diff --git "a/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Kashrut/Hebrew/Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha.json" "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Kashrut/Hebrew/Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha.json" new file mode 100644--- /dev/null +++ "b/json/Halakhah/Modern/Peninei Halakhah/Peninei Halakhah, Kashrut/Hebrew/Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha.json" @@ -0,0 +1,2923 @@ +{ + "language": "he", + "title": "Peninei Halakhah, Kashrut", + "versionSource": "https://ph.yhb.org.il", + "versionTitle": "Peninei Halakhah, Yeshivat Har Bracha", + "status": "locked", + "license": "CC-BY-NC", + "purchaseInformationImage": "https://ph.yhb.org.il/wp-content/uploads/2020/03/set.png", + "purchaseInformationURL": "https://shop.yhb.org.il/shop/%d7%a1%d7%98-%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%a0%d7%99-%d7%94%d7%9c%d7%9b%d7%94/", + "actualLanguage": "he", + "languageFamilyName": "hebrew", + "isBaseText": true, + "isSource": true, + "isPrimary": true, + "direction": "rtl", + "heTitle": "פניני הלכה, כשרות", + "categories": [ + "Halakhah", + "Modern", + "Peninei Halakhah" + ], + "text": { + "Introduction": [ + "א. אודה לה' שזיכני לסיים את החלק הראשון משני חלקים של הלכות כשרות. נושא הכשרות רחב ומורכב. מתחילה חשבתי לסדר את ההלכות כפי שהן מסודרות בשולחן ערוך חלק יורה דעה בו מבוארות הלכות כשרות. כלומר, להתחיל בהלכות שחיטה וטרפות, איסור דם, חלב, שרצים, בשר וחלב, תערובות, בישולי גויים, טבילת כלים והכשרתם ויין נסך (שו\"ע יו\"ד א-קלח), ואח\"כ מצוות התלויות בארץ ודיני הצומח והחי (שו\"ע יו\"ד רצב-שלג). אולם מתוך מגמה לבאר את ההלכות מהיסודות, תוך כדי לימוד הלכות שחיטה וטרפות, תערובות ובשר וחלב, מצאתי שאם רוצים להתבונן על הלכות כשרות באופן שלם, יש להקדים את הלכות הצומח לחי, שכן עיקר מאכלנו מהצומח, תבואה, קטניות, פירות וירקות. לפיכך החלק הראשון בהלכות הנוגעות לגידול הצומח, ובכלל זה מצוות חדש, ערלה, כלאי אילן ובהמה, כלאי זרעים וכרם, ומתנות עניים (פרקים א-ו). לאחר מכן התרתו של הצומח לאכילה על ידי מצוות תרומות ומעשרות וחלה (פרקים ז-יב). מתוך העיסוק בצומח הוקדש פרק להלכות הנוגעות לאיסור 'בל תשחית' שיסודו בשמירת עצי פרי ומאכלים (פרק יג). לאחר סיום הלכות הצומח הוקדשו שלושה פרקים (יד-טז) ליחס הבסיסי לאכילת בשר ודרך גידולם של בעלי חיים, ובתוך כך ביאור כלל הלכות צער בעלי חיים ושילוח הקן. ועוד פרק (יז) לפירוט המינים הטהורים והטמאים. ועוד שני פרקים (יח-יט) להלכות שחיטה, איסור אותו ואת בנו, כיסוי הדם, והלכות המתנות שצוותה התורה לתת מהחי כדוגמת המתנות מהחי – הזרוע הלחיים והקיבה, בכורות, מעשר בהמה וראשית הגז. ובזה סיימתי את החלק הראשון של הלכות כשרות שנקרא 'הצומח והחי'. בחלק השני אבאר בעז\"ה את פרטי ההלכות הנוגעות לאכילה עצמה, בדיקת הטרפות – גלאט וכשר, הכשרת המזון מהחי בהוצאת הדם והחלב, בשר וחלב וההרחקות שביניהם, שרצים ותולעים, סדרי המטבח, הכשרת כלים, וההרחקות מבישולי גויים, יין נסך וטבילת כלים. לפיכך שמו יהיה 'המזון והמטבח'. נראה לכאורה שהחלק השני היה צריך להיות ארוך יותר, אולם כפי הנראה עתה הוא יהיה קצר מהראשון, שכן מצד מספר המצוות וההלכות, החלק הראשון גדול ורחב בהרבה. רוב סדר 'זרעים', שהוא אחד מששת סדרי המשנה שמקיפים את כל התורה שבעל פה מוקדש לו, ועוד כמה פרקים במסכת חולין. ואילו בחלק השני שהוא אמנם מאוד מעשי, עוסקים עיקר מסכת חולין, כחצי ממסכת עבודה זרה ומעט ממסכת פסחים.", + "חלק מההלכות שבכרך זה התבארו בקיצור בליקוטים חלק א' פרקים יב-יג, וליקוטים חלק ג' פרקים ט-יב. ומעתה לא יודפסו יותר בליקוטים.", + "ב. היחס למזון שישראל אוכלים בארץ ישראל הוא אחד הביטויים לחיי האמונה, כפי שהדבר מתבטא במצוות התורה לברך לאחר האכילה את ברכת המזון, שעיקרה ברכת הארץ (פנה\"ל ברכות ה, א; ה, ד). מפני שבארץ ישראל מתגלה הקדושה שבתוך הטבע (אורות התחיה כח), וממילא המזון והאכילה קשורים לקדושה. בברכת המזון אנו מודים ל��' על כך, ובמערכת המצוות התלויות בארץ אנו מבטאים את מכלול הערכים שבאים לידי ביטוי במזון שישראל מגדלים בארץ. ראשית לכל, במצוות חדש וערלה, חדש בתבואה, וערלה בפירות העץ. שתי מצוות אלו נועדו לקדש את היבול הראשון, בתבואה על ידי קרבן העומר לה' בכל שנה, ובפירות האילן על ידי אכילת פירות השנה הרביעית בקדושה בירושלים. בשתי המצוות הללו גם למדנו את יסוד האיפוק. כלאיים מבטאים את הייחוד של כל מין, ייחוד שמבטא את אמונת הייחוד וגילויה בעולם בריבוי מינים, שלכל מין ייחוד משלו. במצוות מתנות עניים אנו לומדים כיצד לגלות את ערכי החסד בעת שאנו זוכים לקצור את פרי עמלנו. בתרומות ומעשרות וחלה, אנו לומדים כיצד לקיים את ערכי הקודש והחינוך בישראל, על ידי המתנות לכהנים וללוויים, ואכילת המעשר שני על ידי ישראל בקדושה בירושלים, תוך שיתוף העניים בשמחה. כך הקדושה מתגלה בתוך המציאות, ומרוממת את המאכלים של ארץ ישראל למדרגה של קודש, שמכוחם ישראל מקבלים כוח וחיוניות לגלות את דבר ה' בעולם ולתקנו על ידי כך.", + "מתוך כך אפשר להבין יותר, שאכן ראוי לפתוח את הלכות כשרות בצומח בארץ ישראל, ובהלכות העקרוניות הנוגעות לאכילת בשר, שעל ידן מתגלים הערכים שראוי שיתגלו במזון, ומתוך כך לכרך ב', שיעסוק באיסורים הקשורים למזון מן החי והרחקות מבישולי גויים. אמנם במשך הגלות הארוכה, הנושא המרכזי בהלכות כשרות היה בשר בחלב ותערובות של בשר וחלב ושאר איסורים, כי עסקנו בעיקר בהישרדות, שמבחינה הלכתית ביטויה בזהירות מאיסורים, כפי סדר ההלכות בשולחן ערוך חלק יורה דעה. אולם עתה כשאנחנו זוכים לקיבוץ גלויות ובניין הארץ, ראוי לחזור לסדר המתוקן, שבו ניתן לבטא תחילה את ערכי הקודש שמתגלים על ידי המצוות התלויות בארץ. וכדרך סידור המשנה, שמתחיל בסדר זרעים, תחילתו בברכות הנהנין והמשכו במצוות התלויות בארץ.", + "כיוון שרובו של הספר עוסק במצוות התלויות בארץ, הקדשתי פרק ארוך (פרק יב), לסקירת כלל המצוות התלויות בארץ לאורך ההיסטוריה הישראלית, מעת כניסת ישראל לארץ בימי יהושע בן נון, דרך חורבן הבית הראשון, הבניין השני וחורבנו, ועד שזיכנו ה' ברוב רחמיו לחזור לארץ ולהקים בה את מדינת ישראל.", + "ג. בספרים הקודמים מצאתי צורך להקדים הקדמות רוחניות אמוניות, פעמים בפרק שפותח את הספר, ופעמים בפתיחת הפרק. ואילו בספר זה, שעיקרו עוסק במצוות התלויות בארץ, מצאתי שאין בכך צורך, אלא ביאור המצווה הוא עצמו הרעיון, ואין עוד צורך בשום הקדמות. מכאן נבין עד כמה חסרים חיינו, שעוד לא התקבצו כל הגלויות, ועדיין בית המקדש חרב, ואיננו יכולים לקיים כראוי את המצוות התלויות בארץ, ולגלות את הקדושה בתוך כל מרחב המציאות הממשית. ואע\"פ כן קיום המצוות הללו על פי הדרכת חכמים, מעניק לנו השראה והכוונה לגילוי ערכי הקודש במרחבי חיינו, ומתוך כך בעז\"ה נזכה במהרה לקיומן המלא, ומהמצוות הקשורות לחקלאות תתפשט הדרכת התורה לשאר המקצועות.", + "ד. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות: לרב מאור קיים שליט\"א, ר\"ם בישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד, ובכישרונו וחריצותו מסייע לליבון הסוגיות, שמח בביאורי וחידושי ויחד עם זאת מבקרם בקפדנות, כדי שהכל יצא מלובן כדבעי. וכן תודה לרב אפרים שחור ולרב יאיר וייץ שסייעו בליבון הסוגיות, ואליהם הצטרף לאחרונה הרב דני קלר. תרומה מיוחדת היתה לרב יאיר וייץ בבירור המצוות התלויות בארץ מימות יהושע בן נון ועד ימינו, ובהרחקות כלאיים. ותרומה מיוחדת היתה לרב אפרים שחור בבירור סוגיות ערלה ועוד סוגיות. כמו כן אודה לרב מאור הורוביץ על השתתפותו בלימוד ועל ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. תודה לרב יונדב זר על ההגהה הדייקנית והעידוד, וכן תודה לחברי הטוב והוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ' שליבן עימי את הסוגיות הכלליות. וכן תודה לרב אוריאל שלמוני על סיועו בליבון הסוגיות וההגהות.", + "ה. חובה נעימה לציין לשבח את הספרים שחוברו בדור האחרון ותרמו לבירור הסוגיות. בראש ובראשונה ל'מכון התורה והארץ' והעומד בראשו הרב יהודה עמיחי, על כל שלל פרסומי המכון. כמו כן נעזרתי בספרו של נשיא המכון, הרב יעקב אריאל שליט\"א 'באהלה של תורה', ובעבודותיו ומאמריו החשובים אודות תרומות ומעשרות של בנו, ידידי מנוער, הרב עזריאל אריאל שליט\"א. כמובן גם נעזרתי בתשובותיו של מו\"ר הרב שאול ישראלי זצ\"ל, על כל המצוות התלויות בארץ. כמו כן נעזרתי בפסקיו של מו\"ר הראשל\"צ הרב מרדכי אליהו זצ\"ל. כמו כן אזכיר לשבח את ספרי 'משפטי ארץ' של 'בית מדרש גבוה להלכה בהתיישבות החקלאית', שנכתבו באופן שיטתי ומדויק, ומבטאים בעיקר את שיטת הפוסקים הליטאים ובראשם החזון איש והרב אלישיב. כמו כן ראוי להזכיר לשבח את פירוש דרך אמונה לסדר זרעים לרמב\"ם של הרב חיים קנייבסקי שליט\"א, שפורס בבקיאות את דעות הראשונים והאחרונים ודודו החזו\"א. כמו כן ראוי להזכיר לשבח את ספריו של הרב שניאור זלמן רווח, וספריו של הרב דוד טהרני. גם הפירוש וההערות שבסדרה הנפלאה של תלמוד הירושלמי במהדורת שוטנשטיין על סדר זרעים תרמה רבות לליבון הסוגיות.", + "ו. שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט\"א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה וקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.", + "אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה והדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, יוני בוזגלו האחראי על הדפסת הספרים ושיווקם, הדס פדינקר האחראית על ההדפסה וההפצה, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה והדפסת הספרים, ר' יעקב כץ, ר' דודו סעדה, ישראל סעדיה, שלו קיים, חיים מרגוליס וקרן פוגל. יהי רצון שהש\"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.", + "אליעזר מלמד", + "אייר תשע\"ח", + "פתח דבר לפניני הלכה כשרות ב", + "א. אודה לה' שעזרני וזיכני לסיים חלק ב' מהלכות כשרות, ולהשלים בכך את הלכות כשרות. מצוות הכשרות מרוממת את אכילתנו, כך שבנוסף לבריאות הגוף תהיה מכוונת גם לזוך הנפש, הרוח והנשמה. בנוהג שבעולם אנשי הרוח נוטים לזלזל באכילה, ומתייחסים אליה כעניין גופני נחות שמעכב את האדם מהשגות רוחניות, ולכן אין ערך מבחינתם לעיסוק במאכלים ובאכילתם. אולם על פי אמונת ישראל והדרכת התורה, הכל חשוב, וגם בגוף יש קדושה, ולכן מצוות רבות עוסקות בהכוונת הגוף והאכילה. יתר על כן, יש קשר עמוק בין הגוף לנשמה, וכל תיקון בגוף משפיע על הנשמה. ��מגמה העיקרית של מצוות הכשרות, להכשיר ולטהר את מאכלנו, כדי שנוכל להתקשר על ידם לערכי התורה. אשרנו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שקדשנו במצוותיו וצוונו לרומם את אכילתנו לאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה, שעל ידה נוכל למלא את ייעודינו לתקן עולם במלכות שד-י.", + "ב. מבחינות רבות ספר זה היה המורכב והמסובך ביותר. הוא עוסק בנושאים המצויים ביותר לפני הרבנים מדורי דורות, וממילא התחברו עליו ספרים רבים ונכתבו תשובות רבות. גם פירושי המפרשים על שולחן ערוך רבים בתחומים אלו במיוחד. כמעט על כל פרק מפרקי ספר זה חוברו בדורות האחרונים ספרים שלמים. כבכל הספרים הקודמים בסדרת 'פניני הלכה', מגמתי היתה להגדיר את יסודות ההלכה היטב, כדי שהפרטים המסתעפים מהם יובנו מאליהם, באופן שלא יהיה צורך להכביר בפרטים ובדוגמאות.", + "הכלל שעומד לנגד עיני הוא, שמצוות התורה צריכות להיות מובנות לכל ישראל, באופן שכל יהודי יוכל לקיימן בלא להיכנס לספקות ולהזדקק תדיר לשאול שאלת חכם, שנועדה למקרים נדירים. שכן אם יצטרכו תמיד לשאול על כל דבר, רק מעטים יקיימו את ההלכה כראוי. אם כך בכל התורה, על אחת כמה וכמה בתחום מעשי ויום יומי שנוגע לכל משפחה ולכל אדם. מעבר לכך, ידיעת התורה מרוממת ומעניקה השראה לכל אדם מישראל, שיוכל להוציא את מלא כישרונותיו אל הפועל בכל תחומי עיסוקיו, לתפארת התורה, העם והארץ. לכן נתן ה' את תורתו לכל עמו ישראל, כדי שיהיו דברי התורה ידועים לכל ולא מונחים אצל הלמדנים בלבד. ורק באופן זה יוכל עם ישראל להגשים את ייעודו לגלות את דבר ה' בעולם ולהיות ברכה לכל משפחות האדמה.", + "ג. בכמה תחומים היה צורך להעמיק שוב ביסודות הסוגיות, או מפני שהמציאות השתנתה, או מפני שלעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה (סנהדרין כד, א).", + "בחסדי ה' במשך השנים צמחו בישיבת הר ברכה תלמידי חכמים מובהקים, היודעים לברר שמועה מיסודה ועד הסתעפות כל ענפיה בדורות האחרונים. זכות גדולה עבורי להודות לשותפים הקרובים בלימוד הסוגיות, ובראשם הרב מאור קיים שליט\"א, ראש המכון שליד ישיבת הר ברכה, שמלווה אותי במשך כל הלימוד. בזכות כישרונו המיוחד ושקידתו, יחד עם הבנתו העמוקה בדרכי בהלכה ובכתיבתה, סיועו לליבון הסוגיות עצום. כראש המכון לימד והדריך את חברי המכון כדי שיוכלו אף הם לסייע בבירור הסוגיות. בהלכות כשרות, החל מהחלק הראשון, כבר באה לידי ביטוי תרומתם הרבה. בזכותם ניתן היה להקיף וללבן סוגיות סבוכות תוך התחשבות בכל מאות הפירושים והתשובות שעסקו בהן, במיוחד בסוגיות השרצים והכשרת הכלים.", + "כל אחד מחברי המכון השתתף בהגהה יסודית של כל הספר ובתרומה כללית לכלל הסוגיות, מעבר לכך למד כל אחד באופן יסודי סוגיות מסוימות. במיוחד אזכיר את תרומתו של הרב יאיר דב וייץ בפרקים על בישולי גויים ותעשיית המזון, את תרומתו של הרב אפרים שחור בליבון דיני יין נסך וצלייה, את תרומתו של הרב דני קלר בסוגיות שמחברות תורה ומדע, ואת תרומתו של הרב אהרן פרידמן, שהצטרף לאחרונה, בסוגיית ההשגחה והנאמנות.", + "תודה לרב אייל משה, ר\"ם בישיבה, שמתמחה מזה כמה שנים בכשרות ובהשגחה, וסייע בסוגיות שונות. כמו כן אודה לרב מאור הורוביץ על ההגהה התוכנית והלשונית וסידור הספר לדפוס. הוא הולך ומתעלה בחכמת הלשון, ואמנם כאשר חוקי הדקדוק פוגעים בהבנה, אני מעדיף את ההבנה. פעמים רבות בהדרכתו מצאתי את הדרך לאחד בין ההבנה והדקדוק. תודה לרב יונדב זר על ההגהה הדייקנית, וכן תודה לחברי הטוב והוותיק, החכם הכולל, הרב זאב סולטנוביץ' שליבן עימי את הסוגיות הכלליות. וכן תודה לר' נתנאל רוזנשטיין על מסירותו לכתיבת המפתח.", + "ד. ספרים רבים מאד נכתבו על נושאים אלו, במיוחד בכל הקשור להלכות תערובות. חובה נעימה לציין לשבח כמה ספרים שחוברו בדור האחרון ותרמו לבירור הסוגיות. 'בדי השולחן' על שו\"ע יו\"ד הלכות בשר וחלב ותערובות לרב שרגא פייוול כהן, ו'חלקת בנימין' על סימנים קיב-קכב, מאת בנו ממשיכו. שולחן ערוך המבואר בהוצאת 'עוז והדר' על הלכות בשר וחלב. ספרי 'הוראה ברורה' מבית מדרשו של הרב מאיר מאזוז, שמדויקים ושמים דגש על פוסקי יוצאי ספרד, ממזרח וממערב. כמו כן אזכיר לשבח את הרב ד\"ר ישראל מאיר לוינגר על ספריו בענייני כשרות הבשר, הספר 'אכול בשמחה' לרב משה ביגל, 'ואכלת ושבעת' לרב אלישיב קנוהל זצ\"ל, ספרי הרב דוד טהרני, ספרי הרב עמרם אדרעי, וספר 'שמירת הגוף והנפש' לרב יוסף לרנר.", + "ה. תודה מיוחדת לתושבי הר ברכה. בזכותם אני מכיר את כל השאלות המעשיות מכל תחומי הכשרות. בנוסף לכך, בשיעורים הקבועים שאני מעביר בכל שבת לגברים ולנשים, למדו איתי מאות השומעים את כל סוגיות הכשרות, שמעו את השאלות והספקות, ותרמו סברות וידיעות חשובות. אף האבות והאמהות שמבקרים ביישוב ומשתתפים בשיעורים תרמו מניסיונם וממסורת אבותיהם ואמותיהם לפי עדותיהם השונות. כמו כן, במשך השנים צמחו מתוך הישיבה ותוכנית 'שילובים' מדענים וחכמים בחכמות שונות שתרמו את תרומתם לספר. גם מתגובותיהם של קוראי הטור 'רביבים' החכמתי, במיוחד מתרומתם של חכמים בתחומי המדע השונים, שהוסיפו ידיעות חשובות להבנת הסוגיות והמציאות.", + "ו. שלמי תודה לאבי מורי הרב זלמן ברוך מלמד שליט\"א ראש ישיבת בית-אל ולאמי מורתי, שכל יסודות תורתי והשקפתי מהם. כמו כן תודה מיוחדת לענבל אשתי היקרה שמקדישה את כל כוחותיה להגדלת התורה ולהאדרתה, להצלחת הלימוד ולהוצאת הספרים לזיכוי הרבים, וכל זה יחד עם הטיפול המסור במשפחתנו הגדולה. יהי רצון שנזכה לראות את כל בנינו ובנותינו, נכדינו ונכדותינו, מתעלים בלימוד התורה ובקיום המצוות, מקימים משפחות טובות ומפוארות, ומרבים אמת, חסד ושלום עד עולם.", + "אוסיף להודות לכל העוסקים בעבודת הקודש בבניין הישיבה ובהדפסת הספרים: ר' יעקב וינברגר מנהל הישיבה, יוני בוזגלו האחראי על הדפסת הספרים ושיווקם, הדס פדינקר האחראית על ההדפסה וההפצה, ולקודמים להם בהנהלת הישיבה ובהדפסת הספרים: ר' יעקב כץ, דודו סעדה, ישראל סעדיה, שלו קיים, חיים מרגוליס וקרן פוגל. יהי רצון שהש\"י יתן לכל העוזרים והמסייעים במלאכה תבונה וכוח להצליח בעבודתם, ויזכו להקים משפחות מפוארות, וימלא ה' כל משאלות ליבם לטובה.", + "*", + "ספר זה מוקדש לעילוי נשמתו של בן דודי האהוב צור הרטוב ז\"ל, שנפטר לפתע בחשכת ליל ט\"ז בטבת תשע\"ט, בהיותו בן חמישים וש��ונה. השאיר אחריו את אלמנתו יהודית וחמשת ילדיהם. צורי שנולד בבני ברק וקבע את ביתו באפרת, היה בוגר ישיבות אור עציון, מרכז הרב והר עציון. מסור בעבודתו בתחום הביטוח, אהוב על חבריו, מהמתנדבים בקהילה, קובע עיתים לתורה, וכמו אביו שיחיה, שימש שליח ציבור בשבתות ובימים נוראים. חיבב את הנגינה החסידית והישראלית, ליווה בנגינתו על אורגן חתונות וערבי שירה, והנעים לה' בקולו ובמעשיו. צורי היה הראשון שעודד אותי לכתוב את הלכות כשרות, בהדגישו שהציבור הרחב ואפילו בוגרי הישיבות, אינם מבינים את סוגיות הכשרות המורכבות לאשורן. כמעט בכל מפגש בינינו, ואחר יציאת כל ספר, ציין שהוא עדיין מחכה להלכות כשרות. כשיצא החלק הראשון, הוא אמר שזו אמנם התחלה, אבל הוא עדיין מחכה לבירור הסוגיות העיקריות. לדאבון לבנו, עכשיו שהספר יוצא לאור, כל שניתן בידינו הוא להקדישו לזכרו. תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים, וימשיך לשמש כשליח ציבור בתפילתו עבור כל בני משפחתו וישראל.", + "אליעזר מלמד", + "מרחשוון תש\"פ" + ], + "": [ + [ + [ + "חדש / קרבן העומר ואיסור חדש", + "מצווה להקריב בכל שנה, ביום שלמחרת חג ראשון של פסח, בט\"ז בניסן, את ראשית התבואה החדשה כמנחה לה', כדי שראשית תבואת כל שנה תהיה לה'. בנוסף לכך, אסור לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר, ואף אסור לקצור מהתבואה החדשה לפני קצירת השעורים לקרבן העומר. שנאמר (ויקרא כג, ט-יד): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת קְצִירָהּ, וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן. וְהֵנִיף אֶת הָעֹמֶר לִפְנֵי ה' לִרְצֹנְכֶם, מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן. וַעֲשִׂיתֶם בְּיוֹם הֲנִיפְכֶם אֶת הָעֹמֶר כֶּבֶשׂ תָּמִים בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה לַה'. וּמִנְחָתוֹ שְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן אִשֶּׁה לַה' רֵיחַ נִיחֹחַ וְנִסְכֹּה יַיִן רְבִיעִת הַהִין. וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלוֹהֵיכֶם, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם\".", + "זמנו של קרבן העומר למחרת חג ראשון של פסח, שכך היא מסורת חכמים בפירוש הכתוב מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת – ממחרת שביתת יום טוב ראשון של פסח. שביתת יום זה נועדה להתחזקות באמונה על ידי זיכרון יציאת מצרים ואכילת המצה בליל הסדר, ומתוך כך נצטווינו להקריב את התבואה החדשה, כדי שכל אכילתנו במשך השנה הבאה תהיה מתוך כוונה זו. כיוון שיום קרבן העומר קבוע, גם אם הוא חל בשבת, קצירתו, הכנתו והקרבתו דוחות את השבת.", + "ואף שהחיטה היא המין המשובח שבחמשת מיני דגן, קרבן העומר מן השעורים, שכך קיבלנו במסורת ממשה רבנו, וכך הוא גם טבע הארץ, שהשעורים מקדימות להבשיל לפני פסח, ואילו החיטה לאחר הפסח. ויש בזה רמז, שגם השעורה, שהיא מאכל בהמה, ומבטאת את הצד הבסיסי והנמוך שבאדם, ולכן היא צומחת תחילה, צריכה להתקשר לקדושה. מליל קציר העומר סופרים שבעה שבועות, ארבעים ותשעה ימים, ובכך מתכוננים ומתעלים עד חג השבועות זמן מתן תורתנו, שבו נצטווינו להקריב את 'שתי הלחם', שהוא הקרבן הראשון שהיו מקריבים מהחיטים של השנה החדשה. נמצא שהעומר התיר לכל ישראל לאכול מהתבואה החדשה, וקרבן 'שתי הלחם' התיר להקריב במקדש מנחות מהתבואה החדשה (מנחות סח, ב; עי' פנה\"ל מועדים יג, ז).", + "זמן מצוות קציר העומר בליל ט\"ז בניסן, וכל הלילה כשר לקציר. מצווה להביא שעורים שגדלו קרוב לירושלים, ואם השעורים שבקרבת ירושלים עדיין לא הבשילו, היו מביאים שעורים ממקומות רחוקים, ובלבד שיהיו מארץ ישראל. נהגו לקצור את העומר ולהביאו לעזרה בטקס מכובד ובקהל רב, כדי לחזק את מסורת חכמים במצווה. לאחר שהשעורים הובאו לעזרה, גרגירי השעורים הוצאו מהשיבולים ועברו קלייה עדינה וטחינה. את הקמח שנוצר ניפו בשלוש עשרה נפות. למחרת, לאחר סיום סדר הקרבת התמיד והמוספים, לקחו מתוך הקמח שיעור עשירית האיפה, ובללו אותו בלוג שמן, ונתנו עליו קומץ לבונה, והכהן היה מניפו לפני ה' ונוטל ממנו קומץ ומקטיר אותו על גבי המזבח. לאחר שהקומץ הוקטר, הותר לכל העם לאכול מהתבואה החדשה (מנחות סג-סח; רמב\"ם תמידין ומוספין ז, ג-יב)." + ], + [ + "חדש / המצווה בחילופי הזמנים בארץ ובעולם", + "עד שנכנסו ישראל לארץ, לא התחייבו בקרבן העומר, והיו רשאים לאכול תבואה בלא הגבלה. ביום י' בניסן שנת 2,489, למניין שאנו מונים לבריאת העולם, עברו ישראל את הירדן ונכנסו לארץ, ומאז נאסר עליהם לאכול מהתבואה החדשה לפני הקרבת העומר. והאיסור התפשט מארץ ישראל לכל העולם, ומאז הוא נוהג בין בארץ ובין בחוץ לארץ, בין בתבואה של ישראל ובין בתבואה של גוי, שנאמר (ויקרא כג, יד): \"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם\" (להלן ה).", + "גם לאחר שבית המקדש חרב, האיסור נשאר בתוקפו, שנאמר: \"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם\". אלא שבזמן שבית המקדש היה קיים, משעה שהקריבו את העומר ביום ט\"ז בניסן, הותר לכל ישראל לאכול מהתבואה החדשה. משחרב המקדש, רק לאחר סיום יום ט\"ז בניסן מותר לאכול מהתבואה החדשה, שנאמר: \"עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה, עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלוֹהֵיכֶם\". בזמן שהמקדש קיים – עַד הֲבִיאֲכֶם אֶת קָרְבַּן אֱלוֹהֵיכֶם, בזמן שהמקדש חרב – עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה. בחוץ לארץ שנוהגים לקיים שני ימים טובים של גלויות, יש להמתין יום נוסף, ורק לאחר סיום יום י\"ז בניסן התבואה החדשה מותרת (מנחות סח, ב; רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד רצג, א).", + "טעם המצווה: מהתבואה האדם מכין את עיקר מזונו, ועל כן צריך להדגיש בה יותר את הערכים האלוקיים. לכן צוותה התורה שנתאפק ולא נאכל מהתבואה החדשה לפני שנקריב את ראשיתה לה', ונחזור ונקשר בכך את המזון אל שורשו המקודש, ונכין את עצמנו לקבל באכילתו את טובו יתברך, ועל ידי כך תימשך הארה של קדושה וערכים לאכילתנו בכל השנה. אלא שרק לאחר שנכנסו ישראל לארץ התגלתה הקדושה בארץ, וניתן היה לקשר את התבואה אל שורשה המקודש על ידי קרבן העומר. ואף בזמן שבית המקדש חרב ואיננו יכולים להקריב את העומר, הידיעה שהיה ראוי להקריב את ראשית התבואה לה', ולכן אסור לאכול מהחדש עד יום העומר, מרוממת את ישראל ומכוונת את אכילתם (עי' חינוך שג; חזקוני ויקרא כג, י; להלן ב, ב)." + ], + [ + "חדש / איסור 'חדש'", + "איסור 'חדש' חל על חמשת מיני דגן: חיטים, שעורים, כוסמין, שיבולת שועל ושיפון, שמהם מכינים לחם, שנאמר (ויקרא כג, יד): \"וְלֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ עַד עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה\". ההגדרה של לחם ��� שהוא עשוי מקמח של חמשת מיני דגן שיש בהם את תכונת ההחמצה, שאם משהים את הבצק שהכינו מהם, הוא מחמיץ, ועל ידי כך אפשר לעשות ממנו לחם משובח שהוא עיקר מזונו של האדם. וכאשר נזהרים ללוש אותו במהירות בלא שיספיק להחמיץ, המאפה שנוצר הוא 'לחם עוני', וזו המצה שנצטווינו לאכול בפסח (מנחות ע, א-ב).", + "ה'חדש', היינו דגן שחל עליו איסור חדש, אסור באכילה ומותר בהנאה. לפיכך, מותר להאכיל חדש לבהמות (משנה מנחות עא, א; פסחים כג, א). וכן מותר למכור חדש לגוי, ובתנאי שאין חשש שיכשיל ישראלים באכילתו.", + "פרטה התורה: \"לֶחֶם וְקָלִי וְכַרְמֶל לֹא תֹאכְלוּ\", ללמדנו שהדגן החדש אסור בכל צורות האכילה. לֶחֶם הוא הצורה המשובחת, שלשם הכנתו צריך לטחון את גרגירי הדגן, ללוש את הקמח במים ולאפות. קָלִי הוא גרגירי התבואה כשהם קלויים באש, וְכַרְמֶל הוא גרגירים חיים כפי שהם. גם אכילת תבשיל מדגן חדש בכלל האיסור, שכן כבר משעה שהדגן כַּרְמֶל חל עליו איסור 'חדש', והבישול אינו מפקיעו מן האיסור. בכלל האיסור כל מוצרי הקמח כסובין, מורסן, עמילן וגלוטן. וכן קוואקר, שהוא שיבולת שועל מעוכה. וכן משקה שיצא מתבואה חדשה, בין אם יצא על ידי סחיטה ובין אם נוצר על ידי בישול, כדוגמת בירה ושיכר.1אמרו חכמים, שהעובר ואוכל כזית לחם וכזית קלי וכזית כרמל, נענש בשלוש מלקויות (כריתות ה, א). גם האוכל תבשיל דגן חדש עובר באיסור תורה ולוקה, שהואיל והיה כרמל, גם אם נטחן והתבשל לא פקע ממנו האיסור (חתם סופר יו\"ד קיד. ועי' הר צבי יו\"ד רלט). השותה משקה שנעשה מתבואת חדש, עובר באיסור תורה אבל אינו לוקה, מפני שרק יין ושמן נחשבים ממש כמו פירות, ואילו המשקים היוצאים משאר הפירות אינם נחשבים כמותם לעניין מלקות (רמב\"ם מאכלות אסורות י, כב. ועי' בפנה\"ל שבת יב, 13). ויש אומרים שמשקה היוצא מהחדש אסור מדרבנן הואיל ואינו עיקר הפרי אלא זיעה בעלמא (משכנות יעקב יו\"ד סח; פני יהושע קונ\"א לקידושין. וללחם משנה על מסכת תרומות יא, ב, המשקה מותר). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, המשקה אסור מהתורה (מהר\"ם מרוטנבורג, רא\"ש, סמ\"ג, רוקח, חכם צבי כ; שב יעקב סא; שאגת אריה החדשות, חדש יג; חק יעקב תפט, כב; ערוה\"ש רצג, כג-כז).", + "כל שהספיק להשריש עד יום ט\"ז בניסן, למרות שעוד לא צמח מעל פני האדמה, יום העומר מתירו. וכל שלא השריש עד יום ט\"ז בניסן, אין יום העומר של שנה זו מתירו, והוא נותר באיסורו עד יום העומר של השנה הבאה. משך זמן ההשרשה של זרעי הדגן באדמה הוא שבועיים מזריעתם (דגמ\"ר, רע\"א). ויש סוברים שלושה ימים מזריעתם (תה\"ד), וכיוון שמדובר באיסור תורה, הלכה כדעת המחמירים. אמנם אם ידוע בבירור שתבואה זו הספיקה להשריש עד יום ט\"ז בניסן, למרות שלא עברו עליה שבועיים מזריעתה, יום העומר מתירה (עי' ירושלמי שביעית ב, ד).", + "איסור חדש נוהג בכל תבואה, גם אם היא גדלה בעציץ שאינו נקוב או במים (רש\"ש פסחים לו, ב; דברי דוד ח\"ד יו\"ד נ, ב).", + "מותר להנביט גרעיני דגן שהותרו לאכילה על ידי יום העומר ולאכול את העלים הצומחים מהם בלא להמתין ליום העומר הבא, הואיל ואיסור חדש חל רק על גרעיני דגן, אף שלא הביאו שליש, אבל לא על הגבעולים (שאגת אריה חדש ד)." + ], + [ + "חדש / איסור קציר", + "אסור לקצור מחמשת מיני דגן הגדלים בארץ ישראל לפני קצירת העומר לקרבן, שנאמר (וי��רא כג, י): \"וַהֲבֵאתֶם אֶת עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל הַכֹּהֵן\", שיהיה קרבן העומר ראשית לכל הנקצרים. העובר וקוצר ביטל מצוות עשה, אולם התבואה שנקצרה – מותרת לאחר הקרבת העומר (רמב\"ם תמידין ומוספין ז, כא). גם לאחר שבית המקדש חרב האיסור נשאר בתוקפו. האיסור הוא לקצור בכלי, אבל ביד מותר לקטוף (פסחים יא, א).", + "האיסור חל על תבואה שגדלה במקום שמותר להביא ממנו את קרבן העומר. לפיכך, מותר לקצור תבואה הגדלה בבית השלחין (שדות שמשקים ביד) שבעמקים, שהתבואה הגדלה שם אינה משובחת ואינה ראויה לקרבן העומר. אבל תקנו חכמים שלא יגדוש את התבואה לערימה עד יום העומר, כדי שלא יבואו לאכול ממנה בעודה באיסור חדש. ולכאורה היה ראוי שיגזרו גם שלא לקוצרה, אלא שהואיל ועיכוב הקציר היה עלול לגרום נזק לתבואה, הסתפקו בכך שאסרו לגדוש את התבואה (מנחות עא, א; שיטה מקובצת שם; רמב\"ם ז, יג). כיום, כאשר יש היתר לקצור את השדה, מותר לבצע את הקציר על ידי קומביין, שתוך כדי הקציר מוציא את גרגירי הדגן מהשיבולים לכונסם בממגורה.2. יש שנטו לומר שלאחר חורבן המקדש איסור הקציר בטל (קרן אורה, רש\"ש). אולם מדברי רמב\"ם (תמידין ומוספין ז, יג), ושיטה מקובצת (מנחות פד, א) בשם ר\"י, משמע שהאיסור נותר בתוקפו. וכ\"כ בשאגת אריה החדשות חדש ח; מלבושי יו\"ט ח\"ב חובת קרקע יא. טעם ההיתר לקצור תבואה של בית השלחין והעמקים, מפני שהגדל שם אינו ראוי לעומר, כי אינו משובח. למהר\"ם חלאווה, ההיתר הוא בבית השלחין שבעמקים, שהגדל שם נחשב כל כך גרוע עד שאפילו בדיעבד פסול לעומר. ולתוס', ר\"ן ורבנו פרץ, ההיתר הוא גם למה שבדיעבד כשר לעומר, כמבואר במשנה, שהוא בית השלחין או עמקים (מנחות פה, א). אמנם חכמים אסרו לקצור גם מה שהותר מהתורה, שמא יבואו לאכול מהתבואה באיסור חדש, אלא שכאשר יש הפסד בעיכוב הקציר, התירו חכמים לקצור ובלבד שלא יגדוש, שעל ידי כך יזכרו שלא לאוכלו. ואף שכמה ראשונים כתבו שיסוד ההיתר לקצור מפני הפסד (רבנו גרשום, תוס', ר\"ן, שטמ\"ק), נראה שטענת ההפסד אינה יכולה להתיר איסור דאורייתא, אלא כוונתם היא שיסוד ההיתר מפני שהתבואה הגדלה שם אינה ראויה לעומר, וחכמים אסרו לקצור שמא יבוא לאוכלה, ובמקום הפסד לא גזרו. וכן מבואר במאירי פסחים יא, א. וכן עולה ממעשיהם של אנשי יריחו שקצרו לפני העומר ברצון חכמים (מנחות עא, א), וביארו הראשונים שהוא מפני שאין מביאים משם עומר (רש\"י, ריב\"ן, רי\"ד, שטמ\"ק).
נראה שהכוונה ב'תבואת העמקים' לתבואה שגדלה ביריחו ובקעת הירדן, שהואיל והגשמים שם מעטים היו צריכים להשקות את התבואה כבית שלחין, ולא היתה ראויה לעומר, הואיל והמקום חם והתבואה הבשילה בו מוקדם, ועד זמן העומר נעשתה ישנה ולא משובחת. עוד אפשר לומר, שתבואה הגדלה בהשקייה ידנית בדרך כלל פחות משובחת מהגדלה באופן טבעי. בכל אופן נראה שכך הדין גם בעמק בית שאן, כי האקלים החם ששם גורם לשעורה להבשיל זמן ניכר לפני פסח עד שאינה ראויה לקרבן העומר, כי עד הפסח כבר לא תהיה טרייה ומשובחת. וכן לסברה שתבואה שמשקים ביד פחות משובחת, כי אף שיורדים שם יותר גשמים, עדיין צריך להוסיף לתבואה השקייה ידנית.
קצירה בקומביין: כיום שרגילים לקצור בקומביין, שיחד עם הקציר בורר את גרגירי הדגן מהשיבולים – במקום שהותר לקצור, מותר לקצור על ידי קומביין. ואין לאסור מפני הגזירה שלא יגדוש, שכן אפשר לומר, שגזירת חכמים חלה על הגדיש בלבד ולא על פעולת הקומביין שהיא שונה לגמרי. ואמנם אפשר לומר שאדרבה, פעולת הקומביין חמורה יותר ומקרבת יותר את הדגן למצב שהוא ראוי לאכילה. אולם מנגד, כיום אין רגילים לאכול דגן חי, והחשש שמא יאכל אינו קיים. בנוסף לכך, אם לא נתיר לקצור בקומביין כמקובל, ייגרם הפסד עצום, ומסתבר שכשם שחכמים התירו את איסור הקציר מדבריהם משום הפסד, כך גם יתירו את איסור הגדיש במקום הפסד. ועי' במאמרו של הרב שלמה רוזנפלד בתחומין ז'.", + "וכן מותר לקצור תבואה חדשה שגדלה בין הנטיעות, שהואיל והיא כחושה אין מביאים ממנה עומר. וגם חכמים לא גזרו שלא לקוצרה, מפני שהיא גורמת נזק לנטיעות הצעירות. וכן מותר לקצור תבואה חדשה לצורך מצווה, כגון שרוצה לפנות את השדה מהתבואה כדי להכין מקום לשבת בסעודת אבלים או בשיעור תורה, מפני שהאיסור הוא לקצור תבואה שראויה לקרבן העומר לצורך האדם ולא לצורך מצווה. אמנם כדי שלא יטעו ויכשלו באכילת התבואה שקצרו, גזרו חכמים שלא יאגדו את השיבולים בכריכות כמקובל אלא יניחו אותן צבתים, היינו אגודות קטנות שאינן קשורות, שעל ידי שימעטו במלאכתן יזכרו שהן אסורות משום 'חדש' (מנחות עא, א; עב, א, ורש\"י שם; רמב\"ם שם טו-טז).3. התעוררה שאלה האם מותר לקצור שולי שדות תבואה כדי ליצור פסי בידוד למניעת התפשטות שריפה. בפשטות, ההיתר בגמרא הוא רק לצורך מצווה, וכפי שכתב רמב\"ם (תמידין ומוספין ז, טו). אולם יש שלמדו מהגמרא, שכל קציר שאינו מיועד לצורך אכילה, מותר (שפת אמת שם, ערוה\"ש קודשים קטז, ח). וממילא לדבריהם מותר. מנגד, 'באהלה של תורה' ד, לד, אסר קציר לצורך מניעת שריפה, הואיל והוא ספק דאורייתא. וכן אין להתחשב בדעת היחידים שסוברים שאיסור קציר בטל אחר החורבן. אבל התיר לפני שהתבואה הביאה שליש. ע\"כ. אולם צריך להקפיד שקציר זה יהיה דווקא לצורך מאכל בהמה, שכן כתבו הפוסקים שההיתר לפני הבאת שליש הוא רק לצורך בהמה (מהר\"י קורקוס, כס\"מ לרמב\"ם תמידין ומוספין ז, טו). ואפשר לבאר, שבאופן זה הקציר אינו עבור הדגן אלא עבור השיבולים שהן עיקר מאכל הבהמה. ונלענ\"ד שאפשר לקבל את דברי השפת אמת וערוה\"ש, שכן מה שהתירו לצורך מצווה דווקא, הוא כאשר הקציר נאכל, אבל כאשר הקציר אינו לצורך אכילה וגם אינו נאכל, אין בו איסור. והרי זה דומה למלאכה שאינה צריכה לגופה, שאינה עיקר המלאכה. ולכתחילה עדיף לקצור על ידי גוי, וכפי שלמדנו שהסתפקו חכמים בב\"מ צ, א, אם יש איסור אמירה לגוי באיסור תורה שאין בו מיתה, ודעת רוב הפוסקים להחמיר ולאסור (עי' פנה\"ל שביעית ה, ט). אולם נראה לפי זה, שבעשה שאין בו מלקות, כקצירה לפני העומר, מותר. וכן מצאנו בתוס' חכמי אנגליה קידושין לח, ב, שהתירו לומר לגוי לקצור חדש.", + "מותר לקצור תבואה שלא הביאה שליש לצורך מאכל בהמה לפני יום העומר, כי עיקר קציר זה הוא לצורך השיבולים ולא לצורך גרגירי הדגן. הבאת שליש הוא השלב שבו התבואה ראויה לאכילת אדם בשעת הדחק, ואם יזרעו אותה תצמח.4דעות שונות נאמרו בהגדרת הבאת שליש, והעיקר שהוא הזמן שהפרי או הדגן נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, וכעין מאכל בן דרוסאי. והוא הזמן שהפרי יכול להזריע, כמבואר בתוספתא תרומות סופ\"ב, ובירושלמי חלה א, ג; שביעית ב, ז. וכ\"כ רמב\"ם הל' מעשר ב, ה; תרומות ב, י; שו\"ע שלא, טו. בתבואה הוא מעת שנגמר שלב 'הבשלת חלב' (שבו תכולת הגרגר עוברת ממצב נוזלי למצב דונג). עי' פנה\"ל שביעית ג, 6.", + "בחוץ לארץ מותר לקצור את התבואה לפני יום העומר, הואיל ואין מביאים מחוץ לארץ את קרבן העומר. אולם נחלקו הפוסקים אם איסור חכמים לגדוש את התבואה חל גם שם." + ], + [ + "חדש / חדש בחוץ לארץ", + "כידוע ארץ ישראל היא מקומם של ישראל, והיא המקום המתאים לקיום התורה (ספרי לדברים יא, יח; רמב\"ן ויקרא יח, כה; להלן יג, א). אכן בארץ ישראל קל לקיים את מצוות ה'חדש', הואיל והתבואה נזרעת בתחילת החורף ומגיעה לשלב הבשלות בסביבות חג הפסח, וממילא העומר מתיר את כל סוגי התבואה, ורק צריך להמתין שלא לקצור ולאכול את התבואה שהבשילה לפני הפסח עד יום העומר. אולם בארצות שבהן יורדים גשמים גם בקיץ, לפעמים דוחים את הזריעה לאחר הפסח, ואזי חלק מהתבואה אסורה משום 'חדש' עד יום העומר שבשנה הבאה. ופעמים רבות היה קשה לברר, איזו תבואה הושרשה לפני יום העומר והותרה באכילה, ואיזו הושרשה לאחריו ואסורה באכילה עד יום העומר הבא. וכיוון שהיה מדובר בשעת הדחק, התירו הפוסקים את התבואה שבשווקים על סמך 'ספק ספיקא'. ספק אחד אולי היא מהשנה הקודמת, ואף אם היא מהשנה הזו, אולי הושרשה לפני יום העומר או שהובאה מארץ שכל התבואה שבה הושרשה לפני יום העומר (ראבי\"ה, רא\"ש). ויש אומרים שאיסור 'חדש' בחוץ לארץ מדברי חכמים, וממילא בכל ספק הלכה כמיקל (אור זרוע).", + "אולם כאשר יהודים נדדו לארצות הקרות שבצפון אירופה נעשה קשה מאוד להישמר מאיסור חדש, שהואיל והחורף שם קר מאוד – מאחרים את זריעת התבואה עד לסיום החורף, ופעמים רבות התבואה השרישה אחר יום העומר. בנוסף לכך, פעמים שמגדלים שם תבואת קיץ, שכן יש ארצות שיורדים בהן גשמים גם בקיץ. כך יצא שהיו זמנים שכמעט כל התבואה במקומם היתה חדש, ורבים אכלו מהתבואה בלא לבדוק אם היא מהחדש האסור עד יום העומר הבא. במיוחד היתה בעיה בשעורה ושיבולת-שועל שמהן הכינו משקה שיכר ופעמים רבות היה ברור שהן מתבואה חדשה.", + "למעשה, היו רבנים שעוררו את העם להישמר מהאיסור למרות הקושי. וכאשר הקושי גבר, היו רבנים שנמנעו מלהוכיח את הציבור, מפני שידעו שדבריהם לא יישמעו, ואמרו \"מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים\" (רא\"ש, רמ\"א רצג, ג).", + "והיו רבנים שמחמת הדוחק הגדול חפשו פתח להיתר: יש אומרים שלדעה המקילה במשנה, אין איסור חדש חל בחוץ לארץ, ובשעת הדחק אפשר לסמוך עליה (ט\"ז רצג, ד). ויש אומרים, שלדעה המקילה במשנה, איסור חדש חל בחוץ לארץ מדברי חכמים רק בארצות הקרובות לארץ ישראל, ולכן בשעת הדחק אפשר להתיר חדש באירופה ובשאר הארצות הרחוקות מארץ ישראל (ערוה\"ש רצג, כ, עפ\"י רבנו ברוך). ויש אומרים, שאיסור 'חדש' אמנם חל בכל הארצות שבחוץ לארץ, אלא שהוא חל רק על תבואה של יהודים ולא על תבואה של גויים (ב\"ח). ואף שהרבנים, מורי ההוראה, ידעו שלדעת רובם המכריע של הראשונים הלכה כדעת התנאים הסוברים שאיסור חדש חל בחוץ לארץ מהתורה גם בתבואה של גוי, מפני הדוחק הגדול סמכו על דעות היחידים והקילו, מפני שבאותן הארצות האנשים נזקקו מאוד לשיכר, עד שנדמה היה בעיניהם \"שחייו של אדם תלוי ממש בזה\" (ט\"ז שם).5במשנה וגמרא קידושין לז, א, דעת תנא קמא, שהוא ר' ישמעאל, שאיסור חדש אינו נוהג מהתורה בחוץ לארץ, וכן דעת ר' אלעזר בנו של רשב\"י. לעומת זאת, לדעת רבי אליעזר ור' עקיבא ורשב\"י, איסור חדש חל מהתורה גם בחוץ לארץ, שנאמר (ויקרא כג, יד): \"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם\". מבואר בתוס' במנחות סח, ב, עפ\"י דברי האמוראים שם, שהכל מסכימים שאיסור חדש חל בחו\"ל, ורק נחלקו אם הוא מהתורה או מדברי חכמים. וכ\"כ שאגת אריה (חדש א). ויש סוברים שלדעת ת\"ק אין איסור חדש חל בחו\"ל (ב\"ח וט\"ז). למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים שהלכה כדעת ר' אליעזר שאיסור חדש חל מהתורה גם בחו\"ל. ראשית מפני שכך דעת רוב התנאים, שנית מפני שכך נפסק בסתם משנה (ערלה ג, ט), שנאמרה בלשון של פסקי הלכות, שהלכה כמותה: \"החדש אסור מן התורה בכל מקום, והערלה הלכה, והכלאים מדברי סופרים\". וכן למדנו ממנהגם של אחרוני האמוראים (מנחות סח, ב), רבנן דבי רב אשי ורבינא, שאיסור חדש נוהג בחו\"ל מהתורה. וכן פסקו רי\"ף, רא\"ש, רמ\"ה, מאירי, מרדכי, ריטב\"א בקידושין שם. וכ\"כ רבנו יונה, רוקח, רבנו ירוחם, ראבי\"ה, חינוך, כלבו, סמ\"ג וסמ\"ק; רמב\"ם מאכלות אסורות י, ב; טור ושו\"ע רצג, ב.
אולם בארצות אירופה היה קשה מאוד לשמור על האיסור, ומפני כך התאמצו הפוסקים למצוא היתר לדבר. יש ראשונים בודדים שסוברים שהאיסור בחו\"ל מדברי חכמים (אור זרוע, מהר\"ם מעיל צדק), וממילא בכל מקום שיש ספק, בשעת הדחק אפשר להקל. ולדעת רבנו ברוך (הובא בתשובת הרא\"ש ב, א), איסור חדש בחו\"ל הוא מדברי חכמים וחל רק בארצות הסמוכות לארץ ישראל, ובערוך השולחן (רצג, יט-כא) חיזק סברת היתר זו. והט\"ז רצג, ד, סבר שלת\"ק במשנה קידושין לז, א, אין איסור חדש בחו\"ל, ואמנם הראשונים הכריעו כדעת רוב התנאים והאמוראים שהחמירו, אולם אין זו הכרעה גמורה, ולכן בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעת היחיד המיקל (עי' בפנה\"ל שביעית ויובל ז, 2). ויש שהקילו כאשר קונים את התבואה מגוי, כי לדעת ריב\"א (הובא בדברי הרב אביגדור), אין איסור חדש בתבואה של גוי בחו\"ל. ולדעת הב\"ח אין איסור חדש בתבואת גוי אפילו בארץ. ובפירוש לחם משנה (למשנה בתרומות יא, ב), רצה לחדש שאין איסור על המשקה היוצא מהתבואה.
ואף שברור לרוב האחרונים, שהעיקר כדעת רובם המכריע של הראשונים שאיסור חדש חל בחו\"ל מהתורה, וכן ראוי להחמיר כשאפשר (משנה ברורה תפט, מה), מפני שעת הדחק רבים סמכו על דעת היחידים שהקילו (ערוה\"ש)." + ], + [ + "חדש / תערובות וספקות", + "הגיע לאדם דגן או מוצרים שיש בהם דגן וספק אם הם אסורים משום 'חדש' – אסור לאוכלם, שבכל ספק באיסור תורה יש להחמיר. וכך נוהגים בארץ ישראל, שכל דגן שיש לו אישור כשרות של הרבנות הראשית, אין בו חשש של איסור חדש.", + "וכך היה ראוי לנהוג גם בחוץ לארץ, להחמיר בספק איסור 'חדש', הואיל וכיום ניתן להשיג תבואה ישנה וכבר אין מדובר בשעת הדחק (עי' אג\"מ יו\"ד ד, מו, ד). אולם בפועל רוב ארגוני הכשרות בחוץ לארץ נוהגים להקל בזה על פי הסברות שנאמרו בעבר, כאשר היה קשה מאוד להשיג תבואה ישנה. והרוצה להקל בחוץ לארץ, יש לו על מה לסמוך. וככל שקשה יותר להשיג מזון ללא חשש 'חדש', כך ניתן יותר לסמוך על המקילים. אבל בארץ ישראל למרות שרוב התבואה מיובאת מחוץ לארץ, אין להקל בזה, מפני שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים, וכך הוא מנהג ארץ ישראל מדורי דורות, ובלא קושי ניתן להישמר מספק איסור. ועל כן כל מוצר שיש בו דגן בכשרות של חוץ לארץ בלא אישור של הרבנות, ולא צוין במפורש שהוא מתבואה ישנה או שהוא בהשגחה של רב שמקפיד על איסור 'חדש', אסור מחמת הספק לאוכלו הואיל וידוע שרוב הבד\"צים בחוץ לארץ מקילים בספק איסור 'חדש'.", + "התערב קמח של 'חדש' בקמח אחר, אין ה'חדש' בטל אפילו בכמות הגדולה ממנו פי אלף, הואיל וה'חדש' הוא 'דבר שיש לו מתירים', שלאחר יום הקרבת העומר ה'חדש' יהיה מותר, ודבר שיש לו מתירים אינו בטל במינו (נדרים נח, א; רמב\"ם מאכ\"א טו, י).", + "אם תערובת ה'חדש' היא חמץ, הרי שלעולם תערובת זו לא תהפוך להיות מותרת, כיוון שלפני פסח צריך לבערה. ולכן אם יש בתערובת פי ששים כנגד ה'חדש' הוא בטל והתערובת מותרת באכילה (חכמ\"א נג, בינת אדם כח). וכן אם התערובת היא מאכל שיתקלקל עד יום העומר, ה'חדש' בטל בששים (חק יעקב תפט, כד).", + "אם קמח ה'חדש' התערב במאכל שהוא מין אחר, בטל בששים ואין צריך להמתין עד ליום העומר, שכן גם דבר 'שיש לו מתירין' אינו אוסר מאכל ממין אחר אלא אם כן הוא יכול לתת בו טעם, וכל שיש פי ששים כנגדו אינו יכול לתת טעם וממילא בטל (שו\"ע יו\"ד קב, א)." + ] + ], + [ + [ + "ערלה ורבעי / מצוות ערלה ונטע רבעי", + "מצווה שלא ליהנות מפירות הערלה, הם הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ, ומצווה להעלות את הפירות הגדלים בשנה הרביעית לירושלים ולאוכלם בקדושה ובהלל לה', ומתוך כך תימשך ברכה לפירות שיגדלו מהשנה החמישית ואילך. שנאמר (ויקרא יט, כג-כה): \"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ, שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\".", + "ערלה' פירושה אטימה, לפיכך ערל לב (יחזקאל מד, ט) הוא מי שליבו אטום, ערל אוזניים (ירמיהו ו, י) הוא זה שאוזניו אטומות מלשמוע, וערל שפתיים (שמות ו, יב) הוא אדם ששפתיו אטומות מלדבר. הרי שנצטווינו שפירות שלוש השנים הראשונות יהיו אטומים לנו, שלא נאכלם ולא נהנה מהם (רש\"י ורשב\"ם ויקרא שם).", + "ביום שעברו בני ישראל את הירדן בימי יהושע בן נון ונכנסו לארץ, התחייבו במצוות ערלה, שנאמר (ויקרא יט, כג): \"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם\". ואף עץ שגוי נטע בשדהו מאז ואילך חייב בערלה ופירותיו אסורים עלינו בהנאה, שנאמר (שם): \"כָּל עֵץ מַאֲכָל\", לרבות עץ שנטע גוי (תורת כהנים שם).", + "בחוץ לארץ דין ערלה נוהג מ'הלכה למשה מסיני', וקבעה ההלכה שהוא נוהג רק כאשר יש וודאות שהפירות ערלה, אבל כל שיש ספק בדבר, למרות שמסתבר מאוד שהפירות ערלה, אין בהם איסור, שספק ערלה בארץ אסור, ובחוץ לארץ מותר (משנה וירושלמי ערלה ג, ז; בבלי קידושין לט, א; שו\"ע יו\"ד רצד, ח, להלן יא). גבולות הארץ לעניין מצוות ערלה הם גבולות עולי מצרים. וגם לסוברים שדרום הערבה מחוץ לגבול עולי מצרים, כיוון שהוא תחת שלטון מדינת ישראל, חלה עליו המצווה מהתורה (להלן יב, ב, 2; יז).1משנה ערלה א, ב: \"עת שבאו אבותינו לארץ – מצאו נטוע פטור, נטעו אף על פי שלא כבשו חייב\". שנאמר 'וְכִי תָבֹאוּ' – מיד שתבואו (ירושלמי שם). וכן נפסק ברמב\"ם (מעשר שני ונטע רבעי י, ט).יש אחרונים שסוברים שלדעת הסוברים שקדושה שנייה שנתקדשה הארץ בימי בית המקדש השני בטלה עם חורבנו, ערלה בזמן הזה מדברי חכמים (משנה למלך מאכלות אסורות י, יא). ויש ��ומרים שרק כאשר רוב ישראל יושבים בארץ, חייבים בערלה מהתורה, שנאמר \"כי תבואו\" (צל\"ח ברכות לו, א). למעשה נפסק שגם בזמן הזה מצוות ערלה בארץ מהתורה (שו\"ע יו\"ד רצד, ח; רדב\"ז, מבי\"ט, מהרשד\"ם, מהרי\"ט). אמנם בשעת הדחק מצרפים את דעת המקילים כצד להיתר (הרב הרצוג פסקים וכתבים ג, א; יבי\"א ו, יו\"ד כד).
כיוון שספק ערלה בחוץ לארץ מותר, אמרו חכמים (ברכות לו, ב): \"כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחוץ לארץ\", ולכן אין לקליפה של צלף דין ערלה. וכן הדין לגבי כל מחלוקת בערלה, שכל שיש תנא או אמורא שמיקל, בחו\"ל הלכה כמותו (עי' שו\"ע יו\"ד רצד, יז). ונראה שגם במחלוקות ראשונים ואחרונים יש לנטות לצד המקלים, אבל כאשר מסתבר מאוד כדעת המחמירים, נכון להחמיר.", + "אחד הנוטע גרעין ואחד הנוטע ייחור, מעת שהשרישו באדמה מתחילים למנות להם שלוש שנים (בהלכה ד יבואר כיצד מחשבים את השנים)." + ], + [ + "ערלה ורבעי / טעם המצווה", + "טעם המצווה, לכבד את ה' בראשית פירות העץ, לאוכלם בקדושה בירושלים ולהלל בהם את ה' על כל הטוב שהעניק לנו. וכיוון שבדרך כלל הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אינם מרובים ומשובחים, אין ראוי להלל בהם את ה', ועל כן אסרה אותם התורה, כדי שתחילת אכילתנו תהיה בקדושה ובהלל לה' בשנה הרביעית שבה כבר גדלים פירות רבים וטובים. ומתוך כך, נועם ה' וברכתו יחולו על הפירות הגדלים בכל השנים, ואכילתם תהיה מחוברת לאמונה, ותעניק חיוניות להוסיף טובה וברכה בעולם. כיוצא בזה צוותה התורה לקדש את בכור האדם ואת בכור הבהמה ואת פירות הביכורים. וכן הוא טעמן של מצוות חדש, תרומה, חלה וראשית הגז (עי' רמב\"ן ויקרא שם; חינוך רמו-רמז).", + "עוד למדנו ממצווה זו את ערך האיפוק, שהוא חשוב ומועיל מאוד. היכולת להתאפק ולדחות את סיפוק הרצון לזמן המתאים הוא תנאי הכרחי להצלחתו של האדם בעולם הזה ובעולם הבא. לדוגמא, ידוע שאדם שילמד בנעוריו בשקידה, יצליח יותר בחייו האישיים ובפרנסתו, ואע\"פ כן צעירים רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם ומאבדים את זמנם בבילויים שונים. כמו כן ידוע שקשרי חברות בין בחורים ובחורות שלא לשם נישואין, מזיקים ליכולתם להינשא ולהקים באהבה בית נאמן, ואע\"פ כן רבים אינם מצליחים להתאפק, נגררים אחר יצרם לקשרים סוערים שאינם מובילים לברית אמת. וכן ישנם אנשים שאינם מצליחים להתאפק מלבזבז את כספם על מותרות כקניית דירה יקרה מכפי יכולתם, ואינם מצליחים לחסוך כסף כדי לסייע לילדיהם לרכוש מקצוע ולהתחתן וכדי לקיים את עצמם בזקנותם. גם אדם הראשון נגרר אחר יצרו וחטא מפני שלא התאפק מלאכול מעץ הדעת טוב ורע, וגרם בכך מיתה לו ולצאצאיו. במצוות הערלה, לומד האדם לראות את פירותיו גדלים, ולהימנע מליהנות מהם, ותוך כך הוא לומד להתגבר על יצרו ולהתאפק. זהו שאמרו חכמים (ויק\"ר כה, ב): \"מי יגלה עפר מעיניך אדם הראשון, שלא יכולת לעמוד על צוויך שעה אחת, והרי בניך ממתינים לערלה שלוש שנים\" (עי' ביצה כה, ב).", + "עוד אמרו חכמים, שפירות השנים הראשונות מבטאים רצון לצאת אל הפועל לפני הזמן, בלא האיפוק הראוי, ולכן אין בהם שלימות והטומאה דבוקה בהם. פירות שלוש השנים הראשונות כנגד שלוש הקליפות הרעות והקשות, שאוטמות ומסתירות את האור. והשנה הרביעית כנגד הקליפה הדקה שמעורבים בה טוב ורע, ופירותיה נתקנים על ידי העלאתם לירושלים ואכילתם בקדושה (זוהר ח\"ג פז, א; שערי אורה שער ה'; פרדס רימונים שער כה, ז)." + ], + [ + "ערלה ורבעי / איסור הנאה", + "הפירות הגדלים בשלוש השנים הראשונות אסורים באכילה ובהנאה. לפיכך, אסור להדליק נר בשמן של פירות ערלה, ואסור להסיק תנור בפירות ערלה. וכן אסור להניח פירות ערלה באדמה לשם זיבול, אבל מותר להשליכם על הקרקע בלא כוונת זיבול. גם לצורך מצווה אסור להשתמש בפירות ערלה, לפיכך, אתרוג של ערלה פסול לארבעה מינים בסוכות (סוכה לד, ב; שו\"ע יו\"ד רצד, כד; פנה\"ל סוכות ד, יב). וכן אסור ליהנות מריח של פירות ערלה (שו\"ע יו\"ד קח, ז).2. בירושלמי ערלה ג, א, ובבלי פסחים כא, ב: לדעת חזקיה כל מקום שנאמר לֹא יֵאָכֵל כדוגמת ערלה, אסור גם בהנאה, שאם יתירו ליהנות מהפירות, יוכלו למוכרם ולקנות בדמיהם מאכלים, נמצא שעל ידם מגיעים לאכילה. וכאשר האיסור נאמר בלשון לֹא תֹאכֵלוּ, כדוגמת איסור אכילת נבלה וטריפה, המאכל אסור באכילה ומותר בהנאה. וכ\"כ רא\"ש (חולין ז, יז). ולדעת ר' אבהו כל לשון איסור אכילה כולל גם הנאה זולת מקומות שיש בהם לימוד אחר שמתיר בהנאה. וכ\"כ רמב\"ם (מאכלות אסורות ח, טו). עוד למדו מכך שנאמר שלוש פעמים לשון 'ערלה', שבכלל זה גם כל סוגי ההנאה (פסחים כב, ב). (על ההיתר לזרוק לארץ שלא לכוונת זיבול עי' תוס' ע\"ז מג, ב, 'אמרו לו', ומשפטי ארץ י, ט).", + "וכן אסור לצבוע בגד בצבע שהופק מפירות ערלה. והבגד שנצבע בפירות ערלה אסור בהנאה, וכדי שלא יכשלו בו, צריך לשורפו (ירושלמי ערלה ג, א; בבלי קידושין נו, ב). וכל אימת שיש חשש שיבואו ליהנות מפירות ערלה, מצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת שתמנע את האפשרות ליהנות מהם. ואם אפשר, טוב להסיר את הפרחים או הפירות מהעץ בעודם קטנים, כדי שלא יכשלו בהם.3. במשנה תמורה לג, ב: \"ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח – ישרף, ותרומה טמאה, והערלה, וכלאי הכרם – את שדרכן לשרוף – ישרוף, ואת שדרכן להיקבר – יקבור\". לתוס' משמע שחובה לשרוף כלאי הכרם וערלה, שנאמר (דברים כב, ט): \"פֶּן תִּקְדַּשׁ – פן תוקד אש\" (קידושין נו, ב). מנגד, לריטב\"א אין חובה לשרוף, אלא שהם עומדים לשריפה. וביאר בשו\"ת בניין ציון קא, כדי שלא יכשלו וייהנו מהם, ולכן את הראוי לקבורה קוברים, הרי שאין חובה דווקא לשרוף. וכ\"כ בערוה\"ש רצד, ג. והחת\"ס או\"ח קפ, כתב שאם ישרוף יקיים מצווה, אבל אין בכך חובה, ולכן לא מצינו שרבותינו הקפידו על כך.", + "כל מה שצומח עם הפרי אסור בהנאה, ובכלל זה גרעיני הפרי וקליפתו, וכן מיץ היוצא ממנו. אבל העץ והעלים והפרחים שלו מותרים בהנאה. וכן הפרי בעודו קטן מאוד עד שאינו נחשב פרי ונקרא סמדר – מותר בהנאה. אבל משיגיע לשלב הבוסר, למרות שעדיין אינו ראוי לאכילה, הוא כבר נחשב פרי וחל עליו איסור ערלה (משנה ערלה א, ז-ט; שו\"ע יו\"ד רצד, א-ב).4שלושה שלבים בגידול הפרי: א' סמדר – עדיין לא נחשב פרי, והוא מעת שהפרח נופל ומתגלה הפרי הקטנטן ועד הגעתו לשלב שניכרת צורתו כפרי. ב' בוסר, פרי שאינו ראוי לאכילה. היינו מעת שניכרת צורתו הוא נחשב פרי למרות שאינו ראוי לאכילה. ג' 'הביא שליש', היינו משעה שהפרי נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, ומאז הוא חייב במעשרות. לר' יוסי כבר משלב הסמדר חל איסור ערלה, ולחכמים, רק משלב הבוסר (משנה ערלה א, ז, תפארת ישראל שם). וכן מובא בברכות לו, ב, ומבואר שם עפ\"י משנה (שבי��ית ד, י), שלדעת בית הלל אסור בשביעית לקצוץ ענפי גפן, זית וחרוב מעת שיש עליהם פירות בוסר, והוא בענבים משיגרעו, זיתים משינצו, וחרובים משישרשרו. וכן ביאר רדב\"ז (שו\"ת א, מד) בדעת רמב\"ם (נטע רבעי ט, יג). וכ\"כ הגר\"א רצד, לז. ואמנם בכפניות של תמרים אסרו גם סמדר, אולם זה משום שהיו אוכלים אותם (רדב\"ז). ואמנם בברכות לו, ב, אמרו שבשאר הפירות חכמים מודים לר' יוסי שגם סמדר אסור, ועפ\"י זה כתב חזו\"א (ערלה ג, ה) שאכן בשאר הפירות סמדר אסור, ורק בענבים, זיתים וחרובים סמדר מותר ובוסר אסור. אולם הגר\"א ביאר שדברי הגמרא בברכות נאמרו כדרך דחייה אבל המסקנה שבכל הפירות סמדר מותר ובוסר אסור. וכן הלכה, שלא מסתבר לחלק בין סוגי הפירות השונים.
[למעיינים: בשו\"ע רצד, ד, כתב שבסוף השנה השלישית, הפירות שחנטו אחר ט\"ו בשבט מותרים. ולכך נטה מרן הרב במשפט כהן ג. כידוע לדעת רמב\"ם ושו\"ע ורוה\"פ שלב החנטה הוא השלב שבו הפרי הביא שליש, וראוי לאכילה בשעת הדחק והתחייב במעשרות (פנה\"ל שביעית ג, 6). אלא שקשה על השו\"ע, שכאן למדנו שפירות הבוסר אסורים בערלה ואיך יתכן שכאשר יגיע עליהם ט\"ו בשבט יהפכו למותרים. ואכן לשון רמב\"ם (נטע רבעי ט, י): \"כל מה שיוציא האילן בתוך זמן זה הרי הוא ערלה\", ומשמע שכוונתו משיוציא – משיגיע לשלב הבוסר. ולדעת תוס' חנטה היא מעת הסמדר, ואפשר שרש\"י שכתב (ר\"ה יד, א) שהולכים אחר החנטה בשנות הערלה, התכוון כדעת תוס'. וכ\"כ במשפטי ארץ ב, ב, שהולכים אחר החנטה לפי תוס'. אולם אפשר לבאר שלדעת שו\"ע, מיום א' תשרי ועד ט\"ו בשבט של השנה האחרונה, איסור ערלה הוא רק מפני שהפירות גדלו מכוח גשמי השנה שעברה, ומסתבר שרק פירות שחנטו לפני ט\"ו בשבט, גדלו על גשמי שנה שעברה, אבל אלו שהגיעו לבוסר בלבד, כבר גדלו על גשמי השנה החדשה ואין בהם איסור. ואפשר שגם הרמב\"ם שלא פירש את דעתו מסכים לזה.]", + "אסור לזרוע גרעיני פירות של ערלה, וכן אסור להניח פרי ערלה באדמה כדי שיצמח ממנו עץ. אבל מותר לנטוע ענף של עץ ערלה, הואיל ואין איסור הנאה בעץ (משנה ערלה א, ט). עבר ושתל פרי ערלה, העץ הצומח מותר בהנאה, שכלל נקוט בידינו: \"זה וזה גורם – מותר\". כלומר, כאשר יש שני גורמים לצמיחת העץ – הפרי האסור והאדמה המותרת, העץ הצומח מותר בהנאה (שו\"ע יו\"ד רצד, יב).", + "איסור ערלה חל גם על עץ של גוי, שפירותיו אסורים על ישראל בהנאה. אמנם לגוי מותר ליהנות מפירות ערלה שצמחו בעץ שלו או בעץ של ישראל, כי איסור ערלה חל על ישראל ולא על גויים. אבל כיוון שהפירות אסורים על ישראל בהנאה, אסור לישראל למכור את פירות הערלה שלו לגוי, וכן אסור לו לתת אותם במתנה לגוי או אפילו להאכילם לחיה, כי גם באופן זה יש לישראל הנאה מהם (רמב\"ם הל' מאכלות אסורות ח, טז).", + "אמנם לפני שפירות הערלה החלו לצמוח, מותר למכור אותם לגוי, שהואיל והישראל מקבל את הכסף עוד לפני שהפירות באו לעולם, אין הוא נהנה מהפירות אלא מהעץ, שאותו הוא מוכר, והעץ מותר בהנאה (שו\"ע יו\"ד רצד, טו, נקודות הכסף שם). וזאת בתנאי שאין חשש שהגוי ימכור את פירות הערלה לישראל ויכשיל אותו באיסור, כגון שהגוי מוכרם במקום שאין שם יהודים." + ], + [ + "ערלה ורבעי / חישוב שנות הערלה", + "במניין שנות הערלה אנו מתחשבים בשני תאריכים, א' בתשרי שהוא ראש השנה לשנים ולנטיעות, וט\"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, וזאת משום שכל פרי שיחנוט עד ט\"ו בשבט, בידוע שחנט מכוח הגשמים שהעץ קיבל בשנה הקודמת. עוד כלל יש לנו: שלושים יום בשנה נחשבים שנה (ר\"ה ט, ב – י, ב).", + "כך הוא החשבון: אם העץ השתרש באדמה עד יום כ\"ט אב, הרי שעד א' בתשרי יעברו עליו שלושים יום, ואותם שלושים יום ייחשבו לו כשנה שלימה. אח\"כ יש להמתין עוד שנתיים עד לסיום שלוש השנים, וכיוון שראש השנה לאילנות הוא ט\"ו בשבט, יש להמתין עד ט\"ו בשבט, כי הפירות שחונטים לפני ט\"ו בשבט חנטו מכוח גשמי השנה הקודמת כאשר העץ עוד היה ערלה. הרי שאם העץ השריש ביום כ\"ט באב תשפ\"א, כל הפירות שיחנטו בו עד ט\"ו בשבט של שנת תשפ\"ד יהיו ערלה. וכל שיחנטו בו מט\"ו בשבט תשפ\"ד ועד ט\"ו בשבט תשפ\"ה יהיו נטע רבעי, וכל הפירות שיחנטו בו מט\"ו בשבט תשפ\"ה יהיו חולין. הרי שבפועל דין ערלה יחול עליו במשך שנתיים וחמישה וחצי חודשים.", + "שיערו חכמים שלאחר ארבעה עשר יום הגרעין או הייחור משתרש באדמה. נמצא שכדי שהעץ ישתרש באדמה עד יום כ\"ט אב וירוויחו שנה, יש לנטוע אותו לכל המאוחר בט\"ו באב. ואם שתלו שתיל עם גוש אדמתו, אין צריך להמתין ארבעה עשר יום, כי מעת שמניחים אותו באדמה הוא נחשב מושרש בה. וממילא אם יניחו אותו באדמה עד יום כ\"ט באב, ירוויחו שנה.", + "אבל אם העץ השתרש בקרקע מיום ל' באב תשפ\"א ואילך, כיוון שלא היו לו שלושים יום בשנת תשפ\"א, יתחילו לספור לו שנה ראשונה רק בא' תשרי תשפ\"ב, ויצטרכו להמתין שלוש שנים שלימות עד א' תשרי תשפ\"ה, וכיוון שראש השנה לאילנות הוא בט\"ו בשבט, יצטרכו להמתין לו עוד מספר חודשים עד ט\"ו בשבט תשפ\"ה, ורק אז יפקע מהעץ דין ערלה. הרי שאם העץ הושרש באדמה בל' אב תשפ\"א, דין ערלה חל עליו במשך שלוש שנים וחמישה וחצי חודשים. ואמנם יש מקילים וסוברים שלעולם אין דין ערלה נמשך יותר משלוש שנים, אולם כיוון שדין ערלה מהתורה, הלכה כדעת המחמירים.5השתרש בכ\"ט באב – שנות הערלה תסתיימנה כעבור כשנתיים וחצי:
השתרש בל' באב – שנות הערלה תסתיימנה כעבור שלוש וחצי שנים:

כתבתי כדעת רז\"ה, תוס', רשב\"א, ריטב\"א, ר\"ן וטור, שלעולם לאחר סיום שלוש שנות הערלה, צריך להמתין עד ט\"ו בשבט, כי הפירות שחונטים עד ט\"ו בשבט יונקים את חיותם מגשמי השנה שעברה. אלא שאין צריך שהשנה הראשונה תהיה שלימה, ואם היו בה שלושים יום עד א' בתשרי, הם נחשבים שנה אחת. אמנם לדעת רש\"י, רמב\"ם וראב\"ד (הל' מעשר שני ונטע רבעי ט, י-יב), רי\"ד, מאירי וסמ\"ג, רק עץ שהקלנו עליו בתחילתו להחשיב לו מקצת השנה כשנה, צריך להמתין עד ט\"ו בשבט, אבל אילן שניטע פחות משלושים יום לפני תום השנה, ימתין עד א' תשרי תשפ\"ב ואז יתחיל למנות שלוש שנים שלימות, וביום א' בתשרי תשפ\"ה, יפקע ממנו דין ערלה, שהואיל ועברו עליו שלוש שנים שלימות יצא לגמרי מכלל ערלה, ואף מה שיחנוט לפני ט\"ו בשבט, שגדל מכוח גשמי שנה שעברה כשעוד היה ערלה, אינו נאסר. ואם נטע את העץ בין א' תשרי לט\"ו בשבט, לדעת רבים לפי שיטה זו, שלוש שנות הערלה מסתיימות בט\"ו בשבט, כך שימתין יותר משלוש שנים תמימות (ראב\"ד, רדב\"ז ודעימיה בדעת הרמב\"ם). ויש אומרים שימנה שלוש שנים מיום ליום (כס\"מ בדעת הרמב\"ם). ויש אומרים שבין נטע לפני ר\"ה ובין לאחריו, לעולם אין מונים יותר משלוש שנים מיום ליום (רב האי גאון כמובא באשכול הל' ערלה קיא, א; ורב נטרונאי גאון כמובא בתמים דעים קל). ויש מקילים עוד, שאם השריש עד כ\"ט באב תשפ\"א, שנות הערלה מסתיימות בא' תשרי תשפ\"ד, כעבור 25 חודשים מההשרשה. ואם השריש לאחר כ\"ט באב, שנות הערלה מסתיימות בט\"ו בשבט תשפ\"ד, כעבור 29.5 חודשים מההשרשה (ר' חננאל ר\"ה ט, ב – י, א; י\"א באשכול ערלה קיא, א).
למעשה, בדעה העיקרית פסק השו\"ע רצד, ד-ה, כרמב\"ם, ורק בי\"א כתב כרז\"ה. גם הגר\"א פסק כרמב\"ם. אולם כתבתי כדעת המחמירים, שספק דאורייתא לחומרא. וכ\"כ מהר\"א פולדא, לבוש, שערי צדק, אדר\"ת. ורש\"ס וכרם ציון ח\"ו ה, ה, כתבו שראוי להחמיר.
בחו\"ל הלכה כדעת המקילים, ובשעת הצורך אף כדעת ר\"ח. לעניין ארבעה עשר יום הדרושים להשרשת הנטיעה, הכוונה לימים שלימים, ולכן כדי שתעלה לו שנה, עליו לנטוע לכל המאוחר בט\"ו באב. וכ\"כ רמב\"ם (נטע רבעי ט, י), סמ\"ג, כפתור ופרח, טור ושו\"ע רצד, ד, שערי צדק וערוה\"ש. ויש אומרים שמקצת היום ככולו, ויכול לנטוע בט\"ז באב (רבנו ירוחם ומאירי). ובארץ ישראל צריך להחמיר, ובחו\"ל אפשר להקל." + ], + [ + "ערלה ורבעי / עץ שנעקר או נקצץ", + "עץ שנעקר ממקומו, אם נותר לו עדיין שורש אחד שמחבר אותו לאדמה, ועוביו לפחות כמחט שהאורגים היו מותחים בה את הבגד, אפשר לחזור ולטומנו באדמה והוא פטור מערלה, הואיל והוא יכול להתקיים בדוחק על ידי שורש זה. ואם לא נותר לו אפילו שורש כזה, כשיטמנו אותו באדמה יתחייב שוב בערלה (שו\"ע יו\"ד רצד, כ).", + "עץ שעקרתו הרוח או נשטף על ידי נהר, ובצמוד לשורשיו נותר גוש אדמה. למרות שאין לו שום שורש שמחברו לקרקע, אם העץ יכול לחיות מגוש האדמה שצמוד לשורשיו ארבעה עשר יום, אפשר לטמון אותו מחדש באדמה ואין צריך לחזור לספור לו שנות ערלה. ואם אינו יכול לחיות ממנו ארבעה עשר יום, כשיטמנו אותו באדמה יצטרכו לספור לו מחדש שנות ערלה. לפיכך, כאשר יש צורך להעתיק עץ מאכל ממקום למקום, יש להקפיד לעוקרו עם גוש אדמה שיוכל לחיות בו ארבעה עשר יום, וכך לא יצטרכו לספור לו שנות ערלה מתחילה. וטוב לגוזמו לפני כן ככל האפשר, שעל ידי כך הוא מתקיים בקלות זמן רב.6. משנה ערלה א, ג: \"אילן שנעקר והסלע (אדמה) עמו… אם יכול לחיות – פטור, ואם לאו – חייב\". וכ\"כ בשו\"ע רצד, יט. יש אומרים שרק אם יכול לחיות בגושו שלוש שנים, הוא פטור מערלה. וכ\"כ פרח מטה אהרן ב, עה; ברכ\"י רצד, יא; פת\"ש יג; אג\"מ יו\"ד א, קפה. אולם רבני הארץ ובראשם מרן הרב קוק במשפט כהן ח-ט, פסקו לחקלאים למעשה שדי בכך שהעץ יוכל להתקיים ארבעה עשר יום, כמשך ימי השרשה. והרב הרצוג פסקים וכתבים ג, ט, קיבל את דעתם. וכן פסקו משפטי עוזיאל א, כ; ומנחת שלמה א, סט. והכוונה שהעץ יוכל להתקיים בגושו על ידי שיעניקו לו את הטיפול הדרוש בהשקיה וזיבול. ונלענ\"ד שגם המחמירים יכולים להסכים לכך, שכן אם הגוש מסוגל לקיים את הצמח על ידי טיפול שגרתי ארבעה עשר יום, מן הסתם יוכל לקיימו גם שלוש שנים, ובמיוחד אם יגזמו אותו גיזום עמוק וישקו אותו ברציפות בטפטפות.", + "עץ שנקצץ או נשבר, אם נשאר כל שהוא מגזעו מעל הארץ, פטור מערלה, ואם נקצץ כולו וחזר לגדול משורשו, חייב בערלה.7מבואר בירושלמי שביעית א, ו, שלדעת ר' אליעזר בן יעקב, כל שנקצץ פחות מטפח חייב בערלה, ולחכמים אם נותר כלשהו מעל הקרקע פטור מערלה, ורק אם נקצץ לגמרי חייב בערלה. לדעת רמב\"ם (נטע רבעי י, יג), רשב\"א, רבנו ירוחם, ושו\"ע רצד, יח, הלכה כחכמים. והרא\"ש פסק כר' אליעזר בן יעקב. ועי' בב\"י וש\"ך רצד, לא, ביסוד מחלוקתם. למעשה הלכה כמקילים, הואיל ומבואר בירושלמי שיסוד חיוב עץ שנקצץ בערלה מדברי חכמים משום מראית עין, וספק דרבנן לקולא. ועוד שכך דעת רוה\"פ." + ], + [ + "ערלה ורבעי / הַבְרָכָה ודין נצרים", + "כדי ליצור 'הַבְרָכָה' מכופפים ענף של עץ מפותח וטומנים את אמצעו באדמה וראשו יוצא במקום שבו רוצים ליצור עץ נוסף. בתחילה עץ ה'הברכה' יונק את חיותו מהעץ המקורי ובמשך הזמן החלק הטמון באדמה מפתח שורשים ואף הם מזינים את העץ החדש. לגבי ערלה, כל עוד העץ החדש יונק חיות מהעץ המקורי, גם אם רוב חיותו מהשורשים שב'הברכה', הוא נגרר אחר העץ המקורי ופטור מערלה. ואף אם הבריכו מהעץ השני עץ שלישי, ומהשלישי הבריכו עץ רביעי, כל עוד הם מחוברים לעץ הראשון פטורים מערלה, כי הם נחשבים עדיין כהמשך שלו. אבל אם חתכו את הענף המקשר בין העץ המקורי ל'הברכה' או שחלק זה התנוון, התחייבה ה'הברכה' בערלה וצריך להתחיל למנות לה שלוש שנים.", + "עלו נצרים חדשים (סורים) מתחת לאדמה, למרות שעלו מתוך מערכת השורשים של העץ הוותיק, כל זמן שאין הדבר ניכר, כגון שיצאו במרחק משמעותי מהעץ, יש להם דין של עץ חדש שחייב בערלה (ב\"מ קיט, א; רמב\"ם נטע רבעי י, יט). אמנם אם הנצרים צמחו בסמיכות לעץ הוותיק עד שניכר שהם חלק ממנו ויצאו מגזעו שמתחת לאדמה, יש מקום לומר שלהלכה אין להם דין ערלה, הואיל והם חלק מהעץ הוותיק. אולם כיוון שרבים מחמירים בזה להחשיב גם נצרים אלו כעץ חדש, נכון להחמיר.8הרבנות הראשית וגופי הכשרות השונים רגילים להורות שנצרים שיצאו מתחת לאדמה (סורים) דינם כדין עץ חדש וחייבים בערלה, וכמבואר ב\"מ קיט, א; רמב\"ם נטע רבעי י, יט: \"אילן היוצא מן הגזע – פטור מן הערלה, מן השרשים – חייב בערלה\". וכן מורים גם כאשר נצרים אלו סמוכים וצמודים לגזע הראשי. לפי זה יש להיזהר בעצי רימון, אוכמניות והדומים להם, שרגילים להוציא נצרים שמגדלים פירות רבים לפני שיעברו עליהם שנות ערלה. בפועל מדובר במאבק מתמיד כנגד הנצרים הללו, ורבים נכשלים בזה. אולם נראה שמעיקר הדין אין בנצרים הסמוכים לעצים הוותיקים איסור. שכן העץ הוא מערכת שורשיו ותחילת גזעו, וכל זמן שמתוך מערכת זו צומחים ענפים נוספים אין בהם איסור ערלה, וכפי שלמדנו לגבי צלף, שלעיתים נובל כולו בחורף וצומח משורשיו, ודינו כעץ שלאחר שלוש שנים פטור מערלה (כמבואר בשיבולי הלקט ק\"ס בשם רבינו חננאל, ועי' להלן הערה 11). נמצא אם כן שכל מה שמבואר ברמב\"ם ובפוסקים לאיסור הוא בנצרים שיוצאים רחוק מהגזע ועולים מהשורשים הצדדיים ולא ממרכז הצמיחה של העץ. וכעין זה כתב מו\"ר הרב ישראלי (עמוד הימיני כח), ומנחת שלמה (ח\"א עא, ח). וכן משמע לפי מה שכתב הרשב\"א שכל איסור נצרים הוא מדברי חכמים משום מראית העין, וכ\"כ הר\"ש משאנץ וקרן אורה. ובנצרים הסמוכים לגזע אין חשש מראית עין כי ניכר שהם חלק מהעץ הראשי. ואם לא כן, קשה מאוד מדוע רבים לא הזכירו כלל את דין הרמב\"ם וביניהם טור ושו\"ע, ואף אלו שהזכירו ��ת דברי הרמב\"ם, לא פירטו כראוי איסור חמור ושכיח זה שרבים ממגדלי הרימונים נכשלים בו. אלא שמוכרחים לומר שאין בזה איסור. בנוסף לכך, לדעת אור זרוע על פי גרסתו בגמרא (ב\"מ קיט, א), כל הנצרים שיוצאים מהשורשים פטורים מערלה (וכדין הברכה), ובדין דרבנן אפשר שיש לסמוך עליו. אמנם כיוון שרבים נוהגים להורות כיום שנצרים אלו אסורים, ויש שאף חוששים שהאיסור מדאורייתא נכון לחוש לשיטתם (משפטי ארץ ו, ד, ועיין במאמרו של הרב יואל פרידמן אמונת עתיך 14)." + ], + [ + "ערלה ורבעי / עציצים ומשתלות", + "עץ שגדל בתוך בית חייב בערלה, כי העיקר לגבי חיוב ערלה, שהעץ יהיה נטוע בארץ, והגג שמעליו אינו פוטרו מערלה. וכן עץ שנטוע על גג בית חייב בערלה, ואף שאוויר חוצץ בין הגג לקרקע, כיוון שהגג עצמו מחובר על ידי הקירות לארץ, הגג עצמו נחשב כחלק מהארץ והעץ שעליו נחשב כנטוע בארץ (שו\"ע יו\"ד רצד, כו).", + "הנוטע שתיל בעציץ נקוב, נחשב כנוטע בארץ, ומתחיל למנות שנות ערלה. וכן הנוטע עץ בעציץ חרס שאינו נקוב, נחשב העץ כנטוע בארץ וחייב בערלה, שהואיל ושורשיו יכולים לבקוע את החרס, גם לפני שהם בוקעים אותו הם נחשבים כיונקים מהארץ. ויש אומרים שאפילו עץ שגדל בעציץ של מתכת חייב בערלה, למרות שברור שהשורשים אינם יכולים לחדור אותו.9. לדעת רא\"ש (תשובות כלל ב, ד), וטור (כמבואר בחוות בנימין ב, ד; ומנחת שלמה א, ע, עמ' ת), רק הגדל בעציץ חרס שאינו נקוב חייב בערלה, והגדל בשאר עציצים שאינם נקובים, ובכללם בעציץ עץ, פטור מערלה, וממילא כאשר יעבירו את השתיל לארץ יצטרכו להתחיל לספור לו שלוש שנים. אולם הרמב\"ם (נטע רבעי י, ח) כתב: \"הנוטע בעציץ שאינו נקוב – חייב בערלה, אף על פי שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות\". וכ\"כ בשו\"ע רצד, כו. וכך דעת רוה\"פ. אלא שנחלקו באילו עציצים מדובר. יש אומרים דווקא עציץ עץ וכיוצא בו, שבמקרים מסוימים שורשי העץ יכולים לבקוע אותו, אבל עציצים שאין השורשים יכולים לבקוע, פטורים לגמרי מערלה (הרב הרצוג פסקים וכתבים ח\"ג י). ויש אומרים, שבכל עציץ שהוא, אפילו מברזל, העצים חייבים בערלה, מפני ששורשי האילן נחשבים גדולים וחזקים עד ששום מחיצה אינה נחשבת כמפסקת את יניקתם מהארץ (מנח\"ש ח\"ג קנח, כ). ויש שהסתפקו בזה (הר צבי זרעים ח\"ב טו, ג; להורות נתן ו, קא). וכיוון שהספק באיסור תורה, יש להחמיר בעציץ ברזל ועץ שאינם נקובים, שמצד אחד השתיל שבהם חייב בערלה, ומאידך, אם העבירו אותו אח\"כ לאדמה, מתחילים למנות שלוש שנים מחדש.", + "בעקבות פיתוח החקלאות בשכלול הדישון וההשקיה, עצים רבים מסוגלים להניב פירות רבים בשנה השלישית. וכיוון שהפירות אסורים בהנאה, ויש הפסד מכך שהעצים תופסים אדמה יקרה בחינם, מצאו לכך עצה: לקיים את העצים במשך כשנתיים במשתלות בתוך עציצי פלסטיק נקובים, שם הם תופשים מקום קטן ועלות החזקתם נמוכה, ובשנה השלישית מעבירים אותם לאדמה, כדי שיתחזקו בקרקע ויניבו פירות רבים בשנה הרביעית שפירותיה מותרים.", + "למעשה, כיוון שחוששים לדעת הסוברים שעציץ שאינו נקוב מפלסטיק פטור מערלה, כדי שזמן שהיית הנטיעות בעציצים יחשב לשלוש שנות הערלה לכל הדעות, צריך להקפיד על שני דברים: א' שיהיה בעציץ נקב כשיעור שורש קטן שעל ידו הוא יחשב כמחובר לאדמה, ונהגו להחמיר שיהיה הנקב בקוטר 2.5 ס\"מ.10. בדרך כלל מגדלים את הנטיעות בשקית פלסטיק שיש בה נקב, אבל אם היא עבה ואין בה נקב כלשהו, שורשי עץ קטן לא יבקעו דרכה. ואזי לדעת רא\"ש העץ הגדל שם פטור מערלה ואין מתחילים לספור לו שלוש שנים, ויש סוברים שכך הדין גם לרמב\"ם ודעימיה, כפי שלמדנו בהערה הקודמת. לפיכך יש לעשות נקב בשקית, שעל ידי כך תחשב הנטיעה מחוברת לאדמה ותתחייב בערלה, וממילא יתחילו לספור לה את שלוש השנים. שיעור הנקב למדנו מדינים אחרים שהוא כשיעור שורש קטן (עוקצין ב, י), ובגמרא (שבת צה, ב), למדנו שהוא גדול מנקב של כונס משקה (שהוא פחות מ-2 מ\"מ), וקטן מרוחב זית (שהוא כ-1.5 ס\"מ בזית רגיל שלנו). בפועל נהגו להחמיר בזה מאוד ולהצמיד שיעור שורש קטן לשיעור כזית שהוא גדול מהזית שלנו, וכך יצא שמצריכים שיעור נקב של 2.5 ס\"מ (הרב גורן תחומין א, עמ' 158; משפטי ארץ ג, ז, 1). אמנם בדיעבד נלענ\"ד שגם בנקב של סנטימטר אחד אפשר להסתפק, הואיל והוא יותר משיעור שורש קטן. בנוסף לכך לדעת רמב\"ם גם עציץ שאינו נקוב חייב בערלה. ואף שיש סוברים בדעתו שבעציץ עץ שהשורשים אינם מסוגלים לבקוע – פטור. אולם את שקית הפלסטיק יתכן שהם בוקעים, ואזי לרוה\"פ יצא שאין צורך כלל בנקב (וכ\"כ הרב גורן שם). יתר על כן, גם כאשר יש שם נקב קטן של מילימטר, כיוון שמדובר בשקית, הרי שהשורש שיעבור שם מסוגל להרחיב אותו ליותר משיעור כזית, וממילא מסתבר שדינו כדין עציץ חרס שאפילו לרא\"ש נחשב כנקוב. בנוסף לכך, יש סוברים שגם עץ הגדל בעציץ שאינו נקוב כלל ופטור מערלה, סופרים לו שלוש שנים, וכשם שסופרים שנים לנטיעה שהובאה מחו\"ל (בית דוד ח\"ב א; אבן האזל כמובא בכרם ציון). ועי' במאמרו הרחב של ידידי הרב עזריאל אריאל שליט\"א בהתורה והארץ ח\"א. ב' בעת שמעבירים את השתיל מהעציץ לאדמה, צריך שהגוש שסביב השורשים לא יתפרק. בדיעבד גם אם רובו התפרק, כל זמן שיש לשורשיו גוש אדמה שהם מושרשים בו, הוא יכול עדיין להתקיים על ידו, ואין צריך לחזור לספור לו שלוש שנים. אבל אם כמעט כל הגוש התפרק, עד שיש לחוש שבלא הנחתו באדמה, גם על ידי השקיית הגוש וטיפוחו, לא יוכל להתקיים 14 יום, יש למנות לו שלוש שנים לערלה מתחילה.11בעת שמסיעים את השתילים מהמשתלה לשדה, הם נמצאים במשאית שיש לה רצפת מתכת, והיו שחששו שמא הם נחשבים באותו זמן כתלושים מהקרקע, וכשישתלו אותם שוב באדמה, יהיה צריך למנות להם שוב שלוש שנים, ולכן הצריכו לכתחילה להעבירם במשאית שקרקעיתה תהיה נקובה (הגרע\"י, שבט הלוי ה, קנו, ג-ד). אולם מצד הדין אין בזה צורך, הואיל והשתיל נותר עם גושו באופן שהוא מתקיים על ידו בלא שום שינוי, ולאחר הפסק של כמה שעות אינו נחשב כנוטעו מחדש (הרב ישראלי בחוות בנימין א, א; מנח\"ש ח\"ג קנח, יט; א, ע, משפטי ארץ ג, ט, 7). וזאת בנוסף לסוברים בדעת רמב\"ם ורוה\"פ, שאף שתיל שבעציץ מתכת חייב בערלה, ובנוסף לדעת הבית דוד שנזכרה בסוף ההערה הקודמת. ועי' במאמר הנ\"ל של הרב עזריאל." + ], + [ + "ערלה ורבעי / הגדרת העצים החייבים בערלה", + "מצוות ערלה חלה על עצי פרי ולא על ירקות, וגם ירקות שגדלים על שיחים רב שנתיים פטורים מערלה. ההבדל העיקרי בין עץ לירק רב-שנתי, שגזעו של ירק רב שנתי נובל בכל שנה וחוזר לצמוח בשנה הבאה משורשיו, ואילו גזעו של העץ עם שורשיו נשאר ומתעצם משנה לשנה, וממנו ממשיכים לצמוח בכל שנה ענפים ופירות. לפי זה גם קובעים את הברכה על אכילת הפרי, 'עץ' או 'אדמה'. לכן מברכים על בננה 'אדמה', ואף שהיא גדלה לגובה של כארבעה מטרים ונראית כמו עץ, כיוון שבכל שנה גזעה נובל ושורשיה קמלים והיא חוזרת וצומחת מהפקעת שלה, היא נחשבת כירק (ברכות מ, א; כגאונים; רמ\"א ושו\"ע או\"ח רג, ב-ג; פנה\"ל ברכות ח, ב).12. תוספתא כלאים (ג, טו): \"זה הכלל כל המוציא עליו מעיקרו הרי זה ירק, וכל שאין מוציא עליו מעיקרו הרי זה אילן\". היינו ירק מוציא כל שנה את עליו מעיקרו הוא שורשו או הפקעת שלו, ואילו לעץ יש גזע ושורשים שהולכים ומתעצמים משנה לשנה, ומהגזע יוצאים העלים בכל שנה. ולעניין ברכת 'האדמה' או העץ אמרו בברכות מ, ב: \"היכא דכי שקלת ליה לפירי ליתיה לגווזא דהדר מפיק (כאשר קוטפים ממנו פירות אין גווזא שאח\"כ חוזר להוציא פירות) – לא מברכינן עליה בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה\". יש שפירשו שנחלקו הראשונים בהגדרת 'גווזא' וממילא בהגדרת עץ. ולפירושם לדעת הרא\"ש עץ הוא כל ששורשיו נשארים משנה לשנה, ולגאונים רק אם הגזע שמעל האדמה נשאר משנה לשנה הוא עץ, ויש שהבינו מרש\"י שרק אם גם הענפים נשארים משנה לשנה הוא עץ. ומזה יצאו ספקות רבים לעניין ברכות וערלה. ויותר נראה לענ\"ד שהראשונים לא התכוונו לחלוק, אלא הכל מודים שעץ הוא צמח שיש לו גזע ושורשים שמתקיימים ומתעצמים משנה לשנה, ומכוח זה פירותיהם מתרבים משנה לשנה, וכפי שנלמד בהערה הבאה. אלא שרש\"י תיאר את העץ המצוי, שגם ענפיו מתקיימים משנה לשנה, והגאונים דייקו לכלול בהגדרתם גם עצים שענפיהם נובלים, והרא\"ש אף דקדק לומר שלעיתים גם הגזע שמעל האדמה נובל, כפי שקורה לעיתים בצלף, ואע\"פ כן כיוון שיש לו מערכת אחת של גזע ושורשים שמתעצמים משנה לשנה, הוא עץ, וכפי שהכריעו בגמרא (ברכות לו, א). והגדרה זו של עץ מתיישבת בכל הסוגיות, ולפי זה פטל אינו עץ, כפי שמבואר בהערה הבאה.", + "לגבי חצילים ופלפלים התעוררה שאלה, שכן הגזע שלהם נשאר משנה לשנה. אולם למעשה אין בהם דין ערלה, כי הם שונים לגמרי מעץ, שהם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ובשנה השנייה פירותיהם פוחתים בכמותם ובאיכותם, והם אינם נותנים פירות יותר משלוש שנים. וכפי שלמדנו בתורה, עץ נותן פירות לפחות חמש שנים, ובזכות שמירת מצוות ערלה פירותיו מתרבים ומשתבחים בשנה החמישית, שנאמר (ויקרא יט, כג-כה): \"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל. וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִת יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לַה'. וּבַשָּׁנָה הַחֲמִישִׁת תֹּאכְלוּ אֶת פִּרְיוֹ לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\". וכפי שאמרו חכמים: \"המצווה הזו שתשמרו, תהיה להוסיף לכם תבואתו, שבשכרה אני מברך לכם פירות הנטיעה. היה רבי עקיבא אומר: דיברה תורה כנגד יצר הרע, שלא יאמר אדם, הרי ארבע שנים אני מצטער בו חינם, לפיכך נאמר: לְהוֹסִיף לָכֶם תְּבוּאָתוֹ אֲנִי ה', אני ה' המבטיח על כך ונאמן לשמור הבטחתי\" (רש\"י עפ\"י תורת כהנים שם). וכן מבאר הרמב\"ן (שם), שהפירות הגדלים בשנה השלישית מעטים ורעים, ורק בשנה הרביעית הם נעשים טובים וראוי להביאם לפני ה' כמצוות נטע רבעי.", + "על פי זה, גם אין דין ערלה בפירות פפאיה ופסיפלורה, הואיל והם נותנים פרי כבר בשנה הראשונה, ועד השנה החמישית פירותיהם מתמעטים, ורבים מהם גם אינם מחזיקים מעמד חמש שנים. אמנם יש מחמירים בזה, אבל העיקר כדעת המתירים. וכן אין דין ערלה בפטל ואַסְנָה על כל סוגיהם, כמבואר בהערה.13הפוסקים עסקו רבות בדין החצילים, שגזעם קיים בשנה השנייה, ולכאורה לפי זה יש בהם דין ערלה, וכ\"כ בכפתור ופרח (פרק נו). אולם הכל נהגו לאוכלם, וכתב בברכ\"י רצד, ד, בשם זקנו מהר\"א אזולאי, שכן נהגו גם הצדיקים שהיו רגילים להחמיר על עצמם, ומהם ר' יוסף קארו והאר\"י ומהר\"ם אלשיך. \"לפי שכל אילן שעושה פירות בכל שנה הולך ומשביח, וזה האילן של הבאדינג'אן (חצילים) שנה ראשונה הוא טוב ומתוק, ובשנה שנית גורע מעט והוא מר קצת, ובשנה השלישית הוא מר הרבה, שאינו ראוי לאכילה אלא ע\"י הדחק, וזה מורה שהוא ירק\". וכ\"כ במשפטי עוזיאל ו, פ. ויש שכתבו עוד, שלא יתכן שיהיה פרי שאסור לעולם באכילה (פני משה יו\"ד רצד, ד; אגרות הראיה תסח; חזו\"א ערלה יב, ג).
למעשה כתבו הפוסקים סימנים שונים להגדרת שיח שפטור מערלה. רבים כתבו שכל שנותן פרי בשנתו הראשונה אינו אילן (רדב\"ז ג, תקלא; קול אליהו, מאמר מרדכי, פרי אדמה, רב פעלים ח\"ב או\"ח ל). ויש שכתבו שאם גזעו חלול – אינו עץ אלא גבעול, גם אם יהיה עבה, שכן רק גזע-גבעול יכול לצמוח במהרה ואילו גזע מעוצה צומח במשך כמה שנים (הלכות קטנות א, פג; רב פעלים שם). ויש שכתבו כמובא לעיל, שפירותיו נעשים רעים משנה לשנה (ברכ\"י, צי\"א ב, טו).               ←
לפי סימנים אלו, אין דין ערלה בפפאיה ופסיפלורה. ואמנם במשפטי ארץ א, ד, החמיר בפפאיה מחמת שנותנת פירות יותר משלוש שנים. ויש שהוסיפו לטעון שלעיתים היא מחזיקה מעמד אף עשר שנים ויותר. והרב יואל פרידמן החמיר בפסיפלורה (אמונת עתיך 26), מפני שאין ירידה משמעותית בכמות פירותיה, וגזעה אינו ממש חלול. ועוד שאם יגזמו אותה יפה הפירות לא יפחתו במשך שלוש השנים. אולם מצד ההלכה, פוסקים רבים הורו שכל שנותן פירות בשנה הראשונה אינו עץ, ופפאיה ופסיפלורה נותנות פירות בשנה הראשונה. וכן פסקו למעשה לגבי פפאיה ברב פעלים (ח\"ב או\"ח ל), יין הטוב ח\"א יו\"ד יד; הרב אליהו (מאמ\"ר ג, י); יחו\"ד ד, נב. בנוסף לכך גזע הפפאיה חלול, וכן בגזע פסיפלורה יש חלל קטן (שו\"ת חלקת השדה א, טז-יז). וכן מצד המהות, עץ הוא צמח שגדל לטווח ארוך, ופירותיו מתרבים בשנה החמישית והשישית וממשיכים לתת יבול שנים רבות. ואילו הפפאיה אינה גדלה בממוצע יותר מחמש שנים ופירותיה מתמעטים משנה לשנה. וכן בפסיפלורה שיא היבול בשנה הראשונה והשנייה, ואולי גם השלישית, ואח\"כ היבול פוחת והולך, ובאופן טבעי רבים מהשיחים נובלים עד השנה החמישית.
פטל נראה כשיח שמתקיים שנים רבות, אולם באמת יוצא מהאדמה ענף שנותן פירות בשנתיים הראשונות, או רק בשנה השנייה, ואח\"כ הוא מתנוון. בינתיים יוצאים מהאדמה ענפים חדשים, ואף הם נותנים פירות במשך כשנתיים ומתנוונים. ויש גם קצת חלל בגזע הפטל. למעשה, כיוון שכל גזע מוציא פירות לכל היותר שנתיים, דין הפטל כירק וברכתו 'אדמה'. וכן דין אַסְנָה וכל השיחים שענפיהם מתנוונים בשנה השלישית. ואמנם לעיתים הענף החדש של הפטל צומח מתוך הגזע הישן, ויתכן שאף יונק ממנו מעט, אולם באמת החדש אינו נזקק לישן, והצמודים לגזע הישן אינם צומחים יותר מאלה שצומחים מחדש מהשורשים, הרי שגם הצמודים לגזע מצמיחים לעצמם מערכת יניקה שמתאימה לגידולם, ואין כאן עץ שהולך ומתעצם משנה לשנה." + ], + [ + "ערלה ורבעי / הנוטע של�� לשם פירות", + "הנוטע עץ מאכל שלא לצורך פירותיו אלא לצורך קורותיו או כדי שישמש גדר, אין על הפירות הגדלים בו דין ערלה, הואיל ואינו נחשב עץ מאכל, ואילו מצוות ערלה חלה רק על עץ מאכל, שנאמר (ויקרא יט, כג): \"וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל – וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ\". אמנם אמרו חכמים, שאפשר להקל בכך בתנאי שניכר שהאילן נטוע שם שלא לצורך אכילת פירותיו, כגון שהאילנות צפופים מאוד כך שניכר שניטעו כדי להשתמש בעציהם לשריפה. או שגוזמים את ענפיו באופן שגורם להם להתעבות עד שניכר שהעץ ניטע כדי להשתמש בענפיו כקרשים לבניין. או שלפי מיקום נטיעתם המדויק של העצים ניכר שהם ניטעו כדי לשמש גדר לחצר. ואף אם חשב שרק צידו האחד של האילן ישמש לגדר ואילו צידו השני יהיה לצורך גידול פירות, הצד של הגדר פטור מערלה והצד של הפירות חייב בערלה (משנה וירושלמי ערלה א, א; שו\"ע יו\"ד רצד, כג). ואם ירצה לאכול את הפירות המותרים, יפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה (עי' ירושלמי ערלה א, א). ואם נטע את העץ גם לגדר או קורות וגם לפירות, יש לפירותיו דין ערלה.", + "הנוטעים עצים לשם נוי כדוגמת זיתים, אין על פירותיהם דין ערלה. אולם התעורר ספק לגבי עצים שניטעו לשם נוי, אבל מעוניינים גם בנוי הפירות שלהם, כדוגמת רימונים ותמרים. וכיוון שדין ערלה מהתורה, יש להחמיר בספק. ורק כאשר ברור שלא התכוונו לנוי הפירות, אין עליהם דין ערלה." + ], + [ + "ערלה ורבעי / נטע רבעי", + "הפירות הצומחים על העצים בשנה הרביעית קדושים, ומצווה לאוכלם בטהרה בירושלים, כדין מעשר שני (להלן ז, ט-י). אם רצה, יכול בעל הפירות לפדות את הפירות בכסף, ולהעלות את הכסף לירושלים ולקנות בו מאכלים ולאכלם בטהרה. כיוון שפירות נטע רבעי קדושים, אין מצווה לשייר מהם לקט שכחה ופאה לעניים, ואין מצווה להפריש מהם תרומות ומעשרות (משנה וירושלמי מעשר שני ה, ג-ד; רמב\"ם נטע רבעי ט, א-ד).", + "בזמן הזה שאיננו יכולים להעלות את פירות השנה הרביעית ולאוכלם בטהרה בירושלים, פודים את כל הפירות בכסף או בשווה כסף, ובכך מתירים את הפירות באכילה. ואף שהם פירות מרובים, כיוון שאסור לנו לאוכלם בזמן הזה, אין להם שום שווי, אלא שאי אפשר לבצע פעולת פדיון בפחות משווה פרוטה, לכן פודים את כל הפירות על מטבע ששווה לפחות פרוטה או על מאכל ששווה פרוטה. לפני הפדיון מברכים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על פדיון רבעי\", ואומרים: \"כל הפירות הללו פדויים בפרוטה זו\", או \"במאכל זה ששווה פרוטה\". ואת הפרוטה או המאכל שהתקדשו בפדיון – מאבדים, כדי שלא יכשלו ויהנו בהם (רמב\"ם מאכלות אסורות י, טז-יז). כל פרטי דינים אלו יבוארו להלן בהלכות פדיון מעשר שני (להלן י, ו-ח).14. נחלקו הפוסקים בדין אדם שפודה את פירותיו בעצמו. יש אומרים שעליו להוסיף חומש כמו במעשר שני (משפטי ארץ יב, ו). ויש אומרים שאין צריך להוסיף חומש, כי דין החומש לא נאמר בתורה לעניין נטע רבעי, וממילא פודים כיום את הכל בפרוטה (כסף משנה מאכלות אסורות י, יז; שו\"ע יו\"ד רצד, ו). ואף הרוצה להחמיר, יש חוששים שאם יאמר \"הוא וחומשו על פרוטה\", יצא שהוא עצמו נפדה על פחות מפרוטה (אול\"צ ח\"א יו\"ד כה).
אין פודים את פירות ה'רבעי' אלא לאחר שקטפום. ובשעת הדחק, אפשר לפדותם בעודם מחוברים על תנאי, היינו שיאמר שה��דיון יחול לאחר שיקטפום, ולא יברך בעת שיאמר זאת, כי באותה שעה הפדיון עדיין לא חל. ופדיון זה מועיל בתנאי שהפירות כבר הגיעו לעונת מעשרות, היינו שאפשר לאוכלם בשעת הדחק, והמטבע תישאר עד לאחר שיקטפום.", + "גם על פירות השמיטה חלים דיני ערלה ונטע רבעי, שאם הפירות בשלוש השנים הראשונות של העץ – הם ערלה ואסורים באכילה, ואם הם בשנה הרביעית – מותר לכל לקוטפם, אבל צריך לאוכלם בירושלים, ובזמן הזה צריך לחלל אותם על פרוטה. בעלי השדות צריכים לסמן את העצים בשמיטה, כדי שהבאים לשדה יזהרו בהם כשהם ערלה, וידעו לפדותם כשהם נטע רבעי. לאחר פדיונם יש להקפיד לסיים את אכילתם עד עונת הביעור, ואם לא עשה כן, צריך לבערם כדרך שצריך לבער את שאר פירות השביעית (רמב\"ם נטע רבעי ט, ז; פנה\"ל שביעית ד, ה).", + "נחלקו הפוסקים לגבי 'נטע רבעי' בחוץ לארץ. יש אומרים שהואיל והלכה למשה מסיני שמצוות ערלה נוהגת בחוץ לארץ, גם מצוות נטע רבעי נוהגת בחוץ לארץ, שהערלה ונטע רבעי תלויים זה בזה (תר\"י, ר\"י הזקן). ויש אומרים, שדין נטע רבעי כדין מעשר שני שנוהג רק בארץ ישראל (רמב\"ם). לכתחילה טוב לצאת ידי כולם, ולפדות נטע רבעי שבחוץ לארץ בלא ברכה (ש\"ך רצ\"ד יז). והרוצה להקל שלא לפדות – רשאי, שכשם שבספק ערלה מקילים בחוץ לארץ, כך הלכה כמקילים בספק נטע רבעי.15יש אומרים, ש'נטע רבעי' נוהג בחוץ לארץ רק בכרם ולא בשאר נטיעות וגם לא בגפן שאינה נטועה במסגרת כרם (להלן ד, ג). וזאת משום שנחלקו תנאים אם מצוות השנה הרביעית נוהגת בכל העצים או רק בכרם, ואף שבארץ ישראל נפסק שנוהגת בכל העצים, בחוץ לארץ הלכה כדעת המיקל, ונוהגת רק בכרם (גאונים, רא\"ש, רמ\"א). למעשה, לכתחילה טוב לצאת ידי כולם ולפדות פירות נטע רבעי מכל העצים שבחו\"ל, אולם מצד הדין, כיוון שבספק ערלה מקילים בחו\"ל, אפשר להקל גם לגבי ספק כרם רבעי שבחו\"ל, ועל אחת כמה וכמה בספק נטע רבעי.
יש אומרים שכשם שדין ערלה בזמן הזה מהתורה, כך דין נטע רבעי מהתורה (מבי\"ט, עי' מנח\"ש ח\"א עא, יג). ויש אומרים שדין נטע רבעי כדין מעשר שני, ואזי לרמב\"ם ודעימיה שסוברים שתרו\"מ בזמן הזה מדרבנן, כך גם דין נטע רבעי (מנחת חינוך רמז, טו; ישועות מלכו).
בפשטות מצוות אכילת פירות מעשר שני מתקיימת רק כאשר המקדש והמזבח על מכונם, שכן כתב רמב\"ם (מעשר שני ב, א), שמעשר שני אינו נאכל בזמן הזה בירושלים כי הוקש לבכור שאינו נאכל אלא כשהמזבח על מכונו (מכות יט, א). וכתב רמב\"ם (שם ט, א), שדין נטע רבעי כמעשר שני, וכ\"כ הגר\"א רצד, יז." + ], + [ + "ערלה ורבעי / ספקות בערלה", + "פירות ערלה שהתערבו בפירות רגילים מאותו סוג, כל זמן שאין הפירות הכשרים פי מאתיים מהערלה, כל התערובת אסורה. שכך קבעו חכמים, שתרומה, שאסורה באכילה ומותרת בהנאה – בטלה במאה, ואילו ערלה וכלאיים שאסורים באכילה ובהנאה – בטלים במאתיים (משנה ערלה ב, א).", + "וכל זה כאשר פירות הערלה התערבו בתוך פירות ההיתר, אבל אם התעורר ספק לגבי פירות מסוימים שאדם קנה, אם הם ערלה או לא, הדין תלוי בשאלה היכן התעורר הספק. אם הפירות נקנו במטע או סמוך למטע, למרות שרוב המטעים והעצים אינם ערלה, כיוון שיש לעץ או למטע מקום קבוע, פירות הערלה אינם בטלים, כפי הכלל: \"כל קבוע כמחצה על מחצה דמי (נחשב)\", והפירות אסורים. אבל אם הפירות נקנו לאחר שהופרשו ממקומם הקבוע והובאו לשו�� או לחנויות, הרי שמדובר בספק רגיל, והולכים אחר הרוב, כפי הכלל: \"כל דפריש מרובא פריש\" (כל הפורש נחשב כפורש מהרוב).", + "אמנם כל זה בדיעבד, לגבי אדם שקנה פירות ואינו יודע מה דינם, או שהוא נמצא במקום שאין שם חנויות עם תעודת כשרות וכדי להגיע לחנות שכזו עליו לטרוח טרחה רבה. אבל אם יש שם חנות עם תעודת כשרות, עליו לצאת מהספק ולקנות בה. וגם אם הוא יודע שמדובר בספק רחוק מאוד, מפני שאחוז הערלה בפירות אלו או באזור זה נמוך ביותר, כשאפשר חובה לצאת מהספק. בנוסף לכך, מצווה לחזק את המדקדקים בכשרות. ועוד, שכאשר יש תעודת כשרות גם מפרישים תרומות ומעשרות כדין.16אם קנה מהמטע אלא שיש ספק אם יש שם באזור מטע של ערלה, או שיש ספק אם יש בתוך המטע שאינו ערלה עצים צעירים שפירותיהם ערלה. יש אומרים שגם ספק זה נחשב ספק קבוע (ר\"ן ולכך נטה במשנה ברורה תקיג, לא). ויש אומרים שאם מסתבר שיש שם ערלה, הרי זה ספק קבוע (פתח הדביר). ולדעת רוב הראשונים והאחרונים, כאשר יש ספק אם בכלל יש איסור, הולכים אחר הרוב (רוקח, ריטב\"א, רדב\"ז, מ\"א וט\"ז).
יתר על כן, לדעת רוב הפוסקים, כדי שהספק יחשב ספק קבוע, צריך שהאיסור יהיה ניכר במקומו ובמאמץ קל ניתן לברר היכן המטע או עצי הערלה. ואף שיש מחמירים, הלכה כמקילים, מפני שלדעת רוה\"פ, כאשר ספק אם הספק נחשב קבוע או פריש, מקילים להחשיבו כפריש.
כאשר הפירות הובאו לשוק ישנן ארבע אפשרויות: א' כשבעל הפירות היהודי הביאם לשוק והוא יודע אם הם ערלה, הרי שהספק התעורר רק בשוק, וממילא יש לו דין פריש. ב' כשגוי הביאם לשוק, ברור שהואיל והם הופרשו לשוק דינם כפריש. ג' כאשר יהודי חילוני הביאם ממקום הקביעות למוכרם לסיטונאים ולבעלי החנויות בלא לדעת את דינם. י\"א שהואיל והוא חייב במצוות, הספק התעורר בעת שלקחם ממקום הקביעות, ויש להחמיר בספקם, כדין ספק קבוע (יד יהודה, מנח\"י ז, צו). ויש אומרים שהואיל והוא אינו מקפיד, הספק התעורר רק אצל היהודי המקפיד שלקח ממנו, וממילא מדובר בספק רגיל (חמדת שלמה, מנחת שלמה ח\"א עא, יב). ד' כאשר יהודי חילוני שלח שליח לקנות לו פירות מהמטעים, והשליח קנה בלא לדעת מהיכן. י\"א שדינם כספק קבוע (דברי חיים ח\"ב יו\"ד נג), וי\"א שדינם כספק רגיל (ר\"ש קלוגר בטוטו\"ד תליתאה ב, יד). הרי שבשני מצבים הוא מצב של פריש, ובשני מצבים ספק אם קבוע או פריש. וכבר למדנו שבספק אם נחשב קבוע או פריש, מחשיבים אותו כפריש, ק\"ו כאשר רוב הסיכויים שכך המצב. וכן פסקו רבים לגבי פירות שבשוק, שדינם כדין ספק פריש, ומותר לאוכלם (מנח\"י ז, צו; מנחת שלמה א, עא, יב; יבי\"א ו, יו\"ד כד, ועוד).
אמנם כל זה למצב של בדיעבד כאשר כבר קנה מחנות פירות שיש ספק אם הם ערלה. אבל לכתחילה חובה לטרוח כדי לצאת מהספק, וכאשר יש בסביבה חנות שידוע שאינה מוכרת ערלה, חובה לקנות ממנה. (כעין זה כתב הרב אליהו 'התורה והארץ' ח\"א). וכן נהגה הרבנות הראשית מימי הרב גורן, לפקח על המטעים שלא ישווקו פירות ערלה לשווקים שעומדים תחת פיקוחם, וכל החנויות המפוקחות היום על ידי הבד\"צים נשענות על מערכת הפיקוח של הרבנות הראשית. ועד כמה צריך לטרוח כדי לקנות מחנות מפוקחת שאינה מוכרת ערלה? נלענ\"ד שניתן ללמוד מדיני נטילת ידיים ומניין, שעד שיעור מהלך מיל (כקילומטר) צריך לטרוח (עי' פנה\"ל תפילה ב, ד).            ←
לרב אלישיב דעה מורכבת, שכל זמן שיש סבירות שהפירות הם ממטע של ערלה, היינו שאם פירות הערלה הם כחמישה אחוז מכלל הפירות בארץ, יש סבירות שבכל איזור בארץ יש גם מטע ערלה. ואף לאחר שפרשו מהמטעים והגיעו לשוק יש להם לדעתו דין קבוע דרבנן, שלדעת חלק מהפוסקים (רא\"ש, ר\"י וש\"ך), גזרו על קבוע דרבנן שכל שפרש ממנו אסור, שמא ייקח מהקבוע. ודעתו מבוארת בהרחבה במשפטי ארץ ח\"ב ערלה יד. אמנם כיוון שבכל ספק בדין קבוע הלכה כמיקלים, ק\"ו בקבוע דרבנן, אין לחוש לשיטתו, וכדברי שאר הפוסקים שהוזכרו." + ] + ], + [ + [ + "כלאי בהמה ואילן / כללי איסורי כלאיים וטעמם", + "ברא ה' מינים שונים בעולם, ובכמה עניינים צווה אותנו שלא נערבם זה בזה. שנאמר (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ: בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם, וּבֶגֶד כִּלְאַיִם שַׁעַטְנֵז לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ\". ונאמר (דברים כב, ט-יא): \"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם. לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו. לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו\". איסור זה נקרא בדרך כלל 'כִּלְאָיִם', שפירושו עירוב. כלומר, אף שמדובר במינים שכל אחד מהם כשר בפני עצמו, עירובם יחד – אסור. לכן גם איסור בישול בשר בחלב מכלל איסורי הכלאיים.", + "שבעה איסורי כלאיים ישנם: א) כלאי בהמה, שלא להרביע שני מיני בעלי חיים. ב) שלא לעבוד בשני מיני בעלי חיים. ג) כלאי אילנות, שלא להרכיב שני מינים. ד) כלאי זרעים, שלא לזרוע שני מיני זרעים יחד. ה) כלאי הכרם, שלא לזרוע תבואה וירקות ליד גפנים. ו) כלאי בגדים, שלא ללבוש בגדים שמעורבים בהם צמר ופשתים יחד. ז) בשר בחלב.", + "איסור כלאיים חל על מיני צומח וחי. בחלק מאיסורי כלאיים רק העירוב אסור, אבל בדיעבד התוצאה היוצאת אחר העירוב מותרת באכילה או בהנאה, כמו בכלאי זרעים, בכלאי אילן ובכלאי בהמה בהרבעה ובעבודה. ויש מיני כלאיים שגם העירוב אסור וגם הנוצר מהכלאיים אסור בהנאה, כמו בכלאי הכרם ובישול בשר בחלב. ובכלאי בגדים (שעטנז), האיסור הוא רק ללבוש כלאיים, אבל אין איסור לעשותו עבור גויים או שלא לשם לבישה.", + "המצוות שתלויות בקרקע, כמו כלאי זרעים וכלאי הכרם, נוהגות מהתורה בארץ ישראל בלבד בכל גבול עולי מצרים (להלן יב, 2), ואילו המצוות שאינן קשורות לקרקע, כמו כלאי בגדים, בשר בחלב וכלאי בהמה – נוהגות גם בחוץ לארץ. גם כלאי אילנות, היינו הרכבת שני אילנות זה על זה אסורים בחוץ לארץ, הואיל והאיסור נעשה מעל הקרקע ולא בקרקע עצמה (להלן ה). כיוון שדין כלאי הכרם חמור, שהם אסורים באכילה ובהנאה, גזרו חכמים לאוסרם גם בחוץ לארץ (להלן ד, ד).", + "אף שאיננו יכולים להבין את עומק משמעות המצוות, שהן אלוקיות ושורשן מעל ומעבר לשכלו של האדם, יש מצוות שאנו מבינים יותר את טעמן והן הנקראות 'משפטים', ויש שאנו מבינים פחות את טעמן והן הנקראות 'חוקים'. מצוות כלאיים היא מהחוקים, שנאמר עליהם (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ\". וכן פירש רש\"י, שהן גזירות מלך שאין להן טעם. אפשר לפרש, שהחוקים הללו הם התכונות המיוחדות שטבע ה' בכל הנבראים, תכונות שמצביעות על הייחוד והייעוד של כל נברא ונברא. והחוק האלוקי שאין אנו יכולים לעמוד על סודו, הוא הבנת משמעותו וייעודו המיוחד של כל מין ומין שברא ה'. והוזהרנו באיסור כלאיים לשמור את מקומו המיוחד והמכובד של כל מין, שלא לטשטש את ייחודו על ידי עירובו במין אחר (רמב\"ן ומהר\"ל שם; חינוך רמד). וכן אמרו חכמים (קידושין לט, א): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ – חוקים שחקקתי לך כבר (בטבע הבריאה) – תשמרו עתה\".", + "עוד יש בפירוש המילה 'כלאיים' משמעות של כלא, שהעירוב כולא את תכונותיו של המין, שאינו יוצא לפועל כראוי בגלל עירובו עם המין השני (זוהר ח\"ג פו, א; רבנו בחיי). ראוי לשים לב שבכלאי זרעים וכלאי הכרם, האיסור כבר בכך שהם גדלים סמוכים זה לזה, למרות שהם עצמם אינם מתערבים ומתלכדים, ואיסורם הוא בארץ ישראל, כי בארץ הקודש מתגלה יותר העניין האלוקי ואחדותו, וממילא ייחודו של כל מין ניכר יותר, וצריך לשמור על מקומו המיוחד והמכובד.1רש\"י ויקרא יט, יט, הדגיש שמצוות הכלאיים היא חוק, ולעומתו כתב הרמב\"ן (שם) שיש בכלאיים טעם חשוב, שה' צווה לשמור כל מין למינו כפי שבראו \"ולא ישתנו לעד לעולם\", ואילו הוא בהרכבתו מכחיש ופוגם באיכותו של המין ובכבוד הבורא שכאילו לא השלימו כראוי. ואמרו חכמים (ב\"ר י, ו): \"אין לך כל עשב ועשב שאין לו מזל ברקיע שמכה עליו ואומר לו גדל\", והמערבם פוגם בשורש מזלם. ועוד שהמורכבים והמורבעים אינם מולידים. והקשה המהר\"ל (גור אריה שם), הרי \"אמרו חכמים (ב\"ר יא, ו) כל דבר שהקב\"ה ברא בששת ימי בראשית צריך תיקון, כמו החטין לטחון ולאפות, ולא אמרינן בזה שהקב\"ה לא השלים עולמו\". וכמו שאמרו (תנחומא תזריע ה) על ברית המילה, שהאדם נולד ערל והשלמתו על ידי האדם שמקיים את הברית. ע\"כ. אמנם לעניין הרבעה והרכבה הסכים לדברי הרמב\"ן, שהוא משנה בכך את חוקות העולם לחבר מינים נפרדים. ואפשר שגם הרמב\"ן מסכים שהאדם נברא כדי לשכלל את הבריאה, ואפשר ליצור בהכלאה מינים שונים (להלן הלכה ה) אלא שהמגדל מינים שונים, צריך לתת לכל מין את מקומו ולא לפגוע בו על ידי עירובו במין אחר. ואפשר שזו כוונת חכמים ורש\"י, כמבואר למעלה." + ], + [ + "כלאי בהמה ואילן / איסור כלאי בהמה", + "אסור להרביע זכר ונקבה משני מינים של בעלי חיים, שנאמר (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם\". ואף שנאמר בְּהֶמְתְּךָ, הכוונה לכל מיני החי ובכללם הציפורים והמינים המצויים בים, ונאמר בְּהֶמְתְּךָ כדוגמא לשאר המינים, מפני שהבהמות מצויות אצל האדם (ב\"ק נד, ב). מן התורה אסור לבצע את הזיווג בידיים ממש, היינו הכנסת \"מכחול בשפופרת\" (הכנסת האיבר הזכרי בנקבי). והוסיפו חכמים ואסרו לגרום להם להזדווג, כגון על ידי העלאת הזכר על הנקבה באופן שגורם להם להזדווג. אבל אין איסור להכניס מינים שונים למכלאה אחת, ואם יזדווגו אין צריך להפרישם, הואיל ולא עשה מעשה שיגרום להם להזדווג (שו\"ע יו\"ד רצז, ב-ג).", + "אף שישנו איסור להרביע שני מיני בהמות או חיות זה עם זה, אם עבר והרביע זכר ממין אחד על נקבה ממין אחר, מותר ליהנות מהנולד מכך. מין הכלאיים המפורסם ביותר הוא פֶּרֶד או פִּרְדָּה, שנולדים מהרבעת חמור וסוסה. בני אדם עשו זאת מפני שהפרדים והפרדות הנולדים מהרבעת חמור וסוסה מסוגלים לעבוד היטב בנשיאת משאות ובחרישה. וכיוון שהאיסור הוא רק לגרום להולדת פרדות, מותר לקנות פרדות ולהשתמש בהם.", + "הרבעת שני מינים שונים אסורה, אבל שני זנים מאותו המין מותר. לפיכך מותר להרביע שוורים ופרות מזנים שונים זה עם זה, וכן זנים שונים של כבשים, או זנים שונים של חתולים או כלבים. אבל שני מינים שונים, אף שהם דומים יחסית זה לזה, אסור לזווגם. הגדרת המינים נקבעת על פי כלל התכונות והצורה של כל מין (להלן הלכה ד). ככלל ניתן לומר, שהסימן לשני מינים – שהם אינם מסוגלים להוליד וולד פורה. בדרך כלל מהרבעה של שני מינים לא נולד שום וולד, ובמקרים הנדירים שנולד, כמו בחמור וסוסה, הוולד עקר. ואם מצאנו שני מינים שמצליחים להוליד וולדות פוריים, כפי הנראה הם אינם שני מינים, אלא שני סוגים של מין אחד שאין איסור להרביעם זה עם זה.2כיום מקובל להפרות בעלי חיים מבויתים בהזרעה מלאכותית, על ידי לקיחת זרע מזכר והזרקתו לרחם נקבה. בדרך כלל עושים זאת בשני זנים של אותו מין. ולדעת רבים מהאחרונים גם במינים שונים אין איסור לעשות זאת, כי האיסור הוא להרביע בידיים שני מינים (מנחת שלמה ח\"ב צז, כז; הרב ישראלי, כרם שלמה ח\"ב כלאיים ב). קל וחומר שהנדסה גנטית מותרת, היינו לקיחת גנים ממין אחד והשתלתם בחומר גנטי של מין אחר, כדי להוסיף בו תכונות נוספות, וכטעם המהר\"ל בהערה הקודמת." + ], + [ + "כלאי בהמה ואילן / איסור עבודה בשני בעלי חיים ממינים שונים", + "בנוסף לאיסור להרביע שני מינים זה עם זה, אסרה התורה לעבוד בשני מינים שונים יחד, כגון לחרוש בעזרת שור וחמור יחד, או לרתום עגלה לסוס ולחמור. שנאמר (דברים כב, י): \"לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו\". ונתנה התורה דוגמא של שור וחמור, כי אלו שני מינים מבויתים שנוח לעבוד איתם, אבל האיסור חל על כל שילוב של שני מיני חיות זה עם זה לצורך עבודה.3לרמב\"ם, כאשר מין אחד טהור ואחד טמא, כדוגמת שור וחמור – עוברים באיסור תורה שעונשו מלקות, אבל אם שניהם ממין טהור או טמא – האיסור מדברי חכמים. ולרא\"ש ועוד הרבה ראשונים ואחרונים, כל שעובד בשני מינים, בין שניהם טמאים כסוס וחמור, בין שניהם טהורים – עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. (מחלוקת זו עוסקת באיסור עבודה בכלאי בהמה, אבל באיסור הרבעה גם הרמב\"ם מודה שאסור מהתורה בכל שני מינים, בין טהורים בין טמאים). לא רק העגלון שרותם את הסוס והחמור לעגלתו ומכוון את הליכתם עובר באיסור, אלא כל מי שמסייע לכך. ואפילו מי שמעודד את השור והחמור בקולו, כיוון שהשפיע עליהם למשוך הלאה את העגלה או המחרשה – עובר באיסור תורה (שו\"ע יו\"ד רצז, יא; יג-יד).", + "איסור זה נאמר לישראל בלבד. לפיכך, אם יהודי שכר גוי כדי שיוביל את סחורתו לעיר אחרת, והגוי החליט לעשות זאת בעגלה הרתומה לסוס ולחמור, אין בזה איסור, הואיל וליהודי אין עניין בזה (ערוה\"ש יו\"ד רצז, כא). אבל אסור ליהודי לשבת בעגלה שגוי מוליך על ידי סוס וחמור, משום שהיושב בעגלה נעשה שותף לעבודה, שאם לא יתיישב בעגלה – העגלון לא יצווה על החיות למשוך את העגלה (שו\"ע יו\"ד שם יב).", + "רק כאשר שני המינים קשורים יחד יש איסור כלאיים. ולכן מותר לאדם שרוכב על סוס לתפוס בידו חבל שקשור לכלב. אבל אסור לקשור את רצועת הכלב לאוכף הסוס, שאם יקשור, יחבר אותם יחד, ופעמים שהכלב יקדים את הסוס וימשוך את הסוס קדימה, ונמצא עובר על איסור כלאי בהמה (ערוה\"ש שם יט).", + "כפי שלמדנו, למרות שאין אנו יודעים לעמוד על סודן של המצוות, ובמיוחד החוקים, חכמי ישראל השתדלו ל��בין את טעמיהן. הרמב\"ם (מו\"נ ח\"ג מ\"ט) ביאר שאיסור זה נועד להרחיק את המינים השונים זה מזה כדי שלא ניכשל באיסור הרבעת מין בשאינו מינו. ובספר החינוך (תק\"ן) ביאר, שהטעם הוא, כדי שלא לצערם. שכל מין אוהב לחיות עם בני מינו, ולעומת זאת אם יצרפוהו עם בני מין אחר, יסבול. ובמיוחד בעבודה, שאין כוחן של החיות והבהמות מהמינים השונים שווה, וכשלא ימשכו בשווה את העגלה או המחרשה, יסבלו." + ], + [ + "כלאי בהמה ואילן / איסור הרכבת אילן", + "אסור להרכיב שני מיני עצים זה על זה, שנאמר (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ, בְּהֶמְתְּךָ לֹא תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם, שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם\". כשם שהכוונה שלא להרביע שני מיני בהמות זה עם זה, כך הכוונה בשָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם שלא להרכיב שני מיני צומח זה על זה: לא עצים ממינים שונים, ולא ירקות ממינים שונים, וכן שלא להרכיב עץ על ירק או ירק על עץ. עצי הסרק כולם נחשבים כמין אחד, לפיכך אסור להרכיב עץ פרי על עץ סרק. אבל מותר להרכיב עץ סרק אחד על חבירו, מפני שכל עצי הסרק נחשבים כמין אחד, כי התכונה שאינם מניבים פירות היא העיקרית לדין זה והיא שמחשיבה את כולם למין אחד (שו\"ע יו\"ד רצה, א-ג, רמ\"א ו).", + "איסור זה נוהג גם בחוץ לארץ, ואף שלכאורה הוא קשור לקרקע, בפועל הוא נעשה מעל הקרקע, ופעולתו דומה לאיסור כלאי בהמה שנזכר בצמוד לו בפסוק (קידושין לט, א). כדין הרבעת בהמה כך דין הרכבת אילן, שלמרות שההרבעה וההרכבה אסורים, הנוצר מהם מותר לכתחילה באכילה ובשימוש.", + "מגמת ההרכבה לצרף את התכונות הטובות שבשני מיני או זני עצים. שכן העצים שמניבים פירות רבים וטעימים נוטים להיות בעלי שורשים חלשים ולהידבק ממחלות ולמות, ואילו העצים החזקים והעמידים בדרך כלל נותנים פירות מעטים ולא טעימים. כדי לפתור את הבעיה מרכיבים אותם זה על זה. שותלים באדמה ענף של עץ עמיד והוא נקרא 'כַּנָּה'. חותכים את ה'כנה' באופן מיוחד, ועליה מחברים ענף מעץ בעל פירות טעימים שנקרא 'רוכב'. חובשים את שני החלקים ביחד עד שהם מתאחים, וכך הם ממשיכים לצמוח, כאשר השורשים ותחילת הגזע שייכים למין העמיד, והמשך הגזע, הענפים והפירות שייכים למין שמניב פירות רבים וטעימים. באופן זה, למרות ששני העצים הורכבו וחוברו, כל חלק ממשיך לתפקד לפי תכונותיו הטבעיות. ה'כנה' המחוברת לאדמה מפעילה את שורשיה כפי טבעה, ו'הרוכב' מוציא פירות לפי טבעו, כך שאין כמעט הבדל בין הפירות הגדלים על ה'רוכב' שהורכב על מין אחר לבין 'רוכב' שגדל באופן טבעי באדמה.", + "אם ה'כנה' וה'רוכב' משני מינים שונים, המרכיבם עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. ואם הם מזנים שונים של אותו מין, מותר להרכיבם זה על זה. לפיכך, מותר להרכיב זן של תפוח גדול, אדום ומתוק על זן של תפוח קטן, ירוק וחמוץ, ששניהם מיני תפוחים. אבל אסור להרכיב אפרסק על שקד, שהם שני מינים שונים. הגדרת המין לעניין כלאיים היא הגדרה מרחיבה, דהיינו, חלוקת המינים נקבעת על פי כלל תכונות העץ כפי שהוא נראה לעינינו, ובכלל זה צורת הפרי, טעמו, ענפי העץ ועליו ואופי גידולו. לכן יתכן שעצים מסוימים ייחשבו אצל חלק מהאנשים או לפי החלוקה המדעית כשני מינים, ואילו להלכה הם ייחשבו כמין אחד. כשעם ישראל היה חי על אדמתו והסנהדרין הגדולה הכריעה בכל שאלה וספק, מסורת חלוקת המינים לעניין כלאיים היתה ידועה וברורה, אולם במשך הזמן וברבות הגלויות, לגבי עצים שונים התעוררו ספקות שקשה להכריעם.4איסור כלאיים בשני מינים שונים, אבל שני זנים של מין אחד אינם כלאיים זה בזה, וכפי שאמרו חכמים (משנה כלאים א, ב): \"חזרת וחזרת גלים, עולשין ועולשי שדה, כרישים וכרישי שדה, כוסבר וכוסבר שדה, חרדל וחרדל מצרי… אינם כלאים זה בזה\". כלל נוסף: שני מינים בעלי שמות נפרדים שיש ביניהם דמיון משמעותי עד שנראים כשני זנים של מין אחד, נחשבים כמין אחד לדין כלאיים, לכן למשל ישנם מינים מחמשת מיני דגן שאינם כלאיים זה בזה. וכפי שאמרו (שם א, א): \"השעורים ושבולת שועל, הכוסמין והשיפון… אינם כלאים זה בזה\". וכ\"כ רמב\"ם ג, ה, שהולכים בכלאיים אחר מראית העין. ועדיין יש צורך לברר מה המרכיב המרכזי שקובע את חלוקת המינים. בירושלמי מבואר (כלאים א, ה), שלפעמים הולכים אחר הפרי ולפעמים אחר העלים, אמנם כאשר טעם הפרי שונה באופן ניכר, למרות הדמיון בצורה, הם שני מינים. וכ\"כ הרמב\"ם (ג, ה-ו). ויש שלמדו מהירושלמי שצריך שיהיה דמיון גם בפרי וגם בעלים (ר\"ש, ריבמ\"ץ).
כמה אחרונים כתבו הגדרות שונות בחלוקת המינים, כשכל אחד בחר מרכיב אחד שלפיו קבע את המין. אולם נראה מכלל דברי חכמים שהגדרת המינים לעניין כלאיים אינה תלויה בשם או בתכונה אחת, אלא במכלול התכונות. וכעין זה כתב מרן הרב קוק (משפט כהן כה). לגבי עצים שונים התעוררו במשך הדורות ספקות. ומדברי חכמים משמע, שהנטייה להרחיב את הגדרת המינים, ולכן שני מינים שנראים כמין אחד נחשבים מין אחד (משנה א, א; רמב\"ם ג, ה). ואע\"פ כן יש שנטו להחמיר בכל ספק (רמ\"א רצה, ו, שערי צדק), ויש שכתבו שלחכמי הדור הסמכות להחליט (חזו\"א כלאים ג, ו).
ספק גדול התעורר לגבי מיני הדר. יש סוברים שאשכולית ותפוז הם מין אחד (משפטי עוזיאל ח\"א יו\"ד כד), ומרן הרב קוק החמיר (משפט כהן כה). ורבים נשארו בספק, ונטו לאסור הרכבתם על ידי יהודי, והתירו את הרכבתם על ידי גוי.
נראה למעשה, שאם לאחר בחינת מכלול התכונות נותרנו בספק, ניתן להכריע את הספק על פי בחינת ההפריה הטבעית, שאם האבקנים של זה יכולים להפרות באופן טבעי את השחלות של זה, הרי שהם מין אחד, וכפי שכתבתי (בהלכה ב) לעניין כלאי בהמה. וכ\"כ הרב אלחנן בן נון (תחומין א). וזה שחכמים כתבו סימנים שונים, מפני שקשה לבדוק את עניין ההפריה. בנוסף לכך, הכלל היסודי בחלוקת המינים הוא שהולכים אחר מה שנתפש בעיני בני האדם, וכיוון שכיום התודעה על חלוקת המינים קשורה להגדרה התלויה בהפריה, על פיה יש להכריע את הספקות לגבי ישראל. ועדיין לא תהיה בכך הכרעה לגבי בני נח, שאם יהיה בדבר ספק מפני תכונה אחרת, יוכלו להקל, כמבואר להלן הלכה ו, 5." + ], + [ + "כלאי בהמה ואילן / הרכבה והכלאה", + "הרכבת אילן האסורה היא חיבור שני מיני אילנות זה בזה, באופן שכל חלק נשאר בתכונתו, בלא שום התמזגות גנטית בין שני החלקים, אולם הכלאה של אבקן ושחלה משני מינים מותרת. לכל צמח ישנה פריחה, ובפריחה אבקנים זכריים ושחלה נקבית, ועל ידי החרקים, הפרפרים והרוח נפגשים האבקנים הזכריים עם השחלה ובתוכה הביציות הנקביות, ועל ידי כך נוצר הפרי שבו הזרע שממנו יכול לצמוח עץ נוסף. אם ייקחו אבקנים זכריים מעץ ממין אחד ויפגישו אותם עם שחלה נקבית ממין אחר – תיווצר הכלאה של שני מינים שונים, והפרי שיצמח יהיה בעל תכונות גנטיות משותפות של שני 'ההורים' שלו. אולם מכל הכלאה יצא סוג פרי שונה במקצת, שכן בכל פעם מרכיבים אחרים מן הרצף הגנטי של כל מין יבואו לידי ביטוי, וכך ייווצר מיזוג חדש.", + "בדרך כלל הכלאה של שני מינים אינה מצליחה, והאבקנים הזכריים והשחלה אינם מתמזגים ומפרים זה את זה, ובפעמים שנוצרת הפרייה, בדרך כלל נוצר פרי לא מוצלח. אבל לפעמים הזיווג מצליח ונוצר פרי בעל טעם מיוחד, או עץ בעל סגולות מיוחדות, כגון שהוא מסוגל לצמוח באקלים שלפני כן לא היה יכול להתקיים בו. לשם כך שוקדים מדענים רבים על יצירת הכלאות שונות ומשונות. ואמנם יש רבנים שסוברים שכשם שאסור להרכיב שני מיני אילן זה על זה, כך אסור להכליאם זה עם זה (שבט הלוי ט, רכד). אולם העיקר להלכה שרק פעולה של הרכבת שני עצים שונים זה עם זה, באופן שהם חיים יחד בניגוד לחוק טבעם, אסרה התורה, ולא פעולה של הכלאה שנעשית עוד לפני שהעץ נוצר. ועוד, שהאבקן לחוד אינו מין, כי אינו יכול לצמוח בכוחות עצמו, וכן הביצית שבשחלה אינה מין, ולכן אין בהכלאתם איסור. קל וחומר שאין איסור הרכבה בהנדסה גנטית, היינו בחיבור מרכיב מתוך גן אחד עם גן אחר (וכן דעת הרב ישראלי התורה והארץ ג; כרם שלמה ב, א; הרב אריאל תחומין לג)." + ], + [ + "כלאי בהמה ואילן / בני נח בדין כלאיים", + "לדעת רוב הראשונים והאחרונים, איסור הרכבת אילנות והרבעת בהמה חל גם על בני נח, למרות שאינו מ'שבע מצוות בני נח'. שכן נאמר (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ\", ולמדו מכאן חכמים: \"חוקים שחקקתי לך כבר\" עוד לפני מתן תורה – תִּשְׁמֹרוּ. וכפי שנאמר (בראשית א, יב): \"דֶּשֶׁא עֵשֶׂב מַזְרִיעַ זֶרַע לְמִינֵהוּ וְעֵץ עֹשֶׂה פְּרִי אֲשֶׁר זַרְעוֹ בוֹ לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלוֹהִים כִּי טוֹב\". מכאן שחוקים אלו מחייבים גם את בני נח (סנהדרין ס, א; שאילתות, בה\"ג, רמב\"ם, ריא\"ז, גר\"א, ערוה\"ש והרב קוק).", + "ויש חולקים וסוברים, שאין איסור לבני נח להרכיב אילנות או להרביע בעלי חיים שונים (ריטב\"א, רא\"ש ורדב\"ז). אבל גם לדעתם, אסור ליהודי לבקש מגוי שירכיב את עצו או ירביע את בהמתו. שכשם שאסור ליהודי לבקש מגוי לחלל עבורו שבת, כך אסור לבקש ממנו לעשות עבורו ברכושו איסורי תורה אחרים.", + "ואפשר שגם לדעה המחמירה, האיסור לבני נח הוא רק באופן שיש איסור הרכבה ברור ונחרץ, אבל כאשר יש ספק אם מדובר באיסור, כגון שאולי ה'כנה' וה'רוכב' משני זנים של מין אחד, אין להם איסור (עי' משפט כהן יג).5סנהדרין נו, א-ב: \"תנו רבנן: שבע מצוות נצטוו בני נח: דינין, וברכת השם, עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, ואבר מן החי… רבי אלעזר אומר: אף על הכלאים. מותרין בני נח ללבוש כלאים ולזרוע כלאים, ואין אסורין אלא בהרבעת בהמה ובהרכבת האילן\". הרמב\"ם (מלכים י, ו) כתב שכלאיים אלו אסורים עליהם מפי הקבלה. יש שביארו שהרמב\"ם פסק כחכמים ולדעתו גם הם מודים שיש איסור לגוי להרכיב אילן אלא שלא נענשים עליו כעל שבע מצוות בני נח (ערוה\"ש רצה, ז), ויש שביארו שהרמב\"ם פסק כרבי אלעזר (חידושי הר\"ן סנהדרין נו, ב; גר\"א רצה, ד), הואיל ודרשתו על חוקים שחקקתי לך מובאת בקידושין לט, א, כדבר פשוט. כך או כך דעת רוב הראשונים והאחרונים שאסור מהתורה לבני נח להרכיב אילן ולהרביע בהמה, ומהם: בה\"ג (הל' כלאים סי' ד), שאילתות (צט), הגהות מרדכי (גיטין ו, תסד), ריא\"ז, מאירי, משנה למלך (כלאים א, ו), גר\"א רצה, ד, רע\"א, ערוך השולחן, חוקות שדה, ומרן הרב קוק (חוקות הארץ א, ו).
מנגד, לריטב\"א (קידושין לט, א), רא\"ש, רדב\"ז; ש\"ך (רצז השני, ג), הלכה כחכמים ואין איסור הרכבה על בן נח. אמנם גם לשיטתם מדברי חכמים אסור לישראל לומר לגוי להרכיב אילן של ישראל מדין 'אמירה לגוי' ('שבות בשאר איסורים'), שכן למדנו, שאסור לישראל לבקש מגוי לעשות עבורו דבר שאסור על היהודי מהתורה (בב\"מ צ, א, הסתפקו חכמים אם גם באיסור תורה שאין בו חיוב מיתה יש איסור 'אמירה לגוי', ומחמת הספק רוב הראשונים הכריעו לחומרא, כמובא בפנה\"ל שביעית ה, 9). על פי זה כתב הרדב\"ז (על רמב\"ם כלאים א, ו), שמותר לומר לגוי להרכיב אילן על מנת שאח\"כ היהודי יקנה ממנו את האילן המורכב וישתול אותו (מבואר בהערה הבאה שלריטב\"א והרדב\"ז עוד לפני שהתאחה מותר לשותלו, ולרוה\"פ רק לאחר שהתאחה, ויש מחמירים ואוסרים).
אמנם לרוב הפוסקים, אסור לבקש מבן נח להרכיב באיסור גם כאשר הוא מרכיב עצים שלו, מפני שהמבקש זאת ממנו מכשילו באיסור. אבל כאשר מדובר בהרכבה שיש ספק אם היא אסורה, אפשר להקל. ראשית, מפני שמסתבר שלבני נח האיסור הוא רק באופן הברור בלא ספקות. וגם אם לא נקבל זאת, כאשר יש ספק, הרי שלמעשה מדובר בספק ספיקא, שכן יש לצרף את דעת הסוברים שמותר לבני נח להרכיב אילן (וכ\"כ חזו\"א כלאים א, א). אמנם בעצים שאין לגביהם ספק לכאורה אין פתרון, אולם נראה שאפשר להקל ב'הרכבת שולחן', היינו הרכבה של עצים רדומים, שרק לאחר הדבקתם מניחים את הכנה במקום שתשריש, וכיוון שהרכבה זו דומה להכלאה והזרעה מלאכותית, אפשר שאין בה איסור, הואיל והיא מתבצעת בניתוק מהאדמה (עיין במאמרו של הרב יואל פרידמן באמונת עתיך 92). ואף אם נחשוש שלישראל הרכבת שולחן אסורה, לבני נח מותר, מספק ספיקא. לאחר איחוי שלם של השתיל, אפשר יהיה לשותלו לפי דעת רוב הפוסקים כמבואר בהלכה הבאה." + ], + [ + "כלאי בהמה ואילן / האם מותר לשתול ולקיים עץ מורכב", + "כפי שלמדנו, אף שאסור להרכיב שני מיני עצים זה על זה, הפירות הגדלים מההרכבה מותרים לכתחילה. השאלה האם לאחר שעברו והרכיבו שני אילנות מותר לטפל בשתיל המורכב ולהשקותו כדי שיגדל. שאלה זו מעשית מאוד. למשל, בעצי אגס רוב העצים מורכבים באיסור, וכן בעצי שזיפים ואפרסקים יש שכיחות רבה של עצים מורכבים באיסור, והשאלה האם מותר לשתול שתיל שהורכב במשתלה באיסור, ואם כבר נשתל האם מותר לטפל בו או שצריך לעוקרו.", + "יש סוברים, שהאיסור הוא להרכיב שני מינים שונים, אולם מרגע שההרכבה נעשתה, אין יותר איסור לקיים את העץ המורכב, ואם הכינו במשתלה שתיל מורכב אף מותר לשותלו בשדה ולטפל בו. מפני שדין הרכבת אילנות דומה לדין כלאי בהמה, שהאיסור הוא רק להרביע בהמה ממין אחד על מין אחר, אבל לאחר מכן מותר לגדל את הבהמה שנולדה ולהשתמש בה.", + "אולם לדעת פוסקים רבים אסור לקיים עץ מורכב (שו\"ע יו\"ד רצה, ז). אלא שנחלקו במשמעות האיסור: יש אומרים שחובה על מי שיש לו בשדהו עץ מורכב לעוקרו, ויש אומרים שאסור לעקור את העשבים שסביבו ולגוזמו כדי להיטיב את צמיחתו, אבל מותר להשאירו בשדה ללא טיפול. ויש אומרים שהאיסור לקיים עץ מורכב הוא רק עד השלב שה'כנה' וה'רוכב' מתאחים, אבל לאחר מכן, מותר לקיים את העץ המורכב ואף לשתול אותו.", + "למעשה, יש שסומכים על השיטה המקילה, שכל האיסור הוא רק להרכיב, אבל לאחר מכן, למרות שההרכבה עוד לא התאחתה לגמרי – מותר לשתול את השתיל המורכב ולקיים אותו ולטפל בגידולו. אולם להלכה, דעת רוב הפוסקים שאסור לקיים את השתיל המורכב עד שעת איחויו, אבל לאחר מכן אין איסור לשתול אותו ולטפל בו. ולכתחילה טוב לנהוג כדעת המחמירים, וגם לאחר שההרכבה התאחתה לא לטפל בעץ מורכב, אלא שבמקום שיש ספק אם הרכבתו נעשתה באיסור משני מינים נפרדים או שנעשתה בהיתר משני זנים של אותו המין, אפשר להקל לקיימו ולטפל בו.", + "הקונה עץ פרי, צריך לברר שהעץ לא הורכב באיסור, כי גם למקילים וסוברים שמותר לשתול שתיל מורכב, הקונה ממי שמרכיב באיסור מסייע בידי עוברי עבירה. וכיוון שהדין מורכב, אפשר לסמוך בזה רק על מוכר ירא שמיים שבקיא בדינים או שנמצא תחת השגחה אמינה לעניין כלאיים.6למקילים אין איסור לקיים אילן מורכב, וכך דעת ריטב\"א קידושין לט, א; אורחות חיים, רדב\"ז, וכן פירשו רבים בדעת הרמב\"ם. ולדעת הרב הרצוג (תחומין ה) כך היא דעת רוב הראשונים, ולכן התיר לסמוך עליהם בשעת הדחק (ועי' שמע שלמה ג, יו\"ד יא). ויש שהורו לכתחילה לקיימם על ידי גוי עד שיתאחה לגמרי (יבי\"א ח\"י יו\"ד לו).
מנגד, יש אוסרים לקיים אילן מורכב, וכ\"כ רא\"ש הל' כלאים סי' ג', רבנו ירוחם, טור ושו\"ע יו\"ד רצה, ז. אלא ששלוש דעות בהגדרת איסור הקיום: א) לדעת רבים, איסור הקיום נמשך רק עד לשעת האיחוי, אבל לאחר מכן אין איסור לטפל בעץ, וכ\"כ חתם סופר ו, כה; ערוגות הבושם יו\"ד רלג; מהרש\"ם א, קעט; ערוה\"ש רצה, יח. וכתב הרב הרצוג שלדעתם גם מותר לשתול באדמה שתיל שהורכב באיסור לאחר שהתאחה, ולכך נטה מרן הרב קוק (משפט כהן יד-טו). וכך דעת רוב מורי הוראה (הרב גולדברג תחומין ה). ב) אסור לטפל בעץ שהורכב, אבל אם כבר נשתל אין איסור להשאירו בשדה (כך ביארו דעה זו ר\"ז גוטה ושו\"ת משנת ר' אליעזר ח\"ב יו\"ד נא. אמנם הם עצמם נטו להקל כדעת הריטב\"א ודעימיה). ג) צריך לעקור את העץ המורכב, וכך דעת החיד\"א בברכ\"י רצה, ז, ושו\"ת דברי יוסף כ\"ד, ורבים הזכירו שיטה זו. וכך דעת חזו\"א (ב, ט), והוסיף שכאשר ישנו ספק אם ההרכבה אסורה, אפשר להקל לקיים משום ספק ספיקא (כלאים א, א; ב, ט; ג, ג). אם נסבור כמו הלבוש, שגם איסור הקיום הוא מהתורה, הרי שיש בזה ספק דאורייתא, ובלא ספק ספיקא אי אפשר להקל. מנגד, כתב הרב הרצוג שגם לדעת האוסרים, רבים סוברים שהאיסור מדרבנן. וממילא הלכה כדעת המקילים.
למעשה, לכתחילה מורים שלא לקיים עץ מורכב. אמנם בשעת הצורך מורים כדעת החתם סופר ודעימיה, שאחר שהתאחה אין יותר איסור, ואם אפשר לשתול על ידי גוי – עדיף (הלכות הארץ כלאיים ח, יא-יג; קדושת הארץ יח, כה-כח)." + ] + ], + [ + [ + "כלאי זרעים / כלאי זרעים", + "נצטווינו שלא לזרוע בשדה שבארץ ישראל שני מיני זרעים יחד אלא כל מין לעצמו, שנאמר (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם\". כלאיים פירושו תערובת. בכלל האיסור מיני תבואה, קטניות וירקות הראויים לאכילה. אבל מיני צומח שמיועדים לנוי או לרפואה, אינם בכלל האיסור. איסור כלאי זרעים הוא במיני צומח חד שנתיים, שהם תבואה, קטניות וירקות, אבל אין איסור לזרוע עצים בערבוביה, וכן אין איסור לזרוע מיני עצים עם מין חד שנתי. מפני שגם כאשר העצים בערבוביה, מפאת גודלם, לכל עץ יש את המקום המיוחד שלו. וגם לזרעים שביניהם יש מקום מיוחד, הואיל והעצים צומחים לגובה ושורשיהם מסתעפים למרחק רב, כך שלמין החד שנתי נותר מקום להתקיים ביניהם.", + "גם המשקה או מזבל או מנכש קוצים או מסייע בדרך אחרת לצמיחת הכלאיים עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. וגם כאשר הכלאיים גדלו מאליהם בתוך שדהו, כל זמן שהוא רוצה בהם או שנראה כאילו הוא רוצה בהם, חובה עליו לעוקרם, שאסור לקיים כלאיים בשדה (רמב\"ם כלאים א, א-ג).", + "עבר וזרע כלאיים במזיד, הגידולים מותרים באכילה, מפני שהאיסור הוא לזרוע ולגדל כלאיים אך אין איסור לאכול את הצומח מהם (רמב\"ם שם א, ז). ורק בכלאי הכרם הגידולים נאסרים באכילה.", + "איסור כלאי זרעים חל בארץ ישראל, ואפילו בקרקע ששייכת לגוי אסור לישראל לזרוע כלאיים. אבל בחוץ לארץ מותר לישראל לזרוע כלאיים, הואיל והאיסור נאמר על שָׂדְךָ, ורק ארץ ישראל נחשבת שָׂדְךָ. ואף חכמים לא אסרו כלאי זרעים בחוץ לארץ, ורק את כלאי הכרם אסרו בחוץ לארץ משום חומרתם היתירה שהם אסורים באכילה ובהנאה (לעיל ד, ד).", + "גם בעציץ שבארץ ישראל אסור לזרוע שני מינים יחד, אלא שאם יש לעציץ נקב, הוא נחשב מחובר לקרקע והאיסור מהתורה, ואם אין לו נקב, הוא מנותק מהקרקע והאיסור מדברי חכמים.1העושה מעשה כדי לזרוע את הכלאיים או להצמיחם – נענש במלקות, ואם עלו מעצמם והוא רוצה בהם – כל זמן שלא עקרם עובר באיסור תורה ואינו לוקה, הואיל ואין בו מעשה (ירושלמי כלאים ח, א, וכ\"כ רוב ככל הראשונים ורוב האחרונים, ויש אומרים שאסור מדרבנן – גר\"א וחזו\"א). לרוב הפוסקים האיסור מהתורה בזריעתם 'במפולת יד', כלומר בזריעת שני הזרעים יחד. ובכלל זה גם עשיית מעשה להצמיחם יחד, כגון מחפה בעפר, משקה, מזבל ומנכש עשבים שוטים (תוס', ר\"ש, גר\"א ועוד). ויש אומרים שגם הזורע מין אחד בצד מין שני בלא לטפל בשניהם יחד עובר באיסור תורה (כפתור ופרח ומשנה ראשונה). גם בזמן הזה איסור כלאיים מהתורה, והוא חל בגבול עולי מצרים (להלן יב, ב, 2).
מאכל בהמה עם מאכל אדם – כלאיים, אולם כל מאכלי הבהמה נחשבים כמין אחד שאין בעירובם כלאיים (כסף משנה, ט\"ז ועוד). ויש אומרים שאין איסור כלאיים במאכל בהמה אפילו עם מאכל אדם (רדב\"ז, משפט כהן כו). יש אומרים שכל צמח, כאשר מגדלים ממנו שדה שלם, כמו כותנה, אף שלא נועד למאכל אדם, חל עליו איסור כלאים עם מאכל אדם (מבי\"ט). י\"א שגם בתוך בית איסור כלאיים מהתורה (ישועות מלכו א, א; חזו\"א), וי\"א שמדרבנן (משפט כהן מט, ארץ חמדה עמ' כא-כב). ונראה שבחממה האיסור מהתורה הואיל וכך דרך גידולם." + ], + [ + "כלאי זרעים / מראית עין בכלאי זרעים", + "איסור כלאיים מהתורה הוא כאשר אדם זורע או מקיים ברצונו שני מינים יחד, אבל כשצמחו בשדהו בלי שירצה בהם, אין איסור. אולם חכמים אסרו לבעל השדה לקיים בשדהו כלאיים גם כאשר אינו מעוניין בהם, משום מראית עין, שהואיל והשדה גלוי לכל, יחשבו העוברים ושבים שלא אכפת לבעל השדה משמירת המצוות, ונמצא שם שמים מתחלל. לפיכך, הרוצה לזרוע את שדהו בחיטים וראה שהתערבו לו בין זרעי החיטים זרעי שעורים, כל שאין בשעורים שיעור שיכול להצמיח אחד חלקי עשרים וארבע מהשדה (1/24 – 4.16%), יכול לזרוע את השדה בזרעים שבידו, מפני שבשיעור מועט שכזה אין חשש מראית עין, שכל הרואים מבינים שהשעורים גדלות שם בניגוד לרצונו. ואף שגם שעורה אחת אסור לזרוע בשדה חיטה, ואם עירב בכוונה שעורה אחת בין החיטים, אסור לו לזרוע את החיטים בלא שיוציא את השעורה. אבל כשאינו רוצה בשעורים שהתערבו בחיטים, וטורח עליו להוציאן, כל שאין בהן שיעור 1/24, אין חשש מראית עין ומותר לזורען בשדה. ואם יש בהן כדי להצמיח 1/24 בשדה, צריך למעט את השעורים או להרבות את החיטים עד שיהיה בטוח שהשעורים יצמיחו פחות מ-1/24 בשדה. כמו כן הזורע שדהו מין אחד וראה שצמח עמו מין אחר, אם הוא מעוניין במין השני, עליו לעקור את כולו הואיל והוא כלאיים. אבל אם אינו מעוניין בו, אם חלקו פחות מ-1/24 מהשדה, אינו צריך למעטו, ואם חלקו 1/24, עליו למעטו עד שיהיה פחות מ-1/24.2משנה כלאים ב, א; רמב\"ם כלאים ב, א-י. יש אומרים שמהתורה המיעוט בטל ברוב הואיל ובעל השדה אינו רוצה בקיומו, אלא שחכמים אסרו לזרוע או לקיים את המיעוט כשיש בו 1/24 משום מראית עין, שיחשבו שעירבם בכוונה, אבל כשהם פחות מ-1/24 אין חוששים למראית עין, כי לא מקובל לערב פחות מ-1/24 בכוונה, ולהפך, מקובל ששיעור מועט כזה מתערב שלא בכוונה (ר\"ש, רא\"ש, רע\"ב, רש\"ס). ויש אומרים שגם בלא רצון אם יש במיעוט 1/24 הכלאיים אסורים מהתורה, כי איסור התורה תלוי במראית העין, ונראה שהוא רוצה כלאיים בשדהו (רמב\"ם לרוב מפרשיו). ואין אומרים שהמיעוט בטל ברוב, כי רק במין מנוגד, כגון איסור בהיתר, המיעוט בטל, ואילו כאן ששני המינים מותרים, אין המיעוט בטל ברוב. בנוסף לכך, כשהמיעוט ניכר הוא אינו בטל. אלא שהואיל וכמעט ולא ניתן להקפיד ששום זרע לא יתערב בזרע אחר, ולא ניתנה תורה למלאכי השרת, למדו חכמים שכוונת התורה שכל זמן שאין כוונה לזרוע כלאיים, רק כאשר התערב שיעור ניכר של 1/24 שיש בו מראית עין הדבר אסור מהתורה (שו\"ת רשב\"א א, רנט). כי על שיעור כזה הקונים מקפידים (ב\"ב צד, א). כאשר ניכר לכל שאינו רוצה בקיום המין השני, כגון שידוע שהוא מזיק, אין צריך למעטו גם כשהוא 1/24.", + "מפני חשיבות המצווה וחומרת חילול השם של העוברים עליה, בכל שנה בראש חודש אדר, בעת שהתבואה והירקות מתחילים לצמוח בשדות, היו שליחי בית הדין מעוררים את ישראל להיזהר מכלאיים (משנה שקלים א, א). בט\"ו באדר היו שליחי בית הדין יוצאים לראות את השדות, אם מצאו כלאיים, עקרו את המין המועט והשליכו אותו לפני בהמותיו של בעל השדה. והיו בעלי השדות שמחים שתי שמחות, אחת על שניכשו את שדותיהם, ואחת על שהאכילו את בהמותיהם, ולא היו טורחים לעקור בעצמם את הכלאיים. התקינו שיעקרו השליחים את הכלאיים וישליכו אותם בדרכים לטובת כלל הבהמות. ועדיין היו בעלי השדות שמחים שניכשו את שדותיהם, ולא היו טורחים לעקור את הכלאיים. התקינו שיהיו שלוחי בית הדין מפקירים את כל הגדל בשדות שמצאו בהם כלאיים, ומאז נזהרו בעלי השדות מכלאיים (מו\"ק ו, ב). יש לציין שמרגע שנציגי בית הדין הפקירו את הכלאיים, שוב אין בעל השדה עובר עליהם באיסור, שאין איסור כלאיים בהפקר." + ], + [ + "כלאי זרעים / ההרחקות הנדרשות בכלאי זרעים", + "הכלל היסודי בהלכות כלאי זרעים, שאם שני המינים נראים מובדלים זה מזה – מותר, ואם הם נראים מעורבים – אסור. ככל שהשדה גדול יותר כך צריך הרחקה גדולה יותר, כדי שיהיה ניכר ההבדל שביניהם. וכן הדין תלוי בריבוי העלים, גודלם ואורכם, שבתבואה שגבעוליה גבוהים צריך הבדל גדול, ובירקות הבדל קטן, זולת ירקות שעליהם גדולים במיוחד.", + "ירקות: מהתורה שיעור ההרחקה בין ירק לירק טפח אחד (כ-8 ס\"מ), וחכמים הוסיפו סייג והצריכו הרחקה של טפח וחצי (כ-12 ס\"מ). כאשר הרחיקו בין שני המינים כדין, וגדלו הענפים עד שנצמדו זה לזה, כיוון שיש הפרש של טפח וחצי בין הגבעולים היוצאים מהאדמה, אין בהם איסור כלאיים. זולת מיני ירק בודדים כדלעת, שעליהם גדולים במיוחד ונוטים להשתרג במין שלידם, שצריך להקפיד שעלי שני המינים לא יגיעו זה לזה. כל זה בערוגות שבגינה, אבל אם מדובר בשני שדות של ירק, צריך להבדיל ביניהם על ידי ריבוע של אמה על אמה (אמה – כחצי מטר), ובשאר הגבול שבין השדות ראוי להרחיק כשיעור טפח.3. לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה מספיק טפח להבדיל בין ירקות, ומדברי חכמים טפח וחצי. וכך דעת: ר\"ח, רמב\"ם, ר\"ש, רא\"ש, רע\"ב, כפתור ופרח ושו\"ע רצז, לד, ועוד. (וי\"א שמדברי חכמים צריך שלושה טפחים – רש\"י, ר\"ת וריטב\"א. וי\"א ששה טפחים – גר\"א. וי\"א שגם מדברי חכמים מספיק טפח – גאונים, רס\"ג).ערוגה שמספיקה לה הרחקה של טפח וחצי היא באורך של עד אמה (ששה טפחים, כחצי מטר), שדה שצריך הרחקה של אמה מרובעת, לחזו\"א שטחו בית רובע, כ-22 מטר מרובע (10.2 אמות על 10.2 אמות). ולרב ישראלי בית תשעה קבין – כ-780 מטר מרובע. כאשר שטח הגידול יותר מערוגה ופחות משדה, לחזו\"א צריך הבדלה של טפח וחצי או תלם שעומקו טפח ורוחבו טפח, ולרב ישראלי לעולם צריך תלם (לר\"ש לאורך כל השטח, ולרמב\"ם לאורך ששה טפחים ואח\"כ די בהפסקה של טפח).
השיעורים המדויקים: טפח 7.6 ס\"מ, אמה – ששה טפחים – 45.6 ס\"מ, בית רובע – עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש – 4.65 מטר על 4.65 מטר (פנה\"ל סוכות ב, 1). בשו\"ע רצו, סח, מבואר שבכלאיים צריך להרחיב השיעורים לטפח ואמה שֹׂוחקים. והוספנו לעגל למעלה: טפח ל-8 ס\"מ כשיעור ר\"ח נאה, ובאמה לחצי מטר.", + "כיוון שרגילים לזרוע תבואה בשטחים גדולים, שיעור ההרחקה ביניהם גדול יותר. מהתורה שיעור ההרחקה הוא אמה, וחכמים הוסיפו סייג וקבעו שאמה מספיקה רק כאשר מדובר בשטחים קטנים שרוחבם פחות מאמה, אבל אם זרעו את התבואה בשטחים בינוניים (מישר) שרוחבם לפחות אמה, צריך להבדיל ביניהם במרובע של שתי אמות על שתי אמות (כמטר על מטר) שאח\"כ מתקצר באלכסון:", + "עד שנשאר כל שהוא בין השדות. ואם זרעו את התבואה כמקובל בשדות גדולים, צריך להבדיל ביניהם במרובע של כחמישה מטר על חמישה מטר (בית רובע), ובשאר השטח ראוי להשאיר רווח של אמה לאורך שני השדות.", + "לגבי קטניות נחלקו אם דינן כתבואה או ירקות, ומחמת הספק בכל גודל של שדה, צריך שתהיה אמה בין שני הגידולים.5למו\"ר הרב ישראלי דין קטניות כירק, אמנם גם בשיעורים קטנים של ערוגה צריך תלם ביניהם ואין להסתפק בטפח וחצי (ארץ חמדה עמ' פה, קמד-קמט), לחזו\"א קטניות כדין תבואה (ו, ב; ח, ב). ומחמת הספק במה שנוגע לספק תורה יש להחמיר, שגם בשטחים קטנים צריך הבדלה של אמה, אולם גם אם יזרעו מהן שדות גדולים, אפשר להסתפק באמה שהיא חובה מהתורה ואין להצריך את ההבדלה שהוסיפו חכמים, שספק דרבנן לקולא (הלכות הארץ של 'מכון התורה והארץ' כלאים ה, יד). כאשר זורעים תבואה ליד ירק או קטניות, או ירק ליד קטניות, הדינים מורכבים ותלויים בגודל השדה, ובכל אופן אינו חמור יותר מתבואה.", + "אם היתה מחיצה בגובה של עשרה טפחים (כ-80 ס\"מ) בין שני השדות, אפילו היתה מחיצה של קנים שאין בין קנה לקנה יותר מג' טפחים, כבר אין צורך להפריד בין השדות, כי המחיצה היא המפרידה ביניהם. ואף אם ידוע שמתחת לאדמה שורשי שני המינים משׂתרגים זה בזה, כל שניכר ההבדל ביניהם על ידי מחיצה, אין בהם איסור כלאיים. וכן אם היתה בין השדות דרך ברוחב של ארבע אמות (1.84 מטר), או מקום חרוש ברוחב זה, אין צורך בהבדלה של המרובע הגדול (חמישה מטר על חמישה מטר)." + ] + ], + [ + [ + "כלאי הכרם / יסודות המצווה", + "אסור לזרוע תבואה או ירקות בצד הגפנים, או לנטוע גפן בצד התבואה או הירקות, ואם עשה כן – נאסרו שניהם באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): \"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם\". תִּקְדַּשׁ פירושו תטמא ותיאסר בהנאה, הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע – התבואה או הירק, וּתְבוּאַת הַכָּרֶם אלו הענבים. ואפילו הקש של התבואה והעצים של הגפנים נאסרים בהנאה, ומצווה לשורפם או לאבדם בדרך אחרת כדי שלא יכשלו בהם (לעיל ב, 3). ואסור להסיק בהם תנור לחימום או כיריים לבישול בעת שריפתם, מפני שאסור ליהנות מהם (רמב\"ם כלאים ה, ז). איסור כלאי הכרם חל מהתורה בארץ ישראל, ומדברי חכמים גם בחוץ לארץ (להלן ד).", + "איסור כלאיים מהתורה חל על גפן עם חמשת מיני דגן או קטניות או ירקות. אבל לא על מיני עצים, אפילו הם קטנים, שכל אימת שברכתם 'העץ', אין בהם איסור כלאי הכרם. ומאידך, כל צמח שברכתו 'האדמה' אסור בכלאי הכרם (לעיל ב, ח).", + "גם תבלינים שאין מברכים עליהם 'האדמה', כי אינם נאכלים בפני עצמם (פנה\"ל ברכות ח, יד), כל זמן שהם מיני צומח שאם היו נאכלים לבדם ברכתם היתה 'האדמה', הרי הם בכלל איסור כלאי הכרם.", + "הוסיפו חכמים ואסרו גם מיני עשבים וירקות שרגילים להאכיל לבהמות. אבל מיני צומח שאין רגילים להאכיל אפילו לבהמות – אינם בכלל האיסור (לבוש רצו, ב).", + "לגבי צמחים שנועדו לריח – יש אוסרים מדברי חכמים ויש מתירים. ולמעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והרוצה להקל – רשאי. אולם בצמחים שנועדו לנוי אין איסור. לפיכך, מותר לשתול מתחת לגפן דשא ופרחים שאין רגילים להאכיל לבעלי חיים, ואפילו אם יש בהם שימוש רפואי.1לעניין עונש מלקות נחלקו אמוראים (ירושלמי כלאים ח, א): לרבי יונתן הזורע מין אחד של תבואה או ירק בכרם, לוקה. ולרבי יאשיה, כיוון שנאמר (דברים כב, ט): \"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם\", הרי שמדובר על זרעים שגם בלא הכרם הם כלאיים. ובבבלי (ברכות כב, א; קידושין לט, א) מובאת רק דעת ר' יאשיה, שהזורע חיטה ושעורה יחד עם חרצן שתצמח ממנו גפן, או אפילו מחפה אותם בעפר – לוקה. והכוונה שלוקה פעמיים, אחת עבור כלאי זרעים, ואחת עבור כלאי הכרם. וכן פסק רמב\"ם (כלאים ה, א-ב), אולם פסק שיש איסור מהתורה לזרוע מין אחד של תבואה או ירק סמוך לגפן, או גפן סמוך לתבואה או לירק, אלא שאין לוקים על כך, והגדל מזה אסור מהתורה, והאוכל כזית ממנו לוקה (כלאים ה, ז; מאכלות אסורות י, ו). וכן דעת יראים, ורדב\"ז שם.ולרמב\"ן ור\"ן, זריעת שני מינים סמוך לגפן נטוע אסורה מהתורה, אבל מין אחד מותר. ולדעת רמ\"ה וחינוך, מין אחד אסור מדרבנן. ולדעת ר\"ת ור\"י, אחר שהגפן נטועה מותר לזרוע לידה אפילו שני מינים ויותר, כי דברי ר' יאשיה אינם רק על עונש מלקות אלא גם על עצם האיסור, שרק בזריעת שני מינים עם חרצן יש איסור כלאיים. והלכ�� כרמב\"ם כפי שנפסק בשו\"ע רצו, ג; לבוש, וערוה\"ש רצו, יג.
כל מיני תבואה וקטניות וירקות שמיועדים למאכל אדם אסורים בכרם מהתורה, ומאכל בהמות אסור מדברי חכמים. וכפי שמבואר במשנה (כלאים ה, ח), שהמקיים בכרם קוצים שרגילים להאכיל לבהמות אסר את הכרם, אבל האירוס והקיסוס ושושנת המלך שאין רגילים להאכיל לבהמות – אינם כלאיים בכרם. כן סיכם בלבוש (יו\"ד רצו, ב, וכך ניתן להבין ברמב\"ם כלאים ה, ג; ו; יט, וכ\"כ כס\"מ ה, ג). ויש אומרים שרק תבואה וקנבוס ולוף אסורים מהתורה בכרם, כי רק מינים אלו נזכרו בתלמוד. תבואה מפני חשיבותה, וקנבוס ולוף מפני דמיונם לגפן או כי הם צומחים במשך שלוש שנים עם הגפן. אבל שאר מיני קטניות וירקות שנאכלים לאדם או לבהמה אסורים מדברי חכמים (ר\"ת, תוס' יבמות פג, א, 'ר' יוסי', סמ\"ג, רשב\"א). ושיטה זו מסתעפת לשיטות רבות, כמו למשל הסוברים שהואיל וקטניות דומות לתבואה, דינן כתבואה שאיסורן מהתורה (מהריט\"ץ בדעת הרמב\"ם, וכעין זה במיוחס לרשב\"א מנחות טו, ב). כיוון שהאיסור חל על ירק שנועד למאכל, בכלל זה גם ירק שנועד לתבלין.
לגבי צמחים שברכתם 'עשבי בשמים' נחלקו: יש מתירים (חזו\"א כלאים א, יד; משפטי ארץ ב, א). ואפשר לצרף את דעת ר\"ת ור\"י שאין איסור כלל בלא שיהיו שם שני מינים עם חרצן במפולת יד. ואם שותלים ליד הגפן רק מין אחד, גם לדעת רמב\"ן ור\"ן אין איסור. מנגד, מפוסקים רבים משמע שאסור מדרבנן, וכ\"כ שו\"ע יו\"ד קח, ז (עי' קדושת הארץ ה, ז). לגבי צמחי נוי, כפרחים ודשא, יש מחמירים מדרבנן הואיל וראויים לבהמות (הרב אליהו), ולדעת רובם המכריע של הפוסקים מותר." + ], + [ + "כלאי הכרם / אימתי הפירות נאסרים", + "כלאי הכרם אסורים גם בקיום (משנה כלאים ח, א). כלומר, גם מי שלא זרע תבואה בכרמו, אם צמחה בו אפילו שיבולת אחת, עליו להזדרז לאבדה, שאסור לקיים כלאיים בכרם. אלא שהבדל יש בין הזורע למקיים. שהזורע שיבולת בכרמו, מיד בעת השרשתה, השיבולת והגפנים שסביבה נאסרים בהנאה. והמוצא שיבולת שצמחה בכרמו, רק לאחר שתוסיף ותגדל אחד חלקי מאתיים, יחול עליה ועל הגפנים איסור הנאה. אמנם לכתחילה מצווה עליו להזדרז לאבדה מיד, מפני שגם המתרשל ומקיימם רגע אחד עובר באיסור (משנה שם ה, ו; פסחים כה, א; רמב\"ם ה, כא-כב; ו, א).2. ביאר מרן הרב (משפט כהן כד) בדעת הרמב\"ם, שהאיסור בתוספת אחד חלקי מאתיים הוא מדאורייתא, שהתורה שאסרה לגדל כלאיים נתנה לחכמים לקבוע מהו שיעור הגידול, והם קבעו שהוא אחד חלקי מאתיים. וכ\"כ היראים שפ\"ט, וכן משמע מהחינוך תקמ\"ט. ויש אומרים שמהתורה האיסור הוא כאשר רוב הגידול היה בכלאיים, וחכמים אסרו באחד חלקי מאתיים (קרית ספר כלאים פרק ה; מנחת חינוך שם, דרך אמונה ה, קמו). בכל אופן נראה שאם בעל הכרם אינו מעוניין בכלאים האיסור מדרבנן משום מראית עין כמו בכלאי זרעים לעיל ד, ב, בפחות מ-1/24 (דרך אמונה ה, קמא).בעבר איבוד התבואה או הירק שעלו בכרם היה על ידי עקירתם, ונלענ\"ד שכיום ניתן לאבדם גם על ידי ריסוס בקוטלי עשבים, ואף שיעברו כמה ימים עד שימותו, כיוון שהם בתהליך של איבוד, אין בהם איסור.
לעיתים צומחים בכרם צמחי בר ומהם גם שיבולי בר, ולכתחילה טוב לבערם על ידי כיסוח או ריסוס פעם אחת שעל ידי כך יבערם ויראה שאינו מעוניין בהם אם ישובו ויצמחו. אולם מצד הדין אין בכך הכרח, הואיל ומדובר בצמחים שלכל היותר נחשבים כמאכל בהמה שאיסורם מדרבנן, ובעל הכרם אינו מעוניין בהם. ואם הוא מעוניין שיגדלו בכרמו עשבים כדי לתחח את הקרקע ולהשביחה, ולכן אינו מעוניין לכסחם או לרססם, אינו חייב לעשות זאת, הואיל ועשבים אלו לא נועדו למאכל בהמה ולהיפך הוא מקיימם בשביל מגמה אחרת, ורק מה שנועד למאכל בהמה אסור מדברי חכמים.", + "ואימתי הגפנים נאסרות בהנאה? בעת שהענבים שבהן ניכרים ונמצאים בשלבי גידולם והבשלתם, שהוא מעת שיגיעו לשלב הבוסר, היינו שצורתם ניכרת וגודלם לפחות כ'פול הלבן', ועד שיבשילו לגמרי. אבל אם אין בכרם ענבים, או שעדיין לא הגיעו לשיעור 'פול הלבן', או שכבר הבשילו לגמרי – אין הגפנים נאסרות בהנאה על ידי התבואה או הירק שצמחו לידן, וזאת למרות שהתבואה והירק נאסרים.", + "ואימתי התבואה תיאסר? משעה שתשתרש באדמה ועד שהדגן יבשיל לגמרי, ואם לאחר שהתבואה גמרה להבשיל, היטו עליה גפן שיש בה ענבים בשלב איסורם – הגפן תיאסר כולה, אולם התבואה – לא תיאסר (משנה כלאים ז, ז).3וכן הדין בקטניות, אמנם בירקות גם לאחר שהפרי גמר להבשיל פעמים שהירק מגדל עוד פירות, ולכן רק לאחר שפירותיו האחרונים יגמרו להבשיל, לא יאסר.
לדעת ר\"ש ורא\"ש (בפירוש המשנה לכלאים ז, ז), איסור הנאה מהתבואה ומהגפנים אינו תלוי זה בזה, וכל שהגיע לשלב שבו הוא נאסר, בין תבואה בין גפן, הרי הוא נאסר מהתורה. ולרמב\"ם ה, יד, מהתורה איסורם תלוי זה בזה, ולכן רק כאשר שניהם נמצאים בשלב שבו הם נאסרים, איסורם מהתורה. אמנם מדברי חכמים, גם באופן שרק אחד מהם הגיע לשלב האיסור, המין שהגיע לשלב האיסור נאסר. וכ\"כ האחרונים (לבוש רצו, ט-י, תפארת ישראל, שערי צדק).
העובר וזורע תבואה או ירק בכרם, משעה שהתבואה והירק השרישו – נאסרים. ואם עבר בכרם עם עציץ נקוב שיש בו תבואה או ירק, או שעלו מאליהם בכרם, לדעת רמב\"ם (ה, כג), גם בזה משעה שהוסיפו אחד ממאתיים נאסרו. ולדעת ר\"ש ורא\"ש (משנה כלאים ז, ז; ח), רק משעה שהגיעו לשליש נאסרים בהוספת מאתיים. וכיוון שהמחלוקת בדאורייתא, יש להחמיר. וכ\"כ בשו\"ע רצו, טז-יז, לבוש, שערי צדק, ערוה\"ש כט.", + "נשבה הרוח והטתה את גפנו על תבואתו, עליו להזדרז מיד להפרידן, ואם יש חשש שיחזרו להתערב, עליו לקצוץ את ענפי הגפן, או להקים גדר שתמנע מהן להתערב שוב. ואם התרשל ונותרו מעורבות וגדלה אחת מהן כשיעור אחד חלקי מאתיים – נאסרו. ואם מחמת אונס לא הספיק להפרידן עד אז – לא נאסרו (משנה ז, ז, ריבמ\"ץ ור\"ש שם. רמב\"ם ה, יא, כס\"מ ומהר\"י קורקוס).", + "אין אדם אוסר דבר שאינו שלו, לפיכך, המסכך גפנו על תבואתו של חבירו, גפנו נאסרת ותבואת חבירו מותרת. סיכך גפן חבירו על תבואתו, תבואתו נאסרת וגפן חבירו מותרת. סיכך גפן חבירו על תבואת חבירו, שתיהן מותרות. אמנם מיד כשייוודע על דבר הכלאיים לבעל הגפן או התבואה, עליו להזדרז להפרידן, ואם התרשל עד שהוסיפה אחת מהן אחד חלקי מאתיים, גם חלקו נאסר. ובכל אופן, על זה שעירב את הכלאיים בידיו, גם מה שאינו שלו נאסר. ולא זו בלבד, אלא שאם עבר אדם ליד כרם חבירו וראה שעלו בו שיבולים, והוא יודע שחבירו מסכים לכך, חייב לעקור אותן. וכן פועל שעובד שם חייב לעקור את הכלאיים. ואם לא עשו כן, הגפן והתבואה שגדלו שם אסורות עליהם בהנאה. אבל על בעל הכרם אין איסור, שכן רק מעת שייוודע לו על דבר הכלאיים עליו להזדרז לעקור את השיבולים, ורק אם התרשל והוסיפו לצמוח אחד חלקי מאתיים, נאסרו עליו וע�� כל ישראל (משנה כלאים ז, ד; רמב\"ם כלאים ה, ח-ט; כא; ט\"ז רצו, ג)." + ], + [ + "כלאי הכרם / שיעור מרחק האיסור", + "מצוות כלאיים שלא יתערבו מיני תבואה וירק עם הגפנים, ונתנה התורה לחכמים את הסמכות לקבוע לפי שיקול דעתם מה נחשב מעורב ומה לא, ומה שהם קובעים נחשב בכלל מצוות התורה. שלושה מצבים עיקריים של עירוב ישנם בדיני כלאי הכרם, ונסדרם לפי חומרתם: א) סמוך לגפן יחידית. ב) סמוך לכרם. ג) בתוך כרם.", + "גפן יחידית: הרוצה לזרוע תבואה או ירק סמוך לגפן יחידית, צריך להרחיק ממנה שיעור ששה טפחים מרווחים (כ-47 ס\"מ), שזה השיעור הנדרש לערוגת הגפן והעבודה שסביבה. וכן אסור שיצמחו תבואה או ירק תחת זמורות הגפן, שאם צמחה שיבולת תחת אחת הזמורות או העלים או האשכולות שצומחים ממנה, אפילו היא רחוקה מאה אמה מעיקר הגפן, והתרשל ולא עקרה, השיבולת וכל הגפן נאסרו בהנאה (כמבואר בהלכה ב). ואם היה ספק אם השיבולת תחתיה, מודדים את מקום השיבולת על ידי חוט עם משקולת. וכיוון שזמורות הגפן נמשכות למרחקים גדולים, יש להשגיח שבמשך כל אורכן לא יצמחו תחתיהן תבואה או ירק.", + "רגילים להדלות את הגפן על מוטות או חבלים, וגזרו חכמים, שגם מתחת להמשך המוט או החבל שהזמורה עוד לא הגיעה אליו – לא יגדלו תבואה או ירק, מפני שהזמורה עתידה להימשך לשם. אמנם בדיעבד, כל זמן שבפועל התבואה או הירק לא היו תחת הגפן עצמה, לא נאסרו (רמב\"ם כלאים ו, יא-יב; טו).", + "כרם, הוא מטע של גפנים שנטועות בדייקנות כפי שיטת הגידול המקובלת. וכיוון שיש לכרם חשיבות, כל הזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות שלו, נראה כמערב אותם בכרם ועובר באיסור כלאיים. ונקבע השיעור בארבע אמות (כ-188 ס\"מ), כי הוא השיעור שנצרך  בעבר לעבודת הכרם, שכן החריש סביב הכרם היה נעשה על ידי שוורים, ובעת הבציר היו מובילים את הענבים מהכרם לשוק על ידי עגלות, וארבע אמות אלו נצרכו לשוורים ולעגלות.", + "כדי שהגפנים ייחשבו 'כרם' צריך שיהיו בהן לכל הפחות שתי שורות של גפנים, זו כנגד זו, שבכל אחת מהשורות שלוש גפנים:", + "או חמש גפנים של \"שתים כנגד שתיים ואחת יוצאת זנב\", לרמב\"ם:", + "ולר\"ש:", + "אם הגפנים אינן בשורה ישרה, גם אם יש שם עצים רבים, דינן כדין גפן יחידית.", + "הזורע תבואה או ירק בתוך ארבע אמות מהכרם, נאסר מהכרם כשיעור כרם קטן, היינו כצורת כרם של חמש גפנים הקרובות ביותר לכלאיים. ואם בתוך ארבע אמות לכל צד מהכלאיים היו עוד גפנים, גם הן נאסרות. עוד חשוב לציין, שאם נמשכה זמורה מעבר לד' אמות של הכרם, יש להיזהר בה כמו בגפן יחידית, היינו שלא תצמח תחתיה תבואה או ירק, ואם צמחו – אותה הגפן וכל הצומח תחתיה נאסרים.", + "עריס נחשב כמו כרם. עריס הוא חמש גפנים לפחות שנטועות בשורה ישרה ומודלות על מוטות או חוטים, כדי שיקבלו יותר שמש ואוויר ויגדלו בהן ענבים מרובים ומשובחים יותר. אם הכלאיים בתוך ארבע אמות של עריס, בין מצד עיקרי הגפנים ובין מצד המוטות שעליהם הגפנים מודלות – חמש הגפנים שכנגד הכלאיים נאסרות.", + "גדר שהיא גבוהה עשרה טפחים (כ-80 ס\"מ), חוצצת בין הכרם לשדה, ומותר לזרוע בצידה השני של הגדר תבואה וירק בלא הרחקה (רמב\"ם ז, טו). ואף ששורשי הגפן מגיעים אל מתחת לתבואה, כיוון שאיסור הכלאיים הוא שלא ייראו מעורבים, על ידי הגדר אינם נראים מעורבים.", + "בתוך הכרם: זרע כלאיים בתוך הכרם, או שצמחו מעצמם והתרשל ולא עקרם, העירוב ניכר יותר ולכן דיניו חמורים בהרבה, שהולכים אחר יניקת השורשים שנמשכים עד שש עשרה אמות לכל רוח, ובנוסף לכך עוד ארבע אמות. הרי שכל גפן שנמצאת במרחק של פחות מעשרים אמה מהכלאיים נאסרת בהנאה (רמב\"ם ו, א-ב)." + ], + [ + "כלאי הכרם / חוץ לארץ וכלאי גויים", + "איסור כלאי זרעים וכלאי הכרם מהתורה חל רק בארץ, שכן נאמר לגבי כלאי זרעים (ויקרא יט, יט): \"אֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ… שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם…\", וכן נאמר לגבי כלאי הכרם (דברים כב, ט): \"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם\", ושָׂדְךָ וכַּרְמְךָ של ישראל הם בארץ ישראל. אולם כיוון שאיסור כלאי הכרם חמור במיוחד, שהפירות הגדלים בו אסורים באכילה והנאה, החמירו חכמים ותקנו לאוסרו גם בחוץ לארץ. אמנם קבעו שהאיסור בחוץ לארץ יחול רק על מה שמוסכם על כל הדעות שאסור בארץ ישראל מהתורה בזריעה והנאה (קידושין לט, א).", + "לפיכך, אין איסור כלאיים בחוץ לארץ אלא בזורע בבת אחת חרצן עם עוד שני מיני זרעים שהם כלאיים זה בזה, כגון שני מיני תבואה או שני מיני ירק או מין ירק ומין תבואה. ואף שבארץ ישראל איסור כלאיים מהתורה חל גם על זורע שיבולת אחת בסמוך לגפן, והאוכל בזדון מהצומח שם נענש במלקות, כיוון שגם בארץ ישראל הזורע כלאיים לוקה רק אם זרע חרצן עם שני מיני זרעים שהם כלאיים זה בזה, גם איסור זריעת כלאיים בחוץ לארץ והנאתם חל רק באופן זה. אבל מותר לזרוע תבואה בכרמו בחוץ לארץ, ולאכול מהצומח שם (רמ\"א יו\"ד רצו, סט).5. כפי שלמדנו בהערה 1, נחלקו לעניין חיוב מלקות בזורע בארץ, ונפסקה הלכה ברמב\"ם כדעת ר' יאשיה, שרק הזורע חרצן ושני מיני זרעים במפולת יד לוקה פעמיים. ולגבי חו\"ל, אמרו חכמים (ברכות כב, א; קידושין לט, א), שנהגו כדעתו. ואמנם לרמב\"ם (כלאים ח, יג-יד), אכן אין איסור לזרוע בחו\"ל תבואה או ירקות בכרם, אבל הגדל שם אסור בהנאה, וסברתו, שכשם שהגדל באופן זה אסור בהנאה מהתורה בארץ ישראל, כך גזרו עליו בחו\"ל. אולם לרא\"ש, ראב\"ד, תרומת הדשן קצד, כל שאינו אסור בזריעה בחו\"ל, גם אינו אסור בהנאה. וכן פסק רמ\"א יו\"ד רצו, סט. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. ולדעת רא\"ש גם רמב\"ם מסכים לכך, ורק כאשר קנה כרם שיש בו ירקות, הרמב\"ם חושש שמא נזרעו במפולת יד, ולכן אסרם.", + "למרות שמותר לגוי לזרוע כלאיים בכרמו שבארץ ישראל, אסור לישראל לומר לגוי לזרוע כלאיים בארץ ישראל (רמב\"ם ח, יג). וכן אסור מהתורה ליהנות מענבים ותבואה וירק שצמחו בכרם של גוי (תוס' קידושין לו, ב, 'כל', ורא\"ש). לפיכך, אסור לקנות מגויים ענבים או ירקות סמוך לכרמים שלהם, הואיל ויש ספק אולי גידלו אותם באיסור, ואם עבר וקנה, אסור ליהנות מהפירות, שהואיל והספק התעורר סמוך למקומם הקבוע, הפירות אסורים באכילה והנאה. אבל הקונה בשוק או בחנויות ענבים או ירקות שגויים גידלו, כיוון שהספק התעורר לאחר שפרשו ממקומם הקבוע, הולכים אחר הרוב, והפירות מותרים באכילה. ודין זה בדיעבד, כאשר כבר קנה פירות ואינו יודע מה דינם, או מי שנמצא במקום שאין בו חנויות עם תעודת כשרות וכדי להגיע לחנות שכזו עליו לטרוח טרחה רבה. אבל אם יש שם חנות עם תעודת כשרות, עליו לצאת מהספק ולקנות בה. וגם כאשר חשש האיסור רחוק מאוד, כשאפשר חובה לצאת מהספק. בנוסף לכך, מצווה לחזק את המדקדקים בכשרות. ועוד, שכאשר יש תעודת כשרות גם מפרישים תרומות ומעשרות כדין (כמבואר לעיל ב, יא).6הפוסקים התירו לקנות ענבים וקישואים מגויים, למרות שיש חשש שגודלו באיסור כלאיים, הואיל ורובם אינם גדלים באיסור, וכיוון שהספק התעורר אחר שהפירות כבר פרשו משדה הגוי, חל עליהם הכלל: \"כל דפריש מרובא פריש\". עוד הוסיפו ספקות שונים והתירו מצד ספק ספיקא, שבנוסף לספק הרגיל, שאולי ענבים וירקות אלו לא גדלו באיסור, אולי הלכה כר' יאשיה, וכפי שפירשו ר\"ת ור\"י (לעיל הערה 1), שכל זמן שלא נזרעו במפולת יד אין בהם איסור אכילה. וכן צירפו ספיקות נוספים (מבי\"ט ג, קכז; מהריט\"ץ חדשות ל\"א; מהרשד\"ם, כנסת הגדולה, ברכ\"י רצו, א). ונלענ\"ד שיש מקום לומר שכל מה שהקילו היה כאשר השווקים נועדו בעיקר לגויים, כי הם היו הרוב, אבל כיום, אם ידוע שיש גויים שמגדלים כלאיים כדי למוכרם בשוק שנועד בעיקר לקונים יהודים, אולי יש לכלאיים דין 'קבוע', שאינו בטל ברוב. ואף שאפשר להקל כאשר התערב באופן אקראי, אם באופן קבוע הם מוכרים פירות כלאיים במקומות מסוימים, אסור לקנות משם פירות כל זמן שיש ספק אם הם כלאיים. ובוודאי שגופי כשרות שחותרים להידור חייבים להיזהר בזה." + ], + [ + "כלאי הכרם / טעם המצווה", + "מיוחד במינו הוא איסור כלאי הכרם, שבנוסף לכך שאסור לערב תבואה וירק עם גפן, הצומח בעירוב זה אסור באכילה ובהנאה, שנאמר (דברים כב, ט): \"לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם\". 'קדוש' פירושו מיועד ומזומן לדבר מיוחד. בדרך כלל הכוונה לדבר חיובי ומרומם, אולם יש שמקדישים עצמם לחטא, כזונה שנקראת קְדֵשָׁה (בראשית לח, כא). וכן פירות כלאי הכרם שנתייחדו לחטא, התקדשו לטומאה ונאסרו על כל ישראל.", + "אפשר לומר שהאיסור החמור של כלאיים נקבע ביחס לכרם מפני כוחו הגדול של היין לטוב ולרע. מצד אחד על היין אומרים שירה וברכה, ומנגד, היין יכול להשפיל את האדם ולהפילו לתהומות החטא. לכן נקבעה מצווה מיוחדת של נזירות ביחס ליין, שהחוששים שמא היין יטה את לבם לרעה או יפריע להם להתעלות במעלות הקדושה, היו מזירים את עצמם מהיין, ואף מסכת שלימה בש\"ס הוקדשה לכך, מסכת 'נזיר'. כיוון שהיין יכול להטות את דעתו של האדם, הזהירה התורה את הכהנים שלא לשתות יין בזמן עבודתם, וכן אסור לאדם ששתה יין להתפלל (פנה\"ל תפילה ה, יא). כמו כן החמירה התורה ביחס לכלאי הכרם יותר משאר איסורי הכלאיים, כדי שנוסיף זהירות בכל הנוגע ליין, ששתייתו תיעשה לשם שמחה של מצווה ולא לשם התפרקות והסרת אחריות (עי' פנה\"ל ברכות ז, א-ב).", + "ניתן להוסיף ולבאר, שהתבואה, הקטניות והירקות הכרחיים לקיומו של האדם, שאמנם אין באכילתם תאווה יתירה, אבל בלעדיהם לא יוכל האדם להתקיים, לפיכך צריך לעסוק בעבודת גידולם בחריצות יתירה ולאוכלם בקביעות. לעומת זאת, היין אינו הכרחי לקיום האדם, אולם שתייתו משמחת מאוד, ונועדה לשמחה של מצווה. טשטוש הגבולות ביניהם מסוכן, מפני שאדם שיתייחס ליין כאל תבואה, ישתה אותו בקביעות, עד שיתמכר לתאוותו ויהפוך לאלכוהוליסט. ואף אם לא יתמכר, אם ירבה בשתייתו בכל יום, יאבד היין את תפקידו המיוחד בשמחה של מצווה. ומנגד, אדם שיתייחס לתבואה כאל גפן, שאינה הכרחית לקיומו, יהפוך לעצלן וקוצים יצמחו בשדהו במקום תבואה (עי' שמן רענן עמ' שלג, ממרן הרב קוק זצ\"ל)." + ] + ], + [ + [ + "מתנות עניים / חמש מתנות עניים", + "מצווה שישתף אדם את העניים בברכת יבולו ויניח להם פירות בפאת שדהו, וזו הפאה. ואם ישכח מעט תבואה או פירות בעת הקציר או הקטיף או האיסוף – יניחם לעניים, וזו השכחה. ואם יפלו שיבולים בודדות בעת הקציר, שהם הלקט, או ענבים בודדים בעת הבציר, שהם הפרט, יניחם לעניים. וכן יניח לעניים את העוללות, שהן אשכולות זעירים של ענבים.", + "כלל המתנות הללו חמש: פאה, שכחה, לקט, פרט ועוללות. שנאמר (ויקרא יט, ט-י): \"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם – לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט. וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\". וכן נאמר (דברים כד, יט): \"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ, לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ\".", + "המצווה להניח מתנות לעניים היא מהיבולים הנחוצים למזונו של האדם, והם היבולים שעומדים בחמישה תנאים:", + "א) גדל מהארץ, ולא כמהין ופטריות שיונקים את מזונם מהאוויר.", + "ב) מאכל אדם, אבל גידולים שנועדו למאכל בהמה או לייצור חוטים או צבעים – פטורים.", + "ג) נשמר, אבל פירות שגדלו הפקר או שבעל השדה הפקיר – פטורים.", + "ד) לקיטתם כאחד, היינו שנקצרים או נקטפים ברציפות אפילו במשך כמה ימים, אבל פירות כדוגמת תאנה שאינם מבשילים כאחד וממילא אינם נלקטים כאחד – פטורים.", + "ה) מכניסם לקיום, שרגילים לאחסנם זמן רב, כדוגמת תבואה וקטניות, זיתים שמתקיימים זמן רב כשמן או כזיתים כבושים, ענבים שמתקיימים זמן רב כיין או כצימוקים, וכן שקדים, אגוזים, תמרים, רימונים וחרובים, וכן בצלים ושומים. אבל ירקות ופירות שאין רגילים לשמור זמן רב אלא רובם נאכלים סמוך ללקיטתם, כדוגמת מלפפונים, עגבניות, חסה, אבטיחים, פירות הדר, תפוחים, אגסים ואפרסקים – פטורים ממתנות עניים. כלומר תבואה, קטניות וחלק מפירות האילן ומעט ירקות כדוגמת בצלים ושומים חייבים, וכמעט כל הירקות ורוב פירות האילן פטורים.", + "כל הפירות החייבים במתנות עניים – חייבים בשתי מתנות – בפאה ושכחה. יתרות עליהם תבואה וקטניות שנקצרות או נקטפות, שחייבות בשלוש מתנות, כי נוספה להם חובת לקט. יתרים עליהם ענבים שחייבים בארבע מתנות, שיש בהם חובת פרט שמקביל ללקט, ובנוסף לכך חייבים גם בעוללות.1על כל אחת מחמש המתנות יש במניין המצוות מצוות עשה ומצוות לא תעשה (ספר המצוות לרמב\"ם, עשין קכ-קכד, לא תעשה רי-ריד). חמשת הכללים הללו חלים על כל חמש מתנות העניים (רש\"י חולין קלד, ב, 'חייב', רשב\"א וריטב\"א לקידושין ב, ב). מבואר בתורת כהנים (ויקרא יט, ט), שכל המינים שעומדים בחמשת התנאים הללו חייבים במתנות מהתורה, וכ\"כ בה\"ג, רש\"י, רמב\"ם, רשב\"ם, רמב\"ן, רא\"ה ור\"ן. ולכך נטו האחרונים (פאת השולחן, שערי צדק, ערוה\"ש א, ח). ויש אומרים שדברי תורת כהנים הם אסמכתא, והחייבים מהתורה הם רק דגן תירוש ויצהר, שסתם קציר בדגן, והזיתים והענבים נזכרו במפור�� בתורה (ר\"ת ורשב\"א לשבת סח, א; ר\"ש ורא\"ש).המצווה להניח מתנות עניים מקציר או קטיף של קבע, היינו לצורך שמירה למשך כמה ימים או למכירה סיטונאית, אבל הקוצר או קוטף דרך ארעי למאכל ביתו באותו יום או למכירה ארעית לשכנו, פטור ממתנות עניים, זולת עוללות שהן שייכות לעניים מעיקרן (רמב\"ם ב, ו; ד, כז). דין ספק יבואר בהלכה ו, והערה 6." + ], + [ + "מתנות עניים / הדרכת התורה בעזרה לעניים", + "בארבע דרכים צוותה התורה לעזור לעניים: הראשונה והיא העיקרית, במתנות שהיו העניים לוקטים בכוחות עצמם מהשדות. השנייה, צדקה, להשלמת צרכיהם הבסיסיים, והצדקה הגדולה ביותר – לסייע להם למצוא עבודה. השלישית, 'מעשר עני'. לאחר שבעלי השדות אספו את יבולם, היו מפרישים תרומות ומעשרות, ובשנה השלישית והשישית לשמיטה במקום 'מעשר שני' היו מפרישים 'מעשר עני', ועל ידו יכלו העניים לחיות ברווחה יחסית במשך שנתיים מתוך שבע (להלן ז, ט). הרביעית, בשיתוף העניים בשמחות, ובכלל זה בסעודות הרגל בעת שהיו אוכלים מפירות מעשר שני ובשר קרבן מעשר בהמה (להלן ז, י; פנה\"ל מועדים א, יא).", + "בפרק זה נעסוק בדרך המרכזית שעל ידה היו העניים מתקיימים בימים עברו, שבהערכה זהירה הגיעה לכ-3-4% מהיבול, ובענבים מעט יותר.2. שיעור הפאה הוא אחד משישים, ופעמים רבות המליצו חכמים לתת יותר (להלן ג). לקט 1/337.5 (להלן ה). שכחה תלויה בריכוז של הפועלים, ואולי ניתן להעריך שהיא לפחות חצי אחוז. לקט ופרט מן הסתם לפחות חצי אחוז. ובענבים, ניתן להעריך שהעוללות הוסיפו עוד אחוז או שניים. אמנם כיום, בעקבות הירידה העצומה במחיר המזון והעלייה הגדולה ברמת החיים, כבר אין תועלת לעניים בליקוט המתנות מהשדות (כמבואר להלן בהלכה ט), אולם מהעקרונות העולים ממצוות אלו נוכל ללמוד על הדרך הראויה לעזור לעניים. ראשית, ראוי לתת לעניים להשתתף עד כמה שאפשר באחריות למצבם, ולכן היה עליהם לבוא לשדות וללקוט את המתנות בכוחות עצמם. שנית, ראוי לבעל הנכסים לשתף את העניים בפירות נכסיו, ולכן המצווה לתת לעניים לקטוף מהיבול עצמו ולא מהכסף שמתקבל עבורו. שלישית, ראוי שהעזרה לעני תהיה באופן שההוצאה לעשיר תהיה מעטה והתועלת לעני מרובה. שכן חכמה עצומה ישנה במצוות אלו, שאם דרך משל בעל השדה משלם לפועל על קציר או קטיף של מאה קילו רגילים מאה שקלים, על איסוף פירות לקט, שכחה, פרט ועוללות היה צריך לשלם לפחות פי חמישה. כך יצא שהעניים שממילא לא היתה להם עבודה טובה יותר, הרוויחו הרבה מליקוט שיירי הפירות שבשדות, ואילו בעל השדה הפסיד מעט. לא זו בלבד, אלא שאף הרוויח מעט, שכן ליקוט הפירות שנשכחו על העצים מונע את המזיקים להימשך לעצים ולהדביקם במחלות, במיוחד בגפן שנוטה לקבל יותר מחלות, והשארת העוללות עלולה להביא מחלות. כמו כן, הענבים הבודדים שנפלו מהאשכולות היו בדרך כלל עם פגם מסוים, כך שהפסדו של בעל הגפן היה מועט, ואילו העניים יכלו לשמוח ביין שהכינו מהם.", + "לגבי פאה, אמנם עלות קציר וקטיף הפאה כשאר התבואה והפירות שבשדה, ובאמת מהתורה בשיבולת אחת מקיימים את המצווה. ואע\"פ כן ישנה חכמה במצווה לתת פאה בסוף השדה, שאז בעלי השדות עייפים ממלאכתם, ונוחה להם הנדיבות להשאיר פאה לעניים. על אחת כמה וכמה כאשר בעלי העצים החליטו להשאיר לפאה את הפירות שבראש העץ, שאליהם קשה לפועלים להגיע, ולילדים העניים היה קל לטפס על העץ ולקוטפם.", + "התורה חזרה והזכירה את מצוות מתנות עניים באמצע פרשת המועדים שבהם היו ישראל עולים לבית המקדש, שנאמר (ויקרא כג, כב): \"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\". בארו חכמים שרצתה התורה ללמדנו \"שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלים עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו\" (רש\"י שם). מזה נלמד שכל אדם שממשיך את רעיונות החסד והצדקה של מתנות עניים אל מקום עבודתו, באופן שהוא שומר על יעילותו של העסק ויחד עם זאת עוזר לעניים, ממשיך בכך את קדושת המקדש למקום עבודתו. יהי רצון שנזכה לקבל השראה והדרכה ממצוות אלו, ונמשיך את קדושת המקדש לכל העסקים והמפעלים, והעזרה שנעזור שם לכל נצרך, תחשב כקרבן שעולה לריח ניחוח לה'.3אמרו חכמים (יבמות מז, א), שמלמדים את הגרים לפני הגיור מקצת מצוות חמורות ומקצת מצוות קלות, מפני שאם ילמדום הלכות רבות, גם אם כוונתם לשם שמיים, יחששו וימנעו מלהתגייר. אבל הקפידו ללמדם את מצוות מתנות עניים. שלושה טעמים לכך: א) רבים מהגרים היו עניים והיתה להם תועלת מרובה מכך. ב) אם הגר היה עשיר שקנה שדה, היה חשש שיחשוב שהעניים שבאים ללקוט את מתנותיהם בשדהו גוזלים אותו, והיה עלול להורגם כפי המקובל באותם ימים. ג) מפני חשיבותן היתירה של מצוות גמילות חסדים. אכן הגיורת החשובה ביותר, רות המואביה, מתוך הגעתה לשדה ללקוט מתנות עניים נקשרה לבועז והתחתנה עמו, ומהם נוסדה מלכות ישראל בשושלת בית דוד, כמבואר במגילת רות." + ], + [ + "מתנות עניים / פאה", + "מצוות ה'פאה', שישאיר בעל השדה או המטע לפחות אחד חלקי שישים מהיבול לעניים. מהתורה אמנם אין לפאה שיעור, ואפילו אם הניח בסוף שדהו שיבולת אחת – יצא ידי חובתו, שנאמר (ויקרא יט, ט): \"לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ\", וכבר בהשארת שיבולת אחת – לא כילה את שדהו. אולם חכמים תקנו להניח לעניים לפחות אחד משישים, שהוא קרוב לשני אחוזים מהיבול. עוד אמרו חכמים שבשלושה מצבים ראוי להשאיר לפאה יותר מאחד משישים: א) כאשר העניים מרובים ב) כאשר זכה לברכה מרובה בשדהו. ג) כאשר שדהו קטן ובאחד משישים אין כמעט תועלת לעניים (משנה פאה א, א-ב; רמב\"ם מתנ\"ע א, טו).", + "הפאה צריכה להינתן בסוף הקציר או הקטיף, שנאמר (ויקרא יט, ט): \"לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר\". כמה טעמים לכך: א) מפני גזל עניים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מתי שירצה, יוכל לתאם עם קרובו או חבירו העני שעה שבה לא יהיו עניים בסביבה, ואז יפריש את הפאה באופן שרק קרובו יספיק לקחתה, ונמצא גוזל את שאר העניים. ב) מפני ביטול זמנם של העניים, שיוכלו להעריך אימתי יסיים לקצור את השדה, ובינתיים יתפנו לעסקיהם או ילקטו בשדות אחרים. ג) מפני הרמאים, שאם יוכל בעל השדה להפריש פאה מכל מקום, יוכלו הרמאים לטעון שכבר הפרישו, או יפרישו מהמקומות הגרועים, והמצווה שיפרישו את מה שנותר בסוף, בין טוב ובין רע. ד) מפני מראית עין, שאם יפריש באמצע השדה, הרואים שלא שייר בסוף עלולים לחשוד בו שלא הניח פאה (ירושלמי פאה ד, ג; רמב\"ם ב, יב).4בשדה גדול יכול בעל השדה לקבוע שבסוף כל שורה יניח לפאה אחד מששים של אותה שורה. וכפי שמבואר במשנה ד, ה, ושם בירושלמי ד, ג, ששבחו חכמים את בית נמר ששיירו פאה בסוף כל שורה ושורה. וכ\"כ פאת השולחן פאה ה, כב. היתרון בכך, שהעניים אינם צריכים לחשב אימתי יסיימו את כל הקציר או הקטיף, אלא הם יכולים לבוא בכל שלושת הזמנים שפותחים את השדה וללקט את מתנותיהם, כמבואר להלן בהלכה ח.נראה שניתן להשאיר פאה בראש כל אילן ואילן, אחד מששים מפירות אותו אילן. שכן למדנו פאת האילן ממה שנאמר (דברים כד, כ): \"כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה\". \"תנא דבי ר' ישמעאל: שלא תטול תפארתו ממנו\" (חולין קלא, ב). וסימוכין לכך ממה שפירשו רמב\"ן והכתב והקבלה, שהכוונה לפירות שבראש האילן, שכן 'תְפַאֵר' מלשון 'פארי המגבעות', כלומר הפירות שבראש האילן. ואולי יש בכך מעלה נוספת, שמפני הקושי שבקטיפת הפירות שבראש העץ ישאירו יותר מפי שישים. ופירות אלו יישארו במיוחד לילדים עניים יתומים, שקל להם לטפס על העץ.", + "אין מניחים פאה ממין אחד על חבירו, ולא משדה אחד על חברו אפילו שתיהן מאותו המין, כי המצווה לשתף את העניים בברכת כל שדה בפאה מיוחדת. גם אם היו השדות צמודים, כל שהיה ביניהם נחל או שביל או דבר אחר שחוצץ, כך שאינם נחרשים ונקצרים כאחד, הרי הם נראות כשני שדות, וצריך להניח פאה לכל שדה (רמב\"ם ג, א-ג). במטע של אילנות, שביל או נחל אינו מפריד את המטע לשני חלקים, הואיל והם נראים כאחד, ורק אם היה גדר בין שני החלקים, צריך להשאיר פאה מכל חלק בפני עצמו (רמב\"ם ג, יט)." + ], + [ + "מתנות עניים / שכחה", + "שכח תבואה או פירות בשדה מצווה להניחם לעניים, שנאמר (דברים כד, יט-כ): \"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ\". וכן הדין בפירות אילן, שנאמר בהמשך: \"כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ לֹא תְפַאֵר אַחֲרֶיךָ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה\". מצוות השכחה קיימת בשני שלבים: האחד בעת הקציר או הקטיף, שאין לשוב לקצור או לקטוף תבואה או פירות ששכח לקצור או לקטוף. השני בעת איסוף עומרי התבואה וחבילות הפירות למקום שאליו אוספים את כל יבול השדה או המטע (רמב\"ם א, ו).", + "אם היה בתבואה או בפירות שנשכחו שיעור גדול של סאתיים, כ-14.4 ליטר, אין להם דין שכחה והם שייכים לבעל השדה, מפני שנאמר וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה, עומר היינו אסופה קטנה או בינונית של תבואה, ולא אסופה גדולה שנחשבת 'גדיש'. וכל זה בתנאי שהיה במקום אחד שיעור כזה, אבל אם נשכחו עומרים או פירות במקומות שונים בשדה או במטע, בכל מקום פחות משיעור סאתיים, אפילו אם סך כולם עולה למאה סאה ויותר, יש להניח את כולם לעניים (רמב\"ם ה, יח).5לרמב\"ם ה, כב, השוכח אילן אחד או שניים, אפילו היו בכל אחד יותר מסאתיים הם שכחה, שדין סאתיים קיים רק בעומר, וכ\"כ שערי צדק. אולם לראב\"ד, רש\"ס ופאת השולחן, גם באילן אין שכחה אם היו בו סאתיים. וכן עולה מר\"ש ורא\"ש. וכן מסתבר, שיסוד מצוות השכחה בשכחת כמויות שאינן גדולות. היו העומרים או הארגזים שנשכחו סמוכים זה לזה, אם היו שניים – עדיין הם שכחה, אבל אם היו שלושה, אפילו לא היה בשלושתם שיעור סאתיים, אינם שכחה. וכן אם שכח לקטוף שני עצים רצופים – שכחה, שלושה ויותר – אינם שכחה (רמב\"ם ה, יד-טז).  שכח עץ בעל שם מיוחד, כגון שהיה נותן פירות טעימים במיוחד או שהיה במקום מיוחד – אינו שכחה, מפני שבעל המטע זוכרו גם בלא שיראה אותו (שם ה, כג-כד).", + "מיוחדת היא מצוות שכחה שמזדמנת לאדם מן השמים, וכפי שסיפרו חכמים (תוספתא פאה ג, ח), על חסיד אחד ששכח עומר בשדהו, ושמח שמחה גדולה עד שאמר לבנו, עלה לבית המקדש והקרב עלי פר לעולה ופר לשלמים כתודה על המצווה שזימן לי הקב\"ה. שכל המצוות אדם מקיים מדעתו, ואילו מצווה זו שלא מדעתו אלא ה' מזמנה לידו כדי לברכו, שנאמר: \"כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה יִהְיֶה לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ\"." + ], + [ + "מתנות עניים / לקט", + "בעת הקציר נופלות לעיתים שיבולים לארץ, והמצווה, שאם בפעולה אחת של קציר נפלה שיבולת אחת או שתיים – יניחן לעניים שילקטון, אבל אם נפלו שלוש שיבולים או יותר – הרי הן של בעל השדה. וכן בקטניות, אם בפעולה אחת של קטיפת קטניות נפל גבעול אחד או שניים – יניחם לעניים שילקטום, ואם שלושה או יותר – יטלם בעל השדה. מצווה זו נקראת 'לקט', ומתקיימת בתבואה, קטניות וירקות שחייבים בפאה, אבל בפירות האילן אין מצווה כזו, מלבד בבציר ענבים, שאם נפל ענב אחד או שניים, מצווה להניחם לעניים. שנאמר (ויקרא יט, ט-י): \"וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם – לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ לִקְצֹר, וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט… וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט, לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם\".", + "רק מה שנפל באופן טבעי כפי שנופל לפעמים בדרך קציר תבואה או לקיטת קטניות – נחשב לקט, שנאמר \"וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט\", דווקא כדרך קצירך. אבל אם תלש את התבואה בידו, כיוון שלא קצר כדרך הקוצרים, מה שנפל אינו לקט. כמו כן אם נפלו שיבולים מחמת קוץ שנתקע בידו או מסיבה חיצונית אחרת, אין לשיבולים שנפלו דין לקט אלא הן שייכות לבעל השדה (ירושלמי ד, ז; רמב\"ם ד, א-ב).", + "באה רוח והעיפה את השיבולים של בעל השדה על שיבולי הלקט שנותרו בשדה, ואין ידוע מהי כמות הלקט, בעל השדה צריך לתת לעניים כשיעור אחד חלקי שלוש מאות מהיבול (1/337.5), שזה הלקט הממוצע, שהוא כשליש אחוז (ב\"מ קה, ב; רמב\"ם ד, ה; דרך אמונה ד, לא)." + ], + [ + "מתנות עניים / פרט ועוללות בגפן", + "כפי שלמדנו, ענבים הם פרי העץ היחיד שיש בו מצווה מקבילה ללקט, והיא נקראת פרט. לא זו בלבד אלא שבענבים, ישנה מצווה נוספת ומיוחדת – להשאיר את העוללות לעניים, שנאמר (ויקרא יט, י): \"וְכַרְמְךָ לֹא תְעוֹלֵל, וּפֶרֶט כַּרְמְךָ לֹא תְלַקֵּט\". הרי שמצווה לתת לעניים מהענבים יותר, הן מצד בעל הכרם, שראוי שיעניק לעניים מהדברים המשמחים אותו יותר, והן מצד העניים, כדי שיוכלו לשמוח ביין שיכינו מענבי הפרט והעוללות.", + "פֶּרֶט מלשון נפרד, היינו ענבים בודדים שנפרדו מהאשכול בעת הבציר, שאם תוך כדי קטיפת האשכול נפל ענב אחד או שניים, יניחם לעניים. ואם נפלו שלושה ענבים או יותר – הרי הם של בעל הגפן. וכן אם האשכול נפל לארץ ונפרדו ממנו ענב אחד או שניים – יניחם לעניים, ואם שלושה ויותר – יטלם בעל הגפן. אם בכל פעם נפל ענב אחד או שניים, אפילו אם בסך הכל נפלו שם ענבים רבים מאוד, כולם לעניים. אם האשכול הסתבך בעלים ולכן נפל לארץ, או שהיה שם קוץ שגרם לבוצר להפילו, גם אם נפרטו מהאשכול ענב אחד או שניים – אינם פרט, כי לא נפרדו כדרך בציר רגיל (רמב\"ם ד, טו-טז).", + "עוללות הן אשכולות קטנים, שלעומת האשכולות הרגילים הם כתינוק לעומת אדם מבוגר. אשכול רגיל מורכב מפסיגים, היינו ענפי משנה שעל כל אחד מהם גדלים ענבים, ומחמת צפיפות הענבים הפסיג העליון נשען על ענבים שתחתיו ונראה ככתף של האשכול, וסופו של הפסיג התחתון נראה כנטף שנוטף מהאשכול כלפי מטה. עוללות שצריכים להשאיר לעניים הם שאין להם כתף ונטף, אבל אם יש לאשכול כתף או נטף – אינו עולל. ואם היה ספק, יש להשאירו לעניים, שספק מתנות עניים – לעניים. כרם שכולו עוללות – כולו לעניים (משנה ז, ד; רמב\"ם ד, יז-כא).6תנאי נוסף להגדרת עוללות נזכר בירושלמי ז, ג, שהענבים יהיו דלילים באופן שאם יניחום על מגש, כולם יגעו במגש, וכן נפסק ברמב\"ם וראב\"ד ד, יח, כמבואר בכס\"מ ומהר\"י קורקוס. ולר\"ש ורא\"ש אין כוונת הירושלמי להוסיף תנאי בהגדרת עוללות, אלא שאם יש מרחק של 'טבלה' (לא ידוע שיעורו) בין ענב יחיד לאשכול – יש לו דין עוללות, פחות – אינו עוללות.כלל אמרו במשנה פאה ד, יא: \"ספק לקט – לקט\", וכן לגבי עוללות, שם ז, ד, \"אם ספק – לעניים\". וזאת משום שנאמר (תהלים פב, ג): \"עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ\" – \"צָדֵּק משלך ותן לו\" (חולין קלד, א). הכוונה שאם ודאי שהשדה חייב במתנות עניים או סוג הגידול חייב במתנות עניים, ורק התעורר ספק על שיבולים או אשכולות מסוימים – צריך להחמיר. אבל אם יש ספק אם יש שם חיוב, כגון שספק אם הוא מין מתקיים או לקיטתו כאחד (לעיל הלכה א), פטורים כדין ממון, שהמוציא מחבירו עליו הראיה (מהרי\"ט ח\"א לט, ו; חת\"ס נדרים ז, א; חזו\"א מעשרות ז, י)." + ], + [ + "מתנות עניים / כללי המצווה", + "בעל השדה צריך לפתוח את שדהו לכלל העניים, שיוכלו כולם ללקט את מתנותיהם. ואין רשות לבעל השדה להעדיף עני אחד על פני חבירו. ואם לא נתן לעניים מסוימים רשות להיכנס לשדהו, עבר באיסור גזל, שגזל מהם את חלקם במתנות (רמב\"ם א, ח; ד, יב).7יש מהראשונים (תוס' ור\"ן) שסוברים שיש רשות לבעל השדה לפתוח את שדהו בפני עניים שהוא בוחר, ושיטתם תמוהה מאוד, שכן יסוד המצווה לעזוב את המתנות לכלל העניים, כפי שכתבו אחרונים רבים (והתבאר בהרחבה על ידי הפר\"ח ב'מים חיים' על הרמב\"ם א, ח; עפ\"י משנה פאה ד, א; וגמ' שבת כג, ב, ועוד מקומות).", + "רק לעניים מותר לקטוף את מתנותיהם, ואסור לאדם שאינו עני לקטוף את המתנות עבור חבירו העני שאינו יכול להגיע לשדה. ואם בעל השדה או אדם שאינו עני קטף מתנות עבור עני מסוים, לא קנה עני זה את המתנות, וזה שקטפן באיסור צריך להניחן לפני העני הראשון שיפגוש (רמב\"ם ב, יט).", + "שכר בעל הבית פועל עני לקצור את שדהו, מותר לבנו של הפועל או אשתו ללקט אחריו וליטול מהפאה, ובתנאי שמעמדם יהיה שווה לשאר העניים (ב\"מ יב, א-ב; רמב\"ם ד, יא). לא זו בלבד אלא לאחר שהפועל העני סיים את עבודתו, מותר לו עצמו ליטול מהמתנות שנותרו בשדה, ובתנאי שלפני כן לא יפריע לשאר העניים ליטול מהן (רמב\"ם ו, טו).", + "המצווה להניח מתנות לעניים בעת הקציר או הקטיף, אבל אם באו ליסטים וקצרו את התבואה או קטפו את הפירות, והניחום בשדה וברחו, בעל השדה פטור ממתנות עניים (רמב\"ם ב, ד).", + "אם קצר הכל ולא הניח פאה, עבר על איסור תורה, אבל עדיין אינו חייב מלקות, הואיל והוא יכול לתקן את חטאו בכך שייתן מהפירות שקצר או קטף את המתנות לעניים. אבל אם כבר מכר את כל הפירות או שהם אבדו או נשרפו, שוב אינו יכול לתקן את חטאו והתחייב במלקות (רמב\"ם א, א-ה).", + "גם בעל שדה עני חייב להניח את המתנות לשאר העניים, שכן בשדהו הוא נחשב עשיר (עי' ב\"מ יב, א; רמב\"ם א, ח).", + "גם כאשר העניים התעכבו ולא באו ליטול את מתנותיהם בעת הקציר או הקטיף, אסור לבעל השדה ללוקטן לעצמו עד שיעבור הזמן שהעניים האחרונים רגילים לבוא ללקוט בשדות, כי רק אז העניים מתייאשים מהמתנות שלהם ובעל השדה רשאי ללוקטן או לחרוש עליהן ולאבדן (ב\"מ כא, ב).", + "מתנות עניים פטורות מתרומות ומעשרות (רמב\"ם תרומות ב, ט; להלן ח, ד, 7). אין במתנות קדושה ויכול העני לעשות בהן מה שירצה, ואפילו להאכילן לבהמה (ערוה\"ש יד, כח)." + ], + [ + "מתנות עניים / סדרי פתיחת השדות ללקיטת העניים", + "אין העניים רשאים להיכנס לשדות ללקוט את מתנותיהם בלא רשות בעל השדה. ואסור לבעל השדה ללקוט את המתנות עבורם או לסייע לאחד מהם, אלא המצווה שייתן לעניים רשות להיכנס לשדהו, וכל עני ילקט מהמתנות כפי כוחו.", + "משעה שהעני נטל את המתנות הן שלו, והחוטף ממנו גוזל. אבל אם לא נטלן אלא הכריז שהן שלו או פרס בגדו עליהן, לא קנה אותן ורשאי כל עני ליטלן לרשותו.", + "אפילו היו שם תשעים ותשעה עניים זקנים שמבקשים שבעל השדה יקצור עבורם את הפאה ויחלקה להם בשווה, וצעיר אחד מבקש שכל אחד יחטוף כפי כוחו, שומעים לצעיר, מפני שאמר כהלכה, שמצוות המתנות שיהיו העניים לוקטים אותן בידיהם. כדי שלא יפצעו זה את זה בטעות תוך כדי איסוף מתנותיהם, תקנו חכמים שהעניים יקטפו את הפאה בידיהם ולא בכלים כדוגמת מגל וקרדומות. אמנם באילן גבוה כדקל, שאם העניים יתחרו על לקיטת פירותיו יגיעו לידי סכנה גדולה, תקנו חכמים שבעל השדה יקטוף את הפאה עבור כולם ויחלקה להם בשווה (משנה ד, א-ב; ד; רמב\"ם ב, טז-כ).", + "קבעו חכמים ששלוש פעמים ביום בעלי השדות יפתחו את שדותיהם בפני העניים כדי שייטלו מהפאה ושאר המתנות. בשחר עבור העניות המיניקות, כדי שיוכלו להספיק ללקוט לפני שילדיהן יתעוררו. בחצות היום עבור הילדים העניים שקמו מאוחר ועבור הילדים שלמדו תורה בבוקר. לפנות ערב, עבור הזקנים שהתקשו בהליכה וראיה, ועד שהתחזקו לצאת לשדות הגיעה שעת המנחה. קביעת הזמנים גם מנעה מבעלי השדות את האפשרות לתאם את זמן פתיחת השדה עם קרוביהם העניים כדי להפלותם על פני שאר העניים (ירושלמי ד, ג; רמב\"ם ב, יד; יז).", + "כפי הנראה, לכתחילה נתנו לעניים ללקוט את הלקט והשכחה, הפרט והעוללות, תוך כדי העבודה במשך כל היום, ורק את הפאה חילקו בשלושת הזמנים. אולם כאשר בעל השדה חשש שהעניים יגנבו או יזיקו לעצים, גם את שאר המתנות לקטו בשלושת הזמנים, תוך פיקוח של בעל השדה.", + "לגבי פאה, כפי הנראה, בשדות ומטעים קטנים, בעת שסיימו את הקציר או הקטיף, המתינו עד הגעת הזמן הראשון משלושת הזמנים ונתנו לעניים ללקוט את מתנותיהם, כך שלפחות אחד משלושת סוגי העניים יכול היה ללקוט מהשדה. ובשדות ומטעים גדולים, הקציר או הקטיף היה מתבצע שורות שורות, ובכל אחד משלושת הזמנים, היו בעלי השדות מייעדים את סופי השורות שכבר נקצרו או נקטפו כפאה לעניים, וכך יכלו כל סוגי העניים ליהנות מהפאה.8לרא\"ש (משנה פאה ד, ה) חלוקת לקט ושכחה היתה מתבצעת בשלושת הזמנים, ומנגד למדנו שהעניים היו הולכים אחר הקוצרים (משנה ראשונה), וכן משמע שרות המואביה לקטה בשדה כל היום, שנאמר (רות ב, ג): \"וַתֵּלֶךְ וַתָּבוֹא וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה אַחֲרֵי הַקֹּצְרִים\", וכן נאמר (שם, יז): \"וַתְּלַקֵּט בַּשָּׂדֶה עַד הָעָרֶב\". לפיכך יש לפרש, שכאשר בעל השדה חשש שהעניים יזיקו או יגנבו, פתח את השדה או הכרם ללקט שכחה, פרט ועוללות, במשך שלושת הזמנים בלבד, וכשלא חשש, יכלו ללקט אחר הקוצרים והקוטפים.לגבי פאה, כתב הרא\"ש שהיתה מתחלקת פעם אחת, בעת שהגיעו הקוצרים או הקוטפים לסוף השדה. אולם לרמב\"ם (מתנו\"ע ב, יז), הפאה היתה מתחלקת בשלושת הזמנים, ולכאורה קשה, שהרי צריך ליתנה בסוף השדה? רש\"ס (ירושלמי ד, ג) מבאר ששדותיו של אדם מחולקים, וכך יצא שסיום כל שדה היה בזמן אחר, וכל שלושת סוגי העניים יכלו ליהנות. ובהלכתא גבירתא ד, ה, כתב שלא ייתן לעניים ליטול בזמן אחד את כל הפאה, אלא ישאיר את חלקה לזמנים הנוספים עבור שני סוגי העניים הנוספים. לפירוש לחם משנה על המשנה שם, בעל השדה היה יוצא שלוש פעמים ביום, לראות אולי צרכי העניים מרובים, כדי להוסיף להם בפאה. והנראה כפי שכתבתי למעלה, שכאשר השדה קטן, מתן הפאה היה בפעם אחת באחד משלושת הזמנים שקבעו חכמים. והעניים היו משוטטים בשדות, וכשראו שעומדים להניח פאה בשדה אחד, היו ממתינים שם לזמן החלוקה. ובשדות גדולים, מן הסתם נהגו לשייר בסוף כל שורה פאה, וכך פתחו את השדה ללקיטת הפאה בשלושת הזמנים באופן המועיל לשלושת סוגי העניים, וכדוגמת מנהג בית נמר ששבחו חכמים (כמובא לעיל בהערה 4).", + "בעל השדה צריך להשגיח שלא יבואו אנשים שאינם עניים ליטול מהמתנות, אבל אם הגיע אדם שאינו עני ואין בידו כוח למונעו בלא קטטה, יניח לו ללקוט עם העניים מפני דרכי שלום (רמב\"ם ד, יג, מהר\"י קורקוס).", + "אף שהמתנות נועדו לעניי ישראל, אם באו עמהם עניים גויים, נותנים להם ללקוט מפני דרכי שלום (גיטין נט, ב. רמב\"ם א, ט).", + "אמרו חכמים שאין ראוי ליהודי להעסיק פועלים נוכרים שאינם בקיאים בדיני המתנות בעבודות הקציר והקטיף, מפני שהם עלולים לקפח את העניים (רמב\"ם ב, י)." + ], + [ + "מתנות עניים / דין המתנות בזמן הזה", + "המצווה להניח את המתנות לעניים בתנאי שהעניים עומדים לבוא לקחתן, אבל כאשר ידוע שהעניים לא יבואו, כגון שהשדה היה רחוק מאוד ממקום מגוריהם, אין מצווה להניח את המתנות, שכן נאמר (ויקרא יט, י): \"לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם\", הרי שהמצווה להניחם לעניים \"ולא לעורבים ולעטלפים\" (חולין קלד, ב). וכיוון שאין מצווה להניח את המתנות, כל היבול בלא יוצא מהכלל שייך לבעל השדה, וחובה עליו להפריש מכולו תרומות ומעשרות (ריטב\"א גיטין מז, א).", + "כיוצא בזה, כאשר ידוע שרוב העניים שיבואו ללקוט את המתנות הם גויים, אין מצווה להניח את המתנות. שכן המצווה להניח את המתנות לעניי ישראל, ואם כדרך אגב באו גם עניים נוכרים, נותנים להם ללקוט עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, אבל כאשר רוב הלוקטים נוכרים, בטלה המצווה (טור יו\"ד שלב; ב\"ח).", + "כיום אין כמעט מצב בו ישתלם לעניים לבוא ללקוט את המתנות, מפני שהשדות רחוקים ממקומות היישוב שבהם העניים גרים, וכדי להגיע לשדות העניים יצטרכו ללכת מרחקים גדולים ברגל, והפירות שיוכלו להעמיס על שכמם יהיו מעטים יחסית. ואם ישיגו רכב עבור הובלת הפירות, בדרך כלל מחיר הרכב והנסיעה יהיה גבוה ממחיר הפירות. וגם אם יצליחו ללקוט כמויות גדולות, יתקשו מאוד למוכרם מפני שאינם מחוברים למערכות השיווק. ואם יתחברו למערכות השיווק, הסכום שיקבלו עבור הפירות יהיה נמוך, כפי המקובל בחקלאות המתועשת, שמחיר הפירות עצמם נמוך מאוד, ורוב התשלום שהצרכן משלם הוא עבור ההובלה והשיווק.", + "אמנם כעיקרון יתכן שבמקרים נדירים מאוד, יהיה משתלם לעני ללקוט את מתנותיו. כגון, בענבי יין שנועדו להכנת יין יוקרתי, כאשר העניים גרים סמוך לשדות, ואין להם עבודה אחרת, ויחד עם זאת הם מסוגלים ללקוט לעצמם את הפירות ולהובילם לביתם ולעשותם יין משובח. בפועל זה כמעט לא קורה, מפני שכל עני שמסוגל לזה, יכול בקלות להשיג לעצמו עבודה קבועה שירוויח בה יותר. לפיכך, כל זמן שלא ידוע לבעל השדה על עניים שמעוניינים ללקוט את המתנות משדהו, הרי שהוא בחזקת כלל החקלאים, ואין עליו מצווה להשאיר את המתנות לעניים. וכיוון שכל היבול שלו, כולו חייב בתרומות ומעשרות, כולל מה שהיה צריך בעבר להשאיר למתנות עניים.9הפטור כיום מפני שהעניים לא באים לקחת מתנותיהם מבואר בחזו\"א מעשרות ז, י; והרב יהודה עמיחי (אמונת עתיך 96). אמנם רשז\"א פקפק שאולי משתלם לעניים לבוא ליטול מתנותיהם, וכ\"כ הרב רווח (חלקת השדה ח\"ב מתנ\"ע א). ואם אכן משתלם לעניים ליטול את המתנות, בוודאי שצריך להשאיר להם את המתנות, אלא שבפועל לפי מה שהתברר לחקלאים בדורות האחרונים, לא משתלם לעניים ללקוט את מתנותיהם, ועובדה היא שאין עניים שמבקשים מבעלי השדות להשאיר להם את המתנות. ולכן אין כיום מצווה להשאיר מתנות עניים, מלבד במקרים מיוחדים שבהם עני יבקש מבעל השדה להשאיר עבורו את המתנות.אם בעל השדה חשב שיבואו עניים ללקוט והשאיר את המתנות בשדה, ולבסוף כשלא באו לקחן לעצמו, המתנות פטורות מתרו\"מ (וכ\"כ דבר אברהם א, יג).", + "ואף שאיננו זוכים לקיים כיום את מצוות מתנות עניים בשדות, מצווה על חכמי ישראל להעמיק חקר בתחומי הכלכלה והתעסוקה בענפים השונים, ולהתבונן במצב העניים ובגורמי מצוקתם, ובמקביל להתעמק בהלכות מתנות עניים, ולקבל מהן השראה והכוונה לדרך הראויה על פי התורה לעזור לעניים באופן הטוב ביותר. כאשר המגמה למצוא את הדרך שבה יוכלו כל בעלי העסקים שמייצרים דברים שנצרכים לאדם, כדוגמת מזון, בגדים, רהיטים, דיור, בריאות וכיוצא בזה, לשתף את העניים בתוצרת עבודתם. והשיתוף יהיה באופן שהעניים ישתתפו במאמץ לקבלו, והנתינה להם תהיה באופן שתגרום הפסד מועט לנותנים ותועלת מרובה למקבלים (לעיל הלכה ב)." + ] + ], + [ + [ + "תרומות ומעשרות / המצווה", + "מצווה על ישראל להפריש תרומות ומעשרות מהדגן והפירות שהם מגדלים בארץ ישראל. המצווה כוללת ארבעה מרכיבים: שניים של תרומה ושניים של מעשר. לכן היא נקראת 'תרומות ומעשרות' – שתי תרומות ושני מעשרות. התרומות הן קדושות ומיועדות לכהנים שצריכים לאוכלן בטהרה. 'מעשר ראשון' מיועד ללוויים, והואיל ואין בו קדושה מותר לאוכלו ��לא הגבלה. ייעודו של המעשר הנוסף משתנה לפי שנות השמיטה. בשנים א' ב' ד' ה', הוא נקרא 'מעשר שני' ומעלים אותו לירושלים ואוכלים אותו בטהרה. בשנים ג' ו' נותנים אותו לעניים, ואז הוא נקרא 'מעשר עני', והואיל ואין בו קדושה, מותר לאוכלו בלא הגבלה.", + "מאז שנחרב בית המקדש אין ביכולתנו לקיים את מצוות תרומות ומעשרות כראוי. ראשית, הכהנים אינם יכולים לאכול תרומות, מפני שהתרומות צריכות להיאכל בטהרה, וכיום כל האנשים, ובכללם הכהנים, נחשבים טמאים בטומאת מת. שכן כל אדם שנגע במת או שהה תחת קורת גג אחת עם מת או נגע בכלי מתכת שנגע במת – טמא, ורק על ידי סדר הזאת מי אפר פרה אדומה הוא יכול להיטהר, ובעקבות חורבן בית המקדש והגלות בטל מאתנו סדר הטהרה. שנית, פירות 'מעשר שני' צריכים להיאכל בטהרה בירושלים סמוך למזבח, ובנוסף לכך שאיננו יכולים להיטהר, בית המקדש והמזבח חרבו. גם ביחס ל'מעשר ראשון' שמיועד ללוויים ישנה בעיה, שכן מאז החורבן, בטלה עבודת הכהנים והלוויים בבית המקדש, וכיוון שאין צורך לבדוק את ייחוסם, ממילא כאשר רוצים לתת להם מעשר, ישנו ספק מסוים לגבי ייחוסם. אמנם למעשה צריך לקיימו ולתנו ללוויים שעוסקים בתורה (להלן ט, ח). המעשר היחיד שאפשר לקיים כיום לכתחילה בלא שום פקפוק הוא 'מעשר עני' שצריך להפריש בשנים ג' ו' לשמיטה. (בנוסף לזה, כיוון שרוב העם בגולה, לדעת רוב הפוסקים המצווה כיום מדברי חכמים בלבד, כמבואר להלן יב, יא).", + "למעשה, אף שהייעוד המקורי של תרומות ומעשרות כמעט שאינו בא לידי ביטוי כיום, חובת המצווה לא התבטלה, ועל ידי קיומה אנו זוכרים את החזון הגדול הגנוז בה, והמאכלים שאנו אוכלים מתקדשים בהתקשרותם לערכי הקודש. וכל זמן שלא הפרישו מהפירות תרומות ומעשרות הם אסורים באכילה, ובלשון חכמים הם נקראים 'טבל', שפירושו 'טוב-לא', שאינם טובים לאכילה, וכן אסור להשתמש בהם לשם זריעה (רמב\"ם מעשר ו, ג).", + "בפרק זה נבאר את כללי המצווה וטעמיה כפי שהיא צריכה להתקיים לכתחילה במצב המתוקן, ובפרקים שלאחר מכן נבאר את כללי ההלכות ודרכי קיומן בזמן הזה." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / סדר קיום המצווה בארבעת חלקיה", + "מצווה מהתורה להפריש תרומות ומעשרות כסדרם (רמב\"ם תרומות ג, כג). ראשית, יש להפריש 'תרומה גדולה' לכהן, וכפי שנאמר לאהרן הכהן (במדבר יח, יב): \"כֹּל חֵלֶב יִצְהָר וְכָל חֵלֶב תִּירוֹשׁ וְדָגָן רֵאשִׁיתָם אֲשֶׁר יִתְּנוּ לַה' לְךָ נְתַתִּים\". מהתורה אין ל'תרומה גדולה' שיעור, וכל אדם רשאי לתרום כפי אוות נפשו, ואפילו אם יתרום חיטה אחת מכל הגורן, קיים את המצווה. אבל חכמים קבעו לה שיעור, ותקנו שאדם רגיל יפריש אחד חלקי חמישים מהפירות (2%), ובעלי 'עין רעה' שחסים על ממונם, יפרישו אחד חלקי שישים (1.67%). ובעלי 'עין טובה' יפרישו אחד חלקי ארבעים (2.5%). מצווה להפריש 'תרומה גדולה' באומד, כדי שרצון הלב יבוא בכך לידי ביטוי, ולכן אף לאחר שחכמים תקנו שיעור ל'תרומה גדולה', הורו להפרישו באומד, בלא לשקול או למדוד או למנות את הפירות (ירושלמי תרומות א, ד, עפ\"י במדבר יח, כז).", + "ב) 'מעשר ראשון': לאחר מכן מפרישים עשירית מן הפירות שנותרו ללוי, שנאמר (במדבר יח, כא): \"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה, חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד\".", + "ג) 'תרומת מעשר': מתוך המעשר שנותנים ללוי צריך הלוי להפריש מעשר, שהוא מעשר מן המעשר, וליתנו לכהן. שנאמר (שם, כו-כח): \"וְאֶל הַלְוִיִּם תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: כִּי תִקְחוּ מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמַּעֲשֵׂר אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם מֵאִתָּם בְּנַחֲלַתְכֶם, וַהֲרֵמֹתֶם מִמֶּנּוּ תְּרוּמַת ה' מַעֲשֵׂר מִן הַמַּעֲשֵׂר… תְּרוּמַת ה' לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן\". לאחר הפרשת 'תרומת מעשר', היו נשארים בידי הלוי כתשעה אחוזים מכלל הפירות. ואילו הכהן היה מקבל בשתי התרומות כשלושה אחוזים מהפירות.", + "ד) לאחר הפרשת 'מעשר ראשון', מפרישים עוד מעשר מהפירות שנותרו. בשנים א' ב' ד' ה' לסדר השמיטה הוא נקרא 'מעשר שני', והוא נשאר בידיו של בעל הפירות, ועליו להעלותו לירושלים ולאוכלו שם בטהרה. בשנים ג' ו' מעשר זה נקרא 'מעשר עני' וניתן לעניים.", + "בניינה המתוקן של האומה הישראלית, כאומה שרגליה נטועות בארץ וראשה ברום שמיים, נשען במידה רבה על מצוות תרומות ומעשרות, שיוצרת קשר אמיץ בין עולם המעשה לעולם הרוח, בין העוסקים בעבודה לעוסקים בתורה וחינוך. בזכות התרומות והמעשר הראשון שאנשי המעשה הפרישו מיבולם, יכלו הכהנים והלוויים להתמסר לעבודת הרוח, וכך נעשו אנשי המעשה ואנשי הרוח שותפים בקיום חיים מלאי תוכן.", + "לא זו בלבד, אלא שהתרומות והמעשרות חושפים את הערכים הקדושים שטמונים בפירות הגדלים בארץ ישראל. על ידי מתן התרומות לכהנים באים לידי ביטוי הכיסופים לסייע לעבודת הקודש ולהגדלת התורה בישראל. על ידי 'מעשר ראשון' ללוי מתגלה השאיפה לסייע לעבודת החינוך והוראת התורה. בארבע השנים שאנו מפרישים 'מעשר-שני', מתגלה השאיפה של כל אדם מישראל להיות מחובר בעצמו לקודש על ידי העלייה לירושלים ואכילת פירותיו בטהרה. ועוד שאיפה גנוזה בפירות, לסייע לעניים, והיא באה לידי ביטוי בשנתיים שבהן מפרישים 'מעשר עני' (כמו גם בהנחת לקט שכחה ופאה לעניים). לאחר שכל הערכים הללו באו לידי ביטוי, נעשו הפירות מתוקנים וראויים לאכילה, להוסיף לישראל כוח ושמחה לחיים טובים." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / קיום התורה בישראל", + "תפקידם של הכהנים והלוויים להיות אנשי תורה וחינוך בישראל, שנאמר (דברים לג, י): \"יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל\". וכן נאמר (שם יז, ח-ט): \"כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט, בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ, וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט\". כדי שהכהנים והלוויים יהיו פרושים בכל הארץ ופנויים לעבודתם הרוחנית, ללמוד תורה וללמדה, קבעה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו. שנאמר (במדבר לה, א-ח): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה… צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם… כָּל הֶעָרִים אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם א��רְבָּעִים וּשְׁמֹנֶה עִיר… מֵאֵת הָרַב תַּרְבּוּ וּמֵאֵת הַמְעַט תַּמְעִיטוּ, אִישׁ כְּפִי נַחֲלָתוֹ אֲשֶׁר יִנְחָלוּ יִתֵּן מֵעָרָיו לַלְוִיִּם\". כלומר הכהנים והלוויים קבלו מקומות לגור, ואף מגרשים לרכושם, אבל לא קיבלו אדמות כדי לגדל את מזונם, אלא ניזונו מהתרומות והמעשרות שקיבלו של ישראל. שנאמר (דברים יח, א-ב): \"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ\". וכן עשו ישראל בימי יהושע, שנאמר (יהושע כא, ג): \"וַיִּתְּנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַלְוִיִּם מִנַּחֲלָתָם אֶל פִּי ה' אֶת הֶעָרִים הָאֵלֶּה וְאֶת מִגְרְשֵׁיהֶן…\" במשך הדורות, לפי הצורך, הקצו לכהנים וללוויים ערים נוספות, כדוגמת נוב וענתות.", + "כיוון שמגמת התרומות לכהנים והמעשר ללוויים, לסייע להם בתפקידם הרוחני, מצווה לתת אותם לכהנים ולוויים תלמידי חכמים, שלומדים ומלמדים תורה. וכפי שהורה המלך חזקיהו (דברי הימים ב' לא, ד): \"וַיֹּאמֶר לָעָם לְיוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַיִם לָתֵת מְנָת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם לְמַעַן יֶחֶזְקוּ בְּתוֹרַת ה'\".", + "אם לא היו שם כהנים ולוויים שעוסקים בתורה, החובה נותרה במקומה, וצריך לתת את התרומות והמעשר לכהנים ולוויים שאינם תלמידי חכמים, מפני שכלל השבט נועד לכך, שהרי אין לו נחלה בארץ. וגם אם באופן זמני נותנים את המתנות למי שאינם תלמידי חכמים, מיד כאשר יגיעו לשם כהנים ולוויים תלמידי חכמים, יחזרו לתת להם את המתנות.1לר\"ש ורא\"ש, אסור לתת מתנות כהונה לכהן עם הארץ. מנגד, לרמב\"ם מותר לתת מתנות לכהן ולוי עם הארץ, אלא שראוי לתת לת\"ח. והלכה כדעת רוב הראשונים, שמצווה לתת את מתנות הכהונה לכהן ולוי ת\"ח, ורק אם אין שם ת\"ח נותנים לעם הארץ, ואין צורך לטרוח כדי להביאם לת\"ח. וכ\"כ תוס', רמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן, ריטב\"א ומאירי לחולין קל, ב. וכן נפסק בשו\"ע יו\"ד סא, ז.גם כשאין שם כהן ת\"ח צריך להקפיד לתת את התרומות לכהן שמקפיד על דיני טהרה, שהואיל והתרומות קדושות, אם ייתן אותן לעם הארץ, נמצא מכשילו באיסור אכילת תרומה בטומאה (סנהדרין צ, ב; רמב\"ם תרומות ו, ב). ואמנם כאשר כהן עם הארץ היה עולה לבית המקדש בשבוע המשמרת הקבועה למשפחתו, היו נותנים לו להשתתף בעבודה ולאכול מבשר הקרבנות, מפני שגם כהנים עמי הארץ היו נזהרים שם בדיני הטהרה.", + "מעבר לכך ששבט לוי נקבע כאחראי על לימוד התורה והוראתה בישראל, כל אדם מישראל שחפץ בכך, היה רשאי להקדיש את חייו לתורה, ללמוד וללמד (רמב\"ם שמיטה ויובל יג, יג). כיוון שהתרומות והמעשרות לא נועדו להם, הישראלים שחפצו בכך הוצרכו לצמצם את עבודתם בשדותיהם ולהסתפק במועט כדי להתפנות ללימוד התורה. מן הסתם אלה שבחרו בכך היו מצוינים בכישרון, שקידה ומידות טובות, וממילא זכו להגיע לרמות גבוהות בידיעת התורה, מעבר לממוצע של בני שבט לוי, כך שרבים מהם שימשו כראשי ישיבות וחברים בבתי הדין ובסנהדרין. פעמים שבני משפחותיהם סייעו להם בפרנסתם, כזבולון ויששכר, ופעמים שהציבור שילם להם דמי בטלה כדי שיקדישו את זמנם להוראה או משפט. ואע\"פ כן תפקידם החשוב של בני שבט לוי נותר במקומו, כי עליהם הוטלה האחריות הכוללת לקיום התורה בישראל, חינוך הילדים הקטנים והגדולים, קביעת עיתים לשיעורים עם מבוגרים, השכנת שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו, מתן סעד נפשי לנזקקים ושיקום רוצחים ופושעים. על גבי הבסיס המוצק הזה, הישראלים שהקדישו את עצמם לתורה, הוסיפו נדבך חשוב להגדלת התורה והאדרתה, בפסיקה וחינוך והעשרת חיי החברה בכל התחומים שבהם עסקו בני שבט לוי (תקנת מעשר כספים ממשיכה את מגמת התרומות והמעשרות מתחום החקלאות לשאר המלאכות והעסקים)." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / חלוקת המתנות", + "לבעל הפירות שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ייתן את תרומותיו ולאיזה לוי ייתן את מעשרותיו, שנאמר (במדבר ה, י): \"וְאִישׁ אֶת קֳדָשָׁיו לוֹ יִהְיוּ, אִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן לַכֹּהֵן לוֹ יִהְיֶה\". זכות זו יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים והלוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושיה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. ומנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התנשא עליהם, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות.", + "אחר שקיבל הכהן את פירות התרומות הם רכושו, והוא רשאי למוכרם לכהנים שיאכלום בטהרה, ובכסף שיקבל יוכל לקנות כל מה שירצה (חולין קלא, א). אולם כיוון שאסור לכהן לסחור בתרומות (משנה שביעית ז, ג), לא היה אמור להיווצר מצב שכהנים ולוויים שהציבור רחש להם אהבה וכבוד על חכמתם ומסירותם יקבלו מתנות רבות מדי, ואילו חבריהם לא יקבלו כלל. שכן המתנות היו דברי מאכל ולאחר שהכהנים והלויים הנערצים קיבלו את כל צורכם בשפע, לא היה טעם לתת להם עוד מתנות שאין ביכולת משפחתם לאכול. וכבר עדיף היה לבעל הפירות ליצור קשר עם כהנים ולוויים אחרים, שפנויים יותר ליצירת קשר רוחני ולימודי עם מי שיבחר לתת להם את מתנותיו. כך נוצר קשר רצוף בין כלל הישראלים לכלל הכהנים והלויים, כאשר הכהנים והלוויים המסורים זוכים להעדפה ומקבלים ראשונים את כל צרכם בשפע, ואלו שפחות הסבירו פנים, ולא התאמצו ללמד יפה את התלמידים, קיבלו פחות מתנות. וכשהגיעו שנים קשות והיבול היה מועט, ולא היה במתנות כדי להחזיק את כל הכהנים והלויים, אלה שלא שרתו כראוי את בני קהילותיהם סבלו מחסור.", + "הסדר המקובל היה שהכהנים והלוויים שהיו קשורים אל בעל הפירות היו מגיעים למקום איסוף הפירות בשדות כדי לקבל את מתנותיהם, מפני שחובת בעל הפירות – להפריש תרומות ומעשרות ולא להובילם לביתם של הכהן והלוי. כאשר הכהן והלוי לא באו לשדה, תקנו חכמים שבעל הפירות יביאם לבתי הכהן והלוי או ישכור פועל שיעשה זאת, והכהן והלוי ישלמו את המחיר שמקובל לשלם עבור ההובלה (חולין קלד, ב; רמב\"ם תרומות יב, יז). מן הסתם כאשר בעל השדה רצה לתת את מתנותיו לכהן או לוי שהיה גדול בתורה, היה מתנדב להביאן לביתו, כדי שלא לבטלו מתורה.", + "אסור לכהנים וללוויים ליטול את המתנות בלא רשות, וכן אסור להם לסייע לבעל הפירות בעבודתו כדי שייתן להם את מתנותיו, מפני שבכך הם מקפחים את אחיהם ומחללים שם שמיים. והעושים כן – מבזים את תפקידם המקודש, וחזקה עליהם שגם אינם מלמדים תורה כהלכה, ועליהם אמר הנביא (מלאכי ב, ח-ט): \"וְאַתֶּם סַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, הִכְשַׁלְתֶּם רַבִּים בַּתּוֹרָה, שִׁחַתֶּם בְּרִית הַלֵּוִי אָמַר ה' צְבָאוֹת. וְגַם אֲנִי נָתַתִּי אֶתְכֶם נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְכָל הָעָם, כְּפִי אֲשֶׁר אֵינְכֶם שֹׁמְרִים אֶת דְּרָכַי וְנֹשְׂאִים פָּנִים בַּתּוֹרָה\". ואף אסור לכהנים וללוויים לבקש את התרומות או המעשר בדרך שאינה מכובדת, מפני שמתנות אלו של ה' הן, והוא ציווה לתת אותן להם בדרך כבוד, שנאמר (במדבר יח, ח): \"וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי לְכָל קָדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְךָ נְתַתִּים לְמָשְׁחָה\". לְמָשְׁחָה הכוונה לגדולה וכבוד, כדי שיוכלו ללמד תורה בכבוד, וכפי שנאמר (מלאכי ב, ז): \"כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא\" (בכורות כו, ב; תוס' נא, ב, 'הלכך'; רמב\"ם תרומות יב, יח-יט).2כשם שאסור לכהנים וללוויים לסייע בגרנות כדי לקבל את המתנות, כך אסור להם לשלם עבור קבלת המתנות, או עבור כך שייתנו את המתנות לכהן או לוי אחר, מפני שהם מבזים בכך את מעמדם. אבל מותר לישראל לשלם מעט לבעל הפירות כדי שייתן את מתנותיו לכהן או לוי מסוים, וגם כשיש לישראל נכד כהן או לוי מותר לו לשלם מעט לבעל הפירות כדי שייתן את מתנותיו לנכדו (בכורות כו, ב – כז, א). ובתנאי שבעל הפירות התלבט מתחילה אם לתת לו את מתנותיו מפני הקשר שלו אליו, אבל אם לא חשב על כך מתחילה – אסור (רמב\"ם תרומות יב, כ-כא).               ←אף שיש לבעל הפירות 'טובת הנאה' מהזכות לבחור את הכהן שיקבל את תרומותיו, לרמב\"ם (תרומות יב, טו), אם בא כהן וחטף את התרומה, אין מוציאים אותה מידו, כי 'טובת הנאה' אינה ממון. ולתוס' (חולין קלא, א, 'יש'), הואיל ו'טובת ההנאה' בבחירת הכהן שמורה לבעל הפירות, מוציאים את התרומה מיד החוטף. וכן דין לוי במעשר.
כהן היה רשאי לאכול בתרומה שחיובה מהתורה בתנאי שהיתה עדות על היותו מיוחס, כגון שהעידו על אביו או סבו שהקריב קרבנות, שלא היו נותנים לכהן להקריב בלא עדות שהוא מיוחס כהלכה עד אהרן הכהן. אבל תרומה שחיובה מדברי חכמים, כגון שהופרשה מדמאי, מותר היה לתת גם ל'כהני חזקה', שמקובל בציבור שהם כהנים אבל אין על כך עדות (כתובות כה, א; רמב\"ם תרומות ו, ב; איסורי ביאה כ, א)." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / מדיני אכילת התרומות", + "הכהן, אשתו וילדיו אוכלים בתרומות. הרי שלא רק הכהן לבדו שייך לעבודת הקודש, אלא כל משפחתו שותפה לייעודו, ואף הם נתבעו לשמור על דיני הטהרה כדי לאכול תרומות.", + "בת כהן שהתחתנה עם זר, היינו עם ישראל או לוי, מפסיקה לאכול בתרומה. התאלמנה או התגרשה, אם לא היה לה ממנו בן או בת, חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה, ואם היה לה ממנו ילד, אינה אוכלת בתרומה. שנאמר (ויקרא כב, יב-יג): \"וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר, הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לֹא תֹאכֵל. וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ, וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ, מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל\". וכן להיפך, בת ישראל שהתחתנה עם כהן, אוכלת עמו בתרומה. התאלמנה או התגרשה, אם אין לה ממנו צאצא, חוזרת להיות ישראלית ואינה אוכלת תרומה. ואם נשאר לה ממנו צאצא, ואפילו נכד או נכדה, היא נשארת כוהנת עמו. ואם תתחתן עם ישראל, למרות שיש לה ילד כהן, תפסיק לאכול בתרומה (רמב\"ם תרומות ו, ז-יב; יז).", + "לפני אכילת התרומה, ��נוסף לברכת הנהנין, הכהנים מברכים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצוונו לאכול תרומה\" (רמב\"ם תרומות טו, כב).", + "התרומה ניתנת לאכילה ולשתייה ולסיכת הגוף, לאכול דבר שדרכו לאכול, ולשתות דבר שדרכו לשתות, ולסוך בשמן שרגילים לסוך בו את הגוף. אבל לא יסוך גופו ביין, הואיל ואין מקובל לסוך את הגוף ביין. וכן אסור לאכול או לשתות תרומה באופן שאינו מקובל, שהעושה כן נחשב כמפסיד את התרומה ועובר באיסור (רמב\"ם תרומות יא, א-ט; עי' פנה\"ל שביעית ד, א, 1).3כהן ערל, אפילו אם מחמת חשש פיקוח נפש לא יכלו לעשות לו ברית מילה, אינו אוכל בתרומה. אמנם אשתו וילדיו אוכלים בתרומה (רמב\"ם תרומות ז, י-יב).היו לכהן עבדים ושפחות מבני העמים שעברו את הגיור שהיה נצרך לעבדים, גם הם אוכלים בתרומה, בתנאי שיהיו טהורים. אבל אם היה לכהן עבד עברי, לא היה זכאי לאכול תרומה. וכבר למדנו (פנה\"ל שביעית ויובל י, יא), שגם לאחר שהיובל יחזור, לא יהיה היתר להחזיק עבד, כי ההיתר לקיים את העבדות חל בזמן שבלא העבדות אותם אנשים היו מתים מרעב, כי לא היתה אפשרות לקיימם בדרך אחרת. אבל כיום שניתן לספק מזון לכל העניים – העבדות אסורה." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / הטהרה והטומאה בתרומות", + "תפקיד הכהנים לקשר את ישראל לה', ושמירת הטהרה היא אחד התנאים למילוי תפקידם, ולכן רק כהן טהור רשאי לאכול תרומה. לשם כך היו משפחות הכהנים וילדיהם צריכים להיזהר שלא להיטמא, וכן לשמור את בגדיהם וכליהם שלא יטמאו. דיני הטהרה והטומאה מרובים ומורכבים מאוד, ונזכיר מקצתם:", + "ככלל הטומאה קשורה למוות, לכן המת הוא 'אבי אבות הטומאה'. יהודי או כלי הנוגע במת או שוהה איתו ב'אוהל', כלומר תחת קורת גג אחת, נעשה 'אב הטומאה'. כדי שיהודי שנטמא ממת ייטהר, עליו לספור שבעה ימים, ויזו עליו ממי אפר פרה אדומה ביום השלישי והשביעי, וביום השביעי יטבול. דרגת טומאה פחותה מזו יש בזב ונידה, שאף בהם הטומאה יוצאת מדבר שהיה יכול להוליד חיים ומת, והם נחשבים 'אבות הטומאה'. הזב, הזבה והנידה נטהרים על ידי ספירת שבעה ימים וטבילה בלא הזאה של מי אפר פרה אדומה.", + "אדם או כלי שנגע באב הטומאה, כלומר בזב או נידה או באדם שנטמא ממת – נטמא, ולאחר שיטבול ויסתיים היום – ייטהר. גם נבלה או שרץ מת – טמאים בדרגה של 'אב הטומאה', ואדם או כלי הנוגע בהם נטמא, וכדי להיטהר עליו לטבול, וכשיסתיים היום ייטהר. כלים מאבן או אדמה אינם מקבלים טומאה.", + "גם את פירות התרומה צריכים לשמור שלא ייטמאו, ואם לאחר שנקטפו נרטבו באחד משבעת המשקים (מים, יין, דבש, שמן-זית, חלב, טל, דם), הוכשרו לקבל טומאה, ואם יגע בהם טמא אפילו לאחר שהתייבשו – ייטמאו. אבל אם לא נרטבו, לא הוכשרו לקבל טומאה, ואף אם יגע בהם אדם טמא או כלי טמא – לא ייטמאו.", + "אף שהתרומות נועדו לאכילת כהנים בטהרה, גם כאשר הפירות נטמאו – חייבים להפריש מהם תרומות, שנאמר (במדבר יח, ח): \"וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ אֶת מִשְׁמֶרֶת תְּרוּמֹתָי\", \"אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה\". כאשר התרומה טהורה היא מיועדת לאכילה, וכאשר היא טמאה יש לשורפה, ורצוי שהכהן יהנה ממנה תוך שריפתה, שאם היא פירות – יסיק בהם את התנור, ואם שמן – ידליק בו נרות (שבת כה, א; רמב\"ם תרומות ב, יד-טו)." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / ההבדל שבין הכהנים והלוויים", + "במשך רוב השנה היו הכהנים והלוויים מתגוררים בעריהם המיוחדות להם ברחבי הארץ, ובעת שהגיעה התורנות של משפחתם לעבוד בבית המקדש היו עולים לירושלים. עיקר עבודת המקדש והקרבנות היתה מוטלת על הכהנים, ואילו הלוויים סייעו להם בשני תפקידים: א) שמירה על שערי המקדש. ב) ליווי הקרבת קרבנות הציבור בשירה וזמרה. לשם כך הקימו הלוויים מקהלות ותזמורות. כשהיו הכהנים והלוויים בבית המקדש, היו הכהנים ניזונים מחלקי בשר הקרבנות שיועדו להם ומהמנחות והביכורים. ואילו הלוויים היו ניזונים מפירות 'מעשר שני', שהיו הישראלים מעלים לירושלים, שנאמר (דברים יד, כו-כז): \"וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לֹא תַעַזְבֶנּוּ כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ\". וכן מבשר קרבנות השלמים ומעשר בהמה שהיו הישראלים מקריבים, שנאמר (שם יב, יח-יט): \"לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹּאכְלֶנּוּ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲזֹב אֶת הַלֵּוִי כָּל יָמֶיךָ עַל אַדְמָתֶךָ\".", + "במשך רוב השנה, בעת שהתגוררו בבתיהם, היו הכהנים ניזונים מהתרומות והלוויים מ'מעשר ראשון'. וצוותה התורה שהלוויים יפרישו ממעשרותיהם 'תרומת מעשר' לכהן, ובכך התחזק הקשר שבין הלוויים לכהנים.", + "הבדל משמעותי ישנו בין הכהנים ללוויים, שהתרומות קדושות ואסור לאוכלן בטומאה, ואילו המעשר ללוי הוא חולין ומותר לאוכלו בטומאה. נמצא שסדר התנהלות החיים שלהם היה שונה, שהכהנים עם בני משפחותיהם היו צריכים להקפיד בכל עת שלא להיטמא. ואילו הלוויים כמו שאר ישראל היו מקפידים להיטהר רק לקראת עלייתם לבית המקדש, אבל בשאר הזמן לא הוצרכו להיזהר מטומאה. הרי שהכהנים נצרכו לנהוג בפרישות יתירה, ותפקידם היה להמשיך את קדושת המקדש לכל רחבי הארץ, ומתוך אווירה שכזו ללמד תורה לישראל. ואילו הלוויים באו במגע קרוב יותר לישראל, ומן הסתם עסקו יותר בהוראת ילדים וחינוכם. כיוון שהלוויים לא הוצרכו להיזהר מטומאה, יכלו בשעת הצורך לעבוד בעבודות נוספות. לעומתם הכהנים קיבלו מתנות רבות, חלקן בעת שעבדו בבית המקדש, ועל ידי כך יכלו להאריך את שהייתם בירושלים. ועוד קבלו ברחבי הארץ מתנות חשובות שלא היתה בהן קדושה, כמו הזרוע, הלחיים והקיבה מכל בהמה שנשחטה, כדי שיוכלו להתקיים גם בעת שהם טמאים. שכן היו זמנים שגם הכהנים נטמאו, כמו למשל בעת שנפטרו להם קרובים, וכן נשים בימי טומאתן וגברים בימי זיבתם, ואף מי ששימש מיטתו או ראה קרי, לא היה רשאי לאכול תרומה לפני שטבל והסתיים היום. בכל אופן, יחסית למספרם בראשית ימי האומה, הכהנים קבלו הרבה יותר מתנות מהלוויים. כפי הנראה זה הוביל לכך שהכהנים התרבו באופן יחסי יותר מאשר הלוויים. ואפשר שזו היתה מגמת התורה, להעצים את הכהונה שנטתה לחסידות וטהרה לעומת הלווייה. בראשית ימי בית המקדש השני כבר נוצר מצב שמספר הכהנים שעלו לארץ היה פי עשרה מהלוויים.4strong>הלוויים, נחלתם ופרנסתם: מימי משה רבנו היו מעמידים שוטרים לכל שבט מבני שבטו, לאחר מכן בימי ��הושפט, מינו שוטרים מבני שבט לוי דווקא, שנאמר (דברי הימים ב' יט, יא): \"וְשֹׁטְרִים הַלְוִיִּם לִפְנֵיכֶם\". וזה היה חלק מפועלו של יהושפט בחיזוק העם בעבודת ה' ושמירת המצוות והעמדת שופטים בכל עריו. ביאר היעב\"ץ, שלאחר שירבעם בן נבט הפריד את מלכות ישראל ממלכות יהודה והחטיאם בעבודה זרה, ורבים מהלוויים עברו משטחו לשטח מלכות יהודה, כדי שתהיה להם פרנסה – מינה אותם יהושפט (שהתחיל למלוך 39 שנים אחר מות ירבעם) לשוטרים. בימי בית המקדש השני, חזר הדבר שרוב השוטרים היו מישראל, כמבואר ביבמות (פו, ב).מעמדו המיוחד של שבט הלוי התבסס בשני אירועים: הראשון, כאשר שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם, ובעקבות כך אמר להם יעקב אבינו בצוואתו (בראשית מט, ה-ז): \"שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים, כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל\". לכן לא קבלו נחלה בארץ. ויש אומרים שנענשו בזה גם על שהיו היוזמים העיקריים במכירת יוסף (רש\"י). השני, לאחר עמידתם לצד משה רבנו כנגד החוטאים בעגל (שמות לב, כט), זכו להיות מיוחדים לה', שנאמר (במדבר ח, ה-ו; יד): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. קַח אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְטִהַרְתָּ אֹתָם… וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם\" (עי' בכל הפרק, ובדברים י, ח). במקום נחלה בארץ – ה' הוא נחלתם, שנאמר (דברים יח, א-ב): \"לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן. וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ\". וכן נאמר (במדבר יח, כא-כד): \"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֹנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַה' תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה, עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה\". אפשר לומר, שמצד אחד יש סכנה בקנאותם, ומאידך, יש מעלה כאשר הם מקנאים לה' במסירות נפש, כפי שעמדו כנגד החוטאים בעגל, שנאמר (שמות לב, כו): \"וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי, וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי\". אבל כדי שתישמר הקנאות בקדושה לא ניתנה להם נחלה, אלא קבעה התורה שיתפרנסו ממתנות ישראל ויעסקו בהוראת התורה לישראל, ומתוך כך יהיו קשורים לישראל באהבה, ולא יצאו בקנאות יתירה כנגד החוטאים, כל עוד אינם מחריבים את כרם ישראל. לימים אכן החשמונאים הכהנים הרימו את נס המרד נגד היוונים שגזרו גזירות שמד על ישראל, ובזכותם עם ישראל המשיך לשמור את תורת ה' ואת מצוותיו.
יש לעמוד על ההבדל שבין הכהנים ללוויים, שכן בתחילה היו הכהנים מעטים מאוד ביחס ללוויים, פחות מעשרה אחוז, אולם קבלו מתנות בשווי גדול בהרבה. שכן הם קבלו מעשר מן המעשר שניתן ללוי. ובנוסף לכך קבלו עוד מתנות, סך הכל כ\"ד מתנות, ומהן בכור בהמה, זרוע, לחיים וקיבה של כל בהמה, חלה וראשית הגז ועוד. גם תרומה וביכורים שמהתורה אין להם שיעור, חכמים תקנו שיתנו עבור כל אחד מהם כשני אחוז (מן הסתם קבעו כך לאחר שהכהנים התרבו). נמצא שהכהנים נתבעו אמנם לחיות בטהרה כמבואר בהלכות ו-ז, אולם פרנסתם היתה מרווחת. ואילו הלוויים, שאמנם לא נתבעו לחיות בטהרה ויכלו להתפרנס גם משאר מקצועות, כיוון שבפועל לא היתה להם נחלה, פרנסתם היתה דחוקה. כפי הנראה, בעקבות המתנות המרובות שנתנו לכהנים, במשך הדורות מספרם גדל ביחס ללוויים שפרנסתם היתה דחוקה, עד שנעשו הכהנים מרובים מהלוויים. ואפשר שזו היתה מגמת התורה, להעצים את הכהונה (וכן ניתן ללמוד מבמדבר לא, שהכהנים קיבלו עשרה אחוז ממה שקבלו הלוויים משלל מדיין, וזאת למרות שהלוויים מנו כ-22,000 ואילו הכהנים היו משפחות בני אהרן בלבד. וכן ניתן ללמוד מהערים שקיבלו בארץ, 13 לכהנים לעומת 35 ללוויים, כמבואר ביהושע כא, יט; לט).
ביארו המקובלים ששורש הכהנים בחסד, ושורש הלוויים במידת הדין שיש לצמצם את מידת השפעתה (זוהר ח\"ג קכא, א; קנא, ב; פרדס רימונים כג, יב). ואולי לכן עבודתם כרוכה בעוני ומסירות, כדי למעט את מידת הדין. אבל כשהם עוסקים בתורה במסירות והקרבה, הם זוכים למעלה הגדולה ביותר של כתר תורה. עובדה היא שמשה רבנו גדול ישראל היה לוי, וכן שמואל גדול הנביאים אחריו היה לוי (ושניהם נהגו בפרישות יתירה, עד שמשה נקרא 'איש האלוהים', ושמואל הוא הדוגמא למי שאינו רוצה ליהנות מהעולם, כמבואר בברכות י, ב). עוד צריך לומר, שמדרגתם בשורשה עליונה ונסתרת, ועליהם לגלותה לעולם, ומזה נמשך שורש הברכה, אבל כיוון שהיא נסתרת, הם עצמם אינם זוכים לה בהרחבה." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / מעשר ראשון", + "מצוות התורה לתת 'מעשר ראשון' ללוי ולא לכהן. ואף שגם הכהנים הם בני שבט לוי, וכשיש לכהנים פירות טבל, לאחר שהם מפרישים 'מעשר ראשון' הם משאירים אותו אצלם, ומתוכו הם מפרישים לעצמם 'תרומת מעשר'. מכל מקום כאשר יש לישראל פירות, עליו לתת את ה'מעשר הראשון' דווקא ללוי (כר' עקיבא ביבמות פו, א-ב; ירושלמי מעשר שני ה, ג; רמב\"ם מעשר א, א).", + "בראשית ימי בית המקדש השני, ביקש עזרא מהלוויים שיעלו לארץ, אך רק מעטים מהם עלו, פחות מעשירית ממספר הכהנים ופחות מאחוז מכלל העולים. וקנס עזרא את הלוויים, שלא יהיו חייבים לתת להם את כל ה'מעשר הראשון', שהוא כתשעה אחוזים מכלל הפירות. מפני שהמעשר ניתן להם עבור עבודתם, שנאמר (במדבר יח, כא): \"וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כָּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים\", ולא כדי לעשותם עשירים. לפיכך נקבע שיהיה אפשר לתת את המעשר גם לכהנים, וכן לשאר צרכים שיקבע בית הדין. ויכול היה בית הדין לקבוע קנס זה, מפני ש'מעשר ראשון' הוא ממון שאין בו קדושה, ובסמכות בית הדין להפקיעו מהלוויים ולתנו לאשר יקבע. בתלמוד הירושלמי (מעשר שני ה, ה) מבואר שבתחילה תקנו להביא את המעשר לאוצר המקדש, שליש ממנו נתנו לכהנים וללוויים שהיו בירושלים, שליש הניחו באוצר עבור צרכי הציבור בירושלים, ושליש חילקו לעניים ותלמידי חכמים שבירושלים. ונראה שכאשר הישוב היהודי התרחב, חזרו לחלק 'מעשר ראשון' בכל רחבי הארץ, אלא שבעקבות הקנס, במקום לתנו ללוויים בלבד, נתנו אותו גם לכהנים (יבמות פו, ב, עפ\"י תוס', רא\"ש ועוד).", + "יש אומרים שהקנס התבטל לאחר חורבן בית המקדש השני, ומאז יש לתת 'מעשר ראשון' דווקא ללוויים, וכן נכון לנהוג (ב\"י ושו\"ע יו\"ד שלא, יט, עפ\"י רמב\"ם הל' מעשר א, ד).5לרבי אלעזר בן עזריה מן התורה מותר לתת 'מעשר ראשון' גם לכהנים, הואיל וגם הם משבט לוי, ופעמים שהתורה קוראת לכהנים – לוויים. ולרבי עקיבא, המצווה לתת את המעשר דווקא ללוי, וכן הלכה, שכך הוא הכלל: הלכה כר' עקיבא מחבירו (רמב\"ם מעשר א, א; מהר\"י קורקוס; תוס' ישנים ומאירי ליבמות פו, ב; גר\"א שלא, נב).           ←ביבמות פו, ב, מבואר שבראשית ימי בית המקדש השני עזרא קנס את הלוויים ב'מעשר ראשון', הואיל ולא עלו לארץ. שנאמר (עזרא ח, טו): \"וָאֶקְבְּצֵם אֶל הַנָּהָר הַבָּא אֶל אַהֲוָא וַנַּחֲנֶה שָׁם יָמִים שְׁלֹשָׁה, וָאָבִינָה בָעָם וּבַכֹּהֲנִים, וּמִבְּנֵי לֵוִי לֹא מָצָאתִי שָׁם\". ואמנם גם לוויים עלו, כפי שמובא בעזרא (ג, ח). וכן נאמר בנחמיה (י, כט), שעלה מעט אחרי עזרא. ולא זו בלבד, אלא שמבואר בכמה מקומות בספר נחמיה (י, לח; יב, מז; יג, יג), שנתנו מעשר ללוויים. אלא שהבעיה היתה שיחסית לכהנים עלו מעט מאוד לוויים, שכן מספר הכהנים שעלו עם זרובבל היה 4,289, ואילו מספר הלוויים היה רק 360 (עזרא ב, לו-מב; נחמיה ז, מג-מה. ועי' נחמיה יא, י-יח, וצ\"ע). ולפי המצווה, היו צריכים לתת ללוויים כתשעה אחוזים מהפירות ולכהנים כשלושה אחוזים. וממילא מובן הקנס של עזרא, שלא יתכן לתת ללוויים המעטים, שמנו פחות מאחוז מכלל העולים, את כל המעשר הראשון, כי אין מטרת המעשר לעשותם עשירי הארץ. מבואר בירושלמי (מעשר שני ה, ה), שתקנו להביא את המעשר הראשון לירושלים, וחלקו אותו לשלושה חלקים, שליש לכהנים ולוויים, שליש לצרכי ציבור, שליש לעניים ותלמידי חכמים. ואמנם בבבלי (יבמות פו, ב) נחלקו אם נתנוהו לכהנים בימי טומאתם או לעניים. וכפי הנראה דבריהם משלימים אלו את אלו, שהירושלמי דיבר על עיקר הכסף שהובא לירושלים, ובבבלי מדובר על מי שהתקשה להביא את המעשר לירושלים, שנחלקו למי הורו ליתנו.
בכל אופן, לאחר זמן, כשההתיישבות היהודית התרחבה, כבר לא בקשו שיביאו את המעשר הראשון לירושלים, וכל אדם היה מחלק אותו במקומו. לדעת רבים, על פי הקנס של עזרא, במקום שיתנו אותו רק ללוויים יכלו לתת אותו גם לכהנים, ובכך נפגע מעמד הלויים שלא רק הם קבלו את המעשר הראשון (תוס', תוס'-רא\"ש שם ביבמות, ועי' הגהות יעב\"ץ שם; רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ה לב\"ב פא, ב). ולדעת רמב\"ם, הקנס היה שיעדיפו לתת את המעשר לכהנים, אבל אם לא היו שם כהנים, או שהיה שם לוי נצרך ביותר, נתנוהו ללוי (מעשר א, ד, עפ\"י פירוש רדב\"ז, ועי' כס\"מ).
לדעת תוס' ורוב הראשונים, גם היום מותר לתת את המעשר הראשון לכהנים, כי הקנס לא התבטל. ולדעת רמב\"ם ושו\"ע שלא, יט, כיום צריך לתת את המעשר דווקא ללוי, כי עזרא קבע את הקנס לזמנו בלבד (לדעת רבים למשך כל תקופת בית המקדש השני), ולאחר מכן בטל. למעשה, נכון לצאת גם לפי הרמב\"ם ושו\"ע, ולתת את המעשר הראשון דווקא ללוי. ואם נתנוהו לכהן, יצאו בדיעבד, שכך דעת התוס' ורוב הראשונים, וכיוון שהמעשרות דרבנן אפשר לסמוך עליהם. ואם הכהן ירצה להדר, יעביר אותו ללוי." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / מעשר שני", + "לאחר הפרשת מעשר ראשון ללו��, מצווה להפריש מהפירות הנותרים מעשר נוסף, שהוא כ-9% מכלל הפירות שהיו בתחילה. בשנים א' ב' ד' ה' למחזור השמיטה מפרישים 'מעשר שני', ובשנים ג' ו' מפרישים 'מעשר עני'. המיוחד ב'מעשר שני' שאף שיש בו קדושה והוא נקרא 'ממון גבוה' – הוא נשאר ברשות בעל הפירות ומצווה עליו לאוכלו עם בני משפחתו בין חומות ירושלים בטהרה. שנאמר (דברים יד, כב-כג): \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה. וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ כָּל הַיָּמִים\".", + "המתקשים להעלות את פירות ה'מעשר-שני' לירושלים מפני המרחק וריבוי הפירות, רשאים לפדותם בכסף, כדי שהפירות יצאו לחולין והקדושה תעבור לכסף, שאותו יעלו לירושלים ויקנו בו מאכלים ויאכלום בטהרה כדין אכילת מעשר שני. שנאמר (שם, כד-כו): \"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ. וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ. וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ, וְאָכַלְתָּ שָּׁם לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְשָׂמַחְתָּ אַתָּה וּבֵיתֶךָ\".", + "בעת הפדיון צריך להוסיף חומש על דמי הפירות, שנאמר (ויקרא כז, ל-לא): \"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'. וְאִם גָּאֹל יִגְאַל אִישׁ מִמַּעַשְׂרוֹ חֲמִשִׁיתוֹ יֹסֵף עָלָיו\". חמישית זו היא בחשבון הכולל, היינו שצריך להוסיף רבע על מחיר הפירות, כך שבחישוב הכולל התוספת תהיה חומש. לדוגמא: אם מחיר הפירות הוא 100, בתוספת חומש יהיה 125.", + "פירות 'מעשר שני' הם קדושים, ואסור לנהוג בהם מנהג חולין, כגון למוכרם או להחליפם.6בשונה מפירות התרומה שאותם מותר למכור שלא כדרך מסחר, את פירות 'מעשר שני' אסור למכור או למשכן, מפני שנאמרה בהם קדושה, שנאמר (ויקרא כז, ל): \"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה'\", ואלו פעולות של חול שמבזות את קדושתו (משנה מעשר שני א, א). לכן גם אסור לעשות בהם פעולת חליפין, שלא יאמר מי שיש ברשותו יין של מעשר שני לחבירו, קח מיין מעשר שני שברשותי ותן לי במקומו שמן. אבל מותר לו להזמין את חבירו שיישתה עמו, או לתת לו יין מעשר שני להשלמת סעודתו (ירושלמי שם). ואף מותר לרמוז לזה ששותה מיינו שחסר לו שמן, כדי שאם ירצה, ייתן לו משמן מעשר שני שברשותו, מפני שכל שאינו נותן אותם כדרך מקח או חליפין, אין בו איסור (עי' רמב\"ם מעשר שני ג, יז-יח). כיוון שמעשר שני הוא ממון גבוה, אסור לתת אותו במתנה כדרך קניין (קידושין נד, ב).כאשר בעל הפירות רוצה לפדות את פירותיו, עליו להוסיף חומש. ואם אדם אחר רוצה לפדותם, אינו צריך להוסיף חומש, והתשלום שייתן יעבור לרשות בעל הפירות וייתפס בקדושת מעשר שני, והפירות יעברו לרשותו של הפודה ויהיו חולין (עי' משנה מעשר שני ד, ג; רמב\"ם ה, ז). הרוצה לפדות מעשר שני ��לא שמצבו דחוק וקשה לו להוסיף חומש, רשאי לתת כסף לחבירו ולבקש ממנו לפדות את פירותיו בלא תוספת חומש, תוך הסכמה שאח\"כ חבירו יחזיר לו את הפירות שנעשו חולין. ועם הכסף שהתקדש בפדיון הפירות יעלה לירושלים ויקנה בו מאכלים לבני משפחתו (משנה מעשר שני ד, ג-ד). ואף שיש בכך הערמה, כלומר תחבולה, כדי להיפטר מתוספת החומש. למדו חכמים ממה שנאמר (דברים יד, כד): \"כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ\", שהמעשר צריך להביא ברכה לאדם, והברכה צריכה לבוא בדרך הטבע, ולכן הדריכו את מי שדחוק לנהוג כך (ירושלמי שם ד, ג)." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / משמעות המעשר השני", + "על ידי פירות 'מעשר שני' התחזקו כל ישראל במצוות העלייה לרגל – בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות. שכן המצווה חייבה לאכול בירושלים כששה אחוז מכלל יבול השדות במשך שש שנות העבודה במחזור השמיטה, והזמן המתאים לכך בסעודות המועדים. והמצווה היתה לשתף בסעודות גם לוויים ועניים, וככל שזכה אדם ליותר ברכה, כך זכה להאריך יותר את שהותה של משפחתו בצל השכינה בירושלים, ולכבד יותר לוויים ועניים בסעודתו. ואם היו לו ילדים שיכלו לעסוק בתורה, היה מעודדם להישאר בירושלים ללמוד שם תורה ולאכול מדמי 'מעשר שני', כפי שנאמר (דברים יד, כג): \"לְמַעַן תִּלְמַד לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ\" – \"מגיד שהמעשר מביא את האדם לידי תלמוד תורה\" (ספרי ראה קו; תוס' ב\"ב כא, א, 'כי').", + "מצד אחד, מי שהתקשה לעלות לרגל בחגים הסמוכים, היה יכול לשמור את דמי פירות 'מעשר שני' בידו עד לחג שבו יזכה לעלות לרגל. אולם מאידך, אי אפשר לדחות את אכילתו בלא גבול, שכן קבעה התורה זמן שעד אליו חובה לסיים את ה'מעשר השני', והוא זמן 'ביעור מעשרות' (כמבואר בהלכה יב).7המעשר השני היה כ-9% מהיבול, אולם הפרישו אותו רק בשנים א' ב' ד' ה' מתוך שש השנים שהפרישו תרו\"מ, הרי שבסך הכל מדובר על כ-6%. בשנה השביעית הפירות הופקרו ולא הפרישו מהם תרו\"מ. כך שכאשר פירות המעשר השני חולקו לצרכי אכילה במשך שבע שנים, עלו לסך 5.14%. אם נחשב את ימי שלושת החגים שבהם מצווה לעלות לרגל, ועוד חצי יום לפני וחצי יום אחרי, נגיע לסך 19 ימים, שהם קרוב ל-5.2% מכלל 365 ימים בשנה ממוצעת. (אמנם בחג שבועות של שמיטה וסוכות של מוצאי שמיטה לא היה מעשר שני, ואם כן יש להפחית 11 ימים בשבע שנים. מאידך אפשר להוסיף שבעה ימים עבור הגעה יום קודם לקרבן פסח. ואולי עוד חצי יום לאחר חג השבועות, במשך שש שנים, כי אסרו חג שלו חשוב יותר). אם נחשב גם את מצוות 'מעשר בהמה', והחובה על כל זכר שעלה לרגל להקריב חגיגה ושלמי שמחה, הרי שמצד הבשר היה לעולי הרגל הרבה יותר בשר מאשר בשאר השנה. וכן אם נוסיף לחשבון שנשים היו פטורות מחובת העלייה לרגל ולכן חלקן לא עלו, הרי שהמזון שאכלו בימי החג היה מרובה בהרבה ממה שאכלו בשאר ימות השנה, והוא נועד לשיתוף עניים ולוויים בסעודות, ולאפשר לבני משפחה להאריך את שהותם בירושלים. ראוי לציין שלדעת רבים רק דגן תירוש ויצהר חייבים בתרו\"מ מהתורה, והוסיפו חכמים לחייב את כל הפירות, הקטניות והירקות, ויש אומרים שחיוב הכל מהתורה. ויש אומרים שרק במעשר שני חיוב הכל מהתורה (להלן ח, א, 1).", + "גם מצוות 'מעשר בהמה' נועדה לקשר את ישראל לבית המקדש (להלן יט, ט). כך שבעת העלייה לרגל ניזונו ישראל מפירות 'מעשר שני' והמאכלים שקנו בכסף פדיונו, ומבשר קרבן 'מעשר בהמה'. וככל שזכו ליותר ברכה, כך שתפו יותר אנשים בסעודתם. הרי ש'מעשר שני' ו'מעשר בהמה' היו מעין 'קרן השתלמות' רוחנית, שנועדה לצורך עלייה לרגל ושהייה בירושלים.", + "מכך שאותו מעשר שימש ארבע שנים כ'מעשר-שני' ושנתיים כ'מעשר-עני', אפשר ללמוד שהקדושה והנתינה לעניים עניין אחד הם. אכן מצווה מיוחדת שבעלי 'מעשר שני' ו'מעשר בהמה', ישתפו עניים בשמחת סעודתם (עי' בפנה\"ל מועדים א, יא, 6)." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / מעשר עני", + "בשנה השלישית והשישית לשמיטה, מצווה לתת מעשר לעניים במקום 'מעשר שני', שנאמר (דברים יד, כח-כט): \"מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ. וּבָא הַלֵּוִי (הכוונה ללוי עני) כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ, וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ, וְאָכְלוּ וְשָׂבֵעוּ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדְךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה\" (וכן בדברים כו, יב). הרי שמחזור המעשר השני מורכב משלוש שנים, שנתיים ראשונות – 'מעשר שני', ובשנה השלישית – 'מעשר עני'. ב'מעשר עני' אין קדושה, והעני רשאי לאכלו בכל מקום שירצה, וכן רשאי למוכרו.", + "מקום חלוקת המעשרות בשדה לאחר גמר איסוף הפירות (לעיל הלכה ה). מצווה לתת לכל אחד מהעניים כדי שובעו, היינו כשיעור שוויו של מזון שתי סעודות שהיו רגילים לאכול בכל יום, שנאמר: \"וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ\". לאדם נשוי נותנים גם כדי שובעם של אשתו וילדיו הקטנים. כשאין במעשר כשיעור שביעה לכל אחד מהעניים, נותנים את המעשר לפני העניים והם מחלקים אותו ביניהם. חילק לכל אחד מהעניים שהגיעו לשדהו כדי שובעו ועוד נותרו לו פירות מעשר, יכול לתת להם יותר מכדי שובעם עד שיסיים את כל המעשר, ויכול לשמור את הנותר לקרוביו העניים, ובתנאי שלא ישמור להם יותר ממחצית המעשר (משנה פאה ח, ה, וירושלמי שם). אם העניים לא באו לשדה, ונצרך בעל הפירות להביאם לעניים, יש לו בהם 'טובת הנאה', שהוא רשאי לחלקם לעני שיבחר. ואם יש לו קרובים עניים, יכול לתת להם את כל המעשר (נדרים פד, ב; רמב\"ם מתנות עניים ו, ז-יג).", + "לכאורה קשה, מדוע קבעה התורה להפריש בשנים א' ב' ד' ה' 'מעשר שני' ובשנים ג' ו' 'מעשר עני'. אם רצתה לעודד את העלייה לרגל וגם לעזור לעניים, מדוע לא צוותה להקדיש בכל שנה ושנה – שני שליש לעלייה לרגל ושליש לעניים? אם העניים זקוקים לתוספת עזרה, מדוע לתת להם אותה רק במשך שנתיים מתוך מחזור של שבע שנים? כפי הנראה כוונת התורה שאת העזרה לקיום הבסיסי יקבלו העניים על ידי לקט שכחה ופאה ותוספת צדקה לפי הצורך. ואילו המעשר לעני נועד להעניק להם שנים טובות שבהן יוכלו ליהנות מרווחה. בנוסף לכך, ניתן לקוות שבמידה והדבר בידם, הרווחה שבשנים הללו תמריץ את העניים או ילדיהם להיות חרוצים ויעילים יותר בעבודתם בשאר השנים, כדי שיצאו ממעגל העוני ויזכו לרווחה ועצמאות. אבל אם היו מקבלים בכל השנים קצבה בינונית, היו מתרגלים להסתפק בה, בלא שתהיה להם ממנה שמחה יתירה, ובלא שיצמח בנפשם בשנות המחסור רצון לשנות את מצבם." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / מצוות ביעור מעשרות", + "מחזור המעשרות מורכב משתי סדרות של שלוש שנים. בכל השנים מפרישים תרומות ו'מעשר ראשון', או��ם 'מעשר שני' ו'מעשר עני' מתחלפים. בשנה הראשונה והשנייה מפרישים 'מעשר שני', ובשלישית 'מעשר עני'. וכן בסדרה השנייה: בשנה הרביעית והחמישית 'מעשר שני', ובשישית 'מעשר עני'. בשנה השביעית הפירות הפקר וממילא אין מפרישים מהם תרומות ומעשרות.", + "לאחר כל מחזור של שלוש שנים מצווה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות ולחלקם, וזוהי מצוות 'ביעור מעשרות', שנאמר (דברים יד, כח): \"מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ\". כלומר, עד זמן הביעור חובה לסיים את הפרשת התרומות והמעשרות מפירות שלוש השנים שעברו, ולתת את התרומות והחלה לכהן, את ה'מעשר-ראשון' ללוי, ואת ה'מעשר-עני' לעני, ואת פירות ה'מעשר-שני' ו'נטע-רבעי' להעלות לירושלים ולאכול בטהרה. מי שלא הספיק להעלותם לירושלים והגיע זמן הביעור, צריך לבערם מרשותו בשריפה או בדרך אחרת שמאבדת אותם מהעולם. הכהן, הלוי והעני אינם חייבים לסיים את אכילת המתנות שבידם עד סוף זמן הביעור, כי בכך שהגיעו לרשותם לפני זמן הביעור נתקיימה בהן המצווה (ירושלמי ביכורים ב, ב, רש\"ס; שערי צדק יא, כב).", + "זמן הביעור הוא בסיום חג הפסח שלאחר סיום שלוש השנים. כלומר בפסח של שנה רביעית ובפסח של שנה שביעית. וזאת משום שפירות העץ שצומחים מכוח גשמים של שנה השלישית חונטים עד ט\"ו בשבט של שנה רביעית, וסיום קטיפתם לקראת חג הפסח של השנה הרביעית, נמצא שרק בפסח של רביעית אפשר לסיים את כל המעשרות של השנה השלישית. אמנם דגן, קטניות וירקות שהתחייבו במעשר בשנה הרביעית לפני פסח, שייכים לשנה הרביעית, וממילא ביעור מעשרות שלהם בפסח של השנה השביעית (ירושלמי מעשר שני ה, ג; ה, ה; רמב\"ם יא, ז).8מהתורה זמן הביעור בסיום חג הפסח, שעד אז עוד אפשר לאכול מפירות מעשר שני, אולם כיוון שאי אפשר לבער בפועל בחג, כי שריפתם אסורה ביו\"ט, לפיכך הקדימו חכמים את זמן הביעור לערב חג. לרש\"י, ר\"ש, תוס' ויראים, הגרסה במשנה שהביעור בערב יו\"ט ראשון של פסח. ולרמב\"ם (מעשר שני יא, ז), מאירי, סמ\"ג, שו\"ע (יו\"ד שלא, קמד), וגר\"א, ערב יו\"ט אחרון של פסח. ולכל הדעות הווידוי היה נאמר במנחה של חג אחרון, כי היו משיירים מהביעור את פירות המעשר-שני שיאכלו עד סיום חג הפסח, כך שרק לקראת סוף החג סיימו באמת לבער את המעשר שני ויכלו להתוודות.", + "מצוות הביעור הועילה במיוחד ל'מעשר שני' ו'נטע רבעי', שאותם היה צריך להעלות לירושלים, וכיוון שהעלייה לרגל היתה כרוכה בקשיים, ולאנשים רבים היו סיבות להיפטר ממנה, יכלו לשמור את כסף הפדיון ולדחות בלא גבול את מועד העלייה לרגל ואכילת המאכלים שצריך לקנות בדמיו. לפיכך קבעה התורה זמן שעד אליו מוכרחים לבער את דמי פדיון ה'מעשר-שני' ו'נטע רבעי'. אם יצליח לעלות לירושלים ולאכול מאכלים בדמיהם עד זמן הביעור – מה טוב; ואם לא, יוכל לתנם לקרוביו או חבריו כדי שיהנו מהם בירושלים; ואם לא, חובה עליו לכלותם עד זמן הביעור. לגבי התרומות והמעשר ללוי ולעני, ישנן מצוות נוספות שקובעות זמנים מוקדמים יותר לנתינתם (להלן הלכה יד)." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / מצוות וידוי מעשרות", + "מצווה למי שביער את מעשרותיו מביתו כהלכה, להתוודות על כך לפני ה' במנחה של יום טוב האחרון של פסח בשנה הרביעית ובשנה השביעית לשמיטה (משנה מעשר שני ה, ��). שנאמר (דברים כו, יב-טו): \"כִּי תְכַלֶּה לַעְשֵׂר אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁת שְׁנַת הַמַּעֲשֵׂר… וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ (נוסח זה): בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי, לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ וְלֹא שָׁכָחְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת, שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלוֹהָי עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי. הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ\". מכך שקראו חכמים למצווה זו 'וידוי מעשרות', אנו לומדים שיש גם וידוי חיובי על מצוות, שהווידוי הוא סיכום דברים לפני ה'. מצווה לומר את הווידוי בבית המקדש, שנאמר (שם, יג): \"וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ\". אמנם מי שלא זכה לעלות לרגל בזמן הביעור, היה צריך לומר את הווידוי במקומו. מי שאינו מבין עברית רשאי לאומרו בתרגום (רמב\"ם מעשר שני יא, ה-ו).", + "את ה'וידוי' זכאי לומר רק מי שלא עבר על שום הלכה מהלכות תרומות ומעשרות במשך שלוש השנים, שנאמר: \"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת וְגַם נְתַתִּיו לַלֵּוִי וְלַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, כְּכָל מִצְוָתְךָ אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי\" – שנתן את כל המתנות ולא שינה מסדר הפרשתם. \"לֹא עָבַרְתִּי מִמִּצְוֹתֶיךָ\" – שלא הפריש ממין על שאינו מינו, ולא מהתלוש על המחובר, ולא מהמחובר על התלוש, ולא מהחדש על הישן, ולא מהישן על החדש. \"וְלֹא שָׁכָחְתִּי\" – שלא שכח לברך לפני קיום המצווה. \"לֹא אָכַלְתִּי בְאֹנִי מִמֶּנּוּ\" – שלא אכל 'מעשר-שני' בהיותו אונן. \"וְלֹא בִעַרְתִּי מִמֶּנּוּ בְּטָמֵא\" – שלא טימא אותו. \"וְלֹא נָתַתִּי מִמֶּנּוּ לְמֵת\" – שלא השתמש בכסף פדיון 'מעשר שני' למצוות אחרות, ואפילו לצורך קבורת מת. \"שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה' אֱלוֹהָי\" – שהעלה את ה'מעשר-שני' לבית הבחירה. \"עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי\" – ששמח ושימח בו אחרים, שנאמר (דברים כו, יא): \"וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ\" (משנה מעשר שני ה, יא-יב; רמב\"ם יא, טו).", + "לאחר שזכה אדם לקיים את מצוות תרומות ומעשרות על כל פרטיהן ודקדוקיהן, עם ישראל יכול להתברך בזכותו, אלא שבלא תפילה הברכה לא תגיע, ולכן מצווה עליו שיתפלל ויבקש: \"הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ מִן הַשָּׁמַיִם וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לָנוּ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ\".", + "בזמן הזה, אין אומרים 'וידוי מעשרות', מפני שבית המקדש חרב ואיננו יכולים לאכול פירות 'מעשר שני' בטהרה בירושלים כמצוות התורה. ויש נוהגים לעשות זכר למצווה, וקוראים מהתורה את כל הפרשיה שפסוקי הווידוי נזכרים בה.9כתב בשערי צדק יא, כג, שאין להתוודות כיום מפני שמפרישים מעשר שני בטומאה. ולכך נטה מרן הרב קוק במשפט כהן נו, א. וכן מצינו (משנה מעשר שני ה, טו), שיוחנן כהן גדול ביטל את אמירת הווידוי, מפני שלא קיימו את המצווה כתקנה (או מפני שלפי תקנת עזרא נתנו את המעשר הראשון לכהנים, או שמחמת הספק לא תמיד הפרישו מעשר ראשון ומעשר עני), וביארו (ירושלמי מעשר שני ה, ה): \"כעס הוא לפני המקום – מי שהוא אומר עשיתי ככל אשר ציוותני ולא עשה\". וכ\"כ בדרך אמונה יא, יז." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / זמן חיוב הפרשת תרומות ומעשרות וחלוקתם", + "מצווה על בעל הפירות שלא להמתין עד זמן הביעור אלא מיד לאחר שיסיים לאסוף את פירותיו מהשדה, יפריש תרומות ומעשרות ויחלקם כמצוות התורה, שמצווה הבאה לידך – אל תחמיצנה (מכילתא דרבי ישמעאל פרשת בא ט').", + "אמנם כל זמן שלא עבר עליו אחד משלושת הרגלים, עדיין לא ביטל מצוות עשה, אבל אם עבר עליו אחד משלושת הרגלים ולא נתן את מתנותיו, ביטל מצוות עשה. שכן נאמר לגבי מי שהתנדב להקריב קרבן או מי שהיה לו 'מעשר שני' או 'מעשר בהמה', שיחד עם המצווה לעלות לרגל – מצווה עליו להביא את קרבנותיו ומעשרותיו, שנאמר (דברים יב, ה-ו): \"וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה עֹלֹתֵיכֶם וְזִבְחֵיכֶם וְאֵת מַעְשְׂרֹתֵיכֶם וְאֵת תְּרוּמַת יֶדְכֶם\". אמנם מי שהיה פטור מלעלות לרגל, כגון שהיה חולה, לא ביטל מצווה בכך שלא העלה את הקרבנות שנדב ואת 'מעשר הבהמה' ברגל הראשון.", + "ואם עברו עליו שלושה רגלים ולא הביאם, עבר על איסור לא תעשה, שנאמר (שם כג, כב-כד): \"כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלוֹהֶיךָ, לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ, כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלוֹהֶיךָ מֵעִמָּךְ וְהָיָה בְךָ חֵטְא… מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר…\" ביארו חכמים, שלאחר שלושה רגלים הוא נחשב כמי שאיחר לשלמו, וכך הדין לגבי תרומות לכהן ומעשרות ללוי ולעני (ר\"ה ד, א; תוס' 'צדקות' 'ומעשרות'; רמב\"ם מעשה הקרבנות יד, יג).", + "בנוסף לכך, כפי שלמדנו (בהלכה יב), לגבי תרומות ומעשרות ישנה מצווה מיוחדת – 'ביעור מעשרות', ועניינה להשלים את קיום מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מכל פירות שלוש השנים הראשונות לשמיטה עד פסח של שנה רביעית, ושל שנים ד' ה' ו' לשמיטה עד פסח של השנה השביעית.10למדנו בר\"ה ד, א-ב, שכדין קרבנות שאדם חייב להקריב כך דין מעשרות וצדקות שהתחייב בהן, שמצווה עליו להביאם ברגל הקרוב, ואם לא הביאם ביטל מצוות עשה. ואם עברו שלושה רגלים, עבר באיסור לא תעשה של 'בל תאחר'. וכ\"כ בתוס' (ר\"ה ד, א, 'ומעשרות'). מובן שהמצווה להביא קרבנות תלויה ברגלים, שאז מצווה לעלות לבית המקדש, וממילא מי שלא הביא את קרבנותיו ביטל עשה ואחר שלושה רגלים עבר על לא תעשה, אבל תרו\"מ שמתחלקים ברחבי הארץ אינם קשורים לכאורה לרגלים? אלא שהואיל ומצווה לשמוח ברגל בסעודות, מצווה להקדים ולתת לכהנים וללווים ולעניים את מתנותיהם לפני הרגל כדי שישמחו בהן, הרי שגם הן תלויות ברגלים.לגבי צדקה אמר רבא (ר\"ה ו, א), שהמעכב את מה שהתחייב לתת עובר מיד על 'בל תאחר'. מבואר בתוס' (ר\"ה ד, א, 'צדקות'), שזה בתנאי שיש שם עניים שנזקקים למעשר או לצדקה שנדב, אבל אם אין שם עניים, רק לאחר שיעברו עליו שלושה רגלים יעבור ב'בל תאחר'. הרי שאם יש שם עניים שזקוקים למעשר עני או כהנים ולויים עניים שזקוקים למתנותיהם, חייב לתת אותן מיד, ואם לא נתן, עבר על 'בל תאחר'. ואם אין שם עניים לפניו, חייב לתת את המתנות עד הרגל הראשון שיעבור ��ליו, ואם לא נתן – ביטל מצוות עשה. ואם עברו עליו שלושה רגלים – עבר בלא תעשה של 'בל תאחר' (ועי' ברמב\"ם מעשה הקרבנות יד, יג, ומהר\"י קורקוס. ולרשב\"א ור\"ן דעות אחרות, כמבואר בהרחבות).
אם השאיר את הפירות אצלו בטבלם, לדעת תוס' (ר\"ה ד, א, 'ומעשרות') אינו עובר בעשה ולא תעשה, ורק בעת ביעור המעשרות יהיה חייב לתקנם. ולמאירי ושלטי גיבורים בשם ריא\"ז, גם בכך שלא הפריש עובר אחר שלושה רגלים ב'בל תאחר'.
עונשי התורה: כשחיוב תרו\"מ מהתורה, העובר ואוכל במזיד כשיעור 'זית' מפירות שלא הופרשו מהם תרומות, חייב מיתה בידי שמיים (להלן ח, א, יבואר אימתי ובמה חייבים בתרו\"מ מהתורה). ואם הפרישו את התרומות ולא את המעשרות, ואפילו רק מעשר עני לא הפרישו, עובר באיסור 'לא תעשה' ועונשו מלקות, אבל אינו חייב מיתה בידי שמיים (רמב\"ם הל' מאכלות אסורות י, יט-כ).
זר שאכל תרומה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים. ואם היו עדים שהתרו בו – לוקה על אכילת התרומה, ונפטר ממיתה בידי שמיים. ואם אכל תרומה בשגגה – משלם דמי מה שאכל ועוד חומש (רמב\"ם תרומות ו, ו; י, א). כהן טמא שאכל תרומה טהורה במזיד – חייב מיתה בידי שמיים, ואם היו עדים שהתרו בו שלא לאכול ואע\"פ כן אכל – לוקה. כהן טמא שאכל תרומה טמאה – עבר בלא תעשה ואינו לוקה. כהן טהור שאכל תרומה טמאה – עבר על מצוות עשה ואינו לוקה (רמב\"ם תרומות ז, א-ג).
טמא שאכל בזדון מעשר שני בירושלים – לוקה, אכלו מחוץ לירושלים – לוקה מרדות. וכן האוכל פירות מעשר שני בטהרה לפני שנכנסו לירושלים – עובר על עשה ולוקה מדבריהם (רמב\"ם מעשר שני ג, א; ב, ה-ו). דין מלקות התבצע בזמן שהיו בתי דין סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, ורק מי שהתרו בו עדים לפני שחטא ואע\"פ כן החציף פניו וחטא בפניהם – התחייב במלקות." + ], + [ + "תרומות ומעשרות / ביכורים", + "עוד מצווה היתה בזמן שבית המקדש היה קיים, להביא את הביכורים לכהנים בבית המקדש. כך הוא סדר קיום מצוות הבאת הביכורים: כל אדם מישראל שיש לו שדה בארץ ישראל ומגדל בה מפירות שבעת המינים, כשיראה את הפירות הראשונים בתחילת גידולם, יסמנם בחוט, ויאמר: \"הרי אלו ביכורים\", וכשיבשילו יקטפם, יניחם בכלי נאה ויעלה אותם לירושלים. שנאמר (דברים כו, א-יא): \"וְהָיָה כִּי תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּ בָּהּ. וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: הִגַּדְתִּי הַיּוֹם לַה' אֱלוֹהֶיךָ כִּי בָאתִי אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵינוּ לָתֶת לָנוּ\". ואז היה הכהן עם בעל הביכורים מניף את פירות הביכורים, שנאמר: \"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַטֶּנֶא מִיָּדֶךָ וְהִנִּיחוֹ לִפְנֵי מִזְבַּח ה' אֱלוֹהֶיךָ\". ובעל הביכורים היה אומר את נוסח 'מקרא ביכורים' ובו סיפורו של עם ישראל. \"וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה. וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹוהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים. וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'\". לאחר מכן בעל הביכורים היה מניח את הפירות ליד המזבח והכהן היה נוטלם ואוכלם בקדושה. יחד עם קיום מצוות הבאת הביכורים היתה מצווה להשתחוות לפני ה' ולשמוח בהקרבת שלמים. שנאמר: \"וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ\". מצווה היתה ללון עוד לילה אחד לפחות בירושלים, ורק למחרת היה מותר לישראל לחזור לביתו (רמב\"ם הל' ביכורים ג, י-יד).", + "מצוות העלאת הביכורים היתה מתקיימת ברוב הדר ושמחה. העולים לרגל היו מתקבצים לשיירות, וכשהיו מתקרבים לירושלים היו מבני ירושלים יוצאים לקראתם, ונכנסים עמהם לעיר בשירה ובליווי כלי זמר. משעה שהגיעו להר הבית היה בעל הביכורים צריך לשאת את הפירות על כתפו, וכשהיו נכנסים לעזרה היו הלווים מתחילים לשיר ולנגן, עד שהיו מוסרים את הביכורים לכהנים (משנה ביכורים ג, א-ו; רמב\"ם ג, י-יד).", + "מהתורה יש להביא ביכורים רק מעבר הירדן המערבי, שהוא \"ארץ זבת חלב ודבש\", ומדברי חכמים מביאים גם מעבר הירדן המזרחי וסוריה (רמב\"ם הל' ביכורים א, א). מהתורה אין לביכורים שיעור, וחכמים תקנו שיפריש אחד חלקי שישים לביכורים, והרוצה להוסיף רשאי להוסיף בלא הגבלה (רמב\"ם ב, יז). דין הביכורים כתרומה, שרק משפחות הכהנים היו רשאיות לאוכלם בטהרה, אולם שלא כתרומות שנאכלות בכל הארץ, מקום אכילת הביכורים בתוך חומות העיר ירושלים בלבד (שם ג, ג-ה). זמן הבאת הביכורים לכתחילה מחג השבועות ועד סוכות, שאז הוא זמן הבשלת פירות שבעת המינים ושמחים בצמיחתם. מי שלא הביאם עד סוכות, יכול בדיעבד להביאם עד חנוכה, אבל לא יאמר 'מקרא ביכורים' (שם א, ו; ד, יג).", + "הרעיון שבמצוות הביכורים, שבכל דבר צריך להקדים ולבטא בתחילה את האידיאל המקודש. לכן את הפירות הראשונים של המינים המשובחים ביותר צריך להעלות לירושלים לכהנים. ומתוך כך ניתן להמשיך את השראת השכינה לכל מעשי ידיהם של ישראל בכל מרחבי הארץ בכל תחומי החיים, שיהיו מלאים ערכים ומשמעות, ברכה ושמחה. (רעיון זה בא לידי ביטוי באופנים שונים גם במצוות בכורות כמבואר להלן יט, ד; חדש כמבואר לעיל א, א-ב; ונטע רבעי כמבואר לעיל ב, ב)." + ] + ], + [ + [ + "החייב והפטור / הפירות החייבים בתרומות ומעשרות", + "לדעת רוב הראשונים, רק חמשת מיני דגן, יין ושמן, שהם המאכלים החשובים לאדם, חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, שנאמר (דברים יח, ד): \"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ\" (רש\"י, תוס', ר\"ש, רשב\"א, ר\"ן וריטב\"א). מהדגן מכינים את המזון הבסיסי כלחם ומזונות, היין משמח ומזין, ושמן זית מזין מאוד ומעשיר את הטעמים. בימי חזקיה המלך הוסיפו ותקנו להפריש תרומות ומעשרות גם משאר פירות האילן וממיני הקטניות והירקות.", + "ויש אומרים שגם מיני קטניות ופירות עץ חייבים בתרומות ומעשרות מהתורה, שנאמר לגבי מעשר שני (ויקרא כז, ל): \"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא…\" וכן נאמר (דברים יד, כב): \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה\" (ירושלמי מעשרות א, א; רמב\"ם, רש\"ס). ואף שהתורה הזכירה במפורש שלושה מינים, כוונתה ללמדנו על ידם את הכלל. מהדגן למדנו שגם כל מיני קטניות חייבים, ומהענבים והזיתים למדנו שכל פירות האילן חייבים. וחכמים הוסיפו ותקנו להפריש תרומות ומעשרות גם מכל מיני ירק.", + "אבל מה שאינו גדל מהאדמה כחלב וכבשר פטור מתרומות ומעשרות. ואף שהבהמות ניזונות מעשב, הבשר והחלב אינם נחשבים גידולי שדה אלא גידולי גידולים. וכן פטריות פטורות מתרומות ומעשרות, הואיל ואינן גדלות מהקרקע. וכן מיני צומח שאין רגילים לאכול, אלא הם מאכל בהמה או שנועדו לתבל מאכלי אדם אבל אינם נאכלים בפני עצמם, פטורים מתרומות ומעשרות (כמבואר בהלכה הבאה).1לגבי תרומה נאמר דגן תירוש ויצהר (במדבר יח, יב; דברים יח, ג-ד). לעומת זאת במעשר שני נאמר (ויקרא כז, ל): \"וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא…\". ובדברים (יד, כב-כג): נאמר בתחילה \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה…\" ולאחר מכן נאמר: \"מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ\". לרוב הפוסקים חובת תרו\"מ מהתורה רק בדגן תירוש ויצהר, ומה שסתמה התורה לגבי מעשר שני, הכוונה לפי מה שלמדנו לגבי תרומה, וכך משמע מהבבלי (בכורות נד, א). וכך דעת רש\"י, תוס', ר\"ש, רי\"ד, ריא\"ז, רא\"ש, רשב\"א, ר\"ן, ריטב\"א, רא\"ה, מאירי ועוד. ויש סוברים שרק יין ושמן חייבים מהתורה ולא ענבים וזיתים (תר\"י, ריב\"א ועוד). ויש אומרים שכל שבעת המינים חייבים מהתורה (רי\"ץ גיאת). מבואר בנדרים (נה, א), שבימי חזקיה תקנו להפריש תרו\"מ משאר הפירות והירקות (רא\"ש שם; ר\"ש מעשרות א, א).ומנגד, בירושלמי מעשרות א, א, מבואר שכל פירות האילן והקטניות חייבים מהתורה, כפי שנאמר לגבי מעשר שני, והדגן, התירוש והיצהר הנזכרים בפסוקים אינם אלא פרטים שמלמדים על הכלל, ורק ירקות יצאו מהכלל וחייבים מדברי חכמים בלבד. וכ\"כ רמב\"ם (תרומות ב, א; ו). אפשר לומר שעיקר השוני בין ירקות לקטניות, שהם פחות מזינים. ועיקר השוני בין ירקות לפירות אילן, שהם פחות משמחים. ויש אומרים שמהתורה, בתרומות ומעשר ראשון חייבים רק דגן, תירוש ויצהר, ובמעשר שני חייבים כל המינים כולל ירקות (יראים וסמ\"ג).", + "מהתורה אדם צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות שהוא קוטף ואוסף לצורך מאכל ביתו, שנאמר (דברים יד, כב-כג): \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ… וְאָכַלְתָּ\". ומדברי חכמים חייבים להפריש תרומות ומעשרות גם מפירות שאדם קוטף כדי למכור. פירות שלא נגמרה מלאכתם, כגון ענבים לעשות מהם יין, זיתים לעשות מהם שמן, אם הקונה יעשה מהם יין ושמן לצורך ביתו – יתחייב בתרומות ומעשרות מהתורה, ואם כדי למוכרם – מדברי חכמים (ב\"מ פח, ב; רמב\"ם מעשר ב, א-ב)." + ], + [ + "החייב והפטור / פרטי הדינים", + "כל מאכל אדם הגדל מהארץ חייב בתרומות ומעשרות, בין אם הוא נאכל כצורתו הטבעית, או מרוסק או שעושים ממנו מי��. אבל החלקים בפרי שאינם נחשבים מאכל אדם – פטורים. לפיכך, קליפות וגרעינים שאינם ראויים לאכילה, פטורים מתרומות ומעשרות, והראויים לאכילה, כדוגמת קליפת תפוח וגרעיני אבטיח – חייבים. עלי גפן שנקטפו לצורך מאכל, כעטיפה לאורז ובשר, פטורים מתרומות ומעשרות, הואיל ובדרך כלל הם אינם נחשבים מאכל.", + "מיני תבלינים המשמשים לנתינת טעם או ריח או צבע בלבד, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרומות ומעשרות, הואיל ואינם נאכלים בפני עצמם. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם. המבשל מרק עם פטרוזיליה, שום ובצל, למרות שכוונתו שייתנו טעם בלבד ואח\"כ הוא זורקם – המרק חייב בתרומות ומעשרות, הואיל וטעמו בא מירקות שרגילים לאוכלם גם כצורתם.2. כ\"כ תוס' יומא פא, ב, 'שהפלפלים', ורא\"ש, בהסבר הראשון; וכ\"כ תוס' ישנים, רשב\"א ור\"ן. לגבי עלי תה, יש מחמירים להפריש מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה (הרב אליהו, התורה והארץ ח\"ד עמ' 10). אולם, כיוון שרוב רובם של הפוסקים מקילים, ויסוד הדין דרבנן, הלכה כדברי המקילים. עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט. אם שתל אותם עבור אכילה חייבים בתרו\"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.לגבי סוכר שנעשה מקנים, על ידי סחיטת נוזליהם ובישולם, יש אומרים שפטור מתרו\"מ, כי הקנים אינם פרי (שו\"ת רדב\"ז א, תקסג; נהר מצרים ועוד). וגם הנעשה מסלק סוכר פטור, כי סלק זה אינו ראוי לאכילה (הר צבי זרעים א, עט; חזו\"ע תרו\"מ עמ' קיא). מנגד, יש אומרים שסוכר מקנים חייב בתרו\"מ (כפתור ופרח כו), ויש אומרים שאף אם סוכר קנים פטור, סוכר מסלק חייב (מנח\"ש ג, קנ, ג; משפטי ארץ א, ט). למעשה, כיוון שהרבה פוסקים הקילו וכך נהגו, והמחלוקת בדברי חכמים, הלכה כמיקלים.
קליפות תפוזים: יש אומרים שחייבות בתרו\"מ, מפני שמכינים מהקליפה כולה ממתקים ורבים אוכלים את הקליפה הלבנה כפי שהיא, ואף מותר לכתחילה בזמן הזה להפריש תרו\"מ מהקליפות על עיקר הפרי (ציץ אליעזר א, א; ג, כא). ובמשפטי ארץ (ח, 42) נוטה להתיר זאת בשעת הדחק. מנגד, לחזון איש (מעשרות א, ל), הקליפות פטורות מתרו\"מ הואיל ורק מיעוטן נועד לאכילה. ויש אומרים שאף שהרוצה לאכול קליפות חייב להפריש תרו\"מ, אין מפרישים מהן על עיקר הפרי (עי' המעשר והתרומה ג, ס\"ק לח). וכן נראה למעשה. והמפריש סתם תרו\"מ מתפוזים פטר גם את הקליפות.", + "צמחים שנועדו למרפא או לריח או לנוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן עלי גת פטורים. המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות. הנוטל זרעים ומנביט אותם, אינו צריך לעשר את הנבט. ואף שיש מחמירים, העיקר כדעת המקילים.3. יש מחמירים לחייב תרו\"מ מנבטים, ואף שכבר הפריש על הגרעינים עצמם, הואיל וכוונתו להצמיח את הירק שעולה מהם (הרב אליהו התורה והארץ ח\"ג עמ' 215). במשפטי ארץ (א, יד), החמיר להפריש תרו\"מ בלא ברכה ממה שגדל במים, והקל בנבטים שגדלו בלחות, כי הם דומים לפטריות. אולם למעשה מכמה צדדים יש להקל אפילו אם גדלו במים. ראשית, משני צדדים הדיון בדברי חכמים: א) גידולם בכלי סגור שדינו כעציץ שאינו נקוב. ב) דינם כירק. ומשלושה צדדים נחלקו אם יש בהם חיוב:
א) יש סוברים שהגדל במים פטור משביעית ותרו\"מ (להלן הערה 17). ב) נחלקו אם הגדל בבית חייב בתרו\"מ מדרבנן: לרמב\"ם (מעשר א, י) חייב, ולראב\"ד פטור. ג) יש להסתפק אולי הגבעול טפל לזרע, שכל החומר שלו יוצא מהזרע, שעליו כבר הפרישו תרו\"מ. וכן דעת הרב אריאל (באהלה של תורה ד, מז). ואילו היה קל להחמיר בזה, יתכן שהיה מקום לומר שראוי להדר כדי לצאת ידי כל הפוסקים, אבל כיוון שיש בזה טורח רב, וגם ספקות, שאם יפריש על הכל היום, עד מחר יוסיפו לצמוח, ויתעורר ספק אם צריך להפריש על מה שגדל עוד וכיצד. לכן נכון להורות כעיקר הדין, שספק בדברי חכמים להקל.", + "מינים שנאכלים על ידי בהמה, גם אם יש אדם שרוצה לאוכלם וזרעם עבור אכילתו, כיוון שהם מאכל בהמה, פטורים מתרומות ומעשרות. אבל מינים שלעיתים נאכלים על ידי אדם ולעיתים על ידי בהמה, כדוגמת שעורה, אם זרעם ואספם עבור אדם – חייבים בתרומות ומעשרות, ואם זרעם ואספם עבור בהמה – פטורים (עי' רמב\"ם תרומות ב, ב; מעדני ארץ תרומות ב, ז).4לעניין כרשינים, שהם מאכל בהמה ובעת רעב מאכל אדם, גזרו חכמים לחייבם בתרו\"מ (ירושלמי חלה ד, ד), גם כאשר זרעום עבור בהמה (מהר\"י קורקוס ורדב\"ז)." + ], + [ + "החייב והפטור / הפקר", + "פירות הפקר, היינו פירות שכל אדם רשאי ליטלם, פטורים מתרומות ומעשרות, שכן נאמר (דברים יד, כט): \"וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ\", דווקא מפירות שאין לו בהם חלק ונחלה חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אבל מפירות הפקר, כיוון שיש לו בהם חלק ונחלה, אין מפרישים תרומות ומעשרות (ירושלמי תרומות א, ג; מעשרות א, א). לפיכך, מטיילים שקטפו פירות שגדלים פרא במקום שאינו שייך לאיש, רשאים לאוכלם בשדה או בבית בלא להפריש מהם תרומות ומעשרות.", + "עצי פרי שנטועים לנוי בגינות ציבוריות ששייכות לעירייה או לעמותה ציבורית, כל זמן שהאחראים על הגינות מרשים לכל אדם לקטוף מהפירות ללא הגבלה, הפירות פטורים מתרומות ומעשרות. ואם הדבר אינו ברור, יודיעו לשלושה אנשים שהפירות הפקר, ובכך הפירות יהיו פטורים בלא ספק.", + "הרוצה להפקיר את פירותיו, צריך לומר בפני שלושה אנשים: \"פירותי הפקר\", ועל ידי כך הם נעשים הפקר, וכל אדם יכול לזכות בהם. וצריך שלפחות שניים מהשומעים יהיו כשרים לעדות, שאם יבוא השלישי לזכות בפירות, יעידו השניים שזכה בהם כדין (שו\"ע חו\"מ רעג, ז). הפקיר את הפירות לעניים ולא לעשירים, או אפילו הפקירם לכל חוץ מלאדם אחד, אינם הפקר וחובה להפריש מהם תרומות ומעשרות (משנה פאה ו, א).", + "ההפקר שפוטר את הפירות ממעשרות הוא מזמן שהגיעו ל'עונת המעשרות', כלומר נעשו ראויים לאכילה בשעת הדחק (להלן ו), ועד שנקטפו ו'נקבעו למעשרות' (להלן ז). הפקיר את פירותיו בעודם מחוברים לעצים ולא את שדהו, הפירות פטורים מתרומות ומעשרות (רמב\"ם מעשר א, יב). אבל אם הפקיר את השדה ולא את הפירות – הפירות חייבים. כמו כן הזורע שדה הפקר, למרות שהשדה נותר הפקר, כיוון שהפירות שלו, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות (רמב\"ם תרומות ב, יא).", + "הפקיר את פירותיו, אפילו לשעה אחת, כל אדם שזכה בהם פטור מתרומות ומעשרות, ואין בעל הפירות יכול לחזור בו מההפקר אחר שזכה בהם אדם אחר. אבל אם לא זכה בהם אדם אחר, תקנו חכמים שכל שלא עברו שלושה ימים אחר ההפקר, יכול בעל הפירות לחזור בו מן ההפקר ולבטלו, או לקנות את הפירות בהגבהה, והפירות יהיו חייבים בתרומות ומעשרות. ורק אם יעברו על הפירות שלושה ימים שיהיו מופקרים, ואח\"כ יחזור ויזכה בהם, יהיה פטור מלהפריש מהם תרומות ומעשרות. טעם התקנה, לחסום את הרמאים שהיו מפקירים את פירותיהם לשעה קלה ומיד חוזרים וזוכים בהם, ובאמת לא התכוונו להפקירם אלא רק להיפטר מחיוב תרומות ומעשרות.5strong>זמן ההפקר: הפקיר לפני שהגיעו ל'עונת המעשרות' וחזר אדם אחר או הוא לקנותם לפני שהגיעו ל'עונת המעשרות', כיוון שלא היו הפקר משהגיעו ל'עונת המעשרות' – התחייבו בתרו\"מ. וכן אם הפקירם אחר ש'נקבעו למעשרות', חובת המעשרות נותרה עליהם. אף שההפקר מועיל לפטור מתרומות ומעשרות משהגיעו ל'עונת המעשרות' ועד ש'נקבעו למעשר', אסרו חכמים להפקיר את הפירות כדי לפוטרם מתרומות ומעשרות משעה ש'נגמרה מלאכתם', למרות שעוד לא 'נקבעו למעשרות'. אבל אם עבר והפקירם, כיוון שעדיין לא הוקבעו למעשרות, נפטרו מתרו\"מ (רמב\"ם מעשר ג, כ; ש\"ך יו\"ד שלא, קטז).נדרים מג, ב – מד, ב, וכדעת רמב\"ם (נדרים ב, יז), כפי שפירשו בכסף משנה, וכן נפסק בשו\"ע (חו\"מ רעג, ט). ויש אומרים, שדווקא כשחזר בו מן ההפקר בתוך שלושה ימים חייב בתרו\"מ, אבל אם זכה בפירות בדרך קניין כדרך שאנשים אחרים יכולים לזכות בהם, פטור. ועדיין התקנה מועילה כנגד הרמאים, שהואיל ובעל הפירות צריך לזכות בפירות על ידי קטיפת כולם או הגבהתם, הוא חושש שעד שיספיק לקנות את כל הפירות יבואו אחרים לקטוף מהם, ולכן רק אם יבטל את ההפקר מעיקרו תוך שלושה ימים, יחזרו הפירות לרשותו וגם הפירות יחזרו לחיובם בתרו\"מ כבתחילה (רשב\"א ורא\"ש נדרים מג, ב; לחם משנה בדעת רמב\"ם; נתיבות המשפט רעג, ב). ויש אומרים שהתקנה היתה שכל מי שיזכה בפירות הללו בשלושת הימים הראשונים, בין בעל השדה ובין אנשים אחרים, יהיה חייב להפריש מהם תרו\"מ, ורק הזוכה בהם אחר שלושה ימים יהיה פטור מתרו\"מ (ר\"ן ותוס' נדרים מג, ב).
אם קטף פירות מרובים מאוד מההפקר עד שעשה מהם גורן, כיוון שהוא נראה כבעלים, משום מראית עין חייבו אותו חכמים להפריש תרו\"מ (ברכות מ, ב; רמב\"ם תרומות ב, ט)." + ], + [ + "החייב והפטור / נטע רבעי, שביעית ומתנות עניים", + "פירות נטע רבעי פטורים מתרומות ומעשרות. כידוע הפירות שגדלים בשלוש השנים הראשונות של העץ אסורים מדין ערלה, ופירות השנה הרביעית הם פירות 'נטע רבעי' והם קדושים ומצווה לאוכלם בטהרה בירושלים (לעיל ב, ט). וכיוון שהם מקודשים למצוותם, אין מניחים מהם לקט, שכחה ופאה לעניים, ואין מפרישים מהם תרומות ומעשרות (רמב\"ם נטע רבעי ט, ד). פירות שהם ספק נטע רבעי ספק בני השנה החמישית, מפרישים מהם תרומות ומעשרות בלא ברכה, אבל את ה'מעשר-ראשון' ללוי, ואת ה'מעשר-עני' לעני – אין חובה לתת, הואיל והם חיובי ממון, וכמו בכל חיוב ממון, בלא ראיה ברורה שאכן חייבים לשלם חוב זה – אין חובה לשלמו (רמב\"ם מעשר יג, כ-כא).", + "הפירות הגדלים בשנה השביעית הם הפקר ופטורים מתרומות ומעשרות.6. אם בעל השדה עבר על מצוות התורה ואסר על האנשים להיכנס לשדהו וקטף את פירות השביעית לעצמו, יש אומרים שעליו להפריש מהם תרו\"מ (עפ\"י ב\"י). ויש אומרים שפטור (מבי\"ט). וכן נחלקו לגבי פירות שגדלו בשדה של גוי בשנה השביעית והגוי מכרם ליהוד�� שאספם מהשדה. למבי\"ט דין שביעית על הפירות והם קדושים ופטורים מתרו\"מ. ולרבי יוסף קארו, אין דין שביעית על פירות גוים, וכיוון שישראל אספם וחיוב תרו\"מ חל בעת האיסוף, חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות. למעשה יפריש מהם תרו\"מ בלא ברכה, וכיוון שמעשר ראשון ומעשר עני הם ממון ויש ספק בחיובם, אין צריך ליתנם. לרבי יוסף קארו יפריש מהם מעשר עני, ויש שחששו להפריש גם מעשר שני, וכ\"כ הרב קוק שראוי לכתחילה (משפט כהן פב; דעת כהן רלט; פנה\"ל שביעית ג, ב; ה, יא).הזמן הקובע לשנת המעשרות בכל השנים לאילנות הוא ט\"ו בשבט, אולם בשביעית הזמן הקובע הוא א' בתשרי, שכל שחנט בתוך השנה השביעית, מא' בתשרי עד כ\"ט באלול, יש עליו דין שביעית ופטור מתרומות ומעשרות (פנה\"ל שביעית ג, 6).", + "פירות לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות שצריך להשאיר לעניים – פטורים מתרומות ומעשרות.7נאמר (דברים יד, כט): \"וּבָא הַלֵּוִי כִּי אֵין לוֹ חֵלֶק וְנַחֲלָה עִמָּךְ\", אבל מתנות עניים שאם הלוי עני יש לו בהן חלק – פטורות מתרו\"מ (ירושלמי תרומות א, ג; רמב\"ם תרומות ב, ט). בפועל, לא משתלם כיום לעניים לבוא לשדות וללקוט את מתנותיהם, ולכן הן שייכות לבעל השדה וממילא חייבות בתרו\"מ. אלא אם כן ידוע לבעל השדה שיש עניים שמעוניינים ללקוט את המתנות שבשדהו, ואז הן פטורות מתרו\"מ (ריטב\"א גיטין מז, א; לעיל ו, ט)." + ], + [ + "החייב והפטור / עונת המעשרות וחשבון השנים", + "מצוות הפרשת תרומות ומעשרות חלה רק לאחר גמר מלאכת איסוף הפירות וקביעתם למעשרות (להלן הלכות ו-ז), אולם 'עונת המעשרות', שעל פיה קובעים את שנת המעשרות, נקבעת על פי הזמן שהפירות יוצאים משלב הבוסר ומגיעים לשלב שניתן לאוכלם בשעת הדחק. וזה הזמן שנקרא 'הביאו שליש' בתבואה וקטניות, היינו שהגיעו לשליש בישולן, ונעשו ראויות לאכילה בשעת הדחק. והוא זמן החנטה בפירות האילן. סימן ל'עונת המעשרות', שמאותו השלב, אם יזרעו את התבואה או את הקטניות או את הזרעים שבפרי – הם יצמחו.8. דרשו חכמים: \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ – דבר שהוא נזרע ומצמיח\" (דברים יד, כב; ירושלמי מעשרות א, ב). חכמים נתנו סימנים בפירות שונים, אימתי היא 'עונת המעשרות' שלהם (משנה מעשרות א, א-ד; רמב\"ם מעשר ב, ג-ה). אולם הכלל היסודי לכל הפירות הוא, שכל שראוי לאכילה בשעת הדחק הגיע ל'עונת המעשרות', כמבואר בפנה\"ל שביעית ג, 6. פירות שנקטפו לפני שהגיעו ל'עונת מעשרות', אפילו אם יצליח אדם להכשירם לאכילתו, לעולם לא יתחייבו בתרומות ומעשרות.", + "עונת המעשרות' קובעת את שנת המעשר לפירות האילן, לתבואה ולקטניות (חוץ מירקות). הפירות שהגיעו ל'עונת המעשרות' לפני ראש השנה שלהם – שייכים לשנה הקודמת, לאחר ראש השנה שלהם – לשנה הבאה. שתי הלכות יסודיות תלויות בכך.", + "הראשונה: צריך להפריש תרומות ומעשרות מפירות אותה השנה, שנאמר (דברים יד, כב): \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה\", \"מלמד שאין מעשרים אותו משנה לחברתה\" (ספרי שם). ואם הפריש מפירות של שנה אחת על חברתה, מעשיו בטלים (משנה תרומות א, ה; רמב\"ם תרומות ה, יא).", + "השנייה: בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מפרישים מעשר עני, והזמן הקובע את השנה לגבי הפירות הוא 'עונת המעשרות'.", + "ראש השנה לתבואה ולקטניות הוא א' בתשרי. כל שהגיעו ל'עונת המעשרות' לפני א' בתשרי, שייכים לשנה הקודמת, וכל שהגיעו ל'עונת המעשרות' לאחר א' בתשרי, שייכים לשנה הבאה.", + "ראש השנה לפירות האילן נדחה בארבעה וחצי חודשים לט\"ו בשבט, משום שכל פרי שחנט לפני ט\"ו בשבט, כדוגמת פירות הדר, בידוע שגדל מכוח הגשמים של השנה שעברה, ולכן דינו כדין השנה שעברה. ואם חנט לאחר ט\"ו בשבט, כמו רוב הפירות, דינו כדין השנה החדשה, שכן צמח מכוח גשמי השנה הזו. אמנם בשביעית שנת האילן מתחילה בא' בתשרי, שכל שחנט מא' בתשרי עד ט\"ו בשבט של שביעית – הפקר ופטור מתרומות ומעשרות, ומה שחנט מא' בתשרי עד ט\"ו בשבט בשנה שלאחר השביעית דינו כדין שנה ראשונה (פאת השולחן כב, ס\"ק יד; פנה\"ל שביעית ג, 6).", + "בירקות הדין שונה, ראש השנה לירקות בא' בתשרי כמו בתבואה ובקטניות, אולם עונת המעשרות שלהם היא בזמן לקיטתם ולא 'משהביאו שליש'. וזאת משום שהם גדלים על ידי השקיה, וממילא ניתן לגדלם בכל עונות השנה, ולכן לא גידולם קובע אלא לקיטתם. בנוסף לכך, הם לא מבשילים בבת אחת, כך שיתכן שאם השנה תיקבע לפי השלב שבו הפירות ראויים לאכילה בשעת הדחק, בתוך שדה אחת חלק מהירקות יהיו שייכים לשנה הקודמת וחלק לשנה הבאה, בלא שניתן יהיה להבחין ביניהם. לפיכך קבעו חכמים ששנת המעשר שלהם תיקבע לפי זמן לקיטתם, שהוא זמן ברור. וכן הדין גם באורז, בדוחן ובשומשמין (ר\"ה יד, א).", + "גם אתרוג כמו ירקות גדל על כל מים, שכאשר משקים אותו הוא ממשיך לגדול מעבר לעונתו הטבעית, ולכן שנת המעשר שלו נקבעת לפי זמן לקיטתו. אלא שהואיל והוא עץ, ראש השנה שלו בט\"ו בשבט. אבל דין שאר פירות הדר כדין שאר העצים שהשנה שלהם נקבעת לפי החנטה, הואיל ויש להם עונה קבועה שבה הם גדלים ונקטפים.9דינים אלה התבארו ברמב\"ם מעשר שני א, ב-י. ההבדל בין קטניות שהולכים בהם אחר 'עונת מעשרות', לירקות שהולכים בהם אחר לקיטה, שבקטניות הזרע הוא המאכל, ואילו בירקות המאכל הוא העלים כמו חסה וכרוב, או פרי שבתוכו יש זרע אבל עיקרו אינו זרע כמו קישואים ועגבניות. לדעת תוס' (ר\"ה יג, ב, 'אחר') הולכים אחר זמן גמר גידול הפרי. ולרמב\"ם (מעשר שני א, ד), הולכים בירקות אחר הלקיטה בפועל, ולא לפי הזמן שסיימו לגדול. וכן הלכה (שו\"ע יו\"ד שלא, קכו).
יש יוצאים מהכלל והם: אורז, דוחן ושומשמין, שאף שנכללים בתבואה וקטניות, הואיל והזמן שיגיעו לשליש אינו אחיד, קבעו ללכת בהם אחר הלקיטה (ר\"ה יד, א; רמב\"ם מעשר שני א, ח). ברמב\"ם שם מבוארים עוד פרטי דינים בזה.
פירות הדר דינם כשאר עצים, וכ\"כ מרן הרב קוק ('שבת הארץ' קונ\"א יח) ומנחת שלמה (למשניות שביעית ד, ט). ועיין פנה\"ל שביעית ג, 6-7." + ], + [ + "החייב והפטור / גמר מלאכה", + "אף שהפירות נקטפו לאחר שהגיעו ל'עונת המעשרות', כל זמן שלא 'נגמרה מלאכתם', אין להפריש מהם תרומות ומעשרות, מפני שעדיין לא הגיעו לשלב המובחר שלהם. בנוסף לכך, רק לאחר 'גמר מלאכה' ניתן לחשב כראוי את מה שצריך להפריש למעשרות.10. נאמר (במדבר יח, כז): \"וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן\", דגן מהגורן הוא גרגירי החיטים לאחר שהפרידום מהשיבולים והמוץ (ירושלמי תרומות סוף פרק א). וכן נאמר: \"מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶך��\" (דברים יב, יז; יד, כג; יח, ד). תירוש הוא יין, יצהר הוא שמן, הרי שמפרישים תרומות ומעשרות לאחר גמר הכנת הפירות. (עי' בירושלמי תרומות א, ב, בדברי ר' חנניה ור' מנא, שמהם שני הטעמים שכתבתי).", + "גמר מלאכה הוא סיום מלאכת איסוף הפירות מהשדה והכנתם לקראת הבאתם הביתה או מכירתם. פירות שרגילים לנקות בשדה, גמר מלאכתם לאחר ניקויים וסיום איסופם. כאשר מתכוונים לעשות מהענבים יין ומהזיתים שמן, גמר מלאכתם בסיום הכנת היין והשמן; כאשר מתכוונים לאכול את הענבים חיים – גמר מלאכתם בסיום איסופם, ואם כצימוקים – כשיהיו צימוקים; וכאשר מתכוונים לאכול את הזיתים כבושים – גמר מלאכתם בסוף כבישתם. 'גמר מלאכה' בחיטים הוא ה'מירוח', היינו לאחר שידושו את השיבולים כדי להפריד מהן את גרגירי התבואה, וייזרו אותם ברוח כדי להסיר מהם את המוץ, ויבררו מהם את שאר הפסולת, ויניחו את גרגירי החיטים כראוי במקומם.", + "אף שאסור להפריש תרומות ומעשרות מפירות שלא הגיעו לגמר מלאכתם, בדיעבד אם הפריש, יצא ידי חובה. פעמים שיש ספק מתי הוא 'גמר מלאכה', כגון פירות שרגילים לאסוף בשדה לארגזים, ואח\"כ בבית האריזה הם עוברים ניקוי ומיון ואריזה לקראת שיווק. לכתחילה יש לצאת מהספק ולהמתין עד סיום האריזה, אבל אם יש צורך להקדים ולהפריש תרומות ומעשרות לפני כן, כי אח\"כ אולי ישכחו להפריש מהם, או שאח\"כ הם יהיו ארוזים באופן שיהיה קשה להפריש מהם, או שאולי הפועלים ייקחו מהם לביתם בלא להפריש תרומות ומעשרות, נכון להפריש מהם תרומות ומעשרות לאחר סיום השלב הראשון של האיסוף. 11כתבו הר\"ש והרא\"ש (תרומות א, י), שמשמע מהתורה שלכתחילה אין להפריש לפני גמר מלאכה, ואע\"פ כן בדיעבד מה שעשה עשוי, מפני שכך למדו חכמים מהפסוק, שהמקדים לעשר מהשיבולים – המעשר שהפריש חייב בתרומת מעשר ולא בתרומה (ירושלמי חלה א, ג; בבלי פסחים לה, ב), הרי שמהתורה בדיעבד אפשר להפריש תרו\"מ לפני גמר מלאכה. ויש אומרים שהדין שלכתחילה צריך להפריש מהגמור הוא מדרבנן (לבוש יו\"ד שלא, נד; ש\"ך פ).
לכתחילה נכון להפריש בסיום כל האיסוף, באופן הקרוב ביותר להבאתם הביתה או לשיווק. אולם כאשר יש צורך להקדים ולהפריש תרו\"מ לפני כן, אפשר להפריש לאחר סיום השלב הראשון של האיסוף, וארבעה צדדים לכך: א) אם יש בכך הצלה מאיסור אכילת טבל, אפשר שכמו שהתירו להפריש שלא מן המוקף, כך גם מותר לפני גמר מלאכה (מנחת שלמה א, נז, ב). ב) אולי הוא כבר 'גמר מלאכתם', שבשלב זה הם כבר מוכנים להבאתם לביתו או למכירתם לירקנים. ג) יש אומרים שבפירות שגמר מלאכתם הוא רק אריזה או ניקוי קל, מותר להפריש תרו\"מ לפני גמר מלאכה (אור שמח תרומות ה, ד). מפני שאין מזה הפסד לכהנים וללוויים. ד) למו\"ר הרב ישראלי, יסוד האיסור להפריש לפני גמר מלאכה, מפני שמצב הפירות לפני גמר מלאכה נחשב כ'רע' לעומת מצבם לאחר גמר מלאכה, ואין להפריש מהרע על היפה, ומכיוון שכיום הכל רע עבור הכהנים, מותר לכתחילה להפריש קודם גמר מלאכה (התורה והארץ ח\"ב עמ' 299, וכן משמע מערוה\"ש זרעים סו, ז). ואף לגבי מעשר ראשון ומעשר עני, הרי רגילים לתת את דמיהם ואפשר לתת דמי פירות ארוזים. לגבי הרוצה לאוכלם, פשיטא שיהיה מותר להפריש תרו\"מ לפני גמר מלאכה, שלא ייתכן שיאסרו חכמים לאוכלם בדרך קבע וגם יאסרו להפריש מהם תרו\"מ (מנחת שלמה א, נו, א).
פרטי דיני 'גמר מלאכה' מבוארים במשניות מעשרות א, ה-ח; רמב\"ם מעשר ג, ח-טז; משפטי ארץ ז, א-יג, קדושת הארץ ז, כא-נ. ורוב הבעיות נפתרות במה שכתבתי למעלה." + ], + [ + "החייב והפטור / דין הפירות בשלבי קביעתם למעשר", + "מהתורה, רק לאחר שתגמר מלאכתם של הפירות ויקָבעו למעשרות על ידי הכנסתם לבית, חובה להפריש מהם תרומות ומעשרות. שנאמר (דברים כו, יג): \"בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת\", הרי שהמצווה מהתורה חלה רק על הפירות שהגיעו לבית (ב\"מ פח, א). כלומר, למרות שמותר לכתחילה להפריש תרומות ומעשרות מפירות שנגמרה מלאכתם, האיסור מהתורה לאכול מהם בלא הפרשת תרומות ומעשרות מתחיל רק מעת הכנסתם לבית.", + "הוסיפו חכמים סייג לתורה וקבעו שתי הלכות:", + "הראשונה, כבר מעת שהפירות נקטפו, למרות שעוד לא נקבעו למעשרות, אסור לאכול מהם אכילת קבע, ואסור לזרוע אותם באדמה. ורק לאכול מהם ארעי, או להאכילם לבהמות דרך קבע, מותר לפני שהפירות נקבעו למעשרות (רמב\"ם מעשר ג, א-ב; כ; ו, ג).", + "השנייה, שהפירות יקבעו למעשר גם לפני הכנסתם לבית. שאם בעל השדה מתכוון למכור אותם, מיד לאחר 'גמר מלאכתם' יקבעו למעשרות, ויהיה אסור לאכול מהם אפילו בדרך ארעי כל זמן שלא יפרישו מהם תרומות ומעשרות. ואף שבפועל הפירות עוד לא הגיעו למקומות שבהם ימכרו, כיוון שכבר נגמרה מלאכתם ואם יבוא קונה ימכרו לו – נקבעו למעשרות. ואם גם כשיבוא קונה לא ימכרו לו, מותר לאכול מהם ארעי עד שיגיעו למקום שבו מתכוונים למוכרם ויקבעו למעשרות (משנה מעשרות ב, ג, ר\"ש, רע\"ב, רש\"ס; ירושלמי מעשרות א, ד).", + "ואם בעל הפירות מתכוון להביאם לביתו לצורך אכילתם, תקנו חכמים שאף לפני שיכניסם לביתו, יקבעו למעשרות באחד מששה דברים נוספים, ויהיה אסור לאכול מהם אפילו ארעי בלא שיפריש מהם תחילה תרומות ומעשרות. אלו הם ששת הדברים: א) הכנסתם לחצר שמורה. ב) מקח – מכירתם. ג) בישול. ד) מליחה או כבישה. ה) הפרשת תרומה גדולה מהם. ו) שבת – בכניסת השבת הפירות שמיועדים לאכילה בשבת נקבעים למעשר (רמב\"ם מעשר ג, ג; ד, א-ב).", + "המסתפק אם אכילתו היא דרך קבע או ארעי, או אם הפירות נקבעו למעשרות, יפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה ויצא מהספק.12קשה להגדיר מהי אכילת ארעי שמותר לאכול לפני שהפירות נקבעו למעשר. בפשטות הכוונה לאכילה חטופה שלא במסגרת ארוחה. כיוצא בזה מבואר בירושלמי (מעשרות ד, א), שכל הנאכל במסגרת של הסבה ושתיית יין נחשב כנאכל דרך קבע. כיוצא בזה כתב ראב\"ד (שכירות יב, י), שאם אכל פת, כל הפירות שנאכלים באותה מסגרת נחשבים כנאכלים דרך קבע. והירושלמי שם נשאר בספק מה דין פירות שהתכוונו לאוכלם דרך הסבה עם יין ולבסוף נמלך לאוכלם ללא הסיבה.מהרמב\"ם (מעשר ג, יט), על פי המשנה, עולה כלל נוסף, שאם עוסקים בהכנת הפירות לאכילה, אפילו שלא במסגרת סעודה, נקבעים למעשר. שאמרו במשנה (מעשרות ד, ה): \"המקלף שעורים – מקלף אחת אחת ואוכל, ואם קילף ונתן לתוך ידו – חייב. המולל מלילות של חיטים, מנפה מיד ליד ואוכל, ואם ניפה ונתן לתוך חיקו – חייב\". ולרש\"י ומאירי (ביצה יג, ב), האוסף אפילו שתי חיטים בידו נחשב כאוכלן דרך קבע. וכך נראה שפירש הרמב\"ם. אולם אפשר לבאר שהמשנה עסקה במי שקילף או מלל בתוך ביתו או חצרו המשתמרת, באופן שכל פרי שנגמר מלאכתו מיד נקבע למעשר, ואסור לאכול ממנו אפילו אכילת ארעי (כמבואר בהלכה הבאה). אבל מחוץ לחצר המשתמרת, אכילת הח��טים והשעורים באופן זה נחשבת דרך ארעי. ויש שכתבו שכך היא דעת הרמב\"ם (שערי צדק ו' בינת אדם א; כרם ציון יג, עמ' קעט). בנוסף לכך, לדעת תוס', רשב\"א וריטב\"א (ביצה יג, ב), המולל וקולף נחשב כגומר מלאכת הפירות אבל אין זה נחשב כאכילת קבע. וכן פשט הסוגיה שרק האוכל דרך קבע, כדוגמת אכילה שחייבת בסוכה, חייב להפריש תרו\"מ. והואיל ומדובר בדין דרבנן, שכן הפירות עדיין לא נכנסו לביתו, ובנוסף לכך לרוה\"פ דין תרו\"מ בזמן הזה דרבנן, יש לסמוך על דעת המקילים, שכל אימת שהאכילה אינה קבועה ואינה במסגרת קבועה – פטורה מתרו\"מ. והרוצה להדר, בכל עת שיש ספק שמא אכילתו קבע לאחת השיטות, יפריש תרו\"מ בברכה. הלוקח מעט פירות מהמטע או מבית האריזה לפני גמר האריזה, כדי לאוכלם ארעי במכוניתו – אינו חייב להפריש מהם תרו\"מ, כי המכונית אינה כבית.
הכנסה לבית בשינוי: הכניס אדם לביתו דרך החלון פירות שנגמרה מלאכתם, לא נקבעו למעשר, ועדיין מותר לאכול מהם דרך ארעי. ואמר רבי יהודה ברבי אילעאי, שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים, דורות הראשונים היו עושים תורתם קבע ומלאכתם ארעי, והיו מכניסים את פירותיהם דרך הדלת כדי להתחייב במעשר, וזכו להצלחה בתורתם ובמלאכתם. ודורות האחרונים עשו מלאכתם קבע ותורתם ארעי, והיו מכניסים את פירותיהם דרך החלונות כדי לאכול מהם ארעי בלא להתחייב בתרומות ומעשרות, וגם תורתם וגם מלאכתם לא התקיימו בידם (ברכות לה, ב).
הכניס אדם לביתו פירות שלא נגמרה מלאכתם, כגון שיבולים של תבואה, או אפילו גרגירי תבואה עם המוץ שלהם, רשאי לאכול מהם דרך ארעי עד גמר מלאכתם. לאחר שיפרידם מהמוץ – תגמר מלאכתם ויקבעו למעשר (רמב\"ם מעשר ג, ו). כיוצא בזה דעת רמב\"ן, ריטב\"א ור\"ן (ב\"מ פח, ב), שכל דבר שעושים ממנו גורן, אינו צריך 'ראיית פני הבית' כדי להתחייב במעשרות, ולכן לאחר גמר מלאכתו, אפילו כשהוא נעשה בבית, מתחייב בתרו\"מ. ולרש\"י ותוס' (ע\"ז מא, ב), גם לאחר שתגמר מלאכתם מותר לאכול מהם אכילת ארעי, שהואיל ולא הכניסם לבית אחר גמר מלאכתם, אינם נקבעים למעשר. ורק כשירצה לאוכלם קבע יהיה חייב להפריש מהם תרו\"מ. ולדעת רבנו אפרים ורשב\"א, כיוון שהכניסם לביתו לפני גמר מלאכתם, נפטרו לעולם מתרו\"מ, וגם לאחר שתגמר מלאכתם, יהיה מותר לאכול מהם אכילת קבע." + ], + [ + "החייב והפטור / פירות הגדלים בחצר", + "פירות שגדלים בחצר שמורה, שאין אדם זר רשאי להיכנס אליה, מותר לאכול מהם דרך ארעי רק לפני 'גמר מלאכתם', היינו לפני איסופם. כגון, ענב אחד או תאנה אחת, שנאכלים בבת אחת. אבל אם יקטוף שני גרגירי ענבים או שתי תאנים, או פרי גדול שאין אוכלים אותו בבת אחת, כתפוח או כתאנה גדולה, כבר בקטיפתם הם נאספים ונגמרת מלאכתם והם מתחייבים בתרומות ומעשרות, כי כך היא דרך איסופם בחצר. וכיוון שהם בתוך חצר משתמרת שקובעת למעשרות, אפילו באכילת ארעי הם אסורים קודם שיפריש מהם תרומות ומעשרות (רמב\"ם מעשר ד, טו; יז; רדב\"ז שם יח).", + "עלה לעץ וקטף שם פירות רבים באופן שנגמרה מלאכתם, כל זמן שהוא על העץ ולא ירד לקרקע חצר המשתמרת – הפירות עוד לא נקבעו למעשרות, וכיוון שאכילתו על העץ היא אכילת ארעי, מותר לו לאכול מהם בלא להפריש תרומות ומעשרות (רמב\"ם שם)." + ], + [ + "החייב והפטור / מקום החיוב בארץ ישראל", + "מצוות תרומות ומעשרות היא מהמצוות התלויות בארץ, שכל הגד�� בשטחי ארץ ישראל, כולל עבר הירדן המזרחי וסוריה, בכלל המצווה. אלא שכאשר רוב עם ישראל יושב בארץ – חיוב המצווה מהתורה, וכאשר רוב העם אינו בארץ, כמו במצבנו כיום – חובת המצווה מדברי חכמים. ויש סוברים שבמקומות שהתיישבו בהם עולי בבל בימי בית המקדש השני, גם כשרוב העם אינו בארץ החיוב מהתורה (להלן יב, יא-יב; בפנה\"ל שביעית ויובל יא, ד, מבואר מי נכלל בחשבון העם היהודי לדין רוב).", + "כל השטחים שתחת שלטון מדינת ישראל חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, וניתן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים במקום אחד על פירות שגדלים במקום אחר. אולם נכון שלא להפריש מפירות שגדלים בשטחי ארץ ישראל שתחת שלטון זר כירדן, סוריה, לבנון ומצרים – על פירות הגדלים במדינת ישראל וכן להיפך, מפני שיש סוברים שבשטחים שתחת שלטון ישראל יסוד המצווה מהתורה, ובשטחים שמחוץ לגבול המדינה יסוד המצווה מדברי חכמים. כאשר רוב ישראל יישבו בארץ, חיוב המצווה יהיה מהתורה בכל השטחים שתחת שלטון ישראל (סוגיה זו מבוארת בהרחבה להלן יב, יז).", + "פירות ארץ ישראל שיוּצאו לחוץ לארץ, אם נגמרה מלאכתם בארץ – חייבים בתרומות ומעשרות, ואם נגמרה מלאכתם בחוץ לארץ – פטורים. ואם בעת קטיפתם חשב להוציאם לחוץ לארץ, גם אם גמר מלאכתם בארץ, יש אומרים שפטורים מתרומות ומעשרות (מהרש\"ם), ויש מחמירים (חזו\"א, אג\"מ). וכיוון שהדין מדברי חכמים, הרוצים להקל רשאים.13. כתב רמב\"ם תרומות א, כב, שפירות א\"י שיוצאו לחו\"ל פטורים מתרו\"מ, ולראב\"ד חייבים מדרבנן אף אם גמר מלאכתם יעשה בחו\"ל. כתבו האחרונים שהלכה כרמב\"ם אלא שנחלקו בדעתו. לב\"ח ומנחת חינוך, גם אם גמר מלאכתם בארץ – פטורים, ולרדב\"ז ומשנה למלך ורוב האחרונים, אם גמר מלאכתם בארץ – חייבים. וכתב מהרש\"ם א, עב, שגם לדעת המחמירים בפירוש הרמב\"ם, מסכימים שאם נגמרה מלאכתם בארץ על דעת להוציאם לחו\"ל – פטורים. וכ\"כ במשפטי עוזיאל ו' יו\"ד צח. ואמנם אחיעזר וחזו\"א (דמאי טו, ד), ואגרות משה יו\"ד ג, קכז, החמירו. אולם כיוון שכאשר מייצאים את הפירות למכירה הדין דרבנן, הרוצים להקל רשאים. ק\"ו שאין צריך להפריש בחו\"ל תרו\"מ מפירות שהובאו מהארץ ויש ספק אם הופרשו מהם תרו\"מ. וכ\"כ הרב איסר זלמן מלצר, הרב רוזנטל ויבי\"א י, יו\"ד מו.", + "פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ, אם נגמרה מלאכתם בחוץ לארץ – פטורים, ואם נגמרה מלאכתם בארץ, חייבים בתרומות ומעשרות מדברי חכמים (רמב\"ם תרומות א, כב). כתבו כמה אחרונים שכל זה בתנאי שהפירות גדלו בשדה של יהודי, אבל פירות שגדלו בחוץ לארץ בשדה של גוי, גם אם גמר מלאכתם בארץ – פטורים מתרומות ומעשרות (אחיעזר, רשז\"א). ואף שיש מחמירים (חזו\"א), כיוון שהדין מדברי חכמים, וכן נראה, הלכה כדעת המקילים.14באחיעזר ב, לט, ו, ומעדני ארץ תרומות א, כב, ט, פטרו פירות גוים שגדלו בחו\"ל, גם אם גמר מלאכתם נעשה ביד ישראל בארץ, מפני שהכל מודים שיש לגוי קניין בקרקע שלו בחו\"ל. אמנם חזו\"א (שביעית ב, א) החמיר, ולכך נטה המעשר והתרומה (ג, ס\"ק כט). ונראה כדעת המקילים, ק\"ו שהדין דרבנן, וספק דרבנן לקולא." + ], + [ + "החייב והפטור / פירות נוכרי", + "גוי שיש לו קרקע בארץ ישראל, וגידל בה פירות וקטפם ואספם – פטורים מתרומות ומעשרות (בכורות יא, ב; רמב\"ם תרומות א, יא). ואם מכר את הפירות לישראל לפני 'גמר מלאכתם', וישראל גמר את מלאכת איסופם, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. שהלכה היא שאין קניין הגוי מפקיע את הקרקע שלו מהמצוות, ולכן למרות שהפירות גדלו בקרקע של גוי, כיוון שהיו ברשות ישראל בגמר מלאכתם, שהוא השלב שבו הם מתחייבים בתרומות ומעשרות – חייבים בתרומות ומעשרות. אמנם לגבי מתן מעשר ראשון ומעשר עני, נותנים רק לפי אחוז הפרי שגדל ברשות הישראל, כמבואר בהערה.15. נחלקו תנאים (ירושלמי דמאי ה, ח), אם יש קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את הפירות הגדלים בקרקע שלו ממצוות התלויות בארץ כדוגמת תרו\"מ. לר' מאיר, אין קניין, היינו שקנייתו את הקרקע אינה מפקיעה אותה מהמצוות, ולר' יהודה ולר' שמעון יש קניין, שקניינו מפקיע אותה מהמצוות. וכן בבבלי (גיטין מז, א) נחלקו בזה אמוראים, לרבה אין קניין, ולר' אלעזר יש קניין. בירושלמי נפסק במפורש שיש לגוי קניין להפקיע את הקרקע מחובת המצוות. וכ\"כ רע\"ב (פאה ד, ט; דמאי ה, ט). וכן דעת ר\"ח וערוך. אולם בבבלי משמע שאין קניין. ויש אף דעות בברייתא (מנחות סו, ב), שגם אם גמר מלאכת הפירות היה בידי הגוי, הפירות חייבים בתרו\"מ. והיו פוסקים שהורו כך (ראב\"ד תרומות א, יג). אולם להלכה אין קניין הגוי מפקיע את מצוות תרו\"מ בתנאי ש'גמר המלאכה' היה בידי ישראל, אבל אם 'גמר המלאכה' נעשה בידי גוי, הפירות פטורים, וכדברי רבה (גיטין מז, א). וכן פסק רמב\"ם (תרומות א, י-יא), ובצפת אף החרימו את מי שהפריש תרו\"מ מפירות של גוי שגם נגמרה מלאכתם בידי גוי (כס\"מ שם). אלא הכוונה שאין קניין לגוי בארץ ישראל להפקיע את חיוב תרו\"מ במידה וגמר המלאכה יעשה בידי ישראל, שאם גמר המלאכה נעשה בידי ישראל חייב להפריש תרו\"מ בברכה. ואין לומר שהואיל ויש סוברים שיש קניין לגוי להפקיע את המצווה, מחמת הספק יש להפריש בלא ברכה, מפני שהמנהג לברך (יבי\"א ה, יו\"ד כח, א).כאמור, כיוון שגמר המלאכה נעשה בידי ישראל – הפירות חייבים בתרו\"מ, אמנם לגבי מתן המתנות, הדין שונה. תרומה גדולה ומעשר שני יפריש כרגיל, אבל מעשר ראשון ומעשר עני יפריש ולא ייתן ללוי ולעני, שהואיל והישראל קנה את הפירות מגוי, הוא יכול לומר ללוי ולעני: אני באתי מכוח איש שאין אתם יכולים ליטול ממנו כלום, ולכן בכך שקניתי את הפירות לפני גמר מלאכה והתחייבתי בתרו\"מ, לא התחייבתי לתת לכם מתנות שהן ממון. וכיוון שאינו צריך לתת מעשר ראשון גם אינו צריך לתת לכהן תרומת מעשר בחינם, אלא מפריש תרומת מעשר ומוכר אותה לכהן כפי שוויה (בכורות יא, ב). ואם הישראל קנה את הפירות בעודם גדלים על העצים, אם עוד לא הגיעו לעונת המעשרות, עליו להפריש מהם תרו\"מ כרגיל, ואם קנאם לאחר שהגיעו לעונת מעשרות, מפריש כרגיל תרומה גדולה ומעשר שני, ומעשר ראשון ומעשר עני מפריש כרגיל אבל נותן רק כפי האחוזים שגדלו ברשותו, שאם מחצית ממשקל הפרי גדלה ברשותו, נותן מחצית מ'מעשר-ראשון' ללוי ומחצית מ'מעשר-עני' לעני, ומחצית מ'תרומת-מעשר' נותן לכהן בחינם, ומחצית מוכר לו (רמב\"ם תרומות א, יא-יב).
ישראל שקנה מגוי ענבים שנבצרו כדי לעשות מהם יין ועשה מהם יין, כיוון שגמר מלאכתם נעשה על ידי ישראל, חייב להפריש מהם תרו\"מ, כפי מה שהתבאר לעיל. ואם הגוי גידלם לשם אכילה וגמר את אסיפתם, ואח\"כ הישראל קנאם ממנו כדי לעשות מהם יין, יש אומרים שחייב להפריש תרו\"מ (רדב\"ז ושל\"ה), אבל לדעת רוב הפוסקים אין צריך להפריש מהם תרו\"מ (מבי\"ט, רשד\"ם, מהר\"ש גרמיזאן, אדמת קודש א, יו\"ד כא).", + "פירות שדה של יהודי שפועלים נוכרים קטפו וגמרו את מלאכת איסופם, חובת תרומות ומעשרות מדברי חכמים. פירות שדה של גוי שפועלים יהודים קטפו וגמרו את מלאכת איסופם, לדעת רוב הפוסקים חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אבל כיוון שיש מקילים, יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.16פירות שדה של יהודי שפועל נוכרי גמר מלאכתם, כתב במאירי (גיטין מז, א) שחייבים בתרו\"מ מהתורה, כי הולכים אחר בעל השדה. ולדעת רובם המכריע של הראשונים כיוון שהפועל נוכרי, החיוב מדברי חכמים בלבד (רמב\"ם תרומות א, יג; רמב\"ן, רשב\"א וריטב\"א קידושין מא, ב; או\"ז, תוס' רי\"ד, ראבי\"ה, של\"ה, ועוד).
פירות שדה של גוי שפועל יהודי גמר מלאכתם, כמה ראשונים כתבו שהולכים אחר בעל השדה והפירות פטורים מתרו\"מ (תוס'-רא\"ש וטור. וכך נראה מדברי המאירי לעיל). וכתב בחזו\"א (דמאי יב, יט), שאפשר לסמוך עליהם ולפטור את הפירות מתרו\"מ. אולם למעשה, כיוון שלמדנו לגבי שדה של יהודי, שלדעת רובם המכריע של הראשונים הולכים אחר הפועל, צריך להפריש תרו\"מ (הר צבי זרעים א, יז; מנח\"ש א, לז). אלא שהואיל ויש מקילים, יש להפריש בלי ברכה (הרב יהודה עמיחי התורה והארץ ח').
בעל השדה צריך להיזהר שלא יפריש תרו\"מ מפירות שנקטפו על ידי נוכרי על פירות שנקטפו על ידי פועל יהודי וכן להפך (משפט כהן לג). אמנם בדיעבד, אם אין אפשרות לתקן את הדבר, כיוון שדין תרו\"מ בזמן הזה מדרבנן, מותר להפריש מזה על זה, ולסמוך על הסוברים שהולכים אחר בעל השדה (וכ\"כ חזו\"א שם)." + ], + [ + "החייב והפטור / עוד מדיני נוכרי", + "ישראל שמכר את פירותיו קודם גמר מלאכה לנוכרי, למרות שמהתורה הפירות פטורים מתרומות ומעשרות, תקנו חכמים שיהיו חייבים בתרומות ומעשרות. משום 'בעלי כיסים', היינו אנשים עשירים, שכדי להשתמט ממתן תרומות ומעשרות היו מוכרים את פירותיהם לפני גמר מלאכה לנוכרי. וכדי למונעם מכך תקנו שגם אם הנוכרי יגמור את מלאכת איסופם, יהיו הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. ורק אם הישראל ימכור את פירותיו לנוכרי בעודם על העצים לפני שיגיעו ל'עונת המעשרות', היינו לפני שיהיו ראויים לאכילה בשעת הדחק, ויישארו ברשותו עד אחר 'גמר מלאכה', יהיו הפירות פטורים מתרומות ומעשרות (מנחות סז, א, רש\"י ור\"ש; רמב\"ם תרומות א, יג, רדב\"ז).", + "ישראל ונוכרי ששותפים בשדה, הפירות חייבים בתרומות ומעשרות. כדי לצאת מהספק טוב שיחלקו מראש את השדה, והצד של הנוכרי יהיה פטור מתרומות ומעשרות והצד של הישראל יהיה חייב. בדיעבד, אם לא עשו כן, יחלקו את הפירות ביניהם, והישראל יפריש מחלקו (שו\"ע יו\"ד שלא, יא, ועי' בהרחבות).", + "נוכרי פטור מלהפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלו בשדהו בארץ ישראל, וגם אינו יכול להפריש תרומות ומעשרות עבור ישראל. אבל אם ירצה, יוכל להתנדב ולהפריש תרומות ומעשרות מפירותיו (משנה תרומות ג, ט, ירושלמי ג, ה). יש אומרים שזו תקנה מדברי חכמים (רמב\"ם תרומות ד, טו; שו\"ע יו\"ד שלא, מד). ויש אומרים שכך הדין מהתורה, שכשם שנוכרי יכול להקדיש קרבן כך הוא יכול להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגידל בארץ ישראל (רש\"י תוס', עי' בהר צבי או\"ח ב, ב)." + ], + [ + "החייב והפטור / מקומות שאינם שדה", + "מהתורה רק הגדל בקרקע חייב בתרומות ומעשרות, וגם הגדל בעציץ נקוב נחשב כגד�� בקרקע. אבל הגדל בעציץ שאינו נקוב או על גבי מצעים שמנתקים אותו מהקרקע – פטור. וחכמים חייבו אותו בתרומות ומעשרות בברכה (יומא פג, ב).", + "הגדל בתוך בית, אף שרצפתו אדמה, פטור מתרומות ומעשרות (ראב\"ד). ולדעת הרמב\"ם (מעשר א, י), אף שמהתורה הוא אכן פטור, מדברי חכמים חייב, לפיכך יש להפריש תרומות ומעשרות בלא ברכה.", + "חובה להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים בחממות.17אמרו בירושלמי (ערלה א, ב), לגבי אילן שגדל בבית שפטור מתרומות ומעשרות (למרות שרצפתו אדמה), מפני שרק הגדל בשדה חייב, שנאמר (דברים יד, כב): \"עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה\". אבל לגבי שביעית הירושלמי נשאר בספק. לרמב\"ם דברי הירושלמי הם רק על החיוב מהתורה, אבל מדברי חכמים צריך להפריש גם מהגדל בבית (מעשר א, י). ולראב\"ד פטור גם מדברי חכמים. ולכן למעשה יש להפריש בלא ברכה. ולגבי חממות, לרמב\"ם שסובר שגם הגדל בבית חייב פשוט שגם הגדל בחממות חייב בתרו\"מ בברכה, ויש אומרים שלראב\"ד פטורים, ולכן מורים למעשה שלא לברך. אולם נראה בפשטות שבחממות גם הראב\"ד יסכים, כי הפטור בבית מפני שאין דרך גידול פירות בבית, אבל בחממה שרגילים לגדל – חייבים בתרו\"מ, ולכן צריך להפריש מפירות הגדלים בחממה תרו\"מ בברכה ולתת מעשר ראשון ללוי ומעשר עני לעני.גידולי מים: יש אומרים שחייבים בתרו\"מ כדין שדה (הר צבי זרעים ב, לא), וי\"א שכיוון שאין שם אדמה פטורים (עפ\"י נחפה בכסף א, יו\"ד ה; ספר השמיטה ח\"ב ח, ב, עמ' צז). למעשה יש להפריש תרו\"מ בלא ברכה, וכ\"כ במשפטי ארץ א, יט; קדושת הארץ א, נג.
לגבי שביעית, כתבתי בפנה\"ל שביעית ב, 13, לגבי הגדל בבית, שהואיל ושביעית בזמן הזה מדברי חכמים, מותר לגדל ירקות בבית (פאת השולחן כ, ס\"ק נב). ולגבי חממות נחלקו האחרונים, יש אומרים שדינן כבית, וכיוון ששביעית בזמן הזה מדרבנן, מותר לגדל ירקות בחממה (יבי\"א ט, יו\"ד לא; מנח\"ש ח\"ג קנח, ז). ויש אומרים שהואיל ורגילים לגדל ירקות בחממה, דינה כשדה שאסור במלאכה בשביעית (ריש\"א) וחייב בתרו\"מ בברכה (ר\"ן קרליץ). וכן נראה שדין חממות כדין שדה. אמנם כתבתי שאם מגדלים את הירקות בעציץ שאינו נקוב, הואיל ומדובר בספק בשני דרבנן, הרוצים להקל רשאים. אמנם לעניין תרו\"מ אין להקל בכיוצא בזה (אף שבעיקרון דין שביעית קל מדין תרו\"מ כמבואר בירושלמי), משום שדין שביעית בזמן הזה קל מדין תרו\"מ. שכן יש סוברים שחייבים כיום להפריש תרו\"מ מהתורה (רש\"י וראב\"ד), ולהרבה ראשונים לאחר הקמת המדינה חזר החיוב להיות מהתורה (רשב\"א ודעימיה, להלן יב, יז, 18). ולשאר הפוסקים הוא חיוב גמור מדרבנן (להלן יב, יא). ואילו לגבי שביעית לרוה\"פ הוא חיוב מדרבנן ויש ראשונים שסוברים שהוא רק מנהג חסידות. ועוד שספק השנים מקליש את חיוב השביעית יותר מאשר את חיוב תרו\"מ (פנה\"ל שביעית ה, ו-ז). ועוד, שגם לשיטה המרכזית של הרמב\"ם שדין שניהם מדרבנן, השביעית רחוקה מאיתנו יותר, כי תרו\"מ מדרבנן רק מפני שאין רוב יושביה עליה, ואילו שביעית מדרבנן מפני שאין רוב כל שבט ושבט יושב בנחלתו (שם ה, ג)." + ], + [ + "החייב והפטור / דמאי ושאר ספקות", + "בלשון חכמים 'טבל' הם פירות שלא הופרשו מהם תרומות ומעשרות, ופירוש 'טבל' – 'טוב-לא', כלומר, פירות אלו עדיין לא טובים לאכילה. 'דמאי' הם פירות שיש ספק אם הפרישו מהם תרומות ומעשרות. 'דמאי' היא מילה ארמית שתרגומה: 'זה מה'? כלומר, יש שאלה בפירות אלה, האם מעושרים הם?", + "בזמן חכמים, רוב עמי הארץ היו מפרישים תרומות ומעשרות, אבל כיוון שמקצתם לא הפרישום כראוי, תקנו חכמים שפירות עמי הארץ יהיו במעמד של 'דמאי' – תרומה גדולה לא יפרישו מהם, מפני שהפרשתה היתה רווחת אצל עמי הארץ. אבל מעשר ראשון, תרומת מעשר ומעשר שני או עני יפרישו. אמנם בפועל, אף שהפרישו פירות מעשר ראשון ומעשר עני על ידי קביעת מקום, לא חייבו חכמים לתת אותם ללוי ולעני. מפני שהם חיובי ממון, שחל עליהם הכלל: \"המוציא מחבירו עליו הראיה\", ובלא שהלוי או העני יוכיח שאכן לא הפרישו מפירות אלו מעשרות, לא יצטרכו ליתנם. אבל מתוך המעשר הראשון צריכים להפריש 'תרומת מעשר' וליתנה לכהן, הואיל ויש בה קדושה ואסור לישראל לאוכלה. וכן לגבי מעשר שני, הואיל ויש בו קדושה, צריכים להפרישו ולאוכלו בירושלים בטהרה. ואין מברכים על הפרשת תרומות ומעשרות ופדיון מעשר שני מפירות דמאי, כפי הכלל המפורסם: \"ספק ברכות להקל\" (עי' רמב\"ם מעשר ט, א-ד). ואם פודים מעשר שני של דמאי, אין צריך להוסיף חומש (רמב\"ם מעשר שני ה, ד).", + "כיום, כאשר מתעורר ספק על פירות אם הם מעושרים, הספק הוא גם על תרומה גדולה, הואיל וגם אותה עמי הארץ אינם מפרישים. לפיכך יש להפריש את כל התרומות והמעשרות בלא ברכה, אלא שכאמור, את חיובי הממון – מעשר ראשון ומעשר עני – אין צריך לתת ללוי ולעני, ואילו את התרומות המקודשות, צריך מספק להניח עטופות בפח, ואת המעשר שני צריך לפדות על פרוטה.", + "בכל עת שיש לאדם ספק אם הפירות שלפניו שייכים לשנת 'מעשר-שני' או 'מעשר-עני', יפריש מספק את שני המעשרות, ויאמר: \"אם חייבים בעני – יהיו מעשר עני, ואם בשני – יהיו שני\". את ה'מעשר-שני' יפדה על פרוטה, ואת ה'מעשר-עני' ייתן לעני. והרוצה להקל רשאי להפריש 'מעשר שני' בלבד.18במשנה מכשירין ב, יא, מבואר שכאשר התערבו פירות של שנת מעשר שני עם פירות של שנת מעשר עני, הולכים לפי הרוב, ואם הם \"מחצה למחצה – להחמיר\". לדעת רבים הכוונה שיפריש שני מעשרות. כלומר יפריש מעשר שני, ויפדה אותו בדמים שאותם יעלה לירושלים, ואת הפירות הפדויים יתן לעני (ר\"ש, ראב\"ד, רא\"ש, רע\"ב, גר\"א). ולדעת רמב\"ם (מעשר שני א, יא) הכוונה שיפריש מעשר שני שהוא חמור יותר שיש בו קדושה. וכ\"כ שו\"ע (שלא, קכח). כיוון שלדעת רוה\"פ יש להפריש שני מעשרות, כן נכון לנהוג. אולם כיוון שפסקו האחרונים שדין תרו\"מ בזמן הזה דרבנן, הרוצה להקל ולהפריש מעשר שני בלבד, רשאי, כי יש לו על מה לסמוך." + ] + ], + [ + [ + "כללי המצווה / מהטוב שבפירות", + "מצווה להפריש תרומות ומעשרות מהחלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, לב): \"בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ\", חֶלְבּוֹ הוא החלק הטוב שבו. ואם אין שם כהן או לוי, ויש חשש שעד שיביא את הפירות הטובים והבשלים לכהן וללוי – יתקלקלו, עדיף שיפריש מפירות שיתקיימו זמן רב למרות שאינם הטובים ביותר. עבר והפריש את הפירות הגרועים, מה שעשה עשוי ופירותיו מותרים באכילה (משנה תרומות ב, ד-ו; רמב\"ם תרומות ה, א).", + "כיום שכולנו נחשבים טמאים ואין הכהנים יכולים לאכול את התרומות, כל הפירות נחשבים גרועים לגמרי לגבי תרומות, ולכן מותר לכתחילה להפריש תרומות מהפירות הגרועים. אבל מעשר ראשון ללוי ומעשר עני צריך להפריש מהפירות הטובים (שו\"ע יו\"ד שלא, נב; ביאור הגר\"א צה; ועי' להלן בהלכות י-יא).1כיום שאין הכהנים אוכלים את התרומה, אפשר להפריש תרומות משמרים נוזליים על יין, לפי כמות החלק הנוזלי שבשמרים, ויש ששיערו זאת בכשישים אחוז (דברי דוד ח\"ד יו\"ד סא). ואמנם במשפטי ארץ ח, כג, חשש מהקושי לשער, אבל דבריו תמוהים, שכן ניתן לצאת מהספק ולשער לחומרא.גזרו חכמים, שאם הפריש תרו\"מ משיבולים על חיטים, או מזיתים על שמן, או מענבים על יין, מה שעשה בטל, הואיל והפסיד את הכהנים והלוויים, שיצטרכו לטרוח כדי לעשות מהשיבולים חיטים, ומהזיתים שמן, ומהענבים יין. ועליו לחזור ולהפריש מהם תרו\"מ לאחר גמר מלאכתם (משנה תרומות א, ד; רמב\"ם ה, יח). ואם הכהן והלוי הסכימו לקבל את מתנותיהם מהשיבולים, הזיתים והענבים – בדיעבד מה שעשה עשוי והפירות מתוקנים (ר\"ש, רא\"ש ורדב\"ז). למרן הרב קוק, כיום שממילא אין הכהנים יכולים לאכול את תרומתם, גם בלא הסכמת הכהן והלוי, בדיעבד הפירות מתוקנים. ויש שחלקו לעניין המעשר (עי' המעשר והתרומה ה, ס\"ק יד, ומעדני ארץ תרומות ה, יח, ג).
הקונה ענבים לשם אכילה והפריש מהם תרו\"מ ואח\"כ נמלך לעשותם יין, אינו צריך לשוב ולהפריש מהם תרו\"מ (משנה תרומות א, ט; רמב\"ם ה, כ). קנה אותם לשם אכילה ולפני שהפריש תרו\"מ נמלך לעשותם יין, אסור לאכול מהם ארעי, הואיל וכבר התחייבו בתרו\"מ כאשר קנאם לאכילה (מעדני ארץ תרומות א, יד, ז).", + "המצווה להפריש תרומות ומעשרות מפירות אותו המין, ואם תרם מפירות מין אחד על מין אחר, תרומתו בטלה, ועליו לחזור ולתרום מפירות אותו המין. זה הכלל: כל שהם כלאיים זה בזה, שאם הם ירק, אסור לזורעם בערבוביה, ואם הם אילן, אסור להרכיבם זה בזה – הרי הם שני מינים ואין תורמים מזה על זה, ואפילו מהמין המשובח על הפחות משובח. אבל אם אין בהם איסור כלאיים, מותר לתרום מזן אחד על זן אחר של אותו המין. למשל, כל סוגי הענבים לגווניהם, וכל סוגי הכרוב לגווניהם – מין אחד הם. וכן אפרסק ונקטרינה – מין אחד. אבל תפוזים ואשכוליות – שני מינים (משנה תרומות ב, ו; רמב\"ם תרומות ה, ב-ג; משפט כהן כה; לעיל ג, 4)." + ], + [ + "כללי המצווה / חיוב על פטור ודרגות שונות של חיוב", + "אין מפרישים מפירות שפטורים מתרומות ומעשרות, כמו פירות חוץ לארץ ופירות שכבר הפרישו עליהם תרומות ומעשרות, על פירות שחייבים בתרומות ומעשרות. וכן להפך, אין מפרישים מפירות שחייבים על פירות שפטורים. ואם הפריש – לא עשה כלום, ועליו לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות מהפירות החייבים (רמב\"ם תרומות ה, יב).", + "פירות משני מקומות שונים שיש לגבי שניהם ספק אם הם מעושרים – אין להפריש מפירות אלו על אלו, שמא יפריש מפירות מעושרים על שאינם מעושרים או להפך.", + "אין להפריש מפירות שחייבים בתרומות ומעשרות מדברי חכמים על פירות שחייבים מהתורה. וכן להפך, אין להפריש מפירות שחייבים מהתורה על פירות שחייבים מדברי חכמים.", + "פירות שחייבים מהתורה הם פירות שבעל השדה גידל עבור צרכי ביתו, או פירות שאדם קנה מבעל השדה לפני גמר מלאכתם, וגמר את מלאכתם בעצמו עבור צרכי ביתו. פירות שחייבים מדברי חכמים הם פירות שבעל השדה גידל כדי למכרם, וכן פירות שגדלו בעציץ שאינו נקוב. (בהערה יבואר דין מי שטעה והפריש מאלו על אלו).2. הפריש מפירות שחייבים מהתורה על פירות שחייבים מדברי חכמים, תיקן את הפירות שחייבים מדברי חכמים. אבל הפירות שהופרשו לתרו\"מ צריכים תיקון, שהואיל ומהתורה לא היה צריך להפריש תרו\"מ, נמצא שמהתורה הפריש מהחייב על הפטור ולא עשה כלום, ולכן הפירות שהפריש לתרו\"מ נותרו טבל. לרמב\"ם (תרומות ה, טז) צריך להפריש עליהם תרו\"מ ממקום אחר. וביאר ר\"י (תוס' יבמות פט, ב, 'ממקום'), שאם יפריש מהם על עצמם, עלול בטעות לאכול את שייריהם בעוד שלפני כן עשה אותם תרו\"מ. (ולרש\"י בקידושין מו, ב, ומאירי, יכול להפריש מיניה וביה, שאין לחשוש שיאכל את שייריהם).הפריש מפירות שחייבים בתרו\"מ מדברי חכמים על פירות שחייבים מהתורה, התרומות והמעשרות חלים מדברי חכמים, אבל כיוון שמהתורה לא הועיל כלום, שכן הפריש מהפטור על החייב, חובה להפריש שוב תרו\"מ מהפירות החייבים מהתורה (רמב\"ם תרומות ה, יד).", + "אין מפרישים מפירות שחיובם תלוי בתקנת חכמים אחת על פירות שחיובם תלוי בשתי תקנות חכמים, וכן להפך. כלומר, למרות שכיום כל חיוב תרומות ומעשרות מדברי חכמים (להלן יב, יא), אין להפריש מענבים שאדם בצר עבור אכילה בבית על ענבים שאדם בצר עבור מכירה. בדיעבד אם הפריש מאלו על אלו – יצא.3לטורי אבן (מגילה יט, ב), מותר לכתחילה להפריש מחיוב דרבנן אחד על שניים ולהפך. אבל לרוב הפוסקים אסור, וכ\"כ מהר\"ם מרוטנבורג (תשובה תכג), והובא בב\"י (של, ו), וכ\"כ משנה למלך, שערי צדק, המעשר והתרומה, וכרם ציון. אמנם בדיעבד יצא ידי חובה, הואיל ובפועל חיוב שני הסוגים מדברי חכמים (תורת הארץ, חלת לחם, משפטי ארץ ח, 30; להלן יב, 21). לכתחילה יש להחמיר גם שלא להפריש משני דרבנן על שלושה דרבנן, ובשעת הצורך אפשר להקל. בפועל אלו המקרים השכיחים, שכן מוסכם על האחרונים שכיום תרו\"מ מדרבנן, ולרוה\"פ רוב הפירות חייבים מדרבנן (זולת דגן תירוש ויצהר), וממילא כאשר חלק מהפירות נועדו לבית וחלק למכירה, מדובר בשני דרבנן על שלושה דרבנן (הרב עזריאל אריאל, 'הפרשת תרו\"מ במערכת הציבורית' עמ' 53)." + ], + [ + "כללי המצווה / מוקף", + "מצווה להפריש תרומה גדולה מן המוקף, כלומר מפירות שקרובים וסמוכים זה לזה, באופן שניתן להקיפם יחד. בדיעבד, המפריש תרומה גדולה שלא מהמוקף – קיים מצוותו (רמב\"ם תרומות ג, יז; כ). כיוון שגם 'תרומת מעשר' נקראת תרומה, נהגו חכמים להפריש גם 'תרומת המעשר' מהמוקף.4. במשנה חלה א, ט, מבואר שתרומה גדולה צריכה להינטל מהמוקף. ובמשנה ביכורים ב, ה, מבואר שתרומת מעשר אינה צריכה להינטל מהמוקף. שנאמר (במדבר יח, כח): \"מִכֹּל מַעְשְׂרֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּקְחוּ\" – אפילו \"אחד ביהודה ואחד בגליל\" (ירושלמי תרומות ב, א). לדעת רבים המצווה להפריש תרומה מהמוקף היא מהתורה, שנאמר: מִמֶּנּוּ (במדבר יח, כז-לב; תוס', ר\"ת, ר\"ש, רי\"ד, תוס'-רא\"ש, רשב\"א, ר\"ן וגר\"א). ויש סוברים שהמצווה מדברי חכמים, משום שמפרישים תרומה גדולה מאומד, כפי השיעורים שתקנו חכמים, אחד חלקי ארבעים או חמישים או שישים (לעיל ז, ב), וכדי שיוכל לאמוד יפה, צריך שיראה את כל פירותיו לפניו (רדב\"ז, ש\"ך יו\"ד שלא, מט-נ, וכן משמע מראב\"ד). בכל אופן, לכל הדעות אם הפריש תרומה שלא מהמוקף – יצא, כי אף אם המצווה מהתורה, הרי זה כדוגמת המצווה להפריש מהטוב, שבדיעבד אם הפריש מהרע – יצא. ולדעת מו\"ר הרב ישראלי, כיום אין חובה להפריש מהמוקף, כי גם לסוברים שדין מוקף מהתורה, הוא כדי שיוכל לאמוד כמה להפריש, וכיום שמפרישים לתרומה כלשהו אין בכך צורך (התורה והארץ ג' עמ' 134). בטעם המצווה אפשר לומר, שהרעיון הוא שהתרומה תעלה מתוך כלל הפירות, ובכך רושם הקדושה יישאר בכל הפירות שמתוכם עלתה התרומה.בבבלי גיטין ל, ב, מבואר ש'חברים' (ת\"ח) מקפידים להפריש גם תרומת מעשר מהמוקף, מפני שגם היא נקראת תרומה. אלא שבתרומה גדולה זו חובה, ובתרומת מעשר מנהג שהקפידו בו 'חברים', ולכן אין צריך להקפיד בכל דיני מוקף אלא רק שיראם לפניו (רמב\"ם ג, כ; ר\"ש, רמב\"ן, רשב\"א). ולתוס' (גיטין ל, ב, 'וכי'), בתרומה גדולה מצווה מהתורה להפריש מהמוקף, וחכמים תקנו גם בתרומת מעשר. לגבי מעשרות נפסק ברמב\"ם (מעשר א, ו), ובשו\"ע (שלא, עא), שאין צריך להפרישם מהמוקף.", + "אם הפירות מונחים בשדה פתוח, יש לקרבם זה לזה (שו\"ע יו\"ד שכה, ב). פירות שמונחים בתוך חדר אחד, גם כשחלקם בצד אחד וחלקם בצד שני, קירות החדר עושים אותם מוקפים. ואפילו אם הם מונחים בתוך כלים פתוחים, החדר מצרפם (שו\"ע יו\"ד שלא , כו).", + "כשעומדים לארוז את הפירות בקופסאות או בבקבוקים או בשקים סגורים, לכתחילה יש להפריש מהם תרומות ומעשרות לפני כן, הואיל ויש סוברים שהאריזות הקבועות מפרידות בין המאכלים ואינם נחשבים מוקפים יחד. ובשעת הצורך אפשר לקרבם זה לזה ולתרום גם על הפירות שבתוך האריזות. אמנם חביות או בקבוקי יין, שהיין שבהם ממשיך להתיישן ולהשתבח, כיוון שמקפידים שיישארו סגורים כדי שלא לפגום ביין, מה שבתוך כל חבית או בקבוק מופרד לעצמו ואינו נחשב מוקף עם חברו, ולכן יש לתרום על היין לפני שסוגרים אותו בחביות או בבקבוקים. או שיתרמו מכל חבית וחבית ומכל בקבוק ובקבוק לאחר פתיחתם (רמב\"ם תרומות ג, יח; שו\"ע יו\"ד שלא, כו).", + "לצורך מצווה מותר להפריש שלא מהמוקף. למשל, מי שיודע שעומדים להביא לו בשבת או ביום טוב פירות טבל, רשאי להפריש מבעוד יום תרומות ומעשרות מפירות שברשותו על הפירות שעומדים להביא לו (יבמות צג, א). וכן מי שנתן בטעות לחבירו פירות טבל, ואין ביכולתו להודיע לו שיעשרם, יעשרם מפירות שברשותו, כדי להציל את חבירו מאכילת טבל (עירובין לב, א).5מותר לתרום על שמן שנמצא בקנקנים סגורים, אבל אין להפריש על יין שבקנקנים מוגפים (ירושלמי מעשר שני ג, ו; רמב\"ם תרומות ג, יח; שו\"ע יו\"ד שלא, כו). מפני שעל היין מקפידים שיהיה סגור כדי לשמור על איכותו (רש\"ס). ולפי רדב\"ז בשמן מקילים מפני שאריזתו לזמן קצר וביין מחמירים מפני שרגילים לסוגרו לזמן רב. לפי זה כאשר הפירות בקופסאות שימורים או בשקים גדולים, יש להחמיר שלא להפריש תרומות עליהם (חוט שני, משפטי ארץ יב, ט-י). כיוצא בזה הורה הרב אליהו. אמנם בשעת הצורך, אפשר לסמוך על דעת רש\"ס, שרק ביין יש להחמיר, ולתרום על הפירות שבתוך הקופסאות והשקיות הסגורות. ויש לצרף לכך את דעת הרב ישראלי, שסובר שכיום לכתחילה מותר לתרום שלא מהמוקף. וכאשר יש חשש שייכשלו באכילת טבל, אפילו בבקבוקי יין, מותר לתרום שלא מהמוקף.
כתבתי שכדי לקיים דין מוקף אין צורך שהפירות או הכלים הפתוחים יגעו זה בזה, מפני שכך דעת רובם המכריע של הפוסקים. וכ\"כ רמב\"ם (תרומות ג, יח), ר\"ש, רא\"ש, רשב\"א, טור, שו\"ע שלא, כו; ערוה\"ש זרעים סב, י. אמנם לר\"ת כאשר הפירות במקום פתוח בלא קירות שמקיפים אותם, צריך שיגעו זה בזה, וכ\"כ הגר\"א (שכה, ח) לגבי כלים פתוחים שצריך שיגעו זה בזה (במשפטי ארץ יב, ח, החמיר כדעת היחידים)." + ], + [ + "כללי המצווה / כיצד מודדים ודין הטועה", + "בהפרשת מעשרות ותרומת מעשר צריך להשתדל לדייק, שלא יפריש יותר ממעשר ולא יפריש פחות ממעשר. לשם כך צריך למדוד פירות שרגילים למדוד את נפחם, ולספור פירות שרגילים לספור, והטוב ביותר לחשב על פי משקל, שהוא המדויק ביותר (רמב\"ם תרומות ג, יא; מעשר א, יד). בדיעבד, כשאין אפשרות לשקול או למדוד או לספור את הפירות, יפריש את המעשרות באומד. ואפילו אם יטעה הרבה, כל זמן שהתכוון להפריש כשיעור וטעה כדרך שאנשים לפעמים טועים – קיים מצוותו. אלא שלכתחילה הורו חכמים (אבות א, טז): \"אל תרבה לעשר אומדות\".6. תוספתא (דמאי ח, י), וירושלמי (דמאי ה, ב): \"הפוחת ממעשרותיו – מעשרותיו מתוקנים ופירותיו מקולקלים, המעדיף על מעשרותיו – מעשרותיו מקולקלים ופירותיו מתוקנים\". כלומר, אם הפריש פחות ממעשר, הפרשתו קיימת ועליו להשלים ולהפריש עוד פירות כדי להגיע למעשר (ריבמ\"ץ, רא\"ש למשנה תרומות ד, א; רמב\"ן, ראב\"ד מעשר א, טו; גר\"א שלא, קכה), ויש אומרים שהפרשתו בטלה, הואיל ולא היה בה מעשר (רמב\"ם תרומות ג, ז; מעשר א, טו; שו\"ע יו\"ד שלא, עז). ואם טעה והפריש יותר ממעשר, כלל הפירות שהפריש עליהם מעשר מתוקנים, אבל הפירות שהפריש ל'מעשר ראשון' אינם מתוקנים, כי הפירות הנוספים על המעשר הם טבל שצריך להפריש עליהם מעשר שני או עני (רמב\"ן וריטב\"א לגיטין לא, א), ויש אומרים שאין דרך לתקן אותם (מאירי).יש מחמירים (עי' משפטי ארץ יח, 18) על סמך מה שדייקו בראשונים ובאחרונים שנזכרו, שמדובר על מי שהפריש באומד ולכן פחת או העדיף. אולם מלבד מה שדיוקם אינו הכרחי ומנוגד לסברה, רבים כתבו במפורש שכל מה שאמרו על הפוחת או המרבה על מעשרותיו, הכוונה למי שבכוונה הרבה על המעשר או מיעט. אבל אם יצא לו כך בטעות, אפילו אם הפריש באומד, יצא ידי חובה. כ\"כ ר\"ש (תרומות א, ז), תוס' (גיטין לא, א, 'ניטלת'), כפתור ופרח כד; שערי צדק י, יא; ערוה\"ש סא, ג. וכך נראה מדברי ר' יוסי בירושלמי דמאי ה, ב, שהתנו בית דין \"עד מקום שהדעת טועה\". היינו שטעות שאנשים רגילים לטעות אינה נחשבת טעות שפוגעת במעשרות, שכן התורה צוותה על בני האדם להפריש תרו\"מ, והם אינם מסוגלים לדייק באופן מוחלט. ולכן גם אם הפרישו מאומד וטעו הרבה, כל זמן שזו טעות שיש אנשים שרגילים לטעות בה, יצאו ידי חובה. שכן אפילו אם ישתמשו במשקל המדויק ביותר, לא יצליחו לחשב את המשקל הנקי של כל פרי, שכן קשה לחשב כמה קליפה וגרעינים יש בו, וגם במשקל עצמו אין אפשרות לדייק על עשירית הגרם. קל וחומר שלא יצליחו לדייק כאשר יעשרו לפי מידה או מספר, שבוודאי כמחצית מהאנשים יפרישו יותר ממעשר וכמחצית יפרישו פחות. לפיכך, מוכרחים לומר שטעות שאנשים רגילים לטעות, אינה פוגעת במצווה, אלא שלכתחילה אמרו שלא להפריש באומד, כדי להתקרב יותר אל הדיוק.", + "הנוהג המקובל כיום (כפי שיבואר בהמשך), שאין מפרישים בפועל פירות למעשרות, אלא רק קובעים שעשירית מהפירות שמונחים בצד דרום או צפון יהיו מעשר. באופן זה כמות הפירות שיועדו למעשר מדויקת. לאחר מכן נותנים את דמיהם ללוי ולעני, ואת פירות המעשר השני פודים על פרוטה. אולם את התרומות, שהן קדושות, צריך להפריש בפועל, ואח\"כ עוטפים אותן כדי להניחן דרך כבוד בפח. לתרומות צריך להפריש יותר מאחד חלקי מאה מהפירות – אחד חלקי מאה עבור 'תרומת מעשר', והחלק הנוסף על המאית ל'תרומה גדולה'. אם הפריש לתרומות בדיוק אחד חלקי מאה או פחות, נמצא שלא הפריש 'תרומה גדולה', כי התרומה הגדולה היא החלק \"היותר מאחד חלקי מאה\". וכיוון שלא עלתה על דעתו שלא יפריש תחילה 'תרומה גדולה', כל מה שעשה מבוטל, ועליו לחזור ולהפריש תרומות ומעשרות כסדר (עי' מרכבת המשנה וישועות מלכו לרמב\"ם מעשר יג, יט; מעדני ארץ תרומות ג, כג, ח).", + "הפרשת תרומות ומעשרות דינה כשאר נדרים והקדשות, שאם התחרט עליהם, יכול לבקש מחכם שיחד עם עוד שני אנשים יתיר לו את ההפרשה על פי כללי התרת נדרים, ובכך הפירות יחזרו לטבלם (רמב\"ם תרומות ד, יז. וכן הדין בחלה, להלן י, יג).7אחר שכבר אכלו מהפירות, לא יבטלו את ההפרשה, כדי שלא להפוך את אלה שאכלו מהם לאוכלי טבל (רמ\"א שכג, א; ש\"ך ו), ולחת\"ס (יו\"ד רנג), בשעת הצורך מותר לבטל את ההפרשה גם לאחר שאכלו, הואיל ואין בידי האוכלים עוון מפני שאכלו בהיתר. ועי' בהמעשר והתרומה ד, ס\"ק כז. לאחר שנתן את התרומה לכהן או את המעשר ללוי, כבר אינו יכול לבטל את ההפרשה (רא\"ש ור\"ן לנדרים נט, א; משפט כהן לט, ב; המעשר והתרומה ד, כ). כשמפריש פעם שניה, יש אומרים שלא יברך, הואיל והברכה הראשונה מועילה להפרשה השנייה, וכיוון שהוא ספק ברכות אין לברך (רש\"ש נדרים נט, א)." + ], + [ + "כללי המצווה / דין התרומות בזמן הזה", + "כיום, אין הכהנים רשאים לאכול תרומה טהורה, הואיל והכל נחשבים טמאים בטומאת מת, ואין בידינו אפשרות להיטהר מטומאה זו בלא הזאת מי אפר פרה אדומה. כאשר התרומה טהורה, אסור לשורפה או לאבדה, אלא יש להניחה עד שתתכלה מאליה או לגונזה בקבורה. כאשר התרומה טמאה, מצווה לשורפה כדי שלא יבואו לאכול ממנה. אמנם כיוון שקשה לשרוף אותה, ולעיתים היא טהורה ואסור לשורפה, ולא תמיד האדם יודע אם היא טהורה. לפיכך, נוהגים לעטוף את התרומה ולהניחה בפח, בין אם היא טמאה ובין אם היא טהורה, שבאופן זה אין חשש שיבואו לאכול ממנה וגם אין מבזים אותה, הואיל ומניחים אותה עטופה.", + "כאשר מדובר בכמויות גדולות של תרומה, כל זמן שלא נטמאה, כיוון שאסור לאבדה, יש להניחה בצידי השדה עד שתתכלה מאליה. וכאשר יש חשש שיבואו לאוכלה, נכון לקבור אותה או לכסותה מעט בעפר. ואם נטמאה, מצווה לשרוף אותה, וכן אפשר לקבור אותה או לדחוס אותה באופן שתאבד ולא יבואו לאוכלה.8אסור להפסיד תרומה טהורה (רמב\"ם תרומות יב, א), ובספר התרומה כתב שכדי שלא יכשלו בה יש לקבור אותה. וכ\"כ סמ\"ג, טור שלא, יט; יש\"ש, ט\"ז שלא, ט. לגבי תרומה טמאה אמרו במשנה (תמורה לג, ב) שהיא נשרפת. לרש\"י, רי\"ד ורע\"ב, הכוונה שצריך לאבדה כדי שלא יכשלו בה. ולתוס', רמב\"ן, רשב\"א וריטב\"א, צריך לשורפה דווקא כדין פסולי קודשים (שבת כה, א). כיוצא בזה למדנו (לעיל ב, 3) לעניין ערלה וכלאי הכרם, שנחלקו אם צריך דווקא לשורפם או שהעיקר שלא יכשלו בהם. וכתב החת\"ס או\"ח קפ, שאם ישרוף יקיים מצווה אבל אין בכך חובה. ומ\"מ צריך להיזהר שלא יכשלו באכילתה.למעשה נוהגים לעטוף את התרומה, בין אם היא טהורה ובין אם היא טמאה, ולהניחה כך בפח. וכפי הנראה אין נוהגים להחמיר לשורפה מפני הטורח שבדבר, ומפני החשש שעד שימצאו את הדרך לשורפה יטעו לאוכלה. בנוסף לכך, דין תרומה כיום מדרבנן, ובספק, הלכה כרש\"י ודעימיה, ואף כשהתרומה מהתורה, כתבו התוס' (שבת כה, א), שיש ספק אם דין השריפה מדאורייתא. וטעם עטיפתה, כדי שלא תתבזה, שכן למדנו שאסור לבזות את התרומה ואפילו כשהיא טמאה (ירושלמי שביעית ח, ב; המעשר והתרומה א, הערה לט). ואמנם יש טוענים, שאם היא טהורה, בכך שמניחים אותה בתוך שקית בפח גורמים לאיבודה, שהיא נרקבת מהר בשקית, ועוד שגורמים לעובדי התברואה לאבדה בהנחתה בפח המרכזי, ששם השקית תקרע והתרומה תתבזה ותתנוול. אולם למעשה, אין וודאות שהתרומה נרקבת מהר יותר בשקית (עי' פנה\"ל שביעית ד, 2), וגם יש סיכוי סביר שהשקית לא תקרע בפח המרכזי, ואם כן מדובר בספק גרמא ודבר שאינו מתכוון, ואין בזה איסור.
כאשר מדובר בכמויות גדולות של פירות תרומה טהורה, ויש חשש שיבואו לאוכלם, הציעו להתיז עליהם ריח דוחה, שהואיל ואפשר לשוטפו אין הוא גורם לאובדן הפירות. אבל אין לעשות מהפירות קומפוסט באופן שמזרז את ריקבונם (עי' ב'התורה והארץ' ח\"ד במאמרו של הרב עזריאל אריאל).", + "פירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מאותו מין, בטלים במאה. ואם התערבו מין בשאינו מינו, ואינו יכול להפריד את התרומה מהתערובת, כגון שהכל רוסק, התרומה בטלה בשישים. ואם לא היה כשיעור שהתרומה תתבטל, צריך לנהוג בכל התערובת כתרומה (רמב\"ם תרומות יג, א-ב). בשעת הצורך, כדרך שמתירים נדרים כך ניתן להישאל לחכם על הפרשת התרומות והמעשרות ולבטלה (כמבואר בהלכה הקודמת)." + ], + [ + "כללי המצווה / שימוש בתרומות בזמן הזה", + "כפי שלמדנו (ז, ז), אף שאסור לכהן לאכול תרומה טמאה, רצוי שיהנה ממנה בדרך שריפה. שאם התרומה פירות – יסיק בהם את התנור, ואם שמן – ידליק בו את הנר. כאשר הכהן מדליק עבור עצמו תנור לחימום בפירות תרומה טמאים, או נר משמן תרומה טמא, מותר גם לישראל ליהנות ממנו, כי 'נר לאחד נר למאה'. ואף אם הכהן יצא אחר כך לדרכו, מותר לישראל להמשיך ליהנות מהנר או מהתנור שהכהן הדליק (רמב\"ם תרומות יא, יח). כשם שאסור לשרוף ביום טוב בשר קרבנות שנטמאו, כך אסור לשרוף תרומה טמאה ביום טוב, לפיכך אסור להדליק נר ביום טוב בשמן של תרומה טמאה (שבת כד, ב).9. כאשר יש אפשרות שהכהן יוכל ליהנות משריפת התרומה, טוב לטמא את הפירות לפני שיגיעו לגמר מלאכה (טור, רמ\"א שלא, יט), אבל לאחר גמר מלאכה אסור לטמאם (ש\"ך לה). ויש מקילים לטמא את הפירות לאחר גמר מלאכה ולפני הפרשת התרומה, אבל לאחר הפרשתה לכל הדעות אסור (כפתור ופרח, רדב\"ז). ההכשרה לקבלת הטומאה נעשית כאשר הפירות נרטבים באחד משבעת המשקים (לעיל ז, ז), ולאחר מכן אם יגע בהם יהודי בידו או שיגעו בכלי טמא – יטמאו. הדרך הפשוטה לטמא פירות, להתיז עליהם מים שיעברו תחילה על ידו של יהודי, שאז המים נטמאים ומיד מטמאים את הפירות. אבל ידו של גוי בעודו חי אינה מטמאה את המים. ואף שגזרו חכמים על הגויים טומאת זב וזבה, אין שורפים על כך תרומה, הואיל וזו טומאה מדברי חכמים שאין לה עיקר בתורה (נדה לד, א; רמב\"ם הל' משכב ומושב ב, י. אמנם מת, בין גוי ובין יהודי, מטמא במגע כאבי אבות הטומאה מהתורה, ובטומאת אוהל – מת יהודי מטמא ומת גוי אינו מטמא – רמב\"ם טומאת מת א, יב- יג).", + "בזמן שהכהנים יכלו להיטהר והיו אוכלים תרומה, רק פירות שלא היו ראויים למאכל אדם מותר היה לכהן להאכיל את בהמתו. וכיום שאסור לכהנים לאכול תרומה, מותר לכהן להאכיל את בהמותיו או את החיות שלו בפירות של תרומה, בין אם התרומה טהורה או טמאה. כדי שהתרומה לא תאבד בחינם, יש נוהגים להקנות את בהמותיהם לכהן תלמיד חכם, וכך יוכלו להאכילן בתרומה שיפרישו עבורו. אח\"כ יערכו חשבון עם הכהן, וישלמו לו את מה שחסכו בקניית מזון לבהמות.10מבואר בספרא (אמור ה, ו), ובתנא דבי אליהו רבה יד, שאסור לתת לבהמה תרומה שראויה למאכל אדם, מפני שמפסידים אותה בכך, ורק תרומה של פירות שראויים בשעת הדחק לאדם, ככרשינים, מותר לתת לבהמת כהן (ומה שאינו ראוי כלל למאכל אדם, פטור מתרו\"מ). וכ\"כ ר\"ש, רע\"ב (תרומות יא, ט), ראב\"ד, ריטב\"א וכפתור ופרח. מנגד, לדעת תוס' ורשב\"א, מותר לכהן לתת לבהמתו לאכול תרומה טהורה שראויה למאכל אדם, אבל אם היא נטמאה, חובה לשורפה ואסור להאכילה לבהמתו. ולדעת רמב\"ם (תרומות ט, ז) ורש\"י, גם תרומה טמאה מותר לתת לבהמה, שגם באופן זה ניתן לבערה. לפי זה, לרמב\"ם ורש\"י מותר לכהן להאכיל את בהמתו בתרומה טהורה וטמאה, ולתוס' ורשב\"א, מותר להאכיל טהורה אבל בטמאה לכאורה אסור, ולדעת ר\"ש ודעימיה, לכאורה אסור להאכילה טהורה וטמאה. אולם כתב מהר\"ם חביב בשו\"ת קול גדול נו, שכיום שהכהנים אינם אוכלים תרומה, גם לר\"ש ודעימיה מותר להאכילה לכתחילה לבהמתם, כי אין בכך הפסד. והוסיף הרב פרנק (הר צבי זרעים א, קא), שגם תרומה טמאה טוב להאכיל לבהמת כהן, שבאופן זה הכהן נהנה ממנה תוך כדי ביעורה מהעולם. וכ\"כ הרב הרצוג (כתבים ופסקים ג, לב). ולמרן הרב (משפט כהן לח, א-ב), למיקל יש על מה לסמוך. ויש אומרים שנכון שלא להאכיל תרומה בידיים לבהמה אלא להניח את התרומה לפניה, רחוק ממה שמקובל, כך שגם למחמירים, הפסדה יהיה בגרמא בלבד (ר\"ש סלנט, חזו\"ע תרו\"מ עמ' רלו)." + ], + [ + "כללי המצווה / כהן ולוי שיש להם פירות", + "כהנים ולוויים שיש להם פירות – צריכים להפריש מהם תרומות ומעשרות כמו כל ישראל. אלא שהכהן משאיר את התרומות ברשותו ונוהג בהן קדושה כדין, ואף את ה'מעשר הראשון' ישאיר ברשותו, שהואיל וגם הוא משבט לוי – אין עליו חובה להביאו ללוי. ולוי שיש לו פירות, מפריש מהם תרומות ומעשרות כדין, ומשאיר אצלו את ה'מעשר הראשון', ואת התרומות יתן לכהן (רמב\"ם מעשר א, ג-ד).", + "כהן ולוי שקנו מישראל פירות אחר שנגמרה מלאכת איסופם, קנסו אותם חכמים שלא יפרישו לעצמם תרומות ומעשר ראשון אלא יתנום לכהנים וללוויים אחרים, כדי שלא יבואו לקנות פירות טבל מישראלים, ויקפחו את אחיהם בנטילת התרומות והמעשר הראשון לעצמם. אמנם אם קנו את הפירות קודם גמר מלאכתם, אין מוציאים מידם את התרומות והמעשר הראשון (ירושלמי פאה א, ה; רמב\"ם שם ו, טו).", + "בדרך כלל הלוויים היו מפרישים 'תרומת מעשר' מהמעשר שקיבלו, וגם בחרו לאיזה כהן ליתנה. אבל אם רצה הישראל, מותר לו להפריש מהמעשר הראשון שהפריש ללוי 'תרומת מעשר' וליתנה לכהן יחד עם ה'תרומה גדולה', למרות שהוא נוטל בכך מהלוי את הזכות לבחור לאיזה כהן לתת את 'תרומת המעשר' מהמעשר שלו (גיטין לא, א; רמב\"ם תרומות ג, יב). כיום, כדי למנוע מכשול ושכחה, עדיף שהישראל שמפריש את המעשר יפריש מיד גם את 'תרומת המעשר', ויניח בפח את התרומות כשהן עטופות דרך כבוד." + ], + [ + "כללי המצווה / מעשר ראשון בזמן הזה", + "כפי שלמדנו (לעיל ז, ח), מצווה לתת 'מעשר ראשון' ללוי. ואף שרבים סוברים שבעקבות הקנס שקנס עזרא את הלוויים מותר לתת אותו גם לכהן (תוס' וטור). כיוון שיש סוברים שלאחר חורבן בית המקדש הקנס בטל וחזרה המצווה ליתנו דווקא ללוי, נכון לצאת ידי כל הפוסקים וליתנו ללוי דווקא (רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד שלא, יט; משפט כהן נו).", + "ויש טוענים שאין כיום מצווה לתת את ה'מעשר ראשון' ללוי. ואף שחובה להפריש אותו על ידי קביעת מקום, שיהיה בצד צפון של הפירות וכדומה, בפועל אין צריך ליתנו. משום שלטענתם, בעקבות טלטולי הגלויות, אבדה חזקת הייחוס, ואין אדם שיכול להוכיח שהוא בן לשבט לוי, וממילא אין חובה לתת לו את המעשר (הובא במהרי\"ט א, פה). ויש טוענים, שכל זמן שלא בודקים בבית הדין את חזקת היוחסין, אין לסמוך על דבריו של אדם לעניין קבלת מתנות, כדי שלא יתרבו הרמאים שיטענו שהם לוויים כדי לקבל את המעשר (הובא בחזו\"א שביעית ה, יב). ויש נוהגים להקל על פי סברות אלה.", + "אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, צריך לתת 'מעשר ראשון' ללוי, מפני שאנו סומכים על המסורת. וכשם שאנו סומכים על המסורת לגבי כהנים, ונותנים להם את כסף פדיון הבכורות והם עולים לדוכן לברך ברכת כהנים, כך יש לסמוך על חזקת הלוויים. וכיוון שממילא אדם צריך להפריש מעשר כספים, ייתן את ה'מעשר ראשון' לתלמיד חכם לוי, ויחשיב זאת כחלק מ'מעשר כספים' (כמבואר בהלכות הבאות).11יש שנהגו להקל, ותלו עצמם בדעת החזו\"א (מצוות הארץ יא, ב; הארץ ומצוותיה תרו\"מ ה, ד). אולם רובם המכריע של הפוסקים כתבו שצריך לתת את המעשר ללוי. וכ\"כ שולחן ערוך (יו\"ד שלא, יט), שו\"ת מהרי\"ט (א, פה), של\"ה (שער האותיות ק' קדושת האכילה); שו\"ת ר' בצלאל אשכנזי ב'; ארץ חיים סתהון שלא, ד; הר צבי (זרעים א, קז); סידור עולת ראיה (ח\"א עמוד ש\"נ). וכך סיכם למעשה הרב יהודה עמיחי, וכתב שכן פסקו הרב ישראלי והרב אליהו (התורה והארץ ח\"ד). וכן למדנו שסומכים על חזקת הכהונה לעניין פדיון הבן (חת\"ס סו\"ס רצ\"א; ערוה\"ש יו\"ד שה, ל; שדי חמד מערכת כ' כלל צב. ושלא כשאלת יעבץ א, קנה). גם החזו\"א עצמו לא הכריע להקל בזה, והוא עצמו נהג ליתנו ללוי (דרך אמונה תרומות ו, צה\"ל עח). וכיוון שממילא צריך אדם לתת 'מעשר כספים', גם למפקפקים אם צריך לתת מעשר ראשון ללוי, נכון לתת את המעשר לתלמיד חכם לוי, ולהחשיב זאת כמעשר כספים, וכפי שיבואר בהלכה הבאה. ובשעה שיש דוחק גדול, עד שקשה לתבוע מהאיכרים להפריש מעשר ללוי, ניתן לבקש מהלוי לנהוג בטובת עין ואחר שמקנים לו את המעשר ראשון, לבקש שיקנה אותו בחזרה לבעל הפירות, וכפי שנוהגים כהנים רבים בכסף פדיון בכורות. וכן הורה מרן הרב, כמסופר ב'אלה מסעי' עמ' 118 ואגרות הראיה, אגרת קיט." + ], + [ + "כללי המצווה / מעשר עני", + "בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה, מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני. כיוון שדיני מעשר ראשון ומעשר עני שווים, שהם חולין וניתנים בזמן הזה כבעבר, נעסוק תחילה בדיני מעשר עני, ונשלים את ההלכות הנוגעות לשני המעשרות הללו.", + "גם עני חייב להפריש מפירותיו 'מעשר עני', ושלא כמו כהן ולוי שמפרישים תרומות ומעשר ראשון ומשאירים אותם אצלם, העני חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (חולין קלא, ב). גם עני שקנה פירות טבל, חייב לתת את ה'מעשר עני' לעני אחר (פאת השולחן ה' ס\"ק כה). היה אחיו או בנו עני, כל זמן שאינו מפריש בשדה, רשאי ליתן לו את כולו (לעיל ז, יא). וכיוון שכ��, עדיף שייתן את ה'מעשר עני' לקרוביו, שכן במצוות הצדקה צריך אדם להקדים את קרוביו.", + "עני שזכאי לקבל 'מעשר עני' הוא מי שאינו יכול להשיג את צרכיו הבסיסיים לפי המקובל באותו זמן ומקום. נראה שבמדינה שמעניקה תקציבי רווחה לקשישים ונזקקים, עניים הם הנמצאים בסביבות העשירון התחתון של החברה שבה הם חיים, ובמדינה שאינה מעניקה תקציבי רווחה, אחוז העניים יכול להגיע לחמישית מכלל הציבור, אבל לא מסתבר שיותר מעשירית או חמישית מכלל הציבור ייחשבו עניים, אלא אם כן מדובר בשנות רעב.", + "ניתן לתת פירות 'מעשר עני' או את שוויים הכספי לגבאי צדקה עבור צרכי עניים (משנה מעשר שני ה, ט). כמו כן ניתן לתת 'מעשר עני' לישיבה שמחזיקה בחורים ואברכים שחיים בצניעות, ואין להוריהם כסף להחזיקם. ואף שלומדים שם גם בחורים ואברכים שנעזרים בהוריהם וחיים ברווחה, יכוונו שכספי 'מעשר עני' יופנו להחזקת הבחורים והאברכים העניים.", + "לאחר שהעני קיבל את פירות ה'מעשר עני', הוא רשאי לאוכלם או למוכרם ולקנות בדמיהם מה שירצה. אבל אסור להוציאם לחוץ לארץ, שנאמר (דברים כו, יב): \"וְאָכְלוּ בִשְׁעָרֶיךָ וְשָׂבֵעוּ\" (ספרי שם; ערוה\"ש זרעים יד, יח). אם הוציאם, בדיעבד, רשאי לאוכלם בחוץ לארץ (עי' פאת השולחן יב, ס\"ק כז)." + ], + [ + "כללי המצווה / דרך נתינת המעשר ללוי ולעני למעשה", + "מעשר ראשון' ללוי, ו'מעשר עני' שמפרישים בשנה השלישית והשישית – הם המעשרות שנאכלים גם היום על ידי מקבליהם, מפני שהם חולין ואין צריך לאוכלם בטהרה. שיעור כל אחד מהמעשרות הללו כ-9% מהפירות. שכן למדנו, שמפרישים כיום ל'תרומה גדולה' כלשהו, נמצא שגם לאחר הפרשתה שיעור הפירות נשאר כפי שהיה. לאחר מכן מפרישים 'מעשר ראשון' ללוי, וממנו מפרישים מעשר לכהן, שנקרא 'תרומת מעשר'. נמצא שהחלק השייך ללוי כ-9% מהפירות. לאחר מכן, בשנה השלישית והשישית, מפרישים מהפירות שנותרו 'מעשר עני', ואף שיעורו כ-9% מכלל הפירות, שכן לאחר הפחתת 'מעשר ראשון', נותרו 90% מהפירות, ומעשר שלהם הוא – 9%.", + "כאשר בעל הפירות יכול להביא את פירות המעשר ללוי ולעני – מה טוב. אולם כיום, קשה מאוד לחלק את פירות המעשרות. מפני שהמצווה שכאשר יסיים בעל הפירות לאסוף את פירותיו מהשדה, יפריש תרומות ומעשרות, ויבואו אליו הכהן, הלוי והעני, וייתן לכל אחד את חלקו. ואם לא באו, תקנו חכמים שבעל השדה או פועל שלו יביאם לביתם, והם ישלמו לו את השכר המקובל עבור כך (לעיל ז, ה). כיום, רוב מגדלי הפירות הם חקלאים שיש להם שטחים גדולים והיבול שלהם עצום, ואם החקלאי יביא את כל פירות המעשרות שלו ללוי אחד ולעני אחד, לא יהיה להם מקום לאחסן אותם ולא יידעו כיצד למוכרם. ואם החקלאים ישכרו פועלים שיחלקו את פירות המעשר ללוויים ולעניים, בכמות שמתאימה לתצרוכת ביתו של כל אחד, התשלום שישלמו עבור חלוקה זו יהיה גבוה משוויים הכספי של פירות המעשר שיקבלו. ואזי הלוויים והעניים יעדיפו שלא יביאו להם את פירות המעשר שכרוכים בתשלום גבוה עבור הובלתם.", + "כדי לקיים את המצווה באופן מועיל כפי מגמתה, על בעלי הפירות להפריש את המעשרות ללוי ולעני, ולאחר מכן יקנו מהם את הפירות בכסף, ואת הכסף יתנו להם. לכתחילה צריך בעל הפירות לבצע פעולה קניינית כדי שפירות ה'מעשר ראשון' יעברו לרשותו של לוי מסוים, ופירות ה'מעשר עני' לרשותו של עני מסוים, ואח\"כ יקנה מהם ��ת הפירות (כמבואר בהערה). או שיעשה זאת על ידי סיכום מראש בדרך של 'מכירי לוויה' ו'מכירי עני' (כמבואר בהלכה הבאה). בדיעבד, גם כשלא עשו קניין ולא סיכמו זאת מראש, צריך בעל הפירות להמיר את פירות המעשר בכסף, ואח\"כ ייתן סכום זה ללוי ולעני. ואף שלא קיבל רשות מלוי מסוים ועני מסוים להמיר את הפירות בכסף, הרי זה בבחינת השבת אבדה, כי על ידי קניית פירות המעשר הוא מציל אותם מאבדון (חולין קלד, ב; רמב\"ם ביכורים ט, טז).12המצווה היא לתת את פירות המעשר עצמם ללוי (וכן לעני) ולא לשלם לו עבור זה סכום כסף (מהר\"י קורקוס בתשובה שבאבקת רוכל טז; פר\"ח יו\"ד סא, טז; מחזיק ברכה י, לעניין מתנות כהונה). אמנם כיוון שהמציאות כיום השתנתה מאוד, קשה להביא את פירות המעשר ללוויים. שכן בעבר, כאשר כ-90% מעבודתו של אדם נועדה להשגת מזון, מחיר המזון היה גבוה מאוד יחסית לתשלום המקובל עבור שעות העבודה, והיה משתלם ללוויים לבוא לשדות לקבל את המעשר לתצרוכת ביתם. ואם לא באו, היו מביאים את הפירות לביתם, והמקבלים שילמו עבור ההובלה, כי מחיר ההובלה היה נמוך ממחיר הפירות. אבל כיום לא משתלם ללוי להשקיע בנסיעה לשדות עבור פירות מסוג אחד לתצרוכת ביתו, וגם לא משתלם לו לשלם עבור הובלת הפירות לביתו. מפני שככל שהחקלאות המודרנית התפתחה, מחירי הפירות ירדו, עד שמשפחה יכולה לקנות מזון בסיסי לחודש בסכום השווה לעשירית ממשכורת ממוצעת. ואף מחיר זה עיקרו עבור הובלת המזון ושיווקו, ולא עבור המזון עצמו, שמחיר הפקתו ירד מאוד בזכות הפיתוחים והטכנולוגיה. לפיכך מחיר הובלת הפירות מהשדה לביתו של אדם אחד לתצרוכת ביתו – יקר משווי הפירות שיקבל. ואין לתבוע מהחקלאי להביא ללוי אחד את כל המעשר, כי חובתו לתת לכל אחד כדי שובעו בלבד. וגם אם יביא, הלוי לא ידע מה לעשות בכמות עצומה של פירות, כי אינו יודע כיצד לאחסנם ולשווקם. וכיוון שאם הפירות יישארו בשדה – יתקלקלו, צריך להצילם על ידי פדייתם בכסף.לכתחילה צריך להקנות את פירות המעשר ללוי ולעני, ולשם כך צריך להיעזר באדם אחר שיבצע בהם פעולת קניין עבורם. ואף שהלוי והעני שהוא קונה עבורם אינם יודעים מזה, כיוון שזכות היא להם, בוודאי יסכימו שיקנו את הפירות עבורם, שזכין לאדם שלא בפניו (גיטין ל, א). כאשר הפירות רבים וקשה להגביהם, יעשו את הקניין אגב שכירות חצר, שאותו אדם שקונה עבורם ישלם שקל עבור מקום מסוים של טפח על טפח למשך יום, ואגב החצר ייקנה את פירות המעשר עבורם (עי' שו\"ע חו\"מ רב). בשעת הדחק אפשר לקנות גם בקניין סודר, שייתן בגד או כלי לבעל הפירות ובמקום הבגד או הכלי יקנה את הפירות עבורם (מנחת שלמה סב, טו).
אם אין שם אדם אחר שניתן להקנות על ידו את הפירות ללוי ולעני, מצד מצוות השבת אבדה יכול בעל הפירות להמיר את הפירות בכסף, וכפי שמבואר בחולין קלד, ב; רמב\"ם בכורים ט, טז, שו\"ע סא, י, לגבי מתנות כהונה. בנוסף לכך, הרדב\"ז (א, שמ), לימד זכות על המנהג שנהגו רבים לשלם כסף במקום לתת את המתנות." + ], + [ + "כללי המצווה / מתן המעשרות למעשה למכירי לוויה ועניים", + "אחת הדרכים הטובות לקיום מצוות נתינת המעשרות בימינו, שבעל הפירות יסכם מראש עם לוי תלמיד חכם שיקבל ממנו את ה'מעשר ראשון', וייתן ללוי הלוואה כספית כנגד המעשרות שהוא עתיד להפריש בשנה הקרובה. בכך לוי זה נעשה 'מכר לוויה' שלו, היינו לוי המוכר כמי שמקבל את מעשרותיו, ��אזי מיד לאחר הפרשת המעשר, פירות המעשר עוברים לרשותו בלא צורך בפעולת קניין. ובכל עת שבעל הפירות יפריש מעשר, יחשב את שוויו, ויפחית אותו מן ההלוואה שהלוי חייב לו, ובכך פירות המעשר יחזרו לרשותו. כאשר מחיר פירות המעשר יגיע לשווי ההלוואה – ההלוואה תמחק, ושוב ייתן בעל הפירות הלוואה נוספת ללוי, ושוב יפחית מסכום ההלוואה את שווי המעשרות. כך גם אפשר לעשות עם עני לגבי 'מעשר עני' (רמב\"ם מעשר ז, ה-ו).", + "לפריעת ההלוואה מחשבים את מחיר הפירות לפי השער הזול של הפירות, שאם בתחילת העונה מחירם גבוה ובאמצע העונה נמוך, יש לחשב במשך כל העונה את מחיר הפירות לפי שערם הנמוך. ואין בכך ריבית, הואיל ואין זו הלוואה רגילה, אלא הלוואה שמשמשת מקדמה עבור פירות המעשר, והחזרתה תלויה בדמי פירות המעשר, ואם לא יהיו פירות מעשר כנגדה, ההלוואה תמחק (גיטין ל, א; רמב\"ם מעשר ז, ז).13כשם שאפשר לתת את ההלוואה ללוי או לעני, כך אפשר לתת אותה לישיבה שמעניקה מלגות לאברכים שהם לוויים או עניים, או מעסיקה רבנים לוויים.המחיר שהחקלאי צריך לשלם עבור פירות המעשר הוא כפי שוויים בשדה בגמר האיסוף, בלא שום טיפול נוסף, שכן בעל הפירות אינו צריך לסחור בפירות המעשר עבור הלוי. נמצא שאם החקלאי מקבל מהסיטונאי בין 1,000 ל-3,000 ₪ עבור טון פירות, יתכן שמחיר טון פירות מעשר הוא כ-700 ₪. ראשית, מפני שמחשבים לפי שער הזול, שהוא 1,000 ₪. שנית, החקלאי אינו צריך לטפל בפירות המעשר של הלוי ובמציאת קונה, אלא הלוי צריך לבוא לשדה לקחתם. ואולי בעל השדה בזכות קשריו וניסיונו מצליח למכור את הפירות ב-1,000 ₪, אבל אדם אחר היה משיג כ-700 ₪, נמצא אם כן שזה שוויים האמיתי של הפירות. בכל אופן חישוב מורכב זה צריך להתבצע ביושר וביראת שמים, כדי שלא לקפח את הלוי והעני. וכשיש לחקלאי ספקות, יתייעץ עם רב או מומחה שיחשב את המחיר בלא פניות לצד מסוים. ובזכות המעשרות יזכה להתעשר.
כמובן שיש להחשיב את המעשר הראשון ומעשר העני כמעשר כספים וחומש, שכן מעשר כספים וחומש תוקנו כתחליף לתרו\"מ משאר הרווחים שיש לאדם. אמנם יתכן שההוצאה עבור מעשר ללוי ולעני תהיה גדולה יותר, שכן הם ניתנים מכלל הפירות, בלי ניקוי ההוצאות עבור עבודת גידולם, השקייתם ודישונם, ואילו מעשר כספים מפרישים מהרווח הנקי בלבד. מנגד, כיוון שמעריכים את פירות המעשר לפי ערכם הנמוך כמבואר לעיל, יוצא שהמעשר ללוי אינו מכלל כל הרווחים אלא מעשר מכשליש המחיר שהחקלאי מקבל עבורם ואולי אף פחות. ואף בשנה השלישית והשישית שבהן עליו לתת עוד מעשר לעני, לא בטוח שמדובר ביותר מחומש מרווחיו, שזה השיעור שצריך לתת למצווה מן המובחר (שו\"ע יו\"ד רמט, א). (ואם ייתן את המעשרות לישיבה יקבל החזרי מס). בכל אופן מצד הדין, גם אם עלות התרו\"מ יותר מחומש, החיוב נותר במקומו. וכאשר כל החקלאים מקיימים את המצווה כהלכתה, כולם מרוויחים מקיום המצווה. אמנם במצב שיש חקלאים שאינם מקיימים את המצווה כהלכתה, אין לתבוע מהחקלאים הדתיים, שצריכים להתחרות בהם, לתת יותר מחומש מרווחיהם, ובשעת הדחק אין לדרוש מהם לתת יותר ממעשר נטו מרווחיהם כדין מעשר כספים. ואם המעשרות עולים לסך גבוה יותר, יש לבקש מהלוי והעני לנהוג טובה עם החקלאי ולהחזיר לו חלק מהפירות שקיבלו. ובדוחק גדול היו מקילים לבקש מהלוי ומהעני לוותר על כל המעשר כמעט (כמבואר בהערה 11).
עניין 'מכירי כהונה ולוויה' התבאר בגיטין ל, א. ו��רמב\"ם מעשר ז, ו, מבואר שיש גם 'מכירי עניים'. יש שהתלבטו כיצד נעשה הלוי ל'מכר' (משפטי ארץ יז, י), ונראה פשוט שההתלבטות שייכת בהלוואה קטנה, אבל מי שהעניק בתחילת העונה הלוואה משמעותית ללוי עבור מעשרותיו – הלוי נעשה בזה 'מכר'. ה'מכר' קונה את המעשר בלא קניין, מפני ששאר הלוויים מסתלקים מהמעשר (רש\"י שם), או מפני שבעל הפירות התחייב על כך ל'מכר', ואסור לו להפר את דבריו (תוס' ב\"ב קכג, ב, 'הכא').
גם אם בעל הפירות שכח להעניק הלוואה נוספת למכר הלווייה, יעברו פירות המעשר לרשותו, שהואיל וכבר התרגל לתת לו את המעשר, הוא נעשה 'מכר לווייה' שלו, שקונה בלא קניין את המעשר הראשון שלו. ויזדרז לשלם ללוי את שווי המעשר, ויעניק לו שוב הלוואה כדי להמשיך לקיים את מתן המעשר על סמך אותה הלוואה. חקלאי שזוכה לתת מעשרות גדולים, רשאי לקבוע כמה לוויים שיקבלו ממנו את המעשר, ולכתחילה עדיף לעשות זאת באמצעות ישיבה או גבאי צדקה. ועי' בהרחבות." + ], + [ + "כללי המצווה / מעשר שני ופדיונו", + "מצוות אכילת פירות 'מעשר שני' בטהרה בין חומות ירושלים תלויה בקיומו של בית המקדש (לעיל ז, ט), לכן כיום שבית המקדש חרב, גם אם היינו יכולים להיטהר מטומאת מת, לא היתה בידינו אפשרות לאכול את פירות ה'מעשר שני'. ואע\"פ כן חובה להפריש תרומות ומעשרות ובכלל זה 'מעשר שני', מפני שמצוות ההפרשה אינה תלויה בקיומו של בית המקדש (רמב\"ם מעשר שני ב, א). אלא שאין צורך שפירות ה'מעשר שני' ילכו לאיבוד, מפני שהתורה קבעה שאפשר לפדות את פירות ה'מעשר שני' בכסף, ובכך הקדושה עוברת לכסף והפירות מותרים לכל. ואמנם מצוות התורה לפדותם בדמי שוויים בתוספת חומש, אולם בדיעבד, אם פדאם בפרוטה, הפירות מחוללים. וכיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב\"ם ב, ב; ד, יח).", + "בפחות משווה פרוטה אי אפשר לפדות את הפירות, כי אין בו חשיבות, ולכן אין אפשרות לבצע בו קניין או פדיון. שווי פרוטה הוא כשוויו של 1/45 גרם כסף. כיוון שמחיר הכסף נתון לתנודות, שווי הפרוטה עולה ויורד (בשנים האחרונות שווי הפרוטה היה בדרך כלל כארבע עד חמש אגורות).", + "בשעת הצורך אפשר לפדות את פירות 'מעשר שני' על מאכל ששווה פרוטה, לעוטפו ולהניחו דרך כבוד בפח, כשם שמניחים תרומה. אבל לכתחילה יש לפדות את פירות 'מעשר שני' על כסף.", + "אדם שרוצה לפדות מעת לעת פירות 'מעשר שני' על פרוטה, צריך לייחד לכך מטבע, ואם מחיר הפרוטה יישאר כחמש אגורות כפי שהוא כיום, אזי יוכל לפדות על מטבע של חמישה שקלים מאה פעמים, ועל מטבע של עשרה שקלים מאתיים פעמים. כדי לזכור שזה המטבע המיוחד לכך, נכון לסמנו במדבקה.14שווי פרוטה כמשקל חצי שעורה כסף מזוקק (שו\"ע יו\"ד שלא, קלד). לפי הרב חיים נאה הוא 1/40 גרם. וכ\"כ חזו\"א (חו\"מ טז, ל). אולם לפי השוואת הפרוטה לשאר מטבעות ולשעורה, יוצא שמשקל הפרוטה 1/45 משווי גרם כסף (מדות ושיעורי תורה כב, יב; כה, ד). בפועל מחיר מתכת הכסף נתון לתנודות. במשך עשרות שנים מחיר הפרוטה היה פחות מ-3 אגורות. בשנת תש\"ס החל לעלות, בשנת תשס\"ה הגיע לכ-5 אגורות, ובשנת תשע\"ב הגיע לשיא של 13 אגורות, ומאז שוב ירד. בשלוש השנים האחרונות מחירו בין 4 ל-5 אגורות (נכתב בשנת תשע\"ח).", + "כך הוא סדר הפדיון: לאחר סיום ההפרשה יברך: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני\", ויאמר: \"מעשר שני זה, הוא וחומשו, מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני\". ואם הוא מחלל על מאכל, יאמר: \"מעשר שני זה, הוא וחומשו, מחולל על מאכל זה\", ויניחנו עטוף בפח, כדי שלא יתבזה." + ], + [ + "כללי המצווה / מדיני הפדיון", + "כאשר פודים 'מעשר שני' על כסף, צריך לפדותו על מטבע שנסחר באותו מקום, ולא על מטבע שאינו נסחר שם, שאינו נחשב שם ככסף (רמב\"ם ד, ט-י).", + "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה. אח\"כ יוכל לחזור ולהשתמש במטבעות הללו לשנים הבאות. אם פדה את הפרוטות על חתיכת פרי או אוכל, יניח אותה עטופה דרך כבוד בפח. ואם פדה על יין או שמן, ישפכם בכיור, אבל לא באסלה.15. לכתחילה לא היו מחללים מטבע על מטבע, אבל בדיעבד אם חיללו מחולל (רמב\"ם ד, ה), ולכן כיום שממילא אי אפשר לאכול את פירות ה'מעשר-שני', מותר לכתחילה לחלל כסף על כסף (כפתור ופרח פרק מ). ואפשר לחלל מטבע על מטבע וחוזר חלילה כמה פעמים. ואמנם יש שהעדיפו שלא לחלל כסף על כסף, והורו לאבד את הכסף שעליו חיללו את פירות ה'מעשר שני' (חזו\"א דמאי ג, יב; משפטי ארץ טו, 55-58). אבל כיוון שקשה לאבד מטבע, וזה גם נגד החוק, מוטב לפדות מטבע על מטבע כמה פעמים עד זמן ביעור מעשרות, וכך המנהג המקובל, ואין מי שסובר שאין לחילול זה תוקף.
כשיגיע זמן ביעור מעשרות, יפדה את כל הפרוטות על מאכל. ואמנם יש אומרים שאין לפדות כסף על מאכל (חזו\"א דמאי ג, י). אולם דעת רובם המכריע של הפוסקים שפודים כסף על מאכל. ויש אומרים שאין לפדות על מאכל שקיבל טומאה (תוס' קידושין נו, א 'במזיד'). וכך ראוי לכתחילה. אולם בדיעבד אפשר לחלל גם על מאכל שקיבל טומאה, ובכך הסבירו את המנהג המקובל בעבר לפדות את הכסף על לחם (שו\"ת ר\"ב אשכנזי ב'; טל אורות יו\"ד א; עי' משפטי ארץ טו, טז). והר\"ש סלנט נהג לפדות מטבעות מעשר שני על חתיכת סוכר. ויש שטענו, שהסוכר אינו מאכל אלא תבלין. והשיב בהר צבי (זרעים א' קטז, ח), שלעניין זה הוא נחשב אוכל. וכ\"כ במנחת שלמה (ח\"ג קנא). ויש שטענו שהוא מקבל טומאה. אולם המנהג המקובל בירושלים היה לפדות על סוכר, כפי שכתבו הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו. וכך נהג רשז\"א בתחילה, ואח\"כ הורה שעדיף לפדות על חתיכה של תפוח אדמה. ע\"כ (כיום לא ברור שיש בחתיכה רגילה של תפוח אדמה או כפית סוכר שווי פרוטה, וצריך לפדות על כמות שבוודאי תהיה שווה פרוטה). כשפודים על יין או שמן, לכתחילה טוב לשופכם לאדמה (לא לשם דשן), כי בכיור יש קצת ביזיון, הואיל והוא יורד לביוב. אבל כשיש בכך טורח, אפשר לשפוך לכיור, אבל לא לאסלה, כשם שאין להניח מאכל בפח בלא עטיפה.", + "כאשר אדם פודה פירות 'מעשר שני' שלו על מטבע של חבירו, אינו מוסיף חומש, אלא יאמר: \"מעשר שני זה יהיה מחו��ל על פרוטה במטבע שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני\" (רמב\"ם ה, א; ח).", + "כאשר פירות 'מעשר שני' שווים פחות מארבע פרוטות, כיוון שדמי החומש פחות משווה פרוטה, אין מוסיפים חומש, ויאמר: \"מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה במטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני\" (רמב\"ם ה, ד). טעה והוסיף חומש במקום שלא היה צריך להוסיף – יצא.16יש שפקפקו בנוסח המקובל בישראל וחידשו להחמיר לומר \"הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה ורבע\", שכן יש מקרים שבהם פטורים מחומש או שחייבים בו מדברי חכמים בלבד, ואם יאמרו כפי שנהוג: \"הוא וחומשו יהיה מחולל על פרוטה\", הקרן החייבת בפדיון תפדה בפחות מפרוטה (חזו\"א דמאי טו, יא). אולם רובם המכריע של הפוסקים לא חשו לזה, מפני שכל שהפדיון נעשה על פרוטה הוא חל, גם אם התכוון להכניס את החומש ועוד מרכיבים שאין בהם צורך. שכן לא התכוון שהמעשר שני יחול על חלק מהפרוטה, והמרכיבים האחרים על החלק האחר, אלא המעשר על כל הפרוטה, וגם המרכיבים האחרים על כל הפרוטה. שהרי ממילא הפרוטה אינה כשווי האמיתי של הפירות. וכן המנהג מדורי דורות לפדות על פרוטה שבמטבע בלא שום תוספת, וכ\"כ מהרח\"ו בשער המצוות פרשת וילך; עולת ראיה ח\"א עמ' שנג; חזון עובדיה תרו\"מ עמ' קצ; הרב אליהו בסידורו, ועוד רבים." + ], + [ + "כללי המצווה / אין פודים כשהשווי פחות מפרוטה ובירושלים", + "אם שוויו של ה'מעשר שני' פחות מפרוטה, אין אפשרות לפדותו (ב\"מ נג, ב), מפני שכל שהוא שווה פחות מפרוטה, אין בו חשיבות כדי שאפשר יהיה לבצע בו פעולה של קניין או פדיון. וכיוון שאי אפשר לפדותו, וגם אסור לאוכלו או לאבדו או לבזותו, יש לעוטפו ולהניחו בפח, כשם שנוהגים בתרומות. והרוצה להקל, יכול להחליט בדעתו שמבחינתו הוא שווה פרוטה ולפדותו על פרוטה. אבל הרעיון של 'פרוטה חמורה' דחוק ואין בו תועלת, ולכן אין להשתמש בו, כמבואר בהערה.17. בפשטות יש להטמין באדמה מעשר שני ששוויו פחות מפרוטה או לעוטפו ולהניחו בפח באופן שלא יתבזה. והחזו\"א (טו, יב) חידש שאפשר להקל לפדות פחות משווה פרוטה על מטבע שכבר פדו בו פרוטה אחת, על פי דברי חזקיה (ב\"מ נב, ב), שאם כבר פדה פירות על חלק ממטבע, אפשר אח\"כ לפדות פחות משווה פרוטה לפי שוויו המדויק על יתרת אותו מטבע. שהואיל ואי אפשר לצמצם בשווי המדויק של פירות מעשר שני, הפודה מתכוון לפדותם על מטבע ששווה יותר משווים, ועל היתרה שבאותו מטבע אפשר לפדות גם פחות משווה פרוטה. וצריך שהפרוטה הראשונה תהיה במדרגת החיוב הגבוהה ביותר, מפני שאם היא תהיה במדרגת חיוב של שני דרבנן לא תוכל להועיל לפדיון במדרגת חיוב דרבנן אחד (עפ\"י ב\"מ נג, א), לפיכך יש לפדות את הפרוטה הראשונה ממעשר שני מהמינים שחיובם מהתורה והאדם גידל עבור עצמו, כדוגמת ענבים שאדם מגדל בגינתו (לעיל ח, א), ופרוטה זו נקראת 'פרוטה חמורה'. וגם כאשר יפדו את כל הפרוטות שבמטבע על פרוטה אחת שבמטבע אחר, ישאירו את אותה 'פרוטה חמורה', שתהיה בסיס לפדיון פירות שאינם שווים פרוטה. ולאחר ביעור מעשרות, צריכים ליצור שוב פרוטה חמורה שתהיה בסיס לשאר הפדיונות (משפטי ארץ טו, יא-יב; יט).    ←
החזו\"א שלח שאלה בעניין זה למרן הרב קוק (משפט כהן נג), והרב דחה את סברתו, מפני שהאפשרות לפדות פחות משווה פרוטה על מטבע שכבר פדו עליו שווה פרוטה, הוא בתנאי שבפעם הראשונה פדו פירות שהיו שווים לפחות פרוטה על שווים האמיתי בתוך המטבע, שאז יש זיקה בין השווי המדויק של המעשר השני שבמטבע ליתרה שבמטבע שהיא שיירים של המחיר המדויק. אבל כיום שפודים על פרוטות מדויקות שבמטבע, אין זיקה בין פרוטה לפרוטה שבתוך המטבע, ואין היתרה נחשבת שיירים של הפרוטה שעליה פדו מעשר שני. אמנם כתב מרן הרב (שם נד), שבשעת הדחק ניתן לסמוך על הסוברים שמותר לפדות פחות משווה פרוטה של מעשר שני, וכל מה שאמר חזקיה הוא שאין מוסיפים על זה חומש, וכן משמע מהרמב\"ם (מעשר שני ה, ד). וכ\"כ בכסף משנה והגר\"א, שאמנם לדעת רש\"י ודעימיה, אין פודים פחות משווה פרוטה, אבל לדעת הרמב\"ם וההולכים בשיטתו, פודים גם פחות משווה פרוטה. וכן דעת רע\"ב ומהר\"א פולדא. ועוד שבארץ אחרת מחיר פרי זה יקר והמעשר השני שווה פרוטה, ואפשר ללכת לפי השער שבאותו מקום (כמבואר בקידושין יב, א, ובדין דרבנן תולים להקל, כמבואר בשבת קנא, א). ע\"כ. ויש להוסיף, שיש סוברים שכל מה שאמרו שאין לפדות פחות משווה פרוטה הכוונה על פחות משווה פרוטה, אבל אם הפודה יסכים לפדות את הפרי שאינו שווה פרוטה על פרוטה, הפדיון יחול. וכך משמע מרמב\"ן ב\"מ נג, ב, וכן דעת רע\"א. הרי שלמעשה, בשעת הדחק אפשר לפדות פחות משווה פרוטה. ומעיקר הדין אפשר להורות כך לכתחילה, שכן המצווה כיום מדרבנן, וספק דרבנן להקל. נמצא אם כן שהרוצה להקל רשאי לפדות מעשר שני שאינו שווה פרוטה על שווי פרוטה, ולכתחילה לא יפדה פחות משווה פרוטה אלא יגנוז אותו כשם שגונזים תרומות. והרוצה להדר, יגנוז גם מעשר שני שאינו שווה יותר מארבע פרוטות, שכן יש אומרים (ב\"מ נג, ב), שכל שאין בשווי חומשו פרוטה, אין אפשרות לפדותו. וכ\"כ בעולת ראיה ח\"א עמ' שנ, ומנחת שלמה (ג, קנב).", + "אין פודים פירות מעשר שני טהורים בירושלים, היינו בין החומות הקדומות של ירושלים המקודשת, ובכלל זה גם בעיר דוד ובהר ציון שהיו בתוך החומות.18. שבועות יד, א-ב, משנה: \"… אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא, ואורים ותומים, ובסנהדרין של שבעים ואחד, ובשתי תודות ובשיר; ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם, וכל ישראל אחריהם…\" ובגמ' שם טז, א, מבואר שלרב הונא רק אם קדשו את העיר בכל אלו מתקדשת, ולכן בימי עזרא לא הוסיפו על השטח שהתקדש בימי בית ראשון, ולרב נחמן גם אם קדשו באחד מהם מתקדשת, וקדושה ראשונה בטלה ובימי הבית השני קדשו בשנית קדושת עולם. לרמב\"ם (הל' בית הבחירה ו, יד), הלכה כרב הונא, ולכן גבול חומות ירושלים הוא לפי החומות בימי הבית הראשון, שהן כללו את הר הבית, הרובע היהודי והארמני והר ציון שמחוץ לחומות, וכן עיר דוד עד השילוח. אבל הרובע הנוצרי והמוסלמי אינם בשטח שהתקדש. ומרן הרב קוק (משפט כהן צו, ו), חושש גם לגבול החומה שעשו בימי הבית השני, שאולי מה שכתב הרמב\"ם הוא שאין לוקים על מה שהוסיפו בימי הבית השני, אבל מדברי חכמים גם חומת בית שני מחייבת. ומן הסתם כוונתו להחמיר בתחומי מה שנקרא 'החומה השנייה', שהיא החומה שהקימו אחרוני מלכי חשמונאי, שכוללת גם את רוב הרובע המוסלמי והנוצרי. אבל לא את גבול החומה השלישית, שסיימו לבנות בשלהי ימי בית המקדש השני, שהגיעה עד רח' החומה השלישית בגבול שכונת מאה שערים. ולרב טיקוצ'ינסקי ('עיר הקדש והמקדש' ב, ג, ב-ג), כל מה שבתוך החומות הנוכחיות בכלל האיסור, כי גם חומות בית ראשון הגיעו לשם. וכן פסק הרב אליהו. למעשה, חובה להחמיר בשטח הר הבית, הרובע היהודי והרובע הארמני, הר ציון ועיר דוד. ונכון להחמיר בכל התחום שבתוך החומות. מפני שכל מה שהתירה התורה לפדות פירות על כסף הוא כדי להעלותו לירושלים, שנאמר (דברים יד, כד-כה): \"וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ… וְנָתַתָּה בַּכָּסֶף וְצַרְתָּ הַכֶּסֶף בְּיָדְךָ וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ בּוֹ\", מכאן שאם הפירות כבר בירושלים – אסור לפדותם. ואם פדאם – הפדיון בטל (ירושלמי מעשר שני א, ג; רמב\"ם ב, ד; ישועות מלכו). אלא יניח את פירות ה'מעשר-שני' שהפריש בירושלים במקום מוצנע עד שיירקבו, ואם הם מועטים, יעטפם ויניחם בפח, כדרך שנוהגים בתרומות.19הרוצה שלא להניח את פירות המעשר השני בירושלים עד שיירקבו, יוציא את הפירות אל מחוץ לתחום גבול חומות ירושלים, ויפריש שם תרומות ומעשרות ויפדה את הפירות כמקובל. בדיעבד אם הכניסם לבין החומות וקשה לו להוציאם, יטמא תחילה את הפירות על ידי שייקח מים ויגע בהם בידיו ויטמאם וישפכם על הפירות. וכך יצא שיפריש פירות מעשר שני טמאים, ומותר יהיה לפדותם, הואיל וכבר אין אפשרות לאוכלם שם (מכות יט, ב; רמב\"ם ב, ח; משפט כהן לח, ג)." + ] + ], + [ + [ + "סדר ההפרשה למעשה / נוסח הפרשת תרומות ומעשרות עם פירוש פשוט", + "הקדמה: תרומות צריך להפריש ולהוציא מתוך הפירות, כי הן מיועדות לכהנים ויש בהן קדושה, וכיוון שאין אפשרות לאוכלן, מניחים אותן עטופות בפח. לעומת זאת את המעשרות מפרישים על ידי ייחוד מקום באחד הצדדים של הפירות, כדוגמת צד ימין או צד צפון, ובכך מפרישים אותם משאר הפירות, כאשר הכוונה לתת את דמי שווי ה'מעשר ראשון' ללוי, ואת דמי ה'מעשר עני' לעני, ולפדות את ה'מעשר שני' על פרוטה. אח\"כ אותם פירות שיוחדו למעשרות יאכלו יחד עם שאר הפירות (ניתן גם להפריש בפועל פירות 'מעשר ראשון' ו'מעשר עני' וליתנם ללוי ולעני, ויש בזה הידור, לעיל ט, י).", + "כאשר ברור שלא הפרישו תרומות ומעשרות מהפירות – מברכים, וכשיש ספק – לא מברכים.", + "נוסח הברכה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות\".", + "נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות ומפרידים אותו משאר הפירות, והוא מיועד ל'תרומה גדולה' ו'תרומת מעשר', ואומרים: \"החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי יהיה 'תרומה גדולה' (במה שהופרש תחילה יש אחוז ועוד משהו, ומתכוונים שהחלק הנוסף על האחוז יהיה 'תרומה גדולה', ומקומו בצד ימין של הפירות המיועדים לתרומות). האחד ממאה שנשאר כאן (במה שהופרש תחילה לתרומות) עם עוד תשעה חלקים כמוהו, בצד ימין של הפירות הללו יהיו 'מעשר ראשון' (בכך הפרשנו 'מעשר ראשון', את הפירות או שוויים יתן אח\"כ ללוי). אותו אחד ממאה שעשיתיו 'מעשר ראשון' ומונח מופרד מהפירות הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובזה הפרשנו 'תרומת מעשר'. עוטפים את התרומות ומניחים אותן כך בפח).", + "מעשר ממה שנותר (עשרה אחוזים ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (ובזה קבענו מקום ל'מעשר שני'), ואם הם חייבים ב'מעשר עני'  – הרי הם 'מעשר עני' (שכן בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה מפרישים 'מעשר שני', ובשנים ג' ו' 'מעשר עני'). (כאשר מפרישים 'מעשר עני', ייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני).", + "כאשר מפרישים 'מעשר שני', יש לפדותו כדי להוציאו לחולין. אם הפרשת התרומות והמעשרות נעשית מפירות שוודאי לא מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים ממנה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני\". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה.", + "ואומרים: \"מעשר שני זה (הכוונה למה שייחדנו לו מקום בצד שמאל), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני\". (בשעת הצורך אפשר לפדותו על מאכל בשווי פרוטה, ויאמר: \"יהיה מחולל על מאכל זה\", לעיל ט, יב).", + "יתכן שבפעמים הראשונות, הנוסח לא יובן היטב, וניתן לפתור את הבעיה על ידי אמירת הנוסח המודפס כאן באותיות הגדולות, תוך עיון בכתוב בסוגריים, ולקיים בכך את המצווה.", + "בפסח של שנה רביעית ושביעית, יש לבער את המעשרות, ובכלל זה את פדיון המעשר שני, כמבואר לעיל (ז, יב; ט, יג)." + ], + [ + "סדר ההפרשה למעשה / הראוי להפריש", + "מצוות הפרשת תרומות ומעשרות מוטלת על בעל הפירות, ואם בא אדם אחר והפריש תרומות ומעשרות מפירות חבירו בלא הסכמתו, מעשיו בטלים. אבל יכול אדם להפריש תרומות ומעשרות מפירותיו על פירות חבירו, למרות שלא קיבל רשות ממנו, הואיל ולקח את התרומות והמעשרות מפירותיו, ולכן גם יש לו זכות לבחור למי לתת אותם (רמב\"ם תרומות ד, ב).", + "שניים שהם שותפים בפירות, רשאי כל אחד מהם להפריש תרומות ומעשרות מהפירות בלא בקשת רשות מחבירו. ואם אחד מהם הפריש בלא ידיעתו של השני, ובא השני וחזר והפריש אחריו, כיוון שהפירות כבר תוקנו על ידי הראשון, הפרשתו של השני בטלה (רמב\"ם תרומות ד, ח).", + "מי שאין לו דעת להבין את מצוות תרומות ומעשרות ואת דרך קיומה, אינו יכול לקיימה. לפיכך, שוטה שרגיל לקרוע את בגדיו או לאבד את מה שנותנים לו, וכן חרש-אילם שאינו מסוגל לקרוא וללמוד, וכן קטנים, אינם רשאים להפריש תרומות ומעשרות, ואם הפרישו, מעשיהם בטלים. אמנם לגבי קטנים בשנה הסמוכה להגעתם לגיל מצוות, בנות מגיל אחת עשרה ובנים מגיל שתים עשרה, אם הפרישו ובדקו והתברר שהם מבינים את המצווה, בדיעבד מה שעשו עשוי, הואיל וכבר הגיעו לגיל שנדריהם נדרים (רמב\"ם תרומות ד, ב; ה; להלן יא, 5).", + "לכתחילה, מי שאינו יכול לברך או לבחור את הפירות המתאימים לתרומות ומעשרות, לא יפריש תרומות ומעשרות; ובדיעבד, מה שעשה עשוי והפירות מתוקנים. חמשה הם שלכתחילה לא יפרישו, שלושה מפני שאינם יכולים לברך כראוי: א) אילם, מפני שאינו יכול להוציא את הברכה מפיו. ב) חרש, מפני שלכתחילה המברך צריך לשמוע את ברכתו. ג) ערום, מפני שאסור לאדם לברך בעוד ערוותו גלויה. שנים נוספים מפני שמצווה לבחור לתרומות ומעשרות את הפירות הטובים, והם אינם יכולים לבחור: א) שיכור, ב) עיוור. אמנם בדיעבד מה שעשו עשוי, מפני שבדיעבד גם בלא לומר את הברכה וגם בהפרשת פירות גרועים יוצאים ידי חובה (משנה תרומות א, ו; רמב\"ם ד, ד)." + ], + [ + "סדר ההפרשה למעשה / נוסח מקוצר ושליח ומשגיח", + "יש אומרים, שמי שאינו מבין כראוי מהי תרומה גדולה ומהי תרומת מעשר, מהו מעשר ראשון ומהו מעשר שני או מעשר עני, יכול בדיעבד לברך על המצווה ולומר: \"כל ההפרשות וחילול מעשר שני יחולו כמו שכתוב בנוסח שברשותי\", ויפריש בפועל יותר מאחוז לתרומות ויניח מטבע לחילול מעשר שני (חזו\"א דמאי טו, ו; מנח\"י א, פה). אולם למעשה אין לסמוך על כך, שכן למדנו שמי שאינו מבין את משמעות המצווה ומרכיביה, אינו יכול לקיימה. לא זו בלבד, אלא שגם מי שקורא את הנוסח ואינו מבין אותו, לא יצא ידי חובתו (מהרי\"ט אלגזי). וכן הורו הרב צבי פסח פרנק (הר צבי זרעים א, מח), והרב עובדיה יוסף (חזו\"ע תרו\"מ עמ' קצב). ומו\"ר הרב צבי יהודה קוק זצ\"ל היה מקפיד על כך מאוד, ואף היו פעמים שמחק עצה זו מסידוריהם של תלמידיו.", + "בסמכותו של בעל הפירות למנות שליח שיתרום במקומו. ולא זו בלבד, אלא כל שגילה את דעתו שהוא מרוצה מכך שבנו או בתו או אדם אחר יפריש תרומות ומעשרות מפירותיו, רשאי אותו אדם לעשות זאת עבורו בלא לבקש ממנו רשות מפורשת. ולכתחילה עדיף שיקבל לכך רשות מפורשת.", + "המנהג הרווח אצל רבים מבעלי השדות והמפעלים, שממנים את המשגיח מטעם הרבנות להפריש בשליחותם תרומות ומעשרות. ועל בעל השדה להבין תחילה את משמעות המצווה, וטוב שיכתוב למשגיח שטר שבו הוא ממנה אותו לקיים את המצווה עבורו." + ], + [ + "סדר ההפרשה למעשה / הפרשה בשבת וביום טוב", + "אין מפרישים תרומות ומעשרות וחלה בשבת, שהמפריש דומה כמקדיש את הפירות לגבוה, ועוד שהוא נראה כמתקן את הפירות. וכן אין פודים מעשר שני ונטע רבעי בשבת. טעה והפריש או פדה בשוגג – מותר לאכול מהפירות בשבת. ואם במזיד, מה שעשה עשוי והפירות מותרים, אלא שאסור לכל ישראל לאכול מהם עד מוצאי שבת. וכן הדין ביום טוב (שו\"ע או\"ח שלט, ד; תקכד, א; משנה ברורה שלט, כה-כו; חת\"ס או\"ח עט; לקמן יא, יג).", + "מי שחושש שלא יספיק להפריש תרומות ומעשרות מפירות שמיועדים לשבת, יאמר בערב שבת בלא ברכה את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות בלשון עתיד על מה שיפריש ביום השבת, ובכך יתחיל את תהליך ההפרשה בערב שבת, ויהיה מותר לו בשבת להפריש תרומות ומעשרות בנוסח הרגיל עם הברכה. וכן מי שחושש שלא יספיק להפריש חלה, יוכל להפריש באופן זה.1. החזו\"א (דמאי ט, י; יג) סבר שההפרשה נעשית בשבת בלבד, ולכן מברך בשבת לפני אמירת הנוסח וההפרשה. ומה שתקנו לומר בערב שבת נועד רק כדי שלא יראה כמפריש תרו\"מ בשבת אלא כמי שהתחיל בהכנות לכך בערב שבת. אולם נראה שחכמים התכוונו שיתחיל להפריש בערב שבת בקריאת שם תרו\"מ על הפירות, כאשר ההפרשה בפועל תיעשה בשבת. וכן נראה מלשון רמב\"ם (מעשר ט, ט): \"וצריך לרחוש בשפתיו בשעה שמפריש זו אחר זו, ואינו כמתקן בשבת שהרי הקדים תנאו\". הרי שאף שעיקר קריאת שם תרו\"מ נעשה בערב שבת, צריך לרחוש בשפתיו גם בשבת, יחד עם ההפרשה בפועל. וכן משמע מירושלמי (דמאי ז, א). ולכך נטה רשז\"א, ונטה ללמוד מזה שאינו מברך לפני ההפרשה בשבת (שש\"כ יא, הערות עז, עט). למעשה נראה שיברך לפני ההפרשה בשבת, שכן כל זמן שלא סיים את קיום המצווה, יכול לברך (שש\"כ יא, יט. וכעין זה הורה מהרי\"ל דיסקין, עי' משפטי ארץ יט, 11). לאחר שיפריש יהיו התרומות מוקצה, ולכן בעודן בידו יזדרז לעוטפן ולהניחן בפח (עי' פנה\"ל שבת כג, טו).", + "רק בעל הפירות יכול להתחיל את ההפרשה בערב שבת ולסיימה בשבת. אורח שחושש שמא המארח שלו ישכח להפריש תרומות ומעשרות, יכול לבקש בערב שבת מהמארח שיעשה אותו שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, וכך יוכל בשליחות המארח להתחיל את תהליך הפרשת התרומות והמעשרות בער�� שבת ולסיימו בשבת (משנה דמאי ז, א; ה; ירושלמי שם; רמב\"ם מעשר ט, ז-ט).2בלא רשות, אין אדם יכול להפריש תרו\"מ מפירות של חבירו, וממילא אינו יכול להתחיל בכך בערב שבת. אמנם בפירות דמאי התירו חכמים לאורח להתחיל בהפרשת תרו\"מ בערב שבת ולסיים בשבת (ירושלמי דמאי ז, א; רמב\"ם מעשר ט, ז).
'יש ברירה': ישנה עוד דרך להפריש תרו\"מ בערב שבת מפירות שעדיין אינם בידו של האדם – על ידי הכלל 'יש ברירה', והיא נצרכת למצב שבו יתחילו לאכול מהפירות לפני שיוכל להפריש בפועל תרו\"מ. לפי כלל 'יש ברירה' אפשר להחיל דין מסוים על דבר שזהותו אינה מבוררת עדיין, וכשתתברר בעתיד, יחול עליו הדין מעכשיו. לפי זה יכול אדם לומר בערב שבת שמה שיפריש בשבת לתרו\"מ מפירות אלו ואלו, יחול כבר מעכשיו, ונמצא שאף שאוכלים מהפירות לפני ההפרשה בפועל, אין בזה איסור, שכן כאשר יפריש תרו\"מ יתברר למפרע שהם הופרשו כבר מערב שבת, ונמצא שאכלו פירות מתוקנים. אלא שכידוע מחלוקת תנאים ואמוראים האם כלל זה מקובל להלכה (עירובין לו, ב – לח, א), ונפסק שסומכים על כלל 'יש ברירה' בדינים שמדברי חכמים, אבל בדינים מהתורה 'אין ברירה' (שו\"ע יו\"ד שלא, יא). לפי זה בפירות שגודלו לשם מכירה, שהם רוב מוחלט של הפירות בימינו, מותר להפריש תרו\"מ מערב שבת על פי הכלל 'יש ברירה' (לעיל ח, א). בנוסף לכך, לרוה\"פ רק דגן תירוש ויצהר, חייבים מהתורה (לעיל ח, א). ואף בפירות שבעל השדה לקח לביתו, שמעיקר הדין חיובם מהתורה, לדעת רמב\"ם ורוה\"פ בזמן הזה חיובם מדרבנן, וממילא אפשר להפריש מהם תרו\"מ על פי הכלל 'יש ברירה'. (וי\"א שגם כיום חיוב תרו\"מ מהתורה כמבואר להלן יב, יא; יז). אמנם יש אומרים שהואיל ויסוד תרו\"מ מדאורייתא אין אומרים בו 'יש ברירה' (מהרש\"ל, חזו\"א דמאי ט, כא). ובדגן תירוש ויצהר שאדם מגדל לצרכי ביתו, ראוי לכתחילה לחוש לדבריהם, ובשאר הפירות אין צריך לחוש לדבריהם (עי' שש\"כ יא, הערה צג; משפטי ארץ יט, י-יא; קדושת הארץ כב, יט)." + ], + [ + "סדר ההפרשה למעשה / הפרשת מעשר על המחובר", + "אין מפרישים מפירות תלושים על פירות שמחוברים לקרקע, או מפירות שמחוברים על פירות תלושים, מפני שהפירות המחוברים עדיין פטורים מתרומות ומעשרות (משנה תרומות א, ה).", + "אמנם בשעת הצורך אפשר להפריש תרומות ומעשרות מפירות תלושים על פירות מחוברים, על תנאי שהתרומות והמעשרות יחולו בפועל כאשר הפירות יקטפו, ובתנאי שהפירות המחוברים כבר ראויים לאכילה בשעת הדחק (כמבואר בהערה).3ויאמר את כל הנוסח בעודם מחוברים, ויציין היכן בדיוק התרומות והיכן המעשרות, ויאמר שהם יחולו בפועל כאשר יקטפו את כל הפירות. שהואיל וניתן לקוטפם ולאוכלם, אינם נחשבים דבר שלא בא לעולם, וכבר אפשר להפריש מהם תרומות ומעשרות על תנאי שהם יחולו כאשר יקטפו (קידושין סב, א-ב; רמב\"ם ה, ט). ובתנאי שהפירות התלושים שהופרשו לתרומות ומעשרות יישארו ראויים לאכילה עד שיקטפו את הפירות שעליהם הם הופרשו, ויהיה בהם כשיעור תרומות ומעשרות עבור הפירות שיקטפו. ובכל פעם שיקטוף פירות יאמר שהתרומות והמעשרות יהיו לפי מה שפירש בעבר (משפט כהן לה; קמט). הוסיף רע\"א (גיליון הש\"ס לקידושין סב, א), שעל פי אותו עיקרון אפשר גם להפריש תרו\"מ ממחובר על המחובר, על דעת שההפרשה תחול אחר קטיפתם.       ←
והחזו\"א (דמאי סו\"ס יז) חידש, שכל האפשרו�� להפריש על מחובר היא בתנאי שהפירות המחוברים לא המשיכו לגדול אח\"כ, אבל אם המשיכו לגדול, צריך לשוב ולהפריש תרו\"מ על מה שהמשיך לגדול. אולם בנוסף לכך שלפי דבריו כמעט ואין תועלת ברעיון זה, קשה מאוד על דבריו, כי הגמרא התנתה הפרשה זאת בכך שהפירות יגיעו לשליש בישולם, היינו שיהיו ראויים לאכילה בשעת הדחק ולא יותר, ומשמע שימשיכו לגדול עד שיהיו בשלים לגמרי, ובפירות שהפרישו מתחילה פטרו אותם מתרו\"מ (ולכן כמות הפירות שמפרישים צריכה להספיק לשיעור הפירות בעת קטיפתם). וכן דעת מרן הרב קוק זצ\"ל (משפט כהן לה, קמט), הרב פרנק (הר צבי זרעים א' עה, ב), רשז\"א (מנחת שלמה א, נה)." + ] + ], + [ + [ + "חלה / טעם מצוות חלה מהלחם", + "מצווה לתרום מהבצק שנועד להכנת לחם – תרומת חלה לכהן, והכהן ובני משפחתו יכינו ממנו לחמים ועוגות ויאכלום בטהרה, כדי שיוכלו למלא את שליחותם הרוחנית ללמד תורה לישראל. שנאמר (במדבר טו, יז-כא): \"וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'. רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה, כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ. מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם\".", + "הלחם שהוא עיקר מאכלו של האדם מבטא במידה רבה את אופיו המיוחד של האדם, שיש ביכולתו לבחור, ליצור ולשכלל. שכל בעלי החיים אוכלים מאכלים טבעיים, כעשבים, עלים, דגנים, ירקות, פירות ואף בשר, ואילו האדם אוכל לחם, שתהליך הכנתו ארוך ומורכב ומצריך עשיית מלאכות רבות: חרישת האדמה, זריעת הדגן, קציר השיבולים, הפרדת גרגירי הדגן מהשיבולים והפסולת על ידי דיש, זרייה ובירור, טחינת הגרגירים לקמח, לישתו במים לעשותו בצק ואפייתו. מכל המאכלים שהאדם אוכל, תהליך הפקתו של הלחם הוא המורכב והמתוחכם ביותר. כמו הלחם כך האדם, שכל החיות שבעולם, בזמן קצר ובאופן טבעי לומדות כיצד להתקיים ולפרות ולרבות, ואילו האדם נזקק ללמוד במשך שנים רבות כיצד להשיג לעצמו מזון, לבוש, דירה ולהקים משפחה. ובתוך כך הוא לומד לרתום לשירותו את הכוחות העצומים שבטבע. יכולת הבחירה, הלימוד, היצירה והשכלול, הם הביטוי לצלם האלוקים שבאדם.", + "אלא שהאדם עלול להפנות את כוחותיו לרעה, להתגאות על חבריו, לשקר ולגנוב, להשחית ולבגוד, כדי להרבות תאוותיו. על ידי האיסור לאכול מלחם שלא הופרשה ממנו חלה, האדם זוכר את ה' שברא את כל כוחות היצירה שלו, ונזהר שלא להשתמש בהם לרעה. על ידי המצווה לתת את החלה לכהן, הלחם ותהליך הכנתו נעשים מקושרים לקדושה, והאוכלים ממנו יכולים לרומם ולכוון את כוח יצירתם לטובה ולברכה. זהו שאמרו חכמים (ויק\"ר טו, ו): \"כל המקיים מצות חלה כאלו ביטל עבודה זרה, וכל המבטל מצוות חלה כאלו קיים עבודה זרה\". המשמעות הרחבה של המושג 'עבודה זרה' הוא כלל המעשים הרעים שאדם עושה עבור אלילי כספו, תאוותו וגאוותו.", + "עוד אמרו חכמים, שהאדם עצמו הוא 'חלתו של עולם', שהקב\"ה ברא את האדמה וכל החומרים שבה, לש אותה במי הגשמים, ומה'עיסה' שנוצרה ברא את כל הצומח והחי, ומתוך ה'עיסה' הפריש 'חלה', וממנה ברא את האדם בצלמו, כדי שינהיג את העולם לטובה. וכאשר אדם הראשון חטא, טימא את עצמו ואת העולם כולו. וכדי לתקן את חטאו נצטוו ישראל להפריש חלה לכהן, ולשומרה בטהרה, כדי לזכור את ייעודם. ומצווה זו שייכת יותר לאישה, כי בכוחה לכוון יותר את הכוחות שבאדם ולתקן בכך את החטא (עי' ברא\"ר יד, א; יז, ז-ח).", + "אמרו חכמים (שם א, ד): \"בזכות שלושה דברים נברא העולם: בזכות חלה, ובזכות מעשרות, ובזכות ביכורים\". משום ששלוש המצוות הללו נקראות 'ראשית', והן מזכירות לנו שהמגמה הראשונה של הבריאה היא לגלות את הקדושה בתוך העולם. ביכורים ותרומות ומעשרות ניתנים מתוך הפירות שגדלים בדרך הטבע. בזכות הביכורים, מתקשרים אל החזון הכללי של עם ישראל (לעיל ז, טו), ובזכות תרומות ומעשרות, הברכה מתפשטת לשדות וליבולים (לעיל ז, יג). החלה ניתנת מתוך מעשי ידיו של האדם, ובזכות כך הוא זוכה שהברכה תשרה במעשה ידיו ובביתו, שנאמר (יחזקאל מד, ל): \"וְרֵאשִׁית עֲרִסוֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לַכֹּהֵן – לְהָנִיחַ בְּרָכָה אֶל בֵּיתֶךָ\"." + ], + [ + "חלה / ייחודה של החלה", + "החלה היא אחת מעשרים וארבע המתנות שנצטוו ישראל לתת לכהנים, כדי שיהיו פנויים מעול הפרנסה ויוכלו למלא את שליחותם המקודשת, לחנך את ישראל לתורה ומצוות ומידות טובות. מבין כל המתנות היתה למתנת ה'חלה' חשיבות מיוחדת, שממנה הכינו הכוהנים את הלחם שהוא עיקר מזונו של האדם. בנוסף לכך, על ידי מצוות חלה נוצר קשר רצוף בין הישראלים לכהנים. שלא כמו תרומות ומעשרות מהפירות והדגן, שהיו בעלי השדות מחלקים בשדות בכמויות גדולות מספר פעמים בשנה; החלה היתה ניתנת מידי יום ביומו, מידי כל אשה ישראלית לשכנתה הכוהנת, וכך היו כל ישראל מתקשרים בעת הכנת לחמם לערכי הקודש.", + "בעת הפרשת החלה – החלה מתקדשת כתרומה, שאסור לישראלים וללוויים לאוכלה, והכוהנים צריכים להקפיד לאוכלה בטהרה, שנאמר (במדבר טו, כ): \"כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ\". לפיכך, הישראלים צריכים להיזהר מאוד שלא לטמאה, שאם תיטמא תיאסר באכילה. והיה בכך קושי, מפני שהכלל הוא שהפירות יכולים להיטמא רק לאחר שהרטיבום במים כדי לשוטפם או כדי להכינם למאכל או לצורך אחר, אבל פירות שעדיין לא הורטבו, אינם יכולים לקבל טומאה. לפיכך אין בעיה לישראלים להפריש תרומות מהפירות, כי מפרישים אותן מפירות שלא הורטבו. אבל במצוות החלה מתחייבים רק לאחר שמערבים את הקמח במים ועושים ממנו בצק. ואם מי שמכין את הבצק טמא, הרי שהוא מטמא בידיו את הבצק וגורם לחלה שתהיה טמאה, ובכך הוא מבזה את המצווה וגורם להפסד החלה. לפיכך, כאשר האשה שלשה את הבצק היתה טמאה לנידתה או לשאר טומאות, היתה קוראת לשכנתה הכוהנת שתלוש עבורה את הבצק, והישראלית בירכה על הפרשת החלה, והכוהנת נטלה את חלתה (ירושלמי חלה ג, א). באופן זה הקשר בין משפחות הישראלים ומשפחות הכהנים היה גובר מאוד.1כיוון שהחלה והתרומה צריכות להיאכל בטהרה, אסור לטמא תרומה וחלה או להפסידן (רמב\"ם תרומות יב, א). כדי לסייע לקיומם של הכהנים בימי טומאתם קבעה התורה לתת מתנות נוספות שמותר לאוכלן בטומאה, כדוגמת הזרוע הלחיים והקיבה (לעיל ז, ד; להלן יט, א). כאשר הישראל טמא ובמרחק של פחות מד' מיל ישנו כהן טהור שיכול ללוש את הבצק, לרמב\"ם (בכורים ח, יא) עליו לטרוח להביא לו את הבצק כדי שילוש אותו בטהרה. י\"א שכך הדין למהלך בדרכו (תוס' פסחים מו, א, 'לגבי'). ולרוב הפוסקים כך הדין גם למי שיושב במקומו, שעד ד' מיל עליו לטרוח ללוש את הבצק בטהרה (מהר\"י קורקוס, כסף משנה ועוד). כאשר מקום הכהן הטהור רחוק יותר, או שאינו יכול ללכת אל הכהן, יש אומרים שילוש פחות פחות משיעור חיוב חלה (רמב\"ן ורשב\"א), ויש אומרים שילוש בטומאה והחלה תהיה טמאה (רמב\"ם).ישראל או כהן טמא, שאכלו תרומה או חלה – חייבים מיתה בידי שמיים (משנה חלה א, ט; סנהדרין פג, א), שנאמר (ויקרא כב, ט): \"וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתִּי וְלֹא יִשְׂאוּ עָלָיו חֵטְא וּמֵתוּ בוֹ כִּי יְחַלְּלֻהוּ אֲנִי ה' מְקַדְּשָׁם\". וכן דין כהן או ישראל שאכלו בזדון מאפה שחייב בחלה מהתורה ולא הופרשה ממנו חלה (רמב\"ם ביכורים ח, ה). היו התרומה או החלה טמאות, כהן שאכלן אינו חייב מיתה בידי שמיים (רמב\"ם תרומות ז, א). ויש סוברים שחייב מיתה בידי שמיים (רש\"י יבמות צא, א, 'תרומה', ור\"ש עפ\"י משנה פרה יא, ג).", + "מהתורה אין לחלה שיעור, אולם חכמים תקנו שכל אדם יפריש לכל הפחות אחד חלקי עשרים וארבע מהעיסה (כ-4%), כדי שתהיה לנתינתו חשיבות. ונחתום שמתפרנס מאפיית לחם, הואיל ועינו צרה במתנה שהוא צריך לתת לכהן, ייתן לכל הפחות אחד חלקי ארבעים ושמונה (כ-2%). וכיוון שבדרך כלל עיסתו גדולה, גם באחד חלקי ארבעים ושמונה יש שיעור של מתנה יפה. כאשר העיסה נטמאה בשוגג, גם אדם בביתו יפריש כשיעור הנמוך, אחד חלקי ארבעים ושמונה, הואיל וממילא הכהן אינו יכול לאוכלה (משנה חלה א, ט; ב, ז; ירושלמי ב, ג; שו\"ע יו\"ד שכח, א)." + ], + [ + "חלה / המצווה בארץ ובחוץ לארץ", + "מצוות חלה, כמו מצוות תרומות ומעשרות, תלויה בארץ, שנאמר (במדבר טו, יח): \"בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה… בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'\". תנאי נוסף במצוות הללו, שיהיו רוב ישראל גרים בארץ, שנאמר (שם, יח): \"בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ\", 'בְּבֹאֲכֶם' הכוונה \"בביאת כולכם, ולא בביאת מקצתכם\" (כתובות כה, א). יסוד גדול למדנו מכך, שהיכולת לגלות את הקדושה בטבע, תלויה בכך שעם ישראל, שנברא כדי לגלות את דבר ה', יחיה בארץ ישראל שנבראה כדי שהקדושה תתגלה על ידה.", + "אמנם יש שוני בין המצוות, שמצוות תרומות ומעשרות מחייבת את הפירות שגדלו בארץ ונגמרה מלאכתם בארץ, גם אם יוציאו אותם לחוץ לארץ (לעיל ח, ט). ואילו מצוות חלה תלויה בלישת הבצק, שאם לשו את הבצק בארץ, גם אם הקמח מתבואת חוץ לארץ, חייבים להפריש ממנו חלה. ואם לשו את הבצק בחוץ לארץ, גם אם הקמח מתבואת ארץ ישראל, פטורים ממצוות חלה (ירושלמי חלה ב, א). בתוך כך למדנו, שיש ערך מיוחד ליצירות שישראל יוצרים בארץ ישראל, גם כאשר החומרים הובאו מחוץ לארץ, ועל כן צריך לקדשן על ידי תרומת חלה.", + "בעקבות גלות ישראל בימי חורבן בית המקדש הראשון, כבר לא היו רוב ישראל בארץ, והמצווה בטלה. גם בימי הקמת בית המקדש השני לא חזרה המצווה למקומה, הואיל ורוב ישראל נותרו בגלות. אולם תקנו חכמי בית הדין הגדול שהוקם בראשית ימי בית המקדש השני, ובראשם עזרא הסופר, שגם בעת שרוב ישראל אינו בארצו יהיו חייבים להפריש תרומות ומעשרות וחלה מדברי חכמים. עוד הוסיפו ותקנו, שגם יהודים שיושבים בחוץ לארץ יהיו חייבים להפריש חלה מבצקם, כדי שלא תשכח מהם מצוות החלה. ומדוע תקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות? משום שמצוות חלה דומה במידה מסוימת למצוות שתלויות באדם ולא בקרקע, שכן מתחייבים ��ה בעת שלשים את הבצק (תוס' קידושין לו, ב; להלן יב, י). ניתן ללמוד מתקנה זו רעיון עמוק: בזכות שישראל קיימו את מצוות חלה בארץ ישראל בכל ימי בית המקדש הראשון, יכלו חכמים להמשיך את חובת המצווה וגילוי הקדושה לעיסה שישראל עושים בחוץ לארץ, ובתוך כך לקשר את כל הפעולות היצירתיות שיהודים עושים בחוץ לארץ לחזון גילוי הקדושה שמתפשט מהארץ לכל העולם." + ], + [ + "חלה / מצוות חלה בימינו", + "בעקבות חורבן בית המקדש השני והתדלדלות הישוב היהודי בארץ – בטלה היכולת להיטהר על ידי מי אפר פרה אדומה, וממילא כל הכוהנים נחשבים טמאי מתים, ואסור להם לאכול תרומה וחלה (לעיל ז, א). ואע\"פ כן חובת הפרשת חלה נותרה בתוקפה, והחלה נשרפת או מוטמנת במקום שלא ייכשלו באכילתה. וכל זמן שלא הופרשה חלה, הלחם או העוגות אסורים באכילה (דין חוץ לארץ יבואר להלן יג). אלא שהואיל וממילא החלה הולכת לאיבוד, אין צורך להפריש לחלה אחד חלקי עשרים וארבע מהבצק, אלא די להפריש כלשהו.", + "ואף שהמצווה כיום מדברי חכמים והכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, על ידי המצווה להפריש חלה אנו זוכרים את החזון, והלחם שלנו נעשה מקושר לערכי הקודש, וברכה נמשכת לביתנו. ולכן יש נשים שנוהגות להדר ולאפות כשיעור חלה בערב שבת (רמ\"א או\"ח רמב, א).", + "לגבי חוץ לארץ, בתחילת ימי בית המקדש השני, על פי תקנת חכמים נהגו להפריש חלה בחוץ לארץ ולאוכלה בטהרה. לאחר כמה דורות, גזרו חכמים טומאה על ארץ העמים (להלן יב, ט), וממילא החלה שמפרישים בחוץ לארץ נטמאת ואסור לכהנים לאוכלה. וכדי שלא ישכחו שהחלה נועדה לאכילת הכוהנים, תקנו חכמים להפריש בחוץ לארץ שתי חלות, הראשונה נשרפת כדין חלה טמאה שאסור לאוכלה, והשנייה תיאכל על ידי הכוהנים גם כאשר הם טמאים. במשך הזמן, ברוב קהילות הגולה התקבל המנהג להפריש חלה אחת בלבד, והיא נשרפת או מוטמנת. משום שיסוד תקנת חלה שנייה בחוץ לארץ כדי לזכור שהחלה נועדה לאכילה, כפי שנוהגים בארץ ישראל. וכאשר בארץ ישראל הכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה מפני הטומאה, אין ראוי שבחוץ לארץ הכוהנים יאכלו את החלה, וממילא גם בחוץ לארץ מפרישים חלה אחת לשריפה (רמ\"א או\"ח שכב, ה; להלן יב, י).2מדברי הרמב\"ם (ביכורים ה, י-יא), ושו\"ע שכב, ה, משמע שדין חו\"ל לא השתנה, וגם כיום מצווה להפריש בחו\"ל שתי חלות, והשנייה נאכלת על ידי כוהנים טמאים, אפילו מטומאה היוצאת מגופם, כקרי ונידה. וכאשר יש שם כהן שטהור מטומאה היוצאת מגופו, אפשר להפריש חלה אחת והוא יאכלנה. אולם הר\"ש, רשב\"א וסמ\"ג כתבו, שבחו\"ל נוהגים להפריש חלה אחת לשריפה, הואיל וגם בארץ ישראל אין אוכלים את החלה. ומנהג זה הובא בתוס' (חולין קד, א, 'חלת'), והתרומה. סיבה נוספת לביטול מנהג אכילת החלה בחו\"ל, שמא לא ינהגו בה כראוי ויאכלו אותה באיסור (התרומה, רדב\"ז). וכ\"כ הרמ\"א שכב, ה, ומ\"ב תנז, כב, שהמנהג בכל מדינות אשכנז להפריש חלה אחת לשריפה. גם מנהג ספרדים הרווח שאין אוכלים חלה בחו\"ל, כפי שכתב הרדב\"ז (ג, תתסד). וכ\"כ בתבואת השדה ב, ח, וקדושת הארץ ב, ז.בזמן שהטהרה נהגה, היתה מצווה להביא לכהן גם תרומה או חלה שנטמאו, והכהן היה יכול להשתמש בהן להסקה בתנורו. אולם כיום שבטלה האפשרות לאוכלן, אין נוהגים לתת תרומה וחלה טמאה לכהן שמא יבואו לאוכלה, אלא המפריש חלה שורפה או עוטפה וטומנה בפח (רדב\"ז א, תשלא; עי' לעיל ז, ז; ט, ו)", + "לסיכום: גם כיום כשהכוהנים אינם רשאים לאכול את החלה, חובה מדברי חכמים על כל יהודי, בין בארץ ובין בחוץ לארץ, להפריש כלשהו מהבצק לחלה. כאשר רוב ישראל יחיו בארץ, חובת המצווה בארץ תחזור להיות מהתורה והברכה תרבה, ועדיין יהיה אסור לכהנים לאכול את החלה מפני הטומאה. כאשר נזכה לחזרת סדרי הטהרה לישראל, יוכלו הכוהנים לגלות בחייהם את הקדושה ולאכול את החלה, והברכה תתעצם בישראל עד שתתפשט בגלוי לכל העולם ויתברכו בנו כל משפחות האדמה. והרמז להתפשטות הברכה לכל העולם בתקנה שתקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ." + ], + [ + "חלה / סדר הפרשת חלה למעשה", + "מצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפייה והקמח שלו מחמשת מיני דגן (להלן הלכה ח), ויש בו שיעור חשוב שניתן להכין ממנו מזון שמספיק לפחות ליום שלם, היינו שנפח הקמח שלו לפחות כשיעור נפח 43.2 ביצים, כ-2.160 ליטר (להלן הלכה ו).", + "המצווה שייכת לגברים ולנשים כאחד, אלא שאם האיש והאשה לשים יחד את הבצק, זכותה קודמת במצווה, מפני שהיא אחראית יותר על ענייני הבית (עי' או\"ז ס\"ס רכה; רש\"י שבת לב, א).", + "המפריש חלה מהקמח לא קיים את המצווה, כי רק לאחר עירוב הקמח והמים מתחילה חובת המצווה וניתן להפריש חלה, והזמן המובחר בגמר לישת הבצק (שו\"ע יו\"ד שכז, ג).", + "לפני קיום המצווה מברכים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להפריש חלה\" (יוצאי תימן וחלק מאשכנז), או \"להפריש חלה תרומה\" (עדות המזרח), או \"להפריש חלה מן העיסה\" (רבים מיוצאי אשכנז וצפון אפריקה).3. בנוסח הברכה יש מנהגים רבים, וכולם כשרים: \"להפריש חלה\" (רמב\"ם ה, יא; קצוש\"ע לה, א; ערוה\"ש שכח, ב; עולת ראיה עמ' שנג, שש\"כ מב, יב; דרך אמונה ה, ק); \"להפריש חלה תרומה\" (בא\"ח, כה\"ח תנז, ט). \"להפריש חלה מן העיסה\" (רשב\"א, סידור בית יעקב); \"להפריש תרומה\" (שו\"ע יו\"ד שכח, א, גר\"א ב); \"להפריש תרומה חלה\" (רש\"ל, חת\"ס). שורש חילוק המנהגים, שבלשון התורה חלה היא עיסה וממנה מפרישים 'תרומה', שנאמר (במדבר טו, כ): \"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה\". ובלשון חכמים המצווה ומה שנותנים לכהן נקראים 'חלה', ואף המסכת שעוסקת במצווה נקראת 'חלה'.", + "לאחר הברכה מפרישים חתיכה כלשהי, ויש אומרים בעת ההפרשה: \"הרי זו חלה\". כיוון שאסור לאכול את החלה, צריך לשרוף אותה, כדי שלא יכשלו באכילתה. כמו כן אפשר להניחה בפח, וכדי שלא תתבזה, יש לעוטפה תחילה וכך להניחה בפח. וכן נוהגים רבים (לעיל ט, ה, 8).4. הרמב\"ם ושו\"ע לא כתבו שצריך לומר \"הרי זו חלה\". ויש סוברים שצריך לומר (עפ\"י ראב\"ד). ורבות נוהגות כך, אבל אינו חובה.
כפי שלמדנו לעיל ט, 8, לדעת הרבה ראשונים מצווה לשרוף תרומה וחלה טמאות, ויש שפסקו כך למעשה (שערי צדק יד, לד; המעשר והתרומה י, ס\"ק ל; תבואת השדה ט, י). כששורפים את החלה אין להניחה על תבנית אפייה, מפני שהחלה אסורה באכילה וטעמה נבלע בתבנית, אלא יש להניחה על תחתית התנור, ואפשר לעשות זאת גם בעת שאופים בתנור מאכל אחר, מפני שאין אפשרות שטעם החלה יכנס במאכל. ויש מחמירים לעוטפו בנייר כסף (עי' תבואת השדה ח, ו). למעשה, רבים נוהגים להקל לעוטפה ולהניחה בפח. וכפי שלמדנו שם, כיוון שיש קושי בשריפה, וההמתנה עד לשריפה עלולה לגרום תקלות, נהגו להקל. ויש אומרים ��כאשר מפרישים לחלה פחות מכזית, לכל הדעות אין צריך לשורפה (יהודה יעלה יו\"ד שנב). אמנם כתב הרמ\"א שכב, ה, שנהגו להדר להפריש כשיעור זית. והבוחר יבחר במה להדר.
כשהיו הכוהנים אוכלים את החלה, נזהרו מאוד שלא תיטמא ולכן הזדרזו להפריש חלה בזמן הראשון האפשרי, היינו כשעיקר הקמח התערב במים. אולם כיום שכולנו טמאים, ממתינים עד הזמן המובחר, שהוא בעת שהעיסה נעשית בצק מגובש (שו\"ע יו\"ד שכז, ב-ג).", + "שכחו להפריש חלה מהבצק, מפרישים אחר האפייה, ובכך מתירים את המאפה. החושש שמא לא הפרישו חלה מהמאפה שהוגש לו, יפריש ממנו פירור קטן לחלה, ויניח אותו במקום שאין חשש שיבואו לאוכלו.", + "מעת שיגיעו הבנות והבנים למצוות, הם רשאים לקיים את המצווה.5בנות ובנים שהפרישו חלה בשנה הסמוכה להגעתם לגיל מצוות, לרמב\"ם בדיעבד קיימו את המצווה, כדין נדר של 'מופלא הסמוך לאיש', ובתנאי שהבינו את מה שעשו (רמב\"ם תרומות ד, ה; שו\"ע יו\"ד שלא, לג). ויש אומרים שכל זמן שלא הגיעו למצוות אין בכוחם להפריש (ביאור הגר\"א שלא, עח, כסתם משנה בתרומות א, א).", + "יכול אדם למנות יהודי לשליח שיפריש חלה מבצקו בשליחותו, ואזי השליח מפריש בברכה. אפשר גם למנות את הטבח לשליח קבוע, שיפריש חלה מכל הבצקים שילוש בכל משך שנות עבודתו. אבל מי שמפריש חלה בניגוד לדעתו של בעל הבצק, אין הפרשתו מועילה (שו\"ע יו\"ד שכח, ג)." + ], + [ + "חלה / שיעור החיוב בחלה", + "עיסה החייבת בחלה היא העיסה שהיו רגילים להכין בדור המדבר, שנאמר (במדבר טו, כ): \"רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה\". עריסה היא העיסה שהיו מכינים מהמן שירד במדבר בכל יום עבור כל אדם, שנאמר (שמות טז, טז): \"זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה', לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ\". את המן היו טוחנים ולשים לעיסה (במדבר יא, ח), ושיעורו לכל אדם היה עשירית האיפה, שנאמר (שמות טז, לו): \"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא\" (עירובין פג, ב). אבל עיסה ששיעורה פחות מזה אין בה חשיבות ופטורה מחלה.", + "עשירית האיפה היא נפח של ארבעים ושלוש ביצים וחומש ביצה – 2.160 ליטר (ביצה כ-50 סמ\"ק), ולכתחילה טוב לעגל את החשבון ל-2.200 ליטר. החשבון הוא של הקמח לפני שלשו אותו עם מים ובלא תוספות של מלח ותבלינים. כדי לדייק בשיעור הקמח יש למדוד אותו בכלים שיש בהם סימוני נפח. באין אפשרות למדוד את הנפח, נעזרים בחישוב השיעור לפי משקל, אולם כיוון שמדובר בהערכה שתלויה במידת דחיסות הקמח, יש בה ספק, שכן פעמים שקמח בנפח החייב בחלה שוקל יותר ופעמים פחות. לפיכך, יש צורך לקבוע שני שיעורים, האחד לחובת הפרשה מספק בלא ברכה, והשני לחובת הפרשה עם ברכה. וכיוון שיש שוני בין סוגי הקמחים, יש צורך לקבוע שיעור לכל קמח, כמבואר בטבלה.", + "", + "6שיעור חלה 43 ביצים ועוד חומש ביצה (רי\"ף, רמב\"ם ביכורים ו, טו, רא\"ש, שו\"ע יו\"ד שכד, א). שיעור זה הוא בנפח קמח. כידוע במים שיעור הנפח והמשקל זהים, אולם קמח החיטה קל בכשליש עד כמחצית ממים בנפח זהה. השינוי תלוי בדחיסות הקמח וסוגו. לפיכך החישוב המדויק הוא בנפח. אמנם הכלבו (מח, ט) הסתפק האם מחשבים את נפח הקמח מאוורר או דחוס. אולם מכל הפוסקים הראשונים והאחרונים שלא הסתפקו בזה, עולה במפורש שמשערים את הקמח כפי נפחו שלפנינו. וכ\"כ במפורש תוס' מנחות נב, ב, 'חסרה'; מאירי פסחים מח, ב; מ\"א תנו, ד, פר\"ח א, מחה\"ש. לפיכך הטוב ביותר להכין כלי של שיעור נפח חלה, כדי למדוד בו את הקמח כפי שהוא, וכל שיש בו שיעור נפח של 2.160 ליטר, יפרישו בברכה, ולכתחילה טוב שיהיה 2.200 ליטר.אולם פעמים רבות אין כלים לחישוב הנפח אבל יש משקל או שהקמח מגיע באריזות לפי משקל, לשם כך שיערו הפוסקים את משקלו. אלא שכאשר מחשבים את משקלו, חוזר הספק למקומו, מפני שכאשר שיעור נפח החלה דחוס – משקלו (בקמח חיטה לבן) כ-1.550 ק\"ג, וכשהוא מאוורר – 1.250 ק\"ג. וכיוון שאיננו יודעים לקבוע את מצב הקמח אם מאוורר או דחוס, יש צורך לקבוע בטבלה שלמעלה שני שיעורים, שאם הגיע לנמוך צריך להפריש חלה בלי ברכה, ואם הגיע לגבוה מפרישים בברכה.
הרחבה לחישוב שיעור חלה: לרמב\"ם אם נשווה נפח זהה של קמח ומים, יהיה הקמח קל בכשליש (פהמ\"ש עדויות א, ב), ומשקל קמח החייב בחלה כ-520 זוזים מצרים (דרהמים) (ביכורים ו, טו). על פי זה חישב ר' חיים נאה ששיעור החייב בחלה 1.666 קילו (נפח ביצה – 57.6 סמ\"ק, כפול 43.2 הוא 2.488 ליטר). אולם בחישובו נפל שיבוש, שהוא נעשה לפי הדרהם הטורקי שהיה בימיו ומשקלו 3.205 גרם, ולפני כארבע מאות שנה הטורקים הוסיפו על משקלו כ-12%, ואילו הדרהם שהיה לפני הרמב\"ם שקל רק 2.83 גרם (פנה\"ל ברכות י, י, 11). לכן למעשה שיעור ביצה הוא 50 סמ\"ק, ושיעור נפח החייב בחלה – 2.160 ליטר. [אמנם עפ\"י שיעור חלה מדוקדק לרמב\"ם, לפי 520 דרהם כפול 2.83 גרם, יוצא שביצה היא 50.94 סמ\"ק, ושיעור חלה 2.200. אולם מנגד נמצאו מטבעות דרהם במשקל 2.81 גרם, וממילא ביצה 50.58, ושיעור נפח חלה 2.185 ליטר. ולמנהג אשכנז הקדום שיעור ביצה בכ-46 סמ\"ק, וממילא שיעור נפח חלה – 1.987 ליטר (מידות ושיעורי תורה לרב בניש יג, ד-ה). ושיעור אשכנז תואם את האמות הרומאיות והמצריות. גם לרמב\"ם עדויות א, ב, השיעור האמיתי הוא מעט פחות. לסיכום, כיוון שכלל שיעורי חכמים נוטים להיות עגולים, יש לקבוע שביצה 50 סמ\"ק, וממילא צריך להפריש חלה בברכה משיעור 2.160, ולקלות החישוב בכלים שאינם מיועדים לחישוב 2.160, טוב לעגל ל-2.200].
עוד ספק התעורר, שכאשר מדד ר\"ח נאה את נפחו של הקמח לעומת המשקל, מצא שפעמים שיעור המשקל כמחצית משיעור הנפח, ולא שני שליש, לכן הורה להפריש חלה בלי ברכה כבר ממשקל 1.250 גרם קמח חיטה. בפועל, לפי חישובים שעשינו, כאשר הקמח דחוס, משקלו מעט יותר משני שליש, ובקמח מלא הרבה יותר משני שליש, וכך מובא בטבלה למעלה לעניין הפרשה בברכה. ואולי בעקבות האחסון בשקיות ארוזות הדחיסות כיום רבה יותר. בכל אופן, כדי לצאת מהספק, נוהגים כיום לתת שני שיעורי משקל למצוות החלה, האחד, להפרשת חלה מספק בלא ברכה, והשני לשיעור הפרשת חלה עם ברכה. ואמנם היה אפשר לטעון, שכאשר יש ספק אין חובה להפריש חלה, וכפי שלמדנו, שהואיל וכיום דין חלה מדרבנן, מיקלים בספקות (שו\"ע יו\"ד שכה, א, וש\"ך ב; שו\"ע יו\"ד של, ד, וש\"ך ח. ועי' משפטי ארץ ב, 13). אולם אפשר לומר שכל שהוא ספק תמידי, יש להחמיר, כדוגמת דין הכחל ואשם. בכל אופן מהיות טוב נוהגים להחמיר להפריש בלי ברכה משיעור שיש ספק אולי יש בו שיעור נפח חלה (עי' במשפטי ארץ ב, 2, ובטבלה בעמ' 477, ובתבואות השדה עמ' קמז). בטבלה שלנו החישוב לפי נפח ביצה של 50 סמ\"ק, ולגבי שיעור הפרשה עם ברכה עגלנו כלפי מעלה כדי לצאת מהספק.
המפריש משיעור מסופק בלי ברכה, ואח\"כ צירף אליו עוד שיעור ועתה הוא חייב בחלה בלא ספק, צריך לחזור להפריש בלי ברכה.
לצל\"ח ולחזו\"א הביצים בעבר היו כפליים מבימינו, ונפחן קרוב ל-100 סמ\"ק, ושיעור חלה 4.320 ליטר, אמנם לפי מדידותיו של החזו\"א משקל קמח חיטה מעט יותר ממחצית מנפחו ולא שני שליש, ולכן חייב להפריש בברכה מקמח במשקל 2.250 קילו (עי' משפטי ארץ ב, א). (כיוצא בזה בבא\"ח צו יט, מחשב המשקל כנפח, ויוצא קרוב לשיעור חזו\"א, ועי' בפנה\"ל ברכות י, ו, 7). אולם למעשה לא נוהגים לחשוש לשיטתם שיש עליה קושיות גדולות (ועי' תבואת השדה ד, א, שרשז\"א וריש\"א כתבו שנוהגים כר\"ח נאה).
יש מפקפקים בקמח מלא שאולי הפרידו הסובין (קליפת הגרעין) והחזירום לקמח, ואולי באופן זה אינם מצטרפים לשיעור ויש לנכותם מהשיעור, שכן מבואר במשנה חלה ב, ו: \"חמשת רבעים קמח – חייבים בחלה הם ושאורן וסובן ומורסנן… ניטל מורסנן מתוכן וחזר לתוכן – הרי אלו פטורין\". (כ\"כ במשפטי ארץ ב, 2. ולתבואת השדה ד, ה, יש להוסיף מחמת הספק 15% לשיעור ברכה). ואין נראה לחשוש לזה, מפני שמבואר בגמ' שבת עו, ב, ובמפרשי המשנה, שאין לצרף המורסן שהוחזר מפני שאין רגילים להכין כך עיסה מלבד עניים. אולם כיום שהסובין נחשבים כמשביחים את העיסה, כך רגילים להכין עיסה, ופשיטא שהסובין מצטרפים. וכ\"כ הרב מכטה באמונת עתיך 112. ←
ויש לשאול, הרי שיעור חלה הוא כשיעור המן, היינו כשיעור שאדם ממוצע אוכל ביום. ואם נניח שערכו הקלורי כחיטה או שעורה (מאה גרם כ-330 קלוריות), הרי יוצא שאדם היה אוכל ביום קרוב ל-5,000 קלוריות, ואדם רגיל ב��מינו צריך לאכול כ-2,000 עד 2,500. ולעיתים גם היו אוכלים בשר בערב. ועיין במשנה כתובות ה, ח, שהקמח שהספיק לאשה ענייה לשבוע הוא שני קבים חיטה (כאשר שיעור חלה שהוא שיעור נפח אכילה יומית – קב ושלושת רבעי). וכן למדנו לעניין אכילת פרס, שנפח הלחם שאדם ממוצע היה אוכל ביום כשמונה ביצים (עירובין פב, ב, פנה\"ל ברכות י, ז, 8). אמנם אכלו עם הלחם עוד מאכלים, אבל הלחם היה עיקר המזון. לפיכך יש לומר שערכו הקלורי של המן היה נמוך באופן משמעותי מדגן, וכל אדם קיבל ממנו כפי השיעור הנצרך לו. אכן מבחינת הנפח, שיעור חלה דומה לנפח המאכלים שאדם רגיל לאכול ביום." + ], + [ + "חלה / צירופי בצק ומאפים", + "בצקים או מאפים, שאין באחד מהם שיעור חלה, והצטרפו יחד לשיעור – חובה להפריש מהם חלה בברכה. בשתי דרכים נוצר הצירוף. א) כאשר שני הבצקים נדבקו זה בזה בעת הלישה או האפייה עד שאם יפרידום ינשכו זה את זה, היינו שייתלש מעט מהבצק או המאפה של זה לזה. ב) כאשר הבצקים או המאפים מונחים בכלי אחד או בשקית אחת או כאשר הם מכוסים במפה – הם מצטרפים להיחשב לחם אחד (שו\"ע יו\"ד שכה, א). אם הניחו את המאפים או הבצקים במקרר, במקפיא, בתנור או בארון שקבוע בקיר, יש ספק אם הם מצטרפים – ולכן יש להפריש מהם חלה בלא ברכה.7במשנה חלה ב, ד: \"העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה – פטורים מן החלה עד שישוכו. רבי אליעזר אומר: אף הרודה ונותן לסל – הסל מצרפן לחלה\". ובפסחים מח, ב, מבואר שהלכה כר' אליעזר שאינו חלוק על תנא קמא. וכן נפסק ברמב\"ם ושו\"ע שכה, א.
על פי הגמרא פסחים מח, ב, נחלקו הראשונים האם תנור מצרף, לרמב\"ם ודעימיה, אינו מצרף, ולרא\"ש ודעימיה מצרף. וכיוון שרבים סוברים כרא\"ש, אף שחלה בזמן הזה דרבנן, יש לצרפן שנית בסל ולהפריש בברכה. וכשאין אפשרות לצרפן, יפריש בלא ברכה. וכן הדין לגבי צירוף על ידי מקרר, מקפיא וארון קיר (תבואת השדה ג, כח; שש\"כ מב, הערה לט; משפטי ארץ ב, טז; קדושת הארץ ה, ז). שולחן, ספק אם מצרף הואיל ואין לו דפנות ככלי (פסחים מח, ב), וכתבו הפוסקים שהואיל וחלה בזמן הזה מדרבנן, אינו מצרף (רמב\"ם ושו\"ע יו\"ד שכה, א, ש\"ך ב). י\"א שרק כאשר המאפים עטופים במפה מכל צדדיהם מצטרפים (אגודה ומהרי\"ל), ולהלכה גם אם הם מכוסים במפה מלמעלה, מצטרפים להפריש בברכה (חכמ\"א, ערוה\"ש, באו\"ה תנז, א, 'והסל'). מאפים שחלקם בתוך חלל הכלי וחלקם בערימה מעל חלל הכלי, לטור לא מצטרפים ולסמ\"ג בשם ר\"י מצטרפים, ויפריש בלא ברכה. ואם יכסה במפה, יפריש עם ברכה (כה\"ח תנז, כח). י\"א שהצירוף מועיל רק מיד לאחר הוצאתם מהתנור (מהר\"ם חלאווה ונמוק\"י), ולהלכה מצטרפים גם לאחר זמן או בעודם עיסות (מקדש מעט שכה, י; רב פעלים ח\"ד יו\"ד לו; משפטי ארץ ב, יג). יש אומרים שבצירוף סל צריך שגם יגעו זה בזה (סמ\"ג ורא\"ש), ולמעשה גם בלא מגע מצטרפים (רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד שכו, א, פר\"ח, ר\"ח פלאג'י, רשז\"א, קדושת הארץ ה, ג, ועי' משפטי ארץ ב, 30). בכל הספקות שכתבתי לברך, כתבתי על פי המנהג. ואמנם בחלק מספרי זמנינו כתבו שלא לברך מחמת חשש ספק ברכות. אולם כיוון שרוב האחרונים ידעו שיש חולקים ובכל זאת פסקו להפריש בברכה, הרי שכך המנהג, ואין חוששים במנהג לספק ברכות. (עוד אפשר לומר, שאולי כל הדיונים והמחלוקות כשלא היתה כוונה מיוחדת לצרף, אבל כאשר רוצים לצרף, ויש במצב העיסות או המאפים צד של צירוף, כולם יכולים להסכים שמצטרף). לא כתבתי את דעת המחמירים למעלה, כי אין להכביד על הלומדים בכתיבת כל הדעות, וכתבתים כאן בהערה כדי שידעו המהדרים שטוב לחוש להם לכתחילה.
הפריש חלה מעיסה שלא היה בה שיעור חיוב, לא עשה כלום ואין קדושה בחלה שהפריש. לפיכך, אם הפרישו חלה משתי עיסות שלא היה בהן שיעור חיוב, ואח\"כ הצטרפו יחד, חובה להפריש מהן חלה בברכה (משנה חלה ד, ה; שו\"ע יו\"ד שכו, ה). במאפים העשויים ממינים שונים של דגן, לעיתים יש צירוף ולעיתים לא, כמבואר בשו\"ע שכד, ב (אבל אם עירבו קמחים שונים ממיני דגן – מצטרפים, כמבואר בהלכה ט). אין מפרישים מבצק שנעשה מקמח של שנה אחת על בצק מקמח של שנה אחרת, ואם הפריש לא עשה כלום, שכך גזרו חכמים, כדי שלא יטעו לחשוב שגם מותר להפריש תרו\"מ משנה על חברתה. אבל מאידך אם צירפו בצק פחות מכשיעור משנה אחת על פחות מכשיעור משנה אחרת, צירופם מחייבם, וצריך לעשות עיסות נוספות משתי השנים כדי להפריש מהן על העיסה שמעורב בה קמח משתי שנים (שו\"ע יו\"ד שכד, ח; ש\"ך טז, לעיל ח, ה).", + "מי שאינו מעוניין לאפות לחם בשיעור החייב בחלה, אינו צריך לאפות יותר מכדי צורכו כדי לקיים את המצווה. אבל למי שמתכוון לאפות שיעור החייב בחלה, אסור לחלקו לשניים כדי להיפטר מהמצווה (ירושלמי חלה ג, א; שו\"ע יו\"ד שכד, יד). ואף שהמצווה כיום מדברי חכמים, והכהנים אינם יכולים לאכול את החלה מפני הטומאה, אסור להשתמט מהמצווה, כי על ידי קיומה אנו מתקשרים לרעיון שגנוז בה.", + "שתי עיסות או שני מאפים שיש בכל אחד מהם שיעור חלה, אפשר להפריש מאחד על חבירו כל עוד הם במקום אחד בבחינת 'מוקף' (כמבואר לעיל ט, ג). בדיעבד, אם הפריש שלא מהמוקף – יצא, וכן נוהגים לכתחילה כאשר שכחו להפריש חלה וכבר חילקו את המאפים לאנשים אחרים, שמפרישים חלה ממאפה אחד על מאפים שבמקום אחר (שו\"ע יו\"ד שכה, ב; שלא, כה; לעיל ט, ג)." + ], + [ + "חלה / פטורה", + "שני בצקים שונים שמקפידים שלא יתערבבו, כגון בצק שמרים ובצק פריך, אינם מצטרפים. ולא עוד אלא אפילו בצק אחד שעומדים לחלקו לשני חלקים, חציו למאפה מתוק וחציו למאפה מלוח, למרות שהוא עכשיו בצק אחד, אין החלקים שעומדים להתחלק מצטרפים (שו\"ע יו\"ד שכו, א).", + "נשים שלשו יחד בצק על מנת שכל אחת מהן תיקח את חלקה לעצמה, למרות שיש שיעור חלה בבצק המשותף, כיוון שהן עומדות לחלקו, אינו מצטרף לשיעור. ואפילו אם יאפו את הכל בתנור אחד, כל זמן שכל אחת מכירה את המאפה שלה והיא מקפידה לקחתו לעצמה, המאפים אינם מצטרפים לשיעור.", + "לפיכך נשים שרוצות לאפות יחד לחמים או עוגות כדי לזכות במצווה, אם אין לכל אחת מהן שיעור חלה בפני עצמה, עליהן להקפיד להיות שותפות מלאות בכל המאפים עד גמר האפייה, ואחר האפייה תיקח כל אחת את חלקה לעצמה באקראי, היינו בלא שיהיה סימון שזה המאפה שלה, וכך תוכל אחת מהן להפריש חלה עבור כולן. אבל אם כל אחת קולעת לעצמה בצק בצורה מיוחדת ומקפידה לקחתו אח\"כ, כיוון שלפני האפייה חילקו את העיסות, אין העיסות שלהן מצטרפות. וכן גננת שאופה עם הילדים חלות לקראת שבת, וכל ילד לש לעצמו את בצקו ומדביקים עליו את שמו, אין החלות שלהם מצטרפות.8משנה חלה ד, א: \"שתי נשים שעשו שני קבין ונגעו זה בזה – אפילו הם ממין אחד פטורים. ובזמן שהם של אשה אחת – מין במינו חייב ושלא במינו פטור\". ירושלמי שם: \"אמר ר' יוחנן: סתם אשה אחת אינה מקפדת, שתיים מקפידות הן. אשה אחת שהיא מקפדת (כגון שיש לה שני סוגי בצקים שאינה רוצה שיתערבו) עשו אותה כשתי נשים. שתי נשים שאינן מקפידות – עשו אותן כאשה אחת\".
כאשר לשים בצק כשיעור ומקפיאים חלקו לשבת הבאה, יש להפריש חלה בברכה. ואמנם יש חוששים שחלוקת הבצק לאפייה בימים שונים מחלקת את השיעור ומפרישים בלא ברכה (לקט העומר ז, הערה ט). אולם המנהג להפריש בברכה (משפטי ארץ ב, 46; תבואת השדה ד, 7). וכן נראה, מפני שכאשר מקפיאים ברור שאם יהיה צורך יוציאו מהמקפיא ויאפו, הרי שאולי יבואו לידי צירוף, ודינם כדין נחתום כמבואר בשו\"ע שכו, ב. ואין לטעון שכאשר מחלקים לימים שונים אין זו דרך לישה, משום שכיום ניתן להקפיא, וממילא מקובל ללוש כשיעור ולאפות חלק ולהקפיא חלק, וכיוון שהחיוב בשעת הלישה – חייבים להפריש בברכה.
לעיתים עורכים מסיבה והשכנים והקרובים מביאים מאפים שונים שהכינו בעצמם, ולא הפרישו מהם חלה, כי לא היה בהם שיעור, ואם אספו את כל המאפים לתוך סל או קופסה, ויש שם מאפים כשיעור חיוב חלה מסוג אחד של בצק שאין מקפידים שלא יתערב, כגון מבצק שמרים רגיל ללחם וחלות ולחמניות, או מאפים מבצק שמרים מתוק לעוגות, או מבצק פריך, כיוון שהניחום במקום אחד לצורך המסיבה, הם מצטרפים וצריך להפריש מהם חלה. אבל מאפים מבצקים שונים שמקפידים שלא יתערבו בשעת הלישה, אינם מצטרפים. מאפים מסוג אחד של בצק, שחלקם ממולאים בשוקולד וחלקם בריבה – כיוון שהבצק מסוג אחד – מצטרפים. אבל מאפים חלביים עם בשריים או אפילו פרווה אינם מצטרפים, כי מקפידים לחלקם לפני האפייה (קדושת הארץ ה, יא-יד).
כאשר לשו כשיעור על מנת לחלק ולכן היו פטורים מחלה, אף אם הוסיפו אח\"כ בצק כדי להגיע לשיעור חיוב – החלק שנילוש בתחילה הופקע לגמרי מהמצווה, הואיל וכבר היתה לו שעה שהיה בו כמות של שיעור חיוב ונפטר (רמב\"ם ושו\"ע יו\"ד שכו, ד)." + ], + [ + "חלה / הקמח והנוזלים", + "המצווה להפריש חלה מבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר (במדבר טו, יט): \"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ\". לפיכך הבצק החייב במצווה הוא בצק שמכינים מאחד מחמשת מיני דגן, שהם: חיטה, שעורה, כוסמין, שבולת שועל ושיפון. ייחודם בכך שהם יכולים להחמיץ, ולכן ניתן להכין מהבצק שלהם לחם ועוגות, וכאשר מקפידים שלא יחמיצו ניתן להכין מהם מצת מצווה לפסח. אבל העושה מאפה מקמח תירס או אורז, אינו חייב בחלה, הואיל ובצקם אינו יכול להחמיץ ואינו נקרא לחם, ולכן גם אי אפשר להכין מהם מצות לפסח (פנה\"ל פסח ב, ג). ראוי לציין שיש מין קטניות שנקרא כוסמת, וגם אם יעשו ממנו קמח, אינו חייב בחלה, הואיל ואינו מין דגן.", + "עירב קמחים מחמשת מיני דגן ועשה מהם עיסה אחת שיש בה שיעור חלה – חייב בחלה (שו\"ע יו\"ד שכד, ב). עירב קמחים מחמשת מיני דגן עם חומרים אחרים כקורנפלור, סוכר, קקאו וביצים, אם התקיימו בתערובת שלושה תנאים – מפרישים חלה בברכה: א) יש למאפה טעם דגן, ב) יש בקמח של מיני הדגן שיעור חלה, ג) מיני הדגן הם רוב – מפרישים חלה בברכה. ואם התנאי השלישי לא התקיים, היינו יש במאפה טעם דגן ושיעור חלה, אבל מיני הדגן אינם רוב – מפרישים חלה בלא ברכה. ואם אחד משני התנאים הראשונים לא התקיים, כלומר, אין במאפה טעם דגן או שאין בדגן שיעור חלה – פטורים מחלה.9. משנה חלה ג, ז: \"העושה עיסה מן החטים ומן האורז, אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ויוצא ב�� אדם ידי חובתו בפסח, ואם אין בה טעם דגן אינה חייבת בחלה ואין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח\". לרמב\"ם (ביכורים ו, יא), ושו\"ע (שכד, ט-י), בדין קמח חיטה ואורז ישנו דין ייחודי, לפיו גם כאשר קמח החיטה מיעוט, כל שיש בתערובת טעם דגן, גם אם אין בו שיעור חלה, כיוון שתכונת האורז שהוא נגרר אחר החיטה, אם בכלל התערובת יש שיעור, צריך להפריש חלה (לרמב\"ם אף אין צריך שיהיה בחיטה שיעור כזית בכדי אכילת פרס, ולראב\"ד צריך). ולמדו מזה, שאם עירבו מיני דגן עם שאר מינים, שלדעת הרמב\"ם אם יש בדגן שיעור חלה, גם אם אינו רוב כל שיש בו כזית בכדי אכילת פרס – צריך להפריש חלה, ולראב\"ד צריך שהדגן גם יהיה רוב (תבואת השדה ג, 4, ועי' משנה ברורה תנג, יד). ולדעת רוב האחרונים, לדעת הרא\"ש גם אם אין בדגן שיעור חלה, כל שטעם המאפה הוא טעם דגן, ויש בכלל התערובת שיעור, חייבים בחלה (ובתנאי שיהיה כזית בכדי אכילת פרס – מ\"א, וי\"א שאפילו אם אין כזית בכדי אכילת פרס). וי\"א שדעת הרא\"ש כרמב\"ם (בית אפרים, אבני נזר).
והרבה ראשונים (רמב\"ן, רשב\"א, אור זרוע ועוד) פסקו כדעת רשב\"ג המובא בירושלמי ג, ה: \"לעולם אינה חייבת בחלה עד שיהא בה דגן כשיעור\". ולדעתם גם בקמח חיטה ואורז, כל שאין בקמח החיטה שיעור, פטורים מחלה. ואם יש שיעור חלה, גם אם אינו רוב, חייב בחלה. ובשאר המינים, רק אם יש שיעור והדגן הוא רוב – חייבים בחלה.
למעשה, לגבי כל התערובות (זולת חיטה ואורז), כל זמן שאין בדגן שיעור, פטור מחלה (והמהדרים מפרישים בלא ברכה כדעת הרא\"ש, עי' משפטי ארץ א, יד-טז). וכאשר יש בדגן שיעור אבל אינו רוב, מפרישים חלה בלא ברכה. ובחיטה ואורז, כל שיש במאפה טעם דגן, צריך להפריש חלה בלא ברכה, וכאשר יש שיעור בחיטה, מפרישים עם ברכה.", + "הלש את הקמח במשקים חשובים, חייב בחלה. ששה מתוך שבעת המשקים החשובים כשרים לאכילה, והם: מים, טל, שמן זית, יין, חלב, דבש דבורים (השביעי דם אסור באכילה). אבל אם לש את הקמח במשקים אחרים, כדוגמת מי פירות או מי ביצים, יש ספק אם העיסה חייבת בחלה, ויפריש חלה בלא ברכה. אמנם אם יוסיפו למי הפירות מעט מים, יש להפריש חלה בברכה.10משנה חלה ב, ב: \"עיסה שנילושה במי פירות חייבת בחלה\". לרוב הראשונים כך הדין בכל המשקים (רמב\"ן, רשב\"א, רשב\"ץ, ורבים בדעת הרמב\"ם). ולרא\"ש רק אם נילושה ב'שבעת המשקים' החשובים חייבת בחלה. לכאורה משו\"ע שכט, ט, משמע כרוב הראשונים שהנילוש בכל סוגי מי הפירות חייב בחלה, אולם באו\"ח תסב, ה, כתב שלא ללוש כשיעור, ויש מפרשים שחשש לדעת הרא\"ש שפטור מחלה (משנה ברורה תסב, כ, שער הציון כז). למעשה חוששים לדעת הרא\"ש, וכל שנילוש במשקים שאינם חשובים, מפרישים חלה בלא ברכה (ב\"ח, ש\"ך, פנים מאירות, ערוה\"ש, גרע\"י, אור לציון). ויש מפרשים שלדעת הרא\"ש רק הנילוש במים חייב בחלה (בית הלל יו\"ד שכט, א). ויש חששו לזה (בא\"ח). אבל כיוון שהיא דעת מיעוט בפירוש דעת מיעוט, המנהג שלא לחשוש לה ולהפריש בברכה. כשמוסיפים מעט מים למי פירות שאינם משבעת המשקים – יש להפריש בברכה. ואם הוסיפו להם מעט משבעת המשקים שאינם מים – יפרישו בלא ברכה, ואם יהיו רוב – יפרישו בברכה (שער המלך הל' ברכות ו, א, רע\"א ועוד רבים).
אם לשו את הקמח במי פירות, כיוון שעוד לא נרטב באחד משבעת המשקים החשובים, עדיין לא הוכשר לקבל טומאה מהידיים בעת הלישה. וממילא החלה שמפרישים טהורה, ואסור לטמאה או לאבדה בשריפה או בדרך אחרת, אלא יש להניחה בפח בתוך שקית ניילון, באופן שתירקב מעצמה בלא שהאדם יגרום לכך. בפועל, רוב החיטים כיום נשטפות במים, כך שהקמח כבר הוכשר לקבל טומאה לפני הלישה, וממילא אפשר לשרוף את החלה. אמנם כאשר יש ספק אם נשטפו, יש להחמיר שלא לשרוף את החלה." + ], + [ + "חלה / לחם", + "כפי שלמדנו המצווה היא להפריש חלה מהבצק שנועד לאפיית לחם, שנאמר (במדבר טו, יט-כא): \"וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ… מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם (הבצק שלכם) תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה לְדֹרֹתֵיכֶם\". בכלל 'לחם' כל מאפי הדגן כעוגות, קרקרים, ביסקוויטים, מאפים ממולאים בבשר, גבינה או ירקות, בייגלך, מקלות מלוחים ובקלאווה. אלא שעל הלחם רגילים לקבוע סעודה ולכן תמיד מברכים עליו 'המוציא' וברכת המזון, ואילו שאר המאפים נועדו לאכילת ארעי, ולכן רק כאשר קובעים עליהם סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון, וכאשר אוכלים אותם כדרכם, דרך ארעי, מברכים עליהם 'מזונות' ו'על המחיה'. לעומת זאת, על תבשילי דגן, כפתיתים ואיטריות, גם אם יקבעו סעודה, יברכו תמיד 'מזונות' ו'על המחיה', שהואיל והם תבשיל ולא מאפה, הם אינם לחם. זה הכלל, מאפה דגן נקרא לחם ומצווה להפריש ממנו חלה, ותבשיל דגן אינו לחם ואין מצווה להפריש ממנו חלה (כך דעת רוב הפוסקים, כמבואר בהלכה הבאה).", + "הבישול והאפייה נעשים בחום אלא שהבישול נעשה בתוך נוזלים רותחים, ואילו במאפה אמנם יש נוזלים, ובזכותם הוא נאפה ולא נשרף, אולם בעת אפייתו הוא אינו מונח בתוך נוזלים. בדרך כלל האפייה מתבצעת בתנור, אבל ניתן להכין מאפים גם במחבת או סיר שמונחים על אש. ואף שרגילים להניח בתחתיתם מעט שמן כדי שהבצק לא יידבק או כדי להוסיף בו טעם, כיוון שהנוזלים שמסביב לבצק מועטים, הם נחשבים מאפים. לפיכך יש להפריש חלה בברכה ממאפים כדוגמת מלוואח ומופלטה שנאפים על מחבת, וכובאנה וג'חנון שנאפים בסיר, ואם קובעים עליהם סעודה, מברכים 'המוציא' וברכת המזון.11מבואר בבבלי פסחים לז, א, וירושלמי חלה א, ג, שלריש לקיש מאפה הוא רק הנעשה בתנור או במחבת שחוממה לפני שהניחו בה את הבצק. ולר' יוחנן כל בצק שנאפה במחבת או סיר בלא נוזלים רבים, הוא מאפה. לר\"ח הלכה כריש לקיש, ולרובם המכריע של הראשונים הלכה כר' יוחנן, וכך דעת: שאילתות, בה\"ג, רמב\"ם, ר\"י, רא\"ש, רשב\"א, שו\"ע שכט, ב.
יש שהסתפקו לגבי כובאנה וג'חנון כאשר אופים אותם בסיר סגור בלחות רבה (שו\"ע יו\"ד המקוצר יו\"ד קע, יח). ויש שהסתפקו גם לגבי מלוואח ומופלטה, ולכן הורו להפריש מהם בלא ברכה (הלכות הארץ יב, 3). אולם אין להרבות ספקות בחינם, וכיוון שהבצק של כל המאפים הללו עבה, למרות שעירבו בו נוזלים רבים, כל עוד הוא אינו נשפך כנוזלים, ואין מניחים אותו בתוך נוזלים רבים, דינו כמאפה. ולכן כל המאפים הללו חייבים בחלה והקובע עליהם סעודה מברך 'המוציא' וברכת המזון.
כתבתי שגם אם הניח מעט שמן בסיר או במחבת להטעמה, עדיין נחשב מאפה, ובזה נדחים ספקות רבים. ואמנם יש שהבינו שרק כאשר מטרת הנוזלים למנוע הידבקות הוא מאפה (עי' רמ\"א או\"ח קסח, יד), אולם מסתבר שרק כאשר חלק ניכר מהבצק שקוע בנוזלים, הוא נחשב כמבושל, וכך משמע ממאירי פסחים לז, א, ור\"ש חלה א, ד. וכ\"כ במקדש מעט שכט, ב." + ], + [ + "חלה / בצק עבה שנועד לבישול", + "כאשר מתכוונים להכין מהבצק סופגניות, איטריות, פתיתים, כיסנים (קרפלך) או שקדי מרק – כיוון שמתכוונים להכינם לאכילה על ידי בישול במים או טיגון בשמן עמוק, הם פטורים מחלה. ויש אומרים שכל הבצקים הללו חייבים בחלה, משום שזמן החיוב בחלה הוא בעת לישת הבצק, וכיוון שהבצק שלהם עבה וראוי לאפייה כלחם, אף שהכוונה לבשלם, חובה להפריש מהם חלה (ר\"ת). למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, שהואיל ומתכוונים לבשל את הבצקים הללו – אין הם נחשבים לחם, וגם אם יקבעו עליהם סעודה – ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה'. אלא שלכתחילה כדי לצאת ידי כל הדעות, נוהגים להפריש מהם חלה בלא ברכה.12. לר\"ת כיוון שזמן חיוב החלה בעת הלישה, כל בצק שראוי לעשות ממנו לחם חייב בחלה, וכל מה שנחלקו ר' יוחנן וריש לקיש במעשה אלפס, הוא בבלילה רכה שנשפכה למחבת או לסיר ונאפתה, כדוגמת עוגה בחושה, אבל אם העיסה היתה עבה, גם אם אח\"כ בישלו אותה, חייבת בחלה. וכך דעת רוקח, יראים, רבנו פרץ, כלבו והשלמה. אמנם נחלקו בדעת ר\"ת, י\"א שרק אם הבצק יראה בסוף דומה ללחם, כדוגמת סופגניות ופריקסה, יהיה חייב לר\"ת בחלה, אבל איטריות וכדומה, כיוון שאין צורתן צורת לחם – גם לר\"ת פטורות (תר\"י, מהרי\"ט אלגזי). וי\"א שגם בצק איטריות חייב בחלה, הואיל והבצק היה עבה (מרדכי, או\"ז, פנים מאירות).
אולם לדעת רובם המכריע של הראשונים, רק בצק שנועד לאפיה נחשב לחם וחייב בחלה, אבל אם הוא נועד לבישול או לטיגון בשמן עמוק, כיוון שלא יהיה לחם, פטור מחלה (ר\"ש, רי\"ד, רמב\"ן, רמב\"ם, ראבי\"ה, רשב\"א, מאירי, מהר\"ם חלאווה, רבנו ירוחם, חינוך). וכן פסקו שו\"ע שכט, ג, גר\"א ושועה\"ר. אולם הש\"ך שכט, ד, כתב שיש לחשוש לדעת ר\"ת ודעימיה, וכ\"כ הרבה אחרונים, ומהם: בא\"ח, דעת קדושים. ואף שהיה אפשר להקל מפני שכך היא דעת רוב הפוסקים וחלה בזמן הזה מדברי חכמים, לכתחילה נוהגים להחמיר, הואיל ואין בכך טורח והפסד.
כאשר הקמח או הבצק נחלטו במים רותחים, כמו פחזניות וביגלה גדול, כל עוד המים הרותחים לא הכינום לאכילה אלא האפייה היא שהכינה אותם לאכילה, הם נחשבים מאפה וחייבים בחלה בברכה (שו\"ע יו\"ד שכט, ח; ועי' משפטי ארץ א, ט; דברי דוד ד, יו\"ד מט). מנגד, אם הבישול הפך את הבצק לראוי לאכילה, לדעת רוב הפוסקים האפייה שאח\"כ לא תחייבו בחלה. לפיכך, קוגל פטור מחלה, הואיל וכבר בשלב בישול האיטריות הן מוכנות לאכילה, למרות שאח\"כ טעמן יושבח על ידי אפייתן בסיר. וממילא גם אם יקבעו על קוגל סעודה לא יברכו 'המוציא' וברכת המזון (עפ\"י רמב\"ן, ור' דוד פסחים לז, א. מנחת שלמה ח\"ג קנח, טז; ושלא כריש\"א קובץ תשובות ג, ל, ועי' משפטי ארץ א, 27).
בצק של קובה פטור מחלה, מפני שבנוסף לכך שהכנתו בבישול, מערבים בו בורגול ואין זו לישה רגילה (בנין אב ד, ס). אם הכינו סופגניות בתנור אפייה ולא בטיגון בשמן עמוק, כמובן שלכל הדעות צריך להפריש מהבצק חלה בברכה.", + "אם יאפו חלק מהבצק שמתכוונים לבשל, אפילו כשיעור עוגייה קטנה, לכל הדעות יהיו חייבים להפריש חלה בברכה מאותו מאפה. וזו העצה למי שרוצה לצאת מהספק ולזכות במצווה, להחליט מראש לאפות מהבצק עוגייה קטנה בתנור או על מחבת (מהר\"ם מרוטנבורג, שו\"ע יו\"ד שכט, ד).13כאשר מתכוונים לאפות מקצת יתכן וירצו בסוף לאפות הכל, ולכן תקנו חכמים, שכל אימת שמתכוונים לאפות מקצת, כל הבצק יתחייב בחלה בברכה (ט\"ז שכט, ה; ש\"ך ו). וכך הנהיג מהר\"ם מרוטנבורג כדי לצאת מהספק.
יש סוברים שיפריש חלה בברכה כב�� מהבצק, הואיל ומתכוון לאפות מקצתו (ב\"ח). ויש אומרים שרק לאחר אפייתו (ב\"י). ומחמת הספק יש להפריש לאחר האפייה.
התכוונו לאפות את הבצק העבה ואח\"כ נמלכו לבשלו או לטגנו בשמן עמוק, לכל הדעות חייבים להפריש ממנו חלה בברכה, הואיל ובעת לישתו התכוונו לאפותו. קל וחומר במצב הפוך, כאשר לשו את הבצק כדי לבשלו ונמלכו ואפו אותו, שחובה להפריש ממנו חלה בברכה, הואיל והוא לחם (שו\"ע יו\"ד שכט, ג)." + ], + [ + "חלה / בלינצ'ס ולחוח", + "ככלל הבצק שנועד לאפייה הוא בצק עבה, ולעומת זאת כאשר מכינים עיסה נוזלית לבישול, כמו דייסה ומרקים שיש בהם קמח רב, פטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלימה, יברכו 'מזונות' ו'על המחיה'.", + "אמנם לעיתים שופכים את העיסה הנוזלית לתוך סיר או תבנית או מחבת, ושם בהדרגה היא הופכת למאפה, כדוגמת חביתיות. וכיוון שיש להן צורה של לחם, היינו צורה של מאפה – חובה להפריש מהן חלה, ואם יקבעו עליהן סעודה, יברכו עליהן 'המוציא' וברכת המזון. אמנם חיוב הפרשת החלה חל עליהן רק בגמר אפייתן, כי בעודן עיסה לא נחשבו עיסת לחם (התרומה; תורת הארץ ח\"א ד, צב-צג). ויש לשים לב שגם לאחר האפייה הן יתחייבו בחלה רק אם יהיה בקמח שלהן שיעור חיוב, וכיוון שבדרך כלל אין במאפה אחד שיעור חיוב חלה, רק אם מצרפים יחד כמה מאפים (כמבואר לעיל בהלכה ז), צריך להפריש מהם חלה.", + "וכן דין פנקייק, לחוח, בלינצ'ס, וופל בלגי וכיוצא בהם, שהואיל ויש להם צורת לחם, היינו צורת מאפה, כלומר שיש להם עובי שנוצר מתפיחה של אפייה, חייבים בחלה, ואם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלימה, יברכו 'המוציא' וברכת המזון. אבל אם עשאום דקים במיוחד, אין להם צורת מאפה, ופטורים מחלה, וגם אם יאכלו מהם כשיעור סעודה שלימה יברכו 'מזונות' ו'על המחיה'. כאשר יש ספק אם הם רגילים או דקים במיוחד, מפרישים חלה בלא ברכה.14ברכות לז, ב, \"טרוקנין חייבין בחלה… טריתא פטורה מן החלה\". בשני המקרים מדובר על בצק נוזלי, אלא שבטרוקנין נוצר מאפה עבה, ובטריתא מאפה דק, וביאר הרא\"ש שהואיל ואין לה צורת לחם, אינה חייבת בחלה. וכן מבואר בשו\"ע שכט, ה, ובשו\"ע או\"ח קסח, טו. והתלבטו הפוסקים בהגדרת צורת לחם, וממילא בדין פנקייק, קרפ, לחוח, בלינצ'ס, וופל בלגי, ורבים כתבו שאם הם עבים חייבים בחלה ודקים פטורים. ויש שרצה לקבוע שאם עוביים פחות מ-3 מילימטר פטורים, יותר מ-7 חייבים (שו\"ע יו\"ד המקוצר יו\"ד קע, יט), ויש אומרים שאם העיסה הנוזלית נשפכת למחבת ומיד נעשית מוכנה לאכילה, אינה בצורת לחם ופטורה. ואם היא עבה ואפייתה נמשכת כמה דקות, יש לה צורת לחם וחייבת בחלה (תבואת השדה ה, יד). ונראה לענ\"ד שאלו סימנים חיצוניים שלא ניתן להורות הלכה על פיהם, שכן לא ניתן להציע שימדדו את עובי הפנקייק, וכן משך העשייה תלוי גם בחום המחבת. לכן מוכרחים לומר, שככלל כל המאפים הללו חייבים בחלה, ורק במקרים יוצאי דופן, שעשאום דקים עד שאין נראית בהם צורת לחם, היינו צורה של מאפה מרוב דקיקותם – פטורים. וכן מצינו בפוסקים שוופל הוא הדוגמא המצויה לטריתא שפטורה, והכוונה לשכבה דקיקה אחת מהוופל המצוי, שנכסס מרוב דקותו ויבשותו, ולא לוופל בלגי שהוא עבה." + ], + [ + "חלה / דינים שונים", + "חלה שהתערבה בבצק: הפרישו חלה וחזרה והתערבה בבצק, אם היה בבצק כנגדה פי מאה, החלה בט��ה. אם לא היה בבצק פי מאה, הבצק אסור. ואם עדיין לא התחילו לאכול מהמאפה, יכול זה שהפריש את החלה ללכת לחכם, שישב יחד עם עוד שני אנשים כבית דין, ויתירו לו את הפרשת החלה מעיקרה. שכן הפרשת חלה כמוה כנדר, וכשם שאפשר להתיר נדר כך אפשר לבטל את הפרשת החלה (רמ\"א שכג, א). המבקש התרה יאמר לפניהם שהוא מתחרט על כך שהפריש חלה, ואם היה יודע שהיא תתערב בבצק לא היה מפריש אותה. והם יאמרו לו שלוש פעמים: \"מותר לך\" או \"החלה בטלה\", ובכך הבצק או המאפה נעשים מותרים, ועליו לחזור ולהפריש מהם חלה בלא ברכה (הלק\"ט א, מח; ברכ\"י שכג, ב; יבי\"א יו\"ד א, כא; ולחת\"ס יו\"ד שכ, יש לברך. וכן הדין בתרו\"מ לעיל ט, ד, 7).", + "חלת חוץ לארץ: כפי שלמדנו (בהלכה ג-ד), תקנו חכמים להפריש חלה גם בחוץ לארץ, ואף שבזמן שרוב ישראל אינם בארץ, גם בארץ מצוות החלה מדברי חכמים, מצוות ההפרשה בחוץ לארץ קלה יותר, הואיל ומעיקרה היא מדברי חכמים. הביטוי המרכזי לכך, שבארץ ישראל צריך להפריש חלה מהמוקף, היינו שאם רוצים להפריש מבצק אחד על בצק אחר כאשר בכל אחד מהם יש שיעור חלה, צריך ששניהם יהיו באותו מקום (כמבואר בהלכה ז), אולם בחוץ לארץ אפשר להפריש גם על בצק שאינו באותו מקום. לא זו בלבד, אלא שמותר לאפות את הבצק ולהתחיל לאכול ממנו, ורק לקראת סיום אכילתו להפריש ממנו חלה על מה שכבר אכלו (שו\"ע יו\"ד שכג, א).", + "שבת: כשם שאסור להפריש תרומות ומעשרות בשבת כך אסור להפריש חלה בשבת (שו\"ע או\"ח שלט, ד; משנה ברורה שלט, כו; לעיל י, ד). החושש שלא יספיק להפריש חלה לפני כניסת השבת יכול להתנות ולומר: \"מה שאפריש בשבת לחלה הרי הוא חלה\" ובשבת יברך ויפריש חלה, כמבואר לעיל (י, ד, 1). בחוץ לארץ, כפי שלמדנו, מותר לאכול מהמאפה ולהשאיר מעט למוצאי שבת, וממנו להפריש חלה (רמ\"א שו\"ע או\"ח תקו, ג; משנה ברורה תקו, כא).", + "חלה של נוכרי: בצק של נוכרי פטור ממצוות חלה, ואף אם יהודי לש עבורו את הבצק, הבצק פטור. לפיכך, מאפייה שבבעלות גויים, אף אם כל העובדים יהודים, פטורה מהפרשת חלה. ושלא כמו בתרומות שאם ירצה הנוכרי להפריש תרומה – תרומתו תתקדש, בחלה גם אם יפריש – חלתו לא תתקדש (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד של, א; שלא, מד; לעיל ח, יא). ואומרים זאת לגוי, כדי שידע שאין צורך להקפיד שדווקא כוהנים יאכלו את החלה שהפריש (ש\"ך של, ג). בצק ששותפים בו ישראל ונוכרי, אם יש בחלק הישראל קמח בשיעור של חיוב חלה, חלקו של הישראל חייב בחלה (שו\"ע יו\"ד של, ג)." + ] + ], + [ + [ + "מצוות התלויות בארץ / כלל המצוות התלויות בארץ", + "התורה ניתנה לישראל כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה בארץ ישראל, ומתוך כך תמשך הברכה לארץ וממנה לכל העולם. כי בארץ ישראל מתגלה מלכותו של ה', תורתו וברכתו, וממנה הן מתפשטות לכל העולם, ואילו בחוץ לארץ קשה לגלותן. ולכן בארץ מתגלה שה' הוא האלוהים, ואילו בחוץ לארץ הוא נקרא רק אלוהי האלוהים. ולכן אמרו חכמים, שישראל הגר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). וכן אמרו: כל זמן שאתם בארץ הריני לכם לאלוהים, אין אתם בארץ – כביכול אין אני לכם לאלוהים (תוספתא ע\"ז ד, ה). ולכן אמרו שמצוות ישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פ; רמב\"ן ויקרא יח, כה).", + "וכן נאמר: \"כִּי אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֵיכֶם נֹתֵן לָכֶם, וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ. וּשְׁמַרְתֶּם לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם. אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת בָּאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֵי אֲבֹתֶיךָ לְךָ לְרִשְׁתָּהּ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה\" (דברים יא, לב – יב, ב). משמע שחיוב המצוות הוא דווקא בארץ. אולם מנגד נאמר (שם יא, טז-יח): \"הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם. וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם… וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה מֵעַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר ה' נֹתֵן לָכֶם. [ואע\"פ כן גם כשתהיו בגלות] וְשַׂמְתֶּם אֶת דְּבָרַי אֵלֶּה עַל לְבַבְכֶם וְעַל נַפְשְׁכֶם וּקְשַׁרְתֶּם אֹתָם לְאוֹת עַל יֶדְכֶם וְהָיוּ לְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֵיכֶם\". הרי שאף בגלות מצווה לקיים את המצוות. ביארו חכמים, שאת המצוות שתלויות בארץ, היינו שקשורות לקרקע, מצווה לקיים בארץ בלבד, ואת המצוות שאינן תלויות בארץ – חייבים לקיים גם בגלות, כדי שנזכור אותן ונדע לקיימן כשנחזור לארץ. ועוד, שעל ידי קיומן נתעורר לתשובה, ונזכה לקרב את גאולתנו (ירושלמי שביעית ו, א; קידושין א, ח; בבלי קידושין לז, א; ספרי עקב מג-מד).", + "אלו הן המצוות התלויות בארץ: חלה, ערלה, כלאי זרעים, כלאי הכרם, חדש, לקט, שכחה, פאה, פרט, עוללות, ביכורים, תרומות ומעשרות, ראשית הגז, שביעית ויובל. לדעת רבים גם מתנות הזרוע, הלחיים והקיבה (להלן טו). ואף שעיקר חיובן של מצוות אלו בארץ, חיובן של רבות מהן מתפשט במידה מסוימת גם לחוץ לארץ (כמבואר בהערה). ויש עוד מצוות ציבוריות רבות שתלויות בארץ, כמו העמדת מערכת משפט, ועוד מצוות רבות שתלויות בבניית המקדש וקיומו, ובכל אלה לא נעסוק בפרק זה.1ערלה – הלכה למשה מסיני שנוהגת גם בחוץ לארץ, אלא שבארץ יש להחמיר בספק, ואילו בחו\"ל מקילים (לעיל ב, א). כלאי הכרם – מדברי חכמים שומרים גם בחו\"ל, אולם רק באופן החמור והמוסכם על כל הדעות (לעיל ג, ד). תרומות ומעשרות, תקנו שינהגו בארבע ארצות הסמוכות לארץ, ועתה חיובן התבטל (להלן יג). לקט שכחה ופאה, תקנו שינהגו גם בחו\"ל כשיש בכך צורך לעניי ישראל (להלן טו). מצוות חלה נוהגת מדברי חכמים גם בחו\"ל (להלן י). שביעית תלויה בארץ, אולם שמיטת כספים אינה תלויה בקרקע ונוהגת גם בחו\"ל (פנה\"ל שביעית ו, א). לגבי מצוות חדש נחלקו התנאים, ולהלכה נפסק שחיובה חל מהתורה גם בחו\"ל (קידושין לז, א; לעיל א, ה), אולם רק לאחר הכניסה לארץ התחייבו במצווה. גם זמן היתר התבואה הוא לפי עונת צמיחתה בארץ (לעיל א, ב), ואיסור קצירת החדש חל רק בארץ (לעיל א, ד).                 ←
נזכיר בקצרה את המצוות הציבוריות התלויות בארץ: מצוות ישוב הארץ על כל הכרוך בה, כמו מלחמת כיבושה, 'לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ', 'וְלֹא תְחָנֵּם', ערי לוויים וערי מקלט, ביעור עבודה זרה. מינוי מלך או מנהיגות אחרת שמעמדה כמלך. מינוי שופטים ושוטרים בכל שערי ישראל. סמיכת שופטים, קידוש חודשים, עיבור שנים, עגלה ערופה וזקן ממרא. בניית המקדש ועבודת הקרבנות. בתי ערי חומה, נגעי בתים, עיר הנידחת.", + "חיוב כל המצוות התלויות בארץ ישראל תלוי גם בעם ישראל, שחיוב כולן התחיל רק לאחר שעם ישראל נכנס לעיקר הארץ, היינו לעבר הירדן המערבי, שהוא ארץ שבע�� עמי כנען. וחיוב שביעית ויובל מהתורה – תלוי בהיות העם יושב בארצו כתיקונו, כל שבט בנחלתו (להלן יד). וחיוב חלה, תרומות ומעשרות, מהתורה – תלוי בהיות רוב העם בארץ (להלן הלכות ב, י, יא)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / תחילת החיוב", + "משעה שנכנסו ישראל לארץ התחייבו במצוות שמוטלות על כל יחיד ויחיד לעצמו, ואלו הן: חדש, ערלה, כלאי זרעים וכלאי הכרם. הארץ שחלו עליה מצוות אלו היא הארץ שנצטוו עולי מצרים לכבוש בעבר הירדן המערבי, כמבואר בפרשת מסעי (במדבר לד), ומשעה שעברו ישראל את הירדן חל החיוב על כולה, למרות שבפועל עוד לא כבשו אותה. וכיוון שעוד לפני כן כבשו את עבר הירדן המזרחי, גם אליו התפשט החיוב. אבל שטחים שמחוץ לגבול עולי מצרים, למרות שהם בגבול ארץ ישראל – מנהר מצרים ועד נהר פרת, לא התחייבו במצוות אלו, כל זמן שלא נכבשו על ידי כלל ישראל.2. החיוב משעה שנכנסו לארץ מבואר לגבי 'חדש' (קידושין לז, ב), חלה (נידה מז, א), ערלה (משנה ערלה א, ב), והוא הדין כלאיים שדינם כערלה. מצוות היחיד התלויות בארץ, כערלה וכלאיים, חלו על גבול עולי מצרים, שאותו נצטוו לכבוש, ולא על כל גבול ארץ ישראל. וחיובן נמשך מאז ולתמיד, שכן חיובן התחיל ברגע שעברו את הירדן עוד לפני שכבשו בפועל את הארץ, ולכן גם לא התבטל בזמן החורבן (ישועות מלכו תרומות א, כו; מלבושי יו\"ט; שאילת דוד; כרם ציון; גבולות השדה א, יג). אמנם יש סוברים שגם חיוב מצוות היחיד בטל בחורבן הראשון, ועל ידי קדושה שנייה חזרו והתחייבו מהתורה לתמיד בגבול עולי בבל (מהרי\"ט א, מז; מור וקציעה או\"ח שו; ערוה\"ש יו\"ד רצד, י). ויש מי שאומר שלדעת הסוברים שקדושה שנייה בטלה, גם חיוב ערלה וכלאיים בזמן הזה מדרבנן (משנה למלך). ויש מי שסובר שאף בזמן הבית השני חיוב ערלה היה מדרבנן, כי גם בה הצריך הכתוב רוב יושביה עליה (צל\"ח ברכות לו, א). והעיקר כדעת רוב הפוסקים, שחיובן מהתורה מימי יהושע בן נון ועד עולם בכל גבול עולי מצרים. ובסוריה וחו\"ל, ערלה מ'הלכה למשה מסיני', וכלאי הכרם מדברי חכמים (עי' משנה ערלה ג, ט).
לגבי מתנות עניים שמשאירים לעניים יש ספק (להלן הלכה טו), שכן מצד אחד משאירים אותן לעניים, ויש בזה צד ציבורי כמו בשביעית, ומצד שני זו חובה אישית לעוזבן בשדה, ואינן דומות לשביעית שהארץ כולה צריכה לשבות.", + "במצוות הקשורות לציבור, היינו, תרומות ומעשרות שניתנים מבעלי השדות לכהנים, ללוויים ולעניים, וכן שביעית ויובל שכוללים את כל ישראל, התחייבו רק לאחר שסיימו לכבוש את הארץ ולחלקה לשבטים. הכיבוש נמשך שבע שנים, והחלוקה לשבטים ונחלות, עד שקיבל כל אדם מישראל את נחלתו, נמשכה עוד שבע שנים. נמצא שבשנה ה-15 לכניסתם לארץ החלו לספור שנים לשמיטה ויובל ולהפריש תרומות ומעשרות ולהניח מתנות עניים, ובשנה ה-21 קיימו את השמיטה הראשונה, ובשנה ה-64 קיימו את היובל הראשון (ספרי עקב מא; פנה\"ל שביעית ויובל ה, א).3חיוב שביעית ויובל תלוי בסיום חלוקת הארץ לנחלות, כמבואר בספרא ויקרא כה, ג; ערכין לב, ב; פנה\"ל שביעית ויובל ה, א. סדר ההתחייבות במצוות התלויות בארץ לפי השנים מבואר בתוספתא מנחות ו, כ; רמב\"ם שמיטה ויובל י, ב; פנה\"ל שם.
החיוב בתרו\"מ החל בסיום חלוקת הארץ, כשקיבל כל אדם מישראל את נחלתו, כמבואר בנידה מז, א, וכתובות כה, א, ושם ברש\"י 'ולא נתחייבו', מבואר שמצוות תרו\"מ תלויה בספירת שנות השמיטה, שבשנים א' ב' ד' ה' מפרישים מעשר שני, ובשנים ג' ו' מעשר עני, ובשמיטה מפקירים את הפירות ופטורים מתרומות ומעשרות.", + "עד שהוקם בית המקדש בירושלים, היו אוכלים פירות מעשר שני ונטע רבעי סמוך למשכן שבשילה (משנה זבחים יד, ד-ח), ולשם היו מעלים את הביכורים. וכך נמשך הדבר במשך 369 שנות קיומו. לאחר מכן התקיים המשכן עוד 57 שנים בנוב ובגבעון, ומשם עלו לירושלים, לבית המקדש שבנה שלמה ועמד 410 שנה (זבחים קיח, ב; רמב\"ם בית הבחירה א, ב)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / סוריה", + "מעבר לגבולות שכבשו משה ויהושע, שבהם התנחלו שנים עשר השבטים, דוד המלך כבש את סוריה, ובכללה שטחים שבתחום גבולות ארץ ישראל כארם דמשק, ושטחים שמחוץ לגבולות הארץ, כארם נהריים שבין הפרת לחידקל. כיבושו נועד להכניע אויבים שהיו עלולים לאיים בעתיד על ישראל, ובמקום שיתפתחו שם ממלכות עוינות, העמיד שם דוד נציבים שגבו מהם מס לחיזוק מלכותו (שמואל ב' ח, ג-יג; י, טז-יט). אמרו חכמים שכיבוש זה לא נעשה כפי הסדר הראוי, שכן המצווה היתה לכבוש תחילה את כל ארץ כנען בגבולות המבוארים בפרשת מסעי (במדבר ל״ד:ב׳), והוא כבש את סוריה לפני שכבש את ירושלים שנשלטה בידי היבוסים (ספרי עקב נא). כפי הנראה דוד שינה מהסדר, מפני שלא התכוון לייעד את סוריה להתיישבות ישראלית, כי באותה התקופה עם ישראל עוד לא מילא כראוי את השטחים שנחל בימי יהושע בן נון. וסבר שאם הוא כובש את סוריה כדי להכניע אויבים ולגבות מהם מס לחיזוק מלכותו, אין זה נחשב שינוי מהסדר הראוי. לכן כיבושו נקרא – 'כיבוש יחיד', שנעשה לצורך חיזוק מלכותו ולא כדי ליישב את הארץ.", + "כיוון שהכיבוש היה שלא כסדר הראוי, התעורר ספק לגבי מעמדו. לדעת רבי מאיר, אף שסוריה נכבשה בכיבוש יחיד, חובה מהתורה לקיים שם את המצוות התלויות בארץ. לפיכך, חייבים להפריש בסוריה תרומות ומעשרות מהתורה, ואסור למכור שם בית לגוי. ולדעת רבי יוסי, כיוון שנכבשה בכיבוש יחיד, רק מדברי חכמים התחייבה במצוות התלויות בארץ ובכלל זה במצוות תרומות ומעשרות, ובשעת הצורך מותר למכור שם בית לגוי. וכן נפסק להלכה (גיטין ח, א-ב; ע\"ז כא, א; רמב\"ם ע\"ז י, ג). אמנם גם לרבי יוסי, כיוון שכל השטחים שעד נהר פרת הם בגבול ארץ ישראל, מצווה ליישבם ולקנות בהם בתים, ואפילו בשבת מותר לישראל לעבור על איסור חכמים של 'שבות' כדי לקנות שם בית (רמב\"ם שבת ו, יא).4בספרי עקב נא, מבואר שדוד \"עשה שלא כתורה\", שצוותה לכבוש תחילה את כל ארץ כנען ואת ירושלים, והוא כבש את סוריה לפני שכבש את היבוסי שישבו בהר המוריה סמוך לפלטרין (ארמון) שלו שבעיר דוד, ולכן מעמדה של סוריה הוא מעמד ביניים (וכן מובא בתוס' רשב\"א וריטב\"א). חכמים קראו לכיבושו – 'כיבוש יחיד'. ופירש רש\"י (גיטין ח, ב), מפני שלא היו שם כל ישראל יחד, וכבשה לצורכו ולא לצורך כלל ישראל. ונראה שכוונתו שלא כבשה לצורך ישוב הארץ, אלא כדי להעלות מס לחיזוק מלכותו, כמבואר בפסוקים שדוד הציב שם נציבים (שמואל ב' ח, ו).
כדברי הספרי כתב רמב\"ם (תרומות א, ג), שסוריה לא התקדשה כארץ ישראל, כי עדיין לא כבש את כל ארץ שבעת העמים היא ארץ כנען, וזאת למרות שכבש את סוריה על פי בית דין. ויש מהראשונים שכתבו שדוד כבשה שלא על פי בית דין (רמב\"ן דברים יא, כד; ריטב\"א ע\"ז כא, א). ונראה שאינם חולקים, אלא מן הסתם ה��ייעץ עם הסנהדרין לפני שכבש את סוריה, כפי שהיה רגיל תמיד (עי' ברכות ג, ב), וכדברי הרמב\"ם. אולם התייעץ על הצד הביטחוני ולא על סדר כיבוש הארץ וישובה. ואף שכוונתו ומעשיו רצויים, נוצרה בעיה, ששינה מהסדר, ולא היה ברור אם מתכוונים ליישב את סוריה. ולכן גם נוצרו סיבוכים הלכתיים.
מבואר ברמב\"ם (תרומות א, ג-ד; ט) שדין סוריה מתפשט על השטח שבתוך הארץ, שגבולה הוא עד נהר פרת, ובכלל זה כל שטח ארם דמשק, וגם על השטחים שמחוץ לארץ, ובכלל זה ארם נהריים שמעבר לנהר פרת ומצפון להֹר ההר בצפון ארם צובא (פנה\"ל העם והארץ ג, טז). ואם היה כובש את כל גבולות מסעי תחילה, גם השטחים שמחוץ לארץ היו מתקדשים, וכפי שנאמר (דברים יא, כד): \"כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה\", וכמבואר בספרי שם (עקב נא).
לכל השיטות, מעמד סוריה הוא מעמד ביניים (רמב\"ן דברים יא, כד), שכן מבואר בגיטין ח, א-ב, שגם לדעה שכיבוש יחיד מועיל מהתורה, בשלושה דברים שתקנו חכמים סוריה שווה לחוץ לארץ, וגזרת הטומאה שגזרו על חו\"ל חלה גם על סוריה. וגם לדעת ר' יוסי שסובר שכיבוש יחיד אינו כיבוש, והלכה כמותו (ע\"ז כא, א; רמב\"ם ע\"ז י, ג), חייבים להפריש שם תרו\"מ מדברי חכמים. אלא שהואיל והחיוב מדרבנן, קניין הגוי מפקיע שם את החיוב אף אם נגמרה מלאכת הפירות ביד ישראל (גיטין מז, א; רמב\"ם תרומות א, ד; טו). וגם לר' יוסי מצווה לקנות בסוריה בית משום ישוב הארץ (רמב\"ם שבת ו, יא), ונלענ\"ד שהכוונה בחלק שבתוך גבול הארץ. לגבי מעשר שני בסוריה נחלקו, לדעת רמב\"ם (מעשר א, יד), ושו\"ע (שלא, קלא), כיוון שאי אפשר להעלות מעשר שני מסוריה לאוכלו בירושלים, שדין מעשר שני כדין בכור בהמה, לא תקנו להפריש 'מעשר שני' בסוריה. ומנגד, לראב\"ד, רשב\"א והגר\"א (שלא, קצז), גם בסוריה חייבים להפריש מעשר שני, והיו פודים אותו ומעלים את דמיו לירושלים." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / ימי גלות וחורבן ראשון", + "משעה שגלו בני השבטים ראובן, גד וחצי המנשה (3,188 לבריאת העולם), כמאה וחמישים שנה לפני החורבן – בטלו מצוות שביעית ויובל מהתורה, שנאמר (ויקרא כה, י): \"וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכָל יֹשְׁבֶיהָ\" – \"בזמן שכל יושביה עליה, ולא בזמן שגלו מקצתן\", וכאשר חיוב היובל מתבטל גם חיוב השביעית מתבטל (ערכין לב, ב; גיטין לו, א. הטעם מבואר בפנה\"ל שביעית ויובל א, ט; ה, ג).", + "ועדיין היו חייבים במצוות תרומות ומעשרות מהתורה, ואף שקיימו את מצוות השביעית מדברי חכמים או מחמת המנהג, ספירת שנות השמיטה נמשכה מהתורה, שבה היה תלוי חיוב המעשרות (עי' רמב\"ם שמיטה ויובל י, ה; ועי' תוס' בערכין יב, ב, 'הנך שני').", + "כשמונה עשרה שנה אח\"כ (3,206 לבריאת העולם), בטל חיוב חלה ותרומות ומעשרות מהתורה, הואיל ורוב ישראל כבר לא היו בארצם. ומשעה שנחרב בית המקדש הראשון, בטלה הקדושה שמהווה יסוד לחיוב כל המצוות שמתקיימות על ידי הציבור, כמו חלה ותרומות שנותנים לכהנים; מעשר ראשון שנותנים ללוויים; מעשר שני שכל ישראל אוכלים בירושלים; מעשר עני שנותנים לעניים; שביעית ויובל שתלויות בהיות כל שבטי ישראל בנחלתם. שהואיל ומצוות אלו תלויות במצבו של כלל ישראל, תשתית חיובן בטלה בעת החורבן. וזהו שאמרו חכמים (חולין ז, א): \"קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא\", שהקדושה הראשונה התבטלה עם חורבן בית המקדש הראשון.", + "אבל במצו��ת שמתקיימות על ידי כל יחיד לעצמו, כמו ערלה וכלאיים, חייבים מהתורה גם לאחר חורבן בית המקדש וגלות ישראל. שהואיל וחיובן התחיל מעת כניסתם לארץ, עוד לפני שכבשו אותה וחלקו את נחלותיה, אין החורבן והגלות מבטלים את חיובן.5המצוות שמתקיימות על ידי הציבור תלויות בקידוש שמקדשים ישראל את הארץ, על ידי כיבוש כבימי יהושע בן נון, או התיישבות כבימי עזרא, כמבואר ברמב\"ם (תרומות א, ב; ה; בית הבחירה ו, טז). לעניין שביעית ויובל צריך שגם רוב כל שבט ישב בנחלתו (ערכין לב, ב), ולכן חיובן מהתורה בטל בעת גלות שבטי ראובן וגד. ולסוברים שירמיהו החזיר את עשרת השבטים לשבת בנחלתם, חיובן מהתורה חזר אז (ערכין לג, א; ועי' פנה\"ל שביעית ויובל ה, 3). חיוב מצוות חלה מהתורה תלוי בהיות רוב ישראל בארץ (להלן י), ולכן בטל לפני החורבן בעת גלות עשרת השבטים. ולעניין תרומות ומעשרות נחלקו. להרבה ראשונים, חיוב תרו\"מ בטל בעת החורבן (רש\"י, ראב\"ד, רשב\"א, ר\"ן ועוד רבים). ולרמב\"ם גם חיוב תרו\"מ כמו חלה תלוי ברוב ישראל ובטל בגלות עשרת השבטים (תרומות א, כו). וכך כתבתי למעלה, שכן דעת רוב האחרונים. ונראה שגם לרמב\"ם יסוד החיוב בטל רק בעת החורבן. כי עד החורבן, אם היו חוזרים רוב ישראל לארץ, היה חוזר חיוב חלה ותרו\"מ מהתורה, בלא פעולת קידוש מיוחדת, ואף אם היו תחת שלטון זר. אבל משחרב המקדש הראשון, גם אם היו חוזרים רוב ישראל, בלא קידוש נוסף, לא היה חוזר החיוב מהתורה (מהר\"י קורקוס שמיטה ויובל יב, טו; דרך אמונה תרומות א, נא).
היסוד לקדושה שנייה הוא קדושה ראשונה, וכפי שאפשר ללמוד מדין ערים מוקפות חומה שהתקדשו בימי יהושע בן נון, וקדושתן קובעת שבתים הנמכרים בהן, אחר שנה נחלטים לקונה לצמיתות, ואינם שבים ביובל לבעליהם. ומצווה לשלח מהן מצורע, ואסור לזרוע את מגרשיהן (אלף אמה לכל רוח). בערכין לב, ב, נחלקו תנאים: יש אומרים שעולי בבל לא היו צריכים לשוב לקדשן, מפני \"שקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא\". ויש אומרים: \"כשעלו בני הגולה מצאו אלו (הערים שהתקדשו בראשונה) וקידשום, אבל ראשונות בטלו משבטלה קדושת הארץ\". ונראה שגם לדעתם, הקדושה הראשונה שנעשתה מכוח הכיבוש היתה הבסיס שעל גביו התקיים הקידוש השני שנעשה מכוח ההתיישבות, וכפי שפירשו האחרונים, שעזרא היה יכול לקדש רק ערים שכבר קידש יהושע בן נון (טורי אבן מגילה י, א, משנה למלך שמיטה ויובל יב, טו; דרך אמונה שם בבאו\"ה 'כיון'. ועי' מנחת חינוך שמ, א, 'ומבואר')." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / תקנת נביאים לתרומות ומעשרות בבבל", + "בשלהי ימי בית המקדש הראשון, לאחר גלות יהויכין, כאשר החלה להיווצר קהילה של גולים בבבל, תקנו הנביאים שגם מהפירות שגדלים בשנער, היא בבל, יפרישו תרומות ומעשרות, מפני שהיא סמוכה לארץ ישראל ורבים מישראל היו הולכים ויושבים שם. התקנה נועדה לשמר את ערכי המצווה בקרב הגולים ולסייע לעניים. ואולי גם חששו שיהיו יהודים שיעדיפו לרדת מהארץ כדי להיפטר מהחובה להפריש עשרים אחוז מהיבול לתרומות ומעשרות, לפיכך תקנו שיפרישו תרומות ומעשרות גם בבבל. וכיוון שאין מצוות שביעית בבבל, תקנו שגם בשביעית יפרישו תרומות ומעשרות ויפרישו 'מעשר שני' (יבואר להלן יג).", + "כפי הנראה המשיכו להפריש תרומות ומעשרות בבבל גם לאחר חורבן בית המקדש, והמשיכו בספירת השמיטות, כי היא הבסיס ל��דר הפרשת תרומות ומעשרות, שבשנים א' ב' ד' ה' ז' – הפרישו 'מעשר שני', ובשנים ג' ו' – 'מעשר עני' (עי' רמב\"ם שמיטה ויובל י, ה). אולם בארץ התבטל החיוב, ומן הסתם היו שהפרישו תרומות ומעשרות מחמת המנהג, אבל לא היו חייבים בכך, עד שחזרו אנשי כנסת הגדולה וקדשו את הארץ בשנית.", + "גם לאחר שחזרה הארץ ונתקדשה בשנית, תקנת הנביאים לא זזה ממקומה. והזקנים שהנהיגו את ישראל אחר עזרא הסופר, הוסיפו ותקנו שגם במצרים יפרישו תרומות ומעשרות, כי גם שם היתה קהילה יהודית גדולה. אלא שתקנו שבשביעית יפרישו במצרים 'מעשר עני', כדי שעניי הארץ יוכלו להסתייע בו בשביעית. וכן תקנו אחר כך שיפרישו תרומות ומעשרות בארצות עמון ומואב, ונפסק שיפרישו בשביעית 'מעשר עני' (משנה ידיים ד, ג).6כפי הנראה, לגולת בבל היה משקל תורני שהיה עלול להתחרות בירושלים, והיה צריך לקשור אותה יותר לירושלים, ולכן תקנו שבשביעית יפרישו 'מעשר שני' ויעלו את דמי פדיונו לירושלים (רמב\"ם הל' מעשר שני א, יד). אולם לגולת מצרים, בעת התקנה לא היה משקל כנגד ירושלים, וכן לגולת עמון ומואב. ומאידך, הן היו סמוכות יותר לארץ ישראל, ולכן תקנו שיפרישו בשביעית 'מעשר עני' ויסייעו בכך לעניי ארץ ישראל.
במשך שנות החורבן, בטלה המצווה לאכול מדמי 'מעשר שני' בירושלים, כי היא תלויה במזבח. ואולי נהגו באותן שנים לאבד את פירות ה'מעשר שני', ויותר מסתבר שחיללום על פרוטה, כי זה היה שוויים האמיתי." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / קבלת התורה בימי עזרא", + "חמשים ושתיים שנים לאחר חורבן בית המקדש הראשון, נתן כורש מלך פרס רשות ליהודי בבל לשוב לארץ ולבנות את בית המקדש. אך רק 42 אלף התנדבו ועלו לארץ. העולים התיישבו בירושלים וסביבותיה ובנו את המזבח והקריבו עליו קרבנות, והתכוננו לבנות את בית המקדש. אולם בעקבות מכתבי שטנה ששלחו גויי הארץ למלכות פרס, נפסקה בניית בית המקדש למשך 18 שנה, עד שדרייווש השני, בנם של אחשורוש ואסתר המלכה, התיר לבנות את המקדש (מגילה יא, ב – יב, א, ורש\"י שם).", + "אולם המצב הלאומי והרוחני של עם ישראל היה עדיין בשפל. רובו המכריע של העם העדיף להישאר בגלות, והישוב היהודי בארץ היה קטן מבחינה מספרית ודל מבחינה רוחנית. מעטים עסקו בתורה, ומצוות רבות היו רפויות בידם, ואף מבני הכהנים רבים חטאו ונשאו נשים נוכריות. הם כנראה סברו שבמציאות החדשה שבה עם ישראל מפוזר ומפורד בגויים, כבר אין חובה לשמור את המצוות. היה ברור אז שלקראת התקופה החדשה צריך לקבוע כיצד ממשיכים לקיים את התורה בישראל.", + "בשנה השישית לבניית המקדש עלה מבבל ענק הרוח, עזרא הסופר, והחל לעורר את העם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות. על גדולתו של עזרא אמרו חכמים (סנהדרין כא, ב): \"ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו, אלא שקדמו משה\". עוד אמרו (סוכה כ, א): \"כשנשתכחה תורה מישראל, עלה עזרא מבבל ויסדה\". בנוסף להיותו חכם גם היה נביא, ושמו הנבואי היה מלאכי (מגילה טו, א). כ-13 שנים אחרי עליית עזרא עלה השר נחמיה לירושלים, כשבידו סמכויות שלטוניות מאת מלך פרס, ויחד עם עזרא ביסס את הישוב היהודי בארץ מבחינה לאומית ודתית כאחד.", + "אמרו חכמים, שהוקשה ביאתם של ישראל לארץ בימי עזרא הסופר לביאתם בימי יהושע בן נון, מה בביאתם בימי יהושע קבלו על עצמם את המצוות, אף בביאתם בימי עזרא. וכשם שעולי מ��רים נצטוו שלאחר כניסתם לארץ, במעמד הר גריזים והר עיבל, יחזרו לכרות ברית על התורה שקבלו בסיני (דברים יא, כט-לב; כז, א-כו), כן הוצרכו לחזור ולכרות על כך ברית בימי עזרא (ירושלמי שביעית ו, א; בבלי ערכין לב, ב).", + "וכך אכן מסופר בכתובים, שבימי עזרא ונחמיה קבלו ישראל על עצמם לשמור את התורה, תוך הדגשת המצוות שהיו צריכות חיזוק. שנאמר (נחמיה י, א-מ): \"וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה, וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ. וְעַל הַחֲתוּמִים (בתי אבות הכהנים והלויים וראשי העם)… וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלוֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ (הגויים) וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר – לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ (לא לסחור בשבת וחג), וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית (לשבות בשביעית), וּמַשָּׁא כָל יָד (שמיטת כספים)… וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'. וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה, וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלוֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלוֹהֵינוּ. וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ (חלה) וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלוֹהֵינוּ, וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם…\"", + "כדי לבסס את התורה בישראל, ייסד עזרא הסופר את בית הדין הגדול והחשוב שבתולדות ישראל, שנקרא 'כנסת הגדולה', ובו היו חברים מאה ועשרים חכמים וביניהם אחרוני הנביאים. בית דין זה בחן את מצב היהדות וקבע תקנות שעל ידן יוכל עם ישראל להתקיים גם בהיותו מפוזר, חלקו בארץ ורובו בחוץ לארץ. בין השאר תקנו אנשי כנסת הגדולה את נוסח התפילות והברכות, את זמני קריאת התורה בבתי הכנסת, ואת הזמנים שבהם בתי הדין ישבו לשפוט בין אדם לחבירו. בתקנות אלו קוממו אנשי כנסת הגדולה את התורה בישראל והניחו את התשתית להמשך בניינה של התורה שבעל פה, בהעמדת תלמידים רבים, ובסלילת הדרך לחכמי ישראל בדורות הבאים, שיתקנו תקנות ויקבעו סייגים לפי צורכי הדור.7הכל מסכימים שלפי דעת חכמים (ערכין יב, ב – יג, א), בסוף השנה השישית להקמת המקדש עלה עזרא וקידש את הארץ למצוותיה, ובשנה השביעית החלו למנות שנים לשמיטה ויובל. והכל מודים שלאחר כ-13 שנים עלה נחמיה וסייע לעזרא לבסס את מפעלו. אמנם לגבי זמן האמנה (נחמיה ח-י) יש מבוכה וחילוקי דעות (עי' מלבי\"ם נחמיה ז, עג; והרחבות כאן). ונלענ\"ד, שעזרא ונחמיה עלו עם זרובבל שמונה עשרה שנה לפני הקמת המקדש והיו אז צעירים, ועזרא שימש אז כסופר לזקנים שכרתו את האמנה, ואח\"כ שב לבבל ללמוד תורה אצל רבו ברוך בן נריה (מגילה טז, ב). וגם נחמיה חזר לשרת בחצר המלכות הפרסית. כעבור 24 שנים מעליית זרובבל, לאחר פטירת ברוך בן נריה, בשנה השישית להקמת המקדש, עלה עזרא הסופר לארץ ונעשה מנהיגם הרוחני של ישראל ו��ומם את הכנסת הגדולה וחתם את תקנותיה בייסוד נוסח התפילה והברכות וסדר השנים לשמיטה ויובל, ואחריו עלה נחמיה וחיזק את מפעלו. והאמנה שנזכרה בפסוקים משלבת בתוכה את כלל האמנות שהתקבלו במשך הדורות ההם.
אם המשיכו כמנהג למנות שמיטות לאחר החורבן הראשון בלא יובלות, יוצא שכאשר חזרו למנות שנים בימי עזרא המשיכו את המנהג, ורק בשנת החמישים הוסיפו יובל (לשיטת חכמים, נדרים סא, א). ולגרסת רש\"י (ע\"ז ט, ב) גם לפי שיטת ר' יהודה המשיכו את המנהג. אמנם לגרסת ר\"ת (ערכין יב, ב), לשיטת ר' יהודה, כשחזרו למנות שביעית בטל המנהג הקודם והתחילו בסדר חדש (עי' בהרחבות)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / הקדושה השנייה ותוקפה למצוות הציבוריות", + "אחד הביטויים הקשים למשבר שפקד את עם ישראל בעקבות חורבן בית המקדש הראשון, הוא ביטול חובת קיום המצוות הציבוריות התלויות בארץ, כשמיטה ויובל, תרומות ומעשרות ומתנות עניים, המצוות שעל ידן באים לידי ביטוי הערכים האלוקיים בחיי המעשה הציבוריים, ועל ידן מתגלה צביונו המיוחד של עם ישראל. מסתבר שגם לאחר החורבן היו עוד יהודים שהמשיכו לקיים במידה מסוימת את המצוות הללו. אבל הם עשו זאת כמנהג אבות ולא מפני שהיו חייבים בהן. גולת הכותרת בפועלו של עזרא הסופר היתה החזרת המצוות הללו לתוקפן. בשנה השביעית להקמת המקדש, עזרא עם בית דינו, חזרו וקידשו את הארץ למצוותיה, והחלו למנות שנים לשמיטה וליובל, וחזרו ישראל להתחייב במצוות תרומות ומעשרות, חלה, מתנות עניים ושביעית.", + "אמרו חכמים שקדושה ראשונה שהתקדשה הארץ בימי יהושע בן נון למצוות הציבור, נתקדשה לשעתה ובטלה בעת החורבן. אבל קדושה שנייה שהתקדשה הארץ בימי עזרא נשארה לתמיד. מפני שנאמר בתורה, שלאחר שנחטא ויתקיים בנו עונש הגלות – ישיב ה' אותנו לארצנו בשנית, שנאמר (דברים ל, ג-ה): \"וְשָׁב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ, וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ שָׁמָּה… וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ…\" אמרו חכמים: אֲשֶׁר יָרְשׁוּ – זו ביאה ראשונה בימי יהושע בן נון, וִירִשְׁתָּהּ – זו ביאה שנייה בימי עזרא. וכיוון שלא נזכר בתורה שתהיה עוד ירושה, הרי שמכוח הירושה השנייה תישאר הארץ מקודשת לתמיד, וגם לאחר חורבן בית המקדש השני לא תתבטל (יבמות פב, ב). כי הקדושה הראשונה בטלה מפני שנעשתה על ידי כיבוש, ולכן כאשר נלקחה הארץ מאתנו ובטל הכיבוש – בטלה הקדושה. אבל הקדושה השנייה התקדשה על ידי שישראל התיישבו בארץ והחזיקו בה למרות כל הקשיים. וכיוון שהקדושה חלה על ידי התיישבות למרות שלא היתה לישראל ריבונות, הרי שהיא מבוססת על טענת הזכות של עם ישראל על ארצו, שנשענת על ההבטחה האלוקית, וכיוון שטענת הזכות אינה בטלה לעולם, גם החורבן והגלות לא ביטלו את קדושת הארץ למצוותיה (עפ\"י רמב\"ם תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז). ונראה שהקדושה הראשונה היתה הבסיס לקדושה השנייה, שכן קדושת הארץ למצוותיה יוצאת אל הפועל בשלמותה על ידי מצוות ישוב הארץ בשני חלקיה, כיבוש והתיישבות, שנאמר (דברים יא, לא): \"וִירִשְׁתֶּם אֹתָהּ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ\", ירושה היא כיבוש, וישוב הוא התיישבות. ולאחר שעם ישראל קנה את ארצו בשני חלקי המצווה, נשארה הארץ מקודשת למצוותיה לעולם.", + "ואמנם יש ראשונים שחולקים וסוברים שגם קדושה שנייה בטלה לאחר החורבן (רשב\"א, ריטב\"א ור\"ן), אולם מקובל להלכה, שקדושה שנייה אינה בטלה לעולם.8מדברי ר' יוחנן (יבמות פב, ב) משמע שנחלקו בזה: לדעת ר' יוסי, שהוא התנא ששנה את מדרש 'סדר עולם', קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכן חיוב תרו\"מ בזמן הזה מהתורה, ואילו לחכמים בברייתא (שם פב, א) תרומה בזמן הזה מדרבנן, כי אינם מסכימים לר' יוסי שקדושה שנייה קדשה לעתיד לבוא. יש ראשונים שסוברים, שהלכה כחכמים, וקדושה שנייה בטלה עם החורבן, ולכן החיוב בתרו\"מ לאחר החורבן מדברי חכמים (רשב\"א, ריטב\"א, ר\"ן, תרומה ותשב\"ץ). ויש ראשונים שסוברים, שהלכה כר' יוסי, וקדושה שנייה לא בטלה ולכן חיוב תרו\"מ כיום מהתורה (רש\"י, ראב\"ד, טור בשם ר\"י וכפתור ופרח). ודעת רמב\"ם, שקדושה שנייה לא בטלה, אבל חיוב תרו\"מ מדרבנן כי רוב ישראל אינם בארץ. ואפשר לומר שלפי הרמב\"ם גם חכמים שחלקו על ר' יוסי, מסכימים שקדושה שנייה לא בטלה, אלא שביאר ר' יוחנן שלדעתם תרו\"מ מדרבנן, מפני שחיובם מהתורה תלוי בכך שרוב ישראל ישבו בארץ (כמבואר בנדה מז, א). וכן נפסק ברמב\"ם (תרומות א, כו). וכן נראה מסמ\"ג (עשה קלג), חינוך (תקז), מגיד משנה (איסורי ביאה כ, ג), ומהרי\"ט (א, כה). וכן מוסכם על רוב ככל האחרונים שקדושה שנייה נתקדשה לתמיד, אלא שבפועל רק כשרוב יושביה עליה חיוב תרו\"מ מהתורה (רדב\"ז, שו\"ע יו\"ד שלא, ב; ערוה\"ש).
בירושלמי שביעית (ו, א) הובאה ברייתא: \"הקיש ביאתן בימי עזרא לביאתן בימי יהושע, מה ביאתן בימי יהושע פטורין היו ונתחייבו, אף ביאתן בימי עזרא פטורין היו ונתחייבו\". ונחלקו אמוראים ברמת התחייבותם בימי עזרא, לרבי יוסי בר ר' חנינא מהתורה. ואדרבה, זה שקבלו את המצוות למרות שהיו מעטים ותחת שלטון זר ועוד לא כבשו את כל הארץ הוא מעלתם, ועל כך נאמר (דברים ל, ה): \"וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ\". ואולי דווקא בזכות זה נתקיימה קדושתם לדורות, כי על ידי מאמצי ההתיישבות התבררה ביתר תוקף זכותם של ישראל על ארצם לעולם. עי\"ש. ולרבי אלעזר, לא התחייבו בימי עזרא מהתורה, אלא מדברי חכמים קבלו על עצמם את המצוות, ולכן הוצרכו לכרות ברית אמנה על כך (נחמיה י, א; לג; לו-לח). והירושה שתהיה במעלה גדולה יותר ותתקיים לדורות, תהיה לעתיד לבוא, שאז תחזור הארץ ותתקדש מהתורה. ע\"כ. ומשמע שהלכה כר' אלעזר. אלא שרבים ביארו את שיטתו לפי הרמב\"ם, שבימי הבית השני התחייבו בתרו\"מ ושמיטה ויובל מדרבנן, מפני שלא היו רוב יושביה עליה ולא ישבו כתיקונם (מהר\"א פולדא, פני משה ורש\"ס), אך גם ר' אלעזר מסכים שעצם יסוד הקדושה השנייה הוא מהתורה ולדורות, וכאשר רוב יושביה יהיו עליה, בלא קידוש נוסף תחול חובת המצוות הללו מהתורה. ולדעת ר\"ש (שביעית ו, א), לכל הדעות התחייבו בעת שהחילו את הקדושה השנייה בתרו\"מ מהתורה, אלא שלר' יוסי בר ר' חנינא היו חייבים לקדש את הארץ מהתורה כמו בימי יהושע, וממילא קדושתה נשארה לדורות, ולר' אלעזר היו רשאים לקדש את הארץ מהתורה, וקדשו רק למשך הזמן שבית המקדש קיים, ולכן אחר שחרב – חיוב תרו\"מ מדרבנן, ובביאה שלישית יחזור החיוב להיות שוב מהתורה בלא קידוש נוסף (וזה ההסבר בדעת רשב\"א, ריטב\"א ור\"ן). ולגר\"א (שלא, ו), הלכה כר' אלעזר שהקדושה השנייה היתה מדרבנן, והיא נתקדשה לדורות כדברי הרמב\"ם. אמנם גם הגר\"א מסכים שלא יהיה צורך בקידוש שלישי, כי מכוח הקדושה השנייה, כאשר יהיו רוב ישראל בארץ נתחייב בתרו\"מ מהתורה. ולמעלה כתבתי כשיטות שנזכרו לעיל, לפיהן הארץ התקדשה בקדושה שנייה מהתורה, אלא שלרמב\"ם ודעימיה, חיוב שביעית ותרו\"מ היה מדברי חכמים, מפני שלא היו רוב יושביה עליה." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / עולי בבל ועולי מצרים", + "כיוון שהקדושה השנייה התקיימה על ידי ההתיישבות, היא חלה על כל המקומות שבהם התיישבו ישראל בימי בית המקדש השני. וככל שהתרחב גבול ההתיישבות של עולי בבל, כך התרחב גבול הקדושה, ומקומות אלה נקראים 'גבול עולי בבל'. בתחילה התיישבו ביהודה ובנימין, ובמשך הזמן בזכות מלכות בית חשמונאי, המשך העלייה והריבוי הטבעי, ההתיישבות התרחבה לשומרון, לגליל התחתון והעליון, למישור החוף מאשקלון ועד עכו, לגולן ולעבר הירדן המזרחי.", + "כאשר קידשו את מקום ההתיישבות, חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה, אלא שקבעו שבגבול עולי בבל הקדושה תחול מהתורה, ובגבול עולי מצרים וסוריה מדברי חכמים. ויכלו אנשי כנסת הגדולה לקבוע שהקדושה תתפשט במילואה בכל גבול 'עולי מצרים' וסוריה, אלא שבחרו להשאיר את המקומות שלא היו מיושבים כראוי בחיוב פחות חמור, כדי להקל מעט על העניים. ומנגד, יכלו לקבוע שהקדושה לא תחול כלל על גבול עולי מצרים וסוריה, אלא שלא רצו לפטור אותם, כדי שגם שם יוכלו העניים ליהנות מתרומות ומעשרות ומהשמטת הפירות בשביעית. ואף בתוך תחום עולי בבל היו ערים שהתגוררו בהן גויים, כדוגמת בית שאן ואשקלון, ולא החילו עליהן חכמים את מלא חיוב המצוות כמו בגבול עולי בבל (חגיגה ג, ב; חולין ז, א). באותם ימים היה ידוע מה דין גבול עולי מצרים ואותן הערים, אולם לימים נשתכח הדבר, ונחלקו בזה הפוסקים, כמבואר בהמשך (הלכה יב).", + "בכל אופן, אחר שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ למצוות הציבור התלויות בה, שוב לא היו צריכים לחזור ולקדש את המקומות שאליהם התפשטה ההתיישבות היהודית בימי בית המקדש השני, אלא הקדושה התפשטה יחד עם ההתיישבות. וגם לאחר חורבן בית המקדש השני, נשארה הקדושה בכל תחום עולי בבל, כי מקום שכבר התקדש בקדושה שנייה, שוב לא פקעה ממנה הקדושה לעולם. שכן למדנו (לעיל ז), שדרשו חכמים, שאחר הקדושה השנייה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, שוב לא יצטרכו ישראל לקדש אותה לעולם. נמצא אם כן שמה שאמרנו, שבגבול עולי מצרים חיוב המצוות הציבוריות מדברי חכמים, הוא במקומות שבהם לא היתה התיישבות יהודית מסודרת במשך ימי בית המקדש השני.9דין גבול עולי בבל שחל על שטחים גדולים מבואר בתוספתא שביעית ד, יא; ספרי עקב נא; ירושלמי שביעית ט, ב. ואף שבימי עזרא התיישבו רק בשטח מצומצם סביב ירושלים (עזרא פרק ב), מוכרחים לומר שהקדושה התפשטה עם ההתיישבות, וכפי שאמרו בירושלמי (שביעית ו, א): \"אבותיכם (בימי יהושע בן נון) לא נתחייבו עד שעה שקנו כולה, אבל אתם – ראשון ראשון קונה ומתחייב\" (ועי' ב\"מ כח, א). ואף שבימי מלכות חשמונאי התפשט גבול מלכותם מעבר לתחום ההתיישבות, לא התקדשו מקומות אלו לדורות, כי רק המקומות שהיו מיושבים כראוי על ידי יהודים רבים נתקדשו לדורות (כן משמע ממור וקציעה שו. ועי' פנה\"ל שביעית ה, סוף הערה 7). ונראה שמתוך הקדושה שהתקדש גבול עולי בבל התפשטה קדושה במידה מסוימת גם לגבול עולי מצרים וסוריה, שלא היה מיושב ביהודים רבים, ולכן דין גבול עולי מצרים וסוריה נותר תלוי ועומד להחלטת חכמים, והם הכריעו שגם להלכה הוא יהיה במדרגת ביניים, שיסוד חיוב המצוות הציבוריות התלויות בארץ יחול בו מדברי חכמים. וזהו שאמרו (חולין ז, א): \"הניחום כדי שיסמכו עליהן עניים בשביעית\". מצד אחד לא רצו לפטור את גבול עולי מצרים מתרו\"מ ושביעית, כדי שגם שם יוכלו העניים ליהנות מתרו\"מ ושביתת השביעית (עי' רמב\"ם תרומות א, ה, והמפרשים עליו). ומאידך, כדי להקל על העניים, בעלי שדות ומלקטי פירות הפקר, לא רצו חכמים להחמיר בכל הדינים שבגבול עולי בבל, ולכן כאשר תקנו תקנות מחמירות על גבול עולי בבל, כדוגמת ספיחים ודמאי, לא החילו אותן על גבול עולי מצרים (עי' כפתור ופרח פרק ה)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / גזירת טומאת ארץ העמים", + "בימי בית המקדש השני גזרו חכמים טומאה על 'ארץ העמים', כלומר על המקומות שמחוץ לגבול עולי בבל שבהם לא היתה התיישבות יהודית. סיבת הגזירה, משום שהגויים היו טומנים את מתיהם באדמה בלא קבר, ולעיתים עצמות מתיהם היו מתפזרות ומשתברות ומתערבות בעפר עד שקשה היה להבחין בהן. והלכה היא שעצם מת, בין של יהודי ובין של גוי, אפילו בגודל של שעורה, מטמאת את הנוגע בה. לפיכך גזרו שכל הנוגע בעפר ארץ העמים, נחשב כנוגע במת ונטמא.", + "סיבה נוספת התלוותה לגזירה, למנוע את ישראל לצאת מחוץ לגבול ההתיישבות, שבו עיקר קיום מצוות ישוב הארץ. שכך היתה המגמה, שהקדושה השנייה תתפשט בהדרגה עם ההתיישבות היהודית הרצופה, ולא שיתפזרו יהודים בין הגויים בלא שהארץ תחשב שלהם. וכן מצינו שגזירה זו הועילה ובזכותה נמנעו מלצאת מתחום הישוב היהודי אפילו לזמן מועט. לא זו בלבד אלא שאף קראו למקומות שמחוץ לתחום הישוב היהודי חוץ לארץ וארץ העמים למרות היותם בארץ ישראל (גיטין עו, ב).10. שבר עצם אפילו בגודל שעורה בלבד, מטמא בטומאת מת במגע ובמשא, אבל אינו מטמא בטומאת אוהל. וכיוון שהגויים לא נזהרו בקבורת מתיהם, ועצמותיהם נשתברו ונתפזרו, גזרו על עפר ארץ העמים, כלומר על כל העפר במקומות שגרו בהם גויים, ובכלל זה גבול עולי מצרים וסוריה, שיהיה אבי אבות הטומאה, שכל הנוגע בו או נושאו נטמא שבעת ימים, ונטהר על ידי הזאת מי אפר פרה בשלישי ובשביעי וטבילה והערב שמש (המתנה לסוף היום), ותרומה שנגעה בו נשרפת (משנה אוהלות ב, ג; שבת טו, ב; רמב\"ם טומאת מת ב, טז; יא, א-ב).
עוד טעם יסודי היה לגזירה, למנוע את ישראל מלצאת לחוץ לארץ. וזהו שנחלקו תנאים במשנה (חלה ד, ז): לר' אליעזר טומאה זו חלה רק מחוץ לגבול עולי מצרים וסוריה, הרי שהגזירה היתה שלא יצאו מהמקומות שקיימו בהם את מצוות ישוב הארץ על ידי כיבוש רבים ויחיד, למרות שבגבול עולי מצרים גרו גויים וגם שם היה חשש עצם מת. ולרבן גמליאל שהלכה כמותו, הגזירה היתה על כל מה שמחוץ לגבול עולי בבל. ונראה שגם לרבן גמליאל מצוות ישוב הארץ עמדה בבסיס הגזירה, שכן עיקר המצווה שהארץ תהיה מיושבת על ידינו, ולכן היא מתקיימת על ידי ההתיישבות, שאותה צריך להרחיב בהדרגה לכל ארץ ישראל, ולכן לא רצו שיצאו יהודים מחוץ לתחומי ההתיישבות. וכן מצאנו בגיטין עו, ב, שחכמים נמנעו מלעבור את עכו \"משום דאסור לצאת מארץ לחוץ לארץ\", והרי גם השטח שמצפון לעכו הוא ארץ ישראל! אלא שהתכוונו שאסור לצאת מגבול ההתיישבות, שבו מקיימים את מצוות ישוב הארץ כראוי. (כיוון שגבול עו��י מצרים לא היה מיושב כראוי ביהודים, לא היו בו בתי דין שפיקחו על ענייני ההלכה, ולכן תקנו, ששליח המביא גט מגבול עולי מצרים, חייב להעיד שהגט נכתב ונחתם בפניו, ובלא זאת אין לקבל את הגט שמא לא נכתב ונחתם כהלכה, כמבואר בגיטין ב, א-ב).        ←
אמנם יציאה לחוץ לארץ ממש – חמורה יותר, לכן, הוסיפו וגזרו טומאה על אוויר חוץ לארץ. לפיכך, מי שרכב על בהמה ולא נגע בקרקע בגבול עולי מצרים וסוריה – לא נטמא, ואם הגיע לחו\"ל – נטמא מהאוויר. וטומאה זו קלה, וכדי להיטהר ממנה די בטבילה ו'הערב שמש'. ותרומה שיצאה לאוויר חו\"ל אינה נאכלת ואינה נשרפת. (גיטין ח, א; רמב\"ם טומאת מת יא, א-ב; ועי' תוס' נזיר נד, ב, 'ארץ'; משנה למלך טומאת מת יא, א; קול מבשר א, סג).
ראוי להוסיף, שגם בתוך גבול עולי בבל, מקום שגרו בו גויים, היה טמא מספק, שמא קברו בו נפלים, וקראו למקומות אלו 'מדורות גוים' (משנה אהלות יח, ז; רמב\"ם שם יא, ז). ואחר שהתברר שהכותים עובדים עבודה זרה, גזרו טומאה גם על ארצם שבשומרון כמו בגבול עולי מצרים (עי' חגיגה כה, א, תוס' 'שרצועה'; ובכפתור ופרח פרק י ביאר שטומאתם היתה משום נפלים – 'מדורות גוים', ולא משום ארץ העמים).", + "הואיל ואסור לכהנים להיטמא למת, לאחר גזירת טומאת ארץ העמים, אסור היה לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל. ורק כאשר היה להם צורך גדול, כמו להציל ממון או לשאת אשה או ללמוד תורה, היה מותר להם לצאת (ע\"ז יג, א). כיום שאין הטהרה נוהגת, מותר לכהנים לצאת מחוץ לגבול עולי בבל, ומה שנותר הוא האיסור הכללי על כל אדם מישראל לרדת מארץ ישראל לחוץ לארץ.11יש אומרים שגם כיום, שאין הטהרה נוהגת, אסור לכהנים לצאת מגבול עולי בבל, כשם שאסור להם להיטמא למת, אע\"פ שהם כבר טמאים. וכ\"כ רמב\"ם (הל' אבל ג, יד), שו\"ע (יו\"ד שעב, א; שסט, א); ושבות יעקב (ב, צח). אולם המהרש\"ל (יו\"ד שסט) כתב שאיסור היציאה מגבול עולי בבל נהג רק כאשר הכהנים שמרו עצמם בטהרה, אולם כיום שכולם טמאי מתים, בטל גם דין זה. וכ\"כ שם פרישה, ב\"ח, ש\"ך, ט\"ז, רע\"א בשם מהריק\"ש; חכמת אדם שער השמחה קנט, א. וכיוון שיסוד טומאת ארץ העמים מדרבנן, הלכה כמקלים. קל וחומר שאין מקום להחמיר בתוך גבול מדינת ישראל, שכן יסוד האיסור הוא לצאת מחוץ לגבול ההתיישבות, וכל שטח מדינת ישראל נחשב כיום כגבול ההתיישבות, כמבואר להלן בהלכה יז.
מגדרי האיסור על הכהנים לצאת מגבול עולי בבל, למדנו לכל ישראל את גדרי האיסור לצאת לחו\"ל, ושמותר לצאת לצורך גדול כגון: פרנסה, נשיאת אשה ולימוד תורה, כמבואר ברמב\"ם (מלכים ה, ט). יש אומרים שאף לזמן קצר אסור לצאת בלא צורך גדול, וכשם שלכהנים היה אסור לצאת בלא צורך גדול אף לזמן קצר. אולם נלענ\"ד, שלכהנים היה אסור לצאת לזמן קצר כי מיד נטמאו, אבל לשאר ישראל האיסור לצאת לחו\"ל הוא לזמן ארוך, והותר רק לצורך גדול. וכאשר היציאה לזמן קצר, כגון לפחות מחודש, מותר לצאת לכל צורך, כי זו יציאה ארעית מאוד ואין בה פגיעה בקביעות הישיבה בארץ. אלא שהיוצא מפסיד באותם ימים את המצווה לשהות בארץ ישראל, אולם מצווה זו היא רשות ולא חובה (פנה\"ל ליקוטים העם והארץ ג, ט)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / חלה", + "מצוות חלה נוהגת בארץ ישראל בעת שרוב ישראל נמצאים בארץ, שנאמר (במדבר טו, יח-יט): \"בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה. וְהָיָה בַּאֲכָלְכֶם מִלֶּחֶם הָאָרֶץ תָּרִימוּ תְרוּמָה לַה'\". למדו חכמים (כתובות כה, א): \"בְּבֹאֲכֶם – בביאת כולכם אמרתי, ולא בביאת מקצתכם\", ולכן כאשר עלו ישראל לארץ בימי עזרא – לא התחייבו במצווה, הואיל ורק מקצתם עלו לארץ. אולם תקנו אנשי כנסת הגדולה ובראשם עזרא הסופר, שגם כאשר רוב ישראל אינם בארץ – יפרישו חלה (רמב\"ם ביכורים ה, ה).", + "לא זו בלבד אלא שהוסיפו חכמים ותקנו, שגם בכל העולם יפרישו חלה, כדי שלא תשתכח תורת חלה מישראל (בכורות כז, א; רמב\"ם שם ה, ז). ותקנו זאת בחלה ולא בתרומות ומעשרות, משום שמצוות חלה דומה למצוות שתלויות בגוף ולא בקרקע, שכן מתחייבים בה בעת הלישה (תוס' קידושין לו, ב). ועוד שמצוות חלה שייכת לכל, ומצוות תרומות ומעשרות רק לחקלאים (מהר\"י קורקוס ביכורים ה, ז).", + "לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, היינו על כל השטחים שמחוץ לגבול ההתיישבות של עולי בבל, כבר לא ניתן היה לאכול את החלה בכל המקומות הטמאים, מפני שהחלה קדושה וצריך לאוכלה בטהרה. לפיכך תקנו חכמים, שיפרישו בארץ ישראל שבגבול עולי מצרים שתי חלות, חלה אחת כשיעור שקבעו חכמים, אחד חלקי ארבעים ושמונה, ואותה ישרפו הואיל והיא טמאה, ועל ידי כך יזכרו שהחלה קדושה ואסור לאוכלה בטומאה. ועוד יפרישו חלה כשיעור שירצה בעל העיסה, ואפילו כלשהו, ואותה יתנו לכהן, כדי שיזכרו את עניינה של החלה שנועדה לאכילת הכהנים. והכהנים רשאים לאוכלה בטומאה, ובלבד שלא יהיו טמאים בטומאה היוצאת מהגוף, כקרי או נידה, ואם נטמאו בהן, לאחר שיטבלו לטהרתם יוכלו לאכול חלה זו.", + "בסוריה ושאר כל הארצות שבעולם, שבהן יסוד חיוב חלה במדרגה נמוכה יותר, הדין שונה. כאשר יש שם כהן שאינו טמא בטומאה היוצאת מגופו, כגון קטן שעדיין לא נטמא כלל, או גדול שטבל, מפרישים חלה אחת והוא אוכל אותה. וכאשר אין שם כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו, מפרישים שתי חלות, אחת תישרף כדי לזכור שאסור לאכול חלה בטומאה, ולחלה זו אפשר להפריש אפילו כלשהו. והשנייה יכולה להיאכל גם על ידי כהנים שטמאים בטומאה היוצאת מהגוף, ושיעורה אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה ד, ח; בכורות כז, א; רמב\"ם ביכורים ה, ז-יא).12במקומות שגזרו עליהם טומאה תקנו להפריש שתי חלות, כדי שיזכרו מצד אחד שאסור לאכול חלה בטומאה, ולכן הראשונה נשרפת, וכדי שיזכרו שהחלה נועדה לאכילת כהנים, ולכן החלה השנייה נאכלת. בגבול עולי מצרים שהתחייב בחלה מהתורה בימי יהושע בן נון, יותר בולט הדין שאסור לאכול חלה בטומאה, ולכן החלה הנשרפת עיקר, וצריך שתהיה בשיעור שקבעו חכמים, אמנם בשיעור הנמוך שקבעו – אחד חלקי ארבעים ושמונה (לעיל יא, ב), והחלה הנאכלת שאינה עיקר, אין לה שיעור. ובסוריה וחוץ לארץ שיסוד חלה מדברי חכמים, עיקר התקנה להפריש חלה נוספת לשם אכילת הכהנים, ולכן לחלה הנשרפת אין שיעור, ולחלה הנאכלת צריך להפריש אחד חלקי ארבעים ושמונה (משנה חלה ד, ח, ומפרשים שם). לגבי תרומה לא תקנו להפריש שתי תרומות, מפני שיש בזה סיבוכים הלכתיים (שכן התרומה הנוספת עצמה היתה נעשית טבל שלא הפרישו עליו מעשרות), ולכן מעת שגזרו טומאה על עפר ארץ העמים, רק כהן טהור מטומאה היוצאת מגופו רשאי היה לאכול תרומה בחוץ לארץ (בכורות כז, א; ירושלמי חלה ד, ד). ←
מה שכתבתי למעלה לגבי סוריה וחו\"ל הוא כדעת רמב\"ם שיש שלוש מדרגות של מקומות בדין חלה. אולם לתוס' (בכורות כז, א, 'הילכך'), ורא\"ש, כל מה שמבואר למעלה נוגע לבבל ושאר הארצות הרחוקות מארץ ישראל, שכאשר יש שם כהן טהור מטומאה שיוצאת מגופו, מפרישים חלה אחת בלבד. אולם בסוריה וארצות הסמוכות כעמון ומואב, גם כאשר יש כהן טהור מטומאה שמגופו, מפרישים שתי חלות, אחת כלשהי והיא נשרפת, והשנייה כשיעור והיא נאכלת לכל כהן, גם הטמא בטומאה היוצאת מגופו.
שלא כדין תרו\"מ שלדעת הרבה ראשונים, גם כשמיעוט מישראל בארץ החיוב בתרו\"מ מהתורה, לגבי חלה, דעת רוב ככל הראשונים שבזמן שאין רוב ישראל בארץ החיוב בחלה מדרבנן, וכ\"כ רמב\"ם (ביכורים ה, ה), ושו\"ע יו\"ד שכב, ב. אמנם גם לגבי חלה יש סוברים שכאשר הארץ התקדשה בשנית בימי עזרא חל חיוב חלה מהתורה, למרות שרק מיעוט ישראל היו בארץ, וחיוב זה נמשך לתמיד (דעה שמובאת בתשב\"ץ ב, רצא, ובלבוש שכב, ב).", + "מעת שבטלה הטהרה מישראל, הכהנים אינם יכולים לאכול חלה בארץ ישראל, ולכן מפרישים בארץ חלה אחת בשיעור כלשהו, ושורפים את החלה. ויש אומרים שכך נוהגים גם בחוץ לארץ, מפני שיסוד התקנה להפריש שתי חלות בחוץ לארץ, כדי שיזכרו את מצוות אכילת החלה שהכוהנים אוכלים בארץ, וכאשר אין אוכלים חלה בארץ, גם בחוץ לארץ אין מקום להפריש חלה נוספת לאכילה, אלא חלה אחת בלבד לשריפה כמו בארץ ישראל. וכן המנהג הרווח (לעיל יא, ד, 2)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / תרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים", + "מוסכם שאנשי כנסת הגדולה קדשו את הארץ בשנית, כדי שישובו ישראל ויתחייבו בקיום המצוות הציבוריות התלויות בארץ, ובכללן תרומות ומעשרות.", + "אולם נחלקו האמוראים והראשונים אם בכך התחייבנו בתרומות ומעשרות מהתורה או מדברי חכמים. לדעת ראשונים רבים, מעת שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, התחייבו במצוות תרומות ומעשרות מהתורה. ולאחר שבית המקדש נחרב נחלקו, יש אומרים שעדיין נותר החיוב במקומו, כי הארץ נתקדשה לעולם (רש\"י, ראב\"ד וכפתור ופרח). ויש אומרים שלאחר שבית המקדש נחרב, החיוב הפך להיות מדברי חכמים (רשב\"א, ריטב\"א, ר\"ן ותרומה).", + "ולדעת הרמב\"ם, גם לאחר שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, חובת מצוות תרומות ומעשרות היתה מדברי חכמים, מפני שחיוב מצוות תרומות ומעשרות, כמו מצוות חלה, חל מהתורה רק כאשר רוב ישראל יושבים בארצם. ועדיין הועילה הקדושה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ לגבי עצם החובה לקיים את המצווה. וחיוב זה קובע, שכאשר רוב ישראל אינם בארץ – החיוב מדברי חכמים, וכאשר רוב ישראל ישבו בארץ – יתחייבו מהתורה בלא צורך לקדש שוב את הארץ. וכן כתבו הפוסקים האחרונים, שחיוב תרומות ומעשרות בזמן הזה מדברי חכמים, וכשרוב ישראל יהיו בארץ, החיוב יהיה מהתורה.13כדעת רמב\"ם נפסק בשו\"ע וברמ\"א (שלא, ב). וכ\"כ רדב\"ז ב, תשלא; מבי\"ט ב, קצו; מהרי\"ט א, כה; לבוש שלא, ב; גר\"א שלא, ו, ועוד רבים. וכ\"כ משפטי ארץ ג, א; גבולות השדה ג, טו. עי' לעיל בהערה 8 במחלוקת לגבי קדושה שנייה, ושם התבאר שהעיקר כדעה שהארץ התקדשה לעולם מהתורה לכל המצוות הציבוריות התלויות בארץ, אלא שבפועל חיוב שביעית מדרבנן, מפני שחיובה מהתורה תלוי בהיות ישראל יושבים על אדמתם כתיקונם, כל שבט בנחלתו. וחיוב תרו\"מ מדרבנן, מפני שלרמב\"ם חיובה מהתורה הוא רק כאשר רוב יושביה עליה. וכ\"כ מגיד משנה (איסורי ביאה כ, ג), ב\"י (שלא, א). אמנם למדנו שלדעת הגר\"א (שלא, ו, עפ\"י הרמב\"ם), קידושם מתח��לה היה מדרבנן, אלא שכבר למדנו ברמב\"ם (תרומות א, כו), שבירושה שלישית, כאשר יהיו רוב יושביה עליה, נתחייב מהתורה בלא קידוש נוסף (עי' בפנה\"ל שביעית ויובל יא, ג-ד)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / שאר המקומות לתרומות ומעשרות", + "כפי שלמדנו (בהלכה ח), בעת שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ, קידשו את מקום ההתיישבות, היינו מקום 'עולי בבל', ומתוך כך חזרה והתעוררה הקדושה גם בכל המקומות שכבשו עולי מצרים בשני עברי הירדן ואף התפשטה לסוריה. וקבעו חכמים שמכוח אותה קדושה יתחייבו בכל המקומות לקיים את המצוות הציבוריות התלויות בארץ, אלא שבגבול עולי בבל יסוד חיוב המצוות מהתורה, ובגבול עולי מצרים וסוריה מדברי חכמים. לימים תיקן יוחנן כהן גדול את תקנת 'דמאי', לפיה צריך להפריש מספק מעשרות ותרומת מעשר מפירות הנלקחים מעמי הארץ, וקבע שתקנה זו תחול על גבול עולי בבל ולא על גבול עולי מצרים. וזה ההבדל היחיד בדין תרומות ומעשרות בין גבול עולי בבל לגבול עולי מצרים לפי רוב הראשונים, וכך פסקו האחרונים.", + "אמנם יש ראשונים שסוברים שההבדל ביניהם גדול יותר, שבגבול עולי בבל חייבים להפריש תרומות ומעשרות מכל הפירות והירקות כפי תקנת חכמים, ואילו בגבול עולי מצרים חייבים להפריש רק מדגן תירוש ויצהר שחיובם מהתורה (רש\"י, ראב\"ד וכפתור ופרח).14. למדנו במשנה (דמאי א, ג): \"מכזיב ולהלן – פטור מן הדמאי\", מכזיב ולהלן הוא גבול עולי מצרים, ואם כן בדמאי פטורים ובטבל חייבים. ומה שלמדנו (חולין ו, ב), שרבי מאיר אכל ירק בבית שאן מבלי לעשרו, ומתוך כך פטר רבי יהודה הנשיא את בית שאן, הכוונה שאכל ירק דמאי, ולמדנו שלמרות היות בית שאן בתוך המרחב של עולי בבל, כיוון שהיתה עיר נוכרית ברובה, הניחו מלהחזיק בה ולקדשה והשאירו אותה בדרגה של גבול עולי מצרים. כ\"כ ר\"ת, רמב\"ן, רשב\"א, ריטב\"א ותוס'-הרא\"ש. והרמב\"ם מסכים עם העיקרון שבגבול עולי מצרים חייבים להפריש תרו\"מ מכל הפירות ורק מדמאי פטורים, אלא שלדעתו את הערים הנוכריות פטרו לגמרי מתרו\"מ, למרות היותן במעמד גבול עולי מצרים. וכן היה דין אשקלון, קיסרי ובית שאן (תרומות א, ה).
ויש סוברים, שההבדל עמוק יותר, שבגבול עולי בבל חייבים להפריש תרו\"מ מכל הפירות, ואילו בגבול עולי מצרים חייבים להפריש רק מדגן, תירוש ויצהר, שכבר למדנו (לעיל ח, א) שלדעת רוב הראשונים רק מינים אלו חייבים בתרו\"מ מהתורה. וזהו שקבע רבי על פי מעשה של ר' מאיר שדין בית שאן כדין גבול עולי מצרים, ואין צריך להפריש בה תרו\"מ מירקות (רש\"י, ראב\"ד וכפתור ופרח). ויש יחידים שסוברים, שבגבול עולי מצרים והערים הנוכריות היו פטורים לגמרי ממצוות תרו\"מ (רבנו גרשום ותשב\"ץ). להלכה מוסכם על האחרונים שחייבים להפריש תרו\"מ מכל סוגי הפירות גם בגבול עולי מצרים וסוריה, ורק מתקנת דמאי פטרום (שערי צדק יג, מד; גבולות השדה ג, ח). לגבי הערים הנוכריות, היה אפשר לסמוך על הרמב\"ם ולא להפריש שם תרו\"מ, אבל כיוון שיש ספק על מקום הפטור המדויק, ולדעת רוב הראשונים הן חייבות בתרו\"מ, מורים להפריש שם תרו\"מ בלא ברכה (עי' משפטי ארץ ג, ו). כיום לאחר הקמת מדינת ישראל, בכל המקומות שתחת שלטונה חייבים בתרו\"מ באופן מלא ובברכה (כמבואר להלן בהערה 20).", + "בסוריה מוסכם שמעיקר הדין חייבים להפריש תרומות ומעשרות, אלא שרבים נהגו שלא להפריש, כי סברו שגם הקרקעות שנקנו על ידי ישראל באמת שייכות למלך, וקרקע של גוי פטורה בסוריה מתרומות ומעשרות גם כאשר ישראל גמר את מלאכת איסוף הפירות (גיטין מז, א; לעיל סוף הערה 4). אולם למעשה כתבו הפוסקים, שיש להפריש תרומות ומעשרות בסוריה מקרקע שרשומה על שמו של ישראל.15בסוריה רבים נהגו שלא להפריש תרו\"מ, אולם יראי שמיים היו מפרישים. וכתב הרב לניאדו (בית דינו של שלמה ג), רבה של ארם צובא, שנהגו להקל בטענה שיש למלכות זכות בקרקע, והמיסים שמשלמים החקלאים הם כמו דמי שכירות, וכיוון שבסוריה ההלכה שיש קניין לגוי להפקיע את המצווה, אין מפרישים תרו\"מ. אלא שהוא עצמו לא קיבל סברה זו, והורה להפריש תרו\"מ מקרקע שבידי ישראל. וכן דעת רבים, ומהם: מהר\"ם גלאנטי (סי' נז), רבה של דמשק ב'נבחר מכסף' (יו\"ד כג), חיד\"א (שיורי ברכה שלא, א). ואע\"פ כן יש שכתבו את המנהג שלא להפריש להלכה (משפטי ארץ ג, ט). לגבי מעשר שני בסוריה, עי' לעיל בסוף הערה 4." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / תרומות ומעשרות בחוץ לארץ", + "כפי שלמדנו (בהלכה ה), תקנו נביאים וחכמים להפריש תרומות ומעשרות בארבע ארצות הסמוכות לארץ: בבל, מצרים, עמון ומואב. ואף לאחר שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים, קבעו חכמים שהכהנים רשאים לאכול שם את התרומות, ובתנאי שלא יהיו טמאים בטומאה היוצאת מהגוף (לעיל י). את פירות 'מעשר שני' לא היו רשאים להעלות לירושלים, אלא היו פודים אותם בכסף כדי לקנות בו מאכלים בירושלים (רמב\"ם מעשר שני א, יד). וכיוון שמצוות שמיטה אינה חלה בחוץ לארץ, תקנו להפריש תרומות ומעשרות גם בשביעית.", + "למעשה, כבר בתקופת הגאונים לא נהגו להפריש תרומות ומעשרות בארבע הארצות הסמוכות לארץ, וביארו הגאונים, שמאז שפסק מנהג הטהרה בישראל, בטלה התקנה להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ. ואמנם ברמב\"ם ושולחן ערוך נפסק שצריך להפריש תרומות ומעשרות באותן ארבע ארצות, ויש אומרים שכך ראוי לנהוג לכתחילה. אולם בפועל המנהג שלא להפריש תרומות ומעשרות בחוץ לארץ כלל.16רמב\"ם (תרומות א, א; ד), ושו\"ע (שלא, א), כתבו בפשטות שצריך להפריש תרו\"מ בבבל, מצרים, עמון ומואב. אמנם למעשה, כבר בתקופת הגאונים המנהג היה שלא להפריש שם תרו\"מ, ובאר רב צמח גאון (תשובות הגאונים ביצה יב, ב) שהתקנה נהגה כל זמן שהקפידו על דיני טומאה וטהרה והכהנים היו אוכלים את תרומתם. כלומר, למרות שהיו טמאים בטומאת ארץ העמים, נזהרו משאר טומאות. אולם משעה שהפסיקו להקפיד בזה, פסקו גם להפריש תרו\"מ. והובאו דבריו במאירי נדה לב, א; כפתור ופרח טו; מהר\"י קורקוס ביכורים ה, ז. כיוצא בזה כתבו עיטור ומכתם. וכן העיד בשו\"ת רדב\"ז (ב, תרנט), שהמנהג במצרים שלא להפריש תרו\"מ, וכן מובא בכסא אליהו (שלא, א) ונהר מצרים (הל' חלה ו). אמנם כיוון שהרמב\"ם (תרומות א, א), ושו\"ע (שלא, א), כתבו בפשטות שמפרישים שם תרו\"מ, כתב בחזו\"ע (תרומות א), שכך ראוי לנהוג. (בגבולות השדה ג, 9, אף כתב שאפשר לברך על כך). אולם המנהג הברור שאין מפרישים שם תרו\"מ, וכפי שכתבו הרב טיקוצ'ינסקי (ארץ ישראל ב, ח, ז), משפטי ארץ (ג, י) וקדושת הארץ (א, כח)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / שביעית", + "מוסכם על רוב ככל התנאים, שכמאה וחמישים שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, כאשר הגלה מלך אשור את בני שבטי ראובן, גד וחצי המנשה, בטל חיוב מצוות שביעית ויובל מהתורה. מפני שרק בעת שישראל יושבים בארצם כתיקונם, רוב כל שבט בנחלתו, חייבים במצוות שביעית ויובל מהתורה (ערכין לב, ב; פנה\"ל שביעית ויובל ה, ד, 3). נמצא אם כן שהקדושה שקידשו אנשי כנסת הגדולה את הארץ לעניין מצוות שביעית ויובל קבעה, שאף שבימי בית המקדש השני מהתורה לא היו חייבים לקיימן, יהיו חייבים לקיימן מתקנת חכמים. ועוד הועילה הקדושה שקידשו את הארץ לעת שיחזרו ישראל לארצם, כל שבט לנחלתו, שיחזור חיוב שביעית ויובל לחול מהתורה בלא שיצטרכו לקדש שוב את הארץ.", + "גם לאחר חורבן בית המקדש השני, החובה לשמור שביעית מדברי חכמים לא בטלה. ואמנם התעורר ספק אימתי היא השנה השביעית, ובנוסף לכך יש ראשונים שסוברים שמעת שבטל מישראל בית הדין שקידש חודשים ומנה שנים, כשלוש מאות שנה לאחר חורבן בית המקדש השני, בטלה החובה לשבות בשביעית ורק מצד מנהג חסידות טוב לשמור שביעית בזמן הזה (רז\"ה וראב\"ד). אולם למעשה דעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, שגם כיום צריכים לשמור שביעית מדברי חכמים, לפי הספירה המקובלת בידינו (פנה\"ל שביעית ויובל ה, ו-ז, 5-6).", + "גם בגבול עולי מצרים וסוריה חייבים לשבות בשביעית, אלא שבגבול עולי בבל גזרו חכמים שלא לאכול ספיחים, היינו ירקות הגדלים מאליהם, ואילו בגבול עולי מצרים וסוריה לא גזרו (רמב\"ם, סמ\"ג, חינוך ועוד). ויש מקילים וסוברים שבגבול עולי מצרים וסוריה אף מותר לאכול את פירות השביעית לאחר זמן הביעור. ויש אומרים שגם אין בפירותיהם קדושה.17דעת רובם המכריע של הפוסקים, שאיסור עבודה בשביעית חל גם על גבול עולי מצרים וסוריה, וכל החילוק שבין גבול עולי בבל לשאר הארץ הוא באיסור ספיחים בלבד (רמב\"ם, סמ\"ג, חינוך, כפתור ופרח, תפא\"י, נבחר מכסף, מאמר מרדכי ומשפטי ארץ ועוד רבים). ויש אומרים שגם אין דין ביעור על הפירות הגדלים שם (ר\"ש ורמב\"ן), ויש אומרים שגם אין דין קדושת שביעית על הפירות הגדלים שם (מהרי\"ט, גר\"א ופאת השולחן). ואמנם יש מעט מהראשונים שסוברים שאין איסור עבודה מחוץ לגבול עולי בבל. כ\"כ רבנו גרשום, רש\"י, מאירי (חולין ו, ב) ותשב\"ץ (ג, קצט). אולם כל שאר הפוסקים לא קבלו את דבריהם, ולכן לא הבאתים בפנה\"ל שביעית ויובל ה, ח, 7." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / מתנות עניים", + "מצוות לקט, שכחה, פאה, פרט ועוללות, שמשאירים לעניים בשדות, נוהגות מהתורה בארץ ישראל בלבד. וכשם שתקנו להפריש תרומות ומעשרות בארצות הקרובות לארץ ישראל כך תקנו לגבי מתנות עניים בכל חוץ לארץ (רמב\"ם; טור שלב, א), ויש אומרים שתקנו זאת רק לארצות הסמוכות לארץ (העיטור, ש\"ך ב).", + "אף שתקנת מתן תרומות ומעשרות בחוץ לארץ בטלה בתקופת הגאונים, תקנת מתנות עניים לא בטלה. משום שהתרומות ו'מעשר-שני' תלויים בשמירת הטהרה ועבודת בית המקדש, ולכן רק מצד חובת המצווה אנו מקיימים אותם בארץ ישראל לאחר החורבן בלא שתהיה מהם תועלת למטרות שלשמם נקבעו, אבל בחוץ לארץ אין טעם להמשיך את התקנה כאשר אין ממנה תועלת. אבל ממתנות עניים היתה לעניי ישראל תועלת גם בחוץ לארץ, ולכן גם לאחר חורבן בית המקדש, התקנה להשאיר להם את המתנות נותרה במקומה. אמנם כיום אין נוהגים להשאיר מתנות עניים, הואיל ולא משתלם לעניים לקחתן (כמבואר לעיל ו, ט).", + "נחלקו הפוסקים בתוקף חיוב מתנות עני��ם בארץ ישראל בזמן הזה. מחלוקתם תלויה בשאלה האם מצווה זו נחשבת מצווה של יחיד או של ציבור כמבואר לעיל (הלכה ד, וסוף הערה 2). יש אומרים שהמצווה מדברי חכמים בלבד (חינוך רטז, פאת השולחן ד, לט). ויש אומרים מהתורה (מנחת חינוך רטז, טו; דגל ראובן ח\"ב כח-כט), והחיוב מהתורה בכל גבול עולי מצרים (ישועות מלכו תרומות א, כו)." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / מתנות כהונה מן החי", + "ראשית הגז: נחלקו התנאים בשאלה, האם מצוות ראשית הגז נוהגת גם בחוץ לארץ, ולהלכה נפסק שאינה נוהגת בחוץ לארץ, וכפי שתרומות ומעשרות אינם נוהגים בחוץ לארץ (חולין קלו, ב; שו\"ע יו\"ד שלג, א). לגבי תוקף מצוות 'ראשית הגז' בארץ ישראל, יש אומרים שהיא מהתורה, ויש אומרים שחיובה מדברי חכמים, כדין תרומות ומעשרות.18. כפי שלמדנו בהלכה יא, לרש\"י וראב\"ד וכפתור ופרח, דין תרו\"מ גם לאחר החורבן מהתורה, שקדושה שנייה לא בטלה. ולרשב\"א, ריטב\"א, ר\"ן ותרומה, קדושה שנייה בטלה עם החורבן ודין תרו\"מ נעשה מדרבנן. אלא שלהלן בהערה 20 מבואר שעל פי דעתם, לאחר הקמת המדינה, חזרה הקדושה לחייב מצוות תרו\"מ מהתורה. ולדעת הרמב\"ם וחינוך, אף שיסוד קדושה שנייה מהתורה גם בזמן החורבן, דין תרו\"מ תלוי בהיות רוב ישראל בארץ, וכך מוסכם למעשה על האחרונים. אלא שנחלקו לגבי 'ראשית הגז': לרמב\"ם חיובה מדברי חכמים כדין תרומה (מהר\"י קורקוס ביכורים י, א; פמ\"ג, מנ\"ח תקו). ומהחינוך משמע שחיובה מהתורה, שלא לכל עניין הושוותה ראשית הגז לתרומה אלא רק לעניין הפטור מהמצווה בחו\"ל (מנחת חינוך תקח).", + "הזרוע הלחיים והקיבה: לדעת כל הפוסקים, בכל השטחים שתחת שלטונה של מדינת ישראל חייבים בנתינתם מהתורה.", + "אמנם לגבי חיוב המצווה בחוץ לארץ נחלקו. לדעת הרבה פוסקים מצוות נתינתם שווה למצוות ראשית הגז ותרומות ומעשרות, וממילא אין חייבים להפרישם בחוץ לארץ (רש\"י, תוס', המאור, רשב\"א). ויש אומרים שרק ממצוות ראשית הגז שהושוותה לתרומות ומעשרות פטורים בחוץ לארץ, אבל בשאר מתנות הבהמה חייבים, הואיל והבהמה אינה גדלה מהקרקע, וכל המצוות שבה חלות גם בחוץ לארץ (רמב\"ם הל' ביכורים ט, א). למעשה, המנהג בחוץ לארץ שלא לתת את המתנות לכהן (שו\"ע יו\"ד סא, כא), ויש מהדרים שנהגו ליתנן.19כפי שלמדנו לגבי 'ראשית הגז', לכל הסוברים שדינה תלוי בקדושת הארץ, חיובה בתחום מדינת ישראל מהתורה. ורק לפי רמב\"ם מצוות ראשית הגז מדברי חכמים בארץ, הואיל והושוותה למצוות תרו\"מ, שחיובן מהתורה תלוי ברוב ישראל. אולם לרמב\"ם עצמו מצוות הזרוע, הלחיים והקיבה מחייבת מהתורה בכל העולם ובכל הזמנים, נמצא שלכל הדעות מצוות הזרוע, הלחיים והקיבה בארץ מהתורה." + ], + [ + "מצוות התלויות בארץ / מדינת ישראל כיום", + "מעמדם של כל השטחים שבשליטת מדינת ישראל הוא כמעמד תחום עולי בבל, שיסוד חיוב כל המצוות הציבוריות התלויות בארץ חל בהם מהתורה. וגם השטחים שבתחום עולי מצרים, שבימי בית המקדש השני יסוד חיובם היה מדברי חכמים, אם הם בשליטת ישראל, יסוד חיובם מהתורה כדין גבול עולי בבל. שכן למדנו, שהקדושה השנייה שהתקדשה הארץ בימי עזרא – קידשה את הארץ לכל הדורות, שנאמר (דברים ל, ה): \"וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ…\" אמרו חכמים, ירושה ראשונה ושנייה יש להם ולא שלישית. כלומר, יצטרכו לקדש את הארץ בראשונה בימי יהושע, ובשנית בימי עזרא, אבל לא בשלישית. מזה למדו, שגם לאחר חורבן בית המקדש השני – קדושת הארץ למצוותיה לא בטלה (יבמות פב, ב; רמב\"ם תרומות א, ה; לעיל ז). ואף שבזמן בית המקדש השני, רק התחום שבו התיישבו עולי בבל התקדש מהתורה, כיוון שלמדנו שאין עוד קדושה שלישית, הרי שכאשר גבול ההתיישבות היהודית יתרחב, גם הקדושה תתרחב עמו. וכפי שהיה בזמן בית המקדש השני, שבתחילה רק האזור שסביב לירושלים התקדש, כי רק בו היתה התיישבות יהודית, וככל שההתיישבות התרחבה גם הקדושה התפשטה עימה. ואף לאחר חורבן בית המקדש, לא פקעה הקדושה מגבול ההתיישבות של עולי בבל. וכן לימינו, הקדושה הקובעת את חיוב המצוות התלויות בארץ חלה על כל המקומות שתחת שלטון ישראל.", + "וגם לסוברים שקדושה שנייה בטלה עם חורבן בית המקדש השני, הריבונות של מדינת ישראל בשם כלל ישראל על שטחי ארץ ישראל, מחילה עליהם את הקדושה הקובעת את חיוב המצוות מהתורה. וכפי שכתב הרמב\"ם (תרומות א, ב): \"ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא הארצות שכובש אותן מלך ישראל או שופט או נביא מדעת רוב ישראל, וזה הוא הנקרא כיבוש רבים\". וכתב עוד (מלכים ה, ו): \"כל הארצות שכובשים ישראל במלך על פי בית דין – הרי זה כיבוש רבים, והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר\". והורה מרן הרב קוק זצ\"ל (משפט כהן קמד), שכאשר אין מלך, סמכות המלך עוברת לכלל האומה, וכל אשר עושים בשם עם ישראל, יש לו תוקף מלא. והיהודים שגרים בארץ הם המייצגים את האומה (הוריות ג, א).20. לדעת רמב\"ם (תרומות א, ה; בית הבחירה ו, טז), וכן מוסכם על הפוסקים האחרונים, קדושה שנייה קדשה לשעתה ולעתיד לבוא, ולכן לא יצטרכו עוד לקדש את ארץ ישראל קדושה שלישית. לפי זה, כאשר ישראל כובשים נחלות בארץ לכל מרחביה עד נהר פרת ומתיישבים בהן, חיוב התורה מתפשט עליהן. כי קדושה שלישית לא תהיה, הרי שאותה הקדושה שהתקדש שטח עולי בבל, מתפשטת לכל השטחים שבשליטת עם ישראל. (אמנם מסיבה צדדית, שאין רוב יושביה עליה, תרו\"מ ושביעית חלים כיום מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהלכות יא, יד).
ויש ראשונים שסוברים שקדושה שנייה התבטלה, והארץ תתקדש בשלישית (רשב\"א, ר\"ן, ריטב\"א, תרומה, כמובא לעיל בהלכה ז, והלכה יא, והערה 8). ואף לשיטתם, על ידי ההתיישבות הארץ מתקדשת, ק\"ו על ידי התיישבות וריבונות. וכ\"כ בהל' ארץ ישראל ט-י המיוחסים לטור: \"לפי דעתי, לא בעיא קידוש מקום מכל מה שכבשו עולי מצרים, ואפילו היום אם תהיה עיר אחת בארץ ישראל מיוחדת לדירת ישראל והשדות מיוחדות לישראל ולא יהיה עליהן אימת גוי שיוכל לגרשם ממנה, זו היא קדושתה וחייב במעשר דאורייתא\". וכ\"כ מהרי\"ט (א, כה) שגם בקדושה שנייה לא היה צריך קידוש בפה, אלא ההתקדשות היתה על ידי ההתיישבות. ולרדב\"ז (תרומות א, ה), קדושה ראשונה התקדשה על ידי כיבוש, ובשנייה שלא היה כיבוש, הוצרכו לקדש בפה על ידי עזרא ובית דינו. ואם כן כיום, שכבשנו את הארץ, אין צורך בקידוש בפה.
ויש מקשים ממה שלמדנו ברמב\"ם (מלכים ה, ו), שהמלך צריך לכבוש את הארץ על פי בית הדין (משמע שהכוונה לבית הדין הגדול שדייניו סמוכים), וצה\"ל לא כבש על פי בית הדין. אלא שכל מה שצריך בית דין הוא כדי להחליט על יציאה למלחמת רשות, לכבוש שטחים שאין בהם הכרח. אבל כאשר ישראל מותקפים, לכל הדעות ישנה מצווה מהתורה לצאת ��מלחמת התגוננות (רמב\"ם שם, א), וכל מה שכובשים במלחמה זו, נעשה במסגרת מלחמת מצווה. וכ\"כ הרב גורן (תורת המועדים עמ' 658). ואף שאין רוב ישראל בארץ, למדנו בהוריות (ג, א), שהיושבים בארץ נחשבים ככלל ישראל, וממילא מה שהם כובשים מתקדש. וכ\"כ הרב גורן שם. ועוד שהואיל והכיבוש של צה\"ל נעשה עבור כלל ישראל, שכל יהודי העולם זכאים לעלות לארץ, הרי שהוא נעשה בשם כלל ישראל. יתר על כן כתב המבי\"ט (קרית ספר תרומות א) לגבי גבול עולי מצרים, שאין צורך ברוב ישראל כדי לחזור לקדשו.
לגבי אילת התעורר דיון נוסף, מפני שלרוב הדעות, היא מחוץ לגבול עולי מצרים, שכן היא מדרום לגבול פרשת מסעי, ואזי יש סוברים ששלטון ישראל אינו מועיל לקדשה, מפני שאף שהיא בגבולות הארץ הרחבים (פנה\"ל העם והארץ ליקוטים ג, יד), אי אפשר לקדש אותה לפני סיום כיבוש גבולות פרשת מסעי (ארץ חמדה ח\"א שער ג' ו, ג; יג, ב; ולכך נטה באהלה של תורה ח\"ג א, ד. וכך משמע מעמדת רבנים מהחוגים החרדים כפי שכתב הרב קלמן כהנא בסוף 'השביעית תשמטנה'). אולם רבים כתבו שהריבונות על אילת מועילה, וכן נראה מכמה טעמים: א) מפני שאמרו חכמים שדוד עשה שלא כדין שיזם את כיבוש סוריה לפני הר הבית, אבל בימינו, כל המלחמות התחילו מהתגוננות וכל הכיבושים נעשו לצורך ביטחון והרתעה, ולכן נעשו כדין. ב) אחר שירושלים נתקדשה בקדושה ראשונה לעולם, והארץ נתקדשה בקדושה שנייה לעולם (לרמב\"ם וכל האחרונים), אין עוד צורך ללכת לפי הסדר, וכל מקום שכובשים מתקדש (הרב גורן). ג) יש אומרים שרק את עמי כנען היה צריך לכבוש תחילה, אבל כיום שאבד זכרם, אין צורך להקדים תחילה את כיבוש מקומם (שאילת דוד קונטרס החידושים בענייני שביעית). ד) יש סוברים שבאמת כל הנגב עד אילת הוא בתחום עולי מצרים, שכן מלכות שלמה התפשטה עד לשם, ואולי אף היה בגבול פרשת מסעי, שכן יש סוברים ש'מעלה עקרבים' הוא עקבה שסמוכה לאילת (רס\"ג, הרב טיקוצ'ינסקי והרב אליהו). ויש אומרים שגבול עולי מצרים מתפשט על כל ארץ ישראל, מנהר מצרים ועד נהר פרת, ואילת בכלל זה (הרב ישראל אריאל, אוצר ארץ ישראל ה, ל). על פי הסברות הללו ועוד סברות נוספות, דין השטחים שבריבונות ישראל עד אילת כדין 'גבול עולי בבל'. וכן כתבו רבים למעשה, ומהם: הרב גורן (תורת המועדים עמ' 658; 'אמונת עתיך' 50); ציץ אליעזר י, א; הרב גרשוני (אור המזרח כב); הרב אריה שטרן ('אמונת עתיך' 50); הרב ויטמן (שמיטה ממלכתית פרק יא, 6); הרב זולדן ('מלכות יהודה וישראל' סי' כד); הרב נחמיה ראטה (אור הנר ב).", + "לפיכך, כל השטחים שתחת שלטון מדינת ישראל חייבים בתרומות ומעשרות בברכה, וניתן להפריש תרומות ומעשרות מפירות שגדלים במקום אחד על פירות שגדלים במקום אחר. אולם אין נכון להפריש מפירות שגדלים בשטחים שתחת שלטון מדינות אחרות על פירות הגדלים במדינת ישראל, וכן להיפך, מפני שיש סוברים שבשטחים שתחת שלטון ישראל יסוד המצווה מהתורה, ובשטחים שמחוץ לגבול המדינה יסוד המצווה מדברי חכמים.", + "כאשר רוב ישראל ישבו בארץ, לכל הדעות חיוב תרומות ומעשרות יהיה מהתורה בכל השטחים שתחת שלטון ישראל (עי' פנה\"ל שביעית ויובל יא, ג-ד, על מספר היהודים בעולם). 21כעיקרון, יסוד החיוב במצוות הציבוריות התלויות בארץ בגבול עולי בבל מהתורה, ובגבול עולי מצרים מדברי חכמים (לעיל הלכה ח). אמנם לגבי דרגת חיוב תרו\"מ בזמן הזה נאמרו שלוש דעות: א) בימי בית המקדש השני בגבול עולי בבל ��יו חייבים בתרו\"מ מהתורה, ואחר שנחרב בית המקדש נעשה החיוב מדברי חכמים (רשב\"א, ר\"ן, ריטב\"א ותרומה). ולפי מה שלמדנו בהערה הקודמת, לדעה זו החיוב כיום בכל המקומות שתחת שלטון ישראל מהתורה. ב) גם לאחר חורבן הבית נשאר החיוב בגבול עולי בבל מהתורה (רש\"י, ראב\"ד וכפתור ופרח). וגם לדעה זו החיוב כיום מהתורה מתפשט לכל השטחים שתחת שלטון ישראל. ג) לרמב\"ם (תרומות א, ה; כו), אף שיסוד החיוב בגבול עולי בבל מהתורה, כל זמן שאין רוב ישראל בארץ, החיוב בפועל מדברי חכמים. וזו השיטה המקובלת להלכה (לעיל הלכה יא).
הרי שעד הקמת המדינה, רק לדעה השנייה, בגבול עולי בבל החיוב היה מהתורה, ובגבול עולי מצרים מדרבנן, אולם לדעה הראשונה וכן לדעה השלישית, שהתקבלה להלכה, לפני הקמת המדינה החיוב בכל השטחים היה מדרבנן, וממילא אפשר היה להפריש מפירות של זה על זה. ואמנם יש שהסתפקו לפי השיטה שהתקבלה להלכה, שאולי לכתחילה אין להפריש מגבול עולי בבל שחיובו לרמב\"ם מדרבנן אחד (שאין רוב יושביה עליה), על גבול עולי מצרים שחיובו משני דרבנן (שגם לא נתקדש בימי עזרא), (מלבושי יו\"ט חובת הקרקע סי' יז. והרב טיקוצ'ינסקי בהל' ארץ ישראל ח\"ב ח, ד, החמיר, ותורת הארץ א, ח, הקל). ויש אומרים שלעניין דרגת החיוב בארץ, גם שני דרבנן נחשבים כאחד (חזו\"א שביעית ג, לד, ב). ובכל אופן הכל מודים שבדיעבד אם הפריש מזה על זה יצא, כמבואר לעיל ט, 3.
אמנם לאחר הקמתה של מדינת ישראל, מכל המקומות שתחת שלטונה יש להפריש תרו\"מ בברכה, ובכלל זה גם המקומות שהיו בגבול עולי מצרים, וגם הערים שהיו בידי נוכרים. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, שכיבוש הארץ על ידי ישראל מחיל עליה את קדושת המצוות הציבוריות התלויות בארץ מהתורה. אלא שלרמב\"ם, וכך נפסק להלכה על פי האחרונים, תרו\"מ מדרבנן הואיל ואין רוב יושביה עליה.
ויש מתעקשים לטעון ששלטון ישראל אינו משנה את מעמד השטחים (עי' משפטי ארץ ג, ו-ז). ואף שהם טועים, מ\"מ כפי שלמדנו, גם לפני שקמה מדינת ישראל, דעת רוה\"פ למעשה שתוקף החיוב במצוות תרו\"מ מדברי חכמים שווה בכל השטחים שבגבול עולי בבל ועולי מצרים. ורק לעניין דמאי יש הבדל, שהוא חל בגבול עולי בבל ולא בגבול עולי מצרים. וכ\"כ ר\"ת, רמב\"ן, רשב\"א, ריטב\"א ותוס'-הרא\"ש. וכן דעת רמב\"ם, ורק לעניין הערים הנוכריות דעתו שפטרו אותן חכמים לגמרי מתרו\"מ. ואף שבדרך כלל פוסקים כרמב\"ם, כיוון שיש ספק מסוים על מקומן המדויק של הערים הנוכריות, ולרוב הראשונים צריך להפריש מהן תרו\"מ, נהגו להפריש מהן תרו\"מ בלא ברכה (כמבואר לעיל הערה 14). אבל כיום לאחר הקמת המדינה, גם המתעקשים לפקפק בתוקף חיוב כל המקומות כדין עולי בבל, לכל הפחות יוכלו ללכת על פי דעת הסוברים שדין הערים הנוכריות היה תמיד כדין עולי מצרים, ולהפריש מהן תרו\"מ בברכה. ורק לגבי דרום הערבה, לפי הסוברים שהוא מחוץ לגבול עולי מצרים, אין חיוב תרו\"מ. אמנם כיוון שכבר למדנו שיש סוברים שאף אילת בגבול עולי מצרים, גם לפני הקמת המדינה אם הפרישו מזה על זה, בדיעבד יצאו, הואיל וספק דרבנן לקולא. ק\"ו כיום לאחר הקמת המדינה שדין אילת נעשה כשאר הארץ, מפני שהעיקר להלכה שכל מקום שתחת שלטון ישראל חייב בתרו\"מ במדרגת גבול עולי בבל, כמבואר בהערה הקודמת. ונראה שגם שטחי סיני שהיו בשלטון ישראל התחייבו בתרו\"מ במדרגת גבול עולי בבל, אולם לאחר הנסיגה, חזרו למצבם הראשון. וכפי שהיה במלכות חשמונאי (לעיל הערה 9), שבשטחים שנכבשו ולא יושבו, לא נותרה קדושה שנייה לאחר החורבן השני. שכן הקדושה השלמה חלה לתמיד אחר שהמקום מתקדש בשני חלקי המצווה – כיבוש והתיישבות מלאה.
אמנם אין להפריש תרו\"מ משטחים שבשליטת מדינת ישראל על שטחים שבשליטת מדינת ירדן או מצרים, הואיל ולשיטת הרשב\"א ודעימיה (הסוברים שקדושה שנייה בטלה בעת החורבן השני וחזרה בעת הקמת המדינה, כמוזכר בתחילת ההערה), יסוד החיוב במדינת ישראל מהתורה, ובעבר הירדן מדרבנן. ואם מדובר על שטחים בעבר הירדן שמחוץ לגבול עולי בבל, גם לשיטת הראב\"ד ודעימיה (שסוברים שקדושה שנייה לא בטלה), חיובם מדרבנן. אמנם בדיעבד אם הפרישו יצאו, שכן לרמב\"ם ורוה\"פ, כל שטחי הארץ חיובם מדרבנן (במשפטי ארץ ג, ח, לא חש לשיטות הרשב\"א ודעימיה, והראב\"ד ודעימיה, והתיר להפריש מעבר הירדן על מדינת ישראל)." + ] + ], + [ + [ + "עצי פרי ובל תשחית / היחס לעצי פרי", + "חשיבות מיוחדת ישנה לעצי פרי, וכל הנוטע עצי פרי כדי להוסיף מזון בעולם, נעשה שותף עם הקב\"ה בבריאת העולם וקיומו, שנאמר (בראשית ב, ח): \"וַיִּטַּע ה' אֱלוֹהִים גַּן בְּעֵדֶן מִקֶּדֶם\". ולכן גם ישראל, בשעה שהם נכנסים לארץ צריכים להידבק במידותיו של הקב\"ה ולנטוע עצי פרי, שנאמר (ויקרא יט, כג): \"וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל\" (ויק\"ר כה, ג). ונטיעת עצי פרי בכלל מצוות יישוב הארץ (חת\"ס סוכה לו, א). בימינו החקלאים שנוטעים מטעים הם שזוכים בעיקר מצווה זו, מפני שתועלתה של נטיעת עצי פרי בגינות פרטיות זעומה לעומת הפירות שמגדלים במטעים להמוני בית ישראל.", + "האדם נמשל לעץ פרי, שנאמר (דברים כ, יט): \"כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה\". שלא כמו השיחים שצומחים במהירות ובזמן קצר מגיעים לשיאם – העצים צומחים לאט, ורק לאחר שיגיעו לבחרות יניבו פרי. כך גם האדם, תהליך התפתחותו איטי יחסית לשאר בעלי החיים, ורק לאחר שיגיע לבחרותו יוכל להניב פרי ולהיות שותף בקיומו של העולם ופיתוחו. בעצי הפרי ניכרת יותר המגמה האידיאליסטית, הם אמנם פחות יפים בדרך כלל, אבל הם אינם צומחים למען עצמם אלא מגמתם להניב פירות כדי לזון בהם בני אדם ובעלי חיים. גם האדם המתוקן צריך להשתדל להידמות לעץ פרי, ולהעניק מטובו לסביבתו ולחברתו, ולא לדאוג לעצמו בלבד.", + "ואף הקב\"ה לימד אותנו להתייחס בדרך ארץ לעצי פרי, שאפילו לצרכי בניית המשכן ציווה להביא עצי שיטים, שהם עצי סרק, כדי ללמדנו עד כמה צריך להיזהר מעקירת עצי פרי (שמו\"ר לה, ב; תנחומא ויקהל ט).", + "איסור 'בל תשחית' הכללי נלמד מהאיסור להשחית עצי פרי, כי עץ הפרי הוא הדוגמא המובהקת לדבר בעל ערך, שכן הוא מקור ברכה שממנו צומחים פירות שמעניקים חיים ושמחה. לכן אמרו חכמים שכאשר עוקרים עץ פרי שלא כדין מתעורר צער בעולם, וקולו של העץ הולך מסוף העולם ועד סופו, אלא שאין קולו נשמע (פרקי דרבי אליעזר לד), לפיכך נתנה התורה פתחון פה לעצי הפרי וצוותה שלא להשחיתם. גם ההיסטוריה האנושית מלמדת, שכאשר כובשים השחיתו את עצי הפרי ומערכות ההשקיה של הארצות הנכבשות – גרמו אחר כך לרעב ומצוקה של מיליוני אנשים. כיוצא בזה, החברה המודרנית, צריכה להתייחס בכבוד, זהירות ואחריות למשאבי הטבע, ולכל המפעלים שעל ידם החיים מתקיימים בעולם." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / האיסור לעקור עצי פרי", + "איסור עקירת עצי פרי נאמר כהוראה לחיילים, שגם כאשר הם צרים על עיר האויב, לא יעקרו ולא ישחיתו את עצי הפרי. שנאמר (דברים כ, יט): \"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ, לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת, כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה לָבֹא מִפָּנֶיךָ בַּמָּצוֹר\". ביאר הרמב\"ן (שם), שהאיסור נאמר באופן מיוחד לחיילים, משום שבסערת המלחמה מתפתח בקרבם יצר נקמנות והשחתה, לכן הוצרכו לאזהרה מיוחדת שלא ישחיתו את עצי הפרי. ויש במצווה זו ביטוי לאמונה שה' יצליח את דרכם של חיילינו, ועל כן לא כדאי להשחית את עצי הפרי, שהרי עצים אלו יהיו שלנו לאחר המלחמה. ולכן לדעת הרמב\"ן איסור זה חל רק בארץ ישראל ובמקומות שמתכוונים ליישב, ועל כן יש גם מצווה לאכול מפירות אותם העצים בעת המצור (שכחת העשין ו). אמנם משאר הפוסקים משמע שאיסור עקירת עץ פרי חל בכל העולם.", + "כאשר הדבר נצרך למצור, מותר לעקור עצי פרי, אלא שבאה התורה ללמדנו שיש להקדים ולעקור עצי סרק, ורק אם עצי הסרק לא יספיקו לצורך המצור, מותר לעקור גם עצי פרי (ב\"ק צא, ב). והרמב\"ם מפרש, שעיקר האיסור הוא להשחית עצי פרי כדי לצער את הנמצאים במצור ולהכאיב לליבם, כשיראו את עציהם נעקרים.1. דברי הרמב\"ם בספר המצוות לא תעשה נז. י\"א שבעת המצור האיסור חמור יותר (סמ\"ג ל\"ת רכט, לחם משנה להל' מלכים ו, ח; הרב גורן בתורת המועדים), ואע\"פ כן לצורך פיקוח נפש גם בעת מצור מותר לעקור עצים כדי לצער את הנצורים. וי\"א שרק כאשר המטרה לצער את הנצורים אסור, אבל אם המטרה להועיל למצור, גם בלא פיקוח נפש מותר (הלכות מדינה ב, ז, לרב ולדינברג). ולרוב הפוסקים, אין הבדל בין מצור למצב אחר, ומה שלימדה התורה הוא, שבעת מצור יש להקדים להשתמש בעצי סרק, אבל אם יש צורך להשתמש בעצי פרי, כיוון שהמטרה היא הניצחון ולא השחתת העץ, מותר, וכפי שלמדנו בב\"ק צא, ב; ספרי לדברים שם. וכ\"כ רש\"י, רמב\"ן, מאירי ועוד.", + "איסור עקירת העץ חל גם כאשר חוסמים את אמת המים שמשקה אותו, הואיל וזו אחת הדרכים המקובלות להשחית עץ. אלא שעל השחתת העץ בגרזן וכיוצא בו לוקים, שנאמר: \"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן\", ואילו על חסימת אמת המים, אף שעוברים באיסור תורה, אין עונש מלקות.", + "רק פגיעה באמת המים או בצנרת שמביאה מים לעץ אסורה מהתורה, אבל המפסיק להשקות את העץ, אינו עובר באיסור השחתה, למרות שהעץ ימות מעצמו, שכן אין האדם משועבד לעץ להשקותו. אמנם מידת צדיקים לטרוח על קיום הדברים המועילים לחיים, כאשר התועלת מרובה מהטרחה.2ברמב\"ם הל' מלכים ו, ח, מבואר שגם חסימת אמת המים אסורה מהתורה. וביארו העמק דבר ומהרש\"ם, שעל פגיעה בגרזן לוקים, ועל פעולה שממיתה את העץ באופן עקיף כמו ניתוק אמת המים – אין לוקים. ע\"כ. ופשוט שאין אדם משועבד לעץ להשקותו (שלא כמו אדם שכלפיו נאמרה מצווה מחייבת, ויקרא יט, טז: \"לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ\"), ולכן גם כשיש מערכת השקיה אוטומטית, מותר להפסיק את פעולתה, באופן שלא יזרמו יותר מים לעצים, הואיל ואין בכך פגיעה במערכת הצינורות שעל ידם העץ יכול להתקיים. כיוצא בזה כתב בחזו\"א על הרמב\"ם שם. והוסיף ששמירת העץ היא מידת חסידות, שכן צדיקים ממונם חביב עליהם מגופם, מפני זהירותם מגזל (סוטה יב, א). וכ\"כ במ��ח\"י ג, מה, שאין אדם חייב לאכול לחם כאשר יש לו לחם מהודר יותר, שכל זמן שאינו עושה פעולה שתגרום במישרים או בעקיפין להשחתת האוכל – אין איסור." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / הנכלל באיסור השחתת עץ פרי", + "האיסור לעקור עץ פרי הוא בתנאי שהעץ מניב פירות, אבל אם העץ הזדקן או חלה עד שהוא מניב בשנה פחות מקב פירות (כ-1,200 סמ\"ק), פקע ממנו דין עץ מאכל ומותר לעוקרו. לגבי עץ זית, מפני חשיבותו המיוחדת, ישנה חומרה, שכל עוד הוא מוציא בשנה רבע קב (כ-300 סמ\"ק) – אסור לעוקרו. כדי להיות בטוחים שהעץ אינו מניב פירות כשיעור הנזכר, צריך לעקוב אחריו מספר שנים. במיוחד הדברים אמורים לגבי עץ זית, שהיבול שלו משתנה מאוד משנה לשנה, ורק כאשר ברור שאינו מסוגל להניב בשנה רבע קב (כ-300 סמ\"ק), מותר לעוקרו. המדד לכך הוא לפי ההשקיה והטיפול הרגיל של בעל העץ, שאם הוא משקה אותו ומטפל בו כפי הבנתו ורגילותו, ולמרות זאת אינו נותן כמות כזו של פרי – אין איסור לעוקרו.3. המקור לכך שצריך לנהוג בהלכה זו בזהירות יתירה, ממה שנאמר \"רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא\", כלומר רק כאשר תדע בוודאות שאכן עץ הפרי אינו מניב מספיק פירות, מותר לעוקרו (חת\"ס יו\"ד קב; ערוגת הבושם יו\"ד קיט). חישוב שיעור נפח קב: ביצה = 50 סמ\"ק, לוג = 6 ביצים = 300 סמ\"ק, קב = 4 לוג = 1,200 סמ\"ק. ואמנם לשיעור ר' חיים נאה ביצה כ-56 סמ\"ק, ולחזו\"א כ-100 סמ\"ק, אולם השיעור המדויק כ-50 סמ\"ק, כמבואר בפנה\"ל ברכות י, 11, ולעיל יא, ו, 6.", + "גם נטיעה צעירה שעדיין איננה מניבה פרי אסור לעקור, מפני שהיא עתידה להניב קב פירות. מיני צומח שמגדלים פירות שברכתם 'האדמה', אינם בכלל האיסור, הואיל והאיסור הוא לעקור עץ שמניב פירות שנים רבות (לעיל ב, ח).4רבים כתבו שהאיסור גם על נטיעה צעירה שאינה מניבה פירות ומהם: ערך שי יו\"ד קטז; שבט סופר יו\"ד צד; מהרש\"ם ז, קעח; שו\"ת ר' אליהו גוטמאכר יו\"ד לד; בית שלמה יו\"ד ב, קעו. וכתבו חת\"ס והעמק דבר, שאמנם אין לוקים עליהן. ומהרי\"ל דיסקין העלה סברה להקל בשנות ערלה הואיל ואסורים באכילה, ודבריו לא התקבלו (עי' הר צבי או\"ח ב, קב). יש אומרים שעץ שנותן פירות שראויים לאכילה בשעת הדחק, כגון תפוחי יער, בכלל האיסור (דרכי תשובה קטז, נא). ויש אומרים שהואיל ובפועל אינם נאכלים ואין נוטעים אותם לצורך פרי, אין בהם איסור (ערוגת הבושם יו\"ד קכ), וכן נראה.", + "כמובן שמותר לזמור ענפים של עץ פרי לצורך העצמת צמיחתו. אבל כאשר אין תועלת לעץ בקציצת ענפים נוספים, יש אומרים שאסור לקוצצם (מהר\"י באסן קא). ולדעת רוב הפוסקים אין איסור לקצוץ ענפים כל עוד העץ נשאר קיים בבריאותו (מאירי, משנה למלך, חוות יאיר; הר צבי ב, קא, ועוד רבים).", + "יש אומרים שמותר לעקור עץ פרי עם שורשיו וגוש אדמתו כדי לנוטעו במקום אחר שבו יוכל להתקיים (לעיל ב, ה), מפני שהאיסור הוא להמית עץ פרי, אבל כל שקרוב לוודאי ששתילתו במקום אחר תצליח והוא ימשיך לחיות – אין איסור (שאלת יעב\"ץ א, עו; שבות יעקב א, קנט, מהר\"ש ענגיל ג, קיא). ויש אומרים, שעצם העקירה אסורה, ואין מועיל שינטעו את העץ אח\"כ במקום אחר. מה עוד שיש חשש סביר שהעץ לא ייקלט במקום החדש (חת\"ס יו\"ד קב; מהר\"י אשכנזי לד; זבחי צדק). ונראה, שבשעת הצורך, כאשר קרוב לוודאי שהשתילה החדשה תצליח – מותר, ו��די להבטיח את הצלחת השתילה מחדש, יש להיעזר בגנן מנוסה. וכאשר יש ספק אם מותר על פי ההלכה לעקור את עץ הפרי, כל זמן שישנה סבירות גבוהה שהעץ יחיה, אפשר להתיר לעוקרו על מנת לנוטעו מחדש, למרות שיש סיכון מסוים שימות." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / לצורך מקומו ולצורך כלכלי", + "איסור עקירת עץ פרי נאמר בתורה בלשון השחתה, שנאמר (דברים כ, יט): \"לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ\", מכאן שאם העקירה אינה לשם השחתה, אלא לשם תועלת חשובה ששווה הרבה יותר מהעץ, אין איסור לעקור את העץ, שכן אין זו השחתה (ב\"ק צא, ב). לפיכך, מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית דירה או לצורך הרחבת בית כנסת או מקווה טהרה.", + "אלא שיש נוטים להחמיר, שרק לצורך חיוני מותר לעקור עץ פרי, כגון שהמשפחה התרחבה והדירה צפופה להם, אבל עבור מותרות ופינוק, כגון הרחבת מרפסת בלא הכרח או עיצוב הגינה מחדש – אין לעקור עצי פרי. ויש נוטים להקל, לעקור עץ פרי עבור כל דבר שנחשב אצל העשירים כצורך, ואפילו לצורך עיצוב הגינה מחדש או הרחבת החלל הפנוי בגינה לשם טיול.", + "ונראה למעשה, שהרוצה להקל לעקור לצורך נוי ומותרות, יש לו על מה לסמוך, ובתנאי שישקול את הצורך היטב וישהה את החלטתו כדי שיהיה בטוח שמדובר ברצון אמיתי ולא חולף. ונכון שיעשה זאת על ידי גוי.5כתב הרא\"ש (ב\"ק ח, טו), שלצורך מקומו של העץ מותר לעוקרו. וכ\"כ רמב\"ם ורי\"ו. עפי\"ז התיר הט\"ז קטז, ו, לעקור עץ פרי כדי להרחיב דירה. יש אומרים שהכוונה לצורך חיוני, וכפי שכתב חוות יאיר קצה, שההיתר הוא דווקא לצורך מגורים מה שאין כן להרחיב חצרו או לצורך טיול, וכ\"כ בשאילת יעבץ א, עו; זבחי צדק, וערוה\"ש קטז, יג. ויש אומרים שההיתר לכל צורך שמקובל על בני האדם, וכ\"כ מהר\"י באסן קא; חיד\"א בחיים שאל א, כב; שאילת שלום ועוד. ומ\"מ כאשר הדבר נעשה על ידי גוי האיסור דרבנן, ויש סוברים שאף מותר (עי' פנה\"ל שביעית ויובל ה, 9).כאשר אין מקום לבנות סוכה בלא שיעקרו עץ פרי, מותר לעקור את העץ לצורך המצווה. בנוסף לכך, עלות המקום לסוכה גבוה משווי עץ הפרי (עי' בהר צבי או\"ח ב, קב).", + "לעיתים בעלי מטעים מעוניינים לעקור את עצי הפרי ששתלו כדי לשתול במקומם עצים או ירקות, וכיוון שהמטע ניטע לצרכי פרנסה, השיקול הכלכלי מרכזי. אם המטע הגיע למצב שאין כדאיות לטפל בו, מפני שמחיר הטיפול גבוה ממחיר הפירות, למרות שכל עץ מעצי המטע מניב הרבה יותר מקב בשנה, ברור שמותר לעקור את עצי המטע כדי לנטוע במקומם עצים שניתן לשער שיניבו רווחים. ואם המטע רווחי אבל לדעת בעל המטע אם יעקור את העצים וישתול אחרים במקומם ירוויח הרבה יותר, אזי יש לשקול את העניין היטב, ולהתייעץ עם מביני דבר ולשאול שאלת חכם, ורק אם יתברר שאכן יש סיכוי גבוה שהעקירה תוביל לרווח משמעותי, יכול החכם להורות היתר לעקור.", + "כאשר הנטיעות נשתלו מתחילה בצפיפות, כדי שלאחר שיתפתחו יפזרום בשטח, אין איסור להעבירם למקום אחר, כיוון שהעברתם לצורך העצים. יתר על כן, מותר לדלל חלק מהנטיעות, כדי שהנטיעות הסמוכות אליהן יתפתחו כראוי, שכן כאשר עץ מזיק לחבירו, מותר לעקור את העץ הפחות מועיל שביניהם, כפי שיבואר בהלכה הבאה." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / כשהעץ מזיק", + "לפעמים קורה שעץ הפרי גורם לנזק, ואזי מותר לעוקרו, כי אין העקירה בדרך השחתה אלא כדי להסיר נזק. וכן מסופר (ב\"ק צב, א), שכאשר הרגיש האמורא שמואל, שהדקלים הנטועים בין הגפנים מזיקים לגפנים, עד שאפילו ניתן להרגיש את טעם התמרים בענבים, ציווה על אריסו לעקור את הדקלים, שהיו זולים מהגפנים. וכן מסופר (ב\"ב כו, א), שדקליו של רבא בר רב חנן היו נטועים סמוך לכרמו של רב יוסף, והיו באות ציפורים לדקלים ולאחר מכן יורדות ומזיקות את ענביו של רב יוסף. ונפסקה הלכה שצריך לעקור את הדקלים כדי שלא יזיקו לגפנים. וכן כאשר עץ פרי נדבק במחלה, ואם לא יעקרו אותו המחלה תתפשט לעצים אחרים, מותר לעוקרו כדי למנוע נזק.", + "כאשר עץ הפרי מושך אליו יבחושים וזבובים שנכנסים לבית וגורמים צער רב, על אחת כמה וכמה כאשר הצער נגרם לשכנים ואף עלול לגרום לסכסוך שכנים – אם הניסיונות להסיר את הנזק על ידי ריסוס וכדומה לא צלחו, מותר לקוץ את האילן. וכן כאשר שורשי תאנה שכוחם רב חודרים שוב ושוב לצנרת הביוב ומבקעים את הצינורות, כיוון שיש בזה נזק גדול, מותר לעקור את התאנה. וכשיש ספק בדבר יש לשאול שאלת חכם.", + "מותר לעקור עץ פרי שמאפיל על החלון ומונע מן האור להיכנס לבית, מפני שהאפלת החלון נחשבת כנזק גדול שאדם רגיל להקפיד עליו מאוד. אמנם אם ניתן למנוע את הנזק על ידי קציצת הענפים המאפילים על החלון, יש להסתפק בקציצתם, למרות שיהיה צורך לקצוץ את הענפים כל כמה חודשים, משום שמניעת טרחה שכזו אינה מתירה עקירת עץ פרי (חוות יאיר קצה). וכן הדין כאשר צריך לשלם לגנן על קציצת הענפים כל כמה חודשים, והתשלום לכך גבוה ממחיר הפירות. מפני שרק מטע שנועד לצורך מסחרי מותר לעקור כאשר הוא הפסדי, אבל בגינה פרטית מלכתחילה נטיעת העץ אינה לשיקול כלכלי, וממילא אין להתיר את עקירתו משיקול כלכלי רגיל אלא רק כאשר מדובר בטורח גדול שקשה לבצעו או בעלות כספית גדולה בהרבה.6אין לטעון שכשם שהותר לעקור מטע שעלות הטיפול בו גבוה מהרווח שיש ממנו, כך אפשר לעקור בגינה עץ פרי שנותן בשנה פירות ששווים 50 ₪ כאשר עבודת הגנן בטיפול בו או בקציצת הענפים שמאפילים על החלון שווה 200 ₪. משום שנטיעת עץ פרי בגינה פרטית אינה לתועלת כלכלית, שכן כל אדם נבון יודע שעלות גידול פירות בגינה פרטית, ובכלל זה חישוב זמן העבודה, גבוהה לאין ערוך מעלות גידול פירות במטע מסחרי. הרי שלפי כוונת הנוטעים עץ פרי בגינה, ערך כל קילו שגדל בגינתם שווה פי כמה וכמה מערך הפירות שהם קונים בחנויות יוקרה, וכדרך שאמרו חכמים (ב\"מ לח, א): \"רוצה בקב שלו מתשעה קבין של חבירו\". ולכן רק כאשר מניעת הנזק כרוכה בטורח גדול מאוד, או בעלות כספית גדולה בהרבה, יש היתר לעקור. אמנם אין חיוב על בעל הגינה להמשיך להשקות את עץ הפרי, ואף אם הדבר יגרום למיתתו, כמבואר לעיל בהלכה ב' והערה 2.מותר לעקור עץ פרי ששורשיו חדרו עמוק לתוך קבר של אדם וגורמים ביזיון גדול – לו מפני שהוא אדם גדול או לבני משפחתו שמצטערים מכך מאוד (עי' שבט הלוי ב, רח)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / הסכנה הסגולית שבעקירת עץ פרי", + "כפי שלמדנו מצד ההלכה מותר לעקור עצי פרי שמזיקים מאוד לאנשים בהבאת יבחושים או בפגיעה בצנרת הביוב, וכן מותר לעקור עצי פרי כדי לבנות במקומם בית או להרחיבו. אלא שהדבר אינו פשוט: ישנה מסורת, שכל העוקר עץ פרי מסתכן בנפשו, וכפי שאמר רבי חנינא (ב\"ק צא, ב): לא מת בני לפני זמנו, אלא מפני שקצץ תאנה לפני זמנה. לדעת רוב הפוסקים, רק כאשר עוקרים עץ שלא כהלכה – יש סכנה, אולם בעקירה המותרת על פי ההלכה – אין סכנה.", + "אבל יש פוסקים שהבינו, שאפילו במקרים שלפי ההלכה מותר לעקור את עץ הפרי, העוקרו מסתכן בנפשו. במיוחד למדו זאת מצוואת רבי יהודה החסיד, שהיה אחד מגדולי מקובלי אשכנז הראשונים, והזהיר שלא לעקור עץ פרי. ויש שחששו מאוד לכל אזהרותיו, ואמרו שכל העובר עליהן – מסתכן בנפשו (שאלת יעב\"ץ א, עו; חיים ביד כ\"ד). והיו רבנים, שמסיבה זו, גם כאשר על פי ההלכה היה מותר לעקור עץ פרי, נזהרו וחששו להורות היתר בזה מחמת הסכנה. ורבים המליצו ליתר ביטחון לבצע את העקירה על ידי נוכרי, שאין עליו איסור לעקור עץ פרי, ועל ידי כך היהודי יינצל מהסכנה.7דעת רוב הפוסקים ברורה, שכל הסכנה היא רק כאשר עוקרים בניגוד להלכה, ולכן הראשונים לא דנו בשאלת הסכנה אלא רק בשאלה ההלכתית. וכ\"כ הט\"ז יו\"ד קטז, ו; חיד\"א בחיים שאל א, כג; בנין ציון א, סא; שועה\"ר, חקרי לב, ערוה\"ש קטז, יג, ועוד רבים. מנגד החוששים מסכנה גם כאשר הדבר מותר להלכה הם: צוואת ר' יהודה החסיד מ\"ה; שאילת יעבץ א, עו; חיים ביד כ\"ד. יש אומרים שחשש הסכנה כאשר יש לבעל העץ סיבות אמיתיות לעוקרו, כי הוא אישית סובל ממנו, אבל אין הדבר נראה בעיני הרבים כסיבות מוצדקות (דברי חיים ח\"ב יו\"ד ענז; מהרש\"ג א, כד).      ←עקירה על ידי נוכרי: יש אומרים שרק איסור שעונשו מיתה, אסור מדברי חכמים לבקש מנוכרי לעשותו עבור ישראל (ראב\"ד), ולדעת רוה\"פ, כל איסור תורה אסור מדברי חכמים לבקש מנוכרי לעשות עבור ישראל. לפי זה אסור ליהודי לבקש מנוכרי לעקור עץ פרי שאין היתר לעוקרו. אבל כאשר יש ספק אם מותר לעוקרו, כיוון שהאיסור לבקש מנוכרי הוא מדברי חכמים (שבות), במצב של ספק אפשר להקל (כמבואר בפנה\"ל שביעית ה, ט, 9). כיוצא בזה, כאשר מצד הדין מותר לעקור את עץ הפרי, אם מבקשים מנוכרי לעשות זאת, אין לחשוש לסכנה, ולכן פוסקים רבים המליצו שגם במקום שיש היתר לעקור, עדיף לבצע זאת על ידי נוכרי." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / האיסור הכללי", + "מצווה מהתורה שלא להשחית דברים שיש בהם תועלת, בין אם הם דברי מאכל, בין אם הם כלים או חומרי גלם. יסוד המצווה באזהרה לחיילים שלא להשחית עצי פרי בעת מלחמה, שאם בעת מלחמה צריך להיזהר מלהשחית, על אחת כמה וכמה בימי שגרה. מכאן למדנו, שכל השובר כלים או קורע בגדים או הורס בניין או סותם מעיין שלא לצורך, עובר על איסור 'בל תשחית'.8המשחית פירות עובר בבל תשחית מקל וחומר, מה אילן שעושה פירות הזהירה עליו התורה, פירות עצמם על אחת כמה וכמה (ספרי שם). ומצאנו בתלמוד שאיסור בל תשחית חל על כל הדברים המועילים, כמו הריגת בעלי חיים (חולין ז, ב); השחתת כלים (שבת קכט, א); מאכלים (שבת קמ, ב); בגדים (קידושין לב, א). וכך דעת רוב הראשונים, שאיסור בל תשחית הוא מהתורה (תוס' ב\"מ לב, ב; רבנו יונה, רבנו פרץ, רי\"ו וסמ\"ג). כתב הרמב\"ם (מלכים ו, י, וספר המצוות ל\"ת נז), שכיוון שהאיסור נאמר במפורש לגבי עץ פרי, עונש מלקות נאמר רק למשחית עץ פרי, אבל המשחית שאר דברים נענש במלקות מדברי חכמים בלבד. (י\"א שלרמב\"ם גם עצם איסור השחתת שאר דברים מדברי חכמים, וי\"א שגם הוא מסכים לדעת שאר הראשונים שהאיסור מהתורה).", + "הטעם לאיסור ברור. א��ם צריך להתייחס אל הדברים המועילים בכבוד ולרצות בקיומם. וגם אם לו עצמו אין תועלת ממאכל מסוים, מפני שאינו ערב לחיכו, אין הוא יחיד בעולם, ישנם עוד ברואים, אנשים ובעלי חיים, שיכולים ליהנות ממנו, ועל כן יש להיזהר שלא להשחיתו בחינם.", + "בכלל איסור 'בל תשחית' כלול האיסור להשחית את משאבי הטבע, שאם אפילו בשעת מלחמה אסרה התורה על החיילים להשחית עצי פרי בלא שיש בכך הכרח, ואפילו את אמת המים שמזרימה מים אל עץ הפרי אסור מהתורה להרוס (לעיל הלכה ג). קל וחומר שבימי שגרה אסור להשחית או לזהם את משאבי הטבע. בעבר היכולת של האדם לפגוע בסביבה היתה קלושה, ולכן עיקר האיסור היה מכוון כלפי הפגיעה בעצי פרי או באמת המים שמשקה אותם. אולם בדורות האחרונים, בעקבות פיתוח הטכנולוגיה וריבוי האוכלוסייה, היכולת של האדם לזהם את האוויר, הקרקע והמים ולהשחית גברה מאוד, וחובה גדולה מוטלת על מנהיגי כל מדינה וקהילה – לקבוע חוקים ותקנות להגנת הסביבה, ומצווה מהתורה על כל אדם לשמור חוקים אלו כדי שלא להשחית את משאבי הטבע. כיוצא בזה אמרו חכמים (קה\"ר ז, יג): \"בשעה שברא הקב\"ה את אדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו: ראה מעשַי כמה נאים ומשובחים הם, וכל מה שבראתי – בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי, שאם קלקלת אין מי שיתקן אחריך\"." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / לצורך מותר להשחית", + "כאשר ההשחתה נעשית לשם סיבה חשובה, אין זו השחתה, ואין בה איסור. לפיכך מותר לצורך כלכלי להשמיד פירות. כגון במצב שהשוק מוצף בפירות זולים, ואם לא ישמידו חלק מהפירות הגדלים בשדות, לא יהיה משתלם לקוטפם ולגדלם (עי' תענית כ, ב).", + "כמו כן מצווה על החתן לשבור כוס מתחת לחופה, כדי שיזכור בעת שמחתו את הצער על חורבן בית המקדש (ברכות לא, א; רמ\"א או\"ח תקס, ב). וכן מצווה על האבלים לקרוע את בגדם על המת, ואין בזה איסור השחתה, אלא מצווה, שעל ידי כך הם מכבדים את הנפטר ומתאבלים עליו. ואע\"פ כן, אסור לאבל לקרוע על המת יותר מדי בגדים, משום איסור 'בל תשחית' (ב\"ק צא, ב).", + "וכן מסופר (שבת קה, ב), על אחד מגדולי האמוראים שבשעה שבני ביתו עשו דבר שאינו הגון, כדי לחנכם ולייסרם ולהראות להם עד כמה חמור המעשה שעשו, הראה את עצמו ככועס ושבר לפניהם כלי בחמתו. כביכול אמר להם בכך, הכל אינו שווה אם אתם עושים דבר נורא שכזה. אלא שהואיל ושלט בעצמו, דקדק שלא להשחית כלי חשוב אלא שבר כלי שממילא עמד להישבר. ואף שגם בזה יש השחתה מסוימת, כיוון שהדבר נעשה לשם תועלת חינוכית, אין בזה איסור. אבל אסור לשבור כלים מתוך כעס של אובדן שליטה, כי כעס כזה אסור באיסור חמור. אמרו חכמים (שבת קה, ב): \"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה\", שכן המאבד שליטה מרוב כעס – משעבד את עצמו לכעסו, ובכך הוא נחשב כעובד עבודה זרה.9אף שאמרו חכמים שאין לקרוע על המת יותר מדי, על תלמידי חכמים גדולים ביותר מותר לקרוע הרבה בגדים, וכפי שמסופר על רבי יוחנן שקרע על רבי חנינא רבו שלושה עשר בגדי משי. היינו שבכל פעם, לאחר שהחליף את הבגד הקרוע בבגד שלם, חזר ונזכר במיתתו של רבי חנינא ושוב נצטער וחזר וקרע את בגדו (מו\"ק כד, א; תוס' ב\"ק צא, ב, 'עובר').             ←
לדעת בעל החינוך תקכ\"ט, וסמ\"ק קע\"ה, כדי לחנך מותר להשחית כלים שממילא עומדים להישבר, או כלים שאין בהם תועלת, או להשלי�� על הארץ כלים שבפועל לא ישברו. אבל כלי טוב אסור להשחית אפילו לתועלת חינוכית. ויש סוברים שלתועלת חינוכית מותר לשבור אפילו כלי טוב, וכן משמע מתוס' קידושין לב, א, 'רב יהודה', והגמ\"י הל' מלכים ו, ג. ונראה שאין זו מחלוקת אלא הכל תלוי בעניין. ככלל אסור לשבור כלי טוב לשם חינוך, שהרי בעצם השבירה יש דוגמא רעה של חוסר שליטה, כביכול, עד כדי עבירה של 'בל תשחית'. אבל לעיתים נדירות מאוד, בעת שנעשים מעשים רעים במיוחד, מותר \"לשבור את הכלים\", כדי להדגיש את חומרת הדבר. מעין שבירת הלוחות של משה רבנו ע\"ה לאחר שראה את עגל הזהב, והסכים הקב\"ה למעשיו (יבמות סב, א).
אדם שמתענה ורוצה לשמור על כך בסוד, והביאו לפניו מאכלים, ורק אם יזרקם יוכל לשמור את סודו. יש מתירים לזורקם (גנזי חיים מערכת ב' לב), ויש אוסרים (יפה ללב ח\"ב תקסה, ג)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / השחתת מאכלים וביזויים", + "חומרה מיוחדת יש בהשחתת מאכלים, מפני שהמאכלים מקיימים את האדם ואיסור 'בל תשחית' נזכר לגביהם. לפיכך הוסיפו חכמים תקנות ואזהרות כדי שלא יגיע אדם להשחתת אוכל, ובמיוחד לחם, שהוא עיקר מזונו של האדם.", + "הזהירו חכמים שלא להעביר כוס מלאה במשקה מעל לחם, שמא יישפך מן הנוזל שבכוס על הלחם, וימאיס אותו מלהיות ראוי לאכילה. וכן אסור לסמוך ללחם כלי שעלול להיות מלוכלך, שמא יפגום את הלחם. וכן הדין לגבי כל שאר המאכלים, שאין לעשות דבר שעלול לפוגמם ולהשחיתם (ברכות מ, ב; שו\"ע או\"ח קעא, א). קל וחומר שהלוקח מאכל לצלחתו צריך להיזהר שלא להפריז, כדי שלא יגרום במו ידיו לכך שיצטרכו להשליך את שייריו. וכן כאשר מכינים סעודה, יש להיזהר שלא להכין מאכלים מיותרים שקרוב לוודאי שייזרקו. אלא אם כן מדובר במקום שהכבוד מחייב להגיש בשפע, שאז מותר להכין ולהגיש כמויות שחלקן יזרקו.", + "אסור לשבת על תרמיל או שק שיש בו מאכלים שעלולים להימעך (שו\"ע יו\"ד קעא, ב). כמו כן אסור לזרוק מאכלים שעלולים להימאס על ידי כך. אבל כאשר אין חשש, מותר לזורקם. למשל, מותר לחלק שקדים ורימונים על ידי מסירתם בזריקה. וכן נוהגים בבתי כנסת רבים לזרוק סוכריות בעת שהחתן עולה לתורה, ואין בדבר איסור, מכיוון שהסוכריות עטופות בנייר ואין חשש שיימאסו על ידי הזריקה. אבל לחם, אסור לזרוק גם על שולחן נקי באופן שאין חשש שיימאס, הואיל והוא עיקר מזונו של האדם ועל כן צריך לנהוג בו כבוד מיוחד, שלא לזורקו כדרך שזורקים מאכלים שחשיבותם פחותה (שו\"ע יו\"ד קעא, א).10אמנם בעת שמחלקים את הלחם לאחר ברכת המוציא, יש שנוהגים לזרוק מעט את הפת. ויתכן שאין בדבר איסור, כי מדובר בזריקה קטנה שאין בה כל כך זלזול אלא ביטוי של חיבה ללחם, שרוצים ליתנו במהירות לכל המסובים, כדי שלא ליצור הפסק ארוך בין הברכה שבירך הבוצע עבור שאר המסובים לבין הטעימה עצמה. ואף על פי כן, ראוי להחמיר שלא לזרוק לחם כלל, וכמובא במ\"ב קסז, פח.", + "מותר להשתמש בלחם ככף כדי לאכול דבר אחר, ובתנאי שלבסוף יאכל את הלחם. והמדקדקים נזהרים לאכול בכל פעם גם מעט מן הפת כדי שלא תתבזה להיחשב ככף בלבד (שו\"ע יו\"ד קעא, ג)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / שיירי מאכלים", + "כאשר אדם חש שהוא שבע, אין מצווה ואף לא מידת חסידות שיסיים את האוכל שבצלחתו, למרות שאת כל מה שלא יאכל יזרקו. ואמנם מי��תם של חסידים שליבם כואב על זריקת מאכל, ולא יאבדו אפילו גרגר של חרדל בחינם, ואם יוכלו להציל דבר מהשחתה – יצילוהו (ספר החינוך תקכ\"ט). אך כיוון שאכילה יתירה אינה בריאה, ו'בל תשחית' של הגוף חמור יותר מ'בל תשחית' של המאכלים שייזרקו, עדיף שיזרקו את האוכל מאשר יאכלו אותו בלא צורך (שבת קמ, ב). כמו כן מותר לאדם לזרוק מביתו מאכלים שהוא או בני ביתו עלולים להתפתות לאוכלם למרות שאינם בריאים להם. אמנם בתקופות של עוני עדיף היה שאדם יאכל את כל מה שנתנו לו, כדי שיצבור מאגרים לתקופות קשות. כהמשך לכך נהגו להקפיד לסיים את כל האוכל שבצלחת. אולם כאשר גם העניים אינם סובלים מרעב, אלא בדרך כלל מהשמנת יתר, עדיף לזרוק את המאכלים המיותרים. ועיקר הזהירות צריכה להיות כיום, שלא למלא את הצלחת באוכל מיותר, ולא לקנות מאכלים מיותרים.", + "אדם שערך סעודה גדולה, ונשאר לו הרבה אוכל בריא וטעים, אסור לו לזרוק אותו לפח, אלא ישמור אותו במקרר או במקפיא כדי לאוכלו אחר-כך. ואם משפחתו לבדה לא תוכל לאכול את כולו, מן הראוי להשתדל לחלק את הנותר לקרוביו או לשכניו. ואם יוכל למצוא עניים שיחפצו בו, הרי זה משובח, שבכך יציל את האוכל מהשחתה וגם יקיים מצוות צדקה. וכן מצווה על בעלי אולמות ומסעדות לתת את האוכל הטוב שנותר להם – למוסדות חינוך או למשפחות עניות. ואם שווי הטורח שבחיפוש אנשים שירצו לקחת את הנותר והבאתו אליהם עולה על מחיר שוויו של האוכל הנותר, אין מצווה לטרוח על חלוקתו אלא רק מידת חסידות. כאשר קשה למצוא אנשים שייהנו מהנותר, מנהג חסידות לרחם על בעלי חיים ככלבים וכחתולים, ולתת להם את השאריות, ולא להשחית בחינם את האוכל. אבל אם באותו זמן האדם יכול לעשות דברים יותר חשובים ומועילים, אין מידת חסידות להעדיף לדאוג לשיירי המזון, שכן משקל החסידות לבחור את הדבר המועיל ביותר.11ניתן להעריך את שווי הטורח שבחלוקת האוכל לנזקקים בתשלום שהיה צריך לשלם לאחד העובדים בסעודה כדי שיבצע זאת. ואם המחיר שהיה צריך לשלם לו גבוה משווי שיירי המאכלים, הרי שאין מצווה לטרוח על חלוקת האוכל, הואיל ותוך שדואגים שלא להשחית את האוכל משחיתים את זמן העבודה ששווה יותר. אמנם אם יש לאדם זמן פנוי, מידת חסידות שיטרח כדי שמאכלים ודברים שימושיים לא ילכו לאיבוד.
נראה להוסיף שגם כאשר שווי הטורח שבחלוקת האוכל לנזקקים נמוך משווי שיירי המאכלים, אם הטורח או אי הנעימות שבזה קשים עליו עד שמבחינתו היה מוכן לשלם את שווי שיירי המאכלים ולהיפטר מהטורח למצוא אנשים שיאכלום, אין עליו מצווה לטרוח למצוא מי שיאכלם אלא רק מידת חסידות (עי' שו\"ע חו\"מ רסג, א-ג)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / זריקת בגדים וחפצים והחלפת רהיטים", + "מותר למי שיש בגד משומש להחליט שאינו רוצה ללובשו עוד ולקנות במקומו בגד חדש. ואף שהבגד המשומש עדיין ראוי לשימוש, אין בכך איסור 'בל תשחית', שאין אדם משועבד לבגדיו ללובשם עד שיתבלו, וכאשר הם אינם מהנים אותו, מותר לו להפסיק ללובשם ולקנות אחרים במקומם. אלא שאם הבגדים המשומשים שלו עוד טובים, מצווה להשתדל למצוא אנשים שיוכלו ליהנות מהם. ואם הוא נותנם לעניים יש בידו גם מצוות צדקה. וכן הדין לגבי כלים ורהיטים משומשים, שאין מוטלת על האדם חובה להשתמש בהם עד שיתבלו, אלא בעת שהם מפסיקים לשמח אותו מותר לו לקנות במקומם חדשים. ואם ישנם אנשים שעוד יוכלו ליהנות מהם, מצווה ליתנם להם. וגם אם אינו מכיר אנשים נזקקים, כדי להימנע מהשחתתם בחינם מצווה שייתן אותם לחנויות יד שנייה או מרכזי חלוקה לנזקקים, ואם הם רהיטים וחפצים, ניתן לפרסמם באתרי אינטרנט שנועדו למכירת דברים משומשים או מסירתם.", + "אמנם כאשר שוויו של הטורח למצוא אנשים שישתמשו בהם עולה על ערכם, אין מצווה לטרוח בזה אלא רק מידת חסידות, וכפי שנתבאר בהלכה הקודמת ובהערה.", + "מותר לחתוך ציציות ישנות כדי לקשור במקומן חדשות, ואף שאם היה טורח בהתרתן היה עוד אפשר להשתמש בהן, כאשר יש בכך טורח, מותר לחותכן למרות שגורמים בכך להשחתתן (ח\"א יא, לב). וכן מותר להסיר מספר תורה יריעה שכתובה בכתב לא יפה כדי להחליפה ביריעה שכתובה בכתב יפה, למרות שגורמים בכך לגניזתה של היריעה שכתובה בכתב פחות יפה (ספר חסידים תתעט). כיוצא בזה, מותר לגנוז חומשים ישנים ולקנות במקומם חומשים חדשים בדפוס יפה יותר.", + "מותר לאנשים מבוססים מבחינה כלכלית להחליף ארונות מטבח ושיש, מרצפות ורהיטים, למרות שהם עדיין במצב טוב, הואיל והם עושים זאת כדי לשמח את עצמם ולא כדי להשחית את הישנים. אולם מצווה עליהם להשתדל למצוא אנשים שייהנו מהרהיטים שהם מחליפים. ונראה שאם בעיני רובם המכריע של חבריהם, הנמצאים באותה רמה מבחינה חברתית וכלכלית, מעשיהם נחשבים כהשחתה וכבזבוז מוגזם, אזי יש במעשיהם משום איסור 'בל תשחית'. ורק אם יימצאו אנשים שייהנו ממה שהם מחליפים, או שיעניקו בכך עבודה לאנשים שנצרכים לעבודה כדי לפרנס את משפחתם, למרות שהם נוהגים בבזבזנות יתירה, לא יהיה בידם איסור 'בל תשחית'." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / שלא לבזות שיירי מאכל", + "גם כאשר אין איסור 'בל תשחית' בזריקת שיירי מאכל, צריך להיזהר שלא לבזותם בהשחתתם בידיים, ובמיוחד שיירי לחם. לפיכך, אם נותרו על השולחן בסוף הארוחה פירורי לחם גדולים משיעור נפח 'זית', אסור לשטוף את השולחן ולהרטיבם, משום שבכך משחיתים אותם (שו\"ע או\"ח קפ, ג). אלא יש לעטוף את שיירי הלחם כדי להניחם בפח בדרך כבוד.", + "אם נותרו לאחר האכילה פירורים קטנים מנפח 'זית', אין איסור לאבדם ולנהוג בהם בזיון, אולם אמרו חכמים שראוי שלא לבזותם אלא לאוספם דרך כבוד. משום שהמשליך פירורים על הארץ, נוהג כמי שבועט בטובה שהשפיע הקב\"ה בעולם, וכיוון שאינו מכיר טובה ומכבד את הלחם, מן השמיים יפסיקו להשפיע לו טובה עד שיהיה עני. ועוד, שיש בדבר סגולה, שאמרו חכמים שהמלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני, 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב).", + "לכן ראוי להיזהר שלא להשאיר פירורים מפוזרים על הארץ, ולא להשליכם מן השולחן על הרצפה, אלא יש לאוספם ולזורקם לפח או למים. ואף שעל ידי השלכתם למים הם יושחתו, כיוון שאין בהם שיעור כזית, אין איסור לאבדם, רק שראוי שלא לבזותם בהשלכתם לארץ (שו\"ע או\"ח קפ, ד; משנה ברורה קפ, י).", + "מותר ואף רצוי במידה מסוימת, להשליך שיירי לחם לחצר, כדי שישמשו מזון לציפורים. וזה בתנאי שמדובר בכמות מצומצמת של פירורים, אבל כאשר נשארו חתיכות רבות של לחם, אין סיכוי שהציפורים יאכלום תוך זמן קצר, ויהיה ב��ה יותר בזיון, ואף השכנים עלולים להצטער מכך. קל וחומר שאין להניח שיירי לחם על הפח הציבורי. ולכן כאשר מדובר בכמות גדולה יחסית של שיירי לחם, יש לעוטפם בשקית ולהניחם בפח.", + "הרואה לחם או מאכל אחר במקום שאנשים הולכים עליו והוא מתבזה, מפני כבודו יש להגביהו על סלע או להניחו בצד הדרך באופן שלא יתבזה כשידרכו עליו (עירובין סד, ב; בית ברוך מה, לא)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / עצי סרק", + "ככלל איסור בל תשחית נאמר על דברים שיש בהם תועלת, אבל עץ סרק, היינו עץ שאינו נותן פירות, לא היה נחשב בעל חשיבות, ולכן לא חל עליו איסור 'בל תשחית' (רמב\"ם הל' מלכים ו, ט). כיום שמספר האנשים בעולם גדל מאוד ורובם מתגוררים בבתי קומות בצפיפות, וחשוב להם מאוד לטפח גינות נוי, כדי ליהנות מיופיו של הטבע ותועלתו לבריאות, ולשם כך אף מוכנים להשקיע כסף, הרי שיש לכל העצים, השיחים והפרחים שאנשים רגילים לגדל ולטפח ערך כספי, וממילא המשחית אותם עובר באיסור תורה. בנוסף לכך, יש בעצי הסרק תועלת לטיהור האוויר.", + "ומידת חסידות שלא לפגוע סתם בלא סיבה בשום חי או צמח, גם אם בינתיים אין לו שום ערך כספי, מפני שאין ראוי לפגוע בשום דבר נברא, שאין דבר שנברא בעולם לבטלה, ולכל נברא ערך ייחודי משלו, שעל ידו ניתן להבין יותר את מגמתו של בורא העולם. וכן אמרו חכמים (ב\"ר י, ו): \"אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל\". וכן אמרו בזוהר (ח\"ג פו, א), שכל עשב, אפילו הקטן ביותר, יש לו כוח עליון למעלה, וכל מה שנעשה עימו בזה העולם, הכל הוא על ידי אותו הכוח שלו בעליונים. ואף שעדיין לא זכינו להבין את כל החכמה הגנוזה בעצים ובעשבים, ואין אנו יכולים לעמוד על סוד שירתם, איך שהם מקלסים תמיד את הקב\"ה, הננו יכולים להתרשם מהיופי שבבריאה ומחכמת הבורא וגדולתו. כיוצא בזה אמרו חכמים, שהתכסות האדמה בעשבים כמוה כעריכת השולחן באופן נאה, כדי שהאדם יוכל להגשים בפאר והדר את ייעודו האלוקי (עי' ויק\"ר יא, א). כתוב בפסקי התוספות (פסחים קל\"ב), שהקוצץ אילן סרק אינו רואה סימן ברכה. ואמרו חכמים (כתובות קיב, ב): \"עתידין כל אילני סרק שבארץ ישראל שיטענו פירות\", נמצא שגם בעצי הסרק גנוז משהו מכוחם של עצי הפרי.", + "הרי שיש ערך לשמירת מיני הצומח והחי שלא יכחדו מן העולם. וכן ברור שיש לשמור על החוקים שנחקקו למען שמירת בעלי חיים וצמחי בר מוגנים. ראשית, מפני הערך העצמי שבשמירת הבריאה על כל גווניה. שנית, מפני שהחקיקה שנקבעה על ידי נציגי הציבור מחייבת כל אחד, הן מצד כוחו של הציבור לקבוע תקנות, והן מצד דינא דמלכותא דינא. אמנם כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לשמירת מין ממיני החי או הצומח, צרכי האדם גוברים, ובלבד שהדבר נעשה בשיקול דעת ולא מתוך זלזול ואי התחשבות בסביבה. כהשלמה לערך שמירת הסביבה, ראוי להוסיף שמצווה לשמור על ניקיון הסביבה ויופיו של הטבע, ולהימנע מהשלכת פסולת במקומות שאינם מיועדים לכך, ובארץ ישראל שמירה זו קשורה למצוות יישוב הארץ (עי' כתובות קיב, א)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / תקנת חכמים שלא לגדל בהמה דקה בארץ ישראל", + "בתקופת בית המקדש השני, ראו חכמים כי רבו המקרים שבהם עיזים וכבשים שיצאו למרעה הזיקו לעצים ולשדות, ופגעו ביכולתם של חקלאים יהודים להתקיים ולהמשיך ליישב את הארץ. על כן תקנו שלא יגדלו בהמה דקה בעבר הירדן המערבי. בהמה דקה הוא שם כולל לכבשים ועיזים, שהן קלות תנועה ומגיעות לכל מקום ולוחכות כל עץ, ועיקר הנזק לצומח נגרם מהן. לימים התבררה חשיבותה של התקנה, שלאחר שהערבים כבשו את הארץ, לא נזהרו בשמירת הצומח, ובהמותיהם השחיתו את הצמחייה והפכו את הארץ שהיתה זבת חלב ודבש לשממה.", + "אמנם גם בהמות גסות, היינו שוורים ופרות, עלולות להזיק לעצים, אלא שלא גזרו שלא לגדלן, מפני שאין גוזרים גזירה על הציבור אלא אם כן רוב הציבור יכול לעמוד בה. וכיוון שהאנשים צריכים את השוורים והפרות לחריש, לחלב ולבשר, ולא ניתן להובילן מחוץ לארץ בדרכים ארוכות, והן גם מזיקות פחות, התירו לגדלן בארץ. וכמובן שמוטלת על בעלי הפרות החובה לשומרן כדי שלא תזקנה, ואם הזיקו בשדות, בעליהן צריכים לשלם את מה שהזיקו. אבל בהמה דקה אפשר להביא מחוץ לארץ, שכן הבהמות הדקות מסוגלות ללכת בדרכים ארוכות, ולכן גזרו שלא לגדלן במקומות הישוב שבארץ. ורק במדבריות וביערות של ארץ ישראל, ובעבר הירדן המזרחי ובארצות הסמוכות לארץ ישראל – מותר לגדלן. וכל הרוצה לקנות בהמה דקה לצורכי בשר לחג או לחתונה, מותר לו לקנות בהמה דקה ולהשהותה אצלו עד שלושים יום, ובתנאי שלא תצא לרעות בחוץ, אלא הוא יביא לה את מזונה. וכן מותר למוכרי הבשר להביא בהמות דקות כדי למוכרן, בתנאי שלא ישהו אותן אצלם יותר משלושים יום, ולא יצאו לרעות בשדות ובגינות (ב\"ק עט, ב – פ, א; רמב\"ם הל' נזקי ממון ה, ב; ז).12בב\"ק פ, א, מסופר על חסיד אחד שהיה חולה וגונח מליבו. שאלו לרופאים ואמרו: אין לו תקנה עד שיינק חלב רותח ישר מעטיני הבהמה, משחרית לשחרית. הביאו לו עז וקשרו אותה ברגלי מיטתו, כדי שלא תוכל לצאת ולהזיק, וכך היה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חבריו חכמי ישראל לבקרו, כיוון שראו אותה העז קשורה בכרעי מיטתו, מיד חזרו לאחוריהם ואמרו: לסטים מזוין בביתו של זה ואנו נכנסין אצלו?! לדעת רוב המפרשים אותו חסיד היה חולה במחלה שאינה מסוכנת, אבל אם היה חולה במחלה מסוכנת היה מותר לו לגדל את העז. והבא\"ח ביאר ב'בן יהוידע', שגם לחולה רגיל מותר היה להחזיק עז קשורה למיטתו, כי התירו חכמים לחולה לעבור על איסור מדבריהם, אולם כיוון שאותו חסיד היה מפורסם כאדם גדול, היה עליו להיזהר בזה יותר, כדי שלא ילמדו ממנו להקל, ולכן הקפידו עליו חכמים. ואף אותו חסיד הודה בשעת מיתתו ואמר: יודע אני שאין בי אלא עוון אותה העז, שעברתי על דברי חבריי. עיקר התקנה משום יישוב הארץ (רש\"י), ולכן החשש הוא לא רק שמא יזיקו לאחרים, אלא גם שמא יזיקו לשדות בעליהן (תוס' יו\"ט ותפארת ישראל ב\"ק ז, ז). והוסיף בכפתור ופרח י', שהאיסור אפילו כשאין שדות של ישראל כלל, מפני הנזק שהן מזיקות לצמחי הבר. אמנם השו\"ע חו\"מ תט, א, פסק שהאיסור הוא רק כאשר ישנה התיישבות יהודית. אף שעיקר התקנה נועדה לישוב הארץ, לאחר שרב ירד לבבל, הנהיג בקהילות היהודיות שבבבל שלא יגדלו בהמות דקות בקרבת המקומות המיושבים (ב\"ק פ, א; רמב\"ם נזקי ממון ה, ח)." + ], + [ + "עצי פרי ובל תשחית / גידול בהמה דקה בזמננו", + "במשך התקופה שהארץ היתה שוממה, בלא מטעים ושדות של ישראל, בטל האיסור לגדלן (שו\"ע חו\"מ תט, א). לאחר שזכינו לחזור לארץ אבותינו ולהפריח את שממותיה התעוררה השאלה מחדש. יש אומרים, שהואיל והטעם שלשמו נגזרה הגזירה ידוע, שלא יזיקו ��שדות, כל זמן שהטעם קיים אף הגזירה קיימת. וכיוון שהיום ישנם שדות שעלולות להינזק מן הבהמות, הגזירה חזרה לתוקפה (יבי\"א חו\"מ ג, ז; שבט הלוי ד, רכז).", + "אבל לדעת הרב צבי פסח פרנק, הכלל הוא שכל גזירה שנתבטלה בתקופה מסוימת, אינה חוזרת למקומה ללא תקנה חדשה. ומאחר שבמשך הגלות בטלה הגזירה, פג תוקפה, ואין כיום איסור לגדל בהמות דקות בארץ (הערות הר צבי לטור חו\"מ ת\"ט).", + "בנוסף לכך, הואיל ובמשך התקופה הראשונה להתיישבות החדשה בארץ היה מקובל לגדל עדרים של בהמות דקות, ממילא יוצא שכל המתיישבים שנטעו שדות ועסקו בחקלאות התיישבו על דעת כך שמותר לרועי הבהמות הדקות לרעות בשדות הבר, בתנאי שיזהרו שלא להזיק למטעים ולשדות הירקות. וכיוון שכל התקנה נעשתה למענם, והם הסכימו שיגדלו בהמות דקות סביב שדותיהם, אין מקום להחזיר את התקנה למקומה (עמוד הימיני כג; ציץ אליעזר ז, כד, ג).", + "בנוסף לכך, יתכן שגם טעם התקנה בטל, הואיל וכיום יש לנו משטרה שמסוגלת להגיע לכל מקום ולאכוף את החוק באופן שיגן על השדות מפני הבהמות, וממילא אין צורך להחזיר את התקנה למקומה.", + "למעשה, כיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, הלכה כדברי המקילים, שכלל הוא, ספק בדברי חכמים להקל. לא זו בלבד שאפשר להקל בזה אלא שכך ראוי, מפני שעל ידי רעיית הבהמות הדקות מתקיימת כיום מצוות יישוב הארץ, שכן על ידי מרעה ניתן לתפוס שטחים נרחבים, ולקיים את מצוות ירושת הארץ שתהיה בידינו ולא ביד אומה אחרת. וכיוון שיסוד התקנה משום יישוב הארץ, כאשר הדבר מועיל לישוב הארץ יש בגידולן כיום מצווה." + ] + ], + [ + [ + "אכילת בשר / היתר אכילת בשר", + "מתחילה הכוונה היתה שמאכלו של האדם יהיה מן הצומח, שנאמר (בראשית א, כט): \"וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים: הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע, לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה\". אבל בעלי חיים נאסרו על האדם באכילה (סנהדרין נט, ב). וכתבו המפרשים, שגם החיות הסתפקו אז במיני צומח ולא טרפו זו את זו (רש\"י ורמב\"ן בראשית שם).", + "אולם החטאים גברו והעולם כולו התקלקל. זה התחיל בחטאו של אדם הראשון, שבעטיו גורש מגן עדן ונגזרה מיתה עליו ועל זרעו, ואף האדמה נפלה ממדרגתה והחלה להוציא קוץ ודרדר. אך העונש לא הוביל להפקת לקחים. קין רצח את הבל אחיו. בדורו של אנוש, נכדו של אדם הראשון, החלו לחטוא בעבודה זרה, ואחר כך גברו החטאים בגזל, ניאוף ורצח. במקביל לחטאיהם של בני האדם, גם טבען של החיות הפך לאטום ואכזרי יותר, והן החלו לטרוף זו את זו – עד שנגזרה כליה על כל בשר. שנאמר (בראשית ו, יא-יד): \"וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלוֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלוֹהִים לְנֹחַ: קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם, וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר…\"", + "רק נח ובניו וכל אשר איתו בתיבה ניצלו ממימי המבול, וכשיצאו מהתיבה הוטלה עליהם המשימה לבנות את העולם מן היסוד, בהקפדה על שבע המצוות היסודיות, שהן הבסיס למוסר האנושי. רק לאחר שמערכת המוסר ה��סיסית שבין אדם לחבירו תיבנה כראוי, יוכל האדם להמשיך להתעלות ביחסיו המוסריים כלפי בעלי חיים. לשם כך, היה צורך לקבוע גבול ברור בין האדם שנברא בצלם אלוקים לבין בעלי החיים, כדי להדגיש את ייעודו ואחריותו של האדם, שרק עליו מוטלת המשימה לתקן את העולם ולרוממו. הביטוי המובהק לכך, שלאחר המבול הותר לבני האדם לאכול בשר בעלי חיים, תוך אזהרה חמורה, שלא לרצוח אדם שנברא בצלם אלוקים. שנאמר (שם ט, א-ו): \"וַיְבָרֶךְ אֱלוֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו, וַיֹּאמֶר לָהֶם: פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ. וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה, כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל… וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ… שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, כִּי בְּצֶלֶם אֱלוֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם\" (עפ\"י מרן הרב קוק חזון הצמחונות והשלום ו-ט).", + "צריך להוסיף, שבעקבות חטאי אדם הראשון והדורות שקדמו למבול, מערכות הטבע התמוטטו, והצומח שוב לא הספיק לקיומו של האדם. כלומר, הנפילה המוסרית הובילה ליצירת מצב אקולוגי חדש, שבו בני האדם מוכרחים לאכול בשר. ולמרות שאין זה אידיאלי, ההכרח לא יגונה. ויש בזה גם צדק מסוים, שהואיל ובזכות נח בעלי החיים ניצלו מכליה במבול, רשאים בני נח לאוכלם כדי להתקיים.", + "במצב הנוכחי, אם נחדל מאכילת בשר, לא ברור שהדבר ייטיב עם אותם מינים שאנו רגילים לאכול מבשרם. מפני שאם לא נמשיך לגדלם ולהרבותם לצורכי אכילה, מספרם יקטן מאוד. שכן כיום הם מתרבים מאוד בהשגחת האדם, ואילו היו משחררים את כל הבהמות והתרנגולות לחופשי, תוך זמן קצר היו נשארים מהם מתי מעט. (עי' ברבנו בחיי, רד\"ק, מלבי\"ם בראשית א, כט; ומלבי\"ם ורש\"ר הירש שם ט, ג)." + ], + [ + "אכילת בשר / האם ראוי לחנך לצמחונות?", + "כתב מרן הרב קוק, שאמנם לפי האידיאל השלם היה ראוי לאדם שלא לאכול בשר בעלי חיים, אך לפי רמתנו המוסרית הנוכחית אין לעודד אנשים להימנע מאכילתו. מפני שלאחר המבול, כשהתברר לאיזה שפל יכול האדם להתדרדר, רצתה התורה לכוון את האדם אל תפקידו העיקרי, שהוא תיקון היחסים שבין אדם לחבירו. שכן ברור שיש הבדל עצום בין מעלת האדם לבעלי החיים, שהאדם נברא בצלם אלוקים, ודעתו ורגשותיו מפותחים, וכשמעוללים לו עוול הוא נפגע לאין ערוך יותר מבעלי החיים, וכאשר בני האדם נוהגים זה עם זה בהגינות ואהבה, נוצרת ביניהם הפריה שיכולה להביא גאולה לעולם. לפיכך, כדי להדגיש כראוי את התביעה המוסרית של \"וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ\" (ויקרא יט, יח) ו\"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך\" (שבת לא, א), הורתה לנו התורה לוותר לעת עתה על האידיאל המוסרי שלא לפגוע בבעלי חיים (הרב קוק חזון הצמחונות והשלום ו-ז). לכן מותר לאדם לשחוט בעלי חיים כדי לאוכלם, וכפי שאמרו חז\"ל (קידושין פב, א), שכל הבריות נבראו כדי לשמש את האדם, ובמדרגה המוסרית הנוכחית של העולם, הכוונה שגם מותר לאוכלן.", + "יותר מזה, אילו היינו מרבים לעסוק בחינוך לחמלה ואהבה כלפי בעלי החיים, במקום להוסיף טובה לבעלי החיים היינו הורסים את יחסי המוסר שבין בני האדם. שכן אותם אנשים שהמוסר אינו מפותח אצלם כראוי היו אומרים בליבם: \"הואיל וממילא איננו נזהרים מהריגת בעלי חיים ומאכילתם, אפשר שנהרוג גם את בני האדם שעומדים בדרכנו, ואולי אף נאכל מבשרם\". והיו רשעים אחרים, שהיו מפנים את כל תכונותיהם הטובות כלפי בעלי חיים, שכן לכל רשע יש ניצוץ של טוּב-לב, ואחר שהיו משקיטים את מצפונם בהתנהגותם היפה כלפי חיית המחמד שלהם, היו מרשים לעצמם לגנוב, לעשוק ולהרוג בני אדם. לפיכך, אין לעודד עתה אנשים שלא לאכול בשר. אפשר לומר, שכל עוד יש לאנשים תאווה לאכול בשר, סימן שעדיין לא הגענו לשלב שבו יש ערך מוסרי להימנע מאכילתו (חזון הצמחונות והשלום ד, ו, יא).", + "אבל לעתיד לבוא, העולם כולו יתרומם, וכפי שאמרו חכמי הקבלה, שבעלי החיים יתעלו ויתפתחו עד למדרגה שיוכלו לדבר (שער המצוות לאר\"י פרשת עקב). ואף מעלתם המוסרית תשתנה לגמרי, וכדברי הנביא (ישעיהו יא, ו-ט): \"וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ, וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ, וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו, וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה, יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן, וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים\". אז יבינו הכל שלא ראוי להרוג בעלי חיים, ולא יהיה מי שיתאווה לאכול מבשרם. וכדברי הנביא (הושע ב, כ): \"וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ\" (חזון הצמחונות והשלום יב, לב)." + ], + [ + "אכילת בשר / מצוות אכילת בשר בשבתות ובסעודות מצווה", + "מצווה לאכול בשר בשבתות ובימים טובים, שכן מצווה מן התורה להתענג בשבת ולשמוח ביום טוב, ורוב האנשים מתענגים ושמחים באכילת בשר (שו\"ע או\"ח רנ, ב; משנה ברורה רמב, א; פנה\"ל שבת ז, ב; מועדים א, ט). בזמן שבית המקדש היה קיים, אף היתה מצווה לאכול מבשר הקרבנות.", + "לכאורה יש מקום לשאול, כיצד אכילת בשר שהיתה אסורה על פי האידיאל הראשוני הפכה למצווה? התשובה הפשוטה, כיוון שמצבנו המוסרי השתנה, בפועל אין כיום בעיה מוסרית באכילת בשר, ומאחר שמצווה לשמוח בשבתות ובימים טובים, ואכילת הבשר משמחת, ממילא מצווה לאוכלו.", + "הוסיפו חכמי הקבלה ובארו שבמצבנו הנוכחי ישנו ערך באכילת בשר, מפני שבעקבות החטא העולם כולו ירד ממדרגתו. הדומם, הצומח, החי והמדבר, כולם נפלו ממדרגתם וגם נתערב בהם רע. וכאשר ישראל אוכלים מבשרם של בעלי החיים על פי כללי הלכות כשרות, מתוך כוונה להתחזק בעבודת ה', הרע שבבשר נפרד מהטוב, ויוצא כפסולת, והטוב שבו מתעלה ונספג בגופם ונותן להם כוח לעשות מעשים טובים. וכך הוא סדר התיקון, הצומח יונק את מזונו מן הדומם, ועל ידי כך מרומם את הטוב שבדומם למדרגת צומח. וכשהבהמה ניזונה מן הצומח, היא מעלה את הטוב שבצומח למדרגת חי. וכאשר בני אדם אוכלים מן החי ומתנהגים במוסריות ודבקים בה', בשר בעלי החיים מתעלה למדרגת אדם. וכך על ידי סולם המזון מחזירים את כל העולם אל מדרגתו הראשונה (שער המצוות לאר\"י הקדוש פרשת עקב).", + "במיוחד נעשה תיקון באכילת בשר בסעודות שבת ויום טוב ושאר סעודות מצווה כשמחת חתונה וברית, שאז הבשר נעשה שותף לשמחה של מצווה ומסייע בקיומה. אבל בסעודות רשות, אמרו חכמי הקבלה, שלא תמיד נעשה תיקון, שכן אם האדם אינו מתנהג אחר כך כראוי, נמצא שהבשר שאכל לא היה שותף לשום תיקון והתעלות. לכן ישנם חסידים שנמנעים מאכילת בשר בסעודות רשות, מחשש שלא יצליחו לרומם אותו כראוי.1לפי זה מובן מה שאמרו חכמים, שמצד המוסר, אסור לעם הארץ רשע לאכול בשר (פסחים מט, ב). שהואיל ואין בו תורה ומידות טובות, והוא שונא תלמידי חכמים ואנשי מעלה, אין הוא מרומם את בעלי החיים באכילתו, ומדוע יהרוג אותם בחינם. אבל בשבת, גם עמי הארץ שאוכלים בשר מקיימים מצווה, וממילא מרוממים את הבשר ומתקנים אותו (הגהות וחידושים על שער המצוות פרשת עקב; ר' צדוק במאמר 'עת האוכל' ז-ח).
ישנם יחידים, שרגש המוסר העדין הסעיר מאוד את לבבם, וקבלו על עצמם שלא לאכול בשר כלל. ואף שיש מצווה לאכול בשר בסעודות מצווה, היו מן המקובלים שלימדו עליהם זכות, וראו בזה משנת חסידים (שדי חמד מערכת אכילה, אכילת בשר). והרב קוק קרא להם \"אידיאליסטים קיצוניים\". וכן נהג 'הנזיר' הרב דוד כהן זצ\"ל, מראשי ישיבת 'מרכז הרב'. אבל ההדרכה הכללית, לכל החפץ להתקדש ולעבוד את ה', לעסוק בעיקר בתיקון המוסר שבין אדם לחבירו, ולאכול בשר בסעודות מצווה ולסייע בכך לתיקון העולם כדברי המקובלים." + ], + [ + "אכילת בשר / היתר בשר לישראל", + "מתחילה, כאשר היו ישראל במדבר ארבעים שנה, סמוכים למשכן ולמזבח, הותר להם לאכול בשר בהמה רק במסגרת קרבן שלמים. לאחר שהיו שוחטים את הקרבן, והכהנים היו מזים את דמו על המזבח ומעלים את חלביו על אש המזבח ונוטלים את חלקם מבשר הקרבן, רשאים היו ישראל לאכול מבשרו בטהרה. ומעת שנכנסו ישראל לארץ והתיישבו בכל מרחביה, רחוקים ממקום המקדש, הותר לשחוט בהמות בכל מקום ולאכול את בשרם בלא להקריבם למזבח. שנאמר (דברים יב, כא): \"כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם, וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ\". הרי שמתחילה הבשר שאכלו ישראל במדבר היה מקודש בקדושת קרבן שלמים, וכשזכו להיכנס לארץ הקדושה, זכו שהקדושה התפשטה בכל מרחבי הארץ, והותר לאכול בשר בכל מקום על ידי שחיטה כהלכה.2כך היא דעת ר' ישמעאל בחולין טז, ב, וכ\"כ רש\"י ורמב\"ן בויקרא יז, ג. ולדעת ר' עקיבא, במדבר היה מותר לאכול בשר בקר וצאן כקרבן או בנחירה (הריגה בלא שחיטה), ורק משעה שנכנסו לארץ נצטוו ישראל על שחיטת חולין. וכ\"כ רמב\"ם (שחיטה ד, יז). נראה לבאר שלשיטה זו, על ידי קדושת הארץ, גם החולין התקדשו שיש בהם מצוות שחיטה, מה שאין כן במדבר לפני שנכנסו לארץ, רק מה שהועלה לקרבן היתה בו שחיטה. אבל שאר הבשר לא יכול היה עדיין להתקדש, ולכן נאכל בלא שחיטה.", + "אפשר לומר, שבזכות שישראל מקדשים את עצמם בעבודת ה', יש להם מעלה יתירה על בעלי החיים, וממילא מותר להם לאכול בשר אף שלא במסגרת קרבן. יותר מזה, בזכות שישראל זכו להקריב קרבנות לה' כמצוות התורה, הם יכולים להמשיך את קדושת הקרבן לאכילה, שכאשר ישראל אוכלים לשם שמיים, אכילתם דומה לקרבן, שהמאכל מתעלה למדרגה הקשורה לעבודת ה' ועולה לריח ניחוח לה' כקרבן.", + "וכן מצאנו אצל נח, שבזכות הקרבנות הותר לו לאכול בשר, שלפני המבול נאמר (בראשית ז, א-ג): \"וַיֹּאמֶר ה' לְנֹחַ בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה כִּי אֹתְךָ רָאִיתִי צַדִּיק לְפָנַי בַּדּוֹר הַזֶּה. מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ, וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ\". לאחר שהמבול הסתיים ונח יצא מהתיבה, הבין שה' ציווה אותו להביא לתיבה מהמינים הטהורים שבעה שבעה כדי שיוכל להעלות מהם לקרבן. וכך עשה: \"וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה', וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ\" (שם ח, כ). לאחר מכן הותר לנח ולזרעו לאכול בשר (שם ט, ב-ג)." + ], + [ + "אכילת בשר / היתר הבשר וסכנת התאווה היתירה", + "למרות שהותר לאדם לאכול בשר, עליו להיזהר מאוד מהתאווה הכרוכה באכילתו, שהיא עלולה למשוך אותו אל הבהמיות והחטא. וכן מצאנו שהתאווה לאכול בשר גרמה לבני ישראל לחטוא, שנאמר (במדבר יא, ד): \"וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר\". ומשה רבנו התאונן על כך לפני ה': \"מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכָל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי\" (שם, יג-יד). אז נצטווה משה להשיב לישראל, שעונשם יבוא בכך שבקשתם תתמלא, \"עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא, יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת ה' אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם\" (שם, כ). \"וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת ה' וַיָּגָז שַׂלְוִים מִן הַיָּם… וַיָּקָם הָעָם (המתאווים) כָּל הַיּוֹם הַהוּא וְכָל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמָּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו, הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים (כמות עצומה), וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת, וְאַף ה' חָרָה בָעָם וַיַּךְ ה' בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה, כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים\" (שם, לא-לד). מתוך כך למדנו לדורות עד כמה חמורה ומסוכנת התאווה המופרזת לאכול בשר, שהיא מכבה את נר הנשמה וממיתה את הגוף.", + "כדי להרחיק אותנו מהיגררות יתירה אחר אכילת בשר, קראה התורה לרצון לאכול בשר – 'תאווה', שנאמר (דברים יב, כ): \"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר, כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר, בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר\". ואם תאווה יש באכילת בשר, הרי שראוי לרסנה. כיוצא בזה אמרו חכמים (חולין פד, א): \"לימדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון\". היינו כשהוא ממש רוצה לאוכלו.", + "עוד למדו חכמים מפסוקים אלו, שצריך להיזהר שתאוות הבשר לא תגרום לאדם לבזבז את ממונו, וכפי שנאמר \"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר\", רק כאשר יזכה אדם לרווחה כלכלית ראוי שירשה לעצמו לקנות בשר. וכן דייקו חכמים ממה שנאמר \"וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ\" – רק חלק מבקרך וצאנך תאכל, כדי שיוכלו להמשיך לפרות לרוב. כלל זה יפה לכל המותרות, שלעולם יוציא אדם רק מעט מכספו עבור מותרות, ואת הרוב יחסוך לדברים חשובים יותר או ישקיע בחכמה (עפ\"י חולין פד, א)." + ], + [ + "אכילת בשר / מצוות שמבטאות רחמנות בעת שחיטת החיות", + "אף שמותר לאכול בשר בעלי חיים, בכמה מצוות הדריכה אותנו התורה לנהוג כלפיהם ברחמים, ובתוך כך כיוונה אותנו לשים לב לבעיה המוסרית שבאכילת הבשר, כדי להכין אותנו לקראת התקופה שתבוא בעתיד, שבה נחדל מאכילת בשר. נסקור בקצרה שש מצוות מהתורה שעוסקות בכך:", + "הראשונה: איסור אכילת אבר מן החי, כלומר אסור לתלוש איבר מן הבהמה בעודה בחיים ולאוכלו. הטעם לכך פשוט, זו אכזריות נוראה לחתוך איבר מבהמה חיה, ולראות בכאבה וצערה, וליהנות אחר כך מטעם בשרה. מצווה זו חלה גם על בני נח, שאמנם כל מיני החי מותרים להם ומותר להם לאכול מבשרם ללא שחיטה, מכל מקום רק לאחר מיתת בעל החיים מותר לחתוך מבשרו ולאוכלו.", + "השנייה: שחיטה. נצטווינו לשחוט את הבהמה מן הצוואר, וכל בהמה שלא תישחט, הרי היא נבלה האסורה באכילה. וכן הדין לגבי עוף וחיה. ואף שמצוות השחיטה היא חוק שאין אנו מבינים את מלא טעמו, ברור שיש בה ביטוי לרחמנות, כפי שיבואר להלן (יח, ג). לגבי עופות שנמצאים בדרגת התפתחות נמוכה מבהמות וחיות, נצטווינו לשחוט רק סימן אחד ולא שני סימנים. ודגים וחגבים, שמוחם ומערכת העצבים שלהם פחות מפותחים, ומסתבר שגם תחושת הכאב שלהם עמומה יותר – לא נצטווינו לשחוט כלל, וגם אין בהם איסור אבר מן החי (להלן טו, א, הכלל השני; יז, ז-ח; יח, יא).", + "שלישית: שלא לאכול דם בהמה חיה ועוף. ביאר בעל ספר החינוך (מצווה קמ\"ח), שבאכילת הדם בולטת האכזריות, שכן דם החיה דומה לדם האדם, ובו נקשרת חיותו של בעל החיים.", + "רביעית: מצווה לכסות דם חיה ועוף לאחר השחיטה (להלן יח, ט-י). אפשר לומר שיש צד של אכזריות באכילת הבשר בעוד דם החיה והעוף שפוכים על הארץ. כמו כן יש בכיסוי הדם ביטוי לבושה מסוימת על שאנו נאלצים לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם.", + "חמישית: שלא לשחוט בהמה ובנה ביום אחד (להלן יח, ח). כלומר, למרות שהותר לנו לשחוט בהמה כדי לאוכלה, צוותה התורה שלא לשחוט ביום אחד את האם ואת ולדה, כי יש בזה צד של אכזריות (החינוך רצד). וכן ישנו חשש שהשוחט ישחט את הולד בפני אימו או להיפך ועל ידי כך ירבה צערם (מו\"נ ג, מח).", + "שישית: גם מצוות שילוח הקן, לדעת מפרשים רבים, נועדה למנוע צער מהאם (להלן פרק טז).", + "הרי לנו, שאף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, רצתה למנוע אותנו מלהידרדר על ידי כך לאכזריות ואטימות כלפי צערם של בעלי החיים, ועל כן הדריכה אותנו בכמה מצוות שלא להגדיל את צערם (ראו להלן טו, ט, בנוגע לצער בעלי חיים בתעשיית המזון).3יש טוענים שכיום אכילת בשר מסוכנת לבריאות, הואיל ובעלי החיים מגודלים בתנאים לא טבעיים תוך שמזריקים לגופם תרופות שונות שמסכנות את הבריאות. טענות אלו צריכות להיבדק ברצינות מרובה על ידי מומחים לדבר, רופאים ומדענים חוקרים. וכאשר אנו מוצאים חילוקי דעות בין המומחים, יש ללכת על פי הרוב. לפיכך, כיוון שהדעה המקובלת בין רופאים וחוקרים, שיש ערך בריאותי באכילת בשר מתונה, ואילו לפי רופאים אלטרנטיביים אסור לאכול – ההלכה כדעת רוב הרופאים והחוקרים. שבנוסף לכך שהם הרוב, הם גם נחשבים כמומחים גדולים יותר, הואיל ודבריהם מבוססים על מחקרים רציניים. אמנם אדם שמשוכנע באופן אישי שהאמת כשיטה האלטרנטיבית – ראוי שינהג על פיה, זולת מקרים שבהם לדעת שאר הרופאים הוא מזיק בכך לעצמו (עי' שו\"ע או\"ח סימן תריח; רמ\"א תריח, ד; מטה אפרים ג; משנה ברורה תריח, יב; ערוה\"ש ה-ו). ואמנם יש טוענים כנגד הרופאים והחוקרים שהם נגועים באינטרסים שונים. אולם אנו יודעים שזו דיבה רעה, שכן רבים מאיתנו מכירים באופן אישי רופאים וחוקרים, ויודעים שהם יראי שמיים ומבקשי אמת במחקריהם." + ] + ], + [ + [ + "צער בעלי חיים / היחס לבעלי חיים", + "מצווה להתייחס אל בעלי החיים ברחמנות ובהגינות, ואסור לצערם, ויחד עם זאת מותר לאדם להשתמש בבעלי חיים לצורך עבודתו, וכפי שהיו רגילים להעמיס משאות על חמורים ופרדות, לחרוש בעזרת שוורים וחמורים, לרכוב על סוסים, גמלים וחמורים, ואף לאכול מבשרם של בעלי חיים. לא זו בלבד, אלא שמצווה להקריב קרבנות בהמה ועוף, ובכלל זה גם מצוות שעיר המשתלח ועגלה ערופה. זהו שאמרו חכמים, שבעלי החיים נבראו כדי לשמש את האדם (קידושין פב, א; סנהדרין קח, א). ובכלל זה גם לצורך אכילה מבשרם. אפשר לומר, שכשם שלבעלי החיים מותר לאכול מן הצומח, כך האדם רשאי לאכול מן החי.", + "הרי שיש לאזן בין שני הערכים, מחד צרכי האדם קודמים לצרכי בעלי חיים, ומאידך צריך להשתדל כמידת האפשר שלא לצער בעלי חיים. לכן למשל, גם כאשר הותר לבני נח לאכול בשר, צוותה התורה שלא יתאכזרו אליהם באכילת אבר מן החי.", + "למעשה, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם לבין המגמה שלא לגרום סבל לבעלי החיים, צריך לשקול את מידת הנחיצות לאדם אל מול הצער הנגרם לבעל החיים. למשל, אכילת בשר חיונית מאוד לאדם, והשחיטה גורמת להם רק צער קל (להלן יח, ג), ולכן מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול את בשרם. אבל כאשר מדובר בצורך פחות חיוני לאדם, או כאשר הצורך לאדם גורם לבעלי החיים צער גדול, השאלה מורכבת יותר. ככלל ההכרעה ההלכתית נקבעת על פי שקלול של שלושה עקרונות יסודיים:", + "הכלל הראשון: יש רמות שונות של צער: צער קל, צער רגיל, צער גדול וצער נורא. ככל שמדובר בצער גדול יותר, כך הדבר חמור יותר, ורק לעיתים רחוקות לצורך חיוני ביותר מקילים בו.", + "הכלל השני: בעלי חיים מחולקים לסוגים שונים, וככל שמדובר במין מפותח יותר כך הוא חש יותר צער וממילא צריך להיזהר יותר שלא לצערו. דרגת ההתפתחות נמדדת לפי המוח ומערכת העצבים. אצל יונקים כדוגמת כלבים, בהמות, קופים ודולפינים, מערכות אלו מפותחות יחסית, ולכן ניתן להבחין אצלם בתחושות של צער ושמחה, ואף ניתן ללמדם דברים מסוימים, והאם מכירה בוולדותיה ומטפלת בהם ברחמנות. יש גם הבדלים בין מיני היונקים, למשל כלב מפותח יותר מכבש, ולכן הוא מסוגל יותר לבטא רגשות מסוימים, וכשמצערים אותו סבלו רב יותר. מתחת למשפחת היונקים נמצאות הציפורים, ותחתיהן הזוחלים כלטאות, תחתיהם הדגים שבדרך כלל אינם דואגים לצאצאיהם, כך שדקות ספורות לאחר שהדגה משריצה את דגיגיה הקטנים היא יכולה לטרוף רבים מהם ללא נקיפות מצפון. מתחת לדגים נמצאים החרקים.", + "הכלל השלישי: ככל שהבהמה או החיה עוזרת יותר לאדם כך צריך להתייחס אליה ביתר רחמנות והגינות. לכן ציוותה התורה לסייע לחמור שהתמוטט תחת משאו (להלן ב), ולא לחסום את הבהמה מלאכול בדברים שהיא עובדת בהם (להלן ג). לפיכך, ראוי יותר לרחם על החיות המבויתות, כדוגמת פרה, עז, כבש ותרנגולים. וכן כלבים שמסייעים בשמירה וחתולים שמבערים מהבית נחשים ועכברים.", + "לסיכום: לכתחילה אין לגרום צער לשום בעל חיים, גם הירודים ביותר, וכפי שנאמר (תהלים קמה, ט): \"וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו\" (עי' ב\"מ פה, א). אך כאשר האדם נצרך לְצָעֵר בעלי חיים, יש לשקול כל מקרה על פי שלושת הכללים שנזכרו.1ב\"מ לב, ב: לחכמים ור' שמעון צער בעלי חיים מהתורה, ולר' יוסי הגלילי מדרבנן. וכך דעת רבן גמליאל בשבת קנד, ב. אמנם בשבת קכח, ב, מובא כדעה מוסכמת שצער בעלי חיים מהתורה. וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים, ומהם: רי\"ף, רמב\"ן, מהר\"ם מרוטנברג, רשב\"א, רא\"ש, מאירי, חינוך, טור ורמ\"א חו\"מ רעב, ט. המקור העיקרי לכך במצוות פריקת החמור (להלן הלכה ב), ולמאירי (ב\"מ לב, ב) גם באיסור לא תחסום (הלכה ג). אמנם לגבי דעת הרמב\"ם בהל' רוצח יג, ט, ישנה מבוכה, רוב המפרשים סוברים שלדעתו האיסור מדברי חכמים, אבל לדעת רדב\"ז וכס\"מ גם לדעתו האיסור מדאורייתא. שלושה כללים מגדירים את האיסור וחומרתו.
הכלל הראשון: יש חילוק בין רמות הכאב, כפי שלמדנו בשבת קכח, ב, שמשום שצער בעלי חיים דאורייתא התירו איסורי דרבנן, אבל ההיתר הוא בתנאי שהוא צער גדול. וכ\"כ בנימוקי יוסף לב\"מ לב, ב, וחידושי אנשי שם על המרדכי (ב\"מ ב, אות מ), שהגורם לבעל חיים צער גדול עובר על איסור דאורייתא, והגורם צער קטן עובר באיסור דרבנן. וכ\"כ ריטב\"א ותוס' רא\"ש לב\"מ לא, א, שמצוות פריקת חמור מדאורייתא מפני צער בעלי חיים, וטעינתו דאורייתא רק משום עזרה לחבר, למרות שעזרתו בטעינה מסירה צער מסוים מהבהמה, הרי שהסרת צער קטן אינה דאורייתא.
הכלל השני: כיוון שהמצווה שלא לצער, ממילא ברור שיש שוני בין בעלי חיים ירודים שחשים פחות צער לבעלי חיים מפותחים שחשים יותר צער. וכן מצאנו שאחד הטעמים לשחיטת בהמות וחיות, כדי שלא צערם, ועופות שפחות מפותחים די בשחיטת סימן אחד, ודגים וחגבים שנמצאים בדרגה נמוכה יותר אינם צריכים שחיטה ואין בהם איסור אבר מן החי (רדב\"ז מצודת דוד רב; לעיל יד, ו; ולהלן יז, ז-ח). כיוצא בזה כתב בשאילת יעב\"ץ א, קי, שאין איסור צער בעלי חיים במיני חרקים, אלא שמידת חסידות שלא לפגוע בשום חי שלא לצורך. ולצורך מותר אף להרוג חולדות שמפריעות לאדם, והקפידא על רבי (ב\"מ פה, א) היתה לפי דרגת חסידותו (להלן יח, ג).
הכלל השלישי: עיקר חומרת האיסור על בעלי חיים שמסייעים לאדם כחמור משא ושור לדיש, וכן ההלכה שצריך לדאוג למזונם של בעלי חיים (להלן בהלכה ד), הכוונה לאלה שמסייעים לאדם, כמו בהמות לבשר ולחלב, ועופות לבשר ולביצים. וכ\"כ בשאילת יעב\"ץ א, קי, והוסיף שהמצווה מהתורה חלה גם על כלבים שמסייעים לשמירת הבית וחתולים שמבערים נחשים ועקרבים. ע\"כ. בדרגה פחותה מזה יש מצווה לזון בעלי חיים של הפקר ואם הם רעבים מותר לטרוח בזה בשבת (להלן הלכה טו, ערוה\"ש שכד, ב-ג, משנה ברורה שכד, לא)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / צער בעלי חיים דאו��ייתא", + "מצווה מן התורה לרחם על בעלי חיים ולא לצערם, ולכן מצווה על הרואה חמור שהתמוטט תחת כובד משאו, לסייע בפריקת משאו, כדי שיוכל לקום, שנאמר (שמות כג, ה): \"כִּי תִרְאֶה חֲמוֹר שֹׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב (מעזור) לוֹ, עָזֹב תַּעֲזֹב (עזור תעזור) עִמּוֹ\". כלומר, אם תראה חמור של שונאך רובץ תחת משאו, ותרצה שלא לעזור לו, תתחזק במצווה ותעזור לו. שתי סיבות לכך: האחת, שאין להימנע מלהגיש עזרה לאדם שנמצא עמנו בסכסוך. השנייה, למנוע צער מן החמור שכרע תחת משאו הכבד (ב\"מ לב, ב).", + "כיוון שפריקת החמור כוללת גם את מצוות 'צער בעלי חיים', כאשר אדם מבקש עזרה בפריקת חמורו, יש לעזור לו בחינם כדי להציל את חמורו מצער. אבל כאשר הוא מבקש עזרה בהטענת חמורו, אין חובה לעזור לו ללא תשלום, כשם שבכל המלאכות אין חובה לעזור לו בחינם. כאשר אדם נצרך להפסיק ממלאכתו כדי לסייע בפריקת חמור, מותר לו לדרוש תשלום כנגד ההפסד שיש לו מהפסקת עבודתו (רא\"ש, רמ\"א חו\"מ רעב, ו; סמ\"ע ט). ויש אומרים שהואיל ומדובר בצער בעלי חיים, גם אם לא יקבל פיצוי, חובה עליו להפסיק ממלאכתו כדי להציל את החמור מצערו (ר\"ן).", + "כיוון שאחת מכוונות המצווה למנוע צער מהחמור, מצוות פריקה קודמת למצוות טעינה. כלומר, כאשר שני חברים עם חמורים נצרכים לעזרה, אחד בהטענת המשא ואחד בפריקת המשא שמוטט את החמור, יש להקדים ולעזור בפריקת המשא כדי להקל מצערו של החמור. אמנם אם החמור הנצרך טעינה הוא של אדם שנמצא אתו בסכסוך שהגיע לשנאה, יש להקדים לעזור להטענת החמור של השונא, כדי לכוף בכך את היצר הרע שהביאם לשנאה, שאולי מתוך כך יזכו לחזור לאהוב זה את זה (ב\"מ לב, ב; שו\"ע חו\"מ רעב, י).", + "אם זה שראה את החמור רובץ תחת משאו הוא אדם נכבד שאינו רגיל לפרוק חמורים ברחוב, אינו חייב לסייע בפריקת החמור, מפני שכבודו חשוב יותר, ואין מצווה שיבייש את עצמו כדי למנוע צער מהחמור. ואע\"פ כן אם יימחל על כבודו ויסייע לחמור, יש בידו מצווה. אמנם לתלמיד חכם בעל מעמד ציבורי אסור לעזור בפריקת החמור, מפני שכבודו הוא כבוד התורה, ואסור לו לנהוג באופן שיפגע בכבוד התורה. ואם ירצה לעזור, ישכור אדם אחר שיעזור לחמור (רא\"ש, רמ\"א; ערוה\"ש חו\"מ רסג, ד). ויש אומרים, שמותר לתלמיד חכם שנוהג במנהגי חסידות ואינו חש לכבודו – לסייע בפריקת החמור (רמב\"ם ושו\"ע יו\"ד רעב, ג).", + "כתב בספר חסידים (מד, תרסו, תרסח), שהמצערים את חמורם בהעמסת משאות יותר מכפי כוחם, ואח\"כ כשאינם יכולים ללכת מכים אותם, וכן הרוכבים על סוסים ומכאיבים להם במגפיהם יותר מדי – עתידים לתת על כך את הדין. אבל להכות את הבהמה מעט כדי שתלך מותר, שכן כך מדרבנים אותה לעבודתה. וכן מצאנו שהקב\"ה הקפיד על בלעם שהכה את אתונו בחינם, שנאמר (במדבר כב, לב): \"עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ\". שהואיל ובלעם ידע את אתונו שהיא תמיד שומעת בקולו, לא היה צריך להכותה לאחר שרבצה, כי היה צריך להבין שכנראה יש דבר שחוסם אותה מלהמשיך ללכת. וכיוון שנהג באכזריות, ואיים עליה: \"לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ\" – נענש במידה כנגד מידה ונהרג בחרב." + ], + [ + "צער בעלי חיים / היחס לבהמות העבודה", + "מצווה מן התורה שלא למנוע מן הבהמה לאכול מן הדבר שהיא עובדת בו, שנאמר (דברים כה, ד): \"לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ\". כדי להפריד את גרגירי התבואה מהשיבולים ומהמוץ, היו מוליכים שור, שהוא בהמה כבדה, על השיבולים הלוך וחזור. פעולה זו נקראת דישה, כלומר דריסה והכבדה כדי לחלץ את גרגירי התבואה מהשיבולים ומהמוץ. וצוותה התורה שלא לחסום את פי השור בעת שהוא דש, מפני שריח התבואה עולה באפו והוא משתוקק לאוכלו, וכשהוא מנסה לאכול הוא נתקל במחסום, ועיניו כלות מצער. ואין ראוי שהשור יעבוד למעננו ולא נשתף אותו ברווחה שצומחת מעבודתו. ואף שכתבה התורה שור, אין הכוונה למעט שאר מיני חיות, אלא לתת דוגמא לבהמה שעובדת עבורנו בדברי מאכל. לפיכך, יש לאפשר לכל הבהמות והחיות שעובדות בגידולי קרקע, בין מחוברים ובין תלושים, לאכול מהם. ובכלל זה אסור למנוע מן החמור לאכול מהתבואה שהוא נושא על גבו. אמנם אם המאכל שהוא עובד בו עלול לגרום לו לקלקול מעיים וסבל, מותר למנוע ממנו לאוכלו, כי חסימתו לטובתו, כדי שלא יצטער (רמב\"ם הל' שכירות יג, א-ג). אם בעל השור חס על החיטים, מותר לו לקשור לראשו של השור סל ובו שיבולי חיטים מסוג זול, כדי שיאכל מהם בעוד שהוא דש, שכן האיסור הוא לצערו, ובאופן זה אינו מצטער (שם יג, ו).", + "דין נוסף שנוגע לצער בעלי חיים הוא ההיתר לחלוב בשבת פרות שופעות חלב. ואף שחליבה אסורה מהתורה משום מלאכת 'דש', כיוון שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, התירו חכמים לעבור על איסור מדבריהם כדי להקל מצערן. הדרך הפשוטה היא לבקש מגוי לחלוב את החלב, ואם אין שם גוי שמוכן לעשות זאת, מותר ליהודי לחלוב את החלב לאיבוד, שבאופן זה אין בחליבה איסור תורה (פנה\"ל שבת כ, ד)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / הזנת החיות", + "אדם שיש לו בהמות או חיות חייב לדאוג למזונן, ואסור לו לאכול לפני שייתן להן את מזונן, ולמדו זאת חכמים (גיטין סב, א) ממה שנאמר (דברים יא, טו): \"וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ\", ורק אחר כך \"וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ\".2לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, והראיה מן הפסוק היא אסמכתא. וכ\"כ בשו\"ת שבות יעקב ג, יג, ובשדי חמד כללים א, ק. אמנם למהר\"ם מרוטנבורג (ד, שב), ומ\"א (רעא, יב), האיסור מדאורייתא. לעומת זאת מלשון הרמב\"ם בהלכות עבדים ט, ח, משמע שהיא מידת חסידות. ועי' בבאו\"ה קסז, ו, 'ומכל מקום'.יש אומרים שרק סעודה שלימה אסור לאכול לפני האכלת הבהמות, אבל לטעום מותר (ב\"ח וט\"ז קסז, ז), ויש אומרים שאפילו לטעום טעימה קלה של תחילת הארוחה אסור לפני כן (שבות יעקב ג, יג; ברכ\"י קסז, ה). ושתיית מים לכל הדעות מותר.", + "הטעם לאיסור פשוט, כיוון שבעלי חיים מבויתים אינם יכולים לדאוג למזונם, אם בעליהם ישכחו לתת להם אוכל – יצטערו. בנוסף לכך, הואיל ובהמות אלו עובדות למען האדם, או מניבות חלב למענו, מן הראוי שישיב להן כגמולן וידאג למזונן. לפיכך, בעליהן צריכים לספק את מזונן בזמנים קבועים. וכדי שלא יבואו לידי שכחה, נקבע שיקדים אדם את מזונן למזונו.", + "עיקר האיסור נוגע לבהמות וחיות שאינן מסוגלות למצוא לעצמן מזון, כגון בהמות המצויות במכלאות, תרנגולים בלולים ותוכי בכלוב, שכלפיהם הרחמנות גדולה. אבל כלבים וחתולים שלעיתים מסתובבים בחוץ, כיוון שהם יכולים להתקיים בשעת הדחק ממה שהם מוצאים בחוץ, אין איסור על בעליהם לאכול קודם שיתנו להם מזונות. ואע\"פ כן מידת חסידות שבעליהם יקדימו ויתנו להם את מזונם קודם שיאכלו. שכן, למרות שבדוחק הם יכולים להסתדר בעצמם, כיוון שהתבייתו קשה להם למצוא את מזונם, וראוי לרחם עליהם. ועוד שהם מועילים לאדם, שהחתול טורף עכברים ונחשים, והכלב נאמן לבעליו ושומר על ביתו, ועל כן ראוי לגמול להם שכר תמורת שירותם (שאילת יעב\"ץ א, יז).", + "אמרו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). עוד אמרו חכמים, שה' בחן את מנהיגי ישראל לפי התנהגותם כלפי בעלי החיים, שתחילה היו משה רבנו ודוד המלך רועי צאן, ואחר שראה הקב\"ה שהם מנהלים את עדרם בחסד וברחמים ודואגים למזונותיהם, בחר בהם להיות מנהיגים לישראל (שמות רבה ב, ב)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / יסוד ההיתר לצורך אדם", + "מותר לאדם לצער בעלי חיים לצורך פרנסתו, כבודו והנאתו, כגון להעמיס עליהם משאות ולהכותם כדי שילכו, או לרכוב על סוסים ולהנהיגם על ידי רסן שמכאיב לפיהם ולהאיץ בהם על ידי הצלפה בשוט ונעיצת הדורבנות שבמגפיים בגופם. וכשם שהאדם מתאמץ, מזיע ומתבזה לצורך פרנסתו, גם בהמתו נושאת עמו בעול, וכיוון שמעלתה ורגישותה פחותים, ניתן לשעבדה בעבודה קשה ומייסרת יותר.", + "לא זו בלבד אלא כשם שבני האדם מוכנים לפעמים לשאת בצער גדול מאוד למען כבודם ואמונתם, כך ויותר מותר לפעמים לצער בעלי חיים לצורך כבודם ואמונתם של בני האדם. למשל, לאחר מות המלך, משום כבודו היו שורפים את כל כליו, כדי שלא ישתמשו בהם אנשים אחרים, ובכלל זה היו עוקרים את רגלי סוסיו, היינו חותכים את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שלא יוכלו להשתמש בהם. ואף שעיקור זה גורם להם צער גדול מאוד, כבודו של המלך שהוא כבוד כל ישראל חשוב יותר (ע\"ז יא, א, תוס' 'עוקרין').", + "וכן נאמר לפני מלחמת ישראל נגד מלכי הצפון (יהושע יא, ו): \"וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מִפְּנֵיהֶם כִּי מָחָר כָּעֵת הַזֹּאת אָנֹכִי נֹתֵן אֶת כֻּלָּם חֲלָלִים לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת סוּסֵיהֶם תְּעַקֵּר וְאֶת מַרְכְּבֹתֵיהֶם תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ\". הרי שנצטווה לעקר את הסוסים בכך שיחתוך את רגליהם מעל פרסותיהם, כדי שיצלעו על גדמי רגליהם לדיראון על שהשתתפו במלחמה. ואף שניתן היה לקחתם שלל או להורגם, נצטווה לעקרם כדי להותירם בעלי מום, וללמד בכך את האויבים ואת ישראל לקח, שלא לבטוח בסוסים (רד\"ק, אברבנאל). ואף שהעיקור גרם לסוסים צער רב, למדנו מכאן שלצורך מוסרי גדול שכזה – מותר לצערם.", + "וכן מצינו שקנסו חכמים את מי שהלך לסחור ביום שוק שהוקדש לעבודה זרה, שכל מה שקנה שם יושחת, ואם קנה בהמות, יחתכו את רגליהן מעל הפרסות כדי שלא יוכל ליהנות מהן. ואף שיש בזה צער בעלי חיים, גזרו לעשות כן כדי להרחיק את ישראל מעבודה זרה (ע\"ז יג, א, תוס' 'אמר אביי').", + "וכן התיר רבי יהודה למכור תרנגול לבן לנוכרי, וכדי שלא יוכל להשתמש בו לעבודה זרה, יקטע את אצבעו, הרי שבשביל רווח ממון התירו לצערו בקטיעת אצבע (משנה ע\"ז יג, ב).", + "וכן תקנו חכמים שאם הקדיש אדם בהמה למקדש בזמן שבית המקדש חרב, כדי שלא יגיעו לידי תקלה שימעלו בקודש וישתמשו בבהמה, יכניסו אותה למקום סגור כדי שתמות שם ברעב. ולא הציעו לשוחטה ולמעט בכך את צערה, שמא יטעו לאכול את בשרה. ולא הציעו להורגה באופן אחר, כדי שלא ייראו כמטילים מום בקודשים (ע\"ז יג, ב). הרי שלצורך בני אדם שלא יגיעו לידי טעות הורו לצער בהמה בהמתתה ברעב (רמב\"ן שם. אמנם עיקור מצער יותר, רע\"א ע\"ז יג, א).", + "וכן מצינו שזקן שאין לפי כבודו לפרוק משא החמור, פטור מהמצווה למרות שהחמור סובל ורובץ תחת משאו, הרי שכבודו של האדם קודם לצער בעלי חיים (נמוק\"י על ב\"מ לב, ב)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / אימתי אסור לצער", + "כפי שלמדנו מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסת האדם וכבודו, אולם בלא צורך אסור לצער בעלי חיים. ולכן אסור לאדם שנהנה מלהכות ולייסר בעל חיים לעשות זאת, הואיל ואין בכך צורך ממשי מלבד רצונו הרע לצער בעלי חיים.", + "וגם אם יבואו אנשים אכזריים ויהיו מוכנים לשלם לבעל כלב תשלום גבוה מאוד, כדי שיסכים לתת להם את כלבו כדי שיוכלו לענות אותו, אסור לו לתת להם את כלבו בעד שום הון. מפני שאין בעינוי זה שום צורך זולת האכזריות שהיא אסורה מהתורה. וכן אסור לאדם עצבני שנמצא במצב רוח רע להכות בעל חיים. ואף אם ייטען שהכאתו מסייעת לו להרגעת עצביו – הדבר אסור מן התורה (אג\"מ אה\"ע ח\"ד צב. וכן עולה מהגדרת החת\"ס ב\"מ לב, ב).", + "כהמשך לכך, אין ראוי לאדם לצוד חיות בר וציפורים לשם ספורט ושעשוע, מפני שההיתר להרוג בעלי חיים לצורך בשרם או עורותיהם הוא בבחינת הכרח שלא יגונה, ואין ראוי להורגם תוך שעשוע וספורט. ואין ראוי לישראל ליהנות מזה, שכן מידתם של ישראל שהם רחמנים (יבמות עט, א). ואלו שנזכרו בתורה כציידים, נמרוד ועשו, היו רשעים שנהנו מהאכזריות שבציד (או\"ז, רמ\"א או\"ח שטז, ב; נו\"ב ח\"ב יו\"ד י).3. לפי זה הורה מו\"ר הרב שאול ישראלי זצ\"ל, שאין לפרסם מסעות ציד, כדי שלא להשתתף בדבר עבירה של מעשי אכזריות אלה (במראה הבזק ב, נט). בשר שהושג בציד בדרך כלל אסור על ישראל באכילה, שכן אם החיה תמות מן הירי, בוודאי שהיא אסורה, שהרי לא נשחטה כדין. וגם כאשר קליעת הצייד רק תפצע אותה, ברוב המקרים היא תחשב טריפה שבשרה אסור באכילה.", + "אמנם אין איסור לדוג דגים בחכה לשם הנאה כאשר הכוונה לאוכלם, הואיל ומשני צדדים יש בזה יתרון על ציד. האחד, מתכוונים לאכול את הדגים שיעלו בחכה, כך שמדובר בתועלת ממשית ולא באכזריות לשמה, ואילו בשר של חיות ועופות שניצודו בדרך כלל אסור באכילה לישראל. השני, הדגים פחות מפותחים מהיונקים ופחות מרגישים כאב וצער, ולכן הדיג מלווה בפחות רגשי אכזריות. אבל אין ראוי לדוג דגים בחכה להנאה תוך כוונה להחזירם אחר כך למים, כי באופן זה ההנאה כרוכה בצער, ואף שהדגים אינם מפותחים וצערם מועט מאוד (לעיל הערה 1), לכתחילה עדיף שלא לפוצעם בלא כוונה לאוכלם.4בחבל נחלתו י, לז, התיר לדוג לשם הנאה, מפני שיש בזה צורך לאדם להרגיעו, ובנוסף לכך, כיוון שהדג פחות מפותח, לא ברור עד כמה הוא מצטער מהחכה שננעצת בפיו. מנגד ידידי הרב אהוד אחיטוב אסר לדוג לשם הנאה בלא כוונה לאכול, משום צער בעלי חיים (אמונת עתיך 86)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / המתת בעלי חיים", + "היחס לחיי בעלי החיים שונה מהיחס לחיי אדם. בחיי אדם יש קדושה, מפני שהאדם נברא בצלם אלוקים, והקב\"ה נפח בו נשמת חיים, והטיל עליו את האחריות לתיקון העולם, וכל רגע שהנשמה האלוקית שורה בו יקר מפז, ובשום פנים אין לקצר את חייו. ואפילו אם הוא מתייסר במחלה קשה, אסור להורגו. אולם חיי בעלי חיים אינם יקרים כל כך, ולכן ��מצווה היא שלא לגרום להם צער, אבל אין מצווה לשמור על חייהם. לפיכך, אדם שיש לו חתול או כלב שסובלים ממחלה סופנית או שנפגעו בתאונה, והם מתייסרים בלא שיהיה להם סיכוי להבריא – עדיף שימית אותם בדרך שאינה מכאיבה כדי למנוע מהם צער.", + "יתר על כן, אגודות 'צער בעלי חיים' שנמצאים ברשותן כלבים וחתולים שאין להם דורש, רשאיות להמיתם. כיוצא בזה, אדם שיש לו כלב וקשה לו להמשיך להאכילו והוא גורם לו צער, ואין מי שירצה לקחתו לרשותו, רשאי להמיתו בלא ייסורים (מהרש\"ל ב\"ק י, לז). אמנם למדנו שהזהירו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לזון אותו כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). אבל אם טעה וחשב שיוכל לפרנסו ונוכח לדעת שהדבר קשה עליו, אין הוא משועבד לבעל החיים לפרנסו עד סוף חייו, ומותר לו להמיתו כדי לחסוך מייסוריו, שלא ימות מרעב.", + "לעיתים ישנו הכרח כלכלי להרוג בעלי חיים. למשל, בעל בריכת דגים צריך לשווק את הדגים במועדים מסוימים, לפי דרישת השוק. וכאשר הדגים מאחרים או מקדימים לגדול, הוא עלול להישאר עם בריכה מלאה דגים וללא קונים. לכתחילה כמובן שיש לחפש את הדרך לשווק את הדגים ולא להמיתם בחינם. אבל אם לא נמצא פתרון, אין על בעל הדגים חובה להמשיך להוציא ממון על האכלתם, ומותר לו להמיתם.", + "וכן ישנם אפרוחים ותרנגולים שאין להם ביקוש, מפני שמחיר הטיפול בהם גבוה מהמחיר שיוכלו המגדלים לקבל עבורם, ואזי מותר להמיתם, שאין המגדלים משועבדים להזינם בלא שיהיה להם מכך רווח כלכלי (עי' לעיל יג, ח).5כתבו בספר 'צער בעלי חיים' ב, ב, ו'נפש כל חי' ה, א, שנחלקו הפוסקים האם יש איסור להרוג בעלי חיים. יש אומרים שאיסור צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, אבל אין איסור צער בעלי חיים כאשר הורגים אותם (ט\"ז יו\"ד קטז, ו; נו\"ב תניינא יו\"ד י; עבודת הגרשוני יג). אמנם גם הם יסכימו שאם יש מהם תועלת, יש בהריגתם איסור בל תשחית. ויש אומרים שבכלל איסור צער בעלי חיים גם אסור להורגם, וממילא רק לצורך פרנסה או כבוד מותר להורגם כדרך שמותר לצערם (כך למדו מרמב\"ם מו\"נ ג, מח; חינוך תנא, רדב\"ז וגינת ורדים, על טעם השחיטה. וכ\"כ מהרש\"ם ד, קמ). אולם נראה שאין הכרח לומר שיש בזה מחלוקת, שכן הכל מסכימים שככל שצערם ממושך יותר כך האיסור גדול יותר, ולכן עיקר צער בעלי חיים הוא בעודם חיים, ורק לצורך גדול ניתן להתירו. ומנגד, כולם יכולים להסכים שבהריגה יש צער מסוים, אפילו מעצם זה שלא יוכלו להמשיך לחיות, ולכן בלא שום צורך אסור להורגם. ולא זו בלבד, אלא שכאשר הכוונה לאכול מבשרם, צוותה התורה שניזהר בכפל כפליים שלא לצערם ולכן צוותה על השחיטה." + ], + [ + "צער בעלי חיים / מצבי ביניים", + "ישנם מצבי ביניים בהם יש לאדם צורך מסוים שהשגתו כרוכה בגרימת צער לבעל חיים, השאלה האם מדובר בצורך ממשי שמצדיק גרימת צער. העיקרון הוא שכל זמן שהצער אינו נגרם מתוך אכזריות אלא לתועלת האדם – אין בו איסור. אולם כיוון שאין מדובר בצורך מובהק, לכתחילה כאשר אפשר ראוי להימנע ממנו. וככל שהדבר מצער יותר את בעל החיים, ופחות נחוץ לאדם, כך יותר ראוי להימנע ממנו. ודעת בני אדם ומנהגם הם שקובעים את מידת הצורך לאדם, וכן את חומרת הצער לבעל החיים, ולפי זה יש לקבוע אימתי ראוי להימנע או אף לאסור.", + "למשל, מעיקר הדין מותר לתלוש מאווזים חיים נוצות כדי ל��שות מהן קולמוס, אולם כיוון שתלישת הנוצות גורמת להם צער רב, וניתן לקחת נוצות מאווזים שחוטים, נכון להימנע מכך (תרומת הדשן, רמ\"א אה\"ע ה, יד).", + "כיוצא בזה יש להיזהר שלא למרוט את נוצות צוואר העוף כדי לפנות את מקום השחיטה, כדי שלא לצערו בחינם, אבל כאשר השוחט אינו בקיא במלאכתו ויש לו בכך צורך כדי שיוכל לשחוט כהלכה – מותר (אור זרוע, רמ\"א יו\"ד כד, ח).", + "כיוצא בזה מותר לאנשים לחתוך את אוזניו של הכלב או זנבו, כדי שייראה יפה יותר לטעמם, הואיל והדבר נעשה לתועלתו של האדם שנהנה מיופיו של כלבו ולא מתוך אכזריות. ואע\"פ כן מצד מידת הרחמנות, עדיף שלא לצערם. כיוצא בזה לגבי תוכי, מצד הדין מותר לחתוך מעט את לשונו כדי שיוכל להוציא מילים מפיו, שכן הדבר גורם עונג לבעליו, אלא שלכתחילה עדיף לרחם עליו ולהימנע מכך. אמנם נראה, שאם בעקבות ההימנעות מהפעולה שמצערת את הכלב או התוכי – בעל הכלב או התוכי לא ירצה לגדלו, הרי שמבחינתו מדובר בצורך ממשי, ולכן מלכתחילה מותר לו לבצע בו את הפעולה המכאיבה, וכשם שאדם עצמו מוכן לשלם כסף ולסבול ניתוחים כדי לייפות את עצמו.", + "מותר לכתחילה לאלף בעלי חיים באילוף הכרוך במכות קלות. וגם כאשר האילוף כרוך במכות קשות הוא מותר, אלא שמידת חסידות להימנע מכך. ואם בלא זאת לא יהיה שימוש בחיה ומן הסתם תומת, מותר לכתחילה.", + "מעיקר הדין מותר לצוד בעלי חיים לצורך עשיית מעילים וארנקים מעורותיהם, אולם מצד מידת חסידות נכון להחמיר. ואמנם בעבר רבים לא החמירו בזה, מפני שהאדם נאלץ להשתמש בעורות בעלי חיים לצורך חימום גופו במעילים ובשמיכות. אבל כיום שאנו יודעים להפיק מעילים ושמיכות מחומרים סינתטיים, מידת חסידות שלא לצוד בעלי חיים אך ורק כדי להשתמש בעורותיהם (עי' מים חיים ב, נ, לרח\"ד הלוי)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / דרכי גידול בהמות ועופות למזון", + "הכלל הוא שכל מה שהאדם עושה לתועלתו ולא לשם אכזריות מותר, ולכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולים ועגלים לבשר כדי לחסוך בעלויות גידולם. וכן מותר לגדל בצפיפות רבה תרנגולות לביצים ופרות לחלב. וכשם שהאדם מצער את עצמו בעבודה ומגורים במקומות צפופים כדי לחסוך בעלויות, על אחת כמה וכמה שמותר לו לצופף בעלי חיים כדי לחסוך בעלויות.", + "אמנם יש נוטים לומר שכאשר הדבר כרוך בצער גדול ונורא, אסור. מפני שההיתר לצער בעלי חיים צער גדול מאוד, כגון לקטוע את רגלי הסוסים מעל פרסותיהם, הוא היתר נדיר לצורך מיוחד, לכבוד המלכות או לשם עקירת עבודה זרה. אולם אסור לצערם באופן קבוע ושיטתי צער גדול לשם פרנסה. ויש נוטים לומר, שכל שהוא לצורך פרנסה, גם צער גדול מאוד מותר לצערם. אמנם למעשה השאלות בדרך כלל אינן על העיקרון אלא הוויכוח הוא האם אכן מדובר בצער גדול מאוד, שכן מטבע הדברים, גידול בעלי חיים והאכלתם לשם בשר, חלב וביצים – אינו כרוך בצער גדול מאוד.6. הרב אליהו קלצקין באמרי שפר לד, אסר לצער בעלי חיים צער גדול עבור צרכי פרנסה, וכך כתב ביד הלוי יו\"ד קצו. ורוב הפוסקים התירו, ומהם יש\"ש ב\"ק י, לז; שבות יעקב ג, עא; חת\"ס ב\"מ לב, ב; שועה\"ר צעב\"ח ד; דעת קדושים יו\"ד כד, יב. בשבט הלוי ב, ז, חידש שיש שלוש מדרגות: א) צער קטן אסור מדרבנן. ב) צער גדול אסור מהתורה ומותר עבור צרכי פרנסה, והוא הצער הרגיל שהתירו. ג) צער גדול מאוד הוא נחשב אכזריות ואסור גם לצורך פרנסה. ולענ\"ד גם המדרגה השלישית מותרת, וכפי שהתירו לעקר סוסים (כמבואר בהלכה ה), ואין צער גדול מזה. אלא שהיתר זה נועד למקרים מיוחדים ולא כהתנהלות שיטתית. אמנם כאשר המטרה היא אכזריות, גם צער רגיל אסור כמבואר בהלכה ו.", + "הנה דוגמא לשאלה: באופן טבעי התרנגולות מטילות ביצים מעת שיגיעו לגיל ששה חודשים ועד שיגיעו לגיל עשרים חודש, ואז הם נשחטות. וניתן להאריך את משך תקופת הטלת הביצים על ידי הרעבתן בחודש החמישה עשר למשך כעשרה ימים, ואז נוצותיהן נושרות ואחר כך כשהן חוזרות לאכול כוחותיהן חוזרים ונוצותיהן גדלות מחדש והן מסוגלות להטיל ביצים עד היותן בנות עשרים ושמונה חודשים. השאלה האם מותר להרעיבן ולצערן לשם כך? יש אוסרים, מפני שרק בצער רגיל מותר לצער בעלי חיים לצורך פרנסה, אבל אין היתר לצערם צער גדול לצורך פרנסה, כי הוא כבר נחשב אכזריות אסורה (שבט הלוי ב, ז). ולדעת רבים, שיטת גידול זו מותרת הואיל והדבר נעשה לתועלת המשק, ולשם כך מגדלים את העופות. בנוסף לכך, לטווח ארוך ההרעבה מוסיפה להן בריאות, עובדה שהן מאריכות ימים, ואף בני האדם היו מוכנים לרעוב עשרה ימים כדי להאריך את חייהם. וכן כתב הרב גולדברג, רבה של כפר פינס ('הארץ ומצוותיה', וכן נפסק במנח\"י ו, קמה). למעשה נראה להקל, הן מצד הסברה, והן מצד שבעניינים אלו יש יתרון לרבני המושבים שהם בבחינת 'מרא דאתרא', שהם מכירים מקרוב את דרכי גידול הבהמות והעופות, ויודעים לשקלל את התועלת למגדלים מול צער בעלי החיים. ומנגד, מי שאינו מכיר את דרכי גידול העופות והעגלים לעיתים מזדעזע לראותם, והוא דומה במידה מסוימת לבן כרך שמגיע לכפר נידח ורואה אנשים שחיים בבקתות ללא חשמל ומים כדרך אבותיהם מדורי דורות וסבור שכל חייהם רצופים צער וסבל בלא שום נחת ושמחה.", + "אמנם יש מקום לומר, שיחד עם העלייה ברמת חייהם של בני האדם מבחינה מוסרית וכלכלית, גם המושג 'צער בעלי חיים' יכול להשתנות. וכשם שבעבר דברים מסוימים לא נחשבו כמצערים בני אדם וכיום הם נחשבים מצערים, כך במקביל יתכן שדברים שלא נתפשו בעבר כצער גדול ונורא לבעלי חיים, יתפשו כצער גדול ונורא שאסור לצערם בו באופן שיטתי לצורך פרנסה. בעקבות זה יתרבו האנשים שיתנזרו מאכילת בשר של בעלי חיים שגודלו באופן מצער לפי הבנתם. עמדה זו גם יכולה להשפיע בהדרגה על כלל הציבור, שנציגיו ישקללו את מכלול הערכים והלחצים הציבוריים ויקבעו חוקים, שמצד אחד יצמצמו את צערם של הבהמות והעופות שמגדלים עבור תעשיית המזון, ומאידך, יתחשבו בכלל הציבור ובמיוחד העניים, שלא לייקר עבורם את מחיר המזון יתר על המידה. במצב פחות טוב, בלחציהם של הפעילים למען זכויות בעלי החיים יקבעו חוקים שאינם מתחשבים בעניים, ואינם משקללים את מכלול הערכים, ויהיה צורך לתקנם ולאזנם.7דוגמא לכך הוא הוויכוח על פיטום אווזים. בעבר הפיטום היה נחשב כצער מקובל עבור צרכי פרנסה, וכן למדנו כדרך אגב מדיון בהלכות שבת (שבת קנה, ב), שהיו מאביסים את הגמלים, היינו דוחפים את האוכל לתוך גרונם בכוח עד למקום שאינם יכולים לפולטו, כדי שיוכלו ללכת במדבר ימים רבים בלא לאכול. כיוצא בזה היו מאמירים את העגלים ומהלקטין לתרנגולים כדי להשמינם, כלומר תוחבים בכוח את האוכל לגרונם למקום שלא יוכלו לפולטו (ביצה כט, ב). וכן היו מפטמים אווזים כדי להשמינם, עד מצב שהאווזים ��בר לא ידעו לאכול בכוחות עצמם בלא שידחפו את האוכל לגרונם, והתירו לבקש מגוי לפטמם בשבת כדי שלא יצטערו מחמת הרעב (שו\"ת הרמ\"א עט). אמנם התעוררה בעיה, בעקבות תחיבת האוכל לגרונם בכוח, הוושט נפצעה והיה חשש שהאווז נעשה טרף. ויש שהתירו את האווזים אחר בדיקת הוושט (רמ\"א יו\"ד לג, ט, ועוד רבים), ויש שאסרו, מפני שיתכן שנטרפו ולא יראו זאת בבדיקת הוושט (ב\"ח ועוד רבים).
בדורות האחרונים שיכללו את הפיטום, ובמקום לבצעו בידיים החלו להיעזר במכונות. כמו כן מצאו שכדי להגדיל את הכבד טוב להלעיט את האווז בתירס ולצמצם את תנועתו של האווז, כך מגדילים את הכבד פי עשרה מגודלו הרגיל. יש סוברים שבאופן זה צערו של האווז גדול יותר, מפני שמלעיטים אותו בכמות גדולה יותר, בנוסף לכך, התירס היבש מגדיל את הסיכון של פציעת הוושט והטרפתו. מאידך, יש סוברים שאין בכך יותר צער מבעבר, לא זו בלבד, אלא שבתקופה האחרונה שוכללה השיטה והלעיטו את האווזים בדייסת תירס רטובה שמוחדרת לקיבתו בקשית דקה, באופן שאינו מכביד עליו בעת ההלעטה וגם ממעט את סיכון ההטרפה. ועדיין רבים טוענים שהגדלת הכבד לממדים של פי עשרה גורמת לאווז צער רב וקשיי נשימה והליכה. להלכה, יש שנטו לאסור משום צער בעלי חיים (הרב יעקב אפשטיין בחבל נחלתו ט, כו) ויש אומרים שאין בזה איסור (הרב איתי אליצור ב'תחומין' כד; הרב פינחס טולידאנו ברית שלום ח\"ב חו\"מ ז). ולרב יעקב אריאל שליט\"א אין בזה איסור אבל אינו מהודר, ולכן ההכשר שנתנו לכבד אווז הוא כשר ולא חלק. בפועל, בעקבות המאבקים החריפים של ארגוני צער בעלי חיים נגד מגדלי האווזים, בארצות לא מעטות נקבע חוק שאוסר פיטום אווזים. במדינת ישראל ניסו נציגי הציבור לקבוע עם מגדלי האווזים מתווה ביניים שיאפשר המשך פיטום האווזים בתנאים נוחים יותר לאווזים, אולם שופטי בג\"ץ החליטו לקבל את עמדת ארגוני צער בעלי חיים ואסרו באופן מוחלט פיטום אווזים בישראל." + ], + [ + "צער בעלי חיים / ניסויים מדעיים", + "מותר ואף מצווה לערוך ניסויים מדעיים בבעלי חיים לצורך הבנת המחלות ומציאת תרופות לבני האדם. וגם כאשר הניסויים כרוכים בסבל רב, אין בכך איסור, הואיל והם נעשים לשם תועלת ולא לשם אכזריות. ואפילו מצד מידת חסידות אין להימנע מהם, הואיל ועל ידם ניתן למצוא מזור למחלותיהם של אנשים רבים, והחובה המוסרית העליונה היא לדאוג לחייהם ובריאותם של בני האדם (עי' שבות יעקב ג, עא; שרידי אש ג, ז). לא זו בלבד, אלא גם בני האדם מוכנים לייסר את עצמם ולסכן את נפשם כדי להציל את ילדיהם או חבריהם ולרפא אותם, וככל שהסכנה נוגעת לאנשים רבים, כך יותר אנשים מוכנים לעבור ייסורים קשים ולהיכנס לסכנות כדי להציל את חבריהם. על אחת כמה וכמה שמותר לאדם לצער בעלי חיים שברשותו כדי למצוא תרופה למחלות של בני אדם.", + "אלא שיש לבדוק כל ניסוי לגופו, האם הכרחי לבצעו. וכן כאשר ניתן לנסותו על בעלי חיים שונים, יש להעדיף לקיימו במין הירוד יותר. כגון ניסוי שניתן לערוך על קופים או עכברים, עדיף לערוך על עכברים, מפני שמערכת העצבים והמוח שלהם פחות מפותחים, והם חשים פחות כאב וצער. לעומתם הקופים מפותחים עד שניכר עליהם כשהם שמחים ומאושרים או עצובים וכואבים, ולכן צריך להיזהר יותר שלא לצערם (לעיל הערה 1 סעיף א'). גם לאחר שהוחלט שיש צורך חיוני לערוך מחקר על בעלי חיים, יש להתאמץ למעט את סבלם. למשל, אם מדובר בניתוח, יש להשתדל לעורכו בהרדמה. ואם בעקבות המחקר נפגע גופם, יש להמיתם במיתה קלה כדי לחסוך מהם צער (ציץ אליעזר יד, סח).", + "מעיקר הדין מותר לתלמידי תיכון לבצע ניסויים על חרקים, לבדוק באיזה חום הם מצליחים לשרוד ובאיזה חום מתים, באיזה קור שורדים ובאיזה מתים. ואף שכל הניסויים הללו כבר התבצעו, יש תועלת מסוימת בכך שהתלמידים יתרגלו לבצע ניסויים. בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים חל על בעלי חיים שמסייעים לאדם ויש להם תודעה מסוימת, ולא על חרקים שמערכת העצבים שלהם ירודה לאין שיעור. אמנם כיוון שאין בניסויים אלה תועלת מדעית, וגם לא ברור שתלמידים אלה ימשיכו להתפתח כמדענים שחשוב להרגילם בניסיונות כאלה, עדיף שיבצעו ניסויים שאינם מצערים בעלי חיים, שכן ראוי לרחם על כל הבריות, שנאמר (תהלים קמה, ט): \"וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו\"." + ], + [ + "צער בעלי חיים / בעלי חיים מזיקים", + "אסור לגדל חיית מחמד שגורמת צער לשכנים. לפיכך אסור לגדל כלב רע, היינו כלב שעלול להפחיד בני אדם או ילדים שעוברים ברחוב ליד חצרו של הכלב. וכן אסור לגדל כלב שנובח ומרעיש ומצער את השכנים וטורד את מנוחתם. וגם כאשר מדובר בכלב מאולף שאין חשש שיתקוף בני אדם ואינו טורד את מנוחת השכנים בנביחותיו – כל זמן שהעוברים ברחוב אינם יודעים שהוא מאולף ועלולים לפחד כשהוא נובח עליהם – אסור לגדלו. ורק אם העוברים ושבים אינם מפחדים ממנו, כגון שהוא קשור בשלשלאות של ברזל או שנמצא במקום מגודר, עד שניכר לכל שאינו יכול לתקוף – מותר לגדלו. ובמקומות מבודדים, שיש בכך צורך בטיחותי, מותר לשחרר כלבים מפחידים בלילה כדי שישמרו על היישוב, ובתנאי שלא תהיה מהם סכנה לבני היישוב. וכלבים שאינם מפחידים כלל, או מפני חביבותם היתירה או מפני שבני המקום רגילים בכלבים אלו, אין צורך לקשור (ב\"ק עט, ב – פ, א; שו\"ע חו\"מ תט, ג).", + "אדם שרואה נחש או עקרב במקום שהולכים בו בני אדם, מצווה עליו להורגו, כדי שלא ימית אדם. וכן מצווה להרוג אריה או זאב או נמר שמסתובב במקומות יישוב, כדי שלא יפגע באנשים. אמנם כאשר בני אדם מגדלים חיה טורפת או נחש ארסי במקום שבו הם שמורים היטב כך שלא יוכלו להזיק לשום אדם – אין לפגוע בהם. אבל אם בעל הבית מתרשל בשמירתם ונשקפת מהם סכנה – חובה על בעליהם להורגם, ואם אינו עושה זאת יכול כל אדם להורגם, כדי להציל את עצמו ואת הציבור מסכנתם (תוס' ב\"ק טז, ב, 'רבי' לפי פירוש ר\"ת; נו\"ב תנינא יו\"ד י).", + "מותר לאדם להרוג עכברים וחולדות שמזיקים לשדותיו או חדרו לביתו (משנה מו\"ק ו, ב).", + "מותר להדביר חרקים ושאר מזיקים מן השדות והבית, הואיל והם מזיקים לאדם (רדב\"ז ב, תשכז). בנוסף לכך, עיקר איסור צער בעלי חיים אינו חל על בעלי חיים ירודים, שמערכת העצבים והמוח שלהם אינם מפותחים, ותחושת כאבם וצערם חלשה מאוד. ואף שמידת חסידות להימנע מפגיעה בכל חי, כדי למנוע נזק מותר להורגם, ואין צד של חסידות להימנע מכך.", + "כמו כן מותר להמית נמלים וזבובים ושאר רמשים שחדרו לבית ומפריעים לניקיונו. ואף שמידת חסידות להיזהר שלא לפגוע בשום בעל חי, אפילו אם הוא ממין ירוד, כאשר יש ממנו הפרעה לאדם, גם מצד מידת חסידות מותר להורגו, מפני שניקיון ביתו של האדם וכבודו – חשובים יותר.8כפי שלמדנו לעיל בהלכה א' כלל ב', ככל שבעל החיים מסוגל יותר לחוש בכאבו, כך יש להיזהר יותר שלא לצערו. ולכן בשעת הצורך אין לחשוש לצערם של חרקים ומזיקים שמערכת העצבים והמוח שלהם ירודים ביותר. ועוד שכתב בשאילת יעב\"ץ א, קי, שאיסור צער בעלי חיים מן התורה חל רק על הבהמות והחיות שמשרתות את האדם, ולכן התיר להמית בלא הגבלה שקצים ורמשים שמזיקים. ולנו\"ב תנינא יו\"ד י, אין איסור צער בעלי חיים בהמתת בעל חיים אלא רק כאשר גורמים לו סבל בעודו חי.יש שכתב שעדיף להרוג בעלי חיים מזיקים, כדוגמת עכברים, בדרך עקיפה על ידי רעל או מלכודת ולא בידיו ממש, כדי שלא להתרגל לאכזריות (אג\"מ חו\"מ ב, מז). ונראה שאם העכבר נלכד בדבק, עדיף לחוס עליו ולהורגו בידיים במכה או בהטבעה במים ולא להניחו למות בייסורים." + ], + [ + "צער בעלי חיים / מופעי ראווה אכזריים", + "אסור לקיים ולצפות במופעי ראווה של מלחמות שוורים, הואיל ומצערים בהם בעלי חיים, ובנוסף לכך מסכנים בהם חיי אדם. תחילה מרעיבים את השוורים כדי שיהיו עצבניים, לאחר מכן בזירה, לוחם השוורים, שנקרא מטאדור, מנופף לפני השור בסדין אדום כדי לעצבנו ולהרגיזו עד שיבוא לתוקפו. ואם השור אינו חפץ בקרב, המטאדור דוקר בו עד שיקום ויתרגז. לבסוף, כשהשור תוקף בחמת זעם את המטדאור שהכעיסו, המטאדור צריך להתחמק בזריזות מהשור ולדוקרו למוות. או אז ההמון מצטווח ומתגעש ומריע למטאדור הגיבור. לעיתים נדירות, קורה שהשור זריז מהמטאדור, ואזי המטאדור נהרג או נפצע. במקרה כזה על פי ההלכה אין כל אשמה בשור, שאף שבדרך כלל צריך להמית שור שהרג אדם, כאן שהמטאדור גירה אותו לתוקפו, השור פטור מעונש (ב\"ק לט, א; רמב\"ם הל' נזקי ממון ו, ה).", + "בתקופת הרומאים מופעים אכזריים אלו היו הבילוי הפופולרי. כהקדמה היו משסים כלבים בחיות אחרות, וצופים בתענוג כיצד החיות משסעות זו את זו. ובכל פעם שחיה הצליחה להכניע את חברתה ולשסע את גרונה, היו הצופים צוהלים ומריעים בקול. לאחר מכן היו מכניסים עבדים ושבויים כדי שיילחמו בחיות הטרף, ואף כשהחיה הצליחה להרוג את האדם, היו האנשים צוהלים ומריעים בקול. גם יהודים רבים שנפלו בשבי הרומאים נהרגו בדרך זו. למרבה הבושה, היו יהודים שנהו אחר התרבות השלטת, ורצו לצפות במופעי ראווה אכזריים אלו, מן הסתם עשו זאת כאשר השבויים היו מבני עם אחר. כנגד זה עמדו חכמים והורו שאסור ללכת למופעי רשע אלו, וקראו על זה את הפסוק (תהלים א, א): \"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים, וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד\" – אשרי מי שלא הלך לתיאטראות וקירקסאות ואצטדיונים של גויים, שנעשים בהם מופעי ראווה אכזריים של רצח עבדים וצער בעלי חיים תוך הוללות וליצנות (ע\"ז יח, ב). בימינו זכינו להתקדם למצב שבו כבר לא מקיימים מופעים שבהם רוצחים בני אדם, אולם גם המופע של מלחמת שוורים אסור, מפני צער בעלי חיים וסיכון חיי אדם.", + "כמו כן אסור לאלף תרנגולים להילחם זה בזה ולהרוג זה את זה. וכל הקונה כרטיס למופעים שכאלה, נעשה שותף לדבר עבירה, וגורם לעצמו פגם מוסרי במידת הרחמנות.9גם בני אדם מתאגרפים ומתאבקים ומכים זה את זה באופן חובבני או מקצועני, אולם נראה שכל עוד אין שלום בכל העולם, יש לאדם תועלת בכך, לצורך לימוד הגנה עצמית ומלחמה, ולכן בכל העמים והצבאות נהגו להכשיר צעירים וחיילים לקרבות פנים אל פנים (עי' שמואל ב' ב, יד; אורות התחיה לד). מצורך זה נוצרו ענפי ספורט הקשורים לכך, וכיוון שמדובר בתחרויות רוויות מתח, ההתעניינות בהן רבה. יש סוברים שעל ידי תחרויות אלה דווקא מצמצמים אלימות הואיל ונותנים לה פורקן מבוקר, ויש סוברים להפך, שתחרויות אלו מעודדות אלימות. למעשה נראה, שאין ראוי ליהנות מהענפים שמקיימים תחרויות שהאכזריות שבהם בולטת במיוחד או שפציעתם קשה כדוגמת איגרוף מקצועני. ומכאן לבעלי חיים, כשם שהכינו לוחמים ושוטרים כך נהגו לאלף סוסים לצרכי מלחמה ואכיפת החוק, ומתוך כך ערכו מרוצי סוסים, ומותר לצפות בהם (מהר\"י ברונא עא). אולם אסור לקיים קרבות שבהם הורגים ופוצעים בעלי חיים, וגם אסור לעודדם על ידי צפייה. משום שאין לבעלי חיים תועלת ספורטיבית מכך, ועיקר ההנאה שיש לבני האדם מהם כרוכה באכזריות וצער, וכן מבואר ביחו\"ד ג, סו." + ], + [ + "צער בעלי חיים / גידול חיות מחמד", + "מותר לגדל חיות מחמד כגון: כלב, חתול ותוכי. ואמנם אסרו חכמים על יהודי לעשות סחורה בחיות טמאות, היינו בחיות שבשרן אינו כשר לאכילה. אולם האיסור הוא על חיות שהגויים רגילים לאכול מבשרן, וגזרו שלא לסחור בהן, שמא מתוך שיהיו מצויות ביד ישראל, יבוא לאכול מבשרן. אבל על חיות טמאות שאין רגילים לאכול מבשרן אין איסור, ומותר לסחור בהן ולגדלן לשעשוע וחביבות (ב\"י יו\"ד קיז; ברכ\"י ב). אמנם יש טוענים שהואיל וחיות אלו נקראות טמאות, אין ראוי להכניסן לבית. אולם סברה זו לא נזכרה בספרי הפוסקים. וחיות אלו נקראות טמאות מפני שהן אסורות באכילה והאוכל מבשרן מטמא את עצמו, אבל אין זה אומר שמידותיהן פגומות עד שהמגדל אותן עלול להיפגם בנפשו. ולהיפך לכל חיה מידה טובה ומיוחדת משלה, וחכמים שבחו גם מיני חיות טמאות, וציינו את נאמנותו של הכלב, וצניעותו של החתול, ועל כן מותר לגדל חיות מחמד.", + "אמנם כאשר חית המחמד גורמת צער לאחד מבני המשפחה – אסור לגדלה. ולכן מי שיש לו כלב שנוהג להפחיד את המבקרים בביתו צריך לשלוח אותו לאילוף, כדי שהכלב ילמד לחדול מכך ובעליו יוכל לארח אורחים בכבוד הראוי (שבת סג, א-ב).", + "אמרו חכמים שלא יכניס אדם לרשותו בעל חיים בלא שידע שיוכל לספק לו מזון כראוי (ירושלמי כתובות ד, ח). ובכלל זה שיוכל לדאוג למלונה או לכלוב מתאים עבורו, וכן שיוכל לנקות את מקומו כפי הצורך, וידאג לחיסונו במידה והדבר נצרך.", + "כאשר בעל החיים שלו נעשה חולה על בעליו לטפל בו כמקובל. כאשר מחלתו סופנית והוא סובל, מוטב להמיתו כדי להקל מייסוריו. אדם שטעה והתברר לו שבאמת אינו מסוגל לטפל בבעל החיים שלו, ראוי שינסה למצוא לו בעלים אחר שייטפל בו, ואם אינו מוצא, אינו חייב להחזיק בו ולפרנסו, ובשעת הצורך מותר לו להמיתו כדי למעט בצערו (לעיל ז).", + "מותר להאכיל דגים שבאקווריום בתולעים חיים בלא לחשוש לצערם של התולעים, מפני שאיסור צער בעלי חיים הוא דווקא כאשר מצערים אותם בחינם, אבל לצורך מותר. בנוסף לכך, איסור צער בעלי חיים נוגע לבעלי חיים בעלי תודעה מסוימת, שחשים יותר בצערם, אבל כלפי בעלי חיים ממין ירוד עיקר האיסור שלא להשחיתם בחינם (לעיל הלכה א' הכלל השני). וכן מותר למי שיש צורך לגדל נחש, להאכיל את הנחש בעכברים. ואף שהעכבר מפותח מהנחש, כיוון שיש בכך צורך לאדם, מותר.", + "מותר ואף יש ערך בקיום גן חיות, מפני שהחיות שבגן מקבלות מזון טוב, ויש בכך תועלת וערך לבני האדם שיכולים לראותן וללמוד עליהן (יבי\"א ח\"ד או\"ח כ).", + "מותר לבצע טיפולים פסיכולוגיים בעזרת בעלי חיים, באופן שדרך ההתייחסות לבעל החיים כדוגמת כלב, המטופל לומד להתחשב בזולת; ודרך קבלת אחריות על האכלתו וניקיון מקומו וסידורו – הוא מחזק את ביטחונו ואחריותו. אמנם לפעמים המטופלים שאינם יודעים להתייחס כראוי לזולת עלולים בתחילה להבהיל את בעל החיים או לכעוס עליו או להחזיק אותו חזק מדי, ואע\"פ כן הדבר מותר לכתחילה, כיוון שמדובר בצורך חשוב, ומאידך אין כוונה לגרום צער לבעל החיים, אלא להפוך את המטופל לאדם שמסוגל לדאוג ולהיטיב לבעל החיים." + ], + [ + "צער בעלי חיים / איסור סירוס בעלי חיים", + "מגמת הבריאה להוסיף חיים בעולם, וכפי שנאמר לאחר בריאת הדגים והעופות (בראשית א, כב): \"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלוֹהִים לֵאמֹר פְּרוּ וּרְבוּ\". כהמשך לזה אסרה התורה פעולת סירוס. היינו פעולה שפוגעת באחד מאיברי ההולדה של אדם או בהמה, חיה ועוף. וכל המסרס אחד מהם, עובר על איסור תורה שעונשו מלקות (ויקרא כב, כד; שו\"ע אה\"ע ה, יא).", + "איסור סירוס מהתורה נאמר לגבי זכרים שאיברי ההולדה שלהם גלויים ואותם היו רגילים לסרס, אבל סירוס נקבות לדעת רוב הפוסקים אסור מדברי חכמים. ויש אומרים שגם נקבה אסור לסרס מהתורה, אלא שאין לוקים על סירוס נקבה. ומנגד יש אומרים, שגם מדברי חכמים אין איסור לסרס נקבות, אבל כיוון שאסור לצערן ממילא אסור לסרסן, כי הסירוס כרוך בכאב רב, ואם יסרסו אותן בלא צער – אין איסור.", + "בתקופה האחרונה התעוררו ארגוני צער בעלי חיים לבעיית חתולי הרחוב, שבאין אויב שידלל את אוכלוסייתם – התרבו מאוד, והמזון שנזרק לפחים אינו מספיק למחייתם, והם משוטטים רעבים וכחושים, מייללים מצער ומנסים להתגנב לבתים כדי להשקיט את רעבונם. היו שהציעו לתפוס חתולים זכרים, לסרסם על ידי כריתת צינור הזרע שלהם, לסמנם על ידי חיתוך מקצת מאוזנם כדי שלא יטעו ללוכדם בשנית, עד שיסרסו כשמונים אחוז מן הזכרים. וכיוון שרובם הגדול יהיו עקרים, לא יוכלו להפרות את הנקבות, ואוכלוסיית החתולים תצטמצם.", + "אולם כפי שלמדנו, הדבר אסור מהתורה. וכן אסור לשכור גויים שיסרסו את החתולים, מפני שכל דבר שאסור על ישראל באיסור תורה, אסרו חכמים על ישראל לבקש מגוי לעשותו (שו\"ע אה\"ע ה, יד). בנוסף לכך, יש סוברים שגם לבני נח אסור לסרס בעלי חיים, ואזי מן התורה אסור לבקש מהם לסרס חתולים, שכן נצטווינו שלא להכשיל אדם בעבירה. וגם את הנקבות אסור לדעת רוב הפוסקים לסרס מדברי חכמים. לפיכך ניתן להציע, שמעת לעת יפזרו ברחובות מזון טעים לחתולים ובתוכו גלולות למניעת הריון, וגלולות אלו ימנעו את הביוץ והייחום של החתולות, ועל ידי כך אוכלוסיית החתולים תצטמצם ללא איסור סירוס.", + "וזו העצה הנכונה גם למי שאינו רוצה שהכלבה שלו תתעבר, שייתן לה גלולות למניעת הריון. ואף שיש חשש שגלולות אלו עלולות לגרום למחלות, זה הפתרון הראוי לפי ההלכה. ואם יתאמצו, יוכלו לייצר גלולות למניעת הריון בבעלי חיים שאינן גורמות למחלות, כשם שהצליחו לייצר גלולות למניעת הריון בבני אדם שאינן גורמות למחלות. בשעת הדחק, כיוון שלדעת רבים איסור סירוס נקבה מדברי חכמים, אפשר שיהודי יעקר כלבה או חתולה על ידי זריקה או סתימת חצוצרות, מפני שזו דרך של 'גרמא', היינו פעולה שגורמת לסירוס בדרך עקיפה ולאחר זמן. או שווטרינר גוי יסרס אותה בניתוח.10אסור לבקש מגוי לסרס בעל חיים, משום שלדעת רוב הפוסקים איסור שבות (איסור חכמים) של אמירה לגוי חל על כל איסורי התורה, שכשם שאסור לישראל לבקש מגוי לחלל עבורו את השבת, כך אסור לבקש מגוי לעשות איסור אחר. ואמנם הראב\"ד מיקל, אולם רוב הפוסקים מחמירים. וכן דעת רמב\"ם, רא\"ש, נמוק\"י, רשב\"א, ר\"ן, וכן נפסק בשו\"ע אה\"ע ה, יד (עי' פנה\"ל שביעית ה, 9).בנוסף לכך, למדנו בסנהדרין נו, ב, ונז, א, שלדעת תנא דבי מנשה ור' חידקא, בני נח אסורים בסירוס, שנאמר (בראשית ט, ז): \"שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ\". ולדעת חכמים זו ברכה ולא מצווה. רוב הראשונים פסקו כחכמים, וכן דעת רא\"ש ב\"מ ז, ו, נמוק\"י ב\"מ נג, א, ב\"י אה\"ע ה', ביאור הגר\"א בשם הפוסקים. אולם לדעת השאילתות אמור שאילתא ק\"ה, גם בני נח אסורים בסירוס, וכן דעת סמ\"ג לאוין קכ, או\"ז ב\"מ סי' רפו.
לעניין סירוס נקבה, לדעת הגר\"א אה\"ע ה, כה, האיסור מהתורה ואין לוקין עליו, ומקורו מתו\"כ. ולרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים, מפני שאיברי ההולדה שלהן מכוסים, ועיקר חובת פרו ורבו על הזכרים, וכך משמע מלשון רמב\"ם (איסורי ביאה טז, יא), ומגיד משנה שם. וכן דעת רמב\"ן ורשב\"א לשבת קיא, א. ולדעת הט\"ז (אה\"ע ה, ו) אין איסור סירוס בנקבות, אלא רק משום צער בעלי חיים אסרו חכמים לסרס נקבות. וכן דעת הפרישה (ורק באשה אסר משום לא תוהו בראה). וכתב בשו\"ת לב אריה (ב לד), שלפי זה, אם ירדימו את הבהמה ויעקרו אותה בלא כאב, אין בזה איסור. אלא שלמעשה, כיוון שלדעת רוב הפוסקים אסור לסרס נקבה, קשה להתיר סירוס בעלי חיים נקבות אפילו לצורך לימוד רפואה. וכתב בספר נשמת אברהם, אה\"ע ה, ט, שכך אמר לו רשז\"א. וכך אמר לי מו\"ר הרב אברהם שפירא זצ\"ל, שאין להתיר סירוס נקבה, ויש למצוא פתרון של גלולות למניעת הריון, ובלית ברירה אף מוטב להרוג בעלי חיים מאשר לסרסם. ע\"כ.
והעצה הנוחה, לבקש מווטרינר גוי לעקר נקבה, הואיל וסירוס נקבה אסור לישראל מדרבנן, אמירה לגוי היא 'שבות דשבות', וכאשר גם באיסור התורה של סירוס זכר אין עונש מיתה, ב'שבות דשבות' של איסור זה אפשר להקל לכתחילה (כמבואר בפנה\"ל שביעית ה, 9; ועי' שבט הלוי ו, רד). ובשעת הדחק נראה להקל ליהודי לעקר נקבה על ידי זריקה, שזה עיקור בגרמא שמדרגתו כ'שבות דשבות' שמותר על ידי יהודי לצורך גדול. וכן אפשר להתיר על ידי סתימת החצוצרות בדרך גרמא (ועי' בפנה\"ל שמחת הבית וברכתו ז, ה, 8)." + ], + [ + "צער בעלי חיים / היחס לחיות הפקר", + "כפי שלמדנו (הלכה ד) אדם חייב לדאוג למזונם של בעלי החיים שברשותו ואינו חייב לדאוג למזונן של חיות הפקר. ולכן הרואה חיות בר רעבות, אינו צריך לטרוח כדי לספק להם מזון, שכן מצוות צדקה נאמרה כלפי בני אדם ולא כלפי בעלי חיים. ולכן אין חובה לשמר את שיירי המזון כדי ליתנם לבעלי חיים, אבל המרחם על חיות הבר, ונותן להם משיירי מזונו, מקיים בזה מצווה. שכן נאמר על הקב\"ה: \"וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו\", \"פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן\" (תהלים קמה, ט; טז), ומצווה על האדם להידבק במידותיו של הקב\"ה. וכיוון שיש בזה מצווה, אפילו בשבת שנועדה למנוחה מותר לטרוח מעט כדי להניח שיירי מזון לחיות. וזאת בתנאי שמדובר בחיות רעבות, שמתקשות למצוא את מזונן, כדוגמת כלבים וחתולים. אבל עבור חיות שמסתדרות לב��, כדבורים למשל, אסור לטרוח בשבת (שו\"ע או\"ח שכד, יא; ערוה\"ש ב-ג, משנה ברורה שכד, לא).", + "כמו כן ראוי להשתדל שלא לגרום להכחדתו של מין ממיני החי או הצומח. בתקופה האחרונה, בעקבות ההתפתחות הטכנולוגית אוכלוסיית בני האדם התרבתה מאוד, יערות רבים נכרתו, שדות בוראו, ומינים רבים נדחקו ממקום חיותם והם נמצאים בסכנת הכחדה. כדי שלא יתבטל שום מין מהעולם ראוי שנשתדל למעט את הפגיעה בבעלי החיים, שכן לכל מין שברא ה' יש ערך ותפקיד מיוחד. וכפי שאמרו חכמים (שבת עז, ב): \"כל מה שברא הקב\"ה בעולמו, לא ברא דבר אחד לבטלה\". ונתנו דוגמאות מבעלי חיים שונים שנראים כלא מועילים, אבל באמת יש בהם תועלות שונות כדוגמת הכנת תרופות. עוד אמרו חכמים, שמכל מין עולה שבח מיוחד לקב\"ה, וכפי שמובא ב'פרק שירה'. ואם כן, כאשר מין מסוים נחסר מהעולם, כביכול מתמעטת שלימותו, ומתמעט קילוסו של הקב\"ה. ועל כן ראוי לסייע לאגודות ששמו לעצמן מטרה לשמור על מיני החי שלא ייכחדו מן העולם. עם זאת, כאשר ישנה התנגשות בין צרכי האדם הממשיים לצרכי בעלי החיים וקיומם – צרכי האדם גוברים." + ] + ], + [ + [ + "שילוח הקן / גדרי המצווה", + "המוצא קן ציפור ורוצה ליטול את האם שרובצת על האפרוחים או הביצים כדי לאכול מבשרה – אינו רשאי לעשות זאת, שצוותה התורה שלא לנצל את אחריותה של האם לשמור על אפרוחיה או ביציה כדי לצוד אותה. אלא יבריח תחילה את האם מהקן עד שתפרח ולא תנסה לחזור אליו, ורק לאחר מכן יוכל לנסות לצוד אותה כמו את שאר הציפורים. כמו כן אסור ליטול את האפרוחים או הביצים בעוד האם רובצת עליהם, אלא רק לאחר שיבריח את האם עד שלא יוכל לתופסה, יהיה רשאי ליטול את האפרוחים או הביצים. שנאמר (דברים כב, ו-ז): \"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ בַּדֶּרֶךְ בְּכָל עֵץ אוֹ עַל הָאָרֶץ, אֶפְרֹחִים אוֹ בֵיצִים, וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים – לֹא תִקַּח הָאֵם עַל הַבָּנִים. שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים\".", + "המצווה נוהגת במיני עופות כשרים לאכילה, שאותם רגילים ליטול לצורך אכילה. אבל בעוף טמא מותר ליטול את האם עם הביצים והאפרוחים (שו\"ע יו\"ד רצב, א).", + "המצווה נוהגת רק בציפורי בר שאינן שייכות לאדם, שנאמר: \"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר\", במקומות הפקר. אבל בקן שנמצא ברשותו של אדם אין איסור, כי האם והביצים והאפרוחים שייכים לו, ולכן הוא רשאי ליטלם כשירצה (משנה חולין קלח, ב). לפיכך, למרות שגם התרנגולת היא עוף, מותר למי שמגדל תרנגולות ליטול תרנגולת מעל ביציה, וביצים ואפרוחים מתחת לתרנגולת שדוגרת עליהם. וכן הדין לגבי יונים שברשותו של אדם, שמותר לו ליטול מהן בלא הגבלה.1. ציפורי בר שקיננו בחצרו או בגגו של אדם, בתחילה אסור לבעל הבית לקחת את הביצים בלא לשלח את האם. ואף שכל מה שנמצא בתוך חצרו המשתמרת קנוי לבעל הבית, כיוון שעל פי התורה אסור לו לקחת את הביצים לפני שישלח את האם, ממילא חצרו אינה קונה אותם. אבל מאותה שעה שהאם תפרח לרגע מעל קינה, החצר קונה את הביצים או האפרוחים והם עוברים לרשותו, ומותר לו לקחתם בלא לשלח את האם (שו\"ע יו\"ד רצב, ב). בדרך כלל, תוך יום מאז שהציפור מטילה את כל הביצים שהיא רגילה להטיל, היא כבר פורחת לזמן מסוים מהקן. (להלן בהערה 5 מבואר, שלדעת כמה פוסקים, אם יתנה בעת שהציפורים יתחילו לבנות את קינן שאינו רוצה לקנות את הביצים והגוזלים, חצרו לא תקנה אותם והם יישארו הפקר, ויוכל לקיים את מצוות שילוח הקן).", + "חטא ונטל את האם בעודה רובצת או פורחת מעל האפרוחים או הביצים, ישלחה לחופשי ובכך יתקן את חטאו. אבל אם שחט אותה, למרות שבשרה מותר באכילה, התחייב במלקות, הואיל וכבר אינו יכול לתקן את חטאו. וכן אם מתה מעצמה, כיוון שכבר אינו יכול לשלחה ולתקן את חטאו, התחייב במלקות (חולין קמא, א; שו\"ע יו\"ד רצב, ו).2עבר ולקח את האפרוחים או הביצים בלא לשלח את האם, או את האם בלא האפרוחים או הביצים, ביטל מצוות עשה ועבר על איסור לא תעשה שעונשו מלקות (מנחת חינוך תקמה, א; ערוה\"ש רצב, יט). ויש אומרים שאיסור לא תעשה הוא רק כאשר לוקחים את האם יחד עם הבנים או הביצים, אבל אם נטל אחד מהם ביטל עשה ולא עבר על לא תעשה (חכם צבי פג). עונש מלקות היה מתבצע רק אם עדים התרו בעבריין שאם יעשה כך ייענש במלקות, ואף ששמע את דבריהם ביצע את העבירה." + ], + [ + "שילוח הקן / טעמי המצווה", + "אחד התחומים החביבים והעמוקים בלימוד התורה הוא 'טעמי המצוות'. חשיבותו כפולה: מצד ערכו הלימודי, ומצד שהבנתו יוצרת הזדהות עם המצווה ורצון לקיימה. אמנם חובה להדגיש, שאין בכוחנו להבין את הסיבה המוחלטת לקביעת המצווה, מפני שהשכל האנושי מוגבל ואינו מסוגל להבין את מחשבות הבורא ואת עומק כוונת התורה. ולכן הטעמים הם הבנות שאנו מבינים במצווה, אבל איננו טוענים שהם הסיבה היחידה למצווה, ולכן גם איננו מסיקים על פיהם מסקנות הלכתיות.", + "יתר על כן, מצד מסוים עדיף לקיים את המצוות מפני שהקב\"ה ציווה אותנו לקיימן, ולא מפני שאנו מבינים את טעמיהן. כי כך היא מעלתו של המאמין השלם שהוא מקיים את מצוות בוראו למרות שאינו מבין את טעמו. וזה שבחם הגדול של ישראל, שאמרו \"נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע\" (שמות כד, ז), כלומר, מרוב דבקותם בה', הסכימו מראש לקיים את כל מה שיצווה בלא שום טעם זולת שכך רצונו. לאחר הבנה זאת אנו רשאים להעמיק בתורה ובטעמי המצוות, ולהוסיף משמעות ושמחה בעת קיומן.", + "שלושה טעמים עיקריים נזכרו למצוות שילוח הקן:", + "האחד, לנטוע בלבנו כבוד לערך שימור החי. שכן היסוד החשוב ביותר לקיום מיני החי הוא יכולתם לגדל את הדור הבא, ולשם כך נבראה הציפור עם תכונה של טיפול מסור בביציה ובגוזליה. האיסור ליטול את האם ולפגוע ביכולתה להמשיך להעמיד צאצאים, דומה לאיסור לעקור עץ פרי, הואיל וממנו צומחים פירות רבים (לעיל יג, א-ג). את פירות העץ מותר לקטוף, כי אין בכך פגיעה בעץ שהוא מקור החיים. וכן את האפרוחים והביצים מותר ליטול בתנאי שמשלחים תחילה את האם שהיא מקור החיים לצאצאים נוספים. האיסור חל על ציפורים טהורות שגדלות בר, כי לגבי ציפורים שגדלות ברשותנו אין חשש, שכן ממילא נדאג שימשיכו להתרבות. וכן לגבי ציפורים טמאות אין חשש, שכן ממילא לא נתאמץ לצוד ציפורים רבות מהן, הואיל והן אסורות עלינו באכילה (עפ\"י רבנו בחיי וספורנו דברים כב, ו).", + "השני, לחזק בליבנו את מידת הרחמנות, שלא ניטול את האם מעל גוזליה, אלא קודם נשלחנה לחופשי, ורק לאחר שתתרחק מן הקן, ניטול את גוזליה. בתכונה שטבע ה' בציפור ששומרת ומטפחת את ביציה וגוזליה ישנו ביט��י של דאגה ומסירות לגידול הדורות הבאים עד שהיא מוכנה לסכן את חייה לטובת צאצאיה, ואין ראוי שננצל תכונה נאצלה זו של האם, כדי לצוד אותה ולאכול מבשרה (רמב\"ן דברים כב, ו; חינוך תקמ\"ה).", + "על פי טעמים אלו, אפשר להבין את השכר שהבטיחה התורה למי שמשלח את האם, שנאמר \"לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים\", שכל הדבק במידותיו של הקב\"ה ומרחם על מיני החי, יזכה שה' ירחם עליו, יאריך את ימיו וייטיב לו. עוד אמרו חכמים, שבזכות מצווה זו עקרים זוכים להיפקד, שכשם שהם כיבדו את דאגת האם לגוזליה, כך הם יזכו לגדל ילדים (דברים רבה ו, ו).", + "עוד טעם נזכר בדברי המקובלים, והוא נוגע למצבנו הלאומי, שבעת שאדם מישראל משלח את האם מעל בניה, והיא מצטערת על גוזליה ומטפחת בכנפיה, עולה זכרונם של ישראל לפני אביהם שבשמים, שמעת שגלתה השכינה וחרב בית המקדש נתונים הבנים בצרה ובשביה, כיתומים וגלמודים. כלומר, מצוות שילוח הקן נוגעת למציאות מורכבת ומסובכת, שמצד אחד האדם צריך לאכול ורוצה את בשר הציפור, הגוזלים והביצים, ומצד שני ראוי לחוס על האם המטפלת בבניה. וכיוון שאין אפשרות לספק את כל הרצונות, היה האדם יכול להתייאש מלנסות לקיים את חייו על פי האידיאלים. אולם התורה מדריכה אותנו לנהוג במידה הטובה האפשרית למצבנו המסובך, ולשלח את האם וליטול את הבנים. וכיוון שאפילו בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה והגלות, בני ישראל משתדלים לנתב את דרכם על פי ערכי התורה והמוסר, מתעוררים עליהם רחמים לגאול אותם מייסורי הגלות וסיבוכיה אל ארץ ישראל ובניין המקדש, כדי שיוכלו להגשים את כל האידיאלים, וכל בריה ובריה תוכל לחיות באופן המושלם עבורה, והעולם כולו יתמלא נחמה ושמחה.3הטעם הראשון נזכר בספורנו לדברים שם. הטעם השני במו\"נ ג, מח; ברשב\"ם, רמב\"ן ונצי\"ב לדברים שם. ושני הטעמים יחד ברבנו בחיי דברים שם, ובחינוך תקמה.
ברכות לג, ב: \"משנה: האומר על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקין אותו. גמרא: … מאי טעמא? – פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות\". ובטורי אבן (מגילה כה, א), ביאר ששני הטעמים מוסכמים, אלא השאלה מה הסיבה להשתקתו, לדעה הראשונה מפני שעשה את גזירותיו של ה' רחמים. ולדעה השנייה, מפני טעם זה בלבד לא היו משתקים אותו, אבל מפני שגם הטיל קנאה – משתקים אותו.
בזוהר (זוה\"ח רות צד, ב), משמע שהמשלח מעורר רחמים בזה שהוא מצער את הציפור בכך שאיבדה את בניה ואיבדה את מקומה הוא קינה, ומתוך כך מתעורר בשמיים צער על ישראל, בניו של ה', שנמצאים בגלות נוראה. וכ\"כ רדב\"ז במצודת דוד רו. ובתקוני הזוהר תיקון ו' (כג, א), מבואר שהצער שמתעורר משילוח האם מעורר את הממונים ללמד זכות על ישראל. ונלענ\"ד שאין הכוונה לצער את הציפור בחינם, אלא שאדם צריך ורוצה לאכול, וצרכיו מתנגשים עם רצון הציפור, והדריכה התורה שגם בתוך המצב המסובך שלנו בעולם הזה ננהג במידת הרחמים. ודבר זה הוא משל לגלות, שאם בתוך המציאות המסובכת של העולם הזה הדומה לגלות – ישראל מתאמצים לנהוג בדרך הטובה האפשרית, מתעוררים עליהם רחמים שיזכו לגאולה ויוכלו לגלות את כל הערכים הטובים בלא סיבוכים והגבלות." + ], + [ + "שילוח הקן / האם מצווה לשלח את האם גם כשאין צורך בביצים", + "אמרו חכמים שאין מצווה לחפש קן ציפור כדי לקיים את המצווה, שנאמר \"כִּי יִקָּרֵא קַן צִפּוֹר לְפָנֶיךָ\" (חולין קלט, ב). אמנם התעוררה שאלה לגבי מי שאינו מעוניין בגוזלים או בביצים והזדמן לפניו קן ציפור, האם מצווה עליו לשלח את האם ולקחת את הגוזלים או הביצים?", + "לדעת פוסקים רבים, רק מי שצריך את הגוזלים או הביצים, מצווה שישלח את האם כדי לקחתם. אבל אם אינו צריך להם, אין מצווה שישלח את האם וייקח את הגוזלים. וכיוון שכך, אין ראוי לעשות זאת, כדי שלא לגרום צער לבעלי חיים, ולא להשחית בחינם גוזלים וביצים.", + "אולם יש אומרים, שכל הפוגש בדרכו קן ציפור, מצווה שישלח את האם וייקח את הבנים. ויש מהמקובלים שסוברים, שאף ראוי לכל אדם מישראל לחפש קן ציפור, כדי לקיים לפחות פעם אחת בחייו את מצוות שילוח הקן. ואין בזה איסור השחתה ו'צער בעלי חיים', הואיל ועושים זאת לצורך קיום המצווה.", + "למעשה נראה שהעיקר כדעה הראשונה, ורק מי שרוצה את הגוזלים או הביצים, מצווה שישלח את האם וייקחם. אבל מי שאינו מעוניין בהם, אין לו מצווה לשלח את האם ולקחתם, וממילא אין לעשות כן משום צער בעלי חיים ובל תשחית. ואם ירצה לקיים את המצווה כפי הדעה השנייה, מוטב שיבריח את האם מעל הקן בצעקה או במכה קלה על הקן, ולא ייקח את הגוזלים או הביצים. שכן יש אומרים שכבר בכך שיבריח את האם מעל הקן ויוכל על פי ההלכה לקחת את הגוזלים או הביצים – יקיים את המצווה, ובאופן זה יקיים את המצווה בלא להתנגש עם עמדת הדעה הראשונה (שו\"ת חכם צבי פג; שבט יהודה יו\"ד רצב; אור שמח הל' יו\"ט ג, ח).4הסוברים שאין מצווה לשלח את האם כשלא צריכים את הבנים הם: רבנו בחיי בדברים כב, ז; ר\"ן בחולין קלט, א. וכן דעת המקנה קידושין מא, א; חתם סופר או\"ח ק; נצי\"ב במרומי שדה חולין קלט, ב; מהר\"ם שיק במצווה תקמה, וכן משמע מעוד ראשונים ואחרונים רבים.
לעומת זאת אחרונים רבים סוברים שמי שמוצא קן ציפור – מצווה שישלח את האם, גם אם אינו צריך את הבנים. לכך נוטה בחוות יאיר סז, וכן סוברים ברכי יוסף רצב, ח; ערוה\"ש רצב, א-ב; מהרש\"ם א, רט. יתר על כן אמר האר\"י ז\"ל (שער הגלגולים הקדמה ט\"ז), שכל יהודי צריך לקיים את כל המצוות שהוא יכול לקיים, ואם התרשל ולא קיים מצווה אחת, נשמתו תצטרך לחזור לעולם הזה בגלגול כדי להשלים את קיומה. ואם לא קיים את המצווה מפני שלא הזדמן לפניו קן ציפור, מובטח לו שכשיחזור בגלגול השני לא יחטא בחטאים אחרים. אבל אם נזדמן לפניו קן ציפור ולא שילח את האם, צריך לחזור בגלגול חוזר, ואין מובטח לו שלא יחטא. ע\"כ. וכפי שכתבתי למעלה, החושש לדעתם יקיים את המצווה כשיטת החכם צבי, בהברחת האם בלא לקיחת הגוזלים או הביצים, שבאופן זה הוא מקיים את המצווה כדעה השנייה בלא להתנגש עם עמדת הדעה הראשונה." + ], + [ + "שילוח הקן / פרטי הדינים", + "מצוות שילוח הקן שייכת רק במיני ציפורים טהורות. לפיכך צריך לדעת להבדיל בין המינים הכשרים לאכילה לטמאים. המינים הטהורים המצויים בסביבתנו הם: יונים, תורים ודרור הבית.", + "כמו כן צריך להבחין בין הזכר לנקבה, שכן מצוות שילוח הקן היא רק כאשר האם רובצת על אפרוחיה. בפועל, ביונים ותורים, רוב שעות היום הזכר רובץ, והאם רובצת בערך משעה חמש לפנות ערב ועד שבע בבוקר, ואם ישלח אותה – יקיים את המצווה. ��בל אם יבוא באמצע היום, סביר שימצא את הזכר, ואם ישלחנו וייקח את הגוזלים – לא יקיים מצווה. אמנם דרור הזכר רובץ על הקן רק כשעתיים ביום, וסימנו שיש לו כתם שחור בחזה.", + "עוד צריך לדעת שאם הקן נבנה בתוך חצרו המשתמרת, או על גגו, ברגע שהאם התעופפה מעל קינה, חצרו קנתה עבורו את הביצים והאפרוחים, ואין לו מצווה לשלח את האם. ורק אם יתנה בדעתו בעת שהציפורים יתחילו לבנות את הקן, שאינו מעוניין שהקן יהיה שייך לו, תהיה לו מצווה בשילוח האם.5. הרוצה לקיים את המצווה בקן שבחצרו, לדעת אג\"מ (יו\"ד ד, מה), אם הוא טוען שאין זו זכות עבורו לקנות את הקן, הביצים והגוזלים הפקר והוא יכול לקיים את המצווה. ולריש\"א ואור לציון, רק אם יתנה בעת שהציפורים יתחילו בבניית הקן שלהן שאין הוא רוצה שחצרו תקנה את הביצים או האפרוחים, הן יהיו מופקרות ויוכל אח\"כ לקיים בהן שילוח הקן ('שלח תשלח' סעיף כא). ולרשז\"א (מנחת שלמה ח\"ב צז, כו), אין תנאי זה מועיל, כי בכל אופן הן מזומנות לפניו, ואינו יכול לקיים בהן את המצווה.", + "לדעת רוב הפוסקים, שילוח האם יכול להיעשות על ידי הברחתה מהקן בצעקה או במכה ביד או במקל על הקן. ולדעת הרמב\"ם (הל' שחיטה יג, ה), רק אם יתפוס את האם בכנפיה וישלחה, יקיים את המצווה. אמנם מנגד יש חשש שאולי לדעת כמה ראשונים, אם יתפוס את האם בכנפיה יעבור באיסור, שאמנם יתקן אותו לאחר שישלח אותה, אבל בינתיים בעוד הוא תופסה יהיה בידו איסור. ולכן נכון לשלח את האם בקול או במכה.6חולין קמא, ב: \"במה משלחה? רב הונא אמר: ברגליה, רב יהודה אמר: באגפיה (בכנפיה)\". לרמב\"ם (הל' שחיטה יג, ה), הכוונה כפשוטו, והלכה כרב יהודה, שצריך לשלחה על ידי שיתפוס את האם בכנפיה וישלחה. ולרש\"י כוונת הגמרא שאם הבריח את האם בקולו או במקלו עד שפרחה בכנפיה, נחשבת כמי שכבר פרחה מהקן ומותר לקחתה. וכן דעת רא\"ש, ר\"ן, רי\"ו, אשכול, רי\"ד, יש\"ש, חת\"ס, ועוד רבים.
יש שלמדו ממה שאמרו במשנה (מכות יז, א), שמצוות שילוח הקן היא \"לאו הניתק לעשה\", שהלוקח את האם עובר עבירה, שהוא מתקן אותה מיד בשילוח האם (שו\"ת הרשב\"א א, יח; אורחות חיים, אוהל מועד, מאורות). אמנם הרשב\"א עצמו כתב במקום אחר (א, תצג), שהתופס באם על מנת לשלחה אינו עושה בכך עבירה, אולם משאר הראשונים שהזכירו זאת, אפשר אולי ללמוד שגם התופס באם על מנת לשלחה מיד, עושה עבירה, למרות שהוא מתכוון מיד לשלחה ולתקן בכך את העבירה. והעיקר כדעת רוב הפוסקים שאין עבירה בתפיסת האם על מנת לשלחה, והמקרה של \"לאו הניתק לעשה\" הוא כאשר התכוון לחטוא בלקיחת האם, והוא ניתק לעשה, שכן הוא יכול לחזור בתשובה ולתקן את חטאו בשילוח האם.
האם מברכים: יש סוברים שמברכים: \"אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על שילוח הקן\" (ראב\"ד, רוקח, פאת השולחן, ערוה\"ש רצב, י). ולדעת רבים אין מברכים, או מפני טעם הרשב\"א ודעימיה, שאין מברכים על \"לאו הניתק לעשה\". או מפני שאין מברכים על מצווה שבאה באקראי (מאירי ורבנו בחיי). למעשה, אין לברך, כפי הכלל הידוע: ספק ברכות להקל (החיד\"א בשיורי ברכה רצב, א)." + ] + ], + [ + [ + "כשרות בעלי חיים / ההגבלות והאיסורים באכילת בשר", + "כפי שלמדנו (בפרק יד), אכילת בשר היא נושא מורכב מצדדים שונים. מצד אחד אכילתו מעניקה לאדם כוחות רבים, גופניים ונפשיים, ויש באכילתו לשם שמיים גם ��רך פנימי של תיקון עולם. מאידך, הרצון לאכול בשר עלול לגרור את האדם לתאווה ואכזריות. וכלל הוא, שככל שיש במאכל יותר חיוניות, תועלת ותאווה, כך הוסיפה בו התורה יותר מצוות כדי להדריך ולכוון אותנו אל הצד הטוב, לכן בנוגע לאכילת בשר יש יותר מצוות ואיסורים.", + "ואלו הן המצוות הקשורות לאכילת בשר: א) שלא לאכול בהמות וחיות טמאות כסוס ואריה. ב) שלא לאכול עופות טמאים כיען, נשר ונץ. ג) שלא לאכול דגים טמאים כשפמנון. ד) שלא לאכול חגבים טמאים. ה) שלא לאכול שרצים זוחלים, מעופפים ומימיים, כצפרדע, חסילון (שרימפס) וסרטנים (לובסטר). ו) לשחוט בהמות, חיות ועופות. ז) שלא לאכול את דמם. ח) לכסות דם חיה ועוף. ט) שלא לאכול חֵלֶב בהמות. י) שלא לאכול נבלה, שמתה בלא שחיטה. יא) שלא לאכול טריפה, שנשחטה ונמצא פגם בגופה. יב) שלא לאכול אבר מן החי. יג) שלא לאכול את גיד הנשה. יד) שלא לבשל בשר בחלב, ושלא לאכול תבשיל זה או ליהנות ממנו (רמב\"ם בפתיחה להלכות מאכלות אסורות פירט מצוות אלו לכ\"א מצוות).", + "יש מצוות שטעמן מובן, כמו מצוות כיבוד הורים, צדקה ואיסור רצח, וגם אם מצוות אלו לא היו כתובות בתורה היה ראוי שנקיים אותן מדעתנו, והן הנקראות משפטים. ויש מצוות, שאם לא היו כתובות בתורה, לא היה עולה בדעתנו לקיימן, כמו למשל איסור שעטנז ואכילת מאכלים אסורים, והן הנקראות חוקים. מצד מסוים קיום החוקים מבטא יותר את האמונה והדבקות בה', מפני שאנו מקיימים אותם רק מפני שכך ציוונו ה' יתברך ולא מפני שום טעם אנושי. מבחינה זו במצוות אלו אנו מתקדשים יותר, לפי זה ראוי להיזהר שלא למצוא למצוות אלה סיבות אנושיות שעלולות לפגום במשמעותן האלוקית המקודשת. כיוצא בזה אמרו חכמים: \"לא יאמר אדם: אי אפשי (אין רצוני) לאכול בשר חזיר (מפני שהוא מאוס), אבל יאמר: אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמיים גזר עלי כך\" (ספרא קדושים קכח, רש\"י ויקרא כ, כו).", + "לאחר ההכרה היסודית שאין בידינו אפשרות להבין את הסיבה לחוקי התורה, אפשר להתבונן בערכים ובמשמעויות שאנו יכולים ללמוד מן המצוות הללו.", + "היסוד החשוב ביותר, שקשור לעצם היות מצוות אלה חוקים, הוא ההבדלה שמצוות אלו יוצרות בין ישראל לעמים. בעלי חיים רבים ברא הקב\"ה בעולם, ואחר שהתיר לבני האדם לאכול מבשר כולם, הבדילנו מכל העמים וקדשנו במצוותיו, והתיר לנו לאכול את המינים הטהורים בלבד, ואסר לנו את המינים הטמאים. שנאמר (ויקרא כ, כג-כו): \"וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת אַדְמָתָם, וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי\". אמרו חכמים (שם בספרא): \"כשם שאני קדוש כך אתם הֶיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם הֶיו פרושים… אם מובדלים אתם מן העמים הרי אתם לשמי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר מלך בבל וחבריו\" (מלכי העמים ששיעבדו את י��ראל). הרי שלפני כל טעם ומשמעות, דיני הכשרות יוצרים הבדלה בין ישראל לעמים, ומסייעים בידם לשמור על זהותם המיוחדת כעמו של ה' ומבשרי דברו לעולם." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / המינים הטהורים והטמאים", + "לארבעה סוגים חילקה התורה את בעלי החיים: א) בהמות וחיות (יונקים). ב) דגים. ג) עופות. ד) שרצים (ובכללם זוחלים, שוחים במים ומעופפים שמהם החגבים הטהורים). בכל הסוגים הללו יש מינים טהורים ויש מינים טמאים, כמבואר בהמשך הפרק.", + "נתנה התורה סימנים להבחין בין בהמות, דגים ושרצים טהורים לטמאים. וכן מנתה רשימה של עופות טמאים, ללמדנו ששאר העופות טהורים.", + "כמה מגדולי הראשונים ציינו שישנה תכונה אופיינית למינים הטהורים, שהם אוכלים עשב ויש להם מזג נוח, ואילו המינים הטמאים הם טורפים וכעסנים. וכיוון שהמזון שהאדם אוכל משפיע על נפשו, צוותה התורה שלא נאכל מינים שנוטים לאכזריות (רמב\"ן, רבנו בחיי ואברבנאל ויקרא יא; עקדת יצחק שמיני שער ס).", + "יש שכתבו, שהמינים הטהורים בריאים לאכילה, ואילו המינים הטמאים אינם בריאים (מו\"נ ג, מח). ורבים התנגדו להזכרת טעם זה, שאין ראוי להקטין את התורה ולעשותה כספר רפואות. ועוד, שלא מצינו שהגויים פחות בריאים בגופם מיהודים, אלא המצוות נועדו לקדש את ישראל ולתקן את נשמתם, וישראל שאוכל מאכלים אסורים מטמא את נפשו, ולכן קראה התורה למינים שאסור לאכול – טמאים (עקדת יצחק שמיני שער ס; אברבנאל ויקרא יא).", + "וכן דרשו חכמים (יומא לט, א): \"עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר (ויקרא יא, מג): וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם, אל תקרי וְנִטְמֵתֶם אלא וְנִטַּמְטֶם\", היינו שכל העבירות, ובמיוחד אכילת מאכלים אסורים, מטמטמות את הלב, שלא יוכל לקלוט עניינים רוחניים שבקדושה. מצד זה איסור מאכלים אסורים חמור יותר משאר האיסורים, מפני שהמאכל האסור נכנס לתוך הגוף, מתערב בו ופוגמו (רמב\"ן, בחיי, עקדת יצחק, אברבנאל, מלבי\"ם, לויקרא יא)." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / סימני הטהרה בבהמות וחיות", + "שני סימנים נתנה התורה לחיות ולבהמות הטהורות, שנאמר (ויקרא יא, ב-ג): \"זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ. כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ\".", + "הסימן הראשון: מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת. פַּרְסָה היא מעטה קשה, כעין ציפורן עבה או עצם רכה, שגדלה על כף רגלה של הבהמה, שעל ידה היא דורכת על הקרקע בלא להינזק. שֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת פירושו, שכף רגלה ופרסתה שסועות, כלומר מפוצלות לשני חלקים.", + "הסימן השני: מַעֲלַת גֵּרָה. למינים הטהורים שאוכלים עשב, שעיכולו קשה וממושך, ישנה מערכת עיכול מיוחדת המורכבת מארבע קיבות: א) כרס, ב) בית הכוסות, ג) המסס, ד) קיבה. בתחילה מעלי הגרה תולשים את העשב במהירות ולועטים אותו מעט. משם הוא יורד ל'כרס' ועובר עיכול ראשוני. משם עובר ל'בית הכוסות' ומתגבש ככדורים כדורים. לאחר מכן חוזר ועולה לפה ללעיסה ממושכת, וזוהי העלאת הגרה. לאחר מכן יורד ל'המסס' ומשם לקיבה.", + "לארבעה מינים יש סימן אחד שבו הם דומים למינים הטהורים, אבל כיוון שאין להם את שני סימני הטהרה – הם טמאים, והם: גמ��, שפן, ארנבת וחזיר. שנאמר (ויקרא יא, ד-ו): \"אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה\". שלושה מהם מעלים גרה אבל אין להם פרסה שסועה, שנאמר: \"אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם. וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִיא לָכֶם\". אמנם בפועל הארנבת והשפן אינם מעלים גרה במובן המקובל, אולם כיוון שפיהם נראה כעסוק תמיד בלעיסה כדוגמת מעלי הגרה, והארנבת אוכלת את צואתה ונראית כמעלת גרה, לפיכך כתבה התורה שהם טמאים הואיל ואינם מפריסי פרסה (רד\"צ הופמן שם). החזיר מפריס פרסה אבל אינו מעלה גרה, ולכן הוא טמא, שנאמר (שם ז): \"וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם\".", + "עוד סימן מובהק נתנו חכמים למינים הטהורים, שאין להם שיניים בחלק הקדמי של הלסת העליונה. סימן נוסף, שהבשר שמתחת לעצם הזנב שלהם הולך שתי וערב. אמנם גם לערוד סימן זה והוא טמא (חולין נט, א). עוד סימן אמרו, שהחָלָב של המינים הטהורים יכול להתגבן לגבינה, ואילו החָלָב של המינים הטמאים אינו מתגבן (ע\"ז לה, א). עוד סימן הוזכר, שכל שיש לו קרניים סימן שהוא טהור, אולם סימן זה אינו מוסכם על הכל כסימן מובהק (נדה נא, ב; חולין נט, א-ב, תוס' 'אלו').", + "ככלל, הסימנים שנתנה התורה למינים הטהורים הם סימנים של אוכלי עשב שאינם טורפים, שהואיל והעשב קשה לעיכול מפני התאית המרובה שבו, ברא להם ה' מערכת עיכול משוכללת ואפשרות להעלות גרה כדי שיוכלו להמשיך ללעוס את המאכל לצורך עיכולו. ובמקום טפרים לנעוץ בטרף יש להם פרסות שסועות, שנועדו לסייע להם לרוץ בהרים ולטפס על סלעים, כדי למצוא עשב, לאוכלו במהירות ולברוח בזריזות מחיות הטרף למקום שבו יוכלו ללעוס את המזון בנחת. גם השיניים הקדמיות שחסרות להם בלסת העליונה מבטאות את זה שהם לא טורפים, ושיניהם נועדו לצורך לעיסת העשב. וכן הקרניים נועדו להגנה ולא להתקפה. למרות זאת, המינים הטהורים מצליחים להתקיים יפה בעולם, ללמדנו שאם מוכנים להתאמץ ולהסתפק במועט, אפשר למצוא פרנסה טובה גם בלי לטרוף." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / המינים הטהורים ודיניהם", + "עשרה מינים טהורים מנתה התורה, שנאמר (דברים יד, ד-ה): \"זֹאת הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר תֹּאכֵלוּ: שׁוֹר, שֵׂה-כְשָׂבִים וְשֵׂה-עִזִּים. אַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וְאַקּוֹ וְדִישֹׁן וּתְאוֹ וָזָמֶר\". שלושת המינים הראשונים הם בהמות, היינו חיות מבויתות, ושבעת המינים שאחריהם הם חיות בר.", + "אף שלעניין סימני הטהרה אין הבדל בין בהמות לחיות וכולן כשרות לאכילה, מכל מקום לקרבנות מעלים בהמות בלבד. כהמשך לכך, ישנה מצווה מיוחדת בבהמות, שאסור לאכול את החֵלֶב שלהן, היינו את אותם השומנים שהיו מקטירים מהקרבנות על גבי המזבח. מאידך, ישנה מצווה מיוחדת בחיות ועופות, שצריך לכסות את דמן בעפר לאחר השחיטה (להלן יח, ט-י).", + "אמרו חכמים (חולין סג, ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהחיות הטמאות מרובות על הטהורות, לפיכך מנה הכתוב את המינים הטהורים. אמנם ככל המינים שבטבע גם עשרת המינים הטהורים מתפצלים לגזעים שונים.", + "זהות שלושת מיני הבהמה ידועה, הואיל והם מינים מבויתים, ולכן לא נשתכחה המסורת שלהם. הראשון הוא שׁוֹר, ובאופן מפורט קוראים לזכר שור ופר, לנקבה פרה, לצעירים עגלים, ולמשפחה כולה בקר. ויש מהם גזעים רבים, ומהם: דמשקאית, הולשטיין, הרפורד וברהמה. המין השני שֵׂה-כְשָׂבִים, או כבשים. לזכר קוראים אַיִל, לנקבה רחל, ולצעירים טלה וטליה. גם מהם יש גזעים רבים, ומהם: האליה, מרינו ואוואסי. המין השלישי שֵׂה-עִזִּים, או עיזים. לזכר קוראים תיש ושעיר, לנקבה עז ושעירה, ולצעירים גדי וגדיה. גם מהם יש גזעים רבים, ומהם: בלאדי ואלפיני. לשתי משפחות הכבשים והעיזים קוראים צאן.", + "זהות שבעת מיני החיות שגדלות בר נשתכחה ברבות השנים והגלויות, וכעת אנו מכירים בוודאות על פי המסורת רק שני מינים – צבי ואַיָּל. אמנם למעשה, כיוון שסימני הטהרה בבהמות ובחיות ברורים, כל חיה שיש לה סימני טהרה אלו – מותרת לאכילה. וכן נפסק להלכה לגבי הז'בו (קול מבשר א, ט).", + "על פי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה' תת סדרה 'מעלי גרה'. אמנם למעשה, כדי להכשיר מין מסוים, צריכים מומחים יראי שמיים לבדוק היטב את סימניו, ואם יימצאו טהורים, המין כשר.1חזו\"א יא, ד, למד מדברי חכמ\"א לו, א, שאין להתיר כיום בהמות וחיות על פי סימנים אלא רק על פי מסורת. אולם משו\"ע עט, א, עולה בברור שסומכים על הסימנים. והש\"ך עט, א, כתב שרק על הסימנים המבדילים בין בהמה לחיה, לעניין איסור אכילת חלב וכיסוי הדם אין סומכים (שהם סימנים שאינם מפורשים בתורה), וכ\"כ בפמ\"ג א. וכן פסקו הרב משולם ראטה (קול מבשר א, ט), והרב הרצוג, להתיר מין פרה עם דבשת שהובא ממדגסקר ולא היה מוכר עד אז (ז'בו). וכן מקובל להורות. ואפשר לומר, שגם חכמ\"א לא התכוון שלעולם אין לסמוך על הסימנים, אלא שאין להחליט על כך בחפזון, אבל אפשר לסמוך על מומחים שמבצעים מחקר מקיף ואחראי. ואפילו לגבי הציבור הליטאי אמרו בשם הרב אלישיב, שכיוון שנהגו עפ\"י חזו\"א שלא לאכול ז'בו, לכתחילה אין לשוחטו, אבל אם שחטוהו – כשר. בפועל, ברוב עדרי הבקר המצויים אצלנו מערבים בזרע הפרים 25% ז'בו, על מנת לחסן את העדר מפני מגפות, נמצא שהכל נוהגים להקל בז'בו וסומכים על הסימנים שכתובים בתורה ומבוארים בחז\"ל ובהלכה.
אייל אדום: יש שאסרו אותו הואיל ויש לו בלסת העליונה כעין ניבים, ולדעה השנייה בשו\"ע עט, א, ניבים כמו שיניים בלסת העליונה הם סימן טומאה. וכן הורו הרב עמאר, והרב משאש והרב וואזנר (שו\"ת באר מרים י-יד). אולם למדנו בחולין נט, א, שאם מוצאים בהמה שפיה כרות, ניתן לבדוק את רגליה, שאם היא מפריסה פרסה ושוסעת שסע בידוע שהיא טהורה, ובתנאי שיכיר את החזיר, שהוא היחיד שיש לו סימני טהרה ברגליים, אך כיוון שאינו מעלה גרה הוא טמא. אם כן, יוצא שאם היו מוצאים אייל אדום שפיו כרות, היו מכשירים אותו, הרי שהוא כשר. וגם לדעה השנייה בשו\"ע אפשר לומר, שרק ניבים שהם שיניים חזקות שמצופות אמייל ואינן נשחקות עם הזמן מהוות סימן טומאה, אבל השיניים שיש לאייל האדום קטנות ונשחקות, הרי שאינן ניבים. ויש לו גם את כל שאר סימני הטהרה ואף חלבו מתגבן. וכן נהגו להתיר באירופה ובאמריקה איילים שיש להם שיניים במקום הניבים כדוגמת האייל האדום ולא קם מי שיפקפק על כך. ועוד שהאייל האדום יכול להזדווג עם שאר האיילים, וזה סימן שהוא מבני אותו המין, כפי שכתב הרב ד\"ר לווינגר, וכמבואר בהרחבות.
חלוקת המינים: ראוי לדעת שיש שוני בין חלוקת התורה לעשרה מינים ובין הגדרות המדענים בימינו שנקבעו לפי זווית מבט מסוימת. לפי כמה חוקרים זיהוי המינים הטהורים הוא כך: היַחְמוּר הוא משפחת הבובלים; האַקּוֹ הוא משפחת היעלים; דִישֹׁן הוא משפחת הראמים; תְאוֹ הוא ממשפחת הפרים; ולרס\"ג זֶמֶר הוא ג'ירפה.
לפי החלוקה המקובלת כיום במדע הזואולוגיה, כל מיני החי מחולקים למחלקות (יונקים, עופות, דגים וכו'), המחלקות מחולקות לסדרות, הסדרות מתחלקות למשפחות, המשפחות מתחלקות למינים, והמינים מתחלקים לגזעים. ככלל, גזעים מאותו המין יכולים להזדווג זה עם זה ולהוליד ולד פורה, ואילו מינים שונים, אפילו מאותה משפחה, אינם יכולים להזדווג זה עם זה. ובמקרים נדירים יוכלו להזדווג אבל יולידו ולד עקר, כמו סוס וחמור שיכולים להזדווג אבל מולידים פרד שאינו יכול להוליד.
כל מיני הבהמות והחיות הטהורים נמצאים במחלקת היונקים בסדרת 'מכפילי הפרסה', היינו יונקים שיש להם מספר זוגי של אצבעות, כי רק מין שיש לו מספר אצבעות זוגי יתכן שפרסתו תהיה שסועה, שזה אחד מסימני הטהרה. נזכיר סדרות אחרות שכל המינים שבהן טמאים. סדרת ה'טורפים', הכוללת בין השאר את משפחות החתוליים, הדובים והכלבים. סדרת 'מפריטי פרסה', היינו מינים שיש להם מספר אצבעות לא-זוגי, כדוגמת המינים שבמשפחת הסוסים, הזברות והקרנפים.
נחזור לסדרת 'מכפילי הפרסה'. כל המינים הטהורים נמצאים בסדרה זו, אולם לא כל המינים שבסדרה זו טהורים, מפני שיש בסדרה זו מינים שאינם מעלי גרה, כדוגמת החזיר הנמצא בתת-הסדרה 'דמויי החזיר', וההיפופוטם הנמצא בתת-הסדרה 'הבהמותיים'. וכן הגמל שייך לסדרת 'מכפילי הפרסה', אלא שהוא טמא כי אצבעותיו הכפולות אינן שסועות ואין להן פרסה, אלא הן מחופות במעטה עור, והוא נמצא בתת-הסדרה 'בעלי הכרית'. אכן כל המינים הטהורים נמצאים בסדרת 'מכפילי הפרסה' תת-סדרה 'מעלי גרה', ועד כמה שידוע היום לחוקרי בעלי החיים, כל המינים בתת-סדרה זו הם מעלי גרה ומפריסי פרסה וכשרים (אמנם החלוקה במדע הזואולוגיה עשויה להשתנות ולכן אין לסמוך על הגדרה זו, אלא רק על הסימנים שבתורה ובדברי חכמים).
כאמור הסדרות מתחלקות למשפחות, ואלו הן המשפחות שנמצאות בסדרת 'מכפילי פרסה' תת-סדרה 'מעלי גרה' שכאמור, כל המינים שבהן טהורים: פריים (משמעות שמם הלטיני: נבובי הקרניים), ג'ירפה, איילים, איילי המושק, איילונים, אנטילוקפרה. יש משפחות שיש בהן מינים מעטים ויש משפחות שיש בהן מינים רבים מאוד כמו משפחת הפריים, שמרוב המינים הכלולים בה חילקו אותה לתת-משפחות, ואלו הן: אימפלים, בובלים, יעלים, פרים, צבאים (אנטילופות), צבאי-סוף, צביונים וראמים. שלוש הבהמות הכשרות שייכות גם הן למשפחת הפריים. השור בתת-משפחה פרים, והכבש והעז בתת-משפחה יעלים." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / עופות", + "לגבי עופות לא כתבה התורה סימני טהרה, אלא רק הזכירה את המינים הטמאים. שנאמר (דברים יד, יא-יח): \"כָּל צִפּוֹר טְהֹרָה תֹּאכֵלוּ. וְזֶה אֲשֶׁר לֹא תֹאכְלוּ מֵהֶם: הַנֶּשֶׁר וְהַפֶּרֶס וְהָעָזְנִיָּה. וְהָרָאָה וְאֶת הָאַיָּה וְהַדַּיָּה לְמִינָהּ. וְאֵת כָּל עֹרֵב לְמִינוֹ. וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה וְאֶת הַתַּחְמָס וְאֶת הַשָּׁחַף וְאֶת הַנֵּץ לְמִינֵה��ּ. אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַיַּנְשׁוּף וְהַתִּנְשָׁמֶת. וְהַקָּאָת וְאֶת הָרָחָמָה וְאֶת הַשָּׁלָךְ. וְהַחֲסִידָה וְהָאֲנָפָה לְמִינָהּ וְהַדּוּכִיפַת וְהָעֲטַלֵּף\" (כיוצא בזה נאמר בויקרא יא, יג-יט).", + "אמרו חכמים (חולין סג, ב): גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שעופות טהורים מרובים על הטמאים – לפיכך מנה הכתוב את הטמאים, ללמדנו שכל השאר טהורים.", + "סיכמו חכמים שישנם עשרים וארבעה סוגי עופות טמאים, וכל המכיר את כולם בשמותיהם ובסימניהם, יכול לקבוע שכל שאר העופות הם טהורים. אלא שמסורת זו אבדה במשך הגלות. אולם נתנו חכמים כמה סימנים להבחנה בין עוף טהור לטמא, שכל עוף שהוא דורס, כלומר, הורג את טרפו בציפורניו – טמא. ואם מעמידים אותו על חוט והוא חולק את רגליו, שתי אצבעות לכאן ושתי אצבעות לכאן, בידוע שהוא דורס.", + "לגבי עוף שאין ידוע אם הוא דורס או אינו דורס, אם יש לו אצבע יתירה, זפק וקורקבנו נקלף – הוא טהור. ואם ידוע שאינו דורס, מספיק שיהיה בו סימן אחד מהשלושה הללו כדי שיחשב טהור (חולין נט, א, טור ב\"י פב, ב, ש\"ך ד).", + "אמנם למעשה כתבו הראשונים, שהואיל והיו מקרים שעל סמך הסימנים חשבו על עוף מסוים שהוא טהור ולבסוף התברר שהוא דורס וטמא (עי' חולין סב, ב), אין נוהגים לסמוך כיום על הסימנים, ואוכלים רק עוף שיש לגביו מסורת ברורה שהוא טהור (רש\"י, רא\"ש, רמ\"א ושו\"ע יו\"ד פב, ב-ג).", + "נזכיר כמה ממיני העוף הטהורים שרגילים לאכול כיום: השכיח ביותר הוא התרנגול ואחריו תרנגול הודו. וכן יש שרגילים לאכול: אווז-בית, ברווז-בית, ברבור מצוי, יונים (יוני-הבית ויונת-הענק), תור מצוי, דרור ושליו.", + "בארו המפרשים שהואיל והעוף יותר רוחני מהחיות, לכן רוב מיניו טהורים. אולם יתכן שדווקא מפני שהוא רחוק יותר מאיתנו, אבדו מסורותיו עד שלמעשה מכשירים רק מקצת מהעופות, אותם שיש לגביהם מסורת שהם כשרים." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / מקרים של ספק", + "כאשר ישנה מסורת ברורה לעדה אחת על עוף מסוים שהוא טהור, יכולות שאר העדות לסמוך על המסורת שלה. ובתנאי שמסורת אותה עדה ידועה כאמינה, והטעם שרק אצלם מסורת טהרת עוף זה נשמרה, מפני שרק במקומם עוף זה היה מצוי בכל השנים.", + "אבל אם לבני העדות שלא נהגו לאכול את אותו העוף היתה סיבה לאוסרו, כגון שסימניו מעוררים ספק, או שסברו שבני אותה עדה שנהגו לאוכלו לא היו מדקדקים מספיק בהעברת המסורות, או מפני שאותו עוף דומה לעופות טמאים, ואם יאכלו אותו יש חשש שיטעו ויאכלו גם עופות טמאים, עליהם להמשיך במנהגם שלא לאכול את אותו העוף (ש\"ך פב, יא, עפ\"י רא\"ש ורשב\"א). אמנם בני אותה עדה שנהגו לאוכלו, כל זמן שנהגו כך בהסכמת רבניהם, רשאים להמשיך במנהגם.", + "לגבי 'תרנגול-הודו', היו שעוררו שאלה, הרי הוסכם להלכה שרק עוף שיש לגביו מסורת מתקופת המשנה שהוא טהור נאכל, ואילו מוצאו של 'תרנגול-הודו' מיבשת אמריקה, שהתגלתה בשנת ה'רנב (1492), הרי שאין לגביו מסורת שהוא טהור. ולמרות שיש לו את כל סימני הטהרה שמנו חכמים, היו רבנים שלא רצו לאוכלו מפני שאין לגביו מסורת. אולם למעשה נפסק שהוא טהור, וכן נוהגים ישראל לאוכלו (כנה\"ג יו\"ד פב, כז). כפי הנראה הרבנים הראשונים שראוהו סברו שאינו נחשב מין חדש, אלא גזע נוסף של תרנגול, ולכן אין צורך שתהיה לגביו מסורת. ואמנם יתכן שאם שאלה זו היתה באה בפני רבנים אחרים, היו נוטים להחמיר ולהחשיבו כמין נפרד שצריך לגביו מסורת מיוחדת. אבל כיוון שהרבנים הראשונים שראו אותו הורו להיתר והוראתם פשטה בקהילות רבות, מותר לכל ישראל לאוכלו. ויש אומרים שאין לאסור תרנגול הודו, מפני שרק עוף נדיר אין מתירים על סמך סימנים אלא צריך מסורת להתירו, מפני שיש חשש שמא הוא לפעמים דורס בעלי חיים בציפורניו, וכיוון שאינו מצוי בינינו עדיין לא ראינו זאת. אבל כאשר מדובר בעוף שנמצא אצלנו לאלפים, וידוע לכל שאינו דורס, אפשר לאוכלו על פי הסימנים שמנו חכמים (ערוגות הבושם טז; משיב דבר ב, כב)." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / דגים", + "כל דג שיש לו סנפיר וקשקשת טהור, שנאמר (ויקרא יא, ט-יא): \"אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ\" (וכן בדברים יד, ט-י).", + "הסנפיר נמצא בצידו של הדג ומסייע לו לשוט. קשקשים הם הציפוי הגדל על עור הדג ומשמש לו כמגן נוסף, כאשר כל קשקש מחובר בצידו האחד לעור הדג ובצידו השני מונח על העור בלא חיבור. די שיהיה לדג סנפיר אחד וקשקש אחד כדי שנדע שהוא כשר (חולין נט, א; שו\"ע יו\"ד פג, א), ובתנאי שנדע בוודאות שהקשקש היה מחובר לגופו ולא נשר מדג אחר ונדבק בו (ש\"ך פג, א).", + "אמרו חכמים, כל דג שיש לו קשקש בידוע שיש לו סנפיר, הרי שלמעשה סימן הקשקשים הוא הסימן הקובע (חולין סו, ב; שו\"ע יו\"ד פג, ג).", + "יש דגים שכשהם צעירים אין להם קשקשים ולאחר זמן הם גדלים, ויש דגים שבצעירותם יש להם קשקשים ואחר כך הם נושרים, ויש דגים שקשקשיהם נופלים מהם בעת שמעלים אותם מהים, וכל הדגים הללו כשרים, שכל דג שיש לו קשקשים במשך זמן מסוים, הוא דג טהור (חולין סו, א; שו\"ע יו\"ד פג, א).", + "היו הקשקשים דקים מאוד, כל זמן שאפשר לראותם בעין, הדג כשר. לפעמים מפני דקותם וצבעו של הדג קשה לראותם עליו, ואפשר לכרוך את הדג בבגד ולאחר מכן לבדוק את הבגד, אם יימצא עליו קשקש – הדג טהור (ע\"ז לט, א; שו\"ע יו\"ד פג, ב).", + "מטבעם של הקשקשים שהם מחוברים לעור הדג אבל חיבורם אינו חזק מאוד, ולכן אפשר לקלפם ביד או בעזרת כלי, ולהשאיר את העור שתחתיהם שלם. אבל אם כדי להסירם צריך לחותכם והעור שתחתיהם אינו נשאר שלם, סימן שאינם קשקשים, אלא הם חלק מהעור, והדג טמא (רמ\"א פג, א). לכן רבים אוסרים את דג החרב, מפני שהקשקשים הנראים עליו הם חלק מעורו (עי' בהרחבות).", + "דגים אינם צריכים שחיטה, ואין בהם איסור אבר מן החי. לפיכך, מותר לחתוך מהם אבר ולאוכלו בעודם חיים. אבל לנגוס מהם בעודם חיים אסור, משום איסור 'בל תשקצו' (רמ\"א יג, א). ומשום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב)." + ], + [ + "כשרות בעלי חיים / חגבים", + "בכלל שרץ העוף האסור באכילה כלולים כל המינים שיש להם שלושה זוגות רגליים וגם כנפיים, ומהם צרעות, דבורים, זבובים, צרצרים, גמל שלמה וחגבים. מבין החגבים, שהתכונה האופיינית להם שהם מנתרים על הארץ, יש מינים שהם טהורים, שנאמר (ויקרא יא, כ-כא): \"כֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. אַךְ אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל שֶׁרֶץ הָעוֹף הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו לְנַתֵּר בָּהֵן עַל הָאָרֶץ\".", + "מהתורה למדנו שני סימני טהרה לחגבים: א) שיש להם שני זוגות רגליים רגילות. ב) כרעיים – זוג רגליים שלישי גדול ומוגבה, שנועד לניתור. הוסיפו חכמים על פי המסורת שני סימנים: ג) שיש להם ארבע כנפיים. ד) כנפיהם מכסות את רוב גופם (חולין נט, א).", + "גם אם עדיין לא צמחו לחגב סימנים אלו, אם הם עתידים לצמוח עליו, הרי זה מין טהור שמותר לאוכלו.2. בויקרא יא, כא, כתוב: \"אֲשֶׁר לא כְרָעַיִם\", וקוראים: \"אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם\". דרשו חכמים בחולין סה, א: \"אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן כגון הזחל – מותר. ר' אלעזר בר' יוסי אומר: אֲשֶׁר לא כְרָעַיִם, אע\"פ שאין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן. מאי זחל? אסקרין\". וכ\"כ הפוסקים ושו\"ע פה, א. ואע\"פ שבגמרא אמרו זאת לגבי כרעיים, כתב רמב\"ם (מאכלות אסורות א, כג), שהוא הדין לכנפיים. וכנה\"ג בהגהות הטור, שפ\"ד פה, א, כה\"ח ב, כתבו שאפילו אין לו את כל ד' הסימנים, אם עתידים לגדול, כשר.
כך הוא תהליך גדילת הארבה: נקבת הארבה מטילה ביצים, מהן בוקע הַיֶּלֶק, שהוא זחל קטן שאוכל את ירק השדה. לאחר שהַיֶּלֶק משיל את עורו וגדל הוא נקרא חָסִיל, על שם היותו מחסל את עשב השדה. גם החָסִיל משיל את עורו ולאחר שהוא גדל יותר הוא נקרא גָּזָם, על שם שהוא גוזם את כל הצומח, והוא ממשיך לגדול עד שמגיע לבגרותו, מגדל כנפיים ונקרא אַרְבֶּה (עפ\"י 'הארבה במסורת ישראל' עמ' 126-128 לפרופ' זֹהר עמר). כיוון שהזחל עתיד לגדל כנפיים, גם לפני שגידל אותן הוא כשר לאכילה, אלא שבדרך כלל לא נהגו לאוכלם מפני מיאוס. ועי' בהרחבות יג, ב.", + "בתורה נזכרו ארבעה מינים טהורים, שנאמר (ויקרא יא, כב): \"אֶת אֵלֶּה מֵהֶם תֹּאכֵלוּ, אֶת הָאַרְבֶּה לְמִינוֹ וְאֶת הַסָּלְעָם לְמִינֵהוּ וְאֶת הַחַרְגֹּל לְמִינֵהוּ וְאֶת הֶחָגָב לְמִינֵהוּ\". למדו חכמים שלכל אחד מהארבעה יש מין נלווה, הנלווה לאַרְבֶּה הוא ציפורת הכרמים, הנלווה לסָּלְעָם – יוחנה ירושלמית, הנלווה לחַרְגֹּל – ערצוביא, והנלווה לחָגָב – רזבנית (חולין סה, א; רמב\"ם מאכלות אסורות א, כב).3. אותו חגב, מאותה ביצה, יכול להתפתח לשתי צורות שונות: צורת הארבה הבודד וצורת הארבה הלהקתי. שתי הצורות שונות זו מזו באופן קיצוני, אך הן של אותו המין, וכיוון ההתפתחות נקבע לפי הצפיפות, הלחות, הטמפרטורה וזמינות המזון. אולי ציפורת הכרמים שהוא המין הנלווה לארבה, הוא בהופעתו כבודד.", + "חגבים כדגים אינם צריכים שחיטה, וגם אין בהם איסור אבר מן החי. לפיכך, מותר לחתוך מהם אבר ולאוכלו בעודם חיים. אבל לנגוס מהם בעודם חיים אסור, משום איסור 'בל תשקצו', וגם משום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב). ואפילו להעבירו ליד הפה כעומד לנגוס בו אסור, משום איסור 'בל תשקצו', לפיו אסור לעשות דבר מאוס (שבת צ, ב; רמ\"א יג, א).", + "יש אומרים ששמם הכללי של כל המינים הטהורים 'חגב', וכל מין שיש לו סימני טהרה אבל שמו הכללי אינו חגב – טמא ואסור לאוכלו (ריב\"ם, רא\"ש, רמב\"ן, רשב\"א, כדעת ר' יוסי). לכן אין אוכלים כיום חגבים על פי סימני הטהרה בלבד, אלא צריך שגם תהיה מסורת ששמו חגב (שו\"ע יו\"ד פה, א). ואם יש מסורת על מין מסוים שהוא טהור, בידוע ששמו חגב.", + "בדורות האחרונים מסורת ההיתר הועברה בתימן ומרוקו, שם מצויים החגבים. החגב המותר לפי המסורת, הוא המין הנקרא ארבה על זניו השונים, שלעיתים מתקבץ בלהקות עצומות ומחסל את כל הצומח.4במשנה נט, א, לאחר הזכרת סימני הטהרה, \"אמר ר' יוסי: ושמו חגב\". לדעת ריב\"ם (תוס' סה, א), מאירי, רא\"ש, רמב\"ן ורשב\"א, ר' יוסי מפרש את דברי תנא קמא והלכה כמותו. וחגב הוא השם הכללי של כל שמונת המינים הטהורים שנזכרו בגמרא (סה, א). לעומת זאת, רי\"ף לא הזכיר את דעת ר' יוסי, משמע שהולכים אחר הסימנים בלבד. הרמב\"ם (מאכלות אסורות א, כא-כב) הזכיר שמונה שמות, וכתב שמי שאינו בקיא (בשמותיהם) בודק ומכשיר על פי הסימנים. אמנם בפירוש המשנה, דעת רמב\"ם כריב\"ם, וכ\"כ במגיד משנה למעשה. וכ\"כ טור ושו\"ע פה, א, שחגב כשר רק אם בנוסף לסימניו יש מסורת ששמו חגב. מסורת הכשרות על הסימנים ועל השם נותרה בידי זקני תימן ומרוקו, והוא על מין ה'ארבה', המתרבה בלהקות, שהוא המין הראשון מארבעת מיני החגבים הטהורים שנזכרו בתורה. ונתנו בו סימן שיש כצורת 'ח' על לוחית הגחון שלו. ואף שבני עדות אחרות לא נהגו לאוכלם, מצד הדין הם כשרים לכל, שנאמנים הם בעלי המסורת בזה, ועי' במבואר לעיל בהלכה יא, עפ\"י ש\"ך פב, יא." + ] + ], + [ + [ + "הלכות שחיטה / שחיטה", + "התירה התורה לישראל לאכול בשר בהמה, חיה ועוף, ובתנאי שיישחטו כהלכה, שנאמר (דברים יב, כא): \"וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ\" (חולין כח, א). וכל האוכל בשר שלא הוכשר על ידי שחיטה עובר באיסור תורה של 'אבר מן החי' או 'נבלה'.", + "אבר מן החי: אבר או בשר מבהמה, חיה ועוף, שנחתכו מהם בעודם חיים, אסורים באכילה מהתורה. ואפילו אם אחר כך ישחטו את בעלי החיים שמהם ניטלו, אסור לאוכלם. איסור זה חל גם על בני נח, שנאמר (בראשית ט, ד): \"אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ\" (סנהדרין נז, א). וכן נאמר לישראל (דברים יב, כג): \"וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר\" (חולין קב, ב).", + "נבילה: אם בעל החיים מת ממחלה או מזקנה או מתאונה או משחיטה שלא כהלכה, הרי הוא נבלה, ואסור באכילה, שנאמר (דברים יד, כא): \"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי, כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ\".", + "טריפה: אם בעל החיים נשחט כהלכה אבל היה בו פגם שעתיד לגרום למיתתו תוך שנה, הרי הוא טרפה ואסור באכילה, שנאמר (שמות כב, ל): \"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ\". לעניין איסור אכילה – נבילה, טריפה ואבר מן החי שווים, שכל האוכל מהם כזית בשר במזיד, והיו עדים שהתרו בו – חייב מלקות. אולם לעניין דיני טומאה יש ביניהם הבדל. שהנבלה טמאה והטרפה אינה טמאה, וכיום אין דיני טומאה וטהרה נוהגים, הואיל ואין לנו אפשרות להיטהר מטומאת מת.", + "כל המצוות הקשורות לשחיטה שייכות לבהמה, חיה ועוף, אבל דגים וחגבים טהורים אינם צריכים שחיטה, וממילא אין בהם איסור נבלה, טרפה ואבר מן החי (חולין כז, ב; לעיל יז, ז-ח).", + "לאחר השחיטה, כל עוד ��על החיים מפרכס, אסור לאכול מבשרו, מפני שרק לאחר שתצא ממנו כל חיותו הוא כשר לאכילה, שנאמר (ויקרא יט, כו): \"לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם\", ואחד האיסורים שלמדנו מפסוק זה הוא, לא תאכלו מהבשר בעוד נותרה חיוניות בבעל החיים (סנהדרין סג, א; שו\"ע יו\"ד כז, א). אם הנשחט הוא חיה או עוף, מצווה לכסות את דמו (להלן הלכה ט).", + "גם לאחר שהשחיטה בוצעה כהלכה, עדיין צריכים להיזהר מכמה איסורים, והם: איסור אכילת דם, איסור אכילת גיד הנשה ואיסור אכילת חלב בהמה.", + "כפי שכבר למדנו (בפרק יד), עניין אכילת בשר בעלי חיים מורכב מבחינה מוסרית, שכן מתחילה לא הותר לאדם להרוג בעלי חיים כדי לאכול את בשרם, אולם לאחר חטא אדם הראשון והמבול ירד העולם ממדרגתו והותר לאדם לאכול בעלי חיים. והשחיטה היא מצווה מיוחדת שנתן הקב\"ה לישראל, כדי להעלות את בשרו של בעל החיים ממדרגתו להיות ראוי למעלתם של ישראל קדושים. וכן נאמר: \"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה… כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלוֹהֶיךָ\" (דברים יד, כא), \"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי… טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ\" (שמות כב, ל)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / הלכות השחיטה", + "הלכות שחיטה נאמרו למשה מסיני, שנאמר (דברים יב, כא): \"וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ\" (חולין כח, א). בשחיטה צריך לחתוך את שני הסימנים, שהם הקנה והוושט. הסימנים הם מקורות החיים: הקנה הוא מקור החמצן, והוושט מקור המזון, ובחיתוכם נפסק מקור חיותו של בעל החיים (שו\"ע יו\"ד כא, א). כדי למנוע צער בעלי חיים ומשום איסור אכילת דם, צריך לחתוך יחד עם הסימנים גם את העורקים והוורידים, משום שלאחר שהעורקים נחתכים, בעל החיים אינו מרגיש יותר כאב, ונפשו יוצאת בלא צער, ועל ידי חיתוכם הדם שאסור באכילה יוצא (להלן הלכה ג).1בדיעבד, השוחט רוב שני סימנים בבהמה, או רוב סימן אחד בעוף – שחיטתו כשרה (שו\"ע יו\"ד כא, א). אלא שאם לא שחט העורקים והוורידים, אסור לצלות כולו כאחד, שהואיל ולא יצא דמו כראוי, אין הצלייה מוציאה ממנו את הדם (שו\"ע יו\"ד כב, א-ב, עי\"ש ברמ\"א). לאחר השחיטה צריך השוחט לבדוק אם שחט את שני הסימנים כראוי (שו\"ע יו\"ד כה, א).", + "השחיטה מתבצעת על ידי סכין חדה מהצוואר לכיוון העורף, היינו בצד הרך של הצוואר שבו נמצאים הסימנים והעורקים. אבל אם שחט מכיוון העורף, כיוון שמיד פגע בעצם המפרקת וחתך אותה – הבהמה נעשית נבילה, ושוב לא יועיל שימשיך לחתוך עד שיגיע לשני הסימנים. התחיל לשחוט מצידי הצוואר, כל ששחט את שני הסימנים בלא שנגע במפרקת, שחיטתו כשרה. בתרנגולי הודו וביונים הסימנים נמצאים בצידי הצוואר, והשוחט צריך לאוחזם כלפי הצוואר, כדי שיהיה בטוח שהוא שוחטם בלא פגיעה במפרקת (שו\"ע יו\"ד כ, ג-ד).", + "חמש הלכות נאמרו למשה מסיני בשחיטה: שהייה, דרסה, חלדה, הגרמה ועיקור, ואם עבר על אחת מהן – הבשר נעשה נבלה.", + "שהייה: פעולת השחיטה צריכה להיעשות ברציפות, ואם הפסיק אפילו זמן כלשהו, שחיטתו פסולה. ואמנם אמרו חכמים שהשהייה הפוסלת היא כשיעור שחיטה (חולין לב, א), מכל מקום כיוון שלדעת רבים מהראשונים היא כשיעור חיתוך רוב הסימנים, וקשה לשער שיעור זה שהוא פחות משנייה, לפיכך מחמירים לפסול בכל הפסקה שהיא (רש\"י, מהר\"י וייל, רמ\"א כג, ב, כה\"ח יג).", + "דרסה: השחיטה צריכה להיעשות בחיתוך, על ידי משיכת הסכין הלוך וחזור, ולא על ידי דחיקת הסכין לצוואר, וכל שלחץ את הסכין לצוואר, אפילו מעט, הרי זה דרסה והשחיטה פסולה. אם יש בסכין כשיעור כפול מרוחב הצוואר, אפשר בדיעבד לשחוט את הבהמה בתנועה אחת, אבל לכתחילה שוחטים בסכין שאורכו כפול מרוחב הצוואר ובהולכה והבאה, כדי לצאת מכל חשש של ספק דרסה (שו\"ע יו\"ד כד, א-ו; שועה\"ר ט; שמלה חדשה ג).", + "חלדה: התוקע את הסכין בתוך הצוואר וחותך משם – הרי זה חלדה והשחיטה פסולה. חלדה לשון הטמנה (כחולדה הנטמנת בחורים), שתוקע ומטמין את הסכין בצוואר. אם היה לבהמה צמר רב בצוואר ותקע את הסכין מתחת לצמר ושחט, הרי זה ספק חלדה, ובשר הבהמה אסור באכילה (חולין ל, ב; שו\"ע יו\"ד כד, ז-ח). במידה ויש לבהמה על צווארה צמר עבה, נוהגים לגזוז אותו לפני השחיטה.", + "הגרמה: מקום החיתוך הוא בצוואר, השוחט מעבר לגבול הצוואר, לכיוון הפה או לכיוון הריאות והקיבה, הרי זו הגרמה ושחיטתו פסולה. כדי שלא יהיה חשש שהשחיטה תיפסל בהגרמה, נוהגים לשחוט במרכז הצוואר (שו\"ע יו\"ד כ, א-ג; כד, יב-יד).", + "עיקור: שני פירושים לפסול זה. א) השוחט בסכין שיש בה פגם, הפגם נוקב בקנה ובוושט, והשחיטה פסולה. ב) כשאחד הסימנים נשמט ממקום חיבורו בצוואר הבהמה, ובאופן זה נחתך, השחיטה פסולה (שו\"ע יו\"ד כד, טו-ח)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / שחיטה ורחמנות", + "אף שמצוות השחיטה היא מצווה אלוקית שאין אנו יכולים להבין את מלא טעמה, ברור שיש בהלכות שחיטה ביטוי לרחמנות, וכפי שמבואר בספרו המקיף של הרב ד\"ר לוינגר ('השחיטה וצער בעלי חיים'), שהשחיטה היא הדרך הקלה ביותר להמתת בעל חיים בלא ייסורים. שכן העורק שמספק את מירב הדם למוח עובר דרך מקום השחיטה, וכך מיד לאחר השחיטה אין יותר אספקת דם למוח. ולכן בשעה שתחושת הכאב היתה צריכה להגיע לקליפת המוח, ששם תחושת הכאב נקלטת, מחמת חוסר דם וחמצן אין קליפת המוח מסוגלת לקלוט את הכאב. גם לפני שהעורק הראשי נשחט, הכאב כמעט ואינו מורגש, מפני שהשחיטה חייבת להיעשות בסכין חדה וחלקה, תוך תנועה מהירה, באופן זה תחושת הכאב כמעט ואינה מורגשת. בנוסף לכך, נוהגים להשכיב את הבהמה לפני השחיטה, ועל ידי כך מפחיתים את צערה, משום שתנוחה זו מסיחה את דעתה מפעולת השחיטה, וגם ניתוק אספקת הדם והחמצן למוח מתרחש במהירות בתנוחה זו. בנוסף לכך, התברר במחקר, שהבהמות אינן מרגישות שעומדים להמיתן, שכן גם לאחר ששחטו בהמות שעמדו לידן, הן המשיכו ללעוס עשב בשלווה, ואילו בשעת בהלה הן מפסיקות ללעוס.", + "יש לציין ששחיטת בהמות וחיות חמורה יותר משחיטת עופות, שבבהמות וחיות צריך לשחוט שני סימנים (קנה וושט), ואילו בעופות, די בדיעבד לשחוט סימן אחד (חולין כז, ב). ואפשר לבאר, שהואיל ומערכת העצבים של העופות פחות מפותחת וצערם קל יותר, גם דין שחיטתם קל יותר (לעיל טו, א, הכלל השני). וכן ניתן לבאר, שהואיל ומערכת העצבים והמוח של הדגים והחגבים הרבה פחות מפותחת, לא צוותה התורה לשוחטם, וגם אין בהם איסור אבר מן החי (להלן הלכה יא, לעיל יז, ז-ח).", + "מעשה היה ברבי יהודה הנשיא (רבי), עורך המשנה, שעגל אחד שנלקח לשחיטה ברח מהשוחט והחביא ראשו בכנפי בגדו וגעה בבכי. ואף שכפי הנראה הבהמות לא מרגישות שעומדים להמיתן, כפי הנראה העגל סבל מכך שמשכוהו בכוח והכאיבו לו, ולכן ברח. דחף רבי את העגל ואמר לו: לך אל השוחט, כי לכך נוצרת. באותה שעה נתעורר על רבי קטרוג גדול בשמים, ואמרו, הואיל ולא ריחם על אותו עגל, יבואו עליו ייסורים קשים. וכך שלוש עשרה שנה סבל רבי מכאבי חניכיים, ומכאבים בהוצאת השתן. יום אחד ניקתה שפחתו את הבית ומצאה גורים קטנים של חולדה (עכברוש), ועמדה לזורקם. אמר לה רבי, הניחי להם, שכן נאמר (תהלים קמה, ט): \"וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו\". באותה שעה אמרו בשמיים, הואיל וריחם על בעלי חיים, גם עליו ראוי לרחם, ונסתלקו ממנו הייסורים (ב\"מ פה, א).", + "ואף שלפי ההלכה מותר לשחוט בעלי חיים כדי לאכול מבשרם, למדנו מסיפור זה שראוי להצטער מעט על כך. כי באמת במצב האידיאלי של העולם, בני האדם היו יכולים להסתפק במזון מן הצומח. ורק לאחר שהעולם כולו ירד ממעלתו בעקבות חטא אדם הראשון וחטא המבול, גבר חוק הטבע, ובני אדם אוכלים בעלי חיים. ולפי רוב מעלתו וחסידותו של רבי יהודה הנשיא, היה ראוי לו לרחם מעט על העגל, שיירגע ויתרצה ללכת לשחיטה. וכיוון שלא חש לייסוריו של העגל, באו עליו ייסורים (הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום א'). אמרו חכמים שרבי לא מאס בייסוריו, וביקש בתפילתו, שאם ראוי לו להזדכך בייסורים, ימשיכו הייסורים לצערו. וכיוון שייסורים אלו באו עליו לפי מעלתו המוסרית, כדי לזככו ולטהרו, אמרו חכמים, שבמשך כל אותן שנים שהתייסר, לא נעצרו הגשמים (ב\"מ שם)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / השוחט", + "כל ישראל כשרים לשחוט, גברים ונשים, גדולים וקטנים, ואפילו יהודי שנכשל לפעמים באכילת טריפות (חולין ב, א; שו\"ע יו\"ד א, א; ב, ב). אבל נוכרי ששחט, אפילו אם שחט כהלכה, שחיטתו פסולה והבשר נבלה, שרק מי שנצטווה על השחיטה – כשר לשחוט. וכן יהודי שעובד עבודה זרה או מחלל שבת בפרהסיה או שאוכל נבלות להכעיס – שחיטתו פסולה (שו\"ע יו\"ד ב, א-ה).", + "למרות שכל ישראל כשרים לשחיטה, שחיטתם כשרה רק אם נעשתה כהלכה. לפיכך, אם זה ששחט בקיא בחמש הלכות השחיטה, סומכים על שחיטתו. ואם אינו בקיא, רק אם היה שם יהודי שבקיא בהלכה וראה ששחט כהלכה – שחיטתו כשרה. לכתחילה גם מי שלמד את ההלכות לא ישחט לעצמו עד שיתרגל לשחוט כמה פעמים בפני שוחט ותיק, שיראה אם הוא אכן יודע לשחוט ואינו מתעלף מחמת הדם (רמב\"ם שחיטה ד, א-ג).", + "כיוון שבדיקת הסכין מצריכה מיומנות, קבעו חכמים שכל אדם שרוצה לשחוט צריך להביא תחילה את סכינו לרב המקומי כדי שיבדוק אם הסכין כשר. ואמנם כל תלמיד חכם יכול לבדוק זאת, אולם מפני כבודו של רב המקום, הביאו את הסכין דווקא אליו (חולין יז, ב). על ידי בדיקה זו, יכול היה הרב לבחון האם יש צורך להורות לבעל הסכין ללמוד שוב את הלכות השחיטה. במיוחד הקפידו על מוכרי הבשר, שלא ישחטו בלא שיראו את הסכין לרב. והיו מנדים קצב שלא הראה את סכינו לרב. ואם בנוסף לכך שלא הראה את הסכין לרב גם נמצא שהסכין פגום, היו שוללים ממנו את הזכות למכור בשר, ומכריזים שמעתה ואילך כל בשר שימכור יחשב טריפה (חולין יח, א; שו\"ע יו\"ד יח, יז).", + "בכפרים שבהם יהודים רבים גידלו בהמות ועופות ולמדו לשוחטם, האחריות היתה מוטלת על כל יחיד ויחיד, ולכן יכלו להסתפק בכך שכל מי ששוחט, בין לעצמו ובין לאחרים, יראה לפני כן את הסכין לרב. אולם בערים שבהם נזקקו לשוחטים מקצועיים עבור כל בני הקהילה, היה צורך לבדוק היטב שהם אכן יראי שמים ובקיאים במלאכתם. שאם חס ושלום יתמנה שוחט שאינו הגון, הוא עלול להאכיל במשך שנים את כל בני הקהילה נבלות וטרפות.", + "וכך אנו מוצאים בדורות האחרונים, לאחר שרוב ישראל החלו להתגורר בקהילות גדולות, ואנשים נעשו מקצועיים יותר, כל אחד בתחומו, גם מלאכת השחיטה הפכה להיות תפקיד מוגדר של אנשים מסוימים. ואזי קבעו גדולי ישראל שלא יתמנה אדם לשוחט בלא שיקבל תעודה מרב מוסמך שיעיד על כך שהוא ירא שמים ובקיא בהלכות. בנוסף לכך קבעו, שרב המקום יהיה אחראי על כשרות הבשר בקהילתו. לשם כך היו הרבנים מסמיכים רבנים מיוחדים שיהיו אחראים מטעמם על מלאכת השחיטה ובדיקת הטריפות, כאשר בדיקת הסכינים היא רק פרט אחד מתחום אחריותם (עי' רמ\"א א, א).", + "מכיוון שהשחיטה קשורה לקדושת ישראל (לעיל א), והשוחט צריך להעלות את הבהמה ממדרגתה הבהמית להיותה ראויה להוסיף חיים וכוח לישראל לעסוק בתורה ובמצוות, ראוי לבחור שוחט בעל מידות טובות, צדיק וירא שמיים. וכן ראוי שיהיה השוחט רחמן ועדין, ולא יטבח את בעלי החיים בגסות לב ואכזריות." + ], + [ + "הלכות שחיטה / ברכת המצווה", + "השוחט מברך תחילה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על השחיטה\". ואם שכח ולא בירך, הפסיד את הברכה והשחיטה כשרה (שו\"ע יו\"ד יט, א).", + "העומד לשחוט בעלי חיים רבים, מברך ברכה אחת על כולם. ולא ידבר מעת הברכה עד שישחט את כולם, ובעניינים שקשורים לשחיטה מותר לדבר.", + "למרות שיתכן שבבדיקה שלאחר השחיטה הבהמה תימצא טרפה, ויתברר שהשחיטה לא הועילה להתירה באכילה, מברכים על שחיטת כל בהמה ובהמה, מפני שרוב הבהמות כשרות. אמנם אם בעוד הבהמה בחיים התעורר ספק לגבי כשרותה, כגון שהיתה חולה או פצועה, אין לברך לפני שחיטתה, שכן ספק אם השחיטה תועיל להתירה. ולאחר השחיטה יזדרזו לבודקה, ואם התברר שהיא כשרה, יברך השוחט מיד (רמ\"א יט, א; כה\"ח ח; יא). ויותר טוב לשחוט בהמה רגילה או עוף יחד עם הבהמה שהתעורר לגביה ספק, ויברך עליהם תחילה, ובברכתו יפטור גם את הבהמה שהתעורר לגביה ספק (ט\"ז וש\"ך)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / הסכין", + "השחיטה צריכה להיעשות בסכין. מעיקר הדין מותר לשחוט בכל דבר תלוש, כאבן צור, זכוכית ועץ, ובתנאי שיהיו חדים וחלקים בלא פגם (חולין טו, ב; שו\"ע יו\"ד ו, א-ב). אבל נוהגים לשחוט בסכין מתכת, מפני שחומר המתכת חזק ומתאים לחידוד הסכין.", + "כל שיש בסכין פגם, השחיטה פסולה, משום שבמקום הפגם הסכין קורע את הסימנים במקום לחותכם. וכל זה בתנאי שהפגימה 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין חוט שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו\"ע יו\"ד יח, ב). לפיכך צריך לבדוק לפני השחיטה את הסכין משלושת צדדיה. וכך עושים: מעבירים את הציפורן בזהירות על צידו הימני של חוד הסכין לכל אורכו הלוך וחזור, וכן אח\"כ על צידו השמאלי, ואח\"כ על חוד הסכין הלוך וחזור. נמצאה פגימה, חוזרים ומשחיזים את הסכין עד שתהיה חלקה. מתחילה היו בודקים את שלושת צדדי הסכין גם על בשר האצבע, אבל בדורות האחרונים, בעקבות התפתחות תעשיית המתכת, נעשו הסכינים חדים יותר, וקשה לבדוק אותם על הבשר מחשש שהאצבע תחתך, ולכן נוהגים השוחטים והבודקים להסתפק בבדיקה על חוד הציפורן (חולין יז, ב; שו\"ע יו\"ד יח, ט; בית דוד ה).", + "לאחר השחיטה צריך לחזור ולבדוק את הסכין, ואם נמצא בה פגם, הבהמה אסורה, מפני שחוששים שמא הסכין נפגמה בעור הבהמה, ושחיטת הסימנים שנעשתה אחר כך נעשתה על ידי סכין פגום. כדי למנוע זאת, מסירים את הבוץ והטיט מצוואר הבהמות, ואם יש להם צמר עבה – מגלחים אותו (שו\"ע יו\"ד יח, יב).", + "השוחט בהמות רבות, צריך לבדוק את הסכין בין שחיטה לשחיטה, שאם יבדוק בסוף וימצא פגם בסכין, כל הבהמות שנשחטו מאז הבדיקה האחרונה אסורות. אמנם בשחיטה תעשייתית של עופות, אין בודקים את הסכין לפני כל שחיטה, אלא שוחטים ברצף עופות רבים, ולאחר מכן בודקים את הסכין, ואם ימצא בה פגם, מטריפים את כל העופות שנשחטו מאז בדיקת הסכין הקודמת. מפני שההפסד בעיכוב השחיטה על ידי בדיקת הסכינים גדול יותר מההפסד שייגרם כאשר ימצאו לפעמים סכין פגומה ויצטרכו להטריף הרבה עופות (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד יח, יא; עי' בית דוד יסו\"ה יח, ו, ג). יש לציין שבעקבות התפתחות תעשיית המתכות, עושים כיום סכינים ממתכת משובחת, ורק לעיתים נדירות מוצאים בסכינים פגם שפוסל אותם." + ], + [ + "הלכות שחיטה / ולד ואפרוח הראויים לשחיטה", + "בהמה שהמליטה ולד, אם ידוע לנו שהשלים את כל משך תקופת עיבורו, מותר לשחוט אותו מיד. אבל אם לא ידוע לנו אם השלים את תקופת עיבורו, שהם תשעה חודשים לבהמה גסה (פר), וחמישה חודשים לבהמה דקה (כבש ועז), יש להמתין עד היום השמיני ללידתו, שאז כבר ברור שאינו נפל ומותר לשוחטו. כיוון שבפועל איננו יודעים אם הבהמה סיימה את כל תקופת עיבורה, אין שוחטים וולד בהמה לפני היום השמיני להמלטה (שו\"ע יו\"ד טו, ב). אמנם לעניין קרבנות, מצוות עשה מהתורה, שלא להביא בהמה לקרבן לפני שתגיע ליומה השמיני, שנאמר (ויקרא כב, כז): \"שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'\". אבל לעניין שחיטת בהמות וחיות לאכילת חול, אין שוחטים לפני היום השמיני רק מפני שצריך לוודא שהוולד אינו נפל.", + "אפרוח שלם שבקע את ביצתו ויצא לאוויר העולם, כשר לשחיטה. אבל בעוד הוא נמצא בתוך הביצה הוא נחשב כשרץ העוף, ולכן אם שברו את קליפת הביצה והוציאוהו, אסור לשוחטו ולאוכלו. ורק לאחר שיגדל ויהיה כשאר העופות, יהיה כשר לשחיטה (שו\"ע יו\"ד טו, א; שמלה חדשה א). לדעת רבים, גם אפרוח שבקע מעצמו את קליפתו, אין לשחוט כל זמן שאין לו עדיין נוצות גדולות על הכנפיים, משום 'בל תשקצו' (ש\"ך טו, ב; תבואות שור טו, ב; ערוה\"ש ב-ג. והט\"ז התיר)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / אותו ואת בנו", + "אסרה התורה לשחוט בהמה ובנה או בתה ביום אחד, שנאמר (ויקרא כב, כח): \"וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד\". גם כאשר שחט תחילה את הבן או הבת, אסור באותו יום לשחוט את האם. איסור זה חל גם על שני יהודים, שאם אחד שחט בהמה, אסור לחבירו לשחוט את בנה או אמה.", + "כל הכרוך אחרי אימו, גם אם אין זוכרים בוודאות שנולד ממנה, חזקה שהיא אימו, ואסור לשוחטם ביום אחד. אבל בסתם אין חוששים לשחוט שתי בהמות מעדר אחד, שמא אחת היא האם של השנייה (טור שו\"ע יו\"ד טז, ה).", + "עיקר האיסור נוגע לאם וולדותיה, מפני שבדרך כלל אין יודעים מי האב, כי אין קשר בין האב לוולדות היוצאים מזרעו, כי רק האם מניקה את וולדותיה בקטנותם. ונחלקו התנאים במקרה שידוע בוודאות מי האב של ב��מה מסוימת. למעשה נפסק, שמחמת הספק יש להחמיר, וכל אימת שהדבר ידוע בוודאות, אסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, אבל אם עבר ושחט, אינו נענש במלקות (רמב\"ם שחיטה יב, יא; שו\"ע יו\"ד טז, א).", + "יום הוא יממה, שאם שחט את האם בתחילת הלילה לא ישחט את הבן עד סוף היום. שחט את האם סמוך לשקיעת החמה, יכול לשחוט את הבן בלילה, שמשעה שיצאו שלושה כוכבים התחיל יום חדש (שו\"ע יו\"ד טז, ד).", + "הקונה בהמה בשוק יכול לשוחטה באותו יום ואינו צריך לחשוש שמא גם אמה או בנה נשחטו באותו יום. אבל אם המוכר יודע שמכר את אמה או בנה כדי לשוחטם באותו היום, עליו להזהיר את הקונה שלא ישחט באותו יום את הבהמה שקנה. קבעו חכמים שבארבעה מועדים בשנה, גם כאשר הקונה לא אמר למוכר שהוא מתכוון לשחוט את הבהמה באותו יום, על המוכר להזהיר את הקונה השני, שקנה את אמה או בנה, שלא ישחטם באותו יום, כי מן הסתם הקונה הראשון קנה את הבהמה כדי לשוחטה באותו יום. ואלו הם הימים: ערב שמיני עצרת, ערב פסח, ערב עצרת, ערב ראש השנה (חולין פג, א; שו\"ע יו\"ד טז, ו). בקהילות גדולות בהן נהגו לשחוט בהמות רבות בערבי שבתות, הורו הרבנים להחמיר בזה גם בכל ערב שבת (זבחי צדק טז, יז; כה\"ח לא).", + "כיום נוהגים במשחטות לייחד ימים מיוחדים לשחיטת עגלים וימים מיוחדים לשחיטת פרות מיניקות, וימים מיוחדים לשחיטת זכרים מרביעים, כך שלא יתכן שישחטו אם ובנה ביום אחד.", + "עבר ושחט אם ובנה ביום אחד, יש אומרים שלמרות שעבר באיסור תורה הבשר מותר באכילה (רמב\"ם, רמב\"ן ורשב\"א), ויש אומרים שיש להימנע מלאכול את השני עד סוף היממה (בה\"ג, רא\"ש ור\"ן. ועיין שו\"ע יו\"ד טז, ג). איסור זה נוהג רק בשחיטת אם ובנה, אך אם הראשון מת מעצמו, או ששחיטתו נפסלה, אין איסור לשחוט את השני באותו היום (שו\"ע יו\"ד טז, ט).", + "איסור זה נוהג בבהמות ולא בחיות, היינו בבעלי חיים מבויתים ולא בחיות בר. גם בעופות איסור זה אינו נוהג.", + "יש מהראשונים שביארו שטעם האיסור, להשריש בנו את מידת הרחמנות, שאע\"פ שאנחנו אוכלים בשר בעלי חיים, מכל מקום אין ראוי לשחוט את האם ואת בנה יחד (רמב\"ם מו\"נ ג, מח; רמב\"ן דברים כב, ו)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / כיסוי הדם", + "השוחט חיה או עוף חייב לכסות את דמם, שנאמר (ויקרא יז, יג): \"וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל, וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר\". אבל השוחט בהמה, אינו צריך לכסות את דמה, שנאמר (דברים יב, כד): \"עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם\". המשותף לחיה ועוף שהם רגילים לחיות בחופש וצריך לצוד אותם, אבל בהמות רגילות לחיות אצל בני האדם שמאכילים אותן. ואמנם גם תרנגולים, שהם עופות, רגילים לחיות אצל בני אדם, אבל לא חילקה התורה בין מיני העוף, אלא כיוון שרוב העופות רגילים לחיות בחופש, גם המינים המעטים המבויתים בכללם (שו\"ע יו\"ד כח, א; ש\"ך א).", + "נחלקו התנאים בדין שור הבר, לדעת חכמים הוא מין בהמה שברח למדבר ונעשה שור בר, ולדעת ר' יוסי הוא מין חיה הואיל והוא גדל בר (כלאים ח, ו). לרוב הפוסקים הלכה כחכמים שהוא מין בהמה ואין צריך לכסות את דמו (טור ושו\"ע יו\"ד כח, ד). ויש חוששים לכתחילה לדעת הסוברים שהוא מין חיה, ומכסים את דמו בלא ברכה (רמ\"א כח, ד; כה\"ח כד).", + "המכסה את הדם מברך תחילה: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על כיסוי הדם בעפר\". השוחט חיות ועופות רבים, אינו צריך לכסות את דמו של כל אחד בנפרד, אלא כשיגמור לשחוט את כולם, יברך \"על כיסוי הדם בעפר\", ויכסה את דם כולם יחד (שו\"ע יו\"ד כח, ט; יט, ה).", + "השוחט צריך לכסות את הדם, ואם לא כיסה וראה יהודי אחר את הדם – חייב לכסותו, שכל ישראל חייבים במצווה (שו\"ע יו\"ד כח, ח). חיה או עוף שנשחטו בלא שכיסו את דמם, למרות שביטלו מהם את המצווה, בשרם כשר לאכילה (רמ\"א כח, א).", + "מצוות כיסוי הדם חלה רק על דם של חיה ועוף שהוכשרו לאכילה, אבל אם השוחט טעה בשחיטתו והחיה נעשתה נבלה, או שנמצא בה פגם ונעשתה טריפה, אין צריך לכסות את דמה. לפיכך, קודם שמכסים את הדם בודקים את הסכין ואת הסימנים שנשחטו, ואת כל מה שרגילים לבדוק מחשש טריפות, ואם נמצאו כשרים, מברכים ומכסים את הדם (שו\"ע יו\"ד כח, יז-כ).", + "רבים ביארו (חינוך קפז) שיש במצווה זו ביטוי של בושה והתנצלות על שלא הגענו עדיין למדרגה המוסרית לפיה אין ראוי לאכול בעלי חיים, ולכן אנו מכסים את הדם. ואת דם הבהמה לא נצטווינו לכסות, הואיל ופרנסתה מאת האדם, ואם היתה התורה מצווה להתנצל גם על שחיטתה, היה האיזון המוסרי מופר (מרן הרב קוק ב'חזון הצמחונות והשלום' יד)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / דרך הכיסוי", + "הכיסוי צריך להיות בעפר, היינו מה שנקרא עפר או שאפשר לזרוע בו זרעים שיצמחו. בכלל זה אדמה, חול, זבל, חרס טחון, אפר של דברים שנשרפו, נעורת של פשתן ונסורת של חרשים היוצאת מהעצים בעת שמנסרים אותם. אין מכסים בחול רטוב, מפני שכל שאינו מתפורר לחלקיקים קטנים אינו נחשב עפר. ואין מכסים בגופרית ומלח שאינם עפר (שו\"ע יו\"ד כח, כג-כד; שמלה חדשה כז-כט).", + "הכיסוי צריך להיות מלמטה ומלמעלה, לפיכך צריך לשחוט חיה או עוף על גבי עפר תיחוח, ואם בא לשחוט במקום שכבר יש בו עפר תיחוח, צריך לומר בפיו שעפר זה יהיה מוכן לכיסוי, וישחט עליו. את הברכה מברכים לפני שמכסים את הדם מלמעלה (שו\"ע יו\"ד כח, ה; ש\"ך יב). טעה ושחט על גבי אבנים, יגרור את הדם אל מקום שיש בו עפר תיחוח, כדי שיהיה מכוסה בעפר מלמטה, ואח\"כ יכסה את הדם מלמעלה. ואם אין אפשרות לגרור את הדם למקום שיש בו עפר תיחוח, יכסה את הדם במקומו, ולמרות שלא קיים את המצווה כהלכתה, יברך על כיסוי הדם (שו\"ע יו\"ד כח, ז; שמלה חדשה ח). צריך לכסות את הדם דרך כבוד ביד או בכלי ולא ברגל, כדי שלא יהיו מצוות בזויות עליו (שו\"ע יו\"ד כח, ו).", + "אין חובה לכסות את כל הדם, אלא כבר בכיסוי מקצת הדם יוצאים ידי חובה, ובלבד שיכסה מקצת מדם הנפש, שהוא הדם המקלח מהצוואר מיד אחר השחיטה. כאשר אפשר טוב לכסות את כל הדם.2לדעת רוב הפוסקים, דם הנפש שאותו צריך לכסות הוא הדם המקלח מהצוואר. ולרמ\"א (כח, טו), יש לחוש לדעה שדם הנפש הוא הטיפות שיוצאות אחר הקילוח (מספר דקות אחר השחיטה). אמנם למעשה אין נוהגים כך בשחיטה תעשייתית, מפני שסמוך לשחיטה כבר מעבירים אותם להפשטה ולניקוי, וקשה להמתין עד שיצאו הטיפות הללו. עוד נחלקו כמה מדם הקילוח צריך לכסות. לרוב הפוסקים די לכסות את מקצתו (שו\"ע יו\"ד כח, טו). ויש אומרים שצריך לכסות את כל הדם שקילח לפניו (רז\"ה, פת\"ש ו). למעשה הלכה כדעת רוה\"פ, וכאשר אפשר בלא קושי רב, מהדרים כדעת כל הפוסקים.", + "במשחטות העופות, הדם זורם לתוך כלי גדול, ויש להקפיד להניח בו מתחילה עפר או נסורת, כדי שהדם יזרום עליו, ולאחר סיום כל משמרת שחיטה, יכסו השוחטים את הדם שבכלי.", + "שחט ונבלע הדם באדמה, כל זמן שעדיין רישומו ניכר, מצווה לכסותו (שו\"ע יו\"ד כח, י). כיסה את הדם ובאה הרוח וגילתה אותו, אינו חייב לכסותו שוב, הואיל וכבר קיים בו את מצוותו. ואם לפני שהספיק השוחט לכסות את הדם באה הרוח וכיסתה אותו בעפר, השוחט פטור מלכסותו, ואם חזר הדם והתגלה, חייב לכסותו (משנה חולין פז, ב; שו\"ע יו\"ד כח, יא), אולם לדעת הרבה אחרונים יכסה בלא ברכה (דרכ\"ת פא)." + ], + [ + "הלכות שחיטה / בעלי חיים שאינם צריכים שחיטה", + "בהמה, חיה ועוף טעונים שחיטה מהתורה, אבל דגים וחגבים אינם טעונים שחיטה, ואין בהם איסור נבלה, טרפה ודם, ובכל אופן שמתו מותר לאוכלם. וגם אין בהם איסור אבר מן החי, לפיכך אין איסור לחתוך מהם אבר לרוחצו ולאוכלו בעודם חיים. ויש אומרים שאין לאכול כך משום שזו מידת אכזריות (דעת כהן יב). ולכל הדעות אסור לנגוס מהם בעודם חיים, משום איסור 'בל תשקצו', לפיו אסור לאכול באופן מאוס (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד יג, א).", + "אף שמצוות השחיטה היא חוק שהבנתו המלאה מעבר להשגתנו, אפשר להסביר, שאין צורך לשחוט דגים וחגבים, וגם אין בהם איסור אבר מן החי, משום שמוחם ומערכת העצבים שלהם פחות מפותחת מאשר אצל הבהמות, החיות והעופות, ולכן מסתבר שגם תחושת הכאב ותודעת החיים שלהם עמומה יותר (כמבואר לעיל בהלכה ג).", + "בהמה שהיתה מעוברת ונשחטה כהלכה, שחיטתה מתירה גם את העובר שבמעיה. עובר זה נקרא 'בן פקועה'. ואין הבדל אם היה עובר זה חי או מת, כיוון שנשחטה אמו כהלכה, אף הוא מותר באכילה כאימו. אמנם אמרו חכמים, שאם 'בן הפקועה' הלך על גבי הקרקע, טעון שחיטה משום מראית עין, שאם לא ישחטו אותו יראה הדבר כאילו אוכלים בהמה או חיה בלא שחיטה. אבל כיוון שמצד הדין אינו צריך שחיטה, גם אם היו בו טריפות, בשרו מותר באכילה, שכל זמן שאימו כשרה, אף הוא כשר (שו\"ע יו\"ד יג, ב). ואם נמצאה אימו טריפה, גם הוא אסור באכילה. ואם המתינו עד שיחיה שמונה ימים ויעמוד על רגליו, דינו כשאר בהמה וחיה שאפשר להתירו בשחיטה (שו\"ע יו\"ד יג, ג; ש\"ך יא).3אם הזדווגו שני בני פקועה, גם לוולד שלהם יש דין בן פקועה, שרק מצד מראית עין צריך לשוחטו, אבל אין בו שום איסור טריפה. והיו שרצו להציע לגדל עדרים שלמים של בני פקועה, ועל ידי כך יהיו כולם 'גלאט', שכן לא יהיה בהם איסור טריפה כלל. אלא שלמעשה העדיפו שלא לעשות כך מפני חשש מכשול. שכן אם יכנס לעדר זה זכר אחד שאינו בן פקועה, הרי שלפי ההלכה אין תקנה לכל הוולדות ששם, מפני שמצד אמו אינו חייב שחיטה ומצד אביו חייב, והשחיטה אינה מועילה לו להתירו (שו\"ע יו\"ד יג, ד). וכתב בשו\"ת בנין אב ד, לט, שגם אם ישמרו שלא להכניס זכרים חדשים לעדר עדיין חשש זה מצוי מאוד, מפני שנהוג כיום להזריע בהמות באופן מלאכותי, ויש לחוש שיביאו זרע מזכר שאינו בן פקועה, ויהיה הוולד אסור לעולם." + ] + ], + [ + [ + "מתנות כהונה מהחי / הזרוע הלחיים והקיבה", + "מצווה מהתורה לתת לכהנים שלוש מתנות מכל בהמה ששוחטים: זרוע, לחיים וקיבה, שנאמר (דברים יח, ג): \"וְזֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים מֵאֵת הָעָם מֵאֵת זֹבְחֵי הַזֶּבַח אִם שׁוֹר אִם שֶׂה, וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה\". טעם המצווה, לסייע לכהנים בפרנסתם כדי שיוכלו ללמוד תורה וללמדה לישראל.1. יש אומרים שנותן המתנות מברך \"על נתינת מתנות\" (רוקח שסו; דמשק אליעזר). ויש אומרים שיברך גם 'שהחיינו' (פאת השולחן ג, כ, ס\"ק לט). ויש אומרים שאין מברכים, מפני שמהתורה המתנות שייכות לכהנים מעיקרן, ולכן אין בהפרשתן מעשה חדש של מצווה (פר\"ח סא, א, עפ\"י שו\"ת הרשב\"א א, יח, ורמב\"ן; כנה\"ג; כה\"ח סא, ג-ד). הלכה כדעת רוב הפוסקים שאין מברכים.", + "הזרוע היא שני הפרקים העליונים של הרגל הימנית הקדמית של הבהמה, הלחיים הם שתי הלחיים של הבהמה כולל הלשון עד תחילת הקנה, והקיבה כוללת מה שבתוכה ועליה. בסך הכל המתנות הן כ-8% ממשקל הבשר הכשר שבבהמה.", + "המצווה לתת מתנות מבהמות טהורות, היינו משור, כבש ועז, ולא ממיני חיות טהורות כדוגמת צבי ואייל, וגם לא מעופות. נמצאה הבהמה טריפה, בטלה מצוות המתנות (שו\"ע יו\"ד סא, ו).", + "צריך לתת את המתנות לכהן תלמיד חכם, שכן תכלית המתנות, לסייע לכהנים ללמוד תורה וללמדה. כאשר אין שם כהן תלמיד חכם, נותנים את המתנות לכהן עם הארץ (חולין קל, ב, תוס' שם; שו\"ע יו\"ד סא, ז). ואם לכהן התלמיד חכם יש כדי סיפוקו והכהן שאינו תלמיד חכם הוא עני שמצווה לתת לו צדקה, מותר לתת לכהן עם הארץ (תוס' חולין קד, ב; יש\"ש שם).", + "המצווה מוטלת על ישראלים שיתנו את מתנותיהם לכהנים, אבל כהן ששחט את בהמתו – פטור מנתינת המתנות (שו\"ע יו\"ד סא, כב). וכן ישראל הנשוי לבת כהן – פטור מנתינת מתנות. לא זו בלבד, אלא אפשר לתת את המתנות הללו לבת כהן שנישאה לישראלי או לבעלה הישראלי, שבעקבות הנישואין נחשבים שניהם כגוף אחד. גם כאשר יש שם כהן, אפשר לתת להם את המתנות (שו\"ע יו\"ד סא, ח). ואם בת הכהן נשואה לתלמיד חכם, עדיף לתת להם את המתנות מאשר לכהן עם הארץ (חולין קלב, א; יש\"ש שם; ערוה\"ש סא, לה).", + "הכהן פטור מנתינת המתנות דווקא כאשר הוא שוחט לעצמו, אבל אם הכהן מתפרנס משחיטת בהמות כדי למכור את בשרן, חובה עליו לתת את המתנות לכהן אחר, והיו מענישים כהן טבח שלא נתן את מתנותיו לכהן אחר (חולין קלב, ב, לרש\"י החובה מהתורה, לתוס' מדברי חכמים; שו\"ע יו\"ד סא, כד).", + "לגבי הלוויים, הסתפקו חכמים אם הם חייבים לתת מתנות, שכן החיוב הוא על 'הָעָם' ואולי הכוונה דווקא לישראלים. כיוון שהספק נוגע לחובת ממון, הכלל הוא ש\"המוציא מחברו עליו הראייה\", וכיוון שאין הכהנים יכולים להוכיח שהלוויים חייבים לתת להם את המתנות, אינם צריכים לתת (חולין קלא, א; שו\"ע יו\"ד סא, כג).", + "יש אומרים שהמצווה אינה תלויה בארץ, ולכן חייבים לקיימה מהתורה בארץ ובחוץ לארץ, בזמן שבית המקדש קיים ובזמן שהוא חרב. ויש אומרים שהיא תלויה בארץ ודינה כתרומות ומעשרות שחייבים לקיימה בארץ ולא בחוץ לארץ. וכך הוא המנהג הרווח, והמהדרים נותנים מתנות גם בחוץ לארץ. לגבי תוקף חיוב המצווה, לדעת כל הפוסקים, בכל המקומות שתחת ריבונות ישראל המצווה מהתורה.2לרי\"ף, רמב\"ם (ביכורים ט, א) וחינוך, מצוות המתנות מהתורה נוהגת גם לאחר חורבן בית המקדש וגם בחוץ לארץ. וכך הוא פשט הגמרא, הואיל ואין הבהמות דבר הגדל מהארץ, הרי שהמצווה אינה תלויה בארץ. מנגד, לדעת הרבה ראשונים, הלכה כר' אלע��י (חולין קלו, א), שדין המתנות שווה לתרומות ומעשרות, וכשם שאין מפרישים תרו\"מ בחוץ לארץ, כך אין צריכים לתת מתנות בחוץ לארץ (רש\"י, תוס', המאור, רשב\"א ור\"ן). למעשה, המנהג הרווח שלא להפריש מתנות משחיטת בהמות בחוץ לארץ (שו\"ע יו\"ד סא, כא). ואע\"פ כן היו מגדולי ישראל שהידרו במצווה ונתנו מתנות בחוץ לארץ, וכן נהג ה'חתם-סופר' (יו\"ד שא). אבל בארץ מוסכם כיום שצריך לתת את המתנות מהתורה, כמבואר לעיל יב, טז, 18-19.", + "במתנות הללו אין קדושה, לפיכך יכולים הכהנים לאוכלן גם בטומאה. ויכול הכהן לאכול את המתנות בכל דרך שתערב עליו, ולכתחילה יאכל אותן בדרך המכובדת ביותר עבורו. ואם אין לו העדפה, מוטב שיאכל אותן צלויות עם חרדל כדרך מלכים (חולין קלב, ב; תוס' 'אין'; שו\"ע יו\"ד סא, יב). ואם אינו רוצה לאכול את הבשר, יכול ליתנו או למוכרו ליהודי או לנוכרי (שו\"ע יו\"ד שם יג)." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / דרך נתינתן ודין בהמה שלא הורמו מתנותיה", + "מצווה על בעל הבהמה לתת את המתנות, ואם נתן את הבהמה לשוחט שישחטנה עבורו, על השוחט מוטלת האחריות לחלק את המתנות לכהן. והשוחט צריך לשאול את בעל הבהמה לאיזה כהן ברצונו לתת את המתנות (עי' שו\"ע יו\"ד סא, כח).", + "מצווה להזדרז לתת את המתנות מיד לאחר השחיטה. המתנות צריכות להינתן לכהן בדרך כבוד, לפיכך אסור לכהן לסייע לבעל הבהמה או לשוחט כדי שייתנו לו את המתנות. ואף אסור לכהן לבקשן, וקל וחומר שאסור לו לחוטפן (רמב\"ם בכורות א, יד; שו\"ע יו\"ד סא, יא). אין לחלק את המתנות לחלקים קטנים מדי, כדי לתת לכל כהן מתנה חשובה (שם, ט).", + "אם אין שם כהן, יעריכו את שווי המתנות, ובעל הבהמה יאכל אותן או ימכור אותן, ואח\"כ ייתן את דמי שוויין לכהן. וזאת כדי שהכהן לא יפסיד את מתנותיו, שאם לא היו אוכלים את המתנות, היו מתקלקלות ונפסדות (שם, י).", + "לדעת כמה אמוראים, אסור לאכול מבשר בהמה שלא נתנו את מתנותיה לכהן. אולם להלכה, הבשר מותר באכילה, ומנהג חסידות שלא לאכול בשר מבהמה שלא נתנו את מתנותיה לכהן. (מגילה כח, א; חולין לז, ב; תוס' שם קלא, א, 'ה\"ג'; שו\"ע יו\"ד סא, ה).", + "בעל בהמה שאינו רוצה לתת את המתנות לכהן, אם יש ביד בית הדין כוח, ייכפה אותו לתת את המתנות לאחד הכהנים (ט\"ז סא, יז). עבר בעל הבהמה ואכל את המתנות או שמכרן או שזרקן לפח, אין אפשרות לחייב אותו לתת את תמורתן לכהן, מפני שאין כהן מסוים שיכול לתבוע את שוויין. אבל מצד התורה חובה עליו לשוב בתשובה ולתת את תמורתן לכהן (שם, טו).", + "אסור לקנות או לקבל במתנה זרוע, לחיים וקיבה שלא ניתנו לכהן, מפני שהקונה או המקבל אותן נעשה שותף בגזל הכהנים. בדיעבד, ישראל שקנה או קיבל בשר מתנות שלא ניתנו לכהן, כיוון שבשר המתנות כבר אצלו, מותר לו לאוכלו, שכן האחריות לשלם את שווי המתנות לכהן היא על בעל הבהמה (שם, לא). אמנם כפי שלמדנו, מידת חסידות שלא לאכול מבשר בהמה שלא הפרישו את מתנותיה, קל וחומר שאין לאכול את המתנות עצמן שנגזלו מהכהן." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / מתן המתנות הלכה למעשה", + "בעבר, כאשר אדם פרטי היה שוחט בהמה לצורך משפחתו, היה נותן את המתנות לשכנו הכהן. אבל כיום שהשחיטה מתבצעת בבתי מטבחיים, שבהם שוחטים בכל יום בהמות רבות, כמות המתנות שמצטברת ביום אחד עצומה. ואם יביאו את כולן לכהן אחד או אפילו ל��ספר כהנים, לא יוכלו לאכול את בשר כל המתנות אפילו בזמן רב. ובוודאי שלא יתכן שהכהנים יפתחו עסק לממכר זרוע, לחיים וקיבה, כי מטרת המתנות לסייע להם ללמוד תורה וללמדה, ולא להופכם לסוחרים.", + "לפיכך, הדרך הנכונה, שהכהנים יקבלו את המתנות וימכרו אותן לבעל העסק, והוא ימכור אותן לצרכנים. אולם כדי שהמתנות יגיעו לרשותו של הכהן עליו להגיע בכל יום לבית המטבחיים, וכדי לחסוך בטרחה, יכול בעל העסק לתת בתחילת כל חודש הלוואה לכהן, ויסכמו ביניהם שהמתנות שמיועדות לכהן יהיו תשלום עבור החוב. באופן זה גם בלא שהכהן יקבל בפועל את המתנות, הן נחשבות כשלו, מפני שנקבע מראש שהן מיועדות לו. כהנים אלו נקראים 'מכירי כהונה' (לעיל ט, יא). נכון לבחור ל'מכירי כהונה' כהנים תלמידי חכמים שבזכות המתנות יתחזקו בלימוד התורה על מנת ללמדה. צריך לחשב את שווי המתנות לפי מה שסוחר בשר סיטונאי היה מוכן לשלם עבורן, כאשר עליו האחריות להכשירן מדם, לאורזן ולשווקן. ויש מסוחרי הבשר שנוהגים לשלם לכהנים סכום זעום, תוך ידיעה שאין לכהן אפשרות לתבוע את מתנותיו. ויש בידם עוון שהם מקפחים את הכהנים וגונבים את מתנותיהם.", + "ויש סוחרים שרוצים להשתמט מהמצווה על ידי עשיית שותפות עם גוי, שכן בהמה שגוי שותף בה פטורה ממתנות. אבל אם קבעו מתחילה, כפי שנוהגים רבים, שהחלק הקדמי יהיה שייך ליהודי והחלק האחורי יהיה שייך לגוי, מפני הקושי לנקר אותו מהחֵלֶב והגידים האסורים, חובה עליהם לתת לכהן את הזרוע ואת הלחיים מהחלק הקדמי, הואיל והוא שייך ליהודי (שו\"ע יו\"ד סא, כה-כז). והרוצים להיפטר מהמצווה, צריכים לסכם בתחילה שהגוי שותף בכל הבהמה, ורק לאחר השחיטה, יחלקו ביניהם את הבהמה.", + "לצערנו רוב הבד\"צים וגופי הכשרות אינם משגיחים על קיום מצווה זו. יש שמשתמטים מהמצווה על ידי שותפות עם גוי, ואף שאין בידם עוון גניבה, הרי זו דרך מכוערת, לעשות עסק של הערמה כדי להיפטר מקיום המצווה. ויש שמקפחים את הכהנים במתן תשלום מועט עבור המתנות. ואמנם למעשה הצרכן רשאי לקנות בשר מכל הכשר, מפני שחובת הפרשת המתנות מוטלת על בעלי הבהמות והשוחטים, ואילו הקונים, כל זמן שאינם יודעים בוודאות שלא הפרישו את המתנות כדין, רשאים לקנות בשר ואפילו זרוע, לחיים וקיבה. אולם מידת חסידות לברר שאכן בפועל, קונים בשר שהפרישו ממנו מתנות כדין, או שלכל הפחות היה פטור מהפרשת מתנות מפני שהיה שותף בו גוי.", + "ראוי להתחזק במצווה זו ולקיים על ידה אברכים ורבנים כהנים שמקדישים את חייהם לתורה, ללומדה וללמדה, כפי מגמת המצווה. והרי ממילא כל אדם צריך לתת 'מעשר כספים' מרווחיו, ומידה טובה 'חומש', ומדוע שלא יפרישו סוחרי הבשר את המתנות, ויקיימו בזה את שתי המצוות כאחד.3מחיר מתנות הכהונה ללקוח בחנויות בשר הוא כ-500-600 ₪ מפרה (תשע\"ח). וכיוון שמדובר במתנות יקרות יש שמחפשים דרכים להיפטר מהמצווה. יש אומרים, שהואיל ואין לכהנים כיום הוכחה על ייחוסם, אין לתת להם את המתנות עד שיוכיחו את ייחוסם, שהמוציא מחברו עליו הראיה (עי' משנה הלכות יג, קח). ויש אומרים, שהואיל ואין דנים היום בייחוס כהנים, אם יתנו מתנות על פי עדותו של אדם על עצמו, אנשים עלולים לשקר ולטעון שהם כהנים כדי לזכות במתנות (עי' חזו\"א יו\"ד ז, ג). אולם למעשה כתבו האחרונים שאין להשתמט מהמצווה, וחובה לקיימה בארץ ישראל (כנה\"ג, פר\"ח, חיד\"א, הרב סלנט, חבל נחלתו ד, כה).
יש לחשב את שווי המתנות כפי מה שסוחר בשר סיטונאי מוכן לשלם עבור כמות כזו של בשר, כאשר עליו האחריות להכשירו, לאורזו ולשווקו, שזה פחות מחצי המחיר בחנויות. ויש שמתחכמים לחשב כמה היה עולה להסיע את המתנות מבית המטבחיים לבתי הכהנים, כאשר לכל כהן וכהן יביאו בשר כדי סעודת משפחתו ליום אחד, ששוויו לסיטונאי כ-25 ₪, וכיוון שהכהן יצטרך לשלם על ההובלה, הרי שבעצם נשאר לתת לו שווי של שקלים בודדים. וכך במקום לתת 250 ₪ על מתנות בהמה אחת כפי מחירן לסיטונאי, נותנים 20 ₪. אבל כיוון שהוסכם לתת לכהן את השווי הכספי של המתנות, ניתן להפקידם בחשבון הבנק שלו בעלות נמוכה, וממילא צריך לתת לו 250 ₪. ואמנם ניתן ללחוץ על הכהן שיסכים למכור את המתנות עבור מחיר זעום, שאם לא יסכים לכך יתנו את המתנות לכהן אחר שיסכים לקבל מחיר זעום או יעשו הסכם שותפות עם גוי וייפטרו לגמרי מהמתנות. אולם הרוצה לקיים את המצווה כראוי, צריך לתת את שוויין האמיתי של המתנות.
בעלי הבהמות יכולים כמובן להחשיב את המתנות כמעשר כספים, שכן עיקר תקנת מעשר כספים נועדה להחליף את חיוב התרומות והמעשרות ומתן המתנות מהבהמות. שכן כאשר תשעים אחוז מישראל התפרנסו מחקלאות, כולם הפרישו קרוב לעשרים אחוז תרומות ומעשרות מהפירות. וכן מהבהמות שגידלו הפרישו קרוב לעשרים אחוז: לכהן נתנו את הזרוע הלחיים והקיבה, ראשית הגז ובכור, וכן הפרישו מעשר בהמה כדוגמת מעשר שני. לפיכך, כאשר רבים החלו להתפרנס ממסחר וחרושת, קבעו חכמים שמידה בינונית לתת מעשר ומידה טובה חומש. וכאשר נותנים את המתנות לאברכים כהנים, או לישיבה עבור משכורת לרב כהן או לרב הנשוי לכהנת, במה שנותנים מקיימים את מצוות המעשר. ועל סוחר הבשר לחשב את רווחיו, שאם שווי המתנות מגיע לפחות ממעשר, יוסיף לצדקה עד שישלים למעשר, ואם יוצא שעלות המתנות עבורו יותר מחומש מרווחיו, וקשה לו לתת את מלא המתנות מפני התחרות מול סוחרים שאינם נותנים מתנות, יבקש מהכהן שינהג בו בטובת עין ולאחר שיקבל את המתנות, יסכים לקבל עבורן סכום שמגיע לכדי חומש מרווחיו של בעל הבשר, ובשעת הצורך, אף מעשר בלבד." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / מצוות בכור בהמה וטעמה", + "כשם שצוותה התורה לקדש את הבן הבכור, כך צוותה לקדש את בכור הבהמה, שכל בהמה שתמליט זכר מהריונה הראשון, הרי הוא קדוש, שנאמר (שמות יג, ב): \"קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא\".", + "קדושת בכורות חלה על בכורות בהמה טהורה ולא על בכורות חיה, שכן נאמר (במדבר יח, טו): \"אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה'\", הרי שעל מין שמקריבים ממנו קרבן לה' חלה מצוות בכור, ולא על מיני חיה שאין מקריבים מהם קרבן. מיני הבהמה שמקריבים מהם קרבנות הם שלושה: שור, כבש ועז.", + "בכור הבהמה הוא מתנה מן המתנות שציוותה התורה את ישראל לתת לכהנים, כדי שיוכלו למלא את תפקידם הרוחני. בדרך כלל הבכור היה תמים, ואזי מצווה על הכהן להעלותו לקרבן, ולאכול בטהרה מבשרו בירושלים עם בני ביתו. ואם נפל בו מום – הכהן שוחטו בכל מקום ואוכלו עם בני ביתו כבשר חולין. מצווה זו נוהגת בכל הבהמות השייכות לישראל, בין בארץ ובין בחוץ לארץ (שו\"ע יו\"ד שו, א).4דין בכור ומעשר בהמה מחייב גם בחוץ לארץ, הואיל והן מצוות שאינן תלויות בארץ, שהבהמה אינה גדלה מהארץ. אבל אין להביאם לקרבן הואיל והוקשו למעשר שני שאינו נוהג בחו\"ל. אלא אם הם תמימים – ירעו עד שיסתאבו, ואם בעלי מום – ייאכלו, הבכור לכהן והמעשר בהמה לבעליו. ואם למרות זאת הביאו את הבכור או המעשר בהמה לבית המקדש, לר' עקיבא – לא יקריבום, ולר' ישמעאל – יקריבום (תמורה כא, א-ב; בכורות נג, א). והלכה כר' עקיבא (רמב\"ם בכורות א, ה; ו, ב; ראב\"ד, רמב\"ן, רא\"ש, רשב\"א, סמ\"ג ועוד).  
אמנם היתה גרסה מוטעית ברמב\"ם לפיה אין דין בכור בחו\"ל, וכ\"כ המאירי. והחינוך כתב שחיוב בכורות בחו\"ל מדרבנן. אולם שאר הפוסקים כתבו שיסוד דבריהם בגרסה מוטעית. למעשה, כיוון שבפועל אין אפשרות להקריב בכור מחו\"ל, רצוי להיפטר מהחיוב על ידי שותפות עם גוי. ואפשר שכך נהגו בחו\"ל בזמן שבית המקדש היה קיים, וממילא היה מקובל בישראל שאין מקיימים מצוות בכור בהמה בחו\"ל, אבל לא מפני שאין בה חיוב, אלא מפני שנהגו למצוא דרך להיפטר ממנה, הואיל ואין אפשרות לקיימן כמצוותן.", + "הקדשת הבכור מחנכת את האדם לענווה וליראת שמיים, שכן לאחר ההמלטה הראשונה של בהמתו, הוא עלול להתגאות ולחשוב שהוא זה שמנהל את חייו וחיי בהמותיו, ולשכוח שה' מחייה את הכל. כפי שהמצרים כפרו בה' וחשבו שכל עושרם וכוחם מעצמם, ומתוך כך כפרו ביסודות המוסר ושעבדו את ישראל באכזריות, וסופם שנענשו הם ובהמתם במכת בכורות, כדי להודיע לעולם שגם חיי הנכבדים שבבני האדם תלויים בה', ואם ירשיעו – יענשו. כדי שנזכור יסוד זה תמיד, נצטווינו להקדיש את הבכור באדם ובבהמה לה'. ואם פתיחת הרחם נעשתה בהמלטת נקבה, אין מצווה לקדשה, מפני שבזכר מידת הגאווה עלולה לבלוט יותר, וכדי לתקנו צריך להקדישו ולתנו לכהן. בנוסף לכך, מגמת המצווה לתת לכהנים מתנה כפי שיעור אחוז הזכרים הבכורים, ואילו היה צריך להקדיש גם נקבות בכורות, היה השיעור פי שניים ממגמת המצווה.", + "מצוות הבכורות גם מגלה את הקדושה שגנוזה במציאות. הקב\"ה הרי ברא ומחייה את הכל, וממילא בכל הברואים יש קדושה, אלא שהיא נסתרת ונעלמת, ועל ידי המצווה לקדש את בכור הבהמה ולתנו לכהן מתגלה הקדושה שגנוזה בבהמיות. והיא מתגלה דווקא בבכור, מפני שהוא פותח את רחם אימו ובו מתגלה היסוד הראשוני, הבראשיתי, שמתחיל את מחזור החיים של הדור החדש. וכדי שיבטא אמונה ולא גאווה, נצטווינו לקדשו ולתנו לכהן. ומתוך כך גם שאר הבהמות שייוולדו ימשיכו את מגמת הקדושה ויסייעו לישראל לגלות את דבר ה' בשגרת החולין." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / פרטי דיני בכור בהמה", + "שני צדדים במצוות בכור בהמה, האחד שיש בו קדושה וצריך להקריבו לה', השני, שהוא מתנה מעשרים וארבע המתנות שציוותה התורה לתת לכהנים כדי שיהיו פנויים לעבודת ה'.", + "כיוון שיש קדושה בבכור, כל בכור בהמה מתקדש, בין אם הוא שייך לכהן או לוי או ישראל, אלא שאם בהמת ישראל או לוי המליטה בכור – יש לתנו לכהן. ואם בהמת כהן המליטה בכור, על הכהן להפרישו משאר בהמותיו ולהקריבו על גבי המזבח, והוא עם בני ביתו אוכלים מבשרו, כדין בכור שקיבל מישראל.", + "כיוון שהבכור נועד להיות מתנה לכהן, גם כשנפל בבכור מום והוא אינו ראוי לקרבן, מצווה לתנו לכהן ומותר לבני משפחת הכהן לאוכלו בכל מקום גם בהיותם טמאים. כמו כן רשאי הכהן למכור את בשרו לישראל, ובתנאי שלא ימכרנו באטליז, שאין זה כבוד למצווה שיהיה בשר הבכור נמכר בחנות (שו\"ע יו\"ד שו, ו).", + "אין נותנים לכהן את בכור הבהמה בהיותו קטן מאוד, כדי שלא להטריח את הכהן בטיפולו. אלא צריך הנותן להשהות אותו אצלו עד שיגדל מעט ואח\"כ יתנו לכהן. בכבש ועז עד היותו בן שלושים יום, ובשור עד היותו בן חמישים יום. ואם לאחר אותו זמן לא מצא כהן, צריך לטפל בו עד שימצא כהן (שו\"ע יו\"ד שו, ב). ומכל מקום צריך ליתן את הבכור לכהן בתוך שנתו, כדי שהכהן יקריב אותו על המזבח לפני היותו בן שנה, שנאמר (דברים טו, כ): \"לִפְנֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ תֹאכֲלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה\". גם בכור שנפל בו מום צריך לתת לכהן בתוך שנתו הראשונה (שו\"ע יו\"ד שו, ז).", + "כיוון שהבכור קדוש, אסור להשתמש בו, בין אם הוא תמים בין אם הוא בעל מום. לדוגמא, אסור לחרוש את השדה בשור בכור, וכן אסור לגזוז צמרו של כבש בכור, ואם עבר וגזז – הצמר אסור בהנאה. אבל אם נפל מום בכבש הבכור, ושחטוהו לאכילה, הצמר שעל עורו מותר בהנאה (שו\"ע יו\"ד שח, א)." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / בעיית הטיפול בבכור בזמן הזה", + "בזמן הזה שבית המקדש חרב, אין אפשרות להקריב בכור תם. לפיכך, כאשר נולד בכור, צריך להמתין עד שיפול בו מום שיפסלנו מקרבן, ורק אז יוכל הכהן לשוחטו ולאכול מבשרו. ולמרות שיש בטיפול בבכור התם טרחה עצומה, אסור לכהן לסרב לקבלו, מפני שאם יסרב – יֵראה כמבזה מתנות כהונה. וכן אסור לכהן להכניס אותו למקום סגור כדי להמיתו ברעב, משום שהוא מפסיד בכך את הקודשים. וכן אסור לכהן לגרום שיפול בו מום, למשל, אסור להדביק בצק על אוזנו של הבכור כדי שיבוא הכלב וינשוך את הבצק עם האוזן ויטיל בו מום. וכן אסור לבקש מגוי להטיל בו מום. אלא צריך הכהן לקבלו ולטפל בו, ואם יפול בו מום מעצמו – ישחטנו, ואם לא ייפול בו מום – יטפל בו עד מותו, ואז יקברנו, שבשרו ועורו אסורים בהנאה (שו\"ע יו\"ד שיג, א-ג; שט, א).", + "כדי להיפטר מבעיית הטיפול בבכורות, נוהגים למכור את המבכירות לנוכרי, כפי שיבואר בהלכה הבאה. אם הישראל לא מכר את בהמתו, מתוך כוונה שתמליט בכור קדוש וייתנו לכהן כדי לצערו בכך – אין הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור (רמ\"א שו, ד). ואם הישראל פשע בכך שהתרשל ולא מכר את המבכירות לנוכרי, אך לא התכוון להקניט בזה את הכהן, התעורר ספק האם הכהן חייב לקבל ממנו את הבכור ולטפל בו, או שיכול הכהן לומר שהואיל והישראל פשע בכך, הישראל הוא שצריך לטפל בבכור עד שימות או ייפול בו מום (חת\"ס יו\"ד שב; פת\"ש יו\"ד שו, ב-ג).", + "כפי שלמדנו, אם הבכור נולד בשגגה, חייב הכהן לקבלו ולטפל בו עד יום מותו. וכיוון שכך, היו הכהנים מעוניינים מאוד שיפול בו מום, עד שאמרו חכמים שהכהנים חשודים להטיל מומים בבכורות. לפיכך, אם נפל בבכור מום שעלול להיגרם על ידי אדם, צריך הכהן להביא עד שיעיד שהמום נפל מעצמו, ואם אין לו עד, אין מכשירים את הבכור לשחיטה על פי אותו המום (שו\"ע יו\"ד שיד, א).", + "ואם היה עד שראה שנפל בו מום מעצמו – מראים את המום למומחה הבקיא בדיני מומים. וכשאין מומחה, מראים אותו לשלושה תלמידי חכמים שאחד מהם מצוי בדינים אלו, ואם פסקו שנפל בו מום קבוע שאינו עתיד להתרפא – מותר לשוחטו (שו\"ע יו\"ד שט, ב). ואם שחטו אותו בלא להראותו לחכם – בשרו אסור באכילה. ואפילו אם לאחר השחיטה ראה חכם שאכן נפל בו מום קבוע, כיוון שלא הראה אותו לחכם תחילה – קנסו אותו חכמים שבשרו אסור באכילה. ויש שהקילו במומים מובהקים (��ו\"ע יו\"ד שי, א; ט\"ז א)." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / שותפות עם נוכרי פוטרת את הבכור מקדושה", + "בכור הבהמה מתקדש כאשר הוא נולד לבהמה ששייכת לישראל, ואפילו אם היא שייכת לשותפים, אם כל השותפים יהודים – הבכור קדוש. אבל אם הבהמה שייכת לנוכרי, או שיש לנוכרי שותפות בה, אין קדושה בבכור שהמליטה.", + "בזמן הזה שבית המקדש חרב, יש לעשות שותפות עם נוכרי בבהמות המבכירות כדי להיפטר מדין הבכורות. וזאת מפני שהמצווה להעלות את הבכורות לקרבן, וכיוון שבית המקדש חרב, איננו יכולים להקריבם, ועם זאת אסור לשוחטם או לעבוד בהם, אלא צריך לטפל בהם עד שיפול בהם מום, ורק אז יהיה מותר לכהן לשוחטם ולאכול מבשרם. בפועל, ברוב הבהמות לא ייפול מום עד יום מותם, והכהנים יצטרכו לטפל בהם שנים ארוכות ללא תמורה. וכיוון שיהיו כהנים שלא יעמדו בכך, ויפילו בכוונה מום בבכורות, או ישתמשו בהם למרות קדושתם, הורו הראשונים לשתף נוכרי בבהמות המבכירות, כדי שלא תהיה קדושה בבכורות. ואף שעל ידי המכירה מפקיעים את המצווה, מוטב להיפטר מהמצווה מאשר להיכנס לחשש מכשול הנאה מבכור (תוס' בכורות ג, ב; שו\"ע יו\"ד שכ, ו).", + "כדי שהנוכרי יהיה שותף צריך למכור לו חלק מהבהמה, וצריך למכור איבר כזה שאם ינטל – הבהמה תמות או תיחשב בעלת מום. למשל אפשר למכור לנוכרי את הוושט של כל המבכירות או את אוזניהן, ועל ידי כך כל בכור שייוולד מהן לא יהיה קדוש (שו\"ע יו\"ד שכ, ד).", + "יש לדקדק שהמכירה תיעשה כפי הקניין המועיל בין יהודי לנוכרי לפי דין התורה, וכיוון שנחלקו בזה הראשונים, יש למכור לו כפי שתי השיטות: בכסף כדעת רש\"י, ובמשיכה כדעת רבנו תם. היינו שייתן הנוכרי פרוטה ליהודי עבור החלק שלו בבהמות. ואף שאותם איברים שווים יותר מפרוטה, כיוון שהיהודי חפץ למכור לו את אותם האיברים בפרוטה כדי להיפטר מדין בכורות – יש תוקף למכירתו. ועוד יַקנה לו את הבהמות בקניין משיכה, שהנוכרי ימשוך את המבכירות לרשותו. ואם אין שם קרקע השייכת לו, ישכיר היהודי לנוכרי את המקום שעליו עומדות המבכירות, ובכך הנוכרי יקנה את חלקו במבכירות (שו\"ע יו\"ד שכ, ו).", + "נחלקו הפוסקים אם אפשר למכור לנוכרי את חלקו בקניין המקובל על פי חוק אותה המדינה. לדעת רוב הפוסקים כיוון ש'דינא דמלכותא דינא', הקניין שנעשה על פי חוק המדינה מועיל, והנוכרי נעשה שותף בבהמות, ואין קדושה בבכורות שייוולדו להן (כנסת יחזקאל יד; חת\"ס יו\"ד שיד). ויש אומרים שרק קניין על פי התורה מועיל (דברי חיים ב, קיז). ולכתחילה יש לחשוש לשיטתם ולמכור לנוכרי את חלקו במבכירות גם בקניינים המועילים לפי התורה." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / פטר חמור", + "לאחר שציוותה התורה על קדושת בכורות אדם ובכורות בהמה טהורה, הוסיפה וציוותה על פטר חמור, הוא החמור הבכור הפותח את רחם אימו, שנאמר (שמות יג, יג): \"וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה, וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ\". ואף שיש קדושה בפטר החמור, כיוון שהוא מין טמא אין אפשרות להקריבו על המזבח, לפיכך צוותה התורה לפדותו בשה, ואז הקדושה שבחמור הבכור פוקעת, ומותר להשתמש בו לצרכי חולין. וגם השה עצמו לא מתקדש אלא שצריך ליתנו לכהן, והכהן רשאי לעשות בו כל מה שיחפוץ. ואף זו אחת מעשרים וארבע מתנות הכהונה שנועדו לקיים את הכהנים כדי שיוכלו להתפנ��ת להוראת התורה בישראל.", + "כיוון שיש בפטר החמור קדושה, כל עוד לא פדו אותו, אסור לעבוד בו, ואסור ליהנות משערו. ואם שערו הסתבך ומציק לחמור, מותר לחותכו, אך אסור ליהנות ממנו (שו\"ע יו\"ד שכא, ט).", + "אפשר לפדות את החמור בכל דבר ששווה בערכו לחמור, שאם פטר החמור שווה עשרה דינרים – אפשר לפדותו בכל דבר ששוויו עשרה דינרים. היתרון שבפדיון בשה, שאפילו אם השה שווה דינר אחד בלבד, אפשר לפדות בו כל חמור אפילו אם הוא שווה עשרה דינרים (שם, ה).", + "כיוון שיש בפדיון פטר החמור מצווה, תקנו לה חכמים ברכה. ונוהגים להגביה תחילה את השה לשם הפרשה ומברכים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על פדיון פטר חמור\". ואח\"כ נותנים את השה לכהן.", + "כשבעל החמור מסרב לפדותו, כיוון שהחמור קדוש ואסור להשתמש בו, עליו לערוף את ראשו, שנאמר (שמות יג, יג): \"וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ\". העריפה נעשית בסכין גדולה מן העורף. אבל לכתחילה יש לפדות את החמור בשה ולתת את השה לכהן, מפני שבדרך זו נותנים את המתנה לכהן, ועוד, שאין ראוי להרוג את החמור בחינם (שו\"ע יו\"ד שכא, יב; ערוה\"ש שכא, ב).", + "בדרך כלל קדושת הבכורות מתגלה במינים שיכולים לגלות את הקדושה: באדם שיכול לקדש את חייו, ובבהמה שאפשר להקריבה לקרבן. אבל במיני חיות טהורות שאין מקריבים על המזבח, כצבי וכאייל, אין קדושת בכורות, וקל וחומר שאין קדושת בכורות במיני בהמות וחיות טמאות. ורק את בכורי החמורים הוציאה התורה מהכלל וקבעה שיש בהם קדושה, ללמדנו שגם במיני החיות הטמאות גנוזה קדושה, אלא שקדושה זו נסתרת מאוד, ורק בפטר החמור היא מתגלית. אמנם לא כקרבן אלא באופן שצריך לפדותו ולתת את תמורתו לכהן.", + "מקדושת פטר חמור למדנו שבעצם כל עניינם של החיות הטמאות, להיות שותפים בתיקון העולם בדבר ה'. ואף שזו גזירה אלוקית שהקדושה שבמינים הטמאים תתגלה דווקא על ידי החמורים, יש בכך טעם, שהחמורים סייעו לבני ישראל, שעליהם הטעינו את הרכוש הגדול בצאתם ממצרים (בכורות ה, ב). וכך ראוי, שכן החמור רומז לחומריות הפשוטה, שבמבט שטחי נראית כמנותקת מן הייעוד האלוקי, ועל ידי הקדושה שבפטר חמור מתברר שייעודה לשמש בסיס לגילוי הקדושה, וכפי שהחמורים סייעו לישראל לשאת את הרכוש החומרי ששימש בסיס לעבודת ה' והקמת המשכן. וכן רמזו חכמים (סנהדרין צח, א), שהמשיח עתיד לרכוב על החמור, כלומר, יקרב את החומר ויעשה אותו מרכבה לגילוי השכינה, כדי לגלות את האידיאלים האלוקיים בעולם." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / מעשר בהמה", + "כשם שנצטווינו להפריש בשנים א' ב' ד' ה' לשמיטה 'מעשר שני' מן הפירות ולאוכלו בקדושה בירושלים, כך נצטווינו להפריש בכל השנים מעשר מן הבהמות, ולהעלותו לירושלים ולהקריבו על המזבח ולאכול מבשרו בקדושה, שנאמר (ויקרא כז, לב): \"וְכָל מַעְשַׂר בָּקָר וָצֹאן, כֹּל אֲשֶׁר יַעֲבֹר תַּחַת הַשָּׁבֶט, הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ לַה'\".", + "המיוחד ב'מעשר בהמה' ופירות 'מעשר שני' שהם נותרים ברשות בעליהם, שצריכים להעלותם לירושלים ולאוכלם בקדושה ובטהרה. הבהמה שהופרשה למעשר הוקדשה בכך לקרבן, לפיכך היו זורקים את דמה ומקטירים את חלביה על המזבח, והבשר היה נאכל על ידי בעל הבהמה וקרוביו (רמב\"ם בכורות ו, ד).", + "על ידי מצוות 'מעשר בהמה', אנו חושפים פן נוסף בקדושה הגנוזה בבהמות, שלא רק הבכור מתקדש וניתן לכהן, אלא בנוסף לכך עשירית מהבהמות נועד לקרבן שיקרב את כל ישראל לה' ולערכי הקודש שמתגלים בירושלים. שכן המצווה לאכול את בשר הקרבן בין חומות העיר ירושלים, ובמשך השהייה בירושלים היו ישראל מתבשמים מקדושתה ולומדים תורה מהכהנים ומגדולי החכמים ששהו בה. ואדם שהיו לו בהמות רבות למעשר, כדי לסיים את אכילת בשרם היה מזמין לסעודתו עניים ולוויים, ובכך היה מקיים מצווה נוספת. כמו כן היה יכול לעודד את בנו או אחד מקרוביו שיעלה לירושלים וילמד שם תורה, ובינתיים יאכל מבשר 'מעשר בהמה' ופירות 'מעשר שני', ועל ידי כך היו מתרבים לומדי תורה בישראל (לעיל ז, י).", + "חיוב הפרשת 'מעשר בהמה' חל על כל יהודי, בין כהן בין ישראל, בין בארץ בין בחוץ לארץ. והוא חל על כל הטלאים, הזכרים והנקבות, התמימים ובעלי המום, שנולדו בעדרו במשך שנה אחת, מא' בתשרי ועד כ\"ט באלול. אבל מי שבהמותיו המליטו רק תשעה טלאים בשנה – פטור מ'מעשר בהמה'. חיוב ההפרשה חל על שלושת מיני הבהמות שמקריבים לקרבן: שור, כבש ועז. אלא שמיני בהמה דקה, כבשים ועיזים, מצטרפים למניין עשרה, ואילו וולדות בהמה גסה, פרה, נמנים לחוד.", + "כך סדר ההפרשה: מכניס את הטלאים לדיר ופותח להם פתח קטן, ומעמיד אימותיהם בחוץ, והן גועות וקוראות להם, והטלאים יוצאים, ומונה אותם אחד אחד, וכשמגיע העשירי לצאת, בין שהוא זכר ובין שהוא נקבה, בין תמים ובין בעל מום, מסמנו בצבע אדום, והוא מקודש. היו לו תשעה עשר טלאים – מקדש אחד, היו לו עשרים – מקדש שניים. היו לו תשעים ותשעה – מקדש תשעה, היו מאה – מקדש עשרה.", + "אם יצא העשירי בעל מום, אין בו קדושה, ואין צורך להעלותו לירושלים, אלא מותר לשוחטו ולאכול מבשרו בכל מקום, אבל אסור להשתמש בו לעבודה, וכן אסור לגזוז את צמרו בעודו חי כדי ליהנות ממנו. שלא כמו בכור שצריך עדות שהמום נפל בו מעצמו, מפני שחוששים שמא הכהן הטיל בו מום כדי להתירו, במעשר בהמה אין צורך בעדות, אלא סומכים על בעל הבהמה. מפני שאם היה רוצה להיפטר ממעשר בהמה, היה יכול להטיל מום בכל עדרו ואח\"כ לעשרו, וממילא נמצא המעשר בעל מום ואין בו קדושה (רמב\"ם בכורות ו, ט).", + "שלא כדין הפירות, שאסורים באכילה לפני שהפרישו מהם תרומות ומעשרות, את הטלאים ניתן לשחוט או למכור לפני תום השנה, ואם ימכור או ישחט עד שלא יוותרו לו עשרה – יהיה פטור מהפרשת מעשר בהמה. אבל תקנו חכמים שבשלושה זמנים בשנה יפרישו מעשר בהמה, חמישה עשר ימים לפני כל אחד משלושת החגים: פסח, שבועות וסוכות. ומזמן הפרשת מעשר בהמה אסור לאדם למכור את טלאיו או לשוחטם בלא להפריש מהם מעשר בהמה. ותקנו זמנים אלו, כדי שיהיו מצויים לעולי הרגלים בהמות לקרבן ולאכילה בירושלים (רמב\"ם הל' בכורות ז, ח).", + "לאחר חורבן בית המקדש, כיוון שלא ניתן להקריב את 'מעשר הבהמה', קבעו חכמים שלא יפרישו מעשר בהמה, מפני חשש תקלה, שמא ישחטו בהמה שהופרשה למעשר שאין בה מום, ויעברו על איסור כרת של שחיטת קודשים בחוץ. וכן יש חשש שישתמשו בבהמה שהופרשה למעשר לעבודה ולגיזה (בכורות נג, א). עבר והפריש מעשר בהמה בזמן הזה, תמות כדי שלא יבואו לידי תקלה (בכורות סא, א). ולרמב\"ם אפשר להמתין, אולי ייפול בה מום ויהיה מותר לשוחטה לאכילה (בכורות ו, ב).5ביאר בערוך השולחן העתיד קדשים רא, יג-יד, שחכמים רשאים לבטל מצווה בשב ואל תעשה, כמבואר ביבמות צ, א. ועוד, שאי אפשר לקיים מצווה זו בזמן הזה, שנאמר: \"יִהְיֶה קֹדֶשׁ\", כלומר להקרבה, ועתה אין אפשרות להקריב. ובגמרא שאלו: למה לא יבטלו בכורות, וביארו שהבכור קדוש מרחם אימו ואין בידי חכמים לבטלו, ואילו במעשר בהמה ביטלו את התהליך שמקדש את הבהמה העשירית. הוסיף ערוה\"ש, שאמנם תקנו למכור את הבהמה המבכירה אבל אין זה חובה, כדי שלא לחייב להפקיע קדושת בכור.
לר\"ח, כהן פטור ממעשר בהמה, ולשאר הפוסקים חייב. הדעה המקובלת על רוב ככל הפוסקים שדין 'מעשר בהמה' כדין 'מעשר שני' שנועד למאכל הבעלים בירושלים (רמב\"ם בכורות ו, ד). אמנם יש אומרים ש'מעשר בהמה' ניתן לכהן כחלק ממתנות כהונה (ריטב\"א שבת נד, ב; עי' ר\"י פערלא מצוות עשה פו-פח).
לעניין חשבון העשיריות: בהמות שנותרו מעבר לחשבון עשיריות לקראת אחד הרגלים מצטרפות לחשבון עשיריות הבא עד סוף השנה, ורק בהמות שנותרו בסוף השנה מחוץ לחשבון עשיריות, נפטרו ממעשר ואינן מצטרפות לחשבון שנה הבאה (בכורות נז, ב)." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / ראשית הגז", + "ראשית הגז היא אחת מעשרים וארבע מתנות שמצווה לתת לכהנים כדי שיהיה להם צמר לטוויית מלבושיהם. שנאמר (דברים יח, ד-ה): \"רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ. כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלוֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ לַעֲמֹד לְשָׁרֵת בְּשֵׁם ה' הוּא וּבָנָיו כָּל הַיָּמִים\".", + "מהתורה אין שיעור לנתינת הגז, ואפילו אם נתן כלשהו לכהן – יצא ידי חובה. אבל חכמים קבעו שיעור, יש אומרים אחד חלקי ששים מהגיזה (רמב\"ם הל' ביכורים י, א), ויש אומרים משקל חמישה סלעים שהוא כמאה גרם צמר, שממנו אפשר לעשות אבנט (טור יו\"ד שלג, יג). אין קדושה בראשית הגז, ולכן הכהן רשאי לעשות בה מה שירצה.", + "בראשית הגז חייבים ישראלים ולוויים, גברים ונשים. אבל ישראל שנשוי לבת כהן פטור מראשית הגז, וכיוון שאין קדושה בראשית הגז, מותר לתת אותה גם לבת כהן הנשואה לישראל (שו\"ע יו\"ד שלג, יד, וכמבואר בהלכה א).", + "נחלקו התנאים בשאלה, האם מצוות ראשית הגז נוהגת גם בחוץ לארץ, ולהלכה נפסק שאינה נוהגת בחוץ לארץ, וכפי שתרומות ומעשרות אינם נוהגים בחוץ לארץ (חולין קלו, ב; שו\"ע יו\"ד שלג, א). לגבי תוקף מצוות 'ראשית הגז' בארץ ישראל, לדעת רוב הפוסקים היא מהתורה, ויש אומרים שחיובה מדברי חכמים, כדין תרומות ומעשרות (לעיל יב, טז, 18).", + "המצווה לתת ראשית הגז מכבשים, בין זכרים ובין נקבות, מפני שמהם רגילים להכין צמר, אבל לא מעיזים או מינים אחרים. אם צמרו של הכבש קשה עד שאינו ראוי ללבישה, פטור מראשית הגז (שו\"ע יו\"ד שלג, ב).", + "למדו חכמים, שרק מי שיש לו לפחות חמישה כבשים, ומשקל צמרו של כל אחד מהם לפחות י\"ב סלעים – כ-204 גרם, חייב בראשית הגז. משקל הצמר הנגזז מכבש בוגר מהגזע האווסי המצוי בארץ הוא כשנים וחצי ק\"ג, כך שכמעט ואין כבש בוגר שצמרו שוקל פחות מ-204 גרם, ובאופן טבעי מכל חמישה כבשים צריך להפריש ראשית הגז (שו\"ע יו\"ד שלג, ט).", + "חמישה כבשים אלו אינם צריכים להיגזז בשנה אחת, אלא גם אם גזז כבש אחד בכל שנה, אם בעת שגזז את הכבש הראשון כל חמשת הכבשים היו בבעלותו, יצטרך להפריש מהחמישי 'ראשית הגז' (שו\"ע יו\"ד שלג, יב).", + "אם הכבשים שייכים לכמה שותפים, חובת ראשית הגז חלה רק כשיהיה לכל אחד מהשותפים שיעור של חמישה כבשים.", + "היו לו כמה מיני כבשים, יפריש לכהן צמר מהמין המשובח, כיוון שנאמר (דברים יח, ד-ה): \"רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ\" (רמ\"א שלג, יב). לכתחילה יפריש מגיזת הכבש הראשון, אבל רק לאחר שיסיים את גיזת חמשת הכבשים ייתן את המתנה לכהן, כי רק אז הוא מתחייב ב'ראשית-הגז' ('גז צאנך' שלג, יא, א).", + "לכתחילה נותנים לכהן צמר במצב גולמי, היינו לפני ניקויו מהשומנים והעפר שדבקו בו. ואם כבר ניקה את הצמר, יפריש מהצמר הנקי ויתן לכהן (שם, יג, ה)." + ], + [ + "מתנות כהונה מהחי / קיום המצווה בימינו", + "כיום, בארץ ישראל אין הזדמנות טבעית לקיים את המצווה, מפני שצמרם של הכבשים הארץ-ישראלים פשוט וגס, ועושים ממנו חוטים עבים בלבד שאין מהם תועלת לכהן. יתר על כן, בסוג כזה של צמר, מחיר הגזיזה גבוה ממחיר הצמר, והגז נעשה לצורך הכבשים בלבד, כדי שצמרם לא יכביד עליהם. לכן נוהגים היום לשלם כסף לגוזזים ובנוסף לכך נותנים להם את הצמר בשכרם. במצב כזה, גם לכהן לא כדאי לטפל בצמר שיקבל. ואע\"פ כן, אין לטעון שהצמר הזה אינו ראוי למלבוש ופטור ממצוות 'ראשית-הגז', כי באמת הוא ראוי ללבישה, אלא שבעקבות העלייה ברמת החיים, מעדיפים כיום צמר עדין יותר לתעשיית הבגדים.", + "אם בעבור ההסכמה של הגוזזים לגזוז, בעל הכבשים מכר לגוזזים יהודים את כל הצמר של הכבשים, המצווה מוטלת על הגוזזים (רמב\"ם). ויש אומרים, שאם כל הצמר נמכר בעבור הגזיזה בעודו מחובר לכבשים, הצמר נפטר ממצוות 'ראשית-הגז', שכן בעת הגיזה הצמר כבר לא של בעל הכבשים, והגוזזים פטורים מפני שאינם בעלי הכבשים (רמ\"א יו\"ד שלג, ח, כפירוש הש\"ך ח, ערוה\"ש שלג, ח).", + "בעיה נוספת ישנה לגבי הבעלות על הכבשים. שכן למדנו (בהלכה ז) שכדי להימנע מבעיית הבכורות, נוהגים למכור את הוושט של המבכירות לנוכרי, ועל ידי כך הוא נעשה שותף בבהמה המבכירה והבכור הנולד לה אינו קדוש. ולעניין 'ראשית-הגז', כל בהמה שנוכרי שותף בה אינה מצטרפת לחשבון חמש הכבשים שצריך להפריש מצמרם 'ראשית הגז'.", + "לפיכך, הרוצה לקיים כיום את מצוות 'ראשית-הגז', צריך לדאוג תחילה שהכבשים יהיו בבעלותו הבלעדית, ויגזוז אותם בעצמו או על ידי שליח, ויפריש מתוך הגיזה שיעור של מאתיים גרם, כדי שלאחר הניקוי יישאר משקל הצמר לפחות מאה גרם, וייתן את הגיזה לכהן. ואף שמסתבר שהכהן לא ישתמש בגיזת הצמר, מכל מקום המפריש קיים בה את המצווה.", + "יש אומרים שאין מברכים על 'ראשית הגז', מפני שאין הישראל נותן משלו, אלא ה' יתברך זיכה את הכהנים במתנות (ר\"י בן פלט, רמב\"ן). ויש אומרים שמברכים \"על נתינת ראשית הגז\", מפני שאין 'ראשית הגז' כזרוע, לחיים וקיבה, שמתחילה שייכים לכהן, אלא את ראשית הגז צריך לייחד בעת הגזיזה, ולכן המפריש אותה מקיים מצווה ממשית (רוקח, פאת השולחן). וכן הורה למעשה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ\"ל." + ] + ], + [ + [ + "טריפות / איסורי נבילה וטריפה", + "התורה התירה אכילת בשר בהמה, חיה ועוף טהורים, בתנאי שנשחטו כהלכה, אבל אם בעל החיים מת ממחלה או מתאונה או נשחט שלא כהלכה – נעשה נבילה ואסור לאוכלו. וגם הנשחט כהלכה, אם נמצא באחד מאיבריו פגם או מכה שגורמים למיתתו של בעל החיים, אין בכוחה של השחיטה להתיר את בשרו לאכילה, שהואיל והמוות כבר מכרסם בגופו, הוא טריפה. וזהו שנאמר (שמות כב, ל): \"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ\"1הכתוב אינו מדבר בבעל חיים שהומת על ידי חיית טרף, כי בעל חיים שמת בלא שחיטה נאסר מחמת איסור נבילה, שנאמר (דברים יד, כא): \"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה\". אלא מדובר בבעל חיים שחיית טרף דרסה בטפריה והצליח להינצל. למרות שבעל החיים נותר חי, אם הוא עומד למות מחמת הדריסה, נעשה טריפה. אבל מותר ליהנות ממנו, לפיכך מותר להשליכו לכלב. דריסת חיית טרף אינה אלא דוגמא למכה או לפגם שגורם למיתה, שכל בהמה, חיה ועוף, שיש בבשרם מכה שעומדת להמיתם, נעשו טריפה ואסורים באכילה. (עי' רמב\"ם הל' מאכלות אסורות ד, ו-ח; ערוה\"ש יו\"ד כט, ח-י)..", + "אמרו חכמים (חולין מג, א): \"שמונה מיני טריפות נאמרו לו למשה בסיני\", ואלו הם: א) דרוסה – שהבהמה נדרסה בציפורניה של חיית טרף. ב) נקובה – שנולד נקב באחד מאיבריה החיוניים, כגון ריאה, מוח, ושט ולב. ג) חסרה – שמלידתה חסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון אחת מאונות הריאה. ד) נטולה – שבעקבות מחלה או תאונה נחסר בה אחד מאיבריה החיוניים, כגון כבד. ה) קרועה – שאירע קרע בחלקים חיוניים מגופה, כגון בבשר המכסה את הכרס. ו) נפולה – שנפלה והתרסקו איבריה.", + "ז) פסוקה – שנחתכו בה איברים חיוניים לרוחבם, כגון חוט השדרה או הגרגרת. ח) שבורה – כגון שנשברו רוב צלעותיה של הבהמה או נשמט הירך ממקומו. ביתר פירוט אמרו חכמים שיש שמונה עשר מיני טריפות (חולין מב, א), וביתר פירוט כתב הרמב\"ם (הל' שחיטה י, ט-יא) שיש שבעים טריפות בבהמה ובחיה, ושבעים ושתיים בעוף (הלכות טריפות נתבארו בשו\"ע יו\"ד סימנים כט-ס).", + "בהמה ועוף שנוטים למות מחמת זקנה או מפני שתשש כוחם, בלא שיהיה פגם מסוים באחד מאיבריהם, אינם נחשבים טריפה, הואיל והם עומדים למות כדרך שאר בעלי החיים, ואחר שחיטה מותר לאכול את בשרם. לא זו בלבד, אלא אפילו בעל חיים שחלה ונמצא במצב מסוכן עד שמזדרזים לשוחטו שמא ימות לפני שיספיקו לשוחטו ויאסר משום נבילה, מותר באכילה, הואיל ואין ודאות שימות. אמנם מנהג חסידות שלא לאכול מבשרו (חולין מד, ב; רמב\"ם מאכלות אסורות ד, יא-יב).", + "אפשר להסביר את איסור טריפה בכך שיש בבשרם של בעלי חיים כוחות בהמיים שעלולים למשוך את האדם שאוכלם למטה, אל הגשמיות, ולהרחיקו מהרוחניות ומהקדושה. וכאשר בעל החיים שלם בגופו, יש בכוחה של מצוות השחיטה להעלות את בשרו מן הבהמיות, כדי שיוכל לסייע לישראל לחיות חיי קדושה בתוך העולם הזה. אבל כאשר אינו שלם ומחמת פגם שבגופו המוות כבר מתחיל לכרסם בו, אין בכוחה של השחיטה להעלות את בשרו, ואם ישראל יאכלוהו תיפגם נפשם ולא יוכלו להיות אנשי קודש." + ], + [ + "טריפות / כללי טריפות", + "למרות ששמונה סוגי הפגמים שמטריפים נמסרו למשה מסיני, נחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן יכול בעל חיים טרף להמשיך לחיות. יש אומרים שלושים יום בלבד. מנגד יש סוברים שהוא יכול לחיות אפילו שנתיים או שלוש. ודעת רוב החכמים, שבעל חיים שנטרף יכול לחיות עד שנים עשר חודש ולא יותר. עוד נחלקו חכמים, יש סוברים שטריפה נקבה יכולה להתעבר ולהמליט, ואם היא עוף לטעון ביצים ולהטילן, ויש סוברים שאינה יכולה (חולין נז, ב).", + "להלכה נפסק שכל אימת שיש לנו ספק אם בעל חיים מסוים נטרף, אזי אם יחיה יותר מי\"ב חודש, או במקרה של נקבה – תתעבר ותמליט, או במקרה של נקבת עוף – תטען ביצים ותטילן, סימן שאינם טריפה, שכן רוב מוחלט של הטריפות אינן יכולות לחיות יותר מי\"ב חודש או להוליד. אבל כאשר ברור שאירע בבהמה או בעוף פגם שמטריף, דינם כטריפה גם אם ימשיכו לחיות יותר מי\"ב חודש וימליטו או יטילו ביצים. מפני שכללי הטריפות שנמסרו למשה מסיני ופרטי ההלכות שלמדו מהם חכמים הם העיקר להלכה, ואילו הכלל שטריפה אינה חיה יותר מי\"ב חודש ואינה יולדת נועד לסייע במקרים של ספק בלבד (שו\"ע יו\"ד נז, יח).", + "כיוצא בזה, אם יטענו הרופאים שאחד מסוגי הטריפה שקבעו חכמים אינו גורם למיתת הבהמה בתוך י\"ב חודש, עדיין ישאר דינו כטריפה. וכן להיפך, אם יטענו שפגם מסוים שלדעת חכמים אינו מטריף, באמת גורם למיתה תוך שנה, להלכה אין פגם זה מטריף. מפני שהתורה מסרה לחכמים את הסמכות להכריע בדיני התורה, שנאמר (דברים יז, יא): \"עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל\" (רמב\"ם שחיטה י, יב-יג). לפיכך, מה שקבעו חכמים שהוא טריפה – טרף, ומה שקבעו שאינו טריפה – אינו טרף2בחולין מב, א, במשנה: \"זה הכלל: כל שאין כמוה חיה – טרפה\". ובגמרא: \"א\"ר שמעון בן לקיש: … רמז לטרפה שאינה חיה מן התורה מנין? … דכתיב (ויקרא יא, ב): זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ, חיה אכול, שאינה חיה לא תיכול, מכלל דטרפה לא חיה\". בחולין נז, ב, מבואר שלדעת רבי טריפה אינה יכולה לחיות יותר משלושים יום, ולחכמים טריפה יכולה לחיות אפילו שנתיים ושלוש ויותר, וכן דעת ר' ינאי (נדה כד, א) ורבא (תמורה יא, ב). ולר' שמעון בן אלעזר טריפה חיה עד י\"ב חודש, ואמר רב הונא שכך הלכה.
מזה שנחלקו התנאים בשאלה, כמה זמן טריפה יכולה לחיות, משמע שהכלל שנפסק להלכה שטריפה אינה חיה י\"ב חודש ואינה מולידה – אינו מוחלט ואינו מגדיר את מהות הטריפה. וכ\"כ מאירי (חולין מב, א) ורש\"ל (יש\"ש חולין פ\"ג סי' פ), שרובן המכריע של הטריפות אינן מצליחות לחיות י\"ב חודש או להתעבר ולהמליט, אבל יש יוצאות מהכלל שמצליחות, ולכן כל בעל חיים שידוע שהוא טריפה, גם אם יחיה י\"ב חודש, יישאר באיסורו. ורק במקרה של ספק טריפה, אם חיו י\"ב חודש או התעברו והמליטו – כשרים. וכן פירשו רבנו גרשום, רש\"י, ריבב\"ן, נימוקי יוסף בחולין נז, ב, רמב\"ן, רשב\"א ור\"ן בחולין מב, א; רמב\"ם שחיטה יא, א, ועוד. הרי שדברי רב הונא שאמר: \"סימן לטרפה – י\"ב חדש\" (חולין נז, ב), חלים על מצב של ספק טריפה, אבל בטריפה ודאית – גם אם תחיה שנים, תישאר באיסורה. ופירש בדגול מרבבה כט, א, שזו משמעות דברי עולא (חולין מג, א): \"שמונה טריפות נאמרו למשה מסיני\", שטריפות אלו בכל אופן אסורות.
והרשב\"א (שו\"ת א, צח), סובר שבכל ההלכות המסורות למשה מסיני, כלל מוחלט הוא שהן טריפה ואינן יכולות לחיות יותר מי\"ב חודש, וכל החולק על זה מוציא לעז על חכמים, ואין לסמוך על דברי הרופאים אם הם בניגוד לחכמים. אמנם לגבי מצבים של ספק טריפה או טריפויות שהוסיפו חכמים, אם הבהמה תחיה יותר מי\"ב חודש, אפשר להתירה. וכ\"כ ריב\"ש סי' תמז. וקשה לשיטתם, שהרי בפועל אנו יודעים שיש טריפות שחיות יותר מי\"ב חודש. ביארו חזו\"א (יו\"ד ה, ג) ואג\"מ (חו\"מ ח\"ב עג, ד), שאכן כל דברי חכמים צודקים, ולא היתה טריפה שחיה יותר מי\"ב חודש או יולדת, וכיום נשתנו הטבעים, ויש שחיות יותר כפי שהרופאים אומרים. אלא שההלכה למעשה נקבעה כפי מצב בעלי החיים בזמן מתן תורה עד סיום תקופת התלמוד, שעד אז לא השתנו הטבעים. ע\"כ. אולם נראה מהרמב\"ם (שחיטה י, יב-יג), שיסוד דיני הטריפה נמסרו למשה מסיני, וחכמים קבעו את פרטיהם לפי הבנתם על פי הידוע בזמנם, ואף אם יתברר שהם העריכו שפגם מסוים חמור יותר או פחות מכפי שהוא מוערך כיום – אין ההלכה משתנה, מפני שלבית הדין הגדול שבירושלים ניתנה הסמכות לקבוע הלכה. ואין דין הטרף תלוי במשך הזמן המדויק שבעל החיים יכול להמשיך לחיות, שהרי יש תנאים שסוברים שטריפה חיה יותר משנה או פחות משלושים יום, אלא העיקר הוא שמה שחכמים החשיבו כמכה או פגם חמור, הוא המטריף.
ואע\"פ כן, מצינו בפוסקים שכאשר ברור בעליל שפגם מסוים ממית ואין לו תרופה, למרות שלא נזכר בתלמוד, הרי הוא מטריף (עי' רמב\"ם שחיטה ח, כג, לעניין לחי עליון שניטל; כסף משנה שם, ועי' שו\"ע יו\"ד לג, ב). והטעם לכך שלא הוזכר בתלמוד, מפני שחכמים מנו טריפות שיש בהן חידוש, אך פגמים שברור שממיתים את הבהמה, לא מנו (תבואות שור, כרתי, פמ\"ג, גר\"א יו\"ד לג, ב, ע\"פ שו\"ת הרמב\"ם פאר הדור כט). ויש אומרים שכל מה שלא נזכר בדברי חכמים אינו טריפה (טור יו\"ד לג).." + ], + [ + "טריפות / הדינים המסופקים בטריפות", + "כאשר וטרינר ביצע ניתוח שבמהלכו חתך במקום שמטריף ואחר כך תפר אותו באופן שלא ייגרם לבהמה שום נזק. יש אומרים שהבהמה טריפה, הואיל והיתה טריפה שעה אחת, והתפירה שנעשתה על ידי אדם אינה מחזירה אותה לכשרותה. ויש אומרים, שהואיל והרופא תפר את החתך באופן שלא יגרום לה שום נזק, אינה טריפה3בחולין מח, א, מבואר שריאה שניקבה ולאחר מכן נסתם הנקב – כשרה. לרמב\"ן (שם עו, א) סיבת ההיתר משום שטריפה שהבריאה – חוזרת לכשרותה, ולכן לדעתו גם מעשה אדם יכול להכשיר טריפה, כגון בהמה שנטרפה מפני שרגלה נחתכה במקום צומת הגידים, אם לפני השחיטה יחתכו את רגלה בשוק למעלה מצומת הגידים, תחזור להיות כשרה. אמנם להלכה נפסק שלא כדעת הרמב\"ן (שו\"ע יו\"ד נה, א; גר\"א שם ג). כי רק כאשר הרפואה נעשתה בידי שמיים, כמו ריאה שניקבה ונסתמה, נרפאה מטריפותה, אבל במעשה אדם אי אפשר להכשירה (רא\"ש חולין ד, ז), או מפני שכבר מתחילת אותו נקב בריאה היתה רפואתו בצידו, וממילא הוכח שלא הטריף את הבהמה (רש\"י ור\"ן).
כהמשך לזה נחלקו האחרונים בדין ניתוח שבמהלכו ביצעו חתך מטריף אבל תפרו אותו באופן שהבהמה חזרה לבריאותה כבתחילה. יש אומרים שהיא כשרה כי היא חוזרת לבריאותה, וכבר בעת ביצוע הניתוח התיקון תוכנן, וכל מה שנחלקו הראשונים הוא לגבי מצב שלא חזרה לגמרי לבריאותה, כגון שחתכו לה את הרגל למעלה מצומת הגידים (שיח נחום יו\"ד מד; שולחן הלוי טו-טז). ויש אומרים שהיא טריפה, שכן לרא\"ש רק אם היא מתרפאת מעצמה כשרה, וכן הבינו גם בדברי רש\"י ור\"ן (משנה הלכות יג, קיג; הרב וייטמן תחומין כב עמ' 462; צי\"א א, כד)..", + "כאשר חתך הניתוח היה במקום שנחלקו הפוסקים אם הוא מטריף. כגון שניתחו בהמה שהקשתה ללדת בניתוח קיסרי, או שניקבו כרס של בהמה כדי להוציא גזים שהצטברו בבטנה וסיכנו את חייה (כמבואר להלן י), אם בפועל הבהמה המנותחת המשיכה לחיות י\"ב חודש או המליטה, גם לדעת המחמירים אפשר להחשיבה ככשרה. לא זו בלבד, אלא שלדעת רבים אם אנו יודעים שכל הבהמות שעוברות ניתוח זה ממשיכות לחיות י\"ב חודש ויכולות להתעבר, כפי שהיה כבר באלפי בהמות, הרי שהמציאות מכריעה את המחלוקת, שהלכה כדעת המקילים, ואין צורך להמתין י\"ב חודש לאחר כל ניתוח כזה.", + "אמנם מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אותן הבהמות שבפועל חיו יותר מי\"ב חודש או התעברו, יצאו מגדר טריפה ונעשו כשרות. אבל אין לקבוע על סמך אלפי מקרים שהלכה כדעת המקילים. ויש מחמירים יותר וסוברים, שאם דין הבהמה שנוי במחלוקת הפוסקים, אפילו לגבי בהמה אחת שהמשיכה לחיות י\"ב חודש והתעברה – אין להקל, אלא יש לפסוק על פי כללי הפסיקה בלבד. שכן לדעת האוסרים, בהמות אלו טריפות בוודאות, וכאשר הטריפוּת היא ודאית, גם אם תחיה י\"ב חודש ותתעבר, תישאר טריפה. שאלה זו יסודית במחלוקת אודות סירכות הריאה ודין 'כשר' ו'חלק' (להלן ח)4יש אומרים שרק לגבי ספק במציאות מועילה הכרעת י\"ב חודש, אבל לא למחלוקת הפוסקים, שכן לדעת המחמירים מדובר בטריפה ודאית, וי\"ב חודש לא מועילים (דעת קדושים יו\"ד לה, כט; עמק הלכה יו\"ד ח; משפטי עוזיאל ב, ג). אולם לדעת רובם המכריע של הפוסקים, כשם שאם יש ספק אם בהמה מסוימת נטרפה, אם תחיה י\"ב חודש או תמליט – כשרה. כך כאשר ישנה מחלוקת פוסקים לגבי סוג טריפה מסוימת, אם תחיה י\"ב חודש או תמליט – כשרה (מהרש\"ל ביש\"ש חולין ג, פ; ש\"ך שם מח; פר\"ח יו\"ד נז, נ; תורת זבח, פלתי שם י; חקרי לב, פמ\"ג; חתם סופר, מהר\"ם שיק, פרי תבואה, חכמת אדם שער או\"ה יד, כט; זבחי צדק, בית יצחק, מלמד להועיל ועוד רבים).
לא זו בלבד, אלא שרבים סוברים שאם אנו בטוחים שפגם זה שעליו נחלקו הפוסקים, בפועל אינו גורם למיתה, שכן אלפי אלפים של בהמות עם פגם זה חיות יותר מי\"ב חודש ומתעברות וממליטות – ניתן להכריע שהלכה כדעת המקילים (חתם סופר ה, לה; שואל ומשיב ח\"א ג, פא; עטרת שלמה טז, ז). וכן עולה מהמקילים לכתחילה למעך סרכות על סמך הניסיון שהן אינן מתות (בית אפרים, ערוה\"ש לט, קי). מנגד, יש אומרים שרק לגבי בהמה מסוימת אפשר להקל אם חייתה י\"ב חודש או התעברה, אבל לא ניתן להכריע באופן עקרוני על פי המציאות שהלכה כדעת המקילים (חקרי לב ח\"א יו\"ד כה; פרי תבואה יו\"ד ב; בית יצחק יו\"ד ח\"א סא, יב). אמנם נראה שגם הם החמירו מפני שלא היו בטוחים שאכן המציאות נבדקה כראוי, אבל אם הדבר היה מוכח, יתכן שהיו מקילים.." + ], + [ + "טריפות / בדיקת טריפות ובדיקת הריאות", + "כל בעל חיים שנשחט כהלכה, הרי הוא בחזקת היתר ומותר לאכול את בשרו לכתחילה, בלא לבדוק אם יש בו אחד ממיני הטריפות שמנו חכמים. ואף שבאחוז קטן מבעלי החיים יש פגמים מטריפים, כל זמן שלא נודע לנו עליהם – אין בהם איסור. שכן הכלל הוא, שהולכים אחר הרוב, והואיל וברובם המוחלט של בעלי החיים אין פגמים שמטריפים, כל בעלי החיים שנשחטו כהלכה בחזקת כשרים. ואף שבדרך כלל, כאשר ניתן לבדוק אם דבר מסוים מותר או אסור, הורו חכמים להחמיר שלא לסמוך על הרוב. כאן שרובם המוחלט של בעלי החיים כשרים, ומאידך בדיקת כולם היא טרחה עצומה, לא החמירו חכמים לבדוק את כל בעלי החיים מכל סוגי הטריפות האפשריים. ורק אם התעורר חשש באיבר מסוים, צריך לבדוק אותו. כגון בהמה שפגע בה חץ, יש לבדוק את האזור הפגוע, שמא נוצר בו נקב שמטריף. וכן בעל חיים שנפל, יש לבדוק את איבריו שמא ניזוקו. וכן אם באקראי תוך כדי חיתוך הבשר התגלה פגם, יש לבדוק אם הוא מטריף. אבל בלא שהתעורר חשש מסוים, אין צורך לבדוק את בעלי החיים מהטריפות שמנו חכמים. וכן למדנו מיסוד איסור טריפה בתורה, שנאמר (שמות כב, ל): \"וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ\". כלומר, כאשר חיית טרף התנפלה על בעל חיים אך לא הצליחה להמיתו, אותו בעל חיים צריך בדיקה, שמא אירע בו פגם שעשה אותו טריפה. מכאן שכל אימת שהתעורר חשש שמא אירע פגם בגופו של בעל החיים, צריך לבדוק אם נעשה טרף, אבל כשלא התעורר חשש, אין צריך לבדוק (חולין ט, א).", + "אמנם לגבי הריאות, ההוראה היא שצריך לבודקן, שמא יש בהן סירכות (גידולים שפירים) שעלולות להצביע על נקב בריאה. ואף שרוב ניכר של הבהמות אינן טריפות, ועל כן הפרות מוחזקות אצלנו ככשרות, ולכן מותר לכל ישראל לשתות חלב פרה בלא לחשוש שמא יש בריאתה סירכא שמטריפה אותה, אולם לאחר השחיטה ההוראה היא שצריך לבדוק את הריאות. שני טעמים עיקריים לכך: האחד, טריפות הריאות מצויות יותר ונחשבות כאיסור שיש ממנו 'מיעוט המצוי', שעל פי חכמים, כאשר אפשר – חובה לבודקו (רש\"י). השני, כיוון שהסירכות ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, ייקלעו למצבים מסובכים. שכן כאשר הן יתגלו אצל הקונים, יצטרכו לשאול עליהן חכם, ואם יתברר שהן טריפות, יצטרכו לחפש את כל הקונים מבשר אותה בהמה כדי להפרישם מהאיסור. ומי שיתחיל לבשל מהבשר, יצטרך לזרוק את כל תבשילו ולהגעיל את הסיר, ואולי מחמת ההפסד והטורח יתרשל בכך. לפיכך הורו שלא לאכול ולמכור בשר בהמה וחיה בלא לבדוק תחילה את ריאותיה. בנוסף לכך, כיוון שהן ניכרות ובולטות, אם לא יבדקו אותן, יראו כמעלימים עין מן האיסור (רשב\"א חולין ט, א).", + "אם לפני שהספיקו לבדוק את הריאות זרקו אותן בטעות או בא כלב ואכלן, מותר לאכול את בשר הבהמה או החיה, מפני שבמצב כזה חוזרים לכלל היסודי, שהולכים אחר הרוב, ורוב הבהמות כשרות. ויש מקילים בזה רק במקום של הפסד גדול (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד לט, ב). ואם בזדון איבדו את הריאות לפני בדיקתן, אסור לאכול מבשר אותה בהמה (ש\"ך ו)5בתלמוד לא מבואר שיש חובה לבדוק את הריאות, אלא שהאוכלים מהבשר לפני שראו את הריאות נוהגים שלא כראוי (ביצה כה, ב, ורש\"י). לדעת רבים בדיקת הריאות היא חובה מדברי חכמים, על פי הכלל שכל שיש 'מיעוט המצוי' של איסור, למרות שמהתורה הולכים אחר הרוב, מדברי חכמים כאשר אפשר לבדוק – חובה לבדוק. ורק כאשר האיסור הוא 'מיעוט שאינו מצוי' אין חובה לבודקו (רמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן, תשב\"ץ). וכ\"כ האחרונים להלכה (רדב\"ז ד, קיב; רמ\"א לט, יז; ש\"ך ח; כה\"ח ה, ועוד). ויש אומרים שאין חובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, אלא בדיקת הריאות היא מנהג חומרא שהתפשט בכל ישראל עד שנעשה למנהג מחייב (מאירי חולין ט, א; מרדכי חולין תריט, בשם רבינו ברוך. וכן משמע מרמב\"ם שחיטה יא, ז; יג; יד). בכמה דרכים אפשר להסביר את שיטתם: או שלדעתם אם היה אחוז הטריפות בשיעור של 'מיעוט המצוי' היתה חובה לבודקם, אלא שבפועל אחוז הטריפות אינו מגיע לשיעור 'מיעוט המצוי'. או שאחוז הטריפות כשיעור 'מיעוט המצוי', אלא שהואיל ובדיקה זו כרוכה בטורח רב – אין חובה לקיימה (כשיטת משכנות יעקב יו\"ד יז, המובא להלן כג, 6). או שהולכים בשיטת מקצת הראשונים שסוברים שגם מדברי חכמים אין חובה לבדוק 'מיעוט המצוי' (רש\"י, רשב\"ם ותוס', להלן כג, 6). או מפני שמשעה שהבהמה נשחטה כדין – היא בחזקת כשרות. ←
ומ\"מ גם לסוברים שחובה מדברי חכמים לבדוק את הריאות, לדעת רוב הראשונים אם הריאות אבדו בשגגה לפני שנבדקו, הבהמה כשרה. וכ\"כ רא\"ש, ר\"ן, רמב\"ם, בעל העיטור, רשב\"א, וכן נפסק בשו\"ע לט, ב. ולדעת בה\"ג, מרדכי בשם ר\"י הלוי, וראב\"ן – אסור (הואיל וכבר נהגו לבודקן אבדה מהן חזקת כשרות, או מפני שחששו שמא ישליכום בכוונה). ראו להלן הערה 9, לגבי הדין במצב שלרוב הבהמות יש סירכות.." + ], + [ + "טריפות / מהי סירכת הריאות", + "סירכות הן גידולים שנסרכים ומתפשטים על דופן הריאה ויוצרים הדבקות שנמשכות ממקום אחד על דופן הריאה אל מקום אחר על דופן הריאה, או יוצרים הדבקות בין דופן הריאה לדופן בית החזה או לאחד האיברים הסמוכים לריאות. הסיבה שסירכא מטריפה מפני שהיא נוצרת מנקב שהיה בריאה, ואף שהסירכא סותמת אותו, בהמשך היא תתנתק והנקב יישאר פתוח ויגרום למותה של הבהמה (רש\"י). ויש אומרים שהסירכא לא נוצרה מנקב, אלא שבעקבות הימתחות הסירכא היא תיתלש מהריאה ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה (תוס'). אמנם רק כשהסירכא 'שלא כסדרן' היא מטריפה, מפני שהיא נסרכת בין שני מקומות שאינם צמודים זה לזה, וגורמת לדופן הריאה להימתח בעת נשימתה של הבהמה, עד שלבסוף הסירכא תיתלש ויישאר תחתיה נקב שיגרום למותה של הבהמה. אבל אם הסירכא 'כסדרן', היינו שהיא נסרכת בין שני מקומות שממילא צמודים זה לזה, היא כשרה. מפני שבעת נשימת הבהמה היא לא גורמת להימתחות לא טבעית של דופן הריאה, וממילא אין לחשוש שייווצר שם נקב (חולין מו, ב)6לרש\"י (חולין מו, ב) הסירכא נוצרת מנוזלים שיוצאים מנקב בדופן הריאה, ואף אם הנקב ייסתם, כאשר הסירכא שלא כסדרה, סופה להתפרק והנקב ייפתח. ולתוס' (שם 'היינו'), יש סירכא שנוצרת בלא נקב, אולם כיוון שהיא דבוקה שלא כסדרה, חזקה שתמתח את דופן הריאה עד שייווצר בה נקב. הרופאים כיום סבורים שהסירכות נגרמות מדלקת ריאות, שגורמת לדופן הריאה להיעשות חדירה, וחומרים שונים יוצאים מהריאה ומצטברים על דופנה ויוצרים גידולים וקרומים עבים ('מאור לכשרות' ח\"ג עמ' 126). ככל שהבהמה מבוגרת יותר, הסיכוי שיש בה סירכות גבוה יותר..", + "ככלל, שתי מחלוקות ישנן בדין הסירכות. האחת, היכן מקום הסירכות 'כסדרן' הכשרות, והיכן מקום 'שלא כסדרן' הטרפות. השנייה, והיא העיקרית יותר למעשה, האם סירכא 'שלא כסדרן' תמיד טריפה או שרק סירכא שיש תחתיה נקב היא טריפה וכדי לבדוק זאת יש לבצע בדיקת בצבוץ או בדיקת מיעוך ומשמוש. במחלוקת הראשונה, רבי יוסף קארו מיקל והרמ\"א מחמיר. ובשנייה, שהיא החורצת את דינן של רוב הבהמות, רבי יוסף קארו מחמיר והרמ\"א מיקל.", + "המחלוקת הראשונה: ריאת הבהמה מחולקת לאונות, היינו חללים שהאוויר נכנס לתוכם. אונה היא אוזן בארמית, ומפני הדמיון של חלקי הריאה לאוזניים נפולות, קראו להן אונות. בצד ימין ישנן ארבע אונות, ובצד שמאל שלוש אונות, כאשר בכל צד יש אונה אחת גדולה שנקראת 'אומה' מלשון האם של האונות. כשהריאה מתמלאת באוויר, האונות נצמדות זו לזו ורק חריץ נראה ביניהן.", + "יש אומרים שכל אימת שהסירכות נסרכות בין שני חלקים סמוכים זה לזה באופן שאינו נראה מבחוץ, כגון שני צידי אונות שצמודות זו לזו, או שבמקום הצר של בית החזה סרכות מדביקות את הריאה לדופן החזה, אין סירכות אלו מטריפות כלל, ואין צריך לבודקן (��שב\"א, שו\"ע יו\"ד לט, ד; יח).", + "מנגד יש מחמירים וסוברים, שרק אם הסירכא מחברת בין שתי אונות צמודות, בחצי הפנימי של החריץ שביניהן, היא נחשבת כסדרן ואינה יכולה להטריף. אבל אם היא בחצי החיצוני וכן כאשר היא נסרכת מהריאה לדופן החזה, גם בחלק הקדמי הצר, היא כבר עלולה ליצור הימתחות מסוימת של דופן הריאה בעת הנשימה של הבהמה, ולכן היא נחשבת 'שלא כסדרן' ומטריפה (מהר\"י וויל ורמ\"א לט, ד; יח)7עוד שיטה מקילה ביותר היתה נהוגה במרוקו ובקהילות רבות בצפון אפריקה, לפיה סירכא שנמשכה מאונה לאונה סמוכה, אפילו מגב לגב אינה מטריפה ואינה צריכה בדיקה, ואם נמשכה מאונה לאונה בדילוג על אונה שביניהם – מטריפה (כמבואר בפירוט ב'דברי שלום ואמת' ח\"ד עמ' 148). כיום כיוון שקל להשיג בשר כשר לפי רוב הפוסקים, אין מי שנוהג להקל בזה.." + ], + [ + "טריפות / בדיקת סירכות על ידי בצבוץ", + "המחלוקת השנייה נוגעת לסירכות 'שלא כסדרן', שהן הטרפות, והיא נוגעת לשתי סוגיות: א) האם ניתן לקלוף את הסירכא ולבדוק אם יש תחתיה נקב, ועל פי בדיקה זו להכשיר את הסירכא. ב) האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש נחשבות סירכות מטריפות.", + "נתחיל בסוגיה הראשונה. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה. וגם אם יסירו אותה וימצאו שאין תחתיה נקב, היא טריפה, מפני שגם אם עכשיו נסתמה, סופה להיפתח (רבנו גרשום, רי\"ף, רש\"י ותוס' לחולין מח, א).", + "מנגד, יש אומרים שגם כאשר הסירכא 'שלא כסדרן' אין זה אומר שהיא טריפה אלא שחובה לבודקה, ואם ימצא תחתיה נקב היא טריפה. כדי לבדוק את הסירכא אפשר לקלפה בסכין או לחותכה לרצועות ולקולפן בעדינות ביד, שכן הסירכא דומה לניילון וניתן לפרקה לחוטים דקים ולמותחם עד שהם נקלפים מעל פני הריאה. לאחר שפני הריאה נותרו חלקים, מנפחים אותה באוויר ומכניסים אותה למים, אם מבצבצות ממנה בועות אוויר, הרי שיש בה נקב והבהמה טריפה. ואם אין בצבוץ, אין בה נקב והבהמה כשרה, מפני שרק סירכא שיש תחתיה נקב מטריפה (מהרי\"ץ עפ\"י רמב\"ם הל' שחיטה יא, ו-ט, ערוה\"ש קי-קיא).8. חולין מח, א: \"רב נחמיה בריה דרב יוסף בדיק לה (לריאה שנדבקה באמצעות סירכא לדופן בית החזה) בפשורי\" (ניפוח הריאה והכנסתה למים פושרים לבדוק אם מבצבצות בועות אוויר מהריאה). ולמר זוטרא בריה דרב הונא בריה דרב פפי, רב נחמיה היה בודק באופן זה סירכות בין שתי אונות של הריאה. ורב אשי הקשה על מר זוטרא. רובם המוחלט של הראשונים התעלמו מדעת מר זוטרא, ומשמע שסברו שהבדיקה בפשורי נועדה רק לסירכא שבין הריאה לדופן בית החזה. יש מהם שאמרו שבדיקה זו מועילה רק כאשר ישנה ריעותא בבית החזה שמסתבר שממנה הסירכא נמשכה, אבל אם אין ריעותא, הבדיקה אינה מועילה (רי\"ף, רש\"י, תוס', רבנו גרשום), ויש אומרים שאם יש ריעותא בבית החזה – הבהמה כשרה בלא בדיקה, ואם אין ריעותא, רק אם תבדק ולא תבצבץ, כשרה (ר\"ת, רז\"ה).
מנגד, מנהג חכמי תימן עוד מימי הרמב\"ם להסיר את כל הסירכות 'שלא כסדרן' ולבודקן בבצבוץ, כמובא בשו\"ת ר' אברהם בן הרמב\"ם סא, בתשובה לחכמי תימן. ובאר מהרי\"ץ (זבח תודה יו\"ד לט, פח) שכך היא דעת הרמב\"ם הל' שחיטה יא, ו-ז, שהלכה כדעת מר זוטרא שבדיקת רב נחמיה מועילה לכל הסירכות. וכך נהגו רבים באשכנז ובצפון אפריקה, כמבואר בהערה הבאה, על פי ה��יקרון שרק אם מתברר שיש נקב תחת הסירכא הבהמה טריפה. ואפשר שכל מה שרב אשי התקיף את הסבר מר זוטרא, הוא ביחס לסירכות עבות מאוד שיש סביבן ריעותא כמוגלה וחולי, אבל בסירכות רגילות, אפילו עבות ונמשכות שלא כסדרן, היה מסכים שאפשר לקולפן ולבדוק אם יהיה תחתיהן בצבוץ." + ], + [ + "טריפות / בדיקה על ידי מיעוך ומשמוש", + "הסוגיה השנייה, האם סירכות שניתן להסיר על ידי מיעוך ומשמוש מטריפות. יש אומרים שכאשר הסירכא 'שלא כסדרן', בכל אופן הבהמה טריפה, ואפילו אם היא דקה שבדקות (רשב\"א ורשב\"ץ), וכן נפסק בשולחן ערוך (לט, י): \"כל מקום שאסרו סרוכת הריאה אין הפרש בין שתהא הסירכא דקה כחוט השערה בין שתהא עבה וחזקה ורחבה כגודל, ולא כאותם שממעכים ביד ואם נתמעכה תולין להקל, וכל הנוהג כן כאילו מאכיל טריפות לישראל\".", + "מנגד, יש אומרים, שסירכא שניתן להסיר על ידי משמוש אינה נחשבת סירכא אלא ריר. לשם כך ממעכים ומוללים וממשמשים בסירכא. אם היא מתקלפת מהריאה, סימן שהיא ריר שאינו מטריף. שכן \"סירכא, אם יפרוך אדם אותה כל היום בין אצבעותיו היא הולכת ומתחזקת\" (רא\"ש). וכפי שכתב מהר\"י וייל: \"כל הסירכות שהם טריפה, היינו שהם קשים, אבל אם הם נימוחים במשמוש היד אז הם נקראים רירים וכשרה\". אמנם למעשה, גם המקילים להסיר את הסירכות במיעוך ומשמוש, נוהגים לבדוק לאחר מכן את הריאה בניפוח במים כדי לראות אם תבצבץ (ב\"ח, ש\"ך לט, טו)9שלוש רמות של פעולות לבדיקת הסירכות ישנן: א) למנהג אשכנז עפ\"י הרא\"ש ורי\"ו, מקילים בסירכות דקות שמתנתקות במתיחה עדינה, ובשו\"ע לט, יא; יג, היקל בזה רק בבהמת ישראל ובהפסד מרובה כאשר הבודק כשר וירא ה' ביותר. (וסירכות דקיקות שנופלות מאליהן בנענוע קל מותרות לכל הדעות). ב) מנהג אשכנז למעך ולמשמש בסירכות, ואם הן נקלפות מכח זה, משמע שאינן סירכות אמיתיות. באופן זה הסירו את הסירכות הדקות ורוב הבינוניות. מקור מנהג זה בדברי הגאונים כמובא בספר המאורות בשם ר' נתן ב\"ר מאיר, וכן מובא במאירי בשם חכמי נרבונה. וכן כתב הרא\"ש חולין מז, א; ומהר\"י וייל דיני בדיקת הריאה סי' ו. אמנם גם לאחר שהוסרו במיעוך ובמשמוש, נוהגים להחמיר לבדוק את הריאות הללו אם יבצבצו במים (ב\"ח וש\"ך לט, לד). מנגד, לרב יהודאי גאון, רשב\"א בתורת הבית ב\"ב ש\"ג, לד, ב; תשב\"ץ, ושו\"ע לט, י, בדיקה במיעוך ובמשמוש אסורה לחלוטין. ג) בתימן נהגו לקלף בסכין גם סירכות שאינן יורדות במיעוך ובמשמוש, ולאחר שפני הריאה נותרו חלקים, בדקו את הריאה במים אם תבצבץ. ושורש מנהגם, שהסירכא אוסרת רק אם יש תחתיה נקב. וכן נהגו במרוקו ברוב רובן של הסירכות. גם באשכנז בימי האחרונים נהגו לקלף סירכות גדולות ולבודקן בבצבוץ, אולם העדיפו להסירן בזהירות על ידי פירוק הסירכא לחוטים דקים, שאותם מותחים בעדינות עד שהם נקלפים ופני הריאה נותרים חלקים. וכן נוהגים כיום בכל ההכשרים של 'כשר'. עוד הוסיפו באשכנז טעם להיתר, שסירכא שאינה מבצבצת היא קרום חיצוני שאינו נובע מהריאה עצמה. למעשה נחלקו גדולי הרבנים באשכנז אם ראוי להקל בכך. המחמירים: פמ\"ג משב\"ז יז; תורת יקותיאל ו; אדרת אליהו מד, בשם ר\"ח מוולוז'ין, ועוד. המקילים שקיימו את המנהג: ראש אפרים קנג, בשם דודו ר' סנדר; חת\"ס יו\"ד לט; תפארת צבי יו\"ד ד; ערוה\"ש לט, קי; בית דוד לט, חלק ו ג-ד. (ועי' מזון כשר מן החי עמ' 326-328).." + ], + [ + "טריפות / מנהגי הקהילות למעשה", + "בכל סביבות ארץ ישראל, כולל סוריה, עירק ומצרים, נהגו להחמיר שלא למעך ולקלף סירכות, אלא הטריפו כל בהמה שהיתה בה סירכא 'שלא כסדרן'. מנגד, בתימן, פרס, מרוקו ועמם קהילות רבות מתוניס ולוב, וכן רבים בכל קהילות אשכנז, נהגו להקל לקלף ולכל הפחות למעך ולמשמש בסירכות.", + "כמדומה שחילוקי המנהגים בין הארצות נבע במידה רבה ממידת ההפסד שבדבר. שהואיל ודין הסירכות שנוי במחלוקת אמוראים וראשונים, והספק נוגע לאיסור תורה, ההוראה הרווחת היתה להחמיר. אולם במקום שבו לא ניתן היה למכור את הבהמות הטרפות לגוי, הטרפת הבהמה היתה עלולה להמיט אסון וחורבן על בעל הבהמה, שכן הפסד הבהמה היה שקול לאובדן משכורת של חודש או מספר חודשים, ולעניים השאלה נגעה לחיי נפש. לפיכך, בשעת דחק גדולה כזו, סמכו על דעת המקילים.", + "במקומות שבהם היו מוסלמים סונים, היו המוסלמים מוכנים לקנות את הטריפות, ועל כן נהגו הכל כדעת המחמירים, כפי שהעיד הרמב\"ם (שחיטה יא, יא). אולם במקומות שנשלטו על ידי מוסלמים שיעים, כגון תימן ופרס, החשיבו מאכל שנגע בו יהודי כטמא, ולא היו מוכנים לקנות את הטריפות, ומחמת הדחק נהגו כשיטות המקילים (מהרי\"ץ במקור חיים לא, צו).", + "גם בארצות הנוצרים באשכנז מצב היהודים בימי הראשונים היה רעוע, ופעמים רבות התקשו למכור את הטריפות לגויים, ועל כן נהגו להקל לבדוק סירכות דקות ובינוניות על ידי מיעוך ומשמוש, אבל לא הקילו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ. בספרד, כל עוד המלחמה בין הנוצרים למוסלמים לא הוכרעה, בדרך כלל נהגו הנוצרים בסובלנות מסוימת כלפי היהודים, ויכלו לנהוג כדעת המחמירים, כפי שפסק הרשב\"א (חי בברצלונה, נפטר ה'ע', 1310). אולם ככל שהנוצרים התחזקו, גברה העוינות והשנאה ליהודים, עד שהוצרכו לסמוך בשעת הדחק על דעת המקילים ביותר והיו בודקים את הסירכות בבצבוץ (בית יוסף יו\"ד לט, כב).", + "בארצות צפון אפריקה נהגו במשך דורות רבים כדעת המחמירים, אולם לאחר ששליטי ספרד הנוצרים גרשו את היהודים (ה'רנ\"ב, 1492), ורבים מהם היגרו לצפון אפריקה, התעורר מחדש הדיון כיצד צריך לנהוג. במרוקו, בה התפתחה הקהילה היהודית הגדולה בארצות האיסלאם, התעורר הוויכוח במלא חריפותו. הוותיקים בקשו להחמיר כמנהגם, אולם המגורשים סברו שהלכה כדעת המקילים, וגם שלא בשעת הדחק יש לבדוק את כל הסירכות בקילוף ובבצבוץ. במשך כחמישים שנה נמשכה המחלוקת, עד שגברה ידם של רבני המגורשים והוכרעה הלכה להקל, שבודקים את הסירכות. וכן פשט המנהג ברוב קהילות צפון אפריקה, זולת אלג'יר וג'רבה שבהן נהגו להחמיר.", + "כיוצא בזה באשכנז, בימי האחרונים כבר ניתן היה למכור את הטריפות לגויים, והיו רבנים שיצאו בחריפות כנגד המקילים במיעוך ובמשמוש (של\"ה, גר\"א). והיו שנטו להחמיר אבל לא רצו לפסול את מנהג המקילים (רמ\"א, כרתי ופלתי, לבושי שרד). מנגד היו שסברו שהעיקר להלכה כדעת המקילים (יש\"ש, ש\"ך לט, לג, שמלה חדשה לו). ורבים אף הוסיפו והתירו לקלף סירכות עבות ולבודקן בבצבוץ כמנהג תימן ומרוקו (חת\"ס, בית דוד, ערוה\"ש לט, קי).", + "כלומר, בימי האחרונים, גם שלא בשעת הדחק, נהגו בארצות רבות כדעת המקילים, מפני שסברו שכך העיקר להלכה. שכן הכלל הוא שטריפה אינה חיה יותר מי\"ב חודש, ובפועל נוכחו לדעת, שרוב סירכות הריאות אינן גורמות למיתת הבהמות. עובדה שפעמים רבות מוצאים אצל כ-80% מהפרות המבוגרות סירכות, וידוע שאם לא ישחטו אותן, ימשיכו לחיות עוד כמה שנים עד שימותו מזקנה. ואף בעגלים צעירים, פעמים שמוצאים סירכות אצל כ-50%, וברור שאם לא ישחטום, ימשיכו לחיות שנים רבות. וכבר למדנו (הלכה ג, 4) שלדעת רבים, כאשר ישנה מחלוקת בין הפוסקים על פגם מסוים אם הוא מטריף, ונמצא בפועל שהבהמות אינן מתות ממנו, יש להכריע על סמך המציאות שהלכה כדעת הפוסקים המתירים. והמחמירים משיבים, שאין להכריע על סמך המציאות את ההלכה, שכן מה שנקבע בוודאות כמטריף, מטריף גם אם יתברר שהבהמות אינן מתות ממנו.", + "כך נמשך הוויכוח עד ימינו. אולם מנהג ישראל תורה הוא, ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המקילים – 'כשר', שכן כך העיקר על פי כללי ההלכה. ונוהגים לקרוא לבשר שנמצא כשר על פי דעת המחמירים – 'חלק' או 'גלאט'10בתקופת הראשונים ברוב קהילות ישראל נהגו להחמיר ולא לבדוק סירכות בבצבוץ, וכן העידו רמב\"ם, רא\"ש, רשב\"א ועוד. מנגד, בסוף תקופת הראשונים נהגו בספרד (קסטיליה) ובקהילת סלוניקי לבדוק סירכות 'שלא כסדרן', כמובא בבית יוסף (יו\"ד לט, כב), בשם רבי דוד יחייא \"מפני שהגוים בארצותם ברוב הזמנים… לא היו אוכלים שחיטת ישראל, והבהמות הטרפות היו מפסידים דמיהם. ואילו היו נוהגים כדעת המחמירין – היה הפסד גדול בממונן של ישראל. אבל במקומות שהגוים אוכלים משחיטת ישראל, יש להחמיר כדעת הרמב\"ן והרא\"ש ומנהג מקומות הרמב\"ם והרשב\"א\". גם בתימן נהגו להקל לבדוק את כל סוגי הסירכות (על פי הבנתם שהרמב\"ם פסק כמר זוטרא), וכ\"כ ר' דוד משרקי (ראשי בשמים לט, כא). וכ\"כ מהרי\"ץ (מקור חיים לא, צו): \"דע שכל מקום שאמרנו בדין הסירכות טריפה, לא טריפה בהחלט. אלא מפרקין הסירכא ומדקדקין שלא ישאר מהסירכא כלום, ואח\"כ בודקין בפושרין, אי לא מבצבצא – כשרה. וכן המנהג הקדום בכל ארצות תימן מימות קדמונים איש מפי איש. וראו אבותינו על הדין ועל האמת כמו שכתב הרמב\"ם, מטעם הפסד ממונם של ישראל, ודי להם להתנהג כפי הדין ולא להחמיר\".
טענה מרכזית לשיטת המקילים, שידוע להלכה שרוב הבהמות כשרות, וסתם בהמה שנשחטה בחזקת כשרה, ולכן נפסק בתלמוד שאם הריאות אבדו ולא ניתן לבודקן הבהמה כשרה. ואם נפסוק כדעת המחמירים בסירכות, יצא שרוב הבהמות טריפות. והמחמירים משיבים, שאכן בעבר היו פחות סירכות בריאות, ובמשך הדורות מצב הבהמות השתנה לרעה. ועוד, זהו ספק דאורייתא, ויש להחמיר בו. והמתירים סוברים, שלא מסתבר שחלו שינויים מופלגים כל כך במצב הבהמות.
כפי הנראה גם לפי מנהג המקילים למחצה, היינו רק בסירכות שיורדות במיעוך ובמשמוש, נהגו בתקופת האחרונים להטריף אחוז גבוה מהמקובל בימי חז\"ל. וכפי שכתב בשמלה חדשה לט, א: \"רוב בהמה וחיה ועוף המה בריאים וכשרים, אע\"ג דהאידנא חזינן לפעמים הטריפות יותר מהכשרות, הוא משום הספקות והחומרות ושאין אנו בקיאים בבדיקה בכמה דברים, אבל מעיקר הדין הרוב כשרים הם\", וזאת לפי השיטה שמיעכו ומשמשו סירכות. על אחת כמה וכמה שלשיטת המחמירים אחוז הטריפות היה גבוה בהרבה. וכן נשאל בשאגת אריה סד, לגבי יו\"ט, שהואיל ואחוז הטריפות כמו אחוז הכשרות, מחמת בדיקת הריאות, איך מותר לשחוט בהמה ביום טוב. והשיב שסיבת הטריפות בשנים הללו \"מחמת חומרת האחרונים שהחמירו חומרות הרבה בבדיקת הריאה, והרי הרבה מן האחרונים צווחו ככרוכיא על זה, על שמאבדין ממון ישרא�� בחנם, אלא שכבר נהגו כן…\" וכ\"כ בפר\"ח לט, ג, שאף שמוצאים יותר טריפות מכשרות, אין זה מעיקר הדין אלא מחמת חומרת האחרונים. ועי' פנה\"ל מועדים ד, ז.
אחוזי ה'כשר' וה'חלק' בימינו: בספר 'מאור לכשרות' חלק 'הכנת הבשר' עמ' 104-110, 136-137, סיכם שבארץ: עגלי בשר בני ששה חודשים עד שנתיים: 30% חלק, 53% כשר לשיטת המקילים, 17% טרף לכל השיטות. בפרות מבוגרות שנשחטו אחר תקופת חליבה ממושכת, כמעט ואין חלק, כ-40% כשר, ו-60% טרף. רוב הבשר המשווק בארץ מגיע מדרום אמריקה. בארגנטינה בעגלי בשר: 35% חלק, 35% כשר, כ-30% טרף. לגבי בהמה דקה בארץ, נערכו פחות בדיקות, אולם מאחת הבדיקות עלה, שכ-23% טרף, ו-77% חלק וכשר. רוב הטריפות הללו מסירכות הריאה, אולם יש גם טריפות מחמת סיבות נוספות, שהשכיחה שבהן, הימצאות של מסמר או חוט תיל בבית הכוסות. מבדיקות שונות התברר ששלושה מרכיבים עיקריים משפיעים על אחוז הסירכות. א) ככל שהבהמה מבוגרת יותר אחוז הסירכות עולה. ב) ככל שתנאי גידוליה פחות טובים יש לה יותר סירכות, וכאשר אינה נחשפת לרוחות פרצים ומקבלת טיפול בעת הצטננות, תופעת הסירכות פוחתת. ג) יש גזעים שבהם שכיחות הסירכות עולה, כגון בגזעי החלב.." + ], + [ + "טריפות / כשר וחלק-גלאט", + "נמצא אם כן, שישנן שלוש רמות כשרות בבשר בהמות וחיות. א) 'כשר' לפי מנהג אשכנז, תימן ומרוקו – מקילים לקלף את הסירכות, ורק אם התברר שיש תחתיהן נקב, הבהמה טריפה.", + "ב) חלק 'בית יוסף' כשיטת רבי יוסף קארו – מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, אלא שבמקומות מסוימים בריאה, הסירכות אינן מטריפות. ג) 'גלאט' (שפירושו חלק ביידיש) למנהג אשכנז כפסקי הרמ\"א – מחמירים שלא למעך ולמשמש ולקלף סירכות כלל, ואף מחמירים להטריף סירכות שלפי 'בית יוסף' הן כשרות כי הן נחשבות 'כסדרן' (לעיל ו). אולם מנגד, אם הסירכא קלושה וניתקת בקלות רבה, גם אם היא 'שלא כסדרן', מסירים אותה, ואילו ל'בית יוסף' רק במקרים מיוחדים מקילים בזה, אבל ככלל אין מסירים סירכות קלושות (לעיל הערה 9).", + "בפועל נוהגים לחלק כיום את כשרות בשר הבהמה לשתי רמות: א) 'כשר' לפי שיטת המקילים, וכפי שנהגו רבים באשכנז, וכפי שנהגו בתימן, בפרס, במרוקו וברוב קהילות צפון אפריקה. ב) 'חלק' (או 'גלאט' ביידיש), ובה צריך להקפיד על חומרות ה'בית יוסף' והרמ\"א כאחד, מפני שאם יקפידו רק על חומרות ה'בית יוסף', נמצא שלעיתים רחוקות יהיו שם בהמות שלפי מנהג המחמירים באשכנז יחשבו טריפות. ואם יקפידו רק על 'חלק' לפי הרמ\"א, יצא שיהיו שם בהמות שכשרות רק בשעת הדחק ל'בית יוסף'. אמנם יש בד\"צים שנוהגים 'חלק' לפי שיטת הרמ\"א בלבד, ויש שנוהגים 'חלק' לפי 'בית יוסף' בלבד, ובשעת הצורך, גם המקפיד לאכול 'חלק' כאחת השיטות, רשאי לסמוך על השיטה השנייה, מחמת ספק ספיקא.", + "להלכה ולמעשה, רשאי אדם לנהוג כדעת המקילים, מפני שדעתם נשענת על סברות חזקות, לכן בשר זה נקרא 'כשר'. ולכתחילה טוב להדר ולהקפיד לאכול 'חלק', מפני שהידור זה הוא החשוב ביותר בהלכות כשרות, והרגיל להחמיר בו בדרך כלל ניצל מספקות רבים, שכן בכל מערכות הכשרות הקפדה על 'חלק' פירושה השגחה רצינית בכל התחומים. במיוחד ראוי למי שבני עדתו או הוריו נהגו להחמיר לאכול 'חלק' שימשיך במנהגם11לכאורה לפי מה שנהגו ברוב קהילות ישראל שכאשר היה אפשר להחמיר בלא הפסד גדול, החמירו כשיטת המחמירים, גם היום צריך ל��חמיר, שכן ההבדל בין מחירו של בשר כשר למחיר של בשר חלק-גלאט אינו גדול כל כך. אמנם מנגד, לאחר שבקהילות רבות נהגו להתיר וחיזקו את ההיתר בטענות חזקות, גם בימינו הרוצה לסמוך עליהם רשאי. ואף מי שנהג להחמיר, רשאי להחליט לנהוג כדעת המקילים, ועדיף שיעשה על כך התרת נדרים, כי לכתחילה אין סומכים על התרת הנדרים הכללית שמקיימים לקראת הימים הנוראים. אמנם ראוי למי שמשפחתו נהגה להחמיר, שימשיך במנהגם. ←
תלמידי ישיבה שקבלו על עצמם לאכול 'חלק', והוריהם אינם מקפידים לאכול 'חלק', כאשר הם אצל הוריהם יאכלו בשר 'כשר' (וכן הורה הרב מרדכי אליהו זצ\"ל). שכן אף שהזהירות לאכול 'חלק' חשובה והם קבלו זאת על עצמם, כיוון שמצוות כיבוד הורים חמורה יותר, קבלתם אינה מחייבת אותם במקרה של התנגשות עם מצוות כיבוד הורים. וגם לאחר נישואיהם, אם הקפדתם לאכול 'חלק' תגרום עגמת נפש גדולה להוריהם, מוטב שיאכלו אצלם 'כשר' ולא יפגעו בהם. אבל ככלל, מי שרגיל להקפיד לאכול 'חלק', צריך להקפיד לשמור על מנהגו בכל מקום. וכן הורה הרב חיים דוד הלוי זצ\"ל לחיילים שמקפידים לאכול 'חלק', שגם בצבא לא יקלו לאכול 'כשר' (עשל\"ר ו, נו). הרוצה להחמיר לאכול 'חלק' בלא שקיבל על עצמו לנהוג כך תמיד, רשאי לאכול 'כשר' כאשר הוא מתארח, גם בלא צורך של כיבוד הורים.
כתב בשו\"ת דבר שמואל שכ, שהמקפיד לאכול 'חלק' ובא לאכול אצל חברו שאוכל כשר, רשאי לאכול משום ספק ספיקא: א) אולי ההלכה כדעת המקילים לגמרי בסירכות הריאה. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים, אולי הבשר שהגישו לו היה 'חלק'. אמנם כיום אין לטעון שאולי בשר שחתום כ'כשר' הוא 'חלק', הואיל וכל בשר נמכר לפי רמתו. אלא שיש אומרים שאפשר לא לשאול מפני אי הנעימות, וממילא חוזר הספק ספיקא (יבי\"א ח\"ה יו\"ד ג). אולם כאשר מגישים בשר 'חלק בית יוסף' מותר למי שנוהג חלק כרמ\"א לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כדעת המחמירים לפי רמ\"א, ספק אם היו בו סירכות שלפי הרמ\"א מטריפות. וכן אם הגישו בשר 'חלק' לפי רמ\"א לפני מי שנוהג כ'בית יוסף' מותר לו לאוכלו משום ספק ספיקא: א) אולי הלכה כדעת המקילים. ב) גם אם הלכה כמחמירים, ספק אם היתה שם סירכא קלושה שלפי 'בית יוסף' רק בשעת הדחק מותר להסיר. (ראו כה\"ח לט, רכד, במקור להגדרת 'כשר' ו'חלק'. ועי' בשו\"ת עמא דבר ח\"א סימנים ה-ז, על דרגות ההכשרים לספרדים ואשכנזים, והפסק עפ\"י מו\"ר הרב אליהו).." + ], + [ + "טריפות / סוגיות נוספות בבהמות", + "נחלקו הפוסקים בדין בהמה שהקשתה להמליט עד שהסתכנה, ובניתוח קיסרי פתחו את רחמה והוציאו את וולדה. ההלכה היא שבהמה שניטל רחמה – כשרה (שו\"ע יו\"ד מה, א). אולם לגבי מצב שרחמה נחתך וניקב יש מחמירים (ב\"ח), ויש סוברים שלכתחילה יש להחמיר ובשעת הדחק אפשר להקל (רמ\"א), ויש מקילים לכתחילה (פר\"ח וגר\"א). ויש אומרים שגם המחמירים בנקב ברחם, יקלו אם הוא נעשה במסגרת ניתוח על ידי וטרינר (הגהות או\"ה הארוך נה, ז, ב). להלכה, נראה שבהמות אלה כשרות לכתחילה, מפני שבפועל הן ממשיכות לחיות י\"ב חודש ומתעברות וממליטות, ולדעת רבים ניתן על פי זה להכשיר את כלל הבהמות שעוברות ניתוח קיסרי. בנוסף לכך, יש אומרים שכל בהמה שנותחה על ידי וטרינר וסופה להחלים, גם אם החתך היה במקום מטריף, אינה נאסרת (לעיל הלכה ג).", + "עוד שאלה התעוררה לגבי בהמה שאכלה עשבים שגרמו להצטברות גזים בכרסה עד שאם לא תצליח להשתחרר מהם, כרסה תיבקע והיא תמות. מקובל בעולם לדקור את כרסה באזור הצלעות כדי לשחרר את הגזים, ולאחר מכן הבהמה ממשיכה לחיות ולהתעבר ולהמליט. הבעיה שישנה מחלוקת אם נקב בכרס מטריף, ודעת רוב הפוסקים להחמיר. למעשה, גם בשאלה זו הלכה כדעת המקילים, שכן בכל מצב של ספק טריפה, אם הבהמה המשיכה לחיות י\"ב חודש או התעברה – אינה טריפה. ואם התברר שכך המצב בכל הבהמות, יש להכריע הלכה כדעת המקילים (לעיל הלכה ג). אמנם בפועל, מתוך חשש לדעת המחמירים, נמצאו שיטות לשחרור הגזים המסוכנים בלא ניקוב הכרס, על ידי החדרת צינור לוושט. וכך נוהגים כיום בכל הבהמות שמגדלים עבור ישראל12משנה חולין מב, א: \"אלו טרפות בבהמה… הכרס הפנימית שניקבה, או שנקרע רוב החיצונה\". ובגמרא שם נ, ב, נחלקו האמוראים מהי 'הכרס הפנימית' שנקיבתה מטריפה בכלשהו, ומהי 'החיצונית' שרק אם רובה נקרעה נעשית טריפה. לרבה בר רב הונא 'הכרס הפנימית' היא זו שמתגלית בשעה שפותחים את בטנה של הבהמה, היינו הצד התחתון והאחורי, וה'חיצונית' כנגד הצלעות והשדרה, וממילא הנקב להוצאת הגזים אינו מטריף. ולר' יוסי בר חנינא ה'פנימית' היינו שהנקב הוא בכרס עצמה מכל צדדיה, וה'חיצונית' שהנקב בבשר החיצוני ולא חדר עד הכרס עצמה, וממילא הנקב להוצאת הגזים מטריף. נחלקו הראשונים כמי הלכה. לעיטור, רשב\"א בשם רמב\"ן ועוד, הלכה כמקל. ולרש\"י, ריבב\"ן, רי\"ד, רמב\"ם שחיטה ט, ה, רא\"ש, מרדכי ועוד, הלכה כמחמיר. וכן נפסק בשו\"ע יו\"ד מח, ב. אלא שלמדנו בהערה 4, שלדעת רוב הפוסקים, אם תחיה י\"ב חודש או תמליט, הרי שיש להכריע כדעת הפוסקים המקילים. ולדעת רבים אם התברר שכך הוא המצב באלפי בהמות, יש להכריע כדעת המקילים גם בלא להמתין י\"ב חודש. אולם יש אומרים, שרק במחלוקת שקולה אפשר לסמוך על בדיקת י\"ב חודש, אבל כאן שרוב הפוסקים החמירו, אין להקל (פמ\"ג שפ\"ד פא, ה; יהודה יעלה ס). מנגד, יש אומרים שהראשונים המחמירים החמירו מחמת הספק, ממילא גם לדעתם אם תחיה י\"ב חודש תהיה כשרה (פת\"ש יו\"ד מח, ב; יבי\"א ח\"ח יו\"ד ב). יתר על כן, אפשר לומר שלוּ היו יודעים שבפועל הבהמות ממשיכות לחיות עם נקבים כאלה יותר מי\"ב חודש, היו מכריעים כדעת המקילים.
עוד טיפול רפואי ישנו: 'היפוך קיבה' שנועד לפרות שקיבתם התהפכה עד שאינן יכולות להמשיך לאכול. כשהופכים את קיבתם תופרים אותה לדופן כדי שלא תחזור להתהפך, ולשיטת המחמירים, יש להקפיד שבעת התפירה לא ינקבו את הקיבה. ולשיטת המקילים, גם אם ינקבו את קיבתה, כיוון שהדבר נעשה על ידי וטרינר שדואג לבריאותה של הפרה, אין חשש טריפות, עובדה שהפרות חיות לאחר מכן יותר מי\"ב חודש..", + "כאשר מגדלים בהמות ליד מגורי בני אדם, הן בולעות מכל הבא לפיהן, ובכלל זה הן עלולות לבלוע מסמרים שמגיעים לבית הכוסות (אחד מחלקי הקיבה). ואזי אם המסמר נקב את דופן בית הכוסות נקב מפולש – הבהמה טריפה (שו\"ע יו\"ד מח, א; ו-ז), ונכון שבודקי הריאות ישימו לב גם לכך." + ], + [ + "טריפות / כשרות העוף ושאלת החיסונים", + "בעקבות הצורך לחסן את העופות מפני מחלות התעורר חשש, שמא דקירת מחט החיסון בחזה תגיע לחלל הוושט או הקיבה או הריאות ותטריף את העוף (שו\"ע יו\"ד לג, ג; לה, א). אכן היו מקרים שעובדים לא מיומנים ביצעו את הזריקות, ואפרוחים רבים מתו בגללן. אולם בעקבות התקלות שהיו בתחילה, מגדלי העופות שיפרו את הנהלים, וקבעו שהזריקות יי��תנו בעורף, כך שהסיכוי שהזריקות יזיקו לאפרוחים אפסי. על סמך זאת הורו גדולי הרבנים שאין לחשוש שהזריקות יטריפו את העופות, שכן מגדלי העופות והחברות שמטפלות במתן הזריקות רוצים להרוויח, וממילא דואגים לבצע את הזריקות כהלכה באופן שלא יפגעו באפרוחים (יבי\"א ח\"ז יו\"ד ג).", + "ועדיין יש חוששים שמא הזריקות יטריפו את העופות, ולכן יש ועדי כשרות שהורו להזריק בשוֹק, ומעמידים משגיח שמפקח על כך. מנגד, יש ועדי כשרות שמצאו שהזריקות בשוק עלולות לגרום לדלקות, שיכולות למוסס גידים מצומת הגידים ולהטריף את העוף (להלן יד), ולכן הורו להזריק במחט קצרה בחזה, במקום שיש בשר עבה, ומעמידים משגיח שמפקח על כך.", + "ואף שהעיקר כדעת גדולי הרבנים, שאין צריך לחשוש לזריקות, בפועל, בעקבות חששות המחמירים, נקבע שהזריקות יינתנו במחטים קצרות שאינן יכולות להטריף13בשאלת הזריקות דן הגרע\"י בימי כהונתו כרב ראשי עם גדולי הרבנים: הרב ישראלי, הרב אלישיב, הרב ב\"צ אבא שאול, הרב ז'ולטי והרב גולדשמידט, כמובא ביבי\"א ח\"ז יו\"ד ג. והסכימו שאין בכך חשש מפני שחזקה על אומן שאינו פוגע באומנותו. האומן כאן הם מגדלי העופות והפועלים שמזריקים את החיסונים, שאם יפגעו באפרוחים יפסידו את פרנסתם. ואע\"פ כן יש גופי כשרות שחוששים שהזריקות יטריפו את העופות. לכן יש בד\"צים שמקפידים שהזריקות יהיו בשוק ותחת פיקוח של משגיח. והיו שערערו עליהם (הרב יברוב), שדווקא בשוק הזריקה עלולה לגרום לדלקות בצומת הגידים, וכבר פסק הרמ\"א נו, ט: \"ואנו אין בקיאין בבדיקת צומת הגידין של עוף משום דקשה לבדוק, ובקל הוא נטרף. ולכן בכל מקום דאיכא מכה במקום צומת הגידין אפילו אינו רק נפוח ונצרר הדם, מאחר שהיה צריך בדיקה ואין אנו בקיאין בעוף – הוא טריפה\". לכן לשיטתם צריך להעמיד משגיחים שיפקחו על כך שיזריקו באזור החזה במקום שהבשר עבה. והרב משה ביגל ב'אכול בשמחה' ה, ב, ביקר את מנהגם של גופי הכשרות הדורשים פיקוח על תהליך ההזרקה וגורמים לייקור העופות בלא סיבה מספקת.
בשולי הדברים, יש לעיין אם דקירה של מחט דקה כמחטים של ימינו אל חלל הריאות או הוושט מטריפה, שאולי כיוון שהיא כל כך דקה ואינה משאירה שום סימן, אין רושם הדקירה שלה בגדר נקב שמטריף (עי' בספר 'מאור לכשרות' ח\"ג עמ' 146), והמקרים שבהם האפרוחים ניזוקו היו מפני שלא נשמרו מזיהומים ולא מחמת הנקב.." + ], + [ + "טריפות / הובלת העופות וזהירות מהפלתם", + "בעת העברת העופות מהלול למשחטה, צריך להכניס את העופות לכלוב, להעמיס אותו על משאית, ולפרוק את הכלוב במשחטה, ולבצע את כל הפעולות הללו בנחת. מפני שאם הבהמה או העוף ייפלו מגובה של עשרה טפחים (כ-76 ס\"מ), או יוטחו בהפתעה מגובה נמוך יותר, יש חשש שאחד מאיבריהם ייפגע והם ייעשו טריפה. אם הנפוּלה הלכה מעצמה הליכה יפה – סימן שהיא כשרה. ואם לא הלכה אבל עמדה או שהתה עשרים וארבע שעות ולא מתה, יש לבדוק את כל איבריה אחר השחיטה. ואם נשחטה לפני שעמדה או לפני ששהתה עשרים וארבע שעות, היא טריפה, ולא תועיל לה בדיקה, כי חוששים שמא יש בה פגם שמטריף אותה ולא ימצאו אותו בבדיקה (שו\"ע יו\"ד נח, א-ו).", + "בפועל, מלאכת העמסת העופות קשה, מפני שהעופות עלולים להשתולל ולשרוט את הפועלים. וישנם פועלים שמאבדים את סבלנותם ופורקים את זעמם על העופות באלימות, דורכים עליהם ו��טיחים אותם לכלוב, ואזי אותם עופות צריכים בדיקה. גם בעת פריקת הכלובים, קורה שהכלוב נופל, ואזי כל העופות שבו צריכים בדיקה.", + "ככל שההשגחה טובה יותר, כך מקפידים יותר על הפועלים שינהגו במתינות, ויזהרו בעת העמסת הכלובים ופריקתם שהכלוב לא ייפול. בשנת תשע\"ב תיקן משרד החקלאות תקנות, כיצד לאסוף את העופות ולהובילם, באופן שממעט את צערם ומבטל את חשש ההטרפה. נמצא שכיום ההשגחה הטובה צריכה לפקח על יישום התקנות." + ], + [ + "טריפות / קצב השחיטה ובדיקת הסכינים", + "ההוראה העקרונית בבדיקת הסכינים היתה, שלפני כל שחיטה ואחריה יבדוק השוחט את הסכין בריכוז רב ובכוונת הלב, משלושת צדדיה, הלוך וחזור, הן על ידי הציפורן והן על ידי בשר האצבע. ואם נמצא לאחר השחיטה פגם בסכין, חוששים שמא עור הבהמה או העוף פגם את הסכין, והשחיטה נפסלה (לעיל יח, ו). אמנם בעופות לא משתלם לבדוק את הסכין לאחר כל שחיטה, שכן מחיר זמן הבדיקה יקר ממחירם של עופות רבים, ועדיף שאם יימצא פגם בסכין יטריפו את כל העופות שנשחטו על ידי אותה סכין מעת בדיקתה הקודמת. לכן קבעו שבודקים את הסכין כל כחצי שעה. וככל שההשגחה קפדנית יותר כך מקפידים לקצר את הזמן שבין הבדיקות, ודואגים לשמור בנפרד את העופות שכל שוחט שחט, כדי שאם הסכין תימצא פגומה יידעו לזרוק את העופות שנטרפו על ידו.", + "אולם למעשה, כל זמן שהשוחט אמין וירא שמיים, אין כל כך צורך לדקדק בזה, מפני שהסכינים שלנו כיום עשויות ממתכת חזקה, ואין כמעט סיכוי שייפסלו בשחיטה. שכן הפגימה שפוסלת היא 'אוגרת', היינו שאם יעבירו על הסכין שערה, היא תתקע במקום הפגם (חולין יז, ב; שו\"ע יו\"ד יח, ב), והסיכוי שבמשך השחיטות ייגרם לסכין פגם כזה – אפסי. ומה שהרחיבו חכמים בהלכות בדיקת הסכינים, מפני שמעיקר הדין, בשעת הצורך, מותר לשחוט בסכינים של אבן או עץ, והיה צריך לדקדק שלא יהיה בהן פגם. ואף סכיני המתכת בעבר לא היו חדות כל כך, עובדה שהורו חכמים לבדוק אותן הן בציפורן והן בבשר האצבע, ובדורות האחרונים בודקים אותן בציפורן בלבד, מפני שבדיקתן על הבשר גורמת לחתכים באצבע (לעיל יח, ו).", + "עניין נוסף שמתלבטים בו הוא קצב השחיטה. מצד אחד, ככל ששוחטים יותר מהר, מפחיתים בעלות העוף. מאידך, ככל שהשחיטה מהירה יותר, גובר החשש שבמקום לשחוט בהולכה בלא שום לחץ, השוחט ילחץ את הסכין לצוואר ויטריף את העוף ב'דריסה' (שו\"ע יו\"ד כד, א-ו; לעיל יח, ב). כמו כן לאחר השחיטה צריך השוחט לראות ששחט כהלכה (שו\"ע יו\"ד כה, א; לעיל יח, ב, 1), וככל שהוא ממהר יותר, כך קשה לו יותר לראות ששחט כהלכה.", + "בשחיטות הרגילות כיום שוחטים כ-15-20 עופות בדקה, המהדרים שוחטים עד 12 בדקה, והמהדרים יותר שוחטים עד 10 עופות בדקה. בנוסף לכך מקפידים שהשוחטים ישחטו ברציפות חצי שעה וינוחו חצי שעה, ובהשגחות המחמירות מקפידים שהשוחטים יעבדו לכל היותר שש שעות ביממה, כדי שיוכלו לנוח מעבודתם ולהיות מרוכזים בעת שהם שוחטים. אמנם גם בהשגחות הרגילות, כל זמן שהשוחט נאמן, למרות שהוא שוחט במהירות רבה, אין חשש שילחץ את הסכין או לא יחתוך את הסימנים, כיוון שבסכינים החדות והחזקות שיש כיום, פעולת השחיטה נעשית בקלות רבה בלא שום צורך ללחוץ.", + "לפיכך, יש לסמוך על השגחה של כל רבנות מוסמכת, ורק במקרים נדירים מאוד, כשמתברר שגוף כשרות מסוים נוהג שלא כהלכה, מפרסמים ברב��ם שאין לסמוך עליו יותר." + ], + [ + "טריפות / בדיקת צומת הגידים", + "צומת הגידים הוא צַמַּת (קבוצת) גידים שנמשכים משרירי השוק לחלק התחתון של הרגל. ברגל העוף צמה זו כוללת ששה עשר גידים, שעל ידם העוף מכוון את תנועת רגלו ואצבעותיו. אם אחד מהגידים הללו נקרע – העוף טרף (שו\"ע יו\"ד נו, ח). אולם מימי חכמים ועד ימינו לא התעורר צורך לבודקם, אלא התייחסו אליהם כמו לכלל שבעים ושתיים הטרפות שבעוף, שהולכים בהן אחר הרוב המוחלט שהוא כשר. ורק אם התעוררה 'ריעותא', היינו בעיה מסוימת במראה של מקום מסוים, היה צריך לבודקו. אולם בדור האחרון החלו להתגלות יותר מקרים של קריעת גידים מצומת הגידים. הסיבה לכך, מחלה מדבקת שיוצרת דלקות בגידים, וכאשר מגדלים את העופות בצפיפות, המחלה עלולה להתפשט ולהדביק עופות רבים. בפועל, גם כיום שבעיה זו נעשתה שכיחה יותר, רק לאחוז אחד מכלל העופות יש גיד קרוע, ורוב הלהקות נקיות לגמרי מבעיה זו, ולעיתים רחוקות ישנן להקות שאחוז הבעיות בהן מגיע לעשרות אחוזים.", + "יש אומרים שהואיל והאחוז הכולל של הבעיות הוא 'מיעוט שאינו מצוי', ופגם זה קשה לזיהוי, אין צורך לבדוק את צומת הגידים כלל (מנח\"י ח, סה). מנגד, יש אומרים שהואיל ולעיתים ישנן להקות שב'מיעוט המצוי' בהם יש פגיעה בצומת הגידים, יש לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ד, פא). למעשה נראה, שהואיל ויש לעיתים להקות עם בעיות, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית, נכון לבדוק כל להקה באופן מדגמי, ואם ימצאו בה עופות עם גידים קרועים, יבדקו את כל העופות שבלהקה, ואם לא ימצאו – לא יצטרכו לבדוק את העופות שבה. והמחמירים בודקים בכל אופן את כל העופות.", + "עוד שאלה התעוררה, כיצד לבדוק את צומת הגידים. יש טורחים לחתוך את רגלי כל העופות, ומותחים את הגידים כדי לראות שהם שלמים. מנגד רבנים ומומחים טוענים שבדיקה זו אינה יעילה, כי במידה וישנו גיד שנקרע, החיתוך מפריע לראותו. ויש שאף סוברים, שהואיל ורק בודדים בקיאים בבדיקת צומת הגידים מבפנים, מוטב שלא לפתוח את הרגל לשם בדיקתה, אלא יש להביט על המקום מבחוץ, ואם על ידי מראה ומישוש נראה שהתעבה, מסתבר שקיבל דלקת ויש בו גידים קרועים. בפועל, בשתי השיטות פוסלים אותו אחוז של עופות, אלא שלדעת הבודקים מבחוץ, ההכרעות של חותכי השוק פחות מדויקות14הסוגיה מבוארת בספרים 'מאור לכשרות' חלק ג' עמ' 156, ו'אכול בשמחה' ה, ג, עמ' 81-82. במנח\"י ח, סה, כתב שהואיל ושכיחות בעיות בצומת הגידים נמוכה מאוד (כאחוז או פחות), אין צריך לבדוק את העופות בלא ריעותא מיוחדת. ולשבט הלוי (ד, פא), יש לבדוק את כל העופות, אלא שהואיל ורק מעטים יודעים לבדוק כראוי את הגידים בדיקת פנים, ויש חשש שהבודק יזהה בעיה ויטעה להכשירה, מוטב שלא לבדוק כלל בדיקת פנים אלא רק בדיקה חיצונית, וכשם שכתב הרמ\"א לג, ט: \"ויותר היה טוב שלא לבדוק כלל ולסמוך ארובא, מלבדוק ולהקל במקום דאיכא ריעותא\". וכן דעת הרב ורנר. והנראה למעשה שבדיקה חיצונית עדיפה.." + ], + [ + "טריפות / בדיקות נוספות", + "שאלה דומה התעוררה לגבי בדיקת ריאות העופות. כעיקרון ההוראה היסודית היתה שאין בודקים את שבעים הטריפות שבבהמה ושבעים ושתיים שבעופות, זולת ריאות הבהמה (שו\"ע יו\"ד לט, א). אולם לעיתים רחוקות מתחוללת מגפה שפוגעת בריאות של העופות, עושה אותן ��וקשות כעץ או נפוחות או שמראיהן משתנה לצבע בשר או שיש עליהן בועות או גידולים שמטריפים אותן (שו\"ע יו\"ד לו-לח). אמנם אחוז הטריפות בזה מכלל העופות נמוך מאוד, פחות מאחוז, כך שמעיקר הדין אין חובה לבדוק את ריאות העופות. אולם כיוון שבלהקות מסוימות אחוז הטריפות גבוה יותר, ולא קשה לבצע בדיקה מדגמית לכל להקה, נכון לבצע אותה.", + "כיום ישנה מכונה שמוציאה את האיברים הפנימיים של העוף ותולה אותם על מסוע, והמשגיח יכול בקלות להתבונן על הריאות כמו על שאר האיברים הפנימים. אם בבדיקה המדגמית יראה שאין בלהקה בעיית ריאות, אין צורך להמשיך לבדוק את הריאות באותה הלהקה. ואם נמצא שיש באחוז מסוים בעיות, יבדקו את ריאות כל העופות. והמחמירים נוהגים לבדוק את ריאות כל העופות, כאשר ישנם שבודקים אותן במהירות ויש במתינות15אין חובה לבדוק את ריאות העוף, וכפי שכתב הרמב\"ם (הלכות שחיטה יא, יב): \"ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף אלא אם נולד לו חשש\". אמנם כאשר מגדלים את העופות בלהקות גדולות, לעיתים מתפשטת מחלה שפוגעת בריאותיהם של עופות רבים. אולם כיוון שבסך הכל, אחוז העופות שריאותיהם נפגעות נמוך מאוד, אין חובה לבודקם (כמבואר לעיל הלכה ד). ואף אם נדע על להקה שיש בה בעיות בשיעור של 'מיעוט המצוי', כיוון שיש ספק אם מדובר בבעיות שמטריפות, נחלקו הפוסקים אם חובה לבדוק. למשכנות יעקב (יו\"ד יז) צריך לבדוק, ולבית אפרים (יו\"ד ו) לא צריך. נמצא שמהתורה בכל אופן אין חובה לבדוק, הואיל ורוב העופות כשרים. וגם מדרבנן הוא ספק ספיקא, ספק אם יש בלהקה זו בעיות בשיעור של מיעוט המצוי, וגם אם יש בעיות, ספק אם צריך לבדוק בעטיין, ולכן אין חובה לבדוק עופות (וכ\"כ אבן ישראל ח\"ב שחיטה ז). ויש מורים לבדוק את כל העופות (שבט הלוי ב, יד, טו)..", + "יש מהדרים לבדוק את רגלי העופות אם נפרקו ממקומם (בוקא דאטמא), שאם נפרקו – העוף טרף (שו\"ע יו\"ד נה, ב). אולם להלכה, כיוון שבעיה זו נדירה, אין צריך לבדוק אחריה, ורק אם במשך הטיפול בעופות ראו עוף שנפגע באופן זה, יש להטריפו." + ], + [ + "טריפות / שאלות בעופות שנמכרים עם הכשר", + "לעיתים הקונה עוף עם הכשר מוצא באחת מעצמותיו שבר שאולי הוא מהשברים שמטריפים את העוף. אולם כיוון שרבים מהשברים נגרמים לאחר השחיטה ממריטת הנוצות או מנפילה של העוף, אין בשברים אלו בעיה. אבל לעיתים נדירות מאוד, מוצאים שהמקום שסביבות השבר נראה שחור מאוד או אדום מאוד מחמת דם רב שנצרר שם, ואזי יש חשש שהשבר נוצר בעוד העוף חי ואולי הוא מטריף את העוף. ולכן בלא שאלת חכם שמצוי בדינים אלו אין להכשיר עוף כזה.", + "הקונה עוף שנמלח והוכשר ומצא בו צרירות דם, כלומר מקום בבשר שצרור בו ממש דם, צריך לחותכו ולזורקו (להלן כב, ד). ואם יש ספק אם יש שם ממש צרירות דם או רק צבע אדום שנותר אחר המליחה, אין צריך לחותכו.", + "היתה שם צרירות דם ודאית, וטעה ולא חתכה ובישל את העוף – העוף כשר. וזאת משום שאין וודאות שהצרירות נוצרה לפני הכשרת הבשר ויש בה איסור, או לאחריו ואין בה איסור. וכיוון שדם מבושל אסור מדברי חכמים (להלן כב, ב, 4), במצב של ספק יש להקל." + ] + ], + [ + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / איסור חֵלֶב", + "החלבים הם חלק מהשומנים שבבשר הבהמה, וכאשר מקריבים בהמה לה', מצווה להקטיר את חלביה ולהזות את דמה על המזבח. כהמשך לכך אסרה התורה לאכול חֵלֶב ודם, שהואיל והחֵלֶב ראוי להיות מוקטר לה', ואת הדם מזים על המזבח, אסור לישראל לאוכלם. שנאמר (ויקרא ג, יד-יז): \"וְזָרְקוּ בְּנֵי אַהֲרֹן אֶת דָּמוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. וְהִקְרִיב מִמֶּנּוּ קָרְבָּנוֹ אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים… וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה לֶחֶם אִשֶּׁה לְרֵיחַ נִיחֹחַ כָּל חֵלֶב לַה'. חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ\" (איסור דם יבואר בפרק הבא).", + "איסור חֵלֶב חל על שלושת מיני הבהמה: שור, כבש ועז, שהם הראויים לקרבן, שנאמר (ויקרא ז, כג): \"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כָּל חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ\". אבל אין איסור חֵלֶב בשומנים של שבעת מיני החיה הטהורה, שאין מקריבים קרבן ממיני חיה. וכן אין איסור חֵלֶב במיני עופות טהורים, ואף שיש מיני עופות שכשרים לקרבן, אין לשומניהם ייחוד, שכן עולת העוף קרבה כולה על המזבח, ובחטאת העוף – כל בשרה נאכל לכהנים (חולין קיז, א). האיסור הוא לאכול חֵלֶב, אבל מותר ליהנות ממנו ולעשות בו מלאכה ומסחר (להלן לז, י).", + "חומרה יתירה יש באיסורי חֵלֶב ודם, שעונשם של שאר מאכלים אסורים, כגון חיות טמאות ושרצים – מלקות, ואילו עונשו של האוכל חֵלֶב ודם – כרת, מפני שהם ראויים לעלות על המזבח כקרבן לה', והאוכלם מבזה את הקודשים וכורת נפשו ממקור חייו. שנאמר (ויקרא ז, כה-כז): \"כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ… כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ\".1במשנה כריתות א, א, נמנים כל סוגי האכילות שעונשן כרת: א) טמא שאכל את הקודש (בשר קרבן), ב) חֵלֶב, ג) דם, ד) נותר (אוכל מבשר הקרבן לאחר סיום הזמן המוקצב לאכילתו), ה) פגול (האוכל מבשר קרבן שהוקרב בכוונה פסולה לאוכלו או להקטיר את אימוריו לאחר זמנו), ו) חמץ בפסח, ז) האוכל ביום הכיפורים. שני האיסורים האחרונים הם לכאורה יוצאים מהכלל, שאינם קשורים לקרבן, אולם הם מבטאים את האמונה: איסור חמץ בפסח נועד להזכיר את יציאת מצרים והשגחת ה' על עמו, ואיסור אכילה ביום כיפורים מבטא את הברית של ה' עם עמו, שציוום לצום כדי שיכפר על עוונותיהם. בנוסף לכך, הצום עצמו נחשב כקרבן. הרי שבכל איסורי האכילה שעונשם כרת יש פגיעה בכבוד שמיים – שהוא יסוד האמונה.
איסור אכילת חֵלֶב מהתורה הוא באוכלו כדרכו, היינו מבושל, אבל בלא בישול איסורו מדרבנן. האוכל במזיד כשיעור נפח 'זית' חֵלֶב חייב כרת, ובשגגה חייב חטאת (רמב\"ם מאכ\"א ז, א; יד, י). האוכל כשיעור פחות מכ'זית', עובר באיסור תורה אבל אינו נענש (יומא עד, א, כר' יוחנן). התרו במי שאכל כזית חֵלֶב שיענש במלקות, לוקה, ונפטר מכרת (מכות כג, א; רמב\"ם סנהדרין יז, ז. כתב בבית יוסף יו\"ד סו\"ס קנז עפ\"י גאונים, שחייבי כריתות שרוצים כפרה, גם בלא שהתרו בהם יכולים לקבל מלקות ולהיפטר מכרת. ולמאור ורמב\"ן למכות כג, א, כיוון שעשה אדם תשובה נפטר מן הכרת, אף בלא מלקות).
השוחט בהמה ומצא בה עובר מת, ח��בו וגיד הנשה שלו מותרים באכילה. ואם הוא חי והלך על הקרקע, כיוון שחייב שחיטה – חלבו וגידו אסורים, ולרמב\"ם גם כשלא הלך, אם שלמו לו חודשיו – חלבו אסור (רמב\"ם מאכ\"א ז, א-ג; טור ב\"י יו\"ד סד, ב. מנגד דם של שליל ועובר אסור). האוכל חֵלֶב נבילה או טריפה עובר בשני איסורים, באיסור נבילה או טריפה ובאיסור חֵלֶב (חולין לז, א)." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / מהו חֵלֶב", + "החלבים דומים בצורתם ומרקמם לשומני הבהמה, אלא שהחלבים הם חתיכות שומן מגובשות וגדולות יחסית שנמצאות בשלושה מקומות בבהמה, וקל יחסית להסירן כמקשה אחת (שו\"ע יו\"ד סד, ד), וכאשר מקריבים קרבן נצטווינו להקטירם על גבי המזבח. ואילו השומנים בלועים יותר בבשר וקשה להסירם כמקשה אחת, וכאשר מקריבים קרבן שלמים, הם נאכלים יחד עם בשר הקרבן. כיוון שהחלבים והשומנים דומים, לאחר שחתכום והפרידום מבשר הבהמה, קשה להבדיל ביניהם, ולכן אכילת חתיכה שהיא ספק שומן ספק חֵלֶב היא הדוגמא השכיחה לאכילת ספק איסור, שצריך להקריב 'אשם-תלוי' לכפרתו (משנה כריתות ד, א).", + "משמעות המילה חֵלֶב – מובחר, משובח ושמן. וכמו שאמר פרעה ליוסף בעת שביקש שיביא את יעקב אביו ואת אחיו למצרים: \"וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ\" (בראשית מה, יח). וכמו שנאמר על הבל שהביא קרבן ממבחר צאנו: \"וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן, וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ\" (שם ד, ד). וכן במתן תרומה לכהן, נצטווינו להפריש את החלק הטוב שבפירות, שנאמר (במדבר יח, ל): \"בַּהֲרִימְכֶם אֶת חֶלְבּוֹ מִמֶּנּוּ\".", + "נמצא אם כן שחֵלֶב הבהמה הוא החלק השמן והטוב שבבהמה, שכן השומן הוא החלק הרך והעשיר ביותר בקלוריות, והחלבים הם חתיכות השומן הנאות, ולכן אותן נצטווינו להקריב על גבי המזבח. שלושה מיני חלבים הם: א) החֵלֶב שעל הקרב – על קיבות העיכול שנקראות קרביים. ב) החֵלֶב שעל הכליות. ג) החֵלֶב שעל הכסלים – על צדדי המותניים, סמוך לחֵלֶב שעל הכליות. שנאמר (ויקרא ג, ג-ה): \"וְהִקְרִיב מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אִשֶּׁה לַה' אֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל הַקֶּרֶב. וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים…\".2ספרא על ויקרא ז, כה: \"חֵלֶב שכמותו כשר לקרב (על גבי המזבח בקרבנות שלמים וחטאת) אמרתי (שאסור לאכול), יצא חֵלֶב דפנות שאין כשר לקרב\" (ולכן מותר לאוכלו). וכן דעת הגאונים והראשונים, שהחֵלֶב האסור הוא הקרב על המזבח, וכ\"כ רמב\"ם (מאכ\"א ז, ה), תוס' (חולין צב, ב, 'אמר אביי'), רא\"ש ומרדכי שם, ועוד רבים. כלומר גם שומנים שיש להם סימני 'חלבים' – \"תותב קרום ונקלף\", כיוון שאינם במקומות שצוותה התורה להקריב, אין בהם איסור חֵלֶב. (אמנם נראה מהרמב\"ן ויקרא ג, ט, שאין בין מצוות ההקטרה ואיסור חֵלֶב זיקה מחייבת, וישנם שומנים שמוגדרים כחלבים, והם אסורים למרות שאינם מוקטרים). (בחולין מט, ב, ושו\"ע יו\"ד מו, א, למדנו שהשומן מועיל לסתום נקבים מסוימים ולהציל הבהמה מטריפות, וחֵלֶב אינו מועיל. ואפשר שהואיל והשומן בלוע בבשר לכן הוא סותם, ואילו החֵלֶב שיש לו קרום אינו סותם).
האליה, היינו השומן שבזנב הכבש, מותרת באכילה. ואף שמקטירים אותה עם החלבים על המזבח, כיוון ש��ין אליה לעז ולשור, אין בה איסור, כי רק חלבים שהיו מעלים על המזבח בכל שלושת מיני הבהמה – אסורים (חולין קיז, א; שו\"ע יו\"ד סד, ה)." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / דיני חֵלֶב למעשה", + "שתי הגדרות נאמרו לגבי חֵלֶב, האחד, \"תותב קרום ונקלף\", היינו שהוא פרושׂ כבגד, ויש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו (חולין מט, ב). השני, שכל שהבשר חופה אותו עד שהוא נראה בלוע בבשר, הרי הוא שומן ומותר (שם צג, א).", + "הוסיפו חכמים ואסרו גם שומנים שדבוקים ונמשכים מחלבים אלו, למרות שהם בלועים בבשר, מפני שהם יונקים מהחֵלֶב. וכן אסרו חוטים וקרומים שנמשכים מהחלבים האסורים מהתורה, מפני שהם יונקים מהם. וכפי שאמרו חכמים (שם), שישנם חמישה מקומות שיש בהם חוטים וקרומים שצריך להוציאם, שלושה מהם משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות. בקהילות שונות נהגו להחמיר בשומנים נוספים, מפני קרבתם או דמיונם לחלבים האסורים.", + "בנוסף לכך, בעקבות חורבן הקהילות והגלויות, התעוררו ספקות לגבי שומנים נוספים בגוף הבהמה, ובכל ספק הנוגע לאיסור תורה צריך להחמיר. ובספקות הנוגעים לאיסורים מדברי חכמים או מחמת המנהג, מעיקר הדין היה אפשר להתיר, אולם בפועל מחמת חומרת איסור חֵלֶב והקושי להבדיל בין חֵלֶב לשומן, נהגו בדרך כלל להחמיר (להלן הלכות ח-ט).3ככלל החֵלֶב הוא חתיכות השומן הנאות שאינן בלועות בבשר, וכפי שפירש רמב\"ן (ויקרא ג, ט): \"שם חֵלֶב בלשון הקדש: השומן הנפרד שאינו עם הבשר כדבר אחד, כי השומן המתערב בבשר, שאינו נפרד ממנו, יקרא – שומן… והחֵלֶב הוא הנפרד אשר עליו קרום ונקלף\". שני כללים אמרו חכמים על איסור חֵלֶב מהתורה. א) לר' ישמעאל הכלל לגבי חֵלֶב שהוא \"קרום ונקלף\", היינו שיש לו קרום שכאשר מקלפים אותו החֵלֶב נקלף עמו. ולר' עקיבא הוא \"תותב קרום ונקלף\", כלומר בנוסף לכך הוא תותב, היינו פרוס כשמלה (חולין מט, ב). במחלוקת זו תלוי דין השומן שעל היתר של הקיבה (הקיבה עשויה כקשת, והצד הפנימי נקרא 'יתר'), לר' עקיבא מותר ולר' ישמעאל אסור. בא\"י נהגו להתיר, ובבבל החמירו, ובשו\"ע סד, יד, נפסק שמצד הדין מותר ונהגו בו איסור, והרמ\"א כתב שיש אומרים שמדינא אסור ולכן אין להקל בו. ב) \"חֵלֶב שהבשר חופה אותו מותר\", ושאלו, אם כן מדוע חֵלֶב הכסלים אסור, והרי הוא מובלע בבשר, והשיבו שהוא מתגלה בעת ההליכה (חולין צג, א). בכל אופן כללים אלו הם על החֵלֶב האסור מהתורה, והוא החֵלֶב שהיו מעלים לקרבן, אבל חכמים אסרו גם מקומות שנמשכים מהחלב ובכללם חוטים וקרומים, וכדרך שאמרו בחולין צב, ב: \"חוטין שבחֵלֶב – אסורין, ואין חייבין עליהן, אלמא חֵלֶב אמר רחמנא ולא חוטין\" (עי' 'ניקור המבואר' עמ' עו הע' 14).
בחולין נ, א, מבואר שהחֵלֶב שעל הקשת של הקיבה (הצד החיצוני של הקיבה) אסור מהתורה. מוסכם שהחֵלֶב הפרוס כשמלה על הקיבה אסור מהתורה, אולם לגבי החֵלֶב הדבוק לקיבה תחת הפריסה נחלקו. לדעת רבנו אפרים אסור מהתורה, והוא בכלל הקרום הנקלף, וכן נוהגים ברוב קהילות ישראל, ולדעת רבנו יואל הוא מותר באכילה, וכן נהגו בני ריינוס (שו\"ע יו\"ד סד, ט). נזכיר מקצת החלבים האסורים מדרבנן: הדבוקים לטחול על הצד שאינו גס (שם, י), הקרום התחתון הדבוק לכליה, ויש מחמירים לכתחילה לחטט אחר השומנים שבתוך הכליה (שם יב).", + "לאחר הפרדת החֵלֶב משאר חלקי הבשר והשומן, צריך להניחו במקום שלא יהיה חשש שיתערב בבשרים ובשומנים הכשרים. כיום שאין נוהגים להשתמש בחֵלֶב לנרות וכיוצא בזה, נוהגים לזורקו למקום שבו מניחים את הטריפות." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / איסור גיד הַנָּשֶׁה", + "מצווה מהתורה שלא לאכול את גיד הַנָּשֶׁה אשר על כף הירך הימנית ועל כף הירך השמאלית של בהמה וחיה, שנאמר (בראשית לב, לג): \"עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ\". גיד הַנָּשֶׁה הוא הגיד הגדול שדרכו עוברים רוב העצבים של הרגל (עצב השת). תחילתו בחוט השדרה וסיומו בסוף הרגל, והתורה אסרה לאכול את החלק שעל כַּף הַיָּרֵךְ, היינו על הבשר התפוח שעוטף את עצם הירך, שצורתו כעין כף של קדירה, היינו צורה מעוגלת שהולכת ומתגבהת באמצעה. כף זו קיימת בכל מיני בהמה וחיה, ואילו לעופות, אף שיש בשר על הירך, הוא אינו עגול ככף אלא שטוח. לפיכך גיד הנשה אסור בבהמות וחיות ומותר בעופות.", + "בשור גדול אורכו של החלק האסור מהתורה לכל היותר שמונה ס\"מ, ובכבש גדול – כארבעה ס\"מ (רמ\"א ק, א; ט\"ז ג). חלק זה של הגיד קל להוצאה, מפני שלאחר פירוק בשר כף הירך, הוא בולט מהבשר.", + "הוסיפו חכמים ואסרו גם את תחילתו של גיד זה מעמוד השדרה וגם את המשכו עד סוף השוֹק. וכן אסרו את הקנוקנות של גיד הַנָּשֶׁה, היינו את ענפיו המתפשטים לתוך הבשר שעל הירך. וישראל קדושים נהגו לאסור גם את השומן שסביב לגיד ולקנוקנות. ישנו עוד גיד שנקרא חיצון, ואף אותו אסרו חכמים. שורשו בחוט השדרה, כשתי חוליות לפני תחילת גיד הנשה, ומשם הוא נמשך אל הצד החיצון של בשר הירך וחודר לתוכו (שו\"ע יו\"ד סה, ח). גיד זה שני בחשיבותו בהעברת העצבים לרגל.", + "הוצאת כל החלקים האסורים מדברי חכמים ומחמת מנהג ישראל היא מלאכה מורכבת שמצריכה לימוד, כיצד לחתוך את הבשר באופן שבחיתוכים מעטים יחסית יהיה אפשר להסיר את הגיד עם ענפיו ושומנו.", + "למרות שטעמו של גיד הנשה קלוש מאוד, כיוון שאסרה אותו התורה, האוכלו עם הירך, למרות שלא נהנה מטעמו – עובר באיסור תורה שעונשו מלקות. לקנוקנות ולשומן שסביב הגיד, שאסורים מדברי חכמים ועל פי המנהג – יש טעם, ולכן אם בישלו אותם בתבשיל, כל שטעמם מורגש בתבשיל, התבשיל אסור באכילה. גִּיד הַנָּשֶׁה אסור באכילה ומותר בהנאה (שו\"ע יו\"ד סה, ט-י).4לחכמים גיד הנשה הצמוד לבשר התפוח של שתי הרגליים אסור מהתורה, ומדברי חכמים צריך להוציא את כל משכו של הגיד מעמוד השדרה ועד סוף השוק, וגם את הגיד החיצוני, וגם את הקנוקנות, היינו ההסתעפויות שלהם אל תוך הבשר. ולר' יהודה רק גיד הימין שתחת הירך אסור ללא הסתעפויותיו, אבל הוא אסור מהתורה לאורך כל הירך (חולין צ, ב; משנה וגמרא חולין צו, א-ב; ברייתא צב, ב). והלכה כחכמים (שו\"ע יו\"ד סה, ח).
למנהג אשכנז ורבים מיוצאי ספרד, 'הגיד החיצון' שאסרו חכמים הוא גיד העצבוב המשני שיוצא מחוט השדרה שתי חוליות לפני גיד הנשה, ועובר בצד החיצוני של הירך. החלק האסור בגיד זה מתחיל בתחילת הירך ומסתיים כמו הגיד הראשי – בפרק שבין השוק לארכובה. למנהג תימן וחלק מיוצאי ספרד, הגיד החיצוני שבירך מותר באכילה, והגיד החיצון שאסרו חכמים הוא ההסתעפות המשנית מגיד הנשה אל השוק. למעשה, מנהג ישראל להחמיר כשתי הדעות. למנהג תימן הקנוקנות האסורות הן ההסתעפויות הראשיות מהגיד הראשי אל בין השרירים, ואילו למנהג אשכנז וספרד, כפי ה'ניקור הירושלמי', הוא כולל גם הסתעפויות משנה שחודרות אל תוך השרירים וחלקן מגיעות עד העצם, וכדי להוציאן צריך לשבור את העצם (רמ\"א סה, ח). ←
אכל את כל הגיד האסור מהתורה, אפילו אין בו שיעור כ'זית', או אכל חלקו אבל היה במה שאכל שיעור כ'זית' – חייב מלקות (משנה חולין צו, א; רמב\"ם מאכ\"א ח, א). מבואר בחולין צט, ב, שנחלקו התנאים \"אם יש בגידין בנותן טעם\". ביאר בחוות דעת ק, ז, שהכל מודים שיש בו קצת טעם, אלא נחלקו האם טעם קלוש זה מסוגל לתת טעם בתערובתו. וסיימה הגמרא: \"והלכתא אין בגידין בנותן טעם\". אבל בשמנונית של הגיד יש נותן טעם ואוסר תערובתו כל עוד טעמו מורגש (רש\"י, רי\"ף, רמב\"ם ועוד, שו\"ע יו\"ד סה, ט; ושלא כתוס' צז, א, 'שאני').
לר' יהודה גיד הנשה מותר בהנאה, ולר' שמעון אסור בהנאה (פסחים כב, א). מקובל שבמחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון הלכה כר' יהודה (עירובין מו, ב), וכן פסקו רוב הראשונים והאחרונים, והרמב\"ם (מאכ\"א ח, טו) ושו\"ע סה, י. אמנם יש שהחמירו, אבל התירו למכור לגוי את הירך כולו, מפני שאין הגוי מוסיף תשלום על הגיד שאין בו טעם (תוס' חולין צט, ב, סמ\"ג). גם בזוהר מובא להחמיר (מאמר ר' ייסא סבא ח\"א קע, ב), וכ\"כ כמה אחרונים שנכון לכתחילה. אמנם גם למחמירים מותר לתפור בו ספר תורה, כי מצוות לאו ליהנות נתנו (דרכי תשובה סה, פג, בשם שו\"ת מעשה אברהם יו\"ד כז)." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / יסוד האיסור במאבקו של יעקב אבינו", + "יסוד טעם איסור גיד הנשה מבואר בתורה (בראשית לב, כג-לג). לאחר שיעקב אבינו ניצל מחותנו, לבן הארמי, שביקש להורגו, והחל להתכונן למפגש עם עשיו אחיו שאף הוא ביקש להורגו. \"וַיָּקָם בַּלַּיְלָה הוּא וַיִּקַּח אֶת שְׁתֵּי נָשָׁיו וְאֶת שְׁתֵּי שִׁפְחֹתָיו וְאֶת אַחַד עָשָׂר יְלָדָיו וַיַּעֲבֹר אֵת מַעֲבַר יַבֹּק. וַיִּקָּחֵם וַיַּעֲבִרֵם אֶת הַנָּחַל וַיַּעֲבֵר אֶת אֲשֶׁר לוֹ\". אמרו חכמים (חולין צא, א) שחזר ועבר את הנהר כדי להביא פכים קטנים שנשכחו שם, מפני שהצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. \"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ, וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ, וַתֵּקַע כַּף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. וַיֹּאמֶר: שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר, וַיֹּאמֶר: לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ כִּי אִם בֵּרַכְתָּנִי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו: מַה שְּׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: יַעֲקֹב. וַיֹּאמֶר: לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל, כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל. וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר: הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ, וַיֹּאמֶר: לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי, וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם. וַיִּקְרָא יַעֲקֹב שֵׁם הַמָּקוֹם פְּנִיאֵל כִּי רָאִיתִי אֱלֹהִים פָּנִים אֶל פָּנִים וַתִּנָּצֵל נַפְשִׁי. וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ. עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה\". כלומר, בכך שאיננו אוכלים את גיד הנשה שבו נפצע יעקב אבינו אנו זוכרים את מורשתו, שבמסירות ובגבורה הקים את משפחת ישראל והשיבה לארץ.", + "אף שטעם המצווה קשור למעשה שהיה עם יעקב אבינו, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה בעת שניתנה התורה לישראל על ידי משה רבנו בסיני, ובתורה צורפה המצווה לסיפור המעשה, כדי ללמדנו את טעמה (חולין ק, ב). אמנם כפי הנראה, גם לפני מתן תורה נהגו בני משפחת יעקב שלא לאכול את גיד הנשה, אלא שמנהגם התבסס על תחושה פנימית ולא על מצווה מחייבת (עי' רמב\"ם פהמ\"ש חולין ז, ו; מלכים ט, א, כס\"מ שם)." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / סוד איסור גיד הנשה", + "אמרו חכמים (חולין צא, א; בר\"ר עז, ג) שאותו מלאך שנאבק ביעקב היה שרו של עשיו, ועלה מאבקם עד כיסא הכבוד, מפני שהוא נוגע ביסודות האמונה. שרו של עשיו מבקש שהעולם הזה יתנהג לפי טבעו, ואילו יעקב אבינו מבקש לתקנו על ידי אמונה, ערכים ותורה. וכשראה מלאכו של עשיו שאינו מצליח לגבור על יעקב מפני חוזק אמונתו, הכהו במקום תורפתו, בגיד הַנָּשֶׁה, ואע\"פ כן יעקב התחזק נגדו ולא שחררו עד אשר הודה לו וברכו.", + "דרך גיד הַנָּשֶׁה עוברים העצבים המרכזיים שברגל, ומבחינה רוחנית הוא המחבר את הראש והלב שמבטאים את המחשבות והרגשות – אל הרגליים שמבטאות את המעשים. הפגיעה בגיד הַנָּשֶׁה ביטאה את טענתו של עשיו: אמנם הדיבורים על אמונה וערכים – גבוהים ויפים, אבל בפועל אין אפשרות להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש, כי בעולם הזה החטאים תמיד גוברים על הערכים והאידיאלים. לא זו בלבד, אלא שבניסיון להנהיג את העולם על פי ערכי הקודש יש משום חילול הקודש, כי הקודש נועד לשמיים, ולכן הצדיקים שמנסים ללכת בדרכי ה' בעולם הזה נופלים בחטאים. נָּשֶׁה לשון חולשה, שכחה ושינוי, שתוך המעבר אל הרגליים ועולם המעשה, הרעיונות הטובים נחלשים ונשכחים, ואף משתנים לרעה, שכן גיד הנשה עובר סמוך למקום התאווה.", + "אמרו חכמים (חולין צא, א), שסיבת חזרתו של יעקב אבינו בחשכת הלילה אל מעבר לנהר היתה כדי להביא פכים קטנים שנשכחו, ואז המלאך תקף אותו. פכים קטנים אלו רומזים לחלשים ולחוטאים שבישראל, שגם עליהם לא רצה יעקב אבינו לוותר, מפני שבלעדיהם כנסת ישראל חסרה ולא תוכל לתקן את העולם. כי חולשתם אינה מפני רוע לבבם, אלא מפני שתפקידם קשה מאוד, לגלות את הקדושה בתוככי המציאות המעשית והחומרנית, ולעיתים עד שהם מצליחים לתקן את כל הנטיות החומריות, תאוות העולם מתגברות עליהם ומחטיאות אותם. המקום המכוון ביותר לפגיעה בנפשות אלו בגוף יעקב אביהם של ישראל הוא גיד הנשה, שקרוב למקום התאווה, והפגיעה בו יוצרת ניתוק בין המחשבות והרגשות העליונים לעולם המעשה על כל תאוותיו. זהו שאמרו חכמים, שבהכאה שהיכה מלאכו של עשיו את יעקב אבינו, היכה באנשי המעשה שמחזיקים את אנשי התורה, שיחלשו וישכחו את השותפות שלהם בקיום התורה ולא יחזיקו תלמידי חכמים (זוהר ח\"א קעא, א).", + "רמז נוסף יש בגיד הנשה, שלמרות חשיבותו העצומה, שדרכו עוברים העצבים לרגליים, אין לו טעם, וכדוגמת האנשים שעוסקים בעולם המעשה, שפעמים רבות בתחילת רצונם ללמוד תורה ולקיים את המצוות, אינם זוכים להרגשה טובה, כי העולם הזה על כל תאוותיו מסתיר את האור שבתורה ומפריע לגילוי העונג והשמחה שבמצוות. כאותה ערבה שבארבעת המינים שאין לה טעם ואין לה ריח, אבל היא חייבת להיות בארבעת המינים, וכל ��תיקון תלוי בה (פנה\"ל סוכות ד, ב-ג). וכיוון שלעיתים אין לאנשי המעשה הנאה בעת עשיית המצווה, רבים מהם נוטים לחטוא. אולם בסוף זרחה ליעקב אבינו השמש וגבר על המלאך, וכפי שלבסוף רשעי ישראל יתוקנו, וערכי הקודש יתגלו בעולם המעשה, וכל התאוות יתוקנו ויתהפכו לטוב, ואף הערבה וכל עצי הסרק שבארץ ישראל יתנו פירות (כתובות קיב, ב). אלא שכדי שלא ניגרר אחר החולשות והחטאים, נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה, שייעודו מקודש – חיבור הערכים העליונים לעולם המעשה, ואכילתו מבטאת את שכחת הרעיון ונפילתו.", + "אמרו חכמים (בר\"ר עז, ג), שהפגיעה בגיד הנשה פגעה \"בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו (מיעקב אבינו)\". מפני שבלא אנשי המעשה המחוברים אליהם בשלימות, אין הצדיקים יכולים להגשים את הרעיונות שלהם במציאות, ואין הנביאים יכולים לבטא באופן יציב ומדויק את רעיונות נבואתם. בעקבות זאת גברו החטאים וגרמו להריגתם של הצדיקים עם שאר בני העם בימי השמד והאימה, כשהחושך כיסה את הארץ. ואע\"פ כן, עמד יעקב אבינו בגבורה כנגד שרו של עשיו עד עלות השחר, וכשהחל האור להאיר, התברר למלאך שיעקב אבינו צודק, ונאלץ להודות לו ולברכו. ומעשה אבות סימן לבנים, שיעמדו בגבורה כנגד כל הקמים עליהם לכלותם, עד שיזרח אור גאולתם, וכל המקטרגים יבקשו לברכם ומלכות הרשעה כעשן תכלה. ואז הגיד שנשה וזז ממקומו, יחזור למקומו, ויושלם הקשר שבין עולם הרוח ועולם המעשה.5בחינוך ג', מצווה זו רומזת לצרות הגלות שסובלים ישראל מיד העמים ובני עשיו, ואע\"פ כן יהיו בטוחים שיחזיקו מעמד ותזרח להם השמש וייגאלו. בזוהר ח\"א קעא, א, מבואר שפגיעת המלאך היתה בתמכי רבנן, ועל ידי כך נחלש כוח התורה, לפי שלא היה להם ללומדי תורה על מה לסמוך, שהרגליים סומכות הראש. וכן אמרו בחולין בפרק 'גיד הנשה' צב, א, ששלחו מארץ ישראל לבבל, שיבקשו רחמים \"איתכליא (פירות היינו ת\"ח) על עליא (העלים היינו עמי הארץ), דאילמלא עליא לא מתקיימן איתכליא\". וכן ביאר ר' צדוק מלובלין בקומץ המנחה ב, פ.
עוד אמרו חכמים (בר\"ר עז, ג) שהפגיעה בגיד הנשה פגעה \"בצדיקים ובצדיקות, בנביאים ובנביאות, שהן עתידים לעמוד ממנו\". ובזוהר ח\"א קעא, א, שפגע בנביאים שאינם יכולים לקבל נבואתם בעמידה אלא בנפילה (זולת משה רבנו), וזה מבטא חולשה בביטוי השלם, המדויק והמעשי של הנבואה. עוד מובא שם במדרש הנעלם, ששס\"ה גידים כנגד שס\"ה ימים, ואיסור גיד הנשה כנגד יום תשעה באב. כיוצא בזה מבואר בספר העקדה שגיד הנשה \"נוטה לחטא ושמץ טומאה\". והמלבי\"ם כתב שבגיד \"זה צרורה התאווה והחומריות\". וב'אור החיים': \"גיד זה אין בו טעם והוא סימן לבחינת הקליפה כי אין בה טעם כיון שנעקרה קדושה ממנו\".
יש אומרים שטעם המצווה להזכיר לישראל שלא נהגו בני יעקב כראוי שלא באו עם אביהם ולכן הסתכן, והמצווה תזכיר לסייע להורים וללוות אנשים שהולכים במקום סכנה (ריב\"א, רא\"ש, דעת זקנים מבעלי התוס', חזקוני). ויש אומרים שהמצווה אות וסימן לגבורתו של יעקב אבינו (רשב\"ם, ר' יוסף בכור שור)." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / סדר הניקור", + "ניקור הבשר' הוא מלאכת ניקוי בשר הבהמה מהחֵלֶב ומגיד הנשה. כדי ללמוד תחום הלכתי חשוב זה, שבו תלויה כשרות הבשר, צריך להכיר היטב את איבריה הפנימיים של הבהמה, לראות בפועל מהם החלבים האסורים ומהו גיד הנשה והסתעפויותיו ושומנו האסורים, וללמוד ממנקר מנוסה כיצד חותכים את איברי הבהמה ובשרה כדי להוציא את החלקים האסורים. וכפי שכתב הרמ\"א לעניין ניקור חלבים וגיד הנשה (סד, ז; סה, ח): \"ואין ללמוד סדר הניקור, (אלא) רק במראית עין מן המומחה הבקיא בניקורו\".", + "כיוון שהלכות ניקור נלמדות במסורת, יציבות העברתן מדור לדור נפגעה מאוד בטלטולי הגלויות, וככל שארכה הגלות ורבו המקרים שקהילות נחרבו והעברת מסורתן נפגעה, התעוררו בהלכות ניקור יותר ספקות, וכדי לצאת מהספק, נצרכו ישראל קדושים להחמיר יותר ויותר. כך מצינו שכבר בראשית תקופת הראשונים, מפני הספקות נטו להחמיר מעבר לחובת ההלכה, וכדברי רבי יעקב בן הרא\"ש (חי לפני כ-700 שנה), שהעתיק בספרו 'ארבעה טורים' (יו\"ד סה), את סדר הלכות הניקור שכתב רבי יצחק בעל העיטור (לפני כ-850 שנה), ובסוף דבריו העיר: \"זה החכם החמיר, והמחמיר תבא עליו ברכה\". וביאר רבי יוסף קארו בפירושו 'בית יוסף': \"מפני כמה מקומות שהצריך לנקר ולהוציא, ואין להם יסוד ושורש כמו שביארתי כל אחד במקומו…\"", + "ועדיין היו כל ישראל שוחטים ויודעים להוציא את החלבים וגיד הנשה וחוטי הדם, ופעמים רבות נשים היו אחראיות על ניקור הבשר והכשרתו מדם. וכפי שכתב רבנו ירוחם (תוא\"ו טו, ה, יד, לפני כ-700), שמוסכם על כל הפוסקים שנשים נאמנות על ניקור הבשר כמו שנאמנות על השחיטה. ויש ראשונים ומהם ר' אברהם בן נתן (חי לפני כ-800 שנה), שאף ביקרו בספריהם את מנהג הנשים שנוטות להחמיר יתר על המידה ומסירות שומנים מותרים מחשש חֵלֶב. מנגד, בספר האגור (נתחבר לפני כ-600 שנה), כתב על שומן מסוים באזור המותניים שצריך להסירו, אולם רבים אינם מקפידים להסירו \"זולת קצת נשים כשרות שמנקרות גם החֵלֶב שתחת הקרום ההוא ויישר כחן\" (ב\"י סד, ז; סד, יב, ב).", + "ככל שארכה הגלות, קהילות נוספות נחרבו, ועד שהשתקמו והקימו קהילות חדשות, התעוררו במסורת הניקור ספקות נוספים, והוצרכו להחמיר יותר, וכבר נדרשה מומחיות רבה למלאכת הניקור. וכפי שכתב רבי שלמה לוריא (יש\"ש חולין א, ב, לפני כ-450 שנה), שאמנם בימי הראשונים סמכו במלאכת הניקור על כל אדם כשר, אולם עתה אין סומכים, כי \"בימי הקדמונים לא החמירו כל כך בניקורם כמו עתה, כי מדין התלמוד אין הניקור קשה כל כך, רק שהוסיפו עליו אחר כן, כמו שהחמיר בעל העיטור בסדר הניקור, ובארץ אשכנז החמירו יותר ויותר בעניין חטיטת הקנוקנות וקליפת הבשר מהחֵלֶב וכמה ורידים מדם\". והמשיך לבאר שאמנם רוב החומרות מדברי חכמים, ובהן אפשר לסמוך גם על מי שאינו מלומד, אולם בהלכות אלו הדינים מורכבים, והציבור אינו יודע מה אסור מדברי חכמים ומה מהתורה, מה משום חֵלֶב ומה משום גיד הנשה או קנוקנות ומה משום דם, ולכן אפשר לסמוך רק על מנקר שידוע \"שהוא איש ירא אלוקים, ובקי במלאכת הניקור\".6בחולין ט, א, למדנו שאסור לאכול משחיטתו של מי שאינו יודע הלכות שחיטה, אבל לא אמרו זאת על ניקור ומליחה. אמנם למדנו (חולין צג, ב) שטבח שנמצא אחריו חֵלֶב כשֹעורה מעבירים אותו, ואם היה כזית אף הענישוהו במלקות. כנראה שלא בדקו מראש את הטבחים, מפני שכל זמן שדובר על החלבים האסורים מהתורה, ניתן היה לבדוק אם נוקרו, היינו אם נותר חֵלֶב. ואמנם הוסיפו חכמים עוד סייגים, כפי שאמרו חכמים (חולין צג, א) שצריך להוציא חוטים וקרומים מחמישה מקומות, שלושה משום חֵלֶב – בטחול, בכסלים ובכליות, ושני חוטים משום דם – בכתף ובלחי, ושני קרומים משום דם – בביצי הזכר ובמוח (להלן כב, ד). אולם עדיין היה אפשר לסמוך על רוב הציבור, גברים ונשים, שידעו לנקרם כהלכה, ואף לראות בבשר אם נוקר כהלכה. וכך נמשך הדבר גם כשהוסיפו עוד חומרות בימי הגאונים והראשונים. אולם בימי האחרונים, כשגברו החששות והחמירו בעוד הסתעפויות שומניות שליד החֵלֶב וקנוקנות גיד הנשה, כבר לא יכלו לסמוך על כלל הציבור, וכבר היה קשה מאוד לבדוק אחר המנקר אם ניקר כהלכה, כי על פי החומרות הנהוגות, לאחר הניקור – הבשר כבר חתוך מדי ולא ניתן לשחזר את מיקום השומנים האסורים והמותרים. לפיכך הוצרכו לקבוע שרק מי שידוע כירא שמיים ובקי במלאכתו יעסוק בניקור (ראו עוד ב'מסורת הניקור' עמ' רנד-רנח).
בנוסף להסבר העיקרי שכתבתי אודות טלטולי הגלויות, כתב השל\"ה הסבר כללי ופנימי לתוספת החומרות (בית חכמה תליתאה): \"הנה אנחנו רואים בכל דור ודור החומרות מתפשטות. בימי משה רבינו ע\"ה לא נאסר רק מה שקיבלו בהדיא בסיני, אמנם הוסיף איזה תקנות, לאיזה צורך שראה, וכן אח\"כ הנביאים והתנאים בכל דור ודור ודורשיו. והעניין, ביותר שיש התפשטות זוהמת הנחש, צריך ביותר לגדרים, ופורץ גדר ישכנו נחש. והקב\"ה צווה שס\"ה לא תעשה שלא לעורר זוהמת הנחש, ובהתפשט זוהמת הדור, צריך להתפשטות יותר איסורים, ואילו היה כן בזמן מתן תורה, היה כתוב כן בתורה. אבל זה נכלל במה שאסרה התורה, כי הכל עניין אחד. ולכן צווה השם יתברך עשו משמרת למשמרתי (מו\"ק ה, א), כלומר, הכל לפי העניין. ממילא בכל דור ודור, כשראוי להוסיף חומרות, אז הכל הוא מדאורייתא, כי מאחר שמתפשטת זוהמת הנחש, ויוצאת יותר מכוח אל הפועל, הנה הקב\"ה ברא יצר הרע, ברא תבלין (קדושין ל, ב). כי אז צריכים אנחנו להתעוררות עליון, להמשיך האיסורין מכח אל הפועל, עד לעתיד נתדבק במקור העליון. ודי בזה למשכיל ולמבין\". ואם נצרף דבריו להסבר העיקרי שכתבתי למעלה, הרי שככל שארכה הגלות ורבו הניסיונות, נצרכנו ליותר סייגים. (ובפרט באיסור גיד הנשה המבטא את הקושי בהתמודדות עם תאוות עולם המעשה כפי שהתבאר לעיל הלכה ו).
אמנם התגברות זוהמת הנחש אינה התהליך העיקרי, אלא העיקר הוא בירור הניצוצות של הטוב מהרע, וכנגד כל גילוי טוב מתעוררת זוהמת הנחש, שכדי להימנע מפגיעתה נוספו סייגים. וכשיבנה המקדש נחזור לדין היסודי בלא חומרות נוספות, כמבואר בסוף הלכה ט. נשלים בדברי מרן הרב קוק (שמונה קבצים ו, קכד): \"ובנגיעת שרו של עשו בכף ירך יש פגימה של טומאה, שמפני זה סובלים ישראל הגלויות. אבל זה גרם להכרח של חומרות יתירות, וחֲדָשִׁים גַּם יְשָׁנִם… צָפַנְתִּי לָךְ. והחומרות הן נטיות מדרך האמצעי, כצולע ההולך בנטייה, והן הן יוסיפו עטרות חדשות, מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד… אלמלא פגימת הכף דיעקב לא היה יכול עשו להתקן… אבל על ידי פגימת הירך… נתמעט האור, וכח החיים העליונים נעשה שופע בהפסקות, שאפשר גם לכלי קטן… לקבל משם…\"" + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / מנהגי החלק האחורי", + "מפני הקושי שבמלאכת הניקור, בקהילות רבות בדורות האחרונים, העדיפו למכור לנוכרי את החלק האחורי של הבהמות, שבו נמצאים כמעט כל החלבים האסורים וגיד הנשה והסתעפויותיו. הראשון שהזכיר מנהג זה (לפני כ-500 שנה), היה הרדב\"ז (א, קסב), שכתב שכך נהגו במצרים, \"ומנהג יפה הוא שאין הכל בקיאים בניקור\". וכן כתב השל\"ה שראוי לנהוג, וכן נהגו בקהילות רבות באירופה. אמנם לא קבעו זאת כמנהג מחייב, ולכן כשלא נמצאו מספיק נוכרים שיקנו את בשר האחוריים, חזרו לנקר את החלק האחורי ולאכול את בשרו.", + "הוויתור על החלק האחורי הוא משמעותי, שכן כמחצית מבשר הבהמה נמצא בו, וגם יש בו בשר שנחשב מובחר במיוחד. אמנם ההפסד לא כל כך גדול, מפני שככל שמחמירים בניקור החלבים וגיד הנשה, איכותו של הבשר שסביבם נפגעת יותר, כי צריך לחותכו ליותר חתיכות, ושטחים גדולים יותר שלו נחשפים לאוויר, וצריך להשרותם במים לצורך הכשרת הבשר ומליחתו. והמים פוגמים מאוד באיכות הבשר ובמראהו. בנוסף לכך, גם הטורח שבניקורו רב מאוד. ניקור רגל אחורית אחת, בעיקר מגיד הנשה והסתעפויותיו אורך כשעה עד שעתיים, ואחר כך הבשר נשאר חתוך כל כך עד שהוא ראוי בעיקר לבשר טחון.", + "ויש שנוהגים למכור את רוב חלקי הבשר האחורי לנוכרים, ולנקר את חלקי הבשר המשובחים יותר (פילה וסינטה), שהניקור בהם קל יחסית ומשתלם.7בדרך כלל בקהילות העירוניות נהגו שלא לנקר בשר אחוריים, מפני הטורח הגדול שבניקורו, ובמיוחד כאשר היו צריכים לנקר בהמות רבות לפני החגים. וכ\"כ חת\"ס יו\"ד סח, שאין מנקרים אחוריים מפני הטורח. ולר\"ש קלוגר בהאלף לך שלמה יו\"ד קכ, אין לנקר אחורי עגלים קטנים, מפני הקושי להוציא החוטים הקטנים של חֵלֶב וקנוקנות גיד הנשה. אמנם כאשר הקהילות גדלו מאוד עד שלא נמצאו מספיק נוכרים לקניית כל בשר האחוריים, כמו בקהילות וורשא, וילנא וביאליסטוק, חזרו לנקר את החלק האחורי, שכן המנהג שלא לנקרו נועד לתוספת זהירות אבל לא נקבע כאיסור (אג\"מ יו\"ד ב, מב; ושלא כזקן אהרן יו\"ד ב, לז, שטען שהוא נחשב כנדר שאין לבטלו).
יוצאי ספרד ועדות המזרח נהגו בדרך כלל לנקר בשר החלק האחורי. וכפי הנראה במצרים היתה קהילה עירונית גדולה במיוחד ולא יכלו להתמודד עם הטורח שבניקור, ולכן נהגו להחמיר שלא לנקר אחוריים, כפי שהעיד הרדב\"ז, אבל רוב הקהילות היו קטנות, ונהגו לנקר. מסתבר שגם מסורת הניקור בקהילות אלו היתה יציבה, כי נדדו פחות. אולם בירושלים שבה התקבצו עולים מצפון אפריקה, טורקיה וארצות המזרח, הצטרפו מנהגי חומרה שונים, עד שכבר לפני כמאתיים שנה, נהגו הספרדים שלא לנקר חלק אחורי, ובהמשך חזרו לנקרו בבהמה גסה, מפני שלא נמצאו להם קונים, אבל בבהמה דקה המשיכו להחמיר (כה\"ח סד, כב). והיו חסידים שגם במקום שנהגו לנקר חלק אחורי לא אכלו ממנו, וכפי שנהג האר\"י הקדוש שלא הסכים לאכול אצל רבי יוסף קארו בשר אחוריים שמא לא ניקרו אותו כראוי ('מזון כשר מן החי' עמ' 414). ככל שעברו השנים, רבים יותר נהגו להחמיר, וכפי שהעיד הרב משה הכהן דריהם (מג'רבה, השיב משה יו\"ד יב, נפטר תשכו). ראו 'מזון כשר מן החי' עמ' 393-4; 'ניקור המבואר' עמ' רלז-רמט. ראוי לציין, שכיום התברר שצומחת תועלת בריאותית מההחמרות שבהסרת שומנים רבים, שכן בתקופת השפע שבה אנו חיים, שומני הבשר נחשבים למאכלים לא בריאים שאכילתם מעלה את הסיכון לחלות במחלות כלי הדם וסרטן." + ], + [ + "חֵלֶב וגיד הנשה וניקור / סדר הניקור הירושלמי", + "בעקבות המפגש בירושלים של עולי אשכנז עם מסורות הספרדים מהמערב ובני עדות המזרח, לפני כמאה וחמישים שנה ייסדו רבני האשכנזים בירושלים את 'סדר הניקור הירושלמי' על פי כל חומרות יוצאי ספרד וארצות המזרח ואשכנז כאחד, כאשר מדרך הטבע רוב החומרות הגיעו מקהילות יוצאי אשכנז שעברו חורבנות ונדודים רבים יותר. וכיוון שמנהגי כל העדות נכללו בו, מירושלים יצאה הוראה, עד שבמשך הזמן מסורת 'הניקור הירושלמי' נעשתה מקובלת בכל הארץ והתפוצות. בניקור זה מאבדים ממשקל הבשר האחורי כ-13%-25%. ועדיין יש קהילות, כדוגמת עולי תימן ומרוקו, שבהן ממשיכים לנקר כמסורת אבותיהם בלא לחשוש לחומרות שאר העדות. בשיטות אלו מאבדים כ-5%-10% ממשקל הבשר האחורי, והרוצה לסמוך עליהם רשאי, אולם בהכשר שמיועד לציבור הרחב נוהגים לחשוש לכל המסורות כפי 'הניקור הירושלמי'.8. הניקור הירושלמי התייסד על ידי הרב מאיר אויערבאך, הרב שמואל סלנט והרב יהושע ליב דיסקין, תוך שהם משלבים חומרות מנהגי הניקור הספרדי והניקור האשכנזי שמקורותיו בגרמניה ובליטא, כשרוב החומרות מאשכנז. בימי הקמת המדינה היו מנקרים מקהילות חסידיות שביקשו להוסיף חומרות מסוימות שנהגו בקהילותיהם ביחס לניקור האליה והפרדת הכסלים ועוד. אולם רבני ירושלים השיבו וקיימו את מנהג הניקור הירושלמי. במשך שנים בקהילות שונות בצפון אמריקה נהגו להקל על פי מנהגי קהילות חסידיות מסביבות הונגריה שלפני השואה, אולם בעקבות ויכוחים וערעורים על מנהגם, גם הם קבלו על עצמם להחמיר כמסורת הניקור הירושלמי ('מזון כשר מן החי' עמ' 413, ושם בחלק חמישי פרקים ד-ה).", + "אמנם כשיבנה בית המקדש במהרה בימינו, יהיה צורך להכריע בכל הספקות כדי להגדיר במדויק מהם החלבים וגיד הנשה, שכן בקרבנות שלמים, חטאת, אשם ופסח – מצווה להקריב את החלבים בלבד על המזבח, ואת שאר הבשר מצווה לאכול, ואין להחמיר בשומנים שמעיקר הדין מותרים. ושוב תצא תורה מירושלים, כאשר יכריעו בבית הדין הגדול בכל הספקות." + ] + ], + [ + [ + "דם והכשרת הבשר / איסור דם", + "יחד עם ההיתר לאכול בשר שלא במסגרת קרבן, נאסר עלינו לאכול את הדם, שנאמר (דברים יב, כ-כג): \"כִּי יַרְחִיב ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר… וְזָבַחְתָּ (תשחט) מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ, וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ… רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר…\" כלומר, לדם יש ייעוד מיוחד, לקיים את נפשו של בעל החיים, ולכן אף שהתורה התירה לנו לאכול בשר, לא התירה לאכול את הדם.", + "ישנם שני סוגים של דם: 'דם הנפש' ושאר הדם. 'דם הנפש' הוא הדם המקלח בחזקה לאחר השחיטה שהנשמה יוצאת בו, שהאוכלו במזיד חייב כרת, ואילו האוכל משאר הדם חייב מלקות (כריתות כ, ב; שו\"ע יו\"ד סז, א). ב'דם הנפש' בולטת יותר החיות של בעלי החיים, ולכן כאשר מקריבים קרבן – ממנו מזים על המזבח כדי לכפר על הנפש. נמצא שהאוכלו פוגע גם בכבוד שמיים, שהוא אוכל את הדם שהיה ראוי להזות על גבי המזבח. שנאמר בפרשה העוסקת בקרבנות (ויקרא יז, י-יא): \"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם, וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ. כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא, וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר\".", + "כיוון שהדם נועד לקיים את נפשם של בעלי החיים ולא לצורכי אכילת האדם, כתבו הראשונים שהאוכל דם עלול לסגל בנפשו מידות בהמיות ומידת האכזריות (רמב\"ן, חינוך קמ\"ח).1איסור דם חל גם על המינים הטמאים וגם על המינים הטהורים שבשרם אסור משום נבילה או טריפה, והאוכל את דמם עובר בשני איסורים. האחד – האיסור הכללי החל עליהם, והשני – איסור דם. כפי שיבואר בהלכה הבאה, על המינים הפחות מפותחים, כמו דגים וחגבים, אין איסור דם, ואם הם דגים וחגבים טמאים, האוכל את דמם עובר באיסור אחד של אכילת מינים טמאים (כריתות כא, א).
איסור 'דם הנפש' דומה לאיסור חֵלֶב, ששניהם ראויים למזבח, ועונש שניהם כרת (לעיל כא, א, 1). אולם הבדל יש בין דם לחֵלֶב, שהחֵלֶב אסור רק במיני בהמה שכשרים לקרבן, ולא במיני חיה טהורים כגון צבי ואיל שכשרים לאכילה ופסולים לקרבן. כמו כן אין איסור חֵלֶב במינים טמאים שאסורים באכילה. אולם לגבי איסור דם, יסודו בכך שהוא נועד לקיים את הנפש, וממילא אסור לאכול דם של כל בעלי החיים, גם הטמאים (משנה חולין קיז, א; שו\"ע יו\"ד סו, א). ומאחר שכן, האוכל את 'דם הנפש' שלהם, שבו נשמתם יוצאת, חייב כרת.
מבואר בגמרא כריתות ד, ב, ששלוש פעמים בתורה נאמר שעל דם שהנשמה יוצאת ממנו נענשים בכרת: א) ויקרא ז, כז: \"כָּל נֶפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל כָּל דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ\". ב) שם יז, י: \"וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יֹאכַל כָּל דָּם וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ\". ג) שם יז, יד: \"כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ הִוא כָּל אֹכְלָיו יִכָּרֵת\". אחד לדם של קרבן, שני לדם של חולין, שלישי לדם חיה ועוף, שלמרות שכיסו אותו בעפר כמצוות התורה, עונש אכילתו כרת. עוד חמש פעמים נאמר שאסור לאכול דם: א) ויקרא ג, יז: \"חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם כָּל חֵלֶב וְכָל דָּם לֹא תֹאכֵלוּ\". ב) שם ז, כו: \"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה\". ג) שם יז, יד: \"כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא, וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דַּם כָּל בָּשָׂר לֹא תֹאכֵלוּ\". ד) דברים יב, טז: \"רַק הַדָּם לֹא תֹאכֵלוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם\". ה) שם יב, כג-כד: \"רַק חֲזַק לְבִלְתִּי אֲכֹל הַדָּם, כִּי הַדָּם הוּא הַנָּפֶשׁ וְלֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר. לֹא תֹּאכְלֶנּוּ עַל הָאָרֶץ תִּשְׁפְּכֶנּוּ כַּמָּיִם\". שלוש מהם כאזהרה לשלושת סוגי דם שהנשמה יוצאת בו שעונשם כרת. הרביעית לדם איברים, היינו דם שהיה בלוע באיברים ויצא מהם. החמישית ל'דם התמצית', הדם שיצא ממקום השחיטה אחר שהנשמה כבר יצאה. ראוי להוסיף, שאחת המשמעויות לאזהרת התורה להתחזק לבלתי אכול הדם, שצריך לטרוח על הכשרת הבשר כדי להוציא ממנו את הדם (רשב\"ם, ר' יוסף בכור שור)." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / גדרי איסור דם", + "איסור דם חל על המינים המפותחים: בהמה, חיה ועוף, שנאמר (ויקרא ז, כו) \"וְכָל דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה\", חיה בכלל בהמה (כריתות כא, ב). אולם על המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים – אין איסור דם. כלומר, איסור דם חל על המינים שצריכים שחיטה, ולא על המינים שאינם צריכים שחיטה. כפי שלמדנו (לעיל יח, יא), אחד הטעמים למצוות השחיטה, למעט בצערם של המינים שאוכלים את בשרם, והמצווה חלה על המינים שמערכת המוח והעצבים שלהם מפותחת יותר, ולכן גם חשים יותר צער. אבל המינים הפחות מפותחים, כגון דגים וחגבים, חשים פחות צער, ולכן אין חובה לשוחטם ואין איסור לאכול את דמם.", + "הדם שבלוע בבשר כדרך טבעו – מותר באכילה. לפיכך, מותר לאכול חתיכת בשר חי. אמנם כיוון שבעת חיתוך הבשר עלול לבצבץ דם על מקום החתך, צריך לשטוף את מקום החתך ורק לאחר מכן מותר לאוכלו חי בלא הכשרה נוספת (שו\"ע יו\"ד סז, א-ב).2. מבואר בחולין טו, ב, ושבת קכח, א, שבשר חי מותר באכילה בלא מליחה. וכן דעת רוב ככל הראשונים, ומהם תוס', רא\"ש, רשב\"א ור\"ן. אולם לרמב\"ם (מאכ\"א ו, יב), אסור לאכול חתיכת בשר חיה בלא מליחה. וביארו שלדעתו רק בליעת בשר חי מותרת, אבל כשאוכלים אותו, בעת לעיסתו הדם פורש מהבשר והופך לאסור (ערוה\"ש סז, ט; יד יהודה, ארוך ה). בכל אופן מוסכם על הכל, שאסור לטחון בשר חי ולאוכלו, שכן הדם שבו פורש מתוך הבשר. וגם מליחה לא תועיל לו, שכן צריך למלוח כל פירור מכל צדדיו. הדרך היחידה להכשיר בשר שנטחן – על ידי צלייה (יבי\"א ה, יו\"ד ה).", + "כאשר מבשלים בשר שלא הוכשר – כולו נאסר מחמת הדם שיוצא ממנו בעת הבישול וחוזר להיבלע בו. ואם בישלו חתיכה זו בתוך תבשיל, כיוון שאין בידינו יכולת לשער כמה דם יש בה, מחמירים להחשיב את כולה כדם, וכל שאין בתבשיל פי שישים כנגדה, כל התבשיל אסור (שו\"ע יו\"ד סט, יא).3. ישנה מחלוקת עקרונית מה הדין במקרה שהדם זב בתוך הבשר ולא פרש החוצה. לתוס' (חולין יד, א, 'ונסבין'), רא\"ש, רא\"ה, ר\"ן ושו\"ע סט, יא, אין בו איסור. ולרשב\"א, רבנו פרץ ורמ\"א, למרות שהדם לא פרש מהבשר, כיוון שלאחר השחיטה זז מקומו ונע בתוך הבשר – הדם והבשר שעמו נאסרים, והראיה מבהמה שמפרקתה נשברה לאחר השחיטה, שאסור לאכול את בשרה חי (חולין קיג, א), מפני שהדם שהתעורר לצאת ממנה בעקבות השחיטה חוזר לאחריו. והמקילים סוברים, שבשבירת המפרקת נוצר ריבוי דם מיוחד, כמו במכה שנצררה, ולכן הדם והבשר נאסרים. (ראו להלן הערה 9).", + "לפיכך, צריך להכשיר את הבשר לפני בישולו. אמנם לדעת רובם המכריע של הראשונים והאחרונים, הכשרת הבשר נועדה למנוע איסור חכמים, שכן דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים בלבד, מפני שהשתנה מטבעו ואינו כשר להזאה על גבי המזבח.4לדעת רובם המכריע של הראשונים, דם שהתבשל או שנמלח אסור מדברי חכמים, וכ\"כ תוס', תרומה, יראים, רוקח, ראב\"ן, או\"ז, רשב\"א, רא\"ש, רא\"ה, מרדכי, רבנו ירוחם, ריטב\"א ור\"ן. וכ\"כ ב\"י ורמ\"א בד\"מ סט, יט. וכן באחרונים: ש\"ך ע, מט; ט\"ז, פר\"ח סט, א, ר' דוד פרדו, נו\"ב, בית יהודה, ערוה\"ש סז, ה-ו. מנגד, לדעת רש\"י, עיטור, רבנו יהונתן מלוניל ורמב\"ם, דם שבישלו אסור מהתורה. וכ\"כ כנפי יונה, ערך השולחן, חת\"ס. הרי שלכאורה לדעתם המליחה והצלייה נועדו למנוע איסור תורה. אמנם בנקודות הכסף פז, ה, כתב, שגם לדעתם, רק דם בעין, כגון שכנוס בכלי, שבושל או שנמלח, אסור מהתורה. אבל הדם שהיה בלוע כדרך טבעו באיברים, ויצא מהבשר על ידי בישול או מליחה, אין בו איסור תורה. וממילא יוצא שגם לשיטתם המליחה והצלייה נועדה למנוע איסור חכמים. וכ\"כ שו\"ת רי\"ם מגור יו\"ד ז; ומהרש\"ם ג, שכ." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / דרכי הכשרת הבשר מדם", + "ארבעה דרכים להכשרת הבשר מהדם שבו: א) מליחה, ב) צלייה, ג) חליטה ברותחים, ד) חליטה בחומץ יין.", + "המליחה והצלייה נועדו להוציא את הדם מהבשר. המליחה, על ידי המלח ששואב את הדם מהבשר. כמו כן הצלייה שואבת את הנוזלים והדם מהבשר ושורפת אותם. ואמנם גם לאחר השלמת המליחה או הצלייה עוד נותר בבשר נוזל אדום, אולם על פי ההלכה אין בו איסור והוא אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר). יתר על כן, גם אם נאמר שהמליחה או הצלייה לא הצליחו להוציא את כל הדם מתוך הבשר, כל זמן שקיימו את המליחה או הצלייה כדין, אין יותר איסור על המוהל האדום שנותר בבשר ומותר לבשלו, שכן לא יתכן שאיסור דם יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציא מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת. בנוסף לכך, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, דם שנמלח או שהתבשל אסור מדברי חכמים בלבד, והם הורו שאחר מליחה או צלייה כדין, אין לחשוש יותר לדם שנותר בבשר, ואם הוא זב החוצה – מותר לאוכלו (ר\"ן).5. לרמב\"ם ורא\"ה, המליחה מוציאה את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, וכדי שהדם שבפנים לא יצא, צריך לחלוט את הבשר ברותחים, ועל ידי כך הדם יוצמת לבשר ולא יפרוש, וממילא לא יהיה בו איסור. אולם לרוב הפוסקים, למרות שהמליחה והצלייה אינם מסוגלים להוציא את כל הנוזלים האדומים שבבשר, אין צריך לחלוט את הבשר. וכן הלכה כמבואר להלן (בהלכה ז, 12). ולכאורה קשה, שגם אחר המליחה עוד נותר דם בבשר. אלא שבאמת קשה להגדיר מהו דם, שכן יש בדם כדוריות אדומות ולבנות, ומן הסתם מתייחסים לאדומות כדם, אבל גם הן אינן במצב קבוע, שכן המליחה והצלייה יכולות לרוקן חלק מהנוזלים שבהן, והשאלה כיצד להגדיר את מה שנותר. אכן לרשב\"א הכשרת הבשר במליחה או בצלייה מוציאה את כל הדם שבו, והנוזלים האדומים שנשארים בתוכו אינם דם אלא מוהל. וכ\"כ התרומה והחינוך. ולדעת רוב הפוסקים שלא כתבו כרשב\"א, צריך לומר שאף אם הרכבו הכימי של המוהל היוצא אחר מליחה וצלייה מהבשר הוא כמו של דם, להלכה אין לו דין דם. מפני שמה שאסרו חכמים לאכול דם מבושל, הכוונה לדם שאפשר להוציא מהבשר על ידי מליחה או צלייה, אבל נוזלים שלא ניתן להוציא במליחה או בצלייה אינם נחשבים מבחינת הלכתית כדם אלא מוהל ו\"חֵמָר בשר'. וכפי שלמדנו בהערה הקודמת, לרובם המכריע של הפוסקים דם שהתבשל עם הבשר אסור מדרבנן בלבד. ואף לדעת הסוברים שדם שבלוע בבשר ובושל אסור מהתורה, לא יתכן שאיסור זה יחול על דם שבני אדם אינם יכולים להוציאו מהבשר, שלא ניתנה תורה למלאכי השרת, לפיכך מוכרחים לומר שעל הנוזלים האדומים שנותרים בבשר אחר המליחה והצלייה לא חל איסור דם, וגם אם הוא יזוב החוצה, אין איסור לאוכלו.", + "לעומת המליחה והצלייה ששואבים את הדם מהבשר, החליטה ברותחים או בחומץ לא נועדה להוציא את הדם מהבשר אלא להצמיתו אל הבשר, עד שהדם שבלוע בבשר לא יוכל יותר לזוז ממקומו אפילו בבישול. וכיוון שאין איסור בדם שבלוע בבשר, מותר לאחר החליטה לבשל את הבשר.", + "אולם הגאונים אסרו להכשיר את הבשר בחליטה, שמא לא יחלטו את הבשר היטב. מפני שהחליטה במים רותחים תלויה בכך שהם יצליחו להצמית את הדם לבשר במכת חום חזקה, אבל אם המים לא יהיו רותחים מספיק, או שלא יכניסו את הבשר בבת אחת לתוך המים, או שהמים הרות��ים יהיו בכמות מעטה לעומת הבשר – לא יהיה בכוחם להצמית את הדם לבשר. וכן לגבי חליטה בחומץ, יש חשש שהחומץ לא יהיה מספיק חזק לכך. עוד יש לחשוש, שמא החומץ יתאדם מעט, וזה סימן שהחליטה לא הצליחה והבשר והחומץ נאסרו, ואולי לא יבחינו בכך (חולין קיא, א; שו\"ע יו\"ד סז, ה; עג, ב). לפיכך, הרוצה לבשל בשר חייב להכשירו תחילה במליחה או בצלייה.6הגאונים כתבו על חליטה ברותחים ובחומץ: \"דהאי אידנא לא בקיאינן בחליטה, וספק איסורא לחומרא… וכן המנהג בכל ישראל\" (רי\"ף חולין לט, ב). כפי הנראה כאשר ישבו ישראל יחד וגודל הכלים ואופן חלוקת הבשר לחתיכות היו ידועים – מסורת החליטה הייתה ברורה. אולם משגלו ממקום למקום, השתנו הכלים וגודל החתיכות, וממילא התעוררו חששות לגבי כמות המים וחומם וגודל נתחי הבשר. וכן לגבי חומץ יין, אבדה המסורת כמה חומץ צריך לאיזה גודל של חתיכת בשר, ואולי יש מקומות שבהם הענבים שונים וחומץ היין חלש, ואולי לא ידעו איזו אדמומית מהווה סימן לאיסור.
בדיעבד, אם כבר חלטו בשר במים רותחים או חומץ ואח\"כ בישלוהו בלא מליחה – הבשר כשר, שכן הגאונים לא התכוונו לאוסרו בדיעבד (רשב\"א, שו\"ע יו\"ד עג, ב, ש\"ך, פר\"ח ועוד רבים). ואמנם יש סוברים שגם בדיעבד בשר שנחלט אסור, שמא לא חלטו אותו כראוי (ב\"ח וחוו\"ד ט; דרכ\"ת סט, של). אולם הלכה כדעת המקילים, שהם הרוב, והמחלוקת בדברי חכמים, שכן דם מבושל אסור מדברי חכמים. לא זו בלבד אלא שכתבו הגאונים, שכאשר אין אפשרות למלוח ולצלות, אפשר לחתוך את הבשר לחתיכות קטנות, ולהטילן אחת אחת למים רותחים שמעלים אדים רבים, תוך השגחה שהמים ימשיכו לרתוח ולהעלות אדים גם לאחר הטלת כל חתיכה. והובאו דבריהם בכנה\"ג ומחז\"ב סט, נא. ובשעת הצורך סומכים עליהם אף לכתחילה, כמבואר להלן בהלכה ט." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / הכנת הבשר למליחה", + "לפני שנפרט את סדר המליחה על שלושת שלביו: הדחה, מליחה והדחה, יש להקדים שהמליחה מועילה להוציא את הדם הבלוע בבשר, אבל אינה מועילה לדם שכנוס וניכר בתוך צינורות הדם הגדולים, כגון אלו שבכתף ובלחי ובלשון, הואיל ודם זה נחשב ככנוס ועומד בכלי. לפיכך, צריך לחותכם לפני המליחה, כדי שהדם שכנוס בהם יוכל לצאת (שו\"ע יו\"ד סה, א). המליחה גם אינה מועילה לצינורות הדם שבקרומי המוח ובביצי הזכר, שצריך להסירם או לפחות לחותכם, כדי שהדם שבהם יוכל לצאת במליחה (חולין צג, א).", + "בשר שנצרר בו דם מחמת מכה עד שהתאדם, צריך לחותכו לפני המליחה, כדי לעשות פתח לדם שיוכל לצאת דרכו. ואם לאחר המליחה הבשר עוד יישאר אדום, אין בזה איסור. כאשר מכשירים את הבשר בצליה, אין צורך לחתוך את הבשר, כי בכוח הצלייה לשאוב את הדם שנצרר בלא חתך (שו\"ע יו\"ד סז, ד, כה\"ח טז).", + "הורו הגאונים שהמליחה מועילה בתנאי שלא יעברו על הבשר שלוש יממות (72 שעות) מעת השחיטה. אבל אם עברו, יש לחשוש שהדם שבבשר התייבש עד שאין בכוח המליחה להוציאו. ורק על ידי צלייה ניתן להכשירו, כי מה שהצלייה לא תוציא – גם לא יצא לאחר מכן. אבל לכתחילה אין לבשל את הצלי הזה, שמא נותר בבשר דם שהצלייה לא הצליחה להוציא, והוא יצא בבישול. ובדיעבד, אם בישלוהו אחר צלייה – כשר. כדי שלא יגיעו למכשול ויכשירו במליחה בשר ששהה שלוש יממות, נכון להיזהר שלא להשהות בשר שלוש יממות (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד סט, יב). כבד מותר להשהות, הואיל וממילא הכשרתו בצלייה בלבד (חמודי דניאל, פת\"ש כו).", + "אם לפני שיעברו על הבשר שלוש יממות ישרו אותו במים, יעצרו את תהליך התייבשות הדם, ויהיה מותר להכשירו במליחה עוד שלוש יממות. בדיעבד, אם יסירו ממנו את חוטי הדם, אפשר להסתפק בשטיפת הבשר כדי להתיר את מליחתו למשך עוד שלוש יממות (שו\"ע יו\"ד סט, יג; ט\"ז לג).", + "יש אוסרים להשהות בשר שלוש יממות גם כאשר חלק מהזמן הוא קפוא, מחשש שמא גם בזמן ההקפאה הדם מתייבש ונדבק לבשר (ישכיל עבדי ח\"א יו\"ד ג; שבט הלוי ב, כה). אולם למעשה, כיוון שבמשך ההקפאה הדם אינו מתייבש אלא קופא, בשעת הצורך אפשר להקפיא את הבשר למשך חודשים ארוכים ואחר כך למולחו, הואיל ומשך זמן ההקפאה אינו מצטרף לחשבון שלוש היממות (ערוה\"ש סט, עט; יד יהודה נט; יבי\"א ח\"ב יו\"ד ד; ז, ד).", + "כל עוד הבשר קפוא, המליחה והצלייה אינן מועילות לו, מפני שאינן יכולות לשאוב את הדם שבו. כדי להפשירו מותר להשרותו במים חמים שאין היד סולדת בהם, אבל אסור להשרותו במים שהיד סולדת בהם, שמא יבשלו את הבשר ויבליעו בו את הדם עד שיאסר (ב\"י סט, א)." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / הדחה", + "שלושה שלבים להכשרה: הדחה, מליחה והדחה, וכפי שאמרו חכמים: אין הבשר יוצא מידי דמו, אלא אם כן מדיחו במים, ומולחו במלח יפה יפה, ושוב מדיחו במים יפה יפה, כדי להסיר ממנו את המלח עם הדם שבו (חולין קיג, א).", + "כמה סיבות להדחה שלפני המליחה: ראשית, כדי לרכך את הבשר ובמיוחד את פניו, על מנת לאפשר לדם לזוב החוצה ביתר קלות (ר\"ן והגהות שערי דורא). לכתחילה כדי שהריכוך יהיה עמוק, נוהגים להשרות את הבשר במים למשך חצי שעה. אמנם בשעת הדחק כשאין זמן לכך, אפשר להסתפק בשטיפה טובה (רמ\"א סט, א). בנוסף לכך, אם לא ישטפו את הבשר מהדם שעליו, יש חשש שהמלח יספוג את הדם שעל פני הבשר ולא יישאר בו כוח לשאוב את הדם שבתוך הבשר (ראבי\"ה וראב\"ן).", + "סיבה נוספת, אולי דבוק לבשר ממשות דם, ואם לא יסירוהו בהדחה, יש חשש שבמקום שהמלח ישאב את הדם מתוך הבשר, יבליע את הדם שעל פני הבשר לתוכו בכוח שדומה לבישול, שכן למלח יש תכונה שהוא לעיתים מבשל כעין 'רותח' (להלן לה, ח), ואזי המליחה כבר לא תוכל להוציא את הדם מהבשר (סמ\"ג וסמ\"ק). אמנם בשעת הדחק אין אוסרים בשר שנמלח בלא שטיפה תחילה, אלא חוזרים לשוטפו ולמולחו (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד סט, ב).7הפמ\"ג בהקדמתו להלכות מליחה סידר שש שיטות בטעם ההדחה הראשונה, ויש שחילקו את הדעות באופן שונה. אולם נראה שחכמים התכוונו בהוראתם לכל הטעמים והתועלות שיש בהדחה שלפני המליחה, אמנם במקרים מסוימים תהיה משמעות הלכתית לטעם ההדחה, ולכן הראשונים הגדירו טעמים מסוימים כעיקריים לדעתם. לדוגמא, אם חתכו את הבשר לאחר ההדחה הראשונה, לטעם שההדחה נועדה לריכוך הבשר, אין צורך להדיחו שוב. ולטעם שהיא נועדה להסרת הדם שעל פני הבשר, חובה להדיחו שוב, וכן נפסק למעשה (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד סט, א). דוגמא נוספת, אם מלחו את הבשר בלא הדחה תחילה, לטעם שההדחה נועדה לריכוך הבשר או כדי לאפשר למלח לשאוב את הדם מהבשר, אפשר לחזור להדיח את הבשר ולמולחו בשנית. אבל לטעם שהמלח עלול להבליע דם בעין (דם ממש) שמונח על הבשר לתוכו, אין אפשרות לתקן את המצב. למעשה בשו\"ע סט, ב, סתם כדעת המקילים והזכיר שיש אוסרים, והרמ\"א כתב שבהפסד מרובה אפשר להקל. סברת המקילים: או מפני שסוברים שעיקר טעם ההדחה אינו למניעת הבלעת הדם בבשר, או שבדיעבד מחשיבים גם דם זה כדם פליטה שאינו בעין, וממילא גם אם המלח הבליעו לבשר, המליחה שאח\"כ תחזור ותוציא אותו (בינת אדם כז).
עדיף שהמים שמדיחים בהם את הבשר לא יהיו קרים מאוד, וכפי שכתב הב\"י סט, א, בביאור הראבי\"ה, שאם המים קרים מאוד יש חשש שיצמיתו את הדם ויפריעו לו לצאת. וכ\"כ כמה אחרונים (כנה\"ג, דגול מרבבה, פמ\"ג, פת\"ש סט, א; ערוה\"ש ו). על פי זה יש שהורו לכשרות מהדרין שהמים יהיו בחום של 10 מעלות, ולכל הפחות 5-7 מעלות (נהרות איתן ח\"ב יו\"ד כג). גם הוראות הרבנות הראשית שיהיו לפחות 8 מעלות. מנגד, לדעת רוב הפוסקים כל זמן שהמים זורמים, היינו לא קפואים, אפשר להדיח בהם. ראשית, כך הוא לפי הטעם שההדחה נועדה להסרת הדם מעל פני הבשר. וגם לטעם שהיא נועדה לרכך את הבשר, לדעת כמה אחרונים אפשר שהמים יהיו קרים מאוד (טוב טעם ודעת תליתאי קלג; תפארת צבי יו\"ד ג; חזו\"א יו\"ד י, ד). וכיוון שלפי הפיקוח הווטרינרי יש לקרר את המים ככל האפשר כדי למנוע התפתחות מחלות, יש להעדיף את ההידור הבריאותי שבקירור המים על פני ההידור של שימוש במים פושרים, שהוא נכון רק לחלק מהפוסקים באחד ההסברים להדחה.", + "לפני המליחה יש להמתין עד שהמים יטפטפו מהבשר, שאם לא כן, המים ימיסו את המלח וייזלו מהבשר, ולא יהיה בכוח המלח שנותר על פני הבשר לשאוב את הדם מתוך הבשר. אבל אסור להמתין עד שהבשר יתייבש, מפני שאז המלח לא יידבק לבשר ולא יוכל לשאוב את הדם (רמ\"א סט, א; ש\"ך וט\"ז)." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / המליחה", + "מפזרים על הבשר מלח עד שלא יישאר בו מקום ניכר מבלי מלח, ומולחים את הבשר עד שיגיע למצב שמרוב מליחותו לא יהיה ראוי לאכילה, ויותר אין צריך להוסיף.", + "המלח צריך להיות בינוני, שאם יהיה דק כקמח, יש חשש שייספג בבשר ויאבד את כוח שאיבתו, ואם יהיה גס ביותר, יש חשש שייפול מהבשר (שו\"ע יו\"ד סט, ג). המלח המומלץ נקרא 'מלח גס לבישול'. בדיעבד אפשר להשתמש גם במלח דק כקמח (רמ\"א), וקל וחומר במלח הרגיל שלנו שאינו דק כקמח.", + "מולחים את הבשר מכל צדדיו, ובדיעבד, אם מלחו את הבשר מצד אחד בלבד ובישלו אותו – הבשר מותר. המליחה מכל צדדי הבשר אינה מועילה לאיברים הפנימיים שכל אחד מהם צריך מליחה בפני עצמו. ולכן בעוף, מוציאים את האיברים הפנימיים, ומולחים את העוף מבחוץ ומבפנים, ומולחים בנפרד את האיברים הפנימיים מכל צדדיהם.8. לרשב\"א אם הבשר נמלח מצד אחד או בעוף מצדו החיצוני או הפנימי, בדיעבד המליחה הועילה לשאוב את הדם מכל הבשר. וכ\"כ אורחות חיים, מגיד משנה, ר\"ן ושו\"ע סט, ד. מנגד, לרוקח, מרדכי, או\"ה הארוך ויש\"ש, המליחה מועילה לשאוב את הדם הסמוך לצד הנמלח, ולכן חייבים למלוח את שני הצדדים, ואם נמלח מצד אחד – אסור. וביאר רמ\"א סט, ד, שאם עוד לא עברו י\"ב שעות, אפשר למולחו מהצד השני או הפנימי ולהכשירו בכך לבישול. ואם עברו י\"ב שעות, רק בצלייה ניתן להכשירו. עוד כתב הרמ\"א שאם בישל אחר שמלח מצד אחד, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים. למעלה נטיתי מעט לצד השו\"ע וכתבתי שבדיעבד אם בישל – מותר, הואיל ודם שבישלו אסור מדרבנן, וספק דרבנן לקולא. ומנגד, אף שהשו\"ע היקל בדיעבד לבשל בשר שנמלח בצד אחד בלא לתקן זאת, כיוון שאפשר לתקן כתבתי שיש להחמיר לתקנו כפי שביאר הרמ\"א, וכפי שכתבו ערך השולחן סט, ח; זבח�� צד נח; בא\"ח ש\"ש אחרי מות ב. ←
אף שצריך למלוח את האיברים הפנימיים מכל צדדיהם (פמ\"ג סט מש\"ז טו), אין נוהגים להוציא את הכליות השקועות בירכי העוף, כי הן קטנות מאוד ואולי גם דבוקות יותר בעוף, וסומכים על המליחה שלהן מצד אחד.", + "הבשר הנמלח צריך להיות מונח על כלי מנוקב או על מגש שמונח בשיפוע, כדי שהדם שיצא מהבשר יטפטף למטה או יזרום במורד השיפוע, שאם יישאר צמוד לבשר יש חשש שיחזור להיבלע בו, וגם יש חשש שיחסום את דרך יציאת הדם שעוד נותר בבשר מלצאת (שו\"ע יו\"ד סט, טז-יח).9. לעיל בהערה 3 הובאה המחלוקת אם דם שפרש ממקום למקום בתוך הבשר אסור, ובמחלוקת זו תלוי דין המולח בשר בכלי שאינו מנוקב. לדעת רבים רק חלק הבשר שהיה טבול בדם ועוד כדי שיעור קליפה נאסר, הואיל והדם חוזר להיבלע בו בכוח רב, ושוב אין אפשרות להוציאו אפילו בצלייה (שו\"ע יו\"ד סט, יח). ולדעת רבנו פרץ והרמ\"א, כל הבשר נאסר, הואיל והדם שבתוך הבשר כבר זז לצאת ממקומו, ועיקר יציאתו לשיטתם היא כלפי מטה, וכיוון שאינו יכול לצאת למטה מפני שהוא חסום על ידי הדם שהתקבץ שם, הרי שהתחיל לפרוש בתוך הבשר ולא יצא, וממילא כל הבשר נאסר. ולרשב\"א, הדם יוצא גם מהצדדים, ולכן אף שלדעתו דם שזז ממקומו בתוך הבשר אסור, כאן שהוא יכול לצאת מהצדדים, הלכה כדעת המקילים ורק החלק שטבול בדם אסור.", + "לכתחילה יש להשהות את הבשר במלח למשך שעה, ובשעת הצורך אפשר להסתפק בשהייה של שמונה עשרה דקות. ואם הבשר עמד במלחו פחות משמונה עשרה דקות ובישלו אותו, כיוון שעוד נותר בו דם, הבשר נאסר באכילה (שו\"ע יו\"ד סט, ו; רמ\"א יא, ט\"ז ל).", + "בין אם חתיכת הבשר קטנה כזית או עבה חצי מטר, משהים את הבשר במלחו למשך אותו זמן, שלא חילקו חכמים בשיעוריהם. שהמלח שואב את כל הדם שיכול לזרום ממנו בחופשיות, והנוזלים שלא יישאבו ממנו, למרות שצבעם אדום, מבחינת ההלכה אינם נחשבים דם.10כתבו הגאונים ששיעור משך המליחה הוא כשיעור צלייה, שכן שניהם שואבים את הדם, ואף שהצלייה שואבת בכוח גדול יותר, משך זמן השאיבה שווה. נחלקו הראשונים בביאור דבריהם: לאור זרוע ושערי דורא, הכוונה כפי שיעור צליית אותה חתיכה. כלומר, אם החתיכה גדולה, כיוון שזמן צלייתה ארוך, גם זמן מליחתה ארוך כמותו. ולדעת רבים אין לומר כך, שלא יתכן שהדין ניתן לשיעורים, ולא זו בלבד אלא שגם כאשר גודל החתיכה ידוע אין שיעור לזמן הצלייה שלה כי הוא תלוי בחוזק האש. לפיכך כתבו ששיעור הצלייה הוא כמהלך מיל (רמב\"ם, רש\"י ראבי\"ה, שו\"ע יו\"ד סט, ו). ואכן באש חזקה מאוד, בשיעור זה אפשר לצלות חצי צלייה אפילו חתיכה גדולה מאוד. וכתב בתרומת הדשן קסז, שרבים נוהגים להמתין לכתחילה כשיעור שעה, שהוא מספיק לצליית החתיכה הגדולה ביותר צלייה גמורה, וכ\"כ רמ\"א סט, ו, ובא\"ח ש\"ש טהרות יז, שנכון לנהוג לכתחילה, ובשעת הצורך אפשר להסתפק בשיעור מיל. שיעור מיל לשו\"ע 18 דקות (וכן בשו\"ע או\"ח תנט, ב). ואף שיש מחמירים להחשיבו 22.5 דקות, או 24 דקות (עי' באו\"ה תנט, ב). לרוה\"פ הוא 18 דקות, קל וחומר בדין זה, שדם שבישלו אסור מדרבנן.", + "אפשר למלוח חתיכות רבות של בשר ולהניחן בערימה זו על זו עד שהדם יצא מהם. ואפילו אם יש בהן חתיכות בשר שור שפולטות דם רב וחתיכות עוף שפולטות דם מועט, אין חוששים שהדם שיצא מבשר השור ייכנס לבשר העוף, מפני שהבשר פולט את דמו או את הציר שיוצא ממנו במשך שתים עשרה שעות מהמליחה, וכל אותו זמן אין הוא בולע דם שזב עליו. ואפילו אם יש בערימה חתיכה שיש בה בית קיבול ומתקבץ בה דם שזב מחתיכות אחרות, אין היא נאסרת, ואחר המליחה ידיחו אותה כמו את שאר החתיכות ובכך תוכשר. אלא שלכתחילה יש להניח חתיכת בשר שיש בה בית קיבול כלפי מטה, כדי שלא יתקבץ בה דם שיוצא במליחה (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד ע, א; ה-ו)." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / ההדחה שלאחר המליחה", + "לאחר סיום המליחה צריך להדיח את הבשר במים, ולמעשה הורו הפוסקים להדיח את הבשר במים שלוש פעמים, ובכל פעם במים חדשים שאין בהם שאריות דם. כאשר שוטפים את הבשר בזרם מים מהברז, אין צורך לעשות זאת בשלוש פעמים, אלא יש לשוטפו עד שלא יישאר עליו שמץ דם ומלח.11. עי' שו\"ע ורמ\"א סט, ז, ומפרשים, שיש שיטות שונות בביאור מספר ההדחות, וכתבתי כשיטה המקובלת על כולם. אמנם שטיפה טובה במים זורמים מסירה יותר את הדם והמלח, ולכן היא כשרה לכתחילה, וכ\"כ הרב יברוב בדברי סופרים עו, עמק דבר קעה. אם שטפו את הבשר פעם אחת ואח\"כ בישלוהו, הבשר כשר, שכן מעיקר הדין הדחה אחת מספיקה כדי להסיר את המלח והדם שעל הבשר, וגם אם נשאר על הבשר שמץ מלח או דם, הוא ודאי בטל בשישים. ואם בישלוהו בלא להדיחו אפילו פעם אחת, אם יש בתבשיל פי שישים כנגד המלח והדם שעליו – התבשיל מותר, ואם אין – התבשיל אסור (ב\"י, רמ\"א ושו\"ע יו\"ד סט, ט).", + "המלח שמלחו בו את הבשר, גם אם התייבש ולא ניכר שבלוע בו דם, אסור באכילה ואין למלוח בו בשר נוסף (רמ\"א סט, ט).", + "בשר שנמלח כדין ואחר כך זב ממנו נוזל אדום, מבחינת ההלכה אינו נחשב דם אלא 'חֵמָר בשר' (יין בשר), היינו מוהל אדום שיוצא מהבשר. וגם אם חתכו את הבשר, וזב ממקום החתך נוזל אדום, לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין איסור בנוזל זה, משום שאחר המליחה כל הנוזל האדום שנותר בבשר כשר לאכילה (כמבואר בהערה 5).", + "אולם לדעת הרמב\"ם (מאכלות אסורות ו, י), המליחה מועילה להוציא את הדם מהחלק החיצוני של הבשר בלבד, אבל בחלק הפנימי עוד נותר דם, ולכן לאחר ההדחה השנייה, יש לחלוט את הבשר שנמלח על ידי הכנסתו למים רותחים, כדי שכל הדם שנותר בו יוצמת ויידבק לבשר ולא יצא יותר בבישול, ואזי הוא דם איברים שלא פרש שאין בו איסור. ואם לא חלטו את הבשר ברותחים, הנוזל האדום שיוצא ממנו מעצמו או בעקבות חיתוך הבשר – אסור משום דם. ואם יבשלו את הבשר – הבשר יאסר. אבל אם לאחר החליטה יצא מהבשר נוזל אדום, זהו המוהל שאין בו איסור.", + "למעשה המנהג הרווח שלא לחשוש לדעת הרמב\"ם (רמ\"א, ב\"ח, לבוש, פר\"ח). ורק מעולי תימן ישנם שנוהגים להחמיר כדבריו. ויש אומרים שדברי הרמב\"ם נאמרו לגבי מליחה של שמונה עשרה דקות, אבל אם משהים את הבשר במלח למשך שעה כפי שנוהגים כיום, כל הדם יוצא או נצמת לבשר, וגם לרמב\"ם אין צריך אחר כך לחלוט את הבשר במים רותחים. וגם אם יזוב ממנו נוזל אדום, אין בו איסור (ערוה\"ש סט, לו-מ), ואף יוצאי תימן שנוהגים להחמיר לחלוט את הבשר, רשאים לסמוך על כך בשעת הצורך.12לעיל בהלכה ג' והערה 5 הובאה בהרחבה דעת רובם המכריע של הפוסקים, ומהם: ראב\"ד, רשב\"א, ר\"ן, ריב\"ש, מגיד משנה, ב\"ח, לבוש ועוד רבים. וכדעת הרמב\"ם כתבו הרא\"ה והריטב\"א. לכאורה לרמב\"ם אין צורך במליחה, אלא שביאר הר\"ן, שאם לא ימלחו יש חש�� שהחליטה תפליט דם מהצד החיצוני של הבשר ושוב תבליעו בבשר וייאסר, לפיכך יש למולחו תחילה כדי להוציא את הדם הסמוך לחוץ, ואח\"כ החליטה תצמית את הנותר בו. בב\"י כתב שבמקום שאפשר טוב לחוש לדעת הרמב\"ם, וכן ביאר הש\"ך סט, עח, בדעת השו\"ע סט, יט. ובערוה\"ש סט, לו-מ, ביאר שגם הרמב\"ם יסכים שאם המליחה נמשכה שעה, אין צורך עוד בחליטה. וכ\"כ הנצי\"ב (העמק שאלה ויקרא סח, יג). והרב קאפח על הרמב\"ם לא הסכים לזה, ובשו\"ע המקוצר קלב, יג-יד, הסכים לזה בשעת הצורך, כגון בעת שמתארחים במקומות אחרים. ולענ\"ד עולי תימן רשאים לסמוך על ביאור ערוה\"ש בדעת הרמב\"ם גם כשהם בביתם, הואיל והוא ספק דרבנן (עי' לעיל בהערה 4), והמנהג נקלש, כי נוהגים להקל כשלומדים בישיבות וכשמתארחים, וישנם אף תלמידי חכמים מעולי תימן שנוהגים להקל בזה בביתם. אמנם יש בכך הידור חשוב, ובני כל העדות הרוצים להדר, ובמיוחד עולי תימן, נכון שיהדרו כרמב\"ם." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / איברים מיוחדים", + "עצמות שיש בהן מֵחַ צריכות 'הדחה מליחה והדחה' כמו בשר, והמליחה שנעשית על העצם מועילה למֵחַ שבהן. ואם מלחו את הבשר עם העצמות, המליחה של הבשר מועילה גם לעצמות (רמ\"א עא, ג, ש\"ך יא).", + "לב: בתוך חדרי הלב כנוס דם, ולכן צריך לחתוך תחילה את הלב ולשטוף את הדם שנותר בתוך חדריו, ואחר כך למולחו או לצלותו. בדיעבד, אם מלחו או צלו את הלב בלא לנקותו, יחתכו אותו וישטפו את הדם הכנוס בחדריו (משנה חולין קט, א; שו\"ע יו\"ד עב, א-ב).", + "בני מעיים, מהקיבה ועד החלחולת, אינם צריכים מליחה, הואיל ואינם מוחזקים כאיברים שיש בהם דם. היינו שדמם מועט כל כך עד שאינו ניכר ואין חשש שיצא ממקומו. ורק אם יש מקום במעיים שיש בו מראה אדום – משמע שנתקבץ בו דם וצריך למולחו. השומן שעל גבי בני המעיים כמו שאר השומן והבשר צריך מליחה. הכרס, בית הכוסות והמסס, אף שיש מקילים להחשיבם בכלל בני המעיים שאינם צריכים מליחה (שו\"ע יו\"ד עה, א), למעשה צריך למולחם ככל בשר (רמ\"א, פר\"ח, מחב\"ר, זב\"צ).", + "כבד וטחול: הכבד כולו דם ולכן הכשרתו בצלייה בלבד (להלן יב). אולם הטחול, אף שצבעו אדום ככבד, דינו כשאר בשר שהמליחה מועילה לו. טחול הבהמה צריך קילוף מהחֵלֶב שדבוק בו (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד עד, א). וכיוון שיש בקילופו טורח רב, רגילים שלא להכשירו אלא למוכרו לנוכרים." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / שאלת המלח לחולים", + "ישנם חולים, שהמלח מזיק לבריאותם, כדוגמת הסובלים מלחץ דם גבוה, ואזי אכילת בשר שנמלח כדין אינו בריא להם, כי אף ששוטפים את המלח מהבשר, חלקו נבלע בבשר ומסוכן להם. הפתרון הראשון הוא להכשיר את הבשר בצלייה, שבאופן זה אין צורך להשתמש במלח. ואף שלכתחילה מולחים מעט את הבשר לפני הצלייה, בשעת הצורך אפשר להקל בזה (להלן הלכה י). כאשר החולה אינו יכול לאכול צלי, אפשר לאחר הצלייה לבשל את הבשר כדי לרככו.", + "כמו כן אפשר להכשיר במליחה חתיכת בשר גדולה מאוד, ואח\"כ לחתוך את השכבה החיצונית של הבשר, שבה המליחות מורגשת, ולתת לחולה מהחלק הפנימי שאין בו מליחות.", + "כאשר פתרונות אלו אינם מתאימים, אפשר להכשיר את הבשר בחליטה (לעיל ג). ואמנם הגאונים החמירו לכתחילה שלא להכשיר בחליטה, אולם בשעת הדחק הורו להכשיר את הבשר בחליטה של חתיכות קטנות, תוך הקפדה שלפני הטלת כל חתיכה למים – המ��ם ירתחו ויעלו אדים (כנה\"ג ומחז\"ב סט, נא). ובאופן זה מותר לחלוט לצורך חולה (ישועת משה מז, שש\"כ מ, ק; לעיל הערה 6).13יש שהציעו פתרון נוסף, להשתמש במלח מיוחד שנועד לחולים אלו, היינו במקום מלח על בסיס נתרן, שהוא המסוכן לבריאות, מלח על בסיס של אשלגן או אמוניום, שבבדיקות שונות נמצא שהוא מועיל להוצאת הדם כמו מלח רגיל (בית אבי א, פט; שש\"כ מ, ק). מנגד, יש שאינם סומכים על הבדיקות, ולדעתם לא אמרו חז\"ל למלוח אלא במלח רגיל שמכיל נתרן. וכל זמן שלא יוכח בוודאות שתחליפים אלו מועילים בדיוק כמלח רגיל, אין להכשיר בהם בשר (משפטי עוזיאל ח\"ב יו\"ד ז; שאילת ישורון א יו\"ד יג). בשעת הדחק, כשאין פתרון אחר, אפשר לסמוך על המקילים, שהמחלוקת בדברי חכמים, שדם שבישלו אסור מדרבנן." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / צלייה", + "כשם שהמליחה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם, כך הצלייה מכשירה את הבשר על ידי הוצאת הדם ושריפתו. וגדול כוח הצלייה מהמליחה, שהמליחה אינה מועילה לבשר ששהה שלושה ימים, כי הדם שבו כבר התייבש, ואילו הצלייה מועילה לו (לעיל ד). כמו כן מליחה אינה יכולה להוציא דם שנצרר בבשר בלא שיחתכו את מקום הצרירה, ואילו הצלייה מוציאה אותו גם בלא חיתוך מקום צרירת הדם (לעיל ד). מליחה גם אינה מועילה לכבד הואיל וכולו דם, אולם הצלייה מועילה לו (להלן יב).", + "כך הוא סדר הצלייה: שוטפים את הבשר משאריות הדם שעליו. סמוך לצלייה רצוי למלוח אותו מעט. צולים אותו עד שיהיה ראוי לאכילה, ובכך הוא נעשה כשר. וביתר פירוט:", + "לפני הכשרת הבשר בצלייה שוטפים אותו מהדם שעליו, כי יש אומרים שיש חשש שאולי הצלייה תגרום לדם שעל הבשר להיבלע בתוכו. בדיעבד אם צלו את הבשר בלא שטיפה, כל זמן שמדובר בדם שיצא ממנו – כשר. ואם הדם שעליו הגיע מבשר אחר – הצלי נאסר (בכדי נטילה או כולו, כמובא בהערה).", + "לכתחילה סמוך לצלייה נותנים על הבשר מעט מלח, כדי שהמלח יסייע לאש להוציא את הדם. ואם לא נתנו מלח, הבשר כשר. לאחר מליחת הבשר, צריך להניחו מיד על האש, שאם הבשר ישהה במלחו מספר דקות, הדם יתחיל לצאת ממנו, ואזי יהיה צורך לחזור לשטוף את הבשר מהדם לפני הצלייה. אמנם בדיעבד אם שכחו לשוטפו, הצלייה כשרה, מפני שיש בכוח הצלייה להכשיר את הבשר גם בעוד הדם שזב ממנו מונח עליו (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד עו, ב).14. אם היה על הבשר דם בעין, כלומר דם שהגיע מבשר אחר, חייבים לשוטפו לפני הצלייה. ואם לא שטפוהו, אין בכוח האש לשואבו, והבשר נאסר כדי נטילה (עובי 1.9 ס\"מ) במקום שהיה עליו דם (תוס' חולין קיג, א, 'אין'; שו\"ע יו\"ד עו, א). ויש אומרים שאם אין בבשר פי ששים נגדו – כולו נאסר (ט\"ז א, ש\"ך ה). אבל אם הדם שעליו הוא הדם שיצא ממנו, לדעת רוב הראשונים אין צריך להדיחו לפני הצלייה (תוס', רשב\"א, רא\"ש ור\"ן), וכן נפסק בשו\"ע עו, א-ב. והרמ\"א עו, ב, כתב שלכתחילה יש לשוטפו ולמולחו, מפני שראוי להתחשב בשתי דעות ראשונים: א) דעת רמב\"ן ור\"ן, שצריך להדיח את הבשר מהדם שעליו, שאם לא כן האש עלול להבליע את הדם בבשר. ב) דעת רש\"י, רמב\"ם וראב\"ד, שהצלי צריך מעט מליחה כדי שיפלוט את דמו. אמנם בדיעבד, אם לא הדיחו ולא מלחו, גם הרמ\"א מסכים שהצלייה הכשירה את הבשר, וכדעת רוב הראשונים, ואף המחמירים לא ברור שהחמירו בדיעבד. ואף שלדעת שו\"ע אין צריך להדיח ולמלוח מעט, כתבתי שכך נכון לנהוג כדי שלא לאפושי פלוגתא (להרבות מחלוקות) בין ספרדים ואשכנזים, מה עוד שגם בין פוסקי הספרדים המובהקים ישנם שהורו לנהוג כך לכתחילה, כפי שכתבו כנה\"ג והחיד\"א במחז\"ב עו, ג. ובזבחי צדק עו, ח, כתב שכך נהגו בבגדאד.", + "יש נוהגים לשטוף את הבשר אחר הצלייה, כדי להבטיח שלא נותר עליו שמץ דם (רמ\"א עג, ה; עו, ב). אולם כאשר רוצים לאכול את הבשר צלי והשטיפה פוגמת בטעמו, מותר לאוכלו בלא שטיפה, שחזקה על האש ששרפה את כל הדם שיצא ממנו.15רוב ככל הראשונים לא הזכירו הדחה אחר הצלייה, ומהם: רשב\"א, ר\"ן ושו\"ע עו, ב. אמנם לשערי דורא, אם לא מלח את הבשר לפני הצלייה נוהגים לשוטפו אחר הצלייה. ולאו\"ה הארוך, אם מתכוונים לבשל את הצלי נוהגים להדיחו. ולרמ\"א עג, ה; עו, ב, נוהגים לכתחילה להדיחו גם כשאוכלים אותו צלי, ובדיעבד אם לא הדיחו כשר. ולמנהג הרמ\"א להדיחו – י\"א שצריך להדיחו שלוש פעמים (ש\"ך עו, טו), וי\"א פעם אחת (רש\"ל). ואף שמקובל לכתוב שאשכנזים נוהגים להחמיר בזה לכתחילה, כאשר יש בכך קושי, יש להורות לכל כעיקר ההלכה, וכדעת הפוסקים הספרדים (ב\"י, פרי תואר עו, טז; שלחן גבוה יט; זב\"צ לג). ואף בין הפוסקים האשכנזים יש שהקילו בזה לכתחילה (לבוש עג, ב, גר\"א ח), ואף המחמירים החמירו בזה רק לכתחילה. ולכן כאשר השטיפה פוגמת בטעם הצלי, אפשר לסמוך על רוב ככל הראשונים, שלא כתבו להדיח אחר הצלייה. מה עוד שאפשר שגם לדעת המחמירים העיקר כהגהות שערי דורא, שאם צלו את הבשר צלייה גמורה, כפי שמקובל לצלות כדי להכין לאכילה, אין צורך להדיחו. ואמנם באשכנז מצאו המחמירים לזה פתרון, שהיו צולים מעט, שוטפים ושוב חוזרים לצלות, כדי שטעם הצלייה ישאר (רש\"ל). אולם כיוון שיש בזה טורח וצער, ואף המחמירים מודים שהבשר כשר בלא הדחה, ואפושי פלוגתא לא מפשינן, גם יוצאי אשכנז רשאים שלא להדיח אחר הצלייה. ואולי כל מה שהחמירו הוא מפני שבדרך כלל נהגו באשכנז לבשל את הצלי, ולא היה קשה להדר בזה." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / שיעור הצלייה ודרכיה", + "הצלייה שמכשירה את הבשר היא צליית הבשר עד שיהיה ראוי בשעת הדחק לאכילת רוב בני אדם, שהוא כשיעור חצי צלייתו, היינו כשיעור מחצית הזמן הנצרך לצלייה גמורה, שבה הצלי נעשה משובח וראוי לכל בני אדם. לאחר מכן, גם אם יצא מוהל אדום מהבשר, מבחינת ההלכה אין הוא נחשב דם אלא \"חֵמָר-בשר', כלומר יין-בשר, ומותר לאוכלו (רמ\"א עו, ב).", + "כאשר רוצים לבשל את הצלי, טוב לצלות אותו צלייה גמורה.16. כפי שלמדנו בהערה 3, לרשב\"א ורמ\"א דם שפרש ממקום למקום בתוך הבשר, למרות שלא יצא, אסור. ולרא\"ש, רא\"ה ושו\"ע, כל זמן שלא יצא מותר. לרשב\"א ורמ\"א, יש לצלות את הבשר באופן שכל דמו יצא, שאם לא כן יפרוש ממקומו ולא יצא לחוץ והבשר ייאסר, ולכן צריך לצלותו חצי צלייה, שאז כל הדם האסור יוצא (רמ\"א עו, ב, ש\"ך יג). ויש אומרים שגם לרשב\"א אם צלה פחות מחצי צלייה כשר, כי כוח האש להוציא את כל הדם שנעקר ממקומו במהירות החוצה (ערוה\"ש, יבי\"א ח\"ח יו\"ד ט). ולרא\"ש ושו\"ע, כל זמן שאין מתכוונים לבשל אח\"כ את הצלי, גם בפחות מחצי צלייה הבשר כשר לאכילה. ואף שכך ההלכה לרוה\"פ, והרוצה לסמוך עליהם רשאי. לא הזכרתי את דעתם למעלה, הואיל ומקובל לצלות לפחות חצי צלייה, וממילא מדוע שלא יצאו ידי כל הפוסקים. (כאשר צולים חתיכת בשר גדולה, כדאי לצלו�� את הבשר על אש נמוכה למשך זמן רב, וכך גם החלק הפנימי שבבשר יגיע לחצי צלייה ויהיה ראוי לאכילה).
אם מתכוונים לבשל אח\"כ את הצלי, יש אומרים שצריך לצלותו חצי צלייה שאז כל דמו יוצא (אשכול, רא\"ש בשם גאונים, או\"ה הארוך, ורמ\"א עו, ב), ויש אומרים שכך דעת כל הראשונים (ב\"ח, ש\"ך עו, יד, ופר\"ח). ויש אומרים שלדעת אור זרוע ורבנו פרץ המוהל שנשאר אחר חצי צלייה אסור משום דם, ואם יבשלו את הנצלה חצי צלייה, יצא הדם בבישול, ולכן צלי שעומד להתבשל צריך לצלות צלייה גמורה. וחששו לדעתם הרבה אחרונים (יש\"ש, כנה\"ג, בית לחם יהודה, מחז\"ב, בא\"ח. ויש שאף כתבו, שהואיל וקשה להבחין אימתי מגיעים לצלייה גמורה, טוב לצלות את הבשר משני צדדיו עד שיתייבש מבחוץ, עי' ט\"ז סט, נד). למעשה, כאשר אין במנהג המחמירים קושי והפסד, משום שממילא מבשלים אח\"כ את הצלי, כתבתי למעלה שטוב לנהוג כמותם לצלות צלייה גמורה. ואם בישלו לאחר חצי צלייה – כשר.", + "מותר ואף רצוי להפוך את הצלי מצד לצד, כדי שכולו ייצלה היטב. וכן אפשר לחזור ולהפוך אותו כמה פעמים. אולם לכתחילה טוב להימנע מלגלגל אותו ברציפות ובמהירות, כי יש חוששים שבאופן זה הדם שיצא מהבשר יתגלגל עליו ויחזור להיבלע בו (רמ\"א עו, ב; מנחת יעקב ט, ו). אבל בדיעבד אם עשו כן הבשר כשר, מפני שגם באופן זה האש שורפת את הדם שיוצא מהבשר (יד יהודה ארוך ז).", + "מותר לצלות בבת אחת חתיכות בשר רבות, ואין חוששים שהדם שזב מהחתיכה העליונה יבלע בחתיכה שתחתיה, שכן תכונת הדם שנשאב מהבשר על ידי צלייה או מליחה שהוא 'משרק שריק', היינו מחליק ולא נבלע.", + "כאשר צולים בבת אחת ערימה גדולה של חתיכות בשר, כל חתיכה שנעשתה ראויה לאכילת רוב בני אדם בשעת הדחק – כשרה. ואפשר להוציאה מהערימה ולאוכלה, למרות שעדיין יש מעליה ולידה חתיכות שעוד לא הוכשרו.17לרמ\"א עז, א, לכתחילה אין לצלות חתיכת בשר שצריכה הכשרה עם חתיכת בשר שכבר הוכשרה או עם מאכל אחר כתפוחי אדמה, שמא החתיכה המוכשרת שאינה פולטת ציר או המאכל האחר יבלעו מהדם של החתיכה שעוד לא הוכשרה ושמא לא יהיה כוח בצלייה לפלוט דם זה שבא אליהם מבחוץ. אולם בדיעבד אין לאסור, מפני שכבולעו כך פולטו. ולשו\"ע אף לכתחילה מותר לצלותם יחד." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / דין הכבד", + "הכבד מלא דם, עד שאמרו עליו ש'כולו דם', ואף על פי כן מותר לאוכלו, שלא אסרה התורה אלא דם הנשפך כמים והכבד נחשב כדם קרוש (לבוש).", + "לדעת רבנו תם, אפשר להכשיר כבד במליחה, אלא שהואיל והוא מלא דם, לפני המליחה צריך לחותכו לאורך ולרוחב (שתי וערב), ולהניחו כשהחתכים כלפי מטה, כדי שהדם שבו יזוב ממנו. אולם למעשה נפסק שאין להכשיר כבד במליחה, משום שהכבד מלא דם, ואין במליחה כוח להוציא ממנו את כל הדם הנצרך על פי ההלכה. לפיכך, רק על ידי צלייה אפשר להכשיר כבד לאכילה, ואחר שצלוהו כדין מותר גם לבשלו.", + "יש לחתוך את הצינורות הגדולים שבכבד לפני צלייתו, כדי שהדם יוכל לזוב מהם בקלות. בפועל, כיוון שחותכים את המרה הדבוקה לכבד, הרי שנוצר הפתח הנדרש, ולכן אין חובה לחתוך עוד בכבד לפני הצלייה (ועי' בהערה).18דם היוצא מהכבד, לרמב\"ם, רמב\"ן, רשב\"א ור\"ן, אסור מהתורה. ולר\"ת, או\"ה הארוך, רש\"ל, ש\"ך, אסור מדרבנן, ורק הדם שכנוס בסימפונות (צינורות) הכבד אסור מהתו��ה (שפ\"ד עג, יד). לדעת ר\"ת, רמב\"ן ורשב\"א, אפשר להכשיר כבד במליחה לאחר קריעתו שתי וערב. ואילו לרש\"י, ריטב\"א ור\"ן מליחה לא מועילה להכשרת כבד וכל החיתוך נועד עבור הכשרה בצלייה. למעשה כתבו הגאונים שרק בצלייה אפשר להכשיר כבד, ונחלקו הראשונים האם צריך לחותכו לפני כן. לרי\"ף, רמב\"ם ועוד, כיוון שהכשרתו בצלייה אין צורך לחותכו לפני כן. לבה\"ג, רש\"י ועוד, צריך לחותכו לפני הצלייה, וכ\"כ בשו\"ע עג, ג. לתוס' ורא\"ש, אם מתכוונים לאוכלו צלי אין צריך לחותכו, ואם מתכוונים לבשלו אחר הצלייה, צריך לחותכו לפני הכשרתו בצלייה, וכ\"כ הרמ\"א.
בפועל כיוון שמסירים את המרה עם מעט מהכבד לפני הצלייה, הרי שחותכים בכך את הסימפונות וזה מועיל הן לכבד עוף והן לכבד בהמה (רמ\"א ורוה\"פ כה\"ח י). וי\"א שבכבד בהמה שהוא גדול, אין הסרת המרה מספקת (ט\"ז ב, וחוו\"ד), אלא שהואיל וממילא רגילים לפרוס כבד בהמה לפרוסות לפני צלייתו, הרי שאין צורך לחותכו שתי וערב, ולכן לא פרטתי הלכה זו למעלה. (ויש מחמירים לחתוך גם כבד עוף שתי וערב, דרכ\"ת עג, כד).
על כבד שלא הוכשר והתבשל אמרו במשנה תרומות י, יא: \"הכבד אוסרת ואינה נאסרת, מפני שהיא פולטת ואינה בולעת\". הרי שאפשר מצד הדין לבשל כבד בלא הכשרה ולאוכלו, אולם כל מה שהתבשל עמו אסור. אבל נחלקו התנאים (חולין קיא, א) והפוסקים בדין כבד שנשלק (התבשל בבישול ממושך). לרבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, אסור, שכן לאחר גמר הבישול הרגיל הוא מפסיק לפלוט וחוזר לבלוע את הדם שיצא ממנו, וחששו לדעה זו רבנו פרץ, או\"ה הארוך ורמ\"א עג, א. ולרבי אליעזר גם כבד שלוק – מותר, כי גם בעת המשך השליקה הוא רק פולט ולא בולע (וכך גם דעת ר' יוחנן בן נורי במשנה תרומות י, יא). וכן פסקו רמב\"ן, רשב\"א ורא\"ש. והגאונים הורו שלא לבשל כבד, ונחלקו בטעם האיסור: י\"א מפני שחששו לדעה שכבד שנשלק אסור ולא ידעו להבחין בין מבושל לשלוק (רבנו פרץ, או\"ה הארוך), וי\"א שאף שכבד שנשלק מותר, חששו שיבשלו את הכבד עם מאכלים אחרים וישכחו שהם נאסרים, וכן לגבי הקדירה ישכחו שנאסרה (ריטב\"א, וכן נראה מרמב\"ן, רשב\"א ורא\"ש). ולרמב\"ם (מאכ\"א ו, ח) שיטה אחרת, שגם כבד שהתבשל אסור. למעשה, בדיעבד אם עברו על הוראת הגאונים ובישלו כבד, לשו\"ע עג, א, בדעת סתם – מותר (ומשמע שכך הדין גם בשלוק), והרמ\"א כתב שהמנהג לאסור, וכ\"כ הש\"ך ח.", + "לכתחילה כאשר צולים כבד עם חתיכה של בשר רגיל, אין להניח את הכבד על הבשר הרגיל, הואיל ויש בכבד דם רב שיזוב עליו. בדיעבד, הבשר שתחת הכבד כשר, שכן הדם המרובה שיוצא מהכבד 'משרק שריק' (מחליק) ולא נבלע בחתיכה שתחתיו, שאף היא הולכת ונכשרת על ידי הצלייה (חולין קיא, א; שו\"ע יו\"ד עג, ד)." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / האש וכלי הצלייה", + "הצלייה יכולה להתבצע על אש גלויה, כאשר הבשר תפוס ברשת או בשיפוד, והדם שיוצא ממנו זב אל תוך האש. ואפשר לצלות את הבשר גם על ידי הנחתו ישירות על פלטה לוהטת מחמת אש שבוערת תחתיה או גופי חימום חשמליים שתחתיה. ואם הפלטה חלקה, הדם שיוצא מהבשר נוזל לצדדים, והמעט שנותר תחת הבשר נשרף וכלה. אבל אם היא מחוספסת או שיש בה שקערוריות, נכון להניחה בשיפוע, כדי שהדם שיצא מהבשר יזוב כלפי מטה ולא ילכד תחת הבשר. ועל כלי או משטח שיש לו בית קיבול אסור לצלות בשר, שכן הדם שיצא בצלייה אינו יכול לנזול לצדדים וממילא ייבלע בבשר ויאסור אותו לתמיד, כדרך שבישול בשר שלא נמ��ח אוסר אותו לתמיד.19. הצל\"ח (פסחים עד, א) העלה ספק שמא רק אש גלויה מועילה להוצאת הדם, אולם להלכה נפסק שגם חום מועיל כמו אש גלויה (יד אפרים, חקרי לב, בא\"ח). אחר שנפסק שכל חום מועיל, יש אומרים שאם הבשר מונח על משטח, צריך שיהיה בו נקבים כדי שהדם לא יתקבץ ויוכל לזוב דרכם (צל\"ח, חוות דעת סח, א). ולדעת רוב הפוסקים כל זמן שאין במשטח בית קיבול שהדם יכול להתקבץ בו, גם אם הוא מחוספס כחרס ויש בו שקערוריות כתחתית התנורים, מותר לצלות עליו בשר (יד אפרים, חקרי לב, בא\"ח, הליכות עולם ח\"ו קדושים ב. עי' ציץ אליעזר יא, נג).", + "מותר לצלות בשר בתוך תנור גז או חשמל, ומותר לסגור את התנור בעת הצלייה. ואין זה משנה אם גופי החימום תחת הבשר או מעליו או מצידו, כל שהבשר נצלה כראוי ויש לדם מקום לזוב – הבשר מוכשר. כדי שתחתית התנור לא תתלכלך ואף תיאסר מחמת בליעת טעם הדם, יש להניח בתחתית התנור כלי שיקלוט את הדם שיזוב מהבשר.20. יש סוברים שאם צולים בתוך תנור, לכתחילה צריך להשאיר את דלתו פתוחה, שאם לא כן האדים והריח שיוצאים מהדם עלולים לאסור את הצלי והתנור, אמנם בדיעבד, גם לשיטתם אם צלו בתנור סגור – הכבד מותר (באהלה של תורה א, יא). אולם רבים לא הזכירו חומרא זו, כי לא חששו לזיעה ולריח היוצאים מהדם, הואיל והם מעטים ומתייבשים מיד בחום התנור (עי' להלן כה, יד; לה, י; חשב האפוד ב, קיד).
אם לא הניחו כלי לקלוט את הדם והוא זב על תחתית התנור, התנור ככלל כשר, שכן אין חשש שטעם הדם שעל תחתיתו יגיע למה שאופים בו בתבנית, אבל אסור להניח מאכל על תחתית התנור שבלעה דם. והכשרתה על ידי הסקה נוספת של התנור על אותו חום. ואם יש חשש שההסקה לא תשרוף את שאריות הדם שעל התחתית, יש לנקותם לפני ההסקה.", + "יש מחמירים, שלא לחתוך בסכין את הבשר שעל האש לפני גמר הכשרתו, מפני שהסכין תבלע מהדם ויהיה צורך להכשירה בליבון על האש. ויש מחמירים ואוסרים את השיפוד שצולים בו את הבשר, מפני שהוא בולע מהדם, ולכן לפני שיצלו עליו בשר נוסף צריכים להכשירו בליבון. ויש מחמירים ומורים להסיר את הבשר מהשיפוד מיד לאחר הוצאתו מהאש, שאם לא כן יש חשש שהבשר יבלע מהשיפוד טעם דם.", + "אולם למעשה נפסק כדעת המתירים בשלושת הדינים הללו, שכן פעולת הצלייה היא הכשרה, ואם את הבשר האסור היא מכשירה, כל שכן שאינה אוסרת את הכלים שנוגעים בבשר במשך תהליך הכשרתו (רא\"ש, שו\"ע יו\"ד עו, ד). ואמנם יש אומרים שלכתחילה יש לחשוש לדעת המחמירים, וכך הוא מנהג רבים מיוצאי אשכנז. אולם למעשה, גם יוצאי אשכנז רשאים להקל כדעת רוב הראשונים, ולהשתמש בשיפוד וברשת ובסכין בלא ליבון.21. לסמ\"ג אסור לחתוך בסכין בשר שעל האש שעוד לא נגמרה הכשרתו, מפני שהסכין יבלע טעם דם ויאסר. אבל השיפוד שצולים בו בשר, כיוון שנותר על האש עד שהבשר שעליו מוכשר, גם הוא נעשה כשר, שכבולעו כך פולטו (ערוה\"ש עו, יז). ולרשב\"א, השיפוד שעליו הכשירו בשר בצלייה נאסר, ואם ירצו להשתמש בו שוב, יצטרכו ללבנו. טעם האיסור לדעתו: לפמ\"ג משום שהוא בולע ואינו פולט בקלות כמו הבשר, ולפר\"ח כי הבשר דחוק לשיפוד, ואינו מאפשר לו לפלוט שם. והוסיף הראב\"ד, שאסור להשהות את הבשר על השיפוד לאחר שהסירו אותו מהאש, שמא יבלע מטעם הדם שבלוע בשיפוד. מנגד, לדעת רא\"ש, מרדכי, הגהות אשר\"י, טור, כל זה מותר, שכן אם פעולת אש הצלייה מתירה את הבשר על ידי שאיבת הדם ושריפתו, קל וחומר שאינה אוסרת את הכלים. וכתב בשו\"ע עו, ד, שכן המנהג להקל, וכן כתבו אחרוני הספרדים (עי' הליכות עולם ח\"ו קדושים ד). אולם הרמ\"א כתב עפ\"י מהרא\"י, שלכתחילה יש להחמיר ללבן את הסכין והשיפוד, ובדיעבד אם לא ליבנו – הבשר כשר (עי' מ\"א תקט, יב). ויש אומרים שגם רשת הצלייה צריכה הכשרה (עי' דרכי תשובה עו, לח). אולם באמת גם לדעת הרמ\"א, ברשת אפשר להקל מפני שאחיזתה בבשר אינה חזקה כשיפוד, וכך העידו בשם החזו\"א. ←
בספרי זמנינו כתבו שיוצאי אשכנז צריכים להחמיר כדעת הרמ\"א. אולם מנהג רווח באשכנז היה להקל, כפי שהוזכר ביד יהודה (עו, קצר כו). ואפשר שהואיל ומדובר בחשש רחוק, ובפועל לעולם אין מרגישים טעם דם בשיפוד, ובנוסף לכך מדובר בספק דרבנן, שכן דם שבישלו אסור מדרבנן, נהגו כמקילים. עוד אפשר לומר, שכל החומרה כאשר צולים חצי צלייה, אבל כאשר צולים צלייה גמורה כפי הנהוג, גם המחמירים יכולים להסכים שבתוך כך גם השיפוד מוכשר (וכ\"כ בקצשו\"ע יו\"ד פפויפר ה, ד, ט; ועי' 'דברי סופרים' עמק דבר עו, רנג; רנז-רנח)." + ], + [ + "דם והכשרת הבשר / דם דגים, חגבים ואדם", + "איסור דם חל רק על המינים שבהיותם טהורים, צריך לשוחטם כדי להתיר את בשרם באכילה, היינו מיני בהמה, חיה ועוף, ולא דגים וחגבים (לעיל הלכה ב). אמנם מפני מראית עין, כאשר אין ניכר שהוא דם דגים או חגבים, אסור מדברי חכמים לאוכלו, שמא ילמדו מכך לאכול דם אסור. לכן כאשר מקבצים דם דגים בכלי, אסור מדברי חכמים לשתותו, ורק אם ניכר שהוא דם דגים, כגון שהניחו עמו מעט קשקשים או חלקי דגים – מותר (שו\"ע יו\"ד סו, ט). ואם התערב דם דגים או דם חגבים במאכל, כל זמן שאינם ניכרים – התערובת מותרת (רמ\"א סו, י).", + "באכילת דם אדם אין איסור תורה, אבל חכמים אסרו לאכול דם אדם משום מראית עין. לפיכך, הנושך בלחם או בתפוח, ונותר עליהם דם מפיו, צריך לגרד את הדם מעל הלחם או התפוח, ואחר כך יוכל להמשיך לאוכלם. אמנם דם שיוצא מבין השיניים מותר למוצצו, שהואיל ולא יצא מהגוף אין בו שום איסור. יתר על כן, מותר לאדם למצוץ דם שיוצא מאצבע, הואיל וניכר שהוא מהאצבע ולא מבהמה או מעוף (שו\"ע יו\"ד סו, י; כה\"ח מז)." + ] + ], + [ + [ + "שרצים / איסור שרצים", + "מצווה מהתורה שלא נאכל שרצים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): \"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ, וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ\". שלושה סוגי שרצים ישנם: שרצי המים, שרצי הארץ, ושרצי העוף, ועל כל אחד מהם הוסיפה התורה וצוותה בנפרד.", + "שרצי המים, שנאמר (שם, י-יא): \"וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ\". בכלל שרצי המים: סרטנים, עלוקות, תולעים שבמים ואף כלבי ים. אבל הנראה כצורת דג ושט במים כדג, אם אין לו סנפיר וקשקשת, אסור משום דג טמא ולא משום שרץ המים (רמב\"ם מאכ\"א ב, יב).", + "שרצי הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא-מד): \"וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל. כֹּל הוֹלֵךְ עַל גָּחוֹן וְכֹל הוֹלֵךְ עַל אַרְבַּע עַד כָּל מַרְבֵּה רַגְלַיִם לְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלוּם כִּי שֶׁקֶץ הֵם… וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ\". בכלל שרצי הארץ: תולעים, עכבישים, נמלים, חיפושיות, לטאות, נחשים, עקרבים ועכברים. אבל הנראה כחיה או כבהמה, אם אין לו סימני טהרה, אסור משום חיה טמאה ולא משום שרץ הארץ.", + "שרצי העוף, שנאמר (דברים יד, יט): \"וְכֹל שֶׁרֶץ הָעוֹף טָמֵא הוּא לָכֶם לֹא יֵאָכֵלוּ\". ובכללם: זבובים, יתושים, יבחושים, דבורים, צרעות, חגבים טמאים וכיוצא בהם. אבל הנראה כעוף ופורח כעוף, אם אינו מהעופות הטהורים, אסור משום עוף טמא ולא משום שרץ העוף.", + "מכך שכפלה התורה את איסורי השרצים פעמים רבות ובלשונות שונים, למדו חכמים, שעונשו של אוכל שרץ המים – ארבע מלקויות, שרץ הארץ – חמש מלקויות, שרץ העוף – שש מלקויות (מכות טז, ב). ובזה איסור שרצים חמור משאר איסורי אכילה, שהאוכל דג טמא, או חיה טמאה כחזיר, או עוף טמא כעורב – חייב סדרה אחת של ל\"ט מלקות, ואילו האוכל שרץ – חייב כמה סדרות. בנוסף לכך, בדרך כלל רק האוכל כשיעור כ'זית' חייב בעונש שקבעה התורה. אולם בשרץ יש חומרה מיוחדת, שהואיל ומדובר בבריה שלמה, כל האוכל אפילו שרץ קטן – חייב בעונש שקבעה התורה (משנה מכות יג, א; שבועות כא, ב).1'מלקות' הכוונה סדרה של ל\"ט מלקות. בפועל עונש זה נועד בעיקר להרתעה, שכן הוא מתקיים רק בזדון, בעדים ובהתראה, אבל למדנו מכך על חומרת החטא. האוכל שרץ שלם, אפילו קטן, חייב מלקות. ועל מרוסק, חייב רק אם אכל כ'זית', שהואיל ואינו ברייה שלמה דינו כשאר מאכלים אסורים. הנוגע באחד השרצים אינו נטמא, אולם ישנם שמונה שרצים שאחר מותם מטמאים את הנוגע בהם: חולד, עכבר, צב, אנקה, כח, לטאה, חומט ותנשמת (ויקרא יא, כט-ל). כיוון שלעניין טומאה שיעור 'עדשה' מבשרם מטמא, כך הדין גם לגבי אכילה, שאפילו אכל כעדשה מבשרם חייב מלקות (מעילה טז, ב). שרצים רבים הם קטנים וזעירים, אולם נראה בפשטות, שהתורה אסרה שרץ שניתן לחוש בטעמו או בבליעתו, אבל שרץ זעיר שאין מרגישים בטעמו ובליעתו, אין בו איסור תורה (כמבואר להלן הערה 14)." + ], + [ + "שרצים / המצווה להתרחק ממיאוס", + "מצווה נוספת למדנו מאיסור שרצים, שאסור לאדם לעשות דברים מגעילים ומאוסים, שנאמר (ויקרא יא, מג-מד): \"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם\". כלומר, בכלל האיסור לאכול שרצים התכוונה התורה להרחיק אותנו מכל דבר שנחשב מאוס בעיני הבריות. לפיכך, אסור לאכול מאכלים מאוסים, או לאכול באופן שמעורר תחושת גועל (רמב\"ם מאכ\"א יז, כט-ל; שו\"ע יו\"ד קטז, ו; פנה\"ל ברכות יג, ה-ו; יג).2. מגמ' שבת צ, ב, מבואר שהאוכל חגב טהור חי עובר על 'בל תשקצו', כי זה דבר מאוס (לעיל יז, ח). ליראים, סמ\"ק, רמ\"ה ומור וקציעה, איסור זה מהתורה, וכן כל הדברים המאוסים אסורים מהתורה, אלא שאין לוקים עליהם (כי הוא 'לאו שבכללות') וחכמים תקנו להלקותו מכת מרדות. ורבים כתבו שהאיסור מדרבנן, ומהם: ריטב\"א, מאירי, רשב\"ץ, לבוש, פר\"ח קטז, יא; מ\"א צב, ב; מ\"ב ז.", + "כל המאכלים האסורים נקראים טמאים ואכילתם מטמאת את הנפש, ואוטמת אותה מלקלוט דברים שבקדושה, שטומאה מלשון טמטום (יומא לט, א). הטומאה שבאיסור שרצים חמורה במיוחד, שנאמר (ויקרא יא, מג-מה): \"אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. כִּי אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי, וְלֹא תְטַמְּאוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. כִּי אֲנִי ה' הַמַּעֲלֶה אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיֹת לָכֶם לֵאלוֹהִים, וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אָנִי\". אמרו חכמים (ב\"מ סא, ב): \"אמר הקדוש ברוך הוא: אילמלא העליתי את ישראל ממצרים אלא בשביל דבר זה, שאין מטמאין בשרצים – דיי\". מפני שאכילת שרצים מאוסה ביותר, שהם גדלים במקומות מזוהמים ושריצתם מגעילה את הנפש, ובהימנעות מאכילתם העלה ה' אותנו מטומאת מצרים. היינו הטומאה שמביאה את האדם לוותר על ערכיו למען סיפוק תאוות גופו, עד שלשם צבירת ממון ותענוגים הפכו אנשים בני חורין לעבדים, ולשם סיפוק תאוות גופם הפרו את ברית הנאמנות שבין איש לאשתו בכל סוגי הניאוף (עפ\"י מהר\"ל; פנה\"ל פסח א, ג-ד).", + "אפשר לבאר, שאצל השרצים לא ניכרת תכונת אופי ייחודית, אלא כל חיוניותם וחריצותם ממוקדת במטרה הגשמית ביותר: השגת אוכל והתרבות. לשם כך הם מזדהמים בכל הדברים המגעילים שבעולם, ובכל מקום שבו יש ריקבון ומוות שם הם שורצים, ואף את גוויית האדם הם אוכלים. אמנם, יש בחיוניות זו צורך קיומי בסיסי, שגם לו יש מקום חשוב בעולם. אולם ישראל קדושים שצריכים להעלות ולרומם את המציאות מטומאת מצרים, ולגלות בכל דבר את הערך האלוקי, הצטוו שלא לאכול שרצים שמבטאים את הגשמיות המאוסה.3כתב באור החיים (ויקרא יא, מג), שהאוכל שרצים \"במזיד – תיעשה נפשו שקץ, ובשוגג – תטמא נפשו ותטמטם\". אמנם אם בדק כדין, או שאכל באונס כי לא היה צריך לבדוק, לא עבר באיסור ואכילת השרץ לא מטמטמת את נפשו (רב פעלים ח\"ד סו\"י ו)." + ], + [ + "שרצים / האיסור בשרצים שיכולים לשרוץ", + "שרצי המים האסורים הם שרצים שגדלו בימים, בנחלים ובמעיינות, היינו במרחבים שבהם הם יכולים לשרוץ. כלומר לנוע למקומות גידול נוספים ולהתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון והעמדת צאצאים למשך דורות. אבל שרצים שגדלו במים-עומדים הנמצאים בבורות ובמערות, כל זמן שהשרצים לא יצאו מהם, הם נחשבים כחלק מהמים ואין בהם איסור, ומותר לשתות מהם למרות שהשרצים בתוכם. אבל אם ייטלו משם את המים בכלי, כיוון שהשרצים שבהם כבר יצאו ממקום גידולם – נאסרו, ואסור לשתות את המים בלא לסננם. שרצים שגדלו בתוך מים או משקים שבכלי, גם אם יערו את המים שהם בתוכם מכלי לכלי, יישארו בהיתרם, מפני שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם. ורק מעת שיצאו מהמים לפרוח באוויר או לזחול על דופן הכלי מבחוץ, יחול עליהם האיסור (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד פד, א; ג).", + "כיוצא בזה, שרצי הארץ ושרצי העוף האסורים הם השרצים שגדלים על הארץ ועל כל מה שמונח על הארץ, שנאמר (ויקרא יא, מא): \"וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ שֶׁקֶץ הוּא לֹא יֵאָכֵל\". אבל שרצים שהתפתחו בתוך פירות תלושים, או בתוך בשר, דג וגבינה, כל זמן שהם זוחלים בתוכם ולא יצאו החוצה – אין בהם איסור, כי הם לא נמצאים במקום שבו הם יכולים לשרוץ, היינו להתרבות במספרים עצומים על ידי השגת מזון חדש והעמדת צאצאים למשך דורות. ולכן הם עדיין טפלים לפרי או למאכל שבו הם מתפתחים והם נחשבים כחלק ממנו. ומשעה שיצאו – ייאסרו, הואיל והחלו לשרוץ, היינו להתרבות, על הארץ (שו\"ע יו\"ד פד, ד).4מקובל היה לחשוב שהתולעים שהתפתחו בפירות נוצרו מתוך עיפוש הפרי. כיום ברור שהן נוצרו מביצים שהטילו שם שרצים. אבל למעשה הדין אינו משתנה, שכן העיקרון הוא שתולעת שנוצרה בתוך פרי, כל זמן שלא שרצה על הארץ – מותרת.
הכל מסכימים ששרצים שהתפתחו בפירות תלושים מותרים, ויש מקילים גם בתולעים ששרצו בפרי בעודו מחובר לעץ (רש\"י, ר\"ת, רבנו נתנאל, או\"ז, ראבי\"ה וריב\"א, עפ\"י חולין סז, ב). אולם לדעת רוב הראשונים, הלכה כשמואל (חולין נח, א), שכל עוד הפירות מחוברים לעץ, התולעים שבהם נחשבות כשורצות בארץ ואסורות מהתורה, וכ\"כ שאילתות, בה\"ג, רי\"ף, רמב\"ם (ב, טו), ר\"ן, רשב\"א, רא\"ש, תרומה, ריא\"ז, נמוק\"י. וכן נפסק בטור ושו\"ע פד, ו. לדעת רבים מצרפים את שיטת המקילים לספק ספיקא (גינת ורדים, שולחן גבוה, בן אברהם, זבחי צדק פד, מב; הליכות עולם ח\"ו עמ' רסב; תפילה למשה ו, לז; וחלקו על שו\"ע יו\"ד פד, ז, שסובר שאין מצרפים את שיטתם לספק ספיקא). בדין זחל נחלקו הפוסקים (להלן בהערה 20).
הסתפקו חכמים בדין תולעת שלא יצאה לגמרי אל מחוץ לפרי אלא פרשה במקצתה, או שזחלה בתוך חלל שנוצר בפרי או על גבו, או שעברה מפרי לפרי, או נפלה מהפרי ובעודה באוויר מתה (חולין סז, ב). וכתבו הראשונים שמדובר בספק תורה ודינו להחמיר (שו\"ע יו\"ד פד, ד). ואם מתה ואח\"כ פרשה, לרש\"י, תוס', רא\"ש, דעת סתם בשו\"ע פד, ד, ש\"ך ופלתי – מותר. ולרי\"ף, רמב\"ם, כנה\"ג, פרי תואר ושלחן גבוה – אסור. פרי תלוש שיש בו נקב ובו תולעת: לרשב\"א ושו\"ע פד, ד, מותר, שאין חוששים שפרשה וחזרה, ולתה\"ד, מרדכי ורמ\"א, אסור, שמא פרשה וחזרה.
שרץ מים שגדל בתוך בור או כלי ועלה מהמים וזחל על דופן הבור או הכלי או על שפתו, עדיין נחשב כמי שלא פרש ממקום גידולו ואין בו איסור. אבל אם פרש אל הדופן החיצונית של הבור או הכלי, נאסר מהתורה. ואף אם יחזור למים, יישאר באיסורו. אלא שכל זמן שהוא בתוך המים שבהם גדל, אין חוששים שמא פרש וחזר, זולת בשרצים מעופפים או גדולים שיש חשש סביר שפרשו וחזרו לבור (פמ\"ג פד, שפ\"ד י).
מים שנשאבו בכלי מתוך הבור, השרצים שבהם נאסרו, שמא פרשו על דופן הכלי מבפנים, שכבר אינו נחשב מקום גידולם (רא\"ש, רמ\"א פד, א, ב\"ח וש\"ך. וי\"א שהחשש שמא ידבקו בדופן הכלי מבחוץ ואח\"כ יכנסו למים – ט\"ז ה). אבל שרצים שגדלו במים שבתוך כלי, גם אם עירו את המים לכלי אחר, אין בשרצים איסור, שכל הכלים נחשבים כמקום גידולם (ב\"י ורמ\"א פד, ג)." + ], + [ + "שרצים / בריה אינה בטלה", + "כהמשך להחמרה המיוחדת של התורה, שקבעה שהאוכל שרץ, אפילו הוא קטן, חייב מלקות (לעיל א), קבעו חכמים שאם התערב שרץ במאכל, כל עוד הוא שלם, כיוון שיש לו חשיבות של בריה, אין הוא בטל. לדעת כמה ראשונים (ר\"ש, או\"ז ורשב\"א), אמנם בריה אינה בטלה בשישים, אבל בקרוב לאלף (960) היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הדחק אפשר לסמוך על דעתם. אולם ככלל נפסק שבריה אינה בטלה אפילו באלף. לפיכך, אם ראו זבוב נכנס לתוך סיר ענק מלא בתבשיל ולא הצליחו למוצאו ולהוציאו, כל התבשיל אסור באכילה. אמנם אם יש בתבשיל מרק צלול, אפ��ר לסננו במסננת שזבוב אינו יכול לעבור בה, והמרק המסונן מותר. וכן אם יש בתבשיל חתיכות בשר או תפוחי אדמה, אפשר להתירן על ידי שטיפה, שתסיר את הזבוב במידה והיה דבוק בהן. אבל התערובת הסמיכה והחתיכות שקשה לנקות – אסורות (שו\"ע יו\"ד ק, ב-ג). כיוצא בזה, אם שרץ קטן התערב בגרגירי חיטה, כל זמן שלא מצאוהו, התערובת אסורה, מפני שאינו מתבטל אפילו באלף.", + "אם נחתך חלק מהשרץ, אפילו חלק קטן כרגל, או שנמעך עד שצורתו השתנתה, כפי שמצוי בעת בישול – אין לו חשיבות ברייה והוא בטל בשישים (שו\"ע יו\"ד ק, א). לדעת רבים, גם שרץ זעיר שנמצא במאכל, למרות שהוא שלם, אין לו חשיבות של ברייה ובטל בשישים (משכנות יעקב יו\"ד לו; פת\"ש ק, א; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה, ועוד, להלן הערה 12).5בר\"ן (על הרי\"ף לו, ב) מובאת דעה עפ\"י ירושלמי (תרומות י, ה), שברייה בטלה באלף (והובא בב\"י ק, ד). ולר\"ש, או\"ז, רשב\"א וכפתור ופרח, בריה בטלה ב-960. ולרוב הראשונים בריה אינה בטלה אפילו באלף, וכן דעת תוס', רמב\"ן, רא\"ה, רא\"ש, ריטב\"א, ר\"ן ועוד, וכן נפסק בשו\"ע ק, א.
בנזיר נא, ב, הובא ספק שלא נפשט, האם יש חיוב מלקות למי שאוכל שרץ שנחתך ממנו איבר שהוא יכול לחיות בלעדיו. וכתב רמב\"ם (מאכ\"א ב, כב) שאינו לוקה. ורמב\"ן הוסיף שגם איבד מעמד בריה ובטל בשישים. וכ\"כ רובם המכריע של הראשונים, ומהם: רשב\"א, רא\"ש, ר\"ן וריטב\"א. וכ\"כ שו\"ע ק, ו: \"אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה צורתן, בטלי, דתו לא חשיבי\". ומשמע שגם אם נמעך עד שנשתנה צורתו, איבד מעמד ברייה. וכך משמע מרשב\"א (תוה\"ב בית ג' סוף שער ג) שסובר שאחר בישול יש ספק אולי הבריה נימוחה ובטלה. וכך כתבו פוסקים רבים, ומהם פמ\"ג (ש\"ד ק, ו), נשמת אדם, חזו\"א ועוד (ועי' ביאור הגר\"א קא, יז).
שרצים שאיבדו מעמד של בריה, אם טעמם פגום – מתבטלים ברוב (ט\"ז צו, יג, חכ\"א לח, כז), ואם טעמם אינו פגום – בטלים בשישים (רמ\"א פד, ט; ש\"ך ל)." + ], + [ + "שרצים / חובת הבדיקה", + "התורה אסרה לאכול שרצים ולא פירות שאולי טמונים בהם שרצים, ואם יקרה מצב שאדם יחוש בתוך אכילתו טעם שרץ, יפלוט את מה שבפיו. אולם מדברי חכמים עולה, שכאשר יש סיכוי סביר שיש בפירות שרצים, אין לאכול את הפירות בלא בדיקה (חולין נח, א). ביארו הפוסקים שיש בזה שלושה מצבים:", + "א) מאכלים שבדרך כלל יש בהם שרצים, כדוגמת מאכלים ששהו במקום מזוהם, נחשבים כמוחזקים בשרצים וחובה לבודקם. וכל זמן שלא נבדקו או נוקו מהשרצים, אסור לאוכלם.", + "ב) מאכלים שברוב הפעמים אין בהם שרצים, אבל ב'מיעוט מצוי' שלהם יש שרצים, צריכים בדיקה, אולם בדיעבד כשאין אפשרות לבודקם, מותר ללכת על פי הרוב ולאוכלם.", + "ג) מאכלים שבדרך כלל אין בהם שרצים, למרות שלעיתים יש בהם שרצים, מותר לאכול בלא בדיקה. וכך הוא מצבם של רוב המאכלים, הפירות והירקות שבידינו, שרק ב'מיעוט שאינו מצוי' שלהם יש שרצים. אמנם אם ראו בהם סימני ריקבון או קורים או נקבים, עלו למדרגת מוחזקים בשרצים, וחובה לבודקם.", + "רובם המכריע של הפוסקים לא הגדירו מהו 'מיעוט המצוי', ולא קבעו מהי היחידה שלפיה קובעים רוב ומיעוט, הרי שהתכוונו לתת את הדבר ביד כל אדם, שלפי מה שהוא מכיר ומבין, יחליט באיזה רמה של חשש נמצא המאכל שלפניו. ואף שכמה פוסקים ניסו להגדיר באופן חלקי את מושג 'מיעוט המצוי', בפועל לא נתנו הגדרה שניתן לקבוע על פיה ��ת מעמד כל המאכלים, שכן שכיחות השרצים אינה תלויה רק בסוג המאכל אלא גם בתנאי גידולו ואחסונו. כאשר מגדלים את הירק ומאחסנים אותו בתנאי חום ולחות – השרצים מתרבים, ובתנאי קור – מתמעטים, עד מצב שאינם מסוגלים להתפתח. כמו כן, ככל שמשך אחסון המאכל מתארך והמקום מלוכלך, הסיכוי שיתרבו בו שרצים גדול יותר. הרי שאין אפשרות לקבוע את חובת הבדיקה לפי מין המאכל או עונת השנה. לפיכך, מוכרחים לומר, שהאחריות לקביעת מעמד המאכל תלויה בתודעתו של האדם, כל אדם לפי מה שהוא, ובהתאם לרמות שלמדנו לעיל, יקבע האם חלה עליו חובת בדיקה. אמנם גופי כשרות צריכים לקבוע הגדרות ברורות יותר, כפי שיבואר בהערה.6. למדו הרא\"ש, רשב\"א ור\"ן מחולין נח, ב, שצריך לבדוק תמרים הואיל ומצויים בהם שרצים. וכתבו רשב\"א (תוה\"א ג, ג), ור\"ן, שגם כאשר רק במיעוט התמרים יש שרצים, יש לבודקם, וכפי שצריך לבדוק את הריאות מפני סירכות המצויות במיעוטן. וכן למדו רשב\"א וב\"י פד, ח, מהרמב\"ם מאכ\"א ב, טו, שפירות שדרכן להתליע אפילו ב'מיעוט המצוי' בלבד, חייבים בדיקה. וכתב רשב\"א, שאם עבר ובישל את המאכל בלא בדיקה וכבר לא ניתן לבודקו, המאכל כשר, כשם שבהמה שריאותיה אבדו לפני בדיקה – כשרה. וכן נפסק בשו\"ע פד, ח-ט; ש\"ך כט.
כל זה לרוב הפוסקים, שסוברים שמדברי חכמים חייבים לבדוק במצב של 'מיעוט המצוי', אבל יש ראשונים שסוברים שאין חובה לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, שכן הולכים אחר הרוב (רש\"י, רשב\"ם, תוס' פסחים קטו, ב, 'קפא').
ויש אומרים, שאף שככלל חייבים לבדוק מאכלים שב'מיעוט המצוי' שלהם יש שרצים, כאשר יש בכך קושי רב, אין חובת בדיקה ב'מיעוט המצוי', אלא סומכים על הרוב ומתירים לאכול (משכנות יעקב יו\"ד יז; טוב טעם ודעת תליתאי א' קנח).
מהו מיעוט המצוי: כפי שכתבתי למעלה, רובם המכריע של הפוסקים לא עסקו בהגדרת 'מיעוט המצוי', הרי שהתכוונו שכל אדם יחליט בזה לפי תודעתו. אולם בדורות האחרונים, התרגלנו למדוד כל דבר במספרים ובאחוזים, ובלא זאת אנו מתקשים לקבוע את תודעתנו, ועלה הצורך לנסות לכמת את שיעור 'מיעוט המצוי'. ובמיוחד גופי כשרות שאינם יכולים לקבוע את עמדתם בכל מקרה לפי הערכתו האישית של המשגיח. לפיכך חזרו לעיין ולדייק בדברי הפוסקים כדי למצוא הגדרה מספרית. בשו\"ת הריב\"ש קצא, כתב שמיעוט המצוי הוא \"קרוב למחצה ורגיל להיות\". וכ\"כ בית אפרים יו\"ד ו. ונטו לדבריו מו\"ר הרב ישראלי (התורה והארץ ח\"ג עמ' 151), הרב מאזוז, ומשנה הלכות ז, צט. ונראה שכוונת הריב\"ש בין כ-25% ל-49%. ואין לומר שפחות מ-40% כבר אינו 'קרוב למחצה', כי לא הצריכו לבדוק זאת במדויק, וקשה לאדם להבחין בהערכתו בין 40% ל-30%. מאידך, ברור שאין כוונתו לפחות מ-25%, הואיל ואינו נחשב \"קרוב למחצה\". דעה אחרת למשכנות יעקב יו\"ד יז, שהביא מקור לכך שכבר מ-10% הוא 'מיעוט המצוי' היינו \"מצוי תדיר\". ורבים נוהגים להורות כמותו, כמובא בדרכי תשובה לט, ג; ישועת משה ח\"ג סב, ג; מנחת שלמה ח\"ב סא, א; אכול בשמחה עמ' 212.
ועדיין הדברים קשים, שכן השאלה תלויה בגודל היחידה לפיה קובעים רוב ומיעוט. ככל שיחידת המדידה גדולה יותר, כך יש יותר סיכויים שיימצא בה שרץ, וממילא תהיה חובה לבדוק יותר מאכלים. אם למשל יחידת המדידה תהיה מחסן גדול, מסתבר שבכל המאכלים ימצאו לפחות שרץ אחד, ואזי כל המאכלים יהיו חייבים בבדיקה. מנגד, אם יחידת המדידה היא גרם, לא ימצא מאכל שיהיה מוחזק בשרצים. למעשה ישנן א��בע אפשרויות, וכל אחת נכונה מזווית מבט אחרת: א) ארוחה: מהזווית של זה שמכין את הארוחה, אין זה משנה אם ניפה קמח עבור שני סועדים או עשרה, שכן בכל פעם שהוא מנפה קמח, הקמח שניפה נחשב בתודעתו כיחידה אחת (ולכך נטיתי להלן בהלכה טז לגבי קמח). ב) מנה: מהזווית של האוכל, מנה היא היחידה שנמצאת בתודעתו (כ\"כ הרב זאב ויטמן והרב יואל פרידמן). ג) מאכל: אם נמקד את תודעתנו במאכל, הרי שהיחידה היא כפי שהמאכל מופיע לפנינו, פרי או ירק, בין גדול בין קטן (עי' חת\"ם סופר ב, עז). ונראה שבמאכלים ארוזים כקמח וכקטניות, כפי שהאריזה לפנינו, קילו או חצי קילו. ד) נגיסה אחת: אם נמקד את תודעתנו בזווית ההלכתית, נתייחס לכל נגיסה כיחידה בפני עצמה, כי היא פעולת האכילה, וממילא על פיה יש לקבוע את היחידות. (עי' שו\"ע יו\"ד קט, א, שמבחינת התודעה ההלכתית כל נגיסה נחשבת כיחידה בפני עצמה). כפי הנראה, כיוון שכל אחת מהאפשרויות מתאימה יותר לסוג מסוים של מאכל או אירוע, לא הגדירו הפוסקים הלכה זו, אלא היא צריכה להיקבע לפי הרושם שמציאות השרצים בכל מאכל ומאכל משאירה בתודעה (כעין זה כתב מו\"ר הרב ישראלי ב'התורה והארץ' ח\"ג עמ' 151). עוד נראה, שככל שהשרץ גדול יותר כך הוא תופש יותר מקום בתודעה, ויש לחשוש לו גם בשכיחות נמוכה יותר וביחידות מידה גדולות יותר.
ועדיין לא נפתרה הבעיה, מה עושים כאשר יש לנו ספק מה התודעה הקובעת את שיעור 'מיעוט המצוי', ובמיוחד כיצד צריכים לנהוג גופי כשרות, כאשר הם משרתים אנשים שונים בעלי תודעות שונות. למעשה, נראה שהתודעה הממוצעת היא שהיחידה היא מנה ממוצעת של אדם, שהיא גם הקבועה ביותר והנוחה ביותר לחישוב, שכן אינה תלויה בגודל המשפחה או הפרי או האריזה. אמנם בשעת הצורך, הואיל ויסוד חיוב הבדיקה מדרבנן, אפשר להקל למדוד לפי נגיסה. וקל וחומר שכאשר מדובר בשרצים זעירים, שיש לחשב לפי נגיסה (כמבואר להלן בהלכה ז הערות: 13, 15). ←
אמנם נראה שכאשר ידוע על מאכל שברוב המקרים נמצאים בו שרצים גדולים עד שבעת האכילה יכולים להרגיש בטעמם, אסור מהתורה לאוכלם בלא בדיקה, שכן הולכים אחר הרוב. אמנם עדיין יש ספק לפי מה קובעים רוב, לפי נגיסות או ארוחות, וכיוון שהספק מהתורה יש להחמיר. ויש מרבני זמנינו שכתבו, שבמצב של רוב, גם כשאין אפשרות להרגיש בטעם השרץ, חובת הבדיקה מהתורה (הרב יהודה עמיחי ב'אמונת עתיך' 11 עמ' 21; הרב יגאל הדאיה שם 35 עמ' 30; הרב רווח ב'תולעת שני' ז, ב). אולם כפי שלמדנו, מהלך הסוגיה אינו כן, ונראה שאין לדבריהם מקור מבוסס.", + "מאכל שידוע כאינו מוחזק בשרצים ונמצאו בו שלושה שרצים, נעשה כל המאכל שבאותו הכלי או האריזה כמוחזק בשרצים, ואסור לאוכלו בלא בדיקה (שו\"ע יו\"ד ק, ד; פד, ט).7אמנם כאשר ידוע ששלושת השרצים לא היו מעורבים במאכל מתחילה אלא הגיעו אליו מבחוץ, ומסתבר שהם היחידים, המאכל כשר. ואם מסתבר שכמו שהגיעו למאכל שלושה שרצים כך הגיעו עוד, המאכל אסור בלא בדיקה (עי' ט\"ז פד, יז).
פרי שבמיעוט המצוי שלו יש שרצים, אין מועיל לבדוק מדגם שלו (שו\"ת רשב\"א א, רעד). אבל נראה שכשיש ספק בכך, ניתן לבדוק מדגם שלו.
כתב הרשב\"א (תוה\"ב בית ג' סוף שער ג) שאם עבר ובישל מאכל שהיה צריך לבודקו, יש להקל מפני שהוא ספק ספיקא: א' אולי לא היה שם שרץ, ב' ואם היה, אולי נימוח ובטל. ע\"כ. יש אומרים שסברת ספק ספיקא קיימת גם במאכל שמוחזק בשרצים, שהואיל ולא תמיד יש בו שרצים, ספק ספיקא להקל (פרח שושן, תורת נתנאל לח; תשובה מאהבה יו\"ד של, ועוד). ולרוב הפוסקים, ספק ספיקא להקל נאמר רק במיעוט המצוי, אבל מאכל שברוב המקרים יש בו שרצים, נחשב כמוחזק באיסור ואין להחשיבו כספק (או\"ה הארוך, מהר\"ם מלובלין, ש\"ך כט, פמ\"ג שפ\"ד לב, ערוה\"ש ע-עב). ואם נותרו ירקות מאותה החבילה, יש לבדוק את מצבם, אם מצאו בהם 3 שרצים, חזקה שגם בירקות שעירבו בתבשיל יש שרצים והתבשיל אסור. ואם לא מצאו בהם 3 שרצים, התבשיל כשר." + ], + [ + "שרצים / המחלוקת בדין שרצים זעירים", + "מוסכם שאין צריך לבדוק אחר שרצים זעירים שעין אדם אינה יכולה לראות, שכן התורה צוותה את האדם לפי יכולת ראייתו הטבעית. הבעיה שקשה לקבוע את גודלו של השרץ שאחריו צריך לחפש, מפני שיכולת הראיה של האנשים שונה זו מזו, והיא תלויה גם בצבעו של השרץ וברקע שעליו הוא נמצא. אדם בעל ראייה טובה מסוגל לראות על רקע לבן חיידקים גדולים שגודלם חמש מאיות מילימטר, אולם כאשר צבע השרץ דומה לרקע עליו הוא נמצא, גם אם יהיה גדול פי עשרה, לא יצליח לראותו, ורק מומחים לכך, יתכן שיצליחו לראותו. גם שרץ בגודל של שני מילימטר, בעלי ראיה טובה לא תמיד מצליחים למצוא, אמנם כשיצביעו עליו, יראו אותו. כלומר, ראיית השרץ תלויה בכמה גורמים: א) בגודלו. ב) באיכות הראייה. ג) בצבע השרץ וברקע שלו. ד) בהכרת השרצים. ה) במצב השרץ, שאם הוא זוחל – קל יותר לראותו.8. מוסכם שאין איסור בשרצים שנראים על ידי מיקרוסקופ או זכוכית מגדלת, כי לא ניתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני אדם לפי כוח ראייתם (בינת אדם לד, מט; ערוה\"ש פד, לו; אג\"מ יו\"ד ב, קמו; יבי\"א ח\"ד יו\"ד כא; שבט הלוי ז, קכב). אולם הגדרת הראייה על פי חלוקה זו אינה ברורה, שכן על רקע מנוגד ניתן לראות שרץ זעיר שבתנאים אחרים רק במיקרוסקופ ניתן לראות. לדוגמא, בגופנים הקטנים בדפוס, גודלה של הנקודה בסיום משפט כחמישית מילימטר, והיא נראית מפני שהיא על רקע מנוגד. כמו כן, מומחים בעלי ראיה מצוינת לעיתים רואים גם על רקע שאינו מנוגד שרצים שאחרים רואים רק בזכוכית מגדלת. (עי' 'בדיקת המזון כהלכה' לרב ויא ח\"א עמ' 213-223).", + "יש מחמירים וסוברים שכאשר מדובר בירק או בפרי שידוע כמוחזק בשרצים, חובה לבדוק אחר כל שרץ שניתן לראותו בתנאים המיטביים. וכאשר קשה לבודקו בתנאים רגילים, יש להיעזר במומחים לדבר או בשולחן אור וכדומה, ורק לאחר שהתברר בוודאות שאין בו שום שרץ – מותר לאוכלו. וכאשר לא ניתן לבודקו בבדיקה טובה, אסור לאוכלו. לכן הורו המחמירים שלא לאכול ירקות כדוגמת קלח תירס וכרובית שלא ניתן לבודקם כראוי, וחיברו סדרות ספרים כדי להגדיר את מצבו של כל מין ומין, השרצים המצויים בו, וחובת בדיקתו (הרב ויא והרב רווח).9. המחמירים למדו מדברי כמה וכמה אחרונים שהזהירו לבדוק מאכלים מסוימים היטב על ידי אנשים בעלי ראייה טובה ובתנאים טובים, שצריך לחפש ולבדוק גם אחר שרצים זעירים מאוד שאנשים רגילים מתקשים למצוא, ורק כשיצביעו עליהם, יוכלו לראותם. אמנם כשמדקדקים בדבריהם, נראה שיש ביניהם דרגות של החמרה, ויתכן שחלקם רק התכוונו להזהיר משרצים ניכרים שאנשים בעלי ראייה סבירה רואים באופן טבעי.
מדברי חכמי ארם צובא, שושלת הרבנים למשפחת לניאדו, ור' חיים אבולעפייה, ניתן ללמוד כשיטת המחמירים, שהם גזרו שלא לאכול עלי גפנים משום \"שמצאו בהם תולעים קטנים דקים עד מאד צנומות קדים שכמעט אין העין שולטת בהם, רבוצות וכבושות בורידים של העלים ישתרגו ויסתבכו בקרן זוית, ורוב הבודקים לא ימצאו בהם כלום ויראום חלקים ונקיים, וכאשר יבואו הבקיאים במקומם וחזקי הראות אחר העיון רב יניעום בחודה של מחט ויחלו להלך על גבי העלין, עודם מהלכים נטמנים באחת הפחתים בחדודי בליטת הפצולים ונעלמים מן העין ולא ימצאום עוד\" (הובא בשו\"ת משאת משה ד). ויש שחלקו עליהם והתירו עלי גפנים בבדיקה טובה או שפשוף כמובא בשו\"ת ריח שדה ט, בשם אביו מהר\"ש דוויק. וגם החיד\"א (מחז\"ב יו\"ד פד, כד), נטה לדבריהם.
מהר\"ם בן חביב (שו\"ת קול גדול ה) כתב על חומץ שגדלות בו תולעים דקות שאסורות מהתורה, וגם לאחר חמישה סינונים עוד נותרות מהן \"שרוחשין בשולי הכלי. והם יותר דקים מחוט השערה, שאין בהם ממש זולת הרחישה הניכרת בהם לאור השמש\", והסינון מועיל בהן רק לאחר בישול (שאז אינן יכולות לעבור בסינון). גם הפר\"ח פד, לד, מוזכר כאחד המחמירים שכתב: \"ועיקר הבדיקה בזה להעמיד כל עלה ועלה נגד השמש ונראה התולעת, ולפעמים אינו נראה, וצריך מישוש בידיים למוצאו\". וכתבוהו להלכה בפרי האדמה וחסד לאלפים.
כיוצא בזה כתב בבא\"ח (צו כז): \"יזהרו הנשים בבדיקת החזרת והכרפס, דכל תולע יש בו חיוב חמש מלקיות… מעשה בחכם אחד שנכנס בערב פסח לחצר אחת, וראה את האשה בעלת הבית, לפניה שני סלים גדולים מלאים חזרת, והיא רוחצת העלים של החזרת ורואה אותם במהירות כלאחר יד ומנחת בסל לפניה. ויאמר לה החכם: כמה שערות יש בראשך? אמרה לו: לא מניתי אותם, ולפי דעתי אי אפשר למנותם. אמר לה: שערות ראשך אפשר להמנות, אך חיוב המלקות אשר בצוארך אי אפשר למנות…\" והציע שתיקח רק את הקלחים. (אמנם מה שכתב 'מלקות' הוא בדרך הפלגה, כי בפועל לא התחייבו במלקות הואיל ואכלו בשגגה ובלא עדים והתראה).
ויש שהחמירו מעט פחות, וכפי שכתב השל\"ה (שער האותיות, קדושת האכילה יח) על בדיקת פירות וקטניות שונים, \"שהבודקם צריך להיות לו ראיה טובה ודקה, וכמה פעמים בדקו, ואמרו שאין שם מהם, ובא רואה אחר, והראה לכל איך שהם הרבה והרבה בלי ערך נעים ומתנודדים. על כן חל החיוב לראות אחר זה, שהוא איסורא דאורייתא\". אמנם לא הצריך שהבדיקה תהיה נגד השמש, לפיכך מסתבר שכוונתו למעט אנשים שראייתם חלשה מהרגיל שלא ראו שרצים רבים. ויש שהחמירו אבל לא כתבו זאת כחובה גמורה, וכפי שכתב מ\"ב תעג, מב (עפ\"י חת\"ס או\"ח קלב) על החסה למרור: \"מצוי מאוד בימי פסח תולעים קטנים שאינם נכרים לחלושי עין, על כן מי שאין לו אנשים מיוחדים בעלי יראה שיבדקנו כראוי, טוב יותר ליקח תמכא (חריין), אף שהוא שלישי לפי הסדר שהם שנויים, כי חלילה להיכשל בלאו משום קיום עשה דרבנן, ובפרט שאפשר לקיים שניהם ע\"י תמכא\". ואם הדבר אסור מהתורה, לא היו נוקטים לשון 'טוב יותר' אלא אוסרים בנחרצות חסה שלא נבדקה כהלכה, וכפי הנראה התכוונו במילים \"חלילה להיכשל בלאו\" לייחס העקרוני לאיסור שרצים.
מבססי שיטת המחמירים בימינו הם הרב משה ויא מחבר סדרת 'בדיקת המזון כהלכה', והרב שניאור ז' רווח מחבר סדרת 'תולעת שני – דיני חרקים במזון'. בספריהם פירטו את חובת הבדיקה בכל פרי וירק, ושמות השרצים הזעירים המצויים במזון ותמונותיהם בהגדלה. מהם: אקריות (שליש מילימטר), אדומות נמצאות על תות, ולבנות בקמח. גם המומחים ביותר רואים אותן רק בעת זחילתן. כנימות עלה – בצבע ירוק צהבהב, בגודל חצי מילימטר עד שני מילימטר. תריפס – חרק מאורך, בגודל חצי מילימטר עד מילימטר. בהיותו זחל צבעו לבן צהוב ונע באיטיות, ובהתבגרותו אפור שחור שקופץ בזריזות ומתחבא בקפלי עלים כדוגמת חסה, כרוב, כרובית וגרגירי תירס. מנהרן – זבוב המנהרות מטיל ביצים זעירות בתוך העלים, ומהם בוקעים זחלים בגודל של 1-3 מילימטר, שאוכלים וזוחלים בתוך עובי העלים ולבסוף יוצאים מהעלה ונופלים לארץ. מנהרות אלו נראות באור רגיל, ואל מול האור ניתן לראות בסופן זחל זעיר. רימות זבובים – תולעים לבנות שבראשן נקודה שחורה זעירה, בין 1-8 מילימטר. זחלי עש – בצבע קרם, מצויים במאכלים מיובשים, בין 1-8 מילימטר, גורמים להתהוות קורי משי דביקים ופירורים לבנים. חדקנית – חרק שמצוי במחסנים ושורץ באורז ובשאר קטניות, כ-4 מילימטר, בכוחו לנקוב אריזות ניילון ולחדור פנימה. זחלי פרפרים כדוגמת פרודניה, כחצי ס\"מ עד חמישה ס\"מ. לעיתים מצויים בירקות עלים גם זבובונים, עכבישונים ויתושים קטנים, ובחקלאות פרימיטיבית הם מצויים יותר. כאשר מוציאים ירק מהמקרר השרצים שעליו רדומים, וצריך לחמם מעט את העלים אל מול השמש או האש כדי לראותם. דרך נוספת לראות שרצים זעירים שמצויים בשמיר ובפטרוזיליה, לנערם היטב מעל נייר לבן או שחור.", + "מנגד, יש מתירים וסוברים שההלכה נקבעת על פי ראייתם של האנשים בפועל, ואין איסור לאכול פרי או ירק שיש בו שרצים זעירים שאנשים בעלי ראייה טובה אינם רואים בראיה רגילה. וכיוון שכך נהגו ישראל במשך דורות רבים, אין נכון להחמיר בזה כדי שלא להוציא לעז על הראשונים.10מנהג רוב ישראל ורבים מגדולי ישראל היה שלא לדקדק כל כך בבדיקות המזון, ולמרות שפעמים רבות המעיינים מצאו בהם שרצים זעירים, המשיכו להורות לבדוק את המזון בראייה רגילה בלא לדקדק בחיפוש אחר שרצים זעירים. ויסוד סברתם, שלא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לבני האדם, ובני אדם אינם מבחינים בשרצים הזעירים, וכפי שמצינו בכל התורה, שהולכים בכל דבר אחר מה שהאנשים קולטים בפועל. כמו למשל בבדיקת טעם בתערובת, הולכים אחר הרגשתו של אדם רגיל (רשב\"א, ב\"י צח, א), וכן כתב רב שרירא גאון בשיעור כזית לברכה אחרונה (פנה\"ל ברכות י, ה-ו, 7).
ואף שלא כתבו זאת במפורש, כך מוכח מהתלמוד, הראשונים, הרמב\"ם ושולחן ערוך, שלא הרחיבו בביאור דיני בדיקת השרצים לכל ירק ופרי באופן מפורט, כפי שהיה ראוי אם אכן מדובר בחובה שנועדה למנוע איסור תורה או אפילו איסור דרבנן, וכפי שהרחיבו בכל שאר איסורי אכילה הנפוצים. וגם לא קבעו הדרכות הכרחיות לבדיקת השרצים, כגון שיבדקו את השרצים על רקע בצבע מנוגד, ושהבדיקה תהיה תמיד בשמש ולא בתוך הבתים שהיו אפלוליים בלא חלונות גדולים כמקובל בימינו, ושמבוגרים מגיל חמישים לא יבדקו, הואיל וראייתם נחלשת והם אינם יכולים לראות את השרצים הזעירים. גם לא דרשו שמומחים יעסקו בבדיקת השרצים, אלא סמכו על בדיקת כל אדם, ורק מי שנמצא חומט (לטאה קטנה לרס\"ג וחילזון לרש\"י) במאכל שבדק, איבד את חזקתו, כי הוא נראה לעיניים בבירור (שו\"ע יו\"ד פד, יא). ולא הוצרכו הפוסקים לכתוב זאת במפורש, כי כך היה ידוע במסורת. ולכן רק מכלל דבריהם ניתן להביא ראיות, כמו מכך שעיקר הדיונים ההלכתיים הם על שרצים גדולים לעומת השרצים הזעירים שהמחמירים מדקדקים בהם כיום. וכפי שהזהיר הרשב\"א (א, רעה), על הזחל שבפולים למרות שהוא \"קטן מאוד מאוד\", והוא ענק פי עשרה עד פי מאה מהשרצים הזעירים. וכ�� עסקו בנמלים (שו\"ע יו\"ד פד, יב-יג), או בתולעי הקמח (מילווין), שגודלם בין חצי ס\"מ לשלושה ס\"מ (להלן הערה 21). וכן מוכח מדברי המחמירים שהתלוננו על העם שאינו בודק כראוי ועל הרבנים שאינם מורים לבדוק כראוי (כמובא בהרחבות). כיוצא בזה כתב בפר\"ח (פד, ט), שמחשש השרצים שפרשו מהתבשיל, יש להתבונן בו ביום או בלילה לאור \"אבוקה או נרות הרבה\", ואת השרצים הזעירים לא ניתן לראות על ידי אבוקה או נרות הרבה. יתר על כן, לא יתכן שהתכוונו להחמיר בשרצים הזעירים, שכן בפועל לא יכלו לנקות כראוי את המזון מהם. שכן כאשר בדקו עלי חסה וכרוב, כיוון שלא היו מים זורמים בבתים, יכלו לבודקם בראייה בלבד בלא שטיפה בזרם מים, ובפועל, פעמים רבות שטיפה מועילה יותר מאשר בדיקה מדוקדקת. וכן לגבי דרישת המחמירים לנפות בנפת משי 70 מש, לא היו נפות כאלה בעבר (כמובא להלן בהערה 21). יש להוסיף שגם בדברי רבים מהאחרונים שהזהירו משרצים קטנים, שעליהם סומכים המחמירים, אפשר להבין שהתכוונו לשרצים גדולים יותר, שניכרים לעין באור רגיל \"וצריך מישוש בידיים למוצאו\" (כלשון הפר\"ח שהוזכר כמחמיר), ולא כפי שהבינו מהם המחמירים.
ויש מהמחמירים שטוענים שבימי התלמוד והראשונים לא היו מצויים שרצים זעירים, שנעשו נפוצים בעקבות המסחר המסועף שהחל להתקיים בין ארצות שונות כולל אמריקה, שהביא עמו שרצים ממקום למקום (עי' אור החיים ויקרא יא, מג). אולם אף שבעקבות המסחר הבין-יבשתי מספר מיני השרצים הנפוצים עלה בכל מקום, מסתבר שבפועל מספר השרצים ששורצים על כל פרי וירק לא עלה, שכן הם מתרבים לפי כמות המזון שמצויה להם. המחמירים גם טוענים שהשרצים כיום נאחזים בפירות ובירקות יותר בחזקה והם גם יותר זעירים, אולם קשה לקבל טענה זו בלא סימוכין. עוד טוענים המחמירים, שבעבר רוב האנשים עסקו בחקלאות וידעו להבחין בשרצים כמומחים שבימינו, ועל פיהם נקבעה ההלכה. אולם כיוון שלא חייבו לבדוק את כל המאכלים נגד השמש, גם מומחים לא יכלו להבחין בשרצים הזעירים. בנוסף לכך, מסתבר שהחקלאים התעניינו בשרצים שהזיקו לשדותיהם ולא בשאר השרצים הזעירים. ונראה שהמציאות הפוכה מטענת המחמירים, וכיום הירקות המגיעים מחקלאות מודרנית הרבה יותר נקיים משרצים שניכרים לעין, הואיל והצרכנים דורשים סחורה נקייה ומשובחת. ואילו בעבר היו השרצים מצויים יותר, וכפי שגם כיום הם מצויים יותר בגידולים פרימיטיביים, כדוגמת הירקות שמגדלים בכפרים ערביים ביהודה ושומרון, שמצויים בהם שרצים רבים שניכרים לעין. וכפי הנראה כלפיהם נאמרו רוב אזהרות המחמירים. שכן ברור שאין לאכול חסה שיש בה זבובונים ועכבישים קטנים, וכל מה שביקשו הוא שיבדקו את החסה ברצינות על ידי אנשים שראייתם טובה ולא בחיפזון או באור האפלולי שהיה בבתים. בנוסף לכך, בתנאי החיים בעבר, כאשר סמוך לבתים גידלו בהמות וחיות, והכינים שרצו לרוב, והבתים לא היו מרוצפים, פעמים רבות שרצו תולעים רבות במזון, ובתוך מציאות כזו אמרו המחמירים את דבריהם.
לפי זה אין מקורות איתנים בדברי הפוסקים לשיטת המחמירים (זולת חכמי ארם צובא ועוד כמה יחידים), ובוודאי ששיטתם מנוגדת למסורת. אולם כפי הנראה עמדתם התגבשה והתעצמה בתקופת האחרונים בעקבות שני גורמים: א) התפתחות כלי המדע והמחקר כגון זכוכית מגדלת, משקפיים ומיקרוסקופ שאִפשרו לראות היטב את השרצים הזעירים. ב) בחברה המודרנית כל תחום נעשה מיוחד למומחים, וכך גם העוסקים בשרצים למדו להכיר א�� הזעירים ביותר, לצלמם ולהמחישם על ידי ספרים וסרטים. וכיוון שהם הפכו למוכרים וידועים, קשה להתעלם מהם. אולם המקילים סוברים, שהשינויים הללו לא יצרו דין חדש לפיו צריך להחמיר לבדוק אחר שרצים זעירים, הואיל וגם היום אנשים רגילים אינם רואים ומודעים למציאותם של השרצים הזעירים.
לדעת המקילים נטו: אג\"מ יו\"ד ד, ב; הרב כסאר ב'החיים והשלום' יו\"ד טז; מנחת שלמה ב, סא; שיח נחום מה; שמע שלמה ח\"ז יו\"ד ד; הרב ביגל ב'אכול בשמחה' עמ' 196; הרב ויטמן אמונת עתיך 37; הרב שאול דוד בוצ'קו 'בעקבות המחבר' ח\"ב עמ' 269 ואילך; ספר 'לכם יהיה לאוכלה' לרב איתם הנקין הי\"ד." + ], + [ + "שרצים / הלכה כדעת המקילים", + "להלכה נראה שיש להכריע כדעת המקילים, שאין צורך לבדוק אחר שרצים זעירים שבני אדם אינם רואים בראיה רגילה. חמישה יסודות עיקריים לכך, שעל סמך כל אחד מהם ניתן להכריע כדעת המקילים. קל וחומר כשהם מצטרפים יחד:", + "א) הדיון הוא באיסור מדברי חכמים, שכן מהתורה כל זמן שאין מרגישים בטעמם של השרצים הם בטלים במאכל שבו הם נמצאים. וחכמים הם שהחמירו וקבעו שברייה אינה בטלה באלף, וממילא כאשר ישנה מחלוקת האם צריך לבדוק אחר שרצים זעירים, יש לפסוק כדעה המקילה.11. השרצים החבויים במאכלים שקשה למוצאם נחשבים מעורבים בהם, ומהתורה בטלים בשישים, וכפי שכתבו כנה\"ג הגב\"י פד, סא; אהל יוסף (לר' יוסף מולכו) יו\"ד כא; צמח צדק מלובביץ' יו\"ד ע; אריה דבי עילאי או\"ח ו; טוטו\"ד תליתאי ב, לב; אבני נזר יו\"ד קנו; חבלים בנעימים ד, כב; חזו\"א יו\"ד יד, א, ו, ועוד. וכך עולה מדברי כל הפוסקים שרבו מספור, שעסקו בגדרי ביטול בריה, ולא העלו בדעתם שהואיל וניתן בטורח רב למצוא את השרץ הוא אינו בטל. אמנם יש סוברים שכל שרץ שאפשר למצוא, גם אם הדבר כרוך בקושי רב, אינו נחשב מעורב, וממילא גם מדאורייתא אינו בטל בשישים (פרי תואר פד, טו; כרתי יט; חכ\"א נא, א; ישועות יעקב פד, ה; זב\"צ צח; ישועות מלכו יו\"ד יג). ואפשר שגם לשיטתם, שרצים זעירים שאינם ניכרים לאדם רגיל נחשבים כמעורבים ובטלים.", + "ב) גם אם נלך לפי שיטת המחמירים, שצריך לבדוק אחר שרצים זעירים, לדעת כמה מגדולי הראשונים, אם יש כנגדם פי אלף – הם בטלים. שכן החמרת חכמים היא שברייה לא תתבטל בשישים, אבל בקרוב לאלף היא בטלה. וכתבו כמה מגדולי האחרונים, שבשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. קל וחומר כאשר מדובר בשרצים זעירים ומאוסים שאין להם חשיבות.12. גם כשברור שמעורבים במאכל שרצים זעירים שבטלים מהתורה (כפי שהתבאר בהערה הקודמת), לדעת הרבה פוסקים, גם מדברי חכמים הם בטלים מסיבות שונות, (כמבואר לעיל בהערה 5). א) יש סוברים שבריה בטלה ב-960 (ר\"ש, או\"ז ורשב\"א), ומצרפים דעתם להקל (פלתי ק, ב; משכנות יעקב יו\"ד לו; ערוה\"ש ק, טו; רב פעלים ח\"ד יו\"ד ח). ב) יש סוברים שגזרו חכמים על בריה שאינה בטלה מפני חשיבותה, אבל כשהיא זעירה ואינה נראית במבט רגיל, אין לה חשיבות והיא בטלה (משכנות יעקב יו\"ד לו; חכמת שלמה פד, א; יד יהודה; חזו\"א יו\"ד יד, ו-ז; להורות נתן יב, סג; חבלים בנעימים ד, כב; אג\"מ יו\"ד ד, ב; הרב רבינוביץ'). ג) יש אומרים שלשרצים מאוסים אין חשיבות והם בטלים בשישים (תפארת למשה קג, א; הרב קלישר בצבי לצדיק; כת\"ס יו\"ד סג; ערוה\"ש ק, יז-יח; התעוררות תשובה ד, לו, ועוד).", + "ג) כיוון שיש מחלוקת על מעמדם של השרצים הזעירים, בכל הקשור להגדרת 'מיעוט המצוי' יש להורות כדעות המקילות, וממילא בדרך כלל אין שרצים בשיעור של 'מיעוט המצוי', ואין צריך לבדוק אחריהם, שהולכים אחר הרוב.13. כפי שלמדנו בהערה 6, מאכל שברוב המקרים נמצא בו שרץ, נחשב כמוחזק בשרצים וחובה לבודקו. ואם נמצא בשיעור של 'מיעוט המצוי', חובה לבודקו ואם לא בדק וכבר לא ניתן לבדוק, מותר לאכול. לריב\"ש 'מיעוט המצוי' הוא בין כ-25% ל-49%, ולמשכנות יעקב ודעימיה מעל 10%. וכן לגבי יחידת המדידה ישנן כמה אפשרויות, ולשיטה המקילה – נגיסה. וממילא אין כמעט מאכל כולל ירקות עלים, שב'מיעוט המצוי' לשיטת הריב\"ש ביחידת מדידה של נגיסה יהיו שרצים. וכיוון שכל היחס לשרצים זעירים שנוי במחלוקת, בשאלת הגדרת 'מיעוט המצוי', יש להורות כשיטת המקילים, ק\"ו כאשר גם לשיטות הביניים בהגדרת 'מיעוט המצוי' לא יהיה חיוב בדיקה. ויש לצרף לכך את דעת הסוברים שכאשר קשה לבדוק, אין חובה לבדוק ב'מיעוט המצוי' (לעיל הערה 6).", + "ד) מסתבר שאיסור אכילה מהתורה אינו יכול לחול על מאכל שכאשר אוכלים אותו לבדו, אי אפשר להרגיש בטעמו ובבליעתו. בפועל, אין אפשרות להרגיש בטעמם ובבליעתם של השרצים הזעירים כתריפס וכאקריות. ואמנם נראה, שאדם שרואה אותם ובכל זאת אוכלם, עובר באיסור חכמים. אבל כל זמן שלא ראה אותם, אין בידו איסור.14. למדנו בחולין קג, ב, שלר' יוחנן עיקר אכילה היא הנאת גרונו, כלומר הנאת החיך. ולריש לקיש הנאת המעיים. והלכה כר' יוחנן (רמב\"ם מאכ\"א יד, ג). כיוצא בזה כתב אחיעזר ג, פא, שאכילה שאין בה הנאת גרון ומעיים, אין בה איסור תורה. אמנם מסתבר שאם יראה את השרץ ויבלענו, למרות שלא ירגיש בטעמו ובבליעתו, יעבור באיסור חכמים, כעין דין 'אחשביה' שאמרו לגבי מאכלים שנפסלו מאכילת אדם (רא\"ש, תה\"ד קכט, ט\"ז תמב, ח; להלן לד, 8). אולם האוכלם בלא משים, גם מדברי חכמים אינו עובר באיסור. כיוצא בזה התירו לאכול שרץ שרוף לרפואה הואיל ובטל טעמו, ונחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו סתם, מצד אחשביה או בל תשקצו (שו\"ע יו\"ד פד, יז, ומפרשים).", + "ה) אף אם מדובר בשרץ שאם האוכלו לבדו יתרכז, יוכל להרגיש בטעמו ובבליעתו, וממילא יעבור באיסור תורה, כאשר יש ספק אם הוא נמצא בתוך מאכל אחר, ובעת אכילת אותו מאכל לא יוכלו לחוש בטעמו של השרץ, אין באכילתו איסור. שכן בכל נגיסה שהוא אוכל הוא אינו יודע אם אכל גם שרץ, והרי זה כעין 'דבר שאינו מתכוון'.15. מכיוון שאיסור אכילת השרץ נעשה בנגיסה ובליעה אחת, בכל הספקות לגבי תודעת האיסור הולכים אחר כל נגיסה לחוד (ועי' שו\"ע יו\"ד קט, א). אם כן, כאשר בכל נגיסה ונגיסה יש ספק אם מעורב שרץ שאין אפשרות להרגיש בטעמו ואין רוצים בו, הרי זה 'ספק פסיק רישא', שלדעת רבים לעניין שבת נחשב כ'דבר שאינו מתכוון', שאין בו איסור (פנה\"ל שבת ט, 2), וכן דעת רבים בכל האיסורים (שאילת שמואל לד, ג; מהרש\"ג ח, קנא; חלקת יעקב יו\"ד ריא; ישועת משה ד, כה; אג\"מ יו\"ד א, לט). אמנם כאשר מדובר בשרץ גדול שניתן להרגיש בטעמו, אין לומר סברה זו, הואיל ובפועל הוא חש בו בעת אכילתו, ובעל כורחו נהנה. כיוצא בזה כתב לעניין שרצים רגילים בשיבת ציון כח, וכעין זה כתב רשז\"א לגבי שרצים שקשה מאוד למוצאם (מנחת שלמה א, ו; ב, סא).
בנוסף לחמשת היסודות שהוזכרו למעלה, ישנם עוד שני יסודות להקל: ו) ספק ספיקא: גם מי שלא מקבל את העיקרון שמדובר בספק חכמים על פי יסודות א' ד', ואף בשאר היסודות הוא מטיל ספק, יכול בדרך כלל להקל מחמת ספק ספיקא: א) אולי הלכה כסוברים שאין צריך לחפש אחר שרצים שאינם נראים במבט רגיל. ב) גם אם בדק ברשלנות מסוימת, אולי בפועל הועילה בדיקתו ואין שם שרץ (עי' כרתי פד, יט). ג) אולי הלכה כמקילים בהגדרת 'מיעוט המצוי' (לעיל הערה 6). ד) ואם הוא מאכל שמתכוונים לבשלו, מצטרף ספק נוסף, שאולי נפל ממנו איבר או נתמעך ואיבד את צורתו ובטל בשישים (רשב\"א). ה) אם השרץ גדל בפרי מחובר ולא פרש, יש לצרף את שיטת מקצת הראשונים שהקילו בזה, כמובא בהערה 4.
ז) יש סוברים שחובת בדיקה ב'מיעוט המצוי' נוסדה לגבי סירכות הריאה מפני שהסירכות ניכרות מאוד, וממילא \"אם אינו בודק, נראה כמעלים עינו מן האיסור\" (רשב\"א חולין ט, א, בשם רבו רבנו יונה), מה שאין כן בשרצים שאינם ניכרים." + ], + [ + "שרצים / הלכה למעשה ושיטת המהדרין", + "כפי שלמדנו, על פי כמה יסודות, העיקר להלכה כדעת המקילים. אמנם גם לדעת המחמירים יש מקום בימינו, שכן היא מבוססת על שיטות המחקר וכלי המדידה המודרניים, שהעצימו בתודעתנו את הימצאותם של שרצים זעירים בירקות ובמאכלים. וניתן ליישמה בזכות פיתוחי המדע והטכנולוגיה שהעניקו כלים להתמודדות עם השרצים הזעירים, כמו פיתוח סבונים וחומרי ניקוי, שעל ידם ניתן לנקות את הירקות משרצים. וכן פיתוח מקררים שבהם ניתן לשמור ירקות ומזון בלא שיתפתחו בהם שרצים זעירים. כמו כן פותחו שיטות שעל ידן ניתן לגדל את רוב הירקות והפירות בתנאים שלא מתפתחים בהם שרצים זעירים. בעקבות זאת רבנים רבים בדורות האחרונים הורו להדר כשיטת המחמירים. ואף נכון לומר, שפעולות רגילות שאנשים עושים לצורך ניקוי הירקות והפירות, כגון השרייה ושטיפה, נכון לעשות לצורך הסרת השרצים הזעירים. אבל כאשר הדבר כרוך בטורח רב או בהוצאה כספית ניכרת, יש לחזור לכללי ההלכה ולהורות כדעת המתירים.", + "הרי שככלל ישנן שלוש שיטות בהלכה: א) כשר, כפי עיקר ההלכה. ב) דרך האמצע, לנקות את הירקות והפירות בשרייה במים עם חומר ממוסס ושטיפה. ג) שיטת המחמירים לרוצים להדר. בהלכות הבאות נבאר לגבי מאכלים שונים את ההלכה לפי השיטות השונות.", + "ראוי לציין, שבמפעלים ובמטבחים גדולים לעיתים יש צורך להחמיר יותר מאשר בבית פרטי, מפני שפִרצה במטבח גדול עלולה להכשיל מאות ואלפים. בנוסף לכך, הפיתוי לעבור בהם על ההלכה גדול יותר, הן מצד בעל העסק שיכול להרוויח מכך ממון רב, והן מצד העובדים שלעיתים מרוב עומס מתקשים בביצוע הבדיקות והניקויים הנדרשים. כמו כן פעמים שתנאי האחסון במטבחים ובמפעלים פחות טובים, וגורמים להתפתחות של יותר חרקים. לפיכך, כדי להבטיח שמגיעים לכשרות בסיסית שנדרשת לפי ההלכה, פעמים רבות צריכים להורות למפעלים ולמטבחים גדולים כשיטת המחמירים, ובתוך כך מרוויחים שהם עולים לרמת כשרות של מהדרין." + ], + [ + "שרצים / שיטת המחמירים", + "הבעיה בירקות עלים, כדוגמת חסה, כרוב, פטרוזיליה, שמיר, כוסברה, ארטישוק, אספרגוס, תרד ונענע, שבעת גידולם נמשכים אליהם שרצים זעירים, כדוגמת תריפס וכנימות-עלה. אמנם גם שרצים רגילים לעיתים שורצים בהם, אבל הם ניכרים לעין ויורדים בשטיפה רגילה. אולם את השרצים הזעירים שצבעם דומה לצבע העלה קשה מאוד לראות, ואף השריה במים עם חומץ או סבון ושטיפתם, שמסירה שרצים רבים, אינה מסירה את כל השרצים הזעירים, כפי שנמצא בבדיקות במעבדה. לפיכך, לשיטתם אסור לאכול ירקות אלו בלא שאדם ירא שמיים שמכיר היטב את השרצים וראייתו טובה, יתבונן בנחת בכל עלה ועלה אל מול השמש או שולחן אור ויסיר מהם את כל השרצים הזעירים. וכיוון שבדיקה כזו קשה לביצוע, לפי שיטת המחמירים ישנן למעשה שתי דרכים להשגת ירקות שמוחזקים כנקיים משרצים:", + "השיטה הראשונה הומצאה ב'גוש קטיף' בהנחיית רבני 'מכון התורה והארץ', לפיה מגדלים בחממות מבודדות ירקות נקיים משרצים. לשם כך מחטאים את האדמה משרצים ומביצי שרצים, אוטמים את החממה על ידי יריעות רשת, שמאפשרות כניסת אוויר וקרני שמש וחוסמות שרצים. כמו כן מרססים מעת לעת את הירקות בקוטלי חרקים, כאשר החברות האמינות, כדוגמת 'חסלט', מקפידות שלא לרסס מעבר למותר על פי תקנות הבריאות. למרות כל אמצעי הזהירות וההשקעה המרובה, ובמידה מסוימת בגלל הגבלות הריסוס, לעיתים שרצים מצליחים לחדור לחממה ולהתרבות בה בשיעור של 'מיעוט המצוי', וכל היבול מאבד את חזקת היותו נקי משרצים זעירים לפי שיטת המחמירים. לכן מחיר ירקות אלו גבוה בהרבה ממחיר הירקות הרגילים.", + "השיטה השנייה, גידול הירקות במקומות קרים, כך שבכל משך גידולם החום לא יעלה ליותר מ-14 מעלות. באקלים כזה השרצים אינם מתרבים והירקות בחזקת נקיים משרצים. שיטה זו נוחה לשימוש בחוץ לארץ במקומות קרים. אולם בארץ אין מקומות קרים כל כך, ואע\"פ כן עם ריסוס מבוקר מצליחים לגדל בחורף ירקות בשטחים פתוחים עם מעט מאוד שרצים זעירים, ועל ידי שטיפת הירקות מצליחים להגיע למצב שהסיכוי שיהיו בירקות שרצים נמוך, עד שגם לשיטת רוב המחמירים, הירקות בחזקת נקיים משרצים." + ], + [ + "שרצים / ההלכה ודרך האמצע בירקות עלים", + "לפי עיקר ההלכה אפשר להסתפק בשטיפה טובה של ירקות העלים במים, ולהתבונן בהם במבט רגיל, ואם רואים בהם שרץ – להסירו. אולם כפי שלמדנו (בהלכה ח), נכון ללכת בדרך האמצע ולבצע פעולה שבמידה ויש שרצים על העלים, מסתבר שתסיר אותם. לשם כך יש להשרות את הירקות למשך כארבע דקות במים עם חומר ממוסס כמלח או כחומץ ושטיפתם במים זורמים, כדי שבמידה ויש שרצים על העלים, שרייתם במים עם חומר ממוסס תרופף את הדבק שמחזק את אחיזתם בעלים, ושטיפתם במים תסיר את השרצים מהעלים. פעמים רבות פעולה זו מסירה את כל השרצים הזעירים או ממעטת אותם לשיעור של פחות מ'מיעוט המצוי', ואזי גם לשיטת המחמירים היא מועילה. מצד הסרת השרצים, עדיף להשרות את העלים במים עם סבון, שנמצא יעיל יותר מחומץ או ממלח, אולם יש חוששים שהסבון אינו בריא. וישנם חומרים טבעיים כ'סטרילי', שנמצאו יעילים כסבון ובלא חשש בריאותי.", + "יש לשים לב שגם בעת השריית העלים וגם בעת שטיפתם, המים יגיעו לכל הקפלים והסדקים שבעלים. לפיכך, בירקות כדוגמת חסה, כרוב וארטישוק, צריך לפרק את העלים, כדי שהמים יוכלו להיכנס ביניהם. מפני שלמרות שהחסה והכרוב מגיעים אלינו סגורים, בתחילת גידולם הם פתוחים, ואז השרצים יכולים לחדור לעלים הפנימיים. כאשר מתכוונים לחתוך את העלים לסלט, עדיף לחותכם תחילה לחתיכות הרצויות לסלט, ואחר כך להשרותם ולשוטפם, מפני שככל שהם חתוכים יותר, כך המים מגיעים יותר בקלות לכל המקומות שבהם.", + "לעיתים ירקות-העלים מאיכות גרועה, ואזי הם מלאים בשרצים קטנים וגדולים שנראים היטב לעין, וכדי לנקותם צריך לשוטפם שוב ושוב, עד שיהיו נקיים משרצים.16המחמירים טוענים שגם השרייה במים עם חומר ממוסס כגון חומץ, מלח וסבון, ושטיפה – אינה מסירה באופן מוחלט את כל השרצים הזעירים. אולם כפי שלמדנו, העיקר להלכה, שאין צריך לחפש אחר שרצים זעירים שאינם ניכרים במבט רגיל. ולפי דרך האמצע, נכון להסיר את מה שניתן בדרך הרגילה, בלא טורח מיוחד. וצריך להוסיף, שבדרך כלל באופן זה מגיעים לירקות נקיים יותר ממה שדרשו האחרונים לפי שיטת המחמירים. שכן הם דרשו שאנשים בעלי ראיה טובה ויראת שמים יבדקו את החסה, ובדרך כלל, על ידי השרייה במים עם סבון או חומץ או מלח ושטיפה טובה במים זורמים, מה שלא היה בעבר, מגיעים לתוצאה יותר טובה.
הסבון ממוסס שומנים היטב, וממילא גם את הדבק מרגלי השרצים, והחושש שמא גם אחר השטיפה יישארו בנקבובי הירקות שאריות מהסבון ויזיקו לבריאות, יכול להשתמש במקום זאת בחומץ או במלח, שאמנם תועלתם פחותה מסבון, אבל גם הם מועילים להסרת השרצים הזעירים, ומה שאולי לא ירד, כפי מה שלמדנו בהלכה ז, אין בו איסור. ויש סוברים, שגם מבחינה בריאותית עדיף להשרות את ירקות העלים במים עם סבון, מפני שכשם שהסבון יעיל להסרת השרצים כך הוא יעיל להסרת הריסוס, שמסוכן יותר מהסבון, ולאחר שטיפה טובה הסבון והריסוס יורדים. והטוב ביותר להשתמש בחומרים טבעיים כ'סטרילי', שמחד אין בהם שום נזק בריאותי, ומאידך, ממוססים את הריסוס והדבק שברגלי השרצים כסבון.
לעיתים יש בעלי החסה או הכרוב 'מנהרן' (כמובא בהערה 9), ולדעת המחמירים יש להסתכל בעלה אל מול האור כדי לבדוק אם יש בו מנהרה שיש בקצה שלה רימה באורך של 1-3 מילימטר שצריך להוציאה. אולם כפי שלמדנו, העיקר להלכה, שאין צורך לבדוק אחריה, מפני שזו תופעה נדירה, וגם אם רואים מנהרה, לא ברור שיש בה רימה, כי בסוף התהליך היא יוצאת מהעלה ונופלת לקרקע. ועוד, שאם התפתחה בתלוש, לכל הדעות אין בה איסור. ואם התפתחה במחובר, לדעת מקצת הראשונים, כל זמן שלא פרשה אין בה איסור (כמבואר בהערה 4). אצות ים – לעיתים מצויים בין זרועות האצות שרצי מים כסרטנים זעירים. אמנם גם לדעת המחמירים, השרייתם במים עם סבון ושטיפתן, ומסירה אותם." + ], + [ + "שרצים / כרובית וברוקולי", + "יש ירקות שמצויים בהם שרצים זעירים ואין אפשרות להוציא את כולם בשטיפה או בבדיקה. כך המצב בכרובית ובברוקולי שחלק משמעותי מהם הוא תפרחת, שבתוכה נחבאים השרצים הזעירים, שאין אפשרות לראותם בלא לפרק לגמרי את הפרח ולבדוק במשך זמן רב את כל חלקיו הקטנים. גם השרייה במי סבון ושטיפה לא מועילה מספיק, הואיל וזרם המים אינו מגיע בחזקה למקומות שהם נחבאים בהם, וממילא אינו יכול להסיר את כולם. לדעת המחמירים, הדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל, היא לזרוק את התפרחת, שהיא כארבעים אחוז מהירק, ולאכול את הקלחים הנותרים אחר שטיפה טובה. או לצרוך כרובית וברוקולי שגודלו בתנאים מיוחדים שאין מתפתחים בהם שרצים.", + "אולם כפי שלמדנו, על פי כללי ההלכה אין צריך לבדוק אחר השרצים הזעירים, אלא די לשוטפם היטב, וכל זמן שאין רואים בהם שרצים, מותר לאוכלם. ונכון יותר להשרותם במים עם חומר ממוסס למשך כארבע דקות ולשוטפם היטב בזרם מים.", + "אמנם שלא כמו בחסה ושאר יר��ות עלים, שפעמים רבות אחר השריה ושטיפה אין בהם שרצים זעירים או שהם פחות משיעור 'מיעוט המצוי', בכרובית ובברוקולי השרייה ושטיפה אינה מצליחה להגיע לתוצאות טובות כאלה. אמנם כיוון שמבשלים את הכרובית והברוקולי, ולעיתים השרץ נימוח בבישול ויורד ממדרגת ברייה, אפשר להחשיב זאת כדרך האמצע (כמבואר בהערה 17)." + ], + [ + "שרצים / קלחי תירס, תות שדה ובצל ירוק", + "קלחי תירס: לדעת המחמירים אסור לאכול את הגרעינים בעודם על הקלח, הואיל ולעיתים נחבאים ביניהם שרצים זעירים (תריפס), והדרך היחידה לאוכלם מגידול רגיל, לחתוך את גרעיני התירס מהקלח ולשוטפם כדי להבטיח שאין ביניהם שרצים זעירים. אולם לפי כללי ההלכה וגם לפי דרך האמצע, כיוון שאדם רגיל אינו רואה אותם, וספק אם הם נמצאים, ובנוסף לכך הם עוברים בישול, מספיק לשטוף את הקלח.17. החרקים המצויים בתירס הם תריפס, שבתחילה צבעם בהיר ובהתבגרותם כהה, אורכם בין חצי מ\"מ למ\"מ אחד. בקיץ הם יותר שכיחים. על פי מה שלמדנו בהערה 6 בסוגיית 'מיעוט המצוי': לדעת המקילים, בחורף הם לא מגיעים ל'מיעוט המצוי', ובקיץ לעיתים מגיעים. ולדעת המחמירים, בחורף הם מגיעים ל'מיעוט המצוי' ובקיץ אף לרוב. אלא שמדובר בשרצים זעירים שאינם ניכרים לעין הרואה במבט רגיל, וכפי שלמדנו (בהלכה ז) אין צריך לבדוק אחריהם. וגם לפי דרך האמצע אפשר לאוכלם אחר שטיפה בלבד, הואיל וממילא הם מתבשלים, ומצטרף עוד ספק, שאולי בבישול נימוחו וירדו ממדרגת בריה ובטלים בשישים (כדברי הרשב\"א המובאים בהערה 7).", + "עלי בצל ירוק וכרתי: לדעת המחמירים יש לחתוך כל עלה לשניים, להשרותו במים עם סבון ולשוטפו תוך שפשופו לכל אורכו, מפני שרצים זעירים שלעיתים מצויים בו. ולפי כללי ההלכה, אין לחשוש לשרצים הזעירים שאדם רגיל אינו רואה. ולדרך האמצע, יש לחתוך כשלושה ס\"מ ממקום החיבור שבין הבצל לעלה ולזורקו, שבאזור זה החשש גדול יותר, ואת שאר העלים לפרק ולהשרות במים עם חומר ממוסס ולשטוף, בלא לחתוך כל עלה לשניים.", + "בתות שדה ישנן לעיתים אקריות זעירות, שקוטרן כשליש מילימטר, הנחבאות בגומות הגרעינים הזעירים שעל קליפתם. לדעת המחמירים אסור לאכול תותי שדה מגידול רגיל, אלא אם כן מקלפים את קליפתם, או משרים אותם במים עם חומר ממוסס, ושוטפים אותם תוך הברשה יסודית של קליפתם. אולם לפי כללי ההלכה, כיוון שאדם רגיל אינו רואה את האקריות הזעירות הללו, אין צריך לחפש אחריהן. ולפי דרך האמצע, יש לחתוך את מקום החיבור של התות לענף, להשרותם במים עם חומר ממוסס ולשוטפם היטב. וכך יש לעשות גם בפטל ובתות עץ.18בתות שדה המחמירים מצאו לעיתים 'אקרית אדומה' (עכבישון זעיר), שגודלה כשליש מילימטר, ואף פרסמו זאת בסרטונים בהגדלה. אולם כמעט כל האנשים שחיפשו אקרית על תות, לא מצאוה. ורק עם תאורה מיוחדת, לעיתים רואים אותן. לפיכך, אין חובה לחשוש להן. אמנם כיוון שממילא טוב לנקות את הפירות, לדרך האמצע טוב לעשות זאת." + ], + [ + "שרצים / פירות עם חשש", + "ישנם פירות, כמו תאנים, גויבות, תמרים ומשמשים, שלעיתים מצויים בהם שרצים, ולכן לפני אכילתם יש לפותחם ולבודקם. בתאנים טריות ומיובשות צריך להתבונן בתשומת לב, כי לעיתים השרצים דומים לצורה הפנימית של הת��נה. אולם אין לחוש למה שרוב האנשים אינם רואים. וכן בפרי הגויבה מצויים תולעים, ויש לחתוך אותו לרבעים כדי לבודקו. כמו כן יש לבחון כל פרי שיש בו ריקבון, שמא יש שרצים סביב הריקבון.", + "באגוזים שונים כמו אגוזי קשיו, לעיתים יש שרצים, והסימן לכך: קורים לבנים או סימני כרסום. לעיתים השרצים רק שורצים סביב לפרי, ואזי אם מסירים את הקורים והאגוז נותר שלם ויפה, אפשר לאוכלו.", + "פירות יבשים באריזות, כמו צימוקים, אם יש בהם קורים או אבקה שהתפוררה מהם, סימן שהם נגועים בשרצים, ויש לבודקם היטב, ולעיתים עדיף לזורקם, כי בדיקתם קשה.19ככלל, כאשר יש בתמרים שרצים, גם הטעם של התמר משתנה לרעה. אמנם לעיתים יש דלקת בתמרים שגורמת לשחרורית שנקראת 'פייחת' שטעמה רע מאוד, אולם אין שם שרצים. לשיטת המחמירים מי שאינו בקיא בתאנים ובשרצים הזעירים שיש בהם, צריך להימנע מלאוכלם. ולגבי תמרים, צריך לבדוק אל מול מקור אור.", + "כנימות מגן: לעיתים יש על קליפת תפוז ופירות הדר נקודות שחורות שנוצרו על ידי כנימות זעירות (0.2-0.6 מ\"מ), שזחלו על הקליפה, קבעו בה את מקומם והפרישו חומר להגן על עצמן. נחלקו הפוסקים בדינן: יש מחמירים וסוברים, שהואיל והמעטה של 'כנימת המגן' ניכר לכל, וגם ניתן להבחין בשרץ עצמו בעת שהוא זוחל, חובה על המכינים מאכל מקליפות תפוזים להסירן. וכן כאשר מקלפים תפוז, יש לשים לב שלא ידבקו כנימות לאצבעות ויעברו מהן לתפוז או למאכלים אחרים (רשז\"א שש\"כ ג, הערה קיז). ויש מתירים וסוברים, שאין לחוש להן, הואיל ובלא שכבת המגן אדם רגיל לא היה רואה אותן. וגם אם היה רואה, היה סבור שמדובר בלכלוך זעיר. קל וחומר כאשר בפועל רואים נקודה שחורה על הקליפה ויש ספק אם היא לכלכוך או מעטה של 'כנימת מגן' (שבט הלוי ז, קכב). וגם כאשר יודעים שהנקודה היא מעטה של 'כנימת מגן', אין זה מחייב שהכנימה עדיין שם, שכן במשך הזמן הזכרים יוצאים לדרכם, והנקבות מתפרקות עד שאינן יכולות להיחשב כבריה. למעשה, העיקר כדעת המקילים." + ], + [ + "שרצים / דגן, אורז ומיני קטניות", + "בדגן, באורז ובמיני קטניות מצויים לפעמים שרצים שהתפתחו בין הגרגירים בהיותם בשדות או במחסנים. ככל שהיבול משובח ומאוחסן במקום נקי וקר למשך זמן קצר, הסיכוי שיהיו בו שרצים פוחת. כיוון שהצרכנים כיום דורשים מוצרים נקיים, תנאי האחסון שופרו וזמן האחסון קוצר, ולכן כאשר קונים מוצרים של חברות אמינות מחנויות נקיות – אין צריך לבודקם משרצים, הואיל והחשש שימצאו בהם שרצים נמוך משיעור 'מיעוט המצוי' לכל הדעות (לעיל הערה 6). ורק במקרה שרואים בשקית שינוי שמעורר חשד שאולי שהתה במקום לא נקי או זמן רב מדי, יש לבודקה בדיקה מדגמית. אם המדגם נקי, אין צורך לבדוק את השאר. אם נמצא בו שרץ, יש לבדוק את כל תכולת השקית. כאשר רואים באריזה קורים של עש או פירורים ואבקה, יש סבירות גבוהה שנמצאים בה שרצים, ויש לבודקה בדיקה יסודית. כיום חברות המזון מקפידות על ניקיון מוצריהם, והן מוכנות להחליף מוצר שנגוע בשרצים במוצר נקי, וכשאין במוצר צורך דחוף, עדיף להחליפו מאשר לטרוח על בדיקתו.", + "אמנם הקונים מיני דגן וקטניות בתפזורת, או בשקיות ישנות או מחנויות שאינן מקפידות על הניקיון, עלולים למצוא בהם שרצים בכמות של 'מיעוט המצוי', ויש לבודקם בהעברה על משטח.", + "חומוס ושעועית: שני חששות קיימים בחומוס, בשעועית ובמינים הדומים להם. א) כמו בכל מיני דגן, לעיתים שורצים ביניהם שרצים. ב) לעיתים זבובים ויבחושים מטילים לתוכם ביצים, שיתפתחו לזחלים, שלבסוף יבקעו את קליפתם החיצונית ויעופו. זחלים אלו נראים כלפי חוץ כעיגול שחור, שכאשר לוחצים משני צדדיו, הזחל נלחץ החוצה ולעיתים אף מתנועע מעט.20כפי שלמדנו בהערה 4, נפסק כדעת רוב הראשונים שסוברים ששרצים שהתפתחו בפרי שמחובר לקרקע (דרך העץ או הצמח) אסורים, אבל כאשר אין לתולעת מקום לרחוש, כדוגמת הזחל שמתפתח בפרי בלא לזחול בו, יש מקילים, ומהם: מהר\"ם מרוטנבורג, רא\"ש, רי\"ו, הגה\"מ, שו\"ע פד, ו. ויש אוסרים, ומהם: רמב\"ן, רשב\"א ור\"ן. ויש שהקילו כשו\"ע מפני שהוא ספק ספיקא, אולי הלכה כסוברים שגם שרצים שגדלים בפרי מחובר מותרים, ואם אין הלכה כמותם, אולי אם לא רחש בתוכו מותר (ר' רפאל ברדוגו בתורות אמת פד; הליכות עולם ח\"ו נשא ב). ודעת רוב האחרונים להחמיר (ש\"ך, ט\"ז, פר\"ח, חכ\"א, ערוה\"ש). ואף שהרוצה להקל ולא לבדוק אחר הזחלים – רשאי, כיוון שרוב האחרונים החמירו, נכון לכתחילה לבדוק באופן מדגמי סחורה שאינה שמורה. כיוון שבעודם יבשים לא ניתן לראות את הזחלים, יש להשרותם במים רותחים למשך כחצי שעה, או במים פושרים למשך כשמונה שעות, כדי שקליפתם החיצונית תיעשה שקופה, ויוכלו לבדוק את הגרגירים.", + "כאשר קונים קטניות אלו בשקיות של חברות אמינות שאוחסנו במקומות נקיים, אין צריך לבודקם, הואיל והם בחזקת נקיים, אלא די להסתכל עליהם שהם נקיים כמקובל. אולם אם השקיות שהו זמן רב על המדף או אוחסנו במקום מלוכלך, או שהם מתוצרת חברות פחות אמינות או שנקנו בתפזורת, יש לבודקם היטב. כאשר התעורר ספק לגבי שקית של חברה אמינה שאולי לא נשמרה כראוי, יש לבדוק ממנה בדיקה מדגמית, ואם נמצא שם שרץ, יש לבדוק את כולה." + ], + [ + "שרצים / הקמח והנפה", + "קמח שהתפתחו בו שרצים, כל זמן שלא יצאו מהקמח – אין בהם איסור, שדינם כדין פירות תלושים שהתפתחו בהם שרצים, שכל זמן שלא פרשו מהפרי – אין בהם איסור (לעיל הלכה ג). אמנם כאשר רואים בקמח שרצים ויש סבירות שפרשו וחזרו, לדעת רוב הראשונים חוששים שמא פרשו והם אסורים. אלא שנחלקו הפוסקים אם צריך לבדוק סתם קמח שאין רואים בו שרצים. לדעת רבים, מחמת 'ספק ספיקא' אין חובה לבודקו. ספק אחד, אולי אין בו שרצים. ספק שני, גם אם יימצאו בו שרצים אולי לא פרשו ואין בהם איסור (ט\"ז, כנה\"ג, שו\"ג ועוד). ויש אומרים, שהואיל ולעיתים מצויים שרצים בקמח וניתן לבודקו ולצאת מהספק, יש לבודקו ולא לסמוך על 'ספק ספיקא' (פלתי ומנחת יעקב). וכן נהגו ישראל לנפות את הקמח. אבל מוסכם על הכל, שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשרים.", + "המחמירים דורשים לנפות את הקמח בנפת משי בעלת חורים זעירים של 70 מש (70 חורים לאינץ' מרובע), מפני שלעיתים ישנם בקמח שרצים זעירים שנקראים 'קרדית הקמח', שגודלם מעט יותר מגודל של גרגר קמח, ורק בנפת משי צפופה ניתן לנפותם. אולם להלכה ואף לדרך האמצע אפשר לנפות את הקמח בנפה רגילה של כ-30 מש. מפני שבנוסף לכך שהעיקר כדעת הסוברים שאין לחוש לשרצים זעירים כאלה, כל זמן שהשרצים לא פרשו מהקמח, אין בהם איסור, ובשרצים זעירים אלו אין לחשוש שפרשו מהקמח וחזרו.21אין איסור בתולעים שהתפתחו בקמח ולא פרשו ממנו, כפי שאין איסור בתולעים שהתפתחו בפרי תלוש ולא פרשו (כמבואר לעיל בהלכה ג, והערה 4). יש סוברים שכל עוד לא ראינו שפרשו וחזרו, אין צורך לחשוש לשרצים שנראים בקמח (רוקח תסא, שערי דורא נד, אגודה). ולדעת רוה\"פ, כאשר יש חשש שפרשו וחזרו – הם אסורים (רא\"ש, מהר\"ח או\"ז, שו\"ע יו\"ד פד, ה, ש\"ך, ט\"ז, פלתי, ערוה\"ש). ויש סוברים שאם הקמח בתוך כלי, אין לחשוש שמא פרשו, שכן גם אם יצאו מהקמח וזחלו על צידו הפנימי של הכלי, עדיין הם נחשבים כלא פרשו ואין בהם איסור (פר\"ח פד, יז; ועי' נו\"ב קמא יו\"ד כז; הליכות עולם ח\"ו נשא ו). ואמנם הפרי תואר וחכ\"א החמירו, שאפילו אם רחשו בתוך הקמח אסורים, שכל חלקיק קמח הוא פרי בפני עצמו, אולם כל הראשונים ורובם המכריע של האחרונים אינם מסכימים לדבריהם (ערוה\"ש פד, מה-מו).
נחלקו האחרונים האם צריך לנפות סתם קמח שאולי יש בו שרצים. לדעת רבים אין צריך מחמת ספק ספיקא: א) אולי אין בו שרצים, ב) ואם יש אולי לא פרשו (ט\"ז פד, יב; כנה\"ג הגב\"י מז; שולחן גבוה ב; שמחת כהן יו\"ד א, קמט). וספק ספיקא מותר אפילו בחשש איסור תורה. מנגד יש אומרים שצריך לבדוק את הקמח, מפני שבכמה דינים מצינו שכאשר החשש מצוי ואפשר לבדוק, אין מקילים שלא לבדוק על סמך טענת ספק ספיקא (פלתי פד, ז; מנחת יעקב פ, ד, יד; שבט הלוי ז, קכה; עי' מגיד משנה חמץ ומצה ב, י; שו\"ע או\"ח תלז, ב; משנה ברורה תלז, ט). ויש אחרונים שהעידו שבמקומם בדרך כלל מצויים בקמח שרצים, ואזי גם לדעת רוה\"פ צריך לבדוק את הקמח (כה\"ח פד, סג). למעשה, הורו הרבנים בדורות האחרונים לנפות את הקמח הואיל ופעמים רבות נמצאו בו שרצים.
אבל מוסכם על הכל, שאם אפו או בישלו קמח לא מנופה, המאפה או התבשיל כשר, הואיל ויש בזה שלושה ספקות: א) אולי לא היו בקמח שרצים. ב) אולי לא פרשו ממנו ואין בהם איסור. ג) גם אם היה שם שרץ שפרש וחזר, אולי במשך הלישה והאפייה או הבישול נימוח ואיבד מעמד ברייה ובטל בשישים.
כפי הנראה, עיקר דיוני הפוסקים בקמח היו על 'תולעי הקמח' שנקראים 'מילווין' (mealworm), שהם זחלים של חיפושית הקמח שגודלם בין חצי ס\"מ לשלושה ס\"מ. בדורות האחרונים זוהו בקמח שרצים זעירים ממשפחת האקריות הנקראים 'קרדית הקמח', שצבעם וגודלם דומים לגרגיר קמח בין 0.3 ל-0.6 מילימטר, כך שאדם רגיל אינו מסוגל לזהותם. 'קרדית הקמח' מתפתחת באזורים חמים ולחים בתנאי חום של מעל 30 מעלות. לדעת המחמירים הם אסורים, וכדי לנפותם צריך לנפות בנפת משי של 70 מש ובדיעבד של כ-60 מש, או לקנות קמח מטוהר משרצים באריזה של ואקום, שמבטיחה שלא יתפתחו בקמח שרצים זעירים. אולם חומרתם מנוגדת למסורת, שכן עד לפני כחמישים שנה לא היו נפות משי אלה מצויות. ואף להלכה אין לחוש לשרצים זעירים כאלה כמבואר בהלכה ז. בנוסף לכך, גם בשרצים רגילים, סיבת הבדיקה בקמח מחשש שמא פרשו וחזרו, אולם בשרצים זעירים אין כמעט חשש שפרשו כי כל עולמם הוא הקמח, ק\"ו ממה שכתב הב\"ח לגבי תולעים קטנות שבימיו (פד, ה). לפיכך, די לנפות את הקמח בנפה של 30 מש, ששרצים זעירים שנראים לעין רגילה, אינם עוברים בה." + ], + [ + "שרצים / דין הקמח כיום", + "בעבר הקמח היה מתליע משתי סיבות: האחת, הטחינה לא היתה מלאה, ולכן נותרו בקמח ביצים שמהן בקעו שרצים. השנייה, שרצים מעופפים וזוחלים הגיעו לקמח והטילו בו ביצים, שמהן בקעו השרצים. אולם כיום, בעקבות השיפורים הטכנולוגיים ודרישת הציבור לסחורה משובחת ונקייה משרצים, מצב הקמח המשווק לצריכה ביתית במדינות המפותחות השתפר מאוד. לשם כך, החברות האמינות דואגות שהקמח ייטחן היטב כך שרוב הביצים יושמדו בטחינה, וכדי להרוס את הנותרות, משתמשים בגז חנקן או מחממים את הקמח. מיד לאחר מכן אורזים את הקמח בשקיות סגורות כדי להגן עליו. אמנם כאשר משאירים את אריזות הקמח במקומות מלוכלכים או על הארץ או זמן רב על המדף או במחסן, יש סיכוי סביר ששרצים ינקבו את עטיפתו ויטילו בקמח ביצים.", + "לפיכך, הקמח הלבן שמשווק באריזות סגורות על ידי חברות אמינות דרך רשתות וחנויות אחראיות, ואוחסן בבית במקום נקי למשך לא יותר משבועות אחדים – בחזקת נקי משרצים, ואין צריך לנפותו, הואיל וכל המקרים הנדירים שמוצאים בהם שרצים אינם מגיעים לשיעור של 'מיעוט המצוי'. אמנם בעת ששופכים את הקמח, רצוי להתבונן בו במבט רגיל, כדי לראות שהוא אכן נקי כמקובל.", + "אבל קמח לבן שנקנה בסיטונאות או בשוק, צריך לנפות. וכן צריך לנפות קמח של חברות אמינות שנקנה בחנויות שהסחורה נשארת בהן זמן רב על המדף או במחסן, או שאוחסן במקום מלוכלך או על הארץ. גם בבתי עסק יש לנפות את הקמח, הואיל והם רגילים לקנותו בסיטונאות ובזול, ובדרך כלל אין להם תנאים טובים לאחסנו.", + "גם קמח שידוע כנקי או שעבר ניפוי, אם הונח באוויר פתוח או באריזה פתוחה למשך יממה, וביום חם אפילו כמה שעות, עלול להתליע, ולכן צריך לנפותו. הרוצה להבטיח שהקמח לא יתליע לאחר פתיחת האריזה או הניפוי – יאחסן אותו במקרר.", + "הקונה קמח ממקור שיש לגביו ספק, יבדוק אותו כל עוד הוא מעריך שלעיתים קרובות ימצא בו שרץ, ואם הערכתו תשתנה ויחשוב שרק לעיתים רחוקות ימצא בו שרץ, לא יצטרך יותר לבדוק קמח מאותו מקור. חברה או חנות שהקמח שלה נחשב נקי ונמצאו בו כמה פעמים שרצים, איבדה את חזקתה ומכאן ואילך יש להקפיד לנפות את הקמח שקונים ממנה. ואם הדבר קרה מפני שבאופן חריג אחסנו את הקמח הזה במקום מועד לפורענות, לא איבדה את חזקתה (עי' לעיל בהערה 6 בגדרי 'מיעוט המצוי').", + "קמח מלא צריך ניפוי, משום שהוא נטחן בטחינה גסה ולעיתים נשארות בו ביצים. ויש חברות שמשווקות קמח מלא שהשמידו את הביצים שבו על ידי חנקן וארזו אותו באריזת וואקום, והקמח שלהן בחזקת נקי ואינו צריך בדיקה. כמו כן יש חברות שמשווקות קמח שמעת טחינתו נשמר בקירור, וכל זמן שמקפידים שלא תעבור עליו יממה ללא קירור, אין חובה לבודקו, מפני שהביצים אינן בוקעות בתנאי קור. ואם אין ידוע לקונה טיבו של הקמח המלא מהחברה שהוא קונה, יבדוק אותו, וכאשר יעריך שרק לעיתים רחוקות ימצא בו שרץ, לא יצטרך לבודקו יותר." + ], + [ + "שרצים / בשר", + "תולעים שמצויות בבשר בהמה או חיה בעודן חיות, או בבשר עוף בעודו חי – אסורות. שאם חדרו מבחוץ, הרי שכבר בהיותן בחוץ נאסרו כיוון ששרצו על הארץ. ואם התפתחו בבשר – כשם שאסור לאכול מהבשר בלא שחיטה, כך אסור לאכול תולעים שהתפתחו בו. וגם לאחר השחיטה התולעים נותרו באיסורן, כי השחיטה מתירה רק את בשר הבהמה והחיה והעוף ולא את התולעים שבבשר.", + "אבל אין איסור בתולעים שהתפתחו בבשר בהמה, חיה ועוף לאחר שחיטתם, שדינן כדין תולעים שהתפתחו בפירות תלושים, שכל זמן שלא פרשו – אין בהן איסור (לעיל הלכה ג). וכן דין תולעים שהתפתחו בגבינה, שכל זמן שלא פרשו ממנה – אין בהן איסור. אמנם כל אימת שיש מהן תחושת מיאוס אסור לאוכלן מחמת איסור 'בל תשקצו' (לעיל הלכה ב).22.. כן מבואר בחולין סז, ב, וכדעת רובם המכריע של הראשונים, וכ\"כ רי\"ף, רשב\"א, רא\"ש, רא\"ה, ר\"ן, רמ\"א, וכן הדעה העיקרית בשו\"ע פד, טז. ולדעתם בדג מקילים אף בתולעים שהתפתחו בו בעודו חי (כפי שיבואר בהלכה הבאה). תולעים אלו מתפתחות בבשר מביצים ששרצים הטילו לתוך בשר בעלי חיים או מביצי שרצים שהם בולעים, או מזחלים או משרצים זעירים שאינם נראים לעין שחודרים לבשר ומתפתחים בו. אמנם הרמב\"ם (מאכ\"א ב, יז), והתרומה, מחמירים בשני דינים: א' בתולעים שהתפתחו בבשר בהמה וחיה אחר שחיטה. ב' בתולעים שהתפתחו בדגים חיים, או מפני שאלו תולעים שהתחילו להתפתח במים ומשם חדרו לבשר הדג, או מפני שדין דג חי כדין פירות מחוברים שהתולעים שגדלים בהם נחשבים כשורצים במים.
נחלקו הפוסקים לגבי תולעים שגדלו בבשר שחוט, בגבינה ובדג, ופרשו מהם. י\"א שגם לאחר שפרשו לגמרי מותרות, כי רק בדבר שגידולו בקרקע השריצה אוסרת (ראבי\"ה). וי\"א שבעודן בקערה מותרות, וכשיצאו ממנה אסורות משום מראית עין (רמ\"א, ש\"ך מו). וי\"א שרק בעודן על הדג והגבינה כשרות, אבל כשפרשו מהם, אפילו בתוך הקערה, נאסרו מהתורה, הואיל ושרצו על הארץ (לבוש, פר\"ח, פרי תואר, ערוה\"ש פד, צג).", + "הבשר שמשווק בחנויות אמינות נקי משרצים, מפני שההקפדה על הוראות הניקיון והבריאות למניעת סכנת מחלות וזיהומים, מונעת גם התפתחות שרצים שבבשר. אולם בעת הכנת הבשר במטבח והגשתו צריך לשומרו משרצים וזבובים. במטבחים גדולים רצוי להתקין רשתות ומלכודות זבובים ויתושים, כדי למנוע התלעה של הבשר ושאר המאכלים.23. בימות הקיץ ישנם זבובים שמסוגלים להריח בשר ממרחק רב, להגיע אליו, להטיל בו ביצים שתוך שעות ספורות יבקעו מהן תולעים. אמנם כל עוד לא יפרשו מהבשר לדעת רובם המכריע של הראשונים לא יהיה בהן איסור שרצים, ולרמב\"ם והתרומה, יש בהן איסור. אולם לכל הדעות יש בהן איסור 'בל תשקצו' מפני שהן מאוסות. ויש זבוב גדול שמטיל רימות שמיד רוחשות לתוך הבשר, ונראה שהן אסורות לכל הראשונים גם בלא שפרשו. לפיכך יש להכין את הבשר, הדגים והביצים במקומות נקיים, וכאשר יש חשש שיגיעו אליהם זבובים, יש להקפיד מיד לאחר הכנתם לכסותם בכלי או ניילון." + ], + [ + "שרצים / דג", + "תולעים שהתפתחו בבשר דג, בין חי ובין מת, כל זמן שלא פרשו ממנו, אין בהן איסור. ובזה שונה דין דג מבשר, שבבשר, רק על תולעים שהתפתחו בו לאחר שחיטה אין איסור (כמבואר בהלכה הקודמת), אולם בדג, אין איסור גם על תולעים שהתפתחו בו בעודו חי, הואיל והן טפלות לבשר הדג, שכשר לאכילה בלא שחיטה.", + "אבל תולעים שחדרו לבשר הדג מבחוץ אסורות, הואיל והאיסור כבר חל עליהן לפני שחדרו אליו. לפיכך, תולעים שנמצאות במעי דג או בסביבות חללי פיו והזימים שבראשו, או צמוד לעורו, אסורות, הואיל והגיעו אליו מהמים שבהם הוא חי. תופעה זו מצויה, ולכן רצוי לקנות דגים שהשגחה אמינה מעידה עליהם שהם נקיים מתולעים. כאשר אין משיגים דג כזה, או כאשר קונים דגים חיים, יש לזרוק את קרביו הפנימיים, לקלף את עורו, לשפשף את צידו החיצוני ואת צידו הפנימי הסמוך לקרביו. לנקות היטב את אזור הפה והזימים. והרוצים להקל על עצמם, יזרקו את הראש במקום לנקות את כל החלקים הסמוכים לפתחי פיו ��זימיו, שבהם התולעים מצויות.", + "שאלה התעוררה בדגי הסלמון ודגים נוספים כהרינג. דגים אלו בולעים לקרבם שרצים זעירים, שבלעו לפני כן לקרבם זחלים זעירים. בתוך מעי הדג זחלים זעירים אלו מתפתחים לתולעים שנקראות תולעי אניסקיס, שאורכן מגיע עד עשרה ס\"מ וצבען נוטה לשקוף. כל זמן שהדג חי אין בכוחן לחדור ממעיו לבשרו, אך לאחר שממיתים את הדג, אם לא מקפיאים אותו מיד, התולעים חודרות ממעיו לבשרו. יש אומרים, שהואיל והזחל הזעיר התחיל להתפתח מחוץ לדג, כבר חל עליו האיסור, ולכן חובה להשגיח שלא יהיו בדגי הסלמון ודומיו תולעי אניסקיס. ויש אומרים, שהואיל ובעת בליעתו היה זחל זה זעיר (עשירית מ\"מ), עד שאדם רגיל גם אם היה פותח את מעי השרץ הקטן שבלע את הזחל הזעיר, לא היה יכול להבחין בו – לא חל על זחל זעיר זה האיסור. וממילא דין תולעי אניסקיס כדין תולעים שהתפתחו בבשר הדג, שכל זמן שלא פרשו ממנו – אין בהם איסור.", + "להלכה, העיקר כדעת המקילים, הואיל ולפני כניסתו של הזחל למעי הדג היה זעיר ולא ניכר, והרי הוא נחשב כמי שהתפתח בגוף הדג. אולם לכתחילה, טוב להחמיר, שכן בנוסף לדעת המחמירים, תולעים אלו גדולות וממילא המיאוס בהן ניכר יותר (לעיל ב), וגם מבחינה בריאותית הן עלולות לגרום מחלות. למעשה, כיוון שקשה לבדוק את בשר הדג מתולעי אניסקיס, הואיל וצבען שקוף, נכון לקנות דגים עם השגחת כשרות שמפקחת על כך.24. דעת המחמירים מבוארת בהרחבה על ידי הרב רווח ('תולעת שני' ח\"א ג, ז; ח\"ב סי' ג-ה). וכ\"כ להורות נתן ח\"ט יו\"ד כה, ולכך נטה בשבט הלוי ד, פג. מנגד, רבים הורו להתיר, כמובא ב'בדיקת המזון כהלכה' ח\"א ג, 22, בשם הרב פיינשטיין, רשז\"א, הרב ב\"צ אבא שאול, ועוד רבים." + ] + ], + [ + [ + "מזון מהחי / ביצים טהורות", + "ביצים של עופות טהורים כשרות לאכילה, וביצים של עופות טמאים אסורות באכילה, \"שהיוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור\" (בכורות ה, ב). ביצי תרנגולות שאנו רגילים לאכול, אפשר לקנות מכל אדם, הואיל וביצים של עופות טמאים אינן מצויות אצלנו, וממילא כל הביצים שדומות לביצים הרגילות שאנו צורכים בחזקת כשרות (שו\"ע יו\"ד פו, ב).", + "ואם הביצים שונות מהביצים הרגילות, אמרו חכמים (חולין סד, א) שאם שני ראשי הביצה כדים, היינו עגולים ככדור; או חדים, היינו מאורכים; או שהחלמון (הצהוב) מבחוץ והחלבון (הלבן) מבפנים – בידוע שהיא ביצה של עוף טמא ואסור לאוכלה. ואפילו אם יאמר המוכר שהיא של עוף טהור – אין מאמינים לו. אבל אם ראשה אחד כד ואחד חד, והחלמון מבפנים והחלבון מבחוץ, יתכן שהיא מעוף טהור, ואזי אם אדם שמבין בהלכה אומר שהיא של עוף טהור – סומכים עליו והביצה כשרה. ואם הוא נחשב אדם אמין אבל אינו מבין בהלכה, רק אם יאמר שהביצה ממין עוף מסוים שידוע כעוף טהור, הביצה טהורה (עי' רמ\"א ושו\"ע יו\"ד פו, א).", + "ביצים שהטילה נקבת עוף שנעשתה טריפה בעקבות פציעה או מחלה – אסורות באכילה, שכשם שבשרה אסור באכילה כך הביצים שלה אסורות באכילה. וכן ביצה שנמצאה במעיה של נבילה – אסורה באכילה.1מבואר במשנה עדויות ה, א, על פי דעת בית הלל, שביצה גמורה שנמצאה במעיה של נבילה – מותרת מהתורה, הואיל ותהליך היווצרותה היה בעת שהעוף היה כשר, אבל חכמים אסרו אותה, כיוון שיצאה מנבילה שאסורה מהתורה. וביצה של טריפה, שהאם הטילה זמן מה אחר שנטרפה, אסורה מהתורה, הואיל וחלק מהיווצרותה נעשה במעי טריפה. לפיכך, ביצה שהיא ספק מנבילה או מכשרה – מותרת כדין ספיקא דרבנן, ואם היא ספק טריפה – אסורה כדין ספיקא דאורייתא (שו\"ע יו\"ד פו, ג). אם הביצה הוטלה מיד לאחר שהאם נטרפה, למרות שאיסורה מדרבנן, מחשיבים אותו כאיסור תורה שספקו אסור, מפני שלא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים (ב\"י פו, ג; תורת חטאת עא, א). אין מניחים ביצה של טריפה או נבילה תחת תרנגולת שתדגור עליה, שמא יטעו לאוכלה. אבל אם הניחו ובקע ממנה אפרוח – האפרוח כשר (שו\"ע יו\"ד פו, ז; פת\"ש ד).", + "ביצים שנמצאו בתוך נקבת עוף אחר שנשחטה שחיטה כשרה – כשרות. אם כבר יש להן חלבון וחלמון, דינן כביצים שהן פרווה ומותר לאוכלן עם חלב. ואם אין להן עדיין חלבון, דינן כבשר ואסור לאוכלן עם חלב (שו\"ע יו\"ד פז, ה)." + ], + [ + "מזון מהחי / דם בביצים מופרות", + "דם שנמצא בביצה, אם הוא במקום שממנו מתחילה התרקמות האפרוח, חל עליו איסור דם, והאיסור מתפשט על כל הביצה. יש אומרים שאיסור דם זה מהתורה, שכשם שדם אפרוח אסור מהתורה כך גם הדם שממנו מתחילה התרקמותו אסור מהתורה (רשב\"א ורא\"ש), ויש אומרים שאיסורו מדברי חכמים, שכן בפועל עדיין אינו דם נפש שמחייה עוף חי (רי\"ף, רמב\"ם, רא\"ה, שערי דורא).", + "אבל אם הדם שנמצא בביצה אינו במקום תחילת התרקמות האפרוח – אין בו איסור, אולם משום מראית עין, צריך להסירו והביצה מותרת. דם זה מופיע כאשר אחד מנימי הדם שעוטף את הביצה נקרע בעת תחילת היווצרותה.", + "נחלקו הראשונים בשאלה, היכן הוא המקום שממנו מתחיל האפרוח להתרקם. יש אומרים שהוא בחלק הפנימי הצהוב של הביצה שנקרא 'חלמון' (רי\"ף, רמב\"ם ושו\"ע יו\"ד סו, ג). מנגד, יש אומרים שתחילת ההתרקמות בחלק החיצוני הלבן שנקרא 'חלבון' (רא\"ה ורש\"ל). ויש אומרים שכל עוד הדם במקום קשר החלבון, היינו בפתיל שמחבר בין החלמון לצד הביצה, רק הדם אסור אבל שאר הביצה מותרת, כי עדיין לא התחילה ההתרקמות. וכאשר הדם התפשט מקשר החלבון לגרעין החלמון, התחילה ההתרקמות וכל הביצה נאסרה (רש\"י ותוס'). למעשה, כיוון שבכל מקום שיש דם בביצה יש לחשוש שלפי אחת השיטות הוא דם התרקמות שאוסר את כל הביצה, נוהגים על כל דם שנמצא בביצה לאסור את כולה (רמ\"א סו, ד; ב\"ח, בא\"ח).", + "ואף שדם ריקום אפרוח אסור, הרוצה לאכול ביצה קשה או לעשות נקב בביצה ולגומעה, אינו צריך לבדוק אותה לפני אכילתו, הואיל וברוב רובן של הביצים אין דם, וכלל נקוט בידינו שהולכים אחר הרוב. אבל אם פותחים את הביצים כדי לעשות מהן חביתה או לערבן בתבשיל או מאפה, כיוון שממילא רואים את הביצה, יש להחמיר להסתכל אם יש בה דם (ב\"י ורמ\"א שו\"ע יו\"ד סו, ח). וכיוון שאם יימצא בה דם, כל הביצה תיאסר, כדאי לבדוק כל ביצה בכלי נפרד, שאם יימצא בה דם, יזרקו אותה בלבד, ולא יצטרכו לזרוק את הביצים או התבשיל שמעורבים עמה.", + "כל מה שלמדנו עד כה הוא על ביצה מופרית, היינו ביצה של תרנגולת שהופרתה מתרנגול זכר, שמביצתה יכול להתפתח אפרוח, וכפי שהיו רוב הביצים בעבר.2בביצים מופרות, אם ברור שהדם הוא במקום התרקמות האפרוח, והתערבה ביצה זו בביצים אחרות או בתבשיל, כל שאין פי שישים ואחת כנגדה כל התערובת אסורה. אבל כאשר ספק אם הדם ממקום התרקמות האפרוח, הביצה בטלה ��רוב (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד סו, ד; פו, ה). אימתי בטוח שהדם ממקום התרקמות, כאשר הוא גם בחלמון (רי\"ף, רמב\"ם ושו\"ע יו\"ד), וגם בחלבון (רא\"ה ורש\"ל), והחלק שבחלבון הוא ב'קשר החלבון' ונמשך משם אל 'גרעין החלמון' (רש\"י ותוס').
נקודות חומות אינן נחשבות דם, כי רק מה שבצבע אדום כדם אסור (דרכי תשובה סו, כב). בביצים חומות יש יותר כתמים חומים שלעיתים אף נוטים לכתום, והם מגיעים מהקליפה ואין בהם איסור. גם הקליפה הלבנה גורמת לכתמים אלא שהואיל והם לבנים, אינם ניכרים כל כך." + ], + [ + "מזון מהחי / ביצים לא מופרות", + "הדם האסור בביצה הוא רק דם שממנו מתחיל להתרקם אפרוח, ולכן מעיקר הדין אין איסור בדם שנמצא בביצה שאינה מופרית, הואיל ואין אפשרות שיתפתח ממנה אפרוח. אמנם משום מראית עין, צריך להוציאו (שו\"ע יו\"ד סו, ז). וכיוון שכך, אין חובה לבדוק ביצים שאינן מופרות, שכן רק במקרה שרואים בהן דם צריך להסירו. תופעה זו של דם בביצה שאינה מופרית קיימת בביצה אחת מתוך כמה אלפי ביצים שנמכרות בפיקוח.", + "כיום במדינת ישראל, אסור מסיבות בריאותיות לשווק ביצים מופרות למאכל, שכן הן מכילות שאריות של תרופות שמזריקים לתרנגולות שמטילות אותן. בפועל, למעלה מתשעים ושבעה אחוזים מהביצים המשווקות למאכל בישראל הן ביצים מפוקחות שאינן מופרות, והחותמת שעליהן היא הסימן לכך.", + "לפיכך, על פי הדין אין צריך לבדוק ביצים שיש עליהן חותמת, ואם באקראי תוך פתיחת הביצה ראו בהן דם, יש להוציאו משום מראית עין, והביצה כשרה. ואע\"פ כן רבים נוהגים להדר לבדוק את כל הביצים שנמכרות בחנויות, או מפני שאינם יודעים שאין חייבים בכך, או מפני שרוצים להדר שלא יהיה בביצים אפילו דם שאסור משום מראית עין בלבד.3לפני כשישים שנה התעוררה השאלה לגבי דם שנמצא בביצים שנמכרו בשווקים, שרובן כבר לא היו מופרות. ביבי\"א ח\"ג יו\"ד ב, כתב שאין לחשוש למיעוט הביצים המופרות, אלא יש להתייחס לכל דם שנמצא בביצה כדם שאסור משום מראית עין בלבד, שיש להוציאו והביצה כשרה. ובאג\"מ יו\"ד א, לו, הסכים שכך הוא עיקר הדין, אבל כיוון שאין מדובר בהפסד רב, אם נמצא דם בביצה, יש לחשוש שאולי היא מופרית ולזרוק את כל הביצה. מאז ועד היום המציאות השתנתה מאוד. למעלה מ-97% אחוז מהביצים חתומות כחוק ויש לגביהן ודאות שאינן מופרות, ולהלכה אין צריך לבודקן. ואע\"פ כן עדיין רבים נוהגים לבודקן. שני טעמים יכולים להיות למנהג: האחד, שיסודו בטעות, ואילו היו יודעים שיש ודאות שהביצים החתומות אינן מופרות ואין צורך לבודקן – לא היו בודקים. השני, שהואיל וכבר נהגו מימים ימימה לבדוק ביצים, ממשיכים לבודקן כדי להסיר גם דם שאסור משום מראית עין בלבד. וזאת למרות שמעיקר הדין אפילו ביצים מופרות אין חובה לבדוק כשרוצים לאוכלן כביצים קשות, שכן הולכים אחר הרוב. ורק אם ממילא פותחים ביצים מופרות הורו להחמיר לבודקן. ואם הביצים לא מופרות, גם כאשר פותחים אותן אין חובה לבודקן.
גם בין הביצים שמשווקות שלא כחוק, בלא חותמת, אין כמעט ביצים מופרות, מפני שגידול ביצים מופרות יקר. דוגמא למקרה נדיר שבו יתכן שישווקו ביצים מופרות הוא כאשר ארעה תקלה בגידול להקת רבייה או בשיווק הביצים שנועדו לרבייה, ובמקום לזרוק את הביצים, החליטו לשווקן בניגוד לחוק. בכל אופן חשש זה רחוק, כי בביצים אלו עלולות להיות תקלות ודם רב, ו��משווק אותן עלול לפגוע באמינותו, ואף העוברים על החוק מעדיפים להימנע מכך. לכן גם הקונה ביצים בלא חותמת כעיקרון אינו חייב לבודקן, כי רק אחוזים בודדים מהן מופרות. אבל ראוי שישים לב אם יש בהן דבר משונה, מחשש שהן מופרות והתחילו להתפתח בהן אפרוחים, ומחשש שהן מקולקלות ומסוכנות לבריאות. אגב, כאשר רוצים להפוך תרנגולות רבייה למטילות ביצים למאכל, צריכים להפרידן מהזכרים ולהמתין כשבועיים עד ששאריות התרופות יתפוגגו מבשרן.
גם 'ביצי חופש' או ביצים אורגניות המשווקות בחנויות הן ביצים שאינן מופרות. 'ביצי חופש' הן ביצים של תרנגולות שגדלות בשטח גדול פי עשרה מהשטח של הלול הרגיל, כדי למנוע מהן צער. כיום אחוז 'ביצי החופש' בישראל הוא פחות מאחוז מכלל הביצים. ביצים אורגניות הן ביצים של תרנגולות שקבלו מזון אורגני, ולא עברו חיטוי בחומרים כימיים, וגם לא קיבלו את רוב הזריקות." + ], + [ + "מזון מהחי / דבש", + "הדבש כשר לאכילה, וכן מסופר בתנ\"ך על שמשון ויהונתן שאכלו דבש. אלא שיש לשאול, הרי הדבש נוצר על ידי דבורים, והדבורים אסורות באכילה משום שרץ העוף, ואיך מאכל שנוצר ממין טמא כשר לאכילה, הרי כלל נקוט בידינו: \"היוצא מן הטמא – טמא\", ולכן למשל, חלב של בהמה טמאה אסור באכילה. שני הסברים נאמרו לכך בתלמוד (בכורות ז, ב): לדעה אחת (תנא קמא), הדבש שונה מחלב, שהחלב נוצר בגוף הבהמה, ואם היא טמאה אף החלב הנוצר בה טמא. אולם הדבש אינו נוצר בגוף הדבורים אלא הן מלקטות צוף מפרחים וצמחים ואוגרות אותו בגופן, ואחר כך פולטות אותו בכוורת, ושם בכוורת הנוזלים שבצוף מתאדים ונוצר הדבש. ולדעה אחרת (רבי יעקב), יש לימוד מיוחד מן הפסוק העוסק בשרץ העוף, שממנו אפשר לדייק שהדבש היוצא מן הדבורים כשר.", + "הדבוראים צריכים לסנן את הדבש, מפני שלפעמים מעורבות בדבש דבורים מתות או רגליים וחלקי גוף אחרים של דבורים. לאחר הסינון – הדבש כשר. ואף אם שהו בדבש דבורים מתות זמן רב, אין לחוש שמא נתנו בו טעם, מפני שאפילו אם נתנו בו טעם, הרי זה טעם פגום שאינו אוסר (שו\"ע יו\"ד פא, ח; להלן לד, ז)." + ], + [ + "מזון מהחי / מזון מלכוֹת", + "מזון מלכות הוא חומר נוזלי למחצה, שדבורים מפיקות מבלוטות שבראשן, שטעמו מר במקצת. על ידי אכילה מרובה של מזון מלכות, זחל רגיל מתפתח להיות מלכת הדבורים. לולי כן היה זחל זה נעשה דבורה רגילה. מלכת הדבורים מיוחדת בכך שממנה נמשך הדור הבא, היא מסוגלת להטיל עד אלפיים ביצים ביום, משקלה כפול ממשקל שאר הדבורים, ותוחלת חייה פי ארבעים משאר הדבורים. כיוון שמזון מלכות מסוגל לחולל שינויים מופלגים בדבורה, ישנם מרפאים שסוברים שיש במזון מלכות סגולות רפואיות חשובות.", + "אולם לגבי כשרותו נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאסור לאוכלו, מפני שכל היוצא מטמא – טמא, וכיוון שהדבורים אסורות באכילה – אף מזון המלכות שהן מפיקות מבלוטות שבראשן אסור באכילה. ואין דינו כדבש, מפני שהדבש הוא צוף שהדבורים מלקטות מפרחים וצמחים ואוגרות בזפק הנמצא בין פיהן לקיבתן, ואחר כך מוציאות אותו בכוורת, ושם הצוף מתייבש מעט ונעשה דבש. וכיוון שמדובר בצוף מעובד – הדבש כשר באכילה. אבל מזון מלכות נוצר מתוך גופן של הדבורים, ולכן אסור באכילה. ואף אם נאמר שיש לימוד מן הפסוק שדבש דבורים כשר, כוונת התורה להתיר רק את הדבש הידוע בטעמו, אבל לא את שאר החומרים המופרשים מן הדבורים.", + "ויש אומרים שדינו כדבש, שכל מה שהדבורים מפיקות מגופן מבוסס על צוף ומיני צומח שונים שהדבורים מלקטות. ואף הדבש עצמו מתגבש בצורתו על ידי תוספת אנזימים שמופרשים מבלוטות שבגוף הדבורה, וכמו שהדבש כשר, כך שאר החומרים היוצאים מגוף הדבורה כשרים. וגם אם נאמר שיסוד ההיתר של הדבש הוא ממה שנלמד מן הפסוק, כשם שלמדנו שהדבש כשר, כך אפשר ללמוד שכל החומרים המופרשים מן הדבורים כשרים.", + "למעשה, אף שראוי לחוש לדעת המחמירים, לצורך רפואי אפשר להקל לאכול מזון מלכות, מפני שרגילים לערב את מזון המלכות בדבש שכמוּתוֹ פי ארבעים ממזון המלכות, וכיוון שטעמו אינו מורגש, איסורו בטל ומותר לאוכלו. וכן אם יכינוהו בצורה של גלולות שאין בהן טעם מותר לבולען. והמיקל לאכול מזון מלכות כפי שהוא, אין למחות בידו, שיש לו על מי לסמוך.4. הרב אונטרמן בשבט יהודה שער ה' עמ' שמ\"ד התיר. וכן בציץ אליעזר יא, נט; יב, נד, הרחיב בביאור העניין ונטה להחשיב מזון מלכות כדבש, ולמעשה התירו לחולה או לצורך רפואי. מנגד דעת הרב בריזל, שמזון מלכות אינו בכלל הדבש שהותר. ובשו\"ת עמא דבר עמ' קטו, סיכם את הסוגיה, והביא את דעת רשז\"א לאסור, אולם התיר לחולה בחצי שיעור.", + "עוד מפיקות הדבורים חומר הנקרא פרופוליס, שעל ידו הן משמרות את הכוורת מזיהומים ומחלות; וחומר שנקרא פולן, שמסייע להזנת הדבורים בצעירותן. ומותר לאוכלם כדין דבש.5בשו\"ת עמא דבר עמ' קטו כתב שדין פרופוליס ופולן שהדבורים מפיקות כדין מזון מלכות. ע\"כ. אולם התברר שהפרופוליס מורכב משרף שהדבורים מלקטות, לועסות ופולטות. ואילו הפולן הוא אבקת פרחים מעורבת בצוף ובמעט רוק דבורים, ואם כן דינן קל מדין מזון מלכות, וקרוב להיחשב כדבש. וכיוון שטעמם פגום והם נאכלים לרפואה בלבד, אין שום צד לאוסרם." + ] + ], + [ + [ + "בשר בחלב / איסור בישול בשר בחלב", + "אסרה התורה לבשל בשר עם חלב, שנאמר: \"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ\". שלוש פעמים נזכר איסור זה בתורה (שמות כג, יט; לד, כו; דברים יד, כא), ללמדנו ששלושה חלקים לאיסור: א) אסור לבשלם יחד. ב) אם בישלום יחד אסור לאוכלם. ג) אם בישלום יחד אסור גם ליהנות מהם (חולין קטו, ב; שו\"ע יו\"ד פז, א).", + "איסור זה מיוחד ושונה משאר איסורי אכילה, שכל המאכלים האסורים – אסורים תמיד, ואילו בשר כשלעצמו כשר, וחלב כשלעצמו כשר, ובישולם יחד אסור, ואם התבשלו יחד – נאסרו באיסור חמור במיוחד. שכל שאר המאכלים האסורים, כדוגמת בשר בהמות וחיות טמאות, מותר לישראל לבשל עבור נוכרי, אבל בשר בחלב אסור לישראל לבשל עבור נוכרי. ואף לסייע בבישולם אסור, כגון להגביר את האש שעל ידה הם מתבשלים. בנוסף לכך, בשר וחלב שהתבשלו – אסורים בהנאה, ולכן אסור למוכרם לגוי, ואפילו לתת לו במתנה אסור, הואיל ויש לישראל הנאה מכך. וגם אם ישרוף אותם, אסור ליהנות מחום שריפתם או מהאפר שיצא מהם. ואפילו לתת אותם לפני בעלי חיים של הפקר אסור, הואיל ויש לישראל נחת מכך. אלא יש לקבור את האיסור, וכאשר קשה לקוברו, אפשר לזורקו בשדה או בפח. ואף שמסתבר שבעלי חיים יאכלו ממנו, אין בכך איסור הואיל ואינו מתכוון לכך.1משנה תמורה לג, ב: \"ואלו הן הנקברין… ובשר בחלב\". ולא אמרו לשורפם כדי שלא יהנה משריפתם ומהאפר שלהם. כתב באיסור והיתר הארוך (כא, יב), שאסור לתת בשר וחלב שהתבשלו לפני חיית הפקר, וכ\"כ פוסקים רבים, משום שיש לאדם הנאה מכך שהוא מפרנס בעלי חיים (מ\"א תמח, ט). יש אומרים, שמותר להניחם בשדה במקום שבעלי חיים יכולים לבוא לאוכלם, כי האיסור הוא לתת לפניהם (מ\"א תמה, ב; חק יעקב, א\"ר, שועה\"ר). ויש אומרים שגם זה אסור, אלא הפתרון לקוברם או להשליכם בבית הכסא או לנהר באופן ששום בריה לא תהנה ממנו (או\"ה הארוך כא, יג; כנה\"ג, חכ\"א). וביאר ברב פעלים (ג' יו\"ד ה) שהכוונה לנהר שאין בו דגים או שיפורר את האיסור עד שדגים לא יוכלו לאוכלו. ע\"כ. אולם קשה, שבכל מקרה בעלי חיים ייהנו מהם, שכן גם אם יפורר את האיסור – דגים זעירים ייהנו ממנו, ואם יקבור אותו – שלשולים וחרקים יהנו ממנו, והדבר משביח את האדמה וגורם הנאה לאדם. אלא שכפי הנראה, כוונתם שהואיל וזו הנאה שאינה ניכרת כל כך, אין בה איסור. ואם כן, כל זמן שאין מתכוונים להזין בעלי חיים באיסור ואין נהנים מכך, אפשר לסמוך על המקילים ולהשליך את האיסור לפח או בשדה, אמנם מי שנהנה מכך, צריך לקבור אותו.
כיוון שאיסור בשר בחלב נאמר בלשון 'לא תבשל', איסור התורה הוא רק כדרך בישול, ובלא בישול אין איסור לערב בשר בחלב, אבל אסרו חכמים לאכול גם בשר וחלב שהתערבו בלא בישול (פסחים מד, ב). יש אומרים שגם טיגון וצלייה נחשבים כבישול שאיסורם מהתורה (פר\"ח ופלתי), ויש אומרים שאיסורם מדברי חכמים, כי אינם כבישול שמערבב את הטעמים זה בזה היטב (פר\"ת, ערוה\"ש).
ככלל כל האיסורים מהתורה אסורים כדרך הנאתם, אולם 'בשר וחלב' וכלאי הכרם אסורים מהתורה גם שלא כדרך הנאתם (רמב\"ם מאכ\"א יד, י; שו\"ע יו\"ד קנה, ג).
המבשל בשר וחלב או אכל מהם – נענש במלקות, ובתנאי שעשה זאת בזדון לעיני עדים שהתרו בו, והיה בהם לפחות כשיעור 'זית' (חולין קח, ב; רמב\"ם מאכ\"א ט, א). נחלקו לגבי נהנה אם חייב מלקות. אכל פחות מכזית או בישל פחות מכזית, עבר באיסור תורה ואינו לוקה (בא\"ח ש\"ש בהעלותך ב). המבשלם אפילו בישול חלקי עובר באיסור תורה, אבל רק אם הכינם לאכילה כמאכל בן דרוסאי – לוקה (דעת רוה\"פ, ומהם: פמ\"ג, פלתי, זב\"צ, בא\"ח). מבשל בכלי ראשון – אסור מהתורה. עירוי מכלי ראשון, שלהלכה מבשל כדי קליפה: לפר\"ח אסור מהתורה, ולפרי תואר מדרבנן (ראו להלן לה, ג).", + "מהתורה האיסור הוא לבשל בשר בחלב, ובלא בישול אין איסור. לפיכך, מותר לערבם יחד בלא בישול לצורך נוכרי או לכל צורך אחר. וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו לישראל לאכול בשר וחלב יחד גם בלא בישול (שו\"ע יו\"ד פז, א; צא, ח), וחיזקו חכמים סייג זה באיסורים רבים, ואסרו לאכול מין אחד כאשר המין השני מונח על השולחן (להלן הלכה ג), ואסרו לאפות פת בשרית או חלבית שמא יאכלו אותה עם המין השני (להלן הלכה ד). ואף הוסיפו ואסרו לאכול חלב אחר בשר בלא המתנה משמעותית, ואסרו לאכול בשר אחר חלב בלא ניקוי הפה (כמבואר בפרק הבא). טעם כל הגזירות מבואר להלן (הלכה ה)." + ], + [ + "בשר בחלב / הבשר והחלב שבכלל האיסור", + "נחלקו התנאים בשאלה, אילו מיני בשר וחלב כלולים באיסור התורה. לדעת רבי עקיבא, הבשר והחלב שנאסרו הם של אחד משלושת מיני הבהמה הטהורה: שור, כבש ועז. אולם שבע מיני החיות הטהורות, כדוגמת צבי ואייל, אינם בכלל איסור התורה. ואף דין זה למדנו מכך שהתורה חזרה שלוש פעמים על איסור \"לֹא תְבַשֵּׁל גְּדִי בַּחֲלֵב אִמּוֹ\", ללמדנו ששלושת מיני הבהמות הטהורות בכלל האיסור, ואילו מיני חיה טהורה, ועוף טהור ובהמות וחיות טמאים – אינם בכלל האיסור (משנה חולין קיג, א). ההבדל בין בהמות לחיות, שהבהמות מבויתות והחיות אינן מבויתות. וכיוון שהבהמות נמצאות ברשותו של האדם, הוא יכול לחלוב את חלבן ולשחוט את צאצאיהן, ואסרה התורה לערב את בשר אחת הבהמות עם חלב אחת הבהמות. ונתנה התורה דוגמא מגדי עיזים בחלב אמו, מפני שחלב העז מרובה, ופעמים רבות היא ממליטה שני גדיים, ואחר שהגדיים גדלו מעט, היו שוחטים אחד כדי לאכול את בשרו, וכיוון שאמו המשיכה להניק את הגדי השני, מצוי היה שיבשלו את בשר הגדי בחלב אמו (רשב\"ם שמות כג, יט).", + "ולדעת רבי יוסי הגלילי, גם שבעת מיני החיות הטהורות בכלל איסור התורה, הואיל וגם להם יש בשר וחלב שמותרים באכילה, אבל עוף אינו בכלל האיסור, הואיל ולנקבת העוף אין חלב. ויש אומרים, שגם בשר עוף בכלל איסור התורה, הואיל וגם הוא מין בשר. והראייה, שצריך לשוחטו כדי להתיר את בשרו.", + "למעשה נפסק כדעת רבי עקיבא, שאיסור התורה חל רק על מיני בהמות, ומדברי חכמים אסור לאכול גם מיני חיה ועוף עם חלב, אבל מותר לבשלם לגוי ומותר ליהנות מהם (שו\"ע יו\"ד פז, ב).2strong>עוף בחלב: לר' יוסי הגלילי גם מדברי חכמים אין איסור לאכול עוף בחלב. מנגד, דעת תנא קמא במשנה (חולין קג, ב), שגם חיה ועוף אסורים מהתורה, ויש ראשונים ואחרונים שסוברים שהלכה כמותו (תוס', רבנו פרץ, הגהות שערי דורא, איסור והיתר הארוך, רש\"ל וב\"ח). אמנם לרובם המכריע של הראשונים והאחרונים הלכה כר' עקיבא, וחיה ועוף אסורים מדברי חכמים באכילה, ומותרים בבישול והנאה (רא\"ש ח, נא, בשם רי\"ף; רי\"ד, רשב\"א, רא\"ה, אורחות חיים, רמב\"ם, טור ושו\"ע יו\"ד פז, ג; ש\"ך, ורוב ככל האחרונים). הוסיף הרמב\"ם וכתב (הל' ממרים ב, ט), שהאומר שעוף בחלב אסור מהתורה עובר ב'בל תוסיף'. לגבי בישול והנאה של עוף וחיה בחלב, יש מחמירים, ואף מהפוסקים שסוברים שכל יסוד איסור אכילתם מדרבנן, יש שמחמירים לאוסרם גם בבישול ובהנאה מדרבנן. אולם לרוב הפוסקים אין בהם איסורי בישול והנאה.
עור קשה, גידים, עצמות קשות וטלפיים, אינם נחשבים כבשר, הואיל ואין רגילים לאוכלם. אבל אסור לבשלם עם חלב מדברי חכמים (שו\"ע יו\"ד פז, ז). עגל שינק חלב ואח\"כ שחטוהו ומצאו חלב בקיבתו. לרי\"ף, רמב\"ם ושו\"ע (פז, ט), אין דינו כחלב ומותר לבשלו עם בשר. ולתוס', ר\"ת, רא\"ש, רשב\"א ורמ\"א, אם הוא נוזלי, דינו כחלב ואסור לבשלו עם בשר מהתורה, ואם נעשה קרוש, מותר לבשלו עם בשר. ויש אומרים שגם קרוש אסור לבשל עם בשר (רש\"י, מהרש\"ל)." + ], + [ + "בשר בחלב / אכילה על שולחן אחד", + "תקנו חכמים, שבעת שאדם אוכל מאכל בשרי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל חלבי, ובעת שהוא אוכל מאכל חלבי, לא יהיה מונח על שולחנו מאכל בשרי, כדי שלא יטעה לאוכלם יחד. ולא רק בשר בהמה בכלל האיסור, אלא אף בשר עוף וחיה (חולין קג, ב; קד, ב; שו\"ע יו\"ד פח, א). אבל מותר למי שאכל בשר להכין מאכלי חלב לפני שעברו עליו שש שעות. מפני שהתקנה נועדה לשמש סייג בפני אכילת שני המינים יחד, ולא לשמירת ההמתנה בין אכילת בשר לאכילת חלב (עי' ערוה\"ש יא ודרכ\"ת טז).", + "תקנו חכמים שגם שני אנשים שמכירים זה את זה לא יאכלו על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, שמא יבוא אחד לאכול ממאכל חברו ונמצא ��וכל בשר עם חלב. אבל לא אסרו על שני אנשים זרים שהזדמנו למקום אחד לאכול על שולחן אחד, זה בשר וזה חלב, מפני שאדם זר אינו רגיל ליטול מאכל משל שכנו (חולין קז, ב). אם שני האנשים שמכירים זה את זה יניחו ביניהם סימן שיזכיר להם להיבדל זה ממאכלו של זה, רשאים לאכול יחד על שולחן אחד. ניתן להניח לסימן כלי או מאכל שאין רגילים להניח שם, וכן לפרוש מפה נפרדת לאחד מהם (שו\"ע יו\"ד פח, ב). ואם הם יושבים רחוק זה מזה, עד שאין אחד יכול לפשוט ידו ולהגיע למאכלי חברו, מותר להם לאכול על שולחן אחד בלא סימן (יש\"ש וב\"ח). מי שגמר לאכול בשר, רשאי לשבת ליד חברו שאוכל חלב ולאכול מאכלי פרווה, למרות שעוד לא עברו עליו שש שעות.3יש מתירים על ידי סימן גם ליחיד לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב (חכ\"א מ, יא). ורבים אוסרים, מפני שרק לשני אנשים הסימן מועיל, שאם אחד ישכח מהסימן חברו יזכור וימנענו מאיסור (הפלאה, עי' בדה\"ש פח, יד). האוכל מאכלי חלב רשאי שיהיה על שולחנו בשר חי, כי אין חשש שיבוא לאוכלו. אבל אוכל מוכן שמונח בשקית, אסור שיהיה על השולחן, שמא יוציאו, אלא אם כן הוא מכוסה ועטוף והוצאתו כרוכה בטורח רב (עי' שו\"ע או\"ח תנא, א; משנה ברורה תנא, ח)." + ], + [ + "בשר בחלב / אפיית פת חלבית או בשרית", + "גזרו חכמים שלא ללוש בצק של לחם בחלב, שמא ישכחו שהלחם חלבי ויבואו לאוכלו עם בשר. וכן גזרו שלא ללוש אותו בשומן בשר, שמא ישכחו שהלחם בשרי ויבואו לאוכלו עם חלב. טעו ולשו בצק של לחם בחלב או בשומן בשר, גזרו חכמים שהלחם אסור באכילה (פסחים ל, א-ב).", + "האיסור הוא להכין לחם שאוכלים במשך יותר מסעודה אחת, אבל מותר להכין לחם חלבי או בשרי כשיעור שבני הבית יסיימו בסעודה הסמוכה, כי אין חשש שעד הסעודה הסמוכה ישכחו שהוא חלבי או בשרי.", + "וכן מותר להכין לחם חלבי או בשרי כאשר משנים את צורתו של הלחם, באופן שבני הבית יבינו שדינו שונה ויבררו אם הוא חלבי או בשרי. אבל סימן כזה אינו מתיר לאפות לחם חלבי או בשרי כדי למוכרו, שמא יהיו אנשים שלא ישימו לב לסימן. ורק כאשר עושים סימן מובהק שהכל מבינים ממנו שלחם זה חלבי או בשרי – מותר, כמו פיתה שדבוקה עליה גבינה צהובה או רצועת בשר (פסחים לו, א; שו\"ע יו\"ד צז, א).", + "האיסור הוא דווקא בלחם, שרגילים לאוכלו עם מאכלים חלביים או בשריים. וכן קרקרים שלעיתים אוכלים עם גבינה ולעיתים עם נקניק. אבל עוגות ושאר מאפים מותר להכין חלביים או בשריים, הואיל ובדרך כלל אין אוכלים אותם עם בשר או חלב (מהרי\"ט ב, יו\"ד יח).4פסחים לו, א: \"תניא: אין לשין את העיסה בחלב, ואם לש – כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה\". ביארה שם הגמרא שמותר ללוש בחלב \"כעין תורא\". פרש\"י: מעט, באופן שהוא אוכל \"מיד בבת אחת\" כך שאין חשש שישכח שהוא חלבי. ולרמב\"ם, הפירוש שיש בו שינוי ניכר שימנע מכשול. למעשה, שני הפירושים התקבלו, ודי באחד מהם כדי להתיר.
כתב בשו\"ע (צז, א) עפ\"י רש\"י: \"ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת… מותר\". ופירשו שהכוונה שיאכל את הכל בסעודה הסמוכה (פמ\"ג, דרכ\"ת וכה\"ח). אמנם הרמ\"א התיר לכאורה ללוש פת חלבית או בשרית בשיעור שיגמרו במשך יממה, היינו פת חלבית שיגמרו במשך חג השבועות ופת בשרית שיגמרו בשבת. ומקורו בהגהות שערי דורא שהובא בב\"י. וכ\"כ פר\"ח, חכ\"א, חוו\"ד וערוה\"ש. ואפשר לבאר שלא נחלקו, שבי��ות החול, רק לצורך סעודה סמוכה מותר, ואילו לצורך שבת וחג, גם לצורך יממה מותר, הואיל וההכנות להם נעשות מתוך תכנון ומחשבה, ויותר זוכרים אם הפת חלבית או בשרית. ובכך אנו פוסקים כשתי השיטות, וכפי שמשמע בב\"י.
טעו והכינו לחם רב שנאסר, לדעת רוב הפוסקים אסור לחלקו לאנשים רבים, לכל אחד כשיעור סעודתו הקרובה (פמ\"ג שפ\"ד א; חוו\"ד ביאורים ג). יש אומרים שאף אם יזרוק הכל חוץ משיעור סעודה אחת, הלחם הנותר לסעודה הקרובה אסור הואיל וכבר נאסר (חמודי דניאל יב). ולענ\"ד אפשר להקל בזה. לרוב הפוסקים מותר למכור לגוי את הלחם האסור (פרי תואר ג; זב\"צ יט, דרכ\"ת, רב פעלים).
לגבי הסימן, כתב רשב\"א (תוה\"ב הקצר ג, ד), שעל ידו יזכרו לשאול האם הפת חלבית או בשרית. אלא שסימן שמוּכר לבני הבית אינו מוּכר לאנשים אחרים, ולכן כתבו האחרונים, שאין להכין פת חלבית עם סימן כדי למוכרה (חוו\"ד עפ\"י מהרי\"ט ב, יו\"ד יח, ועוד רבים). ויש שנטו להקל בשעת הדחק גם לצורך מכירה, כאשר הסימן ניכר (ערוה\"ש צז, ח; בא\"ח ש\"ש שלח יז). ויש להקל כמותם בסימן מובהק שניכר לכל, שבזה מסתבר שגם המחמירים יקלו." + ], + [ + "בשר בחלב / טעם הגזירות הנוספות בבשר וחלב", + "ראוי לשאול, הרי כלל ידוע הוא שחכמים אינם גוזרים גזירה לגזירה, ואילו באיסור לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב, וכן באיסור לאפות פת חלבית או בשרית, גזרו גזירה לגזירה. שהרי רק בשר וחלב שהתבשלו יחד אסורים באכילה מהתורה, וגזרו חכמים שלא לאכול בשר עם חלב גם אם לא התבשלו יחד, ומדוע הוסיפו לגזור גזירה לגזירה, ואסרו גם להעלות בשר וחלב יחד על השולחן בעת הסעודה, וכן אסרו לאפות פת חלבית או בשרית?", + "בארו המפרשים, שביחס לאיסור בשר וחלב החשש ממכשול גדול במיוחד, הואיל והבשר בפני עצמו מותר, והחלב בפני עצמו מותר, ושניהם מצויים במטבח, ובקלות הם עלולים להתערב, ולכן הוצרכו לגזור בהם גזירות לגזירות. ועוד, שאם חכמים לא היו מוסיפים בזה גזירות, גם הגזירות הבסיסיות לא היו מתקיימות, לפיכך כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב.", + "לא זו בלבד, אלא שבכל גזירות האכילה, השוו בשר עוף וחיה שאיסורם מדברי חכמים לבשר בהמה שאיסורו מהתורה, מפני שאם יקלו בעוף או חיה, יטעו להקל גם בבשר בהמה.5בגמרא (חולין קד, א-ב), שאלו איך גזרו שאסור להעלות על השולחן עוף עם גבינה, הרי זו גזירה לגזירה. למד מכך רב יוסף שהמשנה הולכת בשיטת התנאים הסוברים שאיסור בישול עוף בחלב מהתורה. אולם מדברי אביי עולה, שהמשנה גם לר' עקיבא, שהואיל וחשש המכשול גדול, והעוף דומה לבשר בהמה, גזרו גזירה לגזירה, ואסרו גם את העוף. וכן נפסק ברמב\"ם ושו\"ע פח, א, וט\"ז א. ועוד, שהואיל וחשש התערובת בין בשר וחלב גדול, כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת שנועדה לבסס את ההפרדה המוחלטת בין בשר לחלב. וכן פירשו רשב\"א ור\"ן. וכן מצינו שגם התורה החמירה מאוד באיסור בשר וחלב, שאסרה אותו גם בהנאה.
כמו שאיסור העלאה על שולחן אחד באכילה חל על עוף וחלב, כך גם דין אפיית פת בשומן עוף (פמ\"ג צז שפ\"ד א), והמתנה בין בשר לחלב (שו\"ע יו\"ד פט, א; להלן כו, 3). שאילולי כן, ייווצר בלבול גדול, וכפי מה שמבואר למעלה בטעם הגזירות. ויתכן שגם התחשבו בדעת התנאים הסוברים שגם חיה ועוף אסורים מהתורה (הלכה ב, הערה 2). וכן ראוי לנהוג למעשה לעניין קינוח הפה בין גבינ�� לעוף (להלן כו, א, 1). אמנם לעניין איסור בישול והנאה לא גזרו על חיה ועוף. ←
על מאכלים אסורים אחרים לא גזרו חכמים, מפני שאין חשש שישראל יבוא לאכול מהם, הואיל והם אסורים עליו לגמרי (ש\"ך פח, ב). אמנם במאכלים שאין האיסור ניכר בהם, כדוגמת פירות ערלה, יש להיזהר (עי' פרי תואר פח, א)." + ], + [ + "בשר בחלב / הפרדה בין מאכלי בשר וחלב", + "הרוצה לאכול בשר על שולחן שאכלו עליו חלב או להיפך, צריך לנקות את השולחן משיירי המאכל הקודם, ובלא זאת אסור לאכול על השולחן את המין השני. וכן אסור לאכול בשר על מפה שאכלו עליה מאכלי חלב או להיפך, בלא שתהיה נקייה משיירי המאכל הקודם (שו\"ע יו\"ד פט, ד). אם המפה מבד שסופג את הלכלוך, יש לכבסה. ואם היא מפלסטיק שאינו סופג לכלוך, אפשר לנקותה עם מטלית לחה. גם כאשר מקפידים להניח את המאכלים בתוך צלחות, יש לנקות את השולחן בין אכילת בשר וחלב.", + "לחם שהוגש בסעודה בשרית, אם יש חשש סביר שנגעו בו בידיים שיש עליהן שומן או רוטב בשרי, אין להגישו בסעודה חלבית, כדי שלא יבואו לאכול שיירי בשר עם חלב, וכן להפך (שו\"ע יו\"ד פט, ד). ואם נזהרו שלא לנגוע בלחם בידיים שדבוק בהן שומן או רוטב, מותר לאוכלו בארוחה חלבית (עי' שו\"ע יו\"ד צא, ג).", + "סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, אם יש חשש סביר שהסועדים לקחו מהם בסכו\"ם שיש עליו שיירי בשר, אין להגישם בסעודה חלבית, וכן להפך. ואם יש לסלטים כפיות משלהם, ואין חשש שאחד הסועדים לקח מהם בסכו\"ם עם שיירי בשר, מותר להגישם בארוחה חלבית, וכן להפך. ויש מחמירים לכתחילה, שכל המאכלים שהוגשו בסעודה בשרית לא יוגשו בסעודה חלבית, וכן להפך. וגם המהדרים בכך, רשאים בשעת הצורך להקל, כל זמן שאין חשש סביר שנדבקו שיירי חלב או בשר בסלט או בלחם.6. כאשר הסועדים נטלו בסכו\"ם שלהם מהסלט המרכזי, ויש חשש סביר שהיה דבוק במזלגות רוטב בשר, ואם נאסור להגיש את הסלט בארוחה חלבית יגרם הפסד – מותר לערב את הסלט היטב ולהגישו בארוחה חלבית, שכן גם אם היה בסלט מעט טעם בשר, על ידי הערבוב יתבטל בשישים ובשום חלק מהסלט לא תהיה אפשרות לחוש טעם בשר. ואף ש'אין מבטלים איסור לכתחילה', כאן לא מדובר על איסור. בנוסף, אין לנו ודאות שהיה כאן טעם בשר שהתבטל.", + "כפי שלמדנו (בהלכה ג), בעת אכילת בשר אסור שיהיה על השולחן חלב, וכן להפך, שמא יטעו לאוכלם יחד. אבל שלא בשעת האוכל מותר להניחם על שולחן אחד (חולין קד, ב; שו\"ע יו\"ד פח, א). וכן מותר להניח חתיכות בשר וגבינה בתרמיל אחד או במגרה אחת שבארון או במקרר, תוך הקפדה שלא יגעו זה בזה. ואם נגעו זה בזה, ישטפו את מקום נגיעתם ומותר לאוכלם (חולין קז, ב; שו\"ע יו\"ד צא, א-ב; להלן לה, א).", + "כיוצא בזה אין להניח שקיות חלב במקום שממנו הן עלולות לטפטף על מאכלי בשר, ואם טפטף, יש לשטוף את הבשר עד שלא יישאר בו שמץ מטעם החלב, ואז מותר לאוכלו ולבשלו.7בחולין קיב, א, אסרו להניח כד מלח ליד כד כותח (רוטב חלבי), שמא יפול מהכותח למלח, ואח\"כ ישתמשו במלח החלבי לתבשיל בשרי. ואם הניחו לא נאסר (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד צה, ה). וכתבו תוס' ('מהו'), שאין לאסור הנחת כד של בשר אצל כד של חלב בתיבה אחת, כי בזה נזהרים, ורק לעניין כותח במלח אין נזהרים, כי אין איסור שיפול מהכותח למלח. וכן נפסק בשו\"ע צה, ו. אמנם לרמ\"א אם הבשר והחלב מגולים וקרובי�� – לכתחילה יש להחמיר. ולמהרש\"ל (יש\"ש ח, סו), מדינא יש להחמיר." + ], + [ + "בשר בחלב / הפרדה בין הכלים", + "במטבח שמכינים בו מאכלים חלביים ובשריים, צריך לייחד כלי בישול נפרדים לחלב וכלי בישול נפרדים לבשר, ונכון שיהיה ביניהם הבדל ניכר, כדי שלא יתחלפו בטעות. וכן צריך לייחד מערכת צלחות וסכו\"ם למאכלים חלביים ומערכת צלחות וסכו\"ם למאכלים בשריים, ונכון שיהיה ביניהם הבדל ניכר, כדי שלא יתחלפו. וכן נכון לקבוע לכל מין מקום מיוחד כדי שלא יתערבו. גם כאשר אוכלים מאכלים קרים בשריים או חלביים, מנהג ישראל לשמור על ההפרדה בין הכלים, ולאכול ולהגיש מאכלי חלב בכלים חלביים ומאכלי בשר בכלים בשריים, כדי למנוע מכשול וערבוב ביניהם.", + "רבים נוהגים לייחד שתי מלחיות, אחת לארוחות חלביות ואחת לארוחות בשריות. מפני שלעיתים המלחייה נוגעת במאכלים, ולעיתים נוגעים במלחייה בידיים עם רוטב, ואם ישתמשו במלחייה אחת לשני המינים, יש חשש שיתערב על ידה שמץ טעם ממין אחד לשני. ואם רוצים להשתמש במלחייה אחת לבשרי ולחלבי, צריכים להקפיד שתהיה נקייה, ואם התלכלכה בשמץ מאכל, לנגבה היטב.", + "המשתמשים בבקבוקים שיש בהם רטבים או קטשופ לסעודות חלביות ובשריות, צריכים להקפיד שהפייה לא תיגע במאכלים, כדי שלא ידבק בה משהו מן המאכלים החלביים או הבשריים. וכן צריכים להקפיד שלא לנגוע בכלים הללו בידיים שדבוק בהן שמץ רטיבות של מאכלי בשר או חלב. ואם לא הקפידו על כך, יש לנגב את הכלי ואת פייתו, כדי שלא יגיע על ידם שמץ טעם ממין אחד לשני.", + "מגש של כיסא תינוק, הואיל ובדרך כלל אין מניחים עליו מאכל שהיד סולדת בו, כדי שלא להזיק לתינוק, אין חשש שהמגש יבלע את טעם הבשר או החלב, וכל מה שצריך הוא לנקות היטב את המגש בין הארוחות. אמנם מי שלעיתים מניח על המגש מאכל שהיד סולדת בו, צריך לקבוע שהמגש יהיה בשרי או חלבי, ואם ירצה להניח עליו מהמין השני, ינקה את המגש לפני כן, ויקפיד שהמאכל מהמין השני לא יגיע לחום שהיד סולדת בו." + ], + [ + "בשר בחלב / מאכלי פרווה", + "מאכל פרווה הוא מאכל שאינו חלבי ואינו בשרי. לכתחילה יש לשמור על ההפרדה בין המינים, וכאשר מתכוונים לאכול מאכלי פרווה עם בשר – לבשלם בסיר בשרי; וכאשר מתכוונים לאוכלם עם חלב – לבשלם בסיר חלבי. וזאת כדי למנוע בלבול, שאם יתרגלו לאכול מאכלי פרווה שבושלו בסיר בשרי עם חלב, יתכן שלעיתים יטעו ויחשבו על מאכל בשרי שהוא פרווה ויבואו לאוכלו עם חלב או להפך. וכן יש לחשוש שמא לעיתים לא ינקו את הכלים היטב, ואזי יש חשש רחוק שמאכל הפרווה יקבל טעם מהסיר ויהפוך לבשרי או חלבי ויטעו לאוכלו עם המין השני.", + "אמנם בשעת הצורך, מותר לבשל מאכל פרווה בסיר מתכת או זכוכית בשרי נקי כדי לאוכלו אחר כך עם חלב או להפך. כמו כן מותר בשעת הצורך לחתוך מאכלים חריפים כדוגמת בצל ושום, בסכין מתכת בשרית שנוקתה היטב, עבור תבשיל חלבי או להפך. ואמנם יש מחמירים ואוסרים לאכול עם חלב מאכל פרווה שבושל בכלי בשרי, או להפך. אולם כיוון שברור מעבר לכל ספק, שלאחר שמנקים כלי זכוכית ומתכת עם סבון, הם אינם פולטים טעמים (להלן לב, ו; ח), הלכה כדעת המקילים (להלן לב, יא-יב).", + "אבל אם בישלו את מאכל הפרווה בקדירה של מתכת או זכוכית בשרית או חלבית שלא ניקו היטב עם סבון, נחלקו הפוסקים ��ם מותר לאכול את תבשיל הפרווה עם המין השני. וכן אם בישלו את מאכל הפרווה בכלי חרס בשרי או חלבי, למרות שניקו אותו היטב עם סבון, כיוון שהחרס בולע טעמים לתוכו, נחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלו עם המין השני. 8דין זה מבואר בהרחבה להלן לב, יא, 14. ובקיצור, שלוש דעות בדין זה: א) מנהג חלק מיוצאי ספרד על פי ר' יוסף קארו בבדק הבית: מותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך. ב) מנהג רוב יוצאי ספרד על פי המבואר בשו\"ע צה, א: לכתחילה אסור לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך, ואם הכלי אינו בן יומו מותר. ג) למנהג יוצאי אשכנז: גם בכלי שאינו בן יומו בשרי אין מכינים מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב או להפך. ובדיעבד אם כבר בישלו מותר בשעת הצורך לאוכלו עם המין השני. ואם הסיר היה בן יומו, גם בשעת הצורך אין מקילים בזה, ורק בדיעבד אם כבר התערב, אין אוסרים את המאכל.
מחלוקת זו קיימת כיום לגבי כלי חרס ועץ, וכלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, הואיל וידוע שלא נותר בהם שום טעם מהמאכל הקודם, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, כמבואר להלן לב, יא, 14. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה.
וכן לגבי סכין בשרי שחתכו בו מאכל חריף, או סיר בשרי שבישלו בו מאכל חריף, נחלקו הראשונים אם המאכל החריף מפני חריפותו סופג את טעם הבשר. וכיום בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כראוי עם סבון, יש להורות כדעת המקילים. כמבואר בהרחבה להלן לב, יב, 15.", + "קרש חיתוך מעץ או מפלסטיק סופג טעמים, לפיכך, יש לייחד קרש מיוחד למאכלים בשריים וקרש מיוחד למאכלים חלביים. ומי שרוצה לחתוך מאכלים לשני המינים, צריך לייחד גם קרש למאכל פרווה. בדיעבד, אם חתכו ירקות על קרש חיתוך בשרי שניקו אותו היטב, ועירבו אותם בתבשיל חלבי, התבשיל כשר. אבל אם הירקות היו חריפים, כדוגמת בצל, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הבצל, יש לאסור את התבשיל באכילה, שמא דרך הבצל נכנס בו טעם חלב. ובשעת הדחק יש להקל (להלן לב, יב)." + ], + [ + "בשר בחלב / עירוב כלים", + "גם כאשר רוצים להכין מאכל פרווה קר, נכון להכין אותו במערך כלים ממין אחד, חלבי או בשרי, כדי לשמור על ההפרדה בין כלי בשר לחלב. לדוגמא, כאשר מכינים את מאכל הפרווה בקערה בשרית, נכון לערב אותו בכף בשרית. אמנם בשעת הצורך, כגון כאשר ממהרים ואין שם כף בשרית שטופה, אפשר לערב את מאכל הפרווה בכף חלבית או להפך.9בשעת הדחק, מותר להשתמש בכלי שרגילים להשתמש בו למאכלים חלביים צוננים – לשם אכילת מאכלים בשריים צוננים או להפך, ובתנאי שהכלי שטוף היטב (להלן לג, יא). ואף שמעיקר הדין כלים שמשתמשים בהם בצונן – הכשרתם בהדחה (ע\"ז עה, ב), כלומר בניקוי על ידי שטיפה. ואם כן כלים שמיועדים למאכלים קרים, מותר להשתמש בהם גם למאכלים בשריים וגם למאכלים חלביים בתנאי שישטפו אותם ביניהם. אולם מנהג ישראל לבצר את ההפרדה בין בשר לחלב ולהקפיד שלא להשתמש באותם הכלים לבשרי ולחלבי. בנוסף לכך, בשמירת ההפרדה נמנעים מכמה חששות: העיקרי, שמא לא ינקו את הכלים היטב בין המינים. עוד יש לחשוש שמא יבואו להשתמש בהם בחם, או שמא ישהו בהם מאכלים למשך יממה ואזי לחלק מהפוסקים הכלי בולע מדין 'כבוש כמבושל' (להלן לה, ט). ואפשר שגם חכמים שאמרו שבהדחה מכשירים כלי ששימש לבשר לשימוש חלב, לא התכוונו שישתמשו באותו הכלי באופן תדיר לשני המינים, אלא שבמקרה וצריכים להשתמש בהם למין השני או לקראת פסח – הכשרתם בהדחה. וגם אם בזמנם לעיתים הקילו בכך מפני יוקר הכלים, כיום אין מקום להקל בזה, וכפי שמקובל כיום ברוב בתי ישראל שנוהגים לקנות כלים מיוחדים לפסח וממעטים בהכשרת כלי חמץ לפסח. ולכן רק בשעת הדחק אפשר להקל להשתמש בכלי בשרי קר למאכל חלבי או להפך. לא זו בלבד, אלא שנכון להפריד בין הכלים, שלא להשתמש בבת אחת בכלים בשריים וחלביים אפילו בעת הכנת מאכל פרווה קר, כדי לבצר את ההפרדה שבין המינים. אמנם כיוון שהמאכל פרווה והכלים שטופים, בשעת הצורך מותר, ואפילו הוא צורך קל, כגון שאין שם כלי שטוף או שזה הכלי המתאים ביותר למטרה זו.", + "במטבחים שיש בהם עובדים רבים, כגון במטבחים של מוסדות חינוך, הניסיון הראה שבלא קביעת נהלים מחמירים, חשש הבלבול בין בשר לחלב גובר. קל וחומר כאשר חלק מהעובדים אינם מדקדקים במצוות, כמו במטבחי הצבא, ובמטבחי אולמות, בתי מלון ומסעדות. לכן מקובל לקבוע למטבחים ציבוריים נהלי הפרדה מחמירים בהרבה מהמקובל במטבחים ביתיים, ועל כך אמונים הרבנים האחראים על מתן תעודות כשרות, שלפי ניסיונם והכרת עובדי המטבח קובעים את נהלי ההפרדה הנצרכים לשמירת הכשרות." + ], + [ + "בשר בחלב / כלי פרווה", + "מצד הדין אין צורך להחזיק כלי פרווה, כי גם כאשר רוצים לבשל מאכל פרווה ולאכול את חלקו עם בשר ואת חלקו עם חלב, אפשר לבשלו בסיר מתכת בשרי או חלבי נקי (כמבואר בהלכה ח). אולם בפועל, רבים נוהגים להדר להחזיק כלי פרווה, כדי להכין בהם מאכלים שאת חלקם רוצים לאכול עם בשר ואת חלקם עם חלב. אחד הטעמים להידור, החשש שמא לעיתים אין מנקים את הכלים היטב ונשאר בהם טעם בשר או חלב. הידור זה נעשה נפוץ יותר בעקבות הוזלת מחירי הכלים.", + "מנגד, יש מעדיפים מלכתחילה שלא להחזיק כלי פרווה, מפני שלעיתים נוצרים מהם בלבולים, שכן על ההפרדה בין בשר לחלב רגילים להקפיד, אולם על הפרווה אין רגילים להקפיד כל כך, ואולי יטעו לבשל בסיר פרווה תבשיל בשרי ובטעות יערבו אותו אחר כך עם חלב או להפך. וגם אין יודעים אם לנקות את כלי הפרווה עם הכלים הבשריים או החלביים.", + "לנוהגים להשתמש בכלי פרווה, אם טעו ובישלו בכלי פרווה מאכל בשרי או חלבי, מכשירים את הכלי בהגעלה כדי להחזירו למצב פרווה. אם נשפך עליו חלב רותח או רוטב בשרי רותח, מנגבים את הרוטב ומערים על אותו מקום מים רותחים, כדי להשאירו פרווה.", + "מצד הדין מותר להדיח במדיח או בכיור את כלי הפרווה עם כלים בשריים או חלביים, והם נותרים פרווה. אמנם כאשר מדובר במדיח גרוע שנותרות בו שאריות שומנים ומאכלים, אין להדיח בו כלי פרווה עם כלים בשריים או חלביים. וכן בכיור, אם משרים שם את הכלים עם מים חמים מאוד או למשך יממה ויותר, אין להשרות כלי פרווה עם כלים חלביים או בשריים. אכן זה אחד מהבלבולים שעלולים להיווצר מכלי הפרווה, שההפרדה הברורה שבין בשר לחלב מטשטשת, ולכן יש מהדרים לנקות תמיד את כלי הפרווה בנפרד." + ], + [ + "בשר בחלב / טעויות ותקלות", + "כאשר מבשלים תבשיל פרווה בסיר בשרי, אין לערב אותו בכף חלבית, וכן להפך. טעה ועי��ב, כל זמן שהסיר והכף היו ממתכת, והיו נקיים לפני תחילת הבישול, התבשיל כשר והכף אינה צריכה הכשרה.", + "טעה ועירב תבשיל בשרי בכף מתכת חלבית או להפך. אם הכף היתה נקייה, בדיעבד התבשיל כשר, הואיל וכף מתכת נקייה אינה פולטת טעמים. אבל הכף צריכה הכשרה בהגעלה, מפני שהשתמש בה פעם בחלב רותח ופעם בבשר רותח (להלן לב, 11).", + "לעיתים מבשלים בעת ובעונה אחת על הכיריים תבשיל בשרי ותבשיל חלבי או פרווה בסיר מתכת חלבי, ואם ניתז רוטב מהסיר הבשרי על דפנות הסיר החלבי, כיוון שכולו היה רותח, כולו צריך הכשרה בהגעלה. אולם התבשיל שבתוכו כשר, הואיל והטעם אינו עובר אליו מהנתז דרך המתכת.10strong>כלי עץ וחרס וכל שאר החומרים שבולעים ופולטים טעמים: בישל מאכל פרווה בסיר עץ בשרי וכף עץ חלבית בני יומם, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר וכנגד הכף, התבשיל אסור, והכלים צריכים הגעלה. ואם היה פי שישים כנגד מה שנכנס מהכף לסיר, התבשיל כשר, והכף צריכה הגעלה והסיר אינו צריך הגעלה, הואיל והטעם שיצא מהכף התבטל בשישים. ואם הסיר או הכף לא היו בני יומם, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר וכנגד הכף, התבשיל כשר והכלים צריכים הגעלה (שו\"ע יו\"ד צד, א; ג-ד). אם אחד הכלים שצריכים הגעלה היה מחרס, אין לו תקנה (להלן לב, י). סיר חרס או עץ שמבשלים בו בשר וניתז על דופנו מבחוץ חלב, כמבואר להלן לב, 19, פעמים שגם התבשיל נאסר והסיר צריך הגעלה, ואם הוא חרס אין לו תקנה.
עירב תבשיל בשרי בכף עץ חלבית בת יומה, ולא היה בתבשיל פי שישים יותר ממה שנכנס מהכף לסיר – התבשיל אסור והכף צריכה הגעלה. ואם יש בתבשיל פי שישים או שהכף אינה בת יומה – התבשיל כשר והכף צריכה הגעלה. היתה הכף שצריכה הגעלה מחרס, אין לה תקנה.", + "אם ניתז רוטב בשרי רותח על דופן של סיר מתכת חלבי קר או להפך, כיוון שהסיר שקיבל את הנתז היה קר, רק קליפתו נפגמה מהנתז, ולכן אין צריך להגעיל את כולו, אלא די לערות מים רותחים מקומקום על המקום שעליו הרוטב ניתז, וכפי הכלל 'כבולעו כך פולטו'. וכך עושים: מנגבים את הרוטב מהסיר ומערים מים רותחים על אותו מקום. ונוהגים לשפוך שם מים בשפע, בשיעור של פי שישים יותר מקליפת הסיר במקום שעליו הרוטב ניתז, וכשיש ספק אם יש במים פי שישים מקליפת הסיר באותו מקום, מערבים במים מי סבון (פנה\"ל פסח י, י; להלן לג, ד).", + "טעה וחתך בשר רותח בסכין מתכת חלבית, אם הסכין היתה נקייה כמקובל, הבשר כשר, והסכין צריכה הכשרה בהגעלה (להלן לב, ח). ואם הבשר היה קר, הסכין צריכה ניקוי טוב אבל אינה צריכה הכשרה." + ], + [ + "בשר בחלב / מנהג שני כיורים ודין מדיח כלים", + "נוהגים להתקין שני כיורים, אחד לניקוי כלים חלביים ואחד לניקוי כלים בשריים. כמו כן נוהגים לקבוע שצד אחד של השיש יהיה למאכלי חלב, וצד שני למאכלי בשר. מאכלי פרווה אפשר להכין בשני חלקי השיש ובתנאי שהשיש נקי. בשעת הצורך אפשר להשתמש בכיור אחד ושיש אחד לשני המינים, ובתנאי שיקפידו לנקות את הכיור והשיש משיירי המאכלים בין מין למין.11. במנח\"י ב, ק, החמיר להצריך שני כיורים, מפני שחשש לסברה שיש בכוח של עירוי מים רותחים להוציא טעמים מכלי אחד ולהבליעם בכלי שני (סברת פר\"ח ופלתי), וממילא יש חשש שאם יערו מים רותחים על הכיור – יפליטו מדפנות הכיור טעם בשר שייבלע בכלי ח��בי או להיפך. ולדעת אג\"מ יו\"ד א, מב, אם יקפידו שהכלים לא יגעו בכיור עצמו, כגון שיניחו על הכיור מעמד, מותר לכתחילה להשתמש בכיור אחד פעם לבשרי ופעם לחלבי, מפני שאין כוח בעירוי להפליט טעם מהכיור ולהבליעו בכלים בלא עירוי ישיר על הכיור והכלים בעודם נוגעים זה בזה.
אולם לפי כללי ההלכה, כל זמן שמקפידים שלא יהיו בכיור יחד כלים מלוכלכים מחלב ומבשר, ולא יישארו בו שאריות של מאכלים בשריים בעת שמניחים בו כלים חלביים או להפך, אין חשש איסור. וכך נהגו בפועל יראי שמיים רבים במשך שנים רבות. כמה צדדים לכך. א) לרוב הפוסקים הטעמים שעלולים לצאת מהכיור הם נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא הואיל והם יוצאים אל המים לפני שהם נפגשים בטעם מהמין השני (שו\"ע יו\"ד צה, ג). ב) אף אם נחמיר כרמ\"א שסובר שהטעמים היוצאים מדופן הכיור ופוגשים טעם מהמין השני אינם נחשבים נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא (להלן לב, 18), אם יש שם סבון אין בכך איסור, ופעמים רבות יש בכיור סבון. ג) רק אם המים יהיו בחום שהיד סולדת בהם יהיה בעירוי כוח לפעול, ואילו המים שבכיור בדרך כלל אינם בחום כזה. וכ\"כ בהרחבה בילקו\"י פט, פ, וכפי המבואר ביבי\"א י, יו\"ד ד. ד) יש אומרים שהמים החמים שזורמים מהברז שבכיור דינם כזורמים מכלי שני, וממילא אין להם דין עירוי, ואינם יכולים לבשל כדי קליפה (אול\"צ ח\"ג י, יא). ה) גם אם נאמר שדין המים הזורמים מהברז כדין עירוי, כיוון שהתרחק ממקור החום, מסתבר שיחשב כעירוי שנפסק קילוחו, שאינו מבליע ומפליט כאחד (עי' להלן לה, ג, 3). ו) קל וחומר כאשר הכיור מחרסינה אטומה כזכוכית או ממתכת, שאין הטעמים נדבקים ונבלעים בהם (להלן לב, ה; לב, ט, בדין פורצלן-חרסינה).
אמנם מוסכם שאין להכניס יחד לכיור כלים מלוכלכים חלביים ובשריים, כדי לשמור על ההפרדה שבין בשר לחלב, וגם מפני חשש רחוק שמא יתערבו מעט שיירי בשר וחלב, ויערו עליהם מים רותחים, ונמצאו מתבשלים יחד כדי קליפה ואף מטריפים את הכלים.", + "נוהגים לייחד מטליות קרצוף נפרדות לחלבי ולבשרי. אמנם מצד הדין כל זמן שמערבים עם המים סבון, מותר לקרצף באותה מטלית כלים בשריים וחלביים, שכן הסבון פוגם את טעמי המאכלים באופן שכבר אינם נחשבים בשריים או חלביים.", + "מדיח כלים: מותר להשתמש באותו מדיח ובאותם מגשים לבשרי ולחלבי זה אחר זה תוך הקפדה שלא ידיחום יחד, שמא טעמי בשר וחלב יתערבו יחד לפני שייפגמו על ידי הסבון.", + "יש נוהגים להדר לקנות שני מגשים, אחד לכלים בשריים ואחד לכלים חלביים, כדי לשמור על ההפרדה הנהוגה בין כלי בשר לכלי חלב, ויש מהדרים לייחד את המדיח למין אחד, ולשני המינים קובעים שני מדיחים. אולם כאמור, על פי הדין, מותר להדיח באותו מדיח ובאותו מגש, פעם כלים בשריים ופעם חלביים.12במנח\"י ב, ק, החמיר כפי שיטתו בכיור שלא ישתמשו במדיח אחד לבשרי ולחלבי זולת בתנאים קשים מאוד. באג\"מ יו\"ד ב, כח-כט, מתיר להשתמש באותו מדיח לבשרי וחלבי מפני שהטעמים שיוצאים משיירי המאכלים בטלים בשישים, ובתנאי שייעדו מגש לבשרי ומגש לחלבי, שמא יישארו שיירי מאכל על המגש מהמין הקודם שיתערבו בכלים מהמין השני. ביבי\"א ח\"י יו\"ד ד, מיקל מעיקר הדין להדיח כלים בשריים וחלביים יחד, מפני שכל אימת שיש במדיח מים חמים הם עם סבון, וממילא הטעמים שעלולים להתערב זה בזה פגומים, וכפי שכתבו שו\"ע צה, ד, ורוב האחרונים שם, שמותר לנקות כלים בשריים מלוכלכים ביורה חלבית מלוכלכ�� עם מים רותחים ובתנאי שיש שם אפר שפוגם את טעם המאכלים. ע\"כ. ונראה שאין להדיח בבת אחת כלים בשריים וחלביים, מפני שיש חשש סביר שטעמיהם יתערבבו לפני שייפגמו בסבון. ומאידך, נראה שגם מי שמקפיד שיהיו לו שני כיורים אינו חייב להקפיד לקנות שני מדיחים או אפילו שני מגשים. ראשית, מפני שאין מנהג מחייב להתקין שני כיורים ומעיקר הדין אפשר להשתמש בכיור אחד לשני המינים, כפי שנהגו רבים במשך שנים. שנית, הפרדת הכיורים חשובה יותר, מפני שבכיור לעיתים משהים את הכלים זמן רב כשהם שרויים במים, ולא תמיד שיירי המאכל שדבוקים לכלים נפגמים שם בסבון, אולם במדיח אין משהים כלים כשהם שרויים במים.
יש מהדרים שנוהגים לפנות את שיירי המאכלים שבמסננים, מפני החשש שמא טעמם לא נפגם מספיק ויצטברו שם שיירי בשר וחלב. אולם למעשה, אין לחשוש שמא שיירי המאכלים שם לא נפגמו.
כאשר על פי הניסיון נוכחים לדעת שלאחר הדחת כלים מלוכלכים מאוד נותרים במדיח שיירי מאכלים ושומנים (מצוי במדיחים ישנים), צריך להקפיד לאחר הדחתם להפעיל שוב את המדיח על החום הגבוה ביותר כדי לנקותו היטב לפני הדחת כלים מהמין השני." + ], + [ + "בשר בחלב / כיריים", + "מותר להשתמש באותה חצובה לבשר ולחלב, מפני שגם אם גלש מעט רוטב בשרי או חלבי על החצובה, האש ששולטת שם שורפת ופוגמת את מה שנשפך. וכן הדין בכיריים חשמליות וקרמיות, שמותר להניח על אותו משטח פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, הואיל וחום הכיריים שורף את מה שלעיתים נשפך מהם.13strong>כיריים אינדוקציה: בכיריים אלו המשטח שעליו מניחים את הסירים הוא כזכוכית אטומה, אולם שלא כמו בכיריים קרמיות שבהן מקור החום במשטח הקרמי, באינדוקציה מקור החום בסיר שמתחמם על ידי שדה מגנטי, ומהסיר החום מתפשט לתבשיל ולמשטח שעליו הוא עומד. הרי שאין לכיריים אלו את מלא העוצמה לשרוף את מה שגולש מהסירים. למעשה, אם מקפידים תמיד לנקות את הכיריים ממה שגלש עליהן, אפשר על אותם המקומות לחמם פעם סיר בשרי ופעם סיר חלבי, שכן הזכוכית של כיריים אלו אינה בולעת, ובנוסף לכך כל המגע ששם הוא מכלי לכלי. והרוצים להדר, לכתחילה ייחדו צד אחד לבישול בשרי וצד אחד לחלבי, ובשעת הצורך, ינקו היטב את המשטח ויוכלו לבשל גם על הצד החלבי סיר בשרי ולהפך. אמנם להלן לג, ט, מבואר שאם השתמשו בהם בטרף, צריך להכשירם כדרך בליעתם, אולם כאן שעוד לא התערב בשר וחלב, אין צורך להכשיר אלא רק לנקות כדי שלא יתערבו.", + "כאשר מבשלים על הכיריים בעת ובעונה אחת סיר בשרי וסיר חלבי, יש לשים לב שיישאר ביניהם רווח, כדי שלא יגלוש מתבשיל אחד על דופן הסיר השני. ואם נגעו שני הסירים זה בזה בעת הבישול, כל זמן שלא היתה רטיבות שחיברה ביניהם במקום מגעם, הסירים והתבשילים כשרים, שהטעמים אינם עוברים דרך כלים יבשים (רמ\"א צב, ח). ואם היתה רטיבות שחיברה ביניהם, כגון שתבשיל אחד גלש, התבשילים כשרים והסירים צריכים הגעלה (כמבואר בהלכה יא).", + "יש להחמיר שלא לאכול מאכלים שנפלו על משטח המתכת שמתחת לחצובה, מפני שלעיתים יש שם שיירי מאכלים בשריים וחלביים. ואם נפלה שם חתיכה עבה, אפשר לחתוך ולזרוק עובי כשני ס\"מ מהצד שנגע במשטח ולאכול את השאר. ואם ידוע שניקו את המשטח היטב והוא עדיין נקי, מותר לאכול את מה שנפל עליו, הואיל וכל החשש הוא משמנונית שעליו, אבל אין לחשוש שהמשטח בלע טעם שאחר כך יפלוט. כמו כן אם נפל שם מאכל חלבי, וידוע שמאז הניקוי האחרון לא בישלו שם מאכל בשרי, המאכל החלבי שנפל שם כשר (להלן לב, ח-ט)." + ], + [ + "בשר בחלב / תנור אפייה", + "מנהג ישראל לבצר את ההפרדה בין בשר לחלב, ועל פי זה נוהגים רבים לקנות תנור עם שני תאים, ולייחד אחד לבשרי ואחד לחלבי, או לקנות תנור עם תא אחד ולייחדו לאחד המינים בלבד. והרוצה להשתמש באותו תא, פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאי, ובתנאי שתהיה לו תבנית מיוחדת לבשרי ותבנית מיוחדת לחלבי, ויקפיד להכשיר אותו במעבר שבין שני המינים על ידי חימום התנור למשך כחצי שעה על החום הגבוה ביותר, ונוהגים גם לנקותו לפני כן. ואף המהדרים שלא להשתמש באותו תא שבתנור פעם לבשרי ופעם לחלבי, רשאים בשעת הצורך לעשות כן.14. יתכן שלעיתים מספיקות עשר דקות כדי לבער את כל שיירי טעמי המין השני, אלא שעד שהתנור יגיע לחום הגבוה יכולות לעבור עשר דקות ואולי יותר, לכן נוהגים להכשירו בחימום על החום הגבוה למשך כחצי שעה.", + "רבים נוהגים שכאשר רוצים לאפות בתנור בשרי או חלבי, מאכל פרווה שיהיה מותר לאוכלו עם שני המינים – מחממים לפני כן את התנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, כדי לעשותו פרווה. והרוצים להקל, רשאים לאפות את מאכל הפרווה בלא הכשרה, שכן ברור שאין שום אפשרות שיורגש במאכל הפרווה טעם בשר או חלב.", + "טעו ובישלו תבשיל חלבי בתנור בשרי, בדיעבד התבשיל החלבי כשר, שכן בפועל לא נכנס טעם ממשי של בשר בחלב, ולכל היותר אם נותרו בתנור שאריות בשר, יתכן שיעלו אדים שאולי יתנו ריח של בשר בתבשיל החלבי, ובדיעבד ריח אינו אוסר (עי' להלן לה, י). והתנור צריך הכשר בחימום על החום הגבוה למשך חצי שעה.15להלן לה, י, בדין זיעה, היינו אדים שהתעבו, מבואר שהזיעה אוסרת רק בתנאים מאוד מיוחדים, כעין הזיעה שמתעבה על מכסה הסיר, ולכן מעיקר הדין אם אפו מאפה בשרי ומאפה חלבי בבת אחת בתא אחד, לא נאסרו. ואף אם בישלו בתוך התנור תבשיל בשרי ותבשיל חלבי בסירים פתוחים, כל שלא נכנסה זיעה רבה מסיר אחד למשנהו, לא נאסרו. ובמקרים של ספק יש לשאול שאלת חכם.
יש אומרים שמותר לאפות ולבשל בשרי אחר חלבי או חלבי אחר בשרי בתנור בלא שום הכשרה, כי אין לחשוש לזיעה שנותרה מהאפייה או הבישול הקודמים, הואיל והם נשרפים במשך האפייה והבישול. וכך דעת שו\"ת בית היוצר יו\"ד כ-כא; אבן יקרה ג, יח; ישכיל עבדי ח\"ז יו\"ד ד; הרב קאפח מאכ\"א טו, לג.
ויש אומרים, שמותר לבשל ולאפות באותו תא פעם בשרי ופעם חלבי על ידי הכשרת התנור ביניהם בחימום בחום הגבוה ביותר, שהוא כליבון קל, שמבטל את הזיעה שאולי נבלעה בדפנות התנור. ואף אם נותרו שיירי מאכלים, היא שורפתם באופן שלא תצא מהם זיעה שיכולה לאסור. וכך דעת אור לציון ח\"ג י, ב; שיח נחום מז; דבר חברון יו\"ד ב, פח; הרב טופיק בשו\"ת קול אליהו יו\"ד ב; תפילה למשה ה, כג. וכך עולה מדברי מנחת שלמה ב, סז, ומשנה הלכות טז, י.
ויש מחמירים וסוברים שאין להשתמש באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי, מפני החשש שמא תצא זיעה משיירי מין אחד ותבליע טעם במין השני, שכן לעיתים נשפכת שם ממשות חלבית או בשרית ויש לחשוש שיאפו או יבשלו את המין השני בלא שינקו אותה. וגם יש לחשוש שמא ישכחו איזה מין בישלו לפני כן ולא יכשירו. וכך דעת מהרש\"ם ג, רח; חלקת יעקב יו\"ד כג; מנחת יצחק ה, כ; להורות נתן א, לג-לד. אמנם טענה מרכזית בדבריהם היתה קשורה לתנורים בעבר, שהיו נשארים בהם הרבה יותר שיירים מהמאפה והבישול הקודמים. בפועל, לאחר בדיקות רבות, התברר שאין לחשש שהעלו מקום, ואין אפשרות להרגיש טעם מזיעת שיירי המאכל הקודם.
למעשה, הלכה כשיטה האמצעית, שאפשר להשתמש באותו תא פעם לחלבי ופעם לבשרי על ידי הכשרה ביניהם כמבואר למעלה. ואמנם ביבי\"א ח\"ה יו\"ד ז, הוסיף תנאי להמתין עשרים וארבע שעות לפני הכשרת התנור, ובעיקר הקפיד על כך בתבשיל שזיעתו מרובה. וכעין זה כתבו באג\"מ יו\"ד א, מ; נט, ומקור נאמ\"ן א, תקפז. אולם קשה על סיבת ההמתנה עשרים וארבע שעות, שכן הכשרה בחימום התנור על החום הגבוה דינה כליבון קל, שלא רק מפליט את הטעמים כהגעלה אלא גם שורף אותם, ועל כן אין צורך להמתין עשרים וארבע שעות (עי' פנה\"ל פסח י, ה; להלן לג, ז). ←
רבים נוהגים לכתחילה שלא להשתמש על ידי הכשרה באותו תא פעם לבשרי ופעם לחלבי, כדי להתרחק מטעות ומבלבול. אמנם מנהג זה אינו חובה, והרוצה להכשיר את התנור בכל עת רשאי. בין מין אחד לפרווה – רבים נוהגים להכשיר את התנור על ידי חימומו בחום הגבוה למשך חצי שעה. אולם מצד הדין אין צורך להכשירו, וכמבואר לעיל בהערה 8 בדין נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא.
תנור שאפו בו בשר ולאחר מכן פרווה, אם האפייה היתה על החום הגבוה ביותר, מותר גם למנהג המהדרים לאפות בו אח\"כ מאפה חלבי בלא הכשרה נוספת וכן להפך, מפני שחימום התנור על החום הגבוה בעת אפיית הפרווה מכשיר אותו למעבר שבין בשר לחלב. טעו ואפו בתבנית חלבית נקייה בשר, מבואר להלן לג, ט, 10." + ], + [ + "בשר בחלב / מיקרוגל", + "ניתן להשתמש באותו מיקרוגל למאכלים חלביים ובשריים תוך יצירת הפרדה ביניהם. בהפרדה יש לשים לב לשני דברים: האחד, שלא יניחו מאכלים חלביים או בשריים ישירות על אותה צלחת. השני, שלא תיכנס זיעה רבה מחלל המיקרוגל למאכל המתחמם.", + "לפיכך, יש להקפיד שלא להניח מאכלים ישירות על הצלחת הקבועה של המיקרוגל, אלא מאכלים חלביים על צלחת חלבית ומאכלים בשריים על צלחת בשרית, ואת הצלחות הללו יניחו על הצלחת של המיקרוגל. כמו כן יש לייחד מכסה מיוחד למאכלים חלביים ומכסה מיוחד למאכלים בשריים. ואף שיוצאים אדים דרך החרירים הקטנים שבמכסים המיועדים למיקרוגל, אין בכוח הזיעה היוצאת מהם להצטבר על דפנות המיקרוגל ותקרתו ולתת בו טעם, וקל וחומר שאין בכוחם להוציא טעם שאולי נבלע בדפנות המיקרוגל ולהכניסו למאכל שמתחמם.", + "כמו כן אפשר לקבוע שהמצב הרגיל של המיקרוגל הוא חלבי, ואם ירצו לחמם בו מאכל בשרי, יניחו על הצלחת הקבועה של המיקרוגל צלחת נוספת או משטח אחר, ויכסו את המאכלים הבשריים במכסה או קופסה או יעטפום בשקית. וכך ינהגו גם כאשר יחממו מאכל פרווה כדי לאוכלו עם מאכלים בשריים.", + "מיקרוגל שהשתמשו בו בטרף, צריך להכשירו (להלן לג, ט). בדיעבד, כשאין זמן להכשירו או כשהוא שייך לאנשים שאינם מקפידים על כשרות, ניתן לחמם בו מאכלים על ידי הנחתם על צלחת נוספת והכנסתם לתוך שקית או קופסה שתעטוף אותם מכל צדדיהם, למרות שיישאר שם פתח ליציאת אדים.16יש סוברים שהאדים היוצאים מהמאכלים במיקרוגל אינם מתעבים לרמה כזו שיכולים לתת טעם, ולכן אין צורך להפריד בין בשר לחלב (שיח נחום מח; מגדל צופים ד, לא; הרב הלברשטאם). מנגד יש סוברים שאסור להשתמש באותו מיקרוגל לבשר ולחלב, שכן יש לחשוש שהזיעה ששם מכילה טעמים, ויש לחשוש שלא יכסו את המאכלים כנדרש למניעת זיעה או גלישה של המאכלים הואיל ומשתמשים בו תדיר (ריש\"א כמובא בשבות יצחק ח\"ו פ\"ה). וההוראה המקובלת כמבואר למעלה.
לגבי הצלחת, יש שכתבו שלמנהג ספרדים צלחת הזכוכית אינה בולעת ודי לנקותה בין בשר לחלב (ילקוט יוסף), ואילו למנהג אשכנזים ובא\"ח, יש ליצור הפרדה הואיל והיא בולעת. ולפי המבואר להלן לב, ה, לכל הדעות יש להחמיר כמבואר למעלה, הואיל ומדובר בדרגה שקרובה לכלי ראשון (עי' הוראה ברורה קח, א, באו\"ה 'אלא').
בדיעבד אם חיממו בלא כיסוי כנדרש, המאכל כשר. ואם גם לא היתה הפרדה בין המאכל לצלחת, ויתכן שהצלחת היתה מלוכלכת מעט בשיירי מאכל טרף או מהמין השני, המאכל שחיממו על הצלחת הזו אינו כשר. ואם הוא עבה וכחוש, היינו בלא שמנונית, יש להוריד ממנו כדי נטילה, היינו עובי כשני ס\"מ (1.9 ס\"מ) שבאו במגע עם הצלחת." + ] + ], + [ + [ + "דיני ההפסקה / אכילת בשר אחר חלב", + "כיוון שאסרו חכמים לאכול בשר עם חלב גם בלא שהתבשלו ביחד, האוכל מאכלי חלב ורוצה לאכול אחר כך בשר, צריך להסיר את שאריות החלב מפיו על ידי קינוח הפה והדחתו, ורק לאחר מכן יוכל לאכול בשר. הקינוח נעשה על ידי אכילת מאכל קשה כדוגמת לחם או פרי, וההדחה על ידי שתייה. אבל אין לקנח את הפה באכילת קמח או תמרים או ירקות עלים, מפני שהם נדבקים לשיניים ואינם מקנחים כראוי את שאריות האוכל הקודם (חולין קד, ב; שו\"ע יו\"ד פט, ב). צחצוח שיניים ושטיפת הפה כפי המקובל – מועילים במקום קינוח והדחה ואף עדיפים עליהם, מפני שהם מנקים יותר את הפה משאריות החלב.", + "בנוסף לקינוח הפה והדחתו, צריך להתבונן לפני אכילת הבשר באצבעות, ואם דבוקה בהן שמנונית חלב – יש לרחוץ אותן (חולין שם, שו\"ע יו\"ד שם).1. מגמת הקינוח וההדחה להסיר שאריות חלב וטעמו הדבוקים בפה, בחניכיים ובשיניים. לכתחילה יש ללעוס היטב את המאכל, ולהעביר את השתייה בכל הפה, וכפי שמשמע מלשון שו\"ע פט, ב: \"ויקנח בו פיו יפה\", אולם גם באכילה ובשתייה רגילה יוצאים ידי קינוח והדחה. יש אומרים שצריך לבלוע את המאכל והמשקה כדי לקנח את בית הבליעה (פרי תואר ז). ולדעת רוב הפוסקים אין צריך לבלוע (רמב\"ם מאכ\"א ט, כו, פמ\"ג, יד יהודה), מפני שהעיקר לקנח את מקום החניכיים. ולכן קמח ותמרים לא מועילים. לפיכך, במקום לקנח ולשטוף אפשר לצחצח את השיניים עם מברשת ולשטוף את הפה. וזה עדיף על קינוח והדחה במאכלים, מפני שכשיש אפשרות, טוב יותר שלא להשתמש במאכלים לשם קינוח וניקוי, וגם אין לכבוד האדם שיאכל לצורך אחר זולת בריאות והנאה. אין מקנחים בירקות (חולין קה, א), והכוונה לירקות עלים שנדבקים לחניכיים (איסור והיתר הארוך מ, ח).
בשו\"ע פט, ב, נפסק עפ\"י רמב\"ם, רמב\"ן ור\"ן, שדין קינוח והדחה הוא רק בין חלב לבשר בהמה או חיה, אבל לעוף אין צריך. אולם רבים נוהגים להחמיר גם בעוף, וכן פירש ביד יהודה את הרמ\"א, וכ\"כ כנה\"ג, שולחן גבוה, זב\"צ ובא\"ח (ש\"ש שלח יד). ואף שהרוצה להקל רשאי, לכתחילה טוב שלא להכביר בחילוקים ולהשוות את דיני העוף לבהמה, וכך סתמתי למעלה.", + "כאשר רוצים לעבור באמצע הסעודה ממאכלי חלב למאכלי בשר, כמו שרבים נוהגים בחג השבועות, בנוסף לקינוח הפה והדחתו ובדיקת האצבעות, יש לפנות את מאכלי החלב וכ��יו ולנקות את השולחן או להחליף את המפה, ורק לאחר מכן להגיש את הבשר (פנה\"ל מועדים יג, יד).2יש מהדרים לברך ברכה אחרונה ולהמתין שעה בין אכילת חלב לבשר, כדי שאכילת הבשר תחשב אכילה נפרדת לגמרי (של\"ה ופר\"ח פט, ו, על פי הזוהר ח\"ב קכה, א). אולם למעשה, אין צריך להחמיר בזה, ומיד לאחר אכילת חלב אפשר לקנח את הפה ולהדיחו ולבדוק את הידיים ולאכול בשר, כדברי שו\"ע פט, ב; מ\"ב תצד, טז, ורוב ככל הפוסקים. וכן הדין לאחר גבינה צהובה (להלן הלכה ו). ואם עברה שעה בין אכילת החלב והבשר, אין צריך לקנח את הפה ולהדיחו ולבדוק את האצבעות, כי מן הסתם שאריות החלב התמוססו והתכלו. ויש אומרים שכך הדין גם אחר חצי שעה. ומי שחש שגם לאחר שעה עוד נותרו שאריות חלב בפיו, יקנח את פיו וידיחנו לפני אכילת הבשר." + ], + [ + "דיני ההפסקה / אכילת חלב אחר בשר", + "אף שלאחר אכילת חלב אפשר לקנח את הפה ולהדיחו ולאכול בשר, לאחר אכילת בשר אסור לאכול חלב, משום שעיכול הבשר ממושך וטעמו חזק ונמשך לאורך זמן רב, והאוכל חלב לאחר בשר, עלול להרגיש טעם בשר וחלב יחד. ועוד שהבשר קשה ועלול להיתקע בין השיניים, ורק לאחר זמן הוא משתחרר מהשיניים או שטעמו מתפוגג. אמנם לא מבואר בתלמוד כמה זמן צריך להמתין בין אכילת בשר וחלב, רק מובאים דברי מר עוקבא, שהיה מראשוני האמוראים, שהעיד על עצמו שבעניין זה הוא כחומץ בן יין, שאביו היה מחמיר להמתין עשרים וארבע שעות בין אכילת בשר וחלב, ואילו הוא הסתפק בהמתנה עד הסעודה הבאה (חולין קה, א).", + "לדעת רוב הראשונים, כוונת מר עוקבא ללמדנו שצריך להפסיק בין אכילת בשר לאכילת חלב לפחות כשיעור הזמן שבין שתי הסעודות שהיו רגילים לאכול בכל יום, הראשונה בבוקר והשנייה בערב (ר\"ח ורי\"ף). וכשחישבו את השעות יצא שלכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות, שכן גם המאחרים לאכול את ארוחת הבוקר לקראת חצות היום, המתינו לפחות שש שעות עד ארוחת הערב שהיתה לאחר תפילת ערבית. נמצא שהזמן שצריך להמתין בין אכילת בשר לחלב הוא שש שעות (רמב\"ם, עיטור, רא\"ש, רשב\"א, ר\"ן וגר\"א). וכך נוהגים יוצאי ספרד ורוב יוצאי אשכנז (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד פט, א).", + "ולדעת כמה מגדולי אשכנז הראשונים, הלימוד מדברי מר עוקבא הוא, שאסור לאכול באותה סעודה בשר וחלב, אבל בסעודה שלאחריה, ולא משנה אימתי תהיה, מותר לאכול חלב. לכן, מיד לאחר סיום סעודת הבשר וברכת המזון, אפשר לנקות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו, ולאכול סעודה חלבית (תוס' , ראבי\"ה). ונהגו בעלי דעה זו להמתין לפחות שעה בין אכילת הבשר לאכילת החלב, שעל ידי כך ניכר בבירור שהן שתי סעודות נפרדות. וכיוון שממתינים שעה, כבר אין צורך להקפיד על קינוח הפה והדחתו, ורק אם ידוע שנותרו שאריות בשר בין השיניים, יש להוציאן לפני כן. וכן נוהגים מקצת מיוצאי אשכנז (רמ\"א פט, א; ש\"ך ז). ויש מיוצאי אשכנז שנוהגים להמתין שלוש שעות בין אכילת בשר וחלב, וסברתם, שמעת שהחלו לאכול שלוש ארוחות ביום, זה הזמן הקצר ביותר שנוהגים להפסיק בין ארוחות.", + "רבים מפוסקי אשכנז האחרונים עודדו את הכל להמתין שש שעות בין בשר לחלב (רמ\"א פט, א; ש\"ך ח). אולם נראה למעשה, שהואיל ויסוד הלכה זו מדברי חכמים, ונכון לכבד את מנהגי ישראל שנוסדו על ידי גדולי תורה, אין לשכנע את הנוהגים להקל להמתין שעה אחת או שלוש שעות לשנות ממנהגם. אבל לכל מי שאין למשפחתו מנהג מובהק להקל, נכון שיקפיד לשמור שש שעות כמנהג רוב ישראל.3חולין קה, א: \"אמר רב חסדא: אכל בשר – אסור לאכול גבינה, גבינה – מותר לאכול בשר… אמר מר עוקבא: אנא, להא מלתא, חלא בר חמרא לגבי אבא, דאילו אבא – כי הוה אכיל בשרא האידנא – לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא, ואילו אנא – בהא סעודתא הוא דלא אכילנא, לסעודתא אחריתא – אכילנא\". לבה\"ג, שאילתות, רז\"ה, ר\"ת, רא\"ה, אפילו באותה סעודה אפשר לאכול חלב אחר בשר, לאחר קינוח הפה והדחתו. ומה שמר עוקבא היה ממתין כשיעור מסעודה לסעודה הוא מפני שלא קינח את פיו (רז\"ה), או מפני שנהג מנהג חסידות (ר\"ת). ולא הזכרתי דעה זו למעלה, מפני שאין מי שנוהג כמותה.
ותוס' וראבי\"ה סוברים, שלדברי מר עוקבא רק בסעודה הבאה מותר לאכול חלב, אלא שלא חילקו חכמים בין אם יעבור ביניהן זמן רב או מועט, כל שהוא בסעודה אחרת מותר לאכול חלב. לפיכך, מיד לאחר סיום ארוחה בשרית אפשר לברך, לפנות את השולחן, לקנח את הפה ולהדיחו ולהתחיל בארוחה חלבית. אמנם יש אומרים שאין לברך ברכה אחרונה כדי להתחיל מיד סעודה חדשה, משום ברכה שאינה צריכה. ונהגו להמתין שעה בין הסעודות (הגהות שערי דורא לבעל תה\"ד; איסור והיתר הארוך מ, ג; מהרי\"ל). וכן כתוב בספר הזוהר (ח\"ב קכה, ב), שאין לאכול בשר וחלב בשעה אחת ובסעודה אחת.
ולדעת רוב הראשונים, חייבים להמתין כשיעור שרגילים בין סעודה לסעודה, מפני שכך למדנו ממר עוקבא, שאף שלא החמיר על עצמו כאביו, הקפיד שלא לאכול חלב עד הסעודה הבאה (ר\"ח ורי\"ף). וכיוון שנהגו לאכול שתי ארוחות ביום, יש להמתין כפי הזמן שביניהן. אמרו חכמים (שבת י, א), שבשעה השלישית של היום אכלו יורשים (שאינם צריכים לעבוד), וברביעית רוב בני האדם, ובחמישית פועלים, ובשישית תלמידי חכמים. נמצא שהמאחרים היו יכולים לסיים את סעודתם בסוף השעה השישית, וסעודת הערב היתה אחרי השעה השתים עשרה, נמצא שגם למאחרים ביותר, לכל הפחות עברו שש שעות בין שתי הסעודות (לחם משנה וגר\"א). וכ\"כ רמב\"ם, רשב\"א, רא\"ש, עיטור, ר\"ן ועוד, שצריך להמתין כשש שעות. וכן נפסק בשו\"ע פט, א. וכן נהגו בארצות המזרח וצפון אפריקה, זולת מעטים בצפון אפריקה שהקילו בשלוש שעות.
מנהג אשכנז: בתקופת הראשונים ועד לפני כחמש מאות שנה נהגו להמתין שעה אחת, אולם יחד עם ההגירה למזרח אירופה והקמת הקהילות החדשות בפולין, החל להתפשט המנהג להמתין שש שעות כדברי רוב הראשונים. וכתב הרמ\"א (פט, א): \"והמנהג הפשוט במדינות אלו להמתין אחר אכילת הבשר שעה אחת, ואוכלין אח\"כ גבינה… ויש מדקדקים להמתין שש שעות אחר אכילת בשר לגבינה, וכן נכון לעשות\". ויש שעוררו את הכל להחמיר, וכפי שכתבו רש\"ל וש\"ך פט, ח, שכל \"מי שיש בו ריח תורה\" ראוי להמתין שש שעות. לפני כמאה וחמישים שנה, כבר נעשה מנהג זה מחייב במזרח אירופה, עד שכתב ערוה\"ש (פט, ז): \"וכן המנהג הפשוט בכל תפוצות ישראל להמתין שש שעות וחלילה לשנות ובזה נאמר פורץ גדר וגו'\".
אמנם במערב אירופה רבים נהגו להמתין שעה בלבד. ויש מבני מערב אירופה שקבלו כעיקרון את דעת רוב הראשונים שצריך להמתין כשיעור שבין שתי סעודות, אלא שהואיל ונהגו לאכול שלוש ארוחות ביום, נהגו להמתין שלוש שעות, שהוא כשיעור זמן ההמתנה הקצר ביותר בין שתי ארוחות (עי' דרכי תשובה פט, ו). כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, ושיטת המקילים כדעת כמה מגדולי הראשונים, ויש ערך בשמירת מנהגים שיסודם איתן, אין ראוי ל��ודד את הנוהגים להקל לשנות את מנהגם. ונלענ\"ד שגם האחרונים שהורו באופן נחרץ לבני אשכנז להמתין שש שעות, התכוונו לבני מקומם במזרח אירופה ולא לבני מערב אירופה שמנהגם המובהק היה להקל.
כאשר יש שוני בין מנהגי משפחות האיש והאשה, נכון שהאשה תנהג כמנהג משפחת בעלה, וכפי שלמדנו בתורה לעניין אשת כהן שאוכלת בתרומה כמותו.
עוף: בגמרא (חולין קד, ב), הובאה דעה לפיה: \"עוף וגבינה נאכלין באפיקורן… בלא נטילת ידיים ובלא קינוח הפה\". יש ראשונים שלמדו מזה שאף שלאחר אכילת בשר צריך להמתין שש שעות (כמסעודה לסעודה), לאחר אכילת עוף אפשר לאכול מיד גבינה (רמב\"ן, ריטב\"א). ויש נוהגים להמתין אחר בשר שש שעות ואחר עוף שעה או שלוש או ארבע. וכפי שלמדנו, כל אדם רשאי להמשיך במנהג אבותיו. אולם לרמב\"ם (ט, כח), ורשב\"א, אין הלכה כדעה זו, וגם לאחר עוף צריך להמתין שש שעות, וכן נפסק בשו\"ע (פט, א), וכן דעת רוב ככל האחרונים. כפי הנראה, כיוון שקבעו חכמים איסור על בשר עוף בחלב כבשר בהמה, לא רצו לחלק בפרטי הלכותיהם." + ], + [ + "דיני ההפסקה / מנהגי שש שעות", + "כפי שלמדנו, המנהג הרווח להמתין שש שעות בין אכילת בשר לאכילת חלב, אבל אין צריך להמתין שש שעות מסיום הסעודה הבשרית ועד תחילת הסעודה החלבית (דגול מרבבה פט, א).", + "יש סוברים שאין כוונת הראשונים להמתין שש שעות שלמות, שכן לא היו בידם שעונים ומסתבר שלא חייבו לדקדק בכך, אלא כל שעברו יותר מחמש שעות וכבר נכנסו לשעה השישית, מותר לאכול חלב. ויש אומרים שלאחר חמש שעות וחצי, מותר לאכול חלב, הואיל וכבר עברה רוב השעה השישית. ולדעת רבים מהאחרונים, חובה לדקדק שיעברו שש שעות שלימות. וכן נראה, מפני שמאז שהשעונים נעשו נפוצים וסדר היום נקבע לפי זמנים מדויקים, גם את דברי הראשונים שאמרו להמתין כשש שעות יש לקיים במדויק. מעבר לכך, הרי למדנו שבפועל רוב האנשים נהגו להמתין כשמונה שעות בין הסעודות (שבת י, א), ואף מי שהיה מאחר לאכול את סעודת הבוקר, המתין כשש שעות ויותר עד סעודת הערב, וממילא אין להקל בפחות משש שעות.", + "אמנם בשעת הצורך אפשר להקל אחר חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אפשר להקל אף לאחר שיעברו יותר מחמש שעות. והרוצה להקל לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, יש לו על מה לסמוך. והמהדרים מחמירים להמתין גם בשעת הדחק שש שעות שלמות.4יש מהראשונים שכתבו \"כמו שש שעות\" (רמב\"ם מאכ\"א ט, כח; כלבו), ויש שכתבו \"כשש שעות\" (רשב\"א). ויש לומדים מכך, שדי שיעברו יותר מחמש שעות, וכפי שכתב המאירי (חולין קה, א): \"שש שעות או קרוב לזה\", ובמקום אחר (מגן אבות ט, מז): \"חמש או שש שעות\". וכן העידו שנהגו בישיבות בליטא, וכ\"כ במלומדי מלחמה קד. ויש אומרים שלשון \"כשש שעות\" הכוונה קרוב לשש, היינו שעברו יותר מחמש וחצי שעות, וכן ידוע שכל 'סמוך' הוא פחות מחצי שעה (עי' יבי\"א יו\"ד א, ד). ויש אומרים שבחורף שההפרש בין הסעודות קצר יותר, ניתן להמתין כארבע שעות (פר\"ח פט, ו), ויש אומרים שכאשר הסעודה הבשרית ביום והחלבית בלילה, אפשר להסתפק בהמתנה של יותר מחמש שעות. ויש אומרים שאם ישן בין הסעודה הבשרית לחלבית, יכול להסתפק בארבע או חמש שעות (דעת קדושים פט, ב). ויש אומרים שהטעם שאין צריך שש שעות שלמות הוא מפני שזמן סעודת תלמידי החכמים שעסקו בדיינות היה יכול להתחיל בסוף השעה השישית ולהימשך עד סוף השעה השביעית, כך שבפועל עד זמן סעודת הערב עברו פחות משש שעות (דרישה חו\"מ ה, ז). אולם מנגד, רוב ת\"ח אכלו בתוך השעה השישית, ואילו סעודת הערב היתה אחר תפילת ערבית, היינו באמצע השעה הראשונה של הלילה, הרי שבפועל הפסיקו כשבע שעות בין הסעודות, ורק בחורף שהיום קצר יצא שהמתינו שש שעות, וכל שאר הציבור היו ממתינים אפילו בחורף לפחות שמונה שעות.
בטור ושולחן ערוך (פט, א) נפסק: \"שש שעות\", משמע לא פחות, וכן כתבו רוב הפוסקים האחרונים. ואפשר לומר, שכאשר לא היו מצויים שעונים, הדרישה היתה להמתין לכל הפחות כשש שעות לפי השערתו של האדם, וככל שהשעונים נעשו מצויים יותר, וסדרי החיים נקבעים לפי שעות מדויקות, גם את ההלכה צריך להגדיר בדייקנות, וממילא ההוראה להמתין שש שעות שלימות. ואע\"פ כן כיוון שיש מקילים, בשעת הצורך אפשר להקל אחר שעברו חמש שעות וחצי, ובשעת הדחק אחר חמש שעות. והרוצה להקל בזה תמיד, יש לו על מה לסמוך, בצירוף דעת הסוברים שמספיק להמתין שעה או שלוש שעות. ורבים מקפידים להמתין תמיד שש שעות. כיוצא בזה במוסדות חינוך, כאשר ההמתנה של שש שעות פוגעת בסדרי המוסד, יש סוברים שאין להקל בפחות משש שעות (הרב אליהו מאמר מרדכי ח\"ב יו\"ד ד), ורבים נוהגים להקל ולשמור רק רוב שעה שישית.
במצב של ספק אם עברו שש שעות, גם המדקדקים להמתין שש שעות, רשאים להקל ולאכול חלב. ואמנם יש אומרים שהואיל והוא דבר שיש לו מתירין, היינו שעומד להיות מותר מעצמו, יש להמתין עד שיצא מהספק (יד יהודה פט, א), אולם מנגד כיוון שהוא דין דרבנן שיסודו במנהג, ויש מקילים לכתחילה אחר שעה, ויש מקילים לכתחילה אחר יותר מחמש שעות, במקרה של ספק אפשר להקל לכתחילה. ועוד שיש אומרים, שאין לומר על זמן שהוא דבר שיש לו מתירין, כי הזמן שעבר כבר לא יחזור (דרכי תשובה פט, ה)." + ], + [ + "דיני ההפסקה / טעם האיסור ופרטי הדינים", + "שני טעמים עיקריים נאמרו בטעם ההמתנה בין אכילת בשר לחלב. א) טעם הבשר חזק ועלול להיות מורגש עד שש שעות (רש\"י). ב) הבשר קשה וחתיכות ממנו עלולות להיתקע בין השיניים, ואחר שיעברו שש שעות הם כבר משתחררות או שטעמן מתפוגג (רמב\"ם). למעשה חוששים לשני הטעמים, ולכן גם מי שלעס בשר עבור תינוק, צריך להמתין שש שעות, הואיל ובלעיסה הבשר יכול להיתקע בין השיניים. וגם מי שאכל בשר רך, צריך להמתין שש שעות, מפני טעמו שיכול להישאר עד שש שעות (טור פט, א).", + "מי שאכל בשר ומצא לאחר זמן בשר תקוע בשיניו, יוציאו מפיו, כדי לשמור על ההפרדה של שש שעות בין הבשר לחלב. בדיעבד אם בלעו, לא הפסיד את מניין שש השעות, מפני שאין לחוש לטעם הנמשך ממנה. ואם מצא את הבשר לאחר שש שעות והוא רוצה לאכול מיד חלב, לאחר שיוציאו מפיו ינקה את פיו בקינוח והדחה או בצחצוח שיניים (כמבואר לעיל א), ומיד לאחר מכן יוכל לאכול חלב. בדיעבד גם אם בלע את הבשר, יוכל לנקות את פיו ולאכול אחר כך מיד חלב (רמ\"א פט, א; ש\"ך ג-ד).5בדיעבד אם בלע בשר שהיה תקוע בין שיניו אינו צריך להמתין שש שעות מבליעתו, מפני שטעם הבשר מתפוגג במשך הזמן, ולרמב\"ם (עפ\"י הטור) אם לאחר שש שעות נותר בשר בשיניו, אין בו איסור, משום שטעמו כבר התפוגג על ידי הנוזלים שבפה. ואף אם נאמר שלפי רש\"י אין טעמו מתפוגג, בדיעבד אפשר לסמוך על הרמב\"ם, מה עוד שאולי גם לרש\"י אחר שכבר המתין שש שעות, אין לחוש לטעם הנמשך מחתיכה קטנה שכזו. ויש לצרף את שיטות הראשונים ש��סתפקים בקינוח (לעיל הערה 3). יתר על כן, כמה פוסקים הורו, שאף מי שיש בשיניו חורים וסדקים, שחתיכות בשר עלולות להיתקע בהם, אינו חייב לנקותם בקיסם (חת\"ס חולין קה, א). ואמנם לדעת הרבה פוסקים עליו לנקותם בקיסם (יש\"ש חולין ח, ט; בא\"ח ש\"ש שלח ח). אבל נראה שבדיעבד, גם לדעתם מי שאין לו קיסם לחצוץ את שיניו רשאי לאכול חלב אחר שש שעות.
טעה ובירך על מאכל חלבי לפני שעברו שש שעות, אם הספיק לקנח את פיו במאכל ובמשקה לאחר אכילת הבשר, או שכבר סיים את הסעודה, או שעברה שעה, הואיל ויש ראשונים שסוברים שבאופן זה מותר, כדי שלא יחטא בברכה לבטלה, יסמוך עליהם ויאכל מעט אחר הברכה (פנה\"ל ברכות יב, יא, ועי' יבי\"א ב, יו\"ד ה; בדי השולחן פט, א, 'ויש מדקדקים')." + ], + [ + "דיני ההפסקה / תבשיל בשר וחזקת בשרי או חלבי", + "נוהגים שגם האוכל תבשיל שהתבשל עם בשר בהמה או עוף, כיוון שהיה בתבשיל טעם בשר, לא יאכל חלב או תבשיל שיש בו טעם חלב שש שעות. לפיכך, האוכל תפוחי אדמה שבושלו עם בשר, או מרק צח שבושל עם בשר, צריך להמתין שש שעות לפני שיאכל תפוחי אדמה שבושלו עם חלב (ב\"י או\"ח קעג, א; רמ\"א יו\"ד פט, ג).", + "מאכל שהוא ב'חזקת בשרי', למרות שטעם הבשר אינו מורגש בו, אסור לאוכלו עם חלב, אבל מיד לאחר סיום אכילתו מותר לאכול חלב. למשל, האוכל סלטים שהוגשו בסעודה בשרית, ובסכו\"ם שאכלו בשר נטלו גם מהסלטים – הסלטים נחשבים ב'חזקת בשרי', ולכן אסור לאוכלם עם מאכלי חלב (לעיל כה, ז, 7). אבל כיוון שאין מרגישים בהם טעם בשר, מותר באותה סעודה, מיד לאחר אכילתם, לאכול חלב. וכן כאשר מטגנים באותו שמן, פעם בשר ופעם כדורי פלאפל, כל זמן שאין בכדורי הפלאפל טעם בשר, הם רק 'בחזקת בשרי' ואסור לאוכלם עם חלב, אבל אין צריך להמתין אחריהם שש שעות.", + "זה הכלל, כל שהוא ב'חזקת בשרי' אבל אין מרגישים בו טעם בשר, אסור לאוכלו עם חלב, ולאחר אכילתו מותר לאכול חלב. וכן לאחר אכילת בשר מותר לאכול מאכל שהוא ב'חזקת חלבי', כל זמן שטעם החלב אינו מורגש בו.6על פי הדין, אין צריך להמתין אחר אכילת תבשיל שיש בו טעם בשר, שכן למדנו (חולין קה, ב), שחובה ליטול ידיים בין אכילת תבשיל של בשר לחלב, אבל אין צורך להמתין כלל (ר\"ת, תר\"י, רשב\"א, רא\"ש, רבנו ירוחם, ריטב\"א, טור ושו\"ע יו\"ד פט, ג). אכן הטעמים שנזכרו להמתנה אינם חלים על תבשיל בשרי, שכן החשש שיישאר בשר בין השיניים הוא דווקא בבשר ממש ולא בטעמו, וגם הטעם החזק של הבשר נמשך זמן רב דווקא אחר אכילת בשר ולא אחר תבשיל בשר. אולם כמה ראשונים כתבו שלמעשה נוהגים להחמיר ולהמתין (מרדכי, איסור והיתר הארוך מ, ב). וכן מובא בב\"י או\"ח קעג, א, ורמ\"א פט, ג. וכן מוסכם על כל האחרונים (חיד\"א, זב\"צ). אבל אם בשמן שטיגנו בשר טיגנו אח\"כ כדורי פלאפל, אין כדורי הפלאפל נחשבים כתבשיל בשרי. מפני שכל אימת שהבשר אינו מעיקר התבשיל, אין התבשיל נחשב בשרי (ב\"ח, ש\"ך פט, יט). ואמנם יש מקום להחמיר כאשר שיירי הבשר שבשמן נותנים טעם ברור בפלאפל, אבל כאשר אין מרגישים בפלאפל טעם ברור של בשר, אין להחמיר. וכ\"כ ביד יהודה (פט, ארוך ה). ואין מקום להחמיר בזה, אחר שכל הדיון הוא באיסור חכמים, ולדעת הרז\"ה ודעימיה, אפילו אחר אכילת בשר ממש מספיק לקנח את הפה, וגם לדעת רוב הראשונים הסוברים שצריך להמתין שש שעות אחר אכילת בשר, אחר תבשיל שטעם הבשר ניכר בו מאוד אין צריך להמתין כלל. (ויש סוברים שדין נ\"ט בר נ\"ט קיים גם במאכלים, ולדעתם אף מותר לאכול מאכל שקיבל טעם בשר בנ\"ט בר נ\"ט עם חלב, עי' הליכות עולם ח\"ז קורח יב)." + ], + [ + "דיני ההפסקה / גבינה קשה", + "מבין גדולי הראשונים באשכנז, היו שנהגו להחמיר להמתין בין אכילת גבינה קשה לבשר כשם שממתינים בין אכילת תבשיל בשר לחלב, וזאת משום שטעמה של גבינה זו חזק ונמשך לא פחות מתבשיל של בשר, וכשם שמחמירים להמתין אחר תבשיל של בשר שאין בו בשר, כך יש להמתין אחר אכילת גבינה קשה. וגם משום שהגבינה קשה וחתיכות ממנה עלולות להיתקע בין השיניים כמו בשר. אלא שהם הורו זאת לפי מנהגם להמתין שעה אחר אכילת בשר, וממילא גם הורו להמתין שעה אחר אכילת גבינה קשה. לאחר שרבים באשכנז קבלו את המנהג להמתין שש שעות בין בשר לחלב, רבים מהם החמירו להמתין גם שש שעות בין גבינה קשה לבשר. אמנם חומרתם היתה על גבינה קשה שהוכנה במשך ששה חודשים, או שתהליך הכנתה נמשך פחות זמן אבל התעצם על ידי תולעים ועובש שיצרו תסיסה שחיזקה מאוד את טעמה של הגבינה. ויש שהוסיפו והחמירו בכל גבינה קשה, גם אם נעשתה במשך ימים ספורים, כדוגמת גבינה צהובה, שמא חתיכות ממנה יתקעו בשיניים.", + "למעשה, הלכה כדעת רוב הפוסקים, ואין חובה להמתין אחר גבינה קשה יותר מאשר גבינה רגילה. והרוצים להדר, ימתינו שעה בין אכילת גבינה קשה לבשר.7מנהג חומרה זה נהגו באשכנז בלבד, כמובא באו\"ה הארוך, ורמ\"א פט, ב, ואולי מפני ששם היו רגילים להכין גבינות קשות כאלה. והחמירו להמתין שעה, כפי שנהגו להמתין באשכנז בין בשר לחלב, וכפי שכתבו איסור והיתר הארוך (מ, י), והש\"ך (פט, טז). אמנם בדורות האחרונים, כשם שהחמירו להמתין שש שעות בין בשר לחלב, החמירו למנהג זה להמתין שש שעות אחר גבינה קשה (ט\"ז פט, ד; פמ\"ג שפ\"ד טז; חכ\"א מ, יג; שעה\"צ תצד, טו). והיו שאף כללו בגבינה קשה גם גבינה צהובה (ריש\"א, שבט הלוי ב, לה). ורבים כתבו שרק לאחר גבינה קשה מאוד חייבים להמתין (רשז\"א, הרב אהרן קוטלר, הוראה ברורה פט, לג). גם בין אחרוני אשכנז, רבים כתבו שגם לאחר גבינה קשה מאוד אין חובה להמתין אפילו שעה, וכן נוהגים רבים (יש\"ש חולין ח, ו; ערוה\"ש פט, יא; אג\"מ יו\"ד ב, כו, וכפי שסתמו רוב ראשוני אשכנז). בארצות המזרח וצפון אפריקה לא נהגו להחמיר בזה, ורק בדורות האחרונים במקומות מעטים היו שנהגו להחמיר להמתין שלוש שעות או שש שעות (עי' בא\"ח ש\"ש שלח טו). למעשה, כיוון שיסוד ההמתנה בין בשר לחלב מדברי חכמים, וההמתנה בין גבינה קשה לבשר ממנהג חומרה שכתבו מקצת ראשונים, ואף הם התכוונו להמתין שעה אחת בלבד ורק אחר גבינה קשה מאוד שדרך ייצורה מיוחד, גם למחמירים אין להחמיר יותר מכך. ואף מי שירצה להדר עוד, יחמיר בגבינה קשה מאוד שש שעות אבל לא בגבינה צהובה, שמיד לאחריה אפשר לאכול בשר תוך קינוח והדחה. ואם ימתין שעה, אף קינוח והדחה לא יצטרך, ורק אם יחוש שטעמה דבוק בפיו, יצחצח את שיניו או יקנח את פיו וידיחנו." + ], + [ + "דיני ההפסקה / קטנים", + "אסרה התורה להאכיל ילדים ותינוקות מאכלים אסורים. וכל הנותן מאכל אסור ביד קטן נחשב כמאכיל אותו ועובר בכך על איסור תורה, כי כך רגילים להאכיל קטן (יבמות קיד, א; שבת צ, ב). בנוסף לכך, מצווה על ההורים לחנך את ילדם לקיום המצוות, ולכן הורים שרואים את ילדם אוכל מעצמו מאכל אסור, צריכי�� להפרישו מכך (רמב\"ם, שו\"ע או\"ח שמג, א).8. ביבמות קיד, א, מבואר שאסור מהתורה להאכיל קטן דבר איסור כשרצים, ובמשנה וגמרא שבת צ, ב, מבואר שכבר בנתינת המאכל בידי הקטן עוברים על האיסור. וכן מבואר במ\"ב שמג, ד. בנוסף לכך, מצד מצוות החינוך צריך להפריש קטן שבא לאכול מעצמו איסורים. וקשה, שאמרו ביבמות קיג, ב – קיד, א: \"קטן אוכל נבלות – אין בית דין מצווים להפרישו\". לרמב\"ם ורוב הראשונים ושו\"ע או\"ח שמג, א, רק ההורים חייבים בחינוך ילדם, ובכלל זה להפרישו מאכילת איסור, אולם בית הדין ושאר האנשים אינם מצווים להפרישו. ויש סוברים שדין האב ובית הדין ושאר האנשים שווה, ומה שאמרו שאין חייבים להפריש קטן הכוונה לקטן שלא הגיע לחינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך, מצווה להורים ולכל אדם שיכול להועיל בחינוכו, להפרישו מהאיסור (תוס', רא\"ש וריטב\"א). והזכירם רמ\"א כדעת יש אומרים. וכתבו ח\"א (סו, ג), ומ\"ב (שמ ג, ז), שבאיסור תורה נכון לאחרים להחמיר ולהפרישו. ועי' בפנה\"ל שבת כד, ג, ובהרחבות שם כד, ג, ו-ז.", + "כמו כן מצווה לחנך את הילדים להמתין בין אכילת בשר לחלב. כעיקרון יש לחנכם לכך מעת שהם מבינים את המצווה ומסוגלים לחשב את השעות שצריך להמתין בין בשר לחלב. אלא שכלל ידוע הוא שאין מחנכים את הילדים באופן שעלול לצערם או לפגוע בבריאותם. מסיבה זו, אין מחנכים קטנים בני שבע ושמונה לצום ביום הכיפורים מספר שעות (פנה\"ל ימים נוראים ט, ח).", + "על פי הכללים הללו נתאר את תהליך החינוך לשמירת ההפסקה שבין בשר לחלב. תינוקות שעוד לא מבינים את ההבדל שבין בשר לחלב – מותר להאכיל חלב לאחר בשר, ובלבד שינקו את פיהם וידיהם משאריות הבשר, כדי שלא יאכילום בשר וחלב יחד. כאשר התינוקות מתחילים להבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא הגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, בערך בין גיל שלוש לחמש, נכון כשאפשר, שימתינו כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך להאכילם חלב כדי שילכו לישון או כדי שלא יבכו, אפשר לשטוף את פיהם וידיהם ולהאכילם חלב בלא להמתין שעה.", + "מעת שיגיעו לגיל שבו הם מסוגלים להבחין מעט בזמנים, בסביבות גיל חמש או שש, צריך להתחיל להרגילם להפסיק בין אכילת בשר לחלב. וכיוון שפעמים רבות זמן הארוחה הבאה שלהם הוא לפני שיעברו שש שעות מאכילת הבשר, אפשר להסתפק להרגילם להמתין כשלוש שעות.", + "מעת שיגיעו לגיל תשע או עשר, כיוון שהם כבר יודעים לחשב את השעות ומסוגלים להמתין יותר זמן בין הארוחות, נכון כשאפשר להרגילם להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון שהם אוכלים עם אחיהם הקטנים, וקשה להאכילם אחר כך, אפשר שימתינו רק שלוש שעות בין הסעודות. ורק כשנה לפני שיגיעו למצוות, יתרגלו להמתין שש שעות.9מצוות החינוך מתחילה מעת שהילד מסוגל להבין את דרך קיום המצווה (עי' פנה\"ל שבת כד, א). נמצא שבדין זה, מעת שהילד יודע להבדיל בין בשר לחלב ויודע לחשב את שש השעות, מצווה לחנכו להקפיד בכך. אלא שכאשר הקפדה זו עלולה לפגוע בסדרי ארוחותיו וממילא בבריאותו, אין חובה לחנכו לכך, וכפי שמצינו שאין מצווה לחנך קטנים בני שמונה לצום אפילו שעות מעטות ביום הכיפורים (פנה\"ל ימים נוראים ט, ח). ואין לטעון שלפי הסוברים שצריך להמתין שש שעות, הנותן לפני כן לקטנים חלב – נחשב כמאכילם איסור (איסור 'ספיה', כמבואר ביבמות קיד, א). מפני שכתב הגהות מיימוניות (שבת כט, מ), לעניין אכילה לפני קידוש, שהואיל ואין במאכל איסור עצמי, אלא האיסור רק מצד הזמן, אין בזה איסור 'ספיה', ומתחשבים בדעה זו להלכה (הובא בב\"י או\"ח רסט; עי' פנה\"ל שבת ו, ט), וכן הדין באכילת חלב אחר בשר. לא זו בלבד, אלא שלדעת רשב\"א ור\"ן, כאשר הדבר נצרך לקטן, מותר להאכילו איסור דרבנן. ואף שלרוה\"פ אסור, ורק בשעת הדחק סומכים על הרשב\"א והר\"ן (עי' הרחבות לפנה\"ל שבת כד, ה, א-ב), כאן שיש סוברים שמלכתחילה מותר לאכול חלב אחר שעה, אפשר להקל בשעת הצורך לכל קטן עד סמוך לגיל מצוות שימתין שעה בלבד.
לסיכום: מצווה לחנך את הקטן להמתין בין בשר לחלב, ובמשך השנים להתקדם עד שמירת שש שעות (לרוב ישראל שנוהגים כן). וכיוון שמדובר בתהליך שתלוי במרכיבים רבים, יש בדין זה הכוונה כללית, שיש לפעול על פיה בגמישות לפי המצב. ראשית, יש להתחשב במצבו הגופני והנפשי של הילד, שאינו דומה ילד בריא לחלש, וילד אמיץ למפונק. מצוות החינוך תלויה גם באופיים של ההורים, שמצווה על כל הורה לחנך לפי אופיו, ויש שנוטים לקפדנות ויש לוותרנות. המצווה תלויה גם בסדרי הבית, שאם יש שם ילדים קטנים, הארוחות סמוכות יותר, ויש יותר צורך להקל. לפיכך, לא ניתן לקבוע גדרים ברורים אלא כיוונים עקרוניים, ולכן ההלכה נוסחה בלשון 'נכון' ו'ראוי'. וכן מצינו ברוב הפוסקים הדרכות כלליות, ובין אלו שפרטו נאמרו הדרכות שונות, שנובעות בעיקר מהשוני בדפוסי החיים. יש להוסיף שבסדר ההתקדמות נכון להתחשב בדעות הפוסקים, וכאשר אפשר שומרים שעה, וכאשר אפשר שומרים שלוש שעות, וכאשר אפשר שש שעות." + ], + [ + "דיני ההפסקה / חולים", + "כל מאכל אסור שנצרך לצורך הבראתו של חולה שיש בו סכנה מותר, שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. אבל לחולה שאין סכנה במחלתו, אסור לאכול מאכלים אסורים.", + "אמנם לגבי המנהג המקובל להמתין שש שעות, אם החולה נצרך לאכול חלב לאחר בשר, מותר לו להסתפק בהמתנה של שעה, ויקפיד לצחצח שיניים ולשטוף את הפה לפני כן (ערוה\"ש פט, ז; ועי' פנה\"ל שבת כד, 4)." + ], + [ + "דיני ההפסקה / טעם לאיסור בשר בחלב", + "מצוות התורה מחולקות לשני סוגים, משפטים וחוקים. המשפטים הם מצוות שטעמן מובן לאדם, וגם בלא המצווה האלוקית היה האדם יכול להשיגן על ידי השכל שה' העניק לו, כמו המצוות שבין אדם לחברו, והמצוות העוסקות באמונה כגון תפילה ותפילין. לעומת זאת החוקים הם מצוות שטעמן מעבר להשגה האנושית, כדוגמת איסור בשר וחלב, שרק על ידי הגילוי הנבואי שבתורה זכינו לקבלן (רמב\"ם הל' מעילה ח, ח). ואע\"פ כן, גם מהחוקים אפשר לקבל השראה לרעיונות עמוקים, שאף הם בכלל מצוות תלמוד תורה. יש שביארו שאיסור זה נועד לרסן את התאווה והאכזריות, שאין ראוי להתאכזר לבעלי החיים וליטול גם את חלבם וגם את בשרם ולבשלו יחד, כדוגמת האיסור לאכול אותו ואת בנו ביום אחד (רשב\"ם ואבן עזרא שמות כג, יט; רמב\"ן דברים יד, כא; הרב קוק חזון הצמחונות והשלום יד).", + "עוד כתבו המפרשים שאיסור בשר וחלב בכלל איסורי כלאיים, שנועדו לשמור על ייחודו של כל מין, שלא לטשטשו על ידי עירובו במין אחר (חינוך צב; רבנו בחיי ורש\"ר הירש לשמות כג, יט; ראו לעיל ג, א).", + "באיסור בשר וחלב יש חומרה יתירה, שהוא אסור גם בהנאה, וכדוגמת החומרה שבכלאי הכרם האסורים בהנאה (ראו לעיל ה, ה). אכן השוני בין בשר לחלב בולט. הבשר הוא מאכל חשוב שהכשרתו מורכבת ומסובכת. עליו להיות ממין כשר, צריך לשוחטו כהלכה, לבודקו מטריפות, לנקותו מדם, מחלב ומגידים אסורים. גם לאחר הכשרתו מבחינה הלכתית, הכנתו לאכילה כרוכה בבישול או צלייה, ואף אכילתו ולעיסתו ועיכולו כבדים. לעומתו החלב הוא מאכל קל ופשוט, ובמינים הטהורים הוא כשר מטבעו, ומלאכת שתייתו קלה. גם הכנת גבינה ואכילתה קלה מהכנת בשר ואכילתו. הבשר הוא מאכל של מבוגרים ואילו החלב מאכל של תינוקות וילדים.", + "הבשר נוצר על ידי לידה, וממילא הוא מבטא שלב חדש של חיים, ואילו החלב נוצר כדי להצמיח את החיים שכבר קיימים. הבשר מבטא חיוניות במדרגה גבוהה יותר, שהרי הוא היה ממש בעל חיים, ואילו החלב מבטא חיוניות במדרגה נמוכה יותר. ניתן אם כן לומר שהבשר מבטא ערכים ושיקולים קיומיים וגדולים, ואילו החלב מבטא ערכים ושיקולים קטנים וקלים. כל אחד נכון וראוי במקומו, אבל המערבם חוטא בעירוב ערכים ושיקולים מסדרי גודל שונים, והורס בכך את סדרי החיים, ומשבש את המצפן המוסרי. וכיוון שעניין זה חשוב ומסוכן כל כך, מובן מדוע הוסיפו חכמים סייגים רבים סביב איסור בישול בשר בחלב (ליקוטי הלכות לר' נתן בשר וחלב ה).10לדוגמא, חירותו של כל אדם חשובה מאוד, אבל כאשר המציאות הכלכלית קשה עד שאנשים רבים אינם יכולים להתקיים בלא מוסד העבדות, העדיפה התורה את השיקול הקיומי ונתנה מקום למוסד העבדות תוך פגיעה בחירותם של אנשים. עד אשר האנושות תגיע לשלב שבו האנשים יוכלו להתקיים בלא עבדות, ואזי העבדות תיאסר.
כיוצא בזה, כאשר בני זוג שנפגשים לשם נישואין מוצאים את עצמם מתאימים מצד המידות והערכים המשותפים, ומגלים שיש אהבה ביניהם, אבל משהו במראה הבחורה אינו מוצא כל כך חן בעיני הבחור, ומשהו בצורת הדיבור של הבחור אינו מוצא כל כך חן בעיני הבחורה. עליהם להימנע מלהעניק משקל שווה לשיקולים קטנים וגדולים. וכן הדבר בבחירת מקצוע ומקום מגורים וכל דבר בחיים. כלומר, למרות שיש ערך לכל שיקול, המערב שיקולים מסדרי גודל שונים זה בזה, הורס את יכולתו לבחור בחירה מוסרית ומוצלחת וגורם לעצמו נזק עצום." + ] + ], + [ + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / היחס לגויים והגזירות למניעת התבוללות", + "כסייג בפני התבוללות, גזרו חכמים שלא יאכלו ישראל פת גויים ותבשילי גויים ויין גויים. ואמנם מצווה לאהוב כל אדם בלא הבדלי גזע ודת, וכפי שנהג אברהם אבינו שפתח את אוהלו לכל עוברי הדרכים. וזה ייעודו של עם ישראל, להביא ברכה לכל העמים, כמו שנאמר לאברהם אבינו (בראשית יב, ב-ג): \"וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה… וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה\". וכן נאמר ליצחק אבינו (שם כו, ד): \"וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ\". וכן נאמר ליעקב אבינו (שם כח, יד): \"וְנִבְרֲכוּ בְךָ כָּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה וּבְזַרְעֶךָ\". וכפי שכתב מרן הרב קוק, שאהבת הבריות \"צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות, דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים\". \"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה – אהבת כל אדם בייחוד, ואהבת כל העמים כולם… כי נקודת חיים, אור וקודש, תמיד לא זזה מהצלם האלוהי שנחנן בו האדם בכללו, וחוננו בו כל עם ולשון, כל אחד לפי ערכו\". והשנאה צריכה להיות מופנית רק כלפי הרשעה שמאגדת את העמים וסוחפת את הרשעים למעשי רשע ושחיתות (מידות הראיה, אהבה, סעיפים ה'; י').", + "אולם כדי שעם ישראל יוכל להביא ברכה לכל בני האדם, עליו לדבוק בתורה ובמצוות, להקים ממלכת כהנים וגוי קדוש, ולגלות את הערך המקודש שבכל תחום ודבר שבעולם, כדי שהאור האלוקי וברכתו יתפשטו אל כל מרחבי החיים הישראלים, ומתוך כך תתפשט השראה וברכה לכל העמים. לשם כך עם ישראל צריך לשמור על ייחודו ולהעמיד גדר שתמנע את בניו מלהתבולל בעמים ולשכוח את ייעודם. והואיל והמאכלים מקרבים את הלבבות, קבעו חכמים גזירות שנועדו להבדיל את ישראל מהגויים, שלא יאכלו ישראל מאכלי גויים כיין, פת ותבשילים, גם כשהם עשויים ממוצרים כשרים.", + "על כיוצא בזה היה מורנו ורבנו הרצי\"ה חוזר ומדגיש: \"הבדלה אינה הפרדה\", והוסיף ואמר, שכאשר יתפרסם משפט זה, תבוא גאולה לעולם. כי הבנה זו מאפשרת לגלות את הייחוד של כל אדם ועם באופן מוסרי, בלא לפגוע בכבודם של עמים אחרים וביחסים הטובים שצריכים להתקיים בין כל בני האדם.", + "ולעיתים לא ניתן להסתפק בהבדלה מכובדת שבין ישראל לעמים, מפני שכאשר עמים וקבוצות נגררים אחר הרע ובוחרים ברשע, יש צורך להוקיעם ולהתרחק ולהיפרד מהם ומרשעותם. וכדי לגדור את ישראל מהשפעתם גזרו חכמים גזירה חמורה על יין שנגע בו עובד עבודה זרה שיהיה אסור גם בהנאה. הרי שכל ההרחקות ממאכלי גויים נועדו לשתי המטרות הללו: ליצור את המרחב המובדל המיוחד לישראל, ולהרחיק את ישראל מתרבויות שהרשע בולט בהן.", + "יסוד זה מבואר בתורה לגבי כל איסורי המאכלים, שנועדו להבדיל את ישראל ולקדשם, שנאמר (ויקרא כ, כד-כו): \"… אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים. וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה', וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי\". וכן למדנו שאכילת ישראל ממאכלי גויים עלולה להביא להתבוללות ולעבודה זרה, שנאמר (שמות לד, טו-טז): \"פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן\".1אמנם האיסור לאכול מזבחי הגויים (שמות לד, טו) חל בפשטות על אכילה מזבחי עבודה זרה (כ\"כ רמב\"ן, סמ\"ג וחינוך בפירוש הפסוק), אולם למדו חכמים שהאיסור חל גם על השתתפות בסעודה של גויים עובדי עבודה זרה, למרות שהמאכלים שם כשרים (חולין ח, א; רמב\"ם ע\"ז ט, טו; שו\"ע יו\"ד קנב, א). וכן למד הרמב\"ם (שחיטה ד, יא-יב) מפסוק זה ששחיטת גוי גם כשנעשתה כהלכה – פסולה. והרשב\"א (תוה\"ב הקצר ג, ז), ואו\"ה הארוך (מג, א) סמכו איסור פת ובישולי גויים על פסוק זה. ראוי לציין, שבגזירת בישולי גויים הוצב גם סייג בפני אכילת מאכלים אסורים כדוגמת נבילות, חזיר, שרצים ותערובת בשר וחלב שמצויים במטבחי הגויים (רש\"י ע\"ז לח, א)." + ], + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / יין גויים", + "בין הגזירות שגזרו חכמים על מאכלי גויים, האיסור שגזרו על יין הוא החמור שבהם. וכפי שאמרו חכמים (ע\"ז לו, ב) \"גזרו על פיתם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר (עבודה זרה)\". כלומר, עיקר הגזירה היתה שלא ישתו את יינם ובכך העמידו את הגדר החשובה ביותר בפני התבוללות ועבודה זרה. וכדי שלא יגיעו לידי שתיית יינם, גזרו גם שלא לאכול פת גויים ובישולי גויים. ואף שבדרך כלל אין גוזרים גזירה לגזירה, משום חומרת חשש התבוללות גזרו גזירה לגזירה. ועוד, חששו חכמים שאם לא יגזרו איסור על פת ותבשילי גויים, גם איסור היין ייפרץ, וממילא כל הגזירות נחשבות כגזירה אחת (רמב\"ן לו, ב).", + "עוד כשהיו ישראל במדבר התעורר הצורך לגזור איסור על יין של גויים. אמרו חכמים (סנהדרין קו, א), שלאחר שבלעם בן בעור לא הצליח לקלל את ישראל, הציע לבלק מלך מואב להחטיא את ישראל בזנות, כדי שיכעיסו את אלוהיהם וייענשו. לשם כך הציע להקים בסמוך למחנה ישראל אוהלים לממכר בגדים לבנים של פשתן שבחורי ישראל מתאווים ללובשם, ולהושיב בהם מוכרות זונות, זקנה מבחוץ ונערה מבפנים. לאחר שבחורי ישראל אכלו ושתו ושמחו, יצאו לטייל ומצאו לפניהם שוק של בגדי פשתן, והיתה הזקנה מציעה את הבגד במחירו הרגיל, והנערה מציצה מהאוהל ומציעה אותו בחצי מחיר. נכנס וקנה אצל הנערה. כך עשו פעמיים ושלוש, עד שנעשו מכירים, והיתה הנערה אומרת לו: הרי אתה כבן בית אצלי, שב וברור לעצמך בגד נאה. ונודות יין מונחים אצלה, ועדיין יין של גויים לא נאסר, והציעה לו שישתה. כיוון ששתה החל יצרו לבעור בו והיה מבקש לחטוא עמה. הוציאה לו פסל מחיקה ואמרה לו: \"עבוד לזה ואשמע לך\". אמר לה: \"הלא יהודי אני\"?! אמרה לו: \"מה אכפת לך, כְּלוּם מבקשים ממך אלא פיעור?\" (להתפנות לנקביך מול הפסל). ולא היה יודע שכך היא עבודתו של בעל פעור, שמתפנים לפניו. ומתוך יינו ותאוותו היה פוער עצמו לפני הפסל וחוטא עמה וכופר בתורת משה רבו. שנאמר (במדבר כה, א-ט): \"וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים, וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן, וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר, וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל\".", + "ואף זמרי בן סלוא מראשי בתי האבות לשבט שמעון, פרץ גדר וחטא עם כוזבי בת צור מנסיכי מדיין לעיני משה והעם, ורבים נגררו אחריו. וה' החל לנגוף בישראל עשרים וארבעה אלף איש, עד שקם פינחס בן אלעזר הכהן והרג את זמרי וכוזבי, ונרתעו החוטאים והמגפה נעצרה. אמר רבי אלעזר המודעי (פרקי דרבי אליעזר מו): \"עמד פינחס והחרים על ישראל בסוד שם המפורש ובכתב שנכתב על הלוחות וכחרם בית דין העליון וכחרם בית דין התחתון, שלא ישתה אדם מישראל מיינם של גויים… שכל יינם של גוים לעבודה זרה ולזנות\". כפי הנראה לאחר שנכנסו ישראל לארץ וישבו במקומם, נשתכח איסור זה." + ], + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / דניאל וחבריו", + "בשלהי ימי בית המקדש הראשון, לאחר שכבש נבוכדנצר מלך בבל את ממלכת יהודה, כפי שנהג בכל הממלכות שכבש, לקח בשבי נערים ממשפחות הנכבדים שבירושלים, וביניהם את דניאל, חנניה, מישאל ועזריה, כדי לגדלם בארמונו על ברכי תרבות בבל, על מנת שיזדהו עם עמו ודתו, וכשיגדלו יסייעו בידו לשלוט בבני עמם. בינתיים, בעודם קטנים, השתמש בהחזקתם בשבי כדי לאיים על נכבדי העמים, שאם ימרדו נגדו, יוציא את ילדיהם להורג. שלא כבני שאר העמים, שתוך זמן קצר בקשו להתדמות לבבלים המנצחים ולנהוג כמותם, דניאל רצה לשמור על זהותו ולדבוק באמונת אבותיו, וכדי שלא יושפע מתרבות בבל, קיבל על עצמו להתנזר מאכילת פיתם, יינם ושמנם. שנאמר (דניאל א, ח): \"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו\", בְיֵין מִשְׁתָּיו פירושו שני משקים: יין ושמן. כיוון שאסר על עצמו לאכול משמנם, ממילא גם נמנע מלאכול מתבשיליהם, שכן רגילים להטעים את התבשילים בשמן. וכן נהגו עמו חבריו, חנניה מישאל ועזריה, שהיו מסתפקים בזרעים ובקטניות. למרות זאת, בחסדי ה', דניאל וחבריו נראו טובים ובריאים מכל הנערים שאכלו ממאכלי המלך (דניאל פרק א; ע\"ז לו, א).", + "בזכות התנזרותם ממאכלי הגויים הצליחו לעמוד בניסיון, ושמרו תורה ומצוות בארמונו של מלך בבל, ושימשו דוגמא ומופת למסירות נפש על שמירת הזהות הישראלית בתנאים קשים.", + "כפי הנראה, לאחר שנעשה דניאל גדול הדור, הדריך את העם לנהוג בסייגים אלו כדי שלא יתבוללו בגויים. אולם רבים מבני דורו לא הלכו בדרכיו ונהנו מסעודות גויים, וכפי שאמרו חכמים, שגזירת ההשמדה על ידי המן ואחשוורוש נגזרה \"מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע\" (מגילה יב, א). אולם \"מָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה (אסתר ד, א)… ידע מאיזה חטא לקו – על שאכלו בישולי גויים\" (ילקו\"ש אסתר תתרנו).2בדיון על שמן בגמ' ע\"ז לו, א, מבואר שלדעת רב, דניאל גזר על ישראל שלא יאכלו שמן של גויים, שנאמר (דניאל א, ח): \"וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ אֲשֶׁר לֹא יִתְגָּאַל בְּפַתְבַּג הַמֶּלֶךְ וּבְיֵין מִשְׁתָּיו\". הרי שגזירתו היתה על פת, יין ושמן, וכ\"כ רי\"ד, ראב\"ד ורא\"ה (ויש סוברים שרק על השמן גזר, עי' רשב\"ם בתוס' וריטב\"א). ולא יתכן שדניאל גזר על כך בהיותו נער, אלא שלדעת רב, כיוון שכך נאמר בפסוק (שנכתב על ידי אנשי כנסת הגדולה, כמבואר בב\"ב טו, א), משמע שמתוך ניסיונו, כאשר נעשה גדול הדור, יחד עם חבריו גזר כך על כל העם. מנגד, לדעת שמואל, וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ להיזהר בזה, אבל לא הורה כן לכל ישראל, ורק לאחר כארבע מאות שנים תלמידי שמאי והלל גזרו על כך. ראו להלן בהערה 4.", + "ואף שבאותו דור עוד לא התקבלה הדרכתו של דניאל בכל ישראל, בזכות אמונתם וגבורתם של דניאל וההולכים בדרכו, זכו ישראל להיגאל ולחזור לארץ ולבנות את בית המקדש השני. לאחר כארבע מאות שנה, חזרו חכמים וגזרו על יין של גויים ומאכלי גויים, ונתקבלה גזירתם והתקיימה לדורי דורות." + ], + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / השתלשלות גזירת פת יין ושמן", + "בתקופה שלפני חורבן בית המקדש השני, באסיפה מתוחה בעליית ביתו של חנניה בן חזקיה, נחלקו תלמידי בית שמאי עם תלמידי בית הלל, וכשעמדו למניין נמצאו בית שמאי מרובים, ושמונה עשרה גזירות גזרו באותו יום. רוב הגזירות עסקו בהוספת גדרים בדיני טומאה וטהרה, בעיקר בדברים שפוסלים את התרומות שהיו הכהנים אוכלים בטהרה, וגם על יין, פת ושמן של גויים גזרו (שבת יג, ב; יז, ב, ע\"ז לה, ב).", + "המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל היתה עקרונית, בית שמאי נטו להקפיד ולהחמיר, וסברו שכדי לבצר את שמירת התורה יש לקבוע גזירות וסייגים נוספים. ואילו בית הלל סברו שעדיף להתאמץ בחינוך ולהקל ולמעט בגזירות, שכל המוסיף גזירות יותר מדי – גורע ומכשיל את הציבור בגזירות שהוא מתקשה לקיים. בדרך כלל נפסקה הלכה כבית הלל, שהיו מרובים ודבריהם התקבלו יותר בעיני אלוהים ואדם. וכפי שאמרו חכמים (עירובין יג, ב): \"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל… יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הם, והלכה כבית הלל… מפני שנוחים ועלובים היו, ושונים דבריהם ודברי בית שמאי. ולא עוד אלא שמקדימים דברי בית שמאי לדבריהם\". אולם באותה אסיפה רבו בית שמאי על בית הלל, וכאשר בקשו חכמי בית הלל לפזר את האסיפה ולהמשיך לדון בנושאים אלו לאחר זמן, נעצו חכמי בית שמאי חרב בבית המדרש ותבעו להכריע את ההלכה, ונפסקה הלכה כבית שמאי.", + "על אותן גזירות אמר רבי אליעזר שנטה לבית שמאי: \"בו ביום גדשו את הסאה\", כלומר, קבעו סייגים במידה יפה וטובה, לגדור את העם מעבירות. ורבי יהושע שהיה מבית הלל אמר: \"בו ביום מחקו אותה\", כלומר, גזרו יותר מדי גזירות שקשה לציבור לעמוד בהן, ומתוך שעוברים על גזירות חכמים נגררים לעבור גם על איסורי תורה (ירושלמי שבת א, ד; רש\"י שבת קנג, ב).3חנניה בן חזקיה היה אחד מגדולי הדור, והוא וסיעתו כתבו את 'מגילת תענית', שבה נמנו הימים הטובים שאסור להתענות בהם, והיא היתה המסמך הראשון שנכתב על ידי חכמים אחר חתימת התנ\"ך. עליו אמרו: \"ברם זכור אותו האיש לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו, שאלמלא הוא – נגנז ספר יחזקאל, שהיו דבריו סותרין דברי תורה. מה עשה? העלו לו שלש מאות גרבי שמן, וישב בעלייה, ודרשן\". מעת לעת התאספו חכמים אצלו לדיונים הלכתיים, ואף שבדרך כלל בית הלל היו מרובים, פעם אחת כשהתעוררו דיונים עקרוניים, \"נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל, ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום\". וכך נגזרו הגזירות כדעת בית שמאי. (ראו משנה וגמרא שבת יג, ב).
אמרו בירושלמי (שבת א, ד): \"אותו היום היה קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל (מפני המתח הנורא שהתעורר וכמעט הגיע לשפיכות דמים)… תנא ר' יהושע… תלמידי בית שמאי עמדו להם מלמטה והיו הורגים (לשון גוזמא) בתלמידי בית הלל\". היינו שתלמידי הלל רצו לצאת ולבטל את האספה לפני העמידה למניין, כדי שלא תתקבל הכרעה כבית שמאי על פי רוב מקרי. אבל תלמידי שמאי \"נעצו חרב בבית המדרש\", לבטא את חומרת הדבר מבחינתם, שאין יוצא ואין בא, ומוכרחים להכריע. ורבו חכמי בית שמאי ונחתמו הגזירות כדבריהם, ובתוך הגזירות גזרו גם על יין, פת ושמן של גויים (שבת יז, א-ב, רמב\"ם בפהמ\"ש, ראב\"ן, חת\"ס שם. ועי' ירושלמי שבת א, ד, שיש סוברים שמלכתחילה פת ושמן נגזרו בהסכמה). כיוון שגזירות אלו נחתמו מתוך מתח רב ובמסירות נפש הוסכם שאסור לבטלן, ואף חכמי בית הלל לא ערערו עליהן. אולם בפועל, בעקבות הקשיים של העם לשמור את הגזירות, לאחר כמה דורות, ממשיכי דרכם של בית הלל כרסמו בהן, כמבואר בהלכה הבאה." + ], + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / גורלן של הגזירות והתרת השמן", + "למרות שככלל היו בית הלל מרובים, ורוב זה התרחב במשך הדורות, לא בקשו חכמי בית הלל לערער על תוקפן של הגזירות, הואיל והתקבלו באופן נחרץ תוך מסירות נפש. זהו שאמרו (ע\"ז לו, א): \"בַּכֹּל יכול לבטל בית דין דברי בית דין חבירו, חוץ משמונה עשר דבר, שאפילו יבא אליהו ובית דינו אין ��ומעין לו\".", + "אמנם בפועל, בעקבות חורבן בית המקדש וביטול הטהרה בישראל – רוב שמונה עשרה הגזירות בטלו מאליהן. לא זו בלבד אלא שהתברר שהיה מקום לחששם של חכמי בית הלל, ורבים מישראל התקשו לקיים את גזירת השמן שנצרך מאוד למזון. ככל שגברו הצרות וישראל נושלו מאדמתם, הקושי גבר. עד שכמאתיים וחמישים שנה לאחר קביעת האיסור, בתחילת ימי האמוראים, בדקו חכמים ומצאו שלא פשטה גזירת השמן ברוב ישראל, ועמד רבי יהודה נשיאה, נכדו של רבי, ויחד עם בית דינו ביטל את גזירת איסור השמן. שכן בנוסף לכלל שאסור לבטל גזירת חכמים, אמרו חכמים כלל נוסף: \"אין גוזרים גזירה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולים לעמוד בה\". וזהו שהעיד רבי שמלאי: \"שמן – רבי יהודה (נשיאה) ובית דינו נמנו עליו והתירוהו\".", + "כאשר הגיעה לבבל השמועה על היתר השמן, האמורא הגדול רב לא רצה לקבלו, כי עוד כשהיה בארץ ישראל התנגד ליוזמה לבטל את גזירת השמן, וסבר שהיא נובעת מחוסר כבוד למתקני הגזירה. אולם חברו שמואל הזהירו, שאם יסרב לאכול שמן גויים, יכריז עליו שהוא 'זקן ממרא' שחולק על פסיקת בית הדין הגדול, ונעתר רב לאכול שמן של גויים (ירושלמי שבת א, ד). וכן נפסק ברמב\"ם (מאכ\"א יז, כב): \"שמן של גויים מותר, ומי שאוסרו הרי זה עומד בחטא גדול, מפני שהמרה על פי בית דין שהתירוהו\".4גזירת השמן לא פשטה ברוב ישראל מחמת הקושי לקיימה, שהואיל והשמן נצרך מאוד, לעיתים השגתו היתה כרוכה בסיכון נפשות, וכפי שאמרו בירושלמי (שבת א, ד): \"היו עולין עליו להר המלך ונהרגין עליו\". אמנם היו שקיימו את הגזירה במסירות, ומבואר בבבלי (ע\"ז לו, א), שרב לא רצה לקבל את ביטול גזירת השמן, שהיאך יתכן לבטל גזירה שנגזרה על ידי דניאל (כמבואר בהערה 1), וסבר שר' שמלאי לא כיבד כראוי את הגזירה והשפיע על ר' יהודה נשיאה להתירה (ירושלמי ע\"ז ב, ד; שבת א, ד). ולדעת שמואל, איסור שמן לא נגזר על ידי דניאל, אלא תלמידי שמאי והלל אסרוהו מחשש שבלע טעם איסור מקדירות הנוכרים, ואף שהוא טעם פגום, סברו שנותן טעם לפגם אסור. אמנם ביארו התוס' ('בשלמא'), שגם שמואל מסכים שראוי לפרוש משמן גויים משום חתנות (התבוללות), אולם לא היתה על כך גזרה מחייבת אלא רק מנהג של דניאל. וכיוון שחשש החתנות בשמן הוא חשש רחוק, חיזקו בית שמאי ובית הלל את הגזירה בחשש טעם האיסור שנבלע בשמן. וכיוון שגם חשש חתנות עמד בבסיס הגזירה, גזירת שמן חלה גם על שמן שהיה בקדירה שמעולם לא בישלו בה מאכל אסור. וכאשר נפסק למעשה שנותן טעם לפגם מותר, בטל היסוד ההלכתי שנועד לבסס את הגזירה. (ולראב\"ד ולריטב\"א שם, כל גזירת שמן לשמואל היא רק מפני פליטת כלים ולא משום חתנות).
נחלקו הראשונים לגבי מעמד שמונה עשרה הגזירות. יש אומרים על פי הירושלמי שיש להן מעמד מיוחד הואיל והתקבלו במסירות נפש, ולכן רק גזירה שלא פשטה ברוב ישראל, היינו שרוב ישראל לא נהגו בה, אפשר לבטל. אבל שאר גזירות שגזרו חכמים, גם אם פשטו ברוב ישראל, בית דין שגדול בחכמה ובמניין יכול לבטל (תוס' 'והתנן'). ולדעת רבים מהראשונים, אין מעמד מיוחד לשמונה עשרה גזירות, אלא דינן כדין גזירות שהציבור יכול לעמוד בהן ופשטו בכל ישראל, ולכן גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. וגזירה שהציבור יכול לקיים ובפועל לא פשטה בישראל, רק בית דין שגדול יותר בחכמה ובמניין יכול לבטל, אבל אם אינו גדול, אינו יכול לבטל. ואם התברר שזו גזירה שהציבור אינו מסוגל לקיים, אפילו בית דין קטן יכול לבטל (ראב\"ד, רא\"ה, ריטב\"א ור\"ן). ולרמב\"ם (ממרים ב, ב-ג), אם הגזירה נקבעה כתקנת חכמים ופשטה בישראל, בית דין גדול יותר יכול לבטלה. ואם נקבעה כסייג לאיסור תורה ופשטה בישראל, כשמונה עשרה גזירות, גם בית דין גדול יותר אינו יכול לבטלן. ואם לא פשטה בישראל, אף אם נגזרה כסייג לאיסור תורה, גם בית דין קטן יכול לבטלה, כפי שהיה בשמן.", + "גם את גזירת איסור פת גויים התקשו ישראל לקיים, ועל פי דברים שאמר רבי יהודה הנשיא, נהגו להקל בשעת הדחק בפת פלטר, היינו בפת שאופה גוי אפה במאפייתו לצורך הרבים (להלן כח, ב). אמנם איסור יין נותר על כנו ואף חוזק (להלן כט, א)." + ], + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / גזירת בישולי גויים וסיכום הגזירות", + "גזירה נוספת גזרו חכמים כדי למנוע התבוללות, שלא יאכלו ישראל בישולי גויים. הרי ששני סוגים של גזירות כסייג מהתבוללות ישנן: הראשונה על פת, יין ושמן, השנייה על בישולי גויים.", + "האחת שורשה במנהג דניאל וחבריו והמשכה בגזירות בית שמאי ובית הלל, שלא יאכלו ישראל פת, יין ושמן של גויים. מאכלים אלו הם החשובים לאדם, וכפי שנאמר בתורה, שכאשר ישראל ישמרו את מצוות ה' יזכו לרוב ברכה בדגן, בתירוש וביצהר. מהדגן מפיקים לחם ומזונות, מהתירוש יין, ומהיצהר שמן (דברים ז, יג; יא, יד). כיוצא בזה, עיקר מצוות תרומות ומעשרות מדגן, תירוש ויצהר (לעיל ח, א). נמצא שהגזירה שלא לאכול פת, יין ושמן של גויים היא גזירה עקרונית, לפיה מאכליהם החשובים של ישראל צריכים להיות מתוצרת עצמית. הגזירה השנייה על בישולי גויים מכוונת באופן ישיר כנגד הקִרבה האישית שעלולה להיווצר מאכילת תבשילי גויים, גם אם הוכנו ממאכלים ששייכים לישראל. בדרך כלל, מכוח גזירת השמן נאסרו גם בישולי גויים, שכן היו רגילים להטעים את התבשילים החשובים בשמן. וכאשר הוצרכו לבטל את גזירת השמן, עמד איסור בישולי גויים כגדר בפני קִרבה יתירה שתוביל להתבוללות.", + "לסיכום, גזירת בית שמאי ובית הלל על פת, שמן ויין עברה שינויים. השמן שאיסורו לא פשט ברוב ישראל, הותר לגמרי ותחתיו נותר האיסור על תבשילי גויים. בפת, הקילו בשעת הדחק ב'פת פלטר' של גוי (להלן כח, ב). וביין שעלול לקרב יותר את הלבבות, החמירו יותר, ואסרו גם יין של ישראל שנגע בו גוי (להלן כט, א). ואף הוסיפו וגזרו שלא לשתות משקאות חריפים בביתו של גוי או בחנותו (להלן כט, יא). הרי שבסופו של דבר האיסורים נשארו צמודים למגמתם העיקרית, למנוע קִרבה שעלולה להוביל להתבוללות, ובמה שלא היה הכרח להחמיר, כמו שמן – הקילו, וכן הקילו בשעת הדחק ב'פת פלטר'. ובמה שראוי להחמיר כמו יין ומשקאות אלכוהוליים, הוסיפו סייגים.5מתחילה הועלתה סברה בתלמוד ע\"ז לז, ב, שאיסור בישולי גויים מהתורה, ומסקנת הגמרא שהאיסור מדברי חכמים. בכל אופן למדנו מדיון זה שיש לאיסור בישולי גויים תוקף רב ושורש בתורה (כמובא לעיל בהערה 1).
לדעת רמב\"ן, רא\"ה ור\"ן, גזירת פת, שמן ויין קדמה לגזירת בישולי גויים, שתחילה גזרו על עיקר המאכלים החשובים שנאכלים תדיר ויש בהם חיי נפש. וכדי לחזק את התקנה הוסיפו וגזרו על בישולי גויים. ולר\"ת (תוס' לז, ב, 'והשלקות'), רי\"ד ותרומה, תחילה גזרו על התבשילים, שבהם יש יותר חשש קִרבה מפני שהטעמתם בולטת יותר. ותלמידי שמאי והלל הוסיפו וגזרו על הפת השמן וה��ין, כדי להגביה את המחיצות בפני התבוללות." + ], + [ + "הגזירות על מאכלי גויים / הכלולים בגזירה", + "כל הגויים כלולים באיסור פת ובישולי גויים, ואף שהגזירה נועדה למנוע קשרי חיתון, היא חלה גם על גויים שאין חשש שיתחתנו עם ישראל, כגון קשישים או סריסים או כמרים שנדרו שלא להתחתן, שלא חילקו חכמים בגזירתם (שו\"ת הרשב\"א א, רמח; רמ\"א קיב, א). וזאת משום שאין מדובר בחשש שמא בעקבות שישראל יאכל מאכל אחד של גוי מיד יקפוץ ויתחתן עם המבשלת או עם בתו של המבשל, אלא שמא קירוב הדעת וטשטוש הגבולות שבין ישראל לגויים יוביל בתהליך הדרגתי להתבוללות. לפיכך, תקנו שלא יאכלו ישראל יין, פת ותבשילים של גויים, ועל ידי כך יתחנכו להכיר בייחודם, ויימנעו מיצירת קשר אישי קרוב מדי עם הגויים, ולא יגיעו לידי התבוללות. לכן אמרו (ע\"ז לו, ב), שגזרו על פתם ושמנם משום יינם, ועל יינם משום בנותיהם, ועל בנותיהם משום דבר אחר, היינו עבודה זרה שמבטאת הסתפחות לתרבות זרה. כלומר, לוּ החשש היה שמא יגיעו לאיסור חתונה עם גויים בלבד או לאיסור עבודה זרה בלבד תוך שהם נשארים בזהות ישראלית, לא היו גוזרים על מאכלי גויים. אבל כיוון שמסתבר שמתוך קשרי חתנות ייגררו אחר תרבות זרה ויתבוללו בגויים, הוצרכו לקבוע מערכת סייגים שנועדה למנוע התבוללות. וכיוון שהגזירה משום חשש התבוללות ולא משום איסור חיתון, אין איסור לישראל לאכול תבשיל של ישראל שאסור עליו בנישואין, כמו ממזר או אשת איש, הואיל ואין בכך חשש התבוללות.6. בגמרא ע\"ז לה, ב, מבואר שאיסור פת גויים \"משום חתנות\". ושם לו, ב, בביאור גזירת פת שמן ויין: \"רב אחא בר אדא אמר רבי יצחק: גזרו… על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר\" (כלומר עבודה זרה, וכן מבואר בשבת יז, ב). ואם הכוונה היתה רק למנוע עבודה זרה, לכאורה היה צריך לומר שגזרו על פת, שמן, יין וייחוד משום עבודה זרה, ומכך שקבעו חכמים הדרגה בגזירות, שגזרו על פת ושמן משום יין, ועל יין משום ייחוד עם בנותיהן, ועל ייחוד משום עבודה זרה, הרי שהכוונה אינה למנוע קשר אישות אסור או עבודה זרה במובן הצר, אלא למנוע התבוללות שתגרום לבני ישראל לעזוב את עמם ואמונתם. כיוצא בזה כתבו רמב\"ם (מאכ\"א יז, ט; פהמ\"ש ע\"ז ב, ו), רמב\"ן (ע\"ז לה, ב), חת\"ס (ע\"ז נה, א), ועלי תמר (ירושלמי שבת א, ד). לכן אין איסור בבישולים ופת של ממזר, למרות שהוא אסור בחיתון, ומנגד פת ובישולי גויים שאינם עובדי עבודה זרה – אסורים, וכפי שנפסק לגבי מוסלמים (רא\"ש, פרי תואר קיב, ג; פמ\"ג קיב, שפ\"ד ב; אבנ\"ז יו\"ד צב; רב פעלים יו\"ד ג, י; ושלא כתורות אמת קיב, א).
איסור פת ובישולי גויים חל גם כאשר יש חשש איבה בין היהודי לגוי (ט\"ז יו\"ד קנב, א, כנה\"ג, פר\"ח קיב, יא, חיים ביד לר\"ח פלאג'י. ומהריק\"ש ושולחן גבוה קיב, ט, הקילו בפת כאשר יש חשש איבה של המושל).", + "יש אומרים שאיסור פת ובישולי גויים חל גם על יהודים מומרים, היינו שממרים את דתם ואינם שומרים את מצוות התורה, משום שיש חשש שהפת והבישולים שלהם אינם כשרים, ואחד מטעמי איסור בישולי גויים, להניח סייג בפני אכילת מאכלים שאינם כשרים. אולם למעשה, כיוון שעיקר הגזירה נועדה למניעת התבוללות, אין איסורים אלה חלים על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות. אלא שמצד שמירת הכשרות, יש אכן לבדוק ביסודיות שהמאפים והתבשילים שהכין כשרים (עי' להלן לח, ט).7לדעת כל הראשונים, וכ\"כ רש\"י במשנה לה, ב, טעם איסור פת ובישולי גויים משום חתנות. אולם רש\"י (ע\"ז לח, א) ואו\"ז, הוסיפו עוד טעם לאיסור, כדי להרחיק מאכילת מאכלים אסורים שמצויים אצל גויים. לפי זה יש שרצו לאסור פת ובישולי יהודים מומרים שמא יאכילום איסור. וביססו את איסורם על כך שלמדו מהר\"ן שיש איסור מדרבנן להתחתן עם יהודי מומר, שמא יסיר אותו מדרכי ה', וכ\"כ יהודה יעלה יו\"ד לא; רש\"ק טוטו\"ד תילתאה ב, טז; ועי' יבי\"א ח\"ה יו\"ד י. אולם דעת רוב ככל הפוסקים שאין איסור חתנות עם מומרים, וכ\"כ בחת\"ס ח\"ב קכ; ח\"ו פג; ערך השלחן קיב, ב; מהרש\"ג ב, מט. וכ\"כ בתפארת למשה קיג, ט, ופת\"ש קיב, א, שהעיקר להלכה שאיסור פת ובישולי גויים משום חתנות, ולכן אין איסור בפת ובבישולים של יהודי מומר. וכ\"כ בצי\"א ט, מא.
ראוי לציין, שדברי האוסרים חתונה עם מומר נאמרו על ידי גדולי אשכנז לפני כמאה וחמישים שנה, בתקופה שבה הסיכוי שמי שעזב את היהדות יחזור לחיקה ולא ייטמע בעמים היה נמוך, עד שהסברה שחיתון עם מומר דומה לחיתון עם גוי היתה מובנת. אולם כיום בארץ, הסיכוי של יהודים חילוניים להתקרב למסורת גבוה בהרבה, וממילא חשש ההתבוללות מחמת נישואין עם חילוני פוחת." + ] + ], + [ + [ + "פת ובישולי גויים / איסור פת", + "מטרת גזירת איסור פת גויים ואיסור בישולי גויים אחת – למנוע התבוללות, אולם להלכה יש ביניהן הבדלים. מצד אחד מחמירים יותר בפת, שאף אם היא מסוג גרוע, מפני חשיבותה, היא אסורה. אולם ברוב הדינים, מפני הצורך הגדול שיש לאדם בפת, מקילים בפת יותר. ולכן בשעת הדחק, במקום שאין אופים ישראלים – מקילים לקנות מאופים גויים 'פת פלטר' (כמבואר בהלכה הבאה).", + "הפת האסורה היא פת שנאפתה על ידי גוי, בין אם אפה אותה בביתו עבור משפחתו ובין אם אפה אותה במאפיה כדי למוכרה לרבים. גם לחם גרוע של עניים, שלעולם אין מגישים בסעודה מכובדת, כל זמן שהוא עשוי מחמשת מיני דגן, יש לו חשיבות של לחם שהוא עיקר מזונו של האדם, ואיסור פת גויים חל עליו (שו\"ע יו\"ד קיב, א). אבל לחמים ממיני קיטניות כתירס ואורז, דינם כדין תבשיל גויים, ולכן אם ראוי להגישם בסעודה מכובדת – אסורים משום בישולי גויים. ואם לא – אין בהם איסור בישולי גויים.", + "גם מאפים שבדרך כלל מברכים עליהם 'מזונות', כגון עוגות וקרקרים, כיוון שהם מוגדרים כלחם למצוות הפרשת חלה, דינם כפת, ואסורים באכילה גם כשאין רגילים להגישם בסעודה מכובדת (לעיל יא, י-יב).", + "אם ישראל השתתף באפיית הפת, הפת אינה נחשבת פת גויים ומותר לאוכלה. לפיכך, אם ישראל הסיק את התנור, או הכניס את הבצק לתוכו, או חיתה בגחלים, או אפילו רק הוסיף קיסם קטן לתנור, או אפילו החליש והגביר את האש שבגז או בתנור החשמל – הפת כשרה. כי העיקר שבני ישראל יֵדעו שפת גויים אסורה להם, וכל זמן שמקפידים שישראל ישתתף במשהו באפיית הפת, כבר יש לבני ישראל היכר שהם צריכים לשמור על ייחודם, והפת מותרת (ע\"ז לח, ב; רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד קיב, ט, לבוש).1למדנו בע\"ז לח, ב, שכל שישראל עשה אחת משלוש מלאכות אפיית הפת: הסקת התנור, הכנסת הבצק לתוכו, חיתוי בגחלים – הפת כשרה. לדעת רמב\"ן, רבנו יונה ורא\"ש, החיתוי בגחלים מכשיר מפני שתועלתו ניכרת בפת, אבל אם ישראל חיתה חיתוי כלשהו שאין תועלתו ניכרת – ��פת אסורה. מנגד, לרשב\"א אפילו הטלת קיסם קטן לתנור מועילה למרות שאין תועלתה ניכרת, וכ\"כ פר\"ח ועוד אחרונים רבים. כיוצא בזה כתב רמב\"ם (מאכ\"א יז, יג): \"אפילו לא זרק אלא עץ לתוך התנור – התיר כל הפת שבו, שאין הדבר אלא להיות היכר שהפת שלהן אסורה\". וכתב בב\"י קיב, ט, שכך הלכה הואיל והרמב\"ם והרשב\"א מסכימים, והרמב\"ם כתב טעם שמסתבר, \"ומנהגן של ישראל שהוא תורה מסייען\", וכך פסק בשו\"ע קיב, ט. והוסיף בדרכי משה, שכך פסקו גדולי אשכנז: מרדכי, מהרא\"י, או\"ה הארוך, אגור בשם מהר\"י מולין. (והר\"ן מחמיר וסובר, שפת ששייכת לגוי בכל אופן אסורה, וכאשר הפת שייכת לישראל, אם ישראל עשה את אחת משלוש פעולות האפייה – הפת מותרת. ורוב הראשונים וכל האחרונים לא חששו לחומרתו).
כל עוד אפשר להשביח את הפת, אם הישראל ישתתף בחימום, ואפילו יחליש ויגביר את האש, יכשיר את הפת (שו\"ע יו\"ד קיב, יב). לדעת רבים גם אם ישראל יפעיל את התנור על ידי שעון שבת יחשב שהודלק על ידי ישראל. וכ\"כ מנח\"י ד, כז (וריש\"א החמיר). וכן הדלקה בשלט רחוק מועילה. נראה שגם הדלקת ילד קטן מועילה, שכן יש בכך היכר שישראל השתתף. ואמנם יש סוברים שרק הדלקה בכוונה מועילה ולא זריקת סתם קיסם לתנור (ש\"ך קיג, י), ואזי אולי לקטן אין כוונה (בין ישראל לעמים ד, יד), אולם הרמ\"א קיג, ז, כתב שאין צריך כוונה. בנוסף לכך, נראה שכוונת קטן יכולה להועיל." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / היתר פת פלטר (נחתום)", + "כבר מעת שגזרו חכמים איסור על פת גויים, יהודים רבים התקשו לשמור את הגזירה, הואיל והפת נצרכת מאוד לחיי נפש ולא כל אדם יכול להכין לעצמו תנור גדול לאפיית פת. ואף שגם בית דין קטן יכול לבטל גזירה שלא פשטה בישראל, לא ביטלו חכמים את גזירת הפת, הואיל והתקבלה בתוקף גדול, וגם בפועל היו יהודים רבים שקיימו אותה. אולם מעת לעת, כשראו כמה קשה לקיים את גזירת הפת, אמרו משפטים שמהם משמע שהיה ראוי לבטלה או לצמצמה. וכן מובא בשם רבי (עורך המשנה), שפעם כשהיה בשדה, הביא גוי לפניו פת נאה, ואמר: \"כמה נאה פת זו, מה ראו חכמים לאוסרה?\". ופעם אחרת, כשהגיע למקום אחד וראה שהפת דחוקה לתלמידים, תמה: \"אין כאן פלטר\"? פלטר הוא נחתום, היינו מי שפרנסתו מאפיית לחמים. והסתפקו האם התכוון לומר שהיה ראוי להתיר פת פלטר גוי במקום שאין נחתום ישראל, משום שבפת פלטר חשש קירוב הדעת פוחת, הואיל והפלטר אינו מעניק את לחמיו בחינם כביטוי לקרבה אישית אלא מוכרם לרבים עבור תשלום (ע\"ז לה, ב).", + "כיוצא בזה מסופר (שם לז, א) על נכדו, רבי יהודה נשיאה, שלאחר שהתיר עם בית דינו את גזירת השמן (לעיל כז, ה), נשאל האם יתיר גם את גזירת הפת, שכן היה ידוע שדעתו נוטה לכך. והשיב שלא יתיר את הפת, מפני שכבר התיר שתי גזירות ואין ראוי לבית דין אחד להתיר שלוש גזירות, שהמתיר שלוש גזירות נקרא \"בית דינא שריא\" (בית דין להיתרים). וכך נותרה גזירת הפת עמומה (ירושלמי ע\"ז פ\"ב ה\"ח).", + "למעשה, במקום שאין נחתום ישראל אפשר לקנות פת מפלטר גוי, ובתנאי שידוע שכל מרכיביה של הפת כשרים. אבל במקום שמצוי נחתום ישראל, כמו במדינת ישראל, אין היתר לקנות פת מנחתום גוי (שו\"ע יו\"ד קיב, ב).2נחלקו הראשונים להלכה. יש אומרים שכעיקרון גזירת פת גויים מחייבת, ולכן בכל מקום שבו ניתן לשמור על הגזירה – פת גויים אסורה. אולם בישוב שאין בו נחתום ישראל, וכן בשדה, מותר לאכול פת פלטר גוי. וכ\"כ רמב\"ן, רשב\"א ור\"ן וכך פירשו את הרי\"ף. וכן דעת רמב\"ם כמבואר בב\"ח וערוה\"ש קיב, ה-ו. וכן נפסק בשו\"ע קיב, ב; פר\"ח ט, וכל ההולכים בשיטתם. ויש אומרים שבמקום שאין מצוי נחתום ישראל גם פת בעל בית גוי מותרת (רא\"ה, אורחות חיים). מנגד, יש סוברים שהיו מקומות שהגזירה לא פשטה בהם, ובהם אין איסור פת גויים כלל, וכ\"כ תוס' (ע\"ז לה, ב 'מכלל'), רא\"ש, או\"ז, סמ\"ג, וכן נהגו בימי הראשונים בקהילות שונות באשכנז. בסוף תקופת הראשונים הורו באשכנז הוראת ביניים, שפת פלטר של גוי מותרת גם במקום שיש נחתום ישראל, ואילו פת של בעל בית גוי אסורה (או\"ה הארוך מד, א; רמ\"א קיב, ב; מטה יהונתן ד). אולם גם באשכנז רבים הורו שהיתר פת פלטר גוי הוא בדיעבד, וכשיש נחתום ישראל, נכון להחמיר (ש\"ך קיב, ט, כנה\"ג, מנחת יעקב עה, א; חכ\"א סה, ב; ערוה\"ש קיב, יז).
למעשה, יש להורות כדעת שו\"ע ורוב הפוסקים, שרק במקום שפת ישראל אינה מצויה אפשר להקל בפת פלטר גוי. ואמנם באשכנז היו שנהגו להתיר זאת לכתחילה, ויש שהורו כך גם לימינו (אג\"מ יו\"ד ב, לג), אולם כיוון שגם בין פוסקי אשכנז רבים נטו להחמיר לכתחילה, יש להורות לבני כל העדות כדעת השו\"ע ודעימיה, שההיתר הוא רק במקום שפת ישראל לא מצויה. ונראה שבארץ ישראל, גם לפוסקי אשכנז המקילים שנשענו על התוס' ודעימיה, יהיה אסור לאכול פת פלטר גוי, שכן הם הקילו רק במקום שנהגו להקל, ואילו בארץ ישראל כבר נהגו הכל להחמיר, הואיל וקל להשיג פת ישראל.
כל מה שהתירו בפלטר גוי הוא בפת של גויים, אבל בפת של ישראל, כגון שהגוי עובד במאפייה של ישראל, אם הגוי הכין לבדו את הפת, היא אסורה (שו\"ע יו\"ד קיב, יא; פר\"ח ז)." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / גדרי ההיתר", + "בחוץ לארץ, במקום שקשה להשיג פת ישראל וגם קשה לדאוג שישראל ידליק באופן קבוע את תנור האפייה, הרוצים להקל רשאים לקנות לחמים שנאפו על ידי פלטר גוי, מפני שבפת פלטר אין כל כך חשש קירוב לבבות, הואיל והפלטר אופה כדי למכור לרבים. כדין לחם כך דין עוגות וכל המאפים שנעשים מחמשת מיני דגן, ובתנאי שכל מרכיביהם כשרים.", + "אפה הפלטר לחמים עבור בני ביתו – אסורים. אפה אדם רגיל לחמים כדי למוכרם לרבים – מותרים, שהכל הולך אחר כוונת האפייה (רשב\"א, ב\"י, רמ\"א קיב, ב; שו\"ע יו\"ד ז; ש\"ך יא).", + "מקום שהותר בו מפני הדחק לאכול פת פלטר גוי והגיע אליו נחתום ישראל – ההיתר מתבטל. ואם הנחתום הישראל אינו יכול לספק את כל צרכי הקהילה, או שהלחמים של הנוכרי טובים יותר, מותר להמשיך לקנות מהנוכרי. גם כאשר הלחמים של הנחתום הישראל טובים, אלא שאין לו את כל סוגי הלחם והמאפים, מותר לקנות את מה שאין לו אצל הנחתום הנוכרי (שו\"ע יו\"ד קיב, ד-ה, כנה\"ג). אמנם כאשר ככלל הנחתומים הישראלים מספקים את כל צרכי הקהילה, למרות שמצדדים מסוימים המאפים של הנוכרים טובים יותר או שיש להם ייחוד מסוים, אין להקל לאכול מהם, הואיל ואין בכך צורך אלא פינוק. לכן בכל רחבי ארץ ישראל, אסור לאכול פת ומאפים של נוכרים, הואיל ומיני לחמים ומאפים של ישראל מצויים בשפע.", + "ההיתר לאכול פת ומאפים של פלטר גוי הוא בתנאי שכל המרכיבים שמהם הוכנו כשרים. בעבר, בדרך כלל ידעו מאילו חומרים מכינים כל מאפה, ולכן יכול היה כל יהודי לדעת אם המאפה שהפלטר הגוי הכין עשוי מחומרים כשרים. אולם כיום, הלחם ושאר המאפים מורכבים מעשרות חומרים שנועדו לשפר את הטעם, להשביח את התפיחה, לייפות את המאפה, להאריך את חיי המדף שלו וכיוצא בזה. חומרים אלו עלולים להיות משומנים של חזיר או של עגלים שלא נשחטו כהלכה, או שהופקו מחרקים (להלן לז, א-ה). לפיכך, ההיתר לאכול כיום בחוץ לארץ פת פלטר גוי, הוא בתנאי שבדקו ומצאו שכל החומרים שמהם הכין את מאפיו הם כשרים. כיוון שבדרך כלל אדם פרטי אינו יודע לבדוק זאת, במקום שיש צורך להתיר פת ומאפים של פלטר גוי, יש צורך שרבנים מהסביבה יבדקו זאת ובמידה שניתן, יורו היתר." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / מנהגי המחמירים ודין היוצאים לחוץ לארץ", + "גם בחוץ לארץ, במקומות שרוב הציבור נהג להקל לאכול פת פלטר גוי, היו רבים שהידרו והחמירו על עצמם שלא לאכול פת פלטר גוי. אמנם לצורך גדול או חשוב, כגון לצורך סעודת שבת, גם המהדרים נהגו להקל לאכול פת פלטר גוי.", + "כאשר המהדר שלא לאכול פת פלטר גוי מארח על שולחנו אורח שאינו מהדר בזה, במקום שנוהגים שבעל הבית מברך על הלחם ובוצע אותו גם עבור האורח, כל זמן שפת הגוי יפה מפת הישראל, משום כבוד האורח ומצוות הכנסת אורחים, יבצע את פת הגוי, וכיוון שכבר התחיל לאכול ממנה אחר הברכה, מותר לו לאכול ממנה כל הסעודה (שו\"ע יו\"ד קיב, יג). אבל במקום שנוהגים שכל אחד מברך לעצמו, כפי שרבים נוהגים כיום, יברך בעל הבית על פת ישראל, ויתן לאורח לברך על פת הגוי היפה (משנה ברורה קסח, כא).", + "אם הנזהר מפת גוי סועד בצוותא עם חברים שאינם נזהרים, כל זמן שפת הגוי שלהם יפה יותר, מותר לו לאכול עמהם פת גוי, כדי שלא יֵראה כמתנשא עליהם בחומרתו ויפגע ביחסים הטובים שצריכים לשרור ביניהם (רמ\"א קיב, טו; ש\"ך כא).", + "כאשר אדם שמהדר שלא לאכול פת גוי לא הצליח להשיג לעצמו פת ישראל, אם הוא יכול להשיג פת ישראל על ידי הליכה או נסיעה של 18 דקות (כשיעור מהלך מיל), יטרח להביאה. ואם היא רחוקה יותר, מותר לו לאכול פת גוי. ואם הוא בדרכו, אם ידוע לו שתוך 72 דקות בהמשך דרכו יוכל להשיג פת ישראל, ימתין עד שיקנה פת ישראל. ואם יצטרך להמתין יותר, יוכל לאכול פת גוי (שו\"ע יו\"ד קיב, טז; פת\"ש ו; פנה\"ל תפילה ב, ד, 4).", + "כדין המחמירים בחוץ לארץ כך דין ישראלים שיוצאים לחוץ לארץ, שהם נחשבים כמי שמחמירים בפת גוי, ובשעת הצורך, מותר להם להקל.3במקרים שגם המחמירים נהגו להקל, כגון לצורך שבת, הקילו גם בפת של בעל הבית גוי, שכן במקום שלא היתה פת פלטר גוי הקילו בפת בעל בית גוי (שו\"ע יו\"ד קיב, ח). אלא שבימינו אין נזקקים לקולא זו, הואיל ופת פלטר מצויה, ואילו לגבי פת של גוי בעל הבית יש יותר ספקות הלכתיים, מצד החומרים שעירב בפת ומצד התנור שבחזקת טרף.", + "המליצו הפוסקים שגם המקילים בפת גוי, ינהגו כמחמירים לכל הפחות במשך עשרת ימי תשובה (שו\"ע או\"ח תרג, א)." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / בישולי גויים", + "סייג נוסף שקבעו חכמים לישראל כדי לשומרם שלא יתבוללו בגויים הוא איסור בישולי גויים (לעיל כז, ו). כלומר, גם כאשר אין שום בעיית כשרות במאכלים ובסירים שבהם בושלו, אסור לישראל לאכול תבשילים שגוי בישל. בכלל איסור הבישול, כל המאכלים שהוכנו לאכילה על ידי חום של אש או חשמל, ובכלל זה המטוגנים בשמן עמוק בסיר או במעט שמן במחבת, בצלייה באש או באפייה או קלייה בתנור. וכן מאכלים שהתבשלו בקיטור או במיקרוגל או בכל דרך שמקובל להשתמש בחום כדי לבשל. אבל מאכלים שהוכנו על ידי גויים במליחה, בכבישה או בעישון קר – מותרים (שו\"ע יו\"ד קיג, יג).4. בפשטות כל דרך חימום מקובלת בכלל איסור בישולי גויים. ואמנם בבא\"ח ש\"ש חוקת כב, הקל בקיטור הואיל ולא נכלל בגזירה, וכ\"כ ביבי\"א ח\"ה יו\"ד ט. אולם נראה שהגזירה חלה על כל דרך שמקובלת להכנת אוכל בחום. או במילים אחרות, כל דרך שהתוצאה שלה דומה לתוצאה של בישול בחום, וכ\"כ הרב הלפרין (כשרות ושבת במטבח המודרני עמ' קעד). וכ\"כ לעניין קיטור: לבושי מרדכי יו\"ד תליתאי י, שבט הלוי ח\"ו קח, ו. וכ\"כ לגבי מיקרוגל: שבט הלוי ח, קפה; שבות יצחק ח\"ו עמ' סא בשם ריש\"א, 'בין ישראל לעמים' ז, ד-ה. במאכלים שהוכנו בעישון קר אין איסור בישולי גויים.
האיסור חל כאשר הגוי התכוון לבשל, אבל אם הדליק תנור כדי לחמם את הבית, והיה שם תבשיל שהתבשל, התבשיל מותר (ע\"ז לח, א; שו\"ע יו\"ד קיג, ה, ועי' פר\"ח יא).", + "איסור בישולי גויים חל על תבשילים שיש בהם חשיבות מסוימת, ואדם יכול להגישם בסעודה מכובדת, וממילא הם עלולים לגרום לקירוב לבבות. אבל במאכלים פשוטים, אין כל כך חשש לקירוב דעת, הואיל והבישול לא היה משמעותי לגביהם, ולכן אין בהם איסור. שני כללים אמרו חכמים בהגדרת תבשילים חשובים: הראשון, שאינם נאכלים כמו שהם חיים, אלא הבישול הוא שמכשירם לאכילה. לדוגמא, חלב ומוצריו נאכלים חיים, ולכן אין בהם איסור בישולי גויים, ואילו בשר וקמח אינם נאכלים חיים, ולכן יש בבישולם איסור. הכלל השני, שהם עולים על שולחן מלכים ללפת בהם את הפת, אבל אם הם תבשילים שרק אנשים פשוטים רגילים לאוכלם, אין בהם איסור. הכלל הראשון הוא העיקרי למעשה, מפני שהוא זה שקובע את דינם של רוב המאכלים, ואילו הכלל השני נוגע למאכלים בודדים, מפני שכיום, בזכות הגיוון והפתיחות, כמעט כל סוגי המאכלים עולים על שולחן מלכים.5בגמרא ע\"ז לח, א, אמרו שבסורא למדו בשם רב: \"כל הנאכל כמות שהוא חי – אין בו משום בישולי גויים\", ובפומבדיתא למדו: \"כל שאינו נאכל על שולחן מלכים ללפת בו את הפת – אין בו משום בישולי גויים\". יש אומרים שהעיקר כפי שאמרו בסורא (רמב\"ן, ראבי\"ה ואשכול), ויש מי שאומר שהלכה כשתי הלשונות לחומרא, היינו רק מה שנאכל חי ואינו עולה על שולחן מלכים מותר (אגודה בשם ר\"ח). ולדעת רוב הפוסקים הלכה כשתי הלשונות לקולא (רמב\"ם, ר\"ת, סמ\"ג, שערי דורא, אור זרוע ועוד רבים, וכן נפסק בשו\"ע יו\"ד קיג, א).
כתבו הפוסקים בשני הכללים, שהולכים אחר מנהג המקום ואין מתחשבים במנהגי יחידים אפילו הן קבוצות (מהריק\"ש, פר\"ח קיג, ג; שיורי ברכה א; בית יהודה יו\"ד כא; חכ\"א סו, ד, ועוד). כיום המקום הגיאוגרפי אינו ההגדרה הקובעת לתפישתו של האדם, שכן אנשים עוברים ממקום למקום, ובכל מקום גרים בני תרבויות שונות, ולכן מוכרחים להגדיר את מושג המקום כ'סביבה' שבה האדם חי, וכפי שיבואר בשתי ההלכות הבאות. הסביבה כוללת בני משפחה, חברים ושכנים שיש איתם קשר. כלומר, חכמים אסרו תבשילים שיש בהם חשיבות, והחשיבות לכל אדם נקבעת לפי הסביבה המוכרת לו, ולא לפי מה ששמע שיש אנשים שנוהגים במקומות שונים." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / אינם נאכלים חיים", + "הכלל הראשון באיסור בישולי גויים, שמדובר במאכל שאין רגילים לאוכלו חי. כלומר, מאכל שהבישול מכשיר לאכילה, וממילא הבישול משמעותי בו. לפיכך, יש איסור בתבשילי בשר ודגים, הואיל ואינם נאכלים חיים. כמו כן יש איסור בתבשילי דגן וקמח, כדוגמת גריסים, פתיתים ואיטריות. וכן בתבשילי קטניות, כדוגמת עדשים, חומוס ואורז. ואף במאכל שאפשר לאוכלו חי בשעת הדחק, כמו ביצה שאפשר לגומעה חיה, יש איסור בישולי גויים (ע\"ז לח, ב; שו\"ע יו\"ד קיג, יד-טו).", + "בחלב ובכל מוצריו, כגבינה וחמאה, אין איסור בישולי גויים, הואיל והם נאכלים חיים בלא בישול. ואף שרגילים כיום להרתיח את החלב לשם פסטור (לחטאו מחיידקים), כיוון שאין כוונת הפסטור להשביח את טעמו, החלב נחשב כנאכל חי.", + "בפירות אין איסור, הואיל ומקובל לאוכלם חיים. לפיכך, אין איסור בריבת פירות. וכן בתבלינים אין איסור, הואיל ורגילים לערבם גם במאכלים שנאכלים חיים, כדוגמת סלט (משנה ברורה רג, יא).", + "ברוב הירקות אין איסור, הואיל והם נאכלים חיים. לפיכך, אין איסור בסלט מטבוחה, הואיל ומרכיביו, שהם עגבניות פלפלים ובצלים, נאכלים חיים. אבל יש ירקות שבמקומות רבים אין רגילים לאוכלם חיים, כדוגמת תפוחי אדמה, קישואים, סלק וחצילים, וממילא יש בהם איסור בישולי גויים. אמנם מי שבסביבתו אוכלים ירקות אלו גם כשהם חיים, כגון שמערבים מהם פרוסות בסלט, אין לו בהם איסור בישולי גויים. ולמרות שהוא ובני משפחתו אינם רגילים לאוכלם חיים, כיוון שהוא יודע שרבים בסביבתו לפעמים אוכלים אותם חיים, גם לגביו הם נחשבים כמאכלים שנאכלים חיים. אבל אם רק שמע שיש שאוכלים אותם חיים, יש לו בהם איסור בישולי גויים.", + "קביעת מעמד המאכל אם הוא נאכל חי תלוי במצבו לפני הבישול. לדוגמא, בעבר היו רגילים לאכול חיטים חיות, ולכן אם בישלן – לא היה בהן איסור. אבל אם טחנו את החיטים לקמח, כיוון שהקמח אינו נאכל חי, כל תבשיל שעשו ממנו אסור. וכיום אין רגילים לאכול חיטים חיות, וגם בהן יש איסור. דג ובשר שנמלחו עד שנעשו ראויים לאכילה, אם אחר כך בישלם גוי, אין בהם איסור, הואיל וכבר לפני הבישול היו ראויים לאכילה (שו\"ע יו\"ד קיג, יב).6מקור דין חיטים וקמח מתשב\"ץ ג, יא, ערך השולחן קיג, יא; זב\"צ מא. יש מאכלים כדוגמת קוסקוס ובורגול, שעוברים בישול במפעל, ואח\"כ מייבשים אותם בחום עד שאינם ראויים לאכילה, ובבית צריכים לערות עליהם מים רותחים ובכך הם נעשים ראויים לאכילה. יש אומרים שכל זמן שאפשר להכינם בכלי שני, אין בהם איסור בישול גויים (דברי דוד ח\"ג יו\"ד יז). ויש אומרים שהואיל והכנתם הראויה במים רותחים, יש בהם איסור בישול. וכך נראה. קציצות שהוכנו במפעל ישראל, כדוגמת קציצות תירס וסויה, כיוון שדי להן בחימום, אם חימם אותן גוי בתנור, אין בהן איסור. בסוכר אין איסור הואיל ואינו נאכל לבדו (טוטו\"ד תנינא רכה).
בשומשום קלוי ובטחינה שנעשתה משומשום קלוי – אין איסור, משום שמקובל לאכול גם שומשום חי ולעשות טחינה גם משומשום חי.
בפירות אין איסור בישול. ואמנם יש מחמירים בפירות בוסר משום שלא ניתן היה לאוכלם חיים (קצוש\"ע לח, יא). אולם כיוון שלישראל שאוכלם אין יתרון בכך שנעשו מפירות בוסר, הולכים אחר כלל המין, שאין בו איסור בישולי גויים (או\"ה הארוך מג, ד; גיליון מהרש\"א). יש פירות נדירים שאינם נאכלים בלי בישול, כחבושים, ובהם יש איסור בישולי גויים.
למרות שרבים נוהגים כיום לאכול לפעמים דגים חיים בצורות שונות כמו בסושי, וכן יש שנוהגים לאכול בשר חי טחון או פרוס דק (קרפצ'יו), יש איסור בישולי גויים בבשר ודגים, הואיל וצורת אכילתם חי שונה לחלוטין ונחשבת כסוג אחר של אכילה, ולכן אין להחשיבם כנאכלים לעיתים חי. יתר על כן, לא יתכן שבעקבות צורת אכילה אחת, יתבטל מבשר ודגים איסור בישול, שחלק נכבד ממלאכת הבישול נועדה לבשר ודגים, והמאכלים המבושלים והצלויים החשובים ביותר הם מבשר ודגים. אמנם בסושי עצמו, למרות שהאורז מבושל, אין איסור בישולי גויים, הואיל והעיקר הוא הדג שאינו מבושל.", + "עירבו בתבשיל אחד דברים שנאכלים חיים כגבינה וירקות, ודברים שאינם נאכל חיים כקמח וביצה, הולכים אחר העיקר שגם הברכה נקבעת על פיו (שו\"ע יו\"ד קיג, ב)." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / עולה על שולחן מלכים", + "הכלל השני, שהמאכל \"עולה על שולחן מלכים ללפת בו את הפת\". 'שולחן מלכים' היינו סעודה של אנשים מכובדים, ו'ללפת בו את הפת', היינו שהוא נאכל במסגרת סעודה, או כעיקר הסעודה כדי לשבוע, או כמאכל טעים שרגילים להגיש כקינוח בסוף הסעודה. כלומר, גם תבשיל ממאכל שאינו נאכל חי, אם אין נוהגים לאוכלו במסגרת סעודה מכובדת, אין בו איסור בישולי גויים. והכל לפי הזמן והמקום. לפיכך בזמנינו, בעקבות המגוון העצום של המאכלים, והפתיחות לסוגי המטבחים השונים, כל המאכלים שאנשים רגילים להגיש בסעודה, יכולים לעלות על שולחן מלכים. וגם אדם שאינו רגיל להגיש תבשיל מסוים בסעודה מכובדת, כל זמן שידוע לו שבסביבתו מקובל לעיתים להגישו, יש לו בו איסור בישולי גויים.", + "אמנם במאכלים שלא נועדו לאכילה או לקינוח במסגרת סעודה, כדוגמת ממתקים, שוקולד, מיני קליות (פיצוחים) ושאר חטיפים, אין איסור בישולי גויים.", + "בדגני בוקר ופריכיות אורז יש איסור בישולי גויים, הואיל ורגילים לאוכלם לשובע בארוחת בוקר.", + "בקפה ומשקאות אלכוהוליים אין איסור בישולי גויים, הואיל ונועדו לשתייה ועיקרם מים שרגילים לשתות אותם חיים. והראייה, שמברכים על קפה 'שהכל' ולא 'העץ' כברכת פולי הקפה, ומברכים על וודקה ובירה 'שהכל' ולא 'האדמה' כברכת גרעיני הדגן שמהם מכינים אותם (תוס' ע\"ז לא, ב, 'ותרוויהו'; ט\"ז קיד, א). ויש שהוסיפו עוד סברה להיתר, שקפה ותה אינם מוגשים דווקא במסגרת הסעודה (פר\"ח ו; זרע אמת או\"ח מא).7כתבו הפוסקים ש'עולה על שולחן מלכים' אינו מלכים דווקא, אלא גם שרים ונכבדים בכלל זה (או\"ה הארוך מג, ב; חיים שאל ח\"א עד, ה; בא\"ח ש\"ש חוקת ט). בעבר, כאשר החברה היתה מחולקת יותר למעמדות, היו תבשילים של דלת העם, כדוגמת דגים קטנים ודייסה, שהמגישם לפני שרים, היה נחשב כפוגע בכבודם (ע\"ז לח, א). אולם כיום, בזכות המגוון והפתיחות, כל המאכלים שאנשים רגילים לבשל נחשבים מכובדים, וגם שרים רגילים לאוכלם בסעודה. מה עוד שבשונה מהעבר, רוב השרים גדלו בבתים רגילים והם אוהבים את מה שאכלו בבית הוריהם ועם חבריהם.
יש שהבינו שהכוונה ב'עולה על שולחן מלכים', שהוא מהתבשילים החשובים והמכובדים שבסעודה, שעבורם אדם מזמין את חברו (עי' אור המזרח לו עמ' 169; בישולי עכו\"ם ד, ב). אולם רבים חלקו על כך וכללו בזה כל תבשיל שמוגש בסעודה מכובדת. בנוסף לכך, קשה לקבוע איזה תבשיל נחשב מכובד, הואיל ומנהגי האנשים והעדות שונים זה מזה. ויש שהורו, שכל תבשיל שמגישים בבית מלון או בחתונה נחשב מכובד ומה שאין מגישים אינו מכו��ד. אולם המתבונן ימצא שבפועל מגישים בבתי מלון וחתונות את כל סוגי המאכלים כפי רצון המוזמנים.
יש בתנאי זה מרכיב נוסף, ש'מלפתים בו את הפת'. יש אומרים שהכוונה לתבשילים שנאכלים עם פת (מהריט\"ץ, כנה\"ג). אולם לרוב הפוסקים הכוונה לכל תבשיל שנאכל לשם שביעה, היינו שמסייע לפת להגיע לאותה תכלית של שביעה (רשב\"א, מאירי, פר\"ח ועוד). ואף דגני בוקר שנועדו לשביעה בארוחת בוקר בכלל זה.
יש אומרים שהקינוח שמוגש בסוף הסעודה אינו נחשב כ'מלפתים בו את הפת' ואין בו איסור (פר\"ח קיג, ג, תפארת לישראל). אבל לדעת רוב הפוסקים הוא בכלל 'מלפתים בו את הפת', הואיל והוא נאכל במסגרת סעודה של שביעה, וכ\"כ ריטב\"א, טור, שו\"ע קיג, א, פרי תואר, פנים מאירות, חכ\"א, ערוה\"ש ו-ז.
אבל במיני קליות (פיצוחים), אין איסור בישולי גויים, כיוון שעיקר ייעודם לאכילת ארעי בין הסעודות, ואין אדם מזמין את חברו הזמנה מכובדת כדי לאוכלם (רמב\"ם מאכ\"א יז, יז, רמ\"א קיג, ב). וממילא כך הדין בממתקים, שוקולד וחטיפים. ואף שלעיתים מביאים אותם גם בסוף סעודות, אין הם נחשבים כמאכלים שרגילים להביאם בסעודות." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / השתתפות ישראל מתירה", + "כאשר ישראל שותף בבישול, ואפילו הועיל לו רק במשהו, כגון שהשביחו על ידי שעירב את תכולתו בעת בישולו, התבשיל כשר. קל וחומר שהתבשיל כשר אם הישראל הניחו על האש, או הדליק את האש מתחתיו או הגביר אותה באופן שמועיל לבישול (שו\"ע יו\"ד קיג, ו-ז).8. התועלת של ישראל לבישול צריכה להימשך לכל הפחות עד השלב שהמאכל יהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק כמאב\"ד (מאכל בן דרוסאי), ואח\"כ גם אם הגוי יסיר את התבשיל מהאש ויחזור לסיים את בישולו, התבשיל כשר. אבל אם לפני שהתבשיל נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, נקטעה השפעתו של ישראל, כגון שהאש כבתה, והדליק גוי אש והניח עליה את התבשיל, התבשיל אסור, מפני שישראל לא היה שותף בהבאת התבשיל ממצב שאינו ראוי לאכילה למצב שיהיה ראוי לאכילה בשעת הדחק (שו\"ע יו\"ד קיג, ח).
יש אומרים שאם הגוי בישל כמאב\"ד, שוב לא יועיל שישראל ימשיך לבשלו, הואיל וכבר נעשה מוכן לאכילה (ר\"ח, רשב\"א, ר\"ן וריב\"ש, ועי' פר\"ח קיג, יח). ויש אומרים, שכל זמן שלא נגמר בישולו לגמרי, אם ישראל ישתתף בבישולו, מותר (רא\"ש, סמ\"ג, רבנו פרץ, רא\"ה, ריטב\"א, או\"ה הארוך). בשו\"ע קיג, ט, פסק לכתחילה כדעת המחמירים, ובערב שבת או בהפסד מרובה כמקילים, והרמ\"א היקל לכתחילה.
הדליק גוי את האש והניח עליה ישראל חתיכת בשר גדולה, אם במשך הזמן תיצלה כולה, גם אם הגוי הפך את חתיכת הבשר וזירז והשביח את צלייתה, הבשר כולו כשר, הואיל וגם בלא סיועו הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק. אבל אם על ידי הנחת ישראל את הבשר, רק צד אחד היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הצד שנצלה בלא שום סיוע של ישראל אסור (רמב\"ן, רשב\"א, שו\"ע יו\"ד קיג, י, רמ\"א לפי חכ\"א ועוד).", + "לגבי פת למדנו (בהלכה א), שגם השתתפות בהדלקת האש לפני תחילת האפייה מועילה להכשיר את הפת שנאפתה אחר כך על ידי גוי, אולם לגבי בישול נחלקו. יש מקילים וסוברים שדין תבשיל כדין פת, וכל שישראל הוסיף קיסם לאש שעליה יבשלו אחר כך את התבשיל או הנמיך במעט את אש הגז וחזר והגבירה, כיוון שהיה שותף בהבערת האש – כל התבשילים שהגוי יבשל אחר כך על אותה אש יהיו כשרים. וכך הוא מנהג יוצאי אשכנז.", + "ויש מחמירים וסוברים שרק לגבי פת הקילו בכך, הואיל והיא נצרכת מאוד לאדם, אבל לגבי תבשיל, רק שותפות של ישראל בעת הבישול עצמו, על ידי הנחת התבשיל על האש, או על ידי הוספת אש תחתיו באופן שמועיל לו – מכשירה אותו. וכך הוא מנהג יוצאי ספרד (שו\"ע יו\"ד קיג, ז).", + "לדוגמא, כאשר מטגנים חביתה או בשר על מחבת, לדעת המקילים אפשר שישראל ידליק את האש שמתחת למחבת, ואחר כך גוי יטגן עליה במשך שעות חביתות או חתיכות בשר רבות. ולדעת המחמירים, צריך שבמשך כל הטיגון, ישראל הוא שיניח את החביתות או חתיכות הבשר על המחבת, מפני שהדלקת האש תחת המחבת מועילה רק למאכל שמונח עליה באותה שעה.", + "כיוון שכיום בני כל העדות חיים יחד, ובני עדות המזרח וצפון אפריקה נהגו להחמיר, למרות שהדין מדרבנן, לכתחילה יש להורות לבני כל העדות כדעת המחמירים. ובדיעבד, כיוון שהדין מדברי חכמים, יש להורות לבני כל העדות כדעת המתירים. ובמקומות שבהם אין קִרבה אישית בין המבשל לסועדים, כגון במטבח ציבורי או במסעדה שהטבח אינו יוצא בה אל הסועדים, אפשר מלכתחילה להעניק כשרות רגילה כדעת המקילים, אבל 'כשרות מהדרין' אפשר להעניק רק לנוהגים כדעת המחמירים.9המחמירים וסוברים שהדלקת האש לפני תחילת הבישול לא מועילה הם: רבנו יונה, רשב\"א, רא\"ה, ר\"ן, ריב\"ש ושו\"ע קיג, ז. והמקילים הם: ראב\"ן, רבנו פרץ, אור זרוע, מרדכי, כלבו, מהרא\"י, או\"ה הארוך ורמ\"א שם. יש סוברים שבדיעבד לשיטת המקילים אפשר שישראל ידליק נר, ואח\"כ הגוי ידליק ממנו את האש שתחת התבשיל, ולכתחילה יש להתיר רק כאשר ישראל לכל הפחות משליך קיסם לאש שעליה הגוי עומד לבשל (או\"ה הארוך מג, יג, רמ\"א). ומנגד יש מחמירים וסוברים שגם לשיטת המקילים, בבישולי גויים השלכת קיסם אינה מועילה, אלא רק כאשר ישראל יועיל באופן משמעותי לאש שעליה הגוי יבשל (מהרש\"ל, ערוה\"ש קיג, מד).
לשיטת המחמירים, כאשר הגוי מבשל לרבים ואין לו קשר לסועדים, בשעת הצורך אפשר להקל (יבי\"א ח\"ט יו\"ד ו), ויש מחמירים (אור לציון ח\"ב עמ' יב).
יש אומרים שלשיטת שו\"ע, כאשר צולים בשר על מכשיר עגול מסתובב (שווארמה), גם אם ישראל הדליק את גופי החימום לאחר שהניחו שם את הבשר, אסור שהגוי יחתוך את הבשר, מפני שבעת החיתוך הוא מאפשר לשכבה הפנימית להתבשל, נמצא שבמעשה חיתוך הבשר הוא מבשל את הבשר הפנימי (דברי דוד ח\"ד יו\"ד יג). אמנם יותר נראה, שהואיל וגם בלא החיתוך במשך הזמן כל הבשר היה נעשה ראוי לאכילה בשעת הדחק, הבשר כשר לכל הדעות. ויש לצרף את דעת המקילים, שגם בכך שישראל הדליק את האש לפני הנחת הבשר, כל הבשר שיצלה שם אח\"כ יהיה כשר." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / בישול עסקי וציבורי, ושכירים בבית ישראל", + "יש אומרים שכשם שהקילו בשעת הצורך לקנות פת מפלטר גוי, הואיל ואין כל כך קירוב דעת במאפים שנאפים עבור אנשים רבים, כך יש להקל בגוי שמבשל לרבים, כדוגמת טבח במסעדה שאין לו קשר עם הסועדים, שבשעת הצורך תבשיליו מותרים (מהריט\"ץ). אולם לדעת רוב הפוסקים, היתר 'פת פלטר' מיוחד ללחם שחיי נפש תלויים בו, אבל לגבי בישולים לא חילקו חכמים בגזירתם, והאיסור חל בין אם הבישול נעשה במטבח ביתי ובין אם נעשה במטבח עסקי או ציבורי. אמנם בשעת הצורך, כשיש עוד סיבות להקל, אפשר לסמוך על המקילים בזה.", + "יש מי שאומר, שהאיסור הוא כאשר הגוי מבשל בביתו, אבל אם הוא מבשל בב��ת ישראל, אין איסור. ולמעשה הורו הפוסקים שהאיסור הוא גם כאשר הגוי מבשל בבית ישראל.10בשו\"ת מהרי\"ט צהלון (ישנות קסא), השווה בישולי גויים לפת גויים, שכשם שבשעת הצורך התירו פת פלטר גוי, כך בשעת הצורך אפשר לאכול תבשילים שגוי בישל לרבים עבור תשלום או כדי למוכרם. וכ\"כ בפחד יצחק וישרי לב (לבעל החקרי לב). מנגד, רבים לא הזכירו קולא זו, ויש שכתבו במפורש לאסור, ומהם: תשב\"ץ א, פט; שיורי ברכה קיב, ט; ערך השולחן ג; שדי חמד. וכך מקובל להורות. ובשעת הצורך מצרפים את שיטת מהריט\"ץ להקל. אמנם כאשר בישול הגויים נעשה במפעל תעשייתי, שהמרחק בין המבשל לקונים הרבה יותר רחוק, כתב באג\"מ (ח\"ד יו\"ד מח, ה) שרבים נוהגים להקל ואין למחות בידם.
מובא בתוס' (ע\"ז לח, א 'אלא') שלדעת ר' אברהם, האיסור הוא בתבשיל שהגוי מבשל בביתו, אבל בתבשיל שהוא מבשל בבית ישראל אין איסור, הואיל ואין חשש חתנות ואין חשש מכשול באכילת איסור. ולא הסכים ר\"ת לדעתו, וכ\"כ כלבו, ראבי\"ה, מאירי, אגודה, וכן נפסק בשו\"ע קיג, א.
יש מהראשונים שהתירו לאכול בישולי עבדים ושפחות הקנויים לישראל, שהואיל והם מבשלים בכפייה, אין באכילת תבשיליהם קירוב דעת (ר' יצחק ב\"ר מנוח). והרמב\"ן בתשובותיו (המיוחסות לרמב\"ן רפ\"ד) היקל בעבד שעבר גיור של עבד, ולזה מסתבר שהכל יסכימו. ויש שלמדו מהרמב\"ן להקל גם בעבדים שלא עברו גיור. וכ\"כ הרא\"ה (בדק הבית ג, ז), ובדיעבד הסכים להקל בזה. ואו\"ה הארוך מג, יג, והרמ\"א התירו בישולי עבדים בבית ישראל. והרשב\"א (שו\"ת א, סח), ראב\"ן וריטב\"א החמירו אפילו בדיעבד בעבד שלא עבר גיור. ולכך נטה בשו\"ע קיג, ד. לגבי שכירים, כתבו האחרונים שגם המקילים יחמירו, הואיל ואינם כפופים כעבדים וכשפחות (ב\"ח, כנה\"ג, פר\"ח). אמנם אפשר שיסוד ההיתר בעבדים קיים במידה מסוימת גם בשכירים שצריכים לציית לאדוניהם, ובשעת הצורך אפשר לצרף סברה זו לקולא (עי' ש\"ך קיג, ז, שדי חמד מערכת בישולי עכו\"ם א, מנח\"י ז, סב).
בצה\"ל, על פי פקודות הצבא, רק טבח ישראל מדליק את האש, וגם אם כבתה רק ישראל יחזור להדליקה, ורק ישראל יניח מאכלים על האש. אמנם נלענ\"ד שבשעת הדחק, במטבח לא מסודר, אפשר לסמוך על שיטת המקילים, הואיל והבישול עבור רבים, והוא בבית ישראל (צה\"ל), והוא עושה זאת בפקודת המפקד (כדוגמת כפייה), ויש בזה דחק גדול, שההתנכרות לגוי שהתגייס לצה\"ל הוא דבר שעלול לפגוע בלכידות החיילים." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / חולים וסיעודיים", + "חולה שנצרך בשבת לתבשיל, למרות שאין במחלתו סכנה, מותר לבקש מגוי לבשל עבורו תבשיל. וזאת משום שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת הוא מדברי חכמים, ועבור חולה התירו חכמים את איסוריהם (פנה\"ל שבת כח, ב). בכלל ההיתר לבקש מגוי לבשל בשבת לחולה, גם התירו לחולה לאכול מתבשיל הגוי (ר\"ן ולבוש).", + "אם נשאר מהתבשיל למוצאי שבת, יש אומרים שמותר גם לבריאים לאכול ממנו, הואיל והתבשל בהיתר עבור החולה (רא\"ה ורמ\"א קיג, טז). ויש אומרים, שבמוצאי שבת גם לחולה עצמו אסור לאכול מהתבשיל שהגוי בישל עבורו, הואיל וכעת יכול ישראל לבשל את המאכלים הנצרכים לו (רשב\"א ור\"ן). וכן דעת רוב האחרונים (ט\"ז טו, פר\"ח, שועה\"ר, פר\"ת, חכ\"א, בא\"ח ש\"ש חוקת כה).", + "קשיש או חולה שנזקק למטפל גוי שיסעד אותו, כל זמן שביכולתו של המטופל להדליק את האש שעליה הגוי יבשל, או את התנור שבו הגוי יא��ה או יצלה, עליו להתאמץ ולטרוח על כך. ואם אינו יכול, מצווה על ילדיו ובני משפחתו להתאמץ ככל יכולתם להכין לו תבשילים, להניחם אצלו במקרר, והגוי יחמם אותם עבורו. ובשעת הדחק, כשאין לקשיש או לחולה קרובים או ידידים שיוכלו להביא לו תבשילי ישראל, כיוון שהוא חולה ונזקק לכך מאוד, יוכל לסמוך על דעת היחידים שמקילים בזה. אבל לבני משפחתו ולמבקריו אסור לאכול מאותם תבשילים.11ההיתר לחולה שאין בו סכנה לאכול מתבשילי גויים הוא ייחודי לשבת, וכ\"כ הרשב\"א (משמרת הבית ג, ז), לבוש שכח, יט; פמ\"ג מש\"ז ו. שהואיל והתירו עבור חולה שבות של אמירה לגוי בשבת, התירו גם תבשילי גויים, אבל ביום חול לא התירו כלל הואיל וישנם ישראלים שיכולים לבשל עבורו (שלא כמנח\"י ג, עב). אמנם אם אין לחולה או לקשיש הסיעודי ילדים או קרובים שיבשלו עבורו, כיוון שהוא במצב של דוחק גדול מאוד, יוכל להקל לאכול מתבשילי הגוי או הגויה שמטפלים בו, כעין מה שהקילו לבקש מגוי לבשל בשבת עבור החולה. ואפשר אולי לצרף את שיטת ר' אברהם בתוס', שהתיר לאכול מתבשיל של גוי שבישל בבית ישראל. אמנם נראה שהיתרו הוא כאשר יש שם בעל בית ישראל, והגוי כפוף לו ומבשל תחת הוראותיו, ולכן אין כל כך קירוב דעת מאכילת תבשיליו שהם נחשבים כתבשילי הבית. אבל כאן, המטפל נעשה כבעל הבית וחשש קירוב הדעת גובר. ואם אפשר, עדיף שישראל ידליק נר, וממנו ידליק הגוי בכל הפעמים שיבשל, שיש מקילים בזה בדיעבד, כמבואר בהערה 9. כמו כן אם יש באפשרות בני המשפחה לבשל את התבשילים החשובים, נכון שיקלו בשעת הדחק שהגוי יבשל תבשילים פשוטים בלבד, כגון דייסה וביצה (אם אפשר מאותו הנר) שיש מקילים וסוברים שאינם בכלל האיסור, כי לדעתם האיסור הוא רק על תבשילים חשובים שמזמינים עבורם אורחים, כמובא לעיל הערה 7. בכל אופן, לבני משפחה שמתארחים אצל הקשיש הסיעודי, אסור לאכול מהתבשילים, הואיל מצבם אינו דחוק, שכן הם יכולים לבשל לעצמם.
כאשר הגוי בישל עבור ישראל תבשיל בשבת, כתבתי כדעת רוב הפוסקים שאסרו אותו במוצאי שבת. ולכאורה אם הגוי בישל בבית ישראל, היה צריך להתיר משום ספק ספיקא באיסור דרבנן, וכפי שכתבו הליכות עולם ח\"ז חוקת י; וצי\"א כא, סא, שאולי הלכה כדעת המתירים במוצאי שבת, ואולי הלכה כר' אברהם שמתיר תבשיל שגוי בישל בבית ישראל. אולם כפי שכתבתי, כאשר המטפל הקבוע מבשל, קשה לצרף את סברת ר' אברהם. בנוסף לכך, בימינו שאפשר לשמור את האוכל המבושל בקירור ולחממו אח\"כ על הפלטה, על קרובי החולה לדאוג להכנת תבשילים עבור החולה לפני שבת, ואם לא טרחו על כך ונאלצו לבקש מגוי לבשל עבור החולה בשבת, אין מקום להתיר ליהנות מכך במוצאי שבת." + ], + [ + "פת ובישולי גויים / דין הכלים", + "כלים שגוי בישל בהם תבשילים, למרות שכל מרכיבי התבשיל היו כשרים – הכלים צריכים הכשרה, שכל מה שאסרו חכמים, כעין איסור התורה אסרו, וכשם שכלים שבישלו בהם איסורי תורה צריכים הכשרה, כך כלים שבישלו בהם איסורים מדברי חכמים צריכים הכשרה (רשב\"א ור\"ן). ויש אומרים שהכלים אינם צריכים הכשרה, הואיל ויסוד איסור בישולי גויים שמא יגיעו לקירוב דעת וחתנות, ומהטעם הבלוע ודבוק בכלים אין חשש קירוב דעת (רא\"ש ורא\"ה).", + "למעשה הלכה כדעת המחמירים, והכלי שהגוי בישל בו צריך הכשרה בהגעלה או בליבון. אבל בדיעבד, אם עברו ובישלו בכלי בלא הכשרה, התבשיל מותר. אמנם הכלי עדיין אסור בשימוש כי עוד לא הוכשר.12הרא\"ש והרא\"ה לא הצריכו הכשרה, שכן לדעתם לא יהיה הטעם הבלוע בכלים חשוב יותר מתבשיל שאינו עולה על שולחן מלכים, שאין בו חשש חתנות ואיסור בישולי גויים. והרשב\"א והר\"ן הצריכו להכשיר את הכלים, כי הטעם הבלוע נגרר אחר התבשיל, וכיוון שהתבשיל אסור, ממילא גם הטעם שנבלע ממנו בסיר אסור. בשו\"ע קיג, טז, סתם כדעת המחמירים, והזכיר את המקילים כ'יש אומרים'. ואף שר' דוד פרדו ומנחת כהן הקילו כרא\"ש ורא\"ה, רוב האחרונים פסקו להחמיר, ומהם: מטה יהונתן, פר\"ת, חכ\"א, ערוה\"ש.
אמנם כלי שבישל בו גוי עבור חולה בשבת, לדעת רוב הפוסקים אינו צריך הכשרה, הואיל ובישל עבורו בהיתר (ערך השולחן קיג, כד; זבחי צדק סה; גדולות אלישע, ושלא כבא\"ח שהחמיר).
כאשר בישלו בכלים בלא הכשרה, הכלים עדיין צריכים הכשרה, אבל התבשיל מותר, אפילו אם הבישול היה בכלי חרס או עץ, הואיל ובישולי גויים לדעת רוב הפוסקים בטלים ברוב. כ\"כ רמב\"ן, נמוק\"י, או\"ה הארוך, רמ\"א קיב, יד; ש\"ך קיג, כא, ברכ\"י י. ואמנם לבאר שבע ומנחת כהן, איסור בישולי גויים בטל בשישים בלבד, אולם הלכה כדעת המקילים, הן מפני שהם הרוב, והן מפני שהמחלוקת בדין דרבנן.", + "היה הכלי שהגוי בישל בו מחרס, מכשירים אותו בהגעלה שלוש פעמים. ואף שאם בישלו בו שאר איסורים, לדעת רובם המכריע של הפוסקים אין להכשיר כלי חרס בהגעלה, באיסור בישולי גויים שיסודו מדברי חכמים סומכים על הסוברים שאפשר להכשיר כלי חרס בהגעלה שלוש פעמים (שו\"ע יו\"ד קיג, טז; עי' לעיל לב, 4)." + ] + ], + [ + [ + "יין ומשקאות גויים / החומרה שבאיסור יין גויים", + "כיוון שהיין הוא המשקה החשוב והמשמח ביותר, וגדולה השפעתו לשחרר את האדם ממעצורים ולקרב לבבות ולעורר שמחה, צוותה התורה לנסכו יחד עם הקרבנות, כדי שנתקרב גם בכוח מיוחד זה אל ה'. וכן תקנו חכמים לברך על כוס יין בכל שמחה של מצווה: בקידוש ובהבדלה של שבת וחג, באירוסין ובנישואין, בברית מילה ובפדיון הבן, כדי ששמחת קדושת כל המצוות הללו תתגלה גם בגוף ובתחושותיו. מנגד, כיוון שהשפעתו של היין גדולה, הסכנה בשימוש לא נכון בו גדולה מאוד, ובעלי תאוות התמכרו לשתייתו ועשו את כל התועבות בעת שיכרותם. ועובדי עבודה זרה ניסכו אותו לאליליהם מתוך תקווה שיסייעו להם להגשים את כל תאוותיהם. לפיכך, החמירו חכמים ביין חומרה יתירה, וכאשר גזרו איסור על יין גויים ופיתם ותבשיליהם, החמירו להחשיב יין שהכינו גויים, שנקרא 'סתם יינם', כיין שניסכו לאליליהם שאסור גם בהנאה. לא זו בלבד, אלא גזרו שגם יין של ישראל שגוי עובד עבודה זרה נגע בו כדרך שהיו נוגעים ביין בעת ניסוך לאליליהם, יהיה אסור בהנאה.", + "נמצא אם כן ששתי חומרות ישנן באיסור היין לעומת איסור פת ובישולי גויים. הראשונה, כיוון שהיין עלול ליצור קרבה יתירה, כדי להרחיק את ישראל מהתבוללות, אסרו גם יין של ישראל שגוי נגע בו, למרות שלא התכוון בנגיעתו לנסכו לעבודה זרה. השנייה, היין שנגע בו גוי עובד עבודה זרה נאסר גם בהנאה ולא רק בשתייה, כדין יין שנוסך לעבודה זרה שאסור בהנאה מהתורה, שכך דרכם של חכמים להשוות את האיסורים, כדי שיוכלו ישראל לזכור את ההלכה ולקיימה בלא שיתבלבלו בין הדינים.", + "יין שאסור בהנאה אסור למוכרו לגוי או אפילו לתנו לו במתנה, כי גם מנתינת מתנה יש הנאה.1הזהירה התורה שלא לאכול וליהנות מתקרובת עבודה זרה, היינו דבר שהוקרב לעבודה זרה, שנאמר (שמות לד, טו-טז): \"פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ. וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן\" (רמב\"ן השגות לספר המצוות ל\"ת קצה, ועל התורה שם). יין נסך, היינו יין שנתנסך לשם עבודה זרה, אסור בהנאה מהתורה כזבח שהוקרב לעבודה זרה, שנאמר (דברים לב, לח): \"אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם\" (רמב\"ם מאכ\"א יא, א-ב; ע\"ז ז, ב). והשותה אפילו כלשהו ממנו נענש במלקות, שנאמר (דברים יג, יח): \"וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם\". בפני האלילים, ניסוך היין היה בשפיכתו לפני הפסל או הדבר שסוגדים לו, ושלא בפני הפסל – בשכשוך היין (רא\"ש ע\"ז פ\"ד יג, וראו בהערה 9).
גזרו חכמים על 'סתם יינם' של גויים עובדי עבודה זרה ועל יין-ישראל שנגע בו גוי עובד ע\"ז, שאף שלא ידוע שנוסכו לעבודה זרה, יהיה דינם כדין 'יין נסך' ממש, שמא ניסכום לעבודה זרה (ע\"ז כט, ב, במשנה ובגמרא). ואף שהחשש לכך רחוק מאוד, כדי לעשות סייג בפני התבוללות (לעיל כז, ב, 6), קבעו על סמך חשש זה איסור הנאה לסתם יינם ואף ליין-ישראל שגוי עובד עבודה זרה נגע בו. ועוד, שהשוו את כל דיני סתם יינם לדין יין נסך, כדרכם של חכמים שמתקנים תקנות כעין איסור התורה (רמב\"ן). ועל ידי כך יקל על ישראל לשמור את ההלכה, ולא יתבלבלו בין האיסורים (עפ\"י ר\"ן). ולרשב\"א (תוה\"ב הארוך ה, א), בתחילה גזרו על סתם יינם של גויים איסור שתייה בלבד, ואח\"כ כשרבו הגויים שמנסכים יין לאליליהם, הוסיפו לגזור על כל יין של גויים איסור הנאה, שמא ניסכוהו לעבודה זרה. אולם גם הוא מסכים שיסוד החומרה בסתם יינם מבוסס על חשש התבוללות, שכן גם כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, מגעו אוסר את היין בשתייה כדוגמת מגעם של עובדי עבודה זרה בניסוך יינם, כמבואר בהלכה הבאה." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / גוי שאינו עובד עבודה זרה", + "כשהגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שניסך את היין לעבודה זרה, אבל החשש מהתבוללות קיים, ולכן אסרו חכמים את יינו בשתייה ולא בהנאה. כלומר, מצד אחד, מפני החומרה היתירה שיש ביין, שבכוחו לטשטש את המחיצות הנצרכות לשמירת הייחוד הישראלי, החמירו לאסור את היין במגעו. ומאידך, כיוון שאינו עובד עבודה זרה, אסרו את יינו ואת היין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה. הרי שהחומרה הראשונה שבאיסור היין חלה עליו, ולכן גם מגעו אוסר את היין, ואילו החומרה השנייה, לפיה היין נאסר גם בהנאה, אינה חלה עליו (שו\"ע יו\"ד קכד, א; ו).", + "זה הכלל: דין גוי שאינו עובד עבודה זרה קל בדרגה אחת מגוי שעובד עבודה זרה. לפיכך, כל מה שאסור בעובד עבודה זרה בהנאה אסור בגוי שאינו עובד עבודה זרה בשתייה, וכל שאסור בעובד עבודה זרה בשתייה בלבד, מותר בגוי שאינו עובד עבודה זרה (שו\"ע יו\"ד קכד, ז).2לדעת גאונים, רמב\"ם (מאכ\"א יא, ז) ורשב\"א (תוה\"ב הארוך ה, א), כשם שגר תושב אוסר את יינו והיין שנגע בו בשתייה ולא בהנאה (ע\"ז סד, ב), וכשם שגוי קטן ממשפחת עובדי עבודה זרה שאינו מבין בטיב עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (ע\"ז נז, א), כך גם דינו של גוי שאינו עובד ע\"ז, כמוסלמי, שיינו והיין שנגע בו אסור בשתייה ולא בהנאה. וכן נפסק בטור ושו\"ע קכד, ו. וכ\"כ רדב\"ז (ח, יט), ערך לחם (קכג, א), חיד\"א ובא\"ח (ש\"ש בלק א). אמנם יש מחמירים ביין שהכין גוי שאינו עובד ע\"ז שאסור בהנאה, ורק מגעו ביין של ישראל אוסרו בשתייה ולא בהנאה (רמב\"ן, רא\"ה וריטב\"א). מנגד, לתוס' רי\"ד (ע\"ז נז, א 'תינוק') ונכדו ריא\"ז, מגע של גוי שאינו עובד עבודה זרה אינו אוסר יין של ישראל והוא מותר אף בשתייה, ורק יין שהכין בעצמו אסור בשתייה.
גר תושב: לרשב\"א (תוה\"ב הארוך ה, א) ושו\"ע קכג, ב, מגעו אוסר את היין בשתייה כמו גוי שאינו עובד ע\"ז. ולדעת תוס' (ע\"ז סד, ב), רא\"ש (ה, ה), ורמ\"א קכד, ב, מותר בשתייה. ומשמע שכך הדין גם לימינו, למרות שאין מקבלים גר תושב בבית דין, כל שבפועל קיבל על עצמו לשמור שבע מצוות (כ\"כ אפי רברבי עט, ג. וכך משמע מרי\"ו, וב\"ח קכד, ב; וש\"ך קכד, ד). אבל יין שהכין בעצמו, לכל הדעות אסור בשתייה ומותר בהנאה, כדין פת ותבשיל גויים, משום חשש חתנות – התבוללות (רמ\"א שם, רע\"א על ט\"ז קכג, ג). הרי שלדעת הרא\"ש ודעימיה, יש שלוש דרגות איסור: א) גוי עובד ע\"ז, אוסר יינו ויין ישראל שנגע בו בשתייה והנאה. ב) גוי שאינו עובד ע\"ז, אוסר יינו ויין-ישראל שנגע בו בשתייה בלבד. ג) גר תושב, היין שהכין אסור בשתייה והיין שנגע בו מותר בשתייה.
ילד ממשפחה של עובדי עבודה זרה נחשב כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שמגעו אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. וכל זמן שאינו רגיל להזכיר את העבודה זרה מתוך כוונה עדיין דינו כקטן (ע\"ז נז, א; שו\"ע יו\"ד קכד, א; קכג, א, ט\"ז א). ואם הוא ילד ממשפחה שאינם עובדי עבודה זרה, מגעו אינו אוסר את היין בשתייה (בא\"ח ש\"ש בלק ב). גוי שוטה ממשפחה של עובדי עבודה זרה, אוסר את היין בשתייה ולא בהנאה (שו\"ע יו\"ד קכד, טו).", + "כפי שנלמד בהלכה הבאה, כיום דינו של גוי שאינו עובד עבודה זרה שכיח יותר, אולם בדרך לימודינו נעסוק בעיקר בדין עובדי עבודה זרה, שבהם עסקו חכמים במשנה ובתלמוד, ומתוך כך יתבאר דין גוי שאינו עובד עבודה זרה שדינו קל בדרגה אחת." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / מוסלמים, נוצרים והינדואיסטים", + "מוסלמי, אף שהוא כופר בתורה, כיוון שהוא מאמין בה' אחד בלא שיתוף אלילי אינו נחשב כעובד עבודה זרה, ולכן היין שהכין או היין שנגע בו – אסור בשתייה ומותר בהנאה (כמבואר בהערה 2). וכן דין גוי חילוני, וכן דין בני הדת הדרוזית.", + "לגבי הנוצרים נחלקו הפוסקים. לדעת המחמירים, הואיל והם מאמינים שגם 'אותו האיש' הוא אלוהים, הרי שהם משתפים באמונתם עבודה זרה, ולכן יין שנגעו בו נאסר בהנאה (רמב\"ם מאכ\"א יא, ז). ויש מקילים וסוברים שהואיל ובפועל הם אינם רגילים לנסך יין לעבודה זרה, היין שהם נוגעים בו אסור בשתייה בלבד ולא בהנאה (רש\"י, רשב\"ם). ויש מהראשונים שמקילים בזה מפני שלדעתם, הנוצרים שבזמנם כבר לא נחשבו עובדי עבודה זרה גמורים, הואיל ודתם מופשטת יותר מעובדי עבודה זרה רגילים (מאירי). למעשה, לכתחילה נוהגים כמחמירים, ובשעת הדחק, סומכים על המקילים. ונראה שגם לדעת המחמירים, הנוצרים שמאמינים ש'אותו האיש' היה שליח ולא אלוהים, אינם נחשבים כעובדי עבודה זרה, ולכל הדעות היין שנוגעים בו מותר בהנאה.", + "הינדואיסטים ובני דתות נוספות שעובדיהם משתחווים לפסלים ומקריבים להם תקרובות – נחשבים כעובדי עבודה זר��. אמנם לשיטת המקילים, כיוון שאינם רגילים לנסך יין לאליליהם, מגעם ביין אוסרו בשתייה ולא בהנאה. ובשעת הדחק, אפשר לסמוך על דעתם.3כתב רמב\"ם הל' ע\"ז ט, ד, ובפה\"מ ע\"ז א, ג, שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה, ומגעם אוסר את היין בהנאה, ורבים הסכימו לדעתו. והמאירי (ע\"ז ב, א; נז, א) סובר שאינם נחשבים עובדי עבודה זרה, ולכן מגעם אוסר בשתייה ולא בהנאה. ויש פוסקים נוספים שהקילו לסחור עם נוצרים ביום אידם מפני שאינם עובדי עבודה זרה גמורים (עי' שו\"ע יו\"ד קמח, יב; רמ\"א או\"ח קנו, א, ובמפרשים שם, ובש\"ך קנא, ז).
נחזור לדין היין, לדעת רבים, הואיל והנוצרים עובדי עבודה זרה, היין שנגעו בו אסור בהנאה, וכך דעת רמב\"ם (מאכ\"א יא, ז), רמב\"ן, ריטב\"א, רשב\"א (תה\"ב ה, א), שו\"ע קכג, א; כנה\"ג הגב\"י ח; חסד לאלפים א; ר\"ח פלאג'י ברוח חיים א; בא\"ח ש\"ש בלק ד. מנגד, רבים הקילו להתירו בהנאה כדי למנוע הפסד: לדעת רש\"י, רשב\"ם וריב\"ן, מגע נוצרים אינו אוסר את היין בהנאה, הואיל ואינם רגילים לנסך, ובשעת הצורך אף התירו לגבות חובות מיין שעשו גויים. וכ\"כ סמ\"ג, אגור, וכעין זה כתב תוס' רי\"ד. ולדעת תוס' (ע\"ז נז, ב, 'לאפוקי מדרב'), ורא\"ש (ע\"ז ד, ז), בשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים בזה. כיוצא בזה פסק הרמ\"א קכג, א, שבמקום הפסד, יינם ומגעם אסור בשתייה ומותר בהנאה. וכן מוסכם על אחרוני אשכנז. גם הפוסקים בארצות האסלאם סמכו על דעת המקילים במקום של הפסד עצום, כפי שכתבו יפה ללב ח\"ג יו\"ד קלב, א; ובא\"ח ש\"ש בלק ד. מעמד הבודהיסטים בין מוסלמים לנוצרים, מצד אחד יש להם פסלים, מאידך, אינם סוגדים להם, ובכל אופן ברור שאינם רגילים לנסך לאלילים." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / מהו יין", + "כל זמן שהנוזל היוצא מהענבים עדיין מעורב עם החרצנים והזגים, אין לו דין יין, ואם נגע בו גוי – לא נאסר. משהתחיל הנוזל להיפרד מהם, היינו שנמשך לצד שבו הוא נותר בלא חרצנים וזגים, יש לו דין יין. ואזי גם לכל שאר הנוזלים שבגת יש דין יין, ואם נגע גוי בנוזלים או בחרצנים או בזגים רטובים שבגת, אסר את כל אשר בגת. לא זו בלבד אלא אפילו נטלו מהגת כוס יין אחת מסוננת מחרצנים וזגים, מאותה שעה חל דין יין על כל מה שנותר בגת (שו\"ע יו\"ד קכג, יז-יח).", + "יין שנעשה חומץ אינו נאסר במגע גוי. כאשר ישנו ספק אם היין כבר נעשה חומץ גמור, בודקים אותו על ידי שפיכתו על הארץ, שאם יבעבע ויתסוס מחמת מגעו בחומר הגירי – סימן שנעשה חומץ (שו\"ע יו\"ד קכג, ו).", + "היין שנאסר בניסוך או במגע גוי הוא יין בצורתו הטבעית, אבל אם השתנה מטבעו, אינו נאסר, כי הגויים לא נהגו לנסכו. לפיכך, יין שמזוג במים, כל שהיין יותר משישית מהמים, דינו כיין ומגע גוי אוסרו, הואיל וטבעו של היין שרגילים למוזגו. אבל אם שיעורו נמוך מזה, בטל ממנו דין יין (שו\"ע יו\"ד קלד, ה).", + "כיוצא בזה, יין שעירבו בו סוכר או דבש כדי להמתיקו או פלפל כדי לעשותו חריף, אם השתנה טעמו מן הטעם הטבעי שלו, אינו נאסר במגע גוי, הואיל והגויים לא ניסכו אותו לאליליהם. אבל יין שעירבו בו מעט סוכר או דבש או טעם אחר, וטעמו נשתנה רק במעט, אם יגע בו גוי – ייאסר (שו\"ע יו\"ד קכג, ד).", + "ככלל, היינות שטעמם הטבעי נשמר הם יינות יבשים, חצי יבשים ומתוקים במתיקות קלה. ואף שמערבים בהם מעט סוכר או מוסיפים להם מעט אלכוהול, טעמם הטבעי נשמר. אבל ביינות המתוקים הרבה, כ��וגמת היינות המתוקים הפשוטים, מערבים הרבה סוכר וטעמם השתנה, ולכן מגע גוי אינו אוסרם.4יסוד הדין שיין ששינו את טעמו אינו נאסר בירושלמי ע\"ז פ\"ב ה\"ג. וברמב\"ם מאכ\"א יא, י, כתב שאפילו עירבו ביין מעט דבש או שאור אינו נאסר, כי אינו כשר לניסוך על המזבח. אולם לרמב\"ן, רשב\"א, רא\"ש, ר\"ן וריטב\"א, גם אם עירבו ביין מעט דבש או שאור, כל שלא השתנה טעמו, נאסר במגע גוי, מפני שהגויים נהגו לנסך גם יין שפסול למזבח, וכפי שהיו מנסכים יין מזוג. וכן נפסק בשו\"ע ורמ\"א (קכג, ד), שרק אם נשתנה טעמו, אין לו דין יין נסך. ע\"כ. ויש מחמירים שסוברים שרק אם אבד ממנו טעם היין אינו נאסר (חוו\"י וחת\"ס). ורוב הפוסקים כתבו כשולחן ערוך ורמ\"א. אמנם כאשר מרגישים ביין מתיקות קלה, לא ניתן להבחין אם היא מטבעו של היין או מחמת תוספת סוכר ששינה את טעמו, והרי שמדובר ביין שטעמו טבעי.
אם עירב ישראל יין בתבשיל או בעוגה, אם יגע גוי בתבשיל או בעוגה, לא יאסרו (שו\"ע יו\"ד קכג, ה). יין שנקרש, אינו נאסר במגע גוי, ואם חזר ונעשה נוזל, חזר דינו להיות כיין (רמ\"א קכג, ה; ש\"ך יב)." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / יין מבושל", + "יין שהתבשל אינו נאסר במגע גוי, הואיל ועובדי אלילים לא היו מנסכים יין מבושל לאליליהם, ויין שאינו ראוי לניסוך אינו נאסר במגע גוי. אמנם אם הגוי נגע ביין לפני שהתבשל, כיוון שכבר נאסר, הבישול לא יציל אותו מאיסורו (ע\"ז כט, ב).", + "נחלקו הפוסקים מאימתי היין נחשב מבושל והגדרות רבות נאמרו בזה. למעשה ישנן שתי דעות. לדעת המחמירים, משעה שישתנה טעמו באופן ניכר, כפי שקורה לאחר שהיין רותח ושוהה על האש עד שהנוזלים שבו מתמעטים באופן ניכר מחמת האידוי. ולדעת המקילים, משעה שיגיע לחום שמתחיל לשנות את טעמו, וזה קורה לאחר שהיין מגיע לחום של כשבעים מעלות, שאז האלכוהול שביין מתחיל להתנדף. וכיוון שאיסור יין גויים מדברי חכמים, הלכה כדברי המקילים.", + "אמנם נחלקו פוסקי זמנינו לגבי יין ומיץ ענבים מפוסטרים, היינו שחיממו את מיץ הענבים או היין לחום של כשבעים עד שמונים מעלות על מנת לחטאו מחיידקים וּמִשְּׁמָרִים, כדי שלא יוכל יותר לתסוס ויישאר בטעמו בלא שינוי. יש מחמירים מפני שהטעם אינו משתנה בכך. ואף שהאלכוהול מתחיל להתנדף, כיוון שמבצעים את הפסטור בכלים סגורים, האלכוהול חוזר ליין, וממילא טעמו אינו משתנה. ועוד שיש להתחשב בדעת המחמירים, שסוברים שרק אם נוזלים רבים מהיין התאדו וטעמו השתנה באופן ניכר, אין בו איסור (רשז\"א, אול\"צ, ריש\"א). מנגד, יש סוברים שהואיל ובפועל היין הגיע לדרגת חום שמבשלת אותו, והאלכוהול שבו התחיל להתנדף, נשתנה מטבעו ואין בו איסור. ואף שאחר כך האלכוהול שהתנדף חזר ליין, כיוון שהיה שלב שבו יצא מהיין, דינו כיין מבושל. בנוסף לכך, אניני טעם מרגישים שטעמו נפגם מעט (אג\"מ, הרב גורן, יבי\"א, מנח\"י). וכיוון שיסוד האיסור מדברי חכמים, הלכה כדעת המקילים. והרוצים להדר מחמירים. אמנם במקום שיכול להיגרם עלבון למי שאין ראוי להעליב, גם הרוצה להדר ינהג כמקילים.5בע\"ז כט, ב, מבואר שביין מבושל אין איסור נסך. יש אומרים מפני שיין מבושל פסול לניסוך על גבי המזבח, הואיל והשתנה מטבעו, וכן נהגו הגויים שלא לנסכו (רמב\"ם מאכ\"א יא, ט-י; ר\"ן וטור). ויש אומרים מפני שהשתנה בטעמו ובשמו מיין רגיל ליין מבו��ל, ולכן לא נהגו הגויים לנסכו לעבודה זרה (רמב\"ן ורשב\"א). ויש אומרים מפני שלא היה שכיח אז יין מבושל, ולכן לא כללו אותו בגזירה (רא\"ש וריטב\"א).
השיטה המרכזית בהגדרת הבישול, שהיין התחמם על האש עד שרתח. כ\"כ ראשונים רבים בשם הגאונים, ומהם: רי\"ץ גיאת, תרומה, או\"ז, שבה\"ל ואורחות חיים. וכך נפסק בטור ושו\"ע קכג, ג. בביאור 'רתח' יש אומרים שפירושו בישול, כמו בהלכות בישול בשבת, היינו שהגיע לחום שהיד סולדת בו, כ-70 מעלות, שאז גם האלכוהול שבו מתחיל להתנדף וממילא גם טעמו מתחיל להשתנות (אג\"מ, הרב גורן, יבי\"א, מנח\"י). ויש אומרים שהכוונה שיעלה בועות של רתיחה, ואזי שיטה זו כשיטת הרמב\"ן שכתב עפ\"י הירושלמי, שצריך שהבישול ימעיט את היין ממידתו (ר\"ן, תשב\"ץ, ש\"ך קכג, ז).
ויש אומרים שיין מבושל הוא יין שהשתנה מטעמו או מריחו (מאירי). ויתכן שגם שיטתו תואמת את שיטת הרמב\"ן, ואולי הוא מחמיר יותר, שאין די שיגיע לרתיחה אלא צריך שיעמוד ברתיחתו זמן מה. ויש מחמירים יותר, שיין מבושל הוא יין שהתמעט עד שנעשה סמיך כדבש (דעה במאירי, חיד\"א בשם מהר\"ם לונצאנו, בא\"ח).
שאלה גדולה התעוררה לגבי יין ומיץ ענבים מפוסטרים, היינו מחוממים לחום של מעט יותר מ-70 מעלות, כדי לחטאם מחיידקים ומשמרים. יש אומרים שהלכה כדעת הסוברים שיין מבושל הוא שהשתנה טעמו או ריחו, או לפחות העלה בועות של רתיחה ומידתו התמעטה. אבל בפיסטור אינו מגיע לרתיחה ממש, וגם אינו ממעיט את היין, הואיל והוא נעשה בכלים סגורים, כך שכל מה שמתאדה חוזר ליין, ולכן אין דין יין מבושל ליין מפוסטר (רשז\"א במנחת שלמה א, כה; ריש\"א בקובץ תשובות א, עה; אול\"צ ח\"ב כ, יח). ויש אומרים, שהשיטה המרכזית להלכה, עפ\"י שו\"ע קכג, ג, שכל שהגיע לחום שהיד סולדת בו, נחשב רותח ומבושל. וגם טעמו משתנה מעט, הואיל והאלכוהול מתחיל להתנדף בחום זה. ואף שהוא חוזר ליין, כיוון שלשעה התנדף, כבר סר ממנו דין היין. ועוד, שאניני טעם חשים שינוי בין יין מפוסטר לשאינו מפוסטר (אג\"מ יו\"ד ב, נב; ג, לא; הרב גורן תרומת הגורן ב, יז-יח; יבי\"א יו\"ד ח, טו; מנח\"י ז, סא).
עוד נשענו המחמירים על דברי הרא\"ש (ע\"ז ב, יג), ששאל, הואיל ואיסור יין גויים משום בנותיהם, גם כאשר היין מבושל יש לאוסרו. והשיב שאולי מפני שאינו שכיח לא גזרו עליו חכמים. למדו מזה המחמירים, שכיום יין מפוסטר נאסר במגע גוי הואיל והוא שכיח. אולם מנגד, רבים סוברים שגם לדעת רא\"ש יין מבושל כיום מותר, הואיל ובפועל הגזירה לא חלה עליו, שכן בזמן חז\"ל הוא לא היה שכיח, ואין להוסיף גזירות מדעתנו (אבני נזר יו\"ד קטז, ד; יבי\"א שם). בנוסף לכך, הקשו על שאלת הרא\"ש, הרי רק יין שעשו גויים אסור משום בנותיהם, אולם יין שנגע בו גוי כיוון שאסור משום יין נסך אינו נאסר אם הוא מבושל (רע\"א קכג, ג). אכן, יש אומרים שהרא\"ש דיבר על יין מבושל שגוי הכין (פרישה קכג, ח). ויש שביארו שהרא\"ש עסק באיסור לשתות עם נוכרי במסיבתו, שלא חל על משקאות חריפים מסוגים נדירים (שו\"ת מבי\"ט א, רח 'ראיתי ת\"ח')." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / נגיעה ביין", + "כפי שלמדנו (הלכה א) גזרו חכמים שכל נגיעה של גוי עובד עבודה זרה ביין של ישראל, כדוגמת האופן שבו היו הגויים רגילים לנסך לאלילים, תאסור את היין בהנאה. דרך ניסוכם היתה לשכשך את היין, היינו לנענע אותו על ידי יד או מקל. וכן היו רגילים לנסך בנגיעה בפה דרך שתייה, שבעת שתייתם התכוונו להניע מעט את היין וב��ך לנסכו לאלילים. ואף כשברור שהגוי לא התכוון בנגיעתו או שתייתו לנסך את היין לאלילים, כיוון שהוא עובד עבודה זרה ונגע ביין כפי שהיו עובדי עבודה זרה מנסכים לאלילים, היין נאסר בהנאה. ואם הנגיעה נעשתה על ידי גוי שאינו עובד עבודה זרה, היין נאסר בשתייה ולא בהנאה (שו\"ע יו\"ד קכד, יא).6. לכל הדעות הניסוך הוא שכשוך של היין, אלא שלשו\"ע קכד, יא, עפ\"י רמב\"ם מאכ\"א יב, א, ועוד ראשונים, רק שכשוך שמנענע את היין נענוע משמעותי אוסר אותו, אבל נגיעה שמנענעת אותו מעט, אוסרת את היין בשתייה בלבד. ולרמב\"ן, רשב\"א, ריטב\"א, גם נגיעה בלא שכשוך אוסרת בהנאה, כי כל נגיעה מניעה את היין תנועה כלשהי. וכ\"כ ט\"ז קכד, יא; כנה\"ג, גר\"א לא; חכ\"א עו, ז. לשו\"ע קכד, יא, גם נגיעה ברגל יחפה אוסרת בהנאה, הואיל וגם כך היו מנסכים. ולרמ\"א נגיעה ברגל אינה מכובדת ולכן אינו ראויה לניסוך, וממילא דינה כדין נגיעה בשאר איברים שאוסרת בשתייה ולא בהנאה. ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע בשאר איבריו ביין, מותר בשתייה. שתה מהיין בקשית, כל היין שנותר בכלי נאסר (שו\"ע יו\"ד קכד, יא). ויש מתירים אם יש ביין פי שישים מהיין שהיה בקש וחזר לכלי, כי לדעתם האיסור אינו מפני הנעת היין אלא מפני היין שנגע בפיו (ט\"ז קכד, לב).", + "נגע ביין בלא כוונה, כגון שבלא משים ידו נטבלה ביין, או שחשב שהוא שיכר והתכוון לנגוע בשיכר – היין נאסר בשתייה ולא בהנאה (שו\"ע יו\"ד קכד, י). אם הנגיעה שלא בכוונה היתה על ידי גוי שאינו עובד עבודה זרה – היין מותר בשתייה (שו\"ע יו\"ד קכד, ז).", + "כאשר יש ספק אם הגוי נגע ביין בכוונה, מקילים, הואיל והוא ספק דרבנן (ש\"ך קכד, לג). וכן בכל ספק בדין יין נסך, מקילים.7כיוון שאיסור סתם יינם מדרבנן, הכלל הוא שבכל ספק מקילים. ואמרו בירושלמי (סנהדרין ד, ז): \"אין מדקדקין ביין נסך\", משמע מקילים גם כשהספק נוטה לחומרא, וכפי שכתב הרא\"ש (שו\"ת כלל יט, א): \"אנו מקילים הרבה ביין נסך, ובסברא מועטת תולין להקל בכמה מקומות בגמרא, וכן בתשובות הגדולים\". אמנם היו חסידים שנזהרו שלא לשתות אפילו יין שגוי הסתכל בו, כמוזכר בשל\"ה (קדושת האכילה טו). אולם להלכה אין בזה שום איסור. יתר על כן, גם כשיש ספק אם הגוי נגע ביין – מקילים (ראבי\"ה, ראב\"ד, רשב\"א, מאירי, רמ\"א קכח, ב, ועוד רבים). וכן בספק מחמת מחלוקת הפוסקים – הלכה כמיקל (רש\"י, ריטב\"א, רמב\"ן, טור שו\"ע יו\"ד קכט, יא, ועוד רבים).
כפי שלמדנו, נגיעה בכוונה ביד או במקל אוסרת את היין בהנאה. אולם בלא כוונה יש הבדל, שנגיעה ביד אוסרת בשתייה, ובמקל אינה אוסרת כלל (שו\"ע יו\"ד קכד, כד). ואם נגע במקל לשם מטרה מסוימת, כגון כדי למדוד את היין, היין אסור בשתייה ולא בהנאה, מפני שאמנם התכוון לנגוע ביין אולם היתה לנגיעה כוונה אחרת שאינה ניסוך (רי\"ף, רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד קכד, יט). ויש אומרים שכך הדין גם בנגיעה ביד לכוונה מסוימת, שאוסרת בשתייה ולא בהנאה (ראב\"ד, רשב\"א, רא\"ש, ר\"ן, וכן פסק רמ\"א במקום הפסד). ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה נגע ביין על ידי כלי למטרה מסוימת, היין מותר בשתייה (מהרלב\"ח, דרכי משה קכד, יז)." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / שכשוך יין על ידי נענוע הכלי", + "יש אומרים שהיתה לעובדי עבודה זרה דרך ניסוך נוספת, על ידי שכשוך יין בכלי פתוח. היינו ניעור הכלי בחזקה כדי לנענע את היין שבתוכו. וגזרו חכמים שאם גוי עובד עבודה זרה שכשך באופן זה גם שלא לשם ניסוך, היין אסור בהנאה. ואם הוא אינו עובד עבודה זרה, היין אסור בשתייה. אבל אם הכלי שהיין בתוכו היה סגור, אפילו בפקק ארעי או שקית ניילון, היין אינו נאסר כלל, שאין דרך ניסוך בכלי סגור (רמב\"ם, ריב\"ם, רמב\"ן, רא\"ש, רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קכד, יז). ואם גוי עובד עבודה זרה הרים את הכלי הפתוח והלך עמו ואף עלה במדרגות, והיין שבכלי התנועע בחזקה, כיוון שהתנועע מחמת הליכה – היין מותר. וכן אם בעקבות חליצת פקק הבקבוק היין התנועע – היין מותר. הרי שלדעתם רק ניעור הכלי ושכשוך היין שבתוכו בלא סיבה – אוסר את היין.", + "מנגד, יש מקילים וסוברים, שלא נהגו לנסך בכלי, ולכן נענוע של יין בתוך כלי אינו אוסרו (ראב\"ד, רשב\"א, רי\"ו, מאירי, ריב\"ש, מהרשד\"ם, ב\"ח, ט\"ז וכנה\"ג).", + "למעשה, לגבי גוי עובד עבודה זרה, לכתחילה נוהגים כדעת המחמירים, ובמקום הפסד מקילים בהנאה. ובגוי שאינו עובד עבודה זרה, אין מחמירים בשכשוך בכלי כלל.8ע\"ז ס, א, גוי שהוליך כלי פתוח ובו יין, ויש חשש סביר שבעת הולכתו נגע ביין, כגון שהכלי מלא עד גדותיו, היין נאסר בהנאה. ואם אין חשש שנגע ביין, היין מותר (שו\"ע יו\"ד קכה, י; עי' בהלכה ברורה ע\"ז ס, א, ציון ד-ה). לדעת המקילים, מפני שאין איסור שכשוך בכלי, ולדעת המחמירים, מפני שרק נענוע בלא סיבה אוסר, וכאן הנענוע היה מחמת ההליכה. ואף אם הנענוע היה בחזקה, מותר (דרישה קכה, ה, רש\"ל, רשד\"ם, ט\"ז קכה, יג, בדעת רא\"ש, ועוד. ויש שהבינו מכמה פוסקים שהחמירו כשהתנועע בחזקה).
לגבי גוי שאינו עובד עבודה זרה, אין להחמיר כלל בשכשוך בכלי. ואמנם יש אוסרים בשתייה (תבואות שמש יו\"ד נו). אולם דעת רוה\"פ ששכשוך בכלי הוא כמו נגיעה על ידי דבר אחר שלא בכוונה, שאינו אוסר כלל. ויש שהקילו בכך בשעת הצורך לגבי נוצרים הואיל ואינם רגילים לנסך (נו\"ב תנינא יו\"ד סט-ע; רע\"א לרמ\"א קכד, יז, פת\"ש ג).
שכשך את היין שבבקבוק בעודו צמוד לשולחן, יש אוסרים (שו\"ע יו\"ד קכד, יז), ולרבים מותר שאין ניסוך בלא הגבהה (רמ\"א שם). ובצירוף דעת הסוברים שאין ניסוך בכלי, יש להתיר. כתב בשו\"ת מהרש\"ל עו, שגם אם הכלי שבו היין היה רטוב ביין מצדו החיצוני, נגיעה בכלי מבחוץ אינה אוסרת את היין, הואיל ורטיבות של 'טופח על מנת להטפיח' לא יוצרת חיבור מבחוץ לפנים, וגם לא ברור שהרטיבות רצופה." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / מזיגת יין", + "מזג גוי עובד עבודה זרה יין מבקבוק לכוס, כל היין שבכוס ושבבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. אין בו איסור הנאה, הואיל ולא נגע בו בידו ואף לא שכשך אותו בכלי. ואסור בשתייה, מפני שאסרו חכמים את היין שהגוי שפך בכוחו. וכיוון שהקילוח יצא מהבקבוק ברציפות לכוס, נוצר חיבור 'ניצוק' בין היין שבכוס ליין שנותר בבקבוק, ואף היין שבבקבוק נאסר בשתייה. אמנם במצב של הפסד מרובה, כגון ששפך את היין מכלי גדול, היין שנותר בכלי הגדול כשר לשתייה (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קכה, א; קכו, א-ב).9. בע\"ז נח, א-ב, אמרו שיין שגוי מזג, היינו שנשפך בכוחו, למרות שלא ידוע לנו שנגע בו – אסור בהנאה. יש אומרים מפני שכך היא דרך הניסוך והרי זה בכלל גזירת סתם יינם (רמב\"ם מאכ\"א יב, ב, לפי כס\"מ; ר\"י, ראב\"ן, ראב\"ד, רשב\"א, ריטב\"א). ויש אומרים שיין שגוי מזג מותר בהנאה, כי רק ליד הפסל כך מנסכים, ואסרוהו בשתייה משום הרחקה מבנותיהם. ומה שאמרו בגמרא שיין שגוי מזג אסור בהנאה, הכוונה במצב שיש חשש שנגע בו (רא\"ש בשם רש\"י ור\"ת, רמב\"ן ורא\"ה). וכן נפסק בשו\"ע קכה, א.
כדי להבין את דין היין שנותר בבקבוק שממנו הגוי מזג, יש להקדים שלרב הונא (ע\"ז עב, א), ניצוק נחשב חיבור ליין נסך (למרות שאינו חיבור לטומאה וטהרה). כלומר אם יצק ישראל יין מבקבוק שלו לכוס של גוי שהיין שבה אסור בהנאה, כיוון שהיין הניצוק מחבר את היין שבשני הכלים, כל היין שבבקבוק נאסר. יש אומרים שאין הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק מותר (ר\"ת, ריא\"ז, סמ\"ג, וכן מובא בשם כמה גאונים). אולם לרוב הראשונים הלכה כרב הונא, והיין שבבקבוק נאסר מדין ניצוק (ר\"ח, רי\"ף, רש\"י, רשב\"ם, רמב\"ם, ראב\"ד, ראב\"ן, רשב\"א, מאירי, רי\"ו, ר\"ן ועוד). ויש שהכריעו לכתחילה להחמיר בדין ניצוק ובדיעבד להקל (רז\"ה וריטב\"א). ויש מקילים רק בהפסד מרובה (תוס', מהר\"ם, רא\"ש ומרדכי). וכן נפסק בשו\"ע ורמ\"א קכו, א-ב.
יש אומרים, שכל חומרת ניצוק היא רק כשהיין שבכוס נאסר מחמת מגע, אבל אם נאסר משום כוחו בלבד, כגון בכך שגוי מזג אותו, אין ביכולתו לאסור את הניצוק (רש\"י ע\"ז עב, ב, כדעת רב ששת; רשב\"ם, ראב\"ן, תוס', רא\"ש ועוד). ויש סוברים שגם יין שנאסר משום כוחו אוסר את הניצוק (רי\"ף, רמב\"ם, ראב\"ד, רמב\"ן, רשב\"א ועוד). וכן נפסק בשו\"ע קכה, א.
עוד נחלקו בדעת רב הונא, יש סוברים שאם היין שבכוס אסור בהנאה מחמת נגיעת הגוי, גם הניצוק שבבקבוק נאסר בהנאה (ראב\"ד), ויש סוברים שנאסר בשתייה בלבד (רשב\"א), וכן מקובל להלכה (ב\"י קכו, ה; בית מאיר א; ערך השלחן א). ככלל הניצוק אסור בדרגה אחת פחות, ולכן גוי שפתח ברז של חבית, היין שנשפך בכוחו נאסר בשתייה ומה שנותר מותר (שו\"ע יו\"ד קכד, יד), זולת מקרים שמסיבות נוספות מחמירים להחשיבו באותה דרגה כמו המקרה שגוי מוזג לכוס (עי' שו\"ע יו\"ד קכה, א; יבי\"א יו\"ד ח\"א יא, כא).
גם כשהגוי היטה את החבית בלא להגביהה, היין שנשפך נחשב מכוחו (ט\"ז, ש\"ך, כנה\"ג, גר\"א), ויש אומרים שאינו נחשב ככוחו ומותר (רמ\"א קכה, א). גם שאיבת יין על ידי מכונה חשמלית נחשבת ככוחו של הגוי לכל דיניו (הר צבי יו\"ד קיא).
שפך מהבקבוק בלא כוונה או שחשב שיש בו שיכר ולא יין, גם מה שיצא מותר בשתייה, שכוחו בלא כוונה מותר (שו\"ע יו\"ד קכה, א). מזג גוי מים לתוך יין של ישראל כדי למוזגו, נאסר היין בשתייה (שו\"ע יו\"ד קכה, ז).", + "ואם גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהבקבוק לכוס, לדעת רבים היין שבכוס ובבקבוק מותרים בשתייה (ש\"ך קכד, יא; דג\"מ, רע\"א, ערך השולחן, איש מצליח, חזו\"א). ויש מחמירים ואוסרים את היין שבכוס בשתייה ומתירים את היין שנותר בבקבוק (ט\"ז, יבי\"א יו\"ד א, יא). ואף שלפי כללי ההלכה צריך לפסוק כדעת המקילים, רבים נוהגים להחמיר. ויש שאף נוהגים להחמיר במה שנשאר בבקבוק.", + "למעשה, העיקר כדעת המקילים, אבל אין להעסיק גויים במזיגה, כיוון שקשה לפקח שלא יגעו ביין. ולכן המנהג שכאשר המלצר גוי, למרות שאינו עובד עבודה זרה, הסועדים פותחים את הבקבוק ומוזגים לעצמם. אמנם בדיעבד, אם המלצר פתח את הבקבוק ומזג להם, היין כשר, וקל וחומר שהיין שנותר בבקבוק כשר. מפני שכל זמן שלא ראו אותו משכשך את היין שבבקבוק או נוגע ביין שבו, מותר לשתות את היין (כמבואר לעיל בהלכה ו' והערה 7. ופירוט ההלכה כאן למטה בסוף ההערה).10לדעת המקילים, הואיל ונפסק ברמב\"ם (מאכ\"א יג, יא), ושו\"ע קכד, ז, שדין גוי שאינו עובד עבודה זרה יורד דרגה בחומרתו, כיוון שכוחו בעובד עבודה זרה אוסר בשתייה, ממילא כשאינו עובד עבודה זרה, אינו אוסר כלל, וממילא אין בו איסור ניצוק. וכ\"כ ש\"ך קכד, יא; דג\"מ ורע\"א בהערותיהם על הט\"ז קכד, לב; ערך השולחן קכו, י; שמחת כהן יו\"ד א, קעט; איש מצליח יו\"ד א, יב, א; חזו\"א יו\"ד מט, ז.
מנגד, יש סוברים, שהואיל ולדעת רבים (לעיל בתחילת הערה 9) כוחו אוסר בהנאה, יש להחמיר באינו עובד עבודה זרה לאסור את מה ששפך בשתייה. אבל היין שנותר בבקבוק אינו נאסר משום ניצוק, כדעת הסוברים שדינו קל מדין היין שנשפך בכוחו (כמבואר לעיל בהערה 9). וכ\"כ למעשה הט\"ז קכד, לב, בסופו; בית יהודה עייאש ב, קטז; תפארת אדם יו\"ד לד, א; יבי\"א יו\"ד א, יא. ואף שלפי כללי ההלכה, כמבואר בהערה 7, יש לפסוק כמקילים לגמרי, רבים נוהגים לאסור בשתייה יין שגוי שאינו עובד עבודה זרה שפך בכוחו, כמובא בשולחן שלמה (רשז\"א) רעב, הערה ו. וכ\"כ בציץ אליעזר יב, נב, לגבי מחלל שבת בפרהסיא. לא זו בלבד אלא שלדעתם נוהגים להחמיר גם במה שנשאר בבקבוק, שמא הגוי נגע ביין ששפך, ושמא שכשך את הבקבוק מעט, וחוששים לדעת יחידים (ישמח לב יו\"ד יד) שסוברים שגם שכשוך קל אוסר.
הש\"ך קכה, א, היקל במקום הפסד גם ביין שעובד עבודה זרה מזג, הואיל והגויים בימינו אינם נחשבים עובדי עבודה זרה. ע\"כ. דבריו מכוונים לנוצרים שבארצותיהם חיו יהודי אשכנז. ואפשר שכוונתו שאינם רגילים לנסך לעבודה זרה. והסכים באג\"מ יו\"ד ב, נא, להיתר הש\"ך אולם כתב שכל היתרו הוא בדיעבד בדרך מקרה, אבל לארגן זאת לכתחילה אסור, וגם במקום הפסד אין להקל בכך, ובפרט שיש לחשוש שאולי יגע ביין. וכן נוהגים להחמיר לגבי מלצרים מוסלמים, מפני החשש שמא יגעו ביין ויאסרוהו בשתייה.
בדיעבד, כאשר גוי שאינו עובד עבודה זרה מזג מהיין, היין כשר, כמבואר למעלה על פי רוב הפוסקים. ואין לחשוש בלא סיבה מיוחדת שהגוי שכשך את היין שבתוך הבקבוק או נגע בו. וגם אין לחשוש שמא הוא עובד עבודה זרה, שכן למדנו שבמקום הפסד הש\"ך קכה, א, היקל. וכיוון שהבירור אם המלצר עובד עבודה זרה כרוך באי נעימות וחשש עלבון, הרי זה כמקום הפסד, ויש להתיר את היין. ואם ידוע שהמלצר נוצרי שמאמין שאותו האיש אלהים, במקום הפסד היין מותר ושלא במקום הפסד היין שמזג וגם היין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה. ואם ידוע שהמלצר ממש עובד אלילים, גם במקום הפסד היין שמזג והיין שנותר בבקבוק נאסר בשתייה ומותר בהנאה.
ביהודי מחלל שבת בפרהסיא אפשר להקל במזיגה אף לכתחילה (להלן הלכה יג)." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / שמירת היין", + "כאשר ישראל רוצה להפקיד יין שלו בידי גוי עובד עבודה זרה, צריך להניח את היין סגור בכלי עם שני חותמות. וכל זמן שהכלי נותר סגור בשני החותמות – היין שבו כשר, ואם החותמות נפתחו – היין אסור. כאשר הגוי אינו עובד עבודה זרה, אפשר להסתפק בחותם אחד. חותם פירושו סגירה מיוחדת שקשה לזייפה. לדוגמא, אפשר להדביק על פתח הבקבוק נייר דבק ולחתום על מקום החיבור, כך שאם הנייר ייפתח, יהיה קשה להחזיר את החתימה לצורתה הראשונה. ואם ידביק על הפתח עוד נייר וגם עליו יחתום, ייחשב כשני חותמות. חותם יכול להיות גם קשירה מיוחדת של שקית ניילון, שקשה למי שפותח את הבקבוק להחזירה לצורתה המדויקת. כדי לחתום את הבקבוק בשני חותמות, נוהגים בבתי החרושת לחתום את בקבוקי היין בפקק שעם ��ו מתכת ועל זה מדביקים עוד עטיפה מפלסטיק.", + "אם גוי עובד עבודה זרה שהה לבדו עם בקבוק יין שאיננו חתום בשני חותמות, היין נאסר בהנאה, ואפילו שהה עמו למשך זמן קצר, שהואיל והגויים היו רגילים לנסך את היין, גזרו חכמים על כל יין שגוי היה יכול לנסך שיהיה אסור כאילו ניסכו. אבל אם הגוי אינו עובד עבודה זרה, אין חשש שירצה לנסכו. אלא שאם שהה עם היין לבד, ויש חשש שישתה מהיין ישירות מפיית הבקבוק או יגע ביין שבתוכו – היין נאסר בשתייה, ורק אם היה חתום בחותם אחד לא נאסר. ואם אין חשש שישתה מהיין או יגע בו – היין כשר גם בלא חותם (שו\"ע יו\"ד קכח, א; רמ\"א ד; ש\"ך א). לדעת רבים דין גוי עובד עבודה זרה שאינו רגיל לנסך יין כדין גוי שאינו עובד עבודה זרה.11. מבואר בגמ' ע\"ז לט, א-ב, שהמפקיד יין בידי גוי עובד עבודה זרה צריך לחותמו בשני חותמות. ואם היה חתום בחותם אחד, אסור בשתייה ומותר בהנאה (שם לא, א; שו\"ע יו\"ד קל, א-ב). נפתחו החותמות – היין נאסר (שם קל, ח). צריך שני חותמות כפי השמירה הנדרשת לאיסור תורה, למרות שסתם יינם אסור מדרבנן, ולאיסור דרבנן די בחותם אחד (רמב\"ם, רשב\"א ושו\"ע יו\"ד קיח, א), משום שחוששים שמא ינסך את היין וייאסר מהתורה (רשב\"א, הובא בב\"י קיח, א). ביין מבושל אין חשש נסך, אבל יש חשש שמא הגוי יחליף אותו ביינו, ולשם כך מספיק חותם אחד (ע\"ז כט, ב; שו\"ע יו\"ד קל, ג). וכן כשמפקידים יין אצל גוי שאינו עובד ע\"ז, צריך חותם אחד (ש\"ך קיח, ד; כה\"ח קיח, ה).
רבים סוברים, שהואיל וכיום עובדי עבודה זרה אינם רגילים לנסך, די בחותם אחד (אשכול בשם רב האי גאון, או\"ז, רוקח, ט\"ז קיח, ד; ערוה\"ש יג, ציץ אליעזר יב, נו, ועוד). וכן יסכימו הסוברים שמגע גויים עובדי עבודה זרה אינו אוסר כיום בהנאה הואיל ואינם רגילים לנסך (לעיל הערה 3). בנוסף לכך, מה שלמדנו שבאיסור תורה וסתם יינם צריך שני חותמות הוא לדעת הרמב\"ם והרשב\"א ודעימיה, שהובאה כדעת סתם בשו\"ע קיח, א. אבל בשו\"ע כתב דעת יש אומרים, היא דעת התוס', שכל דין שני חותמות הוא כאשר שולחים את המאכל, והישראל אינו בודק את חותמו, אבל כשהוא בודק את חותמו, די בחותם אחד. והרמ\"א הביא גם את דעת ר\"ת, שרק בהפקדה אצל ישראל מומר צריך שני חותמות, אבל בהפקדה אצל גוי, לעולם די בחותם אחד, וכתב רמ\"א שבדיעבד אפשר לסמוך עליו (ועי' להלן לח, ז).
פקק מתכת שלאחר שנפתח בפעם הראשונה לא ניתן להחזירו למצבו הראשון בלא עזרת מכונה – מועיל כשני חותמות, ולכן ניתן להפקיד בקבוק יין שסגור בפקק מתכת גוי בידי עובד עבודה זרה. וכן מובא ביין מלכות יב, טו, בשם הר\"ן קרליץ. אמנם אפשר לטעון שבכל אופן תקנו חכמים שני חותמות. אולם כיוון שיש סוברים שדי בחותם אחד, אפשר לסמוך על סברה פשוטה זו. אבל לגבי פקק שעם, במקום שאפשר בדוחק להחזירו כפי שהיה, יש להחשיבו כחותם אחד.", + "אם הזהירו את הגוי שלא יגע בבקבוקי היין כלל, ואם יפר את אזהרתם ייחשב כגנב שעלול להיענש על כך, כגון שאולי יפגעו בתנאי העסקתו. גם אם השאירו אותו לבד בבית ובקבוק היין אינו חתום, כל זמן שיש אפשרות שיכנסו פתאום ויראו אותו נוגע ביין או יראו אותו דרך חלון או על ידי מצלמה במעגל סגור, היין מותר. אבל אם היה זמן שהגוי ידע שאין סיכוי שיראו אותו, כיוון שהיה יכול אז לשתות מהיין בלא שייתפס כגנב – היין נאסר (שו\"ע יו\"ד קכח, ד; קכט, א). לפיכך, המעסיק גוי בביתו, ויש זמנים שבהם הגוי נמצא לבד בבית ואולי ישתה מהיין, צריך להקפיד שבקבוקי היין יהיו חתומים כדין, או ינעל אותם בארון שאין אפשרות שהגוי יצליח לפותחו. ואם לא עשה כן, היין נאסר. ואם היין מבושל או ממותק, אין בו דין יין נסך, ואין צריך לשומרו.12כאשר יש חשש שגוי שאינו עובד עבודה זרה ירצה להחליף את היין המשובח של ישראל ביין רגיל שלו, אם שהה עם היין לבד עשרים דקות (יותר משיעור מהלך מיל), היין נאסר בשתייה (שו\"ע יו\"ד קכח, א). בסוף חתונה לעיתים מלצרים אוספים את היין, ואם הזהירו אותם שלא לשתות ממנו, ואם ישתו ייתפסו כגנבים וייענשו, ויש שם ישראל שעשוי לראות אותם אם יפרו את האזהרה – היין מותר. מפני שלהלכה, הולכת הבקבוקים ומזיגתם, אינה אוסרת את היין, כפי שלמדנו בהלכה ח'." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / דינים נוספים", + "כדי להרחיק את ישראל מהאיסור הורו חכמים שלכתחילה כאשר גויים בוצרים ענבים עבור ישראל, יקפידו להניח את הענבים בכלים שיש בהם נקבים, כדי שלא ייקוו בתחתית הכלי נוזלים שיצאו מהענבים. אבל בדיעבד, אם בצרו לתוך כלים ונקוו נוזלים בתחתית הכלי ונגע בהם הגוי, אין בהם איסור, הואיל ועדיין לא הופרדו מהענבים. כיוצא בזה לכתחילה אין לתת לגוי להוליך ענבים לגת, ואין לתת לו לשפוך את הענבים לגת, שמא ייגע ביין שבגת, ובדיעבד אם זרקם לגת, לא אסר את הגת (ע\"ז נט, ב; שו\"ע יו\"ד קכה, ו). ויש שכתבו שגם בבוצרת מיכנית, לכתחילה צריך שישראל יפעיל אותה, הואיל ובמשך הבצירה מתקבצים במיכל של הבוצרת נוזלים שנסחטו מהענבים. אולם בדיעבד גם לדעתם אין בזה איסור, הואיל ונוזלים אלו לא נפרדו מהחרצנים והזגים (הרב אליהו, בי\"ל כא, ג).", + "כל מה שגזרו חכמים על יין שנגע בו גוי, הוא כאשר הגוי לא התכוון להכעיס את הישראל ולהפסיד את יינו, אבל אם נגע ביין כדי לפגוע בישראל ולאסור את יינו, לא גזרו חכמים, והיין מותר בשתייה. ואדרבה, ישתדל הישראל לשתות את היין בפני הגוי, כדי שידע שלא הועיל במעשיו לפסול את היין (תוס' ע\"ז נח, ב 'כתב'; ב\"י קלב, א; רמ\"א קכד, כז)." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / משקאות אלכוהוליים", + "לאחר שאסרו חכמים יין, פת ובישולי גויים, הוסיפו האמוראים סייג נוסף בפני התבוללות, שלא ישתה ישראל משקה אלכוהולי בביתו של גוי או בחנותו או בבית הקפה שלו או בכל מקום שברשותו (ע\"ז לא, ב). בכלל האיסור כל המשקאות האלכוהוליים כדוגמת ויסקי, ערק, וודקה, ליקר, בירה וכל כיוצא בזה. האיסור הוא גם כאשר ישראל שותה את המשקה לבדו בלא חברותא עם הגוי, הואיל והמשקה משחרר את האדם ועלול להפיל את המחיצה המכובדת שצריכה לגדור את ישראל. ולא היה צריך לגזור על כך בימי התנאים בארץ ישראל, מפני שעיקר שתייתם היתה יין, ולגביו קבעו גזירות חמורות, אבל בבבל שהיו רגילים לשתות משקאות אלכוהוליים ממינים אחרים, הוצרכו לאסור גם משקאות אלו (ערוה\"ש קיד, ו).", + "ישנו הבדל בין גזירת פת ותבשילי גויים לאיסור שתיית משקאות אלכוהוליים אצל גוי, שהאיסור לאכול פת ותבשילי גויים חל על הפת והתבשיל שהוכנו על ידי גויים, ואף בבית ישראל אסור לאוכלם. אולם לגבי משקה, האיסור אינו על המשקה אלא על שתייתו אצל הגוי. ולכן גם אם ישראל הכין משקה והביאו בעצמו לבית הגוי, אסור לו לשתותו בביתו של הגוי, אפילו הוא שותה אותו לבדו. מנגד, שלא בבית הגוי, מותר לישראל לשתות משקה שג��י הכין מחומרים כשרים (שו\"ע יו\"ד קיד, א). ואין עליו איסור בישולי גויים, הואיל ועיקרו מים (לעיל כח, ז). כלומר, מגמת האיסור לשתות משקאות אלכוהוליים אצל הגוי – למנוע את קירוב הדעת שעלול להיווצר בעת השתייה.13לאחר שגזרו חכמים על היין, הפת והתבשילים, הוסיפו אמוראים איסור בשיכר גויים משום חתנות, כמובא בע\"ז לא, ב. לרמב\"ם, תוס' ורא\"ש, האיסור נקבע כגזירה, לרשב\"א ומאירי כמנהג שהתקבל ומחייב. שם בגמרא מסופר שרב פפא היה קונה את השיכר בחנות הגוי ויוצא מפתח החנות ושם שותה אותו, ורב אחאי נהג הרחקה נוספת והיה שותה אותו בביתו. יש שהקילו למעשה כרב פפא (סמ\"ג ורי\"ו). אולם הרמב\"ם (מאכ\"א יז, י), רדב\"ז ושו\"ע קיד, א, החמירו כרב אחאי. אך לא כתבתי כתנאי שילך לביתו, שכן נראה שגם המחמירים מסכימים שאם ילך למקום אחר כגינה סמוכה או בית חברו, כבר התרחק מבית הגוי ומותר. וכ\"כ שולחן גבוה קיד, ו; וכה\"ח ה.
בלחם ותבשיל של גויים החמירו יותר ואסרו את אכילתם גם בבית ישראל, מפני שהם חיי נפש וחשש קירוב הדעת שבהם עמוק ורצוף יותר (רא\"ש). ועוד, שפעמים רבות מכינות אותם נשים וחשש החתנות גדול יותר (ר\"ן). ועוד, שאיסור משקה נקבע בימי האמוראים, ולא רצו להשוותו לחומרת גזירת התנאים (ראב\"ן, רמב\"ן).
בגמרא ע\"ז לא, ב, נזכר האיסור לגבי שיכר תמרים, אולם כיוון שהוא מחשש חתנות ולא משום בעיה מסוימת שהיתה בשיכר תמרים, הוא חל על כל משקה אלכוהולי. וכן נפסק בשו\"ע עפ\"י תוס' לא, ב 'תרווייהו', תרומה, סמ\"ג, אגודה. וכ\"כ פר\"ח, גר\"א ועוד אחרונים רבים. אמנם יש סוברים שרק על שיכר תמרים חל האיסור (מרדכי). וכתב הרמ\"א קיד, א, שעל כך סמכו באשכנז להקל ששותים 'מאד' (Mead), שהוא משקה שיכר קל מתבואה ודבש (עד כ-5% אלכוהול, כדוגמת בירה). ויש שמשמע מהם שאף הקילו במשקאות עם יותר אלכוהול. כפי הנראה, רבים באשכנז התרגלו ונזקקו למשקה אלכוהולי מדי יום ביומו, שעל ידו התחממו בימות הקור, עד ששתייה שגרתית שכזו לא נחשבה אצלם כשתייה משמחת ומקרבת לבבות, ועל פי זה כתב בערוה\"ש קיד, יא, שאפשר להקל במשקאות פשוטים. אולם מדרכי משה א, נראה שאף במשקה שיש בו מעט אלכוהול ההיתר דחוק, אלא שכך נהגו. וכ\"כ ב\"ח וחכ\"א סו, יד, שאף שאין למחות במקילים, ראוי להחמיר. וכיוון שגם לרבים מפוסקי אשכנז ההיתר דחוק ונועד לציבור שנזקק והתרגל בכך, ואף בין המקילים יש שהקילו רק במשקה עם מעט אלכוהול, לא הבאתי דעת מקילים זו למעלה, שכן בארץ ישראל בזמנינו אין רגילים להזדקק למשקה זה. בנוסף לכך, קשה לחלק בין סוגי השיכר החשובים יותר והחשובים פחות, וכן קשה לקבוע גבול של אחוז אלכוהול שממנו והלאה אסור. לפיכך נכון ללכת על פי רוב הפוסקים הסוברים שכל משקה אלכוהולי בכלל האיסור. ואף שכתבו הרמב\"ם (מאכ\"א יז, יא) ושו\"ע קיד, ג, שהאיסור אינו חל על יין תפוחים ויין רימונים מפני שאינם מצויים. כיום נראה שרגילים להכין מכל פרי וצמח משקה משכר, עד שהכלל הוא שהכל מצוי, והאיסור חל על כל משקה אלכוהולי. כעין זה כתב בשבט הלוי ב, מג.", + "אמנם כדרך ארעי לצורך גדול מותר. לדוגמא, כאשר ישראל נצרך לשתות מעט משקה אלכוהולי כדי לחזק את עצמו או למנוע כאבי ראש, מותר לו להיכנס לבר של גוי, לקנות כוסית אחת, לשתות אותה וללכת. וכן אם הזדמן לבית הגוי לצורך אחר והציעו לו משקה, והוא נצרך לכך במיוחד, מותר לו לשתות כוסית אחת, ובתנאי שלא ישבו יחד לשתות (שו\"ע יו\"ד קיד, א). ואם כבר נאלץ לשתות פעמיים בבר או בבית גוי, אפילו אם יהיה נצרך, לא ישתה אצלם פעם שלישית, שכבר יצא משתיית ארעי לשתיית קבע, ויש לחשוש שיגיע מכך לקרבה יתירה (כנה\"ג, פר\"ח ד, כה\"ח ו).", + "מי שנאלץ לנסוע מביתו למקום אחר והוא מתאכסן בביתו של גוי, בין בתשלום בין בחינם, רשאי להביא איתו משקה ולשתות אותו בבית הגוי, שכן באותו זמן בית הגוי נחשב כביתו. אבל לא יקנה מהמארח משקה וישתה שם. ואם המארח מציע לו מעט משקה, כדי שלא תיווצר ביניהם איבה, מותר לו להיענות ולשתות מעט (תוס' ע\"ז לא, ב 'ותרווייהו', שו\"ע יו\"ד קיד, א; ש\"ך ב). ורק משקה הקילו לשתות בדרך ארעי כדי למנוע איבה, אבל אין היתר לאכול פת ותבשילי גויים כדי למנוע איבה (ט\"ז קנב, א).", + "לגבי שתיית קפה ותה נחלקו הפוסקים. יש אומרים, שהואיל וגם אותם רגילים לשתות בצוותא ושתייתם מקרבת לבבות, אסור לשתות אותם בבית גוי (רדב\"ז, האר\"י, חכ\"א סו, יד). ויש אומרים שאין איסור לשתות אותם בבית גוי, הואיל והאיסור חל רק על משקה אלכוהולי. וזאת בתנאי שאין בישיבתם שם קלות ראש (פר\"ח קיד, ו; חת\"ס ע\"ז לא, ב; בא\"ח ש\"ש חוקת טז). למעשה, כדרך חברות – נכון להחמיר, וכדרך כבוד למארח – אפשר להקל." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / מסיבה של גויים", + "בהתאספות של גויים להרמת כוסית, אסור לישראל לשתות אפילו מעט משקה אלכוהולי, ואפילו אם השתייה נעשית באולם ציבורי שאינו שייך לגוי, ואפילו אם ישראל הביא את המשקה מביתו. אבל אין איסור לאכול מהכיבוד הקל שמוגש שם, בתנאי שהוא כשר. ואם זו התאספות של ישראל, אפילו היו בה גויים, כיוון שרוב המשתתפים ישראל – מותר גם לשתות משקה אלכוהולי (עפ\"י רמב\"ם מאכ\"א יז, י).", + "במסיבה של גויים, כיוון שהסעודה חשובה יותר, לא רק משקה אסור אלא גם אוכל כשר אסור לאכול שם. ואפילו אם הגוי המארח ייחד שולחן ליהודים ועליו מגישים אוכל כשר למהדרין, אסור לאכול שם. בכלל מסיבה: חתונה, מסיבה לכבוד לידה, וקל וחומר סעודה לכבוד חג, כדוגמת חג המולד, סילבסטר וחג הקרבן. אבל לארוחה רגילה שאין בה חגיגיות יתירה, מותר להתארח בבית גוי או לסעוד עמו במסעדה, ובתנאי שהאוכל כשר, והישראל מקפיד שלא לשתות אלכוהול (לבוש, חכ\"א פז, יב).", + "גם האיסור לסעוד במסיבה של גויים נועד לשמש גדר בפני התבוללות. וכן למדנו שהזהירה התורה שלא להשתתף בסעודות של גויים מפני חשש התבוללות, שנאמר (שמות לד, טו-טז): \"פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ… וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ (סעודתו). וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן\". וכאשר מדובר במסיבה של גוי עובד עבודה זרה, הרי שיש בהשתתפות בסעודתו גם משום תמיכה בדתו. ועל כך אמרו חכמים (ע\"ז ח, א): \"ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הם (כלומר מושפעים מתרבות דתם). כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אע\"פ שאוכלים משלהם ושותים משלהם ושמש שלהם עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים\" (זבחי עבודה זרה). וכן אמרו חכמים שהגזירה בימי המן נגזרה על ישראל מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש (עי' מגילה יב, א; ילקו\"ש אסתר תתרנו).", + "אמנם על המאכלים שהוגשו במסיבה אין איסור, ולכן אם שלח מהם הגוי לביתו של ישראל, וברור שהם כשרים בלא פקפוק, מותר לישראל ��אוכלם (שו\"ע יו\"ד קנב, א-ב).", + "כאשר ישנו חשש שההימנעות מהשתתפות בחתונה או במסיבה תגרום לאיבה, נחלקו הפוסקים אם מותר להשתתף במסיבה ולטעום מהמאכלים הכשרים. יש אומרים שאסור, הואיל ועיקר החשש שמא יגיעו לחתנות ולהתבוללות, וממילא חשש איבה אינו מבטל זאת אלא להפך, טוב שייווצר ריחוק ביניהם (ט\"ז קנב, א). ויש אומרים שמותר, ואין לחשוש להשפעה תרבותית, הואיל וההשתתפות מפני איבה בלבד (עי' נקודות הכסף שם). למעשה, הנוהג המקובל להשתדל להתחמק ככל האפשר, ולהעניק מתנה נאה ואיחולים לבביים במקום להשתתף במסיבה. וכשאין אפשרות להתחמק, סומכים על דעות המקילים ומשתתפים כפי המעט הנדרש למניעת איבה וקיום היחסים הטובים. ובכל אופן, כל שתייה אלכוהולית אסורה.14עבודה זרה ח, א-ב: \"תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודת כוכבים בטהרה הן, כיצד? עובד כוכבים שעשה משתה לבנו (לחתונתו) וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם, מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים… (למרות שאכלו אוכל כשר)\". כל שלושים יום מהחתונה, אסור לסעוד אצלו גם אם לא נאמר שהסעודה מחמת החתונה, לאחר מכן עד שנים עשר חודש, האיסור הוא רק אם נאמר שהסעודה לכבוד החתונה. ומבואר בגמ' שם שהטעם, משום שהגוי מודה לאליליו על האורח שהשתתף בסעודתו. וכ\"כ רמב\"ם (ע\"ז ט, טו), רשב\"א ומאירי לע\"ז ח, א. עפ\"י דבריהם כתב הש\"ך בנקודות הכסף (קנב, א), שהאיסור הוא דווקא בגוי עובד עבודה זרה. מנגד, הרא\"ש (שו\"ת כלל יט, כב), ורדב\"ז (ד, כא), כתבו שהאיסור הוא גם בגוי שאינו עובד ע\"ז. וביאר הט\"ז (קנב, א), שהאיסור מחמת חתנות והרחקה, ולכן הוא חל על כל הגויים, שאסור להתחתן עם כל הגויים. ונראה שיסוד האיסור אינו חשש חתונה בלבד, אלא השפעה תרבותית שעלולה להוביל להתבוללות, וכפי משמעות הפסוק (שמות לד, טו-טז). ממילא נראה שגם הרמב\"ם ודעימיה יסכימו שהאיסור חל על כל הגויים, הואיל וחשש השפעה תרבותית חל על כל תרבות הגויים. וזו הסיבה שהרמב\"ם ציטט את כל הפסוק הכולל חשש חתונה (וכ\"כ משנה הלכות ז, קיח). וכן עולה מדברי חכמים בתנא דבי אליהו רבה (פרקים י, כא), שהאיסור להשתתף בסעודה של גויים משום חתנות והתבוללות. ופשוט שכך הדין לגבי כל מסיבה חשובה, וכדוגמת מסיבה לכבוד לידה (שו\"ת חסד לאברהם אלקלעי כו). קל וחומר מסיבה לכבוד חגי גויים, כגון חג המולד, סילבסטר וחג הקרבן. איסור זה מהתורה לרוב הפוסקים, וכ\"כ רא\"ש, ריטב\"א, יש\"ש, ט\"ז, ערך השולחן, נצי\"ב. ולדעת הש\"ך האיסור מדברי חכמים והפסוק אסמכתא, וכמה אחרונים צירפו דעתו בשיקול ההלכה.
כתב הש\"ך בנקודות הכסף קנב, א, שבמקום איבה אפשר להשתתף גם בסעודה של עובד עבודה זרה. וכ\"כ צבי לצדיק, אג\"מ יו\"ד ב, קיז, ועוד. מנגד, לדעת הט\"ז חשש איבה אינו מתיר, שכן כל המטרה ליצור מרחק. וכ\"כ ריטב\"א (ע\"ז ח, א), חסד לאלפים קנב, א; מהרש\"ם שם, ור\"ח פלאג'י ב'חיים ביד' כט; הליכות עולם ח\"ז מסעי ז, ועוד. אמנם נראה שבשעת הדחק, כאשר אין אפשרות להתחמק, אפשר לסמוך על הש\"ך ודעימיה, ולהשתתף במסיבה במידה המעטה המספקת כדי למנוע איבה, שבאופן זה יש פחות חשש להשפעה תרבותית." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / יהודי מחלל שבת", + "היחס לחילול שבת חמור במיוחד, עד שאמרו חכמים שאין לקבל קרבן מישראל שמחלל שבת בפרהסיא, ושחיטתו פסולה, והוא פוסל את העירוב כגוי (חולין ה, א; עירובין סט, ב). על פי זה כתב הרמב\"ם (שבת ל, טו): \"השבת ועבודה זרה – כל אחת משתיהן שקולה כנגד שאר כל מצוות התורה. והשבת היא האות שבין הקב\"ה ובינינו לעולם. לפיכך, כל העובר על שאר המצוות – הרי הוא בכלל רשעי ישראל, אבל המחלל שבת בפרהסיא – הרי הוא כעובד עבודה זרה, ושניהם כגויים לכל דבריהם\". כיוצא בזה כתבו כמה ראשונים, שיין שנגע בו יהודי שמחלל שבת בפהרסיא אסור כדין יין שנגע בו גוי שאינו עובד עבודה זרה, שאסור בשתייה ומותר בהנאה (בה\"ג, רבנו יונה, אשכול, ריב\"ש ועוד).", + "ואף שראשונים רבים לא הזכירו דין זה, הסכימו האחרונים להלכה שיין שנגע בו מחלל שבת בפרהסיא אסור בשתייה. ואף שאיסור יין שנגע בו גוי הוא משום חשש התבוללות, שאינו שייך לגבי יהודים מחללי שבת, כיוון שלכמה דינים השוו מחלל שבת לגוי, גם את חומרת דין זה החילו עליהם. ועוד, שאסרו את מגעם משום קנס ומחאה כלפי העוברים על עבירה חמורה שכזו. כי השבת היתה הביטוי המובהק ביותר לזהות היהודית, וכל מי שהעז לחלל שבת בפרהסיא, התריס בזה התרסה נוראה כנגד אמונת ישראל, והודיע קבל עולם שאינו מזדהה עם היהדות.", + "אמנם רק אם נגע ביין עצמו או שתה ממנו – היין נאסר, אבל אם מזג מהבקבוק לכוס, היין לא נאסר, שכך הדין לדעת רוב הפוסקים אף בגוי שאינו עובד עבודה זרה. ואמנם יש מחמירים לגבי גוי, אבל לגבי ישראל אין מקום להחמיר (לעיל ח). קל וחומר שאם העביר את הכוס ממקום למקום, שהיין לא נאסר, שכן אפילו גוי עובד עבודה זרה אינו אוסר באופן זה את היין (לעיל ז).", + "בדורות האחרונים התעוררה מחדש שאלת היחס למחללי שבת בפרהסיא. שכן למרבה הצער רבים מישראל החלו לחלל שבת, עד שנוצר מצב שהשבת כבר איננה הביטוי המאפיין את הזהות היהודית. לא זו בלבד, אלא שאם בעבר המחאה כנגד מחללי השבת הועילה למונעם מלפרוץ גדר, בדורות האחרונים, בדרך כלל, המחאה הרחיקה יותר משגדרה. לפיכך רבים מהפוסקים האחרונים הקילו בשעת הצורך, והורו שרק מי שמחלל שבת בהפגנתיות כדי להכעיס ולהתריס כנגד המסורת נחשב כגוי, אבל מי שמכבד את השבת בקידוש ובהדלקת נרות, אינו נחשב כגוי. ועוד, שאם הוא יהודי שלא זכה לחינוך תורני, הרי הוא כאנוס, הואיל ואינו מבין את חומרת חילול השבת. ואף אם גדל בבית דתי, פעמים שההשפעה החילונית חזקה כל כך, עד שהוא קרוב להיחשב כשוגג ואנוס שאינו יכול לעמוד בפני רוחות הזמן, ואין להחשיבו כגוי (בנין ציון חדשות כג; מלמד להועיל או\"ח כט; אגרות ראיה ח\"א אגרת קלח). ועוד, שההחמרה בהרחקות אלו, עלולה לגרום לעלבונות ומחלוקות במשפחות ובקהילות (הרב יוסף משאש).", + "ואף שיש מחמירים גם בזמן הזה, מתוך מגמה למנוע את השפעתם של מחללי השבת על שומרי המצוות. מוסכם למעשה על רוב הפוסקים, שבשעת הצורך, כדי למנוע עלבון או פגיעה באחווה שצריכה להיות בין ישראל, אין להחמיר ביין שנגעו בו מחללי שבת כל זמן שאינם עושים זאת להכעיס. וכן אם ירצה – מצרפים אותו למניין (פנה\"ל תפילה ב, ח).15יש סוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כעובד עבודה זרה ממש שיינו אסור בהנאה (תבואות שור יא, יב, עפ\"י בה\"ג ורשב\"א). מנגד, יש סוברים שמחלל שבת אינו נחשב כגוי לעניין יין, הואיל ודין זה לא נכתב במפורש בגמרא, ורוב הראשונים לא הזכירוהו, וכ\"כ רש\"י (שו\"ת רש\"י קס\"ט), ר' חיים בן עטר בחפץ ה' חולין ד, ב; ויד יהודה. אולם רובם המכריע של האחרונים סוברים שדין מחלל שבת בפרהסיא כגוי שאינו עובד עבודה זרה, שאוסר את היין בשתייה ולא בהנאה. ואף שאין לדין זה מקור מפורש בגמרא, הוא מנהג שנוסד על תקנת חכמים שקבעו שדינו של מחלל שבת בפרהסיא כמומר לכל התורה לעניין קרבנות, עירובין ושחיטה (אג\"מ או\"ח ה, לז). ויש אומרים שהוא משום קנס (חתם סופר יו\"ד קכ; בית שערים יו\"ד רכ, 'אבל מ\"ש'), ונראה שהקנס נועד לשם מחאה והרחקה ממחללי שבת בפרהסיא, כדי שיחזרו בהם ולא ישפיעו לרעה.
אמנם לגבי מחללי שבת בדורות האחרונים נחלקו. בין המחמירים גם בזמן הזה: פרי השדה א, סב; מנחת יחיאל א, קה; מנחת אלעזר א, עד; ישכיל עבדי ח\"ח יו\"ד יט; ציץ אליעזר יב, נו. אולם דעת רוב הפוסקים, שבשעת הצורך אפשר להקל, וככל שמדובר במי שמכבד יותר את המסורת, כך ההיתר יותר מרווח. ומאידך, ככל שמחלל השבת יודע יותר את חומרת האיסור ופחות מכבד את המסורת, ההיתר פחות מרווח. אולם אחר הכל, הדעה הכללית היא שכדי למנוע עלבון ולשמור על האחווה הראויה בין ישראל אפשר בשעת הצורך להקל. כ\"כ בשו\"ת יהודה יעלה יו\"ד נ; בנין ציון חדשות כג; אורי וישעי ק; מלמד להועיל או\"ח כט, יו\"ד נב; מהרש\"ם א, קכא; לבושי מרדכי, אחיעזר ד, לז; שואל ונשאל ג, רטז; חלקת יעקב יו\"ד מח; הרב יוסף משאש באוצר המכתבים ח\"ב אלף שב; בית דוד א, קלב; יבי\"א ח\"א יו\"ד יא; להורות נתן א, לט; עשה לך רב ב, נא, ועוד רבים.
נראה לענ\"ד, שכאשר עוסקים במצווה, כגון בסעודת שבת שמתקיימת כהלכה, וחופה שמתקיימת כהלכה, וכן סעודת חתונה שמתקיימת כהלכה בלא ריקודים מעורבים, אפשר לכתחילה להחשיב את כל מי שבאותה שעה מכבד את המסורת, כישראלים כשרים. וזאת מפני שהתאספותם שם לצורך מצווה, וכדרך שאמרו חכמים (משנה חגיגה ג, ו) לגבי עמי הארץ, שבשעה שהם עולים לירושלים לרגל נחשבים כחברים: \"בירושלים נאמנין על הקודש, ובשעת הרגל אף על התרומה\". והטעם בגמרא (כו, א): \"דאמר קרא (שופטים כ, יא): וַיֵּאָסֵף כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הָעִיר כְּאִישׁ אֶחָד חֲבֵרִים – הכתוב עשאן כולן חברים\"." + ], + [ + "יין ומשקאות גויים / איסור שתייה בקלות ראש", + "אין לשתות משקה אלכוהולי מתוך קלות ראש או בחברה של קלי דעת, מפני שהשפעתו של האלכוהול רבה, ועל כן הורו חכמים להיזהר בו מאוד. וכפי שלמדנו בתורה שאפילו צדיק תמים כנֹח, כאשר לא נזהר ביין, כשל ונפל לתהומות הבושה והביזיון. וכן לוט הגיע מתוך השתייה לניאוף עם בנותיו (ברא\"ר לו, ד). וכן נדב ואביהוא בני אהרן הכהן, שהיו צדיקים כאביהם והיו אמורים לרשת את מקומו, כיוון שלא נזהרו ביין ונכנסו למשכן שתויים, נענשו ומתו (ויק\"ר יב, א). וכן אמרו חכמים (סנהדרין ע, א): \"אין לך דבר שמביא יללה לאדם אלא יין\". עוד אמרו שהיין עלול להביא את האדם לידי עבירה וניאוף, ולכן מי שחושש שיצרו יגבר עליו, יזיר את עצמו מהיין (נזיר ב, א). באומרם 'יין' התכוונו לאלכוהול, שכן בזמנם עיקר שתיית האלכוהול היתה ביין.", + "כאשר שותים את האלכוהול בחבורה עם מוזיקה, גובר מאוד החשש שאדם יתהולל, ישכח את ייעודו וייגרר אחר תאוותיו. ורעות רבות ובכללן הגלות באו לישראל בעקבות זה. וכפי שנאמר (ישעיהו ה, יא-טו): \"הוֹי מַשְׁכִּימֵי בַבֹּקֶר שֵׁכָר יִרְדֹּפוּ מְאַחֲרֵי בַנֶּשֶׁף יַיִן יַדְלִיקֵם. וְהָיָה כִנּוֹר וָנֶבֶל תֹּף וְחָלִיל וָיַיִן מִשְׁתֵּיהֶם וְאֵת פֹּעַל ה' לֹא יַבִּיטוּ וּמַעֲשֵׂה יָדָיו לֹא רָאוּ. לָכֵן גָּלָה עַמִּי מִבְּלִי דָעַת וּכְבוֹדוֹ מְתֵי רָעָב (נכבדיו ימותו ברעב) וַהֲמוֹנוֹ צִחֵה צָמָא (במקום היין ששתו). לָכֵן הִרְחִיבָה שְּׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק (בלא גבול) וְיָרַד הֲדָרָהּ וַהֲמוֹנָהּ וּשְׁאוֹנָהּ וְעָלֵז בָּהּ. וַיִּשַּׁח אָדָם וַיִּשְׁפַּל אִישׁ וְעֵינֵי גְבֹהִים תִּשְׁפַּלְנָה\" (סוטה מח, א).", + "אמנם יש ביין גם צד טוב, שהוא יכול לתת ביטוי לשמחה אמיתית (לעיל א). וכפי שנאמר בפרק ההודאה לה', שבכלל הטובות שנתן ה' לאדם נתן גם את היין, שנאמר (תהלים קד, א-טו): \"בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'… וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ\". ואמרו חכמים (ברכות לה, א): \"אין אומרים שירה אלא על היין\". לכן תקנו לקדש על כוס יין בשבתות וחגים, חתונות ובריתות. וכפי שאמרו בזוהר (ח\"ג קפט, ב): \"אין קדושה אלא ביין ואין ברכה אלא ביין\".", + "הרי שהחלוקה היא בין שמחה ושתייה של מצווה לשמחה ושתייה של חולין, וכפי שאמרו חכמים (שבת ל, ב) שהשמחה הראויה היא שמחה של מצווה, שנאמר (קהלת ח, טו): \"וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ וְהוּא יִלְוֶנּוּ בַעֲמָלוֹ יְמֵי חַיָּיו אֲשֶׁר נָתַן לוֹ הָאֱלוֹהִים תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ\". אבל צריך להיזהר משמחה שאינה של מצווה, שנאמר (שם ב, ב): \"לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה\", מפני ששְׂחוֹק זה מְהוֹלָל, היינו מעורב בבכי ואנחה, ושמחה זו סופה תוגה (רש\"י שם). וכאשר שתיית החולין נעשית בחבורה היא מגונה יותר ונחשבת כ'מושב ליצים', שנאמר (משלי כ, א): \"לֵץ הַיַּיִן הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם\". ביאר רבנו יונה (שערי תשובה ג, קעז): \"משתה היין גורם לשלושה דברים רעים: א) להיות האיש מתלוצץ, ב) להיות הֹמֶה ובעל דברים, ואמרו ז\"ל (אבות א, יז): \"וכל המרבה דברים מביא חטא…\" ג) \"וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם\".", + "וכן הורו חכמים להלכה, שאסור לשיר או לנגן בכלי זמר בעת שתיית יין, ורק לשם שירות ותשבחות לה' או בעת שעוסקים בסעודת מצווה כנישואין, מותר לשיר ולנגן (שו\"ע או\"ח תקס, ג).16משנה סוטה מח, א: \"משבטלה סנהדרין – בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר בנבואת הפורענות בישעיהו (כד, ט): בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן וגו'\". ובגיטין ז, א, הורה מר עוקבא שגם 'זימרא' היינו שירה בפה אסורה בעת שתיית יין, שנאמר (הושע ט, א): \"אַל תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל אֶל גִּיל כָּעַמִּים\". בבבלי סוטה שם ביארו שהאיסור מעת ביטול הסנהדרין, שנאמר (איכה ה, יד): \"זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ – בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם\". וביארו בירושלמי סוטה ט, יב: \"בראשונה היתה אימת סנהדרין עליהן ולא היו אומרים דברי נבלה בשיר. אבל עכשיו שאין אימת סנהדרין עליהן הן אומרים דברי נבלה בשיר\". והרמב\"ם (תענית ה, יד) ושו\"ע או\"ח תקס, ג, כתבו בסתם שהאיסור משום אבלות החורבן.
אבל שירות ותשבחות לה' מותר לשורר תוך שתיית יין, וכן בשמחה של מצווה כחתונה. כלומר, גם לפני החורבן היה אסור לשיר דברי גסות ותפלות על היין, אולם מותר היה לשיר על היין שירי חול רגילים, ואחר החורבן נאסרו על היין גם \"נגינות של אהבת אדם לחבירו ולשבח יפה ביפיו\" כפי שכתב רב האי גאון (תשובות הגאונים הרכבי ס), וציטטו את דבריו הרי\"ף (ברכות ריש פרק ה'), ותוס' הרא\"ש (גיטין ז, א).", + "לפיכך, אין לשתות במועדונים ובמסיבות חברים באווירה חילונית, שהנגרר אחרי שתייה כזו עלול להתרחק מתורה ומצוות ולהגיע לידי עבירה. ולכך התכוונו חכמים: \"הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע\" (אבות א, ז). ואמנם יתכן שאותם ששותים בפאבים ובמועדונים בקלות ראש, בתחומים אחרים נוהגים כצדיקים, ואז ראוי ליצור איתם שיתופי פעולה וחברויות. אולם במקום שהם רגילים לשתות בקלות ראש, באים לידי ביטוי הצדדים הרעים של התפרקות מתורה ומצוות, ובאותה שעה הם נחשבים חברים רעים שעלולים להרחיק מדרכי התורה והמצוות. ועל זה נאמר (תהלים א, א): \"אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב\". פירשו חכמים (ע\"ז יח, ב), שלא יאמר אדם אלך רק פעם אחת למשתה ליצים, שאם הולך – סופו לעמוד שם, ואם יעמוד – סופו לשבת שם ולהיעשות לץ.", + "לעיתים אדם מוזמן על ידי מקום עבודתו לאירוע חילוני שמתנהל באווירה של קלות ראש, וכאשר אפשר, עדיף להימנע מלהשתתף באירוע כזה. ואם אין אפשרות להימנע מכך, לכל הפחות יש להקפיד שלא לשתות שם משקאות אלכוהוליים." + ] + ], + [ + [ + "חלב ומוצריו / כשרות החלב", + "חלב טהור הוא חלב שנחלב מבהמה או מחיה טהורה, היינו ממיני בהמות וחיות שבשרן כשר לאכילה, כדוגמת פרה, עז ואיילה. וחלב טמא הוא חלב שנחלב מבהמה או חיה טמאה, שבשרן אסור באכילה, כאתון, נאקה, סוסה וחזירה. זה הכלל: \"היוצא מן הטמא – טמא, והיוצא מן הטהור – טהור\" (בכורות ה, ב).1. שאלו בתלמוד (בכורות ו, ב), מדוע מותר לאכול חלב, הרי רק לאחר שחיטת הבהמה או החיה מותר לאכול מבשרה, ואילו לפני כן כולה אסורה, וכל הנפרד ממנה אסור משום 'אבר מן החי' או 'בשר מן החי'. לא זו בלבד, אלא שהחלב הוא דם שהשתנה ונעכר ונעשה חלב, וכיוון שהדם אסור באכילה היה מקום לחשוב שגם חלב אסור באכילה. ביארו חכמים, שהואיל ולמדנו בתורה ששבחה של ארץ ישראל שהיא \"אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ\", הרי שברור שהחלב והדבש כשרים לאכילה.", + "שני הבדלים ישנם בין חלב טהור לטמא. א) הטהור יכול להתגבן לגבינה, ואילו הטמא אינו מתגבן. ב) צבעו של החלב הטהור לבן ושל הטמא צהבהב (ע\"ז לה, ב).", + "גם כשהחלב טהור עדיין יתכן שיהיה אסור, שאם נחלב מבהמה טריפה הרי הוא אסור באכילה. טריפה היא בהמה שנפצעה באופן שלא תחיה יותר מי\"ב חודש, או שיש בה פגם אחר שיגרום למיתתה תוך י\"ב חודש (לעיל כ, ב). וכיוון שהמוות מכרסם בבשרה, אף אם ישחטו אותה שחיטה כשרה – בשרה אסור באכילה. והואיל ובשרה אסור באכילה, גם החלב שלה אסור באכילה. בהמה טריפה שהתערבה בבהמות כשרות, וחלבו אותה יחד עם שאר הבהמות, אם היו הכשרות פי ששים כנגד הטריפה – חלב הטריפה בטל בשישים וכל החלב שחולבים מהעדר כשר, ואם לא היו פי שישים – כל החלב אסור (שו\"ע יו\"ד פא, א-ב).", + "חלבו פרה ולאחר מכן שחטו אותה והתברר שהיא טריפה, כשם שבשרה אסור באכילה, גם החלב שחלבו ממנה אסור באכילה, וגם הגבינה שעשו ממנו אסורה באכילה. אבל אם יתכן שהפגם שהטריף אותה נוצר לאחר שחלבו ממנה את החלב שממנו עשו את הגבינה, הגבינה כשרה, שכל זמן שאין הוכחה שבזמן החליבה הבהמה היתה טריפה, החלב שלה בחזקת כשר (שם).", + "בהמה שנטרפה מחמת סירכא בר��אות, החלב שחלבו ממנה בשלושת הימים הסמוכים לשחיטתה אסור. אולם החלב שנחלב ממנה לפני כן – מותר מחמת 'ספק ספיקא'. ספק אולי הסירכא נוצרה לאחר חליבת החלב, וספק אולי סירכא זו אינה מטריפה (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד פא, ב; זבחי צדק יח; כה\"ח כז).2לכאורה קשה, הרי יש בין הפרות החולבות פרות טריפות מחמת סירכת הריאות בשיעור של 'מיעוט המצוי', ולכן חייבים מדברי חכמים לבודקן אחר שחיטתן (לעיל כ, ד), ואיך מתירים חלב של פרה כאשר ידוע ש'מיעוט המצוי' של הפרות טרף? ביאר רש\"י (שו\"ת ס), שכל חיוב הבדיקה ב'מיעוט המצוי' הוא כאשר אפשר לבדוק, אבל כשאין אפשרות לבדוק, כמו בפרה לפני השחיטה, סומכים על עיקר דין התורה שהולכים אחר הרוב. וכן הוסכם על הראשונים והאחרונים. עוד יסוד חשוב ביאר משכנות יעקב (יו\"ד יז), שהכלל שבהמה בחייה בחזקת איסור חל רק על בשרה, אבל לגבי חלבה, כל זמן שלא ראינו שהפרה נטרפה, החלב מטבעו בחזקת היתר (וכעין זה בשבולי הלקט ב, כז). ואף שבפועל לאחר השחיטה פרות רבות נמצאות טריפות, כל זמן שלא נשחטו, החלב של כל פרה ופרה בחזקת כשרות, הואיל ולא התעוררה ריעותא לגבי הפרה שממנה חלבו.
אמנם עדיין יש לשאול, הרי לעיתים רוב הפרות החולבות נמצאות טריפות, ואם כן עלינו לחשוש לשתיית החלב מדין רוב. שאלה זו נשאלה לגבי היתר שחיטה ביום טוב (לעיל כ, ח, 10), היאך מתירים לשחוט במקומות ובזמנים שמטריפים את רוב הבהמות, וממילא רוב הסיכויים שהשחיטה אינה לצורך אכילה כיוון שתימָצא טריפה? השיבו הפוסקים שבאמת מעיקר הדין רוב ניכר של הבהמות כשרות, ורק מחמת חומרות בסירכות אנו מטריפים הרבה (פר\"ח לט, ג; שאגת אריה סד; שיורי ברכה פא, ו; רע\"א, ערוה\"ש לט, כב). נמצא שגם היתר החלב על פי סברת רש\"י הנשענת על רוב, נשאר במקומו. ולסברת משכנות יעקב, שהחלב בחזקת כשרות, גם אם יהיה ברור אחר השחיטה שרוב הבהמות טרפות מהתורה, לחלב של כל פרה ופרה יש חזקת כשרות, כל עוד לא הוכח שהיא טריפה (תפארת צבי יו\"ד יג).
שאלה נוספת התעוררה בדורות האחרונים, לעיתים וטרינרים נצרכים לנתח פרות במקומות שלדעת רבים החתך מטריף, וממילא החלב שלהן נעשה טרף, וכיוון שבדרך כלל אין מפרידים אותן משאר הפרות, אם אין שם פי שישים פרות כשרות, לכאורה כל החלב של העדר אסור באכילה? תשובה: ראשית, יש סוברים שכל ניתוח שנעשה על ידי וטרינר למען בריאותה של הפרה, וידוע שלאחריו תוכל לחיות יותר מי\"ב חודש, אינו מטריף, וכן נראה למעשה (לעיל כ, ג). שנית, רוב הניתוחים נעשים במקומות שיש מחלוקת אם החתך מטריף בהם, כדוגמת נקובת הכרס, וממילא הוא ספק ספיקא (לעיל שם). בנוסף לכך, אין ודאות גמורה שהחלב שהובא מרפת מסוימת הוא מרפת שיש בה פרה שעברה ניתוח. ואף אם ברור שיש שם פרה שעברה ניתוח, אולי החלב שלה בטל בשישים. ואף אם ברור שאין פי שישים, מדובר בחלב של ספק טריפה, וכל דין ביטול בשישים במין במינו הוא מדברי חכמים, ובספק – הלכה כמיקלים (כפי שכתב בחכ\"א לז, ו). עוד כתבו כמה אחרונים, שאם ידוע שבדרך הטבע פרות אלו חיות לאחר הניתוח י\"ב חודש, אפשר לכתחילה לבטל את חלבן בחלב של רוב הפרות שלא נותחו (הר צבי יו\"ד לו; ציץ אליעזר כ, כט, ועי' יבי\"א ח\"ח יו\"ד ב; ושלא כשו\"ת מהרש\"ם ג, קכט, שהחמיר). ואף שלהלכה ולמעשה הבהמות המנותחות כשרות (לעיל כ, ג), כיוון שרבים מחמירים להחשיבן כטריפות, בכשרות 'מהדרין' צריכים להקפיד שלא לערב חלב של פרות שנותחו במקומות שיש מחלוקת אם מטריפים." + ], + [ + "חלב ומוצריו / איסור חלב נוכרים", + "אסרו חכמים לישראל לאכול חלב שחלבו נוכרי, שמא עירב בחלב הטהור חלב טמא (ע\"ז לה, ב). ואף שהסיכוי לכך קטן מאוד, שכן רוב מוחלט של החלב שבני אדם רגילים לשתות ולאכול הוא חלב טהור. ואף יש הבדל בין חלב טמא לטהור, שצבעו של הטהור לבן וצבעו של הטמא צהבהב, וממילא אם החלב לבן ואין מרגישים בו טעם שונה, הרי שגם אם הגוי עירב בו חלב טמא, מהתורה הוא בטל ברוב החלב הטהור. למרות זאת החמירו חכמים מאוד ואסרו חלב נוכרי שמא עירב בו חלב טמא. לא זו בלבד אלא אפילו עשה ישראל גבינה מחלב נוכרי, ולכאורה מוכח מזה שהחלב טהור, שכן חלב בהמה טמאה אינו מתגבן, אסרו חכמים את הגבינה, מחשש שמא חלב טמא שלא התגבן נותר כלחלוחית בגומות הגבינה וחריציה. כפי הנראה, החמירו חכמים בחשש איסור זה מעבר למקובל בשאר איסורי אכילה, מפני המגמה הכללית להרחיק את ישראל ממאכלי הגויים.3חלב נוכרים אסור מדברי חכמים, שכן מהתורה, כיוון שרוב החלב המצוי הוא מבהמה טהורה, הולכים אחר הרוב ואין חוששים שהגוי עירב בו חלב טמא (או\"ה הארוך מה, ז). ואף אם עירב חלב טמא, כל זמן שטעמו אינו מורגש, מהתורה הוא בטל (עי' ש\"ך קיח, ח; דג\"מ שם; פת\"ש א).
בתלמוד בבלי ע\"ז לה, ב, מבואר שטעם האיסור מחשש עירוב חלב טמא. ובירושלמי ע\"ז ב, ח, מובאת גם דעת ר' יהושע בן לוי שהאיסור משום גילוי (חשש ארס נחש). הראשונים כתבו את הטעם שמובא בבבלי. והוסיף ר' שמואל אבוהב (ספר הזכרונות ג, ג), שהמגמה הכללית באיסור, להרחיקנו ממאכלי גויים. בכל אופן מוסכם שבאיסור חלב נוכרים חששו חכמים לחששות רחוקים מהמקובל בשאר איסורים. לכן כשישראל חילוני חלב את הפרות, כל שאין חשש סביר שיערב חלב טמא – החלב כשר (אג\"מ יו\"ד א, מו; ב, מז; ריש\"א קובץ תשובות ג, קטו. ושלא כלבושי מרדכי יו\"ד תנינא נו).
החשש הוא בעת החליבה, אבל לאחר שהחלב נחלב בכשרות, דין שמירתו כדין שמירת שאר המאכלים. חלב גוי נחשב איסור גמור ולא ספק איסור, למרות שנאסר מחמת חשש שמא עירבו בו חלב טמא (תורת חטאת מג, ז). ואם נתערב בחלב טהור, יש אומרים שכיוון שהוא מינו ואין טעמו מורגש כל כך – בטל ברוב (עי' פמ\"ג צז, שפ\"ד א). ויש אומרים שבטל בשישים (או\"ה מז, ז; דג\"מ קטו, ט; זבחי צדק כג).", + "אמנם כאשר ישראל מפקח על הגוי שלא יערב בחלב הטהור חלב טמא – החלב כשר. אם ידוע בוודאות שאין לגוי בהמה טמאה, די בכך שישראל ישגיח שהגוי לא יביא באמצע החליבה חלב ממקום אחר. ואם יש לגוי בהמה טמאה, ישראל צריך להשגיח שיחלוב מהבהמה הטהורה, ולא יערב בחלב שלה חלב של טמאה. ואין צריך שיראה את כל החליבה, אלא די שהגוי ידע שישראל משגיח עליו, ובקלות יוכל לראותו, כגון שאם יעמוד יראה אותו חולב, או שבכל רגע הוא יכול להיכנס ולראותו (ע\"ז לט, ב; שו\"ע יו\"ד קטו, א). כאשר יש חשש שבכלי של הגוי נותר חלב טמא מחליבה קודמת, על הישראל לפקח על הכלי שיהיה נקי משאריות חלב (רמ\"א ומפרשים שם)." + ], + [ + "חלב ומוצריו / חלב נוכרים כשאין חשש חלב טמא", + "שלוש שיטות נאמרו בהיקף האיסור. לשיטה הראשונה, רק כאשר יש חשש מציאותי שהגוי יערב חלב טמא בחלב הטהור, החלב שנחלב על ידי הגוי אסור. אבל במקום שאין מגדלים בהמה טמאה, או שחלב בהמה טמאה יקר בהרבה, אין חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, ומותר לישראל לאכול חלב שחלבו גוי (תשב\"ץ, רשב\"ש, פר\"ח). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה ותימן.", + "לשיטה השנייה, אף במקום שאין חשש מציאותי שהגוי יערב חלב טמא בטהור, כל זמן שישנו חשש כלשהו, אפילו רחוק ביותר, אסור לישראל לאכול חלב שחלבו גוי. בפועל כיוון שלעיתים היו מביאים בהמה טמאה ממקום למקום, ולעיתים הגוי חשב שיש לו תועלת בכך שיערב בחלב הטהור חלב טמא, כדי לשמרו זמן רב או כדי להשביח את טעמו, אסרו כל חלב שנחלב על ידי גוי. ורק כאשר הגוי חלב את הבהמות הטהורות במקום שאין שום חשש שיביאו אליו חלב טמא – החלב כשר. וכן נהגו בקהילות רבות בסביבות ארץ ישראל ובאשכנז (חיד\"א, בית מאיר, חכ\"א).", + "לשיטה השלישית, גם כשאין שום חשש שהגוי יערב חלב טמא בטהור, החלב שנחלב על ידי הגוי אסור. מפני שעל סמך החשש שמא הגוי יערב חלב טמא בטהור, חכמים גזרו במניין, היינו בהחלטה גמורה, איסור גמור על חלב גויים, גם כשאין שום חשש שמעורב בו חלב טמא (חת\"ס, חלקת יעקב).4בדרך כלל מקובל לסדר סוגיה זו סביב המחלוקת האם איסור חלב נוכרים נאסר 'במניין', היינו בהחלטה גמורה, וחל גם כשאין שום חשש עירוב חלב טמא. אולם באמת יש דעות רבות בסוגיה, שניתן לחלקן לשלוש שיטות: שיטה ראשונה מתחלקת לכמה דעות. המקילים סוברים, שגוי שאין לו בהמה טמאה בעדרו, החלב שהוא חולב כשר (י\"א במרדכי; תשב\"ץ ג, קמג). ויש אומרים שרק אם אין בכל העיר בהמה טמאה או שחלב טמא יקר יותר, החלב שהגוי חולב כשר (פר\"ח קטו, ו; חזו\"א יו\"ד מא, ד). ויש אומרים שזה בתנאי שהחלב הטמא יקר פי כמה (פרי תואר קטו, א). וכן נהגו ברוב קהילות צפון אפריקה (אוצר המכתבים ג, אלף שצ\"ב). שיטה שנייה: האיסור גם כשהחשש רחוק מאוד, וכן נהגו בארץ ישראל ובטורקיה (חיד\"א ברכ\"י קטו, א). וכ\"כ חכ\"א (סז, א), \"דכל מה שגזרו חכמים אם יש במציאות אפילו רחוקה, מ\"מ אסור\". וכ\"כ בית מאיר, אבני נזר (יו\"ד קא), ערוה\"ש קטו, טז, ועוד (וספק אם רדב\"ז ד, עה, בשיטה הראשונה או השנייה). שיטה שלישית: איסור זה נגזר במניין על כל חלב שחלבו גוי, אפילו אין שום חשש שיהיה בו חלב טמא. כ\"כ חת\"ס יו\"ד קז, ומלמד להועיל לו, ד, וקדמם ר' שמואל אבוהב בספר הזכרונות. ולדעת חת\"ס, אף אם מסקנת הסוגיה כפר\"ח, כיוון שבאשכנז נהגו להחמיר, הרי זה מחייב כנדר, וכ\"כ חלקת יעקב יו\"ד לד, ומנח\"י ט, כה." + ], + [ + "חלב ומוצריו / המחלוקת על חלב מחברות גדולות בימינו", + "רבים סוברים, שהואיל ובפועל אין חשש שהחברות הגדולות לשיווק חלב ומוצריו יערבו בחלב שלהם חלב טמא, מפני שאין חולבים עבורן בהמות טמאות כלל, וגם מחירו של החלב הטמא גבוה לאין ערוך מחלב טהור, וגם אין תועלת בעירובו בחלב הטהור, לדעת רוב הפוסקים (השיטה הראשונה והשנייה שבהלכה הקודמת) אין על החלב שלהן איסור 'חלב נוכרים'. הוסיף הרב משה פיינשטיין (אג\"מ יו\"ד א, מז-מט), שגם לפי השיטה המחמירה אפשר להקל במוצרי חלב של חברות אמינות ומפוקחות במדינות מתוקנות שמצהירות שהחלב ומוצריו שהן משווקות הוא חלב של בהמות טהורות. מפני שאם ירמו, הן עלולות להיקנס, ולא פחות חמור, אמון הצרכנים במוצריהן עלול להיפגע, והן יפסידו לקוחות רבים. נמצא שהפיקוח הכללי במדינות אלו נחשב כפיקוח של ישראל שמשגיח שלא יערבו חלב טמא בתוך החלב הטהור, וממילא לכל השיטות החלב שלהן מותר. לפיכך, מתוך התחשבות בקושי להשיג 'חלב ישראל' בחוץ לארץ, התיר הרב פיינשטיין בארה\"ב, לסמוך על אמינות החברות המפוקחות. וכן נוהגים במערכת הכשרות הנפוצה בארה\"ב OU.", + "מנגד, יש מחמירים, משני טעמים עיקריים: א) אולי הפיקוח הממשלתי אינו מהודק דיו, וגם אם הוא מהודק, שמא ילמדו מכך להקל במקומות שאינם מפוקחים כראוי. ב) לשיטה שסוברת שאיסור חלב נוכרים הוא איסור גמור שנאסר במניין (השיטה השלישית בהלכה הקודמת), גם אם הפיקוח הממשלתי מהודק, הוא אינו נחשב כפיקוח של ישראל שהתירו חכמים וממילא החלב אסור (חלקת יעקב יו\"ד לד; משנה הלכות ד, קג).", + "למעשה העיקר כדעת המקילים, אמנם ישראל קדושים נוהגים להדר כשאין בכך קושי רב, כמבואר להלן (בהלכה ו).", + "כיום ניתן לפקח על החליבה באמצעים אלקטרוניים, וכאשר פיקוח זה מנוהל כהלכה, החלב כשר למהדרין לכל השיטות.5ניתן כיום לבצע את הפיקוח על מחלבות של גויים בעזרת מצלמות שמעבירות בשידור חי את כל הנעשה במחלבה לחדר בקרה, וצילומים אלו נשמרים למשך כמה ימים, כדי שיוכלו לפקח על החולבים גם לאחר זמן. פיקוח כזה מרתיע יותר מפיקוח של ישראל שיכול להביט בחולבים, ולכן חלב שנחלב בפיקוח כזה כשר למהדרין. ואע\"פ כן יש רבנים שפקפקו בזה בטענות שונות: שמא המשגיח יתעצל ולא יביט בצילומים, ואולי המצלמות לא יכסו את כל שטח החליבה ודודי החלב, ואולי המצלמות יתקלקלו, ואולי יזייפו את הצילומים. אולם נראה שכאשר מערכת כשרות רצינית אחראית על כך, יש לסמוך שתנהל את הפיקוח כהלכה, והחלב שנחלב תחת פיקוחה כשר למהדרין. בשנים האחרונות האפשרות להשגיח שופרה יותר, שבכל המחלבות המשוכללות נעזרים במחשבים שמכירים כל פרה ופרה, ועוקבים בכל יום אחר כמות החלב שלה ורושמים זאת, כך שאין חשש שייכנס למערכת חלב אחר. וכ\"כ הרב ויטמן בתחומין כב. וכן פסק הרב אליהו במאמר מרדכי א, יו\"ד ד, ד, וכן הורו ריש\"א והרב וואזנר." + ], + [ + "חלב ומוצריו / אבקת חלב נוכרים", + "מחלוקת נוספת התעוררה על 'אבקת חלב', היינו חלב שאידו את הנוזלים שבו עד שנשארה ממנו אבקה. ב'אבקת חלב' משתמשים להטעמת מוצרים כשוקולד, כאשר מעוניינים בחומרים ובטעמים המרוכזים של החלב בלא תוספת הנפח של הנוזלים. כמו כן ניתן לשמר 'אבקת חלב' זמן רב, ובשעת הצורך להוסיף לה מים ולקבל משקה דומה לחלב רגיל, שכמעט כל מרכיביו התזונתיים קיימים בו.", + "לדעת רוב הפוסקים, הואיל וברור לנו ש'אבקת החלב' נעשתה מחלב טהור, לשיטה הראשונה והשנייה שלמדנו בהלכות הקודמות, היא כשרה. בנוסף לכך, במדינות מתוקנות שיש בהן פיקוח על החברות שלא ירמו ויכניסו חלב טמא בחלב הפרה שממנו מפיקים 'אבקת חלב', אפשר להחשיב את הפיקוח הממשלתי והציבורי כפיקוח של ישראל, ואזי גם לשיטה השלישית החלב יהיה כשר. ואף מי שאינו מסכים להקל על סמך טיעונים אלו לגבי חלב נוכרי, צריך להקל ב'אבקת חלב', מפני שחכמים גזרו איסור על חלב שנחלב על ידי גוי ולא על מוצר חדש שנעשה ממנו. וכשם שהיו צריכים לגזור גזירה נוספת על גבינה, ובלא זאת היתה הגבינה מותרת, כך בלא גזירה מיוחדת על 'אבקת חלב', כאשר ברור לנו שהיא נוצרה מחלב של בהמה טהורה, היא מותרת באכילה.", + "ויש מהמחמירים בחלב נוכרי שנחלב עבור חברה אמינה, שמחמירים גם ב'אבקת חלב' שנעשתה ממנו, מפני ש'אבקת חלב' היא החלב עצמו בלא הנוזלים שלו, וממילא הגזירה על חלב נוכרי חלה גם על 'אבקת חלב' שייצרו ממנו. ומה שהוצרכו לגזור על הגבינה גזירה מיוחדת, מפני שהגבינה מיוצרת תמיד מחלב טהור, כי רק הוא מתגבן, וממילא כשרצו לאסור גבינת גויים, הוצרכו לאסור אותה בגזירה נוספת מטעמים אחרים. אולם 'אבקת חלב' ניתן לעשות גם מחלב טמא, וממילא גזירת חלב חלה גם עליה.6המקילים: זקן אהרן ח\"ב יו\"ד מד; הר צבי יו\"ד קג; דבר יהושע ח\"ג יו\"ד יז-יט; בית אבי ח\"א יו\"ד עב ועוד. וכן הסכימו: ישכיל עבדי ח\"ה יו\"ד ט; ציץ אליעזר טז, כה. מנגד החמירו: הרב מרדכי אליהו במאמר מרדכי ח\"א יו\"ד ד, בנין אב ה, מז. ולכך נטה בשבט הלוי ה, נט, ורק בשעת הצורך הקל. לאבקת החלב יש דין של מאכל חלבי, ואם התערבה במאכל אחר, למרות שהיא מדוללת מהנוזלים שבה, בטלה בשישים והמאכל פרווה. ורק אם מרגישים בפועל את טעם החלב במאכל, יש להחשיבו כחלבי (עי' שבט הקהתי ד, קצה)." + ], + [ + "חלב ומוצריו / הלכה למעשה במוצרי חלב", + "במחלוקת העקרונית על חלב ו'אבקת חלב' מחברות אמינות ומפוקחות – הלכה כדעת המקילים, מפני שסברתם נראית, ודעת רוב הפוסקים הראשונים והאחרונים להקל, ובנוסף לכך, הכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדעת המיקל. לגבי 'אבקת חלב' עמדת המתירים עוד יותר מרווחת, שכן גם מבין המחמירים בחלב נוכרי יש שמקילים ב'אבקת חלב'. לפיכך ניתן להעניק כשרות רגילה למוצרי חלב שידוע שלא מעורב בהם חלב טמא למרות שנחלבו בלא פיקוח ישראל. אמנם כשרות מהדרין יש להעניק רק לחלב שנחלב בפיקוח ישראל על ידי משגיח או מצלמות. וישראל קדושים, כל זמן שההחמרה אינה כרוכה בעלויות גבוהות, נוהגים להדר כשיטת כל הפוסקים. לכן בכל ההכשרים של הרבנויות בארץ ישראל מקובל להדר שלא לצרוך חלב נוכרים, אבל למוצרים שיש בהם אבקת חלב מעניקים הכשר כפי עיקר ההלכה.", + "כשרות מהדרין מצריכה הקפדה על עוד שתי סוגיות: הראשונה, כפי שלמדנו (לעיל כ, ג), לעיתים וטרינרים נאלצים לבצע ניתוחים בבהמות, כניתוח קיסרי לבהמה שמקשה להמליט, וניקוב הכרס להוצאת גזים מסוכנים. ויש אומרים שלאחר הניתוחים הללו הן נחשבות טריפות, וממילא החלב שלהן נאסר באכילה. ואמנם למדנו (לעיל כ, 4) שהעיקר להלכה כדעת המקילים הסוברים שניתוחים אלו אינם מטריפים את הפרות, ובנוסף לכך, חלב המנותחות בטל בחלב הכשרות, אולם בכשרות מהדרין יש לחשוש לדעת המחמירים ואין לערב חלב של פרות שעברו ניתוחים שכאלה.", + "השנייה, בכשרות מהדרין יש להקפיד שלא לערב חלב שנחלב ברפתות שאין מקפידים בהן על שמירת שבת. ואמנם כפי שנלמד (בהלכה יא), כיוון שהאיסור ליהנות מחלב שנחלב בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, ולכן בכשרות רגילה אפשר לשלב חלב שהובא מרפתות שאין מקפידים בהן על שמירת שבת, שכן אין ודאות שמדובר בחלב שנחלב בחילול שבת, כי אולי הוא נחלב ביום חול ואולי נחלב בשבת על ידי גוי. אולם בכשרות מהדרין יש להקפיד לצרוך חלב מרפתות שמקפידים בהן על שמירת שבת.", + "לסיכום, ניתן להעניק כשרות לחלב נוכרים ול'אבקת חלב' מחלב נוכרים, שנחלב עבור חברות גדולות ומפוקחות, בלא לחשוש לחלב טריפות. וכן מותר להעניק כשרות לחלב מרפתות של ישראל שאין מקפידים לחלוב בלא חילול שבת. וכן נוהגים גופי כשרות שונים. והרוצים להדר, מחמירים בארבע הסוגיות הללו, וזו ההגדרה של מוצרי חלב כשרים למהדרין." + ], + [ + "חלב ומוצריו / איסור גבינת גויים", + "בנוסף לאיסור חלב נוכרים אסרו חכמים גם גבינת גויים, היינו שגם אם החלב כשר, כגון שהגוי קנה אותו מישראל או שאין שם בכל הסביבה בהמה טמאה, גזרו חכמים שהגבינה שהכין תהיה אסורה באכילה. טעמים רבים אמרו התנאים והאמוראים לגזירה, ומזה שלא היה ברור מה טעם הגזירה, ניתן ללמוד שהמגמה הכללית של חכמים בגזירת הגבינה, כמו גם בגזירות נוספות על מאכלי גויים, להבדיל בין ישראל לגויים. אולם בפועל סמכו את גזירתם על חשש איסור מסוים, שעל גביו קבעו את האיסור הגורף לכל הגבינות. להלכה הוסכם שהטעם העיקרי שעליו ייסדו את איסור גבינות גויים – מפני שהגויים נהגו להעמיד את הגבינה על ידי עור קיבת נבילה (ע\"ז כט, ב; לה, א-ב).", + "כדי לייצר גבינה מחלב, צריך לערב בחלב אנזימים (רנט) שיפרקו את החלב ויפרידו את הנוזלים והסוכרים מהחלבונים ומהשומנים, ויגבשו את החלבונים והשומנים לחטיבה אחת שהיא הגבינה. באופן טבעי אנזימים אלו מופרשים בקיבת יונקים, כדי לסייע להם לעכל את החלב שהם יונקים. המזון שמתעכל בקיבה נקרא 'קיבה', ואילו הקיבה עצמה נקראת 'עור הקיבה'. יהודים היו מכינים גבינות על ידי 'קיבה' של בהמות טהורות. כלומר השתמשו בתכולת הקיבה שבה היו מצויים אנזימים אלו כדי לגבן את החלב. ואילו הגויים השתמשו גם בפיסות עור הקיבה, כדי לגבן את החלב. וכיוון שלא שחטו את הבהמות כהלכה, נמצא עור זה אסור באיסור נבילה, והגבינות שהועמדו על ידו אסורות באכילה. ואמנם יש בחלב הרבה יותר מפי שישים מעור הקיבה, אולם כיוון שעל ידו מעמידים את הגבינה, אין איסור הנבילה בטל בשישים, הואיל והשפעתו ניכרת בגבינה.", + "בדורות האחרונים, תעשיית המזון השתכללה, וכיום מכינים אנזימים אלו מחיידקים. ועדיין ישנם מקומות שבהם משתמשים בעור קיבה כדי להכין גבינות, כך עושים במקומות פחות מפותחים, וכך עושים במדינות מפותחות כשמכינים גבינות מיוחדות בעלות מסורת של דורות.", + "להלכה נפסק, שגם כאשר ידוע בוודאות שהגבינה שהגויים הכינו נעשתה על ידי אנזימים שאין בהם איסור, מהצומח או מחיידקים, גבינתם אסורה. מפני שגזירת חכמים נגזרה באופן גורף על כל הגבינות שהוכנו על ידי גויים.7. במשנה ע\"ז כט, ב, מסופר ששאל ר' ישמעאל את ר' יהושע על טעם איסור גבינת גויים, ואחר שניסה להשיבו בקצרה ולא קיבל, השיאו לדבר אחר, כי לא רצה להשיב. וביארו חכמים שאחר שהיו גוזרים גזירה חדשה, לא רצו לבאר את טעמה י\"ב חודש, כדי שלא יערערו עליה. בגמ' לה, ב, הובאו כמה טעמים, על חלקם הקשו. למעשה, ראשונים רבים הכריעו שטעם האיסור מחשש שהעמידו את הגבינה בעור קיבת נבילה, ואף שהחלב הרבה יותר מפי שישים, עור הקיבה אינו בטל בשישים, מפני שהוא מעמיד את הגבינה. כ\"כ רי\"ף, רמב\"ם (מאכ\"א ג, יג; ט, טז), רא\"ש, וכן נפסק בשו\"ע קטו, ב.
והראב\"ד, רשב\"א ויש\"ש חולין ח, קו, סוברים שגם בלא טעם מעמיד הגבינה אסורה, שרצו חכמים להרחיק את ישראל ממאכלי גויים, וכיוון שהעור נותן טעם כלשהו, אסרו את הגבינה. ונראה שגם הרי\"ף ודעימיה, מסכימים שחכמים החמירו במאכלי גויים יותר מהכללים המקובלים בשאר איסורי אכילה, שכן אם האיסור משום מעמיד, לפי הכללים רק כאשר ידוע שהעמידו בעור הקיבה היה צריך לאסור את הגבינה, אבל כשיש ספק, היה צריך להכשיר, שכן איסור מעמיד מדרבנן (להלן לד, ו), ובספק דרבנן מקילים. אלא ��גזרו לאסור משום המגמה הבסיסית להרחיק ממאכלי גויים, ותלו את האיסור בסיבה הלכתית ממשית.
ולר\"ח טעם האיסור משום 'ניקור' – ארס שנחש הטיל בגבינה, והגויים לא נהגו להישמר מסכנתו כראוי. וכן דעת ר\"ת (תוס' ע\"ז לה, א 'לפי' 'חדא'), ועל פי זה הורה, שהואיל וכבר דורות חשש זה אינו קיים, אין לאסור גבינת גויים. וכך נהגו באיטליה ובנרבונא שבדרום צרפת, כאשר היו מגבנים את הגבינה על ידי צמחים בלא עור קיבת נבילה.
אולם רובם המכריע של הראשונים, הורו שגם כאשר בפועל אין חשש איסור בגבינת הגויים, הגבינה אסורה, הואיל והגזירה נקבעה באופן גורף על כל גבינות הגויים. וכ\"כ רמב\"ם (מאכ\"א ג, יד), ראב\"ד, רמב\"ן, רשב\"א (תוה\"ב הקצר ג, ו), ר\"ן, סמ\"ג וסמ\"ק, וכן נפסק בטור ושו\"ע קטו, ב. אלא שהוסיף רמ\"א, שבמקום שנהגו היתר מימות קדמונים, רשאים להמשיך במנהגם. כיום אין מקום שנוהגים להתיר גבינות גויים.
לכתחילה אסור להעמיד גבינה גם בעור של קיבה כשרה, משום איסור עירוב בשר בחלב. ואף שמהתורה איסור אכילת בשר בחלב הוא רק בבישול, מדברי חכמים אסור גם בלא בישול. אולם בדיעבד, אם העמידו גבינה בעור קיבה כשרה, כל זמן שאין מרגישים בגבינה את טעם הבשר, הגבינה כשרה (רמב\"ם מאכ\"א ט, טז; שו\"ע יו\"ד פז, יא; שו\"ת רע\"א קמא רז). ואינה אסורה כגבינה שהעמידו בעור קיבת נבילה, כי הנבילה אסורה מצד עצמה, ואילו עור קיבה של בהמה שנשחטה כהלכה כשר, וכל האיסור רק מחמת עירוב בשר וחלב, וכל זמן שלא מרגישים את טעם הבשר, אין בזה איסור (רמב\"ם מאכ\"א ג, יג). ולא גזרו על כך חכמים, הואיל ואין כאן בישול בשר בחלב וחשש האיסור הוא רק מדרבנן, ועל חשש דרבנן אין גוזרים (תוס' חולין קטז, א 'המעמיד').", + "נחלקו הפוסקים האם איסור גבינת גויים חל גם על הנוזל שנותר מהחלב לאחר גיבון הגבינה, שנקרא 'מי-חלב', כמבואר בהערה.8מי חלב: בעת תהליך גיבון החלב לגבינה, חלבוני הקזאין שבחלב מתגבשים יחד לגבינה, ומשקה החלב נעשה דליל כמין מים עכורים. משקה זה נקרא בתלמוד 'נסיובי דחלבא' המכונה גם 'מי החלב' (whey), והוא מורכב מסוכר החלב (לקטוז), ומחלבון מי הגבינה. יש אומרים שמי חלב של נוכרים אסורים כחלב, שמא עירבו בהם חלב בהמה טמאה (חקקי לב א, לה; כה\"ח נב; שבט הלוי ד, פו). ויש אומרים שבמקום שאין חשש שיערבו חלב טמא במי החלב, אין בהם איסור (פר\"ח כא, אג\"מ ג, יו\"ד יז). ויש סוברים שמי חלב אינם כלולים בגזרת חלב נוכרים (כנה\"ג הגה\"ט ב בשם שה\"ג; דרכ\"ת א).
בתעשיית המזון והתרופות משתמשים לעיתים בחלבונים שהופקו ממי החלב או בלקטוז שהופרד ממי החלב על ידי סינון. יש אומרים שדינם כדין מי החלב השנוי במחלוקת (הרב אלישיב). ויש אומרים שגם המחמירים במי החלב, יסכימו שהם כשרים, שהואיל והשתנו אינם בכלל הגזרה, ובנוסף לכך, אפשר לסמוך על הפיקוח הממשלתי האוסר עירוב חלב טמא (חלקת יעקב, ציץ אליעזר יז, עו, א).
דין מי החלב כדין חלב, ולכן הם אוסרים את הבשר המתבשל עימם (שו\"ע יו\"ד פז, ו; ש\"ך יז). יש אומרים שזו גזירה מחמת מראית העין, ולכן מותר לאוכלם לאחר בשר אך לא עמו ממש (הרב אלישיב, קובץ תשובות יו\"ד עג), אך מקובל להחשיבם כחלביים לכל דבר. אבל תרופה שנועדה לבליעה ואחד ממרכיביה הוא לקטוז או חלבוני חלב אינה נחשבת לחלבית, ואין איסור ליטול אותה לאחר אכילת בשר (אג\"מ ב יו\"ד כו; שבט הלוי ז, קיח)." + ], + [ + "חלב ומוצריו / היתרי הכנת גבינה על ידי גויים", + "אם החלב שייך לישראל, ששכר את הגוי כפועל שיכין לו ממנו גבינה, לדעת רבים, כל זמן שברור שאין שום תערובת איסור בגבינה, הגבינה כשרה. שכן אסרו חכמים 'גבינת גויים', היינו גבינה שעשה הגוי מחלב שלו, ולא גבינה שעשה מחלב ששייך לישראל (ש\"ך קטו, כ; פר\"ח טו, נו\"ב).", + "לדעת רוב הפוסקים, כשם שאם ראה ישראל את הגוי חולב בהמה טהורה, החלב שנחלב תחת פיקוחו כשר, כך אם ראה ישראל שהגוי מכין גבינה מחלב כשר בלא לערב בה עור קיבת נבילה, הגבינה כשרה (רמ\"א קטו, ב; מנחת יעקב, נו\"ב). ויש אומרים, שגם באופן זה הגבינה אסורה, ורק אם ישראל יניח בעצמו את הקיבה בחלב כדי לגבנו, הגבינה תהיה כשרה (ש\"ך כ).9לתוס' (ע\"ז לה, א 'לפי'), אם ידוע שהגוי חלב את החלב כדי להכין ממנו גבינה, למרות שישראל לא ראה את החליבה, הגבינה כשרה, מפני שהגוי יודע שחלב טמא אינו מתגבן, ואינו שוטה לערב חלב טמא בחלב שנועד להכנת גבינה, וממילא אין חשש שיש שם תערובת חלב טמא. וכן פסקו למעשה גינת ורדים, נהר מצרים, פעולת צדיק ב, רנז; אג\"מ יו\"ד ג, טז. מנגד, לרש\"י, אם לא ראה ישראל את החליבה, למרות שראה את עשיית הגבינה – הגבינה אסורה משום חלב נוכרים, שמא חשב לשתות את החלב ועירב בו חלב טמא, ואח\"כ נמלך לעשותו גבינה. וכן פסקו כנה\"ג, ט\"ז קטו, יא; שולחן גבוה כ. רבים הכריעו להחמיר לכתחילה כרש\"י ובשעת הדחק ובהפסד מרובה להקל כתוס' (רמ\"א קטו, ב, תורת חטאת פא, ב)." + ], + [ + "חלב ומוצריו / גבינות רכות", + "נחלקו הפוסקים בדין גבינות רכות, כדוגמת גבינה לבנה, קוטג', לֶבֶּן ויוגורט, שנוצרים על ידי החמצה טבעית. כלומר, כאשר מניחים חלב במקום חמים, באופן טבעי על ידי החיידקים שבחלב – החלב מחמיץ ונעשה סמיך. בשלב הראשון הוא נעשה לֶבֶּן, ולאחר זמן מתעבה לגבינה רכה. כדי לזרז את תהליך יצירתם, מוסיפים שאריות של לֶבֶּן או גבינה שהחמיצו, שיש בהם תרביות של חיידקים, כאשר סוגים שונים של מחמצות יוצרים מוצרי חלב שונים, שהמשותף לכולם שלא התקשו כגבינה על ידי אנזימים אלא התעבו על ידי החמצה של חיידקים. כיום מגדלים במעבדות משוכללות תרכיזים שונים של חיידקים משובחים שמחמיצים את החלב באופן מדויק לפי התוצר הרצוי, וכך מייצרים מוצרי חלב שונים במרקם וטעם מדויק.", + "יש מתירים גבינות רכות של גויים, משום שגזירת גבינה היא מפני החשש שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה, וממילא היא חלה רק על גבינות שמעמידים על ידי אנזימים שנמצאים בקיבה, אבל גבינות רכות שאינן מועמדות על ידי אנזימים אלא חיידקים, מותרות מפני שאינן בכלל האיסור.", + "אולם לדעת רוב הפוסקים, גם אם נאמר שגזרו חכמים איסור על גבינת גויים מחשש שהעמידו אותה באנזימים של עור קיבת נבילה, הגזירה חלה על כל מוצרי החלב שנתעבו. בנוסף לכך, יש אומרים שהגבינה נאסרה גם מפני החשש שעירבו חלב טמא בחלב הטהור, וככל שהגבינה רכה יותר, כך חשש זה גדול יותר.", + "להלכה נכון להחמיר כדעת רוב הפוסקים, והרוצים להקל רשאים. למעשה, יש גופי כשרות בחוץ לארץ, שמקילים ומעניקים הכשר לגבינות רכות שנעשות על ידי גויים, תוך השגחה שהן נעשות מחומרים כשרים. ובארץ ישראל, נוהגים כדעת רוב הפוסקים, שלא להעניק הכשר לגבינות רכות של גויים.10נחלקו הפוסקים לגבי גבינות רכות שנעשות על ידי בישול בלא העמדה של אנזימים, כמו גבינת ריקוטה, שנעשית על ידי בישול החלב או הנסיובי, היינו מי החלב הנותרים מגבינה. וכן לגבי גבינת קיימאק, שנעשית על ידי בישול ממושך של חלב על אש קטנה, ואיסוף מה שנקפא מעל החלב וקירורו. לפר\"ח קטו, כא, הואיל ואינן מועמדות על ידי אנזימים אין חשש שיעמידום על ידי עור קיבת נבילה, וגם אין לחוש שהגוי יערב בהן חלב טמא, הואיל ואינו נקפא וממילא אין בו תועלת. וכן הקל לגבי יוגורט בשו\"ת חקרי לב (יו\"ד קלט). מסתבר שהפוסקים שהקילו באחד מסוגי הגבינות הרכות יקלו בכל הסוגים, הואיל וטעם ההיתר אחד. בהשגחת OU נוהגים להכשיר גבינות אלה על פי הרב הנקין שהתירן גם אם נעזרים במעט רנט כשר. ולכך נטה באג\"מ יו\"ד ב, מח, לגבי קוטג'.
מנגד, לדעת רוה\"פ כל הגבינות הללו אסורות, הואיל והגזרה היתה במניין וחלה גם על גבינות שאין חשש שיכינו אותן בעור קיבת נבילה. כ\"כ חכ\"א נג, לח; וערוה\"ש קטו, טז. ולכך יסכימו כל האחרונים שהחמירו לגבי אחת הגבינות הרכות, ומהם: רדב\"ז ח\"ו סי' ב' אלפים רצא; שיורי ברכה קטו, ה, וחיים שאל א, מג; מהר\"ם חאגיז שו\"ת הלק\"ט א, א, בשם מהריק\"ש; חקקי לב יו\"ד לז-לח. לגבי גבינות שנעשות בבישול, כריקוטה וקיימאק, יש אומרים שיש לאסור גם מפני איסור חלב נוכרים, הואיל ונעשו בבישול ובלעו טעם החלב (שלטי גיבורים ע\"ז טז, א, בדפי הרי\"ף אות ב). בדומה למחלוקת על גבינות נחלקו גם לגבי מיני שמנת, ואף בזה נכון להחמיר, והרוצה להקל, רשאי (יעויין ב'החלב ומוצריו וכשרותם' עמ' רכד)." + ], + [ + "חלב ומוצריו / חמאה", + "חמאה נוצרת מחלב על ידי פעולת חיבוץ. כלומר, טלטול החלב בתנועה סיבובית, כדי להפריד את חלקיקי השומן מהחלב לשכבה שומנית, שאותה לשים ודוחסים ומגבשים לחמאה. מימי הגאונים נחלקו המנהגים, יש שאסרו חמאת גויים ויש שהתירו.", + "טעם האוסרים, משום איסור חלב נוכרים, היינו מחשש שהגוי עירב חלב טמא בחלב שלו לפני שהחליט לעשות ממנו חמאה. ואף שהחלב הטמא אינו מתגבש לחמאה, יש לחשוש שהרטיבות שנותרה על החמאה היא מהחלב הטמא. ואף שהסיכוי לכך נמוך מאוד, האיסור נותר במקומו, כי רצו חכמים להרחיק את ישראל ממאכלי גויים (מנהג ארץ ישראל בזמן הגאונים, ראב\"ד ורשב\"א; נו\"ב תנינא יו\"ד סה-סו; צמח צדק לובביץ' יו\"ד עה).", + "טעם המתירים, משום שאיסור חלב נוכרים אינו חל על חמאה, הואיל וחלב טמא אינו מתגבש לחמאה. ומה שאסרו גבינת גויים למרות שחלב טמא אינו מתגבן, הוא מפני שחששו שמא העמידוה על ידי עור קיבת נבילה, אבל בחמאה שאינה צריכה העמדה שכזו, אין איסור (פר\"ח וגר\"א בביאור רמב\"ם).11ויש אומרים שיסוד איסור חלב וגבינה מחשש שנחש הטיל בחלב ארס, ואף שכיום אין בינינו נחשים, האיסור שגזרו חכמים על חלב וגבינה נותר במקומו, אבל על מה שלא גזרו כדוגמת חמאה אין להחיל את האיסור (שערי דורא, רבנו פרץ).", + "ולרמב\"ם (מאכ\"א ג, טז), אם יבשלו את החמאה עד ששאריות הנוזל החלבי יתאדו, כבר אין לחשוש לדעת האוסרים, שכן אם היו על החמאה שאריות חלב טמא, בבישול הן יתאדו או יתבטלו לחלוטין בחמאה. וכן דעת רוב הפוסקים (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קטו, ג).", + "אמנם לעיתים, מסיבות שונות, אסרו הרבנים את החמאה. כמו במקומות שבהם הגויים בישלו את החמאה בכלים שהיו בהם שאריות של מאכלים אסורים (או\"ה הארוך מח, ג), ומקומות שעירבו בחמאה חלב טמא של נאקה (פרי תואר קטו, ח), ומקומות שעירבו בחמאה חֵלֶב או שומן חזיר (חכ\"א סז, ט; ערוה\"ש קטו, כז).", + "למעשה, כל זמן שברור שאין בחמאה מרכיבים אסורים, היא מותרת, שכן הכלל במחלוקת בדברי חכמים שהלכה כדברי המיקל, קל וחומר כאשר כך היא דעת רוב הפוסקים. וכן נוהגים רוב גופי הכשרות, שמתירים חמאת גויים אחר שבדקו שכל המרכיבים שמהם היא עשויה כשרים. והמהדרים מדקדקים לקנות חמאה שיוצרה על ידי ישראל או שישראל השגיח על מלאכת עשייתה." + ], + [ + "חלב ומוצריו / חלב שנחלב בשבת באיסור", + "חליבה בשבת אסורה מהתורה (שבת צה, א). אמנם כדי למנוע צער מהפרות, שאם לא יחלבו אותן יצטערו מאוד, מותר לבקש מגוי שיחלוב אותן. ואף שאסרו חכמים על ישראל לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה בשבת – משום 'צער בעלי חיים' ביטלו חכמים את דבריהם. ואותו חלב הוא מוקצה במשך כל אותה שבת, ולאחר השבת מותר לשתותו או למוכרו (שו\"ע או\"ח שה, כ). כיום משק החלב השתכלל, והחליבה נעשית על ידי מכונת שאיבה, ובשבת יש לחלוב בדרך של 'גרמא'. כלומר, יפעילו בערב שבת את מנגנון ה'גרמא' של המכונה, ובשבת ישראל יצמיד את גביעי החליבה לעטיני הפרות בוואקום, והצמדה זו תגרום שלאחר זמן מועט המכונה תתחיל לשאוב. ו'גרמא' זו מותרת כדי למנוע צער מהפרות, ואחר השבת מותר ליהנות מהחלב הואיל ונחלב בהיתר. כמו כן אפשר לבקש מגוי שיחלוב בשבת על ידי מכונת השאיבה כדרך שחולבים בחול, ואחר השבת יהיה מותר ליהנות מהחלב (פנה\"ל שבת כ, ד).", + "אבל אם החלב נחלב על ידי ישראל בחילול שבת, מדברי חכמים החלב אסור על החולב ועל כל מי שהוא נחלב עבורו, כדי שלא ייהנו מדבר שנעשה בחילול שבת. וכאשר מדובר בחלב שמתכוונים לשווק לציבור הרחב – הוא אסור לכל הציבור. אולם בפועל, כיוון שהחלב שנחלב בחילול שבת מעורב בחלב שנחלב בימים אחרים ובחלב שנחלב בשבת על ידי גוי, לגבי כל חלב שמגיע לחנות יש ספק אם הוא נחלב באיסור, וכיוון שהאיסור ליהנות מדבר שנעשה בחילול שבת הוא מדברי חכמים, במצב של ספק אין איסור, וניתן להעניק כשרות לחלב ולמוצרי חלב שאולי מעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת. אלא שיש להעדיף חלב ממְשָׁקִים שמקפידים בהם על שמירת שבת, הן מפני שהוא כשר בלא ספק, והן מפני שראוי לעודד את שמירת השבת וכדי שלא לסייע לחילול שבת (פנה\"ל שבת כו, ז). לפיכך, אין להעניק כשרות 'מהדרין' למוצרי חלב שמעורב בהם חלב שנחלב בחילול שבת." + ], + [ + "חלב ומוצריו / חלב אשה", + "חלב אשה, בין יהודייה ובין שאינה יהודייה, מותר באכילה, ובתנאי שהחלב פרש ממנה, כגון ששאבה אותו לתוך כלי. ואין הוא נחשב חלב לעניין איסור בשר בחלב.", + "אבל אסרו חכמים לינוק חלב מאשה, ורק לתינוק מותר לינוק חלב מאימו או ממינקת אחרת עד הגיעו לגיל עשרים וארבעה חודש. ולאחר שהגיע לגיל זה, אם התינוק ממשיך לינוק ברציפות, מותר להניקו עד גיל ארבע, ואם הוא חלוש עד גיל חמש. אבל אם הפסיק לינוק למשך שלושה ימים (72 שעות), והפסקה זו לא נעשתה מפני שהיה חולה, אסור להניקו, ודינו ככל אדם, שמותר לו לאכול את החלב אחר שנשאב אבל אסור לו לינוק מהשד עצמו (כתובות ס, א; שו\"ע יו\"ד פא, ז).12הכלל: \"כל היוצא מהטמא – טמא\" (בכורות ה, ב), אינו חל על חלב אשה, מפני שרק מה שאסור באיסור לאו מהתורה – היוצא ממנו אסור, ואילו בשר אדם אסור מחמת מצוות עשה (רמב\"ם) או מדברי חכמים (רא\"ש ורשב\"א). אבל אסרו חכמים לינוק מאשה, שמא יטעו בעקבות זאת להתיר חלב טמא, שיאמרו כשם שאסור לאכול בשר אדם אבל החלב היוצא מאשה מותר, כך למרות שבשר בהמה וחיה טמאים אסור באכילה, החלב היוצא מהם מותר.
חלב נוכרית כשר כחלב ישראלית, וכן נאמר בישעיהו (מט, כג): \"וְהָיוּ מְלָכִים אֹמְנַיִךְ וְשָׂרוֹתֵיהֶם מֵינִיקֹתַיִךְ…\" אמנם יש אומרים, שאם צריך למצוא מיניקת לתינוק ישראלי, יש להעדיף מיניקת ישראל (ר\"ן בשם רשב\"א, רמ\"א פא, ז). ואם שכרו מינקת שאינה ישראלית, מנהג חסידות לבקש שתאכל מאכלים כשרים (תורת חטאת סה, יא)." + ] + ], + [ + [ + "טבילת כלים / מצוות טבילת כלים", + "ישראל שקנה או שקיבל מגוי כלי מאכל שעשוי ממתכת או מזכוכית, מצווה שיטביל אותו במקווה לטהרו, כדוגמת גר שטובל בעת גיורו. וגם אם הכלי נוצר במפעל ששייך לישראל, אם גוי קנה אותו, הכלי הפך להיות שלו, וישראל שיקנה ממנו את הכלי, צריך להטבילו. ואם הגוי השתמש בכלי במאכלים אסורים, יש להכשירו תחילה כדרך שימושו, כדי להוציא ממנו את טעמי האיסור שנבלעו או נדבקו בו, ואחר כך להטבילו לשם טהרה.", + "את שתי המצוות הללו: הכשרת הכלים וטבילתם, למדנו ממה שנאמר בתורה על השלל שלקחו בני ישראל מהמדיינים (במדבר לא, כא-כג): \"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם\". העברה באש או במים רותחים נועדה לכלים שבישלו או שצלו בהם מאכלי איסור, וכדרך שהשתמשו בהם באיסור כך צריך להכשירם (להלן לב, א). בנוסף לכך נאמר: \"וְטָהֵר, אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא\", ללמדנו שצריך גם לטהר את הכלי על ידי טבילתו במקווה שבו הנידה טובלת לטהרתה (ע\"ז עה, ב; רמב\"ן). ואין זיקה בין שתי המצוות, אלא שאם הגוי השתמש בכלי למאכלים אסורים, צריך גם להכשירו וגם להטבילו, ואם לא השתמש למאכלי איסור, צריך להטבילו בלבד.", + "מגמת מצוות הטבילה לרומם את הכלי ממדרגה של כלי שנועד לאכילה סתמית, שהתאווה והחולשות האנושיות מלוות אותה, אל מדרגה של כלי שנועד להכין מאכלים שעל ידם יוכלו ישראל להתקשר אל ערכי התורה. מצווה זו היא אחת ממערכת המצוות שנועדו לייחד את אכילתם של ישראל כאכילה שיש בה אמונה, קדושה וברכה. לכן נצטוו ישראל לברך לפני האכילה ולאחריה, ושלא לאכול מאכלים אסורים שמבטאים מגמות אחרות, ולהפריש מהמאכלים מתנות לכהנים, ללויים ולעניים, ולהעלות מהם לירושלים ולאוכלם שם בקדושה. מצוות טבילת כלים נועדה לטהר את הכלי מהטומאה הדבוקה באכילה סתמית שנועדה לקיים את אדם בימי חלדו בעולם הזה, כדי שיוכל ישראל באכילתו להתקשר יותר אל ערכי הנצח וחזון תיקון העולם." + ], + [ + "טבילת כלים / כלי מתכת זכוכית ושאר חומרים", + "הכלים החייבים בטבילה מהתורה הם כלים שעשויים ממתכת, כדוגמת זהב, כסף, נחושת, ברזל, בדיל ועופרת, שפירטה התורה, וכל שאר המתכות בכלל זה. הוסיפו חכמים ותקנו להטביל גם כלי זכוכית, מפני הדמיון שבזכוכית למתכת, שכשם שאפשר להתיך מתכת ולעשות ממנה כלים חדשים, כך ניתן להתיך כלי זכוכית ולעשות מהם כלים חדשים (ע\"ז עה, ב).", + "אבל כלים משאר חומרים, כדוגמת חרס, חרסינה, קרמיקה, אבן, עץ ופלסטיק על סוגיו השונים – פטורים מטבילה. ואף שניתן להתיך כלי פלסטיק כזכוכית, אין להחיל מדעתנו את התקנה על כלים שדומים לזכוכית.", + "כלי מתכת המצופים בציפויים שונים, כגון טפלון, אמייל או ציפוי קרמי, חייבים בטבילה בברכה, שעיקרם מתכת. והוא הדין לצלחות קורל, שעיקרן זכוכית.", + "כלי חרסינה, כלומר כלים שעיקרם חרס ומצופים בציפוי זכוכיתי דקיק, כיוון שהציפוי בטל לחרס – פטורים מטבילה (כנה\"ג, חיד\"א, שאלת יעב\"ץ ויד אפרים).1דעת רובם המכריע של הראשונים, שמצוות טבילת כלי מתכת מהתורה, וכ\"כ רש\"י, ר\"ת, ראב\"ד, רשב\"א, רא\"ה, רבנו יחיאל מפריז, סמ\"ג, רא\"ש, סמ\"ק, ריטב\"א, ועוד. ויש אומרים שהיא מדרבנן, תוס' רי\"ד, רשב\"ץ ועוד, וכך למדו רבים בדעת הרמב\"ם (עי' בטבילת כלים מבוא ג). כיוון שלרוה\"פ המצווה מהתורה, בספק מחמירים להטביל בלא ברכה, ואין סומכים על קטן שהעיד על עצמו שטבל כלי (שו\"ע יו\"ד שכ, יד, להלן הערה 7).
יש סוברים שכלי פלסטיק וניילון חייבים בטבילה בלא ברכה, הואיל וגם אותם ניתן להתיך כמו כלי זכוכית (מנחת יצחק ג, עו-עח). אולם לדעת רובם המכריע של האחרונים, כיוון שחיוב כלי זכוכית מתקנת חכמים, אין להחיל אותה על מה שלא תקנו (מלמד להועיל יו\"ד מט; חלקת יעקב ב, קסג, ב; יבי\"א ד יו\"ד ח; ציץ אליעזר ז, לז; רי\"א הנקין). נכון לציין שגם הדמיון שבין כלי זכוכית למתכת רב, שהם חזקים וקשים ויש סוגים שאף ניתן לבשל בהם, ובכלי פלסטיק נכון להיום בדרך כלל אין מבשלים. וכיוון שכך דעת רוב הפוסקים, והדיון הוא במצווה מדברי חכמים, הלכה כמקילים.
כלי חרס שמצופה בזכוכית מבפנים ומבחוץ, חייב בטבילה בברכה (עפ\"י רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קכ, א, פר\"ח). וכפי הנראה הכוונה לציפוי עבה ולא דקיק כמו בכלי חרסינה ופורצלן שהוסכם על רוב הפוסקים שפטורים מטבילה (כנה\"ג, שאלת יעב\"ץ, חיד\"א שיורי ברכה קכ, ג; יד אפרים א; שולחן גבוה ה; ערך השולחן ג. ולבא\"ח ש\"ש מטות ז' יש להחמיר לטובלם בלא ברכה, וכ\"כ חוט השני, וטבילת כלים יא, קע).", + "סיר מתכת שיש לו ידיות מפלסטיק, וכן סכין שהידית שלו מעץ, צריכים טבילה, וצריך לטבול את כל הכלי, כולל החלק שעשוי מחומר שאינו חייב בטבילה. זה הכלל: כל שהמרכיב המרכזי בכלי, שבא במגע עם האוכל, עשוי ממתכת או מזכוכית – הכלי כולו חייב בטבילה." + ], + [ + "טבילת כלים / כלי אכילה חייבים במצווה", + "הכלים הכלולים במצווה הם כלים שאוכלים ושותים בהם, כדוגמת צלחות, כוסות, סכו\"ם, וכן כלי הגשה כדוגמת קערות, קנקנים ומגשים. וכן כלים שמכינים בהם אוכל, כדוגמת סירים ומכסיהם, מחבתות, תבניות אפייה, שיפודים, רשתות לצלייה. אבל חצובה אינה צריכה טבילה, הואיל ואין מניחים עליה מאכלים אלא סירים. ואף שלעיתים צולים עליה חצילים, כיוון שעיקר תשמישה לסירים, אינה צריכה טבילה (שו\"ע יו\"ד קכ, ד).", + "וכן צריך לטבול מגרדת (פומפיה), קולפן, טוחן שום ותבלינים, פורס-ביצים, מסננת לתה ומפצח אגוזים, הואיל והם באים במגע ישיר עם האוכל. אבל חולץ פקקים ופותחן קופסאות, שלא נועדו לבוא במגע עם האוכל, פטורים מטבילה.", + "כלים שבאים במגע עם האוכל, אבל נועדו להכנתו בשלבים הקודמים לשלב שבו מכינים אותו לאכ��לה, כגון סכיני שחיטה וכלים שמשמשים להכנת בצק, פטורים מטבילה. זה הכלל, כל הכלים שבאים במגע ישיר עם האוכל בעת שהוא ראוי לאכילה צריכים טבילה (שו\"ע יו\"ד קכ, ד-ה).2. מכסה סיר חייב בטבילה כמותו, הואיל והוא חלק מהסיר, ובנוסף לכך, הוא מחזיק את הזיעה שאף היא חלק מהתבשיל (רמ\"א קכ, ה; ערוה\"ש לב). ומברכים על טבילת שניהם 'על טבילת כלי'. תבנית אפיה שרגילים לאפות בה עם נייר אפיה, חייבת בטבילה, הואיל ונייר האפייה טפל לתבנית (מנחת שלמה ח\"ב סו, ה).
סכין של שחיטה, לדעת מרדכי פטור מטבילה. וכ\"כ באיסור והיתר הארוך נח, פד-פה, בשם ראבי\"ה, וכ\"כ שם לעניין כלי שנוקבים בו את עיסת המצות. וכן נפסק בשו\"ע קכ, ה. והרמ\"א כתב לגבי סכין של שחיטה, עפ\"י מהר\"ש, וספר תשב\"ץ קטן שכו, שיש חולקים וטוב לטובלו בלא ברכה. ונחלקו האחרונים בדעתו, י\"א שלדעתו גם כלי שמכינים בו מאכל לפני שהוא ראוי לאכילה, חייב בטבילה בלא ברכה (ט\"ז ז, גר\"א), וי\"א שסכין שחיטה חייב בטבילה בלא ברכה מפני שלעיתים משתמשים בו גם למאכל מוכן, אבל כלי שנועד לשימוש לפני שהמאכל ראוי לאכילה בלבד, ככלי לישה, פטור גם לרמ\"א (ש\"ך יא, כנה\"ג). וכך יש להורות, בצירוף דעת השו\"ע וההולכים בשיטתו שפוטרים סכין שחיטה גם אם לעיתים משתמשים בו למאכל מוכן (וכ\"כ רש\"ק שו\"ת טוב טעם ודעת מהדו\"ג ב, כב), והרוצה להחמיר יטבילנו בלא ברכה.
מפצח אגוזים וקולפן: לרשז\"א במנחת שלמה ח\"ב סו, ו, חייב טבילה בברכה. ואמנם בשבט הלוי ו, רמה, כתב שלא לברך כי הוא דומה לפותחן, ובהליכות עולם ח\"ז עמ' רסז כתב שפטור מטבילה אבל טוב להטבילו בלא ברכה. ונראה כרשז\"א, שכן אלו כלים שמטפלים באוכל עצמו, ולא באריזה חיצונית שבני אדם עשו לאוכל. וכיוון שמיד אחר הפיצוח או הקילוף, המאכל נאכל, חייב בטבילה בברכה.", + "כלים שנועדו לאחסון מאכלים במטבח, כצנצנת לסוכר ולקפה, צריכים טבילה. אבל אם מניחים בהם מאכלים עטופים, כגון סוכריות עטופות או שקיות תה, אינם צריכים טבילה.", + "כלים שנועדו לאחסן בהם מאכלים במחסן, כיוון שאין רגילים לקחת מהם אוכל כדי לאוכלו מיד, פטורים מטבילה. כלים חד פעמיים פטורים מטבילה (להלן ט). דין כלי חשמל יבואר להלן (הלכה י).3כלי אחסון שאין מגישים לשולחן, כתב בשו\"ת בית יהודה (עייאש) יו\"ד נב, שפטורים מטבילה, כי אין אוכלים מהם, ויש שחששו לדבריו והורו לטבול בלא ברכה, וכ\"כ בטבי\"כ יא, טז. אולם בבית דוד יו\"ד סב, פסק שצריכים טבילה בברכה, והביאו בשיורי ברכה קכ, א, ופסק כמותו, וכן כתב בא\"ח ש\"ש מטות ה. ונראה למעשה, שכלי אחסון שנועדו למחסן פטורים מטבילה, אבל כלי אחסון במטבח, שלעיתים לוקחים מהם ישירות מאכל לאכילה, כסוכר וכקפה, נחשבים ככלי אכילה וצריכים טבילה בברכה.
יש אומרים שגם בכלי שלא נועד למאכל, כסכין של סופרים או אולר 'לדרמן', אסור להשתמש דרך ארעי למאכל בלא טבילה (איסור והיתר הארוך נח, פה; רמ\"א קכ, ח). אולם לרוב הפוסקים, אם רוב תשמישו אינו למאכל, אינו צריך טבילה (פר\"ח קכ, יט; כב; פת\"ש ו; ערוה\"ש מ; בא\"ח ש\"ש מטות יא). וכתב בפר\"ת יא, שאין חוששים למיעוט תשמישו כאשר ייעודו העיקרי של הכלי אינו חייב בטבילה. ולא כתבתי שטוב להחמיר כמיעוט תשמישו, הן מצד שיש ללכת אחר רוב הפוסקים, והן מצד שסברתם נראית. בנוסף לכך כתב באיסור והיתר הארוך נח, פה, שכאשר אין חייבים טבילה, עדיף שלא להטבילם בלא ברכה, שמא ישכח וי��רך." + ], + [ + "טבילת כלים / הטבילה", + "טבילת הכלי צריכה להיעשות במקווה כשר, ששיעור המים שבו לכל הפחות ארבעים סאה, כשיעור שאדם ממוצע יכול לטבול בו את כל גופו כאחד – אמה על אמה על שלוש אמות.4. שיעור מקווה ארבעים סאה – 288 ליטר, ולכתחילה נוהגים שיהיה בו קרוב לאלף ליטר. במעיין, לדעת כמה ראשונים (אור זרוע, טור, אגור, רבנו ירוחם ורשב\"ץ) אפשר לטבול גם בפחות מארבעים סאה, כדין טבילת כלים לטומאת מת. אולם לדעת ר\"ת, סמ\"ק וכן נפסק בשו\"ע קכ, א, גם במעיין צריך ארבעים סאה (עי' בערוה\"ש קכ, י, שבשעת הדחק היקל כטור).", + "המקווה כשר בתנאי שהמים שבו הם מים חיים שנובעים ממעיין או שנקוו ממי גשמים בים או במקווה. אבל אם המים שבו הובאו בכלים או בצינורות, אינם כשרים למקווה.", + "הכלל היסודי בטבילה, שכל הכלי יהיה בתוך המים, בלא שיהיה דבר חוצץ בין הכלי למי המקווה. לפיכך הטובל חצי מהכלי, ואחר כך את חציו השני, טבילתו פסולה, הואיל ולא היה כולו בבת אחת בתוך המים. גם ידית הכלי בכלל הכלי, ולכן אם חלק ממנה נותר מחוץ למים, הטבילה פסולה (שו\"ע יו\"ד קכ, יב; פת\"ש ג). כמו כן צריך לבדוק שלא יהיה דבוק לכלי שום דבר או לכלוך, בין מבפנים ובין מבחוץ, שכל דבר שאנשים רגילים להקפיד להסיר מהכלי, חוצץ בין הכלי למים ופוסל את הטבילה (שו\"ע יו\"ד קכ, יג). וכן צריך להסיר את תווית המחיר והדבק שתחתיה, שכן רגילים להסירם לפני השימוש. אמנם שאריות קטנטנות של דבק או לכלוך שאין רגילים להקפיד להסיר, אם גם בעל הכלי אינו רגיל להקפיד עליהן, אינן חוצצות. כאשר דבוקה לכלי תווית-יצרן נאה שרבים נוהגים להשאירה בזמן השימוש, וגם בעל הכלי מעוניין בה, היא נחשבת חלק מהכלי ואין צריך להסירה לפני הטבילה.", + "כאשר בנוסף לטבילה צריך גם להכשיר את הכלי מפני שבישלו בו טרף, צריך להכשירו תחילה ולסיים בטבילה את טהרתו. בדיעבד אם הטבילו תחילה, כל זמן שלא היה דבוק לכלי דבר שחוצץ בין הכלי למים, טבילתו כשרה (שו\"ע יו\"ד קכא, ב).", + "אפשר לטבול כלי שמורכב מכמה חלקים בעודו מחובר, אף שהמים אינם נכנסים במקום ההרכבה שבין החלקים, הואיל והטבילה נעשית כדרך שימושו של הכלי (הר צבי יו\"ד קח). כאשר טובלים כלי שיש לו פתח צר כבקבוק, יש לשים לב שהמים ימלאו את כולו, כדי שכולו, מבחוץ ומבפנים, יבוא במגע שלם עם המים.", + "לאחר הכנסת הכלי לתוך מי המקווה, יש להרפות ממנו לחלקיק שנייה, כדי שמי המקווה ייכנסו בין היד לכלי, שאם לא כן היד האוחזת בכלי תחצוץ בין המים לכלי. החושש להרפות מהכלי שמא ייפול וישבר, ירטיב תחילה את ידו במי המקווה, ובעודה בתוך המקווה, יעביר אליה את הכלי מידו השנייה. באופן זה יוכל לאחוז בכלי היטב, שהואיל וידו כבר רטובה במי המקווה, גם במקום אחיזתו מי המקווה באים במגע עם הכלי (רמ\"א קכ, ב). עוד פתרון, להכניס את הכלי בתוך סל, כך שאין חשש שהכלי ייפול וישבר, ואף אין חציצה בין הסל לכלי, הואיל ואינם הדוקים זה לזה. ואם הכניס בסל כמה כלים, ינענעם בתוך מי המקווה, כדי להבטיח שהמים יכנסו ביניהם.5משנה מקוואות ח, ה: \"האוחז באדם ובכלים ומטבילן – טמאין… רבי שמעון אומר: ירפה, כדי שיבואו בהם המים\". רבים מהראשונים פסקו להחמיר כת\"ק שהאחיזה חוצצת, וכפי שביאר הרמב\"ם מפני החשש שמא יאחז בחזקה ולא ירפה (הל' מקוואות ב, יא). וכ\"כ רמב\"ן, רא\"ה, ב\"ח וש\"ך קכ, ו. מנגד, בה\"ג, טור, רשב\"א ושו\"ע קכ, ב, ט\"ז וגר\"א, פסקו להקל כר' שמעון שאפשר לאחוז ברפיון. לכתחילה יש לצאת ידי כולם. וכתב שו\"ע קכ, ב: \"ואם לחלח ידו במים תחילה אין לחוש\". היינו שיוכל לאחוז בכלי שלא ברפיון ולא בחזקה, וכ\"כ ט\"ז, פר\"ח, פרי תואר, זב\"צ ועוד. והרטבת היד יכולה להיות בכל מים שהם. והרמ\"א כתב שיש להרטיב את היד במי המקווה. ובאופן זה אפשר להחזיק את הכלי בחזקה. בפשטות הכוונה שיכניס את היד למי המקווה ולא יוציא אותה, ואזי כל הרטיבות שעל היד נחשבת כחלק מהמקווה. וכ\"כ הלבוש, מטה יהונתן וערוגות הבושם ועוד." + ], + [ + "טבילת כלים / הברכה ודין קטן וגוי להטבלה", + "לפני הטבלת הכלים מברכים: \"ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על טבילת כלים\". ואם הוא כלי אחד: \"על טבילת כלי\" (שו\"ע יו\"ד קכ, ג).", + "קטן או קטנה שלא הגיעו לגיל חיוב מצוות רשאים להטביל כלים ולברך לפני טבילתם, אולם הם אינם כשרים להעיד שהטבילו את הכלים כהלכתם. לכן, רק אם גדול מעיד שטבלו את הכלים כהלכה, מותר להשתמש בכלים שטבלו. ואם שלחו ילד להטביל כלים ולא היה שם גדול שיעיד על כך, יש לטבול את הכלים שטבל בברכה. ואם הילד נודע כאמין, יש לטבול את הכלים שטבל בלא ברכה (שו\"ע יו\"ד קכ, יד).6. ככלל אין סומכים על עדות ילד במצווה מהתורה, וכיוון שמצוות הטבלת כלים מהתורה, אין סומכים עליו. לפי זה כתב רע\"א שלכאורה היה אפשר לסמוך עליו בטבילת כלי זכוכית שמצוותם מדרבנן. אולם לתוס' (עירובין לא, ב, 'כאן') דווקא בדבר ששייך לקטן אפשר לסמוך עליו בדין דרבנן, אבל לא בשליחות לטבול כלי של הוריו. ע\"כ. ולפמ\"ג או\"ח תנא, מש\"ז י, גם בזכוכית אין להקל הואיל והוחזקו באיסור.
כשם שטבילת נידה אינה צריכה כוונה, כך אין צריך כוונה בטבילת הכלי, שאם הכלי נפל למקווה בלא כוונה וראה זאת ישראל, הכלי נטהר (ערוה\"ש קכ, יב).", + "גם גוי כשר לטבילת הכלים, אבל כיוון שהוא אינו חייב במצווה, הוא אינו יכול להעיד על קיומה, וגם אינו יכול לברך על קיומה. לפיכך, אין לשלוח גוי לטבול את הכלים. אבל ישראל יכול להיעזר בגוי באופן שהישראל יברך ויטבול את הכלי הראשון, ואח\"כ יבקש מהגוי לטבול את שאר הכלים תוך שהישראל יביט ויראה אותו טובל את כל הכלים (שו\"ע יו\"ד קכ, טו).", + "ברוב המקוואות מכינים מקווה מיוחד לטבילת כלים, ואזי יש להקפיד לטבול את הכלים דווקא בו, ראשית, כדי להימנע מהחשש שאחד הכלים ייפול למקווה, ויפצע את רגלי הטובלים. שנית, מפני שיותר מהודר לברך בסמוך אליו.7בעבר, אסור היה לברך במקוואות, כי היתה בהם זוהמה, מפני שבאותו חדר התרחצו ולא היו צינורות שניקזו את הלכלוך כבימינו, ולכן, למרות המרחק, נהגו לברך את הברכה מחוץ למקווה ובלא להפסיק בדיבור נכנסו וקיימו את הטבילה (עי' משנה ברורה פד, ד; יבי\"א ח\"ב יו\"ד יד). אולם כיום המקוואות נקיים, ולכן אף שככלל אין לומר דבר שבקדושה במקום שרגילים להיות עירומים (שו\"ע או\"ח פד, א), ברכת הטבילה ששם מקומה – מותר לברך. אבל ברור שמהודר יותר לברך בסמוך למקווה הכלים שבחוץ." + ], + [ + "טבילת כלים / המעבר מגוי לישראל המחייב טבילה", + "כלי שישראל קנה מגוי, כל עוד הוא אינו מתכוון להשתמש בו ל��ורכי אכילה, אינו צריך להטבילו. לפיכך, סוחר ישראל שקנה כלי אכילה מגוי לצורכי מסחר, אינו צריך להטבילם, אבל ישראל שיקנה אותם ממנו כדי להשתמש בהם, יתחייב להטבילם. וכן הסוחר, אם יחליט לקחת כלי ממלאי הסחורה שלו לצורך שימושו, יתחייב להטבילו.", + "כלי שיוצר במפעל ששייך לישראל, ונמכר לסיטונאי גוי, שמכרו לסוחר ישראל, וקנה אותו ישראל לצורכי אכילה, חייב להטבילו, הואיל והיה זמן שהכלי היה בבעלות גוי (שו\"ע יו\"ד קכ, יא).", + "כלי שיוצר במפעל ששייך לישראל, גם אם כל הפועלים במפעל גויים, הכלים פטורים מטבילה, כיוון שהפועלים שכירים, והכלים שייכים לישראל בלבד (ערוה\"ש קכ, נח; דרכ\"ת פא).", + "כלי שיוצר במפעל ששותפים בבעלותו ישראל וגוי, כיוון שגם הגוי שותף בבעלות על המפעל, ישראל הקונה ממפעל זה כלי – חייב להטבילו בברכה. לפיכך, הקונה כלי שיוצר בחוץ לארץ צריך לטובלו בברכה, שכן רובם המוחלט של המפעלים בחוץ לארץ שייכים לגויים, או לכל הפחות גויים שותפים בבעלותם. אבל הקונה בארץ בחנות של ישראל כלי שיוצר במפעל של ישראל, אינו צריך לטבול את הכלי, מפני שבלא סיבה מיוחדת, אין לחשוש שאולי באחד השלבים הכלי היה שייך לסוחר גוי. ונכון שבעלי החנויות יבררו היטב את מקור הכלים שהם מוכרים, כדי שיוכלו ליידע את הקונים אם עליהם להטביל את הכלים בברכה, ובלא זאת הם אינם משרתים את הקונים כראוי.8. כתבו הש\"ך קכ, כו, פר\"ח לה, ועוד אחרונים, שכלי שהיו שותפים בו ישראל וגוי, וקנה הישראל את חלקו של הגוי, חייב להטבילו. כיוצא בזה, אם מתחילה היה המפעל שייך לישראל ולגוי, הכלי שקונים ממנו צריך טבילה (ערוגות הבושם יו\"ד קכב, ה, ועוד). כאשר המפעל בחוץ לארץ, אין לחשוש לסיכוי הקלוש שהמפעל שייך כולו לישראל וכל המתווכים בדרך היו ישראלים, ולכן צריך לטבול כלים שיוצרו בחוץ לארץ בברכה (עי' חלקת בנימין קכ, ב). ישראל שנתן לגוי מתכת, כדי שהגוי יעשה ממנה כלי עבור תשלום בקבלנות, לרא\"ש ושו\"ע קכ, י, אין צריך טבילה. ויש אומרים שצריך טבילה (כי אומן קונה בשבח כלי), וכתב הרמ\"א לטובלו בלא ברכה. ישראל שנתן כלי כמשכון לגוי, כשיחזיר אינו צריך טבילה, כי עוד לא היה בבעלותו (שו\"ע יו\"ד קכ, יא). אין למכור את כלי החמץ לפני פסח, כדי שלא יצטרכו לטובלם אח\"כ (פנה\"ל פסח ו, 6).
מפעל ישראל שהנפיק מניות ואת חלקם קנו גויים, כליו אינם צריכים טבילה, הואיל ואין לבעלי המניות שותפות בניהול המפעל, אלא המפעל חייב להם אחוזים משוויו (פנה\"ל פסח ג, ג). כלים שיוצרו על ידי חברה בע\"מ של גויים – חייבים בטבילה, ואף שהבעלות שלהם בערבון מוגבל, בפועל החברה ברשות גויים ושייכת לגויים.", + "כלי שישראל וגוי קנו בשותפות מגוי, אינו צריך טבילה, הואיל ולא עבר לגמרי לרשות ישראל. ואם הישראל יקנה את חלקו של הגוי, יתחייב לטבול את הכלי בברכה (רמ\"א קכ, יא; ש\"ך כו). כלי אכילה שנקנו על ידי צה\"ל, משטרת ישראל ושאר גופים השייכים למדינת ישראל, חייבים בטבילה בברכה, ואף שיש במדינה אזרחים גויים בעלי זכויות אזרח מלאות, כיוון שמדינת ישראל מוגדרת כמדינה יהודית, הכלים חייבים בטבילה.", + "גר אינו צריך לטבול את כליו, מפני שבשעה שהוא הופך לישראל גם הכלים שברשותו נטהרים עמו.9הראשונים והאחרונים לא כתבו שגר צריך לטבול את כליו, ומשמע שכליו אינם צריכים טבילה אלא הם נטהרים עמו. וכ\"כ ב'שם משמואל' (מטות תרעח) בשם אביו ה'אבני נזר'; נזר הקודש יו\"ד יז; ציץ אליעזר ח, כ; מנחת אשר ג, סו. אמנם בדורות האחרונים יש שהסתפקו בזה, ומהם: דרכי תשובה קכ, ד, בשם חדרי דעה; מהרש\"ג ג, מח, וכמה מרבני הדור האחרון כתבו להטבילם בלי ברכה. אולם למעשה אין לחוש לזה, כפי שעולה מכל הראשונים והאחרונים ומהסברה. כלים השייכים למוסדות המדינה חייבים טבילה בברכה, כמובא בהר צבי יו\"ד קט; וטבילת כלים ג, ו, בשם רשז\"א." + ], + [ + "טבילת כלים / מותר להשתמש בכלי של גוי בלא טבילה", + "מותר לישראל להשתמש בכלי של גוי בלא טבילה, ובתנאי שלא בישלו בו מאכל טרף. מפני שרק כלי שישראל קנה או קיבל במתנה מגוי חייב טבילה, אבל כלי ששייך לגוי ונתנו לישראל בהשאלה, מותר לישראל להשתמש בו בלא טבילה.", + "יש אומרים שאם ישראל קיבל כלי בהשאלה מגוי והכלי נותר אצלו זמן רב עד שברור שהגוי התייאש ממנו, הכלי עבר לרשות הישראל וחובה עליו להטבילו. אבל למעשה, אם הישראל יתכוון במפורש, שהכלי יישאר לעולם ברשות הגוי והוא ישתמש בו תמיד בהשאלה, הכלי יישאר בבעלות הגוי ולא יעבור לרשות הישראל בעל כורחו, וממילא יהיה פטור מטבילתו.", + "כאשר יש לאדם כלי שצריך טבילה והוא נמצא במקום שאין בו מקווה, אם יש שם גוי שנאמן עליו, יוכל לתת לו את הכלי במתנה, ויבקש מהגוי רשות להשתמש בו, שבאופן זה מותר לישראל לאכול בו בלא טבילה. וכן בשבת, כאשר יש לאדם צורך להשתמש בכלים שלא הספיק להטבילם, יוכל לתנם במתנה לגוי נאמן, ויבקש ממנו רשות להשתמש בהם (שו\"ע יו\"ד קכ, טז). ונכון לבקש אחר השבת מהגוי שיעניק לו בחזרה את הכלי במתנה, ועל ידי כך יוכל לזכות במצווה ולהטבילו בברכה. אבל אם יכוון הישראל שלא לקנותו לבעלותו לעולם, יישאר הכלי לעולם בבעלות הגוי, ויהיה מותר לישראל להשתמש בו בלא טבילה.10לרי\"ף מותר בשעת הדחק לטבול כלי בשבת, ולרא\"ש אסור, משום שהוא נראה כמתקן כלי (פנה\"ל שבת כב, ו, 2). בשו\"ע יו\"ד קכ, טז, הציע לתת את הכלי במתנה לגוי. וכתב הט\"ז יח, שאחר השבת או כשיזדמן לו מקווה – יטבול את הכלי, מפני שכאשר הכלי ישתקע בידו – יהפוך להיות שלו, או יראה כשלו, וכיוון שדינו לא התבאר בפוסקים, יטבול אותו בלא ברכה. והביאו להלכה מ\"ב שכג, לה. ולפר\"ח קכ, מב, לאחר שישתקע בידו יטבילו בברכה. ויסוד שיטתם מגמרא (ע\"ז עה, ב), שאם גוי נתן משכון לישראל, והתכוון שלא להחזיר את חובו ולשקע את כלי-המשכון ביד הישראל, צריך הישראל לטבול את הכלי. אבל אם הגוי לא התכוון לשקעו, הסתפקו אם הכלי טעון טבילה. ונפסק שיטבילו בלא ברכה (שו\"ע יו\"ד קכ, ט). לפי זה רצו לומר, שהואיל והגוי אינו מתכוון לקחת את הכלי שקיבל במתנה מהישראל, הרי הוא כמשכון ששיקעו ביד הישראל, וחובה להטבילו. אולם לכנה\"ג יכול הישראל להשתמש לעולם בכלי שנתן לגוי במתנה ושב וקבלו בהשאלה, וכן עולה מהגהת רע\"א לסעיף א. ונראה למעשה, שאם הישראל יתכוון שלא לקנות את הכלי לעולם, לא יקנה אותו בעל כורחו, ויישאר הכלי של הגוי ויהיה פטור מטבילה. ואין זה דומה למשכון, שכן מגמת המשכון לעבור לרשות המלווה, ואילו כאן המגמה שהכלי יישאר של הגוי. אמנם כדי לזכות במצווה, נכון לבקש מהגוי להקנות לו את הכלי בחזרה. ואפשר לסכם מראש, שברגע שהישראל יוכל להטביל את הכלי במקווה, יסכים הגוי שהישראל יקנה ממנו את הכלי בחזרה, כדי לקיים את המצווה." + ], + [ + "טבילת כלים / שימוש לפני טבילה", + "לדעת רוב הפוסקים אסור להשתמש בכלי שצריך טבילה לצרכי מאכל אפילו כדרך ארעי. אמנם בדיעבד, גם אם בישלו בו במזיד, המאכל כשר, הואיל והמאכל עצמו לא קיבל טעם של איסור (רמ\"א קכא, ח, טז; אג\"מ יו\"ד ב, מא).", + "המתארח בבית ישראל שלא טבל את כליו, לא יאכל בכליו. ובשעת הדחק, כשאין אפשרות להשתמש בכלים חד פעמיים, והימנעות האורח מאכילה עלולה לגרום צער ועלבון, יכול האורח לסמוך על דעת המקילים ולאכול בכלים שאינם טבולים.", + "ילדים שהתברר להם שהכלים של הוריהם אינם טבולים, יכולים להקל לאכול בהם דרך ארעי כדי למנוע פגיעה בהורים. אולם הילדים יכולים להשתמש בהיתר זה בדרך ארעי בלבד, כדי שלא לקלקל את הסעודה. אבל לאחר מכן חובה עליהם לקחת את הכלים של הוריהם לטבילה, ואם התעצלו, אין להם עוד היתר לאכול בהם.11. לדעת רי\"ד, ראבי\"ה, ורבנו שמואל ב\"ר ברוך, מצווה להזדרז לטבול את הכלי משום קדושה, אבל אין איסור להשתמש בכלי לפני שטבלו אותו. אולם לדעת רוב הראשונים, אסור להשתמש בכלי מאכל של ישראל שלא נטבל, ומהם: שאילתות, רמב\"ם (מאכ\"א יז, ג), ריא\"ז, רשב\"א, טור. וכ\"כ רמ\"א קכ, ח, שאסור להשתמש בכלי שלא נטבל אפילו דרך ארעי. יש סוברים שהאיסור להשתמש בהם הוא מהתורה (או\"ז, פמ\"ג), ולדעת רוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (ישועות יעקב יו\"ד קכ; באו\"ה שכג, ז, 'מותר'; בית אבי א, קטז; יבי\"א ב, יו\"ד ט, ב). ביאר רשז\"א, שהאיסור מדברי חכמים כשאינו יכול להטביל את הכלי עכשיו, אבל אם יכול ומשתמש בו ללא טבילה, מבטל מצוות עשה מהתורה (טבי\"כ ד, הערה ב). ולסוברים שכל מצוות טבילת כלים מדברי חכמים (לעיל הערה 1), פשוט שהאיסור לאכול בהם מדברי חכמים בלבד.
בפשטות גם לאורח אסור לאכול בכלים שאינם טבולים, וכ\"כ ביחו\"ד ד, מד. וכך יש לנהוג כשאפשר להימנע מההזמנה או לאכול בכלי פלסטיק או בכלים חד פעמיים. אולם כאשר יש חשש איבה, נכון להקל ולסמוך על הראשונים הסוברים שאין איסור לאכול דרך ארעי בכלים שאינם טבולים, הואיל ומדובר בדין שלדעת רוה\"פ הוא מדברי חכמים (ועי' בדעת כהן רכז). וכן היקל בשו\"ת בית אבי א, קטז, מפני שלדעתו איסור האכילה אינו חל על האורח, אלא רק על בעל הכלי והשואלים והשוכרים ממנו. עוד הוסיף, שהאורח אינו נחשב כל כך כמשתמש בכלים, הואיל והיה יכול לאכול את המאכלים בכלים חד פעמיים. עוד צד להיתר, שאם כבר הניחו את המאכל בצלחת, אולי אינו נחשב כמשתמש בצלחת, אלא רק מפנה את המאכל ממנה. וכ\"כ באג\"מ יו\"ד ג, כב, לגבי מאכלים מוצקים.
כאשר יש ספק אם הכלים טבולים, והשאלה על כך עלולה להעליב, אפשר להקל שלא לשאול משום ספק ספיקא: א) אולי הוטבלו, ב) אולי הלכה כסוברים שמותר לאכול בכלים לא טבולים, ואולי הלכה שאורח רשאי לאכול בכלים לא טבולים (כיוצא בזה היקל מהר\"ש ענגיל ו, נו, בספק טבולים וספק חייבים בטבילה).", + "בעל מסעדה או מלון שלא הטביל את כליו ורגיל לארח ישראלים, נחלקו הפוסקים אם מותר לאכול בכלי המסעדה שלו. יש אומרים שמותר, מפני שמעיקר הדין הוא פטור מטבילתם, כי מבחינתו הם לא נועדו לאכילה אלא לעסקים, וכמו שסוחר אינו צריך להטביל את כלי האוכל שקנה, כך בעל מסעדה ומלון אינו צריך להטביל את כלי האוכל שעל ידם הוא מתפרנס. ויש אומרים שאסור לאכול בכליו, שהואיל והם נועדו לצורך אכילה של ישראלים, חובה להטבילם. כי רק כלים שנועדו למכירה פטורים מטבילה, הואיל ואין אוכלים בהם במשך שהייתם אצל הסוחר, אבל כלים שנועדו לאכילה, גם כשמשלמים על כך, נחשבים ככלי אוכל.", + "למעשה, בעלי מסעדות שרגילים לארח ישראלים חייבים לטבול את כלי האכילה שלהם בברכה. וכל עוד לא הטבילום אסור לאכול בהם. אולם בשעת הדחק, כאשר ההיעדרות מהסעודה תגרום למזמין צער ועלבון, והמאכלים עצמם כשרים בלא פקפוק, נכון לסמוך על דעות המקילים ולהשתתף בסעודה.12נחלקו לגבי מסעדות ובתי מלון שבבעלות ישראל. הפוטרים: דרכי תשובה קכ, ע; פח; מנח\"י א, מד; יחו\"ד ד, מד. והמחמירים: לבושי מרדכי יו\"ד פג; עמק התשובה א, קכא; אג\"מ יו\"ד ג, כב. ויש מקום לומר שדרכי תשובה ודעימיה הקלו במסעדות שרוב הסועדים בהם היו גויים, אבל כאשר הרוב ישראלים, אף הם היו מסכימים שחובה להטביל את הכלים בברכה. וכיוון שסברת המקילים קשה, יש לחייב את כלי המסעדה בטבילה. ונראה שכאשר בעל המסעדה יכוון במלאכתו גם לשם שמיים, לשמח את אורחיו במאכליו, לכל הדעות יוכל להחשיב את כליו ככלי אוכל, ויוכל להטבילם בברכה. למעשה, הקובע סעודתו במסעדה או מלון שיש חשש שלא הטבילו את הכלי, חייב לשאול על כך, ואם לא טבלו, לא יאכל בכלים שלהם. אמנם בדיעבד, אם ייגרם לבעל הסעודה צער ועלבון, יסמוך על המתירים לאכול בכלים שלא הוטבלו." + ], + [ + "טבילת כלים / כלים חד פעמיים", + "כלים חד פעמיים, כמו תבנית אפייה מאלומיניום, אינם נחשבים כלים ואינם חייבים בטבילה. ואף מי שיחליט להשתמש בתבנית האפייה פעמים רבות, לא ישנה את טבעה, שהיא נועדה לשימוש חד פעמי, ולכן היא פטורה מטבילה.", + "קופסאות מתכת וצנצנות זכוכית שנמכרים עם המאכלים והמשקים שבתוכם, כדוגמת קפה בקופסת מתכת, ריבות בצנצנות זכוכית, ומשקאות בבקבוקי זכוכית – כיוון שרגילים לזורקם לאחר גמר תחולתם, הם נחשבים ככלים חד פעמיים, ואין צריך להטבילם. אמנם התעורר ספק לגבי מי שירצה להמשיך להשתמש בהם. יש אומרים שצריך להטבילם, הואיל ובכך שהחליט להשתמש בהם כדרך קבע, הפך אותם לכלים רגילים, וכיוון שהם יוצרו על ידי גוי, צריך להטבילם. ויש מקילים וסוברים, שהואיל ובעת ייצורם נועדו לשימוש חד פעמי, בעת שקנה אותם הישראל היו פטורים מטבילה, וכיוון שהישראל הוא שהפכם לכלים בהחלטתו להשתמש בהם דרך קבע, הם פטורים מטבילה. למעשה, הרוצה להקל שלא להטבילם – רשאי, והרוצה להחמיר – יטבילם בלא ברכה.13אין לכלים חד פעמיים דין כלי לעניין טומאה וטהרה, כמבואר במשנה כלים טז, ה, ורמב\"ם הל' כלים ה, ז. ולמדו מכך שגם אין צריך לטבול אותם (חלקת יעקב ג, קטו). ויש אומרים שאינם נחשבים כלים כלל (אג\"מ יו\"ד ג, כג; מנח\"י ה, לב, א; הרב אליהו). ואמנם יש שמחייבים כלים חד פעמיים בטבילה בלא ברכה (חזו\"ע שבת ח\"ב עמ' נו; משנה הלכות ז, קיא), אולם העיקר שהם פטורים מטבילה, וכן נוהגים. ולכאורה קשה, שלעניין קידוש ונטילת ידיים, מותר בדיעבד להשתמש בכוס חד פעמית, הרי שהיא נחשבת כלי (עי' פנה\"ל שבת ו, 7; ברכות ב, ח). אלא שהגדרת כלי אינה יוצרת את חיוב הטבילה, עובדה שכלי חרס ועץ פטורים מטבילה. הרי שחיוב הטבילה הוא רק לכלים חשובים ממתכת או מזכוכית, וממילא כלי מתכת חד פעמיים פטורים.
כלים שמשמשים כאריזה למאכל או למשקה ורגילים לזורקם לאחר סיום תכולתם, כל זמן שלא סיימו את תכ��לתם, לרובם המכריע של הפוסקים פטורים מטבילה, כי הם כלים חד פעמיים, או כי אין זה שימוש כלי שכן רק מוציאים ממנו ולא מכניסים לתוכו, או כי אין מתכוונים לקנותם, כדי שלא להתחייב בהם. ונחלקו הפוסקים במקרה שלאחר סיום תכולתם יחליט להשתמש בהם דרך קבע. יש אומרים שחייב להטבילם בלא ברכה (טבי\"כ ד, יב-יג, ושש\"כ ט, יב; אז נדברו ז, עא). ויש מקילים בכלי זכוכית שחיובם מדרבנן, ובכלי מתכת סוברים שאין למחות ביד המקילים (אג\"מ יו\"ד ב, מ). ויש מקילים לגמרי, הואיל ולא נחשבו כלי ורק הישראל בהחלטתו עשאם כלי (ציץ אליעזר ח, כו; אול\"צ א, כד; הרב אליהו)." + ], + [ + "טבילת כלים / כלי חשמלי", + "ישנם כלים חשמליים שנועדו להכנת אוכל ובאים איתו במגע ישיר, כדוגמת קומקום חשמלי, מצנם, טוסטר לחיצה. לכאורה צריך לטובלם, אולם הם עלולים להתקלקל ממי המקווה. בפועל, בכלי חשמל פשוטים החשש רחוק, ובתנאי שלאחר הטבילה ישהו אותם זמן רב עד שיתייבשו לגמרי. אולם בכלי חשמל עדינים, כדוגמת כלים שיש בהם צג אלקטרוני, יש חשש סביר שיתקלקלו בעקבות הטבילה.", + "יש אומרים שכלי חשמל פטורים מטבילה, מפני שדרך הפעלתם על ידי חיבורם לשקע שבקיר כדי לקבל חשמל, וכלל הוא, שכל מה שמחובר לקרקע אינו נחשב כלי ואינו מקבל טומאה, ולכן אין צורך להטבילו. ואף אם לעיתים הם מופעלים על ידי סוללות, הולכים אחר רוב תשמישם שהוא במחובר לקרקע. ועוד, שכלי חשמל נחשבים כמכונות, והמצווה היא לטבול כלי אכילה ולא מכונות. ויש שצירפו עוד סברות להקל.", + "למעשה, הרוצה להקל על סמך דעות אלו רשאי, הואיל וסברתם נראית. אמנם כיוון שיש סוברים שחובה להטבילם, כאשר אפשר נכון לחשוש לדעתם ולטבול את הכלים בלא ברכה או למצוא פתרון אחר כדי לפוטרם מהטבילה.", + "לפיכך, בכלי שאין כמעט סיכוי שיתקלקל, כקומקום חשמלי פשוט, נכון להטבילו בלא ברכה ולהמתין יותר מיממה כדי שיתייבש לגמרי ולא יתקלקל בעת שיפעילו אותו.", + "לגבי כלי שיש חשש שיתקלקל הועלו שתי הצעות: א) לתת אותו לבעל מקצוע ישראל, שיפרק את החלק שנוגע באוכל פירוק יסודי, עד שלא יחשב יותר כלי, וירכיב אותו מחדש, וכך הכלי יחשב ככלי שעשאו ישראל, שאין מצווה לטובלו. אמנם כאשר לא ניתן לפרק את החלק שנוגע באוכל, אין תועלת בפירוק חוט החשמל המחובר לכלי. ב) לתת את הכלי במתנה לגוי, ולבקש ממנו לקבלו בהשאלה לזמן בלתי מוגבל, וכיוון שהכלי שייך לגוי, והישראל אינו רוצה לקנותו לעצמו, אפשר להשתמש בו לזמן לא מוגבל בלא טבילה (כמבואר בהערה 10).", + "כל זה אמור לגבי החלקים שמחוברים ממש לכלי החשמלי, אבל תבניות אפייה שמכניסים לתוך תנור חשמלי – חייבות בטבילה בברכה, מפני שאינן נחשבות כלים חשמליים, הואיל ואינן מחוברות לתנור החשמלי אלא רק מונחות בו, והן גם משמשות לעיתים ככלי להגשת האוכל שנאפה בהן. וכן דין סכיני בלנדר ומערבלי מיקסר, כאשר החלק שבא במגע עם האוכל עשוי מתכת או זכוכית ומתפרק מהחלק החשמלי, שיש להטבילו לבדו בברכה.14בשו\"ת חלקת יעקב יו\"ד מא, מג, היקל בכלי חשמל מפני שרוב תשמישם כשהם מחוברים לקרקע ואינם מקבלים טומאה (וכל שאינו מקבל טומאה אינו חייב בטבילה, כפי שכתבו שו\"ת שב יעקב לא, ערוה\"ש קכ, לט, ורוב האחרונים). וכן היקל בשו\"ת בית אבי א, קיד, והרב בן ציון אבא שאול; תפילה למשה ה, כה; שיח נחום מט, ה. והרב גנזל (ת��ומין כז) היקל בזה מעוד טעמים. מנגד, כמה אחרונים כתבו שכלי חשמל חייבים בטבילה, ומהם: מנח\"י ב, עב; שבט הלוי ב, נז, ג; משנה הלכות ט, קסב; ריש\"א קובץ תשובות א, ג. ויש שהקילו בטוסטר הואיל והלחם כבר היה מוכן לפני כן, והטוסטר רק השביחו (אג\"מ יו\"ד ג, כד). ולענ\"ד יותר נראה כדעת המקילים שפוטרים כלי חשמל מטבילה, הן מצד שהוא פועל במחובר לקרקע, והן מצד שהוא שונה לגמרי מהכלים שנצטווינו לטבול, שניתן להגדירם כסוג של מכונות. על אחת כמה וכמה כאשר לא ניתן להטבילו בלא שיתקלקל, שלא יתכן להכשיר כלי בטבילה באופן שאחר הטבילה יתקלקל. (מה עוד שלדעת רוב הפוסקים איסור שימוש בכלי שאינו טבול מדברי חכמים, כמבואר לעיל בהערה 11). אמנם כיוון שלדעת רוב הפוסקים, חיוב הטבלת כלי מתכת מהתורה, כמבואר בהערה 1, כאשר אפשר נכון להורות כדעת הפוסקים שהחמירו." + ] + ], + [ + [ + "כללי הכשרת כלים / הכשרת הכלים", + "כאשר שבו אנשי הצבא מהמלחמה במדיין ושלל רב בידם ובכלל זה גם כלי אוכל ממתכות, הורה להם אלעזר הכהן להכשיר את כלי האוכל ממאכלי הטרפה שהמדיינים אכלו בהם, שנאמר (במדבר לא, כא-כג): \"זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם\". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך בליעתם – 'כבולעו כך פולטו': כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה – הכשרתם בליבון באש. כלים שהשתמשו בהם בבישול – הכשרתם בהגעלה במים רותחים. וכלים שהשתמשו בהם בצונן – הכשרתם בהדחה במים (ע\"ז עה, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה (לעיל לא, א, למדנו שכדי להכשיר כלי-גויים צריך גם להטבילם).", + "נבאר יותר: כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי בישול, הטעמים שבתבשיל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים ניתן להפליטם, וזוהי הגעלה. ואם השימוש היה באוּר, היינו באש, כגון שיפודים או תבניות, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של מים רותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו – באוּר, כלומר בליבון.", + "כפי הנראה, כשדיברו חכמים על הטעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו בחזקה לדפנותיו על ידי הבישול עד שנחשבו כבלועים בו. שכן בעבר, כשלא היו צינורות שהזרימו מים לכל בית, ועוד לא נמצאה הדרך לייצור המוני של סבון שמסיר באופן יעיל את השומנים והלכלוך מהכלים, ופני הכלים היו מחוספסים – בלא הגעלה במים רותחים שמוססו את השומנים שנדבקו לכלים, בדרך כלל נותרו דבוקים לדפנות הכלים שיירים מהמאכלים שהתבשלו בהם (להלן הערה 6). נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר כלי מתכת כדרך בליעתם, מכוּונת גם לטעמים שנדבקו בדפנותיהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, יתכן שעוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל והכלי הוגעל כמצוות התורה, והגעלה זו הסירה את עיקר הטעמים שדבקו בכלי עד שלא ניתן היה להרגיש בטעמם, הר�� הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור.1משמע מהראשונים, שהיתה דבוקה לכלים שהגעילו שכבה שומנית של שיירי מאכלים, שההגעלה ברותחים היתה מסירה אותה, שכן השומנים מתמוססים בחום ובעזרת המים הם נשטפים ונפרדים מדפנות הכלים. לכן כתב הרא\"ה (בדק הבית ד, ד), שלא להגעיל כלים רבים באותם המים, מחשש \"שתרבה הזוהמא ויבטל כח המים ותעבור צורת המים, וזה נכון מאוד, ודבר נראה לעין שהמים הרותחין מצחצחין הכלי וכל זמן שמשתהא שם הוא יותר נקי ויותר ממורק\". משמע שההגעלה ניקתה את השכבות החיצוניות הדבוקות לכלי. וכעין זה מבואר בר\"ן (חולין מד, א, בדפי הרי\"ף) ובאור זרוע (ב, רנו). וכ\"כ אוהל מועד (שער הפסח דרך ג נתיב ו), שצריך לנקות את הכלים לפני ההגעלה \"כדי למעט השומן שבהם\", הרי שהניקוי מיעט את השומן הדבוק ולא הסירו לגמרי. וכתב המאירי (ע\"ז עה, ב), ששיירי המאכל שאינם יורדים בהגעלה אינם אוסרים מפני שהם \"כעין מה שאמרו בטבילה, שמיעוטו שאין מקפיד עליו אינו חוצץ\"." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / טעמי האיסור שבכלים אוסרים תבשילים", + "בנוסף לכך שאסור להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף ולא עברו הכשרה כדין, אם בישלו בהם מאכל כשר – המאכל נאסר. משום שטעם התבשיל המתבשל בכלי נדבק ונבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומחשבים את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור, וכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי דפנותיהם, בכל עת שיבשלו מאכל בסיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר יאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, כיוון שאין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות החלביות, תבשיל הבשר נאסר.", + "ומדוע מחשבים את הדופן כאילו היא מלאה בטעם האיסור? מפני שמדובר בספק שאין אפשרות לפותרו, שלא ניתן לשער כמה טעם נדבק ונבלע בדפנות, וכמה טעם הן פולטות. שיש כלים שבולעים יותר ויש שבולעים פחות. כלי חרס בולעים הרבה, וכלי עץ פחות, וכלי מתכת עוד פחות. גם בין כלי החרס יש הבדלים, שישנם אווריריים שבליעתם מרובה, ויש דחוסים שבליעתם פחותה; חדשים בולעים הרבה, וישנים בולעים מעט. כמו כן יש תבשילים שטעמם מרוכז וחזק, כך שגרם ממנו שקול כעשרה גרם של תבשיל רגיל, עד שלעיתים הטעם היוצא מהכלים חזק כשיעור נפח הדפנות שלהם. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לקבוע את גבולותיו, ומצב קבוע של ספק הוא מצב שמערער את גבולות האיסור, נפסק להלכה, שכדי לצאת מתחום הספק יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב את כל דפנות הסיר כאילו הן מלאות בטעם התבשיל הטרף, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד נפח הדפנות, התבשיל נאסר.", + "לא זו בלבד אלא שאם אחר כך יבשלו באותו סיר תבשיל נוסף, גם הוא יאסר. כי יש ספק, אולי בבישול הראשון לא נפלט טעם האיסור ואילו בבישול השני נפלט טעם האיסור. וכיוון שאיננו יכולים להעריך כמה נפלט בפעם הראשונה וכמה בפעם השנייה, יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולחשב בכל פעם כאילו באותה הפעם נפלט כל הטעם הבלוע בדפנות.", + "כללי הביטחון שלמדנו נועדו למצב שאין לנו אפשרות לברר את טעמו של התבשיל, שכן ישראל אינו יכול לבדוק את טעמו של התבשיל, שמא יתברר שיש בו טעם איסור ונמצא שאכל מאכל אסור. אבל אם יש שם נוכרי אמין שטעם את התבשיל ואמר שאין מרגישים בו את טעם האיסור, התבשיל כשר. אמנם כיוון שהטעמים חמקמקים, בדרך כלל נוהגים שלא לסמוך על נוכרי, אלא קובעים את הדין על פי כללי הביטחון שלמדנו (להלן לד, ד-ה).2בחולין צז, ב, מבואר שאסור מדברי חכמים לאכול כחל (דד בהמה), בלא שהוציאו ממנו את כל שאריות החלב שבו, ואם לא עשו כן והכניסו אותו לתוך תבשיל בשרי, יש לשער כאילו כולו חלב וצריך פי שישים כנגדו. למדו מזה רוב הראשונים, שכך הדין לגבי כלי, שכל זמן שאין שם קפילא (טבח נוכרי) שיבדוק את טעם התבשיל, הואיל ואין אפשרות לאמוד את הדבר, משערים לפי נפח דפנות הכלי. כך דעת רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ש, תרומה, רא\"ה, רוקח, ריטב\"א, ר\"ן ועוד, וכן נפסק בשו\"ע (צח, ד; צד, א).
אמנם לראב\"ד ורי\"ד, אם בשלו מאכל כשר בסיר טרף, אין משערים כפי עובי דפנותיו אלא משערים באומד יפה הנוטה לחומרה כמה טעם יצא מהסיר הטרף לתבשיל. וכן דעת העיטור, אשכול ומאורות, ולכך נטה רבנו ירוחם. (לראב\"ד כל שאפשר להוציא את טעם האיסור ממנו, משערים לפי הטעם הבלוע בו. ולרי\"ד כל שהאיסור הגיע ממקום אחר, משערים את כמותו). למעשה כמעט כל האחרונים פסקו כדעת המחמירים, ויש שכתבו שאף אין לצרף את דעת המקילים לספק ספיקא ולהקל (פמ\"ג, יד יהודה). ובגינת ורדים פסק כמקילים, ובתורות אמת היקל בשעת הדחק. ורש\"ך צירף את דעת המקילים לספק ספיקא להקל. ולכך נטה רדב\"ז, וכ\"כ יבי\"א (ח\"ח יו\"ד ד)." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / בן יומו ואינו בן יומו, מזיד ושוגג", + "כלי שבישלו בו טרף – אסור בשימוש לעולם, ורק לאחר שיעבור הכשרה מותר להשתמש בו (שו\"ע יו\"ד קכב, ב). אמנם מה שלמדנו שטעם הטרף הבלוע בדפנות הכלי אוסר את המתבשל בכלי – הוא בתנאי שהכלי 'בן יומו', כלומר, בתוך עשרים וארבע שעות מעת שבישלו בו טרף. משום שעד אז טעמי הטרף שנבלעו ונדבקו בכלי עוד יכולים לתת טעם טוב בתבשיל ולאוסרו. אבל לאחר שתעבור עליו יממה, הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי נפגמים, ושוב אינם יכולים לאסור את המתבשל בכלי (שו\"ע יו\"ד קג, ה). כשיש ספק אם עברה על הסיר יממה, מחשיבים את הסיר כמי שעברה עליו יממה, כפי הכלל: 'סתם כלים אינם בני יומם' (שו\"ע יו\"ד קכב, ז).", + "ואם ידעו שהסיר טרף ולמרות זאת בישלו בו בזדון, למרות שעברה עליו יממה והטעם היוצא ממנו פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם, ורק לאחרים שהתבשיל לא בושל עבורם – מותר לאוכלו.", + "הרי שדין התבשיל נקבע על פי שתי שאלות. הראשונה: האם הכלי היה 'בן יומו'? אם היה 'בן יומו' התבשיל אסור לכל. אם התבשיל לא היה בן יומו, מגיעה השאלה השנייה: האם הבישול נעשה במזיד? אם במזיד, התבשיל אסור על כל אלה שעבורם התבשל ומותר לאחרים, ואם בשגגה, התבשיל מותר לכל.3מבואר בתלמוד ע\"ז סז, ב; עה, ב – עו, א, שנחלקו התנאים לגבי כלי טרף שאינו בן יומו (שהטעם הבלוע בו פגום). לדעת ר' מאיר ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם אסור, ולכן התבשיל שבישלו בו – אסור. ולדעת ר' שמעון ועוד תנאים ואמוראים: נותן טעם לפגם מותר, ולכן התבשיל שבישלו בו – מותר. והלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר (להלן לד, ז). אמנם גם לר' שמעון אסור להשתמש בכלי טרף שאינו בן יומו בלא הכשרה, שגזרו חכמים להכשיר כלים שאינם בני יומם, שמא ישתמשו בהם בהיותם בני יומם. כך מבואר בגרסה שלפנינו בתלמוד ע\"ז עו, א, וכך דעת רוב הראשונים.
ויש סוברים שגם לר' שמעון חובה מהתורה להכשיר כלים שאינם בני יומם, למרות שלדעתו הם אינם אוסרים את התבשילים שיבשלו בהם, משום שכך גזרה התורה (הרמב\"ן ע\"ז סז, א, ביאר שכך גזרה שמא ישתמשו בכלים בני יומם, והראב\"ן ביאר משום שאסור לבטל איסורים מהתורה). בנוסף לרמב\"ן וראב\"ן, כך גם דעת ראבי\"ה (פסחים תסד), רדב\"ז (ו, ב' אלפים רה), מור וקציעה (הקדמה לאו\"ח ח\"ב) והנצי\"ב (העמק שאלה מטות קלז, ב). בכך המחלוקת בין ר' שמעון לר' מאיר מצטמצמת, שכן שניהם מסכימים שגם לאחר יממה מהתורה צריך להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכל מחלוקתם היא על מקרה של דיעבד כאשר טעו ובישלו בכלי שאינו בן יומו, שלר' מאיר המאכל אסור כי גם טעם פגום אוסר, ולר' שמעון המאכל כשר שנותן טעם לפגם מותר.
עוד מצינו דעה ממוצעת בין ר' שמעון לר' מאיר, והיא דעת חכמים (פסחים מד, ב), שסוברים שאף שככלל הלכה כר' שמעון שנותן טעם לפגם מותר, לגבי כלים למדנו בתורה חומרה יתירה, שגם טעם פגום שנבלע או נדבק בכלים אוסר.
נחזור להלכה, כפי שלמדנו, הלכה כר' שמעון ואם בישלו בסיר טרף שאינו בן יומו – התבשיל מותר. אולם כל זה בתנאי שהבישול נעשה בשוגג, אבל אם המבשל ידע שהכלי צריך הכשרה ועבר ובישל בו במזיד, למרות שהסיר אינו בן יומו, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל אלו שבישל עבורם (רדב\"ז ג, תריז; וכנה\"ג יו\"ד קכב, בהגה\"ט כו). ואמנם יש אחרונים שהקילו גם למבשל בזדון (תפארת למשה, מהר\"ם שיק, שם אריה, אג\"מ ועוד). אולם למעשה יש להחמיר, שכן דעת הראשונים: רשב\"א, ריטב\"א ועוד. וכ\"כ עוד אחרונים, ומהם: בנימין זאב, קול אליהו, פמ\"ג, בית שלמה, זב\"צ, יבי\"א ח, יו\"ד יד, ועי' בהרחבות.
לרש\"י, ר\"ת ומהר\"ם חלאוה, כבר אחר שעבר על הכלי לילה הוא נחשב כאינו בן יומו וטעמו נפגם ואינו אוסר את התבשיל שבישלו בו. ולרוה\"פ רק לאחר יממה הטעם נפגם, וכך דעת ר\"י, רשב\"ם, תרומה, רא\"ש, טור ושו\"ע קג, ה." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / כלי מתכת וחרס", + "הכלל שלמדנו, שכדרך שימושם של הכלים כך הכשרתם, נאמר בתורה על כלי מתכות, שנאמר (במדבר לא, כב-כג): \"אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם\".", + "אבל את כלי החרס, שהיו זולים ונפוצים בימי קדם, לא ניתן להכשיר בהגעלה או בליבון. מפני שהחרס מלא נַקְבּוּבִיוֹת ובליעתו מרובה, ואין בכוח ההגעלה להוציא ממנו את כל מה שבלע. וכפי שנאמר (ויקרא ו, כא): \"וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה – וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם\". כלומר, הכלי שמבשלים בו את בשר הקרבן בולע את טעמיו, וכיוון שלאחר סוף זמן אכילת בשר הקרבן, הנותר ממנו אסור באכילה, גם הטעמים הבלועים בכלי נאסרים. והורתה התורה, שאם בישלו את בשר הקרבן בכלי נחושת – יכשירו אותו בהגעלה, אבל אם בישלו אותו בכלי חרס, אין אפשרות להכשירו, כי אינו יוצא מדי דופיו לעולם, וצריך לשוברו כדי שלא יטעו להשתמש בו. מכך למדו חכמים לשאר איסורים, שכל אימת שכלי חרס בלע טעם איסור, אין להכשירו.4בירושלמי (תרומות יא, ד) מבואר שכלי חרס שבישלו בו תרומה מדרבנן – אפשר להכשיר בהגעלה שלוש פעמים. וכתבו ר\"ש, סמ\"ג ומאירי, שכך הדין בכל כלי חרס שבלע איסור דרבנן. והוסיף העיטור (ח\"ב שער א' דף יד, ג), שגם אם בישלו בכלי החרס איסור מהתורה, כיוון שלאחר יממה טעמו נעשה פגום, ממילא החיוב להוציא את טעמו מדרבנן, ולכן אפשר להכשירו בהגעלה שלוש פעמים. מנגד, לרבנו שמחה, או\"ז, הגהות אשרי ושו\"ע קיג, טז, הגעלה שלוש פעמים מועילה רק לכלי חרס שבלע מתחילה איסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה, כדוגמת תרומה בזמן הזה. ולרמב\"ן ורא\"ה, רק בתרומה דרבנן הקילו, אבל משאר איסורי דרבנן אין להכשיר כלי חרס בהגעלה שלוש פעמים. למעשה, כשיש סיבות נוספות להקל, מצרפים את דעת העיטור להכשיר בהגעלה שלוש פעמים. כאשר מגעילים שלוש פעמים, יש שכתבו להחליף את המים בכל פעם (דרישה קכא, ו, מחה\"ש, חזו\"א, חזון עובדיה). ויש סוברים שאין צריך להחליף (רש\"ל, עי' הוראה ברורה קכא באו\"ה הארוך).", + "אמנם כעיקרון ניתן להכשירו בליבון, שכן הליבון שורף את כלי החרס עם הטעם הבלוע בו. אלא שהואיל וכלי החרס עלול להתבקע באש, יש לחשוש שהבא להכשירו בליבון – לא ילבנו כראוי, מפני שיחוס עליו שמא יתבקע, לפיכך אסרו חכמים להכשיר כלי חרס בליבון. אולם אפשר להכשירו על ידי הכנסתו לתוך כבשן אש, ואם ישרוד את האש החזקה ששם ולא יתבקע, הרי הוא ככלי שנוצר מחדש. ואין חשש שלא יתלבן בכבשן כראוי, מפני שהאש שבכבשן בוערת בעוצמה רבה ולא ניתן להחלישה (פסחים ל, ב; תוס' 'התורה'; שו\"ע או\"ח תנא, א)." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / כלי זכוכית", + "מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים – אינה בולעת את טעמם. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלים אסורים, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלים כשרים (ראבי\"ה, רא\"ש, רשב\"א, ר\"ן, שו\"ע או\"ח תנא, כו). מנגד יש אומרים, שהואיל והזכוכית נעשית מחול, כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה, שאם הניחו בהם מאכלי טרף רותחים – אין אפשרות להכשירם, ויש לזורקם או ליתנם לגוי (ר' יחיאל, סמ\"ג, רבנו פרץ, תה\"ד).", + "ויש שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שאם השתמשו בהם במאכלי טרף רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב\"ם, אור זרוע ושיבולי לקט).", + "ככלל, יוצאי ספרד נטו לדעת המקילים, ויש שאף נוהגים לאכול באותן צלחות זכוכית מאכלי בשר וחלב חמים, תוך הקפדה לנקותן היטב בין בשר לחלב. מנגד, יוצאי אשכנז נטו לדעת המחמירים, ויש שאף הורו לזרוק כלי זכוכית שטעו והשתמשו בהם ברותחים בטרף או פעם בשר ופעם חלב. אולם כשמתעמקים יותר, מוצאים שרוב ישראל נהגו ללכת בדרך האמצע. שכן מסתבר שמנהג הספרדים להקל בכלי זכוכית היה בעיקר בכלי שני, מפני שכלי הזכוכית בעבר היו עלולים להישבר בבישול על אש. ואף בכלי שני, רבים מיוצאי ספרד נהגו להחמיר ולא השתמשו באותם כלים לבשר ולחלב. מנגד, רוב פוסקי אשכנז שנוטים לחומרה, מסכימים שבדיעבד, אם בישלו בכלי זכוכית טרף, אפשר להכשירו בהגעלה כפי הדעה האמצעית.", + "הרי שמנהג רוב ישראל ללכת בדרך האמצע, להפריד בין כלי זכוכית בשריים וחלביים, ולהכשיר כלים שטעו ובישלו בהם את המין השני או טרף, כדרך שנוהגים בכלי מתכות. וכך נכון להורות לכל ישראל, וכפי שיבואר להלן (הלכות ז-ט) לגבי כלי מתכות.5שלוש דעות בראשונים: א) המקילים סוברים שכלי זכוכית אינם צריכים הכשר בהגעלה אלא רק ניקוי, וכן דעת תוס', ראבי\"ה, אשכול, רשב\"א, רא\"ש, ר\"ן ורשב\"ץ. ב) המחמירים סוברים שאין אפשרות להכשירם בהגעלה, כי דינם ככלי חרס, וכך דעת רבנו יחיאל מפריז, רבנו פרץ, הגה\"מ, תרומת הדשן, אגור ומהרי\"ל. ג) לדעה האמצעית דינם ככלי מתכות שצריכים הגעלה, וכן דעת אור זרוע, שיבולי הלקט, רא\"ה (כל זמן שאין חשש שישברו בהגעלה). וכן נראה מרמב\"ם (מאכ\"א יז, ג). ביסוד המחלוקת נראה, שגם המחמירים מסכימים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם מורגש, ובדיעבד אין לאסור את המאכל שהתבשל בהם. ואע\"פ כן דעתם היא שכיוון שזכוכית עשויה מחול כמו חרס, אין לכלי זכוכית הכשרה כדין כלי חרס. ולדעה האמצעית צריך להגעילם ככלי מתכת, כי חובת ההגעלה אינה תלויה בבליעה, וכמבואר להלן בהלכות ז-ח.
מנהג ספרד: בשו\"ע או\"ח תנא, כו, פסק כדעת המקילים להשתמש בכלי זכוכית בפסח בלא הכשרה. וכתבו פר\"ח, שדי חמד ועוד, שכך מנהג ספרדים. אולם מסתבר שבפועל הקילו בזה רק בכלי שני שאינו מבשל (להלן לה, ד), מפני שכלי הזכוכית בעבר לא היו חזקים כדי לבשל בהם בכלי ראשון. הרי שלכל היותר מנהג ההיתר היה בעירוי מכלי ראשון שמחמירים להחשיבו כמבשל כדי קליפה (להלן לה, 3), ובכלי זכוכית הקילו שאינו מבשל. בנוסף לכך, עולים רבים מקהילות צפון אפריקה והמזרח מעידים שבפועל נהגו להקפיד מאוד שלא להשתמש באותם כלים לבשר ולחלב גם בכלי שני. ואפשר שגם המקילים, בפועל הקילו בזה רק במקרה של צורך מיוחד כשחסרו כלים. למעשה, יש מפוסקי ספרד שנטו להחמיר (כנה\"ג, אול\"צ, הרב חיים דוד הלוי). ויש שהורו שמן הדין חייבים להחמיר בכלי ראשון (רב פעלים ג' או\"ח כט; הרב דוד שלוש בשו\"ת חמדה גנוזה טז; הרב קאפח, והרב אליהו). ומנגד, רבים כתבו להתיר לכתחילה להשתמש אף בכלי ראשון לבשר וחלב (יבי\"א ח\"ד או\"ח מא, ד; יו\"ד ה; נתיבי עם, שמ\"ש ומגן, עולת יצחק). ונלענ\"ד שנכון יותר שלא להשתמש באותם הכלים לבשר ולחלב, מפני שכפי הנראה בפועל לא נהגו להקל כך בקהילות ספרדים מדורי דורות, וקולא זו מנוגדת לשאר מנהגי ההפרדה המקובלים בישראל. אמנם מי שמנהג משפחתו כשיטת המקילים להשתמש באותם כלי זכוכית לבשר ולחלב חמים, רשאי להמשיך במנהגם, אלא שאם יש במשפחתו קרובים שנוהגים להחמיר, טוב שיתחשב בהם.
מנהג אשכנז: הרמ\"א או\"ח תנא, כו, החמיר שלא להכשיר לפסח כלי זכוכית בהגעלה, ובדיעבד אם ניקה אותם, אין לאסור תבשיל חם שהונח בהם (דרכי משה יט, ט\"ז ל). ולמ\"א מט, אפשר להקל בדיעבד רק לאחר הכשרה בהגעלה, וכ\"כ חק יעקב סח, שועה\"ר עג, מקור חיים מו; מהרש\"ם. ויש שהורו להגעילם שלוש פעמים (ציץ אליעזר ט, כו, עפ\"י הרב פרנק, ראו לעיל הערה 4). ורבים כתבו שרק לגבי חמץ החמירו, אבל משאר איסורים, מותר להכשירם בהגעלה. כ\"כ מהר\"ם בריסק, שרידי אש, בית אב\"י, מנחת יצחק. ולשאלת יעבץ ח\"א סז, מהדין אפשר להכשיר כלי זכוכית בשטיפה, ורק משום חומרת חמץ נהגו שלא להשתמש בהם, וכ\"כ בית לחם יהודה, חמודי דניאל ויד יהודה.
כיוון שגם בין פוסקי יוצאי ספרד ואשכנז יש חילוקי מנהגים, וכפי הנראה בפועל נהגו ברוב קהילות ישראל להורות כשיטה האמצעית, כתבתי לכל הדעות כדעה האמצעית. עי' בהרחבות." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / כלי מתכות בימינו", + "שאלה התעוררה בימינו לגבי כלי מתכות. ברור שחכמי המשנה והתלמוד, הראשונים והאחרונים, התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין ספק שכך חשו בפועל. ולכן נפסק שאם מבשלים בסיר מתכת בשר טרף, הסיר בולע טעמי טרף, ואם לפני שיוכשר בהגעלה יבשלו בו תבשיל כשר, למרות שניקו את הסיר היטב, לעיתים יחושו בתבשיל טעם של בשר טרף. לפיכך, אם היה שם גוי אמין שטעם את התבשיל ומצא שאין בו טעם טרף, הכשירו את התבשיל. אבל אם לא היה שם גוי אמין, קבעו שיש להחמיר ולהחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם שכולו נפלט לתבשיל, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד עובי הדפנות, אוסרים את התבשיל (כמבואר בהלכה ב). ובוודאי שחומרה זו התבססה על המציאות שהכירו חכמים, שגם לאחר שמנקים את סיר המתכת היטב, לעיתים ניתן להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן.", + "מנגד, ידוע לאנשים בימינו, שלאחר שמנקים את הסירים כראוי, לא נשאר בהם שמץ מטעמו של התבשיל הקודם, ואין אדם שיצליח לחוש את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן. כך גם התברר ממחקרים שונים, שבליעת כלי מתכת וזכוכית מעטה כל כך (אחד חלקי עשרות אלפים), עד שאין אפשרות לחוש ממנה שום טעם. השאלה מה השתנה בדורות האחרונים?", + "כפי הנראה הסיבה לשינוי נעוצה במספר פיתוחים טכנולוגיים. ראשית, בעבר לא ניתן היה לצקת את המתכות באופן אחיד (בוואקום), מה שיצר חרירים שדרכם חדרו טעמים לעובי הדופן. ואולי גם המתכות היו פחות טהורות, והסגסוגת שבהן ספחה אליה טעמים. שנית, בעבר פני הכלים היו יותר מחוספסים, וממילא היה קשה יותר להסיר מהם את שאריות התבשיל. שלישית, חלק משמעותי מהטעם שנותר בכלים לאחר הבישול נבע מהשומן שנדבק אליהם, וגם טעמים אלו נחשבו כבלועים בכלי, הואיל ונעשו לאחדים עם הדפנות וטפלים להם. בעקבות פיתוח סבון הכלים לפני פחות ממאה שנה, וחיבור הבתים למים זורמים, ניתן בעזרת מים וסבון עם מטלית-קרצוף להסיר את השומנים והלכלוכים הדבוקים לכלי.6ידוע ומפורסם כיום שלא ניתן לחוש בטעמים הנפלטים מכלי מתכת. כדי לבסס ידיעה זו, בקשתי משומעי השיעורים לבדוק בדקדקנות אם הם מצליחים להרגיש בטעמים הנפלטים מהכלים, או ליתר דיוק, האם הם מצליחים להרגיש בתבשיל את טעמו של התבשיל שבישלו בסיר לפני כן. במשך כמה שנים, מאות גברים ונשים עקבו אחר זאת, תוך עריכת ניסיונות שונים, ולא נמצא אחד שהצליח להרגיש בטעם התבשיל הקודם שבושל בסיר מתכת אחר שנוקה עם סבון כמקובל. גם כאשר בישלו תבשיל חריף ביותר, לאחר שניקו את הסיר, מי שלא ידע על כך, לא הצליח להרגיש בתבשיל הבא את טעם החריף שבושל בסיר לפני כן. אמנם היו מקרים שהרגישו עקבות של מעין טעם או ריח קדום לא ברור, אבל כשניסו לשחזר הרגשות אלו, התברר שהדבר אירע כי לא ניקו היטב את הכלי, בדרך כלל לאחר ניקוי של ילדים. אבל גם באותם המקרים, טעם ממש של המאכל הקודם לא הרגישו. כמו כן, גם טבחים מומחים במסעדות יוקרתיות, אינם מבחינים בטעם שנשאר מבישול קודם, לאחר שהכלי נוקה כראוי עם סבון, ולכן משתמשים באותם הכלים לתבשילים שונים. כך גם נמצא במחקרים מדעיים: בתחומין לד עמ' 113-129, במאמרם של הרב יאיר פרנק והרב ד\"ר דרור פיקסלר, סוכמו תוצאות מחקרים אודות כלי מתכת וזכוכית, לפיהם בליעת כלים אלו מזערית, עד שאין שום אפשרות לחוש את טעמה.
אולם ברור שעדותם של חכמים והפוסקים נאמנה, ובעבר הרגישו טעמים שנפלטו מהכלים. לפיכך צריך למצוא הסבר לשינוי. כפי הנראה מספר פיתוחים טכנולוגיים גרמו לשינוי: ראשית, לפי הידוע לנו כיום, גם בעבר הטעמים לא נבלעו ממש אל תוך המתכות, שכן בשונה מחרס ועץ, בחומרי המתכות על כל סוגיהם אין נַקְבּוּבִיּוֹת שחומרים נושאי טעם יכולים לחדור דרכם אל תוך עובי הכלי, מפני שמולקולות-הטעם גדולות בהרבה מהרווחים שבין החלקיקים שמהן המתכות לסוגיהן מורכבות. אולם כיוון שבעבר לא היתה אפשרות טכנולוגית לצקת מתכות בוואקום, לעיתים נותרו בהן חרירי אוויר שיכלו לקלוט טעמים. גם הרכבה של סגסוגת המתכות כללה חומרים נוספים, שייתכן שספחו אליהם טעמים. שנית, פני הכלים היו מחוספסים במעט, ושאריות התבשיל דבקו בהם יותר מאשר בכלים החלקים בימינו. שלישית, הקושי בניקוי הכלים נובע מכך שהמים אינם מתחברים אל השמן, וכיוון ששיירי המאכלים שנדבקים לכלים הם שומניים, המים מתקשים להתחבר אליהם ולהסירם. המיוחד בסבון שהוא מורכב ממולקולות שמתחברות אל שמן ומים כאחד, ועל ידי כך הוא יכול לסייע בהסרת שומנים. כבר לפני אלפי שנים ידעו לייצר סבון מבישול שומן בעלי חיים עם אפר, כמו כן נעזרו לצורכי ניקיון בצמח בורית, אבל התוצאה היתה רחוקה מהתוצאה של הסבון שלנו. ב-1790 לבלאן הצרפתי פיתח שיטה ששיפרה את הדרך לייצר סבון באופן תעשייתי להמונים. אך עדיין היה מדובר בסבון בעל יעילות נמוכה. לפני כתשעים שנה נפרצה הדרך לייצור סבון כלים יעיל על ידי פיתוחם של חומרי ניקוי סינתטיים. כל זה, יחד עם חיבור הבתים למים זורמים, שיפר באופן ניכר את היכולת שלנו לנקות את הכלים, עד שבפועל אין מרגישים בטעמים שדבקו בהם.
בכל אופן, לפני כל ההמצאות והשיפורים הללו, גם לאחר מאמצי ניקיון רציניים, כמעט תמיד נותרה על דופן הכלי שכבה דקה של שיירי מאכל שהעבירה טעמים. וכיוון שהנוזלים שבשכבה זו התאדו, חומרי הטעם נותרו שם בריכוז גבוה, עד ששיערו הראשונים על פי המציאות, שלעיתים טעמם שקול כנגד עובי הדפנות (לעיל הערה 2). והואיל ומדובר בשכבה דקה שחשופה לאוויר, היא נרקבת ונפגמת במהירות, עד ששיערו חכמים, שאם הכלי אינו בן יומו, כבר ברור שהטעמים שדבקו בדפנותיו נפגמו (לעיל הלכה ג). אגב, על פי הסבר זה מובן כיצד ההגעלה והליבון מועילים להכשרת הכלים ולהסרת הטעמים, שכן בהגעלה חום המים הרותחים ממוסס את השומנים, וכך הם נפלטים ונפרדים מהכלים. וחום הליבון ממוסס את השומנים ושורפם." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / ההשלכות למעשה", + "יש טוענים, שהואיל והתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, לדעת המתירים להשתמש בכלי זכוכית לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד, צריך גם להתיר להשתמש בסירים ובסכו\"ם ממתכת לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד. וכן מותר להשתמש בסיר שבישלו בו בשר טרף אחר שינקו אותו היטב. לא זו בלבד, אלא שיש טוענים, שאף הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית, אילו היו יודעים בוודאות שאינם בולעים ופולטים טעמים, היו מסכימים לדעת המתירים, מפני שכל יסוד האיסור בכלים הוא רק מפני הטעם הבלוע בהם. ואם בפועל הטעם אינו נבלע בהם, די לנקותם ואין צורך להכשירם בהגעלה.7. לכאורה, כיוון שהאיסור תלוי בטעם הבלוע בכלי, אם בישלו טרף בכלי מתכת וזכוכית שבימינו – אינם נאסרים, הואיל ולא בלעו שום טעם (עי' שו\"ע יו\"ד צט, ז; קכב, ה). וכן מצינו תקדים לכך בדברי הראשונים שהקילו להכשיר כלי זכוכית בשטיפה אחר שהשתמשו בהם בטרף או בחמץ. וכ\"כ הרב דב ליאור בדבר חברון יו\"ד ב, קנג, לעניין כלי נירוסטה, ואף נטה להקל בזה לכתחילה אם יסכימו לכך עוד רבנים. וכ\"כ הרב סיטון (המעין 205).", + "מנגד, כמעט כל הרבנים סוברים למעשה, שחובה להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכן חובה להכשיר סיר חלבי שבישלו בו בשר או להפך. שהואיל ונהגו בישראל מדורי דורות להכשיר כלי מתכות בהגעלה או בליבון, חובה להמשיך במנהג המקובל. בנוסף לכך, למדנו שחכמים תקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול בשר וחלב יחד גם כשאינם מבושלים, ואף אסרו לאכול חלב אחר בשר, וכן אסרו לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב או להפך, ואף אסרו לאפות פת חלבית או בשרית שמא יטעו לאוכלה עם המין השני (לעיל כה, ג-ה; כו, א-ב). ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, ולא בכלי טרף למאכלים כשרים, ולהקפיד על כל דיני ההכשרה שחלו על כלי מתכת שפלטו טעמים גם בכלי מתכת שאינם פולטים טעמים. שאם לא יקפידו על כך, יש חשש שיבשלו בכלי טרף שאינם נקיים מאכלים כשרים, ויבואו לבשל בכלי בשר שאינם נקיים חלב או להפך ויעברו על איסור בשר בחלב.", + "לסיכום: דעת רובם המכריע של הרבנים, שגם לאחר שהתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, חובת הכשרתם נשארה במקומה, הן מצד חשיבות שמירת המסורת, והן מצד היסוד שלמדנו מכל תקנות חכמים, שצריך לבצר את ההפרדה בין בשר וחלב ובין טרף לכשר כדי למנוע מכשול.8יש שרצו לחייב את המשך שמירת כל דיני הכשרת כלי מתכת בין חלב לבשר ובין איסור להיתר, רק על פי המסורת, שאין לשנותה כדי שלא לפרוץ את גדרי שמירת ההלכה. ויותר טוב לבסס אותה על יסוד הלכתי חשוב של שמירת ההפרדה בין טרף וכשר ובין בשר לחלב, יסוד שנשען על כל התקנות הרבות בענייני הפרדה בין בשר לחלב. וכן מצינו שהורו חכמים שלא לסמוך על כך שאנשים יזכרו לנקות את הכלים כנדרש (חולין ח, ב; רשב\"א תוה\"ב ד, א; וראו בהרחבות). אלא שאם זו הסיבה היחידה, אפשר לומר, שרק מלכתחילה יש לשמור על ההפרדה, אבל אם בטעות בישלו חלבי בסיר בשרי, אין צריך להכשירו בהגעלה (וכך דעת הרב נחום רבינוביץ, תחומין לד עמ' 126). אולם נראה, שהואיל ועיקר הפרדת כלי הבשר והחלב מבוססת על יסודות ההלכה, גם בדיעבד יש לקיים את כל דיני ההכשרה כפי המסורת, כדי לבצר את ההפרדה. ואפשר ללמוד כך מדעת הרמב\"ם ודעימיה שסברו שצריך להגעיל כלי זכוכית כמו כלי מתכות, למרות שמסתבר שידעו שאינם בולעים ופולטים, כמבואר בהלכה ה'. כעין זה העידו בשם רשז\"א שאמר, שאף שמעיקר הדין נראה להקל, בפועל יש להחמיר, ורק בשעת הדחק צירף שיקול זה להיתר (עי' בתחומין לד עמ' 124 הערה 34).
עוד יסוד אפשר אולי להוסיף, שהואיל והכלים בולעים בליעה מזערית, אף שאין אפשרות להרגיש את טעמה, אין לבשל בהם, כיוון ש\"אין מבטלים איסור לכתחילה\", ולכן מצווה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף, מפני הבליעה המזערית שבלעו (ראו בהרחבות)." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / ביאור חיוב הגעלת כלי מתכות וזכוכית", + "מעבר למה שלמדנו בסעיף הקודם מכוח המנהג ושמירת ההפרדה, נראה שגם לפי יסודות ההלכה, חובת הכשרת כלי מתכת נותרה במקומה בלא שינוי. שכן למדנו שלדעת רבים, חובת הכשרת הכלים מהתורה היא רק ביממה הראשונה, מפני שאז הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי עדיין משובחים. אבל לאחר יממה טעמים אלו נפגמים, וכבר אין בכוחם לאס��ר את התבשיל שיתבשל בסיר, ואע\"פ כן קבעו חכמים שהואיל ובתחילה היו הטעמים שבכלי משובחים, גם לאחר שנפגמו אסור להשתמש בכלי בלא הכשרה כדרך שימושו (לעיל הלכה ג). כיוצא בזה כיום, גם לאחר שניקו את הכלים היטב עם סבון, חובה להכשירם מדברי חכמים.9. לשיטת ר' שמעון שנפסקה להלכה, וכפי שביארוה רבים מהראשונים והאחרונים (עפ\"י גירסתם בגמרא ע\"ז עו, א), טעם פגום היוצא מכלים שאינם בני יומם אינו אוסר, ולכן החובה להכשיר את כלי מדין היתה בעת שהיו בני יומם מבישולי הגויים, ורק מדרבנן אסור לבשל בכלים שאינם בני יומם, שמא יבואו לבשל בהם בעודם בני יומם (ע\"ז עו, א). וכן נפסק בשו\"ע קכב, ב (ראו בהערה 3). לפי זה, אותה תקנת חכמים שקבעה שאסור להשתמש בכלי שאינו בן יומו כל זמן שלא הכשירוהו כדרך שימושו, חלה גם על כל כלי שניקו היטב עם סבון, שאסור להשתמש בו בלא הכשרה כדרך שימושו.", + "ולדעת הראשונים והאחרונים הסוברים שגם לאחר יממה חובת ההכשרה מהתורה למרות שהטעמים שבו פגומים, גם כלי שנוקה היטב עם סבון חייב בהכשרה מהתורה. וכפי פשט הפסוק: \"כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ… וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם\". כלומר כל סיר שבישלו בו טרף אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בהגעלה, וכל שהשתמשו בו באש, אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בליבון. וכן עולה משיטת הראשונים הרבים שסוברים 'טעם כעיקר מדרבנן' (כמבואר בהערה).10כדי לבאר את שיטת הסוברים שחובת ההכשרה מהתורה צריך להקדים שקשה על השיטה המקובלת, הרי בפשטות הלוחמים חזרו ממלחמת מדיין למחנה ישראל למחרת הקרב, ואז הכלים כבר לא היו בני יומם, וממילא לא היו צריכים הכשרה מהתורה, ומדוע נצטוו ישראל להכשירם? ואף אם חזרו באותו יום, כלל הוא: סתם כלים לאו בני יומם, ומדוע נצטוו להכשירם? וגם אם מדובר בסירים שנבזזו בעודם חמים, כך שהיה ידוע שלא עברה עליהם יממה מבישול הגויים, מדוע צוותה התורה לטרוח על הכשרתם, תצווה להמתין עד שתעבור יממה ובכך יוכשרו? (ועי' ע\"ז סז, ב, שמפשט איסור גיעולי גוים שאסורים גם לאחר יום, למד ר' מאיר שנותן טעם לפגם אוסר). ראשונים ואחרונים תרצו קושיה זו בדרכים שונות, והקושיה עדיין קשה מאוד (ראו הרחבות).
הביאור המתיישב הוא כפשט הפסוקים שחובת הכשרת הכלים היא גזירת הכתוב בלא קשר לטעם שהם פולטים, ולכן היא מחייבת מהתורה גם כשהכלים אינם בני יומם, שגזרה התורה שצריך להכשיר כלים שבישלו בהם מאכלי טרף בהגעלה או בליבון. וכך עולה מדעת הסוברים טעם כעיקר דרבנן. שהרי לדעתם הטעם היוצא מהכלי אינו אוסר מהתורה, ואם כן מדוע התורה חייבה להכשיר את כלי מדין? אלא צריך לומר שחובת ההכשרה אינה תלויה בטעם היוצא מהכלי. וכפי שפירש הרא\"ה בשם רמב\"ן (בדק הבית ד, א), שמצוות הכשרת הכלים (בהגעלה או בליבון) דומה לטבילת כלים \"משום מעלה\". שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, שאם היו של גוי – צריכים טבילה כטבילת גר, ואם השתמשו בהם בטרף – צריכים הכשרה כדרך שימושם. הרי שיש חיוב עצמי להכשיר כלים שבישלו בהם טרף בלא קשר לפליטת האיסור. וכ\"כ רבנו שמחה (מובא בשו\"ת מהר\"ח או\"ז סג) ופלתי צח, ב. ואם כן, נראה שכל הסוברים שטעם כעיקר מדרבנן, יחייבו להכשיר מהתורה גם כלים שנוקו עם סבון. והם רמב\"ם, רמב\"ן, רא\"ה, ר\"ן, נמוק\"י, ריטב\"א (להלן לד, 2). וכתב רשב\"א ש��הכרעה כדעת 'טעם כעיקר דאורייתא' היא רק משום שספיקא דאורייתא לחומרא. אם כן כאשר יוצאת חומרה לדעת הסוברים 'טעם כעיקר דרבנן', שלדעתם חובה מהתורה להכשיר כלי מתכת וזכוכית שבישלו בהם טרף, יש להחמיר כמותם. (כיוצא בזה ביארו פמ\"ג צג, שפ\"ד ג; אור שמח מאכ\"א ט, ט, כמבואר בהרחבות). וכן בשו\"ת משנה שכיר ב, קמו (לרב טייכטל הי\"ד), כתב שמלשון הפסוק משמע שיש מצווה עצמית להכשיר כלים, ולא רק מפני הטעם שבהם, ולכן תמה מדוע לא תקנו לכך ברכה. וכן ביאר הרי\"ד סולובייצ'יק (שיעורי הרב סי' ע'), שמצוות הכשרת כלים עומדת בפני עצמה, גם כשאין בכלים טעם איסור. ונראה שכך יש ללמוד מדעת הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית שאין להם שום הכשרה, הואיל ודינם כדין כלי חרס (כמבואר בהלכה ה). ומסתבר שגם הם מודים שכלי זכוכית אינם בולעים טעם, הרי שלא מפני הבליעה נאסרו אלא מפני גזירת הכתוב. כל זה לדעת ר' שמעון שנפסקה להלכה לדעת רוב הראשונים. בנוסף לכך לדעת חכמים (פסחים מד, ב, כמובא לעיל בהערה 3), למרות שנותן טעם לפגם אינו אוסר, חובת הכשרת הכלים הוא חידוש וגזירה שקבעה התורה, ולכן גם כאשר הכלים אינם בני יומם – חובה מהתורה להכשירם. ומצאנו שני ראשונים שפסקו הלכה כחכמים, והם: ר\"י המובא בשו\"ת מהר\"ם מרוטנבורג ד, ריג; ר' אפרים מרגנשבורג המובא במנהיג עמ' תרנט. ונראה שלדעתם גם חובה מהתורה להכשיר כלים שבישלו בהם טרף ולא בלעו טעמים לתוכם.
אמנם קשה על מה שביארתי מדברי הראשונים והשו\"ע (תנא, כו) שהקילו בכלי זכוכית, שלא להצריכם הכשרה. אולם אם נבאר שכל מה שהקילו הוא בכלי שני (כמבואר בהערה 5), הרי שגם הם יסכימו לכל מה שכתבתי בכלי ראשון. עוד אפשר, שעל כלי זכוכית שלא גזרה התורה במפורש להכשירם, אפשר לדון ולפטור מהכשרה כאשר ידוע שהטעם הוסר מהם, אבל על כלי מתכת שגזרה התורה להכשירם, גם כשאין בהם חשש טעם איסור, חובה להכשירם מדרבנן או מהתורה. וכפי שכתב הרמב\"ן שמעלה היא בכלי מאכל של ישראל שצריכים טבילה והכשרה, וממילא כשם שטבילת כלי זכוכית איננה מן התורה (לעיל לא, ב), כך אפשר לומר שגם על הכשרת כלי זכוכית לא ציוותה התורה.
לכאורה כל מה שביארתי שחובת הכשרת כלים היא מעיקר הדין, חל רק על כלים שבישלו בהם טרף, אולם חובת הכשרת כלי מתכת בין בשר לחלב היא רק מחמת המסורת ושמירת ההרחקה בין בשר לחלב, כמובא בהלכה הקודמת. ואפשר לומר, שגם חובת ההכשרה בין בשר לחלב נותרה במקומה כתקנת חכמים, שכן מצינו שבהלכות רבות חכמים השוו את דיניהם (וכפי שלמדנו לעיל כט, א), וכיוון שהחובה להכשיר כלי שהשתמשו בטרף לא זזה ממקומה, גם חובת ההכשרה בין בשר לחלב נשארה במקומה." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / הלכה למעשה בכלי מתכת וזכוכית", + "היוצא מכל מה שלמדנו שגם לאחר שמנקים כלי מתכת עם סבון, חובת הכשרת כלים שבישלו בהם טרף נותרה במקומה. וכן חובה להכשיר כלי בשרי שבישלו בו חלב או להפך. וכדין כלי מתכת דין כלי זכוכית (לעיל הלכה ה).", + "אמנם כאשר נחלקו הפוסקים, האם צריך לחשוש לטעם שנפלט מהכלים, כל זמן שידוע לנו שניקו את כלי המתכת או הזכוכית היטב עם סבון, יש להורות כדעת המקילים. כך בדין נ\"ט בר נ\"ט וכך בדין חריף, כמבואר להלן (הלכות יא-יב). שכן צריך לומר שכל מה שנחלקו הפוסקים הוא על כלי חרס שסופגים טעמים או כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון, אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו היטב עם סבון, יסכימו הכל שהלכה כדעת המקילים, הואיל ואנו יודעים שהם לא פולטים טעמים.11וכן אם טעו ואפו בשר בתבנית חלבית נקייה או להפך, אפשר להכשיר את התבנית בהגעלה או בליבון קל כדין 'היתרא בלע' (להלן לג, ט). וכן אם צריך להמתין יממה לפני הגעלת הכלי, להלן לג, ה, אם ניקו את הכלי היטב יש להורות כדעת המתירים.
אם ניקו סיר-מתכת טרף היטב עם סבון, ובאותו יום בישלו בו מאכל, נראה שגם כשלא היה שם גוי שבדק את התבשיל ואמר שאין בו טעם טרף – בדיעבד התבשיל כשר, הואיל וברור לנו שאין בו טעם טרף. וכן אם ניקו סיר-מתכת בשרי היטב עם סבון ובאותו יום טעו ובישלו בו חלב, אף שהסיר חייב הכשרה, החלב שבישלו בו בטעות כשר, הואיל ובפועל לא קיבל טעם בשר. וכן אם טעו ואפו בשר בתבנית חלבית נקייה בת יומה, למרות שהתבנית צריכה הכשרה, הבשר שאפו בה כשר, הואיל ובפועל לא קיבל טעם חלב. ואמנם רבים רגילים להורות שכל זמן שהכלי היה בן יומו המאכל אסור, או מפני שכך מסורת הפסיקה ואין לשנות, או מפני החשש שמא לא ניקו את הכלי היטב. אולם נראה שהואיל ואנו יודעים שכל אימת שניקו כמקובל עם סבון לא מרגישים טעם, יש להתיר בדיעבד. ולכאורה יש להקשות, הרי מתירים על פי הטעם רק כאשר קפילא (מומחה גוי) בדק ומצא שאין בתבשיל טעם טרף, וכיום נוהגים שלא לסמוך על הטעם ולא לשאול קפילא (להלן לד, ד-ה), ואם כן איך ניתן להתיר בדיעבד על סמך ידיעתנו שאין טעם? אלא שכל מה שנוהגים להחמיר שלא לסמוך על קפילא הוא במקרה שיש צד של ספק, אבל כאשר ברור כשמש בצהרים שאין במאכל טעם של איסור, אין צורך בקפילא. וכדוגמת מה שכתבו בשו\"ת רמ\"א נד; חת\"ס יו\"ד קיז; מהרש\"ם ג, שעז. וכפי שכתבתי בהערה 6, מאות אנשים ונשים בדקו זאת, ולא נמצא אחד שניקה כמקובל והרגיש בתבשיל את טעם התבשיל הקודם.
אמנם אם זה שבישל ידע שהסיר צריך הכשרה, ולמרות זאת עבר ובישל בו, גם אם ניקו את הסיר עם סבון, התבשיל אסור על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם. כשם שקנסו חכמים את מי שעבר ובישל בסיר טרף שעברה עליו יממה. ולאחרים מותר לאכול מהתבשיל, הואיל ובפועל אין בו טעם איסור (לעיל הלכה ג)." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / דין שאר הכלים", + "כל שאר הכלים שאינם ממתכת או מזכוכית, עלולים לבלוע ולפלוט טעמים, ולכן כל הדינים התלויים בפליטת טעמים מהכלים, חלים עליהם, וכל המחלוקות התלויות בפליטת טעמים, כדוגמת נ\"ט בר נ\"ט וחריף, חלות עליהם. כך הוא דין כלי עץ, עצם, עור, חרס ופלסטיק. גם מחבת טפלון שמורכבת ממתכת ומפלסטיק בכלל הכלים שבולעים ופולטים טעמים.", + "דין כלי אמייל כדין כלי מתכות, ואף ששכבת האמייל עשויה מחול, בפועל היא קשה ואטומה כזכוכית.12. לאג\"מ (או\"ח ב, צב) אין להגעיל כלי פלסטיק ושאר כלים העשויים מחומרים כימיים שלא הוזכרו על ידי הראשונים, שמא דינם ככלי חרס שאינם פולטים כדרך בליעתם, וכך דעת ריש\"א ולהורות נתן ו, סט. אבל רוב הפוסקים הסכימו שאפשר להכשירם בהגעלה, ומהם: חלקת יעקב ב, קסג; שרידי אש ב, קס; הרב לוי יצחק הלפרין; הרב אליהו בהל' חגים ה, פו; חזו\"ע פסח עמ' קנא; אול\"צ ח\"ג י, יג. כל זה אמור לגבי כלי פלסטיק שרווחים בימינו (בחלק מסוגי הפלסטיק גם מסוכן לחמם מאכלים מפני שהם פולטים למאכל שיירי פלסטיק), אולם מאחר ו'פלסטיק' הינו שם קיבוצי לסוגים רבים מאוד של חומרים, מסתבר שבעתיד הקרוב יהיו כלי פלסטיק אטומים כזכוכית וכמתכת.
כלי אמייל: עשויים ממתכת ומצופים בשכבת אמייל דקה כדי לייפותם. את הצד הפנימי של הסיר צובעים בדרך כלל בלבן, ואת החיצוני מעטרים בצבעים שונים. האמייל מיוצר מחול כדוגמת כלי זכוכית, אלא שדרך עיבודו שונה. בתחילה הסתפקו בדין אמייל, מפני שהאומנים שמרו את הרכבו בסוד. לאחר שהתברר שיסודו מחול, התעורר ספק שמא דינו כדין כלי חרס. לחתם סופר (יו\"ד קיג) הכשרתו בליבון קל. ורבי שלמה קלוגר (טוטו\"ד מה\"ק קפג) החמיר שלא להכשירו אף בליבון, שמא הליבון יזיק לו. ולערוה\"ש יו\"ד קכא, כז, הכשרתו בהגעלה שלוש פעמים, תוך הסתמכות על דעת בעל העיטור (לעיל הערה 4). להלכה מקובל להורות שדינם בהגעלה, שכן עיקרם מתכת וציפוי האמייל כזכוכית. וכך דעת האדר\"ת, הרב אליהו בהל' חגים ה, לט; חזו\"ע פסח עמ' קנז.", + "מיוחדים הם כלי חרס, שהואיל והם מלאים נַקְבּוּבִיוֹת ובולעים טעמים רבים, ההגעלה והליבון אינם יכולים להוציא מהם את כל הטעם שבלעו, ולכן אם נטרפו אין דרך להכשירם. וכן דין כלי חימר וקרמיקה שהרכבם דומה לחרס (לעיל הלכה ד).", + "נמצא שדין כלים שבישלו בהם טרף מתחלק לשלושה סוגי כלים: א) כלי מתכת וזכוכית – הטעמים נדבקים לדפנותיהם אבל אינם נבלעים בתוככי המתכת והזכוכית, ולכן אף שהם צריכים הכשרה ככל הכלים, בכל הדינים התלויים בפליטת טעם יש להורות כדעת המקילים. ב) כלי עצם, עץ, עור ופלסטיק רגיל – בולעים ופולטים טעמים, ובנוסף לכך שהם צריכים הכשרה, כל הדינים התלויים בפליטת טעם חלים עליהם. ג) כלי חרס למיניהם – בולעים ופולטים טעמים כמו הכלים בסעיף הקודם, וחומרה נוספת יש בהם, שאם נטרפו אין אפשרות להכשירם (הלכה ד).", + "כלי פורצלן (חרסינה), לכתחילה אין להכשיר כדין כלי חרס. ובשעת הצורך, אם הציפוי שלו חלק ואטום ובלא סדקים, ניתן להכשיר בהגעלה ככלי זכוכית (פנה\"ל פסח יא, יג, 11).13נחלקו הפוסקים לגבי כלי פורצלן, שנקראים גם כלי חרסינה או פרפורי. דרך עשייתם ככלי חרס אלא שמצפים אותם בזכוכית, על ידי הברשה או הטבלה בחומר שממנו עושים זכוכית. כתב הרדב\"ז (ג, תא), שראוי להחמיר להחשיבם ככלי חרס, שכן קשה לדעת אם הציפוי שלהם אטום, ואף עשה ניסיון ובישל בכלי פורצלן ומצא שמשקל הכלי עלה במעט, משמע שבלע לתוכו. רבים חששו לדבריו, ומהם: פר\"ח תנא, כו; מחב\"ר תנא, י; מ\"ב תנא, קסג; בא\"ח צו יד; ר' חיים פלאג'י במועד לכל חי ד, ג; קול מבשר א, פ. מנגד, רבים נהגו להקל ולהחשיבו כזכוכית. וכן הורו כמה פוסקים, ומהם שכנה\"ג או\"ח תנא, הב\"י ל' (ואף שהחמיר לעצמו, בשום אופן לא הסכים להחמיר לאחרים), ושאלת יעבץ א, סז. וכן הורה הרב גורן לצה\"ל לגבי צלחות חרסינה שאין בהן סדקים שדרך שימושם בכלי שני (משיב מלחמה ב, קנ). כפי הנראה עיקר טעם המחמירים, מחשש שהציפוי הזכוכיתי אינו שלם, וכפי שעולה מפר\"ח וחיד\"א, שאם הפורצלן היה אמיתי היה מקום להקל, אלא שרגילים לזייפו. אכן בעבר רבים ציפו את החרס בחומר זכוכיתי על ידי מברשת או חום, ולפעמים הציפוי לא היה שלם והיו בו סדקים. אולם כאשר טובלים את החרס בנוזל זכוכית, הציפוי אחיד, חלק וחזק. לפיכך, למרות שלכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים, בשעת הצורך אפשר להקל, הואיל וכיום מייצרים בבתי החרושת כלי פורצלן וחרסינה איכותיים, כלומר מצופים זכוכית שאינה בולעת. בדיעבד אם לא הוכשר ובישלו בו מאכל בשגגה – כשר. אמנם כאשר יש בכלי סדקים, חזר דינו להיות ככלי חרס.
כיום ישנן צלח��ת איכותיות שמיוצרות מחול (ארקופל וכיוצא בהם), ומרקמן קשה כזכוכית, וכפי שניכר בעת שהם נשברים, החומר הפנימי שלהם אטום וקשה כזכוכית. ואף שלשם יופי עושים את פניהם מחוספסות, דינם כדין כלי זכוכית שהכשרתם בהגעלה." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / נ\"ט בר נ\"ט", + "יש אומרים שמותר מלכתחילה לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי כדי לאוכלו עם חלב ולהיפך (מנהג מקצת מיוצאי ספרד). ויש אומרים שאם הכלי הבשרי בן יומו אסור, ואם אינו בן יומו מותר (מנהג רוב יוצאי ספרד). ויש אומרים שגם בכלי בשרי שאינו בן יומו אין לבשל מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, ורק אם כבר בישלו ויש בכך צורך, מותר לערבו עם חלב. אבל אם התבשל בכלי בשרי בן יומו, גם בשעת הצורך אסור לערבו, ואם בטעות התערב בחלב, מותר לאוכלו (מנהג יוצאי אשכנז).", + "חילוקי מנהגים אלו נאמרו לגבי כל הכלים, אולם נראה שכיום הם קיימים לגבי כלי חרס ועץ שבולעים טעמים אל תוכם, וכן לגבי כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו כפי שמקובל בימינו. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו עם סבון כמקובל בימינו, כיוון שידוע שאינם פולטים שום טעם, מסתבר שגם המחמירים יסכימו לדעת המקילים, ולכן בני כל העדות יכולים לנהוג כדעת המקילים, לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי נקי כדי לאוכלו עם חלב, וכן להפך. אמנם למדנו (לעיל כה, ח), שככלל יש לשמור על ההפרדה בין מערכות הכלים הבשריים והחלביים, וכאשר מתכוונים לאכול מאכלי פרווה עם בשר נכון לבשלם בסיר בשרי, וכאשר מתכוונים לאוכלם עם חלב נכון לבשלם בסיר חלבי. אולם בשעת הצורך, ואפילו לצורך קל, מותר לבשל תבשיל פרווה בכלי בשרי נקי בן יומו, ממתכת או מזכוכית, כדי לאוכלו עם חלבי או להפך.14strong>נ\"ט בר נ\"ט של איסור: קדירת חרס שבישלו בה בשר טרף נעשתה בלועה בטעם טרף, וגם אם ינקו אותה היטב, אם בעודה בת יומה יבשלו בה תבשיל כשר, התבשיל יאסר מפני טעם הטרף שיצא מהקדירה ונבלע בו. וזה נקרא 'נ\"ט בר נ\"ט' של איסור, נ\"ט ראשי תיבות 'נותן טעם', ונ\"ט בר נ\"ט הוא 'נותן טעם בר נותן טעם'. כלומר: תבשיל הטרף הוא האיסור עצמו, והטעם שנבלע ממנו בקדירה נקרא נ\"ט, שכן אין בו ממשות איסור אלא רק טעם איסור. והטעם היוצא מהקדירה אל התבשיל שמבשלים בה הוא כבר טעם שני – נ\"ט בר נ\"ט. והלכה היא, שהואיל ומתחילה היה הטעם אסור, למרות שנקלש פעמיים והגיע למדרגת נ\"ט בר נ\"ט, תוקף האיסור עדיין נותר בו, ולכן התבשיל טרף.
נ\"ט בר נ\"ט של היתר: מבואר בחולין קיא, ב: \"דגים שעלו בקערה (בשרית)… שמואל אמר: מותר לאוכלן בכותח\" (ברוטב חלבי). וכן הלכה. לריב\"ן בשם רש\"י, רק אם הדגים הרותחים הונחו על קערה בשרית קרה, טעם הבשר שנבלע בהם נחשב קלוש ומותר לאוכלם עם חלב, אבל אם בושלו בקדירה בשרית, נחשבים בשריים, ואסור לאוכלם עם חלב. ולדעת התרומה ורא\"ש, נ\"ט בר נ\"ט נחשב עדיין כטעם המקורי, ולכן אסור לאכול חלב עם דגים שנצלו בקדירה בשרית, אבל מותר לאכול חלב עם דגים שבושלו בקדירה בשרית, כי הם נ\"ט שלישי של בשר, כי לדעתם נוזלי הבישול הם נ\"ט בר נ\"ט, והדגים נ\"ט שלישי. ולדעת רוב הראשונים, בין אם הדגים התבשלו או נצלו בקדירה בשרית, מותר לאוכלם עם חלב, הואיל והם נ\"ט בר נ\"ט של היתר, ואין חוששים בהיתר לטעם קלוש כל כך. וכ\"כ רמב\"ם, רשב\"א, ר\"ן, ר\"ת, ר\"י, ראבי\"ה ועוד. וכן נפסק בשו\"ע צה, א-ב. והרמ\"א החמיר לכתחילה כריב\"ן, שלא לאכול נ\"ט בר נ\"ט עם המין השני, אבל בדיעבד אם התערבו היקל כדעת רוב הפוסקים.
למעשה ישנן שלוש דעות: א) מנהג חלק מיוצאי ספרד על פי ר' יוסף קארו בבדק הבית: מותר לכתחילה לבשל בכלי בשרי בן יומו תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, וכ\"כ בשו\"ת חוט המשולש, ויבי\"א ט, יו\"ד ד, עפ\"י כמה מפוסקי הספרדים. ב) מנהג רוב יוצאי ספרד על פי רבנו ירוחם וסמ\"ק: כל מה שהתירו לאכול את הדגים עם חלב הוא בדיעבד, לאחר שכבר התבשלו בכלי בשרי בן יומו, אבל לכתחילה אין להכין בכלי בשרי כזה תבשיל פרווה כדי לאוכלו עם חלב וכן להפך. וכך משמע משו\"ע צה, א. וכן הורו רוב פוסקי הספרדים ומהם: כנה\"ג, פר\"ח, ערך השולחן, פר\"ת; בא\"ח ש\"ש קורח יג; כה\"ח א, שמ\"ש ומגן ב, יו\"ד מב-ג. אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, אפשר לבשל בה מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב. ג) למנהג יוצאי אשכנז, עפ\"י רש\"י וריב\"ן: גם בשעת הצורך אין אוכלים מאכל פרווה שבושל בקדירה בשרית בת יומה עם חלב, ורק בדיעבד אם התערבו, מותר לאוכלם. אבל את תבשיל הפרווה לבדו, מותר לאכול לכתחילה בכלים חלביים (רמ\"א צה, ב). ואם תבשיל הפרווה בושל בקדירה בשרית שאינה בת יומה, בשעת הצורך מותר לאוכלו עם חלב (רמ\"א צה, ב; חכ\"א מח, ב). אבל לכתחילה אין לבשל אותו לשם כך. ויש מקילים בזה אפילו לכתחילה (גר\"א צה, י). אבל בצליה או באפיה, שרבים יותר המחמירים (תרומה, רא\"ש ורש\"ל), אין להקל.
מחלוקתם זו נוגעת כיום לכלי חרס, עץ וכדומה, שאינם מתנקים היטב, אולם אם בישלו בכלי מתכת וזכוכית שנוקו כמקובל בימינו עם סבון, על פי המבואר לעיל בהלכות ז-ט, בני כל העדות רשאים לנהוג כדעה המקילה, הואיל וידוע שהכלים אינם פולטים טעמים. אמנם לכתחילה כדי לשמור על ההפרדה בין בשר לחלב, נוהגים כמבואר למעלה." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / מאכל חריף פרווה בבישול וחיתוך בכלי בשרי", + "מאכל חריף הוא מאכל שאין רגילים לאוכלו לבדו מחמת רוב חריפותו, כדוגמת שום, בצל ופלפל חריף. נחלקו הראשונים בדין מאכל חריף פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי. יש אומרים שהחריפות מעצימה את הטעמים שבכלי, ועל ידי כך המאכל החריף סופג את טעם הבשר ונעשה בשרי. וכן לגבי סכין בשרית שחתכו בה מאכל חריף, כיוון שהיא נדחקת בכוח לתוך המאכל, מכוח חריפות המאכל היא מבליעה את טעם הבשר במאכל שנעשה בשרי. ויש אומרים שרק כאשר לא ניקו את הכלים היטב, יש בדיני חריף חומרה יתירה, אבל אם ניקו אותם כראוי, דינם כדין מאכל שאינו חריף, שאינו בולע טעם בשר בעת בישולו בסיר בשרי או בעת שחותכים אותו בסכין בשרית.", + "למעשה, כאשר ניקו את כלי המתכת והזכוכית כראוי עם סבון, כיוון שידוע לנו שאינם פולטים שום טעם, יש להורות כדעת המקילים, שאף אם בישלו מאכל חריף בכלי בשרי או חלבי נקי, או חתכו מאכל חריף בסכין בשרית או חלבית נקייה – המאכל החריף נותר פרווה ומותר לאוכלו עם המין השני.15strong>חריף וסכין: אמרו חכמים, שאם חתכו צנון חריף מאוד בסכין בשרית, אסור לאכול את הצנון עם חלב (חולין קיא, ב). וכך הדין בכל מאכל חריף, היינו מאכל שאנשים אינם רגילים לאוכלו לבדו מרוב חריפותו, כדוגמת בצל, שום, פלפל חריף וחריין (שו\"ע יו\"ד צו, ב; לרבנו יחיאל רק בחילתית ובצנון הדין כך, וצירפו את דעתו להקל, כמובא בש\"ך צו, יב). כלומר, למרות שבדרך כלל רק על ידי בישול הטעמים עוברים מהכלי למאכל, כאן שיש צירוף של חריפות עם דחיקת הסכין, למרות שהמאכל החריף קר, הטעם היוצא מהסכין נבלע במאכל החריף. יש אומרים, שהכוונה לשמנונית הבשרית שעל הסכין, שעל ידי דוחק הסכין, היא נבלעת במאכל החריף, אבל אם הסכין נקייה (כפי המקובל בעבר) המאכל החריף נותר פרווה (פירוש ראשון ברש\"י, רמב\"ן, נימוקי יוסף, רשב\"א, רא\"ה, אורחות חיים, ר\"ן, ריטב\"א, מאירי, וכן דעת רי\"ף ורמב\"ם לפי ב\"י). וכ\"כ למעשה פר\"ח צו, ב, ואבני צדק. ולכך נטו פלתי א, שו\"ת מקום שמואל פט. ויש אומרים שגם כאשר הסכין הבשרית נקייה (כפי המקובל בעבר), בעת שיחתכו בה בצל, על ידי הדוחק והחריפות, טעם הבשר הבלוע בסכין יצא וייבלע בבצל (פירוש שני ברש\"י, תרומה, רא\"ש, ראבי\"ה, או\"ז, וכך משמע מר\"ת ומרדכי). וכן פסקו שולחן ערוך (צו, א), ורוב האחרונים, ומהם: ש\"ך, גר\"א, פר\"ת, חוו\"ד, פמ\"ג וחכ\"א. הרמ\"א (צו, ג) עפ\"י התרומה וכמה ראשונים, הוסיף עוד חומרה, שגם אם הסכין אינה בת יומה הבצל נעשה בשרי, כי החריפות הופכת את טעם הבשר הפגום שבסכין לטעם טוב.
עד כמה נבלע טעם הסכין במאכל החריף? יש אומרים כדי קליפה (רא\"ש ורי\"ו). ויש אומרים כדי נטילה כשני ס\"מ (1.9 ס\"מ) (ראב\"ד, רא\"ה, סמ\"ג, שו\"ע יו\"ד צו, א, ועוד). ויש אומרים בכל המאכל (רשב\"א ור\"ן, והרמ\"א חשש לכתחילה לשיטתם). כתב בשו\"ע צו, א, שאם ישראל טעם את המאכל החריף ומצא שאין בו טעם בשר מהסכין, הוא נשאר פרווה. ולדעת יש\"ש, ש\"ך צו, ה, ועוד, לכתחילה אין לסמוך על טעימה.
חריף ובישול: כעיקרון המחלוקת אודות סכין וחריף חלה גם על תבשיל חריף, וכשם שלגבי סכין הורו שו\"ע ורמ\"א כדעת המחמירים, כך לגבי תבשיל פרווה חריף מאוד, כדוגמת סחוג שעיקרו מפלפל חריף, שהתבשל בקדירה בשרית נקייה בת יומה, הורו שהתבשיל בשרי, מפני שהחריפות שבו הופכת את הנ\"ט בר נ\"ט של בשר לטעם בשר בעין, ועל כן אסור לאוכלו עם חלב. ואם עירבו אותו בתבשיל חלבי ולא היה בתבשיל החלבי פי שישים נגדו, הכל אסור. אבל אם הקדירה הבשרית אינה בת יומה, לדעה העיקרית בשו\"ע, כיוון שטעם הבשר הבלוע בה פגום, התבשיל החריף נשאר פרווה. ולרמ\"א, גם כשהקדירה אינה בת יומה התבשיל נעשה בשרי, כי חריפות המאכל הופכת את הטעם הפגום למשובח (עי' שו\"ע יו\"ד צו, א; רמ\"א צה, ב).
כל זה לפי מצב ניקיון הסכינים וסירי המתכת בעבר, כשהמתכות היו בדרך כלל יותר מחוספסות ופחות מלוטשות, וניקו אותם בלא סבון ומים זורמים בבתים, כך שגם לאחר ניקוי השומן הניכר שעל הכלי, פעמים רבות נותרה דבוקה לכלים שמנונית מסוימת מהתבשיל שבישלו או חתכו בהם, שהותירה רושם קלוש, והיא הנקראת נ\"ט בר נ\"ט. וכאשר היא נפגשה בחריף, טעמה התעצם מעט עד שלעיתים היה ניכר ממנו רושם כלשהו. ונחלקו הראשונים האם יש להתחשב ברושם זה להפוך את המאכל הפרווה לבשרי או לחלבי. אבל בימינו, ברור שלאחר שמנקים סכינים וסירים ממתכת במטלית-קרצוף עם מים וסבון, אין הם פולטים שום טעם, וממילא המאכלים שחתכו או בישלו בהם נשארים פרווה. כך ברור לפי דעת המקילים שהורו כן גם לאחר הניקיון שהיה מקובל בעבר (פירוש ראשון ברש\"י, רמב\"ן, נימוקי יוסף, רשב\"א, רא\"ה, אורחות חיים, ר\"ן, ריטב\"א, מאירי, וכן דעת רי\"ף ורמב\"ם לפי ב\"י). ואף לדעת המחמירים וסוברים שסכינים וסירים שנוקו לפי המקובל בעבר עלולים לפלוט טעמים ולהפוך את מאכלי הפרווה לבשריים (פירוש שני ברש\"י, תרומה, רא\"ש, ראבי\"ה, או\"ז, וכך משמע מר\"ת ומרדכי, ורמ\"א ושו\"ע יו\"ד ורוב האחרונים), כאשר ידוע לכל שבפועל הסכינים וסירי המתכת שנוקו היטב עם סבון כמקובל בימינו אינם פולטים טעמים, יש להקל ולהחשיב את מאכלי הפרווה החריפים שנחתכו או בושלו בסכינים וסירים בשריים כפרווה. כך ברור לפי השו\"ע (צו, א) שכתב שאם טעמו את הבצל ולא חשו בטעם הבשר, הוא נותר פרווה. ואף לסוברים שלכתחילה אין סומכים על בדיקת הטעימה לגבי מאכל מסוים שהתעורר לגביו ספק, כאשר הכל יודעים בבירור, כשמש בצהרים, שלעולם אין מרגישים טעם שיוצא מהסכינים והסירים הנקיים, סומכים על כך בלא צורך לבדוק את הטעם בכל מאכל ומאכל (עי' בשו\"ת הרמ\"א נד; חת\"ס יו\"ד קיז; מהרש\"ם ג, שעז, וכלעיל בהערה 11). נמצא שאם ידוע שהסכין והסירים הבשריים היו נקיים, למרות שחתכו ובישלו בהם מאכלי פרווה, הם נשארים פרווה.
כמו כן אם טחנו תבלינים חריפים במטחנה שטחנו בה בשר רותח באותו יום, אם המטחנה היתה ממתכת וניקו אותה היטב, התבלינים נותרו פרווה (דברי השו\"ע יו\"ד צו, ג, כשלא יכלו לנקות את המדוכה היטב. אמנם כאשר המדוכה מאבן או מעץ יש להחמיר)." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / קרש חיתוך", + "קרש חיתוך מעץ או מפלסטיק עלול לספוג טעמים, מפני שהחומר שלו סופח טעמים, וגם מפני שהחיתוך יוצר בו חתכים שהטעמים נבלעים בהם. לפיכך, יש לייחד קרש חיתוך למאכלים בשריים וקרש חיתוך למאכלים חלביים. והרוצה לחתוך מאכלים לשני המינים, צריך לייחד קרש חיתוך למאכלי פרווה. אמנם בדיעבד אם חתכו ירקות על קרש חיתוך בשרי שניקו אותו היטב, ועירבו אותם בתבשיל חלבי, התבשיל כשר.", + "כאשר חותכים על קרש החיתוך מאכלים חריפים כבצל ושום, מפני חריפותם בעת שהם נדחקים אל המגש הם עלולים לספוג יותר טעמים, עד שיש סוברים שאם המגש בשרי הם נעשים בשריים ואם חלבי נעשים חלביים (חכ\"א נו, ב). לכתחילה יש לחוש לדעתם, ואם חתכו בצל על קרש חיתוך חלבי נקי, ובטעות עירבו אותו בתבשיל בשרי שלא היה בו פי שישים כנגד הבצל, יש לאסור את התבשיל הבשרי באכילה, שמא דרך הבצל נכנס בו טעם חלב. ובשעת הדחק, כל זמן שמסתבר שאין אפשרות להרגיש בתבשיל הבשרי את טעם החלב, אפשר להכשיר את התבשיל.", + "מגש חיתוך מזכוכית או ממתכת אינו בולע ופולט טעמים, ולכן אפילו אם הוא בשרי או חלבי, אם נוקה כראוי, אפשר להשתמש בו לחיתוך מאכלי פרווה ואפילו הם חריפים עבור המין השני.16strong>קרש חיתוך: לעיתים הקרש נעשה בשרי או חלבי, כגון שחתכו עליו בשר לוהט או מאכלי גבינה לוהטים. בחכ\"א נו, ב, חידש שכדין הסכין כך דין המשטח שחותכים עליו, שהואיל והחריף נדחק בו, אם הוא בשרי המאכל החריף שנחתך עליו נעשה בשרי. וכ\"כ טוטו\"ד ג, רטז. מנגד, לדעת 'ספר יהושע' (פסקים וכתבים קכב) וחבלים בנעימים, הואיל ואין דחיקת המשטח חזקה כדחיקת הסכין, אין המשטח מבליע בחריף את טעמו. לכתחילה חוששים לדעת המחמירים, וכל זמן שקרש החיתוך מעץ או פלסטיק הוא בשרי, החריף שנחתך עליו בשרי, ואם התערב בתבשיל חלבי ולא היה פי שישים נגדו, התבשיל אסור. אמנם בשעת הדחק, אפשר לסמוך על המקילים, שכן בפועל בדרך כלל אין מרגישים טעם בשר ממש בבצל. ויש לצרף את דעת הראב\"ד ורי\"ד, הסוברים שמשערים את אחוז הבשר שיכול להיות בבצל, וכפי שכתבו כמה פוסקים שמצרפים את שיטתם לספק ספיקא (לעיל הערה 2). ואם המאכל שנחתך שם לא היה קצוץ דק, אפשר לצרף את דעת הסוברים (רא\"ש ורי\"ו) שרק כדי קליפה נבלע במאכל." + ], + [ + "כללי הכשרת כלים / כף ודופן", + "אסור לערבב תבשיל בשרי בכף מתכת חלבית, וכן אסור לערבב תבשיל חלבי בכף מתכת בשרית. טעה ועירב, אם הכף היתה נקייה, התבשיל כשר הואיל והכף אינה פולטת טעמים, אולם הכף צריכה הכשרה בהגעלה, הואיל והשתמש בה פעם בחלב רותח ופעם בבשר רותח. (בהערה מבואר הדין כשהכף היתה מעץ או ממתכת לא נקייה).17. למדנו בהלכות ז-ח, שכף מתכת נקייה כמקובל בימינו אינה פולטת טעמים, ולכן אינה אוסרת, אבל היא עצמה צריכה הכשרה. אבל אם הכף החלבית היתה מעץ ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד מה שנכנס ממנה לתוכו, אם הכף היתה בת יומה, התבשיל נאסר, והכף צריכה הכשרה בהגעלה. וכן הדין אם הכף החלבית היתה ממתכת ולא ניקו אותה כראוי (תרומה, סמ\"ג, סמ\"ק ועוד). ויש מי שמחמיר לחשב פי שישים כנגד כל הכף, הואיל וכאשר חם מקצת הכף נחשבת כולה כחמה ופולטת טעמים (רבנו פרץ). והעיקר כדעה המקילה (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד צד, א).", + "אסור לערב בכף חלבית תבשיל פרווה שמבושל בסיר בשרי, וכן אסור לערב בכף בשרית תבשיל פרווה שמבושל בסיר חלבי. אבל אם טעה ועירב, התבשיל כשר והכף אינה צריכה הכשרה.18. עירב בכף חרס או עץ חלביים בני יומם תבשיל פרווה שבושל בכלי חרס או עץ בשרי בן יומו, ולא היה בתבשיל פי שישים כנגד הסיר ולא כנגד הכף, לשו\"ע צה, ג, התבשיל כשר, מפני שהוא נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא, והכלים אינם צריכים הכשרה. ולרמ\"א התבשיל אסור, כי חוששים שלפני שנעשה נ\"ט בר נ\"ט דהיתרא, התערבו טעמי החלב והבשר יחד, והכלים צריכים הכשרה. ואם אחד הכלים לא היה בן יומו, התבשיל מותר, והכלים צריכים הכשרה. אבל אם אחד הכלים היה מתכת או זכוכית נקיים כמקובל בימינו, נראה שגם הרמ\"א ודעימיה יודו לשו\"ע כמבואר לעיל בהלכות ז-ט. אולם לכתחילה אין לערב בכף חלבית מאכל פרווה שבסיר בשרי או להפך אפילו שניהם ממתכת ואינם בני יומם, שכך נהגו ישראל, כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב ולמנוע בלבולים.", + "סיר מתכת שמבשלים בו בשר ונפל חלב על דפנותיו מבחוץ, התבשיל הבשרי כשר, והסיר צריך הכשרה בהגעלה.19לגבי כלים משאר חומרים שבולעים טעמים נאמרו ארבע דעות עיקריות בדין טיפת חלב שנפלה על קדירת בשר רותחת. א) לסמ\"ג, טיפת החלב יכולה להתפשט בכל דפנות הסיר, וכיוון שהיא מתפשטת בהדרגה, על ידי כללי חנ\"ן, היא תאסור לבסוף את כל הבלוע בדפנות הסיר, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד דפנות הסיר, התבשיל יאסר והסיר צריך הגעלה. ב) למהר\"ם מרוטנבורג, טיפת החלב יכולה לאסור טעמים שבלועים בדופן עד פי שישים ממנה, ואזי אם יש בתבשיל פי שישים כפול שישים מטיפת החלב שנפלה על הקדירה, התבשיל כשר. והסיר בכל אופן צריך הגעלה. ג) לסמ\"ק, אם הקדירה היתה בלא כיסוי, ונפלה הטיפה מעל גובה התבשיל, יש חשש שתאסור פי שישים מהבלוע בדופן כנגד הטיפה, ולכן אסור לערות את התבשיל דרך מקום הבליעה בעודו חם. אבל אם נפלה כנגד התבשיל, או שהקדירה היתה מכוסה וכולה מלאה אדים חמים, כיוון שיש בתבשיל פי שישים כנגד הטיפה לבדה, התבשיל כשר, ויש אומרים שצריך לשיטתו להגעיל את הקדירה (ב\"י), וי\"א שאין צריך (ט\"ז). ד) לר' יחיאל מפריז, גם אם הטיפה נפלה שלא כנגד התבשיל והקדירה גלויה, בשעת הדחק כל שהיה בתבשיל פי שישים כנגד הטיפה – התבשיל כשר. למעשה נפסק בשו\"ע ורמ\"א צב, ה-ז, כדעת סמ\"ק, ולכתחילה כשהטיפה נפלה מעל גובה התבשיל נהגו לאסור הכל, ובשעת הדחק כדעת ר' יחיאל מפריז. כל אימת שהסיר צריך הגעלה, במידה והוא מחרס, אין ההגעלה מכשירה אותו, כמבואר בהלכה ד.", + "נשפך רוטב טרף רותח על סיר מתכת או זכוכית כשר קר, אין צורך להכשיר את כולו בהגעלה, אלא די להכשירו על ידי עירוי של מים רותחים על המקום שעליו נשפך הרוטב הטרף. וכן אם נשפך חלב רותח על סיר מתכת או זכוכית בשרי קר, יש להכשירו על ידי עירוי של מים רותחים על המקום שעליו נשפך החלב." + ] + ], + [ + [ + "הכשרת כלים ומטבח / כבולעו כך פולטו", + "כפי שלמדנו (לעיל לב, א), הכלל היסודי בדיני הכשרת הכלים הוא: 'כבולעו כך פולטו' – כדרך שימושו של הכלי באיסור כך דרך הכשרתו. שלושה סוגי הכשרה ישנם: א) הדחה. ב) הגעלה. ג) ליבון. נבאר יותר: הסוג הראשון הוא הדחה במים, שהיא ההכשרה הקלה, שנועדה לכלים שהשתמשו בהם במאכלים אסורים צוננים, שכדי להכשירם צריך להדיחם במים ולנקותם משיירי המאכל האסור שנותרו דבוקים בדפנותיהם. הסוג השני הוא הגעלה במים רותחים, והיא נועדה לכלים שבישלו בהם מאכלים אסורים. הגעלה לשון הפלטה, שהכנסת הכלי למים רותחים מפליטה את הטעמים שנבלעו ודבקו בו בדרך בישול. הסוג השלישי הוא ליבון באוּר (באש), שנועד לכלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ורשתות צלייה.1משנה (ע\"ז עה, ב): \"הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, את שדרכו… להגעיל – יגעיל, ללבן באור – ילבן באור. השפוד והאסכלא (רשת צלייה) – מלבנן באור. הסכין – שפה (משפשפה) והיא טהורה\". הרחבה בברייתא שם: \"תנו רבנן: הלוקח כלי תשמיש מן הגוי, דברים שלא נשתמש בהן – מטבילן והן טהורין (כדין טבילת כלים המבואר לעיל בפרק לא). דברים שנשתמש בהן על ידי צונן, כגון כוסות וקיתוניות (כדים) וצלוחיות – מדיחן ומטבילן והם טהורין; דברים שנשתמש בהן על ידי חמין, כגון היורות (סירים גדולים), הקומקמוסון ומחמי חמין – מגעילן ומטבילן והן טהורין; דברים שנשתמש בהן על ידי האור, כגון השפודין והאסכלאות – מלבנן ומטבילן והן טהורין…\".", + "ההבדל בין שלושת סוגי ההכשרה, שכאשר השתמשו בכלים בצונן, שיירי המאכלים נדבקים בכלים באופן חיצוני, וההדחה שוטפת אותם מעליהם ומכשירה אותם. וכאשר השתמשו בכלים בבישול, הבישול גורם לטעמי המאכלים להידבק ולהיבלע בכלים באופן חזק יותר, ולכן הדחה לא תועיל להם, ורק על ידי הגעלה במים רותחים, שממיסים את השומנים ומפליטים את הטעמים שדבקו ונבלעו בכלי אפשר להכשירם. וכאשר השתמשו בכלים באש (אוּר), בצלייה או באפייה, הטעמים נדבקים ונבלעים בכלים בכוח רב ובאופן קשה יותר מאשר בבישול, מפני שהבישול נעשה עם נוזלים שמרככים את בליעת הטעמים והדבקתם. בנוסף לכך, הבישול נעשה בדרך כלל בחום שאינו עולה על מאה מעלות, מפני שהנוזלים שבבישול ממתנים את עליית החום, ואילו האפייה והצלייה שנעשות בלא נוזלים, נעשות בחום גבוה יותר. ולכן הגעלה במים רותחים מסוגלת להפליט רק חלק מהטעמים שנדבקו ונבלעו בכלי על ידי האוּר, וכדי לבערם צריך ללבן את הכלי באש, שתשרוף ותכלה את הטעמים הבלועים בתבנית או בשיפוד. נמצא שככלל ההגעלה מפליטה ומוציאה את הטעם הדבוק ובלוע בכלי, ואילו הליבון שורף את הטעם בעודו בו." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / מדרגות ההגעלה", + "חובת ההגעלה היא לפי רמת השימוש בכלי, ארבע רמות ישנן: א) כלי ראשון שעל האש, ב) כלי ראשון שאינו על האש. ג) עירוי מכלי ראשון. ד) כלי שני.", + "כלי ראשון, הוא הסיר שמבשלים בו על האש, וכן כף שמערבים בה תבשיל שמתבשל על האש. אם התבשיל היה טרף, הכשרתם כדרך בליעתם – במים רותחים בכלי ראשון על האש.", + "כלי ראשון שאינו על האש, הוא הסיר שהיה על האש והוסר ממנה או שכיבו את האש תחתיו. שהואיל וכבר אינו מתחמם על האש – חומו נחלש ואין בכוחו לבשל ולהבליע טעמים כמו בעת שהיה על האש. ולכן אם הכניסו לתוכו כף, אפשר להכשירה בכלי ראשון שאינו על האש, ובתנאי שהמים שבו עדיין חמים מאוד.", + "עירוי: קערה שעירו אליה תבשיל טרף מכלי ראשון, כיוון שהתבשיל הטרף ניתק מהסיר שבו התחמם, אינו יכול להבליע ולהדביק טעמים במידה שווה לכלי ראשון, ולכן די להכשיר את הקערה בעירוי של מים חמים מאוד מכלי ראשון.", + "כלי שני הוא הכלי שאליו עירו את התבשיל מהכלי הראשון. שאם למשל עירו מים רותחים לכלי שני, והכניסו לתוכו בשר טרף כדי שיתחמם במים הללו, הכלי צריך הכשרה ברמה של כלי שני. ואמנם רבים מקילים וסוברים שכלי שני אינו בולע ואינו צריך הכשרה, אולם כיוון שיש מחמירים, יש להגעיל גם כלי שני.", + "תבשיל בכלי ראשון שהצטנן עד שחומו ירד לפחות מ-45 מעלות, אינו יכול לבשל ולהבליע טעמים, ולכן אם הכניסו לתוכו כף, הכף אינה צריכה הגעלה אלא די להכשירה בהדחה.", + "תבשילי טרף שנמצאים בכלי שלישי, למרות שהם חמים מאוד, כיוון שכבר התרחקו ממקור החום, אינם נחשבים כמבליעים ומפליטים טעמים, ולכן הכלים שבאו עימם במגע, אינם צריכים הכשרה בהגעלה, אלא די להכשירם בהדחה.2יש מחמירים בכלי שלישי כאשר התבשיל שבו חם מאוד (פר\"ח), ולדעת רוב הפוסקים דין כלי שלישי כצונן, ודי להכשירו בהדחה. משום שכל הכללים שקבעו חכמים הם גדרים רחוקים ליתר ביטחון, שכן בדרך כלל גם בכלי ראשון שאינו על האש הטעמים אינם נבלעים, ק\"ו בעירוי, וק\"ו בכלי שני (וזאת בנוסף לכלל הבסיסי, סתם כלים לאו בני יומם והטעם שבהם פגום ואינו אוסר), ואע\"פ כן כיוון שבמקרים רחוקים יתכן ותהיה בליעה מסוימת, קבעו חכמים כללי ביטחון והצריכו להכשירם, אבל אין להרחיב את החששות מעבר לכללי הביטחון שנקבעו. וכן המנהג שלא להכשיר כלים שהשתמשו בהם בכלי שלישי, קל וחומר כאשר הכלים מזכוכית או ממתכת (לעיל לב, ח). לעניין גוש חם מאוד ראו להלן לה, ד, שנחלקו לגבי מצב שהוא בכלי שלישי או רביעי וכו'. למעשה, בכלי מתכת וזכוכית, כיוון שאינם בולעים וניתן לנקותם היטב, יש להורות כדעה המקילה. ובכלים שסופגים טעמים ככלי עץ, לכתחילה יש לחוש לדעת המחמירים בגוש.", + "סכין שחתכו בה בשר טרף רותח על האש, צריכה ליבון. ואם חתכו את הבשר לאחר שהסירו אותו מהאש, הסכין צריכה הגעלה. וכן מזלג שנעצו במאפה טרף בעודו בתנור – צריך ליבון. ואם לאחר שהוציאו אותו מהתנור – צריך הגעלה.", + "מרק טרף צונן ששהה במשך יממה בכלי, יש אומרים שהכלי צריך הגעלה, על פי הכלל 'כבוש כמבושל'. וכן נוהגים להורות לכתחילה. ובשעת הצורך אפשר להקל ולהכשיר כלי זכוכית ומתכת בהדחה, הואיל וידוע שאינם בולעים (להלן לה, ט; פנה\"ל פסח י, יג).", + "רבים נוהגים לכתחילה להכשיר את כל הכלים הצריכים הגעלה בכלי ראשון, היינו במים רותחים שעל האש, משום שחוששים שמא השתמשו בהם בכלי ראשון ושכחו (עי' רמ\"א או\"ח תנא, ו; כה\"ח קז). אולם כא��ר ברור מה היתה רמת השימוש האסור, אין צורך להכשיר את הכלי ברמה גבוהה יותר." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / כלי שהשתמשו בו ברמות שונות", + "נחלקו הפוסקים בשאלה כיצד להכשיר כלי שהשתמשו בו בטרף ברמות שונות של שימוש, כגון מזלג שבדרך כלל משתמשים בו במאכלים צוננים שאין היד סולדת בהם, שהכשרתו בהדחה, ולפעמים משתמשים בו בתבשילים לוהטים, שהכשרתו בהגעלה, ולעיתים רחוקות משתמשים בו לצורך צלייה, שהכשרתו בליבון.", + "יש אומרים שצריך להכשירו כפי תשמישו החמור, שהואיל ובלע בדרגת בליעה חמורה, חובה להכשירו באותה דרגה. ויש אומרים, שצריך להכשירו כפי רוב תשמישו, ואין לחשוש לבליעה החמורה, מפני שבפועל לאחר יממה הטעם הבלוע בכלי כבר פגום ואינו יכול לאסור מאכלים. אלא שעדיין חייבים להכשיר את הכלי שהשתמשו בו בטרף, והחובה נקבעת על פי רוב השימושים האסורים שנעשו בו.", + "לכתחילה יש להחמיר להכשיר את הכלי כפי תשמישו החמור, ובשעת הצורך, כאשר קשה להכשיר את הכלי כפי שימושו החמור, אפשר להקל להכשירו כפי רוב תשמישו. לדוגמא, כלי שהכשרתו כפי תשמישו החמור תחייב ליבון שעלול להזיק לו, אפשר להכשיר בהגעלה כפי רוב תשמישו.3. סברת המחמירים ברורה, הואיל ופעם אחת הכלי בלע בליעה חמורה, יש להכשירו ממנה. כך דעת שאילתות, ראבי\"ה, מרדכי, הגה\"מ, תה\"ד, או\"ה הארוך ומהרי\"ל. מנגד, משמע מהתלמוד, שהולכים אחר רוב תשמישו של הכלי, ולכן הכשרת כוסות ששימושן הרגיל בצונן – בהדחה (ע\"ז עה, ב), למרות שלפעמים משתמשים בהן בחמים. והכשרת סכינים ששימושן הרגיל ברותחים – בהגעלה (פסחים ל, ב), למרות שלפעמים חותכים בהן בשר על האש. וכ\"כ ר\"ת, רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ה, ר\"ן. וכך למדו רבים מהרי\"ף ורמב\"ם, כמובא בב\"י תנא, ו. ←
כנגד מה שהקשו איך הכשרה כרוב תשמישו תועיל לבליעתו החמורה, ביארו שאחר יממה הטעם כבר פגום ואינו אוסר, ולכן קבעו חכמים שההכשרה תהיה כעיקר תשמישו (שו\"ת רשב\"א א, שעב; רמ\"ע מפאנו צו; גן המלך נג). לפי זה צריך להקפיד להכשיר את הכלים לאחר יממה משימושם החמור. וכ\"כ פר\"ח תנא, ו; עולת שבת ז; חק יעקב לא; א\"ר לז; ערך השולחן יא; מ\"ב מו. וקשה, שרוב הראשונים שבדעה זו לא כתבו שצריך להמתין יממה מהתשמיש החמור. וביאר נהר שלום תנא, ח, שלדעתם גם בתוך יממה אפשר להכשיר כרוב תשמישו, הואיל ובפועל גם בהכשרה זו עיקר הטעם יוצא. ע\"כ. כפי הנראה כוונתו, שכללי הבליעות וההכשרות שקבעו חכמים הם גבולות רחוקים שנועדו להכיל גם את המקרים הרחוקים, ואין צורך להחמיר מעבר לגבולות הללו עבור מקרים רחוקים מאוד. ונראה שכיום בכלי זכוכית ומתכת שנוקו כראוי עם סבון, מצד הדין גם כשמכשירים כרוב תשמישו, אין צורך להמתין יממה מהשימוש החמור.
בפשטות נראה שמנהג ספרד להקל להכשיר כרוב תשמישו, ומנהג אשכנז להחמיר כתשמישו החמור, וכפי שמבואר בשו\"ע ורמ\"א או\"ח תנא, ו; כה. אכן רבים מפוסקי הספרדים כתבו כעיקרון שהולכים אחר רוב תשמישו (שו\"ע יו\"ד תנא, ו; כה; רמ\"ע מפאנו, גן המלך, פעולת צדיק, זבחי צדק, ר' יוסף משאש, יבי\"א ח\"י יו\"ד נח; אול\"צ ח\"ג י, י-יא). אולם כמה מפוסקי הספרדים כתבו שלכתחילה נהגו להחמיר כתשמישו החמור (כנה\"ג, שולחן גבוה, כה\"ח תנא, ק; רח\"ד הלוי מקור חיים קפו, א). ואף בשו\"ע או\"ח תנא, כ, כתב שנוהגים להכשיר שולחנות בעירוי כתשמישו החמור. ומנגד, גם הרמ\"א או\"ח תנא, ו, כתב שב��יעבד אפשר להכשיר כרוב תשמישו. ונראה משעה\"צ קמד, שהכוונה שכאשר קשה להכשיר כתשמישו החמור, אפשר להכשיר כרוב תשמישו. כמו כן, אם ההכשרה כתשמישו החמור יכולה להזיק לכלי, לדעת בית מאיר יא, אפשר להכשירו כרוב תשמישו, והביאו בשעה\"צ נא. וכיוון שמצינו בין יוצאי ספרד פוסקים שהורו להחמיר לכתחילה, ובין יוצאי אשכנז פוסקים שהורו להקל בשעת הצורך, כדי שלא לאפושי פלוגתא כתבתי כדעת המכריעים להחמיר לכתחילה ולהקל בשעת הצורך. לפיכך, מזלגות שלעיתים משתמשים בהם באוּר, יש להכשיר בהגעלה, הואיל והם עלולים להיפגם בליבון. טעם נוסף, בדרך כלל המזלג שהשתמשו בו בטל ברוב המזלגות שלא השתמשו בהם באוּר.", + "רוב ומיעוט לעניין זה נקבעים רק לפי השימושים האסורים, כגון מזלג שרגילים לאכול בו טרף בצונן, ופעם אחת עירבו בו טרף בכלי ראשון – הכשרתו כרוב תשמישו בהדחה. אבל אם מדובר במזלג שתמיד רגילים לאכול בו מאכלים כשרים בצונן, ופעם אחת עירבו בו טרף בכלי ראשון על האש – הכשרתו בהגעלה בכלי ראשון, הואיל ורק השימוש בכלי ראשון היה שימוש אסור שמצריך הכשרה.4כך דעת פמ\"ג יו\"ד צא, שפ\"ד ג; בית אפרים חו\"מ יז; חזו\"א או\"ח קיט, טו; שבט הלוי ח\"ו קטז, ג. אמנם בהגהות ר\"ב פרנקל לסי' צא, מיקל וסובר שקובעים את רוב תשמישו לפי כל שימושיו כולל שימושי ההיתר." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / הכנת הכלים להגעלה והכשרת סירים", + "צריך לנקות את הכלי לפני הכשרתו בהגעלה, מפני שהמים הרותחים מוציאים את הטעמים הבלועים בכלי והדבוקים בו, אבל אינם מנקים את הכלי מכל שיירי המאכלים שדבוקים בו. והמכשיר כלי בהגעלה בלא שניקה אותו תחילה, צריך לנקות אותו ולחזור להגעילו (שו\"ע או\"ח תנא, ג).", + "גם את ידיות הכלים צריך להכשיר, מפני שבכלי מתכות, כאשר גוף הכלי מתחמם – נמשך החום גם לידיותיו, ואם הגיעו לחום שהיד סולדת ממנו, נחשב כל הכלי, כולל ידיותיו, ככלי שהשתמשו בו באיסור, וכולו צריך הכשר. גם ידיות מעץ צריך להכשיר, ואף שאינן מתחממות כל כך, פעמים שהתבשיל גולש או ניתז עליהן וטעמו נבלע ונדבק בהן (שו\"ע או\"ח תנא, יב; משנה ברורה תנא, סח). אמנם כיוון ששימושן ובליעתן של הידיות אינן כחומרת כלי ראשון שעל האש, אפשר להכשירן בעירוי מכלי ראשון (רמ\"א שם). כאשר ניתן לפרק את ידיות הסירים, יש מהדרים לפרקן ולנקותן לפני ההגעלה. במקום זאת אפשר לנקות סביבן עם סבון רב, עד שיהיה ברור ששיירי המאכלים שאולי נותרו שם נפגמו.", + "כמו כן, כלי שיש בו חריצים שקשה להוציא מתוכם את שיירי המזון, צריך לנקות עם סבון רב, עד שיהיה ברור ששיירי המזון שבחריצים נפגמו, ואחר כך מגעילים את הכלי.", + "הגעלת סיר צריכה להתבצע בתוך כלי גדול שניתן להכניס את כולו לתוכו. ואין להסתפק בהרתחת המים בתוך הסיר, מפני שמסתבר שברבות הפעמים שהשתמשו בו התבשיל גלש או ניתז ממנו על שפת הכלי, ואזי טעם האיסור נבלע ונדבק גם בשפתו העליונה של הסיר, ושפת הסיר אינה מוכשרת על ידי הרתחת המים בתוך הסיר. כשאין כלי גדול שניתן להגעיל בתוכו את הסיר, יש למלא את הסיר שרוצים להכשיר במים ולהרתיחם, ובמקביל להרתיח מים בתוך כלי קטן, וכשהמים שבתוך הסיר ירתחו, יכניסו לתוכם את הכלי הקטן, והוא יגרום לכך שמים רבים ייצאו ויישפכו על צידי הסיר ויגעילו את שפתו (עי' ע\"ז עו, א; ועי' שו\"ע יו\"ד תנב, ו).5יש שהציע לגרום לגלישת המים על ידי עירוי של מים רותחים מקומקום לתוכו. אכן בדיעבד זה מועיל, אבל העצה שכתבתי להשתמש בכלי קטן ובו מים רותחים עדיפה, מפני שבעירוי – המים מתקררים מעט, ולעומת זאת, כשמכניסים את הכלי הקטן הרותח לתוך הסיר הגדול, המים לא מתקררים כלל, וההכשרה כולה בחום של כלי ראשון שעל האש.
הכשרת סיר על ידי גלישה רבה מתוכו מועילה לכלי שבלע דרך גלישה, אבל כלי שרגילים להכניס לתוך כלי אחר כדוגמת מצקת – בליעתו בתוך כלי ראשון, והגעלה בדרך של גלישה לא תועיל לו, אלא צריך להגעיל את כולו בתוך מים רותחים (משנה ברורה תנב, לא). סירים שיש בשוליהם קפל מתכת, אינם צריכים טיפול מיוחד (פנה\"ל פסח י, 17, ובמהדורת תש\"פ י, 12)." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / המתנה עשרים וארבע שעות לפני ההגעלה", + "נוהגים שלא להגעיל כלים בני יומם, היינו בתוך עשרים וארבע שעות מאז שהשתמשו בהם באיסור. מפני שבמשך יממה הטעם הבלוע ודבוק בכלי עדיין משובח, ואם לא יהיה במי ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, הם עלולים לקבל את טעם האיסור ולחזור להדביקו ולהבליעו בדפנות הכלי, ונמצא שההגעלה לא הועילה. אבל לאחר יממה, הטעם שנבלע ונדבק בכלי נפגם, ואזי גם אם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים כנגד הכלי, הכלי יוכשר, מפני שאז הכלי פולט למים טעם פגום, ואף אם יחזור ויבלע ממנו, אינו נאסר. שכן רק אם הטעם שנבלע בתחילה היה משובח הכלי נותר באיסורו גם אחר שהטעם נפגם, אבל אם בעת שהטעם נבלע ונדבק בכלי הוא היה פגום – הכלי אינו נאסר.", + "עוד יש לחשוש שאם יגעילו באותם המים כלים בשריים וחלביים, ייפלט למי-ההגעלה טעם טוב של בשר וטעם טוב של חלב, ואם לא יהיה במי-ההגעלה פי שישים יותר מאחד מהם, הטעמים לא יתבטלו בשישים ויתערבו זה בזה ויאסרו את מי-ההגעלה ואת הכלים שיגעילו בהם, מפני שיבלעו טעם בשר וחלב ביחד. אבל אחר יממה, טעמי הבשר והחלב שייפלטו מהכלים יהיו פגומים ולא יאסרו את מי-ההגעלה והכלים, מפני שנותן טעם לפגם מותר (שו\"ע או\"ח תנב, ב, משנה ברורה שם).", + "במקומות הגעלה ציבוריים נוהגים שלא לסמוך על הבאים להגעיל שישהו את כליהם יממה לפני ההגעלה, וכדי להימנע מתקלות, מוסיפים למי-ההגעלה סבון נוזלי, ועל ידי כך כל טעם שייפלט מהכלים מיד ייפגם, ואף אם יחזור וייבלע בכלים, כיוון שהוא פגום, אינו אוסר את הכלים. וכן כאשר רוצים להגעיל כלים בלא להמתין יממה, אפשר להכניס במים סבון נוזלי, ולהגעילם לכתחילה בתוך יממה.6לרש\"י, אשכול, יראים, רמב\"ן ועוד, בכל משך הזמן שהכלים בתוך מי-ההגעלה הרותחים, הם פולטים טעם ולא בולעים ממי-ההגעלה, וממילא אין מקום לכל החששות שהובאו למעלה. אולם התוס', או\"ז, רא\"ש, רשב\"א, סמ\"ק ועוד, חוששים לכל המובא למעלה, וכן המנהג. וכן כתבו בשו\"ע ורמ\"א או\"ח תנב, א-ב, ומ\"ב א. נמצא שהרוצה להגעיל כלי חייב להקפיד על אחד משני תנאים: או שיעברו על הכלים יממה כדי שהטעמים הנפלטים מהם יהיו פגומים (או לפגום את מי-ההגעלה בסבון). או שיהיה במי-ההגעלה פי שישים מעובי דפנות הכלי, שאז הטעם הנפלט בטל בשישים.
אמנם לאו\"ה הארוך, אם הכניסו כלי אחר כלי למי-ההגעלה, קמא קמא בטל במים, ואין מצרפים את כל הכלים יחד. אולם לרשב\"א חוזר וניעור, ואם אין במי-ההגעלה פי שישים מכל הכלים שהוכנסו להם, יש לחשוש לכל המובא למעלה. וכן נ��הגים (משנה ברורה תנב, יג). ואף נוהגים לכתחילה שלא להגעיל כלים בני יומם, שמא יטעו ולא יהיה במי-ההגעלה פי שישים (משנה ברורה תנב, כ).
כל היסודות הללו חלו גם על כלי מתכת ישנים שלא נוקו היטב עם מים וסבון, כפי שהיה מקובל עד לדורות האחרונים, אבל כיום שכלי המתכת חלקים ומנקים אותם עם סבון ואין חשש שנותרה עליהם שכבה של שיירי מאכלים – אין חשש שיפלטו טעם למי-ההגעלה. ורק בכלי חרס ועץ יש חשש שיפלטו טעמים (לעיל לב, ד-ח). ואע\"פ כן מקובל להורות בהגעלה ציבורית לערב סבון במי-ההגעלה, מפני שכך צריך לכלי עץ ופלסטיק, ומפני שיש אנשים שאינם מנקים את כלי המתכת והזכוכית שלהם כראוי.
יש סוברים שרק במים ניתן להגעיל, כי משקים אחרים אינם מפליטים טעמים כראוי (רמב\"ן, ריטב\"א ומאירי). ויש סוברים שגם במשקים אחרים אפשר להגעיל (רשב\"א). הרמ\"א או\"ח תנב, ה, הכריע, שלכתחילה יש להגעיל במים, ובדיעבד אפשר גם בשאר משקים. לפי זה כתבו כמה אחרונים שלכתחילה אין לערב במי-ההגעלה אפר (מ\"א, פר\"ח וחק יעקב). אולם ההוראה המקובלת כיום שמערבים סבון במי-ההגעלה, מפני שהסבון אינו משנה את סמיכותם של המים (וכ\"כ ספ\"כ ז, 76)." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / הגעלת הכלים בפועל", + "אפשר להשתמש לצורך ההגעלה בכל אחד מסירי המטבח ובלבד שיהיה נקי. מי ההגעלה צריכים להיות רותחים. בשעת הצורך, כאשר מערבים סבון במי-ההגעלה, אפשר אף להרתיח את מי ההגעלה בסיר טרף, שהואיל וטעם המים פגום, הכלי הטרף אינו אוסר את מי-ההגעלה (אמנם הוא עצמו לא הוכשר כמבואר לעיל ד).", + "משהים את הכלי בתוך המים הרותחים למשך כשלוש שניות. לכתחילה, לאחר ההגעלה נוהגים לשטוף את הכלי במים קרים, אבל אין זה מעכב. ולכן כאשר קשה לבצע את השטיפה במים קרים – אין חובה לטרוח על כך (שו\"ע או\"ח תנב, ז; משנה ברורה תנב, לד).7הכל מסכימים שמי ההגעלה נועדו להפליט את הטעם שנדבק ונבלע בכלים, שעל ידי שהם רותחים הם ממוססים את השומנים שמדביקים את שיירי המאכלים לדופן הכלי ומפליטים את הטעמים. ראשונים רבים כתבו שיש להשהות את הכלים במי ההגעלה עד שיפלטו את בליעתם למים (רי\"ף, רמב\"ם חמץ ומצה ה, כג; ראב\"ד, רמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן ועוד). והראבי\"ה והטור (תנב, א), כתבו שהמנהג להכניס ולהוציא את הכלים מיד. ובארו האחרונים כדי שלא יחזרו לבלוע את מה שפלטו (משנה ברורה תנב, ד). הפרי חדש תנב, ו, ביאר שהמנהג כפשוטו להכניס ולהוציא מיד, ושלא כרוב הראשונים, שכן מנהג ישראל תורה. מנגד, הט\"ז וא\"ר, כתבו שגם לפי הטור והמנהג, צריך להשהות מעט. ובשועה\"ר תנב, ד, ביאר שהכוונה \"להשהותו מעט מזעיר\". כמדומה שכוונתם לכשלוש שניות.
עוד כתבו הראשונים, שלאחר ההגעלה יש לשטוף את הכלי במים קרים, כדי להסיר מהכלים את מה שפלטו, וכדי שחום המים לא יגרום לטעמים שנפלטו בהגעלה לחזור ולהידבק ולהיבלע בכלים (רמב\"ם, ראבי\"ה, רשב\"א ועוד רבים. והמאירי כתב שבמקום לשטוף בקרים אפשר לנגב את הכלי כדי לקנח את הפליטה הדבוקה על שטח פניו). אולם כתבו הראשונים שהשטיפה בקרים אינה מעכבת הואיל ולא נזכרה בתלמוד. וביארו האחרונים, שזה מפני שנוהגים להגעיל את הכלים כשאינם בני יומם (עי' משנה ברורה תנב, לד).", + "לפעמים הכנסת הכלים מקררת מעט את המים עד שהם מפסיקים לרתוח, ואזי יש להשהות את הכלים במים עד שיחזרו לרתוח, והסימן לכך – שהם מעלים בועות.", + "כלי שלא ניתן להכניס את כולו למים, אפשר להגעיל תחילה את חציו האחד ואחר כך את חציו האחר (שו\"ע או\"ח תנא, יא).", + "כאשר צריכים להגעיל כלים רבים כדוגמת סכו\"ם, נוח להכניסם בתוך סל למים הרותחים, ולאחר שהייה של כשלוש שניות, להוציא את הסל מהמים והכלים כשרים. כיוון שיש חשש שהכלים יהיו צמודים זה לזה והמים הרותחים לא יעברו ביניהם, יש לנער מעט את הסל בתוך המים, כדי שהמים הרותחים ייכנסו בין הכלים ויכשירום (עפ\"י שו\"ע או\"ח תנב, ג-ד).", + "אפשר להכשיר כלים בלא סל, על ידי השלכת הכלי לתוך המים הרותחים, שכן בעת שקיעת הכלי בתוך המים הרותחים, הם מקיפים אותו מכל צדדיו ומכשירים אותו. ואם צריך להגעיל מספר כלים כדוגמת סכו\"ם, יש להשליכם למים כלי אחר כלי. ואם רוצים לקיים את המנהג לשוטפם במים קרים מיד לאחר הכשרתם, ישפכו את המים הרותחים, וישליכו את הכלים המוכשרים לתוך כלי של מים קרים. אמנם כפי שלמדנו, אין בכך חובה, ואפשר להמתין עד שהמים הרותחים יתקררו, ויוציאו מתוכם את הכלים שכבר הוכשרו.", + "לסיכום, כך הוא סדר ההגעלה: מנקים את הכלי, מרתיחים מים בכלי גדול ונקי, מכניסים את הכלי שצריך הגעלה לתוך המים הרותחים, רואים שהמים ממשיכים לרתוח, ולאחר כשלוש שניות מוצאים את הכלי שהוכשר. נוהגים להוסיף מי סבון למי ההגעלה או להמתין יממה בין השימוש באיסור להגעלה. לכתחילה, שוטפים את הכלי במים קרים אחר ההגעלה." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / ליבון", + "כלים ששימושם באוּר (אש), כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה, הכשרתם בליבון. ואין זה משנה אם מקור החום הוא אש ממש או סלילי להט חשמליים וכיוצא בהם, כל שצלו או אפו בהם מאכל איסור, צריך להכשירם בליבון.", + "אמרו חכמים שליבון הוא הכנסת הכלי לאש עד 'שישיר קליפתו' (בבלי ע\"ז עו, א), או עד שיצאו ממנו ניצוצות (ירושלמי ע\"ז ה, טו). כיוון שבדרך כלל הברזל עצמו אינו מתקלף ואינו מוציא ניצוצות באש, נראה שכוונת חכמים שהליבון יגרום למאכלים הדבוקים לכלי להתקלף ממנו או שניצוצות מהם ינתזו. השאלה באיזה חום הכלי מגיע לכך.", + "רבים סוברים שהליבון צריך להיות בחום ששורף ומבעיר את המתכת עד שכל שיירי המאכל שנדבקו ונבלעו בכלי יישרפו. חום זה הוא כ-350 מעלות עד כ-400 מעלות. ואף שהאש שעליה צלו או אפו את האיסור לא הגיעה לחום כזה, לדעתם, רק כאשר הכלי יבער באש, כל טעמי האיסור שנדבקו ונבלעו בו יישרפו.", + "ויש מקילים וסוברים שהכלל 'כבולעו כך פולטו' חל גם על חום האש, שבאותו חום שבו טעם האיסור נדבק ונבלע בכלי, אפשר להכשירו. שאם שימושו היה בחום של 200 מעלות – אפשר להכשירו ב-200 מעלות. לפי דעתם, אפשר להכשיר תבנית שאפו בה איסור בתנור – בחומו של אותו התנור.", + "למעשה, המנהג הרווח כדעת המחמירים, וכיוון שהתבנית עלולה להינזק בליבון כזה, אין להכשיר תבנית אפייה. שכן זה הכלל: כל כלי שעלול להינזק בהכשרה, אין מכשירים אותו, שמא יתרשלו בהכשרתו כדי שלא להזיק לו (עי' לעיל לב, ד). אמנם במקום של הפסד מרובה אפשר להקל ללבן בחום שבו השתמשו באיסור כדעת המקילים.", + "לפיכך, אין להכשיר תבניות אפייה שאפו בהן טרף, כיוון שליבון חמור עלול לקלקל אותן. ולמי שיש קושי רב בקניית תבניות חדשות, או מפני שעלותן גבוהה עבורו או מפני שקשה לו להשיג כמותן, יכול להכשירן על ידי חימומן באותו התנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה. וכן הדין בסיר פלא ומחבת טפלון.8על הליבון נאמר בבבלי ע\"ז עו, א: \"עד שתשיר קליפתן\", וכן הובא בשאילתות, בה\"ג, רי\"ף, רמב\"ם ועוד. ובירושלמי ע\"ז ה, טו: \"והליבון צריך שיהו ניצוצות מנתזין ממנה\", וכ\"כ רא\"ש, טור ושו\"ע תנא, ד. אמנם אין בזה מחלוקת אלא הם שני סימנים של ליבון, וכ\"כ פמ\"ג תנב, מ\"ז א. לכאורה הניצוצות והקילוף צריכים להיות במתכת עצמה, אולם בדרך כלל המתכות אינן מוציאות ניצוצות וגם אינן מתקלפות מחמת האש, ולדעת מומחים, כך היה גם בעבר, כי גם מתכות פרימיטיביות אינן מוציאות ניצוצות או מתקלפות. לפיכך נראה שהכוונה ששיירי המאכלים שנדבקו ונבלעו בדפנות הכלים היו בוערים ומתפחמים ומתקלפים או מתפקעים ומוציאים ניצוצות. כעין זה ביאר הרב פפויפר (דרך כוכב עמ' 310), ודבריו הובאו בספרים רבים (מעדני אשר איסור והיתר קנט; הוראה ברורה יו\"ד קכא, נח; דברי דוד ח\"א יו\"ד י).
כמובא למעלה, נחלקו האחרונים לגבי ליבון. רבים סוברים שמדובר על חום קבוע שמוציא ניצוצות, ומהם: פמ\"ג (תנא, א\"א ל); מהר\"ם שיק או\"ח ריג; מקראי קדש לרב פרנק (פסח ח\"א פ, ז); אג\"מ יו\"ד א, ס. ויש שהקילו ללבן באותו החום שבו השתמשו באיסור: שו\"ת ערוגות הבושם או\"ח קיט; מנחת יצחק ג, סו; תפארת צבי א, ל; וכ\"כ בנטעי גבריאל (פסח עה, ג) בשם הר\"א קוטלר, והרי\"ב מבריסק. למעשה מקובל להורות כדעת המחמירים, שדבריהם מצוטטים להלכה בספרי זמננו (אול\"צ ח\"ג י, ב; באהלה של תורה א, יח; ספ\"כ ח, מ; הגעלת כלים ה, ו; יג, שטו).
לרבי אביגדור, אחד מהראשונים (הובא בהגה\"מ מאכ\"א יז, ה), דעה מקילה יותר, שליבון הוא שמבערים אש תחת הכלי עד שאם יניחו עליו קש – ייחרך, וזו כוונת חכמים \"עד שיהו ניצוצות מנתזין ממנה\". למעשה הוסכם שאין להקל כמותו, וקראו לליבון זה 'ליבון קל', שהוא מועיל כמו הגעלה ואף יותר. וכשיש ספק אם צריך ללבן כלי, נהגו רבים להורות להכשירו בליבון קל (תה\"ד קל; רמ\"א או\"ח תנא, ד). עוד תועלת היתה בליבון קל, שהוא הועיל לביעור שיירי מאכל שנתקעו בחריצי הכלי והיה קשה לנקותם (משנה ברורה תנא, לג). וכיום אפשר לפוגמם עם סבון. עוד כתבו הפוסקים, שיש ליבון יותר קל, והוא כאשר מחממים את הכלי לחום שהיד סולדת בו (לבוש, ט\"ז תנא, ח; שועה\"ר י). כפי הנראה הכוונה ל-70 מעלות ומעלה. וכתב בפמ\"ג (תנא א\"א ל), שהוא מועיל לבליעה של כלי ראשון שאינו על האש.
כאן כתבתי שאפשר לסמוך על דעת המקילים ללבן את התבנית באותו חום רק 'במקום הפסד מרובה', ואילו לגבי לפסח כתבתי שאפשר להקל 'בשעת הצורך' (פנה\"ל פסח מהדורת תש\"פ י, ד, 4), משום שלגבי פסח מצטרף שיקול נוסף להקל, והוא דעת הראשונים שסוברים שחמץ לפני פסח נחשב 'היתרא בלע', ודי להכשיר כלים שבלעו חמץ באוּר על ידי הגעלה (פנה\"ל שם י, ג). אולם לגבי איסורים, שאין שיקול זה, לכאורה יש להחמיר כדעת רוב הפוסקים. אמנם כיוון שלאחר יממה מדובר במחלוקת בדרבנן, למרות שרוב הפוסקים החמירו, יש להורות במקום הפסד מרובה כדעת המקילים. והמחלוקת בדרבנן, מפני שלאחר יממה הטעם שדבוק ובלוע בכלים נפגם, ומהתורה טעמים אלו אינם אוסרים, ורק מדברי חכמים צריך ללבנם כדי להוציא מהם את הטעמים הפגומים. וגם לפי הדעה שהבאתי (לעיל לב, 7), שההכשרה עצמה מהתורה ואינה תלויה בטעם, אפשר לסמוך על המקילים, הואיל וההכשרה כדרך בליעתו. עוד יש להוסיף, שסברת המחמירים שיש טעמים שאינם יוצאים בלא ליבון חמור, נכונה לגבי כלים שבול��ים, אבל במתכות שאינן בולעות ממש אל תוכן, די באותה רמה של חום. ויש לצרף את דעת הסוברים, שאם מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו\"ת תפארת אדם או\"ח טז, המובאים בסוף ההערה הבאה). וכן דין נייר אפייה." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / מצבי ביניים בין הגעלה לליבון", + "ההבדל בין סירים שנועדו לבישול שהכשרתם בהגעלה במים רותחים, ובין תבניות ושיפודים שנועדו לאפייה ולצלייה שהכשרתם בליבון – שהבישול נעשה עם נוזלים שמרככים את התבשיל ולכן שיירי התבשיל נדבקים ונבלעים בכלי באופן רך. ואילו מגמת האפייה והצלייה למעט את הנוזלים שבמאכלים ולהקשותם, וממילא שיירי המאכלים נדבקים ונבלעים בכלי באופן קשה. ואף שמושחים את תבניות האפייה בשמן, הכשרתן בליבון, הואיל והשמן נועד למניעת הדבקה ולא כדי לרכך את המאפה.", + "בישלו בסיר מאכל טרף שהתייבש, למרות שבסוף הבישול כבר לא היו נוזלים בסיר, הכשרתו בהגעלה, הואיל ותחילת בליעתו היתה על ידי נוזלים. ועוד, שהולכים אחר המגמה הכללית של הכלי, שנועד לבישול ולא לאפייה (רא\"ש).", + "לפי זה הכשרת מחבת בהגעלה, שכן השמן שמניחים במחבת נועד להוסיף לחלוחית במאכל. וזה ההבדל בין אפייה לטיגון, שהאפייה מייבשת את המאפה ואילו הטיגון מלחלח את המאכל. כך סוברים רוב הראשונים (רא\"ש, ראבי\"ה, מרדכי ושערי דורא).", + "ויש אומרים שהכשרת מחבת בליבון, שהואיל ורגילים לטגן במחבת גם במעט שמן, פעמים רבות קורה שהשמן נגמר והבליעה הופכת להיות יבשה באוּר. ועוד, שלפעמים מתחילה יש מקומות במחבת שאין בהם שמן והבליעה שם באוּר, לכן דינה של המחבת כתבנית והכשרתה בליבון (רשב\"א ורבנו יואל).", + "למעשה, יש להכשיר מחבת בליבון קל, היינו חימום המחבת על הכיריים עד שאם יניחו על המחבת נייר – ייחרך, או אם ימתחו על שפתה חוט דק – ייחרך וייקרע מרוב החום. שכך הכשרתה כדרך שימושה. וכך גם נוח להכשירה, שכן מדובר בחימום המחבת כשהיא ריקה על אותה האש שרגילים לטגן בה.9לרשב\"א (תוה\"ב ד, ד), רבינו יואל ומהר\"ם חלאווה, הכשרת מחבת שטיגנו בה במעט שמן – בליבון. ולראבי\"ה, רא\"ש (פסחים ב, ז), רבנו ירוחם, אגור, שבולי הלקט בשם גאונים, מרדכי, הגה\"מ ועוד – בהגעלה. (לרבנו תם, או\"ז, רא\"ה ואוהל מועד, רק כלי שחום האש מקיפו מכל צדדיו כגון שיפוד או תבנית שבתוך תנור, חייב בליבון, ולשיטתם, גם אם לא מרחו שמן בתחתית המחבת – הכשרתה בהגעלה). ←
בשו\"ע יו\"ד קכא, ד, החמיר להכשיר מחבת בליבון (ולעניין פסח היקל, בצירוף סברת 'היתרא בלע', ראו פנה\"ל פסח י, 3). למעשה כתבתי להכשיר בליבון קל, ראשית מפני שלדעת רוב הראשונים הכשרת מחבת בהגעלה, וקל וחומר שלדעתם אפשר להכשיר בליבון קל שמועיל יותר מהגעלה. בנוסף לכך, יש אומרים שהליבון צריך להיות בחום השימוש האסור, ואם כן גם לדעת המחמירים ללבן מחבת – ליבון קל הוא הליבון הנדרש למחבת (לעיל הערה 8). עוד למדנו בהערה 8 שרבים הורו שכשיש ספק אם הכשרת כלי בליבון או הגעלה אפשר להסתפק בליבון קל. בנוסף לכך, לאחר יממה מהשימוש האסור, הטעמים שנבלעו ונדבקו נפגמים, ואזי הספק בדברי חכמים, וממילא הלכה כדעת המקילים שהכשרת מחבת בהגעלה, וכ\"כ באג\"מ (יו\"ד ג, יד, ב). אך כיוון שבפועל קל להכשיר את המחבת בליבון קל, שהוא כדרך שימושה הרגיל, ו��זה יוצאים ידי רוב הפוסקים, כתבתי כך למעשה. ולפי המבואר לעיל (לב, 8), עיקר חיוב ההכשרה מפני שכך הורתה התורה, להכשיר כלים שהשתמשו בהם באיסור כדרך שימושם האסור, יש יותר מקום לומר שהכשרת המחבת בליבון קל ממש כדרך שימושה.
יש אומרים, שכאשר אין במחבת שמן רוחש ומבעבע – המחבת נחשבת כתבנית (פר\"ח תנא, יא; שועה\"ר לו). מנגד, יש אומרים, שכאשר מושחים את התבנית בשמן, דין התבנית כסיר שבליעתו בנוזלים והכשרתו בהגעלה (שולחן גבוה תנא, לא, ושו\"ת תפארת אדם או\"ח טז). ונראה למעשה עפ\"י הרא\"ש ודעימיה, כדרך האמצע, שאם מגמת השמן למנוע הידבקות כפי שמקובל במשיחת תבנית בשמן, הרי שזו אפייה והכשרתה בליבון. ואם מגמת השמן ללחלח את המאכל ולהטעימו בשמן כפי שמקובל במחבת, הרי שזה טיגון, והכשרת המחבת בהגעלה." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / תבניות בשר וחלב שהתחלפו", + "אם השתמשו בתבנית בשרית נקייה למאפה חלבי או להפך, כיוון שבפועל לא התערבו טעמי הבשר והחלב יחד, אפשר להכשיר את התבנית בהגעלה, כדין 'היתרא בלע' (המבואר בהערה). וקל וחומר שאפשר להכשיר אותה בליבון קל על ידי חימומה בתנור על החום הגבוה ביותר למשך חצי שעה, שלדעת מקצת הפוסקים הכשרה זו נחשבת כליבון גמור שמועיל גם לבליעת איסור (כמבואר בהלכה ז).10. 'היתרא בלע': מה שלמדנו (בהלכה א), שכלי שבלע באוּר צריך הכשרה באוּר, הוא בתנאי שהבליעה היתה של דבר איסור. כגון שיפוד שצלו בו בשר טרף, שהואיל ובלע טעם איסור באוּר, הכשרתו בליבון. אבל אם בעת הבליעה הבשר היה כשר, ורק אח\"כ הפך לאסור, אפשר להכשירו בהגעלה. לפיכך, שיפוד שצלו בו בשר קרבן, לאחר יום בשר הקרבן הופך להיות 'נותר' ואסור באכילה, וגם הטעם הבלוע בשיפוד הופך להיות 'נותר', ולכן השיפוד צריך הכשרה. אבל כיוון שבעת שנבלע טעם הבשר בשיפוד הבשר היה מותר באכילה, אין צורך ללבנו אלא די להכשירו בהגעלה במים רותחים (ע\"ז עו, א). וזאת משום שההגעלה מוציאה כמעט את כל הטעמים, ומה שאינו יוצא אינו אלא טעם קלוש, וכאשר הבליעה היתה באיסור, צריך להוציא גם טעם קלוש זה, אבל כאשר תחילת הבליעה היתה בהיתר, די בהוצאת עיקר הטעם על ידי הגעלה (רמב\"ן וריטב\"א שם).
כיוצא בזה, תבנית אפייה שאפו בה מאכל חלבי ולאחר יממה אפו בה בשר, כיוון שטעם החלב בעת אפיית הבשר היה פגום, בפועל לא התערבו טעמי חלב ובשר יחד, ולכן די להכשיר את התבנית בהגעלה כדין 'היתרא בלע'. ואמנם אסור לאפות בשר בכלי חלבי שאינו בן יומו, אולם כיוון שבפועל לא התערבו טעמי בשר וחלב טובים, אם עשו כן אין זה נחשב כבליעת איסור אלא כבליעת היתר שחכמים אסרוהו, ולכן מועילה לו הגעלה. וכ\"כ או\"ה הארוך נח, כו; פמ\"ג בפתיחה להל' בשר וחלב, ועוד. ולשועה\"ר או\"ח תנא, יג, גם אפיית בשר בתוך יממה מאפיית מאכל חלבי נחשבת כהיתרא בלע, הואיל ובכל פעם אפה מין כשר. ואם זו תבנית מתכת וניקו אותה בין האפיות עם סבון כמקובל כיום, לכל הדעות גם אם אפו את הבשר בתבנית החלבית באותו יום, הכשרתה בהגעלה, הואיל ובפועל לא נותרו בה שאריות טעם חלב (לעיל לב, ו-ח), והרי זה כ'היתרא בלע' גם לפמ\"ג ודעימיה. בפועל, הדרך הקלה להכשרת התבנית היא לחממה בתוך תנור האפייה על החום הגבוה למשך כחצי שעה, ולכל הדעות יוצאים בזה ידי הגעלה, שכן ליבון קל מועיל יותר מהגעלה (לעיל הערה 8).
וכן הדין בסיר פלא ובמחבת טפלון שאם השתמשו בהם בטרף, הכשר��ם בליבון, אבל אם טעו ואפו או טגנו בהם חלבי ואחר יממה בשרי, הואיל ובליעתם נחשבת כ'היתרא', הכשרתם בהגעלה. ובסיר פלא, הואיל והוא עשוי מתכת, אם ניקו אותו, גם אם בתוך יממה אפו בו בשר, הכשרתו בהגעלה, הואיל וכלי מתכת נקי אינו פולט טעמים. אמנם אם לא ניקו את הכלים כראוי והיו בני יומם ואפו או צלו בהם מהמין השני, נחשב ל'איסורא בלע' והכשרתם בליבון, כמבואר בהלכה ז.", + "כמו כן, כאשר רוצים להפוך תבנית מבשרית לחלבית או להפך, די להכשירה בהגעלה או בחימום בתנור על החום הגבוה ביותר.", + "אמנם רבים באשכנז נהגו שלא להפוך כלים בשריים לחלביים ולהיפך על ידי הגעלה, כדי שלא יתבלבלו וישכחו מה היה חלבי ומה בשרי, אולם בשעת הצורך נהגו להקל. ובשאר הקהילות הורו שאפשר להגעיל כלי כדי להשתמש בו למין השני לכל צורך שהוא, אבל לא נהגו לעשות זאת באופן תדיר, כדי שלא ליצור בלבול במטבח בין חלבי לבשרי.11מנהג אשכנז שלא להגעיל כלים מבשרי לחלבי מובא במ\"א תקט, יא, בשם רבותיו, וזאת כדי שלא יבואו לידי טעות ושכחה האם הכלי בשרי או חלבי. וכ\"כ להלכה רבים מפוסקי אשכנז ואחדים מפוסקי ספרד. אמנם גם למנהג המחמירים באשכנז, בשעת הדחק או כשהכלי נטרף – מותר (פמ\"ג תקט, א\"א יא; תנב, א\"א יג). וכן מותר לשנות את מעמד הכלי בעת שממילא מכשירים אותו לפסח (חת\"ס יו\"ד קי; משנה ברורה תנא, יט). וכן מותר לשנות את הכלי לאחר קבלתו במתנה או קנייתו, ויש שהתירו לשנותו על ידי הקנייתו לחבר וקנייתו ממנו בחזרה (דרכי תשובה יו\"ד קכא, נט). ורבים כתבו שעל ליבון אין מנהג להחמיר (מהרש\"ם ב, רמא; ערוגות הבושם ועוד).
ורבים סוברים שאין כלל הגבלה כזו, ומותר לכתחילה להגעיל כלי כדי להחליף את שימושו, שכך עולה מכל הראשונים, וכ\"כ פר\"ח יו\"ד צז, א; פרי תואר צז, א; שדי חמד, יבי\"א ח\"ג יו\"ד ד. וכן מנהג יוצאי ספרד. אמנם כפי הנראה, גם בקהילות ספרדים לא נהגו להחליף את השימוש תדיר, שכן ברור שהחלפה תדירה עלולה לגרום לבלבול. וכ\"כ ר' שלמה קמחי מאזמיר ב'ימי שלמה' על הרמב\"ם מאכ\"א יז, ג; ובימינו, בדברי דוד ח\"א יו\"ד יב, ה. בנוסף לכך כתב החיד\"א במחז\"ב תקט, ב, שכאשר הכלי בן יומו אין להגעילו כדי להחליפו." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / מדריך להכשרת מטבח טרף", + "כיור ושיש: צריך לנקותם היטב, תוך שימת לב לחריצים, שלא ישארו בהם שאריות מאכל. לאחר מכן יש לערות מים רותחים על הכיור ודפנותיו ועל כל משטח השיש. לפני העירוי צריך לוודא שהכיור והשיש יבשים, כדי שהמים הרותחים יישפכו עליהם ישירות ולא יתקררו מהמים שעליהם. במטבח ביתי רגילים להכשיר את הכיור והשיש במים שחוממו בקומקום, וכיוון שהמים שבקומקום אינם מספיקים להכשרת הכיורים וכל השיש, מקיימים את ההכשרה בשלבים, כאשר בכל שלב מערים את המים שרתחו בקומקום על אזור אחר, ואם מי העירוי זרמו לצד שעוד לא הוכשר, יש לגורפם משם לפני שיערו עליו מים נוספים שהורתחו בקומקום. לפיכך, הרוצה לחסוך זמן בתהליך ההכשרה, יערה תחילה על קרקעית הכיור, אחר כך על ארבע דפנותיו, אחר כך יתחיל להכשיר את המקומות הסמוכים לכיור ומשם ימשיך בהדרגה למקומות הרחוקים. ניקוי בקיטורית איכותית מועיל כמו עירוי.", + "שיש רגיש שעלול להינזק מעירוי של מים רותחים, הכשרתו בשטיפה ובניקוי טוב (פנה\"ל פסח יא, א-ב).", + "כיריים: לכתחילה יש לנקות את הכיריים וללבן את החצובה בליבון קל. כאשר קשה ללבן את החצובה אפשר להסתפק בניקוי החצובה ובהגעלתה במים רותחים, וכאשר החצובה ארוכה מעומק הסיר, יש להכניס תחילה צד אחד ואחר כך את הצד השני. את שאר הברזלים בחצובה שאינם נוגעים בסירים, וכן את משטח האמייל שמתחת לחצובה, ואת ראשי הגז, צריך לנקות היטב מכל שאריות האוכל, אבל כיוון שחלקים אלו אינם באים במגע עם הסירים, אין צריך ללבנם או להגעילם. לכתחילה טוב להבעיר למשך כרבע שעה את כל הלהבות (עי' פנה\"ל פסח יא, ב, 2).", + "כיריים חשמליות: מנקים היטב, ומחממים על החום הגבוה למשך כרבע שעה, וכבולעו כך פולטו. וכן דין כיריים קרמיות, הנראות כזכוכית אטומה, שמניחים עליהן ישירות את הסירים. כיריים אינדוקציה: מנקים את המשטח ומערים עליו מים רותחים, ומחממים עליו את הסירים למשך כרבע שעה, כדי שיחממו את המשטח שתחתיהם כדרך שימושם (עי' לעיל כה, 14).", + "סכו\"ם וסירים: מנקים אותם תחילה, ממלאים סיר גדול במים, מרתיחים אותם ומערבים בהם מי סבון כדי לפגום את טעמם. בעוד המים רותחים מכניסים לתוכם את הסכו\"ם, כלי אחר כלי, ובכך מכשירים את הסכו\"ם. כמו כן מכניסים את הסירים הקטנים שאפשר להכניס לתוכו, ובכך מכשירים אותם. הכשרת הסיר הגדול וסירים שאינם נכנסים לתוכו נתבארה בהלכה ד.", + "תנור אפייה: מנקים את התנור משיירי מאכלים, מפעילים אותו על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה, ובזה גוף התנור מוכשר. תבניות אין מכשירים, הואיל ולדעת רוב הפוסקים צריך להכשירן בליבון חמור, והוא עלול להזיק להן. במקום הפסד מרובה, כגון שאין דרך להשיג תבניות חדשות או שמחירן גבוה, ניתן להכשירן על ידי חימומן בתנור על החום הגבוה ביותר למשך כחצי שעה (לעיל הלכה ז' והערה 8).", + "מיקרוגל: יש להכשירו בשלושה שלבים: א) מנקים את שאריות האוכל שאולי נותרו בו מחמת גלישה ונתזים. ב) מגעילים את הצלחת המסתובבת במים רותחים. ג) מניחים בו צלוחית מים עם סבון ומחממים אותה למשך כעשר דקות על החום הגבוה ביותר, ובכך מכשירים אותו מהאדים והזיעה שדבקו ונבלעו בו בעת השימוש בטרף.", + "מדיח כלים: מנקים את המסננת משיירי המאכל שבה, ומפעילים את המדיח על החום הגבוה ביותר, ומכשירים בזה את המדיח והמגשים כאחד (עי' פנה\"ל פסח יא, 5).", + "שולחן: אם הוא רגיש ואין מניחים עליו סירים רותחים, די לנקותו היטב עם מים וסבון. ואם אינו רגיש ולעיתים מניחים עליו סירים רותחים, יש לנקותו ולאחר מכן לערות עליו מים רותחים.", + "מקרר וארונות: הכשרתם בניקוי טוב עם מים וסבון כדי להסיר כל שארית רוטב שאולי דבקה בהם.", + "מיקסר ובלנדר: אם השתמשו בהם במאכלים קרים, הכשרתם בניקוי עם מים וסבון בלבד. ואם השתמשו בהם במאכלים רותחים, הכשרתם בהגעלה." + ], + [ + "הכשרת כלים ומטבח / שימוש במטבח ובמנגל טרף", + "כפי שלמדנו (לב, ג) אסור להשתמש בכלים שצריכים הכשרה למאכלים חמים, שהואיל ובישלו בהם מאכלים אסורים, צוותה התורה להכשירם. עתה נוסיף, שלכתחילה גם אין להשתמש בהם למאכלים קרים אפילו כדרך ארעי. ואף אין להשתמש בכלים בשריים למאכלים חלביים קרים או להפך.", + "אמנם בשעת הדחק, כגון מי שהגיע לבית אירוח (צימר) ואין לו כלים כשרים ואין לו אפשרות להכשיר את כלי הטרף, רשאי להשתמש באופן ארעי בכלים בשריים נקיים למאכלים חלביים קרים או להפך. וכן מותר בשעת הדחק להשתמש בכלים טרפים נקיים למאכלים קרים יבשים ונוזליים, כגון בצלחות לסלט, ובכוסות לשתייה קרה, ובכפיות לאכילת יוגורט וגבינה, ובקערות מרק לחלב עם דגנים. מפני שכל זמן שהכלים נקיים ואוכלים בהם מאכלים קרים, אינם מבליעים טעמים במאכלים.12רבים מהראשונים סוברים שמותר להשתמש בכלי טרף למאכלים קרים, הואיל ומאכלים קרים אינם בולעים מהטעם הבלוע ודבוק בכלי הטרף. כ\"כ תרומה, סמ\"ג, סמ\"ק, רא\"ש, רבנו ירוחם, אורחות חיים, אוהל מועד, שערי דורא, מהרי\"ל ושו\"ע צד, ג. מנגד, יש אומרים שאסור להשתמש בכלי טרף גם במאכלים קרים שמא ישתמשו בהם בחמים (רוקח ומרדכי). ויש אומרים שרק מאכלים יבשים קרים אפשר לאכול בכלי טרף ולא נוזליים (תוס', או\"ה הארוך, רדב\"ז). הרמ\"א קכא, ה, הכריע, שכדרך קבע אין להשתמש בכלי טרף אבל כדרך ארעי מותר. וכ\"כ הרבה אחרונים ומהם: ש\"ך צא, סו\"ס ג', פר\"ח ג, פמ\"ג. ואף שנראה לכאורה משו\"ע שהתיר לכתחילה להשתמש גם כדרך קבע בכלי טרף למאכלים קרים, ברור שרק בדיעבד ובשעת הצורך הקל בזה, שכן מדוע יתיר להשתמש בכלי טרף לכתחילה?
עוד בעיה ישנה בכלים הללו, שמן הסתם לא טבלו אותם למרות שיוצרו על ידי גויים, וכבר למדנו (לעיל לא, ח) שלדעת רוב הפוסקים אסור מדברי חכמים לאכול בכלים שלא הוטבלו אפילו דרך ארעי. אולם כיוון שאלו כלים שנועדו לאירוח במלון או במסעדה, ויש אומרים שאין צריך לטובלם כי לא נועדו לאכילה אלא למסחר, בשעת הדחק אפשר להשתמש בהם. לכן כתבתי למעלה שרק בשעת הדחק אפשר להשתמש בהם. אמנם אם בעל הצימר הוא גוי שאינו חייב להטביל את כליו, וכל הבעיה היא רק מצד שהכלים טרף, גם בשעת הצורך שאינה שעת הדחק אפשר להקל להשתמש בכליו למאכלים קרים.
כלים שאין דרך להכשירם, כדוגמת כלי חרס שנטרפו, אסור להשתמש בהם אפילו דרך ארעי (רמב\"ן, ר\"ן, ריטב\"א, מאירי, מגיד משנה, ש\"ך צא, ג; פר\"ח צב, א; פרי תואר צא, ב). ההיתר להשתמש בשעת הצורך והדחק בכלי בשרי לחלב קר או להפך, מבואר לעיל כה, ט, 9.", + "כאשר רוצים להשתמש במנגל, כיוון שהמאכל נוגע ישירות ברשת, חייבים להכשירה. וכיוון ששימושה באש גם הכשרתה באש, ויש להקפיד שהאש תגיע לכל חלקי הרשת כפי שהיתה יכולה להגיע בעת השימוש בטרף. ואין צורך לנקות את הרשת, שהואיל ומכשירים אותה בליבון חמור, כל המאכלים הדבוקים בה נשרפים ונפסלים לחלוטין מהיות ראויים למאכל." + ] + ], + [ + [ + "דיני תערובות / כלל דיני התערובות", + "שני כללים יסודיים ישנם בדין מאכלי איסור שהתערבו במאכלי היתר. הכלל הראשון: ביטול בשישים, שאם האיסור התערב בכמות שהנפח שלה גדול ממנו פי שישים, טעמו אינו מורגש, והתערובת מותרת באכילה. שכך שיערו חכמים, שאם יש במאכל ההיתר פי שישים מהאיסור, בידוע שטעם האיסור בטל, מפני שגם מאכלים בעלי טעם חזק ביותר, כדוגמת בצל, אינם נותנים טעם ביותר מפי שישים (חולין צז, ב, ר\"ן וראבי\"ה).", + "הכלל השני: ביטול ברוב, שאם המאכל האסור אינו נותן טעם בתערובת – הולכים אחר הרוב. כגון חתיכת בשר טריפה שהתערבה בשתי חתיכות בשר כשר כמותה – בטלה ברוב, שנאמר (שמות כג, ב): \"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת\" (שו\"ע יו\"ד קט, א; להלן ח).", + "כדי שהאיסור ייתן טעם בהיתר צריכים להתקיים שני תנאים: האחד, שהתערובת תהיה 'מין בשאינו מינו', כלומר, שטעם האיסור שונה מטעם ההיתר, ולכן הוא יכול להיות מורגש בו. השני, שהתערובת תהיה 'לח בלח', שאז טעם האיסור מתמזג בתערובת. לדוגמא: כאשר חלב מתערב במרק בשרי, טעמו מתפשט במרק. וכן כאשר חתיכת בשר טרף מתבשלת עם ירקות, טעם הטרף מתערב בירקות.", + "אבל אם אחד משני התנאים אינו מתקיים, למרות שהאיסור וההיתר מעורבים, אין טעם האיסור מתפשט לתוך המאכל המותר. למשל, אם התערבה חתיכת בשר אסורה בשתי חתיכות בשר מותרות שטעמן שונה, אף שזו תערובת 'מין בשאינו מינו', כיוון שהתערובת 'יבש ביבש', אין טעם האיסור עובר למאכלים המותרים, ולכן מדין התורה האיסור בטל ברוב. וכן כאשר התערב רוטב של בשר טריפה ברוטב של בשר כשר, אף שהתערובת 'לח בלח' והאיסור מתמזג בהיתר, כיוון שטעם האיסור כטעם ההיתר, אין הוא נותן בו טעם, ולכן מדין התורה האיסור בטל ברוב.", + "אולם עשו חכמים סייג לתורה ותקנו, שגם כאשר רק אחד משני התנאים המאפשרים העברת טעמים מתקיים – או שזו תערובת 'לח בלח', או שזו תערובת 'מין בשאינו מינו' – האיסור אינו בטל ברוב אלא צריך פי שישים כדי לבטלו (רשב\"א ורא\"ש). עוד מגמה חשובה היתה לחכמים בתקנתם, להשוות את השיעורים, שדין אחד של ביטול בשישים יהיה לכל התערובות שדומות לתערובת שהאיסור יכול לתת בה טעם (ר\"ן). ולכן גם כאשר יסוד האיסור מדברי חכמים, אין אומרים שאין צורך לעשות לו סייג, אלא צריך פי שישים כדי לבטלו, מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם (ב\"י ורמ\"א קט, א).1יסוד הכלל שהולכים אחר הרוב למדנו מהלכות בית הדין, שכאשר נחלקים הדיינים ביניהם, הולכים אחר הרוב, שנאמר (שמות כג, ב): \"אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת\" (חולין יא, א). סמך לכלל של ביטול בשישים למדו חכמים ממה שמבואר בתורה, שמבשלים את כל בשר קרבן השלמים שמביא הנזיר יחד עם הזרוע שנותנים לכהן, ואף שהזרוע אסורה באכילה לישראל, היא אינה אוסרת את בשר הקרבן על ישראל, מפני שהוא מרובה ממנה פי שישים (חולין צח, א)." + ], + [ + "דיני תערובות / סיכום ארבעה סוגי התערובות", + "הרי ששני חילוקים ישנם בדיני תערובות: האחד, 'מין במינו' ו'מין בשאינו מינו'. ב'מין במינו' טעם האיסור שווה לטעם ההיתר, ב'מין בשאינו מינו' טעם האיסור שונה מטעם ההיתר.", + "השני: 'לח בלח' ו'יבש ביבש'. ב'לח בלח' טעם האיסור מתמזג בתערובת, כדוגמת בשר טרף שהתבשל עם בשר כשר, שעל ידי הבישול הטעמים מתערבבים בכל התבשיל. גם קמח של איסור שהתערב בקמח של היתר נחשב כתערובת 'לח בלח', הואיל והקמח דק וחלקי האיסור וההיתר מתמזגים זה בזה (פנה\"ל פסח ז, ד). לעומת זאת, בתערובת 'יבש ביבש' איננו יודעים איזה מאכל כשר ואיזה אסור, אבל הם אינם מתמזגים זה בזה. גם כוס שיש בה רוטב בשר טרף שהתערבה בשתי כוסות שיש בהן רוטב בשר כשר, נחשבת תערובת 'יבש ביבש', מפני שהרטבים בכוסות נפרדות ואינם מתערבים זה בזה.", + "כיוון ששני החילוקים משתלבים זה בזה, הרי שארבעה סוגי תערובות ישנם: א) 'מין בשאינו מינו' 'לח בלח'. ב) 'מין בשאינו מינו' 'יבש ביבש'. ג) 'מין במינו' 'לח בלח'. ד) 'מין במינו' 'יבש ביבש'.", + "בשלושת הסוגים הראשונים צריך פי שישים כדי לבטל את האיסור. בראשון צריך פי שישים מעיקר הדין, מפני הטעם שהאיסור נותן בתערובת. בסוג השני והשלישי, מהתורה האיסור בטל ברוב וחכמים תקנו שלא יתבטל בפחות משישים. ורק בתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש'), הלכה למעשה ש��איסור בטל ברוב. אמנם יש סוברים, שהשוו חכמים את כל השיעורים, וקבעו ששום איסור לא יתבטל בפחות מפי שישים. אולם למעשה, הלכה כדעת רוב הראשונים, שתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש') בטלה ברוב, וזה המצב שבו חל הכלל היסודי של ביטול ברוב.", + "אמנם דווקא לגבי תערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש'), כאשר יש באיסור חומרה יתירה, החמירו חכמים יותר מאשר בשאר תערובות שבטלות בשישים. אם האיסור הוא פירות תרומה שהתערבו בפירות רגילים, כיוון שיש באיסור תרומה חומרה יתירה, שזר שאוכלה ענוש במיתה – רק אם יש בפירות החולין פי מאה – פירות התרומה מתבטלים. וכאשר האיסור הוא פירות ערלה או כלאי הכרם שאסורים גם בהנאה, רק אם יש בפירות ההיתר פי מאתיים – האיסור מתבטל (להלן בהלכה ט).2יש סוברים שהשוו חכמים את כל השיעורים, וקבעו שרק כאשר יש כנגד האיסור פי שישים הוא בטל בעוצם מיעוטו, אבל אם אין כנגדו פי שישים, יש לו חשיבות ועדיין לא התבטל מהתודעה. כך דעת רמב\"ם (מאכ\"א טו, ד-ה), אשכול ורמב\"ן (חולין צז, ב. ולראב\"ן מהתורה אינו בטל בפחות משישים). אולם למעשה, נפסק כדעת רוב הראשונים, שתערובת מהסוג הרביעי ('מין במינו' 'יבש ביבש') בטלה ברוב, וזה המצב שבו חל הכלל היסודי של ביטול ברוב. שכך הוא פשט הגמרא (חולין צט, ב), וכ\"כ תוס', תרומה, ראב\"ד, רא\"ש, רשב\"א, ר\"ן , סמ\"ג, מאירי ועוד רבים.
בפועל, ברוב המקרים של תערובת 'מין במינו' 'יבש ביבש', לכל הדעות הביטול הוא במאה, שכן כפי שעולה מהמשניות, התערובת השכיחה של 'מין במינו' 'יבש ביבש' היתה פירות תרומה שהתערבו בפירות חולין מפני שהם דומים לגמרי. והמקרה המצוי של 'מין במינו' 'יבש ביבש' שנחלקו לגביו אם בטל ברוב או בשישים, הוא בשר טרף שהתערב בבשר כשר, או חתיכת חֵלֶב בחתיכות שומן, ומקרים אלו פחות מצויים, מפני שאת החלקים האסורים שלא נועדו לאכילה נוהגים לזרוק או לפחות להפריד משאר המאכלים באופן גמור.
כל מה שלמדנו ש'מין במינו' בטל ברוב או בשישים הוא לדעת חכמים, אבל לדעת ר' יהודה 'מין במינו' אינו בטל אפילו באלף. כי הביטול נוצר על ידי התנגשות שבין שני מינים, וכאשר הם מאותו מין, אין התנגשות וכיוון ששמו של האיסור עדיין נקרא עליו אינו בטל. אולם לחכמים למרות שהם מאותו מין, נוצרת התנגשות בין האיסור להיתר, וההיתר גובר על האיסור ומבטלו (מנחות כב, א, ר\"ן נדרים נב, א)." + ], + [ + "דיני תערובות / טעם כעיקר וביטול בשישים", + "כפי שלמדנו, בכל מצב שיכולים להרגיש את טעם האיסור בתערובת, התערובת כולה אסורה, משום ש'טעם כעיקר'. כלומר, טעם המאכל נחשב כעיקרו. ולכן גם כאשר האיסור הוא מועט, וטעמי ההיתר מרובים וחזקים ממנו, כל זמן שטעם האיסור מורגש – האיסור אינו בטל בתערובת וכולה אסורה באכילה. שיערו חכמים שטעמי כל המאכלים בטלים בשישים, מפני שאפילו מאכלים שטעמם חזק, כדוגמת בצל, נותנים טעם עד פי שישים ולא יותר. לפיכך קבעו חכמים שיהיו כל האיסורים שיכולים לתת טעם בטלים בשישים. חוץ מתבלינים שטעמם חזק, וצריך שיהיה בהיתר שיעור הרבה יותר גדול כדי לבטל את טעמם (להלן ו).", + "לפיכך, אם נפל מעט חלב לתוך מרק בשרי, ולא היה במרק פי שישים מהחלב – המרק אסור. ואם היה במרק פי שישים מהחלב, ברור לנו שטעם החלב אינו מורגש והמרק כשר. וכל מה שמתבשל במרק מצטרף לבטל את החלב שנפל לתוכו בשישים, ובכלל ז��: בשר, ירקות, מים ועצמות. ואף עצמות שאין בהן טעם, כיוון שגם הן בולעות מהטעמים שבתבשיל, גם הן מצטרפות לשיעור פי שישים שמבטלים בו את האיסור (שו\"ע יו\"ד צט, א).", + "וכן אם התערב מעט בשר טרף טחון בקציצות ירקות, אם יש בירקות פי שישים מהבשר, בידוע שטעם הבשר בטל והקציצות כשרות. ואם אין פי שישים – הקציצות אסורות. וכן אם נפל בשר טרף לתוך מרק ירקות, אם היה במרק פי שישים כנגדו, המרק כשר, אולם כיוון שאפשר להוציא את הבשר הטרף, חובה להוציאו, שכל זמן שהוא ניכר – רק טעמו בטל והוא עצמו אינו בטל. ואם לא היה במרק פי שישים כנגדו, אף שמוציאים את הבשר הטרף, כיוון שטעמו התפשט במרק ולא היה פי שישים כנגדו – המרק כולו אסור.3המקור ל'טעם כעיקר' ממצוות הנזיר, שבנוסף לאיסור לשתות יין, נאמר \"מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה\" (במדבר ו, ג), היינו מים שיש בהם טעם יין. למדו מזה חכמים שכך הדין בכל האיסורים שבתורה, שטעם נחשב כעיקר האיסור. ולר' עקיבא הלימוד מכך שצוותה התורה להגעיל כלים של גויים מפני הטעם הבלוע בהם. עוד דוגמא לכך, מבישול בשר בחלב, שגם הבשר לבדו אסור מפני טעם החלב הבלוע בו (פסחים מד, ב).
לראשונים רבים 'טעם כעיקר' מהתורה, ומהם: בה\"ג, תוס', ר\"ת, תרומה, רז\"ה, ראב\"ד, רא\"ש, סמ\"ג, מאירי ורשב\"א (תוהב\"א ד, א). ויש אומרים ש'טעם כעיקר' מדברי חכמים: רמב\"ם, רש\"י, רמב\"ן, רא\"ה, נמוק\"י, ר\"ן, ריטב\"א (אמנם אם בנותן הטעם יש ממשות עבה, כדוגמת חֵלֶב שנימוח בתוך התבשיל, גם לרמב\"ן, ר\"ן וריטב\"א האיסור מהתורה). למעשה נפסק שטעם כעיקר מהתורה, כמבואר בטור ושו\"ע צח, ב.
אם האיסור התבטל בשישים, וכשאכלו מן התערובת הרגישו את טעמו, התערובת אסורה (רמ\"א צח, ח). אלא שכפי שלמדנו, הסיכוי שזה יקרה אפסי. גם איסור דרבנן בטל בשישים, ורק במקרה שיש ספק מקילים בו (שו\"ע יו\"ד צח, ב; ש\"ך צח, ז; כו)." + ], + [ + "דיני תערובות / טעימת גוי", + "אף שלמדנו שככלל, האיסור בטל בשישים, כאשר מדובר בתערובת של 'מין בשאינו מינו', כיוון שלאיסור טעם שונה מההיתר, אפשר לתת לגוי לטעום את התבשיל. אם ירגיש בטעם האיסור – התבשיל אסור, ואם לא ירגיש, למרות שאין בהיתר פי שישים – התבשיל מותר (חולין צז, א-ב). שכן למדנו שמה שתקנו חכמים שיהיו האיסורים בטלים בשישים הוא מפני שאפילו מאכלים שטעמם חזק, כדוגמת בצל, נותנים טעם עד פי שישים ולא יותר. הרי שמאכלים שטעמם פחות חזק מתבטלים בפחות מפי שישים. אלא שכל זמן שאין לנו דרך לבדוק זאת, תקנו חכמים שהאיסור יתבטל בשישים, אבל אם גוי אמין יאמר שאין בתערובת טעם איסור, המאכל כשר.", + "ואמנם רבים מחמירים וסוברים, שגם כאשר אין אפשרות להרגיש את טעם האיסור, כל שאין פי שישים כנגד ממשות האיסור, התערובת אסורה (רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ה ור\"ן). אבל למעשה נפסק כדעת הסוברים, שגם כאשר ממשות איסור התערבה במאכל כשר, אם גוי אמין אמר שאין במאכל טעם איסור, למרות שאין בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כשרה, כי הכל תלוי בטעם (רמב\"ם, תוס', רא\"ש, טור ושו\"ע יו\"ד צח, א).", + "לפיכך, אם נפל חלב לתבשיל בשר, יטעם הגוי את התבשיל. אם ירגיש בו טעם חלב – התבשיל אסור. ואם לא ירגיש, למרות שאין בתבשיל הבשר פי שישים מהחלב – התבשיל מותר. וכן אם נפל בשר טרף לתוך תבשיל ירקות, יטעם הגוי את התבשיל, אם ירגיש בו טעם בשר – התבשיל אסור. ואם לא ירגיש, למרות שאין בתבשיל פי שישים מהבשר הטרף – התבשיל כשר.", + "אולם הבעיה שהגוי עלול לסטות מהאמת כדי לרצות את הישראל או כדי לפגוע בו, ולכן אמרו שרק אם הוא מסיח לפי תומו, היינו שאינו יודע שיש לתשובתו משמעות הלכתית, אפשר לסמוך עליו. ואם הוא טבח, אפשר לספר לו שמדובר בשאלה הלכתית, והואיל ומקצועו מחייב הבחנה בטעמים, ישיב תשובה מדויקת כדי שלא לפגוע באמינותו המקצועית (רשב\"א).4מבואר בגמרא חולין צז, א, שכאשר תרומה התערבה בחולין, נותנים לכהן לטעום, אם ירגיש את טעם התרומה – התבשיל מותר לכהנים בלבד, ואם לא ירגיש – התבשיל מותר לכל ישראל. אבל אם התערב איסור בהיתר, סומכים על 'קפילא ארמאה'. קפילא הוא נחתום או טבח גוי. לרמב\"ם (מאכ\"א טו, ל), כוונת חכמים לתת דוגמא לגוי שרגיל לטעום מאכלים, אבל באמת אפשר לסמוך על כל גוי שמוכן לקחת על עצמו אחריות לקבוע את טעם התבשיל. ולמאירי, רק מי שמומחה בטעמים כטבח רשאי לקבוע זאת. ולרש\"י ואו\"ז, המומחה צריך להיות מסיח לפי תומו, שאינו יודע שיש לשיפוטו השלכה הלכתית (רוקח, חת\"ס חולין צו, ב). מפני שאם ידע שיש לדבריו משמעות הלכתית אולי יסטה מהאמת כדי להכשיל את הישראל או כדי לרצותו.
ולדעת ראשונים רבים, אם הוא מומחה, אפשר לסמוך שידייק בתשובתו הואיל ולא ירצה לפגום באמינותו המקצועית (תוס' 'סמכינן' ור\"ן). הוסיף וביאר הרשב\"א (תוה\"א ד, א), שבאמת כל אדם יכול לקבוע את טעם התערובת, עובדה שסומכים על סתם כהן לעניין תרומה, אלא שסתם גוי עלול לסטות מהאמת, ולכן סומכים עליו רק כשהוא מסיח לפי תומו, אולם על 'קפילא' אפשר לסמוך גם כשהוא יודע שזו שאלה הלכתית, כי לא ירצה לפגוע באמינותו המקצועית. וכך נפסק בב\"י צח, א, וש\"ך ב. ואין זה נחשב שסומכים על עדות גוי להתרת איסור תורה, כי אין מדובר בעדות אלא בבירור המציאות, והוא דבר שעתיד להתברר כשיטעמו מהתבשיל (עי' ש\"ך ב, ט\"ז ב, פר\"ח ב).
אמנם לרמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן, רא\"ה וריטב\"א, רק טעם מתבטל בפחות משישים עפ\"י קפילא, כגון בשר טרף שנפל לתוך מרק ואח\"כ הוצא ממנו, שהואיל ואין ממשות איסור במרק, אפשר לסמוך על קפילא, שאם אין שם טעם איסור – המרק מותר. אבל כאשר ממשות האיסור התערבה, אין האיסור בטל בפחות משישים. מפני שהשוו חכמים את שיעוריהם, שכל תערובת שיכולה לתת טעם תהיה בטלה בשישים. שאם לא כן יצא שדווקא כאשר האיסור נותן טעם הוא לפעמים בטל בפחות משישים, ואילו בתערובת 'מין במינו' 'לח בלח', או 'מין בשאינו מינו' 'יבש ביבש', שמהתורה האיסור בטל ברוב, לעולם אינו מתבטל בפחות משישים. (ולרש\"י ואו\"ז, גם טעם אינו בטל בפחות משישים, וגם כשיש פי שישים, אם יש שם קפילא ארמאה, צריך לתת לו לבדוק, ואם ירגיש בטעם האיסור – התערובת אסורה. ולשאר הפוסקים, אכן אם יהיה טעם איסור, התערובת אסורה, אלא שאם יש שם פי שישים לא צריך לבדוק זאת, כי הסיכוי שטעם האיסור יורגש אפסי).
ולרמב\"ם, תוס', רא\"ש, סמ\"ג ומאירי, גם ממשות של איסור שאין פי שישים כנגדה, בטלה כאשר אין מרגישים בטעמה. וכיוון שהמחלוקת בדברי חכמים (מפני שכאשר טעם האיסור בטל, לכל הדעות אין בתערובת איסור תורה) הלכה כדעת המקילים. וכן נפסק בטור ושו\"ע צח, א. אמנם בפועל נוהגים שלא לסמוך על גוי לבטל איסור בפחות משישים, כמבואר בהלכה הבאה, ורק בשעת הדחק סומכים על טעימת הגוי." + ], + [ + "דיני תערובות / ביטול בשישים", + "כתבו כמה מגדולי הראשונים באשכנז, שהמנהג למעשה שלא לסמוך על טעימת גוי, אלא אם יש בהיתר פי שישים יותר מהאיסור – התערובת כשרה, ואם אין בה פי שישים – התערובת אסורה. כפי הנראה, מצאו הפוסקים שבפועל יש קושי לסמוך על טעימת התבשיל, מפני שהטעם חמקמק, ולעיתים אירע שגוי השיב שאין בתבשיל טעם בשר, וכאשר הישראל אכל ממנו, מצא שיש בו טעם בשר. ולעיתים היו אנשים שהרגישו בטעם האיסור והיו אנשים שלא הרגישו. גם הגדרת הטעם לא ברורה, האם הכוונה להרגשת טעם האיסור עצמו, או גם לכך שבעקבות האיסור נוצר בתבשיל טעם שונה. לפיכך, הורו מקצת הראשונים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא שיהיו כל האיסורים בטלים בשישים. במשך השנים התפשט מנהג זה בכל הקהילות, עד שבדורות האחרונים, נוהגים כל ישראל לסמוך על הביטול בשישים ולא על טעימת גוי (רמ\"א צח, א; כה\"ח ב; יא).", + "אמנם בשעת הדחק, כאשר גוי אמין אומר בוודאות גמורה שאין בתבשיל טעם איסור, אפשר להתיר את התבשיל.5כתבו כמה ראשונים שנוהגים שלא לסמוך על טעימת גוי אלא אם יש פי שישים – מותר, ואם אין – אסור (מרדכי, אגור). וכתב רמ\"א צח, א, שכך נוהגים למעשה. ומנהג זה התפשט גם בקהילות ספרד, כפי שכתבו: רדב\"ז, פר\"ח, שולחן גבוה, זבחי צדק, בן איש חי, ברית כהונה, כה\"ח (צח, ב; יא). כפי הנראה על סמך הניסיון נוכחו לדעת שטעימת הגוי מעוררת ספקות, מפני שהטעם חמקמק ולא תמיד ניתן לקבוע בוודאות אם הוא מורגש, ואולי יהיו אנשים שירגישו בו ויהיו שלא ירגישו, ולכן העדיפו להשוות את השיעורים וללכת לפי הכלל של ביטול בשישים, וכדוגמת מה שקבעו חכמים לגבי מין בשאינו במינו יבש, ומין במינו לח (לעיל ב). כעין זה כתבו רדב\"ז (מאכ\"א טו, כט), וספר התרומה (סימן מח). עוד יתכן, שעם השנים נעשינו דקדקנים יותר, וטעימה אנושית שאינה מדויקת במדדים מוחלטים יוצרת ספקות בלבבות (כשם שכיום הורו שלא לצאת בקריאת שמע בתרגום, מפני ששום תרגום אינו מדויק מספיק עבורנו, עי' פנה\"ל תפילה טו, ט, 7. וכן לעניין כתיבת סת\"ם, שהעיקרון הוא שהכתיבה צריכה להיות תמה, והאחרונים דקדקו והחמירו יותר בצורת האות, כי רק באופן זה הכתיבה נחשבת תמה עבורנו). ויתכן עוד, שבמשך הדורות החלו להשתמש יותר בתבלינים, ועל ידי כך גבר הקושי להבחין בין הטעמים, והתפשט המנהג שלא לסמוך על טעימת גוי. ועוד, שלמדנו בהערה הקודמת, שלדעת רבים מגדולי הראשונים, כאשר ממשות איסור התערבה בהיתר, אין סומכים על הטעם, אלא צריך שיהיה בהיתר פי שישים, ולרש\"י גם טעם אינו בטל בפחות משישים. וכיוון שמצאו שבפועל קשה לסמוך על הטעימה, העדיפו לצאת ידי כל הפוסקים ולנהוג כמותם. וכ\"כ רע\"א צח, א; פמ\"ג שפ\"ד כט.
אמנם נראה שבשעת הדחק אפשר לסמוך על טעימת גוי, ובתנאי שתשובתו תהיה וודאית. שכן למדנו שאין סומכים עליו מחשש שיסטה מהאמת ובמיוחד כאשר הטעם לא ברור, ואם יתרגלו לסמוך עליו, יתרגלו להיכנס לספקות. אבל כאשר סומכים עליו רק בשעת הדחק ורק לעיתים רחוקות ורק כשתשובתו וודאית – אין חשש (עי' שו\"ת רמ\"א נד; יבי\"א ח, יו\"ד י).
על ישראל אפשר לסמוך, שאם היה תבשיל פרווה שהתערב בו רוטב בשרי, יכול ישראל לטעום את התבשיל ולהכריע אם הוא פרווה או בשרי (פר\"ח). ויש אומרים שכל זה בדיעבד, אבל לכתחילה כל זמן שאין במאכל הפרווה פי שישים, יש להחמיר להחשיב את התבשיל כבשרי (ש\"ך צו, ה).
תבשיל שהתערב בו רוטב של נבילה ולא היה בו פי שישים, ובטעות טעם ממנו ישראל ולאחר מכן אמר שלא הרגיש בטעם הנבילה. יש אומרים שסומכים עליו שאין שם טעם איסור והתבשיל מותר (רע\"א), ויש אומרים שאין סומכים עליו, שהואיל ולא ידע שהוא צריך לטעום ולקבוע את ההלכה, לא שם לב לבחון כראוי אם יש שם טעם נבילה (בית יצחק). אמנם אם הרבה טעמו ולא הרגישו בטעם האיסור, מסתבר שלכל הדעות אפשר לסמוך עליהם (מהרש\"ם ג, שעז)." + ], + [ + "דיני תערובות / תבלינים ומעמיד", + "תבלין נותן טעם ביותר מפי שישים, ולכן אם התערב תבלין של איסור במאכל, כל זמן שטעמו מורגש הוא אוסר את כל המאכל, אפילו הוא מרובה ממנו פי אלף ויותר (רמ\"א צח, ח).6. לסוברים שטעם כעיקר מדרבנן – איסורם מדרבנן (לעיל 3). ולסוברים שטעם כעיקר מהתורה, יש אומרים שמהתורה (ר\"ן חולין לה, ה, בדפי הרי\"ף), ויש אומרים שטעם כעיקר מהתורה עד פי שישים, אבל מעבר לכך האיסור מדרבנן, כי התורה לא אסרה טעם קלוש (ש\"ך צח, כט). ביד יהודה (צח, ארוך כג), פירש שההולכים בשיטה שטעם כעיקר מהתורה אינם חולקים, אלא אם טעם התבלין עצמו מורגש – האיסור מהתורה כדברי הר\"ן, ואם רק גרם להעצמת טעמים אחרים – האיסור מדרבנן. למעשה, אף שלמדנו בהלכה הקודמת שאין נוהגים לסמוך על טעימת הגוי, כאשר תבלין איסור התערב במאכל, מפני ההפסד המרובה שבזה נוהגים לסמוך על גוי, ומצרפים את דעת הסוברים שמעבר לפי שישים בכל אופן הטעם אוסר מדברי חכמים (ש\"ך שם, חוו\"ד חידושים יט).", + "דבר איסור שגורם לתערובת לשנות את צורתה או מהותה, החמירו חכמים וקבעו שגם אם יש פי שישים כנגדו, אינו בטל, הואיל והשפעתו ניכרת בתערובת. לפיכך, אם הניחו עור קיבת נבילה בחלב כדי שהאנזימים שבה יהפכו את החלב לגבינה, הגבינה אסורה הואיל והועמדה על ידי נבילה (לעיל ל, ו). וכן אם התפיחו בצק בשמרים של איסור, הבצק אסור אפילו אם היה בו פי שישים כנגד השמרים. וכן אם על ידי שמרים או חומץ של איסור התסיסו משקה דבש או משקה פירות והפכו אותו לשיכר, השיכר אסור אפילו היה בו פי שישים כנגד השמרים (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד פז, יא).", + "אם לא היה באיסור כדי לתת טעם במאכל או כדי להעמיד אותו, ורק בעזרת טעם של היתר או מעמיד של היתר, נתן טעם במאכל או העמיד אותו – דינו כשאר איסורים, וכל שיש במאכל פי שישים כנגד האיסור – המאכל כשר (רמ\"א שם). כלל זה נקרא: \"זה וזה גורם – מותר\".7במשנה ע\"ז כט, ב, מבואר שגבינת גויים אסורה. לאחד ההסברים בגמ' שם לה, א, האיסור מפני שהגויים מעמידים את הגבינות בעור קיבה של נבילה, וכל דבר שמעמיד נחשב כאילו הוא בעינו (לעיל ל, ו). יש אומרים, שעם כל החשיבות של מעמיד, אין בכוחו לאסור יותר מפי שישים (ר\"ת, תרומה וסמ\"ג). אולם לרוב הראשונים, כל איסור שמעמיד את המאכל אינו בטל אפילו באלף (ר\"י מיגאש, רמב\"ם, רשב\"א, ר\"ן ועוד). לרוב הפוסקים האיסור מדברי חכמים (או\"ה, אשכול, פר\"ח, פמ\"ג ועוד רבים), ויש סוברים שהוא מהתורה (ריא\"ז וחת\"ס). אם האיסור היה יכול לתת טעם לבדו, למרות שגם בהיתר יש כוח לתת טעם לבדו, לרוב הפוסקים התבשיל אסור (ט\"ז, פר\"ח, משנה ברורה תמב, כה), ויש מתירים (יד יהודה, ישועות יעקב)." + ], + [ + "דיני תערובות / מותר", + "מאכל אסור שנפל לתוך תבשיל ופגם את טעמו, אף שאין בתבשיל פי שישים כנגד האיסור, וטעם האיסור ניכר בתבשיל, כיוון שטעמו פוגם את התבשיל, הוא בטל ברוב ואינו אוסר את התבשיל, כפי הכלל: 'נותן טעם לפגם – מותר'. וגם כאשר האיסור עצמו טעים, כל זמן שהוא פוגם את התבשיל, התבשיל מותר. ואין צריך שהפגם יהיה כזה שבעטיו ימנעו מלאכול את התבשיל, אלא כל שהאיסור פגם את טעמו של התבשיל – האיסור בטל ברוב והתבשיל מותר. אבל אם האיסור לא פגם את טעם התבשיל וגם לא השביחו, כל זמן שטעמו ניכר, התבשיל אסור (ע\"ז סז, ב; שו\"ע יו\"ד קג, א-ב).", + "יש אומרים שגם כאשר האיסור מוסיף על כמותו של התבשיל, עד שהרווח מריבוי הכמות עולה על ההפסד שבפגימת הטעם, התבשיל מותר. מפני שהעיקר הוא הטעם, וכל זמן שהאיסור פוגם את טעם התבשיל הוא בטל ברוב (רשב\"א). ויש אומרים, שהואיל ובפועל ישנה תועלת מהאיסור שהתערב בתבשיל – התבשיל אסור (ר\"ן). למעשה, יש להחמיר, ובשעת הדחק אפשר להקל (עי' שו\"ע יו\"ד קג, ב; זבחי צדק יב).", + "נותן טעם לפגם מותר בתנאי שהמאכל האסור נתן תמיד טעם לפגם, אבל אם מתחילה השביח ואחר כך פגם, או שבתחילה פגם ואחר כך השביח – אסור (שו\"ע יו\"ד קג, ב).8ע\"ז סז, ב; סח, א, לר' מאיר איסור אכילה חל גם על מאכלים שנפגמו ואינם ראויים לאכילת אדם, ולכן נותן טעם לפגם אוסר. ולר' שמעון איסור אכילה חל רק על מאכלים שראויים לאכילת אדם, שנאמר (דברים יד, כא): \"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ\", הרי שאיסור נבילה הוא בראוי למאכל. והלכה כר' שמעון. יש אומרים שגם מדברי חכמים אין איסור באכילת דבר שאינו ראוי לאכילה (רא\"ה, ר\"ן ורשב\"ץ), ויש אומרים שמדברי חכמים יש בזה איסור, מפני שבכך שהחליט לאוכלו החשיבו (רמב\"ם, רא\"ש ורי\"ו). וכן הסכימו האחרונים להלכה (פרי תואר, פמ\"ג, משנה ברורה תמב, מג). וכל זה כאשר המאכל עבר תהליך שגרם לפגימתו, אבל איסור שמצד עצמו מאוס, כשרצים, גם כשהוא מאוס אסור באכילה מהתורה (ע\"ז סח, ב; רשב\"א ומנחת כהן).
כאשר בלא כוונה המאכל האסור שנפגם מאכילת אדם התערב במאכל טוב ואינו פוגמו, למרות שרוב התערובת מהמאכל האסור, כיוון שלא עירבו בכוונה, הרי שלא בא להחשיבו, ולכן התערובת מותרת באכילה (מנחת כהן א, ט). אבל אם עירבו בכוונה – אסור (חוו\"ד קג, א; אג\"מ ב, יו\"ד כג; משנה הלכות ג, יא). ויש מי שאומר שהואיל והאיסור נפגם מאכילת אדם, אין בו יותר איסור אכילה, ורק מפני שהוא סרוח אסור לאוכלו משום 'בל תשקצו', ולכן אם יערבו אותו בכוונה במאכל היתר באופן שכבר לא יהיה שיקוץ באכילתו, מותר לאוכלו לכתחילה (פרי חדש יו\"ד קג, א).
כאשר האיסור נותן טעם לפגם, גם כשהתערובת ראויה לאכילה אינו אוסר. יש מבארים מפני שהאיסור הפוגם בטל ברוב, ולכן התערובת מותרת גם כאשר בסך הכל נהנים מתוספת הכמות (רשב\"א תה\"ב ד, א). ויש מבארים שהאיסור הפגום בטל מפני שאין ממנו הנאה, ולכן אם יש יותר הנאה מתוספת הכמות, הוא אוסר (ר\"ן ע\"ז סז, ב)." + ], + [ + "דיני תערובות / דין יבש ביבש מין במינו", + "כפי שלמדנו (בהלכה ב) חתיכת בשר טריפה שהתערבה בשתי חתיכות בשר כשרות שטעמן שווה, חתיכת הטריפה בטלה ברוב החתיכות הכשרות. וכן הדין כאשר התערבו חמש חתיכות איסור עם שש חתיכות היתר כמותן, כיוון שהרוב היתר, המיעוט בטל וכל התערובת כשרה (שו\"ע יו\"ד קט, א; ש\"ך ו).", + "ואף שמהתורה חתיכת האיסור התבטלה ברוב ונעשתה כהיתר, מדברי חכמים אסור לאכול את כל החתיכות יחד, כי אם יאכלן יחד ברור שבכל אכילה ואכילה יאכל גם מהאיסור, אלא יאכל חתיכה אחר חתיכה, וכך בכל אכילה ואכילה יוכל לומר שאינו אוכל מהאיסור. וכן אסור לבשל את כל החתיכות יחד, כי הבישול מערבב את טעמי כל החתיכות, כך שבכל אכילה הוא יאכל מכולן (רשב\"א). ויש אומרים, שמדברי חכמים אסור לאדם אחד לאכול את כל החתיכות אפילו בזו אחר זו, אלא רק לשני אנשים מותר לאוכלן, וכך יוכל כל אחד לומר שהוא עצמו לא אכל מהאיסור (סמ\"ג). לכתחילה טוב להחמיר כשיטה זו.9חמש דעות כיצד צריך לנהוג בתערובת יבש ביבש מין במינו: א) כיוון שחתיכת האיסור בטלה ברוב ההיתר, מתייחסים אליה כאל היתר גמור, ומותר לאכול את כל חתיכות התערובת יחד, ואף מותר לבשלן יחד (התרומה, רוקח, רא\"ש, רי\"ו, סמ\"ק וטור). ב) אף שמהתורה מותר לאדם אחד לאוכלן כאחד, מדברי חכמים לא יאכלן כאחד, כך שבכל אכילה יוכל לומר, עכשיו אינני אוכל איסור (רשב\"א ור\"ן, וכ\"כ בשו\"ע יו\"ד קט, א-ב, בסתם). ג) אסור מדברי חכמים לאדם אחד לאכול את כולן אלא רק לשניים, באופן שכל אחד יכול לומר שלא אכל מהאיסור (סמ\"ג, הגהות שערי דורא, ודעת י\"א בשו\"ע יו\"ד, וכ\"כ רמ\"א לנהוג לכתחילה), ויש מי שאומר שחובה לנהוג כך מהתורה (תוס' רי\"ד). ד) יש סוברים שמן הדין מותר לאוכלם כאחד, אבל טוב להדר לתת לגוי כשיעור חתיכת האיסור, כדי שבפועל הישראל לא יהנה מהאיסור, ואף יוכל לתלות שחתיכת האיסור היא שניתנה לגוי, והוא עצמו אכל רק את המותרות (מהר\"ם מרוטנבורג). ה) כל הדעות שהוזכרו עד כאן הן כשיטת רוב הראשונים הסוברים ש'מין במינו' 'יבש ביבש' בטל ברוב, אולם לרמב\"ם, רמב\"ן ואשכול, השוו חכמים את שיעוריהם וקבעו שגם ב'מין במינו' 'יבש ביבש' צריך שישים כדי לבטל את האיסור (לעיל הערה 2). בדיעבד, כאשר כבר בשלו אותן ביחד, כתב רמ\"א קט, ב, שבמקום הפסד אפשר לסמוך על הרא\"ש ודעימיה, ונראה שגם ב\"י מסכים לכך, שכן הביא את דעתו בבדק הבית סו\"ס קט. והמהדרים נוהגים כמהר\"ם." + ], + [ + "דיני תערובות / דברים שאינם מתבטלים בשישים", + "כל מה שלמדנו, שהאיסורים בטלים בשישים, ולעיתים ברוב, הוא דווקא באיסורים רגילים, אבל באיסורים שיש בהם צד של חומרה, החמירו חכמים יותר. יש איסורים שהחמירו חכמים שלא יתבטלו אפילו באלף, ויש איסורים שהחמירו חכמים שיתבטלו בשיעור של מאה או מאתיים. נלמד את הדינים מהחמור לקל:", + "היסוד לכך שהאיסורים בטלים בשישים, שכלפי כמות גדולה כזו של היתר, האיסור מתבטל בעוצם מיעוטו, עובדה שגם טעמו אינו ניכר בכמות שמרובה ממנו פי שישים. אבל כאשר יש באיסור חומרה או חשיבות יתירה, אפילו בתערובת גדולה מאוד, שמו ניכר ובתודעתו של האדם הוא לא מתבטל. ולכן תקנו חכמים שדברים חשובים במיוחד אפילו באלף לא יתבטלו, ואלו הם: א) בריה (להלן י), ב) חתיכה הראויה להתכבד בה (להלן יא), ג) דברים חשובים שבמניין (להלן יב). וכל האיסורים הללו אינם בטלים בין אם התערבו במינם ובין התערבו במין אחר.", + "עוד תקנו שחמץ בפסח ואיסור עבודה זרה, מפני חומרתם היתירה, לא יתבטלו אפילו באלף, בין במינם ובין במין אחר (שו\"ע או\"ח תמז, א; יו\"ד קמ, א; פנה\"ל פסח ז, א-ב).", + "תבליני איסור אוסרים את תערובתם כל זמן שטעמם ניכר. וכן דבר שמעמיד את המאכל אינו בטל כל זמן שהשפעתו ניכרת (לעיל הלכה ו).", + "ויש שני סוגי איסורים שתקנו ח��מים שרק אם התערבו במין אחר יתבטלו בשישים, אבל אם יתערבו במינם, לא יתבטלו אפילו באלף. ואלו הם: א) דבר שיש לו מתירים (להלן יד). ב) יין של גויים, שיש חשש שניסכו אותו לעבודה זרה (שו\"ע יו\"ד קלד, ב-ג).", + "ויש איסורים שאם התערבו במין אחר בטלים בשישים אבל אם התערבו במינם, כיוון שיש בהם חומרה מסוימת, אינם בטלים בשישים אלא בשיעור גבוה יותר, ואלו הם: תרומה וחלה, ערלה וכלאי הכרם. החומרה שבתרומה ובחלה, שהאוכל מהם במזיד חייב מיתה בידי שמיים (לעיל ז, 10), ולכן החמירו חכמים שיתבטלו במאה (משנה חלה א, ט). וביטולם במאה מפני ש'תרומת מעשר' שמתקנת את הפירות היא מאית, והורו חכמים שאם תיפול בחזרה לתוך תשעים ותשעה החלקים שנותרו, לא תתבטל ויצטרכו לנהוג בכל הפירות כדין תרומה. אבל אם תיפול למאה – תתבטל, והפירות מותרים באכילה לכל ישראל (אלא שצריך לתת לכהן כשיעור התרומה שנפלה, שכן חלק זה שייך לו).", + "בערלה ובכלאי הכרם העונש אמנם רגיל (מלקות), אולם איסורם חמור יותר, שהם אסורים גם באכילה וגם בהנאה, ולכן תקנו חכמים שיתבטלו בשיעור כפול – במאתיים (משנה ערלה ב, א; רמב\"ם מאכלות אסורות טו, יג-טז).10כאשר התערובת מין במינו, יש בה צד של חומרה, שהאיסור נשאר כפי שהיה, ולכן אינו מתבטל. וזה טעמו של ר' יהודה הסובר שבכל האיסורים מין במינו אינו בטל, כי אין התנגשות בין האיסור להיתר (כדברי הר\"ן המובאים לעיל בהערה 2). אבל כאשר האיסור התערב במין אחר, אם היו פי שישים כנגדו, טעמו ומהותו מתבטלים לגמרי (ש\"ך קב, ד). להלכה נפסק כחכמים, שבתערובת יבש ביבש מין במינו, האיסור בטל ברוב, כי ההתנגשות היא בין ההיתר לאיסור, וההיתר גובר. מ\"מ במקרים מיוחדים, צד החומרה של תערובת מין במינו גובר. לפיכך בתרומה, בערלה ובכלאי הכרם, שיש באיסורם חומרה, יש צורך בפי מאה או מאתיים כדי לבטל את האיסור. ובדבר שיש לו מתירין אין כל כך התנגשות בין האיסור להיתר, הואיל והאיסור עומד להפוך להיתר, ולכן אינו בטל." + ], + [ + "דיני תערובות / בריה", + "תקנו חכמים, ש'בריה', כדוגמת תולעת, אפילו באלף לא תתבטל. ודווקא הבריה אינה בטלה, אבל טעמה בטל בשישים (חולין ק, א). יסוד זה שיש חשיבות לבריה למדנו מאיסור אכילת חרקים, שבדרך כלל רק מי שאוכל מהאיסור שיעור נפח כ'זית' נענש במלקות, אבל כאשר האיסור הוא בריה, כדוגמת חרק, גם כשהוא קטן מכ'זית', האוכלו נענש במלקות (לעיל כג, א).", + "ארבעה תנאים צריכים להתקיים כדי שהאיסור יחשב 'בריה' ולא יתבטל אפילו באלף: א) שתהיה ממין החי ולא הצומח, ולכן אין לגרגר חיטה דין 'בריה'. ב) 'הבריה' צריכה להיות שלימה, אבל אם נחתך חלק ממנה כגון רגל, או שנתמעכה עד שצורתה השתנתה – אין לה חשיבות 'בריה'. ג) גם לאיבר שלם של בעל חיים יכול להיות דין 'בריה', אם יש לו שם מיוחד ואם יתחלק – שמו יתבטל ממנו. לפיכך, יש דין 'בריה' ל'גיד הנשה' ול'אבר מן החי', אבל אין דין 'בריה' לחֵלֶב, מפני שגם אם יחתכו אותו, שמו יישאר חֵלֶב. ד) דין 'בריה' קיים רק כאשר האיסור היה מתחילתו, כגון חרק או גיד הנשה או עוף טמא, אבל עוף טהור שמת בלא שחיטה, אין לו דין 'בריה', כי אין איסורו מצד עצמו, אלא מצד שמת בלא שחיטה כשרה (שו\"ע יו\"ד ק, א; לעיל כג, ד).11לר\"ש, או\"ז, רשב\"א וכפתור ופרח, בריה בטלה ב-960. ויש אומרים שבטלה באלף. ולרוב הראשונים בריה אינה בט��ה אפילו באלף, וכן דעת תוס', רמב\"ן, רא\"ה, רא\"ש, ריטב\"א, ר\"ן ועוד, וכן נפסק בשו\"ע ק, א (לעיל כג, 5). אמנם במצבים של ספק מצרפים את דעת המקילים כמובא לעיל כג, ז, ביסוד השני. כמו כן מצרפים את דעת האחרונים הסוברים שלבריות זעירות או מאוסות אין חשיבות ברייה (לעיל כג, 5; 11-12)." + ], + [ + "דיני תערובות / דברים חשובים", + "מאכלים חשובים במיוחד עד שלרוב חשיבותם רגילים תמיד לסופרם אחד אחד, אינם בטלים. דוגמא לכך נתנו חכמים: רימון מיוחד שנקרא 'רימון בדן' (מבידאן שליד אלון מורה), או אגוז מיוחד שנקרא 'אגוז פרך' (מפוריךּ שליד שכם), קלחי כרוב גדולים ומיוחדים, חבית גדולה וסתומה של יין, וכן כל דבר שרגילים למוכרו תמיד במניין מפני חשיבותו. אבל דברים שמוכרים לפי משקל או נפח בטלים כשאר איסורים. וכן דברים שרגילים למוכרם במניין לצורך חישוב מחירם ולא מפני חשיבותם, כמו חבילות אורז וסוכר, קופסאות שימורים ובקבוקי יין – בטלים כשאר איסורים. דוגמא לדבר חשוב בימינו, בקבוק יין או וויסקי איכותי במיוחד, שמחירו מאות שקלים.12. תקנו חכמים שדברים חשובים ביותר לא יתבטלו אפילו באלף, אמנם נחלקו בגדר חשיבותם, ושלוש דעות נאמרו בזה (משנה ערלה ג, ז, בבלי ביצה ג, ב). א) לדעת ר' מאיר לפי ריש לקיש, \"כל שדרכו למנות\", היינו דבר שבדרך כלל רגילים למנותו מפני חשיבותו – אינו בטל, וכן פסקו התרומה, שערי דורא ורש\"ל. ב) לדעת ר' מאיר לפי ר' יוחנן, \"את שדרכו למנות\", היינו רק דבר שתמיד רגילים למנותו מפני חשיבותו – אינו בטל, אבל אם יש פעמים שאין מונים אותו, בטל כשאר איסורים. וכך דעת רוב הראשונים, ומהם: ר\"י, ריצב\"א, ר\"ן, רי\"ו, סמ\"ג, סמ\"ק, טור ורמ\"א קי, א. ג) חכמים במשנה מנו ששה דברים חשובים שאינם בטלים, וביאר רמב\"ם, שהם דוגמאות לדברים חשובים ביותר, וכל דבר חשוב כמותם לפי המקום והזמן, אינו בטל. וכן פסקו רמב\"ם ושו\"ע קי, א. ואם כן יוצא שלרמב\"ם, דעת חכמים קרובה מאוד לדעת הסוברים כר' מאיר לפי ר' יוחנן, וכ\"כ ערוה\"ש קא, ד. ולכל הדעות דברים שרגילים למנותם מפני שכך נוח יותר לחשב את מחירם, אינם חשובים, שאם לא כן גם סוכריות שעולות כמה אגורות נמכרות לפי מניין. וכ\"כ פר\"ת ומטה יהונתן. הרי ששלוש הדעות קרובות זו לזו, שהכל מסכימים שמדובר בדברים חשובים ביותר, אלא שהשאלה עד כמה הם חשובים.
בפועל קשה להחיל את הדעות השונות לדורנו. ונראה פשוט שחבילות סוכר ואורז ובקבוקי יין, אינם בכלל הדברים החשובים, עובדה שהם נמכרים גם בארגזים, הרי שאינם נמכרים אחד אחד. וכן יש ללמוד ממה שחבית יין קטנה אינה בשבעה דברים, ואין היא פחות חשובה מבקבוקי יין טובים שבימינו. ובכל אופן כל אימת שיש לנו ספק אם הוא דבר חשוב, יש להקל, כדין ספק דרבנן. ורק כאשר הדבר חשוב ביותר עד שאינו מתבטל בתודעה, או מפני מחירו היקר או מפני איכותו המיוחדת, אינו בטל.", + "כל מה שהורו חכמים להחמיר בדברים חשובים ובריה וחתיכה הראויה להתכבד בה, שאינם בטלים אפילו באלף, הוא כאשר התערובת נותרה כשהייתה, שאז מפני חשיבות האיסור – אינו בטל. אבל אם אחד מהתערובת נפל לים או התערב בתבשיל טרף, באופן שאין עוד אפשרות שישראל יאכל אותו לעולם, תולים לומר שאולי האיסור הוא שנפל ואבד, וממילא כבר אין באיסור חשיבות יתירה והוא בטל כפי הכללים המקובלים, ברוב או בשישים. אמנם הוסיפו חכמי�� תנאי להיתר, שבכל פעם יאכל מהתערובת שתי חתיכות יחד, ואם הן גדולות, שבכל אכילה יאכל משתיהן יחד, כדי שתמיד תהיה וודאות שאחת מהחתיכות שהוא אוכל היא היתר ואזי חברתה נגררת אחריה (זבחים עד, א; שו\"ע יו\"ד קי, ז).13תולים להתיר כאשר החתיכה נפלה מעצמה, אבל אם ישראל הפיל אותה בשגגה, אין מתירים, שמא יעשה זאת במזיד. אמנם אם ישראל אכל בשגגה את אחת החתיכות, כיוון שאין חשש שיאכל במזיד מהתערובת האסורה, תולים להתיר (שו\"ע יו\"ד קי, ז; תה\"ד קעה).
לכאורה לפי הכלל, כל דפריש מרובא פריש, יש להתייחס למה שנפל כהיתר, וכיצד מתירים על ידו את התערובת? ביאר רשב\"א (תה\"ב ד, ב), שדין כל דפריש הוא כאשר החתיכה שפרשה לפנינו, שיש הכרח להגדיר את מעמדה, אבל כאשר היא אבדה, אפשר לתלות שהיא האיסור, הואיל ומדאורייתא התערובת מותרת כי האיסור בטל ברוב. ואין כוונתו שאנחנו באמת מעריכים שהחתיכה שנפלה היא האיסור, אלא שנפילתה הקלישה את חומרת חשיבות האיסור שבתערובת, שאולי מה שנפל היה האיסור. והרא\"ש (חולין ז, לז), ביאר, שלאחר נפילת חתיכה מהתערובת נוצר ספק ספיקא, ספק אולי החתיכה שנפלה היתה אסורה, ואם לא, אולי החתיכה שהאדם אוכל אינה אסורה. והרמ\"א כתב שכל ההיתר אחר נפילת החתיכה הוא בתנאי שיאכלו את התערובת שני אנשים שלא באותו זמן. ורבים מהאחרונים לא חששו לדבריו (פר\"ח, גר\"א)." + ], + [ + "דיני תערובות / חתיכה הראויה להתכבד בה", + "קבעו חכמים שחתיכה הראויה להתכבד בה אינה בטלה אפילו באלף, מפני שלרוב חשיבותה גם כשהיא מתערבת בשישים אינה מתבטלת בתודעתו של האדם. חתיכה שראוי להתכבד בה היא חתיכה שניתן להגיש לאורח נכבד כעיקר הארוחה, כדי שישבע ממנה יחד עם לחם או אורז וכיוצא בזה. והכל לפי הזמן והמקום, היו תקופות שהיו רגילים לכבד אורח בחתיכה בינונית של בשר או בחתיכה בינונית של גבינה קשה, כי היו אוכלים אז הרבה לחם עם הבשר או הגבינה, ויחד עם הלחם היו רגילים לשבוע מהן. אבל בימינו שהמזון מצוי יותר בשפע, חתיכה הראויה להתכבד בה צריכה להיות לכל הפחות רבע עוף גדול, וכגודל הזה בשר בקר. וכאשר יש ספק אם ראוי לכבד בחתיכה אורח נכבד, כיוון שדין זה מדברי חכמים, מקילים להחשיבה כשאר איסורים.14. למדנו בחולין ק, א, שחתיכה הראויה לכבד בה אורחים, משום חשיבותה, נחשבת כדברים שרגילים תמיד למנותם, ולכן תקנו חכמים שאינה בטלה אפילו באלף. ואכן מנות עיקריות שמגישים לאורחים נכבדים רגילים תמיד למנות. ואין הכוונה שחה\"ל היא המאכל היחיד שאוכלים בארוחה, ובה לבד שבעים לגמרי, שכן תמיד היו אוכלים פת עם בשר או דג, וכ\"כ רב פעלים (ח\"א יו\"ד כג). אלא הכוונה שהיא המנה העיקרית היחידה ששבעים ממנה יחד עם התוספות המקובלות. אמנם מצינו בפוסקים דיונים אודות גודלה ואיכותה של חה\"ל, אלא שהואיל ומוסכם שהכל לפי הזמן והמקום (ש\"ך קא, יב-יג), אפשר לומר שאין בזה מחלוקת. בזמנים שהמזון היה בשפע – חה\"ל היתה יותר גדולה ואכלו עמה פחות לחם, ובזמנים של צמצום – חה\"ל היתה קטנה ואכלו עמה יותר לחם. כיום אנו זוכים למזון בשפע, עד שרבים אינה אוכלים לחם, ומכל מקום חה\"ל אינה כל הארוחה אלא עיקר הארוחה, כגון רבע עוף מכובד שאוכלים עימו גם אורז וסלטים. אבל אם הארוחה כוללת שתי מנות, כבר לא יתכן שתהיה שם חה\"ל, הואיל וחה\"ל היא חתיכה אחת שהיא עיקר הארוחה.", + "יש אומרים שרק חתיכה שניתן להגיש כמו שהיא לאורח נחשבת כראויה להתכבד בה, אבל אם לא נגמר בישולה, או שהיא גדולה מדי, דינה כשאר איסורים (ר\"ן, שו\"ע יו\"ד קא, ג). ואף שרבים מהראשונים והאחרונים מחמירים גם בעודה חיה וגדולה, כיוון שיסוד דין זה מדברי חכמים, אפשר בשעת הדחק לסמוך על המקילים.15ארבע דעות בדין חתיכה שאחר תיקון תהיה ראויה להתכבד: א) לרא\"ש, אפילו תרנגולת שחוטה בנוצתה נחשבת חה\"ל. ב) לר\"ת, תרנגולת בנוצתה צריכה תיקון גדול מדי, אבל חתיכת בשר גדולה וחיה היא חה\"ל. וכן פסק רמ\"א קא, ג. ג) לרשב\"א, חתיכת בשר חיה בגודל המתאים נחשבת חה\"ל, אבל אם היא גדולה מדי אינה חה\"ל. ד) לר\"ן, רק חתיכה מבושלת בגודל המתאים לכבד בה עכשיו אורחים נחשבת חה\"ל, וכן נפסק בשו\"ע קא, ג. אמנם פר\"ח העיר שמשו\"ע סט, יד; קה, ט, עולה שגם חתיכה חיה ראויה להתכבד בה. וכן פסקו רדב\"ז, ערה\"ש, פר\"ת וזב\"צ. אולם כיוון שהדין דרבנן, רבים מההולכים בשיטת השו\"ע הורו להקל, ומהם: שולחן גבוה, שואל ונשאל, יבי\"א ה, יו\"ד ח. וכיוון שהדין דרבנן, בשעת הדחק בני כל העדות רשאים לסמוך על המקילים.", + "גם כשהחתיכה אסורה מדברי חכמים, אם היא ראויה להתכבד בה – אינה בטלה. וכל חומרת 'חתיכה הראויה להתכבד בה' היא בתנאי שהחתיכה אסורה מחמת עצמה, כמו בשר טרף, או בשר שבושל עם חלב. אבל אם היא נאסרה מחמת שבלעה טעם איסור, כגון שהתבשלה עם רוטב טרף, הואיל והאיסור עצמו אינו ראוי להתכבד בו, דין החתיכה כשאר איסורים (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קא, ב). נחתכו החתיכות עד שאין ראוי להתכבד בהן, חזר האיסור להתבטל כשאר האיסורים (שו\"ע יו\"ד קא, ו)." + ], + [ + "דיני תערובות / אסור לבטל איסורים", + "אסור לבטל איסורים, בין לערב רוטב נבילה ברוטב כשרה שמרובה ממנו פי שישים, ובין לערב חתיכת בשר נבילה בשתי חתיכות כשרות כמותה. שהואיל והתורה אסרה לאוכלם, אסור לגרום למצב שבו הם יתבטלו ברוב או בשישים וייאכלו בניגוד לכוונת התורה. וגם אם כבר התערב רוטב נבילה ברוטב כשרה שלא היה בו פי שישים כנגדו, אסור להוסיף עוד מים כדי לבטלו בשישים. וכן אם התערבה חתיכת בשר נבילה וחתיכת בשר כשרה, אסור להוסיף עוד חתיכה מותרת כדי לבטל את האיסור ברוב. וכן אם התערובת היתה מחתיכות הראויות להתכבד בהן או מדברים חשובים במיוחד שאינם בטלים, אסור לחתוך אותם ולבטל את חשיבותם, כדי שהאיסור יתבטל ברוב או בשישים.", + "עבר וביטל את האיסור: אם עשה זאת בשגגה – האיסור התבטל. ואם עשה זאת במזיד – אסור לו ולאלה שעשה זאת עבורם ליהנות מכך, אבל לאחרים התערובת מותרת (משנה תרומות ה, ט; ביצה ד, ב; גיטין נד, ב; שו\"ע יו\"ד צט, ה).", + "אמנם אם האיסור שהתערב אסור מדברי חכמים בלבד, ואין במאכלים הכשרים כמות מספקת כדי לבטלו, התירו חכמים להוסיף עליו כדי לבטלו. וכן אם הוא דבר חשוב שאינו מתבטל – מותר לחתוך את החתיכות שבתערובת כדי לבטלו (רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד צט, ו). ויש מחמירים גם כאשר האיסור מדברי חכמים (רא\"ש, רמ\"א). ובשעת הדחק, גם להולכים בשיטתם אפשר להקל (פמ\"ג, רע\"א).", + "מותר לטחון חיטים שנועדו לקמח שמעורבים בהם חרקים רבים שקשה להוציאם, ועל ידי הטחינה החרקים יחתכו ויתבטלו בשישים. וזאת משום שאין הכוונה לבטל את האיסור אלא לטחון את החיטים לקמח ודרך אגב האיסור מתבטל (ט\"ז קלז, ד).16יש אומרים שמהתורה אסור לבטל איסורים (ראב\"ד, רא\"ה, ראב\"ן, פרי תואר). ויש אומרים שהאיסור מדברי חכמים (ר\"ן, ראבי\"ה, רמ\"ע מפאנו, פמ\"ג, חכ\"א). ויש אומרים שבאיסור 'יבש' האיסור מהתורה, הואיל והוא עומד בפני עצמו, וב'לח' שהתמזג והתבטל, האיסור מדרבנן (נו\"ב, חת\"ס). ולכל הדעות באיסורי הנאה האיסור מהתורה (חוו\"ד). נראה שהמחלוקת אינה קוטבית, והכל מסכימים שהמבטל איסור פועל בניגוד לכוונת התורה, שצוותה שלא לאכול איסור והוא מסבב דרך שעל ידה יאכל את האיסור. אלא שנחלקו אם עבר בזה על איסור גמור מהתורה, או שהוא רק מנוגד לכוונת התורה, בבחינת 'נבל ברשות התורה' (עי' רמב\"ן ויקרא יט, ב).
בביצה ד, ב, למדנו שאם נפלו ביו\"ט עצי מוקצה לתוך תנור, ואין שם רוב עצים שאינם מוקצה, מותר להוסיף עליהם עצים שאינם מוקצה כדי לבטלם ברוב על מנת להבעירם ולבשל על ידם את סעודת החג. לרמב\"ם ורשב\"א, אסור לבטל לכתחילה איסור דרבנן, אבל אם התערב, מותר להוסיף כדי לבטלו. וכ\"כ שו\"ע צט, ו; פר\"ח, וכל פוסקי ספרד. ולתוס' ההיתר הוא רק באיסור דרבנן שאין לו עיקר מהתורה כמוקצה. ולרא\"ש, רא\"ה ור\"ן, ההיתר הוא רק כאשר האיסור מתכלה לפני שנהנים ממנו, כדוגמת העצים שמבעירים כדי לבשל בהם לצורך הסעודה, אבל כאשר האיסור אינו מתכלה, גם איסורי דרבנן אסור לבטל. וכן פסקו רמ\"א ורוב פוסקי אשכנז. ויש מפוסקי אשכנז שהורו להקל כדעת שו\"ע, ומהם: רש\"ל וט\"ז. ולדעת פמ\"ג שפ\"ד יז, ושו\"ת רע\"א לח, גם לרמ\"א בשעת הדחק או בהפסד מרובה, אפשר להקל כדברי שו\"ע. ואמנם יש מחמירים גם בהפסד מרובה (חכ\"א), אבל כיוון שהוא ספק דרבנן, וכך נוהגים כל ההולכים בשיטת שו\"ע וחלק מהפוסקים כרמ\"א, כך יש להורות.
כאשר היו בחיטים שרצים, והטורח לברור אותם עצום, מותר לטוחנם לקמח ולבטל את השרצים שבהם בשישים, שכן בריה מרוסקת בטלה בשישים. ואמנם אסור לבטל איסור לכתחילה, אולם כאשר ממילא מתכוונים לטחון את החיטים לקמח, ואין מעוניינים בשרצים הטחונים, אין זה נחשב כמתכוונים לבטל את האיסור (רע\"א יו\"ד עז, וכך משמע מט\"ז קלז, ד)." + ], + [ + "דיני תערובות / דבר שיש לו מתירים", + "דבר שיש לו מתירים, היינו מאכל אסור שבמשך הזמן יפקע איסורו ויהפוך למותר או שבפעולה קלה ניתן להתירו, שהתערב במינו – קבעו חכמים שאפילו באלף לא ייבטל. לפיכך, חיטים שאסורים באיסור 'חדש' שהתערבו בחיטים מהשנה הקודמת, אפילו יש בהיתר פי אלף מהאיסור, הכל אסור עד יום העומר, שאז יפקע איסור 'חדש'. וכן פירות מעשר שני והקדש שהתערבו בשאר פירות – אינם בטלים, הואיל ואפשר להתירם על ידי פדיונם בכסף (נדרים נח, א).", + "וזאת משום שכל עניין ביטול האיסורים ברוב או בשישים הוא בדיעבד, כאשר מוכרחים להכריע את מעמד התערובת, אבל אם האיסור עומד להיות מותר, בין אם על ידי שיעבור זמן ובין אם על ידי מעשה שיתיר אותו, במקום להתגבר עליו בכוח ולבטלו, יש להמתין עד שיהיה מותר. וכל זה בתנאי שהאיסור עוד ניכר בתודעה שלנו, היינו שהתערב במינו, ואז למרות שיש פי שישים כנגדו, האיסור לא השתנה ושמו נשאר כפי שהיה. אבל אם האיסור שיש לו מתירים התערב במין אחר, ויש פי שישים כנגדו, הרי הוא בטל בעוצם מיעוטו, ששמו וטעמו התבטלו מהעולם, ולכן אין צורך להמתין עד שיהפוך להיתר (שו\"ע יו\"ד קב, א).", + "גם איסור חכמים שיש לו מתירים אינו בטל, לפיכך, ביצה שנולדה ביום טוב, שהיא אסורה משום מוקצה עד מוצאי יום טוב, שהתערבה באלף ביצים – כל הביצים אסורות עד מוצאי יום טוב (ביצה ד, ב).", + "ואם עד שיגיע זמן ההיתר טעמו של המאכל ייפגם, אינו נחשב 'דבר שיש לו מתירים'. אבל אם יתקלקל מעט, באופן שאינו מורגש כל כך, האיסור נחשב 'דבר שיש לו מתירים' ואינו בטל (שו\"ע יו\"ד קב, ד; כרתי יב).", + "אם התערב כלי שבלע טעם איסור בכלים של היתר, כיוון שיש טורח להגעיל את כל הכלים, אין זה נחשב דבר שיש לו מתירין. אמנם יש להמתין שתעבור יממה על הכלי שבלע איסור, שאז טעמו יהיה פגום ומהתורה לא יהיה בו איסור (רשב\"א, שו\"ע יו\"ד קב, ג). ואם בקלות אפשר להגעילם, יש אומרים שגם לאחר יממה, צריך להתירם על ידי הגעלה (ש\"ך ח' עפ\"י מהרי\"ל).17ביטול האיסורים והצורך להכריע בספק הוא בדיעבד, כי לכתחילה יש לאכול מאכלים שאין בהם ספק או תערובת איסור. ולכן כאשר יש לאיסור מתירים, הואיל וממילא הוא יהפוך להיתר, הורו חכמים להמתין עד שיתבטל מעצמו (רש\"י ביצה ג, ב). אמנם אם האיסור התערב במין אחר, למרות שיש לו מתירים, הוא בטל כפי הכללים הרגילים (ירושלמי נדרים ו, ד). משום שבמצב כזה כל התערובת נקראת על שם המין המותר, והאיסור שהתערב בו התבטל ונמוג מהתודעה. ואף שיש לו מתירים, אין להכביר בחששות כאשר שם האיסור כבר נשכח. וכפי שביאר הר\"ן שהכוח לבטל איסור נובע מההתנגשות שנוצרת בינו להיתר, ומה שאמרו שדבר שיש לו מתירים אינו בטל הוא כאשר ההתנגשות ביניהם רפה (לעיל 2). ←
לרמ\"א (קב, ד), אם האיסור נימוח לגמרי בתערובת, עד שאינו בעין כלל, גם אם יש לו מתירים – בטל, וקל וחומר כאשר התערובת נוזלית. מנגד, לש\"ך ט, אפילו אם טעם האיסור יצא מחתיכה אסורה והוציאו את החתיכה מהתערובת, כיוון שהוא מין במינו ויש לו מתירים – אינו בטל. וכן משמע מדברי שו\"ע. ובמקום מניעת שמחת יו\"ט אפשר להקל (משנה ברורה תקיג, ח, זבחי צדק יו\"ד קב, יג). המין נקבע לפי השם (ש\"ך קב, ג).
האוסר על עצמו דבר בנדר שיכול להישאל עליו והתערב במאכלים אחרים, אינו בטל, הואיל ויכול להישאל עליו (רמ\"א קב, ד; שו\"ע יו\"ד רטז, י).
בשו\"ע יו\"ד קב, א, כתב שגם ספק איסור שהתערב בהיתר, אם יש לו מתירים – אינו בטל. לפיכך גם כאשר ביצה שיש ספק אם נולדה ביו\"ט התערבה באלף, אינה בטלה. אמנם יש מתירים משום ספק ספיקא, ולכך נטה בשו\"ע או\"ח תקיג, ב. ובמקום הפסד אפשר להקל (משנה ברורה תקיג, ה)." + ], + [ + "דיני תערובות / חתיכה נעשית נבילה (חנ\"ן) בבשר וחלב", + "כאשר חלב התערב בבשר והתבשל עמו, נעשו שניהם איסור גמור, כלומר כל החתיכה נעשתה איסור, ובלשון חכמים: 'חתיכה נעשית נבילה' (חנ\"ן). למשל, אם נפלו 10 מ\"ל (מיליליטר) של חלב לתוך חתיכת בשר של 90 מ\"ל, כיוון שהחלב נתן טעם בבשר, כל החתיכה ששוקלת כעת 100 מ\"ל נעשית נבילה. לפיכך אם נפלה חתיכה זו לתוך תבשיל בשר של חמישה ליטר, כל התבשיל נאסר, מפני שאין מחשבים את החלב בלבד, אלא כל החתיכה שהנפח שלה 100 מ\"ל נחשבת נבילה, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים יותר ממנה אלא רק פי חמישים – כולו נאסר. נפלו אותם חמישה ליטר שנעשו נבילה לתוך תבשיל בשר ענק שנפחו 250 ליטר, כולו נאסר, הואיל ויש בו רק פי חמישים כנגד חמשת הליטר שנעשו נבילה. הרי שאותם 10 מ\"ל חלב אסרו בתהליך הדרגתי כמות בשר הגדולה מהם פי 25,000. התערבו אותם 250 ליטר בשר, לתוך 250 סירים, ליטר לכל סיר, שיש בכל אחד מהסירים 50 ליטר בשר, כל התערובות נאסרו. הרי שאותם 10 מ\"ל חלב אסרו כמות בשר הגדולה מהם פי 1,250,000. בדרך זו אפשר להמשיך ולאסור את כל הבשר שקיים בעולם, שכל זמן שאין בתערובת פי שישים יותר מהאיסור, כל התערובת נאסרת והופכת לאיסור גמור. אבל אם מתחילה, בפעם הראשונה היה בבשר פי שישים מ-10 מ\"ל החלב שנפלו לתוכו, החלב היה בטל בשישים, וכל התערובות הללו היו כשרות.", + "אפשר ללמוד מהלכה זו רעיון מוסרי, שכל זמן שאין מצליחים לבטל את הרע יש להתרחק ממנו, שאם לא כן הוא יוכל לקלקל ולאסור בתהליך הדרגתי את הכל. אמנם ההתרחקות לזמן קצר, שכן במשך הזמן המאכל האסור מתקלקל וטעמו נפגם, ושוב אינו יכול לאסור.18מבואר בגמרא (חולין קח, א), שאם היה ניתן לסחוט את כל החלב שנבלע בבשר, לר' שמעון בר רבי, שמואל וריש לקיש, הבשר היה חוזר להיתרו, וממילא חתיכה אינה נעשית נבילה. ואילו לדעת רבי חנינא, רב ורבי יוחנן, הבשר היה נשאר באיסור, מפני שאחר שהחלב והבשר התבשלו יחד החתיכה נעשית נבילה. וכך דעת רובם המכריע של הראשונים (רמב\"ם, רמב\"ן, רשב\"א, ר\"ן ועוד). (לראב\"ד דעה שונה, שכל מה שלמדנו דין חנ\"ן הוא לדעת ר' יהודה במין במינו שאינו בטל אפילו באלף, אבל להלכה אין פוסקים כמותו, וממילא כאשר יהיה פי שישים כנגד החלב הראשון שנפל, יתבטל).
להלכה נפסק ש'חתיכה נעשית נבילה' (טור ושו\"ע יו\"ד צב, ג). ודין זה מהתורה, מפני שגזירת הכתוב שאם יתבשלו בשר וחלב יחדיו יהיו אסורים, והאוכל מהם כזית חייב מלקות. ויש שביארו, שהואיל והמבשלם עובר באיסור תורה, הם בכלל הלאו \"לֹא תֹאכַל כָּל תּוֹעֵבָה\" (דברים יד, ג) שאמרו חכמים (חולין קיד, ב): \"כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל\", וגם אם יפרידו ביניהם, הם נשארים בתיעובם ואיסורם (בית מאיר צב, ד, עפ\"י כנה\"ג).
כאשר איסור בשר וחלב הוא מדרבנן, יש אומרים שאין בו דין חנ\"ן, כי דיו במה שאסרוהו חכמים ואין לגזור עליו דין חנ\"ן (רמב\"ם, שו\"ע יו\"ד צט, ו, פר\"ח, ערוה\"ש). ויש אומרים שהואיל וכל אחד מהמינים כשר ורק בתערובתם נאסרו, אומרים לגביהם דין חנ\"ן (רשב\"א), ועוד שהשוו חכמים שיעוריהם, וכפי שתקנו לכל האיסורים דין חנ\"ן כמבואר בהלכה הבאה (ר\"ן, רש\"ל, ב\"ח, ט\"ז וש\"ך).
נחלקו הפוסקים במקרה שנפלט מהחתיכה שנעשית נבילה רק טעם בשר בלא שמץ של חלב. למשל, סיר שיש בו חתיכות בשר ובתחתיתו רוטב, ועל אחת החתיכות שמונחת כולה מעל הרוטב נפל חלב ונאסרה, לדעת ר\"ן וש\"ך (צב, ז; קה, יז), אם היתה החתיכה שמנה ויצא ממנה טעם בשר לשאר החתיכות, למרות שברור שלא יצא טעם חלב, כי החלב מטבעו כחוש ובלא שיהיה שרוי בתוך רוטב אינו יוצא מחתיכת הבשר שנבלע בה, כל החתיכות נאסרות, מפני שגם טעם הבשר לבדו אסור, כי החתיכה נעשתה נבילה. לעומת זאת לדעת תוס', תרומה, רשב\"א, רמ\"א וט\"ז (צב, ז; קה, יג), אף שאם היו מוציאים את כל החלב מחתיכת הבשר היתה נשאר באיסורה, כאשר רק טעם הבשר יוצא מהחתיכה שנאסרה אל שאר החתיכות, הרי הן מותרות, הואיל ורק טעם בשר יצא אליהן. וכן דעת רוב הראשונים והאחרונים ומהם: רש\"ל, פר\"ח וגר\"א." + ], + [ + "דיני תערובות / חתיכה נעשית נבילה (חנ\"ן) בשאר איסורים", + "מוסכם שכאשר על ידי בישול התערב בשר בחלב, כל החתיכה נעשית נבילה, שכן הבשר לבדו כשר, והחלב לבדו כשר, ועל ידי שהתערבו נעשו שניהם אסורים, הרי שכל החתיכה נעשית נבילה מהתורה, ואם תיפול לתבשיל אחר ולא יהיה בו פ�� שישים כנגדה, כולו יאסר. אבל נחלקו הראשונים לגבי שאר איסורים שהתערבו במאכלים כשרים, כגון שהתערב 10 מ\"ל (מיליליטר) של דם ב-90 מ\"ל בשר כשר, ברור שחתיכת הבשר שמעורב בה דם אסורה באכילה, השאלה האם היא נחשבת נבילה.", + "יש אומרים שאמנם הבשר אסור באכילה מפני הדם המעורב בו, אבל הוא לא נעשה נבילה, ולכן אם חתיכת הבשר האסורה הזו תיפול לתוך תבשיל אחר של 1,000 מ\"ל (ליטר), כיוון שיש שם יותר מפי שישים מהדם האסור – התבשיל כשר. אמנם החתיכה עצמה שבלעה בתחילה דם אסורה, מפני שיתכן שהדם נותר בה ולא התפשט בכל התבשיל (רבנו אפרים, רא\"ש, שו\"ע יו\"ד צב, ד).", + "ויש אומרים שחכמים השוו את דיני שאר האיסורים לדין בשר וחלב, וקבעו שגם בשאר איסורים 'חתיכה נעשית נבילה', וכיוון שהדם אסר את חתיכת הבשר, כל חתיכת הבשר נעשתה נבילה, ואם נפלה לתוך תבשיל שאין בו פי שישים ממנה, התבשיל כולו אסור (ר\"ת, רמב\"ן, ר\"ן ורמ\"א).19לדעת רבנו אפרים (תוס' ק, א, 'בשקדם'), רשב\"א, רא\"ש, שו\"ע צב, ד, אין דין חנ\"ן בשאר איסורים, וכן פסקו האחרונים יוצאי ספרד (כה\"ח צב, כב). ולדעת רש\"י, ר\"ת, ר\"י, רמב\"ן, רא\"ה, ראבי\"ה, ר\"ן, או\"ז, תרומה, סמ\"ג, סמ\"ק, מרדכי, רמ\"א, יש דין חנ\"ן בשאר איסורים (לר\"ן, ט\"ז וש\"ך ורוה\"פ הוא מדרבנן, ולמהרי\"ק ודעימיה מדאורייתא).
לשיטת המקילים, אותה חתיכה נשארת באיסורה, כי אולי טעם האיסור שבה לא התפשט בכל התערובת (רשב\"א ורוה\"פ). ויש אומרים שכיוון שהתבשלה עם עוד מאכלים, טעם האיסור התפשט בהכל, והחתיכה שנאסרה בתחילה חוזרת להיתרה (טור).
לשיטת המחמירים: יש אומרים שגם באיסורי דרבנן אומרים חנ\"ן (ט\"ז, פמ\"ג, כרתי, מנחת יעקב), ויש מקילים שאין חנ\"ן באיסורי דרבנן (פר\"ח, ערוה\"ש). בשעת הצורך אפשר להקל (כת\"ס יו\"ד נב; אג\"מ יו\"ד ב, לו). נחלקו אם אומרים חנ\"ן במקצת חתיכה, כגון בכדי נטילה, כמובא בש\"ך צו, ט. ואפשר להקל על סמך צירוף דעת השו\"ע.
חנ\"ן בנוזלים: בבשר וחלב נוזליים, כגון שומן-בשר וחלב, מוסכם שיש דין חנ\"ן, הואיל וכל אחד לבדו כשר, ורק מצירופם נאסרו, ולכן כל תערובתם נעשתה נבילה (רמב\"ן, רשב\"א וש\"ך צב, טו). אבל נחלקו לגבי שאר איסורים, יש אומרים שרק חתיכה גושית נעשית נבילה, הואיל ויש לה חשיבות כי היא ניכרת כחתיכת איסור, וגם אם תיפול לתבשיל אחר, האיסור שבלוע בה לא יתפשט בשווה בכל התבשיל, אלא יישאר בתוכה יותר. אבל בנוזלים אין אומרים חנ\"ן, כי חזרו כל הנוזלים להתערב זה בזה בשווה, ותערובת חדשה נוצרה (רמב\"ן, מרדכי). ויש אומרים שגם בנוזלים אומרים חנ\"ן (תוס' חולין ק, א, 'בשקדם'). למעשה, לפי שיטת המחמירים, לכתחילה חוששים להחמיר גם בנוזלים ובלא בישול, ובהפסד מרובה אפשר להקל בנוזלים (רמ\"א צב, ד, נו\"ב, פמ\"ג וחכ\"א). (לר\"ן ורש\"ל, כאשר התערובת נוצרה על ידי בישול, אף בנוזלים אומרים חנ\"ן, ואם בלא בישול, גם בחתיכה לא אומרים חנ\"ן, כי יסוד דין חנ\"ן בשאר איסורים נלמד מאיסור בישול בשר בחלב, ובשעת הצורך נכון לצרף את דעתם להקל)." + ], + [ + "דיני תערובות / כללי 'קמא קמא בטל' ו'חוזר וניעור'", + "ספק התעורר לגבי מקרה שנפל איסור לתוך היתר והתבטל, ואחר כך נפל לתוך ההיתר עוד איסור, ויש בהיתר שיעור מספיק כדי לבטלו, אבל אם נצרף אותו אל האיסור הראשון שהתבטל לפני כן, אין בהיתר שיעור מספיק כדי לבטלם. לפי הכלל: 'קמא קמא בטל' (ראשון ראשון בטל), הרי שהאיסור הראשון התבטל ושוב אינו יכול להצטרף לאיסור השני, שכל שהיתה ידיעה בין נפילת האיסור הראשון לנפילת האיסור השני – אין הם מצטרפים. מפני שבזמן שהדבר נודע, ההיתר התגבר על האיסור וביטלו, ושוב לא יוכל להצטרף לאיסור שייפול לאחר מכן. מנגד, לפי הכלל 'חוזר וניעור', חוזר האיסור הראשון ומתעורר ומצטרף לאיסור שנפל עכשיו לתערובת, ואם אין בהיתר כמות מספקת כדי לבטל את שניהם יחד, כל התערובת אסורה.", + "במקרה שצירוף האיסורים נותן טעם, מוסכם להלכה שהתערובת אסורה. כגון שנפל מעט חלב לתוך בשר והתבטל בשישים, ואחר כך נפל עוד חלב לתוך אותה קדירת בשר, אם טעם החלב מורגש בבשר, התערובת אסורה, הרי שהחלב שנפל בתחילה מצטרף לחלב שנפל בהמשך לאסור את התערובת.", + "אולם כאשר התערובת היא של 'מין במינו', וממילא אין טעם האיסור מורגש בתערובת, נחלקו הפוסקים כיצד נוהגים. למעשה, כל עוד אין בכל האיסורים יחד כדי לאסור את התערובת מהתורה – 'קמא קמא בטל'. אבל כאשר צירוף האיסורים יוצר איסור תורה, כבר אין כוח בהיתר לבטל את האיסור שהתערב בו, וכל מה שכבר התבטל חוזר וניעור והתערובת נאסרת (פר\"ח צט, כא; גר\"א יא).", + "למשל, אם מרק של בשר טריפה נפל לתוך מרק בשר כשר, מהתורה כל זמן שהכשר הוא רוב, התערובת כשרה, אולם תקנו חכמים שרק אם יהיה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כשרה (לעיל הלכה ב). הרי שאם היה במרק הכשר פי שישים כנגד הטרף, התערובת כשרה. ואם שוב נפל לשם שיעור של פחות משישים טרף, אף הוא בטל בשישים, וכן שוב ושוב, כל זמן שהדבר נודע בין נפילה לנפילה. ולא זו בלבד, אלא שהטרף שהתבטל מצטרף אל ההיתר, שאם ייפול לשם עוד מרק טרף, ורק יחד עם הטרף שהתבטל לפני כן יש במרק פי שישים כנגד הטרף החדש, התערובת כשרה. אבל אם יגיע המצב לכך שבפועל מחצית מהמרק טרף, חוזרים כל האיסורים להצטרף זה לזה, והתערובת אסורה.20שלוש דעות בראשונים: א) לרמב\"ם, ראב\"ד ור\"ש, קמא קמא בטל, ולא זו בלבד, אלא שהאיסור שהתבטל נהפך להיתר ומצטרף לבטל את האיסור הנוסף לפי כללי הביטול באותו עניין (בשישים או במאה או במאתיים). (לראב\"ד, אף אם ייווצר מצב שרוב התערובת מאיסור, בתערובת מין במינו יבש ביבש, כיוון שהאיסורים התבטלו ברוב בתהליך הדרגתי, התערובת כולה מותרת. וכך נוטים לבאר את הרמב\"ם והר\"ש, אולם לענ\"ד אפשר לבארם כדעת הפר\"ח המובאת להלן). ב) לרמב\"ן, רשב\"א ור\"ן, איסורים שתקנו חכמים שיתבטלו במאה או במאתיים, אומרים לגביהם קמא קמא בטל, עד אשר יגיע המצב שבו האיסורים יצטרפו יחד ליותר מאחד משישים. ג) לרא\"ש ורמ\"א צט, ו, לעולם האיסור חוזר וניעור ומצטרף לאיסור הנוסף שנפל לשם. (ראוי להוסיף, שגם הרא\"ש ודעימיה מסכימים שיש מצבים שבהם אומרים שהידיעה יוצרת ביטול שאינו חוזר וניעור, וכפי שלמדנו מהמשנה בתרומות ה, ז: \"סאה תרומה שנפלה למאה, הגביהה ונפלה אחרת, הגביהה ונפלה אחרת, הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין\". וכן למדנו (לעיל בהערה 9) שלדעת הרא\"ש, יבש ביבש מין במינו בטל ברוב ואף מותר לבשל את הכל יחד, והרי הבישול יגרום שהתערובת תיעשה לח בלח ויצטרכו פי שישים, אלא שהואיל והאיסור התבטל ברוב בעודו יבש, שוב אינו חוזר וניעור כשיבושל).
והפר\"ח צט, כא, הכריע, שכל זמן שמהתורה האיסורים שנפלו לתערובת בטלים, הכלל הוא שקמא קמא בטל. היינו שאם התערובת היא מין במינו, ועדיין יש רוב בהיתר כנגד כל האיסורים שנפלו; או שהתערובת במין בשאינו מינו, והאיסורים אינם נותנים טעם – קמא קמא בטל. אבל אם האיסורים יצטרפו יחד לרוב או יתנו טעם, הרי שמהתורה הם אוסרים, וחוזר וניעור. וכך דעת הגר\"א יא. וכך ראוי לפסוק מצד שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן לקולא. בנוסף לכך, נראה שכך יש ללמוד בפשטות מהמשנה ערלה, ב, ג, ותוספתא תרומות ו, ה, שקמא קמא בטל, ומאידך ממשנה תרומות ה, ז, יש ללמוד שכאשר האיסורים הפכו לרוב, חוזרים וניעורים." + ], + [ + "דיני תערובות / איסורים מבטלים זה את זה", + "היה תבשיל כשר בשיעור 59 מ\"ל (מיליליטר), ונפל לתוכו מ\"ל אחד של חֵלֶב או מ\"ל אחד של דם, כיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד האיסור, התבשיל נאסר. אבל אם נפלו לתוך התבשיל ביחד – מ\"ל של חֵלֶב ומ\"ל של דם – התבשיל כשר, מפני שהמ\"ל של החֵלֶב מצטרף ל-59 מ\"ל הכשרים לבטל את הדם, והמ\"ל של הדם מצטרף ל-59 מ\"ל הכשרים לבטל את החֵלֶב. שכן האיסור אוסר את התערובת כאשר הוא נותן בו טעם, וכאשר יש פי שישים כנגדו, אינו יכול לתת טעם, וכיוון שטעם שני האיסורים שונה זה מזה, הרי שאין אחד מהם יכול לתת טעם איסור בשאר התערובת שמרובה ממנו פי שישים (רא\"ש שו\"ע יו\"ד צח, ט).", + "אבל אם היה טעם שני האיסורים שווה ושונה מהתבשיל, כגון מ\"ל אחד של חֵלֶב ומ\"ל אחד של שומן נבילה שנפלו לתוך 59 מ\"ל תבשיל ירקות, כיוון שטעם החֵלֶב ושומן הנבילה שווה, יש בכוחם לתת טעם בתבשיל והוא נאסר. אבל אם הם נפלו לתוך 59 מ\"ל שומן כשר, כיוון שטעם האיסור כטעם ההיתר, אין הם נותנים בו טעם, והתערובת כשרה. נבאר יותר, מהתורה כל שהאיסור אינו נותן טעם בהיתר, הוא בטל ברוב. אלא שהואיל וזו תערובת לחה, תקנו חכמים שרק בשישים האיסור יתבטל, ומכיוון שמדובר בשני איסורים שונים, הם מבטלים זה את זה, שמ\"ל החֵלֶב מצטרף עם 59 מ\"ל השומן הכשר לבטל בשישים את מ\"ל שומן הנבילה, ומ\"ל שומן הנבילה מצטרף עם 59 מ\"ל השומן הכשר לבטל בשישים את מ\"ל החֵלֶב (תבואות שור, רע\"א)." + ] + ], + [ + [ + "סוגי בליעות / צונן", + "לכתחילה יש להיזהר שלא יגעו מאכלי היתר באיסור, ולא בשר בגבינה. ואם נגעו והיו שניהם יבשים וקרים – מותרים בלא שטיפה. ואם יש חשש שנדבקו פירורים מזה לזה – יש לשפשף את מקום מגעם כדי להסירם. ואם היתה לחות או שמנונית במקום מגעם – יש להסיר את כל מה שדבק שם על ידי שטיפה ובשעת הצורך גם שפשוף. נגע בשר בגבינה רכה שאין אפשרות לשוטפה – יש להסיר מהגבינה ולזרוק את כל מה שנגע בבשר, ואת הבשר צריך לשטוף (חולין קז, ב; שו\"ע יו\"ד צא, א; ש\"ך א; פת\"ש א).", + "לחם שנגע בבשר לח, מותר באכילה עם בשר. ואם ירצו לאוכלו עם חלב, כיוון שאין אפשרות לשטוף את הלחם בלא שיימאס, צריך לגרד מהלחם את מה שנגע בבשר. וכן לחם שנגע בגבינה לחה, אם ירצו לאוכלו עם בשר, צריך לגרד ממנו את מה שנגע בגבינה (שו\"ע יו\"ד צא, ג; פת\"ש ד).", + "נפלה חתיכת בשר לתוך חלב, אם הם צוננים אין שם בליעה, ויש להוציא את חתיכת הבשר ולשוטפה היטב והיא מותרת (שו\"ע יו\"ד צא, ד). וגם החלב מותר, מפני שגם אם מעט לחלוחית מהבשר התערבה בחלב, היא בטלה בשישים.", + "ויש מחמירים וסוברים שכל זה בתנאי שחתיכת הבשר היתה חיה, אבל אם הבשר הצונן היה מבושל או צלוי, הוא עלול לספוג חלב בקליפתו, ולכן יש להסיר ממנו 'כדי קליפה', והשאר מותר. ואם יש בבשר ��מבושל או הצלוי בקעים או שהוא מתובל בתבלין חריף, למרות שהוא צונן, החלב עלול להיספג בכולו, וכל זמן שאין בכך הפסד מרובה, כולו אסור (רמ\"א צא, ז).1נגע בשר בגבינה קשה והיה אחד מהם לח, צריך להדיח את הבשר והגבינה, ואם לא הדיח ובישל, כשר (ט\"ז צא, א, ועי' פמ\"ג שם). כתב בשו\"ע צא, ב, שמותר להניח יחד מאכל כשר וטרף כאשר רגילים להדיח את הכשר, כדוגמת בשר חי עם טרף. ע\"כ. ונראה שכך הורו מפני הדוחק בתנאי האחסון, אולם לכתחילה אין להניחם יחד.
בחולין קיב, א, מבואר שבשר חי של גוזל שנפל לרוטב חלבי – כשר (ביארו הראשונים שצריך להדיחו), אבל צלי צריך קליפה. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור. ע\"כ. יש אומרים שכוונת הגמרא שצלוי צריך קליפה, היינו שהוא חם. וכן הדין במבושל, וכן הדין בבשר בקר. ואם יש בבשר החם בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור. אבל אם הבשר קר, גם אם הוא צלוי ועם בקעים ומתובל – די לו בהדחה (רש\"י, רשב\"א, ר\"ן, ריטב\"א, מאירי ושו\"ע יו\"ד צא, ז).
מנגד, יש אומרים שגם כאשר הבשר הצלוי או המבושל קר, צריך לקולפו, מפני שהתרכך מעט ויכול לבלוע חלב בקליפתו. ואם יש בו בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור. אבל אם לא בושל או נצלה – די בהדחה (סמ\"ג, סמ\"ק, או\"ז, או\"ה הארוך). ויש מחמירים לפי שיטה זו גם בבשר חי, שאם יש בו בקעים או שהוא מתובל – כולו אסור (תרומה, שערי דורא, פר\"ח וגר\"א). מנגד, יש אומרים שלשיטה זו החומרה חלה רק על בשר עוף הואיל והוא רך מטבעו (תוס', רא\"ש ופרי תואר צא, טו). והדעה המרכזית בשיטה זו, שהאיסור בצלוי או מבושל קר, ואין הבדל בין בשר עוף לבקר (תרומה, שערי דורא, רמ\"א וש\"ך). וכ\"כ למעשה הרמ\"א צא, ז, ובמקום הפסד מרובה הורה כשו\"ע." + ], + [ + "סוגי בליעות / בישול בכלי ראשון", + "הבישול מתקיים בכלי ראשון, היינו בסיר שמונח על אש או מקור חום אחר. כוחו של הבישול שעל ידי החום והנוזלים הוא מערב את טעמי המאכלים זה בזה, ולכן אם לדוגמא בישלו בשר טרף עם קטניות, טעמיהם מתערבים זה בזה, ולכן אם אין בהיתר פי שישים כנגד האיסור, התערובת כולה אסורה (לעיל לד, ג-ד).", + "גם לאחר שהכלי הוסר מהאש או שהאש תחתיו כבתה, הואיל והתחמם על האש, הוא עדיין נחשב 'כלי ראשון' שיכול לבשל. וזאת בתנאי שחומו לפחות כ'חום שהיד סולדת בו' (שו\"ע יו\"ד קה, ב; 45 מעלות צלזיוס, עי' פנה\"ל שבת י, ד). אבל אם חומו ירד מחום זה, אינו מבשל, אלא דין המאכלים שהוכנסו לתוכו כדין מאכלים צוננים שנפלו זה לתוך זה (כמבואר בהלכה א, ובהלכה ט יבואר דין כבוש).", + "ואף שפעמים רבות אין בכוחו של 'כלי ראשון' שאינו על האש לבשל ולהפליט את הטעם שבחתיכת האיסור ולהבליעו במאכלי ההיתר, כיוון שלעיתים יש בכוחו לבשל, קבעו חכמים כלל, שכל זמן שאין גוי אמין שבדק ואמר שאין טעם של איסור במאכלי ההיתר, יש להתייחס לכל מה שב'כלי הראשון' כאילו התבשל לגמרי. ואם אין בהיתר פי שישים כנגד חתיכת האיסור, גם לאחר שיוציאו את חתיכת האיסור, התבשיל אסור (יבואר יותר להלן בהלכה ה'. ועי' לעיל לד, ד).2יש אומרים שאם חתיכת איסור נפלה לתוך כלי ראשון, ומיד הוציאו אותה מהתבשיל, התבשיל לא נאסר, הואיל וטעם האיסור לא הספיק לצאת (פת\"ש קה, ח, עפ\"י חמודי דניאל; נפש חיה יו\"ד מ. וכעין זה כתב רדב\"ז א, רכג). וכ\"כ בערוה\"ש קה, מג, ולדעתו אם אין בתבשיל רוטב אפשר להקל ולהוציא את האיסור אפילו אחר כמה דקות, והתבשיל מותר. מנגד, לדעת הרבה פוסקים, גם אם הוציאו מיד את האיסור מהתבשיל, מחשבים כאילו כל טעמו התערב בתבשיל (פרי תואר צח, ט; יד יהודה קה, ארוך יב; צור יעקב א, קפח; פמ\"ג מש\"ז סח, ט, א; רב פעלים ח\"א יו\"ד כ, וכך משמע מכמה ראשונים). וזאת משום שאיננו יודעים לשער בכמה זמן יצא הטעם מחתיכת האיסור ויתערב בשאר התבשיל, ולכן כל זמן שאין מי שיאמר לנו בוודאות שאין שם טעם איסור – יש להחמיר על פי הכללים.
כלי ראשון שאינו על האש: עיקר הבישול בכלי ראשון שעל האש, אמנם גם כשאינו על האש, לדעת רוב הפוסקים יש בו בישול מהתורה. כ\"כ רשב\"א, רשב\"ץ, פר\"ח סח, יח; פמ\"ג מש\"ז ט; ערך השולחן או\"ח שיח, יא, ועוד. ויש שכתבו שכלי ראשון שאינו על האש מבשל מדברי חכמים בלבד, וכדברי הירושלמי (שבת ה, ג, וכ\"כ רמב\"ן).
כלי ראשון שאין היד סולדת בו: יש חוששים שמבליע בכולו (יש\"ש), ויש חוששים כדי קליפה (ש\"ך קה, ה). ודעת רוב ככל הפוסקים שדינו כצונן (שו\"ע יו\"ד קה, ב, ט\"ז ועוד)." + ], + [ + "סוגי בליעות / עירוי מכלי ראשון", + "עירה את מה שהתבשל בכלי ראשון על מאכלים אחרים, יש בכוח העירוי לבשלם 'כדי קליפה'. לדוגמא, עירה רוטב טרף רותח על בשר – פני הבשר נאסרים, וצריך לקלף אותם, ואת שאר הבשר צריך לשטוף היטב, והוא מותר באכילה. 'כדי קליפה' הוא החלק הדק ביותר של המאכל שניתן לקלפו כאחד.", + "עירה מים חמים מכלי ראשון על חתיכת בשר כשרה וחתיכת נבלה, יכול לעבור טעם מהנבלה לכשרה 'כדי קליפה', מפני שהעירוי יכול להפליט ולהבליע כאחד. לפיכך צריך להסיר את קליפת הבשר הכשר ולזורקה ולשטוף היטב את הנותר (שו\"ע יו\"ד סח, י).3בדין עירוי ישנן ככלל שלוש דעות בראשונים: א) לר\"ת עירוי מבשל לגמרי. ב) לתרומה ודעימיה מבשל כדי קליפה. ג) לרשב\"ם ודעימיה אינו מבשל כדי קליפה אבל מבליע ומפליט טעמים כדי קליפה. נפרט את שלוש הדעות להלכה ולמעשה:
א) לר\"ת, ראבי\"ה ויראים, עירוי מבשל לגמרי. ואמנם יש סוברים שלר\"ת עירוי מבשל רק כדי קליפה (רא\"ש, טור וריטב\"א), אולם לרוב הראשונים לר\"ת עירוי מבשל הכל (רמב\"ן, רשב\"א, מרדכי, רי\"ו, פרישה סח, ח, פר\"ח יח, ועוד). ואין פוסקים כמותו.
ב) לתרומה, סמ\"ג, רא\"ש, ר' יחיאל מפריז, מרדכי, תשב\"ץ קטן, עירוי מבשל כדי קליפה. וכן נפסק להלכה בשו\"ע ורמ\"א סח, י; קה, ג. וכ\"כ עוד אחרונים רבים ומהם: ש\"ך, לבוש, כנה\"ג, חכ\"א, זבחי צדק. ויש פוסקים כתרומה אבל מחמירים וסוברים שבנוסף לכך שעירוי מבשל כדי קליפה הוא מבליע טעמים בכל התבשיל (יש\"ש, ב\"ח).
ג) לרשב\"ם, ראב\"ד, רמב\"ן, מאירי, רא\"ה ור\"ן, עירוי מבליע ומפליט כדי קליפה אבל לא מבשל (ולכן אין בו איסור בישול בשר בחלב מהתורה, ואין בו איסור בישול בשבת מהתורה). (לעיטור, אף אינו מבליע ומפליט כדי קליפה). ←
למעשה, כאשר נפל בשר רותח לחלב צונן או חלב רותח על בשר צונן, הורו כמה פוסקים שבדיעבד אין צריך פי שישים כנגד קליפתו (רמ\"א צא, ד; ש\"ך ח, פר\"ח ח, ועוד רבים). ההסבר העיקרי לכך, שלדעתם, התרומה ודעימיה שאמרו שעירוי מבשל כדי קליפה אמרו זאת כחומרה, אבל בדיעבד אפשר להחשיבו כאינו מבשל (מ\"א תסז, לג; דרישה יו\"ד צא, ג; ערוה\"ש טז-יז) (וכך יוצא שמתחשבים בדיעבד בדעת רשב\"ם). עוד אפשר לומר שלדעתם כדי קליפה אכן מבשל, אלא שבדרך כלל מחמירים בהגדרת עובי הקליפה כדי שיעור שניתן לקלוף, אבל בדיעבד אפשר להחשיב כדי קליפה כדקיק מאוד, וממילא בטל בשישים.
עירוי שנפסק קילוחו הוא עירוי שלא יצר חיבור בין הכלי הראשון למאכל שבו העירוי פגע, אלא לפני שהעירוי פגע במאכל כבר ניתק מהכלי שממנו יצא, וכיוון שהתרחק וניתק ממקורו – כוחו נחלש. יש אומרים שדינו ככלי שני שאינו מבשל ואינו מבליע ומפליט (רמ\"א סח, י; לבוש י; ערוה\"ש לב). ויש אומרים שהוא מבליע או מפליט אבל לא מבליע ומפליט כאחד, ולכן אם עירו מים רותחים על חתיכת כשר וחתיכת טרף, אין נכנס טעם טרף לכשר (ש\"ך קה, ה; כנה\"ג, פמ\"ג סח, מש\"ז ט; חכ\"א, זבחי צדק צא, כא)." + ], + [ + "סוגי בליעות / כלי שני, שלישי וגוש", + "כלי שני הוא הכלי שאליו שפכו תבשיל מהכלי שעמד על האש, וכיוון שדפנותיו לא התחממו על האש ככלי ראשון, אין בכוח התבשיל החם שבו לבשל. ואף שהוא עדיין לוהט, כיוון שדפנות הכלי מקררות אותו, אין בכוחו לבשל. אלא שלכתחילה חוששים לדעת הסוברים שיש בכוחו להפליט ולהבליע טעמים בכדי קליפה, ואם נפל למשל קישוא לתוך מרק טרף שבכלי שני, מקלפים את הקישוא והשאר כשר (שו\"ע יו\"ד קה, ב, לעיל הלכה א).", + "כלי שלישי הוא הכלי שאליו שפכו תבשיל מהכלי השני, וכיוון שהתרחק בעוד דרגה ממקור החום, כוחו לערב טעמים נחלש, וגם אם הוא עדיין חם מאוד, אין חוששים שמא יבליע ויפליט כדי קליפה במאכלים שיניחו בו. ואף אין חוששים שעירוי היוצא מכלי שני יבליע ויפליט טעמים, אלא דינו כצונן.4כלי שני: שבת מ, ב: \"כלי שני אינו מבשל\". יש אומרים שגם אינו מבליע טעמים (רבנו פרץ, שערי דורא, או\"ה הארוך, מהרי\"ל). ויש אומרים שמבליע ומפליט כדי קליפה (רשב\"א וטור, כמבואר בב\"י, ש\"ך קה, ה). ויש אומרים שמבליע ומפליט בכולו, שאם נפל קישוא לתוך מרק טרף, כולו יאסר. אבל לא מבליע ומפליט בבת אחת, שאם נפלה חתיכת בשר טרף וקישוא לכלי שני, רק הנוזלים שבכלי השני יאסרו ולא הקישוא (יש\"ש, ט\"ז קה, ד, עפ\"י הראשונים שסתמו שכלי שני מבליע ומפליט). למעשה נפסק בשו\"ע ורמ\"א קה, ב-ג, שראוי לחוש לדעה שמבליע ומפליט כדי קליפה אבל בדיעבד אינו אוסר ודינו כצונן. וכ\"כ בערוה\"ש קה, יט. ורבים כתבו שיש להקל בזה רק במקום הפסד (ש\"ך, חכ\"א וזב\"צ).
כלי שלישי: יש שהחמיר שכל זמן שהיד סולדת בתבשיל, גם אם יעבירו אותו לכלי עשירי, מבליע ומפליט כדי קליפה (פר\"ח). ויש אומרים שכך נוהגים בכלי שלישי ולא יותר (חת\"ס). ורוב הפוסקים סוברים שכלי שלישי דינו כצונן (פת\"ש צד, ז; טוטו\"ד, שעה\"צ תנא, י). וכך הדין אף בעירוי מכלי שני (מ\"א תמז, ט; ערך השולחן תנא, ה).
יד נכווית: יש מחמירים וסוברים שכל מה שלמדנו עד כה נוגע למצב של חום שהיד סולדת בו, אבל בחום שהיד נכווית בו, גם בכלי שני יש להחמיר (חכ\"א נט, ו). ובפשטות נראה שיחמיר גם בכלי שלישי ויותר. אמנם מקובל להורות כשאר הפוסקים שלא החמירו ביד נכווית אפילו בכלי שני (דרכי תשובה קה, נו; בדה\"ש לה, שבט הלוי ט, ע).
אף שדיני בישול בשבת וכשרות דומים, יש ביניהם הבדלים. בשבת הבישול מוגדר כהכנת מאכל להיות ראוי לאכילה, ולכן בשבת מחמירים ב'קלי הבישול' גם בעירוי מכלי שני (פנה\"ל שבת י, ז). אולם באיסורי אכילה הולכים אחר הבלעת טעמים זה בזה, וממילא דין 'קלי הבישול' כשאר מאכלים (מהרי\"ל, חמודי דניאל, יד יהודה). מנגד, באיסורי אכילה משמעות הבישול גם הבלעת טעמים בלא תהליך עמוק של בישול, ולכן מחמירים בכלי שני בכדי קליפה. באיסור בשר וחלב שני היסודות קיימי��, אם נעשה בישול ממש – האיסור מהתורה, ואם רק הבלעת טעמים – האיסור מדברי חכמים.", + "גוש: יש אומרים שכל מה שלמדנו שכלי שני אינו מבשל, הוא דווקא בתבשיל שאינו גוש, כגון תבשיל נוזלי שבא במגע שלם עם הדפנות הקרות של הכלי ומצטנן, או תבשיל שמתפורר והאוויר שנכנס בו מצנן אותו. אבל מאכל גושי, כגון חתיכת בשר, פשטידה או תפוח אדמה – חומו נאצר בתוכו, ולמרות שהעבירו אותו מכלי ראשון לכלי שני או לשלישי או יותר, אין הוא מושפע כל כך מהדפנות, וכל זמן שחומו כ'חום שהיד סולדת בו', בכוחו לבשל או לפחות להבליע טעם בכל המאכל שנגע בו. ויש אומרים, שאין הבדל בין גוש לנוזל, וגם חומו של גוש נשמר בזכות היותו בכלי שבו התבשל, ומעת שהועבר לכלי נוסף חומו הולך ונחלש ואין ביכולתו לבשל ולהבליע טעמים. לכתחילה יש לנהוג כדעת המחמירים, ובמצב של הפסד מרובה כמקילים (חכ\"א ס, יב).5המחמירים בגוש הם: איסור והיתר הארוך (לו, ז), יש\"ש (חולין ח, עא), תורת האשם, מ\"א, זב\"צ, רש\"ק, עין יצחק. בדעה זו יש אומרים שדין גוש ככלי ראשון שיכול אף לבשל ממש (מ\"א שיח, מה, ערך השולחן), ורבים סוברים שהוא יכול להבליע ולהפליט בכל המאכל אבל לא לבשל (מנחת יעקב, חוות דעת, פמ\"ג צד, מש\"ז יד).
מנגד יש סוברים שדין גוש כדין מאכלים נוזליים, וכ\"כ רמ\"א צד, ז; קה, ג; לבוש, פלתי, גר\"א, משכנות יעקב. וכן הוכיח בחת\"ס יו\"ד צה, מדברי הראשונים. אמנם גם לדעתם כל זמן שהמאכל לא הונח על כלי, עדיין דינו ככלי ראשון.
כיוון שהמחלוקת אודות גוש שקולה, לכתחילה יש להחמיר, ובהפסד מרובה להקל. וכעין זה כתבו חכ\"א ס, יב; יד יהודה, ערוה\"ש צד, לב." + ], + [ + "סוגי בליעות / ביאור כללי התערובות", + "הכללים שקבעו חכמים בהלכות תערובות ובליעות, כמו 'ביטול בשישים', 'כלי ראשון מבשל', הם גדרים שקבעו חכמים כדי להרחיק את האדם ממקרים שבהם יאכל מאכל שניתן להרגיש בו טעם איסור. אבל אין הכוונה לקבוע שתמיד או ברוב המקרים יהיה ניתן להרגיש בטעם האיסור כפי הכללים.", + "כלומר, למרות שפעמים רבות טעם האיסור בטל בכמות הגדולה ממנו פי ארבעים, כיוון שבמקרים רחוקים, כאשר טעם האיסור חזק הוא מתבטל רק בפי שישים, קבעו חכמים שכל האיסורים יהיו בטלים בשישים. ולכן אם חתיכת בשר טרף נפלה לתבשיל, למרות שפעמים רבות טעמה מתבטל בפי ארבעים, כל זמן שאין בתבשיל פי שישים כנגד חתיכת האיסור – כולו אסור.", + "לא זו בלבד, אלא שאם לא היה בתבשיל פי שישים כנגד חתיכת הטרף שנפלה לתוכו, למרות שהוציאו אותה מהתבשיל, התבשיל נותר באיסורו, מחשש שמא כל טעמו של הטרף יצא לתוכו. לא זו בלבד, אלא שאם אותה חתיכת טרף תשוב ותיפול לתבשיל שני שגם בו לא יהיה פי שישים כנגדה, גם הוא ייאסר. כלומר חוששים שמא כל הטעם יצא לתבשיל הראשון ושמא כל הטעם יצא לתבשיל השני. וכך גם לתבשיל השלישי (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד צח, ד).", + "יתר על כן, הכלל אינו מחלק בין אם חתיכת הטרף שהתה בתבשיל דקה או שעה (לעיל הערה 2), מפני שאין דרך לקבוע כמה טעם יוצא בדקה וכמה בשעה. לא זו בלבד, אלא שגם אם התבשיל הוסר מהאש, למרות שחומו נחלש, כיוון שלעיתים יש בו עדיין כוח לבשל כמו בהיותו על האש, קבעו חכמים כלל, שגם כלי ראשון שאינו על האש – מבשל, ולכן אם חתיכת הטרף תיפול לתוכו ולא יהיה בו פי שישים כנגדה, כולו יאסר.", + "כלומר הכללים קובעים גדר למצבי ספק כדי להרחיק את האדם מהאיסור, אבל אינם קובעים שכך המצב בפועל. ולכן אם גוי אמין יטעם את התבשיל ויאמר שאין מרגישים בו טעם איסור, נפתר הספק וכבר אין צורך להשתמש בכללי הגדר, והתערובת מותרת למרות שאין בה פי שישים כנגד האיסור (לעיל לד, ד). אבל כשאין אפשרות לשאול גוי אמין, צריך לנהוג כפי כללי הביטחון. וכיוון שלפעמים תשובתו של הגוי נמצאה לא מדויקת, נהגו שלא להסתמך על גוי, זולת מקרים של הפסד מרובה (לעיל לד, ה).", + "עוד נראה לבאר, שכל המחלוקות שנחלקו הראשונים והאחרונים בדיני התערובות והבליעות, כמו לגבי עירוי מכלי ראשון וכלי שני וגוש, הן על השאלה עד היכן צריך להרחיק את הגדר כדי למנוע מכשול. והשיטה המרכזית בהלכה היא, שכללי הגדר נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, אבל לא להחמיר חומרה יתירה ולגדור מקרים נדירים ביותר. ואם בפועל מישהו יתקל במקרה נדיר שבו האיסור התבטל על פי הכללים ובכל זאת טעמו מורגש – יפסיק לאכול. ועל מה שאכל לא עבר באיסור, הואיל ונהג על פי הדרכת חכמים ולא התכוון לאכול איסור.6לכאורה יש לשאול על כל המחלוקות בדיני תערובות ובליעות בתלמוד, בראשונים ובאחרונים, הרי אלו מחלוקות במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו בפועל את המציאות וקבעו על פיה את ההלכה? אלא שקשה לקבוע מה המציאות מפני שהדינים תלויים בטעם שהוא חמקמק וקשה להגדרה, וככל שהאיסור התערב בכמות גדולה יותר כך טעמו הולך ונקלש עד שנמוג, וכשהטעם קלוש אנשים בעלי חוש טעם דק חשים בו ורוב האנשים אינם חשים בו. ויש אנשים שרגישים לטעמים מסוימים ובטעמים אחרים אינם מרגישים. וכן המאכלים משתנים מעונה לעונה וממקום למקום, כך שאותו סוג מאכל לעיתים פולט יותר טעם ולעיתים פחות. לכן לא ניתן לשער בדייקנות את כמות האיסור שיכולה לתת טעם, והוצרכו חכמים לקבוע כללים שהם גדרים שמהווים סייג בפני איסור התורה. וכיוון שכללים אלו נועדו לגדור גם מקרים רחוקים, פעמים רבות בפועל האיסור מתבטל בפחות מכפי שהכלל קובע, אלא שכל עוד לא היה גוי אמין שבדק זאת, אנו צריכים ללכת על פי כללי הביטחון כמבואר למעלה (עי' נו\"ב קמא יו\"ד כח).
עוד נראה לבאר, שכיוון שהכללים נועדו להניח גדר בפני האיסור, יסוד המחלוקות בגדרי הכללים היא על השאלה עד כמה צריך להרחיק את הגדר. וכפי שמצינו בתלמוד (חולין צח, ב) שאפילו על הכלל של ביטול בשישים נחלקו, ויש אומרים שהואיל ולעיתים נדירות האיסור נותן טעם עד פי מאה, האיסורים בטלים רק במאה (הפסוקים שהובאו הם אסמכתא כמבואר בראשונים). ולמעשה נפסק שהאיסורים בטלים בשישים (שם צז, ב; שו\"ע יו\"ד צח, א). הרי שלהלכה, הכללים נועדו להעמיד גדר בפני מקרים רחוקים, אבל לא בפני מקרים נדירים ביותר. כיוצא בזה נחלקו הראשונים והאחרונים אודות עירוי, כלי שני, ויד נכווית, ובכל המחלוקות רוב הפוסקים הולכים בשיטה שהכללים צריכים לגדור מקרים רחוקים אבל לא נדירים ביותר. ולעיתים המחלוקות שקולות, הואיל ומדובר במקרה שאינו רחוק ביותר, כדוגמת גוש.
יסוד נוסף, הכללים מוגדרים ולא נתונים להערכה. ולכן אם חתיכת טרף נפלה לסיר ועוד סיר, בכל סיר צריך שיהיו פי שישים כנגדה, שמא פלטה את כל טעמה לתוכו. ואמנם לדעת כמה ראשונים, אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, כבר ברור שלא כולה מעורבת בו, ולכן יש לשער כמה טעם פלטה, ואם להערכה המחמירה ביותר היא פלטה למשל כשיעור חציה, צריך שיהיה פי שישים כנגד חציה ולא כנגד כולה (ראב\"ד, רי\"ד, לעיל לב, 2). אולם להלכה נפסק, שגם אם הוציאו את חתיכת הטרף מהתבשיל, אפשר להתיר את התבשיל רק אם יהיה בו פי שישים כנגד חתיכת הטרף, שאם לא כן הכלל נתון להערכה אישית שתשתנה מאדם לאדם, ועיקר המגמה בקביעת הכלל להסיר ספקות." + ], + [ + "סוגי בליעות / צלייה", + "שתי חתיכות בשר האחת כשרה והשנייה טרפה שניצלו או נאפו יחד על האש תוך שהן נוגעות זו בזו, בין היו זו על זו, ובין היו זו לצד זו. אם היתה אחת מהן שמנה, היינו שיש בה שומן, על ידי השומן טעם האיסור מפעפע וחודר בכל חתיכת ההיתר, ולכן אם אין בה פי שישים כנגד חתיכת האיסור – כולה אסורה. ואם היו שתיהן כחושות, כיוון שאין שם שומן שיפעפע בכל החתיכה, יש להסיר מחתיכת ההיתר כדי נטילה, היינו כרוחב אצבע (1.9 ס\"מ), והשאר כשר (שו\"ע יו\"ד קה, ד-ה).", + "כיוון שבפועל, פעמים רבות קשה להגדיר את מצב השומן, נוהגים להחמיר כשתי האפשרויות, שאם אין בחתיכת ההיתר פי שישים כנגד האיסור – כולה אסורה, שמא אחת החתיכות שמנה. ואם יש בחתיכת ההיתר פי שישים כנגד האיסור – יש להסיר ממנה כדי נטילה, שמא שתיהן כחושות. וכל זה במיני בשר שכמעט תמיד ישנו ספק לגבי השמנונית שבהם, אבל במאכלים אחרים, כאשר ברור בעליל ששתי החתיכות כחושות, יש להסיר מהחתיכה הכשרה כדי נטילה בלבד (רמ\"א קה, ה; זב\"צ מג).7מבואר בחולין צו, ב, שכאשר איסור והיתר ניצלו יחד, אם האיסור שמן, כדוגמת גדי שנצלה עם חֶלְבּוֹ – \"אסור לאכול אפילו מראש אוזנו\", כלומר הואיל וחֵלֶב הגדי שמן, הוא מפעפע בכל הבשר עד שאפילו אוזנו של הגדי נאסרת בעטיו. מנגד, אם היו שניהם כחושים, כגון שצלו ירך עם גיד הנשה, \"קולף ואוכל עד שמגיע לגיד\". וכן הדין אם צלו בשר עם חֵלֶב של גדי כחוש. הרי שיש שני דינים: שמן וכחוש, ובשניהם נחלקו הראשונים:
שמן: היתה אחת החתיכות שמנה, בין אם היא המותרת ובין אם היא האסורה, טעם האיסור מפעפע בכל ההיתר, אפילו עד אוזן הגדי. יש אומרים, שאם היה בהיתר פי שישים כנגד האיסור, כל חתיכת ההיתר נשארת בהיתרה (תוס', רמב\"ם, רמב\"ן ועוד). ויש אומרים, שגם אם יש בבשר הגדי פי שישים כנגד החֵלֶב, כולו אסור, מפני ששמנונית החֵלֶב אינה מתפשטת באופן שווה, ועל כל מקום יש ספק אולי היא נמצאת בו בשיעור של יותר מאחד חלקי שישים (רא\"ה וריטב\"א). ונפסק בשו\"ע קה, ה, כדעת הרשב\"א, שאמנם ככלל חתיכת ההיתר מותרת, אולם צריך להסיר כדי נטילה (1.9 ס\"מ) ממקום המגע של חתיכת ההיתר באיסור, מחשש שטעם האיסור מתקבץ שם יותר.
לדעת רבים גם אם חתיכת האיסור כחושה, כאשר ההיתר שמן, האיסור מפעפע בכל ההיתר (אשכול, טור ושו\"ע יו\"ד קה, ה). ויש אומרים שרק אם האיסור שמן טעמו מתפשט בכל ההיתר, אבל אם האיסור כחוש וההיתר שמן, נאסר רק כדי נטילה (רשב\"א, פר\"ח וגר\"א).
כחוש: לשון הגמרא לגבי בשר גדי כחוש שהתבשל עם גיד הנשה שבו: \"קולף ואוכל עד שמגיע לגיד\". יש אומרים שבכחוש כל חתיכת ההיתר נותרת בהיתרה, ורק צריך לקלוף ממנה את האיסור שנגע בה (רש\"י ורמב\"ם). ויש אומרים שכדי קליפה מההיתר נאסר משום מגעו באיסור (רוקח ומאירי). ולדעת רוב הפוסקים צריך לקלוף מההיתר כדי נטילה (תוס', אשכול, רא\"ש, ריטב\"א ושו\"ע יו\"ד קה, ד).
כתבו כמה ראשונים (הגה\"מ, רבנו פרץ ומהרי\"ל), שהואיל ואיננו בקיאים בהגדרת כחוש, פעמים רבות מתעורר ספק, האם החֵלֶב שנצלה עם הבשר שמן או כחוש, ויש להחמיר כ��תי האפשרויות: אולי הוא שמן ולכן אם אין פי שישים בהיתר כנגד האיסור, הכל אסור. ואולי הוא כחוש, ולכן גם אם יש בהיתר פי שישים כנגד האיסור, יש להסיר ממנו כדי נטילה. וכן פסק רמ\"א קה, ה. ובחכ\"א ס, ז, כתב שבכל איסור והיתר שניצלו יחד, כיוון ששתי החתיכות חמות, יש לחוש שמא יש בהן שמנונית. מנגד בפרי תואר קה, י, כתב שיש להחמיר רק לגבי חֵלֶב, אבל אם שתי החתיכות הן של בשר כחוש, אין לחוש שמא אחת מהן שמנה. וכתבתי למעלה כדעת זבחי צדק קה, מג, שהכריע שבבשר יש לחשוש תמיד אולי הוא שמן, ובמאכלים אחרים, אם ברור שהם כחושים, יש להקל בכדי נטילה בלבד. ולדעתו, אף בבשר, בהפסד מרובה או בערב שבת, אם ברור ששתי החתיכות כחושות, יש להתיר." + ], + [ + "סוגי בליעות / תתאה גבר", + "למדנו עד כה שבצונן אין בליעה, ואילו בבישול בכלי ראשון יש בליעה גמורה, השאלה מה הדין כשצונן וחם הונחו זה על זה. למעשה נפסק: 'תתאה גבר', כלומר התחתון גובר, משום שדרכו של החום לעלות למעלה. לכן אם היה מרק חם בכלי ראשון, ונפל לתוכו בשר טריפה קר, כיוון שהתחתון גובר, חוששים שמא היה שם בישול גמור, ואם אין במרק פי שישים כנגד חתיכת הטרף, הוא נאסר. ואם המרק הכשר היה קר ונפל לתוכו בשר טריפה חם, כיוון שהתחתון גובר אין חוששים לבישול גמור, אבל חוששים לבליעה בשיעור של כדי קליפה, ולכן די שיהיה במרק פי שישים כנגד קליפת בשר הטריפה (פסחים עו, א, כשמואל; שו\"ע יו\"ד קה, ג).", + "כיוצא בזה, אם הונחו שתי חתיכות בשר זו על זו, אחת כשרה ואחת טריפה. אם התחתונה חמה בדרגת כלי ראשון, אפילו אם אינן על האש, חומרת המגע ביניהן כחומרת בישול של צלי שמן (כמבואר בהלכה הקודמת), וממילא אם אין בחתיכה הכשרה פי שישים יותר מהאסורה, כולה נאסרה. ואם התחתונה קרה, כוחה של התחתונה גובר ואין במגע ביניהן חומרת בישול, אמנם כיוון שהחתיכה העליונה חמה, יש שם בליעה כדי קליפה, וצריך לקלף את החתיכה הכשרה במקום מגעה עם הטריפה.8נחלקו אמוראים בפסחים עו, א: לדעת רב: 'עילאה גבר', ולדעת שמואל: 'תתאה גבר'. וכיוון שהגמרא הביאה ברייתא כדעת שמואל, למרות שבדרך כלל פוסקים באיסורים כרב, כאן פסקו כשמואל (שו\"ע יו\"ד צא, ד; קה, ג). ואין זה משנה אם אחת החתיכות מלוחה ושמנה או לא (רמ\"א קה, יא; פמ\"ג צא מ\"ז ה). ←
ליראים וראבי\"ה, כל הדיון והמסקנה שתתאה גבר הוא כאשר שתי החתיכות שוות, אבל אם אחת גדולה מחברתה באופן ניכר, הגדולה גוברת גם אם היא העליונה, וכ\"כ ערוה\"ש צא, יא-יב. מנגד, שאר הראשונים והאחרונים לא כתבו חילוק יסודי זה, הרי שלדעתם דין תתאה גבר הוא גם כאשר העליונה גדולה יותר. וכ\"כ תוס' רי\"ד, פמ\"ג סח, מ\"ז ט; יד יהודה (קה ארוך יב).
לכאורה יש לשאול, הרי זו מחלוקת במציאות, ואם כן מדוע לא בדקו חכמים בפועל את המציאות וקבעו לפיה את ההלכה? אלא שלעיתים אין השפעת טעם מחתיכה לחתיכה, ולעיתים יש אלא שתתאה גבר ולעיתים עילאה גבר, ונחלקו מה קורה ברוב הפעמים כדי לתת כלל לפיו ינהגו (עי' נו\"ב יו\"ד קמא כח, ופמ\"ג צא, מ\"ז ז). בנוסף לכך, לעיתים הטעמים קלושים וחמקמקים וקשה לעמוד עליהם, ועל כן נחלקו בגדריהם (פלתי צא, ב; ספר יהושע פסקים וכתבים תקעח; ערוה\"ש צא, ט-י)." + ], + [ + "סוגי בליעות / מלוח כרותח", + "אמרו חכמים 'מליח כרותח'. מליח הוא מאכל שאינו נאכל לבדו מרוב מליחותו. והכלל הוא שאם המא��ל המלוח נגע במאכל אחר ויש שם לחות ביניהם – המאכל המלוח מבליע את טעמו במאכל האחר, כדוגמת ההבלעה הנעשית על ידי רתיחה. וזאת משום שהמלח גורם למאכל לפלוט מתוכו לחלוחית וטעם ולהבליעם במאכל שנוגע בו. אולם המאכל המלוח עצמו אינו קולט טעם מהחתיכה התפלה (שאינה מלוחה). לפיכך, אם חתיכת בשר מלוחה נגעה בחתיכת גבינה תפלה, המלח שבבשר גורם לטעם הבשר לצאת אל הגבינה, אבל הגבינה התפלה אינה מוציאה טעם אל הבשר, ודי לשטוף את הבשר והוא מותר. ואם הגבינה היתה מלוחה והבשר תפל, הגבינה נותנת טעם בבשר, ואילו הבשר אינו נותן טעם בגבינה. ואם שתי החתיכות מלוחות, שתיהן נותנות טעם זו בזו (חולין קיג, א; פסחים עו, א).", + "וכמה תאסור החתיכה המלוחה את חברתה? אם היו שתיהן כחושות בלא שמנונית – תאסור המלוחה את התפלה בכדי קליפה, ואם היתה אחת מהן שמנה – תאסור המלוחה את כל התפלה, כי על ידי השמנונית טעם המלוחה מפעפע בכל התפלה. ואם היה גודלה של התפלה פי שישים מהמלוחה, אינה נאסרת (שו\"ע יו\"ד צא, ה-ו). וכיוון שפעמים רבות קשה לקבוע אם אחת מהן שמנה, נוהגים להחמיר כשתי האפשרויות (רמ\"א צא, ה; קה, ט; לעיל הערה 7). לפיכך, אם בחתיכה שקיבלה טעם מהמלוחה היה פי שישים, יש לאסור את קליפתה, שאולי הן כחושות וקליפתה נאסרה; ואם אין בה פי שישים, יש לאסור את כולה, מפני שאולי אחת מהן שמנה.9פסחים עו, א: \"אמר שמואל: מליח הרי הוא כרותח. לא אמרן אלא שלא נאכל מחמת מילחו, אבל נאכל מחמת מילחו – לא\". נחלקו הראשונים בהגדרת 'אינו נאכל מחמת מילחו': א) לראב\"ן ורבי יעקב ישראל (תוס' חולין קיב, א, 'הני מילי'), שנמלח כעין עיבוד, כדי לשמר את הבשר לזמן מרובה. ב) לרש\"י, ראב\"ד וראבי\"ה, כדרך שמולחים בשר כדי להצניעו זמן מסוים בלא שיתקלקל, אבל לא לזמן מרובה. ג) לר\"ת, רא\"ש, רשב\"א, רי\"ו, ר\"ן ועוד, כדרך מליחת בשר להוציא דמו להתירו לבישול, שצריכה להיות כשיעור שאינו נאכל מרוב מליחותו (לעיל כב, ו), וכן נפסק בשו\"ע צא, ה. והרמ\"א חושש שמא איננו בקיאים בזה, ולכן החמיר לכתחילה להחשיב מליחה לצלי כמלוח. ופירש ביד יהודה (הארוך כ) שהכוונה כמליחת צלי בשפע, ולא כמליחה רגילה של צלי.
שלוש דעות לגבי משך הזמן שהמליחה עושה את החתיכה מלוחה: א) לראב\"ן ור\"ן, רק לאחר שהחתיכה שהתה במלח כשיעור מהלך מיל (שהוא משך זמן מליחת בשר מדמו, עי' שו\"ע יו\"ד סט, ו), המלח מפליט ממנה את כל הלחלוחית והיא נחשבת מלוחה. וכך משמע משו\"ע צא, ה. וכ\"כ זב\"צ כז. ב) לרשב\"א ורא\"ש, כבר לאחר דקות ספורות מעת המליחה החתיכה מתחילה לפלוט לחלוחית, ומאז היא נחשבת כמלוחה כל עוד היא ממשיכה לפלוט לחלוחית, גם אם עבר שיעור מהלך מיל. וכן דעת ש\"ך יא, פר\"ח ט, ועוד רבים. ויש מפרשים שכך גם דעת שו\"ע (יד יהודה, ערוה\"ש צא, ל). ג) יש אומרים שהחתיכה נחשבת מלוחה מעת שהחלה לפלוט לחלוחית ועד סוף שיעור מהלך מיל בלבד, וכתבו תה\"ד קנט, ורמ\"א צא, ה, שלצורך גדול אפשר לסמוך עליהם. וכן דעת הש\"ך במקרה שהכשירו בשר מדמו על ידי מליחה, שבעת סיום מהלך מיל תש כוחו של המלח והחתיכה כבר לא נחשבת כמלוחה ורותחת, וכן פסקו כרתי, פמ\"ג, חו\"ד ועוד.
ארבע דעות עד כמה המליח מבליע: א) לרמב\"ם (מאכ\"א טו, לד), רמב\"ן וסמ\"ג – בכולו. ב) לרא\"ה – כדי נטילה. ג) לראבי\"ה – כדי קליפה. לכל שלוש הדעות הללו אין הבדל בין אם החתיכה כחושה או שמנה. ד) לרשב\"א, רא\"ש, רי\"ו, אשכול, או\"ז, טור ושו\"ע (צא, ה; קה, ט), אם החתיכה כחושה כדי קל��פה, ואם שמנה בכולה. אלא שכתב רמ\"א (שם), שהואיל וקשה להבחין בין שמנה לכחושה, נוהגים לחשוש בכל חתיכה שמא היא שמנה, זולת מאכלים כחושים לגמרי (עי' לעיל בהערה 7).
לשו\"ע קה, יא, המליח אוסר את התפל בתנאי שהוא למטה, שתתאה גבר. ולרמ\"א והרבה אחרונים גם כשהאיסור למעלה הוא אוסר את התפל." + ], + [ + "סוגי בליעות / כבוש כמבושל", + "אמרו חכמים שכבוש נחשב כמבושל, היינו שכאשר כובשים מאכלים בתוך נוזלים למשך יממה שלימה ברציפות, כל טעמי המאכלים שבתוך הנוזלים נבלעים זה בזה כמו בבישול. לפיכך, אם שרו בנוזלים מאכל כשר ומאכל טרף במשך יממה, ולא היה שם פי שישים כנגד המאכל הטרף, הכל אסור.", + "ואם הכבישה נעשתה בנוזלים מלוחים או חריפים מאוד, הכבישה יכולה להיעשות כבר בשיעור הזמן שניתן להרתיחם על אש (שו\"ע יו\"ד קה, א). רבים שיערו זמן זה בכ-18 דקות. ואם זמן הכבישה היה פחות מכך, יש להסיר מהמאכל הכשר 'כדי קליפה' (שם).", + "נחלקו הפוסקים אם גם כלי בולע טעם על ידי כבישה, כגון אם שרו מרק של בשר טרף במשך יממה בתוך סיר, האם יצטרכו להכשיר את הסיר. להלכה נפסק שלכתחילה יש להחמיר להכשירו בהגעלה, אבל אם כבר בשלו בו מאכל, אינו נאסר.10חולין קיא, ב: \"אמר שמואל: כבוש הרי הוא כמבושל\". יש מבארים שרק כבוש במשקה חריף או מלוח כציר – מבליע כבישול, אבל כבוש במים ושאר משקים שאינם חריפים או מלוחים – אינו מבליע כבישול (רש\"י, רשב\"א, ורבים בדעת הרמב\"ם). ולרוב הפוסקים כבוש בכל המשקים נחשב כמבושל (ר\"ת, תוס', ראב\"ד, או\"ז, רא\"ש, רי\"ו, ריטב\"א, שו\"ע יו\"ד קה, א). יש אומרים שמשך כבישה זו הוא שלושה ימים (ראבי\"ה, מהר\"ם ויראים), ולרוב הפוסקים יממה (רא\"ש, רי\"ו, שערי דורא, שו\"ע יו\"ד שם, ועוד). לגבי חריף, יש אומרים שגם כבישה בחריף מבליעה ביממה (או\"ה הארוך, ש\"ך וט\"ז), ויש אומרים שהבלעתו כדי שיעור הרתחה (שו\"ע יו\"ד קה, א, מ\"א, בינת אדם ועוד). והסתפקו האחרונים כמה דקות הוא שיעור הרתחה: 10 או 18 או 24 דקות.
כבישה בכלים: יש סוברים שכבוש מבליע טעמים גם בכלי כמו בישול (או\"ה הארוך, ש\"ך ופמ\"ג). ויש סוברים שמבליע רק בקליפת הכלי (ט\"ז). ויש סוברים שמבליע בכלי עץ וחרס ולא בכלי מתכת (פלתי, ערך השולחן). נוהגים להורות כדעת המחמירים, ולכן יש להכשיר כלים שנכבש בהם איסור. אמנם כיוון שמעיקר הדין הלכה כדעת המקילים בכלי זכוכית ומתכת, הרוצה להסתפק בהדחתם רשאי (כך הורו לפני הדיון על כלי מתכת שבימינו, לעיל לב, ו-ט).
אמנם דין המאכלים שבושלו ונכבשו בכלים שנכבש בהם איסור קל יותר. ראשית, אם הם כלים ממתכת או מזכוכית, לרובם המכריע של הפוסקים, המאכל שבושל או שנכבש בהם אינו נאסר (או\"ה הארוך ב, ח; ערך השלחן קה, א; פלתי א, יד יהודה, ועוד רבים, ושלא כט\"ז שמחמיר בכל הכלים בכדי קליפה). וגם אם הכלים מחרס או מעץ, יש אומרים שמאכלים שבושלו או שנכבשו בהם מותרים, הואיל וזה שצריך להכשירם הוא חומרה (חקרי לב ח\"א יו\"ד עז; יבי\"א ח\"ב יו\"ד ו). ויש אומרים שמאכלים שהתבשלו בהם נאסרו אבל מאכלים שנכבשו בהם מותרים, הואיל ועד שיעברו עשרים וארבע שעות של כבישה, טעם האיסור שבהם כבר נפגם (ט\"ז קה, א, ש\"ך ב; כנה\"ג). ויש אומרים שגם מאכלים שנכבשו בהם – אסורים, ובתנאי שנכבשו מיד לאחר בליעת האיסור (מ\"א תמז, טז; פר\"ח יו\"ד קה, א). ויש אומרים שכל עוד תחילת כבישת המאכלים נעשתה בתוך יממה מאז שהסיר נאסר בכ��ישה, המאכלים שנכבשו בו נאסרים, כי הטעם הבלוע בכלי אינו נפגם כאשר הוא שרוי בנוזלי הכבישה (פלתי א).
למעשה, גם אם בישלו מאכל בכלי שנכבש בו איסור, המאכל כשר. אם מדובר בכלי מתכת וזכוכית, הרי שזה מוסכם כמעט על כל הפוסקים. וגם אם הוא כלי חרס יש להתיר מחמת ספק ספק ספיקא: א) יש אומרים שרק בחריף יש כבישה. ב) יש אומרים שאין כבישה בכלים. ג) יש אומרים שגם אם יש כבישה בכלים, המאכלים שבושלו בהם לא נאסרו (חקרי לב), וקל וחומר אם נכבשו בהם." + ], + [ + "סוגי בליעות / ריח וזיעה", + "נחלקו האמוראים בדין מאכל כשר שקלט ריח של מאכל אסור, כגון שאפו בתנור אחד עוגה ובשר נבילה שמן, וריח בשר הנבילה נכנס בעוגה, עד שבעת אכילת העוגה חשים בריח הבשר אבל אין מרגישים את טעמו. למעשה נפסק, שלכתחילה יש להקפיד שלא יכנס ריח של איסור למאכלים, אבל בדיעבד הריח אינו אוסר והעוגה כשרה לאכילה.11. נחלקו האמוראים מחלוקת עקרונית: האם \"ריחא מילתא\", כלומר, האם הריח נחשב כדבר חשוב שאוסר כמו הטעם. לדעת רב אסור, ולדעת לוי מותר (פסחים עו, ב). לר\"ח, ר\"ת, רז\"ה, ראבי\"ה וראב\"ן – הלכה כרב, שריח אוסר. ולרוב הראשונים, הלכה כלוי שריח אינו אוסר, ומהם: רב האי גאון, בה\"ג, רי\"ף, רש\"י, רמב\"ם, רמב\"ן, רשב\"א, רא\"ה ועוד. בין הפוסקים כלוי יש סוברים שרק בדיעבד אם ריח האיסור נקלט במאכל אינו אוסר, אבל לכתחילה צריך להיזהר מכך (בה\"ג, רי\"ף, ראב\"ד ומאירי), ויש סוברים שאף לכתחילה מותר שריח האיסור ייקלט במאכל (רמב\"ן, רא\"ה, ריטב\"א ור\"ן).
למעשה נפסק בשו\"ע קח, א, שלכתחילה יש להימנע ממצב שריח איסור ייקלט במאכל כשר, ובדיעבד המאכל כשר. ויש דיונים רבים, אימתי יש חשש שריח האיסור ייכנס במאכל המותר, כמבואר בשו\"ע ורמ\"א שם.", + "אבל אם נכנסה זיעה מרובה של מאכל אסור למאכל כשר, כגון שהיו שניהם מתבשלים או נאפים בתנור, ומכסה אחד מכסה לגמרי את שניהם, כיוון שהזיעה שתחת המכסה מרובה מאוד, הזיעה שיוצאת מהמאכל האסור אוסרת את המותר (רמ\"א קח, א). וכן אם בישלו מרק טרף, ובמקום לכסות את הסיר במכסה כיסו אותו בקישואים, הקישואים שבלעו זיעה רבה אסורים (רמ\"א צג, א).12כתב הרא\"ש (שו\"ת כלל כ, כו) שאם בישלו חלב ומעליו היתה קדירה של בשר ועלתה זיעה מהחלב לבשר – אסרתו, כי דין זיעת המאכל כדין המאכל עצמו. וביאר תה\"ד ב, קג, שזה בתנאי שהזיעה היתה חמה ומרובה כל כך עד שחיממה את הבשר לחום שהיד סולדת בו. וכ\"כ שו\"ע ורמ\"א צב, ח. והב\"ח (שו\"ת חדשות כד), הוסיף תנאי, שאין לזיעה מקום להתפשט, אבל אם יש לה מקום להתפשט, אין הבשר נאסר. וכ\"כ ערוה\"ש צב, נה. וכמה אחרונים ביארו שכל האיסור יכול להיות רק במשקים, שזיעתם מרובה, אבל זיעה שעלתה ממאכלים אינה מרובה בכמות כזו שיכולה לחמם כל כך ולאסור (פמ\"ג, פת\"ש צב, ו). ודעת משכנות יעקב יו\"ד לד, שגם אם הזיעה חיממה את המאכל לחום שהיד סולדת בו, אינה אוסרת אותו, הואיל ואין בה טעם, ומה שאסרו מכסה של סיר כי הוא בולע ממשות מהתבשיל. עי' לעיל כה, 15, לגבי אפיית בשר וחלב בתנור, זה אחר זה." + ] + ], + [ + [ + "סכנות / מצוות הבריאות ואיסור מאכלים מסוכנים", + "אסור לאכול מאכלים שעלולים להכיל רעלים, וגם כאשר החשש לכך רחוק, אסור לאוכלם. שכן למדו חכמים שאדם צריך להיזהר מאוד לשמור את נפשו, שנאמר (דברים ד, ט): \"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד\", ונאמר (שם טו): \"וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם\". ואמנם פסוקים אלו נאמרו כאזהרה על עניין האמונה בה', בתורתו ובמצוותיו, שהן תכלית קיום נפשו של האדם. אולם התנאי הראשון לקיום האמונה, שהאדם יחיה ולא ימות, ולכן פסוקים אלו מחייבים את האדם גם לשמור את נפשו ממוות וממחלות. וכפי שכתב הרמב\"ם (הל' דעות ד, א): \"הואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא, שהרי אי אפשר שיבין או ידע והוא חולה – צריך אדם להרחיק עצמו מדברים המאבדים את הגוף, ולהנהיג עצמו בדברים המבריאים והמחלימים\". גם כאשר חשש סיכון החיים רחוק, הורו חכמים להחמיר בזה יותר מאשר בחשש איסור, כי \"חמירא סכנתא מאיסורא\" – 'חמורה הסכנה מהאיסור' (חולין י, א; רמ\"א קטז, ה). והמסכן את עצמו באכילה של דבר מסוכן ומת, ייתן את הדין על כך, שנאמר (בראשית ט, ה): \"וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ\".", + "גם אכילת מאכלים שפוגעים בבריאות הגוף אסורה, והשומר על בריאותו מקיים מצווה, והרי זה בכלל מה שהורתה התורה (דברים כח, ט): \"וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו\". שה' ברא את גופנו שיהיה בריא, ועלינו לשמור אותו ולא לאכול מאכלים שיפגמו בבריאותו. יתר על כן, בריאות טובה מאפשרת לאדם לעסוק בתורה ולקיים את המצוות בשמחה. וכן נהגו גדולי ישראל לדורותיהם להדריך את תלמידיהם בדרכי הבריאות, כמבואר בתלמוד ובספרי הפוסקים והמוסר. ואם אפילו להשחית מזון אסור, על אחת כמה וכמה שאסור לאדם להשחית את גופו בפגיעה בבריאותו (שבת קמ, ב).", + "בכל ההדרכות הרפואיות עלינו ללכת לפי המקובל על רופאי דורנו. למעשה, ההדרכה המקובלת כיום היא לצמצם עד כמה שאפשר באכילת מאכלים מעובדים, ומאכלים עתירי סוכר, מרגרינה, מלח, קמח לבן ושומן רווי וטראנס. בין המאכלים המאופיינים במרכיבים אלו: משקאות קלים, חטיפים תעשייתיים, נקניקים, בורקסים ועוגות. מנגד מומלץ להרבות באכילת ירקות ופירות ושתיית מים. ומעל הכל, שלא לאכול יותר מדי, להקפיד על פעילות גופנית ושינה טובה. אמנם גם צריך להיזהר מדיאטות חריפות ומנהגי בריאות קיצוניים, שכן השמחה והטבעיות הן יסוד הבריאות, וזהירות והקפדה יתירה פוגעת בהן (ראו פנה\"ל ברכות יג, ט-יא).1המצווה מהתורה להיזהר מסכנה נאמרה במפורש לגבי עשיית מעקה לגג (דברים כב, ח; רמב\"ם הל' רוצח ושמירת הנפש יא, ד-ו; פנה\"ל ליקוטים ב' ט, ז). יש אומרים שממצוות מעקה אפשר ללמוד שכל דבר שיש בו חשש סכנה אסור מהתורה (עי' תבואות שור יג, ב). מרן הרב קוק (מצוות ראיה ג, יז) ביאר שהאיסור מהתורה הוא כאשר הסכנה קרובה, אבל חשש סכנה רחוקה אסור מדברי חכמים. בפלא יועץ ערך 'שמירה' כתב \"ומכלל השמירה שלא ישמור עצמו יותר מדי\". חובת שמירת בריאות הגוף נלמדת גם מהאיסור להשחית עצי פרי, קל וחומר שאסור לאדם לפגום בבריאות גופו, וכפי שאמרו בשבת קמ, ב, שבל תשחית של הגוף חשוב יותר מבל תשחית של מאכלים. ←
הרמב\"ם, בספרו ההלכתי 'משנה תורה' כתב הדרכות רפואיות לחיים בריאים כפי המוסכם על רפואת זמנו (הל' דעות פרק ד; עי' יד פשוטה שם בפתיחת הפרק). אמנם למעשה, כאשר הדרכות רופאי זמנינו שונות מהדרכות הרמב\"ם, יש ללכת לפי העמדה המקובלת על רוב רופאי זמנינו (וכפי שבצום יום הכיפורים הולכים אחר הרופאים שלפנינו, שו\"ע או\"ח תריח, א-ד). ויתכן שתנאי שמירת המזון השתנו, ולכן מאכלים שנחשבו בימי ��רמב\"ם כמזיקים, מפני שלא יכלו לשומרם כראוי, נחשבים כיום כבריאים. בנוסף לכך, יתכן שבתנאי מחסור שהיו שכיחים בעבר, מזונות מסוימים נחשבו בריאים, וכיום בתנאי שפע הם מזיקים. ועוד, מדע הרפואה התפתח מאז, ויש דברים שהרופאים כיום יודעים שבעבר לא ידעו." + ], + [ + "סכנות / איסור גילוי מסכנת ארס", + "בעבר היו נחשים ארסיים מצויים בסביבות הבתים, ופעמים שהיו מטילים ארס לתוך מים, יין או חלב, ופעמים שהיו מנקרים בפירות ובמאכלים, והשותה מאותם משקים או אוכל מאותם מאכלים היה עלול למות. לפיכך, אסרו חכמים לשתות ולהשתמש במשקים שהתגלו ונותרו ללא כיסוי, ואסרו לאכול פירות ומאכלים שיש בהם סימני ניקור. לא זו בלבד, אלא הורו שאם הניחו יין של תרומה גלוי למשך זמן שבו יכול נחש לצאת ממקום קרוב ולשתות ממנו, ישפכו את היין. ואף שאסור לאבד תרומה מפני שנתקדשה לאכילת כהנים, משום חשש סכנה הורו לאבדה (משנה תרומות ח, ד-ז).", + "אולם כבר בימי הראשונים, לא היו הנחשים מצויים בסביבות הבתים, והורו הראשונים שמותר לשתות משקים שהתגלו, מפני שהאיסור נקבע למקום שהנחשים מצויים בו, וכאשר אינם נמצאים, בטל האיסור (תוס' ע\"ז לה, א, 'חדא', רא\"ש, רשב\"א, שו\"ע יו\"ד קטז, א). לפיכך, מותר להניח מים ושאר משקים בלא כיסוי, ומותר לכתחילה לשתות אותם. ורק אם רואים בפועל נחש ושאר מינים ארסיים ששותים מהמשקה – אסור לשתות אותו (לבוש קטז, א). אמנם אין מקדשים על יין שהתגלה למשך כמה שעות, שהואיל ובושה להגישו לפני אדם נכבד, קל וחומר שאין לקיים עליו את מצוות הקידוש (שו\"ע או\"ח רעב, א). ויש מהדרים גם בזמן הזה לכסות מים ושאר משקים, משום כבוד לאיסור שהנהיגו חכמים, שאולי יש בו טעמים נוספים. וגם משום ניקיון, כדי שלא ייכנסו בהם שרצים ולכלוכים (של\"ה, גר\"א)." + ], + [ + "סכנות / אזהרות בריאות", + "הזהירו חכמים שלא ייתן אדם מטבע בפיו, שמא נגע בה אדם חולה, וידבק במחלתו. עוד הזהירו שלא לבלוע זיעת אדם, ושלא תתערב זיעה בתבשילים. וכן הזהירו שלא יניח אדם לחם בבית שחיו, שמא תידבק בו זיעה (ירושלמי תרומות ח, ג; שו\"ע יו\"ד קטז, ד-ה).", + "כמו כן אנשים שמכינים מאכלים צריכים להקפיד על ניקיון ידיהם. במיוחד טבחים שמכינים מאכלים לרבים, צריכים להקפיד לשטוף את ידיהם ואצבעותיהם היטב במים ובסבון לפני שיגעו במאכלים. ובכל פעם שיצאו להתפנות, כשיחזרו יישטפו את ידיהם במים ובסבון. כמו כן, בעת שהטבח חולה במחלה מדבקת, עליו להימנע מהכנת מאכלים, כדי שלא ידביק את האוכלים במחלתו.", + "במיוחד צריכים להיזהר בעת הכנת מאכלים מן החי, הואיל ומצויים בהם יותר חיידקים וזיהומים. לפיכך, המטפל בבשר או בדג לפני בישולו, צריך לשטוף מיד לאחר מכן את ידיו במים ובסבון כדי לחטאן מחיידקים וזיהומים. שכן הבישול מחסל את החיידקים והזיהומים שבבשר ובדג, אבל לא את מה שנותר על ידי האדם שנגע בהם לפני הבישול. כמו כן נכון לשטוף היטב במים ובסבון משטחים שחתכו עליהם בשר ודג חי, כדי למנוע מעבר של חיידקים למאכלים אחרים.", + "צריך להקפיד לשמור את התבשילים במקרר, מפני שבתנאי חום מתרבים בהם חיידקים שעלולים לגרום להרעלת המזון. כשמוציאים מהמקרר תבשיל נוזלי ורוצים לחממו, יש להקפיד לחממו עד שיעלה אדים, כדי לחטא את החיידקים שעלולים להתפתח בו בעת החימום. ויותר מכל יש להיזהר לשמור היטב במקרר מאכלים מן החי שלא עברו בישול, כדוגמת מאכלים שיש בהם ביצים חיות כמיונז, שעלולים להתפתח בהם חיידקים מסוכנים כסלמונלה ואי-קולי.", + "כמו כן יש להיזהר שלא להניח סכין באופן שעלול לסכן אנשים. לדוגמא, אין לנעוץ סכין בפרי, שמא לא יבחין אדם בסכין וכשיישען על הפרי או ייפול עליו, ייפצע (ירושלמי תרומות ח, ג; רמב\"ם הל' רוצח יב, ו; שו\"ע יו\"ד קטז, ה)." + ], + [ + "סכנות / בשר ודגים יחד", + "נהגו ישראל שלא לאכול בשר עם דגים, משום שהיתה עמדה רפואית, שאכילתם עלולה לגרום לצרעת ולריח רע מהפה (פסחים עו, ב; שו\"ע יו\"ד קטז, ב). אמנם מהרבה ראשונים משמע שאין בזה איסור, ומהרמב\"ם עולה במפורש שמותר לאכול דג שנצלה עם בשר (מאכ\"א ט, כג). וביארו הפוסקים, שמתוך לימודיו וניסיונו כרופא הסיק שאין בכך סכנה וממילא אין איסור לאכול יחד דג ובשר. אמנם רוב ככל האחרונים חששו לסכנה שבכך, ואף שרופאי זמנם לא הזהירו מאכילת בשר ודג, מאידך, גם לא יכלו להתחייב שאין באכילתם סכנה. שכן דעת הרופאים נשענה על הערכות, מסורת וניסיון אישי, וממילא היחס לעמדת הרופאים היה, שצריך לחשוש לה אבל אין לקבלה בוודאות. וממילא לא יכלו לסמוך עליהם ולבטל את חשש הסכנה שבאכילת דגים ובשר. ולכן רק במקרים של ספק, צירפו האחרונים את דעת הרמב\"ם להקל (חת\"ס יו\"ד קא; דברי מלכיאל ב, נג).", + "אולם כיום, שמדע הרפואה נשען על מחקרים שיטתיים שנבדקים במקומות שונים בעולם, תוך החלפת מידע בין כל מרכזי המחקר והרפואה, העמדות הרפואיות נחשבות כמבוססות יותר. וממילא כיוון שמוסכם על כל הרופאים בימינו שאין באכילת דג עם בשר סכנה, וכך גם היתה דעת חלק מהפוסקים, אין בכך איסור. ואין לטעון שיש בכך הפרה של דברי חכמים, מפני שבענייני רפואה לא היתה לחכמים עמדה הלכתית, אלא שעל פי המצווה לשמור על הבריאות, הדריכו את הציבור ללכת על פי ההוראות הרפואיות המקובלות בזמנם. וכיום כשברור לרופאים שאין בזה סכנה, אין בכך איסור.", + "אמנם כיוון שמדורי דורות נהגו ישראל שלא לאכול בשר ודגים יחד, עד שההפרדה ביניהם היא אחד מסימני ההיכר של המטבח היהודי ונימוסיו – הנוהג המקובל להקפיד שלא לבשל בשר עם דגים, ולא להגיש בשר ודגים על צלחת אחת. וכאשר רוצים לאכול מנה של דג ומנה של בשר, מכינים מזלג, סכין וצלחת נפרדים לכל מנה. ובשעת הצורך, מקנחים אותם במפית או בלחם לפני אכילת המין השני, או מנקים את המזלג והסכין בעזרת הפה, כדי שלא יתערבו שאריות מין אחד עם המין השני. ואם נותר על האצבעות רוטב ממין אחד, שוטפים אותן או מנגבים אותן במפית. כמו כן שותים דבר מה בין אכילתם (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קטז, ג; פרי תואר ד).2פסחים עו, ב: למר בר רב אשי אסור לאכול דג שנצלה עם בשר באותו תנור, משום שקשה לריח הפה ולצרעת, ולרבא מפרזיקיא מותר לאוכלם יחד. למעשה, כתבו המרדכי, סמ\"ק, או\"ה הארוך, שאסור לאכול דג עם בשר. וכן נהג הרא\"ש ואף הקפיד ליטול ידיים בין אכילת דג לבשר, כמובא בטור או\"ח קעג (מפני שנהגו אז לאכול בידיים).
אמנם הרי\"ף והרבה ראשונים שביארו את כל הלכות איסורי אכילה, לא הזכירו איסור זה. ומהרמב\"ם (מאכ\"א ט, כג), עולה במפורש שמותר. ויש סוברים למעשה, שהסכנה היא רק באכילת בשר ודג שבושלו יחד, אבל אין סכנה לאוכלם יחד אם התבשלו לחוד (רמ\"א קטז, ג; חכ\"א סח, א). ויש סוברים שהסכנה קיימת רק בדג ביניתא שהוזכר בגמרא ולא בשאר דגים עם בשר (עי' דברי מלכיאל ב, נג).
אולם למעשה כתבו האחרונים שאסור לאכול דג ובשר משום סכנה, זולת מ\"א (או\"ח קעג, א) שכתב: \"אפשר דבזמן הזה אין סכנה כל כך… דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות\". ואף שכבר בימי הראשונים לדעת רופאים רבים לא היתה באכילת דג ובשר סכנה, עד הדורות האחרונים התייחסו לעמדתם כאל דעה שמוטלת בספק, ולכן הורו האחרונים שלא לאוכלם יחד. ואם התערב מין אחד בשני, כל עוד טעמו מורגש, אסרו לאכול את התערובת. אמנם כאשר התעורר ספק של תערובות, דעת רוב האחרונים שיש לצרף את דעת המתירים להקל (עי' חת\"ס יו\"ד קא; מהרש\"ם ג, רפח; דעת כהן נה; דברי מלכיאל ב, נג; יבי\"א ח\"א יו\"ד ז).
בדורות האחרונים התפתחו שיטות מחקר שקידמו את מדע הרפואה לדרגת אמינות גבוהה יותר, עד שאין מקום יותר לחשוש לעמדות הרופאים שהיו בימי התלמוד לעומת עמדת הרופאים כיום. ואולי השתנו הטבעים, שבעבר היו מצויים חיידקים מסוימים בבשר ובדגים שבעירובם יחד גרמו מחלות, וכיום שהם אינם מצויים, בטל האיסור. ואמנם החת\"ס העלה אפשרות שאיסור זה נחשב כדבר שנקבע במניין שאין לבטלו. ויש סוברים שיש לקיים את האיסור שמא היו לו טעמים נוספים שלא הוזכרו (עי' ציץ אליעזר כא, ח). אולם כיוון שלרוב ככל הפוסקים האיסור מחמת סכנה בלבד, כאשר מתברר שאין סכנה, בטל האיסור. וכשם שבטל האיסור לשתות משקים מגולים במקום שאין מצויים נחשים (לעיל הלכה ב). קל וחומר כאשר יש אמוראים וראשונים שסברו מעיקרא שאין סכנה באכילת בשר עם דג. לפיכך הלכה כרמב\"ם ודעימיה שאין איסור לאכול דג עם בשר. וכ\"כ הרב ליאור בדבר חברון (יו\"ד קטו). אמנם מצד הנימוס המקובל נוהגים להפרידם. יש לציין שנימוסי שולחן אלו מקובלים גם אצל עמים נוספים, שמקפידים להפריד בין דגים לבשר, מפני טעמם וריחם השונה. במקומות יוקרתיים אף צורת הסכו\"ם והצלחות שלהם שונה." + ], + [ + "סכנות / דגים בחלב", + "מותר לבשל דגים עם חלב וכן מותר לאכול דגים עם חלב. שלא גזרו חכמים על דגים להחשיבם כבשר, הואיל והמראה שלהם שונה מאוד, וגם דינם שונה, שאינם צריכים שחיטה ודמם מותר באכילה. וכן מבואר במשנה (חולין קג, ב), שמותר לבשל ולאכול דגים עם חלב, וכן מבואר בתלמוד (שם קיא, ב), שהיו נוהגים לטבול דגים ברוטב חלבי.", + "אמנם כתב רבי יוסף קארו (בית יוסף יו\"ד פז, ג), שאין לאכול דגים עם חלב מפני חשש סכנה, ובעקבות דבריו, בארצות המזרח וצפון אפריקה, רבים נהגו להיזהר מכך. והיו שאמרו שרק מאכילת דגים עם חלב צריך להיזהר, אבל לא מאכילתם עם חמאה (זבחי צדק). מנגד, גם מבין פוסקי הספרדים היו שהתירו לאכול דגים עם חלב (פר\"ח, חיד\"א, שלחן גבוה).", + "למעשה, מותר כיום לבני כל העדות לאכול דגים עם חלב, הואיל ומבואר בתלמוד ובראשונים שאכילתם יחד מותרת לכתחילה. ואף אלו שנהגו להחמיר, החמירו מסיבה רפואית בלבד, וכיוון שהרופאים בימינו מסכימים שאין בכך סכנה, בטל האיסור. ויתכן שבעבר, באזורים מסוימים היו מצויים בחלב חיידקים שבפגישתם עם דגים התעוררו לגרום מחלות, ומתוך הניסיון, הורו הרופאים שבאותם המקומות להימנע מאכילת דגים עם חלב. וכיוון שמצווה להיזהר מסכנות, הורו הרבנים שבאותם המקומות לשמוע בקולם. אבל כיום שנוהגים לפסטר את החלב, כבר אין לחשוש לאותן מחלות, וגם אלה שהיו מחמירים בזה בעבר, רשאים לאכול דגים עם חלב.3במשנה חולין קג, ב: \"כל הבשר אסור לבשל בחלב חוץ מבשר דגים וחגבים\". ובגמרא קיא, ב, מבואר שמותר לאכול דגים עם כותח (רוטב חלבי). וכן מבואר בראשונים, שאוכלים דגים עם חלב, ומהם: רמב\"ם (מאכ\"א ט, ה), רשב\"א, רא\"ה, ר\"ן, ריטב\"א, מאירי וטור. אולם בב\"י פז, ג, כתב להימנע מכך מחשש סכנה, ובשו\"ע לא הזכיר זאת. יש סוברים שטעות סופר ישנה בבית יוסף, ובאמת התכוון לכתוב שאין לאכול דגים עם בשר, אבל דגים עם חלב מותר (ט\"ז פז, ג; פר\"ח). אולם רבים מהאחרונים הבינו שדעתו לאסור אכילת דגים עם חלב. וכך כתבו: לבוש, בית לחם יהודה, פמ\"ג, בא\"ח (ש\"ש בהעלותך טו), ועוד רבים מפוסקי הספרדים, וכ\"כ ביחו\"ד ו, מח. מנגד, גם מבין פוסקי הספרדים, היו שהתירו לאכול דגים עם חלב. כ\"כ פר\"ח (פז, ו), חיד\"א (מחזיק ברכה ד), שולחן גבוה (יא); הרב משאש (שמש ומגן ד, יו\"ד יב), וכן הוראת כל פוסקי אשכנז.
למעשה, גם לבני משפחות שנהגו בעבר להימנע מכך מותר כיום לאכול דגים עם חלב, כיוון שמצד ההלכה אין בזה שום איסור, ורק מצד הסכנה אסרו זאת, ועמדת הרופאים בדורות האחרונים שאין בזה שום סכנה. ואין בזה פקפוק על מנהג הדורות הקודמים שהחמירו בזה, כי אולי בעבר היתה בזה סכנה כמבואר למעלה." + ], + [ + "סכנות / היחס לחשש סכנה סגולית", + "אין צריך לחוש כיום למנהגי זהירות שנהגו הקדמונים מפני חשש סכנות סגוליות, היינו סכנות הנובעות מרוחות רעות ושדים. וכן למדנו ממנהג הזהירות מ'זוגות' (פסחים קי, א), שבימי התלמוד רבים נזהרו שלא לשתות כוסות או לאכול מאכלים במספר זוגי, כדי שלא להינזק משדים. לכן הקפידו לשתות כוס אחת או שלוש או חמש, ולא שתיים או ארבע או שש וכן הלאה, וכן במאכלים כדוגמת ביצים. אפשר לבאר שהשדים הללו קבלו את כוחם מדת האמגושים (של זרתוסטרא), שמאמינה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, והאוכלים או שותים זוגות, הוזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו. אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל (פסחים קי, ב): \"כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי\". תרגום: \"כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו, אולם לחשוש צריך\". כלומר, המקפיד להיזהר מסכנות אלו ולא נזהר – עלול להינזק, ומי שאינו מקפיד ושתה זוגות, אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו, אולם לכתחילה עדיף שלא יחשוף עצמו לסכנתם ולא ישתה זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.", + "ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות וממדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים, רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שיש להם נוכחות משפיעה לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. ובעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפישות שעומדות בבסיסו.", + "לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו – שם הוא חי, והכוחות שפועלים באותו עולם משפיעים עליו לטובה ולרעה. זהו שאמרו חכמים: \"כל המקפיד – מקפידים עליו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים עליו\". כלומר, הנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת אלו המזיקים לשותים זוגות, מושפע מפעילותם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואע\"פ כן אמרו חכמים, שנכון שיחשוש מדברים שידועים כמסוכנים. כי אף שתודע��ו רחוקה משדים ורוחות אלו, כיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ולרוחות מסוג שונה, בעל כורחו גם לשדים ולרוחות שמזיקים לשותים זוגות יש עליו השפעה מסוימת, ולכן נכון שיזהר מסכנתם. אולם כיום, שכמעט כל ישראל חיים בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל, אין נכון לחשוש לסכנת המזיקים. ורק אותם אנשים שעדיין נותנים להם מקום בתפישת עולמם, מפני נטייתם או מפני חינוכם, צריכים לחוש להם.4כיום אין נכון לעודד לחשוש לסכנות סגוליות, וכפי שהורו לגבי זוגות (תוס' יומא עז, ב; ב\"י או\"ח קע, א; א\"ר יד; ערוה\"ש יו\"ד קטז, יז). ואף שבעולמות אחרים מן הסתם המזיקים הללו עדיין קיימים, כיוון שבעולמנו כמעט אין איש נותן את דעתו עליהם, אין להם השפעה עלינו. ועל כגון זה אמרו: \"כיוון דדשו ביה רבים – שֹׁמֵר פְּתָאיִם ה'\". כלומר כאשר אנשים רבים אינם מודעים לדבר, ה' שומר עליהם, שאין זה מעניינם לחוש לסכנות שבעולמות אחרים. לא זו בלבד, אלא שהואיל ועדיף לאדם לחיות בעולם שכלי, שבו השפעת בחירתו מובנת יותר, עדיף שלא לעודד לחשוש לסכנות אלה. והיו מגדולי ישראל, ובראשם הרמב\"ם, שגם בעבר לחמו בדעת החוששים מסכנת מכשפים, רוחות רעות ושדים, ולדעתם כל ההיזק שבני אדם ייחסו להם נגרם מחמת הפחד שגרמו לאנשים (הל' ע\"ז יא, טז; פהמ\"ש ע\"ז ד, ז; מו\"נ ג, לז; מו). לפי דרכנו, עולמם של הרמב\"ם ודעימיה, שהוא עולם שכלתני-פילוסופי, עמד בניגוד מוחלט לעולמות המיסטיים-דמיוניים, וממילא בעולמם לא היה להם מקום, עד שטענו שהם אינם קיימים כלל. אולם רוב חכמי ישראל לא קבלו את דבריהם, כי גם תודעתם של האנשים יוצרת מציאות, ובמיוחד כאשר מדובר באנשים חכמים, ולכן כאשר התודעה האנושית פירשה כוחות רוחניים מסוימים כשדים ורוחות, כך הם הופיעו בעולם (וכ\"כ רמב\"ן בפירושו לשמות כ, ג; ויקרא יז, ז; דברים יח, ט; רשב\"א תשובות א, תיג; והמיוחסות לרמב\"ן רפג; ריב\"ש צב, וסוף צג; רדב\"ז ג, תה, ועוד רבים). אבל גם הם יסכימו שכאשר כלל הציבור אינו חי בתודעת סכנות אלו, אין לעורר לכך." + ], + [ + "סכנות / אזהרות סגוליות למקפידים", + "על פי היסודות שלמדנו, נבאר את היחס למנהגי זהירות שונים: יש נוהגים שלא לאכול שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, אפילו היו סגורים בתוך כלי או צרורים בשקית, מפני חשש רוח רעה. אולם רבים אינם נוהגים לחוש לזה, מפני שאזהרה זו לא נפסקה להלכה ברמב\"ם וברוב ספרי הראשונים ובשולחן ערוך. ואף אם בימי התנאים אותה רוח רעה היתה יכולה להזיק, במשך הזמן בטל החשש מפניה. וכן הלכה, שאין ראוי להנהיג איסורים שאין להם שורש בהלכה וטעמם מבוסס על סכנה שאינה ניכרת בימינו. אמנם מי שבמשפחתו נהגו לחשוש לכך, ובטעות השאירם גלויים בלילה, רשאי שלא לאוכלם בלא לחשוש לאיסור בל תשחית.5. בנידה יז, א, אמר רשב\"י, שהאוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה שעבר עליהם לילה \"מתחייב בנפשו ודמו בראשו\". מבארת הגמרא, שגם אם הניחו אותם בכלי, רוח רעה שורה עליהם, אבל אם הניחו עמהם מעט מהקליפה או השורש, אין חשש. ע\"כ. הרמב\"ם ורוב הראשונים לא הזכירו אזהרות אלו, וגם בשו\"ע לא הובאו. וכ\"כ שאין לחוש לזה ביש\"ש חולין ח, יב, ובתפארת צבי קטז (לר' צדוק הכהן מלובלין). וכ\"כ ר��ים בשם מהר\"ם מרוטנבורג ביחס לביצה קלופה (מובא בהגהות מרדכי שבת ח' רמז תסא). ובישכיל עבדי ח\"ז או\"ח מד, ד, ביאר שכל הפוסקים שלא הזכירו איסור זה סברו שבזמנם כבר אין בכך חשש, וכיוון שאנשים אינם מודעים לחשש זה, גם לשיטת המחמירים אינם ניזוקים, \"כאשר עינינו הרואות כאן במקומות אלה, דלא נשמע מעולם ששום אחד ניזוק בהם\". וכן דעת האדר\"ת, יד מאיר יט, שו\"ת רב\"ז ג, קיא; משמרת שלום קטז ד. ולכך נטו ציץ אליעזר יח, מו, ושבט הלוי ו, קיא, ה.
ורבים סוברים שלכתחילה יש לחשוש לכך, ובדיעבד אם השאירום קלופים בלילה, הרוצים לאוכלם רשאים (יבי\"א ח\"ב יו\"ד ז). ויש נוהגים שגם בדיעבד אין אוכלים אותם (עי' שמירת הגוף והנפש ג, ו; בא\"ח ש\"ש פינחס יד). ואף שעדיף שלא לחשוש לכך, מי שרוצה לחשוש כמנהג משפחתו אינו צריך לחוש לבל תשחית, הואיל והוא משחית כדי לקיים את המנהג ולא לחינם. והחוששים לכך, יכולים להשהות מינים אלו בלילה על ידי שישאירו איתם מעט מהקליפה, או את הבצל עם מעט משורשו (נידה יז, א); או יערבו בהם לפני כן מעט מאכלים, ואפילו מלח או שמן (צי\"א יח, מו, ד; יבי\"א ח\"י יו\"ד ט).", + "מתקופת הגאונים היו שנזהרו שלא לשתות מים ב'שעת התקופה'. שנת החמה מחולקת לארבעה חלקים, ו'שעת התקופה' היא רגע חילופי התקופות. ויש שנהגו להימנע משתיית מים שעמדו שאובים באותה שעה, אלא אם כן הניחו בהם ברזל (רמ\"א (יו\"ד קטז, ה; או\"ח תנה, א). מנגד, דעת גאונים וראשונים שאין ראוי לחשוש לזה כלל (רב האי גאון, אבן עזרא). וכן המנהג למעשה.6. אף שאחרונים רבים דנו בפרטי מנהג זהירות זה, למעשה אין נוהגים להקפיד בו. וכ\"כ במור וקציעה או\"ח סו\"ס תנה. בפועל הציבור אינו יודע מתי 'שעת התקופה', וגם יש דעות וספקות לגבי זמן חישובו. וכ\"כ ב'שמירת הגוף והנפש' מז, י.", + "הזהירו חכמים שלא לשתות מים בלילה מן הנהרות והאגמים, שהואיל ואינו רואה מה יש במים, יש חשש שמא יבלע עלוקה (ע\"ז יב, ב). אבל לחששות הקשורים לשדים ורוחות אין חוששים.7ע\"ז יב, ב: \"תנו רבנן: לא ישתה אדם מים לא מן הנהרות ולא מן האגמים, לא בפיו ולא בידו אחת, ואם שתה – דמו בראשו, מפני הסכנה. מאי סכנה? סכנת עלוקה\". וכ\"כ הרמב\"ם הל' רוצח יא, ו, ורמ\"א יו\"ד קטז, ה. אמנם הוסיפו חכמים (שם) והזהירו שלא לשתות מים בלילה מחשש שד שנקרא 'שברירי'. ובפסחים (קיב, א) הזהירו שלא לשתות מים בלילי רביעי ולילי שבתות מפני סכנת רוח רעה. והזכירו לחש מסוים למי שצמא ורוצה לשתות בלא להסתכן. אולם כיוון שכיום אין חוששים לרוח רעה ושדים, חוששים רק לסכנה המוחשית. כמו כן אין חוששים לשפוך מים מבית הנפטר והבתים הסמוכים, כמבואר בישכיל עבדי ח\"ב יו\"ד יג; ובקו\"א יו\"ד ה; וציץ אליעזר ה, רמת רחל לה." + ], + [ + "סכנות / אזהרות סגוליות שיש להן טעמים נוספים", + "יש אזהרות שיש להן גם טעמים מוסריים, ולהן ראוי לחוש, שכן פעמים שהסכנה הסגולית תואמת את עומק הטעם המוסרי. לדוגמא, אמרו חכמים שנכון להיזהר שלא לזרוק על הרצפה פירורי לחם, שהעושה כן גורם לעצמו עניות, שכן המלאך הממונה על המזונות והפרנסה 'נקיד' שמו, כלומר 'נקיות' שמו, ואילו המלאך הממונה על העוני 'נבל' שמו, כלומר 'לכלוך' שמו. ועל כן במקום שישנם פירורי אוכל על הרצפה שוכן מלאך העניות, ואילו במקום נקי שוכן מלאך העושר (פסחים קיא, ב; חולין קה, ב, שו\"ע או\"ח קפ, ד). וראוי להקפיד על כך, מפני שהדרכה סגולית זו תואמת את ההדרכה המוסרית, שכן המשליך פירורים על הארץ נראה כבועט בברכתו של ה', וראוי שתיפסק לו הברכה. ועוד, שהזנחת ניקיון הבית מרגילה להזנחה בשאר התחומים, כולל ניהול הכספים והרכוש, וממילא גורמת לעניות (לעיל יג, יב).", + "רבים נוהגים שלא להניח תבשילים ומשקים תחת המיטה, הואיל והמאכלים שמונחים שם עלולים להתלכלך או להישכח ולהתעפש. ועוד, שהשינה נחשבת כאחד חלקי שישים של מיתה, ואין זה מכבודם של המאכלים, שנועדו להעניק חיוניות, שיהיו תחת המיטה שעליה האדם שוכב דומם כמת. ויש שאף חוששים לרוח רעה ששורה על המאכלים שהיו תחת המיטה בעת השינה, ולכן נמנעים מלאכול מאכלים ומשקים שהיו תחת המיטה. למעשה, לכתחילה אין להניח מאכלים ומשקים תחת המיטה, ואם הניחום, מותר לאוכלם.8כתב הרמב\"ם בהל' רוצח יב, ה: \"ולא יתן התבשיל תחת המטה (ללא כיסוי) אע\"פ שהוא עוסק בסעודה, שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו\". ומקורו בירושלמי תרומות ח, ג, שלא הזכיר טעם של רוח רעה. אולם בבבלי פסחים קיב, א: \"תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל – רוח רעה שורה עליהן\". וכ\"כ הראב\"ד. מהירושלמי עולה שהאיסור רק בתבשיל ובמשקה, וכ\"כ רי\"ף, רא\"ש וטור ושו\"ע קטז, ה. ומהבבלי משמע שהאיסור בכל מאכל, וכ\"כ שועה\"ר הל' שמירת גוף ונפש ז. אמנם בדיעבד המאכלים מותרים, הואיל ואיסור רוח רעה רק לכתחילה (ח\"א ב, ב; שבות יעקב ב, קה; פת\"ש קטז, ד, רע\"א ויד אפרים שם). ויש אומרים שמלכתחילה אין צריך להקפיד בזה (ר' צדוק בתפארת צבי קטז). ומנגד יש מחמירים שלא לאכול בדיעבד (גר\"א, שיורי ברכה קטז, י; בא\"ח ש\"ש פינחס יד). ועי' בס' שמירת הגוף והנפש סימן יד, א-יז, בכל פרטי המנהג והדעות." + ] + ], + [ + [ + "תעשיית המזון / הקדמה לתעשיית המזון", + "בתעשיית המזון המודרני נעזרים ב'תוספי מזון' רבים, כדוגמת: חומרים מְתַחְלֵבִים, מייצבים, משמרי לחות, מונעי התגיישות, מגבירי טעם וצבעי מאכל. נבאר יותר: כאשר רוצים לחבר שני חומרים שמטבעם אינם מתחברים, כדוגמת מים ושמן לצורך ייצור שוקולד או מעדני חלב, משתמשים ב'חומר מתחלב' שקושר ומחבר בין שניהם. כיוון שלעיתים גם לאחר השימוש בחומר מתחלב שני החומרים נוטים להיפרד, משתמשים ב'חומר מייצב', ששומר על החומרים מחוברים. כדי לשמור על הלחות של מוצרים שנוטים להתייבש משתמשים ב'חומרי הלחה'. כשרוצים למנוע מהמזון להתגבש כדי שיישאר יפה, רך וגמיש, משתמשים בחומרים 'מונעי התגיישות'. כאשר רוצים להפוך מוצר נוזלי לסמיך, כדוגמת מעדן חלב שנוצר מחלב נוזלי, משתמשים בחומרים מסמיכים כג'לטין. כשרוצים שמוצרי המזון יישמרו זמן רב, משתמשים בחומרים משמרים וחומרים נוגדי חמצון. כמו כן משתמשים בחומרים משפרי טעם, שפעולתם נועדה להדגיש טעמים מסוימים ולפוגג את תחושתם של טעמים אחרים.", + "כמעט כל מוצרי היסוד התעשייתיים הללו מיוצרים בחוץ לארץ, ולכן כאשר יסודם מן הצומח, בדרך כלל אין בהם שאלות הלכתיות. אבל כאשר הם מיוצרים מן החי, הם בדרך כלל אסורים, מפני שהם מיוצרים מבעלי חיים טמאים, כגון חזירים ושרצים, או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה.1במדינות רבות בעולם, ובכללן ישראל, מסומנים תוספי המזון על פי החלוקה האירופית המיוצגת באות E (Europe), ומסווגת את החומרים על פי ייעודם, כאשר לכל מאה מספרים יעוד מיוחד. החומרים המשמשים כצבעי מאכל מסומנים במספרים 100 עד 199, כלומר 199E100-E. (דינם יבואר בהלכה ה). לחומרים משמרים מוקדשת המאה הבאה, ומספריהם 200-299. חומרים מווסתי חומציות ונוגדי חמצון במספרים 300-399. חומרים מסמיכים, מתחלבים ומייצבים במספרים 400-499. הג'לטין נכלל במאה זו וסימנו E441, וגליצרין E422. בסדרת 500-599 חומרים מונעי התגיישות. בסדרת 600-699 מגבירי טעם. בסדרת 700-799 חומרים אנטיביוטיים למניעת התפתחות חיידקים. בסדרת 900-999 חומרי הזגה, מחזקי טעם, ממתיקים, מקציפים ועוד. אלו עיקרי החומרים המשמשים לתעשיית המזון.", + "כאשר מערבים במזון יין או חומץ יין של גויים, יש בעיה של 'סתם יינם', שאם אין כנגדו פי שישים – המזון אסור (לעיל לד, ט; שו\"ע יו\"ד קלד, ב-ג). כשמערבים במזון מרכיבים של מוצרי חלב, צריך לבדוק אם הם אסורים משום 'חלב נוכרים', והאם המוצר נשאר פרווה.", + "להלכה, כיוון שהצרכן אינו מסוגל להכיר את כל תוספי המזון ואת מעמדם ההלכתי, יש צורך בהשגחה אחראית על כל מוצרי המזון התעשייתי, ובלא השגחה, אין לאכול מזון תעשייתי.", + "לאחר לימוד הכלל ההלכתי לצרכן, נבאר את פרטי דיני תוספי המזון." + ], + [ + "תעשיית המזון / השאלות ההלכתיות בתוספי המזון", + "שלוש שאלות מרכזיות ישנן בדין תוספי המזון: האחת, מה הדין כאשר בתהליך הייצור המאכל האסור נפסל מאכילה, האם פוקע ממנו האיסור והוא נחשב כ'פנים חדשות', או שמא כיוון שהוא נועד לתעשיית המזון – איסורו נשאר עליו.2. כאשר מאכל נפסל מאכילת אדם, אין בו יותר איסור תורה, אבל לדעת רוה\"פ, אסור לאוכלו מדרבנן, וגם אסור לערבו בכוונה במאכל אחר. וכן הלכה (לעיל לד, ז, 8). אבל אם הוא גם נפסל מאכילת כלב, יש אומרים שאיבד לחלוטין את מעמדו כמאכל, ופקע איסורו לצמיתות, ומותר לערבו במאכל היתר (אחיעזר ג, לג; חזון נחום א, סא; יבי\"א ח\"ח יו\"ד יא), ויש אומרים שבדיעבד אם כבר עירבו אותו – מותר לאכול את התערובת (הר צבי יו\"ד פג). ויש אומרים, שאם הוא נפסל מאכילת כלב במסגרת הכנתו להיות תוסף מזון, אין איסורו פוקע ממנו, והרי הוא כשׂאור או כשמרים, שעל אף שנפסלו מאכילת כלב, אוסרים את העיסה או היין הנעשים מהם, כיוון שזהו ייעודם (עפ\"י תוספתא ביצה א, ה; חלקת יואב יו\"ד יא; מנח\"י ה, ה).
כיוצא בזה, נחלקו הפוסקים בדין מאכל שנפסל מאכילת אדם ובנוסף לכך עבר שינוי צורה עמוק, האם מותר לערבו לכתחילה במאכל. היסוד לכך בדין מושק. לאייל המושק יש בלוטת ריח שמפיקים ממנה ריח טוב שמשמש גם לבישום מאכלים. לדעת הרמ\"ה והרא\"ש (ברכות ו, לה), הואיל ומקורו של החומר הריחני הוא דם, חל עליו איסור דם ואסור לערבו במאכל. אולם למעשה מקובל להורות כדעת רבנו יונה (על הרי\"ף ברכות לא, ב), שמותר לערב מושק במאכלים, מפני שהדם השתנה לחלוטין: בצבעו, בטעמו ובריחו, והרי הוא כברייה חדשה – 'פנים חדשות באו לכאן'. והר\"ן הוסיף וביאר, שבנוסף לכך שהמושק השתנה לגמרי, הוא גם נפסל מאכילה, ולכן פקע ממנו האיסור. וכן הסכמת רוה\"פ, שכאשר חומר אסור השתנה לגמרי ונפסל ממאכל אדם, פקע ממנו האיסור ומותר לערבו במאכל. אבל אם השינוי לא פסל אותו ממאכל אדם, למרות שהשתנה מאוד, הוא נשאר באיסורו ואסור לערבו במאכל (רדב\"ז, גר\"א, חת\"ס, חזו\"א, אחיעזר ב, יא; מנח\"י ה, ה). ויש מחמירים וסוברים, שכל ההיתר הוא בתנאי ��השינוי נעשה באופן טבעי, אבל אם השינוי נעשה על ידי מעשה מכוון של אדם, המאכל נותר באיסורו (אול\"צ א, או\"ח לד; משנה הלכות טז, כא). ויש אומרים, שאם מעשיו של האדם פגמו את המאכל וגם הפכו אותו לדבר חדש, למרות שהמטרה היתה לעשותו תוסף מזון – הוא מותר. אך אם רק פירקו את המאכל האסור לחומרים נפרדים, אין כאן פנים חדשות והוא נותר באיסורו (צי\"א פתיחה לח\"ד בשם הרב יחזקאל אברמסקי; מנח\"י ה, מא).", + "השנייה, כאשר המרכיב האסור בטל בשישים, אימתי יש לו השפעה משמעותית על המאכל וממילא אינו בטל כדין 'מעמיד' (לעיל לד, ו), ואימתי השפעתו קלושה והוא בטל.3. כפי שלמדנו (לעיל ל, ז), אסרו חכמים גבינת גויים משום שמניחים בה עור קיבת נבלה. למד מכך בשו\"ת הרשב\"א ג, ריד, שכל איסור שהוכנס במאכל היתר על מנת להשביחו, אינו בטל בו גם אם יש פי שישים כנגדו. ודבריו הובאו להלכה בבית יוסף יו\"ד קלד; מ\"א תמב, א; מלמד להועיל ב, מא, ועוד. מנגד, לרמב\"ם (מאכ\"א ג, יג), איסור גבינת גויים מפני שעור הקיבה מעמיד את הגבינה, ומעמיד אינו בטל, ואין ללמוד מכך איסור לדבר שמשביח אבל אינו מעמיד. למד מדבריו הנו\"ב תניינא יו\"ד נו, שיש להתיר שיכר שהכניסו בו בשר נבלה כדי להפיג את חריפותו, שכן הבשר אינו מעמיד את השיכר, וטעם הנבלה אינו ניכר אלא רק משביח את טעם השיכר. והואיל וגם לרשב\"א האיסור מדרבנן, במחלוקת בדרבנן הלכה כמיקל. וכ\"כ בשרידי אש ב, כא, לעניין גליצרין מנבלות; ובאול\"צ ח\"א או\"ח לד, לעניין חומצת לימון. ויש מהמקילים שמבארים שאף הרשב\"א החמיר רק כאשר האיסור משביח את המאכל באופן ניכר, אבל כאשר טעמו אינו ניכר והשבח שהוא גורם למאכל הוא שבח קל, הוא בטל בשישים (מחה\"ש תמז, מה; מהרש\"ם ג, רלד; מנחת יצחק ט, קסח).
למנח\"י ו, עא, אין דין מעמיד לחומרים משמרים שעשויים מחומרים אסורים כדוגמת גליצרין של נבלות, הואיל והם רק משמרים את מה שנוצר בלעדיהם. ולרב אליהו כיוון שבלעדיו המאכל היה מתקלקל, הוא נחשב מעמיד (הכשרות כהלכה ח\"א כד, כה).", + "השלישית, גם כשאין לתוסף המזון האסור דין 'מעמיד', אסור לישראל לערב אותו במזון לכתחילה (לעיל לד, יג), והשאלה מה הדין כאשר גוי עירב אותו במזון עבור גויים ועבור ישראלים.4לדעת הרדב\"ז (ג, תקמז), כל ההיתר אליבא דהרמב\"ם שהובא בהערה הקודמת, הוא כאשר האיסור התערב במאכל שלא בכוונה, אבל אם גוי עירב בכוונה איסור במאכל, גם אם היה בו פי שישים, והשבח שיש מהאיסור הוא קל, גם לרמב\"ם ודעימיה אסור לקנותו מהגוי, שכן האיסור לבטל איסור לכתחילה כולל בתוכו גם איסור לקנות אותו ממי שביטלו בכוונה. וכ\"כ בשיורי ברכה צט, ה, וכיוצא בזה כתב בית יהודה (דף קטו, ב). מנגד, רוב האחרונים חלקו על הרדב\"ז וכתבו שהואיל והגוי אינו מצווה על כך, מותר לו לבטל את האיסורים בשישים, ואחר שהתבטלו מותר לישראל לקנות ממנו מאכלים אלו. כ\"כ מהר\"ם מלובלין קד; נו\"ב תניינא יו\"ד נו; יד המלך מאכ\"א טו, כה; דרכי תשובה קח, כ; בית יצחק קמב, ח; יבי\"א ז, יו\"ד ז, ועוד. ←
אמנם דעת המתירים היא בתנאי שהגוי הכין את המאכלים לצורך גויים, אבל אם הוא רגיל למכור את מוצריו גם לישראל, נמצא שהוא מבטל את האיסור עבורם, וממילא הם אסורים לישראל (כמבואר לעיל לד, יג). וכ\"כ רע\"א צט, ה, בשם ריב\"ש תצח. וכאשר לא ידוע לקונים אם הגוי עירב איסור במאכל שהוא רגיל למכור גם לישראל, כגון שהוא מאכל שלעיתים מערבים בו תוסף כשר מהצומח ולעיתים תוסף אסור מהחי ויש פי שישים כנגדו, יש אומרים שלשיטת המתירים (החולקים על הרדב\"ז ודעימיה), מותר לקנות ממנו (מנח\"י ח\"ב כח, כ, עפ\"י יש\"ש חולין ז, נט; ט\"ז צט, י; פר\"ת צט, ט). ולפר\"ח יג, רע\"א וחזו\"א לז, יג, גם אם הקונים לא ידעו על הביטול, המאכל נאסר עליהם הואיל ונתבטל בו האיסור עבורם." + ], + [ + "תעשיית המזון / ג'לטין", + "ג'לטין (E441) מופק מחלבון 'קולגן' שמצוי בעצמות ובעורות. תפקידו לייצב ולהקריש ממתקים, גלידות, מעדני חלב וכדומה. המפעלים הגדולים מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים, או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. בתהליך הייצור משרים את העצמות והעורות בסיד כדי לשאוב מהם את הנוזלים והחומרים המיותרים, את הנותר טוחנים לאבקה, מערבים עם מים ומחממים, עד שמולקולות הקולגן משנות את הרכבן ונעשות ג'לטין.", + "יש מתירים, הואיל ובדרך עשיית הג'לטין העצמות והעורות משנים את טבעם ומאבדים את כל טעמם עד שאינם ראויים עוד אפילו למאכל כלב, ו'פנים חדשות באו לכאן' שאין בהן איסור. ואם הוא מופק מהחלק הקשה שבעצמות, יש סברה נוספת להיתר, שיש אומרים שחלק זה מעולם לא נחשב מאכל ומתחילה לא חל עליו האיסור (אחיעזר ג, לג; הר צבי יו\"ד פג; יביע אומר ח\"ח יו\"ד יא). ויש אוסרים, מפני שיצירת הג'לטין אינה נחשבת יצירת דבר חדש, אלא רק הפרדת הקולגן משאר החומרים, וממילא איסור התורה שחל על העצמות והעורות של הבהמות הטמאות והנבלות נשאר על הג'לטין שהופרד מהם. והוא אינו בטל בשישים, הואיל ויש לו דין 'מעמיד' שאינו בטל בשישים (אג\"מ יו\"ד ב, כג, כז; מנח\"י ה, ה).", + "למעשה, הרוצים להקל רשאים, הואיל והמחלוקת בדברי חכמים, שכן בפועל אין לג'לטין טעם, אלא שהוא מעמיד ומייצב, וזה שמעמיד אינו מתבטל אפילו באלף הוא מדברי חכמים (לעיל לד ו). בנוסף לכך, יתכן שגם חלק מהמחמירים בעבר יודו שכיום הקולגן עובר תהליך כימי המחשיב את הג'לטין ל'פנים חדשות'. אולם מנגד, כיוון שניתן כיום להשיג בקלות ג'לטין שהופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כדין או מעורות דגים טהורים, לכתחילה ראוי שלא להשתמש בג'לטין שהופק מאיסור." + ], + [ + "תעשיית המזון / גליצרין", + "הגליצרין (גליצרול – E422) הוא אחד ממרכיבי השומן שבגוף החי, וייעודו לשמור אנרגיה לשעת רעב וליצור שכבת בידוד לגוף. בתעשיית המזון משתמשים בו לצורך הלחה, הסמכה, המתקה, שימור ועוד, כאשר לפעמים די להשתמש בכמות מזערית ממנו. במפעלים הגדולים ברחבי העולם מפיקים אותו מבעלי חיים טמאים כחזירים או מבעלי חיים טהורים שלא נשחטו כהלכה. כיום ישנם תחליפים צמחיים וסינטטיים לגליצרין המופק מן החי.", + "יש אומרים שהואיל ובמהלך הפקתו של הגליצרין מן החי היה שלב שבו הוא נפסל מאכילת כלב ונעשה סרוח, פקע ממנו האיסור, ואף שחזר להיות ראוי לאכילה, 'פנים חדשות' באו לכאן ואין בו איסור. בנוסף לכך, פעמים רבות אין ממנו שיעור של אחד חלקי שישים, וממילא הוא בטל. ואין לטעון שהוא מעמיד, מפני שבדרך כלל השפעתו על מוצר המזון אינה ניכרת כמו מעמיד רגיל, ופעמים רבות הוא פועל את פעולתו יחד עם מוצרים שהם כשרים, ואזי מדובר ב'זה וזה גורם' (לעיל לד, ו), שכבר אין בו איסור.", + "מנגד, יש אומרים שהגליצרין אינו נחשב 'פנים חדשות', כיוון שהוא רק הופרד מחומצות השומן שהיה מחובר אליהן. וזה ש��וא נעשה סרוח, אינו נחשב שהוא נפסל מאכילה, מפני שהוא נעשה כך בתוך תהליך מכוון שמגמתו להכינו לאכילה. ולכן כאשר הוא המעמיד היחיד יש לאסור את כל המאכל. וגם כשהוא אינו המעמיד היחיד, אסור לערבו בכוונה, ואם עירבו אותו, לכתחילה אין לאכול את המאכל שבו הוא מעורב. וכן רגילים להורות. לפיכך, צריך להקפיד שהגליצרין יופק מבעלי חיים טהורים שנשחטו כהלכה או משמן צמחי או ממקור סינטטי.5הגליצרין מיוצר על ידי הפרדת התרכובות שומניות מסוג 'טריגליצריד' למולקולת גליצרין ושלוש מולקולות של חומצות שומן. בתחילה, לפני כמאה וחמישים שנה, השתמשו בגליצרין לצורך הסמכת והמתקת משקאות חריפים. הפקתו נעשתה על ידי הרתחה שלא פסלה אותו מאכילה, וממילא הוסכם שהשימוש בו אסור (דרכי תשובה קג, ע; ישמח לבב יו\"ד כד). עם התפתחות תעשיית המזון החלו להשתמש בגליצרין גם כחומר מייצב, מתחלב, משמר, מונע התגבשות, ושימושים נוספים שאינם לטעם. כיום, בעת זיקוק הגליצרין, מערבים בו חומרים הפוסלים אותו מאכילת כלב, כגון סודה קאוסטית. יש אומרים שבשלב זה, פוקע ממנו האיסור (מעשה חושב ה, יב, יג). ולרוה\"פ כיוון שטעמו נפגם מחמת חומר אחר שעירבו בו, ולאחר שמוציאים אותו ממנו חוזר הגליצרין להיות ראוי לאכילה, נשאר איסורו של הגליצרין במקומו (חוות דעת קג, א; חלקת יואב יו\"ד יא; אול\"צ א, לד). עוד נחלקו האחרונים אם הפרדת הגליצרין מחומצות השומן נחשבת ל'פנים חדשות': מצד אחד אפשר לומר שכיוון שתרכובת הטריגליצריד מתפרקת למולקולות שונות, מדובר בפנים חדשות. מצד שני, אפשר לומר ששינוי שהופך חומר לפנים חדשות הוא שינוי בסדר הרכבה הפנימי של המולקולה, וכיוון שהסדר הפנימי של מולקולת הגליצרין לא השתנה, דינו נותר כשהיה. למעשה, בשרידי אש ב, כא, היקל, וכן ביאר בצי\"א ו, טז. ומנגד, במנח\"י ה, ה, החמיר, ולכך נוטים רוב הפוסקים למעשה." + ], + [ + "תעשיית המזון / צבעי מאכל", + "צבעי המאכל נועדו להעניק למאכל מראה רענן ומושך, ולעיתים גם לחפות על פגמים. מתחילה נהגו יצרני המזון להשתמש בחומרים טבעיים שהופקו מפירות, מירקות ומשרצים. עם התפתחות התעשייה המודרנית, פותחו חומרי צבע מחומרים סינתטיים כגון נפט ופחם, שמחירם זול וצבעם חזק ועמיד יותר, וכולם כשרים, כי אין בחומרים סינתטיים שאלות כשרות. בשנים האחרונות התברר שהם עלולים להזיק לבריאות, ובמיוחד לילדים בתקופת ההתפתחות. בעקבות זאת מתרחש תהליך שיותר יצרנים חוזרים להשתמש בצבעי מאכל טבעיים.", + "רוב צבעי המאכל הטבעיים מיוצרים מן הצומח בחוץ לארץ, ועל כן אין בהם בעיית כשרות, מלבד 163E שצבעו בין אדום לכחול, ולעיתים מיוצר משיירי ענבים שנסחטו ליין, ואזי יש בו איסור 'סתם יינם' (לעיל כט, ב).", + "צבעי המאכל שמופקים מבעלי חיים – אסורים. הנפוצים שבהם: 'חומצה כרמינית' (120E) המניבה צבע אדום ומופקת מכנימות, וכן צבע המאכל g161E שלעיתים מופק מסרטני-שרימפס ובעלי חיים טמאים אחרים.6למנחת יעקב עד, ה, מאכל שעירבו בו איסור כדי לתת בו צבע ואין טעמו מורגש – מותר. ומהש\"ך יו\"ד קב, ה, משמע שאסור. וכ\"כ הגר\"א, ולכן נטו מ\"ב תקיג, ט, ורוב האחרונים. ←
אמנם יש אומרים שאם צבע המאכל שהופק מבעלי חיים טמאים או נבלות הגיע לשלב שבו לא היה ראוי לאכילה, כגון שעבר יבוש עד שאבד ממנו טעמו, אין בו יותר איסור. ��כפי שהתיר בתפארת צבי יו\"ד עג, יין שצבעו האדום חוזק על ידי אבקה שנוצרה מזבובים שיובשו ונטחנו, וכפי שכתב ב\"י בשם שבה\"ל בדין עור קיבה. וכן משמע מהש\"ך קיד, כא, שכל מאכל שהתייבש כעץ פקע איסורו, כמובא בפתחי תשובה פז, כ.
מנגד, לפמ\"ג רק עור קיבה שהתייבש בטל איסורו הואיל ואינו חוזר בבישול למצבו הקודם, אבל בשר שיובש נשאר באיסורו הואיל והבישול מחזירו למצבו הקודם. ולנו\"ב קמא יו\"ד כו, רק לעניין בשר בחלב, אם הבשר התייבש כעץ פקע ממנו מעמדו הבשרי ואין איסור לבשלו עם חלב, אבל לגבי שאר האיסורים, הייבוש כעץ אינו מבטל את האיסור. והוסיף הרב מרדכי אליהו, שגם לדעת רוב המתירים דבר שהתייבש כעץ, הוא דווקא כשאוכלים אותו שלא כדרך אכילתו, אבל אם הוא נועד לצבע מאכל, הרי שהוא נאכל כדרך אכילתו ואוסר את המאכלים שנצבעו בו. ואף אם יהיה פי שישים כנגד צבע המאכל, אינו בטל הואיל והשפעתו על התערובת ניכרת, והרי דינו כדין מעמיד שאינו בטל (עמא דבר א, יז). וכן מקובל להורות, שאין להעניק כשרות למוצרים שיש בהם צבעי מאכל שמקורם בחי שעברו ייבוש ואין בהם טעם, וכפי שכתבתי למעלה. אמנם בדיעבד אם הוכנסו במאכל, בשעת הדחק אפשר יהיה לסמוך על דעת המקילים.
בין צבעי המאכל שנודעו כעלולים להזיק לבריאות במיוחד נמנים: 102E E110 124E." + ], + [ + "תעשיית המזון / שלאק", + "במקומות רבים בעולם רגילים למשוח פירות וממתקים בשלאק כדי שיראו מבריקים ויפים. השלאק הוא שרף עצים, שעל ידי הפרשה של שרץ שנקרא 'לכּה', המצוי בסביבות תאילנד והודו, נעשה מגובש ודביק, וכדי למושחו על פירות וממתקים מדללים אותו באלכוהול (סימונו 904E מסדרת חומרי הזגה).", + "יש אוסרים פירות וממתקים שצופו בשלאק, הואיל והחומר שהופרש מהשרץ הוא זה שמעמיד את השלאק וגורם לו להידבק לפירות ולממתקים, וחומר זה אסור משום שהוא יוצא משרץ טמא (הגר\"מ אליהו; עמק התשובה סו בשם ריש\"א ועוד).", + "ויש מתירים, מפני שהחומר היוצא מהשרץ קשה כעץ וטעמו מר, וממילא בטל בשלאק כדין נותן טעם לפגם שאינו אוסר את תערובתו. וזה שהוא מעמיד את הצבע, אינו נחשב כמעמיד לגבי איסורי אכילה (עי' אג\"מ ח\"ב יו\"ד כד; תולעת שני א, ו, מב).", + "למעשה, נוהגים שלא להעניק כשרות למאכלים שצופו בשלאק, וגם אין בכך צורך גדול, הואיל וניתן לצפות את המאכלים בציפוי מחומרים מותרים. והקונה פירות שיש חשש שצופו בשלאק, ישטוף אותם היטב, כדי להסיר את הציפוי שלהם. ואין לחשוש שמא לא יצליח להסיר את הכל, הואיל ומדובר ב'ספק ספיקא' בדין דרבנן: ספק אחד אולי לא ציפו את הפרי בשלאק, ואם ציפו אולי ירד בשטיפה. ספק שני, גם אם נותר שלאק, אולי הלכה כדעת המתירים אותו. והמחלוקת בדין דרבנן, הואיל ואינו נותן טעם במאכל." + ], + [ + "תעשיית המזון / מוצרים שגדלו על מצע אסור", + "מאכל שנפסל מאכילת כלב פקע ממנו איסורו. אמנם כאשר פסילתו למאכל כלב משמשת את האדם לשם השבחת מאכלים אחרים, כמו שׂאור המוכנס לעיסה (תוספתא ביצה א, ה), או שמרים המתסיסים יין ובירה, או חלב חמוץ המזרז את גיבון החלב לגבינה, הוא נותר בחשיבותו ובאיסורו, ואוסר את המאכל שאותו השביח.", + "בעת האחרונה בייצור המזון התעשייתי כבר לא משתמשים בחלב חמוץ כדי להפוך את החלב לגבינה רכה, ולא משתמשים בקיבה כדי לגבן גבינה קשה, ולא בשאור כדי להחמיץ בצק. במקום זאת לוקחים חיידקים מיוחדים או פטריית שמר (מיקרואורגניזמים), ומגדלים אותם במצע גידול המכיל את החומרים שמהם הם ניזונים. כתוצאה מכך, הם מתרבים ומכפילים את עצמם במהירות, עד שכעבור כמה ימים מתקבלים מיליוני פטריות שמר או חיידקים שמהם ניתן להפיק גם אנזימים. לאחר שהם מגיעים לכמות הנדרשת, מבודדים אותם ממצע הגידול ומקפיאים אותם כדי לשווקם למפעלים. על ידי האנזימים מגבנים גבינות קשות, על ידי פטריות השמר מתפיחים בצק ומתסיסים יין ובירה, ועל ידי החיידקים מכינים גבינות רכות.", + "להלכה, גם כאשר המצע שבו מגדלים את היצורים הזעירים הללו מכיל חומרים אסורים, היצורים הגדלים בו נחשבים לכשרים. ראשית, משום שתמיד מצע הגידול מורכב גם מחומרים כשרים, שבלעדיהם אין קיום ליצורים הזעירים הגדלים עליהם, ולכן הם נחשבים כמתפתחים על ידי 'זה וזה גורם' שמותר בדיעבד (לעיל לד, ו). ועוד, שהיצורים הזעירים הניזונים ממצע הגידול אינם נוצרים ממנו אלא מתפתחים מכח המזון שהוא מספק להם, והרי זה כדוגמת בהמה שאוכלת מאכלים אסורים, שלדעת רוב הפוסקים בשרה מותר באכילה. וגם המחמירים מודים שאם היא ניזונת גם מדברים אחרים, מותרת.", + "אמנם יש סברה לחלק ולומר שהמזון האסור עובר תהליך שלם של עיכול בגוף הבהמה, ולכן איסורו בטל לפני שהוא בונה את תאי גופה של הבהמה, ואילו היצורים הזעירים הללו ניזונים באופן ישיר מהחומר האסור. כמו כן, סברת 'זה וזה גורם' מתירה רק בדיעבד, וכיום ניתן למצוא תחליפים כשרים לחומרים האסורים המרכיבים את מצע הגידול. לפיכך, גופי הכשרות דורשים שמצע הגידול יורכב מחומרים כשרים. ורק כשהדבר לא אפשרי או קשה לביצוע, סומכים על סברות ההיתר.7תמורה לא, א: בהמה שהאכילוה כרשיני עבודה זרה ומאכלים כשרים – כשרה לקרבן, ואם האכילוה רק כרשיני עבודה זרה – אסורה לקרבן. הוסיפו התוס' ('שינקה') שגם אסורה באכילה. לדעת הפלתי (יו\"ד ס, א), איסור זה הוא רק אם אכלה מאכלים שנאסרו מחמת איסור עבודה זרה, אבל אם אכלה שאר איסורים – מותרת, שכן הם כבר עוכלו במעי הבהמה ועברו מן העולם. ולש\"ך ס, ה; ופר\"ח ה, כל שאכלה איסורי הנאה אסורה, הואיל ובאכילת הבהמה נהנים מהם בעקיפין, אבל אם אכלה איסורי אכילה – מותרת. ולרמ\"א (ס, א) גם אם אכלה איסורי אכילה, אבל רק אותם אכלה כל ימיה – אסורה.
לגבי חיידקים ופטריות, מצד אחד המצע שעליו הם גדלים מורכב תמיד גם מחומרים מותרים שבלעדיהם הם אינם יכולים להתקיים, ואזי לכאורה גם לרמ\"א הם מותרים באכילה. מנגד, אפשר לומר שבבהמה שאכלה איסורים מקילים משום שעד שהאיסור נהפך לחומר המזין את תאי גופה הוא עובר תהליך ארוך של עיכול ופירוק במעי הבהמה. אולם החיידקים והפטריות ניזונים באופן ישיר מהחלבונים והפחמן שהופקו מהאיסור, ולכן אולי גם בהם יש איסור.
להלכה, מאחר ובכל מקרה הם ניזונים גם מהיתר, בדיעבד הם אינם אוסרים את המאכל כדין 'זה וזה גורם' (עי' שבט הלוי ח, קיד; דבר חברון או\"ח תעב; עמא דבר א, ס). אך מכיוון שניתן לדאוג שהמצע יהיה כשר, לכתחילה אין להכשיר חיידקים שגודלו על מצע איסור, למעט מקרים בהם קשה להשיג מצע כשר.
[כאשר העמידו יוגורט על ידי חלב גויים והחמיצו אותו הרבה כדי שיתפתחו בו חיידקים טובים שעל ידם יוכלו להפוך עוד חלב ליוגורט משובח – מחמצת זו אסורה לישראל הואיל ונוצרה מחלב גויים. ובדיעבד בשעת הצורך אפשר יהיה לעשות מהדור השלישי יוגורט כשר, כלומר, לקחת את המחמצת הזו ולעשות ממנה יוגורט אחר שהוא הראשון, וממנו לקחת מחמצת ולעשות יוגורט של דור שני, וממנו לעשות מחמצת ולהכין יוגורט של דור שלישי, וממנו מותר לקחת מחמצת לעשות יוגורט של ישראל (ב\"י סו\"ס קטו). ולמהרי\"ט צהלון (ישנות פא), מותר להשתמש כבר במחמצת הראשונה, שהואיל והיא נקפאה, משמע שאין בה חלב טמא, וגם אין לחשוש לצחצוחי חלב, הואיל והם בטלים בשישים. ואין זה מבטל איסור לכתחילה, ראשית, מפני שספק אם יש שם חלב טמא, שנית, הוא אינו חפץ בשאריות החלב הטמא וממילא אינו רוצה לבטלו. והוא אינו נחשב מעמיד, כי עיקר ההעמדה נעשית מחלב טהור. וכ\"כ בשו\"ת חקרי לב יו\"ד קלט. ועי' בכה\"ח קטו, נא, וחלב ישראל כהלכתו יא, ז]." + ], + [ + "תעשיית המזון / האם תרופות צריכות הכשר", + "תרופות שאין להן טעם טוב אינן צריכות הכשר. ואמנם מדברי חכמים אסור לאדם לאכול איסור פגום, מפני שבכך שהחליט לאוכלו הרי שהחשיבו כמאכל שלא נפגם, וממילא אסור לו לאוכלו. אולם כאשר מטרת הבליעה היא רפואית, אין מחשיבים את התרופה כאוכל – ואין בה איסור.", + "אמנם לתרופות טעימות, כגון סוכריות מציצה וסירופים, וכן לוויטמינים טעימים שאנשים בריאים נוטלים לצורך חיזוק בריאותם, לכתחילה צריך הכשר. אחריות זו מוטלת על גופי הבריאות, שצריכים למנות מומחה שיבדוק שהתרופות ותוספי הבריאות שהם נותנים לחולים ולבריאים מופקים מחומרים כשרים. ואף הצרכן צריך להעדיף תרופות וויטמינים שיש להם הכשר. אבל אם לא מצאם עם הכשר, רשאי ליטול תרופות וויטמינים טעימים בלא הכשר. מפני שבפועל, החומר העיקרי שבתרופות ובוויטמינים אינו מורכב מחומרים שאינם כשרים, ורק לגבי החומרים שנלווים לתרופה ישנו ספק שמא הופקו מחומרים שאסורים באכילה. וכיוון שמדובר בחשש רחוק מאוד שכמעט ובלתי אפשרי לצרכן לברר אותו, יש ללכת אחר הרוב ולהכשיר את התרופה. אבל ויטמינים ותוספי מזון שנאכלים גם לשם הנאה, ולכן גם צריך לברך לפני אכילתם 'ברכת הנהנין', אסור לאכול בלא הכשר.", + "קיסמי שיניים ושפתונים שיש להם טעם – מותרים, משום שהחשש שמא עירבו בהם חומר שאינו כשר רחוק מאוד, וקשה מאוד לבררו, ועל כן אין לחשוש לו. בנוסף לכך אין כוונת המשתמשים בקיסמים ובשפתונים לאכול את הטעם שבהם. והרוצים להדר יעדיפו קיסמים ושפתונים ללא טעם או עם כשרות.8בתעשיית התרופות המודרנית, כל תרופה מורכבת משני סוגי חומרים: 'חומרים פעילים', שהם הפועלים את פעולת הרפואה, ו'חומרים לא פעילים', שמסייעים לגיבוש התרופה, מווסתים את התמוססותה במגע עם נוזלים, מצפים אותה למניעת פגעי מים ואוויר, ונותנים לה צבע כדי שתראה יפה ויקל לזהותה. בתרופות טעימות החומר הנלווה נותן בהן טעם כדי להקל על בליעתן או מציצתן. ככלל, בחומרים הפעילים אין בעיות כשרות, הואיל והם מופקים מחומרים סינתטיים, וגם טעמם פגום מאד. אך ישנה שאלה לגבי כשרותם של חומרי העזר המופקים לעיתים מג'לטין, גליצרין או חומרים אחרים שביחס לכשרותם ישנו ספק הלכתי (כמבואר בהלכות ב-ז). כמו כן, ישנם חומרים המופקים מעמילן מחמשת מיני דגן, שספק אם הם כשרים לפסח (ראו פנה\"ל פסח ח, 9).
שני יסודות להיתר תרופות לא טעימות שהופקו ממאכלים אסורים, ועל סמך כל אחד מהם ניתן להתיר תרופות לא טעימות: א) בעת שנפסלו ממאכל פקע מהם האיסור והם מותרים לכל. ב) לרוה\"פ לצורך רפואה לחולה מותר לאוכלם שלא כדרך הנאה:
א) אין איסור תורה באיסור שנפסל מאכילת אדם כנבלה סרוחה. אמנם לרוב הפוסקים, הרוצה לאוכלו מחשיבו בכך למאכל ראוי, ואסור לו לאוכלו מדברי חכמים (רמב\"ם ורא\"ש, לעיל לד, 8). אבל כאשר מטרת האכילה לרפואה, אין בו איסור לדעת רובם המכריע של הפוסקים (כתב סופר או\"ח קיא, יד יהודה קג ארוך ח, אג\"מ או\"ח ב צב, ציץ אליעזר ו, טז, ועוד רבים). ואמנם לשאגת אריה עה, גם כאשר המטרה רפואית האדם מחשיבו למאכל והוא אסור. אולם, יתכן שאף הוא יודה שבתערובת עם חומרים מותרים שהם עיקר התרופה, כפי המקובל בתרופות – אין איסור.
ב) לריטב\"א בשם רא\"ה אסור לחולה שאין בו סכנה לאכול מאכל אסור אפילו שלא כדרך הנאתו. מנגד, יש אומרים שמעיקר הדין מותר אף לבריא לבלוע איסור שלא כדרך הנאתו, אבל לכתחילה אין לעשות כן (ראבי\"ה, מרדכי, אגודה, או\"ה הארוך לב יט-כ, ש\"ך קנה יג-יד). והלכה כדעת הרמב\"ם (יסודה\"ת ה, ח) ואורחות חיים, שלחולה שאין בו סכנה מותר לאכול איסור לצורך רפואתו, ולבריא אסור. וכ\"כ ציץ אליעזר ו, טז; מנחת שלמה א, יז; שבט הלוי ז, קלה, ועוד.
כאשר התרופות טעימות מתעוררת שאלה, שמא חומרי הטעם נעשו מחומרים אסורים. ואע\"פ כן כיוון שכמעט בלתי אפשרי לצרכן לברר זאת (פעמים רבות מדובר בסוד מסחרי), ובפועל ברוב רובם של התרופות והוויטמינים חומרי הטעם מחומרים כשרים, הרי שלהלכה יש ללכת אחר הרוב (שו\"ע יו\"ד קי, ג; ועי' בצל החכמה ד, קעד). ואף שיסוד זה מספיק להלכה, אפשר לצרף עוד שיקולים להיתר: א) פעמים רבות מדובר בספק דרבנן, כגון שחומר ההטעמה הוא לקטוז המופק מחלב נוכרי שאיסורו מדרבנן וגם שנוי במחלוקת, או חומצה טרטרית המופקת מיין שאולי נאסר מחמת סתם יינם, וגם לגביה נחלקו שאולי כיוון שהשתנתה לחלוטין היא נחשבת לדבר חדש ופקע איסורה. או שהוא עובר תהליכים כימיים שנחלקו הפוסקים אם מפקיעים ממנו את האיסור, וכפי שלמדנו (בהלכות ג-ד) לגבי ג'לטין וגליצרין (ואמנם הועלה חשש שמא חומר הטעם מופק מאיסור תורה, כגון Civet Absolute המיוצר מהפרשת 'זבד', או Castoreum המיוצר מהפרשת 'בונה', אלא שחוזר השיקול העיקרי להיתר, שהולכים אחר הרוב, קל וחומר כאשר מדובר בחשש רחוק מאוד, הואיל ומדובר בחומרים נדירים שכמעט ולא נעשה בהם שימוש בייצור התרופות התעשייתי). ב) כמות החומר הבעייתי קטנה בהרבה מ'כזית', ויש אומרים ש'חצי שיעור' הותר לחולה (החינוך שיג, דרכי תשובה קנה יח, ציץ אליעזר ו טז. ועי' בהר צבי יו\"ד צז, שצירף שיקול נוסף, שאולי האיסור נחשב כנאכל שלא כדרך אכילתו, הואיל ועירבו אותו בחומר התרופתי הפעיל שהוא מר). אמנם מלכתחילה יצרני התרופות והמשווקים שלהן, שבידם היכולת לברר את הדבר לאשורו, צריכים לדאוג שכל התרופות והוויטמינים הטעימים יהיו ממרכיבים כשרים בלבד. וכן הצרכן, כאשר יש לפניו שתי אפשרויות, עליו להעדיף את התרופה הכשרה (רמ\"א קנה, ג).
לגבי שפתון וקיסמי שיניים, כך הורו רבנים רבים, וכ\"כ הרב ליאור בדבר חברון יו\"ד ב, צה; ומועדים עמ' צא, לגבי פסח. ויש שהחמירו (הכשרות כא, נא)." + ], + [ + "תעשיית המזון / אלכוהול ומשקאות חריפים", + "ניתן להפיק אלכוהול ממאכלים שיש בהם סוכר על ידי הפיכת המאכלים לנוזלים (כדוגמת מיץ ענבים), והתססתם על ידי שמרים (פטריות שמר) שהופכים את הסוכר שבהם לאלכוהול (אתנול). על ידי חימום הנוזלים ואידוי האלכוהול ניתן לזקק את האלכוהול ולבו��ד אותו מהנוזלים שהיה מעורב בהם.", + "למעשה, אף שטעמו וריחו של האלכוהול שונה לגמרי מהנוזלים שמהם זוקק, להלכה מוסכם שדין האלכוהול כדין המאכל שממנו הופק. לפיכך, אלכוהול שזוקק מיין גויים ועשו ממנו משקה כברנדי, אסור בשתייה (שו\"ת ריב\"ש רנה). ואלכוהול שהופק מדגנים של חמץ כדוגמת וויסקי ובירה, נחשב חמץ מהתורה.9. יש אומרים שרק אלכוהול מיין גויים שאסור בהנאה אסור כדין היין, אבל אלכוהול שהופק מאיסור אחר אינו אסור מהתורה, ואם הופק מאיסור דרבנן – מותר. לכן אם טעו ולא מכרו וויסקי לפני פסח, בדיעבד מותר לשתות אותו לאחר פסח. וכן אלכוהול שהופק מחלב נוכרים כשר לאכילה (פני יהושע או\"ח סו\"ס יג, בית אפרים או\"ח מח). אולם לדעת רוב הפוסקים, וכן נפסק להלכה, דין האלכוהול כדין המשקה שממנו הופק, ולכן וויסקי נחשב חמץ מהתורה, וממילא אסור אחר הפסח מדרבנן. ואלכוהול שהופק מחלב נוכרים אסור כדין חלב נוכרים (משאת בנימין נח, שער אפרים ד, משנה ברורה תמב, ד; מנח\"י ז, נט).", + "משקאות חריפים וּויסקי: כשם שכל המאכלים והמשקים צריכים הכשר, כך גם משקאות חריפים למיניהם. אמנם לגבי וויסקי, כיוון שדרך הכנתו מדגנים ידועה, פוסקים רבים התירו לשתות אותו בלא הכשר, וכן נוהגים רבים. ואף שיש יצרנים שנוהגים ליישן את הוויסקי בחביות עץ שספגו לפני כן טעם יין של גויים, והטעם עלול להיספג בוויסקי. כיוון שאין ביין היוצא מהחביות כשיעור שנותן טעם, הורו להתיר את הוויסקי. אמנם היתרם נאמר לגבי וויסקי אמיתי ואיכותי שכללי הכנתו ידועים והפרתם נחשבת פגיעה בצרכן, אבל אם מדובר בוויסקי זול או שעירבו בו טעמים נוספים, או במשקאות חריפים אחרים, אין לשתות מהם בלא הכשר, שמא עירבו בהם מאכלים אסורים.", + "כיוצא בזה, במקומות שונים בעולם, שבהם ידוע שהבירה או משקאות חריפים אחרים עשויים מחומרים כשרים, ורגילים להקפיד לשמור את מסורת דרך ייצורם ולא לערב בהם שום חומר אחר, מתירים הרבנים המקומיים לשתות מהם בלא הכשר. אבל כאשר אין על כך ידיעה ברורה, יש לחזור לכלל הבסיסי, שלא לאכול שום מאכל או משקה שאין לו הכשר.10יש אוסרים וויסקי בלא הכשר, מפני שיישנו אותו בחביות שלפני כן יישנו יין גויים, בכוונה כדי שיספוג מטעמו (הרב משה יהודה לנדא). אמנם רבים התירו מסיבות שונות: לדעת הט\"ז טעם היין בטל אם הוא פחות משישית, ואף לדעת המחמירים שטעמו בטל בשישים, נראה שבפועל טעמו אינו מורגש. ועוד העלו סברות נוספות, שהיין שנספג בחביות העץ רק מפיג טעם ולא נועד לתת טעם טוב. ועוד, שיש ספק אם בכלל יישנו אותו בחבית שלפני כן היה בה יין (אג\"מ יו\"ד א, סב; מנח\"י ב, כח; משנה הלכות י, קח; מנחת אשר א, מד). אמנם נראה שכל זה אמור לגבי וויסקי איכותי שדרכי הכנתו ידועות ומקפידים שלא לשנותן, אבל וויסקי אחר יתכן שעירבו בו חומרים אסורים, ואין להתירו בלא הכשר, וכן דין שאר משקאות חריפים." + ], + [ + "תעשיית המזון / מסחר במאכלים אסורים", + "אסור לישראל לסחור במאכלים שאסורים באכילה מהתורה, כגון נבלות וטריפות, וכן בשר של בהמות וחיות טמאות, וכן דגים טמאים או שרצים. אבל מותר לסחור במאכלים שאסורים באכילה מדברי חכמים, כמו חלב נוכרים ובישולי גויים. יוצא מהכלל איסור חֵלֶב של בהמה טהורה, שאף שהוא אסור באכילה מהתורה מותר לסחור בו, שנאמ�� (ויקרא ז, כד): \"וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ\", הרי שהאיסור הוא רק לאוכלו, אבל מלאכה וממילא גם מסחר מותר לעשות בו (פסחים כג, א; רמב\"ם מאכ\"א ח, טז-יח; שו\"ע יו\"ד קיז, א).", + "כשם שאסור לסחור במאכלים שאסורים באכילה מהתורה, כך אסור לגדל בעלי חיים טמאים לצורך מאכל גויים (ב\"ח, ש\"ך קיז, יד). וכן אסור לקחתם כמשכון עבור הלוואה (רמ\"א שם).", + "אמנם אם שחטו בהמה טהורה כדי לאוכלה ויצא שהיא נבילה או טריפה, מותר למוכרה, שנאמר (דברים יד, כא): \"לֹא תֹאכְלוּ כָל נְבֵלָה, לַגֵּר אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ תִּתְּנֶנָּה וַאֲכָלָהּ אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי\". וכן אם נזדמנו לאדם חיות טמאות, כגון שפרש רשתו ועלו בה חיות טמאות, מותר לו למוכרן לנוכרי בהקדם (משנה שביעית ז, ג-ד). ואסור לו להשהות את מכירתן כדי שמכירן יעלה (רמ\"א קיז, א).", + "וכן אם נוכרי חייב כסף לישראל, והחזיר לו דמי חובו במאכלים אסורים, אם יש חשש שאם לא יקבלם יפסיד את חובו, מותר לו לקבלם כדי להציל את ממונו, ויזדרז למוכרם לנוכרי (רמ\"א ושו\"ע יו\"ד קיז, א).11לרוב הראשונים איסור הסחורה מהתורה (תוס', רא\"ש, רא\"ה, ר\"ן, רבינו ירוחם, אגודה, תשב\"ץ, אור זרוע ועוד). ולראב\"ד, רשב\"א, תרוה\"ד ומבי\"ט, האיסור מדרבנן.
יש אוסרים לקנות מאכלים אסורים כדי להאכילם לפועלים נוכרים שלו (רמ\"א קיז, א), ויש מתירים הואיל ואינו סוחר בהם ואינו מתעסק בהם אלא רק נותנם לפועלים לאכילה (ש\"ך ג, פר\"ח), ורבים נהגו להקל בזה (מהר\"ם שיק קלו, חכ\"א, חלק\"ב י).
כאשר מותר לישראל לסחור במאכלים אסורים שהזדמנו לו כדי למנוע הפסד כמבואר למעלה, יש אומרים שמותר לו למוכרם לחברו ישראל כדי שימכרם (ט\"ז, רע\"א). ויש אוסרים (ב\"ח, ש\"ך). ונראה שכאשר הישראל שהזדמנו לו המאכלים האסורים אינו יודע לסחור בהם, מותר לו למוכרם על ידי חברו (משיבת נפש יו\"ד לט, כמובא בדרכי תשובה קיז, טו).", + "מותר לסחור בבעלי חיים טמאים שלא נועדו לאכילה, כגון סוסים לרכיבה וחמורים למסע וכלב לשמירה או לשעשוע ודגים טמאים לנוי (ש\"ך קיז, א)." + ], + [ + "תעשיית המזון / בשר מלאכותי", + "בשנים האחרונות מדענים הצליחו לפתח בשר באופן מלאכותי באמצעות שכפול של תאי גזע (תאים שלא סיימו להתמיין) שנלקחו מבשר בעלי חיים. אם פיתוח זה יצליח באופן מסחרי, עשויה להתחולל מהפכה בשוק הבשר: יפסיקו לגדל מיליארדי פרות ותרנגולים ולשוחטם, מחיר הבשר ירד, והזיהום הכרוך בגידול בעלי החיים ייפסק.", + "יש אומרים שדין בשר שכזה יהיה זהה לדין תא הגזע שממנו התפתח, הואיל והכל נמשך ממנו. שאם הוא יילקח מבשר חזיר – דינו יהיה כבשר חזיר. ואם יילקח מבשר בהמה או עוף שנשחט כדין – דינו יהיה כבשר כשר שמותר לאוכלו אך אסור לערבו עם חלב. ויש אומרים, שהואיל והתא הראשוני הוא זעיר וחסר חשיבות, הוא בטל למיליארדי התאים שהתפתחו ממנו, והם נחשבים כ'פנים חדשות' לחלוטין, ולכן גם אם התא הראשון היה מחזיר הוא כשר, וגם אם היה מעגל דינו כמאכל פרווה. ונראה כדעה הראשונה, שמהות המאכל נקבעת לפי התא הראשון שחולל אותו.12בין המקילים: הרב רייזמן תחומין לד; הרב דב ליאור, הרב זאב וייטמן תחומין לו. בין המחמירים: הרב יהודה שפיץ תחומין לה; הרב יעקב אריאל תחומין לו; הרב ד\"ר חנוך קאהן המעין טבת תשע\"ו. ויתכן שגם לסברת המקילים, כל עוד הבשר הטבעי מבעלי חיים יהיה נפוץ והבשר המלאכותי יידמה לו, יש מקום לאוסרו עם חלב משום מראית עין (עי' שו\"ע יו\"ד סו, ט-י; פז, ד)." + ] + ] + ] + }, + "schema": { + "heTitle": "פניני הלכה, כשרות", + "enTitle": "Peninei Halakhah, Kashrut", + "key": "Peninei Halakhah, Kashrut", + "nodes": [ + { + "heTitle": "הקדמה", + "enTitle": "Introduction" + }, + { + "heTitle": "", + "enTitle": "" + } + ] + } +} \ No newline at end of file