58d8c513fcec3853198187bb9a78a1cdb6d0b1eefa95a8489eb0d81dec23c92c

.gitattributes

@@ -99,3 +99,7 @@ txt/Responsa/Modern/Mishpetei[[:space:]]Uziel/Hebrew/merged.txt filter=lfs diff=
 txt/Responsa/Modern/Mishpetei[[:space:]]Uziel/Hebrew/Mishpetei[[:space:]]Uziel,[[:space:]]Jerusalem,[[:space:]]1995-2005.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
 txt/Tanakh/Acharonim[[:space:]]on[[:space:]]Tanakh/Torah[[:space:]]Temimah/Torah/Torah[[:space:]]Temimah[[:space:]]on[[:space:]]Torah/Hebrew/merged.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
 txt/Tanakh/Acharonim[[:space:]]on[[:space:]]Tanakh/Torah[[:space:]]Temimah/Torah/Torah[[:space:]]Temimah[[:space:]]on[[:space:]]Torah/Hebrew/Torah[[:space:]]Temimah,[[:space:]]Vilna,[[:space:]]1904.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
+txt/Jewish[[:space:]]Thought/Acharonim/Maharal/Notes[[:space:]]by[[:space:]]Rabbi[[:space:]]Yehoshua[[:space:]]Hartman[[:space:]]on[[:space:]]Gevurot[[:space:]]Hashem/Hebrew/merged.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
+txt/Jewish[[:space:]]Thought/Acharonim/Maharal/Notes[[:space:]]by[[:space:]]Rabbi[[:space:]]Yehoshua[[:space:]]Hartman[[:space:]]on[[:space:]]Gevurot[[:space:]]Hashem/Hebrew/Gevurot[[:space:]]Hashem,[[:space:]]with[[:space:]]footnotes[[:space:]]and[[:space:]]annotations[[:space:]]by[[:space:]]Rabbi[[:space:]]Yehoshua[[:space:]]D.[[:space:]]Hartman,[[:space:]]Machon[[:space:]]Yerushalyim,[[:space:]]2015-2020.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
+txt/Jewish[[:space:]]Thought/Rishonim/Akeidat[[:space:]]Yitzchak/Hebrew/Akeidat[[:space:]]Yitzchak,[[:space:]]Pressburg[[:space:]]1849.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text
+txt/Jewish[[:space:]]Thought/Rishonim/Akeidat[[:space:]]Yitzchak/Hebrew/merged.txt filter=lfs diff=lfs merge=lfs -text

txt/Chasidut/Chabad/Likkutei Torah/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,251 @@
+Likkutei Torah
+לקוטי תורה
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Likkutei Torah
+
+Beshalach
+
+
+
+Pekudei
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Tzav
+
+
+
+Shmini
+
+
+
+Tazria
+
+
+
+Metzora
+
+
+
+Achrei Mot
+
+
+
+Kedoshim
+
+
+
+Emor
+
+
+
+Behar
+
+
+
+Bechukotai
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+
+<b>And in explanation</b> of the matter, behold it is written in Ruth (3:15), "And he said, etc., while he measured out six measures of barley, etc." And the Gemara (Sanhedrin 93a) explains [that they are] six righteous people, etc. And so is it in the Midrash Rabbah on Ruth on this verse. But at first glance, it is not understood how these great righteous ones are called by the name barley. And see in Chullin, there is also [discussion] about this matter and the Maharasha there in the Chiddushei Aggadot stretched to resolve [this]. But it appears that it can be said that even though the aspect of wheat, which is human food, is much higher than the aspect of barley, animal food - since the aspect of humans is the souls of Emanation, whereas the aspect of animals is the souls of Creation, Formation and Action, and as I wrote in s.v. VeElu HaMishpatim - nevertheless, there is an aspect of animals that is higher than the aspect of humans. That is what our Rabbis, may their memory be blessed, said [in] the first chapter of Chullin (5b:5) about the verse, "man and animal You preserve" (Psalms 36:7): "These are people who are clever in terms of their intellect like (the first) man, but comport themselves (humbly) like an animal." And that is why these [righteous people] are called by the name, barley, which is the food of animals, etc. And this is the aspect of the great animal which is above the aspect of people, as I wrote on Parshat Ekev, s.v. VaYakhilkha et HaMan, see there. And in the Zohar, vol. 3, Parshat Emor 98b (Zohar, Emor 37:186), it explains the six barley grains are the six orders of the Mishnah, and that is [the meaning of] animal food. This means to say that through that, one comes to the aspect and level just mentioned of, "man and animal You preserve" - that is that we make ourselves like animals. And this is according to that which our Rabbis, may their memory be blessed, said in the Midrash Rabbah, Parshat Emor, Chapter 27, "We are like a man, save us like an animal, since we are drawn after You like an animal, etc." And see that which I wrote in s.v. VeHenif HaKohen Otam al Lechem HaBikkurim. However regarding the relationship of the six orders of the Mishnah to barley (<i>seorim</i>), it can be said the Oral Torah is what limits the measurement (<i>shiur</i>) and the size of all the commandments: That tefillin be specifically so and so; and likewise the sukkah, and as I wrote about this in s.v. BeShaah SheHekdimu Yisrael Naaseh.
+
+Bamidbar
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+However in order to reach this elevation and level, to have the aspect of 'I am that which I am' (relating to God beyond our intellectual limits) at the time of the giving of our Torah (Shavuot), one must count the omer. And that is the reason Scripture says (Leviticus 23:16), "you shall count fifty days" - since there are surely fifty gates of wisdom, which is the concept of the revelation of the light of the Ein-Sof, blessed be He - in order to [relate to] the aspect of reflection about the greatness of the Ein-Sof, blessed be He. These are the forty-nine aspects, which are hinted to in the verse (I Chronicles 29:11), "To You O Lord is Greatness, etc.," which are the seven supernal traits, with each one being composed of seven - hence there are forty-nine - and the fiftieth gate, the most elevated gate, which includes all of the aspects. For all of the forty-nine aspects are in that gate, and they are like singular units in a unity; and are not leaves that split, as it is below. (And [these are the words] of the Etz Chayim, Arekh Anpin, Chapter 14 [Sefer Etz Chayim, 13:13], "And there is a gate of fifty that includes all of the forty-nine, etc." And so is it found in the Ramaz (R. Moshe Zachut) on Parashat Emor, page 96b; on Parashat Pinchas, page 253a; and on Parashat Bereishit, page 8a, s. v. Izdamenat Lemeheve. And likewise is it found at length in the Pardes, Section of Gates, Chapter 5.) And this gate is the gate that connects all forty-nine gates to their Source and their Root in their Emanator, blessed be He. For it is in it and through it that the revelation of the aspect of 'I am that which I am' - which is the aspect of the power of the light of the Ein-Sof, blessed be He - is extended to all of the forty-nine gates. (And see the Pardes, ibid., Chapter 7, in the name of the Tikkunei Zohar, and that is at the end of Tikkun 22, "It is what completes the fifty gates of understanding, etc." And so too is it found in the Etz Chayim, op. cit.; and see above in Parashat Yitro, s. v. Mareihem OuMaaseihem.) And that is why it is written, "you shall count fifty days" - to be enmeshed in the fiftieth gate, in which and through which there is a revelation of 'I am.' And this counting is the extension below, to the aspect of the barley omer; which is the revelation of 'I am' even in the aspect of the barley omer below. For behold, every person has a vital spirit - which is the animality, from the aspect of the animal - as well as a divine spirit: "When one is born, they give him a spirit from the side of pure animals [...] If the merits, etc." - as it is written in the Zohar, at the beginning of Parashat Mishpatim (Zohar, Mishpatim 2:11). And its flow and its life is from the aspect of barley, animal food, etc. And in order that it also be the will of his animal soul to be encompassed in the One, and to sacrifice itself, etc., and to transform darkness into light, there must be a revelation of the aspect of 'I am' also in it. So that through this, it will yearn and pine for Him, may He be blessed, with the negation of its essence.
+
+Nasso
+
+
+
+Beha'alotcha
+
+
+
+Sh'lach
+
+
+
+Korach
+
+
+
+Chukat
+
+
+
+Balak
+
+
+
+Pinchas
+
+
+
+Matot
+
+
+
+Masei
+
+
+
+Devarim
+
+
+
+Vaetchanan
+
+
+
+Eikev
+
+
+
+Re'eh
+
+
+
+Ki Teitzei
+
+
+
+Ki Tavo
+
+
+
+Nitzavim
+
+
+
+Rosh Hashanah
+
+
+
+Shabbat Shuvah
+
+
+
+Yom Kippur
+
+
+
+Ha'Azinu
+
+
+
+Sukkot
+
+
+
+Shemini Atzeret
+
+
+
+V'Zot HaBerachah
+
+
+
+Shir HaShirim
+
+
+
+Supplements
+
+Shemot
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Devarim
+
+
+
+Shir HaShirim
+

txt/Chasidut/Chabad/Likkutei Torah/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,254 @@
+Likkutei Torah
+לקוטי תורה
+merged
+https://www.sefaria.org/Likkutei_Torah
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Likkutei Torah
+
+Beshalach
+
+
+
+Pekudei
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Tzav
+
+
+
+Shmini
+
+
+
+Tazria
+
+
+
+Metzora
+
+
+
+Achrei Mot
+
+
+
+Kedoshim
+
+
+
+Emor
+
+
+
+Behar
+
+
+
+Bechukotai
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+
+<b>And in explanation</b> of the matter, behold it is written in Ruth (3:15), "And he said, etc., while he measured out six measures of barley, etc." And the Gemara (Sanhedrin 93a) explains [that they are] six righteous people, etc. And so is it in the Midrash Rabbah on Ruth on this verse. But at first glance, it is not understood how these great righteous ones are called by the name barley. And see in Chullin, there is also [discussion] about this matter and the Maharasha there in the Chiddushei Aggadot stretched to resolve [this]. But it appears that it can be said that even though the aspect of wheat, which is human food, is much higher than the aspect of barley, animal food - since the aspect of humans is the souls of Emanation, whereas the aspect of animals is the souls of Creation, Formation and Action, and as I wrote in s.v. VeElu HaMishpatim - nevertheless, there is an aspect of animals that is higher than the aspect of humans. That is what our Rabbis, may their memory be blessed, said [in] the first chapter of Chullin (5b:5) about the verse, "man and animal You preserve" (Psalms 36:7): "These are people who are clever in terms of their intellect like (the first) man, but comport themselves (humbly) like an animal." And that is why these [righteous people] are called by the name, barley, which is the food of animals, etc. And this is the aspect of the great animal which is above the aspect of people, as I wrote on Parshat Ekev, s.v. VaYakhilkha et HaMan, see there. And in the Zohar, vol. 3, Parshat Emor 98b (Zohar, Emor 37:186), it explains the six barley grains are the six orders of the Mishnah, and that is [the meaning of] animal food. This means to say that through that, one comes to the aspect and level just mentioned of, "man and animal You preserve" - that is that we make ourselves like animals. And this is according to that which our Rabbis, may their memory be blessed, said in the Midrash Rabbah, Parshat Emor, Chapter 27, "We are like a man, save us like an animal, since we are drawn after You like an animal, etc." And see that which I wrote in s.v. VeHenif HaKohen Otam al Lechem HaBikkurim. However regarding the relationship of the six orders of the Mishnah to barley (<i>seorim</i>), it can be said the Oral Torah is what limits the measurement (<i>shiur</i>) and the size of all the commandments: That tefillin be specifically so and so; and likewise the sukkah, and as I wrote about this in s.v. BeShaah SheHekdimu Yisrael Naaseh.
+
+Bamidbar
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+However in order to reach this elevation and level, to have the aspect of 'I am that which I am' (relating to God beyond our intellectual limits) at the time of the giving of our Torah (Shavuot), one must count the omer. And that is the reason Scripture says (Leviticus 23:16), "you shall count fifty days" - since there are surely fifty gates of wisdom, which is the concept of the revelation of the light of the Ein-Sof, blessed be He - in order to [relate to] the aspect of reflection about the greatness of the Ein-Sof, blessed be He. These are the forty-nine aspects, which are hinted to in the verse (I Chronicles 29:11), "To You O Lord is Greatness, etc.," which are the seven supernal traits, with each one being composed of seven - hence there are forty-nine - and the fiftieth gate, the most elevated gate, which includes all of the aspects. For all of the forty-nine aspects are in that gate, and they are like singular units in a unity; and are not leaves that split, as it is below. (And [these are the words] of the Etz Chayim, Arekh Anpin, Chapter 14 [Sefer Etz Chayim, 13:13], "And there is a gate of fifty that includes all of the forty-nine, etc." And so is it found in the Ramaz (R. Moshe Zachut) on Parashat Emor, page 96b; on Parashat Pinchas, page 253a; and on Parashat Bereishit, page 8a, s. v. Izdamenat Lemeheve. And likewise is it found at length in the Pardes, Section of Gates, Chapter 5.) And this gate is the gate that connects all forty-nine gates to their Source and their Root in their Emanator, blessed be He. For it is in it and through it that the revelation of the aspect of 'I am that which I am' - which is the aspect of the power of the light of the Ein-Sof, blessed be He - is extended to all of the forty-nine gates. (And see the Pardes, ibid., Chapter 7, in the name of the Tikkunei Zohar, and that is at the end of Tikkun 22, "It is what completes the fifty gates of understanding, etc." And so too is it found in the Etz Chayim, op. cit.; and see above in Parashat Yitro, s. v. Mareihem OuMaaseihem.) And that is why it is written, "you shall count fifty days" - to be enmeshed in the fiftieth gate, in which and through which there is a revelation of 'I am.' And this counting is the extension below, to the aspect of the barley omer; which is the revelation of 'I am' even in the aspect of the barley omer below. For behold, every person has a vital spirit - which is the animality, from the aspect of the animal - as well as a divine spirit: "When one is born, they give him a spirit from the side of pure animals [...] If the merits, etc." - as it is written in the Zohar, at the beginning of Parashat Mishpatim (Zohar, Mishpatim 2:11). And its flow and its life is from the aspect of barley, animal food, etc. And in order that it also be the will of his animal soul to be encompassed in the One, and to sacrifice itself, etc., and to transform darkness into light, there must be a revelation of the aspect of 'I am' also in it. So that through this, it will yearn and pine for Him, may He be blessed, with the negation of its essence.
+
+Nasso
+
+
+
+Beha'alotcha
+
+
+
+Sh'lach
+
+
+
+Korach
+
+
+
+Chukat
+
+
+
+Balak
+
+
+
+Pinchas
+
+
+
+Matot
+
+
+
+Masei
+
+
+
+Devarim
+
+
+
+Vaetchanan
+
+
+
+Eikev
+
+
+
+Re'eh
+
+
+
+Ki Teitzei
+
+
+
+Ki Tavo
+
+
+
+Nitzavim
+
+
+
+Rosh Hashanah
+
+
+
+Shabbat Shuvah
+
+
+
+Yom Kippur
+
+
+
+Ha'Azinu
+
+
+
+Sukkot
+
+
+
+Shemini Atzeret
+
+
+
+V'Zot HaBerachah
+
+
+
+Shir HaShirim
+
+
+
+Supplements
+
+Shemot
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Devarim
+
+
+
+Shir HaShirim
+

txt/Chasidut/Chabad/Tanya/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,400 @@
+Tanya
+תניא
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Tanya
+
+Part I; Likkutei Amarim
+
+Title Page
+
+
+
+Approbation
+
+
+
+Compiler's Foreword
+
+
+
+
+
+
+
+Chapter 1
+
+We learned [in Niddah, end of chapter 3 (30b)]: "An swear is issued to him, be righteous, and be not wicked, and even if everyone in the world tells you 'you're righteous," view yourself as (someone who's) wicked.'"
+But one has to understand this. For have we not learned, "Do not consider yourself wicked."!
+What's more, if one will be wicked in his own eyes he will feel embittered and depressed, and he will be unable to serve G-d with joyful and a glad heart. And (even) if he will not be grieved by this at all, this could lead to frivolity, G-d forbid!
+So the matter is as follows: We find in the Talmud five different types of people. A righteous person [tzaddik] who has good, a righteous person [tzaddik] who has evil; a wicked person [rasha] who has good, a wicked person [rasha] who has evil; and a intermediate person [Beinoni]. 
+And the sages explained in the Talmud, that the 'righteous person who has good' is the perfectly righteous person [or the perfect tzaddik]; the 'righteous person who has evil' is a person who is righteous but not completely [or the imperfect tzaddik]. And in Raya Mehemna he explains, that [in the description of] 'a righteous person who has evil' [not that there is something evil about him, rather] - that any evil within him is completely mastered by his goodness, etc. And in the Talmud-Gemara: "The righteous [tzaddik] are judged by their good inclination etc., the wicked [rasha] are judged by their evil inclination, while the intermediate person [beinoni] is judged by both inclinations etc. Said Raba, 'For example, I am an intermediate person [beinoni].' Said Abaye to him, 'Our master has left no life for any creature.'"
+So to understand all of this clearly. and also to understand a statement of Job's, "Master of the Universe, You have created righteous men and You have created wicked men." (Baba Batra 16a) [how can this be correct] when righteousness and wickedness are not predestined?
+Also, we need to understand what is the true nature of this intermediate person [beinoni]. For certainly he is not someone whose deeds are half meritorious and half sinful [that he spent half his life doing good and half his life doing evil] for if that were the case how could Raba mistake himself for an intermediate person [beinoni]? It is known that his lips never ceased reciting words of Torah, to the extent that even the Angel of Death could not overwhelm him. Then how would he make such a mistake to consider himself [an intermediate person [beinoni] unless 'intermediate' means fully righteous in behavior and not] half sinful? 
+Additionally, [an intermediate person cannot be one who is half sinful, for] in the moment that one sins he is considered completely wicked [complete rasha]. (If afterwards he returns to righteousness [he repents from his sin] he is considered completely righteous.) Even someone who violates a minor rabbinic prohibition is considered wicked [rasha], as it is written in the second chapter of Yevamot (Yevamot 20a) and in the first chapter of Niddah (Niddah 12a);
+and even one who is able to protest and does not is called wicked in the sixth chapter of Shevuot (Shevuot 39b).
+And all the more so, in a fortiori inference, one who stays idle while being able to perform some positive mitzvah and does not, such as one who is able to engage with Torah and does not, about that person our sages used the verse "the word of Hashem etc, cut-off certainly cut-off etc" (Ex. 15:31) (see Sanhedrin 90b) and it is obvious that one is called wicked - even more wicked than one who transgressed a rabbinic prohibition!
+This being so, we must conclude that the Beinoni is not even guilty of the sin of neglecting to study torah. This is why rabbah mistook himself for a Beinoni.
+
+And this that we normally say, that someone with half merits and half sins is called an intermediate person (Beinoni), and someone with mostly merits is called a righteous person (Tzadik) .that is a borrowed term regarding reward and punishment, for he is judged based on the majority, and in his verdict he is called righteous, because he won his case. But regarding the issue of the truth of the noun, and the elevation and the level that differentiate the tzadikim and the beinonim, our sages said "the tzadikim are ruled by their inclination to good as it is stated: “And my heart is dead within me” (Psalms 109:22)" (Berachot 61b), that don't have an inclination to evil because they killed it with fasting. However, anyone who has not reached this level, even if he has more merits then sins, is not at all on the level and caliber of a rigorous person (Tzadik).
+and therefore our rabbis of blessed memory say in the Midrash (Yuma 38b): "G-d saw that there are few righteous persons(Tzadikim), so he planted them in every generation, as its written and a riotous person (Tzadik) is the foundation of the world" (Mishlei 10,25).  
+So to explain this idea, based on what Rabbi Chaim Vital ob"m writes in Shar Hakdusha (and in Eitz Chaim-Shar 50 Chapter 2), that every Jew, a Righteous person (Tzadik) and a wicked person (Rasha), has two souls, as it is written (Yeshayahu 57 16) "and I have made 2 souls", and these are the two souls. The first Soul is from Kelipa and the other (unholy) side, and it is enclothed in a person's blood to give life to the body, and as it's written (Leviticus 17,11): ''for the Soul of the flesh is in the blood''. and from it (the soul) comes all bad character traits, from the four evil elements within it. Which are: anger and arrogance from the element of fire which rises. and desiring pleasures are from the element of water, for water plants all sorts of pleasure. And licentiousness and frivolity and boasting and empty things from the element of air. And laziness and sadness from the element of earth.
+And also the good character traits that are in the nature of all Israel in their generations, such as compassion and good deeds, come for that [soul], 
+because in Israel that soul, which is from the Kelipah, comes from the Kelipah Nogah, that gas in it also Good, and is from the secret of the tree of knowing good and evil.
+The souls of the people of the world, however, emanate from the other, unclean klipot which contain no good whatsoever. As written in Etz Chayim (portal 49 chapter 3) that all the good that the people do, is done out of selfish motivations. So the Gemara comments (Bava Batra 10b.) on the verse (Mishlei 14:34), "The kindness of the people is sin"- that all the charity and kindness done by the people of the world is only for their self-glorification. etc.
+
+Chapter 2
+
+The second soul in Israel is truly "a part of God above," as it is written: "and he blew into his nostrils a soul of life"(Genesis 2:7); "And You blew it into me." (Siddur, Morning Prayer). It is written in the Zohar "he Who blows, blows from within him," that is to say, from his inwardness and from his innermost being. For it is of his inward and innermost vitality that a man emits through blowing with force.
+
+
+
+
+
+
+
+
+Nevertheless they remain bound and united with a wonderful and essential unity with their original essence and entity; namely, the extension of Chochmah Ilaah (Supernal Wisdom), since the nurture and life of the nefesh, ruach and neshamah of the ignorant are drawn from the nefesh, ruach and neshamah of the Tzaddikim and sages, the heads of Israel in their generation.
+This explains the comment of our Sages on the verse, "And to cleave unto Him"— "He who cleaves unto a scholar [of the Torah] is considered by Torah as if he had become attached to the very Shechinah (Divine Presence)" literally. For, through attachment to the scholars, the nefesh, ruach and neshamah of the ignorant are bound up and united with their original essence and their root in the Chochma Ilaah, where He and His wisdom being one, and "He is the Knowledge (this attachment to Chochma Ilaah means a literal attachment to Hashem) . . . 
+(As for them who willfully sin and rebel against the sages, the nurture of their nefesh, ruach and neshamah comes from behind the back, as it were, of the nefesh, ruach and neshamah of the scholars)....
+... Now, if the person sanctifies himself, he will bring forth a holy garment for the soul of his child. However great a soul may be, it still needs the father's sanctification (at the time of intercourse.) 
+But the soul itself, it sometimes happens that the soul of an infinity lofty person comes to be the son of an ignoble and lowly person. etc. All this has been explained by Rabbi Issac Luria of blessed memory, in Likutei Torah on Parsat Veyera, and in Taamai HaMitzvot on Parshat Bereishit.
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+Addition explanation is needed regarding the term "grasping" when Elijah said, "no thought can grasp you" etc.
+Now, any mind, when it conceives of and takes hold of an idea, the intellect is grasping and embracing the idea with it's mind, and the idea becomes contained, encompassed and clothed within the mind that has conceived of it and taken hold of it.
+Additionally, the intellect itself is clothed in the idea at the time that it is grasping and taking hold of it 
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+ It is a well-known Rabbinic statement that the purpose of the creation of this world is that the Holy One, blessed be He, desired to have an abode in the lower worlds. But surely with Him the distinction of "upper" and "lower" has no validity, for He pervades all worlds equally. The explanation of the matter, however, is as follows: Before the world was created, He was One Alone, One and Unique, filling all space in which He created the universe. It is still the same now insofar as He is concerned. For the change relates only to those who receive His blessed life-force and light, which they receive through many "garments" which conceal and obscure His blessed light, as is written, "For no man shall see Me and live," and, as our Rabbis, of blessed memory, have explained it, that even angels, who are called chayyot, cannot see Him....This is the concept of the Hishtalshelut (downward gradation) of the worlds and their descent, degree by degree, through a multitude of "garments" which screen the light and life that emanate from Him, until there was created this material and gross world, the lowest in degree, than which there is none lower in the aspect of concealment of His blessed light; [a world of] doubled and redoubled darkness, so much so that it is full of kelipot and the sitra achra which oppose the very G‑dhead, saying: "I am, and there is nothing else besides me." Clearly, the purpose of the Hishtalshelut of the worlds and their descent, degree by degree, is not for the sake of the higher worlds, because for them this is a descent from the light of His blessed Countenance. But the ultimate purpose [of creation] is this lowest world, for such was His blessed will that He shall have satisfaction when the sitra achra is subdued and the darkness is turned to light, so that the Divine light of the blessed En Sof shall shine forth in the place of the darkness and sitra achra throughout this world, all the more strongly and intensely, with the excellence of light emerging from darkness, than its effulgence in the higher worlds, where it shines through "garments" and in concealment of the Countenance, which screen and conceal the light of the blessed En Sof, in order that they should not dissolve out of existence. For this purpose, the Holy One, blessed be He, gave to Israel the Torah which is called "might" and "strength," as the Rabbis, of blessed memory, have said, that the Almighty puts strength into the righteous in order that they may receive their reward in the hereafter, without being nullified in their very existence, in the Divine light that will be revealed to them in the hereafter without any cloak, as is written, "No longer shall thy Teacher hide Himself (literally: He will not conceal Himself from thee with robe and garment) ... but thine eyes shall see thy Teacher." It is also written, "For they shall see eye to eye,.. ." and, "The sun shall be no more thy light by day ..., but the Lord shall be thine everlasting light...." 
+It is well known that the Messianic Era, and especially the time of the Resurrection of the Dead, is the fulfillment and culmination of the creation of the world, for which purpose it was originally created.<br>Note: The receiving of the reward is essentially in the seventh millennium, as is stated in Likutei Torah of Rabbi Isaac Luria, of blessed memory.<br>Something of this revelation has already been experienced on earth, at the time of the Giving of the Torah, as is written, "Unto thee it was showed, that thou mightest know that the Lord He is G‑d; there is naught else beside Him"— "It was showed " verily with physical vision, as is written, "And all the people saw the thunderings"— "They saw what is [normally] heard." And the Rabbis, of blessed memory, explained, "They looked eastwards and heard the speech issuing forth: 'I am,' etc., and so [turning] towards the four points of the compass, and upwards and downwards," as is also explained in the Tikunim that "There was no place from which He did not speak unto them...." This was so because of the revelation of His blessed will in the Decalogue constituting the epitome of the whole Torah, which is the inwardness of His blessed will and wisdom, wherein there is no concealment of the Countenance at all, as is written, "For in the light of Thy Countenance hast Thou given us the Law of life." Therefore they [the Israelites at Sinai] repeatedly expired out of existence, as the Rabbis have taught that "At each [Divine] utterance their soul took flight,... but the Holy One, blessed be He, restored it to them with the dew with which He will revive the dead." This is the dew of the Torah which is called "might," as the Rabbis have said, "Everyone who occupies himself with the Torah is revived by the dew of the Torah...." Later, however, the sin [of the Golden Calf] caused both them and the world to become gross again— until "The end of days," when the dross of the body and of the world will be purified, and they will be able to apprehend the revealed Divine light which will shine forth to Israel by means of the Torah, called "might." And, as a result of the overflow of the illumination on Israel, the darkness of the gentiles will also be lit up, as is written, "And the nations shall walk by thy light,..." and, "O, house of Jacob, come ye, and let us walk in the light of the Lord" ; again, "And the glory of the Lord shall be revealed, and all flesh shall see together,..."; and, "To go into the holes of the rocks, and into the clefts of the boulders, for fear of the Lord and for the glory of His majesty." And as we pray, "Shine forth in the splendour and excellence of Thy might upon all the inhabitants of the world...."
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Chapter 41
+
+
+
+Chapter 42
+
+
+
+Chapter 43
+
+
+
+Chapter 44
+
+
+
+Chapter 45
+
+
+
+Chapter 46
+
+
+
+Chapter 47
+
+
+
+Chapter 48
+
+
+
+Chapter 49
+
+
+
+Chapter 50
+
+
+
+Chapter 51
+
+
+
+Chapter 52
+
+
+
+Chapter 53
+
+At the time the First Temple stood, in which the Ark and Tables [of the Decalogue] were housed in the Holy of Holies, the Shechinah, i.e. Malchut d'Atzilut, that is, the aspect of the "revealed" light of the blessed En Sof, dwelled there and was clothed in the Ten Commandments, far higher and stronger, and with a greater and mightier revelation, than its revelation in the shrines of the Holy of Holies above in the upper worlds. For the Ten Commandments are the "All-embracing principles of the whole Torah," which comes from the Higher Wisdom, that is far higher than the world of manifestation. In order to engrave them on material tablets of stone it (the Shechinah) did not descend degree by degree, parallel to the order of descent of the worlds down to this material world. For this material world functions through the garment of material nature, while the Tables [of the Decalogue] are "The work of G‑d, and the writing is the writing of G‑d," beyond the nature of this material world which is derived from the effulgence of the Shechinah in the shrine of the Holy of Holies of Asiyah ("Action"), whence issues light and vitality to the world of Asiyah, in which this our world also is contained. But the category of the Higher Wisdom of Atzilut, consisting of the totality of the Torah as it is epitomized in the Decalogue, has clothed itself in Malchut of Atzilut and of Beriah alone, and they alone, united as they are with the light of the blessed En Sof that is within them, are referred to as the "Shechinah" which rested in the Holy of Holies of the First Temple, through its clothing itself in the Ten Commandments, which were engraved in the Tables [reposing] in the Ark, by miraculous means and by the work of the Living G‑d (this being the "hidden" world which nests in the world of Beriah as is known to those familiar with the Esoteric Discipline).
+As for the Second Temple, in which did not repose the Ark and Tables [of the Decalogue], our Rabbis, of blessed memory, said that the Shechinah did not abide there. This refers to the category of the Shechinah which used to abide in the First Temple— which was not of the ordinary descent of the worlds. But in the Second Temple it abided according to the order of gradual descent, of Malchut d'Atzilut vested in Malchut d'Beriah and the latter in Malchut d'Yetzirah, and the latter in the shrine of the Holy of Holies of Asiyah which in turn was clothed in the Holy of Holies of the Temple here below. In it rested the Shechinah, i.e. Malchut d'Yetzirah which was clothed in the Holy of Holies of Asiyah. Therefore no man was permitted to enter there, except the High Priest on the Day of Atonement. However, since the Temple was destroyed, there remains to the blessed Holy One but "The four cubits of Halachah alone." Hence each individual who sits by himself and occupies himself in the Torah, the Shechinah is with him, as is stated in the first chapter of Berachot. The phrase "The Shechinah is with him" means in the order of the gradual descent and investment of Malchut d'Atzilut in Malchut d'Beriah, and Yetzirah and Asiyah. For the 613 commandments of the Torah are by and large active precepts, as are also those which are fulfilled by word and thought, such as Torah study and Grace after meals and the recital of the Shema and Prayer, for it has been ruled that contemplation has not the validity of speech, and one has not fulfilled one's obligation by contemplation and kavanah alone, until he gives utterance with his lips; and it has been ruled that the motion of the lips is considered an "action." The 613 commandments of the Torah, together with the seven commandments of our Rabbis, combine to total the numerical equivalent of כתר ("crown") which is the blessed Ratzon Elyon (the "Supernal Will"), which is clothed in His blessed Wisdom, and they are united with the light of the blessed En Sof in a perfect union. "The Lord by wisdom hath founded the earth," which refers to the Oral Law that is derived from the Higher Wisdom, as is written in the Zohar, "The Father [chochmah] begat the daughter [i.e. Malchut, the Oral Law]."
+And this is what the Yenuka meant when he said that "The Supernal light that is kindled on one's head, namely, the Shechinah, requires oil," that is, to be clothed in wisdom, which is called "oil from the holy anointing," as is explained in the Zohar, that "these are the good deeds," namely, the 613 commandments, which derive from His blessed wisdom. Thereby the light of the Shechinah can cling to the wick, i.e. the vivifying soul in the body, which is metaphorically called a "wick." For just as in the case of a material candle, the light shines by virtue of the annihilation and burning of the wick turning to fire, so does the light of the Shechinah rest on the divine soul as a result of the annihilation of the animal soul and its transformation "From darkness to light and from bitterness to sweetness" in the case of the righteous, or at least through the destruction of its garments, which are thought, speech and action, and their transformation from the darkness of the kelipot to the Divine light of the blessed En Sof, which is clothed and united in the thought, speech and action of the 613 commandments of the Torah, in the case of benonim. For as a result of the transformation of the animal soul, originating from the kelipat nogah, [a transformation] from darkness to light, and so forth, there is brought about toe so-called "ascent of the feminine waters" to draw the light of the Shechinah, i.e. the category of the "revealed" light of the blessed En Sof— over one's divine soul [principally dwelling] in the brain of the head. Thereby will also be clearly understood the text "For the Lord Thy G‑d is a consuming fire" as is explained elsewhere. CONCLUSION OF THE FIRST PART WITH THE HELP OF G-D, MAY HE BE BLESSED AND EXALTED.
+
+Part II; Shaar HaYichud VehaEmunah
+
+Chinukh Katan
+
+
+
+
+
+
+
+Part III; Iggeret HaTeshuvah
+
+
+
+Chapter 1
+
+It was taught at the end of Yoma: There are three categories of atonement and repentance is with each one: If one violates a positive mitzva and repents, he is forgiven before he moves from his place. If one violates a prohibition and repents, repentance suspends [his punishment] and Yom Kippur atones. (To clarify: regarding their fulfillment, positive mitzvos are greater in that they supersede prohibitions, this is because divine light and sustenance is drawn into the supernal worlds from the Blessed One's Infinite Light through the fulfillment of positive mitzvos (as in Zohar, "The 248 commandments are the 248 limbs of the King.") as well as on the divine soul of [the performer] as in "Who sanctifies us with His commandments". but when is comes to repentance, even though one can be absolved of punishment over his rebellion against the Blessed One's Kingship, by not acting in acordance with the King's word, still the divine light is missing, and so on. As in the verse, "Mistakes cannot be corrected." i.e. "He who neglected reciting the evening and morning Shema" and so on. even if he would begin to always be scrupulous to recite the evening and morning Shema, his repentance is cannot correct the one time that he neglected. 
+If one commits a transgression that warrants excision or death from the earthly court, repentance and Yom Kippur suspend [his punishment], and suffering absolves (i.e. completes the atonement. and completes the atonement, as it is stated: “Then will I visit their transgression with the rod, and their iniquity with strokes” (Psalms 89:33).
+
+Chapter 2
+
+But all this, regarding atonement and forgiveness of sin, that he is totally forgiven for that which he violated the commandment of the King when he does complete repentance, and the matter nor half the matter is mentioned on the Day of Judgement to punish him for this G-d forbid in the World to Come, and he is totally exempted from judgement in the World to Come. However, so that he will be as desirable before Hashem and as desired and beloved before Him, May He be Blessed, as before the sin to be a consolation to the soul of his Creator from his worship, he needs to bring an olah sacrifice even on a light positive commandment which has no karet or death penalty, as our Rabbis expounded in Torat Kohanim on the verse "he should be desireable" as it says in the first chapter of Zevachim that an olah atones for a positive commandment.  It is a gift after one has repented and been forgiven the punishment, like a man who disgusted the king and appeased him by means of an agent and was forgiven, even so he sends some gift before him so that the king will desire to see him (and the language of "atones" is like what it says in the Torah "and He will desire him to atone for him", this isn't an atonement for his soul, but an atonement before Hashem to be a consolation to the soul of his Creator , as it says there in the Gemara, and as it says "simple it should be desireable")
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+Yet, all that was said above is about completing the atonement and the cleansing of the soul for G-d, as explained earlier based on the Talmud's first chapter of Zevachim, that the burnt-offering is a tribute after the intercessor's appeasement and so on. However, the beginning and foundation of the mitzvah of repentance is to return to truly G-d with a complete heart and it is necessary to explain this well and at great length, beginning with a quote from the holy Zohar in explaining the word "Teshuva-repentance" in the manner of mysticism: "Teshuv-hey. The lower hey - the lower teshuvah, the higher hey - the higher teshuvah." 
+
+Part IV; Iggeret HaKodesh
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+My beloved brothers and friends, from hidden love and revealed rebuke, let us dispute:
+Remember the days of old, Consider the years of ages past. Was there ever such a thing, and where did you find this custom in all of the books of the Sages of Israel early and late to have the custom and decree to ask material advice about what to do in the issues of the material world, even from the great sages of Israel, the early ones like the Tanaim and Emoraim to whom no secrets were held back and the path of heaven was lit up for them, but only the prophets themselves, who were before Israel, like Samuel the visionary who Saul went  to to ask God about the asses that his father had lost!
+For in truth, all of the issues of the human except for the words of Torah and the fear of heaven are only attainable through prophesy, and the sages do not have bread as our Rabbis said, "Everything is in the hands of heaven except the fear of heaven," and "Seven things are hidden... A person does not know how they will make a living... and when the kingdom of David will be restored..." Behold they held these things equal to each other. And what it says in Isaiah "A counselor and skilled artisan," and  also what our Rabbis said, "and they benefit from them with counsel and insight," this is referring to words of Torah which are called "insight." As our Rabbis said, "a counselor, this is one who knows how to extend the years and fix the months..." For the secret of the extension is called counsel and secret in the language of the Torah as it says in Sanhedrin 87, see what Rashi says there.
+But I will say the truth to those who will hear me. For love distorts the line, and it is a covering for the eyes so that they will not see truth because of the great love they have of the life of the body for the sake of heaven to serve God with it in the flash of the fire and the great flame from the love of their souls for God. And therefore, they are rightly angered by the pain of the body (God forbid) and they are not able to accept it at all until they can pass them from their minds by pounding their legs from city to city to ask advice from afar and they do not pay attention to God, to return to Him with a lowly spirit and a subdued body to accept His rebuke with love for the one that God loves...
+
+Part V; Kuntres Acharon
+

txt/Chasidut/Chabad/Torah Ohr/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,261 @@
+Torah Ohr
+תורה אור
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Torah Ohr
+
+Bereshit
+
+
+
+Noach
+
+
+
+Lech Lecha
+
+
+
+Vayera
+
+
+
+Chayei Sara
+
+
+
+Toldot
+
+
+
+Vayetzei
+
+
+
+Vayishlach
+
+
+
+Vayeshev
+
+
+
+Chapter 1
+
+And Jacob dwelt in the land of his father's sojournings, in the land of Canaan." To understand this matter, consider the repetition of the phrase "in the land of his father's sojournings, in the land of Canaan." It is written, "I walk before the Lord in the lands of the living." There are two lands that serve as vessels for drawing inspiration for higher life (and just as 'life' is a plural term, so are 'lands'). The explanation of this matter requires understanding why the Land of Canaan is referred to throughout the Torah as Eretz Yisrael. Indeed, Ham is the father of Canaan, and what is the significance of Eretz Yisrael being associated with this (also to understand what is meant by 'Canaan in his control with deceptive scales')? Also, what is written, 'And there shall be no Canaanite in the house of the Lord of hosts on that day'? It is known that the entire Torah is alluded to in this, as opposed to that. Just as Laban and Esau are in the realm of impurity, and likewise, the minister of slaughter, and the minister of libations, etc., so are all these aspects within holiness, for this contrasts with that which God has made.
+And behold, the three sons of Noah are elevated in sanctity through three aspects of the spectrum: white, red, and green. However, in the descent of the worlds from level to level, Cham becomes materialistic, the father of Canaan. To understand the concept of Canaan in holiness, the term 'Canaan' means merchant, as it is written, 'her merchants were the honored of the land.
+And it is written, 'Canaan is a trader; in his hand are the scales of deceit.' This means to say, metaphorically, like a merchant who scatters money, silver, and gold, taking them out of his possession in order to profit and gain. His main intention is to be a scatterer, and there is more to add. Similarly, the source of the soul of Israel, which is in the aspect of 'Kenaani,' is likened in exile to this merchant, as it is written, 'Come, your brothers with you, and take grain for the famine of your households.' For it is written, 'When a man’s power prevails over another to his detriment,' that through the enclothement of the Divine Presence in the aspect of exile within them, to influence them, all the sparks of holiness become apparent. As our Sages said, 'Israel was not exiled except to add to them [converts].' They are swallowed [the nations] like death, etc.
+And I will remove the impure spirit from the land and reveal the glory of the Lord, for they shall see, eye to eye, etc. And just as it is in the general world, so it is in particular with every soul of Israel in the service of God. For behold, the soul, before its descent into this world to clothe itself in a body, and the vital animalistic soul, was bound and connected at its source and root, with the emanation from the sublime spark of the fire of love by nature, like the flame ascending from its source, etc. It possessed the quality of love and awe naturally, manifesting greatly, which is in the form of silver and gold. 'Silver' is derived from the root 'yearning,' meaning the quality of love.
+And gold from the north will come forth, which is in the aspect of the left, which is the aspect of fear. Afterwards, when the soul descended into this world to clothe itself in the physical body, also in the aspect of love and awe, it turns out that these qualities were concealed and covered in the physical heart. It couldn't see with love and awe in such revelation as initially. Thus, it is found that love and awe were diminished from their original state.
+So why did the soul descend to this world since it involves a great descent and a significant reduction from the beginning? However, it is written, 'Better to me is Your Torah than thousands of gold and silver.' 'Thousands' linguistically implies learning. In other words, I have an advantage and superiority in Your Torah in this world more than in the aspect of gold and silver that the soul initially learned about.
+And the matter, as our sages said, 'One moment of repentance is beautiful,' for through sublime repentance, from the depths of the heart, the soul's adherence to the living God becomes more marvelous than the superficial love and awe, as mentioned later. Thus, even though there is a deficiency in natural love and awe in the external heart that is revealed, nonetheless, it will have an advantage in the aspect of the inner heart's evil over the external heart, like the advantage of light emerging from darkness specifically.
+The explanation of the matter is that it is written, 'I am the first, and I am the last, and besides Me, there is no God.' The meaning is, according to what is said, 'I am the Lord, I have not changed, and you are the same before you were created,' without any alteration because the creation of upper and lower worlds does not occupy any space in general, and all are considered as nothing before Him."
+And besides Me, there is no God" means, in other words, that aside from this level, which is perceived through time, the world appears as if it has substance and exists in a state of space and time, and there is no God besides You, who is in the aspect of the living God and the King of the world, as it is said: 'And besides You, we have no king, redeemer, etc.' All the worlds, upper and lower, were formed from the aspect of His kingship, as it is written, 'Your kingship is the kingship of all worlds,' and there, the comprehension of all created beings, both upper and lower, originated. However, concerning the Holy One, blessed be He, in His glory and essence, no thought can apprehend Him, for He is exalted and transcendent beyond the limits of comprehension. He is not grasped within worlds, neither in the aspect of immanence nor in the aspect of surrounding, with any intellect or comprehension in the world. Instead, He can only be apprehended through the innermost part of a person's heart and a deep understanding.
+And as it is written, 'I have called You from the depths, O Lord,' for the aspect of the innermost part of the heart draws from this contemplation itself if one directs their heart to it. For no thought can grasp Him at all, and He is exalted and transcendent beyond the highest level, reaching to infinity and beyond, even beyond the level of the highest wisdom. Therefore, the soul yearns and seeks to nullify itself in relation to Him, desiring to escape the confinement of the entangled body and to pour itself into the embrace of its Father. In contrast, when the soul, before descending to be clothed in a body, was in a state of love and attachment to its source in the realm of thought, so much so that it sought to nullify itself in the reality of Him, may He be blessed. In this way, the soul, before its descent, longs to emerge from the confinement of the entangled body and to pour itself into the embrace of its Father. Conversely, after the soul descends and is clothed in the body, it is love and attachment to its source, to the aspect of innermost thought and perception, that is concealed and ceases to be revealed.
+And behold, when the Temple stood, this aspect of innermost thought drew from the manifestation of the Infinite, blessed be He, in the Holy of Holies, as it is written, 'To be nullified in His will to His will,' and as it says, 'When you make for Me a desired land.' However, in the time of exile, it is written, 'And there you shall seek the Lord your God, and you shall find,' specifically from there, meaning when you contemplate the deviation from the ways of the Lord, how it is distant from the Lord to the utmost degree, like one who transgresses His will, and how the flow and vitality do not emanate to them, and their life and existence are not sustained by His will, for His will is what gives them life, as it says, 'And You give life to them all.' Yet, regarding this, they said, 'How patient is He before Him,' indicating that from the aspect of patience, it extends and descends from the higher levels through a descent to provide life for the nations, even though they transgress His will.
+And this is so for those who transgress His will, even more so for those who fulfill His will, how much the aspect of the Supreme Will, which is beyond the level of worlds, is drawn, more than can be expressed, from the level of Wisdom and Attributes, not in the sense of the descent and progression of degrees in the realm of Wisdom and Attributes, but in the sense of the inner point of the heart, which is the level of supernal repentance that preceded the world. And this is as it is written, 'And you shall seek Him with all your heart and with all your soul,' meaning that his heart should turn from one extreme to the other, and darkness should transform into light through the aspect of this inner repentance, which is to despise the life of this world and pleasures, and to turn his heart and soul to adhere to Him, blessed be He.
+Now, all of this happens through the analogy of the aforementioned merchant who takes out gold and silver from his possession to be scattered and added even more. Similarly, the soul, although it expends gold and silver, which is the aspect of love and fear, that are revealed to clothe and conceal in the body and the animalistic soul, through this, it has an advantage in the aspect of inner repentance like sparks of fire from the opposite.
+And this is the meaning of 'And Ham is the father of Canaan,' with a great bend, the heat of glowing sparks of fire and flames rising above the inversion. It is the one who acts in the aspect of Canaan, to trade, as mentioned, as it says, 'The merchandise of it is better than the merchandise of silver, and the gain thereof than fine gold.' However, initially, it is necessary to precede with the lower fear, which is drawn from the aspect of His Kingship, called the higher Canaan of holiness. From this, he ascends and comes to be in the aspect of Canaan, with scales in his hand, from deception to reach the inner repentance, the aspect of the internal heart, as mentioned.
+And this is so for those who transgress His will, even more so for those who fulfill His will, how much the aspect of the Supreme Will, which is beyond the level of worlds, is drawn, more than can be expressed, from the level of Wisdom and Attributes, not in the sense of the descent and progression of degrees in the realm of Wisdom and Attributes, but in the sense of the inner point of the heart, which is the level of supernal repentance that preceded the world. And this is as it is written, 'And you shall seek Him with all your heart and with all your soul,' meaning that his heart should turn from one extreme to the other, and darkness should transform into light through the aspect of this inner repentance, which is to despise the life of this world and pleasures, and to turn his heart and soul to adhere to Him, blessed be He.
+Now, all of this happens through the analogy of the aforementioned merchant who takes out gold and silver from his possession to be scattered and added even more. Similarly, the soul, although it expends gold and silver, which is the aspect of love and fear, that are revealed to clothe and conceal in the body and the animalistic soul, through this, it has an advantage in the aspect of inner repentance like sparks of fire from the opposite.
+And this is the meaning of 'And Ham is the father of Canaan,' with a great bend, the heat of glowing sparks of fire and flames rising above the inversion. It is the one who acts in the aspect of Canaan, to trade, as mentioned, as it says, 'The merchandise of it is better than the merchandise of silver, and the gain thereof than fine gold.' However, initially, it is necessary to precede with the lower fear, which is drawn from the aspect of His Kingship, called the higher Canaan of holiness. From this, he ascends and comes to be in the aspect of Canaan, with scales in his hand, from deception to reach the inner repentance, the aspect of the internal heart, as mentioned.
+It is in the aspect of the voice and the extension of Jacob, the letter Yud (10), which is wisdom on a high level, extending until the heel, and this is action. However, for a person to be a vessel and prepared for the high wisdom to flow and manifest in him in Torah study, there must first be a state of nullification, in the aspect of the still small voice, where the wind is not heard. I will continue with the spirit to become the light of the Lord, shining and manifesting in him to be the wisdom of the Lord within him in revelation. The ChaBaD (Chochmah, Binah, Daat) within his soul is nullified and subordinate to Him, and this is the concept of the attachment of spirit to spirit.
+Thus, it is said, 'Elohai b'kirbi (My God within me),' and it is written, 'I have placed My words in your mouth.' Literal words, for the word of the Lord is the halakha that is revealed in him and speaks from his throat. Therefore, it is said about the Torah, 'By me kings reign,' and we say, 'Who are the kings? The rabbis.' And in the Mishnah, 'Kingship.' For when one is in nullification to the word of the Lord, His will, and His wisdom, and does not occupy a place of his own at all, the word of the king is the rule, and it is in the aspect of a king who decrees and says that if Reuben argues this way, etc., it will be so. And similarly, to do this and not to do that, etc. It is not in the aspect of a servant but in the aspect of fulfilling commandments, like a servant carrying out the commandments of the king and doing His words.
+
+Miketz
+
+
+
+Vayigash
+
+
+
+Vayechi
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+There are several basic types of love a Jew has for G-d.
+The first, called Ahavas Olam, Eternal Love, is aroused through contemplation of G-d’s greatness, in the sense that the entire universe is as nothing next to G-d. This love can wane when one’s contemplation gives way to other thoughts.
+The second, Ahava Rabba, or Great Love, is the deeply-rooted natural love of a Jewish soul for G-d. Since the Jew is truly united with G-d through his or her soul, which is literally a part of G-d and never changes, this love likewise cannot waver.
+Revelation of this Great Love is accomplished through study of the Torah, which is compared to wine. This is the inner significance of the Talmudic saying, “When wine [i.e., Torah] enters a person, the secret [longing of their soul for G-d] comes out.”
+This in turn elicits yet a third, and still higher, level of love for G-d, characterized by the person experiencing true delight in G-d.
+The above is complemented by a person’s scrutiny of their actions and motivations, and sincere efforts to assimilate the Torah into their own personality.
+___________________________
+AMONG THE blessings our forefather Jacob bestowed upon his sons before his passing, we find this statement addressed to Judah (Genesis 49:12): “[his] eyes are red with wine, and [his] teeth are white with milk.” This is a reference to the agricultural productivity of the tribe of Judah’s territorial portion in the Land of Israel: there would be enough grapes to redden the eyes from wine, and enough milk to whiten one’s teeth. On a deeper level, these two items were specified because they symbolize certain spiritual qualities; to appreciate the underlying significance of this, let us therefore examine the symbolism of “wine” and “milk.”
+Regarding wine, it is written (Judges 9:13), “my wine, that gladdens G-d and men.” This expression is puzzling: what is there about wine that “gladdens G-d”? The answer is that wine, like milk, is a metaphor for Torah, as we find in a passage referring to the Torah (Isaiah 55:1), “go buy wine and milk without money and without price.” Each of these two things represents a particular quality of Torah.
+“Wine” refers to a quality expressed by the Talmudic saying (Eruvin 65a and elsewhere), “When wine enters [a person], the secret comes out.” The “secret” is that deeply-rooted feeling at the secret base and foundation of every Jewish soul, his or her great love for G-d – a love which is brought to revelation through Torah study, just as actual wine causes a person to reveal what is buried in his or her secret heart.
+Now, there are basically two distinct forms of love for G-d, and the love mentioned above (which is known by the technical term, ahava rabba, Great Love) must be distinguished from a more superficial kind of love called ahavas olam, Eternal Love. While Eternal Love is a readily perceptible love for G-d, Great Love refers to that “hidden love” (ahava mesuteres in Hebrew) that is part of the basic core and essence of each and every single Jewish person, though not always revealed. To see why this hidden love is called “great,” let us contrast the two.
+The Hebrew phrase that means Eternal Love, ahavas olam, also means “worldly love” (the word olam implies both “world” and “eternity”); this is a love which relates to space and time. Ahavas olam results from deep and prolonged contemplation and meditation upon the sublimity of G-d, His majesty over time and space. The worshipper should consider that all the splendid grandeur of the universe, all that overwhelms him or her with awe, is truly nothing in its own right, but was created by G-d – and not only that, but is constantly being recreated by G-d, since it is only a constant influx of G-d’s creative energy that keeps the world from returning to the naught and nothingness of its origin – and not only that, but this Divine energy, the very life-force of the universe itself, is not even an extension of G-d’s own “Self,” so to speak, but is nothing more than a reflection of His sovereignty.
+There is a certain element of kingship that is entirely separate from the actual person of the king. This is his renown, his “name,” which reaches into the farthest corners of the land (where his will is carried out “in the name of the king”); by contrast, his physical body, and certainly his personal feelings and thoughts, remain inaccessible to the populace. In a similar fashion, the G-dly life-force that pervades every aspect of creation is compared to the sovereignty, the “kingship,” of G-d, His renown, since it brings the universe into being in accordance with G-d’s will, yet is separate from G-d’s very “Self” – which is so indescribably exalted as to utterly transcend any specific relation to the created universe. When a person reflects at length upon this, especially during prayer, there is aroused in him or her a deep feeling of love for G-d – the “eternal” or “worldly” love we have been discussing.
+(In fact, virtually all of the morning prayer service is arranged so as to help stimulate this love. As we recite psalms of praise to G-d, it is appropriate to reflect upon His greatness and how all is as nothing in relation to Him. These morning psalms lead up to the Shema prayer, by which point we are ready to proclaim the ultimate unity of G-d: that He is One with a perfect unity, and nothing has any existence whatever outside of Him. It is only by virtue of G-d’s “kingship,” His “name,” that “existence” has any meaning, as we continue by declaring, “Blessed be the name of the glory of His Kingdom ….” Having reflected on this theme throughout the service, culminating in the Shema, we have brought out our love for G-d and go on to recite, “And you shall love G-d your L-rd….”)
+All this is the case regarding Eternal Love, ahavas olam. Concerning this, it is written (also in the morning prayers, preparatory to the Shema), “You [G-d] have loved us with eternal love” (ahavas olam ahavtanu). The Hebrew word for “You have loved us,” ahavtanu, may be interpreted as a transitive verb, giving the phrase the meaning, “You have enabled us to love [You] with eternal love.” G-d has given us the capacity to hold this type of love in our hearts, even to fan it into a mighty love that fills every fiber of our beings; Eternal Love can be contained within a human heart and soul.
+On the other hand, ahava rabba, Great Love, is so profound that it cannot be “contained” by any vessel. No human heart is “big enough” to completely hold the great love of a Jew for his or her G-d. This is because of the essential nature of the Jewish soul and its relationship to G-d. Each and every Jew has within him or her a “spark” of G-d, literally a part of G-d Himself; this is the essence of the soul. While Eternal Love is the love which we, as intellectual beings, consciously develop, the love of a created being who recognizes his or her creator, Great Love is the natural love of the soul itself – an inseparable part of G-d – for G-d.
+The very root of the soul, which is united with G-d, is so lofty that it cannot be contained within one’s physical self, and the same is true of the Great Love that is in the root of the soul. Ahava rabba, Great Love, is present in every single Jew, but it is so basic, so close to the indefinable essence of the person, that it is often imperceptible on a conscious level. That is why it is also called “Hidden Love” – although it can indeed be brought to revelation. It is to this revelation of ahava rabba that the Torah is referring in the verse (Deuteronomy 6:5, recited as part of the Shema), “And you shall love G-d your L-rd … with all your might.”
+The difference between the two kinds of love is that “Eternal” or “Worldly” Love, which comes from contemplation of the world and G-d’s greatness, can wane. If a person did not contemplate the greatness of G-d, or if they reflected upon it in the morning and it is now afternoon; if the person turns his or her mind to other things; their heart may turn toward something else for a while rather than being filled constantly with Eternal Love. Great Love, however, innately stemming from the very root of the soul, cannot possibly depart, ever. Even if a person does turn their attention to other things – even if they don’t even believe in G-d (Heaven forbid) – the Great Love of their Jewish soul for G-d remains firm in the secret core of their being, and its impression is always with them.
+(That is why even irreligious Jews, if it ever came to that – G-d forbid – have given up their very lives rather than renounce G-d and Judaism: in time of mortal danger (G-d forbid), all worldly matters fade into insignificance, and the deeply rooted and unshakeable love of a Jew for his or her G-d shines forth.)
+Now, as mentioned above, this hidden love for G-d – Great Love – can indeed be brought out and revealed, and this is accomplished through study of Torah, which is compared to wine. Just as wine enters a person’s system and causes him or her to reveal what is in his or her secret heart, so it is with the Torah. The soul, source of one’s ahava rabba, Great Love for G-d, expresses itself in day-to-day life through the person’s thoughts, speech and actions. When the “wine” of Torah enters a person’s system, when he or she makes Torah the object of his or her soul’s thought and speech – through study and teaching of Torah – and actions – through actual performance of mitzvos – this stimulates the soul itself and brings its Great Love to the fore.
+In a mystical sense, this happens in a manner alluded to by the verse (Psalms 145:16), “You [G-d] open Your hand and satisfy the desire of every living thing.” The Hebrew letter yud is frequently found in mystical literature as a symbol for contraction and concealment – specifically, G-d’s concealing His full revelation from our perception in order that we not be overwhelmed. It is identified with chochma, the intellectual faculty which conceives new ideas seemingly out of nowhere, since this faculty is characterized by the new ideas being contracted into a single, hard-to-define, point – the “germ” of an idea – which still requires elaboration and expansion to be fully understood. The degree of G-dliness “prior” to this condensation or concealment for our benefit may be identified with the faculty of “desire” or “will,” since these terms represent an aspect of a person which transcends chochma and intellect. (At the most basic level, a person “wants” something not for any intellectual reason, but just “because.”)
+In the above verse, the Hebrew word for “Your hand,” yadecha, can be understood as though it read yudecha, “Your yuds.” The meaning is that G-d “opens up” the contraction represented by the letter yud, and instead, “satisfies the desire of every living thing.” This latter phrase can be understood as meaning, “satisfies every living thing with ‘desire’,” that is, with the faculty of “desire” (ratzon in Hebrew), which, as explained above, is that aspect of G-dliness which is prior to His “contraction.” The Hebrew phrase “every living thing” literally means “all life”; the verse is thus saying that G-d opens up His contraction, with the result that all life – the G-dly flow of creative life-force which animates all levels of creation, spiritual and physical �� is imbued, filled to satiety, with the lofty spiritual level of G-d’s ratzon, or will.
+This manifestation of the Divine Will or ratzon implies an increased amount of G-dly revelation at all levels of creation; aspects of holiness which ordinarily are concealed are openly revealed under these conditions. With respect to a person’s soul, this means that the ahava mesuteres (Hidden Love) – which we have been referring to as ahava rabba (Great Love) – is likewise brought out from its hidden state and openly revealed. And the factor which initiates this process – the “opening up of the yuds” and resulting saturation of all G-dly life-force into the universe with G-d’s underlying ratzon – is the Torah, which is itself the wisdom (chochma) and the will (ratzon) of G-d.
+We are now in a better position to understand the symbolism of the verse, “eyes red with wine.” As explained above, when the wine of Torah enters a person, the secret Great Love within him or her for G-d is brought out. This results in the person being rewarded by the bestowal upon them from above of a third type of love for G-d, a love which surpasses both ahavas olam and ahava rabba, and which a person cannot attain other than as a gift from G-d. This degree of love is characterized by true delight in G-d, and so is called ahava b’ta’anugim, Delightful Love.
+(Although in chapter 43 of Tanya, it is implied that ahava rabba and ahava b’ta’anugim are identical, this is explained by the term ahava rabba being used in two ways, depending on context. In one context, it refers to the level described in chapter 19 of Tanya – a love which is brought forth from its hidden state, but which has not yet risen to the level of open delight. In the second context, it refers to a love which is higher than this, that which is identified with Delightful Love.)
+Delightful Love is sometimes symbolized in the Torah by lovebirds or doves, which delight in each other and stare at one another continuously (see Song of Songs 1:15, “your eyes are doves’ [eyes].”) It is as though the two lovers “cannot take their eyes off of one another,” and gaze at each other with total rapture until their eyes become bloodshot and red. This is also what is meant by the parallel verses (Psalms 25:15), “my eyes are constantly upon G-d,” and (Psalms 33:18), “the eye of G-d is upon those who fear Him.” Our verse, too, referring to “eyes bloodshot from wine,” is speaking of the degree of Delightful Love which results after one has succeeded, through the wine of Torah, in bringing out the Great Love “hidden” within one’s soul. (This is also the level of love meant by the Kabbalistic expression, “to gaze at the glory of the King [G-d].”)
+Delightful Love, as stated, is only experienced as a gift bestowed from above. This level is identified with Shabbos, a day which is associated with the lofty spiritual level of “delight” or “pleasure” (ta’anug in Hebrew), as in the verses (Isaiah 58: 14 and 13), “[if you observe Shabbos…] then you will delight yourself in G-d,” and “you will call Shabbos a delight.” However, as the Talmud remarks (Avoda Zara 3a), “One who toils on the eve of Shabbos will eat on Shabbos,” that is, prior preparation is necessary to experience Shabbos properly. In our context, too, in order to experience the level of Delightful Love that is revealed on Shabbos, one must spend one’s week in sincere worship of G-d and toil in the effort to bring out both prerequisite levels, ahavas olam and ahava rabba.
+This aspect of our subject – that Delightful Love and the high spiritual level of ta’anug, delight, is bestowed only after achievement of the two relatively lower degrees of love – is alluded to by the Talmud’s aggadic exposition (K’suvos 111b) of our verse, “eyes red with wine.” (It also affords us an interesting and enlightening insight into the fact that although the aggadic, or narrative, portions of the Talmud (as opposed to the halachic, or analytical, legislative portions) can appear to the superficial reader as “light material,” they are in fact filled with a wisdom and spiritual content so profound as to require shielding behind the veil of the narrative form.)
+In the passage in question, the Talmud speaks in praise of the wines of the Land of Israel. Among the points made is that one cannot erroneously suppose that Israeli wine is not flavorful, for the verse states, “eyes bloodshot from wine”: the Hebrew word for bloodshot is chachlili, which can be separated into the components cheich (meaning “palate”) and the word li (meaning “to me”) repeated twice. The Talmud expounds from this that the wine of Israel is so flavorful that any palate that tastes it must exclaim, “to me, to me” – as if to say, “give me more!” or “this is to my liking!”
+The deeper significance of this exposition, however, is that the palate is that organ which senses the taste of wine (or anything, for that matter) and derives pleasure from it. It is a symbol for that spiritual level known as ta’anug, delight or pleasure – the same level we identified earlier as associated with Shabbos. Thus, “the palate which tastes the wine” – the spiritual level of ta’anug, having been elicited by the wine of Torah bringing out the prior two levels of ahavas olam and ahava rabba – will “exclaim, ‘to me, to me’” – that is, will absorb into itself (“to me”) and elevate to a higher spiritual level each of the two successfully achieved prior levels.
+Now, we said towards the beginning that wine and milk each represent a particular quality of Torah. The conclusion of our verse, “…and teeth white with milk,” alludes to the “milk” of Torah.
+Milk nourishes the body and promotes growth. Torah is also called “nourishment,” for reasons explained elsewhere (see Tanya, chapter 5); it is the nourishment of the soul. However, nourishment needs proper digestion in order to be beneficial. Teeth perform the necessary act of grinding up and finely chewing one’s food in order for it to be truly digested and nourish the body. Similarly, before a person can properly assimilate the spirituality of Torah, making it truly a part of themself just as food becomes a part of themself, they must perform the act of “chewing up and finely grinding.” They must thoroughly “grind” and minutely examine their own behavior – including their thoughts, speech and actions – and underlying motives in whatever they do; they must determine to work very hard at developing true love and fear of G-d, and not fool themself. Once the person has done this, the spiritual benefits of Torah serve to nourish their soul and their qualities of love and fear of G-d; this is symbolized by milk, which nourishes one’s limbs and promotes their growth.
+This is more than mere imagery. In a mystical sense, one’s spiritual “limbs” – which are nourished by the “milk” of Torah –  are the “emotional” attributes of one’s soul, those qualities known in Hebrew as chesed, gevurah, tiferes, netzach, hod and yesod. These can be grouped in threes: the first three are collectively referred to by the initial letters of their names, which form the acrostic chagas; the latter three, by the same device, are referred to as nehiy.  Furthermore, each of these midos – emotional attributes – encompasses within it something of the three “intellectual” attributes of the soul, chochma, bina and da’as, which gave rise to and perpetuate it. (For example, love of G-d, an aspect of the emotional attribute of chesed, is aroused by intellectual contemplation of G-d’s greatness.) This grouping of three is also known by an acrostic formed by the initial letters of its components: chabad.
+So far, we have a total of nine elements to the spiritual “limbs” of one’s soul: the three-pronged groupings of chagas and nehiy, as well as the chabad which sustains them. However, each individual element is actually a composite of all nine. In other words, chesed (for example) is not a simple attribute, but is comprised of the chesed aspect of chesed; the gevurah aspect of chesed; the tiferes aspect of chesed; and so on. Thus, the original nine elements of the “limbs” grow into nine times nine, or 81, elements. Now, it is known that each of these elements may also be viewed as possessing three more facets: the head, middle and end of each (called in Hebrew rosh, toch and sof, respectively). Therefore, the 81 elements now become 81 x 3, or 243. Finally, as explained in Kabbalistic texts, the source of all this growth stems from the five spiritual levels known as the five attributes of chesed (the “hey chasadim,” or five cheseds in Hebrew), which transcend them all and whose nature is to bestow bounty and growth. These 5 chasadim combine with the 243 we have so far, making a total of 248 “emotional limbs” of the soul – the number of limbs in the physical body, corresponding to the number of positive mitzvos in the Torah.
+The above may seem confusing, but it is simply a technically detailed description of the manner in which the aspects of one’s soul referred to as the “limbs” of the soul may be said to “grow” to the point at which they correspond to the so-called “limbs of the King [G-d]”; that is, the 248 positive mitzvos of the Torah. The Jewish soul is “designed” so as to be able to achieve this goal: to make one’s soul a true vehicle for the expression of the Torah, each aspect of the soul mirroring the spirituality of a particular mitzvah (and corresponding also to a physical limb of the body), so that the Torah literally unites with one’s soul and “nourishes” it like food is absorbed within and thereby nourishes the body. This is what is meant by the “milk” of Torah, which, like actual milk, helps the limbs to grow.
+Finally, this effect of minute examination of one’s actions (“teeth”) resulting in nourishment and growth of the soul (“milk”), causes one’s “teeth to be white from milk.” This expression refers to the fact that the beneficial effects of the “milk” of Torah will be such as to not merely grow one’s character traits quantitatively, but also cause them to shine with quality, like teeth that are bright white.
+-- ### --
+I humbly thank Hashem for enabling me to complete, with this maamar, a full set of selected  adaptations in Sefer Bereishis. May Hashem grant me the merit to successfully complete this project. –Y.W.
+© 2001. Please note that the foregoing is an informal adaptation by a private person, and that, therefore, errors are possible. Also, the Hebrew original contains much more than could possibly be presented here, and constitutes a much more direct transmission of the Alter Rebbe’s teachings. Thus, for those with the ability to learn in the original, this synopsis should not be considered a substitute for the maamar. Good Shabbos!
+
+Shemot
+
+
+
+Vaera
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+
+
+And behold, just as in all these matters and according to this metaphor, the Children of Israel were likened during the time of exile, as it is written, "The Lord will roar from on high," meaning, as stated in the Zohar, that the Holy One, blessed be He, ascends above, and as it says, "Rachel weeping for her children," etc., for He is not there. The Zohar explains that this refers to the Holy One, blessed be He, as being absent, like a child who ascends, meaning that His presence ascended.This implies that His Divine Presence and revelation withdrew from the lower realms. It is similar to the eyes of flesh, as if the world speaks by itself, and the fat of the people's hearts, and their eyes are sealed shut; they do not see the light of the Lord because, above the heavens and below the earth, there is nothing else. Even the influence of commandments and good deeds, which are nourishment for the soul, does not pass through them in the way of breathing to send vitality to the heart and brain for the knowledge and love of the Lord. They do not serve Him with a complete heart, a willing soul, and a fervent desire felt in the heart, like flaming fire and thirst, except in the manner stated: "And their fear toward Me is a commandment of men learned by rote," meaning in the physical, practical aspect only, and in a cold manner. This is the main essence of spiritual exile.
+And behold, the ultimate perfection of the days of the Messiah is in the aspect of birth and the manifestation of the light of the Lord within each person, in a deep heart, as it is written, "And the glory of the Lord shall be revealed, and all flesh shall see," etc. It is also written, "For they shall see eye to eye," etc. This is dependent on our actions and our service during the days of exile, through the awakening of the hidden love, certainly in the heart of a person, until it delights in what it desires, with passion and a fervent soul. Let the soul yearn, and may the love of the Lord be revealed in the manifestation of one's heart.
+
+And behold, in the aspect of "conception," meaning during the days of exile, the Holy One, blessed be He, ascends to the highest heights, i.e., to His essence and being, in the dimension of uniqueness and singularity. He is not within the realm of created beings at all, and He does not manifest as He is not limited by worlds. However, His uniqueness and oneness are revealed and manifested below, as it is written, "On that day," meaning in the future, "the Lord will be One, and His name will be One," as the Gemara states, "Is He not One now?" This is because during the time of exile, His uniqueness is not apparent in revelation, and it seems as if the world is an independent entity. However, even in our exile, the Lord has not abandoned us, granting us the strength to remain as the Children of Israel, closely connected to Him, enabling us to continue experiencing His uniqueness and oneness below. This is reflected in the declaration "Hear, O Israel," meaning that Israel, with their closeness to Him, is given the power to continue in the dimension of the divine name Yud-Hei-Vav-Hei below, to be One, and unified among the lower beings. This is the ultimate goal of all our efforts because the Holy One, blessed be He, desires to have a dwelling place among the lower beings, specifically to suppress the impurity (Sitra Achra) and elevate the spark of holiness within it. Thus, the name of God will be One, manifesting even in the dimension of the separation of the upper and lower extremes, both physically and spiritually. This includes the realm of the divine attributes, as love and fear, being revealed in the heart, and the purpose is to bring Israel, with their closeness to Him, to continue in the dimension of the divine name Yud-Hei-Vav-Hei below. This unity and connection with the Divine is the ultimate goal of all the work. This is because the Holy One, blessed be He, desires to have a dwelling place among the lower beings, specifically to suppress the impurity (Sitra Achra) and elevate the spark of holiness within it. Therefore, it is said, "And Egypt shall know that I am the Lord," and in a place where Baalei Teshuvah (penitents) stand, even completely righteous individuals cannot stand.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+<b>Say, therefore, to the Israelite people, "I am the Lord and I will take you out":</b> Behold our Rabbis, may their memory be blessed, said, "We mention at night, the exodus of Egypt." The meaning [of "at night"] is also at night (besides the day). And [we should] understand why the miracle of the exodus form Egypt is different from all other miracles, about which we were not commanded to mention them so much. Rather, behold that in every generation a person is obligated every day, in the morning and in the evening, to see himself as if right now was the time of the exodus from Egypt. And the idea is that, behold, it is well known that there is one thing across from the other. So across from the Egypt of husks, there is an Egypt of holiness. And in the same way as there is an Egypt below, so too is there one above in spirituality. Likewise is there an Israel below and an Israel above. And in the same way is it exists in the spirituality above in the supernal worlds, so too does it exist below in the soul of man in his service to God. 
+
+Bo
+
+
+
+Beshalach
+
+
+
+Yitro
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+And behold the essence of the receiving of the Torah is that which is written with the Ten Commandments (Exodus 20:1-2), "And God spoke all of these words, saying, 'I […].'" For, at first glance, the word, saying, does not have the same understanding and is not like every other, saying, in Scripture - the explanation of which is to say to someone else. It is not like this in the Ten Commandments, [as] is it impossible to explain it thus. As behold all of the Jewish people heard, 'and the Lord spoke face to face with those that are here today and those that are not here, etc.' Rather the explanation is to say and to speak all the words of the Torah that were already said to Moshe at Sinai. For all of Scripture, Mishnah, Law and Aggadah was all already said to Moshe at Sinai. And even though in the Gemara, the names of Tannaim and Amoraim are mentioned as saying a certain law, like Beit Shammai says like this, etc. - it means that this word of God is the law that was said to Moshe at Sinai from the mouth of that Tanna or Amora. 
+
+Mishpatim
+
+
+
+Terumah
+
+
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Parashat Zakhor
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Megillat Esther
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+AND MORDECHAI WENT OUT FROM BEFORE THE KING etc. (Esther 8:15) Purim is the level of Yom Kippur because Yom Kippur means "like Purim." Yom Kippur is about Teshuvah that comes from below to above, and Purim is also so, as it's written, "'Pur' this is the lot," (Esther 3:7; Esther 9:24) which comes from below to above and similarly Yom Kippur has the lots on the two goats etc. However, how's it possible to bring it up higher? Aren't there troubles separating and stopping it? For this it says, "To G-d, a sin offering," (Yoma 39a) that even the sin offering, when it goes up, it's to G-d, because higher up it doesn't get dark because there's no darkness because everything is one there. True that there's no darkness, but still, how's it possible to bring it up higher? To preface, it's known that Yom Kippur was the giving of the Torah for the second set of Luchos...
+Therefore, it was chosen for Yom Kippur, and it's written by the time of the giving of the Torah, "Face to face G-d spoke with you." (Deuteronomy 5:4) However, doesn't G-d not have a body?! Rather, it's known that something connected to will is called "face," while something that is against His will is called "behind," and during the giving of the Torah, all of the will of the Jews was to G-d, while anything physical for them was the level of "behind." Like the Rabbis of blessed memory say, "On every utterance, their souls left," (Shabbat 88b) but really they did have bodies?! Rather, it means that anything that had. to do with their bodies was on the level of "behind," and it was as if that they didn't have bodies, and automatically G-d and the Jews had the same level of "face," "Like in water, the face," (Proverbs 27:19) etc. And like it's written, "And on what looked like a chair was the semblance of a human form," (Ezekiel 1:26) but how can human form be applicable to G-d? Rather it's like a person that loves his friend so much that his friend's form is engraved in his heart as if it's part of him.
+
+Supplements
+
+Vayechi
+
+
+
+Shemot
+
+
+
+Yitro
+
+
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Megillat Esther
+

txt/Chasidut/Chabad/Torah Ohr/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,264 @@
+Torah Ohr
+תורה אור
+merged
+https://www.sefaria.org/Torah_Ohr
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Torah Ohr
+
+Bereshit
+
+
+
+Noach
+
+
+
+Lech Lecha
+
+
+
+Vayera
+
+
+
+Chayei Sara
+
+
+
+Toldot
+
+
+
+Vayetzei
+
+
+
+Vayishlach
+
+
+
+Vayeshev
+
+
+
+Chapter 1
+
+And Jacob dwelt in the land of his father's sojournings, in the land of Canaan." To understand this matter, consider the repetition of the phrase "in the land of his father's sojournings, in the land of Canaan." It is written, "I walk before the Lord in the lands of the living." There are two lands that serve as vessels for drawing inspiration for higher life (and just as 'life' is a plural term, so are 'lands'). The explanation of this matter requires understanding why the Land of Canaan is referred to throughout the Torah as Eretz Yisrael. Indeed, Ham is the father of Canaan, and what is the significance of Eretz Yisrael being associated with this (also to understand what is meant by 'Canaan in his control with deceptive scales')? Also, what is written, 'And there shall be no Canaanite in the house of the Lord of hosts on that day'? It is known that the entire Torah is alluded to in this, as opposed to that. Just as Laban and Esau are in the realm of impurity, and likewise, the minister of slaughter, and the minister of libations, etc., so are all these aspects within holiness, for this contrasts with that which God has made.
+And behold, the three sons of Noah are elevated in sanctity through three aspects of the spectrum: white, red, and green. However, in the descent of the worlds from level to level, Cham becomes materialistic, the father of Canaan. To understand the concept of Canaan in holiness, the term 'Canaan' means merchant, as it is written, 'her merchants were the honored of the land.
+And it is written, 'Canaan is a trader; in his hand are the scales of deceit.' This means to say, metaphorically, like a merchant who scatters money, silver, and gold, taking them out of his possession in order to profit and gain. His main intention is to be a scatterer, and there is more to add. Similarly, the source of the soul of Israel, which is in the aspect of 'Kenaani,' is likened in exile to this merchant, as it is written, 'Come, your brothers with you, and take grain for the famine of your households.' For it is written, 'When a man’s power prevails over another to his detriment,' that through the enclothement of the Divine Presence in the aspect of exile within them, to influence them, all the sparks of holiness become apparent. As our Sages said, 'Israel was not exiled except to add to them [converts].' They are swallowed [the nations] like death, etc.
+And I will remove the impure spirit from the land and reveal the glory of the Lord, for they shall see, eye to eye, etc. And just as it is in the general world, so it is in particular with every soul of Israel in the service of God. For behold, the soul, before its descent into this world to clothe itself in a body, and the vital animalistic soul, was bound and connected at its source and root, with the emanation from the sublime spark of the fire of love by nature, like the flame ascending from its source, etc. It possessed the quality of love and awe naturally, manifesting greatly, which is in the form of silver and gold. 'Silver' is derived from the root 'yearning,' meaning the quality of love.
+And gold from the north will come forth, which is in the aspect of the left, which is the aspect of fear. Afterwards, when the soul descended into this world to clothe itself in the physical body, also in the aspect of love and awe, it turns out that these qualities were concealed and covered in the physical heart. It couldn't see with love and awe in such revelation as initially. Thus, it is found that love and awe were diminished from their original state.
+So why did the soul descend to this world since it involves a great descent and a significant reduction from the beginning? However, it is written, 'Better to me is Your Torah than thousands of gold and silver.' 'Thousands' linguistically implies learning. In other words, I have an advantage and superiority in Your Torah in this world more than in the aspect of gold and silver that the soul initially learned about.
+And the matter, as our sages said, 'One moment of repentance is beautiful,' for through sublime repentance, from the depths of the heart, the soul's adherence to the living God becomes more marvelous than the superficial love and awe, as mentioned later. Thus, even though there is a deficiency in natural love and awe in the external heart that is revealed, nonetheless, it will have an advantage in the aspect of the inner heart's evil over the external heart, like the advantage of light emerging from darkness specifically.
+The explanation of the matter is that it is written, 'I am the first, and I am the last, and besides Me, there is no God.' The meaning is, according to what is said, 'I am the Lord, I have not changed, and you are the same before you were created,' without any alteration because the creation of upper and lower worlds does not occupy any space in general, and all are considered as nothing before Him."
+And besides Me, there is no God" means, in other words, that aside from this level, which is perceived through time, the world appears as if it has substance and exists in a state of space and time, and there is no God besides You, who is in the aspect of the living God and the King of the world, as it is said: 'And besides You, we have no king, redeemer, etc.' All the worlds, upper and lower, were formed from the aspect of His kingship, as it is written, 'Your kingship is the kingship of all worlds,' and there, the comprehension of all created beings, both upper and lower, originated. However, concerning the Holy One, blessed be He, in His glory and essence, no thought can apprehend Him, for He is exalted and transcendent beyond the limits of comprehension. He is not grasped within worlds, neither in the aspect of immanence nor in the aspect of surrounding, with any intellect or comprehension in the world. Instead, He can only be apprehended through the innermost part of a person's heart and a deep understanding.
+And as it is written, 'I have called You from the depths, O Lord,' for the aspect of the innermost part of the heart draws from this contemplation itself if one directs their heart to it. For no thought can grasp Him at all, and He is exalted and transcendent beyond the highest level, reaching to infinity and beyond, even beyond the level of the highest wisdom. Therefore, the soul yearns and seeks to nullify itself in relation to Him, desiring to escape the confinement of the entangled body and to pour itself into the embrace of its Father. In contrast, when the soul, before descending to be clothed in a body, was in a state of love and attachment to its source in the realm of thought, so much so that it sought to nullify itself in the reality of Him, may He be blessed. In this way, the soul, before its descent, longs to emerge from the confinement of the entangled body and to pour itself into the embrace of its Father. Conversely, after the soul descends and is clothed in the body, it is love and attachment to its source, to the aspect of innermost thought and perception, that is concealed and ceases to be revealed.
+And behold, when the Temple stood, this aspect of innermost thought drew from the manifestation of the Infinite, blessed be He, in the Holy of Holies, as it is written, 'To be nullified in His will to His will,' and as it says, 'When you make for Me a desired land.' However, in the time of exile, it is written, 'And there you shall seek the Lord your God, and you shall find,' specifically from there, meaning when you contemplate the deviation from the ways of the Lord, how it is distant from the Lord to the utmost degree, like one who transgresses His will, and how the flow and vitality do not emanate to them, and their life and existence are not sustained by His will, for His will is what gives them life, as it says, 'And You give life to them all.' Yet, regarding this, they said, 'How patient is He before Him,' indicating that from the aspect of patience, it extends and descends from the higher levels through a descent to provide life for the nations, even though they transgress His will.
+And this is so for those who transgress His will, even more so for those who fulfill His will, how much the aspect of the Supreme Will, which is beyond the level of worlds, is drawn, more than can be expressed, from the level of Wisdom and Attributes, not in the sense of the descent and progression of degrees in the realm of Wisdom and Attributes, but in the sense of the inner point of the heart, which is the level of supernal repentance that preceded the world. And this is as it is written, 'And you shall seek Him with all your heart and with all your soul,' meaning that his heart should turn from one extreme to the other, and darkness should transform into light through the aspect of this inner repentance, which is to despise the life of this world and pleasures, and to turn his heart and soul to adhere to Him, blessed be He.
+Now, all of this happens through the analogy of the aforementioned merchant who takes out gold and silver from his possession to be scattered and added even more. Similarly, the soul, although it expends gold and silver, which is the aspect of love and fear, that are revealed to clothe and conceal in the body and the animalistic soul, through this, it has an advantage in the aspect of inner repentance like sparks of fire from the opposite.
+And this is the meaning of 'And Ham is the father of Canaan,' with a great bend, the heat of glowing sparks of fire and flames rising above the inversion. It is the one who acts in the aspect of Canaan, to trade, as mentioned, as it says, 'The merchandise of it is better than the merchandise of silver, and the gain thereof than fine gold.' However, initially, it is necessary to precede with the lower fear, which is drawn from the aspect of His Kingship, called the higher Canaan of holiness. From this, he ascends and comes to be in the aspect of Canaan, with scales in his hand, from deception to reach the inner repentance, the aspect of the internal heart, as mentioned.
+And this is so for those who transgress His will, even more so for those who fulfill His will, how much the aspect of the Supreme Will, which is beyond the level of worlds, is drawn, more than can be expressed, from the level of Wisdom and Attributes, not in the sense of the descent and progression of degrees in the realm of Wisdom and Attributes, but in the sense of the inner point of the heart, which is the level of supernal repentance that preceded the world. And this is as it is written, 'And you shall seek Him with all your heart and with all your soul,' meaning that his heart should turn from one extreme to the other, and darkness should transform into light through the aspect of this inner repentance, which is to despise the life of this world and pleasures, and to turn his heart and soul to adhere to Him, blessed be He.
+Now, all of this happens through the analogy of the aforementioned merchant who takes out gold and silver from his possession to be scattered and added even more. Similarly, the soul, although it expends gold and silver, which is the aspect of love and fear, that are revealed to clothe and conceal in the body and the animalistic soul, through this, it has an advantage in the aspect of inner repentance like sparks of fire from the opposite.
+And this is the meaning of 'And Ham is the father of Canaan,' with a great bend, the heat of glowing sparks of fire and flames rising above the inversion. It is the one who acts in the aspect of Canaan, to trade, as mentioned, as it says, 'The merchandise of it is better than the merchandise of silver, and the gain thereof than fine gold.' However, initially, it is necessary to precede with the lower fear, which is drawn from the aspect of His Kingship, called the higher Canaan of holiness. From this, he ascends and comes to be in the aspect of Canaan, with scales in his hand, from deception to reach the inner repentance, the aspect of the internal heart, as mentioned.
+It is in the aspect of the voice and the extension of Jacob, the letter Yud (10), which is wisdom on a high level, extending until the heel, and this is action. However, for a person to be a vessel and prepared for the high wisdom to flow and manifest in him in Torah study, there must first be a state of nullification, in the aspect of the still small voice, where the wind is not heard. I will continue with the spirit to become the light of the Lord, shining and manifesting in him to be the wisdom of the Lord within him in revelation. The ChaBaD (Chochmah, Binah, Daat) within his soul is nullified and subordinate to Him, and this is the concept of the attachment of spirit to spirit.
+Thus, it is said, 'Elohai b'kirbi (My God within me),' and it is written, 'I have placed My words in your mouth.' Literal words, for the word of the Lord is the halakha that is revealed in him and speaks from his throat. Therefore, it is said about the Torah, 'By me kings reign,' and we say, 'Who are the kings? The rabbis.' And in the Mishnah, 'Kingship.' For when one is in nullification to the word of the Lord, His will, and His wisdom, and does not occupy a place of his own at all, the word of the king is the rule, and it is in the aspect of a king who decrees and says that if Reuben argues this way, etc., it will be so. And similarly, to do this and not to do that, etc. It is not in the aspect of a servant but in the aspect of fulfilling commandments, like a servant carrying out the commandments of the king and doing His words.
+
+Miketz
+
+
+
+Vayigash
+
+
+
+Vayechi
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+There are several basic types of love a Jew has for G-d.
+The first, called Ahavas Olam, Eternal Love, is aroused through contemplation of G-d’s greatness, in the sense that the entire universe is as nothing next to G-d. This love can wane when one’s contemplation gives way to other thoughts.
+The second, Ahava Rabba, or Great Love, is the deeply-rooted natural love of a Jewish soul for G-d. Since the Jew is truly united with G-d through his or her soul, which is literally a part of G-d and never changes, this love likewise cannot waver.
+Revelation of this Great Love is accomplished through study of the Torah, which is compared to wine. This is the inner significance of the Talmudic saying, “When wine [i.e., Torah] enters a person, the secret [longing of their soul for G-d] comes out.”
+This in turn elicits yet a third, and still higher, level of love for G-d, characterized by the person experiencing true delight in G-d.
+The above is complemented by a person’s scrutiny of their actions and motivations, and sincere efforts to assimilate the Torah into their own personality.
+___________________________
+AMONG THE blessings our forefather Jacob bestowed upon his sons before his passing, we find this statement addressed to Judah (Genesis 49:12): “[his] eyes are red with wine, and [his] teeth are white with milk.” This is a reference to the agricultural productivity of the tribe of Judah’s territorial portion in the Land of Israel: there would be enough grapes to redden the eyes from wine, and enough milk to whiten one’s teeth. On a deeper level, these two items were specified because they symbolize certain spiritual qualities; to appreciate the underlying significance of this, let us therefore examine the symbolism of “wine” and “milk.”
+Regarding wine, it is written (Judges 9:13), “my wine, that gladdens G-d and men.” This expression is puzzling: what is there about wine that “gladdens G-d”? The answer is that wine, like milk, is a metaphor for Torah, as we find in a passage referring to the Torah (Isaiah 55:1), “go buy wine and milk without money and without price.” Each of these two things represents a particular quality of Torah.
+“Wine” refers to a quality expressed by the Talmudic saying (Eruvin 65a and elsewhere), “When wine enters [a person], the secret comes out.” The “secret” is that deeply-rooted feeling at the secret base and foundation of every Jewish soul, his or her great love for G-d – a love which is brought to revelation through Torah study, just as actual wine causes a person to reveal what is buried in his or her secret heart.
+Now, there are basically two distinct forms of love for G-d, and the love mentioned above (which is known by the technical term, ahava rabba, Great Love) must be distinguished from a more superficial kind of love called ahavas olam, Eternal Love. While Eternal Love is a readily perceptible love for G-d, Great Love refers to that “hidden love” (ahava mesuteres in Hebrew) that is part of the basic core and essence of each and every single Jewish person, though not always revealed. To see why this hidden love is called “great,” let us contrast the two.
+The Hebrew phrase that means Eternal Love, ahavas olam, also means “worldly love” (the word olam implies both “world” and “eternity”); this is a love which relates to space and time. Ahavas olam results from deep and prolonged contemplation and meditation upon the sublimity of G-d, His majesty over time and space. The worshipper should consider that all the splendid grandeur of the universe, all that overwhelms him or her with awe, is truly nothing in its own right, but was created by G-d – and not only that, but is constantly being recreated by G-d, since it is only a constant influx of G-d’s creative energy that keeps the world from returning to the naught and nothingness of its origin – and not only that, but this Divine energy, the very life-force of the universe itself, is not even an extension of G-d’s own “Self,” so to speak, but is nothing more than a reflection of His sovereignty.
+There is a certain element of kingship that is entirely separate from the actual person of the king. This is his renown, his “name,” which reaches into the farthest corners of the land (where his will is carried out “in the name of the king”); by contrast, his physical body, and certainly his personal feelings and thoughts, remain inaccessible to the populace. In a similar fashion, the G-dly life-force that pervades every aspect of creation is compared to the sovereignty, the “kingship,” of G-d, His renown, since it brings the universe into being in accordance with G-d’s will, yet is separate from G-d’s very “Self” – which is so indescribably exalted as to utterly transcend any specific relation to the created universe. When a person reflects at length upon this, especially during prayer, there is aroused in him or her a deep feeling of love for G-d – the “eternal” or “worldly” love we have been discussing.
+(In fact, virtually all of the morning prayer service is arranged so as to help stimulate this love. As we recite psalms of praise to G-d, it is appropriate to reflect upon His greatness and how all is as nothing in relation to Him. These morning psalms lead up to the Shema prayer, by which point we are ready to proclaim the ultimate unity of G-d: that He is One with a perfect unity, and nothing has any existence whatever outside of Him. It is only by virtue of G-d’s “kingship,” His “name,” that “existence” has any meaning, as we continue by declaring, “Blessed be the name of the glory of His Kingdom ….” Having reflected on this theme throughout the service, culminating in the Shema, we have brought out our love for G-d and go on to recite, “And you shall love G-d your L-rd….”)
+All this is the case regarding Eternal Love, ahavas olam. Concerning this, it is written (also in the morning prayers, preparatory to the Shema), “You [G-d] have loved us with eternal love” (ahavas olam ahavtanu). The Hebrew word for “You have loved us,” ahavtanu, may be interpreted as a transitive verb, giving the phrase the meaning, “You have enabled us to love [You] with eternal love.” G-d has given us the capacity to hold this type of love in our hearts, even to fan it into a mighty love that fills every fiber of our beings; Eternal Love can be contained within a human heart and soul.
+On the other hand, ahava rabba, Great Love, is so profound that it cannot be “contained” by any vessel. No human heart is “big enough” to completely hold the great love of a Jew for his or her G-d. This is because of the essential nature of the Jewish soul and its relationship to G-d. Each and every Jew has within him or her a “spark” of G-d, literally a part of G-d Himself; this is the essence of the soul. While Eternal Love is the love which we, as intellectual beings, consciously develop, the love of a created being who recognizes his or her creator, Great Love is the natural love of the soul itself – an inseparable part of G-d – for G-d.
+The very root of the soul, which is united with G-d, is so lofty that it cannot be contained within one’s physical self, and the same is true of the Great Love that is in the root of the soul. Ahava rabba, Great Love, is present in every single Jew, but it is so basic, so close to the indefinable essence of the person, that it is often imperceptible on a conscious level. That is why it is also called “Hidden Love” – although it can indeed be brought to revelation. It is to this revelation of ahava rabba that the Torah is referring in the verse (Deuteronomy 6:5, recited as part of the Shema), “And you shall love G-d your L-rd … with all your might.”
+The difference between the two kinds of love is that “Eternal” or “Worldly” Love, which comes from contemplation of the world and G-d’s greatness, can wane. If a person did not contemplate the greatness of G-d, or if they reflected upon it in the morning and it is now afternoon; if the person turns his or her mind to other things; their heart may turn toward something else for a while rather than being filled constantly with Eternal Love. Great Love, however, innately stemming from the very root of the soul, cannot possibly depart, ever. Even if a person does turn their attention to other things – even if they don’t even believe in G-d (Heaven forbid) – the Great Love of their Jewish soul for G-d remains firm in the secret core of their being, and its impression is always with them.
+(That is why even irreligious Jews, if it ever came to that – G-d forbid – have given up their very lives rather than renounce G-d and Judaism: in time of mortal danger (G-d forbid), all worldly matters fade into insignificance, and the deeply rooted and unshakeable love of a Jew for his or her G-d shines forth.)
+Now, as mentioned above, this hidden love for G-d – Great Love – can indeed be brought out and revealed, and this is accomplished through study of Torah, which is compared to wine. Just as wine enters a person’s system and causes him or her to reveal what is in his or her secret heart, so it is with the Torah. The soul, source of one’s ahava rabba, Great Love for G-d, expresses itself in day-to-day life through the person’s thoughts, speech and actions. When the “wine” of Torah enters a person’s system, when he or she makes Torah the object of his or her soul’s thought and speech – through study and teaching of Torah – and actions – through actual performance of mitzvos – this stimulates the soul itself and brings its Great Love to the fore.
+In a mystical sense, this happens in a manner alluded to by the verse (Psalms 145:16), “You [G-d] open Your hand and satisfy the desire of every living thing.” The Hebrew letter yud is frequently found in mystical literature as a symbol for contraction and concealment – specifically, G-d’s concealing His full revelation from our perception in order that we not be overwhelmed. It is identified with chochma, the intellectual faculty which conceives new ideas seemingly out of nowhere, since this faculty is characterized by the new ideas being contracted into a single, hard-to-define, point – the “germ” of an idea – which still requires elaboration and expansion to be fully understood. The degree of G-dliness “prior” to this condensation or concealment for our benefit may be identified with the faculty of “desire” or “will,” since these terms represent an aspect of a person which transcends chochma and intellect. (At the most basic level, a person “wants” something not for any intellectual reason, but just “because.”)
+In the above verse, the Hebrew word for “Your hand,” yadecha, can be understood as though it read yudecha, “Your yuds.” The meaning is that G-d “opens up” the contraction represented by the letter yud, and instead, “satisfies the desire of every living thing.” This latter phrase can be understood as meaning, “satisfies every living thing with ‘desire’,” that is, with the faculty of “desire” (ratzon in Hebrew), which, as explained above, is that aspect of G-dliness which is prior to His “contraction.” The Hebrew phrase “every living thing” literally means “all life”; the verse is thus saying that G-d opens up His contraction, with the result that all life – the G-dly flow of creative life-force which animates all levels of creation, spiritual and physical – is imbued, filled to satiety, with the lofty spiritual level of G-d’s ratzon, or will.
+This manifestation of the Divine Will or ratzon implies an increased amount of G-dly revelation at all levels of creation; aspects of holiness which ordinarily are concealed are openly revealed under these conditions. With respect to a person’s soul, this means that the ahava mesuteres (Hidden Love) – which we have been referring to as ahava rabba (Great Love) – is likewise brought out from its hidden state and openly revealed. And the factor which initiates this process – the “opening up of the yuds” and resulting saturation of all G-dly life-force into the universe with G-d’s underlying ratzon – is the Torah, which is itself the wisdom (chochma) and the will (ratzon) of G-d.
+We are now in a better position to understand the symbolism of the verse, “eyes red with wine.” As explained above, when the wine of Torah enters a person, the secret Great Love within him or her for G-d is brought out. This results in the person being rewarded by the bestowal upon them from above of a third type of love for G-d, a love which surpasses both ahavas olam and ahava rabba, and which a person cannot attain other than as a gift from G-d. This degree of love is characterized by true delight in G-d, and so is called ahava b’ta’anugim, Delightful Love.
+(Although in chapter 43 of Tanya, it is implied that ahava rabba and ahava b’ta’anugim are identical, this is explained by the term ahava rabba being used in two ways, depending on context. In one context, it refers to the level described in chapter 19 of Tanya – a love which is brought forth from its hidden state, but which has not yet risen to the level of open delight. In the second context, it refers to a love which is higher than this, that which is identified with Delightful Love.)
+Delightful Love is sometimes symbolized in the Torah by lovebirds or doves, which delight in each other and stare at one another continuously (see Song of Songs 1:15, “your eyes are doves’ [eyes].”) It is as though the two lovers “cannot take their eyes off of one another,” and gaze at each other with total rapture until their eyes become bloodshot and red. This is also what is meant by the parallel verses (Psalms 25:15), “my eyes are constantly upon G-d,” and (Psalms 33:18), “the eye of G-d is upon those who fear Him.” Our verse, too, referring to “eyes bloodshot from wine,” is speaking of the degree of Delightful Love which results after one has succeeded, through the wine of Torah, in bringing out the Great Love “hidden” within one’s soul. (This is also the level of love meant by the Kabbalistic expression, “to gaze at the glory of the King [G-d].”)
+Delightful Love, as stated, is only experienced as a gift bestowed from above. This level is identified with Shabbos, a day which is associated with the lofty spiritual level of “delight” or “pleasure” (ta’anug in Hebrew), as in the verses (Isaiah 58: 14 and 13), “[if you observe Shabbos…] then you will delight yourself in G-d,” and “you will call Shabbos a delight.” However, as the Talmud remarks (Avoda Zara 3a), “One who toils on the eve of Shabbos will eat on Shabbos,” that is, prior preparation is necessary to experience Shabbos properly. In our context, too, in order to experience the level of Delightful Love that is revealed on Shabbos, one must spend one’s week in sincere worship of G-d and toil in the effort to bring out both prerequisite levels, ahavas olam and ahava rabba.
+This aspect of our subject – that Delightful Love and the high spiritual level of ta’anug, delight, is bestowed only after achievement of the two relatively lower degrees of love – is alluded to by the Talmud’s aggadic exposition (K’suvos 111b) of our verse, “eyes red with wine.” (It also affords us an interesting and enlightening insight into the fact that although the aggadic, or narrative, portions of the Talmud (as opposed to the halachic, or analytical, legislative portions) can appear to the superficial reader as “light material,” they are in fact filled with a wisdom and spiritual content so profound as to require shielding behind the veil of the narrative form.)
+In the passage in question, the Talmud speaks in praise of the wines of the Land of Israel. Among the points made is that one cannot erroneously suppose that Israeli wine is not flavorful, for the verse states, “eyes bloodshot from wine”: the Hebrew word for bloodshot is chachlili, which can be separated into the components cheich (meaning “palate”) and the word li (meaning “to me”) repeated twice. The Talmud expounds from this that the wine of Israel is so flavorful that any palate that tastes it must exclaim, “to me, to me” – as if to say, “give me more!” or “this is to my liking!”
+The deeper significance of this exposition, however, is that the palate is that organ which senses the taste of wine (or anything, for that matter) and derives pleasure from it. It is a symbol for that spiritual level known as ta’anug, delight or pleasure – the same level we identified earlier as associated with Shabbos. Thus, “the palate which tastes the wine” – the spiritual level of ta’anug, having been elicited by the wine of Torah bringing out the prior two levels of ahavas olam and ahava rabba – will “exclaim, ‘to me, to me’” – that is, will absorb into itself (“to me”) and elevate to a higher spiritual level each of the two successfully achieved prior levels.
+Now, we said towards the beginning that wine and milk each represent a particular quality of Torah. The conclusion of our verse, “…and teeth white with milk,” alludes to the “milk” of Torah.
+Milk nourishes the body and promotes growth. Torah is also called “nourishment,” for reasons explained elsewhere (see Tanya, chapter 5); it is the nourishment of the soul. However, nourishment needs proper digestion in order to be beneficial. Teeth perform the necessary act of grinding up and finely chewing one’s food in order for it to be truly digested and nourish the body. Similarly, before a person can properly assimilate the spirituality of Torah, making it truly a part of themself just as food becomes a part of themself, they must perform the act of “chewing up and finely grinding.” They must thoroughly “grind” and minutely examine their own behavior – including their thoughts, speech and actions – and underlying motives in whatever they do; they must determine to work very hard at developing true love and fear of G-d, and not fool themself. Once the person has done this, the spiritual benefits of Torah serve to nourish their soul and their qualities of love and fear of G-d; this is symbolized by milk, which nourishes one’s limbs and promotes their growth.
+This is more than mere imagery. In a mystical sense, one’s spiritual “limbs” – which are nourished by the “milk” of Torah –  are the “emotional” attributes of one’s soul, those qualities known in Hebrew as chesed, gevurah, tiferes, netzach, hod and yesod. These can be grouped in threes: the first three are collectively referred to by the initial letters of their names, which form the acrostic chagas; the latter three, by the same device, are referred to as nehiy.  Furthermore, each of these midos – emotional attributes – encompasses within it something of the three “intellectual” attributes of the soul, chochma, bina and da’as, which gave rise to and perpetuate it. (For example, love of G-d, an aspect of the emotional attribute of chesed, is aroused by intellectual contemplation of G-d’s greatness.) This grouping of three is also known by an acrostic formed by the initial letters of its components: chabad.
+So far, we have a total of nine elements to the spiritual “limbs” of one’s soul: the three-pronged groupings of chagas and nehiy, as well as the chabad which sustains them. However, each individual element is actually a composite of all nine. In other words, chesed (for example) is not a simple attribute, but is comprised of the chesed aspect of chesed; the gevurah aspect of chesed; the tiferes aspect of chesed; and so on. Thus, the original nine elements of the “limbs” grow into nine times nine, or 81, elements. Now, it is known that each of these elements may also be viewed as possessing three more facets: the head, middle and end of each (called in Hebrew rosh, toch and sof, respectively). Therefore, the 81 elements now become 81 x 3, or 243. Finally, as explained in Kabbalistic texts, the source of all this growth stems from the five spiritual levels known as the five attributes of chesed (the “hey chasadim,” or five cheseds in Hebrew), which transcend them all and whose nature is to bestow bounty and growth. These 5 chasadim combine with the 243 we have so far, making a total of 248 “emotional limbs” of the soul – the number of limbs in the physical body, corresponding to the number of positive mitzvos in the Torah.
+The above may seem confusing, but it is simply a technically detailed description of the manner in which the aspects of one’s soul referred to as the “limbs” of the soul may be said to “grow” to the point at which they correspond to the so-called “limbs of the King [G-d]”; that is, the 248 positive mitzvos of the Torah. The Jewish soul is “designed” so as to be able to achieve this goal: to make one’s soul a true vehicle for the expression of the Torah, each aspect of the soul mirroring the spirituality of a particular mitzvah (and corresponding also to a physical limb of the body), so that the Torah literally unites with one’s soul and “nourishes” it like food is absorbed within and thereby nourishes the body. This is what is meant by the “milk” of Torah, which, like actual milk, helps the limbs to grow.
+Finally, this effect of minute examination of one’s actions (“teeth”) resulting in nourishment and growth of the soul (“milk”), causes one��s “teeth to be white from milk.” This expression refers to the fact that the beneficial effects of the “milk” of Torah will be such as to not merely grow one’s character traits quantitatively, but also cause them to shine with quality, like teeth that are bright white.
+-- ### --
+I humbly thank Hashem for enabling me to complete, with this maamar, a full set of selected  adaptations in Sefer Bereishis. May Hashem grant me the merit to successfully complete this project. –Y.W.
+© 2001. Please note that the foregoing is an informal adaptation by a private person, and that, therefore, errors are possible. Also, the Hebrew original contains much more than could possibly be presented here, and constitutes a much more direct transmission of the Alter Rebbe’s teachings. Thus, for those with the ability to learn in the original, this synopsis should not be considered a substitute for the maamar. Good Shabbos!
+
+Shemot
+
+
+
+Vaera
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+
+
+And behold, just as in all these matters and according to this metaphor, the Children of Israel were likened during the time of exile, as it is written, "The Lord will roar from on high," meaning, as stated in the Zohar, that the Holy One, blessed be He, ascends above, and as it says, "Rachel weeping for her children," etc., for He is not there. The Zohar explains that this refers to the Holy One, blessed be He, as being absent, like a child who ascends, meaning that His presence ascended.This implies that His Divine Presence and revelation withdrew from the lower realms. It is similar to the eyes of flesh, as if the world speaks by itself, and the fat of the people's hearts, and their eyes are sealed shut; they do not see the light of the Lord because, above the heavens and below the earth, there is nothing else. Even the influence of commandments and good deeds, which are nourishment for the soul, does not pass through them in the way of breathing to send vitality to the heart and brain for the knowledge and love of the Lord. They do not serve Him with a complete heart, a willing soul, and a fervent desire felt in the heart, like flaming fire and thirst, except in the manner stated: "And their fear toward Me is a commandment of men learned by rote," meaning in the physical, practical aspect only, and in a cold manner. This is the main essence of spiritual exile.
+And behold, the ultimate perfection of the days of the Messiah is in the aspect of birth and the manifestation of the light of the Lord within each person, in a deep heart, as it is written, "And the glory of the Lord shall be revealed, and all flesh shall see," etc. It is also written, "For they shall see eye to eye," etc. This is dependent on our actions and our service during the days of exile, through the awakening of the hidden love, certainly in the heart of a person, until it delights in what it desires, with passion and a fervent soul. Let the soul yearn, and may the love of the Lord be revealed in the manifestation of one's heart.
+
+And behold, in the aspect of "conception," meaning during the days of exile, the Holy One, blessed be He, ascends to the highest heights, i.e., to His essence and being, in the dimension of uniqueness and singularity. He is not within the realm of created beings at all, and He does not manifest as He is not limited by worlds. However, His uniqueness and oneness are revealed and manifested below, as it is written, "On that day," meaning in the future, "the Lord will be One, and His name will be One," as the Gemara states, "Is He not One now?" This is because during the time of exile, His uniqueness is not apparent in revelation, and it seems as if the world is an independent entity. However, even in our exile, the Lord has not abandoned us, granting us the strength to remain as the Children of Israel, closely connected to Him, enabling us to continue experiencing His uniqueness and oneness below. This is reflected in the declaration "Hear, O Israel," meaning that Israel, with their closeness to Him, is given the power to continue in the dimension of the divine name Yud-Hei-Vav-Hei below, to be One, and unified among the lower beings. This is the ultimate goal of all our efforts because the Holy One, blessed be He, desires to have a dwelling place among the lower beings, specifically to suppress the impurity (Sitra Achra) and elevate the spark of holiness within it. Thus, the name of God will be One, manifesting even in the dimension of the separation of the upper and lower extremes, both physically and spiritually. This includes the realm of the divine attributes, as love and fear, being revealed in the heart, and the purpose is to bring Israel, with their closeness to Him, to continue in the dimension of the divine name Yud-Hei-Vav-Hei below. This unity and connection with the Divine is the ultimate goal of all the work. This is because the Holy One, blessed be He, desires to have a dwelling place among the lower beings, specifically to suppress the impurity (Sitra Achra) and elevate the spark of holiness within it. Therefore, it is said, "And Egypt shall know that I am the Lord," and in a place where Baalei Teshuvah (penitents) stand, even completely righteous individuals cannot stand.
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+<b>Say, therefore, to the Israelite people, "I am the Lord and I will take you out":</b> Behold our Rabbis, may their memory be blessed, said, "We mention at night, the exodus of Egypt." The meaning [of "at night"] is also at night (besides the day). And [we should] understand why the miracle of the exodus form Egypt is different from all other miracles, about which we were not commanded to mention them so much. Rather, behold that in every generation a person is obligated every day, in the morning and in the evening, to see himself as if right now was the time of the exodus from Egypt. And the idea is that, behold, it is well known that there is one thing across from the other. So across from the Egypt of husks, there is an Egypt of holiness. And in the same way as there is an Egypt below, so too is there one above in spirituality. Likewise is there an Israel below and an Israel above. And in the same way is it exists in the spirituality above in the supernal worlds, so too does it exist below in the soul of man in his service to God. 
+
+Bo
+
+
+
+Beshalach
+
+
+
+Yitro
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+And behold the essence of the receiving of the Torah is that which is written with the Ten Commandments (Exodus 20:1-2), "And God spoke all of these words, saying, 'I […].'" For, at first glance, the word, saying, does not have the same understanding and is not like every other, saying, in Scripture - the explanation of which is to say to someone else. It is not like this in the Ten Commandments, [as] is it impossible to explain it thus. As behold all of the Jewish people heard, 'and the Lord spoke face to face with those that are here today and those that are not here, etc.' Rather the explanation is to say and to speak all the words of the Torah that were already said to Moshe at Sinai. For all of Scripture, Mishnah, Law and Aggadah was all already said to Moshe at Sinai. And even though in the Gemara, the names of Tannaim and Amoraim are mentioned as saying a certain law, like Beit Shammai says like this, etc. - it means that this word of God is the law that was said to Moshe at Sinai from the mouth of that Tanna or Amora. 
+
+Mishpatim
+
+
+
+Terumah
+
+
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Parashat Zakhor
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Megillat Esther
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+AND MORDECHAI WENT OUT FROM BEFORE THE KING etc. (Esther 8:15) Purim is the level of Yom Kippur because Yom Kippur means "like Purim." Yom Kippur is about Teshuvah that comes from below to above, and Purim is also so, as it's written, "'Pur' this is the lot," (Esther 3:7; Esther 9:24) which comes from below to above and similarly Yom Kippur has the lots on the two goats etc. However, how's it possible to bring it up higher? Aren't there troubles separating and stopping it? For this it says, "To G-d, a sin offering," (Yoma 39a) that even the sin offering, when it goes up, it's to G-d, because higher up it doesn't get dark because there's no darkness because everything is one there. True that there's no darkness, but still, how's it possible to bring it up higher? To preface, it's known that Yom Kippur was the giving of the Torah for the second set of Luchos...
+Therefore, it was chosen for Yom Kippur, and it's written by the time of the giving of the Torah, "Face to face G-d spoke with you." (Deuteronomy 5:4) However, doesn't G-d not have a body?! Rather, it's known that something connected to will is called "face," while something that is against His will is called "behind," and during the giving of the Torah, all of the will of the Jews was to G-d, while anything physical for them was the level of "behind." Like the Rabbis of blessed memory say, "On every utterance, their souls left," (Shabbat 88b) but really they did have bodies?! Rather, it means that anything that had. to do with their bodies was on the level of "behind," and it was as if that they didn't have bodies, and automatically G-d and the Jews had the same level of "face," "Like in water, the face," (Proverbs 27:19) etc. And like it's written, "And on what looked like a chair was the semblance of a human form," (Ezekiel 1:26) but how can human form be applicable to G-d? Rather it's like a person that loves his friend so much that his friend's form is engraved in his heart as if it's part of him.
+
+Supplements
+
+Vayechi
+
+
+
+Shemot
+
+
+
+Yitro
+
+
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Megillat Esther
+

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Divrei Chalomot/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,92 @@
+Divrei Chalomot
+דברי חלומות
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Divrei Chalomot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+Saturday evening after Shabbat Beshalach, I was doubtful about a dream. It was about what is in Yevamot 37a, the doubt of whether a child is a 9-month baby to the first husband or a 7-month baby to the levir, for one child would be kosher and the other a doubtful mamzer. Since we see that the first baby is modest and excellent, and the second is known by its blossoming and by its sins from its suckling era, that it is brazen like many mamzerim, who are rebels and sinners. If we rely on this ruling to establish a chazaka, for the child to be like a certain mamzer. And logically, it seems simple that we don't rely, since there are many brazen in the world who are not mamzerim, and "at the footsteps of Mashach, cheek will be common", and therefore many wicked will be wicked from the womb. And although they are sons of one father and mother, if the first is the child of the levir, Ya'akov and Esav struggled and were twins! And the sons of totally righteous parents! And all the more so, those who are not twins and are the children of general people. And perhaps the second is a of the nine attributes mentioned in Nedarim 20b, etc. Rather, it's proper to pay attention to the fact of Rabbi Bena'ah in Bava Batra 58a, who relied on an experiment to establish the brazen as mamzerim even in a case of money. And it's necessary to say, even though in a case of money we don't go after a chazaka, that's only to remove money from a chazaka. Rather, one can say that it's certain that nine of the sons were mamzerim, so there's certainly a mamzer present. And without this, the father willed that the one would inherit and didn't specify who, so against your will you have to submit to the wisdom of the beit din who will clarify the matter with their wisdom. One can also say that Ketubot 85b is similar to this, where someone willed their possessions to Toviyah and two Toviyahs came forwards, that the judges pay attention to the likelihood of the deceased's intent being to which one, see Rashi there. And I also saw the Rashbam wrote in Bava Batra as I wrote, see there, with this words to this one... that the beit din will explain... and these words said... and R Bena'ah judged well, that this is only appropriate for <i>shuda</i> [a case with two creditors only one of whom can be paid, where the beit din is able to select one of them to be paid]. But, when I did not know why I should follow after chariots, and brought proof for <i>shuda dedaynei</i> from the Ketubot which was mentioned earlier, according to which I first wrote that his intent was to whichever the beit din should select. If so, it's certain that the beit din should select accordng to their wisdom and logic, for they are not prophets to know who the deceased intended - and he himself did not know, and said it without explanation! It's impossible for anyone to know, and so the matter is handed over to the beit din. And those who informed on Rav Bena'ah and said that he was fining people without witnesses (Bava Batra 58a), were just saying lashon hara, for he didn't fine anyone! Behold, the father said clearly that only one should receive money - and the matter was weighed, and you must admit that he intended this. And with regard to Ketubot 85a, he knew which Toviyah he intended, but since one can say that he forgot and didn't conclude in his mind, thus his wealth goes to the other Toviyah - he needed to signal this and single him out, and there's no proof that he gave to the beit din! In any case, they said that this is <i>shuda dedaynei</i> and this is an expansion, which is necessary to teach us there. But here, where it is simple - for behold, the matter is surrendered to the beit din and they will clarify his words, as I have written. And it seems from this to prove the opposite - for if the matter wasn't <i>shuda dedaynei</i> then he would not have judged well, and we would not have relied on his estimate as discussed. And since one could say it's different there, where he is not so brazen, for behold Rav Bena'ah commanded them to do such [beat their father's grave] and they did so at the command of the beit din! And it's possible that even the kosher one would do this. And what was written at the start, with the <i>dibbur hamatchil</i> "chavoto", that mamzerim are brazen and will beat it, there it is certain that they will do it, but the kasher will perhaps not wish to even though he is commanded, and so we can rely on this, as it is just <i>shuda</i> and not a true estimate.

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Divrei Chalomot/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,95 @@
+Divrei Chalomot
+דברי חלומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Divrei_Chalomot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Divrei Chalomot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+Saturday evening after Shabbat Beshalach, I was doubtful about a dream. It was about what is in Yevamot 37a, the doubt of whether a child is a 9-month baby to the first husband or a 7-month baby to the levir, for one child would be kosher and the other a doubtful mamzer. Since we see that the first baby is modest and excellent, and the second is known by its blossoming and by its sins from its suckling era, that it is brazen like many mamzerim, who are rebels and sinners. If we rely on this ruling to establish a chazaka, for the child to be like a certain mamzer. And logically, it seems simple that we don't rely, since there are many brazen in the world who are not mamzerim, and "at the footsteps of Mashach, cheek will be common", and therefore many wicked will be wicked from the womb. And although they are sons of one father and mother, if the first is the child of the levir, Ya'akov and Esav struggled and were twins! And the sons of totally righteous parents! And all the more so, those who are not twins and are the children of general people. And perhaps the second is a of the nine attributes mentioned in Nedarim 20b, etc. Rather, it's proper to pay attention to the fact of Rabbi Bena'ah in Bava Batra 58a, who relied on an experiment to establish the brazen as mamzerim even in a case of money. And it's necessary to say, even though in a case of money we don't go after a chazaka, that's only to remove money from a chazaka. Rather, one can say that it's certain that nine of the sons were mamzerim, so there's certainly a mamzer present. And without this, the father willed that the one would inherit and didn't specify who, so against your will you have to submit to the wisdom of the beit din who will clarify the matter with their wisdom. One can also say that Ketubot 85b is similar to this, where someone willed their possessions to Toviyah and two Toviyahs came forwards, that the judges pay attention to the likelihood of the deceased's intent being to which one, see Rashi there. And I also saw the Rashbam wrote in Bava Batra as I wrote, see there, with this words to this one... that the beit din will explain... and these words said... and R Bena'ah judged well, that this is only appropriate for <i>shuda</i> [a case with two creditors only one of whom can be paid, where the beit din is able to select one of them to be paid]. But, when I did not know why I should follow after chariots, and brought proof for <i>shuda dedaynei</i> from the Ketubot which was mentioned earlier, according to which I first wrote that his intent was to whichever the beit din should select. If so, it's certain that the beit din should select accordng to their wisdom and logic, for they are not prophets to know who the deceased intended - and he himself did not know, and said it without explanation! It's impossible for anyone to know, and so the matter is handed over to the beit din. And those who informed on Rav Bena'ah and said that he was fining people without witnesses (Bava Batra 58a), were just saying lashon hara, for he didn't fine anyone! Behold, the father said clearly that only one should receive money - and the matter was weighed, and you must admit that he intended this. And with regard to Ketubot 85a, he knew which Toviyah he intended, but since one can say that he forgot and didn't conclude in his mind, thus his wealth goes to the other Toviyah - he needed to signal this and single him out, and there's no proof that he gave to the beit din! In any case, they said that this is <i>shuda dedaynei</i> and this is an expansion, which is necessary to teach us there. But here, where it is simple - for behold, the matter is surrendered to the beit din and they will clarify his words, as I have written. And it seems from this to prove the opposite - for if the matter wasn't <i>shuda dedaynei</i> then he would not have judged well, and we would not have relied on his estimate as discussed. And since one could say it's different there, where he is not so brazen, for behold Rav Bena'ah commanded them to do such [beat their father's grave] and they did so at the command of the beit din! And it's possible that even the kosher one would do this. And what was written at the start, with the <i>dibbur hamatchil</i> "chavoto", that mamzerim are brazen and will beat it, there it is certain that they will do it, but the kasher will perhaps not wish to even though he is commanded, and so we can rely on this, as it is just <i>shuda</i> and not a true estimate.

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Divrei Chalomot/Hebrew/R' Zadok -- Divrei Chalomot.txt

@@ -0,0 +1,125 @@
+Divrei Chalomot
+דברי חלומות
+R' Zadok -- Divrei Chalomot
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002015186
+
+דברי חלומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+בס"ד קונטרס קראתיו <b>דברי חלומות</b>
+<small>רשימת דברים שנתגלו לי בעזרת השם יתברך בחלום הלילה ממה שעלה בזכרוני. מלבד איזה דברים כתבתים במקומות אחרים בקונטריסיי אגב גררא. וחבל על דאבדין ומשתכחין כמה דברי תורה שחלמתי ולא רשמתים בשעתם אחר הקיצי משנתי ונשכחו ממני. והשם יתברך יתן חלקנו בתורתו וישים חלקנו בין תלמידים העוסקים בתורה לשמה. ומה שנוסף במחשבתי בשעת כתיבה כתבתי מוקף:</small> 
+<b>בימי</b> חורפי ליל ג' כ"ב כסלו תר"ה [כך מצאתי רשום אצלי בעלה אחד שרשמתי כפי הנראה אז בו בפרק] חלם לי על פסוק ואיבה אשית וגו' ובין זרעה דייק לשון זרעה ולא זרע האדם דאיתא כל החיות נושכות ושוברות עצם ונחש נושך ואינו שובר עצם רק מקלקל הבשר ואיתא בנידה <small>(לא.)</small> אשה מזרעת אודם שממנו בשר ואיש מזריע לובן שממנו עצמות. ועל כן האיבה רק בין זרעה לא במה שמזרע האיש.  
+
+Chapter 2
+
+<b>עוד</b> מזמן הנזכר שנה וירח הנזכר ליל א' כ"ז כסלו. על לשון הספרי <small>(תצא)</small> אין שלום יוצא מתוך מריבה שראיתי בכתבי אדון אבי הגאון ז"ל בדרושיו אז איזה דרוש על זה. וחלם לי דהפירוש הפשוט דיש פעמים מריבה כענין <small>(ב"ב כא.)</small> קנאת סופרים תרבה חכמה. ומחלוקת לשם שמים שהיא לטובה ואפשר שיצמח ממנה דברים טובים [אך בשמות רבה פרשה ל' איתא אין דבר טוב ואין שלום יוצא מתוך מריבה, עד כאן] אבל זה הטוב של שלום [שהוא חיבור השלימות וכלי המחזיק ברכה שאי אפשר ליחיד להיות שלם בכל רק על ידי שהם באחדות אז יש חבור כל השלימות ושלום שרשו שלם ותוספת הוא מורה בכל מקום על החבור] אי אפשר שיצא ממריבה אף שהיא טובה ולשם שמים. 
+
+Chapter 3
+
+<b>חלם</b> לי [בהיותי באיזביצא] שהיו מגלין לי איזה דברים משורש נשמתי ובכלל הדברים היו אומרים לי כי הדור של משיח יהיה אותם הנפשות עצמן של דור המדבר [ומשיח נשמת משה רבינו ע"ה כנזכר בריעא מהימנא <small>(זח"ג רמו ב)</small>] והם עצמן אותן הנפשות של דור המבול [דגם משה רבינו ע"ה היה שם כדאיתא בזוהר <small>(ח"ג רטז ב)</small> וכמו שאמרו בחולין קל"ט ב' בשגם גימטריא משה] ואז השחיתו דרכם וחטא זה נקרא בספרים חטאת נעורים וכ"א בהם כי יצר וגו' מנעוריו ותיקנו זה בדור המדבר והיה נקרא אז חסד נעורים [כנודע בסוד תאות אדם חסדו] כמו שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך. והדור של משיח יהיה בסוד תתחדש כנשר נעורייכי שיהיה גם כן אותו הדור של חסד נעורים שיתחדש שנית. עד כאן תורף הדברים מה שאני זוכר עדיין. 
+
+Chapter 4
+
+<b>פעם</b> אחת ביום טוב ראשון של פסח חלם לי פירוש לשון ההגדה אני הוא ולא אחר. רצה לומר דרגא דאני שהוא מדרגה היותר תחתונה סוד השכינה [השוכן בתוך הלבבות דבני ישראל עד שיכול לומר בשם ה' לשון אני] כנודע. הוא עצמו דרגא דהוא, שהוא מדרגה היותר עליונה הנעלמת סוד כתר עליון [ובזוהר הקדוש פרשת קרח קע"ח ריש ע"ב הוא דא עתיקא. שלמעלה מקומת אדם והשגתו בחכמה שבמוחו דעל זה אמרו במופלא ממך וגו' כידוע] ואינו דבר אחר רק הכל אחד [וכדרך שאמרו בתיקונים <small>(סוף תיקון סט)</small> דמאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירות או ט' ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות או כופר בעיקר. והמכוון לענין דיציאת מצרים שהיה במורא גדול זו גילוי שכינה היה ההמשכה מריש כל דרגין שורש הנעלם ששם דבוקים הנפשות דישראל בשרשן בסוד תפילין שבראש דמארי עלמא דכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' כמו שאמרו בברכות <small>(ו.)</small> וסוד קשר של תפילין שהראהו הקב"ה למשה רבינו ע"ה כשאמר לו וראית את אחורי ואין כאן מקומו להאריך]. 
+
+Chapter 5
+
+<b>במוצאי</b> שבת קדש של פרשת שמות תזכ"ר חלם לי שחכם אחד היה דורש ומדקדק על פסוק ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו' הסמיכות וגם הלשון יפתה דמשמע ממילא [שהיה לו לומר תתפתו בלבבכם] ואמר שכבר דקדקו בספרים על זה והוא היה אומר איזה תירוץ על זה שאיני זוכר. ואני הייתי משיב על זה בזה הלשון מי שטעם טעם יראת חטא מימיו ונכנס בדרכי החסידות יודע כי התחלת החסידות לקדש אכילתו שיהיה בקדושה וכמו שכתב בתנא דבי אליהו רבא [פרק כ"ו והובא בתוספות כתובות ק"ד א'] עד שאדם מתפלל [כן הוא הלשון בתוספות אבל בתנא דבי אליהו רבא איתא ואם לא זכה אדם לבקש רחמים על דברי תורה כו' מכל מקום יבקש רחמים כו'] על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה יתירה [כן הוא לשון התנא דבי אליהו רבא ובתוספות איתא מעדנים] שלא יכנס לתוך מעיו והיינו שלא בקדושה רק הכל בקדושה כדרבי [שנקרא רבינו הקדוש כי לא נהנה מעולם הזה כו' אף שאמרו בע"ז <small>(יא. עיין שם בתוס')</small> דלא פסקה מעל שלחנו צנון וחזרת רק שהיה הכל בקדושה] כי השביעה מתאות אכילה שלא בקדושה גוררת עון כמו שאמרו בברכות <small>(לב.)</small> מלי כריסי זני בישי וכמו שנאמר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וזהו השמרו לכם באכילה ושביעה שיהיה בקדושה פן אם לא יהיה בקדושה יפתה על ידי זה ממילא הלב [וכנודע בסוד האכילה כשאין מעלה הניצוצות שבאוכל יוכלו חס ושלום לקלקלו ולהחטיאו] וסרתם וגו'. והוא מפורש כן בפירוש רש"י במקומו בחומש. עד כאן מה שנשאר רשום עדיין במחשבתי בהקיצי משנתי. 
+
+Chapter 6
+
+<b>ליל</b> ג' פרשת בא ב' שבט. חלם לי על מה שאמרו סנהדרין <small>(סה ב')</small> אמר לו תוב לעפרך דדקדק מזה בתשובות חכם צבי <small>(סימן צג)</small> שאין בו תועלת לצרפו לדבר שבקדושה. אין מוכרח דיש לומר דהיה ירא שלא יהיה נעשה מזיק לבריות כשיגדל קצת ואז אפילו העושהו יהיה קשה לו גם כן להחזירו לעפרו כי יוכל להזיק גם לו וכמו שסיפר בשאילת יעב"ץ חלק ב' <small>(סימן פב)</small> מאותו הנוצר על ידי זקינו מה"ר אליהו בעל שם. ועל כן אין להשהות בריה כזה אלא לבראו לצורך הדבר שצריך לו [דמסתמא הא דשדריה לקמיה דרבי זירא היה לצורך איזה דבר כמוס שלא נתפרש בתלמוד שהיה ההכרח לשלוח על דרך זה בריה כזה] ולהחזירו מיד אחר כך לעפרו. ומהא טעמא אמרו שם אחר כך ברבי חנינא ורבי אושעיה דברו עגלא תלתא איתא דהיה בערב שבת ובתשובות רשב"א <small>(סימן תיג)</small> דקדק על זה וכתב טעם ויש לומר דנראה דגם זה בכלל מעשה נסים שאסור ליהנות מהם כדאיתא בתענית <small>(כד:)</small> רק לצורך מצוה יש לומר דשרי והם היו עניים כי הם רב חנינא ורב אושעיא הנזכר בפרק ערבי פסחים <small>(קיג ריש ע"ב)</small> שהיו אושכפי לא רבי חנינא ורבי אושעיה תלמידי רבי <small>(ועיין קרבן מנחה למהר"י חאגיז סוף סימן שצה)</small> ולא היה להם לצורך שבת ואכלי ליה בסעודת שבת ועל כן עשו בערב שבת [ובלאו הכי נמי כל הכנות לשבת יש לעשות בערב שבת כמו שכתוב ביום הששי והכינו וכידוע] דאי עבדי מקודם היה גדל עד שבת ונעשה מזיק והיו צריכים להחזירו לעפרו. והיה נראה לי דהיה צריך גם כן לעשות בו מום מקודם שלא יהיה ראוי לקרבן דאם לא כן אין להחזירו לעפרו כיון דיש בו תועלת דראוי להקרבה [כך היה נראה לי בחלום בפשיטות דחזי להקרבה ואם היה כן יש מקום קצת בזמן שבית המקדש קיים מיהת דאפשר להקריבו לאסור ההחז��ה לעפרו משום בל תשחית כיון דחזי לאיזה דבר וכמו שהיה פשוט בעיני בחלומי אלא דאם כן גם הטלת מום יאסר רק יקריבוהו. אבל האמת נראה לי עתה פשוט שזה מכלל הדברים בטלים שאי אפשר לחלום בלעדם דוודאי פסול להקרבה דכתיב כי יוולד וכי היכי דממעטינן מזה יוצא דופן הא הדין וכל שכן זה דלא נולד מבטן אם כלל וכל שכן לפי מה שכתב בשל"ה פרשת וישב דאין צריך שחיטה ועיין שם גם כן דאין בו איסור חלב ודם עיין שם ועל כרחך דאין קרב על גבי המזבח. ובעיקר דינו דהחכם צבי נראה לי דחידוש הנזכר טובה. ובחלומי היה נראה לי פשוט הדין דלא כותיה ודחזי לדבר שבקדושה. ונראה דאפשר לקיים זה ומה שכתב בשאילת יעב"ץ שם דלא עדיף מחרש שאינו שומע ואינו מדבר וכן הוא בברכי יוסף או"ח סימן נ"ה. אין מוכרח דחרש לאו בר דעת הוא כמו קטן דאדם נוצר בלא דעת רק כשגדל בא לו הדעת וזה שאינו שומע ואינו מדבר אם הוא בתולדה לפי שאין למד דעת מבני אדם ואם נתחרש אחר כך הוא לפי שנולד בו חסרון במוח אין בו דעת אבל זה שנוצר בקומתו כאדם גדול יש לומר דיש בו גם כן דעת כבגדול ואף על פי שאינו שומע ואינו מדבר יש לומר דאינו מחסרון במוחו ודעתו ושלא יהיה בו דעת. ואף שכתב בחסד לאברהם עין יעקב נהר ל' דאין לו נשמה ורוח ממללא רק רוח הבהמית ועל כן מותר להרגו כבהמה עיין שם וכן הוא במהרש"א בחלק א' בסנהדרין שם יש לומר דמכל מקום אינו כבהמה בדמות אדם שהרי הוא נוצר בספר יצירה על דרך יצירת האדם ולא על דרך יצירת הבהמה. אלא דנשמת חיים דויפח באפיו שהיא הרוח ממללא על ידי שהוא חלק אלוה ממעל זה אין יכולים לתת בו אבל מכל מקום לא גרע מעכו"ם דגם כן אין לו חלק אלוה ממעל ואף על פי שיכול לדבר היינו בלשונו ואין זה קרוי דבור. דעל כן אמרו <small>(מדרש רבה בלק)</small> דעכו"ם המדבר בלשון הקודש לשונו סרוח כי אין לו רוח ממללא האמיתי רק כעין צפצופי עופות וכמו הנחש קודם החטא שהיה יכול לדבר אף דלא היה בו נשמת חיים והוא מצד הסטרא אחרא וקומת אדם בליעל. וזה הנוצר בקדושה על ידי ספר יצירה אין יכולים להכניס בו הדבור מצד הסטרא אחרא ורוח ממללא דקדושה גם כן אי אפשר ועל כן אין מדבר [ולפי זה אפשר לומר דהוא שומע ולא כדפשיטא להו] ואם כן לא דמי לבהמה רק לעכו"ם. ואפילו תאמר דגם בן נח רשאי להרגו ואינו נהרג עליו יש לומר דהיינו מגזירת הכתוב דהאדם באדם כמו שכתב בתשובות חכם צבי שם אבל מכל מקום לענין דעת שפיר יש לומר דיש לו כמו דנקרא העכו"ם בר דעת אלא דאדעתא דנפשיה קעביד וכמו שאמרו בגיטין כ"ג א'. ואין לומר דלעולם הדעת תלוי בדבור והעכו"ם כמו שדבורו מצד הקליפה כן דעתו וזה פירוש אדעתא דנפשיה עביד ולא מהני דעתו לגט ודבר של מצוה ובגולם כמו שאין לו דבור מטעם הנזכר כך אין לו דעת. דזה אינו דהרי שם בגיטין פירש רש"י שמא כו' הרי דרק מספק פסלינן דעתו לגט ובתוס' שם כתב דדעתו סתם ודעל כן כשר למילה אף דצריך לשמה עיין שם. ועוד דאין הדעת תלוי בדבור לבד כלל דהרי אלם יש לו דעת ואפילו אלם בתולדה אפשר דשומע ואם כן אפשר דהאי נמי חשיב בר דעת. אלא דיש לומר מטעם אחר דהא מכל מקום לאו בר חיוב מצות הוא ואם כן אפילו תאמר דקרינן ביה בני ישראל מטעמו דהחכם צבי שם דהוא מעשה ידיו של צדיק מכל מקום נראה דאין להטיל עליו חובת מצות מטעם זה ולומר דכל מה שכתוב בתורה דבר אל בני ישראל יהיה גם הוא בכלל כיון דאין בו נשמת חיים והשארת נפש לעולם הבא לשכר לעונש ואם כן איך נצרפו לדבר שבקדושה כיון דהוא לאו בר חיובא. ואפשר לומר מכל מקום לענין עשרה לברכת המזון אם יכול לאכול דמצרפין קטן מצרפין גם אותו ואפשר דגם כן יודע למי מברכין וצריך ביאור ואין כאן מקומו להאריך יותר]. 
+
+Chapter 7
+
+<b>ליל</b> וערב שבת קודש יתרו. חלם לי דהאבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה היינו רק לכתחילה מה דאפשר לקיים. ובזה לא קשה איעקב שנשא שתי אחיות כי רחל כבר נתקדשה לו בשכר פעולה להסוברים אומן קונה בשבח כלי [ולהט"ז סימן כ"ח דאין צריך אמירה חדשה אחר כך רק באמירה הקודמת סגי והיתה אז קטנה וזכה אביה בקדושין וז"ש הוא תנאי] ונתקדשה על ידי אעבדך וגו' ויעקב דחשדו לרמאי שימסור לו שפחה אחרת [דחשדו לרמאי יותר וגם יש לומר דלא חשד את לאה שתרמאנו רק שיקח שפחה רמאית כמותו] ולא רצה לעשות בעילתו בעילת זנות מספק חשב לקדשה בביאה [ויש לומר דפרוטה לא היה לו משלו שאינו דלבן. ובשטר יש לומר דלא רצה לבן דהוא חשב לרמאות ועל מה שאמר אעבדך יאמר דחזר בו אחר כך קודם שהתחיל בעבודה מה שאין כן כשקידשה עכשיו בשטר לפני עדים דתהיה קנויה. ואם כן יש לומר גם אם לא חש לרמאות רצה לקדש רחל שנית גם כן לצאת ידי הסוברים דאין יכול לקדש בשכר פעולה. ויש לומר זה טעם לשון ואבואה אליה דאפילו קל שבקלים כו' רק רצה לייחד עדי קידושין] ונמצא נתקדשה לו לאה וקודם מתן תורה דקדושין תופסין אחותה הרי שניהם מקודשות לו. ובדיעבד לא חש לגרש אחת מאחר שכבר קנויה לו ועדיין לא ניתנה תורה [ועוד דאיסורא איכא לגרש אשתו ראשונה ושניהם קרוים אצלו ראשונה זו באירוסין וזו בנשואין] לחוש אף דיעבד וחלם לי עוד הרבה משא ומתן בענין זה ונשכח ממני יתר הדברים. 
+
+Chapter 8
+
+<b>ליל</b> א' דחול המועד פסח הגידו לי בחלום ענין מה שאמרו <small>(תיקוני זוהר תיקון יג וש"מ)</small> משה מלגאו יעקב מלבר. כי שורש יעקב מדת האמת וזהו עצמיותו. והלבוש למדת האמת הוא מדת התמימות דבזה היה מצויין לכל וניכר ונודע כמו שכתוב ויעקב איש תם. ובכל דבר יש פנימיות וחיצוניות [הפנימיות הוא עיקר הדבר כמות שהוא והחיצוניות הוא התפשטות הדבר לענינים החוציים שאי אפשר להתגלות בהם כמות שהוא בפנימיותו רק בענין אחר ולפעמים אפילו בהיפך ממה שהוא באמת. ומכל מקום על האמת הכל אחד עם הפנימיות רק שזה הוא מצד החיצוניות אי אפשר להתגלות דבר זה בחיצונים ועל פי חוץ בענין אחר ומכל מקום הוא הוא ודא ודא חדא] ופנימיות התמימות הוא ההנהגה בתום [שזהו עצם ענין התמימות שהוא ההנהגה על דרך האמת כפיו כן לבו ואין יודע לרמות]. ופעמים יש שאי אפשר להתנהג בתמימות הפשוט דעם עקש תתפלל כתיב וכדרך שעשה יעקב עם לבן וכמו שאמרו <small>(מגילה יג:)</small> אחיו אני ברמאות. ויעקב אבינו ע"ה ששרשו מדת האמת והתמימות הגמור היה ממולא בה גם בחיצוניותו עד שאפילו מנהגיו עם לבן במקלות ברמאות לא יצא גם כן מלבר ממדת תמימותו בזה כלל [וזהו שורש קדושת זרעו אחריו זרע ישראל שאין בו פסולת כלל שאפילו יוצא לבר ועושה מה שעושה לא יצא משורש נקודת האמת ליעקב כלל וכמו שאמרו <small>(שבת פט:)</small> דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית] ומשה רבינו ע"ה גם כן ממדה זו [דאמת שהוא שורש התורה דכתוב בה אמת ונקרא תורת אמת וזכה ונקראת על שמו תורת משה. והלבוש להשגת אמיתות התורה הוא התמימות להיות תמים עם ה' דתומת ישרים תנחם וכמו שאמרו בפרק רבי עקיבא אנן דסגינן בתמימותא כו'] אבל רק בפנימיות [דהנהגת התורה הוא להיות מוגדר כפי מצותיה ושלא לצאת מלבר כלל] היינו להתנהג בתמימות בפעל גמור ��כל דבר לא בענין אחר כלל. עד כאן מה שאני זוכר. 
+
+Chapter 9
+
+<b>ליל</b> שבת קודש תצא ברכו"ת. חלם לי פירוש מה שאמרו <small>(שבת קנו ריש ע"ב)</small> דקאי צדק במערב אהדרנא ליה למזרח כי ישראל נמשלו לכוכבים נגד כל אחד יש כוכב ברקיע [וכן הוא בתיקונים תיקון כח עג סוף ע"א <small>(בדפוס מנטובה ובדפוסים חדשים בהקדמה א ד"ה קם סבא)</small> דצדיקייא ככוכבים וכל אחד אית ליה כוכב] וכפי השתלמות הנפש כן הוא הארת אותו כוכב. ואברהם אבינו ע"ה ראש אומה הישראלית כוכבו הוא כוכב המזהיר הנראה בכל לילה ראשון לכל הכוכבים בסמוך ללבנה ומאיר ביותר כידוע ולאותו כוכב קראו צדק [על שם אברהם אבינו ע"ה שדרשו עליו בבראשית רבה <small>(פרשה מט)</small> קרא דאהבת צדק וכן פשטיה דקרא מי העיר ממזרח צדק שפירשו בו על אברהם אבינו קרי לאברהם אבינו צדק ועל שמו קראו כן גם לכוכבו. כי מה שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא היינו בשם הראוי לו לפי כוחו הנמשך מאור הנפש מאחד בני ישראל שהוא כנגדו. ולפיכך אין שום אדם יכול לקרוא שמות לכוכבים רק השם יתברך] ועד שלא נשלם אברהם אבינו ע"ה בתכלית שלימותו ולא זכה עדיין ללידת יצחק ולהיות אב לאומה הישראלית ושיהיה ההשתלשלות ממנו לא היה אותו כוכב מאיר ומזהיר כלל בתחילה להיות ראש לכוכבים ולא ניכר אורו רק בסוף הלילה סמוך לשקיעת הלבנה [כי כבר התחיל להאיר מצד אור עצמו אבל היה עדיין בתכלית הקוטן וההעלם] וזהו דקאי במערב ששם הלבנה שוקעת בסוף הלילה. ומזה הבין דהוא ערירי ואין שום השתלשלות נמשך ממנו ואחריו. ואמר לו מהדרנא למזרח שהוא בתחילת הזריחה דאדרבה אתה ראש לכל השתלשלות אומה הישראלית וראשון לכל הכוכבים. וזה כשנשלם וזכה ללידת יצחק והשתלשלות האומה ממנו אז התחיל להזריח אותו כוכב מיד בתחילת הלילה במזרח כמו שהוא היום. 
+
+Chapter 10
+
+<b>ליל</b> ב' וישב בברכו"ת. על מה שמתפללין נוסח האר"י וצדיקים הגדולים המכוונים בתפלתן. יש לתת טעם על זה וכנודע מה שכתב במכתב שבסוף ספר נועם אלימלך. אבל לא כל אחד זוכה לזה רק הטעם דיש לנו להתפלל בנוסח שמתפללין בו אותן שהשם יתברך חפץ לשמוע תפלתן וכמו שנאמר תפלת ישרים רצונו. ומאחר שרצונו יתברך בתפלת הצדיקים המתפללין בנוסח זה הרי אותו נוסח חשוב ומרוצה ומקובל לפניו על ידי תפלת אותן המכוונין לבן בתפלתן. ועל כן אחריהם כל אחד ימשוך להתפלל הנוסח שידענו שמרוצה לפניו יתברך. 
+
+Chapter 11
+
+<b>ליל</b> ג' ויגש. מה שכתוב בתורה <small>(פרשת ויצא)</small> דברי בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה וגו'. וכן דברי לבן והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי וגו' לכאורה הם דברי שקרים בעלמא וכמו שהוכיחו יעקב דלא לקח משלו מאומה ובשכר פעולתו זכה באותו צאן שהתנה עמו מתחלת לידתן ואחר כך שלח ה' ברכה בשלו. ומה טעם שתזכיר התורה דברי הבלים וכזבים שלהם דתורה שהיא תורת אמת לא שייך שתזכיר דברי שקר של בני אדם [ואף במה שאמר הבנות בנותי והבנים בני יש לדקדק להסוברים דאבות יצאו מכלל בן נח אם כן גם האמהות כגר שנתגייר דכקטן שנולד ואין קרויים עוד בנות לבן ולא בניהם בני בנותיו שיהיו כבניו. וגם על דברי יעקב ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. וכן דברי האמהות כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו וגו' יש לדקדק על מה קראו זה הצלה והפרשה משל לבן והרי הוא זכה בו בשכר פעולתו כפי תנאו ככל פועל ושלו הוא]. אבל בזה רמוז הידוע דרק ארץ ישראל הוא נחלת ה' לישראל ושם מקבלים השפע מהשם יתברך אבל חוץ לארץ הוא תחת יד ��שרים אשר חלק ה' לכל העמים שכל שר משפיע לאומתו וישראל שבחוץ לארץ מקבלים רק התמצית מהם ומה שיונקים מהם. ואף הנפשות דבני ישראל הנולדים בחוץ לארץ אף שהם ממקום קדוש יצאו מכל מקום עוברים דרך מעבר הקליפות של האומה ההוא ומתלבשים בלבוש הקליפות ההוא. ורק כשיבואו לארץ ישראל יפשטנו מעליו וכמבואר בחסד לאברהם מעין ג' [נהר י"ד עיין שם בפנים וראיתי אותן דברים שם לפני השינה בלילה קודמת וגם באותה לילה לפני השינה הסתכלתי בענינים ההם בספר ההוא שם]. ולפי שעדיין לא הגיעו אז לארץ ישראל ולבן היה שורש כח הקליפות של אומות ארם [דעל כן נקרא הארמי] על כן אמר הבנות בנותי והבנים בני מצד אותו הלבוש דקליפות שלו שהיו מלובשים בו עד שלא הגיעו לארץ ישראל. וכן הצאן צאני כי כל השפע שהגיע ליעקב בארם ושר של אותו מלכות הוא רק מה שלקח מלבן שעיקר השפע היה אותו השר משפיע רק ללבן. ואם אפילו בנפשות יש לבוש דקליפות כל שכן בנכסים שקונה שם דכולו מכח השפעת שר האומה. ואף על פי שהפרישו השם יתברך מחלק רע דלבן ושרו ונתנו ליעקב מכל מקום אינו אלא מה שלקח וקלט ממנו. ועל כן לא אמר שקר דהוא מאשר לאביהם ושהכל שלו דכל זמן שלא נכנס לארץ עדיין היה הכל מלובש בכח הקליפות שלו [ונראה דהרכוש שרכש בחוץ לארץ אף בבואו לארץ ישראל לא יתפשט ממנו הקליפות לגמרי ולהיות כאלו רכשו בארץ ישראל. ואינו דומה לגוף האדם עצמו ונפשו שעיקרו ממקום קדוש והקליפות הם רק לבוש מה שאין כן במה שרכש שם דעיקרו אלא על ידי השפעת השר שהוא כח הקליפות של האומה. ואף על פי שהשם יתברך הפרישו מהם והוא זכה בו ומצד שנעשה קנינו דישראל מתפשטת עליו כח הקדושה דשם בעליו הישראל. מכל מקום אין כח הקליפות נעקרת ממנו לגמרי גם כבואו לארץ ישראל. ועל כן אמרו ז"ל <small>(בראשית רבה פרשה ק וש"מ)</small> דיעקב אבינו ע"ה נתן כל מה דרכש בבית לבן לעשו בעד חלקו במערה ואמר אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי כי ממקום הטינופת באו ולמקום הטינופת ילכו. ורק הועילו לו לדחות על ידם טענת עשו מחלק המערה שזהו שלו באמת ואין כאן מקומו להאריך יותר. 
+
+Chapter 12
+
+<b>מוצאי</b> שבת קדש יתרו. דמה שאמרו <small>(יומא עה.)</small> במן שמתהפך לכל הטעמים היינו גוף המן שאכלו ישראל. אבל מה שאמרו ז"ל <small>(מכילתא בשלח ויסע פרשה ה)</small> דעזים וצבאים היו אוכלין ממנו ואומות העולם טועמין מבשרן טעם מן בהם היה נרגש רק עצם טעם מן המפורש בתורה כצפיחית בדבש ותו לא דהטעם הבלוע בבשרן לא היה עוד מתהפך ועל כן יכלו גם אומות העולם לטעמו. ולכן לא קשה מה דאיתא דהערב רב לא יכלו לטעום מהמן [היינו הטעמים שהוא משתנה דזהו עיקר שינוי המן משאר כל מאכלים וניכר שהוא לחם מהשמים ולא מארץ שאין דוגמתו בארץ כלל ודבר זה אין שייך אלא לישראל שהם יכלו לאכול לחם כזה. אבל הערב רב אף דגם כן מסתמא ניזונו במדבר מהמן והם שאמרו נפשנו קצה בלחם הקלוקל שכל התרעומות היה התחלה מהם על כל פנים והרוב הכל מהם. ולפי שהם הרגישו בו רק טעם אחד פשוט ועל כן קצו ברגילותו ועיין זוהר הקדוש תשא קצ"א ב' דקרא אכריז בני ישראל אכלו את המן ולא הערב רב ומכל מקום איתא שם דאכלו מתמצית וממה דיהבין לון ישראל עיין שם ויש לומר גם כן כמו שכתבתי]. 
+
+Chapter 13
+
+<b>ליל</b> שבת קודש פרשת בראשית תרל"ב. חלם לי דמה שאמרו בבראשית רבה [פרשה מו, ד] על פסוק והיה תמים למטרונא כו' אין בך פסולת אלא צפורן אצבע קטנה גדול קמעא העבירו ובטל המום. זהו באברהם אבינו ע"ה שהיה [תחלה לגרים כמו שאמרו בחגיגה ��' א' והיה עדיין] ערל עד שנימול והיה הפסולת בדבר המחובר לגוף עצמו. דצפורן אף על פי שהוא חוץ לגוף ויכולין לגזזו מכל מקום הוא מכלל הגוף עצמו. אבל בני ישראל דאפילו ערלים נקראו מולים כמו שאמרו בנדרים <small>(ל"א ב')</small> אין בהם עוד פסולת מחובר לעצם גופם כלל. רק הפסולת להם כבטן המליאה ומעלה סרחון וכשנפנה ויצא הפסולת המסריח מקרב גופן עבר המום. ואין שום פסולת וסרחון בבני ישראל מעצמיותם רק דא' יש בקרב גופם המסריח ובקרבם כח הדוחה לדחותו ולהוציאו בעל כרחו מגופו ויסור הסרחון [והמשל מכיון שמצד אחד טינופת זו גרוע דהוא בפנימיותו וגם שמסריח הרבה עוד שאי אפשר לעמוד אצלו וגורם חס ושלום לשכינה שתסתלק. אבל מכל מקום הכל לא מצד עצמיותו דאיש יהודי וכמו שאמרו סנהדרין מאן דאמר ריש עמוד א' היינו דאמרי אסא דקאי ביני חילפי כו' עיין שם דחטאי בני ישראל הם דברים שמבחוץ הסובב לעצמיותו כקוצים הסובבים לשושנה וטבע עצמיותו לדחותו בעל כרחו ובקל הסרחון סר ויוצא ממנו]. 
+
+Chapter 14
+
+<b>מוצאי</b> שבת קודש בראשית א' דראש חדש חשוון. נדמה לי שהוא ראש השנה וציוו לי לילך להגיד איזה דבר לפני העם קודם התקיעות. ואמרתי אגיד להם רק הפסוק תקעו וגו' שמצות היום בשופר והוא בכסא ליום חגינו עתה ביום החג הוא מכוסה ונעלם ואין אתנו יודע טעמו וסודו של דבר שיהיה מאיר נוכח עינינו. כי חוק לישראל הוא שניתן לבני ישראל דרך חוק וגזירה בלא טעם רק אלהים הבין דרכה. ומשפט שהוא דבר שיש לו טעם וסברא הוא לאלהי יעקב דאצלו קרוי מצוה זו משפט אבל אצלינו הוא בגדר חוק שטעמו בכסא ונעלם. אבל הוא רק עתה ביום החג ואחר שקיימנו מצות החג והתקיעות המצוה עצמה היא נר המאירה לנו לעמוד על טעמה וסודה ולהאיר במעמקי הלב [כי עיקר המצות דמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניס קדושה בלב כל מצוה קדושה מיוחדת כפי אור דאותה מצוה. מצות שופר מביאה יראה בלב וכמו שכתוב אם יתקע וגו' ועם לא יחרדו. וזהו עיקר המבוקש מאיש הישראלי וכמו שכתוב מה ה' וגו' כי אם ליראה ונאמר סוף דבר הכל וגו' האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם. ועל כן מצוה זו בראש השנה להכניס היראה בלב על כל ימות השנה. וזהו הרגשת אור המצוה כאשר טועם בלבו מהקדושה שמכנסת בלב זהו שהטעם והטעימה גלוי בלב. וזהו משפט על דרך שאמרו בברכות <small>(סא:)</small> צדיקים יצר טוב שופטן. וחוק הוא גזירה שאין להרהר אף שאין לו שום הרגשה בלב מה טעם וטעימת קדושה בלב מזה כי מסתמא הוא במעמקים ובהעלם שלא בהתגלות לבו ואין הוא עצמו מרגיש. ובזה יש חילוק בין המצות דיש שכל אחד מרגיש וטועם בלבו אור הקדושה הנכנס ללבו בעשייתה. ויש שנעלם אצל רוב בני אדם זולת אצל יחידים כמשה רבינו ע"ה שטעם טעימת כל המצות בלבו כמו שאמרו <small>(מדרש רבה ותנחומא חקת)</small> לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה דעל כן נקרא איש האלהים וכן כל אחד כפי מדריגתו אבל ברוב בני ישראל הוא דרך חוק. ומצות שופר בראש השנה עצמו אין הקדושה מתגלית בלב עדיין והוא בכסא רק אחר כך היא פועלת בהתגלות לבו. וכל מחשבות של יראת שמים הבאים ללב האדם בכל ימות השנה הכל מקיום מצות שופר בראש השנה. ואין כאן מקומו להאריך יותר. 
+
+Chapter 15
+
+<b>ליל</b> שבת קודש מקץ. דכל גדולת ומלוכת יוסף באדר כי הוא חדשו כידוע דעל כן פעמים ב' אדרי"ן כמו יוסף פעמים ב' שבטים ויהושע בן נון מלך הראשון מזרעא דיוסף מלך באדר [כי ז' באדר מת משה רבינו ע"ה ואז מלך אחריו יהושע] אבל דוד מזרעא דיהודה מלך בניסן שהוא נגד ש��ט יהודה. ובריש ראש השנה ילפינן דלמלכים מונין מניסן ממלכות שלמה וכן כל נצחונותיו במלחמותיו בניסן כמו שכתוב לתשובת השנה לעת צאת המלכים עיין שם ברש"י שמצוי בשדה והוא חודש האביב. וכן יהיה לעתיד משיח בן יוסף באדר ומשיח בן דוד בניסן [דבו עתידין ליגאל גאולה השלימה ובאדר הוא מחיית עמלק הקודמת לשלימות השם והכסא המתגלה בגאולה השלימה שאינו נופל אלא ביד זרעא דיוסף שהוא הלהבה לשרוף את בית עשו. ומשיח בן יוסף הוא יהיה הנלחם עם עמלק וזהו הזמן באדר ואחר מחייתו יזכה לשם שלם שהוא דרגא דיהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה מה שאין כן ביוסף רק שלש אותיות וכמו שאמרו בסוטה <small>(י:)</small> וזהו כל זמן שעדיין אין השם שלם]. 
+
+Chapter 16
+
+<b>שבת</b> קודש במדבר. בפרשת וישלח וילך ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר דייקא אז [וזהו הפעם הראשון שנמנה מספר השבטים יחד ולא נזכר מקודם מספרם יחד] כי כל זמן שלא יצא החסרון שהיה בו לפעל במעשה לא היה אפשר למנותו בכלל השבטים מפני החסרון שיש בו בכח ומי יודע עד היכן הוא מגיע ואולי חס ושלום ידחה על ידי זה כשיצא לפעל [דכל חטא גם קודם שהוא בפעל ישנו בכח שהוא מוכן לזה וכמו שנאמר באליאב כי מאסתיהו וגו' ואמרו ז"ל <small>(פסחים סו:)</small> מפני כעסו על שחרה אפו בדוד. וזה היה אחר כך רק דאחר כך היה היציאה לפעל וכבר היה חסרון זה בו בכח מקודם] ואחר שיצא לפעל ונתברר דאינו חסרון אלא בדבר קל וכמו שאמרו <small>(שבת נה:)</small> כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה [רק שלמעלתו הגדולה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא דסביביו נשערה מאוד ולגבי דידיה נחשב לחטא וחסרון] ואף על זה החטא הקל היה עסוק בשקו ותעניתו ושב בתשובה שלימה כאלו היה חטא חמור. ובזה נתבררה מעלתו השלימה שאין בו חסרון ועל כן אז דייקא נשלם מנין הי"ב שבטים שיהיה נמנה עמהם. 
+
+Chapter 17
+
+<b>ליל</b> שבת קודש בא הברכו"ת. ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. שהמיתה נקרא לינה כמו שאמרו ז"ל <small>(סוטה כא: ואבות פרק ו)</small> על פסוק בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות וגו' בעולם הבא [וכן נקרא בירושלמי ומדרש המיתה בכל מקום בלשון שינה כד דמך ר' פלוני ועיין בירושלמי פרק ב' דחגיגה ובמדרש רות על פסוק ליני הלילה על אחר בקבר] ויש אדם שזכה לכבוד ויקר בעולם הזה שהכל חרדים לקראתו ועוסקים במלאכתו להזמין לו פרנסתו ולשמשו ולכבדו בכל מיני כבוד ויקר אבל אם לא ילין יקר זה עמו גם בקבר ואחר מיתה להיות גם שם המלאכים והנשמות חרדים לקראת בואו ועוסקים בכבודו ויקרו כבעולם הזה אין היקר דעולם הזה אלא נמשל כבהמות שגם כן פרנסתם וכל צרכיהם מעופף להם על ידי הבעלים המשתדלים בצרכיהם וממנים עליהם רועה לרעותם במרעה טוב ושמן וכיוצא ואין זה קרוי כבוד ויקר להם כלל [ועל כן אמרו <small>(שב.סג ת) &lt;</small>
+
+Chapter 18
+
+<b>ליל</b> וערב שבת קודש תזריע כ' למב"י. לך דוד ועמך בן ישי. כי בחירת דוד היתה מצד מעלת עצמו וגם מצד אביו וכמבואר מלשון הכתוב כי ראיתי בבניו לי מלך דמבואר דהבחירה למלך היה באחד מבניו של ישי דוקא [כי הוא היה הצדיק יסוד עולם שלא חטא מעולם כמו שאמרו ז"ל בשבת <small>(נה:)</small> דמת בעטיו של נחש ומהיסוד בא מלכות] וכאמרם ז"ל <small>(פסחים סו:)</small> על פסוק כי מאסתיהו מכלל דהוי חזי משמע דתחלת הבחירה באחד מבני ישי כי האב זוכה לבנו כו' [וכן אמרו בתנא דבי אליהו <small>(סדר אליהו רבה פרק כ)</small> על הרבה שבאו בזכות אבותם ועל הרוב גם זכות אבותם מסייעתם. וכן אמרו <small>(שבת שם)</small> בעמרם אבי משה רבינו ע"ה דמארבעה שמתו בעטיו של נחש ועל כן יצא ממנו משה רבינו ע"ה ורק אברהם אבינו ע"ה שנקרא אב לכל העולם כולו כי הוא האב והראשון שאין לפניו ולא בא בזכות אבותיו ועל כן נקרא תחלה לגרים בחגיגה ג' א'] ושאול שהיה שונאו וידע ממעלתו חשב דהכל מצד אביו לבד ועל כן קראו רק בן ישי מדוע לא בא בן ישי. בוחר אתה לבן ישי. לכולכם יתן בן ישי. בכרת בני עם בן ישי, וכדומה, שתלה כל מעלתו במה שהוא בן ישי לבד. אבל באמת היה לו שני המעלות על כן עמשא אמר לו שניהם [ואמר לשון לך דוד שבזה הוא נבדל מכל אחר ואין דומה לו כלל על כן אמר לך שהם שייכים לו כעבד לאדונו. אבל לשון עמך משמע שמחוברים ודומים לו. וזהו מצד מעלת בן ישי דגם אחיו כן ואינו מיוחד בזה מכל האדם ואפשר להיות דומה לו וגם עמשא הוא בן בתו של ישי כמו שאמרו ז"ל <small>(שבת שם)</small> ועל כן אמר לשון עמך בזה]. 
+
+Chapter 19
+
+<b>ליל</b> שבת קודש האזינו וברכו"ת. נשכח ממני כל הענין בהקיצי רק תמצית דבר אחד שאמרו לי בשם אחד קדוש. דלעתיד לבוא יהיה שבת שלשה ימים וכן תשעה באב יהיה שלשה ימים [ותיכף בהקיצי משנתי אז בעוד ליל עלה במחשבתי [ועיין ברית מנוחה דף י"ח ריש ע"ג מענין שלש שבתות ובדף י"ט ע"א עיין שם] הכונה לשלשה עולמות בראיה יצירה עשיה שבכל אחד יש שבעה ימי הבנין. כי כל עולם נברא בששת ימי המעשה ויום השביעי יום השבת כי בו שבת מה שאין כן עולם אצילות שנאצל ולא נברא שהוא למעלה מהבריאה ולמעלה מהזמן. ובאדם שלשה חלקי נפש רוח נשמה שבמוח ולב ואברי המעשה [שכחם מהדם הוא הנפש] הם מבריאה יצירה עשיה כידוע <small>(תיקוני זוהר תיקון ו)</small> והם מלובשים בגוף האדם עצמו אבל הנשמה לנשמה והוא חיה יחידה שבאצילות הוא למעלה מהקומה בסוד מקיף כידוע. וכאשר האדם שלם בכל חלקי נפש רוח נשמה בתכלית השלימות בלי שום פגם זוכה להשיג קדושת שלשה ימי השבתות שבעולמות בריאה יצירה עשיה. וזהו תכלית השלימות כי בו שבת וגו' ואלמלי זכה אדם הראשון שלא חטא ונכנס לקדושת יום השבת בלא חטא היו כל העולמות בשלימותן כי היה קומתו מסוף עולם ועד סופו <small>(חגיגה יב.)</small> היינו בכל העולמות כולם הוא כולל כולם. על ידי קומת נפשו כל עולם העשיה ורוחו ביצירה ונשמתו בבריאה והיה אותו שבת היום שכולו שבת דלעתיד לבוא. אלא שהחטא גרם וצריכים להמתין לזה עד אלף השביעי. ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלין. <small>(שבת קיח:)</small> יש לומר הכונה כי עיקר עבודת האדם הוא במעשה בפעל באברים שבהם פעולת כל המצות ואזהרות שבתורה וכל החטאים מתייחסין לנפש נפש כי תחטא כי החטא הוא במעשה דשם בעולם העשיה הרע גובר כידוע. וגם במדות שבלב ששם משכן הרוח שביצירה ששם טוב ורע שקולים כידוע כי שם משכן שני היצרים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כמו שאמרו ז"ל. וכשאדם זוכה להשלים נפש ורוח וזוכה לשתי שבתות אלו דיצירה ועשיה אז ממילא זוכה גם לנשמה שבבריאה כי שם הטוב מרובה כידוע ואין צריך יגיעת אדם כל כך וכמו שאמרו נשמה שנתת בי טהורה היא וגו' ומיד נגאלין וזוכין לביאת המשיח שהוא הבא לתקן חטא אדם הראשון ולזכות לנפש רוח נשמה בתכלית השלימות שאז יזכה לשלשה שבתות. ולפי שקדושת השבת קבועא וקיימא מששת ימי בראשית מצד השם יתברך בלא השתדלות אדם רק האדם צריך שיהיה מוכן לקבל הקדושה על כן יוכל להשיג כל אחד בפני עצמו ונחשב לשלשה ימים. מה שאין כן יום טוב דישראל מקדשי שהוא הקדושה שמצד השתדלות אדם ואצלו ומצידו כולם כלולים יחד והנפש הוא מלבוש לרוחו ורוח לנשמה ודברים אלו ארוכים ואין כאן מקום להאריך. ולכן דוקא שבת יהיה לעתיד שלשה ימים וכן תשעה באב שיהיה אז לששון ולשמחה הקדושה שיהיה בו אז שיהיה יום טוב אינו מצד ישראל דמקדשי שהרי הם אדרבה חטאו וגרמו שיהיה אותו יום יום פורעניות רק לעתיד שיהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כמו שאמרו בשבת פ"ט ב' דאז כשלג ילבינו ויתהפכו לזכיות על ידי זה שכך היה רצון השם יתברך מששת ימי בראשית שיהיה כן. ונמצא עיקר הקדושה בו רק מה שכך היה רצון השם יתברך בתחלת הבריאה והוא הקדושה דקבוע וקיימא כקדושת השבת אלא שאינה מתגלית אלא לעתיד אחר התיקון שאינו בהתגלות בעולם הזה כשבת שבו שבת וגו' רק זה הוא קדושת יום השבת הגנוזה גם בששת ימי המעשה המתגלית לאחר התשובה והתיקון לכל החטאים. וזה יהיה קדושת יום תשעה באב לעתיד לבוא ועל כן גם הוא יהיה שלשה ימים היינו שישיגו בו הקדושה בכל חלקי נפש רוח נשמה שבאדם שהוא קדושת היום ההוא בכל השלשה עולמות בריאה יצירה עשיה וזהו שלשה ימים כנזכר לעיל. כך נפל במחשבתי אז בלילה בהקיצי לקיים דברי החלום הנזכר להיות יציבא מילתא ומהימן פשריה ועל כן רשמתיו הנה].
+
+Chapter 20
+
+<b>ליל</b> מוצאי שבת קודש וישלח. כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז. ומה שאמרו בקידושין <small>(לח.)</small> דצדיקים מתים ביום שנולד היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו שפושט לבוש שק הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים למעלה עליונה ליהנות מזיו השכינה. וכמו שביום לידתו ירד לעולם הזה לתוספות מעלה שעל ידי עבודתו בעולם הזה בתורה ומצות ומעשים טובים הוא מגיע למעלה עליונה יותר ממה שהיה קודם. כן ביום המיתה מגיע למעלה עליונה עוד יותר דטוב יום המות מיום הולדו ועל כן הם מתים ביום לידתם דהוא יום התרוממות מזלם. אבל מי שאין צדיקים שאין המיתה מיד ביומו התרוממות מעלה [שאף על פי שסוף שיגיעו למעלות בעד תורה ומצות שעשו. כיון דמכל מקום צריכים מקודם לקבל עונש גם כן וחיבוט הקבר וצער מיתה אם כן יום המיתה עצמו צער גדול ואתרע מזליה הוא להם וכלשון רז"ל בכמה דוכתי ולא התרוממות] אין להם לירא ביום לידתם מן המיתה. [ובהקיצי עלה במחשבתי שאפשר לומר דהא בהא תליא ורק לצדיקים שלידתם גרם להם התרוממות מעלה על כן יום הלידה הוא תוקף מזלם מה שאין כן מי שאין יציאתו מן העולם בלא חטא כביאתו לעולם דנמצא נוח היה לו יותר שלא נברא והיה נקי מהחטא משנברא. לזה אין יום הלידה התרוממות מזלו כלל ואם כן גם הוא יש לו לירא מהמיתה גם כן ביומו שגם לידתו היה לו השפלה ממדריגתו הקודמת ולא התרוממות. אלא שיש לומר זהו ברשעים גמורים שנוח שנהפך שלייתם על פיהם ולא נוצרו. אבל הבינונים נהי דמצד החטאים קלקל עוד בלידתו מכל מקום אחר שיקבל עונש על החטאים ויצטרף ויתלבן מהם יש לו שכר הרבה מתורה ומצות שסיגל בעולם הזה שיגיע בו למעלה עליונה שפיר הוי אצלו יום הלידה התרוממות ותוקף מזלו ולא ימות אז. ואף דגם מיתתו מצד זה יש בה מעלה שיגיע למעלה עליונה מכל מקום יום המיתה עצמו מיהת צער הוא לו כנזכר לעיל]. 
+<b>עוד</b> בלילה הנזכר לעיל דהמגלה רזין וסודות שאין ראוי לגלותן עונשו להתגלגל ולהיות בגלגול שני שיכור דנכנס יין יצא סוד עד כאן תמצית הדברים שאני זוכר. 
+
+
+Chapter 21
+
+<b>ליל</b> מוצאי שבת קודש בשלח נסתפקתי בחלום הלילה בהא דיבמות ל"ז א' בספק בן תשעה לראשון ס��ק בן שבעה ליבם דולד אחד כשר והשני ספק ממזר. היכי דחזינן דולד ראשון צניעי ומעלי והשני מקטפיה ידיע ובמעלליו מינקותו שהוא עז פנים כרובן של ממזירים הן המורדים והפושעים. אי סמכינן על זה לדינא להחזיקו על ידי זה כממזר ודאי [ומסברא היה נראה פשוט דלא סמכינן דטובי עזי פנים יש בעולם דלאו ממזירים ובעוקבתא דמשיח חוצפא סגי וכן טובי רשעים דזורו מרחם יש. ואף דהם בני אב ואם אחד אם הראשון בן יבם יעקב ועשו יוכיחו והם תאומים ובני אב ואם צדיקים גמורים וכל שכן שאין תאומים ובאינשי דעלמא. ואולי השני מבני תשע מדות דנדרים כ' ב' וכיוצא. אלא שיש לעיין לכאורה בעובדא דר' בנאה בב"ב נ"ח א' שסמך על אומדנא להחזיק העזי פנים לממזירים גם לענין ממון וצריך לומר אף על גב דבממון לא אזלינן בתר חזקה היינו להוציא ממוחזק. אלא דיש לומר שם היה ודאי תשע מהם ממזירים וכאן מי יימר דאיכא ממזר. אך בלאו הכי התם כיון דהאב ציוה שהאחד ירש ולא פירש מי על כרחך סמך על חכמת הבית דין שיבררו הדבר בחכמתם. וגם יש לומר דדמיא להא דכתובות פ"ה ב' נכסי לטוביה ואתו שני טוביה דשודא דדייני לפירוש רש"י שם לאמוד דעת המת עיין שם. ושוב ראיתי ברשב"ם ב"ב שם כתב כמו שכתבתי עיין שם בד"ה לחד כו' שיבררו בית דין ובד"ה אמר כו' ויפה דן ר' בנאה דלא שייך הכא אלא שודא כו' יעויין שם. אלא דלא ידעתי למה ארכבה אתרי רוכשי ומייתי ראיה לשודא דדייני מהא דכתובות הנזכר ולפי מה שכתבתי תחלה דהיה כונתו לאיזה שיבררו בית דין אם כן פשיטא דלבית דין לברר כפי דעתם וסברתם דלא נביאים הם לידע לאיזה כיון והוא עצמו לא ידע ואמר סתם שאי אפשר לשום אדם לידע ועל כן מסר הדבר לבית דין. והם שהלשינו שמפיק ממונא מאינשי בלא סהדי ובלא מידי לשון הרע בעלמא אמרו עליו ולאו אפוקי ממונא הוא כלל דהרי האב אמר בהדיא רק לחד והדבר שקול וגם על כרחך היה כונתו כן. ובההוא דכתובות הוא ידע לאיזה טוביה כיון ויש לומר דשכח ולא אסיק אדעתיה אז בחליו מטוביה האחר שיצטרך לסמן את זה להבדילו ואין ראיה דמסר לבית דין ומכל מקום אמרו בזה שודא דדייני וזהו רבותא דאצטריך לאשמועינן התם אבל האי דהכא פשוט דהרי מסר הדבר לבית דין ועל כרחך מבואר בדבריו ככל מה שכתבתי. ולכאורה מיניה ראיה להיפך דאי לאו דהדין בזה שודא דדייני לא יפה דן ולא סמכינן אאומד הנזכר. ומיהו יש לומר שאני שם דאינו עזות כל כך דהרי ר' בנאה ציום לעשות כן וברשות בית דין עבדי ואפשר גם הכשר יעשה כן ומה שכתב בריש ד"ה חבוטו שהממזרים עזי פנים יחבוטו היינו דהם ודאי יעשו מה שאין כן הכשר אולי לא ירצה אף דמצוה ואז יסמוך על זה וכמו שהיה והוא רק שודא בעלמא וליכא אומדנא גמורה]. 
+
+Chapter 22
+
+<b>ליל</b> שבת קודש שלח ובברכו"ת. כי יבין מלך כנען שהוא לבדו היה מהכנענים שהשאיר הקב"ה אחר כיבוש יהושע בן נון שלחץ לישראל [דשאר לוחציהם בימי השופטים היו משאר אומות ארם ומואב ומדין ועמון ופלשתים] היה בקליפה ובזה לעומת זה שעשה האלהים נגד יהושע בן נון בקדושה [כי הוא היה בסוד היסוד דקדושה מזרעא דיוסף דצדיקים ירשו ארץ והוא שורש משיח בן יוסף הנלחם וכובש לאומות. ואלו זכו אז שהיה כובש הכל ולא היה צריך דוד המלך ע"ה הבא אחריו ללחום ולכבוש עוד היה הוא משיח בן יוסף ותיכף אחריו דוד המלך ע"ה משיח בן דוד בונה הבית הקיים לעד. אלא שהחטאים גרמו שלא נשלם עדיין תיקון היסוד לגמרי ביומו אף דמל בני ישראל שנית והוא הפריעה שניתנה ליהושע <small>(כמו שאמרו יבמות עא סוף ע"ב ופרקי דרבי אליעזר פרק כט)</small> היינו התגלות קדושת היסוד דבני ישראל. ומקודם ביציאת מצרים אמרו ז"ל גם כן <small>(שיר השירים רבה פרק א פסוק יב)</small> דמשה היה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה שהיה צריך לחברו עמהם. וכן במלחמת עמלק שחתך ערלותיהם כו' <small>(מדרש תנחומא תצא סימן י)</small>. ובמרגלים לפי שברית לשון נגד ברית המעור וחשש משה רבינו ע"ה אולי יגרמו קלקול כל כך לתפוס גם יהושע במצודתם ויקולקל חס ושלום שלא היו יכולים ליכנס אז לארץ על כן ביקש עליו רחמים י"ה יושיעך כו' והוסיף ה-י' בשמו שרומז על החכמה כי קלקול היסוד בא רק על ידי שטות כמו שאמרו <small>(סוטה ג.)</small> אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכן בברית הלשון מוציא דבה הוא כסיל וכן אמרו במדרש <small>(שלח)</small> אמרגלים כסילים היו ושולח דברים ביד כסיל. וכמו בימי עזרא גרם החטא דנשים נכריות כמו שאמרו בברכות ד' א' <small>(וכמו שכתב זוהר הקדוש שמות ז א)</small> כן בכבוש יהושע כמו שכתוב שופטים ג' ויקחו את בנותיהם וגו' ואת בנותיהם וגו' וזה גרם שלא יכול יהושע בן נון לתקן היסוד לגמרי בשלימות דעל כן לא זכה לבנים ואמרו <small>(פסחים קי"ט:)</small> דעל כן לא יברך בכוס של ברכה לעתיד כי זה קצת פגם בשורשו שלא תיקן עדיין כל ישראל שבדורו שהם התפשטות ענפיו בקדושת הברית לגמרי ועל ידי זה נתעורר אחר כך קליפת יבין שמלך בחצור ששם היה משכן קליפה זו דיסוד דטומאה הסובבת על הפרי והקדושה והוא בגימטריא ש"ד חסר י' משם הקדוש המורה על מדת היסוד כנודע וכמו שכתוב דאות י' מורה חכמה שעל ידי זה הוא קדושת היסוד. והטומאה מלך זקן וכסיל ואשת כסילות הומיה לפתאים ונער חסר לב כמו שכתוב במשלי. וכבר נתבאר במקום אחר גם כן כי רוחין ושדין ולילין הם תפארת יסוד מלכות דקליפה ושדין ביסוד דקליפות וזהו שדין יהודאין הנזכרים בזוהר הקדוש והם הנוצרים מטפי קרי של יהודאין ואנשים גדולים [כדרך שאמרו בעירובין <small>(יח:)</small> באדם הראשון] שראו לאונסן. וזהו ששרף יהושע לחצור כמו שכתוב יהושע י"א דאותה לבד שרף ואמרו ז"ל <small>(בראשית רבה פרשה פא)</small> דכך נצטוה ממשה רבינו ע"ה וידוע דבשריפת המקום נשרפו כל הקליפות אשר שם וזה טעם שריפת עיר הנדחת. ועל כן נצטוה לשרוף ולבער מהעולם שורש קליפת היסוד ובזה היה תיקון השלם. אלמלא גרם החטא אחר כך <small>(עיין זח"ב ג ע"ב)</small> וחזרו הכנענים להתגבר בחצור שהיא חצר הטומאה וסוד חצר מות שמזה מקור המיתה ועטיו של נחש בזוהמא שהטיל והכל יורדין על עסקי הנס כמו שאמרו ז"ל <small>(עירובין יט.)</small> והו' הוא היסוד דקדושה ששלט האדם בליעל באדם דקדושה לפי שעה לרע לו כי סוף להוציא בלעו מפיו. והמליכו שם מלך והמלך ידוע שבו שורש כל הקליפות שבאותו מלכות] וסימן לד' אותיות שמו כי אותיות יב"ן הוא ראשי תיבות של הקדושה דיהושע בן נון [והוא ה-י במילוי יהושע על שם הישועה די"ה יושיעו ובן על שם הבינה וכמו שכתוב ברמב"ן על התורה <small>(פרשת תשא לג)</small> דעל כן נקרא בכל מקום בן נון ה-ב' בחירק לרמז על בינתו היתירה דבינה לבא שהוא היפך לבב הזונה] לרמז שהיה זה לעומת זה ואות ה-י הוא הניצוץ קדוש [של החכמה שהיפך השטות שבלע והעלימו] שקלט על ידי חטאי ישראל שעל ידי זה היה לו כח וחיות וממשלה ועל ידי זה לחץ בני ישראל בחזקה ואמרו ז"ל <small>(ויקרא רבה פרשה ז וש"מ)</small> בחירופין וגידופין [שזהו טומאת ברית הלשון שנגד ברית המעור ומפלתו בסיסרא על ידי יעל דכרע שכב וגו' כמו שאמרו ז"ל <small>(נזיר כג:)</small>. על דרך מפלת המן על ידי לקיחת אסתר לאחשורוש כי ידוע כאשר אין הדור זכאי אז דודי שלח ידו מן החור והקב"ה ממתיק המר במר שכאשר מראה שיש בעשיית חטא כזה דבר גדול גם כן ועבירה לשמה הגדול כמצוה שלא לשמה <small>(כמ"ש שם)</small> ועל ידי זה נעשים החטאים כשנים וכשלג כמו שכתבתי במקום אחר] וניצוחו על ידי דבורה אשה נביאה [שהיא תיקנה קדושת היסוד דנוקבא וברק היסוד דדכורא דעל כן נקראת לפידות על דרך בית יוסף להבה שצריך להיות לפיד אש דקדושה שהוא אש אוכלת אש דיצר הבוער כתנור בוערה מאופה וחכמות נשים בנתה ביתה להוציא על ידי זה בלעו הוא היו"ד מפיו ועל ידי זה נפתח פיהם לומר שירה קדושת הלשון היפך חירופין וגידופין שלו]. 
+
+Chapter 23
+
+<b>ליל</b> שבת חזון שנת ברו"ב ההודאו"ת. כי אחד קדוש היה אומר דלא שייך כלל הרגש חיות אלא במקום שיש מציאות מיתה [והוא על דרך שאמרו הרע מבחין את הטוב] ואני הוספתי דעל כן התורה שהיא מקור החיים וכמו שאמרו ז"ל <small>(שוחר טוב מזמור ח)</small> הדברות של חיים לא ניתנו למלאכי השרת ואמרו ז"ל <small>(שם וזהר הקדוש שמות ג א)</small> דאמר להם מה כתיב בה אדם כי ימות [באהל. ורז"ל דרשו בכל מקום לשון אהל על אהלי תורה כמו ברכות ט"ז ריש עמוד א' אהלים לנחלים. ובחלק ק"ה ב' על פסוק מה טובו אוהליך וכן על פסוק זה עצמו בברכות ס"ג ב' ושם יש לומר גם משום רישיה דזאת התורה. ועל פי מה שכתבתי יש לומר דרצה לומר דעל ידי אדם כי ימות על ידי זה זוכה לזאת התורה ולישב באהלי תורה] כלום מיתה יש ביניכם. והיינו כיון דאין בכם מיתה אין בכם מציאות הרגש חיות גם כן ועל כן אין לכם שייכות עם התורה שהוא הרגשת החיות של מקור החיים [וישראל דבוקים באלהים חיים שהוא חי העולמים מקור החיות של כל העולמות ולכן קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד על כן יש שייכות בהם הרגש חיות גם לעתיד כשיבולע המות לנצח כי מחיצתן יהיה לפנים ממחיצת מלאכי השרת כמו שאמרו ז"ל <small>(ירושלמי סוף פרק ו דשבת)</small> על פסוק כעת יאמר וגו' שהם הדבוקים בו יתברך ידעו מה פעל. ומצד הזה יהיה בהם אז ההרגשה אף שלא יהיה גם אצלם מציאות ההיפך. וכמו ששמעתי על לשון התיקונים אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא כי החכמה הוא ידיעת השכל שבמוח ובינה הוא הרגשת הלב ומלאכים יש בהם ידיעה מצד החכמה שהשם יתברך משפיע בהם אבל אין להם הרגשת הלב [והיינו כמו שכתבתי כי לא שייך הרגשה בשום דבר בלב אלא על ידי מציאות ההיפוך גם כן בלב. והמלאכים אינם בעלי בחירה ועל כן נקראים קיימיא שהם קבועים וקיימים כפי מה שבראם השם יתברך ואין בהם שינוי. וכן החכמה קבוע וקיימא בהם כל אחד כפי מה שהשם יתברך השפיע בו בבריאתו ואין זה קרוי אלא ידיעה וחכמה ולא בינה והרגשה בלב] וישראל יש להם [רק] בינה שהיא ההרגשה שבלב [וכל חכמתם נמשכה מצד הרגשת לבם ועל כן מורגל בתלמוד לשון אליבא דר' פלוני ושמעתי דהוא לשון לב שכל אחד אמר כל דבר הלכה רק כפי הרגשת לבו. וכן אמרו בסנהדרין ל"ה סוף ע"א ליבא דאינשי אינשי וזהו חכמה תתאה חכמת שלמה המלך ע"ה שהיא חכמת התורה שבעל פה הנובע מלב חכמי ישראל שעל זה אמרו ב"ב י"ב א' דחכם עדיף מנביא מקרא דנביא לבב חכמה שעל ידי החכמה שבלבבם ששם הוא ההרגשה ומשם נובע חכמתם היא עדיפא מנבואה שהוא בראיה כמ"ש דלנביא יקרא לפנים הרואה והוא שמואל רבן של כל הנביאים וכן חזון ישעיה וגד החוזה וכדומה. וכן בחכמה שבלב נאמר ולבי ראה הרבה חכמה כי מה שמרגיש בלב הוא כמו שרואה בעיניו וכן במתן תורה בתורה שבכתב אף שהוא נתונה מן השמים נאמר וכל העם רואים את הקולות שהיו רואים את הנשמע דשמיעה הוא הידיעה שבמוח הדבר ששומע אבל ראיה הוא על ידי ההרגשה שבלב. וזהו עיקר מתן תורה לישראל שיהיה נבלע בלבם וכמו שכתוב כתבם על לוח לבך ולעתיד נאמר ועל לבם אכתבנה ונאמר מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' דרחמנא לבא לבד בעי כמו שאמרו סנהדרין ק"ו ב'. ועיקר מתן תורה היה ללבבות דבני ישראל וכמו שאמרו בדברים רבה <small>(פרשת ברכה)</small> כל מי שיש בו יראת שמים כל התורה וכל החכמה נתונין בלבו ויראת שמים עיקרו בהרגשת הלב כמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין. ועל כן נקראת תורת משה דלגביה יראה מלתא זוטרתי כמו שאמרו ברכות ל"ג סוף ע"ב והוא בסוד הדעת כידוע המחבר חכמה ובינה שאף על פי שהוא חכמת השם יתברך נותן התורה מכל מקום אינו מושגת לבני ישראל אלא בהרגש הלב שהוא הבינה שמבין מעצמו. וזה שכתב רש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש שזהו נבואת החכמים כמו שכתב הרמב"ן בבא בתרא שם דמה שמכוין בחכמת לבו אל האמת זהו שפע רוח הקודש הנובע מקודש העליון וחכמה העליונה דעל כן אמרו בבראשית רבה <small>(פרשה יז)</small> נובלות חכמה העליונה תורה ואין כאן מקומו להאריך יותר בזה] והקב"ה כולל שניהם אבל חכמתו הוא אינו בחכמה ידיעא היינו כמו כל חכם שיודע בחכמה והחכמה דבר נבדל מהחכם שהוא משיג החכמה ואצל השם יתברך כולו חד כי הוא היודע כו' <small>(רמב"ם פרק ב מהלכות יסודי התורה הלכה י)</small> וזהו חכם ולא בחכמה וכן מבין ולא בבינה היינו שיש בו הרגשה כמו לבני אדם אבל לא בבינה כדרך המבין בבינה שהוא בא מורגש מצד ההעלם וההיפך שהיה לו מקודם ועתה מבין ומזה בא ההרגש. ואצל הקדוש ברוך הוא לא שייך כלל זה רק אצל הנפרדים אבל אצלו הכל ביחוד ובעצם ועל כן מה שהוא מבין אינו בבינה וכדרך הרגשת בני אדם על ידי בינת הלב. עד כאן מה ששמעתי תורף דבריו עם הוספת ביאור והרחבת דבריו כפי מה שנראה לי. ולעתיד לבוא יהיה הרגשתם מעין הרגשת השם יתברך ולא בבינה ואצל המלאכים לא יהיה התחדשות והשתנות אז גם כן והם רק חכמים בחכמה והכל מטעם הנזכר לעיל לפי שאין בהם מציאות ההיפך. ועל דרך זה שמעתי כי אין הרגשת אור קדושה מבהיק אלא במקום שיש מציאות ההיפך. ואמר סיפור סמך לזה מאחד קדוש מפורסם למשמש ברוח הקודש שהיה אומר ברוח קדשו על יין שמראין לו זה כשר וזה אסור ופעם אחת טעו והביאו בקבוק של מי דבש שסברו שהוא יין והראו לו ואמר שאין רואה בו שום איסור אבל גם אור הכשרות אין מבהיק בו כבכשרים והוא עצמו לא ידע הענין ואולי חשב שיש בו איזה ענין שאין אוסר מדינא רק ממדת חסידות וכיוצא. ואחר כך נודע שהיה מי דבש ואמר דמאחר דלא שייך בו כלל איסור אין בו על ידי כשרותו אור מבהיק במה שהוא כשר כמו שיש באותו שיש בו מציאות איסור והוא אינו איסור רק כשר]. 
+
+Chapter 24
+
+<b>ליל</b> שבת קודש תזריע שנת והברכו"ת. כי תלתא דפורענותא שמפטירין דברי ושמעו וחזון הוא תוכחות הנביאים לתקן הפגמים שפגמו בדבור ושמיעה וראיה שעל זה היה החורבן. ונגד זה בפסח שהוא זמן גאולה אלו השלש נתקנו. ועל כן קורין בשבת חול המועד ראה אתה אומר אלי ומפטירין העצמות היבשות שמעו והוא תיקון הראיה והשמיעה ובשביעי של פסח קורין השירה ומפטירין וידבר דוד את דברי השירה הוא תיקון הדבור.
+
+Chapter 25
+
+<b>מוצאי</b> שבת קודש מקץ ה' דחנוכה ברכת"י ב"ו. כי שלש עשרה שבטים שעם מנשה ואפרים הם נגד שלש עשרה מידות של רחמים כי כל אחד יש לו ענין קדושה [של דביקו�� בהשם יתברך דהדבק במדותיו כמו שאמרו בסוטה <small>(יד.)</small>] בפני עצמו שיש בו משרשו. וכל אחד כלול משנים [כי הם זרע יעקב קו האמצעי הכלול מחסד וגבורה וכל דבר יש בו על כרחך שני קצוות אלו וקו אמצעי הוא המחברן ומאחדן להתנהג בכל קצה במקום הראוי לו ולא לנטות לצד אחד ביותר רק להיות הכל בשיווי וכל דבר כפי הצורך וזהו דרך הממוצע] ונגדם כ"ו כי לעולם חסדו החסדים שהשפיע השם יתברך בעולמו [על ידי הקדושות שבשבטי י"ה שהוא שורש הקדושות דישראל שבשבילם היה כל הבריאה. ובפרק ערבי פסחים <small>(קיח.)</small> אמרו דהם נגד כ"ו דור שעד מתן תורה שנהג העולם בחסדו כי במתן תורה נתקדשה כל האומה ישראלית ונתפשטו כל קדושת השבטים כולם בכל אחד מישראל בפרט בהתגלות והם עיקר העולם. ומקודם בכל דור ודאי היו גם כן צדיקים או על כל פנים צדיק אחד יסוד עולם שעליו העולם היה עומד ומתקיים רק שזה היה בחסדו מה שהשם יתברך היה שולח איזה ניצוץ קדוש כל דור לצורך קיום העולם כפי הראוי לאותו דור קדושה אחד מאותן כ"ו קדושות שזכו אחר כך ישראל במתן תורה לכולם. ותשעה כי לעולם חסדו הראשונים הם החסדים ושרשי הקדושות דקביעא וקיימא בבריאת עולם שהוא מצד השם יתברך לבד. והעשירי הוא למכה מצרים שזהו התחלת בנין אומה ישראלית ביציאת מצרים על ידי צעקתם להשם יתברך. וזהו נגד דור המבול ונח שהוא האחד שנאמר בו צדיק תמים וצדיק לפני שהתחיל בהשתדלותו להיות יסוד עולם. ודור המבול אמרו בזוהר הקדוש <small>(ח"ג רטז ריש ע"ב)</small> שהיה ראוי להיות אז מתן תורה וכן אמרו בחולין <small>(קלט ב)</small> בשגם זה משה כי כבר התחיל התעוררות בנין כנסת ישראל והתחלות התגלות אותם הניצוצות קדושות בעולם אלא שנשקעו אז עדיין בעמקי הקליפות עד שאבדו במבול ובאה אחר כך לגלות מצרים כידוע שהם מאותם הנפשות. ואחר כך ויוצא ישראל מתוכם התגלות שם ישראל הוא בשם בן נח שהוא האחד שייחד הקב"ה שמו עליו שאמר הכתוב עליו אלהי שם וכן עבר תלמידו וחבירו בדומה לו שנזכר בכמה מקומות בית המדרש של שם ועבר ויעקב אבינו ע"ה למד אצלם כי בהם כבר היה בהעלם ניצוץ קדוש משורש ישראל שנתגלה ביעקב ועל כן נגדו הוא והעביר ישראל בתוכו גם כן נזכר שם ישראל מה שלא נזכר בשאר כגון למוליך עמו לא אמר למוליך ישראל. ובקריעת ים סוף אז היה ההתגלות דראיה שראתה שפחה על הים וכו' <small>(מכילתא וזוהר הקדוש בשלח)</small> שזכו לה אחר כך במתן תורה בקנין כמו שכתבתי במקום אחר ועל כן אמרו <small>(בראשית רבה סוף פרשה לז)</small> נביא גדול היה עבר שקרא שם בנו פלג ולא מצינו בכתוב בפירוש נבואה בשם נראה שבזה היה עבר גדול יותר. ואברהם אבינו ע"ה שהוא אב והתחלת האומה נגד ולעוג מלך הבשן שהוא הפליט מדור המבול <small>(נדה סא סוף ע"א)</small> שבא לאברהם אבינו ע"ה ואמרו <small>(בראשית רבה סוף פרשה מב)</small> שרצה שיהרג ויקח שרה כי הוא היה חושב עצמו דוגמתו דמה שנפלט בדור המבול מסתמא לא היה בו שום חטא שיהיה נתפס עמהם דעל כן נתיירא משה רבינו ע"ה ממנו. אבל מכל מקום לא היה צדיק לפניו יתברך שיזכה לתיבה כנח כי ה' יראה העיקר ללבב שורש הקדושה שבלב שיהיה כונתו לשם שמים נמנע מן הרע בשביל יראתו יתברך ועושה הטוב לאהבתו והכל לכבודו ולקילוסו. והתחלת התגלות הקדושה שבלב היה אצל אברהם אבינו ע"ה שהוא שורש כנסת ישראל דחלק ה' עמו ונאמר צור לבבי וחלקי וגו' ואמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל ועל כן אמרו <small>(סנהדרין מד.)</small> דאפילו חטא ישראל הוא ש��ורש דמעמקי הלב לא ניתק מהשם יתברך והוא נקרא אסא דקאי ביני הוצי. וזכו לזה כל ישראל במתן תורה שאז בחרם השם יתברך לחלקו ואמר ואתם תהיו לי מיוחד לשמי ממלכת כהנים כולם כהנים עובדי ה' וגו' כולו קדוש וכן אמרו כי כל העדה כולם קדושים וגו' וראוים לכהונה. ואברהם אבינו ע"ה ממנו התחלת שני אלפים תורה שזכה להיות שתי כליותיו כשני מעיינות ונובעות תורה <small>(בראשית רבה פרשה סא)</small> ונאמר אתה כהן לעולם שזכה לכהונה <small>(נדרים לב:)</small> אלא שהיה בזה אז עדיין יחיד בדורו. ועוג שנתאוה לשרה הוא היה הקליפה החופפת לפרי דאברהם אבינו ע"ה דזה לעומת זה עשה אלהים ומסתמא גם הוא השיג מחכמת חיצונית מה שהיה בקליפה הסובבת לחכמת התורה. כי בכל דבר יש קליפה הקודמת לפרי כידוע דברישא חשוכא והדר נהורא. והיה חושב עצמו גם כן לצדיק כנזכר לעיל אבל אצלו היה הכל רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה דלב אין כי בלבבו לא היה שום שורש קדושה וטוב כלל. ואבדן הקליפה דעוג שהיה בפעל על ידי משה רבינו ע"ה בסוף ארבעים שנה דמדבר הוא מה שבאה להם בהשתדלותם דעל ידי זה זכו לניצוח הרע בפעל להאבידו לגמרי מהעולם. ואברהם אבינו ע"ה הוא התחלת הקדושה ששלח השם יתברך בחסדו נפש כזה לעולם שהוא ההיפך והמאביד לאותו קליפה. 
+<b>ויצחק</b> נגד נתן ארצם לנחלה כי נחלת הארץ הנקרא ארץ ישראל שיש בה קדושת הארץ הוא כאשר זוכה להתפשטות גם במעשה הארציות וגופניות. והוא על ידי הצמצום בתאות שהוא מדת יצחק אבינו ע"ה יושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאות וחמדות עולם הזה <small>(על דרך שאמרו תמורה טז.)</small>. אבל באברהם אבינו ע"ה נאמר רק הלוך ונסוע הנגבה שעל זה היה השתדלותו כל ימיו. ויצחק אבינו ע"ה כבר נולד בשרשו כן דעל כן הוא הראשון שנימול לשמונה שבא בברית חותמו מבטן ומצד שורשו והמילה הוא להגדרת התאוה כנודע. ואחר כך יעקב אבינו ע"ה נגד נחלה לישראל שהוא זכה לשם ישראל בהתגלות ולהיות עבדו וקנינו יתברך כמו שכתוב הוא אביך קנך. ואחר כך מתחיל שבשפלנו ויפרקנו מדבר בעדנו ולא כדלעיל. כי ממנו והלאה כל זרעו כולו קודש שמטתו שלימה ואף שלא היה עדיין בהתגלות עד מתן תורה קמי שמיא גליא. והדור שזכו אחר כך למתן תורה לידתם היה בחסדו יתברך ששלח נפשות כאלו בעולם שיהיו ראוים להתגלות דמתן תורה. וזהו הודו לאל השמים דקמי שמיא גליא שכבר השלימו כל מדריגות הקדושה שבלב להורדת השכינה לתחתונים עד שראוים להרכנת שמים העליונים על הר סיני להיות מתגלה הכל בארץ עד שאחר כך נאמר לא בשמים היא כי עיקר התורה והשכינה בתחתונים ואין כאן מקומו להאריך יותר. 
+<b>ואלו</b> כ"ו קדושות חסדים הם י"ג נגד י"ג אחד בהתפשטות ואחד בצמצום מצד מדת הגבורה שבחסד והם נגד שלש עשרה שבטים שבכל אחד ב' המחוברים על ידי קו האמצעי של שרשם מיעקב אביהם המחבר הכל למעלה ומאחד כולם כאחד. כי אחד בגימטריא י"ג שהכל חוזר ליחוד על ידי הדביקות הגמור באלהים חיים מקור הכל.] וכל אחד אמר מלאך בפני עצמו כידוע הם המלאכים הבאים מכח אותם הקדושות של כל שבט [שכל אחד יש לו שני מלאכים המלווין כמו שאמרו בחגיגה ט"ז א' והם אחד טוב ואחד רע כמו שאמרו בשבת קי"ט ב' והוא היצר רע שנקרא טוב מאוד כמו שאמרו בבראשית רבה <small>(פרשה ט)</small>. כי בכל דבר ובכל מדה והתנהגות יש טוב ורע היינו כשמתנהג באותה מדה שלא במקום הראוי. ועל ידי ההתנהגות בקו אמצעי מדת אמת ליעקב נעשה מן הרע טוב] וידוע דזה לעומת זה יש בכל נפש כפי מעלת הטוב והקדושה שבו כן יש בו חסרון מסטרא דרע הבא על ידי ערבוב דטוב ורע. וכן יש לכל שבט חסרון אחד בשורשו שהוא נגד השורש דקדושה שלו שנגדם י"א ארורים דפרשת תבא [שהם נגד השבטים עיין שם ברש"י. וקבלתי כן שהם החסרונות שבכל שבט מתולדה ודשמעון נכלל ביהודה כמו שנכלל נחלתו בנחלת בני יהודה בחלוקה דיהושע. ומנשה ואפרים נכללו יחד ביוסף ועל כן הם י"א] ומצד אותם החסרונות [עד שלא תיקנום להיות נעשה מן הרע טוב] באו לגלות מצרים לתקון ולברר הקדושה שבהם [ולהיות גם הרע חוזר לטוב כנזכר לעיל]. ואחר יציאת מצרים ומתן תורה נתגלה אותן הקדושות בזרעם. ומלכות יון הרשעה שבקשו להשכיח תורתיך רצו להחזיר אותם החסרונות. [ולא נתגלה לי יותר בחלום ונראה לי שהוא על ידי חכמת יונית שלהם שהוא הקליפת הסובבת לפרי דחכמת תורה שבעל פה דחכמי ישראל שהוא השורש דכנסת ישראל ששם כל הקדושת דהתחלתם מהחכמה העליונה ששם התחלת התגלות היש מאין ומשם הוריד משה רבינו ע"ה התורה שהיא נובלת חכמה עליונה <small>(בראשית רבה פרשה יז)</small> וממנה נמשך לחכמה תתאה דמלכות פה תורה שבעל פה ורגליה יורדת מות לחכמה חיצונית ששם היפך כל הקדושה הנמשך מחכמה הקדושה. על כן משם שורש כל החסרונות כולם כי בא מזה לידי אפקורסות וכפירת כל התורה כולה. וניצוחם על ידי הכהנים שהם שורש כל הקדושות דעל כן נקראו ישראל ממלכת כהנים להיות גוי קדוש כוללים כל מדריגות הקדושה להתאחד בגוי אחד. וכן יש להם כהן גדול אחד שבו נכלל כל הקדושות כי בכהנים נאמר וקדשתו שמשפיעים בהם כל הקדושות והם כולם בכהן גדול העומד במקום אהרן שורש לכל הכהנים שנבדל להקדישו קודש קדשים. וזהו הפך שמן שמצאו חתום בחותמו של כהן גדול שלא יכלו לטמאות בחכמתם הטמאה לשורש החכמה דקדושה החתום בשורש הקדושה דכהן גדול. דאין מגיע מגע זר לשורש השושנה העליונה שהיא מעין חתום. וכל התחכמותם לטמאות אותו מעין חתום בגזירת תבעל להגמון תחלה <small>(רש"י שבת כ"ג ריש עמוד א ד"ה היו)</small> שחשבו לטמאות בזה שורש דכנסת ישראל מלידה מבטן שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי <small>(סנהדרין כב:)</small> ותהיה דבוקה בו להוליד בדומה לו לא הועילה להם כשהגיע הדבר לבתו של חשמונאי כהן גדול שאז נתגלה שורש הקדושה המבטל ומאביד לשורש הטומאה. ובכהנים הוא שורש חכמת תורה שבעל פה כמו שכתוב יורו משפטיך ליעקב ותורתך ונאמר ובאת אל הכהנים הלוים וגו' דכלל שבט לוי גם כן מוכן לזה. ומשה רבינו ע"ה שורש כל הלוים הוריד התורה שבכתב שהוא בסוד הדעת שהוא חיבור חכמה ובינה מוחא ולבא שמשם המשכת תורה שבכתב ושבעל פה שעיקרה בלב כידוע מלשון אליבא דר' פלוני וכמו שאמרו בסנהדרין <small>(לה.)</small> ליבא דאינשי אינשי דהמשכת חכמה דסנהדרין חכמי התורה שבעל פה הוא מן הלב ומהשם יתברך שהוא צור לבבם לב טהור. ושם גם כן משכן היצר רע שהוא לב טמא ורע שעליו נאמר לא תתורו אחרי לבבכם זו מינות שאמר נבל בלבו כמו שאמרו בברכות י"ב ב' שהוא חכמת המינים עם נבל ולא חכם שמנבלים עצמם ולא על דברי תורה שהוא הסכלות שהיפך החכמה באמת. כי כל חכמתם להנאת גופם ותאותם ונגד תאותם לא יועיל כל חכמה שהרי בלעם חכם שבאומות העולם והשיג מעלת ישראל שהוא לאין קץ ועם כל זה השיא עצה להכשילם בזנות וחשב מחשבות לקללם נגד רצון השם יתברך ולא הועילה לו כל חכמתו והשגתו נגד תאות לבו הרעה. והרשעים הם ברשות לבם <small>(בראשית רבה פרשה לד)</small> וכל חכמתם נמשכת אחר הלב רע שלהם. אבל ישראל כל חכמתם הוא רק למצוא דרך האמת לעשות רצון שמי�� ולמסור נפשם וגופם לו יתברך. וזהו שורש הקדושה דשבט לוי דנקרא לשון ילוה אישי היינו הדביקות בהשם יתברך שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה דיעקב אבינו ע"ה צורת אדם שעל הכסא שורש שם הוי"ה כנודע. ועל כן כשאמר משה רבינו ע"ה מי לה' אלי קרבו אליו כל בני לוי שהם כולם לה' וכן עשו למסור נפשם על קידוש השם במה שהרגו לחוטאים ולא נתייראו מכל ישראל שיקומו נגדם וכמו שנתיירא אהרן. והוא עשה זה לא מפני שלא רצה חס ושלום למסור נפשו רק מצד הבינה יתירה שבלבו כמו שאמרו <small>(סנהדרין ז, ריש עמוד א)</small> על פסוק ויבן מזבח מזבוח כו' כי הוא שושבינא דמטרוניתא <small>(זח"ג נג ב)</small> שעל ידי זה זכה להיות השורש לתורה שבעל פה כמו משה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא לתורה שבכתב. ומרוב אהבת ישראל אמר מוטב יתלה הסרחון בי <small>(ויקרא רבה פרשה י)</small> שהוא לא רצה למסור נפש. ועל ידי זה דייקא זכה לכהונה שהוא הבדלה לקודש קדשים כנזכר לעיל. וזהו הקדושה דשבט לוי האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו שהיה בפעל כנזכר לעיל. ובפנימיות הלב ידוע דאבא ואמא הם חכמה ובינה היינו שאין משגיח בחכמה ובינה שלו שהם הנקראים אביו ואמו דייקא במה שהוא נגד רצון השם יתברך דאין חכמה ואין תבונה נגד ה' ולבם ברשותם. וזהו שורש לכל הקדושות הנמשכות מלב הקדוש להיות נובע חכמה דקדושה. והחסרון דזה לעומת זה וקליפה החופפת הוא ארור מקלה אביו ואמו שעושה אותו הדבר עצמו שלא לכבוד שמים ואז הוא אדרבה ארור בזה ורע. וזהו בפנימיות הלב כשנמשך אחר הרע לבזות החכמה ובינה דקדושה שמזה נמשך כל מיני רע וזהו החכמת יונית שרצו להשכיח חס ושלום על ידי זה התורה. ונצחום הכהנים הקדושים וזרע אהרן שורש חכמת התורה שבעל פה וקבעו שמונה ימי חנוכה וידוע דיש שבעת ימי הבנין שהם שבע תחתונות והשמיני הוא הבינה שבלב שממנה נמשך כל המדות דשבע תחתונות שהם כוללים י"ג היינו שבע מעילא לתתא ואחר כך חוזר המיין נוקבין מתתא לעילא והן שש ובמצות הדלקת הנרות ממשיכים חכמה תתאה הקדושה ממטה למעלה עד הבינה שבלב להיות הכל בקדושה]. 
+
+Chapter 26
+
+<b>ליל</b> וערב שבת קודש וארא כ"ז טבת שנת ברכותי"ה. חלם לי ששאלוני אם אחד בספק בדבר שיש בו צד חומר לכל צד כיצד ניזיל להחמיר. כגון למאן דאמר <small>(מכות יא:)</small> מצוה לגואל הדם להרוג רוצח [חוץ לעיר מקלטו] וכשיש ספק [אם הוא חוץ לעיר מקלט] אם מצוה להרגו או לא ואז איכא איסור שפיכות דמים איך נעשה דספק מצוה דאורייתא להחמיר וכדומה לזה. והשבתי דבספק הנזכר לעיל אין צריך לפנים דספק נפשות להקל ואיסור שפיכות דמים חמור טובא ומצות גואל הדם מצוה בעלמא ואין לשאול אלא בשני דברים דומים כשלכל צד יש רק מצוה או שלכל צד יש איסור באיסורין שוין שאין אחד חמור מחבירו ובכהאי גוונא לדעתי תליא בפלוגתא דר"א ור"י [זבחים פ' א' ועיין בעירובין ק'.] וקיימא לן כר"י דאמר כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. והכא נמי יש לו להיות שב ואל תעשה ולא לעשות מעשה בקום ועשה [והגם דהם דברים פשוטים יען אינם דברים בטילים ואני זכור מהם בהקיצי רשמתים]. 
+
+Chapter 27
+
+<b>ליל</b> שבת קודש בהר שנת ברכותי"ה. מה שנתפרש בתורה קללות וארורים דהר עיבל ולא הברכות דהר גריזים. כי מה שאמרו בתורה דכתיבא ומנחא גלוי לכל הם דברים הגלוים ומושגים לכל שנראים לעין אבל מה שאין גלוי לעין נאמר בעל פה [כמו שאמרו <small>(במדרש תנחומא וירא ה)</small> מי שמסטורין שלי בידו על המשנה] והוא דבר��ם שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרם בכתב <small>(גיטין ס.)</small> שדברים אלו אי אפשר בהתגלות לכל רק למי שמשיג. ועל כן לא נאמר בתורה אלא שכר עולם הזה דשכר עולם הבא עין לא ראתה. ואותן ארורים וקללות אינן אלא בעולם הזה מה שאין כן הברכות [הללו שאחר כניסתן לארץ ישראל שאז השיגו מעין עולם הבא שהוא ארץ העליונה כמו שאמרו בריש פרק חלק דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מקרא דלעולם יירשו ארץ. ועל כן כשהגיעו לירושת הארץ אז נתגלה להם השכר דחלק לעולם הבא שלכל אחד] היו בעולם הבא ועל כן לא ניתנו בכתב. ע"כ מכתי"ק:
+<b>סליק קונטרס דברי חלומות בסייעתא דשמיא:</b>
+<small>ויאמר ישראל אברך על המוגמר שזיכני השם יתברך לציין המראה מקומות בהספר רסיסי לילה ובקונטרס דברי חלומות והם מוקפים בב' חצאי עגולים כזה (). והשם יתברך יעזרני שיכנסו דברי רבינו זצוקללה"ה בלבינו לאהבה וליראה את ה' ויהיה זרעינו וזרע זרעינו עוסקים בתורה ויראת ה' כל הימים:</small>
+<small>ישראל באאמו"ר הרה"ח מו"ה יוסף יוזל זללה"ה מלובלין</small>  

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Divrei Chalomot/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,128 @@
+Divrei Chalomot
+דברי חלומות
+merged
+https://www.sefaria.org/Divrei_Chalomot
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-R' Zadok -- Divrei Chalomot
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002015186
+
+דברי חלומות
+
+
+
+Chapter 1
+
+בס"ד קונטרס קראתיו <b>דברי חלומות</b>
+<small>רשימת דברים שנתגלו לי בעזרת השם יתברך בחלום הלילה ממה שעלה בזכרוני. מלבד איזה דברים כתבתים במקומות אחרים בקונטריסיי אגב גררא. וחבל על דאבדין ומשתכחין כמה דברי תורה שחלמתי ולא רשמתים בשעתם אחר הקיצי משנתי ונשכחו ממני. והשם יתברך יתן חלקנו בתורתו וישים חלקנו בין תלמידים העוסקים בתורה לשמה. ומה שנוסף במחשבתי בשעת כתיבה כתבתי מוקף:</small> 
+<b>בימי</b> חורפי ליל ג' כ"ב כסלו תר"ה [כך מצאתי רשום אצלי בעלה אחד שרשמתי כפי הנראה אז בו בפרק] חלם לי על פסוק ואיבה אשית וגו' ובין זרעה דייק לשון זרעה ולא זרע האדם דאיתא כל החיות נושכות ושוברות עצם ונחש נושך ואינו שובר עצם רק מקלקל הבשר ואיתא בנידה <small>(לא.)</small> אשה מזרעת אודם שממנו בשר ואיש מזריע לובן שממנו עצמות. ועל כן האיבה רק בין זרעה לא במה שמזרע האיש.  
+
+Chapter 2
+
+<b>עוד</b> מזמן הנזכר שנה וירח הנזכר ליל א' כ"ז כסלו. על לשון הספרי <small>(תצא)</small> אין שלום יוצא מתוך מריבה שראיתי בכתבי אדון אבי הגאון ז"ל בדרושיו אז איזה דרוש על זה. וחלם לי דהפירוש הפשוט דיש פעמים מריבה כענין <small>(ב"ב כא.)</small> קנאת סופרים תרבה חכמה. ומחלוקת לשם שמים שהיא לטובה ואפשר שיצמח ממנה דברים טובים [אך בשמות רבה פרשה ל' איתא אין דבר טוב ואין שלום יוצא מתוך מריבה, עד כאן] אבל זה הטוב של שלום [שהוא חיבור השלימות וכלי המחזיק ברכה שאי אפשר ליחיד להיות שלם בכל רק על ידי שהם באחדות אז יש חבור כל השלימות ושלום שרשו שלם ותוספת הוא מורה בכל מקום על החבור] אי אפשר שיצא ממריבה אף שהיא טובה ולשם שמים. 
+
+Chapter 3
+
+<b>חלם</b> לי [בהיותי באיזביצא] שהיו מגלין לי איזה דברים משורש נשמתי ובכלל הדברים היו אומרים לי כי הדור של משיח יהיה אותם הנפשות עצמן של דור המדבר [ומשיח נשמת משה רבינו ע"ה כנזכר בריעא מהימנא <small>(זח"ג רמו ב)</small>] והם עצמן אותן הנפשות של דור המבול [דגם משה רבינו ע"ה היה שם כדאיתא בזוהר <small>(ח"ג רטז ב)</small> וכמו שאמרו בחולין קל"ט ב' בשגם גימטריא משה] ואז השחיתו דרכם וחטא זה נקרא בספרים חטאת נעורים וכ"א בהם כי יצר וגו' מנעוריו ותיקנו זה בדור המדבר והיה נקרא אז חסד נעורים [כנודע בסוד תאות אדם חסדו] כמו שכתוב זכרתי לך חסד נעוריך. והדור של משיח יהיה בסוד תתחדש כנשר נעורייכי שיהיה גם כן אותו הדור של חסד נעורים שיתחדש שנית. עד כאן תורף הדברים מה שאני זוכר עדיין. 
+
+Chapter 4
+
+<b>פעם</b> אחת ביום טוב ראשון של פסח חלם לי פירוש לשון ההגדה אני הוא ולא אחר. רצה לומר דרגא דאני שהוא מדרגה היותר תחתונה סוד השכינה [השוכן בתוך הלבבות דבני ישראל עד שיכול לומר בשם ה' לשון אני] כנודע. הוא עצמו דרגא דהוא, שהוא מדרגה היותר עליונה הנעלמת סוד כתר עליון [ובזוהר הקדוש פרשת קרח קע"ח ריש ע"ב הוא דא עתיקא. שלמעלה מקומת אדם והשגתו בחכמה שבמוחו דעל זה אמרו במופלא ממך וגו' כידוע] ואינו דבר אחר רק הכל אחד [וכדרך שאמרו בתיקונים <small>(סוף תיקון סט)</small> דמאן דנטיל מלכות בלא ט' ספירות או ט' ספירות בלא מלכות הוא מקצץ בנטיעות או כופר בעיקר. והמכוון לענין דיציאת מצרים שהיה במורא גדול זו גילוי שכינה היה ההמשכה מריש כל דרגין שורש הנעלם ששם דבוקים הנפשות דישראל בשרשן בסוד תפילין שבראש דמארי עלמא דכתיב בהו מי כעמך ישראל וגו' כמו שאמרו בברכות <small>(ו.)</small> וסוד קשר של תפילין שהראהו הקב"ה למשה רבינו ע"ה כשאמר לו וראית את אחורי ואין כאן מקומו להאריך]. 
+
+Chapter 5
+
+<b>במוצאי</b> שבת קדש של פרשת שמות תזכ"ר חלם לי שחכם אחד היה דורש ומדקדק על פסוק ואכלת ושבעת השמרו לכם פן יפתה וגו' הסמיכות וגם הלשון יפתה דמשמע ממילא [שהיה לו לומר תתפתו בלבבכם] ואמר שכבר דקדקו בספרים על זה והוא היה אומר איזה תירוץ על זה שאיני זוכר. ואני הייתי משיב על זה בזה הלשון מי שטעם טעם יראת חטא מימיו ונכנס בדרכי החסידות יודע כי התחלת החסידות לקדש אכילתו שיהיה בקדושה וכמו שכתב בתנא דבי אליהו רבא [פרק כ"ו והובא בתוספות כתובות ק"ד א'] עד שאדם מתפלל [כן הוא הלשון בתוספות אבל בתנא דבי אליהו רבא איתא ואם לא זכה אדם לבקש רחמים על דברי תורה כו' מכל מקום יבקש רחמים כו'] על דברי תורה שיכנסו לתוך מעיו יתפלל על אכילה ושתיה יתירה [כן הוא לשון התנא דבי אליהו רבא ובתוספות איתא מעדנים] שלא יכנס לתוך מעיו והיינו שלא בקדושה רק הכל בקדושה כדרבי [שנקרא רבינו הקדוש כי לא נהנה מעולם הזה כו' אף שאמרו בע"ז <small>(יא. עיין שם בתוס')</small> דלא פסקה מעל שלחנו צנון וחזרת רק שהיה הכל בקדושה] כי השביעה מתאות אכילה שלא בקדושה גוררת עון כמו שאמרו בברכות <small>(לב.)</small> מלי כריסי זני בישי וכמו שנאמר פן תאכל ושבעת וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'. וזהו השמרו לכם באכילה ושביעה שיהיה בקדושה פן אם לא יהיה בקדושה יפתה על ידי זה ממילא הלב [וכנודע בסוד האכילה כשאין מעלה הניצוצות שבאוכל יוכלו חס ושלום לקלקלו ולהחטיאו] וסרתם וגו'. והוא מפורש כן בפירוש רש"י במקומו בחומש. עד כאן מה שנשאר רשום עדיין במחשבתי בהקיצי משנתי. 
+
+Chapter 6
+
+<b>ליל</b> ג' פרשת בא ב' שבט. חלם לי על מה שאמרו סנהדרין <small>(סה ב')</small> אמר לו תוב לעפרך דדקדק מזה בתשובות חכם צבי <small>(סימן צג)</small> שאין בו תועלת לצרפו לדבר שבקדושה. אין מוכרח דיש לומר דהיה ירא שלא יהיה נעשה מזיק לבריות כשיגדל קצת ואז אפילו העושהו יהיה קשה לו גם כן להחזירו לעפרו כי יוכל להזיק גם לו וכמו שסיפר בשאילת יעב"ץ חלק ב' <small>(סימן פב)</small> מאותו הנוצר על ידי זקינו מה"ר אליהו בעל שם. ועל כן אין להשהות בריה כזה אלא לבראו לצורך הדבר שצריך לו [דמסתמא הא דשדריה לקמיה דרבי זירא היה לצורך איזה דבר כמוס שלא נתפרש בתלמוד שהיה ההכרח לשלוח על דרך זה בריה כזה] ולהחזירו מיד אחר כך לעפרו. ומהא טעמא אמרו שם אחר כך ברבי חנינא ורבי אושעיה דברו עגלא תלתא איתא דהיה בערב שבת ובתשובות רשב"א <small>(סימן תיג)</small> דקדק על זה וכתב טעם ויש לומר דנראה דגם זה בכלל מעשה נסים שאסור ליהנות מהם כדאיתא בתענית <small>(כד:)</small> רק לצורך מצוה יש לומר דשרי והם היו עניים כי הם רב חנינא ורב אושעיא הנזכר בפרק ערבי פסחים <small>(קיג ריש ע"ב)</small> שהיו אושכפי לא רבי חנינא ורבי אושעיה תלמידי רבי <small>(ועיין קרבן מנחה למהר"י חאגיז סוף סימן שצה)</small> ולא היה להם לצורך שבת ואכלי ליה בסעודת שבת ועל כן עשו בערב שבת [ובלאו הכי נמי כל הכנות לשבת יש לעשות בערב שבת כמו שכתוב ביום הששי והכינו וכידוע] דאי עבדי מקודם היה גדל עד שבת ונעשה מזיק והיו צריכים להחזירו לעפרו. והיה נראה לי דהיה צריך גם כן לעשות בו מום מקודם שלא יהיה ראוי לקרבן דאם לא כן אין להחזירו לעפרו כיון דיש בו תועלת דראוי להקרבה [כך היה נראה לי בחלום בפשיטות דחזי להקרבה ואם הי�� כן יש מקום קצת בזמן שבית המקדש קיים מיהת דאפשר להקריבו לאסור ההחזרה לעפרו משום בל תשחית כיון דחזי לאיזה דבר וכמו שהיה פשוט בעיני בחלומי אלא דאם כן גם הטלת מום יאסר רק יקריבוהו. אבל האמת נראה לי עתה פשוט שזה מכלל הדברים בטלים שאי אפשר לחלום בלעדם דוודאי פסול להקרבה דכתיב כי יוולד וכי היכי דממעטינן מזה יוצא דופן הא הדין וכל שכן זה דלא נולד מבטן אם כלל וכל שכן לפי מה שכתב בשל"ה פרשת וישב דאין צריך שחיטה ועיין שם גם כן דאין בו איסור חלב ודם עיין שם ועל כרחך דאין קרב על גבי המזבח. ובעיקר דינו דהחכם צבי נראה לי דחידוש הנזכר טובה. ובחלומי היה נראה לי פשוט הדין דלא כותיה ודחזי לדבר שבקדושה. ונראה דאפשר לקיים זה ומה שכתב בשאילת יעב"ץ שם דלא עדיף מחרש שאינו שומע ואינו מדבר וכן הוא בברכי יוסף או"ח סימן נ"ה. אין מוכרח דחרש לאו בר דעת הוא כמו קטן דאדם נוצר בלא דעת רק כשגדל בא לו הדעת וזה שאינו שומע ואינו מדבר אם הוא בתולדה לפי שאין למד דעת מבני אדם ואם נתחרש אחר כך הוא לפי שנולד בו חסרון במוח אין בו דעת אבל זה שנוצר בקומתו כאדם גדול יש לומר דיש בו גם כן דעת כבגדול ואף על פי שאינו שומע ואינו מדבר יש לומר דאינו מחסרון במוחו ודעתו ושלא יהיה בו דעת. ואף שכתב בחסד לאברהם עין יעקב נהר ל' דאין לו נשמה ורוח ממללא רק רוח הבהמית ועל כן מותר להרגו כבהמה עיין שם וכן הוא במהרש"א בחלק א' בסנהדרין שם יש לומר דמכל מקום אינו כבהמה בדמות אדם שהרי הוא נוצר בספר יצירה על דרך יצירת האדם ולא על דרך יצירת הבהמה. אלא דנשמת חיים דויפח באפיו שהיא הרוח ממללא על ידי שהוא חלק אלוה ממעל זה אין יכולים לתת בו אבל מכל מקום לא גרע מעכו"ם דגם כן אין לו חלק אלוה ממעל ואף על פי שיכול לדבר היינו בלשונו ואין זה קרוי דבור. דעל כן אמרו <small>(מדרש רבה בלק)</small> דעכו"ם המדבר בלשון הקודש לשונו סרוח כי אין לו רוח ממללא האמיתי רק כעין צפצופי עופות וכמו הנחש קודם החטא שהיה יכול לדבר אף דלא היה בו נשמת חיים והוא מצד הסטרא אחרא וקומת אדם בליעל. וזה הנוצר בקדושה על ידי ספר יצירה אין יכולים להכניס בו הדבור מצד הסטרא אחרא ורוח ממללא דקדושה גם כן אי אפשר ועל כן אין מדבר [ולפי זה אפשר לומר דהוא שומע ולא כדפשיטא להו] ואם כן לא דמי לבהמה רק לעכו"ם. ואפילו תאמר דגם בן נח רשאי להרגו ואינו נהרג עליו יש לומר דהיינו מגזירת הכתוב דהאדם באדם כמו שכתב בתשובות חכם צבי שם אבל מכל מקום לענין דעת שפיר יש לומר דיש לו כמו דנקרא העכו"ם בר דעת אלא דאדעתא דנפשיה קעביד וכמו שאמרו בגיטין כ"ג א'. ואין לומר דלעולם הדעת תלוי בדבור והעכו"ם כמו שדבורו מצד הקליפה כן דעתו וזה פירוש אדעתא דנפשיה עביד ולא מהני דעתו לגט ודבר של מצוה ובגולם כמו שאין לו דבור מטעם הנזכר כך אין לו דעת. דזה אינו דהרי שם בגיטין פירש רש"י שמא כו' הרי דרק מספק פסלינן דעתו לגט ובתוס' שם כתב דדעתו סתם ודעל כן כשר למילה אף דצריך לשמה עיין שם. ועוד דאין הדעת תלוי בדבור לבד כלל דהרי אלם יש לו דעת ואפילו אלם בתולדה אפשר דשומע ואם כן אפשר דהאי נמי חשיב בר דעת. אלא דיש לומר מטעם אחר דהא מכל מקום לאו בר חיוב מצות הוא ואם כן אפילו תאמר דקרינן ביה בני ישראל מטעמו דהחכם צבי שם דהוא מעשה ידיו של צדיק מכל מקום נראה דאין להטיל עליו חובת מצות מטעם זה ולומר דכל מה שכתוב בתורה דבר אל בני ישראל יהיה גם הוא בכלל כיון דאין בו נשמת חיים והשארת נפש לעולם הבא לשכר לעונש ��אם כן איך נצרפו לדבר שבקדושה כיון דהוא לאו בר חיובא. ואפשר לומר מכל מקום לענין עשרה לברכת המזון אם יכול לאכול דמצרפין קטן מצרפין גם אותו ואפשר דגם כן יודע למי מברכין וצריך ביאור ואין כאן מקומו להאריך יותר]. 
+
+Chapter 7
+
+<b>ליל</b> וערב שבת קודש יתרו. חלם לי דהאבות שקיימו כל התורה כולה עד שלא ניתנה היינו רק לכתחילה מה דאפשר לקיים. ובזה לא קשה איעקב שנשא שתי אחיות כי רחל כבר נתקדשה לו בשכר פעולה להסוברים אומן קונה בשבח כלי [ולהט"ז סימן כ"ח דאין צריך אמירה חדשה אחר כך רק באמירה הקודמת סגי והיתה אז קטנה וזכה אביה בקדושין וז"ש הוא תנאי] ונתקדשה על ידי אעבדך וגו' ויעקב דחשדו לרמאי שימסור לו שפחה אחרת [דחשדו לרמאי יותר וגם יש לומר דלא חשד את לאה שתרמאנו רק שיקח שפחה רמאית כמותו] ולא רצה לעשות בעילתו בעילת זנות מספק חשב לקדשה בביאה [ויש לומר דפרוטה לא היה לו משלו שאינו דלבן. ובשטר יש לומר דלא רצה לבן דהוא חשב לרמאות ועל מה שאמר אעבדך יאמר דחזר בו אחר כך קודם שהתחיל בעבודה מה שאין כן כשקידשה עכשיו בשטר לפני עדים דתהיה קנויה. ואם כן יש לומר גם אם לא חש לרמאות רצה לקדש רחל שנית גם כן לצאת ידי הסוברים דאין יכול לקדש בשכר פעולה. ויש לומר זה טעם לשון ואבואה אליה דאפילו קל שבקלים כו' רק רצה לייחד עדי קידושין] ונמצא נתקדשה לו לאה וקודם מתן תורה דקדושין תופסין אחותה הרי שניהם מקודשות לו. ובדיעבד לא חש לגרש אחת מאחר שכבר קנויה לו ועדיין לא ניתנה תורה [ועוד דאיסורא איכא לגרש אשתו ראשונה ושניהם קרוים אצלו ראשונה זו באירוסין וזו בנשואין] לחוש אף דיעבד וחלם לי עוד הרבה משא ומתן בענין זה ונשכח ממני יתר הדברים. 
+
+Chapter 8
+
+<b>ליל</b> א' דחול המועד פסח הגידו לי בחלום ענין מה שאמרו <small>(תיקוני זוהר תיקון יג וש"מ)</small> משה מלגאו יעקב מלבר. כי שורש יעקב מדת האמת וזהו עצמיותו. והלבוש למדת האמת הוא מדת התמימות דבזה היה מצויין לכל וניכר ונודע כמו שכתוב ויעקב איש תם. ובכל דבר יש פנימיות וחיצוניות [הפנימיות הוא עיקר הדבר כמות שהוא והחיצוניות הוא התפשטות הדבר לענינים החוציים שאי אפשר להתגלות בהם כמות שהוא בפנימיותו רק בענין אחר ולפעמים אפילו בהיפך ממה שהוא באמת. ומכל מקום על האמת הכל אחד עם הפנימיות רק שזה הוא מצד החיצוניות אי אפשר להתגלות דבר זה בחיצונים ועל פי חוץ בענין אחר ומכל מקום הוא הוא ודא ודא חדא] ופנימיות התמימות הוא ההנהגה בתום [שזהו עצם ענין התמימות שהוא ההנהגה על דרך האמת כפיו כן לבו ואין יודע לרמות]. ופעמים יש שאי אפשר להתנהג בתמימות הפשוט דעם עקש תתפלל כתיב וכדרך שעשה יעקב עם לבן וכמו שאמרו <small>(מגילה יג:)</small> אחיו אני ברמאות. ויעקב אבינו ע"ה ששרשו מדת האמת והתמימות הגמור היה ממולא בה גם בחיצוניותו עד שאפילו מנהגיו עם לבן במקלות ברמאות לא יצא גם כן מלבר ממדת תמימותו בזה כלל [וזהו שורש קדושת זרעו אחריו זרע ישראל שאין בו פסולת כלל שאפילו יוצא לבר ועושה מה שעושה לא יצא משורש נקודת האמת ליעקב כלל וכמו שאמרו <small>(שבת פט:)</small> דיהיו חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית] ומשה רבינו ע"ה גם כן ממדה זו [דאמת שהוא שורש התורה דכתוב בה אמת ונקרא תורת אמת וזכה ונקראת על שמו תורת משה. והלבוש להשגת אמיתות התורה הוא התמימות להיות תמים עם ה' דתומת ישרים תנחם וכמו שאמרו בפרק רבי עקיבא אנן דסגינן בתמימותא כו'] אבל רק בפנימיות [דהנהגת התורה הוא להיות מ��גדר כפי מצותיה ושלא לצאת מלבר כלל] היינו להתנהג בתמימות בפעל גמור בכל דבר לא בענין אחר כלל. עד כאן מה שאני זוכר. 
+
+Chapter 9
+
+<b>ליל</b> שבת קודש תצא ברכו"ת. חלם לי פירוש מה שאמרו <small>(שבת קנו ריש ע"ב)</small> דקאי צדק במערב אהדרנא ליה למזרח כי ישראל נמשלו לכוכבים נגד כל אחד יש כוכב ברקיע [וכן הוא בתיקונים תיקון כח עג סוף ע"א <small>(בדפוס מנטובה ובדפוסים חדשים בהקדמה א ד"ה קם סבא)</small> דצדיקייא ככוכבים וכל אחד אית ליה כוכב] וכפי השתלמות הנפש כן הוא הארת אותו כוכב. ואברהם אבינו ע"ה ראש אומה הישראלית כוכבו הוא כוכב המזהיר הנראה בכל לילה ראשון לכל הכוכבים בסמוך ללבנה ומאיר ביותר כידוע ולאותו כוכב קראו צדק [על שם אברהם אבינו ע"ה שדרשו עליו בבראשית רבה <small>(פרשה מט)</small> קרא דאהבת צדק וכן פשטיה דקרא מי העיר ממזרח צדק שפירשו בו על אברהם אבינו קרי לאברהם אבינו צדק ועל שמו קראו כן גם לכוכבו. כי מה שנאמר מונה מספר לכוכבים לכולם שמות יקרא היינו בשם הראוי לו לפי כוחו הנמשך מאור הנפש מאחד בני ישראל שהוא כנגדו. ולפיכך אין שום אדם יכול לקרוא שמות לכוכבים רק השם יתברך] ועד שלא נשלם אברהם אבינו ע"ה בתכלית שלימותו ולא זכה עדיין ללידת יצחק ולהיות אב לאומה הישראלית ושיהיה ההשתלשלות ממנו לא היה אותו כוכב מאיר ומזהיר כלל בתחילה להיות ראש לכוכבים ולא ניכר אורו רק בסוף הלילה סמוך לשקיעת הלבנה [כי כבר התחיל להאיר מצד אור עצמו אבל היה עדיין בתכלית הקוטן וההעלם] וזהו דקאי במערב ששם הלבנה שוקעת בסוף הלילה. ומזה הבין דהוא ערירי ואין שום השתלשלות נמשך ממנו ואחריו. ואמר לו מהדרנא למזרח שהוא בתחילת הזריחה דאדרבה אתה ראש לכל השתלשלות אומה הישראלית וראשון לכל הכוכבים. וזה כשנשלם וזכה ללידת יצחק והשתלשלות האומה ממנו אז התחיל להזריח אותו כוכב מיד בתחילת הלילה במזרח כמו שהוא היום. 
+
+Chapter 10
+
+<b>ליל</b> ב' וישב בברכו"ת. על מה שמתפללין נוסח האר"י וצדיקים הגדולים המכוונים בתפלתן. יש לתת טעם על זה וכנודע מה שכתב במכתב שבסוף ספר נועם אלימלך. אבל לא כל אחד זוכה לזה רק הטעם דיש לנו להתפלל בנוסח שמתפללין בו אותן שהשם יתברך חפץ לשמוע תפלתן וכמו שנאמר תפלת ישרים רצונו. ומאחר שרצונו יתברך בתפלת הצדיקים המתפללין בנוסח זה הרי אותו נוסח חשוב ומרוצה ומקובל לפניו על ידי תפלת אותן המכוונין לבן בתפלתן. ועל כן אחריהם כל אחד ימשוך להתפלל הנוסח שידענו שמרוצה לפניו יתברך. 
+
+Chapter 11
+
+<b>ליל</b> ג' ויגש. מה שכתוב בתורה <small>(פרשת ויצא)</small> דברי בני לבן לקח יעקב את כל אשר לאבינו ומאשר לאבינו עשה וגו'. וכן דברי לבן והצאן צאני וכל אשר אתה רואה לי וגו' לכאורה הם דברי שקרים בעלמא וכמו שהוכיחו יעקב דלא לקח משלו מאומה ובשכר פעולתו זכה באותו צאן שהתנה עמו מתחלת לידתן ואחר כך שלח ה' ברכה בשלו. ומה טעם שתזכיר התורה דברי הבלים וכזבים שלהם דתורה שהיא תורת אמת לא שייך שתזכיר דברי שקר של בני אדם [ואף במה שאמר הבנות בנותי והבנים בני יש לדקדק להסוברים דאבות יצאו מכלל בן נח אם כן גם האמהות כגר שנתגייר דכקטן שנולד ואין קרויים עוד בנות לבן ולא בניהם בני בנותיו שיהיו כבניו. וגם על דברי יעקב ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. וכן דברי האמהות כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו לנו וגו' יש לדקדק על מה קראו זה הצלה והפרשה משל לבן והרי הוא זכה בו בשכר פעולתו כפי תנאו ככל פועל ושלו הוא]. אבל בזה רמוז הידוע דרק ארץ ישראל הוא נחלת ה' לישראל ושם מקבלים השפע מהשם יתברך אבל חוץ לארץ הוא תחת יד השרים אשר חלק ה' לכל העמים שכל שר משפיע לאומתו וישראל שבחוץ לארץ מקבלים רק התמצית מהם ומה שיונקים מהם. ואף הנפשות דבני ישראל הנולדים בחוץ לארץ אף שהם ממקום קדוש יצאו מכל מקום עוברים דרך מעבר הקליפות של האומה ההוא ומתלבשים בלבוש הקליפות ההוא. ורק כשיבואו לארץ ישראל יפשטנו מעליו וכמבואר בחסד לאברהם מעין ג' [נהר י"ד עיין שם בפנים וראיתי אותן דברים שם לפני השינה בלילה קודמת וגם באותה לילה לפני השינה הסתכלתי בענינים ההם בספר ההוא שם]. ולפי שעדיין לא הגיעו אז לארץ ישראל ולבן היה שורש כח הקליפות של אומות ארם [דעל כן נקרא הארמי] על כן אמר הבנות בנותי והבנים בני מצד אותו הלבוש דקליפות שלו שהיו מלובשים בו עד שלא הגיעו לארץ ישראל. וכן הצאן צאני כי כל השפע שהגיע ליעקב בארם ושר של אותו מלכות הוא רק מה שלקח מלבן שעיקר השפע היה אותו השר משפיע רק ללבן. ואם אפילו בנפשות יש לבוש דקליפות כל שכן בנכסים שקונה שם דכולו מכח השפעת שר האומה. ואף על פי שהפרישו השם יתברך מחלק רע דלבן ושרו ונתנו ליעקב מכל מקום אינו אלא מה שלקח וקלט ממנו. ועל כן לא אמר שקר דהוא מאשר לאביהם ושהכל שלו דכל זמן שלא נכנס לארץ עדיין היה הכל מלובש בכח הקליפות שלו [ונראה דהרכוש שרכש בחוץ לארץ אף בבואו לארץ ישראל לא יתפשט ממנו הקליפות לגמרי ולהיות כאלו רכשו בארץ ישראל. ואינו דומה לגוף האדם עצמו ונפשו שעיקרו ממקום קדוש והקליפות הם רק לבוש מה שאין כן במה שרכש שם דעיקרו אלא על ידי השפעת השר שהוא כח הקליפות של האומה. ואף על פי שהשם יתברך הפרישו מהם והוא זכה בו ומצד שנעשה קנינו דישראל מתפשטת עליו כח הקדושה דשם בעליו הישראל. מכל מקום אין כח הקליפות נעקרת ממנו לגמרי גם כבואו לארץ ישראל. ועל כן אמרו ז"ל <small>(בראשית רבה פרשה ק וש"מ)</small> דיעקב אבינו ע"ה נתן כל מה דרכש בבית לבן לעשו בעד חלקו במערה ואמר אין נכסי חוץ לארץ כדאי לי כי ממקום הטינופת באו ולמקום הטינופת ילכו. ורק הועילו לו לדחות על ידם טענת עשו מחלק המערה שזהו שלו באמת ואין כאן מקומו להאריך יותר. 
+
+Chapter 12
+
+<b>מוצאי</b> שבת קדש יתרו. דמה שאמרו <small>(יומא עה.)</small> במן שמתהפך לכל הטעמים היינו גוף המן שאכלו ישראל. אבל מה שאמרו ז"ל <small>(מכילתא בשלח ויסע פרשה ה)</small> דעזים וצבאים היו אוכלין ממנו ואומות העולם טועמין מבשרן טעם מן בהם היה נרגש רק עצם טעם מן המפורש בתורה כצפיחית בדבש ותו לא דהטעם הבלוע בבשרן לא היה עוד מתהפך ועל כן יכלו גם אומות העולם לטעמו. ולכן לא קשה מה דאיתא דהערב רב לא יכלו לטעום מהמן [היינו הטעמים שהוא משתנה דזהו עיקר שינוי המן משאר כל מאכלים וניכר שהוא לחם מהשמים ולא מארץ שאין דוגמתו בארץ כלל ודבר זה אין שייך אלא לישראל שהם יכלו לאכול לחם כזה. אבל הערב רב אף דגם כן מסתמא ניזונו במדבר מהמן והם שאמרו נפשנו קצה בלחם הקלוקל שכל התרעומות היה התחלה מהם על כל פנים והרוב הכל מהם. ולפי שהם הרגישו בו רק טעם אחד פשוט ועל כן קצו ברגילותו ועיין זוהר הקדוש תשא קצ"א ב' דקרא אכריז בני ישראל אכלו את המן ולא הערב רב ומכל מקום איתא שם דאכלו מתמצית וממה דיהבין לון ישראל עיין שם ויש לומר גם כן כמו שכתבתי]. 
+
+Chapter 13
+
+<b>ליל</b> שבת קודש פרשת בראשית תרל"ב. חלם לי דמה שאמרו בבראשית רבה [פרשה מו, ד] על פסוק והיה תמים למטרונא כו' אין בך פסולת אלא צפורן אצבע קטנה גדול קמעא העבירו ובטל המום. זהו באברהם אבינו ע"ה שהיה [תחלה לגרים כמו שאמרו בחגיגה ג' א' והיה עדיין] ערל עד שנימול והיה הפסולת בדבר המחובר לגוף עצמו. דצפורן אף על פי שהוא חוץ לגוף ויכולין לגזזו מכל מקום הוא מכלל הגוף עצמו. אבל בני ישראל דאפילו ערלים נקראו מולים כמו שאמרו בנדרים <small>(ל"א ב')</small> אין בהם עוד פסולת מחובר לעצם גופם כלל. רק הפסולת להם כבטן המליאה ומעלה סרחון וכשנפנה ויצא הפסולת המסריח מקרב גופן עבר המום. ואין שום פסולת וסרחון בבני ישראל מעצמיותם רק דא' יש בקרב גופם המסריח ובקרבם כח הדוחה לדחותו ולהוציאו בעל כרחו מגופו ויסור הסרחון [והמשל מכיון שמצד אחד טינופת זו גרוע דהוא בפנימיותו וגם שמסריח הרבה עוד שאי אפשר לעמוד אצלו וגורם חס ושלום לשכינה שתסתלק. אבל מכל מקום הכל לא מצד עצמיותו דאיש יהודי וכמו שאמרו סנהדרין מאן דאמר ריש עמוד א' היינו דאמרי אסא דקאי ביני חילפי כו' עיין שם דחטאי בני ישראל הם דברים שמבחוץ הסובב לעצמיותו כקוצים הסובבים לשושנה וטבע עצמיותו לדחותו בעל כרחו ובקל הסרחון סר ויוצא ממנו]. 
+
+Chapter 14
+
+<b>מוצאי</b> שבת קודש בראשית א' דראש חדש חשוון. נדמה לי שהוא ראש השנה וציוו לי לילך להגיד איזה דבר לפני העם קודם התקיעות. ואמרתי אגיד להם רק הפסוק תקעו וגו' שמצות היום בשופר והוא בכסא ליום חגינו עתה ביום החג הוא מכוסה ונעלם ואין אתנו יודע טעמו וסודו של דבר שיהיה מאיר נוכח עינינו. כי חוק לישראל הוא שניתן לבני ישראל דרך חוק וגזירה בלא טעם רק אלהים הבין דרכה. ומשפט שהוא דבר שיש לו טעם וסברא הוא לאלהי יעקב דאצלו קרוי מצוה זו משפט אבל אצלינו הוא בגדר חוק שטעמו בכסא ונעלם. אבל הוא רק עתה ביום החג ואחר שקיימנו מצות החג והתקיעות המצוה עצמה היא נר המאירה לנו לעמוד על טעמה וסודה ולהאיר במעמקי הלב [כי עיקר המצות דמברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו להכניס קדושה בלב כל מצוה קדושה מיוחדת כפי אור דאותה מצוה. מצות שופר מביאה יראה בלב וכמו שכתוב אם יתקע וגו' ועם לא יחרדו. וזהו עיקר המבוקש מאיש הישראלי וכמו שכתוב מה ה' וגו' כי אם ליראה ונאמר סוף דבר הכל וגו' האלהים ירא וגו' כי זה כל האדם. ועל כן מצוה זו בראש השנה להכניס היראה בלב על כל ימות השנה. וזהו הרגשת אור המצוה כאשר טועם בלבו מהקדושה שמכנסת בלב זהו שהטעם והטעימה גלוי בלב. וזהו משפט על דרך שאמרו בברכות <small>(סא:)</small> צדיקים יצר טוב שופטן. וחוק הוא גזירה שאין להרהר אף שאין לו שום הרגשה בלב מה טעם וטעימת קדושה בלב מזה כי מסתמא הוא במעמקים ובהעלם שלא בהתגלות לבו ואין הוא עצמו מרגיש. ובזה יש חילוק בין המצות דיש שכל אחד מרגיש וטועם בלבו אור הקדושה הנכנס ללבו בעשייתה. ויש שנעלם אצל רוב בני אדם זולת אצל יחידים כמשה רבינו ע"ה שטעם טעימת כל המצות בלבו כמו שאמרו <small>(מדרש רבה ותנחומא חקת)</small> לך אני מגלה טעמי פרה ולאחרים חוקה דעל כן נקרא איש האלהים וכן כל אחד כפי מדריגתו אבל ברוב בני ישראל הוא דרך חוק. ומצות שופר בראש השנה עצמו אין הקדושה מתגלית בלב עדיין והוא בכסא רק אחר כך היא פועלת בהתגלות לבו. וכל מחשבות של יראת שמים הבאים ללב האדם בכל ימות השנה הכל מקיום מצות שופר בראש השנה. ואין כאן מקומו להאריך יותר. 
+
+Chapter 15
+
+<b>ליל</b> שבת קודש מקץ. דכל גדולת ומלוכת יוסף באדר כי הוא חדשו כידוע דעל כן פעמים ב' אדרי"ן כמו יוסף פעמים ב' שבטים ויהושע בן נון מלך הראשון מזרעא דיוסף מלך באדר [כי ז' באדר מת משה רבינו ע"ה ואז מלך אחריו יהושע] אבל דוד מזרעא דיהודה מלך בניסן שהוא נגד שבט יהודה. ובריש ראש השנה ילפינן דלמלכים מונין מניסן ממלכות שלמה וכן כל נצחונותיו במלחמותיו בניסן כמו שכתוב לתשובת השנה לעת צאת המלכים עיין שם ברש"י שמצוי בשדה והוא חודש האביב. וכן יהיה לעתיד משיח בן יוסף באדר ומשיח בן דוד בניסן [דבו עתידין ליגאל גאולה השלימה ובאדר הוא מחיית עמלק הקודמת לשלימות השם והכסא המתגלה בגאולה השלימה שאינו נופל אלא ביד זרעא דיוסף שהוא הלהבה לשרוף את בית עשו. ומשיח בן יוסף הוא יהיה הנלחם עם עמלק וזהו הזמן באדר ואחר מחייתו יזכה לשם שלם שהוא דרגא דיהודה דנקרא כולו על שמו של הקב"ה מה שאין כן ביוסף רק שלש אותיות וכמו שאמרו בסוטה <small>(י:)</small> וזהו כל זמן שעדיין אין השם שלם]. 
+
+Chapter 16
+
+<b>שבת</b> קודש במדבר. בפרשת וישלח וילך ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר דייקא אז [וזהו הפעם הראשון שנמנה מספר השבטים יחד ולא נזכר מקודם מספרם יחד] כי כל זמן שלא יצא החסרון שהיה בו לפעל במעשה לא היה אפשר למנותו בכלל השבטים מפני החסרון שיש בו בכח ומי יודע עד היכן הוא מגיע ואולי חס ושלום ידחה על ידי זה כשיצא לפעל [דכל חטא גם קודם שהוא בפעל ישנו בכח שהוא מוכן לזה וכמו שנאמר באליאב כי מאסתיהו וגו' ואמרו ז"ל <small>(פסחים סו:)</small> מפני כעסו על שחרה אפו בדוד. וזה היה אחר כך רק דאחר כך היה היציאה לפעל וכבר היה חסרון זה בו בכח מקודם] ואחר שיצא לפעל ונתברר דאינו חסרון אלא בדבר קל וכמו שאמרו <small>(שבת נה:)</small> כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה [רק שלמעלתו הגדולה מעלה עליו הכתוב כאלו חטא דסביביו נשערה מאוד ולגבי דידיה נחשב לחטא וחסרון] ואף על זה החטא הקל היה עסוק בשקו ותעניתו ושב בתשובה שלימה כאלו היה חטא חמור. ובזה נתבררה מעלתו השלימה שאין בו חסרון ועל כן אז דייקא נשלם מנין הי"ב שבטים שיהיה נמנה עמהם. 
+
+Chapter 17
+
+<b>ליל</b> שבת קודש בא הברכו"ת. ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. שהמיתה נקרא לינה כמו שאמרו ז"ל <small>(סוטה כא: ואבות פרק ו)</small> על פסוק בשכבך תשמור עליך בקבר והקיצות וגו' בעולם הבא [וכן נקרא בירושלמי ומדרש המיתה בכל מקום בלשון שינה כד דמך ר' פלוני ועיין בירושלמי פרק ב' דחגיגה ובמדרש רות על פסוק ליני הלילה על אחר בקבר] ויש אדם שזכה לכבוד ויקר בעולם הזה שהכל חרדים לקראתו ועוסקים במלאכתו להזמין לו פרנסתו ולשמשו ולכבדו בכל מיני כבוד ויקר אבל אם לא ילין יקר זה עמו גם בקבר ואחר מיתה להיות גם שם המלאכים והנשמות חרדים לקראת בואו ועוסקים בכבודו ויקרו כבעולם הזה אין היקר דעולם הזה אלא נמשל כבהמות שגם כן פרנסתם וכל צרכיהם מעופף להם על ידי הבעלים המשתדלים בצרכיהם וממנים עליהם רועה לרעותם במרעה טוב ושמן וכיוצא ואין זה קרוי כבוד ויקר להם כלל [ועל כן אמרו <small>(שב.סג ת) &lt;</small>
+
+Chapter 18
+
+<b>ליל</b> וערב שבת קודש תזריע כ' למב"י. לך דוד ועמך בן ישי. כי בחירת דוד היתה מצד מעלת עצמו וגם מצד אביו וכמבואר מלשון הכתוב כי ראיתי בבניו לי מלך דמבואר דהבחירה למלך היה באחד מבניו של ישי דוקא [כי הוא היה הצדיק יסוד עולם שלא חטא מעולם כמו שאמרו ז"ל בשבת <small>(נה:)</small> דמת בעטיו של נחש ומהיסוד בא מלכות] וכאמרם ז"ל <small>(פסחים סו:)</small> על פסוק כי מאסתיהו מכלל דהוי חזי משמע דתחלת הבחירה באחד מבני ישי כי האב זוכה לבנו כו' [וכן אמרו בתנא דבי אליהו <small>(סדר אליהו רבה פרק כ)</small> על הרבה שבאו בזכות אבותם ועל הרוב ��ם זכות אבותם מסייעתם. וכן אמרו <small>(שבת שם)</small> בעמרם אבי משה רבינו ע"ה דמארבעה שמתו בעטיו של נחש ועל כן יצא ממנו משה רבינו ע"ה ורק אברהם אבינו ע"ה שנקרא אב לכל העולם כולו כי הוא האב והראשון שאין לפניו ולא בא בזכות אבותיו ועל כן נקרא תחלה לגרים בחגיגה ג' א'] ושאול שהיה שונאו וידע ממעלתו חשב דהכל מצד אביו לבד ועל כן קראו רק בן ישי מדוע לא בא בן ישי. בוחר אתה לבן ישי. לכולכם יתן בן ישי. בכרת בני עם בן ישי, וכדומה, שתלה כל מעלתו במה שהוא בן ישי לבד. אבל באמת היה לו שני המעלות על כן עמשא אמר לו שניהם [ואמר לשון לך דוד שבזה הוא נבדל מכל אחר ואין דומה לו כלל על כן אמר לך שהם שייכים לו כעבד לאדונו. אבל לשון עמך משמע שמחוברים ודומים לו. וזהו מצד מעלת בן ישי דגם אחיו כן ואינו מיוחד בזה מכל האדם ואפשר להיות דומה לו וגם עמשא הוא בן בתו של ישי כמו שאמרו ז"ל <small>(שבת שם)</small> ועל כן אמר לשון עמך בזה]. 
+
+Chapter 19
+
+<b>ליל</b> שבת קודש האזינו וברכו"ת. נשכח ממני כל הענין בהקיצי רק תמצית דבר אחד שאמרו לי בשם אחד קדוש. דלעתיד לבוא יהיה שבת שלשה ימים וכן תשעה באב יהיה שלשה ימים [ותיכף בהקיצי משנתי אז בעוד ליל עלה במחשבתי [ועיין ברית מנוחה דף י"ח ריש ע"ג מענין שלש שבתות ובדף י"ט ע"א עיין שם] הכונה לשלשה עולמות בראיה יצירה עשיה שבכל אחד יש שבעה ימי הבנין. כי כל עולם נברא בששת ימי המעשה ויום השביעי יום השבת כי בו שבת מה שאין כן עולם אצילות שנאצל ולא נברא שהוא למעלה מהבריאה ולמעלה מהזמן. ובאדם שלשה חלקי נפש רוח נשמה שבמוח ולב ואברי המעשה [שכחם מהדם הוא הנפש] הם מבריאה יצירה עשיה כידוע <small>(תיקוני זוהר תיקון ו)</small> והם מלובשים בגוף האדם עצמו אבל הנשמה לנשמה והוא חיה יחידה שבאצילות הוא למעלה מהקומה בסוד מקיף כידוע. וכאשר האדם שלם בכל חלקי נפש רוח נשמה בתכלית השלימות בלי שום פגם זוכה להשיג קדושת שלשה ימי השבתות שבעולמות בריאה יצירה עשיה. וזהו תכלית השלימות כי בו שבת וגו' ואלמלי זכה אדם הראשון שלא חטא ונכנס לקדושת יום השבת בלא חטא היו כל העולמות בשלימותן כי היה קומתו מסוף עולם ועד סופו <small>(חגיגה יב.)</small> היינו בכל העולמות כולם הוא כולל כולם. על ידי קומת נפשו כל עולם העשיה ורוחו ביצירה ונשמתו בבריאה והיה אותו שבת היום שכולו שבת דלעתיד לבוא. אלא שהחטא גרם וצריכים להמתין לזה עד אלף השביעי. ואלמלי שמרו ישראל שתי שבתות היו נגאלין. <small>(שבת קיח:)</small> יש לומר הכונה כי עיקר עבודת האדם הוא במעשה בפעל באברים שבהם פעולת כל המצות ואזהרות שבתורה וכל החטאים מתייחסין לנפש נפש כי תחטא כי החטא הוא במעשה דשם בעולם העשיה הרע גובר כידוע. וגם במדות שבלב ששם משכן הרוח שביצירה ששם טוב ורע שקולים כידוע כי שם משכן שני היצרים לב חכם לימינו ולב כסיל לשמאלו כמו שאמרו ז"ל. וכשאדם זוכה להשלים נפש ורוח וזוכה לשתי שבתות אלו דיצירה ועשיה אז ממילא זוכה גם לנשמה שבבריאה כי שם הטוב מרובה כידוע ואין צריך יגיעת אדם כל כך וכמו שאמרו נשמה שנתת בי טהורה היא וגו' ומיד נגאלין וזוכין לביאת המשיח שהוא הבא לתקן חטא אדם הראשון ולזכות לנפש רוח נשמה בתכלית השלימות שאז יזכה לשלשה שבתות. ולפי שקדושת השבת קבועא וקיימא מששת ימי בראשית מצד השם יתברך בלא השתדלות אדם רק האדם צריך שיהיה מוכן לקבל הקדושה על כן יוכל להשיג כל אחד בפני עצמו ונחשב לשלשה ימים. מה שאין כן יום טוב דישראל מקדשי שהוא הקדושה שמצד השתדלות ��דם ואצלו ומצידו כולם כלולים יחד והנפש הוא מלבוש לרוחו ורוח לנשמה ודברים אלו ארוכים ואין כאן מקום להאריך. ולכן דוקא שבת יהיה לעתיד שלשה ימים וכן תשעה באב שיהיה אז לששון ולשמחה הקדושה שיהיה בו אז שיהיה יום טוב אינו מצד ישראל דמקדשי שהרי הם אדרבה חטאו וגרמו שיהיה אותו יום יום פורעניות רק לעתיד שיהיה חטאיכם כשנים הללו שסדורות ובאות מששת ימי בראשית כמו שאמרו בשבת פ"ט ב' דאז כשלג ילבינו ויתהפכו לזכיות על ידי זה שכך היה רצון השם יתברך מששת ימי בראשית שיהיה כן. ונמצא עיקר הקדושה בו רק מה שכך היה רצון השם יתברך בתחלת הבריאה והוא הקדושה דקבוע וקיימא כקדושת השבת אלא שאינה מתגלית אלא לעתיד אחר התיקון שאינו בהתגלות בעולם הזה כשבת שבו שבת וגו' רק זה הוא קדושת יום השבת הגנוזה גם בששת ימי המעשה המתגלית לאחר התשובה והתיקון לכל החטאים. וזה יהיה קדושת יום תשעה באב לעתיד לבוא ועל כן גם הוא יהיה שלשה ימים היינו שישיגו בו הקדושה בכל חלקי נפש רוח נשמה שבאדם שהוא קדושת היום ההוא בכל השלשה עולמות בריאה יצירה עשיה וזהו שלשה ימים כנזכר לעיל. כך נפל במחשבתי אז בלילה בהקיצי לקיים דברי החלום הנזכר להיות יציבא מילתא ומהימן פשריה ועל כן רשמתיו הנה].
+
+Chapter 20
+
+<b>ליל</b> מוצאי שבת קודש וישלח. כי היום שהאדם נולד בו אז הוא בתוקף מזלו ואין לו לירא באותו יום בכל שנה משום דבר שיורע מזלו אז. ומה שאמרו בקידושין <small>(לח.)</small> דצדיקים מתים ביום שנולד היינו לפי שאצלם המיתה היא התרוממות מזלו ומעלתו שפושט לבוש שק הגופני ולובש חלוקא דרבנן הרוחני ליכנס לעולמות העליונים למעלה עליונה ליהנות מזיו השכינה. וכמו שביום לידתו ירד לעולם הזה לתוספות מעלה שעל ידי עבודתו בעולם הזה בתורה ומצות ומעשים טובים הוא מגיע למעלה עליונה יותר ממה שהיה קודם. כן ביום המיתה מגיע למעלה עליונה עוד יותר דטוב יום המות מיום הולדו ועל כן הם מתים ביום לידתם דהוא יום התרוממות מזלם. אבל מי שאין צדיקים שאין המיתה מיד ביומו התרוממות מעלה [שאף על פי שסוף שיגיעו למעלות בעד תורה ומצות שעשו. כיון דמכל מקום צריכים מקודם לקבל עונש גם כן וחיבוט הקבר וצער מיתה אם כן יום המיתה עצמו צער גדול ואתרע מזליה הוא להם וכלשון רז"ל בכמה דוכתי ולא התרוממות] אין להם לירא ביום לידתם מן המיתה. [ובהקיצי עלה במחשבתי שאפשר לומר דהא בהא תליא ורק לצדיקים שלידתם גרם להם התרוממות מעלה על כן יום הלידה הוא תוקף מזלם מה שאין כן מי שאין יציאתו מן העולם בלא חטא כביאתו לעולם דנמצא נוח היה לו יותר שלא נברא והיה נקי מהחטא משנברא. לזה אין יום הלידה התרוממות מזלו כלל ואם כן גם הוא יש לו לירא מהמיתה גם כן ביומו שגם לידתו היה לו השפלה ממדריגתו הקודמת ולא התרוממות. אלא שיש לומר זהו ברשעים גמורים שנוח שנהפך שלייתם על פיהם ולא נוצרו. אבל הבינונים נהי דמצד החטאים קלקל עוד בלידתו מכל מקום אחר שיקבל עונש על החטאים ויצטרף ויתלבן מהם יש לו שכר הרבה מתורה ומצות שסיגל בעולם הזה שיגיע בו למעלה עליונה שפיר הוי אצלו יום הלידה התרוממות ותוקף מזלו ולא ימות אז. ואף דגם מיתתו מצד זה יש בה מעלה שיגיע למעלה עליונה מכל מקום יום המיתה עצמו מיהת צער הוא לו כנזכר לעיל]. 
+<b>עוד</b> בלילה הנזכר לעיל דהמגלה רזין וסודות שאין ראוי לגלותן עונשו להתגלגל ולהיות בגלגול שני שיכור דנכנס יין יצא סוד עד כאן תמצית הדברים שאני זוכר. 
+
+
+Chapter 21
+
+<b>ליל</b> מוצאי שבת ק��דש בשלח נסתפקתי בחלום הלילה בהא דיבמות ל"ז א' בספק בן תשעה לראשון ספק בן שבעה ליבם דולד אחד כשר והשני ספק ממזר. היכי דחזינן דולד ראשון צניעי ומעלי והשני מקטפיה ידיע ובמעלליו מינקותו שהוא עז פנים כרובן של ממזירים הן המורדים והפושעים. אי סמכינן על זה לדינא להחזיקו על ידי זה כממזר ודאי [ומסברא היה נראה פשוט דלא סמכינן דטובי עזי פנים יש בעולם דלאו ממזירים ובעוקבתא דמשיח חוצפא סגי וכן טובי רשעים דזורו מרחם יש. ואף דהם בני אב ואם אחד אם הראשון בן יבם יעקב ועשו יוכיחו והם תאומים ובני אב ואם צדיקים גמורים וכל שכן שאין תאומים ובאינשי דעלמא. ואולי השני מבני תשע מדות דנדרים כ' ב' וכיוצא. אלא שיש לעיין לכאורה בעובדא דר' בנאה בב"ב נ"ח א' שסמך על אומדנא להחזיק העזי פנים לממזירים גם לענין ממון וצריך לומר אף על גב דבממון לא אזלינן בתר חזקה היינו להוציא ממוחזק. אלא דיש לומר שם היה ודאי תשע מהם ממזירים וכאן מי יימר דאיכא ממזר. אך בלאו הכי התם כיון דהאב ציוה שהאחד ירש ולא פירש מי על כרחך סמך על חכמת הבית דין שיבררו הדבר בחכמתם. וגם יש לומר דדמיא להא דכתובות פ"ה ב' נכסי לטוביה ואתו שני טוביה דשודא דדייני לפירוש רש"י שם לאמוד דעת המת עיין שם. ושוב ראיתי ברשב"ם ב"ב שם כתב כמו שכתבתי עיין שם בד"ה לחד כו' שיבררו בית דין ובד"ה אמר כו' ויפה דן ר' בנאה דלא שייך הכא אלא שודא כו' יעויין שם. אלא דלא ידעתי למה ארכבה אתרי רוכשי ומייתי ראיה לשודא דדייני מהא דכתובות הנזכר ולפי מה שכתבתי תחלה דהיה כונתו לאיזה שיבררו בית דין אם כן פשיטא דלבית דין לברר כפי דעתם וסברתם דלא נביאים הם לידע לאיזה כיון והוא עצמו לא ידע ואמר סתם שאי אפשר לשום אדם לידע ועל כן מסר הדבר לבית דין. והם שהלשינו שמפיק ממונא מאינשי בלא סהדי ובלא מידי לשון הרע בעלמא אמרו עליו ולאו אפוקי ממונא הוא כלל דהרי האב אמר בהדיא רק לחד והדבר שקול וגם על כרחך היה כונתו כן. ובההוא דכתובות הוא ידע לאיזה טוביה כיון ויש לומר דשכח ולא אסיק אדעתיה אז בחליו מטוביה האחר שיצטרך לסמן את זה להבדילו ואין ראיה דמסר לבית דין ומכל מקום אמרו בזה שודא דדייני וזהו רבותא דאצטריך לאשמועינן התם אבל האי דהכא פשוט דהרי מסר הדבר לבית דין ועל כרחך מבואר בדבריו ככל מה שכתבתי. ולכאורה מיניה ראיה להיפך דאי לאו דהדין בזה שודא דדייני לא יפה דן ולא סמכינן אאומד הנזכר. ומיהו יש לומר שאני שם דאינו עזות כל כך דהרי ר' בנאה ציום לעשות כן וברשות בית דין עבדי ואפשר גם הכשר יעשה כן ומה שכתב בריש ד"ה חבוטו שהממזרים עזי פנים יחבוטו היינו דהם ודאי יעשו מה שאין כן הכשר אולי לא ירצה אף דמצוה ואז יסמוך על זה וכמו שהיה והוא רק שודא בעלמא וליכא אומדנא גמורה]. 
+
+Chapter 22
+
+<b>ליל</b> שבת קודש שלח ובברכו"ת. כי יבין מלך כנען שהוא לבדו היה מהכנענים שהשאיר הקב"ה אחר כיבוש יהושע בן נון שלחץ לישראל [דשאר לוחציהם בימי השופטים היו משאר אומות ארם ומואב ומדין ועמון ופלשתים] היה בקליפה ובזה לעומת זה שעשה האלהים נגד יהושע בן נון בקדושה [כי הוא היה בסוד היסוד דקדושה מזרעא דיוסף דצדיקים ירשו ארץ והוא שורש משיח בן יוסף הנלחם וכובש לאומות. ואלו זכו אז שהיה כובש הכל ולא היה צריך דוד המלך ע"ה הבא אחריו ללחום ולכבוש עוד היה הוא משיח בן יוסף ותיכף אחריו דוד המלך ע"ה משיח בן דוד בונה הבית הקיים לעד. אלא שהחטאים גרמו שלא נשלם עדיין תיקון היסוד לגמרי ביומו אף דמל בני ישראל שנית והוא הפריעה שניתנה ליהושע <small>(כמו שאמרו יבמות עא סוף ע"ב ופרקי דרבי אליעזר פרק כט)</small> היינו התגלות קדושת היסוד דבני ישראל. ומקודם ביציאת מצרים אמרו ז"ל גם כן <small>(שיר השירים רבה פרק א פסוק יב)</small> דמשה היה מוהל ואהרן פורע ויהושע משקה שהיה צריך לחברו עמהם. וכן במלחמת עמלק שחתך ערלותיהם כו' <small>(מדרש תנחומא תצא סימן י)</small>. ובמרגלים לפי שברית לשון נגד ברית המעור וחשש משה רבינו ע"ה אולי יגרמו קלקול כל כך לתפוס גם יהושע במצודתם ויקולקל חס ושלום שלא היו יכולים ליכנס אז לארץ על כן ביקש עליו רחמים י"ה יושיעך כו' והוסיף ה-י' בשמו שרומז על החכמה כי קלקול היסוד בא רק על ידי שטות כמו שאמרו <small>(סוטה ג.)</small> אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות וכן בברית הלשון מוציא דבה הוא כסיל וכן אמרו במדרש <small>(שלח)</small> אמרגלים כסילים היו ושולח דברים ביד כסיל. וכמו בימי עזרא גרם החטא דנשים נכריות כמו שאמרו בברכות ד' א' <small>(וכמו שכתב זוהר הקדוש שמות ז א)</small> כן בכבוש יהושע כמו שכתוב שופטים ג' ויקחו את בנותיהם וגו' ואת בנותיהם וגו' וזה גרם שלא יכול יהושע בן נון לתקן היסוד לגמרי בשלימות דעל כן לא זכה לבנים ואמרו <small>(פסחים קי"ט:)</small> דעל כן לא יברך בכוס של ברכה לעתיד כי זה קצת פגם בשורשו שלא תיקן עדיין כל ישראל שבדורו שהם התפשטות ענפיו בקדושת הברית לגמרי ועל ידי זה נתעורר אחר כך קליפת יבין שמלך בחצור ששם היה משכן קליפה זו דיסוד דטומאה הסובבת על הפרי והקדושה והוא בגימטריא ש"ד חסר י' משם הקדוש המורה על מדת היסוד כנודע וכמו שכתוב דאות י' מורה חכמה שעל ידי זה הוא קדושת היסוד. והטומאה מלך זקן וכסיל ואשת כסילות הומיה לפתאים ונער חסר לב כמו שכתוב במשלי. וכבר נתבאר במקום אחר גם כן כי רוחין ושדין ולילין הם תפארת יסוד מלכות דקליפה ושדין ביסוד דקליפות וזהו שדין יהודאין הנזכרים בזוהר הקדוש והם הנוצרים מטפי קרי של יהודאין ואנשים גדולים [כדרך שאמרו בעירובין <small>(יח:)</small> באדם הראשון] שראו לאונסן. וזהו ששרף יהושע לחצור כמו שכתוב יהושע י"א דאותה לבד שרף ואמרו ז"ל <small>(בראשית רבה פרשה פא)</small> דכך נצטוה ממשה רבינו ע"ה וידוע דבשריפת המקום נשרפו כל הקליפות אשר שם וזה טעם שריפת עיר הנדחת. ועל כן נצטוה לשרוף ולבער מהעולם שורש קליפת היסוד ובזה היה תיקון השלם. אלמלא גרם החטא אחר כך <small>(עיין זח"ב ג ע"ב)</small> וחזרו הכנענים להתגבר בחצור שהיא חצר הטומאה וסוד חצר מות שמזה מקור המיתה ועטיו של נחש בזוהמא שהטיל והכל יורדין על עסקי הנס כמו שאמרו ז"ל <small>(עירובין יט.)</small> והו' הוא היסוד דקדושה ששלט האדם בליעל באדם דקדושה לפי שעה לרע לו כי סוף להוציא בלעו מפיו. והמליכו שם מלך והמלך ידוע שבו שורש כל הקליפות שבאותו מלכות] וסימן לד' אותיות שמו כי אותיות יב"ן הוא ראשי תיבות של הקדושה דיהושע בן נון [והוא ה-י במילוי יהושע על שם הישועה די"ה יושיעו ובן על שם הבינה וכמו שכתוב ברמב"ן על התורה <small>(פרשת תשא לג)</small> דעל כן נקרא בכל מקום בן נון ה-ב' בחירק לרמז על בינתו היתירה דבינה לבא שהוא היפך לבב הזונה] לרמז שהיה זה לעומת זה ואות ה-י הוא הניצוץ קדוש [של החכמה שהיפך השטות שבלע והעלימו] שקלט על ידי חטאי ישראל שעל ידי זה היה לו כח וחיות וממשלה ועל ידי זה לחץ בני ישראל בחזקה ואמרו ז"ל <small>(ויקרא רבה פרשה ז וש"מ)</small> בחירופין וגידופין [שזהו טומאת ברית הלשון שנגד ברית המעור ומפלתו בסיסרא על ידי יעל דכרע שכב וגו' כמו שאמרו ז"ל <small>(נזיר כג:)</small>. על דרך מפלת המן על ידי לקיחת אסתר לאחשורוש כי ידוע כאשר אין הדור זכאי אז דודי שלח ידו מן החור והקב"ה ממתיק המר במר שכאשר מראה שיש בעשיית חטא כזה דבר גדול גם כן ועבירה לשמה הגדול כמצוה שלא לשמה <small>(כמ"ש שם)</small> ועל ידי זה נעשים החטאים כשנים וכשלג כמו שכתבתי במקום אחר] וניצוחו על ידי דבורה אשה נביאה [שהיא תיקנה קדושת היסוד דנוקבא וברק היסוד דדכורא דעל כן נקראת לפידות על דרך בית יוסף להבה שצריך להיות לפיד אש דקדושה שהוא אש אוכלת אש דיצר הבוער כתנור בוערה מאופה וחכמות נשים בנתה ביתה להוציא על ידי זה בלעו הוא היו"ד מפיו ועל ידי זה נפתח פיהם לומר שירה קדושת הלשון היפך חירופין וגידופין שלו]. 
+
+Chapter 23
+
+<b>ליל</b> שבת חזון שנת ברו"ב ההודאו"ת. כי אחד קדוש היה אומר דלא שייך כלל הרגש חיות אלא במקום שיש מציאות מיתה [והוא על דרך שאמרו הרע מבחין את הטוב] ואני הוספתי דעל כן התורה שהיא מקור החיים וכמו שאמרו ז"ל <small>(שוחר טוב מזמור ח)</small> הדברות של חיים לא ניתנו למלאכי השרת ואמרו ז"ל <small>(שם וזהר הקדוש שמות ג א)</small> דאמר להם מה כתיב בה אדם כי ימות [באהל. ורז"ל דרשו בכל מקום לשון אהל על אהלי תורה כמו ברכות ט"ז ריש עמוד א' אהלים לנחלים. ובחלק ק"ה ב' על פסוק מה טובו אוהליך וכן על פסוק זה עצמו בברכות ס"ג ב' ושם יש לומר גם משום רישיה דזאת התורה. ועל פי מה שכתבתי יש לומר דרצה לומר דעל ידי אדם כי ימות על ידי זה זוכה לזאת התורה ולישב באהלי תורה] כלום מיתה יש ביניכם. והיינו כיון דאין בכם מיתה אין בכם מציאות הרגש חיות גם כן ועל כן אין לכם שייכות עם התורה שהוא הרגשת החיות של מקור החיים [וישראל דבוקים באלהים חיים שהוא חי העולמים מקור החיות של כל העולמות ולכן קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד על כן יש שייכות בהם הרגש חיות גם לעתיד כשיבולע המות לנצח כי מחיצתן יהיה לפנים ממחיצת מלאכי השרת כמו שאמרו ז"ל <small>(ירושלמי סוף פרק ו דשבת)</small> על פסוק כעת יאמר וגו' שהם הדבוקים בו יתברך ידעו מה פעל. ומצד הזה יהיה בהם אז ההרגשה אף שלא יהיה גם אצלם מציאות ההיפך. וכמו ששמעתי על לשון התיקונים אנת הוא חכים ולא בחכמה ידיעא מבין ולא בבינה ידיעא כי החכמה הוא ידיעת השכל שבמוח ובינה הוא הרגשת הלב ומלאכים יש בהם ידיעה מצד החכמה שהשם יתברך משפיע בהם אבל אין להם הרגשת הלב [והיינו כמו שכתבתי כי לא שייך הרגשה בשום דבר בלב אלא על ידי מציאות ההיפוך גם כן בלב. והמלאכים אינם בעלי בחירה ועל כן נקראים קיימיא שהם קבועים וקיימים כפי מה שבראם השם יתברך ואין בהם שינוי. וכן החכמה קבוע וקיימא בהם כל אחד כפי מה שהשם יתברך השפיע בו בבריאתו ואין זה קרוי אלא ידיעה וחכמה ולא בינה והרגשה בלב] וישראל יש להם [רק] בינה שהיא ההרגשה שבלב [וכל חכמתם נמשכה מצד הרגשת לבם ועל כן מורגל בתלמוד לשון אליבא דר' פלוני ושמעתי דהוא לשון לב שכל אחד אמר כל דבר הלכה רק כפי הרגשת לבו. וכן אמרו בסנהדרין ל"ה סוף ע"א ליבא דאינשי אינשי וזהו חכמה תתאה חכמת שלמה המלך ע"ה שהיא חכמת התורה שבעל פה הנובע מלב חכמי ישראל שעל זה אמרו ב"ב י"ב א' דחכם עדיף מנביא מקרא דנביא לבב חכמה שעל ידי החכמה שבלבבם ששם הוא ההרגשה ומשם נובע חכמתם היא עדיפא מנבואה שהוא בראיה כמ"ש דלנביא יקרא לפנים הרואה והוא שמואל רבן של כל הנביאים וכן חזון ישעיה וגד החוזה וכדומה. וכן בחכמה שבלב נאמר ולבי ראה ה��בה חכמה כי מה שמרגיש בלב הוא כמו שרואה בעיניו וכן במתן תורה בתורה שבכתב אף שהוא נתונה מן השמים נאמר וכל העם רואים את הקולות שהיו רואים את הנשמע דשמיעה הוא הידיעה שבמוח הדבר ששומע אבל ראיה הוא על ידי ההרגשה שבלב. וזהו עיקר מתן תורה לישראל שיהיה נבלע בלבם וכמו שכתוב כתבם על לוח לבך ולעתיד נאמר ועל לבם אכתבנה ונאמר מי יתן והיה לבבם זה להם וגו' דרחמנא לבא לבד בעי כמו שאמרו סנהדרין ק"ו ב'. ועיקר מתן תורה היה ללבבות דבני ישראל וכמו שאמרו בדברים רבה <small>(פרשת ברכה)</small> כל מי שיש בו יראת שמים כל התורה וכל החכמה נתונין בלבו ויראת שמים עיקרו בהרגשת הלב כמו שאמרו ביומא ע"ב ב' על פסוק ולב אין. ועל כן נקראת תורת משה דלגביה יראה מלתא זוטרתי כמו שאמרו ברכות ל"ג סוף ע"ב והוא בסוד הדעת כידוע המחבר חכמה ובינה שאף על פי שהוא חכמת השם יתברך נותן התורה מכל מקום אינו מושגת לבני ישראל אלא בהרגש הלב שהוא הבינה שמבין מעצמו. וזה שכתב רש"י פרשת תשא דדעת הוא רוח הקודש שזהו נבואת החכמים כמו שכתב הרמב"ן בבא בתרא שם דמה שמכוין בחכמת לבו אל האמת זהו שפע רוח הקודש הנובע מקודש העליון וחכמה העליונה דעל כן אמרו בבראשית רבה <small>(פרשה יז)</small> נובלות חכמה העליונה תורה ואין כאן מקומו להאריך יותר בזה] והקב"ה כולל שניהם אבל חכמתו הוא אינו בחכמה ידיעא היינו כמו כל חכם שיודע בחכמה והחכמה דבר נבדל מהחכם שהוא משיג החכמה ואצל השם יתברך כולו חד כי הוא היודע כו' <small>(רמב"ם פרק ב מהלכות יסודי התורה הלכה י)</small> וזהו חכם ולא בחכמה וכן מבין ולא בבינה היינו שיש בו הרגשה כמו לבני אדם אבל לא בבינה כדרך המבין בבינה שהוא בא מורגש מצד ההעלם וההיפך שהיה לו מקודם ועתה מבין ומזה בא ההרגש. ואצל הקדוש ברוך הוא לא שייך כלל זה רק אצל הנפרדים אבל אצלו הכל ביחוד ובעצם ועל כן מה שהוא מבין אינו בבינה וכדרך הרגשת בני אדם על ידי בינת הלב. עד כאן מה ששמעתי תורף דבריו עם הוספת ביאור והרחבת דבריו כפי מה שנראה לי. ולעתיד לבוא יהיה הרגשתם מעין הרגשת השם יתברך ולא בבינה ואצל המלאכים לא יהיה התחדשות והשתנות אז גם כן והם רק חכמים בחכמה והכל מטעם הנזכר לעיל לפי שאין בהם מציאות ההיפך. ועל דרך זה שמעתי כי אין הרגשת אור קדושה מבהיק אלא במקום שיש מציאות ההיפך. ואמר סיפור סמך לזה מאחד קדוש מפורסם למשמש ברוח הקודש שהיה אומר ברוח קדשו על יין שמראין לו זה כשר וזה אסור ופעם אחת טעו והביאו בקבוק של מי דבש שסברו שהוא יין והראו לו ואמר שאין רואה בו שום איסור אבל גם אור הכשרות אין מבהיק בו כבכשרים והוא עצמו לא ידע הענין ואולי חשב שיש בו איזה ענין שאין אוסר מדינא רק ממדת חסידות וכיוצא. ואחר כך נודע שהיה מי דבש ואמר דמאחר דלא שייך בו כלל איסור אין בו על ידי כשרותו אור מבהיק במה שהוא כשר כמו שיש באותו שיש בו מציאות איסור והוא אינו איסור רק כשר]. 
+
+Chapter 24
+
+<b>ליל</b> שבת קודש תזריע שנת והברכו"ת. כי תלתא דפורענותא שמפטירין דברי ושמעו וחזון הוא תוכחות הנביאים לתקן הפגמים שפגמו בדבור ושמיעה וראיה שעל זה היה החורבן. ונגד זה בפסח שהוא זמן גאולה אלו השלש נתקנו. ועל כן קורין בשבת חול המועד ראה אתה אומר אלי ומפטירין העצמות היבשות שמעו והוא תיקון הראיה והשמיעה ובשביעי של פסח קורין השירה ומפטירין וידבר דוד את דברי השירה הוא תיקון הדבור.
+
+Chapter 25
+
+<b>מוצאי</b> שבת קודש מקץ ה' דחנוכה ברכת"י ב"ו. כי שלש עשרה שבטים שעם מנשה ואפרי�� הם נגד שלש עשרה מידות של רחמים כי כל אחד יש לו ענין קדושה [של דביקות בהשם יתברך דהדבק במדותיו כמו שאמרו בסוטה <small>(יד.)</small>] בפני עצמו שיש בו משרשו. וכל אחד כלול משנים [כי הם זרע יעקב קו האמצעי הכלול מחסד וגבורה וכל דבר יש בו על כרחך שני קצוות אלו וקו אמצעי הוא המחברן ומאחדן להתנהג בכל קצה במקום הראוי לו ולא לנטות לצד אחד ביותר רק להיות הכל בשיווי וכל דבר כפי הצורך וזהו דרך הממוצע] ונגדם כ"ו כי לעולם חסדו החסדים שהשפיע השם יתברך בעולמו [על ידי הקדושות שבשבטי י"ה שהוא שורש הקדושות דישראל שבשבילם היה כל הבריאה. ובפרק ערבי פסחים <small>(קיח.)</small> אמרו דהם נגד כ"ו דור שעד מתן תורה שנהג העולם בחסדו כי במתן תורה נתקדשה כל האומה ישראלית ונתפשטו כל קדושת השבטים כולם בכל אחד מישראל בפרט בהתגלות והם עיקר העולם. ומקודם בכל דור ודאי היו גם כן צדיקים או על כל פנים צדיק אחד יסוד עולם שעליו העולם היה עומד ומתקיים רק שזה היה בחסדו מה שהשם יתברך היה שולח איזה ניצוץ קדוש כל דור לצורך קיום העולם כפי הראוי לאותו דור קדושה אחד מאותן כ"ו קדושות שזכו אחר כך ישראל במתן תורה לכולם. ותשעה כי לעולם חסדו הראשונים הם החסדים ושרשי הקדושות דקביעא וקיימא בבריאת עולם שהוא מצד השם יתברך לבד. והעשירי הוא למכה מצרים שזהו התחלת בנין אומה ישראלית ביציאת מצרים על ידי צעקתם להשם יתברך. וזהו נגד דור המבול ונח שהוא האחד שנאמר בו צדיק תמים וצדיק לפני שהתחיל בהשתדלותו להיות יסוד עולם. ודור המבול אמרו בזוהר הקדוש <small>(ח"ג רטז ריש ע"ב)</small> שהיה ראוי להיות אז מתן תורה וכן אמרו בחולין <small>(קלט ב)</small> בשגם זה משה כי כבר התחיל התעוררות בנין כנסת ישראל והתחלות התגלות אותם הניצוצות קדושות בעולם אלא שנשקעו אז עדיין בעמקי הקליפות עד שאבדו במבול ובאה אחר כך לגלות מצרים כידוע שהם מאותם הנפשות. ואחר כך ויוצא ישראל מתוכם התגלות שם ישראל הוא בשם בן נח שהוא האחד שייחד הקב"ה שמו עליו שאמר הכתוב עליו אלהי שם וכן עבר תלמידו וחבירו בדומה לו שנזכר בכמה מקומות בית המדרש של שם ועבר ויעקב אבינו ע"ה למד אצלם כי בהם כבר היה בהעלם ניצוץ קדוש משורש ישראל שנתגלה ביעקב ועל כן נגדו הוא והעביר ישראל בתוכו גם כן נזכר שם ישראל מה שלא נזכר בשאר כגון למוליך עמו לא אמר למוליך ישראל. ובקריעת ים סוף אז היה ההתגלות דראיה שראתה שפחה על הים וכו' <small>(מכילתא וזוהר הקדוש בשלח)</small> שזכו לה אחר כך במתן תורה בקנין כמו שכתבתי במקום אחר ועל כן אמרו <small>(בראשית רבה סוף פרשה לז)</small> נביא גדול היה עבר שקרא שם בנו פלג ולא מצינו בכתוב בפירוש נבואה בשם נראה שבזה היה עבר גדול יותר. ואברהם אבינו ע"ה שהוא אב והתחלת האומה נגד ולעוג מלך הבשן שהוא הפליט מדור המבול <small>(נדה סא סוף ע"א)</small> שבא לאברהם אבינו ע"ה ואמרו <small>(בראשית רבה סוף פרשה מב)</small> שרצה שיהרג ויקח שרה כי הוא היה חושב עצמו דוגמתו דמה שנפלט בדור המבול מסתמא לא היה בו שום חטא שיהיה נתפס עמהם דעל כן נתיירא משה רבינו ע"ה ממנו. אבל מכל מקום לא היה צדיק לפניו יתברך שיזכה לתיבה כנח כי ה' יראה העיקר ללבב שורש הקדושה שבלב שיהיה כונתו לשם שמים נמנע מן הרע בשביל יראתו יתברך ועושה הטוב לאהבתו והכל לכבודו ולקילוסו. והתחלת התגלות הקדושה שבלב היה אצל אברהם אבינו ע"ה שהוא שורש כנסת ישראל דחלק ה' עמו ונאמר צור לבבי וחלקי וגו' ואמרו בשיר השירים רבה על פסוק ולבי ער דהקב"ה לבן של ישראל ועל כן אמרו <small>(סנהדרין מד.)</small> דאפילו חטא ישראל הוא ששורש דמעמקי הלב לא ניתק מהשם יתברך והוא נקרא אסא דקאי ביני הוצי. וזכו לזה כל ישראל במתן תורה שאז בחרם השם יתברך לחלקו ואמר ואתם תהיו לי מיוחד לשמי ממלכת כהנים כולם כהנים עובדי ה' וגו' כולו קדוש וכן אמרו כי כל העדה כולם קדושים וגו' וראוים לכהונה. ואברהם אבינו ע"ה ממנו התחלת שני אלפים תורה שזכה להיות שתי כליותיו כשני מעיינות ונובעות תורה <small>(בראשית רבה פרשה סא)</small> ונאמר אתה כהן לעולם שזכה לכהונה <small>(נדרים לב:)</small> אלא שהיה בזה אז עדיין יחיד בדורו. ועוג שנתאוה לשרה הוא היה הקליפה החופפת לפרי דאברהם אבינו ע"ה דזה לעומת זה עשה אלהים ומסתמא גם הוא השיג מחכמת חיצונית מה שהיה בקליפה הסובבת לחכמת התורה. כי בכל דבר יש קליפה הקודמת לפרי כידוע דברישא חשוכא והדר נהורא. והיה חושב עצמו גם כן לצדיק כנזכר לעיל אבל אצלו היה הכל רק כמחיר ביד כסיל לקנות חכמה דלב אין כי בלבבו לא היה שום שורש קדושה וטוב כלל. ואבדן הקליפה דעוג שהיה בפעל על ידי משה רבינו ע"ה בסוף ארבעים שנה דמדבר הוא מה שבאה להם בהשתדלותם דעל ידי זה זכו לניצוח הרע בפעל להאבידו לגמרי מהעולם. ואברהם אבינו ע"ה הוא התחלת הקדושה ששלח השם יתברך בחסדו נפש כזה לעולם שהוא ההיפך והמאביד לאותו קליפה. 
+<b>ויצחק</b> נגד נתן ארצם לנחלה כי נחלת הארץ הנקרא ארץ ישראל שיש בה קדושת הארץ הוא כאשר זוכה להתפשטות גם במעשה הארציות וגופניות. והוא על ידי הצמצום בתאות שהוא מדת יצחק אבינו ע"ה יושב בארץ הנגב מנוגב מכל תאות וחמדות עולם הזה <small>(על דרך שאמרו תמורה טז.)</small>. אבל באברהם אבינו ע"ה נאמר רק הלוך ונסוע הנגבה שעל זה היה השתדלותו כל ימיו. ויצחק אבינו ע"ה כבר נולד בשרשו כן דעל כן הוא הראשון שנימול לשמונה שבא בברית חותמו מבטן ומצד שורשו והמילה הוא להגדרת התאוה כנודע. ואחר כך יעקב אבינו ע"ה נגד נחלה לישראל שהוא זכה לשם ישראל בהתגלות ולהיות עבדו וקנינו יתברך כמו שכתוב הוא אביך קנך. ואחר כך מתחיל שבשפלנו ויפרקנו מדבר בעדנו ולא כדלעיל. כי ממנו והלאה כל זרעו כולו קודש שמטתו שלימה ואף שלא היה עדיין בהתגלות עד מתן תורה קמי שמיא גליא. והדור שזכו אחר כך למתן תורה לידתם היה בחסדו יתברך ששלח נפשות כאלו בעולם שיהיו ראוים להתגלות דמתן תורה. וזהו הודו לאל השמים דקמי שמיא גליא שכבר השלימו כל מדריגות הקדושה שבלב להורדת השכינה לתחתונים עד שראוים להרכנת שמים העליונים על הר סיני להיות מתגלה הכל בארץ עד שאחר כך נאמר לא בשמים היא כי עיקר התורה והשכינה בתחתונים ואין כאן מקומו להאריך יותר. 
+<b>ואלו</b> כ"ו קדושות חסדים הם י"ג נגד י"ג אחד בהתפשטות ואחד בצמצום מצד מדת הגבורה שבחסד והם נגד שלש עשרה שבטים שבכל אחד ב' המחוברים על ידי קו האמצעי של שרשם מיעקב אביהם המחבר הכל למעלה ומאחד כולם כאחד. כי אחד בגימטריא י"ג שהכל חוזר ליחוד על ידי הדביקות הגמור באלהים חיים מקור הכל.] וכל אחד אמר מלאך בפני עצמו כידוע הם המלאכים הבאים מכח אותם הקדושות של כל שבט [שכל אחד יש לו שני מלאכים המלווין כמו שאמרו בחגיגה ט"ז א' והם אחד טוב ואחד רע כמו שאמרו בשבת קי"ט ב' והוא היצר רע שנקרא טוב מאוד כמו שאמרו בבראשית רבה <small>(פרשה ט)</small>. כי בכל דבר ובכל מדה והתנהגות יש טוב ורע היינו כשמתנהג באותה מדה שלא במקום הראוי. ועל ידי ההתנהגות בקו אמצעי מדת אמת ליעקב נעשה מן הרע טוב] וידוע דזה לעומת זה יש בכל נפש כפי מעלת הטוב והקדושה שבו כן יש בו חסרון מסטרא דרע הבא על ידי ערבוב דטוב ורע. וכן יש לכל שבט חסרון אחד בשורשו שהוא נגד השורש דקדושה שלו שנגדם י"א ארורים דפרשת תבא [שהם נגד השבטים עיין שם ברש"י. וקבלתי כן שהם החסרונות שבכל שבט מתולדה ודשמעון נכלל ביהודה כמו שנכלל נחלתו בנחלת בני יהודה בחלוקה דיהושע. ומנשה ואפרים נכללו יחד ביוסף ועל כן הם י"א] ומצד אותם החסרונות [עד שלא תיקנום להיות נעשה מן הרע טוב] באו לגלות מצרים לתקון ולברר הקדושה שבהם [ולהיות גם הרע חוזר לטוב כנזכר לעיל]. ואחר יציאת מצרים ומתן תורה נתגלה אותן הקדושות בזרעם. ומלכות יון הרשעה שבקשו להשכיח תורתיך רצו להחזיר אותם החסרונות. [ולא נתגלה לי יותר בחלום ונראה לי שהוא על ידי חכמת יונית שלהם שהוא הקליפת הסובבת לפרי דחכמת תורה שבעל פה דחכמי ישראל שהוא השורש דכנסת ישראל ששם כל הקדושת דהתחלתם מהחכמה העליונה ששם התחלת התגלות היש מאין ומשם הוריד משה רבינו ע"ה התורה שהיא נובלת חכמה עליונה <small>(בראשית רבה פרשה יז)</small> וממנה נמשך לחכמה תתאה דמלכות פה תורה שבעל פה ורגליה יורדת מות לחכמה חיצונית ששם היפך כל הקדושה הנמשך מחכמה הקדושה. על כן משם שורש כל החסרונות כולם כי בא מזה לידי אפקורסות וכפירת כל התורה כולה. וניצוחם על ידי הכהנים שהם שורש כל הקדושות דעל כן נקראו ישראל ממלכת כהנים להיות גוי קדוש כוללים כל מדריגות הקדושה להתאחד בגוי אחד. וכן יש להם כהן גדול אחד שבו נכלל כל הקדושות כי בכהנים נאמר וקדשתו שמשפיעים בהם כל הקדושות והם כולם בכהן גדול העומד במקום אהרן שורש לכל הכהנים שנבדל להקדישו קודש קדשים. וזהו הפך שמן שמצאו חתום בחותמו של כהן גדול שלא יכלו לטמאות בחכמתם הטמאה לשורש החכמה דקדושה החתום בשורש הקדושה דכהן גדול. דאין מגיע מגע זר לשורש השושנה העליונה שהיא מעין חתום. וכל התחכמותם לטמאות אותו מעין חתום בגזירת תבעל להגמון תחלה <small>(רש"י שבת כ"ג ריש עמוד א ד"ה היו)</small> שחשבו לטמאות בזה שורש דכנסת ישראל מלידה מבטן שאין אשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי <small>(סנהדרין כב:)</small> ותהיה דבוקה בו להוליד בדומה לו לא הועילה להם כשהגיע הדבר לבתו של חשמונאי כהן גדול שאז נתגלה שורש הקדושה המבטל ומאביד לשורש הטומאה. ובכהנים הוא שורש חכמת תורה שבעל פה כמו שכתוב יורו משפטיך ליעקב ותורתך ונאמר ובאת אל הכהנים הלוים וגו' דכלל שבט לוי גם כן מוכן לזה. ומשה רבינו ע"ה שורש כל הלוים הוריד התורה שבכתב שהוא בסוד הדעת שהוא חיבור חכמה ובינה מוחא ולבא שמשם המשכת תורה שבכתב ושבעל פה שעיקרה בלב כידוע מלשון אליבא דר' פלוני וכמו שאמרו בסנהדרין <small>(לה.)</small> ליבא דאינשי אינשי דהמשכת חכמה דסנהדרין חכמי התורה שבעל פה הוא מן הלב ומהשם יתברך שהוא צור לבבם לב טהור. ושם גם כן משכן היצר רע שהוא לב טמא ורע שעליו נאמר לא תתורו אחרי לבבכם זו מינות שאמר נבל בלבו כמו שאמרו בברכות י"ב ב' שהוא חכמת המינים עם נבל ולא חכם שמנבלים עצמם ולא על דברי תורה שהוא הסכלות שהיפך החכמה באמת. כי כל חכמתם להנאת גופם ותאותם ונגד תאותם לא יועיל כל חכמה שהרי בלעם חכם שבאומות העולם והשיג מעלת ישראל שהוא לאין קץ ועם כל זה השיא עצה להכשילם בזנות וחשב מחשבות לקללם נגד רצון השם יתברך ולא הועילה לו כל חכמתו והשגתו נגד תאות לבו הרעה. והרשעים הם ברשות לבם <small>(בראשית רבה פרשה לד)</small> וכל חכמתם נמשכת אחר ��לב רע שלהם. אבל ישראל כל חכמתם הוא רק למצוא דרך האמת לעשות רצון שמים ולמסור נפשם וגופם לו יתברך. וזהו שורש הקדושה דשבט לוי דנקרא לשון ילוה אישי היינו הדביקות בהשם יתברך שהוא יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה דיעקב אבינו ע"ה צורת אדם שעל הכסא שורש שם הוי"ה כנודע. ועל כן כשאמר משה רבינו ע"ה מי לה' אלי קרבו אליו כל בני לוי שהם כולם לה' וכן עשו למסור נפשם על קידוש השם במה שהרגו לחוטאים ולא נתייראו מכל ישראל שיקומו נגדם וכמו שנתיירא אהרן. והוא עשה זה לא מפני שלא רצה חס ושלום למסור נפשו רק מצד הבינה יתירה שבלבו כמו שאמרו <small>(סנהדרין ז, ריש עמוד א)</small> על פסוק ויבן מזבח מזבוח כו' כי הוא שושבינא דמטרוניתא <small>(זח"ג נג ב)</small> שעל ידי זה זכה להיות השורש לתורה שבעל פה כמו משה רבינו ע"ה שושבינא דמלכא לתורה שבכתב. ומרוב אהבת ישראל אמר מוטב יתלה הסרחון בי <small>(ויקרא רבה פרשה י)</small> שהוא לא רצה למסור נפש. ועל ידי זה דייקא זכה לכהונה שהוא הבדלה לקודש קדשים כנזכר לעיל. וזהו הקדושה דשבט לוי האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו שהיה בפעל כנזכר לעיל. ובפנימיות הלב ידוע דאבא ואמא הם חכמה ובינה היינו שאין משגיח בחכמה ובינה שלו שהם הנקראים אביו ואמו דייקא במה שהוא נגד רצון השם יתברך דאין חכמה ואין תבונה נגד ה' ולבם ברשותם. וזהו שורש לכל הקדושות הנמשכות מלב הקדוש להיות נובע חכמה דקדושה. והחסרון דזה לעומת זה וקליפה החופפת הוא ארור מקלה אביו ואמו שעושה אותו הדבר עצמו שלא לכבוד שמים ואז הוא אדרבה ארור בזה ורע. וזהו בפנימיות הלב כשנמשך אחר הרע לבזות החכמה ובינה דקדושה שמזה נמשך כל מיני רע וזהו החכמת יונית שרצו להשכיח חס ושלום על ידי זה התורה. ונצחום הכהנים הקדושים וזרע אהרן שורש חכמת התורה שבעל פה וקבעו שמונה ימי חנוכה וידוע דיש שבעת ימי הבנין שהם שבע תחתונות והשמיני הוא הבינה שבלב שממנה נמשך כל המדות דשבע תחתונות שהם כוללים י"ג היינו שבע מעילא לתתא ואחר כך חוזר המיין נוקבין מתתא לעילא והן שש ובמצות הדלקת הנרות ממשיכים חכמה תתאה הקדושה ממטה למעלה עד הבינה שבלב להיות הכל בקדושה]. 
+
+Chapter 26
+
+<b>ליל</b> וערב שבת קודש וארא כ"ז טבת שנת ברכותי"ה. חלם לי ששאלוני אם אחד בספק בדבר שיש בו צד חומר לכל צד כיצד ניזיל להחמיר. כגון למאן דאמר <small>(מכות יא:)</small> מצוה לגואל הדם להרוג רוצח [חוץ לעיר מקלטו] וכשיש ספק [אם הוא חוץ לעיר מקלט] אם מצוה להרגו או לא ואז איכא איסור שפיכות דמים איך נעשה דספק מצוה דאורייתא להחמיר וכדומה לזה. והשבתי דבספק הנזכר לעיל אין צריך לפנים דספק נפשות להקל ואיסור שפיכות דמים חמור טובא ומצות גואל הדם מצוה בעלמא ואין לשאול אלא בשני דברים דומים כשלכל צד יש רק מצוה או שלכל צד יש איסור באיסורין שוין שאין אחד חמור מחבירו ובכהאי גוונא לדעתי תליא בפלוגתא דר"א ור"י [זבחים פ' א' ועיין בעירובין ק'.] וקיימא לן כר"י דאמר כשנתת עברת על בל תוסיף ועשית מעשה בידך כשלא נתת עברת על בל תגרע ולא עשית מעשה בידך. והכא נמי יש לו להיות שב ואל תעשה ולא לעשות מעשה בקום ועשה [והגם דהם דברים פשוטים יען אינם דברים בטילים ואני זכור מהם בהקיצי רשמתים]. 
+
+Chapter 27
+
+<b>ליל</b> שבת קודש בהר שנת ברכותי"ה. מה שנתפרש בתורה קללות וארורים דהר עיבל ולא הברכות דהר גריזים. כי מה שאמרו בתורה דכתיבא ומנחא גלוי לכל הם דברים הגלוים ומושגים לכל שנראים לעין אבל מה שאין גלוי לעין נאמר בעל פה [כמו שאמרו <small>(במדרש תנחומא וירא ה)</small> מי שמסטורין שלי בידו על המשנה] והוא דברים שבעל פה שאי אתה רשאי לאומרם בכתב <small>(גיטין ס.)</small> שדברים אלו אי אפשר בהתגלות לכל רק למי שמשיג. ועל כן לא נאמר בתורה אלא שכר עולם הזה דשכר עולם הבא עין לא ראתה. ואותן ארורים וקללות אינן אלא בעולם הזה מה שאין כן הברכות [הללו שאחר כניסתן לארץ ישראל שאז השיגו מעין עולם הבא שהוא ארץ העליונה כמו שאמרו בריש פרק חלק דכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא מקרא דלעולם יירשו ארץ. ועל כן כשהגיעו לירושת הארץ אז נתגלה להם השכר דחלק לעולם הבא שלכל אחד] היו בעולם הבא ועל כן לא ניתנו בכתב. ע"כ מכתי"ק:
+<b>סליק קונטרס דברי חלומות בסייעתא דשמיא:</b>
+<small>ויאמר ישראל אברך על המוגמר שזיכני השם יתברך לציין המראה מקומות בהספר רסיסי לילה ובקונטרס דברי חלומות והם מוקפים בב' חצאי עגולים כזה (). והשם יתברך יעזרני שיכנסו דברי רבינו זצוקללה"ה בלבינו לאהבה וליראה את ה' ויהיה זרעינו וזרע זרעינו עוסקים בתורה ויראת ה' כל הימים:</small>
+<small>ישראל באאמו"ר הרה"ח מו"ה יוסף יוזל זללה"ה מלובלין</small>  

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Peri Tzadik/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,458 @@
+Peri Tzadik
+פרי צדיק
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Peri Tzadik
+
+Title
+
+
+
+Introduction
+
+
+
+Sefer Kedushat Shabbat
+
+
+
+Kuntres Shvitat Shabbat
+
+
+
+Bereshit
+
+
+
+Rosh Chodesh (manuscript)
+
+
+
+Rosh Chodesh Cheshvan
+
+
+
+Noach
+
+
+
+Lech Lecha
+
+
+
+Vayera
+
+
+
+Chayei Sara
+
+
+
+Rosh Chodesh Kislev
+
+
+
+Toldot
+
+
+
+Vayetzei
+
+
+
+Vayishlach
+
+
+
+Vayeshev
+
+
+
+Chanukah
+
+
+
+Miketz
+
+
+
+Vayigash
+
+
+
+Chapter 1
+
+To understand the approach of Yehuda (after he had already approached Joseph) by saying  מה נאמר לאדוני - he had accepted the judgement upon himself that they would all be servants and then afterwards when Yosef allowed them all to go free except for the one who had the goblet in his possession would be a servant, he suddenly advances on Joseph with rebukes also on this (he does a 360 degree turn in his approach - why is this? The answer to this is that that when the goblet was found in their possession and the law was that they should all be servants, as the brothers themselves said, then Yehuda himself felt that this was the correct judgement had come down from heaven upon them, to pay them back in measure for selling Joseph into slavery, and as a result of that they should all be servants.  And even though Benjamin wasn't a part of the sale of Joseph, he was included because the world is judged based on the majority.  (The proof for this is that) Reuben was also not involved in the sale of Joseph yet he was also included in the decree of being solved into slavery with his brothers.  Yehuda felt that this was a judgment from G-d as he states "האלהים מצא וגו". However, when Joseph said that only Benjamin should be a servant, Yehuda reconciled in his heart that this decree didn't come from the sale of Joseph.  Rather, the sale of Joseph was inspired by heaven in order to fulfill the decree of the covenant of the parts, and this would be fulfilled through Joseph because he was the best of them.  They (the brothers) saw this when Jacob mourned over his Joseph for many days they could understand that Joseph was truly righteous.  Yehuda thought that it was for this reason that he had been chosen to complete the affliction.  We have said previously that Jacob believed that he had already fulfilled the servitude and affliction (of the בין הבתרים).  It was for this reason that Jacob wanted to sit in tranquillity (c.f. Rashi 41:1).  Yehuda felt that Yosef was the one chosen to complete the servitude. Now, when the ruler of Egypt (Yosef) wanted to have Benjamin as a servant, Yehuda deduced from this that definitely Yosef had died, and now Benjamin had been chosen from heaven to fulfill the decree of servitude instead of him.  In this way, we can lay to rest the statement of "ואחיו מת", even though he said previously that "the other one had disappeared"- what difference would it have made to Joseph if he actually didn't want to believe Yehudah what he said, and also if he didn't know where he was, where would he bring him from! According to our words, he said this as the truth, because he had deduced that Yosef was now indeed dead. It was on this basis that Yehuda became resentful in his soul because he had already caused his father hurt with his mourning of Joseph, and now he had added greater hurt through his responsibility for Benjamin he might G-d forbid, cause death to his father.  He, therefore, approaches with bitterness to request in prayer that he should be accepted as a servant in order to have the servitude and the affliction (of the covenant) fulfilled through him, and Benjamin would be able to return with his brothers. All the words of Yehuda can be heard on various levels.  On a simple level he was speaking to Yosef, and the words were also directed towards a prayer to G-d -   אדני שאל ; בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני (relates to G-d listening to his prayers), because he knew that everything that was happening emanated from G-d in terms of what Joseph had asked them, and in terms of his command to bring Binyamin.  We find a similar thing with regards to Nehemiah who prays to G-d and then speaks to the King.  Even though we don't find any specific prayers, we understand that the intention of his conversation was towards a prayer to G-d. This is the meaning of the Medrash which states that Yehudah entered to war, to appeasement, and to prayer, even though we don't find any apparent words of prayer.  We also find the same thing with Yaakov - when he stands up against Eisav that he prepares himself (for the meeting) with presents, prayer and war as is explained by Rashi, because every act of the Avot is a sign for their children - מעשה אבות סימן לבנים, as explained by the Ramban.  In the same way,  in this week's parashah the revelation of Joseph to his brothers is a hint at the future revelation of the Jewish people as a whole. The intention of Yaakov through the present is known as the element of the שעיר המשתלח on Yom Kippur (as is mentioned in the Zohar).  Yehuda also thought that by calling Yosef his master that this would in some way appease him, and would fulfill his need for enslavement, and in his heart he intended the words for G-d that it should be a prayer.  In the Medrash Rabbah there is a discussion as to what approach Yehuda took - prayer, appeasement or war, and the opinion of Rabbi Eliezer is that it was all three of them.  That is because these elements are what is required for the future redemption, and that (according to some opinions) one of these elements would suffice to reveal a redemption through it, after all we have suffered.  This is reflected in the name of the righteous that the fight between Gog and Magog, and the killing of Moshiach ben Yosef has already occurred. Similarly, Yehuda believed that he was the final element of TIKUN and that he had accepted upon himself the pains that came before Messiah.  After he had accepted upon himself this level of servitude that he was prepared to suffer for the needs of the many, then Joseph was unable to restrain himself even one moment, because this is the moment when he had to reveal himself.  So too, it will be in the time of the time of redemption, that G-d will not restrain himself even one moment, which is the meaning of the verse אני ה' בעתה אחישנה - when the time of redemption comes quickly - it will come incredibly quickly.
+
+Vayechi
+
+
+
+Chapter 1
+
+ We find in the Torah that the details of the life of Yaakov are not written clearly, but are alluded to, as is written in Megilla 17A:  Why were the years of Yishmael counted?  In order to relate the longevity of Yaakov's life - to teach us that he was blessed (by Isaac) at the age of 63, and that he was 14 years in the study halls of Shem and Ever (although this was never explicitly stated anywhere in the Torah itself).  This is true especially when he arrived in Egypt and said to Pharoah: The days of my sojourn are 130 years, and since we know that he lived 147 years old, we know from this that he was in Egypt for 17 years.  If this is the case his age is obvious, and there is no need for us to be told his final age of 147 years.  There is therefore no need to mention both his final age or his 17 years that he lived in Egypt (we could derive one from another quite simply (ed))!
+The 17 years that Jacob was in Egypt revived some of those bad years which befell him.  This idea is stated (in ) that if an individual lives a good year close to his old age, it is a good sign for him, and G-d considers it as if all his days were good.  All the days of Jacob when he was in pain was not considered to be life because they were not completed in holiness (?) and only in Egypt did he merit to complete them in his holiness.  Logic would dictate that since Israel is the place of greatest holiness in the world, as G-d told Abraham to leave Aram and go to the land of Israel, and Isaac was told that he would be blessed if he lived in this land.  Jacob himself loved the land, and it would have been fitting for Jacob to complete his life in holiness in the holy land, and not in Egypt which is an impure land, and its people are more polluted than any other. 
+We find that in the exile in Babylon and in the exile of the second Temple that the main expansion of the oral Torah was specifically in exile.  Specifically there the secrets of the Torah were revealed, more than was revealed while the Jews were in Israel.  It is specifically from Babylon that the people of the great assembly arose and they were able to establish the law of Arava (c.f. Sukkah 44a) We also see in Sukkah (20A) that Ezra rose from Babylon and established Torah, and thereafter Torah was forgotten.  Hillel then went and re-established it (and Hillel was also from Babylon (ed)), Rabbi Chiya and his sons (from Babylon) reconstituted the Torah.  It also states in Medrash Shir Hashirim (4:4) that the righteous after the destruction of the Temple constituted the Torah in a greater way than the righteous in their building of the Temple.
+Behold, the creation of the world was with the 12 signs of the zodiac and relates to the creation of the world in space.  The 12 months form the year (SHANA) which is called a SHANA because the sun returns to its original place in the sky a second time (SHEINIS) and strengthens the world a second time.  The world in time has 12 elements.  The 12 tribes represent the soul, because they are the elements which create time and space as is mentioned in SEFER HAYETZIRA.   Everything was created with the Torah, which is G-d's tools (as is expressed in Bereishis Rabbah) and in the book of Bereishit there are 12 Parshiot... The medrash says further that G-d looked into the book of Bereishis and created the world.  this means that this whole book and its stories are part of the creation of the world which was completed with the burial of Yosef who is the righteous one - the pillar of the world.   It is also connected to the story of the last years of Yaakov, his death as well as the blessings given to the tribes of Israel.
+This Parasha is closed.  Our Rabbis have explained the reasons for it, and they are all true.  There is another reason for it being closed.  The completion of Jacob's holiness is specifically in Egypt, and not in the land of Israel.  This coincides with the notion that the revelation and arrival of the Jewish People which contains the souls which were prepared for the acceptance of the Torah specifically in a foreign land and not in Israel, and that the end of the creation of the world occurs in the land of Egypt.  These concepts are closed(Satum) from human understanding.
+They have said (in the beginning of Vayikra Rabbah) that the purpose of the spaces in the Torah are there in order to give Moshe pause for thought between each parashah.  When something is beyond the understanding of man it is closed.
+Nonetheless, this whole parasha alludes to the fact that we should not become discouraged as we are in the in the birth pangs leading to the Messiah, and in every generation the souls become smaller, and how is it possible for us to achieve the final redemption?  The answer lies in the fact that we see what happened to the Jewish people specifically when they were in exile, and specifically in exile they arrived to the exalted levels of holiness because this is the will of G-d.   I also heard in the name of the Rebbe from Parshische of blessed memory, that even though the souls of each generation decrease. nonetheless the hole/point in our hearts becomes more holy in every generation.
+
+Shemot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+ויהי בימים וגו' וירא בסבלותם: In the Medrash it is written that G-d saw that they had no rest, and Moshe went and established the Shabbat day.  This needs explanation - how is it hinted to here that Moshe established the day of rest for them?  The verse says that G-d saw their hardships, no more no less.  However, there is undoubtedly a hint towards the Shabbat day.  The idea is that in every element of the creation of the world the words וירא אלהים כי טוב are used. How is it possible for the verse to say that G-d saw - didn't he see before/during his creation of the world? However, the intention of the verse is that through G-d's vision he was able to put the light (that he had created in the first day) into them.  The only time it doesn't say כי טוב  is when G-d created darkness and תוהו ובהו on the first day, and on the second day, G-d created Gehinom according to the Talmud in Pesachim (54A).  The verse that says that G-d created evil, even though such a concept is not mentioned in the Genesis account of the creation of the world.  
+This notion is applicable to the Talmud in Shabbat (149B) which states that גם ענוש לצדיק לא טוב means that the evil that occurs to the righteous is by its nature evil.  The Talmud in Sukkah (52A) states that G-d calls the evil inclination 'evil'. This is essentially all one concept because the fire of the evil inclination is the self-same fire of Gehinom, and by its very nature a lack of the label of טוב must be evil.  On the sixth day, the Torah states והנה טוב מאד.  This means that G-d saw the overall creation and provided extra good into all of it as a whole, and even the opposite of good (as defined by the darkness of day one, or the Gehinom of day two) became טוב מאד.  
+This idea is mirrored by the holy Zohar which states: " That which has no light, but is taken from darkness, and lacks goodness, and is taken from evil.  However, it can become טוב מאד through the process of repentance because of love.  Those intentional negative actions become merits and this is טוב מאד. After this, perforce rest must come שבת מכל מלאכתו.  G-d rests because he finds merit in the creation of the world.  
+The Talmud in Rosh Hashanah 18A states: "Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, learn this in the Baraita: The verse states: “He who fashions their hearts alike, who considers all their deeds” (Psalms 33:15). What is this verse saying? If we say this is what it is saying: That He created everyone and unites all their hearts together, there is a difficulty since don’t we see that it is not so, as the hearts of people are not united and are not similar to one another? Rather, is this not what it is saying: The Creator sees their hearts together and considers all their deeds with a single scan." The original assumption of the Talmud is that there can only be one way of all people to have this level of unity, and that is through seeing their hearts (see above) through which he can place light in their hearts, as we see that the Jewish people all camped as one before Mount Sinai.  
+ The verse (Psalms 34) states עיני ה' אל צדיקים.  The explanation of this verse means that the righteous merit to have an element of G-dliness which allows them to place spiritual light into objects.  Therefore when the Torah says that Moshe "saw" their affliction it hints to the goodness which he embedded into them, and this is the nod to the concept of Shabbat which Moshe gave to them. They merited to a level of faith which they were playing with from week to week that G-d would redeem them.
+G-d himself called the Jewish people believers the son of believers  (מ"ר פ' ג) and it also states they bowed and prostrated themselves.  The Medrash says that it was in the merit of this faith that they were able to sing Shira.  The reason why the Torah tells us this is because the Jews vasilated in terms of their faith.    This idea is carried out in the Medrash which says that all the elders followed Moshe, and one dropped away, and so on until not one elder was with Moshe and Aharon.  This is because they lacked faith and were scared to enter with Moshe and Aharon, and this resulted in the cancellation of the Shabbat (which Moshe had established for them).   
+This is like the pangs of the Messiah.... We can now understand Pharoah's statement:  ואל ישעו בדברי שקר.  The Medrash interprets this to mean the scrolls that they had written down the concept that they would be redeemed.  How could Pharoah call their actions a lie?  These scrolls were written down by prophetesses and were the promises written by G-d to our forefathers.  Why then would the Torah write it?  We see that lies are acceptable in the pursuit of peace, when the brothers said to Yosef after Jacob's death כה תאמרו ליוסף...etc. The only reason that the Torah writes it down is so that we can learn a dictum that lies are permissable in order to achieve peace.  How then could the Torah include Pharoah's statement if it was a lie - the scrolls spoke the truth!
+According to what has been said the reason that they were using the scrolls in the first place to let them know that they would be redeemed was that they didn't have complete faith, and therefore because they didn't have complete faith, The Torah calls them (these statements of the scrolls) a lie (presumably because they didn't believe them [ed.]). The proof for this is in the fact that the elders disappeared one by one from Moshe's side.  The faith was re-ignited at the sea.  The Mechilta states that a maidservant saw on the sea what Ezekiel wasn't able to see. It was at that moment that they achieved complete faith, and this enabled them to sing shira.  This is alluded to in song of songs (4:8) תשורי מראש אמנה - I looked from the heights of Amana - the Jews merited to complete faith (EMUNA) which occurs when G-d his revealed.
+In truth, every Jew believes that everything is from G-d, and he is the one who sustains (life).  Yet at the same time we don't study Torah, and we bother ourselves with the attempt to earn a living. Even though we believe that everything comes from G-d, and we should rely on the fact that there is no obstruction from G-d to save us if we do less.  The reason for this is that we don't have complete faith.  
+This is the meaning of the Zohar (concerning the Mannah) where it states שטו העם ולקטו - they collected waste because they didn't have correct faith.  Definitely those who have sufficient faith would be able to achieve their sustenance with a minimum of physical input.  
+This concept is also clearly stated in Shabbat (31A):When a man is judged by the heavenly court he is asked: Where your business deals are done in faith.  We also find that it states in Kidushin (40B) that a person's first judgement is towards his study of Torah (which contradicts the Talmud in Shabbat 31A).  These two ideas are actually one - business dealings are done in faith means that you had complete faith that G-d is the one who provides sustenance, and through that realisation a person will make sure that his Torah is his main focus, and spend less time on work...
+We also find in Yomah (35B) that Hillel obligated the poor to study Torah.  On the Sabbath every person merits complete belief in G-d - because study of Torah is intricately connected to faith.  It is for this reason that the meals of Shabbat are called meals of faith, and every Jew receives the yoke of Torah in truth and completeness.
+
+Vaera
+
+
+
+Rosh Chodesh Shvat
+
+
+
+Bo
+
+
+
+Pidyon Haben
+
+
+
+Beshalach
+
+
+
+Tu BiShvat
+
+
+
+Chapter 1
+
+......
+(a)G-d created man in such a way that he would need to eat in order to exist, and which provides spiritual sustenance, and this takes place through eating in a holy manner. When Man was first created, his food was only from the fruit of the tree, as it states in Genesis: And G-d planted a garden in the east of Eden, and he placed man there, and the planting was of trees, as the verse states :"And from all of the trees of the garden you should eat".  The ideal was that man should eat the fruit of the trees, and the animals should eat the grasses.  You should know that after man sinned, he was cursed to eat the grasses of the field.  The Talmud (Pesachim 118A) states that (when Adam heard this) his eyes were filled with tears.  He said: " Will my donkey and I eat from one trough?" G-d responded then that by the sweat of his brow he could eat bread.  At that moment, the fruits were cursed.... (b) However when the Torah was given, there was freedom from the angel of death and the evil inclination (which are one and the same thing), and its status returned to be before the sin, and the fruit were corrected to their previous status. (c) The month of Sh'vat has connotations of punishment, as there were punishments for the Egyptians through the plagues.  These punishments also caused the cure for the Jewish people, and this is the meaning of the verse "Your staff and your walking stick will comfort me" (Psalms 23), because, through the staff, we merit the walking stick which are words of Torah. (d) Adam, before he sinned, was only involved in studying Torah, because he was created with the free will only to do good.  His food was prepared for him without any effort on his behalf because the trees of the garden gave him food, and even the wheat grew on trees, as is seen in tractate Brachot (40A) where there is an opinion that the fruit of knowledge that Adam ate from was wheat.  Rashi writes that it is, for this reason, that on Shavuot we bring the 2 showbreads (made of wheat) in order that the fruits of the tree increase.  Then, the trees themselves grew loaves, as will be in the future (when the Messiah comes c.f. Shabbat 30B) and there was no need for baking and kneeding of the bread.  (e)  The Zohar states that the strength of the tree of life and the tree of knowledge spread throughout all the other fruit, and the argument is what fruit started the degradation of man.  After this degradation, when choice was given to choose good and its opposite was the commandment given to man to eat bread by "the sweat of his brow", that he would need to work hard in the ways of the land to help him choose life and goodness. (f)  The Ari of blessed memory writes that the souls of the generation which were in the generation of the flood where the same that were enslaved in Egypt.  Even the soul of Moses was part of the generation of the flood as is hinted to in the talmud (Chullin 139B) where it states that Moshe can be found in the words  בשג"ם  which adds up to the letters of Moshe's name.  This is also hinted to when the daughter of Pharoah states:"כי מן המים משיתוהו" which tells us that Moses was drawn from the waters of the flood.  This is so because from the sin of Adam there was a confusion of souls and the exile in Egypt had the purpose of separating the bad from the good and ensuring that the souls who were in the desert were rehabilitated.  (g) It is known that the sin of the generation of the flood was with desire, and the source of desire is in the heart, which is proven through the verse in Proverbs (4:23)  מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים . (h) The plagues were smiting the Egyptians and healing the Jewish people, and the order of the plagues from those coming from the ground, till those (clearly coming) from G-d himself, and the plague of locusts was there to heal the Jewish people's understanding of their heart, as it says in the verse:" So you shall tell your children and your children's children how I exalted over Egypt" and this idea is again echoed in the book of Joel where it talks about the הצפוני type of locust.  The Talmud (Sukka 42A) tells us that this refers to the evil inclination which is hidden צפון in the heart of man.  (i) It is for this reason that the plague of locusts occurred in the month of Sh'vat which focuses on purifying the heart from the desires of the heart.  The צדיק only eats to satiate his soul, without any desire.  The month of Sh'vat is therefore a time to improve on the trait of eating from desire. (j) The next month is Adar, and the plague of darkness moves against mortal wisdom (undermining the truth of G-d) and that is the time of wiping out Amalek.  Amalek which is hinted at through the Moshiach the son of Yosef (the TZADDIK) because Amalek only falls through the sons of Rachel.  The month of Sh'vat is therefore a preparation for the destruction of Amalek. It is for this reason to make a feast on Purim, to eat and to drink because eating and drinking (out of desire) has already been ameliorated by the righteous who only eat to satisfy their souls. (k) There is a closeness between the two redemptions from Amalek (during Adar) and from Egypt (Pesach).  The month of Nissan hints to the Messiah from the house of David which relates to the ultimate power of G-d, and that Middah of understanding that ultimate power the Jews were redeemed from Egypt and we will be redeemed in the future. (l) Shavuot is the time of the giving of the Torah which heals the flaw of Adam who had freedom from the evil inclination, where we bring the 2 showbreads in order to bless the trees according to the opinion that the tree of knowledge was wheat, and this hints to the idea that through Torah we can heal the sin of Adam to before his fall.(m)...In Sh'vat when we heal the sin of the gluttony, is the new year for trees, and we make a blessing on the fruit to enhance them with blessing and holiness....  
+
+Yitro
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+וישמע יתרו: the portion dealing with יתרו comes before the giving of the Torah.  There is a discussion whether יתרו's portion came before or after the giving of the Torah.  If the portion of  יתרו came before, we need to understand why the whole giving of the Torah was prefaced with the story of יתרו.  
+If the reason that יתרו is mentioned is to connect it to עמלק                                         (- the reason for his coming was because he heard about the war with עמלק), then we should have mentioned יתרו at the end of the last Torah portion together with the war with עמלק.  
+However the idea is that main element of the giving of the Torah comes through the love that G-d has for the Jewish people, as is expressed by the verseזכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'.  The Jewish people made all the elements of this world completely redundant, and went into the desert following the word of G-d. They didn't challenge the word of Moshe- and there many pregnant, weak ladies, but they threw away all the elements of this world , and through it merited to receive the Torah.  This is reflected in the Medrash where it says that if one doesn't make oneself as ownerless as a desert he is unable to acquire Torah and wisdom. The same idea is expressed in Brachot 11A which says that one can fulfil the blessing on the Torah with אהבה רבה because in it is states that we received the Torah in His love for us, because of our trust in Him, "He taught us the laws of life".   The Jewish people did not ask how are we going to earn a livelihood, they became like gods in that they were going to live for ever.  When G-d spoke the first words of the 10 Commandments the study of Torah became thrust into their hearts, and when they heard the words  לא יהיה their evil inclinations became uprooted from within them (Shir Hashirim Rabbah).  Indeed this was the reason for the creation of man before his sin, so that he would be open only to studying Torah and serving G-d.  It was only after the sin of Adam that he had to work for a living, that he needed to create agricultural instruments, and gather your grains (as expressed in the second paragraph of the Shm'a). 
+When the Torah was given, and the Jewish people had engraved in their hearts the concept of serving G-d as if it was self service.  In this way they would be open only to the service of G-d and Torah like the opinion of Rabbi Shimon Bar Yochai.
+The words בלבב שלם mean that even in the recesses of his left-sided heart that holiness and Torah should reside since the evil inclination has been completely eradicated.  In that same  way, we would like to be taught and given grace - כן תחננו ותלמדנו.
+Afterwards we say ותן בלבנו בינה referring to the higher level of fear - when fear is placed in the highest level of his heart, and then there is an understanding of fear of G0d. 
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+...This is the praise of Yisro.  He left wealth and honour, and donated his heart to go to the desert, a wasteland to hear the words of Torah.
+
+Mishpatim
+
+
+
+Parshat Shekalim
+
+
+
+Rosh Chodesh Adar
+
+
+
+Purim Katan
+
+
+
+Rosh Chodesh Adar II
+
+
+
+Terumah
+
+
+
+Chapter 1
+
+And take for Me an offering - And see the midrash [Shemot Rabbah 33:1] about the king. And the issue is that when Israel heard [the first commandment], the Torah became embedded in their hearts, and when they heard "there shall be no other" the yetzer hara was plucked out from their hearts, as the midrash says [Shir HaShirim Rabbah 1:2]. At that point, there was no distinction between their various camps, rather every camp in Israel was enveloped by the clouds of glory, and it was all called the encampment of the Shechinah since God dwells in the heart of every Israelite. Regarding this, it is said "[vayikechu li] take Me” — as it were, I am purchased together with [the Torah], just as the Zohar says "The Holy One of Blessing is called Torah, and whenever you read Torah you should read the Holy One of Blessing". And this is also in the reason given for the blessing before the Torah "when I call the Name of Ad-nai, give y'all glory" (see Brachot 21a), since Torah is called by the name Havayah since all of Torah is names of the Holy One of Blessing. And it is written "I gave y'all a good portion [lekach tov]" meaning, to each and every person in Israel, as it is written 'the inheritance of the congregation of Jacob'. ... And in the Zohar (Zohar 2:82b:8) it is written that the 613 mitzvot are a mode of counseling, giving advice on how to merit that in your heart the light of Anochi can shine, and it is this recognition is the idea of that Torah is embedded in their hearts through the word Anochi. And so the Name of the Holy One of Blessing dwells in the heart, and this is why it is written "take Me". However, after the evil inclination returned to its place, then God said, “make Me a sanctuary,” that wherever you go make Me a house where I will dwell, that there should be a singular place for the Shechinah/Divine Presence. And we have said that [God is] in the world [space], the year [time], and in the soul, all those are the place of the Sanctuary. The Shabbat, in the year, when God dwells in the heart of of Israel and the heart becomes "My Holy Mount". It is from there that God pours words of Torah in the heart of every person in Israel” and ... there is no space for the accusation of the Yetzer hara. And a Torah scholar, who deals with Torah is called as, and is similar to Shabbat … and so when we deals with Torah, the Holy One of Blessing pours words of Torah, 'the words that I put in your mouth will never leave your mouth nor the mouths of your children' [Amidah, Shabbat Minchah], and so the heart becomes 'My Holy Mount'. And these are the Sanctuary in the soul. Regarding these three it is written “Make Me a sanctuary,” since every Jewish person has a portion in it as it is constructed by Israel, since the Mikdash and the Mishkan were made by the generosity of the hearts of Israel...
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Parshat Zachor
+
+
+
+Purim
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+<b>The matter</b> of that which they said (Megillah 6b at the end), "juxtaposing a redemption to a redemption is preferable," meaning the redemption of Egypt to the redemption of Purim: That is since the redemption of Egypt was the beginning of all miracles and the beginning of the revelation of the holiness of Israel in the world. And it was a miracle revealed to the whole world, that God, may He be blessed, chose us as a people and made open miracles which were not in the way of nature. And it was as is stated (Exodus 15:14), "Peoples heard and they trembled." The miracle of Purim, however, is called the end of all miracles (as it is said in Yoma 29b), since everything was with great concealment; and it was clothed almost as if it were the way of nature. For it was caused by that which Ahasuerus took Esther and she found favor in his eyes; it was through this that she [was able to] act and subdue Haman and raise up the Jews. And this is [the meaning of] that which they said (Chullin 139b), "From where in the Torah is Esther? 'And I will surely hide (<i>haster astir</i>)' (Deuteronomy 31:17–18)." And it is like it is found in the holy books, based on this, that the essence of the descent of a person is when it is hidden from him that he is in a state of God hiding his face. And this [is the meaning of] its being stated, "<i>haster astir</i>," that He will hide the hiddenness of His face. And that was the essence of the miracle of Purim. As they were then at the lowest level, when the Jewish people felt that they were in a state of the greatest hiddenness - as it is stated (Esther 4:3), "there was great mourning among the Jews, with fasting, weeping, and lamenting." And, as is known, the matter of mourning and lamenting indicates something that is final in a person's mind; that its hope is already lost. And it is like the matter of mourning and lamentation about a dead person, since there is no way to bring him back. But because they felt the hiddenness of God's face, the mourning flipped into a joyful day. And this is [the meaning of] that which they said (Megillah 11a), "When did all 'the ends of the earth see the salvation of our God?' In the days of Mordechai and Esther." And the intention about that which is stated (Psalms 98:3), "all the ends of the earth have seen," is not about the nations of the world. For they did not see the salvation of our God, since it was clothed and close to being the way of nature, as mentioned above. And that which it is stated (Esther 8:17), "and many of the people of the land became Jews," was only out of fear of the Jews and fear of Mordechai, since they saw that the king elevated him out of respect for Queen Esther. Rather the intention of, "all the ends of the earth have seen," is about the Jewish people, who were then at the lowest point in hiddenness, to the ends of the earth. And it is precise! Through this, they saw the salvation of our God, precisely through this hiddenness! And this matter is strongly present every year on the days of Purim. It should be made known to all the singular Jewish souls that know in the inner recesses of their heart how they are on the lowest level and feel bitter on account of this. With this itself, it becomes known and shines in his heart, that it is flipping for him from despair to joy.
+
+Shushan Purim
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Parshat Parah
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Pekudei
+
+
+
+Parshat HaChodesh
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Rosh Chodesh Nisan
+
+
+
+Tzav
+
+
+
+Shabbat HaGadol
+
+
+
+Pesach
+
+
+
+Shmini
+
+
+
+Rosh Chodesh Iyar
+
+
+
+Tazria
+
+
+
+Metzora
+
+
+
+Achrei Mot
+
+
+
+Kedoshim
+
+
+
+Pesach Sheni
+
+
+
+Emor
+
+
+
+Lag BaOmer
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>This</b> day is called the celebration (<i>hilula</i>) of Rabbi Shimon bar Yochai, because he departed on that day. However we find that we have fixed fast days on the day of the death of the righteous, such as on the 7th of Adar, the passing of our teacher Moshe, peace be upon him; and likewise Rosh Chodesh (the first day of) Av. Even though it is Rosh Chodesh, it is permissible to fast, since it was the day of Aharon the Priest's passing (as is found in Megillat Taanit and in the Tur/Shulchan Arukh, Orach Chaim 580). So why, with the passing of Rabbi Shimon bar Yochai, did they make it a holiday? However that which they fixed fast days on the days of the death of the righteous is only with the righteous whose root-source was the Written Torah. And [regarding] that which we find fasts with the death of those killed by the [Roman] empire, it is because they were killed and did not die in their beds. And our teacher, Moshe, peace be upon him, was the root-source of the Written Torah; and Rabbi Akiva was the root-source of the Oral Torah (as is found in the writings of the Ari, may his memory be blessed). And it is found in the Midrash (Bemidbar Rabbah 14), "'The masters of assemblies (<i>assifot</i>)' - when are words of Torah planted in a man? At the time when their masters are taken away (<i>ne'esafin</i>) from them. The whole time that one's master is alive, etc." And on the day that he departs, then the words of Torah are fixed in the heart of Israel, his students. And Rabbi Shimon bar Yochai was the student of Rabbi Akiva. And he said (Gittin 67a), "Study my rulings, as my rulings are the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva." And that is to say, the root-source of my studies is Rabbi Akiva. And this is on Lag BaOmer, on the counting of Majesty (<i>Hod</i>) within Majesty (according to the kabbalstic association of each day with a trait and a sub-trait). As Majesty is the trait of Aharon the priest - since the seven shepherds correspond to the seven traits (as enumerated in the Zohar Chadash, Toldot) - and he was also the root-source of the Oral Torah. For our teacher, Moshe, peace be upon him, was the root-source of the Written Torah. And Aharon was the root-source of the Oral Torah, as it is stated (Malachi 2:7), "For the lips of a priest, etc. and Torah is sought from his mouth"; and as it is stated (Exodus 4:16), "and he shall be a mouth for you." And the counting of Majesty within Majesty is the root-source of the Oral Torah, like the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva. And the day of his departing is called the celebration of Rabbi Shimon bar Yochai, since all of Israel in his generation then accepted and fixed his words of Torah into their hearts - as it is said in the Midrash, "At the time when their masters are taken away from them." And the counting of Majesty begins on the 14th of Iyar, Pesach Sheni (the second Passover). As it is found in the holy Zohar (III, 152b), "The first Pesach is from the right and the second Pesach is from the left, etc. On the right, because the Written Torah is there." And afterwards, on Lag BaOmer, which is Majesty within Majesty - it is the root-source of Aharon, who loves the creations and brings them close to Torah. And it is with Rabbi Akiva, who is the root-source of the Oral Torah, as he would expound the crowns of the letters (as it is found in Menachot 29b). And in the Midrash (Tanchuma, Chukot 8), it is found that there were things that were not revealed to Moshe that were revealed to Rabbi Akiva and his colleagues. And that is the Crown that they expounded in the Gemara (Megillah 16b:9), "'Glory' (Esther 8:16) - that is the head tefillin," which are above, like the Crown. But they could not fix the day of celebration on the day of Rabbi Akiva's passing, since he was killed. And about this, they said (Menachot 29b), "So did it come up in thought before Me." Meaning that he was from the root-source of thought. And he was called Akiva, son of Yosef, since he was like the Messiah, son of Yosef; as it is found in the Gemara (Sukkah 52a), that [this Messiah] would be killed. And it is from the secrets of the Torah that it is needed to be like this for the good of Israel. And so too was it needed with Rabbi Akiva. And that is why they fixed the celebration on the day of Rabbi Shimon bar Yochai's passing, since he was the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva. And it was from the secrets of the Torah that Rabbi Shimon bar Yochai was also born on that day, as they proved in the Gemara (Kiddushin 38a),"And from where do we [know] that Moshe was born on the seventh of Adar, etc. As the Holy One, Blessed be He, sits and completes the years of the righteous from day to day." And hence it was on this day that this soul, which was the root-source of the Oral Torah, descended. And that is why it is found in the Yerushalmi (Sanhedrin, Chapter 1), "As Rabbi Akiva said to Rabbi Shimon bar Yochai, 'It is enough for you that I and your Creator know your power.'" As no person knew his power; only the Holy One, blessed be He, and Rabbi Akiva, who was the root-source of the Oral Torah. And every year, when this day comes, every person can merit to grasp - according to his ability - the fixing of the words of Torah that descended on this day about the Oral Torah. And that is why they fixed it as a festival. 
+
+Behar
+
+
+
+Bechukotai
+
+
+
+Kuntres Amalah shel Torah
+
+
+
+Bamidbar
+
+
+
+Rosh Chodesh Sivan
+
+
+
+Shavuot
+
+
+
+Nasso
+
+
+
+Beha'alotcha
+
+
+
+Sh'lach
+
+
+
+Rosh Chodesh Tammuz
+
+
+
+Korach
+
+
+
+Chukat
+
+
+
+Balak
+
+
+
+Pinchas
+
+
+
+Matot
+
+
+
+Masei
+
+
+
+Rosh Chodesh Av
+
+
+
+Devarim
+
+
+
+Vaetchanan
+
+
+
+The Fifteenth of Av
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>In the Mishnah (Taanit 4:8):</b> Rabbi Shimon ben Gamliel said, "There were never such [joyous] holidays for Israel as the fifteenth of Av and [Yom Kippur], etc." And afterwards in the Gemara, they gave reasons for this, why there were not [other] holidays like this. But where do we find a hint in the Torah about this, that the fifteenth of Av is called a holiday? And it appears to me that it is from that which it is stated (Judges 21:19-21), "Behold, there is the festival of the Lord from year to year in Shilo, etc. behold, if the daughters of Shilo come out to dance in the dances, etc." And it does not specify which festival was from year to year. But the Radak (R. David Kimchi) explains it to be about Youm Kippur, about which the mishnah mentions, "And the daughters of Jerusalem went out and danced in the vineyards." But where have we have found that Yom Kippur is called a festival? Rather it is only called a holy convocation. As only the three pilgrimage festivals - the festival of matzot, etc - are called a festival (<i>chag</i>). As <i>chag</i> is always a term of joy. For that is why in the language of the Sages, may their memory be blessed, [the word,] <i>chag</i> by itself [always refers to] the festival of Sukkot; since it is the time of our joy. And it is like they said (Chagigah 10b), "<i>chogu chaga</i>" - which Rashi explains, "to increase joy." And that which Tosafot said - that "some say that it is a term of dancing, as in, 'they reeled (<i>yachogu</i>) and moved like a drunkard'" (Psalms 107:27) - also there is it a term of joy, since the heart of a drunkard is merry on account of the wine. And so is it written (1 Samuel 30:16), "eating, drinking and celebrating (<i>chogegim</i>) with all the spoils." That [means] that they were rejoicing with the spoils by way of eating and drinking, and dancing was also included. So it is distant to say that it is hinting to Yom Kippur. Hence it appears that the intention of "the festival of the Lord in Shilo, etc." is about the fifteenth of Av. For none of the festivals are called the festival of the Lord. And even [about] Sukkot, which is the time of our joy and on which the commandment of joy is explicit - it is written (Deuteronomy 16:14), "And you shall rejoice in your holiday." [Hence it embodies] the joy of Israel, in commemoration of the exodus from Egypt. And we have only found Aharon saying, about the seventeenth of Tammuz, "It shall be a festival for the Lord tomorrow" (Exodus 32:5). For the forty first days - upon which our teacher Moshe, peace be upon him, was on the mountain - ended then; and he said that he would descend from the mountain then with the two tablets in his hands. So were it not for the debacle (the golden calf), it would have then been the festival of the Lord. For 'the day of the joy of His heart' of the Holy One, blessed be He, was supposed to be then, like at the giving of the Torah. And it is like it was stated in Egypt (Exodus 5:1), "Send My people, so they may celebrate a festival (<i>veyachogu</i>) to Me in the desert." Yet we did not find that the Israelites made a festival in the desert. And if it is about the three pilgrim festivals that they observed - had they not already observed the festival of matzot in Egypt as well? Rather the intended content of, "so they may celebrate a festival to Me in the desert," is about the giving of the Torah (the tablets). And if there had not been the debacle with the calf and the tablets had not been broken, the seventeenth of Tammuz would have then been the festival of the Lord - for it is 'the day of the joy of His heart.' For then, what our Sages, may their memory be blessed, expounded about the verse, "engraved (<i>charut</i>) upon the tablets" (Exodus 32:16), [that the Torah would bring about] freedom (<i>cheirut</i>) from the angel of death and from the subjugation of the nations and that the words of the Torah would be inscribed into the heart of the Israelites, would have then come to pass. However after the debacle, [the less potent section of] the verse, "on the day of his wedding," was expounded about Yom Kippur - since it is the day upon which the second tablets were given. As there was not so much freedom or inscription upon the heart with the second tablets. So, "and upon the day of the joy of his heart," was [resultantly] only expounded about the building of the Temple - may it be built speedily in our days. As only then will everything be fixed. 
+
+Eikev
+
+
+
+Re'eh
+
+
+
+Rosh Chodesh Elul
+
+
+
+Shoftim
+
+
+
+Ki Teitzei
+
+
+
+Ki Tavo
+
+
+
+Nitzavim
+
+
+
+Rosh Hashanah
+
+
+
+Vayeilech and Shabbat Shuvah
+
+
+
+Erev Yom Kippur
+
+
+
+Motzei Yom Kippur
+
+
+
+Ha'Azinu
+
+
+
+Sukkot
+

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Peri Tzadik/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,461 @@
+Peri Tzadik
+פרי צדיק
+merged
+https://www.sefaria.org/Peri_Tzadik
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Peri Tzadik
+
+Title
+
+
+
+Introduction
+
+
+
+Sefer Kedushat Shabbat
+
+
+
+Kuntres Shvitat Shabbat
+
+
+
+Bereshit
+
+
+
+Rosh Chodesh (manuscript)
+
+
+
+Rosh Chodesh Cheshvan
+
+
+
+Noach
+
+
+
+Lech Lecha
+
+
+
+Vayera
+
+
+
+Chayei Sara
+
+
+
+Rosh Chodesh Kislev
+
+
+
+Toldot
+
+
+
+Vayetzei
+
+
+
+Vayishlach
+
+
+
+Vayeshev
+
+
+
+Chanukah
+
+
+
+Miketz
+
+
+
+Vayigash
+
+
+
+Chapter 1
+
+To understand the approach of Yehuda (after he had already approached Joseph) by saying  מה נאמר לאדוני - he had accepted the judgement upon himself that they would all be servants and then afterwards when Yosef allowed them all to go free except for the one who had the goblet in his possession would be a servant, he suddenly advances on Joseph with rebukes also on this (he does a 360 degree turn in his approach - why is this? The answer to this is that that when the goblet was found in their possession and the law was that they should all be servants, as the brothers themselves said, then Yehuda himself felt that this was the correct judgement had come down from heaven upon them, to pay them back in measure for selling Joseph into slavery, and as a result of that they should all be servants.  And even though Benjamin wasn't a part of the sale of Joseph, he was included because the world is judged based on the majority.  (The proof for this is that) Reuben was also not involved in the sale of Joseph yet he was also included in the decree of being solved into slavery with his brothers.  Yehuda felt that this was a judgment from G-d as he states "האלהים מצא וגו". However, when Joseph said that only Benjamin should be a servant, Yehuda reconciled in his heart that this decree didn't come from the sale of Joseph.  Rather, the sale of Joseph was inspired by heaven in order to fulfill the decree of the covenant of the parts, and this would be fulfilled through Joseph because he was the best of them.  They (the brothers) saw this when Jacob mourned over his Joseph for many days they could understand that Joseph was truly righteous.  Yehuda thought that it was for this reason that he had been chosen to complete the affliction.  We have said previously that Jacob believed that he had already fulfilled the servitude and affliction (of the בין הבתרים).  It was for this reason that Jacob wanted to sit in tranquillity (c.f. Rashi 41:1).  Yehuda felt that Yosef was the one chosen to complete the servitude. Now, when the ruler of Egypt (Yosef) wanted to have Benjamin as a servant, Yehuda deduced from this that definitely Yosef had died, and now Benjamin had been chosen from heaven to fulfill the decree of servitude instead of him.  In this way, we can lay to rest the statement of "ואחיו מת", even though he said previously that "the other one had disappeared"- what difference would it have made to Joseph if he actually didn't want to believe Yehudah what he said, and also if he didn't know where he was, where would he bring him from! According to our words, he said this as the truth, because he had deduced that Yosef was now indeed dead. It was on this basis that Yehuda became resentful in his soul because he had already caused his father hurt with his mourning of Joseph, and now he had added greater hurt through his responsibility for Benjamin he might G-d forbid, cause death to his father.  He, therefore, approaches with bitterness to request in prayer that he should be accepted as a servant in order to have the servitude and the affliction (of the covenant) fulfilled through him, and Benjamin would be able to return with his brothers. All the words of Yehuda can be heard on various levels.  On a simple level he was speaking to Yosef, and the words were also directed towards a prayer to G-d -   אדני שאל ; בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני (relates to G-d listening to his prayers), because he knew that everything that was happening emanated from G-d in terms of what Joseph had asked them, and in terms of his command to bring Binyamin.  We find a similar thing with regards to Nehemiah who prays to G-d and then speaks to the King.  Even though we don't find any specific prayers, we understand that the intention of his conversation was towards a prayer to G-d. This is the meaning of the Medrash which states that Yehudah entered to war, to appeasement, and to prayer, even though we don't find any apparent words of prayer.  We also find the same thing with Yaakov - when he stands up against Eisav that he prepares himself (for the meeting) with presents, prayer and war as is explained by Rashi, because every act of the Avot is a sign for their children - מעשה אבות סימן לבנים, as explained by the Ramban.  In the same way,  in this week's parashah the revelation of Joseph to his brothers is a hint at the future revelation of the Jewish people as a whole. The intention of Yaakov through the present is known as the element of the שעיר המשתלח on Yom Kippur (as is mentioned in the Zohar).  Yehuda also thought that by calling Yosef his master that this would in some way appease him, and would fulfill his need for enslavement, and in his heart he intended the words for G-d that it should be a prayer.  In the Medrash Rabbah there is a discussion as to what approach Yehuda took - prayer, appeasement or war, and the opinion of Rabbi Eliezer is that it was all three of them.  That is because these elements are what is required for the future redemption, and that (according to some opinions) one of these elements would suffice to reveal a redemption through it, after all we have suffered.  This is reflected in the name of the righteous that the fight between Gog and Magog, and the killing of Moshiach ben Yosef has already occurred. Similarly, Yehuda believed that he was the final element of TIKUN and that he had accepted upon himself the pains that came before Messiah.  After he had accepted upon himself this level of servitude that he was prepared to suffer for the needs of the many, then Joseph was unable to restrain himself even one moment, because this is the moment when he had to reveal himself.  So too, it will be in the time of the time of redemption, that G-d will not restrain himself even one moment, which is the meaning of the verse אני ה' בעתה אחישנה - when the time of redemption comes quickly - it will come incredibly quickly.
+
+Vayechi
+
+
+
+Chapter 1
+
+ We find in the Torah that the details of the life of Yaakov are not written clearly, but are alluded to, as is written in Megilla 17A:  Why were the years of Yishmael counted?  In order to relate the longevity of Yaakov's life - to teach us that he was blessed (by Isaac) at the age of 63, and that he was 14 years in the study halls of Shem and Ever (although this was never explicitly stated anywhere in the Torah itself).  This is true especially when he arrived in Egypt and said to Pharoah: The days of my sojourn are 130 years, and since we know that he lived 147 years old, we know from this that he was in Egypt for 17 years.  If this is the case his age is obvious, and there is no need for us to be told his final age of 147 years.  There is therefore no need to mention both his final age or his 17 years that he lived in Egypt (we could derive one from another quite simply (ed))!
+The 17 years that Jacob was in Egypt revived some of those bad years which befell him.  This idea is stated (in ) that if an individual lives a good year close to his old age, it is a good sign for him, and G-d considers it as if all his days were good.  All the days of Jacob when he was in pain was not considered to be life because they were not completed in holiness (?) and only in Egypt did he merit to complete them in his holiness.  Logic would dictate that since Israel is the place of greatest holiness in the world, as G-d told Abraham to leave Aram and go to the land of Israel, and Isaac was told that he would be blessed if he lived in this land.  Jacob himself loved the land, and it would have been fitting for Jacob to complete his life in holiness in the holy land, and not in Egypt which is an impure land, and its people are more polluted than any other. 
+We find that in the exile in Babylon and in the exile of the second Temple that the main expansion of the oral Torah was specifically in exile.  Specifically there the secrets of the Torah were revealed, more than was revealed while the Jews were in Israel.  It is specifically from Babylon that the people of the great assembly arose and they were able to establish the law of Arava (c.f. Sukkah 44a) We also see in Sukkah (20A) that Ezra rose from Babylon and established Torah, and thereafter Torah was forgotten.  Hillel then went and re-established it (and Hillel was also from Babylon (ed)), Rabbi Chiya and his sons (from Babylon) reconstituted the Torah.  It also states in Medrash Shir Hashirim (4:4) that the righteous after the destruction of the Temple constituted the Torah in a greater way than the righteous in their building of the Temple.
+Behold, the creation of the world was with the 12 signs of the zodiac and relates to the creation of the world in space.  The 12 months form the year (SHANA) which is called a SHANA because the sun returns to its original place in the sky a second time (SHEINIS) and strengthens the world a second time.  The world in time has 12 elements.  The 12 tribes represent the soul, because they are the elements which create time and space as is mentioned in SEFER HAYETZIRA.   Everything was created with the Torah, which is G-d's tools (as is expressed in Bereishis Rabbah) and in the book of Bereishit there are 12 Parshiot... The medrash says further that G-d looked into the book of Bereishis and created the world.  this means that this whole book and its stories are part of the creation of the world which was completed with the burial of Yosef who is the righteous one - the pillar of the world.   It is also connected to the story of the last years of Yaakov, his death as well as the blessings given to the tribes of Israel.
+This Parasha is closed.  Our Rabbis have explained the reasons for it, and they are all true.  There is another reason for it being closed.  The completion of Jacob's holiness is specifically in Egypt, and not in the land of Israel.  This coincides with the notion that the revelation and arrival of the Jewish People which contains the souls which were prepared for the acceptance of the Torah specifically in a foreign land and not in Israel, and that the end of the creation of the world occurs in the land of Egypt.  These concepts are closed(Satum) from human understanding.
+They have said (in the beginning of Vayikra Rabbah) that the purpose of the spaces in the Torah are there in order to give Moshe pause for thought between each parashah.  When something is beyond the understanding of man it is closed.
+Nonetheless, this whole parasha alludes to the fact that we should not become discouraged as we are in the in the birth pangs leading to the Messiah, and in every generation the souls become smaller, and how is it possible for us to achieve the final redemption?  The answer lies in the fact that we see what happened to the Jewish people specifically when they were in exile, and specifically in exile they arrived to the exalted levels of holiness because this is the will of G-d.   I also heard in the name of the Rebbe from Parshische of blessed memory, that even though the souls of each generation decrease. nonetheless the hole/point in our hearts becomes more holy in every generation.
+
+Shemot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+ויהי בימים וגו' וירא בסבלותם: In the Medrash it is written that G-d saw that they had no rest, and Moshe went and established the Shabbat day.  This needs explanation - how is it hinted to here that Moshe established the day of rest for them?  The verse says that G-d saw their hardships, no more no less.  However, there is undoubtedly a hint towards the Shabbat day.  The idea is that in every element of the creation of the world the words וירא אלהים כי טוב are used. How is it possible for the verse to say that G-d saw - didn't he see before/during his creation of the world? However, the intention of the verse is that through G-d's vision he was able to put the light (that he had created in the first day) into them.  The only time it doesn't say כי טוב  is when G-d created darkness and תוהו ובהו on the first day, and on the second day, G-d created Gehinom according to the Talmud in Pesachim (54A).  The verse that says that G-d created evil, even though such a concept is not mentioned in the Genesis account of the creation of the world.  
+This notion is applicable to the Talmud in Shabbat (149B) which states that גם ענוש לצדיק לא טוב means that the evil that occurs to the righteous is by its nature evil.  The Talmud in Sukkah (52A) states that G-d calls the evil inclination 'evil'. This is essentially all one concept because the fire of the evil inclination is the self-same fire of Gehinom, and by its very nature a lack of the label of טוב must be evil.  On the sixth day, the Torah states והנה טוב מאד.  This means that G-d saw the overall creation and provided extra good into all of it as a whole, and even the opposite of good (as defined by the darkness of day one, or the Gehinom of day two) became טוב מאד.  
+This idea is mirrored by the holy Zohar which states: " That which has no light, but is taken from darkness, and lacks goodness, and is taken from evil.  However, it can become טוב מאד through the process of repentance because of love.  Those intentional negative actions become merits and this is טוב מאד. After this, perforce rest must come שבת מכל מלאכתו.  G-d rests because he finds merit in the creation of the world.  
+The Talmud in Rosh Hashanah 18A states: "Rav Naḥman bar Yitzḥak said: We, too, learn this in the Baraita: The verse states: “He who fashions their hearts alike, who considers all their deeds” (Psalms 33:15). What is this verse saying? If we say this is what it is saying: That He created everyone and unites all their hearts together, there is a difficulty since don’t we see that it is not so, as the hearts of people are not united and are not similar to one another? Rather, is this not what it is saying: The Creator sees their hearts together and considers all their deeds with a single scan." The original assumption of the Talmud is that there can only be one way of all people to have this level of unity, and that is through seeing their hearts (see above) through which he can place light in their hearts, as we see that the Jewish people all camped as one before Mount Sinai.  
+ The verse (Psalms 34) states עיני ה' אל צדיקים.  The explanation of this verse means that the righteous merit to have an element of G-dliness which allows them to place spiritual light into objects.  Therefore when the Torah says that Moshe "saw" their affliction it hints to the goodness which he embedded into them, and this is the nod to the concept of Shabbat which Moshe gave to them. They merited to a level of faith which they were playing with from week to week that G-d would redeem them.
+G-d himself called the Jewish people believers the son of believers  (מ"ר פ' ג) and it also states they bowed and prostrated themselves.  The Medrash says that it was in the merit of this faith that they were able to sing Shira.  The reason why the Torah tells us this is because the Jews vasilated in terms of their faith.    This idea is carried out in the Medrash which says that all the elders followed Moshe, and one dropped away, and so on until not one elder was with Moshe and Aharon.  This is because they lacked faith and were scared to enter with Moshe and Aharon, and this resulted in the cancellation of the Shabbat (which Moshe had established for them).   
+This is like the pangs of the Messiah.... We can now understand Pharoah's statement:  ואל ישעו בדברי שקר.  The Medrash interprets this to mean the scrolls that they had written down the concept that they would be redeemed.  How could Pharoah call their actions a lie?  These scrolls were written down by prophetesses and were the promises written by G-d to our forefathers.  Why then would the Torah write it?  We see that lies are acceptable in the pursuit of peace, when the brothers said to Yosef after Jacob's death כה תאמרו ליוסף...etc. The only reason that the Torah writes it down is so that we can learn a dictum that lies are permissable in order to achieve peace.  How then could the Torah include Pharoah's statement if it was a lie - the scrolls spoke the truth!
+According to what has been said the reason that they were using the scrolls in the first place to let them know that they would be redeemed was that they didn't have complete faith, and therefore because they didn't have complete faith, The Torah calls them (these statements of the scrolls) a lie (presumably because they didn't believe them [ed.]). The proof for this is in the fact that the elders disappeared one by one from Moshe's side.  The faith was re-ignited at the sea.  The Mechilta states that a maidservant saw on the sea what Ezekiel wasn't able to see. It was at that moment that they achieved complete faith, and this enabled them to sing shira.  This is alluded to in song of songs (4:8) תשורי מראש אמנה - I looked from the heights of Amana - the Jews merited to complete faith (EMUNA) which occurs when G-d his revealed.
+In truth, every Jew believes that everything is from G-d, and he is the one who sustains (life).  Yet at the same time we don't study Torah, and we bother ourselves with the attempt to earn a living. Even though we believe that everything comes from G-d, and we should rely on the fact that there is no obstruction from G-d to save us if we do less.  The reason for this is that we don't have complete faith.  
+This is the meaning of the Zohar (concerning the Mannah) where it states שטו העם ולקטו - they collected waste because they didn't have correct faith.  Definitely those who have sufficient faith would be able to achieve their sustenance with a minimum of physical input.  
+This concept is also clearly stated in Shabbat (31A):When a man is judged by the heavenly court he is asked: Where your business deals are done in faith.  We also find that it states in Kidushin (40B) that a person's first judgement is towards his study of Torah (which contradicts the Talmud in Shabbat 31A).  These two ideas are actually one - business dealings are done in faith means that you had complete faith that G-d is the one who provides sustenance, and through that realisation a person will make sure that his Torah is his main focus, and spend less time on work...
+We also find in Yomah (35B) that Hillel obligated the poor to study Torah.  On the Sabbath every person merits complete belief in G-d - because study of Torah is intricately connected to faith.  It is for this reason that the meals of Shabbat are called meals of faith, and every Jew receives the yoke of Torah in truth and completeness.
+
+Vaera
+
+
+
+Rosh Chodesh Shvat
+
+
+
+Bo
+
+
+
+Pidyon Haben
+
+
+
+Beshalach
+
+
+
+Tu BiShvat
+
+
+
+Chapter 1
+
+......
+(a)G-d created man in such a way that he would need to eat in order to exist, and which provides spiritual sustenance, and this takes place through eating in a holy manner. When Man was first created, his food was only from the fruit of the tree, as it states in Genesis: And G-d planted a garden in the east of Eden, and he placed man there, and the planting was of trees, as the verse states :"And from all of the trees of the garden you should eat".  The ideal was that man should eat the fruit of the trees, and the animals should eat the grasses.  You should know that after man sinned, he was cursed to eat the grasses of the field.  The Talmud (Pesachim 118A) states that (when Adam heard this) his eyes were filled with tears.  He said: " Will my donkey and I eat from one trough?" G-d responded then that by the sweat of his brow he could eat bread.  At that moment, the fruits were cursed.... (b) However when the Torah was given, there was freedom from the angel of death and the evil inclination (which are one and the same thing), and its status returned to be before the sin, and the fruit were corrected to their previous status. (c) The month of Sh'vat has connotations of punishment, as there were punishments for the Egyptians through the plagues.  These punishments also caused the cure for the Jewish people, and this is the meaning of the verse "Your staff and your walking stick will comfort me" (Psalms 23), because, through the staff, we merit the walking stick which are words of Torah. (d) Adam, before he sinned, was only involved in studying Torah, because he was created with the free will only to do good.  His food was prepared for him without any effort on his behalf because the trees of the garden gave him food, and even the wheat grew on trees, as is seen in tractate Brachot (40A) where there is an opinion that the fruit of knowledge that Adam ate from was wheat.  Rashi writes that it is, for this reason, that on Shavuot we bring the 2 showbreads (made of wheat) in order that the fruits of the tree increase.  Then, the trees themselves grew loaves, as will be in the future (when the Messiah comes c.f. Shabbat 30B) and there was no need for baking and kneeding of the bread.  (e)  The Zohar states that the strength of the tree of life and the tree of knowledge spread throughout all the other fruit, and the argument is what fruit started the degradation of man.  After this degradation, when choice was given to choose good and its opposite was the commandment given to man to eat bread by "the sweat of his brow", that he would need to work hard in the ways of the land to help him choose life and goodness. (f)  The Ari of blessed memory writes that the souls of the generation which were in the generation of the flood where the same that were enslaved in Egypt.  Even the soul of Moses was part of the generation of the flood as is hinted to in the talmud (Chullin 139B) where it states that Moshe can be found in the words  בשג"ם  which adds up to the letters of Moshe's name.  This is also hinted to when the daughter of Pharoah states:"כי מן המים משיתוהו" which tells us that Moses was drawn from the waters of the flood.  This is so because from the sin of Adam there was a confusion of souls and the exile in Egypt had the purpose of separating the bad from the good and ensuring that the souls who were in the desert were rehabilitated.  (g) It is known that the sin of the generation of the flood was with desire, and the source of desire is in the heart, which is proven through the verse in Proverbs (4:23)  מכל משמר נצור לבך כי ממנו תוצאות חיים . (h) The plagues were smiting the Egyptians and healing the Jewish people, and the order of the plagues from those coming from the ground, till those (clearly coming) from G-d himself, and the plague of locusts was there to heal the Jewish people's understanding of their heart, as it says in the verse:" So you shall tell your children and your children's children how I exalted over Egypt" and this idea is again echoed in the book of Joel where it talks about the הצפוני type of locust.  The Talmud (Sukka 42A) tells us that this refers to the evil inclination which is hidden צפון in the heart of man.  (i) It is for this reason that the plague of locusts occurred in the month of Sh'vat which focuses on purifying the heart from the desires of the heart.  The צדיק only eats to satiate his soul, without any desire.  The month of Sh'vat is therefore a time to improve on the trait of eating from desire. (j) The next month is Adar, and the plague of darkness moves against mortal wisdom (undermining the truth of G-d) and that is the time of wiping out Amalek.  Amalek which is hinted at through the Moshiach the son of Yosef (the TZADDIK) because Amalek only falls through the sons of Rachel.  The month of Sh'vat is therefore a preparation for the destruction of Amalek. It is for this reason to make a feast on Purim, to eat and to drink because eating and drinking (out of desire) has already been ameliorated by the righteous who only eat to satisfy their souls. (k) There is a closeness between the two redemptions from Amalek (during Adar) and from Egypt (Pesach).  The month of Nissan hints to the Messiah from the house of David which relates to the ultimate power of G-d, and that Middah of understanding that ultimate power the Jews were redeemed from Egypt and we will be redeemed in the future. (l) Shavuot is the time of the giving of the Torah which heals the flaw of Adam who had freedom from the evil inclination, where we bring the 2 showbreads in order to bless the trees according to the opinion that the tree of knowledge was wheat, and this hints to the idea that through Torah we can heal the sin of Adam to before his fall.(m)...In Sh'vat when we heal the sin of the gluttony, is the new year for trees, and we make a blessing on the fruit to enhance them with blessing and holiness....  
+
+Yitro
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+וישמע יתרו: the portion dealing with יתרו comes before the giving of the Torah.  There is a discussion whether יתרו's portion came before or after the giving of the Torah.  If the portion of  יתרו came before, we need to understand why the whole giving of the Torah was prefaced with the story of יתרו.  
+If the reason that יתרו is mentioned is to connect it to עמלק                                         (- the reason for his coming was because he heard about the war with עמלק), then we should have mentioned יתרו at the end of the last Torah portion together with the war with עמלק.  
+However the idea is that main element of the giving of the Torah comes through the love that G-d has for the Jewish people, as is expressed by the verseזכרתי לך חסד נעוריך וגו' לכתך אחרי במדבר וגו'.  The Jewish people made all the elements of this world completely redundant, and went into the desert following the word of G-d. They didn't challenge the word of Moshe- and there many pregnant, weak ladies, but they threw away all the elements of this world , and through it merited to receive the Torah.  This is reflected in the Medrash where it says that if one doesn't make oneself as ownerless as a desert he is unable to acquire Torah and wisdom. The same idea is expressed in Brachot 11A which says that one can fulfil the blessing on the Torah with אהבה רבה because in it is states that we received the Torah in His love for us, because of our trust in Him, "He taught us the laws of life".   The Jewish people did not ask how are we going to earn a livelihood, they became like gods in that they were going to live for ever.  When G-d spoke the first words of the 10 Commandments the study of Torah became thrust into their hearts, and when they heard the words  לא יהיה their evil inclinations became uprooted from within them (Shir Hashirim Rabbah).  Indeed this was the reason for the creation of man before his sin, so that he would be open only to studying Torah and serving G-d.  It was only after the sin of Adam that he had to work for a living, that he needed to create agricultural instruments, and gather your grains (as expressed in the second paragraph of the Shm'a). 
+When the Torah was given, and the Jewish people had engraved in their hearts the concept of serving G-d as if it was self service.  In this way they would be open only to the service of G-d and Torah like the opinion of Rabbi Shimon Bar Yochai.
+The words בלבב שלם mean that even in the recesses of his left-sided heart that holiness and Torah should reside since the evil inclination has been completely eradicated.  In that same  way, we would like to be taught and given grace - כן תחננו ותלמדנו.
+Afterwards we say ותן בלבנו בינה referring to the higher level of fear - when fear is placed in the highest level of his heart, and then there is an understanding of fear of G0d. 
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+...This is the praise of Yisro.  He left wealth and honour, and donated his heart to go to the desert, a wasteland to hear the words of Torah.
+
+Mishpatim
+
+
+
+Parshat Shekalim
+
+
+
+Rosh Chodesh Adar
+
+
+
+Purim Katan
+
+
+
+Rosh Chodesh Adar II
+
+
+
+Terumah
+
+
+
+Chapter 1
+
+And take for Me an offering - And see the midrash [Shemot Rabbah 33:1] about the king. And the issue is that when Israel heard [the first commandment], the Torah became embedded in their hearts, and when they heard "there shall be no other" the yetzer hara was plucked out from their hearts, as the midrash says [Shir HaShirim Rabbah 1:2]. At that point, there was no distinction between their various camps, rather every camp in Israel was enveloped by the clouds of glory, and it was all called the encampment of the Shechinah since God dwells in the heart of every Israelite. Regarding this, it is said "[vayikechu li] take Me” — as it were, I am purchased together with [the Torah], just as the Zohar says "The Holy One of Blessing is called Torah, and whenever you read Torah you should read the Holy One of Blessing". And this is also in the reason given for the blessing before the Torah "when I call the Name of Ad-nai, give y'all glory" (see Brachot 21a), since Torah is called by the name Havayah since all of Torah is names of the Holy One of Blessing. And it is written "I gave y'all a good portion [lekach tov]" meaning, to each and every person in Israel, as it is written 'the inheritance of the congregation of Jacob'. ... And in the Zohar (Zohar 2:82b:8) it is written that the 613 mitzvot are a mode of counseling, giving advice on how to merit that in your heart the light of Anochi can shine, and it is this recognition is the idea of that Torah is embedded in their hearts through the word Anochi. And so the Name of the Holy One of Blessing dwells in the heart, and this is why it is written "take Me". However, after the evil inclination returned to its place, then God said, “make Me a sanctuary,” that wherever you go make Me a house where I will dwell, that there should be a singular place for the Shechinah/Divine Presence. And we have said that [God is] in the world [space], the year [time], and in the soul, all those are the place of the Sanctuary. The Shabbat, in the year, when God dwells in the heart of of Israel and the heart becomes "My Holy Mount". It is from there that God pours words of Torah in the heart of every person in Israel” and ... there is no space for the accusation of the Yetzer hara. And a Torah scholar, who deals with Torah is called as, and is similar to Shabbat … and so when we deals with Torah, the Holy One of Blessing pours words of Torah, 'the words that I put in your mouth will never leave your mouth nor the mouths of your children' [Amidah, Shabbat Minchah], and so the heart becomes 'My Holy Mount'. And these are the Sanctuary in the soul. Regarding these three it is written “Make Me a sanctuary,” since every Jewish person has a portion in it as it is constructed by Israel, since the Mikdash and the Mishkan were made by the generosity of the hearts of Israel...
+
+Tetzaveh
+
+
+
+Parshat Zachor
+
+
+
+Purim
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+<b>The matter</b> of that which they said (Megillah 6b at the end), "juxtaposing a redemption to a redemption is preferable," meaning the redemption of Egypt to the redemption of Purim: That is since the redemption of Egypt was the beginning of all miracles and the beginning of the revelation of the holiness of Israel in the world. And it was a miracle revealed to the whole world, that God, may He be blessed, chose us as a people and made open miracles which were not in the way of nature. And it was as is stated (Exodus 15:14), "Peoples heard and they trembled." The miracle of Purim, however, is called the end of all miracles (as it is said in Yoma 29b), since everything was with great concealment; and it was clothed almost as if it were the way of nature. For it was caused by that which Ahasuerus took Esther and she found favor in his eyes; it was through this that she [was able to] act and subdue Haman and raise up the Jews. And this is [the meaning of] that which they said (Chullin 139b), "From where in the Torah is Esther? 'And I will surely hide (<i>haster astir</i>)' (Deuteronomy 31:17–18)." And it is like it is found in the holy books, based on this, that the essence of the descent of a person is when it is hidden from him that he is in a state of God hiding his face. And this [is the meaning of] its being stated, "<i>haster astir</i>," that He will hide the hiddenness of His face. And that was the essence of the miracle of Purim. As they were then at the lowest level, when the Jewish people felt that they were in a state of the greatest hiddenness - as it is stated (Esther 4:3), "there was great mourning among the Jews, with fasting, weeping, and lamenting." And, as is known, the matter of mourning and lamenting indicates something that is final in a person's mind; that its hope is already lost. And it is like the matter of mourning and lamentation about a dead person, since there is no way to bring him back. But because they felt the hiddenness of God's face, the mourning flipped into a joyful day. And this is [the meaning of] that which they said (Megillah 11a), "When did all 'the ends of the earth see the salvation of our God?' In the days of Mordechai and Esther." And the intention about that which is stated (Psalms 98:3), "all the ends of the earth have seen," is not about the nations of the world. For they did not see the salvation of our God, since it was clothed and close to being the way of nature, as mentioned above. And that which it is stated (Esther 8:17), "and many of the people of the land became Jews," was only out of fear of the Jews and fear of Mordechai, since they saw that the king elevated him out of respect for Queen Esther. Rather the intention of, "all the ends of the earth have seen," is about the Jewish people, who were then at the lowest point in hiddenness, to the ends of the earth. And it is precise! Through this, they saw the salvation of our God, precisely through this hiddenness! And this matter is strongly present every year on the days of Purim. It should be made known to all the singular Jewish souls that know in the inner recesses of their heart how they are on the lowest level and feel bitter on account of this. With this itself, it becomes known and shines in his heart, that it is flipping for him from despair to joy.
+
+Shushan Purim
+
+
+
+Ki Tisa
+
+
+
+Parshat Parah
+
+
+
+Vayakhel
+
+
+
+Pekudei
+
+
+
+Parshat HaChodesh
+
+
+
+Vayikra
+
+
+
+Rosh Chodesh Nisan
+
+
+
+Tzav
+
+
+
+Shabbat HaGadol
+
+
+
+Pesach
+
+
+
+Shmini
+
+
+
+Rosh Chodesh Iyar
+
+
+
+Tazria
+
+
+
+Metzora
+
+
+
+Achrei Mot
+
+
+
+Kedoshim
+
+
+
+Pesach Sheni
+
+
+
+Emor
+
+
+
+Lag BaOmer
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>This</b> day is called the celebration (<i>hilula</i>) of Rabbi Shimon bar Yochai, because he departed on that day. However we find that we have fixed fast days on the day of the death of the righteous, such as on the 7th of Adar, the passing of our teacher Moshe, peace be upon him; and likewise Rosh Chodesh (the first day of) Av. Even though it is Rosh Chodesh, it is permissible to fast, since it was the day of Aharon the Priest's passing (as is found in Megillat Taanit and in the Tur/Shulchan Arukh, Orach Chaim 580). So why, with the passing of Rabbi Shimon bar Yochai, did they make it a holiday? However that which they fixed fast days on the days of the death of the righteous is only with the righteous whose root-source was the Written Torah. And [regarding] that which we find fasts with the death of those killed by the [Roman] empire, it is because they were killed and did not die in their beds. And our teacher, Moshe, peace be upon him, was the root-source of the Written Torah; and Rabbi Akiva was the root-source of the Oral Torah (as is found in the writings of the Ari, may his memory be blessed). And it is found in the Midrash (Bemidbar Rabbah 14), "'The masters of assemblies (<i>assifot</i>)' - when are words of Torah planted in a man? At the time when their masters are taken away (<i>ne'esafin</i>) from them. The whole time that one's master is alive, etc." And on the day that he departs, then the words of Torah are fixed in the heart of Israel, his students. And Rabbi Shimon bar Yochai was the student of Rabbi Akiva. And he said (Gittin 67a), "Study my rulings, as my rulings are the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva." And that is to say, the root-source of my studies is Rabbi Akiva. And this is on Lag BaOmer, on the counting of Majesty (<i>Hod</i>) within Majesty (according to the kabbalstic association of each day with a trait and a sub-trait). As Majesty is the trait of Aharon the priest - since the seven shepherds correspond to the seven traits (as enumerated in the Zohar Chadash, Toldot) - and he was also the root-source of the Oral Torah. For our teacher, Moshe, peace be upon him, was the root-source of the Written Torah. And Aharon was the root-source of the Oral Torah, as it is stated (Malachi 2:7), "For the lips of a priest, etc. and Torah is sought from his mouth"; and as it is stated (Exodus 4:16), "and he shall be a mouth for you." And the counting of Majesty within Majesty is the root-source of the Oral Torah, like the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva. And the day of his departing is called the celebration of Rabbi Shimon bar Yochai, since all of Israel in his generation then accepted and fixed his words of Torah into their hearts - as it is said in the Midrash, "At the time when their masters are taken away from them." And the counting of Majesty begins on the 14th of Iyar, Pesach Sheni (the second Passover). As it is found in the holy Zohar (III, 152b), "The first Pesach is from the right and the second Pesach is from the left, etc. On the right, because the Written Torah is there." And afterwards, on Lag BaOmer, which is Majesty within Majesty - it is the root-source of Aharon, who loves the creations and brings them close to Torah. And it is with Rabbi Akiva, who is the root-source of the Oral Torah, as he would expound the crowns of the letters (as it is found in Menachot 29b). And in the Midrash (Tanchuma, Chukot 8), it is found that there were things that were not revealed to Moshe that were revealed to Rabbi Akiva and his colleagues. And that is the Crown that they expounded in the Gemara (Megillah 16b:9), "'Glory' (Esther 8:16) - that is the head tefillin," which are above, like the Crown. But they could not fix the day of celebration on the day of Rabbi Akiva's passing, since he was killed. And about this, they said (Menachot 29b), "So did it come up in thought before Me." Meaning that he was from the root-source of thought. And he was called Akiva, son of Yosef, since he was like the Messiah, son of Yosef; as it is found in the Gemara (Sukkah 52a), that [this Messiah] would be killed. And it is from the secrets of the Torah that it is needed to be like this for the good of Israel. And so too was it needed with Rabbi Akiva. And that is why they fixed the celebration on the day of Rabbi Shimon bar Yochai's passing, since he was the finest rulings of the finest rulings of Rabbi Akiva. And it was from the secrets of the Torah that Rabbi Shimon bar Yochai was also born on that day, as they proved in the Gemara (Kiddushin 38a),"And from where do we [know] that Moshe was born on the seventh of Adar, etc. As the Holy One, Blessed be He, sits and completes the years of the righteous from day to day." And hence it was on this day that this soul, which was the root-source of the Oral Torah, descended. And that is why it is found in the Yerushalmi (Sanhedrin, Chapter 1), "As Rabbi Akiva said to Rabbi Shimon bar Yochai, 'It is enough for you that I and your Creator know your power.'" As no person knew his power; only the Holy One, blessed be He, and Rabbi Akiva, who was the root-source of the Oral Torah. And every year, when this day comes, every person can merit to grasp - according to his ability - the fixing of the words of Torah that descended on this day about the Oral Torah. And that is why they fixed it as a festival. 
+
+Behar
+
+
+
+Bechukotai
+
+
+
+Kuntres Amalah shel Torah
+
+
+
+Bamidbar
+
+
+
+Rosh Chodesh Sivan
+
+
+
+Shavuot
+
+
+
+Nasso
+
+
+
+Beha'alotcha
+
+
+
+Sh'lach
+
+
+
+Rosh Chodesh Tammuz
+
+
+
+Korach
+
+
+
+Chukat
+
+
+
+Balak
+
+
+
+Pinchas
+
+
+
+Matot
+
+
+
+Masei
+
+
+
+Rosh Chodesh Av
+
+
+
+Devarim
+
+
+
+Vaetchanan
+
+
+
+The Fifteenth of Av
+
+
+
+Chapter 1
+
+<b>In the Mishnah (Taanit 4:8):</b> Rabbi Shimon ben Gamliel said, "There were never such [joyous] holidays for Israel as the fifteenth of Av and [Yom Kippur], etc." And afterwards in the Gemara, they gave reasons for this, why there were not [other] holidays like this. But where do we find a hint in the Torah about this, that the fifteenth of Av is called a holiday? And it appears to me that it is from that which it is stated (Judges 21:19-21), "Behold, there is the festival of the Lord from year to year in Shilo, etc. behold, if the daughters of Shilo come out to dance in the dances, etc." And it does not specify which festival was from year to year. But the Radak (R. David Kimchi) explains it to be about Youm Kippur, about which the mishnah mentions, "And the daughters of Jerusalem went out and danced in the vineyards." But where have we have found that Yom Kippur is called a festival? Rather it is only called a holy convocation. As only the three pilgrimage festivals - the festival of matzot, etc - are called a festival (<i>chag</i>). As <i>chag</i> is always a term of joy. For that is why in the language of the Sages, may their memory be blessed, [the word,] <i>chag</i> by itself [always refers to] the festival of Sukkot; since it is the time of our joy. And it is like they said (Chagigah 10b), "<i>chogu chaga</i>" - which Rashi explains, "to increase joy." And that which Tosafot said - that "some say that it is a term of dancing, as in, 'they reeled (<i>yachogu</i>) and moved like a drunkard'" (Psalms 107:27) - also there is it a term of joy, since the heart of a drunkard is merry on account of the wine. And so is it written (1 Samuel 30:16), "eating, drinking and celebrating (<i>chogegim</i>) with all the spoils." That [means] that they were rejoicing with the spoils by way of eating and drinking, and dancing was also included. So it is distant to say that it is hinting to Yom Kippur. Hence it appears that the intention of "the festival of the Lord in Shilo, etc." is about the fifteenth of Av. For none of the festivals are called the festival of the Lord. And even [about] Sukkot, which is the time of our joy and on which the commandment of joy is explicit - it is written (Deuteronomy 16:14), "And you shall rejoice in your holiday." [Hence it embodies] the joy of Israel, in commemoration of the exodus from Egypt. And we have only found Aharon saying, about the seventeenth of Tammuz, "It shall be a festival for the Lord tomorrow" (Exodus 32:5). For the forty first days - upon which our teacher Moshe, peace be upon him, was on the mountain - ended then; and he said that he would descend from the mountain then with the two tablets in his hands. So were it not for the debacle (the golden calf), it would have then been the festival of the Lord. For 'the day of the joy of His heart' of the Holy One, blessed be He, was supposed to be then, like at the giving of the Torah. And it is like it was stated in Egypt (Exodus 5:1), "Send My people, so they may celebrate a festival (<i>veyachogu</i>) to Me in the desert." Yet we did not find that the Israelites made a festival in the desert. And if it is about the three pilgrim festivals that they observed - had they not already observed the festival of matzot in Egypt as well? Rather the intended content of, "so they may celebrate a festival to Me in the desert," is about the giving of the Torah (the tablets). And if there had not been the debacle with the calf and the tablets had not been broken, the seventeenth of Tammuz would have then been the festival of the Lord - for it is 'the day of the joy of His heart.' For then, what our Sages, may their memory be blessed, expounded about the verse, "engraved (<i>charut</i>) upon the tablets" (Exodus 32:16), [that the Torah would bring about] freedom (<i>cheirut</i>) from the angel of death and from the subjugation of the nations and that the words of the Torah would be inscribed into the heart of the Israelites, would have then come to pass. However after the debacle, [the less potent section of] the verse, "on the day of his wedding," was expounded about Yom Kippur - since it is the day upon which the second tablets were given. As there was not so much freedom or inscription upon the heart with the second tablets. So, "and upon the day of the joy of his heart," was [resultantly] only expounded about the building of the Temple - may it be built speedily in our days. As only then will everything be fixed. 
+
+Eikev
+
+
+
+Re'eh
+
+
+
+Rosh Chodesh Elul
+
+
+
+Shoftim
+
+
+
+Ki Teitzei
+
+
+
+Ki Tavo
+
+
+
+Nitzavim
+
+
+
+Rosh Hashanah
+
+
+
+Vayeilech and Shabbat Shuvah
+
+
+
+Erev Yom Kippur
+
+
+
+Motzei Yom Kippur
+
+
+
+Ha'Azinu
+
+
+
+Sukkot
+

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Resisei Layla/English/Ami Silver, 2020.txt

@@ -0,0 +1,238 @@
+Resisei Layla
+רסיסי לילה
+Ami Silver, 2020
+http://sefaria.org
+
+Resisei Layla
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Chapter 41
+
+
+
+Chapter 42
+
+
+
+Chapter 43
+
+
+
+Chapter 44
+
+
+
+Chapter 45
+
+
+
+Chapter 46
+
+
+
+Chapter 47
+
+
+
+Chapter 48
+
+
+
+Chapter 49
+
+
+
+Chapter 50
+
+
+
+Chapter 51
+
+
+
+Chapter 52
+
+
+
+Chapter 53
+
+
+
+Chapter 54
+
+
+
+Chapter 55
+
+
+
+Chapter 56
+
+
+
+Chapter 57
+
+
+
+3. ... The miracle of Purim was allowed to be written, for it was “the end of all miracles” (Yoma 29a) paralleling the attribute of Yesod-Malchut, which is “the end of the body” (Tikkunei Zohar 17a). And it was the preparatory step for the miracle of Chanukah, which is the only one of the miracles that were not allowed to be written that was [nonetheless] established for all generations. This is because the miracles that were not allowed to be written down have yet to be revealed in their full manifestation, and it is impossible to establish every one of them for all generations. But the miracle of Chanukah is the sum total of all the miracles throughout the period of exile, which cannot be written down, and it was established eternally. And it is only through the light of a candle, which is the light of revealing the holiness of the Yesod [foundation] in the outermost realms, in manifest reality, that also shines its light inward into all manners of confusion. And once this became clear through means other than [written] words of Torah, it continues to be revealed through the specifics of all the myriad forces throughout the entire duration of exile...

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Resisei Layla/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,241 @@
+Resisei Layla
+רסיסי לילה
+merged
+https://www.sefaria.org/Resisei_Layla
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Ami Silver, 2020
+-http://sefaria.org
+
+Resisei Layla
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+Chapter 33
+
+
+
+Chapter 34
+
+
+
+Chapter 35
+
+
+
+Chapter 36
+
+
+
+Chapter 37
+
+
+
+Chapter 38
+
+
+
+Chapter 39
+
+
+
+Chapter 40
+
+
+
+Chapter 41
+
+
+
+Chapter 42
+
+
+
+Chapter 43
+
+
+
+Chapter 44
+
+
+
+Chapter 45
+
+
+
+Chapter 46
+
+
+
+Chapter 47
+
+
+
+Chapter 48
+
+
+
+Chapter 49
+
+
+
+Chapter 50
+
+
+
+Chapter 51
+
+
+
+Chapter 52
+
+
+
+Chapter 53
+
+
+
+Chapter 54
+
+
+
+Chapter 55
+
+
+
+Chapter 56
+
+
+
+Chapter 57
+
+
+
+3. ... The miracle of Purim was allowed to be written, for it was “the end of all miracles” (Yoma 29a) paralleling the attribute of Yesod-Malchut, which is “the end of the body” (Tikkunei Zohar 17a). And it was the preparatory step for the miracle of Chanukah, which is the only one of the miracles that were not allowed to be written that was [nonetheless] established for all generations. This is because the miracles that were not allowed to be written down have yet to be revealed in their full manifestation, and it is impossible to establish every one of them for all generations. But the miracle of Chanukah is the sum total of all the miracles throughout the period of exile, which cannot be written down, and it was established eternally. And it is only through the light of a candle, which is the light of revealing the holiness of the Yesod [foundation] in the outermost realms, in manifest reality, that also shines its light inward into all manners of confusion. And once this became clear through means other than [written] words of Torah, it continues to be revealed through the specifics of all the myriad forces throughout the entire duration of exile...

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Sichat Shedim/Hebrew/R' Zadok -- Sichat Shedim.txt

@@ -0,0 +1,31 @@
+Sichat Shedim
+שיחת שדים
+R' Zadok -- Sichat Shedim
+https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002015188
+
+שיחת שדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+<strong>בס"ד</strong> קונטריס קראתיו <strong>שיחת שדים</strong>. לבאר מה שמץ דבר נמצא אודותם בדברי רז"ל חכמי האמת ז"ל בתלמוד ומדרשות: 
+<b>א. עירובין</b> <small>(י"ח ב')</small> כל אותן כו'. נראה לי כידוע שבכל דבר יש עשר ספירות שזה הוא קומה שלימה. וקו האמצעי הוא כתר תפארת יסוד מלכות. ועשר ספירות דעשי' של הקליפות תפארת יסוד מלכות של קו האמצעי הוא רוחין ושדין ולולין. רוחין הוא גופא וכידוע שתפארת הוא נגד יסוד הרוח. וכן רוחין הם כל מיני היזיקות שיש על ידי הרוח וכמו שאיתא בב"מ <small>(ק"ז ב')</small> הכל ברוח. וההיזקות שבו הוא מצד הקליפה והסטרא אחרא ששם משכן ומקור ההיזק זה נקרא רוח רעה בלשון הכתוב דשמואל <small>(א' ט"ז י"ד)</small> ובדברי רז"ל במשנה <small>(שבת כ"ט ב')</small> עי' שם ברש"י ובערוך ערך רוח ועירובין <small>(מ"א ב')</small> עי' שם ברש"י ובתוס' ושאר דוכתי. והם הרבה מינים ככל מיני הניזקין הבאים על ידי הרוח כגון רוח חזזית רוח קצרה רוח צרדא רוח פלגא וכיוצא. ועי' פסחים <small>(קי"א ב')</small> בי פרחי רוחי בי זרדתא שידי עי' שם. פירוש שכל רוחות הצללים באותם המדינות ובאותן הזמנים [וכמו שכתבו התוס' <small>(חולין ק"ז ב')</small> ד"ה התם שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו עי' שם. והיינו כמו שאיתא <small>(חגיגה ט"ז א')</small> דמתים כבני אדם עי' שם בשדים והוא הדין לרוחין. ור"ל שמתבטל אותו היזק מן העולם והוא על ידי זכות חכמי בכל דור ודור ודורשיו וכדרך שאיתא <small>(פסחים קי"ב ב')</small> באביי ור"ח בן דוסא] היו מזיקים ליושבים תחתיהם. והיינו כל דנפיש ענפוהי שהצל רב וקשי סילויה שאין הרוח מפריחו הנה והנה רק הצל עומד במקום אחד. ובודאי הי' להם לחכמיהם אז לדברים אלו עילות וטעמים ידוע על פי חכמת הטבע אבל רז"ל שידעו שאין הטבע הוא המושל רק נותן הטבע ועי' בתשובת חכם צבי <small>(סי' י"ח)</small>. וכבר נאמר מפי עליון לא תצא הרעות רק בהשתלשלות שונות כנודע לחכמי האמת וכח המזיק שבהם כפי סדר ההשתלשלות ידעו שדבי פרחי הוא רוחי שהוא מצד הרוח לבד המזיק. וכך הי' ידוע גם לטבעיים אז כי הרוח שבצלו של פרחי מזיק לאדם. ולפי שרז"ל ידעו שהכל פרחי מזיק לאדם. ולפי שרז"ל ידעו שהכל בהשתלשלות מלמעלה ויש לו כח רוחני מזיק לזה אמרו דשם המזיק רוחי ואמרו דברים שאין לה עינים היא כו' עי' שם. פירוש שיש רוח רע כשמרגיש ביאתו שזהו לשון שמע כו' ר"ל הרגיש שקרוב לבוא [ומשמע דלא תמיד הי' ההיזק מצוי בצל ההוא רק לפעמים הי' ניזוק וצורבא מדרבנן הי' מרגיש לדעת שקרוב לבוא זה ההיזק כגון שכבר התחיל בקצה הצל לנשוב איזה רוח המזיק או כיוצא בזה כי לא נדע איכות ההיזק שהי' אז על ידי זה] לא יוכל עוד לברוח ממנו אע"פ שעדיין לא נתפשט הרוח רע בכל מקומות הצל ההוא שהרי אותו רוחי דפרחא כפי הנראה הי' מטבעה לייבש ולמצווח לדבר דפגעה כדאמר שם צווח דיקלא. [מה שאמר דיקלא אע"נ דההיא פרחא הוא צ"ע לכאורה. אם לא שנאמר דקרי לכל אילן דקל כמו שכתבתי במקום אחר על שיחת דקלים]. ומ"מ לא יבש תמיד האילן מפני שלא נתפשט לשם לעולם. והיינו שכך הי' טבע הרוח שאין מזיק לאילן שזה הי' מזיק לעצמו שעל ידי זה מתבטל הצל ונתבטל ההיזק וזה נקרא ופקעה היא בגמרא עי' שם [שהרי לא פקעה היא כשפגעה באדם]. וזהו כאלו יש לה עינים לראות שלא תפגע באילן ותזיק עצמה וכן הי' מטבע אותה רוח למשוך ולהזיק דוקא לאדם ולבעל חי שיכנס בגבול אותו צל. וזה נקרא בלשון חכמים יש לה עינים שהם היודעים כל דבר לעומקו. כי באמת כח המזיק ברוחניותו הוא בר דעת ולא לחינם הוא כך שמזיק דוקא לבעל חי ונמשך לשם רק שהוא בכונה כדי להזיק והוא מצד הכח המוטבע בו אבל זו לא הי' בטבעה להמשך דוקא אחר הבעלי חיים ויוכל לברוח ממנה לכך נקרא ברי' שאין לה עינים. 
+<b>ודבי</b> זרדתא הי' ההיזק מצד אחר לא מצד הרוח המזיק רק מצד שדידה נעלמת. והוא נקרא שידי ושידין הוא יסוד דקליפה וכמו שאיתא בזוהר לך לך <small>(צ"ה סע"א)</small> דהוא שם שי"ן דל"ת יו"ד דקדושה וידוע דאותו שם הוא שם היסוד דקדושה. ולילין ידוע דהיא נוקבא דקליפה לעומת מלכות דקדושה כי זה לעומת זה הם. וגוף המזיק הוא הרוח כנ"ל ויש בהם ג"כ זכור ונוקבא כדאיתא בברא"ר <small>(ס"פ כ')</small> גבי אדם וחוה רוחות זכרים מתחממין ממנה כו' ורוחות נקיבות ממנו. ודבר זה יתבאר להלן: 
+<b>והם</b> נבראים מש"ז לבטלה ר"ל. והיינו כמו שכתבתי במקום אחר כי כל מה שבעולם הוא מצד מעשה בני אדם על ידי פעולותיו שהם נמשכים מחיותו על ידי זה הוא חיות כל הנבראים שבעולם וכמו שאמרו ז"ל על פסוק הן האדם הי' כאחד ממנו מה הקב"ה יחיד בעליונים אף אדם בתחתונים. משמע ממש דוגמתו כמו כביכול הקב"ה חיות כל העליונים אף הוא כך חיות כל התחתונים. ולכך הוא יחיד בהם היינו יחיד ומיוחד שחיותו וחיותם אחד. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ויקרא להם שמות דמלאכי שרת לא ידעו זה. והיינו דשמו הוא חיותו וחיות כולם נמשך ממנו לכך הוא ידע מפני שידע את עצמו. והנה על ידי הוצאת זרעו במקום הראוי לו מוליד דמות אדם בדומה לו ואפי' אינה מתעברת ידוע דמכל מקום מוליד נפשות והם נפשות הגרים והנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן כנודע. ועל ידי הוצאת ז"ל שהוא באיסור נולד אדם בליעל והיינו רוחין ושדין ולולין על ידי זה היא חיותם ורוחין ושדין ולילין כולל כל הגוף חוץ מן הראש. והיינו דכתר דקליפה דר"ל עומק ראשית דמחשבה הוא מהשי"ת וכמו שנאמר זה לעומת זה עשה אלקים. והכתר <small>(דקליפה)</small> נקרא מלאך רע בשבת <small>(קי"ט ב')</small> והוא ג"כ היצר רע שבלב האדם ובכללו ג"כ כל מלאכי חבלה ומלאך המות שהכל הם כתר דקליפות דעשי'. וכתר נקרא מלאך ר"ל שלוח מן השי"ת שהשי"ת רוצה שיהי' שורש לרע כנ"ל אבל הגוף הוא רוחין שדין ולילין שהם מתפשטין ומשתלחין מן הכתרין דמסאבותא:
+<b>והנה</b> אמרו בסוכה <small>(נ"ה ב')</small> הקב"ה קראו רע. ועי' שם דבלי ספק כל אחד בעצמו שיער כפי מה שהרגיש אצלו וכן הקב"ה כמו שאיתא שם מפסוק ואשר הרעותי דמזה יש טענה כמו שאיתא <small>(קידושין ל' ב')</small> בראתי יצה"ר. והוא השורש זה נקרא רע וכנזכר לעיל מלאך רע. ומייתי מקרא דדור המבול שהי' עון הוצאת ז"ל ואח"כ השי"ת ניחם שלא לקלל עוד כי יצר וגו' מעוריו היינו בעוד שאין בו דעת מאוס ברע ובחור בטוב. והיינו שמצד שמקור היצר רע שהוא שורש הרע הוא מהשי"ת לכך אין להענישם נמצא שכתר דקליפות ושורש הרע אין נעשה על ידי עון דהוצאת ז"ל והבן זה היטב. והיינו כי מקור הרע בזה הוא פעולת השי"ת שרצה שיהיה שורש רק כשאדם חוטא אז ממשיך כל העשר ספירות דהיינו ההשתלשלות מן הרע ומוציא מן הכח הנעלם שבשורשו לפועל. ולכך אמרו ז"ל <small>(אבות פ"ה מ"ט)</small> שהשדין נבראו בין השמשות היינו אחר חטא אדם הראשון אז התחיל לצאת מן הנחלפות כל העשר ספירות דרע עד היסוד בה כי יצאו ביחד דכר ונוקבא עד היסוד שהי' בזמן בין השמשות. וכשבא לבראות גופן קידש היום היינו מלכות שבמלכות דנוקבא היא דוגמת הדכורא רוחין נקיבות כנזכר בברא"ר <small>(ס"פ כ')</small> הם גוף הנוקבא ושידה היא יסוד דנוקבא:
+<b>וידוע</b> כי ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשי' הם נגד ד' פרצופים ופרצוף מלכות הוא נגד העשיה בגוף וכל בכלל גוף ונפש הם דכר ונוקבא ובנין הנוקבא היינו שיבואו לגמר העשי' זה לא נשלם. והיינו כי גוף דקדושה הוא מצד מלכות דקדושה והנה שם הוא מקור הרע כנודע דרגליה יורדות מות ר"ל. ומרגלי מלכות דאצילות מתחיל כתר דקליפה והיינו אחרית המעשה. וידוע סוף מעשה במחשבה תחלה וחוזר ומתדבק בקדושה. וכמו שראשית המחשבות הוא מהשי"ת ויש בו חיות קדושה דלכך נקרא מלאך כך סוף המעשה דבו הוא מהשי"ת. ולכך לא נברא לו גוף שאז הי' הרע ח"ו נשלם בסוף מעשה ובתכלית השלימות וזה אי אפשר שהרי אין לו ראשית וכל שאין לו ראשית אין לו תכלית וכמו שהראש שלו ממקור קדוש יוצא כך הסוף ומאחר שראשם וכתרם הוא רגלי מלכות דקדושה שהוא ממש סוף מעשה. כך מדה כנגד מדה סוף מעשה ורגלי מלכות שלהם חסד והיינו שבגמר מעשה אין כאן רע באמת כי סוף הכל לטובה וחשב מחשבות לבלתי ידח ואין כאן גוף רע באמת כלל. וזה סוד מה שאמרו שקר אין לו רגלים בשבת <small>(ק"ד א')</small> ומה שאמרו בברכות והנזקין שרגלי השדים כתרנגולים ואין כאן מקומו להאריך. והי' זה על ידי יום השבת שהוא תיקון אדם הראשון וכמו שאמרו ז"ל שאדם הראשון אמר מזמור של יום השבת שאז נתקבלה תשובתו וכן יהי' בסוף הכל התיקון שחוזר למקורו ואין הקב"ה מניח שישתלם הרע ולכך אין שום ברי' שיהי' רע גמור רק הכל מעורב טוב ורע. וכמו שאי' בשבת <small>(ע"ז ב')</small> שהכל יש בו תועלת. וכן לעתיד יתוקן הכל ולא יחסר שום ברי' מן העולם וגר זאב וגו' ונחש וגו' ואפי' באומות העולם נאמר אז אהפוך וגו' שיהיו עבדים לישראל כמו שיתבאר לקמן כי אז יהיו ישראל מתדמים להקב"ה זה לעומת זה [וכמו שאיתא בתנא דבא"ר <small>(ר"פ י"ח)</small> על פסוק נוכח פני ד' אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כו' היינו מה התם ויכו כו' וכמו שכתבתי שם פירושו דלא כהמפרשים דלא דקו] וכמו שהקב"ה מושל על צורת אדם דוקא שמקבלים עול מלכותו כך יהיו הם מתדמים גם בזה להיות מושלים על צורת אדם דאומות העולם. וזהו ג"כ התדמות כקוף בפני אדם כך אומות העולם נגד ישראל ועכ"פ לא יתבטלו רק רו"ח הטומאה יתבער מן הארץ דהיינו גוף הטמא הכולל כל עשר ספירות ברוח לבד ולא בגוף לפי שאינו בגוף ולא נשלם בסוף מעשה: 
+<b>והנה</b> מבואר אצלינו במקום אחר <b> [בקונטריס שיח"ת חיו"ת] </b> כי הקוף זה עשה אלקים. וזהו כתר דקליפה ר"ל שורש המחשבה שרצה השי"ת שיהי' זה לעומת זה שיהי' ג"כ היפוך המתדמה לו יתברך ודבר זה יונק מרגלי מלכות דקדושה שמצד מדת המלכות שאין מלך בלא עם רצה השי"ת כן. ולפי שדבר זה הוא שורש רצון השי"ת וזהו כל עיקר חיות הסטרא אחרא ודבר שהוא מאמיתות רצון השי"ת וחיותו משורש חיי עולם יתברך שמו איך אפשר שיתבטל. לכך שורש זה יצא הגוף בעולם כי שורש זה הוא פעולת השי"ת קודם חטא אדם ויצא לפועל בגוף בעולם הזה דוגמתו כמו שהאדם הוא דוגמא של מעלה כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ונשתלשל מאצילות עד שיצא לפועל במעשה בגוף האדם שכולל כל גופי העולם כנודע. כך השורש דזה לעומת זה שבאמיתות רצונו יתברך שמו נשתלשל בסדר ההשתלשלות בכל העולמות עד שיצא לפועל בעולם העשי' גופנית שבעוה"ז בגוף הקוף שהוא רצה להתדמות לגוף האדם זה לעומת זה בכל ענייניו. ובאמת אין לו שום שייכות הדמות כלל לחיות האדם ושכלם וכחותיו באמת רק הדמות דמיונו לבד שרוצה להתדמות, וזה הוא השורש של לעומת שנתגלה בגוף ודבר זה לא יתבטל לעולם כמו שאמרו ז"ל <small>(ס"פ חזקת הבתים)</small> הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם. וזהו מצד השורש של זה לעומת זה עשה אלקים שאין מלך בלא עם נעשה דבר זה של הוי דומה לו מה הוא כו'. וההתדמות של צדיקים להקב"ה כקוף בפני אדם. ודבר זה עמוק מאוד בחכמה ואין כאן מקומו להאריך:
+<b>ולכן</b> תבין מה שאיתא בפרק חלק <small>(ק"ט א')</small> שאותן שאמרו נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין שדין ולילין. הוסיף קופין. אבל דע כי כל דבר מתחלק לג' קוין ב' קצוות ואמצעי כנודע והם בספירות חסד גבורה תפארת ונגדם בקליפה ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. ע"ז הוא קו אמצעי והוא תפארת דקלפיה הנמשך מן הכתר שהוא השורש שרצה השי"ת שיהי' נמצא שירצה להתדמות לו וזהו ע"ז. וקצה הימיני גילוי עריות שהוא תאוה ואהבה רעה וכנודע מה שנאמר באחותו חסד. וגבורה רעה הוא לשפוך דם נקי בגבורתו. ומצינו ב' פעמים בדברי רז"ל כך דרכו של יצה"ר היום כו' עד כו'. הא' בשבת <small>(ק"ה ב')</small> גבי משבר כליו בחמתו דהיינו אביזרייהו דשפיכות דמים. והב' בנידה <small>(י"ג ב')</small> גבי מביא עצמו לידי הרהור שהוא אביזרייהו דגילוי עריות. והם קצה הידות והידות הם ענפים מהגוף ועל ידו יבוא למעלה עד הגוף שהוא ע"ז: 
+<b>והנה</b> אברהם אבינו וכן יצחק אבינו לא הי' מיטתן שלימה רק יעקב אבינו. והיינו כמו שאמרו ז"ל <small>(סנהדרין ס"ה ב')</small> לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להן עריות בפרהסיא. כי יעקב הי' מנוקה ולא נמצא בו שום פסולת ויצרא דע"ז כלל ולכן אמרו ז"ל <small>(פרק גיד הנשה)</small> שמלאכי השרת עולין ויורדין בו ומסתכלין. שדמות יעקב הוא כדמות שלמעלה. והיינו כידוע שרומז לשם הוי' שהוא שם העצם יתברך וכולל כל פרצוף זעיר אנפין כנודע והי' יעקב ממש קוף בפני אדם שתיקן השורש והכתר. ומאחר שהמשכתו בקו ישר מן הכתר שהוא השורש מהשי"ת אי אפשר שיהי' בו רע גמור אצל ישראל רק על ידי הענפים כדי להתיר עריות כנ"ל כך דרכו כו' עד כו' שזהו נקרא יצר רע בכל מקום. והיינו דשם רע ר"ל יצרא דעבירה כמו שאיתא <small>(בר"פ כל היד)</small> ויצרא דשפיכות דמים כמו שאיתא בערכין <small>(ט"ז א')</small> המצורע המוציא רע ונאמר הסר כעס מלבך והעבר רעה וגו' וכן מפסוק לא יגורך רע דרשו רז"ל על שניהם. וב' אלה הם מקור היצר רע שבאדם בב' חללי הלב לב כסיל לשמאל כמו שנאמר כי הכעס בחיק כסילים ינוח ואין בו טוב כלל רק לתלמידי חכמים היינו חייבי מיתות ב"ד בסנהדרין והוא רתחא דרבנן דטב. וזהו ג"כ רק מצד שנמצא כסילות בעולם דלולי כן אין מקום לרתחא ומצד החכמה אין בו צד טוב ורואי כלל ולכן נקרא כסיל לעולם. ולימינו הוא לב חכם כידוע דהחסד נמשך מן החכמה בקו יושר וכן טיפי הזרע מן המוח. לכן אמרו בזוה"ק דאין מועיל תשובה להוצאת ז"ל כי תשובה בבינה כנודע וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב שעיקרה רק המסירות שבלב ופגמו הוא בחכמה שלמעלה מבינה. לכך אין תיקונו אלא בתורה שהוא ג"כ מצד החכמה וכמו שכתבתי במקום אחר. והגבורה מן הבינה וכמו שנאמר כעס מלבך ואין הגבורה טובה אלא אצל הת"ח כנ"ל היינו כשנמשכת מן החכמה דהיינו מחלל הימיני שבלב אבל לשמאלו הוא לעולם לב כסיל. ולימינו הוא לב חכם נמשך מהחכמה ולכך משכן התאוה שבח"י בלב ויש בו טוב ועיקר קיום המין והולדת נפשות על ידו. ועל זה אמרו טוב מאוד זה יצר רע. ולכן אמרו ביומא שלא יכלו לבטלו מהאי טעמא. [ויצרא דכעס לא נזקקו לבטל דלא שכיח כלל בישראל כמו שכתבתי במקום אחר בסוד עשו וישמאל דעשו נקרא בקידושין <small>(י"ח ב')</small> ישראל מומר דמיצחק התחיל שם ישראל וכמו שאי' במצורע משתלח חוץ למחנה ישראל משא"כ זבים בפרט בארץ ישראל אז וכמו שאיתא בנדרים <small>(כ' א')</small> דונתן לך לב רגז בבבל הוא דכתיב. ולבטל יצר רע הוצרך זכותא דארץ ישראל כדאיתא בערכין דלכן לא ביטל משה ובארץ ישראל שהוא שורש ישראל שם אין שליטה כ"כ ליצרא דלב רגז שהוא ממש ההיפך]. וכן אמרו במדרש הנעלם <small>(פ' חיי קכ"ח ב')</small> שאין בטל גם לעתיד ועל זה נאמר אשר הרעות ואתה הסבות וגו' שהוא התחלת היצר ר"ע שבפועל בלב האדם כידוע שהתחלת היציאה לפועל הוא חסד ואחריו גבורה. ואין כאן מקומו להאריך עוד:
+<b>והנה</b> ב' שרשים חסד וגבורה דרע בקו יושר הם חכמה ובינה דרע כנ"ל הנמשך מכתר דקליפה. והיינו ב' מיני טעותים דע"ז שנתבאר בתיקונים <small>(תיקון ס"ט)</small> כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות עי' שם. ונגדם הוא אזהרת אנכי ולא יהי' לך ששמענו מפי הגבורה שהיא היפך חכמה ובינה דרע כידוע חכמה הוא תורה שבכתב ובינה תורה שבעל פה שחכמי ישראל מבינים דבר מתוך דבר מתוך מושכלות ראשונות דתורה שבכתב שלמדו מהשי"ת. וכן דברות אנכי ולא יהי' לך הם שורש לתורה שבכתב ושבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר. והם לשרש ב' מיני טעותים הנ"ל אנכי נגד כופר בעיקר דפירשו בתיקונים שם מאן דנטל ט' ספירות בלא מלכות. ר"ל שאומר לית דין ולית דיין זהו מכחיש במדת מלכותו יתברך שבכל משלה ושליט בעולמו ואנכי אלקיך מנהיגך ומשגיח ועושה כרצונו. ומקצץ בנטיעות. היינו מלכות בלא ט' ספירות היינו אמונת אל אחר הנהגה וממשלה בעוה"ז שאינה נמשכת ממקור חיות העליון יתברך שזהו ט' ספירות המשכת הוי' כולה וסדר ההשתלשלות מן האין סוף. וכן אמרו בחגיגה <small>(ט"ו ב')</small> אחר קיצץ בנטיעות שאמר ב' רשויות הם. ולכן אמרו בסנהדרין <small>(ל"ח ב')</small> על אדה"ר כופר בעיקר הי' מלשון ברית עי' שם ומאותו לשון דריש התם משוך בערלתו והיינו קלקול הברית ביצרא דעבירה מזה נמשך כופר בעיקר שהוא מצד הרע שבחכמה שממנו נמשך רע שבחסד. שהחכמה הטובה הוא אנכי וגו' שמשיג בחכמתו דאית דין ואית דיין ויש לעולם מנהיג והוא יסוד כל התורה שבכתב כמו שכתבתי לעיל וכמו שאמרו ז"ל בברא"ר נובלות חכמה שלמעלה תורה. וזו מדרגת משרע"ה וזה לעומת זה הי' בלעם כמו שאמרו ז"ל אבא באו"ה קם כו' והוא פרץ גדרן של עריות שמן הרע שבחכמה נמשך תאות רעות. וגם ידוע בשרשי הפגמים דעל ידי הוצאת ז"ל ממשיך השפע מיסוד לחיצונים ולא למלכות דקדושה. והיינו כי האדם הוא מעין דוגמא שלמעלה וכידוע דרשת רז"ל על פסוק ד' צילך שכמו שהוא עושה כך נעשה למעלה ח"ו וזהו לקיחת תשע ספירות בלא מלכות: 
+<b>והנה</b> ענין ג' כתות דדור הפלגה הם תלת רישין שברע. האומרים נעלה ונשב שם הם כופרים בעיקר דאומרים שאין מי שיושב שם. והאומרים נעלה ונלחם שהם למעלה מהכל הוא נגד כתר דסטרא אחרא שנתבאר לעיל. וכמו שכתבתי במקום אחר כי הם היו הקליפה המסבבת לפרי לאברהם אבינו א"ה שהוא הי' הפרי הטוב בדור ההוא והם היו ברע זה לעומת זה. והוא התחלת בנין הקדושה וממנו נבנה גוי אחד בארץ. וכן בקשו הם להתדמות כקוף בפני אדם ג"כ שפה אחת ודברים אחדים. וגם התחלת הארת השגת מקום בית המקדש היות משכן קבוע לקדושה בארץ הי' באברהם אבינו ע"ה כמו שאמרו ז"ל שקראו הר שהוא הראשון שהרגיש בדבר זה. וכן הם לעומת זה רצו לבנות מגדל מקום קבוע להם וזה הי' בבבל שהוא ממש אחוריים דארץ ישראל ולעומתה כמו שכתבתי מזה במקום אחר בסוד התרגום ובבלאי טפשאי לעומת אוירא דארץ ישראל המחכים. ומקום ��מגדל משכח כמו שאמרו ז"ל הוא היפך אויר בית המקדש שהי' מוסיף כח בזכרון כי עלי' לביהמ"ק נקרא בכתוב ראיית את פני אדון ד'. והרי בראיית דוד המע"ה אמרו ז"ל על פסוק טוב רואי כל הרואהו נזכר לתלמודו כ"ש פני האדון ד' ובזוה"ק איתא מאן פני כו' דא ר"ש בן יוחאי דבאמת היינו הך. וביחוד הוא דוד המע"ה כידוע דמדתו נקרא כן שם האדנות. וכמו שכתבתי במקום אחר ג"כ דקדושת בית המקדש בעולם הוא ממש דוגמת קדושת דוד המע"ה בנפשות והי' גם ראייתו ואוירו מזכיר היפך ראיית המגדל:
+<b>ולהיות</b> אברהם אבינו ע"ה יסוד בנין בית המקדש ולכן נתחבר ג"כ ללוט שממנו תוצאות משיח בן דוד וכמו שאמרו ז"ל היכן מצאתיו בסדום. וכנודע על פסוק בחכמה יבנה בית אבא יסד ברתא והוא אברהם אבינו ע"ה. כי בסדר הד' פרצופים שהם ג"כ נגד ג' אבות ודוד המע"ה רגל רביעי נקרא אברהם אע"ה פרצוף אבא. ואז זה לעומת זה נתעוררו הם ג"כ ליסד המגדל רק שאצל השי"ת הוא במתינות ואצלם במהירות ועד ארגיע לשון שקר כלה ענן וילך כצל יעוף. לפיכך התחילו מיד להוציא לפועל ועל ידי ההוצאה לפועל נתבטל כנ"ל דקידש היום. ואמר השי"ת הבה נרדה וגו' וזרח ביותר אורו של אאע"ה. כי לעולם כשהקב"ה מתחיל לחדש דבר אז הוא מתפשט בכל העולמות ועד שמגיע גם לעץ הדעת טוב ורע ולעולם הזה. וגם כחות הרע שיסד השי"ת להיות להם מציאות דמיוני קולטים ג"כ אותו דבר התחדשות ועושים ג"כ כן רק להיותו זה לעומת זה הוא ממש להיפך ולהיותו מפעולת השי"ת להיות כן ברישא חשוכא והדר נהורא כי יתרון האור ניכר רק מן החושך לכן הם מתחילים לפעול קודם. ומזה זורח האור כטעם ישת חושך סתרו כי שם הוא נסתר. וכמו שכתבתי כי התחלת הכרת אברהם אע"ה את בוראו הי' מצד הפלא דחלוק הלשונות שראה ותיכף יתפרדו כל פועלי און ותרוממנה קרנות צדיק על דרך ושפת אמת תכון לעד כמו שאיתא בזוה"ק כוננת לא כתיב רק לשון עתיד. כי פעולת השי"ת במתינות משא"כ הם להיפך הם בהוה רק שאין לו קיום רק עד ארגיע: 
+<b>ומיד</b> בהתחלת ראשית בנין התגלות קדושת השי"ת ופירסום שמו על ידי אברהם אע"ה שזהו מדת מלכותו יתברך שמו להימות התגלות ופרסום קדושתו בתחתונים. וממידה זו הוא יניקת הרע כי מצד מדה זו צריך להיות ג"כ חשוכא והעלם כי לולי זה לא נקרא מלוכה וממשלה. והיו אז ג"כ ראשית בנין פרצוף הרע והתגלותו ביותר. ואותם שאמרו נעלה ונלחם הם ראשית עמודא דאמצעיתא כנ"ל לכך נעשה מהם כל הקו אמצעי דרע דהיינו רוחין ושדין ולילין וקופין. והיינו דאעפ"י שהכתר והראשית הוא מפעולת השי"ת כנ"ל מ"מ מאחר שבקדושה מדת השי"ת כאשר האדם מגיע לשלימות מדרגתו היינו שמשלים כל העשר ספירות שלו בקדושה עד שמגיע לשלימות מדת הכתר דהיינו מדרגת אין וענוה כנודע ומרגיש שהוא כקוף בפני אדם. וזהו מצד הדבוק במדותיו שאהבה ויראה הם נמשכים מחכמה ובינה שבמוח ולב. ואמונה דהיינו מלכות שהוא סוף מעשה נמשך ממחשבה תחלה דהיינו דביקות והוא על ידי ענוה שהוא קו האמצעי מדת יעקב. וכשאדם נשלם כך אז הקב"ה קוראו תאומתי ששניהם שוים ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כמו שאמרו ז"ל <small>(בשהש"ר רבה)</small>. דהיינו שעוד גדול כביכול ממנו וכאלו הוא המוליד ראשית המחשבה שהוא של השי"ת. גם זה הוא הוליד כך זה לעומת זה מי שהשלים ח"ו עצמו לרע בתכלית מסוף מעשה עד תחלת המחשבה אז מעלין עליו ח"ו כאלו הוא המוליד ראשית המחשבה של רע ג"כ כי נעקר ח"ו לגמרי מן השורש וכאלו שורשם ועומק ראשית שלהם הוא רק רע. ולכך נעשו מהם ג"כ קופין שהוא שורש וראשית הרע של ז�� לעומת זה כנזכר לעיל והבן זה היטב. והיינו שהגוף שלהם נשתנה לקוף והגוף הוא סוף מעשה וקוף הוא כח הבריאה של מחשבה תחלה דסטרא אחרא. ובאמת סוף מעשה ג"כ דהשי"ת וכמו שנאמר מד' מצעדי גבר וגו'. פירוש מצעד הוא עקבו של אדם שהוא סוף צורת אדם רק הרשעים מהפכים כו' ועד שנקרא הכל על שמם לרע. ובכל אדם יש גוף החי על ידי כח גופני ונפש הבהמית שבזה דומה לבהמה. וגם נפש הכלולה מנפש רוח נשמה שהיא כח הנפש שבאדם הנתונה במוח ולב וכבד כמו שכתבתי בקונטריס <b>שיחת מלאכי השרת</b> שהם נגד ד' פרצופין. והגוף נשתנה לקוף כנבוכדנצר לארי' שכך מטבע האדם כשיהי' זה בין הבעלי חיים ויסתלק דעתו ממנו. וחלקי נפש רוח נשמה שלהם שהוא השתנות של אדם מן הקוף זה ניטל מהם ונעשה מזה רוחין ושדין ולילין. והיינו כי רוחין ושדין ולילין הם ממש דוגמת נפש רוח נשמה של האדם ולכך הם נעשים מהטיפי זרע כמאמרם ז"ל בעירובין. שהרי גם בהם יש כח נפש רוח נשמה של האדם שאלו באו בנוקבא היו נולד מזה אדם חי בנפש רוח נשמה: 
+<b>ולכן</b> כתב בפרי עץ חיים <small>(שער חג המצות)</small> כי אלו רוחין ושדין ולילין דאדה"ר הם נפשות גלות מצרים כי הם ממש נפש רוח ונשמה דאדם. וכיוצא בו כתב על י' טיפין שיצאו מיוסף שהם נפשות י' הרוגי מלוכה. ובודאי היו ג"כ מקודם איזה כח מרוחין שדין ולילין רק שאלו הם קדושות כ"כ עד שנברא מהם נפשות קדושות כ"כ אחר כך. ונראה דזה ענין שידין נוכראין ויהודאין הנזכרים ברעיא מהימנא <small>(פנחס רנ"ג א. תצא רע"ז א')</small> יעו"ש שמהטיפין של בני ישראל נברא שידין יהודאין ושל גוים נוכראין. שיש באותו כח גם בהיותו מכונה רוחין שדין ולילין איזה כח יהדות וניצוץ קדוש שאח"כ בא באיזה נפש מישראל ובזה הוא מתתקן משא"כ בנוכראין שבאים אח"כ בנפש הגוי. והחלוק הוא רק בשידין כמו שאיתא בנדרים שאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה שכל החילוק בין ישראל על לאו"ה הוא רק באות ברית שזהו החילוק בגופם בין גוף זה לזה ונעשה על ידי פעולת האדם שהשתדלות הוא הגורם ועל ידי פעולתו והשתדלותו נעשה השתנות בגוף ביסוד. ר"ל שזה היסוד שקר וזה היסוד שלו הוא אמת וקדוש וזה על ידי שנתגלה הלבוש שעליו מערלה וקליפה החופפת שזהו עיקר האמת כאשר מתגלה הפרי מן הקליפה המכסית ומאפילה. וכבר נתבאר לעיל שענין האומות נגד ישראל כקוף בפני אדם. וכך בשורש שהוא ג"כ מחיות השי"ת כנ"ל ההבדל ביסוד שהוא המשכתו למידת מלכותו יתברך. ומדת המלכות היא עצמית נתינת הכח לתחתונים והוא עטרת היסוד בדכורא ומשם הוא ההבדל הנעשה על ידי ההמשכה שבזה ההמשכה לרע ולטומאה ובזה לקדושה ולטוב. ועל ידי כחות ההמשכה נעשה הכרה ביסוד בין חיות <small>(דקדושה)</small> לחיות זה. והבן זה היטב כי דבר ברור הוא בחכמה. ועל דרך מאמר העולם על מאמר ז"ל באבות מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. ולכך בשידין שהוא יסוד דסטרא אחרא דעשי' ניכר ההבדל <small>(בין)</small> יהודאין ונוכראין ועמך כולם צדיקים אפי' ערלי ישראל נקראים מולים כדאיתא בנדרים שאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה. כי שם צדיק הוא ביסוד דשם צדיק ורשע לא קאמר דשם הוא הבחירה ביצרא דעבירה והמשכת סוף המעשה. ומ"מ עיקב בחר לו וגו' ומכבר הם מלידה בטן והריון כולם צדיקים ואו"ה כולם ערלים ואין בחירה באמת. ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה: 
+
+
+Chapter 2
+
+<b> ב. ברכות</b> <small>(ו' א')</small> האי מאן דבעי כו'. הנה כל מה שכתבתי כי רוחין ושידין ולילין הם תפארת יסוד מלכות הוא בכללות פרצוף הסטרא אחרא דעשי'. אמנם בפרט כשמתחלקין לפרצופין אז נתהוה מרוחין פרצופי אבא ואימא שיש בהם ג"כ רוחות זכרים ורוחות נקיבות וכמו שכתבתי לעיל מברא"ר <small>(ס"פ כ')</small> שנזדווגו לאדם וחוה. והם המולידין שדין ולילין שהם פרצופי זכר ונוקבא. ר"ל יציאת כח החכמה ובינה לפועל על ידי הז' תחתונות וכך היסוד מוציא לפועל מה שגנוז בגוף וכן שידין הוא כח היציאה לפועל. ולכן אמרו בפרק יום הכפורים דשד מתהפך לכמה גוונין. כי פרצוף זעיר אנפין שהוא הז' תחתונות הוא כחות המתלבשים באיברי הגוף משא"כ חכמה ובינה הם נעלמים וההתלבשות בגון הוא מצד הדמיון כי באמת לא נברא להם גוף מצד קדושת שבת כמו שאמרו ז"ל רק מ"מ יש להם התלבשות דמיוני. וביאור זה כי מעקרי אמונת חכמי ישראל האמיתים והיא אמונת כל ישראל בדרך כלל באמונה פשוטה בני חקירא בפרטי הדבר. כי הנהגה הטבעית כולה הנגלית בעולם מסודרת כל דבר על אופניו חק ולא יעבור כל ימי עולם. דרך משל שהאש ישרף וייבש והמים ילחלחו וינקו ויכבו וכדומה הוא הכל מהשי"ת בייחוד באותו עת ורגע פרטית שהוא נעשה כעין שנאמר ואתה מחי' את כולם. ותקנו אנשי כנסת הגדולה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ונאמר בורא השמים וגו' ולא ברא וכן הרבה פסוקים מעידים על זה שכל ענייני הטבע שכבר הוטבעו כן בתחלת הבריאה מ"מ בכל רגע השי"ת הוא השופע כח לדבר זה שיפעול כך. ולו יצוייר ח"ו העדר השפעתו ברגע אחת היו כל העולמות והברואים כלא היו ונמצא שורש כל הפעולות הוא עצם השי"ת ואמונה זו היא פינת אמונה הישראלית כי אין שום דבר מקרה. לא כאותם האומרים שאחר שברא השי"ת את העולם הרי הוא נבדל ממנה ויכול להתקיים גם בהסרת השגחתו. ומהם יודו בהשגחתו רק שהוא כרצונו כשרוצה משגיח ופעמים לא ירצה ויסיר השגחתו ומ"מ העולם מתקיים. ומהם יחלקו השגחתו ויאמרו כי ישגיח רק בברואים נכבדים כאדם ודומיו ולא בשפלים או בכלל ולא בפרט וכהנה יתנו תנאים בזה כרצונם. ובכלל יקראו כל ענין השי"ת אצל הנבראים רק בלשון השגחה שהוא הבטה והסתכלות במעשיו ואלו הם נפרדים ח"ו ממנו וענין זולתו. אמנם אמונה האמיתית של מאמינים בני מאמינים הבאים בסוד ד' הוא כי השי"ת כח עצמו כביכול הוא טמון וגנוז בהעלם עצום בכל פרט היותר קטן מפרטי הבריאה. ר"ל שכחו יתברך שופע בהעלם והשתלשלות לבושים שונים ומ"מ בתוך הלבוש נמצא ג"כ עצם המלובש אלא שהוא מלובש בלבושים שונים זה על גב זה ומ"מ התקיימות כולם הוא רק מצד עצם המלובש יתברך ולו יצוייר כח עצמותו יתברך <small>(נפרד)</small> מן איזה נברא היותר קטן רגע אחת תיכף הי' כלא הי' אין ואפס מוחלט לגמרי כי הכל רק התפשטות מן העצם יתברך שמו. ולכך כל מה שנראה ברואים ופעולות שונות בעולם ואנו רואים הפעולות ההם נפעלים מצד איזה עצם חומריי הפועלם נדע להפשיטם ממלבושם הגשמיי שנלבשום בו ונבין כי רק חיות השי"ת שבו ורצונו הקדום שיהי' נברא זה בעולם הוא הגנוז בו גם בו עתה לקיימו ולפעול: 
+<b>אמר</b><small> המעתיק הנ"ל ע"כ מכתי"ק בכרך הזה. ונשאר עוד חלק כ"ד דפים אשר הכן רבינו הקדוש <b>המחבר</b> זי"ע ללמדינו תורת אמת בקונטריס זה אבל לא היינו ראויים לאור הגדול כזה. ועלינו לשבח לאדון הכל ית"ש על מעט הכמות ורב האיכות של האור השופע הזה שנשאר לנו מעיר וקדיש הזה הנשלח לנו מן השמים להאיר בחכמתו וקדושתו העצומה לארץ ולדרים. וכדי להשלים הגליון אעתיק איזה פנינים יקרים מכתי"ק מהמון חדושיו הרבים ועצומים ששנה לנו רבינו הקדוש מאור הגולה <b>המחבר</b> זי"ע בימי טל ילדותו למען ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתו של תורה הקדושה. ומשנתו הקדושה לא יזוז ממקומו. וזה לשון קדשו אות באות: </small>

txt/Chasidut/R' Tzadok HaKohen/Sichat Shedim/Hebrew/merged.txt

@@ -0,0 +1,34 @@
+Sichat Shedim
+שיחת שדים
+merged
+https://www.sefaria.org/Sichat_Shedim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-R' Zadok -- Sichat Shedim
+-https://www.nli.org.il/he/books/NNL_ALEPH002015188
+
+שיחת שדים
+
+
+
+Chapter 1
+
+<strong>בס"ד</strong> קונטריס קראתיו <strong>שיחת שדים</strong>. לבאר מה שמץ דבר נמצא אודותם בדברי רז"ל חכמי האמת ז"ל בתלמוד ומדרשות: 
+<b>א. עירובין</b> <small>(י"ח ב')</small> כל אותן כו'. נראה לי כידוע שבכל דבר יש עשר ספירות שזה הוא קומה שלימה. וקו האמצעי הוא כתר תפארת יסוד מלכות. ועשר ספירות דעשי' של הקליפות תפארת יסוד מלכות של קו האמצעי הוא רוחין ושדין ולולין. רוחין הוא גופא וכידוע שתפארת הוא נגד יסוד הרוח. וכן רוחין הם כל מיני היזיקות שיש על ידי הרוח וכמו שאיתא בב"מ <small>(ק"ז ב')</small> הכל ברוח. וההיזקות שבו הוא מצד הקליפה והסטרא אחרא ששם משכן ומקור ההיזק זה נקרא רוח רעה בלשון הכתוב דשמואל <small>(א' ט"ז י"ד)</small> ובדברי רז"ל במשנה <small>(שבת כ"ט ב')</small> עי' שם ברש"י ובערוך ערך רוח ועירובין <small>(מ"א ב')</small> עי' שם ברש"י ובתוס' ושאר דוכתי. והם הרבה מינים ככל מיני הניזקין הבאים על ידי הרוח כגון רוח חזזית רוח קצרה רוח צרדא רוח פלגא וכיוצא. ועי' פסחים <small>(קי"א ב')</small> בי פרחי רוחי בי זרדתא שידי עי' שם. פירוש שכל רוחות הצללים באותם המדינות ובאותן הזמנים [וכמו שכתבו התוס' <small>(חולין ק"ז ב')</small> ד"ה התם שאין אותה רוח רעה מצויה בינינו עי' שם. והיינו כמו שאיתא <small>(חגיגה ט"ז א')</small> דמתים כבני אדם עי' שם בשדים והוא הדין לרוחין. ור"ל שמתבטל אותו היזק מן העולם והוא על ידי זכות חכמי בכל דור ודור ודורשיו וכדרך שאיתא <small>(פסחים קי"ב ב')</small> באביי ור"ח בן דוסא] היו מזיקים ליושבים תחתיהם. והיינו כל דנפיש ענפוהי שהצל רב וקשי סילויה שאין הרוח מפריחו הנה והנה רק הצל עומד במקום אחד. ובודאי הי' להם לחכמיהם אז לדברים אלו עילות וטעמים ידוע על פי חכמת הטבע אבל רז"ל שידעו שאין הטבע הוא המושל רק נותן הטבע ועי' בתשובת חכם צבי <small>(סי' י"ח)</small>. וכבר נאמר מפי עליון לא תצא הרעות רק בהשתלשלות שונות כנודע לחכמי האמת וכח המזיק שבהם כפי סדר ההשתלשלות ידעו שדבי פרחי הוא רוחי שהוא מצד הרוח לבד המזיק. וכך הי' ידוע גם לטבעיים אז כי הרוח שבצלו של פרחי מזיק לאדם. ולפי שרז"ל ידעו שהכל פרחי מזיק לאדם. ולפי שרז"ל ידעו שהכל בהשתלשלות מלמעלה ויש לו כח רוחני מזיק לזה אמרו דשם המזיק רוחי ואמרו דברים שאין לה עינים היא כו' עי' שם. פירוש שיש רוח רע כשמרגיש ביאתו שזהו לשון שמע כו' ר"ל הרגיש שקרוב לבוא [ומשמע דלא תמיד הי' ההיזק מצוי בצל ההוא רק לפעמים הי' ניזוק וצורבא מדרבנן הי' מרגיש לדעת שקרוב לבוא זה ההיזק כגון שכבר התחיל בקצה הצל לנשוב איזה רוח המזיק או כיוצא בזה כי לא נדע איכות ההיזק שהי' אז על ידי זה] לא יוכל עוד לברוח ממנו אע"פ שעדיין לא נתפשט הרוח רע בכל מקומות הצל ההוא שהרי אותו רוחי דפרחא כפי הנראה הי' מטבעה לייבש ולמצווח לדבר דפגעה כדאמר שם צווח דיקלא. [מה שאמר דיקלא אע"נ דההיא פרחא הוא צ"ע לכאורה. אם לא שנאמר דקרי לכל אילן דקל כמו שכתבתי במקום אחר על שיחת דקלים]. ומ"מ לא יבש תמיד האילן מפני שלא נתפשט לשם לעולם. והיינו שכך הי' טבע הרוח שאין מזיק לאילן שזה הי' מזיק לעצמו שעל ידי זה מתבטל הצל ונתבטל ההיזק וזה נקרא ופקעה היא בגמרא עי' שם [שהרי לא פקעה היא כשפגעה באדם]. וזהו כאלו יש לה עינים לראות שלא תפגע באילן ותזיק עצמה וכן הי' מטבע אותה רוח למשוך ולהזיק דוקא ��אדם ולבעל חי שיכנס בגבול אותו צל. וזה נקרא בלשון חכמים יש לה עינים שהם היודעים כל דבר לעומקו. כי באמת כח המזיק ברוחניותו הוא בר דעת ולא לחינם הוא כך שמזיק דוקא לבעל חי ונמשך לשם רק שהוא בכונה כדי להזיק והוא מצד הכח המוטבע בו אבל זו לא הי' בטבעה להמשך דוקא אחר הבעלי חיים ויוכל לברוח ממנה לכך נקרא ברי' שאין לה עינים. 
+<b>ודבי</b> זרדתא הי' ההיזק מצד אחר לא מצד הרוח המזיק רק מצד שדידה נעלמת. והוא נקרא שידי ושידין הוא יסוד דקליפה וכמו שאיתא בזוהר לך לך <small>(צ"ה סע"א)</small> דהוא שם שי"ן דל"ת יו"ד דקדושה וידוע דאותו שם הוא שם היסוד דקדושה. ולילין ידוע דהיא נוקבא דקליפה לעומת מלכות דקדושה כי זה לעומת זה הם. וגוף המזיק הוא הרוח כנ"ל ויש בהם ג"כ זכור ונוקבא כדאיתא בברא"ר <small>(ס"פ כ')</small> גבי אדם וחוה רוחות זכרים מתחממין ממנה כו' ורוחות נקיבות ממנו. ודבר זה יתבאר להלן: 
+<b>והם</b> נבראים מש"ז לבטלה ר"ל. והיינו כמו שכתבתי במקום אחר כי כל מה שבעולם הוא מצד מעשה בני אדם על ידי פעולותיו שהם נמשכים מחיותו על ידי זה הוא חיות כל הנבראים שבעולם וכמו שאמרו ז"ל על פסוק הן האדם הי' כאחד ממנו מה הקב"ה יחיד בעליונים אף אדם בתחתונים. משמע ממש דוגמתו כמו כביכול הקב"ה חיות כל העליונים אף הוא כך חיות כל התחתונים. ולכך הוא יחיד בהם היינו יחיד ומיוחד שחיותו וחיותם אחד. וכמו שאמרו ז"ל על פסוק ויקרא להם שמות דמלאכי שרת לא ידעו זה. והיינו דשמו הוא חיותו וחיות כולם נמשך ממנו לכך הוא ידע מפני שידע את עצמו. והנה על ידי הוצאת זרעו במקום הראוי לו מוליד דמות אדם בדומה לו ואפי' אינה מתעברת ידוע דמכל מקום מוליד נפשות והם נפשות הגרים והנפש אשר עשו אברהם ושרה בחרן כנודע. ועל ידי הוצאת ז"ל שהוא באיסור נולד אדם בליעל והיינו רוחין ושדין ולולין על ידי זה היא חיותם ורוחין ושדין ולילין כולל כל הגוף חוץ מן הראש. והיינו דכתר דקליפה דר"ל עומק ראשית דמחשבה הוא מהשי"ת וכמו שנאמר זה לעומת זה עשה אלקים. והכתר <small>(דקליפה)</small> נקרא מלאך רע בשבת <small>(קי"ט ב')</small> והוא ג"כ היצר רע שבלב האדם ובכללו ג"כ כל מלאכי חבלה ומלאך המות שהכל הם כתר דקליפות דעשי'. וכתר נקרא מלאך ר"ל שלוח מן השי"ת שהשי"ת רוצה שיהי' שורש לרע כנ"ל אבל הגוף הוא רוחין שדין ולילין שהם מתפשטין ומשתלחין מן הכתרין דמסאבותא:
+<b>והנה</b> אמרו בסוכה <small>(נ"ה ב')</small> הקב"ה קראו רע. ועי' שם דבלי ספק כל אחד בעצמו שיער כפי מה שהרגיש אצלו וכן הקב"ה כמו שאיתא שם מפסוק ואשר הרעותי דמזה יש טענה כמו שאיתא <small>(קידושין ל' ב')</small> בראתי יצה"ר. והוא השורש זה נקרא רע וכנזכר לעיל מלאך רע. ומייתי מקרא דדור המבול שהי' עון הוצאת ז"ל ואח"כ השי"ת ניחם שלא לקלל עוד כי יצר וגו' מעוריו היינו בעוד שאין בו דעת מאוס ברע ובחור בטוב. והיינו שמצד שמקור היצר רע שהוא שורש הרע הוא מהשי"ת לכך אין להענישם נמצא שכתר דקליפות ושורש הרע אין נעשה על ידי עון דהוצאת ז"ל והבן זה היטב. והיינו כי מקור הרע בזה הוא פעולת השי"ת שרצה שיהיה שורש רק כשאדם חוטא אז ממשיך כל העשר ספירות דהיינו ההשתלשלות מן הרע ומוציא מן הכח הנעלם שבשורשו לפועל. ולכך אמרו ז"ל <small>(אבות פ"ה מ"ט)</small> שהשדין נבראו בין השמשות היינו אחר חטא אדם הראשון אז התחיל לצאת מן הנחלפות כל העשר ספירות דרע עד היסוד בה כי יצאו ביחד דכר ונוקבא עד היסוד שהי' בזמן בין השמשות. וכשבא לבראות גופן קידש היום היינו מלכות שבמלכות דנוקבא היא ��וגמת הדכורא רוחין נקיבות כנזכר בברא"ר <small>(ס"פ כ')</small> הם גוף הנוקבא ושידה היא יסוד דנוקבא:
+<b>וידוע</b> כי ד' עולמות אצילות בריאה יצירה עשי' הם נגד ד' פרצופים ופרצוף מלכות הוא נגד העשיה בגוף וכל בכלל גוף ונפש הם דכר ונוקבא ובנין הנוקבא היינו שיבואו לגמר העשי' זה לא נשלם. והיינו כי גוף דקדושה הוא מצד מלכות דקדושה והנה שם הוא מקור הרע כנודע דרגליה יורדות מות ר"ל. ומרגלי מלכות דאצילות מתחיל כתר דקליפה והיינו אחרית המעשה. וידוע סוף מעשה במחשבה תחלה וחוזר ומתדבק בקדושה. וכמו שראשית המחשבות הוא מהשי"ת ויש בו חיות קדושה דלכך נקרא מלאך כך סוף המעשה דבו הוא מהשי"ת. ולכך לא נברא לו גוף שאז הי' הרע ח"ו נשלם בסוף מעשה ובתכלית השלימות וזה אי אפשר שהרי אין לו ראשית וכל שאין לו ראשית אין לו תכלית וכמו שהראש שלו ממקור קדוש יוצא כך הסוף ומאחר שראשם וכתרם הוא רגלי מלכות דקדושה שהוא ממש סוף מעשה. כך מדה כנגד מדה סוף מעשה ורגלי מלכות שלהם חסד והיינו שבגמר מעשה אין כאן רע באמת כי סוף הכל לטובה וחשב מחשבות לבלתי ידח ואין כאן גוף רע באמת כלל. וזה סוד מה שאמרו שקר אין לו רגלים בשבת <small>(ק"ד א')</small> ומה שאמרו בברכות והנזקין שרגלי השדים כתרנגולים ואין כאן מקומו להאריך. והי' זה על ידי יום השבת שהוא תיקון אדם הראשון וכמו שאמרו ז"ל שאדם הראשון אמר מזמור של יום השבת שאז נתקבלה תשובתו וכן יהי' בסוף הכל התיקון שחוזר למקורו ואין הקב"ה מניח שישתלם הרע ולכך אין שום ברי' שיהי' רע גמור רק הכל מעורב טוב ורע. וכמו שאי' בשבת <small>(ע"ז ב')</small> שהכל יש בו תועלת. וכן לעתיד יתוקן הכל ולא יחסר שום ברי' מן העולם וגר זאב וגו' ונחש וגו' ואפי' באומות העולם נאמר אז אהפוך וגו' שיהיו עבדים לישראל כמו שיתבאר לקמן כי אז יהיו ישראל מתדמים להקב"ה זה לעומת זה [וכמו שאיתא בתנא דבא"ר <small>(ר"פ י"ח)</small> על פסוק נוכח פני ד' אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו כו' היינו מה התם ויכו כו' וכמו שכתבתי שם פירושו דלא כהמפרשים דלא דקו] וכמו שהקב"ה מושל על צורת אדם דוקא שמקבלים עול מלכותו כך יהיו הם מתדמים גם בזה להיות מושלים על צורת אדם דאומות העולם. וזהו ג"כ התדמות כקוף בפני אדם כך אומות העולם נגד ישראל ועכ"פ לא יתבטלו רק רו"ח הטומאה יתבער מן הארץ דהיינו גוף הטמא הכולל כל עשר ספירות ברוח לבד ולא בגוף לפי שאינו בגוף ולא נשלם בסוף מעשה: 
+<b>והנה</b> מבואר אצלינו במקום אחר <b> [בקונטריס שיח"ת חיו"ת] </b> כי הקוף זה עשה אלקים. וזהו כתר דקליפה ר"ל שורש המחשבה שרצה השי"ת שיהי' זה לעומת זה שיהי' ג"כ היפוך המתדמה לו יתברך ודבר זה יונק מרגלי מלכות דקדושה שמצד מדת המלכות שאין מלך בלא עם רצה השי"ת כן. ולפי שדבר זה הוא שורש רצון השי"ת וזהו כל עיקר חיות הסטרא אחרא ודבר שהוא מאמיתות רצון השי"ת וחיותו משורש חיי עולם יתברך שמו איך אפשר שיתבטל. לכך שורש זה יצא הגוף בעולם כי שורש זה הוא פעולת השי"ת קודם חטא אדם ויצא לפועל בגוף בעולם הזה דוגמתו כמו שהאדם הוא דוגמא של מעלה כמו שנאמר ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם ונשתלשל מאצילות עד שיצא לפועל במעשה בגוף האדם שכולל כל גופי העולם כנודע. כך השורש דזה לעומת זה שבאמיתות רצונו יתברך שמו נשתלשל בסדר ההשתלשלות בכל העולמות עד שיצא לפועל בעולם העשי' גופנית שבעוה"ז בגוף הקוף שהוא רצה להתדמות לגוף האדם זה לעומת זה בכל ענייניו. ובאמת אין לו שום שייכות הדמות כלל לחיות האדם ושכלם וכחותיו באמת רק הדמות דמיונו לבד שרוצה להתדמות, וזה הוא השורש של לעומת שנתגלה בגוף ודבר זה לא יתבטל לעולם כמו שאמרו ז"ל <small>(ס"פ חזקת הבתים)</small> הכל בפני שכינה כקוף בפני אדם. וזהו מצד השורש של זה לעומת זה עשה אלקים שאין מלך בלא עם נעשה דבר זה של הוי דומה לו מה הוא כו'. וההתדמות של צדיקים להקב"ה כקוף בפני אדם. ודבר זה עמוק מאוד בחכמה ואין כאן מקומו להאריך:
+<b>ולכן</b> תבין מה שאיתא בפרק חלק <small>(ק"ט א')</small> שאותן שאמרו נעלה ונעשה מלחמה נעשו קופין ורוחין שדין ולילין. הוסיף קופין. אבל דע כי כל דבר מתחלק לג' קוין ב' קצוות ואמצעי כנודע והם בספירות חסד גבורה תפארת ונגדם בקליפה ע"ז גילוי עריות שפיכות דמים. ע"ז הוא קו אמצעי והוא תפארת דקלפיה הנמשך מן הכתר שהוא השורש שרצה השי"ת שיהי' נמצא שירצה להתדמות לו וזהו ע"ז. וקצה הימיני גילוי עריות שהוא תאוה ואהבה רעה וכנודע מה שנאמר באחותו חסד. וגבורה רעה הוא לשפוך דם נקי בגבורתו. ומצינו ב' פעמים בדברי רז"ל כך דרכו של יצה"ר היום כו' עד כו'. הא' בשבת <small>(ק"ה ב')</small> גבי משבר כליו בחמתו דהיינו אביזרייהו דשפיכות דמים. והב' בנידה <small>(י"ג ב')</small> גבי מביא עצמו לידי הרהור שהוא אביזרייהו דגילוי עריות. והם קצה הידות והידות הם ענפים מהגוף ועל ידו יבוא למעלה עד הגוף שהוא ע"ז: 
+<b>והנה</b> אברהם אבינו וכן יצחק אבינו לא הי' מיטתן שלימה רק יעקב אבינו. והיינו כמו שאמרו ז"ל <small>(סנהדרין ס"ה ב')</small> לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להן עריות בפרהסיא. כי יעקב הי' מנוקה ולא נמצא בו שום פסולת ויצרא דע"ז כלל ולכן אמרו ז"ל <small>(פרק גיד הנשה)</small> שמלאכי השרת עולין ויורדין בו ומסתכלין. שדמות יעקב הוא כדמות שלמעלה. והיינו כידוע שרומז לשם הוי' שהוא שם העצם יתברך וכולל כל פרצוף זעיר אנפין כנודע והי' יעקב ממש קוף בפני אדם שתיקן השורש והכתר. ומאחר שהמשכתו בקו ישר מן הכתר שהוא השורש מהשי"ת אי אפשר שיהי' בו רע גמור אצל ישראל רק על ידי הענפים כדי להתיר עריות כנ"ל כך דרכו כו' עד כו' שזהו נקרא יצר רע בכל מקום. והיינו דשם רע ר"ל יצרא דעבירה כמו שאיתא <small>(בר"פ כל היד)</small> ויצרא דשפיכות דמים כמו שאיתא בערכין <small>(ט"ז א')</small> המצורע המוציא רע ונאמר הסר כעס מלבך והעבר רעה וגו' וכן מפסוק לא יגורך רע דרשו רז"ל על שניהם. וב' אלה הם מקור היצר רע שבאדם בב' חללי הלב לב כסיל לשמאל כמו שנאמר כי הכעס בחיק כסילים ינוח ואין בו טוב כלל רק לתלמידי חכמים היינו חייבי מיתות ב"ד בסנהדרין והוא רתחא דרבנן דטב. וזהו ג"כ רק מצד שנמצא כסילות בעולם דלולי כן אין מקום לרתחא ומצד החכמה אין בו צד טוב ורואי כלל ולכן נקרא כסיל לעולם. ולימינו הוא לב חכם כידוע דהחסד נמשך מן החכמה בקו יושר וכן טיפי הזרע מן המוח. לכן אמרו בזוה"ק דאין מועיל תשובה להוצאת ז"ל כי תשובה בבינה כנודע וכמו שנאמר ולבבו יבין ושב שעיקרה רק המסירות שבלב ופגמו הוא בחכמה שלמעלה מבינה. לכך אין תיקונו אלא בתורה שהוא ג"כ מצד החכמה וכמו שכתבתי במקום אחר. והגבורה מן הבינה וכמו שנאמר כעס מלבך ואין הגבורה טובה אלא אצל הת"ח כנ"ל היינו כשנמשכת מן החכמה דהיינו מחלל הימיני שבלב אבל לשמאלו הוא לעולם לב כסיל. ולימינו הוא לב חכם נמשך מהחכמה ולכך משכן התאוה שבח"י בלב ויש בו טוב ועיקר קיום המין והולדת נפשות על ידו. ועל זה אמרו טוב מאוד זה יצר רע. ולכן אמרו ביומא שלא יכלו לבטלו מהאי טעמא. [ויצרא דכעס לא נזקקו לבטל דלא שכיח כלל בישראל כמו שכתבתי במ��ום אחר בסוד עשו וישמאל דעשו נקרא בקידושין <small>(י"ח ב')</small> ישראל מומר דמיצחק התחיל שם ישראל וכמו שאי' במצורע משתלח חוץ למחנה ישראל משא"כ זבים בפרט בארץ ישראל אז וכמו שאיתא בנדרים <small>(כ' א')</small> דונתן לך לב רגז בבבל הוא דכתיב. ולבטל יצר רע הוצרך זכותא דארץ ישראל כדאיתא בערכין דלכן לא ביטל משה ובארץ ישראל שהוא שורש ישראל שם אין שליטה כ"כ ליצרא דלב רגז שהוא ממש ההיפך]. וכן אמרו במדרש הנעלם <small>(פ' חיי קכ"ח ב')</small> שאין בטל גם לעתיד ועל זה נאמר אשר הרעות ואתה הסבות וגו' שהוא התחלת היצר ר"ע שבפועל בלב האדם כידוע שהתחלת היציאה לפועל הוא חסד ואחריו גבורה. ואין כאן מקומו להאריך עוד:
+<b>והנה</b> ב' שרשים חסד וגבורה דרע בקו יושר הם חכמה ובינה דרע כנ"ל הנמשך מכתר דקליפה. והיינו ב' מיני טעותים דע"ז שנתבאר בתיקונים <small>(תיקון ס"ט)</small> כופר בעיקר ומקצץ בנטיעות עי' שם. ונגדם הוא אזהרת אנכי ולא יהי' לך ששמענו מפי הגבורה שהיא היפך חכמה ובינה דרע כידוע חכמה הוא תורה שבכתב ובינה תורה שבעל פה שחכמי ישראל מבינים דבר מתוך דבר מתוך מושכלות ראשונות דתורה שבכתב שלמדו מהשי"ת. וכן דברות אנכי ולא יהי' לך הם שורש לתורה שבכתב ושבעל פה כמו שכתבתי במקום אחר. והם לשרש ב' מיני טעותים הנ"ל אנכי נגד כופר בעיקר דפירשו בתיקונים שם מאן דנטל ט' ספירות בלא מלכות. ר"ל שאומר לית דין ולית דיין זהו מכחיש במדת מלכותו יתברך שבכל משלה ושליט בעולמו ואנכי אלקיך מנהיגך ומשגיח ועושה כרצונו. ומקצץ בנטיעות. היינו מלכות בלא ט' ספירות היינו אמונת אל אחר הנהגה וממשלה בעוה"ז שאינה נמשכת ממקור חיות העליון יתברך שזהו ט' ספירות המשכת הוי' כולה וסדר ההשתלשלות מן האין סוף. וכן אמרו בחגיגה <small>(ט"ו ב')</small> אחר קיצץ בנטיעות שאמר ב' רשויות הם. ולכן אמרו בסנהדרין <small>(ל"ח ב')</small> על אדה"ר כופר בעיקר הי' מלשון ברית עי' שם ומאותו לשון דריש התם משוך בערלתו והיינו קלקול הברית ביצרא דעבירה מזה נמשך כופר בעיקר שהוא מצד הרע שבחכמה שממנו נמשך רע שבחסד. שהחכמה הטובה הוא אנכי וגו' שמשיג בחכמתו דאית דין ואית דיין ויש לעולם מנהיג והוא יסוד כל התורה שבכתב כמו שכתבתי לעיל וכמו שאמרו ז"ל בברא"ר נובלות חכמה שלמעלה תורה. וזו מדרגת משרע"ה וזה לעומת זה הי' בלעם כמו שאמרו ז"ל אבא באו"ה קם כו' והוא פרץ גדרן של עריות שמן הרע שבחכמה נמשך תאות רעות. וגם ידוע בשרשי הפגמים דעל ידי הוצאת ז"ל ממשיך השפע מיסוד לחיצונים ולא למלכות דקדושה. והיינו כי האדם הוא מעין דוגמא שלמעלה וכידוע דרשת רז"ל על פסוק ד' צילך שכמו שהוא עושה כך נעשה למעלה ח"ו וזהו לקיחת תשע ספירות בלא מלכות: 
+<b>והנה</b> ענין ג' כתות דדור הפלגה הם תלת רישין שברע. האומרים נעלה ונשב שם הם כופרים בעיקר דאומרים שאין מי שיושב שם. והאומרים נעלה ונלחם שהם למעלה מהכל הוא נגד כתר דסטרא אחרא שנתבאר לעיל. וכמו שכתבתי במקום אחר כי הם היו הקליפה המסבבת לפרי לאברהם אבינו א"ה שהוא הי' הפרי הטוב בדור ההוא והם היו ברע זה לעומת זה. והוא התחלת בנין הקדושה וממנו נבנה גוי אחד בארץ. וכן בקשו הם להתדמות כקוף בפני אדם ג"כ שפה אחת ודברים אחדים. וגם התחלת הארת השגת מקום בית המקדש היות משכן קבוע לקדושה בארץ הי' באברהם אבינו ע"ה כמו שאמרו ז"ל שקראו הר שהוא הראשון שהרגיש בדבר זה. וכן הם לעומת זה רצו לבנות מגדל מקום קבוע להם וזה הי' בבבל שהוא ממש אחוריים דארץ ישראל ולעומתה כמו שכתבתי מזה במקום אחר בסוד התרגום ובבלאי טפשאי לעומת אוירא דארץ ישראל המחכים. ומקום המגדל משכח כמו שאמרו ז"ל הוא היפך אויר בית המקדש שהי' מוסיף כח בזכרון כי עלי' לביהמ"ק נקרא בכתוב ראיית את פני אדון ד'. והרי בראיית דוד המע"ה אמרו ז"ל על פסוק טוב רואי כל הרואהו נזכר לתלמודו כ"ש פני האדון ד' ובזוה"ק איתא מאן פני כו' דא ר"ש בן יוחאי דבאמת היינו הך. וביחוד הוא דוד המע"ה כידוע דמדתו נקרא כן שם האדנות. וכמו שכתבתי במקום אחר ג"כ דקדושת בית המקדש בעולם הוא ממש דוגמת קדושת דוד המע"ה בנפשות והי' גם ראייתו ואוירו מזכיר היפך ראיית המגדל:
+<b>ולהיות</b> אברהם אבינו ע"ה יסוד בנין בית המקדש ולכן נתחבר ג"כ ללוט שממנו תוצאות משיח בן דוד וכמו שאמרו ז"ל היכן מצאתיו בסדום. וכנודע על פסוק בחכמה יבנה בית אבא יסד ברתא והוא אברהם אבינו ע"ה. כי בסדר הד' פרצופים שהם ג"כ נגד ג' אבות ודוד המע"ה רגל רביעי נקרא אברהם אע"ה פרצוף אבא. ואז זה לעומת זה נתעוררו הם ג"כ ליסד המגדל רק שאצל השי"ת הוא במתינות ואצלם במהירות ועד ארגיע לשון שקר כלה ענן וילך כצל יעוף. לפיכך התחילו מיד להוציא לפועל ועל ידי ההוצאה לפועל נתבטל כנ"ל דקידש היום. ואמר השי"ת הבה נרדה וגו' וזרח ביותר אורו של אאע"ה. כי לעולם כשהקב"ה מתחיל לחדש דבר אז הוא מתפשט בכל העולמות ועד שמגיע גם לעץ הדעת טוב ורע ולעולם הזה. וגם כחות הרע שיסד השי"ת להיות להם מציאות דמיוני קולטים ג"כ אותו דבר התחדשות ועושים ג"כ כן רק להיותו זה לעומת זה הוא ממש להיפך ולהיותו מפעולת השי"ת להיות כן ברישא חשוכא והדר נהורא כי יתרון האור ניכר רק מן החושך לכן הם מתחילים לפעול קודם. ומזה זורח האור כטעם ישת חושך סתרו כי שם הוא נסתר. וכמו שכתבתי כי התחלת הכרת אברהם אע"ה את בוראו הי' מצד הפלא דחלוק הלשונות שראה ותיכף יתפרדו כל פועלי און ותרוממנה קרנות צדיק על דרך ושפת אמת תכון לעד כמו שאיתא בזוה"ק כוננת לא כתיב רק לשון עתיד. כי פעולת השי"ת במתינות משא"כ הם להיפך הם בהוה רק שאין לו קיום רק עד ארגיע: 
+<b>ומיד</b> בהתחלת ראשית בנין התגלות קדושת השי"ת ופירסום שמו על ידי אברהם אע"ה שזהו מדת מלכותו יתברך שמו להימות התגלות ופרסום קדושתו בתחתונים. וממידה זו הוא יניקת הרע כי מצד מדה זו צריך להיות ג"כ חשוכא והעלם כי לולי זה לא נקרא מלוכה וממשלה. והיו אז ג"כ ראשית בנין פרצוף הרע והתגלותו ביותר. ואותם שאמרו נעלה ונלחם הם ראשית עמודא דאמצעיתא כנ"ל לכך נעשה מהם כל הקו אמצעי דרע דהיינו רוחין ושדין ולילין וקופין. והיינו דאעפ"י שהכתר והראשית הוא מפעולת השי"ת כנ"ל מ"מ מאחר שבקדושה מדת השי"ת כאשר האדם מגיע לשלימות מדרגתו היינו שמשלים כל העשר ספירות שלו בקדושה עד שמגיע לשלימות מדת הכתר דהיינו מדרגת אין וענוה כנודע ומרגיש שהוא כקוף בפני אדם. וזהו מצד הדבוק במדותיו שאהבה ויראה הם נמשכים מחכמה ובינה שבמוח ולב. ואמונה דהיינו מלכות שהוא סוף מעשה נמשך ממחשבה תחלה דהיינו דביקות והוא על ידי ענוה שהוא קו האמצעי מדת יעקב. וכשאדם נשלם כך אז הקב"ה קוראו תאומתי ששניהם שוים ולא זז מחבבה עד שקראה אמי כמו שאמרו ז"ל <small>(בשהש"ר רבה)</small>. דהיינו שעוד גדול כביכול ממנו וכאלו הוא המוליד ראשית המחשבה שהוא של השי"ת. גם זה הוא הוליד כך זה לעומת זה מי שהשלים ח"ו עצמו לרע בתכלית מסוף מעשה עד תחלת המחשבה אז מעלין עליו ח"ו כאלו הוא המוליד ראשית המחשבה של רע ג"כ כי נעקר ח"ו לגמרי מן השורש וכאלו שורשם ועומק ראש��ת שלהם הוא רק רע. ולכך נעשו מהם ג"כ קופין שהוא שורש וראשית הרע של זה לעומת זה כנזכר לעיל והבן זה היטב. והיינו שהגוף שלהם נשתנה לקוף והגוף הוא סוף מעשה וקוף הוא כח הבריאה של מחשבה תחלה דסטרא אחרא. ובאמת סוף מעשה ג"כ דהשי"ת וכמו שנאמר מד' מצעדי גבר וגו'. פירוש מצעד הוא עקבו של אדם שהוא סוף צורת אדם רק הרשעים מהפכים כו' ועד שנקרא הכל על שמם לרע. ובכל אדם יש גוף החי על ידי כח גופני ונפש הבהמית שבזה דומה לבהמה. וגם נפש הכלולה מנפש רוח נשמה שהיא כח הנפש שבאדם הנתונה במוח ולב וכבד כמו שכתבתי בקונטריס <b>שיחת מלאכי השרת</b> שהם נגד ד' פרצופין. והגוף נשתנה לקוף כנבוכדנצר לארי' שכך מטבע האדם כשיהי' זה בין הבעלי חיים ויסתלק דעתו ממנו. וחלקי נפש רוח נשמה שלהם שהוא השתנות של אדם מן הקוף זה ניטל מהם ונעשה מזה רוחין ושדין ולילין. והיינו כי רוחין ושדין ולילין הם ממש דוגמת נפש רוח נשמה של האדם ולכך הם נעשים מהטיפי זרע כמאמרם ז"ל בעירובין. שהרי גם בהם יש כח נפש רוח נשמה של האדם שאלו באו בנוקבא היו נולד מזה אדם חי בנפש רוח נשמה: 
+<b>ולכן</b> כתב בפרי עץ חיים <small>(שער חג המצות)</small> כי אלו רוחין ושדין ולילין דאדה"ר הם נפשות גלות מצרים כי הם ממש נפש רוח ונשמה דאדם. וכיוצא בו כתב על י' טיפין שיצאו מיוסף שהם נפשות י' הרוגי מלוכה. ובודאי היו ג"כ מקודם איזה כח מרוחין שדין ולילין רק שאלו הם קדושות כ"כ עד שנברא מהם נפשות קדושות כ"כ אחר כך. ונראה דזה ענין שידין נוכראין ויהודאין הנזכרים ברעיא מהימנא <small>(פנחס רנ"ג א. תצא רע"ז א')</small> יעו"ש שמהטיפין של בני ישראל נברא שידין יהודאין ושל גוים נוכראין. שיש באותו כח גם בהיותו מכונה רוחין שדין ולילין איזה כח יהדות וניצוץ קדוש שאח"כ בא באיזה נפש מישראל ובזה הוא מתתקן משא"כ בנוכראין שבאים אח"כ בנפש הגוי. והחלוק הוא רק בשידין כמו שאיתא בנדרים שאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה שכל החילוק בין ישראל על לאו"ה הוא רק באות ברית שזהו החילוק בגופם בין גוף זה לזה ונעשה על ידי פעולת האדם שהשתדלות הוא הגורם ועל ידי פעולתו והשתדלותו נעשה השתנות בגוף ביסוד. ר"ל שזה היסוד שקר וזה היסוד שלו הוא אמת וקדוש וזה על ידי שנתגלה הלבוש שעליו מערלה וקליפה החופפת שזהו עיקר האמת כאשר מתגלה הפרי מן הקליפה המכסית ומאפילה. וכבר נתבאר לעיל שענין האומות נגד ישראל כקוף בפני אדם. וכך בשורש שהוא ג"כ מחיות השי"ת כנ"ל ההבדל ביסוד שהוא המשכתו למידת מלכותו יתברך. ומדת המלכות היא עצמית נתינת הכח לתחתונים והוא עטרת היסוד בדכורא ומשם הוא ההבדל הנעשה על ידי ההמשכה שבזה ההמשכה לרע ולטומאה ובזה לקדושה ולטוב. ועל ידי כחות ההמשכה נעשה הכרה ביסוד בין חיות <small>(דקדושה)</small> לחיות זה. והבן זה היטב כי דבר ברור הוא בחכמה. ועל דרך מאמר העולם על מאמר ז"ל באבות מה בין תלמידיו של אברהם אבינו לתלמידיו של בלעם הרשע. ולכך בשידין שהוא יסוד דסטרא אחרא דעשי' ניכר ההבדל <small>(בין)</small> יהודאין ונוכראין ועמך כולם צדיקים אפי' ערלי ישראל נקראים מולים כדאיתא בנדרים שאין הערלה נקראת אלא על שם או"ה. כי שם צדיק הוא ביסוד דשם צדיק ורשע לא קאמר דשם הוא הבחירה ביצרא דעבירה והמשכת סוף המעשה. ומ"מ עיקב בחר לו וגו' ומכבר הם מלידה בטן והריון כולם צדיקים ואו"ה כולם ערלים ואין בחירה באמת. ואין כאן מקומו להאריך עוד בזה: 
+
+
+Chapter 2
+
+<b> ב. ברכות</b> <small>(ו' א')</small> האי מאן דבעי כו'. הנה כל מה שכתבתי כי רוחין ושידין ולילין הם תפארת יסוד מלכות הוא בכללות פרצוף הסטרא אחרא דעשי'. אמנם בפרט כשמתחלקין לפרצופין אז נתהוה מרוחין פרצופי אבא ואימא שיש בהם ג"כ רוחות זכרים ורוחות נקיבות וכמו שכתבתי לעיל מברא"ר <small>(ס"פ כ')</small> שנזדווגו לאדם וחוה. והם המולידין שדין ולילין שהם פרצופי זכר ונוקבא. ר"ל יציאת כח החכמה ובינה לפועל על ידי הז' תחתונות וכך היסוד מוציא לפועל מה שגנוז בגוף וכן שידין הוא כח היציאה לפועל. ולכן אמרו בפרק יום הכפורים דשד מתהפך לכמה גוונין. כי פרצוף זעיר אנפין שהוא הז' תחתונות הוא כחות המתלבשים באיברי הגוף משא"כ חכמה ובינה הם נעלמים וההתלבשות בגון הוא מצד הדמיון כי באמת לא נברא להם גוף מצד קדושת שבת כמו שאמרו ז"ל רק מ"מ יש להם התלבשות דמיוני. וביאור זה כי מעקרי אמונת חכמי ישראל האמיתים והיא אמונת כל ישראל בדרך כלל באמונה פשוטה בני חקירא בפרטי הדבר. כי הנהגה הטבעית כולה הנגלית בעולם מסודרת כל דבר על אופניו חק ולא יעבור כל ימי עולם. דרך משל שהאש ישרף וייבש והמים ילחלחו וינקו ויכבו וכדומה הוא הכל מהשי"ת בייחוד באותו עת ורגע פרטית שהוא נעשה כעין שנאמר ואתה מחי' את כולם. ותקנו אנשי כנסת הגדולה המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית ונאמר בורא השמים וגו' ולא ברא וכן הרבה פסוקים מעידים על זה שכל ענייני הטבע שכבר הוטבעו כן בתחלת הבריאה מ"מ בכל רגע השי"ת הוא השופע כח לדבר זה שיפעול כך. ולו יצוייר ח"ו העדר השפעתו ברגע אחת היו כל העולמות והברואים כלא היו ונמצא שורש כל הפעולות הוא עצם השי"ת ואמונה זו היא פינת אמונה הישראלית כי אין שום דבר מקרה. לא כאותם האומרים שאחר שברא השי"ת את העולם הרי הוא נבדל ממנה ויכול להתקיים גם בהסרת השגחתו. ומהם יודו בהשגחתו רק שהוא כרצונו כשרוצה משגיח ופעמים לא ירצה ויסיר השגחתו ומ"מ העולם מתקיים. ומהם יחלקו השגחתו ויאמרו כי ישגיח רק בברואים נכבדים כאדם ודומיו ולא בשפלים או בכלל ולא בפרט וכהנה יתנו תנאים בזה כרצונם. ובכלל יקראו כל ענין השי"ת אצל הנבראים רק בלשון השגחה שהוא הבטה והסתכלות במעשיו ואלו הם נפרדים ח"ו ממנו וענין זולתו. אמנם אמונה האמיתית של מאמינים בני מאמינים הבאים בסוד ד' הוא כי השי"ת כח עצמו כביכול הוא טמון וגנוז בהעלם עצום בכל פרט היותר קטן מפרטי הבריאה. ר"ל שכחו יתברך שופע בהעלם והשתלשלות לבושים שונים ומ"מ בתוך הלבוש נמצא ג"כ עצם המלובש אלא שהוא מלובש בלבושים שונים זה על גב זה ומ"מ התקיימות כולם הוא רק מצד עצם המלובש יתברך ולו יצוייר כח עצמותו יתברך <small>(נפרד)</small> מן איזה נברא היותר קטן רגע אחת תיכף הי' כלא הי' אין ואפס מוחלט לגמרי כי הכל רק התפשטות מן העצם יתברך שמו. ולכך כל מה שנראה ברואים ופעולות שונות בעולם ואנו רואים הפעולות ההם נפעלים מצד איזה עצם חומריי הפועלם נדע להפשיטם ממלבושם הגשמיי שנלבשום בו ונבין כי רק חיות השי"ת שבו ורצונו הקדום שיהי' נברא זה בעולם הוא הגנוז בו גם בו עתה לקיימו ולפעול: 
+<b>אמר</b><small> המעתיק הנ"ל ע"כ מכתי"ק בכרך הזה. ונשאר עוד חלק כ"ד דפים אשר הכן רבינו הקדוש <b>המחבר</b> זי"ע ללמדינו תורת אמת בקונטריס זה אבל לא היינו ראויים לאור הגדול כזה. ועלינו לשבח לאדון הכל ית"ש על מעט הכמות ורב האיכות של האור השופע הזה שנשאר לנו מעיר וקדיש הזה הנשלח לנו מן השמים להאיר בחכמתו וקדושתו העצומה לארץ ולדרים. וכדי להשלים הגליון אעתיק איזה פנינים יקרים מכתי"ק מהמון חדושיו הר��ים ועצומים ששנה לנו רבינו הקדוש מאור הגולה <b>המחבר</b> זי"ע בימי טל ילדותו למען ללמד לבני יהודה קשת ללחום מלחמתו של תורה הקדושה. ומשנתו הקדושה לא יזוז ממקומו. וזה לשון קדשו אות באות: </small>

txt/Jewish Thought/Acharonim/Beit Elohim/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,172 @@
+Beit Elohim
+בית אלהים
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Beit Elohim
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+Table of Contents
+
+
+
+Shaar HaTefilah
+
+
+
+Shaar HaTeshuvah
+
+
+
+Shaar HaYesodot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+And concerning these matters it is said that in everything that Moses our teacher was commanded to say to the children of Israel regarding matters that are practiced for generations, he did not mention explicitly that these words were spoken by Moses to the children of Israel. Because when there was no immediate need, it was not necessary to inform them that what was spoken to Moses by the Lord was communicated to them. It is known that what was spoken to them, but in matters of commandments or instructions relevant to a specific moment, it is found that it is written that Moses spoke and communicated to them the words of the Lord and they fulfilled them, such as the work of the Tabernacle and its vessels, as seen in the seven days of inauguration and on the eighth day, and similar occasions. You will not find from the giving of the Torah until the Book of Leviticus that Moses spoke to the children of Israel what the Lord spoke to him, except in matters that were necessary at the time, such as the construction of the Tabernacle and its vessels. Similarly, in the Book of Leviticus, you will not find that Moses spoke to the children of Israel what he was commanded regarding matters practiced for generations, except in relation to the appointed times, as in the portion of Emor where it says, "And Moses declared to the appointed times of the Lord," and in the portion of Ish Mizeh ("This is the law of") for their generations, where it is written afterward, "And Moses spoke to Aaron and his sons." And these have reasons, as our sages have said and as the Ramban, may his memory be blessed, has written. In the book Bamidbar Sinai, at the end of the portion of the appointed times, in the concluding part of the portion of Pinchas, it says, "And Moses spoke to the children of Israel," and the Ramban, may his memory be blessed, has also given an explanation for this.
+And it seems that due to the Torah being an inheritance of the congregation of Jacob, it is not mentioned that every commandment of Moses was spoken to the generation in the wilderness, for it was not given only to them but to generations and generations. And what was relevant for a specific moment was spoken to them. At the beginning of the portion of the heads of the tribes, it is written, "And Moses spoke to the heads of the tribes," and it is not mentioned that God spoke to him in this portion except for what is written at the end of the portion, "These are the statutes that the Lord commanded Moses." Similarly, when Eleazar the priest spoke to the men of the army, it is stated, "This is the statute of the Torah that the Lord commanded Moses, only the gold, etc.," and it is not mentioned in the Torah that God commanded him this specific instruction. And all the renewed commandments that Moses spoke in the book of Deuteronomy, it is not mentioned in the heavenly books that they were spoken to him, for it is known that they were said to him earlier, either at Sinai or in the Tent of Meeting or in the plains of Moab.
+And it appears that from the time the Ten Commandments were given on Mount Sinai with voices, lightning, and clouds, no commandment was spoken to Moses except there on Sinai. Those are all the commandments that were mentioned after the Ten Commandments until the end of the portion of Mishpatim. And when he ascended the mountain, it is written, "And Moses went into the midst of the cloud and went up to the mountain... And the Lord spoke... Take for Me a contribution..." until its completion. And he remained on the mountain for another forty days until Yom Kippur, and it was then that the work of the Tabernacle began, and its construction was completed on the first day of the first month in the second year. From then on, every book of the Priestly Torah was spoken to him, from beginning to end, in every month of Nissan. And the book of Numbers was also spoken in the Tent of Meeting, from the first of Iyar until the fortieth year. For everything that was said in the plains of Moab was also in the Tent of Meeting. Thus, all the commandments were given in Sinai and in the Tent of Meeting in the cloud. And the commandments that were spoken to him in Egypt, such as the portion of Bo, and the laws that were commanded at Marah, were all repeated and reviewed in Sinai and the Tent of Meeting.

txt/Jewish Thought/Acharonim/Beit Elohim/English/merged.txt

@@ -0,0 +1,175 @@
+Beit Elohim
+בית אלהים
+merged
+https://www.sefaria.org/Beit_Elohim
+This file contains merged sections from the following text versions:
+-Sefaria Community Translation
+-https://www.sefaria.org
+
+Beit Elohim
+
+Introduction
+
+
+
+
+
+Table of Contents
+
+
+
+Shaar HaTefilah
+
+
+
+Shaar HaTeshuvah
+
+
+
+Shaar HaYesodot
+
+
+
+Chapter 1
+
+
+
+Chapter 2
+
+
+
+Chapter 3
+
+
+
+Chapter 4
+
+
+
+Chapter 5
+
+
+
+Chapter 6
+
+
+
+Chapter 7
+
+
+
+Chapter 8
+
+
+
+Chapter 9
+
+
+
+Chapter 10
+
+
+
+Chapter 11
+
+
+
+Chapter 12
+
+
+
+Chapter 13
+
+
+
+Chapter 14
+
+
+
+Chapter 15
+
+
+
+Chapter 16
+
+
+
+Chapter 17
+
+
+
+Chapter 18
+
+
+
+Chapter 19
+
+
+
+Chapter 20
+
+
+
+Chapter 21
+
+
+
+Chapter 22
+
+
+
+Chapter 23
+
+
+
+Chapter 24
+
+
+
+Chapter 25
+
+
+
+Chapter 26
+
+
+
+Chapter 27
+
+
+
+Chapter 28
+
+
+
+Chapter 29
+
+
+
+Chapter 30
+
+
+
+Chapter 31
+
+
+
+Chapter 32
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+
+And concerning these matters it is said that in everything that Moses our teacher was commanded to say to the children of Israel regarding matters that are practiced for generations, he did not mention explicitly that these words were spoken by Moses to the children of Israel. Because when there was no immediate need, it was not necessary to inform them that what was spoken to Moses by the Lord was communicated to them. It is known that what was spoken to them, but in matters of commandments or instructions relevant to a specific moment, it is found that it is written that Moses spoke and communicated to them the words of the Lord and they fulfilled them, such as the work of the Tabernacle and its vessels, as seen in the seven days of inauguration and on the eighth day, and similar occasions. You will not find from the giving of the Torah until the Book of Leviticus that Moses spoke to the children of Israel what the Lord spoke to him, except in matters that were necessary at the time, such as the construction of the Tabernacle and its vessels. Similarly, in the Book of Leviticus, you will not find that Moses spoke to the children of Israel what he was commanded regarding matters practiced for generations, except in relation to the appointed times, as in the portion of Emor where it says, "And Moses declared to the appointed times of the Lord," and in the portion of Ish Mizeh ("This is the law of") for their generations, where it is written afterward, "And Moses spoke to Aaron and his sons." And these have reasons, as our sages have said and as the Ramban, may his memory be blessed, has written. In the book Bamidbar Sinai, at the end of the portion of the appointed times, in the concluding part of the portion of Pinchas, it says, "And Moses spoke to the children of Israel," and the Ramban, may his memory be blessed, has also given an explanation for this.
+And it seems that due to the Torah being an inheritance of the congregation of Jacob, it is not mentioned that every commandment of Moses was spoken to the generation in the wilderness, for it was not given only to them but to generations and generations. And what was relevant for a specific moment was spoken to them. At the beginning of the portion of the heads of the tribes, it is written, "And Moses spoke to the heads of the tribes," and it is not mentioned that God spoke to him in this portion except for what is written at the end of the portion, "These are the statutes that the Lord commanded Moses." Similarly, when Eleazar the priest spoke to the men of the army, it is stated, "This is the statute of the Torah that the Lord commanded Moses, only the gold, etc.," and it is not mentioned in the Torah that God commanded him this specific instruction. And all the renewed commandments that Moses spoke in the book of Deuteronomy, it is not mentioned in the heavenly books that they were spoken to him, for it is known that they were said to him earlier, either at Sinai or in the Tent of Meeting or in the plains of Moab.
+And it appears that from the time the Ten Commandments were given on Mount Sinai with voices, lightning, and clouds, no commandment was spoken to Moses except there on Sinai. Those are all the commandments that were mentioned after the Ten Commandments until the end of the portion of Mishpatim. And when he ascended the mountain, it is written, "And Moses went into the midst of the cloud and went up to the mountain... And the Lord spoke... Take for Me a contribution..." until its completion. And he remained on the mountain for another forty days until Yom Kippur, and it was then that the work of the Tabernacle began, and its construction was completed on the first day of the first month in the second year. From then on, every book of the Priestly Torah was spoken to him, from beginning to end, in every month of Nissan. And the book of Numbers was also spoken in the Tent of Meeting, from the first of Iyar until the fortieth year. For everything that was said in the plains of Moab was also in the Tent of Meeting. Thus, all the commandments were given in Sinai and in the Tent of Meeting in the cloud. And the commandments that were spoken to him in Egypt, such as the portion of Bo, and the laws that were commanded at Marah, were all repeated and reviewed in Sinai and the Tent of Meeting.

txt/Jewish Thought/Acharonim/Derekh Hashem/English/Sefaria Community Translation.txt

@@ -0,0 +1,128 @@
+Derekh Hashem
+דרך ה'
+Sefaria Community Translation
+https://www.sefaria.org
+
+Derekh Hashem
+
+Introduction
+
+[When one approaches a subject] the most effective way to apprehend it is to break down all its details, categorize them, and discern there interrelationships.
+
+Part One
+
+On the Creator
+
+The Existence of G-d: Every Jew needs to believe and know that a First Being exists. [This Being] is without beginning or end. He brought into existence and [constantly] creates everything that is present in existence. This [Being] is G-d.
+ Additionally [every Jew] needs to know that the essential reality of this Being, G-d, cannot be [adequately] grasped by any [created being] at all. The only thing known about Him is that He is totally Perfect, having no deficiencies at all. This information, however, is only known through a tradition received from our ancestors and the prophets [we couldn't conclude it on our own].
+
+On the Purpose of Creation
+
+
+
+On Mankind
+
+As we have discussed, humanity is the creature created for the purpose of drawing close to God. They are placed between perfection and deficiency, and it is in their hands to earn perfection. Humanity must earn this perfection, however, through their own desire and choice because if they were forced to choose perfection then they would not actually be its master, and God's purpose would not be fulfilled. It as therefore necessary to create humanity with free will. One's inclinations are therefore balanced between good and evil and they are not compelled toward either. They have the power of choice, able to choose either side knowingly and willingly, as well as to possess whichever one they wish. Humanity was therefore created with both a good urge and an evil urge. They have the power to incline in whichever direction they choose.
+
+On Human Responsibility
+
+
+
+On the Spiritual Realm
+
+
+
+Part Two
+
+On Divine Providence in General
+
+
+
+On Mankind in This World
+
+
+
+On Personal Providence
+
+
+
+On Israel and the Nations
+
+
+
+On How Providence Works
+
+
+
+On the System of Providence
+
+
+
+On the Influence of the Stars
+
+Behold, I have already explained in section one that all physical items have their root in transcendent powers. In truth all these items are rooted there in every necessary fashion, and only afterwards are drawn down and translated into physicality in the manner required of them. The heavenly spheres with all their stars were prepared for this purpose. Through their rotation all that is rooted and prepared above in the spiritual world is drawn down and translated into our physical world here below, set in its proper place. The number of the stars, their various levels and divisions, are set according to the highest wisdom in order to achieve this translation. The power of existence flows from the stars to every physical item below, they are the means to transform everything from its transcendent form above to its manifest form below.
+There is another matter which the Holy One engraved into the stars. All the events of the physical world are prepared above and only then drawn down by the stars in they way in which they are meant to occur. For example - matters of life, wealth, wisdom, children and the like are all prepared above in the roots and made manifest below through the stars in their proper manner. Each of these happen though well-known divisions, particular groupings and known orbits assigned to them. Among all these are divided everything which occurs in the physical world.  All physical matters are under their control, functioning according to the influences of their orders and connections to each and every individual. 
+
+On Specific Modes of Providence
+
+
+
+Part Three
+
+On the Soul and Its Activities
+
+
+
+On Divine Names and Witchcraft
+
+
+
+On Divine Inspiration and Prophecy
+
+
+
+On the Prophetic Experience
+
+
+
+On Moshe's Unique Status
+
+
+
+Part Four
+
+On Divine Service
+
+
+
+On Torah Study
+
+Behold that Torah study is an obligatory matter. As without it, it is impossible to arrive at [proper] action. For if one does not know what he is commanded to do, how will he do it? However besides all this, there is in study a great function towards the perfection of man. And we already mentioned the matter briefly in Part I, Chapter 4. Yet now we will write about it at greater length.
+Among the influences that are brought from Him, may He be blessed, for the needs of His creatures, it is the most precious and sublime of all that can be found in existence. That means that it is the goal of all that it is the greatest entity of that which can be found that is similar to His true existence, may He be blessed, and the preciousness and sublimity similar to His true sublimity, may He be blessed. And it is that which the Master, blessed be His name, of His glory and preciousness, shares with his servants. However, the Creator, may His name be blessed, bound this influence to something that which was created by Him, may He be blessed, for this purpose. And that is the Torah. And this matter is accomplished in two ways – by reading and by understanding. 
+
+On Love and Fear of God
+
+Behold, we have already clarified in the first part, fourth chapter,  concepts of love and awe/fear, that these are what draw one close and cause one to cleave to one's Blessed Creator. This is said about true love and awe/fear, that is, love of the Blessed Name and not the love of reward, and awe of His greatness, and not fear of punishment. And behold this awe/fear purifies the person from darkness of the physical body, and causes the presence of the Divine Shechina to rest upon one; and in accordance with the amount of awe/fear, so is the amount of the taharah/purity and the envelopment [of the Divine Shechina], and one who achieves this awe/fear on a constant basis will [merit] the envelopment consistently. And this phenomenon was found with perfection in Moshe/Moses our teacher, peace be upon him. About him is was stated, "Awe/fear for Moshe/Moses was a small matter" (Brachot 32), and so he merited constant Divine envelopment. It is very difficult for people to achieve true awe/fear as is appropriate, but in accordance with their accomplishment, so is the power of taharah/purity and holiness for them, as we mentioned, especially while engaged in a mitzvah or in learning. It is [in fact] the necessary condition for completing the learning or the mitzvah, as we mentioned.
+
+On the Sh'ma and Its Blessings
+
+
+
+On Prayer
+
+
+
+On the Daily Order of Prayer
+
+
+
+On Divine Service and the Calendar
+
+
+
+On Seasonal Commandments
+
+
+
+On Blessings
+