"ג דכל הטהרות מפעם א' ב' ג' לפנינו הם. אפ\"ה הנך טהורים והנך טמאין. ואפילו נשאל על כולן ביחד וכמש\"ל. ואפילו ר\"ש דפלינ בסיפא וס\"ל רה\"ר מפסקת. אפ\"ה הכא מודה. דהתם שאני. דכל הספיקות בגוף א' טמא היו. ואיכא שפיר למימר. מדהחזקתו כחי איך תחזקנו כמת מקודם. אבל הכא הרי אין כל הספיקות בגוף א' טמא. ודו\"ק: ",
+            "ומיירי נמי דוקא שהוחזר לאותו רה\"י הראשין. ולאותו מקום ממש שהיה שם בתחלה. דאל\"כ הרי לא מחזקינן טומאה ממקום למקום. דהרי אפילו בב' רה\"י סמוכות זה לזה. או אפילו כשטלטלוהו ברה\"י א' מזוית לזוית. מחשב ממקום למקום וטהור [כנדה דד\"א]. ואע\"ג דגבי טומאת מת שמונח באוהל אדם מסוכן. וטלטלוהו באהל מזוית לזוית. ובשנייה מצאוהו שמת. לא שייך לומר שהטהרות שהיו עמו כשהי' בהזוית הראשון יהיו טהורין. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. דליתא. דכל האהל כמקום א' דמי לענין טומאת אהל. דכל האהל כמלא טומאה דמי. וכשמצאוהו מת בזוית הב'. הו\"ל כאילו מצאוהו ג\"כ מת בזוית א'. ואין כאן רק החזקת טומאה מזמן לזמן. שמא כבר מת הי' כשהיו הכלים והאדם עמו בפעם הראשון. וטמא. עכ\"פ ברה\"י שאין עליו אהל. או בב' אהלים סמוכין שאינן מעורבין בתקרה א'. ודאי אין מחזיקין טומאה מזה לזה. אלא הכא מיירי שהוחזר למקום שהיה שם תחלה. ודלא כמשמע לכאורה מהר\"ש והר\"ב. שכתבו שאף רה\"י הראשון טמא. והרי מלשון זה משמע דרה\"י הראשון אינו רה\"י האחרון. והרי אי אפשר לומר כן. וכדאמרן: ",
+            "ונ\"ל עוד דה\"ה בהיה איפכא פליגי. וכגון שהיה המסוכן ברה\"ר והוציאוהו לרה\"י וחזרו והוציאוהו לאותו מקום שהי' בתחלה בר\"ה. אז לת\"ק הטהרות שהיו עמו ברה\"י שבאמצע טהורין. דאין מחזיקין את הטומאה ממקום למקום. אבל אותן כלים וטהרות שהיו עמו בפעם הראשון ברה\"ר. כיון שבאותו מקום עצמו שמצאוהו מת שם היה גם בפעם הראשון. הו\"ל רק החזקת טומאה מזמן לזמן דגם ברה\"ר טמא (כמ\"ש לעיל פ\"ד בבית הספק סי' י\"ב). ולר' שמעון בכה\"ג רה\"י מפסקת. וכ\"כ בהיה מסוכן ברה\"ר אי ברה\"י בלתי מקורה בזוית א'. וטלטלוהו לזוית אחרת. והחזירוהו שוב לזוית הראשון ומצאוהו שם מת. לרבנן כל טהרות שנגעו או האהילו עליו בזוית הראשון גם בפעם הראשון טמאין. דמחזיקין טומאה מזמן לזמן. והטהרות שנגעו או האהילו עליו בזוית הב' טהורין. ולר' שמעון כייון שאין מחזיקין טומאה בזוית הב'. א\"כ הוא מפסיק בין זמן לזמן. וגם אותן שהיו עם המסוכן בזוית הראשון בפעם הראשון טהורין: ",
+            "והא דלעיל במצורע לא נקט עומד ברה\"י ועובר ברה\"ר כי הכא. י\"ל דה\"ט משום דרה\"י כולל במורגל ברוב המקומות. רק מקום המוקף מחיצות (ועיין לעיל סי' א'). והרי בכי הא לא סגי לטומאת ביאה במצורע כל שאין שם אוהל. וגם עומד באהל לא נקט. משום דממילא משתמע. דהרי כל טומאת מצורע שע\"י עמידתו הוא רק כשהוא באוהל: ",
+            "ונ\"ל דמה\"ט נקט ביאת מצורע בפרטות. אע\"ג דנכלל בשם טומאה דנקט בב' בבי בתרייתא. ה\"ט דבעי לאשמעינן. דבין ברה\"י שהמצורע מטמא. שהוא חלוק מר\"ה בב' דברים. מדהוא ג\"כ מקורה. ובין ברה\"י בשאר טומאות. שאינו חלוק מרה\"ר רק בדבר אחד שזה רה\"י וזה רה\"ר. אפ\"ה למר שדינן רה\"ר בתר רה\"י. ולמר שדינן רה\"י בתר רה\"ר. א\"נ להכי אצטריך למנקט מצורע ושאר טומאות משום דמצורע אינו מטמא רק בביאה. והרי קי\"ל ביאת מקצת לא שמה ביאה (כרמב\"ם ביאת מקדש פ\"ג הי\"ח). ולהכי אינו מטמא להטהור שעמו. רק כשיהי' לכל א' ראשו ורובו תחת האהל (כנגעים פי\"ג מ\"ח). משא\"כ מת שמטמא באהל. אפילו לא הכניס רק אצבעו תחת האהל שהמת שם כבר נטמא (כנזיר מ\"ג א'). ועוד יש קולא במצורע שאינו מטמא רק בעמד הטמא תחת האהל. לפיכך נקט מצורע עומד וטהור עובר לרבותא דר' יהושע. דאע\"ג דאיכא למימר דלולי שהכניס הטהור ראשו ורובו. היה יודע מזה. ותו דאיכא נמי ספק ספיקא. שמא לא הכניס ראשו ורובו. ושמא לא עמד. אפ\"ה מטמא ר' יהושע. דמדס\"ל דשדינן רה\"ר דלהוי כרה\"י. והרי כל רה\"י אפילו יש אלף ספקות טמא (וכמשנה ד'). ונקט סיפא בשאר טומאות לרבותא דרבנן. דאע\"ג דגם בשהכניס רק קצת מגופו נטמא. ואיכא למימר שמא הכניס ולאו אדעתיה. וגם ספק ספיקא ליכא גביה. דהרי אפילו לא שהה הטמא תחת האהל נטמא הטהור. אפ\"ה מטהרי רבנן. והרואה יראה כי בדברים הללו אשר הראני ה' בחסדו. השיכותי מעלי כל תלונות האפשריים לפי' רבינו הר\"מ. וביחוד מה שהקשה ג\"כ הרא\"ש לרבינו. דאי ב' בבי דרישא בביאת מצורע מיירי. א\"כ מ\"ש ספק טומאה זה מכל שאר ספק טומאה. ולכן בחר לו רבינו הרא\"ש בפי' הר\"ש. דטמא דנקט בב' בבי דרישא. בין ברה\"ר בין ברה\"י. היינו כגון הא דתנן לעיל (פ\"ד מ\"ג) שרץ בפה חולדה. ועברה בין הטהורים או טהורים עברו ביניהן. מיהו הכא ע\"כ בטומאת מת מיירי. מדמסיק שמא האהיל. ואע\"ג דהאי שמא האהיל. ע\"כ דלא קאי אטומאה עובר. דהרי בה לא מחלקינן בין יש או אין לטומאה מקום. מדמחשב כמליא טומאה תחתיו. והו\"ל כיש לה מקום (כפ\"ד סי' י\"א). עכ\"פ ל\"ל לדחוקי לאוקמי למשנתנו בב' מיני טומאה. כיון דבין כך וכך ספק האהיל לא קאי אב' בבי דרישא. אמנם מלבד שלפי פי' זה קשה דהול\"ל טומאה עוברת. ולא טמא עובר. כאשר העירותי ע\"ז לעיל. קשה נמי. דא\"כ ספק נגע והסיט קאי אכולה ד' בבי. וספק האהיל דלא קאי אב' בבי דרישא. תני לה באמצע. וזה אינו סדר משובח. דהו\"ל למנקטיה או ברישא או בסיפא. והגאון רב\"א זצוק\"ל פי' נמי דטמא דב' בבי דרישא לאו דוקא במצורע. אלא בכל הטומאות. וס\"ל לר' יהושע דהא דקיי\"ל ספק טומאה בר\"ה טהור היינו רק כשהטומאה והטהרה עוברין. אבל כשא' מהן עומד. הו\"ל גם העובר כאלו הוא ברה\"י. וכן הטומאה והטהרה שא' מהן ברה\"י. דיינינן להו כאילו שניהן ברה\"י. והגם שלפי פי' רבינו זה. דב' בבי דרישא בששניהן ברה\"ר מיירי. וכן הז' ספיקות של מגע אהל היסט מצו קאי אכל ב' בבי שהזכיר התנא. עכ\"פ קשה למה שני תנא בלישניה. ונקט הטמא עומד. ולא קאמר הטומאה מונחת. ותו דהרי דברי ר' יהושע הם כמילתא בלא טעמא. דלמה כשהטומאה והטהרה א' מהן עומד ברה\"ר נימא דדינו כאילו גם הוא ברה\"י. והרי לכאורה מסתבר איפכא. דכיון דספק טומאה בר\"ה מסוטה גמרינן לה [כסוטה כח\"ב]. להכי בעינן כי סוטה שיהיו שניהן עומדין ברה\"י. ואפשר יש ליישב דברי רבינו. דר' יהושע ס\"ל דדוקא באדם עומד ברה\"ר. דין ספק טומאתו כספק טומאה ברה\"י. ומה\"ט נקט בב' בבי דרישא טמא וטהור. לאשמעינן דבאדם קמיירי. וה\"ט משום דאדם העומד בר\"ה קנויין לו ד' אמות שלו [כב\"מ ד\"י ע\"א]. ומדקונה לו שם מציאה וגט. לפיכך הו\"ל שם כרה\"י. משא\"כ בעובר. כיון שכל פעם מחליף ד' אמות שלו. לפיכך אין דינן כרה\"י. והרי להראב\"ד כל המהלך בסימטא או בצדי רה\"ר אין נקנין לו ד' אמות וכמ\"ש הסמ\"ע [ח\"מ רס\"י רס\"ח]. ואעפ\"כ זה דוחק. דהרי ברה\"ר ממש אין ד' אמות קונות אפילו הוא עומד. ובלא זה קשה לי לדברי הגאון זצוק\"ל ממאי דמקשה הש\"ס [נזיר נ\"ג א']. באומר לב' נזירים ראיתי טומאה שנזרקה ביניכם. שניהן טמאין מספק. ומקשה הש\"ס ואמאי והרי ב' נזירים וחד דקאי גבייהו הו\"ל תלתא. והו\"ל ספק טומאה ברה\"ר דטהור. ולפי דברינו מאי קושיא. מאן א\"ל להמקשן דמתני' מיירי שהיו כל הג' הולכין. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת היכי מיירי. איי בששניהן ברה\"ר פשיטא. וכיי ספק רה\"ר טהור אתא לאשמעינן הכא. ואי בשוודאי נכנס. וספק נגע או לא הרי לכ\"ע טמא. ואי בשהיה הטומאה מונחת על אסקופת החנות והוא עבר בסמוך לה ברה\"ר. ומסופק שמא בשעה שעבר בסמוך לה נגע בה הרי פשיטא דטהור כיון שלא נכנס כלל. ועוד היינו משנה ב'. ואי דמיירי שיש כאן ב' ספיקות. שמא לא נכנס. ואם נכנס שמא לא נגע. דנהי דלא הוה כספק ספיקא. דהרי בבא זו ודאי בשרץ קמיירי. ובשרץ אין ספק נכנס מצטרף להיות כספק ספיקא. דהרי בשהשרץ בחנות לא הועיל ספק כניסתו כלום. כמו דלא מחשב ספק הרים ידו ליגע בהטומאה כספק כדי לצרפו לספק ספיקא דשמא נגע. עכ\"פ עדיף ועדיף הך בבא מבבא דרישא בספק נכנס באהל המת שהכניסה בעצמו טמאתו. ואפ\"ה ספיקו טהור. מכ\"ש במסופק בכניסה למקום השרץ. ומה קמ\"ל דטהור. וי\"ל דלעולם בבא זו דשרץ וספק נגע מיירי שמסופק ג\"כ אם נכנס. ואפ\"ה אצטריך ליה לאשמעינן. מדנקטי' רק לדיוקא. דדוקא בעמד האדם ברה\"ר והטומאה ברה\"י. ומסופק אם נגע בהטומאה שברה\"י, טהור. הא בהיה הוא והשרץ שניהן בב' רה\"י נפרדים. כחצר ובית סמוכין. ומסופק אם נכנס. ואם גם נכנס. ספק אם נגע טמא. אף דהו\"ל ספק ביאה. וכרבנן במשנה ד': ",
+            "ונ\"ל עוד דאפילו בית או חדר ששייך לג' או ד' בני אדם. אפ\"ה דינו כרה\"י. כיון שבעליו ידועים. משא\"כ בסילקי שייך לכל בני המדינה רק לצורך רבים להתאסף שם שריה לפקח לטובת המדינה. מקרי כאילו אין לו בעלים מיוחדים. אמנם עכ\"פ קשה מבקעה בימות החמה. שיש לכל שדה בעלים מיוחדים. ואפ\"ה מדשכיח שם קוצרים רבים. דינה כרה\"ר. כלעיל סי' כ\"ה. וא\"כ כ\"ש בית או חדר ששייך לרבים ידועים. ושכיחי שם ג\"כ לפעמים רבים. ואפ\"ה אמרינן דדינה כרה\"י. י\"ל בקעה שאני שנכנסין הקוצרים בימות החמה גם לשדות הסמוכות להשדה שקוצרים בו. ואינן נוטלין רשות על כניסתן דהכי אורחא. לפיכך דינה כרה\"ר. אבל בית אע\"ג ששייך לג' וד' בני אדם. אין נכרי נכנס לתוכו בלי דעת בעלים. זה הכלל רה\"י לא הוה רק בב' לריעותא. שיהי' לו בעלים מיוחדים. ושאין נכרי נכנס לתוכו רק מדעת בעלים. ולפיכך בסילקא או בקעה. דהוה רק חדא לריעותא וכ\"ש בדאיכא ב' לטיבותא. דינה כרה\"ר: ",
+            "ורב\"א גריס לעיל בדר' יהודה אם אינו רואה הנכנסין וכו' הרי זה רה\"י. וכתב דטעמיה דר' יהודה דכל שאינו רואה וכו' הוה שפיר כמקום סתירה דסוטה דהוא רה\"י. וכתב עוד דלהכי הכא בחצר שהוא קטן. ודאי רואה מפתח א' הנכנסין בפתח אחר. ואינו מקום סתירה. ולכ\"ע הוה כרה\"ר. וגם כגירסת רבינו במשנה. כך היא הגירסא באמת בתוספתא ספ\"ז דטהרות: "
+        ],
+        [
+            "ונ\"ל דמה\"ט נמי נקט תנא הכא וירד לשתות. דמשמע שהנהר סמוך לרה\"ר. לרבותא דאף דבכה\"ג לא חיישינן למגע כנעני ביין [כי\"ד קכ\"ט] מדנתפס עליו כגנב הכא שאני מדחיישינן למגע מלבושו בלי כוונה. וכ\"ש כשכלי אומנתו בידו. חיישינן גם למגע בכוונה אפילו בזמן קצר מדאין הממשמש נתפס כגנב. כשיגע גם בשורות הפנימיות לבדוק הקדרות מדנודע דלמכרן הביאן. וא\"ת מלקמן [פ\"ח מ\"ג] בשוטח כלי ברה\"ר טהורין והרי סתמא משמע אפילו במקום צר ואמאי. נהי דלמשמוש ידן לא חיישינן. ניחוש לחיכוך בגדי ע\"ה כי הכא והרי התם לא מחלקינן בין שהמקום צר או רחב. נ\"ל דהתם מלת שוטח משמע שהוא דבר דק וכסדין וכדומה. שאף כשהמקום צר בני רה\"ר נזהרים מלדרוס עליהן. והרי מה\"ט באמת אמרינן התם דגם ברה\"י טהורין עכ\"פ ממדרס ומדחוששין שידרסו עליהן מתרחקין מהן. וליכא גם חשש נגיעת בגדיהן. משא\"כ הכא כשהדרך צר והקדירות בולטות מהקרקע. גם כשיתקרבו להן לא חיישינן שידרסו עליהן. אבל משום שמתקרבין להקדירות חיישינן שפיר לשלשול בגדיהן לתוך חלל הקדירות: ",
+            "ואע\"ג דבלא זה טהור. דהו\"ל ספק כניסת טומאה לרה\"י והרי אפילו בספק כניסת טהרה מטהרינן [כפ\"ו מ\"ג]. מכ\"ש לספק כניסת טומאה. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. י\"ל דאף דבעומד הע\"ה ברה\"ר מיירי. אפ\"ה סד\"א דמדמסר לו הו\"ל כנותן לו רשות לכנוס ולשמור כל אשר בתוך הבית. והרי בשומר מחזקינן טומאה ממקום למקום. מדהכל כשלו והו\"ל הכלים ככלי ע\"ה [וכמשנה ה'] קמ\"ל: ",
+            "והר\"ש והר\"ב פירשו דפסקה הרחיים. היינו דגמרה לטחון. ונ\"ל כוונתם דכל שלא גמרה מלטחון. אע\"ג שפסקה מלסבב הגלגל המנקש רגע. אינה מעיזה לעזוב מקומה. מדתהא נתפסת כגנב. לעזוב מלאכתה כדי למשמש בין כלי הבית. אולם לפענ\"ד אין במשמעות הלשון של פסקה הרחיים מלהשמיע קול טחינה שגמרה הטחינה. והרי בהפסקת קול טחינה גופה. יש לחלק בין גמרה או לא גמרה הטחינה. ואפשר דגמרה דנקטו רבותינו הוא לאו דוקא. אלא מדהכי אורחא. דאינה מפסקת הרחיים. עד שגמרה לטחון. אבל ה\"ה בפסקה מלסבב הגלגל מקודם: ",
+            "וא\"ת מ\"ש מלקמן משנה ו' דנאמנת לומר לא נכנסו. ולמה לא יהי' גם הכא השומר נאמן לומר לא נכנס כאן כנעני או אשה. והשתא בלא נכנסו נאמן על עצמו. כ\"ש הכא דהו\"ל להאמינו על כניסת אחרים. י\"ל דשאני הכא שכבר הוחזק בית בטומאה מדהי' הע\"ה שומר שם. ואפילו הי' כפות או מובל עכ\"פ כל גופו טמא הוא. ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ומסתבר שהלכו טמאין אצלו. תדע מדקאמר התם נאמנים לומר לא נכנסו. דהיינו שלא הי' טומאה בבית כלל. ולא נקט נאמנים לומר נכנסו אבל לא הכנעני אלא לאו ש\"מ דבכה\"ג באמת אינן נאמנים שלא נכנס כנעני ומשום דכבר הוחזק הבית בטומאה. וא\"ת עכ\"פ קשה מלקמן [פ\"ח מ\"ה] דבנכנסה אשה שלא ברשות כל שבבית טהור והרי סתמא משמע אפילו באין בעה\"ב רואה אותה נכנס. וכ\"כ ה\"נ בנכנס החשוד בטומאת זיבה. שלא ברשות בעה\"ב. נימא דמתירא ליגע שום דבר מדנכנס שלא ברשות. י\"ל דהכא שאני דמדיש שומר כאן שרואה שאינה גונבת. מעיזה טפי למשמש. והרי השומר הזה אינו חושש למגע שלה. אבל התם אינה משהה א\"ע בבית למשמש. דחושש שמא פתאום יכנס בעה\"ב. וכשימצאנה ממשמשת יחשדנה שרצתה לגנוב הדבר: ",
+            "והרמב\"ם פי' כאן שהן גבאי צדקה. וזה תמוה דהרי בפירוש אמרינן [פסחים מ\"ט ב'] שאין ממנין ע\"ה אפטרופס על קופה של צדקה. ואת\"ל אפטרופס לחוד וגבאי לחוד ליתא דהרי התם לעיל מינה אמרינן דישא אדם בת גבאי צדקה. לא מצא כך ישא בת מלמד תינוקת. ואל ישא בת ע\"ה. אלמא דגבאי צדקה א\"א שיהי' ע\"ה. ותו דמסיים הכא אם יש עמהן כנעני. מתירא שלא לחפש יפה ואי מיירי בגבאי צדקה האיך יתירא מהכנעני דלא אפכת ליה אם יחפש הגבאי יפה או לא וצ\"ע אמנם בחיבורו [פי\"ב ממשכבות] חזר בו רבינו. ופי' גם הוא גבאי מס המלך: ",
+            "כך פי' הר\"ש. ונ\"ל דהאי אם יש עמהן וכו'. אינו לשון אפילו. ולהיות נמשך אסיפא אלא ארישא קאי דמדקאמר ברישא כל הבית טמא. דפשטותא דליישנא משמע טפי דגם משכבות וכלי חרס המיקף צמיד פתיל טמאין. דאע\"ג דבמשנה ב' ג' ד' תני ג\"כ הבית טמא. והתם ע\"כ המשכבות וכלי חרס לא נטמאו מדרס הכא שאני דמדמחלק במשנה ה' בין שאר דברים למשכבות. וכ\"כ מחלק בגנבים בסיפא דמשנתינו. ש\"מ דהא דנקט הכא באמצע הבית טמא. היינו גם משכבות וכלי חרס שבתוך הבית להכי מסיים תנא דדוקא אם יש עמהן כנעני דאז חיישינן שמא ישבו על המשכבות או הסיטו. והדר קאמר עלה דאפ\"ה נאמנים לומר וכו'. ומה דמסיק בסוף וקאמר ומה הן מטמאין וכו'. אגנבים לחודא קאי. דרובן ישראל נינהו [כע\"ז ד\"ע ע\"א ועי' הרא\"ש שם ותוס' ב\"ב נ\"ה ב' ד\"ה ר\"א קדמאי שכתבו דרק בפומבדיתא רוב גנבי ישראל]. מיהו לגי' הש\"ס [חגיגה כ\"ו א] דגרס אם יש עמהן כנעני נאמנים וכו' ע\"כ צ\"ל דנקט אם משום סיפא דאין נאמנים. לאשמעינן דדוקא ביש וכו' אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו ולא מהמני במגו דלא נכנסנו. מדהו\"ל מגו במקום עדים. דאנן סהדי דמשום דמרתתו מהכנעני ודאי משמשו הא באין עמהן כנעני נאמנים לומר גם לא נגענו [וע' רבינו תוי\"ט נזיר פ\"ה מ\"ש בשם הרמב\"ם]. והא דלא הודיענו תנא בהגבאים כשאין עמהן כנענים מה דינן. י\"ל אי משום דהכי אורחא שאין מאמינים לישראל שיחפש היטב אצל ישראל חבירו למשכנו ואי משום דכבר שמעינן כן ממשנה ה'. וגם מגנבים דסיפא וגם מדיוקא דבבא דגבאים גופה כבר שמעינן כן דהא באין עמהן כנעני אין המשכבות וכלי חרס נטמאו ולהכי לא חש תנא להאריך. וא\"ת עכ\"פ האיך יטמאו הכנעני או הגנבים לקמן בסיפא את המשכבות. הרי אפילו זב ממש אינו מטמא מדרס משכב שאינו שלו [כב\"ק ס\"ו ב']. י\"ל דרק מטומאה דאורייתא נתמעט משכב שאינו שלו. אבל עכ\"פ נעשה מדרס מדרבנן [תוס' שם ד\"ה דגזל]. אולם להרמב\"ם [פכ\"ד מכלים ה\"ז] דמדנתמעט בקרא טהור לגמרי. צ\"ל דדוקא גזול או גנוב וקודם יאוש נתמעט. דמדגזל או גנב המשכב. בוודאי בעה\"ב מקפיד שלא ישב עליו הגזלן והגנב. אבל בכל משכב אין דרך בני אדם להקפיד בישב עליו מי שאינו שלו. וכדידיה דמי בשעת הישיבה וא\"כ ה\"נ כיון שהגבאים והגנבים לא לקחו עמם המשכב כאדם אחר דמו לגבי המשכב שאין דרך בני אדם להקפיד על ישיבתן עליו. ועושהו מדרס. ואע\"ג דמסתמא לא ניחא ליה שישב עלייו הממשכן והגנב. הרי גם בלא זה לא ניחא ליה שישב עליו שום זב ויטמא משכבו. ואפ\"ה מדעכ\"פ אין דרך להקפיד בישיבה עצמה. כדידיה דמי ועושהו מדרס וכ\"ש הכא דהו\"ל ניחא ליה שישב עליו הממשכן והגנב דבאותו שעה לא ימשמשו כליו. אבל רק כשישב עליו זר בחזקת שלו. וכגון גזלן בישיבה כזו וודאי דרך להקפיד. ואין הגזלן עושהו מדרס [ועי' רבינו משל\"מ שם]: ",
+            "וא\"ת א\"כ במשנה ה' הנ\"ל נהי דא\"נ לומר לא נכנס זב. דהרי התם מדהי' הע\"ה בתוך הבית. פרצה קורא להגנב שיכנסו אליו דוגמתו. עכ\"פ כיון דהכא לולא שהי' הע\"ה מתירא הי' נאמן לומר לא נגעתי. וא\"כ לעיל בהשומר דמורא לא יעלה על ראשו. ליהמן נמי לומר לא נגעו. דהשתא על מגעו עצמו נאמן הגנב כ\"ש על מגע חבירו. י\"ל התם שאני דלית ליה מגו שלא נכנס ודו\"ק. א\"נ התם השומר נוגע בדבר הוא דמדהוא שומר של בעה\"ב היה צריך שישמור שלא יגעו טמאין בהכלים. והיינו דצריך נמשנתינו לאשמעינן דאף דדמי למשנה ה' אפ\"ה הכא נאמנים: ",
+            "ולרבינו כ\"מ דוקא לאיסור אכילת קודש. סגי בשהסיח דעתו מלאכול קודש. אבל שיאסור מלאכול תרומה. צריך שיסיח דעתו משמירת גופו בטהרה [וע' רמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו ה\"ג וברבינו כ\"מ שם]. וא\"כ מדדחיק ליה לרבינו כ\"מ לאוקמי משנתינו באכילת קודש. ומוקי לה בתרומה ע\"כ דמיירי שהסיח דעתו משמירת גופו. ובמחילת כבוד רבינו לישנא דמתני' לא משמע כן. דהרי קאמר. והסיע דעתו מלאכול. וגם לשון הרמב\"ם לא משמע כדבריו. דהרי הרמב\"ם כלישנא דמתני' ממש נקט. ואי משום קושית הר\"י קורקס ז\"ל. שמקשה דא\"כ מה חומרא דקודש מתרומה. והרי אמרינן האונן ומחוסר כפרה אסורין לאכול קודש מחשש היסח הדעת משא\"כ בתרומה. והרי היסח הדעת של זה וזה שוין. נ\"ל דזהו החילוק שביניהן. דבקודש אע\"ג שאומר שלא הסיח דעתו מלאכול. אפ\"ה כיון שהי' אונן או מחוסר כפרה. ולא הי' רשאי לאכול. צריך טבילה. דמשום מעלה דקודש חיישינן גם בכה\"ג שמא לא נזהר יפה. אבל בתרומה בכה\"ג כשלא הי' לו מניעה רק מדאינו רשאי לאכול תרומה. וכגון ערל שאסור בתרומה. תיכף כשמל מותר לאכול תרומה. דהרי לא מצינו בשום מקום חיוב טבילה לישראל שמל. קודם שיאכל תרומה ורק בכנעני שמל אמרינן דהרי הוא כפורש מהקבר. וצריך הזאת שלישי ושביעי [כפסחים צ\"ב א]: ",
+            "ותמהני מאד דמשמע דרק גם ר' יהודה מודה. אבל רבנן ודאי הכי ס\"ל. והא ליתא דלרבנן מדהסיח דעתו לאכול. נטמא כל גופו. וכדקאמרו בפירוש ברישא וא\"כ היכי קאמר הכא שידיו טמאות. דמשמע דסגי להו בנטילת ידים. והרי כולו טמא וטבילת כל גופו בעי. ואי\"ל דאין הכי נמי. דלרבנן צריך טבילת כל גופו. והך בבא רק ר' יהודה קאמר לה. וכיש גרסא דגרס בפירוש בסיפא ר' יהודה אומר ליתא דהרי הרמב\"ם [בפי\"ג מאהט\"ו ה\"ג] פסק כחכמים ברישא ותיכף בתר הכי מייתי הך בבא כלישנא דמתני' ממש. וצריך לדחוק ולומר דלעולם הך בבא בחולין קמיירי. ולרבנן כיון דלענין תרומה מדהסיח דעתו מלאכול. חיישינן שמא נגע בטומאה. כ\"ש דחיישינן שמא נגע במקום מזוהם. וצריך עכ\"פ נטילת ידים לחולין הא בכל אוכל חולין שהסיח דעתו מלאכול. כל שלא הסיח דעתו מטהרת ידיו. אין צריך נטילה אחרת. דהרי נוטל אדם ידיו שחרית. וסומך עליהן כל היום [כחולין ק\"ו ב']. ובלבד שלא יסיח דעתו מליגע בהן במקום הטינופת [כא\"ח קס\"ד]. הרי שאע\"ג שעל כרחך הסיח דעתו מלאכול ביני ביני. לית לן בה: א\"נ נ\"ל דלעולם גם הך בבא בתרומה קמיירי. וכי קאמרו רבנן ברישא דבהסיח דעתו מלאכול צריך טבילה. היינו בשלא השגיח היטב מליגע בטומאה. רק שתמיד היה זוכר שגופו טהור. ואפ\"ה חיישינן שמא נגע בטומאה ולא אדעתיה. אבל הכא מיירי בדקאמר אף שהסחתי דעתי מלאכול תרומה. השגחתי על עצמי היטב מליגע בטומאה דבכה\"ג גם לרבנן גופו טהור ואפ\"ה לענין שמא נגעו ידיו במקום מזוהם חיישינן משום דידים עסקניות הן ולפיכך צריך עכ\"פ לכ\"ע נטילת ידים לתרומה. ופשוט דהא דקאמר ר' יהודה ברישא דטהור היינו דאין צריך טבילה. אבל עכ\"פ מודה דידיו טמאות וצריך נטילת ידים. דמי גרע מסיפא ודו\"ק: ",
+            "וצ\"ל עוד דדוקא בנכנסה להוציא פת לעני. דמדידעה שהעני עומד בחוץ. תמהר לצאת אליו. וגם העני יודע כן. וירא מה\"ט למשמש וכ\"כ בקדירה עומדת על האש. היא תמהר לצאת מחשש שיקדיח תבשילה. וגם חברתה יודעת כך ויראה ג\"כ מה\"ט מלמשמש. אבל בלא נכנסה להוציא לו פת. אלא שיצאה ומצאה עני עומד אצל הככרות או שיצאה ומצאה חבירתה אצל קדירתה שאינה אצל האש. ודאי כל עד פישוט ידים טמא דמי גרע מהניחו ישן ומצאו ער דטמא עד כדי פישוט היד [מ\"ב] וה\"נ הכא: "
+        ],
+        [
+            "ודברי הר\"ב כאן תמוהין. שכתב שיש כאן חשש שישבה עלי' אשתו נדה. ובמחילת כבוד רבינו ליתא. דהרי אין עשויין לישיבה. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. וגם בלא זה אין כליי חרס נטמא במדרס הזב [כשבת פ\"ד ב'. ועירובין ק\"ד ב']. מיהו נ\"ל דמדלא נקט תנא רבותא טפי. דכשהוא כלי שטף נעשין אב. וטמאין טומאת ז'. דהרי כל ע\"ה מחזקינן ליה מסתמא לטמא מת [כרמב\"ם ספי\"א ממשכב] והרי כלי שנגע באב. נעשה אב כמותו. וכל אב הטומאה טמא טומאת ז' [כמ\"ש בס\"ד פ\"ד דאהלות] ש\"מ דבכה\"ג באמת אין נעשין אב. דהרי לא הפקידן ברשות שהוא של ע\"ה לבד. רק עומדין ברשות של שניהן. ולא נסתלקו לגמרי מרשות של חבר ורק להסיטה של נדה חיישינן. ובכה\"ג לא נטמא מטמא מת. אבל לפמ\"ש לקמן (סי' ג') דלפענ\"ד אין נראה כן א\"כ צ\"ל דבמלת אפילו נכלל נמי חבית כלי שטף ואפ\"ה נקט תנא טמאין סתם. דמשמע כל חד וחד כדאיתא. דבמוקף צמיד פתיל. טמא טומאת ערב משום דכלי חרס אין נעשה אב הטומאה לעולם [כמ\"ש ביבקש דעת סי' מ\"ה] ואם הוא כלי שטף. טמא טומאת ז'. וכדמפרש בפרקין במשנה ב': ",
+            "ואפשר דלת\"ק בכה\"ג אין הע\"ה נאמן לומר לא נכנסנו לפנים ממחיצה. וכגבאין לעיל [פ\"ז מ\"ו] דהכא שאני. דמדרווח החיצון של חצר שייך ג\"כ להע\"ה. דלמא עייל ולאו אדעתיה [ועי' ח\"מ סי' קס\"א ס\"ה ודו\"ק]: ",
+            "כך מוכח לפענ\"ד לכאורה מדברי הרמב\"ם והראב\"ד [פ\"י וי\"א וי\"ב ממשכב ה\"ב] ומדברי הר\"י קורקס שהביא רבינו כ\"מ [בפי\"ב ה\"ב שם]. אמנם תמהני מאד. כיון דסתם ע\"ה נחשב כטמא מת. כמ\"ש הרמב\"ם [ספי\"א שם] א\"כ בהושיב לע\"ה שומר בבית חבר. ממ\"נ אם נחשדהו שנגע כלי הבית. הרי נעשין אב הטומאה ככל מגע טמא מת. ואם תאמר שלא נגע. אפילו טומאת ערב לא נטמאן. אלא ל\"מ נ\"ל. דלעיל [פ\"ז מ\"ה] בהושיבו שומר בתוך בית חבר. סתם תנא וקאמר טמאין. משום דטומאת מת לא פסיקא ליה. דהרי שכשישאלוהו ויאמר נשמרתי מטומאת מת נאמן משא\"כ הכא. על כרחך ה\"ק אפשר שיטמאו בטומאת מת. דהיינו בשלא יאמר בפירוש שנשמר מטומאת מת. ואפשר שיטמאו כמדרס. דהיינו כשראויין למדרס. אבל אין להקשות הכא. האיך יעשה הע\"ה למשכב של חבר מדרס. דהרי אין אדם מטמא מדרס למשכב ומושב שאינן שלו [כרמב\"ם פכ\"ד ממשכבות ה\"ז]. י\"ל הרי כבר כתב רבינו משל\"מ שם. דזהו רק בגזל משכב מחבירו. אבל הכא מדהפקידו בידו גלי דעתיה שלא יקפיד אם יתמוך או ישען עליו הנפקד כרגע לפעמים והרי מה\"ט לא הו\"ל בשעשה כן כשולח יד בפקדון דהו\"ל גזלן [כב\"מ מ\"א א'] מדאין דרך בני אדם להקפיד בכך. והו\"ל כמפקיד בידו מעות מותרין. ישתמש בהן [כח\"מ רצ\"ב סק\"ז ועי' לעיל פ\"ה סי' כ\"א]: ",
+            "ואע\"ג דלעיל (פ\"ה מ\"ח) באשה שדרסה על בגדיו. סגי אפילו כשהיא עצמה מכירתו שאוכל בתרומה. שלא תדרוס על בגדיו. י\"ל מדנקט התם ישאלנה ונאמנת. ש\"מ דהתם באשת חבר מיירי. א\"נ התם נמי מדקתני סתמא. משמע דגם באשת ע\"ה מיירי. ואפ\"ה כל שאומרת שאינה נדה. הו\"ל כאמרו לא נכנסנו. דנאמנין וכמ\"ש שם בס\"ד. ולא גרעה מאשתו של צדוקי. שהאמינה כה\"ג שאינה נדה (כנדה ל\"ג ב') מיהו כל זה באין ספק רק על שעה א'. יכול לשאלה על אותה שעה שנכנסה עמו לספינה אם טהורה היא. אבל הכא שהפקיד כליו אצל ע\"ה על כמה ימים. אין שייך שישאלנה דשמא כשהיתה נדה נשענה על המשכב. והשתא שכחה. ואי\"ל עכ\"פ ישאלנה אם נתמכה על המשכב. י\"ל כיון שהמשכב הי' מצוי עמה בבית. אמרינן שמא כרגע שכחו הוא והיא שהיא נדה ונשענה עליו במקצת ונעשה מדרס (וע\"ש סי' ל\"א): ",
+            "ואין להקשות מלעיל (פ\"ה מ\"ז) ביישן ברה\"ר דכליו טהורין. ולא חיישינן שדרס עליהן זב. והרי התם אפילו ביום הו\"ל למיחוש כדחיישינן הכא בלילה. י\"ל התם לא דמי רק לסיפא דהכא בשוטח כלים ברה\"ר שאין דרך בני אדם לדרוס עליהן: ",
+            "ואין להקשות מ\"ש מרישא באבד ביום ומצא ביום טהור. ואע\"ג שנעלמו ממנו בשעה שאבדו. י\"ל התם כיון דאבידה הוא. לולי שדרס אדם עליו היה נוטלו והולך משא\"כ הכא כיון שאדם רואה שנפלו השטוחין לארץ. ולא אבידה הן לא יגביהם ורק חיישינן דמדמונחין ברה\"ר במקום הילוך בני אדם הם משתוקקין למשמש בהן לבדוק טיבן כשאין רואה. ומה\"ט לא קשה נמי מישן ברה\"ר דבגדיו טהורין (כפ\"ה מ\"ז). דהתם נמי כיון שאז לבוש בהן. הו\"ל ככלים השטוחין ברה\"ר. שכל אדם נשמר מלדרוס עליהן. וגם אין דרך למשמש בגדי אדם שהוא לבוש בהן. כדי לבדוק טיבן: ",
+            "מיהו הר\"מ והר\"ש והרא\"ש והר\"ב. כל הנביאים פה אחד כאן דצריך הזאה ג' וז' ש\"מ דכולהו ס\"ל דלא כרמב\"ן פרשת חוקת. וכמ\"ש עטרת ראשי אאמ\"ו זצוק\"ל בשמו דרק הנוגע במת עצמו צריך הזאה ג' וז'. והרי הכא וודאי לא נגעה הכלי ביני ביני במת עצמו ואפ\"ה הצריכוהו רבותינו הזאות. ועמ\"ש פ\"א דאהלות (סי' ד') ראי' ברורה לאאמ\"ו והרמב\"ן ז\"ל: ",
+            "אמר המחבר קודם שנסגור החשבון עם הע\"ה ודיניו. אמרתי אני עם לבי. כי טוב הדבר שנצרף פרטי דיניו האמורין לגבוה סלקו במכילתין שמפוזרין הנה והנה וראו קראתי בשם כנסייה זו בשם בית הכנסת של ע\"ה. ואני בבואי לביהכ\"נ זו מצאתי שם עשרה במספר דיניו המסתעפים. ואלו הן. א) ע\"ה וכליו. הן בחזקת שנטמאו במת. וטמאין מלהשתמש בהן. עד שיזה עליהן ג' וז'. ואם ראוין למשכב ומושב טמאין מדרס. לטמא גם הנושאן אף שלא נגע בהן אבל נאמן הע\"ה על עצמו ועל כליו לומר שלא נטמאו במת. ואז הוא וכליו אין צריכין רק טבילה והערב שמש. מדחיישינן שמא נטמאו בשאר אב הטומאה (רמב\"ם פי\"א ממשכב הי\"ב). וגם מעיינותיו של ע\"ה טמאין כאילו הוא זב וגם בגדיו ושאר כליו הראוין למדרס. טמאין כשל זב. דשמא ישבה עליהן אשתו נדה. אבל הוא אינו עושה משכב ומושב. וגם אינו מטמא שום דבר בהיסט. מדהו\"ל גזירה שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בה (כתוס' נדה ל\"ג ב'. וחגיגה כ\"ב ב'. ורמב\"ם פי\"ג מאהט\"ו). מיהו אם אמרה האשה שאינה טמאה נדה נאמנת (כמ\"ש בס\"ד לעיל סי' ד'). ב) חבר שעשה לע\"ה שומר על כליו. אם לקחן הע\"ה לרשותו. או אפי' רק החבר העמידן בבית הע\"ה לשמרן. הרי דין הכלים והמשכבות כאילו הן של הע\"ה ממש וכלעיל וכן. גבאין ע\"ה שנכנסו לבית חבר למשכנו. או גנבים שנכנסו לבית חבר. או בהושיב את ע\"ה להיות שומר בבית חבר. או שהניח כלי ואמר לע\"ה שמור לי כלי זה במקום זה. הרי כולם ככלי ע\"ה ממש. ואם יש לחוש שמא בא לשם אשה או כנעני. הרי המשכבות אהט\"ו כמדרס (פ\"ז מ\"ה ומ\"ו ופ\"ה מ\"ב) ואעפ\"כ יש חילוק דכל שהי' ביד הע\"ה רק שעה או שתים לשמרו. הרי הע\"ה נאמן לומר שלא נטמא הוא או הכלי במת (כרמב\"ם ספי\"א ממשכב). ואם משכב הוא ואין לחוש רק שמא ישבה עליהן ישראלית נדה אצל הע\"ה ישאלנה. ואם תאמר טהורה אני נאמנת (כמ\"ש לעיל סי' ד'). מיהו בין כך או כך כולן טמאין עכ\"פ טומאת ערב מחשש מגע ע\"ה. אבל בהפקידן ביד ע\"ה בביתו לימים רבים וכ\"ש בכליו של ע\"ה עצמו. הרי כולן טמאין טומאת ז'. דאע\"ג דאומר הע\"ה שלא נטמא השתא במת. חיישינן שמא נטמא פעם א' במת וטימא בנגיעתו הכלי. ומה\"ט אם ראויין למדרס לא מהני אמירת האשה בשתאמר שטהורה היא. דאמרינן שישבה עליו כשהיא נדה ושכחה. כך נלפע\"ד ל\"מ מרבותינו. ג) חבר שמסר מפתח של ביתו ביד הע\"ה לשמור הבית. או שמסר לו תיבה סגורה וגם מפתח שלה. הרי הכלים שבבית ושבהתיבה טהורין. דמדלא הושיבו בתוך הבית. וגם לא מסר לו התיבה פתוחה. ש\"מ שלא האמינו רק על שמירת המפתח. ולא שיכנס להבית. או שיפתח התיבה [פ\"ו מ\"א ומ\"ז]: ד) המניח ע\"ה בתוך ביתו. ולא עשאו שומר עליו. אם מצאו לע\"ה כמו שהניחו אין כאן חשש. ורק בהניחו ישן ומצאו ער. טמא עד כדי פישוט ידיו ולא יותר [פ\"ז מ\"ב]. ה) הניחו בביתו לעשות מלאכה נמשכת. כרכיבת אבן הרחיים. אז אם הפסיק מלאכתו. הו\"ל כלא מצאו כמו שהניחו. וכישן ומצאו ער לעיל. וטמא עד כדי פישוט ידיו [פ\"ז מ\"ד]. וכ\"כ בהניחו לעשות מלאכה בבית חבר מלאכה מופסקת. כאומנין שנוטלין ומחזירין כלי מלאכה שלהן זה אחר זה טמא עד כדי פישוט ידיו [פ\"ז מ\"ג]. ו) הניח חבר כליו. ובא ומצא ע\"ה אצלן. אם מקוה שיבוא החבר מהר עליו. הכל טהור. מדנתפס כגנב כשימשמש [פ\"יו מ\"ט]. וכ\"כ כשנכנס הע\"ה לבית חבר שלא ברשות. אפילו לטובת חבר הכל טהור [פ\"ח מ\"ה]. ז) הניח כלי בלי שומר במקום שרגל רבים מצויין. אם הרוב טהורין טהור [כפ\"ה מ\"ו. דהרי מדישן ברה\"ר הרי בגדיו כאין להן שומר]. אבל ברוב טמאין. אז דוקא באינו מסתבר טפי שנגעו. כמאבד ביום ומצא ביום. וכ\"כ בשוטח כליו שאינו מסתבר שידרכו על הבגדים [כפ\"ח מ\"ג]. וכ\"כ בהניח ביתו בין פתוח או נעול, ומצאו נעול. טהור [פ\"ח מ\"ד]. ח) וביש לחוש שנגען הע\"ה ולאו אדעתיה. כגון שאבד דבר ברה\"ר. והונח שם רק מקצת הלילה. ואח\"כ מצאן [כפ\"ח מ\"ג]. או שהניח כליו במקום הליכת בני רה\"ר שלא כדרך אבידה. אבל המקום צר [כפ\"ז מ\"א]. הרי רוב בני רה\"ר טמאין הן. ונטמאו הכלים. וכ\"כ בדר עם ע\"ה בחצר א'. יש לחוש שנגע הע\"ה בכליו של חבר שעומדין שם ולאו אדעתיה [כפ\"ח מ\"א]. ט) ובלא שטח כליו ברה\"ר בכוונה. רק נפלו מעצמן לרה\"ר. יש שפיר חשש שדרסו עליהן בני רה\"ר הטמאין ולאו אדעתייהו [פ\"ח מ\"ג]. ודמי לקדר שהניח קדרותיו במקום דחוק לעיל [סי' ח']. ולא דמי למאבד ביום ומצא ביום דטהור. דהתם כיון שראה שהוא אבידה. לולי שדרסו היה מגביהו והולך לו. י) הניח כלי בבית ע\"ה ולא עשאו שומר עליו [פ\"ח מ\"א] או אפילו נפל הכלי מעצמו לבית ע\"ה. ואפילו במקום שלא היה יכול ליגע בו [פ\"ח מ\"ג]. נטמא אפילו חוץ מכדי פישוט היד. דכיון דברשות ע\"ה היה. לא פלוג רבנן בתקנתייהו. ובכל הנך אם אמר הע\"ה שנשמר מטומאת מת. נאמן. וטמאין רק טומאת ערב. ככל מגע ע\"ה. וביש שם אשה או כנעני. והכלים ראויין למדרס. טמאין ג\"כ ככל מדרס הזב. ואין הע\"ה נאמן. שלא נטמאו במדרס. מדאין בקיאין בטומאת מדרס: ",
+            "ומה שהקשה הר\"ש מרפ\"ו דמכשירין. דלא סגי במחשבתן עם מעשה רק כשיהיה מעשה המוכחת. וא\"כ הכא אף שהיה לו מחשבה עם מעשהו. הרי אינה מעשה המוכחת. דמאן יימר שמעלהו לאדם דלמא לכלב. ותירץ דמיירי שמיד שהעלהו נתנו לכנעני. ועי\"ז הו\"ל כמעשה המוכחת. אמנם לפמ\"ש רש\"י [חולין יג\"א] דהתם מיירי בשהעלום מפני הכנימה. ואח\"כ חשבו שירד עליהן הטל. א\"כ י\"ל דהכא מיירי דבשעת העלאה חשבו שיהיה לאכילה לכנעני. ובפרט אי נימא דמחשבה היינו דיבור [כמ\"ש רבינו תוי\"ט ספכ\"ה דכלים]. א\"כ בדברו בשעת העלאה שמעלהו להאכילו לכנעני. אין לך מעשה מוכחת יותר מזו. עוד י\"ל בלא זה דהכא מחשבתו ניכרת טפי מתוך מעשיו. דכל מידי דחזי ליה לאדם. אין דרך להשליך לבהמה [כביצה ד\"ו ב']. ולהכי כיון דחזי לאדם מוכח טפי דלאדם מעלהו. משא\"כ התם. ואף די\"ל דרק גדול אין מבזבז באוכלין כל כך. משא\"כ קטן. עכ\"פ הכא דכבר עמד הגוזל למאכל אדם. במעשה כל דהו סגי לה: ",
+            "והא דאצטריך ר\"י לומר מטמא משקין. והרי גם ר\"א ס\"ל הכי. ולא הול\"ל אלא אף פוסלין את האוכלין. נ\"ל דה\"ט משום דעיקר ילפותא דר' יהושע שיטמא אחוריים לאוכלין. הוא רק מדמטמאי אחוריים את המשקין וס\"ל לר' יהושע דדנין ק\"ו ד\"ס מד\"ת [כידים פ\"ג מ\"ב]. וה\"נ יליף הכא כלי שנטמא במשקין. שטומאתו מד\"ס. בק\"ו מטבו\"י דטומאתו מדאורייתא. וה\"ק. ומה טבו\"י שאינו פוסל משקין חולין. דהרי כל נגיעותיו של טבו\"י. בין באוכלין בין במשקין בין של תרומה בין של קודש. אינן רק פסולין. ובחולין בין אוכלין ובין משקין שנגעו בטבו\"י טהורין לגמרי [כמעילה דח\"ב]. ואפ\"ה פוסל הטבו\"י מאכל תרומה. אחורי כלי שפוסל משקה חולין אינו דין שיפסול מאכל תרומה. וא\"כ אצטריך ר' יהושע מה\"ט לומר מטמא משקין. דר\"ל דמשום דמטמא משקין פוסל נמי אוכלין. מיהו ר\"א לטעמיה אזיל דס\"ל אין דנין ק\"ו ד\"ס מד\"ת. והרי טומאת אחוריים מד\"ס. וטבו\"י דאורייתא הוא [כיבמות דף ע\"ד ב']: ",
+            "ואע\"ג דגם לר\"א היו יכולין האוכלין לומר כך להמשקין. עכ\"פ מדס\"ל לר\"א דהאחוריים מטמאין עכ\"פ גם למשקין חולין. אין להאוכלין תרומה תלונה כל כך על משקין של תרומה כשיטמאום: ",
+            "ותמוהין כאן דברי רבינו תוי\"ט. שכתב שאין צריך לפרש כאן שהמקל חלול ונתמלא בו מים. וכמקל שיש לו בית קבול מרגליות ומזוזה. אלא מיירי שכל פני כולו נתמלא במים טמאין. עכ\"ל הטהור. ובמחילת כבוד רבינו מאי אין צריך דקאמר. וכי אפשר לאוקמי למשנתנו כן. והרי בשיש בו בית קבול. נטמא הוא עצמו מהמשקין הטמאין. וחוזר ומטמא להמשקין שהושקו. וצ\"ע: ",
+            "וא\"ת לרבנן דס\"ל דאין קטפרוס מועיל בהשקה. א\"כ האיך אפשר שיועיל השקה בכרי שלג שנטמא [נדה י\"ז א']. י\"ל דהתם מיירי בשהשלג מונח תוך כלי. דאז הכלי מצרפו. וכן כתב רש\"י התם. ואי\"ל א\"כ נטמא הכלי מהשלג הטמא. י\"ל דכיון דשלג לא חשיב משקה רק בשחישב עליו למשקה. וכדקאמר התם. וגם לא דמי כלל למשקין של זב וזבה להכי לא גזרו עליו שיטמא כלי. ואע\"ג דעכ\"פ הא שיהי' כל מה שבכלי מצורף ויחשב כגוף א' הוא רק מדרבנן [כרמב\"ם פי\"ב מאהט\"ו ה\"ז] והאיך יועיל בהשקה לטומאה דאורייתא. י\"ל כל מקום שהחזירו לך חכמים. משלך נתנו לך [כשלהי עירובין]. וה\"נ דלהני השקה למשקין טמאין. רק מדרבנן הוא. תדע למ\"ד דס\"ל [פסחים דף ט\"ז א'] דאין טומאה למשקין כל עיקר. כיון דאין מקבלין טומאה מנ\"ל השקה. וכי ס\"ד דפליג עם אידך מ\"ד אם השקה דאורייתא או דרבנן. ואפילו למאי דקיי\"ל כאידך מ\"ד דמשקין אין מקבלין טומאה דאורייתא. רק דלטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן [כרמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו]. עכ\"פ כיון דלא שייך השקה רק למים של חולין. דאילו של קודש. כמי נסוך לחג או מי חטאת. הרי באמת לא מועיל להו השקה [כפסחים לד\"ב]. אע\"כ דלא שייך השקה רק במים דחולין שנטמאו והרי במים חולין טמאין לא נ\"מ מידי מדאורייתא אם טמאין או טהורין הן. דאי לענין שתייתן. הרי מדאורייתא אפילו טהור גמור מותר לאכול ולשתות מאכלין ומשקין טמאין ונשאר בטהרתו. ורק חכמים גזרו שכשאכל חצי פרס אוכלין טמאין או שתה רביעית משקין טמאין. אפילו הן שניים. הרי הוא שני לטומאה עד שיטבול [כרמב\"ם פ\"ח מאהט\"ו ה\"י וי\"א]. ואת\"ל דעכ\"פ נ\"מ דכשהמים טמאין וטמאו למאכלים ומשקין. ג\"כ ליתא. דהרי קי\"ל דמדאורייתא משקין טמאין אין מטמאין לשום דבר [כרמב\"ם רפ\"ז מאהט\"ו] ורק חכמים גזרו שיהיו חמורין גם מאוכלין טמאין. ויטמאו גם לכלי מגזירת מעיינות הזב [כשבת יד\"ב]. ואת\"ל א\"כ לענין מה באמת אמרינן משקין מקבלין טומאה מדאורייתא. הרי לא נ\"מ מידי בטומאתן או בטהרתן. י\"ל דהיינו רק לענין מי נסוך דחג ומי חטאת. דמדנטמאו מדאורייתא אפסלי להו. אבל משקין חולין לא נ\"מ מידי מדאורייתא אם נטמאו או לא. ורק עכ\"פ נ\"מ לן טובא לענין מילי דרבנן. דהיינו שיטמאו לאוכלין ולכלים ושיתטמא האוכלן והשותן. ושיטמאו ידי טהור שנגע בהן. ולכל הא מהני למים השקה. להנצל מכל טומאה דרבנן. וכיון דכל השקה שלהן מדרבנן. הם אמרו והם אמרו דלהני בהו צירוף כלי שג\"כ הוא מדרבנן. ודו\"ק: ",
+            "וקשה הרי גם קלוח טהור שבא על השרץ. אם קלט אדם מהקלוח ההוא באויר, טהור [כרמב\"ם רפ\"ז מאוכלין]. אנא נ\"ל דכיון דהא דמשקין מטמאין משקין רק מדרבנן הוא [כפסחים י\"ח א'] דמדאורייתא אין משקין טמאין מטמאין לשום דבר. וכ\"כ הא דמשקין שנוגעין אפילו בשום תולדות הטומאה יהיו ראשון. ג\"כ רק מדרבנן הוא (כשבת י\"ד ב'). לפיכך לא החמירו בהו כולה האי לומר גבייהו ניצוק חיבור. ועמ\"ש בענין זה בפ\"ד (מקואות פ\"ג מ\"ב סי' ט'): "
+        ],
+        [
+            "כך פירשתי ע\"ד הר\"ש והרא\"ש והר\"ב. אמנם מדקאמר דברי ר\"מ. ר' יהודה אומר וכו' משמע טפי דפליגי. ור\"מ ס\"ל דסגי בשמפריש לעיני הכהן הזיתים שלא הוכשרו. ואין צריך למסור להכהן כלל את המפתח. דמשהפרישה בטהרה מזהר זהיר הע\"ה מליגע בהזיתים שבקופה עד שיבוא הכהן ויכבשם בטהרה ויפריש התרומה. ולר\"י ור\"ש אע\"ג שיודע הע\"ה שהקופה היא לתרומה ולא יהיה לו חלק בה. אפ\"ה כל עוד שלא נתנה לכהן עדיין לתרומה חשבם כשלו וחיישינן למשמושי בהן ולפיכך צריך למסור המפתח להכהן: ",
+            "אמנם מדהזכיר תנא קופה. ולא קאמר בקיצור ובמפריש יפריש תרומתו זיתים. משמע לכאורה טפי כר\"ש דלאו בהפרשת תרומה מיירי. ואין להקשות בין לר\"ש ובין להרמב\"ם הרי יפריש התרומה שלא כדין דלהר\"ש הרי עכ\"פ לבסוף יצטרך הכהן להפריש מהשמן הטהור שבקופה על השמן הטמא שבבית הבד. והרי אין מפרישיין מהטהור על הטמא [כתרומות פ\"ב מ\"א] וגם להרמב\"ם קשה הרי אינו רשאי להפריש תרומה מדבר שלא נגמר מלאכתו על דבר שלא נגמר מלאכתו [כספ\"א דתרומות]. י\"ל להר\"ש הא דאין מפרישין מהטהור על הטמא. היינו רק בשיש לו טבל טהור וטבל טמא אינו רשאי להפריש מזה על זה. מדמצי להפריש מכל א' על עצמו משא\"כ הכא שכל בית הבד טמא. ואם יפריש מהקופה ומהבד מכל אחד על עצמו יפסיד הכהן הרבה. וגם יש ע\"ה רבים שדורכין זיתיהן בטומאה להכי כל שעת הדחק כדיעבד דמי [כי\"ד צ\"א רבינו טו\"ז סק\"ב] ובזה יתישב נמי להרמב\"ם. דמדאי אפשר באופן אחר מותר. ואע\"ג שהיה אפשר לעשות כהר\"ש ויפריש מדבר שנגמרה מלאכתו עכ\"פ משום דגם אז לא יהא כדינו. דהרי יפריש מטהורה על הטמאה. להכי עדיף טפי שיפריש תרומתו זיתיים. ויקחם הכהן לביתו בטהרה. ואין להקשות תו בין להר\"ש ובין להרמב\"ם. מה הועילו חכמים בתקנתן שיקח מהקופה התרומה ותרומת מעשר בטהרה. עכ\"פ אכתי איכא חשש בהמעשר שני שישאר ביד ע\"ה. י\"ל כיון שהמעשר שני של הע\"ה הוא. לעצמו טהרנו דהרי הוא מחזיק את עצמו לטהור גמור: ",
+            "ונ\"ל דאזלו לטעמייהו דפליגי כה\"ג במכשירין [פ\"ד מ\"ה] ודו\"ק ועי' בשבת [קמ\"ה א'] דמשמע כפירושינו זה ועי' הרא\"ש כאן. אמנם הר\"ב כתב דלהכי לב\"ה אינן מוכשרין מדלא נגמר מלאכתן. ר\"ל אף דגם בדבר שלא נגמר מלאכתו שייך שיוכשר [כעוקצין פ\"ג מ\"ח ותרומות פ\"ט מ\"ז]. היינו בשיוכשרו בא' מז' משקין. אבל הכא ה\"ק דמדלא נגמר מלאכתן אין המוהל היוצא מהן חשיב משקה להכשירן והכא אף שהתכוון שיתרככו ויתלחלחו. עכ\"פ כיון שרוצה לכבשן אח\"כ במלח. עדיין לא נגמרה מלאכתן. רק דקשה לי כבישה מאן דכר שמיה ורק מצינו טובל א' א' במלח ואוכל [מעשרות פ\"ד מ\"ג] וא\"כ שפיר נגמרה מלאכתן וגם רבינו תוי\"ט נתקשה בפי' הר\"ב: ",
+            "ואין להקשות ל\"ל דניחא ליה שיצאו. הרי משקה טמא מטמא אף שלא לרצון. כריש מכשירין. י\"ל דרק נפילתן אין צריך שיהיה לרצון. אבל עיקר התהוותם ודאי צריך שיהי' לרצון. דאל\"כ אין שם משקין עליהן [ועי' רמב\"ם פי\"ב מאוכלין]: ",
+            "כך כתב הר\"מ והרא\"ש והר\"ש והר\"ב. ולא זכיתי להבין דכיון דכולה מתני' בכלים טמאין מיירי. מה לי מתכות או שאר כלים. הרי בין כך וכך נטמא האום. ותו אי בקרדום אב הטומאה מיירי. הרי נטמא בה האדם החותך. והוא יטמא אח\"כ הזיתים כשיסחטם. והאיך יכול לזהר מליגע בהן אח\"כ. אלא ל\"מ נ\"ל דמדלא הזכירה המשנה דמיירי בעוקר כל הזיתים שבמעטן. ורק בתוספתא מפרש כן. להכי נקט אף חופר בקרדומות. דהכי אורחא כשרוצה לעקור הכל מהמעטן. מחתך האום בקרדומות גדולות. ומש\"ה נקט נמי חופר דהייינו עד תחתית המעטן. אבל לעולם בקרדומות טהורות מיירי. וכמשמע נמי מסתמא דלישנא: ",
+            "כל זה למדתי מדברי עטרת ראשי אאמ\"ו הגאון זצוק\"ל. ול\"מ נ\"ל דאע\"ג דהכא נמי בלא זה איכא ספק ספקא ספק שלא נגעו בהשרץ. וספק שמא לא חזרו ונגעו בהזיתים אלא דלפ\"ז היו עכ\"פ הבדדין עצמן טמאין. משום דגבייהו ליכא רק חד ספק. אבל לדברי עטרת ראשי זצוק\"ל נשארו גם הן בטהרתן. ואין להקשות מ\"ש על מגען בשרץ דמחשב כמעידין על של אחרים ומהימני. ומ\"ש במגען בטומאה בהזיתים דלא מהימני. והרי איפכא מסתברא. ותו דבשרץ י\"ל דנגעו ולאו אדעתייהו. משא\"כ כשכבר נטמאו ודאי נזהרין מליגע בהזיתים. ואי\"ל דאין הכי נמי. וקאי מלת לא נגענו על נגיעתן בהזיתים. ליתא. דהרי הר\"ש כאן וגם הרמב\"ם [פ\"ט מאוכלין] כתבו בפירוש דאמגען בשרץ נאמנין. י\"ל שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. דלעיולי טומאה לגוף הע\"ה הרי יש לו חזקת טהרה. אבל לאפוקי טומאה מנין. והרי יש לו חזקת טומאה. ולא מהימן אנפשיה. ואע\"ג דיש חזקת טהרה בהזיתים. עכ\"פ כיון שלא נזהר במגע השרץ. שלא היה לו שם עסק עמו. כ\"ש שלא היה נזהר במגע הזיתים שם שכל עיקר ביאתו לשם היה לטלטלן להתעסק בהן. וגם אין להקשות לדברי עטרת ראשי זצוק\"ל מלעיל [פ\"ז מ\"ה ו' וכו'. ופ\"ח מ\"א וב']. דאין נאמן הע\"ה אפילו על של אחר. י\"ל דבהנך כיון שהוא שומר הו\"ל כמעיד על עצמו [ובזה תירצתי במה דאמרינן [גיטין נג\"א] בשקל דבר כנגד מי חטאת של חבירו חייב עכ\"פ בדיני שמים. ומדחייב ש\"מ דפסולין. וקשה דכיון דכל הפסול הוא מדמסיח דעתיה משמירתן. וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו. אע\"כ דעשאו שומר. וכל שומר הו\"ל כבעלים שאוסרין את שלהן גם במחשבה. משא\"כ אילו נידונו כאחר. אינו יכול לאסור את של חבירו רק במעשה [כתוס' יבמות סג\"ב] ודו\"ק. ועמ\"ש בס\"ד בגליון ש\"ס שלי בנדרים דף ל\"ו א']. ותו דלענין נגיעת הע\"ה בזיתים נוגע בעדות הוה. מדירא שיכעס הבע\"ה שלא שמר יפה. וגם גבאין שנכנסו לתוך הבית ועמהן מטמאי מושב. דאין נאמנין לומר שלא נגעו [כפ\"ז מ\"ו] ג\"כ מה\"ט דמדנכנסו ברשות. חזקתן שיטמאו הכל. אבל בדרסה אשת ע\"ה על בגדיו נאמנת [כפ\"ה מ\"ח] מדהו\"ל עדותה על של אחר: ",
+            "ונ\"ל דנקט שרץ וגם מטלית. בדרך לא זו אף זו. דלא מיבעיא שרץ דוודאי לא מסתבר שנשרף ע\"ג הזיתים. אלא במקום אחר נשרף ומדנמצא מהוהה וכדאוקימנא לה בסי' ס\"ב. ודאי מסתבר שבמקום שנשרף נעשה מהוהה ע\"י השרפה. אלא אפילו בגד בלוי דוודאי שפיר איכא למימר שלם נפל לשם. ונתבלה בהמעטן מהלחלוחית שם. אפ\"ה תלינן לה כשאר הטומאות כשעת מציאתן: "
+        ],
+        [
+            "והא דנקט במשנתנו שהיו שם כלים הטמאין מדרס. והרי לדברינו גם בכלים שנטמאו בשאר טומאות חייש ר\"מ. י\"ל דלהכי נקט משנתנו כלי מדרס לאשמעינן רבותא אליבא דר\"י ור\"ש. דאף במדרס די\"ל דאין בקיאין בהסיטו. אפ\"ה מטהרי. ותו דבעי לאשמעינן דדוקא במדרס מחמיר ר' יוסי. מדחייש להיסיטו. והנ\"מ בין ר\"מ לר' יוסי בכלים שאין בהם חשש היסט. רק חשש טומאה אחרת. או שהכלי כבד מאד שאי אפשר להסיטו. רק ליגע בו. דלר\"מ טמא ולר' יוסי טהור. ואין להקשות הרי לקמן במשנה ב'. וכ\"כ לעיל [פ\"ט מ\"ח] אמרינן דנאמן הע\"ה לומר לא נגענו בהשרץ. ולא פליג ר\"מ. י\"ל התם שצורת השרץ מעיד על טומאתו. ודאי גם ר\"מ מודה שהע\"ה נזהר מליגע בו. משא\"כ הכא שאין הטומאה מבוררת לעיניו. אף שיודע שהכלי טמא הוא. עכ\"פ מדדייש בטומאה כל השנה. חיישינן דנגע ולאו אדעתיה. ורק ר\"ש ס\"ל דאפילו אין צורתו מעיד על טומאתו אפ\"ה כיון שיודע שהכלי טמא. טהרתו תמיד נגד עיניו. ונזהר מלהתטמא. אבל אי\"ל דבאמת פליג ר\"מ אמשנה ב' דפרקין. דהרי מדנקט פלוגתא דר\"מ במשנה א' ובמשנה ג'. ומשנה ב' נקט סתמא. ודאי משמע דבה כ\"ע מודו: ",
+            "אמנם יש לדקדק למה במשנה א' וב' נקט רק בדדין. ובמשנתנו נקט בדדין ובוצרין. ולמה לא נקט נמי במשנה א' או שנעל כרמו מפני הבוצרין. וכ\"כ הוה מצי למנקט במשנה ב' שהיו משקין טמאין במקום משמוש ידי הבוצרין. ואת\"ל משום דכלים טמאין מדרס ומשקין טמאין לא שכיחי בכרם רק בחדר המלאכה. ואלו הוה נקט הנועל בית הגת ויש משקין טמאין בבית הגת. סד\"א דמקודם אי אפשר שיתטמאו הענבים. ואין צריך לשמרן מטומאה. עכ\"פ יש לדקדק טובא למה לא סידר רבי המשניות כסדר הראוי. דהיינו תחלה הו\"ל למתני משנה ג' בהכניס ע\"ה במערה להטבילן. ואח\"כ משנה ב' בנמצא טומאה לפני בעל מלאכה. ואח\"כ רישא דהך מתני' במשקין טמאין שנמצא לפניהן בקרקע הבית. ולבתר כולה הו\"ל למנקט משנה א'. בנועל בית הבד ונשארו שם כלים טמאים. ונ\"ל דכולהו דרך לא זו אף זו נקט להו. דמתחלה נקט משנה א'. שהי' שם כלים הטמאין מדרס. דאע\"ג דמסתבר שלא התטמאו בהן הע\"ה מדאין להם עסק בכלים ההם. אפ\"ה מדאין הע\"ה בקיאין בדיני היסט. חיישינן שטימאום. ולא זו אף זו. דהיינו אף דינא דמשנה ב'. דמשקין טמאין שפוכין על הארץ. דמסתבר שדרכו עליהן וטימאו הכל. אפ\"ה באפשר שנתנגבו. תלינן כן. והכל טהור. אף דברישא לא תלינן במסתבר שלא הסיטו. ולא זו משקין טמאין שאין מטמאין מדאורייתא לשום דבר [כפסחים טו\"ב]. וגם מד\"ס אינן רק ולד. ואין מטמאין אדם אלא אף אב הטומאה דאורייתא שנמצא לפניהן. נאמנין לומר לא נגענו. משא\"כ בהנך ב' בבי דלעיל לא שייך בהו נאמנות. ומדיש לחוש שנטמאו ולאו אדעתייהו. ולבתר כולהו נקט דין טבילתן. דלא זו ככל הנך דלעיל שהוחזקו בטהרו. ולהכי לא חיישי' שנטמאו. אבל בטבילתן שהוחזקו בטומאה. אין ספק טבילתן מוציא מידי ודאי טומאתן. ועוד שאין בקיאין בדיני חציצה. לידע שאפילו מיעוט המקפיד עליו חוצץ. להכי לא מהימן. ולר\"מ גם בכה\"ג מדידעו שבעה\"ב טרח ומקפיד בכך. חזקה שליח עושה שליחותו ונזהר לעשות רצונו. דלא דמי למשנה א' דמחמיר ר\"מ. דהתם חיישינן שנטמא ולאו אדעתיה: ",
+            "והא דנקט תינוקות. ה\"ה באבות עצמן. כשצריכין לפנות את עצמן כך דינן. רק אורחא דמילתא נקט. דתינוקות רגילין לפנות את עצמן כל שעה. מדבני מעיהן דהיינו בית העיכול שלהן קטן [ועיין רש\"י ביצה דף ח' א' ד\"ה וחד אמר]. ועוד דהאבות עצמן מדיודעין שכל היום יהיו טרודין במלאכתן. מפנין את עצמן בבוקר ובערב. כדי שלא יהיו צריכין להתרחק ולהתבטל עי\"ז ממלאכה [ועיין ברכות דף ס\"ב א']. א\"נ רבותא קמ\"ל דלא מיבעיא גדולים שיוצאין לפנות ודאי נשמרים שם בעצמן שלא יגעו בטומאה שם. אלא אפילו כשיוצאין לחוץ עם הקטנים אמרינן שגם על הקטנים משגיחין שלא יתטמאו. עוד י\"ל דלעולם דאשמירת הגדולים מטומאה מיירי. ואפ\"ה נקט שיוצאין עם הקטנים לרבותא. דלא מיבעיא כשיוצאין הגדולים לפנות את עצמן. י\"ל משום כבודן התירו להן חכמים. וכמו שהתירו מה\"ט לטלטל מוקצה. ולהוציא מרה\"י לכרמלית בשבת מה\"ט [כא\"ח שי\"ב ס\"א]. אלא אפילו כשרוצין התינוקות לפנות. דאין כל כך צורך שיצאו האבות עמהן. אפ\"ה שרי. כל זה כתבתי ע\"ד הר\"ש והר\"ב נושא כליו. לישב דברי רבותינו. אולם במחילת כבוד רבותינו ואחר נשיקת ע\"ק. פירושם זה הוא נגד סוגית הש\"ס [ברכות ס\"ב א']. דאי בשמפנים התינוקות מיירי מתני'. א\"כ מה מקשי הש\"ס התם לאיסי דקאמר דאסור לגדול לפנות את עצמו אחורי הגדר. ומאי קושיא והרי הכא בקטנים מיירי. ותו אי כדברי רבותינו דכולה חדא בבא היא. וה\"ק וכן התינוקות יוצאין וכו'. א\"כ היכי מתחיל הש\"ס התם הבבא עם מלת יוצאין. וגייד לה לב' מלות וכן התינוקות. וכמעט היה נ\"ל לומר דיוצאין דנקט התם לא משנתנו היא זו. רק ברייתא בשום מקום. וכן מוכח מקושיא אחרת דמקשי התם הש\"ס לאיסי. דקאמר דכשרוצה לפנות בבקעה מתרחק עד שלא יהא חבירו רואהו. ומקשינן עליה מדקתני עד כמה ירחיקו ויהיו טהורין. כדי שיהא רואהו. ופירש\"י וכשנצרך מפנה את עצמו שם במקום שרואהו. אלמא מותר לפנות את עצמו במקום שחבירו רואהו. ומשני הש\"ס התם. שאני אוכלי טהרות דאקילו רבנן גבייהו. עכ\"ל הש\"ס. והשתא אף אם גם נדחוק לומר דמאי דמשני הש\"ס שאני אוכלי טהרות. ר\"ל מאכלי טהרות שבבית הבד. דאקילו רבנן גבייהו. אפ\"ה על כרחך הך בבא דמייתי הש\"ס. ודאי לאו בבא דסיפא דמשנתנו הוא. דהרי משנתנו במפנין את עצמן אחורי הגדר מיירי. וכמפורש במשנה. ומה דקאמר בסיפא דמשנתנו עד כדי שיהא רואן. הרי כשמפנה את עצמו אחורי הגדר אין בעה\"ב רואו. אלא ע\"כ דר\"ל כדי שיוכל בעה\"ב לראותו כשירצה [וכלעיל פ\"ז מ\"ה]. וא\"כ מה מקשי מינה לאיסי דמיירי במפנה את עצמו בבקעה במקום שבאמת רואו. אלא ע\"כ דבבא זו דמקשה מינה לאו בבא דמשנתנו הוא. אלא ברייתא דמיירי במניח ע\"ה אצל טהרותיו בבקעה. ורוצה החבר לפנות את עצמו. קאמר דמרחיק מהע\"ה עד כדי שיראהו כשיגע בטהרות. ולהכי מקשי שפיר מינה לאיסי. ומתרץ נמי שפיר שאני אוכלי טהרות וכו'. וא\"כ י\"ל דגם בבא קמייתא דמקשה מינה הש\"ס גם כן לאו משנתנו. אלא ברייתא. וא\"כ אין מזה קושיא לרבותינו הנ\"ל בפירושם למשנתנו. אמנם גם בלא זה דחיקא לן מלתא טובא לכוון פירוש רבותינו בלשון המשנה. דהרי מיציאת האבות לא תני מידי במשנה לפי פי' זה. והכי הול\"ל ויוצאין עם התינוקות לאחורי גדר לפנות את עצמן: ",
+            "ואין להקשות גם לפי פי' זה. א\"כ מה רבותא יש בנגיעת התינוקות שנאמנין עליו. טפי מנאמנות שלהן שלא נגעו בשאר טומאה. ומה קמ\"ל בתינוקות. י\"ל דקמ\"ל אף שלב אבות על בנים ולב בנים על אבותיהן. אין חוששין שמחמת געגוען זה לזה נגעו אהדדי. דהיינו הטומאה בהן או הן בהטומאה ולאו אדעתייהו. ואי נמי נימא דמיירי הכא בילדים דעלמא או של בעה\"ב ונכנסו לשם. והרי גם ילדי בעה\"ב טמאין מטעם הנ\"ל. אפ\"ה י\"ל דיש עדיין רבותא בנאמנות הע\"ה על מניעת נגיעתן טפי ממניעת הע\"ה מנגוע בשאר טומאות. דהתם מדיודעין שהטריח בעה\"ב את עצמו לטהרן. להכי גם הן נזהרין מליגע בטומאה. אבל בתינוקות סד\"א דאף דליכא למיחש שנגעו הן בהתינוקות. עכ\"פ יש חשש שמא נגעו התינוקות בהן ולא אדעתייהו. קמ\"ל. והקשה לי הרב מהו' יודא אבלסאן שליט\"א מניישטאדט שערווענט עכ\"פ הרי תינוקות אינן רק ראשון מנגיעת הנדות. והנוגע בהן שני. וא\"כ איך יוכלו בדדין להתטמא מהתינוקות. הרי אדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה. ורק באוכל אוכלין טמאין או שותה משקין טמאין. או הבא ראשו ורובו במים שאובין נטמא גופו מד\"ס [כרמב\"ם פ\"י מאהט\"ו]. ואת\"ל דעכ\"פ נטמאו ידי הבדדין כשנגעו בתינוקות. ככל נוגע בוולד הטומאה [כרפ\"ג דידים]. עכ\"פ הרי אין הידים נעשין רק שני עי\"ז. והרי אין שני עושה שלישי בחולין. ואע\"ג דעכ\"פ מטמא משקין חולין. אפ\"ה הרי לא הו\"ל רק ספק ידים לטמא אחרים דטהור [כידים פ\"ב מ\"ב]. ותירצתי לו דאין כאן ספק ידים. אלא ודאי מדמצוי שיגעו. וכמ\"ש הר\"ש והרא\"ש הכא. וכמ\"ש לעיל מגעגוען זה לזה. והרי תלינן במצוי אפילו להקל. כגון שבהמה צולעת. תלינן בשגרינא להתירה. ולא לשף מדוכתא לאסרה [כחולין נ\"א א']. וכן כתב הש\"ך בכללי ספק ספיקא [אות ל\"ג]. דכל ספק המצוי לא מחשב ספק כלל [ועיין בי\"ד קכ\"ח ס\"ב בהג\"ה]. ואת\"ל עכ\"פ גם ודאי ידים אין מטמאין טבל. דהא דאמרינן דרק לחולין מותר לגרום טומאה אבל לא לטבל [כע\"ז נ\"ו א'] היינו לגרום טומאה. אבל לענין טומאתן טבל שוה לחולין. וכמו שאין שני עושה שלישי בחולין. כמו כן בטבל [כרמב\"ם ספי\"א מאהט\"ו]. עכ\"פ הרי כבר כתב הר\"ש והרא\"ש בפרקין [מ\"ד] דתנא דפרקין ס\"ל דטבל דינו כתרומה. וגם בלא\"ה ל\"ק דהרי משקין מצויין בידי הבדדין בבית הבד. ומצוי שיגעו בהתינוקות בידים לחין. ויחזרו ויגעו בהידים הלחין בטהרות. ועוד יש לישב קושית הרב המקשה הנ\"ל. דבאמת לא חיישינן לנגיעת בדדין בתינוקות. אלא לנגיעת התינוקות בהטהרות שבבית הבד. ואפ\"ה נאמנין בדדין לומר לא נגעו. וכן פי' באמת הרמב\"ם הכא [ורק בחיבורו [פי\"ג ממשכב] נראה טפי דמפרש דנאמנין מנגיעת עצמן בהתינוקות]. ואע\"ג דאין ע\"ה מקפיד על נגיעת חבירו בטהרות [כחגיגה ד\"כ ע\"ב] היינו בשחבירו ע\"ה הוא גדול חושבו טהור כמו שחושב את עצמו טהור. משא\"כ קטן גם ע\"ה חושבו טמא. מדוודאי חבקוהו נדות, וכלעיל. אמנם אעפ\"כ ק\"ל להגאון רב\"א זצוק\"ל. ל\"ל למתלי טומאות הילדים מדהנדות מנשקות אותן הרי זה אצטריך בתוספתא רק בתינוקות של חבר [כתוספתא פ\"ג דטהרות]. אבל הכא טפי משמע דתינוקות שביניהן היינו ילדי ע\"ה עצמן. שבגדי הילדים הללו. ודאי לא גריעי משאר בגדי ע\"ה שהן כמדרס מחשש שישבה עליהן אשה נדה [כחולין ל\"ה ב']. א\"כ ממילא מתורץ קושיית הרב נ\"י. דהרי איכא למיחש שמא נגעו הבדדין בבגדי הקטנים. ונעשו הבדדין ראשון. ויוכלו שפיר לחזור ולטמא בית הבד. אמנם אי קשיא הא ק\"ל לכל דברי רבותינו. דמה קמ\"ל הך בבא. דהשתא בטומאה ידועה שמונחת לפניהן. בדיעבד נאמנין לומר לא נגענוה. מכ\"ש כשיוצאין ונפנין לאחורי הגדר שלא הוחזק שם טומאה כלל. ודאי דמסתבר דלהמני אפילו לכתחלה. ולא עוד דכיון דלעשות צרכיו הוא יוצא. הו\"ל כשעת הדחק. דבכל דוכתא כדיעבד דמי [י\"ד צ\"א רבינו טו\"ז סק\"ב]. וא\"כ למה מצרכינן שיהא בעה\"ב יכול לראותן. ודוחק לומר דגם זו הבבא מיירי בשהוחזק טומאה אחורי הגדר. וכגון שעומד שם ע\"ה אחר מלובש, שלא טיהרו. ולהכי דוקא בבית הבד עצמו לא מסח הפועל דעתיה מטהרת גופו. ונזהר מליגע בטומאה. משא\"כ כשיצא ממקום הטהרה למקום הטינופת. אין דבר שיזכירו שם להזהר בטהרת גופו. להכי צריך הבע\"ה שישגיח עליו. דדילמא יסיח דעתו ויגע בבגדי חבירו הטמא שם. או במי רגלים הנמצאין המצויין שם [עי' פ\"ד מ\"ה] כל זה נראה דוחק לפע\"ד. דסתמא משמע אפילו לא הוחזק טומאה וודאית אחורי הגדר. לכאורה הי' נראה טפי פי' רש\"י בסוגיא דברכות [דף ס\"ב א'] שפי' דיוצאין דקאמר תנא אשומרי טהרות שבבית הבד קאי. שיוצאין ונפנין לאחורי הגדר. ואין חוששין שמא ביני ביני יכנס ע\"ה ויטמא הטהרות. ורק גם בזה לא נחה דעתי קטין חריך שקא כמוני. דא\"כ מאי ארי' שיצא לפנות דאיכא למימר משום כבודו הקילו גביה. וכמש\"ל. הרי כל היוצא מביתו והניחו פתוח ומצאו פתוח. ואפילו במצאו נעול אין חוששין שמא נכנס שם טמא [כלעיל פ\"ח מ\"ד]. וי\"ל דמיירי כשהוחזקו שם ע\"ה לפני בית הבד. ומדמתעסקין שם יש להן רשות לכנוס. ולהכי לולא דמשום כבודו. הוה חיישינן שמא נכנסו [כלעיל פ\"ז ברוב המשניות שם]: ",
+            "ואע\"ג דלעיל [פ\"ז מ\"ה] אמרינן דכשרואה הע\"ה עומד ולא יושב טמא והרי כל יושב יכול לעמוד ולראות: י\"ל דכשיושב לא יוכל לראות הרי מחוסר מעשה. ותו דהכא דטרח עמו הבעה\"ב לטהרו. ירא הע\"ה מלהתטמא וסגי בשיכול בעה\"ב לראותו. דבכל מלתא שאפשר שיתברר בסוף. אמרינן מה\"ט אומן לא מרעי אומנתו. ואפילו בדבר שאינו תלוי באומנות שלו ומה\"ט מותר ליתן לחייט עכומ\"ז בגד צמר לתפרו במשי שיתן לו [כש\"ך י\"ד ש\"ב סק\"ד]. ורק באי אפשר לברר שקרותו בסוף. אז לא אמרינן אומן לא מרעי אומנתו. רק בדבר שתלוי אומנתו בו. כטעימת קפילא [י\"ד רס\"י צ\"ח]: ",
+            "כך פירשתי ע\"ד רב\"א. אלא שרבינו כתב סתם דברישא פליגי אם הוכשרו במשקה היוצא לאיבוד. אבל בסיפא שאין המשקה הולך לאיבוד. לכ\"ע מכשיר. אולם אני בעניי הסברתי טעם לכל אחד שלא יחלקו על סתם משנה דריש מכשירין. וגם דברי הרמב\"ם [פי\"א מאוכלין] כך נוטין אלא שכתב דלהכי לב\"ה ברישא לא הוכשרו מדהניחן במקום שהמשקה הולך לאיבוד אינו מקפיד על משקה היוצא. ולפיכך לאו שמה משקה להכשיר ובסיפא מדהניחן במקום שאין המשקה הולך לאיבוד גלי אדעתיה דמקפיד על המשקין היוצאין. והוכשרו בו עכ\"ל רבינו. אולם כל שאר רבותינו פה. וגם הרמב\"ם בפירושו כאן בכללן. כולן פה אחד דמתני' מיירי בשאין עליהן משקה. רק טעמא דב\"ש אע\"ג שבצרן תחלה לאכילה. כיון שנמלך אח\"כ לתתן לגת הוכשרו. כאילו בצרן מתחלה לגת. וב\"ה ס\"ל דכיון דכל נמלך מלתא דלא שכיח היא. לא גזרינן בה שיהיה כאילו מתחלה בצרן לגת. אבל בסיפא שהניחן על עלין או בעביט הזפות. מדכך דרכן כשיבצרן לגת. מוכחא מלתא שתיכף מתחלה בצרן לגת והוכשרו. ולפ\"ז הי' נ\"ל לומר. דרישא וסיפא בשבצרן תחלה סתמא מיירי. רק ברישא רבותא קמ\"ל אליבייהו דב\"ה. דאע\"ג דלקטן סתם. ואח\"כ נתנן לגת. אפ\"ה כיון שמתחלה נתנן לסל או באדמה. מוכח דלאכילה בצרן והשתא נמלך לתתן לגת ולא הוכשרו ורק בסיפא אף שלקטן סתם. הרי ממקום שהניחן מוכח דלגת לקטן והוכשרו: ",
+            "וקשה לי יתטמא המשקה מהזג. מדנגע בו בעודו בתוכו. ואע\"ג דאין בכל זג כשיעור. עכ\"פ הרי כבר אמרו שהשרביט שכל הגרגרין מחוברין בו. הוא מצרפן לכביצה. ואת\"ל דאע\"ג דהשרביט מצרפן. אפ\"ה אינן כביצה רק עם המשקה הכנוס בכל גרגר. והרי המשקה ההוא מדמפקד פקיד טהור. וא\"כ איך יקבלו המשקין טומאה מהזגין שאין בהן עצמן כביצה. ליתא. דע\"כ המשקין שבתוך הזגין אף שלא נטמאו עם הזגין אפ\"ה מצטרפי לכשיעור כביצה לטמא אחרים. דאי לא תימא הכי קשה סיפא דקאמר דכשהוא יתר מכביצה. דסתמא משמע אפילו קצת. דהיינו רק כשיעור הטפה היוצא. אז נטמא המשקה היוצא. וקשה ואמאי הרי בזגין הנשארין אין בהן בלי המשקין שבתוכן עדיין שיעור כביצה. אלא ע\"כ צ\"ל דאף שהמשקין שבתוכן נשארו בטהרתן. אפ\"ה מצטרפין להשלים שיעור כביצה להזגין לטמא עי\"ז טפה היוצאת. ונ\"ל טעם הדבר דלא משקין שבתוכה משומר. דאע\"ג שהוא עצמו נשאר בטהרתו. שאין מקבל טומאה כלל. אפ\"ה כל עוד שמחובר להאוכל מצטרף להשלים שיעור כביצה של האוכלין [כריש עוקצין]. וא\"כ ה\"נ קודם שידרכום. הול\"ל שיצטרפו המשקין שבתוך הגרגרין להזגין להיות שיעור כביצה. ויטמא שוב כל זג להמשקין שבתוכו מדנגעו בהן מתוכן. י\"ל דמגע שבתוכו הו\"ל מגע בית הסתרים. דאע\"ג דקיימא לן חיבורי אוכלין כמאן דמפרתו דמי. ולא מחשבו בית הסתרים [כחולין ע\"ג א']. היינו רק כשמחוייב בסוף לחלקן מהדדי. וכגון עובר שהוציא ידו מבית הרחם ונשחטה אמו. דהרי היד אסור. וצריך לחתכו מהנשאר [כתוס' חולין שם ד\"ה חיבורי]. משא\"כ הכא. וכי מחוייב לסחוט היין מהזגין. להכי מחשב שפיר מגע שבפנים מגע בית הסתרים. מיהו לרש\"י פסחים [ל\"ג ב']. בלא זה לא קשה. שכתב וזה לשונו שהמשקה שבתוך הזג אינו לא אוכל ולא משקה. ואין מקבל טומאה כלל [ועמ\"ש בס\"ד לעיל פ\"ג מ\"ד סי' י' ודו\"ק]. ואין להקשות דעכ\"פ להוי זג חיבור להמשקין מטעם שומר וליתטמא עמו. תי' אאמ\"ו עטרת ראשי הגאון זצוק\"ל. דמדא\"א ליגע במה שבפנים לא מחשב שומר [כחולין פ\"ט מ\"ה]: ",
+            "ואע\"ג דבקדמו משקין טמאין. מתבטלין בהרוב טהורין שנתערבו בהן אח\"כ [כמכשירין פ\"ב מ\"ג] היינו בשהטהורין מחוברין שאין מקבלין טומאה. ולא כשהן תלושין [ועמ\"ש בס\"ד ידים פ\"ב סי' י\"ז] ויאמר הקטע היוצא בקב אשר מסרו לנו רבותינו דפירושי זה הוא על דעת נותני לחמי האבירים ה\"נ הר\"מ והר\"ש והרא\"ש. אולם הנני נתך בתוך תמיהתי. הרי כל הנך בבות רק בידים משואבות מיירי. וכמ\"ש רבותינו בעצמן וכיון איך אפשר שהאשכול שהוא שלישי יטמא להענבים שבגת. או להטפה משקה שיצא מהאשכול. והרי אין שלישי מטמא או פוסל לאוכלין או משקין. ועל קושיא זו לא נסתפק בתירוץ הר\"ש שהבאנו לעיל ביכין סי' כ'. דהך תנא ס\"ל דטבול לתרומה כתרומה דמי. דלו יהי' שהי' אשכול תרומה ממש אפ\"ה לא היה נעשה מבידים רק שלישי. ואיך יטמא להענבים שבגת ולהטפה היוצא הרי שלישי שאינו פוסל שוב תרומה. אינו מטמא משקין להיות תחלה [כפרה פ\"ח מ\"ו]. וגם בתירוצינו שהבאנו לעיל סי' כ'. דמיירי בשנעשה על טהרת תרומה. גם מזה לא נמצא תרופה לקושיא זו. ומטעמא דאמרן. ולא נשאר לנו פליטה אלא לומר כתירוץ האחר שהביא הר\"ש במשנה ד'. דס\"ל להאי תנא דפרקין דהתם ידים תחילות וכר\"ע ברפ\"ג דידים וא\"כ יהיו כל הבבות הללו דלא כהלכתא. דהרי קיי\"ל דסתם ידים רק שניות הן [כשבת דף י\"ד ב']. ומה\"ט באמת הרמב\"ם כשהביא בבא זו דמשנתינו בחיבורו (אוכלין פ\"ט ה\"ד) הסיב העניין דמיירי כשנפלו הענבים מידי אדם טמא. דאז שפיר אפשר שהאשכול שבידו יהיה ראשון או שני. ואפשר עוד דלדעת הרמב\"ם כמו דמשנה ו' דלקמן. אע\"ג דנקט סתמא שהיה עומד ומדבר ונתזה צנורא מפיו. ומיירי בע\"ה כמו כן משנתינו. וכן כל הנך בבות דלעיל. מיירי בע\"ה העוסקין בבית הבד ולא נטהרו עדיין מהבעה\"ב וא\"כ הרי ע\"ה נידון כאב הטומאה ויתישבו א\"כ בזה כל הקושיות הנ\"ל: ולולא מסתפינא מרבותינו הי' נ\"ל דהאי ונפלו ממנו ענבים דנקט תנא בבבא זו. קאי אבבא הסמוכה לעיל מינה. דהיינו שנפלו ענבים מהגת שנטמא מהגרגר שאין בו חותם שנפלו לשם. שע\"י המשקה הטמא של הגרגר. נעשו כל הענבים שבגת שני. ודרך הענבים השניים שנפלו מהגת. במקום מופנה דהיינו במקום טהור. שלא נטמא עדיין מהגרגר בלא חותם ובזה יתיישב הכל בס\"ד: ",
+            "ואין להקשות עכ\"פ כיון ששאב עם אותה חבית הרי טלטלה ממקום למקום. והרי בכה\"ג אין מחזיקין טומאה ממקום למקום לשרוף תרומה [כלעיל פ\"ד בבית הספק סי' י\"ב]. ודוחק לומר דהרי מדנשאר מונח באותה כלי אף שטלטל הכלי ממקום למקום. מחזקינן לה טומאה לתלות. וכמבואר שם. ליתא. דהרי כללה תנא לטומאת שאר החביות עם טומאת החבית שנמצא בתוכה השרץ. שוודאי טמאה לשרוף ועלה קאמר כולן טמאין. והאיך נימא דאע\"ג דזו לשרוף. הנך טומאות רק לתלות. ונפריד בין הדבקים. וגם דוחק לומר דדוקא בטלטל הכלי הראשון שהוא העיקר. ובמקום הב' נמצא בו שרץ. מחזקינן טומאה רק לתלות להטהרות שלקח משם להכלי הב' בתוך הכלי הא' במקום הראשון. וכקופה שטלטלה מזוית לזוית [נדה דף ג' ב']. אבל בטלטל הכלי השני ממקום למקום. והרי הכלי הב' הוא טפל לכלי א' והכלי א' נשאר במקומו הראשון. בכה\"ג מחזקינן טומאה אף לשרוף מה שבכלי ב'. וכן כתבנו באמת לעיל [פ\"ד בבועז סי' ג']. אפ\"ה לא ירופא בזה קושייתנו. דהרי הכא גם החבית שנמצא בו השרץ שהוא כלי א'. טלטלו ממקום למקום. והרי בכה\"ג שב' החזקט\"ו מעורבין בגוף א' כתבו שם שאין מחזיקין טומאה לשרוף טהרות שבגוף ב'. אלא נ\"ל לפמ\"ש בס\"ד [בפ\"ד בבית הספק] דבין להחזיק או לבלי להחזיק טומאה. היינו רק בלא מסתבר להיפך. א\"כ ה\"נ כיון שהחבית לפניו. וראה שלא נפל לתוכו כלום. מסתבר טפי שהיה בתוכו קודם ששאב וכמש\"ל. או שהיה בתוך הבור ונשאב עם היין: ",
+            "ואי\"ל גם בכה\"ג דלמא ביי מלוי לחבירו נפל השרץ לתוך המחץ. והרי ביני ביני לא בדק המחץ ואי משום דמשום דמחזקינן טומאה מזמן לזמן ומקודם היה בו ליתא דהרי מדטלטל המחץ בשעת שאיבה ממקום. אין מחזיקין טומאה בכה\"ג מזמן לזמן לשרוף רק לתלות וכמש\"ל. י\"ל הרי כבר כתבנו לעיל בשם הרא\"ש דכשהכלי לפניו. וראה שלא נפל בו כלום. לא אמרינן דביני ביני נפל מכ\"ש הכא שלא זז המחץ מידו משעה שהתחיל לשאוב עד אחר ששאב להחבית האחרון. ודאי לא אפשר שיפול השרץ לתוכו ולא יראהו. אלא ודאי כיון דכסהו אח\"כ ואעפ\"כ נמצא בתוכו. ודאי כבר מתחלה היה בו השרץ ולא בדק יפה [ועי' לעיל מ\"ז ודו\"ק]: "
+        ]
+    ],
+    "versions": [
+        [
+            "Mishnah, ed. Romm, Vilna 1913",
+            "https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH001741739"
+        ]
+    ],
+    "heTitle": "בועז על משנה טהרות",
+    "categories": [
+        "Mishnah",
+        "Acharonim on Mishnah",
+        "Boaz",
+        "Seder Tahorot"
+    ],
+    "sectionNames": [
+        "Chapter",
+        "comment"
+    ]
+}
\ No newline at end of file